diff --git "a/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Nashim/Meiri on Ketubot/Hebrew/merged.json" "b/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Nashim/Meiri on Ketubot/Hebrew/merged.json"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Nashim/Meiri on Ketubot/Hebrew/merged.json"
@@ -0,0 +1,1673 @@
+{
+ "title": "Meiri on Ketubot",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Meiri_on_Ketubot",
+ "text": {
+ "Introduction": [
+ "אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י\"א זאת המסכתא ר\"ל מסכת כתובות היא מסדר נשים והורגלנו בלמודה אחר מסכת קדושין לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת שלשה עשר פרקים וסדרם לפי שטתנו א. בתולה נשאת ב. האשה שנתאלמנה ג. אלו נערות ד. נערה שנתפתתה ה. אע\"פ ו. מציאת האשה ז. המדיר ח. האשה שנפלו לה נכסים ט. הכותב י. מי שהיה נשאוי י\"א. אלמנה נזונת י\"ב. הנושא י\"ג. שני דייני גזירות וענין המסכתא אמנם הוא סובב לבאר הענינים שבין אשה לבעלה הן בעניני האישות הבא אחר קדושין בנשואין וחפה וכתבה ותוספת וטענת בתולים הן בדינין וטענות הבאין לאחר נשואין כדין נכסי מלוג שלה ומציאתה ומעשי ידיה ובכלל כל דין וזכות שיש לו עליה הן בחייה הן לאחר מיתתה וכל דין וזכות שיש לה עליו הן בחיו הן לאחר מותו אם בגובינת כתבתה אם במזונותיה ושאר דברים וכן ענינים שבין אשה לבעלה בעניני איסורין כמדיר את אשתו או שמדירתו וכן כשנשבית או נחבשה ביד גוים על אי זה צד אסורה ועל אי זה צד מותרת וכן דין קנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע וכן תנאים שבשעת שדוכין או בשעת קדושין על אי זה צד מתקיימים ואי זה מתנאים שבינו לבינה צריך להזכיר ולהתנות ואי זה מותנה מאליו אפילו מן הסתם ואי זה אין תנאי מועיל בו וכן מי שכנס את אשתו ונמצא טעות ביניהם כגון שנמצאו עליה מומין או נדרים או שהיא מוכת עץ וכיוצא באלו כיצד הוא הדין וכן על אלו דברים יוצאת שלא בכתבה ועל אלו כופין אותו להוציא וכיוצא בדינים אלו עם שאר דינין המתגלגלים עמהם ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לשנים עשר חלקים הראשון בדין נשואין אי זהו זמן הקבוע בהם לבחורה או לאלמנה וכמה הוא שעור כתבה לבחורה ולאלמנה ואי זו יש לה טענת בתולים ואי זו אין לה טענת בתולים ואת שיש לה טענת בתולים שנחלקה עם בעלה לומר משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני כיצד הוא הדין ושאר דינין המתגלגלין עם אלו שהוזכרו החלק השני במחלוקת שבין איש לאשתו בעקר כתבה שהיא אומרת בתולה נשאתי וכתבתי מאתים והוא אומר לא כי אלא מנה ומתוך שדבר זה מתברר בעדים נתגלגל מזה בדיני עדות וקיום שטרות וכן יתבאר בחלק זה דין אשת איש שאמרה גרושה אני על אי זה צד נאמנת שבויה שאמרה טהורה אני על אי זה צד נאמנת לינשא לכהנה ועל אי זה צד אינה נאמנת ותפסל לכהנה ויתגלגל בענין זה מעלין ליוחסין השלישי בדין קנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע הרביעי בדברים שיש בהם זכות לאב על הבת ולבעל על אשתו או להן עליו ובדברים שמן הסתם הם כמותנים לאשה מצד בעלה מכח תנאי בית דין אע\"פ שלא נכתבו החמשי בדין תוספת ובזמן הראוי ליתן לאשה לפרנס את עצמה קודם שתנשא אם לבתולה אם לאלמנה ובמלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה ובדין מצות עונה היאך היא בכל אדם והיאך הדין במורדת על בעלה או במורד על אשתו וכן המשרה אותה על ידי שליש במה הוא חייב הששי בדין קצת דברים שאדם זוכה באשתו במציאה ומעשי ידיה וירשתה ובקצת דברים שזוכה היא לעצמה כגון בשתה ופגמה ובדין פוסק מעות לחתנו ודין הראוי לבת בנכסי אביה ועל אי זה צד הוא כותב כנגדן ודין משליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי כיצד דנין בו השביעי בדין מדיר את אשתו על אי זה צד יקיים ועל אי זה צד יוציא השמיני בדין היוצאת שלא בכתבה וכן דין הנשאת בטעות כגון שנמצאו עליה נדרים או מומין ואותם שכופין להוציא התשיעי בענין נכסי מלוג העשירי בענין המתנה לאשתו להפקיע זכות שיש לו עליה על אי זה צד דבריו קיימין וכן על אי זה צד יש כח לבעל או ליורשים להשביעה ודין מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשים והיתה לו מלוה או פקדון ביד אחרים למי הוא נותנם ודין הוציאה גט ואין עמה כתבה או כתבה בלא גט או שני גיטין ושתי כתבות או גט אחד ושתי כתבות או כתובה אחת ושני גטין על אי זה צד היא גובה האחד עשר במי שהיה נשאוי שתי נשים על אי זה צד קודמת אחת לחבירתה ועל אי זה צד דנין בדין כתבת בנין דכרין ועל אי זה צד מפקיעין אותה השנים עשר בענין מזונות האלמנה ועל אי זה צד שמין לה אם רוצה למכור ואם מכרה על אי זה צד מכרה קיים או בטל ודין פוסק עם אשתו לזון את בתה כיצד הוא הדין ומה שנכלל בכלל מזונות מענין מדור וכלי תשמיש ועד אי זה זמן יכולה לגבות כתבתה עד שמשם ואילך תפסיד וכן מי שהלך למדינת הים על אי זה צד בית דין פוסקין לה מזונות ואם עמד אחד ופרנסה על אי זה צד גובה מה שהוציא ושאר דינין המתגלגלים על ידי אלו הן ממין דברים אלו הן ממין שאר דברים החלק הראשון יתבאר בפרק ראשון השני יתבאר בפרק שני השלישי יתבאר בפרק שלישי הרביעי בפרק רביעי החמשי יתבאר בפרק חמשי הששי יתבאר בפרק ששי השביעי והשמיני יתבארו בפרק שביעי התשיעי יתבאר בפרק שמיני העשירי יתבאר בפרק תשיעי האחד עשר יתבאר בפרק עשירי השנים עשר יתבאר בפרק אחד עשר ובפרק שנים עשר ובפרק שלשה עשר:",
+ "זהו שרש המסכתא דרך כלל אלא שיבאו בה הרבה דברים שלא מעין הכונה על ידי גלגול כמו שיתבאר בע\"ה וכן יתערב לפעמים חלק אחד בגבול חברו כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:",
+ "והפרק הראשון ממנו אמנם הכונה בו ביאור ענין החלק הראשון ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון לבאר יום הקבוע לנשואין מתקנת חכמים לבתולה ולאלמנה ויתגלגל בתוכו דין הגיע זמן ולא נשאו ודיני ברכת חתנים הן ברכת אירוסין הן ברכת נשואין ודין טענת בתולים השני דין כתובה אי זו במאתים ואי זו במנה ואי זו שיש לה טענת בתולים ואי זו שאין לה טענת בתולים השלישי באותן שיש להם טענת בתולים שנחלקה לומר משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני על אי זה צד נאמנת וכן פנויה שראינוה נבעלת לאחד או מעוברת על אי זה צד מכשירין אותה ואת עוברה לכהונה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שהקדמנו:"
+ ],
+ "": [
+ [],
+ [],
+ [
+ "והמשנה הראשונה ממנו אמנם באה לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר בתולה נשאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות ביום השני וביום החמישי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין אמר הר\"ם אשר חייב שתנשא הבתולה ליום ד' ולא תנשא באחד בשבת כדי שיכין החתן ויטרח שלשה ימים קודם החופה ואי אפשר פחות מזה לבנות ישראל ואלמנה ביום חמשי כדי שישמח עמה ג' ימים חמשי וששי ושבת וזה כלו במקומות אשר אין בית דין יושבין זולת שני וחמשי אולם כאשר היה בית דין קבוע בכל יום הנה ינשאו באי זה יום שתרצה לבד יום האחד ויום השבת שלא יבא לידי חלול שבת מפני צורך הסעודה ושאר הימים מותרין ובתנאי שיכין בסעודת החופה ג' ימים קודם לזה ואין ראוי לעשות מלאכה בג' ימים אם נשא בעולה ואם נשא בתולה ז' ימים שהם ימי משתה ואין הפרש בנשואין בין בחור ואלמון לענין שמחה ואולם לענין ברכה יש חלוק שאם היה החתן בחור ואע\"פ שהיא בעולה א�� היתה הכלה בתולה ואע\"פ שהוא אלמון יתחייב להם הברכה ז' ימים ואם היה אלמון שנשא אלמנה הנה הברכה יום אחד לבדו ר\"ל ברכת חתנים ובאור טענת בתולים חשד הבתולות והוא שיטעון שלא מצא אותה בתולה:",
+ "אמר המאירי פירשו בגמרא שמשנה זו לאחר תקנת עזרא היא שנויה שמקודם תקנותיו היו בית דין יושבין בכל יום והיתה אשה נשאת בכל יום חוץ מחלו של מועד ומטעם עירוב שמחה בשמחה וחוץ מאחד בשבת וערב שבת לדעת קצת מפרשים מחשש שמא יחלל שבת בתקון סעודה כמו שיתבאר אבל שאר הימים אשה נשאת בכל יום ומכל מקום אחר שראה עזרא שלא היו בית דין יכולין להיות יושבין קבועים בעיירות בכל יום ולא היה להם יום קבוע לישיבתם או שלא היו יושבין כלל והיו סומכין על ישיבתם שבכרכים לילך שם ותקן שיהיו קובעין להם מקום אף בעיירות בשני ובחמשי כמו שביארנו ענין זה עם שאר תקנות שלו בשביעי של קמא תקנו חכמים בבתולה שתנשא ברביעי ולא בשאר הימים מפני שמן הסתם אדם כונס ביום ומתיחד בלילה ואם יארע שתהא לו טענת בתולים יהא משכים לבית דין ויפרישוהו מן האיסור ואלו קבעת לו זמן ביום אחר היתה דעתו מתקררת ויקיימנה ושמא זינתה תחתיו ברצון ואסורה לו ומכל מקום לא תקנו לה ליל רביעי ר\"ל שעבר רביעי שאין תקנה לכנוס בלילה ועוד דליכא כתבה דלא רמו עלה תיגרא ואלו יכנוס בלילה לא יתיחד עד לילה של מחרתו שאף עכשיו שכונסין ברביעי רגילים לשהות בה עד שעבר מן הלילה הרבה וכמו שאמרו במסכת נדה פרק תינוקת שאני כתבה דמאחרי בה טפי ומכל מקום כנס ברביעי ולא בעל בלילה אין אומרים לדחותו מביאה עד ליל רביעי האחר שלא קבעו אלא על סתם בני אדם שכונסין ביום ומתיחדין בלילה וזהו ששאלו אם מותר לבעול בתחלה בשבת ר\"ל למי שיכנוס ברביעי ונזדמן שלא בעל עד ליל שבת ולמדת ממילא שטעם הנזכר במשנתנו ר\"ל שפעמים בשבת ב\"ד יושבין בעיירות שני וחמשי על זמן הבתולה שברביעי הוא מוסב ושאלו בתוספות ומה לנו לקבוע זמן מטעם זה תתקרר דעתו ואנו אין לנו שהרי אף כשיבא לבית דין ויאמר שלא מצא בתולים אנו אומרין לו אף לדבריך שאתה אומר שזינתה מותרת היא לך שאין כאן אלא ספק ספקא ספק תחתיו ספק אינה תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון ותירצו בה שמאחר שבאשת כהן או בבת ישראל שקבל אביה קדושיה פחותה מבת שלש אין שם אלא חדא ספיקא ונמצא שבית דין יאסרוה לו וצריך להשתדל באלו שלא תתקרר דעתן ויעמדו באיסור לא חלקו בה בין בתולת כהן או בת ישראל שקדשה אביה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לשאר בתולות ופחותה מבת שלש שנים שהזכרנו פירושו שנשאה הוא משגדלה שאם לא כן כבר אמרו פיתוי של קטנה אונס הוא ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו שאף באשת ישראל שמא זינתה תחתיו ברצון וכשיבא לבית דין יחקרו בדבר ומתוך פרסום הענין יבאו עדים על כך ויאסרוה ומכל מקום יש לתמוה בפירושם ממה שאמרו בפרק זה אמ\"ר אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו והעמידוה באשת כהן או באשת ישראל שקבל אביה קדושיה פחותה מבת שלש שנים שאין בה אלא חדא ספקא ואמרו על זו אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום רביעי הא בחמשי לא מאי טעמא איקרורי דעתא למאי וכו' אלא לאסרה עליו ואם כדבריהם מה סיוע יש מזו והרי משנתנו לא באה אלא שמא יתברר בעדים הא כל שלא יתברר בעדים לא תהא אסורה ומכל מקום תירצו בתוספות לפירוש זה שר' אלעזר לא בא אלא להודיע שהאומר פתח פתוח מצאתי אין אומרים שטועה הוא בכך אלא ודאי קים ליה וכמו שאמרו בס��גיא על דבריו מאי קמ\"ל דשויה אנפשיה חתכה דאיסורא תנינא האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה וכו' ותירץ מהו דתימא התם הוא דודאי קים ליה אבל הכא דדילמא לא קים ליה אימא לא קמ\"ל ועל זו הוא מביא ראיה ממשנתנו שאלו היינו מחזיקים אותו בדלא קים ליה מה לנו לתקן לו להשכים לב\"ד אלא שבודאי אנו מחזיקין אותו בקים ליה ויש טענת בתולים אם לאסרה עליו מיד באשת כהן ובאשת ישראל שקדשה אביה פחותה מבת שלש שנים אם באשת ישראל שנתקדשה משגדלה ולאסרה אם יתברר בעדים ולמדת ממילא שאין טענת בתולים ליאסר שלא בעדים אלא באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים:",
+ "ויש מפרשין שלא נאמר דין תרי ספיקי אלא בשותקת לא מודה ולא מכחשת אבל כל שמכחישתו ואומרת בתולה נבעלתי שוב אין כאן תרי ספיקי שהרי אף היא מודה שלא נאנסה ואין כאן עוד אלא ספק אחד אם זינתה אם לא זינתה ומשנתנו אף באשת ישראל שנתקדשה יתירה מבת שלש ובמכחישתו ואוסרין אותה עליו מספק סוטה וכן יש מפרשים שיש טענת בתולים אף באשת ישראל לענין הפסד כתבה שהרי לגבי כתבה אין כאן תרי ספיקי שאף אלו אמרה קודם שארסתני נאנסתי איבדה כתבתה משום מקח טעות וכל שטרח בסעודה וטען טענת פתח פתוח נאמן להפסידה כתבתה אע\"פ שאינו נאמן לאסרה הואיל ויש בה תרתי ספיקי אלא שכותב לה כתבה אחרת מטעם אסור לשהות את אשתו וכו' ויש נאמן לאסרה ולהפסידה והוא שטרח בסעודה והיא אשת כהן או אשת ישראל שנתקדשה פחות מבת שלש ויש נאמן לאסרה ולא להפסידה במקום שאין בו אלא ספק אחד ולא טרח בסעודה לדעת קצת או שנתיחד ולא טען ולאחר זמן טען ויש שאינו נאמן לא לאסרה ולא להפסידה כמתניתין דהנושא את האשה והיא אומרת משארסתני נאנסתי שנאמנת שאין כאן הכחשה מזה לזה והוא טוען שמא והיא טוענת בריא ואע\"פ שדברים אלו אמתיים וכמו שנרחיב בהם את הדבור למטה לענין פירוש מיהא אין נראה לי לפרש משנתנו לענין כתבה אלא לענין איסור ובאשת כהן או באשת ישראל על אחד מן הדרכים שפירשנו או בנתקדשה פחותה מבת שלש שנים או במכחישתו או שמא יתברר בעדים ולקצת רבני צרפת ראיתי שדוחקים לומר שנוהגים היו בבית דין לאסור אף באשת ישראל ובמקום תרתי ספיקי ובלא עדים מחשש פרוצות שאם יראו שלא יאסרום יקלו בעצמם ואין הדברים נראין שאם כן כשהקשו בגמרא על שמועתו של ר' אלעזר אמאי ספק ספיקא הוא היה לו לתרץ משום פרוצות ואם מפני שנוח לו להעמידה בדין גמור יתרצה באשת כהן אי נמי באשת ישראל ומשום פרוצות אלא שעקר הדברים כמו שפירשנו:",
+ "ונשוב לביאור משנתנו והוא שטעם קביעות יום נשואין לבתולה ברביעי מטעם שיהא משכים לבית דין ובגמרא שאלו תנשא באחד בשבת וישכים בשני בשבת ותירצו שקדו חכמים על תקנתם של בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת אם מדרך כבודן אם מצד שיהא טורח בסעודה כדי שלא יהא נקל בעיניו להרוס הבנין ולהוציא עליה שם רע כדי שלא יפסיד מה שטרח בסעודה ומתוך כך אמרו בגמרא שכל שאין טעם השכמה לבית דין כגון מקום שבית דין קבועים שם בכל יום או בכל יום שיזדמן או שאין בית דין כלל אף בשני וחמשי שאשה נשאת בכל יום ובלבד שיטרח בסעודה שלשה ימים קודם היום וכבר הזכרנו למעלה טעם אחר באחד בשבת מגזירת חלול שבת אלא שאין הכל מודים בו כמו שיתבאר וכתבו גאוני הראשונים שמאחר שתקנת שקדו נתקנה אם לא רצה לטרוח בסעודה אלא שרוצה לכנוס בלא סעודה יכולה היא ��כופו בכך ולעשות הוצאת חפה לפי כבוד שניהם וגדולי הדור כתבו שאם אמרה היא אי אפשי בתקנת חכמים להוציא ממוני לאחרים ואני רוצה שתכנוס אעפ\"י שהוא אחד בשבת הואיל והגיע זמן ואף טעם איקרורי במקומו ואי משום תקנת שקדו לא ניחא לי בהאי תקנתא ומעתה אם אי אתה רוצה לכנוס העלה לי למזונות אף הוא יכול לכופה שהרי מכל מקום חולק הוא עמה בכבוד הוצאת החפה ועוד שהרי משיאתו שם רע בשכנותו וקביעות יום חמשי לאלמנה לא הוזכר טעמו במשנתנו שמאחר שאין הטעם מחשש איסור לא חשש להזכירה ובגמרא פירשו שמתוך שאין באלמנה ברכת חתנים אלא יום אחד למחר יהא משכים למלאכתו והולך ומתוך כך שקדו חכמים על תקנתן שתהא נשאת בחמישי ומתוך שמתיחד עמה בליל ששי ולמחרתו ערב שבת אינו נותן לב למלאכתו ושמח עמה שלשה ימים חמשי בשבת וששי בשבת ושבת משום כבודן של בנות ישראל ויראה מכאן שאין אסור בעשיית מלאכה שלא תקנו הענין אלא שלא יהא נותן לב למלאכתו ויש אומרים שמאחר שחכמים תקנו כן אסור ואין נראה לי כן אלא ביום ראשון שיש בו ברכה ומכל מקום בבתולה כל שבעה אסור במלאכה שהרי כלם ימי ברכה ויום טוב ואף בדרש אמרו שהחתן דומה למלך בהרבה דברים ואחת מהן שאינו עסוק במלאכה וכן היא בפרקי דר' אליעזר ומכל מקום באלמנה כל שאין שם טעם שקדו אין בו עכוב והילכך אם הוא אדם בטל נשאת בכל יום כמו שיתבאר:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן מכיון שביארנו שהוקבע זמן לנשואין ומטעם שהזכרנו מה ששנינו בפרק אע\"פ שנותנין לבתולה משתבעה הארוס והזהירה על עסקי נשואין שנים עשר חדש לפרנס עצמה במלבושים ותכשיטין הראויין לה ולאלמנה שלשים יום ושאם הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו דוקא כשכלה הזמן ברביעי שאין העכבה עוד מחמת תקנת חכמים אלא בפשיעתו אבל אם כלה הזמן אף באחד בשבת שיש במחרתו בית דין אין אוכלות משלו עד יום הרביעי שהרי תקנת חכמים היא שעכבה מאחד בשבת מטעם שקדו ולא הוא וכן הדין בכל עכבה שהיא מחמת אי זה אונס ולא בפשיעה שלו כגון חלה הוא או חלתה היא או פרסה נדה ואף כשנתעכב בפשיעה שלו שאוכלות משלו דוקא בחולין אבל בתרומה לא עד שתכנס לחפה ומה שאמרו שם ואוכלות בתרומה משנה ראשונה היא אבל במשנה אחרונה אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה כמו שביארנו במסכת קדושין:",
+ "לענין ביאור מה שאמרו בסוגיא זו מפני מה אמרו בתולה נשאת וכו' לפי ששנינו וכו' ומה שתמה רב יוסף תלי תניא בדלא תניא וכו' נתבלבלו המפרשים בענינו שלא לצורך ועיקר הדברים בפירושה הוא שרב יוסף נשתכח לו תלמודו מחמת אנסו כמו שהתבאר בנדרים והיה זכור בקבלתו שרב יהודה היה מגלגל זו של הגיע זמן על משנתנו וכן היה זכור שטעם טענת בתולים היו מקשים עליה לומר שיש יום אחר גם כך שראוי בה כרביעי והיה סבור מתחלה שיהא טעם טענת בתולים נדחה מתוך הקושיא ושתהא אותה של הגיע זמן מתגלגלת על עקר משנתנו כלומר להיותה טעם לגוף משנתנו והוא שאמר תחלה מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי לפי ששנינו וכו' כאלו היה ענין זה של הגיע זמן וכו' טעם לגוף משנתנו ואחר שאמרה תמה בעצמו היאך היה תולה משנתנו שטעם רביעי הקבוע נזכר בה מדין טענת בתולים במשנת הגיע זמן שאין בה סרך לרביעי כלל שהרי כל הימים שוים להגיע הזמן עד שהתבונן בעצמו ונזכר הענין שדין טענת בתולים הוא עקר טעם משנתנו ולא נדחה מתוך הקושיא אדרבה הקושיא נדחית מתורת שקדו ליתן שלשה ימים רצופים לטורח סעודה ואותה של הגיע זמן מתגלגלת בה במקרה לומר שמאחר שהוקבע זמן מתקנת חכמים אם כשהגיע זמן הנשואין לא הגיעו לרביעי אינו מעלה לה מזונות על הדרך שביארנו:",
+ "ממה שאמרו בסוגיא זו שאם פרסה נדה אינו מעלה לה מזונות אתה למד שהנדה אינה ראויה לכנסה עד שתטהר וגאוני ספרד מפרשין בה שאם נכנסה לחפה בנדותה לא גמרו הנשואין והרי היא עדין כארוסה וכן כתבו גדולי המחברים מכח קבלתם ורבותי למדים מדבריהם שאם כנסה נדה ומתה קודם שתטבול אינו יורשה אלא שאם לא מתה אלא לאחר כמה ודאי טבלה ובחזקת טהרה היא וכמה יחודין היו בה וכבר אמרו פרק נערה מסר האב לשלוחי הבעל או שהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו ללון לשם לשם נשואין אפילו כתבתה בבית אביה מתה בעלה יורשה אלא שיש לפקפק אם כנסה נדה וכתבתה בבית אביה ולאחר כמה מתה ואין בעלה יכול להביא ראיה שטבלה אם נאמר שהמוציא מחברו עליו הראיה ומכל מקום גדולי הדורות סוברים שאם כנסה בדיעבד נשואה היא ובעלה יורשה ולא אמרו כאן אלא שמאחר שאינו ראויה לכתחלה לכנסה אונס הוא ואינו מעלה לה מזונות שאין אומרים לאדם לעשות מה שאינו ראוי אע\"פ שאם עשה עשוי ומכל מקום אף לשיטה זו יש אומרים שמאחר שלכתחלה מיהא אינו ראוי לעשות כן אינו מברך עליה ברכת חתנים ואף גדולי המחברים כתבו כן אלא שכתבו שאם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך ואני מוסיף תמה בדבריהם אחר שעדין לשיטתם אינה אלא כארוסה למה אינו חוזר ומברך וברכה זו הרי היא כמי שאינה ואף חכמי האחרונים שבספרד כותבים כן ר\"ל שלא לברך ברכת חתנים ואף בספק נדה וממה שאמרו באחרון של נדה תבעוה לינשא וניפייסה ר\"ל שנאותה לו בכך צריכה שבעה נקיים משעת שנתרצית בין בגדולה בין בקטנה שמא כשנתרצית אירע לה דם חמוד ומכל מקום כל אלו אינן ראיה אלא שלא לעשות כן לכתחלה אבל כל שכונס מותר לברך וכן כתבו גדולי הדורות אלא שהם כתבו בה שאם כנסה אינו מעלה לה מזונות והדברים נראין לדעתי שאם רצה לכנוס כונס ומברך ואם כנסה יורשה ומעלה לה מזונות ואין חפה יתירה על קדושין שתופסין בה ולא הוצרכו ללמדה מן המקרא ר\"ל ותהי נדתה עליו אלא מתוך שהיה כדאי לטעות לדמותה לשאר חייבי כריתות והוא הדין שמקדשה לכתחלה ואף לענין כניסה כן וכן שביבמות אמרו בהדיא יש חפה לפסולות וזו שבכאן ענינה שמאחר שאינה ראויה לביאה אם אינו רוצה לכנוס אין כופין אותו שהכל יודעין כלה למה נכנסת לפה ומאחר שאין הדין לכופו לכנוס אינו מעלה לה מזונות הואיל ולא כנסה ודומיא דחלה שאם רצה לכנוס מכל מקום כונס:",
+ "ומה ששאלו בפרק אע\"פ בנכנסה לחפה ופרסה נדה אם גובה תוספת אם לאו ונשאר בספק ולא שאלוה בכנסה נדה אלמא שכנסה נדה ארוסה גמורה היא שאינה גובה תוספת ואין כאן שאלה אינו כן אלא אף בכנסה נדה כן אלא שאין דרך לכנוס אלא בראויה לביאה ואותה שבמסכת נדה לא בכניסה נאמרה אלא שלא ליבעל ואף כשתפרשה שלא לכנוס מכל מקום מאחר שמחשש דם חמוד הוא החמירו בה שמא מתוך שאינה מרגשת בראייתה יהא קל בעיניו לבא עליה ומתוך כך צריכה לישב שבעה נקיים אחר יום התביעה והרצוי ונמצא יום התביעה חמור מיום הוסת שיום הוסת אם לא בדקה ולא ראתה ולבסוף בדקה ומצאה טהור טהורה ואלו יום תביעה אע\"פ שבדקה אחר תביעה ומצאה טהור טמאה ויש נוהגים להזקיקה בספירת שבעה נקיים מיום שנחתמה הכתבה ואילך ומה שאמרו באחרון של נדה על שמועת תבעוה לינשא רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא אמר להו ליום פלוני נכתוב כתבה איעכב שבעה בתר ההוא יומא וכו' והם מפרשים איעסק ליה לבריה לכנסה והזקיקה לספירת שבעה מיום שנכתבה הכתבה ואין הדברים כלום שבמנהג ראשונים הכניסה וכתיבת הכתבה בבת אחת היא ואיעסק ליה לבריה פירושו אירוסין וכמו שאמר למטה על רבינא בעצמו רבינא איעסיק ליה לבריה בי רב חביבא ובריך שהשמחה במעונו משעת אירוסין ומה שאמר ליום פלוני נכתוב כתבה פירושו שיכנוס ויכתוב כתבה והוא יום התביעה וזהו שנתעכב שבעה ימים אחר יום התביעה אבל משכנסה אינו צריך המתנה ומשנתנו ראיה ברורה שכונס ברביעי ובועל בלילה ומכל מקום איפשר שדוקא בשנתקדשה מעיקרא אבל נותן שאינן מתקדשות אלא ביום כניסתן לחפה יראה שצריכות שבעה חוץ מיום הקדושין שהוא יום הנשואין שאין דם חמוד אלא משנתקדשה ולנדון שלפנינו מיהא אין מכאן ראיה לאסור כניסת הנדה שלא אסרוה אלא במי שהיא סבורה להיות טהורה ולא תזהר בביאתה וזהו שכתבו בה גדולי המחברים שאם נתארסה לתלמיד חכם שמותרת לינשא שיודע הוא בכך ונזהר ואם כן נדה גמורה מיהא הכל זהירים בה ולמה שכתבו מיהא להפריש בזו בין תלמיד חכם לאחר יצא להם ממה שאמרו ביבמות רב כי מיקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומא והקשו מתבעוה לינשא שצריכה שבעה נקיים ותירץ דמודע להן מעיקרא וחזרו והקשו ממה שאמרו כל הנושא אשה במקומות הרבה עליו נאמר ומלאה הארץ זימה ותירץ רבנן קלא אית להו אי נמי ייחודי בעלמא הוא דמיחדי להו והם מפרשים כונסים ומתיחדים עמה ואין באים עליה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבוה יחודי מיחדי להו לכנוס לכשירצו ומאחר שכן היה פת בסלם ולא היה יצרם גובר עליהם ואינם כונסים וכבר ביארנו דינין אלו במקומן באחרון של נדה:",
+ "זה שכתבנו שכל שנתעכב מחמת אונס אינו מעלה לה מזונות כתבו חכמי האחרונים שבספרד דוקא שכבר נולד האונס כשהגיע הזמן אבל אם הגיע הזמן ונתעכב שלא מחמת אונס ולאחר זמן אירעו אונס אין אותו אונס מועיל אף משעת האונס ואילך שמאחר שאם כנסה כשהגיע הזמן היתה אוכלת משלו ולא היה האונס מפסיק אף עכשו אוכלת משלו מחמת עכוב שמתחלה שהיה שלא מחמת אונס והרי הגיע זמן ברביעי מעלה לה מזונות בלא הפסק אע\"פ שבאים אחריו ימים שאין ראוין לנשואין:"
+ ],
+ [
+ "אונס זה שכתבנו שמפקיע ממנו חיוב מזונותיה הבא מצד הגעת זמן אין בו חלוק בין אונס המצוי לשאינו מצוי והוצרכתי לכתוב דבר זה מצד מה שראיתי שמקשין בסוגיא זו היאך אנו דוחין דין נסתחפה שדהו עד שתירצו שלא נאמר נסתחפה שדהו אלא במה שאינו מצוי כגון בתולים ומומין אבל חלה או חלתה או פרסה נדה אונס מצוי הוא אלמא שבאונס שאינו מצוי מיהא מעלה לה מזונות ואין זה כלום ובהדיא אמרו דרך כלל כל אנסא לא אכלה והקושיא איפשר לתרצה שכל שהבעל תובע לחזור במקחו ידו על התחתונה לומר נסתחפה שדהו אבל זו שבכאן שהיא תובעת ידה על התחתונה או שמא בזו כבר קנאה לגמרי להיות גופה שלו ומאחר שקנה את גופה ודאי בכל מאורעי גופה ראוי לומר כן אבל זו שעדין לא קנאה אין להטיל עליו דין נסתחפה שדהו וכן איפשר לתרצה בפנים אחרים וכן האריכו בחדושין בסוגיא זו בהרבה קושיות שאין בהם ובתירוציהם צורך לכתבם לענין פסק:",
+ "לענין ביאור מה שאמרו פשיט רב אחאי וכו' כך פירושו לא נשאו לא קתני ר\"ל מבנין הקל שהרי על בתולה ואלמנה שהוזכרו באותה משנה הוא חוזר ועוד שאם כן היה לו לומר אוכלות משלהם ואלו היה שונה לא נשאו היה במשמע שהעכבה מצד האנשים אם בכונה אם מצד אונס שאירע להם ואחר שהעכבה מצדם אוכלות והיינו למדים שכל שהעכבה מצד הנשים אף מחמת אונס אינן אוכלות אלא לא נישאו מבנין נפעל שהעכבה באה מצד הנשים ואם שעכבו בכונה אמאי אוכלות משלו אלא שעכבתן מחמת אונס שאירע להם והואיל ומחמת אונס הוא אוכלות וכל שכן באונס הבא מחמת הבעלים וגירסת הספרים לעולם אימא לך אנסא לא אכלה ואין גורסין בזו אמר רב אשי וכן אין גורסין בה כל אנסא לא אכלה ואין הכונה בענין זה אלא לומר שכל אונס הבא מחמת הנשים אינו אונס כאלו היינו שונין במשנה לא נשאו ומה שאמרו שם אוכלות פירושו כשהעכבה מצד האנשים ובדין היה לשנות לא נשאו ואיידי דתנא רישה בדידהי ר\"ל בתולה ואלמנה נקטא לסופה בדידהי ומכל מקום פירושו לא נשאו מצד עכבת האנשים רב אשי אמר כל אנסא לא אכלה בין שבא מצד האנשים בין שבא מצד הנשים ומשנת הגיע זמן פירושו שנתעכב מחמת הארוס בלא שום סבה של אונס על הדרך שפסקנו ויש בקצת ספרים גירסאות אחרות ובתוספות וחדושין בלבולין ללא צורך ואל תחוש להם:",
+ "אע\"פ שביארנו בענינים אלו שהאונס מועיל להפקיע החיוב שהיה מוטל עליו לעשותו בגיטין מיהא אינו כן שאם גירש על תנאי אם לא יעשה כך והיה רוצה לעשות כן כדי שיתבטל הגט ונאנס ולא עשה כגון שאמר הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום ובא לו בתוך שלשים והפסיקו נהר שלא יכול לעבור או שחלה אין אומרין מאחר שהאונס עכבו הרי הוא כמי שבא ולומר שאין העכבה מצד האונס עכבה אלא אין אונס בגיטין וכל שלא נתקיים תנאו הגט גט אע\"פ שהאונס עכבו:",
+ "ולענין ביאור דמיון זה אצל מה שכתבנו לענין מזונות הוא מצד אונס הבא מצד הארוס כגון חלה שהאשה נתקדשה לו על דעת שכשיגיע זמן תתרצה היא לינשא לו אם לא ישאנה יעלה לה מזונות והרי הוא כאלו קדשה על תנאי שיעלה לה מזונות בהגעת זמן שהרי תנאי ב\"ד הוא וכשהגיע זמן ורצתה היא לינשא לו היה לנו לומר שיעלה לה מזונות ואונס שלו מועיל לו כאלו היה התנאי שלא לזון עד שיעבור האונס שאומדין את דעתו שאינו אלא כל זמן שיוכל לעשות כן ובגיטין אינו כן על הדרך שביארנו הא כל ענין שבממון יש אונס וכל חיוב התלוי בתנאי ואותו תנאי לא נתעכב אלא על ידי אונס הרי הוא כמי שלא נתעכב והמעשה בטל שלא הפסידה טענת אונס את זכותה אלא בגיטין מתקנת צנועות ופרוצות כמו שהתבאר בסוגיא זו הא בכל מקום אונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר והוא ששאלו בגיטין מנא ליה לרבא הא כלומר שראוי היה לומר בכל מקום שהאונס מפקיע את התנאי ואם כן בכל שאר דברים מיהא יש טענת אונס ומה שהקשו בחדושין ממה שאמרו בשני של קדושין מ\"ט ע\"ב בההוא גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארץ ישראל וכו' כשתעיין במה שכתבנו שם אין מכאן סתירה לדברינו כלל ואין ספק שאף בגיטין אם התנה ואמר אי לא אתינא עד תלתין ולא יעכב שום אונס ליהוי גיטא ועכבו אונס ודאי אינו גט ויש שואלין וכי בדיני ממונות אם אמר שדי מכורה לך אם תלך למקום פלוני ביום פלוני ונאנס ולא הלך נאמר שהמכר קיים וכן מי שאמר אם לא תלך במקום פלוני ביום פלוני והיה רוצה לילך ונאנס ולא הלך נאמר בזו שהמכר בטל ויש מפרשין בשני אלו שכל שהדבר תלוי בשניהם כגון מכר שתלוי במוכר ובלוקח אין טוענין טענת אונס לתועלת האחד הואיל ואינה לתועלת חבירו שהרי האחר אומר דעתי היה כל שלא יתקיים התנאי יתקיים המעשה ואף כשיעכבך אונס אבל מתנה שהכל תלוי בדעת הנותן ודאי אחר הנותן אזלינן וכן היינו אומרים בגט אי לאו משום תקנה דצנועות ופרוצות ולעולם אין טוענין טענת אונס אצל התובע אלא אצל הנתבע ומכל מקום במה שכתבנו שאף בגיטין לא הופקעה טענת אונס אלא מתקנת צנועות ופרוצות יש מקום עיון שהרי מצינו כן אף בדבר שאין בו מקום לצנועות ופרוצות כמו שאמרו בתוספתא הרי זה גיטיך על מנת שתעלי לאילן או בכותל ונקצץ האילן או נפל הכותל אין זה גט וזו אין בה מקום לצנועות ופרוצות ואיפשר שלא חלקו חכמים בגיטין ולדעתי יש לחלק בין תנאי שאעשה ללא אעשה שכל שהתנה אם לא אעשה אם לא באתי וכיוצא באלו אחר שהיה הוא רוצה לעשות ואונס עכבו הרי הוא כמי שעשאו אבל כשהתנאי כשאעשה אם עשאו נתקיים המעשה ואם לא עשאו לא נתקיים אע\"פ שאונס עכבו והדברים נראין:",
+ "הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש מת בתוך שנים עשר חדש אינו גט שהרי לא רצה שיחול עד שיעברו שנים עשר חדש ולא בא ונמצא שלא חל עד לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה ומכל מקום אם חלה ומתוך חליו נתעכב ולא בא הרי זה גט שאין טענת אונס בגיטין כמו שביארנו:",
+ "וכן אם אמר זה גיטיך מחולי זה זה גיטיך אם מתי זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום מהיום אם מתי מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש או על מנת שלא אבא בתוך שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט שהרי מכיון שאמר מעכשו או על מנת כשמת מיהא חל הגט מחיים למפרע:",
+ "כשם שאין גט לאחר מיתה כך אין שום שטר לאחר מיתה ואם כתב שדה זו לפלני לאחר מיתתו ולא אמר בה מעכשו או מהיום וכן שלא כתב בה זמן אינו זוכה בה אף לאחר מיתה ומכל מקום בדיני ממונות אם יש זמן בשטר הרי הוא כמעכשו שזמנו של שטר מוכיח עליו שמחיים הוא מקנה אלא שלא יזכה בפירות עד לאחר מיתה שאלו לא היה בדעתו להקנות אפילו הגוף עד לאחר מיתה למה היה כותב בה זמן ויש פוסקין כן אף לענין גיטין וכרבותינו שהתירוה לינשא בלא חליצה ולדעתם הרי זה גיטיך אם לא באתי וכו' שאינו גט דוקא כשאין בו זמן וכן בהרי זה גיטיך אם מתי ומכל מקום יש מכריעים שלא אמרוה רבותינו אלא בהרי זה גיטיך אם לא באתי שלא הזכיר בה שם מיתה אבל בהרי זה גיטיך אם מתי הואיל והזכיר בה שם מיתה מודים הם שאינו גט ומכל מקום בגט מיהא אנו פוסקים שלא כר' יוסי ובמקומו יתבאר בע\"ה:",
+ "זה שביארנו בהרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום שאע\"פ שמחמת אונס נתעכב ולא בא הרי זה גט מכל מקום יכול הוא לבטלו הואיל ולא אמר מעכשו או להוסיף על תנאו או להתנות תנאי אחר אע\"פ שהגיע הגט לידה כדרך שאמרו בקדושין נ\"ט ע\"א בהרי את מקדשת לי לאחר שלשים יום שיכול לחזור תוך שלשים יום אע\"פ שהגיעו מעות לידה ומה שאמרו כאן חזו דאתאי וכו' ואם כדברנו יבטל את הגט אין הכי נמי אלא שהיה סבור שדיו בכך הא כל שאמר מעכשו לכשיתקיים התנאי חל הגט למפרע ואינו יכול לבטלו או להוסיף על התנאי או להתנות תנאי אחר ומכאן כתבו גדולי הדור שאף אם אמר ראו שאונס מעכבני מליכנס אינו כלום שזהו גלוי דעתא בגיטא והלכה דלאו מילתא היא והוא שאמרו בפרק השולח ל\"ד ע\"א ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כי מטא תלתין אמר להו הא טרחנא אי משום אנסא אין אונס בגיטין אי משום גלוי דעתא פלוגתא דאביי ורבא אלמא כל שהוא מודיע את אנסו גלוי דעתא הוא ומה שטרחו בחדושין ואם לא באתי שהזכרנו מענין אסמכתא שמאחר שאין אסמכתא קונה היאך הוא גט אינה שאלה שלא נאמר דין אסמכתא אלא במקום שיש בו צד גזום והוא הקרוי בתלמוד מילתא יתירתא כמו שביארנו בסנהדרין ובמציעא:",
+ "כתבו רבותי שאף בקדושין אם קדש ואמר אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש לא יהו קדושין והיה רצונו לבוא אלא שהאונס מעכבו שאינן קדושין שאף בזו יש תקנת צנועות ופרוצות וחכמי פרובינצא נסתפקו בחבוריהם והדברים נראין כדעת רבותי:"
+ ],
+ [
+ "זו ששאלו בסוגיא זו ומי איכא מידי דמדאוריתא לא הוי גיטא ומשום צנועות ופרוצות שרינן אשת איש לעלמא והשיבו אין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ושאלו בה תינח דקדיש בכספא וכו' יש מפרשין בו מפני שקדושי כסף מדברי סופרים ואינו כן כמו שביארנו במקומו אלא כך פירושו תינח קדושי כסף שיש לומר בהם שהפקירו את ממונו וזכו אותה בהם והרי היא כמקדשה בשלה קדושי ביאה מאי איכא למימר ותירץ בה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות כלומר שמאחר שלא קדש אלא על דעתם סתם דעתם כך הוא שכל שיארע כן לא תהא ביאתו לשם קדושין אלא ביאת זנות למפרע ומעתה אף בקדושי שטר אתה אומר כן שדעתם היה שכל שיארע כן לא יהו קדושיו קדושין כלל ולא הוצרך עוד להזכירה:",
+ "כל שאמרו אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה לא סוף דבר בכגון זו שיש כאן גט אלא שמן הדין לא היה גט כשר אלא אף במקום שאין גט כלל ואע\"פ שגדולי עולם כתבו דוקא במקום שיש גט כל דהו אתה למד את דברינו ממה שאמרו ביבמות פרק בית שמאי ק\"י ע\"א ההיא דהוה בנרש דאיקדשה כשהיא קטנה וגדלה ואותבוה אבי כורסא אתא אינש אחרינא וחטפה מיניה והוו רב ברונא ורב חננאל התם ולא אצרכוה גיטא מיניה מאי טעמא הוא עשה שלא כהוגן ועשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו לרבנן לקדושי מיניה ומכל מקום גאוני ספרד כתבו שכל שהקדושין נעשין שלא כהוגן יוצאה בלא גט אבל כל זמן שהקדושין כהוגן ומצד מאורע שאירע אחר כן מפקיעין קדושיה דוקא בגט כל דהו וכן למדו גדולי המפרשים מזו שכל היוצאת בתקנת חכמים בין בגט כגון זו שבכאן בין בלא גט כאותה שהזכרנו וכיוצא בה הואיל וקדושיה עקורים מתחלתן מן הדין מותר הוא בקרובותיה והיא בקרוביו שאין ביאותיו אלא זנות ונושאין על האנוסה ועל המפותה אלא שמדברי סופרים אסור ואין מקום למה ששאלו בחדושין מאי האי דהכא אצרכוה גיטא והתם לא אצרכוה גיטא שבזו שבכאן לא באה ההפקעה אלא מצד הספק שנולד לנו בגט ואין אנו צריכים למה שתירצו הם דהתם לא קיימא בחזקת אשת איש והכא קיימא בחזקת אשת איש וכן מה שהקשו אחר שחכמים יכולין להפקיע היאך דנין על אשת איש ושמא יופקעו קדושיה ושהתראתו ספק אינו כלום חדא דהילכתא התראת ספק שמה התראה כמו שנאמר בהכה את זה וחזר והכה את זה כמו שביארנו בשלישי של מכות ובראשון של שבועות ואע\"פ שטעם זה אינו מספיק שהרי מכל מקום אתה צריך להמתינו עד שיתברר שלא יופקעו כגון שמת אחד מהם בלא הפקעה מכל מקום זיל בתר רובא דלא מיפקעי קדושיהן וכמו שאמרו בסנהדרין פרק בורר ובראשון של חולין שבדיני נפשות זיל בתר רובא דאי לאו הכי רוצח היכי קטלינן ליה דילמא טריפה הואי וגברא קטילא קטל ועוד שהרי עכשו בחזקת נשואות הן וסוקלין ושורפין על החזקות והרי נזיר ששותה לוקה אע\"פ שיכול לישאל וכיוצא בזה:",
+ "זה שביארנו שאין טענת אונס בגיטין יש חולקין בה מפני שרצו לפסוק כלישנא בתרא וכשיטת רוב התלמוד וכל שכן בלשון איכא דאמרי ומכל מקום אין הדברים נראין שהרי כמה קושיות באו על סברא זו ואע\"פ שהיו מחזרים לתרצם שנויי רחיקי נינהו ולא סמכינן עליהו וכן שבפרק השולח אמרו בהדיא ההוא דאמר להו אי לאו נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כי מטו שלשים יום אמר להו טרחנא ואמרינן עלה אי משום אונס אין אונס בגיטין ומכל מקום בתוספות שאלו בה ממה שאמרו בפרק קורדיקוס ע\"ג ע\"א מהיום אם מתי מחלי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש אינו גט אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש הרי זה גט ושאלו בה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא והם מפרשים דסיפא נמי אע\"פ שלא עמד מאותו חולי מכל מקום אונס שאינו מצוי הוא שלא עלה על דעתו שיפול הבית או שישכנו נחש ואמרו שם שלחו מתם אכלו ארי אין לנו והם מפרשים בה שאינו גט אלמא יש טענת אונס בגיטין ואם תאמר שלא מטענת אונס נאמרה אלא אחר שהוא אומר מחולי זה כל שנשכו נחש אינו מאותו חולי והלא בסמוך לה אמרו ההוא גברא דזבין ארעא קביל עליה כל אנסא דמתיליד לסוף אפיקו ביה נהרא אתו לקמיה דרבינא אמר ליה זיל שפי ליה דהא קבילת עלך כל אנסא דמתילד ואמר ליה רב תחליפא אנסא דלא שכיח הוא וכן אמר רבא אנסא דלא שכיח הוא והקשו עליו מזו שאף באנסא דלא שכיח אמרו תחלה הרי זה גט אלמא מתורת אונס הוא שנוי ופסקנו שאינו גט אלמא יש טענת אונס בגיטין מיהא באונס שאינו מצוי וכלישנא בתרא ופירשו מתוך כך בתוספות ששלשה מיני אונס הן אחד שאינו מצוי כל עיקר אלא בדרך זרות כזו של פרק קורדיקוס ובזה יש טענת אונס אף ללישנא קמא שבאונס כזה לא שיכא ביה תקנתא משום צנועות ופרוצות והשני אונס המצוי תמיד כההוא דפסקיה מברא ואף ללישנא בתרא אין בו טענת אונס שהיה לו להתנות ואונס שהוא ממוצע בין שניהם מצוי ושאינו מצוי ללישנא קמא אין בו טענת אונס וללישנא בתרא יש בו טענת אונס ובזו הוא שפסקנו כלישנא קמא והדברים נראין ומכל מקום נראה לי באותה של גיטין שעיקר הענין בה לא מטענת אונס אלא מתוך שהוא אמר מחולי זה וזה שנזכר עליו לשון אונס כך הוא הענין שכל שאמר אם מתי מחולי זה או אם לא אעמוד מחולי זה אע\"פ שנתק מאותו חולי לחולי אחר כמו שהמנהג תמיד להשתנות ולהעתק חולי אחד לחולי אחר אם מכח חומר החולי אם במקרה אם מצד פשיעת החולה או הרופא כמו שנודע בספרי הרפואה מכל מקום הגט גט שסתמו של חולה כך הוא אומר שכל שימות מאותו משכב יהא גט אע\"פ שלא מת מאותו חולי בעצמו שהיה לו בשעת נתינת הגט וכל חולי הנוסף או המתחדש או המתחלף בכלל חולי זה הוא אחר שלא עמד בין זה לזה ואמר עכשו שנפילת הבית עליו ונשיכת נחש או אכילת ארי וכיוצא בהם מן האונסין שאינן בכלל חולי לא נכללו בדבורו כלל ומתוך כך אינו גט והביאו בה לדמיון ההוא דזבין ארעא וקביל עליה כל אנסא דמתיליד לומר שאונס שאינו מצוי אינו בכלל הדבור כך נראה לי והדברים ברורים ומכל מקום לעיקר הענין באותה של גיטין יש פוסקים שבאם לא אעמוד מיהא ספק מגורשת מפני שהם מפרשים מה שאמרו שם אכלו ארי אין לנו כלומר אין הדבר ברור בידינו וכן פסקו גדולי המחברים ולא עוד אלא שנראה לי לפסוק כן אף בראשונה ר\"ל באם מתי מחולי זה מפני שהם מפרשים שאכלו ארי אין לנו חוזר על שתיהן כמו שיתבאר במקומו:",
+ "כבר ביארנו במשנה שכל שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום חול ובלבד שיטרח בסעודה שלשה ימים קודם היום ואין אומרים להיותה מיהא כאלמנה לינשא בחמשי שבאלמנה עיקר התקנה אינה אלא מפני שאין ברכה אלא יום אחד ויש לחוש להשכים למלאכתו כמו שביארנו במשנה הא כל שלא טרח בסעודה אע\"פ שרוצה לכנסה בלא טורח סעודה אינו כופה בכך שמא לקלקלה הוא מתכוין וזהו טעם שקדו כמו שכתבנו למעלה או שמא דרך כבוד נתקנה ומכל מקום לא בכל יום דוקא שהרי אחד בשבת וערב שבת יצאו מן הכלל לדעת קצת מטעם שהזכרנו במשנתנו וכן שבערב שבת אינו נושא מטעם אחר והוא שאין בתי דינין קבועין למחרתו שהרי שבת הוא ושמא תאמר אם כן אף בחמשי לא ישא שהרי אין בתי דינין קבועין למחרתו שהוא ערב שבת וכמו שאמרו בתלמוד המערב אסור לדון דיני ממונות בערב שבת תדע שלא אמרוה אלא שלא לכוף בעלי דינין לכך ושלא להזמינם לדין לאותו היום וכמו שאמרו לא קבעינן זימנא בערב שבת אבל בית דין עומדים הן קבועים במקומן לקבל טענות אם יבואו לפניהם:",
+ "מקום שאין שם בתי דינין כלל אף בשני ובחמשי כתבו חכמי האחרונים של ספרד שאם הוא קרוב למקום שבתי דינין קבועים בשני ובחמשי כל כך שיהא יכול לילך שם ביום אחד הרי הוא כמי שבית דין בה ואם לאו אין מקום לתקנת עזרא ואשה נשאת בו בכל יום חול שהרי אינו מצפה לבית דין קבוע ועושה לו בית דין ביומו ומודיעם:",
+ "אשה שנתקדשה בשעת נשואין סמך לחפה שאין לחוש לתחתיו זינתה יראה שאף במקום שבתי דינין קבועים נשאת בכל יום שהרי אין לנו ולקירור דעתו כלום ומכל מקום כתבו חכמי האחרונים שבספרד שנשואיה ברביעי כמקום שבתי דינין קבועין בחמשי כדי שלא תחלוק בנשואין ואף הם הביאו ראיה לדבריהם אלא שאינה כדאי ומכל מקום בתלמוד המערב יראה כמו שכתבנו והוא שאמרו שם מסכנה ואילך נהגו לכנוס בשלישי והתבאר בסוגיא זו למטה על סכנה זו שהיו אומרים כל בתולה הנשאת תבעל להגמון תחלה ולא היו מרגלים בהם אלא ברביעי מפני שהיה נודע להם שהוא קבוע לנשואיהן והיו קורין אותה סכנה מפני הצנועות שהיו מוסרות עצמן למיתה ובשני לא יכנוס אף באותו זמן הסכנה ושאלו בה מה בין שני לשלישי אינו דומה המשהא יום אחד למשהא שני ימים נשתהא שני ימים שמא יערב עליו המקח ר\"ל ויתקרר דעתו ויערב עליו לית יכיל דאמר ר' אילא מצא פתח פתוח אסור לקיימה וחש לומר שמא אנוסה היא קול יוצא לאנוסה ואפילו כן ספק אחד הוא קדשה בחפה לית בה הלין קנסא כלומר ותנשא בכל יום שהרי אין לחוש לתחתיו זינתה וכה ר' חמא מתניא עבד לבנתיה ומכל מקום עכשו נהגו לכנוס בששי שמאחר שאין שם קביעות בית דין יום ברכה עדיף לן ואע\"פ שחמשי יש בו ברכה לעופות ודגים ברכה דאדם עדיף לן ומכל מקום מותר לישא אשה בכל יום ולא עוד אלא שקצת רבני צרפת מתירין כניסה לחפה אף בשבת ולא עוד אלא אף לקדש כמו שביארנו ראייתם באחרון של יום טוב אלא שבתלמוד המערב נראה לאיסור ואף בכניסה לחפה והוא שאמרו שם בתולה לרביעי ואלמנה בחמשי בר קפרא תני מפני שכתוב בהן ברכה והלא אין כתוב ברכה אלא בחמשי ובששי רביעי אור לחמשי חמשי אור לששי והלא כתוב ברכה בשביעי אין כתוב ברכה בבריות אלא ביום הא אלו כתיב בה ברכה נשאת בשבת לא כן תני לא יבעול אדם בתחלה בשבת כאחרים שהם מתירים כלום אחרים מתירין אלא בשכנס שעד שלא כנס אינו זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה ואם אתה אומר כן נמצא קונה קנין בשבת אמ\"ר מונא הדא אמרה הלין דכנסין אלמלן צריך לכנסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ר' אלעזר מייתי לטעמא דמתניתין לא משום ברכה אלא שאם היה לו טענת בתולים אלמא שאף לדעת ראשון שלא היינו באים מטענת בתולים בשבת מיהא אסור וכן כתבו גדולי המחברים אלא שחכמי צרפת שהזכרנו מפרשים אותו דוקא במי שאין מצוה עליו בכך כגון מי שיש לו בנים הא כל שיש לו מצוה בכך מותר כמו שביארנו דעתם באחרון של יום טוב ואין דבריהם נראין ומכל מקום בין השמשות מיהא אין פקפוק בהיתרן לקדש וכל שכן ליכנס לחפה שכל שאין בו אלא שבות לא גזרו עליו בין השמשות ומה שאמר דכנסין אלמלן פירושו אלמנות והוא הדין לבתולות ולא תפשה באלמנות אלא שבאותו זמן לא היה ששי יום נשואין אלא לאלמנה שאין קביעות יום חמישי שלה אלא להיות שמח עמה שלשה ובאדם בטל מיהא שאין לחוש בו להשכים למלאכתו מותר בכל יום ומכל מקום גדולי המחברים אוסרים בערב שבת ואחד בשבת ומפני חלול שבת כמו שביארנו במשנה וכן כתבו שאסור לארס אשה בערב שבת וכן היא שנויה בתלמוד המערב והוא שאמרו שם אסור לארס אשה בערב שבת הדא דתימא שלא לעשות סעודת אירוסין הא לארס יארס שמואל אמר אף בתשעה באב שמא יקדמנו אחר בתפלה וכן אמרו שם שוין שאינה נשאת לא בערב שבת ולא במוצאי שבת לא בערב שבת מפני כבוד שבת ולא במוצאי שבת חבריא אמר מפני הטורח ר' יוסה אומר מפני כבוד שבת:"
+ ],
+ [
+ "אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה ואף היא אינה מחוייבת למסור עצמה למיתה מדין גלוי עריות שתהיה בכלל יהרג ואל יעבור אלא בצדדין ידועים על הדרך שביארנוה במסכת סנהדרין פרק סורר והוא שאמרו כאן ולדרוש להו דאונס בישראל שרי כלומר שאם ימסרו עצמן למיתה מצד איסור בעליהן הרי מותרות הן ואם מחמת עצמן כל שלהנאת עצמו אינו בדין תהרג ואל תעבור וכן שהיא קרקע עולם על הדרך שביארנו שם ואשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה הא כל שנבעלה ברצון אף באשת ישראל נאסרה על בעלה ואתה למד מסוגיא זו שאף בנבעלה לגוי כן אפילו היה מאותם הקדומים בעבדת האלילים שלא היו גדורים בדרכי הדתות שביאת גוי שמה ביאה לפסלה לבעלה והתמה ממקצת רבותינו הצרפתים שכתבו שביאת גוי אינה אוסרת לבעל ממה שאמרו רחמנא אפקריה לזרעיה וכן הביאו ראיה ממה שלא הקשו בסנהדרין והא אסתר גלוי עריות הואי עד שלפי מה שראינו בנימוקיהם אירע להם בימים הקדומים מעשה באשת ישראל שנבעלה לגוי ונשתמדה אחריו ואחר כן חזרה בתשובה ונתגייר הגוי עמה והתירה לגוי לישא אותה אחר מיתת ישראל או גירושיו אע\"פ שאמרו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שלא נאמר כן אלא מתוך שנאסרה לבעל בביאתו אסורה לבועל כל ימיו אף לאחר מיתת הבעל אבל ביאת גוי אינה ביאה לאסרה לבעל ומתוך כך לא נאסרה לבועל וסוגיא זו סותרת דבריהם בהדיא ואף חברים שביניהם השיבום משמועת האשה שנחבשה ביד גוים שעל ידי נפשות אסורה לבעלה וממה שאמרו מקנין על ידי גוי וכן שנהרגין בביאתו ולא אמרו רחמנא אפקריה לזרעיה אלא לענין אחוה וקורבה שאם נתגיירו אין להם דין אחוה:"
+ ],
+ [
+ "שבעת ימי חפה לחתן הרי הם אצלו כרגל גמור וכל שארעו אבל בתוך חתונתו אפילו על אב ואם אינו נוהג אבילות עד שיעברו שבעה של חתנה שהרי שמחה כתובה בהם כדכתיב קול ששון קול שמחה וכו' וכן כמו שיש סמך מן התורה לאבילות של יום ראשון מדכתיב ואחריתה כיום מר כך יש סמך ליום ראשון של חתנה מביום חתנתו ומאחר שכן אף כשבא יום ראשון של אבילות בתוך ימי המשתה אין אבילות חל עליו ואם חל עליו אבלות קודם שתחול עליו תורת חתנה אינו רשאי עוד לישא עד שיעברו שלשים ויש אומרים שלאחר שבעה מכניסין את הכלה לחפה ואינו טעון שלשים כבשאר מתים ואע\"פ שגאוני עולם כתבוה אינו נראה כלל ואע\"פ שהם נתנו בה טעם דלא גרעה ממתה אשתו ואין לו בנים אינו שאין לדמות אב��לות קרוביו לאבילות של אשתו וגדולי האחרונים כתבו שבאב ואם עד שנים עשר חדש ואין נראה כן אלא כדעת ראשון כמו שביארנו במועד קטן הא בתוך שלשים לא ישא ואף מי שאין לו בנים שלא התירו לחשוכי בנים לישא ולבעול לאלתר אלא באבילות של אשתו אבל באבילות של קרוביו דוקא לאחר שלשים:",
+ "זה שביארנו שלאחר שבעת ימי חתנה נוהג שבעת ימי אבלות יש שואלין הואיל ושבעת ימי המשתה אינן אלא מדברי סופרים יהו עולים למנין אבילות שבעה על דרך שכתבוה הגאונים ביום טוב אחרון ואינה שאלה שאם כן אין אבלות נכרת בו כלל אבל ביום טוב הואיל ואין התקנה אלא ביום אחרון הרי ניכר בשאר ואי אפשר לומר בחתנה שיהא יום אחרון עולה שהרי כל הימים מדברי סופרים הופקעו מאבלות ומה בין זה לזה ומכל מקום יראה לי שאין אלמון באלמנה בדין זה אלא ביום ראשון על הדרך שביארנו במשנה בענין איסור מלאכה ויש חולקין בשתיהן ולדונו כל שלשה ימים בדין זה ובאיסור מלאכה ולא יראה לי כן שאע\"פ שבתוספתא אמרו התקינו שיהא בטל שלשה פירושו התקינו דבר שיהא גורם להיות בטל שלשה ימים:",
+ "לא נכנס עדין לבית המשתה ומת לו מת כל שצרכי סעודתו מוכנים על צד שאי אפשר למכרם בלא פסידא וכן שאם יפסיד אין לו עוד מי שיטרח בהכנת צרכי סעודה לחתן או תכשיטין לכלה כגון מת אביו של חתן או אמה של כלה אנו מחזרים ומשתדלים שלא יחול אבילותו עד שתחול חתנתו ותפקיע את האבל עד שיעברו שבעה והוא שמכניסין את המת לחדר שלא יהא מתו מוטל לפניו ואת החתן ואת הכלה לחפה קודם שיקבר המת שהרי אין אבילות חל אלא עד שיסתם הגולל ואחר כך קובר והרי חלה החתונה קודם האבילות ומכל מקום בועל הוא בעילת מצוה קודם קבורה שהרי לאחר קבורה אע\"פ שאין אבילות גמורה חלה עליו מכל מקום דברים שבצנעה נוהג שהרי אף במועד עצמו אמרוה כן ר\"ל אע\"פ שאין אבילות במועד דברים שבצינעה מיהא נוהג אלא בועל בעילת מצוה קודם קבורה ופורש לו מתורת דברים שבצנעה ואין אומרים שלא לבעול עד שיעברו שבעה שהנשואין צורך ביאה הם ואע\"פ שהוא אונן ואונן אסור בתשמיש בזו הקלו משום מצוה שמן התורה לא נאסר האונן אלא בקדשים ובמעשר ובהקרבה אבל שאר דברים לא נאסרו בו אלא מדברי סופרים מידי דהוה אבשר שמן התורה מותר כדכתיב ואכלתי חטאת היום הא בשר חלין מותר אלא שחכמים אסרו ובחתן לא גזרו:",
+ "זה שביארנו שמכניסין את המת בחדר ואת הכלה לחפה ואחר כך קובר ור\"ל אפילו ביומו היא שיטת גדולי הרבנים ומפני שהם סוברים שאין אבילות דאוריתא אפילו ביום מיתה וקבורה שאלו כן היה לנו לומר אתי אבלות דאוריתא ודחי חתנה דרבנן על הדרך שכתבוהו הגאונים במת לו מת ביום טוב שני של עצרת או של ימים אחרונים של חג הפסח ונקבר בו ביום וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בבכורות מ\"ט ע\"א דיום שלשים כשלפניו ומטעם הלכה כדברי המיקל באבל ואם היה מן התורה הוה ליה ספק תורה ומכל מקום אנו פוסקים ביום מיתה וקבורה כל ששניהם ביום אחד דאוריתא ואינו קוברו עד למחר שאין זה אלא כמלינו לכבודו שלא יתבזה בנו בחתנתו או שמא בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כמו שיתבאר ביבמות:",
+ "אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום וכתבו גדולי הרבנים וכל שכן לאחר שלשים שכבר עבר האבילות ונראה מדבריהם ששבעת ימי חתנה עולים למנין שלשים של אבל ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו ששלשים של אבלות חלין לאחר שיעברו שבעת י��י חתנה וכן הדברים נראין הואיל ואף אבילות שלשים אינו חל בתוך חתנתו שמותר לו לספר ולכבס ומעתה לאחר שלשים מונעין ממנה תכשיטין שבעת ימים הבאים לתשלום שלשים של אבילות:",
+ "יש אומרין שאין האשה אסורה בתכשיטין לאחר שבעה בשום צד מפני שמדמין אותה לתספורת שמותרת בו לאחר שבעה כמו שביארנו במקומו ומפרשים כאן שהכלה אם אירע לה אבל כל תוך שלשים של חתנה אין מונעין תכשיטיה אפילו תוך שבעה ובאמת לענין פסק כך הוא אלא שלדעתנו לאחר שלשים של חתנה צריכה להשלים ואין דמיון מתכשיטין לתספורת כלל שגדול פרע מגנה אותה ביותר:",
+ "גדולי האחרונים שבספרד כתבו שדברים שבצנעה שנאסרו לחתן ובמועד אין המדה שוה בהם שבמועד אוסרין לו כל מיני שמחה שאין הדבר ניכר במניעתו שמצד אבילות עושה כן שכמה בני אדם אין נוהגין בשמחות כל כך אבל חתן כל שהוא נמנע משמחה ידים מוכיחות שאבילות מעכבתו ומתוך כך אין מונעין ממנו אלא תשמיש:",
+ "מאחר שכל שלא חלה עליו חתנה עדין אין מתירין לו אלא בשני דברים והם שאי אפשר למכור בלא פסידא ושלא יהא עוד שם מי שיטרח אתה מפרשה דוקא באביו של חתן או באמה של כלה שדרכו של אבי חתן לטרוח בסעודה ושל אמה של כלה לטרוח בתכשיטין אבל אמו של חתן ואביה של כלה אפילו נפסד הכל הואיל ויש שם מי שיטרח אין מקילין לו בכך ואף באביו של חתן ואמה של כלה דוקא בשאי אפשר למכור בלא פסידא כגון שטבחו טבוח ושהוא בכפר שאין הלוקחין מצויין ואע\"פ שלא נתן מים על גבי בשר או שהוא בעיר וכבר נתן מים על גבי בשר שאף בעיר אין הלוקחין מצויין בה בכדי שיעור שקודם פסידא הואיל ונתן מים על גבי בשר אבל בכרך אפילו נתן מים על גבי בשר אסור וסוף הדברים כל שאפשר למכור בלא פסידא יתירתא אסור ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ויראה שאף באלמון ואלמנה הדין כן עד שיעבור יומו שהרי אין לו אלא יום אחד לברכה ותכשיטין אלו פירושן בשמים ותמרוקין שפסידתן קרובה:",
+ "חתן זה שאירע לו אבל והכניסוהו לחפה קודם קבורה על הדרך שהזכרנו אע\"פ שבעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים שמתוך שהקלו באבילותו לנהוג שבעת ימי המשתה אחר קבורה יש לחוש שמא יקל הוא יותר ואין בזה חלוק בין אבילות שלו לאבילות שלה אלא בכל אבילות כן ואע\"פ שברגל הקלו בו בכך ואין אומרין כן הואיל ודבר השוה לכל הוא לא אתי לזלזולי וכן אבל דעלמא מתוך שלא הקלו בו אין חוששין לכך אבל חתן שלא אירעו אבל אלא שפירסה אשתו נדה אם לא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים שמא יהא יצרו תוקפו אבל אם בעל הרי הוא כאחר אצל אשתו נדה שאין מזקיקין בכך שהרי נדה מותרת ביחוד וכמו שאמרו בסנהדרין ל\"ז ע\"א אמר ליה ההוא מינאה לרב כהנא אמריתו נדה שרי ליחודי בהדי גברא אש בנעורת ואינה מהבהבת אמר ליה התורה העידה עלינו שאפילו סוגה בשושנים לא יפרצו בה פרצות:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שכבר כתבנו היוצא מסוגיא זו לענין פסק על הדרך שהעלה רב אשי בסוף השמועה צריך להעירך מעט בביאורה של סוגיא מפני שיש בה בלבול לקצת מפרשים והוא שאמרו למימרא דאבילות קילא ליה מנדה כלומר לא קולא או חומרא של איסור אלא לומר שאין כח מרירותו שמצד אבלו מונעו מן הדברים שכח איסור נדה מונעו מהם שהרי בחתן שאירעו אבל ובעל אתה מצריכו להיות ישן בין האנשים ובחתן שפירסה אשתו נדה ובעל אתה מתירו להתיחד והרי מצינו הפך הדברים במזיגת הכוס וחברותיה שבנדה אסרו ובאבל התירו אלמא כח מרירותו מונעו ותירץ כאן באבילות דידיה כאן באבילות דידה ופירשו גדולי הרבנים שבאבילות שלו החמירו מפני שיצרו תוקפו ואף היא הואיל ואין המרירות שלה מניחתו לעשות מה שבלבו חפץ אבל מה שאמרו מוזגת לו וכו' באבילות דידה שאם יבא לעבור אינה מניחתו ומרחצת דקאמר בצונן שהרי אמרו אבל אסור להושיט אצבעו במים והיאך תושיט ידיה במים להרחיצו אם מים חמין הן אלא בצונן או שמא מרחצת דקאמר פירושו מזמנת לפניו והקשו לו והא אביו של חתן ואמה של כלה קתני כלומר שיש כאן אבילות שלו ושלה אלמא אין הפרש ביניהם ותירץ כי קתני הכי אשארא ר\"ל הכנסת המת והכנסה לחפה ובעילת מצוה ולא על היחוד והקשה לו מי שמת חמיו וכו' וכן היא שמת חמיה ושניהם שוים שלא לאסור בה ייחוד שהרי לא שנה באחת מהם הוא ישן וכו' אלמא כל אבילות חמירא להו ומותר ליחד ותירץ תני באבילות דידיה הוא ישן וכו' ואע\"ג דוכן קתני אשארא ר\"ל אכיחול ופיקוס והקשה והא עמו קתני ר\"ל ונוהגת אבילות עמו וודאי כמו במטה קאמר ר\"ל בחדר משכבו אלמא אף באבילות דידיה מותר ליחד ותירץ שלא נאמר בשמועה זו עמו להתיר לה יחוד אלא עמו בבית כלומר שאינה נוהגת אבילות אלא בפניו וכדאמרינן בדידיה באפה נהוג אבילותא ויש מפרשין דאבילות דידיה חמירא ליה וגורסים אע\"פ שאין האשה רשאה וכן גורסים תני באבילות דידה וכן גורסין והא עמה קתני והכל עולה לענין אחד ומכל מקום רב אשי תירצה שבכל אבילות חמירא ליה ואבילות של חתן שאני מתוך שהקלו על הדרך שביארנו:",
+ "ומעתה נשוב למה שראוי לברור מתוך השמועה לענין פסק כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ורגליו ומזיגת הכוס פירושו בהושטה מיד ליד הא שלא בהושטה מידה לידו כגון שתמזוג ותניח לפניו מותר אפילו על השלחן ואע\"פ שבפרק אע\"פ ס\"א ע\"א אמרו דביתהו דאביי מנחא ליה ארובא דכובא דביתהו דרבא אבי סדיא דרב פפא אשרשיפא לא באו למעט הנחה על השלחן ולא עוד אלא שדרך למזוג שלא בשעת אכילה ואין בה מקום להנחה על השלחן ולא עוד אלא שלדעתי כל שבשעת אכילה מותר אף מיד ליד דבעבידתיה טריד ואין כאן המשך חבה ושאר חפצים אף בהושטה מותר בזמן הזה שאין מגעה אסור משום טומאה שהרי כלם טמאי מתים הם ואין איסור המגע אלא מצד הרחקה ולא נאמר אלא בדברים של חבה כגון מזיגת הכוס ואף בהושטה כל זמן שהיא נותנת לו היכר וזכירה בכך מותר אם הוא כדאי לסמוך בעצמו והוא שאמרו שמואל מחלפא ליה מימינא לשמאלא ויש אוסרים לקבל מידה אפילו מפתח או קיסם או צרור ולדעתם מזיגת הכוס נאסרה אף בהנחה על השלחן ודברים אלו אינם מכח הלכה אלא שהרוצה להחמיר תבוא עליו ברכה ומכל מקום כל שיש בהושטתו מגע בבשרה אסור ולפי מה שכתבנו מה שאמרו בתוספתא שאסור לרדותה במקל בימי נדותה אין הלכה כן אלא אם כן לענין טומאה אלא שהדברים נאים על כל פנים ויש מתירין אף במזיגת הכוס בהושטה בפני אחרים והדברים נראין שלא נאסר אלא מחשש הרגל עבירה וכן אין מכח הלכה איסור לשתות בכוס שהיא שותה אע\"פ שבשאלתות כתוב כן שאין זה קירוב הדעת וכל שכן בשעת אכילה לדעתנו כמו שכתבנו וכן אין איסור שלא לישב שניהם בספסל אחד או במטה אחת שלא נאסר אלא לישן או לשכב במטה אחת אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה וכן אין איסור אלא בכוס של יין אבל של מים או של שכר מותר אף בהושטה לשיטתנו וכן מותר לאכול עמה בשלחן אחד לא אסרו אלא בקערה אחת או בשלחן שלהם שלא היה בהם מקום אלא לאחד וכל שאוכלין בו שנים משתמשין זה בשל זה אבל בשלחן שלנו מותר אף בלא מפה לעצמה ואף בלא שום היכר ויש מחמירין בדברים אלו ותבוא עליהם ברכה אלא שמכח הלכה לא הוצרכו לכך וכן יש מחמירין לומר שדברים אלו בימי לבון אבל בימי נדות הכל אסור ולדבריהם לא חלקו בהם אלא לאותם הזמנים שהיו טובלות לימי לבון לצורך הטהרות אבל עכשו שאינן טובלות אלא לטהרה גמורה ימי נדות ולבון שוים בדבר זה:",
+ "אף הצעת המטה שאמרנו דוקא בפניו אבל שלא בפניו מותר וכתבו בתוספות שאף בפניו דוקא בהצעת סדינין לבנים אבל בנענוע כרים וכסתות מותר שאין באלו הרגל עבירה אדרבה שפחות הוא אצלה וראיה לדבריהם שבמשנת אע\"פ נ\"ט ב' אמרו הכניסה לו שלשה שפחות אינה מצעת לו את המטה ארבע יושבת בקתדרא ואמרו בגמרא אע\"פ שאמרו יושבת בקתדרא מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ואם כן קשיא מתניתין ותירצו בדרך זה שמשנתנו פירושה בניענוע כרים וכסתות שאין זה דרך חיבה ושמעתא בהצעת סדינין ומכסאות שאין שם עמל והוא דרך חיבה ומכל מקום יש גורסים שם במשנה אינה מצעת את המטה ר\"ל מטות שבבית ובגמרא מצעת לו כמו שיתבאר שם וכן כל שבפני אחרים מותר אף בפניו ואף בסדינים והרחצת פניו ורגליו פירושו אף בלא מגע וכגון שהיא יוצקת על ידו ומפני שזה מין קשוט וכל צד שבקשוט באיש ואשתו המתיחדים מעורבים להרגל עבירה ומכל מקום יכולה היא לחמם את המים ולהניחם לפניו ומכל מקום בצונן מותר והאוסר משום נצוק יחמיר ויחמיר ואנו אין לנו ויש אוסרין אף בצונן ומפני שאף בצונן צד קשוט הוא:",
+ "דברים אלו יש אומרים דוקא באשתו שלבו גס בה ויבא לידי הרגל עבירה אבל שפחה ושאר עריות מותר וגדולי המחברים כתבוה בכל אשה בין שפחה בין משוחררת בין גויה בין ישראלית והדברים נאים אלא שהיא חומרא יתירא:",
+ "אשה שמת לה קרוב אין הבעל רשאי לכופה להיות כוחלת ופוקסת אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומחממת לו מים לרחוץ ורוחץ מידיה במה דברים אמורים בשאר מתים אבל על אביה ואמה אינו רוחץ בחמין בפניה שצריך הוא להתאבל עמה בפניה באב ואם וכן מי שמת חמיה אינה רשאה להיות כוחלת ופוקסת אלא כופה מטתה ונוהגת אבילות עמו בפניו וכבר ביארנו עקר דברים אלו במועד קטן ובחבור התשובה:"
+ ],
+ [
+ "חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת כגון אם רצה לעשות סעודת מצוה במוצאי שבת בלילה או באחד בשבת מותר לחשב בשבת את דמיה וכן פוסקין ונודרין צדקה לעניים בשבת ולא אמרו אין מקדישין אלא במקדיש כלי או דבר ידוע שנראה כמקח וממכר:",
+ "וכן מפקחין פקוח רבים ר\"ל כל השתדלות להצלה של רבים והוצאת עסקיהם לאור אע\"פ שאינו פקוח נפשות והולכין לטרטסות של גוים ולקרקרסיאותיהן וערכאותיהם לדבר עמהם לפקח על עסקי רבים אע\"פ שהדבר בספק אם יועיל אם לאו ואף צרכי יחיד כל שיש בו צד מצוה כגון שדוך תינוקות או השתדלות ללמדו ספר או אמנות:",
+ "כבר ביארנו שכל שאין בו מקום להשכמה לב\"ד אשה נשאת בכל יום ומכל מקום בסוגיא זו אמרו שלא לבעול בשבת ובמוצאי שבת ולא משום ביאה שהרי מותר לבעול בתחלה בשבת כמו שיתבאר למטה אלא מגזירה שמא ישחוט בן עוף והוא שהיה מנהגם להאכיל בן עוף לבני הבית בלילה של ביאה ראשונה לסימן טוב שיפרו וירבו כתרנגולים ואם יבעול במוצאי שבת או בערב שבת שמא ישחטנו בספק חשיכה ויש מפרשים שחיטת בן עוף לצורך סעודה ולא תפש בן עוף אל�� ששחיטתו קלה וישחוט קודם שיזכור וכיון שנאסרה הביאה נאסרה אף הכניסה ולדעת זה לא הותר לבעול בתחלה בשבת אלא בשכנס קודם ערב שבת או למי שאינו עושה סעודה כלל וכן פסקו גאוני ספרד ויש פוסקין שאין גזירת בן עוף הלכה כלל אלא שאסור לכנוס ערב שבת ומוצאי שבת מפני כבוד שבת כמו שנזכר בתלמוד המערב על הדרך שכתבנו למעלה ואיפשר שגזירת בן עוף וכבוד שבת הנזכר בתלמוד המערב אחד הוא ומכל מקום אנו פוסקין לדחות גזירת בן עוף ודברי תלמוד המערב ואשה נשאת לדעתנו בכל יום ואף אנו נוהגים לכנוס בששי כמו שכתבנו למעלה שהרי סתם אמרו מותר לבעול בתחלה בשבת:",
+ "מכיון שעיקר התקנה ברביעי מפני שאם היה לו לטעון ישכים עיקר התקנה הוא שלא לבעול עד הלילה ומכל מקום סתם הדברים כך הוא שכל הכונס ביום מתיחד בלילה וכן שהדברים נאים מפני שחמשי נאמרה בו ברכה הא למחות בידו אם רצה לבעול ביום רביעי עצמו בבית אפל או באפלת טלית לתלמיד חכם לא שהרי אלו לא בעל אף בלילה אין אומרים לו להמתין עד רביעי הבא וכן אלמנה מכיון שעיקר תקנתה משום שקדו עיקר התקנה שלא לבעול עד הלילה שתהא שמחתו מושכתו שלא להשכים ומכיון שלא השכים ערב שבת חוזר ומונעו שלא לצאת כלל וכן שהדברים נאים שלא לבעול עד הששי מפני שנאמרה בו ברכה לאדם שהיא חביבה יותר הא למחות בידו שלא לבעול ביום חמשי עצמו לא וכל שכן באדם בטל או שהיה ערב שבת יום טוב שמותר לו לכתחלה לבעול בחמשי הואיל ואין טעם שקדו נעקר ממנה בכך שאין עקר הטעם משום ברכה אלא משום שקדו והוא הדין שבאדם בטל ובאלמנה מותר לישא בכל יום ומשום בר קפרא אינה אלא לדעתנו שבא בטעם קביעות הימים משום ברכה לבד כמו שהזכרנו בדברי תלמוד המערב למעלה אבל לתלמוד שלנו אין הטעם אלא לבתולה משום טענת בתולים ולאלמנה משום שקדו ולא הביאו גדולי הפוסקים דברי בר קפרא אלא לכתחלה ולסימן טוב בעלמא וכן מה שפסקו בבתולה שנבעלת בחמשי ואלמנה בששי אינה אלא לכתחלה:",
+ "ולענין ביאור אני מפרש שלא הביאו דברי בר קפרא לסמוך עליהן להיות עקר התקנה משום ברכה אלא כך הוא הפירוש טעמא דמשום ברכה אבל לאיקרורי דעתא בשיעור מועט כזה לא חיישינן ואם כן לדידן דאתינן עלה מטעם איקרורי דעתא אף הוא בועל ברביעי שמכל מקום אנו תקננו לרוב בני אדם ואם רצה אחד מהם להקדים או לאחר אין לנו והקשו אם כן אלמנה מיהא שאין בה טעם איקרורי דעתא תבעל בחמשי משום ברכה שכל שאין בה טעם שלנו נהא תולין אותה בטעם בר קפרא ותירץ אין הכי נמי אלא דברכה עדיפא ליה אי נמי דאפילו באלמנה אית לן טעמא אחרינא משום שקדו למדת לדעתנו שמותר לכנוס אף בששי ומותר לבעול לכתחלה בשבת ולשיטת שאר מפרשים דוקא בשכנס קודם ערב שבת ונשתהא:",
+ "לעולם יהא אדם נזהר שלא לישב במושב ליצים שלא להשמיע לאזנו דבר שאינו הגון ודברים בטלים שלא יהו מושכות אותו ומבטלות הימנו תלמוד תורה דרך צחות אמרו ויתד תהיה לך על אזניך אל תיקרי אזניך אלא אזניך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו:"
+ ],
+ [
+ "ואצבעותיו של אדם יחדה תורה לכל אחד מהם ענין בפני עצמו גודל לבהן יד של אהרן ושל מצורע אצבע למתן דמים של חטאת שכתוב בו באצבעו אמה שמודדין עד חדה אמה של בנין ואמת הכלים קמיצה שממנה מתחילים לקמוץ והוא שחופה שלש אצבעותיו על פס ידו קמיצה ואמה ואצבע וקומץ וחופן זרת שממנו מתחיל למדוד זרת של חשן ומכל מקום דרך צחות דרשו מפני מה אצבעותיו של אדם משופין כיתדות שאם ישמע דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו:",
+ "דם הבתולים נסתפק לחכמים אי מיפקד פקיד אי חבורי מיחבר וענין מיפקד פקיד ר\"ל שהדם כנוס ועומד בפקדון מוכן לצאת ואינו נבלע בדפני הרחם להיות יציאתו על ידי חבורה אלא שהפתח נעול בפניו ואין בביאה אלא שפותחין לפניו ויוצא וחבורי מיחבר ענינו שהוא נבלע בדפני הרחם ואינו יוצא אלא על ידי חבורה שהדופן נקרע ומתפרק מחברו והדם יוצא ומכל מקום לאי זה צד שיהיה מותר לבעול לכתחלה בשבת הן למי שכנס בערב שבת שהרי אף זה מותר לדעתנו ואף לשיטת שאר מפרשים אם מכל מקום עבר וכנס הן למי שכנס ברביעי ונשתהא ולא בעל שאם תאמר מיפקד פקיד אין כוונתו אלא להוציא את הדם וזהו שאמרו לדם הוא צריך ואין זה אלא כמפיס מורסא להוציא ממנה ליחה שהוא מותר ואין אומרין שלפתח הוא מתכוין ושיהא אסור משום בונה על הדרך שאמרו במפיס מורסא שאם לעשות לה פה להיות האויר שולט בה או לשים הנעורת בתוכה כדי שלא תסתם חייב אלא לדם הוא צריך והפתח מאליו הוא בא ובלא כונה ודבר שאין מתכוין מותר ופסיק רישיה אין כאן שאיפשר בהטייה ואין הדם יוצא ולא פתח נפתח ואף למי שאינו בקי בהטיה איפשר שיזדמן כן במקרה ואף לדעת האומר דבר שאין מתכוין אסור אע\"פ שאין אנו צריכין לה מותר שמקלקל הוא אצל הפתח שהבתולה חשובה יותר מן הבעולה ומקלקלין פטורין ובמקום מצוה ובשאין מתכוין מותר ואע\"פ שחובל יצא מן הכלל הואיל ומיפקד פקיד אין כאן חובל ומתוך כך אין גורסין כאן ואם תמצא לומר מקלקל הוא הלכה כר' יהודה ר\"ל שפוטר בכל מקלקל או כר' שמעון ר\"ל שמוציא מן הכלל חובל ומבעיר שהרי לדעת מיפקד פקיד אין כאן חובל וחכמי האחרונים שבספרד גורסין כן ונדחקין לפרשה בדברים שאינן נראין ואל תדחוק עצמך בכך:",
+ "ונשוב לדברינו והוא שאף אם תאמר חבורי מיחבר מותר שכל שאנו אומרים חבורי מיחבר אין אומרים בו לדם הוא צריך ר\"ל שכונתו להוציא הדם הואיל ואינו יוצא אלא על ידי חבורה אסור אלא אין כונתו אלא להנאת עצמו ודם מאליו הוא בא ובלא כונה ודבר שאין מתכוין מותר ופסיק רישיה אין כאן כמו שביארנו ואף לדעת ר' יהודה שאומר דבר שאין מתכוין אסור בזו מותר מפני שהוא מקלקל והרי הוא סובר שכל המקלקלין פטורין ואף חובל ומבעיר הא לר' שמעון שמוציא חובל ומבעיר מן הכלל אתה צריך לבא בהיתר זה מטעם שאין מתכוין והרבה מפרשים טרחו גם כן בדין דבר שאין מתכוין ובדין פסיק רישיה ובדין מקלקל וכבר ביארנו הכל במסכת שבת:"
+ ],
+ [
+ "מגופה של בגד הנתונה על פי חבית ונקראת בלשון תלמוד מסוביתא דנזיתא אסור להדקה ביום טוב שהרי יש כאן סחיטה שהיין יוצא על ידה ואע\"פ שאינו מתכוין לכך מכל מקום פסיק רישיה הוא ומכל מקום התירו הגאונים בענין זה כל זמן שהיין הנסחט הולך לאבוד מפני שדעתם שסחיטת יין ושמן ושכר ופירות אין איסורן מתורת כבוס ולבון אלא מתורת דש שכמו שהדש מפרק האוכל מן התבן כך זה מוציא היין והשמן והשכר מן הבגד או המשקה מן הפירות ונהנה ממנו וכל שהולך לאבוד אינו כעין דישה ונמצא שהברזות שלנו שהם של נעורת אין בהם משום סחיטה אחר שהנסחט מהם הולך לאבוד וכן כשסתם בעץ אע\"פ שכרך בגד על העץ מותר ויש בדין סחיטה איסור אחר משום ליבון והיא בבגד השרוי במים וכבר ביארנו הענין על מתכנתו ברביעי של ביצה ויש מגלגלין בשמועה זו הרבה דברים בדין דבר שאין מתכוין ובפסיק רישיה וכבר ביא��נום במסכת שבת:",
+ "הבועל את הבתולה דין התלמוד בה שתולין בדם בתולים שהוא דם טוהר בלא הגיע זמנה לראות ר\"ל קודם שיגיעו ימי נערותה עד שתחיה המכה והוא שתשמש בלא דם ואפילו ראתה כבר בבית אביה ובהגיע זמנה ר\"ל שהגיעו ימי הנעורים ארבעה לילות אם לא ראתה כבר ואם ראתה כבר כל הלילה ובבוגרת אם לא ראתה כל הלילה ואם ראתה בועל בעילת מצוה ופורש ומכל מקום התבאר באחרון של נדה שרבותינו חזרו ונמנו שאף בתינוקת שלא הגיע זמנה יהא בועל בעילת מצוה ופורש ואפילו לא ראתה דם כלל בביאתה צריך לפרוש הואיל ורוב נשים יש להם דם בתולים שמא אף זו ראתה דם טפה כחרדל ואבד או שחפתו שכבת זרע וכן אין תולין בהטיה מצד שאמר שמואל יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם שאין הדבר מצוי ואף בבוגרת כן ואע\"פ שאין טענת בתולים מפני שבתוליה כלים בתוך מעיה כמו שהתבאר בתלמוד המערב שבמסכת יבמות מכל מקום הואיל ומקצת בוגרות יש להם לא חלקו בהן ומכל מקום פורש שאמרנו לא כפורש מן הנדה ודאית שיהא צריך להמתין עד שימות מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו שהרי מן הדין דמיה טהורין אלא גומר ביאתו לגמרי ופורש בלא שום פקפוק והוא שאמרו שם אלא מעתה לרבותינו בעל נפש לא יגמור ביאתו והשיבו אם כן לבו נוקפו ופורש ר\"ל אף קודם השרת בתולים וגדולי המפרשים החמירו בזו ואין דבריהם נראין:"
+ ],
+ [
+ "חתן פטור מקרית שמע מלילה הראשון עד מוצאי שבת ועד בכלל שהן ארבעה לילות אם לא עשה מעשה שמתוך טרדתו אי איפשר לו לכוין אבל אם עשה מעשה מאותה הלילה שעשה מעשה ואילך חייב אע\"פ שטרוד בעניני חפתו הואיל ואינו טרוד לעיקר מעשה ומשם ואילך אע\"פ שלא עשה מעשה גדולי המחברים מחייבים מפני שכבר נתקררה דעתו ודיה לטירדא בשעתה ומכל מקום יש פוטרין אף לאחר כמה כל שלא עשה מעשה ולא הזכיר לדעתם עד מוצאי שבת אלא ללמד שאף לילי שבת פטור ולפי דרכו לימד שמותר לבעול בתחלה בשבת ויש מכריעין לומר שעד מוצאי שבת אף מן הסתם פטור ר\"ל בין שהודיעוהו שבאותה הלילה ייחדוה לו ונתן לב על כך בין שלא הודיעוהו ולא נתן לבו לכך שכל ארבעה לילות סתמן ביחוד ומשם ואילך אינו פטור אלא אם כן נותן לבו לעשות מעשה באותה הלילה ודברים אלו לא נאמרו אלא בכונס את הבתולה אבל בכונס את האלמנה אין כאן טירדא וחייב ואם מפני שהוא עוסק במצוה אין עוסק במצוה פטור אלא במצוה שאי אפשר לקיימה אם יקרא את שמע היתה לו טירדא אחרת שאינה של מצוה כגון מי שטבעה ספינתו בים לא נפקע ממנו חיוב קריאת שמע בכך שאין פוטרין אותו משום טירדא אלא בטירדא של מצוה וכן אבל אחר שנקבר מתו חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנאסר בהם ביום ראשון מפני שנאמר בהם פאר ושאר הימים חייב בהם וכן דברי תורה שאסור בהם כל שבעה אלא אם כן רבים צריכים לו או בדברים המכניעים לבו של אדם ומעוררים אותו לתשובה כמו שביארנו במקומו:",
+ "לענין ביאור סוגיא מה שאמרו כאן טורד למה פירושו אחר שבקי בהטיה מהו טרדו ליפטר מק\"ש ואחתן קאי ותירץ למי שאינו בקי והקשה ויאמרו בקי מותר וזו ודאי אבעילת שבת קאי כלומר אחר שאתה מחלק בפטור ק\"ש בין בקי לשאינו בקי אף בבעילת שבת יש לך לחלק ואם כן יאמרו וכו' והשיב רוב בקיאין הן וכל אחד דנין אותו אחר הרוב ומותר הא לענין ק\"ש על כרחיך כל שאינו בקי טריד הוא וטרדתו פוטרתו ומכאן כתבו גדולי הדורות שאין חתן פטור מק\"ש אלא בשאינו בקי בהטיה שיש לו טרדא ומה שאמרו תלמידיו ��רבן גמליאל במסכת ברכות למדתנו רבנו חתן פטור מק\"ש בשאינו בקי וכן מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל שם לא כל הרוצה ליטול את השם יטול בשאינו בקי ואין הדברים נראין שלא נאמר אלא דרך משא ומתן וודאי אין אנו צריכין להתירו מצד הרוב שמאחר שאפשר בהטיה אין כאן פסיק רישיה שהרי אפשר שיזדמן כן ומכל מקום אחר כך שאל מאחר שרוב בקיאין מה הועלנו בשושבין ומפה אף הוא מטה ואומר שלא הטה והשיב שהועיל שמא לא יטה ויראה ויאבד והשושבין והמפה מעידין וגרסת הספרים לפירוש זה אלא מעתה שושבין למה מפה למה והשיב שמא יראה ויאבד שאלו הטה אף היא אומרת עדין בתולה אני אלא שמא לא הטה ונאבד הדם אלא שנמצא על ידי שושבין ומפה ומכל מקום יש גורסין סודר למה כלומר אחר שאיפשר לו לבעול בלא דם מה הסודר מועיל שהרי אינו בא אלא לבא לטעון עליה שלא מצא דם שרואין בסודר ותירץ למי שאינו בקי ושאל אחר שאתה חושש לשאינו בקי אלמא רובן אינן בקיאין ואם כן תהא בעילת שבת פסיק רישיה אצל מי שאינו בקי ותירץ רוב בקיאין הם ואם כן אין כאן פסיק רישיה אף למי שאינו בקי ולא אמרה אלא לרוחא דמילתא שאף אם לא היו רובן בקיאין מכל מקום הואיל ואפשר שיזדמן כך אין כאן פסיק רישיה כמו שביארנו וגדולי הדורות נדחקו בזו מפני סוגיא זו ואין הדברים נראין וחזר ושאל שושבין למה כלומר אחר שרוב בקיאין דיינו למי שאינו בקי בתקון סודר והשיב ולטעמיך מפה למה והרי בסודר די אלא שמוסיפין בשמירות שאם לא הטה ואבד הסודר יראה במפה והמפה הוא שמקנח בה והסודר הוא שפורסתו תחתיה שלא להטריח בראיה על הסדין ודברים אלו כלם אינם אלא סוגיא בעלמא ואין ממנה סתירה לענין פסק וגדולי הדורות טרחו בה ואין צורך בכך:"
+ ],
+ [
+ "הבועל בלא כתבה בעילתו בעילת זנות ואע\"פ שתנאי בית דין הוא וכל שלא נכתבה ככתובה דמיא מכל מקום במקום שכותבין כתבה אין דעתה סומכת עד שיכתוב ובעילתו בעילת זנות ואם קנו מידו כתבו חכמי האחרונים שבספרד שיכול לבעול אע\"פ שלא נכתבה וכן במקום שאין כותבין כתבה מותר לבעול על סמך תנאי ב\"ד הא במקום שכותבין ולא קנו מידו אסור ואם התפיס לה או ייחד לה מטלטלין לשיעור כתבה אע\"פ שלא נעשה דרך קנין במשיכה או בהגבהה בועל על סמך אותו ייחוד וכל שכן בהתפסה ואם רצה לבעול בתחילה בשבת ולא כתב מתפיס לה מטלטלין או מיחד שהתפסה זו מותרת אף בשבת שהרי אינו קונה דבר בחלופן עד שיהא הדבר בקנין או בהנחת משכון ואין זה אלא דרך נחת רוח שתהא דעתה סומכת על כך לפי שעה ועל הדרך שאמרו בהזורק שבגיטין דף ע\"ז ע\"ב תיחוד ותפתח שלא היתה הקנאה גמורה אלא דרך שאלה ואע\"פ שבשבת לא הותר כיוצא בזה בפרק שואל קמ\"ח ע\"א במה שאמרו שם ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו אלא בהנחה אצלו מאליו שתהא דעתו סומכת ולא שיאמר לו בפירוש תהא טליתי משכון בידך ולא שיחשב עמו ביומו אלא שמניחו סתם ומחשב עמו לאחר שבת בזו מכל מקום הואיל ואין זה דרך קנין מותר להתפיסה אף על דעת כך או שמא מתוך מצות ביאה בכאן והכרח צורך הגט באותה של פרק הזורק התירו ויש מפרשין זו שבכאן שעדין ערב שבת היה אלא שלא היה שהות ביום לכתוב כתבה והתפיסוה מטלטלין ואע\"פ שהתקינו שלא ליחד מטלטלין לכתבה כמו שיתבאר במסכתא זו בפרק נכסים פ' ע\"ב אין זה אלא סמך בעלמא עד שיכתוב לה כתבה כראוי:",
+ "מה שנתגלגל כאן בדין מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובדין מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כבר ביארנוהו בראשון של יום טוב בסוגיית המשנה העשירית וכן מה שנתגלגל כאן בענין גמור כלים ר\"ל הנחת בשמים על האש לגמר את הכלים ואת הבגדים או להריח למסבין כבר ביארנוהו בשני של יום טוב במשנה הששית ובסוגיא שלה:",
+ "ארץ העמים טמאה וכל שנדר בה בנזיר צריך לעלות לירושלים ולנהגו שם וכל זמן שהוא בחוצה לארץ נוהג נזירותו ואינו עולה לו אלא הרי הוא כנזיר שנטמא ומעשה בהילנאי המלכה שיצא בנה למלחמה ונדרה שבע שנים בנזירות בחוצה לארץ עלתה לארץ והורו לה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות לסוף שבע שנים נטמאה ונמצאת נזירה כ\"א שנה:",
+ "חוט השדרה שנפסקה אם ברבו טרפה נפסק מיעוטו או אפילו חציו ואין צריך לומר ניקב כשרה:",
+ "כל שנושא את האשה ומכניסה לחפה צריך לברך ברכת חתנים ובעשרה ולא סוף דבר בבחור בבחורה אלא אפילו אלמון באלמנה כן שהרי בעז אלמון ואלמנה היו וכתוב ביה ויקח בעז עשרה אנשים מזקני העיר והוא שאמרו בתלמוד המערב מכאן לבית הזה ר\"ל הזיווג שממנין זקנים במשתאות שלהם ויאמר שבו פה וישבו מכאן שאין רשות לקטן לישב עד שיאמר לו הגדול שב ואמ\"ר אלעזר מכאן לברכת חתנים שהיא בעשרה ומה שאמרו בבעז שאלמון היה פירשוה בתלמוד המערב דכתיב ותהום כל העיר עליהן ויאמרו הזאת נעמי איפשר כל קרתא מיתבהלא בגין נעמי עליבתא אלא אותו היום מתה אשתו של בעז עד די כל עמא גמיל לה חסדא נכנסה רות ונמצאת זו נכנסת וזו יוצאת היינו דאמרי אינשי עד דלא שכיב שיכבא קיימא מנובייתא ומכל מקום אין המדה שוה בהם וכיצד הוא הדין כל שיש בו צד בחרות הן משני צדדין כגון בחור בבתולה הן מצד אחד כגון אלמון בבתולה או בחור באלמנה מברכין ברכת חתנים כל שבעה אם שבע ברכות בכל יום ובפנים חדשות אם שבע ברכות בראשון ואשר ברא בכל יום בלא פנים חדשות וכן נוהג שמחה כל שבעה ר\"ל שלא לדחוק במלאכתו ושלא לישא וליתן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח עמה ומה שאמרו בסוגיא זו שבעה לברכה ושלשה לשמחה שנויא דחיקא היא וכן כתבוה חכמי האחרונים של ספרד וכן עיקר ומכל מקום קצת גאונים כתבו שהבתולה בין לבחור בין לאלמון שבעה לשמחה ולברכה אבל בחור באלמנה שבעה לברכה ושלשה לשמחה ויש מפרשין שכל שיש צד אלמנות עם צד בחרות שבעה לברכה ושלשה לשמחה וכל שאין צד בחרות אלא שהוא אלמון באלמנה יום אחד לברכה ושלשה לשמחה מתקנת שקדו ועקר הדברים כדעת ראשון:"
+ ],
+ [
+ "המזכה לעובר לא קנה ובעובר שלו קנה וכבר ביארנוהו במקומו בבבא בתרא:",
+ "וכן דין עמון ומואב שנקבותיהן מותרות כבר ביארנוהו במסכת קדושין:",
+ "ברכת חתנים הם שש ברכות שהכל ושתי יצירות ושוש תשיש ושמח תשמח ואשר ברא והם שבע עם בורא פרי הגפן וברכת אירוסין היא אחת והיא אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות וכו' והם שתים עם בורא פרי הגפן:",
+ "ובית חתנים הוא מקום שנכנסה בו לחפה ובית האירוסין הוא מקום שנתקדשה בו והיה מנהגם לקדש בשעת שדוכין וליתן זמן כפי המותנה או מן הסתם שנים עשר חדש לבתולה ושלשים יום לאלמנה ואמר עכשו שמברכין ברכת חתנים בבית חתנים ר\"ל בשעה שנכנסה לחפה אבל בבית האירוסין ר\"ל בשעת קדושין אין מברכין שם שבע ברכות אלא ברכת אירוסין לבד עם בורא פרי הגפן וביהודה היו נוהגין ליחד החתן והכלה בשעת אירוסין ולבא עליה מיד בלא כתבה ובלא חפה אלא שהיחוד במקום חפה להיתר ביאה זו אע\"פ שלא לשם קדושין היתה והיו ��והגין בה מפני גזירות ושמדים שהיו שם על הדרך שאמרו שכל בתולה הנשאת תבעל להגמון והיו מכוונים להכניס אהבה ביניהם עד שאם חס ושלום יארע בה שום אונס שתהא אהבת האורס חקוקה לה בלב ושלא תתפתה לשום אדם אלא אם כן על ידי אונס גמור ועל הדרך שאמרו בסנהדרין דף כ\"ב ע\"ב אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי ומתוך כך תקנו לברך שבע ברכות אף בשעת אירוסין מיד בחפה כל דהו מפני שאמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ומעתה הוא הדין בכל מקום שנוהגין כן שעושין כן ונראין הדברים שעל כוס אחד היו מסדרין את הכל ואף בכל מקום שקדושין וחפה באין כאחד נראה שהדין כן ולא אמרו מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וברכת האירוסין בבית האירוסין אלא לפי מנהגם שהיו מקדשין בזמן אחד ונושאין בזמן אחד כמו שכתבנו אבל כל שהדבר נעשה כאחד על הדרך שאנו נוהגין שמקדשין ותכף לקדושין מניחין כנף המצנפת שבראש הכלה על ראש החתן לשם חפה מברכין ברכת אירוסין וברכת חתנים כאחד וודאי מותר לסדרן על כוס אחד ואין בזה משום מצות חבילות מידי דהוה אקדושא ואבדלתא שמסדרין אותן על כוס אחד ביקנה\"ז אע\"פ שהקדוש בא בשביל יום טוב והבדלה בשביל שבת הואיל ויש לכבוד שבת וכבוד יום טוב שיכות זה בזה לענין אחד והוא קדשת שני הימים ואיסור מלאכה ואף זו קדושין וחפה ושניהם לדבר אחד נתכונו ואין לחפה שום עיקר בלא קדושין וגמר הקדושין הוא ומכל מקום גדולי צרפת כתבו שאין ראוי לסדרן על כוס אחד מפני פשוטה של שמועה זו ומצד חבילות וכבר השבנו בשתיהן אלא שהם מוסיפין בטעם זה מפני שהחפה דבר אחר הוא דהא אישתני בה קטלא מסקילה לחנק ומדאישתני קטלא אישתני דינא ואף חכמי האחרונים שבספרד כתבוה כדבריהם ואין הדברים נראין שהרי משבת ליום טוב והבדלה שבאה בשביל שבת וכן עיקר אלא שבצרפת וספרד נוהגין כשיטה האחרת ועוד ראיה לדברינו שהרי בכל מקום נוהגין לסדרן בברכה על כוס של ברכת המזון הן ביום ראשון הן בשאר הימים בפנים חדשות ברכת אשר ברא ואע\"פ שבמסכת סופרים נראה שהם טעונות כוס אחר מכל מקום מנהג קבוע לכל העולם כך הוא ומנהגן של ישראל תורה היא וודאי כל שכן שהם חלוקות מברכת המזון יותר משל ברכת אירוסין אלא שהדברים נראין כשיטתנו:",
+ "וברכת אירוסין אף כשהיא נעשית בפני עצמה ושלא בשעת נשואין כתבו בשאלתות שצריכה עשרה ולדעת זה מה שאמרו במסכת מגלה דף כ\"ג ע\"ב במשנת אין פורסין וכו' שאין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה אף ברכת אירוסין בכלל ומפני שלפעמים נעשות כאחד ובכוס אחד כללן בלשון אחד וכשיטת מנהגנו ומכל מקום גדולי ספרד חולקים לעשותה בפני העדים לבד שלא הוזכרו עשרה אלא לברכת חתנים ואם לא כן נמצאת מצריך עשרה בכל קדושין שהרי על כל פנים לברכה הוא צריך ונראה לי כדעת ראשון הואיל ומברך צריך הוא לעשרה שהרי הענין שמשם אנו מוציאין שנזקקין לעשרה אף ברכת אירוסין היתה בכלל והוא ענין בעז והיא ראיה לשתיהם ר\"ל ללמד שברכת אירוסין צריכה עשרה ושהיא נעשית כאחד עם ברכת חתנים:",
+ "זה שאמרו ברכת חתנים בבית חתנים לא סוף דבר ביום ראשון אלא אף כל שבעה כל שמברך ברכת חתנים אינו מברכה אלא בבית חתנים ר\"ל בבית החפה אלמא שאם החתן עושה סעודה במקום אחר שלא במקום שנכנסה שם עמו לחפה אינו מברך שם ברכת חתנים אפילו היו חתן וכלה אוכלים שם ושהסעודה נעשית בשבילם וכן כתבוה קצת מפרשים והביאוה ממה שאמרו בשני של סכה כ\"ה ע\"ב חתן וכל שושביניו פטורין מן הסכה והקשה וליכלו בסכה וליחדו בסכה אין שמחה אלא בחפה ומכיון שאין שמחת חתנה אלא בבית החפה אף בברכת חתנים כן אלא שהשמחה במעונו מיהא אינה צריכה חפה אלא כל שהסעודה לכבוד חתן אומרין אותה שהרי אומרים אותו קודם נשואין ואחר נשואין ומכל מקום יש אומרין שכל מקום שחתן מתקין בו סעודה מברכין בו ברכת חתנים ולא אמרו כאן בית חתנים אלא למעט בית האירוסין ולא פטרוהו מן הסכה אלא מפני שהוא צריך לשמוח ולשעשע בחברת ריעים ובכמה מיני שמחה ושעשוע וסתם סכה אין בה שיעור לכך וכבר ידעת שמצות סכה לא באכילה לבד היא אלא לישב בה כל היום אבל הברכות אינן תלויות במקום השמחה וכל שהוא מתקין סעודתו לשם מברכין ברכת חתנים ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ומביאים ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת מגלה ברכת חתנים כל שבעה סבר ר' ירמיה מימר מפקין כלתא כל שבעה כלומר שלא יברכום אלא במעמד חתן וכלה על הדרך שעושין ביום ראשון אמר ליה ר' יוסא הא תני ברכת אבלים כל שבעה אית לך מימר מפקין מיתא כל שבעה אלא מה כאן מנחם עמו אף כאן משמח עמו מה כאן מזכירין ר\"ל עניני האבילות אף כאן מזכירין ר\"ל עניני החתנה אלמא כל שהחתן מתקן לו סעודה שם הואיל ושמחין עמו ומזכירין עמו מברכין ועוד ראיה אצלי שהרי ביהודה היו מברכין אותן אע\"פ שלא היתה שם חפה גמורה אלא כעין חפה כמו שביארנו ומכל מקום הדברים פשוטים שאם החתן הולך לו לאכול בסעודת אחרים לכבדם שאין מברכין שם שבע ברכות בשבילו שאין אותה סעודה שלו כלל הא אם אחרים מזמנים אותו ועושין לו סעודה בביתם לכבודו יראה שהדין בזו כאלו הוא מתקין לו סעודה לשם אלא שיש מפקפקין בה:",
+ "נוסח ברכת אירוסין אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חפה וקדושין בא\"י מקדש ישראל על ידי חפה וקדושין והרבה טרחו בה לפרש היכן מצינו ברכה על איסור ועל לא תעשה ועוד היאך נאמר בה וצונו ואין צונו אלא על עשה עד שטרחו בפירושם בדברים שאין נראין ולי נראה שעיקר הברכה על כלל הנשואין היא שהיא מצות עשה ומכל מקום האריכו בה בספור שבח והודאה למקום מצד שענין הזיווג הוא לקדושה יתירה שלא להתיחד בלא קדושין כמו שהיו עושין קודם מתן תורה ואנו נותנין שבח והודאה לשם על שקדשנו והפרישנו מאיסורי עריות שבכללן ביאה שבלא קדושין ומדברי סופרים ואין ברכתנו על האיסור אלא על הקדושה הבאה לנו מאיסור זה ואף הצווי כולל כל עניני הקדושין כלומר וצונו דברים שעל ידיהם אנו פורשים מביאות מחללות כגון קדושין ובעדים ושהרבה קדשתנו שאף ארוסותינו אסר לנו עד שיתאמץ קשר הזווג על ידי חפה וקדושין ונמצאת הקדושה באה בחפה וקדושין ואע\"פ שהחפה מדברי סופרים מברכין על של סופרים בכמה דברים או שמא מן התורה היא שהרי אינו זכאי בהפרת נדריה עד שתכנס לחפה וכן ראיה מדאישתני בה קטלא וכמו שאמרו ברביעי של מסכתא זו דף מ\"ח ע\"ב מאורסה ולא נשואה ואמרו עליה מאי נשואה אילימא נשואה ממש היינו בתולה ולא בעולה אלא שנכנסה לחפה ולא נבעלה ומה שמקדימין חפה לקדושין מפני שידעו הכל באיסורה ר\"ל שאינה מותרת עדיין עד שתכנס לחפה ונמצא ענין הברכה שצונו לקדש כדי שעל ידי קדושין אלו תכנס לחפה ותהא מותרת לו בפרישות ובטהרה וגאוני הראשונים היו גוערים בכל מי שיחתום בענין זה על ידי חפה וקדושין הואיל והחפה אינה נעשית עכשו אלא בא\"י מקדש ישראל וכן היא בהלכות גדולי הפוסקים מדויקות ובספרי גדולי המחברים ואין נראה ��י כן חדא שאין לדחות סוגיא זו שהוזכרה בו בהדיא וכן במסכת כלה רבתי ועוד שמקדש ישראל משמעו קדוש בכלל המצות וזו אינה מעין פתיחה שהיא בקדוש עריות בפרט ולפיכך צריך להזכיר בחתימה כן כדי שתהא החתימה בקדושת עריות מענין הפתיחה ואע\"פ שאין שם עכשו חפה מכל מקום הקדושין צורך חפה הם וכל שכן במקום שהחפה תכופה לקדושין:",
+ "וברכה זו אנו נוהגין לעשותה אחר הקדושין ואע\"פ שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן בזו הואיל והדבר תלוי בדעת אחרים אינו מברך עד שיקדש וכן כתבוה גדולי המפרשים ויש מפרשים הטעם מאחר שאינו מברך על פרט המצוה לגמרי ר\"ל לקדש את האשה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שמברכה קודם קדושין ושאם לא בירך קודם הקדושין לא יברך שהרי מאי דהוה הוה וברכתו לבטלה:",
+ "ברכת חתנים ר\"ל שש ברכות שהזכרנו מברכין אותן ביום ראשון אבל שאר הימים אם יש שם פנים חדשות מברכין אותן ואם אין שם פנים חדשות מברכין אשר ברא לבד אם יש שם עשרה שכלל גדול בברכת חתנים הן שש ברכות הן אשר ברא אין מברכין אותן אלא בעשרה ויש מן האחרונים שכתבו שלא נאמר עשרה אלא לזמן שיאמרו כל הברכות אבל אשר ברא לבד אין בה צורך לעשרה שאינה אלא ברכת שבח לשם שברא את השמחה ומכל מקום דוקא שיהיו שם אחרים קרואין לסעודה אבל כל שחתן אוכל עם בני ביתו לבד ואין שם קרואים אינו מברך אשר ברא ויש אומרים אף לא שהשמחה במעונו וממה שאמרו אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא אלמא דאי ליכא אפושי שמחה אפילו לאלו אין נזקקין:",
+ "ופנים חדשות אלו נחלקו בה המפרשים לכמה דעות ואין בידינו להכריע והוא שגדולי הרבנים מפרשים שלא היו שם אתמול אע\"פ שכבר אכל שם באחד מן השבעה הואיל והפסיק יום אחד בנתים שלא אכל ויש מפרשים שלא אכל כלל באותה חפה ויש מפרשים שאפילו אכל שם כל ימות החפה הואיל ואינו רגיל לאכול עמו כל השנה ובשביל כבוד חפה הוא אוכל פנים חדשות הן ויש מפרשים שלא היה שם כלל ולא שמע ברכת הנשואין ומכל מקום כתבו בתוספות שכל שבאו פנים חדשות מברכים בשבילם לא בסעודה אחת לבד אלא בכל סעודות שבאותו היום ועכשו נהגו לברך בשבת שבתוכה שבע ברכות בסדור על כוס אחד כיום החפה עצמו וממה שאמרו במדרש תלים מזמור שיר ליום השבת אמרו מלאכי השרת לפני הב\"ה פנים חדשות באו לכאן בואו ונאמר שירה אלמא שבת עצמו פנים חדשות הוא ויש סומכין מכאן ליום טוב שחל בתוך השבעה שמברכין בה שבע ברכות ואין מכאן הכרח ולא עוד אלא שאף בשבת הוא סמך בעלמא והיאך אנו מגלגלין בו את היום טוב אלא שיש מפרשים הטעם מפני שאי אפשר שבשבת לא יהו שם פנים חדשות ואין זה כלום שאין דין פנים חדשות של בני אדם נאמר אלא בסעודה ומכל מקום אף המזקיקים כן ביום טוב יום שני מיהא אינו עוד פנים חדשות שכבר בטל חדושן ביום ראשון אלא שאף בשני ראיתי שנוהגים כן וראוי להניח מקום לשלום לכבוד חתן ושהשמחה במעונו מיהא אינו תלוי בעשרה ולא בברכת חתנים ואומרה כל שבעה אף בלא פנים חדשות ואף בשלשה כל שיש שם ברכת זמון וכן כל שלשה לאלמון ואלמנה:",
+ "אע\"פ שביארנו בברכת חתנים לאלמון ואלמנה שאינה אלא יום אחד מכל מקום יראה שאם לא הזמין בסעודה עד הלילה לענין זה נדון כיומו ומברך שבע ברכות שלא יאמרו סעודת חתן יוצאה בלא שבע ברכות ואע\"פ שלא אמרו אלא יומא קמא ענינו יומא קמא וכל הנכנס בתחומו ר\"ל כל דאתי מחמתיה וסעודה ראשונה אע\"פ שהיא בלילה מצרכי היום היא ולא עוד אלא שיש מפרשים יומא קמא סעודה ראשונה ואף בברכת חתנים של בחור ובחורה פירשוה כן להחמיר שלא לברך שבע ברכות בלא פנים חדשות אלא בסעודה ראשונה ולא כל היום שאין הכונה אלא בסעודה ראשונה ומביאים ראיה ממה שאמרו בפסחים דף ל\"ו ע\"א יומא קמא לא תלישי לי בדובשא שפירשו בתוספות סעודה ראשונה של לילה שהיו נוהגים בלחם עוני כל סעודתם וכן בלילה שניה שהיא במקום ראשונה ואף כאן סעודה הראשונה הנעשית לכבוד חפה ואע\"פ שלא התחילו ביום ונותנים טעם בדבר שכל שלשה ימים סרך שמחה ויש בהם מקום לשבע ברכות בסעודה ראשונה שבהם ואף אנו ואבותינו נוהגים בפורים שחל להיות ערב שבת שמתחילין בסעודה מבעוד יום עד שיקדש היום ופורסין מפה ומקדשין וגומרין את הסעודה ומזכירין בה של פורים מטעם זה שהרי אף חמשה עשר יום נס הוא והדין נותן להזכיר בה של פורים אע\"פ שעבר יום ארבסר בשעת הברכה הא בשאר סעודות שבערבי שבתות וימים טובים וראשי חדשים ומוצאיהם הכל הולך כשעת הברכה ואפילו אכל מבעוד יום ושכח ולא בירך ומשחשיכה נזכר מברך כראוי לשעת הברכה וכן כתבנוה באחרון של פסחים וכן כתבנו שם שכל שמברך בין השמשות דנין אותו כיום הקדושה ומזכיר מעין המאורע הן בכניסה הן ביציאה וכן נראה לי ברור:"
+ ],
+ [
+ "נוסח ברכות אלו וענינם כך הוא הראשונה שהכל ברא לכבודו והענין בה שמאחר שכונתנו לברך על הזווג וכל זווג הוא מדומה לזווגו של אדם הראשון עד שאנו רוצים להזכירו קודם זווג שלפנינו ואותו זווג היה במעשה בראשית היה בראוי לתקן ברכה על מעשה בראשית דרך כלל או שמא הטעם שהזווג בא לפרות ולרבות ולקיים היישוב כאמרו לא תהו בראה וזהו כבודו של מקום שעל ידי בריותיו כבודו מתפרסם ובאו אחר כך שתי יצירות אחת לעיקר בריאת אדם ואחת כנגד חוה והוא האחרון ואדם שבחתימתה ר\"ל אשה כאמרו כתפארת אדם כל נפש אדם ומה שאמר והתקין לו ממנו בנין עדי עד ר\"ל נוהג לדורות ואחר כך מברך על שמחת ציון העתידה מפני שאף היא נמשלה לזווג חתן וכלה כדכתיב ומשוש חתן על כלה והקדימוה לברכת זווג זה על שם אעלה את ירושלם על ראש שמחתי ואחר כך מברך על זווג זה לשמחם בזווגם ולהצליחם במעשי ידיהם ולשמחם כשמחת זווג ראשון בגן עדן וחותם בהם חתן וכלה ואחר כך מברך ברכה כוללת כל זיווג של בני אדם העתידים ורומז בה לנחמת ציון ואין במשמעה אלא שבח לשם על יצירת השמחה וענין הזווג ושמחת החתן עם כלתו והוא שחותם בה משמח חתן עם הכלה מפני שעיקרה על שמחת החתן וזה שאמר בה ונערים מנגינתם ולא אמר ובחורים מנגינתם כלשון המקרא לפי שנגינת בחורים נפיק מיניה חורבא כדכתיב זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם ודרשו בה מה טעם זקנים משער שבתו משום דבחורים מנגינתם וכו':",
+ "ולענין פתיחתן וחתימתן שתים הראשונות פותחות בברוך ואין חותמות בברוך שהרי מטבע קצר הוא והשלישית פותחת בברוך אע\"פ שהיא סמוכה לחברתה מפני ששתים הראשונות לא נתקנו לענין הזווג שהרי הראשונה על כלל מעשה בראשית והשניה על יצירת אדם ואין רמז לזווג עד שנברא הזווג וחותם בה שאין מטבע ארוך בלא חתימה והואיל וחותם בה נעשית רביעית סמוכה לחברתה ואין בה פתיחה ויש בה חתימה כדין ברכה הסמוכה לחברתה וכן החמשית וכן היה בדין בברכת אשר ברא אלא שנאמרה בפני עצמה כל שאין פנים חדשות שלא בסמיכות אחרת ומתוך כך צריכה פתיחה וחתימה וזה שתקנוה לאמרה בפני עצמה מפני שהיא מעין כלם ויש מפרשים בברכה שלישית שזה שפותחת בברוך הוא מפני שאינה סמוכה לחברתה ואין נקראת לדעתם סמוכה לחברתה אלא הסמוכה למטבע ארוך וכבר ביארנו מה שנראה לנו בסתירת דבריהם בשביעי של ברכות:",
+ "ברכת חתנים שהזכרנו יום ראשון אומרן באסיפת העם וחוזר וסודרן על כוס של ברכה ועל זה רמזו בבריתא ראשונה ר\"ל מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ונהגו לעשות כן אף בשבת מטעם שכתבנו מפני שיש בו אסיפת עם מכאן ואילך אף בפנים חדשות אינן אלא בברכת המזון ועל זה רמזו בבריתא שניה מברכין ברכת חתנים כל שבעה:",
+ "שש ברכות שהזכרנו אינן מברכין אלא כל שבעה על הצדדין שביארנו אבל שהשמחה במעונו אומרו קודם שבעה ואחר שבעה וכיצד הוא הדין כל שלשים שמיום חפה ואילך כל שחתן מזמן אחרים לסעודתו אפילו לא הזכיר להם שמחמת הלולא הוא קוראם אומר שהשמחה במעונו ומשעברו שלושים יום אם לא הזכיר לו שמחמת הלולא הוא קוראם אינו אומר שהשמחה במעונו ואם הזכיר לו מחמת הלולא אומרו כל שנים עשר חדש וקודם שבעת ימי חפה מתחיל לאמרו משהתחילו להכין צרכי סעודה והוא שאמרו מכי רמו שערי באסיתא ר\"ל משעה שהתחילו לשרות השעורים לצורך השכר ויש מפרשים משהתחילו לזרוע שעורים בעריבה דרך סימן טוב על צמיחתם וכן בכל שהתחילו להכין תכשיטין וצרכי חפה ומכל מקום דוקא בשכבר קדשו אבל כל שאין שם קדושין אין אומרים שהשמחה במעונו כלל וזהו שבזמן הזה לא נהגו לאמרו אף בסעודת חתן הנעשית בלילה שמחרתו כונס נמצא שאין אומרים שהשמחה במעונו קודם שבעה אלא בשתים קדושין והכנת צרכי סעודה או חפה וענין שהשמחה במעונו הוא דרך סמך רמז למה שאמרו בהגדה חגיגה דף י\"ב ע\"א שבעה רקיעים הם ואחד מהם שנקרא מעון שבו מלאכי השרת אומרים שירה:",
+ "סעודת הבן של ברית מילה אין אומרים בה שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא והשמחה מתבלבלת ליראת צערו של תינוק ומכאן כתבו קצת גאונים שאף בסעודת חתן שמת אביו של חתן ואמה של כלה אינו אומר שהשמחה במעונו דהא איכא צערא ומכל מקום כתבו הגאונים שסעודה של פדיון הבן בכלל סעודת מצוה היא ואומרים בה שהשמחה במעונו:"
+ ],
+ [
+ "ברכת חתנים שהזכרנו בעשרה כמו שביארנו הן שש ברכות ליום ראשון או לשאר הימים ובפנים חדשות הן אשר ברא כל שבעה ובלא פנים חדשות וחתנים מן המנין שאף הוא מן השמחים וברכת אבלים ר\"ל ברכת רחבה והוא שכשהיו חוזרין מן הקבר היו עומדין עליו בשורה שורות שורות לנחמו ומושיבין אותו ביניהם ויושבין עמו שורות שורות סביבו לנחמו וזהו נקרא תנחומי אבלים ואין שורה פחותה מעשרה ואין אבלים בה מן המנין שאינו בכלל המנחמים וכשהיו מגיעים לרחבה של עיר היו עושין לו שם סעודה ראשונה ואומרים שם ברכת המזון בנוסח מחודש מעניני אבלות ויש מפרשים שברכה אחרת בפני עצמה היתה וקודם הבראה היתה נעשית ואחריה הבראה באה ואין שם בה אלא ברכת המזון גרידא וכן כתבו גדולי המפרשים וברכה זו מכל מקום אינה אלא בעשרה ואין אבלים מן המנין שהרי אינו מן המנחמין ובתלמוד המערב שבמסכת מגלה אמרו דוקא אבלים של אותו המת אבל אבלים של מת אחר עולים מן המנין וזה שאמרו בזו ברכת אבלים כל שבעה שאף כל שבעה כשהיו פנים חדשות באות לנחמו מקרוביו ומיודעיו שבמקומות אחרים ושמעו את שמועתו היה מנהגם להברותו בביתו ולעשות לו שורות לנחמו ומברכין שם אותה ברכה בעצמה שביארנו בהבראת רחבה ומתוך שהראשונה היו עושין אותה ברחבה היו קורין לכלם ברכת רחבה ומכל מקום האבל מצטרף לשלשה בני אדם לזמן עליו שהרי חייב הוא בכל המצות:",
+ "ברכה זו עיקרה לנחם את האבלים ומכל מקום כל אחד ואחד היה מוסיף בה כרצונו אם דרך דרשה להאריך על רעת אנשי הדור ושהוא חשוב ליענש עליהם או בדברים מעוררים את הלב אם בברכה אם להאריך בשבחו של הקב\"ה אם לדבר כנגד האבלים אם כנגד המנחמים ולא עוד אלא שאם רצה לחתום בכל אחת מאלו עושה מעשה באחד שבא לנחם את קרובו שמת לו בן ובא עם התורגמן שלו ואמר לו קום אימא מילתא כל קביל ינוקא פתח ואמר וירא י\"י וינאץ מכעס בניו ובנותיו דור שאבותיו מנאצין להקב\"ה כועס על בניהם ומתים כשהם קטנים ואיכא דאמרי בחור הוה והכי אמר ליה על בחוריו לא ישמח י\"י כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה הכל יודעים כלה למה נכנסה לחפה אלא כל המנבל את פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נחתם גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה אמר ליה אתת לנחמיה אדרבה צעורי מצערת לי אמר ליה הכי קאמינא חשיבת לאיתפוסי אדרא אמר ליה קום אימא כנגד שבחו של הב\"ה פתח בברוך ואמר בא\"י האל הגדול ברוב גדלו אדיר וחזק במוראו מחיה מתים במאמרו עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר בא\"י מחיה המתים אמר ליה קום אימא מילתא כנגד אבלים פתח ואמר אחינו המנוגעים והמדוכאים באבל הזה תנו לבבכם לחקור את זו היא עומדת לעד נתיב הוא מששת ימי בראשית רבים שתו בכוס זה בעל נחמות ינחם אתכם בא\"י מנחם אבלים ולא פתח בה בברוך שהרי עשאה סמוכה לחברתה וכל האומר כיוצא בזה לא יאמר רבים ישתו או כאשר שתו ראשונים כן ישתו אחרונים שלא יפתח אדם פיו לשטן אמר ליה קום אימא מילתא כנגד מנחמי אבלים פתח ואמר אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו ר\"ל שהיה מאכיל ומשקה לאחרים אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם בא\"י משלם הגמול אמר ליה קום אימא מילתא כנגד כל ישראל אמר רבון כל העולמים פדה והצל את ישראל מן הדבר ומן הרעב ומן החרב מן השבי ומן הבזה מן השדפון ומן הירקון ומכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבוא בעולם טרם נקרא ואתה תענה בא\"י עוצר מגפה וכל אלו סמוכות לחברתן עשאן וכן כל כיוצא בזה כפי כח המנחם:",
+ "עשרה כוסות תקנו בהבראה זו להשקותו בהם אע\"פ שאינו רוצה כדי להרבות לו בשתיה במיני כסנין ופרפראות לפתוח את לבו שלשה קודם אכילה לחדד תאות מאכלו ושלשה בתוך אכילה לשרות אכילה במעיו וארבעה לאחר אכילה כל אחד על ברכה אחת של ברכת המזון שהן ארבעה ברכות:",
+ "בראשונה היתה יציאתו של מת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו מניחין אותו ובורחים מרוב בשתם כשלא היו מגיעים לשיעור הוצאה הצריכה לכך עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו בכך וכן ראוי לכל פרנס ודבר העיר להקל ראש בעצמו יותר ממה שאין ראוי לו כדי שילמדו אחרים ממנו ולא יבא ממונם לידי בזבוז:"
+ ],
+ [
+ "טענת בתולים שאמרו היא בשני פנים אחד שאומר פתח פתוח מצאתי ומאחר שהפתח פתוח ודאי נבעלה ואף כשנמצא דם הוא אומר שמכיון שהפתח פתוח אין הדם דם בתולים אלא דם נדות או שמא בתחבולה בא לשם ממקום אחר וטענה זו אינה טענה ברורה כל כך שהרי אי אפשר לה להתברר אלא על פיו שאומר פתח פתוח מצא ושמא נעול היה ושקר הוא טוען אם בזדון אם מצד שאינו בקי וכמו שאמרו בגמרא אבל הכא אפשר דלא קים ליה והשניה היא טענת דמים שאומר שבעל ולא מצא דם ואי אפשר לפתח סתום שיפתח בלא דם ואע\"פ שלא מצאתיו פתוח ודאי בתחבולה נדחק עד שנראה כסתום וזו טענה מבוררת שהרי איפשר לה להתברר על ידי סודר ושושבינין ואע\"פ שאיפשר שהיא ממשפחת דורקטי דבר שאינו מצוי הוא וכל שאינה טוענת כן אין חוששין לה וכמו שאמרו בתלמוד המערב בפרק שני וחש לומר מוכת עץ היתה אמ\"ר יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי וכן שהכל בקיאין בטענה זו ואין הכל בקיאין בפתח פתוח כמו שיתבאר ואת שאינו בקי עליה אינו נאמן בה ומכל מקום יש אשה שאין לה טענת דמים ויש לה טענת פתח פתוח והיא הבוגרת שכבר כלו דמיה ויש אומרים בהפך כמו שיתבאר לקמן וכל שיש כאן מקום לשתי טענות אלו כגון טענת דמים כשאינה בוגרת וטענת פתח פתוח לבקי שתיהן שוות בדין ומה שאמרו מאי לאו דטעין טענת פתח פתוח לא דטעין טענת דמים אינו אלא דרך דחיה ומשא ומתן:",
+ "מעתה צריך לברר את הענין בדינין אלו וכבר הקדמנו שיש בדין זה ארבעה חלוקות והוא שיש טענה באה לאסרה עליו ולהפסידה כתבתה ויש טענה מועלת להפסידה כתבתה ולא לאסרה ויש לאסרה ולא להפסידה ויש שאינה מועלת לא לאסרה ולא להפסידה כיצד האומר פתח פתוח מצאתי וטוען בה בבריא שלא הטה ולא טען טענת דמים אם שמא לא נתברר לו מפני שבעל בלא מפה או שאף אם מצא הוא אומר שמאחר שפתח פתוח מצא דם נדות הוא או שטען טענת דמים ר\"ל בעלתי ולא מצאתי דם והיא מכחישתו ואומרת פתח נעול מצאת ויגעת ופתחתה או דם יצא ואבדה מפה או ששותקת ואינה טוענת כלום אם היא אשת כהן או אשת ישראל שנתקדשה פחותה משלש שנים ויום אחד נאמן לאסרה על עצמו שמכל מקום לדבריו שהוא אומר זינתה שויתה אנפשיה חתיכה דאיסורא שאין כאן אלא חדא ספיקא והוא באשת ישראל אם זינתה ברצון או באונס הא כל שזינתה תחתיו זינתה שהרי פחותה מבת שלש נתקדשה לו ובאשת כהן אם זינתה אף באונס אסורה היא וזו היא שמועתו של ר' אלעזר וכן נאמן להפסידה כתבתה שהרי חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וזו היא שמועתו של רב יהודה אמר שמואל ולא חלק על של ר' אלעזר כלל אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ויראה שאף אם לא עשה סעודה שמאחר שאין חפה בלא סעודה אלא על דרך זרות לא פלוג רבנן ודברים אלו כלם אע\"פ שהיא מכחישתו הואיל ואף הוא בבריא ולמדת שכל שלא אמר בבריא שלא הטה דנין אותו שהטה וזהו שבמעשה שבא לפני רבן גמליאל אמר לו שמא הטית וקצת חכמי הדורות כתבו שכל שאמר פתח פתוח מצאתי והדם לפנינו אע\"פ שנאמן לאסרה ולומר שהדם ממקום אחר או מן הצדדין אינו נאמן להפסידה כתבתה וממה שאמרו בתלמוד המערב היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם צפור הורע כחו שלא נהג במנהג הזה ר\"ל שלא העמיד שושבינין הדא דתימא שלא להפסידה כתבתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ויש כאן דעת שלישית לומר שכל שאמר פתח פתוח מצאתי אם יש דמים אף לאסרה אינו נאמן ואף גדולי הרבנים פירשו זו של ר' אלעזר בלא מצא דם ומה שאמרו בתלמוד המערב אבל לקיימה אינו רשאי חולק על תלמוד שלנו:",
+ "היתה אשת ישראל ונתקדשה יתירה מבת שלש אינו נאמן לאסרה שאף לדבריו שאומר שזינתה תרתי ספקי נינהו שמא לא זינתה תחתיו ואם זינתה תחתיו שמא באונס היה ומכל מקום להפסידה כתבתה נאמן מכח חזקה ולגבי כתבה מיהא אין כאן אלא חדא ספיקא שאף אם לא תחתיו זינתה אפילו אמרה היא קודם שארסתני נאנסתי איבדה כתבתה משום מקח טעות ואם שמא מוכת עץ היא שיש לה כתבה הואיל ואינה טוענת כך אין טוענין לה שדבר שאינו מצוי הוא וצריך לכתוב לה כתבה אחרת מחמת שאסור לשהות עם אשתו בלא כתבה וכן יש אומרים שאף בזו כל שמכחישתו נאמן לאסרה שמכיון שמכחישתו אף היא מודה שלא נאנסה ואין כאן אלא ספק אחד והוא אם תחתיו זינתה אם לאו ומכיון שהוא טוען בבריא אסורה עליו ולא הוצרכו לדעת זה להעמיד שמועתו של ר' אלעזר באשת כהן אלא בשותקת ואין הדברים נראין שאם כן היה להם להעמידה באשת ישראל ובמכחשת אלא ודאי אף במכחשת כן שלא הורעה טענתה בהכחשה יותר מבשתיקה דאדרבה אלימתה לטענתה נתיחד עמה ולא טען ולאחר זמן טען אינו נאמן להפסידה כתבתה שהורעה חזקתו ואינו אלא כמוציא לעז הן שתשתוק הן שתכחיש אחר שלא טען בשעת יחוד וזו היא שאמרו במסכת יבמות פרק בית שמאי דף קי\"א ע\"ב טענת בתולים כל שלשים דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר נסתרה לאלתר לא נסתרה אף לאחר כמה שנים והלכה כר' יוסי ובתלמוד המערב שבפרק זה התבאר שכל שבסתם דנין אותו כנסתרה ומכל מקום כל שאין בו אלא ספק אחד אסרה עליו ולגאוני ספרד ראיתי בי\"ב של יבמות שכל בסתם דנין אותו בלא נסתרה וכל שאומר עכשו בעלתי ולא מצאתי דם נאמן ולא עוד אלא שכתבו שאפילו אמר מתחלה בעלתי ולא מצאתי דם נאמן מתוך שיכול לומר עכשו בעלתי ולא מצאתי ויש כוללים בחלוקה זו כל שטען ולא עשה סעודה ואין הדברים נראין לי כמו שכתבתי למעלה ואף אתה כולל בחלוקה זו כל שנתיחד עמה בין אירוסין לנשואין כמו שיתבאר בסוגיא זו בשמועת האוכל אצל חמיו ביהודה וכן טען טענת פתח פתוח ומצא דם לדעת חכמי הדורות כמו שביארנו:",
+ "הכחישתו היא בדרך שטענתה בריא וטענתו שמא כגון שאומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני או שטוען טענת דמים והיא אומרת דם יצא ונאבדה המפה ואף הוא לא בדקה אין טענתו לא אוסרת ולא מפסדת מפני שהיא נאמנת וזו היא משנתנו הנושא את האשה וכו' רבן גמליאל ור' אליעזר אומר נאמנת והלכה כדבריהם אלא שכל שאיפשר לבא לידי בירור יתברר כמו שיתבאר ואע\"פ שבתלמוד המערב אמרו הדא דתימא שלא להפסידה כתבתה אבל לקיימה אינו רשאי וכן שיש מגדולי החכמים שכתבו כן אף באומרת עד שלא ארסתני נאנסתי אין הדברים נראין שעל כל פנים דברים שבתלמוד המערב חולקים עם התלמוד שלנו שאם כן למה אמרו נאמנת בסתם ועוד לדבריהם אונס בישראל למה הותר נחוש שמא נתרצית אלא עד אחד נאמן באיסורין והרי בזו כנדה שסופרת לעצמה ועוד שהרי בפרק זה אמרו שאם נכנסה לבית הסתר עם אחד ואמרו לה מה טיבו של זה ואמרה בן אחי אבא וכהן הוא שאפילו כריסה בין שיניה נאמנת אף להכשיר עצמה לכהנה אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו זהו עיקר פסק השמועה עם מה שצריך לצרף בה מצד אחר:",
+ "ולענין ביאור מיהא יש שואלים והלא אף אשת כהן יש בה שתי ספקות ספק זינתה ספק מוכת עץ ואם תמצא לומר זינתה ספק תחתיו ספק אין תחתיו ומשיבים כדברי תלמוד המערב פ\"ב ה\"א שדבר שאינו מצוי אינה טענה ועוד שאלו כן אף היא היתה טוענת כך מה שאין כן באונס שגנאי הוא לה להודות שזינתה אף על ידי אונס וכן יש שואלים אף כשהוא טוען בבריא כשהיא מכחישתו תהא נאמנת שלא להפסיד כתבתה מגו דמציא אמרה משארסתני נאנסתי ומשיבים בה שאין מגו לאפוקי ממונא ואע\"פ שיש כאן אוקומי שטרא ר\"ל שטר הכתבה שבידה וכל אוקומי שטרא אומרים מגו אף להוציא ממון וכמו שאמרו בפרק שבועות הדיינין ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאסיקנא בך והא שטרא אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אמר ליה הנהו סיטראי נינהו אמר רב פפא איתרע שטרא והני מילי דאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אבל שלא בעדים לא מיגו דמצי אמר לא היו דברים כי אמר סיטראי נינהו נאמן אלמא כל אוקומי שטרא במיגו אמרינן אף לאפוקי ממונא שאני התם שאותו שטר היה ראוי מתחלתו וראוי להעמידו במיגו אבל זו אם זינתה לא היתה לכתבה שעה ראויה או שמא בזו חזקת טורח סעודה מפקעת כח המיגו ועוד נראה לי דהתם ריע טענתיה דלוה שלא היה לו לפרוע אלא בחזרת שטר או בשובר וראוי להעמיד טענת שכנגדו במיגו אבל זו טענת הבעל טענה חזקה הוא ואע\"פ שאמרו למטה עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא משום מיגו אלמא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא לא אמרוה אלא מפני שהבעל טוען בשמא אבל כל שהוא טוען בבריא אין אומרים מיגו להוציא ממון ושמא תאמר ומה אנו צריכין לחזקת טורח סעודה ולדין שאין מגו בא להוציא ממון ותפסיד כתבתה מכח אוקי ממונא בחזקת מריה נראה לי שמכיון שסתם כתבה שעבודה על הקרקע אף היא בחזקתה ומכל מקום הם משיבים בה שיש כנגדה חזקת כשרותה שאין מחזיקין אותה בפסול וכעין מה שאמרו בגמרא שבועות זה אומר לקוחים וזה אומר שאולים נאמן זה אומר לקוחים וזה אומר גנובים אינו נאמן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן:",
+ "עד אחד שהעיד על אשת איש שזינתה אינו נאמן לא לאסור ולא להפסיד כתבה ואם נאמן עליו כשנים אסורה לו כמו שביארנו במסכת קדושין ויוציא ויתן כתבה קנא לה בפני שנים ונסתרה בפני שנים שהיא ראויה לשתות ובא אחד והעיד שנבעלה לפניו עם זה שקנא לה בעלה עליו נאמן בין לאסרה בין להפסידה כתבתה ואסורה עליו ואינה שותה אלא יוצאה בלא כתבה ואפילו עבד או שפחה או קרוב או פסול נאמן בכך כמו שיתבאר במקומו:",
+ "האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו וכבר ביארנוה במקומו במסכת קדושין:",
+ "כבר ידעת שכל שנאסרה לבעלה מחמת הבועל והוציאה אסורה לבועל ושמא תאמר היאך הותרה בת שבע לדוד ואם תאמר שלא נאסרה לאוריה מפני שלא היו שם עדים ואין אשה אסורה לבעלה אלא או בשני עדים או בקנוי וסתירה בעדים ועד אחד של טומאה אין זה כלום שכל שנתפרסם על ידי נביא אין לך עדות גדולה מזו אין הענין אלא מפני שאונס היה ולא נאסרה על בעלה ולמדת שהאונס את האשה והוציאה בעלה מותרת לבועל ואע\"פ שאף הנטען לאשת איש אף בעידי דבר מכוער והוציאה בעלה ונשאה הנטען כל שאין לה בנים מוציאין הימנו בקלא דלא פסיק אינה אלא מדברי סופרים ואף לדין זה כל שיש לו בנים ממנה מיהא אין מוציאין מידו או שמא עם דבר מכוער משום זינתה ברצון הוא מוציאה ואע\"פ שלא היתה אסורה לו בכך מתוך שהוציאה בעדי דבר מכוער ובקלא דלא פסיק ונשאה הנטען ואין לו בנים הימנה מוציאין מידו הא כל שבאונס אע\"פ שודאי נבעלה והוציאה הואיל ולא מחשש איסור הוציאה אין מוציאין אותה מן הנטען או שמא לא נאסרה לאוריה מפני שהדבר היה ידוע שכל היוצא למלחמת בית דוד שכותב גט לאשתו על תנאי שאם ימות במלחמה יהא גט למפרע מאותו היום ואע\"פ שאמרו בגיטין דף ע\"ג בזה גיטיך מהיום אם מתי מה היא באותן הימים ואמרו שהיא כאשת איש לכל דבריה לדעת ר' יהודה דוקא מדברי סופרים ומכל מקום הבא עליה באותן הימים ומת הבעל אין אוסרין אותה על אותו בועל אף לדעת זה וכל שכן שהלכה כחכמים שאמרו מגורשת לכל דבר ובלבד שימות כמו שיתבאר במקומו:"
+ ],
+ [
+ "האוכל אצל חמיו ביהודה בין אירוסין לנשואין שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני ��הוא מתיחד עמה כמו שיתבאר במשניות שבפרק זה ומכל מקום דוקא להפסד כתבה הא לאסרה על עצמו כל שטוען בבריא שלא בעל נאמן ואסורה לו כל שאין שם אלא ספק אחד הא לכתבה מיהא נאמן וחזקת טורח סעודה אין כאן שמא מתוך שנתיחד הערה ושכח או שמא מתוך שעשועו היה סבור למשמש והערה:",
+ "כל שכתבנו בשמועה זו בהפסד כתבה פירשו בו גדולי הפוסקים דוקא לענין מנה מאתים וכמו שאמרו חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן אבל לענין תוספת הואיל ומתנה הוא שנתן לה אינו נאמן ומידי דהוה אשניה ואילונית שאין להם מנה מאתים ובתוספת מיהא זוכות הואיל ורוצה הוא לבזבז בנכסיו ויש חולקין לומר כן אף בתוספת הא במה שהביאה מיהא לית דין ולית דיין שאינו נאמן:",
+ "וכל שכתבנו בטענת דמים כל שיש לעמוד על בוריו של דבר בשושבינין או במפה או בסודר בודקן:"
+ ],
+ [
+ "כתובת מנה מאתים אינה אלא מדברי סופרים ואע\"פ שרבן שמעון בן גמליאל אומר מן התורה וכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אין למדין מן הכללות וכל שכן בכלל זה שהוא נדחה בכמה מקומות וכל שכן בדין זה שמצינו שמועה חולקת עמו כמו שאמרו בפרק אחרון דף ק\"י ע\"ב ולאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל דאמר כתבה דאוריתא וכן בהרבה מקומות אמרו מאי טעמא תקינו רבנן כתבה ומאחר שכן זה שנהגו לכתוב בגלילות אלו דחזו ליכי מדאוריתא לא כהלכה הוא ומכל מקום יש מפרשים כסף זוזי מאתן דחזו ליכי ר\"ל מדברי סופרים הריני משעבד עצמי ונכסי בהם כאלו הם מן התורה ומכל מקום מדברי סופרים הם וכבר ידעת בכסף של דבריהם שהוא כסף מדינה ואינו אלא שמינית שבכסף צורי ונמצא שאין המאתים אלא כ\"ה דינרין וכשהוא מקבלם עליו כשל תורה מחייב עצמו בשל כסף צורי ומכל מקום מקצת רבני צרפת פוסקים שכתבה מן התורה ומכלל משנת רבן שמעון בן גמליאל שהזכרנו ואין הדברים נראין:",
+ "וכתבת אלמנה מיהא אף לדעת רבן שמעון בן גמליאל אינה אלא מדברי סופרים:",
+ "כתבת אשה אינה נגבית אלא מן הזיבורית ודבר זה יש מפרשים אותו דוקא לדעת האומר כתבה מדרבנן שאע\"פ שבעל חוב דינו בזיבורית והעמידוהו בבינונית משום נעילת דלת ואף באשה היה לנו להעמידה בבינונית משום חינא אינו דומה שבעל חוב שדינו בזיבורית ראוי להעלותו מדרגה אחת לבינונית אבל אשה שמן התורה אין לה כתבה כלל דיה שיעלוה לזיבורית הא לדעת האומר כתבה מן התורה יש לומר בה מן התורה בזיבורית כבעל חוב ומעלין אותה לבינונית ולא עוד אלא שיש אומרים שלדעת האומר כתבה דאוריתא נגבית היא מן העדית שהרי למדנוה מכסף ישקול האמור במפותה שנאמר עליה כמוהר הבתולות ר\"ל שהקיש קנס של מפתה לקנס האונס מה להלן חמשים אף כאן חמשים ומה כאן שקלים אף להלן שקלים ומדקרי ליה מוהר אלמא כתבה דאוריתא וכל שכתוב בו כסף גובה מן העדית כמו שהתבאר בראשון של קמא דף ה' ע\"א במה שאמרו שם אתיא תחת כסף וכו' וראשון עיקר ואף קצת מפרשים כתבו שאלו היתה שם נעילת דלת אע\"פ שהיא מדרבנן היו מגבין אותה בבינונית הא מצד שאין בה נעילת דלת שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכן שאינה אלא מדרבנן אינה נגבית אלא מן הזיבורית וכן ראינו הנחה פשוטה לכל הפוסקים אף לאותן שפסקו כתבה דאוריתא שאינה נגבית אלא מן הזיבורית:",
+ "כתב לאשה בכתבתה מאתים ממטבע היוצא ונשא בארץ ישראל וגרשה בקפוטקיא שהמעות שבה חשובין יותר נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל שמאחר שכתבה מדרבנן מקילין בה אצלן ולדעת האומר כתבה דאוריתא כל שנשא בקפוטקיא אע\"פ שגירש בארץ ישראל נותן לה ממעות קפוטקיא שהרי נשתעבד לו בהם כדין מלוה הא כל שכתב לה מאתים סתם נותן לה בכל מקום שיגרש כסף מדינה ולדעת האומר כתבה מדאוריתא כסף צורי:",
+ "כל שביארנו בטענת פתח פתוח שנאמן דוקא באדם שכבר הורגל בענינים אלו עד שהדבר מצוי להיות בקי בענינים אלו ואע\"פ שאף בזה אפשר שאינו ברור לו כמו שכתבנו למעלה מכל מקום סתמו שהוא בקי כגון שהיה נשאוי כבר או אדם שיודע בכך אבל בחור סתם אינו נאמן שאי אפשר לו בבקיאות זה ולא עוד אלא שמלקין אותו מדברי סופרים בחריות של דקל וכיוצא בהם על שהעיז בכך וזהו ענין אסבוה כופרי והטעם שמאחר שאינו נאמן אינו אלא כמוציא שם רע ודנין בו כרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי כך ראיתיה לכל הפוסקים ולכל המפרשים ומכל מקום אני מפרש כאן בבחור כאן בנשאוי שהנשאוי נאמן ולא מסבינן ליה כופרי ובבחור נאמן ומסבינן ליה כופרי ולפירוש זה שלש חלוקות בדבר שאם היה נשאוי כבר נאמן ואין בו מרדות ואם הוא בחור שלא אמרה מתורת בקיאות אלא שכך נראה לו מסברתו אינו נאמן ואין בו מרדות הא בחור שאמרה בבירור ומתורת בקיאות נאמן ומלקין אותו על שנעשה חשוד ופורץ גדר והדברים נראים:",
+ "אף בנשאוי ואדם הבקי הואיל ואפשר שאין הדבר ברור לו כל כך כשבא לבית דין פותחין לו בכך כלומר שמא מתוך שלא באת אלא כממשמש בכל הצדדין נזדמן לך שהטית או כלך לדרך זו שמא מתוך שבאת בטרוניא ובכח גדול ובמהירות נעקר לפניך הכל בנקל ונעשה לך כפתוח ואם נשתתק לטענה זו מתירין לו ומעמידין אותה על חזקת כשרותה ומכל מקום אם טוען ברי לי שפתח פתוח נזדמן לי דנין בו על הדרכים שכתבנו:",
+ "כבר ביארנו שטענת דמים ברורה יותר מטענת פתח פתוח ומכל מקום כל שאפשר לנו בה לבדקו בודקין אפילו היה הוא שמא והיא בריא מעתה כל שטוען בעלתי ולא מצאתי דם והיא טוענת שמצא או שותקת בודקין בסודר אם הסודר אינו לבן ואפשר ליבלע בו טפת דם או שעל ידי שכבת זרע שעליו נתחפו טיפי דמיה שורין אותו במים ומכבסין אותו ואם אבדה מפה או שאי אפשר בבדיקה זו כגון שהמים שבאותו מקום רפים ואין כבוסן לבן כל כך ואף הגיהוץ אינו מועיל שהרי שפשוף האבן מעביר את הדם דנין בו על הדרך שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "טען הוא בעלתי ולא מצאתי דם והיא טוענת עדין אני בתולה אע\"פ שהוא טוען שמא שהרי אפשר שהטה ולא הרגיש והיא טוענת בבריא מאחר שיש בדבר בדיקה בודקין אותה ובדיקה הוגנת בענין זה להושיבה על פי חבית של יין ואם היא בתולה אין ריח היין נודף דרך פיה:",
+ "טען הוא בעלתי ולא מצאתי דם והיא אומרת בתולה הייתי אלא שאני ממשפחת דורקטי ר\"ל דור קטוע שאין לבנותיהם לא דם נדות ולא דם בתולים אע\"פ שהיא טוענת כך בבריא בודקין אותה בקרובותיה הואיל ואיפשר לבדוק אין סומכין על דבריה ומכל מקום יראה לי שאם היא מארץ רחוקה ואין לנו בדיקה בכך סומכין על דבריה שהרי מכל מקום בזו היא ברי והוא שמא ומכל מקום אם טוענת אני מטבע של דורקטי אע\"פ שקרובותיה אינן מטבע זה אינו כלום שאף היא אינה יודעת בעצמה שיהא טבעה בכך שהרי רוב נשים אינן רואות קודם בגרות והרי בוגרת אין לה טענת דמים כמו שיתבאר:",
+ "טענה היא ששני בצורת היו ונתיבשה כל כך מתוך הרעבון עד שאין הדמים מצויין אף זו יש לה בדיקה והוא שתכף לדבר זה ירחיצנה בחמין ויעדנוה ויעגנוה במאכל ובמשתה ויחזור ויבעול ואם ראה דם נאמנת ואם לא ראה דם אינה נאמנת הא כל שאי אפשר לבדוק כל שהיא טוענת בבריא והוא אין לו טענת בריא כטענה שלה נאמנת:",
+ "בפרק שלישי יתבאר שהסומא ואילונית יש להם טענת בתולים שבנות דעה הן ובחזקת בתולות הן עומדות אבל החרשת והשוטה אין להם טענת בתולים שהרי בחזקת בעולות הן מתוך שאינן בנות דעה מופקרות הן לכל מוכת עץ אין לה טענת בתולים הבוגרת יש לה טענת פתח פתוח מפני שאף הבוגרת פתחה סתום אבל אין לה טענת דמים מפני שדמיה כלים ויש פוסקים בה הפך הדברים מצד גירסא שנזדמנה להם בספריהם בפרק שלישי כמו שיתבאר שם ולדעתם יש לבוגרת טענת דמים אבל לא טענת פתח פתוח ואף גדולי המחברים כתבוה כן ואף בתלמוד המערב נראה כן שאמרו שם בוגרת כחבית פתוחה דמיא כלומר שהבתולים כלים ומתקלשים עד שאין אדם מרגיש בפירוקן ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבוה כשיטתנו ויש אומרין באילונית שכתבנו שיש לה טענת בתולים דוקא בששה חדשים שהם זמן נערות אבל אחר כן אף האילונית נקראת בוגרת לענין זה אם לטענת פתח אם לטענת דם כל אחד לשיטתו:",
+ "ובתלמוד המערב נתחדשו דברים לומר שבכל אלו שאין להם טענת בתולים דוקא להפסיד כתבה אבל לקיימה אינו רשאי וכבר כתבנו שבתלמוד שלנו אינו כן ומכל מקום לשון תלמוד המערב בזה בוגרת כחבית פתוחה הדא דתימא שלא להפסידה כתבתה אבל לקיימה אינו רשאי מעשה באשה אחת שלא נמצאו לה בתולים ובאת לפני ר' ואמר לה היכן הם אמרה לו מעלותיו של אבא היו גבוהות והאמינה הדא דתימא שלא להפסידה אבל לקיימה אינו רשאי האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול וכו' הדא דתימא להפסיד כתבה אבל לקיימה אינו רשאי הנושא את האשה וכו' משארסתני נאנסתי וכו' נאמנת הדא דתימא להפסיד כתבה אבל לקיימה אינו רשאי וכלהון מן דמר ר' הילא מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם צפור הורע כחו שלא נהג המנהג הזה הדא דתימא שלא להפסידה אבל לקיימה אינו רשאי:",
+ "המשנה השנית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר בתולה כתבתה מאתים ואלמנה מנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים ויש להם טענת בתולים הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו שנתגיירו שנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתבתן מאתים ויש להם טענת בתולים הגדול שבא על הקטנה והקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מוכת עץ כתבתה מנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנשואין כתובתן מנה ואין להם טענת בתולים הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו שנתגיירו שנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מנה ואין להם טענת בתולים אמר הר\"ם פי' העקר שכל שנבעלה והיתה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הנה היא כאלו לא נבעלה ולא נפסדו בתוליה ואמרו הנה גדול ר\"ל בן תשע שנים ויום אחד אשר התבאר במסכתא הקודמת במקומות רבים שביאתו ביאה והקטן הוא כאשר הוא פחות מאלו השנים אשר אין ביאתו ביאה וגדולה היא אשר היא בת ג' שנים ויום אחד ולמעלה אשר ביאתה אשר היא בת ג' שנים ויום אחד ולמעלה אשר ביאתה ביאה והקטנה תקרא אשר היא פחותה מאלו השנים וכבר ידעת ששפחה וגיורת ושבויה בחזקת בעולות לעולם:",
+ "אמר המאירי בתולה כתובתה מאתים אם מן התורה אם מדרבנן כל אחד לשיטתו על הדרכים שביארנו ואלמנה מנה וכלם מודים בה שמדרבנן היא ועקר הדברים ששתיהן מדברי סופרים וכמו שאמרו בכמה מקומות טעמא מאי תקינו רבנן כתבה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כמו שביארנו ונתקן להם שיעור כתבה כפי חביבותם בתולה אלמנה וכו' כלומר בתולה שנתגרשה או נתאלמנה או נחלצה מן האירוסין אף זו כתבתה מאתים ויש לזה הנושאה עכשו עליה טענת בתולים אם לאסור אם להפסד כתבה על הדרכים שביארנו וכן הגיורת והשבויה והשפחה שנתגיירה או נפדית או נשתחררה פחות מבת שלש שנים ויום אחד כתבתן מאתים שחזקת בתולות גמורות עליהן ואפילו נבעלו בודאי שכל שבתוך שיעור זה כנותן אצבע בעין דמי ובתלמוד המערב אמרו למה זה דומה לעושה גומא בתוך בשר והיא חוזרת ומתמלאת ר' חייא תני לעוכר את העין והיא חוזרת וצוללת הגדול שבא על הקטנה ר\"ל פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כתבתה מאתים וזו כבר הוזכרה אלא שחזר ולמדה לצורך הבאה אחריה והיא הגדולה שבא עליה קטן פחות מבן תשע כתבתה מאתים שאף זו אינה ביאה כלל מוכת עץ והוא שנתקע עץ בבתוליה או שנבקעו מצד חבטה כתבתה מאתים דברי ר' מאיר מפני שהוא מדמה אותה לבוגרת וחכמים אומרים שמוכת עץ אין כתבתה אלא מנה מפני שהם מדמים אותה לבעולה והלכה כדבריהם ויתבאר בגמרא אפילו הכיר בה בשעת קדושין או אף בשעה שכתב לה הכתבה לדעת קצת הא כתבת מנה יש לה אפילו לא הכיר בה אלא שכנסה בחזקת בתולה ואין אומרין שמקח טעות הוא לגמרי ואין לה כלום אלא יש לה מיהא כתבת מנה וכן הלכה בתולה שנתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן הנשואין כתבתה מנה הואיל ונכנסה לחפה אע\"פ שהיא בתולה אין לה אלא כתבת מנה ובתלמוד המערב אמרו בתולה מן הנשואין בטל חינה ואין לה טענת בתולים להפסידה כתבתה הא לאסרה כל שהיא אשת כהן ואין בה אלא ספק אחד אסורה ומשנתנו שמוכחת שמותרת לו פירשוה בגמרא בשקדש השני ובעל סמוך לקדושין שאין לחוש לתחתיו זינתה הגיורת והשבויה והשפחה שנתגיירה או נפדית או נשתחררה יתירה מבת שלש שנים ויום אחד אפילו הן בתולות עדין הואיל וחזקתן בעולות אין להם אלא כתבת מנה וכן אין להן טענת בתולים ויתבאר במסכתא זו שהבוגרת והסומא והאילונית כתבתן מאתים אבל חרשת אע\"פ שתקנו בה נשואין מדבריהם לא תקנו לה כתבה אבל השוטה לא תקנו לה אפילו נשואין כלל ומכל מקום כל שכתב להן כתבה כתבתן קיימת ונראה שזהו שאמרו בבריתא פקח שנשא חרשת או שוטה כתבתן מאתים מפני שרוצה הוא להחזיק להם את הנכסים:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "חכם ששתה רביעית יין אל יורה ולא סוף דבר בשתיית יין אלא כל שאכל דברים המשכרים כגון תמרים ודבילה קעילית וכיוצא בהם ראוי לו להזהר מן ההוראה שאין הוראה בבלבול הדעת ושמעתא בעיא צילותא:"
+ ],
+ [
+ "גוי קטן שבא לפני ישראלים ותבע מהם שיגיירוהו ואין לו אב או שיש לו אב ואין האב בא להתגייר עד שיתגייר בנו עמו על דעת האב ואף הוא אינו כדאי למסור לו עול מצות שיתגייר על סמך אותה הודעה הואיל ומכל מקום הוא תובע בכך מטבילין אותן על דעת בית דין כלומר שאותם הבאים לגיירו מודיעין את הדבר לבית דין ומגיירין אותו על דעתם כאלו הם אבותיו של זה שיהא ענינו מסור להם כדרך שענין הבן מסור לאב להכניסו לברית ולקדשת אמונה והמגיירים מיהא צריכין שיהיו שלשה והוא הדין שמוהלין אותו ולא תפש לשון טבילה אלא מפני שהיא באה אחר המילה והיא גמר הגרות וכן שהיא באנשים ובנשים ולא סמכו על דבר זה אלא מפני שהגרות זכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואע\"פ שהגוי לדברי הכל נוח לו להיות מותר בכמה דברים שיהא נאסר בהן אחר גרותו שלא נחלקו ר' מאיר וחכמים אי בהפקירא ניחא ליה אלא בעבד כנעני הואיל וטבל ונעשה ישראל במקצת ואע\"פ שבעבד מיהא הלכה כחכמים כמו שביארנו בראשון של גיטין בגוי מיהא כלם מודים שנוח לו בהתרו ואינו רוצה ליגדר בגדרי הדתות ונמצא שאין זה זכות לו אלא אם כן הוא רוצה בכך וקטן כמי שאינו בפניו הוא ואין חבין לו לאדם שלא בפניו מכל מקום גוי קטן הואיל ולא נתגדל על אותו שלוח אין השלוח זכות לו ומתוך כך מגיירין אותו ונעשה בגרות זה גר גמור להיות מגעו ביין כשר ולכל דבר וכל שכן אם נתגייר אביו ונתגייר בנו קטן על ידו שהוא נכנס לברית ולקדשת אמונה על ידו שהרי הדבר מוכיח בזו להיות חביב להם יותר על שאחזו מעשה אבותיהם בידיהם ויש אומרים כן אף באם והזהר בסוגיא זו שלא לגרוס והא קיימא לן דעבדא בהפקירא ניחא ליה דהא ודאי לא קיימא לן הכי כדכתיבנא אלא הגירסא הנכונה והא קיימא לן דגוי בהפקירא ניחא ליה כלומר שכלם מודים בכך:",
+ "ונשוב לדברינו והוא שמכל מקום בין שנתגייר על דעת בית דין בין שנתגייר על דעת אביו יכולין הם למחות ולחזור לסורן ואין מענישין אותן אף כשידינו תקפה אלא שהגאונים מסכימים שמגעו ביין למפרע מותר הואיל וקטן היה ואע\"פ שגוי קטן עושה יין נסך ההיא לגזירה דגדול אבל הכא מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן ואף לכשהגדיל באותה שעה שנעשה גדול והיא שעה ראשונה של תחלת ארבע עשרה לזכר יכול למחות ואם קדש באותה שעה ומיחה אינה צריכה גט שנעשה הוא גוי למפרע וסופו הוכיח שלא חלה קדשה עליו כלל הא משהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות ואם מיחה מענישין אותו ואם אין ידנו תקפה מכל מקום דנין אותו כישראל משומד להצריך גט על קדושיו הן כשקדש בגרותו בשעה שהגדיל הן בשקדש אחר שחזר לסורו כדין ישראל משומד ומכל מקום גדולי הפוסקים הביאו דין גר קטן שמטבילין אותו על דעת בית דין במסכת יבמות ולא הביאו זו של הגדילו יכולין למחות ומתוך כך יש שפוסקין שאין יכולין למחות אלא שאף לדעת הפוסקים שיכולין למחות עד שיגדילו שעה אחת גיורת שנתגיירה והיא קטנה ונשאה אחד ומת גובה כתבתה אם מאתים בנתגיירה פחותה מבת שלש ואם מנה אם נתגיירה לאחר שלש ויום אחד שכל זמן שלא מיחתה מיהא גיורת היא ועשו לה תקנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואין אומרין שלא ליתן לה עד שתגדיל ולא תמחה אלא נותנין לה מעתה ומכל מקום בבתולות שיש להם קנס מבת שלש שנים ויום אחד עד שיבגרו שבכללן ממזרת ונתינה וכותית ולא התרו בהן כמו שיתבאר בפרק שלישי וגיורת ושבויה ושפחה שנתגיירו או נפדו או נשתחררו פחותות מבת שלש שנים ויום אחד בגיורת מיהא אין נותנין קנסה מיד שמא תחזור לסורה אלא לכשתגדיל ולא תמחה ויש פוסקין כן אף בכתבה אלא שגדולי הדורות כתבוה כדברינו מפני שכך העלה רבא בסוף הסוגיא אלא שאף אני חוזר לפסוק כדבריהם מפני שאין זו קרויה מחלוקת בין אביי ורבא ולא נאמרה לכל אחד מהם אלא דרך דחייה כלומר אביי לא הקשה מזו מפני שהיה אפשר לדעתו לתרצה כן ורבא לא הקשה מזו מפני שהיה אפשר לדעתו לתרצה כן ומכל מקום שתיהן ראויות להקשות ולהעמיד בשתיהן מה שתירצו בהן דדוקא לכי גדלה וכן הדברים נראין:",
+ "זה שביארנו ב��גדילה שעה אחת יש אומרין שלא שעה דוקא אלא רגע הסמוכה לסוף קטנותה וראוי לשאול אם כן היאך תמחה והיאך אפשר לצמצם בכוון רגע ראשון של גדלות ותרצוה כשמתחלת למחות בסוף קטנות ועמדה במחאתה בתחלת גדלותה ואף בתוספות נדחקו לפרש שאף משגדלה יכולה למחות אם לא הודיעוה עול מצות משגדלה ומשגדלה והודיעה עול מצות אם לא מיחתה יכולה עוד לימחות ואיני יודע דחקים אלו למה אלא שעה אחת פירושו כל אותה שעה על הדרך שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "קטן פחות מבן תשע הבא על הבתולה כשם שלא עשאה מוכת עץ לענין כתבה וכתבתה מאתים כמו שביארנו כך לא עשאה מוכת עץ ליפסל לכהן גדול ר\"ל שאע\"פ שכהן גדול אסור במוכת עץ בזו מיהא מותר שאין מוכת עץ בבשר וכל שלא נקראת בעולה אף מוכת עץ אינה וכן אמרו בששי של יבמות דף נ\"ט ע\"ב שהנבעלת לבהמה מותרת לכהן גדול אלא שזו יש שמפרשים אותה בשלא כדרכה כמו שיתבאר שם ובתלמוד המערב נדרים פ\"ו ה\"ח שנינו במה שאמר שפחותה מבת ג' שנים ויום אחד שבתוליה חוזרין אמר ר' בון אקרא לאלהים גומר עלי בת שלש שנים ויום אחד ונמלכו בית דין לעברו הבתולים חוזרין לא נמלכו לעברו אין הבתולים חוזרין ופירוש הדברים שכל השנים האמורים לתינוק ולתינוקת ולערכין ולכל דבר אינם אלא שנות החמה ולא שנות הלבנה אלא שנים פשוטות ומעברות מתקנות על סדר העבור בהשואת שנות הלבנה עם שנות החמה ומתוך כך אם היום הוא כ\"ט באדר והיא היום בת שלש שנים ויום אחד אם נמלכו בית דין לעבד את החדש הרי לא נשלמה שנתה ודנין אותה בדין בתוליה חוזרין לכל דבר וזהו אלהים גומר עלי שאין הגמר תלוי אלא בבית דין לפי סדר עבוריהם ואמרו עוד שם על מה שאמרו במשנתנו בקטן הבא על הגדולה שכתבתה מאתים גדול הבא על הקטנה ניחא שהרי בתוליה חוזרין קטן הבא על הגדולה הרי אין בתוליה חוזרין כלומר והאיך כתבתה מאתים אחר שאין לה בתולים אמ\"ר אבהו תפתר שבא עליה שלא כדרכה שאין כאן ביאה מצד קטנותו ולא חסרון בתולים מצד שלא כדרכה אמ\"ר יוסא אפילו תימא מכדרכה קטן ביאתו ביאה בתמיהה אין בו כח ליגע בסימנין כלומר ואין כאן לא ביאה ולא חסרון בתולים ותני כן מעשה שעברה ובתוליה קיימין וכן אמרו שם הנבעלת מן הקטן וממי שאינו איש כלומר מן הסריס כשירה לכהנה תני ר' חלפתא אף לכהן גדול ומתוך דברים אלו למדו קצת מפרשים שיש בזו טענת בתולים ונבעלה מגדול שלא כדרכה מיהא שפסולה לכהן גדול יראה שאין כתבתה אלא מנה וכן שאין לה טענת בתולים על דרך בתולה מן הנשואין ובתוספות פירשו בסוגיא זו דרכים אחרים וכתבו אין מוכת עץ בבשר כשלא השיר בתוליה הא אם השירן אינה פחותה ממוכת עץ על הדרך שביארנו לדעת קצת בששי של יבמות בענין נבעלה לבהמה והדברים רופפים:",
+ "כיצד הוצאת שם רע ליענש במאה כסף בא לבית דין ואומר לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו נסקלת ואם הוזמו יסקלו והוא לוקה ונותן מאה כסף לא הוציא עדים שזינתה תחתיך אלא שנמצא שזינתה תחלה אין לה כתבה כלל שכל שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתבה כלל ואם משארסה נאנסה נסתחפה שדהו וכתבתה מאתים:",
+ "זה שביארנו במשנה על בתולה מן הנשואין שאין לה טענת בתולים ושכתבתה מנה פירושו אפילו כשיש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון או שנסתרה ולא שהתה עמו כדי טומאה שאע\"פ שסמך זה על העדים ובחזקת בתולה כנסה על אותו סמך מכל מקום הואיל וידע שלחפה נכנסה אין לו בה שום טענה להפסיד כתבתה שהרי כתבתה מוכחת לו שבעולה היא הואיל ואין לה אלא מנה וכן לדעת קצת שמאחר שהעדים לא הוזמנו לכך לא דקדקו בעדותם כל כך הא מכל מקום לאסרה עליו כל שהיא אשת כהן שאין בה אלא ספק אחד אסורה לו שמא זינתה תחתיו אלא אם כן בעל סמוך לקדושין:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השלישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שהוא מתיחד עמה אחד אלמנת ישראל ואחד אלמנת כהנים כתובתן מנה בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים אמר הר\"ם היה מנהגם בארץ יהודה שיקדש האיש האשה ויעשו להם משתה בבית האב ר\"ל סעודת אירוסין וייחדוהו עם ארוסתו ולזה כאשר נשאה אחר זה לא יוכל לטעון טענת בתולים והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי פירשו בגמרא שדרכן של בני יהודה ליחד החתן עם הכלה שעה אחת קודם שתכנס לחפה ולאו דוקא שעה אחת הסמוכה לכניסה אלא שעל כל פנים היו מיחדים אותם באי זו שעה קודם שתכנס לחפה הן בימים הסמוכין לאירוסין הן בימים הסמוכים לחפה הן בימים שבנתים ומשתעשע עמה בקירוב בשר וכן שבא עליה אם רצה כדי שיהא לבו גס בה ותכנס אהבתו בלבה וכל זה מצד גזירות ואונסין ושמדים שהיו ביניהם על דרך מה שאמרו תבעל להגמון תחלה והיו מכוונים להכניס אהבת הארוס בלבה עד שאם חס ושלום תבעל לאחר שתבעל לו באונס גמור וכן שיצא עליה שם בעולה ויראת גזירתם אינה אלא בבתולה והוא שאמרו בתלמוד המערב בראשונה גזרו שמד ביהודה שכן מסורת בידם שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויבך והיו אונסין את בנותיהן והתקינו שיהא איסטרטיאוט בועל בתחלה התקינו שיהא בעלה בא עליה ועודה בבית אביה שמתוך כך אימת בעלה עליה והקשו בה ומכל מקום לא סופא ליבעל לסרדיוט ותירץ אנוסה היא ואנוסה מותרת לביתה וכל זמן שנעשה הייחוד היו נוהגין לעשות לו סעודה בבית חמיו ומאחר שהמנהג כן כל האוכל אצל חמיו ביהודה סתם הדברים שנתיחד ותולין לו שכבר בעל והיה לו לטעון באותה שעה אלא אם כן בירר בעדים שלא נתיחד והוא שאמר שלא בעדים שכל שמתיחד סתם ודאי בעל ואף בטוען בברי שלא בעל והיה לנו להאמינו מחזקת טורח סעודה שמא הערה ושכח ומכל מקום דקדקו בגמרא מדקתני האוכל וכו' אלמא ביהודה נמי איכא דוכתא דלא אכלי וכל שלא נהג כן יכול לטעון הואיל ולא נתברר שאכל וכן הדין שבשאר מקומות שלא נהגו כן אם נתברר שנתיחד עמה בקירוב בשר אינו יכול לטעון אין בין יהודה לשאר מקומות אלא שאכל בבית חמיו ולא נודע אם נתיחד אם לאו ומכל מקום התבאר בגמרא שבמקומות שביהודה שלא נהגו לאכול וליחד שיכול לטעון טענת בתולים דוקא על ידי שושבינין והוא שביהודה באותן המקומות שלא היו נוהגין ליחד מתוך שהגזרות שהזכרנו אינם מצויות שם היה כל אחד מקפיד ומדקדק וחושד בארוסתו ואף לכשמוצא דם או שבועל בדוחק כפתח סתום היה חושד שעל ידי תחבולה הוא ומתוך אותן הרהורים ומחשבות היתה טינא עולה בלבו ואף הוא מתנכל לתחבולות שכנגדן ומתוך כך היו מעמידין בשעת יחודן שני שושבינין אחד לו ואחד לה והיו ממשמשין בה שלא תביא מבחוץ סודר שעליו טיפי דמים ושאר מיני תחבולות הנזכרות בספרי הרפואה בהבאת דם מבחוץ להראות עצמה כבתולה וכן באיש שאם עלתה בלבו טינא לא יאבד את הסודר והיו אותן השושבינים ישנים באותו חדר שהחתן והכלה ישנים בו וכל שלא היו בה שושבינין למשמש אינו יכול לטעון אף באותן המקומות שמאחר שמנהגם להעמיד וזה לא העמיד שקרות הו�� ואין חזקת טורח סעודה מועיל בה שאף הוא מצד טינא שעלתה בלבו מחשש תחבולות הוא אומר כן ומכל מקום בגליל לא היו נוהגים לא בייחוד ולא בשושבינין ואין צורך להזכיר שלא היו שושבינין ישנים שם שהרי לא היו שם שושבינין כלל אלא אגב שיטפא וריהטא הוזכרו בגמרא כן והילכך בכל המקומות יש טענה בלא שושבינין אבל ביהודה אין טענה בלא שושבינין ולמדת שהטענה תלויה בשושבינין ולחכמי האחרונים ראיתי שטענת דמים היא שתלויה בשושבינין אבל טענת פתח פתוח אינה תלויה בשושבינין שאי אפשר להם לידע והילכך טענת פתח פתוח מיהא נעשית אף בלא שושבינין ואיני מבין אם כן מה הועילו אלא שנראה שסתימת הפתח מבררין היו שושבינין אותה על ידי נשים חשובות שדבר זה אפשר לבררו אם נסתם בתחבולה כמו שהוזכר בספרי הרפואה ואחר שנתברר להם שפתחה סתום מבררין טענת דמים על ידי עצמן הא מכל מקום אין להם לא טענת פתח ולא טענת דמים וכן למדת שביהודה ובמקומות שנהגו ליחד אין להם טענת בתולים אף בלילה של ייחוד שהרי לא היו מעמידין להם שושבינין באותה שעה ומכל מקום אם נהגו בכך יש לו טענה:",
+ "ולענין ביאור מה שאמרו בגמרא כל שלא משמש מיבעי ליה פירושו שכשהוא שונה שלא נהג נראה שאינו חוזר אלא על מה שהוזכר והוא העמדת השושבינין למשמש הא כל שהעמידם אע\"פ שלא משמשו יראה מן הלשון שיש לו טענה והיה לו לגמור את הענין ולומר שכל שלא נהג כמנהג הזה ר\"ל להעמיד השושבינין וכן אם העמידם ולא משמשו אינו יכול לטעון ותירץ בה תני כל שלא משמש ויש קורין שלא מושמש מבנין פועל ואין צורך בכך:",
+ "אחד אלמנת כהנים ואחד אלמנת ישראל כתבתן מנה שאע\"פ שהיו בי\"ד של כהנים נוהגים להגבות לבתוליהן כתבת ארבע מאות כפל מלבנות ישראל כמו שיתבאר בסמוך באלמנות מיהא שוות הן ובית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידן חכמים לומר קנאה אתם מטילין בין המשפחות שמאחר שאין הכרח בדבר מי שרצה להכיר מעלה לראוים לה אין מוחין בידו ומגבין להם אף מן הסתם ודבר זה בין בת ישראל לכהן ובין בת כהן לישראל והוא שאמרו בתלמוד המערב בת כהן לישראל ניחא ששבטה גובה בת ישראל לכהן לא מסתיא די סלקא לכהנתא אלא דתגבי או חלופין בת ישראל לכהן תגבה די סלקא לכהנתא בת כהן לישראל לא תגבה די נחתא מכהונתא אמ\"ר יוסא אחת זו ואחת זו תגבה קנס קנסו בהן שיהא אדם מדבק בשבטו ובמשפחתו ובגמרא התבאר שאף משפחות המיוחסות שבישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושים רשאים ר\"ל שאם קבעו תנאי ביניהם שכל הנשאת מהם תגבה כך וכך תנאם מועיל הואיל ונתפרסם עד שאין לזה לומר שלא ידע בכך הא משפחות שאין מיוחסות אין תנאם מועיל כלום:",
+ "זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי נסתחפה שדך והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות רבן גמליאל ור' אליעזר אומר נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיים אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו עד שתביא ראיה לדבריה אמר הר\"ם הלכה כרבן גמליאל אשר אמר נאמנת אבל לא שישביעה שבועת הסת אם טענתה אמת כמשפט כל טוען ואם היא מכחישתו ואומרת בתולה נמצאתי הנה הוא נאמן ולא תחייבהו שבועה ותפסיד עקר כתובה לפי שחכמים תקנו כתובה לאשה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וממה שיתחייב שתדע שהבוגרת והוא שיהיו לה ששה חדשים שלמים אחר הבאת שתי שערות ובתנאי גם כן שיהיו אלה השתי שערות צומחות אחר הי\"ב שנים שאין לה טענת בתולים ר\"ל טענת דמים לפי שכבר כלו בתוליה ואמנם יש לה טענת פתח פתוח כן הסכימו כל מי שראינו מאמרו מהגאונים ואשר התבאר אצלי שהענין בהפך טענת דמים יש לה טענת פתח פתוח אין לה:",
+ "אמר המאירי והיה מקחי מקח טעות ואין לך כלום שהרי כל שכנס בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום כמו שביארנו רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת הואיל וטענה שלה בבריא וטענה שלו בשמא ואע\"פ שהיה לנו לומר אוקי ממונא בחזקת מריה והמוציא מחברו עליו הראיה הרי יש כאן חזקה אחרת והיא שחזקת רוב נשים לינשא בתולות וכן שבזו מצטרף בטענתה דין מגו והוא מיגו דהיא מציא אמרה מוכת עץ אני תחתיך שהיתה גם כן כתבתה מאתים אחר שתחתיו נעשית מוכת עץ וכן שהיתה כשירה לכהנה שאין מוכת עץ אסורה אלא לכהן גדול וכן שטענת מוכת עץ היה נוח לה יותר שאין לה בה שום פגם ומכל מקום אין צורך לאלו אלא לעשותן סעד שעיקר הדברים מכח טענת בריא הוא שאין טענת שמא טענה אצל טענת בריא ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיים לסמוך על דבריה אלא אוקי ממונא בחזקת מריה והוא נאמן עד שתביא ראיה לדבריה ואע\"פ שמצינו ר' יהושע שהוא סובר דין מגו כמו שיתבאר בפרק שני לא אמרה שם אלא כשהנתבע מתחיל להכניס עצמו בתביעה שלא היה הלה יודע בה כמו שיתבאר שם ומכל מקום הלכה כרבן גמליאל והיא נאמנת כמו שהתבאר אלא שיכול להשביעה הסת על כך או להחרים סתם:",
+ "היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת דרוסת איש עד שתביא ראיה לדבריה אמר המאירי מוכת עץ אני כלומר וקודם שאירסתני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש ונחלקו בגמרא טענתיהו במאי אם במאתים ומנה או במנה ולא כלום ולפי מה שפסקנו למעלה אתה צריך לפרשה לענין פסק במנה ולא כלום כלומר מוכת עץ הייתי קודם שארסתני וכתבתי מנה שמוכת עץ בין הכיר בה בין לא הכיר בה כתבתה מנה והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ואין לך כלום שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום כמו שביארנו רבן גמליאל וכו' נאמנת מכח בריא ושמא ואע\"פ שהוציאה עצמה מחזקת רוב נשים שהרי אף היא מודה שלא בתולה היתה בשעת אירוסין והיה לנו לילך אחר חזקת ממון מכל מקום אין טענת שמא טענה אצל טענת בריא ואף בזו מכל מקום יש בה דין מגו דמציא אמרה מוכת עץ אני תחתיך אלא שאין צורך בכך ומה שאמר בה בגמרא דליכא מגו פירושה שהרי טענת מגו נוחה לה יותר:",
+ "ראוה מדברת עם אחד אמרו לה מה טיבו של זה איש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה אמר הר\"ם פי' אמרו מדברת כנוי ליחוד וטיב הוא הסבה ותמיד יאמרו טיב גיטין וקדושין טיב ע\"ז ומשמשיה ר\"ל סבותיהם ור' יהושע יחמיר ויאמר שאע\"פ שהיא תרמוז לאיש מיוחד ידוע והוא בתכלית הכשרות הנה היא לא תאמן אלא היא בחזקת בעולה לפסול לה ותהיה פסולה מכהונה לפי שהיא בחזקת מי שנבעלה בעילת זנות והלכה כר\"ג ומה שיתחייב שתדעהו שהכהן כאשר אירס בתולה ואחר האירוסין בעת הנשואין טען שלא מצאה בתולה הנה כבר אסרה עליו ויוכרח עליו שיפטרנה בגט לפי שהו�� שויה אנפשיה חתכה דאסורא שיאמר אולי נבעלה אחר הקדושין ותהיה זונה ותאסר על הכהן בין נבעלה באונס או נבעלה ברצון על העקר הידוע שאונס בישראל משרא שרי ובכהנים אסור:",
+ "אמר המאירי פירוש עכשו רצה ללמד באשה שאין לה טענה עם הבעל אלא שהיא פנויה ובאה להכשיר את עצמה או את בתה לכהנה והוא שאמר ראוה מדברת עם אחד בשוק ור\"ל נבעלה וכשבאין לחקור מה טיבו של בועל זה שמא נתין או ממזר או חלל שפוסלין אותה בביאתם היא אומרת מאיש פלוני וכהן הוא כלומר לא כהן דוקא אלא כל מי שביאתו אינה פוסלת לכהנה נאמנת ומשיאין אותה לכהנה שחזקתה כשרות ואין צריך לומר בראוה שנסתרה לבד שנאמנת לומר נבעלתי ולכשר נבעלתי מגו דמציא אמרה לא נבעלתי ואע\"פ שזעירי ורב אשי נחלקו בגמרא והוא שזעירי אמר מאי מדברת נסתרה ורב אסי אמר נבעלה ואיתותב רב אסי אלמא הילכתא כזעירי אין זה כלום דרבותא דזעירי לא הוצרכה אלא לר' יהושע דאפילו בנסתרה קאמר דלא מהימנא ואנן הא קיימא לן כרבן גמליאל ואף בנבעלה נאמנת ור' יהושע אומר אינה נאמנת שכל שהפקירה עצמה אינה בודקת למי ופסולה לכהנה ופירשוה בגמרא לדעתי אף בראוה שנסתרה כזעירי ומשום מעלה עשו ביוחסין:",
+ "היתה מעוברת מה טיב העובר הזה מאיש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת מעוברת מנתין וממזר עד שתביא ראיה לדבריה אמר הר\"ם פי' אמר ר\"ג נאמנת אין ענינו שתהא נאמנת שזה העובר בן לפלוני וייוחס אליו אמנם ענינו שתהא נאמנת באשר נבעלה לכשר ותהיה היא כשרה לכהונה וכן העובר אם היתה בת הנה היא גם כן כשרה לכהונה והלכה כר\"ג אבל לכתחלה לא נתיר לזאת המעוברת או למי שנבעלה לספק שתנשא לכהן שאולי נבעלה לפסול לה אלא אם כן היו רוב כשרים מצויין אצלה והוא שיהיו רוב אנשי העיר ישראל כשרין ויפרוש אחד מן העיר ויבעול זאת חוץ לעיר ואז תנשא לכתחלה לכהן היא ובתה:",
+ "אמר המאירי היתה מעברת כלומר שזו שנאמרה היא שבאה להכשיר את עצמה וזו באה להכשיר את בתה והוא שאמר היתה מעברת וכשבאין לחקור ממי ומה טיבו של עובר זה כדי לידע אם בתה כשירה לכהנה היא אומרת מאיש פלוני וכהן הוא כלומר ממי שאין בתו פסולה לכהנה ולא מנתין וממזר עד שתעשה הבת כמוהו נאמנת ואע\"פ שלא היתה לה חזקת כשרות מעולם הואיל ואין כאן הוצאת ממון ר' יהושע אומר אינה נאמנת והלכה בכלם כרבן גמליאל:",
+ "אמר רבי יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאת מים מן העין ונאנסה אמר ר' יוחנן בן נורי אם רוב העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא אמר הר\"ם המעשה היה חוץ ממדינה שרובה כשרין והיה חוץ מזאת המדינה סיעה רובן כשרין גם כן ופירש אחד מזאת הסיעה ואנס אותה והיו תרי רובי רוב העיר ורוב סיעה של מקום שנאנסה וזו היא חומרא לפי שאין לנו צורך כי אם לרוב אחד אבל מעלה עשו ביוחסין שהיא לא תנשא לכתחלה אלא בתרי רובי והלכה כר' יוסי:",
+ "אמר המאירי משיאין לכהנה ר\"ל שהם כשרים להשיא בנותיהן ואלמנותיהן לכהנה הרי זו תנשא לכהנה ושאלו בה בגמרא ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין נמי מכשר ואע\"ג דאמר רב שמואל לרב יהודה ואת לא תעביד עובדא לכתחלה עד דאיכא רוב כשירין סברא דנפשיה הוא ולא משום רבן גמליאל אמרה אי כר' יהושע אפילו ברוב כשרים פסיל והעמידוה לדעת שניהם ובתרי רובי ופירשו בה שבשעת קרונות היה מעשה ר\"ל בחוץ לעיר שהיו קרונות בסיעות של בני אדם כשרים באות לשוק והרי יש כאן תרי רובי רוב העיר ורוב סיעה ובתרי רובי אף ר' יהושע מודה ואף לרבן גמליאל דמכשיר אפילו ברוב פסולים הכא בעי תרי רובי לענין פסק שבזו הואיל ותינוקת היתה וכן שבני הקרון נכרים ואינה מכירתם עד שתדע לטעון שלכשר נבעלה או אף שאין דרכה להיות טוענת כלל וכל שכן שאינה טוענת בריא אע\"פ שהוא סובר שכל שאם טוענת כשירה פותחין לה כמו שאמרו בפרק שלישי ל\"ו ע\"א מכל מקום לינשא לכתחלה אין מכשירין אלא בתרי רובי הואיל ואינה טוענת וזהו שהקשו עליה משמועת מצא בה תינוק מושלך וכו' שאינו טוען כלום וזהו פירוש בקרונה של צפורי היה מעשה כלומר שהיה עם נכרי ואף היא לא ידעה למי אלא שאנו יודעים שרובן כשרים ועל דעת זה הביאו גדולי הפוסקים זו של תרי רובי ואפילו טוענת שאין טענת תינוקת כלום הא כל שהיא גדולה וטוענת בריא כשירה אף ברוב פסולין אלא שאף בזו יש אומרים דבעינן מיהא חד רובא לכתחלה כשמואל ואף בראשונה ר\"ל מדברת ומעוברת סתם רוב העיר כשרים ויש בזה חולקים לומר שאף בכלן בעינן תרי רובי לכתחלה ואין נראה כן וגדולי הרבנים פירשו שמשנת ר' יוסי באה לדעת ר' יהושע וגורסין בגמרא לעולם כר' יהושע סבירא ליה ולדעתם לדידן דפסקינן כרבן גמליאל אף בזו לא בעינן תרי רובי ואין דבריהם נראין ועיקר הגירסא אמר ליה הכי אמר רב יהודה בשעת קרונות היה מעשה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור שהמוציא מחברו עליו הראיה וכתבו הגאונים שמשביעין אותו היסת שאינו יודע ואע\"פ שביארנו במשנתנו שברי ושמא ברי עדיף לא אמרוה במקום הוצאת ממון אלא במקום שיש חזקת כשרות לאשה ואע\"פ שבפרק שני אמרו חזקה דממונא עדיפא מחזקה דגופא דוקא ברי וברי אבל ברי ושמא וחזקה דגופא ברי עדיף ואף בזו של מיגו ראיתי חכמי האחרונים שבספרד שכתבו שכל שיש חזקה לתובע נאמן ואיני יודע מה מקום בזה לחזקה ואף הם כתבו בסוגיא זו דרך כלל שכל מקום שאמרו הלכה כרב נחמן בדיני דוקא במקום שלא נחלקו בה אחרוני התלמוד הא כל שנחלקו בה האחרונים קיימא לן כבתרא אלא אם כן נפסקה בהדיא כרב נחמן:",
+ "זו שאמרו באיני יודע שפטור דוקא שאמר איני יודע בעיקר ההלואה אבל אם אמר יודע אני שהלוית אבל איני יודע אם פרעתיך ודאי חייב כמו שיתבאר באחרון של בבא קמא:",
+ "כבר ביארנו בכמה מקומות שאין אומרין מגו להוציא ממון על טענתו ומה שאמרו כאן עד כאן לא אמר רבן גמליאל התם אלא דאמרינן מגו לא נאמר אלא דרך דחייה ומשא ומתן של סוגיא ואין הכרח ללמוד ממנה לומר דין מגו אף להוציא ממון כל שהוא בטענת בריא ושמא ועוד שאפשר שזהו מה שאמרו אחר כן אי נמי עד כאן לא אמר רבן גמליאל אלא דאמרינן אוקי איתתא אחזקה כלומר שאין טענת מגו מספקת לכך והוא צריך לטעם אחר ולא עוד אלא שלדעתי אין ללמוד מכאן למקומות אחרים שזו כתבתה בידה והרי היא מוחזקת בכתבתה והוא בא לפסלה ולהפקיע את חזקתה ואחר שכן ראוי להאמינה בסעד טענות אלו:"
+ ],
+ [
+ "מלקין על היחוד מדברי סופרים אפילו בשל פנויה ואין אוסרין את הראויה לינשא לכהנה משום יחוד איסורי ביאה שלה הפוסלין אותה לכהנה בביאתה ואין צריך לומר שאין אוסרין אשת איש לבעלה משום יחוד שהרי אף אין מלקין על יחוד שלה כמו שביארנו בסוף קדושין לענין פסק:",
+ "ולענין ביאור מיהא מה שאמרו כאן אפילו תימא ר' יהושע מעלה עשו ביוחסין ר\"ל לכהנה ואתה צריך לפרש לדבריו שלא אמרו אין אוסרין אלא באשת איש הא לכהנה אוסרין פירשוה בתוספות מעלה עשו ביוחסין שכל כגון זו שהיא מודה ביחודה שנבעלה אלא שאומרת לכשר נבעלתי אע\"פ שהיה לנו להאמינה מתוך שהיתה יכולה לומר לא נבעלתי אינה נאמנת ואוסרין אותה לכהנה ולדעת זה אתה צריך לפרש נסתרה והיא מודה שנבעלה ובזו פוסל ר' יהושע אע\"פ שהיה ראוי להאמינה במיגו ואין הלכה כדבריו כמו שביארנו הא כל שאינה מודה שנבעלה אף לר' יהושע כשירה ויפה פירשו ושאר מפרשים פירשוה אף בשאינה מודה שנבעלה ואתה צריך לפרש לדבריהם אין אוסרין על היחוד באשת איש ואע\"פ שזו של מלקות מיהא לאו באשת איש נאמרה כמו שביארנו מכל מקום סיפא דשמעתא מיהא ר\"ל אין אוסרין פירושו באשת איש ואף לדבריהם מודה ר' יהושע מיהא שאף אשת כהן אינה נאסרת ביחוד ולא אמר מעלה עשו ביוחסין אלא בפנויה שלא להשיאה לכתחלה ועיקר הדברים כפירוש ראשון וכן היא בהדיא בסוגיא ראשונה של פרק שני:"
+ ],
+ [
+ "ומה שנתגלגל בה עוד לענין פסק בענין רוב פסולין אצלה שאף גוי ועבד פוסלין אותה בביאתם הואיל ואין להם אלמנות וגירושין בה כבר ביארנוהו באחרון של קדושין:",
+ "שבויה שיש בה עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת ואם אין בה עדים והיא אומרת נשביתי וטהורה אני נאמנת הפה שאסר הוא הפה שהתיר כמו שיתבאר במסכתא זו:",
+ "כבר ביארנו שכשם שהאשה נאמנת להכשיר את עצמה כך נאמנת להכשיר את בתה לכהנה ומכל מקום כל שאומרת מפלוני הוא אינה נאמנת להורידו בנכסי אותו האיש כלל אפילו הוא שותק או שאינו כאן ואע\"פ שבארוסה שעיברה ואמרה לארוס נבעלתי אמרו בפרק יוחסין שאם תפש אין מוציאין ממנו בזו הוא מפני שידים מוכיחות הן שמארוס עיברה וכן שאינה מעיזה כל כך לומר כן בטענת שקרות אבל באחר אינה נאמנת כלל לענין ירושה ואף תפישה אינה מועלת כלל הא כל שהוא מודה בדבר נעשה בנו לכל דבר וכן כל שהיא אומרת לפלוני כהן נבעלתי והוא שותק או שאינו כאן או שאמרה לכהן נבעלתי ואינה אומרת לפלוני כהן נבעלתי משתקין אותו מהלכות עבודה ואף לתרומה פסול שהרי אין מכשירין אותו אלא מצד חזקה שלה ר\"ל שחזקה שלה מביאתנו לומר שלכשר נבעלה ומאחר שכן אף בתה כשרה והילכך דיינו להעמיד את בתה על חזקתה להשיאה ליוחסין ר\"ל להנשא לכהנה אבל לתרומה לא ואפילו היתה היא כהנת ואף לדעת האומר מעלין לכהנה על פי עד אחד על פי אשה מיהא לא אמרו וכל שכן על פי אמו ומכל מקום להחמיר כגון לאסרו לפסולי כהנה ולהזהירו מטומאה נאמנת כדי להחמיר עליו מספק נודע לנו שלכהן נבעלה אלא שלא נתברר לאי זה כהן כגון שהיתה סיעה של כהנים עוברת ופירש אחד מהן ובעל אף זה משתקין אותו מדין כהנה ר\"ל שלא לעבוד עבודה ולא כדברי תלמוד המערב הלכה ט' שאמרו על זה מצינו שתוקי כהן גדול ודיו שתעמידנו ידיעתנו להעלותו ליוחסין ר\"ל שאם היא נקבה תנשא לכהנה ואם הוא זכר תנשא בתו או אלמנתו לכהנה אבל לא לעבוד או לישא את כפיו ואע\"פ שנתברר שהוא כהן הואיל ואין לו מי שיתיחס אחריו בודאי נאמר בתורה והיתה לו ולזרעו אחריו מי שזרעו מיוחס אחריו יצא זה שאין זרעו מתיחס אחריו ואף לתרומה כתבו גדולי הרבנים שאינו אוכל בתרומה אבל חכמי האחרונים שבספרד כתבו שמותר הוא בתרומה הואיל וודאי כהן הוא וכן הדברים נראין ולהחמיר מיהא כגון להזהירו בפסולי כהנה ומן הטומאה כהן גמור הוא:",
+ "ארוסה שעיברה ואמרה שמארוס עיברה והוא שותק או שאינו כאן נאמנת כרבן גמליאל שהוא מכשיר אף ברוב פסולין אצלה ואין אומרים כשם שהפקירה עצמה לארוס כך הפקירה עצמה אצל אחרים ולענין ירושה אינה נאמנת אלא אם כן בתפיסה כמו שהתבאר בפרק יוחסין ואם הודה שממנו נתעברה או שהוא בא עליה הרי הוא בנו גמור ויורש עם אחיו לכתחלה הא כל שארוס מכחישה ואומר לא ממני נתעברה ממזר גמור הוא שהאב נאמן לומר זה בני ממזר וגדולי האחרונים שבספרד כתבו בזה ספק ממזר ומחשש שמא מישראל הוא והוא ממזר שמא מגוי ועבד וכשר אף באשת איש כמו שיתבאר ברביעי של יבמות בסוגית משנה י\"א וכן אם אמרה איני יודעת למי נבעלתי הולד ספק ממזר ואף היא אינה נאמנת להכשיר את עצמה שהרי אף רבן גמליאל לא אמרה אלא בבריא ושמא:"
+ ],
+ [
+ "ולענין ביאור מה שאמרו חדא דהא קא מודה ועוד דהא אמר רב יהודה הלכה כרבן גמליאל פירושו ועוד אפילו שתק הארוס או שמת או שאינו כאן או שטוען בשמא הלכה כרבן גמליאל הא ברי וברי אינה נאמנת ואף בפנויה שאמרה מאיש פלוני והוא מכחיש הוא נאמן ומכל מקום אשת איש שאמר הבעל לאו מינאי אע\"פ שנאמן לפסול את הולד אינו נאמן לפסלה מן התרומה אם חזרה לבית אביה בלא זרע משום זונה וזה שהזכרנו בארוס וארוסה שנאמנת לא סוף דבר להכשיר את עצמה אלא אף להכשיר את הולד והוא שאמרו והא נמי כדיעבד דמי ואי משום דידה הא דיעבד גמור הוא הואיל ומקדשת היא לו אלא משום סרך בתה אמרה כן כלומר שאע\"פ שלענין בתה מיהא לכתחלה הוא הואיל והתרת את אמה התרת את בתה וחכמי האחרונים שבספרד אוסרין בבתה לכתחלה ואין הדברים נראין ולשיטתנו אין אנו צריכין לה שהרי לענין פסק הכשרנו בכל שהיא גדולה וטוענת בבריא אף ברוב פסולים ואף לכתחלה כמו שביארנו למעלה:",
+ "כשם שביארנו בדברי רבן גמליאל שהלכה כמותו שלא אמרן אם הוא טוען בבריא כך לא אמרן אם היא טוענת בשמא שלכשר נבעלה או נשאת ולא עוד אלא שלדבריו כל שהיא טוענת בשמא אף בספק ספיקא פסול הילכך אלמנת עיסה פסולה לכהנה אף על פי שיש בה ספק ספיקא הואיל והיא טוענת שמא הן שיהא בה ספק חלל או ספק ממזרות או ספק נתינות הן ספק עבדי מלכים ר\"ל גוים שביאתם פוסלת לכהנה ולא תפש לשון עבדי מלכים אלא שמצד שמתוך אלמותם נושאין בנות ישראל בזרוע ומה שהעיד ר' יהושע על אלמנת עיסה שכשירה לכהנה עד שהקשו עליה מדידיה אדידיה דבמתניתין קאמר אינה נאמנת לומר לכשר נבעלתי אף בבריא ואלמנת עיסה אמר שנאמנת אף בשמא ותירץ בה דההיא משום ספק ספיקא וכמו שאמרו לרבן גמליאל אלים ליה ברי דאפילו בחד ספיקא מכשר וקיל ליה שמא דאפילו בתרתי ספקי פסיל ולר' יהושע אלים ליה חד ספיקא דאפילו בבריא פסיל וקיל ליה תרי ספיקי דאפילו בשמא מכשר מכל מקום הלכה כרבן גמליאל ואע\"פ שהעיד ר' יהושע בכך הרי אמרו בפרק יוחסין ע\"ה ע\"א וביבמות פרק אלמנה הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה לכהנה ולאפוקי מעדותו של ר' יהושע ומכל מקום דוקא במשפחה שנתערב בה ספק חלל או ספק שאר פסולים האוסרים לבוא בקהל אבל כל שלא ניטמע בה ספק אין פוסלין אותה הן שקורין אותו בפסול ושותק או צווח ואין שום דבר תלוי בקורין לו בפסול ושותק או קורין לו בפסול והוא צווח אלא כל שהוחזק בפסול או בספק פסול ולא שנא קרו ליה בפסול חלל או ממזר ושותק לא שנא קרו ליה וצווח אלמנתו פסולה ואם לא הוחזק לא שנא קרו ליה ושתיק לא שנא קרו ליה וצווח אלמנתו כשירה ודברים אלו פירושן לכהנה אבל לקהל אפילו נטמע בה ספק פסול האסור לבוא בקהל כגון ממזרות אלמנתו כשירה שהרי בת ישראל היא ואין ביאתו פוסלתה אלא לכהנה הא ולד עיסה כל שיש בה ספק פסול האוסר לבוא בקהל כגון ממזרות ונתינות הואיל ופסקנו הולד הולך אחר הפגום פסול לבוא בקהל הן בשותק הן בצווח שהרי פסלנו אלמנת עיסה לכהנה משום דרבן גמליאל קיל ליה שמא שאף בספק ספיקא הוא פוסל וכשם שטעם זה יש לו מקום באלמנה לכהנה כך יש לו מקום לולד בקהל בפסול האוסר בקהל ויש פוסקים שכל שקורין לו בפסול ושותק פסול בין בשתיק חלל ועבדי מלכים לכהנה בין בפסול ממזרות ונתינות ואף לישראל וכל צווח כשר וכן כתבוה גדולי הדורות ואף גדולי המחברים כתבוה כן וכל שקורין לו ושותק אין נושאין נשים ממשפחתו אלא בבדיקה אלא שבכל ספק פסול שהיא בו שתי ספקות כגון אלמנת עיסה כתבו שאם נשאת לא תצא וגדולי המפרשים כתבו לדעת זה שלא נאמרו דברים אלו אלא בדורות הראשונים שהיו בית דין נזקקין על החרפות שאדם מחרף את חברו כמו שאמרו הקורא לחברו עבד יהא בנדוי ממזר סופג את הארבעים וכששתק זה ולא צווח לבית דין שכך הוא אבל עכשו השותק בשעת מריבה הוא המשובח אלא אם כן קורין אותו כן שלא בשעת מריבה:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שכבר כתבנו מה שעולה מן הסוגיא דרך פסק רואה אני להעירך בביאור הסוגיא מפני שנתבלבלו בה המפרשים והוא שעיקר אלמנת עיסה הוא על ספק חללות ופירשו בה גדולי המפרשים כגון כהן שגירש את אשתו ספק קרוב לו ספק קרוב לה ולסוף שני חדשים החזירה וילדה לשבעה והרי בן זה הקרוי עיסה יש לו שתי ספקות בחללות שמא קרוב לו היה ואינו גט ואם תמצא לומר קרוב לה שמא בן תשעה הוא וקודם גירושין נתעברה אמה הימנו ומכל מקום ספק חלל הוא והרי לא היתה לו חזקת כשרות לעולם להעמידו עליה והוא הקרוי עיסה ואלמנתו קרויה אלמנת עיסה ופסולה והוא הדין לבתו אלא שר' יהושע היה מכשירה מכח תרתי ספיקי וגדולי הרבנים מפרשים שאלמנה עצמה קרויה עיסה כגון שנבעלה לספק חלל שזרק לה גט ספק קרוב לה ספק קרוב לו ומת ונשאת לכהן וילדה והרי הוא ספק בן אלמנה ספק כן גרושה ונשא אשה ומת הוא והרי אלמנתו באה מכחו ולפיכך הוא קורא לה ספק ספיקא ואין דבריהם נראין שכל שבעלה ספק גמור אף היא כן כמו שביארנו בפרק יוחסין והרי מכל מקום שהיה ר' יהושע מכשיר אלמנת עיסה לכהנה ומדין ספק ספיקא וספק ממזרות ונתינות ועבדי מלכים אף אתה מוצא בהן ספק ספיקא כגון מת בעלה ונשאת לאחד מאלו תוך שלשה חדשים וילדה לשבעה והרי בן זה ספק אם לראשון וכשר אם לשני ופסול ואף זה הספק נשא אשה שנתגרשה בתוך שלשה וילדה לשבעה ונמצא בן זה כפול בספיקות וכן אתה מוצאה כגון שמת בעלה ונשאת תוך שלשה לספק ממזר או לספק נתין וכן בהרבה פנים אלא שדייך במה שביארנו ועל זו שאלו אי זו היא אלמנת עיסה שהיה ר' יהושע מעיד עליה שכשירה לכהנה כל שאין בספקותיה לא ספק ממזרות ולא ספק נתינות ולא ספק עבדי מלכים אלא ספק חללות בלבד הא מספק ממזרות ונתינות ועבדי מלכים אף ר' יהושע פוסל ר' מאיר אומר וכו' ר' שמעון אומר וכו' ואמ\"ר יוחנן ממזר צווח וחלל שותק איכא ביניהו ומחלוקות הנכללים בבריתא זו שנים שהם שלשה ועיקר המחלוקת הוא בין תנא קמא דבריתא ור' מאיר אלא שדברי ר' מאיר נחלקים לשתי סברות לפי דעת שנים החלוקים בפירוש דבריו הראשון אותו שהזכיר דבריו בשמו של ר' מאיר והשני ר' שמעון בן אלעזר תנא קמא סבר כל פיסולא דשתיק הודאה היא ופירשוה גדולי המפרשים אף בספק ספיקא שאלמלא שידע בעצמו שכן לא היה שותק ואע\"פ שהיה הדבר אצלנו בספק עכשו נתברר הדבר ונמצא דעת תנא קמא שהכל תלוי בשתיקה ומה שאמר כל שאין בה משום ממזרות וכו' פירושו שאין בה שתיק ממזרות ומאחר שתלה הטעם משום שתיקה אף בשתיק חלל כן אלא שלא הוצרך למנות את כלם או שמא זה שלא מנאוהו כלומר אף באלו שיש להם קול והיה לנו לומר אם איתא דקושטא נינהו אנן הוה ידעינן אעפ\"כ כל ששותק פסול ואי זו היא עיסה כשירה שאמרו דוקא באשת ספק חלל שאנו יודעין כגון האיסור שהוא ספק אבל מי שאין אנו יודעין בו כלל וקורין לו ושותק ודאי פסול ששתיקתו ביררה לנו שכן ור' מאיר חולק עם תנא קמא לפי הדעת הראשון הבא מדבריו בחלל שותק ואמר שכל שתיקת חלל כשר שמאחר שאין בו פסול קהל לא חשש להשיב עליו וזהו שאמר כל שאין בה אחד מכל אלו ר\"ל מכל שתיקות אלו אבל שתיקת חלל כשר ועליה אמרו אי זו היא עיסה שכשירה ומכל מקום לשניהם כל צווח כשר ור' שמעון חולק לומר שאין דעתו של ר' מאיר כן אלא שלדעתו שתיק חלל פסול ואי זו היא עיסה כשירה כל שנטמע בה ספק חלל כלומר שאנו מכירין את ספיקו וכן אם נטמע בה ספק חלל צווח אבל שותק פסול שזה ששתק אינו אלא שאומר בעצמו מיסתאי דלא מפיק לי מקהל ואם אצוח יודע פיסולי וספק חלל צווח הוא שכשר אבל ספק ממזר צווח פסול לפי שמכירין ישראל ספק ממזרים ולא הוה ליה למיצווח ומדצוח שמע מינה אית ביה פסלות ושתיק ממזר כשר מטעם זה ונמצא ממזר צווח לתנא קמא כשר ולר' שמעון פסול וכן חולקים בשתיק חלל על הדרך שביארנו ויש בסוגיא זו בלבול פירושין וקושיות חבלות חבלות ואין צורך בכך ואף המחלוקת שכתבנו לענין הפסק תלוי בבריתא זו שגדולי המחברים וגדולי הדורות נסכמים עמהם פסקו כחכמים שבבריתא ולשיטתנו לא נחלקו אלא לדעת ר' יהושע שהיה מכשיר אלמנת עיסה וכל אלו נמשכין אחריו לפרש אי זו היא אלמנת עיסה שכשירה אבל לענין שפסקנו שהיא פסולה אין לנו בשתיקה וצווחה כלום אלא כל שהוחזק בה ספק חלל פוסלין אותה וכל שלא הוחזק בה אין פוסלין אותה וכן עיקר וזהו שגדולי הפוסקים לא הביאוה:"
+ ],
+ [
+ "כל שאנו מצריכים בזו תרי רובי פירושו רוב העיר כשרים ורוב סיעה של בני אדם כשירים הבאה משאר מקומות הא אם רוב הסיעה היא מן העיר עצמה אין זה קרוי אלא חד רובא שהכל בכלל רוב העיר הוא וכל שיש שם תרי רובי לא סוף דבר כשלא נודע לנו מאי זה רוב פירש אלא אף כשנודע לנו שמרוב העיר פירש אע\"פ שאין לתלותו אלא בחד רובא מכשירין אותה שמכל מקום בתרי רובי לא גזור וזהו שאמרו הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדה ואף בתרי רבי כל שהיא הולכת אצלם הוה ליה קבוע וכמחצה על מחצה דמי ונמצא שאין מכשירין אלא כתרי רבי ושיפרוש מאחת מהן וגזירה זו מצד שבני העיר קבועין ומזדמן לפעמים שהיא הולכת אצלם וגזרו אף על הפורש אלא אם כן בתרי רבי ולשיטה זו הזהר שלא לגרוס כאן לא צריכא דאזלא איהי לגביהו אלא איכא דאזלא איהי לגביהו הא כל שלא בשעת קרונות או בשעת קרונות אלא שדלתות מדינה נעולות אין כאן אלא חד רובא ואין מכשירין אותה לכתחלה ויש פוסלין בה אף בדיעבד ואין הדברים נראין ולענין עוברה כל שאתה מכשיר בה אתה מכשיר בבתה וכל שאתה פוסל בה אתה פוסל בבתה:",
+ "ודין זה שאמרו בקבוע שהוא כמחצה על מחצה וכל הפורש שמן הרוב פורש כך הוא הענין שכל שקבוע ולא פירש הפורש מאליו אע\"פ שעקרו אדם ��שם והנידו ממקום קביעותו אין זה נקרא פורש אלא קבוע הואיל ועל ידינו נעקר ממקום קביעותו וזהו ענין רוב העיר שאע\"פ שהאשה אף כשהיא באה אצלו עוקרתו ממקומו אין זה קרוי פורש ומכל מקום כל שהוא ניד כגון סיעה עוברת אף כשהולכת אצלו ועוקרתו ממקומו נקרא פורש הואיל ואף הוא היה נד מעיקרו וזהו היתרון שיש לרוב סיעה על רוב העיר שרוב סיעה אין שם פנים שלא לילך בה אחר הרוב אף בהולכת אצלו:",
+ "זה שהוצרכנו לתרי רבי דוקא ליוחסין מתורת מעלה עשו ביוחסין אבל לענין איסורין הולכין אחר הרוב אף ברוב אחד מעתה תשע חנויות כלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זו ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב ואפילו בדלתות מדינה נעולות שאין להקל מצד רוב סיעה של טבחים כשירים הבאים ממקום אחר וכבר ביארנוה במסכת חולין:",
+ "ספק טומאה ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור ואפילו במקום רוב אחד שהוא קבוע שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי מעתה תשעה צפרדעים מתים ושרץ אחד מת ביניהם ברשות היחיד טמא אע\"פ שרבן צפרדעים שאינו בכלל שמנה שרצים לטומאה וברשות הרבים טהור תשעה שרצים מתים וצפרדע אחד מת ביניהם ברשות הרבים טהור אע\"פ שרבן שרצים שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואין כאן רוב טומאה הא כל שפירש ונגע בו אף ברשות הרבים טמא שודאי טומאה הוא וברשות היחיד טמא אף בלא פירש:",
+ "המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור מעתה הזורק אבן לבית שיש בו ישראלים והרג אחד מהן פטור שהרי לא נתכוין לו מעתה אינך צריך להעמידה בשיש גוי אחד ביניהם ומצד שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי שהרי אף בכלם ישראלים כן וסוגיא זו אינה אלא לדעת האומר שהמתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב:"
+ ],
+ [
+ "עיר שישראל וגוים דרין שם מצא בה תינוק מושלך אם רוב גוים גוי ומותר להאכילו נבילות אלא שבספק נפשות כגון לפקח עליו את הגל מקילין עליו וכל שכן שמצווין להחיותו אם רוב ישראל מחזירין לו אבידה ואין צריך לומר שמצוה להחיותו אבל ליחסו לא הואיל ויש שם גוים כלל והילכך אם נקבה היא פסולה לכהנה ואם זכר הוא בתו ואלמנתו פסולות לכהנה אף כשהוא נמצא בדרך שאין בו משום אסופי על הדרכים שביארנו בפרק יוחסין מטעם דתרי רבי בעינן:",
+ "מחצה על מחצה הרי זה ישראל ומצווין להחיותו ואין מאכילין אותו נבילות ומכל מקום אין מחזירין לו אבדה נגח שור שלנו את שלו פטור שכל שבהמות שלנו מזיקות לעובדי האלילים אין אנו חייבין לשלם ששמירת בהמות מדת חסידות וגדרי הדתות ואין גמילות חסדים למי שאינו גדור בדרכי הדתות ומעתה כל שמוציא אומרין לו הבא ראיה שלא מעובדי האלילים אתה נגח שור שלו את שלנו משלם מחצה כישראל ומגופו והשאר אף הוא אומר הבא ראיה שלא מישראל אני ואשלם וקצת דינין נכללים עוד בתינוק זה לענין אם קידש מה דינו בקדושיו וכבר ביארנום בפרק יוחסין:",
+ "ונשלם הפרק ת\"ל:",
+ "כבר ביארנו בתחלת המסכתא שזה הפרק אמנם הכונה בו בביאור החלק השני שבספר על הדרך שסדרנו שם אפני החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון במחלוקת שבין אדם לאשתו בעיקר כתבה שזה טוען במאתים וזה טוען במנה כיצד דנין בו השני שעל ידי שדבר זה צריך להתברר בעדים נתגלגל לבאר קצת דינין שבעדות ובפרט בעדות של קיום חתימה ויתגלגל בתוכו דין קיום שטרות השלישי באשה שאמרה גרושה אני ושבויה שאמרה טהורה אנ�� על אי זה צד נאמנות וכן כשמעידות על זה אשה בחברתה ונתגלגל מזה לבאר גם כן כששני אנשים מעידים זה על זה על אי זה צד נאמנין ועל אי זה צד מעלין לכהנה הרביעי לבאר השבויה על אי זה צד מותרת לבעלה ועל אי זה צד אסורה הן לישראל הן לכהן החמישי לבאר מה שאדם מעיד בגדלו על מה שראה בקטנו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר החלק הראשון והוא שאמר האשה שנתאלמנה או שנתגרשה והיא אומרת בתולה נשאתי והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף חלוק קליות ראיה אמר הר\"ם פי' הינומא בימה של עץ היה מנהגם שישאו בו הבתולות מבית האב לבית הבעל והעקר בדין הזה כי כאשר נעדרת הכתובה הנה הוא נאמן באמרו אלמנה נשאתיך אלא אם כן תביא עדים שיעידו שהיא נשאת בתולה או מי שיעיד בפניה בהיותה כלה ודאי שכבר עשו לה המעשים שדרכם לעשות אנשי המקום ההוא לבתולות יהיה מין ממיני הקשוטים או מין ממיני המשתאות וכיוצא בזה וכבר היה במקום ר' יוחנן בן ברוקא שהיו עושין חילוק קליות:",
+ "אמר המאירי פירוש ותובעת כתבתה ואין שטר הכתבה בידה שיתברר בתוכו אם מאתים אם מנה כגון שאבד או שהוא במקום שאין כותבין כתבה היא אומרת בבריא בתולה נשאתי ויש לי מאתים ואף הוא טוען בבריא בנתגרשה לא כי אלא אלמנה נשאתיך ואין ליך אלא מנה ובנתאלמנה מיהא אתה מפרש שהיורש טוען בבריא אלמנה נשאיך אבא הן שיהיה הוא בן אשה אחרת וידע בנשואיה הן שטען שכן צוה לו אביו והוא שאמרו בתלמוד המערב נתגרשה ניחא נתאלמנה מי עורר היורשין הא כל שאין היורש טוען בבריא אין באין עליה מצד טענינן ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון שאם כן אין זה בריא וברי ומכל מקום יש מפרשים כן ודעתם שכל שאנו טוענין לו בריא מיקרי ואין הדברים נראין:",
+ "אם יש לה עדים שיצאה מבית אביה כדרך בתולה שהיה מנהגן להוציאה בהינומא ופירשוה בגמרא תנורא דאסא מלשון ותנור לו בירושלם שתרגום ירושלמי שלו והינומא ליה בירושלם והיא חפה של הדס עגלה כתנור וכן פירשוה יקוריתא דמנמנמא ביה כלתא ר\"ל צעיף שנותנין לפעמים כנגד פניה שאם תנמנם מעט לא ירגישו בה וכן כשיצאה וראשה פרוע ר\"ל שערה על כתיפה הרי זה עדות שבתולה נשאת וכן חלוק קליות לתינוקות ואין לחוש לבתולה מן הנשואין שכתבה מנה שאף היא אינה יוצאה אלא כאלמנה וכן אין לחוש למוכת עץ שאין לחוש לדבר שאינו מצוי וכן הוא בתלמוד המערב וכן כל שהוא מנהג קבוע לבתולה ואין עושין אותו לאלמנה כלל כמו שאמרו בגמרא רקדו לפניה העבירו לפניה כוס של בשורת או מפה של בתולים וכן בכל דור ודור מה שנוהגים בבתולה ולא באלמנה עדות מספיק לכך לבית דין שבו וכתבתה מאתים וכן הלכה והוא שאמרו בגמרא בבבל דרדוגי מישחא ארישא דרבנן בשעת מעשה ר\"ל שהיו מושחין ראש הבחורים והתלמידים בשמן מבושם בשעת הנשואין וכן כל כיוצא בזה לפי המנהג אבל אם אין לה עדים בעל נאמן ואפילו לרבן גמליאל שהרי טענה זו ברי וברי הוא והוא נאמן עליה אף במקום רוב ר\"ל אע\"פ שרוב נשים בתולות נישאות שמכל מקום אף רוב הנישאות בתולות יש להם קול וזו הואיל ואין לה קול בכך איתרע ליה רובא וכן הלכה ומיגו דמצי אמר פרעתי אין כאן שאם נתגרשה הרי אמרו הוציאה גט ואין עמה כתבה גובה כתבתה ובנתארמלה הואיל ובמקום שאין כותבין כתבה הוא ואין שובר בידו אינו יכול לטעו�� פרעתי ואף במקום שכותבין כתבה ואבד הואיל ויש עדים שכתב לה אינו יכול לטעון פרעתי אלא אם כן הוציא הוא הכתבה בקרע בית דין או שיוציא שובר ועוד שהרי מיגו במקום עדים הוא שעידי הינומא הם הם עידי מאתים ולא הזכיר במשנה זו לראיה על דבר זה נשואי רביעי ואמרו בתלמוד המערב שבפרק ראשון אין רביעי ראיה ונראה הטעם ממה שאמרו אשה נשאת בכל יום וכן שמן הסכנה ואילך נהגו לכנוס בשלישי:",
+ "מודה ר' יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן אמר הר\"ם פירוש אמרו ומודה ר' יהושע ירצה בו מודה לר\"ג אשר חלק עליו בפרק הראשון בדמיון זה הדין באמרו היא אומרת משארסתני נאנסתי אשר לא יאמין אותה לר' יהושע ואע\"פ שיש שם מיגו לפי שהיא מיגו דיכלה למימר מוכת עץ אני וכשרה לכהונה וקאמרה נבעלתי דפסלה עצמה לכהונה נאמנת לומר משארסתני נאנסתי אבל לא יאמין אותה ר' יהושע בזה לפי שלא יתחייב הבעל הכתובה משום האי גונא דמגו לפי שהוא תלוי בדרך אסור והתר לפי שפסולה לכהונה או כשרה לכהונה הוא אסור והתר אבל בכאן מודה ר' יהושע לפי שהוא מיגו תלוי במאזני הממון לפי שהוא מיגו דיכלי למימר שלי הוא וקאמר של אביך ולקחתיה ממנו נאמן ואם יש עדים שהיא של אביו אינו נאמן בתנאי שהיתה ברשותו שתי שנים בחיי האב ושנה בחיי הבן אשר לא ישלם לו שני חזקה בחיי האב ולזה אינו נאמן שהעקר אצלנו אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל ר\"ל שאחר שכבר התחילו שני חזקה והוא קטן ואעפ\"כ זה המחזיק על עמדו עד שישלם לו שני חזקה אחר שגדל הקטן אינה חזקה וזהו אשר רצה להשמיע אלינו:",
+ "אמר המאירי פירשו בגמרא שעל מיגו האמור בפרק ראשון שנחלקו בו ר' אליעזר ור' יהושע הוא חוזר כלומר אע\"פ שנחלק עם רבן גמליאל שלא להאמינה אף במקום מיגו כמו שהתבאר במשארסתני נאנסתי ויש לי מאתים והוא אומר לא כי אלא עד שלא אירסתיך והיה מקחי טעות ואין לך כלום שהיה ראוי לומר אף לר' יהושע שתהא נאמנת מגו דמציא אמרה מוכת עץ אני תחתיך שיש לה גם כן מאתים ושאינה פוסלת עצמה לכהנה אלא לכהן גדול לבד ואעפ\"כ חלק לומר שאינה נאמנת אין הטעם אלא מפני שהבעל היה תובעה בדין תחלה ואינה נאמנת עוד במיגו וזהו שאמרו עליו שור שחוט לפניך כלומר קלקול הדבר ר\"ל שעל ידי ערער היא טוענת כן אבל כל שאומר לחברו שלא מכח תביעתו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שאין כאן שור שחוט ר\"ל שהרי לא על ידי ערער הוא טוען כן אלא שמאחר שהוא מכניס עצמו בדבר שלא היה אדם תובעו כלל ודאי אלמלא שהדבר כמו שהוא טוען לא היה מכניס עצמו בספק ונאמן אפילו לא החזיק בה שני חזקה ואם יש עדים שהוא של אביו ולא מפי המחזיק לבד נתברר הדבר לזה והוא טוען שלקחה מאביו אינו נאמן ואפילו באו עדים אחר כן שבודאי סרך שקרות יש בדבר ואף לדעת האומר קם דינא כבר ביארנו בראשון של בתרא שבדבר שאפשר לבא לידי בירור אין אומרין כן ולגדולי הדורות ראיתי בהפך סברא זו ר\"ל שכל שהעמדנוה בידם מכח הפה שאסר וכו' אע\"פ שבאו עדים אחר כן אין מוציאין מידו ואין הדברים נראין וגדולי המחברים פירשו בקצת חבוריהם הטעם במה שמודה ר' יהושע בזו מפני שטענת מגו האמורה בפרק ראשון אין הדין נותן להוציא הממון בטענת מיגו שבאיסורין כגון להאמינה במשארסתני נאנסתי משום מיגו דמוכת עץ הבא להכשירה לכהנה ואע\"פ שהיתה מועלת אף למאתים מכל מקום עיקר תועלת הט��נה לענין כהנה הוא אבל זו שאף טענת המיגו תלויה בממון ר\"ל מגו דמצי אמר שלי היתה נאמן ולמדנו מפירוש זה כל שהמיגו מועיל לשני דברים דנין אותו אחר המועיל יותר ולשיטה זו אתה מפרש שור שחוט תקון הדבר כלומר שבזו הדבר מתקן שהטענה ממין המיגו ובזו מיהא הלכה שאפילו היה הוא תובעו והוא אומר באמת של אביך היתה ולקחתיה ממנו כל שהיה יכול לומר שלי היתה נאמן הא כל שיש לו עדים או שבאו אחר כן אינו נאמן עוד בטענתו ויש מפרשים בהאי מיגו דהתם פליגנא עלך משום דלגבי כתבה לא מהימנא מיגו דמהימנא בה להכשר כהנה דאע\"ג דאפילו לדידי מהימנא להכשר כהנה התם הוא דהא איכא תרי ספיקי אבל לגבי כתבה לא מהימנא וכיון שאינה נאמנת על טענה זו אף באותה טענה אין מאמינין אותה במיגו שלה אבל זה של שדה זו הרי אלו אמר שלי היתה מעולם היינו מאמינין לו להיותה שלו ואם כן אף כשאמר של אביך היתה ולקחתיה נאמן במיגו הן שיהא הוא מקדים לומר כן הן שיהא האחר תובע אותו תחלה ושור שחוט לפניך מהדר אזו של שדה כלומר שהוא שחוט לפניך ואין לומר שאינו שחוט ואף זה טענת המיגו הועילה לו לענין מה שטוען אבל התם אין טענת המיגו מועילה לדעתי על הכתבה ונכון הוא ויש מפרשים בההוא מגו דהתם פליגנא עלך דהוה ליה אפוקי ממונא בהאי דהכא מודינא לך דהוה ליה אוקומי ממונא ושור שחוט ר\"ל התם אין הדבר מתקן אצלה שאין הממון בחזקתה ואינה נאמנת במיגו להוציא ממון אבל הכא אוקומי ממונא הוא וכן פירשוה גדולי המפרשים ואע\"פ שזו ודאי לענין מיגו הלכה כן מכל מקום לא פסקנוה בה כרבן גמליאל אלא מצד טענת בריא ושמא:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הצד שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "זה שביארנו במשנה שכל שאין לה עדים הבעל נאמן יש מפרשים נאמן בלא שבועה ואע\"פ שהוא מודה מקצת הרי מכל מקום שיעבוד קרקעות יש כאן ועוד שאף דין מודה מקצת אין כאן שהרי אין הטענה אלא על המנה שהמנה האחר ידוע הוא לכל וכמו שאמרו בתלמוד המערב הלכה א' כל עמא מודו שהוא חייב לה מנה והיא תובעת לו מנה אחר והוא אינו מודה לה המוציא מחברו עליו הראיה ומכל מקום גדולי האחרונים שבספרד כתבו שנשבע על השאר שבועת התורה שהרי מכל מקום תביעתה מאתים והודאתו מנה ואי משום דמטלטלי לכתבה לא מישתעבדי אף בחיי הבעל כמו שיתבאר בפרק נכסים ונמצא שיעבודה קרקע הואיל ותקנת אחרונים לגבות מן המטלטלין חוזרת לדין מודה מקצת ואע\"פ שהשטר שעבוד קרקעות הוא דוקא כשיש בידו שטר שיהא יכול לטרוף בו לקוחות הא כל שאין בידו שטר או שיש בידו ואינו יכול לטרוף בו אין זה שיעבוד קרקע ואע\"פ שאם הוא ביד הלוה גובה הימנו דמיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה אין זה שיעבוד שהרי אף במלוה על פה כן וזו שבכאן הרי אין שטר בידה ואף גדולי המחברים פוסקים שנשבע הבעל שבועת התורה על השאר:",
+ "לענין ביאור סוגיא זה שאמרו בגמרא כיון דרוב נשים בתולות נשאות כבריא ושמא דמי יש שואלים בה והרי אמרו אין הולכין בממון אחר הרוב וכל המוציא מחברו עליו הראיה ותירצו דהכא שני דאיכא חזקה בהדי רובא שהרי אשה בחזקת בתולה היתה עומדת בשעת נשואין וזהו ששאלו בתלמוד המערב הלכה א' והלך אחר הרוב ורוב נשים בתולות נשאות והשיבו זאת אומרת לא הלכו במדת הדין ובממון אחר הרוב וכו' עד שאמ\"ר אבין בדבר אחד הלכו בממון אחר הרוב בהדה דתני גמל האוחר בין הגמלים ונמצא אחד מהם מת אני אומר אותו שהוא אוחר הרגו כלומ�� שאף זה חזקה שמוחזק הוא בכך וכן הנוטל כלים מבית האמן להוליכן לבית חמיו שאם נאנסו בהליכה חייב לא משום רוב ר\"ל דרוב חותנים מקבלים אלא משום חזקה כמו שביארנו בסוף שלישי של נדרים:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במשנה שכל שיש לה עדי הינומא וכיוצא בה יש לה מאתים וביארנו הענין בין במקום שאין כותבין כתבה בין במקום שכותבין וטוענת שאבד ושמא תאמר במקום שכותבין כתבה מיהא ניחוש שמא אחר שתגבה בעדים אלו תוציא כתבתה בבית דין אחר ותחזור ותגבה ודאי זאת אומרת כותבין שובר כלומר אף במקום שיש שטר ר\"ל שאין הלוה יכול לעכב את הפרעון לומר או יוציא שטרו או יפסיד אלא כל שזה טוען שאבד כופין אותו לפרוע על ידי כתיבת שובר וישמור את שוברו ואפילו טוענת שהטמינה כתבתה ואינה יודעת היכן שהיא מודה שהוא בעין:",
+ "לא היו עדי הינומא וכיוצא בה אלא שתפשה מאתים והיורש בא להוציא את המנה מתוך שטוען שאלמנה נשאת אין מוציאין מידה אלא אם כן מוציא עדים שאלמנה נשאת או שיצאה בסימני אלמנות כגון העברת חבית פתוחה לפניה וכיוצא בה כפי מנהג המקומות והוא שאמרו כאן זימנין דתפשה מאתן וכו' ומכל מקום דוקא בתפיסה מחיים אבל תפיסה שלאחר מיתה אינה כלום וכן שתפשה שלא בעדים שהיתה יכולה לטעון לא תפשתי וכשהוא מוציא עדים בסימני אלמנות הוה ליה מגו במקום עדים ואינו מועיל לה כלום אבל בשאינו מוציא עדים בכך הועילה לה תפישתה הא כל שתפישתה בעדים אין האחר נקרא מוציא בכך שאין כאן דין מסופק ליאמר עליו אי תפש וכו':"
+ ],
+ [
+ "מצוה לשמח את החתן ואת הכלה כדי לחבבה וכן מצוה לרקד לפניה ולהתעלס במיני שבח ובכללם שישבחו את הכלה ולא שידקדקו ביותר שלא לשבחה אלא במה שיש בה אלא לשבחה במדה גדושה אף ביותר מן הראוי ולעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות בכל צד שאין בכך חלול השם ולא יהא הולך עמהם בקו הדין הן בדבור הן במעשה אלא יתיר פיסת יד לראוי ופיסת לשון ופיוס דברים לכל אדם וכל המפליג בענינים אלו הרי זה משבח ואפילו הזקנים אין נמנעין מזה ומגדולי החכמים היו מרכיבים אותה על כתפיהם אלא שדבר זה לא הותר אלא למי שמוצא עצמו נקי מכל הרהור הא לאחר אסור אפילו להסתכל בפני כלה לחבבה על בעלה לא הותר אלא למי שבקי בעצמו:",
+ "מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני המלך ואפילו היה המלך רוצה לעבור מלפני הכלה אינו רשאי שהמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומכל מקום אם היה בפרשת דרכים עד שאין הדבר ניכר להדיא שמפניה הוא נדחה ועבר מלפניה הרי זה משובח ומעשה באגריפס המלך שעבר מלפני הכלה בפרשת דרכים ושבחוהו חכמים ובבריתא דאבל רבתי פרק י\"א אמרו שאף הוא אמר לסיעתו אני כתרי בכל יום זו אין כתרה אלא שעה אחת תטול כתרה ותלך:",
+ "מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה ובמת מיהא דוקא כשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו לא וכמה כל צרכו אם קרא ושנה ולא לימד הוזכרו בה שיעורין בגמרא והממוצע שביניהם ושראוי לפסוק כמותו לדעתי הוא מה שאמרו כגון דחייצי אינשי מבבא דאבולא עד סיכרא ונראה לי בפירושו שכל הדרים מן הבית שהמת או האבל יוצאין משם עד מקום הקבר הואיל והמת עובר לפניהם חייבין ללותו אע\"פ שיש במלוים יותר מכדי צרכו אבל העומדים בקצה האחר שאין המת עובר לפניהם פטורין אחר שיש שם כדי צרכו ולא עוד אלא שאף בטול מלאכה בדין זה לדעתנו כמו שביארנו במקומו ואם לימד לאחרים אין לו ��יעור אלא כל היודע בדבר יבא ומכל מקום כל שלא קרא ולא שנה אין מבטלין אלא בכדי שיתעסקו בו וכן כתוב בשאלתות פרשת ויקרבו בני ישראל ומכל מקום כתבו הגאונים דבציר מעשרה לא וכן הדין נותן שהרי יש שם קדיש ושורה וברכת אבילים ומעמד ומושב שצריכים עשרה ויש מפרשין שלא נאמרו דברים אלו אלא למת מצוה הא לשאר מתים שמוטלין על קרוביהם אין מבטלין תלמוד תורה בשבילם וממה שאמרו בראשון של מגלה ג' ע\"ב תלמוד תורה ומת מצוה מת מצוה עדיף דתניא מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת וכו' אלמא שמועה זו דוקא נאמרה במת מצוה הא לשאר מתים אינו רשאי לבטל ודברים משבשים הם שלא אמרו שם תלמוד תורה ומת מצוה אלא דאיידי דבעי למיתנא עבודה ומת מצוה תנא נמי תלמוד תורה ומת מצוה ומכל מקום אף לכל מתים כן ויש מפרשים שבמת מצוה יש חובה לבטל ובשאר המתים רשות ומבטלין האמור כאן פירושו מתורת רשות והוא שאמרו עליו על ר' יהודה ב\"ר אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה וכו' אלמא הא שאר חכמים לא וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב באחרון של כלאים הלכה א' אין מדקדקים במת ובכלאים בבית המדרש ר' יוסי הוה יתיב מתני והוה תמן מיתא מאן דנפק לא אמר ליה כלום מאן דיתיב לא אמר ליה כלום ר' אמי הוה יתיב מתני ואמר ליה חד לחבריה את לבוש כלאים אמר ליה ר' אמי שלח מנך והב ליה כלומר דרך כעס אמר לו כן על שדקדק עליו על זה בבית המדרש והרי מכל מקום שאמרו מאן דיתיב לא אמר ליה מידי ומכל מקום אין הדברים נראין שאם כן למה אמרו במסכת מועד קטן כ\"ז ע\"ב שבזמן שיש מת בעיר כל העם אסורין בעשיית מלאכה עד שיהא שם כל צרכו ובתלמיד חכם אף בשיש שם כל צרכו אלמא כל שבתלמיד חכם אין בו צורך למת מצוה כלל אלא ודאי חובה היא ומה שאמרו עליו על ר' יהודה ב\"ר אלעאי פירושו אע\"פ שהיתה תורתו אמנותו וכל שכן האחרים וזו שבתלמוד המערב בענין כלאים פירושו שתלמוד תורה דוחהו ונראה שבכלאים של סופרים נאמרה ואף זו שבמת פירושה לענין טומאה כגון איסור אהל שבמת ובתלמידים כהנים נאמרה ובטומאת סופרים כענין האמור בחוצה לארץ ובבית הפרס ואף כאן היה בשכונת בית המדרש מת שהיה אי זה ספק אהל ממנו בבית המדרש וכן אתה מוצא בפרק מי שמתו בתלמוד המערב הלכה א' מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה נשמעיניה מן הדא ר' יוסי הוא מתני וכו' כמו שכתבנוהו אלמא לענין טומאה איתמר:",
+ "ונשוב לענין השמועה והוא שהכנסת כלה קודמת להוצאת המת ולא הוזכר בה שיעור אלא כל הבא לשם זוכה שכל שהוא לחבבה כל שהם רבים יותר השמחה מהודרת ביותר:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שהאומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו אפילו אמרה על ידי תביעתו של זה הואיל ומכל מקום אין לו עדים על תביעתו והיה זה יכול לומר שלי היתה מעולם אף כשאומר לקחתיה ממנו נאמן אע\"פ שלא דר בה שני חזקה לא סוף דבר באביו אלא אפילו היה זה התובע והוא טוען הן שלך היתה ולקחתיה ממך אע\"פ שלא דר בה שני חזקה הואיל ואין תובע זה יכול לברר שהיתה שלו נאמן בלקחתיה ממך:",
+ "קטן אין חזקה בנכסיו ר\"ל שכל היורד בנכסיו והחזיק בהן שלש שנים אין זו חזקת טענה שהקטן אינו בר מחאה וכן אם אכלה שתי שנים בחיי האב ושנים רבות בקטנותו של זה וטוען שאביו מכרה לו אין כאן טענה וכן אם אכלה תחלת שנה ראשונה בקטנותו של זה וכלה עם השתים הנשארות משהגדיל וטען אביך מכרה לי אינה טענה וזהו שאמרו ואפילו הגדיל ר\"ל אפילו השלימן משהגדיל ואין לפרשה בשטען שהוא מכרה לו שהרי אין מכירת קרקע בקטן כלום כמו שיתבאר במקומו ונמצא שאין טענה עד שיחזיק שלש שנים בחיי האב ויטעון שאביו מכרה או שלש שנים אחר שיגדיל הקטן ויטעון שהקטן מכרה לו אלא שבזו אפשר שאף לכשיטעון שאביו מכרה הואיל ויכול לומר שממנו לקחה נאמן וגדולי המפרשים וכן גדולי הרבנים כתבו שאף אם אכלה שלש שנים משהגדיל הקטן הואיל ובקטנותו ירד בתחלה אינה טענה וזהו לדעתם אפילו הגדיל שכל שתחלת חזקתו אינה חזקה אינו כלום ואין הדברים נראין וכבר ביארנוה בשלישי של מציעא ומעשה רבה בר שרשום הנזכר בשלישי של בתרא ל\"ב ע\"ב נראה כסועד את דבריהם במה שאמרו שם לקוחה בידי לא מצית אמרת דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי היא אלא שכבר ביארנוה שם לשיטתנו וכבר סעדנו שם את שיטתנו ממה שבשלישי של בתרא מ\"ב ע\"א לא מנו יורד בתורת משכון או יורד בנכסי קטן עם אותם שאין להם חזקה וכן ממה שאמרו בפרק המקבל דף ק\"י ע\"א הני משכנאתא דסורא דכתוב בהו במישלם שניא אילין תיהדר ארעא דא בלא כסף אלו כבשה לשטר משכנאתא ואמר לקוחה היא בידי נאמן הכל כמו שביארנו שם:",
+ "וכן הדין בבורח מחמת נפשות שאין חזקת טענה בנכסיו ואפילו אכלה שתים בפניו ושלישית משברח אינו כלום שרוצה היה למחות בשלישית והוזקק לברוח ואף במקום שהיה שם אין יכול למחות שאינו רוצה לפרסם את עצמו שמתירא הוא בכל מקום שהוא הא כל שברח מחמת ממון שאינו ירא מן המלכות אלא שברח מחמת בשת חובות וגלגולים שעליו הואיל ומכל מקום יושב הוא לבטח בכל מקום אדם מחזיק בנכסיו ואפילו היו שלשתם שלא בפניו שהיה לו למחות במקומו שמחאה שלא בפניו הויא מחאה שכך אמרו חברך חברא אית ליה וכל שמיחה באי זה מקום שימחה יתפרסם הדבר ויבא באזני המחזיק והיה לו להזהר בשטרו ואחר שמחאתו מחאה כל שלא מיחה זכה הלה בחזקתו:",
+ "אע\"פ שביארנו שמחאה שלא בפניו הויא מחאה מכל מקום כל שהיה חירום של עסקי נפשות בין אותה העיר או המדינה ר\"ל המחוז שהמוחה לשם ובין העיר או המדינה שהמחזיק לשם אין כאן מחאה שהרי אינה מצויה שתגע באזניו של זה ומאחר שאין לזה צד במחאה אף חזקתו של זה אינה חזקה ויש מקומות שסתמן כשעת חירום והוא שאמרו שלש ארצות חלוקות זו מזו לחזקה שאין חזקה זו מועלת בשל זו והם יהודה ועבר הירדן והגליל כיצד היה ביהודה והחזיק בגליל או בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה ר\"ל באותו מחוז ר\"ל שיהא המחזיק בעיר אחת והמוחה בעיר אחרת אלא שיהיו שניהן ביהודה וכבר ביארנו ענין דברים אלו במקומן בשלישי של בתרא:"
+ ],
+ [
+ "מנה לויתי ממך ופרעתיו לך אין צריך לומר שהוא נאמן שהרי אפילו היו שם עדים נאמן שהמלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ומכל מקום אם אמר מנה גזלתיך והחזרתיו נאמן ואם יש לנגזל עדים שגזלו אינו נאמן שהגזלן אינו נאמן בהחזרתי ושמא תאמר לענין ביאור אם כן היה לו להקשות וליתני מודה ר' יהושע באומר גזלתיך וכו' ואם יש עדים וכו' איפשר שלא רצה לשנות משנתו ברשיעי ומכל מקום יש למדין מכאן שהגזלן נאמן בהחזרתי אחר שלא הקשה לו כן וקושיא חזקה להם בשלישי של בתרא ל\"ג ע\"ב בענין נסכא דרב אבא וכבר ביארנוה שם:",
+ "ונשוב לדברינו והוא שמכל מקום אם אמר מנה לך בידי ופרעתי חמשים ואף הוא טוענו בבריא הכל חייב בשבועה אמר לו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס על זה אמרו חכמים שאדם נשבע על טענת עצמו וכו' כמו שביארנו בשבועות פרק הדיינין אלא שאנו חוזרין וכותבין אותה כאן על הדרך שביארנוה שם אות באות והוא שאמרו שם מ\"ב ע\"א כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נשבע וכגון שזה טוענו בריא כבר ידעתי שכן ולא האכלתו כלום ומאחר שכן אין חלוק בין שזה מקדים לומר מנה לאביך בידי וכו' ובין שזה טוענו בבריא מנה לאבא בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים שבשתיהן נשבע ודבר זה כשהיתום גדול והוא קוראו קטן משום דלגבי מילי דאבוה קטן הוא והוא שהקשו ור' אליעזר לית ליה משיב אבידה פטור שהיה סבור שר' אליעזר אמרה אף בשאין זה משיב לו שכבר ידע בהלואה ושלא האכילו והלא אמרו המוצא מציאה לא ישבע ואף זה הואיל והוא מקדים לומר מנה לאביך בידי בלא תביעתו נאמן הוא על אכילת הפרס ופירשוה בטוענו קטן כלומר שהקטן הרמוז והוא הגדול הבא בטענת אביו הוא טוען תחלה או שזה מקדים והלה חוזר וטוענו מנה לאבא בידך ולא האכלתו כלום שכל זה אינו טענת עצמו אלא טענת אחרים והודאת עצמו כלומר ולמה נחלקו בה חכמים ופירש הכא בדרבה קא מיפלגי כלומר בענין מה שאמר רבה חזקה אין אדם מעיז פניו ולא גרסינן אלא ופירוש הדברים הוא שטעמו של ר' אליעזר הואיל ומה שאמרו במודה מקצת שהוא חייב בשבועה ואינו קרוי משיב אבידה על שאינו כופר בכל משום דאין אדם מעיז הוא ועל כרחו מודה מעתה אף בבנו הואיל ובבריא טוענו אינו מעיז שאין לו עזות להכחיש האמת בפניו כל כך כמלוה עצמו אחר שמכיר בו שהוא יודע בדבר וחכמים היו סוברים שלא אמרו אין אדם מעיז אלא במלוה עצמו אבל בבנו מעיז אף בטוענו בריא מחמת אב וכשאינו מעיז לזה משיב אבידה הוא ואינו נשבע ונמצא לדעת ר' אליעזר בן יעקב שלא נאמר נשבעין לקטן אלא בגדול הבא בטענת אביו אבל קטן ממש בין בטענת עצמו בין בטענת אביו אין נשבעין לו שאין טענתו והודאת אחרים לו כלום וכל שאדם מודה לו השבת אבידה הוא אבל גדול הבא בטענת אביו אם טוען בבריא כגון אמר לי אבא או אני ראיתי נשבעין לו ואם לא טען בבריא השבת אבידה הוא וכדתנן מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים פטור והעמדנוה בשאינו טוען טענת בריא ולרבנן כל שבא בטענת אביו אף בטענת בריא אין נשבעין לו ואי אפשר לומר שלא חלקו חכמים אלא בקטן הבא בטענת אביו שהרי אמרו במשנה שבועות דף ל\"א ע\"ב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים חייב מנה לאבא בידך והלה אומר אין לו בידי אלא חמשים פטור ומתניתין ודאי בגדול הואיל ובתחלתה אמרו חייב ואעפ\"כ היו סבורים להעמידה על דעת חכמים ובבריא עד שתירצוה לדעת ר' אליעזר ובשאינו בריא ועוד שהרי טעם חכמים מפני שבבנו מעיז אלמא אף בבריא כן:",
+ "וגדולי הפוסקים פסקו תחלה כחכמים ובסוף ימיהם חזרו לפסוק כר' אליעזר שמשנתו קב ונקי ומביאים ראיה מפרק כל הנשבעין בסוגיית בין שניהם ולא בין היורשים ואמרו היכי דמי אילימא דאמר מנה לאבא ביד אביך והלה אומר אין לו אלא חמשים מה לי הוא מה לי אבוה כלומר הואיל ובבריא הוא אלא דאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אלמא אף מטענת אב לאב כל שהוא בריא נשבע וכל שכן לאבא בידך ומגיהי הלכותיהם חולקים עליהם לומר שלא נחלקו חכמים לפטור בכל שהתובע טוענו בבריא תחלה שכל שהוא כך אף לרבנן חייב ואותה סוגיא של בין שניהם וכו' מתפרשת בדרך זה אבל כשהנתבע מקדים לו שלום לומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס אע\"פ שזה טוענו בבריא לא האכלתו הוא שאמרו חכמים פטור והלכה כדבריהם ואע\"פ שנתפרשה שם משנת אבל נשבעין לקטן בבא בטענת אביו ולדעת ר' אליעזר בן יעקב כבר פירשה שמוא�� שם בסוף הסוגיא לדעת אחרת ר\"ל נשבעין לקטן בבא ליפרע מן הקטן וגדולי המפרשים מכריעין בה שאף בתובע תחלה פטרו חכמים בכל שטוען בבריא אמר לי אבא שאין זה קרוי בריא אצלם אבל אם אמר בפני הודית או אני ראיתי אף לרבנן חייב וכן יראה בתלמוד המערב כמו שכתוב בסמוך וסוגיא של בין שניהם מתפרשת כן והלכה כחכמים בזו ויש להקשות לדבריהם שאם כן היאך נדחקו להעמיד משנתנו כר' אליעזר היה להם לפרשה בגדול הבא בטענת אביו וכשזה תובעו תחלה ולדעת גדולי המפרשים שזה תובעו תחלה בפני הודית או אני ראיתי ומכל מקום דבריהם נראין לענין סברא שאף חכמים מודים בזה שבודאי אין אדם מכחיש מה שהוא יודע שחברו ראה או שהוא הודה בפניו:",
+ "ומכל מקום לענין פסק נראין דברי גאוני האחרונים לפסוק כר' אליעזר ובכל טענת בריא נשבע וכשיטת פירושם ומכל מקום גדולי הרבנים גורסים אלא בדרבה קא מיפלגי כלומר ולעולם בקטן הבא בטענת אביו הוא ולר' אליעזר חייב הואיל ומכח נתינת אב הוא בא נתינת איש קרינא ביה ולשטה זו ודאי ראוי לפסוק כחכמים שאין להשביע על טענת קטן בשום צד:",
+ "ומאחר שפסקנו כר' אליעזר צריך שתדע שכל שאין הבן יודע באותה הלואה לפי טענתו אלא שנשען על הקדמתו של זה שהודהו בלא תביעה ואמר יודע הייתי שאבא הפקיד אצל אחד שבעירך או לאדם אחד ששמו כשמך מנה ואמר לי או ידעתי שלא האכילו כלום ומאחר שאתה אומר שאתה הוא הנפקד אני טוען בבריא שלא האכלתו כלום אף לר' אליעזר הרי זה משיב אבידה ואינו נשבע שהרי המוצא מציאה אע\"פ שיכול לומר שתי כיסין קשורין היו ומאחר שמצאת שתיהן מצאת שהרי כיסין אינן מתפרקות זו מזו אינו נשבע ואע\"פ שבמסכת ביצה י' ע\"ב אמרו כיסין נמי מיעכלי קוטריהו מכל מקום אין זה מצוי וכן אע\"פ שאפשר שאחר מצאן והתיר הקשור ונפל אחד מהם מכל מקום אין זה מצוי וכל שאינו מצוי אינו מפקיע הטענה מתורת בריא ואעפ\"כ לא ישבע ואפילו בדרך שאין שם הילך כגון שיאמר לא מצאתי אלא אחד ואף זה כבר הוצאתי מה שבו ואשלם לך ואעפ\"כ לא ישבע ואין צריך לומר בשוורים קשורים שמתפרקים זה מזה והוא טענת שמא כמו שהתבאר במסכת גיטין דף נ\"א ע\"א ומכל מקום אם אמר שני כיסין קשורין נפלו לי וראיתיך מושך אחת וודאי שתיהן נטלת יראה שלר' אליעזר חייב ויראה שאף לחכמים כן וכדעת גדולי המפרשים ממה שאמרו בתלמוד המערב במסכת גיטין פ\"ה ה\"ג בענין המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם אמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שני שוורי לא כי אלא אחד לא בזה תקנו דכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לא בזה תקנו אלא שיש דוחין דברים אלו שבתלמוד המערב מכח סוגיא זו שהיה לו להעמידה לדעת חכמים ובדרך זה כמו שכתבנו למעלה וכן צריך שתדע שכל שהבן בריא בהלואה ומסתפק בפירעון אף זה משיב אבידה אף לר' אליעזר שכל שאפשר לו לומר בלא בשת שפרע מעיז ומעיז ויש אומרין שכל כפירה אין אדם מעיז בה אע\"פ שיכול להכחישה מצד אחר בלא בשת כגון זו שיכחישנו בטענת פירעון הואיל ועקר הטענה והיא ההלואה בוש עליה מלכפרה ונסעדים בה ממקצת דברי גדולי המפרשים ואין הדברים נראין כלל וכן גדולי הרבנים מפרשים טעם אין אדם מעיז מתוך החסד שעשה לו ואין הדברים כלום שהרי בפקדון אין בו חסד ויש בו דין מודה מקצת כמו שביארנו בקמא פרק הגוזל קמא:",
+ "ודברי רבה הנזכרים בסוגיא זו יש מפרשים בהם מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ונאמינהו מתוך שאם רצה כפר בכל חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ופרח לו דין מגו ואם תאמר להאמינו בלא שבועה אחר שאין שאין אדם מעיז בכוליה בעי דליכפריה אלא שלא מצא עצמו לכך משום חזקה ומעיז במקצת ואם תאמר שלא להאמינו אף בשבועה שמתוך שחשוד על הממון חשדהו על השבועה שהרי כופר במקצת הוא ודעתו לכפור בכל אלו מצא עצמו מכל מקום אין כפירה זו כפירה המחזקת בשקרות דבכוליה בעי דלודי אלא שכופר דרך השמטה ושמא תאמר אם כן נמתין עד שיהיו לו ולא ישבע הואיל ויוצא זכאי והם שותקים אף הוא שותק שאין אדם מצוי להמציא עצמו לפרוע הקפותיו ואמר רחמנא רמי שבועה עליה וכו':",
+ "ויש להקשות על פירוש זה בשתים חדא שרוב גאונים מסכימים שלא נאמר דין מגו לפטור מן השבועה והיאך היה עולה על דעתו לומר שלא נאמינהו בשבועה הואיל וחשוד על הממון ויש כאן דחיה מצד אחר שהרי רבה עיקר טעם הוא שואל למודה מקצת מפני מה הטילה תורה עליו שבועה שלא שאל למה אמרו אלא למה אמרה תורה ואם מתוך הוא בא עליה עד שלא נתגלה לנו טעם השמטה מה כחו של כופר בכל גדול שיעשה עיקר לפטור הודאת מקצת במתוך שלו והרי כח מודה מקצת וכח כופר בכל שניהם שוין ואין הודאת מקצת צריכה ליפטר מכח מתוך של כופר בכל שאלו לא היתה שבועת מודה מקצת נזכרת בתורה אלא שתהא תקנת חכמים ופטור כפירת הכל פשוט מן התורה היה לנו לשאול כן מפני מה תקנו כך והיה לנו לפטרה במתוך שאם רצה כפר בכל אבל מאחר שפטור כפירת הכל ושבועת הודאת מקצת הכל מן התורה מהיכן היה פשוט לנו שיפטר בכפירת הכל שיעשה הוא עקר לפטור במתוך שלו מודה מקצת ורבה ודאי לא שאלה אלא לעיקר טעם של תורה:",
+ "אלא כך היא הצעה של שמועה מה נשתנה מודה מקצת מכופר בכל עד שזה פורש לחיוב וזה פורש לפטור והלא אין שנוי טענה ביניהם אלא שזה כופר במנה וזה כופר בחמשים ואדרבה היה לנו לומר שכשמודה מקצת משיב אבידה הוא ויישב את הדברים שכופר בכל דין הוא שיפטר שאין אדם מעיז פניו לכפור בכל וודאי דבריו מכוונין וכשמודה מקצת לא להשבת אבידה אלא להחליש כח העזות שאינו מוצא עצמו לכפור בכל שכבר היה דעתו לכפור בכל אלא שאינו יכול להעיז שמא תאמר להאמינו במקצת שכפר אחר שאין אדם מעיז שכמו שאין אדם מעיז בכלו כך אינו מעיז במקצתו אינו כן שמכיון שהוחלש כח העזות אדם מוצא עצמו לכפור במקצת דרך השמטה ובכלם הוא רוצה להודות אלא שמא יכופנו בדין ואין בידו וכבר ביארנו שם דינין אלו יותר אלא שאין להם צורך בכאן:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השנית וענינה בביאור החלק השני והוא שאמר העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינו נאמן אמר הר\"ם פי' אנוסים אונס נפשות שאמרו שפחדנו שנהרג אבל אמרו אנוסי ממון היינו ר\"ל שפחדנו שאם לא נחתום עליו שיקח ממוננו ובעבור זה חתמנו אינם נאמנים לפי שהעיקר אצלנו אין אדם משים עצמו רשע ואמרם שהם הצילו עצמן בממון חביריהם הנה הוא רשעות והן בלתי נאמנין וכן כאשר פסלו עצמם בעבירה לא יאמנו ואמנם יאמנו כאן באמרם פסולי עדות היינו כאשר פסלו עצמם בקורבה שיאמרו היינו קרובים ולא היינו כשרים להעיד זה השטר ואמנם לא יהיו כעדים נאמנין וכאשר יהיה כתיבתם יוצאה ממקום אחר וזה יתאמת על שלשה פנים הראשון שיהיה זה השטר אשר בו העידו ראובן ושמעון ותרצה לקיים כתיבתם ממקום אחר נמצא שטר אחר בו חתמו גם כן ראובן ושמעון והעידו שני עדים שזה חתימת ראובן ונמצא זאת הכתיבה ר\"ל כתיבת העדים אשר בשטר האחר אשר העידו עדים שהיא כתיבת פלוני ופלוני כמו הכתיבה אשר עשה לקיים אותה והשני שיהיה השטר בו אלו העדים בעצמן ר\"ל ראובן ושמעון וכבר הוחזק בב\"ד ועליה קיום ב\"ד והיא כבר קרא עליה ערעור עוד הוחזק אחר זה ומצאנו כתיבת זה השטר המקויים ר\"ל כתיבת העדים כמו הכתיבה אשר בשטר אשר נרצה לקיים הנה הוא גם כן תתקיים בזאת האופן והאופן השלישי שנמצא שטר שתי שדות ממכר והם נקחות באלו העדים בעצמן ויהיו הלוקחים כבר אכלו אלו השתי שדות שני חזקה ר\"ל שלש שנים שלימות בפני המוכרים ולא נפל שום ערעור ולא שום מחלוקת בעדות או תהא גם כן חתימתם בשני שטר כתבות ונמצא כתיבת העדים אשר בשטר אשר נרצה לקיימו כמו כתיבתם אשר בשני שטרי אלו השדות או שני שטרי אלו הכתובות ויתקיים גם כן על זה הדרך ובתנאי שיהיו אלו השני שטרות אשר נרצה לקיים בזולת יד בעל זה השטר אשר נרצה לקיים אותה שאם היו אלו השטרות בידו נחשוד שהיה הוא אשר דמה הכתיבה וזייף אותה:",
+ "אמר המאירי כתב ידינו הוא זה ר\"ל שקיימו חתימתם שבשטר זה לומר כתב ידינו הוא זה ומכל מקום אנוסים היינו ופירשו בגמרא מחמת נפשות כלומר שגיזם לנו ליהרג אם לא נחתום כך וכך שאין כאן שימת עצמו רשע או קטנים היינו או פסולי עדות היינו ר\"ל פסול של קורבה שאין כאן שימת עצמו רשע וכגון שהיו קרובים באותה שעה ונתרחקו וכן הדין בעבדים ונשתחררו חרשים ונתפקחו סומים ונתפתחו שוטים ונשתפו ומכל מקום פסולי עדות של עבירה אין נאמנין שאין אדם משים עצמו רשע אף למפרע ר\"ל אע\"פ שאומר עכשיו שעשה תשובה וכן כתבו גדולי המפרשים והוא עיקר ומה שפירשוה רבים אף בפסול של חמס אינו כן הרי אלו נאמנין שמאחר שאין חתימתן מתקיימת אלא על ידם הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואע\"פ שהעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין הוא ואף בלא קיום מן הדין וכמו שאמרו בגיטין דף ד' ע\"א בדין הוא דקיום שטרות לא ליבעי וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מכל מקום מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר נאמנין שכל האוסר בעצמו מתיר אין כאן גמר הגדה כלל ואם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר כגון שטר שהם חתומים בו ונתברר שנתקיים אותו השטר בבית דין כגון שכתוב בו הנפק וכשאנו מקיפין את החתימות אנו מוצאין אותן דומות זו לזו אין נאמנין שהעדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי ר\"ל כמי שהגידו עדותן בבית דין על פה ונחקרה עדותם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד שכל שלא נחקרה עדותם בעדות על פה יכולין לחזור כמו שאמרו בתלמוד המערב ה\"ג העדים שהעידו לטמא ולטהר לאסור ולהתיר אם עד שלא נחקרה עדותם בבית דין אמרו מבדים היינו נאמנין לאחר שנחקרה עדותם אין נאמנין ועדים החתומים על השטר נחקרה עדותן הוא ושמא תאמר אף כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר יאמר להם בעל השטר כתבו חתמות ידיכו אחספא כדי שיהא כתב ידם יוצא ממקום אחר ויתקיים על ידי עדים שיראום בשעת כתיבה ויקיפו אחר כן מזו לזו וכמו שאמרו למטה ליכתוב חתמות ידיה אחספא אין זה כלום שלא נאמר למטה כן אלא קודם שיאמר האחד זה כתב ידי הא לאחד כך אינו כלום ואף בזו כיון שאמרו זה כתב ידינו ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר אין חתם ידם שאחר כן מפקעת שלא ליאמן באנוסים היינו ולא עוד אלא שאף טעם מיגו לא נפקע בכך שהרי יש לומר בו מיגו דמצי לזייופיה חתמות ידיהו:",
+ "וכתבו גאוני ספרד בפירוש משנה זו שטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר עולה לענין אחד עם טעם מיגו שהרי נאמנותם מצד שהיו יכולים לומר אין זו חתימת ידינו והבדל השמות הוא שטעם מיגו בא על ידי תביעת תובע וזה טוען טענה אחת לפטור את עצמו ואנו אומרים שנאמן באותה טענה מתוך שיכול לומר אחרת והפה שאסר בא שלא על ידי תביעת תובע אלא כמי ששואלין אותו ומשיב לחייב בדבריו ושומר לו רפואה למכתו ומגו אינו נאמן להוציא ממון אבל הפה שאסר וכו' נאמר אף להוציא ממון כגון אם היו חתומיו על השובר זה מוציא שטרו וזה מוציא שוברו ועדי השובר אמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' שפוסלין את השובר ומוציאין ממון על פיהם ומכל מקום איני מבין דבריהם בזו שבשמועה זו הוא שמוציאין ממון על ידי טעם זה מפני שהוא מאמר העדים ומיגו אינו אלא בבעל דבר הא אף טעם הפה שאסר היוצא מבעל דבר אין מוציאין ממון על פיו וכן כתבו שלא נאמר להיות נאמנים באנוסים היינו אלא תוך כדי דבור אבל לאחר כדי דבור לא ושמא תאמר תוך כדי דבור מאי קמ\"ל שמא היית סבור שלא תאמר לחזור תוך כדי דבור בכל מקום אלא כשעוקרים דבורם הראשון אבל זה שאינו עוקר לשון הראשון ואינו מכוין לסתור את דבריו אדרבה שסבור לעשות הכל דבור אחד ונמצא דבורו סותר סופו את ראשו הייתי סובר שלא יהא יכול לחזור בראשון ומכל מקום דוקא בממון שמכיון שהעידו נחקרה עדותם ודיינו שיעקרהו תוך כדי דבור אבל אשה שאמרה אשת איש אני יכולה לומר אף לאחר זמן גרושה אני שטעם כיון שהגיד וכו' אינו נאמר בבעל דבר ולמדת במשנתנו שהוא הדין אם אמרו כתב ידינו הוא זה ותוך כדי דבור אמרו אינו כתב ידינו שנאמנין:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "כבר ביארנו באנוסין היינו שבמשנתנו שנאמנין שלא נאמר אלא באנוסין היינו מחמת נפשות הא אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין שהרי אין אדם משים עצמו רשע ומה שיש לפקפק מזו עם שמועת פלוני רבעני לרצוני שנאמן להרוג את האחר ואינו נאמן לעצמו כבר ביארנו הכל יפה במקומה בראשון של סנהדרין וכן הדין אם אמרו כתב ידינו הוא אבל ריבית כתבנו שאין נאמנין שהרי אף העדים עוברים בבל תשימון:"
+ ],
+ [
+ "כשם שביארנו שאין אדם משים עצמו רשע באונס ממון כך באונס נפשות כל שהיה לו ליהרג ולא לעבור כגון ע\"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים אין אדם משים בו עצמו רשע:",
+ "כל שתבע המלוה שטרו ואין לו עידי קיום והלוה מודה בשטר שכתבו אלא שסומך רפואה למכתו לומר פרעתיו או אמנה היה או כתבתי ללות ולא לויתי או כל טענה הפוגמת את השטר צריך המלוה לקיים את שטרו אע\"פ שכבר הודה לו הלוה שהודאתו של לוה אינה כלום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ומאחר שכן כל שהלוה מודה הואיל וטוען בה מצד אחר אינו כלום עד שיקיימנה המלוה מצד אחר:",
+ "חכמי האחרונים שבספרד כתבו שלא אמרו בעדים החתומים שכנחקרה עדותם הוא אלא לענין זה שפירשנו שהגיד שראה בדבר זה ואינו חוזר ומגיד אבל כל שעדות שבאותו שטר אינו מבורר כל צרכו והם צריכים להעיד בו בפרט כגון שכתוב בשטר שפלוני חייב מנה לפלוני שלא העידו בראית הלואה ומנין מעות אלא שהוא חייב ואנו צריכים לברר על פיהם כיצד הוא חייב שמא העידו מאומד או עד מפי עד שהעידו שחייב על שספרו טענתם בפניהם והכירו שהוא חייב והם אין נאמנין בכך שלא האמינה תורה את העדים אלא ממה שראו או שמעו מהודאתו של בעל דין אבל להעיד שהדין כך לא מעתה בכל אלו אין אומרין כמי שנחקרה עדותם הוא אלא כל שאומרים שהם כתבו עדות זו על סמך דבר זה ואנו רואים שלא היה להם לכתוב מבטלין את העדות וכל שכן כשהעידו עדות שאינו שלם כגון שדר בחצר זה שלש שנים ולא העידו אם רצופין אם שאינן רצופין אם בימים ולילות אם בימים לבד וכן אם העידו שבדקו את האיש ולא מצאו שתי שערות כדי לבטל מכירות ומתנות שלו ושמא גלח או נתן סם להשירן עד שיעידו שלא ראו שם גומות בכל אלו כל שחקרנום ומצאנו שבדבריהם דברים המבטלים עדות שבשטר מבטלין אותו ואין סומכין עליהם במה שלא העידו וכן אתה דן לכל כיוצא בזה:",
+ "כל שטר העשוי דרך אמנה על דעת אי זו קנוניא שיהא בה חובת אחרים בשום צד כגון שרצה ללות משמעון והלך לו אצל ראובן שהיה אוהבו או קרובו ואמר לו שהוא רוצה לכתוב שטר למסור לו על דעת שלא יגבה ממנו כלום אלא שכשילוה משמעון יהא קדום בשטר זה כדי להפקיע הלואתו של שמעון והרי הוא מאמין שלא ישקר לו לגבותו ממנו או שרצה למכור נכסיו וכתב שטר לאחד מקרוביו כדי שיטרוף בו אחר כן ויחזיר לו וכן כל שטר העשוי באי זו קנוניא על דעת לחוב לאחרים כל שהעדים יודעים בכך אסור להם לחתום עליה וכן אפילו כתב ומסר ללוה שלא על דעת שירצה ללות ממנו עכשו אלא על דעת שילונו לכשיצטרך לו הואיל ואין בדעתו ללות עכשו שהרי יש כאן חובת אחרים לטרוף בקדימתו והילכך כל שיצא שטר זה ואמרו העדים הן חתמנו אבל אמנה היו דברינו אין נאמנין ולא סוף דבר בשכתב ידן יוצא ממקום אחר אלא אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר שהרי כל שהם אומרים על דעת אמנה חתמנו הרי משימין עצמם רשעים וכן בכל צד שיבואו לפסול את השטר בדבר שהיה אסור להם לעשותו באותה שעה:",
+ "אמר הלוה כתבתי ומסרתי אבל שטר אמנה היה כל שאין המלוה יכול לקיימו מצד אחר נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר שהמודה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו כמו שביארנו הא כל שהמלוה מקיימו מצד אחר אינו נאמן:",
+ "אמר מלוה שטר אמנה הוא אם אינו חב לאחרים בהודאה זו כגון שלא היה חייב באותה שעה לאחרים נאמן ותבא עליו ברכה אבל אם היה חב לאחרים בהודאה זו כגון שהיה חייב לראובן מנה ואין לו שאר נכסים וראובן מחזר ליפרע מזה שחייב לו מדר' נתן שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו ונמצא בהודאתו מפקיע שיעבודו של זה אינו נאמן ומכל מקום אינו נאמן להפסיד לאותן שהוא חייב לו אבל נאמן הוא להפסיד את עצמו ר\"ל שאם נתפשר עם זה שהיה הוא חייב לו ופרעו ואחר כך בא לתבוע חוב זה שאמר עליו שאמנה הוא מן האחר אף הלה יכול לומר לו נאמן אתה להפסיד את חובך שכבר הודית שאמנה הוא ואע\"פ שלא היית נאמן בכך לא היה אלא מפני שהיית חב לאחרים הא במה שאתה חב לעצמך נאמן אתה וגדולה מזו כתבו קצת רבותי לשיטה זו שאם גבו החוב מזה ונתנוהו לזה הוא חוזר וגובה אותם מזה שאומר לו הרי הודית ששטר אמנה היה ולא הייתי חייב לך כלום ונמצא שפרעתי מנה זה בשבילך ואיני מודה בזו ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו בהפך לומר שמאחר שאינו נאמן להפסיד לאחרים כך אינו נאמן להפסיד לעצמו ואין הדברים נראין שמא תאמר אף כשהוא חב לאחרים ניהימניה מגו דאי בעי מחל ליה ואין לומר שכל שחב לאחרים אינו יכול למחול מפני שהוא כמי שהוא חייב לאותו אחר שהרי בראשון של מציעא בסוגיית מצא שובר התבאר בהדיא שיכול הוא למחול והוא שאמרו שם בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל והקשה אמאי נאמנת דילמא זבינה כתבתה לאחרים ואמרה הכי משום פסידא דלקוחות ותירץ דמכל מקום נאמנת מגו דאי בעיא מציא מחלה וכן שאפילו מוכר יכול לחזור ולמחול וכן שמכל מקום ניהמניה מגו דאי בעי קלי לה:",
+ "ומכל מקום יש מכריעים שכל שלוה מאחרים תחלה ואחר כך הלוה לאחר אינו יכול למחול שמכיון שהיה משועבד כבר לזה ומעותיו בידו הרי הוא כאלו הלוהו בשליחותו וזו של ר' נתן הוא בדרך זה וזהו שאמר לנושה בחברו וחברו בחבירו שכסדרן נמנו אבל מוכר שטר חוב שחזר ומחלו החוב היה קודם השיעבוד ומכל מקום עיקר הדברים בתירוץ זה שמאחר שאינו מחזירו לו ודאי דרך הערמה הוא אומר כן ואומר עכשו אמנה הוא שבוטח על חברו שלא יפסידנו בכך הואיל ואף הוא יודע שאינו אמנה ואם ימחול לו שמא הלה יקח הדברים כפשוטן בטהרה ויפסיד וכל שכן אי קלי ליה ולפירוש זה הוא הדין אם אמר פרוע הוא שאינו נאמן הואיל וחב לאחרים ומכל מקום יש מתרצין שזה שלא האמינוהו במיגו דאי בעי מחיל ליה מפני שכל אמנה עולה הוא ואינו נאמן בכך ואע\"פ שלדעת אביי לגבי סהדי אינו עולה שאם כן היה לו לתרץ כרב אשי אינה לדעתו עולה כל כך שיהיו עדים נקראים בה משימים עצמם רשעים בכך אבל מלוה גופיה מיהא אינו נאמן ולדעת זה אף אם אמר פרוע הוא לגמרי אינו נאמן שאף זה עולה הוא שאסור לשהות שטר פרוע בתוך ביתו הא מכל מקום לדעת זה אם אמר נפרעתי כלה חוץ מפרוטה או שאני מעכבה אפשיטי דספרא נאמן מיגו דאי בעי מחיל או מיגו דאי בעי קלייה ועקר הדברים כדעת ראשון ומכל מקום כל שמעידין כשחתמנו יפה חתמנו אבל אחר כך נתגלה לנו שכך וכך היה נאמנין שזו עדות אחרת ואינו סותר עיקר העדות:"
+ ],
+ [
+ "אסור לאדם לשהות שטר אמנה בביתו וכן הדין בשטר פרוע ושטר פסים וענין פסים הוא שמבקש ממנו לכתוב לו שטר שהוא חייב לו כדי שיתראה בו ויחזיקוהו בעשיר וירבו עליו קופצים ועל כל אלו וכיוצא בהם נאמר אל תשכן באהליך עולה:",
+ "ספר שאינו מוגה עד שלשים יום מותר לשהותו מכאן ואילך אסור ודבר זה עיקר פירושו בכל ספר אע\"פ שאינו ספר תורה אלא הן חומש הן נביאים הן כתובים אע\"פ שלא נעשה אלא לקרות בו בינו לבין עצמו וגאוני ספרד פירשוה בספר תורה ומחשש שמא יבוא לקרות בה בצבור ויש מפרשין בה לשיטה זו שאף בנביאים כן שמא יבוא לקרות בהן בצבור בהפטרות ועיקר הדברים כדעת ראשון:",
+ "עדים שאמרו מודעא היו דברינו בשעת העדות נאמר כאן לדעת מר בר רב אשי שהלכה כמותו שנאמנין והדברים נאמרו סתם בין בכתב ידם יוצא ממקום אחר בין בשאין יוצא אלא שקצת חכמי האחרונים שבספרד מתקשים בענינה אם כתב ידם יוצא היאך נאמנין והרי חוזרים ומגידים הם עד שפירשו מחלוקת השמועה באין כתב יוצא ולדעתם צריך אתה לפסוק שאם נתקיימה חתימתם מצד אחר אין נאמנין מפני שלדעתם חוזרין ומגידים הם בעיקר העדות אבל אם אין עדים על חתימתן נאמנין אע\"פ שלא נכתבה המודעא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ושימת עצמו רשע אין כאן שאין הדבר דומה לאמנה שאמנה עולה היא ולא ניתן לעדים ליכתב אבל מודעה ר\"ל שכתבו העדים שטר מכר וכבר מסר להם המוכר מודעא שאנוס הוא בכך אין עולה אצל העדים בכתיבת שטר המכר ונמצא שטר המכר ניתן ליכתב ואע\"פ שכבר נמסרה להם מודעה עליה כדי להציל האנוס מיד אונסו ויש מפרשין ניתן ליכתב על שטר המודעא והכל אמת אלא שלענין פירוש נראה כדעת ראשון ואף הם כתבו בסוגיא זו דד��קא מודעא דמתנה ומכירה דלא נפיק מיניה חורבא אבל דגט הואיל ונפיק מיניה חורבא אין לך עולה גדולה מזו ואין נאמנין והוי גט אלא שאין משיאין ממנו לכתחלה ונראה לי לפרש בדבריהם שאף הם לא אמרוה אלא במודעת הגט הנזכרת בתלמוד שאין בה שום אונס שהרי מודעת הגט אינה צריכה בירור אונס אלא כל שמגלה דעתו בכך מודעתו מודעא בלא שום אונס כמו שיתבאר בשלישי של בתרא מ' ע\"ב אבל כל שמוסרה מצד אי זו אונס הן שנודע האונס לעדים הן שלא נודע להם הואיל ומכל מקום הוא מודיעם האונס אין כאן שום עולה אדרבה ראוי להם להצילו ואחר שיעשה וינצל מן האונס אפשר להם לגלות המודעה ומתוך כך נאמנין לגמרי והדברים נראין ומתקבלין:",
+ "ולפי מה שכתבו בשמועה זו למדת לדבריהם שמחלוקת רב נחמן ומר בר רב אשי אינו אלא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואף בזו היה רב נחמן אומר שאף דמודעא אין נאמנין ויש מפרשים הטעם מפני שלדעתו קצת עולה הוא זו אלא שעיקר הדברים כמו שפירשוה גדולי הרבנים דלא אתי על פה ומרע לשטרא וכמו שהוזכרה בשלישי של בתרא מ\"ט ע\"א בסוגיית המשנה הרביעית והלכה כמר בר רב אשי שלא נאמר הלכתא כרב נחמן בדיני במקום שחולק עם בתראי הא בשכתב ידם יוצא ממקום אחר כלם מודים שאף במודעא אין נאמנין כמו שכתבנו ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שמחלקתם בשכתב ידן יוצא וכסתמה של שמועה זו ואמנה בין בכתב יוצא בין שלא בכתב יוצא כלם מודים שאינן נאמנין דעולה היא אבל מודעא ובכתב יוצא קאמר רב נחמן דאין נאמנין הא בשאין כתב יוצא אף הוא מודה שנאמנין ולמר בר רב אשי שהלכה כמותו אף בכתב יוצא נאמנין וכן כתבוה גדולי המחברים בהדיא וגדולי המפרשים פירשו הטעם שהרי ניתן שטר המכר ליכתב שהרי אנוס הוא למכור ולכתוב שטר המכר והם מה שראו כתבו כמו שנצטוו מבעל הקרקע אבל אותם שהזכרנו למעלה לא נתנו ליחתם ואם תאמר והרי אנוסים היינו מחמת נפשות ניתן הוא ליחתם אין זה כלום שמכל מקום באנוסין היינו מחמת נפשות הם כתבו מה שאינו וכן באמנה היו דברינו ועוקרים השטר לגמרי אבל במודעא המעשה היה מעשה שהרי נתן הדמים וקנה השדה ולא כתבו אלא מה שראו והשטר אינו נעקר בכך שהרי אמת היה אלא שאנוס היה והמודעא דבר אחר הוא וזהו עקר הדברים ורוב מפרשים נסכמים בה עם גדולי המחברים וגדולי המפרשים כסתם השמועה:",
+ "וכל שכתבנו במודעא היו דברינו פירושו שקודם שחתמנו מסר המודעא והראנו אונסו שאם אחר שחתמנו הרי אינה מודעא אע\"פ שנתברר שהמכר היה באונס דתלוהו וזבין זביניה זביני כמו שיתבאר במקומו:",
+ "וכן ממה שכתבנו למדנו שאף בשאין שם כתב מודעא נאמנין ולא אמרו לא אתי על פה ומרע לשטרא אלא לרב נחמן שאין הלכה כמותו וכמו שכתבנוה בשלישי של בתרא בסוגיית המשנה הרביעית:",
+ "וזו שכתבנו שצריך שיאמרו מסר המודעא והכרנו אנסו פירושה בשטר מכר שמודעא שלו צריכה בירור אונס אבל מודעא של מתנה ושל גט שאין צריכות בירור אונס אלא גלוי הדעת כמו שביארנו בשלישי של בתרא כל שמסר להם מודעא אין צריך שיהו הם יודעים את האונס כלל:",
+ "עדים שאמרו תנאי היו דברינו ר\"ל שחתמנו לו ומסרה בפנינו על תנאי שיעשה לו כך וכך והלה טוען שלא קיים לו תנאו נאמנין ואף זו לשיטתנו דוקא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הא כל שכתב ידם יוצא אין נאמנין בשום ענין:",
+ "ולענין ביאור זה שאמרו מודעא ואמנה מאי טעמא לא מהימני ר\"ל במודעא לדעת רב נחמן ובאמנה לדברי הכל משום דעקרי לה לשטרא שמודים שאין השטר כלום והוא חוזר ומגיד או שהוא עולה ואעולה לא חתימי שאף התנאי היה להם לכתבו בשטר ואף בתנאי כל שלא בירר שקיימו אין השטר כלום או דילמא תנאי מילתא אחריתי שאמנה ומודעא בטולה הוא בעשיית השטר מעיקרו שלא היה ראוי לכתבו אבל זה שבתנאי כדין נכתב ונחתם ונמסר ותנאה סהדותא אחריתי היא והילכך נאמנין ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו אף בזו שאף בכתב יוצא נאמנין ואף ראשונים של גאונים כתבו כן ומכל מקום כל שכתבו בשטר שלא היה שום שיור ותנאי בשטר אין נאמנין עוד לומר תנאי היה דברינו שהרי חוזרים ומגידים הם בכך:",
+ "עד אחד אומר תנאי ועד אחד אומר אין תנאי מכל מקום זה שאומר תנאי נאמן ונשאר השטר בעד אחד ואינו כלום אם דוקא בשאין כתב יוצא לשיטתנו ואם אף בכתב יוצא לדעת גדולי המפרשים וחכמי האחרונים שבספרד כתבו שהוא הדין בעד אומר פרוע ועד אומר אינו פרוע שמאחר שדין זה אינו אלא מטעם הפה שאסר וכו' אין בין תנאי לפירעון כלום ומכל מקום כל שעדות זו במטלטלין נשבע הנתבע שבועת התורה על פי אותו חתום שאמר אין תנאי ואין זה עד אחד בכתב ששאלו עליו בתלמוד המערב ה\"ד עד אחד בכתב כלום הוא כמו שביארנו בבתרא דבתרא שזה הואיל ואומר אין תנאי הרי הוא כמעיד על פה במה שבשטר וכן אין אומרין אוקי חד להדי חד שמאחר שיש עד אחד לחייבו רחמנא הימניה לשבועה כבתרי וכל שהאמינה בו תורה עד אחד הרי כאן שנים ומכל מקום יש אומרין בעד אומר תנאי ועד אומר אין תנאי דאי תפש לא מפקינן מיניה ואין נראה כן:",
+ "שנים החתומין על השטר ומתו ולא נתקיימה חתימתן ובאו שנים ואמרו כתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו בין באונס נפשות בין באונס ממון שהרי אין כאן מקום לאין אדם משים עצמו רשע שעל אחרים הן מעידים ולא על עצמם או שאמרו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנין ואין מגבין באותו שטר ואם נתקיימה חתימתם מצד אחר כגון שיש אחרים מעידים שזה כתב ידם או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר על הדרך הראוי למקום זה כגון שטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין על הדרך שיתבאר למטה אין נאמנין ומתוך שפירשנו בראשונה נאמנין ואין מגבין באותו שטר היה סבור לפרש אין נאמנין דסיפא שיגבה באותו שטר ותימה על כך שהרי מכל מקום עדות זו הוא בשתי כתי עדים שהעדים החתומין הואיל ונתקיימה חתימתם הרי הוא כאלו העידו בפנינו בכל דיני עדות ושלא בשום אונס וכאלו חקרנו עדותם ובדקנוהו ומצאנוהו מכוון ובלא שום פסול גופן של עדים וכשמעידין האחרים עליהם שנאנסו נעשו שני כתי עדים המכחישות זו את זו והיה לנו לומר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ושלא להגבות בה ושמא תאמר מיהא באונס ממון ובפסול עדות אוקי גברא אחזקיה ובחזקת כשרות הן אין אומרים כן לענין הוצאת ממון וכן במקום שאחרים פוסלין אותם וכן שמא תאמר והא עדיפא מינה איכא שלענין פסול מיהא היאך אתה חושב הראשונים כשנים והרי בבבא קמא ע\"ג ע\"א אמר איכא ביניהו דפסלינהו בגזלנותא ואין כאן תרי להדי תרי ששנים האחרונים מעידים על כל אחד מן הראשונים שהוא פסול והוו להו תרי בחד שהראשונים אין אחד יודע בפסול חברו מכל מקום בזו כל שתאמר שהם תרי ותרי דיינו בכך שהרי אין מגבין בה והרי הוא כאלו העידו שנים באחד:",
+ "ומכל מקום נחזור לענין הסוגייא מכיון דתרי ותרי נינהו היאך מגבין בה והיה סבור להעמיד בה כן ר\"ל שיהיו בית דין מגבין בה מפני שהכחשה תחלת הזמה היא וכשם שאין מזימין את האדם שלא בפניו שהרי באים לחייבם לענשם ממון או נפש והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו כך אין מכחישין את האדם שלא בפניו ופירוש הדברים שהזמה הוא כשמזימין את העדים בגופן לומר שבאותו היום שהעידו שראו דבר זה במקום פלוני היו עמהם במקום פלוני והכחשה אינה בגוף העדים אלא שמכחישים את הדבר מצד אחר כגון שההורג או הנהרג היה עמהם במקום פלוני ובכלל הכחשה שהיא ממין הזמה הוא כל צד הכחשת עדות שאינה בעיקר המעשה שהם מעידים לומר לא כך היה אלא כך היה אלא בהכחשת אי זה דבר שהם יודעים שאותה עדות אי אפשר או אם אפשר שאינו כשר אבל כל שמכחישין בעיקר המעשה שכת זו אומרת כך היה וכת זו אומרת כך היה זה אינו ממין הזמה וזהו דין שני כתי עדים המכחישות זו את זו ונמצא שההכחשה שבכאן ר\"ל אנוסים היו פסולי עדות היו היא ממין הזמה והוא שנקראת תחלת הזמה ר\"ל שאינה הזמה גמורה אלא שהיא ממינה ומאחר שהוא מין הזמה אינה כלום אלא בפני המוכחשים אף לבטל עדותם כשם שההזמה אינה מועלת לקיים בעדים כאשר זמם אלא בפניהם ואע\"פ שבהזמה מיהא כל הזמה שלא בפניהם אע\"פ שאינם בדין כאשר זמם עדותם מכל מקום בטילה בזו מכיון שאלו היה הדבר בפניהם היה דינו בכאשר זמם שלא בפניהם מחתינן ליה חד דרגא ומבטלין את העדות אבל הכחשה שאף בפניהם אינה אלא בבטול עדות כשאינה בפניהם אף בטול עדות אין בה והקשו בה שזו אי אפשר דודאי כל שהוא כן עדותן בטילה והוא שאמר השתא אלו הוו קמן ומכחשי להו הויא עדות מוכחשת השתא דליתנהו שיש לומר בכל אחד מהם שמא אלו היה בפנינו הודה ולא בוש לא כל שכן אלא ודאי אין נאמנין שאמרו בכתב ידם יוצא ממקום אחר לא שנגבה באותו שטר אלא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת מריהו ובא ללמדנו שלא תאמר הואיל ובגוף העדים הם מעידין יתבטל עדות השטר לגמרי כדין הזמה אלא שטרא כדקיימא קיימא ואם שטר מכר של קרקע הוא מעמידין אותו בחזקת מוכר כל שיש עדים של אבותיו ואם שטר מלוה הוא אין מוציאין מיד הלוה ואף אתה צריך לשאול אם כן מה בין נאמנין דרישא לאין נאמנין דסיפא שאף נאמנין דרישא אינו אלא שלא להגבות בו אבל לקרוע את השטר לא נפקא מינה אם תפש דברישא מפקינן מיניה ובסיפא לא מפקינן מיניה ותפישה זו יש מפרשין אותה שלא בעדים שכל שתופשה בעדים מוציא מחברו הוא ואף בסיפא מפקינן מיניה אלא שתפישה זו שלא בעדים היה וברישא מפקינן מיניה ואע\"ג דאיכא מיגו דמצי אמר לא תפשי מכל מקום הואיל ואינו בריא בטענתו אלא שטוען שמכח שטר זה הוא תופס מודיעין אותו ששטר זה שהוא תופש בשבילו אינו כלום ובסיפא לא מפקינן מיניה ואע\"פ שאינו בריא בטענתו:",
+ "ויש מפרשים זו שבכאן ר\"ל סיפא דשמעתא בשתפס בעדים ואעפ\"כ הואיל וכתב ידם יוצא ממקום אחר אי תפש לא מפקינן מיניה ואע\"פ שתפיסה בעדים בכל מקום אינה תפיסה הוא מפני שאין שם עדים שיעידו אם התפיסה כדין והילכך הדבר ברור לכל שהדבר בא לידו בגזילה אבל בזו הרי כת אחת מעידה שהתפיסה כדין הוא והוו להו לגבי האי תפיסה תרי ותרי ורישא מכל מקום אף שלא בעדים כל שאינו בריא בטענתו ואינו תופס אלא מכח שטר זה מפקינן מיניה וכל שהוא תופס בטענת בריא לא מפקינן מיניה:"
+ ],
+ [
+ "מי שמכר שדהו ובאו עדים ואמרו כשהוא שוטה מכר ואין מכרו קיים ובאו שנים אחרים ואמרו כשהוא פקח מכר ומכרו קיים אוקי תרי לבהדי תרי והעמד קרקע על חזקתו ר\"ל ברשות המוכר במה דברים אמורים בקרקע שבא לזה בתורת ירושה שעיקר ירידתו בתוכה הוא חזקה גמורה אבל קרקע שלא בירר בה חזקת מורישים אלא שלקחה הוא מעמידין אותה בחזקת הלוקח אחר שלא בירר גם כן שבפקחות קנאו שאף אנו אומרים כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין כלומר שאין חזקתו מעלה כל כך שבמקום תרי ותרי נוציאה מחזקת לוקח אחר שנכסי עצמו הם הא מכל מקום כל שהדבר ודאי שכשהוא שוטה מכר מוציאין מיד הלוקח אף כשתאמר שכשהוא שוטה קנה שהשוטה כקטן מיקנא קני אקנויי לא מקני ומכל מקום יש חולקים לומר שאם נתברר ששוטה היה בשעת מקחו מוכר אף בשטות כקנייתו כך מכירתו ואין מדמין אותה לקניית קטן שהקטן קונה מן התורה כמו שאמרו בגיטין דף ס\"ד ע\"ב צרור וזרקו וכו' זוכה לעצמו וכו' מן התורה כמו שהתבאר שם בהדיא במה שאמר ואינו זוכה לאחרים שפירושו מן התורה הא בדרבנן יש לו זכייה וכן שהביאו עליה משנת כיצד מערימין על מעשר שני ואע\"פ שאמרו שם נ\"ט ע\"ב במציאת קטן גזל גמור מדבריהם אלמא מן התורה לא מציאה שאני שאין שם דעת אחרת מקנה אותם ומה שאמרו בקדושין דף מ\"ב ע\"א איש זוכה ואין קטן זוכה פירושו שאינו זוכה לאחרים ומכל מקום עיקר הדברים שאף זכיית הקטן לעצמו מדרבנן ומשנת מעשר שני שהביאו שם משום דהפקר בית דין הפקר והילכך אף קניית השוטה כמוה ומיקנא קני אקנויי לא מקני ולא אמרו כאן שמכרו קיים אלא כשלא נתברר אם פקח אם שוטה ובנכסים שקנה הוא שהדבר מספק בהם גם כן אם בשטות אם בפקחות:",
+ "כל שטר שאנו צריכים בקיומו כתב ידם יוצא מתחת ידי אחר להקיף החתימות אם דומות זו לזו אם לאו אין הקיום כלום עד שתתקיים משני שטרות שענינם מפורסם וניכר שהחתימות ברורות שהם של אלו כגון משתי כתבות שהדבר רגיל בהם ליחתם בפרהסיא או משני שטרי מכר ושאכלום הלוקחים שלש שנים בשופי או שהמוכר מודה בהן שכל שיצא עליהם ערער אין מקיימין מהם אלא על ידי החזקה בבית דין או שטר מלוה שפרעה בשופי או שהלוה מודה וכל שיצאו שתי חתימות אלו או כיוצא בהן מקיימין את השלישי מביניהם אם דומה להם ואין חוששין שמא הלך אצל בעלי השטרות והתבונן בחתימות אלו וזייפן בביתו שאין כתב עשוי להזדייף אם אינו רואה הכתב בפניו וגאוני הראשונים כתבו שאם לא יצא כתב ידן אלא בשטר אחד אם באו עדים שבעל פה והעידו על שטר היוצא שעדות זו הם הם שהעידו בה הרי עדות זו כשטר אחר ונמצא שטר היוצא עולה לשנים ומתקיימת ממנה זו שתובעין אותה עכשו וכן צריך שיהו שני שטרות אלו היוצאות יוצאות מתחת ידי אחר שאם מתחת ידו אפשר שגם הוא זייף את זו שהוא תובע מביניהם ואפילו היתה אחת מהשתים יוצאה מתחת ידי אחר כל שהאחרת יוצאה מתחת ידו אין מקיימין מהם שזו שתחת ידו אינה נחשבת לכלום כדי לקיים ממנה הא מכל מקום כל שיצאו שני שטרות ממקום אחר אע\"פ שיש תחת ידו של זה כמה שטרות מאותם חתימות שאפשר לומר שזייף זה שהוא תובע מהן אין מפסידין אותו בכך שלא לקיים מן השטרות היוצאות מתחת ידי אחרים ואין חוששין שמא זייף מאותם שתחת ידו שכתיבת עדים עשויה להשתנות ומאחר שאף הוא יודע שאין מקיימין מאותם שבידו אינו טורח לזייף ויש חולקים לומר שכל שיש בביתו שטרות אחרות אין יכול לתבוע שטר זה כלל שמא זייף ואע\"פ שגדולי עולם כתבו כן אל תחוש לדבריהם שאם כן אף כשיצאו עדים לומר זה כתב ידו לא יועיל אלא אין חוששין לכך הואיל ואין מקיימין מהם כמו שביארנו ומה שאמרו דילמא זייף לא נאמר אלא שלא לקיים ממנו ר\"ל שהקיום צריך שיהא דבר ברור וזה אינו ברור הא לפסול את שטרותיו בכך לא וכן יצאה הוראה למעשה לגדולי קדמונינו בנרבונה:",
+ "זה שאנו מצריכים בקיום כתב היוצא מתחת ידי אחר דוקא בשטרות שלא הוחזקו בבית דין הא כל ששטר שעדים אלו חתומים בו הוחזקה בבית דין מקיימין ממנה שטר אחר ואין חלוק בזה בין שיצא ערער על שטר זה שהוחזק בין שלא יצא עליה ערער אלא שבעליה רצו לקיימה בבית דין לרוחא דמילתא וזהו שאמרו למעלה או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שהוחזק בבית דין ואע\"פ שיש בה משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין לא נאמרה אלא שמן הסתם אין שטר מוחזק בבית דין אלא על ידי ערער וגירסת הספרים לשיטתנו קרא עליו ערער והוחזק בבית דין אין לא קרא עליו ערער והוחזק בבית דין לא מסייע ליה לרב אסי דאמר אין מקיימין את השטר ר\"ל משטר אחר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין וקריאת ערער בכדי נסבה ואין הדבר תלוי אלא בהוחזקה בבית דין ולדעתי אין מחלוקת כלל בין דבריו של ר' אסי לנהרדעי אלא שזו בשטר אחד וזו בשתים ויש גורסין בדרך אחרת שבדבריו של רב אסי חולקין עם דבריהם של נהרדעי ומכל מקום אף הם מודים שלענין פסק הדברים כמו שכתבנו:",
+ "ונמצאו בפסק זה שלש חלוקות הראשונה שכל שהוחזק בבית דין הן על ידי ערער הן שלא על ידי ערער מקיימין מאחת השניה שכל שיצא עליה ערער ולא הוחזק בבית דין אין מקיימין אפילו מכמה השלישית שכל שלא יצא ערער ולא הוחזק בבית דין מקיימין בשתים:",
+ "מחכמי הדורות שבלוניל הסכימו שאין מקיימין מכתיבת ספרים ר\"ל שאם נודע שעד זה כתב ספר זה אין מקיימין ממנו ויש שנחלקו בדבר לומר שמקיימין אלא שדוקא בספרים היוצאים מתחת ידי אחרים הא אם יצא מתחת ידו לא שמא זייף ורבותי הורו שמקיימין מן הספרים ואף מאותן שמתחת ידו שאין זיוף הכתב מצוי אלא בתיבה מתיבה אבל תיבה מאותיות לא אלא שמכל מקום אם אותם השמות בעצמם הם באותם הספרים יש לחוש ובתלמוד המערב ה\"ג אמרו למדין מספר מוגה כגון אילין דאמרין סיפרי דאסי ר\"ל סופר מובהק שהיה אצלם והיו ספרי כתיבתו ניכרים ומה שאמר מוגה פירושו שאותו שכתבו ידוע ומפורסם בסופר מובהק עד שסתם ספריו מוחזקים במוגהים ויש מפרשים שאף מן ההגהות שבו אם הם מסופר אחר שלא מכתב הספר וספרי דאסי פירושו שהגיהם אע\"פ שאין אדם מכוין כל כך וזהו שסיימו שם בהילין אגראתא צרכא כלומר באלו האגרות שאדם שולח לחברו לעסקיו צריך ללמוד אם מקיימים מהם הואיל ואין אדם מכוין בהם כל כך והדבר נשאר בספק:",
+ "מי שנעשה עד באי זה דבר ומתירא שמא ישכח עדותו כותבה על השטר ר\"ל על חתיכת נייר או קלף או מזכרת שלו ביום פלוני נמסר לי עדות זו וכך וכך היה ומעיד עליה על פי אותו כתב אפילו לאחר כמה שנים ודבר זה אי אתה מפרשו על פי הכתב לגמרי שהרי אמרו מפיהם ולא מפי כתבם אלא שהוא נזכר בעדות מצד אותו הכתב ונחלקו בזכירה זו רב הונא ור' יוחנן שלדעת רב הונא דוקא כשזוכרה מעצמו ר\"ל שקודם ראיית הכתב זוכר העדות מעצמו ענין העדות בכללו אלא שאינו זכור פרטי העדות עד שיראה הכתב ואחר שראה הכתב נזכר מעשה בעצמו שכך היה ונמצא שלא העיד אלא על פי מה שנזכר וכן שאף הזכירה לא באה כלה בסבת הכתב שהרי כלל העדות מיהא הוא זכור ולר' יוחנן אע\"פ שאין זוכרה מעצמו ר\"ל שקודם ראיית הכתב לא היה זכור בעדות זו כלל לא כלל ולא פרט אלא לאחר שראה מיהא זכר את הכל ומאחר שאינו מעיד אלא על פי זכירתו אע\"פ שהכתב סבה גמורה לזכירתו רשאי להעיד והלכה כר' יוחנן:",
+ "מעתה שנים שהיו עדים בדבר ואחד מהם שכח וחברו מזכירו שכך היה אם לאחר הזכרתו הוא נזכר מעצמו שכך היה מעיד על פי זכירתו אע\"פ שהזכרת חברו סבה גמורה לזכירתו ואפילו לאחר זמן רב אפילו לאחר ששים או שבעים שנה או לאחר כמה ואם הבעל דין עצמו מזכירו קודם זכירתו ואחר כך הוא נזכר בהזכרתו אין הדבר מסור לכל אלא כל שהעד כשר וצורבא מרבנן שיודע בדקדוקי דינין שבעדות מעיד שהדבר ידוע שאינו סומך על הזכרתו של בעל דין כלל אלא על פי מה שנזכר הא אחר לא שמא הבעל דין מזכירו במדה גדושה מה שאין לחוש כן בחברו עד המזכירו שאין אדם חוטא ולא לו הא מכל מקום כל שכתב זה אינו דרך מזכרת אלא שחתם כדרך שאדם חותם בשטר אע\"פ שיוצא מתחת ידי בעל דין אין כאן צורך להזכרת עדות כלל אלא דיו בהכר חתימת ידו שמשחתם ומסרו נעשה כנחקרה עדותו כמו שיתבאר:",
+ "גאוני הראשונים פירשו שמועה זו בדרך אחרת והוא מי שיש בידו עדות בקנין ונשתהא זמן מרובה ואחר כך תבעו המלוה לכתוב לו את השטר או להעיד לו בבית דין ואמר שכותב עדותו על השטר ר\"ל שחותמה לו או מעיד עליה בבית דין עד לאחר כמה שנים ואינו חושש שמא נפרעה ואע\"פ שאין זוכרה מעצמו אלא שאחרים הזכירוהו שמאחר שנזכר אין זה עד מפי עד וכן הדין לשני פירושים במי שראה מעשה אחת ונזדמן עליו לעדות על פה ואחר הראיה בא לו בעל דבר ותבעו שיכתוב לו העדות מכתב ידו לומר שראה כך וכך שכותב לו מעיד אני שראיתי כך וכך ביום פלוני ואחר כמה כשיורדין בעלי מעשה לדין ומראה לו כתב ידו רשאי להעיד עליה בבית דין אם בזה כתב ידי ובלא זכירה אם בעדות על פה ובזכירה אע\"פ שהכתב סבה לזכירתו ובתלמוד המערב ה\"ד אמרו בשמועה זו דברים שמכחם אתה צריך לפרש בדרך אחרת תלויה במחלוקת ר' ורבנן אם על כתב ידן הן מעידים אם על מנה שבשטר הם מעידים ואין הדברים נראין לענין פסק מיהא אם על כתב ידם הם מעידים אם על מנה שבשטר יתבאר ענינה למטה:",
+ "ואתה צריך לברר בשמועה זו דין מפיהם ולא מפי כתבם ואע\"פ שאין זה מקומו מצד מה שכתבנו שכל שהשטר חתום אינו קרוי מפי כתבם ודיים שיאמרו כתב ידינו מקומה ביבמות פרק ארבעה אחים דף ל\"א ע\"ב במה שאמרו שם מפני מה לא תקנו זמן בקדושין והשיבו בו משום דלא אפשר דאי נינחיה גבי דידה דילמא מחקא ליה ואי נינחיה גבי דידיה זימנין דהויא בת אחותו ומחפה עלה ואי גבי עדים אי דדכירא ליתו וליסהדו אי דכתיבי ולא דכירא מפיהם ולא מפי כתבם ושאלו בה גדולי הפוסקים אם כן זה אומר זה כתב ידו של אבא היכי סלקא השתא אפילו אמרי זה כתב ידינו בעינן עד דידעי בסהדותא וליסהדו על פה כי אמרו אחריני זהו כתבו של פלוני היאך עדותם עדות וכן שבבבא מציעא בשטר שאין בו אחריות גלגלו בה דין מפיהם ולא מפי כתבם אלמא אף בשטר נאמרה ותירצו בה שלא אמרו מפיהם ולא מפי כתבם אלא כשהשטר עדין תחת ידי עדים שאין לומר בה עדין נחקרה עדותם דהא אי בעי כבשי לה לשטרא והוי כמאן דכתיבי השתא סהדותיהו קמן אבל כל שיצא מתחת ידי בעלי דין הואיל ואין יכולין עוד לכבוש עדותן כנחקרה עדותן בבית דין הוא ולאו מהשתא מיקיימי הגדה אלא מעידים חתימת ידייהו והשתא גלוי מילתא בעלמא הוא דהיא היא חתימת ידייהו ואין כאן מפי כתבם וגדולי המפרשים מתמיהים וכי אם חתמו ונשתהא זמן מרובה בידם עד ששכחו איבטל השטר בכך ואם כן לא שבקת חיי לכל בריה אלא כל שטר שאם באו למסרה ליד בעלים יכולין למסור אף כשלא מסרוהו וזה אומר תנו שטרו ויתקיים יכולין ליתן ומתקיים עדות מפי הכתב אבל כל שטר שאין ראוי למסרו ביד הבעלים צריכין לזכור עדותם וזו היא אותה שביבמות שאין שטר זה ראוי למסרו לה שמא תמחוק הזמן והוי כעדות על פה וקצת רבותינו הצרפתים פירשו שלא נאמר על עדות בכתב שאינו עדות אלא בדבר שאין כתיבת השטר מועלת יותר מעדות על פה אבל כל שהשטר עושה בו יותר מעדות על פה כגון לטרוף לקוחות או שלא לומר פרעתי וכיוצא בזו עדות מעליא הוא שודאי חקרו בדבר וכתבו וחכמי הראשונים שבקטלונייא כתבו שלא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא כל שהעדים כותבים מעצמם שלא במצות בעלי דבר בדבר שצריך לומר כתובו ואינו עדות אבל כל שצוו בעלי דבר לכתוב בדבר הצריך לומר כתובו עדות מעליא הוא ומכל מקום כל שאין צריך לומר כתובו כצריך ואמר דמי:",
+ "וגאוני ספרד כתבו שלא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות אף מפי כתבם כשר משום נעילת דלת מידי דהוא אדרישה וחקירה ואע\"פ שכתבנו שאף לר' יוחנן שאמר אע\"פ שאין זוכרה מעצמו דוקא שיהא זכור מיהא אחר ראיית הכתב לא מטעם מפיהם ולא מפי כתבם הוא אלא שכל שאדם כותב עדותו לעצמו בפנקסו אחר שאינו צריך למסרו לבעל דין אינו מדקדק בו וסומך על הזכרת בעל דבר ומתוך כך צריך שיהא זוכרה מעצמו מיהא אחר ראיית הכתב והדברים זרים ולא עוד אלא שיש להקשות לדבריהם שהרי באלם אמרו שאני אלם דרחמנא אמר מפיהם וכו' אלמא אף בעדות של ממון דנין כן וקצת גדולי הדור מפרשים שלא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא בשהכתב תחת ידם ובאים להעיד על פה ואנו חוששים שמא אין זכורים כלל ומעידים על פי מה שרואים בכתב אבל כל שמביאין השטר לבית דין למדין הימנו ודנין על פיו הן שתצא מתחת ידי בעל דין הן בדיני ממונות הן בדיני נפשות כל שהשטר מתקיים ואין מחלקים בה בין שטר לשטר כלל אלא כל השטרות בכלל והדברים מחוורים:",
+ "מכל מקום ממה שכתבנו למדת שאין צריך לומר במי שהעדים אינם בעיר זו שבעלי דינין חלוקים שאין יכולין לשלוח עדותם בכתב כך היה שהרי זה מפי כתבם גמור הוא וכמו שאמרו בפרק קורדיקוס ע\"ח ע\"א אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד על פי הכתב דמפיהם ולא מפי כתבם ואם כן כיצד עושין בדבר זה מעידים העדים עדותם בפני בית דין שבעירם ובית דין מקבלים עדותם וכותבין ממנו שטר קבלת עדות ושולחין אותו קבלת עדות למקום שבעלי דינין לשם שזה אינו עדות אלא מעשה בית דין:"
+ ],
+ [
+ "תלי עפר שבבקעה בני אדם רגילין לקבור בהם נפליהם מפני שאין שם דרך לעבור עליו ומתוך כך אמרו שהתלוליות הסמוכות בין לעיר בין לדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות ולא כל עיר וכל דרך בכלל זה שאין מחזיקין טומאה אלא במקום שהדבר מצוי להיותה שם אלא דוקא בעיר הסמוכה לבית הקברות ובדרך בית הקברות שפעמים נשים יוצאות כדי להלך בנפליהן עד בית הקברות וכשמוצאות אותן תלוליות הן בעיר הן בדרך קוברות שם נפליהן ומתוך כך כל תלוליות שבמקומות אלו הן חדשות הן ישנות הרי הן בחזקת טומאה אבל הרחוקות חדשות טהורות והישנות טמאות שמא כבר היו קרובות ואע\"פ שספק טומאה ברשות הרבים טהור מדברי סופרים עשאוה כודאי מפני שחזקתה בכך ויש מפרשים בתל המתלקט עשרה לתוך ארבעה שהוא כרשות היחיד ואין צורך בכך ואי זו היא קרובה כל שאין שם תלולית קרובה הימנה וישנה כל שאין אדם זוכרה מתי נעשית:",
+ "המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר זה אומר כתב ידי וזה כתב ידו של חברי זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי הרי אלו נאמנין זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין שיצטרף עמהן אחר דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינן צריכין שיצטרף עמהן אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי לר\"ם הלכה כר' מאיר:",
+ "אמר המאירי הרי אלו נאמנין שהרי כל אחד יכול להעיד על של עצמו כעד אחד דעלמא ונמצאו שנים מעידים על כל כתב וכתב זה אומר זה כתב ידי ואינו מעיד על של חברו וכן זה אומר זה כתב ידי ואינו מעיד על של חבירו צריכין שיצטרף אחר על כל כתב וכתב שיהיו שני עדים על כל אחד מהם דברי ר' וחכמים אומרים אינו צריך אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי ופירשו בגמרא שמחלקתם הוא שלדברי ר' על כתב ידם הן מעידין כלומר כשמקיימין את השטר לפני בית דין באותן עדים החתומים עצמם אין כונתם לשאול להם אם ראו המעשה כמו שכתוב בשטר שאם כן היה די לנו בזה אומר כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי כמו שהיה די לנו בכך בראיית המעשה אלא שאין השאלה אלא כשאלת שאר עדים המקיימים ששואלים להם אם זה כתב ידם אם לאו הילכך צריך שנים לכל כתב כדין כל עדות ולדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים ר\"ל שכל ששואלים לעד החתום בשטר אינו אלא אם ראה המעשה אם לא וכשהעיד כל אחד על חתימת ידו הרי יש לנו שני עדים על ראיית המעשה אלא שמכל מקום אין אנו צריכין שיהיו זכורים את המעשה כלל שאם כן היה צריך שיחקרוהו בית דין אי דכיר אי לא דכיר אלא אין צורך בזכירתו כלל שאין אנו אומרים שיהא עדות זה על ראיית המעשה ממש אלא שהוא כמעיד על ראיית המעשה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שכל שהעדים אומרים כתב ידינו הוא זה אבל אין אנו זכורים הענין אינו כלום והדברים מתמיהים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ומכל מקום נראה לי שהוציאו דבר זה מתלמוד המערב הלכה ד' שרמזנו בו למעלה והוא שאמרו שם כותב אדם עדותו על השטר וכו' אמר רב הונא וכו' ואתיא רב הונא כר' ור' יוחנן כרבנן ונראה לפרש לדעתם כותב אדם עדותו שחותם בשטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים ר\"ל זהו כתב ידי לרב הונא והוא שיזכור ההלואה מעצמו בלא ראיית הכתב כר' דאמר בזה אומר זה כתב ידי צריך לצרף עמהם אחר הואיל ואינו זוכר ההלואה מעצמו ולר' יוחנן אע\"פ שאינו זוכר ההלואה מצד עצמו אלא אחר הכתב וכרבנן שמאחר שזוכר ההלואה אף מצד הכתב נאמן ומכל מקום דברים זרים הם ואף הירושלמי אפשר לפרשו בדרך אחרת כמו שכתבוה בתוספות אלא שרוב הפוסקים מחזיקים אותו כמשובש ומכל מקום לעיקר מחלקתנו הלכה כחכמים ואע\"פ שזו של חכמים הוא קולא אצל מה שכתבנו חומרא הוא אצל דבר אחר והוא בשנים החתומים על השטר ומת אחד מהם שצריכין שנים מן השוק להעיד עליו ר\"ל על כתב אותו שמת שמאחר שזה העיד על כתב ידו ובאו שני עדים וקיימו חתימת האחר דיינו אע\"פ שאין הקיום שוה אבל מכל מקום אם לא באו שני עדים על כתב זה שמת אלא שאף זה החי המעיד על כתב ידו מצטרף עם אחד שבשוק להעיד על כתב חברו אין זה כלום שמאחר שחקירת הענין כראיית המעשה כשהעיד על חתימת ידו נתקיים חצי העדות על פיו וכשמצטרף עם האחר להעיד על חתימת האחר נתקיים עוד רביע העדות על ידו ונמצא נפיק כליה ממונא נכי ריבעא על ידו של זה ואנן חצי דבר לזה וחצי דבר לזה בעינן ואפילו אם היה אחד מן השוק בא להעיד גם כן על שלו שהם שנים על כל חתימה אין זה כלום שמאחר שהוא נאמן על שלו צירופו של אחר לא מעלה ולא מוריד והרי חתימת ידו מתקיימת על פיו לבד ואלו היינו אומרים על כתב ידן הן מעידין היה החי יכול להצטרף עם אחד שבשוק להעיד על כתב ידו של חברו וכן מצטרף אותו אחר עמו להעיד על שלו שהרי אף הוא צריך לאחד שבשוק והוה ליה חצי דבר לזה וחצי דבר לזה וכבר ביארנו שהלכה כחכמים:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "שנים החתומים בשטר ומת אחד מהם שביארנו שצריכין שנים מן השוק להעיד עליו אם לא מצאו אלא אחד כיצד הן עושין כותב זה החי חתימתו על החרס לפני בית דין ובית דין מקיפין זו לזו ומקיימין זו מזו ואין צריך לשתי חתימות כענין שכתבנו בשתי שדות ושתי כתבות שמאחר שלפני בית דין חתם כהוחזק בבית דין הוא שאין זה עדות פיו ממש עד שצירופו עם אחר על כתב השני יהא עושהו נפיק נכי ריבעא אפומא דחד סהדא שמכל מקום על פי אחרים הוא מתקיים ואחר כך מצטרף הוא עם האחר להעיד על כתב חבירו וכל שכן אם באו שנים והעידו על חתימת ידו של זה החי שזה יכול להצטרף עם אחד שבשוק להעיד על כתב חברו:",
+ "זה שכתבנו שיהא כותב חתימת ידו על החרש מכל מקום יזהר שלא יכתבנה על הקלף שמא ימצאנה אחד מן הרמאים ויכתוב עליה שזה החתום חייב לו כך וכך כמה שירצה ונמצא חתם ידו יוצא תחתיה וגובה הימנו שכל שהוציא על חברו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ואע\"פ שיכול הוא לכתוב על ראש המגלה שמא לא יהא נותן אל לבו כן ומניח חלק למעלה מחתימתו והלה כותב בה מה שהוא רוצה וכשהתירו רישא דמגלתא במי שצריך לחתום על השטר הוא שחותם תחת השטר בראש השטה על דרך שלא יהא אדם יכול לכתוב על חתימתו כלום אבל זה שאינו צריך לכך לא יכניס עצמו בספיקות ויכתוב על החרס שאף כשיכתוב בדרך שאפשר לכתוב על חתימתו אין בכך כלום שכל שטר שהוא על דבר שאפשר למחוק בו בלא היכר אינו כלום ואע\"פ שגט על החרס כשר גט שאני שלא לעדות ממון נמסר ונכתב וכן מה שאמרו בקידושין כ\"ו ע\"א כתב לו על החרס שדי מכורה לך וכו' לא בשטר של ראיה הוא אלא בשטר שקונה בו והמקנה מודה שמכר אלא שטוען שאין הקנאתו הקנאה מצד שלא קנאו לא בכסף ולא בחזקה ולא בשטר מפני שהוא טוען ששטר על החרס אינו כלום ולימד ששטר הקנאה אף בשל חרס שטר הוא ובעדי מסירה ומכל מקום אם זה אינו מודה במכר אין מעמידין הלה באותו קרקע מכח אותו שטר אע\"פ שנתקיימה חתימתו ואפילו היה הכל מכתיבת המודה שלא חלקו חכמים ויש מפרשים שחתימת החרס חתימה מעליתא הוא ולא אמרו דוקא אחספא אלא שמתוך שאין דרך בכך נותן לבו על השנוי ואין זה כלום:",
+ "זה שכתבנו בהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו שגובה מנכסים בני חורין פירושו חתם ידו שאם אין כאן חתימת ידו אפילו כתב לי כל לשון ההודאה מכתב ידו הואיל ולא חתם אף אנו אומרים טופס בעלמא הוא שכתב לו וכל שחתם אפילו היה טופס ההודאה מכתיבה אחרת אין בכך כלום והודאתו הודאה וזהו חשש שכתבנו דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עלה מאי דבעי ואע\"פ שאם כן אף הוא יכול לטעון פרעתי כלהו לאו דינא גמירי וכל שכן שאין טענת שקרות מזומנת בפי הכל ויש מפרשים שבחתם ידו אינו יכול לטעון פרעתי ואין נראה כן כמו שביארנו במקומו:",
+ "עד ודיין אינן מצטרפין ודבר זה פירשוהו גדולי הרבנים בשטר שנתקיים בבית דין וכתבו בו הנפק וערער הלוה על השטר ועל ההנפק שמזוייף הוא ובא אחד מן העדים החתומים בשטר והעיד על כתב ידו וכן אחד מן הדיינין שבהנפק העיד על כתב ידו או שאמ��ו שניהם ר\"ל עד ודיין אנו חתמנו בשטר זה זה בגוף השטר וזה בהנפק ולפי דרכך למדת שאדם יכול לטעון על ההנפק כדרך שטוען על השטר וצריך לקיימו ומה שאמרו בשני של שביעית אין מעשה בית דין צריך קיום ופירשו בו רבים שמאחר שחתימת דיינין עשויה להכיר אין חוששין בה לזיוף אינו כלום וענין אותה שמועה הוא שאמר פרוזבל המקשר הדיינים חותמים מבפנים והעדים מבחוץ ואמרו לו אין מעשה בית דין צריך קיום ר\"ל שאין צריך לשתי חתימות אלא או הדיינין חותמין כדרכן מבפנים או העדים כדרכן מבחוץ כדרך תקון שטר מקשר ומה שאמרו בבבא מציעא י\"ז ע\"ב הטוען אחר מעשה בית דין לא עשה כלום כבר ביארנוה במקומה בראשון של מציעא וגדולי הפוסקים פירשוהו בתשובת שאלה ובהלכות בבא בתרא בעד שמעיד על ההלואה ודיין שמעיד שבא הדין לפניהם וחייבוהו ומכל מקום גדולי הדורות כותבין בזה שודאי מצטרפין ויש מפרשין שבא לפנינו שטר מקויים וקרא ערער על הכל ר\"ל על השטר ועל ההנפק ובא עד אחד ואמר זה כתב ידי ובא אחד מן השוק והעיד על כתב ידי עד שני והוא צריך אחד להצטרף עמו ואין לו אלא שאחד מדייני הקיום העיד שבפניו נתקיימה חתימתו ובכל אלו אין מצטרפין וכן הדין בשנים שהעידו על כתב ידו של עד ושנים על כתב ידו של דיין כך פסקוה גדולי הפוסקים ולא מצאתי מי שיחלוק בה ואע\"פ שרב יהודה ושמואל ורמי בר חמא כלם אמרו מצטרפין מכל מקום הא רבא ורב אשי דפרכוה והלכה כבתראי אלא שמכל מקום יש לפקפק בה ממה שאמרו בהלואה אחר הודאה שמצטרפת כמו שהתבאר בסנהדרין ל' ע\"ב ואע\"ג דמאי דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי ומתוך כך אני חוכך לפסוק שעד ודיין מצטרפין וכך מצאתיה לגדולי פורבינצא שכתבוה בחבוריהם באחת מדרכי הקיום כמו שיתבאר למטה אלא שמכל מקום בזו תרויהו אמנה קא מסהדי והדיין אינו מעיד על גוף המעשה כלל:"
+ ],
+ [
+ "שטר הבא לפני בית דין לקיימו אם היו הדיינין שהם שלשה מכירין חתימת העדים אין צריך שיבאו אחרים ויעידו בפניהם על חתימתם אלא הם מקיימין על פי הכרתם אע\"פ שאין כאן הגדת עדים כלל וכותבין בלשון הקיום אנחנא בי דינא במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנן קדמנא ומדאשתמודעינא חתמות ידא דפלוני ופלוני סהדי דהיא היא אשרנוה וקיימנוה כדחזי ואם אין הדיינין מכירין חתימת העדים ר\"ל שאין אחד מהם מכירן צריך שיבואו עדים ויעידו לפני שלשתם על חתימת העדים שהיא היא ולא דיים שיעידו בפני השנים ויחתום השלישי על סמך שהעידו בפני השנים אפילו שמע הוא כשהעידו בפני השנים אלא צריך שיעידו בפני שלשתם ויחתמו על פי עדותם וכותבין בלשון הקיום ומדאתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתמות ידיהו דפלוני ופלוני סהדי דהיא היא אשרנוה וקיימנוה כדחזי ומכל מקום כתבו גאוני ספרד שאין צריך שיעידו בפני שלשתם כאחד אלא אף בפני כל אחד ואחד זה שלא בפני זה שהרי שנים המכירים מעידים לפני השלישי על הדרך שאנו מבארים עכשו:",
+ "היו שנים מכירים חתימת ידי העדים והשלישי אינו מכירן מעידין השנים לפני השלישי ואחר כך חותמין השנים מצד הכרתם והשלישי מצד עדותן של השנים ולשון הקיום בזה לדעת גדולי הרבנים נעשה השלישי טפל עם השנים וחותם בלשון ומדאישתמודענא ומכל מקום בנימוקי הגאונים מצאתי בלשון קיום זה ומדאישתמודענא אנן פלוני ופלוני דייני חתמות ידא דסהדי היא היא ואסהידנא קמיה דפלוני דיינא חברין עלה דהיא היא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי נמצאת למד שאע\"פ שהשנים העידו לפני השלישי ונמצא שהם עדים נעשים הם דיינים ולמדת שהעד נעשה דיין אף כשהעיד עליו ומכל מקום בדיני נפשות כל שראה את הענין אע\"פ שלא העיד עליו אינו נעשה דיין עליה והתבאר הטעם בסנהדרין דמדחזו ליה דקטל תו לא חזו ליה זכותא ויש לך אחרת שהיא ממוצעת בין שתי אלו שאלו לא העיד על הדבר אע\"פ שראהו נעשה דיין הא כל שהעיד מיהא אינו נעשה דיין והוא עדות החדש כמו שאמרו ראוהו שלשה והם בית דין והיתה ראייתם בלילה שלא היו יכולים לקדש באותה שעה ונמצא שאי אפשר להם לקדש עד למחר ובעדות יעמדו שנים ויושיבו מחביריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקדש מקדש אלמא שאלו היו מעידין אין יכולין להיות דיינין הא כל שלא העידו אע\"פ שראו מעידין ונמצא שזו של דיני נפשות אין עד נעשה בו דיין בשום פנים וזו של קיום שטרות עד נעשה בה דיין על כל פנים וזו של עדות החדש כשאתה מעריכה אצל זו של דיני נפשות אתה אומר בה שעד נעשה דיין שהרי אע\"פ שראה את הענין נעשה דיין עליה הואיל ולא העיד מה שאין כן בדיני נפשות וכשאתה מעריכה אצל זו של קיום שטרות אתה אומר בה שאין עד נעשה דיין שהרי כל שהעידו אין נעשין בה דיינין מה שאין כן בקיום שטרות ומתוך כך כשהקשו ממנה על זו של קיום שטרות קראוה אין עד נעשה דיין וכמו שהקשו ועד נעשה דיין איתיביה ראוהו שלשה וכו' וכשהקשו ממנה על אותה של דיני נפשות קראוה עד נעשה דיין וכמו שהקשו עליה שם ואין עד נעשה דיין והא תנן ראוה שלשה וכו' והדברים מתישבים וכבר ביארנום בהרבה מקומות בחבור זה:",
+ "זה שכתבנו שהשנים מעידין לפני השלישי וחותם אין צריך שיעידו קודם שיכתבו לשון הקיום אלא אם רצו כותבין תחלה לשון הקיום ואחר כך מעידין לפניו קודם שיחתומו ואף כשאין הדיינין מכירין החתימה וסומכין לקיימה על פי הכרת עדים אחרים רשאין לכתוב הלשון קודם שיעידו ואע\"פ שהם כותבין ומדאתו לקדמנא וכו' ואסהידו וכו' ועדיין לא באו ולא העידו ומיחזי כשיקרא מכל מקום למיחזי כשיקרא לא חיישינן וכמו שאמרו בפרק הכותב דף פ\"ה ע\"א ההיא איתתא דאיחייבא שבועה ואמרה כתובו השתא זכותא דילי דלכי מישתבענא ליתבו לי ואמר רב ביבי כתובו לה והקשו והא אמר רב פפא אשרתא דדייני דכתיבא מקמי דליחזו דייני חתמות ידא דסהדי פסולה משום דמיחזי כשיקרא והשיבו ליתה לדרב פפא דאמר רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפילו מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר ואף רבנן לא פליגי עליה אלא בגט דבעינן לשמה אבל בשאר שטרות לא דהא אמ\"ר יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שיעבודו טעמא דנמחל שיעבודו הא למיחזי כשיקרא לא חיישינן ומכל מקום צריך שיעידו לפניו קודם שיחתמו השנים ומשיחתמו השנים אין מעידין לפניו לחתום עמהם ויש מפרשים הטעם שאלו הם חותמים קודם שיתברר הקיום לשלישי הרי השלישי בשעת חתימתם כמי שאינו ואין זה במותב תלתא ושמא תאמר והלא אמרו למיחזי כשיקרא לא חיישינן לא נאמר לדעתם אלא לכתיבת טופס הענין שאע\"פ שכשהם כותבין לא נעשה אין בכך כלום אבל לחתום ודאי אין לעדים או לדיינין לחתום אלא על ענין ברור ומה שאמרו בפרק הכותב כתובו לה הם מפרשים אותה בכתיבה לחודה ואף בנמחל שעבודו שדקדקו בה הא למיחזי כשיקרא לא חיישינן הם מפרשים בה שחתימתם מכל מקום על מעשה ברור היתה ועל הלואה ראשונה והרי זה ככתיבה לבד הואיל והחתימה כדין היתה וכן יש מפרשים ענינים אלו בהרבה סברות שאין להם טעם ועיקר הדברים שכל מקום שאמרו למיחזי כשיקרא לא ח��ישינן אף בחתימה וזו של פרק הכותב כתובו וחתומו לה קאמר וכן נמחל שיעבודו בשטר של עידי חתימה נאמרה אלא שכשאמרו למיחזי כשיקרא לא חיישינן דוקא בדבר שכשיודע להם מה שחתמו תהא החתימה אמת אבל זו שבכאן כל שחתמו השנים על לשון כמותב תלתא וכו' לעולם הוא שקר גמור שמכל מקום בשעה שחתמו השנים לא היו במותב תלתא לבירור הקיום אבל בכתיבת טופס הקיום כשיחתמו תהא החתימה אמת והוא שאמרו כי קיימיתו בחיני כתובו בחיני ואע\"ג דמימסרן לכו מילי בשילי משום דמיחזי כשיקרא וכן אמרו בבבא קמא דף ע' ע\"א לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי דכפריה שהרי בשני אלו לעולם הוא שקר גמור:",
+ "כל מה שכתבנו בשנים המכירין ואחד שאינו מכיר שמשחתמו אין השנים מעידין לפניו לחתום עמהם כך הדין בעצמו שאם באו אחרים ומעידים לפניו שאינו חותם ואין בזו חלוק כלל בין שיעידו השנים שבדיינין ובין שיעידו אחרים ולא הוצרכנו לכתבה אלא שראינו במקצת חבורים מחלקים ביניהם ומבלבלים את השמועה בפירושים וסברות שאין בהם שרש כלל:",
+ "זה שכתבנו בקיום שטרות שהוא מדרבנן פירושו שמן הדין לא היה לנו לחוש לזיוף שדבר שאינו מצוי אין לחוש בו והעדים שנחתמה עדותן אף בלא קיום כמי שנחקרה עדותם דמי מן הדין כמו שכתבנו למעלה ומכל מקום דוקא בשאין שם ערער הא כל שיש שם ערער ודאי צריך לברר מן התורה ויש מפרשים שאף בערער אינה אלא מדברי סופרים:",
+ "עדי הקיום ודייני הקיום צריך שלא יהיו קרובים לא ללוה ולא למלוה או לערב וכן שלא יהו קרובים זה לזה לא עד לעד ולא דיין לדיין ולא עד לדיין שהרי אפשר להיות הזמה בעדי הקיום כגון שאמרו ביום פלוני ראינוהו שחתם בפנינו אבל אפשר להיות קרובים לעדי השטר הן עדי הקיום הן דייני הקיום וכמו שאמרו נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וכו' ואע\"פ שאין זו ראיה אלא לעדים הוא הדין לדיינין ואין לחלק ביניהם בזו והטעם שעדי השטר אין בהם הזמה שאפשר שאיחרוה וכתבוה ואין הזמה לשלם ממון אלא בעדות על פה כמו שביארנו במקומו ויש מפרשין בדיעבד ומפני שקיום שטרות דרבנן ואין זה כלום:",
+ "שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא מי שאותו שטר מתקיים כנגדו ערער על אחד מהם לפסלו לומר שהוא גזלן והביא על זה שני עדים ואין עדים להכשירו אלא שני חביריו שמעידין עליו שעשה תשובה עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם אבל משחתמו עמו אין מעידין עליו שכעין נוגעין בדבר הם על שגנאי הוא להם להצטרף עם הפסולים והרי השטר פסול ואין לו תקנה אלא בקיום אחר ומכל מקום כל שעדות חבריו הוא שאינו גזלן אף בשלא חתמו אין עדותם כלום שהרי תרי ותרי נינהו והוה ליה ספק פסול ואוקי ממונא בחזקת מריה ואע\"ג דהוה לן למימר אוקי גברא אחזקיה הרי מכל מקום חזקה כנגד חזקה היא ואין מגבין בה ויש מפרשים שחזקת ממון עדיפא מחזקת הגוף בכל שהוא בריא ובריא וכל שכן בזו שכל שאתה מכשירו אתה פוסל את העדים הבאים לפסלו ואע\"פ שלענין עדות כשירים וכמו שאמרו ב\"ב דף ל\"א ע\"ב זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה כמו שביארנו במקומו ומכל מקום אתה אומר עליהם ששקר העידו הא כל שאין שם חזקת ממון היינו אומרים אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקיה וכמו שאמרו למטה אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה וכגון דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ואע\"פ שמעידין על עיקר לידתו שהיה בן גרושה וחלוצה ומה שאמרו במסכת קדושין דף ס\"ו ע\"א דאתו בתרי ואמרו אישתבאי וכו' מאי חזית דסמכת אהני דאמרי לא אישתבאי סמוך אהני וכו' אלמא כל שמעידין על עיקר לידתו שהיא בפסלות אין אומרין אוקי גברא אחזקיה חלוק יש בין תרומה ליוחסין שזו שמעמידין אותה בחזקת כשרות דוקא לתרומה אבל ליוחסין כגון זו של קדושין שבאו לפסלו מעבודה והקרבת קרבנות לא וכן כתבוה גדולי הדורות והוא עיקר אלא שבקצת חבורין חולקין בה בקצת דברים ולמדת מכל מקום בשמועה זו שכל שהעידו חביריו או אפילו אחרים שאינו גזלן אינו כלום ואם היו באים לפסלו בפגם משפחה כלומר שהוא גר או משוחרר שפסולין אף בעדות ממון כל שאין אמו של גר מישראל אף משחתמו מעידין עליו מילתא דעבידא לאיגלויי הוא ובדבר המתברר אין בו חשש שקרות הא אין לך לחלק בין חתמו ללא חתמו אלא בשחביריו מעידין שעשה תשובה ויש למדין מכאן שהגזלן אינו מוכשר אלא משהעידו עליו בתשובה ואילך שאם תאמר משעה שעשה התשובה לפי דבריהם הרי נתגלה למפרע שבשעה שחתם כשר היה ואף משחתמו כן אלא דוקא משעת העדות וכל השטרות שחתם ביני ביני פסולים ומכל מקום אין כאן הכרח שמכל מקום פגם הוא להם כשחתמו עמו עד שלא נתברר ומכל מקום אחרים מעידים עליו אף משחתמו ומוציאין ממון על פי חתימתו וגדולי הפוסקים כתבו בעד שלא חתמו מעידין לפניו וחותם ומשחתמו אין מעידין וכו' טעם אחר שלא מתורת נוגעים בעדות ואין דבריהם נראין לענין פירוש אלא שלענין פסק מיהא אין לנו:"
+ ],
+ [
+ "שלשה שישבו לקיים את השטר וקבלו עדות בשלשה דיינים ומת אחד מהם קודם שחתם והרי אי אפשר לחתום אלא השנים כיצד הם עושין כותבים במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי והרי עכשו נתברר לנו ששלשה היו וכדין נתקיים שקיום שטרות דין הוא וצריך שלשה ואע\"פ שאין כאן אלא חתימת שנים הואיל ונתברר על פי השנים שנתקיים בשלשה דיינו שאף כל שלא כתבו את הקיום אם העידו עדים שבפני בית דין נתקיים גובין בה וכל שלא כתבו כן אין מגבין בו שמא לא נתקיים אלא בשנים הא מכל מקום כל שחתמו בו שלשה אין צורך לכתוב במותב תלתא אלא שהמנהג פשוט לכתבו ויש אומרין שצריך לכתבו מפני שיש לחוש שזה שלא בפני זה חתמו והנפק דין גמור הוא וצריך שיחתמו ביחד אלא שאין פוסלין אותו בכך:",
+ "זה שכתבנו שצריך לברר ולכתוב וחד ליתוהי אפילו קראו עצמם בית דין כגון שכתבו אנחנו בי דינא אזדקיקנא אשטרא דנן דהנפק לקדמנא ומדאתו פלני ופלני ואסהידו וכו' הדין כן הואיל ואין שם חתומים אלא שנים שמא הם טעו לקרות עצמם בית דין ממה שאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו בית דין חצוף ואין הלכה כן לדעת רוב פוסקים כמו שביארנו בסנהדרין ואף לדעת הפוסקים כמותו הם מפרשים שאף שמואל מודה שאין קיום שטרות אלא בשלשה שהרי רב נחמן סובר בזו כשמואל כדאיתא בסנהדרין ה' ע\"ב והוא עצמו אמר בפרק חזקת הבתים בסוגיית שלש ארצות לחזקה דבקיום שטרות תלתא בעי וכתבו הטעם בתוספות שאם אינה אלא בשנים מאי אולמיהו מעדים החתומים בה ומכל מקום כל שקראו עצמם בית דין וכן שלשון הטופס מוכיח ששלשה היו כגון שכתבו אנחנא בי דינא איזדקיקנא אשטרא דנן דהנפק קדמנא ומדאישתמודענא חתמות ידיהו דסהדי ואסהידנא קמי חברין עלה דהיא היא וכו' וכן כל כיוצא בזה או שכתבו אמר לנא חד מיננא אי אישתמודענא לחתימות ידיהו דנסהיד עלה קמיה ואמרנא ליה דאישתמודענא ואסהידנא וכן כל כיוצא בזה כשר וכן הדין בלא מת אלא שאינו יודע לחתום או שנאנס אלא שכותבין וחד לא מצי השתא למיחתם או שכותבין האונס אם רצו:",
+ "זה שהכשרנו בחתימת השנים דוקא בקיום שטרות ודומיהן שאין חתימת הדיינין שבו באה לזכות אלא להעיד שנתקיים בפניהם והרי אם באו אותם השנים או שנים אחרים והעידו שנתקיים השטר בשלשה אע\"פ שאין שם שום קיום גובין בה כמו שכתבנו אבל בשאר מעשה בית דין הכתובים לזכות בממון כגון שטר חליטאתא ואדרכתא כל שאין שם שלשה חתומים אינו כלום שהרי אף אם יבאו שנים ויעידו שהחליטוה בית דין בשלשה אינו כלום ואחר שאותו שטר בא לזכות צריך שיחתמו שלשה ושתתקיים חתימת השלשה וכל שאין חתימת שלשתם מתקיימת אין גובין בה וכן כתבוה גאוני ספרד והביאוה ממעשה דרבה בר שילא האמור בפרק הנושא דף ק\"ד ע\"ב שפסלו האדרכתא כשלא נכתב בה אישתמודענא וכו' ולא אמרו למרי אדרכתא אייתי ראיה דהני ניכסי דמיתנא אינון אלמא שאף אם היה מביא עדים בכך הואיל ואדרכתא גופה לאו שפיר כתיבא אין גובה בה שגוף האדרכתא הוא המזכה והרי אין גופה כלום ומכל מקום בתלמוד המערב סנהדרין פ\"ה ה\"ה ראיתי שלשה שדנו ומת אחד מהם חותמין בשנים וכותבין אע\"פ שחתמנו בשנים בשלשה דננו וגדולי פורבינצא כתבו בחבוריהם שכל שכתוב בו במותב תלתא וחתמו בו שלשה ונתקיימה חתימת השנים גובין בה וכן נראה שהרי זה כשנים שהעידו שנתקיימה בשלשה:",
+ "כל שהשטר מתקיים בבית דין ראוי להם לכתוב הדרך שנתקיים בו ומכל מקום אם לא כתבו הדרך שנתקיים בו כל שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא ואיתקיים שטרא דנא קדמנא כדחזי דיו שאין חוששין לבית דין טועין:",
+ "ושמנה דרכים כתבו הגאונים בענין הקיום הראשון שהעדים עצמן מעידים על כתב ידן בפני בית דין והם כותבים בדרך זה אנחנא בי דינא במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנן קדמנא דסהדוהי פלוני ופלוני ומדאתו פלני ופלני הנזכרים ואסהיד כל חד וחד אחתמות ידיה דהיא היא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי והרי הוא מאושר ומקויים השני שאחרים מקיימין את הכתב וכותבין בה ומדאתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתמות ידיהו דפלוני ופלוני דהיא היא וכו' ואם שנים מעידים באחד ושנים באחר אף הם כותבים את הענין כמו שהוא השלישי כתב ידם יוצא ממקום אחר אם משטר אחר שהוחזק בבית דין אם משני שטרות וכותבין בה ומדהנפקו הנהו תרין שטרי או שטרא חד דאיתחזק בבי דינא דהוו חתימי עלה אילין סהדיא גופיהו ואקיפנא לה בהדי חתמות ידיהו דבהדין שטרא ואישתמודענא דהיא היא אשרנוהו וכו' הרביעי שהעדים החתומים קיימין ואין יודעין לא לקרות ולא לכתוב אלא שבשעה שחתמו קרעו להם נייר חלק שצריך לקבל עדותם על פה ומקיימין אותו וכותבין בו הנפק וכו' ומדאתו קדמנא סהדיא דחתימי בגוה ובדיקנא להו ולא הוו ידעין למיקרי ואסהידו בפומיהו אמילתא דכתיבא בשטרא דנן ואיכוון סהדותיהו בהדי מאי דכתיב בשטרא אשרנוהו וכו' החמשי לדעת החוכך לומר שעד ודיין מצטרפין וכותבין ומדאתא חד סהדא או פלוני סהדא דחתים בשטרא ואסהיד אחתמות ידיה ואתא פלוני דיינא דחתים באשרתא ואסהיד כל חד וחד אחתמות ידיה דהיא היא וכו' הששי שמת אחד מהם וחברו מצטרף עם אחד שבשוק להעיד עליו שצריך לכתוב חתימת ידו בפני בית דין לקיימה משם וכותבין הענין בנסח זה אנחנא דייני דחתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנן קדמנא דחד מסהדוהי ליתוהי ואידך סהדא איתיה קדמנא ומדכתב הדין סהדא דקדמנא חתמות ידיה אחספא קדמנא ואקיפנא לה בהדי חתמות ידיה דשטרא וקיימנא לה ובתר דנא אסהיד הוא ופלוני בהדיה אחתמות ידי�� דאידך סהדא דהיא היא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי השביעי שהבית דין מכירין חתימת ידי העדים וכותבין בה ומדאישתמודענא חתמות ידיהון וכו' השמיני שהשנים מכירין והשלישי אינו מכיר והעידו לפניו וכותבין ומדאישתמודענא אנחנא פלוני ופלוני חתמות ידיהו וכו' ואסהידנא עליה קמיה דפלוני חברין וכו':",
+ "וכל שאין בשטר חלק לקיים בו מלפף בו קלף אחר וכותב בה וקיומיה מלפף בגוויה וכותב בה סימן מובהק:",
+ "ובתלמוד המערב גיטין פ\"ט ה\"ז אמרו שצריך לכתוב בקיום במקום פלוני ובמעמד פלוני:",
+ "עדים החתומים שאמרו אין זה כתב ידינו ואחרים אמרו כתב ידם הוא מקיימין אותה על פי האחרים וכן התבאר בתלמוד המערב ה\"ג ומכל מקום אם אמרו דומה זה לכתב ידינו אבל מעולם לא חתמנו בזה וודאי כתב ידינו הוא שנזדייף דנין בה להחמיר:",
+ "גדולי פורבינצא כתבו בחבוריהם שכל שהעדים מכירין בשמו של עד שהוא כתב ידו אע\"פ שאין מכירין בשמו של אביו בן קיום הוא הואיל ומכל מקום מכירין כתיבת ידו בשמו ודאי הוא הוא שכתב והוא שאמרו בתלמוד המערב גיטין פ\"ט ה\"ח רב הושעיא חתים ע' ורב חסדא ס' למדנו שבאות אחת ניכרת החתימה ויש חוככים לומר כן אף בשמכירין כתב האב עם תיבת בן ר\"ל אע\"פ שאין מכירין כתיבת ידו בשמו אלא במלת הבן ובשם האב ר\"ל בן פלוני שכל שמכיר שהוא חתם בשתי מלות ר\"ל בן פלוני והוא בן אותו הפלוני ודאי הוא הוא שחתם ודברים אלו מכל מקום אין מסורות לכל אדם אלא לדיינין מובהקין ויודעין בדיני עדות:",
+ "המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת אם משנשאת באו העדים הרי זו לא תצא אמר הר\"ם אם משנשאת ירצה בו אם משהתירוה להנשא הרי זה לא תצא מהתירה ואפי' באו עדים שנשבית אולם אם באו עדים שנטמאת אפי' היו לה כמה בנים תצא ואם אמרה אשת איש אני ואחר זמן אמרה פנויה אני ואמנם אמרתי אשת איש מפני כך וכך הנה אם היה דבורה נאות ונותנת פנים לדבורה הראשון נאמנת כאשר לא היו שם עדים:",
+ "אמר המאירי פירוש אשה שלא הרגשנו בה שום חזקת אישות כגון שהיתה בחזקת פנויה או שבאה ממקום אחר ולא ראינו בעל הולך ובא עמה ואף עכשיו אין גט יוצא מתחת ידה ובאה לפני בית דין ואמרה נתקדשתי אלא שנתגרשתי נאמנת ומותרת לינשא לכתחלה לישראל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל אם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת רוצה אני לינשא שגרושה אני אין מתירין אותה לינשא אלא שאם נשאת אין מוציאין אותה וכן האשה שאמרה נשביתי לבין הגוים וסתם שבאים מתעללים בשבויות שלהם אלא שהיא אומרת טהורה אני ר\"ל שלא התעלל בי נאמנת ומותרת לכהן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ויתבאר בגמרא שאפילו היה שם עד אחד שהיא שבויה הא אם נודע על ידי עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת עד שיעיד לה אחר שהיא טהורה כמו שיתבאר ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא ופירשו בגמרא לא סוף דבר משנשאת אלא אף משהתירוה לינשא ר\"ל שכל שבאה ואמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה אע\"פ שבאו עדים אחר כן שנשבית אין מוציאין אותה מהיתירה הראשון ונחלקו בגמרא אם נאמר כן דוקא בשבויה ומשום דבשבויה הקלו או שמא אף באשת איש ר\"ל שאם אמרה אשת איש הייתי וגרושה אני והתירוה לינשא ואחר כך באו עדים שנשואה היא אם נאמר בה גם כן שלא נוציאה מחזקת היתרה ופסקו בה גדולי הדורות שאף באשת איש כן כל שהתרנוה אין מוציאין אותה מחזקת התירה וגאוני ספרד פסקו בה דוקא בשבויה ובגמרא נרחיב בה את הדברים בע\"ה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:",
+ "כבר ביארנו בדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר האמור בכתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו שהם נאמנים ודוקא בתוך כדי דבור אבל באשת איש הייתי שחזרה ואמרה גרושה אני אף לאחר זמן נאמנת וכן בנשביתי אפילו אם לאחר זמן אמרה טהורה אני וכן בשדה אם אמר של אביך היתה ולאחר זמן חזר ואמר לקחתיה ממנו נאמן כמו שאמרו בפרק אחרון ההוא דעשאה סימן לאחר שכיב ואוקים אפטרופא אתא לקמיה דאביי אמר ליה תנן עשאה סימן לאחר איבד את זכותו אמר ליה אי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה טעין תלם אחד עשיתי לו סימן אמר ליה שפיר קאמרת דאמ\"ר יוחנן אם טען ואמר תלם אחד עשיתי לו סימן נאמן זיל והב ליה מיהת תלם אחד הוה איבא עליה דבבא דדיקלי אמר ליה אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתי ממנו אמר ליה שפיר קאמרת דאמ\"ר יוחנן אם טען ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן ופירשו בה גדולי הרבנים מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר שרוב חזקתו של מחזיק אינה אלא על ידו של עורר שעשה סימן אלמא שאף לאחר זמן כן כמו שכתבנו והטעם בכלם מפני שאין אנו מצריכין לתוך כדי דבור אלא מטעם חוזר ומגיד ואין דין חוזר ומגיד נאמר בבעל דבר אלא בעדים:",
+ "האב נאמן לאסר את בתו קטנה או נערה ולומר קדשתיה שהרי מכל מקום בידו לקדשה כמו שיתבאר:",
+ "היבם אינו נדון במלקות ומאה כסף בהוצאת שם רע שעל קדושי אחיו ר\"ל שאם כנס את יבמתו מן האירוסין וטוען שלא מצא בה בתולים והביא עדים שזינתה תחת אחיו משנתארסה ונמצאו זוממין פטור מן המלקות ומן התשלומין כמו שיתבאר במסכתא זו:",
+ "כל מה שביארנו במשנתנו בדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר שנאמן אף לאחר זמן פירושו כשאין דבור אחרון שלה פוסל את הראשון אבל כל שדבור אחרון שלה פוסל את הראשון אינה נאמנת אלא בתוך כדי דבור הא לאחר זמן לא ומכל מקום אם נתנה אמתלא לדבריה על שהיתה מעמדת עצמה תחלה בחזקת איסור נאמנת כיצד אמרה אשת איש אני כלומר שעכשו אני אשת איש אם חזרה תוך כדי דבור ואמרה פנויה אני נאמנת שכל תוך כדי דבור כדבור חוץ מע\"ז ומגדף ומקדש ומגרש אבל אם לאחר שיעור זה אמרה פנויה אני והדבר ידוע שלא על צד אלמנות וגירושין אומרת כן שאף היא לפנינו היתה כל אותה שעה או אף לאחר כמה אלא שנתברר שלא נתאלמנה או נתגרשה אחר כן או שאף היא אומרת פנויה אני כלומר ואיני אשת איש כמו שאמרתי אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה כלומר זו שהייתי אומרת אשת איש אני מטעם זה הייתי אומרת כן נאמנת ומעשה באחת שאמרה מקדשת אני ולימים קדשה עצמה ואמרו לה חכמים מה ראית אמרה להם תחלה היו קופצים עלי בני אדם שאינן מהוגנים לי אמרתי להם מקדשת אני עכשו שבאו לי בני אדם המהוגנין לי עמדתי וקדשתי את עצמי והעלוה לפני חכמים באושא ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומכל מקום כל שלא אמרה אשת איש אני אלא אומן איש הייתי וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת בלא אמתלא שהרי אף כשהחזיקה עצמה באישות לא החזיקה עצמה באיסור שהרי לא אמרה אלא הייתי ושמא לא אמרה הייתי אלא לאפוק�� השתא:",
+ "אף אשה שאמרה לבעלה נדה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ובתלמוד המערב הלכה ה' אמרו שמואל בעא מיזדקקא לאינתתיה אמרה ליה טמאה אני בתר הכי חזרה ואמרה לו טהורה אני אמר לה איתתם טמאה סימרון טהורה פירוש איתתם היום ופירוש סימרון פתאום כל כך אמרה ליה לית בחיילי ההיא שעתא כלומר מצטערת הייתי בחולי ונמנעתי ומכל מקום טהורה אני וכן בכל צד אמתלא ומכל מקום אם הוחזקה נדה בשכנותיה על ידי לבישת בגדי נדות אע\"פ שאם אמרה ספרתי וטבלתי נאמנת אם אמרה לא נטמאתי יראה שאינה נאמנת אף באמתלא שהרי משהוחזקה הויא ליה כודאי נדה ללקות עליה כמו שיתבאר בפרק המדיר ואין דרך לעשות מעשה המחזיקה בנדה משום אמתלא וכן כתבוה גדולי הדור אלא שנראה לי שהכל לפי חזק האמתלא ואף זו של שמואל שנאמר עליו כאן אפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה יראה שסבת מניעתו מצד שהאמתלא היתה חלושה בעיניו שאין האשה נמנעת מלומר לבעלה לית אנא בחיילי והוה לה למימר הכי מעיקרא אבל באמתלא חזקה לא היה נמנע:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במקומו שכל חטא שחייבין על שגגתו חטאת קבועה חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי בכל מקום שהאיסור נקבע לשם כגון שהיו שם חתכת חלב וחתכת שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע אם חלב אכל או שומן אכל אבל אם לא היתה שם אלא חתכה אחת והיא ספק חלב ספק שומן ואכלה אין כאן אשם תלוי שאין שם איסור קבוע בודאי מעתה אשה שהוחזקה באשת איש ובאו שנים ואמרו מת בעלה או נתגרשה ובאו שנים אחרים קודם שנשאת ואמרו לא מת או לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ולא סוף דבר בשבאו עדים שלא מת קודם שלא נשאת שיש לקנסה אלא אף בשנשאת קודם שבאו עדים שהרי אף הוא והיא בביאתן שקודם ביאת עדים שניים חייבין אשם תלוי שהרי הואיל ואשת איש בודאי היתה הרי נקבע האיסור אבל בביאות שאחר עדים שניים אין בהם אשם תלוי שהרי מזיד בספק אשת איש הוא אלא שמכל מקום אסור לו לבעול על אותו ספק ומכל מקום אם נשאת לאחד מן העדים שהעידו שמת בעלה או שנתגרשה הוא פטור מאשם תלוי שהרי ברור לו שמת או שנתגרשה ואע\"פ שאמרו יבמות דף כ\"ה ע\"א מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו הכא שאני שיש אחר עמו ואין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד והיא חייבת ומתוך כך תצא ואם היתה אף היא אומרת בריא לי שמת או שנתגרשתי אע\"פ שאינה מבררת לנו היאך הדבר ברור לה אין כאן אשם כלל ולא תצא אפילו באו עדים ואחר כך נשאת כרבנן שאין באים עליה משום קנס ואפילו פירשה על אי זה צד היא בריאה בכך ואינה טענה בריאה כל כך הואיל ואין לבה נוקפה לא תצא והוא שפירשו גדולי הרבנים בריא לי שמת שאלו היה קיים היה בא ואין צריך לומר אם טוענת בריא לי שמת או שהזימה או הכחישה עדותם ואע\"פ שאין עדי נשים צריכים דרישה וחקירה כל שהוכחשו מיהא אין עדותם עדות ומכל מקום יש מפרשים שאף כשהבא עליה יודע הספק יש בו אשם אע\"פ שהוא מזיד בספק אשת איש והם מפרשים הבא עליה באשם תלוי אף בביאות שאחר עדים שניים ומאחר שביאותיו עדין באשם תלוי היאך אתה אומר מכאן ולהבא לא תצא ואין הדברים נראין:",
+ "זה שכתבנו בנתגרשה שכל שנשאת לאחד מעדיה לא תצא פירושו בשאמרו שמכמה ימים נתגרשה ואבד הגט אבל אם אמרו עכשו נתגרשה ועברה ונשאת תוך שלשה הואיל ואפשר הדבר לברר כשנאמר לה אחוי גיטיך ואינה יכולה להראותו אפילו נשאת לאחד מעידיה תצא הואיל ויש כאן עדים מכחישים ואע\"פ שהיא אומרת גרשתני שאע\"פ שאמרו האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה דוקא בשאין עמה עדים אבל כל שיש עמה עדים שסומכין את דבריה מעיזה ומעיזה היא כל שמכמה ימים לא תצא אע\"פ שיכולה להכחישו ולהעיז בטענת גרשתני והיה לנו לומר שלא תהא נאמנת שסומכת היא על כך אינו כן ובעדי מיתה מיהא אין לחלק בין עכשו מת למכמה ימים מת שהרי בעכשו מת אין לנו בה בכדי לברר שאפשר שיאמרו טבע בנהר או אכלו ארי והילכך לא תצא אלא שמפרישין אותה ממנו עד שלשה חדשים הא מכל מקום כל שאפשר לברר ולא בררה הדין בה כן וכן בגט כל שניכרת סבה אחת המוכחת שאבד הגט אף לשעתה לא תצא:",
+ "כל מה שכתבנו הוא כשבאו שנים כנגד שנים אבל אם בא עד אחד ואמר מת או נתגרשה ואחד אומר לא מת ולא נתגרשה בזו יש לחלק בין גירושין למיתה שבאחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה שניהם מעידים באשת איש וזה שהמעיד שהיא גרושה אחד במקום שנים ולא תנשא ואם נשאת ואף לעד שהעיד לה תצא וזו אתה מפרשה אף בשלא הוחזקה באשת איש אלא שהיא מודה שאם הוחזקה אף בשלא בא עד אחד לומר שלא נתגרשה אין זה האומר נתגרשה נאמן כלל אחד אומר מת ואחד אומר לא מת אף זו ביאתה באשם תלוי ומתוך כך תצא הא אם נשאת לזה שהעיד שמת ואף היא אומרת בריא לי לא תצא:",
+ "כל מה שכתבנו הוא כשבאין כאחד אבל אם באו אלו אחר אלו כל שהם שנים ושנים אין בו חלוק וכן אחד כנגד אחד בנתגרשה אבל אחד כנגד אחד במת ובלא מת כל שבא תחלה זה שהעיד שמת והתירוה לינשא על פיו כשבא אחר כן עד שני לומר לא מת לא תצא מהיתירה הראשון ותנשא שעד אחד בעדות אשה כשני עדים ואין דבריו של אחד במקום שנים ומכל מקום אם באו שנים ואמרו לא מת תצא:",
+ "לענין ביאור אתה למד ממה שכתבנו שבשנים כנגד שנים אנו פוסקים כתנא קמא של בריתא וכרב אשי ואין בהם חלוק בין מיתה לגירושין ונמצאו דברי רבא נדחין ובעד אחד אנו פוסקים כאביי בנתגרשה אבל במיתה אין אנו פוסקין כאביי אלא כל שבאו כאחד תצא אלא אם כן נשאת לאחד מעדיה וכן פסקוה גדולי המחברים ויש פוסקים בעד אחד כאביי שלא תצא אפילו באו כאחד ואף בנשאת לאחר ולכתחלה מיהא לא תנשא משום לזות שפתים ומכל מקום אע\"פ שנדחו דבריו של רבא נשאר לנו מהם בטענת גרשתני שכל שיש עדים מסייעים לדבריה מעיזה ומעיזה ומכל מקום יש מדקדקים ממנה שכל שאין עדים מסייעים לה שנאמנת בגרשתני אע\"פ שלא אמרו כן אלא בפניו כל שנשאת קודם שתאמר כן בפניו נאמנת כל שאומרת כן אחר כן בפניו ולא תצא ואין אומרין מעיזה היא כדי שלא תתקלקל דהא סתמא קאמר כל שאין לה עדים אינה מעיזה ונאמנת אע\"פ שאינה אומרת כן אלא לאחר נשואין אבל אחרוני הגאונים שבספרד כתבו שסוגיא זו אינה אלא לדעת האומר בטענת גרשתני שאף שלא בפניו נאמנת שהרי אף בזו חזקה אינה מעיזה דמירתתא שמא יבוא ויכחישנה אבל לדעת האומר שאינה נאמנת כן אלא בפניו כל שנשאת קודם שאמרה כן בפניו כשהבעל בא ומכחישה מעיזה ומעיזה חדא דכיון דנשאת אזלה לה כסופא דבעל ראשון לגמרי ועוד שחשש קלקולה מביאה להעיז ואע\"פ שהדברים זרים להעמיד סוגיא זו לדעת האומר דאף שלא בפניו מהימנא כך יראה מתירוצו של רבא לדעת ר' יוחנן במה שאמר גירושיו יכולה מכחישתו משמע שכל שכשיבא הבעל ויערער מעיזה להכחישו כך כשלא בא אינה נאמנת דלא מירתתא דילמא אתי וכל שכשיבא אינה יכולה מכחישתו אף שלא בפניו נאמנת דמירתתא דילמא אתי ומשמע דהיכא דליכא עדים דמסייעי לה אע\"ג דנשאת מהימנא דשלא בפניו נמי מהימנא אבל לדידן דפסקינן דשלא בפניו לא מהימנא דמעיזה ומעיזה כל שנשאת מיהא מעיזה אף בפניו דאי לאו הכי שלא בפניו אמאי לא מהימנא ואע\"פ שהדברים נראין לענין סברא בפירוש הסוגיא מיהא דברים נדחקים הם והם מוכיחים יותר כפירוש ראשון ויש מפרשים שכל שבידיעתו כבפניו הוא וכל שכן אם שולחת לו לומר כן וכל שכן אם ראינוהו מתחבא להזהר מזה ויש לנו כיוצא בה המדיר את חברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו שפירשו בו רבים בידיעתו כמו שיתבאר במקומו ויש לקצת בעלי חדושין ופירושין בלבולין הרבה בסוגיא זו וכשתעריך לשון הסוגיא על מה שכתבנו אתה מוצא הדברים מתישבים על אפניהם:",
+ "אע\"פ שכתבנו בספק גירושין שיש בו אשם תלוי בספק קדושין אין בו אשם תלוי שהרי אין כאן קביעות איסור ומכל מקום שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה לא תנשא ואם נשאת תצא שאפשר שנתקדשה פעם אחרת ואע\"פ שהיא בחזקת פנויה וכמו שאמרו בשלישי של יבמות ל\"א ע\"א קיימי עדים דאמרי קרוב לערוה הוי ואת אומרת תתיבם צרת ערוה ואף בזו קיימי עדים דאמרי נתקדשה ואת אמרת לא תצא ואע\"פ שהקשו שם ודילמא ספיקא דרבנן הוא דאוקי תרי להדי תרי ואיתתא אחזקה כבר נדחית ומכל מקום אם על דבר אחד הם מעידים שאלו אומרין לקדושין נתנם ואלו אומרים לא כי אם נשאת לא תצא:"
+ ],
+ [
+ "עד אחד אומר נתקדשה ר\"ל בפני שנים והלכו להם ובמקום שאין היא מכחישתו כגון שאומר שכך וכך היה וקדושין הם ואחד אומר לא נתקדשה כלומר שלא היו קדושין לא תנשא לכתחלה משום לזות שפתים ואם נשאת לא תצא שהרי שניהם בפנויה העידו ואין דבריו של אחד במקום שנים ואם היא מכחישתו תנשא לכתחלה שמא תאמר ואפילו ליכא דמסהיד לא נתקדשה לאו הכי הוא והרי עד אחד בהכחשה אינו כלום ודאי כך ומתוך כך פירשנוה בשותקת או שלא העיד בפניה הא כל שהכחישה אף בליכא דמסהיד לא נתקדשה אינו כלום וכל שכן כי איכא סהדא דמסהיד לא נתקדשה והיא מכחשת וגדולי המחברים סתמו בזו את הדברים והוא שהם כתבו אמר עד אחד מקדשת היא והיא מכחשת מותרת אחד אומר מקדשת ואחד אומר אינה מקדשת לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי ואם היא מכחשת למה לא תנשא מי גרע כי איכא חד דאמר לא נתקדשה מדליכא כלל אלא שכבר הגיהו עליהם גדולי המגיהים ופירשוה כמו שפירשנו שכל שהיא מכחשת מותרת אפילו כי ליכא סהדא דמסהיד לא נתקדשה וכל שכן כי איכא חד דמסהיד והילכך כל שהיא מכחשת אין צורך לעד אחד שיעיד שלא נתקדשה ואפשר שדעת גדולי המחברים דכי איכא חד סהדא דמסייע לה מעיזה ומשום הכי לא תנשא לכתחלה הא כי ליכא סהדא דמסייע לה אינה מעיזה כל כך וקושטא קא אמרה ואפשר לפרש אף במכחישתו אי לאו סהדא דאמר לא נתקדשה נאמן שלא אמרו על עד אחד בהכחשה שאינו נאמן אלא לגבי אותו שמכחישתו הא לגבי אחר נאמן והילכך לגבי דידה הוא דלא מהימן אי מכחשא ליה הא לגבי אחריני מהימן ואם כן לגבי אותו שרוצה לנשאה נאמן וכופין אותו להוציאה אי לאו האי סהדא דמסהיד לא נתקדשה וכן דעת גדולי הדורות שלפנינו לפי מה שראיתי בחדושי ותיקים שבתלמידיהם ואף הם עצמם רמזוה בשלישי של קדושין:",
+ "שנים אומרין ראינוה שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה הרי זו מקדשת גמורה שעדות זו של לא ראינוה אינה ראיה ואפילו היו דרים באותה חצר שהדברים מוכיחים שאלו היה כך היו רואים אינו כלום שבני אדם עשויים הם לקדש בצנעה ואם נשאת לאחר תצא ומכל מקום אם נפסלו הראשונים וחזרו הללו ואמרו שראו אין נאמנין שאין חוזרים ומגידים וכך כתבו גאוני ספרד בעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אלא שלא ראו וחזרו והעידו שראו אין נאמנין שנים אומרים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתגרשה לא תנשא לכתחלה אחר שאף הם באותה חצר משום לזות שפתים ומכל מקום אם נשאת לא תצא שאף בגירושין אפשר שגירש בצנעה:",
+ "זה שכתבנו בלא ראינוה שאינה ראיה אף בכל הדברים כן ואף בדרים שם כמו שכתבנו ומכל מקום אם אמרו אנו היינו באותו מעמד באותה שעה והרגשנו בדבר ליתן לב על הענין ולא ראינו שם דבר זה הסכימו הגאונים שהוא ראיה ונעשה מעשה על ידם בשכיב מרע שצוה והיו עדים שצוה ליתן כך וכך לפלוני ובאו אחרים ואמרו אנו היינו שם בשעת הצואה והיינו נותנים לב על הענין ולא שמענו בדבר זה מעולם ודנו בה כשתי כתי עדים המכחישות זו את זו וכן לכל כיוצא בזה:",
+ "כבר ביארנו במשנה במה שאמרו בה אם משנשאת באו עדים לא תצא שלא סוף דבר נשאת ממש אלא אפילו התירוה לינשא ומכל מקום ביארנו שבסוגיא זו נחלקו אם דוקא בשבויה והוא שאמרו רבה בר אבוה מתני לה אסופא משום דבשבויה הקלו הא רישא לא אם אף באשת איש והוא שאמרו רב אושעיא מתני לה ארישא וכל שכן אסופא וגדולי האחרונים שבספרד דחו זו של ר' אושעיא מפני שלמסקנת סוגיא זו רב אושעיא סבירא ליה שדברי רב המנונא במה שאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה בין בפניו בין שלא בפניו נאמרה וודאי הלכה שלא נאמרה אלא בפניו כמו שאמרוה פרק המגרש פ\"ט ע\"ב וכן הלשון מוכיח שנאמר בה שאמרה לבעלה ואם כן הלכה כרבה בר אבוה ועוד חזקו את דבריהם מצד שרבה בר אבוה בתרא הוא לגבי ר' אושעיא ואף סתם מתניתין מוכחת כן שלא הזכיר אם משנשאת וכו' אלא בשבויה ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר ואף גדולי המחברים לא הביאו דבר זה בגרושה והביאוה בשבויה ואם כן באשת איש הייתי וגרושה אני כל שבאו עדים אחר שהותרה אפילו נשאת מוציאין אותה שהרי גופה של משנה ר\"ל אם משנשאת וכו' שנויה אשבויה ולא אאשת איש וכל שכן שאם לא נשאת אלא שהותרה מוציאין אותה מחזקת היתרה אע\"פ שכבר אמרה גרושה אני וכן שעדיין אומרת גרשני בעלי שכל שלא בפניו מעיזה ולא עוד אלא שלדבריהם מכיון שנשאת על פי מה שהעיזה שלא בפניו אף אם אמרה אחר כן בפני הבעל גרשתני אינה נאמנת שמאחר שנשאת אזל ליה כסופא די לה מבעל ראשון ועוד שעל כל פנים מכינה עצמה להעיז כדי שלא תתקלקל כמו שכתבנוה בשמם למעלה אלא שקצת מפרשים חולקים לומר שכל שאמרה לפניו גירשתני אף לאחר שנשאת שלא בפניו נאמנת כמו שביארנו למעלה אלא שמכל מקום לעיקר מה שפסקו כרבה בר אבוה אני תמה שהרי בתלמוד המערב הלכה ה' שנאוה בהדיא בין ארישא בין אסופא ולא עוד אלא שרבים שנאוה ברישא והוא שאמרו שם האשה שאמרה אשת איש הייתי וכו' תני אם משנשאת באו עדים לא תצא רב הונא ור' חנינא תרויהון אומרין לא סוף דבר משנשאת אלא משהתירוה לינשא וכו' ולא עוד אלא שעשו בה מעשה במקום שיצא קול שיבואו עדים ולא חששו לביאתם והוא שאמרו שם בהדיא חדא איתת אתת לגבי ר' יוחנן אמרה לו אשת איש הייתי וגרושה אני והתירה מן דנפקית אמרין ליה הרי עדיה בלוד כלומר שיצא קול בכך אמר כך אנו אומרין אפילו עדיה בקנטסטין תמתין פירוש בתמיהה ומה לי אם יצא קול בכך הואיל ומכל מקום היא קדמה לומר כן קודם שיבואו ושכבר הותרה קודם ביאתם וכי אלו היו אומרין שיש עדים בקנטסטין שהוא מקום רחוק הרבה נמתין לה מלהתירה כך אפילו במקום קרוב אין נמנעין מלהתירה ואין ביאתם שאחר היתרה מעלה או מורידה כלל וכן פירשוהו מגדולי הרבנים שבנרבונא בפירוש ירושלמי שלהם ומעתה הרי דברי תלמוד המערב כר' אושעיא לגמרי וכן שהוזכרה בה בלשון רבים וכן שעשו בה מעשה ומהיכן לנו לדחות כל זה במקום שאין הבבלי חולק בה וחזרתי ובדקתי עד שמצאתי לגדולי הדורות בחבור השלמה שלהם שפסקו להדיא כר' אושעיא והנאני הדבר ואף לאחר כמה נזדמנו לידי תשובות הגאונים נ\"ע ומצאתי בהם כן להדיא ואע\"פ שדברי ר' אושעיא נתלו בסוגיא זו בשיפרש דברי רב המנונא אף שלא בפניו ואנו לא פסקנוה אלא בפניו תדע שרבים פוסקים אף שלא בפניו שאף שלא בפניו אלמלא שהיא אומרת אמת יודעת היא שיבא ויערער ותצטרך להעיז בפניו ומכל מקום אנו פוסקין דדוקא בפניו ואף לקצת תלמידיהם של גדולי הדורות ראיתי שכתבו בשמם דדוקא בפניו ואע\"פ שהם פוסקים כר' אושעיא ומתוך כך יראה לי עקר הדברים שאע\"פ שבסוגיא זו נתלו דברי ר' אושעיא בשיפרש דבריו של רב המנונא אף שלא בפניו לא לגמרי אלא לענין משנתנו כלומר דר' אושעיא סבירא ליה שדברי רב המנונא דמתניתין מיהא אפילו שלא בפניו אע\"פ שבעלמא דוקא בפניו וכן הדין נותן שמשנתנו בחזקת פנויה קיימא ומאחר שהיא בחזקת פנויה ראוי שתאמן בכך אף שלא בפניו ושתועיל בה חזקת שאינה מעיזה אף שלא בפניו אבל דברי רב המנונא שנאמרו באשת איש גמורה וידועה בכך דייני שתועילנה חזקה זו בפניו:",
+ "ולענין גופה של שמועת רב המנונא מיהא הרבה מערערים עליה שלא לפסוק כמותו כלל באשת איש מפני שהדבר בעצמו זר אצלם וקשה להם מפני שאם כן אלא הנחת בת יושבת תחת בעלה ומתוך כך דוחים אותה לגמרי ואם משום דפריך מינה תלמודא הרי מצינו כיוצא בה וכמו שאמרו למעלה והא אמר רב פפא האי אשרתא דדייני וכו' ואין הלכה כן כמו שביארנו וכן ראיתיה לקצת רבני אשכנז שנשאו ונתנו עמנו בה אלא שאין ספק שהלכה רווחת היא בלא שום פקפוק ובכל מקום תלמוד ערוך בידינו לפסוק כרב המנונא מטעם שכתבנו דהא פריך מינה להדיא בפרק התקבל ס\"ד ע\"ב ובפרק האשה שלום קט\"ז ע\"א ומה שהשיבו בה שמצינו כיוצא בה זהו במאי דפריך מינה וסוגיין בעלמא דלא כוותיה ובכל כי הא לא חיישינן לפירכא דידהו שאינו אלא כמי שאומר הניחא למאן דאמר הכי הא למאן דאמר וכו' וזו של אישרתא ממין זה שהרי בזה חששו לשיקרא וקיימא לן למיחזי כשיקרא לא חיישינן וכן מה שהקשו בראש הפרק דכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי ומשמע דהולכין בממון אחר הרוב והדבר ידוע שאין הולכין בממון אחר הרוב וכן מה שאמרו בשני של קדושין נ\"א ע\"א אלימא דאמר להו כלכם את וחמור הוא כלומר ולא קנה והדבר ידוע באת וחמור שקנה וכן הרבה אבל פירכא דרב המנונא לא אשכחן בה סוגיא דלא כוותיה ובסוף נדרים צ\"א ע\"א מצינו רב משרשיא שסובר כרבי המנונא רבים הם אצל רבא ואע\"פ שהקשו ממשנה אחרונה לרבא כבר תירצוה בתירוץ שהוא דבר אמתי כמו שהתבאר אותו ענין ביבמות וכן בסוגיא זו כלהו אית להו דרב המנונא ואי משום לא הנחת בת וכו' זו היא שאמרו גדולה חזקה שאין חוששין שתהא שום אשה אומרת כך אלא אם כן הוא אמת מפני שיש כאן שתי חזקות גדולות חדא שאינה מעיזה ועוד שאינה משיאה עצמה והיא אשת אחרים וכל חזקה כך היא כמו שאמרו חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואנו מפסידין כתבתה מכח חזקה וכן חזקה אין אדם מעי�� פניו בפני בעל חובו וכן חזקה על חבר שמתירין את הטבל בשבילה ומכל מקום הם סבורים להחליש כחה של שמועה זו לומר שלא נאמרה לינשא לכתחלה אלא שאם נשאת לא תצא ושאם נתקדשה תהא אסורה לראשון ומכל מקום הדברים ברורים שדברי רב המנונא אף לינשא לכתחלה נאמרו שבכל מקום שהקשו וליהימניה מדרב המנונא פירושו ותנשא בכך כדאיתא בהדיא בפרק התקבל ובפרק אשה שלום ואף גדולי המפרשים כתבו כן בסוגיא זו דכולי עלמא אית להו דרב המנונא בפניו לינשא לכתחלה אע\"פ שבהגהותיהם כתבו שלא נאמרו דברי רב המנונא אלא שאם נתקדשה לאחר שתופשין בה קדושין וכן שאם נשאת לא תצא אבל לא לינשא לכתחלה ולא אף לגבות כתבתה וגדולי הדורות הוסיפו בה בבבא בתרא פרק נחלה שאע\"פ שדברי רב המנונא אף לינשא לכתחלה נאמרו מכל מקום ראוי לומר שלא לפסוק כרב המנונא שלא לחוש בה אלא חוששין לה ואין מתירין אותה לשני אלא בגט הראשון ואפילו כנס יוציא כדין בעל שאמר גרשתי על הדרך שכתבנו שם ובתוספות כתבו פרק הכותב שכל שבמקום קטטה אינה נאמנת לומר גרשתני כמו שאינה נאמנת לומר מת בעלה במקום קטטה אלא שמכל מקום לדעתי לא כל קטטה בכלל שבמת בעלה פירושה כשאמרה גרשתני והביאה עדים לגירושיה והכחישוה כמו שהתבאר שם אלא בקטטה שאינה מצויה כגון זו שהזכרנו במת בעלה וכן כל שיש לה אי זה סעד לסמוך עליו יראה לקצת מפרשים שיצאה לה מחזקה זו שכל שיש לה במה לסמוך מעיזה ומעיזה כמו שכתבנו למעלה בהיכא דאיכא עדים דמסייעי לה וכן בכל כיוצא בזה כגון שגירשה ונמצא הגט בטל או פסול וכל כיוצא בזה ואף בתוספות כתבו שכל שהיא מזכרת בה כתבה אינה נאמנת כדרך שאמרו במת בעלה שאם אמרה תנו לי כתבתי אינה נאמנת אלא שאין נראה כן שבמת בעלה אין טעם היתירה אלא מצד העגון וכל שמזכרת כתבה אינה קפידה בעגון אבל זו מטעם חזקה היא ואין הזכרת כתבה מעלה או מורידה בו כלל וכבר כתבנוה בסוף נדרים ומכל מקום בא וראה כמה צווחות צוחה ישיבה על שמועה זו זה נקר את מוחה וזה סימא את עינה וזה שבר את זרועה וזה קפח את שוקה ומתוך כך כל שיארע בה מעשה ויראה לדיין שטענת האשה טענת רמאות ועצת מקטרגים ומסיתים ראוי לו להתישב בדבר ולהחמיץ בה את הדין ושלא להחליט בה גמר דין או הוראה ואם רואה שטענת הרמאות מצד האיש הן בעיקר הקידושין הן באי זה צד ראוי לו לפסקה הלכה רווחת בלא שום שיור ואם רואה בה טענת רמאים מצד האשה יבא עליה בעקיפין שהזכרנו או יחמיץ בה את הדין ואין ספק גם כן שלא נאמרה אלא באשה שפורשת ממנו לגמרי ומשתדלת באחר אבל כל שראינוה משלמת עמו וחוזרת לו אין בה בית מיחוש שהרי נהפכת חזקתה וכן הדין בפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפניו כמו שנתבאר באחרון של גיטין:",
+ "אמרה נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שטהורה אני אין אומרין נמתין לה עד שיבואו עדים אלא מתירין אותה מיד התירוה לינשא ואחר כך באו עדים לא תצא מהיתירה כמו שביארנו אפילו היה השבאי אחריה בשעה שאמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה ויצא השבאי אחריה לחזר אחר דמי פדיונה והרי היא שבויה לפנינו אין מוציאין אותה מחזקתה אלא שמשמרין אותה מכאן ולהבא עד שתפדה באו לה עדי טומאה ואפילו נשאת ואפילו היו לה כמה בנים תצא אם נשאת לכהן אבל עד אחד של טומאה אינו כלום ולא תצא מחזקת היתירה ולא עוד אלא אף לכתחלה מתירין אותה אע\"פ שבא קודם שיתירוה שאין עד אחד של טומאה כלום וכן אם לא באו עדי טומאה אע\"פ שיצא קול שיש עליה עדי טומאה אין חוששין כלל ומתירין אותה:"
+ ],
+ [
+ "המשנה החמשית והכונה בה בביאור החלק השלישי גם כן והוא שאמר שתי נשים שנשבו זו אומרת נשביתי וטהורה אני וזו אומרת נשביתי וטהורה אני אינן נאמנות בזמן שהן מעידות זו את זו הרי אלו נאמנות וכן שני אנשים שנשבו זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אינן נאמנין בזמן שהם מעידין זה את זה הרי אלו נאמנין ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד אמר רבי אלעזר אימתי במקום שיש עוררין אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד רשב\"ג אמר משם שמעון בן הסגן מעלין לכהונה על פי עד אחד אמר הר\"ם פי' ענין אמרו שנשבו שנדע באמת שנשבו ועם זה הנה הן נאמנות שהן טהורות כאשר יעידו כל אחת ואחת לחברתה שהיא טהורה לפי שהקלו בעדות שביה שהיא טהורה באשה או קרוב או קטן מסיח לפי תומו ויתאמת העדות לשבויה שהיא טהורה כשיעיד לה העד שלה שלא עזב אותה מעת השבי עד שיצתה מרשות הגוים פי' עוררין מערערין יערערו ויאמרו שהוא אינו כהן ומן העקר שאצלנו אין ערער פחות משנים ומחלקת רשב\"ג עם ת\"ק אמנם הוא בצרוף עדות לפי מה שהתבאר והוא שיהו אנשים יודעים שאביו כהן עוד יצא קול על זה הכהן שהוא חלל והורידוהו מן הכהנה ואחר זה העיד עד אחד שהוא כשר רשב\"ג אמר יצטרף זה העד עם העד הראשון ואף אם יש זמן ביניהם ומעלין אותו לכהונה לפי שיש שנים עדים כשהוא כשר ושנים כשהוא פסול והוחזק העדות וישאר בחזקת אביו אשר הוא כהן כשר ות\"ק סבר לא יצטרף ואין מעלין אותו לכהונה עד שיעידו שני עדים בזמן אחד שהוא כשר יכחישו לעדותם העדות אשר העידו כשהוא חלל וישאר בחזקתו והלכה כרשב\"ג לפי העקרים אשר אצלנו שנצרף העדות ואע\"פ שהיה ביניהם שנים וכן יעידו העדים מיוחדים בכל העריות זולת הגט כמו שהתבאר ובעידי נפשות גם כן ולהם דינין יתבארו במקומם ממסכת סנהדרין:",
+ "אמר המאירי שתי נשים שנשבו ר\"ל בודאי או שיש עדים שנשבו שאין כאן עוד דין הפה שאסר הוא הפה שהתיר והילכך כל שאחת מהן אומרת על עצמה נשביתי וטהורה אני אינה נאמנת כמו שהתבאר אבל כל זמן שמעידה אחת מהן על חברתה הרי אלו נאמנות שבשבויה הקלו להאמין בה עד אחד וכל שעד אחד נאמן אשה נאמנת ואפילו בכיוצא בזה שיש לחוש לגומלין אין חוששין לכך וכן הלכה וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אין אחד מהם נאמן על עצמו לא לפתוח בקריאת התורה ולא לישא את כפיו ולא לאכול בקדשי הגבול אלא שמחמירין עליו באיסורי כהנה על פיו ומכל מקום בזמן שהם מעידים זה על זה נאמנין שמעלין לכהנה על פי עד אחד ומכל מקום יתבאר בגמרא שלא אמרו להעלותו לכהנה על פי עד אחד אלא להאכילו בתרומה שעד אחד נאמן באיסורין ואפילו לא היתה לו חזקת כשרות מעולם אבל להשיאו אשה לא ר\"ל שאע\"פ שזה מעיד שהוא כהן בדוק אינו נאמן להשיאו אשה בדוקה כדי להכשיר בתו בלא בדיקה ואע\"פ שכל שאין שם חזקת איסור עד אחד נאמן באיסורין מעלה עשו ביוחסין ואין גוזרין שלא להאכילו בתרומה כדי שלא יבא ממנה לטעות אחריו ביוחסין שאין מעלין מתרומה ליוחסין ומתוך כך אין חוששין לגומלין ור' יהודה נחלק בזו לומר שאין מעלין לכהנה ר\"ל אף לתרומה על פי עד אחד מפני שהוא סובר שמעלין מתרומה ליוחסין ומכל מקום לא מטעם גומלין הוא בא לומר כן אלא אף במקום שאין גומלין כגון שאחד בא ומעיד עליו והוא אינו צריך לעדותו כלל והלכה כתנא קמא:",
+ "אמר ר' אלעזר אימתי וכו' פירוש ר' אלעזר סובר כתנא קמא להעלות לכהנה על פ�� עד אחד להאכילו בתרומה ושלא להעלות מתרומה ליוחסין אלא שבא ללמד דין חדש במוחזק בכהן שיצא עליו ערער על אי זה צד מחזירין אותו לחזקתו ורבן שמעון בן גמליאל שאמר מעלין לכהנה על פי אחד על דבריו של ר' אליעזר הוא חוזר ודבריו דוקא בשאין עוררים והוא ששאלו עליו בגמרא היינו תנא קמא ר\"ל ר' אליעזר שהוא תנא קמא שלו והשיב שבמצטרפין לעדות קא מיפלגי והוא שאמר אימתי בזמן שיש עוררין והענין הוא שהוחזק לנו באביו של זה שהוא כהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה ובן חלוצה ואע\"פ שאין מורידין אותו בקול בעלמא מכל מקום מפקפקין בו עד שיבדק משום מעלת כהנה הואיל ולא היתה לו חזקת עצמו ואין גורסין בה ואחתיניה והבא לגרסו צריך לפרש שאף החשש הוא קורא הורדה ואמר על זה שאם בא אחד ובטל את הקול ר\"ל שאמר ידענא ביה דכהן הוא והעלוהו על פיו שכל שנתבטל מחמת קול עד אחד מחזירו ובאו שנים והעידו שהוא בן גרושה ובן חלוצה והורידוהו שהרי שנים מבטלין עדות של אחד ובא עד שני להעיד שכהן הוא שר' אליעזר סובר שאין עדותן מצטרפת ונמצא אחד במקום שנים והוא שאמר אימתי כלומר אימתי אין מעלין לכהנה על פי אחד במקום שיש שם עוררים ואין כנגדם שנים להעיד כאחד אבל כל שאין שם עוררים ר\"ל שהרי יש כנגדם שנים כאחד מעלין ורבן שמעון בן גמליאל סבר מצטרפין והקול בטל ואע\"פ שלא באו כאחד והרי הם שנים כנגד שנים ונשאר בחזקת אביו ואע\"פ שהורידוהו חוזרין ומעלין אותו ולזילותא דבי דינא לא חיישינן וכן הלכה:",
+ "ולמדת מסוגיא זו שכל ששנים אומרים בן גרושה וחלוצה הוא ושנים מכחישין מכשירין אותו מחמת חזקת אביו אע\"פ שלא היתה לו חזקת עצמו והקשו בה מזו שאמרו בשלישי של קדושין ס\"ו ע\"א בינאי המלך שאמו נשבית במודיעים ולא נמצא ושאלו בה אי דאמרי תרי אישתבאי ותרי לא אישתבאי מאי חזית דסמכת אהני וכו' סמוך אהני כלומר דאמרי אישתבאי דמשמע דבתרי ותרי פוסלין ואין מעמידין על חזקת אב ותירצו בתוספות דכל תרי ותרי מן התורה מעמידין אותו על חזקתו כדאיתא בפרק ארבעה אחים ל\"א ע\"א בין לקולא כגון שזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואמרו שנים קרוב לו ושנים קרוב לה שמחזיקין אותה בפנויה בין לחומרא בכיוצא בה בגט שמחזיקין אותה באשת איש ומדרבנן מחמירין בה בשל תורה כגון זו של קדושין וכן בזו של ינאי המלך לעבודה או לתרומה של תורה וזו שבכאן בתרומה דרבנן ובשלישי של ערובין בעי רב בתרומה ונטמאת שנים אומרין מבעוד יום ושנים אומרין משחשיכה שמעמידין את התרומה בחזקתה ולא נטמאת עד הערב והוה ליה עירוב משום דעירובי תחומין דרבנן ור' מאיר שחלק בה לומר שאינו עירוב היה סובר דאוריתא ואם תאמר שנים אומרים מת ושנים אומרין לא מת אף כשנשאת לאחד מעדיה תצא דהא תרי ותרי נינהו ואיכא חזקת אשת איש או יש בה חזקה אחרת שכל אשה דייקא ומינסבא שלא לפסול את עצמה ואת זרעה ואתיא הך חזקה ומרעא לה לאידך ולדעת זה בשאינה אומרת בריא לי שהקשו כאן הבא עליה באשם תלוי קיימא הוא הדין שהיה יכול להקשות בחטאת קאי אלא שסמך על סופה באומרת בריא לי:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:",
+ "כבר ביארנו שכל שיש עדים שנשבית אינה נאמנת בטהורה אני עד שיעיד לה אחד בטהרה מעתה שתי נשים שנשבו ויש עדים שנשבו ואמרה אחת מהו אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת שעל עצמה נאמנת שהרי בחזקת טומאה היא ועל חברתה נאמנת שהרי עד אחד מטהר ואפילו בא עד אחד ו��פך הדברים ואמר לא כי אלא את טהורה וחברתך טמאה אין זה כלום שכל שאומרת על עצמה טמאה אני אפילו באו כמה עדים שהיא טהורה היא נאמנת דשויתה אנפשה חתכה דאיסורא אלא שבזו יראה דוקא בפנויה שאוסרת עצמה לכהנה אבל באשת איש שבאה לאסור עצמה על בעלה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר כדאיתא בנדרים צ' ע\"ב הא בפנויה ולפסול עצמה לכהנה נאמנת אפילו באו כמה עדים שהיא טהורה וכן נאמנת על חברתה אע\"פ שהעד היפך את דבריה לומר שחבירתה טמאה נאמנת שכל שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ועד אחד של טומאה אינו כלום:",
+ "אמרה אני טהורה וחברתי טמאה הואיל ויש כאן עדים שנשבית שהדין בה שאינה נאמנת לטהר את עצמה וחברתה מיהא טמאה שהרי בחזקת טומאה היא אם בא עד אחד והיפך את דבריה לומר לא כי אלא את טמאה וחברתך טהורה העד נאמן והיא אינה נאמנת כלל שאם על עצמה לא כל הימנה כמו שביארנו ואם על חברתה הרי הוכשרה על פי העד:",
+ "אמרה אני וחברתי טמאה שמאחר שיש בה עדים שנשבית הדין בה שנאמנת על הכל אם בא עד אחד והיפך את הדברים לומר את וחברתיך טהורות נאמנת היא על עצמה שכל שהיא אומרת טמאה אפילו כמה מעידין עליה שטהורה היא אינו כלום וחברתה מכל מקום טהורה על פי העד:",
+ "אני וחברתי טהורה שמאחר שיש עדים שנשבו נאמנת על חברתה ולא על עצמה אף אם בא עד אחד והיפך ואמר את וחברתיך טמאה הדין כן שמכל מקום חברתה הוכשרה על ידה ולגבי נפשה אינה נאמנת כמו שביארנו וכלל הדברים כל שאין שם עדי שבויה אלא עד שהיפך נאמנת על עצמה להקל ולהחמיר ועל חברתה להקל ולא להחמיר שלא האמינה תורה עד אחד לאיסור אלא בסוטה ואחר קנוי וסתירה ואפילו היה שם עד מהפך הואיל ואין שם עדי שבויה נאמנת על עצמה להקל ולהחמיר אע\"פ שהעד מכחישה ולא סוף דבר כשהמטהר קידם ובא תחלה אלא אף בבאו בבת אחת או אפילו שקדם המחמיר נאמנת על חברתה להקל ולא להחמיר וכל שיש שם עדי שבויה ואין שם עד המהפך נאמנת על עצמה להחמיר ולא להקל ועל חברתה להקל ולא להחמיר כל שאחד או אחרת מעיד עליה שכן וכל שיש עדי שבויה ועד המהפך חברתה מיטהרת על פי אחד מהם או על פיה או על פי העד ואע\"פ שהם מכחישים זה את זה והיא נאסרת או על פיה או על פי העד:"
+ ],
+ [
+ "חמרים המוליכים תבואה למכור בכרכים ובעיירות והם עמי הארץ שתבואתם דמאי ונכנסו לעיר ואמר אחד מהם שלי אינו מתקן ושל חברי מתקן אינו נאמן להעמיד את של חבירו בחזקת מתקן שאינם אלא מערימים אמור אתה כך במקום זה ואני כך במקום אחר או שמא קנוניא הם עושים כדי לחלק השכר ביניהם ואפילו צירף בו דברים אחרים לשבח את של חברו כגון שאמר שלי חדש ואינו יבש כל צרכו ושל חברי ישן ויפה הימנו אינו נאמן ויראה מן הסוגיא דוקא בשהיו כלי אמנותם בידו כגון הסאה והמחק כאדם העשוי למכור ואחר כך נמנע ולא מכר וזלזל בשלו ושבח את של חברו:"
+ ],
+ [
+ "קדר חבר שהניח קדרותיו וירד לנהר לשתות אם הניחם סמוך לרשות הרבים עד שהדבר מצוי להיות עוברים ושבים נוגעים שם אע\"פ שלא היו שם דברים המוכיחים שלמכירה הם עומדות כגון שאין לשם כלי האמנות שמסדרין שם את הקדרות למכור החיצונות מכל מקום טמאות מפני שעוברים ושבים נוגעים בהם בשעת הליכה אבל הפנימיות טהורות היו רחוקות מרשות הרבים אם כלי אמנותו בידו הואיל והדבר מוכיח שלמכירה עומדות שם כלן טמאות מפני שיד הכל ממשמשת בהם לבדוק וליקח ואם אין שם כלי אמנותו כל�� טהורות חזקה שלא נגעו בהן בני אדם:",
+ "כשם שאין מעלין מתרומה ליוחסין כך השטרות אין מעלין מהם ליוחסין ולא סוף דבר במי שראינוהו חתום אני פלוני כהן שאין מעלין אותו על פי חתימתו שהרי אין כאן אחר מעיד עליו ולא כל הימנו אלא אפילו ראינו בכתב חתימתו אני פלוני כהן לויתי מפלוני מנה והעדים חתומים עליה אין מעלין אותו שאין העדים חותמין אלא על מנה שבשטר ולא שיהיו מדקדקים אם כהן הוא אם לאו ומכל מקום נראה לי דוקא בדרך זה שהוא קורא עצמו כהן אבל אם היה טופס השטר בלשון העדים ר\"ל יודעים אנו עדים וכו' שאמר לנו פלוני הכהן היו עלי עדים נראה שאף על זו הם מעידים אלא שיש לפקפק בה:",
+ "כשם שאין מעלין משטרות ליוחסין כך אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין ומה שאמרו אין בודקין מן הדוכן ולמעלה לא מדוכן של נשיאות כפים ולענין כהונה אלא מדוכן של שיר ולענין לויה כמו שביארנו באחרון של קדושין וכן אין מעלין ליוחסין מחלוק תרומה בבית הגרנות ולא מקריאה בתורה ראשון ומכל מקום כל אלו שביארנו שאין מעלין מהן ליוחסין ר\"ל להשיא בנותיהן לכהנה ומכל מקום מעלין אותן מהם לתרומה שמדברי סופרים ובחלה שמדבריהם גם כן וכן מה שביארנו שאין מעלין מתרומה ליוחסין דוקא מתרומת סופרים אבל מי שראוהו אוכל תרומה של תורה מעלין ממנה ליוחסין וחלה ותרומה בזמן הזה אינה מן התורה אף בארץ ישראל:",
+ "ומה שנאמר כאן בשמועת גדולה חזקה וסוגיא שבה כבר ביארנוהו בפרק יוחסין:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מאחר שביארנו שמעלין מכל אלו לתרומה כל שהעיד בדבר זה מכח חזקה מצד דברים המוכיחים בו שהוא כהן עדותו עדות לענין תרומה מעשה היה באחד שבא ואמר מוחזקני בזה שהוא כהן מפני שראיתיו קורא ראשון ולא בחזקת גדול אלא בחזקת כהן שהרי ראיתי קורא אחריו לוי ואלו לא היה ראשון כהן לא היה קורא אחריו לוי שהרי אמרו אין שם כהן נתפרדה חבלה ר\"ל שאין לוי קורא כל עיקר ולמי שמפרש שרשאי הוא לקרות אלא שאינו קורא במקומו הרי מכל מקום לא היה קורא אחריו ומכל מקום יש שפירשו נתפרדה חבלה וקורא שלא מתורת לוי בכל מקום שירצה ואף במקום שני וזו שבכאן הם מעמידים אותה בלוי שאינו גדול כל כך ואלמלא שהראשון כהן לא היה הוא קורא אחריו שכמה גדולים היו בבית הכנסת שהיו ראויים להקדימם עליו והעלהו ר' אמי לכהנה על פיו ר\"ל לאכילת תרומה אבל לא ליוחסין וכן מעלין מכיוצא בזו ללויה ר\"ל שאם בא אחד ואמר מוחזקני בזה שהוא לוי מפני שראיתיו בבית הכנסת קורא אחר קריאת כהן מעלין אותו ללויה על פיו:",
+ "זה שכתבנו שמעלין לכהנה על פי עד אחד מיהא באכילת תרומה לא סוף דבר עד אחד דעלמא אלא אפילו על פי קרוב אפילו בן על פי אביו ר\"ל שאם בא כהן הידוע או הבדוק לנו ואמר על אחד שאינו מוחזק בבנו בני הוא וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה אבל לא ליוחסין וכל שכן בשאר קרובים ויש אומרים דוקא אם בבנו משום דכתיב יכיר יכירנו לאחרים הא שאר קרובים לא ואף לשיטה ראשונה על פי עצמו מיהא לא ואם היה מסיח לפי תמו נאמן אף על ידי עצמו מעשה באחד שאמר זכורני שהייתי תינוק ומורכב על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והטבילוני לאכול בתרומה בערב והעלהו ר' לכהנה על פי עצמו וזה שאמר והוציאוני מבית הספר פירשו בתוספות שלא יחשבוהו כעבד כהן:"
+ ],
+ [
+ "כל שכתבנו שחלוק גרנות ראיה להעלות לכהנה ר\"ל לאכילת תרומה פירושו חלוק תרומה בגור�� אבל אם ראוהו מחלק עם אחיו תרומה של אביהם אין זו ראיה שמא חלל הוא ומתורת ירשה הוא לוקחה למכרה לכהנים:",
+ "אע\"פ שמעשר ראשון מותר לזרים יש צדדין שחלוקתו מחזירתו לחזקת כהנה כיצד הרי שהיה אביו מוחזק לנו בכהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה ובן חלוצה ופקפקו בו אחר שלא היתה לו חזקת עצמו וראינוהו אחר כן שחלקו לו מעשר ראשון בגורן והרי מכל מקום הדבר ידוע שלא מצד לוייה נתן לו שהרי מוחזק לנו באביו שכהן היה ואם כן ודאי מתורת כהנה חלקו לו ומתוך כך מחזירין אותו שאע\"פ שמותר הוא לזרים מכל מקום אין נותנים מעשר ראשון לזרים בתורת חלוקה הא מכל מקום אם אינו מוחזק בכהן כלל אין חלוק מעשר ראשון ראיה שמא מתורת לוי נתנוהו לו ואע\"פ שקנסן עזרא שמא לא היה שם כהן ליטלו וכל שאין שם כהן אין קנס שלא בא עזרא לעקור מעשר שלא ליתנו כל עיקר אלא שהיה סובר שלויים בכלל כהנים והתירו הכהנים לקנסם שלא ליתן ללויים והוא מה שאמרו כאן דילמא איקרי ויהבו ליה וענין הקנס היה מפני שלא עלו בימי עזרא כדכתיב ומבני לוי לא מצאתי שם וקנס זה מפורש במקרא דכתיב והיה הכהן בן אהרן עם הלויים בעשר הלויים ור\"ל שבזמן שישראל חולק מעשרות היו שם כהנים ולויים והיה נותנם לכהן והכהן היה נוטלו לעצמו ונותן מהם ללויים מה שהוא רוצה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במשנה שהעדים שהעידו זה אחר זה עדותם מצטרפת אף לענין ממון הדין כן ואין צריך שיעידו שניהם כאחד אלא שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו ואפילו נשבע על פי העד הראשון כמו שביארנו במקומו במסכת סנהדרין וכן אפילו לא העידו על ראיית מעשה אחד אלא שהעידו בהלואה אחר הלואה או הלואה אחר הודאה שעל כל פנים לא על מנה אחד הם מעידים הואיל ומכל מקום מעידים הם על מנה וכל שכן הודאה אחר הודאה או הודאה אחר הלואה כמו שביארנו במקומו במסכת סנהדרין:",
+ "המשנה הששית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר האשה שנחבשה בידי גוים על ידי ממון מותרת לבעלה על ידי נפשות אסורה עיר שכבשה כרקום כל הכוהנות שבתוכה פסולות אם יש להן עדים אפילו עבד ואפילו שפחה הרי אלו נאמנין שאין אדם מעיד על ידי עצמו אמ\"ר זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גוים לירושלם ועד שיצאנו אמרו לו אין אדם מעיד על ידי עצמו אמר הר\"ם כאשר יד הגוים תקפה על ישראל אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה זה כלומר אם היה בעלה כהן אולם ישראל הנה העקר אצלינו אונס בישראל משרא שרי וכרקום הגייסות ואם היה במדינה מקום אפשר להיות שם נחבאת ולא יגיעו בה ידי הגוים נאמנת כל אחת מהן באמרה לא נטמאתי ואע\"פ שלא תהיה לה ביאור לפי שנאמר בכל אחת מהן מיגו דיכלה למימר נחבאתי נאמנת לומר לא נחבאתי ולא נטמאתי וכבר ביארנו שהקרוב והאשה יעיד לאשה שיהא לא נטמאת זולת בעלה ונערותיה ר\"ל שפחתה והאדם כאשר יעיד לשבויה שהיא טהורה והיה כהן לא ישאנה אבל ישאנה כהן אחר לפי מה שיתבאר בסוף הפרק השני מיבמות אם לא שפדאה בממון והעיד שלא נטמאת שאם לא היה אמת לא היה נותן ממון לפדותה:",
+ "אמר המאירי יש מפרשים על ידי ממון שהיה הבעל חייב ואין לו לשלם ולקחו לו משכבו מתחתיו ומאחר שכן אף הם יראים שלא להפסיד ממונם ונזהרים שלא לאנסה ומתוך כך מותרת לבעלה ר\"ל כהן שבישראל לא הוצרכה שהרי אונס בישראל מותר אלא אף לבעלה כהן שבודאי נזהרים היו שלא להפקירה וראיה גמורה לזה מה שאמרו במסכת ע\"ז כ\"ב ע\"א אשה לא תתיחד עמהם והקשו בה מזו שאמרו כאן על ידי ממון מותרת לבעלה ותירץ הא לכתחלה הא דיעבד ואי סלקא דעתך מותרת לישראל ומצד אונס מאי קושיא ודאי כל שיש לחוש שמא אנסה דין הוא שתיאסר להתיחד ופירשו בגמרא דוקא בזמן שיד ישראל תקפה ואין הגוי רשאי לעשות שלא כדין שלא יפסיד אבל בזמן שיד אמות העולם תקפה על עצמם ר\"ל על ישראל אסורה שמא אנסוה ואין מתיראים להפסד ממונם הואיל וידם תקפה ומכל מקום יראה לי שבכל מקום שיש בו אימת מלכות מותרת שהמלכות אינה מנחת מדת הדין ללקות בין לישראל בין לארמאי וכן נראה שלא נאמרו דברים הללו אלא בגוים שהם כעין לסטים לעשות דין לעצמם אבל כל שהיא נחבשת בחצר ובערכאות אין בו שום חשש וכן הוריתי בה על ידי מעשה והסכימו בה עמי גדולי הדור וכן כל שנסגרה בבית הערכות הואיל ויש שם אימת מלכות אין אוסרין אותה כלל:",
+ "ויש מפרשים על ידי ממון מותרת אף כשתפשוה על עיסקי ממון ר\"ל שתפדה עצמה והואיל ולממון מתכונים אין רוצים לפגמה שלא ימעטו דמיה ומה שנאמר בה אבל בזמן שיד אמות העולם תקפה אף על ידי ממון אסורה אין מתישב יפה לפירוש זה ויש שואלים ואם כן כל שנתיחדה עם הגוי במקום שאין חשש ממון פסולה לכהנה ואחר שכן לא הנחת כבר ראויה לכהנה והרי אמרו אין האשה נאסרת על בעלה ר\"ל ביחוד אלא על עסקי קנוי וסתירה ואם כדבריך היה לו לומר אין אשת ישראל נאסרת וכו' ואינה קושיא שלא נאמרו הדברים אלא כשמסורה תחת ידו הא כשאינה מסורה תחת ידו אינה נאסרת ביחוד מתירא הוא שמא תצוח ואף בתלמוד המערב בשני של ע\"ז הלכה א' על משנה זו אף אשה דרכה לצווח הגע עצמך שהיא חרשת דרכה לרמוז:",
+ "על ידי נפשות אסורה לבעלה כלומר שהיתה נדונת למות או שתפשוה להריגה או שנתפש בעלה להריגה ונתפשה עמו ופירשו בגמרא לדעת חזקיה שהלכה כמותו דוקא בשנגמר דינן להריגה ויש פוסקין כר' יוחנן שאמר אע\"פ שלא נגמר דינן להריגה אע\"פ שחזקיה רבו של ר' יוחנן והדברים נראין שכל שנתפשה לדיני נפשות אסורה לבעלה ויש מפרשין אף לישראל שמא נתרצית לאחד מהם וגאוני ספרד פירשו אסורה לבעלה כהן מחשש אונס אבל לרצון ודאי כדי לאסרה לישראל אין חוששין הא לבעלה כהן אסורה והוא הדין לכל כהן משום זונה:",
+ "עיר שכבשה כרקום ר\"ל מצור כדמתרגמינן ובנית מצור ותבני כרקומין כל כהנות שבתוכה ר\"ל נשי כהנים שבתוכה אסורות שבודאי נאנסו ואם יש להם עדים שראו אותם בכל שעה נאמנין שבשבויה הקלו הואיל ומנוולא נפשה לגבי שבאי ואפילו עד אחד ואפילו אשה אפילו עבד אפילו שפחה הא על ידי עצמה מיהא אינה נאמנת הואיל ויש עדים שנשבית כמו שהתבאר וכן אין בעלה נאמן עליה שאשתו כגופו והוא שאמר אמ\"ר זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו לירושלים עד שיצאו אמרו לו אין אדם נאמן על ידי עצמו ואשתו כגופו כמו שביארנו וכן שפחה שלה אינה נאמנת לדעת קצת כמו שיתבאר:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "דין זה שביארנו בנחבשה הוא הדין בהורהנה ופירוש נחבשה הוא שנתמשכנה שלא לדעת והורהנה הוא שנתמשכנה לדעת בעלים עד שיפרעו ואפילו קבע זמן לחליטתה והגיע הזמן כל שעל ידי ממון מותרת אלא אם כן ידם תקפה כמו שביארנו בנחבשה שאין שום חלוק בין נחבשה להורהנה:",
+ "בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום אלא שמכל מקום הם רשאים לאכול ולשתות מבני העיר חביות פתוחות שנמצאו הם אצלם אסורות ודאי נגעו סתומות מותרות שאם נגעו ופתחו ודאי לא חזרום וסתמום שהרי אינם מתיראים בכך בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות שאין להם פנאי לנסך ואע\"פ שבמשנתנו אמרו שכל כהנות שבתוכה פסולות אינו דומה שאע\"פ שלנסך אין פנאי לבעול יש פנאי מפני שיצרו תוקפו ואין חלוק בין גדוד של אותה מלכות לשל מלכות אחרת כלל ומכל מקום גדולי המחברים פסקו שלענין יין נסך אין חלוק בין גדוד של אותה מלכות לשל מלכות אחרת ומותרות בכל ענין אבל בכהנות אע\"פ שאמרו לבעול יש פנאי דוקא בגדוד של אותה מלכות כגון שמרדה בו והקיפה ונמצא שמשכבשה אינם יראים אבל גדוד של מלכות אחרת ששטף ועבר אף לבעול אין פנאי ולדעת זה נראה במה שאמר ר' יצחק כאן בכרקום של אותה מלכות כאן בכרקום של מלכות אחרת שאינה חוזרת על זו של יין נסך כלל שביין נסך בשום גדוד שבעולם אין פונין לנסך ואין חלוקה זו אלא בכהנות כלומר משנתנו בכרקום של אותה מלכות ומה שאתה סובר לדון בה מכח זו של יין נסך להכשיר הוא בכרקום של מלכות אחרת ואף בשל אותה מלכות שאתה פוסל דוקא בשאי אפשר שתמלט אשה בלא ראייתם כגון שהוקפה העיר מכל רוחותיה בשלשלאות או שהקיפוה כלבים ועצים להרעיש ולהשמיע לבני כרקום כל היוצא דרך שם או שהקיפוה כלבים ואווזים לסבה זו גם כן אבל כל שהיה אפשר שתמלט אחת בלא ראייתם כלן טהורות שהרי יכולה כל אחת מהן לומר נמלטתי ומתוך כך כשאומרת לא נמלטתי ולא נטמאתי נאמנת וגירסת הספרים לשיטה זו כרקום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא ערקא חדא מיניהו ופירשוה דמיהדר למתא שושלתא וכלבא וכו':",
+ "וכן לענין סוגיא יש גורסין פליגי בה ר' יהודה נשיאה ורבנן חד אמר לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי ולא קשיא ליה כלומר שאינו מחלק כלל בין כרקום לכרקום אלא על כל פנים לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי וחד משני כאן בכרקום וכו' וקשיא ליה ואיני מבין שהרי אף לטעם לבעול יש פנאי היה ראוי להקשות כן אלא שאנו גורסין חד אמר כאן בכרקום וכו' ולא קשיא ליה מפני שלדעתו אין הבריחה בעיר המוקפת מצוייה עד שנקל בה בספק זה ובמחבואה אחת הוא שאמרוה מפני שהדבר מצוי להסתר בתוך העיר וחד אמר כאן בכרקום וכו' וקשיא ליה מפני שלדעתו הבריחה מצויה יותר מן המחבואות ומכל מקום הלכה שאיפשרות הבריחה מצלת כמו שביארנו ויש בסוגיא זו נסחאות ובלבול פירושים לקצת מפרשים ואין צורך לכתבם:",
+ "עיר שכבשה כרקום שהזכרנו כל שהיתה שם מחבואה אחת מצלת את כלן שתולין בהן שנחבאו ואפילו לא היתה מחזקת אלא אשה אחת כלן טהורות שכל אחת ואחת תולין בה ואע\"פ שבשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות שאע\"פ שאם באו לישאל זה אחר זה או אף שבא אחד לישאל עליו ועל חבירו טהורים מכל מקום כל שבאו לישאל בבת אחת טמאים וזה כבאו לישאל בבת אחת הוא שהרי אתה רוצה להכשיר את כלם בבת אחת התם הוא שבודאי איכא טומאה אבל זו עקר הטומאה בספק ולא עוד אלא שאף הדבר נראה יותר כבא לישאל עליו ועל חבירו שאף בשני שבילין טהור ואפילו אמרה אחת מהן לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת וכן אם אמרו כלן כן נאמנות שמתוך שיכולה לומר נחבאתי כשאמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת ואע\"פ שיש עדים שנשבית עידי שבויה אינם כעידי טומאה עד שנאמר בה מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן אלא חששא הוא ומה לי לשקר במקום חששא אמרינן הא כל שאומרת לא נחבאתי ואינה אומרת לא נטמאתי טמאה:"
+ ],
+ [
+ "ומה שנתגלגל כאן בההוא דאוגר חמרא לחבריה ואמר ליה לא תיזיל בארחא דנהר פקוד דאיכא מיא וכו' כבר ביארנו היוצא ממנו לענין פסק בגמרא מציעא פרק האומנין:",
+ "שכיב מרע שנתן גט לאשתו מהיום אם ימות על הדרך שיתבאר במקומו לא תתיחד אשתו עמו אלא בפני עדים שמאחר שלכשימות הוי גט למפרע נמצאת מתיחדת למפרע אחר שנתגרשה והן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה ויש מפרשין בה מטעם גט ישן ואינו כן שלא אסרו גט ישן אלא לגרש בו לכתחלה הא כל שעבר וגירשה בו מותרת לכתחלה וזו כבר נתגרשה ובא גט לידה ואע\"פ שנעשה הגט ישן אין ייחודה גורם לה שום איסור ומכל מקום כל שהיה בייחודה שום אדם מותר ולא סוף דבר עדים אלא אפילו עבד אפילו שפחה ר\"ל שפחה שלו שסתם הדברים אינו משמש בפניהם חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה ואינה נמנעת מלשמש בשבילה:",
+ "אף בשבויה שבמשנתנו שביארנו שאפילו שפחה נאמנת עליה כתבו גדולי הפוסקים ששפחה שלה אינה נאמנת כדעת רב פפא שתירץ הא בשפחה דידיה הא בשפחה דידה ומכל מקום נראין הדברים לפסוק כרב אשי שתירץ הא והא בשפחה דידה ושפחה מחזא חזיא ושתקה התם דשתיקותא מתרתה לא מהימנא הכא דשתיקותא אוסרתה ר\"ל עד שתעיד שלא נבעלה מהימנא והילכך כל שהשפחה מעידה שלא נבעלה אף בגט מותר ולא אמרו שם חוץ משפחתה אלא לומר שאין בידיעה שהשפחה היתה שם שאין בזו חזקה שלא תשמש בפניה ושאר שפחות מותרות אע\"פ שלא העידה שכל שהיא שם חזקה שלא שמשה הא כל שהעידה שלא נבעלה מותרת אף בגט ומכל מקום בשבויה ששתיקותה אוסרתה עד שתעיד שלא נבעלה אף שפחה שלה נאמנת בכך הואיל וזקוקה היא להעיד:",
+ "יראה מסוגיא זו שאף שפחה שלה במסיחה לפי תמה מיהא נאמנת הא היא ובעלה אף במסיח לפי תמו לא ואע\"פ שביארנו למעלה שהמסיח לפי תמו אף על פי עצמו נאמן דוקא לתרומה אבל ליוחסין לא ובנה ובתה יראה ממשנתנו שנאמנין הם עליה להכשירה ומכל מקום יש פוסקין בהם דוקא במסיחים לפי תמם וכמעשה שהוזכר באחד שאמר לפי תמו אני ואמי נשבינו לבין הגוים יצאתי לשאוב מים ודעתי על אמי והשיאה ר' לכהנה על פיו:",
+ "אע\"פ שביארנו שהבעל אינו נאמן בה יתבאר בפרק שלישי שהכהן הפודה את השבויה משלו מותר לנשאה חזקה אין אדם מאבד מעותיו בידים וודאי כבר בדק בה וטהורה היא הא אם לא פדאה והוא מעיד בה לא ישאנה שמא עיניו נתן בה:",
+ "ומה שנתגלגל כאן מענין מרי בר איסק דאתא ליה אחא מבי חוזאי כבר ביארנוהו בשלישי של מציעא:",
+ "שבויה זו שיש בה עדי שבויה ואין לה מי שיעיד עליה לטהרה שאסרנוה על בעלה כהן אינו צריך לגרשה אלא מותר ליחד לו בית בחצרו כשהיא יוצאה יוצאה בראש בניה וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה ודוקא בשבויה שהקלו בה אבל גרושה שאסור לה להתיחד עם בעלה לא וכבר אמרו המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו שמתוך שמכירים זה את זה ברמיזות ובקריצות יש לחוש בהן ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכפר קטן נדון כשכונה ומי נדחה מפני מי בחצר של שכירות או של שניהם היא נדחית מפניו אבל בחצר שלה הוא נדחה מפניה וכל אלו בגרושה מן הנשואין אבל מן האירוסין לא מפני שאין לבו גס בה ומכל מקום אם ראינו אותם גיסי אהדדי אסור אלא שאם נתיחד מכל מקום אינה צריכה גט שני אלא בנתגרשה מן הנשואין כמו שיתבאר במסכת גיטין פרק זורק:"
+ ],
+ [
+ "מי שיש לו דין עם אשתו שנתגרשה כגון שלוה הימנה אחר שנתגרשה או בעודה תחתיו בנכסי מלוג או שתובעת כתבתה או באי זה צד של תביעה אסור לו לפרעה מיד ליד אלא על ידי אחר ואף אם באו לדין לפני בית דין אין בית דין נזקקין להם לשמוע טענותיהם אלא על ידי אפטרופוס שלה ומכל מקום דוקא בנתגרשה מן הנשואין אבל נתגרשה מן האירוסין אין בה חששא ונפרעת על ידי עצמה ואי חזינן להו דגיסי אהדדי אף בזו אסור וגדולי הרבנים פירשו שמועה זו כלה באשת כהן יש אומרין דוקא בדרך זה שהיא תובעת יכולה למנות אנטלר אבל נתבע אינו יכול למנות אנטלר שאין מעמידין אפטרופוס לנתבע וראיה להם בבבא קמא פרק ראשון ח' ע\"ב ובמסכתא זו פרק מי שהיה נשואי צ\"ב ע\"ב ראובן שמכר שדה לשמעון ואתא בעל חוב דראובן וטריף ליה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את דאמר ליה אי מפקת מיניה עלאי הדר הא לאו הכי לא מצי למידן במקום נתבע ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן בתשובת שאלה ר\"ל דלתובע מעמידין אפטרופוס אבל לא לנתבע ואף גאוני הראשונים שלחוה לישיבות בלשון זה תובע דאי בעי יהיב ליה לנכסיה מוקים אפטרופוס נתבע לא אלא שאף הם נותנים מקום לאשה צנועה למנות הן פנויה הן אשת איש אלא שאם תצטרך שבועה תבוא ותשבע ואף חכמי פורבינצא כתבו בחבוריהם שכל שהאפטרופוס אומר אנא יהיבנא משכנתא בבי דינא במקום הנתבע דאי מחייב אנא פרענא רשאי ויש חולקין בזו ממה שאמרו בתלמוד המערב בשני של סנהדרין הלכה א' כהן גדול דן ודנין אותו והקשה וימנה אנטלר ותירץ הגע עצמך שיש שם שבועה וכי אנטלר בשבועה אלמא כל שאין שם שבועה מיהא ממנה שאם לא כן היה לו להקשות וכי נתבע ממנה אנטלר אלא שאין זו ראיה גמורה שאפשר שמכבודו של כהן גדול הקלו בו כל שאין שם שבועה הא אדם אחר לא וכן הדין שהטוען יכפור בכמה דברים שהנתבע יודה שחזקה אין אדם מעיז וכו' ואף לשיטה אחרת זו של בבא קמא ושל פרק מי שהיה נשואי אינה ראיה לדעתי שמא בזו יכול לדון בשבילו אף בלא הרשאה הואיל ועליה דידיה הדר וכבר הוספנו בדינין אלו בשני של סנהדרין:",
+ "המשנה השביעית והכונה בה לבאר ענין החלק החמשי והוא שאמר אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי זכור הייתי באשת פלוני שיצאת בהינומא וראשה פרוע ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לתרומתו ושהיה חולק עמנו על הגורן ושהמקום הזה בית פרס הוא ועד כאן היינו באין בשבת אבל אינו נאמן לומר דרך היה לאיש פלוני במקום הזה מעמד ומספד היה לאיש פלוני במקום הזה אמר הר\"ם ובתנאי שיעיד עמו גדול זה העדות בעצמו ואז נקל ונדין בו ואלו הדברים כלם אמנם הם ענינים יצטרך בו העדות לבא והם כלם דרבנן לפי שקיום שטרות ותקנת כתבה מנה ומאתים ותחומין וטומאת בית הפרס וכן זאת התרומה אשר תנתן לזה הכהן אשר יעלה לכהנה באלו העדויות החלושים תרומה דרבנן שיהיה זה הדבר אשר תצא ממנו התרומה צומח בעציץ שאינו נקוב כמו שהתבאר בתרומות ומה שדומה לזה ולא יאמן זה העדות באמרו דרך ומעמד היה לפלוני לפי שהוא ממון מבלתי עדות שלם ואין מותר אצלנו ללמד העבד תורה וכן מהעקרים שאין חולקין תרומה לעבד בגורן אלא אם כן רבו עמו ולזה לא תאמר אולי עבד כהן כהן הוא שהעבד לא ישנה לפי שאסור ללמוד אותו כמו שאמרנו ולא יחלוק על הגורן גם כן:",
+ "אמר המאירי אע\"פ שמת אחד מאלו בעוד שזה קטן והוא נאמן בזה ופירשו בגמרא לא שיהא נאמן לקיימו על פיו לבד אלא כשיצטרף עמו אחר שאין קיום שטרות בפחות משנים על כל חתימה וחתימה ואע\"פ שזה קרוב ללוה או למלוה או לערב כשר כל שאינו קרוב לעד שעמו ובתשובות לגדולי הפוסקים ראיתי שצריך לגדול מצטרף עמו שלא יהא קרוב לא ללוה ולא למלוה ולא לערב ולא לעד שעמו וכן אם העידו שנים בגדלן על חתימה שראו בקטנן אינו כלום עד שיצטרף עמו אחר גדול שהכיר החתימה משהגדיל ואף בדרך זה דוקא באלו השלשה שסתמו רגיל עמהם הרבה וסמכו בענין זה הואיל וקיום שטרות דרבנן אקילו גבה ויש מפרשים שאף בשאר כל אדם כן שהרי באחיו אמרו בגמרא דלית ליה אימתא ולא שכיח גביה ואם כן אף בשל כל אדם כן ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו ובלבד בדברים שהם רגילים בו ושאר הדברים הנזכרים במשנתנו אינו כן אלא יש מהן שצריך עדות שנים אלא שדיינו שיעידו בו בגדלם מה שראו בקטנם ויש מהם שדיינו באחד שמעיד בגדלו מה שראה בקטנו כמו שיתבאר בפרטים זכורני באשה פלונית שיצתה בהינומא וראשה פרוע והוא הוראה שבתולה נשאת מגבין לה מאתים על פיו שאין זה אלא גלויי מילתא בעלמא ואינו צריך עדות אלא פירסום הדבר וזו צריכה לשנים אלא שדיינו ששניהם יעידו בגדלן על מה שראו בקטנן זכורני שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר ר\"ל כשהיינו למדים יחד לטבול לאכול בתרומה לערב מאכילין אותו תרומה לערב על פיו ובזו דיו בעד אחד שיעיד בגדלו על מה שראה בקטנו ומכל מקום פירשוה בגמרא דוקא לתרומה דרבנן אבל לתרומה דאורייתא אע\"פ שבעד אחד מאכילין לו דוקא בעד שראה בגדלו ושהיה חולק עמנו בגורן ר\"ל שכהן אחר הידוע בכהן מעיד עליו כך וכשר אף בעד זה לבד כשהעיד בגדלו על מה שראה בקטנו ושמא תאמר בשני אלו נחוש שמא עבד כהן הוא תירצו בגמרא בראשונה שאסור לאדם שילמוד עבדו תורה ומאחר שמבית הספר היה יוצא לאו עבד הוא ובשניה תירצו שאין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו ושהמקום הזה בית הפרס ר\"ל שדה דנחרש בו קבר שעושה בית הפרס עד מאה אמה כמו שביארנו ענינו בחגיגה ובהרבה מקומות ויש לחוש בו למגע של עצם כשעורה ועדותו בזו הוא מתוך שהיה אביו מונעו מליכנס לשם שלא לטמא טהרותיו וכל שעברו שם טהרות תולין על פיו אע\"פ שלא היו מוחזקים בטומאה זו ומכל מקום אם העיד שאבד בו הקבר שדינו בשריפת התרומה אין שורפין על פיו ויש מפרשים דבר זה לקולא ר\"ל שאם העיד שנידש או נופח טהור וכן נראה מסוגיית הגמרא שאמרו בית הפרס דרבנן כלומר מה טעם נאמן בה מפני שבית הפרס עצמו אף קודם דישה וניפוח אינו אלא מדרבנן וכן אם היה נודע בבית הפרס והעיד שלא היו נזהרים בו אלא עד מקום פלוני נאמן ופירושו שהמקום הזה לבד הוא בית הפרס ולא עוד:",
+ "ועד כאן היינו באים בשבת ר\"ל שלא היו אבותינו מוחין בידינו ונאמנין שלא להצריך מדידה עד אותו מקום הואיל ותחומין דרבנן כמו שיתבאר במקומו שאפילו עבד ושפחה נאמנין בכך ושמא תאמר אף קטן עצמו יהא נאמן בה כבדיקת חמץ התם הוא דאמרי אנן בדיקניה אבל אם אמרו פלוני בדקו אין נאמנין ובראשון של פסחים תירצנוה בדרך אחרת והכל אמת:",
+ "אבל אינו נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה לילך בו לכרמו או לשדהו או מעמד היה לו לפלוני במקום הזה להספיד בו מתיו כשמוליכם לבית הקברות שכל אלו אפוקי ממונא הוא ואע\"פ שקיום שטרות גם כן אפוקי ממונא הוא התם הוא משום דרבנן הוא וכן כתבה משום דרוב נשים בתולות נשאות וגלויי מילתא בעלמא הוא:",
+ "ושאכלנו בקצצה של פלוני ופירשו בגמרא שכשהיה אחד מן האחים נושא ��שה שאינה כשירה באין בני משפחה ומביאין חבית מליאה פירות ושוברין אותה באמצע רחבה ואומרים אחינו בית ישראל שמעו אחינו נשא אשה שאינה הגונה לו ומתיראים אנו שמא יתערב זרעו בזרענו באו וקחו לכם דוגמא לדורות שלא יתערב זרעו בזרענו וזו היא קצצה שתינוק נאמן עליה ובזו פירשו גדולי המחברים שבעדות אחד שיעיד בה על מה שראה בקטנו חוששין לו ובשנים פוסלין אותו ובתלמוד המערב הלכה י' פירשו שאם היה מניחה היו חוזרין פעם אחרת לעשות כן ואומרין חזר פלוני למשפחתו:",
+ "ושהיינו מוליכין חלה ומתנות לפלני כהן על ידי עצמו ר\"ל שהוא מעיד אני בעצמי הייתי מוליכה אבל אם היה מעיד רואה הייתי שהיו מוליכין לו אינו כלום אלא אם כן ראה משהגדיל ויש מפרשים אף כשראה משהגדיל:",
+ "וכלן אם היה גוי ונתגייר או עבד ונשתחרר והעידו משנתגייר או נשתחרר על מה שראו בגיותו ועבדותו אין נאמנין ור' יוחנן בן ברוקא אומר נאמנין והלכה כתנא קמא ולמדת מכל מקום שבקטנותו אינו נאמן מכלום ואע\"פ שבבדיקת חמץ אמרו הימנוהו רבנן בדרבנן התם דאמרי אנן בדיקניה אבל להעיד על אחרים בקטנותם בשום דבר לא ואף למי שגורס שם דאמר בדיק ליה מכל מקום שב ואל תעשה שאני ר\"ל שלא להצריכו בדיקה אבל לעשות מעשה על פיו כגון ליתן תרומה ולהוליך טהרות בבית הפרס וכל שכן להוציא ממון לא והוא שאמרו על משנה זו בתלמוד המערב הלכה י' לא אמרו אלא בגדלן הא בקטנן לא:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שביארנו שאסור ללמד את עבדו תורה מכל מקום אם למדו לא יצא לחירות בכך וכן אם לוה רבו הימנו או עשאו אפטרופוס או שהניח תפילין בפניו או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפניו לא יצא לחירות בכך:",
+ "ונשלם הפרק ת\"ל:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השלישי שבזאת המסכתא בא לבאר עניני דין קנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע ושאר ענינים הנכללים בדינין אלו ושזה הפרק אמנם הכונה לבאר רוב עניני זה החלק ובפרט דיני האונס והמפתה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר הבנות שיש להן קנס אם נאנסו או נתפתו ואותן שאין להן קנס השני לבאר מה שחייב בו המפתה ומה שחייב בו האונס ושאר הבדלים שיש בין אונס למפתה השלישי לבאר דין בשת ופגם שחייבין בהם אונס ומפתה ונתגלגל ממנה לבאר זמן הראוי בבת זו לקנס והזמן שאין ראוי בו לקנס הרכיעי לבאר הדברים שמשלם אותם על פי עצמו ואותם שאין משלמין על פי עצמו:",
+ "זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית הבא על הגיורת ועל השבויה ועל השפחה שנפדו שנתגיירו שנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה יש להן קנס אע\"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין. אמר הר\"ם שיעור זאת המשנה הוא כן ואלו נערות פסולות שיש להן קנס וירצה באמרו קנס אמרו ית' ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וכבר ידעת שהכותית והגויה שוות אצלנו היום כמו שיתבאר במסכת ברכות ואמרו אשת אחיו ואשת אחי אביו איפשר זה כשאחיה או דודה אירס אשה והיא בתול�� ונתגרשה מן האירוסין והתנאי בכל אלו שהן מחוייבין כרת שלא יהיה שם התראה לפי שאם התרו בו יחוב מלקות לפי שהעקר שכל מחוייבי כריתות לוקין כמו שאנחנו עתידין לבאר ומהעקר הנעשה על זה אין אדם לוקה ומשלם:",
+ "אמר המאירי פירוש נאמר בתורה שהאונס את הבתולה והוא שבא עליה אם דוקא כדרכה לדעת קצת אם אף שלא כדרכה לדעת קצת על הדרכים שביארנו בראשון של קדושין ובסנהדרין פרק סורר וכן המפתה והוא שפתה עד שנבעלה לו ברצון קונסין אותו חמשים כסף במפתה אם לא נתרצו כלם שישאנה ובאונס אע\"פ שכנסה דכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף והדבר ידוע שמשבגרה האשה אין לה קנס ומתוך כך אמרו במשנה זו אלו נערות כלומר דוקא נערות הא בוגרות לא וכן הלכה ומכל מקום אף היא שנויה לדעת ר' מאיר שאמר קטנה אין לה קנס וכמו שאמרו לדעתו כל שיש קנס אין מכר כל שיש מכר אין קנס וזו היא גם כן שאמרו נערות להוציא גם כן את הקטנות אלא שזו אינה הלכה אלא כחכמים שאמרו שמבת שלש שנים ויום אחד עד שתבגר יש לה קנס ואע\"ג דנערה כתיב כל שנאמר נער חסר אף קטנה במשמע ובא להשמיענו במשנה זו שלא סוף דבר שהכשירות יש להן קנס אלא אף קצת הפסולות או הפגומות פסולות כגון ממזרת וחברותיה ופגומות כגון גיורת ושפחה ומשוחררת ופירשו בגמרא במשנתנו שכך הוא פירושה אלו נערות הפסולות שיש להן קנס ואע\"פ שגיורת פחותה מבת שלש וחברותיה אינן פסולות אף לכהנה מכל מקום פגומות הן וכעין פסולות הא כשירות לא הוצרכו ללמד כלל ולמדנו תחלה בחייבי לאוין ואחר כך בחייבי כריתות ואע\"פ שנאמר באונס ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו מכל מקום בגמרא למדוה מרבוי המקראות דכתיב הנערה קרי ביה נער נערה הנערה חד לגופיה ר\"ל לכשירות וחד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות:",
+ "ולענין ביאור סוגיא מה שאמר קרי ביה נער פירושו שמאחר שהכתוב רגיל לכתוב נערה לפעמים בחסרון הה\"א אף בזו היה יכול לכתוב כן וגדולי הרבנים גורסין נערה הנערה כלומר נערה שבראש הפרשה ר\"ל כי ימצא איש נערה וכו' לגופיה והנערה דונתן לאבי הנערה שהיה יכול לומר ונתן לאביה ונמצאו שני יתורין וכן עיקר שלנסחא ראשונה קשיא שהרי חסר כתיב והיאך תאמר שהיה יכול לכתבו חסר ואיפשר דחד אכתיבה וחד אקריאה אלא שאין נראה כן:",
+ "הבא על הממזרת ויתבאר בגמ' שלא סוף דבר לדעת ר' מאיר שסובר אדם לוקה ומשלם אלא אף לרבנן ואע\"פ שאין אדם לוקה ומשלם אתה מפרשה בשלא התרו בו ולא אמרו כל היכא דכי אתרו ביה פטור מממון כי לא אתרו ביה נמי פטור אלא בחייבי מיתות הא חייבי לאוין אע\"ג דכי אתרו ביה פטור מממון כל שלא התרו בו מיהא חייב והנתינים אף הם בכלל חייבי לאוין והם בני הגבעונים שנתגיירו דרך שקרות והשאירום ולא להחזיקם בגרים גמורים לענין חתנות אלא שהם חייבים בתרי\"ג מצות והוא שאמרו בתלמוד המערב הלכה א' נתינים לא חששו להם אלא משום פסול משפחה דאין תימר משום עבדות מעתה הבא על נתינה לא יהא לה קנס ועוד אמרו שם נתינים יהושע ריחקם ומה שאמרו בתלמוד שלנו יבמות ע\"ח ע\"ב שדוד גזר עליהם שמא נשתכח וחזר דוד וריחקם אבל מכל מקום נשארו באיסור חתנות מעיקר גרותם שבימי יהושע ומתוך כך איסור חתנות שלהם מן התורה והוא שאמרו עליה בגמרא ממזרת ונתינה איכא ביניהו למאן דאמר ראויה לקיימה הא נמי אינה ראויה והביאה מן המקרא ר\"ל ולו תהיה לאשה אשה הראוייה לקיימה וכן שבסוף פרק ראשון אמרו אי זהו אלמנת עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות ולא משום נתינות והקשו בה מאי שנא הנך משום דהוו דאוריתא וכו' וכן בפרק המדיר ע\"ז ע\"א באותם שכופין להוציא ולא תני ממזרת ונתינה משום דבדרבנן קתני בדאורייתא לא קתני וכן בפרק הערל ע\"ו ע\"א אמרו בגיותן ליה להו חתנות בגרותן אית להו חתנות כלומר שאין איסור חתנות ראוי לאמרו אלא בגרותן דבגיותן לא שיך בהו חתנות ומכל מקום דוקא הם עצמם ותולדותיהם שכיוצא בהם אבל כל שחזרו ביניהם ונתגיירו מתחלה הרי הם מן התורה כשאר גרים שאין להם איסור דורות משנתגיירו לשם ישראלות לגמרי ואיפשר במה שאמרו שדוד גזר שפירושו שחזר וגזר עליהם לאיסור דורות אף כשחזרו ונתגיירו מתחלה ועל אלו שנתגיירו אמרו יבמות מ\"ט ע\"ב שבימי ר' בקשו להתיר נתינים ואין צריך לומר באלו שיש להם קנס שהרי אין איסורן מן התורה אלא שמשנתנו באותם שלא נתגיירו מגירותם הראשון ואילך לגיורת הגמור וכבר כתבנו בזו דרכים אחרים בפרק הערל:",
+ "והכותית ואף היא שנויה לדעת האומר גירי אריות הן ונשארו באיסור חתנות אלא שמכיון שחייבין במצות הרי הן כשאר חייבי לאוין אלא שכבר עשאום אחר כן כגוים גמורים ויש שואלין ואם לדעת גירי אריות נאמרה היכי יהבינן להן קנס דאזלה ואכלה בגיותה ואם משום שלא יהא חוטא נשכר הרי אמרו בפרק ראשון י\"א ע\"א שאין נותנין קנס מטעם זה אלא לאשה העומדת בחזקת ישראלית ואינה שאלה שמכל מקום הואיל וישנה בכלל מצות לאו גיות מיקרי ואע\"ג דמיתוקמא מתניתין אליבא דר' מאיר ואיהו הוא דאמר גירי אמת הן כדאיתא בבבא קמא ל\"ח ע\"ב מכל מקום הסוגיאות מתחלפות בכמה מקומות ומכל מקום הם מפרשים משנתנו מתוך קושיות אלו לדעת האומר גירי אמת הן אלא שמכל מקום בעלמא קונסין אותם בענין ממון והכא לא קנסינן להו כדי שלא יהא חוטא נשכר וכן הדין בשאר חייבי לאוין שלא הוזכרו כגון אלמנה מן האירוסין שהיא בתולה לכהן גדול גרושה וחלוצה מן האירוסין שהן בתולות גם כן לכהן הדיוט אלא שלא הוצרך להזכירם שאם בלאו השוה בכל אמרוה כל שכן בלאו שאינו שוה בכל והזכיר גיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש אע\"פ שדומה לפסולה מעט וזו מכל מקום קנסה לעצמה כיתומה שהרי היא כמי שאין לה אב וכן הזכיר שבויה או שפחה שנפדית או נשתחררה פחותה מבת שלש ואחר כך הוא מזכיר חיבי כריתות שהלכה רווחת אדם כרת ומשלם הואיל ואין שתיהם על ידי אדם וכן שאם עשה תשובה מוחלין לו מן השמים ואין כאן אלא אחת וחייבי כריתות גם כן פירושן בשלא התרו בו למלקות שאם התרו בו למלקות לוקה ואינו משלם אלא שלא התרו בו ומתוך כך משלם קנס והוא שאמר הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ר\"ל שקדשה אחיו וגירשה או שמת ויש לו בנים מצד אחר שאלו היתה עדין אשת אחיו הרי כל אשת איש במיתת בית דין היא וכן אם היא זקוקה לו אין כאן קנס אלא על כרחיך כדרך שפירשנו והוא שאמרו בתלמוד המערב הלכה א' אשת אחיו ולאו יבמתו היא תפתר שהיו לאחיו בנים ואירס בתולה ומת ובא אחיו ואנסה ועל אשת אחי אביו ואף זו פירושו שנתקדשה לו וגירשה שאין שם איסור אשת איש שהרי אשת איש במיתת ב\"ד היא:",
+ "ועל הנדה כל אלו יש להן קנס שאע\"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין וזה שפירשנו כל אלו באירוסין הוא מפני שכל שנשאת אין לה קנס הואיל ואין לה טענת בתולים אבל אירוסין אין מפקיעין קנס אלא שהוא לעצמה כמו שיתבאר ושמא תאמר לעיקר משנתנו והרי חייבי כרת ניתן להצילה בנפשו והרי יש כאן חיוב מיתה ואע\"פ שלא היתה שם מיתה הרי דין מיתה כמיתה אין זה כלום שמשהערה בה לא ניתן עוד להצילה בנפשו ותשלומין אחר העראה הם באים ר\"ל בהכנסת האבר שבו נגיעת הבתולים ואף לדברי האומר שאף בשלא כדרכה חייב קנס מכל מקום הטעם מפני שהוקשו המשכבות זה לזה וכל שבא עליה שלא כדרכה בדרך שאם היה כדרכה היה נוגע בבתולים משלם:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "בא עליה ומתה פטור מן הקנס שנאמר ונתן לאבי הנערה ר\"ל שהיא קיימת ולא לאבי המתה ובלבד כשמתה קודם העמדה בדין:",
+ "חמשים שקל שהזכרנו בקנס זה אע\"פ שלא נתפרשו בתורה להדיא אלא באונס כך הדין במפתה שהרי נאמר בה כמוהר הבתולות ור\"ל כמהר הבתולות האמור באונס וכן אע\"פ שבאונס לא הוזכרה בלשון שקלים וכדכתיב חמשים כסף מכל מקום שקלים הם מדכתיב במפתה ישקול והוא שאמרו שיהא זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה מה להלן חמשים אף כאן חמשים ומה כאן שקלים אף להלן שקלים:",
+ "אע\"פ שהפקענו מה שדרשו בולו תהיה לאשה הראויה לו בדין הקנס לומר שאף בשאינה ראויה משלם קנס כמו שביארנו לענין נשואיה מיהא במקומה עומדת והענין הוא שהמפתה כל שרצתה היא ואביה וכן שנתרצה להם המפתה לכנסה כונסה ופטור מן הקנס וכל שלא רצתה היא או אביה או שלא נתרצה להם המפתה משלם קנס ובאונס כל שרצו היא ואביה אם לא רצה האונס כופין אותו וכונס ומשלם קנס ומכל מקום כל שהיא אסורה לו אפילו בחייבי עשה כגון מצרית שניה או בעולה לכהן גדול אינו כונסה ואם כנס יוציא שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו:",
+ "מכיון שביארנו שאף חייבי כריתות וחייבי לאוין משלמין קנס ואין הלכה כדברי האומר אשה שיש לו בה הוייה ולא כדברי האומר אשה הראוייה לקיימה אין צריך לומר בחייבי עשה כגון שבא על מצרית שניה:"
+ ],
+ [
+ "ומכל מקום לענין ביאור הסוגיא מה שאמרו כאן איכא ביניהו בתולה לכהן גדול ר\"ל שלדעת האומר אשה שיש לו בה הוייה אף זו יש לו בה הויה שהרי קדושין תופשין בה לדעת כלם ואף לדעת האומר שאין קדושין תופסין לא בחייבי לאוין ולא בחייבי עשה בבעולה לכהן גדול מודה הואיל ואינו שוה בכל קהל שהרי אף קהל כהנה רבים מותרין בה ומשלם קנס ולדעת האומר אשה הראויה לקיימה הרי אין ראוייה לקיימה ואינו משלם קנס ובעולה לכהן גדול פירושו שכבר היתה בעולה ובא עליה כהן גדול עכשו ומתוך כך יש שואלים בה היאך משלם בה קנס אחר שכבר נבעלה ופירשוה גדולי הרבנים והמפרשים בשנבעלה שלא כדרכה ואף בעילה שלא כדרכה אוסרתה לכהן גדול ולענין קנס דינה כבתולה כמו שביארנו בראשון של קדושין בענין באו עליה עשרה בני אדם ועדין היא בתולה כמו שביארנו שם ומשום זונה ליכא שפנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה אלא אם כן נבעלה לפסול לה ויש מפרשין אותה בקטנה שמיאנה שלדברי הכל אינה זונה ואין צורך בכך ויש מפרשים אותה בבעולה כדרכה ולא בבעולת אחר אלא במפותת עצמו ובאנוסת עצמו ר\"ל כהן גדול שאנס או פתה את הבתולה שמכאן ואילך היא עליו בעשה וקדושין תופסין לו בה לדברי הכל ואם כן למאן דאמר יש לו בה הויה הרי יש לו בה הויה ומשלם קנס על ביאה ראשונה למאן דאמר שאינה ראויה לקיימה אינו משלם קנס ומקצת רבני צרפת שבדורנו ראיתי שטרחו לפרשה בנבעלה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ובא עליה כה\"ג אחר שגדלה וחזרו בתוליה שהיא בתולה לענין קנס וה��א לדעתם בעולה להיותה באיסור עשה לכהן גדול ממה שאמר ר' יוסי בפרק יוחסין ע\"ז ע\"א שגר שנשא גיורת בתו כשירה לכהנה הא גיורת עצמה אף פחותה מבת שלש אסורה ואין זה כלום שאם מטעם בעולה אמרוה לכהן הדיוט מיהא תשתרי אלא לא נחלקו בגיורת מטעם זונה שאם כן מה ענין לר' יהודה ולר' אליעזר בן יעקב לאסור את זרעו לעולם אם לר' יהודה עד שיהא כלו מישראל אם לר' אליעזר עד שיתערב בו זרע מישראל ושהלכה כן כמו שהתבאר שם אלא לא נחלקו בה אלא בגזירת הכתוב כמו שהתבאר שם ע\"ח ע\"א לדעת כל אחד ואחד שלדעת ר' יוסי עד שיולדו בקדושת ישראל הא כל בת ישראל שנבעלה פחותה מבת שלש אינה ביאה כלל אפילו לכהן גדול ואפילו נבעלה לפסול לה וכמו שאמרו במסכת נדה פרק דופן מ\"ד ע\"ב בת שלש ויום אחד ביאתה ביאה בא עליה אחד מן הפסולים פסלה לכהנה פחות מכן כנותן אצבע בעין דמי כלומר וכשרה לכהנה וכהנה סתם קאמר אף לכהן גדול ומכל מקום הם הביאו ראיה לומר שגיורת פחותה מבת שלש מטעם זונה נאסרה ממה שאמרו במסכת יבמות פרק הבא על יבמתו דף ס' ע\"ב ההוא גברא דנסיב גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אמר ליה רב נחמן זיל אפקה ואי לא מפיקנא לך ר' שמעון בן יוחאי מאוניך והדברים מוכיחים שם שמטעם זונה הוא אוסרה וכמו שאמרו למעלה הימנה אמר ר' יעקב בר אידי אמ\"ר יהושע בן לוי הלכה כר' שמעון בן יוחאי ר\"ל שהיה מכשיר גיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים לכהנה כדאיתא בפרק יוחסין ע\"ח ע\"א אמר ליה ר' זירא לר' יעקב בר אידי בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך ומאי כללא דאמ\"ר יהושע בן לוי עיר אחת היתה בארץ ישראל וקראו עליה ערער ושיגר ר' את ר' רמנוס ובדקה ומצא בה גיורת פחותה מבת שלש ויום אחד והכשירה לכהנה אמר ליה בפירוש שמיע לי ואי מכללא מאי דילמא שאני התם הואיל ואי נסיב אינסיב דהא רב ור' יוחנן דאמרי תרויהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשואי הכי השתא בשלמא התם סופה להיות בעולה תחתיו אבל הכא סופה להיות זונה תחתיו כלומר בשלמא התם משום בעולה איתסרא והרי סופה להיות בעולה תחתיו ולפיכך לא ישא אלא הכא סופה להיות זונה תחתיו אלמא משום זונה הוא פוסלה ואף גדולי הרבנים פירשוה שם כן מכל מקום אין פירושם מחוור שלא משום זונה באים עליה אלא מגזירת הכתוב ופירוש הדברים כך הוא לטעמיך דאמרת הואיל ואינסיב אינסיב ומדמית לה לדרב ור' יוחנן וכי היכי דההיא דרב ור' יוחנן משום פסול גופה כך גיורת נמי ואין כאן פסול הגוף אלא מטעם זונה ואם כן הכי השתא וכו' ומכל מקום לרווחא דמילתא אמרה כלומר אף כשתבא לדמותה לפסול הגוף ומכל מקום לא מפני פסול הגוף נאסרה אלא מגזירת הכתוב כמו שהוזכר דרש הכתוב לכל אחד כשיטתו בפרק יוחסין:",
+ "אע\"פ שאין קדושין תופסין בחייבי כריתות נדה מיהא יצאה מן הכלל להיות קדושין תופסין בה שנאמר ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהיה בה הויה וכבר ביארנוה במסכת קדושין ואין צריך לומר שמשלם בה קנס כמו שביארנו במשנה:",
+ "ולענין ביאור זה שאמרו ולאפוקי מדר' נחוניא בן הקנה אכולה מתניתין קאי דלמתניתין אדם כרת ומשלם ולר' נחוניא בן הקנה אין אדם כרת ומשלם כמו שביארנו במשנה:",
+ "המדליק גדישו של חבירו בשבת פטור מן התשלומין ואף אם לא התרו בו שהרי דין מיתה עליו אבל המדליק ביום הכפורים ולא התרו בו למלקות חייב בתשלומין כך הלכה אדם כרת ומשלם ואין אדם מת ומשלם אף כשאין שם מיתה הואיל ויש שם דין מיתה ואין אדם לוקה ומשלם בשיש שם מלקות כגון שהתרו בו:",
+ "לעולם יזהר אדם מן העבירות ואל יקל ראש להיות בטוח בעשייתם אם מצד שאין שם עדים אם מצד שאין בית המקדש קיים וכלו סנהדרין ועונש בית דין בטל שמכל מקום דין שמים במקומו עומד הוא עד הוא דיין הוא בעל דין וכמה דובים יש למקום דרך הערה אמרו אע\"פ שארבע מיתות הנמסרות לסנהדרין בטלו דין שבהם אינו בטל מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או לסטים באים עליו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסורנכי והם בועות הנעשות בגרונו וחונקות אותו וכן כל כיוצא בזה:"
+ ],
+ [
+ "מכיון שביארנו שהכרת אינו מפקיע תשלומין אין צריך לומר שמיתה בידי שמים אינה מפקעת תשלומין מעתה זה שאכל תרומה במזיד שהוא במיתה בידי שמים משלם ולא סוף דבר בשהגביהה ואכלה שהרי כל שהוא כן מדאגבהיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה והרי אף במיתת בית דין כל שאין מיתה ותשלומין באין כאחד חייב אלא אף בשלא הגביהה כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו ולא סוף דבר לתוך פיו ממש שהרי הואיל והיה יכול להחזירה ולא החזירה קנאה לשלם את כלה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעא ונמצא שאין מיתה ותשלומין באין כאחד אלא אף בשתחב לו בבית הבליעה שאין לו עוד להחזירה וחייב התוחב אלא שזה משלם בכדי מה שנהנה גרונו ומעיו וחייב מיתה ומכל מקום דוקא בשיכול להחזירה על ידי הדחק שאם אין יכול להחזירה אף על ידי הדחק אין לו חיוב מיתה שהרי אנוס הוא ויש גורסין בסוגיא זו סוף סוף כיון דלעסיה קנייה ואין צורך בכך שהרי פיו קונה לו אף בלא לעיסה אלא שהם מפרשים שעד שלא לעסה אין מחשבתו נכרת אם רוצה לקנותה אם לאו וכן אם תחב לו חברו משקין של תרומה לתוך פיו הואיל ומשקין מיהא אין דרך לחזרתם והתוחב חייב מכל מקום לכשיבלעם חייב זה בכדי הנאת גרונו ומעיו אע\"פ שחייב במיתת שמים באותה שעה:",
+ "זר שאכל תרומה שלו שנפלה לו מבית אבי אמו כהן וקרע שיראין של חברו באכילתו כגון שהיתה התרומה כרוכה בשיראין וקרעם בלעיסתו אין צריך לומר שהוא חייב שהרי אף במיתת בית דין כיוצא בה חייב שמיתה לזה ותשלומין לזה הוא:",
+ "ולענין ביאור מה שתירץ רב אשי בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חברו הוא מפני שהוא סובר שמיתה לאחד ותשלומין לאחד פטור וגדולי המפרשים כתבו שכיוצא בה במיתת בית דין פטור שמיתה ותשלומין לאחד הוא שהרי איסור התרומה אין בעליה גורמין אותה ואין לנו אם היא של בעל השיראין אם היא של אחר:"
+ ],
+ [
+ "למדת ממה שכתבנו שאע\"פ שאין אדם לוקה ומשלם הגונב חלב של חברו ואכלה אף בהתראה שהוא לוקה חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור חלב ואם תחב לו חברו בבית הבליעה שאין יכול להחזירו פטור מן הכרת ומשלם דמי הנאתו והתוחב חייב בשאר ואם יכול להחזירו אף על ידי הדחק והם ראויים לאכילה הוא הוא הגוזל ומשלם את הכל ואם אינם ראויין לאכילה אינו משלם אלא בכדי הנאתו:",
+ "הזורק חץ בשבת מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בזריקתו פטור ואע\"פ שחיוב התשלומין משעת הקריעה ואין חיוב נפשו מצד שבת עד שינוח מכל מקום עקירה צורך הנחה היא וכבר התחילה המלאכה ולא סוף דבר בזורק שאם בא להחזירה לאחור אי איפשר לו ונמצא שמשעת עקירה נעשה השיראין כאלו נקרעו אלא אף המעביר סכין ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור ואע\"פ שהיה יכול להחזיר את הסכין קודם קריעת השיראין והיה לנו לומר שיתחייב מכל מקום עקירה צורך הנחה הוא שאי אפשר להנחה בלא עקירה ודנין את ההנחה כאלו הוא עם העקירה והקריעה ביחד אבל בגונב חלבו של חבירו ואוכלו בהתראה אין אומרין הגבהה צורך אכילה הוא דהא איבעי גחין ואכיל ויש גורסין דאי בעי גחין למטה משלשה דאלמא כל שאינו מגביה שלשה אינה הגבהה ומה שאמרו עירובין ע\"ט ב' בעירוב שכשהוא מזכה לאחר דיו בהגבהת טפח בזו אקילו דרבנן בדרבנן ומכל מקום הקשו בה ממה שאמרו בשלישי של קמא כ\"ט ב' במשנת הופך את הגלל שבהופך את הגלל פחות משלשה קונה אלא שתירצו בה שאני גלל דהפקר הוא ובהגבהה כל דהו סגי וכבר ביארנוה שם:",
+ "הגונב כיס בשבת והגביהו ברשות בעלים ואחר כך הוציאו ברשות הרבים והלך לו עמו חייב בתשלומי כפל שהרי חייב בגניבה משעה שהגביהו שהגבהה קונה מכל מקום ולחיוב נפשו לא בא עד שיצא והוציאו אבל אם לא הגביהו אלא שהיה מגרר ויוצא שנמצא שלא קנאו עד שהוציאו והגביהו בשעת הוצאה או אפילו בלא הגבהה כגון שצירף ידו השנית למטה משלשה סמוך לארץ ובידו אחרת גררה ונפלה לתוך חברתה וקבלה שידו של אדם חשובה לו ארבעה על ארבעה לענין שבת וכן לענין קנין חשוב מקום ויש מפרשין אותה בשהפתח גבוה מרשות הרבים ששה טפחים ואין צורך בכך ומכל מקום אתה צריך לפרשה באחד מן הדרכים שכתבנו שאלמלא כן הרי אין משיכה קונה ברשות הרבים אלא שהוא כדרך שהזכרנו ונמצא מכל מקום חיוב שבת וגניבה באין כאחד פטור מתשלומי כפל ואם אבד הכיס פטור מתשלומיו:",
+ "זה שביארנו שכל שהגביהו ואחר כך הוציאו חייב ואין אומרין הגבהה צורך הוצאה הוא לדון שעת הוצאה והגבהה כאחת לא סוף דבר בהגביהו על מנת להצניעו ונמלך עליהם והוציאן פטור לא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ונמצאת הנחה בלא עקירה אלא אף בהגביהו על מנת להוציאו ואין צורך לעמידה בינתים באותו רשות בעצמו עד שנאמר שאותה עמידה הואיל וליפש היא נעשית הנחה לעקירה ראשונה עד שנסתלקה הגבהה ראשונה שבה נקנה הכיס מהיותה צורך להנחה שבה נתחייב בשבת ולא בא חיוב שבת עד שעקר גופו פעם שניה עם הכיס והוציאה לחוץ אלא אף בלא עמד כן שמכל מקום הגבהה אינו צורך הוצאה שהרי איפשר להוצאה בלא הגבהה במגרר ויוצא ומכל מקום עמידה לכתף אינה עמידה ואין צריך לומר מהלך שאינו כעומד:"
+ ],
+ [
+ "ולענין ביאור מיהא יש שואלין לדעת האומר מהלך כעומד דמי היאך העברת ארבע אמות ברשות הרבים מחייבת ותירצו שהעברת ארבע אמות יצאה מן הכלל והלכתא גמירי לה כדאיתא בשבת פרק הזורק צ\"ו ב' ולא אמרה אלא במהלך דרך מקום פטור וכן בזו במהלך בבית:",
+ "מגרר ויוצא שחייבנו לענין שבת דוקא במשאוי או כיס שהוא גדול שדרכו בכך או כשהוא אמצעי שדרכו בכך לפעמים אבל קטן הרבה הואיל ואין דרך הוצאה בכך פטור משבת שלא הוציא כדרך המוציאין:",
+ "הגביה את הכיס ברשות היחיד וזרקו ברשות הרבים אף זה חייב לשלם ואע\"פ שנתחייב בנפשו שהרי קדם איסור גניבה לאיסור שבת:",
+ "צדי רשות הרבים אינם כרשות הרבים לענין שבת אלא ככרמלית והמוציא מרשות היחיד בהם פטור כמו שביארנו בעירובין פרק גגות צ\"ד א' ואף לענין ממון דינן כסימטא ומשיכה קונה בהן:",
+ "כבר ביארנו בשביעי של קמא ע\"ט א' בגנב שהיה מושך את השור ומת ברשות בעלים שהגנב פטור שהרי לא קנאו עדין אבל הגביהו ומת ברשות בעלים חייב שהרי קנאו בהגבהה אף ברשות הבעלים וכן אם משכו והוציאו מרשות בעלים ובלבד כשמשכו ברשות שלו או לסימטא אבל משכו לרשות הרבים אינו כלום שהרי אין משיכה קונה שם כמו שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "האונס את הבוגרת אע\"פ שאין לה קנס יש לה בשת ופגם וצער והכל לעצמה ואם היא מפותה אין לה כלום והשוטה אין לה קנס ולא בשת ופגם אבל צער יש לה ונערה יש לה קנס ובשת ופגם וצער דכתיב תחת אשר ענה כלומר הקנס יהא תחת הענוי מלבד בשת ופגם האמור בכל חובל והכל לאביה ואם היא יתומה באנוסה ישנה בדין קנס ובשת ופגם וצער והכל לעצמה כמו שיתבאר למטה מ' א' וכל שהיא יתומה ומפותה אין לה כלום:",
+ "ולענין ביאור הגירסא הנכונה שבספרים ביתומה ומפותה ואין צורך לגרוס בה בשוטה:",
+ "כבר ביארנו שחייבי כריתות כל שהתרו בהן למלקות לוקין ונפטרו מידי כריתתן והוא שאמרו אלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו' כמו שבארנוה במקומה במסכת מכות י\"ג ב' וכל שלא התרו למלקות משלם קנס הא כל שהתרו בו למלקות אינו משלם קנס שכל שיש בו חיוב ממון וחיוב מלקות לוקה ואינו משלם חוץ מחובל בחברו שיש שם מלקות כמו שאתה למד ממה שהותר מכללו בבית דין ר\"ל במלקות דכתיב ביה לא יוסיף פן יוסיף וממון בחמשה דברים ומשלם ואינו לוקה בפירוש רבתה התורה חובל לתשלומין שנאמר רק שבתו יתן ורפא ירפא:",
+ "אף בעדים זוממין כל שאי אפשר לקיים בהם דין הזמה לוקין כגון שהעידו על כהן שהוא בן גרושה וחלוצה שאין אומרין יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו אלא סופג את הארבעים ולא משום לא תענה שהרי לאו שאין בו מעשה הוא אלא מדכתיב והצדיקו את הצדיק וכו' ופירשו בו במסכת מכות ב' ב' עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא והיה אם בן הכות הרשע הא כל שיש בו לקיים בו מצות הזמה כגון שהעידו בממון משלמין ואינן לוקין שכל שיש בעדים זוממין דין ממון ודין מלקות ממונא משלם מילקא לא לקי הילכך מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלמין ואין לוקין הא כל שאין שם דין ממון או צד שיהא באפשר לקיים בהם דין הזמה לוקין ואין צריכין התראה:"
+ ],
+ [
+ "וכן חובל בחברו כל שאין בו בכדי לשלם ממון כגון שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה כגון שלא פחתו מדמיו ולא בטלו ממלאכתו ולא הוצרך לרפאתו וכן לא היה לו צער ושהוא שוטה ואינו בר בשת לוקה אם התרו בו:",
+ "ומה שנאמר בתורה עין תחת עין כבר ביארנו במקומו ב\"ק פ\"ג ב' שהוא ממון:"
+ ],
+ [
+ "זה שביארנו שעדים זוממין אין צריכין התראה לא מפני שאי איפשר בה כלומר שאם נתרה בהן קודם המעשה שעה או שתים יאמרו שכחנו ואם שנתרה בהן בשעת המעשה פרשי ולא מסהדי אף באמת ואם לאחר שהעידו מה דהוה הוה שמכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד שהרי מכל מקום איפשר להתרותם תוך כדי דבור לעדותם שהרי איפשר להם לחזור או שנתרה בהם שעה או שתים קודם מעשה ובשעת מעשה רומזין להם עליה אם ברמיזות אם בלשון רכה שלא יקפידו אלא שזה הוא אין צריכין התראה מפני שמאחר שהם באים להרוג בלא התראה אף הם אין צריכין התראה שאלמלא כן אין כאן כאשר זמם:",
+ "המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור מעתה המתכוין להרוג את חבירו ונגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אין כאן דין מיתה שהרי פטור הוא עליה ומתוך כך משלם דמי וולדות וזהו שנאמר וא�� לא יהיה אסון ר\"ל שלא יהא שם עונש מיתה או דין מיתה ענוש יענש אבל אם היה מתכוין לה אלא שלא היה מתכוין להרגה אלא להכותה ונגפה ויצאו ילדיה ומתה פטור מדמי ולדות ואינו משלם כלום ואפילו לא התרו בו שנמצא שאין כאן מיתה מכל מקום דין מיתה יש כאן ולא חלק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר שיש בו דין מיתת בית דין ליפטר מן התשלומין התרוהו למיתה בהכאתו ולא התרוהו למלקות והכה בדבר שאין בו שוה פרוטה שאין כאן ממון אינו לוקה שהרי לא היתה כאן התראה למלקות ואע\"פ שהותרה לגדולה ממנה אין אומרין שמותרה לדבר חמור יהא מותרה לדבר הקל שאין התראה אלא למה שהיא:",
+ "וממה שכתבנו למדת שסוגייא שבכאן לא כהלכה נאמרה והיא באה על דעת רבנן שאמרו במסכת סנהדרין ע\"ט א' נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ומפרשים ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש נפש ממש ואין הלכה כן:"
+ ],
+ [
+ "מי שגנב וטבח בשבת או גנב וטבח לע\"ז פטור מתשלומי ארבעה וחמשה שהטביחה בשבת או לע\"ז מחייבתו מיתה ואין אדם מת ומשלם ואף בשוגג שהרי מכל מקום דין מיתה יש כאן טבח על ידי אחר ואע\"פ שיש דין מיתה אצל הטובח הוא חייב בתשלומין שאין כאן דין מיתה אצלו ואם תאמר היכן מצינו זה חוטא וזה מתחייב התורה רבתה טביחה על ידי אחר לחיוב תשלומין שנאמר או לרבות את השליח ואע\"פ שאלו עשאו הוא פטור אין זה מפני שאין עליו חיוב אלא מפני שקם עליו בגדולה הימנה:"
+ ],
+ [
+ "השוחט או המבשל בשבת שלא לצורך חולה בשוגג אע\"פ שאלו עשה כן במזיד מתחייב בנפשו שחיטתו כשרה לערב בין לשוחט בין לאחרים וליומה מיהא אסורה בין לו בין לאחרים במזיד אסורה לשוחט לעולם ולאחרים מותרת לערב ויש בדינין אלו קצת תנאים וכבר ביארנו הענין בריוח בראשון של חולין י\"ד א' ולמדת מכל מקום שמעשי שבת לא נאסרו מן התורה:",
+ "השוחט לע\"ז מכיון שהתחיל לשחוט לשמה נאסרה ונתחייב בנפשו ואם לא כיון לעבוד אלא בגמר שחיטה לא נתחייב מיתה אלא בגמר שחיטה וכבר כתבנוה במסכת חולין מ' ב':",
+ "גנב שור הראוי ליסקל וטבחו אם גנבו מבית הבעלים אין צריך לומר שהוא פטור שאף על פי ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מכל מקום אסור הוא בהנאה ואינו מפסידו כלום וכי קא טבח לאו דידיה קא טבח ולאו דמריה קא טבח אלא אפילו היה ממון תלוי בו כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר והועד בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר וגנבו משם פטור ולא סוף דבר משנגמר דינו שאם החזירו אינו מוחזר דאין כאן דבר הגורם לממון אלא אם גנבו קודם שנגמר דינו ואע\"פ שאם החזירו מוחזר ונמצא מפסידו פטור שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי כמו שביארנו במקומו:"
+ ],
+ [
+ "ממה שכתבנו אתה למד שדין אין אדם מת ומשלם לא סוף דבר שבתשלומי ממון נאמר כן אלא אף בתשלומין של קנס ואין הלכה כדברי האומר חדוש הוא שחדשה התורה בקנס דאע\"ג דמיקטיל משלם מעתה היה גדי גנוב לו בחול שכבר נתחייב לו בקרן וכפל וטבחו בשבת אע\"פ שכבר נתחייב בקרן וכפל קודם שיבא לידי איסור שבת פטור מתשלומי ארבעה וחמשה הבאים באיסור שבת שהרי אף בקנס אין אדם מת ומשלם ואין צריך לומר בגנב וטבח בשבת שיש בו דין מיתה אף על הקרן בהוצאתו שאף לדעת האומר שבקנס אדם מת ומשלם מכל מקום הופקעו תשלומי הקרן מדין חיוב שבת ואם אין קרן אין ארבעה וחמשה וזה שכתבנו שיש בו דין מיתה על הקרן בהוצאתו אין צורך לפרשה בכפות שאף כשאינו כפות לא אמר�� חי נושא את עצמו אלא באדם אבל בהמה חיה ועוף לא כמו שהתבאר במקומו:",
+ "כבר ביארנו בסנהדרין שהבא במחתרת מותר לכל אדם להרגו כל זמן שהוא מוצאו במחתרת ואינו צריך התראה שמחתרת זו היא התראתו מעתה כל ששבר כלים עודו במחתרת פטור שהרי דין מיתה ותשלומין באין עליו כאחד היה גדי גנוב לו קודם שיבא במחתרת שכבר נתחייב בקרן וטבחו במחתרת פטור מתשלומי ארבעה וחמשה שהרי דין מיתה עליו ואין אדם מת ומשלם אף בקנס נאמר כמו שביארנו ואין צריך לומר אם גנב וטבח במחתרת שאף על הקרן פטור ואף לדעת האומר חדוש הוא שחדשה התורה בקנס בזו פטור שאם אין חיוב גניבה אין חיוב טביחה ומכירה:",
+ "היתה פרה גנובה בחול וטבחה בשבת פטור מתשלומי ארבעה וחמשה על הדרך שביארנו בגדי וחייב מיהא בקרן ובכפל אבל אם היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת חייב לשלמה שמשעת שאלה נתחייב באונסיה וכבר נתחייב בקרן קודם איסור שבת ואין אומרין הואיל וחוזרת היתה בעינה שעת הטביחה היא היא שעת הגזילה ונמצא חיוב שבת וחיוב תשלומין באין כאחד ופטור אלא משעת שאלה נתחייב בה ואין גורסין כאן שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה שאין בשואל דין כפל ודין תשלומין ארבעה וחמשה שהרי אינו פוטר עצמו בטענת גנב וגדולי המפרשים גורסין בה כן וטורחין לפרשה בשטוען שהוא שומר חנם עליה ונגנבה הימנו:",
+ "מי שמת והניח לבניו פרה שאולה לזמן ידוע היתומים משתמשין בה כל ימי שאלתה ואין המשאיל יכול לומר לא על דעת זה השאלתיה אלא להשתמש בה אביהם בלבד שהיתומים זוכים מאליהם בכל מה שזכה בו האב מתה מאליה ואין להם מאביהם אלא מטלטלין שאינם משועבדים לבעל חוב אין חייבין באונסיה ומכל מקום כתבו חכמי ההר שמאחר שאין חייבין באונסיה תכף שמת האב יכול המשאיל לומר או קבלו אחריותה או החזירו שבודאי לא השאילה אלא על דעת אחריות הא כל שלא אמר כן אין חייבין באונסיה וכתבו בה גדולי המפרשים אפילו נשתמשו בה שלא מכח שאלה והם באים בתשמישה אלא מכח ירושה ומכל מקום גדולי קדמונינו שבנרבונה פירשוה במתה קודם שנשתמשו בה שמשנשתמשו בה נעשו הם עצמם שואלין וחייבין באונסיה ואם תאמר והלא בפקדון אמרו ב\"מ מ\"ג א' מותרים ישתמש בהן וחייב בגניבה ואבידה דמשמע שכל שבידו להשתמש הרי הוא כמי שנשתמש וחייב באחריותו לא נאמרה אלא לנפקד עצמו אבל בזו היתומים לא קבלוה מיד המשאיל טבחוה ואכלוה אם היו יודעין בה ששאולה היא נעשו גזלנין עליה ומשלמין את הכל ואם היו סבורין שהיא של אביהן מחזירין את העור ומשלמין דמי בשר בזול והוא פחות שליש ואם הניח להם אביהם קרקע חייבין אף במתה מאליה מתורת פירעון חוב אביהם שמשעת שאלה נתחייב האב בחזרתה וכבר הרחבנו בשמועה זו יותר באחרון של קמא:"
+ ],
+ [
+ "בנזקין אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון וכבר ביארנו שכל שיש עליו דין מיתה אע\"פ שאין בו מיתה כגון שלא התרו בו פטור מן התשלומין והוא שאמרו מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה ליפטר בממון אלא להתחייב בממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך עליה לדרך ירידה להתחייב בממון אלא ליפטר בממון:",
+ "ולענין ביאור מה שאמרו איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש לא יהיה אסון מאי לאו דין אסון ר\"ל שבודאי מיתה היתה שם לאשה אלא שלא היה שם דין מיתה להורג כגון שהיה שוגג ואעפ\"כ יענש בדמי וולדות ותירץ לא אסון ממש ר\"ל שלא היתה מיתה באשה כלל הא אם היתה בה מיתה אע\"פ שלא נתחייב ההורג במיתה כגון שהיה שוגג ר\"ל שלא הותרה אין כאן ממון ואיכא דאמרי וכו' מאי לאו אסון ממש שלא מתה האשה שנמצא שאין כאן חיוב מיתה כלל ותירץ לא דין אסון כלומר שמיתה היתה שם אלא שלא נתחייב זה מיתה כגון שלא התרו בו ואעפ\"כ יענש בדמי וולדות וחזר והקשה ובמיתה מיהא מי איכא דלימא דחיוב מיתה לא תפטור בממון במיתה עצמה אלא במיתה כולי עלמא לא פליגי כי פליגי במלקות מר סבר וכו' והילכתא דבמלקות מיהא כל שלא התרו בו חייב ממון על הדרך שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שכתבנו בסוגיא זו כל היוצא ממנה לענין פסק לענין ביאור מיהא צריך להעירך מעט בשמועה זו ר\"ל לרבה דאמר חדוש הוא שחדשה תורה בקנס דאע\"ג דמקטיל משלם מתניתין במאי מוקים לה וכך היא פירושה שבמשנתנו הוזכרו חייבי מלקיות וחייבי כריתות לשלם קנס וכן הוזכרו בה חייבי מיתות שלא לשלם וכל שאתה סובר לדעת ר' מאיר שאין אדם מת ומשלם לא בממון ולא בקנס היתה משנתנו באה לדעתו מפני שהוא סובר לדעת ר' מאיר שאין אדם מת ומשלם וזהו דין ממזרת הנזכר במשנתנו לדין תשלומין וכן אדם כרת ומשלם וזהו דין אחותו הנזכר במשנתנו לדין תשלומין ואין אדם מת ומשלם וזהו דין בתו הנזכר במשנתנו שלא לשלם אלא לרבה שאמר שדעת ר' מאיר להיות אדם מת ומשלם מיהא בקנס מתניתין כמאן מוקים לה אי כר' מאיר אע\"פ דממזרת ואחותו ניחא בתו מיהא קשיא שהרי תשלומין אלו קנס הם והיה לנו לומר שישלם ומשנתנו פוטרת בבתו אי ר' נחוניא בן הקנה שסובר שאין אדם כרת ומשלם נהי דממזרת ניחא דהא סבירא ליה לוקה ומשלם וכן בתו ניחא דהא סבירא ליה אין אדם מת ומשלם אחותו מיהא קשיא דבמתניתין קאמר משלם ואיהו סבירא ליה דלא אי כר' יצחק דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא אפילו בהתרו בו זה ולא סבירא ליה מתניתין דאלו הן הלוקין מיהא באחותו ובמתניתין דהכא נמי היינו דקאמר באחותו דמשלם שאלו היה בה מלקות מילקא לקי ממונא לא משלם שאין אדם לוקה ומשלם נהי דבתו דמתניתין ניחא דהא סבירא ליה אין אדם מת ומשלם וכן אחותו נמי ניחא דהא מלקות גבה ליכא ומשום הכי משלם ממזרת מיהא קשיא דבמתניתין משלם ואיהו סבר אין אדם לוקה ומשלם והוא הדין דלעיל ל\"א ב' כשהקשו ממשנת אלו הן הלוקין שהיו יכולין להקשות מממזרת ולא היה לו לתרץ בה אלא כר' יוחנן אלא דניחא ליה לאייתויה מהתם לאקשויי מכלה מתניתין ונטר לה הא דממזרת עד השתא הניחא אי סבר לה ר' יצחק כר' יוחנן דחייבי מלקויות כל שאין שם מלקות אע\"פ שיש שם דין מלקות משלם מוקים למתניתין בדלא אתרו ביה וכדפרישנא לה במתניתין אלא אי סבירא ליה כר' שמעון בן לקיש וכו' אלא ודאי על כרחיך כר' יוחנן סבירא ליה ומיתוקמא כר' יצחק ואע\"ג דלאו הלכתא כוותיה למאי דקאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא במאי דקאמר מיהא אין אדם לוקה ומשלם הילכתא כותיה כדפרישנא והדר קא בעי לר' שמעון בן לקיש דקאמר בפירוש רבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות לומר כל שיש בו דין מלקות אינו משלם ואע\"פ שלא התרו בו מאן תנא דפליג עליה דר' נחוניא בן הקנה דמחייב תשלומין במקום כרת ודלא כר' נחוניא כדאיתא במתניתין בבא על אחותו דבשלמא לר' יוחנן דאמר כל היכא דלא לקי משלם אע\"ג דדין מלקות איכא פליגי בהדיה ר' ישמעאל ור' עקיבא דסבירא להו מלקות בחייבי כריתות איכא משום לאוי דאית בהו בכלהו חוץ מפסח ומילה ��הם חייבי עשה שבכרת ומשום כרת לא מיפקעי תשלומין דאדם כרת ומשלם ואע\"ג דמלקות איכא וסבירא להו אין אדם לוקה ומשלם מכל מקום בדלא אתרו ביה משלם וכי פליגי עליה רבנן דפליגי בהדיה דר' מאיר דר' נחוניא סבר לוקה ומשלם ואינהו סבירא להו אין אדם לוקה ומשלם ומכל מקום דוקא דאתרו ביה הא לא אתרו ביה מיהא משלם אלא לר' שמעון בן לקיש דאמר חייבי מלקיות כחייבי כריתות ואף בלא אתרו ביה פטור אם כן רבנן ור' ישמעאל ור' עקיבא לא פליגי אדר' נחוניא כלל דהא לדידהו נמי נהי דמשום כרת לא מיפטר מכל מקום פטור הוא משום דין מלקות ואע\"ג דלא אתרו ביה אלא או ר' מאיר דסבירא ליה אדם לוקה ומשלם וכרת ומשלם ונמצא דלא מיפטר לא משום כרת ולא משום מלקות או ר' יצחק דסבירא ליה מלקות בחייבי כריתות ליכא והואיל ומשום כרת לא מיפטר דהא סבירא ליה כרת ומשלם משום מלקות לא מיפטר דהא אפילו דין מלקות ליכא:",
+ "מאחר שביארנו שיש קנס בחייבי כריתות ובחייבי לאוין אין צריך לומר בשניות שמדברי סופרים ר\"ל באותן הראויות לקנס כגון בת בן בנו ובת בת בנו וכיוצא בהן שיש בהן קנס:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שהקטנה יש לה קנס וכן המתגרשת מן האירוסין ועדין היא נערה בתולה יש לה קנס אבל המתגרשת מן הנשואין ואע\"פ שעדין היא קטנה או נערה ובתולה אין לה קנס הואיל ונשאת ולא סוף דבר בנשואין גמורין אלא אף בממאנת ר\"ל קטנה שהשיאתה אמה או אחיה ומיאנה הואיל ומכל מקום היה שם נשואין עליה אין לה קנס ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה והוא עד שתים עשרה שנה ויום אחד ושתביא שתי שערות הא משנכנסה לכלל נערות אינה ממאנת אע\"פ שלא רבה השחור על הלבן ר\"ל שאין השערות שוכבות ובאילונית דין אחר למיאון כמו שיתבאר במקומו:",
+ "הבוגרת אין לה קנס כמו שכתבנו ומכל מקום האילונית יש לה קנס עד עשרים שנה שעד זמן זה היא קטנה ומקטנותה יצאה לבגר וגדולי המחברים כתבו שהאילוניות אין להם קנס והדברים מתמיהים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:",
+ "החרשת והשוטה אין להן קנס מפני שחזקתן אינן שומרות את עצמן ואינן בחזקת בתולות וכן מתוך כך אין להם טענת בתולים שמא אלו היתה פקחת היתה טוענת שמשארסה נאנסה וכל שהיתה יכולה לטעון אלו היתה פקחת טוענין לה שכל כגון זה פתח פיך לאלם הוא וגדולי המפרשים ראיתי בהגהותיהם שפסקו שהחרשת יש לה קנס וכן ראיתיה לחכמי הדורות מפני שהם מפרשים בסוגיא זו הא רבן גמליאל הא ר' יהושע כלומר הא דקתני אין לה טענת בתולים לאו משום דבחזקת בעולה היא אלא היינו טעמא דכיון דפקחת יכולה לטעון משארסתני נאנסתי ונאמנת אנן נמי טענינן ליה אבל מכל מקום בחזקת בתולה היא ולפיכך יש לה קנס ואין הדברים נראין:",
+ "מוכת עץ אין לה טענת בתולים והסומא והאילונית יש להן טענת בתולים:"
+ ],
+ [
+ "והבוגרת יש לה טענת פתח פתוח אבל לא טענת דמים ואע\"פ שיש מהן שיש להם דמים והוא שאמרו כאן אי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת דמים ומכל מקום יש פוסקין בהפך וגורסין אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת פתח פתוח וכבר ביארנוה בפרק ראשון דף ט' ע\"א ובבועל את הבתולה אע\"פ שמדין התלמוד היה לנו לדון את דמה כדם בתולים עד ארבעה לילות כתינוקת כבר גמרו שאף בתינוקת בועל בעילת מצוה ופורש ואין צריך לומר בבוגרת שהדין בה כן כמו שביארנו בפרק ראשון:",
+ "אשה שיצא עליה שם רע בילדותה אין לה קנס ולא שיצא עליה קול שזינתה שכל שיצא עליה שם מזנה בעיר אין חוששין לה אפילו לכהנה אלא שבאו שנים והעידו שתבעתם באיסור וכל כיוצא בזו אין לה קנס חזקתה שנזדמן לה כיוצא בה:",
+ "כיוצא בו שטר שיצא עליו קול שהוא מזוייף אין נמנעין מלהגבותו שאין חוששין לקלא בעלמא אבל אם רננו הנתבעים בכך ויצאו עדים שהעידו שהיה מחזר אחריהם לחתום לו כך וכך חוששין לשטר זה ואין מגבין בו אפילו אמרו העדים זהו כתב ידינו ולא שנחוש לעדים החתומים שאם הוא הוחזק לחזור אחר עדי שקר לא הוחזקו האחרים להיות שומעין לו אלא שיש לחוש שמתוך שלא מצא למד הוא עצמו לכוין כתב הדומה לכתב ידי עדים שהחתים בו הא כל שבאו עדים עצמן והעידו ודאי נאמנין כמו שביארנו בראשון של מכות ומכל מקום דוקא אותו שטר אבל שאר שטרותיו אין פוסלין אותם בכך ומכל מקום קצת רבותי כתבו שאם אמר זייפו לי שטר אחד חוששין לכל שטרותיו:",
+ "המשנה השנית והכונה בה גם כן לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר אלו שאין להן קנס הבא על הגיורת על השבויה על השפחה שנתגיירו שנפדו שנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד ר' יודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה אע\"פ שהיא גדולה הבא על בתו ועל בת בתו ועל בת בנו על בת אשתו ועל בת בתה ועל בת בנה אין להן קנס מפני שהוא מתחייב בנפשו שמיתתו בידי בית דין שכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון שנאמר לא יהיה אסון ענוש יענש נערה שנתארסה ושנתגרשה ר' יוסי הגלילי אומר אין לה קנס ר' עקיבא אומר יש לה קנס וקנסה של עצמה אמר הר\"ם פי' אמר השם ולא יהיה אסון ענוש יענש ענינו ולא יהיה אסון בין שני אנשים הנצים ענוש יענש הנוגף ואם אסון יהיה בין שני אנשים הנצים ר\"ל שימות אחד מהם הנה יהרג ולא יהיה שם עונש כלל והוא אמרו ונתת נפש תחת נפש יסור העונש מהם לפי שאין אדם מת ומשלם ואע\"פ שיהיה שוגג אשר לא תחייבהו מיתה ר\"ל חטא שיהיה בו מיתת בית דין הנה לא יחוייב לו ממון בו ואפי' בשוגג וזהו ההפרש אשר בין מחוייבי מלקות ומחוייבי מיתת בית דין ואין הלכה כר' יהודה והלכה כר' עקיבא:",
+ "אמר המאירי יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד שחזקתן שנבעלו בגיותן ובשבייתן ובשפחותן ר' יהודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדשתה אע\"פ שהיא גדולה ויש לה קנס ואם היא בת כהן אוכלת התרומה וכן אם היא אשת כהן מותרת לו ואין הלכה כר' יהודה אלא כל שבויה בחזקת שזינתה אלא אם כן יש בה דין הפה שאסר הוא הפה שהתיר או יש לה עד לטהרה כמו שהתבאר כ\"ב א' ואינה אוכלת בתרומה ואם היא אשת כהן נאסרה לו וכן אם נשאת אין לה אלא כתבת מנה ואחר כך הזכיר שכל שבחייבי מיתות אין להם קנס ואפילו לא היה שם מיתה כגון שלא התרו בו הואיל ויש שם דין מיתה והוא שאמר הבא על בתו ועל בת בתו ועל בת אשתו ועל בת בתה ועל בת בנה אין לה קנס ושמא תאמר הבא על בתו מיהא מה הוצרכה ללמדה והיאך אתה מחייבו קנס והלא קנסה לאביה איפשר בנתארסה ונתגרשה שקנסה לעצמה או שבא עליה כשהיא נערה ולא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה שקנסה לעצמה ובתלמוד המערב פירשוה במת אביה שגובה קנסה מנכסיו ומכל מקום אמר על כל אלו פטור מן הקנס מפני שמתחייב בנפשו שמיתתו ביד בית דין וכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יש אסון לא יענש ושמא תאמר והלא מיתה לאשה ותשלומין לבעל הם וכל שמיתה לזה ותשלומין לזה חייב פירשוה מפני שהרוצח הוא רודף אחר האשה ורודף ניתן לבעל להצילו בנפשו כשאר כל אדם ונמצא שמיתה וממון לבעל וכן שמא תאמר והלא אין מיתה ותשלומין באין כאחד שמשהערה חייב מיתה וקנס ליכא עד שיכניס האבר והרי מכל מקום מיתה קודמת יראה כל שמיתה קודמת אין תשלומין חלין עליה מצד אותו מעשה בעצמו ועוד שהרי חיוב מיתה כל שעת הביאה היא ונמצא בגמר ביאה מיתה ותשלומין באין כאחד נערה שנתארסה ונתגרשה ונאנסה או נתפתתה ר' יוסי הגלילי אומר אין לה קנס שנאמר אשר לא אורסה הא כל שכבר אורסה אין לה קנס אע\"פ שהיא עדין נערה ור' עקיבא אומר שמאחר שלא נשאת יש לה קנס אלא שקנסה לעצמה והכי דרשינן אשר לא אורשה לאביה הא אם כבר אורשה לעצמה והלכה כר' עקיבא:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "כהן הפודה את השבויה ואומר טהורה היא נאמן וישאנה שמאחר שנתן בה מעותיו ודאי חקר עליה ומצאה טהורה חזקה לא שדי איניש זוזי בכדי אבל אם העיד בה כדי לא ישאנה שמא עיניו נתן בה וכבר ביארנוה בפרק שני:"
+ ],
+ [
+ "כל אשה שנתגרשה צריכה להמתין שלא לינשא ולא ליארס עד שתשלים תשעים יום חוץ מיום הגירושין ויום המיתה וחוץ מיום האירוסין ועיקר תקנה זו כדי להבחין בין זרע ראשון לזרע שני ואע\"פ שעיקר התקנה מטעם זה מכל מקום נתפשטה התקנה אף בשאינה ראויה לילד כגון קטנה או עקרה או זקנה או אילונית או אף כשנתברר שלא היה בעלה עמה כגון שהיה במדינת הים או חולה או חבוש בבית האיסורין אפילו בתולה שנתגרשה או נתארמלה מן האירוסין אבל ישראלית המזנה הן אנוסה הן מפותה יש אומרין שאינה צריכה להמתין מפני שהיא משמרת עצמה שלא תתעבר ויש חולקין בה וכבר הארכנו בה בשלישי של יבמות דף ל\"ה ע\"א:",
+ "הגיורת והשבויה והשפחה שנתגיירה או נפדית או נשתחררה יתירה מבת שלש צריכות להמתין שלשה חדשים כדי להבחין בין זרע הנזרע בקדשה לנזרע שלא בקדשה ואע\"פ שהקטנה אינה מתעברת גזירה קטנה אטו גדולה ויש חולקין בזו בהרבה דברים וכבר הארכנו בה בשלישי של יבמות:",
+ "הנדה מטמאה טהרות משעת ראייתה ולמפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה כמו שיתבאר במקומו ואף גיורת שנתגיירה אע\"פ שטומאת הנכרית מדברי סופרים מטמאה היא מעת לעת:"
+ ],
+ [
+ "כשם שאין אדם מת ומשלם ולא לוקה ומשלם כך אם היה עליו עונש מיתת בית דין ומלקות מת ואינו לוקה כלל גדול אמרו רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות וכן בדין גולה לעיר מקלט אם קרע שיראין בהריגתו פטור שאינו גולה ומשלם אלא שבזו אין אנו צריכין בה לטעם זה שהרי בכלל חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר הוא:",
+ "מצות לא תעשה שלא ליקח כופר לנפש רוצח אפילו נתן כל ממון שבעולם הן להצילו ממיתה אם הרג במזיד הן להצילו מגלות אם הרג בשוגג שנאמר ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו:",
+ "כבר ידעת בהרוג הנמצא שהעיר הקרובה מביאה עגלה ועורפין אותה על הדרך שיתבאר במקומו וכל שנמצא ההורג אע\"פ שנתערפה העגלה הרי זה יהרג שנאמר ואתה תבער הדם הנקי מקרבך:",
+ "כבר ביארנו במסכת סנהדרין תכונת ארבע מיתות שנמסרו לבית דין היאך הם ומצות הנהרגין הוא שהיו מתיזין את ראשיהם מן הצואר בסיף ומצד הסימנין כדי שימות מהר ותהא מיתתו יפה ודין עגלה ערופה הוא שעורפין אותה בקפיץ מאחוריה ממול העורף:",
+ "הגוסס או היוצא ליהרג אין לו ערך ואם אמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום אע\"פ שהערך אינו לפי שומת שווי הגוף אלא שדמיו לפי שניו הקצובים ומעתה אין צריך לומר שאין לו דמים ר\"ל שאם אמר אחד דמיו עלי לא אמר כלום שהרי זה דמיו נדונין בשומת שווי הגוף וזה אין לו שום שווי כלל:",
+ "זה שביארנו בחייבי מיתות שאין לוקחין מהן כופר להצילן לא סוף דבר בחיוב מיתה אלא שלא נתנה שגגתה לכפרה ר\"ל שאין בה כרת עד שיהא בשגגתה חטאת כגון מכה אביו וגונב נפש ורוצח שאין כרת כתוב בזדונם אף בלא התראה אלא אף הדברים שיש כפרה בשגגתן כן כגון חיוב מיתה שכתוב בה כרת כגון ע\"ז ושבת ועריות שיש בשגגתן חטאת וכן אין חלוק במיתה בין הרגו בדרך ששגגתו מתכפרת בגלות כגון דרך ירידה להרגו בדרך ששגגתו אינה מתכפרת בגלות כגון דרך עליה על הדרך שהתבאר במקומו מכות ז' א' ומכל מקום חיוב מיתת שמים הבאה על ידי ממונו כגון שורו שהרג שנאמר בו וגם בעליו יומת ניתן להצילו בכופר שנאמר אם כופר יושת עליו:"
+ ],
+ [
+ "זה שביארנו שאין אדם מת ומשלם לא סוף דבר בשהמיתה והתשלומין באין על מעשה אחד כגון שסימא את עינו והרגו בה אלא אפילו סימא את עינו והרגו במכה אחרת כאחד אינו מת ומשלם הא כל שקדם חיוב תשלומין לחיוב מיתה חייב כמו שביארנו:",
+ "אירוסין אין מפקיעין מרשות אב ר\"ל שזה שאמרו מ\"ו ב' שכסף קדושיה של נערה לאביה כמו שיתבאר אף אם נתארסה ונתגרשה וחזרה ונתקדשה בנערות כסף קדושיה לאביה אבל קנסה מיהא לעצמה כמו שביארנו במשנה בנערה שנתארסה ונתגרשה:",
+ "בא עליה עד שלא נתארסה ואחר כך נתארסה קנסה לאביה שאין אירוסין מוציאין מרשות אב וכמו ששנינו נדרים ס\"ו ב' נערה המאורסה הוא ואביה מפירין נדריה אבל אם בא עליה ואחר כך נשאת או בגרה או מת האב קנסה לעצמה שבגרות ונשואין מוציאין מרשות אב והוא שלא עמדה בדין קודם בגרות או נשואין או מיתת אב אבל אם עמדה בדין ואחר כך בגרה או נשאת קנסה לאביה ואם עמדה בדין ואחר כך מת האב קנסה לאחים שהם יורשי האב:"
+ ],
+ [
+ "בא עליה ומתה בנערותה אין כאן קנס לאב אלא בעודה קיימת שנאמר לאבי הנערה ולא לאבי המתה ואע\"פ שתבע האב תכף למיתה קודם שיגיע זמן בגרותה בקבר ומעתה אין צריך לשאול אם לא תבע האב אחר מיתתה עד שיגיע זמן בגרותה בקבר להפקיע לאב מדין בגרות שהרי משעת מיתתה פקע זכותו ושמא תאמר שראוי להזכירה כדי לידע אם יש בגר בקבר להוריש לבנה אי איפשר שמאחר שמתה בנערותה אי אפשר לה לילד בתוך ששה חדשים של נערות אלא אם כן מתעברת כשהיא קטנה וקטנה אינה מתעברת:",
+ "ולענין ביאור מה שאמרו יש בגר בקבר ודבנה הוי פירושו בבן הבא בזנות שאם מנשואין הרי הנשואין עצמם מוציאין מרשות אב אלא שאין אנו צריכים לה שאין בגר בקבר כלל ומכל מקום לענין ביאור יש שואלים אף לכשנאמר יש בגר בקבר ושיש לה בן היאך יהא של בנה והרי אין מוריש קנס לבניו שהרי מת האב לעצמה ולא לאחים ואינה שאלה שבזו קנס הבא לו מחמת בתו אינו מורישו לבניו וכשמת חזר הזכות לבתו אבל כל קנס שאדם זוכה בו מחמת עצמו מורישו לבניו וכמו שאמרו בבבא קמא ע\"ו א' גנב וטבח מאביו ומת משלם תשלומי ארבעה וחמשה וכן למה שאמרו יש בגר בקבר ופקע אב ולמה לא יירשנו האב כמו שאמרת שהבן יורשו ופירשו בו פקע אב שלא לזכות בו מחמת עצמו אלא מחמת ירושה ונפקא מינה שאם מחלה בתו לאונס בעודה קיימת פקע אב ואינו נכון שהרי בעודה קיימת נערה היא והיאך תמחול:"
+ ],
+ [
+ "מעוברת ומניקה אע\"פ שיש לחוש לתשמישן במעברת שמא תפחס צורת עובר שבמעיה ויעשה כסנדל והוא דג שבים כעין חתיכת בשר בלא צורת חלוק איברים ובמניקה שמא יתעכר החלב ותצטרך להעתיק היונק משדי אמו וימות אעפ\"כ אין צריכות לשמש במוך להיות הזרע נשאב בו שלא ליקלט במקום הריונה אלא משמשות כדרכן והולכות ומן השמים ירחמו שנאמר שומר פתאים י\"י ואין צריך לומר בקטנה שאי אפשר לה להתעבר:",
+ "ולענין ביאור סוגיא מאי דאקשי מי מיעברא מדרבנן פריך לה דאי מדר' מאיר הרי פירשו ביבמות י\"ב ב' את דבריו במה שאמר שמא תתעבר ותמות שמא תתעבר ושמא תמות אלמא איפשר שמתעברת בלא מיתה או שמא מדר' מאיר ומטעם שאמרו שם בנים הרי הם כסימנין כלומר משעת עבור נעשית נערה ונמצאת בשעת לידה בוגרת שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד:",
+ "ונשוב לדברינו והוא שמאחר שביארנו שבא עליה ומתה פטור אי תפש מפקינן מיניה כך היא שיטתנו ואע\"ג דרבא פליג בהדיא לפום לישנא קמא נאמרה ר\"ל במה ששאל יש בגר בקבר וכו' דלפום האי לישנא פשיטא ליה דמיתה לא מפקעה הואיל ולא הגיע זמן בגרות מכל מקום הואיל וללישנא דמר בר רב אשי ספוקי מספקא ליה ניחא לן לאיפסוקי ודאי דאביי מספיקא דרבא וכל שכן דקרא קאמר וכן פסקוה גדולי הפוסקים והמחברים ומכל מקום יש פוסקים כמר בר רב אשי אליבא דרבא לדון אותה בספק ואי תפש לא מפקינן מיניה ואין הדברים נראין:",
+ "המשנה השלישית והכונה בביאור החלק השני והוא שאמר המפתה נותן שלשה דברים והאונס ארבעה המפתה נותן בושת ופגם וקנס מוסיף עליו האונס שהוא נותן את הצער מה בין האונס למפתה שהאונס נותן את הצער והמפתה אינו נותן את הצער שהאונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא שהאונס שותה בעציצו והמפתה אם רצה להוציא יוציא כיצד הוא שותה בעציצו אפילו היא חגרת אפילו היא סומא אפילו היא מוכת שחין נמצא בה דבר זמה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה שהיא ראויה לו אמר הר\"ם אונס שנותן את הצער בארו בתלמוד ואמרו אינה דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון ומן העקר אצלנו מפותה אין לה צער וכן לשון התורה זכר באנוסה ענוי ולא זכר במפתה והמפתה לכשיוציא ענינו כשלא יכנוס אמנם אם רצה הוא ורצה האב וכנס נותן בשת ופגם לבד ולא יתן קנס פירוש עציץ הוא כלי חרס פחות ישתמש בדברים הגרועים ומוכת שחין גבן:",
+ "יתומה שנתארסה או שנתפתתה ר' אליעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור לר\"ם הלכה כר' אליעזר:",
+ "אמר המאירי נותן שלשה וכו' אבל אינו נותן צער שהמפותה אין לה צער מוסף עליו האונס שנותן בשת ופגם וקנס וצער אונס נותן קנס מיד ומפתה לכשיוציא ר\"ל כשלא ירצה לכנוס והענין הוא שהמפתה אין כופין אותו לכנוס אלא כל שלא רצה לכנוס נותן קנס והולך לו וכל שכן אם לא רצה האב להשיאה לו או שלא רצתה היא לינשא לו שנותן קנסה והולך לו ואע\"פ שנערה שיש לה אב הוא מקבל קדושיה ולא היא ואם כן היאך היא יכולה לעכב אחר שאביה רוצה ודאי אין מיאונה מועיל שלא תנשא לו ברצון אביה שהוא מקבל קדושיה אלא שמכל מקום מיאונה מועיל שהמפתה נותן קנס אע\"פ שמקדשה אביה לו על כרחה וכן פירשוה גדולי הרבנים בשני של קדושין בסוגיית נערה המאורסה הא כל שנתרצה הוא והם לכנוס אינו נותן קנס ומכל מקום בשת ופגם נותן מיד שאפילו כנסה חייב הוא בהם אבל קנס מיהא אינו נותן אלא לכשיתברר שאינו כונס אבל האונס אע\"פ שאם לא רצה האב להשיאה או שלא רצתה היא לינשא לו נותן קנס והולך מכל מקום כל שרצו האב והבת והוא אינו רוצה כופין אותו לכנוס ונותן את הקנס ושאר הדברים ומתוך כך אונס נותן מיד שהרי אף לכשיכנוס חייב ובא ללמד אחר כן שבדין האמור בכניסה שכופין בה האונס ולא המפתה כך לכשכנסו שניהם האונס איני רשאי להוציא אלא שותה בעציצו כלומר בכלי שבחר בו אפילו חגרת או סומא או מוכת שחין והמפתה אם רצה להוציא יוציא ומתוך כך אמרו בגמרא שהאונס שכנס אין לה כתבה שהרי אינה קלה בעיניו להוציאה ואע\"פ שאם רצתה היא לצאת יוצאת אם הוא רוצה לגרשה גם כן והיה לנו לחוש שמא יקנתרה עד שתרצה לצאת אין חוששין לכך וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתבתה ומפתה הואיל ורשאי להוציא יש לה כתבה מנה ואחר כך בא ללמד שאע\"פ שאמרו באונס ששותה בעציצו אם נמצא בה דבר זמה אחר שכנסה חייב לגרשה וכן הדין אם אינה ראויה לו אפילו היתה מאיסורי עשה ואין אומרין יבא עשה של ולו תהיה לאשה וידחה את לא תעשה של איסור שאין אומרין כך אלא בדבר שאין שום צד לבטל את העשה כגון מילה שהיא עשה של קיימא לכל בן ברית ואין שום צד לבטלו אלא על דרך הזרות ומצד מתו אחיו מחמת מילה ואף זו לא לעולם אלא עד שיגדיל ויתחזק כחו וכל כיוצא בזה עשה דוחה את לא תעשה כל שבשעה שהלאו נעקר העשה מתקיים וזהו דין מילה בצרעת אבל עשה של ולו תהיה לאשה הואיל והיא או אביה יכולין לעכב אינו דוחה את האיסור אפילו בחייבי עשה:",
+ "יתומה שנתארסה ונתגרשה וכו' לפי מה שיתבאר בגמרא אינו ענין אחד שאם יתומה היא מה צורך לנתארסה ונתגרשה אלא פירושו יתומה או נערה שנתארסה ונתגרשה אע\"פ שיש לה אב האונס חייב והמפתה פטור שמאחר שבשני אלו קנסה לעצמה אונס דבעל כרחה חייב בכלן ומפתה דמדעתה פטור ומכל מקום אין המדה שוה בהן שנתארסה ונתגרשה קנסה לבדו לעצמה ובשת ופגם לאביה ומתוך כך מפתה פטור דוקא בקנס ויתומה הכל לעצמה ומפתה פטור מן הכל וכמו שאמרו למעלה ביתומה ומפתה שכל שהיא יתומה ומפתה אין לה כלום ומכל מקום יש פוסקים שיש לה בשת ופגם ולא הופקעה אלא מן הקנס וגורסין למעלה ביתומה שוטה ומפתה ואין הדברים נראין וגדולי המחברים כתבו בשלשה דברים שהמפתה חייב שאם אין לה אב הרי הן לעצמה ולא הבנתי דבריהם ושמא פירוש הדברים שמת האב אחר המעשה קודם העמדה בדין:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר אי זו היא הבשת הכל לפי המבייש והמתבייש פגם רואין אותה כאלו היא שפחה נמכרת כמה היתה יפה וכמה היא יפה קנס שווה לכל אדם וכל שיש לו קצבה מן התורה שווה בכל אדם כל מקום שיש מכר אין קנס וכל מקום שיש קנס אין מכר קטנה יש לה מכר ואין לה קנס נערה יש לה קנס ואין לה מכר והבוגרת לא מכר ולא קנס אמר הר\"ם פי' אמר השוכב עמה הנאת שכיבה חמשים כסף לבד בשת ופגם וכן צער אנוסה זולת הקנס וקצבה גדר גדור הנה אבאר לך אלו השמות על מה שיפלו ולא יצטרך לכפלם לך בכל מקום וזה שהאשה מיום לידתה עד שיהיו לה י\"ב שנים שלמים ויום אחד תקרא קטנה בין הביאה שתי שערות בין לא הביאה וכאשר הביאה שתי שערות אחר אלו השנים תקרא נערה אצל הבאת שתי שערות ואם לא הביאה אותם הנה היא עדין קטנה כל זמן שלא הביאה אותם עד שישלמו לה עשרים שנה וכאשר שלמו לה עשרים שנה ולא הביאה שתי שערות ונר��ו בה סימני אילונית הנה היא אילונית ואם לא נראו בה סמני אילונית הנה תשאר קטנה עד שישלמו לה ל\"ה שנה והיא גם כן תקרא קטנה כל זה הזמן הנה דין קטנה עד שתביא שתי שערות ואם לא הביאה אותם והנה כאשר הביאה שתי שערות מאחר י\"ב שנים ויום אחד עד שלמות ל\"ה שנה תצא מדין קטנה ותעמד אחר הבאת שתי שערות ששה חדשים וזה הזמן הוא זמן הנערות ואחר הששה חדשים תקרא בוגרת ושמור זה הלשון אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד ור' מאיר סבר שקטנה ימכור אותה אביה והבא עליה אינה נותן קנס ונערה אין לאביה רשות בה והבא עליה נותן קנס וחכמים יחלקו ויאמרו הבא על הקטנה מאחר ג' שנים ויום אחד עד שתבגר חייב קנס ולזה אצלם קנס במקום מכר ואולם בוגרת דברי הכל אין לה קנס ולא מכר אבל בשת ופגם וצער יש לה אם נאנסה אבל אם נתפתתה אין לה כלום והלכה כר' מאיר:",
+ "אמר המאירי אי זהו בשת וכו' שאין שמין לבזוייה כנכבדת ולא לקטנה כנערה וכן המתביישת מן הנכבד כמתביישת מן הפחות וגדולי הרבנים מפרשים שאדם זולל שדרכו תמיד בכך אין בשתו מרבה כשל אדם בינוני ועקר הדברים כדעת ראשון וכן היא בתלמוד המערב לא דומה מבייש את הגדול למבייש את הקטן ולא דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן בשתו של גדול מרבה ונזקו מועט ר\"ל אם בייש הוא את אחרים בשתו של קטן מועט ונזקו מרבה פגם רואין אותה כאלו היא שפחה הנמכרת בשוק כמה היתה יפה בעודה בתולה וכמה היא יפה עכשו ופירשוה בגמרא שלא למלאכה שאלו למלאכה אין הפרש בין זו לזו אלא כמה אדם רוצה ליתן בשפחה בתולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח ממנו יותר מבבעולה וכן הצער אע\"פ שלא התבאר במשנה שמין אותו לפי קטנותה ובנין גופה ולפי שניו וגופו אבל הקנס שוה לכל אדם אחד הבא על בת מלכים או על בת קל שבקלים קנסה חמשים וכן כל שיש לו קצבה מן התורה כגון שלשים של עבד ומאה של מוציא שם רע וכיוצא בהם וכן ערכין ופדיון הבן שוה לכל אדם:",
+ "זהו ביאור משנה זו וכלה הלכה היא ונתגלגל ממנה לבאר זמן הקנס ובא ללמד שהקטנה והבוגרת אין להן קנס והוא שאמר כל מקום שיש מכר כגון קטנה אין קנס וכל מקום שיש קנס כגון נערה אין מכר ובוגרת אין לה לא מכר ולא קנס ומשנה זו שנויה על דעת ר' מאיר ואין הלכה כמותו אלא אף הקטנה יש לה קנס מבת שלש ולמעלה כמו שהתבאר אבל הבוגרת אין לה קנס הא בשת ופגם יש לה ודוקא אנוסה אבל מפותה אין לה כלום:",
+ "וזהו ביאור המשנה כלה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במסכת קדושין שהבא על הנערה אף בשלא כדרכה יש לה קנס ואף סוגיא זו לכאורה מעידה כן במה שאמר אלו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים אלמא שכל אחד מהם משלם קנס הראשון שבא עליה שלא כדרכה והשני שבא עליה כדרכה הואיל ובתולה היתה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאין אונס ומפתה חייבין בקנס אלא בביאה שכדרכה וסוגיא זו הם פירשוה שהבא עליה שלא כדרכה חייב בבשת והבא עליה אחריו בכדרכה חייב אף בקנס ולמד שאין בשת ופגם של זה הבועל בכדרכה אחר שכבר בא עליה אחר שלא כדרכה גדול כמי שבא עליה כדרכה יהא שוה למי שבא עליה כדרכה שלא אחר שום ביאה בעולם ואף גדולי הרבנים נראה שפירשוה כן ושאר הדברים המשתלשלים לביאור סברות אלו ממסכת קדושין וממסכת יבמות כבר טרחנו לישבם לכל אחת מן הדעות במסכת סנהדרין פרק סורר וכן דין שבח נעורים והנכלל מענ��ן זה בשמועה זו ביארנו בראשון של קדושין:",
+ "המוציא שם רע לומר שזינתה אשתו באירוסיה והביא עדים ונמצא מוזם לוקה ונותן לאביה מאה כסף ודוקא במוציא שם רע על הנערה אבל אם הוציא שם רע על הקטנה פטור נערה מלא דבר הכתוב וכן הדין במוציא שם רע על הבוגרת שפטור כמו שיתבאר בפרק נערה מ\"ח ב':"
+ ],
+ [
+ "המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר האומר פתיתי בתו של פלוני משלם בושת ופגם על פי עצמו ואינו משלם קנס האומר גנבתי משלם את הקרן על פי עצמו ואינו משלם לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו המית שורי עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו זה הכלל כל המשלם יתר ממה שהזיק אינו משלם על פי עצמו פי' לר\"ם מן העקר אצלנו אין אדם משלם קנס על פי עצמו:",
+ "אמר המאירי משלם בשת ופגם על פי עצמו שבשת ופגם ממון הוא ולא קנס והוא הדין באנסתי בבשת ופגם וצער ואין אומרין לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני ולא יהא נאמן שאם לא רצה אבי הנערה לגבותו אין כופין אותו ליטול אלא שאם רצה ליטול נוטל אבל קנס לא שאין אדם משלם קנס בהודאת עצמו ואע\"פ שאמרו ב\"ק פ\"ד ב' בענין בשת קנס קא מגבית בבבל התם משום דלית בה חסרון כיס הוא שאין מגבין בבבל אלא מידי דשכיח ולית ביה חסרון כיס כמו שביארנו במקומו האומר גנבתי משלם את הקרן שהוא ממון אבל לא תשלומי כפל בכל הגניבות ולא תשלומי ארבעה וחמשה בשור ושה מפני שהם קנס המית שורי ר\"ל המועד את שורו של פלוני וחייב אני בנזק שלם הרי זה משלם על פי עצמו שכל שבנזק שלם ממון הוא המית שורי המועד את עבדו של פלוני והריני חייב בשלשים הקצובים בו אחר שהשור מועד אינו משלם על פי עצמו שזה קנס הוא שהרי נוקב מרגליות שלשים ומוכה שחין שלשים זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק כגון זה או אונס ומפתה ומוציא שם רע אינו משלם על פי עצמו ופירשו בגמרא שזהו הדין בעצמו כשאינו משלם אלא פחות כגון חצי נזק של תם אלא דמשום דאיכא חצי נזק צרורות דממונא הוא נקיט לה הכי כדברירנא לה בדוכתא הא חצי נזק של תם קנס גמור הוא ואינו משלם על פי עצמו:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:",
+ "חצי נזק המשתלם בתם שביארנו שהוא קנס ולא ממון אע\"פ שמכל מקום התורה זכתהו בו מפסיד הוא ממנו לפעמים והוא מה שהנבלה פוחתת משעת מיתה עד שעת העמדה בדין שהבעלים מיטפלין בנבלה ושמין אותה להם כשעת מיתה ושאר ההפסד חולקין בשוה ונמצא שהוא מפסיד אף מחצי נזק שזכו לו מן השמים ונמצא שאף הנזק בתשלומין ועל זה אמרו המזיק והניזק בתשלומין בין בתם לחצי נזק בין במועד לנזק שלם:",
+ "חצי נזק של תם אינו משתלם אלא מגופו ונזק שלם של מועד משתלם מן העלייה ואע\"פ ששור מועד שהמית משלם כופר והיה ראוי לומר בתם שהמית שישלם חצי כופר עד שידונו בכופר כבנזק אינו כן אלא תם שהמית אינו משלם אף חצי כופר שנאמר ובעל השור נקי מחצי כופר:"
+ ],
+ [
+ "כלב שאכל את הכבש או חתול שאכל את התרנגול בגדולים משונה הוא והרי היא תולדה של קרן לדין חצי נזק והוא קנס ואינו נגבה בבבל בקטנים דרכו הוא והרי הוא בדין נזקי שן והוא בדין ממון ומגבין אותו בבבל ומכל מקום בגדולים שאין מגבין בבבל אי תפש הניזק אין מוציאין מידו והוא שתפש גופו של מזיק ר\"ל הכלב או החתול שהרי תמות של קרן אינו משלם אלא מגופו:",
+ "כל שיש בית דין הגדול בארץ ישראל ובאו לידי דייני בבל דינין שאי אפשר להם להגבותם כגון דיני קנסות ודומיהם אם אמר הניזק הזמינוהו לדין לארץ ישראל מזמינין אותו ואם לא הלך ליום הנועד לו משמתין אותו אם נתבררו דבריו לבית דין שבכאן ולא עוד אלא שאף מצד אחר הואיל ונמצא מניח בביתו דברים המזיקים משמתין אותו עד שיסלק את היזקו וכמו שאמרו מנין שלא יגדל אדם כלב רע ולא יעמיד סלם רעוע בתוך ביתו שנאמר ולא תשים דמים בביתיך וכבר ביארנו דברים אלו בראשון של קמא ט\"ו ב':",
+ "ונשלם הפרק ת\"ל:",
+ "נערה שנתפתתה וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השלישי שבה שהוא בא לבאר דין קנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע ושהחלק הרביעי בא לבאר דברים שיש בהן זכות לאב על הבת ולבעל על אשתו ובדברים שמן הסתם הם כמותנים לאשה מצד בעלה ומכח תנאי בית דין ואע\"פ שלא נכתבו והחלק השלישי שהזכרנו אמנם רובו התבאר פרק שלישי ובא זה הפרק להשלים ביאור עניני החלק השלישי ולבאר בו עניני החלק הרביעי בשלימות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון להשלים תשלומיו של אונס ומפתה על אי זה צד הם לאב ועל אי זה צד ליורשים ועל אי זה צד לעצמה ונתגלגל מזה לבאר במארס את בתו או שהשיאה ונתאלמנה או נתגרשה על אי זה צד כתבתה לאביה ועל אי זה צד כתבתה שלה השני לבאר דין מוציא שם רע הן בעונש שלה אם נמצא כדבריו הן בעונש שלו אם הוזם השלישי לבאר הדברים שיש בהם זכות לאב על הבת ולבעל על אשתו או להן עליו הרביעי לבאר הדברים שהם מן הסתם כמותנים לאשה מצד בעלה מכח תנאי בית דין ואע\"פ שלא נכתבו:",
+ "זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר נערה שנתפתתה בשתה ופגמה וקנסה של אביה והצער בתפושה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחים אם לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין אם לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה ר' שמעון אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה מעשי ידיה ומציאתה אע\"פ שלא גבתה ומת האב הרי הן של אחין אמר הר\"ם פירוש אמרו מעשה ידיה ומציאתה אע\"פ שלא גבתה ומת האב ירצה בו מעשה ידיה כמציאתה כמו שמציאתה בחיי אביה לאביה כן גם כן מעשי ידיה שעשת בחיי אביה לאחין ואע\"פ שלא יגבו אלא לאחר מיתת האב וזה אמת ואין הלכה כר' שמעון:",
+ "אמר המאירי כבר ביארנו שבשתה ופגמה מיד ר\"ל שאפילו כנס חייב בהם אבל קנס אינו נותן אלא אם כן לא נתרצו זה לזה לכנוס והצער בתפושה ר\"ל שלשה שהזכרנו ועוד הצער בתפושה ר\"ל באנוסה והכל לאביה אבל צער במפותה ליכא וכבר ביארנו שבאנוסה הכל משתלם מיד שהרי כופין אותו לכנוס ואעפ\"כ נותן קנס עמדה בדין לתבוע קנסה ושאר הדברים עד שלא מת האב הרי הן של אב שהרי משעמדה בדין זכה בהם אב עד שאין אונס ומפתה פוטר עצמו בהודאתו ואם מת האב הרי הן של אחים שהם יורשי האב ואם לא הספיקה לעמוד כדין עד שמת האב הרי הן של עצמה ולא סוף דבר באנוסה אלא אף במפותה שאע\"פ שמדעתה היה מכל מקום בשעת חיוב נעשה וכשמת האב היא זוכה בו זו היא שיטתנו והיא שיטת גדולי המפרשים ומכל מקום יש אומרין דוקא באנוסה אבל במפותה כל שנתרוקנה לה הרשות פטור ונ��וב לדברינו והוא שכל שלא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן לעצמה שמאחר שאם רצה מודה ופטור לא זכה בהן אב שיקרא ממונו להורישו לבניו ומכל מקום דוקא קנס אבל בשת ופגם זכה בהן אב אע\"פ שלא עמד בדין כך כתבוה גדולי הרבנים אלא שיש חולקים לדון את כלם בדין זה וכן כתבוה גדולי המחברים ונוסח דבריהם מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או נשאת או מת האב הארבעה דברים או השלשה שלה ואף לשון המשנה מוכיח כן שאמר הרי הן של עצמה וכן אם עמדה בדין עד שלא בגרה והוא הדין לנשאת הרי הן של אב ואם מת האב הרי הן של אחים לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה או נשאת הכל לעצמה ר' שמעון אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה כלומר שלא העמדה בדין לבד זוכה ליורשין במיתת האב אלא גובינא גמורה ואין הלכה כר' שמעון אלא כתנא קמא מעשה ידיה ומציאתה אע\"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחים ושאלו בה בגמרא בשלמא מעשה ידיה מיחסרי גוביינא ר\"ל ממי שנשכרה לו ולימד שאע\"פ שלא באו לידה עדין זכה בהן האב להורישו לבניו אלא מציאתה ממאן גביא כלומר שאם לא זכתה בה היא מהיכן זכה בה האב ותירצוה הכי קאמר מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה אף מעשה ידיה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה ולימד שאע\"פ שהיא נזונת מן האחים מעשה ידיה לעצמה שאינה אוכלת משלהם עד שנזכה להם מעשה ידיה אלא מכח תנאי כתבה עד שיתארסו או שיבגרו שכך הוא תנאי בית דין בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסאי וכו' כמו שיתבאר:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו בחמשי של שבועות ל\"ו ב' שכל שיש לחברו תביעת ממון עליו באי זה צד וכפר בו ונשבע ואחר כך הודה דינו שישלם קרן וחומש להביא אשם גזילות האמור בסדר ויקרא בפרשת וכחש בעמיתו וכן ביארנו שדין זה אינו אלא בממון הואיל ואלו היה מודה בו היה חייב תשלומין אבל אם כפר לו בקנס אינו בדין זה הואיל ואלו היה מודה בו פטור מלשלם אפילו היה בדרך שאלו היה מודה בו לא היה נפטר בכך כגון שעמד בדין הואיל ומכל מקום עיקרו קנס אין בו דין שבועת הפקדון אלא שהוא חייב בשבועת בטוי כמו שביארנו במקומו ומכל מקום אם היה באותה תביעה קנס וממון וכפר בכל חייב בשבועת הפקדון שסתמו הממון הוא תובע כך אמרו חכמים לקמן מ\"ג א' לא שביק איניש מידי דאי מודה ביה לא מיפטר ותבע מידי דאי מודה ביה מיפטר מעתה אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן והודה חייב בשבועת הפקדון הואיל ונכללו בשבועה זו בשת ופגם שהן ממון אבל אם תבעו בקנס לבד אפילו אמר חמשים של קנס אתה חיב לי שהעמדתיך בדין עליהם והוא אומר לא כי ונשבע והודה פטור שאע\"פ שהעמדה בדין עושהו ממון להורישו לבניו כמו שביארנו לענין קרבן שבועה מיהא הואיל ועקרו קנס פטור וכן המית שורך את עבדי או שאמר לו עבדו הפלת את שני וסמית את עיני והוא אומר לא כי ונשבע והודה פטור אפילו עמד בדין הואיל ועקר תביעתם קנס:"
+ ],
+ [
+ "שורי גנבת וטבחת ומכרת כלומר ונתחייבת בקרך ובארבעה וחמשה והוא אומר לא כי ונשבע והודה חייב שהרי חל דין שבועה על הקרן אבל אם אמר שורי גנבת וטבחת ומכרת והוא אומר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי הואיל ואין התביעה אלא על הקנס אין כאן דין שבועת הפקדון וכן במוציא שם רע וכן באונס ופתוי וכן בכל הקנסות כמו שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו בבת הניזונת מן האחים שמעשה ידיה לעצמה עד שתבגר או שתארס ומכל מקום באלמנתו אינו כן אלא אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם אבל מציאתה מיהא לעצמה ואע\"פ שבזו נמצא זכות הבת גדול מזכות האלמנה יש דברים שעשו בה זכות האלמנה גדול יותר והוא בנכסים מועטים כמו שאמרו עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל אחים בנכסים מועטים מה בת אצל אחים הבת ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים אף אלמנה אצל הבת אלמנה נזונת והבת תשאל על הפתחים בין במקום שהבת יורשת בין במקום אחים והאחים והבת ישאלו על הפתחים:",
+ "יכול אדם לומר לעבד כנעני שלו עשה עמי ואיני זנך אלא ילך וישאל על הפתחים או יתפרנס מן התמחוי ועבד עברי אין צריך לומר שאינו בדין זה שהרי אמרו קידושין כ' א' כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה כמו שהתבאר וכל שכן שאין צריך לומר שבתו אינו רשאי לומר לה עשי עמי ואיני זנך ומכל מקום כל שהוא זנה מעשה ידיה שלו כמו שביארנו וכן מעשה ידיה של אשה לבעלה ובמסכתא זו ס\"א א' יתבאר שיעור מה שהוא כופה אותה לעשות לו מכל מקום כל שהיא דוחקת עצמה ועשתה יותר מן הראוי והוא הנקרא העדפה הכל לבעל וכן הדין בבת אצל האב:",
+ "והחובל בבתו של אחרים מה שהאב זוכה בהם ומה שהבת זוכה בהם הן בקטנה הן בגדולה כבר ביארנוהו במסכת בבא קמא פרק החובל:",
+ "העדפה זו שכתבנו שהיא לאב יש מפרשים אותה בשאינה נזונת משל אביה אלא ממעשה ידיה שמה שתעדיף ממעשה ידיה על מזונותיה של אב ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו בה שאין האב זוכה בהעדפה זו עד שתמות או עד שתנשא שאינה צריכה עוד למעשה ידיה שעברו שהרי מזונותיה על בעלה ואם נתנה אותם לאחר בחייה אינו כלום אבל בעוד שהיא ברשותו ואינה נזונת אין העדפה שלו שמא מה שעודף לה בשבוע זו יחסר לה בשבוע האחרת:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השנית והכונה בה בענין החלק הראשון במה שהתגלגל לבאר במי שאירס את בתו או השיאה ונתאלמנה או נתגרשה על אי זה צד כתבתה לעצמה ועל אי זה צד כתבתה לאביה והוא שאמר המארס את בתו וגרשה ארסה ונתאלמנה כתובתה שלו השיאה וגרשה ונתאלמנה כתבתה שלה ר' יודה אומר הראשונה של אב אמרו לו משהשיאה אין לאביה בה רשות אמר הר\"ם ר' יהודה יאמר שהכתובה הראשונה כאשר יגבו אותה היא של אביה הואיל וברשותו היתה בשעה שנכתבה לה הכתובה ההיא ואין הלכה כר' יהודה:",
+ "אמר המאירי המארס את בתו ר\"ל נערה וכתב לה הארוס כתבה שאם לא כן אין לארוסה כתבה כמו שביארנו בראשון של מציעא אלא שכתב לה וגירשה והוא הדין לנתאלמנה כתבתה שלו שהכתבה בכלל שבח נעורים היא והאירוסין אין מפקיעין מרשות אב וכן אם חזר ואירסה פעם אחרת ונתאלמנה או נתגרשה כתבתה שלו אלא שהתנא נקט חדא בגירושין וחדא באלמנות משום סיפא דמיירי בנשואין ובנשואין לא רצה לשנות את שתיהן באלמנות מפני שלא רצה לקבוע משנתו בשיטה מקולקלת ר\"ל שתתאלמן שני פעמים מן הנשואין ותהא קרויה קטלנית דלגבי הא בתרי זימני הויא חזקה ואינה ראויה עוד לינשא לכתחלה כמו שהוזכר ביבמות פרק הבא דף ס\"ד ע\"ב ותרויהו בגירושין נמי לא נקט אי משום דלא שכיחא אי משום דאגב ארחיה סתם לן בסיפא כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה ואמר שבשתיהן כתבתה שלו וכן כמה פעמים השיאה ונתגרשה השיאה ונתאלמנה כתבתה שלה ואע\"פ שהיא נערה שלא זכה בה האב עד שעת גוביינא ואותה שעה כבר נשאת והנשואין מפקיעין מרשות אב ור' יהודה אמר הראשונה של אב פירשו טעמו בגמרא הואיל וברשותו נכתבין ר\"ל שכותבין היו הכתבה קודם שתכנס לחפה והוא סובר שמשעת כתיבה זכה בה האב ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:",
+ "ממה שכתבנו במשנתנו למדת שהאשה שנתארסה ומת ארוסה וחזרה ונתארסה ומת אין זו קטלנית אלא אם כן נתאלמנה שתי פעמים מן הנשואין ודבר זה נחלקו עליו ביבמות פרק הבא שלדעת רבא מעין גורם ולדעת רב אשי מזל גורם ואיכא בינייהו שנתארסה ומת או שנפל מן הדקל ומת שלדעת האומר מזל גורם הרי זו קטלנית ולדעת האומר מעין גורם אין זו קטלנית וכן הלכה לדעתנו ונמצא שאין דין קטלנית אמור אלא בנשואין ומכל מקום יש פוסקים כדעת האומר מזל גורם ואף אירוסין מחזיקין והם צריכים לפרש בסוגיא זו פירוש אחר שצריכין לומר בו שאף מן האירוסין הוחזקה והוא שהם מפרשים טעמא דהשיאה וגירשה כלומר אותה שארסה ונתאלמנה השיאה וגרשה השיאה ונתאלמנה קאמר טעמא דהשיאה וגירשה תחלה הוא דמצי למיתני בתר הכי השיאה ונתאלמנה הא השיאה ונתאלמנה אחר שארסה ונתאלמנה לא הוה מצי תו למיתני השיאה דהואיל ונתאלמנה תרי זימני אע\"פ שהאחת מן האירוסין תו לא חזיא לאינסובי שאף באירוסין הוחזקה וכדעת האומר מזל גורם וחכמי האחרונים שבספרד פסקוה כן ואין נראה כן אלא עיקר הפירוש טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתאלמנה כלומר דוקא חדא בגירושין וחדא באלמנות ולא נקט תרויהו אלמנות משום דמהדר לאוקומה באשה שאינה מקולקלת כמו שביארנו במשנה:",
+ "ולענין כתבה מיהא יש מפרשין שכל שנתאלמנה מן הנשואין פעם שניה אין לה כתבה שהרי אין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי ממה שכתוב ליכי שהרי אינה ראויה לינשא לאחר וכשאנו משיבין עליהם ממה שאמרו בפרק אע\"פ דף ס\"ה ע\"א בחומה דביתהו דאביי קטלת לך תלת ואתית למקטל אחרינא ואעפ\"כ פסקו לה מזונות וכל שאין לה כתבה אין לה מזונות בזו משום דהכיר בה הוא וכמו שאמרו ביבמות פרק הבא ס\"ד ב' סמך עלה אביי ונסבה לחומא ומאחר שכבר נתאלמנה שתי פעמים והכיר בה ונשאה יש לה כתבה ומזונות הא מבעל שני הואיל ולא הכיר בה בשעה שנשאה שהרי עדין לא הוחזקה אין לה כתבה ומכל מקום נראין הדברים שכל שהכיר בה יש לה כתבה אף משלישי ואף מרביעי או מכמה וכל שלא הכיר בה משלישי ומשלישי ולמעלה אין לה הא משני יש לה וכן כתבוה גדולי המפרשים ממה שאמרו ביבמות פרק יש מותרות דף פ\"ה ע\"א בעא מיניה ר' אלעזר מר' יוחנן אלמנה לכהן גדול יש לה מזונות או אין לה מזונות היכי דמי אלימא דיתבא תותיה השתא בעמוד והוצא קאי מזונות יש לה לא צריכא שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה מאי תנאי כתבה נינהו ומדאית לה כתבה אית לה מזוני או דילמא כתבה דלמיפק ומשקל קאי אית לה מזוני לית לה אמר ליה אין לה והתניא יש לה כי תניא ההיא לאחר מיתה והרי לאחר מיתת הכהן קטלנית היא שהרי אלמנה נשאה אלמא מבעל שני מיהא יש לה כתבה ושמא תאמר שלדעת רבן שמעון בן גמליאל היא שנויה שאינה קטלנית עד שתנשא לשלישי וימות הרי אף לדעת ר' נאמרה וכמו שאמרו שם אלמנה לכהן גדול יש לה כתבה פירות מזונות ובלאות שניות אין להן ומה הפרש בין זו לזו ר' אומר הללו דברי תורה ואין צריכין חזוק הללו דברי סופרים וצריכין חזוק אלמא אף ר' סובר שאלמנה לכהן גדול יש לה כתבה ואע\"פ שאיפשר לפרשה כגון שהיתה קטלנית בשע�� שנשאה והכיר בה אין הדברים נראין אלא כמה שכתבנו וכן ראיה לזה ממה שאמרו ביבמות פרק הבא ס\"ה א' נשאת לראשון ולא היו לה בנים פירוש וגרשה לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתבה אלמא משני מיהא יש לה כתבה וודאי הוא הדין בקטלנית וכן הדין שלא נאמר לכשתנשאי וכו' אלא כשזיקת נשואי הבעל מעכבה אבל מי שאין איסורה משום אישות והרי מותרת לינשא למי שיש לו בנים וכן קטלנית אין איסורה אלא מסבתה משלישי הוא דלית לה בלא הכיר בה משום מקח טעות אבל משני אית לה הואיל ובשעת נשואין לא הוחזקה:",
+ "כל שכתב כתבה בשעת האירוסין ומת הארוס גובה כתבתה וטורפת לה לקוחות מזמן כתיבה ואפילו כתב לה בשעת אירוסין כתבה ותוספת ומת הארוס גובה כתבתה מזמן האירוסין והתוספת אינו גובה כלל שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה ואם נשאת בכתבה זו ולא כתב לה כתבה אחרת בשעת נשואין אף זו גובה מן האירוסין ואם יש בה כתבה ותוספת גובה הכתבה מן האירוסין והתוספת מן הנשואין ומה ששאלו בסוגיא זו מיגבא מאימת גביא והעלו בה אחד כתבה ואחד תוספת מן הנשואין לא על כיוצא באלו שכתבנו שאלוה אלא שדרכם היה לכתוב כתבה לבד בשעת אירוסין בלא תוספת וכשהיו כונסין היו כותבין כתבה אחרת מצד התוספת שהיו מוסיפין לה וכתבה ראשונה כדקיימא קיימא ולא היו חוששין לגבות את שתיהן שמתוך שהיה כתוב בשתיהן מאתן דחזו ליכי או מאה זוזי דחזו ליכי הדבר ידוע שהן הן אותן שנכתבו בראשונה ובזו שאלו כשנתאלמנה מן הנשואין מאי זה זמן גובה כתבתה והעלו בה שבכתבה שניה נמחל שיעבוד הראשונה כל זמן שתבא לגבות בשניה כתבה ותוספת הא כל שתבא לגבות כתבה לבד גובה אף בראשונה ואינה גובה תוספת כלל שאי אפשר לה לזכות בשתיהן אלא או תדון בראשונה לגבות כתבה לבד מזמן ראשון או תדון בשניה לגבות כתבה ותוספת מזמן שני ומכל מקום אם כתב לה בשניה אוספית השתא מאה אמאתן דכתיבנא בשעת האירוסין לא נמחל שיעבוד הראשונה ותדון בשתיהן בראשונה לכתבה ומזמן ראשון אם לא הניחו מקום ובשניה לתוספת מזמן שני כגון ממה שלקח ומכר אחר כן זהו פסק הנראה לי בשמועה זו:",
+ "ולענין ביאור מיהא רב הונא חלק לומר שאף בראשונה רשאה היא לדון בשתיהן ראשונה לכתבה מזמן ראשון ושניה לתוספת מזמן שני והקשו לו ממה שאמר הוא בעצמו הוציאה עליו שתי כתבות ר\"ל שנכתבו שתיהן משנשאת אחת של מאתים ואחת של שלש מאות אם באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מזמן שני והרי זה לגמרי כדעת שכתבנו ואם איתא תגבה מאתן מזמן ראשון ומאה מזמן שני והשיבו ולטעמיך הואיל ומשנשאת נכתבו שתיהן תגבה חמש מאה כלהו מאתן כדיניהו מזמן ראשון ותלת מאה כדיניהו מזמן שני אלא חמש מאה מאי טעמא לא גביא כיון דלא כתב לה וצביתי ואוסיפית תלת מאה אמאתן ודאי הן הן המאתים שבראשונה ולא הוסיף אלא מאה ולפיכך אינה גובה בין שתיהן אלא תלת מאה הכא נמי ר\"ל בשתי כתבות עצמן האי דלא גביא בתלת מאה גופיהו מאתן מזמן ראשון ומאה מזמן שני משום דמאחר דמשנשאת נכתבו שתיהן ולא כתב לה ואוסיפית וכו' אחילתיה לשיעבודא קמא כל זמן שתבא לדון בשניה לגבות השלש מאות והכי קאמר אי בעית למיגבי מאתן גבי מזמן ראשון ואי תלת מאה גבי מזמן אחרון אבל בנדון שלפנינו שהמאתים מן האירוסין והשלש מאות מן הנשואין ואע\"ג דלא כתב לה ואוסיפית ממילא ידעינן דלתוספת כתביה ומשום חיבת נשואין הא כל ששתיהן מן הנשואין הואיל ואין כאן תוספת חיבה ודאי אחילתיה ומכל מקום הלכה אחד זה ואחד זה מן הנשואין ר\"ל כל שבאה לגבות באחרונה שהתוספת בה שאף באירוסין ונשואין אינה רשאה לדון אלא באחת מהם:",
+ "ומכל מקום גדולי המפרשים נוטים לדעת אחרת והם פוסקים שכל שכתב לה כתבה ותוספת משעת אירוסין ונשאת על סמך אותה כתבה ר\"ל שלא כתב לה כתבה אחרת בשעת נשואין אינה טורפת אף מנה מאתים אלא משעת נשואין והם סוברים שעל זו באה שאלה זו ר\"ל מיגבא מאימת גביא כלומר כתבה שנכתבה בשעת אירוסין או באי זה זמן שקודם נשואין מאימת גביא והעלו בה אחד זה ואחד זה משעת נשואין שמאחר שאין התוספת קנוי אלא מן הנשואין שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה לא חבר התוספת עם עקר הכתבה אלו שלא תגבה הכתבה אלא מזמן הראוי לגבות התוספת שלא תחלוק בשטר אחד לגבות שני זמנים ואע\"פ שבמשנת אע\"פ דף נ\"ד ע\"ב אמר שאע\"פ שאין התוספת נכתב אלא על מנת לכנסה מנה מאתים מיהא גובה מן האירוסין אף מן הלקוחות דהא סתמא קתני הם מפרשים אותה בשהכתבה ר\"ל מנה מאתים בשטר אחד והתוספת בשטר שני והואיל ואין התוספת מעורב עם עקר הכתבה גובה זו כדינה וזו כדינה אבל כשהכל בכתבה אחת לא ומכל מקום מבני חרי שקלא אף מן האירוסין אם מת כשהיא ארוסה ולענין ביאור לדבריהם רב הונא היה סובר לגבות המאתים מזמן אירוסין והתוספת מזמן הנשואין והקשו לו מהוציאה שתי כתבות וכו' ואם איתא תגבה מאתן מזמן ראשון וכו' אע\"פ שהתוספת עם המאתים בשטר אחד וזמן אחד ותירץ התם מאחר שחזר ושינה אותם לשטר אחר נמחל הזמן הראשון אבל זו שלא נשתנה משטר לשטר אין חבור העקר עם התוספת מפקיע את העקר שלא לגבותו מזמן אירוסין ועיקר הדברים כדעת שכתבנו מכל מקום למדנו שכל שכתב לה שתי כתבות הן אחת באירוסין ואחת בנשואין הן שתיהן משנשאת ושתיהן שוות בסך אחד אינה גובה אלא מזמן שני שהשניה בטלה את הראשונה הואיל וברשותה נכתבה שלא לשום סבה הא כל שנכתבה לאי זו סבה כגון שהוסיף לה או שיפה את כחה באי זה דבר ואין צריך לומר אם אבדה הראשונה ואחר כך נמצאת לא נפקע זכותה של ראשונה כלל אלא גובה באי זו שתרצה ואם כתב לה ואוסיפית לך כך וכך גובה הראשונה מזמן ראשון ותוספת שבשניה מזמן שני וכגון שהיתה הראשונה ממאתים ושניה של שלש מאות וכתב בשניה ואוסיפית לך מאה אמאתן וכיוצא בזו אם היתה הראשונה מאתים והשניה שלש מאות וכתב בה ואוסיפית תלת מאה אמאתן גובה את שתיהן וגדולי המחברים כתבו המארס את האשה וכתב לה כתבה ולא נכנסה לחפה אם מת או גרשה גובה עיקר כתבה מבני חורין וזהו כנגד מה שכתבנו בראש השמועה אלא שלראשוני הגאונים מצאתיה בלשון זה אחד זה ואחד זה מן הנשואין גובה מן המשועבדין אבל מן האירוסין לא טרפא ממשעבדי דאומדן דעתא הוא דלא מסיק אדעתיה דליטרוף לקוחות אע\"פ שכתב ואין הדברים נראין:"
+ ],
+ [
+ "שני שטרות היוצאין בזה אחר זה בדרך שנתברר ששתיהן על מעשה אחד נכתבו כעין האמור בכתבה כגון שטרות היוצאין על מכר שדה אחד בטל שני את הראשון ובעל חוב שהלוה בין זמן ראשון לזמן שני טורף קרקע זה ומכל מקום כל שאיפשר ששני השטרות מעשים חלוקים הם כגון הודאות והלואות גובה את שניהן כל אחד כדינו ואע\"פ ששניהם של סך אחד ומכל מקום כל שהוזכר שעל אותו מנה בעצמו נכתב השטר השני בטל השני את הראשון ואינו טורף לקוחות שבין זמן ראשון לזמן שני במה דברים אמורים בשאין שם סבה בכדי לדון בה שבשבילה נתחדש שטר זה אבל כל שיש שם סבה שיש לדון בה שבשבילה נתחדש שטר זה לא בטל שני את הראשון דלא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה מעתה כתב לו שדה במכר באחד בניסן וחזר וכתב לו אותו שדה בעצמו באחד באייר והוסיף לו דקל דנין בו שלתוספת זה חזר וכתבו ומכל מקום אינו רשאי לדון בשתיהם אלא או שדה מזמן ראשון או שדה ודקל מזמן שני ומכל מקום אם כתב לו ואוסיפית ליה השתא דיקלא אמתנתא דיהבית ליה כבר גובה שדה מזמן ראשון ודקל מזמן שני ומכל מקום יש חולקים בזו לומר שאף שלא בלשון תוספת גובה קרקע מזמן ראשון ודקל מזמן שני ולא דמי לכתבה שהקרקע דרכו בכך ר\"ל שכשאדם רוצה להוסיף כותב בשטר אחר הקרקע והתוספת אבל כתבה אין דרכה בכך:",
+ "היה השטר הראשון מכר והשני מתנה ודאי ליפות כחו נתכוין משום דינא דבר מצרא שהמתנה אין בה דינא דבר מצרא כמו שביארנו במציעא ואע\"פ שלא הועיל שהרי מתנה שיש בה אחריות יש בה משום דינא דבר מצרא ומשום דאמרינן מכר הוא ואיערומי קא מערים ואף זה הואיל ויש שטר מכר מצד אחד ודאי יש בו משום דינא דבר מצרא מכל מקום הוא מתכוין שיכבוש שטר המכר ולא יוציא אלא שטר המתנה:",
+ "היה ראשון במתנה ושני במכר כל שכן שליפות כחו נתכון משום דינא דבעל חוב ר\"ל שאם יבא בעל חוב לטרפה יהא הוא חייב באחריות והילכך לא בטל שני זמן ראשון ואין בעל חוב שבין מתנה למכר טורפה:",
+ "שניהם במכר שניהם במתנה ובלא שום סבה שנדון בה שבשבילה נתחדש ביטל שני את הראשון ולא שאם לוה המקבל מתנה בזמן שבין שני השטרות ולא כתב דאקנה שלא יהא גובה משדה זה שכל שהוא חב לאחרים לא כל הימנו אלא שכל שלוה הנותן או המוכר טורפה המלוה הואיל וכתב לו דאקנה ואין אומרין ספיקא הוא ואוקי ממונא בחזקת מריה דהא ודאי קא אמרינן אע\"ג דאימר לשון ספק הוא מצינו שהוא נאמר במקום ודאי כמו שאמרו בפרק טריפות דף נ\"ג ע\"ב ספק שונרא ספק כלבא אימר כלבא ולא עוד אלא שהלשון בעצמו מוכיח כן בכלן שפירוש מלה זו אני אומר שכך הוא אין אימר אלא כמי אני אומר וגדולי המפרשים טרחו לפרש צדדין אחרים מתוך דקדוקים אלו ואין צורך בכך:",
+ "ונחלקו רפרם ורב אחא בטעם הדבר רפרם אמר אימר אודויי אודי ליה כלומר ודאי אודי ליה דשטרא קמא זייפנא הוא ולרב אחא לאו דאודי ליה הכי אלא דאחולי אחיל גביה שיעבודא דקמא ונפקא מביניהו לאורועי סהדי שלדעת רפרם חושדין את העדים בשקרנים ואם יצאה לידינו שטר אחד שהם חתומים בה מפקפקים בה ולדעת רב אחא אין חושדין אותם כלל וכן מיכנש פירי שלדעת רפרם משלם הפירות שאכל עד זמן שני ולרב אחא לא וכן טסקא שלדעת רפרם פורע המוכר ללוקח מס הקרקע שפרעו הלה ונמצא שאינו שלו עדיין ולרב אחא לא והלכה כרב אחא דאחזוקי סהדי בשיקרא לא מחזקינן ומאחר שפסקנו כרב אחא אין צורך לכתוב הרבה טרחים שנתבלבלו בהם בחדושין שכלם לדעת רפרם נאמרו אלא שיש שואלים היאך נאמר אחולי אחיל לשיעבודיה והרי אפילו מחל בפירוש אין הקרקע יוצא מידו בכך ואפילו בקריעת השטר עד שפירשו דרב אחא לא חלק על טעם רפרם אלא שהוסיף על דבריו וטעם אחולי אחיל לשיעבודיה שייך בשניהם במכר שמחל שיעבוד האחריות וכן ראשון במכר ושני במתנה אבל שניהם במתנה שאין שם מחילת שיעבוד ולענין גוף הקרקע לא מהניא מחילה מהניא טעמו של רפרם אף לרב אחא הא כל היכא דמצינן למימר אחולי אחיל לא אמרינן אודויי אודי ובכי האי גונא איכא ביניהו לאורועי סהדי וכו':",
+ "המשנה השלישית והכונה בה בבי��ור ענין החלק השני והוא שאמר הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינת' הרי זו בחנק אין לה פתח בית אב ולא מאה סלע היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה ואין לה פתח בית אב ולא מאה סלע היתה הורתה ולידתה בקדושה הרי היא כבת ישראל לכל דבר יש לה אב ואין לה פתח בית אב יש לה פתח בית אב ואין לה אב הרי זו בסקילה לא נאמר פתח בית אביה אלא מצוה אמר הר\"ם פי' וזנתה ר\"ל שזינתה והיא נערה המאורסה לא נמצאו לה בתולים מיתתה בחנק כדין אשת איש כאשר זינתה לפי שהיא אינה בחזקת בתולה להיותה גיורת ולא יתחייב הבעל לתת מאה סלע כאשר הוציא עליה שם רע ואע\"פ שהתפרסם שקרותו למאמר הכתוב כי הוציא שם רע על בתולת ישראל:",
+ "אמר המאירי פי' הדבר ידוע שהמוציא שם רע על אשתו והוא שבא לבית דין וטען שבעל ולא מצא בתולים והביא עדים שזינתה תחתיו בעודה ארוסה והיא נערה והוזמו לוקה אע\"פ שאין בו מעשה שכך למדוה בגמרא מ\"ו א' מויסרו אותו ונותן מאה כסף לאביה והעדים נסקלין ואם נמצא כדבריו היא נסקלת על פתח בית אביה ואם הוציא שם רע על הקטנה פטור מן הקנס ומן המלקות ואם נמצא כדבריו אף היא אינה נסקלת שהרי אינה בת עונשין הוציא שם רע על הבוגרת פטור מקנס ומלקות ואם נמצא כדבריו היא בחנק אלא שאם הוציא שם רע על הבוגרת והביא עדים שזינתה תחתיו בעודה נערה פטור מן הקנס ומן המלקות ואם נמצא כדבריו נסקלת והדבר ידוע שבכל שבאונס ופתוי אין לה קנס במוציא שם רע אין בו לא קנס ולא מלקות ולא עוד אלא שיש שבאונס ופתוי יש לה קנס ובהוצאת שם רע אין בו קנס ומלקות והיא נכרית ושפחה שנתגיירה או נשתחררה פחותה מבת שלש שבאונס ופתוי יש לה קנס ובהוצאת שם רע אין בה קנס ומלקות אפילו היתה הורתה שלא בקדשה ולידתה בקדשה עד שתהא הורתה ולידתה בקדשה והוא שאמרו במשנה זו הגיורת שנתגיירה בתה עמה ר\"ל שהרי אין לאותה הבת דעת להתגייר שהרי אף בפחותה מבת שלש אנו עסוקים אלא שנתגיירה עם האם ועל דעת האם ואמר שאע\"פ שהיא בחזקת בתולה הואיל ופחותה מבת שלש נתגיירה אעפ\"כ אינה בדין נערה המאורסה בסקילה אלא כל שזינתה כשהיא נערה המאורסה הרי היא בחנק בין שבאו עדים מאליהם בעודה ארוסה בין שבאו עדים משנשאת על ידי הוצאת שם רע שהוציא עליה בעלה על פי עדים שהביא משנשאת שזינתה תחתיו בעודה ארוסה ואף באותה מיתה אין לה פתח בית אביה ר\"ל להסקל על פתח בית אביה כדין נערה המאורסה שזינתה בבית אביה אע\"פ שלא העידו עליה עדים עד שבאה לבית חמיה שמכל מקום זו אין אביה ידוע לנו שנכרית ושפחה בחזקת זונות הן ומיתתה במקום המיוחד לבית דין ולא מאה סלע ר\"ל שאם הוציא עליה בעלה שם רע והביא עדים שזינתה בעודה ארוסה והוזמו אינו משלם מאה סלע של קנס וכן אינו לוקה שנאמר בתולת ישראל האשה שהורתה שלא בקדשה ולידתה בקדשה הואיל ולידתה בקדשה לענין סקילה אם זינתה כשהיא נערה מאורסה הרי היא בסקילה ומכל מקום אין לה פתח בית אב שהרי אין אביה ידוע לנו אלא שזו אינה נסקלת בבית הסקילה אלא על פתח שער העיר וכל שמצותה לסקול על פתח שער העיר יתבאר בגמרא שאם היתה עיר שרבה גוים סוקלין אותה על פתח בית דין ולא מאה סלע אם נמצא שקרן שאף זו אינה בתולת ישראל והוא הדין למלקות היתה הורתה ולידתה בקדשה הרי היא כבת ישראל לכל דבר ואם זינתה בעודה נערה מאורסה הרי היא בסקילה ונסקלת על פתח בית אביה וכל שמצותה ליסקל על פתח בית אביה אם אין לה אב או שיש לה אב ואין לה פתח בית אב כגון שאין לו בית והמשכירו אינו רוצה לפגום את ביתו הרי זו בסקילה ונסקלת בבית הסקילה שלא נאמר פתח בית אביה לעכב אלא למצוה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "המוציא שם רע על היתומה חייב בין שבא עליה ואחר כך נעשית יתומה בין שהיתה יתומה כשבא עליה וקנסה לעצמה אלא אם כן מת האב אחר העמדת בית הדין כמו שביארנו באונס:",
+ "ולענין ביאור הסוגיא אנו גורסין תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס וכן היא שנויה בספרי ויש גורסין אם מאן ימאן לרבות יתומה לקנס ואע\"פ שהיתומה המפותה אין לה קנס הם מפרשים שאם אינו ענין למפותה תנהו ענין לאנוסה ואביה דכתיב לאו דוקא ויש לה קנס אפילו אנסה כשהיא יתומה וכל שכן אם נתיתמה אחר המעשה ואע\"פ שלענין פסק הכל עולה לענין אחד מכל מקום גירסא ראשונה מחוורת יותר:",
+ "הבא על קטנה המאורסה כל שהיא מבת שלש שנים ויום אחד ולמעלה נסקל על ידה והיא פטורה ומכל מקום אם הוציא עליה שם רע והביא עדים והוזמו פטור מן הקנס ומן המלקות ובאונס ומפתה מיהא חייב כמו שהתבאר ועליהם אמרו כל שנאמר נערה חסר אפילו קטנה במשמע:",
+ "שמועה זו הנזכרת כאן שלש מדות בנערה נתבלבלו בה קצת מפרשים ועיקר הדברים בפירושה כך הוא באו עליה עדים בית חמיה ר\"ל אחר שנשאת שזינתה בבית אביה באירוסין סוקלין אותה על פתח בית אביה ועל זה נאמר והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה כלומר ראו גדולים שגדלתם ומכל מקום לשיטתנו הוא הדין אם באו עליה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה אע\"פ שאין לשון ראו גדולים שגדלתם נופל אלא כשמוליכין אותה על פתח בית אביה וזו שם היא עומדת עדיין מכל מקום הולכת היא לבית דין ומשם מוליכין אותה לפתח בית אביה אלא שמתוך שאין דרך לחקור בדבר עד שתבא לרשות הבעל על ידי הוצאת שם רע הוא תופשה בלשון זה וגדולי הרבנים חולקים בזו מצד גירסא שנזדמנה להם בספריהם ואין הדברים נראין באו עליה עדים בבית אביה שזינתה בבית חמיה כלומר שזינתה בבית חמיה קודם שימסור אותה האב לחפה ולא העידו בה עד שחזרה לבית אביה הואיל ולא בבית אביה זינתה אין כאן לשון ראו גדולים שגדלתם אלא סוקלין אותה על שער העיר והוא הדין בכל מקום שזינתה בו חוץ מבית אביה אלא שמאחר שנתארסה אין דרכה לילך חוץ מבית אביה אלא בבית חמיה וגדולי הרבנים גורסין בזו באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה כמו שרמזנו ואין הדברים נראין ושתי מדות אלו שהזכרנו על הדרך שכתבנום הלכה הם אבל מדה שלישית והיא סרחה ר\"ל בעודה נערה וארוסה ואחר כך בגרה ומשבגרה באו עדים שזינתה בעודה ארוסה שאמרו עליה כאן תדון בחנק אין הלכה כן אלא נסקלת וסקילתה בבית הסקילה שלא נאמר פתח בית אב ושער העיר אלא כשהיא נערה עדיין וגדולי המחברים כתבו כן בבאו עדים אחר שבעלה והדברים מתמיהים שהרי אין דין הוצאת שם רע ללקות וליתן מאה סלע אלא כשבעל קודם שיוציא שם רע כמו שיתבאר למטה ועליו נאמר פתח בית אביה ושער העיר אלא שכבר הרגישו בה גדולי המגיהים אלא שאיפשר שאין עדות הבאה על ידי הוצאת שם רע דומה לעדות הבאה מאיליה:"
+ ],
+ [
+ "ולענין ביאור מכל מקום למה שאמרו כאן תדון בחנק שאלו בה למימרא דכל היכא דאישתני גופה ר\"ל קודם שבאו עדים אישתני קטלא ונעתקה מיתה הראויה בשעת מעשה למיתה הראויה בשעה זו אלו נעשה המעשה עכשו ורמינהי נערה המאורסה שזינתה ומשבגרה הוציאו עליה שם רע אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע כמו שביארנו במשנה אבל לענין מיתה מכל מקום בסקילה היא והילכך היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה אלמא אע\"ג דאישתני גופה לא אישתני קטלא והשיבו לעולם אישתני גופה אישתני קטלה דבתר גמר דין אזלינן ולא בתר חטאה ושאני מוציא שם רע דחדוש הוא כלומר שהרי בנערה המאורסה כל שזינתה משנכנסה לחפה אע\"פ שלא נבעלה אפילו מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה בדרך אינה בסקילה אלא בחנק אע\"פ שהיא עדיין נערה מאורסה כאלו זינתה משבגרה או נבעלה שאין נערה המאורשה בסקילה עד שתהא נערה ובתולה ומאורשה וברשות אביה ומאחר שאנו הולכים בתר השתא והדבר ידוע שמוציא שם רע אחר שנשאת הוא מוציאו אע\"פ שמכל מקום מביא עדים שבעודה ארוסה זינתה היה לנו לומר דבתר השתא אזלינן והרי נשואה היא ומכיון דאלו זנאי השתא בחנק אף בהוצאת שם רע על זנות דמעיקרא בחנק ואם כן זו שהוציאתה תורה לסקילה חדוש הוא ומאחר שנתחדש כן במשנשאת נתחדש בה גם כן בבגרה ואחר כך הוציא שם רע ומכל מקום יש מפרשין בזו שכל שעל ידי הוצאת שם רע אם נמצא הדבר אמת ובאו עדים שזינתה כשהיתה נערה המאורסה אע\"פ שזינתה אחר שיצאת מבית אביה אפילו זינתה אחר שנכנסה לחפה הואיל ולא נבעלה הרי היא בסקילה ואף גדולי המחברים כתבוה כן והדברים מתמיהים שהרי משנה שלימה שנינו נכנסה לחפה בחנק ומה שאמר ואלו מוציא שם רע בסקילה פירושו על הדרך שכתבנו אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ומכל מקום יש לומר לדעת גדולי המחברים שזו שאמרו נכנסה לחפה ולא נבעלה בחנק פירושה בשלא על ידי הוצאת שם רע ובאמת פשוטה של שמועה מוכחת כן ולדעת ראשון קשה לפרש מה חדוש יש בדין מוציא שם רע הואיל ועל זנות דמעיקרא הוא מוציאו ואף בעדים שלא על ידי הוצאת שם רע הדין כן וגדולי הפוסקים האריכו בזו ויש לדון דבריהם על שיטת פירושנו:",
+ "ולענין ביאור סוגיא הקשה רב הונא בריה דרב יהושע דילמא כי חדית רחמנא היכא דלא אישתני גופה אע\"ג דאישתני רשותא כגון שנכנסה לחפה אבל היכא דאישתני גופא כגון בוגרת לא חדית רחמנא ואם כן אי לאו דבעלמא נמי סרחה ולבסוף בגרה בסקילה אף במוציא שם רע לא אמרוה כן ומאחר שבמוציא שם רע אמרוה אף בעלמא כן ובתר מעיקרא אזלינן ובא רב נחמן והעמידה במחלוקת של תנאים ולא עלתה לו וסוף הדברים אמר לו ר' יוחנן תני תדון בסקילה ר\"ל סרחה ולבסוף בגרה תדון בסקילה וכן הלכה אלא שאין שם מלקות ולא מאה סלע כמו שביארנו במשנה:",
+ "כל מצות שבתורה שחייבים על זדונם כרת ועל שגגתן חטאת הדיוט מביא בהן על שגגתן כשבה או שעירה ונשיא מביא שעיר וכהן משיח פר חוץ מעבודה זרה ששלשתם שוים בה לשעירה חטאו כהן משיח ונשיא עד שלא נתמנו ואחר כך נתמנו קודם הבאת קרבנותיהם הרי הן כהדיוטות מפני שהולכין אחר המעשה אפילו לא נודע להם אלא אחר שנתמנו וכבר ביארנוה במקומה במסכת הוריות:"
+ ],
+ [
+ "עובד ע\"ז סוקלין אותו על על שער שעבד בו ר\"ל שער העיר ובעיר שרבה גוים סוקלין אותו על פתח בית דין ופירשו גדולי המפרשים שפתח בית דין זהו הסקילה ומכל מקום לפי מה שפירשנו למעלה שני מקומות הן וכן כתבוה גדולי המחברים ועיקר הדברים שבשעת המחנות היו בית דין עומדים חוץ לשלש מחנות והיה קרוי מקום הסקילה פתח בית דין ובירושלם היה בית הסקילה חוץ לבית דין והיו קורין לו בית הסקילה:",
+ "דין הוצאת שם רע ללקות וליתן מאה סלע אינו אלא בשבעל ויאמר נערה זו בעלתי ולא מצאתי לה בתולים וחקרתי על הדבר ונודע לי שזינתה תחתי והוציא עדים על כך והוזמו אבל כל שהוציא עדים ולא בעל מכין אותו מכת מרדות אבל אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע:"
+ ],
+ [
+ "ולענין ערכין האומר חצי ערכי עלי נותן חצי ערכו אבל אם אמר ערך חציי עלי נותן ערך כלו שאי איפשר לינטל חציו ויחיה והרי אם נדר ערך אבר אחד כל שהוא אבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כלו אבל אם אמר ערך ידי עלי אינו נותן כלום הואיל ואינו אבר שהנשמה תלויה בו עד שיאמר דמי ידי עלי כמו שיתבאר במקומו:",
+ "מוציא שם רע שלא אמר לעדים בואו והעידוני אלא שבאו מאליהם כששמעו אותו מערער ואומר שלא מצא בתולים והעידו שזינתה תחתיו והוזמו הן נהרגין והוא פטור מן הקנס ומן המלקות הא כל שאמר להם הוא שיבואו ויעידו חייב אע\"פ שלא שכרן:",
+ "קדש וגירש וחזר וקידש והוציא שם רע והביא עדים שזינתה תחתיו בקדושין הראשונים ונמצאו זוממין הן נהרגין והוא פטור מן הקנס ומן המלקות וכן אם כנס את יבמתו הארוסה והוציא שם רע עליה והביא עדים שזינתה תחת אחיו והוזמו הם נהרגין והוא פטור שכל שזינתה מקודם אירוסין פטורה מכלום אלא שאין לה כתבה שכל שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום כמו שהתבאר:",
+ "אע\"פ שביארנו שאין דין הוצאת שם רע נאמר אלא כשבעל ולשיטה זו איפשר לפרש ופרשו את השמלה שמלה ממש וכן אלו בתולי בתי בתולים ממש ר\"ל הדמים והחבורה הנמצאת וכן שבסוגיא זו פירשום ככתבם לדעת ר' אליעזר שאנו פוסקים כמותו מכל מקום נראין הדברים שדרך משל הוא ר\"ל שיהיו נושאים ונותנים בסתרי הדברים עד שיהא ברור להם כשלמה חדשה וכן אלה בתולי בתי רמז לעדים המזימים:",
+ "אע\"פ שלא מצינו בכל התורה שחלק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה לענין הוצאת שם רע אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע עד שיוציא שם רע אחר שיבעול כדרכה ויוציא שם רע בביאה כדרכה אבל אם בא עליה שלא כדרכה הרי הוא כמוציא שם רע בלא ביאה שאין בו לא קנס ולא מלקות כמו שביארנו אלא שמכין אותו מכת מרדות:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הרביעית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפר נדריה ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה נשאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה ר' יודה אומר אפילו עני בישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת אמר הר\"ם פי' אלו הדברים אשר זכאי בהם כל מה שהיתה בהן נערה לאמרו בנעוריה בית אביה ובאה הקבלה כל שבח נעורים לאביה אשר משתבגר אין לאביה רשות בה ואין לו עליה שום רשות והלכה כר' יהודה:",
+ "אמר המאירי האב זכאי בבתו ר\"ל נערה בקדושיה ר\"ל להיותם שלו בכסף ר\"ל שמקבל כסף קדושיה והוא שלו וכן בשטר לצור על פי צלוחיתו ובביאה ר\"ל שנותן המארס לו מתנה שישיאהו בתו ויקדשנה בביאה או שמוסרה לו לקדשה בביאה בלא דמים ובתלמוד המערב אמרו בלשון זה לכשתקנה לי בתך יהא לך כסף בידי וזכאי במציאתה ר\"ל אע\"פ שנתארסה הואיל והיא עדין נערה זוכה האב עדין במציאתה ופירשו הטעם בגמרא משום איבה ובמעשה ידיה פירשוה בגמרא מדכתיב בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף וכו' וכן להפר נדריה ר\"ל עם שתוף הארוס ומקבל את גיטה אם נתגרשה מן האירוסין ועודה נערה אע\"פ שאף היא יכולה לקבלו כמ�� שהתבאר בשני של קדושין דף מ\"ג ע\"ב ואינו אוכל פירות בחייה אם נפלו לה נכסים מבית אבי אמה שלא תקנו אכילת פירות אצל בעל אלא משום פירקונה ובת אצל אב בלאו הכי נמי פריק לה כמו שהתבאר בגמרא ומכל מקום לאחר מיתתה יורש את הכל ובתלמוד המערב שאלו אם נמצאת מציאה בשדה שלה אם הוא כמציאה ושתהא לאביה או כפירות ויהיו שלה הואיל והשדה זכתה לה ולא הובררה שם אלא לפי מה שראיתי לקצת מפרשים בביאור סוגיית תלמוד המערב נראה שלאביה הוא נשאת הבעל זוכה בכל אלו ר\"ל במציאתה ומעשי ידיה ובהפר נדריה ועוד באכילת פירות וחייב במזונותיה ר\"ל הבעל ובפירקונה אם נשבית ובקבורתה אם מתה מזונות תחת מעשה ידיה ופירקונה תחת פירות ובצרכי קבורתה במקום ירשת כתבתה ר\"ל במקום ירשת נכסי צאן ברזל ולא במקום ירשת עיקר כתבה כמו שיתבאר למטה בסוגיית המשנה התשיעית ואע\"פ שהמזונות מיהא מן התורה מכל מקום חכמים תקנו להיותם תחת מעשי ידיה עד שאם תאמר היא איני נזונת ואיני עושה שומעין לה ר' יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות לה משני חלילין ומקוננת פירשו בגמרא שאם דרך משפחתה בהספד גדול ולשכור ספדנין וחלילין ומקוננות אע\"פ שאין דרך משפחתו בכך עושה לה כמשפחתה שאינה יורדת עמו ואם דרך משפחתו בכך ולא דרך משפחתה עושה לה כמשפחתו שעולה היא עמו אף לאחר מיתה ואם דרך כל המדינה בכך כל שכן שעושה לה כמנהג המדינה ומכל מקום אפילו עני שבישראל שאינו יכול לקברה לפי כבודו וכבודה מכל מקום לא יפחות לה משני חלילין ומקוננת אחת:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה כמו שיתבאר במקומו ושאר הדברים שבסוגייא זו ומה שנתבלבלו בה המפרשים במה ששאלו ואימא לדידה וכו' וכן אימא הני מילי קטנה וכו' ושאר הדברים שבה כבר ביארנו הכל בראשון של קדושין:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במסכת מועד קטן ח' ב' שאין נושאין נשים במועד מפני שאין מערבין שמחה בשמחה וכל שכן ביום טוב עצמו ומה שאמרו כאן דמסר לה בשבתות וימים טובים פירשוה בתוספות בשעה הסמוכה להם שלענין מלאכה אין כאן ביטול מלאכה שהרי תוספת חול על הקדש הוא שאסור במלאכה וגדולי הרבנים פירשוה שנמנע מסעודתו עד למחר ואין הדברים נראין שאף הנשואין ר\"ל כניסה לחפה בלא סעודה שמחה יש בה ואין מערבין שמחה בשמחה:",
+ "יתבאר למטה שאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לרשות הבעל אפילו לא נכנסה לחפה אע\"פ שכתבתה בבית אביה יורשה ומעתה שמועה זו האמורה כאן בכתב לה האב פירות כסות וכלים שיבאו עמה לבית בעלה שלדעת ר' נתן שהלכה כמותו זכה הבעל בירושתה פירושה בשנכנסה לרשות בעלה וכמו שאמר משום איחתני הוא והא איחתוני להו שכל שנכנסה לרשותו איחתוני קרי ליה וכל שכיוצא בזה אם מת הוא גובה עיקר כתבה אם כתב לה כתבה אבל אינה גובה תוספת אע\"פ שכתב לה הואיל ולא נכנסה לחפה שלא כתב לה תוספת אלא על מנת לכנסה ולפי דרכך למדת שאין לפרש שמועה זו בכתב לה ועדין היא ארוסה ולא נכנסת לרשות הבעל שבזו לא אמר ר' נתן זכה וכן אין לפרשה בכתב לה ונשאת שבזו לא אמרו חכמים לא זכה אלא בכתב לה והיא ארוסה ונכנסה לרשות הבעל ואע\"פ שמה שנתגלגל בה מדין תוספת בארוסה נאמר דמיון בעלמא הוא ומפני שבדין תוספת אף בנכנסה לרשות הבעל כן הואיל ולא כנסה כך נראה לי בביאור שמועה זו ובפסק שלה וגדולי הרבנים שבצרפת פירשוה מהם בנשואה ופסקו כר' נתן ומהם בארוסה ופסקו כתנא קמא ולא עוד אלא שאחרוני הרבנים פירשוה בנשואה ופסקו כתנא קמא ר\"ל שלא זכה הואיל ולא מטו לידיה וכשאנו משיבין עליהם מדתניא מסר האב לשלוחי הבעל ואע\"פ שכתבתה בבית אביה בעלה יורשה הם פירשוה שהגיעו לידו של בעל וחזר והפקידה לאביה וכן השבנו עליהם ממה שאמרו פרק מציאה הפוסק מעות לחתנו ומת יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו' והקשו בתלמוד המערב ולאו דברים הנקנין באמירה הן ותירץ בשפסק על מנת לכנוס דאלמא הא אם כנס הבעל על כרחו נותן לאחיו אע\"פ שלא הגיעו ליד הבעל והם מתרצים דהתם שאני דבתו מיתהניא מיניה שהיא נשאת לאחיו ובתורת כהנים אמרו זה המשיא בתו ונותן לה מעות הרבה ולא הספיקו שבעת ימי המשתה עד שמתה בתו ונמצא מאבד בתו וממונו ומדקאמר ונותן אלמא שלא נתן עדין וקאמר שאבד ממונו אלא שהם מפרשים בה שכבר נתן ואין הדברים נראין וגדולי המפרשים טרחו בה הרבה ואין צורך בכך:"
+ ],
+ [
+ "כל שנושא אשה חייב לה בשלשה דברים מן התורה והם שארה ר\"ל מזונות כסותה ועונתה וחכמים תקנו לו מעשה ידיה תחת מזונות ומאחר שהמזונות עיקר ומעשי ידיה טפלים להם ולא נתקנו אלא משום איבה ותחת מזונות יכולה היא לומר איני נזונת ואיני עושה ואין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך שמא אין מעשה ידיה מספיקין לה ומכל מקום אם מתנה עמה להשלים מה שיחסר רשאי:",
+ "אע\"פ שמן התורה לא נתחייב האיש לאשתו אלא בשאר כסות ועונה מכל מקום מדברי סופרים חייב לה עוד בשבעה דברים כמו שיתבארו פרטיהם בפרק זה והם א' עקר כתבה ב' רפואתה ג' פירקונה ד' קבורתה ה' מזונותיה בביתו כל ימי אלמנותה ו' שיהיו בנותיה נזונות מנכסיו לאחר מותו ז' כתבת בנין דכרין והוא זוכה עליה בארבעה דברים מדברי סופרים מעשה ידיה ומציאתה ופירות נכסיה וירושתה וחכמים תקנו מקצתן של אלו כנגד מקצתן והוא שאמרו שמעשי ידיה תחת מזונות ופירקונה תחת פירות וקבורתה תחת ירושת כתבתה וזהו שאמרו תקנו מצוי למצוי ר\"ל מעשי ידיה תחת מזונות וכן שאינו מצוי לשאינו מצוי ר\"ל פירקונה תחת פירות כלומר שאינם מצויין ושאיפשר שאינם לעולם וכתבתה תחת קבורה שאינן מצויות אלא שעל כל פנים עתידים לבא ומאחר ששתי התקנות שוות הם זוכין זה בזה אף במקום שאין האחרת מצויה כגון שאע\"פ שאין לה כתבה חייב בקבורתה וכן אע\"פ שאין לה נכסי מלוג שיהא הוא אוכל פירות חייב בפירקונה ואע\"פ שאומרת איני רוצה בפדיונך לעולם הוא זוכה בפירות וכן כל כיוצא בזה:",
+ "אע\"פ שבסוגיא זו אמרו מזונות תחת מעשי ידיה אלמא מעשי ידיה עקר יתבאר במסכתא זו נ\"ח ב' שכך היא הנסחא מעשי ידיה תחת מזונות כלומר דמזוני עיקר ומתוך כך יכולה אשה לומר איני נזונת ואיני עושה אבל הבעל אין יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אלא אם כן בדספקא כמו שיתבאר וכן תקנת פירקונה לתועלתה נתקנה כמו שאמרו למטה תקנו פירות דאי לאו הכי מימנע ולא פריק ואם כן פירקונה עקר והיה לו לשנות גם כן פירות תחת פירקונה ולא פירקונה תחת פירות והאי דלא נקט הכי משום דבהא אע\"ג דבמזוני מציא אמרה איני נזונת ואיני עושה בפירות מיהא לא מצי אמרה לא יפדני ואיני נותנת לו פירות שבמזונות כל שאומרת כן יודעת היא בעצמה שמספיקין לה וזו היא תקנתה אבל פדיון אין דעתה גומרת בכך אלא סבורה היא שלא תבא לידי כך וכשתבא לידי כך תתחרט ואין זו תקנתה והוא שאמרו בתלמוד המערב אמר שלא לפדות ושלא לאכול אין שומעין לו והוא הדין שאין שומעין לה וגדולי הרבנים שכתבו בשלישי של בתרא מ\"ט ב' שפירות עקר ושהבעל יכול לומר איני אוכל ואיני פודה אין דבריהם נראין:"
+ ],
+ [
+ "הכסות שהוא חייב לה ענינו בכסות הראוי לה שלא ליתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה וכן לא שחקים בימות הגשמים וחדשים בימות החמה:",
+ "ואף לענין עונה לא ינהוג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהם בלבושיהם וכל האומר אי אפשר אלא בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתבה ובמסכתא זו יתרחבו הדברים בפרטי דינין אלו בכדי הצורך:",
+ "מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו אפילו הגדולים הואיל ואף הוא בבריאותו הוא זן אותם שאף אנו אומרין אלו היה ברי היה זן אותם הא למדת שאלו לא היה זן אותם בבריאותו אין בית דין זנין אותן משנשתטה ואפילו הקטנים הואיל ואין לנו עליהם צד חיוב אלא צד תוכחת ומוסר כמו שיתבאר ומכל מקום בקטני קטנים ר\"ל עד בן שש איפשר שאפילו לא היה הוא זנם בית דין זנים אותם שאף בבריאותו היו כופין אותו בכך כמו שיתבאר למטה כך נראה לי בשיטה זו ויש חולקין בה בקצת דברים:",
+ "וכן מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו ליתן לאשתו תכשיט הראוי לה חזקתו שבבריאותו אין נוח לו שתתנוול אבל לענין צדקה אין בית דין נזקקים לנכסיו אלא אם כן היה דבר קצוב עליו מתורת חוב או נדרו מכל מקום מי שהלך בעלה למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אע\"פ שמשלשה חדשים מיום הליכתו ואילך בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו כמו שיתבאר בפרק אחרון ק\"ז ב' בניו ובנותיו מיהא אינם זנים אפילו הקטנים שמאחר שיצא לדעת ולא צוה בכך גלה בדעתו שאין נוח לו בכך ואף אנו אין לנו בו צד חיוב אלא על צד תוכחת ומוסר כמו שנבאר למטה ומכל מקום בקטני קטנים הואיל ויש לנו בהם עליו צד חיוב וכפייה אף בית דין זנין אותם על הדרך שביארנו ואם השרה אותם על ידי שליש וכלו מזונות שבידיו יראה לי שזנין אותם כמו שביארתי בפרק אחרון ומכל מקום לענין צדקה אין בית דין נזקקין לנכסיו עליה אלא אם כן היה דבר קצוב עליו מתורת נדר על הדרך שביארנו אבל לענין תכשיט ודאי נותנין לה כראוי לה:",
+ "זה שביארנו בהלך למדינת הים שזנין את אשתו מקצת גאונים כתבו דוקא בששטר כתבה יוצא מתחת ידה שאם לא כן חוששין שמא נטלה כתבתה או מחלה שאין לה עוד מזונות וכן במת בעלה וגדולי המחברים מודים בה במת בעלה הואיל ובתקנת חכמים היא אוכלת אבל בהלך פוסקין לה בחזקת שלא נטלה ולא מחלה:",
+ "מאחר שהבעל חייב בקבורת אשתו אם הלך למדינת הים ומתה אשתו בית דין יורדין לנכסיו וקוברין את אשתו לפי כבודו ולפי כבודה ר\"ל על הצד החשוב שבשניהם שהרי אמרו עולה עמו ואינה יורדת עמו אף לאחר מיתה:",
+ "ולענין ביאור אנו גורסין לפי כבודו ושאלו בה לפי כבודו ולא לפי כבודה כלומר דהא כלהו מודו דאף לאחר מיתה אינה יורדת עמו ותירץ אף לפי כבודו ומכל מקום גדולי הפוסקים גורסין לפי כבודה ושאלו בה לפי כבודה ולא לפי כבודו ואין נראה לגרוס כן שהרי יכול לתרץ כרבנן דאינה עולה עמו לאחר מיתה דבעולה הוא דפליג הא לענין שאינה יורדת עמו לא פליגי אלא עיקר הגירסא כגירסא ראשונה ומכל מקום הלכה שעולה אף לאחר מיתה:",
+ "ומכל מקום כל שמת הוא תחלה אין יורשיו חייבין בקבורתה לכשתמות שהרי אמרו צ\"ו ב' אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן ואם מתה אין חייבין בקבורתה והילכך בין שאמר בשעת מיתתו אם תמות אשתו אל תקברוה מנכסיו בין שלא אמר כן אין היתומים שלו הבאים מאשה אחרת קוברין אותה אלא יורשי כתבתה קוברין אותה ואם צוה ואמר אם מת הוא אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לא כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הצבור:",
+ "כל שביארנו שב\"ד יורדין לנכסיו וקוברין את אשתו דוקא בית דין הא אחר הפסיד כדין האמור בפרק האחרון ק\"ז ב' בעמד אחד ופרנס את אשתו ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו שאביה קוברה ומוציא מידו ונוסח דבריהם לא רצה הבעל לקברה אביה קוברה ומוציא ממנו בדין לא עלה על דעת שתהא אשתו מושלכת לכלבים הא אחר אינו גובה ר' יוסי אומר אף אחר גובה שלא עלה על דעת וכו' ונראה לפסוק כתנא קמא אלא שגדולי המחברים פסקו כר' יוסי:",
+ "המשנה החמשית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל אמר הר\"ם פי' היה העקר אצלם שבת ישראל כאשר נתארסה לכהן תאכל בתרומה והיא בבית אביה מפני שהיא כבר היתה לכהן קנין כספו אבל אסרו זה אולי יאכל זה זולתה עמה והיא אצל אביה ואמר שהיא לא תאכל בתרומה עד שתכנס לחופה שהיא לא תאכל בתרומה אפי' הגיע זמן ולא נשאת אשר הוצאתה על בעלה כמו שיתבאר בפרק שאחר זה:",
+ "אמר המאירי פירשו בגמרא שלא לענין ירשה נאמרה שלענין ירושה יש צדדין שאף בלא כניסה לחפה בעלה יורשה כמו שיבאר בגופה של משנה זו אלא לענין תרומה נאמרה ולהוציא ממה שאמרו במשנה ראשונה האמורה בפרק אע\"פ נ\"ז א' שאע\"פ שארוסה אסורה בתרומה מדברי סופרים כמו שהתבאר מכל מקום אם הגיע זמן הנשואין ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה ולומר במשנה זו שאפילו הגיע זמן אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה וזו היא קרויה לענין זה משנה אחרונה וכן הלכה ואחר כך בא ולמד שלענין ירושה מיהא כל שנתארסה ויצתה מרשות אביה ליכנס ברשות בעלה אע\"פ שלא נכנסה עדין לחפה בעלה יורשה והוא שאמר מסר האב ר\"ל את בתו לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל ואם מתה בעלה יורשה אפילו היתה עדין כתבתה בבית אביה אע\"פ שלא נכנסה לחפה וכל שכן אם מסרה לבעל עצמו ומכל מקום אם הלכו שלוחי האב או האב עצמו עם שלוחי הבעל או עם הבעל הרי היא עדין ברשות האב ואפילו היתה כתבתה בבית בעלה אינו יורשה ואם הניחוה שלוחי האב ומסרוה לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הא לתרומה כלל כלל לא עד שתכנס לחפה וכן שלא ליטמא לה אם הוא כהן:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "לענין בתולה שנתאלמנה מן האירוסין שכתבתה מאתים אלמנה מן הנשואין שאין כתבתה אלא מנה אע\"פ שהיא בתולה כמו שביארנו בפרק ראשון אין קרויין נשואין לענין זה אלא אם כן נכנסה לחפה אבל מסירה לבעל או לשלוחיו אין עושין נשואין לענין זה וכתבתה מאחר מאתים כדין בתולה מן האירוסין וכן עדין היא ארוסה לענין מציאתה ולענין טומאה ר\"ל שלא ליטמא לה ויש חולקין לומר שכתבתה מאחר מנה שלא נאמר תיובתא דכלהו אלא בדברים שבינה לבין הבעל אבל כל לגבי אחר לא ואין נראה כן:",
+ "כל שנכנסה לחפה והוא שנתיחד עמה לשם נשואין אפילו עדין האב או שלוחיו עמו אפילו היה חצר שלה או של אביה הרי היא נשואה וכל שנתיחד שלא לשם נשואין אלא דרך לינה כגון שנכנסו ללון בפונדק הואיל והאב או שלוחיו עמה עדין אין זו כניסה לחפה אפילו היה חצר שלו ואם נכנסה סתם ולא נודע אם ללון אם לנשואין כל שבחצר שלה סתמו ללון וכל שבחצר שלו סתמו לנשואין וחצר של אחרים כחצר שלה לענין זה וכל שכן הוא שאין אדם נוהג לישא אשה בשל אחרים וחצר של שניהם כחצר שלו וכל שכן הוא שהרי דעתו מתישבת בה יותר:",
+ "כבר ביארנו בנערה המאורסה שזינתה שלא נאמר בה דין סקילה אלא בארבעה תנאים שתהא נערה ומאורשה ובתולה ושתהא בבית אביה אבל אם היתה בוגרת או בעולה כדרכה או שנכנסה לחפה אע\"פ שלא נבעלה אפילו מסרה האב לשלוחי הבעל ואע\"פ שלא נכנסה לחפה הרי זו בחנק כשאר אשת איש לזנות בית אביה כתוב ר\"ל רשותו וכל שיצאה מרשותו אין כאן בית אביה ואפילו לא הביאוה שלוחים לבית הבעל אלא שהחזירוה לבית אביה הואיל ומכל מקום יצאה מרשות אביה יצאה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ידעת שהאב מפר נדרי בתו והבעל נדרי אשתו ואלמנה וגרושה נדריה קיימין שמשנשאת אין לאביה רשות בה שנערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה מסרה האב לבעל או לשלוחיו אם הלך האב או שלוחיו עמה עדין היא נקראת ארוסה ואביה ובעלה מפירין ואם מסרה האב או שלוחיו לבעל או לשלוחיו הואיל ויצאת מרשות אב אין לו בנדריה הפרה כלל ואף הבעל אין יכול להפר שאין הבעל מיפר בקודמין כמו שיתבאר במקומו:",
+ "המשנה הששית והכונה בה גם כן בענין החלק השלישי והוא שאמר האב אינו חייב במזונות בתו זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה הבנים יירשו והבנות יזונו מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהן אף הבנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהן אמר הר\"ם פי' כרם שם הקבוץ אשר התקבצו החכמים ביבנה בזה העת שנאמר כרם חמר ענו לה והלכה כר' אלעזר בן עזריה אבל בכאן יש משפטים ודינים אספרם לך וזה שהאיש חייב הוא לזון את בניו עד סוף ו' שנים ירצה או לא ירצה ויוכרח על זה בין שיהיה עשיר או עני וכאשר עברו הבנים זה הזמן ולא ירצה האב לזונם הנה ראוי לדיין שיכריחהו בדברים ויביישהו על זה בפני אנשים וידבר אליו בזה הענין ואם לא יתרצה ולא ייטב בעיניו לזונם בשום פנים הנה יעיין הדיין בענינו ואם היה לו ממון יכריחהו ויוציא ממנו הוצאתם לפי שעור ממונו לא בשהוא חייב לזון אותם אחר שעבר ו' שנים אבל שחיוב עליו לעשות צדקה כפי מסת ידו וכאשר לקחנו ממנו זאת הצדקה נזון בה בניו ובנותיו לפי שהם בני צדקה והם יותר ראויים בזה באמרו ית' לאחיך לענייך ומהידוע שהדיין שיכריח האנשים לעשות צדקה לפי שהוא מכלל מצות עשה אשר ראוי שנכה האדם עד שיעשה זאת המצוה אשר ראוי לעשותה בזה העת או ימות וזה שרש בכל מצות עשה ואין הפרש בין זכרים לנקבות בהזנה:",
+ "אמר המאירי האב חייב במזונות בתו ר\"ל שאע\"פ שאחד מתנאי הכתבה להיות בנותיו נזונות מנכסיו אחר מותו לא היתה תקנה זו אלא לאחר מותו אבל בחייו אינו חייב בכך ואין אשתו יכולה לכופו לזון את בנותיו זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה כלומר שדרשה והראה בה פנים הבנים יירשו והבנות יזונו כלומר שתי תקנות תקנו חכמים בתנאי כתבה אחת שהבנים ירשו ר\"ל כתבת אמם וזו היא תקנת כתבת בנין דכרין והשנית שהבנות יזונו ומה תקנת ירושת הבנים דוקא לאחר מיתה אף תקנת מזון הבנות דוקא לאחר מיתה אבל בחייו אינו חייב בכך וכן הלכה ואף הבנים בכלל זה ר\"ל שאינו חייב לזונם אלא ש��כל מקום יתבאר בגמרא שאע\"פ שאין כאן חובה ואין כופין אותו בכך מכל מקום מצוה עליו לזונם אף בבנות וכל שכן בבנים שעוסקים בתורה ואם אינו רוצה לזונם מפייסין אותו כמו שאמרו כי הוו אתו לקמיה דר' יוחנן אמר ליה ניחא לך דליתזנן בנך ובנתך בצדקה ואם לא נתרצה בפיוס מכלימין אותו ברבים וכמו שאמרו כי הוו אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא כי הוו אתו לקמיה דרב חסדא הוא אמר כפו אסיתא בציבורא וליקום איניש עליה כלומר כדי שיעמוד במקום גבוה ויהא קולו נשמע ולימא הכי עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני וכן גוערין אותו בכיוצא בדברים אלו אבל מכל מקום אין כופין אותו ומכל מקום דוקא כשאינו עשיר ואינו מספיק לזונם בהרוחה אבל אם הוא אמיד ומספיק בכך דרך הרוחה כופין אותו לא מתורת חיוב מזון בניו ובנותיו אלא מתורת צדקה שהרי אף על אחר כופין אותו לפי מה שיראו הדיינין וכמו שאמרו רבא כפא ליה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה וכן כל אלו דוקא בקטנים אבל קטני קטנים אע\"פ שאין אמיד הואיל ומכל מקום יכול לזונם על ידי הדחק כופין אותו ופירשו בפרק אע\"פ ס\"ה ב' ששיעור קטני קטנים הוא עד בן שש וכן אמרו שם אם היתה מיניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה אלמא שכל שבקטני קטנים מיהא כופין אותו ובתלמוד המערב שאלו אם בני בנים הם כבנים אם לאו ואמרו על זה נמנו באושא המקפיד זקנו ר\"ל שהכעיסו והכהו הזקן נותן לו דמי בשתו כלומר שאינו כבנו לענין זה ויראה שבכל התנאים כן ולפי דרכך למדת על מה שאמרו באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים שאין הלכה כן:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "זה שביארנו שכופין על הצדקה יש שואלין בה ממה שאמרו במסכת חולין בפרק כל הבשר ק\"י ב' כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מוזהרין עליה והרי זו מתן שכרה בצדה דכתוב למען יברכך וכו' עד שפירשו בה רבים שלא אמרו כופין אלא כפייה בדברים אבל לא שיהיו בית דין יורדין לנכסיו שאף נודר שאמרו עליו שלשה רגלים עובר הוא בבל תאחר אבל אין כופין אותו ומה שאמרו ב\"ב ח' ב' ממשכנין על הצדקה פירושו כשפסקוה על עצמם ויש מפרשין כופין לגמרי בהכאה או בירידה לנכסיו ולא אמרו כל מצוה שמתן שכרה וכו' אלא במצות עשה אבל זו מצות לא תעשה היא דכתיב לא תקפוץ את ידך ולא תאמץ וכו' וכן יש מפרשין אין בית דין מוזהרין עליה שאין נענשין אבל מוזהרין הם לכופו וכן נראה בתלמוד המערב ומכל מקום אף לדעת זה דוקא בישנו כאן אבל אם אינו כאן אין יורדין לנכסיו כדתני לעיל מי שהלך למדינת הים בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר ופירשו בה מאי דבר אחר צדקה:",
+ "כבר ביארנו שהאשה ניזונת מנכסי בעלה אחר מיתת בעלה כל ימי אלמנותה אפילו מת והניח אלמנה ובת ונשאת הבת היורשת שנתרוקנו הנכסים ביד הבעל לזכיית הפירות והרי הוא כלוקח וכמו שאמרו ב\"ב קל\"ט ב' בעל בנכסי אשתו לוקח הוי והרי אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אעפ\"כ האלמנה נזונת מנכסיו ולא עשאוהו כלוקח לענין זה אלא כיורש ואפילו מתה הבת ואורעו כל הנכסים ליד הבעל לגמרי ומכל מקום מי שכתב כל נכסיו לבניו בחייו במתנת בריא אין אשתו נזונת מנכסיו אף בחייו וכל שכן לאחר מיתה לא אלמנתו ולא בנותיו שהרי אין מזון האשה והבנות נגבה מן המשועבדים ולא ��וד אלא אף הוא בעצמו בחייו אינו נזון מהן מן הדין אלא אם כן כופין אותו מתורת צדקה על הדרך שביארנו ולפי דרכך למדת במה שאמרו באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהם שאין הלכה כן ואין צריך לומר שאם נתן נכסיו לאחר שאין הוא ואשתו נזונין מהם מכח דין אומדנא דמוכח ר\"ל שלא נתכוון ליתן לשאול הוא על הפתחים אלא מתנתו מתנה לגמרי והופקעו מזונותיו:"
+ ],
+ [
+ "מדה בינונית לצדקה ליתן עשירית הריוח שלו בכל שנה ושנה ומכל מקום הרוצה לבזבז ולהקדיש ביותר אל יבזבז יותר מחומש ושאלו בה בתלמוד המערב אם כן לחמש שנים גומר כל ממונו אלא בתחלה מן הקרן מכאן ואילך מן הריוח ובפרק מציאת האשה ס\"ז ב' יתבאר שלא נאמר כן אלא מחיים ומחשש שמא יצטרך לבריות אבל בשעת מיתתו אפילו אם רצה להקדיש כל נכסיו יקדיש ואין בכך כלום אלא שאם יש לו בנים או קרובים הצריכים לכך ראוי לו למצע את דרכיו שלא להעביר נחלה מהם ביותר מדאי אלא במדה בינונית:",
+ "לעולם יהא אדם מגלגל עם בנו ומתנהג עמו לאט שלא לכופו לעסוק בתורה יותר מדאי עד שתים עשרה שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו ר\"ל שכופהו לעסוק בתורה בכל כחו במה דברים אמורים למשנה אבל למקרא מבן שש ולמעלה כופהו ללמוד בה בכל כחו ומבן שש ולמטה אם התינוק חלוש אין ראוי להכניסו בעול תורה ואם הוא בריא וחזק מכניסו קודם זמן זה ושיעור הקדמתו כפי כחו של בן ושפע לשונו וטוב שכלו:",
+ "כבר ביארנו במקומו שזמן השלמת תענית מן התורה בן י\"ב לנקבה ובן י\"ג לזכר ר\"ל י\"ב שלמים וי\"ג שלמים וזהו האמור כאן מעת לעת ויש מפרשין כאן בר תרתי סרי על השלמה שמדברי סופרים ופירושה על שנת שתים עשרה עצמה ויש למדין מכאן שהתינוק אין לו השלמה מדברי סופרים כלל ולדעתנו אף התינוק יש לו השלמה מדברי סופרים וזמן השלמתן מדברי סופרים וכן זמן חנוכם לשעות כבר ביארנוהו בארכה באחרון של יומא:",
+ "האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ר\"ל מוציא מידם אותו הזכות שהיה להם באותם הנכסים שאם ימות הוא בחייה יהא מקחם קיים וכשמתה היא יצאו להם מכל כח וזכות שבאותם הנכסים שאפילו ימות הוא אחר כן לא יהא להם שום זכות בהם ומכל מקום אם מת הוא בחייה מקחם קיים והוא שאמרו בתלמוד המערב שבפרק הכותב מכר הוא ומתה היא מכרו בטל כבן שמכר בנכסי אביו ומת אביו מכרה היא ומת הוא מכרה קיים כאב שמכר בחיי בנו ומת בנו ויש מפרשים מוציא ממש וכגון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהם שהלקוחות מחזיקות בנכסים לאלתר וכשתמות בעל מוציאם מידיהם אחר שלא כתב לה בחייך ובמותיך שאין הבעל כיורש שאינו זוכה אלא במה שהיה ברשות המוריש בשעת מיתתו אלא לוקח הוא ועשאוהו כלוקח ראשון ר\"ל כלוקח משעת הנשואין לטרוף מן הלוקחים אשר שזכה הוא בהם ומוציא ידם בלא דמים שאינו כיורש אלא כלוקח וחשש פסידא דלקוחות אין כאן דאינהו דאפסידו אנפשיהו שלא היה להם לקנות מן האשה היושבת תחת בעלה וכן הדבר מוכיח בסוף פרק יש נוחלין דף ל\"ט ע\"ב דאמרינן בהדיא שאני התם דאינהו דאפסידו אנפשיהו דלא הוה להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי גברא ומכל מקום כתבו גדולי הפוסקים שאם היו דמים שנטלה בעין מחזירם ללוקח שאינם אלא כעין פקדון ואין יכול לומר מציאה מצאה ויש חולקים לומר שאף כשאינם בעין דמים הוא חייב ואל תחוש לדבריהם אלא שיש מי שאומר שאם נפלו לה נכסים אחר שמכרה וקבלה אחריות במכיר��ה שהלוקח גובה דמי מקחו מהם שאין הבעל קונה אלא מאותה שעה שנפלו לה והוה ליה כלוה ולוה ואחר כך קנה שיחלוקו אלא שאף בזו יש אומרין דכל לגבי בעל לא קניא איהי מידי דהא מכל מקום שעבודא דלוקח ודבעל כי הדדי נינהו ואין טירפא אלא לקודם ומכל מקום אם יש לאשה מצד עצמה שאין לבעל רשות בהן לוקח משתלם משם וכתבו הגאונים שאם הבעל מודה או יש עדים שברשותו וברצונו מכרה אינו מוציא ואם רצה לוקח להחרים בכך רשאי:",
+ "לעולם יהא אדם רדוף בכל כחו ליתן לב לעזור למי שאפסו עוזריו דרך הערה אמרו אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת וכי איפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת אלא זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאם סמוך לפרקם הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זה הלומד תורה ומלמדה וכן הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים:"
+ ],
+ [
+ "עיקר כתבה אינו נגבה אלא מן הקרקע ומעתה דין כתבת בנין דכרין אינו אלא מן הקרקע וכן הבנות אינן ניזונות אחר מיתת האב מדין התלמוד אלא מן הקרקע ומכל מקום תקנו הגאונים שתהא כתבה נגבית אף מן המטלטלין ובמקומות שבמסכתא זו יתבאר סעד לתקנתם ומכח הלכה וכן תנאי כתבה כלם מכח תקנה זו נגבין אף מן המטלטלין ונמצאו הבנות ניזונות מן המטלטלין וכן יראה שכתבת בנין דכרין מכח תקנה זו נגבית מן המטלטלין ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שמאחר שאין מנהג ירשת כתבת בנין דכרין פשוט בהרבה מקומות עד שקצת גאונים בטלוה כמו שיתבאר יראה שאף במקומות שנוהגין בה יהו מעמידין אותה על דין התלמוד שלא יהו יורשיו אותה אלא מן הקרקע ומכל מקום עכשו שנהגו לכתוב בכתבה שיהא עיקר כתבה נגבה מן המטלטלין אף כל תנאי כתבה כן:",
+ "יתבאר במסכתא זו שמצות חכמים היא לחלק מנכסיו לבתו בנדוניתה לפי עשרו והוא הנקרא פרנסה ואם מת האב והניח בת אומדין בית דין לפי טבעו ולפי עשרו כמה היה בלבו ליתן לה וכופין את היורשין ליתן לה והוא שאמרו לפרנסה שמין באב ואם אין להם אומד בכך כופין ליתן לה עשור הנכסים כמו שיתבאר:",
+ "עשור נכסים זה אינו מתנאי כתבה ולפיכך אינו נגבה מן המטלטלין אפילו לתקנת האחרונים ואפילו נשתעבדו לכתבתה בפירוש שהרי אינו מתנאי כתבה אבל כל שיש לבית דין בפרנסתה אומד מצד האב ששמין באב כמו שביארנו כופין אותם ליתן פרנסתה אף מן המטלטלין למדת שזה שאמרו בפרק מציאת האשה ס\"ט ב' פרנסה ממקרקעי ולא ממטלטלי פירושו בעישור נכסי אבל כל ששמין באב אף ממטלטלי הוא ויש חולקין לומר בשומת האב דוקא ממקרקעי וכן מצאוה בשאלתות ואף גדולי המחברים כתבוה כן ולדבריהם מה שאמרו כאן זיל זון ופירשנוה בפרנסה לא היה אלא שהמת הניח קרקעות והיורש יכול ליתן מעות לפרנסתה כנגד הקרקעות הא כל שלא הניח קרקעות אין פרנסתה נגבית מן המטלטלין ועקר הדברים כדעת ראשון:",
+ "הואיל ומדין התלמוד אין כתבה נגבית אלא מן הקרקע וכן כל תנאי כתבה שחיובו בא לאחר מיתתו אין נגבין אלא מן הקרקע כל דיין שהגבהו מן המטלטלין טועה בדבר משנה הוא וחוזר וכמו שביארנו במסכת סנהדרין שכל שטעה אף בדברי האמוראים דינו כטועה בדבר משנה הוא וחוזר ויש צדדין בטועה שהוא חייב לשלם משלו וכבר ביארנום בארכה במסכת סנהדרין אלא שכבר תקנו הגאונים שכל תנאי כתבה נגבין מן המטלטלין ומכל מקום יש מקום לדבר זה אף בזמן הזה לענין עישור נכסים שאינו תנאי כתבה ואינו נגבה אלא מן הקרקע כמו שביארנו או לכל מי שהתנה להיו�� כתבתה נגבית כדין התלמוד:",
+ "בעל חוב אינו גובה חובו גם כן אלא מן הקרקע אלא אם כן מתקנת הגאונים או מכח תנאי וכל שאינו גובה מן המטלטלין אינו גובה מפירות המבושלים המחוברים באילן ואע\"פ שהם מחוברים לקרקע שלא אמרו שבועות מ\"ב ב' מחבר לקרקע כקרקע אלא בפירות הצריכים לקרקע ר\"ל שאינם מבשלים הא כל שהם מבשלים הואיל וראויים עכשו לקטן הרי הן כאלו נלקטו ואע\"פ שלענין עשר גפנים טעונות מסרתי לך אמרו שהוא כמחבר לקרקע לדעת חכמים שהלכה כדבריהם ואין אומרים כל העומד לבצור כבצור דמי בזו הואיל ולשמירה נמסרו הרי הן צריכות שמירה עדין וכבר ביארנוה במסכת שבועות ומה שאמרו בבתרא ס\"ח ב' המוכר את השדה מכר את התבואה ופירשוה שם ס\"ט א' אע\"ג דמטיא למיחצד בזו הואיל ומוכר את הקרקע והוא רואה את התבואה לפניו ואינו משיירה ודאי דין הוא שנאמר שכונתו היתה במכירתה וכן מה שאמרו ב\"מ ט\"ו בעל חוב גובה את השבח אף בשבח המגיע לכתפים ופירשו בה קצת מפרשים פירות מבשלים שהגיע זמנם לינטל על הכתף ואין אומרים שהם כאלו נתלשו בזו משום דארעא בחזקת בעל חוב קיימא ולא בחזקת לוקח והילכך כל שלא נתלשו בעל חוב גובה אותם:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שמזון הבת אינו נגבה בדין התלמוד מן המטלטלין אם יש שם בן יורש ואין לו מי שישמשנו והוא צריך לשפחה או למגדלת שתשמשנו או תגדלנו מעלין לו אפטרופין שלו מזונות בכדי שתזון בהם אחותו עמו ותהא משמשתו וכן כל כיוצא בזה ואע\"פ שיש לו מי שישמשנו מבקשין ממנו לזון את אחיותיו מתורת חסד ומדת רחמנות אלא שאין כופין אותו:",
+ "מי שמת והניח יורשים גדולים וקטנים והחזיקו הגדולים בנחלה מוציאין מן הגדולים לקטנים בין ממקרקעי בין ממטלטלי שהרי אחים הם בנחלה הן לבנים מן הבנים הן לבנות מן הבנות במקום שאין בנים ואם הניח בנים ובנות ויש שם נכסים מרובים בכדי שיזונו מהם הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות שהבנים יירשו והבנים יזונו מוציאין לבנות מן הקרקעות ולא מן המטלטלין אלא אם כן מתקנת הגאונים או מכח תנאי ובנכסים מועטים אין מוציאין מן הבנות לבנים אלא הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים ודוקא מן הקרקע אבל מן המטלטלין מדין התלמוד אין לבנות כלום והבנים יירשו ואין לבנות כלום ועכשו שתקנו הגאונים להיות בנות נזונות מן המטלטלין בנכסים מועטים ניזונים בנים ובנות כאחד שלא תקנו להם במטלטלין אלא להיותם כבנים וכך היא כתובה בתקנת הגאונים ואף גדולי המחברים העידו עליהן כן ולפי דרכך למדת בשמועה זו שאע\"פ שאמרו הלכה כר' מחברו אין למדין מן הכללות ובזו הלכה כר' שמעון שאין מטלטלין משועבדים לא לכתבה ולא למזונות:",
+ "המשנה השביעית והכונה בה להתחיל בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר לא כתב לה כתבה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שהוא תנאי בית דין כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז לא כתב לה כל נכסין דאתאיין לי אחראין לכתבתיך חייב שהוא תנאי בית דין אמר הר\"ם הנה אם היו לאדם אלף דינרין כלם נכנסין תחת שעבוד כתבה ואע\"פ שהיתה כתבתה מנה היא תטרוף כל מה שמכר או נתן אם לא שתמחול בעבורה וזה תקנת שמעון בן שטח בכתבת אשה:",
+ "אמר המאירי חכמים תקנו לאשה כתבה על נכסי בעלה אע\"פ שלא הביאה לו כלום והוא הנקרא עיקר כתבה ומתוך כך הוא אומר במשנה זו שאע\"פ שלא כתב לה כתבה גובה באלמנות או בגירושין בתולה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי בית דין ולא סוף דבר במקום שאין כותבין שכלם סומכים על תנאי בית דין אלא אף במקום שכותבין וזה לא כתב יש לה מכח תנאי בית דין ודבר זה כשהוא טוען שאין לה כתבה ומצד שלא כתב לה אבל אם טוען שכתב לה ונפרעה אין לה כלום אחר שאין כתבה יוצאת מתחת ידה ואפילו תבעה ביום מיתה וגירושין ודוקא במקום שכותבין כתבה אבל במקום שאין כותבין כתבה אלא שסומכין על תנאי בית דין גובה ותנאי זה ר\"ל עיקר כתבה אין תנאי מועיל בה להפקיעה ר\"ל שאפילו התנה בשעת קדושין שישאנה בלא כתבה אין תנאו מועיל וכן כל שהתנה לפחות לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה תנאו בטל וכן יתבאר בגמרא שאם כתב לה מאתים וכתבה לו שנתקבלה מהם כך וכך תנאו בטל והוא הדין אם מחלה מקצתה ולא עוד אלא אפילו כתב לה מאתים ושיעבד לה עליהם שדה שוה מנה או שלא הזכיר לה מאתים אלא שאמר לה שדה זה יהא משועבד לכתבתיך ואינו שוה אלא מנה ולא כתב לה כל נכסין דאית לי יהון אחראין וערבאין לכתבתיך חייב ר\"ל ששעבודה גם כן על כל הנכסים וטורפת ממשעבדי לדעת האומר אחריות טעות סופר הוא שהלכה כן ואם התנה בפירוש שלא יהו שאר נכסים משועבדים לאותה כתבה מכל מקום גובה כלה מבני חרי וצריך שתדע שאע\"פ שבתנאי בית דין זה שהזכרנו ר\"ל עקר כתבה אין תנאי מועיל להפקיעו שאר התנאים מיהא תנאי מפקיעם ואין לך דבר בכל התנאים שהוזכרו הן מאותם שיש לבעל עליה הן מאותן שיש לאשה עליו שאין תנאי מפקיעם אלא שלש והם עונה ועיקר כתבה וירשת הבעל ר\"ל שאם התנה עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל אלא אם כן התנה בכך קודם שישאנה כמו שיתבאר אע\"פ שירושת הבעל מדברי סופרים חכמים עשו חזוק כשל תורה והרי בשל תורה מיהא כל תנאי שבירושה בטל ואע\"פ שהוא דבר שבממון מפני שנאמר בה לחקת משפט כך כתבוה גדולי המחברים אלא שגדולי המגיהים כתבו בה שאין צורך לחקת משפט שהרי מכל מקום אין אדם יכול להתנות על מה שלא בא לעולם ר\"ל שאין לומר למורישו דין ודברים אין לי בנכסיך לאחר מיתתך שאין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות מכל מקום יש אומרים שזכות הבעל בנכסי אשתו כעין שיעבוד הוא ותנאי שבה אינו אלא כעין מחילה ומחילה לדעתם אין בה דין דבר שלא בא לעולם:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "כל המוציא שטר חוב בין שיש שם אחריות בין שאין שם אחריות לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהם מן הלקוחות שאע\"פ שלא הוזכר בה אחריות הרי הוא כמי שהוזכר בה שאחריות טעות סופר הוא וכבר ביארנוה במקומה בראשון של מציעא י\"ב ב' ולמדת בכתבת אשה שאין בה אחריות ובגט חוב שאין בו אחריות שגובין הם מן המשועבדים אבל מזון האשה והבנות וכן המקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו בלא קנין אינו נגבה אלא מבני חורין שדברים אלו אין קצבה ויש כאן פסידת לקוחות בדבר שאין עולה על הלב ומה שאמרו בפרק הנושא ק\"ב ב' במקבל עליו לזון את בת אשתו שנזונת מנכסים משועבדים פירושו בשקנו מידו ומזון האשה והבנות אף בשקנו מידו אינו גובה אלא מן המשוחררין הואיל ובתנאי בית דין הם אוכלות וכן פירות ושבח קרקעות אינן נגבין אלא מבני חורין ופירות פירושן בגזל שדה מחברו ואכל פירותיה וחזר הנגזל והוציאה מידו ותובע את פירותיו שאינו גובה אותם אלא מבני חרי ושבח קרקעות פירושו שגזל שדה ומכרה והשביחה לוקח והנגזל בא וטורף מיד הלוקח קרקע ושבחו על הצדדין שביארנו בראשון של מציעא והלוקח חוזר על הגזלן המוכר ותובע ממנו קרקע ושבחו גובה את הקרן מנכסים משועבדים והשבח מבני חורין:",
+ "המשנה השמינית והכונה בה גם כן בביאור ענין הרביעי והוא שכבר ביארנו שהוא חייב מכח תנאי ב\"ד בפירקונה וברפואתה ובאה משנה זו לבאר דין שני תנאים אלו והוא שאמר לא כתב לה דאי תשביין אפרוקינך ואתיבינך לי לאנתו ובכהנות אחזרתיך למדינתא חייב שהוא תנאי בית דין נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי לקתה חייב לרפאתה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי אמר הר\"ם כבר ידעת שהכהן תאסר עליו השבויה ואמר הנה וכהנת ירצה בו אם היתה אשת כהן אשר תאסר עליו הנה יחייב שיפדה אותה ויחזירה למדינתה אשר השיאה שם ותחויב לו לתת כתבתה לפי שאנוסה היא כמו שנבאר בסוף נדרים ואין דינה כדין האשה שהלך בעלה ובאו עדים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה אשר אין לה כתבה שזאת נאסרה על בעלה אע\"פ שהיא אנוסה ומאי הוה לה למעבד:",
+ "אמר המאירי אותבינך לי לאנתו ר\"ל שאחזירך לי לאשה חייב שכך הוא תנאי ב\"ד ושבויה מותרת לישראל שהרי סתמה אנוסה ואנוסה מותרת לבעלה אם היא אשת ישראל שנאמר בסוטה והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ובכהנת ר\"ל אשת כהן שהשבויה אסורה שהרי אף האנוסה אסורה להם יש לו מכח התנאי לפדותה ולהחזירה לבית אביה ואפילו היה אביה בעיר אחרת מיטפל בה עד שמחזירה לשם ואחר כך מגרשה ונותן לה כתבתה ואם כן בכהנת כל שלא כתב לה דאם תשתבאין איפרוקינך ואהדרינך למדינתיך חייב שכך הוא תנאי בית דין ואם אמר הרי גיטה וכתבתה תלך ותפדה עצמה מכתבתה אין שומעין לו אלא פודה אותה אפילו היה דמי פדיונה עולין יותר מכתבתה כמה ואפילו אין לו אלא בכדי פדיונה ואחר כך אם רצה לגרש יגרש ויתן כתבה מכל מקום יתבאר בגמרא דוקא בפעם ראשונה אבל אם פדאה פעם ראשונה וחזרה ונשבית רשאי הוא לומר הריני מגרש ונותן כתבה ותפדה את עצמה ואפילו לא היתה כתבתה מספקת לפדיונה לקתה ר\"ל שחלתה חייב לרפאתה עד שתבריא ובזו אם אמר הריני מגרשה ונותן כתבה ותרפא את עצמה מכתבתה רשאי מפני שרפואה בכלל מזונות היא והרי מעשי ידיה נתקנין תחת מזונות ומתוך שהמזונות עיקר הוא חייב לה בהם ואע\"פ שהיא חולה ואינה עושה כלום שהרי אי אפשר לומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך הא מכל מקום כשם שבמזונות יכול לומר הרי זה גיטיך וכתבתיך ליזון ממנה אף ברפואה כן ויש מקשים והרי במזונות כל שנתן לה גט אע\"פ שלא פרע כתבתה אינו חייב במזונותיה ואם כן אף לענין חלתה כל שנתן לה גט אע\"פ שלא נתן לה כתבה לא יהא חייב ברפואתה אינו דומה שבמזונות כל יום ויום חיובן חלוק זה מזה ונמצא שלא חל עליו חיוב יום זה עד שגירש אבל חלתה חיוב רפואתה חל מתחלת חליה שעדין לא גירש והילכך חיובה מוטל עליו עד שיפרע כתבתה הא כל שבא לפרוע כתבתה ואומר לה הרי גיטה וכתבתה רשאי אלא שהדבר מכוער וראוי לב\"ד לגעור בכך וגדולי המפרשים מפרשים משנה זו בחולנית ר\"ל חולה ואינה חולה אבל חולה לגמרי ר\"ל שמושכבת על מטתה אינו רשאי לומר כן והביאוה ממה שאמרו בסיפרי בענין יפת תואר ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא קל וחומר לבנות ישראל הקדושות והטהורות אלא שאינה ראיה גמורה דהתם למצוה קא אמר אבל הכא לענין דינא איירינן:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שיש בקצת דברים שבה תנאים ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת דינין אלו עם שאר דברים המתגלגלים בה אלו הן:",
+ "זה שביארנו באשת ישראל שנאנסה שמותרת לבעלה לא סוף דבר שהיתה אנוסה עד סוף ביאה כגון צווחת מתחלה ועד סוף אלא כל שנאנסה מתחלתה אפילו היתה סופה ברצון אפילו אמרה הניחו לי שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו מותרת שאין זה אלא שעל ידי בעילת האונס תקף יצרה ואין זה מפקיע שם אונס בביאת אדם הואיל וטבעה להמשך אחריו ובתלמוד המערב אמרו מעשה באשה אחת שבאת לפני ר' אמרה לו ר' נאנסתי מה אני לבעלי אמר לה בתי שמא תחלתך באונס וסופך ברצון היה אמרה לו אלו טבלו אצבעך בדבש והטמינו לתוך פיך ביום הכפורים לאו תחלתך באונס וסופך ברצון הוא אמר לה בתי ברוכה את לי\"י והתירה:",
+ "כל שנתקדשה בטעות כגון שקדשה על מנת שהוא כהן ונמצא לוי וכיוצא בזה אינן קדושין כלל ונשואין הבאים אחריהם אינם כלום ואפילו היה בנה מורכב על כתיפה יוצאה לה מן הדין והולכת בלא גט שאין שם אישות עליה כלל ואין צריך לומר שאם זינתה עם אחר ברצון שמותרת לזה שהרי אינו בעלה ומכל מקום חכמים תקנו שכל שבא עליה ונתייחד בפני עדים תהא צריכה גט שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ושמא חזר ובעל לשם קדושין ואפילו לא נתברר טעותו שמפקפק הוא בכך כדי שלא לעשות בעילתו בעילת זנות:",
+ "זה שביארנו באשת כהן שנאנסה שאסורה לבעלה אם בא עליה בעלה כהן לוקה ואזהרתו מלאו האמור במגורשת לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה שכל הנשים בכלל ר\"ל שאם נבעלו נאסרו על בעליהן אלא שפרט לך באשת ישראל והיא לא נתפשה כמו שביארנו הא באשת כהן באיסורה עומדת ואע\"פ שעיקרו של לאו זה הוא בשנתקדשה לאחר אחר שנתגרשה הא אם זינתה מותרת לחזור לבעלה וכדכתיב ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר הויתה לאיש אחר ר\"ל קדושין הוא שאוסרתה אבל זנות אינו אוסרה מכל מקום רמז בלאו זה ממה שכתב בו אחרי אשר הוטמאה שכל שזינתה תחת בעלה נאסרה עליו:",
+ "נשים שהגנבים גונבין אותם ומתעללים בהן אע\"פ שודאי התעללו בהן ואין בזה תרתי ספיקי מותרות לבעליהם ואפילו היו מביאות להם לחם או מכינות להן מה שהם רוצים כל שעושות להם מחמת יראה הם עושות ואונס הוא הא מכל מקום אם הניחום הגנבים לחזור לבעליהן והן חוזרות להם ברצון נאסרו ומכאן הורו גדולי קדמונינו באשת ישראל שנשתמדה וחזרה בתשובה שאסורה לבעלה הואיל וברצונה הלכה ונתיחדה עמהם ואפילו לא באו עדים שנבעלה לגוי מסתמא מחזיקין אותה בכך ואבדה כתבתה:",
+ "במסכת יבמות דף נ\"ט ע\"ב יתבאר שהנבעלת לבהמה אע\"פ שהיא בסקילה אם התרו בה לא נעשית זונה וכל שלא התרו בה מותרת לינשא לכהן גדול שאין זנות לבהמה ואע\"פ שאף במוכת עץ אסור משום אשה בבתוליה מתוך שהדבר מצוי גזרו בה אבל בעילת בהמה אינה מצויה ושם זנות אין כאן מעתה נבעלה לבהמה מותרת לבעלה ולענין כהן גדול מיהא יש מפרשים דוקא בשלא כדרכה ויש מפרשים אותה בכדרכה ולדעת המתיר במוכת עץ וכבר ביארנו עקר הענין במסכת יבמות:",
+ "זה שכתבנו בשבויה שסתמא אנוסה היא לא כל הצדדין שוין בה אלא כל שנשבית ביד מי שהוא נכבד כל כך שאף היא אינה סבורה עליו שיקיימנה וישאנה ודאי אנוסה היא ועל זו אמרו שבויי מלכות הרי הן כשבויין והעמידוה במלכות אחשורש ואע\"פ שלפי הדרש אסתר היתה אשתו של מרדכי ולא נאסרה לו ואע\"פ שנשאה והקימה למלכות שמא אף היא לא היתה בטוחה בכך או שמא מרוב חשיבותה אנוסה היתה ומחזקת עצמה בפגומה כל שהיא יושבת בחיקו של אותו רשע וכן כל שהוא עני עד שהיא סבורה עליו שמתוך עניו ימכרנה או שהוא פחות ומזולזל עד שאינה מתרצית לו בשום פנים ודאי אנוסה היא ומותרת לבעלה והוא שאמרו עליה והתניא איפכא כלומר שגנובי לסטות הרי הן כשבויין גם כן והעמידוה בליסטים דעלמא הא כל שהוא ממוצע בין שני אלו עד שהיא מתרצית לו כל זמן שתהא סבורה בו שיקיימנה וכשהיא סבורה בו שיקיימנה מתרצית היא לו ונאסרה וזהו בן נצר שהיה מלך לכל שאר הליסטים ועליו אמרו תחלה גנובי לסטות אינן כשבויין שכל לגבי מלך הוא קורא לו ליסטים ובבריתא אמרו עליו שבויי מלכות אינן כשבויין שכל לגבי שאר ליסטים הוא קורהו מלך ודברים אלו אין לדיין בהם אלא מה שיראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ומכל מקום כל שאינה מכרת בשבאי שלה מי הוא ממדרגות אליו שהזכרנו מותרת:"
+ ],
+ [
+ "כל שאשתו אסורה עליו בלאו בשעת נשואיה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל יש להן כתבה כמו שיתבאר בפרק אלמנה ק' ב' הואיל והכיר בה וכן קצת תנאי כתבה אבל מזונות ורפואה אין לה בחיי הבעל הואיל ובעמוד והוצא קאי אלא שלאחר מיתת הבעל אם לא הספיק להוציאה יש לה כמו שיתבאר בתשיעי של יבמות דף פ\"ה ע\"א ומתוך כך אם נשבית אינו חייב לפדותה אלא מגרשה ונותן לה כתבתה ותפדה עצמה וזה שאמרנו באשת כהן שנשבית שחייב לפדותה אע\"פ שהיא עליו בלאו טעם הדבר מפני שאיסור השביה גרם איסורה ולא היתה אסורה לו קודם השביה:",
+ "כתבו גדולי הפוסקים שכל שאינו חייב בפירקונה אינו זוכה בפירות נכסים שלה והביאוה ממה שאמרו צ\"ה ב' אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשי ידיה שלהן ואין חייבין בקבורתה שמאחר שאין יורשין כתבתה אין חייבין בקבורתה וכן בזו הואיל ואין חייבין בפירקונה אין זוכין בפירות והוא שאמרו ביבמות שם אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה פירות ר\"ל שכשכופין אותו ב\"ד להוציא נותן לה כל הפירות שאכל מנכסיה:",
+ "המדיר את אשתו נדר שהוא חייב עליו להוציא וליתן כתבה כגון שאמר הנאת תשמישה עלי ואחר כך נשבית אינו חייב לפדותה אלא מגרש ונותן כתבה והיא פודה עצמה בין שהיא אשת ישראל בין שהיא אשת כהן ומכל מקום אם נשבית ואחר כך הדירה חייב לפדותה ואחר פדייתה אם רצה יגרשנה שאלמלא כן כל שנשבית אשתו יערים וידירנה כדי ליפטר מפרקונה:",
+ "לענין ביאור הסוגיא כך הוא פשוטן של דברים המדיר את אשתו ונשבית ר' אליעזר אומר פודה ונותן לה כתבתה ר\"ל פודה ואחר כך אם רצה מגרש ונותן כתבה ר' יהושע אומר נותן כתבה ואינו פודה הואיל והדירה ואחר כך נשבית מאי לאו במדיר אשת כהן דאע\"ג דאדרה מצי לקיומי תנאי כתבה דידיה דהיינו ואהדרינך למדינתיך ורבא כר' יהושע דהא מכל מקום איסור דבר אחר גרם לה ותירץ לא הכא במאי עסקינן כגון דנדרה היא וקיים הוא פירוש אביי הוא דמתרץ לה לטעמיה כלומר דכולי עלמא אע\"ג דאיסור אחר גרם לה כל שיכול לקיים תנאו פודה והילכך כל שהדיר כהן את אשתו הרי מכל מקום יכול הוא לקיים תנאו ואף ר' יהודה מודה והכא דנדרה היא וקיים הוא או שהחריש לה כל אותו היום וסובר ר' יהושע דאע\"ג דקיים לה איהו מכל מקום איהי היא דאפסידה אנפשה ואין לה פירקון אחר שהודרה הנאה ממנו ואע\"ג דמצי לקיומי תנאיה ר\"ל ואהדרינך למדינתיך פטור הא באשת ישראל אע\"ג דאיהו נדר פטור דהא לא מצי לקיומי תנאיה דאותבינך לי לאנתו ואין הפרש בין איסור הבא מאליו כגון ממזרת ונתינה לישראל ובין א��סור הבא מצדו כגון נדר ומכל מקום שאלו בה אי איהי דאפסדה אנפשה היאך נותן לה כתבה ועוד שאם כן אף בנשבית ולבסוף נדרה כן ואתה למד מכאן לפי דרכך שכל שנדרה אף בנשבית תחלה אינו פודה וכן שאף כתבתה אינו נותן שהרי מתוך שהיא נדרנית הפסידה כתבתה ולענין הסוגיא מיהא חזר ותירץ לדעת רבא שהיא שנויה במדיר בין באשת כהן בין באשת ישראל ואחר כך נשבית ולדעת ר' אליעזר פודה דבתר מעיקרא אזלינן ר\"ל שעת התנאי וההיא שעתה הוה מצי לקיומי ואותבינך לי לאנתו ואע\"ג דהשתא לא מצי לקיומי בתר מעיקרא אזלינן ולדעת ר' יהושע בתר בסוף אזלינן ר\"ל שעת השביה והשתא לא מצי לקיומי דהא אדרה וכן הלכה כמו שביארנו:",
+ "נשבית לאחר מיתת בעלה אין היבם או היורש חייב לפדותה ולא עוד אלא אפילו נשבית בחיי בעלה וכן שהכיר בה בעלה ר\"ל שנודע לו בחייו שנשבית ונשתעבד בפדיונה כל שמת לו קודם שפדאה אין היבם קודם שכנסה או היורש חייב לפדותה כלל שהרי תנאי הבעל ר\"ל ואותבינך לי לאנתו בטל הוא הילכך נפדית משל עצמה או תטול כתבתה ותפדה את עצמה:"
+ ],
+ [
+ "נשבית והיו מבקשים ממנו יותר מכדי דמיה אינו חייב לפדותה אפילו פעם ראשונה שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תקון העולם אלא בכדי דמיהם ולא כעבד הנמכר בשוק כמו שפירשו רבים אלא לפי ענינם וכבודם כמו שביארנו ברביעי של גיטין וכל שאין מבקשין הימנו אלא בכדי דמיה אף על פי שדמיה יתירים מכדי כתבתה כמה וכמה פודה ואינו יכול לומר זו גיטה וזו כתבתה ותפדה עצמה ומכל מקום דוקא פעם ראשונה הא כל שחזרה ונשבית אם רצה לגרש וליתן כתבה ושתפדה עצמה רשאי אע\"פ שאין מבקשין ממנו יתר מכדי דמיה ולא יתר מכדי כתבתה ונמצא שבעשרה בדמיה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ובעשרה בכתבתה הלכה כר' וכן פסקוה גדולי הפוסקים וכן הדין שהרי בפרק השולח מ\"ה א' העלינו שזה שאין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם לאו משום דחקא דצבורא עד שאם הקרובים רוצין לפדותו יהו רשאים בכך אלא משום דלא ניגרו בהו ואף הקרוב אינו רשאי אבל כל שבדמיה פודה אותו הוא כתנאי בית דין פעם אחת כדרך שהצבור פודין:",
+ "כבר ביארנו בלקתה שהבעל חייב לרפאתה ולענין הבעל אין בו חלוק בין רפואה שאין לה קיצבא לרפואה שיש לה קיצבא אבל אלמנה שהיא ניזונת מנכסי יתומים מכח תנאי בית דין כמו שיתבאר במשניות של פרק זה לענין רפואה מיהא כל שחלתה האלמנה אם היא צריכה לרפואה שאין לה קצבא הרי היא כמזונות ויורשים חייבים בה שכל רפואה שאין לה קצבא דומה היא למזונות אבל כל רפואה שיש לה קצבא אינה דומה למזונות ואין יורשים חייבים בה אלא מתרפאת מכתבתה ומכל מקום יראה שכל שנטלה כתבתה לצורך רפואה לא הפסידה מזונותיה בנטילת כתבתה והקזת דם במקום שאין המקיזים מצויים הרי היא כרפואה שאין לה קצבא שמתוך שאינם מצויים כשמזדמן להם נותנין יתר ממה שהם רגילים ורבותי כתבו לחלק בין רפואה שאין לה קצבא לרפואה שיש לה קצבא אף בבעל וגדולי המפרשים נסתפקו בה במסכת בבא בתרא דף קמ\"ד ע\"ב ואין הדברים נראין לי הואיל ושמועה זו לא נאמרה אלא באלמנה אלא שבתלמוד המערב שבתשיעי של בתרא מצאתיה כדבריהם שאמרו שם קריבתיה דר' שמעון בר אבא חלשה עיינה אתת גבי ר' יוחנן אמר אין קציץ מן פורניך אי לא קציץ בעליך יהיב ליך וכן אמרו שם בעלה בעי דליקוץ והיא לא בעיא לבעל שומעין:",
+ "חלתה בפשיעה כתבו רבותי שאין היורשים חייבין לרפאתה אף ברפואה שאין לה קיצבא ואף לענין הבעל כתבוה רבותי כן על הדרך האמור בבבא בתרא שם באחד מן האחין שחלה אלא שנסתפקו רבותי על מי להביא ראיה והכריעו לומר שמאחר שרפואה בכלל מזונות וכבר אמרו צ\"ו ב' במזונות נכסי בחזקת אלמנה קיימי היא נאמנת:",
+ "יראה לי מסוגיא זו שלא נאמר לחלק ברפואה בין יש לה קיצבא לאין לה קיצבא אלא לענין אשה חולנית וניתקת תמיד מחולי לחולי הא כל שבחולי אחד אע\"פ שאין לה קיצבא חייבים לרפאתה וזהו שאמרו דהות צריכא רופא כל יומא כלומר כשהיו סבורים בה שנתרפאת היתה ניתקת מחולי לחולי כדרך אשה חולנית וכן יש אומרים שלא נאמר לחלק בין יש לה קיצבה לאין לה קיצבה אלא לענין שכר הרופא:",
+ "תלמיד חכם אין ראוי לו ליתן עצה אף לקרוביו כדי להפסיד לבריות וכמו שאמרו כאן על ר' יוחנן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין ומכל מקום במקום שאין הפסד אלא שמירת נזק של קרוביו ראוי לו ליתן עצה בכך ואין חשש בדבר והוא שאמרו בסוף הפרק נ\"ד ב' על ר' יוחנן עצמו שנתן עצה לקרוביו שיאמרו לאביהם שיהא מיחד קרקע למזונות אשתו מחשש שהיו מתיראין עליה שתהא מפסדת מזונות:",
+ "המשנה התשיעית והכונה בה גם כן לבאר החלק הרביעי והוא שאחד מתנאי כתבה הוא כתבת בנין דכרין לא כתב לה בנין דכרין די יהוין ליך מינאי אינון ירתין כסף כתובתיך יתיר על חולקהון די עם אחיהון חייב שהוא תנאי בית דין אמר הר\"ם פי' דין זה התנאי לפי מה שאספר לך וזה האיש כאשר נשא אשה והוליד לו זכר או זכרים ואחר כן מתה בחייו ונשא אשה אחרת והוליד לו גם כן בנים זכרים עוד מתה ומת הוא אחר זה הנה אם הניח קרקע כמו שתי הכתובות ויתר דינר הנה ירשו כל אחת ואחת מהם כתובת אמן ויחלקו שארית הממון בשוה וכאשר מתה אחת בחייו ואחת אחר מותו הנה אשר תמות אחר מותו אין יורשיה יורשין כתובתה אלא אם כן נשבעה ואחר כך מתה ואז יורשיה יורשין כתבת אמן תחלה ואחר זה ירשו גם כן כתובת אמן הבנים אשר מתה אמן בחיי אביהן אם נשאר להם מה שירשו ואם יש בו מותר על שתי הכתובות חולקין הנשאר בשוה ואם מתו שתיהן אחר מותו ואחר השבועה כמו שביארנו הנה יורשי ראשונה קודמין ליורשי האחרונה וזה מבואר כמו שאנו עתידין לבאר בעשירי מזאת המסכתא:",
+ "אמר המאירי אם נשא אשה והביאה לו מאה מנה ויש לו בנים ממנה ומתה בחייו שנמצא יורשה ונשא אשה אחרת והביאה לו עשרה מנה ויש לו בנים ממנה גם כן ואחר כך מת הוא ונמצאו שני כתי בנים יורשים ומאחר שנעשה הוא יורש את נשיו היה בדין להיות כל הבנים חולקין בשוה אלא שתנאי בית דין להיות בנים של ראשונה נוטלין כתבת אמן ובנים של שנייה כתבת אמן ויחלקו השאר בשוה וזו היא תקנת חכמים כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו וזהו שאמרו לא כתב לה בנין דכרין דיהוון ליכי מינאי אינון יירתון כסף כתבתיך יתר על חלקהון דעם אחיהון חייב מפני שהוא תנאי בית דין:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שיש בדין זה תנאים יתבארו בגמרא ודינין הבאים עליה להשלמת ענין זה עם שאר ענינים המתגלגלים בה אלו הן:",
+ "מכיון שתקנו חכמים דין כתבת בנין דכרין למדת שראוי לאדם ליתן לבתו דבר הראוי לצורך נדוניתה ואף בכתוב נרמזה כן כדכתוב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ושאלו בה בשלמא בנו בידו אלא בתו בידו אלא דנילבשה וליכסייה וליתיב לה מידי כי היכי דליקפוץ עלה אינשי וליסבו לה ומכל מקום יתבאר במסכתא זו שאם מת האב והניח בת בית דין כופין את היורשין ליתן לה מנכסיו כפי שאומדין בדעתו של אב ואם אין להם בענינו אמדן הדעת כופין אותן ליתן לה עישור נכסי:",
+ "ולענין ביאור זה שאמרו מי איכא מידי דרחמנא אמר לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות לאו דתירות ממש אלא שתקנו ליתן לה מעות בכדי ירשה ותירץ דהא נמי דאוריתא היא:",
+ "אע\"פ שעיקר התקנה היא בנדוניא שהביאה מפני שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו מכל מקום התקנה מתפשטת אף בעקר הכתבה שהבעל כותב לה ר\"ל מנה מאתים שאם האחת אלמנה והאחת בתולה נוטל בן האלמנה מנה ובן הבתולה מאתים וכן בתוספת שאם תאמר דאב לירות דבעל לא לירות אב נמי מימנע ולא יהיב ואפילו בזמן שלא הביאה היא נדוניא כלל יש לבניה כתבת בנין דכרין בעקר כתבה ובכל מה שכתב לה בעל שלא חלקו חכמים בדין:",
+ "תקנה זו לא היתה אלא לבנים זכרים אבל אם היתה לו בת מן הראשונה אינה יורשת כתבת אמה כלל ולא סוף דבר בת בין הבנים ר\"ל שאין לו אלא נקבות מן הראשונה ויש לו זכרים מן השניה אלא אף בת בין הבנות אינה יורשת כתבת אמה כלל אלא חולקות בשוה:",
+ "תקנה זו אינה מתפשטת אלא בקרקעות אבל במטלטלין כלל כלל לא דייה שתהא גוביינא זו כגוביינא של כתבה ויראה שאם התנה לגבות כתבה מן המטלטלין אף בנין דכרין גובין אותה מן המטלטלין וכן בזמן הזה שתקנו גאונים לגבות כתבה מן המטלטלין אף בסתם גובין אותה אף מן המטלטלין ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שבישיבה נמנו ועקרו דין כתבת בנין דכרין שהרי עכשו קופצין בלא תקנה ונותנין לבנותיהן אפילו ביתר מן הראוי בלשון הזה כתבו גאוני הראשונים כתבת בנין דכרין יצאנו עליה למנין ובטלנוה כלום תקנוה אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו והלא עכשו הוצרכנו לנדות על מי שמרבה בנדונית בתו ומכל מקום אין הדברים נראין לעקור דין התלמוד בלא טעם ושמא אף עכשו לא היו מרבין אלא על סמך תקנה זו אלא בדין התלמוד ראוי לדון ולהורות בכל מקום ומכל מקום אף הם באים בבטולה מפני שצריך דקדוק בנכסים שיש להן אחריות ובראוי ובמוחזק ובמותר דינר ושאם אמרו יתומים הרי אנו מעלים על נכסי אבינו אין שומעין להם והוא ענין שצריך חקירת בית דין ושומת זקנים שלא להוסיף על הדמים:",
+ "כתבת בנין דכרין שהזכרנו אין הבנים טורפין אותה מנכסים משועבדים שאינן בעלי חוב אצלם כאלמנה הבאה היא עצמה לגבות אלא יורשים הם עליה וכלשון משנתנו שאמרו בה אינון יירתון כסף כתבתיך כלומר דכירושה שויוה רבנן:",
+ "וכן תקנה זו אינה אלא כשנשאר בנכסיו אחר הכתבות מותר דינר שיהו חולקין אותן בשוה שתהא ירושה דאוריתא מתקיימת בו כמו שיתבאר במקומות שבמסכתא זו:"
+ ],
+ [
+ "ממה שכתבנו אתה למד שתקנה זו ר\"ל שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו לא נעשית אלא מפני שלסיבה היו מושכים יד מליתן לבנותיהם כראוי ומכל מקום לא כיונו בה לצאת מן הגדר ליתן להם יותר מן הראוי ובמקום שיש בנים זכרים מיהא ראוי להזהר ביותר שלא ליתן להם יותר מדאי מפני שיש כאן צד להעברת נחלה וכבר אמרו לא תהוי בי עבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא וכל שכן מברא לברתא וכן ראוי לכל חסיד שלא להשתדל בדבר ואם רואה בעצמו שמתוך כבודו אבי הכלה מרבה בנדוניא יותר מדאי יזהר שלא יהיה שם ומכל מקום כל שהתנה ליתן אף ביותר מדאי לאי זו סבה ראוי לו שיקיים אע\"פ שלא קנו מידו או שקנו מידו ועדין עסוקים באותו ענין ואפילו התנה בזמן שאין הדברים נקנין באמירה שאין ראוי לאדם להיות הדריין ולבטל מה שהוציא בשפתיו:",
+ "המוחלת כתבתה לבעלה אין לבניה עוד דין כתבת בנין דכרין שהרי מחלה שיעבודה אבל המוכרת כתבתה בין לבעלה בין לאחרים לא הפסידה דין כתבת בנין דכרין כך היתה התקנה שכל שמחמת מעות היא עושה צד אונס יש בדבר והוא שאמרו זוזי אנסוה ומתוך כך אין המכירה מפקעת דין כתבת בנין דכרין שלא נתכונה אלא לזכות ללוקחים זכותה בגביית כתבתה אם נתארמלה או נתגרשה שהיתה היא ראויה לגבות (לא מכרה) ועוד שהרי מכל מקום אם מתה הוא יורשה ושמא תאמר מוכרת ומוחלת לבעלה היאך הבעל משהא אותה בלא כתבה איפשר שהיא מוכרת ומוחלת כתבה גדולה וחוזר וכותב לה כתבה מועטת של מנה מאתים וכן יש שואלים מוכרת ומוחלת לבעלה תבטל מכירתה ומחילתה מטעם נחת רוח עשיתי לבעלי עד שפירשו שאין דין נחת רוח עשיתי נאמר בנכסים שלה אפילו בנכסי מלוג כל שכן בכתבה עצמה שאין ראוי לומר בה דין נחת רוח עשיתי לבעלי ומכל מקום בפרק חזקת הבתים מ\"ט ב' יתבאר שדין נחת רוח אינו נאמר בנכסי מלוג אבל נאמר הוא בנכסי צאן ברזל ומפני שאם אינה מודה במכירתו הוא אומר עיניה נתנה בגירושין ובמיתה והעמידוה בכתב לראשון ולא חתמה לה לשני וחתמה או אחד משאר הדרכים שדין נחת רוח נפקע בהם על הדרך שביארנו בבבא קמא פרק הכונס נ\"ט ב' וגדולי המפרשים כתבו בתשובת שאלה שבמוחלת מיהא אין דין נחת רוח כלל דאדרבה הוא הוא שנותן עיניו בגירושין ובמיתה וכן כשהיא מוכרת הן לבעלה הן לאחרים ואין דין נחת אלא כשהוא בא למכור והיא מודה במכירתו ולגדולי הדורות ראיתי בלשון זה מכיון שכתבה ממון שלה הרי הוא כנכסי מלוג שלא לומר בהם דין נחת רוח וגדולי המחברים כתבו בכיוצא בה בנכסי צאן ברזל שנגנבו או אבדו ומחלתם האשה וקנו ממנה בעדים שאין בה דין נחת רוח הא למה זה דומה למי שקנו מידה שאין לה אחריות שהרי אין הבעל מביא ראיה ליטול כלום אלא ליפטר מפירעונה אבל אם נתנה לו מטלטלים של צאן ברזל לא קנה מדין נחת רוח:",
+ "האשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה ואין לה לא כתבה ולא פירות שאכל מנכסי מלוג שלה ואין לה לא מזונות ולא בלאות לא על זה ולא על זה ואם נטלה מזה ומזה תחזיר מתה היא בחיי אחד אין בניה נוטלין כתבתה ולא סוף דבר בשנשאת בעד אחד אלא אפילו נשאת על פי שני עדים שנמצאת אנוסה והיה לנו לומר מאי הוה לה למיעבד ואעפ\"כ כל הדרכים האלו בה ובמסכת יבמות יתרחבו דברים אלו בעזרת הצור:",
+ "המוחלת כתבתה לבעלה מחלה כל תנאיה כמו שביארנו בענין כתבת בנין דכרין ומעתה אם נתאלמנה אין לה מזונות על נכסי היתומים וכגון שמחלה סמוך למיתה שלא הוצרך לכתוב לה כתבה אחרת הא מוכרת בחיי בעלה יש לה מזונות אף לאחר מותו כדין שביארנו בכתבת בנין דכרין:",
+ "ארוסה שמתה הארוס אינו חייב בקבורתה ואם הוא כהן לא אונן ר\"ל שאין אנינות חל עליו ליאסר בקדשים ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ליאסר בקדשים שהיא חולקת בהם בבית אביה ולא מיטמאה לו ר\"ל שאינה זקוקה לכך בין בכהנת בין בישראלית אע\"פ שמצוה להתעסק בשבעה מתי מצוה ואם מתה אינו יורש נכסים שלה שאין מקום לירושת הבעל אלא בנשואה מת הוא גובה כתבת מנה מאתים אם כתב לה כמו שביארנו בראשון של מציעא אבל תוספת לא שלא כתב לה תוספת אלא על מנת לכנסה מתה היא אע\"פ שאין הוא יו��ש הנכסים שלה כמו שביארנו מכל מקום אין יורשיה גובין מן הבעל כתבת מנה מאתים שכתב לה ואף היא אין לה כתבה ר\"ל שאינו חייב לה בקבורתה שהיא במקום כתבה שאיני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי כלומר שהרי עכשו אינה נשואה שנאמר בה לכשתנשאי לאחר כלומר כדרך שאת נשואה היום וארוסה אין לה מה שתוריש לבעלה אלא מה שהוא כתב לה והוא לא כתב לה אלא לכשתהא ראויה לינשא ואם כן מה הוא יורש ממנה שיקברנה בכך אבל נשואה הרי יורש ממנה נכסים שהביאה ואפילו אין לה נכסי צאן ברזל הואיל ואם יש לה ראוייה להורישם לבעל קוברה אבל ארוסה אפילו יש לה נכסים אביה יורשם ולמדת שזה שאמרו קבורתה תחת כתבתה פירושו במקום ירושת נדוניתה אבל לא במקום מנה מאתים:",
+ "המשנה העשירית והכונה בה גם כן בביאור החלק הרביעי בנן נוקבין דיהויין ליך מיני יהוין יתבן בביתי ולתזנן מנכסי עד דיתנסבין לגוברין חייב שהוא תנאי בית דין אמר הר\"ם פי' עד דינסבן עד שיתארסו ומשיתארסו אין להן מזונות וכן אם בגרו אין להם מזונות ואפי' אחר מיתת אביה:",
+ "אמר המאירי מתנאי כתבה הוא שיהיו הבנות נזונות מנכסי אביהם אחר מיתת האב עד שיבגרו או עד שיתארסו והוא שאמר לא כתב לה בנן נקבן דיהויין ליכי מנאי אינון יהוין יתבן בביתי ומתזנן מנכסאי עד דתינסבן לגברין חייב מפני שהוא תנאי בית דין ופירשו בגמרא בלשון זה ר\"ל דתינסבן שלא על קיחת נשואין הוא נאמר אלא על קיחת אירוסין ונמצא שכל שנתארסה הפסידה מזונות מאחים אע\"פ שלא נשאת ואפילו תוך הזמן הנתון לה לפרנס את עצמה שאין הלכה כדברי האומר עד דימטי זמניהון לאיתנסבא שהוא שנים עשר חדש אחר האירוסין לבתולה ולאלמנה שלשים יום אלא משנתארסה הפסידה מזונותיה ואע\"פ שלא נשאת ושלא בגרה וכן אם בגרה אע\"פ שלא נתארסה הפסידה מזונותיה מאחים שכשם שהבגרות מוציאה מרשות אב כך מוציאה מרשות אחים ונמצא שתנאי זה אינו אלא בנערה או בקטנה ושלא נתארסה עדיין וצריך שתדע שבמזון האשה והבנות כסות ומלבוש בכלל מזונות וכמו שאמרו בפרק אע\"פ ס\"ה א' פסוק לי מזוני וכו' פסוק לי שיראי וכו' ואף בתלמוד המערב שנויה כן:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה כמו שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "בסוגיא זו שאלו ארוסה אם יש לה מזונות אם לאו ונתבלבלו המפרשים בביאורה והוא שגדולי הרבנים פירשו שאין בשאלה זו שום חדוש אלא שהוא שואל במה שנחלקו רב ולוי בנתארסה ולא בגרה שלדעת רב אין לה מזונות מאחים וכמו שביארנו במשנה ולדעת לוי יש לה עד שתבגר או שיגיע זמן הנשואין ותירץ בה מסברא לית לה ר\"ל מאתים וכדעת רב ואין לחוש לנוול שהארוס משמרה מנוול ואע\"פ שאינו חייב לזונה עד שיגיע זמן מכל מקום מן הסתם הוא נותן לה מנדבתו כדי שלא תתנוול והוא שאמר כיון דאירסה לא ניחא ליה דתינוול ואמר ליה אי מישמע לא שמיע לך מסברא אית לה כיון דלא קיים ליה בגויה ר\"ל אם יקיימו תנאיהם אם לאו אינו נותן דלא שאדי איניש זוזיה בכדי וללישנא בתרא מסברא אית לה דלא שאדי איניש זוזיה בכדי ואמר ליה אי מישמע לא שמיע לך מסברא לית לה ר\"ל מאחים דכיון דארסה לא ניחא ליה דתתנוול ולפירוש זה הלכה כלישנא בתרא וכתירוצא דידיה דארוסה אין לה מזונות וכמו שביארנו במשנה ויש מפרשין ששאלה זו לדעת רב נאמרה שמאחר שכשנתארסה הפקיעה מזונותיה מן האחים שואל בה אם הארוס חייב במזונותיה מיד אף בתוך זמן שלא נאמר ש��ל תוך זמן אין לה מזונות מן הארוס אלא בחיי האב אף בבוגרות שאין האירוסין סיבה להפקעת המזונות שכבר הפקיעם הבגרות אבל קטנה או נערה שנתארסה אחר מיתת האב שנמצאו האירוסין סיבה להפקעת מזונות הוא שואל בה אם יתחייב הארוס במזונותיה אם לאו והם גורסין בראשונה מסברא אית לה כגון דאירסה לא ניחא ליה דתיתנוול ואהדר ליה אי משמע לא שמיע לך מסברא לית לה דלא שדי איניש זוזי בכדי וללישנא בתרא מסברא לית לה דלא שדי איניש וכו' ואהדר ליה אי משמע לא שמיע לך מסברא אית לה כיון דאירסה וכו' ופסקו בה הגאונים כלישנא בתרא כתירוצא דידיה והילכך בת הניזונת מן האחים שנתארסה חייב הארוס במזונותיה משעת אירוסין הואיל והפסידה מזונות מן האחים וכן שאינה בוגרת שתזון את עצמה וכן פסקוה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו בכאן והני מילי לאחר שנים עשר חדש והדברים מתמיהים שאם הגיע זמן מה הוצרכנו לומר שהארוס חייב במזונותיה אלא שיש מחזרים לפרש לדעתם שביאור השמועה הוא בנתאלמנה מן האירוסין ושואל בה אם היא נזונת מנכסי יורשיו אם לאו אחר שהוא היה זנה בחייו ובלישנא קמא אמרו מסברא אית לה שמאחר שהיא נזונת מן האירוסין הואיל ולאחר שנים עשר חדש הוא אף היא נזונת מיורשיו דכיון דלית לה מאחי לא ניחא ליה דתתנוול ואהדר ליה דלית לה דלא שדי איניש זוזי וכו' ואע\"פ שאלו היה הוא קיים היה מתחייב במזונותיה בזו אינו קפיד בזמן מועט שמשהגיע זמן עד שיכנוס וללישנא בתרא העלו בה אית לה וכו' ולאחר שנים עשר חדש ואם כן מה שאמרו בפרק אלמנה נזונת צ\"ז א' אלמנה מן האירוסין לא תמכור לגביית כתבתה אלא בבית דין מפני שאין לה מזונות פירושה תוך שנים עשר חדש ודברים אלו כלם מבולבלים הם ואין הדעת סובלתן שאם לאחר שנים עשר חדש היכי אמר כיון דלא קים ליה ודאי כבר קיימו כל מה שהתנו שאם כן היאך הוא מעלה לה מזונות ואם תפרש דלא קים ליה שאינו בקי בעניניה ושמא יכיר בה מום ודאי מן הסתם כבר בדקה ועוד שלפירוש זה שאלה זו לא היתה ראויה אלא בסוגיא של מזון האשה ר\"ל את תהא יתבה בביתי וכו' אלא אלמנה מן האירוסין לעולם אין לה מזונות אפילו הגיע זמן וכסתם משנתנו שבאלמנה נזונת ושמועה זו עקר הדברים בה כשטה אמצעית:",
+ "בת זו שהזכרנו שהאחים חייבים לזונה אם היתה קטנה והשיאוה אמה ואחיה ומיאנה בבעלה וחזרה אצל האחים הרי נשואיה בטילין למפרע וכמו שאינם והרי האחים חוזרין וזנין אותה מתורת חיוב עד שתתארס או תבגר וכן הדין בקטנה זו בנתארמלה או נתגרשה אפילו היתה שומרת יבם הואיל וחזרה לבית אביה נזונת מנכסי יורשין עד שתבגר או תתארס ויש פוסקין שבממאנת דוקא אף לאחר נשואיה ניזונת מן האחים הואיל והיא עקרה את נשואיה אבל אלמנות וגירושין דוקא מן האירוסין שלא יצאה מבית אביה עדיין הא כל שנשאת הואיל ולא עקרה היא את נשואיה אינה ניזונת עוד מן האחים והם מפרשים ממאנת איכא ביניהו תנא קמא סבר אית לה והכי קא אמר אלמנה וגרושה בבית אביה ר\"ל שנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין יש להם מזונות והוא הדין לממאנת אף לאחר נשואין שמאחר שהיא עקרה את נשואיה הרי הנשואין כמי שאינן והרי היא כממאנת באירוסין ור' יהודה אומר עודה בבית אביה כלומר שלא יצאה משם כגון שמיאנה באירוסין או נתאלמנה ונתגרשה מן האירוסין יש לה הא מן הנשואין אפילו ממאנת לית לה והלכה כתנא קמא ומכל מקום לדעת ראשון אתה מפרש ממאנת איכא ביניהו ר\"ל ממאנת וכיוצא בה שסתם מיאון אחר נשואין ה��א שמרגשת בו ומואסתו וכן כל שקטנה זו נתאלמנה או נתגרשה אף מן הנשואין יש לה מזונות כדין ממאנת שהיא לאחר נשואין ובא ר' יהודה לומר עודה בבית אביה וכו' כלומר שלא יצאת משם הא כל שיצאת משם אינה חוזרת וניזונת והלכה כתנא קמא ואם כן אף בנתגרשה ונתאלמנה מן הנשואין כן וכן נראה דעת גדולי המחברים שכתבוה בסתם ולשונם בזה נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה או נתאלמנה אפילו היא שומרת יבם הואיל וחזרה לבית אביה הרי זו נזונת מנכסי אביה עד שתבגר או תתארס ולפירושין אלו מכל מקום כל שנתארסה בחיי האב ונתאלמנה בחייו ואחר כך מת האב או שמת האב והניחה כשהיא ארוסה אין לה מזונות אף לאחר שנתגרשה או נתארמלה מהם הואיל וקדושיה קדושין גמורים היו אלא שגדולי המפרשים נוטים לומר שכל שנתארסה בחיי האב ונתאלמנה בחייו יש לה מזונות מן האחים והם פירשו שמועה זו בענין זה ר\"ל אלמנה וגרושה בבית אביה יש לה מזונות ר\"ל שנתאלמנה בחיי אביה מן האירוסין ומת אביה והניחה אלמנה או גרושה אפילו שומרת יבם ואמר עליה שהיא ניזונת מן האחים ולא אמרו להיות אירוסין מפקיעין מזונות אלא בנתארסה לאחר מותו או שנתארסה בחייו והניחה ארוסה אבל אם נתאלמנה בחייו לא הפסידה מזונותיה הואיל ועדיין לא יצאת מרשות אב ומה שאמרו ממאנת איכא ביניהו פירושו לשיטה זו תנא קמא סבר אלמנה מן האירוסין בחיי אביה יש לה מזונות והוא הדין לנתקדשה לאחר מיתת אביה ומיאנה שהרי הנשואין כמי שאינן ור' יהודה אומר עודה בבית אביה שלא יצאה מעולם נזונת וכו' והדברים מתמיהים:",
+ "מי שיבם את אשת אחיו אינו צריך לכתוב לה כתבה אלא משנכנסה הרי היא אשתו לכל דבר וכתבתה על נכסי בעלה הראשון ושאלו בסוגיא זו כשמת זה המיבם אם הבת שנולדה לו מיבמה זו נזונת מנכסיו אם לאו שהרי כתבה על השני אין לה עד שישתעבד הוא מכחה בתנאי כתבה ואם תאמר שישתעבד מכח כתבה ראשונה שיש לה על אחיו שהוא קם תחתיו לנחלה הרי מכל מקום לא כתב לה הראשון בנן נוקבן דיהויין ליכי מאחי או שמא מכיון שאמרו שאם לא הניח הראשון נכסים יש לה כתבה על השני אף תנאי כתבה חלין עליו ונשארה בספק ומתוך כך פסקו בה כל הפוסקים שאין לה מזונות וכן הדין והשאלה בענין כתבת בנין דכרין ומכל מקום כל שהיבם כתב לה כתבה אין מקום לשאלה זו כלל שכל שכתב כתבה נשתעבד בכל תנאיה:",
+ "יבמה עצמה אם נתאלמנה מיבמה אם יש לה מזונות על נכסיו אם לאו לא הוזכרה בגמרא ומכל מקום נראה ברור שיש לה מזונות על יורשיו שכמו שאמרו בכתבה שאם אין לה כתבה מראשון יש לה כתבה משני כך הדין במזונות וכן מצאתיה לגדולי הדורות לפי מה שהעידו תלמידיהם משמם וגדולי הרבנים כתבו שאם לא הניח הראשון נכסים הפסידתם אף מנכסי שני ואין הדברים נראין ומכל מקום כל שיש נכסים מן הראשון מזונותיה על נכסי ראשון שעדין אלמנת ראשון היא הואיל ושני לא כתב לה כתבה:",
+ "הנושא אחת מן השניות אין לה כתבה כמו שיתבאר במסכתא זו פרק אלמנה נזונת ק' ב' קנס הוא שקנסו בה חכמים כמו שיתבאר ביבמות פרק יש מותרות פ\"ה ב' מעתה שאלו בסוגיא זו אם נולד בת ממנה ומת אם נזונת מנכסיו מן האחים שכבר היו לו מאשה אחרת אם נאמר שמתוך שאין לה כתבה אף תנאי כתבה אין לה והוא הדין לענין כתבת בנין דכרין או שמא מכיון שלא הופקעה כתבתה אלא מתורת קנס אין קנס אלא לאם הא לבת לא ונשארה בספק ומתוך כך פסקו בה כל הפוסקים שאין לה מזונות ומכל מקום שניה גופה אין לה שהרי לדידה מיהא קנסו ואם נקנסה בעיקר כתבה כל שכן בתנאיה:"
+ ],
+ [
+ "ולענין ביאור סוגייא יש שואלים היאך נסתפקו שלא לקנוס הבת על מעשי האם והרי למעלה נ\"ג א' אמרו מתה אין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתבתה והוינן בה כתבה מאי עבידתה והעמידוה בכתבת בנין דכרין ואמאי הכא נמי לימא יצר אנסה ותירצו בה התם קנסא הוא דקנסוה רבנן אלמא שקונסין הבנים על מעשה האם ותירצו בה שאינו דומה שבזו היא שסרחה בשלא דקדקה בנשואיה אבל אותו שנשאה לא חטא ומתוך כך ראוי לקנוס את בניה ולחמול על נכסי האב שלא חטא אבל כשנשא שניה אף הוא נשתתף בעון עמה והיה ראוי לומר שלא לקנוס על נכסיו שלא תהא הבת נזונות מהם:",
+ "ארוס הבא על ארוסתו והוליד ממנה בת ומת הארוס והניח בת זו או שנשא את הארוסה משנולדה הבת ואחר כך מת שאלו בסוגיא זו אם היא ניזונת מן האחים ר\"ל מן הבנים שהיו לו מאשה אחרת אם לא נשא את זו או אם נשא את זו והוליד ממנה אם נזונת מהם שמא מתוך שיש לארוסה כתבה אם כתב לה כמו שהתבאר יש לה מזונות או שמא הואיל וכל שלא כתב מיהא אין לה מתקנת חכמים אלא משעת נשואין אין נכללין בכתבה זו תנאי כתבה ונשאר הדבר בספק ומתוך כך פסקו כל הפוסקים שאין לה מזונות הא ארוסה עצמה שמת הארוס אם לא נשאת אין לה מזונות כמו שביארנו למעלה ואם נשאת יש לה:",
+ "אונס שנשא אנוסתו והוליד ממנה בת ואחר כך מת שאלו בסוגיא זו אם נזונת מן האחים אם לאו שמא מתוך שאין לה כתבה שהרי אינה קלה בעיניו להוציאה הואיל ואין יכול לגרשה כמו שביארנו בפרק שלישי ל\"ו ב' אף תנאי כתבה אין לה או שמא הואיל ולא הופקעה כתבה ממנה אלא מטעם שאין בה חשש שתהא קלה בעיניו להוציאה דין כתבה מיהא יש לה ותנאי כתבה מדין כתבה הם ונשאר הדבר בספק ומתוך כך פסקו הפוסקים שאין לה מזונות הא אנוסה עצמה יראה שאין לה מזונות שהרי כשמת יצא כסף קנסה בכתבתה כמו שביארנו בפרק שלישי ואם כן כבר נפרעה מכתבתה וכל שנפרעה מכתבתה בטלו תנאיה ויש לפקפק בה ואף לקצת חכמי הדורות ראיתי שיש לה ובכל אלו הואיל ומחמת ספק הוא שאין לה יראה לי שאם תפשה תפשה:",
+ "המשנה האחת עשרה והכונה בה בחלק הרביעי גם כן והוא שאחד מתנאי הכתבה להיות אלמנתו נזונת מנכסיו כל זמן אלמנותה עד שתטול כתבתה או יתבענה בבית דין והוא שאמר לא כתב לה את תהא יתבה בביתי ומתזנה מנכסי כל יומי מיגד אלמנותיך בביתי חייב שהוא תנאי בית דין ככה היו אנשי ירושלם כותבין ואנשי הגליל היו כותבין כאנשי ירושלם וביהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתבתה לפיכך אם רצו היורשין נותנים כתבתה ופוטרין אותה אמר הר\"ם אין הלכה כאנשי יהודה אלא כל זמן שלא תבקש כתבתה בב\"ד ולא תנשא תדור בבית אשר היתה דרה עם בעלה בחייו ותהיה משתמשת בכל והכלים אשר היתה משתמשת בהן בחייו והנני עתיד לבאר שלמות זה הדין וביאור מיגד אלמנותיך בביתי ר\"ל אחריו:",
+ "אמר המאירי כל יומי מיגד אלמנותיך ר\"ל כל ימי המשך אלמנותיך חייב מפני שהוא תנאי בית דין ויש גורסין מיגר ברי\"ש ר\"ל כל הימים שאת נגררת באלמנות ולשון זה מוכיח שאם היא אינה רוצה ליטול כתבתה אין היורשין יכולין לומר לה טלי כתבתיך וצאי ועל זה אמרו כך היו אנשי ירושלם כותבין ר\"ל כמו שכתבנו ואף במקום שהיו סומכים על תנאי בית דין שלא לכתוב כך היו דנין מכח תנאי בית דין ואנשי הגליל היו כותבין כמותם אבל אנשי יהודה היו כותבים עד שירצו היורשים ליתן לה כתבתה ולפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתבתה ופוטרין אותה ואף כשלא היו כותבין כן היו דנין כן מכח תנאי בית דין ובתלמוד המערב אמרו בני גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונם ובני יהודה חסו על ממונם ולא חסו על כבודם ובגמרא נחלקו רב ושמואל שלדעת רב הלכה כאנשי יהודה ולדעת שמואל הלכה כאנשי הגליל ואמרו על זה בבל וכל פרודאהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרודאהא נהוג כשמואל ושאלו בה עד היכן היא נהרדעא ר\"ל שיהא הכל נקרא מאתו מחוז עד דסגייא קבא דנהרדעא ומכאן פסקו רבים כרב שמאחר שהתלמוד מחזר לידע גבולה של נהרדעא לענין זה לא לחנם אלא לומר לך שמשם ואילך כל המקומות שוים למנהג בבל וגדולי הפוסקים דוחים סברא זו שלא חיזר לידע גבולה של נהרדעא אלא לומר שמשם ואילך מתחומה של בבל שנוהגין בה כרב הא כל שאר המקומות דנין בה כשמואל שכל רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני ואף הם הביאו ראיה לסברא זו בשם מקצת גאונים ממה ששנינו צ\"ה ב' אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשי ידיה שלהן ושאלו בה נזונת תנן דלא מצו דלא יהבי לה וכאנשי גליל או הנזונת תנן דאי בעו יהבי לה כתבתה ולא יהבי לה מזוני וכאנשי יהודה ואסיקנא ניזונת תנן וכאנשי גליל ואע\"ג דאיכא למימר עלה דחייה בעלמא הוא ולא סמכינן אשנויא יראה לי שמאחר שבמשנתנו מכל מקום נזונת תנן אע\"ג דקא בעי לאוכוחי מבריתא דהניזונת תנן איכא למיסמך אשנויא להעמיד לשון משנתנו במקומו ואף הם הביאו עוד ראיה ממה שאמרו למטה נ\"ד ב' קריביה דר' יוחנן הוה ליה אתת אבא דהות מפסדה מזוני והיו מתיראין עליה שתפסיד מזונות לאחר מיתה אתו לקמיה דר' יוחנן אמר להו זילו אמרו לאבוכון דלייחד ליה בשעת מיתתו ארעא למזונות ואם כאנשי יהודה למה ליה ליחודי ארעא ליתיב לה כתבתה וליפטרו ואע\"פ שיש לדחות שמא כתבתה גדולה ואין הנכסים מספיקין בה מכל מקום פשוטן של דברים אינו מוכיח כן וכן הביאו עוד ראיה ממה שאמרו בבתרא פרק נחלה דף קל\"ט ע\"א שלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו והרי הלשון מוכיח ניזונת על כל פנים ומכל מקום זו אינה ראיה שמא בנכסים מועטים היא או אפילו במרבין ומשום סופא נקט לה אלא שמכל מקום ראוי לפסוק כן משאר הראיות ומכללא דרב ושמואל הילכתא כשמואל בדיני וכן ממה שכתבנו למטה בשם תלמוד המערב שאם היורשין מרמין אותה ומביאין אותה דרך רמאות לתבוע כתבתה שלא הפסידה מזונותיה ואם יכולים לכופה בכל מה צורך להביאה לכך דרך רמאות יפרעו כתבתה והיא מפסדת מזונות וכן בתוספתא אמרו כל הארצות כותבין כירושלם ובתלמוד המערב קיסרי כיהודה ושאר כל המקומות כירושלם וכן שנינו ק\"ז ב' אשה שאמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתבתה אלמא בדידה תליא מילתא:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "בסוגיא זו אמרו בביתי ולא בבית עקתי אבל מזוני אית לה ודבר זה לא נתישבו בו המפרשים על ענין אחד אלא יש מהן שפירשוהו שאינה יכולה לומר ליתומים שייחדו לה מדור שתדור שם בפני עצמה אפילו בית צר וקטן אלא תדור בביתם עמהם ותיזון שם עמהם הא אם יש לה מדור שנפל לה בירושה רשאה לדור בו והיתומים חייבין לזונה שם וכדקאמר אבל מזוני אית לה ואין הלכה כדברי האומר אפילו מזוני לית לה והוא הדין אם רצתה לשכור לעצמה או לדור בבית אביה לפירוש זה אתה צריך לפרש בזה שכתבנו שהיתומים חייבים לזונה שם דוקא לחשבון ברכת הבית וכמו שאמרו בפרק הנושא דף ק\"ג ע\"א אמרה אי איפשי לזוז מבית אבא יכולים יורשים לומר לה הא אם את אצלנו יש לך מזונות אם אין את אצלנו אין לך מזונות מפני שברכת הבית מרבה והקשו לה וליתבו לה כפי ברכת הבית ותירץ אין הכי נמי וכבר למדת מדברינו פסק היוצא משמועה זו לפירוש זה ומכל מקום יש מפרשים שמועה זו על מה שהתבאר שהאשה שאמרה אי איפשי לזוז מבית בעלי אין היתומים רשאין לומר לה לכי לבית אביך אלא זנים אותה עמהם בביתם שהוא בית הבעל ולימד כאן שאם אין היתומים אומרים כן מצד רוע לב או טינא שהיה להם עליה אלא מתוך שביתם צר וקטן מהכיל מטתה וכלי תשמישה עמהם רשאין לומר כך אלא שחייבים לזונה בכל מקום שתדור ולשיטה זו לענין פסק אתה מפרש שכל שהוא כן חייבים לזונה בכל מקום שהיא ולא לפי חשבון ברכת הבית אלא למזונות מרווחים לפי כבודה וכבוד בעלה שעולה היא עמו ואינה יורדת עמו אף לאחר מיתה ולפירוש זה דעת רב אשי שאמר אפילו מזוני לית לה פירושו בהרוחה אלא לפי ברכת הבית אלא שהלכה כתנא קמא ויש מפרשים אותה על מה שכתבנו תחלה אלא שהוא בהפך ר\"ל שהיתומים רוצים לזונה בביתם אע\"פ שהוא צר וקטן והיא רוצה לדור במקום אחר מתוך צרות הבית ואומר שרשאה היא בכך ושהם חייבים לשכור לה ולזונה שם ומכל מקום דוקא לפי חשבון ברכת הבית:",
+ "בפרק הנושא שם יתבאר שהאלמנה יושבת במדור שהיתה יושבת בו עם בעלה ומשתמשת בכרים וכסתות שנשתמשה בהם בחיי בעלה וכן בעבדים ושפחות שנשתמשה בהם בחיי בעלה ואם נפל המדור אין היורשין חייבים לבנותו אפילו אמרה הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה וכן אין מניחין לה לתקנו ולשפצו אלא יושבת בו כמות שהוא או תצא ובתלמוד המערב אמרו שאם לא היה להם או לבעל בית ששוכרין לה:",
+ "אלמנה ניזונת מנכסי יתומים עד שתתארס אפילו תבעוה לינשא לא הפסידה מזונותיה ולא סוף דבר כשלא ניפייסה אע\"פ שזה שלא נפייסה לא מחמת כבוד בעלה היא אלא מתוך שאין מהוגנין לה אלא אפילו ניפיסה לא הפקיעה מזונותיה ואפילו כחלה ופיקסה כאשה המשתדלת להנשא או אפילו זינתה לא הפקיעה מזונותיה שכל אלו מיגר אלמנותיך קרינא ביה תבעה כתבתה שלא בבית דין לא הפקיעה מזונותיה אבל אם תבעתה בבית דין הפקיעה מזונותיה מיד ואם מכרה כתבתה או משכנה שדה המיוחד לכתבתה או שלותה ועשתה כתבתה אפותיקי אפילו סתם בין שעשתה דברים אלו בבית דין בין שלא עשתה אותם בבית דין הואיל ולאחר מותו עשתה הפסידה מזונותיה ובפרק הכותב יתבאר שאם מכרה מקצתה לא הפסידה מזונותיה אלא שהיא חיה בנותר ויש אומרים כן אף במוכרת בחיי בעלה ואנו כבר ביארנו למעלה דף נ\"ג ע\"א שכל מוכרת בחיי בעלה לא איבדה תנאי כתבה:",
+ "בתלמוד המערב התבאר שכל שנראה לבית דין שהיורשים מרמין את האלמנה עד שגורמים לה מתוך רמאותם לתבוע כתבתה בבית דין לא הפסידה מזונותיה והוא שאמרו שם ארמלתא דר' אבדימוס רמון בה ואמרו לה בר בון בעי ליך תבעה פירנה ואיבדה מזונותיה הודעון מיליא אעלון עובדא קומי ר' יוסי וחזרה למזונותיה:",
+ "אלמנה שבאה לגבות כתבתה שמין מה שעליה ר\"ל בגדים ותכשיטין שלה וראיתי למפרשי הלכות שכתבו דוקא בשל שבת ואם כן זו שהביאו עליה ר\"ל אחד המקדיש ואחד המעריך ואין לו לפרוע שאין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא אף בצבע שצבעו לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן פירושו אף בבגדי שבת שאם תאמר דוקא בבגדי חול אם כן היא היא והיאך הביאוה כחולקת עליה והדברים נאים ומכל מקום יש מפרשים בהפך שבאלמנה אף בבגדי חול שמין ובמקדיש ובמעריך בבגדי חול מיהא אין לו כלום הא בגדי שבת שמין ואף הם כתבוה בשם תלמוד המערב אלא שהדעת נותנת כפירוש ראשון ומה שהקשו ממנה לזו של אלמנה תירצוה בסוגיא זו שבזו של מקדיש להתכבד בהם בפניו עשאם הילכך במקדיש שעדין הוא חי לגמרי הוא נותנם להם אבל אלמנה שלהתכבד בהם עשאם לפניו עשאם ולא על דעת שתטלם ותצא שמין:",
+ "אף הלקיט שמין מה שעליו ר\"ל שאם יש לו בביתו שכיר ובתוך זמנו עושה לו מלבושים כשיגיע זמנו ובא עמו לחשבון שמין לו מה שהלבישו ודבר זה פירשוהו גדולי הרבנים כשלא פירש לו שכר מתחלתו שמאחר שלא קצב לו שכירות אני אומר במלבושים אלו שעל דעת שכירות עשאם הא כל שפירש לו שכר אין שמין ומכל מקום נראין הדברים שאף בקצב לו מתחלה כן שמכל מקום סתם הדברים שעל סמך שכירותו עושה אלא אם כן פירש ואם לא היה הלקיט רוצה בכך היה לו להתנות או שיזכור לו עליו שם מתנה:",
+ "גדולי הפוסקים כתבו שבגרושה אין שמין מה שעליה הואיל ומדעתו הוא מגרשה ואין נראה כן דודאי לא שנא אלמנה דמשמיא מפקי לה ולא שנא גרושה דאיהו מפיק לה אדעתא דמישקל ומיפק קרינא ביה ולא עשאן על דעת שיגרשנה וודאי זו וזו שמין ואף לדבריהם יראה דוקא בשמגרשה בלא טענה אבל סרחה עליו ודאי אדעתא דהכי לא אקני לה וכל שאין שמין לה פירושו אף בבגדי שבת ואע\"פ שבראשון של קמא י\"א ב' אמרו האחין שחלקו מה שעליהן שמין שעל בניהם ונשיהם אין שמין ופירשוה בתלמוד המערב דוקא בבגדי חול אבל בגדי שבת שמין בזו אחים אין מקנים אלא בגדי חול משום זילותא שלא יפשיטום את בגדיהם אבל בגדי שבת לא אבל בעל מקנה הוא אף של שבת:",
+ "מכיון ששמין מה שעליה אין צריך לומר ששמין בגדים ותכשיטין שיש לה בביתה ואם כן מה הוצרכו היתומים במעשה דכלתיה דבר אלישיב שהוזכר כאן שהיתה תובעת כתבתה והיתה מזמינתם לילך עמה לבית דין והערימו לומר לזה זילא בך מילתא דתזלי הכי עד שלבשה כל בגדיה ותכשיטיה והרי כל שכן ששמין מה שאינו עליה יראה לי שלא היתה הכונה אלא שמא מתוך שתשמע בבית דין שישומו מה שעליה תהא כופרת במה שתחת ידה ואע\"פ שמשביעין אותה לא היו רוצים לסמוך על השבועה במה שאיפשר להם לברר:",
+ "מי שצוה בשעת מיתתו ינתנו לבתי בגדים כך וכך תכשיטין כך וכך או בגדים ותכשיטין כשאר בנות שהשאתי וכיוצא בזה ובאותה שעה היה שיעור זה עומד במאתים והוזלו אחר מיתתו עד שאיפשר ליקח שיעור כך במנה אין היתומים חייבים אלא כשיעור זה אע\"פ שמקחו במנה והוא הדין אם הוקרו ועמדו על שלש מאות שנותנין לה באותו שיעור אע\"פ שהוקרו שהכל תלוי בשיעור שהזכיר:"
+ ],
+ [
+ "אמר תנו ארבע מאות זוזי מדמי היין לבתי ואותה שעה היו מאה מדות של יין נמכרות בארבע מאות והוקר היין ועמדו חמשים מדות בארבע מאות אין נותנין לה אלא חמשים מדות בארבע מאות שהכל תלוי בארבע מאות שהזכיר ואם הוזל צריכין להשלים עד ארבע מאות וכן כל כיוצא בזה ומכל מקום אלו אמר ארבע מאה זוזי מחמרא היה בו דין אחר כמו שיתבאר בגיטין פרק התקבל ס\"ו א' וכתבו בו גדולי המפרשים שהריוח לבת וכמו שאמרו שם מחמרא ליפות את כחו ובתוספות כתבו שאף בזו רווחא ליתמי ולא אמרו שם ליפות את כחו אלא לאפוקי מדר' אבא דאמר חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר והילכך לא קנה ועליה אמרו ליפות כחו הוא כלומר לארבע מאות כיון ומה שאמר מחמרא ליפות כחו כלומר שמראה הוא להם מקום שאם לא יזדמנו להם מעות יוציאום מן היין ולפי מה שפירשנו מה שאמר רווחא ליתמי לפי המעשה נאמר שהרי אלו היה בהפך היה עליהם להשלים כמו שביארנו ומכל מקום יש מפרשים בראשונה שאלו הוקרה הנדוניא אינו נותן אלא כשיעור הסך שהיתה שוה בשעת הצואה ובשניה שאלו הוזל היין אין נותנין לה אלא יין שהיה שוה ארבע מאות בשעת הצואה ואין נראה כן:",
+ "מי שייחד בשעת מיתתו קרקע לאשתו לצורך מזונותיה וכגון שהיה בו כדי מזונותיה אם משכירותו אם מפירותיו אם אמר לה מזונות ריבה לה מזונות כלומר ומזונותיה המצומצמים על היתומים ואם רוצה בהרוחת מזונות יש לה אותה הרוחה על אותה שדה אבל אם אמר לה במזונות קצץ לה מזונות ואין לה על היתומים כלום אחר שיש בו כדי מזונות המצומצמים ומתוך כך מי שהיה מתירא שתהא אלמנתו מפסדת במזונות יהא מיחד לה קרקע בשעת מיתתו בכדי מזונותיה בצמצום ושוב אין לה מזונות על היתומים:",
+ "ולענין ביאור מה שאמר ר' יוחנן למעלה נ\"ב ב' עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ועכשו חזר ונתן עצה ולא אמר כן מפני שזו לא בא להפקיע ממנה את הראוי לה אלא לשמרה שלא תפסיד ליתומים אבל אותה הנזכרת למעלה נתן עצה להפקיעה שלא יתחייבו ברפואתה:",
+ "ונשלם הפרק ת\"ל:",
+ "אע\"פ שאמרו וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על החלק החמשי שבה שענינו לבאר דין תוספת וזמן הראוי ליתן לאשה קודם שתנשא כדי לפרנס את עצמה וכן במלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה ובדין מצות עונה היאך היא לכל אדם והיאך דנין במורדת על בעלה או במורד על אשתו וכן המשרה את אשתו על ידי שליש במה הוא חייב וכן ביארנו שזה החלק הכולל כל אלו הענינים אמנם יתבאר ענינו בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר דין כתבה ותוספת ועל אי זה צד תוספת נגבה ועל אי זה צד אינו נגבה השני לבאר בו זמן הנתון לאשה לפרנס את עצמה קודם שתנשא וכשהגיע זמן שהוא מעלה לה מזונות אם אוכלת בתרומה אם לאו אם היא אשת כהן ובכלל זה המקדיש מעשי ידיה של אשתו היאך דנין בהן השלישי במלאכות שהאשה צריכה לעשות לבעלה הרביעי בדין עונה ובדין מורדת על בעלה או מורד על אשתו החמשי בדין משרה אשתו על ידי שליש:",
+ "זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו הרבה דברים ארכי הענינים הן ממין אלה שהוזכרו הן משאר דינין על ידי גלגול כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו אמנם ענינה בביאור החלק הראשון והוא שאמר אע\"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף נתאלמנה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל ר' אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל מן הארוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת שהוא כונסה ר' יודה אומר רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך חמשים זוז ר' מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות לר\"ם הלכה כר' אלעזר ור' מאיר:",
+ "אמר המאירי פירשו בגמרא שלא לומר קיצבא עשו חכמים בדבר שלא להוסיף כדי שלא לבייש את מי שאין לו אלא יוסיף כמה שירצה אלא שאין לפחות משיעור מנה מאתים כמו שיתבאר ולשון הגמרא בזה מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ\"ל ויש למדין מכאן שלא היה מנהגם לכתוב עקר כתבה בפני עצמו ותוספת בפני עצמו שאם כן מאי בשת איכא אלא הכל היה מעורב כלומר שהיו כותבין זוזי אלף ואם כן אף בזמן הזה אם רצה לכתוב מהר בתוליכי כסף ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי וכו' כסף זוזי אלף רשאי ולדעתי אע\"פ שאם עשה כן איפשר שיועיל מכל מקום אינו נכון שהמהר נאמר על עיקר הכתבה והתוספת הוא בתוך הכתבה אבל אינו נכלל בלשון המהר ומכל מקום כל שהוא בתוך הכתבה היה ראוי לחוש לבשת אלא שהעלו בה שאין חוששין נתאלמנה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל ר' אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם כתב לה ואף זו פירשו הגאונים דוקא מן המשוחררים הא מן המשועבדים לא שלא עלה על דעתו שלא למכור בין אירוסין לנשואין ואף גדולי המחברים הסכימו בה אלא שהדברים מתמיהים שכל לשון גובה אף ממשעבדי משמע והילכך כל שכתב להן בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אף מן המשועבדים אבל לא תוספת ואע\"פ שכתב לה ואפילו מבני חרי שלא משום איקרובי דעתא כתב ר\"ל שיהא נושא חן בעיניה עד שנאמר מטעם זה שתהא גובתהו אף מן האירוסין אלא לא כתב לה תוספת אלא על מנת לכנסה והלכה כר' אלעזר בן עזריה ומכל מקום כל שכנסה לחפה אע\"פ שלא נבעלה יתבאר בגמרא שגובה את התוספת שחיבת חפה קונה ודוקא בחפה הראויה לביאה כגון שהיא טהורה אף לאחר כניסה אבל אם כנסה ופרסה נדה מיד נשאר הדבר בגמרא בספק ומתוך כך כתבו בה גדולי הפוסקים שאינה קונה וכל שגובה תוספת כתבו הגאונים שאף בלא קנו מידו כן שאין התוספת צריך קנין אלא באמירה בעלמא הוא נקנה דבההיא הניתא דנסיב לה גמר ומקנה ומה שאמרו בפרק רביעי מ\"ג ב' אחד זה ואחד זה מן הנשואין אינה דומה לזו דההיא בחזר וכתב לה בשעת נשואין ודאי מחלה את הראשונה על הדרך שביארנוה שם ר' יהודה אומר אם רצה וכו' פירוש הדברים חוזרים למה שכתבנו שהתוספת תלוי ברצון הבעל אבל לפחות ממאתים לבתולה ולאלמנה ממנה אי אפשר אפילו התנו בכך כמו שהתבאר ועל זו אמר ר' יהודה שכל שכתב לה מיהא כתקנת חכמים לבתולה מאתים ולאלמנה מנה אפילו כתבה היא לו מצד אחר התקבלתי במקצתה רשאין ואין בזו עקירת כתבה ואע\"פ שלא התקבלה שאין הכונה אלא כעין מחילה כלומר שהיא כמי שגבאתם וסומכין על הנשאר שלא להיות קלה בעיניו להוציאה ולפי מה שיתבאר בגמרא אף ר' יהודה מודה שדוקא מועיל תנאי זה לפחות מן הכתבה בדרך זה ר\"ל בכתיבה ואע\"פ שהוא סובר בעלמא אין כותבין שובר בזה מיהא הואיל ואינו נותן לה בשוברה כלום אין חוששין אלא ישמרהו אם ירצה ואם לאו איהו דאפסיד אנפשיה או שמא בשוברתה מתוכה ר\"ל שהשובר עצמו בתוך הכתבה אבל דרך תנאי שבעל פה אינו כלום אע\"פ שהוא תנאי שבממון מפני שהכתבה מדברי סופרים וחכמים עשו חזוק בזו יותר משל תורה וזהו שאמרו בגמרא טעמא דכתבה ליה אבל על פה לא ולאו דוקא על פה שלא מצינו חלוק בתנאי בין בשטר לעל פה אלא בשטר קנייה כגון שדי מכורה לך אלא כך פירושו טעמא דכתבה ליה התקבלתי כלומר שכתב לה מאתים וכתבה לו היא אחר מכן התקבלתי ממך מנה הא על פה כלומר שלא כתב לה תחלה אלא מנה לבתולה או חמשים לאלמנה וכנסה מתחלה על תנאי זה אינו כלום וזהו לשון על פה שאין לבעל שובר מהם אלא שמעיקרא אין לה אלא כך הא כל שכתב לה כתבה כראוי והודת על פה שהתקבלה לדעת ר' יהודה מיהא מהני ויש מפרשין שאף הודאתה שבעל פה אינו מועיל ומסיימים בה שמאחר שאתה אומר שכל שהודאת בעל פה שהתקבלה מקצתה או שהתנה לסמוך על מקצת כתבה אינו כלום כל שכן שמותר לעשות כן שאף היא יודעת שאינו כלום ונבעלת על סמך כתבה ובא ר' מאיר לומר שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אף בדרך התקבלתי בין בכתב בין בעל פה או בדרך אחר לא הועיל וכתבתה מאתים אלא שאעפ\"כ בעילתו בעילת זנות מפני שהיא סוברת שתנאה קיים ונבעלת שלא על סמך כתבה והלכה כר' מאיר וכתבו קצת מפרשים שאף בשאר חובות כל שכתב לו התקבלתי אפילו לא קבל פטור אף מדיני שמים שאין הכונה אלא כעין מחילה כלומר שהוא כאלו התקבל:",
+ "ובתוספות שאלו במשנה זו על שיעבוד התוספת היאך שיעבוד מועיל במה שהוא מוסיף מדעתו בלא הלואה ושאינו מתחייב בו מעכשו אלא שהוא כמי שכותב לחברו אתן לך מאתים זוז שאינו שוה כלום אלא אם כן כותב לו שהוא חייב לו מעכשו וכן שאין חיובו מתורת תקנת בית דין ואם לכשתמצא לומר שיועיל בנכסים שיש לו עכשו היאך ומועיל מיהא בנכסים הבאים לו לאחר מיכן שלא היו בעולם בשעת השיעבוד והרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם תאמר כשיש לו נכסים בשעת כתיבה בשיעור תוספת הרי סתם נאמר כאן להוסיף לכל מי שירצה בין יש לו בין אין לו וכן מעשים בכל יום ובהלואה מיהא לא מיבעיא לן הכי ר\"ל היאך חל השיעבוד בנכסים הבאים לאחר מיכן אחר שחזר ומכרם שהרי כך פשטנוה בפרק מי שמת קנ\"ז א' דאקנה קנה ומכר מישתעבד וכבר ביארנו שם טעם הדבר שמכיון שכשקנאם היה בעל חוב גובה מהם מן הדין אף בלא תורת שיעבוד וכמו שאמרו מיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה אף כשמכר נשתעבד הואיל וכתב לו דאקנה אבל לחייב עצמו בלא שום טענה היאך אפשר שישתעבדו לו נכסים שיקנה לאחר מיכן אף בשכתב לה דאקנה דכתבתה עצמה מיהא ניחא משום תנאי בית דין וכמו שאמרו בתלמוד המערב בתנאי בנן נוקבן והלא דבר שלא בא לעולם הוא ותירץ תנאי בית דין הוא זה אבל תוספת היאך ותירצו בה שכל שלא קנו מידו ודאי לא מהני אבל בשקנו מידו הקנין מחייבו וכמו שמצינו בפרק הנושא לפי מה שפירשו קצת רבני צרפת שיכול אדם לחייב עצמו בקנין ואפילו לגדולי הרבנים שפירשוה שם בהודאה שמודה שחייב לחבירו מנה בשטר מודים הם בזו וכמו שאמרו ב\"מ צ\"ד א' מתנה שומר חנם להיות כשואל והעמידוה בשקנו מידו ויש מתרצים כאן כגון שכתבו לה בשעת קדושין שהם דברים הנקנין באמירה ואינו נראה שהרי על הרוב תוספת בשעת נשואין הוא אלא שהם מפרשין אותה בשעת נשואין ומשום חיבת ביאה גמר ומשעבד נפשיה כמו שכתבנו למעלה ואף בתלמוד המערב שאלו כאן בנוסח זה מהו מתחייבת לה ולא כן אמר ר' שמעון ור' יוחנן הכותב שטר לחברו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו כלום ותירץ רוצה אדם ליתן כמה וליקרות חתנו של פלוני עד כדון שפסק מן האירוסין רוצה הוא ליתן כמה בתשמישתה שהוא ערב עד כדון בשבעל לא בעל רוצה הוא ליתן כמה על קנינו ודרך כלל יראה שמאחר שפסקנו בפרק מי שמת קנ\"ז א' שבהלואה כל דאקנה קנה איפשר שכל שהוא דרך שיעבוד כללי הואיל והשיעבוד חל על מה שיש לו חל על הכל או שמא רבנן שויוה לתנאי כתבה ככתבה וכל שכתבה קונה תוספת קונה והוא שקראו כאן תוספת תנאי כתבה ומכל מקום בקצת נימוקי גאונים מצינו ביניהם חלוק שבמקום שכותבין כתבה ואבדה כתבתה אם טען בכתבה פרעתי הואיל ויש עדים שכתבה אינו נאמן ובתוספת נאמן:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "נהגו בקצת מקומות של ספרד שכותבין לנשותיהן בשעת נשואין מתנה לחוד וכותבין בה שתהא רשאה ליתנה לכל מי שתרצה או למכרה אפילו בחייו וכתבו בה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שתנאי ממון הוא וקיים ואע\"פ שירושת הבעל כל שהתנה לאחר שנשאה אין תנאי מפקיעו מתנה שאני וקצת גאונים כתבו שאין התנאי מועיל כלום בחייו ואם כן איני יודע מה מועילים בה ויראה לדעתם שהמתנה אינה נפקעת בכמה דברים שהכתבה נפקעת בהם ועושין אותה בשביל כך שאם עשתה דבר שבשבילו איבדה כתבתה לאי זו סבה תהא המתנה קיימת וכן יש אומרין שגובה אותה בלא שבועה ויש חולקים לומר שדינה ככתבה ואינה גובה אלא בשבועה ומכל מקום אין ספק שאף המתנה אינה גובה אלא לאחר מיתה ואם נתן לה הבעל קרקע או נכסים במתנה יתבאר במסכתא זו שקנתה ואין הבעל אוכל פירות ומכאן כתבו קצת מפרשים שהיא יכולה למכור אלא שגדולי צרפת כתבו שאינה יכולה למכרה בחייו ושאם מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות:",
+ "גדולי הרבנים [כתבו] שכל שהתנה על אשתו על פה להוסיף לה כך וכך אע\"פ שלא כתב היא גובה אותו תוספת בעדי התנאי והביאוה ממה שאמרו בסוגיא זו רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף והם מפרשים ברצה להוסיף שמשמעו על פה אלמא שתנאי כתבה ככתבה מה כתבה אף בלא כתיבה שהרי מדברים הנקנים באמירה הם אף התוספת על הדרך שכתבנו למעלה ויש חולקים לומר שלא נאמר דין דברים הנקנים באמירה אלא במה שפוסקין ליתן בשעת נשואין ושמועה זו אין דקדוקה אלא שלשון תוספת מורה להיות הנוסף דבר אחד עם הדבר שעליו הם מוסיפים אותו כענין שאמרו סנהדרין ב' א' מוסיפין על העיר ועל העזרה כלומר להיות כלה עיר אחת ועזרה אחת מכאן למדנו שהתוספת ככתבה ולימד שדבר זה ר\"ל שהתוספת ככתבה משמש לידיעת ארבעה עשר דברים א' במוכרת ר\"ל שאם מכרה כתבה הן לבעלה הן לאחר אינה יכולה לומר עיקר כתבה לבד מכרתי אלא אף תוספת בכלל המכר ואע\"פ שאמרו למעלה נ\"ג א' מוכרת כתבתה לא מכרה כתבת בנין דכרין בזו הואיל וזוזי אנסוה אינה מכוונת להפקיע זכות בניה ולא מכרה אלא מה שראוי לה והוא אם תתגרש או תתאלמן הא כל שנתגרשה או נתאלמנה הלוקחים גובין כתבה עם התוספת:",
+ "ב' למוחלת והוא כענין מוכרת ר\"ל שכל שמחלה כתבתה ליורשים או לבעל והוא כתב לה אחרת של מנה מאתים מטעם אסור לשהות וכו' או שמחלה סמוך למיתתה אף התוספת בכלל המחילה וכן הדין בשני אלו אם מכרה או מחלה ליורשים שמכרה או מחלה הכל והוא הדין בשניהם בנדוניא שהביאה הכל בכלל כתבה לענינים אלו ואע\"פ ששם כתבה עיקר ענינה על מנה מאתים הרבה פעמים מזכירים הנדוניא בשם כתבה כמו שאמרו מ\"ח ב' אפילו היתה כתבתה בבית אביה וכן קבורתה תחת כתבתה מ\"ז ב' שפירשנוה על הנדוניא וכן שאמרו ב\"מ ק\"ד ב' מקום שנהגו לעשות כתבה מלוה וכן הבו לה ארבע מאה זוזי לכתבתה וכן הרבה ואף כתבת בנין דכרין עיקרה מן הנדוניא:",
+ "ג' למורדת ר\"ל שמורדת מתשמיש הפסידה כתבתה על הדרך שיתבאר בפרק זה ס\"ג א' וכשם שהפסידה עיקר כך איבדה תוספת וכן בנדוניא לדין התלמוד כמו שיתבאר:",
+ "ד' לפוגמת והוא לענין מה שאמרו הפוגמת כתבתה ר\"ל שהיא אומרת נפרעתי ממנה קצת לא תפרע אלא בשבועה אף מן הבעל עצמו כגון בגרושה ולימד שאם טענה בתוספת כן ר\"ל נפרעתי מן התוספת [כך] וכך אע\"פ שאינה פוגמת בעיקר כתבה צריכה שבועה והוא הדין אם אמרה נפרעתי כל הכתבה וכל התוספת קיים או נפרעתי כל התוספת וכל הכתבה קיימת שהכל נקרא כתבה וכן הדין בנדוניא ויש שואלים בזו מה... שאף בבעל חוב כך הוא שאם כתוב בשטר פלוני לוה מנה בניסן ומנה באייר ואמר נפרעתי מהלואת ניסן פוגם הוא ואינו נפרע אלא בשבועה איפשר שבהלואה ראוי לומר כן יותר מפני שמכל מקום הכל הלואה הוא ויש שפירשוה כאן בשכתב לה כתבה בשטר אחד והתוספת בשטר אחר כגון שכתב לה ואוסיפית לך מאה ומאתן וכשטוענת שנפרעה מן העיקר או ממקצתו פוגם הוא אע\"פ שהן שני שטרות ויש חולקים בזו מיהא בשטוענת פירעון שלם של אחת הא כל שפוגמת קצתה של אחת מהם מודים הם שהוא נעשה פוגם אף לחבירתה ואיני יודע בין זו לזו:",
+ "ה' לתובעת ופירשו בו גדולי הרבנים שכשם שאמרו נ\"ד א' באלמנה שתבעה כתבתה בבית דין שאבדה מזונותיה כך אם תבעה התוספת וכן כתבוה גדולי הפוסקים ובמחילה מהם אין הדבר כן שהרי בפרק אלמנה צ\"ז ב' אמרו מקצת כסף ככל כסף ואפילו במכרה מקצת כתבתה אמרו שיש לה מזונות כל שכן בתובעת קצת שהרי מוכרת חמורה מתובעת שהמוכרת בין בבית דין בין שלא בבית דין הפסידה מזונותיה והתובעת דוקא בבית דין כמו שביארנו אלא כך פירושו כשם שאלו תובעת קצת כתבתה לא אבדה מזונותיה אלא שהיא נזונת במה שנשאר הימנה שלא תבעה כך אם תבעה כל הכתבה ונשאר התוספת נזונת בשביל התוספת ואלו היה התוספת חוב או מתנה לא היתה נזונת בשבילו וכך כתבוה גדולי המפרשים וכן איפשר שאם תבעה סתם איבדה מזונותיה ואינה יכולה לומר לא נתכוונתי אלא לעקר הכתבה אלא אף התוספת בכלל התביעה והוא הדין בנדוניא:",
+ "ו' עוברת על דת משה והוא שאינה קוצה לו חלה ומשמשתו נדה וכן עוברת על דת יהודית שיוצאה וראשה פרוע שהפסידה כתבתה כמו שיתבאר בפרק המדיר ע\"ב א' וכשם שהפסידה כתבתה כך התוספת והוא הדין בנדוניא במה שאבד ממנה או נגנב כמו שיתבאר וכן כל אותם שהזכרנו שם שהפסידו כתבתן כך בתוספת וכן בכל שהוזכר בתלמוד שאין לה כתבה כגון זינתה תחתיו וטוען פתח פתוח והלך בעלה ונשאת ובא בעלה וכן כלם ואע\"פ שבממאנת ושניה ואילונית שאין להם כתבה ויש להן תוספת באלו הואיל ומן הדין אין להן כתבה תקנו להן שיהא תוספת שלהם מועיל אבל כל שיש לה כתבה מן הדין כל שאבדתה איבדה התוספת גם כן:",
+ "ז' לשבח ופירשו גדולי הרבנים בשבח שהשביחו היתומים לאחר מיתת אביהן שאין האשה גובה כתבתה ממנו כגון שאם מת בעלה והניח קרקע ולא היה בו בכדי כתבת אשתו והיורשים השביחוהו עד שיש בו בכדי כתבתה אינה נוטלת אלא כשיעור מה שהיה שוה בשעת מותו כמו שהתבאר בבכורות פרק יש בכור לנחלה נ\"ב א' וכשהקשו ממה שאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח תירצו בה מקלי כתבה שנו כאן ר\"ל שהבעל חוב נוטל את השבח על הצדדין ידועין שביארנו בראשון של מציעא ט\"ו א' ואשה בכתבתה אינה נוטלתו וכשם שאינה נוטלתו בעקר כתבה כך אינה נוטלתו בתוספת אע\"פ שהוא כעין חוב שהוא מתחייב לה מצד תנאו וכן בנדוניא ויש מפרשים שאם הוסיף לה קרקע או בהמה או עבדים והשביחו כשם שאלו ייחדם לכתבה אם השביחו השביחו לבעל כך בתוספת:",
+ "ח' לשבועה פירשו בה גדולי הרבנים שכשם שאם באה ליפרע כתבתה מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה כך הדין אם באה ליפרע מן התוספת ושמא תאמר זו מה הוצרכה ולא יהא אלא חוב והלא כל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה מכל מקום הייתי סבור שבאשה הקילו משום חינא ובתוספת הואיל ומנדבת לב וצד חיבה הוא מוסיף לה וכן שמאחר שהכתבה כמלוה שבתוך זמן היא אלא שחששא בעלמא חששו בה להתפסת צררי ובתוספת מיהא אין דרך להתפס�� צררי הייתי סבור לומר שתגבהו בלא שבועה כשאר חובות שבתוך זמן קמ\"ל ומכל מקום גדולי המפרשים פירשוה מתוך קושיא זו שאם ייחד לה מטלטלין או קרקע לכתבתה שגובה בלא שבועה כמו שיתבאר למטה שאף התוספת בכלל זה לגבותו בלא שבועה שדנין אותו כדין הכתבה ואין דנין אותו כחוב דעלמא שאינו גובה מן היתומים אף בייחוד קרקע אלא בשבועה והטעם הוא מפני שלא נאמר כן בחוב אלא מפני שיש לחוש לפירעון אבל כתבה לא ניתנה לגבות מחיים ואין בכך והוא הדין לתוספת וכן בנדוניא ומכל מקום גדולי הדורות חולקים לומר שאף בחוב שייחד לו קרקע בארבע מצריו גובה בלא שבועה אלא שקשה לי לדעתם אם כן היאך לא מנאוה עם השלשה שנפרעין בלא שבועה והם חייב מודה ותוך זמן ושמתוה ומית בשמתיה ואיפשר מפני שהייחוד הוא כעין משכון לא הוצרך למנותה ובתוספות פירשו לשבועה שאם נשבעה האשה כשבאת לגבות כתבתה שלא נהנית מכתבתה כלום אף התוספת בכלל השבועה ואינה צריכה לישבע עליו בפרט וכן בנדוניא ויש מפרשין שאם פטרה משבועה על צד שיועיל על הדרכים שיתבאר במסכתא זו ואף התוספת בכלל הפטור וכן הנדוניא וכן איפשר לפרש שכמו שגובה כתבתה מן היתומים אפילו קטנים בשבועה כך בתוספת ואין אומרין חוב הוא ואין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן לשטר שיש בו רבית או לכתבת אשה שאף זה בכלל כתבה היא:",
+ "ט' לשביעית והוא שהכתבה אין צריך לומר בעוד שהאשה תחת בעלה שאין שביעית משמטת שהרי לא ניתנה לגבות ואין כאן לא יגוש אלא אפילו נתאלמנה או גירשה קודם שמטה ועבר עליה שביעית משנתגרשה או נתאלמנה אינה נשמטת מפני שהכתבה כמעשה בית דין כמו שיתבאר בשני של גיטין י\"ח א' ומעשה בית דין אינו נשמט כמו שאמרו שביעית פ\"י מ\"ב האונס והמפתה וכל מעשה בית דין אינם משמיטין מכל מקום יתבאר בשני של גיטין לדעת שמואל שהלכה כמותו שאם פגמה כתבתה ר\"ל שקבלה ממנו פירעון קצת נעשה השאר כשאר חובות אע\"פ שלא זקפתו במלוה ושביעית משמטתו וכן אם זקפה הכתבה עליו במלוה נעשית כחוב אע\"פ שלא פגמתה כלל ושביעית משמטתו ועל זו אמרו כאן שאם פגמה או זקפה עיקר הכתבה אף התוספת בכלל והכל נשמט שאף התוספת בכלל החוב הנשאר ונשמט וכן שאם לא פגמה כלל או לא זקפה כשם שאין הכתבה נשמטת כך אין התוספת נשמט:",
+ "י' לכותב כל נכסיו לבניו ושייר לאשתו קרקע כל שהוא שכל שנעשה דבר זה בפניה והיא שותקת איבדה כתבתה חוץ מאותו קרקע וכשם שאבדה הכתבה כך התוספת אע\"פ שאין מתנותיה וחובותיה שיש לה עליו בכלל זה אבל כתבה ותוספת אומדין אותה שמחלה וסמכה על אותו קרקע כל שהוא ודוקא בשכיב מרע אבל בריא הואיל ובטוחה היא עליו שיקנה נכסים אחרים שתגבה מהם אין אומרין כן ואע\"פ שהמשנה סתם נאמרה במסכת פיאה פרק שלישי מ\"ב סמוך הוא על משנה שלפניה שכתוב בה שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת ר\"ל שמאחר ששייר אינה קרויה מתנת שכיב מרע לא שייר קרקע כל שהוא [לא] איבדה כתבתה ואף בשכיב מרע דוקא במחלה לפניה והיא שותקת וכן דוקא ששייר לה כל שהו בקרקע אבל אם לא שייר לה כלום בקרקע אפילו שייר לה במטלטלין לא איבדה כתבתה וכן דוקא במחלק כל נכסיו אבל במחלק מקצת נכסיו לא וכל שאיבדה מטעם זה הכתבה אף התוספת בכלל ויראה שאף הנדוניא כן:",
+ "י\"א לגבות מן הקרקע והוא שהכתבה אינה נגבית אף מן הבעל אם גירשה אלא מן הקרקע אפילו היו לו מטלטלין הואיל ומכל מקום יש לו קרקע אינה כופתהו לפורעה במעות שעיקר כתבה לא נתקנה אלא מן הקרקע בכל מקום שיש לו קרקע ואמר עליה שאף התוספת בכלל זה מה שאין כן בחוב שאם יש לו מעות אינו דוחהו אצל קרקע כמו שביארנו בראשון של קמא י\"א ב' ויש מפרשים שאף הכתבה נגבית מן המטלטלין מן הבעל וזו שבכאן כשייחד לה או אף בלא ייחד וכגון שיש עליו כתבה ובעל חוב ויש לו מעות ויש לו קרקע שנותנין המעות לבעל חוב והקרקע לכתבה אף בתוספת ואלו היה התוספת חוב היה חולק עמו במעות:",
+ "י\"ב מן הזיבורית ר\"ל שאין האשה נפרעת מכתבתה אף מן הבעל אלא מן הזיבורית וכן התוספת ואלו בעל חוב דינו בבינונית:",
+ "י\"ג כל זמן שהיא בבית אביה והוא שיתבאר במסכתא זו ק\"ד א' שכל זמן שהיא עומדת בבית אביה כתבתה עד כ\"ה שנה אף בשאין שטר כתבה יוצא מתחת ידה הואיל והיא במקום שאין כותבין כתבה ומזמן זה ואילך הפסידה אם לא היה שטר כתבה יוצא מתחת ידה אע\"פ שמעלין לה היתומים מזונות מביתם לבית אביה כמו שיתבאר בפרק הנושא ואמר עליה שכך הדין בתוספת ואם יכולה לברר מה שהוסיף לה אע\"פ שכתוב ומתנה גובה לעולם אף בבית אביה כדין שאר חובות ובכלל זה שאם היא בבית בעלה שהדין בה שתגבה כתבתה לעולם דמשום כסופא הוא דשבקה לה שאף התוספת בכלל אם יכולה לבררו ויראה מלשון גדולי המפרשים שאף הנדוניא כן:",
+ "י\"ד כתבת בנין דכרין שיורשין התוספת ככתבה וכבר ביארנו ענין ירשת כתבה זו למעלה בפרק נערה ובכלל הדברים המבוארים בה הוא שאין הבנים טורפין אותה מנכסים משועבדים כמו שביארנו שם:"
+ ],
+ [
+ "מי שייחד מטלטלין לאשתו בכתבתה וכשבאה לגבות כתבתה לאחר מיתת בעלה ישנם עדין בעין נוטלתם בלא שבועה ולא עוד אלא אף אם אינם בעין שמאחר שייחד לה מטלטלין אע\"פ שאינן בעין אין חוששין להתפסת צררי ומכל מקום כתבו גדולי הפוסקים דוקא בדאיכא מטלטלי דאתו מחמתיהו ומתוך פירוש גדולי הרבנים נראה שאף אם נאבדו או נשרפו שאין שם דבר מחמת אותן מטלטלין שנתיחדו לה אעפ\"כ גובה משאר נכסים בלא שבועה שכל שייחד לה מכל מקום אין לחוש להתפסת צררי שאף היא בושה לתבעו בכך אחר שכבר ייחד לה ונראה כדעת ראשון שמאחר שנאבדו היאך היא בושה מלתבוע שישעבד נכסיו לכתבתה ולפי דרכך למדת שהייחוד אינו מפקיע שיעבוד נכסים האחרים וכמו שאמרו למעלה נ\"א א' בכתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסי אחראין וכו' חייב מפני שהוא תנאי בית דין וכן ייחוד מטלטלין אינו מועיל כמו שהתבאר בסוף פרק נכסים דף פ\"ב ב' ובבעל חוב שייחדו לו קרקע או מטלטלין ובא ליפרע מן היתומים גדולי המפרשים כתבו בתשובת שאלה שאין נפרעין בלא שבועה באשה אמרו ולא בבעל חוב ויראה לי הטעם מפני שהבעל חוב פירעונו מצוי וגדולי קדמונינו מסופקים בה בתשובת שאלה כמו שיתבאר בסמוך וגדולי הדורות החליטו בה לדמות בעל חוב לאשה ליטול בלא שבועה:",
+ "ייחד לה קרקע לכתבתה ובאה ליפרע ממנו לאחר מיתת בעלה נפרעת מאותו קרקע בלא שבועה ולא סוף דבר בשייחדו לה בארבעת מצריו כדרך שעושין במכירה שודאי כל כיוצא בזה אין לחוש להתפשת צררי שמצד אחר אלא אפילו לא ייחד לה אלא מצר אחד ר\"ל שייחד לה שדה פלוני שמצד צפון סמוך לשדה פלוני אע\"פ שאיפשר שאין דעתה סומכת הואיל ובמכירה כיוצא בזה אינו כלום שהרי מצד אחד אפשר שהכונה בו מלא אצבע לאותו צד ומתוך חששא היה לנו לומר שנחוש להתפשת צררי אעפ\"כ נפרעת ממנו בלא שבועה שכל שייחדו לה אף בייחוד קלוש אין לחוש ע��ד להתפשת צררי ומחכמי נרבונא כתבוה אף בלא הזכרת שום מצר אלא שייחד לה צד פלוני ואיני רואה את דבריהם אלא אם כן באי זה היכר כגון שדה שיש לי בגבול פלוני ואין לו עוד באותו גבול או שיש לו שנים ואומר הגדול או הקטן אבל כל שאין שם היכר אינו כלום ואף בזו יש אומרין שאף בבעל חוב כן ר\"ל שיפרע מקרקע המיוחד לו בלא שבועה כשיטת גדולי הדורות האמורה למעלה בייחוד של מטלטלין שנפרע מהם בלא שבועה כך מקרקע המיוחד לו בלא שבועה הואיל וייחד לו קרקע בין בארבעת מצריו בין במצר אחד מכל מקום גדולי קדמונינו נסתפקו בה שלא אמרו אלא בכתבה שאינה עומדת לגבות אלא או בגירושין או במיתה אבל בעל חוב שעומד ליפרע בכל יום שמא אין ייחוד מועיל ליפרע שלא בשבועה ולשיטת גדולי המפרשים נראה שאינו נפרע בלא שבועה:",
+ "לוה פלוני מפלוני ומשכן לו קרקע אם החזיק במשכונתו בחיי הלוה אין ספק שזהו יותר מייחוד ונפרע שלא בשבועה שהרי זה כמי שגבאה בחובו אבל אם לא ירד בה ולא החזיק בה כלל בחיי לוה ובא להחזיק בה לאחר מותו כתבו גדולי קדמונינו שבנרבונה מכח מנהגות שבה שאינו מחזיק בה עד שישבע שלא נפרע ממנו כלום וכן אם בא להחזיק בה בחייו אם הלוה אומר לו אישתבע לי דלא פריעת ולפי דרכך למדת במנהג זה שאין ייחוד מועיל לבעל חוב שהרי משכונה אין לך ייחוד גדול הימנה הא במשכונה מוחזקת אין צריך כלום ולא עוד אלא שהם כתבו שאם לוה ומשכן והמלוה מכר את זכותו לאחר וחזר זה המוכר ומחלו ללוה הואיל והלוקח מוחזק במשכונה אינו כלום שלא נאמר דין מוכר שטר חוב וחזר ומחלו במשכונה מוחזקת כלל וגאוני האחרונים שבספרד כתבו שאף במשכונה מוחזקת הואיל ויכול לסלקו בדמים עומד הוא לפירעון ואינו נפרע אלא בשבועה ושאם מת לוה בחיי מלוה ומת מלוה בלא שבועה פקע זכותו שאין אדם מוריש שבועה לבניו והדברים מתמיהים וגאוני הראשונים במשכונה שהוא אפותיקי סתם ואם שטפה נהר גובה משאר נכסים ומתוך כך כתבו חכמי הראשונים שבברצלונא שאם הלוה יכול המלוה לומר לו טול משכונתך ופרעני אע\"פ שהוא מוחזק בה ואף קצת מפרשים כתבו במציעא פרק נשך ס\"ז ב' במה שאמרו שם משכנתה באתרא דמסלקי שביעית משמטתה שכל משכונה סתם באתרא דמסלקי יכול המלוה לכוף את הלוה לפדותה שאם לא כן אמאי שביעית משמטתה והרי זה כהלוהו לעשר שנים שאינו משמט אחר שלא היה יכול ליגשו אלא כשם שיש כח ביד הלוה לפרוע כך יש כח ביד המלוה לכופו לפדותה וכן כתבוה חכמי פרובינצה בחבוריהם ולשיטה זו אף באפותיקי מפורש כן אע\"פ שאין מפרשין אלו דנין את המשכון אלא כאפותיקי סתם אלא שבמנהגות נרבונה דנין אותה כאפותיקי מפורש ר\"ל לא יהא לך פירעון אלא מזה ואף בשטפה נהר אינו גובה משאר נכסים וכל שכן שאינו יכול לכופו לפרוע אע\"פ שבמשכון של מטלטלין אמרו שאחריותה על בעל הבית כמו שביארנו בששי של שבועות מ\"ג א' במשנת המלוה על המשכון וכן נסתפקו גדולי קדמונינו במי שייחד קרקע לבעל חוב בהלואתו בדרך זה שאמר לו אם לא פרעתיך עד יום פלוני יהא אחריותך על קרקע פלוני ומכר הלוה תוך הזמן אותו קרקע והגיע זמן הפירעון אם הבעל חוב יכול לטרוף קרקע זה מיד הלוקח על מה שהיה מיוחד לו מקודם שלא נאמר אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אפילו הן זיבורית ושיחזור על שאר קרקעות של לוה אלא בחוב סתם אבל כל שייחד לו קרקע לא או שמא אף באותו שייחד לו דנין כן ולא הכריעו בדבר אלא שיראה לי בה שכל שייחדה באפותיקי סתם אינו נפרע אלא מבני חרי הואיל ואחריותו עליהם ומכל מקום אם הקרקע שוה מאתים ומשכנו במנה והלה אומר לו אין לי במה לפרעך אלא הריני נותן לך חצי הקרקע הממושכן לידך בחובי והחזר לי החצי האחר יראה לי שרשאי לכופו בכך שהרי במה שיש לו הוא פורעו וכבר חלקו בה עלי גדולים ממני אלא שלא הכריעו בה:",
+ "מי שאמר לעדים כתבו וחתמו ותנו השטר משדה פלוני שלי לאשתי בכתבה או תוספת או כתבו לה כתבה ותוספת אם קנו מידו אין צריך לעדים אלא שיחזרו וימלכו בו בשעת כתיבה או בשעת מסירת השטר לידה אם רוצה שיכתבוה או שיתנוה לה אם לאו שהרי אף אם רצה לחזור אינו יכול שהקנין הוא גמר ההקנאה ושטרא ראיה בעלמא הוא והוא שאמרו ב\"ב מ' א' סתם קנין לכתיבה עומד אבל אם לא קנו מידו הואיל ויכול לחזור עד שיגיע השטר לידה שאין גמר הקנין אלא במסירת השטר צריכין שיחזרו וימלכו עמו בשעת מסירת השטר והוא הדין לכל מתנה שאדם נותן לחברו ולא תפשוה באשתו אלא משום דבאשה מיהא בלא קנו מידו סלקא דעתך אמינא הואיל ומיקרבא דעתיה לגבה לא צריך לאימלוכי בה קמ\"ל ואע\"פ שאמרו בב\"ב שם הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו אלמא כל שאמר כתובו לא צריך לאימלוכי ביה אע\"פ שלא קנו מידו יש מפרשין דאודיתא שאני דגלויי מילתא בעלמא הוא דאית ליה גביה ושטרא לשעבודי נפשיה דליהוי מלוה בשטר אתיא וכל שהודה ואמר אתם עדי זכה אף בלא קנין ולא צריך לאימלוכי ביה ומכאן אתה למד שכל שטר הלואה שראו עדים ההלואה או שאמר לוה כך כל שאמר להם כתובו אע\"פ שלא קנו מידו אין צריך להמלך אע\"פ שאם רצה לחזור עד שלא תהא מלוה בשטר חוזר והדברים נראין וכל שקנו מידו מיהא אין נמלכין בו שהרי אינו רשאי לחזור והוא שאמרו בבתרא דבתרא דף קע\"ב ע\"א אמר להו שמואל להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו ההוא יומא ואם היה יכול לחזור בו היאך היו כותבין מאותו היום והלא לא חל השיעבוד עד יום כתיבה ומסירה זו היא שיטתנו ומה שאמרו שם ע\"ז א' זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר והלכו והחזיקו ולא כתבו לו את השטר שחוזר בשטר כבר ביארנוהו בשאמר זכו לו בחזקה הא אם קנו מידו אינו חוזר אף בשטר ומכל מקום גדולי הראשונים כתבו בקנו מיניה שאע\"פ שאין צריך להמלך בו מכל מקום אם רצה לחזור שלא להיות שיעבוד בשטר חוזר ומה שאמרו אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו מההוא יומא מקצת רבני צרפת פירשוה לשיטה זו בשטר מתנה ובכל שטר שאין בו אחריות שאין הקדימה מעלה ולא מורידה בו ולשון סוגיא זו לכאורה מוכיח כדבריהם שאמרו לא צריך וכו' כלומר אינו צריך הא אם חזר ועוד דלפומבדיתאי דקא אמרי אף בלא קנו לא צריך וכו' קנו ולא קנו הכל שוה אצלם וכשם שבלא קנו אע\"ג דלא צריך אי הדר הדר אף בקנו כן ואי אפשר להעמיד דברים אלו שהרי בראשון של מציעא י\"ב ב' אמרו במצא שטרי חוב שיחזיר למלוה והקשו בה וליחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי והעמידה בשטרי אקנייתא כלומר שנשתעבד מיום הקנין ואם איתא דאי בעי למיהדר הדר ניחוש דילמא הדר אלא שאיפשר לומר שבזו אין חוששין דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן אלא שמכל מקום הדברים ברורים כדעת ראשון ועוד דשמעתא דהנהו דכתבי שטרי אקנייתא סתמא אתמר:",
+ "גדולי קדמונינו חדשו בדין זה שני דברים אחד שכל שאמרו בלא קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה פירושו שצוה לכתוב לאחר זמן כגון באשה שקודם זמן הנשואין אמר להם כשיגיע זמן הנשואין כתבו לה כך וכך ובאחר שאמר להם לזמן פלוני כתבו לפלו��י כך וכך אבל כל מצוה לכתוב לאלתר אין צריך לאימלוכי ביה כלל חזקה שליח עושה שליחותו וכל דבעי למיהדר עליה דידיה רמיא לגלויי והשני שבאשה מיהא דוקא שלא אמר בשעת קדושין אלא אחר הקדושין אבל אם אמר בשעת קדושין דברים הנקנין באמירה הם ואף בלא קנין אינו יכול לחזור והדברים נראין בשתיהן וגאוני ספרד כתבו שאף הקנסות הנעשין בשעת קדושין שכל שיחזור בו יפרע כך וכך אע\"פ שהוא אסמכתא נקנה הוא מטעם דברים הנקנין באמירה ואין הדברים נראין אלא שבתוספות כתבו במסכת נדרים דף כ\"ז ע\"ב שאין קנסים אלו בדין אסמכתא שאין כאן צד גיזום שמא נזדלזל בכך ומתוך זלזולו זכה בי או שמא מתוך ענין זה השמיט עצמו מזיווג אחר שלא יוכל עוד לעשותו ודברים אלו דוקא בשיש שם קדושין אבל כל שהתנה בשעת שדוכין אם אין קדושין אין כאן דין דברים הנקנין באמירה וכל שכן שאין הקנס נקנה ואף במשכונות ממה שאמרו בראשון של קדושין ח' ב' מנה אין כאן משכון אין כאן כמו שביארנו שם:",
+ "בריא שאמר כתבו גט לאשתי ולא אמר תנו כותבין ואין נותנין אלא אם כן אמר כתבו ותנו וכל היוצא בקולר ליהרג ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין אומדן הדעת הוא שלכתיבה ונתינה נתכוון אלא שמתוך שהוא בהול לא השלים את דבורו כראוי וכן הדין במפרש ויוצא בשיירא וכן במסכן והוא שאמרו עליו בתלמוד המערב שהוא כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים ר\"ל חולי שאינו מכביד פתאום הא כל שהכביד חליו אף לשעתו נדון כמסכן לענין זה כמו שביארנו בבתרא פרק מי שמת ואע\"פ שאין בזו בהלה כל כך כמפרש ויוצא בשיירא ויוצא בקולר מכל מקום אומדנא הוא שלכך נתכוון הואיל ומסכן הוא ומתוך שאין הבהלה שבמסכן גדולה כמפרש ויוצא בשיירא ובקולר אתה צריך לבא בה מטעם אומדנא או שייחסו דבר זה לר' נתן מצד מה שאמר הלכה כר' שמעון בן שזורי במסכן:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו בכמה מקומות שבימי יוחנן כהן גדול בדקו ומצאו על עמי הארץ שלא היו מפרישין מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני אלא תרומה גדולה בלבד מצד שהיה בה חיוב מיתה ואע\"פ שאף תרומת מעשר שהיתה נשארת בתבואה שלהם יש בה חיוב מיתה ומכל מקום חכמי הדור היו מזהירין אותם על הפרשות הראויות ומודיעים להם את ענשם והיו מזהירין אותם תחלה על הפרשת התרומה ליתנה לכהן והיו מודיעים שאם לא יתנוה ויאכלוה יש באכילתה חיוב מיתה והיו אחר כך מזהירין אותם על הפרשת המעשר ליתנו ללוי ולא היו מזהירים אותם על תרומת מעשר שלא הוטלה חובתו אלא על הלויים ומתוך שלא היו מזהירים אותם בעונש מיתה אלא בתרומה לא היו נזהרים על שאר המעשרות ואע\"פ שמכח דרשותיהם חזרו קצתם למוטב עד שאמרו רוב עמי הארץ מעשרין הם מכל מקום נשארו הרבה מהם בחזקתם ומתוך כך תקנו חכמים שבאותו הדור שלא יאכל אדם מתבואה של עם הארץ עד שיפריש ממנה תרומת מעשר ומעשר שני אבל לא במעשר ראשון ולא מעשר עני שמאחר שמותרין הם לזרים אומרים ללוי ולעני הבא ראיה וטול ושמא תאמר היאך איפשר ליטול תרומת מעשר עד שיפריש מעשר ראשון תחלה איפשר שמפרישין מעשר ראשון ואחר כך מפריש ממנו תרומת מעשר ונותן לכהן ומעכב המעשר ראשון לעצמו ומכל מקום בסדר זרעים פירשו הפרשתה בדרך אחרת בלא הפרשת מעשר וכבר כתבנוה בראשון של חולין וכל שלא הפריש ממנה אסור לו לאכול וזהו הנקרא דמאי בכל מקום:",
+ "לקח פירות מעם הארץ ושכח הלוקח ולא עישרן ונכנסה שבת או יום טוב שאינו יכול לעשר אפילו היו לו פירות מתוקנים מצ�� אחר הרי זה הולך אצל המוכר ושואלו אם נתקנו ואם אומר שנתקנו סומך עליו ואוכל על פיו באותה שבת ומשום עונג שבת סמכו בה לומר כן שאימת שבת על עם הארץ שלא לעבור בו עבירה להכשיל הלוקח באכילתו ולמוצאי שבת מעשר אף על מה שאכל בשבת:",
+ "הפריש הלוקח תרומת מעשר וחזר ונפלה בתוך התבואה הולך אצל המוכר ומודיעו מה שאירע לו ואם אומר לו שנתקנו סומך עליו ואוכל ולא סוף דבר בשבת אלא אף בחול כל שהוא יודע בלוקח שהפריש תרומה ושנדמעה אימת דמוע עליו ואינו משקר שתרומה זו מאחר שהוא יודע שהופרשה חמורה היא עליו כתרומה גדולה ואימת דמוע עליו ולא סוף דבר במקומה אלא אף במקום אחר ולא אמרו בכאן שחזרה במקומה אלא [לדברי] האומר תרומת מעשר במקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת ואין הלכה כן אלא כדברי האומר בין במקומה בין שלא במקומה מדמעת וגדולי המחברים פירשו שמועה זו בשהמוכר הפריש תרומת מעשר וחזרה למקומה בפנינו ואמר זה המוכר חזרתי והפרשתיה שנאמן והדברים מתמיהים שכל שהמוכר מפרישה יודע הוא שטבל היה ואם כן תרומה ודאית היא והיאך חזרת הפרשתו מועלת וכי יש תקנה למדמע בהפרשה ומכל מקום תירצוה רבותי בשנפלה סאה של אותה תרומה במאה שצריך להעלות הסאה ובהעלאה מותר ואמר המוכר שהעלה ונאמן עליה מצד שמאחר שקרא עליה שם תרומה אימת דמועה עליו ולי נראה לפרש דבריהם שהמוכר היה אומר תחלה שנתקנו אלא שמתוך שלא היינו מאמינים בו והוא רדוף למכור הפריש תרומת מעשר בפנינו כדי שיקפצו על תבואתו לוקחין וחזרה למקומה וכל כיוצא בזה דיו בהעלאה אף בפחות ממאה או שכל כיוצא בזה אימת דמוע עליו ומאמינין על מה שאמר תחלה שנתקנו ונראה לי כן ממה שראיתי בלשון דבריהם של גדולי המחברים שהפריש תרומה מפירותיו שהן דמאי אלמא דוקא שהן דמאי והוא היה טוען בתקונם אלא שלא היינו מאמינים בו מכל מקום עיקר הדברים כפירוש ראשון:",
+ "כל מתנה שהיא נדונת במתנת בריא כגון בריא שנתן או שכיב מרע שחלק מקצת נכסיו ושייר מקצת לעצמו ולא צוה מחמת מיתה אינה נקנית בדברים אלא בקנין או בהגעת השטר ליד המקבל וכל שקנו ממנו או שלא קנו והגיע השטר ליד המקבל זכה הלה ואין הנותן יכול לחזור אבל כל שהיא נדונת במתנת שכיב מרע כגון שכיב מרע שכתב כל נכסיו בלא שום שיור או שחלק במקצת והזכיר שהוא מצוה מחמת מיתה אם עמד חוזר ואין מתנת שכיב מרע צריכה קנין שדבריו ככתובין וכמסורין ולא עוד אלא שאם קנו מידו יש לפקפק בה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר והואיל ומתנה זו אינה קונה אלא לאחר מיתה אין שטר לאחר מיתה ומתוך כך אין צואה זו כלום ואינו זוכה בה לא מצד מתנת בריא ולא מצד מתנת שכיב מרע עד שיפרש בקנין זה שליפות כחו הוא מתכוין בו כגון שיכתוב וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא או שיאמר בפירוש וקנינא מיניה ליפויי כחו וכל שהוא כן אין הקנין מפקיע כלום אלא שמכל מקום דין מתנת שכיב מרע יש לה וכשיש בה קנין ולא הזכיר בה ליפויי כח שהוא ספק כמו שכתבנו ואינו זוכה בה כלל אף התפישה אינה מועלת בה שכבר זכו בה היורשים אלא שגדולי המפרשים חולקים בזו לומר שהתפישה מועלת אפילו היתה בעדים וכבר כתבנו ענין זה בפרק מי שמת ובתוספות כתבו שבצואות שלנו הואיל וכתוב בהן בכל לשון של זכות הרי הוא כמי שנכלל בה וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא ומהני אע\"ג דכתוב בה וקנו ממני ומכל מקום אין נהוג לכתוב בה לשון קנין כלל:",
+ "שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני ר\"ל חוב שיש לי אצ�� פלוני יהא קנוי לפלוני דבריו קיימין ואע\"פ שהבריא אינו מקנה הלואתו אף בקנין שהרי אין מטבע נקנה בחליפין וכל שכן מלוה שאינה בעין וכן אינו מקנה לה אגב קרקע שמה שאינו בעין אינו נקנה אגב קרקע וכתיבה ומסירה אין כאן שהרי הלואה זו אף בעל פה אנו עסוקים בה וכבר ביארנו בפרק מי שמת שמה שאין לבריא בו דרך הקנאה אף בשכיב מרע אינו כלום דיו במה שהבריא צריך הקנאה יהא רשאי הוא להקנות באמירה מכל מקום הרי יש לבריא בזה דרך הקנאה במעמד שלשתן ומעתה אף בשכיב מרע שאמר בה תנו לפלני מועיל אף בלא מעמד שלשתן ויש בדבר זה קצת דינין וכבר ביארנום בפרק מי שמת:",
+ "שכיב מרע זה שאמר הלואתו לפלוני וקנו מידו יראה לי הואיל ובבריא אין הקנין בו כלום אף בשכיב מרע כמי שאינו הוא ואין לפקפק בה מצד הקנין ולא חלק שמואל לומר לא ידענא מאי אידון בה אלא בשהקנה דברים שהבריא מקנה אותם בקנין וכן יראה מלשון גדולי המפרשים שכתבו שבהלואתו לפלוני הואיל ואין לבריא בה דרך קנין אף בשכיב מרע לא כתבו אלא ליפות כחו ויש לפקפק בה שמאחר שחלק שמואל בה בסתם אף בהלואתו לפלוני חלק שאם קנו מידו אינו כלום:",
+ "גדולי הרבנים פירשו בהלואתו לפלוני שלא נאמרה אלא לדעת רב אבל שמואל חולק בה ולדעת רב הם מפרשים בה הלואתו לפלוני שהוא במדינת הים ומועיל אף בקנין מה שאין כן בבריא שאין קנין מועיל אלא בפני מקבל מתנה וראיה להם בראשון של קדושין דף כ\"ו ע\"ב במה שאמרו שם דליתיה למקבל מתנה ויש למדין ממנה שאע\"פ שאין הלכה כרב מכל מקום למדנו שבבריא אין קנין מועיל אלא בפני מקבל מתנה ואין זה כלום וכלל ידוע בכל מקום זוכין לאדם שלא בפניו ואף הם תמהים בה על עצמם מצד שמעשים בכל יום שקונין שלא בפני המקבל ואותה שבקדושין כבר פירשנוה שם שלא היה שם אחר שישתדל בזכותו של זה ליתן כליו בשבילו ואע\"פ שמנהגם היה להיות הכלי חוזר אצל המקנהו וכמו שביארנו בנדרים מכל מקום מן הדין היה יכול לעכבו כמו שביארנו במקומו:",
+ "גאוני הראשונים פירשו בהלואתו לפלוני שאינה אמורה אלא לדעת רב גם כן ופירשו בה שטרות שהלואותיו כתובות בהן ואמר שאע\"פ שבבריא אינן נקנות אלא בכתיבה ומסירה בשכיב מרע נקנות ואע\"פ שאין הלכה כרב מכל מקום למדין לענין פסק שהשטרות נקנות בהודאת שכיב מרע אם אין בה קנין בלא כתיבה ומסירה ולענין שאין היורש יכול עוד למחול שאע\"פ שאמרו ב\"ב קמ\"ז ב' המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו היורש מוחל דוקא בבריא אבל במתנת שכיב מרע אין היורש מוחל כמו שביארנו במקומו בבבא בתרא:",
+ "זה שכתבנו אין שטר לאחר מיתה גדולי הרבנים פירשו בה לפי שלא באה שטר המתנה לידו עד עכשו שמת הנותן והשתא מיהא מכח מאן קאתי ומכלל דבריהם למדו רבים שאם הגיע השטר לידו בחייו זכה ואין ראוי לסמוך על כך (ואין עקר) [ועיקר] הפירוש בה שאין שטר עושה מעשה שטר לאחר מיתה ואפילו הגיע השטר לידו מחיים אינו קונה שאין כח השטר חל עד לאחר מיתה ואותה שעה אין המקנה בעולם ויגיד עליו רעו ר\"ל אין גט לאחר מיתה שאפילו נתנו מחיים אינו גט:",
+ "זה שביארנו שכל שקנו מידו בשכיב מרע יש לפקפק בה מטעם אין שטר לאחר מיתה מפני שסתם קנין לכתיבה הוא עומד ודעת המקנה הוא שיכתבו לו השטר מעכשו ושמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ומכאן כתבו קצת מפרשים שאף בלא קנין אם כתב לו שטר על דבריו לא קנה אם מסר לו מחיים אלא שאין דרך לכתוב צואה עד לאחר מיתה ומתוך כך פירשו בזה שאמרו שכתוב בה קנין במזכרת העדים אבל השטר לא נכתב עד לאחר מיתה ואין צריך לפרשה כך שפירוש הדברים מתנת שכיב מרע שמצאוה שנכתבה לאחר מיתה ומצאו בה קנין:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שאמרו נדה י\"ז א' ישראל קדושים הם ואסור להם לשמש מטותיהם ביום אם מפני שיראה דבר מגונה באשתו ותתגנה עליו וכתיב אל תחרוש על רעך רעה אי משום צניעות בבית אפל מיהא מותר כמו שיתבאר במקומו:",
+ "מי שפרע מקצת חובו ואינם נסכמים להשליש את השטר וכן אינו רוצה לקרוע את שטרו ולכתוב שטר שני מן הנשאר שלא להפקיע זכות קדימתו כותב לו שובר על מה שפרעו ושטר הראשון מונח בידו על הנשאר ואין צריך שיכתוב השובר בתוך השטר או מגבו אלא אף בשטר אחר שאע\"פ שצריך לשמור שוברו מן העכברים כך הוא יפה לו כדי שלא יפקע כח קדימתו ויש שואלים ותהא התקנה להיות שוברו מתוכו או מגבו ואין כאן צורך לשמור מן העכברים איפשר שרוב שטרות אין הנייר בשאר שם מרווח כל כך שיהא מקום הריוח מחזיק את השובר ועוד שהרי יש לחוש דדילמא גייז ליה לתברא מתתאי ומפיק שטריה ואע\"פ שאיפשר לסמכה כל כך בחתימת העדים שהגזיזה תהא ניכרת הכל מפקפקין בכך ואם מצד גבו הרי רוב שטרות בקלף והצד השחור שבה שהוא גבו עשוי להזדייף ואף כשלא תחוש בו לזייף מתוך שאדם עשוי למשמש בה עשוי להטשטש ויש חולקים שלא לתרץ כן בזו שעל גבה ולמדים מזו שמאחר שלא תקנו השובר לכתבו על גב השטר שכל שעל גבה אינו קרוי שובר ומה שנהגו לכתוב בדלא כתוב על גבו שהוא פרוע אינו אלא לענין נאמנות ר\"ל שכל שכתוב על גבה שהוא פרוע אין נאמנות מועיל בו ליפרע שלא בשבועה הא לענין שיהא שובר שלא ליגבות אף בשבועה לא ואין הדברים נראין ולפי מה שתירצנו אין צורך בכך ושמא תאמר אם כן היאך תירצו כאן בששוברתה מתוכה ותירצו שבזו הואיל ובשעת הכתיבה נעשה השובר כותבין אותו קודם חתימת העדים:",
+ "האומר לאשתו הרי את מקדשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקדשת ותנאו בטל בעונה וקיים בשאר וכסות שכל המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים ואע\"פ שבפוחת מכתבת מנה מאתים אמרו שאין תנאו מועיל כבר ביארנו שחכמים עשו חזוק בה יותר משל תורה וכבר ביארנו ששלשה דברים הם שאין תנאו מועיל בעקירתם והם עונה ועקר כתבה שהזכרנו ועוד ירשת הבעל שהתנה בה לאחר נשואין אפילו קנו מידו אבל שאר תנאי כתבה כל שהתנה בעקירתם קיים אף לאחר נשואין בשקנו מידו מעתה התנה עמה אף לאחר נשואין ובקנין שלא יהא לה דין ודברים בנכסיה ולא בפירותיהן ולא בפירי פירותיהן אינו אוכל פירות ולא סוף דבר בשכתב לה אלא אף בתנאי שבעל פה וכמו שאמרו מאי כותב אומר כמו שיתבאר:"
+ ],
+ [
+ "חמרים שנכנסו לעיר ואמר אחד מהם שלי חדש ושל חברי ישן של חברי מתקן ושלי אינו מתוקן אינו נאמן שחוששין לגומלין והלוקח ממנו צריך לעשר כשאר תבואות של דמאי ולדעת ר' יהודה נאמנין שאין חוששין לגומלין ואע\"פ שהדמאי מדבריהם הוא והיה לנו לומר שחכמים עשו חזוק לדבריהם לחוש לגומלין בדמאי הקלו אלא שמכל מקום הלכה כחכמים וכבר ביארנוה בפרק שני וכן מה שנתחבטו בסוגיא זו בחדושין בענין ספק של דבריהם אם טעון ברכה אם לאו כבר ביארנו הכל במסכת שבת פרק הדלקה:",
+ "כבר פסקנו שהכתבה מדברי סופרים היא ואע\"פ שבסוגיא זו פסקנו כר' מאיר והסוגיא מעידה בהדיא שדברי ר' מאיר נאמרים על דעת כתבה דאוריתא הילכתא כותי�� ולא מהאי טעמא אלא מפני שהיא נבעלת שלא על סמך כתבה כמו שביארנו במשנה:",
+ "יתבאר במסכתא זו בסוף פרק נכסים שבראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה ר\"ל והיו מתנים בה שלא יהא אחריותם על הבעל לטרוף ממשעבדי ולא היתה דעת הנשים סומכת על כך עד שהיו מזקינים ולא היו נושאים נשים התקינו שיהו מנחים כתבתה בבית אביה ועדין כשהיה כועס עליה לא היה לו חסות אצל ממון שאינו בידו והיה אומר לה לכי אצל כתבתיך התקינו שיהו מניחין אותה בבית חמיה ועדין כשכועס עליה היה אומר לה טלי כתבתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתבתיך ולא תהא כתבתה מיוחדת במקום אחד והוא הוא תנאי בית דין הנזכר בפרק נערה שנתפתתה דף נ\"א ע\"א ר\"ל לא כתב לבתולה מאתים וכו' ומכל מקום אע\"פ שתקן בן שטח כן מודה הוא שכל שכתב כן וייחד לה מטלטלין או קרקע אפותיקי שאינה גובה נכסים אחרים כל זמן שהם קיימין שלא תקן אלא להיות הכתבה כחוב הא כל שאבדו או נשתדפו יהא אחריותה על שאר נכסים כדין אפותיקי סתם ולא יהא הלוקח רשאי לומר הנחתי לך מקום וכל שיודעת שכל נכסיו אחראין ושיש לה עוד אחריות בפרט כל שכן שהיא סומכת עליו ומשום קלה בעיניו להוציאה אין בה הואיל ונכסיו משועבדים אינו נותן לב על ייחודו כלל אדרבה רוצה הוא להשתכר בהם לסחורה ומתוך כך תקנו חכמים שבאו אחריו והוא ר' יוסי הנזכר בסוגיא זו שלא לעשות כתבה מטלטלין ר\"ל שלא לייחד מטלטלין לכתבה אפילו קבל עליו אחריות גניבה ואבידה הואיל ומכל מקום אינו מקבל אחריות פחת שלהם שאע\"פ שהיא סומכת על כך הואיל ומכל מקום אנו יודעים שזה הוא אפותיקי ושאינה נפרעת משאר נכסים צריכין אנו לשמרה שלא תפחת כתבתה שכל שנפחתה אף הוא אינו רשאי לשהותה כמו שיתבאר בסמוך ומפני תקון העולם הנזכר בסוגיא זו פירושו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ויש מפרשים דברים אלו בדרכים אחרים וזו עיקר:",
+ "ולענין ביאור מיהא זה שאמרו הכא לא ידעא דתיחול כלומר והרי לא מחלה ואפילו מחלה בדרך זה הויא לה מחילה בטעות:"
+ ],
+ [
+ "הואיל ופסקנו שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה בעילתה בעילת זנות למדנו שכל שאיבדה כתבתה אסור לשהותה אפילו שעה אחת עד שיכתוב לה ואע\"פ שכתבת מאתים תנאי בית דין הוא דוקא בשלא כתב כלל או במקום שאין כותבין אבל כל שכתב אלא שפיחת לה או שכתב לה שלימה ונאבדה בעילתו בעילת זנות שהלכה כר' מאיר בגזירותיו ר\"ל בכל מקום שהוא בא עליו מטענת גזירה כגון בכתבה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ומכל מקום אם לא כתב לה כתבה אחרת כל שנתברר שנאבדה גובה:",
+ "כתבה זו והיא הנקראת כתבה דמירכסא יש מפרשין שאין כותבין אותה אלא מזמן שני כשטר חוב דעלמא שלא לטרוף לקוחות שלא כדין ויש כותבין מזמן ראשון הואיל והכל יודעים שהיא אשתו ושהיא נשואה לו מאותו זמן שהכתבה אינה דומה לשטר חוב שיש בו חשש פירעון ואין הדברים נראין שאף זו יש בה חשש התפשת צררי או שמא גירשה וחזר ולקחה ורוצה לכתוב לה מזמן ראשון וראיה לדבר בראשון של מציעא שהמוצא שטר כתבה אע\"פ שהבעל מודה לא יחזיר לאשה שמא התפישה צרורות או מחלה כתבתה וקנוניא הוא עושה עמה:",
+ "נוסח כתבה דמירכסא שהזכרנו פעמים נעשית על ידי עדים ופעמים על ידי בית דין והוא שכל שהענין מתברר על פי עדים שראו הכתבה והיאך נאבדה איפשר לעשותה על פי בית דין וכל שאין הדבר מבורר אלא שהוא אומר כך נעשית על ידי עדים וכשנעשית על ידי בית דין כך הוא ראוי לכתבו אנו בית דין חתומי מטה כד הוינא כחדא במותב תלתא הוזקקנו על ענין כתבת מרת פלוניתא אשת ר' פלוני מחמת שבא ר' פלוני בעלה בפנינו ואמר לנו רבותי הרי שמקודם זמן זה כמה שנים נשאתי פלוניתא בת ר' פלוני בקדושין וכתבה כראוי וכתקון חכמים וקבלתי עלי באותו זמן עיקר כתבתה למיהב לה מוהרה אתיר וקיים עלי מנכסאי כסף זוזי מאתן דהוו חזו לה או כסף זוזי מאה אם היתה אלמנה ומזונהא וכסותה וספוקה ומיעל לוותה כאורח כל ארעא וכן שעבדתי כל נכסי בנדוניא שהביאה לי מבית אביה שקבלתי עלי בכך וכן שהוספתי לה משלי כך וכך אם יש שם תוספת מבורר ועכשו אירעה סיבה פלונית ואבד שטר כתבה זה ולא נודע היכן הוא ומתוך שאמרו חכמים אסור לאדם לשהות את אשתו בלא כתבה אפילו שעה אחת צביתי ברעות נפשאי לחזור ולכתוב לה כתבתה הן עקר כתבתה הן נדוניתה הן תוספת והריני משעבד לה מעכשו לעיקר כתבה ולנדוניא ולתוספת כל נכסי שיש לי תחת השמים מקרקעי ומטלטלי שקניתי ושאקנה כמו שהיו משועבדים בכתבתה הראשונה וקבילית עלאי מזונהה וכסותה וספוקה ומיעל לוותה כאורח כל ארעא ככל דיני כתבה הראשונה ובכל שעבודיה ותנאיה שתגבה כל אותה כתבה ונדוניא ותוספת הנזכרים במשקל שלם בלי פחת ובלי שום שבועה בעולם קלה וחמורה וכו' וכך אמר לנא ר' פלוני בעלה הנזכר אחריות וחמר וכו' עד דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנו מיניה קדמנא סהדי דאינון פלני ופלני לפלניתא אינתתיה על מאי דכתיב ומפרש לעיל במנא דכשר למיקניא ביה ואנו בית דין אחר שנתברר לנו שאבדה כתבה הראשונה על פי עדים כשירים שחקרנו ובדקנו בעדותם כראוי וכתקון חכמים הוזקקנו לעדותם והעמדנוה על כח כתבה זו השניה ומה שהיה בפנינו בזמן פלוני כתבנו וחתמנו ונתנו ביד פלוניתא הנזכרת להיות בידה לראיה ולזכות ואם לא נעשית הכתבה על פי עדים כגון שלא נתברר הדבר אלא על פיו משנין את הנוסח וכותבין יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו ר' פלוני היו עלי עדים וקנו ממני בקנין גמור ותנו לה למרת פלוניתא אשתי להיות בידה לראיה ולזכות מחמת שקודם זה כמה שנים נשאתי וכו' כמו שכתוב למעלה ועכשו נאבדה וכו' ומתוך שאמרו חכמים וכו' והריני משעבד לה מעתה וכו' וכך אמר לנו ר' פלוני וכו' אחריות וחומר וכו' ולא כטופסי דשטרי וקנינא מפלני הנזכר לפלניתא הנזכרת אנתתיה דא על כל מאי דכתוב ומפרש לעיל במנא דכשר למיקניא ביה ומה שהיה בפנינו וכו' לראיה ולזכות:",
+ "ממה שכתבנו למדת שכל שכתב לה כתבה והופקעה הן מחמת שאבדה הן מחמת שפחתה ממאתים ומנה הן מחמת שמחלה לבעלה הן מחמת שמכרתה לבעלה כל שלא נשאר לה אצלו כתבת מנה מאתים בעילתו בעילת זנות ומכל מקום אם מכרה לאחרים מותר שהרי אם הוא מגרשה הלה זוכה בכתבתה ואם לותה מבעלה שיעור כתבתה כתבו גאוני הראשונים שמותר לקיימה שמכל מקום שיעבוד הכתבה במקומו עומד:",
+ "זו שכתבנו שכל שאין לה כתבה או שפחתה ממנה מאתים בעילתו בעילת זנות ושאין תנאי מועיל בכך אין חלוק בה בין שהתנה עמה בתחלת חפה ר\"ל בשעה שהוא כונסה בין שהתנה בסוף חפה והוא זמן תחלת ביאה בין שהתנה בסוף ביאה ר\"ל אחר שבא עליה ומעתה סוגיא זו ר\"ל מחלקת בתחלה אין לנו צורך בה לענין פסק:",
+ "ולענין ביאור מיהא יש מפרשים אותה במחלקת ר' מאיר ור' יהודה שבמשנתנו ואי אפשר שאם כן היאך אמר רבין אבל בתחלה דברי הכל מוחלת והלא ר' מאיר סובר כתבה דאוריתא וכן סובר שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ואפילו התנה בשעת קידושין כמו שמבואר בעל מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה ומתוך כך עיקר הדברים לפרשה בר' יוסי ור' יהודה ושיטת הדברים היא ששלשה זמנים הם הראשון תחלת חפה והשני סוף חפה שהוא תחלת ביאה והשלישי סוף ביאה והרי שזמן ראשון נקרא תחלה על כל פנים והשלישי נקרא סוף על כל פנים אבל השני שהוא אמצעי אתה קורהו פעמים תחלה כשתעריכהו אצל השלישי ואתה קורהו סוף כשבאת להעריכו אצל הראשון ואמר על זה מחלקת בתחלה ר\"ל תחלת ביאה שהיא סוף חפה והוא הדין לתחלת חפה אבל בסוף ר\"ל סוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת ר\"ל בדרך תנאי אלא אם כן בהתקבלתי ר' יוחנן אומר בזו ובזו מחלקת פירוש בתחלת חפה ובסוף חפה שהיא תחלת ביאה הא סוף ביאה הכל מודים בה ונמצא שר' יוחנן ור' יהושע שיטה אחת היא ולדעת רבין מחלקת בסוף ר\"ל סוף חפה שהוא תחלת ביאה והוא הדין בסוף ביאה אבל בתחלה ר\"ל תחלת חפה דברי הכל מוחלת אף בדרך תנאי ר' יוחנן אמר בזו ובזו מחלקת ר\"ל בין בסוף חפה בין בסוף ביאה כר' יהושע ולמדת משניהם דר' יוחנן ור' יהושע לא פליגי הא רב דימי ורבין מיהא פליגי אליביהו ויש כאן נסחאות אחרות וכלן עולות לענין אחד והדר נסיב תלמודא דאי לאו דר' אבהו אסהיד עלה דר' יוחנן ור' יהושע לא פליגי ועל כרחיך רב דימי ורבין פליגי אליביהו טפי הוה ניחא לן למימר דר' יוחנן ור' יהושע פליגי ורב דימי ורבין לא פליגי דאי ר' יוחנן ור' יהושע פליגי איכא למימר דפליגי בסברא דנפשיהו וכי פליגי תרי אמוראי בשיטתיה דחד אמורא דמר אמר הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר על כרחיך חד מינייהו משקר ופשוטה היא אלא שבעלי חדושין מתחבטין בה ללא צורך:",
+ "המשנה השנית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו ולאלמנה שלשים יום הגיע זמנן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה ר' טרפון אומר נותנין לה כל תרומה ר' עקיבא אומר מחצה חולין ומחצה תרומה אמר הר\"ם פי' דין זאת ההלכה לפי מה שאספר לך וזה שהאיש כאשר קדש בתולה או אלמנה ועמד אחר הקדושין זמן ואפי' עשר שנים דרך משל עוד בקש אחר זה לבא אליה נותנין לה משעת תביעה י\"ב חדש ואלמנה ל' יום וכן אם היא בקשה אותו ואם תבעה אחר שבגרה או קדשה אחר הבגר נותנין י\"ב חדש מיום הבגר וכאשר עמדו י\"ב חדש אחר הבגרות ואז נתקדשה ותבעה אחר זמן מהקדושין נותנין לה ל' יום כאלמנה ולאשה שתאמר לבעלה לא אקח כל מזוני תרומה לפי שאני אצטרך זרוז לאכלה בטהרה ולזה נותנין לה חולין מחצה ומחצה תרומה כר' עקיבה ובזה חלק ר' עקיבה ור' טרפון ר\"ל אחר הנשואין בין שהיתה כהנת או אשת כהן והיא ישראלית אבל בת ישראל המאורסת לכהן הנה כבר ביארנו בפרק אשר לפני זה שהיא אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:",
+ "אמר המאירי פירוש משנה זו בשקדש את האשה סתם ולא התנה קביעות זמן לנשואין ומתוך כך היא סבורה שיארך הזמן ואינה חוששת לפרנס את עצמה בתכשיטין ומלבושים הראוים לה ומתוך כך כל שהבעל תובעה לנשואין אפילו שהה כמה שנים נותנין לה שנים עשר חדש מיום התביעה להכין לעצמה מלבושים ותכשיטים הראויים לה ואין דנין אותה בתוך זמן זה כמורדת הא מכאן ואילך דנין אותה כמורדת אם כתב לה כתבה כמו שאמרו בדין מורדת אחת ארוסה ואחת נשואה וכו' ודבר זה בנערה אבל קטנה או בוגרת יש בהם דין אחר כמו שיתבאר בגמרא וכשם שנותנים לאשה ר\"ל שנים עשר חדש כך נותנין לארוס כל שהיא תובעתו והוא אינו מזמן נותנין לו מיום התביעה כשיעור שנותנין לה ר\"ל שנים עשר חדש בתקון בית וכלי דירה ובגדים הצריכים לו ובתוך זמן זה אין דנין אותו במורד הא משם ואילך דנין אותו במורד ולאלמנה ר\"ל אע\"פ שהיא נערה הואיל ומכל מקום אלמנה מן הנשואין היא אינה צריכה להתקשט כל כך ודייה בשלשים יום מיום התביעה אפילו היה הוא בחור שזמן האיש תלוי בזמן האשה כך היא שיטתנו וכן כתבוה גאוני ספרד אלא שבתלמוד המערב נראה שבחור ואלמנה אם הוא תובעה נותנין לה שלשים יום ואם היא תובעתו נותנין לו שנים עשר חדש ואלמון בבתולה נותנין לה שנים עשר חדש ולו שלשים יום ולשונם בזה עשתה שנים עשר חדש לפני הראשון ואחר כך בא השני אמרין לה לא כבר המתנתו יכלה מימר חיבתו עלי יותר מן הראשון אלמון לבתולה הוא בעי מיסב ר\"ל לסוף שלשים יכלה היא מימר חיבתו עלי יותר מן הבחור כלומר ושנים עשר חדש אני רוצה בחור באלמנה והיא בעיא מיסב יכול הוא מימר חיבתה עלי יותר מן הבחורה הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו וכבר פירשנו בפרק ראשון דוקא בשהעכבה מצדו ובפשיעתו ואוכלות בתרומה ר\"ל אם נתארסה לכהן הא קודם שהגיע זמן אע\"פ שנתארסה ונעשית קנין כספו אינה אוכלת בתרומה ואע\"פ שדבר תורה אוכלת חכמים גזרו בה והוזכרו בה בגמרא שני טעמים אחד שמא ימזגו לה כוס בבית חמיה ותשקה לאחיה ולאחותה הקטנים הבאים עמה ויש גורסין בבית אביה ממה שהארוס משדר לה והשני משום סמפון ר\"ל שלא ימצא בה מום ונמצא קדושי טעות ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע ומכל מקום משהגיע זמנה לינשא והוא אינו רוצה לכנוס הואיל והוא מתחייב במזונותיה אוכלת שאין כאן חשש שתי סבות אלו להשקאת אחיה ואחותה אין חוששין שמאחר שנתבעה לינשא והגיע זמן פרנסתה אביה נמי דוכתא מייחד לה הואיל והארוס נותן לה מזונות ומשום סמפון ליכא שמאחר שהגיע הזמן כבר נבדקה על פי קרובתו ובדיקת חוץ ר\"ל קודם כניסתם לחפה ועל ידי קרובות שמה בדיקה ר' טרפון אומר נותן לה הכל תרומה כלומר מאחר שביארנו שכל שהגיע זמן אוכלת בתרומה אם רצה הארוס ליתן כל מזונותיה בתרומה רשאי אע\"פ שטרחותיה מרבה בשמירת טהרה ושבימי נדתה צריכה לטרוח ולמכור בזול לקנות חלין ר' עקיבא אומר מחצה חלין שתאכל מהם בימי נדתה ומחצה תרומה ופירשו בגמרא שמחלקת זו בארוסה הואיל ואין חיוב מזונותיה עליו גדור כל כך אבל בנשואה כגון משרה אשתו על ידי שליש דברי הכל מחצה חלין שאין ראוי לה לטרוח ולמכור שנאמר כל כבודה בת מלך פנימה וכן מחלקת מבת כהן לכהן שמלמדת בטהרת תרומה אבל בת ישראל לכהן דברי הכל מחצה חלין ומחצה תרומה היבם ר\"ל שאשת אחיו זקוקה לו אינה אוכלת בתרומה אע\"פ שכבר נשאת לאחיו ואכלה בימי אחיו של זה ושהיא זקוקה לו אין זיקתו מאכילתה עד שיכנוס שאין זה קנין כספו שלו אלא קנין כספו של אחיו ומאחר שכן כל שכן אם לא נשאת לאחיו אלא שאכלה בתרומה מצד שהגיע הזמן וכל שכן אם לא הגיע הזמן ברשות אחיו והוא שאמר עשתה ששה חדשים ר\"ל של זמן התביעה בפני הבעל ר\"ל הארוס ומת ונפלה לפני היבם מן האירוסין והשלימה ברשותו זמן התביעה של שנים עשר חדש שנמצא שאלו היה הבעל קיים היתה אוכלת מצד הגעת הזמן ואפילו כלן בפני הבעל ר\"ל שהשלימה שנים עשר חדש בפני הארוס או כלם בפני יבם ר\"ל שמת הארוס קודם תביעה ואין צריך לגרוס כלם חסר יום אחד בפני יבם שאפילו כלם בפני יבם אינה אוכלת אע\"פ שת��עה והגיע זמנה מפני שאינה קנינו ואף בזו שאלו בגמרא מה הוצרכה שאם כלם בפני הבעל אמרת לא כל שכן כלם בפני יבם ותירץ זו ואין צריך לומר זו קתני ואע\"פ שהיה ראוי ללמד יותר בשנשאת לראשון ואכלה סמוך הוא על מה שאמרו ביבמות העובר והיבם פוסל ואינו מאכיל ופירשנו שם לענין פסק שכל שנתאלמנה מן האירוסין אין היבם מאכילה עד שיכנוס ויבעול ביאה גמורה במתכוין וברצון ומן הנשואין עד שיכנוס ויערה בה אפילו באונס או בשגגה שמאחר שאכלה כבר בחיי אחיו אוכלת עכשו בביאה זו וזה שלא הוזכרה כאן איידי דאיירי במילה דתביעה תני לה בזמן דתביעה ואחרוני הרבנים גורסין כאן אפילו כלם [בפני] הבעל חסר יום אחד ומפרשים שאם היו כלם בפני הבעל לגמרי הואיל והתחילה לאכול בפני הבעל אוכלת וכל שכן בנשאת שהרי מן התורה אוכלת על כל פנים שאשה הקנו לו מן השמים אלא מדברי סופרים הוא שאמרו שהיבם אינו מאכיל וכמו שאמרו היבם והאירוסין פוסלין ואין מאכילין אלמא יבם דומיא דאירוסין מה אירוסין פוסלין דוקא מדברי סופרים אף היבם כן ולא אסרוה לפני משנה ראשונה אלא שלא התחיל לאכל מחמתו הא כל שאכלה בפני הבעל אוכלת בזיקתה ואף בתלמוד המערב כתבוה כן בהדיא אלא שלענין פסק אין לנו:",
+ "זו משנה ראשונה כלומר כל מה שביארנו בתרומה שארוסה אוכלת משהגיע זמן הוא דעת משנה ראשונה אבל בית דין של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה אפילו הגיע זמן ופירשוה בגמרא משום סמפון שאע\"פ שכבר נבדקה והיו סוברים תחלה שבדיקת חוץ שעל ידי קרובות שמה בדיקה חזרו לומר שבדיקת חוץ אינה בדיקה ויש לחוש לסמפון אע\"פ שאין בה חשש השקאה לאחיה ולאחותה וכן הלכה מעתה אם קבל עליו הבעל מומין שאין כאן עוד חשש סמפון אוכלת משהגיע זמן הא לא הגיע זמן אסורה מחשש השקאה ונמצאת למד ששתיהן אוסרות בה וכל שיש לחוש לאחת מהם אע\"פ שאין לחוש לחברתה אסורה מעתה כל שלא הגיע זמן אפילו קבל עליו מומין אסורה מחשש השקאה הגיע זמן שאין שם חשש השקאה אסורה משום סמפון אלא אם כן קבל הבעל מומין הא כל שהגיע זמן וקבל מומין אוכלת וכן כל שמסרה האב לשלוחי הבעל או הלך לו עמה וקבל מומין ויש פוסקים שלא משום [הכי] נאסרה כלל אלא מחשש השקאה ואף בהגיע זמן יש חשש השקאה ומה שאמרו כאן דוכתא מייחד לה דחייה בעלמא היא וקבלת מומין לא מעלה ולא מוריד שאין חוששין לסמפון אלא להשקאה ומעתה כל שמסר או הלך אוכלת ודוקא בהגיע זמן ואף אנו פסקנוה כן במסכת קדושין ונמצאת למד ממשנה זו זמן הנשואין למי שלא התנה בהם קביעות זמן לבתולה ולאלמנה ושבהגעת זמן אוכלות משלו ואין אוכלות תרומה עד שיכנסו לחפה או שיגיע זמן וימסור לשלוחי הבעל לדעתנו או שימסור ויקבל עליו מומין לשטה האחרת וכן יראה ללמוד ממשנתנו שכל שנתארסה ותבעה הארוס ועשתה מקצת זמן הפרנסה בפנינו ומת ונשארה זקוקה לאחיו שאין נותנין אלא מה שנשאר מזמן הפרנסה ובלבד שיהא בו ריוח שלשה חדשים ויראה דוקא משתבעה היבם:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במסכת קדושין שאסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפלני אני רוצה מכל מקום אם עבר וקדש ותבעה הארוס לינשא בין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל ותעשה נערה ולא אמרו דמצי מסר לה לחפה על כרחה אלא בנערה אי נמי מדינא קאמר והכא מחמת איסור אתינן בה אי נמי שלא לכתוב עליה אגרת מרד אם כתב לה ��תבה ויש מפרשין יכולים לעכב עד לאחר שנים עשר חדש של תביעה הא מזמן זה ואילך לא ואין נראה כן ואם התנה בקביעות זמן היא יכולה לעכב ולא אביה ומכל מקום רשאי הבעל לכופם לקבוע זמן בקטנותה בכדי שיכלו ימי הפרנסה לכשתגדיל ואין אומרין שמא מעכשו תכנס פחד בלבה מחמת יראתה והוא שאמרו פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה:",
+ "שיעור נתינת זמן שהזכרנו ענינו בין שהארוס תובע והיא מעכבת בין שהיא תובעת והוא מעכב נותנין לה מיום התביעה שיעור זמנה אם שנים עשר חדש אם שלשים יום:",
+ "בוגרת אין נותנין לה זמן גדול כל כך לפרנס את עצמה שסתמה אינה רוצה להשהות את עצמה ומשהגיעה לפרקה השתדלה לזמן תכשיטיה וכיצד הוא הדין בענינה אם נתארסה ביום הבגר או קודם לבגר ותבעה אחר הבגר נותנין לה שנים עשר חדש מיום הבגר ובלבד שיהא מיום התביעה שלשים או יותר ואם נתארסה לאחר הבגר אם עברה שנים עשר חדש בבגרותה ואחר כך נתארסה אין נותנין לה אלא שלשים יום מיום התביעה הא כל שלא עברו עליה שנים עשר חדש בבגרותה ונתארסה מונין לה מיום הבגר שנים עשר חדש:",
+ "נערה המאורסה אפילו הגיע זמנה לינשא ושהיה הארוס מעלה לה מזונות אין הארוס מפר נדריה לבדו אלא אביה ובעלה מפירין נדריה וכן משבגרה אין האב מיפר לה אלא הרי נדריה כנדר אלמנה וגרושה שאין אדם מיפר בהן כלל אלא אם כן נדרה בנשואיה שיפר לה הבעל ומה שאמרו כאן הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר אע\"פ שלא נשאה אין הלכה כן כמו שיתבאר במקומו:",
+ "כהן שהשכיר עצמו לעבודתו של ישראל אוכל תרומתו בביתו של ישראל ואין חוששין שמא יאכל הישראל עמו דהשתא מדידהו ספו ליה מדידיה אכלי אבל ישראל שהשכיר עצמו אצל כהן אינו אוכל בתרומה שלא הותר אלא בעבדו הכנעני שגופו קנוי אפילו עבד עברי ואפילו נרצע אינו אוכל אבל עבד כנעני של כהן אוכל בתרומה ואפילו לקחו עכשו מישראל ואין אומרין שמא סימפון יש בו ומקח טעות הוא שאף לענין הדין אין טענת מום בעבד שאם בגלוי הוא הרי ראה וניפס ואם בסתר כגון שומא או נשיכת כלב מה לו בכך והרי למלאכה הוא רוצהו ואין בזה בטול מלאכה נמצא גנב או קביוסתוס הגיעו שסתם עבדים כך הם וסבר וקביל ואם מחשש ליסטים מזויין ומוכתב למלכות אף אלו קול יש בדבר וודאי כבר נתפרסם ואי אפשר שלא ידע וסבר וקביל הוא ומה שיש להקשות בזו ממה שאמרו בבתרא פרק פירות ליסטים מזויין ומוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך כבר ביארנוהו במקומו בראשון של קדושין:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "המשנה השלישית והכונה במה שנתגלגל בה לבאר עם החלק השני והוא שאמר המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת והמותר ר' מאיר אומר הקדש ר' יוחנן הסנדלר אומר חולין אמר הר\"ם ומהעקר הנעשה על זה אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולזה הלכה כר' יוחנן הסנדלר:",
+ "אמר המאירי צריך שתדע שהמזונות שאדם חייב לזון את אשתו ומעשי ידיה נתקן אחד מהם כנגד חברו ולדעת האומר ששניהם מדברי סופרים נחלקו בהם אם המזונות עקר ומעשי ידיה נתקנו תחתיהם אם מעשי ידיה עקר והמזונות נתקנו תחתיהם ואף לשיטה זו נפסקה הלכה שהמזונות עקר ומכל מקום לענין פסק אין אנו צריכין לכך שהמזונות אנו סוברים בהם שהם מן התורה וכמו שדרשו בפרק נערה שנתפתתה שארה אלו מזונות ומאחר שהם מן התורה אין צריך לומר שהם עיקר ומעשי ידיה תקנו לו סופרים תחתיהם משום איבה שלא תהא נזונת משלו ועושה לעצמה הא מכל מקום כל שאינה רוצה ליזון ממנו מעשי ידיה שלה ומתוך כך יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אע\"פ שמרוחת בכך אבל בעל אינו יכול לומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך אלא אם כן היא מספקת בכך וחכמי התנאים שבמשנה זו כלם סוברים לדעת זה ואחר שתדע הקדמה זו צריך אתה לאחרת והוא שתדע שחכמי התנאים שבמשנה זו נחלקו אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם לאו והוא הדין למקדיש ומשנה זו סובבת על שני דברים אלו והוא שאמר המקדיש מעשי ידי אשתו ר\"ל מה שהיא עתידה לעשות כגון שיאמר הריני מקדיש מעתה כל מה שאשתי מרווחת במעשי ידיה עושה ואוכלת והוא לדעת ר' מאיר שסובר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והילכך שם ההקדש חל על מעשי ידיה ונמצא הבעל מפסיד ומתוך כך הוא נותן עצה שתהא האשה עושה ואוכלת ר\"ל שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אלא לעצמי ומתוך כך אין הקדש חל במעשי ידיה בכדי מה שהיא צריכה בהם למזונותיה ועושה ואוכלת ואלו היו מעשי ידיה עקר לא היינו יכולים לומר כן שהרי את שלו הוא מקדיש ומזונותיה חוב הן עליו ומצד אחר ולא היה חיוב מזונותיה מפקיע את ההקדש כל שהיה הוא רוצה לזונה שאם לא היה רוצה לזונה ודאי אף לכשתאמר מעשי ידיה עקר אין הקדש חל בהם ונזונת ממעשי ידיה שאין אומרין לאשה עשי עמי ואיני זנך כמו שיתבאר בגמרא אבל כל שהיה הוא רוצה לזונה היה שם הקדש חל על מעשי ידיה הא מכיון שהמזונות עיקר אף כשהיה הוא רוצה לזונה היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ונמצא שאין מעשי ידיה שלו ומכל מקום דוקא כשהיא אומרת כן ר\"ל איני נזונת ואיני עושה הא כל שאינה אומרת כן אין אומרין מתוך שהיא יכולה לומר כן נעשית כאומרת והמותר ר\"ל מה שהיא מרוחת במעשי ידיה יותר על השיעור הקצוב לה והוא שיתבאר במשנה אחרונה ששיעורה בכל שבוע ושבוע במלאכת המטוה ביהודה משקל חמש סלעים שתי שטויתו דקה ויש טורח בטויתו שהם עשר סלעים בגליל או משקל עשר סלעים ערב שטויתו גסה ביהודה שהם עשרים בגליל ושיעור זה הוא בכדי שיעור מזונותיה ומה שעושה יותר משיעור זה נקרא מותר ואותו מותר ודאי שלו ור' מאיר אומר הקדש הן שהוקדש בכלל כל מעשי ידיה הן שהקדיש המותר בפרט ופירשו בגמרא לדעת ר' מאיר קידוש לאחר מיתה אבל לא בחייה שמכל מקום אע\"פ שהיא עודפת עכשו שמא בשבוע האחרת מחסרת וצריך שיהא אחריות חסרונה של עכשו על העדפה שלפניה ומעתה אין הקדש חל על המותר עד שתמות הא לאחר מיתה מיהא קדיש ואע\"פ שתקנו לה מעה כסף תחת מותר בזו מיהא מותר עיקר ואינה יכולה לומר איני נוטלת מעה ולא נותנת מותר והילכך המותר קדוש והוא חייב ליתן לה מעה כך היא שיטתנו וכן כתבוה גאוני ספרד וגדולי המפרשים נסכמים בה ומכל מקום מגדולי הראשונים כתבו שאף במותר יכולה לומר כן ואף בשאלתות נכתבה כן בפרשת משפטים ואם כן במשנתנו היה לו ליתן עצה להפקיע הקדש מן המותר גם כן אלא שעקר הדברים כדעת ראשון וגאוני ספרד כתבו בו הטעם מפני שהמותר ויתור הוא וכן מעה כסף ויתור הוא ואינו דומה למעשי ידיה שמעשה ידיה הוא דבר שהוא יכול לכופה שיעשה לה שיעור מעשי ידיה הואיל ונזונת ממנו וכשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה פקע שיעבודו של בעל אבל המותר אינו דבר שיהא הוא יכול לכופה אלא כשנשאר לה מותר יהא של בעל ואם לאו לאו ואין זכייה לבעל עד שיהא המותר בעין ואין כאן מקום לומר איני נוטלת מעה ואיני עושה עד שיהא בידי מותר שהרי אין אדם יכול לכופה עליו אלא שתכף שעשאו זכה בו הבעל ומתוך כך הוא קדוש ר' יוחנן הסנדלר אומר חולין פירוש ר' יוחנן הסנדלר אכולה מתניתין פליג מפני שהוא סובר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והילכך בעיקר מעשי ידיה אינה צריכה לומר איני נזונת ואיני עושה עד שתהא עושה ואוכלת שאף כשיעלה לה בעל מזונות אין שם הקדש חל עליו והמותר אף לאחר מיתה אינו קדוש והלכה כר' יוחנן הסנדלר והילכך אין הקדש חל לא על מעשי ידיה הקצובים לה ולא על המותר ואפילו במעלה לה מזונות ומעה כסף וכן אם הקדיש מעשי ידיו של עצמו אינו כלום עד שיאמר יקדשו ידים לעושיהם כמו שיתבאר:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "זה שאמרנו שיכולה אשה לומר איני נזונת ואיני עושה פירושו שהיא יכולה לומר איני נוטלת מזונות ולא מעה ואיני עושה כלום לעצמך לא מותר ולא עיקר מעשה וכתבו בה גדולי הדור שמיד שאמרה כן נתבטלה התקנה ושוב אינה יכולה לחזור וכן כתבו שאף הפרנסה לענין זה בכלל מזונות וכל שאמרה כן אינו חייב בכסותה שהרי כל שהגיע זמן שחייב להעלות לה מזונות אף בכסות הוא חייב שהכסות בכלל המזונות הוא:",
+ "יכול אדם לומר לעבד כנעני שלו עשה עמי ואיני זנך אלא התפרנס מן הצדקה או חזר על הפתחים אבל עבד עברי לא סוף שאין יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך אלא שחייב להשוותו במאכל ובמשתה שנאמר כי טוב לו עמך כמו שביארנו בראשון של קדושין:",
+ "אע\"פ שהמקדיש מעשי ידי אשתו אין שם הקדש חל עליהם מצד שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מכל מקום כל שאמר יקדשו ידים לעושיהן כל מעשי ידיה קדש שהידים משועבדות לו והרי הידים בעולם ואין זה אלא כאומר אילן זה קדש שהיוצא ממנו קדש ומכל מקום צריך שבשעת ההקדש יהא הוא מעלה לה מזונות ואם אינו מעלה עושה ואוכלת ויש פוסקים אף בזו שאם היא אומרת בשעת ההקדש איני נזונת ואיני עושה לצרכך הרי היא עושה ואוכלת:",
+ "הערכין קצובים בתורה מבן חדש ולמעלה במדרגות הכתובות בתורה עד בן חמש ועד בן עשרים ועד ששים ומששים ולמעלה עד יום מותו ופחות מבן חדש אין לו ערך וכל שאמר על פחות מבן חדש ערכו עלי הרי הוא כמי שאמר ערך כלי זה עלי ולא אמר כלום ואין אומרין אין אדם מוציא דבריו לבטלה וישלם מיהא את דמיו אלא לא אמר כלום:",
+ "האומר לאשה הרי את מקדשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי או לאחר שאשתחרר או לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך או לאחר שתמות אחותיך אינה מקדשת שהרי אין אדם קונה דבר שלא בא לעולם לאחר שיחלוץ ליך יבמיך קדושיה ספק שמא אחר שאין בה אלא לאו קדושין תופסין בה והואיל ואף חלין בה קדושין מקדשת או שמא אין קדושין תופסין בה (או שמא) מדכתיב בה לא תהיה אשת המת ונדרש לא תהא בה הויה ומתוך כך קדושיה ספק ומה שצריך בביאורה של שמועה זו כבר ביארנוהו בשלישי של קדושין במשנה הששית:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שבלשון הקדש אמרו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם בלשון קנס מיהא ר\"ל כשבא לאסור בלשון נדר אדם יכול לאסור דבר שלא בא לעולם שהקנס הואיל ויש בו מעילה הקדש הוא והואיל ואין לו פדיון קדשת הגוף הוא וחל על גוף הדבר שהוא בעולם והרי הוא כמקדיש את היד או הדבר שהפעולה עתידה לצאת הימנו מעתה כל שאמר לחברו קנס מה שאני עושה לפיך או שהדיר פלוני שלא יהנה במעשה ידיו נאסר ובאשה מיהא שאמרה לבעלה קנס מה שאני עושה לפיך אפילו אמרה יקדשו ידים לעושיהן הואיל ומשועבדת היא לו במעשי ידיה לא נאסר במעשי ידיה ��לא אם כן קיים לה נדרה בפירוש שמורה שהוא רוצה בכך אבל בשתיקה של כל היום לא ויש חולקין אף בקיים כמו שיתבאר למטה ואפילו בהעדפה שעל ידי הדחק שאף העדפה שעל ידי הדחק של בעל הוא ואין כאן איסור לבעל אלא אם כן אמרה בשעת הקנס איני נזונת ואיני עושה וקנס שאני עושה לפיך או איני נזונת ואיני עושה יקדשו ידי לעושיהן שכל שלא אמרה כן בשעת הנדר אפילו אמרה כן אחר הנדר הואיל ולא חל בשעת הקדש אינו כלום ואין כאן איסור לבעל ואע\"פ שאמרו שכל שמקדישו קדשת הגוף אותו הקדש מפקיע מידי שעבוד וקנס קדשת הגוף הוא כמו שביארנו חכמים עשו חזוק בשיעבוד הבעל יותר משל תורה ומכל מקום ראוי לו להפר שמא יגרשנה והקנס חל על העתיד ר\"ל לכשתתגרש מצד שהגוף קדוש מעכשו ותהא אסורה לחזור כדי שלא יבא לידי מכשול ליהנות במעשי ידיה ואף הוא מיפר אע\"פ שאין הנדר חל עדין שהבעל מיפר אף בנדר שלא חל ומכל מקום אם אמרה יקדשו ידי לבד צריך להפר מצד אחר שהרי בכל דבר יאסרו לו אלא לעושיהן כלומר למעשיהן ויש מפרשים בה שיקדשו לגבוה ואינו נראה ולפי דרכך למדת שקנס שאיני עושה לפיך בכלל הדברים שבינו לבינה הם שהרי מחסרתו הנאתה שאם לא כן לא היה יכול להפר ואף הנאת פלוני עלי הוא מדברים שבינו לבינה שהרי היא היתה לווה ממנו בשעת הצורך ועכשו גורמת לו להתבייש ולטרוח ולהביא מאחר וכן התבאר בהדיא באחרון של נדרים ע\"ט ב' כמו שיתבאר שם בע\"ה:",
+ "יפה כח הקנס מכח ההקדש לענין איסור שהקנס אדם אוסר בו פירות חבירו עליו ואלו הקדיש פירות חבירו אינן אסורות כלל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אפילו לאסרו לעצמו ואם תאמר שיכול לאסור בשיאמר הקדש עלי דבר זה אף זה כל שאומר עלי קונם הוא ולשון נדר ומכיון שהקנס אוסר מה שאינו שלו אף הוא חל על מה שלא בא לעולם מצד שהקנס חל על גוף הדבר כמו שביארנו:",
+ "האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך ר\"ל שלא מכרה עדין אלא שהוא רוצה עכשו למכרה ואומר לכשאקחנה ממך תהא קדושה הרי זו מוקדשת כשיקחנה הואיל ועכשו בידו להקדישה אבל אם מכרה ואמר שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תהא קדושה אינו כלום ובמשכון אינו כן אלא אפילו משכנה ואמר שדה זו שמשכנתי לכשאפדנה תהא קדושה הרי היא קדושה לכשיפדה שהרי בידו לפדותה ולהקדישה מעכשו ואפילו משכנה לזמן קצוב שאין בידו לפדותה עכשו כגון שמשכנה לעשר שנים אם אמר שדה זו לכשאפדנה תהא קדושה הרי היא קדושה הואיל ומכל מקום בידו לפדותה לאחר זמן ואפילו לא אמר לכשאפדנה אלא שאמר שדה זו תהא קדושה מעכשו הרי היא קדושה לכשתפדה כך כתבוה גדולי הדורות וקצת רבני צרפת חולקין לומר דוקא כשאמר לכשאפדנה ומכל מקום לדברי הכל קודם שפדאה מיהא אינה מוקדשת וכן במשכנה לעשר שנים אינה קדושה תוך אותם העשר שנים ויש מקשים בה ממה שאמרו בערכין פרק האומר כ' ב' המשכיר בית לחבירו ונתנגע אע\"פ שהחליטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך ר\"ל אע\"פ שהחליטו כהן לטומאה כל שלא נתצו הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך ואיני שוכר לך בית אחר נתצו חייב המשכיר להעמיד לשוכר בית אחר ופירושה בשהשכיר לו בית סתם הקדישו הדר בו ר\"ל השוכר מעלה שכר להקדש והקשה הדר בו ר\"ל השוכר היכי מצי מקדיש ליה ביתו אמר רחמנא מה ביתו שלו וכו' ובדרך שיטפא גרסו שם מה ביתו ברשותו דהא הכא לאו לברשותו אנו צריכים דהא לאו שלו הוא והיכי מצי מקדיש ליה ותירץ הכי קאמר הקדישו משכיר הרי הדר בו ר\"ל השוכר מעלה שכר להקדש והקשה היכי מצי שוכר דיר ב��ה במעילה קאי ותו דהא כיון דמעל נפיק לחלין ר\"ל השכר ויש מפרשים הבית ותירצה כשאמר לכשיבא שכרי יהא קדוש ולר' מאיר שסובר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הא לרבנן הקדישה משכיר הרי היא קדושה ופקע השכירות והדר בו מעל אלמא משכיר יכול להקדיש מעכשו אף לתוך זמן שכירות ואע\"פ שאותה שמועה שלא כהלכה נאמרה שהרי אין מעילה בקרקעות ואם הקדיש בית בנוי אין בו מעילה מכל מקום למדנו הימנה שהמשכיר יכול להקדיש אף לתוך זמן שכירותו ומאי שנא ממושכן והלא אף ממשכן יכול למכור והלה גובה משאר נכסים כדאיתא פרק השולח מ\"א א' במשנת העושה שדהו אפותיקי ואף באפותיקי מפורש לדעת קצת כמו שביארנו שם עד שפירשו מתוך כך שכל שיש לו נכסים קדיש מהשתא וגובה משאר נכסים הא לא נמצא שאר נכסים אינו קדוש עד שיפדה וקאמר דכיון שבידו לפדותה אע\"פ שאין לו שאר נכסים קדיש מיהא מעכשו לכשתפדה ובתוספתא של מציעא פרק תשיעי אמרו השוכר שדה מחברו ועמד השוכר והשכירה לאחר רשאי בעל הבית שיאמר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך עמד בעל הבית ומכרה מחשבין על בעל הבית ובדרך שהאריס השני נהנה כך משלם לראשון עמד בעל הבית והקדישה אינה מוקדשת עד שתחזור לו וכל מה שנהנה ממנה הרי הוא הקדש עמד שוכר והקדישה מוקדשת עד שתצא מרשותו ומעלה שכר לבעלים ולהקדש והרי זו נראית כחולקת עם אותה של ערכין אלא שזו הסכימו חכמי הדורות שאע\"פ שנאמרה בלשון שכירות אריסות הוא ואמר שאם הקדישה בעל השדה קדוש אלא שאין אריס מפסיד אריסותו וחלקו של בעל הבית הקדש ואם הקדישה שוכר חלקו מוקדש ומעלה לבעלים חלקם ולהקדש חלק שלו וכגון שכבר עלו העשבים שהוא דבר שבא לעולם וכל אחד זוכה בשלו ופירוש הדברים אינה מוקדשת לגמרי להפסיד חלקו של אריס אלא שחלקו הקדש ולענין זו שבערכין יש מתרצים שאף במשכון מהשתא קדיש אלא אין כלה הקדש אלא תמכר והמלוה גובה שיעור חובו והשאר להקדש הא לכשיפדנה קדשה כלה וכן הדין במשכיר שאם הקדישה מעכשו תמכר ושוכר גובה שיעור שכרו הא אם דר בה קודם שנמכרה במעילה קאי ואע\"פ שיש לשוכר בה זכות דירה שנה או שנתים חלק הקדש אוסרה ובין משכיר ובין ממשכן ומכרה מעכשו מכור ושוכר דר כל ימי שכירותו ומקבל המשכון אוכל פירות עד שישלמו ימי המשכונה ומה שאמרו באפותיקי סתם אם מכרה גובה משאר נכסים אם בסתם משכונה לאלתר ואם לעשר שנים אוכלה עד עשר שנים ולסוף עשר שנים גובה חובו משאר נכסים והוא שאמרו במציעא פרק השואל ק\"א ב' זבנה או יהבה אמר ליה לא עדיפת מגברא דאתית מיניה ובפרק נשך ע\"ג ב' רב מרי בר רחל משכין ליה ההוא גוי ביתא זבנה לרבא נטר שתא ואמטי ליה אגר ביתא לרבא ואמר ליה הא דלא אמטיי לך עד האידנא דסתם משכנתא שתא ולא מצי גוי מסלק לי אלמא שאין המכירה מפקיעה זכות מקבל המשכון אע\"ג דמהשתא חיילא מכירה והוא הדין להקדש והילכך זו שאמרו לכשאפדנה תקדוש מהשתא קדושה לגופה ואם יפרע חובו כלו להקדש הא כל שלא יפרע וכן מלוה אינו מפסיד חובו מצד ההקדש שלא לגבות מן המשכונה אם אין שם שאר נכסים וכדתנן ערכין כ\"ג ב' מוסיף עוד דינר וכו' ואם כן קשה לפרש זו שבערכין כ\"א א' שנראה ממנה שהמלוה אסור ליהנות מן המשכונה עד שתמכר משום חלק הקדש וכן השוכר אסור לדור בה ואף בתוך ימי שכירותו אע\"פ שזכה לכל זמן שכירותו והרי בפרק השואל נראה בשמועת השואל קרדום של הקדש מחברו שהמשאיל קרדום של הקדש לחברו אע\"פ שלא יצא הקרדום לחלין הואיל ושיעור הנאת הבקוע כפי זמן השאלה יצא לחלין מותר לבק�� בו בזמן השאלה והוא הדין לשוכר בית לשנה והקדישו משכיר שהשוכר דר בו כל זמן שכירותו וכן כתבו במשכיר בית סתם שאע\"פ שהוא חייב להעמיד לו בית מכל מקום אין המשכיר יכול להוציאו מבית לבית אלא דר בתוכו כל זמן שכירותו אלא שבנפל חייב להעמיד לו בית ומתוך כך אם מכרו יוצא משם השוכר ומשכיר חייב להעמיד לו בית וכן אם הקדישו פקע זכות שוכר והוא במעילה הואיל ובית סתם השכיר לו ואף זו יש מפרשים אותה בשלא הקדים השכר ונמצא שיש להקדש חלק בבית אף בימי השכירות וחייב להעלות לו שכר להקדש אבל אם הקדים את השכר אין כאן הקדש בימי השכירות והדר בו אינו במעילה וכן הוא בתלמוד המערב שבפסחים פרק מקום אלא שיש לפרשה בבית זה דר בו לכל ימי שכירותו אלא שמעלה שכר להקדש ויש לדון שהמשכונה קנויה למלוה לאכילת פירות עד שיפרע מחובו כמו שהוא קנויה לו במשכונה עד עשר שנים עד שיכלו ימי המשכונה ואין מכר והקדש מפקיעין קנינו של מלוה אלא במקום שאין מפסיד כלום כגון שיש לו שאר נכסים והילכך אף במשכונה סתם שמכרה שיכול לוה להגבותו משאר נכסים מלוה אוכל פירות עד שיפרעוהו או מקרקע זה או משאר נכסים וזהו שאמרו כאן לכשאפדנה וכו' שמכל מקום אין להקדש בה אלא במה שיש לו בה אם הקדישה לכשיפדנה:",
+ "ומכיון שהגענו לכך ראוי לנו לדבר בשוכר אם יכול לאסרו על אחרים אם לאו יש אומרין שרשאי בכך והם מפרשים זו של ערכין איש כי יקדיש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו וכו' כלומר היכי מצי מקדיש ליה ויפסיד שכרו לבעל הבית וליתנו להקדש הא לאסור לאחרים רשאי ויראה אף למשכיר אם אינו צריך ליכנס בה לתקון ביתו וודאי אין זה פירוש נכון דודאי שוכר יכול להקדיש זכות שיש לו בבית שהרי אין המשכיר יכול להוציאו לא במכר ולא במתנה ולא בהקדש והשכר חוב עליו בין ידור בו בין לא ידור בו הילכך אם הקדישו שוכר דין הוא שהדר בו יהא מעלה שכר להקדש והשוכר לבעליו וכן רשאי להשאילה לאחר והוא מעלה שכרה ואין המשכיר יכול לתבוע כלום לשואל אלא הכי קשיא ליה הואיל ובית סתם השכיר לו ודאי שוכר אין יכול להקדישו שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו הא בית זה שלו הוא לזמן שכירותו ולענין קנס ושוכר ובעל משכון יכולים לאסרו שאף הם קנו גוף הקרקע לפירות וזה אינו נראה שאלו כן היה לו להקשות בערכין כיון דאמר ליה בית סתם מי מצי מקדיש ליה ולא הוי ליה למימר סתם מי מצי מקדיש ליה וזהו מה ביתו ברשותו וכו' דאלו שלו ודאי הואיל ואין משכיר יכול להוציאו אפילו על יד מכר ומתנה שלו הוא לכל הזמן אלא שברשות בעלים הוא עומד ואף בשוכר מטלטלין כן ר\"ל שאינו יכול להקדיש את זכותו ומשכיר יכול להקדישה והשוכר במעילה אף בבית זה וכיון שלא הקדים את השכר ובנדרים פרק שתוף מ\"ו ב' כתבנו בקצת דברים שכתבנו שיטה אחרת והעמדנו זו של ערכין בבית זה וכן כתבנו שם שאין שוכר יכול להקדיש אף בבית זה ולא לאסור והדברים עמוקים ואין להורות בהם במוחלט אלא שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:",
+ "גדולי המחברים כתבו שאע\"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר מכל מקום הרי עלי להקדיש דבר פלוני כשיבוא לעולם חייב לקיים את נדרו ואם לא קיימו עובר משום בל תאחר ומשום בל יחל ומשום כל היוצא מפיו יעשה כשאר הדברים וראיה לדבר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר בו אשר נדרת לי שם נדר והדברים נראין:"
+ ],
+ [
+ "הקדש ר\"ל קדשת הגוף וחמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד וכיצד הוא דבר זה הרי שלוה ועשה שורו אפותיקי לבעל חוב אלא שהוא ברשות לוה עדין וחזר לוה והקדישו קדשת הגוף למזבח נפקע שיעבודו של מלוה וכשר למזבח ואין דין גזל פוסלו אע\"פ שהוא עומד לגבות הימנו וגובה חובו מצד אחר מכח דינא דגרמי הא אם היה ברשות המלוה לא היה יכול להקדישו שאין אדם מקדיש מה שאינו ברשותו שיעבד ישראל חמצו לגוי אף באפותיקי מפורש ולא הרהינו ולא גבאו הגוי בחובו הרי איסור חמץ הפקיע את השיעבוד אפילו היה ברשותו ועשאו חמץ של ישראל ליאסר בהנאה ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא והלה גובה חובו ממקום אחר מכח דינא דגרמי עשה עבד כנעני שלו אפותיקי אע\"פ שאם מכרו אינו מכור אם שיחררו משוחרר והופקע שעבודו אפילו היה ברשותו והלה גובה חובו מצד אחר מכח דינא דגרמי ומכל מקום קדשת דמים אינה מפקעת מידי שיעבוד וכן כתבוה גדולי הרבנים וראיה להם מה שאמרו בשני של פסחים ל' ב' אקדיש לוה וזבין לוה לכלי עלמא אי זבין אתי מלוה וטריף ובהקדש מוסיף עוד דינר על הלואתו ופודהו בו וגובה את חובו ואף לאותו דינר אינו צריך מן הדין אלא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכן בבבא קמא ל\"ג ב' אמרו בענין הקדישו ניזק והקדישו מזיק ומכל מקום יש שואלים בה מאי איריא הקדיש אפילו מכר נמי שהרי אמרו ב\"ב מ\"ד ב' עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו ותירצוה בשיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שבמכירה גובה הימנו כדאיתא בפרק חזקת ובהקדש הופקע השיעבוד ויש אומרים מכח קושיא זו שהקדש מפקיע שעבוד בכל מטלטלין אף באותם שאין ראויים לקדשת הגוף כגון עבד שאם עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו ואם הקדישו אינו גובה הימנו וכן יש סוברים שאף קדשת דמים מפקעת מידי שיעבוד אלא שדוקא כל זמן שהקדשו עליו הא מכרו גזבר ויצא לחלין חזר לשיעבודו ואף הם מביאים ראיה מסוגיא שנאמרה בערכין דף כ\"ג ע\"ב במשנת הקדיש בתשעים מנה אלא כשאתה מעיין בפירושה אין בה הכרח וקדשת הגוף מיהא לדברי הכל מפקעת מידי שיעבוד וכן לפי סוגיא זו קנס אוסר בכל דבר ומפקיע מחמת איסורו השיעבוד לפי שנשתעבד לו עד שכתבו רבים שמי שמשכן בית לחברו ואמר לו קנס ביתי עליך נאסר לו ואע\"פ שבזו מיהא איפשר לומר שמאחר שהוחזק בה אינו יכול לאסרה מכל מקום כל שנתחייב יכול לאסור כל נכסיו לבעל חובו ויפסיד שהרי אף באשה אצל בעל כל שאמרה קנס אני עושה לפיך אלמלא דאלמוה לשיעבודא דבעל היה חל לאלתר אלא דמגו דאלמוה וכו' אינו חל עד שתתגרש ודבר זה תקלה גדולה ונעילת דלת וכן כל אדם יכול לאסור נכסיו לאשתו דאלמוה לדבעל אמרינן לדאשה לא אמרינן אלא שבזו ראיתי לחכמי הדורות שכתבו דהכי נמי אמרינן אלמוה לשיעבודא דאשה וממה שאמרו בראש פרק המדיר שהמדיר את אשתו מליהנות לה עד שלשים יום יעמיד פרנס מכאן ואילך יוציא והקשו היכי מצי מדר לה הא משעבד לה ותנן קנס שאיני עושה לפיך אין צריך להפר ולא שני ליה התם הוא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דבאשה נמי אלמוה רבנן לשיעבודא דכי הדדי נינהו ואף בתלמוד המערב אמרו בה תמן תני המדיר את אשתו מתשמיש המטה לא תמתין אלא שבעה וכה את אמר שלשים יום תמן במדירה מגופו וכה במדירה מנכסיו ואחר כך שאלו אף בנכסיו היאך ויש אדם נודר שלא לפרוע את חובו ותירץ מכיון שרוצה לגרשה וליתן כתבתה וליפטר ממזונותיה כמי שאין כאן חוב דמי כלומר שאין הנדר חל אלא על ידי גירושין והקשה ותהא יושבת וממתנת ואם גירש הרי יפה ואם לאו יעלה לה מזונות כלומר אחר שדעתו בנדר זה הוא שיגרשנה הרי הוא כאלו נודר ��יגרשנה נראה אם מגרשה ואם לאו לא יהא הנדר מפקיע מזונותיה ותירץ כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדברי תורה כלומר והנדר מדברי תורה ומפקיע שיעבוד סופרים ואין ספק שתירוץ זה חולק עם תלמוד שלנו שאף בשיעבוד סופרים שאלו והיכי מצי מדר לה ותירצו באומר לה צאי וכו' ובדספקא ואע\"פ שהמזונות מדברי סופרים הואיל ומכל מקום מזוני עיקר וכל שכן שהמזונות תורה דכתיב שארה וכן שאמרו המקדש את האשה על מנת שאין לה שאר כסות ועונה שהוא קרוי מתנה על מה שכתוב בתורה ואע\"פ שיש אומרין שאסמכתא בעלמא הוא וכלה מסכתא רהטא שמדברי סופרים הם מכל מקום מזוני עיקר ואין הנדר חל בהם אלא באומר צאי ודספקא אלמא אין נדר חל לשום הפקעה של שיעבוד אלא שיגרש אם ירצה וכל שאינו מגרש אין הנדר חל וכמו שאמרו שאף לדעת האומר מעשי ידיה עיקר אם אינו זנה אף היא אומרת איני נזונת ואיני עושה ומתוך כך אני אומר שבמקומות שהמלכות מונע מלגרש ואין הגירושין בידו שאין יכול לאסור לאשתו בקנס שום שיעבוד:",
+ "ומכל מקום צריכין אנו לחזור לדין בעל חוב שנראה שיכול הלוה לאסור לו נכסיו בקנס אלא שקצת מפרשים מתקנים בה שמשמתין אותו עד שיפר נדרו כמה שאמרו בפרק הכותב פ\"ו א' בדין פריעת בעל חוב מצוה דאי אמר לא בעינא למיעבד מצוה משמתינן ליה עד דעביד ומכל מקום בתוספות כתבו שאף בבעל חוב אומרין אלמוה רבנן לשיעבודיה שאין הכונה אלא שכל שאוסר נכסיו למשועבד להם אינו כלום עד שיעבור זמן השיעבוד וכמו שאמרו סתם וכי יש אדם נודר שלא לפרוע את חובו כמו שביארנו אלא שכל שאוסר את הענין לגמרי ואף לעצמו נאסר אף הבעל חוב וכמו שאמרו ביבמות פרק אלמנה דף ס\"ו ע\"ב באיצטלית שהיתה מיוחדת לאשתו עם שאר כלים המיוחדים לה ופירסוה יורשיו על המת שנאסרה לכל והופקע שיעבודה שמכיון שנעשה הקדש כללי לכל אדם הפקיע את השיעבוד ודברים נכונים הם בלא ספק ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שאין חלוק בין קדשת דמים לקדשת הגוף ובשניהם אם אין לו נכסים אחרים אינו יכול להקדיש כלל והוא שאמרו ערכין כ\"ג ב' היו עליו כתבת אשה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה שמן הדין לא חל עליו ההקדש הואיל ולא הניח מקום לשיעבוד אלא שמוסיף דינר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם הניח מקום לשעבוד בשניהם מפקיעין את השעבוד הואיל ואינו מפסיד לגמרי וזה שאמרו שהבעל אלמלא דאלמוה וכו' היה הקנס חל אע\"פ שהוא מפסיד לגמרי בזו מפני שאינה מחסרתו אבל בעל חוב שכל שלא הניח מקום לשיעבודו המלוה מפסיד את חובו אין ההקדש חל כלל ואע\"פ שדין זה אף במכר הוא אינו באפותיקי מפורש שעיקר הדברים כדעת התוספות אלא שיש להקשות לאותה שיטה שאף בהקדש כללי לכל מצינו בשיחרור כיוצא בו שאינו מפקיע והוא בעבדי מלוג שאין יוצאין בראשי איברים לא על ידי האיש ולא על ידי האשה והרי שיחרור כללי הוא ואינו מפקיע אלא שמא מתוך שהוא אוכל פירות ידו עדיפא ואלמוה לשיעבודיה אף בדבר הכללי:",
+ "אע\"פ שכתבנו מה שיראה לדון משמועת הלכה זו דרך פסק יש בה דברים שאני רוצה להעירך בביאורה מעט דרך קצרה והוא שאמרו אמר רב הונא יכולה אשה וכו' מזוני עיקר וכו' לימא מסייע ליה המקדיש וכו' מאי לאו בניזונת ר\"ל שהוא רוצה לזונה ואפילו הכי כל דאיהי אמרה איני נזונת הרשות בידה ואין הקדשו חל ואמר ליה מיהא לא תסייען דילמא דוקא בשאינו רוצה לזונה ומתוך כך על כל פנים עושה ואוכלת הא אם רוצה לזונה שמא אינה יכולה לומר כן ואע\"ג דבאינה נזונת לא צריכא למימר סיפא איצטריכא ליה ולאשמועינן פלוגתא דהקדש בדבר שלא בא לעולם אי מהני אי לא מהני ופליגא דריש לקיש ר\"ל הא דרב הונא ולריש לקיש כל היכא דאיהו יהיב לה מזוני לא מציא אמרה איני ניזונת וכו' ורישא דעושה ואוכלת דוקא בשאינה נזונת הא בנזונת אינה יכולה לומר כן דמעשי ידיה עיקר וכדקאמר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה ובסופא נמי פליג ריש לקיש למימר דמותר דילמא טעמא דר' מאיר לאו משום דאדם מקדיש וכו' אלא דמיגו דמצי למיכפייה בעיקר מעשי ידיה אף במותר שאינו יכול לכופה עליו אומרין בו שהולך אחר העיקר והואיל ובעיקר מעשי ידיה אמרינן דמעשי ידיה עקר נעשה אף במותר כאומר יקדשו וכו' ונמצא לריש לקיש דמותר לר' מאיר מחיים קדיש והוא הדין למעשי ידה בניזונת והדר לשיטתא קמייתא דמזוני עיקר ואף בניזונת כל דאמרה איני ניזונת עושה ואוכלת ובמותר הוא דפליגי דלא מציא אמרה לא שקילנא מעה ולא יהיבנא מותר ובפלוגתא דאדם מקדיש ולהאי טעמא מיהא קא בעי מותר לר' מאיר מהיכא קדיש ואיפליגו בה אי מחיים אי לאחר מיתה וקא בעי לה במאי אי במעלה לה מזונות ומעה כסף במותר מיהא מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה דעיקר מעשי ידיה לא קדישי מדרב הונא אלא מותר דלא מציא מימר לא שקילנא ולא יהיבנא מאי טעמא לא קדיש מחיים ואי דלא מסיק לה מזוני ולא מעה מאי טעמא קדיש מותר מחיים דאלו מעשי ידיה הא לא קדישי אלא מותר מיהא היכי קדיש מחיים דלאחר מיתה מיהא דינא הוא דליקדוש דהא מעה לא צריך לה הא מחיים מיהא אמאי ואוקמה בדמסיק מזוני ואיהי לא אמרה איני נזונת ולא מסיק מעה ומאן דאמר מחיים דלא משום דמזוני תחת מעשי ידיה דמידי דשכיח ממידי דשכיח ומותר תחת מעה ומדלא יהיב מעה מותר דידה הוי ולא קדיש מחיים ומר סבר וכו' מעשי ידיה דקיצי תחת מותר דקיץ אמר שמואל וכו' הלכה כר' יוחנן כלומר שאין הקדש חל בדבר שלא בא לעולם ומי אמר שמואל הכי והתנן קנס שאני וכו' אינו צריך להפר שאין לה כח להקדישו שמשועבדת היא לו בכך ואפילו ביקדשו ידים וכו' ור' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף וכו' והנדר חל על אותו מותר ור' יוחנן בן נורי אומר יפר שאע\"פ שאין הנדר חל עכשו חל הוא בעתיד אם יגרשנה ותהא אסורה וכו' והרי שאלמלא שיעבוד שיש לו עליה במעשי ידיה היה הנדר חל מעכשו אע\"פ שמעשי ידיה אינן בעולם ותירץ כי פסיק כר' יוחנן להעדפה כלומר ואף זו לא לענין הקדש אלא לענין דלר' עקיבא העדפה שלה ולר' יוחנן העדפה שלו ואינו צריך להפר אלא לכשיגרשנה ופסק שמואל הילכתא כותיה במאי דקאמר העדפה שלו אבל לא לענין ההקדש שלעולם אין ההקדש חל במה שלא בא לעולם והקשה אם כן לימא בהדיא הלכה כר' יוחנן בן נורי להעדפה כלומר אבל לא לענין הקדש או הלכה כתנא קמא דאמר אינו צריך להפר כלומר אף מצד העדפה שאף העדפה שלו היא או אין הלכה כר' עקיבא אלא ודאי אף לענין הקדש פסק כר' יוחנן בן נורי דחל על דבר שלא בא לעולם ומיהו דוקא בקונם אבל משנתנו שהיא במקדיש לא שהרי מצינו שבקנס אדם אוסר פירות חבירו על עצמו ולא בהקדש שאין אדם מקדיש את של חברו אף לאסרו לעצמו והואיל ומצינו בקנס שאדם אוסר פירות חבירו על עצמו יתר מבהקדש אף בדבר שלא בא לעולם חל הקנס עליו ולא ההקדש והקשה אביי בשלמא אדם אוסר בקנס פירות חבירו עליו אע\"פ שאינם שלו שהרי אוסר פירותיו על חברו אע\"פ שחברו אינו ברשותו ומתוך כך ראוי לומר בקנס שיהא אוסר לעצמו דבר שלא בא לעולם אבל היאך אוסר דבר שלא בא לעולם על חברו דהיינו אשה לבעלה והלא אינו אוסר א�� בקנס פירות חברו על חבירו וכן היה יכול להקשות שהרי קנס אין חל על דבר שאין בו ממש ודבר שלא בא לעולם אין בו ממש ותירצה באומרת יקדשו ידים לעושיהן ולשון זה לא נאמר אלא על צד שאדם רגיל לאמרו כן בהקדש אבל בקנס אין הענין אלא שתאמר קנס ידי לך למעשיהן והידים הרי הן בעולם והקשה הא משעבדן ליה וכו' והואיל ומודית דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם היאך הקדש חל על הידים לגבי בעל ואוקמה דאקדשינהו מהשתא לכי מגרשא ומדמי לה לאומר שדה זו שאני מוכר וכו' והקשה התם בידו עכשו להקדישה שהרי לא מכרה עדין והא לא דמיא אלא לאומר שדה שמכרתי וכו' דלא מהני ואף הוא חוזר ומקשה דלהא נמי לא דמי דהתם ליכא בידיה דמקדיש לא גופא ולא פירא והכא גופיה מיהא לדידה ומדמי לה לשדה הממושכן ואף בזו הקשה דלא דמי שבזו הרי בידו לפדותה ואף כשהיא לזמן לכשיגיע מיהא בידו לפדותה אבל אשה שאין בידה להתגרש לעולם היאך קנס חל על ידיה על העתיד ותירץ אלא שאני קנמות דמדלית להו פדיון ושיש בהם קרבן מעילה כמו שביארנו בשלישי של שבועות כ\"ב ב' איסורא רביע עליה והוי כקדשת הגוף ומפקע שיעבודה כדרבא דאמר דהקדש של קדשת הגוף מפקיע וכו' ובדין הוא דמהשתא נמי ליחול אלא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל שלא לחול עד שתתגרש הא לכשתתגרש מיהא ליחול ויש מפרשים בה אף בלא קנס ידים אלא שיש חולקים לומר דוקא בקנס ידים ויש גורסין אי הכי תיקדוש מהשתא ותירץ אין הכי נמי והאי שמא יגרשנה טעם אחר הוא כלומר ועוד שמא יגרשנה אבל מהשתא נמי חייל ואינה גירסא נכונה דמהשתא ודאי לא חייל הואיל ומשועבדת היא לו אבל כשיפקע השעבוד יחול שאין דין דבר שלא בא לעולם בקנס ואף אותם שגורסין כן פוסקין שאין הלכה כמותו אלא לזמן שיגרשנה:",
+ "המשנה הרביעית והכונה בה לבאר החלק השלישי והוא שאמר אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת את המטה ועושה בצמר הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה שלש אינה מצעת את המטה ארבע יושבת בקתדרא ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחה כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זמה רשב\"ג אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתבה שהבטלה מביאה לידי שעמום אמר הר\"ם פי' וכן כאשר היו לה שפחות על זה המספר או הכניסה לו ממון יוכל לקנות ממנו אלו השפחות המשפט אחד והחיוב לה על כל פנים שתהיה רוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת את המטה ואע\"פ שהיו עמה אלף שפחות לפי שאלו הדברים לא נכון לאיש שישתמשו אותו כי אם אשתו לפי שעקר תורתנו אין משתמשין באשה אין הפרש בין שפחה וזולתה בין גדולה בין קטנה ועוד אמרו טוחנת שתהיה משתדלת בענין מלאכת החטים ותהיה זריזה לטחון אותם וקתדרא כסא יעשה ממשי וממיני בגדים ומעץ ישבו על צד המנוחה וביאר שעמום השגעון ותרגום ובתמהון לבב ובשעממות לבא ומקום המחלקת בין ר' אליעזר ובין רשב\"ג כאשר היא מתעסקת במין ממיני השחוק לפי שבזה תבא לידי זמה ולא תבא לידי שעמום והלכה כר' אליעזר:",
+ "אמר המאירי שאלו בגמרא טוחנת סלקא דעתך כלומר והרי המים והריחים טוחנין אלא אימא מטחנת ר\"ל שיושבת לשם ונותנת באפרכסת וקולטת את הקמח אי נמי ברחים של יד ר\"ל במקום שדרכן לטחון ברחים של יד על יד כן אופה את הפת ומן הסדר היה להזכיר מבשלת אחר אופה אלא מצד שבשפחה אחת פטרוה משלש אלה הזכירם על אותו הסדר ג' מכבסת הבגדים דן מבשלת התבשילים ה' מניקה את בנה ד' מצעת את המטה ר\"ל אף הצעת כרים וכסתות ז' ועושה בצמר כשיעור הקצוב לה למטה ס\"ד ב' ר\"ל משקל חמש סלעים ומכל מקום לקצת חכמי הדורות ראיתי שלא נאמר אותו שיעור אלא למשרה את אשתו על ידי שליש שאין שאר המלאכות מוטלות עליה הא זו שעושה כל מלאכות אלו אינה טווה כל כך והראיה שהרי אף במשרה אמרו אם היתה מניקה פוחתין ממעשי ידיה ומוסיפין על מזונותיה כל שכן זו שעושה את הכל אלא שטווה כפי מה שתוכל והרי שבע מלאכות ובגמרא צירפו בה עוד מלאכה אחרת לדין אלו השבעה והוא ליתן תבן לפני בקרו אבל לא לפני בהמתו העומדת לרכיבה מחשש שמא תרבות הבהמה רעה ותקלקלנה ברגליה ויש גורסים בהפך ליתן לפני בהמתו העומדת לרכיבה אבל לא לפני בקרו מפני שנתינה לפני הבקר זילא בה מילתא טפי ויש כוללין נתינת תבן לפני בהמתו בכלל אותן מלאכות דקות שאין הפקעתן אלא בארבע בישיבת קתדרא מכל מקום יש להקשות בה ממה שאמרו בנדרים פ\"א ב' שאם נדרה שלא ליתן תבן לפני בהמתו או בקרו אינו יכול להפר ואם היא משועבדת לו אף הפרה מה צורך בה ומכל מקום קצת רבני צרפת פירשוה בשהכניסה לו שפחות בכדי שנפטרת בכך או שהיא ראויה לכך וזו שבכאן בשלא הכניסה ויש מפרשים דאע\"ג דבעלמא כופה מכל מקום השעבוד אינו אלא בשבעה מלאכות אבל שאר דברים אע\"פ שהיא חייבת לעשותם אין עקר השעבוד חל עליהם ומתוך כך נדר חל בהם ומלאכות אלו כתבו רבותי שאינה יכולה לומר בהם איני נזונת ואיני עושה אלא במלאכת הריוח שהיא במקום מזונות כגון עושה בצמר וכיוצא בה וכן מצאתיה לגדולי המפרשים בתשובת שאלה ולמד אחר כן בשבעה מלאכות שאין חיובן רבוץ עליה אלא בעניים אבל כל שהיא עשירה המלאכות מתמעטות לפי העושר והוא שאם הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת ואף נתינת תבן לפני הבהמה בדין זה שבשפחה אחת [פטורה] ממנו והכנסת שפחה אחת לא הכנסה ממש אלא הן שתכניס שפחה אחת הן שתביא נכסים הראויים לקנות מהן לבעליהן שפחה אחת הן שהיה לבעלה נכסים הראויים לו לקנות שפחה אחת שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה שלש אינה מצעת את המטה ר\"ל הצעת כל המטה אף בכרים וכסתות ואינה עושה בצמר ומכל מקום עדין היא עושה צרכים קטנים שבבית שאין בהם טורח כגון סדור כלים שבבית ועריכת שלחן והכנת כלי בשול ואפיה לשפחות וכיוצא בדברים אלו ועל אלו אמרו בגמרא אף בשלש שפחות הא שארא עבדה וכן בתלמוד המערב אמרו עליהם שבעה גופי מלאכות מנו כאן והשאר לא צרכו למנותן הא הכניסה לו ארבע יושבת בקתדרא ומכל מקום פירשו בגמרא שאפילו בארבע מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו ואנו גורסים בה ומצעת לו את המטה אלא שאנו מפרשים אותה בהצעת סדינין לבד מפני שדברים אלו מביאין אותה לידי חבה ואין לה להפקיע את עצמה מדברים המחבבים אותה אצל בעלה ובכלל זה לעמוד לפני בעלה ולשמשו וכל שכיוצא בזה אפילו הביאה לו מאה שפחות כן ויש מפרשין הצעת המטה הראשונה הצעת מטות שבבית והשניה הצעת מטה שלו לבד ואינו נראה כן שהרי אמרו אינו כופה לעמוד לפני אביו וכו' וכל שכן להציע מטתו ויש מפרשין בזו השניה הצעתו לישב בה לאכל שדרכן היה בכך כמו שאמרו בפרק המקבל קי\"ג ב' ונותן מטה ומפץ לעני ובתלמוד המערב אמרו אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות דברים של ייחוד סכה את גופו ומרחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס למה שהיא חייבת לו ור' פלוני אומר משום שאין ראוי להשתמש בשפחה מה ביניהון הכניסה לו עבד��ם אם משם שאין ראוי להשתמש בשפחה הרי הכניסה עבדים הא לית טעמא אלא שהיא חייבת ואף בהכניסה עבדים חייבת ונראה שהלכה כן ור' אליעזר חולק לומר שאפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה אותה ועושה בצמר שהיא מלאכה מיוחדת לנשים שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ופירשו בגמרא דוקא בצמר אבל לא בפשתן מפני שהוא מסריח את הפה ומשרבט את השפתים אלא שזה שהוא כופה לעשות בצמר לא מצד המלאכה אלא מצד עצמה שהבטלה מביאה לידי זמה ואף זו לא כשיעור הקצוב לה אלא בשעות מן היום עד שתהא עוסקת במלאכה בלא טורח יתר ובתלמוד המערב אמרו ותכנס שפחה לכל הדברים אמר רב אדא מפני חיובה של שפחה ר' אבון אמר על ידי שדברים אלו של בזיון תלו אותם בשפחה כלומר אבל האחרות היא חייבת אמ\"ר יוסה שאין דרך האשה להיות יושבת בטלה בתוך ביתה ר' שמעון בן אלעזר אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתבה שהבטלה מביאה לידי שעמום ר\"ל שטות ובהלה ובגמרא שאלו מה בין ר' שמעון לר' אליעזר ותירץ איכא ביניהו דמטללא בגוריתא ונרדשיר ששעמום אין כאן הואיל ומתעסקת במיני שחוק וחשש זמה לא הופקעה בכך ואם כן לדעת ר' אליעזר צריך שתהא טווה בצמר או מלאכה אחרת כיוצא בה מחשש זמה אנו באין בה וכן לדעת זה המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתבה מפני שבטול מלאכה מביאה לידי זמה ומשום שעמום ליכא דאי משום שעמום איפשר במיני שחוק אלא משום זמה וכן הלכה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "ממה שכתבנו למדת שזה שאמרו אין אשה אלא ליופי אין אשה אלא לבנים אין אשה אלא לתכשיטיה אין הלכה כן אלא חייבת היא בעשיית מלאכות על הדרך שהתבאר:",
+ "גדולי המחברים כתבו שהאשה ששברה כלים בשעה שעסוקה במלאכתה פטורה ולא מן הדין אלא שאם אי אתה אומר כן כל ימיהם בקטטה וגדולי המפרשים כתבוה אף מן הדין מפני שהוא שכור לה בכל שעה ונמצאת שאלה בבעלים וכן כתבוה גדולי המחברים שהאשה שאינה רוצה לעשות מלאכות המוטלות עליה כופין אותה אף בהכאה במקלות וברצועות ובשוטים וגאוני ספרד כתבו כשיהא קובל עליה בבית דין והם כופין אותה בנדוי ובשמתא ואף גדולי המגיהים כתבוה דוקא בכפית בית דין דרך אזהרה או המעטת מזונותיה וצרכיה עד שתכנע לו:",
+ "מניקה את בנה שהזכרנו במשנתנו אמרו בתלמוד המערב לא אמרו אלא בנה הא תאומים לא ולמה אמרו את בנה אלא שלא תניק בנה של חבירתה ויש מפרשים אותה בתמיהה כלומר וכי אמרו את בנה הא תאומים לא כלומר היאך נאמר שלא תניק את בניה אלא לא אמרו את בנה אלא למעט בן חברתה הא כל שהם בניה אפילו הם תאומים מניקתם כלומר אם היא מספקת לכך כהדה דתני לא האיש כופה את אשתו להניק בן חברו ולא האשה כופה את בעלה להניק בן חברתה כלומר שאם רצת היא בכך הוא מונעה אם ירצה ומכל מקום עיקר הדברים שהוא מתפרש בניחותא כלומר שאינה כופה להניק תאומים אלא שחזר ודקדק למה אמרו בנה ולא את הבן אלא לומר שלא תניק בנה של חברתה:",
+ "נשאלה שאלה בימי הגאונים במי שהיו לו שתי נשים וילדו שתיהן ומתה האחת ונשאר הבן ומת הבן של אשה אחרת אם כופה להניק את בנו שיש לו מאותה שמתה והיה בהם מי שהורה שחייבת בכך והביאה ממה שאמרו בתלמוד המערב לא האיש כופה את אשתו להניק בנו של חברו ולא האשה כופה את בעלה שתניק בנה של חבירתה אלמא דוקא בבנו של חברו הוא דאינו כופה הא בבנו שלו כופה ומכל מקום רבם הסכימו שאינו כופה אותה בכך שנוח לנו לדקדק בלשון הבבלי מלשון הירושלמי והרי בבבלי לא אמרו אלא מניקה את בנה וזו שהזכירו בתלמוד המערב מבנה של חברתה פירושו אף בשהשכר שלה וריבותא אשמעינן ולא עוד אלא שהם מפרשים בו שלא תניק בנה של חברתה אפילו היה בנו של בעלה:",
+ "האשה שנדרה שלא להניק את בנה אין נדרה כלום שהרי משועבדת היא לו בכך ואין נדר להפקיע מה שאדם משועבד בו וכופה ומניקתו עד שישלמו ימי הנקתו ר\"ל עשרים וארבעה חדש כמו שיתבאר ולא סוף דבר בלשון זה ר\"ל שלא להניק שהרי אין נדר חל במה שאין בו ממש אלא אינו אף באומרת קנם עלי כל פירות שבעולם אם אניק ואפילו קיים לה הוא שכל שעיקר הנדר אינו אף קיומו של בעל אינו ולא סוף דבר בהחריש לה כל יומו דאיכא למימר אשגוחי הוא דלא משגח עלה אלא אע\"פ שאמר לה בפירוש קיים ליכי אם לא נדרת מדירך אני כל שאין עקר נדר אין כאן קיום וכן כתבו גדולי המפרשים במה שאמרו כאן כגון שנדרה היא וקיים לה הוא דבית הלל סברי היא נתנה אצבע בין שניה ומכל מקום בפרק המדיר כתבוה בהפך מפני שפסקנו שם הוא נותן וכו' ואף גדולי הרבנים נראה שפירשוה דוקא בהחריש לה:",
+ "ומה שאמרו כאן ונפלגו בכתבה דעלמא פירושו על אשה שנדרה וקיים לה הוא שלדעת האומר היא נתנה וכו' הפסידה כתבתה ויתבאר הענין בפרק המדיר:"
+ ],
+ [
+ "מי שגירש את אשתו אינו כופה אותה להניק את בנה אפילו בשכר אלא מיטפל הוא בו ושוכר לה מינקת מצד אחר ואם היה מכירה כגון שהניקתו עד עכשו כופה ומניקתו ונותן שכרה ואפילו היה התינוק סומא מכל מקום מכירה הוא בריח אמו ובטעם חלבה ולא ירצה לינק מאשה אחרת וברוב תינוקות שיערו זמן הכרתו מחמשים יום ואילך ומכל מקום אף בפחות מכן אם אינו רוצה לינק מאחרת כופה והוא שאמרו באחת זיל בדקה אותבה בדרא דנשי ושקליה לברא ומהדר ליה עליהו כי מטא לגבה הוה מסוי לאפה ר\"ל מסתכל בה כבשתינהו לעינה מיניה אמר לה נטוף עיניך דרי בניך כלומר זקפי עיניך מלשון ועיינהא מיטייפי:",
+ "מאחר שהגרושה יש בה צדדין שהבעל כופה להניק את בנה או את בתה מיהא בשכר יראה שאף היא אסורה לינשא בתוך עשרים וארבע חדש כמניקה שמת בעלה על הדרך שיתבאר למטה ואפילו לא היה מכירה שאין לחלוק בדבר וליתנו לשיעורין וכן כתבוה רוב הגאונים ואע\"פ שקצת רבני צרפת התירו במינקת שנתגרשה לינשא אחר שלשה חדשים מפני שמאחר שהבעל קיים הוא ממציא לה ביצים וחלב להחיותו בהם הדברים נראים כשיטה האחרת ואף בשאלתות כתבוה כן בפרשת וירא אליו בהדיא בלשון זה דאלו איתתא דפטרה גברה או שכיב ואיתתיה מיעברא או מיניקה אסירא לאינסובי עד מישלם מוניקתה ואם עבר ונסב או קדיש מפקינן לה בגיטא ונראה הטעם שאף זו בושה מלשאול לבעל ומכאן למדו קצת מפרשים שהמניקה שנתאלמנה או נתגרשה אינה יכולה לתבוע כתבתה בתוך עשרים וארבעה חדש שהרי אין כאן לכשתנשאי אלא שגדולי המפרשים כתבו שאין תנאי דלכשתנשאי נאמר אלא בשהעכבה מצד זיקת הבעל וכן עיקר ובכל מה שכתבנו שהבעל כופה להניק אינה יכולה להפקיע עצמה כלל אף באיני נזונת ואיני עושה שאין זה בכלל מעשי ידיה לענין זה כמו שכתבנו למעלה וכן הסכימו הראשונים הא אלמנה שאינה משועבדת להם אלא מחמת מזונות יכולה לומר בכל אלו שאינה עושתם להם ואף בהנקה אלא אם כן בשכר:",
+ "חלב האשה מותר באכילה מכל מקום היתר אכילתו שתחלבהו האשה לתוך הכלי וישתה אבל לינק מן השד יש בו לגדול איסור חכמים ��הוא שאמרו עליו שהגדול היונק מן השד כיונק מן שקץ ואין לה להניקו היא בידים ומכין אותו מכת מרדות ואע\"פ שבסוגיא נראה שהוא איסור תורה ממה שהקשה ורמינהי יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא וכו' ואוקמה בדפריש סוגיא בעלמא היא שאף דרך יניקה אין בו אלא איסור סופרים:",
+ "וכמה שיעור זמנו להיתר יניקה כל עשרים וארבעה חדש עד ארבע שנים או חמש לפי כחו של בן אם לא פירש מותר ואם פירש מעשרים וארבע חדש ולמעלה שלשה ימים אסור להחזירו לינק במה דברים אמורים כשפירש מתוך בוריו אבל אם פירש מחמת חליו מותר להחזירו לינק וכן היא בתלמוד המערב וכן פירשו שם דוקא בשאין סכנה בפרישתו אבל אם יש סכנה בפרישתו אף כשפירש מתוך בוריו מחזירין אותו:",
+ "זה שביארנו בחלב האשה שכל שחלבתו לתוך הכלי מותר ומציצתו מן הדד אסורה חלוף הדברים בדם והוא שדם האדם מותר מן התורה לגמרי ומדברי סופרים לאסור כל דם שפירש שמא יאמרו של בהמה הוא מעתה דם שפירש וכנסו בתוך הכלי אסור והאוכלו במכת מרדות ושבין השנים מוצצו ואינו חושש ושעל גבי ככר כגון שנשך בפת ומצא דם על הככר גורר את הדם ואוכל שהרי פירש:",
+ "בשר האדם לא נתברר דינו בכאן ובסיפרא פרשת שמיני מיעטוה גם כן מאיסור מטעם זה טמא ואין בשר מהלכי שתים טמא וגדולי המפרשים סוברים בה להיותה מותרת לגמרי ומכל מקום נראה שאף לשיטתם איסור סופרים מיהא יש בו דלא גרעא מדם וחלב הא איסור תורה אין בו שאם כן לא הותרו החלב והדם שהרי כל היוצא מן הטמא טמא וגדולי המחברים כתבו שיש בה איסור עשה מצד שהאדם נקרא חיה כדכתוב ויהי האדם לנפש חיה וכתוב זאת החיה אשר תאכלו הא אחרת לא תאכלו ואין הדברים נראין אלא שאיפשר שדקדקוה מלשון סיפרא שאמרו בה יכול יהא בשר מהלכי שתים בלא תעשה אלא שאינה ראיה שהרי אף בחלב אמרוה כן ועוד שאף דם השרץ נתמעט מאותו פסוק ואעפ\"כ אמרו עליו בכריתות כ\"א ב' שאם התרו בו משום שרץ לוקה שלא נתמעט אלא מאיסור דם אבל דמו כבשרו ואף בזה אלו היה איסור בבשרו היה ראוי לאסור אף דמו באיסורו ואף במקצת חבוריהם נמצא שהאוכל מבשר או חלב האדם או מחלבו עובר בעשה אלא שנראה שטעות סופר הוא שהם כתבו במקום אחר בחלב שמותר אלא שחכמים אסרוה לגדול על הדרך שביארנו ומכל מקום לחלב האדם במקום שהוא אסור בבהמה ומותר בחיה כגון חלב הכליות והדומים מן האסורים יראה שהוא מותר שאף כשאתה בא לאסור בשרו מתורת חיה הרי חלב חיה מותר:",
+ "בהמה טמאה וחיה טמאה אף חלבה טמא שכל היוצא מן המינין האסורים אסור כגון חלבם וביצתם נמצא שבהמה טמאה שהקלת במגעה שלא לטמא מחיים אף בשנגעה בטומאה שאין בעלי חיים חוץ מאדם מקבלין טומאה החמרתה בחלבה ואדם החמרת במגעו לטמא אף מחיים כגון נדה וזבה ושאר הטמאים והקלת בחלבו ויש מפרשים הקלת במגעה אף לאחר מיתה ולטומאת ערב ואדם החמרת במגעו לאחר מיתה לטומאת שבעה:",
+ "החליבה בשבת ויום טוב אסורה משום מפרק ואף היניקה בפיו מן הבהמה אסורה בשבת ויום טוב ומכל מקום במקום שיש צער חולי אע\"פ שאין בו סכנה מותר אפילו בשבת והוא שאמרו גונח והוא קוצר הנשימה ובא מצד החזה יונק חלב בשבת מפרק כלאחר יד הוא שהרי מפרקו בפיו ובמקום צער לא גזרו וכבר כתבנוה בראשון של יום טוב:",
+ "צנור של מים המקלח מן הגג ועלו בו עשבים המעכבין אותם מלצאת והגג מתקלקל דורסן ברגלו בצינעה ואינו חושש תיקון כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו וכבר כת��נוה עם מה שיש לפקפק בה מצד מה שאמרו שכל שאסרו משום מראית העין אף בחדרי חדרים אסור בראשון של יום טוב בסוגית המשנה הרביעית ט' א':",
+ "זה שביארנו ביונק שהוא מפרק יש מפרשים בו שהמפרק הוא תולדת דש ומקשין בה אם כן הרי אמרו שבת ע\"ה א' אין דישה אלא בגדולי קרקע ומתוך כך פירשו מגדולי צרפת שיש במפרק אחד תולדת דש ואחד תולדת ממחק בגדולי קרקע הוא תולדת דש וביניקת בהמה הוא תולדת ממחק שמשוה את הדד ומחליקו ויש מפרשים שמפרק ביניקה הוא תולדת גוזז:"
+ ],
+ [
+ "מניקה שמת בעלה אסורה מדברי סופרים לינשא או אף ליארס ר\"ל בקדושין עד שישלמו לולד עשרים וארבעה חדש חוץ מיום הלידה וחוץ מיום האירוסין ועיקר איסור זה שמא תתעבר ויעכר החלב וימות הבן ואע\"פ שאין חוששין בזו לאסור על בעלה שלא יבא עליה בזו אינה בושה ממנו לשאול ביצים וחלב להחיותו בהם אבל כשמת בעלה ונשאת לאחר בושה היא לבא לב\"ד על כך ולתבוע מן היורשים וגזרו אירוסין אטו נשואין ואפילו נתנה בנה למיניקה שמא יחזרו הם או תחזור המינקת ואפילו באדם שחשיבותו מונעו מלחזור וכן שהמנקת חוששת לכבודה ואינה חוזרת אע\"פ שמן הסוגיא נראה להיתר בעובדא דבי נשיאה נראה שלא נאמרה אלא לשעתה אבל ללמוד הימנה לדורות לא שמכל מקום לא חלקו חכמים בדבר וכן אם גמלתו ר\"ל שהעתיקתו משדים קודם שישלמו לו כ\"ד חדש ומכל מקום אם מת הולד מותרת לינשא ואין חוששין שמא תמיתהו מחמת שהיא רוצה לינשא דכלי האי לא עבדא ואע\"פ שאמרו עובדא הוא וחנקתיה כבר אמרו בצדה ההוא שוטה הואי ולא עבדן נשי דחנקן בריהו:",
+ "יש אומרים בעשרים וארבעה חדשים אלו ששיעורן למנין ימות החמה וסומכין לה ממה שאמרו במדרש ר' תנחומא סימן לדבר מדכתוב לא תבשל גדי בחלב אמו תבשל בגימטריא שס\"ה יום שני פעמים ועוד שני ימים ליום לידה ויום אירוסין ואין הדברים נראין אלא שתי שנים כפי מה שהן אם פשוטה אם מעברת לפי סדר השנים והוא שאמרו בשמואל עד הגמל הנער וישב שם עד עולם ופירשו בתלמוד המערב עולמו של לוי שהוא חמשים שנה כדכתיב ומבן חמשים שנה ומעלה ישוב מצבא העבודה ושתי שנים העודפים ליניקתו:",
+ "לעולם אל יורה אדם במקום רבו אפילו היה הרב מוחל על כבודו והוא שאמרו כאן הא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לאו משום דמיחזי כאפקירותא ופירשו בו עד שאם ימחול הרב על כבודו יהא רשאי בכך אלא משום דלא מיסתייעא מילתא ומעתה אפילו מחל הרב על כבודו או נתן לו רשות דרך כלל להורות שלא בפניו כדרך שנראה שהרשה רב יוסף את אביי בכך שאין כאן עוד אפקירותא אין ראוי לעשות כן שהדבר קרוב לבא לידי שגיאה:",
+ "וענין ביעתא בכותחא הוא שאמרו במסכת יום טוב שביצים גמורות הנמצאות במעי תרנגולת מותר לאכלן בחלב והכותח יש בו חלב:",
+ "כל אשה שנתאלמנה או נתגרשה אסורה לינשא או אף ליארס עד שיעברו שלשה חדשים ר\"ל תשעים יום חוץ מיום האלמנות או הגירושין וחוץ מן האירוסין שמא תתעבר מזה ואין בחינה אם מראשון אם משני וגזרו בדבר זה אף בנשים שאינן ראויות לילד או שהדבר מוכיח הרבה שאינה מעוברת כגון שהיתה רדופה לילך לבית אביה תכף שנכנסה לחפה ולא שמש בעלה עמה או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין או שהלך למדינת הים או שהיה בעלה זקן או חולה או שהיתה היא עקרה וזקנה אילונית וקטנה או שהפילה לאחר מיתת בעלה או שאינה ראויה לילד מצד אי זה סם כלן צריכות להמ��ין שלשה חדשים אף לאירוסין וכן הדין אף בנתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין:",
+ "מי שנתנו לה בן להניק בשכר הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה ואם פסקה לה אמו של ולד קימעא בכדי שאין בו מזון לספוק הנקה חייבת היא לאכל הרבה בכל ספוק הנקה ופורעתו משכרה שמתוך ששכרה יפה לה היא מחלה במיעוט המזונות ומסתמא מקבלת עליה לאכל בכדי ספוק ותזהר שלא תאכל דברים הרעים לחלב הן מן הדברים שעוכרין את החלב הן מן הדברים שמפסיקין אותו גדולי המחברים נראה שפירשו בפסקה קימעא שהיא חוזרת לדין מניקה את בנה ופירוש קימעא בראוי לה בצמצום ומכאן כתבו שאם פסקו לה מזונות הראויים לה והיא מתאוה לאכול יותר מצד חולי התאוה אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל מעכב לומר שאם תאכל יותר מדאי או מאכל רע ימות הולד שצער גופה קודם ואין הדברים נראין שכל שפסקו לה כראוי אין זה לשון קימעא ועוד היאך לא יעכבנה במאכלים הרעים:"
+ ],
+ [
+ "אשה שנחלקה עם בעלה בהנקת בנה והיא אומרת שהיא רוצה להניקו מצד צער החלב או להנאת הולד והוא אומר שלא להניק מפני שחושש לניוולה ורוצה לשכור לה מיניקת לה שומעין צערא דידה הוא אם צער החלב אם צער לפרוש מבנה הוא אומר שתניק והיא אומרת שלא להניק כל שיש ספק לעשות שומעין לה ולא סוף דבר בשראוי לה כן מצד עצמה או מצד נדוניא שהביאה כגון שהביאה נכסים ראויים לשתי שפחות על הדרך שביארנו במשנה שאע\"פ שמצד משפחתו שלו או עשרו אינה ראויה שהרי אינה יורדת עמו אלא אפילו לא היתה ראויה כן מצד עצמה או מצד הנדוניא שהביאה הואיל וראויה מצדו הן מצד מעלתו הן מצד עשרו לה שומעין שאף היא עולה עמו וגדולי המחברים כתבו שאם הוא טוען שאין ראוי לכך והיא טוענת שכן עליה להביא ראיה ואין כאן מקום לשבועה ואיני יודע למה הפקיעו דין שבועת היסת מכאן ולפי דרכך למדת שמה שאמרו במשנתנו מניקה את בנה כשראוי כן מצד שניהם:",
+ "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו וכבר ביארנו ענינים אלו בפרק ראשון:",
+ "כל האוכל בפני בני אדם ראוי לו שיהא נותן לפניהם ממה שהוא אוכל שמא הם מתאוים במה שהוא אוכל ובאים לידי איזה חולי על שאין אוכלין ממנו וכל שכן בדברים שמביאים תאוה כגון דברים המריחים או שיש להם קיוהא וכל שכן בפני השמש המביא אותם המאכלים לפניו ואין ראוי להשהות בפני השמש בשר שמן כל השנה ויין ישן בתקופת תמוז וכן כל כיוצא בדברים אלו:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שאדם כופה את אשתו לעמוד לפניו ולשמשו מכל מקום אינו כופה אותה לעמוד לא בפני אביו ולא בפני בנו שלא נשתעבדה זו אלא לבעלה ויש מפרשין אותה דוקא בשאין סמוכין עליו הא אם סמוכין עליו חייבת וממה שאמרו למעלה ס\"א א' קמי ארחי ופרחי מאן טרח דמשמע שהיא חייבת לטרוח לפני כל אותם הסמוכין על הבית:",
+ "ושאר שמועות שנתגלגלו כאן והם שפוד וגומות ובלורית ואפר מקלה וגבנה יתבארו ענין כל אחת מהן במקומו הראוי לו וכבר ביארנו את כלם בחבור זה במסכת עבודה זרה פרק שני בסוגית המשנה השלישית כ\"ט א':",
+ "המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר המדיר את אשתו מתשמיש המטה בית שמאי אומרין שתי שבתות בית הלל אומרין שבת אחת התלמידין יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום העונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום הפועלין שתים בשבת החמרין אחת בשבת הגמלין אחת לשלשים יום הספנין אחת לששה חדשים דברי ר' אליעזר אמר הר\"ם פי' שבת אחת לבד יחזיק שבועתו ויותר מזה יוציא ויתן כתובה ואפי' היה גמל או ספן ואמרו התלמידים יוצאין שלא ברשות נשותיהן ל' יום אמנם זה דברי ר' אליעזר ואמנם לפי דעת חכמים שתים שלש שנים והלכה כחכמים וטיילין הם האנשים הנרפים אוהבי המנוחה לא יעשו סחורה ולא מלאכה ועונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת וספנין הם החובלים והלכה כר' אליעזר ודע שיש לאשה שתמנע בעלה שלא ילך אלא למקום קרוב שלא ימנע עונתה וכן תמנעהו ההעתקה ממלאכה אל מלאכה אחרת שתחסר בעבורה העונה אם לא בתלמוד תורה לבד:",
+ "אמר המאירי המדיר את אשתו מתשמיש המטה כגון שאמר הנאת תשמישך עלי שהוא אסור לשמש שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו שאלו נדר תשמישי אסור עליך או שנשבע שלא ישמש מטתו לא נדר כלום ובשבועה נעשית שבועה לשוא הואיל ומשועבד לה בכך אלא שנדר בלשון הנאת תשמישך עלי ולדעת בית שמאי ממתינין לו שתי שבתות ומכאן ואילך כופין אותו להוציא וליתן כתבה שלא תתעגן אבל שתי שבתות אינו קרוי עגון שהרי יולדת נקבה עומדת שבועיים ובית הלל אומרין ששבת אחת ממתינין לו שאין למדין מיולדת אלא מנדה שעומדת שבעה והילכך ממתינין לו שבעה יתר על כן יוציא ויתן כתבה או יתיר נדרו והלכה כבית הלל ונחלקו בגמרא רב ושמואל שלדעת רב לא נאמר כן אלא בשפירש שבת אחת לנדרו אבל אם נדר בסתם או שפירש יתר משבעה יוציא לאלתר ויתן כתבה או יתיר נדרו שהרי נדרו ליתר משבעה הוא ולדעת שמואל אף בסתם כן שמא ימצא פתח לנדרו תוך שבעה והוא הדין לפירש יותר משבעה ואע\"ג דאיסורי נינהו פסקו בה גדולי הפוסקים כשמואל התלמידים ר\"ל ההולכים ללמוד תורה יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהן שלשים יום כלומר אע\"פ שממה שכתבנו אתה למד שיש לאשה לעכב את בעלה שלא יצא לסחורה אלא במקום קרוב שיהא יכול להשלים עונתה הראויה לה ממנו לפי אמנותו אלא ברשותה כדי שלא יגרע עונתה לתלמוד תורה מיהא יכולים לצאת שלא ברשות שלשים יום ואע\"פ שחיוב עונתם מערב שבת לערב שבת וכן תמיד כל שנשאר שלשים בביתו יוצא ללמוד משלשים לשלשים וזהו לשון יוצאין ובגמרא אמרוה לדעת חכמים אפילו שתים ושלש שנים ואע\"פ שהלכה כר' אליעזר שבמשנתנו סמכו התלמידים בזו לעצמם כחכמים והפועלים שעונתם פעמים בשבת יכולין לצאת שלא ברשות שבת אחת וכן הלכה ואחר כך סדר דין עונה והודיע דרך כלל שמצות עונה היא נתונה לכל אדם כפי כחו ואמנותו ודרך פרט אמר הטיילים אחת בכל יום ר\"ל בני אדם שלוים בבריאות ומענגים ושאין להם שום מלאכה אלא אוכלים ושותים ופוחזים עונתם בכל יום הפועלים כגון חייטים ואורגים וכובסים ושאר אמניות פעמים בשבת שפעמים שמשתכרין שלשה ימים אף בעירם שאין חוזרים לבתיהם ובגמרא פירשו שאם היתה מלאכתם בעיר אחרת עונתם פעם אחת בשבת מפני שאין דרכם לחזור לבתיהם אלא פעם אחת בשבוע החמרים אחת בשבת שדרכם לילך מהלך שלשה ימים לסחורה הגמלים דרכן לילך לסחורה גדולה מהלך חמשה עשר יום ונמצאו שלשים יום עם חזרתם ומתוך כך נתנו להם אחת לשלשים יום הספנים דרכן לצאת מהלך שלשה חדשים ומתוך כך נתנו להם שיעור ששה חדשים עם חזרתם ובכל אלו יתבאר בגמרא שכל שהדיר את אשתו שבת אחת יקיים מכאן ואילך יוציא כמו שביארנו ואע\"פ שאף בלא נדר שיעורם רחוק משבת אחת כל שאינו מדירה מיהא לא מחמת כעס הוא אלא מחמת אמנותו ומאחר שידעה באמנותו על מנת כן נשאת ל�� אבל כל שהוא מדירה הואיל ומחמת כעס הוא מדירה משבת אחת ואילך הויא לה עגונא וזהו שאמרו בגמרא איכפל תנא לאשמועינן טייל ופועל כלומר תנא שבמשנת המדיר את אשתו מתשמיש המטה שאמרו בה שבת אחת יקיים שהרי אין עונה לפחות משבת אלא בטייל ופועל ומשארא לא קאמר שהרי עונתם רחוקה יותר ובתוך עונתה מיהא למה יוציא ותירץ לא אכלהו כלומר שאף באותם שעונתן רחוקה כל שהוא מדיר יוציא משבת אחת ואילך ומה שאמרו בה והא ששה חדשים קתני פריך ליה מזמן גדול שבהם והוא הדין לאידך:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "המדיר את אשתו מליהנות לה עד שלשים יום יעמיד פרנס לזונה משלשים יום ואילך יוציא ויתן כתבה בין בסתם בין במפרש ובפרק המדיר יתבאר על אי זה צד יכול להדירה הואיל והוא משועבד לזונה וכן על הצד שהנדר חל בענין זה היאך הוא מעמיד פרנס שהרי שלוחו של אדם כמותו ושם יתבארו עיקרי דברים שבענין זה בע\"ה:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "פועל שרצה ליעשות חמר או חמר שרצה ליעשות פועל או גמל שרצה ליעשות ספן אשתו יכולה לעכב מפני שהוא יוצא מאמנות שעונתו קרובה לאמנות שעונתו רחוקה ואע\"פ שהוא מרויח יותר רוצה אשה בקב וטפלות ר\"ל שתתחבר עם בעלה מתשעה קבין ופרישות ומכל מקום בתלמוד תורה אינו כן אלא כל שהוא יוצא אף מטייל ליעשות תלמיד חכם הרשות בידו ואינה יכולה לעכב ותלמיד חכם כל שהוא בעירו חיוב עונתו מערב שבת לערב שבת:",
+ "אע\"פ שמותר לישא כמה נשים בין בבת אחת בין בזה אחר זה ובלבד שיהא יכול לספק שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת מכל מקום אין ראוי לעשות כך דרך הערה אמרו כאן בבנו של ר' אדאתא איעקרא דביתהו אמר היכי ניעביד ליגרשה יאמרו ענייה זו לשוא שמרה אינסיב אחריתי יאמרו זו אשתו וזו זונתו בעא רחמי עלה ואיתסאי:",
+ "ולענין הדין מיהא גדולי המחברים כתבו שהנושא הרבה נשים אינו חייב בעונה בין כלם אלא כפי מה שהוא חייב לאחת לפי אמנותו והדברים מתמיהים:"
+ ],
+ [
+ "לענין היתר נדרים כבר ביארנו במקומו שאין פותחין בנולד אלא אם כן הוא נולד המצוי ומה שאמרו כאן אדעתא דגברא רבא מי נדרת איפשר שקנין חכמה מצוי הוא לכל מי שהוא מוכן בטבעו לכך אפילו מעם הארץ לתלמיד חכם ורבותי פירשוה אדעתא דגברא שהוא מוכן להיות גברא רבא מי נדרת ואין צורך בכך וכן מה שאמרו כאן אדרה הנאה מנכסיה יש מפרשין שנדר על עצמו שיאסרו כל פירות שבעולם עליו כל זמן שיהנה את בתו בשלו ומפני שהם מפקפקים לומר שהמדיר את חבירו הנאה הואיל והוא לא נאסר בכלום מחמת נדרו אין לו שאלה ודברים בטלים הם אין לחוש להם כלל ובהדיא אמרו בתלמוד המערב שבנדרים בפרק שתוף על המדיר או שרי נדרך או זבין חלקך ובהדיא פירשוה שם באומר הנייתי עליך:",
+ "המשנה הששית והיא בענין החלק הרביעי גם כן והוא שאמר המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת ר' יודה אומר שבעה טרפעקין עד אימתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה ור' יוסי אומר לעולם הוא פוסק והולך שמא תפול לה ירושה ממקום אחר ויחזור ויגבה ממנה וכן המורד על אשתו שלשה דינרין בשבת ר' יודה אומר שלשה טורפעקין אמר הר\"ם פי' טורפעק הוא שלשה דרהם משקל מהכסף הנקי מהפשוטים אשר כל דרהם ממנו י\"ו שערות וכבר ביארנו פעמים כי לדינר ז' מעין הנה כלל הג' טרפעקין דינר ומחצה ואמרו רבותינו בת��מוד חזרו ונמנו ואמרו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ושולחין לה בית דין הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אחת ארוסה ואחת נשואה ואפי' נדה ואפי' חולה ואפי' שומרת יבם ותהיה זאת ההכרזה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל יום ויאמרו פלונית מרדה על פלוני וישלחו לה קודם ההכרזה ויודיעוה גם כן ויאמרו לה נשלמה ההכרזה ואז תפסיד כתובתה ומורדת תקרא בכאן המונעת את בעלה מתשמיש המטה לבד אולם כאשר לא תרצה לעשות דבר מהמלאכות שהאשה עושה לבעלה אינה מורדת אבל יכריחוה על זה באופני ההכרח כולם:",
+ "אמר המאירי שבעה דינרין בשבת שהוא דינר לכל יום ונחלקו בגמרא מורדת ממאי ופירש רב הונא מורדת מתשמיש ר\"ל שאינה נשמעת לו להזדווג עמו ואף הוא אינו רוצה לגרשה וליתן לה כתבה אלא שקובל עליה בבית דין ואומר עכשו שבית דין קונסין אותה ופוחתין לה מכתבתה שבעה דינרין בשבת ונראה הטעם בגמרא כנגד שבעת ימי השבוע שיהא פחיתתה דינר בכל יום ולר' יהודה שבעה טרפעיקין וטרפעיק הוא חצי דינר אבל ממלאכה ר\"ל שאינה רוצה לעשות המלאכה שהיא חייבת לעשות לו אין זו מורדת לענין שנפחות את כתבתה אלא כופה אותה אם בבית דין בשמתא ונדוי כמו שכתבו גאוני ספרד אם על ידי עצמו בהכאה וקללה כמו שכתבו גדולי המחברים אם בהמעטת מזונותיה וצרכיה ושאר ענויין עד שתכנע כמו שכתבו גדולי המפרשים ואפילו אינה מורדת לו אלא ממלאכה אחת אבל במורדת מתשמיש הוא שאמרו במשנה זו שפוחתין מכתבתה דינר בכל יום ושאלו בה עד כמה הוא פוחת ופירשו בה עד כדי כתבתה ולפי הנראה מן הגמרא לא סוף דבר עיקר כתבה ר\"ל מנה מאתים אלא אף הנדוניא והתוספת בכלל זה והוא שאמרו במשנה אחרונה רבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות ושולחין לה פעמים מבית דין הוי יודעת שאפילו כתבתיך מאה מנה הפסדת ונראה שלא היה החדוש אלא מן ההכרזה והפסידא ביחד אבל לענין הפסד הכל זו וזו שוות הן הילכך פוחת עד כנגד כתבתה הן עיקר הן תוספת הן נדוניא וכשפחת את כלה יגרשנה בלא כתבה שהרי אפילו תחזור בה אסור לשהותה עד שיכתוב לה כתבה אחרת ואפילו חזרה בה קודם שתכלה כל הכתבה מה שנפחת מיהא הפסידה שאם לא כן מה הועלנו תקניטתו עד זמן הסמוך לגמר הכתבה וחוזרת בה כדי שתחזור הכתבה למקומה ואף היא חוזרת חלילה בהקנטתה אלא שמאחר שקנסוה בית דין בכך מה שנפחת נפחת הא מכל מקום אם נפלו לה נכסים ממקום אחר והוא הדין אם יש לה היום נכסי מלוג אינו פוחת בהם כלום ולקצת חכמי הדורות ראיתי שפירשו שאף בנכסי מלוג שיש לה היום פוחת לדעת תנא קמא ולא חלק על ר' יוסי אלא בנכסים שנפלו לה לאחר המרד ואף הם מביאים אותה מתלמוד המערב ששאלו שם מהו מיפחות מן פרה פורנין דידה פירוש לתנא קמא נשמעינה מן הדא ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאפילו תפול לה ירושה ממקום אחר גובה הימנה לא אמר ר' יוסי אלא ירושה דבר שאינו מצוי הדא אמרה אפילו פרה פורנין דידה פוחת כלומר לא הוצרך ר' יוסי לחלוק על תנא קמא אלא בירשה שנפלה לה אבל פרה פורנין אף תנא קמא מודה והם מפרשין פרה פורנין שבח האשה והוא הוא נכסי מלוג שלה שהן שבח שלה שאם הותירו לה וכמו שאמרו נ\"ד א' פורני ליתמא ואני תמה אם הירשה דבר שאינו מצוי לאחר המרד אף המלוג שקודם המרד דבר שאינו מצוי שאף הוא מצד מתנה או ירשה הוא בא ולדבריהם אין מחלקת בין תנא קמא לר' יוסי אלא מן המלוג שבא לה לאחר המרד ולמה תלה את הטעם במה שאינו מצוי והלא אף המלוג שקודם המרד אינו מצוי אלא שעיקר הדברים כדעתנו שלדעת תנא קמא אף המלוג שקודם המרד אין פוחתין בו ושאלת תלמוד המערב לא היתה אלא בתוספת ומפני שלא הוזכר בפחיתתה אלא לשון כתבה והנדוניא אף היא בכלל כתבה כמו שאמרו מ\"ח ב' היתה כתבתה בבית אביה על הדרך שביארנו בראש הפרק אבל בתוספת הוצרך לשאלה ואף בלשון פורנא כן ר\"ל שהכתבה והנדוניא נקרא פורנא והתוספת פרא פורנא כלומר תוספת כתבה וכן אמרו בבראשית רבה הרבו עלי מאד מהר ומתן מהר פורנין מתן פרא פורנין ומהר הוא מה שמתנין ליתן בשעת הנדוניא ובכללה עקר הכתבה אחר שנתקנה לנו והוא שאמרו ס\"ז א' אשה גובה פורנא מהם ומתן הוא המתן שאדם מוסיף ונותן לה על הנדוניא הן האב הן הבעל אבל בנכסי מלוג ודאי לדעת תנא קמא אינו פוחת והלכה כתנא קמא ור' יוסי חלק לומר שאף בנכסי מלוג פוחת ולא סוף דבר באותם שהיו לה בשעת המרד או שבאו לה קודם שכלתה הכתבה אלא אפילו נפלו לה אחר המרד או אף לאחר שכלתה הכתבה גובה מהם אף למפרע ר\"ל אף כשכלתה הכתבה ואין לה נכסי מלוג הוא מחשב והולך דינר בכל יום שכל שתפול לה ירשה יהא גובה מהם אף למפרע ושמא תאמר והיאך משהא אותה אחר שכלתה כתבתה יש מפרשין שהוא סובר שאם חזרה ממרדה תהא כתבתה חוזרת למקומה ואין הדברים נראין כמו שכתבנו אלא שיראה לדעתי שמכיון שהיא מורדת אין כאן חשש ביאה אחר שכלתה הכתבה שאפילו חזרה כל שלא רצתה ליבעל בהיתר כל שכן שלא תרצה ליבעל באיסור ועוד שחזקה שאינה נשמעת להתפייס לו עד שיקיים לה כתבתה ומכל מקום הלכה כתנא קמא וכן המורד על אשתו שלא להזקק לה ואינו רוצה לגרשה והיא קובלת עליו בבית דין מוסיפין על כתבתה שלשה דינרין בשבת שהוא חצי דינר בכל יום חוץ מן השבת ודין שלה משתנה מדין המורד בשני דברים אחד שפוחתין לו בכפל מה שמוסיפין לה לזה דינר ולזה חצי דינר ופירשו הטעם בגמרא מפני שאין צערה של אשה גדול כשל איש וכמו שאמרו זה יצרו מבפנים וזה יצרו מבחוץ והשני שבמורדת פוחתין לו אף כנגד יום השבת ובמורד אין מוסיפין לה כנגד יום השבת ופירשו בגמרא הטעם בזו מפני שהפחת אינו נראה כשכר אבל התוספת נראה כשכר והרי הוא כעין שכר שבת ודבר זה ענינו בשאינה תובעת שיוציא אבל כל שמונע את אשתו מתשמיש כדי לצערה והיא קובלת ותובעת שיוציא כתבו גדולי הפוסקים שכופין אותו להוציא לאלתר וליתן כתבה שהרי אף באומר אי איפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתבה כל שכן במורד לגמרי אלא משנה זו בשאינה באה לכופו שיוציא וכמו שאמרו בסוגיא זו בכיוצא בה ולאו לאימלוכי בה בעי כלומר שהבחירה בידה ומכל מקום יש פוסקים שהמורד אין כופין אותו להוציא ואינו דומה לאני בבגדי וכו' דהתם מדקאמר אי אפשי וכו' אין כאן תוחלת וכן אינו דומה למדיר שהמדיר מכיון שלא נתחרט בשבת אחת ודאי דעתו לקיים את נדרו אבל מורד דלצעורי לחוד הוא דקא מיכוין איפשר קרוב הוא שיחזור בו ואין כופין אותו ואף גדולי המחברים כתבו שאסור לאדם למנוע את אשתו מעונתה ואם מנע כדי לצערה עובר בלאו דעונתה לא יגרע ואם הוא מצד חולי או שתשש כחו עד שאין יכול בכך ימתין עד ששה חדשים כשיעור עונת הספן שהיא היתרה שבכל העונות ואחר כך או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתבה ור' יהודה אומר שלשה טרפעיקין שהוא רביע דינר בכל יום חוץ מן השבת ודינרין אלו הנזכרים במשנה זו הם של סלע מדינה שהם שמינית שבכסף צורי וצריך שתדע שתוספת זו שמוסיפין לה עליו בכל יום הוא מתחיל מיום שהיא באה לבית דין על כך ודנוהו בכך על הדרך שבמורדת מתחילין לפחות לו מאותו היום ואע\"פ שבמדיר ממתינין לו שבת אחת לענין שיוציא מדיר שאלתו תלויה באחרים ועל ידי פתחים וראוי ליתן לו מתון שמא עדין לא נזדמנו לו אבל זה שמצערה לרצונו מוסיפין לה מיד ובתוספות חוככים לומר שלא להוסיף לה כל שבת ראשונה ואינו נראה שאלו כן לא היה בעל התלמוד נשמט שלא להזכירה:",
+ "זו היא שיטת המשנה למי שמפרש במורדת מורדת מתשמיש ומכל מקום בגמ' יש שיטה אחרת לפרש משנתנו במורדת ממלאכה והיינו סוברים לפרש בה ממלאכה ולא מתשמיש וכשהיא מורדת במלאכות שהוזכרו כבר נ\"ט ב' שכבר ביארנו שאינה יכולה לומר בהן איני נזונת ואיני עושה פוחתין לה שבעה דינרין ופירשו הטעם בתלמוד המערב כנגד שבעה מלאכות שהיא משועבדת לו בהן כמו שהתבאר במשנה רביעית וצריך לפרש לשיטה זו שאף במרד של מלאכה אחת נקראת מורדת לפחות לה כל כך שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ומכל מקום נראה מתלמוד המערב שאם הכניסה לו ארבע שפחות אינה קרויה עוד מורדת ואע\"פ שעם כל אלו מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו וכופה לעשות בצמר אינה נקראת מורדת באלו אלא באותם המלאכות השנויות שהם צרך גדול והוא שאמרו שם הגע עצמך שהכניסה לו עבדים אינה חייבת כלום וכן במורד שלו וכמו שאמרו שם בסופא הגע עצמך שהתנה שאין לה עליו שאר כסות ועונה אינו חייב לה כלום ועונה מיהא בכדי נסבה שהרי אין תנאי מועיל בה אלא משום שאר כסות שהם כנגד מעשי ידיה נקראים אצלו מרד ממלאכה כמו שנבאר בסמוך נקטה לעונה בהדיהו ואסור לישן הוא אלא שאני חוכך לומר שאף עונה בדוקא הוזכרה שאע\"פ שאין תנאי מועיל ליפטר ממנה מכל מקום מועיל הוא שלא לדון עליה במורד אלא שעובר בלאו דלא יגרע אם היא תובעתו בכך או שנכופהו להוציא ולא שתהא הבחירה בידה להוציא או להוסיף וקצת גאוני הראשונים כתבו שאף עונה הואיל ויש בה הנאת הגוף כדבר שבממון הוא וקיים ומתנה על מה שכתוב בתורה שבטל התנאי פירושו שיאמר הרי את מקדשת לי על מנת שכל שארצה לגרשך לא תהי צריכה גט ממני או על מנת שלא תהיי זקוקה ליבם אלא שאין הדברים נראין כלל ונשוב לדברינו והוא שכמו שפירשו במורדת מורדת ממלאכה כך הענין במורד מורד ממלאכה ואעפ\"י שאינו משועבד לה לשום מלאכה פירשוה בגמרא באומר איני זן ואיני מפרנס כלומר שאינו נותן לה לא מזונות ולא מלבושים והוא קרוי בהם מורד ממלאכה על שם שהיא משועבדת לו כנגדם במעשי ידיה כלומר מורד בדברים שמלאכתה שלו כנגדם וכגון שאין היא מספקת למעשי ידיה ופירשו בתלמוד המערב הטעם בפחת שלשה דינרין כנגד שלשה חיובין שהוא משועבד לה בהן שאר כסות ועונה ואע\"פ שעונה אינה בכלל מלאכה נחשבת עמהם לצירופה עמהם ואף מזה יש לחזק מה שכתבנו בעונה שיהא תנאי מועיל בה שלא לידון במורד ונשוב למשנתנו והוא שאע\"פ שבידה לכופו להוציא מכל מקום הבחירה בידה ונמלכין בה אם רוצה לישב תחתיו בתוספת זו או אם רוצה לצאת מיד בכתבתה וקצת רבני צרפת כתבו פירשו מרד מלאכה שבאיני זן ואיני מפרנס כגון שאין לו במה לזונה ואומר שאינו טורח להשתכר בשביל מזונותיה ואף הוא משועבד לה בכך ולמדו מכאן שכל שאין לו נכסים הרי הוא משועבד לאשתו לשכור עצמו למלאכה כדי לזונה וודאי הדין דין אמת אלא שאין בו הכרח מכאן שהרי איפשר לפרש בו מה שפירשנו תחלה ונשוב לדברינו והוא שלפי הסוגיא אף המפרש משנתנו במורדת ממלאכה אף ממלאכה קאמר וכל שכן שבתשמיש קרויה מורדת ולדעת רב הונא שפירשה בתשמיש דו��א מתשמיש אבל ממלאכה לא הויא מורדת וכן הלכה ואף הוא כשמורד ממלאכה ר\"ל שאומר איני זן ואיני מפרנס אינו קרוי מורד שנוסיף בכתבתה אלא שמחזירין אותו לדינו לכופו להוציא וליתן כתבה ויש מפרשין דוקא ממלאכת הריוח שהיא יכולה לומר בהם איני נזונת ואיני עושה אבל מלאכות של בית דין כגון טוחנת ואופה ומבשלת שאינה יכולה לומר בהם איני נזונת ואיני עושה כמו שכתבנו הרי היא מורדת והדברים נראין בכלם שאינה מורדת שאם ממלאכת הריוח לבד אין זו מורדת שהרי יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ואם בשאר מלאכות אף זו אינה מורדת אלא שכופה אותה בהם על הדרך שביארנו ומכל מקום כל שאינה עושה אינה נזונת ואם כן סוף הדברים שמשנתנו במרד תשמיש היא שנויה ודינה בפחיתה על הדרך שביארנו ומכל מקום בגמרא פירשו על משנה זו שרבותינו חזרו ונמנו לשנות בה משנה אחרונה שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו ופירשו בהכרזה זו שהיא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות להודיע לכל שפלניתא מורדת בבעלה עד שמתוך כך יהיו קרוביה או קרובותיו מיסרין אותה ומודיעין אותה קלות וחמורות ושולחים לה מבית דין שתי פעמים אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה ר\"ל לאחר שבת רביעית דרך התראה הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת ר\"ל עיקר ונדוניא ותוספת ואחר כך אם לא חזרה בה מפסידין לה את כל כתבתה מיד ואין נמלכין בה ר\"ל להודיעה דברים אלו פנים בפנים וליתן לה עצה ההוגנת על כך שדיינו בהכרזה והאומר נמלכין בה היה סובר שלא להכריז אלא ליסרה פנים בפנים ומאחר שאנו פוסקים בהכרזה ובהתראה שני פעמים על יד שלוחי בית דין אין צריך עוד המלכה וגדולי המחברים פסקו בהכרזה והתראה על יד שלוחי בית דין והמלכה אחר כל זה ואין הדברים מחוורין לפי שטת הסוגיא אלא שבבריתא ראיתי מתרין בה ארבע וחמש שבתות ושמא ההכרזה קרויה התראה:",
+ "ונשוב לדברינו והוא שאם עמדה במרדה עד כאן והוא לא גירשה הואיל ואינה מואסתו מצד טבעה אלא שכעוסה עליו והיה לה לשוב לכמה פיוסין ולכמה התראות ולכמה תוכחות ראוי לקנסה הרבה ומתוך כך איבדה כתבתה כלה כאחד ולדעת קצת מוציאה לכשירצה שהרי אף הוא אסור לשהותה בלא כתבה והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב בית דין שאחריהם אמרו מתרין בה ארבע שבתות ושוברת כתבתה ויוצאה ומה שאמרו למטה משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא הם מפרשין אותה על טענת מאיס עלאי שענינה מתבאר בסמוך ולא על מורדת וכן הענין בתפישת בלאות שבמורדת גמורה אינו תופסתם ולא נאמרה אלא במאיס עלי וגדולי המחברים מגלגלין דין משהינן לה תריסר ירחי שתא אף על המורדת ופוסקים שאף זו משהין שלא לגרשה עד שנים עשר חדש ושכל אותן שנים עשר חדש אין לה מזונות ושאם מתה בתוך שנים עשר חדש בעלה יורשה אף בנכסי מלוג וכן כתבו בה שאם תפסה בלאותיה הקיימים תפשה אבל אינו נותן לה מנכסי צאן ברזל הן מעיקר כתבה הן מנדוניא הן מתוספת ואף בלאות קיימין אם תפשם הבעל תפש וקרקעות מיהא אין בהן דין תפישה והולכת עמהם עם נכסי מלוג שלה והשהאה זו היא שמא תחזור ומכל מקום לכשתחזור כתבה מיהא הפסידה ויעשו דרך בקשה ופשרה לכתוב לה כתבה אחרת ונמצא לדעת זה שכל מה שנאמר בגמרא בכלתיה דרב זביד בענין תפשה בלאותיה קיימין אף במורדת נאמר וכדקאמר עלה כלתיה דרב זביד אימרדא ומכל מקום לדעתנו דין השהאה ותפישת בלאות לא נאמרה אלא על טענת מאיס עלאי וכן משיטתנו במה שכתבנו שהפסידה כתבתה כלה כאחד לסוף ארבע שבתות ומכל מקום גדול�� הדורות לפי מה שהעידו תלמידיהם משמם דעתם בהפסד כתבה זו שאף היא דרך פחיתה היא ומה שאמרו שאפילו כתבתיך מאה מנה הפסדת פירושו שהולכת ונפסדת ואין בין רבותינו למשנתנו אלא שבמשנתנו מתחילין לפחות מיום המרד ולרבותינו אין מתחילין לפחות עד ארבע שבתות ולהקל על האשה באו ומפני שמא תחזור אלא שאף הם אומרים שאין בה השהאת שנים עשר חדש אלא עד שתכלה כתבתה ומשהינן לה האמור בגמרא על טענת מאיס עלאי היא ולא על המורדת וכן יראה שאין לה בלאות כלל ובלאות שהוזכרו בגמרא שאם תפשה תפשה על טענת מאיס עלאי היא ואימרדא דקאמר בכלתיה דרב זביד פירושה במאיס עלאי שאף היא נכללת היא בלשון מורדת אע\"פ שאינה שוה עמו בדין ואף משנתנו מסייעת בכך דקאמר עד היכן הוא פוחת עד כדי כתבתה ומדקאמר ר' יוסי לעולם הוא פוחת שאם תפול וכו' מכלל דתנא קמא בנכסי צאן ברזל מיהא מודה אף בבלאות קיימין וכלל הדברים לדעתנו שכל שהיא בפחיתה אין בה השהאה שנים עשר חדש אלא עד שתכלה כתבתה אם אינו רוצה לגרשה בכתבה וכן אין לה בלאות אבל כל שמפסדת כתבתה כאחד בענינים אלו משהין אותה שנים עשר חדש ואם תפשה בלאות קיימין תפשה ובזו נחלקו עם שיטתנו שלדעתנו כל שהיא מורדת בלא טענת מיאוס אין בה השהאת שנים עשר חדש ולא תפישת בלאות כריהטא דשמעתא וזהו דין מורדת כל אחד לפי שיטתו אלא שאנו מכריעין כדעת ראשון להפסיד כתבתה אחר ארבע שבתות לדעת רבותינו ממה שאמרו בתלמוד המערב שוברת כתבתה ויוצאה כמו שכתבנו:"
+ ],
+ [
+ "ושאלו בגמרא היכי דמיא מורדת כלומר שתהא בדין זה שהזכרנו ופירש בה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כלומר שאין אני מואסת בו אלא שאני עושה כן מתוך הכעס מפני שהכני או קללני או ביזה את יולדי או שהכה את יולדי או שעשה עמי כך או שמפזר ממונו בהוצאה שלא לצורך ומאחר שאין זה אלא מתוך הכעס אף התוחלת מצוי בתקונה וכמו שאמרו אין קיצפא אית סיברא ולפיכך ראוי לבית דין ליתן לה מתון להפסד כתבתה דרך פחיתה למשנה ראשונה וכן למשנה אחרונה לטרוח בה וליסרה ולהוכיחה ולהכריז כדי לשכך חמתה על ידי מוכיחים והתראות ושאר מיני כפיות שבדברים ולדעת גדולי הדורות ליתן מתון אף בזו להפסד כתבה וודאי דין זה ר\"ל בעינא ליה וכו' הוא השנוי במשנתנו ודבר למד מענינו שהרי סמכו לה המורד על אשתו שבודאי הוא אומר בעינא לה שאם יאמר מאיסא לי יגרשנה ויתן כתבה אלא שהוא אומר בעינא לה ואחר שכן אף מורדת דאמרה בעינא ליה אבל אם אומרת לא בעינא ליה ומאיס עלי כלומר ולעולם איני נזקקת לו אין כאן עוד תוחלת שאין אחר המיאוס כלום ואף כשהיא סבורה לקבל אינה יכולה לכוף את טבעה וכבר אמרו אין מאיסא לית סיברא ואחר שכן אטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן ומעתה אין משתדלין בה להכרזות ולהתראות וזהו שאמרו לא כייפינן לה כלומר אין משתדלין להוכיחה בהכרזות והתראות ולכופה במוסרים ותוכחות ובכמה מקומות הוזכר בתלמוד לשון כפייה בדברים ותוכחות וכן אין נותנין לה מתון להפסד כתבה דרך פחיתה אלא אם רוצה להוציאה איבדה כתבתה מיד ומכל מקום אחר שכתבתה נפסדת כאחת משהינן לה תריסר ירחי שתא וכן תפישת בלאות מועלת בה אחר שטבעה כופה אותה בכך אלא שבזו מאחר שאין בית דין משתדלין בתוכחת הסכימו גאוני הראשונים שלא הפסידה כתבתה עד שנים עשר חדש ולאחריהם אם רוצה לגרשה מפסדת כתבתה מיד אם לא חזרה ואם חזרה לא הפסידה כלום ואף בבעינא ליה למי שפוסק בה השהאת שנים עשר חדש ויש מפרשים גם כן שאם חזרה בתוכם לא הפסידה אלא שיש חולקים בה אבל מאיס עלאי מודה ואם אינו רוצה לגרשה עומד הוא בעצמו והיא בעצמה אלא שאין פוחת מכתבתה כלום אחר שאין בה הכרזה והתראת בית דין ואף אם הוא מת בנתים גובה כתבתה וזה שאמרו לא כייפינן לה פירושו כפייה בהכרזות ובפחיתת כתבה ואע\"פ שלפעמים אף במורדת דרך מיאוס לפעמים יש מהם שמקבלות תוכחת וכמו שאמרו הוא עובדא וכפא מר זוטרא ונפק מינה רב חנניה מסורא מכל מקום משנת חסידים היתה ודרך זרות ואין אנו דנין אלא אחר הרוב והוא שאמרו על זה ולא היא התם סייעתא דשמיא הוא ונכסי מלוג שלה גובה וכן אם תפשה בלאותיה תפשה וכן מחזיר לה כל מה שנתנה לו במתנה שלא נתנה לו על דעת כן הא משלו אין לה כלום אפילו מנעל שברגלה ומטפחת שבראשה ולענין מזונות מיהא כל אותן שנים עשר חדש אין לה מזונות שמאחר שהיא מואסת בו היאך הוא זנה ואפילו רצתה ליתן לו מעשי ידיה אינו חייב בכך ואף קצת גאונים כתבו שכל שלא תרצה לשמשו במלאכות שהיא משועבדת לו בהן שוכרין לו עליה ומגבין לו אף ממעשי ידיה אם הם יתירים על מזונותיה או מכתבתה וכן הדין ברפואתה שאינו חייב לא בבעינא ליה ולא במאיס עלאי ואם נתאלמנה בין כך במאיס עלאי גובה כתבתה או נזונת כדין כל אלמנה ובבעינא ליה למשנה ראשונה מה שנפחת נפחת ונזונת בשאר ואם כלתה הפסידה אף מזונותיה ולמשנה אחרונה כל שנתאלמנה תוך ארבע שבתות גובה הא משם ואילך לא לשיטתנו ובפירקונה שהוא תחת פירות אם הוא רוצה לאכל פירות משנשבית חייב ואם לאו פטור ובקבורתה כל שעיקר כתבתה קיימת חייב ואם אין עיקר כתבה קיימת פטור וכן בין בבעינא ליה בין במאיס עלאי אם נתן לה מתנה אפילו היתה מתנה לחוד הפסידה הכל:",
+ "וגדולי המחברים חדשו לומר שאין בטענת מאיס עלאי השהאת שנים עשר חדש כלל אלא מוציאה לאלתר בהפסד כתבה אלא שתפיסת בלאותיה מועלת ונמצא לדבריהם דין משהינן לה על טענת בעינא ליה ולא על טענת מאיס עלאי והדברים רופפים ואף הם חדשו בדינין אלו שבמאיס עלאי כופין אותו להוציא לשעתו שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה ולדעתנו אין כופין אלא שאם אינו רוצה לגרשה כתבתה קיימת ועומד לו הוא בעצמו והיא בעצמה וכבר תמהו רבים לדבריהם היאך לא שנו דין זה באותם שכופין אותו להוציא וזו מיהא אין בה תימה שאותם שכופין להוציא פירושו בכתבה וזו שלא בכתבה אלא שיש לדון מצד אחר ממה שאמרו ע\"ז א' האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא כלומר אף בשהיא מעמידתו בדין על כך והמומין ודאי מן הסתם ממאיסים הן ומצד המיאוס היא מעמידתו בדין על כך ואם תאמר שפירושו אין כופין להוציא בכתבה וכגון שמכל מקום אינה טוענת מאיס עלאי הא אין כופין סתם קאמר אף במקום שכפייתו בלא כתבה וכגון שטוענת מאיס עלאי וכן שמן הסתם מה שאמרו אין כופין על ידי תביעתה הוא וודאי אף היא אומרת מאיס עלאי מחמת מומו וכן ראיה ממה שאמרו ביבמות פרק בית שמאי ק\"א ב' הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת כופין אותו לחלוץ ואם מתחלה נתכונה לכך מבקשין והרי זו מאחר שנתכונה לכך מתוך מיאוסה בו הוא ואעפ\"כ מבקשין ולא כופין שכל שמתכונת להוציא עצמה מיד בעלה אין כופין ואם תפרש מבקשין לחלוץ וליתן הא כל שלא בכתבה כופין זה אינו שהרי אגרת מרד של שומרת יבם כל שתביעתה לחלוץ כתבה יש לה אלא כופין ומבקשין על החליצה נאמרה ואם נאמר כן על החליצה שאין העשוי פוסל בה קל וחומר בגט שעשוי פוסל בו וכשאנו מחזרין בראיות מכאן ומכאן הרי גופה של שמ��עה מעידה כן בבירור שהרי אמרו אבל אמרה מאיס עלאי לא כייפינן לה ולדבריהם היה לו לומר כייפינן ליה ואי אפשר לגרוס כן שהרי מר זוטרא חלק ואמר כייפינן לה והוא שאמר הוא עובדא ואכפייה וכן שאלו היו יכולים לכופו להוציא לא היה מר זוטרא משתדל בחזרתה אצלו כל כך וכן ראיה גמורה שאם כן שלש נשים שאמרו עליהן בסוף נדרים צ' ב' שהיו יוצאות בכתבה וחזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר מה הועלנו תאמר מאיס עלאי וכופין אותו ואע\"פ שאחרוני הרבנים תירצו בקושיא זו שטענת מאיס עלאי כשאומרת איני רוצה לא בך ולא בכתבתך וכל שהיא טוענת כן אין בה צד תחבולה חוץ מכבודם אין זה כלום שאם כן במשנה אחרונה של שלש נשים יתקנו בהן שיהיו יוצאות שלא בכתבה ודיים אלא כל שנותנת עיניה באחר מקילה היא בהפסד כתבה ולעמוד בקב וטפלות ואף לשיטת גדולי המחברים פירשו רבותי בדבריהם דוקא בשטוענת כך מן הדין ר\"ל שאף אנו מכירין בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד עניניו אם במדות אם בשאר דברים מכוערים והדברים מוכיחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא הא כל שטוענת כן מחמת עקשות וגאוה והסתלסלות יתר אין שומעין לה ומכל מקום עיקר הדברים לפי הסוגיא כדעת ראשון שאף בזו אין כופין ואף קצת חכמי הדור מפרשין את דבריהם כופין אותו בהודעה שאם אינו מגרשה אין בית דין משתדלין בהחזרתה ולא פוחתין כתבתה וכל שתחזור קודם שיגרשנה לא תפסיד כתבתה אף לאחר כמה ואף גדולי המפרשים שכתבו בה לא כייפינן לה להתעכב עמו אלא מוציאה לאלתר לאחר שנים עשר חדש בלא כתבה איפשר לפרש בה כן ר\"ל אם ירצה לגרש כדי להרויח כתבתה ומה שכתוב בהלכות שחדשו הגאונים באומרת לא בעינא ליה ר\"ל מאיס עלאי דיהיב גיטא לאלתר הוא מפני שהם מגלגלים השהאת שנים עשר חדש אף במאיס עלאי ותקנו להחמיר בה שאם רצה מוציאה מיד בהפסד כתבה וכן נראה לי ברור וקצת חכמי הדורות מפרשין בדבריהם יהיב לה גיטא שחייב אלא שמכל מקום אין כופין אותו:",
+ "זהו דין התלמוד במורדת הראוי לברור לדעתנו אלא שבענין הגובינא חדשו הגאונים בדין אומרת לא בעינא ליה ר\"ל מאיס עלאי שלא הפסידה מנה מאתים כדי שלא יהיו בנות ישראל כהפקר אבל תוספת ומתנה הפסידה וכך חדשו בנכסי צאן ברזל ר\"ל בנדוניא שהביאה שאף בלא תפשה גובה אותם אלא שנוטלת כל מה שהוא בעין אע\"פ שפחתו דמיה כל שראויות לתשמישן אבל אם אינן ראויות לתשמישן משלם לה משלו וכל שכן מה שנגנב או נאבד ובנכסי מלוג מיהא לא חדשו בה דבר אלא הולכת עם כלם הן דאיתיה בעיניה הן דאתי מחמתיה הא כל שכלה מהם לגמרי או אבד אינו משלם וודאי כל מה שחדשו בעיקר כתבה ובנכסי צאן ברזל דברים מבולבלים הם וכנגד התלמוד לגמרי ואין ראוי לדון כדבריהם ורבותי העידו על רבותיהם שפירשו במה שחדשו הגאונים בדין זה שסמכו על מה שאמרו בתלמוד המערב בסוגיא זו הילין דכתבין אי שנאי אי שנאית תנאי ממון הוא וקיים כלומר שכל שהם מתנים שאם הוא שונאה יגרש הן בכתבתה הן בתוספת כתבה וכן אם היא שונאתו שיזקק הוא לגרשה אם בכל הכתבה אם בקצת פחיתה הכל קיים כפי מה שהתנו וכתבו על זה שמה שחדשו הגאונים הוא מפני שהיו רגילים לכתוב בכתבותיהם אי שנאי אי שנאת כלומר שאם תשנאנו תטול כתבתה או מקצתה ותצא ולא יהא רשאי לדונה במורדת או שתטול קצת הכתבה וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבפרק המדיר מעשה באחד שראו אותו נותן פיו על פיה אתא עובדא קומי ר' יוסה תיפוק בלא פרן והוון קריבה ערבין אמרין אין סוטה היא נ��חא אי לאו סוטה היא תיסוב פרן שלים אמר לון ר' מונא אייתון פורנה ונקרונה איתונה ואשכחון בגווה אי הדין פלונית תשנא להדין פלן ולא תיצבי בשיתפותיה תיסב פלגו פרן אמ\"ר מונא כיון שקבלה ליתן פיו על פיה כמאן דשנאת הוא תיסב פלגו פרן ויש גורסין שם אתא עובדא קומי ר' יוסה אמר תיסב פלג פרן והוו קריבה ערבין אין סוטה היא תיפוק בלא פרן אין לאו וכו' והם כתבו על זה שחדשו הגאונים הוא מפני שהיו רגילים לכתוב בכתבותיהם שאם תשנאהו תטול כתבתה ותצא ולא יהא רשאי לדונה במורדת ומאחר שנתפשט המנהג קבעוהו לעשותו אף בזמן שלא נכתב כאלו נכתב כשאר תנאי כתבה וכתבו בסוף הדברים שנוח לנו לטרוח ולפרש בדבריהם משנאמר שיעקרו כל הסוגיא להדיא בלא טעם וכל שכן בדבר זה שהתקלה מצויה בו לחוש לנתינת עין באחר ולהפקיע עצמה מיד בעלה ומכל מקום כתבו אותם הגאונים שלא אמרוה אלא בטוענת מאיס עלאי אבל בבעינא ליה ומצערנא ליה לא היו דנין בו אלא על דין התלמוד ואף במאיס עלאי דוקא שטוענת כן בבריאות ובצד שאין תחבולה ניכרת לנו מצד דבריה אבל אם היו נכסיה מרובים ומרגשת חולי בעצמה וחוששת למיתה ומכוונת שלא יירשנה בעלה או אי זה צד של נתינת עין באחר או אי זה ענין של תחבולה פחותה אין מקילין בה כלל אלא מחזירין אותה לדין התלמוד וכבר ביארנו שכל שתמות בנתים בעלה יורשה וכל זמן שלא גירשה אף באותם שכופין להוציא שאין ירשה נפקעת אלא בגירושין גמורין:",
+ "וכן הסכימו הגאונים שהמורדת הן מתשמיש הן ממלאכה הן בעינא ליה הן לא בעינא ליה ומאיס עלאי אע\"פ שאין לה עליו מזונות אם היא אשת כהן מותרת לאכל בתרומה:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנתחדש עליה בגמרא ובדברי הגאונים ממה שלא ביארנוהו כך הוא:",
+ "זה שכתבנו שאיבדה כתבתה כל שכן אם נתן לה מתנה שהפסידה שלא נתן על מנת שתצא ולא סוף דבר שנתן לה בשעת נשואין שדינה ככתבה אלא אף לאחר נשואין הן שנתן לה קרקע ידוע הן שקבל עליו ליתן לה כך וכך וכן כתבו גאוני ספרד ומכל מקום הם כתבו שאם התנה בשטר שאפילו תמרוד בו תטול מתנתה ותצא תנאו קיים וכן בכתבה וכן כל שנתן לה והרשה אותה ליתנה לכל מי שתרצה אף כשהיא תחתיו תנאו קיים:",
+ "זה שכתבנו בתקנת הגאונים שבנכסי צאן ברזל נוטלת בלאותיה אע\"פ שפיחתו דמיהן על פי מה שנישומו בשעת נשואין מקצת גאונים כתבוה אף בכל אשה שבאה לתבוע כתבתה באלמנות וגירושין שהרי אמרו אם פחתו פחתו לו:",
+ "דינין אלו שכתבנו במורדת לא סוף דבר בראויה אלא אף בשאינה ראויה כגון נדה או חולה הואיל והתחילה למרוד בשעת טהרתה ובשעת בוריה והוא שאמרו בתלמוד המערב מה אנן קיימין בנדה אם במורדת עליו והיא נדה התורה המרידתה אלא כינן קיימין בשמרדה עליו עד שלא באת לנדה ואחר כך באת לנדה ובחולה מיהא כל שיכולה לקבלו אף בשעת חלייה וכן הדין אפילו מרדה בזמן שאינו חייב הוא בעונתה כגון שהיה ספן ששיעורו גדול וכן הדין אפילו היתה [לו] אשה אחרת:"
+ ],
+ [
+ "ארוסה שהגיע זמנה לינשא ולא רצת לינשא לו אף היא קרויה מורדת ואם כתב לה כתבה דנין בה על פי מה שכתבנו הן בפחיתת כתבה הן בהפסד כתבה ביחד וכן הדין ביבמה שתבע אותה היבם ליבום ולא רצת להתיבם דנין אותה כמורדת ותצא בלא כתבה על הדרכים שהזכרנו שאין הלכה כדברי האומר במשנה אחרונה חזרו לומר מצות חליצה קודמת אלא כרבנן שאמרו יבמות ל\"ט ב' יבמה יבא עליה מכל מקום וכופין אותו לחלוץ ואם תבעה לחלוץ ולא רצת כופין אותה ונוטלת כתבה ואפילו אמרה לו לישא אשה אחרת ושלא ליזקק לה אף למזונות אין נזקקין לה שאף הוא אומר כמה דאגידא בי לא יהבי לי אחריתי ואפילו היתה לו אשה אחרת שמא הוא רוצה באחרת:",
+ "אף המורד על אשתו כשם שדנין בנשאוי כך דנין לפעמים בארוס ויבם כל שתבעתו ארוסתו או זקוקתו ולא רצה אם אין לה כתבה כגון ארוסה ושומרת יבם מן האירוסין שלא נכתבו להן כתבה דאומרין לו או כנוס או פטור וכופין אותו בנדוי ובשמתא ואין בזו חלוק בין באה מחמת טענה לשלא מחמת טענה אבל אם יש להם כתבה והיא רוצה להוסיף כתבתה אם אינה באה מחמת טענה אלא שאומרת רוצה אני להזדווג עם בעלי כשאר הנשים לעסוק בפריה ורביה אין נזקקין לה שהרי אינה מצווית בכך אלא כופין אותו בנדוי ושמתא לכנוס או לפטור וליתן כתבה ואם באה מחמת טענה כלומר אע\"פ שאיני מצווית רוצה אני בבנים להשען עליהם בעת זקנותי והוא ענין בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה נזקקין לה לדון בה בדין מורד בתוספת כתבה על הדרך שהזכרנו ומורד ממלאכה מיהא כל שאינו רוצה לזונה כופין אותו או בבית דין או בנדוי ובשמתא עד שיזון:",
+ "גדולי האחרונים שבספרד כתבו בשמועה זו שלא נאמר להשהותה שנים עשר חדש אלא בנשואה ודאי או ארוסה ודאי ושומרת יבם ודאי אבל ספק נשואין וספק אירוסין וספק זיקה אין משהין אותן כלל אבל כל שהבעל טוען שיכול הוא לברר נותנין לו זמן ואם לא בירר כופין אותו מיד דלמיסרה הוא דאהני ספיקא אבל לעיגונא לא ואם באו עדי קדושין והעידו שלא בפניה שנתקדשה לפלוני אע\"ג דלמיסרה מהנו הואיל ולאקנוייה לזה לגמרי לא מהנו שהרי אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין כופין אותו מיד ואין דנין בה דין מורדת לאשהוייה וכן אם יש שם רמאות הואיל ובדין מרמה בעינן דרישה וחקירה בממון אע\"ג דבקדושין לא בעינן מכל מקום כל דלא מיבדקי בדרישה וחקירה נהי דלמיסרה מהנו מכל מקום לא מהני במורדת לאשהוייה ולמדת מדבריהם שאף בדין מרמה אין עדי קדושין צריכין דרישה וחקירה לאסור ולהצריכה גט ונראה הטעם שלא אמרו כן אלא לחומרא שלא להוציא ממון על פיהם אבל להקל ולהתיר אשת איש לעלמא לא וכבר כתבנו בזה דעתנו בסוף אחרון של יבמות:",
+ "מצות עשה ליבם את אשת אחיו על הדרך שכתוב בתורה וכל שלא רצה ליבם מצות עשה לחלוץ אלא שמצות יבום קודמת למצות חליצה כמו שיתבאר במקומו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השביעית והוא בענין החלק החמישי והוא שאמר המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות לה מקבין חטין או מארבעת קבין שעורים אמר ר' יוסי לא פסק שעורין אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום נותן לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבילה אם אין לו פוסק לעומתן פירות ממקום אחר נותן לה מטה ומפץ אם אין לו מפץ נותן לה מחצלת ונותן לה כפה לראשה וחגור למתניה ומנעל ממועד למועד וכלים של נ' זוז משנה לשנה אינו נותן לה לא חדשין בימות החמה ולא שחקין בימות הגשמים אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והשחקין שלה אמר הר\"מ פי' השעור לא פסק שעורים כפלים כחטים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום שהשעורים שלהם רעות וזה כלו מבואר והדין בזה כלו לענין הדין כענינו וענינה ומה שילך בו מנהג המדינה:",
+ "אמר המאירי על ידי שליש ר\"ל שאינו מפרנסה עמו בביתו ולשון משרה פירושו מאכיל מלשון כלבא ליכול שירותיה והודיע ��רך כלל שכל שאינו רוצה שתאכל עמו ומספק לה מזונותיה כראוי שתהא אוכלת ושותה לעצמה הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת כמו שיתבאר כך פירשוה גדולי המחברים ומכל מקום נראה מדברי גדולי המפרשים שאינו רשאי בכך אלא משנה זו במי שמשתכר בעיר אחרת אם ללמד אם לאמנות אחרת ומצד טורח מזונות ומתוך כך משרה אשתו על ידי שליש וכן נראה לי לפרש לשיטה זו שאף בעומד בעיר איפשר לפרשה וכגון שאף אשתו מסכמת לכך וזהו לשון המשרה ולא אמרו משרה אדם כלומר שאי איפשר לו בכך כל זמן שמלאכתו בעיר אלא בהסכמתה וכל שכן שאין יכול להוציאה מביתו ולהשרותה על ידי שליש בבית אחר ומכאן יצאה לי הוראה למעשה באחד שאסר דירתו לאשתו ודנתי בה מזו ומאותם שכתבנו למעלה נ\"ח ב' בסוגיית המקדיש מעשי ידי אשתו שאינו כלום ואף קצת חברים הוסיפו על דברי שאף לדעת גדולי המחברים כן שאף הם לא אמרו שיהא יכול להשרותה על ידי שליש אלא בביתו שאם בבית השליש אף היא אומרת איני רוצה שתשיא שם רע עלי והדברים נראין ואף בתלמוד המערב שבפרק המדיר ראיתי שהקשו למשנתנו ויעמיד פרנס ותירץ יכולה אשה שתאמר אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי והא תנינן המשרה וכו' תמן כשקבלה עליה ובא עכשו לבאר כשהוא עושה כן כמה מזונות פוסקין לה והוא שאמר לא יפחות מקבים חטים ר\"ל בשבוע ושאלו בגמרא היאך איפשר שבקבים חטים יהו חמש עשרה סעודות שהיא צריכה להן עם סעודה שלישית שבשבת והלא לענין עירובי תחומין אמרו כמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ר\"ל לכל אחד מן הרוצים לילך שם מזונו לחול ר\"ל שאינו אוכל כל כך כבשבת דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר מזונו בשבת ואף הוא מתכוין להקל מפני שהוא סובר שמתוך שבשבת אוכל ליפתן הרבה הוא ממעט בפת ולפי דרכנו למדנו הואיל ושניהם מתכונים להקל כל שיש שם מזון שתי סעודות הן לחול הן לשבת לפי מה שהוא אדם ומרבה במאכל פת ברבוי הליפתן או ממעטו דיו הא מזון שתי סעודות בינוניות מתיר אפילו לרעבתן ומתוך כך הוא מפרש בה שתי סעודות בינוניות כמה הוא ואמ\"ר יוחנן בן ברוקא ככר בפנדיון מארבע סאין בסלע והרי הסלע מ\"ח פנדיונין וארבע סאין מ\"ח חצאי קב ונמצא ככר של חצי קב מזון שתי סעודות והיאך אתה משער ט\"ו סעודות לשני קבין תמני הוין ולר' שמעון דאמר שתי ידות לככר משלש לקב והוא בא למעט בשיעור כלומר שני חלקים מככר אחד שיהיו שלש ככרים בקב ודעתו שיעשו תשע סעודות מן הקב וכשעושה ממנו שלש ככרים שכל אחד שליש הקב נמצאו שתי סעודות בשני חלקים של ככר זה והרי הככר השלם שבו שליש הקב הוא שיעור שמנה ביצים ושני חלקיו חמשה ביצים ושליש ביצה ואם כן לר' שמעון י\"ח סעודות הן והעלוה כדעת בן ברוקא ולענין עירוב דיו ברובע קב ולא נאמר שיעור חצי קב אלא אחר שיטול חנוני חציו בשכר טרחו והוצאת אפייתו ואע\"פ שאמרו ב\"מ מ' ב' המשתכר אל ישתכר יותר משתות לא נאמר אלא בחנוני הלוקח וחוזר ומוכר ואינו טורח במלאכת תקון הדברים שהוא מוכר אבל כל שהוא טורח בהם משתכר בהם מחצה נמצא רובע קב שהוא ששה ביצים שיעור שתי סעודות וקבים הם שש עשרה סעודות נמצאו שתים יתרות אחר שהיא אוכלת עמו בלילי שבת והניחום לה לאורחים ועוברים ושבים ויש פוסקים שאף בשבת אוכל עמה וכרבן שמעון בן גמליאל שאמר בגמרא ס\"ה ב' כל לילי שבת ושבת ואף לדעת זה כל הנשאר תקנו לה לאורחים או מארבעת קבין שעורים כפל שבחטים ואמ\"ר יוסי לא פסק שעורים אלא ר' ישמעאל וכו' פירשו בגמרא לא פסק שעורים כפלים בחטים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום ששעורים שלהם רעים וכלל הדברים לענין פסק שנותן לה לחם שיעור שתי סעודות בינוניות בכל יום ממין התבואה שמנהג רוב העיר באכילתה אם חטים אם שעורים ושאר המינין אפילו אורז ודוחן ונותן לה ללפת את הפת חצי קב קטנית בשבוע וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או משקל מנה דבילה והם קציעות של תאנים שנעשים כעין גבנים הנחתכין בסכין ונמכרין במשקל ואם אין לו גרוגרות וקציעות נותן כנגדן פירות אחרים ונותן לה מטה לאכול עליה ומפץ של גמי לשכב עליה ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת של קנים וגדולי המחברים פירשו מטה מוצעת לשכב ונותן לה מחצלת או מפץ להעמידה על חבלי המטה ושאלו בגמרא מפץ ומחצלת למה ופירשה באתרא דמלו פוריא בחבלי כלומר שאורגים המטוה בחבלים ואם תתן עליהם תבן או קש נופל בין סריגי החבלים וצריך ליתן המחצלת או המפץ על החבלים ואין להשכיבה על החבלים שאף הם מקלקלים את בשרה והוא ענין דמבגר לה האמור בגמרא ובגמרא נחלקו בכר וכסת דלרבנן אין נותנין ולר' נתן נותנין ושאלו בה אי דארחה מאי טעמא דתנא קמא אי דלאו ארחה מאי טעמא דר' נתן ותירצוה בדארחיה דידיה ולאו ארחא דידה וצריך ליתן לה מדין עולה עמו ולא נחלקו אלא בכר וכסת יתירא תנא קמא סבר אין נותנין לה אלא אחת לעצמה אבל אותה של עצמו כשהוא הולך אנה ואנה אינו חייב להניחה אצלה ור' נתן סובר שאף שלו חייב להניח אצלה דזימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצי לאיתוייה בהדיה ושקלא לדידה ואיהי גניא אארעא ותנא קמא לא חייש לאקראי והלכה כמותו הא כל שדרכה בכך אף לתנא קמא צריך להניחו אצלה וכן כתבוה ופירשוה גאוני ספרד:",
+ "ונשוב לביאור משנתנו והוא שנותן לה גם כן כלי אכילה ושתיה ונותן לה כפה לראשה ר\"ל סעיף וחגור למתניה ומנעל מרגל לרגל בשלשה רגלים ונותן לה בגדים של חמשים זוז ר\"ל מכסף מדינה משנה לשנה ונותן לה חדשים בימות הגשמים ומתכסה בבלאותיהן בימות החמה ואף כשעבר הקיץ והוא מחדש לה חדשים בחרף השחקים שהניחה הם שלה כדי ללבשן בימי נדותה נותן לה בכל שבוע מעה כסף לצרכה לכבוס או למרחץ או ליתן לאשה הקולעת ראשה ומעה זו לכל אשה ואשה הוא ר\"ל אף למתפרנסת עמו אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת נחלקו בגמרא ס\"ה ב' בפירושה מר אמר תשמיש ומר אמר אכילה ממש ומכל מקום הלכה כדברי שניהם ואם אין נותן לה מעה כסף מעשי ידיה שלה ופירשו בגמרא נ\"ט א' מותר מעשי ידיה שמעה כסף תקנו לה תחת מותר מעשי ידיה ומה היא חייבת לעשות לו עד שהשאר יהא קרוי מותר משקל חמש סלעים שתי שיש טורח בטויתו מתוך דקות הטויה שהם עשר סלעין בגליל ר\"ל שמשקלות של יהודה כפולות על של גליל או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהם עשרים בגליל ובזמן הזה מיהא שאינן בקיאים בשיעורים אלו הכל כמנהג המדינה אלא שבטוית פשתן אינו כופה כמו שביארנו ואם היתה מיניקה פוחתין לה ממעשי ידיה ומוסיפין על מזונותיה כפי מה שיראה לדיין או לשמאין ובפרט מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב במה דברים אמורים ר\"ל לכל אלו שהזכרנו בעני שבישראל אבל בעשיר ונכבד הכל לפי עשרו ולפי כבודו אפילו היה ראוי לכמה תבשילין בכל יום פוסקין לה אם בעבד עברי אמרו כי טוב לו עמך קל וחומר באשתו ובאלמנתו שכל שפסקנו במזונות לאשתו כך לאלמנתו ובפירוש אמרו ס\"ה א' בכלתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה סאתים יין לציקי קדרה מערב שבת לערב שבת ואע\"פ ששומרת יבם היתה ומשלשה חדשים ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם אלא תובעת יבמה ליבם או לח��וץ איפשר שבשלשה חדשים הראשונים היתה או לאחר שלשה חדשים ותבעה את יבמה ועמד בדין וברח שניזונת משל יבם וכן פוסקין לאשה אם היא אשת עשיר ונכבד תכשיטין ומלבושים כראוי לה אם מצד משפחתה אם מצד משפחתו וכן לאלמנה פוסקין לה מלבושים נכבדים להטיל לה חן להיות לה קופצים והוא שאמרו על אלמנה אחת שבאת לפני רב יוסף אמרה ליה פסוק לי שיראי ואמר לה שיראי למה לך אמרה ליה לך ולחברך ולחברונך:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "הנכנס לבית המנוגע טמא מיד טומאת שבעה ואם היה מביא עמו מלבושיו שלא בדרך לבישה אלא על כתיפיו אף הם טמאים בטומאתו אבל בגדים שהוא לבוש אע\"פ שהוא נוגע בהם אין להם אלא טומאת ערב אלא אם כן שהא שם שיעור אכילת סעודה אחת והיא אכילת פרס האמורה בכל מקום מפני שהוא חצי הככר שהזכרנו לשתי סעודות והיא שלשה ביצים לר' יוחנן בן ברוקא אכילת פרס כשיעור שלש ביצים וגדולי הרבנים פסקו כר' שמעון לקרוא בכל מקום אכילת פרס שיעור ארבעה ביצים וכן נראה לי כמו שביארנו בערובין פרק שתוף:",
+ "האוכל אוכלין טמאים כשיעור חצי פרס אם שיעור ביצה ומחצה אם שיעור שני ביצים כל אחד לשיטתו נפסלה גויתו מלאכול בתרומה עד שיטבול ומכל מקום אינו פוסל תרומה במגעו אלא שנפסל גופו מלאכול בתרומה ועל זו אמרו חצי חציה לפסול את הגויה ומכל מקום בשמנה עשר דבר גזרו שאף בכביצה פוסל תרומה במגעו:",
+ "טומאת אוכלין בכביצה כמו שביארנו בכמה מקומות והוא שאמרו כאן בקצת ספרים חצי של חצי חציה לטמא את האוכלין והוא לר' שמעון כביצה ולר' יוחנן שלשה רבעי ביצה ומכל מקום בכל התלמוד אנו דנין בכביצה ולדעת ר' שמעון ומכאן נראה לי לפסוק כר' שמעון אף בשאר כמו שביארנו בעירובין:",
+ "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת ויראה שאף הנשים חייבות בהם ובבציעה על ככר שלם בתוך ככר שלם שאף הם היו בנס של מן ולחם משנה וכן ראיה ממשנה זו שפוסקין לאשה מזון חמש עשרה סעודות להגיע מהן שלש לשבת:"
+ ],
+ [
+ "לפי דרכנו למדנו ממשנתנו שאין פוסקין יין לאשה בכלל מזונותיה שהרי לא הוזכרה בה פסיקה ליין כלל מכל מקום דוקא במקום שאין הנשים רגילות לשתות יין אבל במקום שרגילות בכך פוסקין לה כראוי לה בצמצום שאין רבוי שתית יין יפה לנשים אפילו היתה רגילה עם בעלה בהרבה בעלה מצניעתה אבל שלא בפניו ממעטין לה דרך הערה אמרו כוס אחד יפה לאשה שנים נוול הוא לה שלשה כאלו תובעת בפה:",
+ "אכסנאי אין ראוי לו לשמש מטתו בבית שהוא מתאכסן בו דרך הערה הביאוה מדכתיב באלקנה וחנה וישכימו בבוקר וישתחוו לפני י\"י וישובו ויבאו אל ביתם הרמתה וידע אלקנה את חנה אשתו השתא אין מעיקרא לא וכן ראוי להם לסלסל עצמם ביתר ממנהגם הן בשתית יין הן במיעוט אכילה הן בשאר דברים וגדולי המפרשים כתבו שאם ייחדו לו ולאשתו בית מותר ובלבד שלא יישן בטלית של בעל הבית:"
+ ],
+ [
+ "כל שפסקו לה מזונות והותירה המותר לבעל אבל מותר הבלאות לאשה כדי שתתכסה בהן בימי נדותה שאלו מתכסה בחשובים שלה בימי נדותה נמצאת מתגנה בימי טהרתה אצל בעלה ומכל מקום מותר בלאות של אלמנה ליורשים תתגנה ותתגנה ואנו אין לנו וכל שכן שמותר מזונות אלמנה ליורשים כך היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי הדורות כתבו בשם תלמוד המערב שבפרק אלמנה נזונת שמותר מזונות אלמנה לעצמה והוא שאמרו שם אשת איש שמציאתה שלו מותר מזונותיה שלו אלמנה שמציאתה שלה מותר מזונותיה שלה:",
+ "אע\"פ שאמרו אין אדם חייב לזון בניו ובנותיו אפילו הקטנים בקטני קטנים מיהא חייב ועד כמה עד בן שש על הדרך שאמרו קטן בן שש יוצא בערוב אמו ר\"ל שאם ערב אביו לצפון ואמו לדרום אין מוליכין אותו אלא לדרום שעד שיעור זה הוא צריך לאמו ונחשב כגופה כמו שיתבאר במקומו:",
+ "בתלמוד המערב אמרו אשתו של אדם עולה עמו ואינה יורדת אלמנה ובנים יורדים אבל לא עולים פועלים עולים ויורדים הבת לא עולה ולא יורדת ופירוש הדברים אשתו עולה ולא יורדת שאם משפחה שלה נכבדת משל בעלה נוהגת כמשפחתה ואם משפחתו שלו נכבדת יותר נוהגת כשלו אלמנה ובנים יורדים אבל לא עולים ויש מפרשין בה שאלמנה אצל היורשים נוהגת בפחות שבהם וכן שאם אחד מן הבנים רוצה לנהוג בשררה יתרה כאביו ושאר האחים מתנהגים בצמצום כפי הצריך להם שאר האחים יכולים לעכב אלא שיעשה כפי הראוי ויש מפרשין אותה בנכסים מועטים שהבנים ישאלו על הפתחים פועלים עולים ויורדים שאם נשתכרו אצל עשיר זנם כפי כבודו ואם אצל העני כפי כח העני הבת לא עולה ולא יורדת והוא ששנו בתלמוד המערב בפרק הנושא זנה חמש שנים בין ביוקר בין בזול היו ביוקר והוזלו ר\"ל שלא זנה חמש שנים אלו והיו אותן החמש ביוקר ועכשו הוזלו ורוצה לזונה בזול של עכשו אם הוא גרם העכוב נותן כפי היוקר ואם היא גרמה נותן בזול היו בזול והוקרו בין הוא גרם בין היא גרמה נותן בזול אלמא בזול והוקרו אינה עולה ביוקר והוזלו אינה יורדת אם אינו פשיעתה ויש מפרשה במקבל לזון בת אשתו וכן הבנים במקבל לזון בן אשתו ובבן יורד שאם כבודו רב משל בעל אמו אינו זנו אלא לפי כבודו שלו ואם כבוד בעל אמו גדול זנו כשל בן ובבת תתנהג לעולם כפי מה שהיתה נוהגת תחלה לא עולה ולא יורדת:",
+ "ונשלם הפרק ת\"ל:",
+ "מציאת האשה וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הששי שבה שהוא בא לבאר קצת דברים שהאדם זוכה באשתו במציאה ומעשי ידיה וירשתה וקצת דברים שהאשה זוכה בהם לעצמה כגון בשתה ופגמה ובדין פוסק מעות לחתנו ועל אי זה צד הוא כותב כנגדן ודין הראוי לבת בנכסי אביה ודין משליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי כיצד דנין בו וכן ביארנו שזה החלק אמנם יתבאר ענינו בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר מציאת האשה וירשתה ומעשי ידיה ובשתה ופגמה למי השני בדין פסיקת מעות ומה שהוא כותב כנגדן השלישי בדין הראוי לתת לבת בנכסי אביה הרביעי בדין משליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי כיצד דנין בו:",
+ "זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו ענינה לבאר החלק הראשון והוא שאמר מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה והוא אוכל פירות בחייה בשתה ופגמה שלה ר' יודה בן בתירא אומר בזמן שבסתר לה שני חלקין ולו אחד בזמן שבגלוי לו שני חלקין ולה אחד שלו נותנין לו מיד ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אמר הר\"ם פי' פגמה הוא שיחתכו אבר אחד מאבריה או יחדשו מום בגופה מחבורה ומה שדומה לזה רואין אותה כאלו היא שפחה נמכרת וכל מה שיחסר מערכה הנה זהו פגמה והלכה כר' יהודה:",
+ "אמר המאירי מציאת האשה וכו' ר\"ל לגמרי אבל ירשתה ר\"ל שנפלה לה ממקום אחר אין הגוף לבעל אלא שאוכל פירות וא�� תמות בחייו ירשנה ומתנתה לא הוזכרה במשנה זו וכבר ביארנו במסכת קידושין ובמסכת נדרים הצדדין שהבעל זוכה במתנתה והצדדין שהיא זוכה בה לעצמה וכשהבעל מיהא זוכה בה נחלקו בה המפרשים אם זוכה בה לגמרי כמציאה אם לפירות דוקא כירשה וכבר ביארנו בה דעתנו בראשון של קדושין במשנה השלישית בשתה ר\"ל הבא מחמת הכאה כגון שפרע אחד את ראשה בשוק ופגמה אם יש שם חבלה והוא הנזק ששמין אותה כשפחה הנמכרת בשוק הרי הן שלה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואפילו היה בנזק שבת גדולה המנויה בכלל הנזק כגון שהיה הנזק מפקיעתה ממלאכה חשובה ומעמידתה למלאכה פחותה כגון שמירת קשואין ודומיהם אעפ\"כ אין פוחתין לה מנזקה ליתן לבעלה בחלקו הואיל ואף הבעל אוכל פירות ממנו וכן שמעשי ידיה עצמן אינם שלו אלא מתקנת חכמים וכל שאינה יכולה לעשות אינה חייבת ר' יהודה בן בתירא סובר שאף האיש מתבייש עמה וכן מצטער בנזקה ופגמה ומתוך כך ראוי לו לחלוק בהם והילכך בבשת מיהא בזמן שבסתר כגון מקום שאיפשר לכסותו לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי כגון בפניה וידיה וזרועותיה קלונו מרבה ולו שני חלקים ולה אחד ובנזק מיהא משערין לו לפי פחת המלאכה שהיתה רגילה לעשות והלכה כר' יהודה בן בתירא ושבת קטנה שראוי ליתן לה כל ימי חליה כאלו שומרת קשואין וכן הרפוי אין ספק שהוא של בעל וכן הצער אין ספק שהוא שלה כמו שביארנו בבבא קמא ומותר הרפוי כגון שאמדוה לחמשה ימים ורפאוה בסם חזק בשלשה הואיל וסבלה צער הסם המותר שלה ויש חולקין לומר אף בזו של בעל על דמיון מה שאמרו בראשון של גיטין י\"ב ב' בעבד שהוא של רבו וכל שהוא שלו נותנין לו מיד וכל שהוא שלה ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ומכל מקום אם חבל בה בעלה כתבו גדולי המחברים בשם הגאונים שמשלם מיד כל הנזק והצער והבשת והכל שלה ואינו אוכל פירות אלא אף הגוף שלה ואם רוצה ליתנם למי שתרצה נותנם והוא מרפא אותה עד שתבריא ואין צריך לומר שפסידת בטולה שלו מכל מקום גדולי המגיהים כתבו שאינה נוטלת אלא כדינה אם שליש אם שני חלקים אלא שאף הם מודים שלא יאכל הוא משם פירות מתורת קנס ולענין סברא נראין דברי גדולי המחברים שהרי מן הדין ראוי היה שיהא בשתה ופגמה שלה לגמרי כדברי תנא קמא אלא שר' יהודה סובר שמאחר שהוא מתבייש בבשתה ומצטער בפגמה שהיא נעשית לו מאוסה בו אף הוא נוטל חלק בהם הילכך כל שהוא חבל בה היאך נוטל הוא חלק בכך מכל מקום בתוספתא של בבא קמא פרק תשיעי נראה שאף בזו הוא אוכל פירות והוא ששנו שם החובל באשתו בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואיפשר שהגאונים תקנו כן משום קנס ומכל מקום למדנו מן התוספתא שחבל בה וחבלו בה אחרים שוים ואף מן הבעל אין מוציאין אלא כראוי לו שהרי אמרו בה על זו שבתוספתא הנזכרת בשת בזמן שבסתר וכו' והרי פסקוה כר' יהודה בן בתירא ולפי דרכך למדת משם שר' יהודה לא חלק לומר כן אלא בבשת כדרך שפירשנו ומכל מקום יש מפרשין שאף על הפגם חולק לומר כן שכל שהוא בגלוי נעשית מאוסה לו בכך ומצטער בה הרבה וכן נראה בסוגיא שאמר בה בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה נשאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה ו��בר ביארנוה בפרק נערה במשנה הרביעית:"
+ ],
+ [
+ "קנם שאיני עושה לפיך אינו צריך להפר שהרי משועבדת היא לו למעשי ידיה ואפילו העדיפה יתר על שיעור המוטל עליה אפילו על ידי הדחק הכל שלו ולא סוף דבר במלאכה אחת שהדבר מצוי לדחוק בו אלא אפילו עשתה לו שלש מלאכות או ארבע ביחד כגון שהיתה עושה מלאכתה ושומרת קשואים ומחממת בחיקה ביצים להוציא מהם אפרוחים או ביצי תולעים שעושים מהם המשי שהנשים מחממות אותם בחיקן וכן שהיא מלמדת עם כל אלו שיר לנשים ויש לה שכר מכל אלו ומכל מקום יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו וכבר ביארנוה בפרק אע\"פ וקצת גאונים פסקו שהעדפה שעל ידי הדחק לעצמה ואין נראה כן:",
+ "הרוקק בבגדו של חברו אינו חייב בבשת ואין צריך לומר אם בייש בהמתו של חברו הגיע בו הרוק או שהעביר טליתו ונשאר בחוץ בלא טלית או שפרע ראש האשה בכל אלו וכיוצא בהם חייב בבשת:",
+ "זה שביארנו שהרוקק בבגדו של חבירו אינו חייב בבשת פירושו אף כשהוא לבוש וכן הדין בבהמה אפילו היה הוא רכוב עליה ומכל מקום ראיתי לקצת מפרשים שכתבו שאם רקק על הבגד כשהוא לבוש חייב בבשת שהרי נתבייש הלובשו וכן בבהמתו אם היה רכוב עליה אף הוא מתבייש בכך והם מפרשים בסוגיא זו אלא מעתה בייש סוסתו של חברו פירוש בעוד שאינו רכוב עליה הכי נמי דבעי למיתב בשת ואף אשתו כבהמתו היא והקשה וכי סוס בר בשת הוא כלומר וכי יש לבעל הסוס בשת בשביל מה שעושין לסוסתו מה שאין כן באשתו שהוא מתבייש בבשתה ואין לומר שמבשתו של סוס הוא אומר כן שאם כן מהו שאמר אלא רקק בבגדו לימא ליה נמי וכי בגד בר בשת הוא אלא שמבעל הסוס הוא אומר וזה ששאל אלא רקק בבגדו של חבירו פירושו שהשאיל בגדו לחברו ללבוש ובא אחר ורקק בבגדו בשעה שזה לובשו וקא בעי הכי נמי דבעי אידך למיפלג ליה בבשת שהרוקק משלם לו דודאי הרוקק חייב לשלם לזה שהוא לבוש אע\"פ שלא נגע בבשרו אבל האי מי מחייב למיפלג בהדיה עם בעל הבגד על הדרך שאתה אומר באשה שתהא מחלקתה עם בעלה ולר' יהודה בן בריתא פריך ועל מה שהבעל נוטל בו דלתנא קמא ליכא קושיא דהא אמר דהכל שלה ואין דמיון ממנה לבהמה שהבהמה אינה בת דעת והאשה בת דעת אלא על מה שהבעל נוטל הוא מקשה והא תנן וכו' אבל בבגדו לא כלומר אבל בבגדו שאינו לובשו פטור ומאחר שכן בהשאילו אין הלובשו ראוי לחלק עם בעל הבגד כלום ואף באשתו נאמר כן ומשני אשתו גופו הוא ולפירוש זה הוא הדין דהוה מצי לפרושי הכי בסוסתו שהשאילה לאחר לרכוב אלא שהיה קרוב לטעות בו שיבא בה מצד הסוס אחר שהוא בעל חיים:",
+ "אע\"פ שהבעל חולק בבשתה של אשתו אינו כן באחד מבני משפחה שנתבייש אע\"פ שכלם מתביישים עמו ולא סוף דבר בעשיר שעליו לשמור את עצמו ואין בשת האחרים מרבה על מה שעושים לו אלא אפילו עני ששמירתו מוטלת עליהם ובשתם מרבה במה שעושין לו אין חולקים עמו בדמי בשתו לא אמרו אלא באשתו מפני שהיא כגופו:",
+ "המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדם חמשה עשר מנה כנגד השום הוא פוסק פחות חומש שום במנה שוה מנה אין לו אלא מנה שום במנה נותנת שלשים ואחת ודינר ארבע מאות נותנת חמש מאות כשחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פסקה להכניס לו כספין סלעו נעשית ששה דינרין החתן מקבל עליו עשרה דינרין לקופה לכל מנה רשב\"ג אומר הכל כמנהג המדינה אמר הר\"ם פי' אמר כי כאשר הביאה האשה בנדוניא זהב בעין יכתוב לה בתוספת החצי וכאשר הביאה בגדים ותכשיטין יכתבו בחסרון החומש ושום הוא הערך והשעור אשר ישערו בה דברים אשר הביאה וטעם זה שהזהב בעין יועיל לו ויעשה בו סחורה והבגדים והתכשיטין יועילו לה לפי שהיא תלבשם ותתקשט בהם ולזה אם פסקה אלף דינרין כותב לה ט\"ו מנה אשר הן אלף וה' מאות ואמר שום במנה נותנת אלף סלע ודינר ירצה בו שהיא כאשר הביאה שום שלא יכתוב לה מנה בכתובה אלא אם כן היה זה הבגד או זה התכשיט והדומה לו ל\"א סלע ודינר אחר אשר יבא כללו זה לקכ\"ה דינר לפי שהסלע ד' דינרין וכן לפי מה שאנחנו כי כאשר הביאה שום חמש מאות כתב לה ד' מאות ואמנם זכר שני משלים להודיעך שהשום תמיד בחסרון החומש מעט יהיה או הרבה ואמרו גם כן סלעים נעשה ו' דינרין ענינו לפי מה שביארנו שהענין יכתוב בתוספת החצי לפי שסלע ד' דינרין אמנם כפל הענין ואם היה כבר קדם לו המשל פסקה להכניס אלף כותב לה ט\"ו מנה להודיעך גם כן שהעין לעולם בתוספת החצי מעט יהיה או הרבה ואפי' לא הביאה אלא סלע יכתוב לו ו' דינרין וקופה הוא קופה של בשמים ר\"ל מה שיצטרך אליה מבעל הריח והדומה לזה והלכה כרשב\"ג בכל מה שקדם זכרונו מתוספת וחסרון וזולת זה:",
+ "אמר המאירי הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו ונפלה לפני יבם מן האירוסין והיבם תובע מה שפסק לאחיו יכול הוא לומר ליבם או חלוץ או כנוס בלא פסיקה זו ואע\"פ שיש בידו ליתן יכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן שאלו לא היה בידו מה לפרוע אף לראשון היא יכולה לומר אלו פסקתי על עצמי וכו' אלא אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור כמו שיתבאר בפרק אחרון אבל זו שבכאן אף ביש לו ליתן נאמרה ופירשו בגמרא שלא סוף דבר בשראשון תלמיד חכם ושני עם הארץ אלא אף בראשון עם הארץ ושני תלמיד חכם שמכל מקום איפשר שאינו חפץ במדותיו ובטכסיסיו ואף כשמדותיו טובות איפשר שהוא יודע בו דבר שמגיס את דעתו ממנו ובתלמוד המערב הקשו ולאו דברים הנקנים באמירה הם כלומר ומאחר שקנאם הראשון אף כשמת יהא שני יורשו ותירץ פוסק הוא על מנת לכנוס כלומר שאף מן הסתם אין פסיקתו אלא לכשיכנוס ולא קנאם לגמרי עד שיכנוס וכבר מת קודם שיכנוס וכתבו גאוני הראשונים בדבר זה דוקא בשפסק לחתנו כלומר לכשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך אבל אם פסק לבתו כלומר הריני נותן לבתי כך וכך קנתה בתו באמירה וכל הנושאה תובע פסיקתה בדין ואין הדברים נראין שהרי על דעת אותם נשואין הוא מתנה ליתן שאם אין התנאי על סמך נשואין לא היו נקנין באמירה הא כל שהקנה לבתו סתם הקנאה הראויה אין ספק שאין האב יכול לחזור והנושאה תובעו בדין פסקה להכניס לו אלף דינרין במעות שהם עשרה מנה הוא כותב לה כנגדן ט\"ו מנה השליש יותר שכך היה המנהג שכל שהיתה מביאה פרוטה כותב לה בעלה שקבל הימנה בנדוניתה השליש יותר ואם תבא לידי גוביינת כתבתה גובה ט\"ו מנה מלבד התוספת שהוא מוסיף לה בנדבתו אם ירצה והיה להם מנהג זה מצד שהאשה לא היתה נהנית באותה נדוניא כלום אלא שהבעל נושא ונותן ומשתכר בהן והוא הדין בכל שהכניסה לו דברים העומדים לסחורה והוא שאמרו בגמרא ס\"ז א' בשמים של אנטוכיא הרי הן ככספים וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש כלומר אם לא הכניסה לו מעות אלא שהתנת להכניס בגדים וכלי תשמיש בשומת אלף דינרים אין הבעל חייב לפי אותו מנהג לקבלם עליו בכתבה אלא בפחות חומש ר\"ל שמנה מאות דינרין וכשתבא לגבות כתבתה גובה אותן שמנה מאות מפני שהיא משתמשת בבגדי נדוניתה ומכלה אותן ואין הבעל יכול למכרן ודיה שיקבל הבעל אחריותן בפחות חומש וכן הדין לכל כלי תשמיש ובתלמוד המערב אמרו מה ראו בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש אמ\"ר יוסי בר חנינא שמו דעת האשה שרוצה היא לבלות כליה ולפחות חומש שמו דעת האיש שהוא רוצה לישא וליתן בכספים ולעשותם אחד ומחצה אמ\"ר יוסי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו שום מנה אין לו אלא מנה וכו' כלומר אינה צריכה להביא אלא בגדים הנישומין במנה ובא להודיע שמאחר שכל שמביאה כלים ובגדים ונישומין אינו מקבלם עליו אלא בפחות חומש צריך אתה לדקדק לפי לשון שבפסק אם התנאי הוא שתביא בגדים בשום מנה או שהוזכר בתנאי שום במנה שכל שנכתב בלשון מנה הוא חוזר על ההבאה כלומר שהבגדים שתביא יהו שוין מנה ולא יקבלם אלא בשמנים אבל אם הזכיר במנה הוא חוזר על הכתיבה כלומר בגדים שיהיו ראויים לקבלם בכתבה במנה ואם כן צריך שתביא בגדים שוין קכ\"ה שהם שלשים ואחד סלעים ודינר עד שיקבלם הוא במנה ויש גורסין שום מנה והוא שוה מנה אין לו אלא מנה כלומר שכותב לה מנה בלא תוספת ואינו נראה שאם כן היה לו להזכירה בגמרא עם חתיכות זהב ואמר אחר כן ובארבע מאות וכו' כלומר שאם התנה להביא שום בארבע מאות פירושו שיהיו ראויין לכתוב בהם ארבע מאות והילכך צריך שיהיו שוין חמש מאות ושמא תאמר הא תו למה לי מה לי במנה מה לי בארבע מאות הוא שאמרו בגמרא תנא שומא רבא ותנא שומא זוטא שומא זוטא שום במנה ושומא רבא בארבע מאות ואין אנו גורסין בה וצריכא כמו שכתוב בקצת ספרים שלשון אותה נסחא אי אשמעינן שומא רבא משום דנפיש רווחא והיאך נזכיר לשון ריוח בשומא ויש גורסין אותו ובלא לשון ריוח אלא שגורסין דאי תנא שומא זוטא משום דזוטר זיונה כלומר ואין צריך לו שמש שינערם מיום ליום שאף הוא בעצמו יכול לעשות כן בלא טורח משום הכי סגי ליה בפחיתת חומש אבל שומא רבא וכו' צריכא וכן ראוי לגרוס לשיטתנו שצריך להקדים בגמרא שומא זוטא אשומא רבא ומכל מקום בספרים ישנים אין גורסין בזו וצריכא כלל ומכל מקום יש מפרשין שומא רבא כנגד השום האמור באלף זוז שומא זוטא שום מנה ומקדימין שומא רבא לשומא זוטא כלומר אי תנא שומא רבא התם הוא דפוחתין שהרי אחר חלוק החומש נשאר בכתבתה שיעור שאר כתבות ואין כאן גנאי אבל שומא זוטא שנשאר מעט והויא לה גנאי בהכי אימא לא לפחות צריכא ואי תני שומא זוטא התם דפוחתין דכיון שמיעטה בהבאה דין הוא שיפחתו לה אבל שומא רבא הואיל והביאה הרבה ראוי שלא לפחות לה צריכא וכן מה שאמרו בה תנא שומא דידה ותנא שומא דידיה אנו מפרשין אותה על שום מנה ועל שום במנה ושומא דידיה כשהיא מביאה שומא סתם ופוסק כנגדה פחות חומש והוא שומא דידיה שומא דידה שום במנה שהיא צריכה להוסיף חומש ואין אנו גורסין בה צריכא כלל מה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש כלומר כשם שכל שומא שהיא מביאה לו הוא פוחת בקבלתו החומש כך אם הוא מתנה להלבישה בבגדים בשומת חמש מאות דיו שישוו ארבע מאות לכל העולם שדרך לשום בכל מזמוטי חתן וכלה יותר חומש דרך כבוד ויש מפרשין שעל זו אמרו בגמרא תנא שומא דידה ותנא שומא דידיה ומפרשין תנא שומא דידה שום במנה ושומא דידיה מה שחתן פוסק וצריכי דאי תנא שומא דידה התם הוא דפוחתין שדרכן של נותני נדוניא לשום ביתר משווין ואף הוא נוח לו בכך דרך כבוד אבל של בעל דרכו לשום כצמצום ואין פוחתין בה עוד צריכא ואי תנא שומא דידיה התם הוא דפוחתין שאין דרך הכלה להקפיד על החתן אבל שומא דידה שדרך חתן להקפיד אימא לא ניפחות צריכא אלא שאנו מפרשים אותו על הראשונות כמו שביארנו פסקה להכניס לו כספים הוא כותב כנגדן לכל סלע ששה דינרין שהוא שליש יותר והוא הוא שכבר הוזכר והוא שאמרו בגמרא תנא עיסקא רבא ותנא עיסקא זוטא שעליו אמרו וצריכא דאי תנא עיסקא רבא משום דנפיש רווחא אבל זוטא דלא נפיש רווחא אימא לא ליכתוב כלי האי קא משמע לן ואי תנא זוטא משום דזוטר זיונה ר\"ל אין עמלו גדול כל כך והחתן מקבל עליו עשרה דינרין לצורך קופה של בשמים להתקשט ולהתבשם בהם לכל מנה ומנה ופירשוה בגמרא דוקא בירושלים להתבשם ביותר ובשאר עיירות מיהא הכל לפי מה שרגילות בהם ושאלו בה בגמרא למנה הנישום או למנה המתקבל בכתבה שהוא פחות חומש ואם תמצא לומר במנה המתקבל יום ראשון או לכל יום ויום ואם תמצא לומר לכל יום ויום שבת ראשונה או לכל שבת ושבת ואם תמצא לומר בכל שבת ושבת שנה ראשונה או כל שנה ושנה ואין לפרש בשאלות אלו שיהא הוא מחזר לומר שבכל יום ויום יהא נותן לה כך שאם כן אוי לו לנושא אשה אלא שנראה לפרש ביום ראשון כלומר שאם לא נתנם לה ביום ראשון שהיא צריכה להם יותר כבר נמחל שיעבוד זה הואיל ועבר יום הברכה ואינה יכולה לכופו ליתנם לה עוד או שמא כל שלא קבלתם ביום ראשון יכולה לתבעם בכל יום ואם תמצא לומר בכל יום נימא דוקא שבת ראשונה הואיל ויש עדין שבעה ברכות בפנים חדשות או כל שבת ושבת ואם תמצא לומר בכל שבת ושבת חדש ראשון הואיל ועדין היא בדין כלה שהרי אין מונעין ממנה תכשיטין כל שלשים יום או כל חדש וחדש ואם תמצא לומר בכל חדש שנה ראשונה הואיל ומכל מקום כל דאמר מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו או כל שנה ושנה ונשארה בתיקו ונראה לפסוק דוקא כל שלשים יום רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה כלומר פסקות אלו כמה שהוא מקבלם ומה שהוא כותב כנגדן הכל כמנהג המדינה וכן הלכה ואף בבריתא אמרו מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על המעות אין משנין ממנהג המדינה ואם תאמר ובמקום מנהג מיהא היאך תנא קמא חולק איפשר שתנא קמא סובר שכל שלא התנו אנשי העיר כמנהגם שלא לפחות ושלא להוסיף אלא שאין נוהגין לפחות ולהוסיף כל שבאין לדין על כך מוסיפין ופוחתין שהרי צד דין יש בדבר שהנישום ראוי לפחות והמעות ראויים להוסיף ומכל מקום הלכה כרבן שמעון בן גמליאל או שמא אף רבן שמעון בן גמליאל לא בא אלא לפרש הא כל שאין בעיר מנהג ידוע או שהיא עיר חדשה דין הוא שיפחתו ויוסיפו ומעתה אין לנו להאריך בפירוש משנה זו אע\"פ שהרבה מפרשים פירשוה היא וסוגיא שלה ר\"ל שומא רבא ושומא זוטא שומא דידיה ושומא דידה בדרך אחרת ואף גדולי הרבנים וגדולי המפרשים בכללם שהרי לא הוצרכנו בה לענין פסק אלא לדרך ביאור לבד ומשנה ראשונה ר\"ל של פוסק מעות לחתנו ומת שיכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו' הלכה פסוקה היא:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "חייב אדם לחלק מנכסיו למי שנתנם לו ר\"ל לפרנס את העניים שהם בניו של הקב\"ה וכמו שנאמר עליו אבי יתומים ודיין אלמנות ויהא בטוח שאם יחסר ממונו לכבודן הוא משלימו כפלים והוא שאמרו מלח ממון חסר ואמרי לה חסד וכן ראוי לו לעשות כפי עשרו וממונו וכמו שאמרו על נקדימון כדבעי ליה לא עבד והוא שאמרו לפום גמלא שיחנא ומה שהוא עושה יעשה לשם שמים שמה שהוא עושה דרך המיית כבוד לעצמו אע\"פ שהוא תועלת לעניים אינה צדקה גמורה והוא שאמרו כאן לכבודו הוא דעבד:"
+ ],
+ [
+ "לפי המנהג שכתבנו במשנתנו אם הכניסה לו חתיכות של זהב או כלים של זהב שמין אותן והוא מקבלן בשווין לא מוסיף שליש ולא פוחת חומש לא מוסיף שליש מפני שאינו מטבע שיהא מזומן להשתכר בו ולא פוחת חומש שאינו דבר שיקבל שום פחת הא דינרי זהב הרי הן כספין ומוסיף שליש שהרי הדבר מצוי לפרטן וכלים של כסף פוחת חמש שאף הן מעלין חלודה ופוחתין ודהבא פריכא או ממולא והם גרגרים דקים של זהב וקורין להם בלשון לעז פלול\"א מתחסרים הם מעט מעט ונופלים מהם ומתוך כך פוחת בהם חומש ועליו אמרו שהם ככלים ר\"ל ככלים של כסף דפחתי אבל חתכות וגרוטאות הרי הן בשווין וכבר ביארנו שבזמן הזה אנו אין לנו בדינין אלו שהרי מנהגנו לשום כל דבר כפי מה שיתרצו ביניהם והם כותבין כנגדו על פי מנהג המקום:",
+ "כבר ידעת שמטלטלין אינן משועבדין לכתבה ולחוב וטעם הדבר שאין דעת האשה או בעל חוב סומכת עליהם מכל מקום כל שעיקר עסקיהם של בני אותו מקום בסחורות הרי דעת האשה והבעל חוב סומכת עליהם ואשה גובה כתבתה מהם ובעל חוב את חובו והוא שאמרו גמלים של ערביא אשה גובה פורנא מהם ר\"ל כתבתה ואע\"פ שמלת פורנא ר\"ל בקצת מקומות ריוח מתוך שהכתבה ר\"ל עיקר כתבה והתוספת כעין ריוח הוא קורא לה פורנא ומכאן סמך למה שתקנו הגאונים עכשו שתהא כל כתבה וחוב נגבה מן המטלטלין שהרי עכשו דעת הכל סומכת עליו ר\"ל על המעות ועל הסחורות וערביא היה מקום שרוב עסקיהם בגמלים ובארודיא בשקים לצורך תבואות ובבי מיכסי בתותבי ר\"ל מלבושים תפורים ומתקנים ובקמחוניא בחבלים ובמחוזא בארנקי ר\"ל כיסים גדולים ובכללם בתי ידים וכל מלאכת עור ויש מפרשים שמועה זו על דין הנזכר במשנה בתוספת שליש והוא אצלם הקרוי פורנא מלשון ריוח ואע\"פ שהדין דין אמת לדעתי הואיל וסחורה ידועה היא כמו שביארנו בבשמים של אנטוכיא לענין ביאור מיהא אין נראה כן שאם כן היה לו לומר הרי הם ככספים כדרך שאמרנו בבשמים של אנטוכיא ולא היה לו לשנות את הלשון לומר אשה גובה פורנא מהם אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:",
+ "המשנה השלישית והכונה בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשין זוז פסק להכניסה ערומה לא יאמר הבעל כשתבא לביתי אכסנה בכסותי אלא מכסה ועודה בבית אביה וכן המשיאים את היתומה לא יפחתו לה מחמשין זוז אם יש בכיס מפרנסין אותה אמר המאירי המשיא את בתו סתם ר\"ל שלא פירש כמה יתן לה לא יפחות לה מחמשים זוז ופירשו בגמרא ממטבע מדינה שהוא שמינית לכסף צורי ודין עשור נכסי לא נאמר אלא על היורש וגדולי המחברים פירשוה לענין כסות ר\"ל שחייב מיהא ללבשה בכדי שיעור זה וכמו שביארנו בפרק אע\"פ ודבר למד מענינו והוא שאמר אחר כן שאם התנה להכניסה ערמה לא יאמר הבעל כשתבא לביתי אכסנה אלא מכסה והיא בבית אביה ושאלו בה בתלמוד המערב ולא תני אפילו אמר הריני עומד ערום ומכסה את אשתי אין אומרין לו שיעמוד ויכסה אלא מכסה כראוי לה כלומר שתנאי כזה אינו אלא דברים בעלמא שאין אומרין לילך הוא ערום ולכסות את אשתו ביותר מן הראוי נראה שהם מפרשים במשנתנו לכשתבא לביתי אכסנה בכסותי ואעמוד אני ערום או אתגלגל בשחקים ישנים ומסורטטים וכן ראיתי לקצת רבנים שפירשוה בפירוש ירושלמי שלהם ואף בקצת ספרים גורסין במשנתנו לכסות בכסותי ועל זה שאלו היאך כופין אותו בכך ותירץ תמן ארחא דבר נשא מימר הני לי מיקום ערטילאי ומכסי אנתתי כלומר הנאה היא לי שאעמוד ערום ואכסה את אשתי והוא דרך גוזמא ופטוטי מילי ברם הכא לכך התנה מתחלה וכן המשיאים את היתומה ר\"ל גזברי צדקה לא יפחתו לה משיעור זה ואם יש מעות בכיס של צדקה נותנין לה יותר והוא שאמרו מפרנסין אותה לפי כבודה אבל כל שאין מעות בכיס יש להם ללות עד כדי שיעור הנזכר והוא שאמרו בתלמוד המערב אומרים לפרנסים ללות הא כל שיש בכיס מוסיפין לה לפי הראוי לה ואין מצמצמין לה בשביל העתידות לבא ואמרו שם בהדא בולדא ר\"ל גוביינא של מס לצדקה שגבאה ר' אמי ולא היה רוצה להוציאה קודם המועד אף לצורך ועל זו אמרו בהדא בולדא אתא ביומוי דר' אמי אישתביק למועדא אמ\"ר זעירא ודמיית לי פסיד כלומר ואם ימות הלה ברעב קודם המועד יפסיד חלקו אלא יתכיל ומרי מועדא קיים כלומר יאכל זה מה שצריך ובעל המועדות ר\"ל הקב\"ה קיים ויכול ליתן לצורך המועד:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "יתום ויתומה שאין להם מה יאכלו ובאו להתפרנס מן הצדקה ומתיראין שמא אין בכיס של צדקה אלא בכדי שיעור פרנסה של אחד מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום בנשאר או במה שיגבו שהאיש דרכו לחזר על הפתחים מה שאין כן באשה ומכל מקום במקום שאי אפשר לחזר האיש קודם כמו שהתבאר באחרון של הוריות י\"ג א' ויש מפרשין להתפרנס שבכאן לכסות שהאשה קודמת כמו שאמרו שם אשה קודמת לכסות הא למזונות האיש קודם על כל פנים וכמו שאמרו שם האיש קודם להחיות ואינו נראה כן שהרי דרכו לחזר האמור כאן פירושו לחזר על הפתחים אלא שהם מפרשים בו לחזר על צדדיו ולהרויח לצורך מלבושיו יותר מן האשה והדברים נראין כדעת ראשון:"
+ ],
+ [
+ "יתום ויתומה שבאו לישא משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום מפני שבשתה של אשה מרבה משל איש ויתום שבא לישא עושין לו כל צרכו מן הצדקה בצמצום שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכלי תשמיש ואחר כך משיאין אותו וכלם בצמצום גדול וכסדר שנאמר די מחסורו לפרנסו אתה מצווה ולא לעשרו:",
+ "היה צריך לצאת לדרך או שלא היה ספק ביד צבור זה לצאת ידי חובה ורוצה לילך לצבור אחר גדול הימנו אם היה דרכו שלא לילך אלא ברכיבה ובעבד לפניו אין מדריכין אותו אלא על הדרך שהוא רגיל ואם צריך ללותו מלוין אותו כפי צרכו וכמדת חסידותו של מלוה אם היה חולה או חלוש מעדיפין לו עד שיבריא ויתחזק ואפילו היה כפר קטן שאין לך גדר או סדר בהוצאה בפני פקוח נפש מעשה באחד שהיו לוקחין לו ליטרא מוח של עופות בכל יום ומכל מקום כל שהוא בריא אפילו הורגל ביותר מדאי אינו חייב להאכילו אלא על הדרך שהוא מאכיל לעצמו ודרך הערה ספרו באחד שבא לפני ר' נחמיה ושאלו במה אתה סועד אמר לו בבשר שמן ויין ישן אמר לו רצונך שתתגלגל עמי בעדשים גלגל עמו בעדשים ומת אמר אוי לו לזה שנהרג בפשיעתו שלא היה לו להרגיל עצמו להתענג כל כך:",
+ "אם אין לו ואינו רוצה להתפרנס מרוב צניעותו פותחין לו לשום מתנה ואם אינו רוצה נותנין לו לשום הלואה ואין גובין ממנו ואין פותחין לו לשום הלואה שאם כן יתירא שמא יבקשו ממנו ולא עוד אלא שאם ידענו בו שיש לו משכון ואינו רוצה לקבל אומרין ללות על המשכון שמתוך כך אינו בוש ודעתו עומדת עליו בגבהותו וזחיחותו ר\"ל שררתו וזהו שאמר כדי שתזוח דעתו עליו ואחר כן מחזירין לו משכונו אבל אם יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו:",
+ "הצדקה יש בה מדרגות מהם שהוזכרו כאן ומהם שהוזכרו במקומות אחרים וכבר צירפנו את כלם בראשון של בתרא ומה שהוזכר כאן הוא שהנותן יודע למי נותן אבל המקבל אינו יודע ממי מקבל והוא שהוזכר במר עוקבא שהיה רגיל ליתן בכל יום סלע בפתח של עני אחד שהיה שכנו ופעם אחת העריב בבית המדרש ביתר מדאי ולא רצה לילך ביחיד והוליך אשתו עמו מפני שחשבה כגופו ולא הופקעה בסיבתה העלמת המתן וכשהרגיש פעם אחת שהעני היה מחזר לידע מי הוא הנותן ברח לו כדי שלא להתבייש ממנו ודרך הערה אמרו נוח לו לאדם להפיל עצמו בתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים ויש מדרגה אחת קלה הימנה שהנוטל יודע ממי נוטל ואין הנותן יודע למי נותן והוא שהוזכר בר' אבא דהוה צייר זוזי בסודרא ושדי להו מאחוריה וממצי נפשי לבני עניי:",
+ "אע\"פ שרואין את העני מתפרנס דרך כבוד אין בכך למשוך יד שלא ליתן לו אדרבה ראוי להפליגו במתנותיו שאיפשר שהעניים חוששין לפעמים לייחוסם ומדרגת מעלתם ולא משום תענוג הם עושים אלא מדרך מעלה להסתיר דלותם מבני אדם:",
+ "אע\"פ שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש דוקא בחייו שמא ירד מנכסיו אבל בשעת מיתה ראוי לאדם לבזבז כפי מה שיראה לו ברבוי נכסיו ומיעוט יורשיו וכפי מה שיראה לו שחיסר בחייו ממה שהיה ראוי לעשות דרך הערה אמרו באחד מגדוליהם שחשב בשעת מותו מה שנתן צדקה בחייו ואע\"פ שהיה עולה לחשבון גדול מצא בעצמו דכדבעי ליה לא עבד אמר זוודין קלילין ואורחא רחיקא והקדיש לעניים חצי ממונו:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שביארנו שכל שרואין את העני מתפרנס דרך כבוד אין ראוי מפני זה למשוך יד שלא ליתן לו מכל מקום כל שנודע לנו שהוא עני מעיקרו והוא מרבה בקבלת הצדקה עד שלקח מהם כלי כסף וכלי זהב הרי זה ודאי רמאי ולא היה צריך לכך אלא שהוא מחביא את עצמו ומהדיט את גופו כדי להתפרנס מן הצדקה ומשנודע לנו כן אין נזקקין לו ועל זו אמרו בואו ונחזיק טובה לרמאים שאלמלא הם היינו חוטאים שנאמר וקרא עליך אל י\"י והיה בך חטא ואף הם נענשין בכך והוא שאמרו המסמא את עינו כלומר שמראה עצמו כאלו עינו סמויה וכן בדרך זה המקפח את שוקו והמצבה את כריסו כדי להעיר לב ההמון עליו לפרנסו והוא אינו צריך אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך ומכל מקום לא יהא אדם פוטר עצמו במחשבה זו עד שידע הדבר בבירור הרי אמרו כל המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד ע\"ז:",
+ "עני שהיה לו חצר וכלי תשמיש אין מחייבין אותו למכור אלא מצוה לפרנסו בלא מכירת כליו ואפילו היו של כסף וזהב ודוקא בכלי אכילה ושתיה ומטה ומלבוש אבל שאר כלים כגון מגרדת שמתגרדין בה במרחץ או עלי ומכתשת וכיוצא באלו מוכרן ומשתמש בפחותים מהם ואף בכלי אכילה ושתיה ומצעות ומלבושים דוקא קודם שיבא לידי גבוי ר\"ל שאינו נוטל אלא בצנעה אבל אם הוצרך ליטול מגבוי הקופה אין נותנין לו עד שימכור וישתמש בפחותים ויש שואלין למה אמרו במעשה של ר' חנינא לא צריך וכן שהחזיקוהו ברמאי על שם ששמעו במה אתה סועד בטלי כסף או בטלי זהב והרי הוא יכול לקבל מן היחידים איפשר שמן הקופה היה שר' חנינא היה גבאי כדאיתא בשקלים או שמא נודע בו שמעיקרו היה עני וקבצם בקבלת צדקה ויש מפרשים טלי כסף מפות של פשתן לבנות וטלי זהב מפות של משי צבועות ויש מפרשין כאן קודם שיבא לידי גבוי כלומר שאינו הולך אצל גבאי אלא שנוטל מעצמו לקט שכחה ופיאה ואין מוחין בידו לומר מכור כליך ואחר כך תטול אבל כל שתובע מן הגבאי אין נותן לו עד שימכור וגדולי הרבנים פירשוה בענין אחר ואין נראה לי וכבר ביארנו דינין אחרים שבמצות הצדקה בארכה בראשון של בתרא ט' א':",
+ "המשנה הרביעית והוא מענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר יתומה שהשיאתה אמה או אחיה וכתבו לה מאה או חמשין זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם מה שראוי להנתן לה ר' יהודה אומר אם השיא הבת הראשונה ינתן לשניה כדרך שניתן לראשונה וחכמים אומרים פעמים שאדם עני ומעשיר או עשיר ומעני אלא שמין את הנכסים ונותנין לה אמר הר\"ם פי' ירצה באמרו אם יש בכיס כיס של צדקה והלכה כר' יהודה אשר דעתו שיקישו לפי מה שידעו מכונת האב ורצונו ואם לא יהיה אצלנו הוראה במה שנקח ראיה על כונת האב תנתן לה עשור כל הנכסים ובתנאי מן הקרקעות וממחובר לקרקעות אולם ממטלטלין אין להם עשור נכסים ובזה הדבר אשר אנחנו מדברים והיה באמדן או בעשור והוא אשר יקרא פרנסה דינים חלוקים וזה שהבת כאשר היתה ניזונת מנכסי אביה עוד השיאוה הנה היא תוציא אחר נשואין מה שיתחייב לה מן הפרנסה ואע\"פ שהיא לא תחלוק על אחיה בעת הנשואין ולא בקשה אותם ואם לא תהיה נזונת מנכסי יתומים עוד נישאת והיא קטנה ולא עשתה מחאה לאחיה מלבקש הפרנסה הנה לא נאמר כבר מחלה ולא תוכל להוציא מהאחים אחר הנשואין כלם להיותה קטנה ואם לא נשאת עד שבגרה ופסקו מזונותיה ולא בקשה הפרנסה הנה כבר מחלה ואם היו נותנין אליה המזונות הנה לא מחלה להם הפרנסה וכאשר בגרה אשר אין לה מזונות כמו שביארנו בפרק רביעי עוד נשאת הנה תצטרך למחות ואם לא מיחה והיתה ניזונת מהם הנה אבדה הפרנסה ולא תוכל להוציאה אחר הנשואין:",
+ "אמר המאירי יתומה שהשיאתה אמה ואחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז והיא ראויה ליתר מהם לפי ערך אביה ר\"ל ערך נכסיו יכולה היא לכשתגדל להוציא מידם מה שראוי להנתן לה ולפי מה שהתבאר בתוספתא הוא לפי מה שאותן שכנגדה מתפרנסות שאע\"פ שלדעתה נשאת אינו כלום ואין מחילתה מחילה הואיל וקטנה היתה בשעת נשואין ולא היתה בה מחאה ואין צריך לומר אם נשאת שלא מדעתה וכן אפילו מחל הבעל שאין מחילת הבעל מפקעת זכותה ר' יהודה אומר אם השיא וכו' בא לחלוק על מה שקבע תנא קמא את דעתו בראוי לינתן לה שהוא כפי מה שאותן שכנגדה מתפרנסות ובא להודיע שלפרנסה ר\"ל נדוניא שמין באב כלומר שחייבין ליתן לה נדוניא כפי מה שאומדין באביה אם היה נדיב וחושש לכבודו להרבות בנדוניית בתו אם לאו הן לפחות מעשור נכסים הן להוסיף עליו ולהוציא מדעת האומרים שלא הלכו אחר אומדנא אלא לגרוע מעשור נכסים אבל להוסיף לא כמו שהביאו דעתם גדולי הפוסקים בהלכותיהם בשם קצת גאונים כמו שיתבאר למטה אלא בין להוסיף בין לגרוע ומעתה אם השיא בת אחת בחייו ינתן לשניה אחר מותו כמו שנתן הוא לראשונה ויתבאר בגמרא שאף אם לא השיא אנו אומדין מכל מקום את דעתו כפי מה שנראה לנו מענינו ומכל מקום כל שאין לנו אומד בו כגון שלא היה רגיל אצלנו כדי לעמוד על סוף דעתו יתבאר בגמרא שהיא נוטלת עישור נכסי וכן מודה ר' יהודה בהשיאוה אמה או אחיה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז שיכולה לכשתגדיל להוציא מידה מה שראוי לינתן לה לפי אומד שאנו אומדין באב ואם אין לנו אומד בו מוציאה מהם עשור נכסי וחכמים אומרים שפעמים שאדם עני והעשיר עשיר והעני ופירשו בגמרא לא עני ממש ולא עשיר ממש שאף ר' יהודה מודה שאם כשהשיא את הראשונה היה עשיר והעני אינו כופה את היתומים ליתן לה כמה שנתן לה אביה לראשונה ואין אומדנא אלא כפי מה שאנו אומדין באב מה היה עושה בנכסים כאלו ולא אמר ליתן לשניה כראשונה אלא כשהנכסים שוין אלא שחכמים סוברים שאין הולכין אחר נשואי הראשונה שפעמים שאדם עני בדעת ר\"ל כילי וקמצן ואינו מוצא בדעתו ליתן אלא נדונית עני ואחר כך נעשה עשיר ר\"ל נדיב וותרן ורואה בדעתו ליתן נדונית עשיר הילכך אין משערין בראשונה אלא כל שאין לנו אומד שמין את הנכסים ונותנים לה כפי מה שכנגדן מתפרנסות:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה כר' יהודה בכל מה שיש לנו אומד בו הא בכל שאין לנו אומד בו נוטלת עשור נכסי כמו שהוזכר בגמרא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "כבר ביארנו שהבנות ניזונות מנכסי האב אחר מותו עד שיתארסו או עד שיתבגרו הן במזונות ר\"ל אכילה ושתיה הן בפרנסתה ר\"ל מלבושים ובדבר זה אין אומרין אלו היה אביה קיים כך וכך היה עושה להן אלא שמין את הנכסים ונותנין להם כפי הראוי:",
+ "בת הנזונת מן האחים ר\"ל שמת אביה ונזונת מן האחין שביארנו שכל שלא היה אומד בדעת האב נוטלת עישור נכסים אם היו לו כמה בנות כיצד יעשו ואלו כל אחת נוטלת עשור נכסים אם יש לו עשר בנות ובן נמצא שאין לבן כלום אלא ראשונה כשבאה לינשא נוטלת עשור נכסים ושניה כשתבא לינשא תטול עשור מה ששיירה ראשונה או ממה שימצא בשעת נשואיה אם השביחו הנכסים או הכסיפו וכן כלם כל אחת במה שימצא שם בשעת נשואיה ואם באו כלן לינשא כאחת נוטלות עשוריהן זו אחר זו כל אחת במה ששיירה הראשונה ואחר כך חוזרות וחולקות כל העשורין בשוה:",
+ "כבר התחלנו לבאר בעשור זה שגאוני הראשונים כתבו שיש אומרין שלא נאמר שמין באב אלא לפחות מעשור נכסים וכמו שמצינו בר' שפיחת לה ונתן לה אחד משנים עשר אבל להוסיף לא והוא שאמרו בפרק נערה נ\"ב ב' עד כמה עישור נכסי אלמא במקום אומד אב אינה עולה יותר וכן ראיה להם ממה שאמרו בפרק הניזקין נ\"א א' והא פרנסה מיקץ קיצא מיכתב לא כתיבא ואמרו מוציאין ואם הכל הולך אחר שומת אב אין כאן קיצבה אלא שיש לה קיצבה למעלה שלא להוסיף על העשור בשום פנים ומכל מקום אין בכל אלו ראיה שסתמן במי שאין לנו אומד בו שהוא קצוב למעשר הא כל שיש בו אומד אף להוסיף כן והוא שקראוהו בפרק נערה נ' ב' עלוייא דאב ואם לפחות ולא להוסיף אין כאן עלוייא דאב:"
+ ],
+ [
+ "בגרה הבת ולא נשאת או נשאת ולא בגרה אלא שמכל מקום נערה היא אם ניזונת מן האחין לא איבדה פרנסתה והרי היא נוטלתה כל זמן שתרצה אע\"פ שלא מיחת מפני שלא נמנעה מלמחות אלא מחמת בשת אחר שהיא נזונת מהם ואם אינה ניזונת מהם צריכה למחות ר\"ל בבית דין שאינה מוחלת וכל שלא מיחת איבדה פרנסתה ואם לא בגרה ולא נשאת אע\"פ שאינה נזונת מהם אינה צריכה למחות ותובעת פרנסתה כל זמן שתרצה ואם בגרה ונשאת אע\"פ שניזונת מהם בנדבתם צריכה למחות ואם לא מיחת איבדה פרנסתה:",
+ "דין זה שכתבנו בנשאת ולא בגרה כבר כתבנו בה שמכל מקום נערה היא שהקטנה אינה בת מחאה ולא איבדה פרנסתה ומכל מקום כשתגדיל ולא תמחה איבדה וכל נישואין שכתבנו כאן בפרנסה פירושו בנשואין גמורין שמחמת אירוסין לא איבדה שמא תמחה בשעת נישואין הא לענין מזונות הבת אירוסין כנשואין כמו שביארנו בפרק נערה:",
+ "הבת אצל עישור זה הרי היא בעלת חוב גמורה ��כל שמכרו האחין טורפת מן הלקוחות ומכל מקום מזונות הבת אין מוציאין אותם מן המשועבדים אע\"פ שהאחים שעבדום והוא שאמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ומכל מקום עשור זה אינו נגבה אלא מן הקרקעות בפירוש אמרו נ\"א א' ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה בין לכתבה ובתקנת הגאונים לגבות כתבה מן המטלטלין ואחר שכן ואף במזונות כן שתנאי כתבה ככתבה אבל פרנסה הואיל ואינו בתנאי כתבה אינו נגבה אלא מן הקרקע אף לאחר התקנה אלא במקום שכל עסקיהם במעות וסחורות ואסמכתייהו עליהו כמו שהתבאר ויש צדדין שהפרנסה נגבית מן המטלטלין לדעת קצת וכבר ביארנוה בפרק נערה בסוגיית המשנה הששית:",
+ "מאחר שביארנו שמזון הבת אינו נגבה מן המטלטלין אלא בתקנת הגאונים כתבו גדולי הפוסקים שבמטלטלין מיהא אין אומרין בנות נזונות ובנים ישאלו על הפתחים די להם אם הם שוות לבנים ויזונו אלו ואלו וכשיכלה הממון ישאלו אלו ואלו וכן מזון האלמנה קודם לעשור נכסי של בת על הדרך שמזון האלמנה קודם למזון הבת וכן כתבת אלמנה קודמת לעשור נכסי של בת שזו בעלת חוב של אב וזו בעלת חוב של אחים ומה שאמרו בתלמוד המערב בפרק מי שהיה נשאוי פרנסה קודמת פירושה בכתבת בנין דכרין ואע\"פ שאין דין קדימה במטלטלין כל דתקון גאונים כעין דינא תקון:",
+ "האומר בשעת מותו לא יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו שתנאי כתבה הוא וכל שצוה בשעת מותו לעקור אחד מתנאי כתבה כגון זו או אל תזון אלמנתו או אל יירשו בניו כתבת אמם אין שומעין לו אבל אם צוה שלא יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו שהפרנסה אינה חוב עליו בתנאי כתבה שאלו רצה להשיאה בחייה בלא כלום רשאי אלא חוב הוא על היתומים וכל (שלא צוה) [שצוה] האב שלא לפרנסה הופקע חייובם וקצת גאונים גורסים בהפך שבלא יזונו שומעין שמאחר שהאב בחייו אינו חייב במזונות בתו אף במותו יכול להפקיעו אבל פרנסה חוב הוא עליו ואין הדברים נראין כלל:"
+ ],
+ [
+ "מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה שניה לגבותו עד שמת הבן נחלקו בה בסוגיא זו ר' יוחנן ור' חנינא שלדעת ר' יוחנן אין אומרין תטול השניה עשור אחר ואחר כך יחלקו אלא שניה ויתרה במה שזכתה בו הראשונה וחולקות בשוה ור' חנינא תמה עליו לומר גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואת אמרת שניה ויתרה כלומר אם מוציאתו מלוקח של בן לא כל שכן מיורש של בן והשיב רב אשי שבזו ויתרה הואיל ונזדמן לה ריוח באותם הנכסים בעצמן ומכאן פסקו גדולי הפוסקים כר' יוחנן ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שלא ויתרה והוא שאמרו שם ר' חנינא סבר מימר אף השניה נוטלת עשור ואחר כך חולקות בשוה אמ\"ר טבי טעמיה דר' חנינא אם מן המשועבד גובה לא כל שכן מלפניה ר' זעירא בעא קמי ר' אסי היך עבדין עובדא אמר ליה כר' חנינא וכן נפק עובדא כר' חנינא והדברים נראין כן ואף גדולי פורבינצה כתבוה כן בחבוריהם אלא שגדולי הפוסקים והמחברים פוסקין כר' יוחנן ומכל מקום אין ספק במי שהשיא בנות בחייו ומת בלא בן והניח בנות אחרות שלא נשאו שאין אומרין ליטול הקטנות פרנסתן ולחלוק אחר כן בשוה אלא חולקות מעכשו בשוה:",
+ "הבת כבר ביארנו שהיא בעשור זה בעלת חוב ומעתה כל שרצו האחים לסלקה מעשור הקרקעות במעות הרשות בידם וכן אם רצו לסלקם בקרקע אחד רשאין ואין אומרין יורשת היא ואינם יכולין לסלקה במעות ולא בקרקע אחד אלא שתטול עשירית בכל קרקע וקרקע לא כי אלא בעלת חוב ולא בעלת חוב של אב עד שתהא אצל אחיה כבא ליפרע מנכסי יתומים ליטול מזבורית ובשבועה אלא בעלת חוב של אחים ונוטלת מהם מן הבינונית שלא בשבועה ואם מתו האחים נוטלתו מבניהם מן הזבורית ובשבועה מכל מקום אע\"פ שהיא בעלת חוב שלהם אינה נוטלתו אלא מן הקרקעות כמו שביארנו שאין אומרין בזו מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה שמכל מקום מכח נכסי האב הם משועבדים לה ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שאם מת האב בלא כלום ומת לו... שהוא אבי אביה ואחר כך מת אבי אביה ונעשו אחיה יורשים אינה נוטלת עשור שאין בעל חוב נוטל בראוי:",
+ "אע\"פ שאין פרנסה נגבית אלא מן הקרקע גובין אותה משכירות הבתים שמאחר שהבתים משועבדים לה אף השכירות כן ואע\"פ שלענין בעל חוב וכתבה ומזונות נדון כמטלטלין מקילין בו בענין פרנסה הואיל ולא הגיע השכירות לידם עדין ודנין אותו כקרקע וכן כתבו הגאונים בפירות היוצאים בלא עמל והשבחה בדמיון שכירות בתים כגון פירות האילן וכל שכן שמגבין אותו מאיצטרובלי דרחיא והוא מושב הרחים הנתקע בקרקע שכל המחבר לקרקע הרי הוא כקרקע ומכל מקום מקצת גאוני ספרד כתבו ברביעי של בתרא בשכירות בתים דוקא בשכירות שהשוכר נתחייב בו לאביהם בשעת מיתתו אבל שכירות הבא לאחר מיתת האב לא שהרי ברשות יורשים הוא ואף זו פירשוה גדולי הדורות בשלא הגיע לידם של יורשים וכל אלו אינן דברים נראין:",
+ "ומה שנתגלגל כאן באבל שמיסב בראש כבר ביארנוהו במקומו באחרון של מועד קטן:",
+ "וכן מה שאמרו בסוגייא זו ובשמתא דלא אמר ליה יש שואלין ואע\"פ שקיים מצותו היאך לא הוצרך להתיר נידויו והרי נדוי על תנאי צריך היתר אע\"פ שנתקיים תנאו ומתרצים דוקא בשיש ספק בשעת התנאי אם יקיימוהו אם לאו אבל זה לא היה בו ספק שיקיימוהו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי ר' מאיר אמ\"ר יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למכרה והרי היא מכורה מעכשו בד\"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום אמר הר\"ם פי' יעשה השליש מה שהושלש בידו הוא יעשה בו מה שגדר האב ולא ישמע ממנה ולא יתן לבעל כלום וזה כאשר היא מאורסת אבל אחר הנשואין הנה תעשה באמונה מה שתרצה אלא אם כן היתה קטנה לפי שאין מחלקת ר' מאיר ור' יוסי אלא בגדולה מן האירוסין והלכה כר' מאיר:",
+ "אמר המאירי המשליש מעות לבתו ר\"ל שמוסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות לה שדה אחר שתנשא שיהא שלה לנכסי מלוג וכשנשאת היא תובעת אותן המעות ליתנם לבעלה ואומרת נאמן עלי שלא יעכבם לעצמו והריני רוצה שתתנם לו וירויח בהם עד שיזדמן לו קרקע וכן אם השליש מעות אלו ליקח בהם קרקע לנדוניא מפני שהיה האב רוצה ליתן נדוניא לבתו בקרקע כדי שיהא לה אחריות כתבתה ונשאת על סמך זה ומת האב והיא אומרת נאמן עלי בעלי שיהא לוקח בהן קרקע או שאמרה תנם לו ואני מוותרת לו שעבוד ואחריות ומה שירצה בהם יעשה ויכתוב לי כתבתי בשוויו הן שהיה המשליש בריא הן שהיה שכיב מרע אין שומעין לה אלא יעשה שליש מה שהושלש בידו ויעמדו הנכסים ברשותו עד שיקח בהן קרקע שמצוה לקיים דברי המת אף כשצוה כשהוא בריא כמו שיתבאר בראשון של גיטין י\"ד ב' וכל שאתה מוצא בתלמוד ר' מאיר היא דאמר מצוה לקיים דברי המת מכאן היא יוצאת לנו אמ\"ר יוסי לא יהא אלא שדה כלומר ונציע שכבר קנה שליש זה קרקע והרי אם נתרצית היא לבעלה למכרו מוכרין אותו והמכר קיים הואיל ושעבודה על שאר נכסיו ואע\"פ שאמרו ב\"ב קנ\"ה א' למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים בזו שאני שהיא מתנה ולא ירשה וכן שבכאן לא נתן לה שדה אלא מעות ומכרה קיים הואיל ונשאר שעבודה על כל נכסיו וכן דין נחת רוח אין כאן שאם בנכסי מלוג הרי אין בהם דין נחת רוח ואם של נדוניא אתה מפרשה כשלקח מן האשה תחלה או בדרכים אחרים מאותם הדרכים שהופקע משם דין נחת רוח על הדרכים שביארנו הפקעתו במסכת בבא קמא פרק הכונס והילכך אף עכשו הרשות בידה ומוציאין מיד שליש ליתנם לבעלה ומכל מקום בקטנה מודה ר' יוסי שאין שומעין לה במה דברים אמורים בגדולה וכו' פירשו בגמרא שעל דבריו של ר' מאיר הוא חוזר שלדבריו של ר' יוסי לא הוצרכה שמאחר שהוא תולה את הדבר מפני שאם נתרצית למכרה המכר קיים דוקא בגדולה שהקטנה הרי אין ממכרה ממכר אלא ר' מאיר הוא דקתני לה וחסורי מיחסרא והכי קתני במה דברים אמורים מן האירוסין כלומר שעדין לא נשאת ומכיון שלא נשאת אין שומעין לה אע\"פ שהיא גדולה אבל מן הנשואין שומעין לה ודוקא בגדולה אבל בקטנה אפילו נשאת אין שומעין לה והילכך לר' יוסי כל שהיא גדולה בין מן האירוסין בין מן הנשואין שומעין לה וקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין אין שומעין לה ולר' מאיר בקטנה ודאי אף מן הנשואין אין שומעין לה אבל גדולה מן הנשואין שומעין לה שכל שהיא גדולה ונשאת ודאי דעת האב להגיען לידה ושיהא הבעל או היא מרוחים בהם או משתכרים מן האירוסין אין שומעין לה והלכה כר' מאיר וגדולה שאמרו בת שתים עשרה שנה ויום אחד ושהביאה שתי שערות ושתדע בטיב משא ומתן יכולה למכור בקרקע שלקחה היא לעצמה או שלקח לה אפטרופוס שלה אבל בקרקע של אביה עד שתהא בת עשרים כמו שיתבאר ודברים אלו כתבו רבותי דוקא בשלא קבע המשליש זמן לשלישותו אבל אם קבע זמן לשלישותו ואמר עד עשר שנים או כמה שירצה ולסוף זמן זה קנה בהם שדה לבתי אע\"פ שנשאת קודם הזמן אינה יכולה להוציאם מידו אלא אם כן ברשות האב והדברים נראין וכן יש מי שכתב במשנתנו דוקא באומרת ינתנו לבעלי אבל אם אמרה ינתנו לי אף ר' מאיר מודה שינתנו לה ואין זה נראה לי שהרי מכל מקום הבעל זוכה בהם אם לגוף אם לפירות לפי מה שהם אלא שאני מודה בזו בשהושלשו על דרך שאין לבעל רשות בהם:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "האומר תנו שקל לבני בשבת והם ראויין ליתן להם סלע נותנין להם סלע ואפילו אמר אל תתנו להם אלא שקל שלא נתכוון לדחקם אלא כדי לזרזם ונותנין להם כל צרכם ומכל מקום אם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם אפילו אמר תנו אין נותנין להם אלא שקל ויש בשמועה זו תביעות ותרעומות על שמועת נכסי לך ואחריך לפלוני האמורה בבבא בתרא דף קכ\"ט ע\"ב שאם הראשון ראוי לירשו אע\"פ שהשני גם כן ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום ותירצוה גדולי המפרשים שאותה שמועה של בבא בתרא בשהשליט את הראשונים בנכסים אבל זה שלא הורידם בנכסיו אלא שמסרם ביד שליש יש לה הפסק וגדולי הפוסקים תירצוה בשנתן כל הנכסים מעיקרם לראשון הראוי לירשו אבל זה שלא הרשה את הראשון אלא לדבר ידוע יש לה הפסק ואתה מפרשה כשהאחרים בניו גם כן והרי הם היורשים הגמורים וכבר ביררנו הענין יותר בבתרא פרק נחלה בסוגיית המשנה החמשית:",
+ "מזון האשה והבנות חוב הוא ואפילו אמר אל תתנו להם אלא שקל נותנין סלע אם ראויות לכך וכן נמצא בתלמוד המערב בספר מדוייק ואע\"פ שברוב ספרים נמצא אין נותנין להם אלא שקל אי אפשר להעמידה:"
+ ],
+ [
+ "מקצת רבני צרפת כתבו שלא נאמר דין מצוה לקיים דברי המת אלא כשיצא הממון מידו ובא ליד שליש אבל כל שלא יצא מרשותו אין אומרין בו מצוה לקיים דברי המת שאם כן מתנת שכיב מרע במקצת למה צריכה קנין וכן בראשון של גיטין דף י\"ג ע\"א אמרו וכי צבורין מאי הוי והא לא משך אלמא צריך הוא למשיכה ולא זכה בהן מדין מצוה לקיים דברי המת ומה שאמרו שם דף מ' ע\"א בפלנית שפחתי עשו לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח מדין מצוה לקיים דברי המת ואע\"פ שלא יצאת מרשותו בזו הואיל והיא בת דעת זכתה בעצמה והרי היא כמי שיצאת מרשותו ובראשון של גיטין יש לנו בה דעת אחרת ושם יתרחבו הדברים בדבר זה בע\"ה מצוה זו בית דין כופין עליה כמו שביארנו בקורת רוח של פלונית שפחתי והיא נאמרת אף בבריא כמו שיתבאר בראשון של גיטין ויש חלוק בין זו לדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורים דמו שדין מצוה זו אינה אלא כשיצא הממון ממנו ליד שליש לדעת זה שכתבנו בשם קצת רבני צרפת ודברי שכיב מרע אפילו היה הממון בידו או ביד יורשיו וכן שאם היו היתומים קטנים אין כופין אותן מתורת מצוה זו דיתמי לא בני מיעבד מצוה נינהו ומתורת דברי שכיב מרע יורדין לנכסיהם כמו שיתבאר במקומו:",
+ "הפעוטות והם מבן שש ולמעלה כל חד וחד לפום חורפיה עד שיגדיל מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין משום כדי חייו במה דברים אמורים בשאין להם אפוטרופוס אבל יש להם אפטרופוס הן מנהו אבי יתומים הן מנוהו בית דין אין מעשיהם כלום לא במכר ולא במתנה אלא מדעת האפטרופוס וכל שכן במה שנמסר ביד שליש שהשליש כחו גדול מן האפטרופוס הא בקרקעות אם לקחו הם או אפטרופוס שלהם עד שיביא שתי שערות ואם קרקע של אביהם עד שיהיו בני עשרים וכבר ביארנו בדינין אלו בכדי הצורך בתשיעי של בתרא קנ\"ה א':",
+ "ונשלם הפרק ת\"ל:",
+ "המדיר את אשתו וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על החלק השביעי שהוא בא לבאר דין מדיר את אשתו על אי זה צד יוציא ועל אי זה צד יקיים וכן ביארנו שהחלק השמיני בא לבאר דין היוצאת שלא בכתבה ודין הנשאת בטעות כגון שנמצאו עליה נדרים או מומין ואלו הן שכופין אותן להוציא וכן ביארנו ששני החלקים הנזכרים יתבאר ענינם בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בדין מדיר את אשתו על אי זה צד יוציא ועל אי זה צד יקיים השני לבאר אלו הן היוצאות בלא כתבה השלישי בדין קדושי טעות או נשואי טעות כיצד הוא דינם הרביעי לבאר אלו הן שכופין אותם להוציא:",
+ "זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו אמנם ענינה להתחיל בביאור החלק הראשון והוא שאמר המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס יתר מיכן יוציא ויתן כתבה ר' יודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה ובכוהנות שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתבה אמר הר\"ם פי' בפחות משלשים יום אפשר שלא ישמע הדבר ולא ישיגה בזה גנות ויותר מזה ישמע בין האנשים ותתגנה עליהם ולזה יוציא ויתן כתבה ואע\"פ שהיו מעשי ידיה מספיקים באכילתה ואמרו יעמיד פרנס לא ירצה בו שהוא יעשה שליש לפי ששלוחו של אדם כמותו ואמנם יהיה זה כשיאמר כל הזן אינו מפסיד:",
+ "אמר המאירי המדיר את אשתו מליהנות לה ר\"ל שהדירה הנאה ממנו דרך כלל ומכל מקום אין הנדר חל על מה שהוא משועבד לה שאע\"פ שהנדרים חלין על דבר מצוה אע\"פ שהוא משועבד לה במקום שחב לאחרים אינו כלום ואע\"פ שההקדש בקדשת הגוף מיהא מפקיע מידי שיעבוד כשם שביארנו במעשי ידיה בהיא שאמרה קנס שאני עושה לפיך שאינו כלום דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל כך במה שהוא משועבד לה אלמוה לשיעבודא דידה וכתבו רבני צרפת שכן הדין בבעל חוב שאם הלוה הדיר את המלוה מכל נכסיו בקנס אין שעבודו נפקע בכך דאלומי אלמוה וכמו שאמרו בתלמוד המערב יש אדם נודר שלא לפרוע חובו אלא אם כן הקדיש אי זה דבר בפרט קדשת הגוף שנפקע שיעבודו מאותו דבר כמו שהתבאר ולמדנו שבהדרה זו לא נכלל בה שום דבר שהוא משועבד לה בו כגון תשמיש המטה אחר שלא אמר הנאת תשמישה עלי כמו שהתבאר ומכל מקום חל הנדר על המזונות כך נראה שפירשוה גדולי הרבנים אלא שאחרוניהם מפרשים שלשון זה ר\"ל הדרה מליהנות אין במשמע אלא מזונות אבל לא תשמיש הואיל ואף הוא מתעגן בהדרתו שאלו היה תשמיש נכלל בו מה הוצרך להביא עליה זה שאמרו קנס שאני עושה לפיך וכו' ממשנה גופה היה יכול להביאה שאלו היה תשמיש בכלל ובדרך האוסר היה לו לומר יוציא ויתן כתבה לבית שמאי בשתי שבתות ולבית הלל בשבת אחת ויש מפרש משנתנו באומר בפירוש למזונות וממה שאמרו בתלמוד המערב תמן תני המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכה את אמר כן תמן מדירה מגופו הכא מדירה מנכסיו ר\"ל ממזונות ואע\"פ שהוא משועבד לה בהם אין הענין אלא בצדדין ששיעבודה במקומו עומד ר\"ל שמזונותיה אינם נפקעים כגון שאומר לה בשעת הדרה צאי מעשי ידיך למזונותיך שאע\"פ שפסקנו מזוני עיקר והיא היא שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה אבל הוא אינו יכול לומר צאי מעשי ידיך למזונותיך כבר ביארנו שאף לדעת זה יכול הוא לומר כן ובשמספקת לכך ושמא תאמר במה אמרו יעמיד פרנס פירשוה בגמרא כגון שהיא מספקת לדברים גדולים כגון לחם ויין ובשר ואינה מספקת לדברים קטנים כגון פירות וקטניות ודומיהם ואף באלו אם היתה רגילה בהם בין עמו בין בבית אביה לא היה נדרו חל להפקיעם ואם שלא הורגלה בהם כלל פרנס למה אלא שהיתה רגילה בהם בבית אביה וכשנשאת לו וראתה שצריך הוא לסדר בהוצאתו היתה מתגלגלת עמו ומכיון שהדירה אינה רוצה להתגלגל עוד בכך והרי הוא משועבד לה בהם מתורת עולה עמו ואינה יורדת ומתוך כך צריך הוא להעמיד לה עליהם פרנס ועל דבר זה הוא אומר כל שלשים יום יעמיד פרנס ר\"ל שימנה לה אחד מאוהביו שיפרנסנה בדברים אלו ואע\"פ ששלוחו של אדם כמותו ומה הועיל בנדרו פירשוה בגמרא שאינו מצוה לו בפירוש לעשות כך ואף לא שיאמר לו כל מי שרצונו לעשות שום דבר בשבילי יזון אשתי או כל השומע קולי יזון את אשתי שאף זה שליחות הוא כמו שיתבאר בסוגיא זו אלא שאומר כל הזן אינו מפסיד וכל שכן אם אמר הרוצה לזון יזון שאין כאן הוכח לשליחות כדרך שאמרו נדרים ל\"ו ב' במודר הנאה מחברו שתורם לו תרומותיו באומר כל הרוצה לתרום יתרום ונחלקו בגמרא כתובות ע' ב' רב ושמואל שלדעת רב דוקא במפרש ר\"ל שקבע זמן לנדרו לשלשים יום מכיון שקבע זמן לנדרו ולא קבעו אלא לשלשים יום הרי היא אומרת בעצמה עד שלשים יום לא שמעי אינשי ולא זילא בי מילתא הא כל שנדר סתם הואיל ולא קבע זמן יוציא לאלתר והוא הדין אם פירש ליתר משלשים ולשמואל אף בסתם כל שלשים יום יעמיד פרנס סבורה היא שתתגלגל עמו שלשים שמא ימצא פתח לנדרו ולדעתו אף בפירש יתר משלשים הדין כן ואע\"פ שאמרו בכל מקום הילכתא כרב באיסורי בזו הסכימו רוב הפוסקים לפסוק כשמואל ועוד שאף זו בכלל דינין היא מצד הכתבה ועוד דכלה סוגיא שקלא וטריא לתרוצי מתנייתא אליביה הילכך בין שפירש זמן לנדרו בין שנדר סתם ממתנת שלשים יום אם שלמו ימי הנדר או שהתיר את נדרו מוטב ואם לאו יוציא ויתן כתבה ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה ר\"ל משנכנס יום אחד בשני ואין ממתינין לו יותר שאם מצא אחר כן פתח לנדרו יכול הוא להחזירה אבל בכהנת ר\"ל אשת כהן שכל שגירשה אינו יכול להחזירה ממתינין לו יתר משיעור זה ושנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתבה ואין הלכה כר' יהודה אלא כתנא קמא ובין כהנת ובין ישראלית שיעורה בשלשים יום ואף בחדש חסר אין אומרין לילך אחר שיעור חדש אלא אינו מוציא עד שישלמו שלשים:",
+ "זהו ביאור המשנה ועל הצדדין שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "זה שביארנו שמשנתנו באומר לה צאי פירושו כשאמר לה כן בהדיא הא בסתם אין אומרין נעשה כאומר לה צאי ואין הנדר חל וכן במה שאמרו שהאשה שאמרה קנם שאני עושה לפיך צריך להפר דוקא אם אמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה וקנם מה שאני עושה לפיך צריך להפר הא כל שלא אמרה כן בהדיא אין אומרין נעשה כאומר לה וכבר ביארנוה בפרק אע\"פ:",
+ "יש צדדין אחרים שהנדר חל על מזונותיה והוא שהדירה קודם שיחול שיעבוד מזונות כגון שהדירה כשהיא ארוסה ויש מפרשים אותה בשהגיע זמן ומשום דבההיא שעתא מזוני דרבנן וחייל נדרא עלייהו ואע\"פ שאמרו נ\"ז ב' דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה מתורת רשות הוא ואין נראה כן שאף שיעבוד חכמים מצינו שמפקיע את הנדר שהרי מעשי ידיה לבעל מדרבנן הוא ואף המזונות לדעת קצת דברי סופרים ואע\"פ שהביאוה לעיל מ\"ז ב' משארה אסמכתא בעלמא היא אלא שבזו יש חולקין לומר שהם תורה וכן נראה מתלמוד המערב שאמרו ויש נודר שלא לפרוע חובו ותירץ כמאן דמר אין מזונות תורה כלומר הא למאן דאמר תורה אין נפקעין אלא בצדדין שביארנו במשנתנו ומכל מקום מעשי ידיה ודאי של סופרים ואין נדר חל בהם אלא שאנו מפרשין שהדירה כשהיא ארוסה קודם שיגיע זמן הנשואין ואחר הדרתו הגיע זמן ונתחייב במזונות ועד שלשים יום מיום הגעת זמן יעמיד פרנס וזהו שאמרו בסוגיא זו שהדירה כשהיא ארוסה כלומר קודם שהגיע זמן ושאל בה ארוסה מי אית לה מזוני כלומר ומה צורך להעמיד פרנס ותירץ שהגיע זמן כלומר שהדירה קודם הגעת זמן ואחר כך הגיע זמן ושלשים יום יעמיד פרנס והוא ששאל אם כן שלשים יום מאי עבידתיהו דהא השתא לא מציא מימר זילא בי מילתא דהא כל מזונות של ארוסה על ידי אמצעי הם ותירץ דמכל מקום משלשים יום ואילך אף הפרנס מתעמל בכך והיא בושה הימנו ומכל מקום אם הדירה כשהיא ארוסה קודם הגעת זמן ונשאת אינו חייב במזונותיה שהרי סברא וקבילא והרי הוא כמי שהתנה עמה על מנת שאין לה עליו מזונות שתנאו קיים או שמא נפרש סברא וקבילא ליזון על ידי פרנס ואע\"פ שבמומין אמרו כסבורה אני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל בענין מזונות אינו כן ונדר זה חל אף לענין תשמיש הואיל ולא חל שיעבודה עדין ומתוך כך לכשנשאת מיהא שבת אחת יקיים מכאן ואילך יוציא ואין אומרין בזו סברא וקבילא שהכל יודעין למה נכנסה:",
+ "מי שהיה מושלך בבור וצווח ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שכל שאמר יכתוב מתורת שליחותו הם כותבים וכן נותנים אע\"פ שלא אמר תנו שהרי דינו כמסכן כמו שיתבאר במקומו:",
+ "מי שנפלה דליקה בחצרו בשבת מותר לו לצעוק ולומר כל המכבה אינו מפסיד שאין זה צווי גמור להיות המכבה נעשה שלוחו ומכל מקום לא התירוה אלא בדליקה מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל בשאר מלאכות כגון שיאמר כל הקוצר בתבואתי או בוצר את כרמי אסור כמו שהתבאר במקומו:",
+ "מי שהדיר את חברו או את קרובו הנאה ואחר כך ריחם עליו מצד שרואה בו שאין לו מה יאכל ואין לו מי יתיר נדרו הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו ואם אותו חנוני נותן לו על פי דברים ובטח באמונתו של זה שהרי מן הדין אינו חייב לו בכך אלא שבוטח בו ובאמונתו הרי זה נותן לו בהיתר את מעותיו שאין זה אלא כפורע חובו שמותר וכן אם היה ביתו לבנות ושדהו לקצור וגדרו לגדור הולך אצל פועלים הרגילים אצלו ואומר להם פלוני מודר הנאה ממני ויש לו בית לבנות ואיני יודע מה אעשה לו והם הולכים ובונים על פי דבריו ובטוחים באמונתו והוא נותן שכרם בהיתר וכן מותר לומר באלו כל הזן אינו מפסיד או כל הבונה אינו מפסיד ואע\"פ שבמלאכת שבת נאסר חוץ מדליקה הוא מפני שאיפשר לו במוצאי שבת וכן שאני איסורי שבת דחמירי טפי וכן שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין לשון שליחות בכך ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שבנדר לא הותר לומר כל הזן אינו מפסיד אלא לשאר בני אדם אבל לחנוני הרגיל אצלו לא ואין הדברים נראין היה מודר זה הולך עם מדירו בדרך ואין למודר מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה נוטל ואוכל ואם אין עמהם אחר מניח על גבי הסלע או על גבי הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל אדם והלה נוטל ואוכל שאין הפקר זה צריך שלשה כמו שביארנו בשני של מציעא ומכל מקום אם הזכיר במתנתו דברים שהן מוכיחין שכונתו במתנתו אינה אלא על דעת שיהא אותו פלוני אוכל כגון שאמר לו הרי הם נתונין לך על מנת שיבא פלוני ויאכל או אף בלא על מנת כגון שאמר לו הרי הם נתונים לך ויבא פלוני ויאכל או אפילו נתן סתם אלא שאמר לו אחר כן שיבא פלוני ויאכל והדבר מוכיח שכונתו היתה לכך כגון שהיתה סעודה נכבדת והיה רוצה להתכבד בה באביו או רבו שהיו מודרים הנאה ממנו אסור שלא גמר להקנותו ועל זו אמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה כמו שיתבאר במקומו:",
+ "זה שהתרנו בכל הזן אינו מפסיד לא סוף דבר שיאמר כן לעצמו בכונה שיהיו השומעים עושים כן הא כל שיאמר כן לאדם מיוחד שיהא נאסר בכך אלא אף באומר כן לאדם מיוחד הדין בה כן שהרי מכל מקום אינו מצוהו בכך ומה שאמרו בסוגיא זו כל הזן אינו מפסיד לאו משום דלעלמא קאמר אלא מצד שהלשון מכל מקום אינו חוזר לאדם מיוחד ואע\"פ שהוא אומרו לאדם מיוחד ורבותי מדקדקים מזו הפך הדברים ואין צורך בכך:"
+ ],
+ [
+ "ומה שנתגלגל כאן במדיר את אשתו מתשמיש המטה כבר ביארנוהו בפרק אע\"פ:",
+ "המשנה השנית והיא בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתבה ר' יודה אומר בישראל יום אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה ובכוהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין יוציא ויתן כתבה ר' יוסי אומר בעניות בשלא נתן קצבה ובעשירות שלשים יום אמר הר\"ם ענין מאמר ר' יהודה בכהנת אשת כהן לפי שהכהן כאשר יגרש תהיה אסורה עליו ולזה לא ימהר בגירושין ובא��ר קצבה גדר גדור וזה י\"ב חדש לפי שהוא אם היה נשבע שלא יזון אותה י\"ב חדש ושמע ממנו והלכה כר' יוסי ואין הלכה כר' יהודה:",
+ "אמר המאירי המדיר את אשתו וכו' ר\"ל אפילו לא אסר עליה אלא מין אחד של פירות והדרה זו אתה צריך לשאול בה היאך היא שאם כפשוטן של דברים היאך בידו לאסור את הפירות לאשתו אלא כגון שאמר לה קנם את נהנית לי או הנאת תשמישך עלי אם תטעמי ממין זה של פירות שנמצא הנדר חל לכשתטעום יוציא ויתן כתבה ר\"ל יוציא לאלתר ופירשו בתוספתא אפילו הדירה במאכל רע ואפילו לא טעמה מאותו המין כל ימיה ופירשוה בגמרא לדעת רב בסתם אבל במפרש ממתינין לו שלשים יום ומכל מקום לדעת שמואל בין בסתם בין במפרש ממתינין לו שלשים יום ומשנתנו שאמרה יוציא לאלתר ולא נתנו בה זמן ובראשונה נתנו זמן בנדרה היא והיה הוא יכול להפר לה מצד דברים שיש בהם ענוי נפש וקיים לה ומאחר שקיים לה או ששמע ולא הפר ביומו הוא נותן אצבע בין שיניה והרי היא כהדירה הוא ויוציא ויתן כתבה ואפילו תלתה נדרה בדבר אחר כגון שאמרה יאסר פרי עלי אם אלך למקום פלוני ועדין לא הלכה שנמצא שאין הנדר חל ואין הפרה בנדר עד שיחול הרי מכל מקום אב ובעל מפירין נדרים ואע\"פ שלא חלו מעתה אם רצה שתשב תחתיו מוטב ואם לא רצה יוציא לאלתר ויתן כתבה שאין אומרין היא נתנה ושתצא שלא בכתבה כאשה נדרנית אלא הוא נותן והרי הוא כמדיר אלא שיוציא לאלתר שיותר קשה לאשה כשהוא מקיים את נדרה משהוא מדירה לכתחלה כמו שיתבאר למטה ומכל מקום אין היא כופתהו להוציא הואיל ומכל מקום היא נדרה וכן דעת גדולי המחברים אלא שגדולי הרבנים חולקים לומר שאף היא כופתהו הואיל והוא נותן וכו' ואע\"פ שבפרק אע\"פ נ\"ט ב' אמרו לדעת בית הלל היא נתנה סוגייא בעלמא הוא או שמא בזו מיהא הוא נותן ולגדולי הדורות ראיתי שאפילו נפסוק היא נתנה בזו לא הפסידה כתבה שלא אמרו בנדרנית שתפסיד כתבה אלא בבשר ויין וקשוט וכמו שאמרו למטה ע\"ב ב' באלו נדרים אמרו תצא שלא בכתבה שלא תטעום בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין אלמא דבשאר נדרים לא הפסידה כתבתה וראיה לדבר גם כן ממה שמנו ע\"ב א' ביוצאות שלא בכתבה נודרת ואינה מקיימת הא מקיימת לא ואם נדרנית הפסידה כתבתה אף במקיימת כן אלא שלא אמרו בנדרנית הפסידה כתבתה אלא באלו השלש ולא פסקנו בכאן הוא נותן אלא שכופין אותו להוציא וכשטת גדולי הרבנים ואלמלא היא נתנה אין כופין אותו להוציא אלא שאם מוציא מיהא יתן כתבה ושמא תאמר ואף בהוא נותן היאך כופין אותו לאלתר נמתין לה שלשים יום שמא תמצא היא פתח בפני חכם שהיתר חכם לא נפקע בקיומו של בעל פירשו בגמרא שכל שנדרה היא וקיים לה הוא סברא מיסנא סאני לי הואיל ומקיים לה שלא מצד כעס שלו ואינה מחזרת להתיר את נדרה כדרך שכתבנו למעלה ויש אומרים שהיתר חכם נפקע בקיומו ומפני שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואין הדברים נראין ולענין הפסד כתבה יש מפרשים שאף בבשר ויין וקשוט אינה מפסדת כתבה אלא בשהיו עליה קודם לכן וכמו שאמרו כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתבה ופירשוה בבשר ויין וצבעונין אבל בנדרה לאחר נשואין אף באלו לא הפסידה כתבתה אלא שגדולי המפרשים כתבו בהפך שכל הנודרת תחת בעלה הואיל ואין לה אימת הבעל תצא בלא כתבה ובנדרים שאין לו בהם הפרה אבל כשהיו עליה קודם שכנסה באלו השלשה הוא שאין לה מפני שהן כמומין הא באחרים יש לה וכן עיקר אלא שקשה לפרש לשיטה זו נודרת ואינה מקיימת שהזכרנו הא מקיי��ת יש לה ואיפשר שהיא שנויה בנודרת לרצונו ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתבה ואין הלכה כר' יהודה אלא כתנא קמא ולאלתר הדירה שלא תתקשט ר\"ל שאמר קנם את נהנית לי או הנאת תשמישך עלי אם את מתקשטת אם קשוט פנים אם קשוט בגדי צבעונין אפילו לא הדירה אלא באחד ממיני קשוט ופירשו בתוספות אפילו היא ילדה והדירה שלא תלבש בגדי ילדה יוציא לאלתר ויתן כתבה לדעת רב בסתם ולדעת שמואל אף בסתם ימתין שלשים יום ומשנתנו בנדרה היא וקיים לה הוא והרי הוא יכול להפר שדברים שיש בהן ענוי נפש הן שאין הלכה כר' יוסי שאמר במסכת נדרים פ\"א ב' שאין בקשוט פנים ענוי נפש אלא בקשוט בגדי צבעונין אלא כרבנן שאמרו שם שקשוט פנים וקשוט צבעונין בכלל ענוי נפש הם ומכל מקום בזו של משנתנו הלכה כר' יוסי ובין בסתם ובין במפרש בעניות כל שלא נתן קצבא ופירשוה בגמרא שנה ובעשירות שלשים יום מעתה בין בסתם בין במפרש בעניות ימתין שנה יתר על כן יתיר נדרו או יוציא ויתן כתבה ובעשירות חדש אחד יקיים יתר על כן יוציא ויתן כתבה ובנדרה היא וקיים הוא יוציא לאלתר ואע\"פ שאפשר לו לישאל ביומו על הקם שלו ולחזור ולהפר סתמו אינו חושש לכך או שמא לאלתר פירושו אחר יום ההקם ויש פוסקים בשיעור עניות רגל כלשון אחרון הנזכר בגמרא שכן בנות ישראל מקשטות עצמן ברגל וכן נראה לי אלא שגדולי המחברים פסקוה בשנה וכן יש פוסקים שלדעת ר' יוסי אף בנדרה היא וקיים הוא בסתם יוציא לאלתר ובמפרש בעניות שנה ובעשירות שלשים יום וראיה לדבר שהרי בסוגיא זו פירשו המשנה שר' יוסי סובר הוא נותן אצבע וכו' אלמא שאף דבריו בנדרה היא וקיים הוא:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "ממה שכתבנו למדת שהאשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה אם רצה להפר יפר ואם לא הפר או שקיים אם רצה שתשב תחתיו בנזירותה תשב ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתבה שהרי הוא נתן אצבע בין שניה ויש מפרשים שאף היא כופתהו להוציא הואיל וקיים לה:",
+ "האב מיפר כל נדרי בתו או שבועות שלה ביום שמעו אבל הבעל אינו מיפר כל נדרי אשתו אלא דוקא נדרים ושבועות שיש בהם ענוי נפש או שהם בדברים שבינו לבינה ואע\"פ שבסיפרי הקישו אב לבעל שלא להפר אלא נדרי ענוי נפש או שהם בדברים שבינו לבינה שמא דעת יחיד היא כמו שכתבוה גדולי המחברים בתשובותיהם לחכמי לוניל או שמא בנערה המאורסה לבד נאמר שהאב לא יפר אלא באותם שאף הבעל מיפר וכמו שכתבנוה לדעתנו בעשירי של נדרים אבל כל שהאב מיפר לבדו מיפר בכל הנדרים והבעל אינו מיפר אלא ענוי נפש ושבינו לבינה ואף אלו אין המדה שוה בהם והוא שנדרי ענוי מיפר בין לעצמו בין לאחרים ודברים שבינו לבינה אינו מיפר אלא לעצמו כיצד הרי שנדרה שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מיפר לה ומותרת לאכול עם כל אדם אסרה על עצמה הנאת תשמיש שהוא מדברים שבינו לבינה מיפר לה ולכשימות או תתגרש נאסרה לכל ויש דברים שהם בכלל ענוי נפש ובכלל דברים שבינו לבינה כגון אם ארחץ אם לא ארחץ ר\"ל הנאת רחיצה עלי או הנאת רחיצה עלי לעולם אם לא ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ היום וכן אם אתקשט אם לא אתקשט בין בקשוט בגדי צבעונין בין בקשוט פנים שאף קשוט פנים בכלל ענוי הוא שמצטערת היא בכך ושלא כדברי ר' יוסי כמו שביארנו במשנה וכן הוא מדברים שבינו לבינה שהרי כשרואה אותה מנוולת יתרחק ממנה וכל שכיוצא באלו הוא��ל ובכלל ענוי הם מפר בהם בין לעצמו בין לאחרים הא מכל מקום כל שאין שם לא ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה כגון נדרה שלא ליתן מים לפני בהמתו שאין כאן ענוי ולא דברים שבינו לבינה ולא מלאכה שתהא היא משועבדת לו בה אינו מיפר אלא אם כן תלתה את נדרה בדברים שבינו לבינה כגון שאמרה תאסר הנאת תשמיש עלי אם אעשה כך מעתה כל אלו שבמשנתנו אתה מפרשם באחת מדרכים אלו או מצד ענוי או דברים שבינו לבינה:",
+ "והריני מבאר לך בדרך זה פרטים הנזכרים בה והוא שמדירה מליהנות או שלא תטעום יש כאן ענוי נפש שלא תתקשט יש בה ענוי ודברים שבינו לבינה בין בקשוט פנים בין בקשוט צבעונין הא קשוט של השרת שער וכיוצא בו מקשוט של צורך תשמיש הרי הם כתשמיש לידון בדברים שבינו לבינה לבד וכמו שאמרו נדרים צ' ב' נטולה אני מן היהודים יפר חלקו אלמא לעצמו הוא מיפר ושלא תלך לבית האבל ובית המשתה יש בה ענוי נפש שנועל דלת בפניה שתאמרי לפלני איכא ענוי נפש ממלאה ומערה אם בכדי מים איכא ענוי נפש ואם ממלאה נופצת איכא דברים שבינו לבינה וכן כלם האשה שאמרה הנאת תשמישי עליך אינו כלום ואינו צריך להפר שהרי משועבדת היא לו והרי זה כאוסר פירות חברו על בעליהן ואפילו קיים לה הוא כמו שביארנו בפרק אע\"פ אלא שגדולי המפרשים חולקים בזו לומר שכל שקיים לה הוא הרי הוא כאלו נדר הוא בעצמו שתהא הנאת תשמישה עליו ואם הבעל אמר לה הנאת תשמישי עליך אינו כלום אבל אמרה לו הנאת תשמישך אסורה עלי יפר ואם לא הפר אסור בה עד שתתיר נדרה בפני חכם שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישך עלי אסור בה ומשבת אחת ואילך יוציא כמו שכתבנו בפרק אע\"פ ממה שכתבנו למדת שהמדיר את אשתו מתשמיש המטה שאמרו שבת אחת יקיים וכו' כלומר שהנדר חל פירושו בהנאת תשמישך עלי הא בהנאת תשמישי עליך אינו כלום ויש שפירשה אף בהנאת תשמישי עליך ושואל לעצמו היאך הנדר חל הואיל ומשועבד לה בכך ופירשוה בשהדירה בשעה שאינו משועבד לה כגון שהיא נדה או יולדת על הדרך מה שאמרו למטה כשהדירה כשהיא ארוסה ואין הדברים כלום שמאחר שחל השעבוד אינו נפקע מצד הזמנים שאין ראויים לכך שאם כן אף במזונות אתה רשאי לפרשה בשהדירה ביום תענית אלא שאין הדברים כלום:",
+ "כל שכתבנו בנדרה היא וקיים הוא שיוציא יש לשאול ולמה כופין אותו להוציא והלא אף לאחר הגירושין היא נאסרת אלא שיש לפרשה בנדרה לזמן שהיא תחתיו ויש לה טענה בגירושין או שתלתה נדרה בהנאת תשמישו ויש לה טענה בגירושין להתיר עצמה בתשמיש של אחר:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק הראשון גם כן והוא שאמר המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהן עמה בעיר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה בזמן שהן בעיר אחרת רגל אחד יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה אמר הר\"ם שיעור זאת המשנה כן רגל אחד יקיים שנים יוציא בד\"א בישראל אבל בכהנות יקיים ושלשה יוציא ויתן כתובה ותהיה לר' יהודה אשר שם דין הישראל זולת דין הכהן כמו שקדם ואין הלכה כר' יהודה אלא בכלן שנים יוציא ויתן כתובה:",
+ "אמר המאירי המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כגון שהדירה הנאה אם תלך ובמדיר אתה מפרשה לרב דוקא במפרש ולשמואל אף בסתם ובזמן שהם עמה בעיר ואין הדבר מצוי לעמוד בעצמה שלא לילך ממתינין לו חדש ומשנכנס לשני יוציא ויתן כתבה ובזמן שהיא בעיר אחרת רגל אחד יקיים אפילו הדירה יום אחד לפני הרגל אין נותנין לו ��לא אותו רגל שלשה יוציא ויתן כתבה פירשו בגמרא שבשנים יוציא וכו' ולא הוזכר כאן שלשה אלא לר' יהודה ובכהנת ואין הלכה כר' יהודה וזו הואיל והוזכר בה זמן אי אתה צריך לפרשה לשמואל בנדרה היא אלא במדירה הוא לרב דוקא במפרש ולשמואל אף בסתם:",
+ "המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנעל בפניה אם היה טוען משום דבר אחר רשאי אם אמר לה על מנת שתאמרי לאיש פלני מה שאמרת לי או מה שאמרתי ליך או שתהא ממלא ומערה לאשפה יוציא ויתן כתובה אמר הר\"ם פי' טוען משום דבר אחר אמרו בביאורו משום בני אדם הפרוצין שמצויין שם ובתנאי שהוחזקו אנשים חשודים על הנשים ואמרו שתאמרי לאיש פלני מה שאמרת לי הוא שיכריחה שתאמר לאחד מהאנשים דברים אי אפשר לדבר בהן כי אם לאישה מעניני המשגל וזהו ענין באורם של קלון ואמנם שתהא ממלאה ומערה לאשפה הנה הוא פועל מפעלות הסכלים וכן כאשר יכריחה ושתעשה לו מעשים תשטה בהם יוציא ויתן כתובה:",
+ "אמר המאירי המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא לאלתר ויתן כתבה מפני שנועל דלת בפניה בבית המשתה שאינה יכולה לשמח ובבית האבל שאף היא היום ומחר היא מתה ואין חברותיה באות לספדה או לקברה ודבר זה אתה מפרשה לרב במדירה הוא ובסתם ולשמואל כל שמדירה הוא ממתנת לו שלשים ומשנתנו בנדרה היא וקיים לה הוא ואע\"פ שאין זה בכלל ענוי ולא בכלל דברים שבינו לבינה פירושה שתלתה נדרה בתשמיש כלומר יאסר הנאת תשמישך עלי אם אלך ויש לכללם גם כן בנדרי ענוי נפש כמו שיתבאר במקומו ואם אמר לה משום דבר אחר כלומר מצד שיש באותו בית המשתה או בבית האבל בני אדם פרוצים רשאי בין להדיר בין לקיים ואם הלכה תצא שלא בכתבה ופירשוה בגמרא דוקא בשהוחזקו ר\"ל שהוחזק להיות שם פרוצים הדירה שתאמר לפלוני מה שאמר לה או מה שאמרה לו והיא אינה רוצה מצד שהם דברים של קלון או של כעס יוציא ויתן כתבה וכן אם הדירה שתהא ממלאה ומערה לאשפות ופירשוה בגמרא בשני פנים אחת שתהא ממלאה כדי מים ומערה לאשפות והרי זו אינה רוצה לעשות מפני שנראית כשוטה וכן הדין בכל מעשה שטות והשנית בדברים שבצנעה שתהא נופצת בשעת גמר ביאה ושלא תקלוט הזרע ותתעבר והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב כמעשה ער ואונן ומה שהזכיר בה לאשפות הוא שלא תנוול את המטה בכך ובאלו מיהא אין כאן שיעור אלא יוציא לאלתר ויתן כתבה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכך הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:"
+ ],
+ [
+ "לעולם יהא אדם זהיר לילך לבית האבל כדי להתעורר וליתן אל לבו דברים של מיתה וכדכתוב והחי יתן אל לבו וכן שיהא גומל חסד כדי שיגמלו לו כשיבא קצו דרך הערה אמרו דיספד יספדוניה דיטען יטענוניה דילואי ילווניה:",
+ "המדיר את אשתו שלא תשאל או שלא תשאיל דברים שדרך שכנות לשאול זו מזו או להשאיל זו לזו כגון נפה וכברה ריחים ותנור יוציא ויתן כתבה מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה באכזריות וצרות עין וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל דברים שהזכרנו וכיוצא בהם תצא שלא בכתבה מפני שמשיאתו שם רע בפחיתות וכילות ודברים אלו אין בהם שיעור אף לשמואל ואף במדיר יוציא לאלתר ויש מפרשין אותה לשמואל בנדרה היא וקיים הוא ואין צורך בכך:",
+ "וכן האשה שנדרה שלא לארוג בגדים נאים ולבנים במקום שדרכם בכך אלא שמעברת עתו בפחותים תצא מפני שמשיאתו שם רע בפחיתות וכילות ויש גורסין גם כן בהדירה הוא בכך:",
+ "בתלמוד המערב אמרו המדיר את אשתו שלא לילך לבית המרחץ בכרכים שבת אחת יקיים ובכפרים שתי שבתות הדירה שלא תנעול מנעל בכרכים מעת לעת ובכפרים שלשה ימים יתר על כן יתיר נדרו או יוציא ויתן כתבה וכן כל כיוצא בזה לפי מה שעיני דיין רואות:",
+ "המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית אי זו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת אי זו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו ר' טרפון אומר אף הקולנית אי זו היא הקולנית כל שהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה אמר הר\"ם פי' יתבאר שהיא עוברת על דת משה כשיסמוך עליה באלו הדברים המנויים וישאל אותה ותאמר לו שהוא מותר וכאשר חקר מצא אסור ויצטרך באלו הדברים כלן עדים והתראה ואז תפסיד כתובתה ואמרו וראשה פרוע ואפילו שיש צניף על ראשה ובתנאי שתצא בה בשוק או במבוי מפולש אמרו טווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם או שתהיה טווה ותדביק עליה ורד או הדס ומה שדומה לזה במצחה או על לחיה ומה שדומה לאלו הדמיונים המפורסמים ומיעוט הצניעות ואמרם מדברת עם כל אדם אמרו מצחקת עם הבחורים ומקללת יולדיו בפניו שיקלל אבי בעלה בפני בעלה באי זה פנים שיהיה מהקללות והקולנית תובעת תשמיש בקול רם עד שישמעוה שכנותיה ואלו המאמרים כלם אמתיים אבל אחר ההתראה כמו שביארנו ודע שהעוברת על דת משה אין לה כתובה ולא תוספת ולא תוציא מבעלה מה שאבד מנדוניתה ואמנם יש לה בלאותיה קיימין לבד:",
+ "אמר המאירי אלו יוצאות שלא בכתבה העוברת על דת משה ויהודית כלומר לא סוף דבר בזינתה תחת בעלה שאיבדה כתבתה אלא אף העוברת על דת משה ויהודית ודת משה נאמר על מצות הכתובות בתורה או הרמוזות בה ודת יהודית הוא נאמר על מנהגים הנהוגים באומה מצד צניעות להיות בנות ישראל יתירות במדת צניעות על כל שאר נשים ודרך הקדמה צריך שתדע שלא נאמר בעוברת על דת משה שאיבדה כתבתה אלא כשהיא מכשלת את בעלה בהם או בדברים שגורמת לבעלה בעברתה מכשול או תקלה כמו שיתבאר בפרטים הא כל שעוברת לעצמה במצות שאין לבעל בעברתה מכשול או תקלה לא איבדה כתבתה והוא שאמר מאכילתו וכו' הא אוכלת ואינה מאכילתו לא והוא שהתחיל בביאור ואמר אי זו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר דשאלו בגמרא היכי דמי אי דידע קודם שיאכל אם על פיה אם על פי אי זה צד חשש נפרוש כלומר ולא יאכל וכל שלא אכל אע\"פ שהיא רוצה להאכילו לא תפסיד כתבתה אי דלא ידע עד שאכל מנא ידע אחר שאכל עד שנפסידה כתבתה שהרי עדות גמור אין כאן שלא ראינוה אינה ראיה ושמא תאמר בהודאתה פירשו גדולי המפרשים שאינה נאמנת שאין אדם משים עצמו רשע במה שאין בידו לתקן ואע\"פ שאם אמר גנבתי או גזלתי אומרין לו שיחזיר הואיל ובידו לתקן בזו מיהא הואיל ואין בידה לתקן אין אדם משים עצמו רשע וכל שנותן מכשול להעביר את חברו על המצות רשע הוא ומכל מקום גדולי הדורות סוברים שזו דבר שבממון הוא ומפסדת כתבתה על פיה והרי באחרון של נדרים צ\"א א' אמרו בענין טמאה אני לך היכי דמי אי באשת ישראל מי אית לה כתבה אלמא שבזו הודאתה כעדים ומשום עיניה נתנה באחר ליכא שהרי עוברת על דת משה ויהודית אין כופין אותו להוציא כמו שנבאר אלא שאם רצה להוציא מוציא בלא כתבה ואף בשאינו מוציא אע\"פ ש��דנוד איסור בדבר שוהה עמה בלא כתבה שלא החמירו בכתבה אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזו קלה היא וקלה תהא ואם כן איפשר לפרש מאכילתו שאינו מעשר ושהודת לו בכך אלא מתוך שאין דרך נשים להודות לבעליהן מה שהחטיאום הוצרך בגמרא לתרצה בדרך אחרת והוא ששאלה בכך ואמרה לו פלוני תקן לי את הכרי ואכל על פיה ואחר כן שאל לאותו פלוני ומצא שלא תקן ואף בזו כתבו גדולי המפרשים שאינה מפסדת על פי עד אחד ופירשו בה פלוני ואחר עמו ושאל לשניהם ואף בתלמוד המערב אמרו וכלם בעדים כלומר שאמרה בפני עדים פלוני עשר לי פלני ראה את כתמי וטהרו אבל אם לא אמרה בעדים יכולה היא לחזור ולומר שאחר עישר לה ומכל מקום רוב פוסקים הזכירוה בשאלת הפלוני לבד ושמא מצד שרגלים לדבר ופלני כהן לאו דוקא אלא שדרך הכהן לתקן את הכרי וליטול את שלו ומשמשתו נדה ר\"ל שמשמשת מטתה ומעלמת נדותה ממנו ואף בזו שאלו בגמרא אי דידע ניפרוש אי דלא ידע ליסמוך עילווה שהנדה נאמנת על מנינה ואינה צריכה לספור על פי אחרים שנאמר וספרה לה לעצמה ואין לו להרהר אחריה והוא הדין לשאר דינין שבנדה והעמידוה בשהוחזק שם איסור ראיה או כתם ואמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם או את הכתם ושמש על פיה ואזל לשיוליה ואישתכח שיקרא והיא מודה על חזקת נדותה ומתוך כך הפסידה כתבתה וכן בהוחזקה נדה בשכנותיה כגון שהגיע וסתה ולבשה בגדי נדותה וזו חזקה ברורה היא שאין וסת עשוי להשתנות אלא על דרך זרות וכל שהתרו בו לוקה עליה וכן היא לוקה אם התרו בה ובמשנתנו היא העלימה ממנו ונזקק עמה שלא בידיעת חזקתה ומכל מקום אם הוחזקה נדה ואמרה ספרתי וטבלתי נאמנת ויש אומרים כן אף בלא נטמאתי כל שנתנה אמתלא לדבריה אלא שיש חולקים בזו כמו שכתבנו בפרק שני כ\"ב א' ולא קוצה לה חלה ומאכילתו ואף בזו שאלו אי דידע ליפרוש אי דלא ידע מנא ידע והעמידוה דאמרה ליה פלני גבל תקן לי את העיסה ואכל על פיה והדר שייליה ואישתכח שיקרא על הדרך שביארנו באחרות והוא הדין בכל מצות שבתורה שהעבירתו עליהם ולא תפש את אלו אלא מפני שדרך בני אדם לסמוך בהם על נשיהם ובא ללמד בכל אלו שאע\"פ שלא נאסרה עליו בכך הפסידה כתבתה הא מכל מקום אינה אסורה עליו שאף בא על הנדה הכל מודים בה שאין הולד ממזר ומתוך כך שאלו בהן במסכת סוטה פרק ארוסה כ\"ה א' אם רצה הבעל לקיימן אם רשאי בכך ונשארה שם בספק ופסקו בה גדולי המחברים שרשאי הוא לקיימה ואף גדולי המפרשים מודים בה אלא שכתבו מכל מקום שמצוה לגרשה הואיל ובעיא ולא איפשיטא היא ומכל מקום לא הוצרך במשנתנו להזכיר בזינתה בעדים שנאסרה לו ושכופין אותו להוציא שאיבדה כתבתה ונודרת ואינה מקיימת ר\"ל שנודרת כרצונו שאם על כרחו אף במקיימת כן או שמא לא נאמר במקיימת להפסיד כתבתה אלא בבשר ויין וקשוט כמו שביארנו למעלה ושמא תאמר בזו מיהא הרי אין כאן מכשול או תקלה אצל הבעל וכלך אצל מה שהקדמת שלא נאמרו דברים אלו אלא כשהיא מכשלת את בעלה בכך או שגורמת להיות תקלה ומכשול באין לבעלה בהם פירשוה בגמרא מפני שגורמת למיתת בניו וכמו שאמרו בעון נדרים בנים מתים כדכתוב אל תתן את פיך וכו' עד וחבל את מעשי ידיך אלו הן מעשי ידיו של אדם אלו בניו ובנותיו ואחר כך פירש פרטים שבדת יהודית וכלם ענינים של צניעות ומתורת שהם דברים של פריצות ויוצאים מהם דרכים ושבילים לזנות ופירש בהם יוצאה בשוק וראשה פרוע ופירשו בגמרא שזו מן התורה היא ובכלל דת משה וכדכתיב ופרע את ראש האשה כלומר זאת ולא אחרת ות��א דבי ר' ישמעאל מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפירוע הראש אלא שפירשו זו שנכללה בדת יהודית ולא בדת משה שאינה יוצאה בגלוי שיער לגמרי אלא שהניחה קלתה על ראשה ומן התורה אין זה פרועת ראש לגמרי אף בשוק אלא שבדת יהודית אין זה מספיק בשוק או אף במבוי מפלש שבקיעת רבים מצויה בו עד שיתכסה שערה במטפחת ומכל מקום דוקא שתצא לשוק כן אבל מחצר לחצר דרך מבוי סתום שאין בו בקיעת רבים מותר ובחצירה מיהא אע\"פ שהדבר מגנה אין כאן אפילו משום דת יהודית אף בפירוע הגמור ובתלמוד המערב אמרו היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום יוצאה וראשה פרוע הדא דתימא לחצר אבל למבוי יש בה חצר שרבים בוקעין בה הרי היא כמבוי מבוי שאין רבים בוקעין בו הרי הוא כחצר וקפליט הוא קלתה שכתבנו שהוזכרו בסוגייא זו בתלמוד שלנו ואע\"פ שברוב מקומות פירושה סל קטן שמנחת בו פלכיה בכאן נראה שפירושו כעין כובע מבגד גס שצונפת בו בלילה וביום לפעמים חוגרת שנציה והכובע כנגד ירכה ונותנת בו פלכיה וזהו לשון קפלט ויש מפרשים בגד שנותנת בראשה כשרוצה לישא משאוי על ראשה ובלשון לעז קורו\"ל וטווה בשוק פירשוה בגמרא במראה זרועותיה דרך חוצפא או שטווה ורד או שאר פרחים כנגד פניה על לחיה או פדחתה כמנהג הפרוצות ומדברת עם כל אדם ר\"ל שמשחקת עמהם דרך חוצפא וכן כל כיוצא בזה לפי מה שעיני דיין רואות וגדולי הרבנים מפרשים בענין אחר והכל אמת שהכל לפי ענין החוצפא אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו ר\"ל שמקללת חמיה בפני בעלה ואין צריך לומר במקללת את שניהם ר\"ל בעלה וחמיה ואנו גורסין בגמרא יולדיו בפני מולדיו בקמצות ופירושה שמקללת האב בפני הבן כדכתיב ומולדתך אשר הולדת שתרגומו ובנין דתוליד וגדולי המפרשים פירשו אף במקללת זקן של בעלה וקורא מולדיו הבעל שהוא בן בנו והוא שאמר יולדיו ולא אמר יולדו אלמא על שני אבות הוא אומר ר\"ל אבי הבעל ואבי אביו וזה שהביאו ומולדתך אשר הולדת הוא שהרמז בו על בני בניו של יוסף ובא ללמד שזקנו של בעל בכלל זה ומכל מקום דוקא בשמקללתו בפני הבעל ויש גורסין יולדיו בפני מולידיו ר\"ל שאשת חנוך מקללת יולדיו של בעל ר\"ל זקנו והוא יעקב בפני מולידיו של בעל ר\"ל אביו והוא ראובן ואין הדברים כלום ר' טרפון אומר אף הקולנית ואי זו היא קולנית כל שמדברת בתוך ביתה ושכניה שומעין את קולה ופירשוה בגמרא שמשמעת קולה על עסקי תשמיש ופירשוה גדולי הפוסקים והמחברים בתובעת בפה ובפריצות שאינה נמנעת מצד שכנים השומעים וגדולי הרבנים מפרשים שמסרבת בתשמיש או שממאנת לטבול בשעתה שלא לשום סבה אלא דרך סרוב עד שהוא צריך להרבות עליה רעים ורעות וצריך להודיע צערו לרבים והכל אמת לענין פסק ומכל מקום כל שמשמשת בחצר זו ונשמע קולה בחצר אחרת מצד סבת חולי או אי זה סבה אין זה נכלל בדת יהודית אלא במומין וצריך שתדע שבכל אלו שבעוברת על דת דוקא כשמתמדת בכך הא כל שנזדמן כן אחת ושתים לא והוא שתופשה בלשון זה מאכילתו וכו' ומשמשתו וכו' טווה בשוק ומדברת עם כל אדם ואינו אומר שהאכילתו וכו' ולא שטותה בשוק וכעין מה שאמרו בענין בלק כשהלך למדין ליעזר בהם והלא מעולם היו שונאים זה את זה דכתוב המכה את מדין וכו' ודייק לה מדכתיב המכה כלומר שהוא מתמיד בכך ולא כתוב אשר הכה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלה הם:",
+ "במסכת סוטה כ\"ה א' התבאר שעוברת על דת משה ויהודית ��א הפסידה כתבתה אלא אם כן התרה בה שלא לעשות כך ושאם תעשה שתפסיד כתבתה וכל שעברה אחר התראתו הפסידה אם בעדי התראה ועבירה אם בהודאתה על העבירה ועל ההתראה וכל שטוענת שלא התרה בה או שלא עברה משביעה ויתן כתבה:",
+ "זה שביארנו באלו שהפסידו כתבתן פירשו בתלמוד המערב שלא סוף דבר כתבת מנה מאתים אלא אפילו היתה כתבתה מאה מנה וכן התוספת ונוטלת בלאות שבפניה ויוצאה אפילו זינתה כל מה שהוא קיים בנכסי צאן ברזל שלה ואין צריך לומר אם הביאה קרקע הא מה שנגנב מהם או שאבד הפסידה וכן נוטלת נכסי מלוג שלה הקיימים ואם הביאה לו מעות וקבלם הבעל בחוב כדרך כתבות שלנו הואיל ויש לו ממון מצדם יש מפרשין שדנין בהם כאלו הם אותם המעות בעין ויש חולקים בה וכשם שהפסידה כתבה כך הפסידה כל תנאיה ולשון תלמוד המערב בזו מהו תיסב פרה פורנין דידה ר\"ל תוספת ונדוניא שהפרה היא תוספת והפורנא נדוניא כמו שביארנו בפרק אע\"פ ר' זעירא אמר נסבא ר' אילא אמר לא נסבה מפני שהיא כמתה וכתבו הגאונים עליה שאינה נוטלת ממנה אלא מה שהוא בעין:",
+ "כל איסורין שעד אחד נאמן עליהם אשה נאמנת בהם והוא שאמרו כאן מאכילתו שאינו מעושר אלמא שיכול הוא לסמוך עליה וכן הדין בנקור חלבים ושאר איסורין ומה שאמרו פסחים ד' ב' בביעור חמץ המנינהו רבנן בדרבנן משום קטנים נקטה ומה שאמרו במסכת נדה מ\"ח ב' בשמועת כל הנבדקות נבדקות על פי נשים שר' שמעון אומר נאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ וכן ר' יהודה אומר לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא נאמנת תוך הפרק דליכא חזקא דרבא אינה נאמנת תירצו גדולי הדורות דשאני שערות הואיל ואין עד אחד נאמן עליהם כמו שהתבאר בשמועת אחת בגבה ואחת בכריסה ב\"ק ע' ב' ואין צורך בכך שהרי אין הלכה לא כר' שמעון ולא כר' יהודה אלא בין בתוך הפרק והיא שנת שתים עשרה בין קודם לו בין לאחריו בודקין על פי נשים כשירות ואפילו אשה אחת נאמנת אם הביאה אם לא הביאה בין להקל בין להחמיר אלא שעל מנין השנים מיהא אין סומכין לא על פי נשים ולא על פי קרובים אלא על פי שני עדים כשרים הראויים להעיד ומכל מקום הם חולקים בה בקצת דברים ואף רוב מפרשים מבולבלים בפסקה של אותה שמועה ובמקומה תתבאר בע\"ה ושמא תאמר לשיטה זו היאך לא אמר במעשר וחלה אי דלא ידע ניסמוך עילווה היא היא כלומר מנא ידע ונסמוך עלה אלא שמאחר בנדה נדרשה כן בפירוש עליה נסמוך עלה כדי לגלגל עליה וספרה לה לעצמה וכן שבנדה הוצרך ללמד כן הואיל ועדות שבגופה היא ועוד שאם אין לו לסמוך עליה מפני מה הפסידה כתבתה והרי אף הוא עושה שלא כהוגן ועוד שהרי מצינו שבת ל\"א ב' בשלש עבירות שהנשים מתות אחת מהן חלה ויש חולקים לומר שאינה נאמנת באיסורי תורה אלא בנדה שהתורה האמינתה וממה שלא אמר כאן במעשר וחלה ניסמוך עלה והם גורסים ואזל ושייליה ר\"ל קודם שיאכל שלא סמך עליה ואין זה כלום שכל שרצת להאכילו הואיל ולא נעשה לא הפסידה וגדולי המפרשים שכתבו שבמעשר וחלה הוא שסומך עליה הואיל ומסורות לה שהמעשר בכלל חלה הוא הא בחלב ודם לא העידו קצת תלמידיהם שלא אמרוה אלא לענין שאין לו לסמוך עליה מכל וכל ומתוך כך לא הפסידה כתבתה אבל לענין שלא יהא מותר לאכול על פיה לא וכבר ביארנו ענין זה בכדי הצורך בראשון של פסחים:",
+ "כל היודע באשתו שנדרה כגון ששמעו אחרים והגידו לו והוא אינו יכול להפר בידיעתו אלא אם כן שמע מפיה בשעת הנדר או בשעת הגדתה ו��ף היא אינה מזכרת נדרה בפניו יחזור ויקניטה כדי שתזכיר נדרה בפניו ויפר ולפי דרכך למדת שאין הבעל מיפר בהגדת אחרים אלא בשמיעה מפיה הן דרך נדר הן דרך הגדה וספור וכדי שתדור בפניו לאו דוקא אלא שתספרנו בפניו ויש מפקפקין שאף לזו אין אנו צריכים שהרי כל שהן בני שמיעה מפירין בלא שמיעה כמו שביארנו בעשירי של נדרים:",
+ "היוצאה משום שם רע אף היא איבדה כתבתה ונוטלת בלאות ויוצאה על הדרך שביארנו באחרות ויוצאה משום שם רע הוא שראו בה דברים המוכיחים שזנות היה שם אע\"פ שאין שם עדות של זנות ואף זו אין כופין את הבעל להוציא אלא שהפסידה כתבתה בין שיוציא בין שיקיים וזו מיהא אינה צריכה התראה אלא כל שיש עדי דבר מכוער הפסידה כתבתה ולא אמרו יבמות כ\"ד ב' כעור הדבר תצא אלא מן הנטען שנשאה אחר שגירשה זה בעדי דבר מכוער וסימני כיעור זה נתפרשו בתלמוד המערב כגון ראוה חוגרת בסינר ורוכל יוצא מתוך ביתה רוק על גבי מטתה או על גבי מטתו סנדלה לפני מטתו או סנדלו לפני מטתה שניהם יוצאים ממקום אפל או מעלים זה את זה מן הבור פיו על פיה מגפפין תרעא תריק הא מוגף לא וכן כל כיוצא באלו ויראה בכלם שאם התנו שאף באלו לא תפסיד כתבתה תנאם קיים והוא שאמרו שם מעשה באחד שראוהו נותן פיו על פיה אתא עובדי קומיה ר' יוסה אמר תיפוק בלא פרן אתון קריבין עררין אמר לון ר' מונא אייתון שטר פורנא אייתון שטר פורנה אייתון ליה ואשכחון ביה אין הדא פלניתא תסני להדן פלן בעלה ולא תצבי בשותפותיה תהוי נסבה פלגו פרן אמ\"ר בון מכיון שנמצאת נותנת פיו על פיה כמאן דסני לה הוא ותינסוב פלגו פרן וכבר כתבנוה בנסחא אחרת בפרק אע\"פ:"
+ ],
+ [
+ "המשנה החמשית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה שכל המומין הפוסלין בכוהנים פוסלין בנשים אמר הר\"ם פי' נדרים אלו הן שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין או שלא תתקשט בבגדי צבעונין וזולת אלו הדברים לא יחייבהו מזה דבר אבל יתקיימו הנשואין ומומי כהנים מבוארים כלם בפרק ז' דבכורות:",
+ "אמר המאירי המקדש את האשה וכו' ונמצאו עליה נדרים בעדים ששמעו ונתקדשה סמוך להם בלא היתר חכם אינה מקדשת ואפילו גט אינה צריכה שקדושי טעות הם והוא אינו יכול להפר שאין אדם מיפר בקודמין ר\"ל במה שנדרה קודם קדושין ואע\"פ שיכול להתירם על ידי חכם אינו רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ומכל מקום פירשו בגמרא דוקא בשנמצאו בה אחד משלשה נדרים שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין והדומה לאלו מדברים הצריכים ביותר כגון לחם וכיוצא בו והוא שאמרו בתלמוד המערב כלי פשתן הבאים ממדינת הים בכלל צבעונים הם אבל אם נמצא בה נדר אחר שאין בו הקפדה כגון שלא תאכל לוזים או אגוזים וכדומה לזה אפילו הוא אומר שהוא מקפיד עליהם הרי זו מקדשת אלא אם כן הוא אומר על מנת שאין עליך שום נדר ובשלשה שהוזכרו אפילו מחל לאחר קדושין ר\"ל קודם שכנסה ואמר איני מקפיד הואיל והתנה מכל מקום צריך לחזור ולקדשה כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתבה לפי מה שהעלו בגמרא צריך לפרש לענין פסק שאם קדשה סתם ונמצאו עליה אחד משלשה נדרים שהוזכרו צריכה גט מספק אפילו התנה בשעת נשואין שהרי תנאי שבשעת נשואין אינו מפק��ע מה שנתקיים בשעת קדושין והילכך קדשה סתם וכנסה בין בסתם בין בתנאי בשלשה נדרים שהוזכרו צריכה גט והפסידה כתבתה שאע\"פ שדברים שבלב אינם דברים בזו סתמן של בני אדם קפידין בכך וכמאן דאמר בהדיא הוא וכן אפילו קדשה על תנאי וכנסה סתם אלא שבזו דוקא בכנסה ובא עליה שמא כשכנסה סתם ובעל מחל התנאי ובעל לשם קדושין שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואפילו לא הרגיש בטעותו שמכל מקום מפקפק הוא בכך ומוחלו הא כל שלא בעל ודאי אינה צריכה גט וכן במקדש על אי זה תנאי ובעל סתם וכן במקדש בפחות משוה פרוטה ובכלם דוקא בעדי יחוד ונמצאו בענין זה שלש חלוקות הראשונה שאם קדשה בתנאי ולא כנס או שכנס והזכיר תנאן בכניסה אינה מקודשת כלל והשנית קדש סתם וכנס או סתם או אפילו בתנאי צריכה גט בין בעל בין לא בעל והפסידה כתבתה השלישית קדשה על תנאי וכנסה סתם שאם לא בעל אינה צריכה גט כלל ואם בעל בעדי יחוד צריכה גט ומכל מקום הפסידה כתבתה קדשה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין ר\"ל אחד מן המומין הפוסלין בכהנים ויתר עליהם שמנה כמו שיתבאר בגמרא ע\"ה א' אינה מקדשת ואפילו גט אינה צריכה הא שאר מומין אפילו אמר הוא מקפיד אני עליהם הרי זו מקדשת ואפילו אמר על מנת שאין עליך שום מום שמאחר שהזכיר לשון מום אין מום אלא באלו כנסה סתם ונמצאו בה מומין מקדשת מספק ותצא בלא כתבה בין שקדש סתם וכנס סתם בין שקדש סתם והתנה בכניסה בין שקדש על תנאי וכנסה סתם ובעל על הדרך שביארנו בנדרים שכל המומין הפוסלים בכהנים וכו' כלומר זה שביארנו בסתם ונמצאו בה מומין שתצא בלא כתבה הוא מפני שיש באשה פסול מומין שכל המומין הפוסלים בכהנים לעבודה על הדרך שהתבארו בבכורות פרק אלו מומין פוסלין בנשים והוסיפו עליהן בגמרא שבעה והם ריח הפה וזיעה וקול עבה ודדיה גסים על חברותיה טפח וטפח בין דד לדד ונשיכת כלב שנעשה מקומה צלקת ר\"ל סדוק ומתבקע ושומא שעל הפדחת אפילו קטנה ביותר ואפילו קרובה לשער ראשה ואע\"פ שאין בה שער וגדולי הפוסקים גורסין בגמרא הוסיפו עליהם ריח רע וזיעה ושומא וריח הפה שהם מונים ריח רע וריח הפה בשתים ולדבריהם נמצא התוספת שמנה וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שבספרים שלנו אינה כן והכנסה סתם שאתה מצריכו גט פירשו בגמרא לדעת רב חסדא גט ודאי מדבריהם ולדעת זה אפילו תפשה בכדי כתבתה מוציאין מידה הואיל ואינה צריכה גט כלל אלא מדבריהם וכן אם נשאת בלא גט אין בניה ממזרים ולדעת רבא ספוקי מספקא ליה וגבי ממונא לקולא ותצא שלא בכתבה וגבי איסורא לחומרא וצריכה גט ולדעת זה אם תפשה בכדי כתבה אין מוציאין מידה ואם נשאת לאחר בניה ממזרים מספק וכן פסקו רוב גאונים ובקדשה סתם שאתה מצריכה גט אם בא אחר וקדשה צריכה גט משני גם כן ומכל מקום אם בעל הראשון אינה צריכה גט משני:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "כבר ביארנו שאפילו אמר על מנת שאין עליך נדרים אין הכונה אלא בשלשה נדרים והדומים להם אבל אם נמצאו עליה שאר נדרים לא הופקעו קדושיה בכך ואפילו אמר הוא אף על אלו אני מקפיד וזהו שאמרו בגמרא מידי דקפדי אינשי הוו קפידא מידי דלא קפדי אינשי לא הוו קפידא ואין גורסין כאן הוי קפידיה קפידא כמו שכתוב בקצת ספרים שאם כן יש במשמע שאפילו התנה בשאר נדרים אינו תנאי וזה אינו כלום שכל שהתנה ודאי קפידיה קפידא אפילו על מנת שאין עליך שום נדר כמו שביארנו וכן היא שנויה בתלמוד המערב והוא שאמרו שם אמ\"ר יוסה מתניתין בשאמר לה על מנת שאין עליך נדרים אבל אם אמר לה על מנת שאין עליך כל נדר אפילו נדרה שלא תאכל חירובין נדר הוא ומכל מקום יש גורסין כן אלא שמפרשים לא הוי קפידיה קפידא על הדרך שפירשנוה:",
+ "כבר ביארנו שלא אמרו בנדרים אלו אלא בשלשה שהוזכרו שמא תאמר והלא בשלא תטעום אחד מכל הפירות שהעמדנוה בנדרה היא ויוציא ויתן כתבה משום דקסבר הוא נותן אצבע וכו' הא למאן דאמר היא נותנת תצא שלא בכתבה ומשום דקאמר אי אפשי באשה נדרנית ובזו ודאי היא נותנת שהרי אין הבעל מיפר בקודמין תירצו גדולי המפרשים דהתם הואיל ונדרה תחתיו ולית לה אימתא דבעל בכל נידרי מצי אמר אי אפשי וכו' לדעת האומר היא נותנת ולענין פסק בנדרים שאין לו בהם הפרה אבל זו שנדרה קודם לכן אי אפשר לומר אי אפשי באשה נדרנית אלא באלו ומשום דהוו להו כמומין ומקח טעות הוא ויש חולקים בזו כמו שכתבנו למעלה אלא שזו עיקר:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו בקדש על תנאי וכנס סתם שמקדשת דוקא בשבעל ולדעתנו זהו שאמרו בסוגיא זו קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה גט ואמר אביי לא תימא טעמא דרב דכיון שכנסה סתם אחולי אחלה לתנאיה ואנו מפרשים לא תימא טעמא דרב וכו' עד שתאמר שבכניסה לחפה בלא בעל יהו קדושיו קדושין שבמחילת התנאי נעשו הקדושין קדושין למפרע אלא טעמא דרב מפני שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודוקא בבעל ובעדי ייחוד הא לא בעל או שבעל בלא עדי ייחוד לא ולפי דרכך למדת שכל שקדש על תנאי ולאחר ימים בטל התנאי ומחלו הרי זו מקדשת הא בסתם לא נתבטל עד שיבעול ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאף בכניסה סתם בלא ביאה צריכה גט שמא מחל התנאי ובטלו והוא שהם כתבו שכל המקדש על תנאי וחזר ובטל התנאי אף בינו לבינה בלא עדים בטל התנאי ומקדשת אלא שגדולי המגיהים כתבו בה דוקא בעדים או שכנסה סתם בעדים שזהו כמי שבטל תנאו בעדים ואע\"פ שבענין גט אמרו גיטין ע\"ד ב' שמחולים לך אינו קיום תנאי התם לצעורה קא מיכוין כמו שביארנו בראשון של קדושין ח' א' בשמועת הרי זו מקדשת וישלים וגדולי הרבנים פירשו לא תימא דרב משום דאחליה לתנאיה עד שתאמר שלא תפסיד כתבה ואין הדברים נראין דהיאך היה עולה על דעתו לומר כן והרי אף בקדש וכנס סתם הפסידה כתבתה וגאוני ספרד פירשו לא תימא טעמא דרב משום דאחליה לתנאיה עד שאם הזכיר התנאי בשעת ביאה לא תהא צריכה גט אלא משום שאין אדם עושה וכו' ואף בשהזכירו בשעת ביאה צריכה גט אנן שהדי שבטלו בלבו ואם כן כל שבעל אין שום תנאי מועיל להפקיעה מגט והדברים מתמיהים שכל שמתנה אף בשעת ביאה אין אחר תנאו כלום כמו שנבאר למטה בענין הריני בועליך על מנת שירצה אבא:",
+ "קטנה שהשיאוה אמה ואחיה שיכולה למאן אם הגדילה ובעלה לאחר שהגדילה נקנית לו קנין גמור ואם קדשה אחר אינה צריכה גט משני כלל ואין אומרין על דעת קדושין ראשונים בעל שאין אדם עושה וכו' הא כל שלא בעל אחר שגדלה וקדשה שני צריכה גט מזה ומזה ומכל מקום אינה ממאנת הואיל והגדילה אע\"פ שלא בעל אלא צריכה גט מדבריהם ומתוך שאין צורך גט זה אלא מדבריהם הוא שאמרו שאם קדשה שני תופשין להצריכה גט מזה ומזה ואם רצו מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא שמא יאמרו מחזיר הוא גרושתו לאחר שנתארסה ודברים אלו יתבארו במקומן במסכת יבמות פרק בית שמאי ק\"י א' בע\"ה:"
+ ],
+ [
+ "זה שביארנו בקדש על תנאי ובעל סתם שצריכה הימנו גט אין בו חלוק בין בטעות אשה אחת כעין שתי נשים בין בטעות אשה אחת גרידתא ובין טעות אשה אחת לטעות שתי נשים אלא בכלם צריכה גט הואיל וביארנו טעמו של רב מצד שאין אדם עושה וכו':",
+ "ומכל מקום לענין ביאור שמועה זו נתבלבלו בה הרבה מפרשים ומה שראוי לברור בפירושה דרך קצרה כך הוא אמר רבה מחלקת רב ושמואל האמור בקדש על תנאי וכנס סתם שלרב צריכה גט ולשמואל אינה צריכה גט בטעות שתי נשים כגון שקדש אחת על תנאי וחזר וקדש אחרת בסתם ואחר כך כנס את הראשונה בסתם דרב סבר הואיל וקדש את השניה בלא תנאי גלה דעתו שלא הקפיד על הנדרים או המומים וזהו שכנס את הראשונה סתם וודאי אחליה לתנאיה ובעל לשם קדושין ושמואל סבר בהך דאתני קפיד בהך דלא אתני לא קפיד אבל אם לא קדש אלא אשה אחת וקדשה על תנאי וכנסה סתם אף לרב אינה צריכה גט ואם כן איפקע ליה מאי דאמרינן דטעמיה דרב משום דאין אדם עושה וכו' דאם כן אפילו באחת נמי אלא טעמיה משום דאחליה לתנאיה ואע\"ג דבקטנה שלא מיאנה איגלי טעמיה בהדיא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות התם משום דליכא תנאה אבל הכא דאיכא תנאה ודאי אתנאיה סמיך אמר ליה אביי והא מתניתין דכטעות אשה אחת דמי דקתני כנסה סתם אלמא בחדא מיירי ומותבינן מינה לשמואל אלמא אף בהא פליג רב והאי דלא אמר בהדיא דטעות אשה אחת היא משום דלא קתני בהדיא המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם אלא כנסה סתם לחוד והיינו יכולים לפרשה בקדשה סתם וכנסה סתם אלא דרב הוא דמפרש לה בקדשה על תנאי וכנסה סתם ומכל מקום יש ספרים שגורסין בהדיא והא מתניתין דטעות אשה אחת היא ותירץ בקושיתו אלא אמר רבה מחלקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים שקדשה על תנאי ולאחר זמן כנסה סתם דמדלא כנס סמוך לקדושין ולא אדכר תנאיה בשעת כניסה גלי אדעתיה דאחליה דאי לאו הכי לא הוה ליה למיסמך אמאי דאתני בקדושין הואיל ואחר זמן כנס אבל בטעות אשה אחת גרידתא כגון שקדש על תנאי ובעל לאלתר אף לרב אינה צריכה גט שלא אמרו בקטנה שלא מיאנה שאין אדם עושה וכו' אלא דליכא תנאה אבל זה שהתנה וכנס לאלתר ודאי אתנאיה סמיך ומכל מקום לענין אפוקי ממונא מספיקא לא מפקינן ונמצא לדעת רבה שטעמו של רב מטעמא דאחליה לתנאיה ולא מטעמא דאין אדם עושה וכו' ודלא כאביי ואותביה אביי מדתניא קדשה בטעות ובפחות משוה פרוטה וכן קטן שקדש אע\"פ ששלח סבלונות לאחר מכן אינה מקדשת וכמו שביארנו בפחות משוה פרוטה ובקטן שקדש בשני של קדושין ואם בעלו קנו שאין אדם עושה וכו' וודאי על דעת קדושין בעל ור' שמעון אומר בעלו לא קנו ובקדשה בטעות מיהא מאי לאו בטעות נדרים והא הכא דמדקתני בעלו ולא קתני כנסו משמע לאלתר ואע\"ג דקטן מיהא אתה מפרשה לכשיגדיל מכל מקום סתם מקדש והוא גדול כשאומרין עליו שבעל משמע לאלתר ואלמא אף בכנס לאלתר כן ומפני שאין אדם עושה וכו' ופירשה בטעות של פחות משוה פרוטה אבל במקדש בטעות של נדר כגון שהתנה בכך ובעל כלהו מודו דלא קנה והדר אותביה מדתניא הריני בועליך לשם קדושין על מנת שירצה אבא ומדקתני לשון ביאה אלמא סמוך לביאה אמר לה כן אלא שבשעת ביאה מיהא לא אדכר לתנאיה ר\"ל על מנת שירצה אבא אלא שבעל סתם ופליגי דלתנא קמא אע\"פ שלא רצה האב מקדשת ומפני שאין אדם עושה וכו' ואחליה לתנאיה ותירץ דהתם כלהו מודו דאם לא רצה מקדשת הואיל וסמוך לתנאו בעל והכא בפירושה של רצון האב קא מיפלגי וכגון ששתק מר סבר הואיל ושתק רצה ומה שאמר אע\"פ שלא רצה פירוש אע\"פ שלא אמר אין ומר סבר עד דאמר אין ולענין פסק בשישתוק או שיאמר הן כבר ביארנו את דינו בשלישי של קדושין במשנה השמינית הא מכל מקום לענין מה שצריך לנו לענין סוגיא זו הא כל שלא רצה האב הואיל ובעל לאלתר אינה מקדשת והדר אותביה ממה שאמרו ביבמות פרק בית שמאי ק\"ח ב' המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם ואין כאן משום גרושת אחיו ור' אליעזר אוסר והלכה כתנא קמא ומודים חכמים לר' אליעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה בחיי האב והחזירה שאסורה ליבם מפני שגירושיה גירושין גמורים ואין חזרתה חזרה גמורה שהרי יכולה למאן ויש כאן סרך גרושת אח במה דברים אמורים שגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה אבל גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה או גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ובעל לאחר שגדלה או חולצת או מתיבמת דודאי על דעת קדושין בעל ומשום ר' אליעזר אמרו חולצת דוקא שעל דעת קדושי קטנותה בעל והא הכא דכטעות אשה אחת הוא דמדקתני וגדלה אצלו אלמא סמוך לגדלותה החזירה ובעל לאלתר וגדלה עמו לשעתה והוא שאמר גדלה אצלו אלמא אצלו במטה וכמו שאמרו שם יגדלו זה עם זה וחזרתה בקטנותה הוא כקדושי תנאי וביאתה בסמוך לה הוא כבועל סתם ואפילו הכי קא אמר תנא קמא דלשם קדושין הוא בועל ותירץ דהתם הוא מפני שהוא יודע שאין חזרת הקטנות כלום ובועל לשם קדושין ועל הדרך שאמרנוה בקדושי קטן ובפחות משוה פרוטה שהזכרנו הא בכל טעות שבנדרים סומך הוא על תנאו ומכל מקום כלהו הני שנויי נינהו והלכתא בכלהו דכל שבעל בעדים מקדשת שאין אדם עושה וכו' ובהריני בועליך על מנת שירצה אבא כבר פירשנוהו בשאמר לה כן סמוך לביאה ולא הזכיר בשעת ביאה שאם התנה בשעת ביאה ודאי אין אחר תנאו כלום:"
+ ],
+ [
+ "כשם שביארנו באלו שאין אדם עושה וכו' כך הדין במקדש במלוה ובעל אחר כן ודוקא בשבעל בעדים ואע\"פ שבמקדש על תנאי ובטלו אינו צריך עדים בבטולו כמו שכתבנו בשם גדולי המחברים מכל מקום כל שעיקר הקדושין בבעילה זו צריך עדים אבל כשהיו הקדושין בפני עדים והתנה עליהם שום תנאי בפניהם יכול לבטלו בינו לבינה:",
+ "ממה שכתבנו למדת במה שאמרו והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ר\"ל שכל אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה כמו שהתבאר נ\"א ב' ואמרו עליה ויש לך אחרת שאע\"פ שלא נתפשה מותרת ואי זו זו זו שקדושיה קדושי טעות שאפילו בנה מורכב לה על כתיפה ממאנת והולכת ר\"ל שאינה צריכה גט אין הלכה כן וכמו שהתבאר במסכת נדה פרק בא סימן:",
+ "החליצה צריך שתהא היבמה מתכונת לחלוץ לו ושיתכון הוא שתחלוץ לו וכל שלא היתה שם כונת שניהם בין שנתכון הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכון הוא חליצתה פסולה וכן חליצה מוטעית פסולה היא ומה היא חליצה מוטעית שמטעין אותו ואומרין לו חלוץ לה שבחליצה אתה זוכה לכונסה או שאומרין לו חלוץ לה שאף לאחר כן תהא רשאי לנשאה שאין החליצה מפקעת וכיוצא בזה אבל אם אמרו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז או על מנת שתעשה כך וכך וחלץ על סמך אותו תנאי אע\"פ שלא נתנה ושלא קיימה תנאה חליצתה כשירה ולא משום דאחליה לתנאיה אלא מפני שאינו תנאי שכל תנאי אחד מתנאיו הוא שיהא אפשר לקיימו על ידי שליח ר\"ל שיהא המעשה שהתנאי בא בשבילו איפשר לקיימו על ידי שליח כגון תנאי בני גד ובני ראובן שאיפשר שיחזיקו באותם הארצות על ידי שליח שכל כיוצא בזה המעשה חלוש והתנאי מבטלו אבל החליצה אי אפשר לעשותה על ידי שליח ��אין תנאי מבטלו ואע\"פ שדיני התנאי לא נאמרו בעל מנת אף כאן לא נאמר על מנת בדוקא אלא בלשון אם או שמא בעל מנת דוקא ולדעת ר' מאיר שסובר דיני התנאים אף בעל מנת אלא שאין אנו פוסקים כמותו אלא באם וכמו שביארנו בשלישי של קדושין ובפרק קורדיקוס ואע\"פ שקדושי ביאה אי אפשר לקיימן על ידי שליח ותנאי הבא עליהם תנאי ר\"ל אם בעל לשם קדושין על דעת כך ומפני שלא אמרו אין אדם עושה וכו' אלא בבועל סתם הא במתנה בשעת ביאה לא התם איתקוש הויות להדדי וקדושי כסף ושטר איפשר לעשותם על ידי שליח ויש בסוגיא זו פירושים אחרים בחבורי הראשונים ובפירושים ואף גדולי המפרשים האריכו בה ואתה תבחר:",
+ "קדש אשה אחת על מנת שאין עליה נדרים וקדש אחת בלא תנאי ונמצאו על שתיהן נדרים אע\"פ שהראשונה אינה מקודשת כמו שהתבאר השניה מיהא מקדשת שאין אומרין כבר גלה בדעתו שאינו רוצה בנדרנית ואינה מקדשת אלא היכא דאתני אתני היכא דלא אתני לא אתני ולא הוצרכנו לכתוב דבר זה אלא מצד פירושין מבולבלין שיש לקצת מפרשים בסוגיא זו בענין טעות אשה אחת וטעות שתי נשים שמהם איפשר להשתבש בכך וכבר כתבנו בה בדרך הראוי לברור על פי גדולי הפוסקים וגדולי המפרשים על היותר קצר שאיפשר לנו ואף הם הרבו בה בקושיות ואריכות פירושים שאין צורך בהם לענין פסק:",
+ "כל מה שכתבנו בדין זה שאין אדם עושה וכו' פירושו בבועל בחזקת אישות או שהדברים מוכיחים שבחזקת אישות הוא בועל כגון מקדש על תנאי ובועל סתם או במגרש את אשתו וחזר ובעלה ואין צריך לומר שצריך שיבעול בעדי ייחוד הא שכל שבועל שלא בחזקת אישות כגון שבא על שפחתו אין אומרין חזקה שיחררה ובעלה לשם קדושין וכן הבא על הזונה ומקצת גאונים שהורו שכל הנבעלת בפני עדים צריכה גט וכן שהורו שאם יש לו בן מן השפחה שלו חוששין לו ולא תתיבם אשתו שמא שיחררה ובא עליה והולד הולך אחריו מצד שאין אדם עושה וכו' דברים רחוקים הם ולא נאמרו אלא דרך חומרא וחששא בעלמא:"
+ ],
+ [
+ "אמר לה הרי את מקדשת לי על מנת שאין עליך נדרים והיו עליה נדרים אלא שהלכה אצל חכם והתירם הרי היא מקדשת שהרי חכם עוקר נדר מעיקרו והרי זה למפרע כמי שלא היו עליה נדרים כלל ושמא תאמר אם כן אף שלא נשאלה לחכם היאך מתירין אותה לינשא לאחר שמא תתיר נדרה לאחר שתנשא ותהא מקולקלת למפרע יראה שאין חוששין לכך שאינה חשודה לקלקל את עצמה ועל זו אמרו בתלמוד המערב אית תנאי תני מותרת לינשא בלא גט מתוך שהיא יודעת שאם תלך אצל חכם והוא מתיר את נדרה יהו בניה ממזירים אינה הולכת ואע\"פ שאמרו בה שם אית תנאי תני אסורה לינשא בלא גט שמא תלך אצל זקן וכו' לשון ראשון מסכים לתלמוד שלנו ואע\"פ שבשנתקדשה היא לו על מנת שאין עליו נדרים והלך אצל חכם והתיר אמרו גם כן שהיא מקדשת וכשלא נשאל מתירין אותה לינשא ואין חוששין שמא ישאל ויקלקלנה שמא אף הוא אינו חשוד לקלקלה ומכל מקום חכמי ההר כתבו דוקא שהותרו קודם שידע הבעל בהם אבל אם ידעם הבעל קודם שהותרו מקח טעות הוא מפני שאינו רוצה שתתבזה אשתו בבית דין אבל כשלא ידע מאי דהוה הוה וכן יש מפרשים הלכה אצל חכם והתירה שהלכה שם ביום שתבעוה לינשא הא מכיון שבא לבית דין ואמר אי אפשי באשה נדרנית ובית דין פסקו שהקדושין בטלים ולא הלכה מיד להתירם הרי הקדושין בטלים ואין חלין לעולם קדשה על מנת שאין עליה מומין והיו בה מומין אלא שהלכה אצל רופא ורפאם אינה מקדשת שהרי מכל מקום היו בה בשעת הת��אי אבל הוא שנתקדשה היא לו על מנת שאין עליו נדרים או מומין והיו לו והלך אצל חכם והתיר או אצל רופא וריפא מקדשת שאף היא כך דעתה שאם נתרפא לא תקפיד בכך שאין לאיש גנאי אצל האשה במומין הואיל ונתרפאו דאיתתא בכל דהו ניחא לה ויש פוסקים שבאשה אף אצל חכם והתירה אינה מקדשת ומפני שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ולא סוף דבר באשה חשובה שמקפיד עליה מתחלתו שאינו רוצה לבא עמה לידי גירושין עד שיאסר בקרובותיה אלא אף בכל הנשים כן ומכל מקום גדולי המחברים פסקו כדעת ראשון ולא הפרישו בה בין ידע בהתרתה ללא ידע וכן הדברים נראין:",
+ "המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר לעולם שמא תנשא לאחר ותשוב ממנהגיה הרעים ויבא ויאמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה ונעשה כעין מגרש על תנאי עד שיפקפקו לומר גט בטל ובניה ממזרים ומתוך כך מודיעין לו שאין לו להחזירה לעולם אפילו תשוב ואם עבר והחזיר קודם שנשאת לאחר לא תצא וכן הדין במוציא את אשתו מפני שהיא רגילה לקפוץ בנדרים שמא יתירנה חכם ויאמר אלו הייתי יודע שכן לא היתי מגרשה ואע\"פ שטעם זה אין ראוי לאמרו אלא בנדר הנודע לרבים שאם לא נודע אף אנו אומרים לו מי יודע שמשום נדר גרשת וכן בנדר שצריך חקירת חכם והתירו ר\"ל שאין הוא יכול להפר שאם הוא יכול להפר אף אנו אומרים לו אם משום נדר היאך לא היית מיפר מכל מקום בכלם דנין שלא להחזיר ומודיעין אותו כן בשעת גירושין ובמקומה יתרחבו בה הדברים בע\"ה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלים בנשים ושהוסיפו עליהם שמנה ובכללם הזיעה וריח הפה ושמא תאמר והלא שני אלו אף בכהנים נפסלו וכמו שאמרו הזקן והחולה והמזוהם בין קבועים ר\"ל שאינם בתוחלת הרפואה בין עוברים ר\"ל שישנם בתוחלת הרפואה ופירושם הזקן שהוא רותת ורועד כשהוא עומד והחולה שאינו יכול לעמוד מפני חליו אלא רותת ורועד והמזוהם ובכללו זיעה וריח הפה שזיהום זיעה וריח הפה בכלל מזוהם הוא באמת כך הוא אלא שהכהן יש לו תקנה בזיעה שישפשף גופו ביין או בדברים המצחצחים או בבשמים וכיוצא באלו וכן ריח הפה שיהא נותן לתוך פיו פלפל או זנגביל וכיוצא באלו בשעת עבודה אבל אשה אי איפשר שמא יבא עליה בהיסח הדעת ולא יהא לה מתון בשפשוף ובריח הפה או שמא כל שהוא בקירוב בשר ובדבוק נשיקה אין פלפל וזנגביל מספיקין לכך ומכל מקום אף באשה לא נמנית זיעה בכלל המומין אלא זיעה שאינה עוברת ר\"ל הבאה בלא שום סבה של עמל או טורח דרך או רוב מלבוש או חולי עד שאין לומר בה שתהא עוברת בעבור הסבה אבל זיעה עוברת ר\"ל שאינה באה אלא מצד סבה אין זה מום:",
+ "אף השומא שביארנו שהיא בכלל אותם שהוסיפו על הכהנים שמא תאמר והלא בכהנים אמרו שהשומא אם יש בה שער פוסלת בהם אף בכל שהוא ואם אין בה שיער פוסלת בהם בכאיסר באמת כך הוא אלא שבאשה פוסלת אף בלא שער ובכל שהו ובעומדת על פדחתה ולא על פדחתה ממש שהרי ראה וניפס הוא ולא אמרו אין אדם ניפס במומין אלא משום שאין אדם רואהו להדיא אלא בעומדת על פדחתה ר\"ל מצחה תחת כיפת ראשה או סביב שערותיה שפעמים נגלית ופעמים נכסית:",
+ "המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדו לה מומין אלו ונסתחפה שדהו נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות דברי ר' מאיר וחכמים אומ��ים בד\"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון אם יש עמו מרחץ באותה העיר אף במומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שהוא בודק ביד קרובותיו אמר הר\"ם מומי נשים יוסיפו על אלו המומין אשר התבארו שם ח' מומין א' ריח רע והוא שירגיש במקומות מגופה ריח רע ב' שתהיה רבת הזיעה ג' שתהיה בפניה שומה בשעור אסר האטלקי או שתהיה שומה פחותה מאסר אבל יהיה בה שער צומח ד' שיהיה בפיה ריח רע ה' שיהיה קולה שעיר שלא כדרך קולות הנשים ו' שיהיו דדיה גדולים יוסיפו על שעור הדדים הידועים באורך ז' שיהיו הדדים מרוחקים עד שיהיה ריוח בין שניהם טפח ח' שכבר נשכה נחש ונתנגע המקום והבריא ונשאר המקום כמוש נפסד המראה דומה לשריפת אש:",
+ "אמר המאירי היו בה מומין ועודה בבית אביה וכו' כלומר שאחר שאירסה נתגלה לו שיש לה מום ומכל מקום מום זה הוא ממומין שאיפשר שהיו בה קודם שנתארסה וכן איפשר שנולדו לה משנתארסה אם נמצאו בה בעודה בבית אביה ר\"ל כשהיא ארוסה שלא נשאת עדין והבעל טוען שקודם אירוסין היו בה והיה מקח טעות ואין לה כתבה והאב טוען שמשנתארסה נולדו בה ונסתחפה שדהו ויש לה כתבה הואיל ומכל מקום עדין היא בבית אביה על האב להביא ראיה בעדות שמשנתארסה הוממה ואם אינו מביא ראיה תפסיד כתבה שהבעל נאמן הא אם לא נתגלה לו עד שנכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה שקודם אירוסין היו שם והיה מקחו מקח טעות ותצא בלא כתבה ואפילו הביא עדים שראוה כן בבית אביה משנתארסה אינו כלום עד שיביא עדים שראוה כן קודם אירוסין כמו שנבאר בגמרא הטעם ופירשו חכמים דוקא במומין שבסתר שיש לו טענה לומר שלא ידע אבל במומין שבגלוי אין לו בהם טענה הואיל והכל רואין בהם חזקתו ששמע או ראה וניפס ולא אמרו אין אדם ניפס במומין במי שיודע בכך קודם שיארס ומכל מקום כתבו גדולי המחברים שלא נאמר דין זה אלא במקומות שמנהג הבנות לילך בשוק ופניהם מגלות אבל מקומות שאין דרך הבנות לצאת כלל יש לו טענה אף במומין שבגלוי ואין הדברים נראין שמכל מקום חזקת בנות הולכות זו אצל זו ויודעות זו בזו ומום גלוי שבהן אינו נעלם ואחר כך פירש שאף מומין שבסתר אם יש מרחץ בעיר אין לו טענה בהם שחזקה בודק הוא בקרובות ושמע וניפס וגדולי המחברים כתבו שאם לא היו לו קרובות טוען אף במקום מרחץ ואין הדברים נראין שלא נאמר קרובות דוקא אלא כל שיש לו עסק עמהן ופירשו בגמרא ע\"ז א' שהנכפה כל שיש לו וסת וזמן קבוע הרי הוא כמומין שבסתר ואם אין לו זמן קבוע הרי הוא כמומין שבגלוי ומשנתנו כלה הלכה היא אלא שאתה צריך לבאר בה שבגמרא הקשו עליה מראשה לסופה כלומר מתניתין מני אי ר' יהושע דאמר לא מפיה אנו חיין אפילו נכנסה לרשות הבעל יהא האב צריך להביא ראיה ומשום חזקת ממון ר\"ל העמד ממון על חזקתו ואי רבן גמליאל דאמר נאמנת אף בעודה בבית אביה יהא הבעל צריך להביא ראיה שהרי רבן גמליאל אף בכיוצא באלו אמרן ומשום חזקת הגוף ר\"ל העמד הגוף על חזקתו כמו שהתבאר בפרק ראשון ותירצוה בשלשה פנים הראשון הוא שר' אלעזר תירצה מי ששנה זו לא שנה זו כלומר ורישא ר' יהושע ותנא בבית אביה שהאב צריך להביא ראיה והוא הדין לבית חמיה וסופא רבן גמליאל ותנא בבית חמיה שהבעל צריך להביא ראיה והוא הדין בבית אביה ואין הלכה כן שהרי פסקנו כרבן גמליאל ומשנתנו ודאי כלה הלכה היא אלא שרבא ורב אשי תירצה כל אחד ואחד מהם כלה לדעת רבן גמליאל והוא שרבא תירץ רישא כאן נמצאו וכאן היו וסופא כאן נמצאו וכאן היו כלומר הואיל ומומין אלו מומין המתחדשים הם הולכים אחר המקום שנמצאו שם וכשנמצאו בבית האב אומרין שכאן היו קודם אירוסין ולדעת זה אפילו בוגרת או יתומה בעל נאמן ורב אשי תירצה רישא מנה לאבא בידך סופא מנה לי בידך כלומר רישא דאמר האב צריך להביא ראיה אף לרבן גמליאל היא שלא אמר רבן גמליאל היא נאמנת משום חזקת הגוף שתהא נוטלת כתבה אלא מפני שהוא מנה לי בידך ר\"ל שהיא תובעת כתבה לצורך עצמה שהרי נשאת ומועיל חזקת הגוף לכל שהיא תובעת לצורך עצמה ואף במשנתנו סופא שהיא בבית הבעל וכבר נשאת ונמצאת תביעת כתבתה לצורך עצמה היא נאמנת ועל הבעל להביא ראיה אבל רישא שהיא בבית אביה ומסתמא נערה היא וכשהיא ארוסה נמצאת תביעת כתבתה לצורך אביה ואין חזקת הגוף מועלת לצורך אחרים ונמצא לדעת זה שאם היתה בוגרת או נערה יתומה אף בעודה בבית אביה על הבעל להביא ראיה ויש מפקפקים לפסוק כרב אשי שהוא בתרא ומכל מקום סוגיא האמורה למטה ע\"ו א' בדברי שמואל בענין מחליף פרה בחמור במה שאמר ותנא תונא וכו' כרבא רהטה ומתוך כך פסקו כל הפוסקים כרבא ונמצא שכל שעודה בבית אביה בין נערה בין בוגרת או יתומה על האב להביא ראיה וכל שהיא בבית חמיה על הבעל להביא ראיה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "אין לך ספק במשנתנו שאין לה מקום אלא במומין שאיפשר שהיו בה קודם אירוסין או שנולדו בה לאחר אירוסין הא אם היו במומין מאותם שאינם מתחדשים כגון אצבע יתירה וכיוצא בו שבודאי קודם אירוסין היה והאב טוען שידע הארוס וניפס אפילו נודע משנכנסה לרשותו על האב להביא ראיה שידע הבעל וניפס אלא אם כן המום מאותם שחזקתו שידע ומכל מקום כל שאינו ממין זה אע\"פ שהם מומין הראויים לבא עמה מבית אביה ר\"ל מומין שאינם חדשים כל כך כל שנכנסה לרשות הבעל עליו להביא ראיה ומכל מקום יש אומרין שלא נאמרו דברים הללו אלא לדעת רב אשי הא לדעת רבא כל שהם בדרך זה איתרע לה חזקת כאן נמצאו וכאן היו ועל האב להביא ראיה וכן פסקוהו חכמי הדורות שלפנינו:"
+ ],
+ [
+ "מה שנאמר בנגעי בשר ששער לבן שבו סימן טומאה דוקא בשקדמה בהרת לשער אבל אם קדם שער לבן לבהרת אין זה סימן טומאה וכל שהוא ספק אי זה קדם טמא וגדולי המחברים כתבו דוקא טמא מספק:",
+ "שאלו בגמרא לדעת רבא שאמר כאן נמצאו וכאן היו אף בשנכנסה לרשות הבעל כל שהביא הבעל מיהא עדים שברשות אביה היו בה אף משנתארסה נאמר שעל האב להביא ראיה שמאחר שיש עד שבבית אביה היו אע\"פ שנתארסה בשעת ראייתם יש לומר כאן נמצאו וכאן היו ותירצוה משום דאית בה תרי חזקה העמד הגוף על חזקתו ומשנתארסה נולדו וחזקה אין אדם שותה אלא אם כן בודקו ר\"ל שאין אדם כונס את אשתו לחפה בלא בדיקה ואימר ראה וניפס ואע\"ג דאיכא למימר חזקה אין אדם ניפס במומין ואיתרע לה חזקת בדיקת הכוס מכל מקום הכא תרתי והכא חדא ושמא תאמר ואף כנגד חזקת הגוף איכא חזקת ממון איפשר שחזקת ממון כנגד חזקת הגוף אינה חשובה לכלום ועוד שכל במקום שתי חזקות אין אומרין העמד ממון על חזקתו ושמא תאמר תיתי כאן נמצאו וכו' ותצטרף בחזקת אין אדם ניפס וכו' ואם תאמר שאינה חזקה אלא סברא בעלמא והא מכל מקום איהי לחודא מרעא חזקת הגוף בהיו בה מומין ועודה בית אביה תירצו בה שחזקה זו הואיל ופעמים שהיא נאמרת על בית האב ופעמים על בית הבעל אינה חזקה גמורה וכן תירצו בה שחזקת אין אדם ניפס וחזקת כ��ן נמצאו חדא היא דהא כל חדא מיניהו צריכה לחברתה דמשום חזקת אין אדם ניפס אי לאו דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו לא הפסידה כתבתה ומשום כאן נמצאו וכאן היו אם ניפס לא הפסידה כתבתה הואיל ובחדא מיניהו לא מפסדא כתבתה אלא אם כן חברתה עמה חדא היא אבל חזקה דידה לא צריכי לסהדי שחזקת הגוף מועלת להגבותה כתבתה אף בלא חזקת בדיקת כוס וכן חזקת בדיקת כוס מועלת להגבותה כתבתה אף בלא חזקת הגוף וכל שכגון זו תרתי חזקי נינהו הא כל שיש עדים שעד שלא נתארסה היו בה הרי חזקת הגוף הלכה לה ואם מחזקת בדיקה הרי כנגדה חזקת אין אדם ניפס במומין וחזקת ממון:"
+ ],
+ [
+ "המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה והדבר ידוע שמשמשך בעל החמור את הפרה נקנה החמור לבעל הפרה בכל מקום שהוא ומכל מקום לא הספיק בעל הפרה למשוך את חמורו עד שמת ובעל החמור טוען שמשמשך הוא את הפרה מת ובעל הפרה אומר שעד שלא משך הוא את הפרה מת החמור ויחזיר לו פרתו גדולי הפוסקים פסקו בה שאע\"פ שהמוציא מחברו עליו הראיה בזו על בעל החמור להביא ראיה שהיתה חמורו קיימת בשעת משיכת הפרה שכל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה ומה שאמרו במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לענין מקח וממכר שכל שהוגלד פי המכה בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה ואם קנאה הטבח תוך שלשה מחזיר לו המוכר מעותיו ומיטפל בנבילה שמקח טעות הוא וכל שלא הוגלד הרי זה ספק ואע\"פ שהיה לנו לומר המוציא מחברו עליו הראיה ונמצא שאם לא נתן הטבח את המעות על בעל הבהמה להביא ראיה ואע\"פ שנולד הספק ברשות הטבח אינו כן אלא על הטבח ומה שאמרו בה המוציא מחברו עליו הראיה פירשוה בשפרע הטבח את המעות ונמצא אותו שנולד הספק ברשותו מוציא שסתם הדברים כל כמה דלא יהיב איניש זוזי לא יהבי ליה חיותא הא אף אם לא פרע אע\"פ שחברו מוציא על הטבח להביא ראיה גם כן מטעם שנולד הספק ברשותו וראיה זו היא שיביא עדים שבשעה פלונית נכנסה המחט שם כנגד בית הכוסות ואינו צריך לראיה אחרת ויש מפרשים עליו הראיה והואיל ואי אפשר כאן בראיה משלם ויש חולקים לומר שכל המוציא עליו הראיה בין שנולד הספק ברשותו בין שלא נולד הספק ברשותו וכל שלא נתן הטבח את המעות על בעל הבהמה להביא ראיה ומה שאמרו כל כמה דלא יהיב וכו' שנויא הוא ולא סמכינן עליה והדברים נראין כדעת ראשון:"
+ ],
+ [
+ "ולענין איסור במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כל שלא ניקב אלא מצד אחד כשירה שחציה האחר מגין עליה עבר הנקב משני צדדין טריפה ודוקא בשנמצא סביב המחט קורט דם שזו היא הנראה שקודם שחיטה היא אבל אם לא נמצא עליה קורט דם בידוע שזהו לאחר שחיטה ואף כשלא נמצאת אלא מצד אחד אם נמצא קורט דם מצד שני אומדין שכבר עבר בה המחט וטריפה:",
+ "אע\"פ שכתבנו היוצא משמועה זו לענין פסק מכל מקום לענין ביאור הדברים מבולבלים בה ביותר והריני מעמידך על ביאורה דרך קצרה והוא שאמרו אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את חמורו עד שמת על בעל החמור להביא ראיה שהיתה חמורו קיימת בשעת משיכת הפרה וטעם שלו מפני שכל שנולד ספק בממונו עליו הראיה ואע\"פ שהוא מוחזק וזהו בעל החמור שהרי היה החמור שלו בודאי ואע\"פ שיש לו חזקת הגוף וחזקת ממון ותנא תונא כלה כלומר משנתנו שהיא עסוקה בכלה ודקדק בה הי כלה כלומר מאי זה מקום שבמשנתנו אתה בא לדקדק כן אלימא מרישא דהיינו כלה בבית אביה שעל האב להביא ראיה ומצד שהיא ממונו שהרי האב זכאי בבתו מי דמי התם דין הוא שיהא האב צריך להביא ראיה מפני שהוא בא להוציא כתבה אבל זו שבחמור ופרה אתה מצריכו לבעל החמור להביא ראיה להעמיד הפרה בידו אלא מסופא והוא כלה בבית חמיה שהבעל צריך להביא ראיה והרי הוא ממונו כדתנן נשאת יתר עליו הבעל וכו' אכתי לא דמי דהתם בעל צריך להביא ראיה אע\"פ שאינו מוציא אלא שבא להעמיד הכתבה בידו מפני שהוא בא לפגום חזקת הגוף אבל בעל החמור שאינו בא כנגד חזקה ואדרבה החמור בחזקת חי למה צריך להביא ראיה והביאה מכלה בבית אביה ולא לענין כתבה אלא לענין קדושין שהבעל תובע קדושין שנתן לה ולהפקיע שאע\"פ שהלכה שהקדושין לטיבועין נתנו כמו שביארנו בתשיעי של בתרא בקדושי טעות מיהא לאו לקדושין נתנו כמו שביארנו שם והאב צריך לראיה אף להעמדת הקדושין בידו וכן בעל החמור צריך להביא ראיה להעמדת הפרה בידו ומטעם שנולד הספק בממונו והקשהו ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות ולא הוגלד פי המכה שעל המוציא להביא ראיה ואם נתן הטבח מעות הוא צריך להביא ראיה ואמאי לייתי בעל בהמה ראיה להעמיד המעות בידו הואיל והספק נולד בממונו שהרי הבהמה היתה שלו בודאי ותירצה דלא יהיב טבח דמי ועל בעל הבהמה הראיה שהרי נולד הספק בממונו ואמר ליה מאי פסקה כלומר מה ענין שתעמידה בלא נתן הטבח מעות הואיל וסתמא איתניא וחזרו ופירשו דבריו של שמואל שלא מטעם נולד ספק בממונו הוא אלא מטעם שנולד הספק ברשותו ר\"ל בביתו והוא הוא גם כן בעל החמור שהוא מת בביתו ומטעם כאן נמצאו וכאן היו וכמו שכתבנו למעלה שלשיטת רבא נאמרו הדברים ותנא תונא כלה בין כלה בית אביה ולקדושין שאף להעמיד בידו הקדושין הוא צריך ראיה בין כלה בבית חמיה ולכתבה שהבעל צריך ראיה להעמיד הכתבה בידו הואיל וברשותו נולד הספק ומטעם כאן נמצאו כאן היו ומחט הכוסות שאמרו עליה על המוציא להביא ראיה שנראה משם שאם לא נתן הטבח מעות על בעל הבהמה להביא ראיה להוציא מעות אע\"פ שנולד הספק ברשות הטבח אינו כן אלא לעולם על הטבח להביא ראיה ומה שאמר על המוציא בשנתן הטבח מעות וכסתמא דמילתא דכמה דלא יהיב איניש זוזי לא יהבי ליה חיותא הא אף בלא נתן שנעשה חבירו מוציא הדין כן ומטעם תולדת ספק ברשותו דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו כמו שביארנו ועל פירוש [זה] סמכו גדולי הפוסקים לפסוק כשמואל ואלו היה פירוש השמועה כדברי גדולי הרבנים היה מה שכתבו גדולי הפוסקים בא שלא כהלכה ושמא תאמר והיאך הפקענו דין מוציא מחבירו אין כאן הפקעה שהרי בעל החמור מודה שהפרה של חבירו היתה ולא קנאה אלא בהקנאת החמור ואם כן עדין הפרה בחזקת הראשון עד שיביא זה ראיה שהחמור בעולם בשעה שקנה את הפרה שהרי זה אומר לו שיש לו לברר היאך קנאה ודין מגו אין כאן שאין הספק נעשה בריא מטעם מגו והרי אף הוא ספק לו אם מת קודם לכן אם לאו ואף כשאומר כן בבריא ריע טענתיה שלא היה לו למשוך את הפרה עד שימשוך חבירו את החמור וכן שמא תאמר והרי כשתעיין בה דברי רב יהודה ודברי רמי אחת הן ואין ביניהן אלא שלדברי רב יהודה אין קושית הטבח מיתרצת יפה ולדברי רמי נתישבה כראוי מכל מקום יש עוד ביניהן שלדברי רב יהודה אף אם היה החמור בסימטא עליו להביא ראיה ולרמי על בעל הפרה וגדולי הרבנים פירשו שמועה זו בדרך אחרת ולדעתם מה שהעלו בסוף הסוגיא כל שנולד הספק ברשותו לא רשותו ממש ר\"ל ביתו אלא כל שנולד משהיה הדבר ברשותו ר\"ל שזכה בו וזהו בעל הפרה שזכה בחמור תכף שמשך הלה את הפרה וכן יש בשמועה זו בחדושין ובקצת חבורין הרבה דרכים שנתבלבלו בהם המפרשים אלא שאינך צריך להם לענין פסק:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר האיש שנולדו לו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים במומין קטנים אבל בגדולים כופין אותו להוציא אמר הר\"ם מומין גדולים אצל רבן גמליאל הם נסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו ואין הלכה כרבן גמליאל והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי האיש שהיו בו מומין ר\"ל קודם שנשאה אין כופין אותו להוציא ופירשו בגמרא שלא סוף דבר הוא דסברא וקבילא אלא אף בשנולדו משנשאה אין כופין אותו להוציא אלא או תשב עמו או דנין אותה במורדת אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים במומין קטנים דכל במומין גדולים כגון נסמית עינו או נקטעה ידו או רגלו כופין ואין הלכה כדבריו אלא אף באלו אין כופין אותו ומכל מקום חכמי לוניל כתבו על ידי מעשה שבנסמאו שתי עיניו או נקטעו שתי ידיו או שתי רגליו כופין ולדעתם לא אמרו בנסמית עינו וחבריו שאין כופין אלא מפני שסומך על השני וכל שנסמאו שתיהן אין בו עוד פעלה מצד אותו האבר ולדעת זה יראה לי שאף באבר אחד כל שאין בו זוג שיהא כח הפעלה נשאר בו כופין אלא שיש לדון בה שמא דוקא באלו שרוב מלאכות נעשות על ידם ונעשה האדם בחסרון שניהם כבטל לגמרי:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר אלא שנתגלגל בה שמועת ערב וצידן וראיה אחרונה וכבר ביארנו כל אחת במקומה ר\"ל ערב באחרון של בתרא וצידן בששי של גיטין וראיה אחרונה בשלישי של סנהדרין:",
+ "המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והיא נתקשרת עמה לומר שאע\"פ שאמרו במומין שאין כופין אותו להוציא בקצת חליים וקצת אמניות כופין ולבאר דינין אלו אמר אלו כופין אותן להוציא מוכי שחין ובעל פוליפוס והמקמץ וצורף נחשת והבורסי בין שהיו בו עד שלא נשאו בין משנשאו נולדו ועל כלן אמ\"ר מאיר אע\"פ שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל וחכמים אומרים מקבלת היא על כרחה חוץ ממוכי שחין מפני שהיא ממקתו אמ\"ר יוסי מעשה בצידן בבורסי שמת והיה לו אח בורסי אמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל אמר הר\"ם מוכה שחין המצורע בעל פוליפום מי שיש לו ריח האף או ריח הפה מקמץ אשר יקבץ צואת הכלבים לעבד בו עורות מצרף נחשת אשר יחצוב נחשת מהמחצב ובורסי היא הוא העבדן והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי אלו שכופין אותן להוציא וליתן מוכה שחין ובעל פוליפוס ופירשו בו ריח החוטם או ריח הפה והמקמץ ופירשו בגמרא שמלקט צואת כלבים והמצרף נחשת ופירשו בו שחוצב אותו ממקורו ומחצבו ומקום החתך מעלה הבל ומטמא העוסקים בו בסרחון והבורסי המעבד עורות ואין בו חלוק בין בורסי קטן ובין בורסי גדול ר\"ל שיש להם עורות הרבה ופירשו בגמרא שבכלם אם רצתה היא לישב תחתיו תשב חוץ ממוכה שחין שאע\"פ שהיא רוצה אין שומעין לה אלא מפרישין אותה בעל כרחה מפני שהחולי ממיקתו ר\"ל שהתשמיש קשה לו ובשרו נמס ונימוק ומכל מקום אם אמרה אשב עמו בעדים שלא יבא עלי שומעין לה וסתם במשנתנו על מומין אלו שאפילו היו בו עד שלא נשאת לו כופין אותו והוסיף ר' מאיר לומר אף בהתנה עמה כן מפני שיכולה לומר סבורה הייתי לקבל ועכשו איני יכולה לקבל ואין הלכה כן אלא כל שהיו בו קודם שנשאת סברא וקבילה ואין צריך לומר שכן אם התנה עמה כן והוא שאמרו וחכמים אומרים מקבלת היא על כרחה ר\"ל כל שהיו לו קודם שנשאת ואין צריך לומר אם התנה חוץ ממוכה שחין מפני שממיקתו ואף כשהיא רוצה אין שומעין לה כמו שביארנו הא שאר הנזכרים לא נאמר שכופין אותו להוציא אלא בנולדו משנשאה ומכל מקום אפילו היו לו קודם שנשאה אם התנה עמה כן שאין כופין אותו אם מכל מקום מת לו ונפלה לפני אחיו שיש בו אותו מום או אותו אמנות בעצמו אין כופין אותה להתיבם לו שאף היא יכולה לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל אע\"פ שאין סבה נכרת לזה יותר מזה ויחלוץ ויתן לה כתבה ואין צריך לומר אם הראשון אין לו אותו או אותו אמנות והוא שאמרו במסכת מכות מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים וכו':",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו בכך וזן ומפרנס על כרחו כראוי לה אם יש לו או שיכול להרויח אלא אם כן אמר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך ושתהא מספקת בכך ומאחר שכופין אותו בכך אין כופין אותו להוציא ומכל מקום אם הדירה על כך יוציא על הדרך שהתבאר בפרק זה ומכל מקום בהלכות גדולות פסקו שכופין להוציא כרב וממה ששאלו בתלמוד המערב בשני של גיטין האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא או לא אמר לו מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן ר' יוחנן אמר אומרין לו או זון ופרנס או פטור:",
+ "כל אלו שאמרו במשנתנו שכופין אותן להוציא הם מדברי סופרים ויש לך אחרים שכופין אותם מן התורה והם שנישאו לפסולים כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר:",
+ "נשא אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא מדברי סופרים כדי לקיים מצות פריה ורביה ואף אם היא תובעת בכך אם היא באה מחמת טענת חוטרא לידא ומרא לקבורה שומעין לה כמו שיתבאר במסכת יבמות וכן נשא אחת מן הפסולות מדברי סופרים וכיוצא בהן כופין אותו להוציא וכן כל ביאת איסור ובמסכת יבמות יתבאר אי זו מן הביאות האסורות יש לה כתבה ואי זו אין לה וכל שאמרו כופין לא סוף דבר כפייה בדברים לבד אלא אף במיני נגישות והכאות עד שיעשו ומקרא צווח ואומר בדברים לא יוסר עבד ויש פוסקים בנשא אשה ושהא עשר שנים ולא ילדה שכפייתו בדברים והודעה שמצוה עליו בפריה ורביה אע\"פ שנדחה בסוגיא זו וכן יש אומרין שלא נאמר דין זה אלא בארץ וכדכתיב באברהם מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ ויש חולקין וכבר ביארנוה ביבמות פרק הבא:",
+ "ונשלם הפרק ת\"ל:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "האשה שנפלו לה נכסים וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על החלק התשיעי שבזאת המסכתא שבא לבאר ענין דיני נכסי מלוג ושזה החלק יתבאר ענינו בפרק זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר דין האשה שנפלו לה נכסים בירושה הן קודם שתתארס הן משנתארסה [הן] עד שלא נשאת הן משנשאת הן שנפלו לה קרקעות הן שנפלו לה כספים או פירות ושאר מטלטלין הן שנפלו לה עבדים ושפחות הן אילנות השני במוציא הוצאות משלו על נכסי אשתו ותובע הוצאותיו כיצד הוא דינו הן בהוציא כנגד מה שאכל הן פחות הן יתר הן אם הוציא ולא אכל כלל השלישי בדין שומרת יבם שנפלו לה נכסים ויתגלגל בו בענין שומ��ת יבם שמתה מה יעשה בנכסיה הן בכתבתה הן בשאר נכסים הן שאר דינין שבענין זה וכן יתגלגל על ידי זה דין שאין לאדם ליחד כתבתה לאשתו אלא שיהיו כל נכסיו אחראין וערבאין לה:",
+ "זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס מודים בית שמאי ובית הלל שהיא מוכרת ונותנת וקיים נפלו לה משנתארסה ב\"ש אומרים תמכור ב\"ה אומרים לא תמכור אלו ואלו מודין שמוכרת ונותנת וקיים אמ\"ר יודה אמרו לפני רבן גמליאל הואיל וזכה באשה לא זכה בנכסים אמר להן בחדשין אנו בושין אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים אמר הר\"ם פי' אמרם שמוכרת ונותנת וקיים ירצה בו אפילו אחר שנתארסה ואמרם הואיל וזכה באשה ירצה לומר בארוסה הואיל וזכה בה יזכה בנכסים ויהיה מכרה בטל כמו שנפלו לה והיא נשואה ואמר להן ר\"ג על החדשים אנו בושים והם נכסים שנפלו לה והיא נשואה לפי שדעתי גם כן באלו הנכסים שאם מכרה קיים אלא שאתם מגלגלים עלינו נכסים שנפלו לה והיא ארוסה ותאמרו הואיל וזכה באשה יזכה בנכסים והיא מכרה בטל ופסק ההלכה בין שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ובין אחר שתתארס ומכרה אחר שנשאת הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות בחייה ומוציא הקרקע עד אחר מיתתה:",
+ "אמר המאירי האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ונתארסה מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת אחר שנתארסה ר\"ל הואיל ולא נשאת עדין וקיים שהרי ודאי הואיל ועד שלא נתארסה נפלו לה בזכותה נפלו לה משנתארסה ועודה ארוסה בית שמאי אומרין שתמכור לכתחלה שמאחר שלא נשאת בזכותה נפלו שאע\"פ שנתארסה איפשר שלא תבא לידי נשואין ובית הלל אומרין לא תמכור לכתחלה שמא הואיל ונתארסה לא יבא עכוב בדבר ואומר בזכותו נפלו ומכל מקום כלם מודים שאם מכרה ונתנה קיים ושאלו בתלמוד המערב ולמה לא תנו לה מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל לא אתינן במתניתין אלא דבר שהוא קל משני צדדים וחומר משני צדדים ברם הכא קל הוא לאשה וחומר לבעל אמ\"ר יהודה אמרו לפני רבן גמליאל הואיל וזכה באשה משעת אירוסין לא יזכה בנכסים עד שאם מכרה ונתנה לא יהא קיים אמר להם על החדשים ר\"ל אותם שנפלו לה משנשאת אנו בושים על מה שתקנו שמכרה בטל שהרי לא תקנו לו פירות אלא תחת פירקונה ופירקונה לא שכיח ואתם מגלגלים עלינו את הישנים ר\"ל אותם שנפלו לה בעודה ארוסה:",
+ "נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודין שאם מכרה ונתנה שיוציא הבעל מיד הלקוחות עד שלא נשאת ונשאת רבן גמליאל אומר מוכרת ונותנת וקיים אמ\"ר חנניה בן עקביה אמרו לפני רבן גמליאל הואיל וזכה באשה לא זכה בנכסים אמר להן בחדשים אנו בושין אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים ר' שמעון חולק בין נכסים לנכסין נכסים הידועים לבעל לא תמכור שאם מכרה ונתנה בטל ושאינן ידועין לבעל לא תמכור שאם מכרה ונתנה קיים אמר הר\"ם פסק הלכה כבר קדם לך ונכסים הידועים לבעל הוא ממון שיהיה לה במדינה ההיא אשר ידור בה או במקומות הקרובים מהמדינה ההיא המיוחסת לה ונכסים שאין ידועין לבעל הוא מה שיהיה לה ממון במדינה אחרת והלכה כר' שמעון:",
+ "אמר המאירי נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא את הפירות מיד הלקוחות או מקבלי המתנה כל ימי חייה ולכשתמות מיהא יפסיד מדין משנתנו אלא שאנו דנין בה שאף אם מתה בחייו מוציא אף הגוף מתקנת אושא נפלו לה עד שלא נשאת ונשאת ואחר כך מכרה ונתנה רבן גמליאל אומר קיים ואע\"פ שעיקר הגירסא בכאן לפי מה שיתבאר בגמרא מוכרת ונותנת וקיים הרי אמרו בגמרא תני אם מכרה ואמר לו הואיל וזכה באשה משנשאת לא יזכה בנכסים והשיבם על החדשים ר\"ל אותם שנפלו לה משנשאת אנו בושים וכו' ובזו מיהא אין הלכה כרבן גמליאל אלא כל שמכרה משנשאת אפילו נפלו לה קודם שתתארס הבעל מוציא מיד הלקוחות אם לאלתר ולפירות מכח משנתנו אם לאחר מיתתה ולגוף הקרקע מתקנת אושא אבל כל שמכרה קודם נשואין מכרה קיים אפילו נפלו לה משנתארסה שאין לבעל כלום בנכסיה עד שיכנוס אלא שלכתחלה לא תמכור אלא אם כן נפלו לה קודם שתתארס ור' שמעון חולק בין נכסים ידועים לבעל לשאין ידועים לו שכל שאין ידועים לבעל כגון שנפלו לה במדינה אחרת ומכרתם קודם שיודע לו מכרה קיים אפילו נפלו לה משנשאת וכן הלכה אלא שלכתחלה לא תמכור ויש מפרשין אותה דוקא בנפלו לה משנתארסה קודם שנשאת הא אם נפלו לה אחר שנשאת מכרה בטל שהרי חבלה נכסים שאין ידועים הם ואמרו ס\"ה ב' על בשתה ופגמה שילקח בהן קרקע וודאי מכרה בטל והנכון שכל שמכרה קודם ידיעתו מכרה קיים וכן יש חולקים שלא לפסוק כר' שמעון אלא שרוב פוסקים פסקו כמותו ממה שאמרו למטה עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל ואליבא דר' שמעון ומדינת הים שאמרו בסוגיא לאו דוקא אלא אף במדינה אחרת וגאוני ספרד כתבוה אף באותה מדינה כל שמכרתן קודם שנודעו לבעל אלא שדבר בהוה שאין דרך שיתעלם לבעל אלא כשהירושה ברחוק מקום והוא הדין אם הלך הבעל במדינה אחרת ונפלו לה בכאן ומכרתם שמכרה קיים:",
+ "נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות פירות תלושין מן הקרקע ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות המחוברין לקרקע אמ\"ר מאיר שמין אותם כמה הם יפים בפירות וכמה הם יפים בלא פירות והמותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וחכמים אומרים פירות מחוברין לקרקע שלו ותלושין מן הקרקע שלה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות פי' לר\"ם כאשר נפל בין הבעל והאשה קרקע אשר באלו הדמים הנה ילקח בהן קרקע והלכה כחכמים:",
+ "ר' שמעון אומר מקום שיפה כחו בכניסתה הורע כחו ביציאתה מקום שהורע כחו בכניסתה יפה כחו ביציאתה פירות מחוברין לקרקע בכניסתה שלו וביציאתה שלה והתלושין מן הקרקע בכניסתה שלה וביציאתה שלו פי' לר\"ם ר' שמעון חולק עם חכמים בפירות מחוברין בשעת יציאה ר\"ל כשיגרשה ואצלה פירות מחוברין לקרקע אשר יצאו בהן והן עדין מחוברין הן יש לו לעולם בין בכניסה בין ביציאה והלכה כר' שמעון:",
+ "אמר המאירי נפלו לה כספים בירושה משנשאת ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כדי שלא יהא הקרן כלה וכן הדין אם נפלו לה פירות התלושים מן הקרקע אע\"פ שנפל לה עמהם הקרקע שיצאה מהם שנמצא הקרן קיים הואיל ומכל מקום בשעת ירשה הפירות תלושין אף הם נקראות קרן אבל אם נפלו לה פירות המחברים לקרקע הואיל ומכל מקום נפל לה עמהם הקרקע הרי הם שלו שהרי הקרן קיים בקרקע והואיל ומחברות לשם לא איקרו קרן ואין הלכה כר' מאיר שאמר על זו ששמין את הקרקעות כמה הם שוין בפירות וכמה הם שוים בלא פירות והמותר ילקח בהן קרקע אלא הפירות שלו הואיל והם מחברים כחכמים שאמרו פירות המחברים שלו ופירשו בגמרא שלדעת חכמים כשם שבשעת כניסתה פירות המחברים שלו כך כשהוא מגרשה והוא זוכה בנכסי מלוג שלה אף פירות המחברים של בעל אפילו לא נגמרו ועל זו חלק ר' שמעון ואמר מקום שייפה כחו של בעל בכניסתה והוא פירות המחברים הורע כחו ביציאתה והם שלה ותופשתם עם קרקעותיה מקום שהורע כחו בכניסתה והוא בפירות תלושים ייפה כחו ביציאתה שפירות התלושים שלו שכבר זכה בהם ואף חכמים לא נחלקו אלא במחברים שלדעתם שלו הם ואיתקוש בהו הויה ליציאה והוא שאמרו בגמרא ר' שמעון תנא קמא היינו חכמים ותירץ מחברים בשעת יציאה איכא ביניהו וכתבו גדולי הפוסקים שהלכה כר' שמעון ורבים מתמיהים עליהם היאך פסקו כיחיד עד שגורסין בגמרא מחברין בשעת יציאה אתא לאשמועינן כלומר דלא איירי בה במתניתין ומכל מקום לא נחלקו בה חכמים אלא לדברי הכל שלה ואע\"פ שבמסכת בבא בתרא פרק נחלה קל\"ו א' בענין הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו אמרו שאם מכר האב מכורים עד שימות ושמין את המחבר ללוקח כמו שביארנו שם אלמא פירות המחברים ברשות מי שגדלו אצלו הרי בזו שבכאן מכל מקום הואיל ובעל אינו אוכל פירות אלא בתקנת חכמים ראוי לומר שביציאתה יהו המחברים שלה או שמא התם הואיל והבן מתורת מתנה הוא זוכה ולא ניתנו לו עד לאחר מיתה אין זכותו חלה עד לאחר מיתה וכבר פשטה זכות לוקח בפירות המחברים אבל נכסים אלו של אשה הם ואין לבעל פירות אלא בעודה תחתיו ומשם ואילך חוזרין לבעלים שהרי לא מכח הבעל הם באים לה וכן מי שנותן נכסיו לאדם לעשר שנים המחבר בסוף עשר לנותן ואע\"פ שבפרק המקבל ק\"ט א' אמרו במקבל שדה לשנים מועטות דדוקא בשבח שקמה אין לו אבל בפירות אילן יש לו שמא מוכר שאני ויש מפרשים שחכמים חולקים עם ר' שמעון ופוסקים כחכמים:",
+ "נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רשב\"ג אומר לא תמכור מפני שהן כבוד בית אביה נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו לעצין וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ר' יודה אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה לר\"ם הלכה כרשב\"ג והלכה כר' יהודה:",
+ "אמר המאירי נפלו לה עבדים ושפחות אם הם בחורים משתמש הוא בהן והגוף שלה ואם הם זקנים ימכרו מפני שהמיתה מצויה בהם ויהא הקרן כלה ואף הוא יכול להכריחה בכך ורבן שמעון בן גמליאל אומר שאף בזקנים אין הבעל כופתה בכך מפני שהן שבח בית אביה ר\"ל כבוד לה ושבח לבית אביה שנראה לעינים מה שהכניסה לו והלכה כרבן שמעון בן גמליאל נפלו לה זתים וגפנים זקנים שאין בהם פירות ביותר מכדי הוצאתם ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ר' יהודה אומר לא תמכור מפני שבח בית אביה ולענין פסק פירשו בגמרא שאם הם בשדה שלה לא תמכור משום שבח בית אביה ואם הם בשדה שאינה שלה כגון שקנה אביה זתים וגפנים לבד הקרקע ימכרו ופירשו בתלמוד המערב דוקא בשאין עושין כדי טפולן אבל אם עושין כדי טפולן עדין כבוד בית אביה קיים:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "לענין ביאור סוגיא זו מבולבלת בין המפרשים ועיקר מה שנתפרש בה הוא ששאלו ר' יהודה אלכתחלה קאי דקא אמרי בית שמאי תמכור או אדיעבד קאי דקא אמר אלו ואלו מודים שמכרה קיים תשמע דאמ\"ר יהודה אמרו לפני רבן גמליאל הואיל וזו אשתו ר\"ל נפלו לה משנשאת וזו אשתו ר\"ל נפלו לה משנתארסה מה זו מכרה בטל וכו' ואמר להם אף בזה אני אומר שבדיעבד קיים ואמרו לו הואיל וזכה באשה בשעה שנפלו לה ר\"ל שנשאה לא יזכה בנכסים והיאך איפשר שמכרה קיים ואמר להם על החדשים ר\"ל על שהם בידה שלא תמכרם לכתחלה ואתם מגלגלים הישנים שאין בידה שיהא מכרה בטל שמע [מינה] דר' יהודה אדיעבד קאי אמ\"ר חנינא לא כך השיבו דודאי בנפלו לה משנשאת אף הוא מודה שמכרה בטל אלא כך השיבו אם אמרתם בנשואה דין הוא בנפלו לה משנשאת שיהא מכרה בטל שהרי זכאי וכו' תאמרו בארוסה ר\"ל שנפלו לה כשהיא ארוסה שיהא מכרה בטל והלא אינו זכאי וכו' אמרו לו תשובה זו מספקת בנפלו באירוסיה ומכרה גם כן באירוסיה הא מה תאמר בנפלו באירוסין ומכרה בנשואין ואמר להם אף בזו מכרה קיים בדיעבד אמרו לו אם זכה באשה משנשאה לא יזכה בנכסים אמר להם על החדשים וכו' ר\"ל שנפלו לה משנשאת והא תנינן בה במתניתין לדעת רבן שמעון בן גמליאל שמוכרת לכתחלה תני אם מכרה ואע\"ג דמתניתין עדיפא מבריתא הכא ניחא לן לדחויי מתניתין מקמי בריתא דבריתא אזלא טפי כסדר דנפלו לה משנשאת בעל מוציא ונפלו לה באירוסין ומכרה משנשאת מכרה קיים בדיעבד ורב פפא משני הא דמתניתין ר' יהודה אליבא דרבן גמליאל שהיה אומר שאף בנפלו לה משנשאת מכרה קיים והילכך ראוי לומר בעד שלא נשאת ונשאת מוכרת לכתחלה כדין נפלו לה באירוסין ומכרה באירוסין לדעת בית שמאי ובריתא דקתני עד שלא נשאת ונשאת מכרה קיים ר' חנינא אליבא דרבן גמליאל דבנשאת מכרה בטל והקשה ור' חנינא כבית שמאי דמדקאמר במכרה משנשאת מכרה קיים במכרה באירוסין מודה שמוכרת לכתחלה ומדר' יהודה לא קשיא לן אע\"ג דמודה לדבית שמאי דר' יהודה בדרבה מינה קאי דהא אף בנפלו לה משנשאת קאמר מכרה קיים ובעד שלא נשאת ונשאת דמוכרת לכתחלה אלא לר' חנינא קשיא ותירץ לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה ולענין פסק מיהא כבר ביארנוה כדי הצורך במשנה:"
+ ],
+ [
+ "זה שביארנו באשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה שהבעל מוציא מיד הלקחות גדולי הפוסקים כתבו שאם המעות שנטלה מהם הם בעין אפילו היו ביד הבעל מחזירן ללוקח ואינו יכול לומר שמא הוציאתן או מציאה הוא שמצאה הא אם אין המעות בעין הפסידו דאינהו דאפסידו אנפשיהו שלא היה להם ליקח ממנה וכן כתבוה חשובי הגאונים ומקצת גאונים כתבו שהוא מחזיר דמים שלקחו בהן שלא נאמר איהו דאפסיד אנפשיה אלא לענין בטול מקח ומדמין אותה להכיר בה שאינה שלו ולקחה דמעות יש לו ואינה ראיה כלל דההיא שאני התם דמיניה קא שקיל זוזי ואין אומרין מעות מתנה אבל זו הא בעל לא שקיל מידי ומאי מהדר וקצת תלמידיהם של גדולי הפוסקים כתבו שאם מכרה בנכסי מלוג ואכל הלוקח את הפירות ושתק הבעל עד זמן מרבה או עד שמתה מוציא פירות שאכלו הלוקחים ואין שתיקתו מפקעת את דינו:",
+ "זה שביארנו גם כן שתקנת אושא לגופה ולאחר מיתה אבל בחייה אינו מוציא אלא פירות וגוף הקרקע יעמוד ביד לוקח עד לאחר מיתה פירשו גאוני ספרד הטעם משום תקנתא דלוקח שאם ימות הבעל קודם לה יהא הלוקח מוחזק בקרקע ונוח לו בכך וקצת מהם כתבו שאם אמר לוקח לא ניחא לי בהאי תקנתא אלא שקילנא זוזי ומהדרנא ארעא מהשתא אין שומעין לו שאין זה אלא כלוקח שלא באחריות ולא עוד אלא שהוא קל הימנו שבלוקח שלא באחריות אם לא החזיק בה יכול לחזור ובזו משהגיע השטר לידה אין יכול לחזור:",
+ "התבאר בתשיעי של בתרא קנ\"א א' שהאשה שרצתה להנשא ויש לה נכסים הרבה שאינה רוצה להביאם לבעל ומתיראה שמא יהא בעלה זוכה בפירותיהם או אף בגופם לאחר מיתתה וכתבה כל נכסיה לאחד מבניה או לאחד מקרוביה ואחר כך נשאת ונתגרשה או נתאלמנה שהמתנה בטילה שלא נתכונה זו אלא להבריח את נכסיה מבעלה וכל שמת בעלה או גירשה והיה מקבל המתנה מסרב שלא להחזיר כופין וקורעין את שטרו הואיל ולא שיירה כלום לעצמה ואף בלא מת או שלא גירשה יכולה להוציאם אף בעודה תחת בעלה שאם תאמר שקנאם עד שתתאלמן או תתגרש היאך הקשו ואי לא קנהו לוקח ליקנינהו בעל והרי קנויים הם לו בעודה תחתיו אלא ודאי יכולה היא להוציאם וכן כתבוה בהדיא אחרוני הרבנים ואפילו לא גלתה דעתה בשעת כתיבה שעל דעת כן היא עושה כגון שתאמר הריני רוצה להנשא ואכתוב כל נכסי לפלוני קרובי שלא תהא יד בעלי שולטת בהם אלא אף בסתם כך אנו דנין וגדולי המפרשים מצריכים בה גלוי הדעת ואין הדברים נראין אלא שאף בסתם כן אלא שגאוני ספרד כתבו דדוקא כשלא כתב בשטר דבר שראוי ללמוד ממנו שתהא מתנה מוחלטת אבל שטרות שלנו שכתוב בה מתנת עלמין מתנה חלוטה דלא למיהדר ודאי מתנה גמורה היא ואינה חוזרת אלא בגלוי הדעת ודבר זה דוקא בכתיבת כל הנכסים אבל אם כתבה מקצת נכסיה אינן בדין זה והמתנה קיימת עד שתכתוב לו מהיום לכשארצה או על מנת שאם תנשא ותתאלמן או תתגרש יהו חוזרים לה ולא נאמר דין מברחת אלא בכלם ואע\"פ שכל שנתאלמנה או נתגרשה לא זכה המקבל הבעל מיהא אינו זוכה בהם שנעשו כנכסים שאין ידועים לבעל ואינו אוכל פירות ולא יורשם אם מתה ואפילו כתבה למקבל מהיום לכשארצה שאינו קונה כלום עד שתרצה ומכל מקום נסתלק מהם זכות הבעל בין לפירות בין לירשה שאף זה כנכסים שאין ידועים לבעל הם ומכל מקום אם מתה היא הואיל וכתבה לכשארצה אף המקבל לא קנה אלא יורשיה זוכין בהם הא בכתיבת כלם ובמתנה סתם אם מתה זכה המקבל מתנה במתנתו וכן כתבוה גדולי המחברים ויש חולקים בזך ואין דבריהם נראין וכבר כתבנו בדין זה קצת תנאים בתשיעי של בתרא:",
+ "אחרוני הרבנים כתבו שהמבריח נכסיו מפני שרוצה ללוות או לישא אשה קנה לוקח שאם לא כן הרי בעל חוב גובה מהן ומה הועיל אלא ודאי לקנין גמור נתכוון ותהא במאמינו לפי אמונת המקבל לא אמרו דין מברחת אלא באשה שאין לבעל בנכסים שאין ידועים כלום ומתוך כך היא מתכוונת להבריח ולעשותם כנכסים שאין ידועים:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במשנתנו שכל שנפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כל שנחלקו הבעל והאשה שזה אומר ילקח בהן דבר פלני והבעל אומר ילקח בהם דבר פלני ילקח בהן מה שהתועלת מצוי בו יותר אם לפי מה שפירותיו מרובין אם לפי מה שהוצאתו מעוטה מעתה אחד אומר לקנות בית ואחד אומר קרקע ילקח מהן קרקע שתועלתו ופירותיו מרבין בית ודקל ילקח בהן בית ששכר הבית קיים והדקל מצוי להתיבש דקלים ושאר אילנות יקחו דקלים שפירותיהם מרובין יותר משאר אילנות אילנות וגפנים ילקחו אילנות מפני שהגפנים ממהרים להזקין אחד אומר לקנות יער של אילנות שעוקרן לעצים והוא הנקרא ארא או זרדתא והוא יער של קנים ואחד אומר לקנות פירא דכוורי והוא גומא מליאה מים שהונחו שם דגים לפרות ולרבות שם לוקחין ארא או זרדתא שגזעו מחליף ר\"ל שאפילו ניטלו ונתקצצו כל העצים או הקנים הגזע שלהם חוזר וצומח וכל שכיוצא בזה הוא קרן מה שאין כן בפירא דכוורי שאע\"פ שדרך העולם שלא ליטול את כלם אלא מניחין לשם כדי לפרות ולרבות מכל מקום אם נמלך ליטול את כלם אין דגים מתילדים שם מאליהם ואם כן אין כאן קרן אלא פרי שהוא כלה כך היא שיטתנו ואנו גורסין אמרי לה פירא ואמרי לה קרנא ופירשו גדולי הדורות שלפנינו שלשון אמרי לה האמור כאן אינו כדרך אמרי לה האמור בשאר מקומות שבתלמוד שבכל מקום לשון זה מוכיח שחלוקים הם זה עם זה ובכאן אין מחלקת ביניהם אלא כך פירושו בקצתם נאמר שהוא קרן ודנין בו ליקח ובקצתם נאמר שהוא פרי ודנין בו שלא ליקח ואמר אחר כן לביאור דבר זה כללא דמילתא גזעו מחליף כגון ארא או זרדתא קרנא אין גזעו מחליף פירא דכוורי פירא ואינו ניקח בנכסי מלוג שהרי אם רצה ליטול את כלם אינן חוזרין להתילד שם ואם מפני שאיפשר להביא ממקום אחר פנים חדשות הן ומכל מקום כל שנפלו לה בירשה פירא דכוורי אוכל הוא הדגים ואין מצריכין אותו למכור וליקח בהן קרקע שכל לענין זה מקומו נקרא קרן אלא שדבר זה לא נאמר לענין ירשה אלא לענין כשבאו ליקח על הדרך שביארנו ומכל מקום יש גורסין גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא ופירשו הענין לענין ירשה והם מחלקים שמועה זו לשני חלקים אחד מארעא ובתי עד אילני וגופני והוא נאמר לענין כשבאו ליקח על הדרך שביארנו והשני בארא וזרדתא ופירא דכוורי והוא נאמר לענין ירשה ופירושו שאם נפלו לה מבית אביה ארא או זרדתא או פירא דכוורי אמרי לה בכלהו פירא כלומר שמה שאדם נהנה מהם פירא הוא ומקומן נקרא קרן ואין צורך למכור כדי ליקח הקרקע ואמרי לה קרנא והרי זה כנפלו לה פירות שימכרו כדי ליקח מהן קרקע וכללא דמילתא גזעו מחליף כגון ארא או זרדתא פירא ואין צורך למכור כדי ליקח אין גזעו מחליף כגון פירא דכוורי קרנא וימכר כדי ליקח קרקע והדברים מתמיהים לומר שלענין זה לא יהא המקום נקרא קרן עד שיהיו הדגים נקראים פירות והלא מלח וחול שהם מתילדים שם על ידי מים הבאים מחוץ נקראים פירות להיות הבעל אוכלם מצד מקומם שנקרא קרן ומתוך כך יש מפרשין לשיטה זו כללא דמילתא גזעו מחליף פירא וכל אלו בכלל גזעו מחליף הוא או מצד מה שאדם נוהג להניח שם מן הדגים לפרות ולרבות או מצד המקום ומה שאמר אין גזעו מחליף קרנא כלומר יש כיוצא באלו שהם קרן והם אילני סרק הזקנים שכל שאדם קוצצן לגמרי אין גזעם מחליף והילכך ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע ומשום שבח בית אביה אי אתה נמנע מלמכרן שלקציצה הם עומדין אם לקורות אם לעצים או שמא לא בא למעט אלא דברים שהם פירות לגמרי ומכל מקום עיקר הדברים כפירוש ראשון:"
+ ],
+ [
+ "האשה שהביאה בהמה בנכסי מלוג ולדה לבעל ולא סוף דבר בבהמה שאלו מתה הרי נשאר עורה לאשה בקרן אלא אפילו הביאה שפחה בנכסי מלוג ולדה לבעל ואע\"פ שאלו מתה השפחה אבד הקרן והיה לנו לומר שיהא הולד שלה כדי להעמיד הקרן בידה אין חוששין למיתה ואם כן בין בבהמה בין בשפחה ולדותיהם לבעל אלא שאם נתגרשה נותנת דמים ונוטלת ולדות שפחתה עמה אם רצתה מפני שבח בית אביה שכבוד הוא לה כשרואין שעבדים הכניסה מבית אביה הא בולד בהמה אין כאן שבח או כבוד כלל:",
+ "אע\"פ שכתבנו שולד בהמת מלוג לבעל אם נגנב תשלומי כפל או ארבעה וחמשה לאשה פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן ואע\"פ שאמרו פ\"ג א' לעולם הוא אוכל פירי פירות וכו' ר\"ל שאם התנה שלא לאכול פירות מוכרין את הפירות ואוכל פירי פירות ואמר שם הכניסה קרקע ועשתה פירות הרי הן פירות מכר פירות ולקח בהן קרקע ועשתה פירות הרי הן פירי פירות אלמא יש לבעל פירי פירות פירשו גדולי הפוסקים שזו שבכאן הואיל והוא נוטל גוף הפרי שזהו הולד אינו נוטל בשבילו פירא דפירא אבל כשמכר הפירות ולקח בהן קרקע אם אינו נוטל את הפרי נמצא שלא נטל לא פירא ולא פירא דפירא ומכל מקום לא אמרו שכל שנוטל הפרי אינו נוטל פרי של פרי אלא בפירא דפירא הבא מאליו כגון כפל אבל פרי היוצא מגופו של פרי ודאי זכה הבע�� שמאחר שהפרי שלו כל היוצא ממנו שלו:",
+ "האשה שהכניסה לבעלה עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו אוכל והולך עד שתכלה הקרן ודבר זה גדולי הפוסקים וגדולי המחברים פירשוהו כגון שאין לאשה בהם גוף העז והרחל וכן בכלם אלא שהן שלה לחלב ולגיזה וכן בכלם ולימד שאע\"פ שהוא אוכל הקרן שהרי אין לה בהם אלא מה שהוא אוכל הוא אוכלם שלא נאמר שלא לאכול הקרן אלא בדבר שהוא בעין בשעה שמכניסתו לו כגון נפלו לה פירות תלושים אבל אלו שאינם בעין אוכלם וגדולי המפרשים כתבו שמקום יציאת הפירות נחשב לקרן ומכל מקום גדולי הרבנים פירשוה שגוף העז והרחל שלה וכן בכלם שלה ואמר שאוכל פירותיהן עד שיכלה הקרן ר\"ל שתמות העז וכו' וייבש הדקל שהרי אף לאחר מכן ישאר שם קצת הקרן ואינו כלה לגמרי שהרי בבהמה נשאר עורה ובתרנגולת נוצתה ובאילן עציו ואיני מבין זו מה הוצרכה שהרי במשנתנו נאמרה כן בפירוש נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו לעצים הא ילדים לא כמו שביארנו במשנה:",
+ "הכניסה לו כלי תשמיש אע\"פ שתשמישם מפחיתם משתמש בהם מתורת פירא והבלאות נשארים לקרן והוא שאמרו עיילא ליה גלימא מיכסי ואזיל בה עד דבלי ואף בבלאות שאינו חייב לשלם אלא תזהר היא בהם לשיור קרן שהרי כיוצא בה אמרו שאם הכניסה לו גומא שחופרין ממנה גפרית או מחפרת של צריף ר\"ל גומא שחופרין ממנה צריף הנקרא אלום וסופה לבלות כשמגיעין למקום עמוק שבקרקע ואינו חוזר ואעפ\"כ פירא הוא והגפרית והצריף שלו והגומות נשארים לה לקרן ומעתה אין צריך לומר בדברים שחוזרים וצומחין כגון מקום המלח והם חריצין שעושין סביב הים או חריצין שמוציאין ממנו חול שהמלח והחול חוזרין בהם שהם קרן והמלח והחול לבעל מתורת פרי:",
+ "המשנה השנית והכונה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קמעה קמעה ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול אמר הר\"ם פי' קמעא מעט ואפי' מעט דבר ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול ירצה בו שבועה כשל תורה ובתנאי שיהיה הוצאה יתרה על השבח ישבע שבועת התורה שהוציא כנגד השבח לבד ויפסיד הנשאר וזה כלו בנכסי מלוג וכן כאשר גרשה אולם אם היתה מורדת בין אכל בין לא אכל כאשר ישבע כמה הוציא ויטול כנגד השבח כמו שביארנו אבל נכסי צאן ברזל הנה כל השבח שלו שאם הוסיפו הוסיפו לו:",
+ "אמר המאירי המוציא הוצאות על נכסי אשתו ר\"ל כגון לחרישה או חפירה וזבול ושאר מיני עבודות שבקרקע בין שהוציא הרבה ואכל קמעא בין שהוציא קמעא ואכל הרבה אם בא לגרשה ולהחזיר נכסי מלוג שלה ותובע הוצאותיו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל שחכמים תקנו לו פירות ועליו לתקן הנכסים ופירשו בגמרא אפילו בשהוציא כמה ולא אכל אלא גרוגרת אחת או תמרה אחת והוא שאכלה דרך כבוד כגון שאכלה דרך קביעות סעודה על שלחנו וכן פירשו בה אפילו שיגרא דתמרי ר\"ל אשכול תמרים שלא נתבשלו הא חיבצא דתמרי והם תמרים הכתושים לעשות שכר הדבר בספק אם שמה אכילה אם לאו הא תמרה המבשלת אין ספק שאף בתמרה אחת כן שהרי תמרה שוה יותר מגרוגרת וכמו שאמרו עירובין כ\"ט ב' אכל גרוגרה ושלם תמרה תבא עליו ברכה ואם לא אכל מה שאכל דרך כבוד אינו בדין מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אלא בשיעור גדול מזה ונחלקו בה בגמרא בשיעור זה אם בכאיסר אם בכדינר ופסקו בה גדולי המחברים דוקא בדינר הוציא ולא אכל או שאכל פחות מכגרוגרת בדרך כבוד או פחות מכדינר בשלא דרך כבוד ישבע כמה הוציא ויטול ופירשו בגמרא דוקא בשהשבח כנגד הוצאה או יתר ואפילו בשבח יתר אינו נוטל בלא שבועה שמא מאליו השביח או שמא אף הוא משקר בכך כגון שהוציא כ\"ה דינרין והשביח בל' די' וטוען בהוצאת כ\"ט כדי שיטול בלא שבועה אבל אם הוצאתו יתירה על השבח אינו נוטל בשבועתו אלא כשיעור שבח ואם לא השביח כלום הפסיד הוצאתו ובנכסי צאן ברזל מיהא כל שפיחתו פיחתו לו וכל שהותירו הותירו לו ובמסכת יבמות ס\"ז א' אמרו הכניסה לו שני כלים באלף זוז ועמדו על אלפים אחד נוטלתו בכתבתה ואחד נותנת דמים ונוטלתו משום שבח בית אביה:"
+ ],
+ [
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "זה שכתבנו בדין מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל לא סוף דבר באכילה ממש אלא כל שנהנה מן היוצא מנכסיה אף שלא בדרך אכילה מעשה היה ודנוה כן אף בחבלי זמורות ונראין הדברים דוקא בשוה דינר ואע\"פ שאינן בנות אכילה מכל מקום הואיל ונהנה כך הוא הדין שהרי לענין חזקה אמרן אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה וודאי בהנאת עצים נאמרה שאין בהם איסור הנאה שאם בפרי אינה חזקה הואיל ואיסור הנאה יש בהן בערלה וכלאים וכן בשביעית אין חזקה באכילת הפרי הואיל והפקר הם אלמא בהנאת עצים נאמרה ולא נאמר בכלאים שהקשין אסורין אלא במה שנזרע או ניטע באיסור כמו שביארנו בשמועה זו במקומה בשלישי של בתרא ולמדנו ממנה מכל מקום שלענין חזקה הנאת עצים הנאה היא ואם כן אף בדין זה כן זהו עיקר הדברים שבשמועה זו וגדולי הרבנים גורסין בה לענין חזקה שאינה חזקה וכן לענין משנתנו הם מפרשים עבד רב יהודה עובדא בחבלי זמורות שלא לדונן במה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אלא בדין הוציא ולא אכל ואין הדברים נקשרים כלל אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:",
+ "גדולי הפוסקים והמחברים כתבו שלא אמרו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אף בשבח יתר אלא במגרש אבל במורדת כל שהשבח יתר אע\"פ שאכל הואיל ואין אכילותיו כנגד הוצאותיו ישבע כמה הוציא ויטול לא יהא אלא מתנה כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ומיפק לא:",
+ "קטנה שהשיאה אמה ואחיה והביאה קרקע בנכסי מלוג והוציא הבעל בו ואכל ומיאנה אין דנין אותו בדין מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל שאם כן אף הוא חושש במיאונה ואינו מכניס עצמו להוצאת התקון על הספק והקרקע מכחיש ומתנונה והולך ומתוך כך עשו בו תקנה לדונו כיורד לתוך שדה חברו ברשות ששמין לו וידו על העליונה אף בשאין עשוי ליטע כמו שיתבאר בשלישי של בתרא מ\"ב ב' ר\"ל שאם הוצאה יתירה או אפילו לא השביח כלום נוטל הוצאה ואם שבח יתר נוטל או חולק בו כאריס לפי מנהג המקום ולמדת שמה שנאמר כאן כמוציא על נכסי אחר דמי פירושו כמוציא על נכסי אחר ברשות ויש בזו פרושים אחרים ואל תחוש להם:",
+ "הוזכר בכאן מעשה באחד שנפלו לאשתו ארבע מאות זוז בירשה והלך בעלה והוציא שש מאות בהוצאת הדרך והביא ארבע מאות של ירשה ואלו הרויח בהם כלום היינו דנין בו מה שהוציא הוציא וכו' אבל זה לא הרויח כלום והוציא מהם דינר אחד להוצאתו ואחר שלא היה אותו דינר של ריוח לא היה בדין מה שהוציא הוציא וכו' [אלא] בדין הוציא ולא אכל וישבע כמה הוציא ויטול ומיהו דוקא כל אותם ארבע מאות ויש אומרין אף כל השש מאות אם יש לה נכסי מלוג מצד אחד ואע\"פ שכתבנו שכל שלא השביח כלום אינו נוטל כלום אף אני אומר שהבאת המעות והוצאתם ממקום הקרוב להפסד נקרא שבח לפי ענין המקום או האדם שהוציאם משם או ממנו ואלמלא הבאתו לא היו שוים כלום ויש מפרשים שזה שאמרו שכל שלא השביח כלום אינו נוטל כלום דוקא כשעשה שלא במצות האשה אבל כל שעשה במצותה נוטל ולעיקר השמועה מיהא שאלו קצת מפרשים היאך לא מנאוה בכלל הנשבעין ונוטלין במסכת שבועות פרק כל הנשבעין מ\"ד ב' ואינה שאלה שלא מנו שם אלא אותם שהנשבע מכחיש התובע אבל בזו הנתבע אינו יודע כלום ומאחר שאינו דומה להן לא נשנית בכללם ויש אומרין שהוא צריך להביא ראיה על הוצאתו אלא שרוב מפרשים ראיתי שכתבו שהוא נאמן ותלו בה הטעם הואיל וברשות הוא עושה וכן נמצאת בנימוקי רב חננאל ז\"ל:",
+ "בעל שהוריד אריסים בקרקע של נכסי מלוג על פי מנהג העיר אם למחצה אם לשליש ולרביע וגירש את אשתו והיא מסלקתו מקרקעותיה במה שאכל ועכשו רוצה גם כן לסלק את האריסים שהוריד בעלה בהם רואים אם הבעל אריס הוא ר\"ל שאף הוא יורד לשדות אחרים באריסות למחצה לשליש ולרביע כגון שהוא גם כן עובד אדמה הרי היא מסלקתם בלא כלום הואיל והבעל אכל קימעא שלא ירדו אלא במקום הבעל ואף בלא הם אף הבעל היה טורח בכך והילכך כל שנסתלק הבעל נסתלקו הם ואם אין דרך הבעל בכך ואלמלא הם אף הבעל לא היה טורח ארעא ודאי לאריסי קיימא ודנין בהם כיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות ששמין לו וידו על התחתונה אם אינה עשויה ליטע ונטעה על הדרך שביארנו במציעא פרק שואל ק\"א א' וכן אם נטעה והיא עשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן לנטעה ונוטל על הדרך שביארנו שם וגדולי המחברים כתבו ששמין להם לגמרי כאריס וכן כתבו בהיה הבעל אריס שנוטלין מן ההוצאה כשיעור שבח ובשבועה:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שחכמים תקנו פירות של נכסי מלוג לבעל לא תקנו לו שיהא יכול למכרם להעמיד את הלוקח במקומו ליטול את הפירות והילכך בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום והיא מבטלת המקח שלא תקנו לו הפירות אלא ליטלם הוא ויהא הבית עומד בשפע והוא הנקרא רווח ביתא ואין הלכה כדברי האומר שמא תכסיף השדה ר\"ל שלא יחוש הלוקח לעבדה כראוי אלא משום רוח ביתא הילכך אפילו היה השדה סמוך לעיר שאף הלוקח זריז לעבדה כראוי מתוך שהבעלים רואים אותה תמיד מכל מקום הא איכא משום רוח ביתא וכן אפילו מכרו על מנת שיהא נעשה הוא אריס שאין כאן חשש שמא תכסיף אינו כלום שמכל מקום אין כאן שפע בבית מאותם הפירות ומכל מקום אם מכרו כדי להשתכר מן המעות בסחורה שומעין לו שהרי יש בבית שפע יותר בסבת המעות יותר מן הפירות אע\"פ שיש לחוש שמא תכסיף לפי דרכך למדת במה שאמרו האיש שמכר בנכסי אשתו ומת לא עשה כלום שמשמען של דברים שבחייו מכרו קיים דוקא בשמכר כדי להשתכר מן המעות בסחורה:",
+ "הוזכר בכאן מעשה באשה אחת שהביאה שתי שפחות ונשא הבעל אשה אחרת והעמיד אחת מהן לפניה והראשונה צווחה שלא להשתמש צרתה בשפחתה ולא נענית מפני שזהו כבעל שמכר לפירות והרי לא הופקע מכאן רווח ביתא שאע\"פ שייחדה לאשתו אינה נפקעת שלא תשמש כל הבית הא כל שמכרה הוא לאחר היא מעכבת כך היא שיטתנו וכך כתבו גדולי המפרשים ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו הטעם דהא איכא אחריתי כלומר והואיל ונשארה האחרת לתשמישה דיה בכך ולדעת זה אף אם מכרה לאחר הדין כן והדברים נראין כדעת ראשון:",
+ "המשנה השלישית והכונה בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב\"ש וב\"ה שהיא מוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשה בכתבתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה ב\"ש אומ' יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב ב\"ה אומ' נכסין בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב אמר הר\"ם כבר קדם לנו באור זאת ההלכה בפרק ד' ממסכת יבמות ובקש אותה לשם:",
+ "אמר המאירי שומרת יבם שנפלו לה נכסים ר\"ל בעודה זקוקה מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת לכתחלה בעודה זקוקה שמא יחלוץ לה ונמצאת היא מוחזקת בודאי והיבם בספק ואינו דומה לנפלו לה בעודה ארוסה שלכתחלה לא תמכור לדעת בית הלל שהלכה כמותם שארוסה מחמת עצמה היא נקשרת בו וכן שיש בה סקילה ושומרת יבם מחמת אחיו היא נקשרת בו וכן שאין בה אלא לאו והילכך מוכרת ונותנת בעודה זקוקה וקיים וכן הלכה והוא הדין שאם לא מכרה אין ליבם בהם כלום עד שיכנוס ואף נכסי מלוג שהיו לה ביד הבעל אין היבם חולק עמה בפירות כלל וכמו שאמרו בפרק החולץ ל\"ט א' לדעת אביי דידו של בעל בנכסי מלוג כידה ויד יבם גריעא ואין לו כלום ואע\"פ שנחלקו שם על אביי כבר אמרו שם אמר רב פפא דייקא מתניתין כאביי ויש פוסקים שחולק עמה בפירות כמו שיתבאר שם ובנכסי צאן ברזל הכל שלו וגדולי המחברים כתבו שאף בנכסי צאן ברזל אין ליבם כלום אפילו בפירות עד שיכנוס ואין צריך לומר בנכסי מלוג והדברים מתמיהים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים מתה כשהיא שומרת יבם מה יעשה בכתבתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה וכו' צריך שתדע ששלשה מיני נכסים של אשה הם הראשון כתבה והוא מנה מאתים ותוספת והשני הנדוניא שהביאה והוא נכסי צאן ברזל והשלישי נכסי מלוג ותדע שבמשנתנו לא חלקו כלל בין נכסי צאן ברזל לעיקר כתבה ונמצא שאין בה אלא שני דינין אחד בדין כתבה ונכסי צאן ברזל ואחד בדין נכסי מלוג וכששאל מה יעשה בכתבתה פירושו בכתבתה ובנכסי צאן ברזל שהכל בדין אחד וכן שאף הם נקראים כתבה כמו שביארנו בראש פרק אע\"פ נ\"ד ב' ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה הם נכסי מלוג ואמר שבית שמאי אומר שיחלוקו יורשי הבעל ר\"ל האחים שאין היבם עומד במקומו לירש עד שיכנוס והילכך יחלקו האחים עם יורשי האב ר\"ל עם אביה אם הוא קיים או עם אחיה אם האב אינו קיים והתבאר בפרק החולץ ל\"ט ב' שאף בית שמאי לא אמרו בכתבה יחלוקו אלא אף הם מודים שהוא ליורשי הבעל וכן בנכסי צאן ברזל שאלו כן היה לו לומר סתם יחלוקו או שבכתבה ונכסי צאן ברזל היה לו לומר יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל שהרי יורשי הבעל בהם עיקר אלא שבקה לכתבה ולנכסי צאן ברזל הנכללים עמה דפשיטא ליה דשל יורשי בעל הם ונקטה לנכסי מלוג שהאשה עיקר בהן ואמר שיורשי הבעל חולקין בהם עם יורשי האב ונמצא שלא אמרוה אלא בנכסי מלוג שנפלו לה בחיי הבעל ובית הלל אומרין נכסים בחזקתן ר\"ל כל אחד מהנכסים אתה דנו לפי מה שהם מוחזקים בו יותר והילכך כתבה ר\"ל מנה מאתים ותוספת ונכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל מפני שהבעל היה מוחזק בהם לגמרי ואף היבם מוחזק בהם שהרי אינם עומדים לגבות ממנו עד שיחלוץ והילכך היבם יורשם עם שאר אחיו נכסים הנכנסין והיוצאים עמה ר\"ל נכסי מלוג אף אותם שנפלו לה בחיי הבעל בחזקת יורשי האב אם האב עצמו אם הוא קיים ונפלו לה מבית אבי אמה אם יורשיו אם כבר מת מפני שנכסי מלוג היא מוחזקת בהם יותר שאם הותירו הותירו לה אף בחיי הבעל וכל שכן לאחר מותו שהיא תופשתם אע\"פ שהיבם חולק עמה בפירות לדעת קצת כמו שכתבנו והלכה כבית הלל וזו היא שיטתנו ולפי דרכך למדת שאין גורסים במשנה זו וכתבה בחזקת יורשי הבעל עד שתפרש בנכסים בחזקתם דין אחד ובכתבה דין אחר ובנכסים הנכנסין והיוצאין דין אחר אלא נכסים בחזקתם הוא כלל לשני הנכסים הנזכרים וביאר אחר כן כיצד הנכסים בחזקתם והוא שהכתבה והנכלל עמה ליורשי הבעל ונכסי מלוג ליורשי האשה ומטעם זה לא הוצרך לשאול בגמרא על נכסים בחזקתם האמור כאן בחזקת מי שהרי ביאורו בצדו ומכל מקום בתשיעי של בתרא קנ\"ח א' הוזכר דין אחר בדומה לזה שדיני הנכסים מתחלקים לשלשה חלקים נכסים לדין אחד וכתבה לדין אחר ונכסי מלוג לדין אחר ונכסים הנזכרים שם שהם בחזקתם פירושו על נכסי צאן ברזל ר\"ל הנדוניא וכתבה על מנה מאתים ותוספת לבד והוא שאנו גורסים שם וכתבה באות הוא\"ו וכן הוא הענין ששאלו שם על נכסים בחזקתם בחזקת מי והוא שאמרו שם נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרין אשה מתה ראשונה ויורשי האשה אומרין הבעל מת ראשון בית שמאי אומרין יחלוקו ובית הלל אומרין נכסים בחזקתם וכתבה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ושאלו בה נכסים בחזקתם בחזקת מי ר' אלעזר אמר בחזקת יורשי אשה כלומר הואיל ומבית אביה באו דבתר מעיקרא אזלינן ור' יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל הואיל והוא המוחזק ומכל מקום אין הלכה לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלקו כמו שהוזכר שם ונמצא שיורשי הבעל יורשין כתבה ותוספת ויורשי האב יורשין נכסי מלוג ושניהם חולקין בנכסי צאן ברזל ושמא תאמר מה נשתנה דין זה לענין נכסי צאן ברזל מדין משנתנו תשובתך בצדך דהתם כדקתני טעמא שמאחר שמתו הבעל והאשה הללו באין לירש והללו באין לירש אבל כאן הרי היבם חי ואין נכסי צאן ברזל שלה נתנים לגבות בעוד שהיא זקוקה וזהו עיקר הדברים וכן דעת גדולי המפרשים ואף גדולי הדורות שלפנינו נסכמים בה ומכל מקום גדולי המחברים מפרשים משנתנו על הדרך שהתבארה שם ופסקו אף בשומרת יבם ששניהם חולקים בנכסי צאן ברזל ואין הדברים נראין כמו שכתבנו ודין זה אין בו חלוק בין עשה בה מאמר ללא עשה בה מאמר:",
+ "הניח אחיו מעות ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות פירות התלושין מן הקרקע ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות מחוברין לקרקע אמ\"ר מאיר שמין אותם כמה יפין הן בפירות וכמה הם יפים בלא פירות והמותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וחכמים אומרים פירות המחוברין לקרקע שלו והתלושין מן הקרקע שלה כל הקודם בהן זכה קדם הוא זכה קדמה היא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כנסה הרי כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך על השלחן אלא כל נכסין אחראין לכתובתה וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השלחן אלא כל נכסין אחראין לכתובתה גרשה אין לה אלא כתובתה החזירה הרי היא לו ככל הנשים ואין לה אלא כתובתה אמר הר\"ם פי' אלו הפירות והנכסים הם מממון אביה לפי שכל מה שיתנו מנכסים ואפילו היו הרבה או מעט תחת שעבוד כתובתה וזה כלו דעת מי שסובר שהמטלטלין משועבדין לכתובתה ואינה הלכה ואע\"ג דרבנן בתראי תקנו לכתובות מן המטלטלין הנה תכלית מה שבכח האחרונים לגבות הוא אבל שתעכב המטלטלין כלם שלא יהיה אפשר האח היבם להשתמש בהם אחר היבום הנה זה אצלי בלתי אמתי ואין נראה בעיני ולא יסכים בו העיון התוריי בשום פנים ואמ' פירות מחוברין לקרקע שלו בארו ואמרו תני שלה וענין אמרו כאשתו לכל דבר לפי שכאש�� יגרשה מותר להחזירה אחר הגירושין כמו שביארנו ברביעי מיבמות:",
+ "אמר המאירי פירוש משנה זו בין קודם שכנס היבם בין משכנס שאפילו כנס אין לה כתבה על נכסי בעלה השני אלא על נכסי בעלה הראשון ומעתה צריכה היא להזהר שלא יהו נכסי בעל ראשון כלים עד שלא תמצא במה לגבות ואם הניח אחיו קרקע בכדי שיעבודה הרי שיעבודה עליו אבל אם לא הניח קרקע בכדי כתבתה והניח מעות או פירות התלושין ורצה היבם להוציאם היא מונעתו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ודבר זה שנוי לדעת ר' מאיר שסובר מטלטלי לכתבה משתעבדי ומכאן יצא לנו בכל התלמוד שר' מאיר סובר כן אבל לענין פסק הואיל ומטלטלי לכתבה לא משתעבדי אינה יכולה למחות ומשתמש בהם כמה שירצה פירות המחברים לקרקע כלומר ולא נתבשלו עדין ר' מאיר אומר שמין אותן ר\"ל שמין את הקרקע כמה הוא יפה בפירות וכמה הוא יפה בלא פירות ואם הקרקע שוה מנה בלא פירות ושוה מאה ועשרים עם הפירות אותו המותר שהוא עשרים דינרין ילקח בהן קרקע ומה שישוו הפירות אחר בישולן יותר מעשרים הרי הוא שלו לכל מה שירצה וחכמים אומרין פירות המחברים לקרקע שלו ושאלו בגמרא פ\"ב א' והלא כל נכסי ראשון אחראין לכתבתה אלא תני שלה ר\"ל אפילו מה שיוסיפו הפירות בשווין אחר הבשול וכן הלכה מפני שכל המחבר לקרקע כקרקע והילכך ימכרו הפירות לאחר בשולן וילקח בהן קרקע ובתלושין מן הקרקע הואיל ואין מטלטלין משתעבדין לכתבה אם קדם הוא ותפשן זוכה ואין האשה מעכבת אפילו תפש לאחר מיתת הבעל ואם קדמה היא ותפשה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ודבר זה יש מפרשין דוקא בתפשה בחיי הבעל שהרי תפישה לאחר מיתה אינה כלום ומכל מקום לתלמידיהם של גדולי המפרשים ראיתי שפירשוה אף בתפישה שאחר מיתה שלא אמרו בה לא מהניא אלא לענין פירעון אבל לשיעבוד כתבה מהניא ומכל מקום עכשו שמטלטלין משועבדין לכתבה מתקנת הגאונים אף בפירות התלושין ילקח בהן קרקע אלא שלגדולי המחברים ראיתי שכתבו שאין כח בתקנה זו למנעו מנכסי אחיו ואיני מבין טעם לדבריהם ומכל מקום עכשו שנהגו להתנות שתגבה אף ממטלטלין אין ספק שאף לדבריהם פירות התלושין ילקח בהם קרקע כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ר\"ל שאם בא לגרשה מגרשה בגט וכן שאם רצה להחזירה אחר שגירשה מותר להחזירה ואין אומרין הואיל ונתקיימה מצותו נעשית לאחר כן אשת אח שלא במקום מצוה ובלבד שתהא כתבתה על נכסי בעלה הראשון כלומר בדבר זה יצאת מדין שאר אשת איש שאין כתבתה על נכסי בעל זה אלא על נכסי בעלה הראשון ואם אין נכסי הראשון מספיקין לכתבתה אין שיעבודה על זה ומכל מקום אם אין שום נכסים מראשון פירשו בגמרא פ\"ב ב' דתקינו לה רבנן משני מנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא כל שיש בנכסי הראשון מקצת כתבה כתבו מפרשי ההלכות שלא תקנו לה משני שהרי אף באותו מקצת הופקע שאינה קלה בעיניו להוציאה שאינו רוצה לפחות מממונו כלום ואם היו נכסים הרבה לאחיו אלא שלא היתה לה כתבה עליו כגון מוחלת מעכשו לכשימות או ארוסה ולא כתב לה הוא זוכה בנכסי אחיו וכשכונסה הוא כותב לה כתבה על כל נכסיו כשאר הנשים ועכשו נהגו שאף כשנשארו מן האח נכסים קורעין כתבה ראשונה ויבם כותב לה כתבה אחרת ומשעבד לה בה את נכסיו ועיקר כתבתה מנה ויש כותבין בה מאתים ומזכירין בה שכתב לה אחיו ונסח הכתבה ביום פלוני כך וכך לירח פלני בשנה פלנית לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במקום פלני איך החתן ר' פלני אמר קדמנא סהדי דחתימין לתתא פלני בר' פלני אח�� דמן אבא הוה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק וברא וברתא מוקים שמיה בישראל לא שבק ואנא חזי ליבומי ית מרת פלוניתא בת ר' פלני דהות אנתתיה לאוקומי לאחי מיתנא שמא בישראל כדכתיב בספר אוריתא דמשה יבמה יבא עליה ויבמה וכתוב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו וכך אמר לה ר' פלני חתן דנן למרת פלוניתא כלתא דא הואי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא אפלח ואיזון ואפרנס יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהרייכי אחיר וקיים עלאי מנכסאי כסף זוזי מאה דחזו ליכי ויש כותבין ויהיבנא ליכי מוהרייכי אחיר וקיים עלאי מנכסאי כסף זוזי מאתן דהוו חזו ליך בכתבתא דאחי וראשון עקר ר\"ל כסף זוזי מאה דחזו ליכי ומזוניכי וכסותיכי וספוקיכי ואיעול לותיכי כאורח כל ארעא וצביאת מרת פלוניתא כלתא דא ואתיבימת ליה כדחזי והות ליה לאינתו ודא נדוניא דהנעלת ליה מדנפשה לבית בעלה וכו' ויש כותבין מבית אביה ואמה כמה דאייתיאת לבעלה קדמאה אחוהי דהדין פלני וראשון עקר בין בכסף בין בזהב וכו' כשאר כתבות לא יאמר לה הרי כתבתיך מונחת על השלחן ר\"ל שלא יאמר היבם ליבמתו הרי כתבתיך מונחת על השלחן ואני אמכור בנכסי אחי אלא כל נכסי האח משועבדין אפילו שוים מאה מנה וכתבתה אינה אלא מנה או מאתים ולא סוף דבר ביבמתו שאין נכסיו משועבדין לה ומתיראה שמא ימכור כל נכסי בעלה הראשון והיא סוברת שתצטרך לבא לידי טירפא והויא לה איבה אלא אף באשתו אע\"פ שדעתה סומכת במה שעתיד לקנות לא יאמר לה הרי כתבתיך מונחת וכו' אלא כל נכסיו יהו אחראין שכל שמיחד איכא איבה ומכל מקום באשתו מיהא אם מכר בנכסי צאן ברזל מכר עד שתצטרך לגבות ולטרוף שלא עשו לה תקנה בכך הואיל ואף מה שיקנה משועבד לה וגדולי המחברים כתבו בהלכות נשים פרק כ\"ב שבעל שמכר אף בנכסי צאן ברזל לא עשה כלום ואין נראה כן ורבן שמעון בן גמליאל הוא שאמרה כן בתלמוד המערב שביבמות פרק אלמנה וחכמים נחלקו עליהם והדברים נראין לפסוק כחכמים וכן כתבו גדולי המגיהים ואף גדולי המחברים עצמם כתבו כשיטתנו בפרק י\"ו גרשה ר\"ל שהיבם גירש את אשתו אין לה מנכסי בעל ראשון אלא כתבתה והוא יכול למכור כל הנכסים שנשארו וזו לא הוצרכה ללמד אלא שפירשו בגמרא שבא ללמד היוצא ממנה דרך דיוק כלומר טעמא דגירשה הא לא גירשה אינו יכול למכור כלל בנכסי האח ואע\"פ שאתה יכול ללמדה ממה שאמרו במשנה זו כל נכסיו אחראין לכתבתה וכן ממה שאמרו פירות המחברים שלה שמא הייתי אומר דוקא בשאין בנשאר אלא נכסים מועטין וחוששת שמא ישתדפו ולימד כאן שאף בנכסים של מאה מנה כן ואין לו תקנה למכור אלא משגירש החזירה קודם שנקרעה כתבה ראשונה ולא כתב לה כתבה אחרת הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתבתה כלומר כתבתה שעל נכסי בעלה הראשון ומה שמכר מיהא מהם מכר וכמו שאמרו באשת איש דעלמא המגרש את אשתו והחזירה קודם שפרעה על דעת כתבתה הראשונה החזירה כך בזו וכן הלכה:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "שומרת יבם שמתה יורשי הבעל חייבין בקבורתה הואיל והם יורשים כתבתה כך תקנו חכמים שתהא קבורתה תחת כתובתה וכל היורש כתבתה יהא חייב בקבורתה:",
+ "אלמנה נזונת מנכסי יתומים מכח תנאי בית דין כמו שהתבאר נ\"ב ב' בתנאי ואת תהא יתבה בביתי ומתזנא מנכסאי ומעשה ידיה שלהם שהרי אף בחיי הבעל מעשי ידיה תחת מזונות הם ואין היורשים חייבין בקבורתה אם היא אשת אב ואינה אמן של יתומים אלא היורשים כתבתה הן אחיה הן בנים שיש לה מבעל חייבין בקבורתה ומה שאמרו יורשיה יורשי כתבתה רומז למה שכתבנו שאם יש לה שני יורשין כגון שומרת יבם אותם שיהיו יורשי כתבתה חייבים בקבורתה כמו שביארנו:",
+ "ומכל מקום לענין ביאור סוגיא מיהא צריך שנעירך בענינה דרך קצרה והוא שזה שהוצרכו לשאול בסוגיא זו מי קוברה אע\"פ שאמרו מ\"ז ב' קבורתה תחת כתבה מפני שיש לדון שאמרוה כן מפני שהכתבה מצויה בכלם אבל הוא הדין שהקבורה תחת כל ירושותיה היא והעלו בה שתחת כתבתה דוקא היא והקשה לימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר כלומר שהבעל חייב בקבורתה מפני שהוא יורשה אבל זו איני יורש שלה שהרי נכסים שלה יורשי אביה יורשים אותה ומה אני יורש את אחי אני יורש שהיה מוחזק בכך ולא היא ותירץ לו אם הוא יורש את אחיו הרי הוא משועבד לפרוע מה שהוא חייב בו ואם אינו קובר ר\"ל שאינו רוצה להשתעבד בחובותיו של אחיו יפקיע עצמו מן הירשה ויתן כתבה וחזר והקשה הכי קאמינא אח אני יורש ואיני יורש שלה עד שאתחייב בקבורתה שאיני יורש אלא של אחי ואם מצד שכל שאני יורש של אחי אני חייב לפרוע מה שהוא משועבד בו אף הוא לא נשתעבד בקבורתה מעולם שהרי מת קודם לה ואם מפני שהכתבה משעבדתו בכך והרי היתה לה כתבה עליו הרי אין כתבה ניתנת לגבות מחיים לא מבעל ולא מיבם והרי אין שעבוד כתבה מכריחני לקברה אחר שאיני יורש שלה ותירץ מאן שמעת ליה מדרש כתבה ר\"ל לכשתנשאי לאחר וכו' כלומר כל שאינה יכולה לינשא מחמת זיקה אינה יכולה לתבוע כתבתה עד שנדקדק ממנה לא ניתנה כתבה לגבות מחיים ומאן הוא דאית ליה האי מדרשא לגמרי עד שילמוד ממנה לכל דבר שכל שאין הכתבה ניתנת לגבות אין לה שום זכות הבא מצד הכתבה אע\"פ שהגיע זמנו של אותו זכות בית שמאי שאמרו במסכת יבמות קט\"ז ב' באשה שאמרה מת בעלה שתנשא ותטול כתבתה והיו בית הלל אומרין תנשא ולא תטול אמרו להם בית שמאי מספר כתבתה נלמוד לכשתנשאי וכו' והרי הותרה לינשא ואע\"פ שהודו להם בית הלל לא הודו אלא לגופה של אותה משנה מטעם אם התרתם את הערוה החמורה לא תתירו ממון הקל וכו' וכן בגוף הענין לומר שכל שלא פקעה זיקה אינה גובה כתבתה וכל שפקעה גובה הא לענין שכל שלא באה לידי גיבוי יבטל כל זכות הבא לה מחמת הכתבה אף לכשיגיע זמן של אותו זכות לאו אלא שבית שמאי הוא שסוברים כן ולדידהו הא סבירא להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי כמו שתראה בהדיא במתו בעליהן שנוטלות כתבה לדעת בית שמאי שכל העומד לגבות כגבוי דמי לענין שנעמידהו בחזקתו והילכך הרי היא כאלו היא הוחזקה בכתבתה תכף שמת בעלה ונמצא יבם יורש שלה וחזר והקשה והאמר לכשתנשאי לאחר בעינן כלומר שאף זה אינו עומד לגבות שהרי בחיי הבעל אינו עומד לגבות ואף כשמת היבם במקומו ותירץ לו דכאחר דמי וכשמת הבעל היה השטר עומד לגבות ואע\"פ שבראשון של קדושין י\"ג ב' אמרו יבם לאו כאחר דמי פירושו לא איקרי אחר כל כך עד שנפרש ואיש אחר יקחנה דוקא יבם אבל מכל מקום בכלל אחר הוא ומכל מקום לבית הלל אין אנו צריכים לכך שאע\"פ שהם סוברים לא ניתנה כתבה לגבות מחיים וכן שהודו במדרש כתבה מכל מקום כל שיעבוד הבא מחמת הכתבה והגיע זכותו ליגבות הרי היא זוכה בו אע\"פ שלא זכת' בכתבתה על הדרך שביארנו אע\"פ ששטר העומד לגבות אינו כגבוי שהרי בסוטה שמת בעלה עד שלא שתתה אעפ\"י שאינה שותה אינה נוטלת כתבה שהרי הואיל וקנא לה ונסתרה ספק זונה היא ואין ספק מוציא מידי ודאי וחזר ושאל לבית שמאי ומי ניתנה כתבה לגבות מחיים כלומר שיהא השטר קרוי עתיד לגבות מצד מיתת הבעל אחר שהיבם במקומו והא תניא הרוצה למכור וכו' ואי סלקא דעתך ניתנה כתבה וכו' עד שנאמר שמשמת בעל נעשית היא כאלו גובת כתובתה ודאי אף אתה אומר ניתנה כתובתה לגבות מחיים לתועלת היבם והילכך נייחד לה שיעור כתבה ושארא ליזבון שהרי ראוי לומר שיכלה שיעבודה מכל מה שיש שם יתר על כדי שיעור כתבה ותירץ לו ולטעמיך לותביה ממתניתין לא יאמר לה וכו' אלא עצה טובה קא משמע לן ולכתחלה וכמו שאמרו לא יאמר וכו' לאשתו ובאשתו מיהא כלהו מודו דאי בעי לזבוני מזבין אלא עצה טובה קמ\"ל שאף באשתו לא ייחד לה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא מכל מקום בדיעבד אם ייחד לה ומכר מכר ואף ביבמה כן אלא דר' אבא מיהא קשיא דמדקאמר כיצד יעשה ולא אמר שימכור ובדיעבד מיהא מכר אלמא אף בדיעבד לא מכר וכמו שיתבאר מה שאין כן באשתו ומטעם דיבמה לא כתב לה דאקנה ולא סמכה דעתה ואם תאמר ניתנה וכו' אף ביבמה היה לנו לומר כן ותירצה דביבמה נמי האי שלא אמר ימכור שאם מכר מכר משום איבה הוא הא אם מכר מכר ומכל מקום הלכה שאף בדיעבד לא מכר דהואיל ולא כתב לה דאקנה סברה דילמא לישתדוף ומתוך כך אפילו מכר אינו מכר אבל באשתו אינה אלא עצה טובה ולקמן צ\"ה ב' מפרש דאשתו נמי משום איבה דבאיהו נמי סברה דילמא לישתדוף אלא שמכל מקום באשתו אם מכר מכר הואיל ומכל מקום כתב לה דאקנה:"
+ ],
+ [
+ "למדת לענין פסק הלכה שהיבם אינו יכול למכור בנכסי אחיו מפני שכלם משועבדים לכתבתה ולא סוף דבר קודם שכנסה אלא אף לאחר שכנסה הואיל וכתבתה מכל מקום על נכסי בעלה הראשון ואפילו יחד לה כתבתה ואם מכר לא עשה כלום והיא מבטלת המקח לשעתו אע\"פ שאינה באה עדין לידי גבוי כך תקנו לה חכמים הואיל ואין מה שהוא קונה לאחר מכן משתעבד לה והרי אלו נשדף מה שייחד לה ומכר השאר אין לה במה לסמוך שלא אמרו אי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני אלא בשלא נשארו לה נכסים מראשון ואפילו לא היתה כתבתה אלא מנה והניח האח נכסים במאה מנה אין היבם מוכר כלום ואם מכר מכרו בטל ואם כן הרוצה למכור בנכסי אחיו כיצד יעשה אם כהן הוא אין לו תקנה אלא אם מכר יפייס את אשתו שלא תערער ויהא הלוקח נשען על פיוסו ואם ישראל יגרש ויחזור ויכתוב לה כתבה על נכסיו והוה לה כאשה דעלמא שהרי הוא יכתוב לה דאקנה:",
+ "ואע\"פ שלכתחלה לא ימכור על ידי ייחוד ומשום עצה טובה אם מכר מכל מקום מכר הואיל ונשאר בכדי שיעור כתבה ואף בלא נשאר מכרו מכר עד שתבא לידי גבוי כמו שביארנו במשנה חוץ משלש שדות שמקחו בטל אף מחיים שדה שהכניסה לו שומא בכתובתה ושדה שייחד לה בכתובתה ושדה שכתב לה בכתובתה:",
+ "אפילו היו שם הרבה יבמים ורצה אחד מהן לפסלה לזה שהיא ראויה לו עד שנתרצה זה להקנותו חלקו בנכסי האח וקנו ממנו על כך או אפילו חלק לו מעכשו אינו כלום ולכשיכנוס חוזר בהקנאתו ובין שייבם ואחר כך חלק לאחיו או מכר בין שחלק או מכר תחלה ואחר כך ייבם אינו כלום:",
+ "ולענין ביאור מיהא זה שאמרו נכסי פליגנא לך וקנו מידו צריך לשאול שהרי לא זכה בהם היבם עדין ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודאי כך הוא אלא שהיבם לא היה לו מערער בכך אלא שאחר שכנסה שאל אם יוכל לחלוק לו והשיבוהו שאינו יכול ומה שאמרו למטה מסתפינא דעבדת לי כפומבדיתאה היו סבורים עליו שברמאות היה עושה כן ואמר ליה פלוג מהשתא כלומר שיחזיק מעכשו ויגמר הקנין לכשיכנוס ואף בזו לא הועיל:",
+ "היבמה אינה נקנית ליבם בקדושין ולא נתרת ממנו בגט כמו שביארנו בראשון של קדושין ומכל מקום כל שאחד מן האחים נתן לה קדושין פסלה לשאר אחים וכן כל שנתן לה גט נפסלה היא וצרותיה על עצמו ועל אחיו ונכסי המת חוזרין לאחים בשוה אחר שאין כאן יבום כמו שיתבאר במקומו:",
+ "הרי שהלוה מנה לאחיו ומת המלוה ונפלה אשתו ליבום לפני אותו שלוה זכה באותו מנה ואינו בכלל שאר הנכסים שלא יהא רשאי למכרן שהרי מטלטלין לא מישתעבדי לכתבה ומכל מקום בזמן הזה שתקנו הגאונים להיות האשה גובה כתבתה מן המטלטלין וכל שכן למי שהתנה בכך אינו יכול לומר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ושמא תאמר יאמר לה לאו בעל דברים דידי את שאף ר' מאיר לא אמרה אלא במטלטלי שהן בעין ביד יורשי הבעל הרי מכל מקום היה הוא משועבד לה מדר' נתן דאמר מנין לנושה בחבירו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וכן הלכה ועל הדרך שביארנוה ברביעי של קמא מ' ב' ושמא תאמר והלא בסוגיא זו אמרו זו אינה משנה ומשום דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתבה אלא הסובר שמטלטלין משתעבדין לכתבה דוקא במטלטלי שהם בעין והסובר שמוציאין מזה לזה אינו סובר כן אלא בבעל חוב אבל לא בכתבה וכו' ומי עדיפא תקנת גאונים מדר' מאיר גופה באמת כך ראיתי ששאלוה גדולי עולם עד שתירצו שמתקנת הגאונים מטלטלי כמקרקעי וכמו שביארנו ס\"ז א' בגמלים של ערביא ולדעתי עיקר קושיא ליתה שלא אמרו אלא לא אשכחן תנא וכו' אלא או כר' מאיר או כר' נתן ואנו כבר פסקנו כר' נתן מעיקר הדין וכר' מאיר מן התקנה וחזרה לה כתבה מן התקנה כבעל חוב לכללו של דברי ר' נתן וזהו הטעם שגדולי הפוסקים הביאוה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שאף לתקנת הגאונים אין כופין אותו לפרוע ומטעם שאין תקנת הגאונים עדיפא מדר' מאיר ועוד כתבו בה טעם אחר דמלוה ראויה היא ואין אשה נוטלת בראוי כבמוחזק ומדבריהם למדנו דוקא אשה הא בעל חוב נוטל וכסתם משנה של בכורות נ\"ב א' שאמרה האשה בכתובתה והבנות במזונותיה והיבם אין נוטלין בראוי ולא הוזכר שם בעל חוב ומכל מקום בפירושי רב חננאל כתבוה אף בבעל חוב ובבתרא פרק מת קנ\"ז א' אמרו נפל הבית עליו ועל אביו זה אומר הבן מת ראשון למדנו שאין בעל חוב גובה מנכסים שנפלו לאחר מיתת לוה מפני שהוא ראוי ובבריתא של בכורות הבכור והיבם והיורש את אשתו ונזק וחצי נזק וכפל וארבעה וחמשה אין נוטלין בראוי אבל נותן להם משדה החוזרת לאביו ביובל אלמא אף מלוה הכתובה בתורה כגון נזקין אין נוטלין בראוי ובתלמוד המערב שבפרק הניזקין מיטב שדהו פרט למטלטלי כרמו פרט לראוי וכן בפרק אע\"פ נ\"ה א' אמרו נפקא מינה לשבח ולא אמרו לראוי שאף בעל חוב אינו נוטל בו ומה שלא הוזכר בבכורות מפני שעיקרה לשבח נשנית כלומר שאין נוטלין בשבח ובעל חוב נוטל את השבח והרי למדנו שבעל חוב אינו נוטל בראוי ואעפ\"כ נוטל במלוה כדאמרינן צ\"ב א' יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בעל חוב חוזר וגובה שאין המלוה נקראת ראוי לגבי בעל חוב מדר' נתן אלא שבגבו מעות אין לו שאף אם היו בידו אינו גובה מהן מיורשין ולתקנת הגאונים אף בגבו מעות כן וכל שכן בהתנה ואחר שכן אף אשה בדין זה שכל שהוא משועבד מוחזק הוא ושמא תאמר והרי מכל מקום שיעבוד תורה הוא שראוי לומר בו כן ומועיל מיהא להתנה אבל שיעבוד מטלטל��ן מדרבנן הוא ושיעבוד חכמים לא משוי מוחזק וכמו שאמרו באחרון של בתרא קע\"ה ב' גבו קרקע יש לו דשיעבודא דאוריתא אלא שיעבודא דרבנן לא משוי מוחזק וכל שכן תקנת הגאונים פירשוה שלא נאמרה שם אלא לרבה אליבא דבני מערבא שאין דנין אותו בגבוי אבל לדעת ר' נתן מוחזק הוא ואף כתבה גובה מן המלוה:",
+ "חכמי הדורות ראיתי ששאלו מה היבם צריך לומר הואיל ואני יורש החזקתי והרי יורש מוחל אף במוכר והוא הדין למשועבד כדרך שנאמרה בפרק החובל פ\"ט א' בענין העבד והאשה פגיעתן רעה ובראשון של מציעא כ' א' בענין מצא שובר שבזמן שהאשה מודה יחזיר ואם כן יאמר היבם זה החוב שנשתעבדתי לך כשם שהיה אחי יכול למוחלה כך הם שאני יורש מוחלו לעצמי ובטל החוב מעיקרו עד שתירצוה בשלא היה פקח למחול או שלא רצה כדי שלא יחייבוהו בית דין לשלם מדינא דגרמי ומכל מקום עיקר הדברים מה שאף הם חזרו ואמרו שאין היורש מוחל לעצמו מה שנשתעבדו בו נכסיו ולמדנו מכאן שהאלמנה שמכרה כתובתה ומתה אין בנה היורשה היורש נכסי אביו יכול למחול לעצמו ובפרק הכותב פ\"ו א' יתבאר לנו לשיטתנו בגרושה שיכולה למחול:"
+ ],
+ [
+ "לענין ביאור צריך שתדע שמטלטלי דיתמי לבעל חוב אף לר' מאיר לא משתעבדי שלא אמרה אלא בכתובה ומטלטלי לבעל חוב עצמו אף לרבנן מישתעבדי דמיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה הא לכתובה לר' מאיר מטלטלי משתעבדי אף מיתמי וכדתנן פ' ב' הניח אחיו מעות וכו' כמו שביארנו במשנתנו ושמא תאמר יבם כבעל דמי אף אתה למד כן ממה שאמרו ביבמות צ\"ט א' הרי שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהם בן שחרר את השפחה וכנסה וכתב כל נכסיו לבנה הרי זה מוכר את אביו לפרוע כתבת אמו והעמדנוה כר' מאיר אלמא ר' מאיר אף ביורשים קאמר דהאי וכתב לבנה סתמא איתמר ולא במקבל מתנה לבד אלא אף במתנת שכיב מרע שהיא ירשה ולרבנן לא מישתעבד אף מן הבעל עצמו וכמו שמצינו במסכת קדושין ס\"ה ב' גובה כתבתה מן החבילה והעמדנוה לר' מאיר וכן שאמרו בנדרים ס\"ח ב' אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה חייב ליתן לה כתובתה ואמרו עליה שמעת מינה מטלטלי מישתעבדי לכתובה אלמא מאן דסבירא ליה לא מישתעבדי אף מבעל קאמר ואחר שתדע דברים אלו צריך שתדע שמלוה שאדם מלוה לחברו בכלל מטלטלי הוא וכמו שאמרו בפרק מי שהיה נשאוי צ\"ב א' ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן שמעון עליו במלוה ומת ראובן קודם שיגבה חובו משמעון ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה משמעון ופייסיה שמעון לבעל חוב בזוזי דהוה מיחייב לראובן דינא הוא דלימרו בני ראובן לשמעון אנן מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא מישתעבדי אחר שכן יש לשאול אחר שר' נתן לא אמרה אלא בבעל חוב כמו שביארנו במה אמרה אם בחיי לוה הרי לדברי הכל מישתעבדי ומה לימדנו ר' נתן ואם ביתמי הרי לדברי הכל לא מישתעבדי והיאך מוציאין ועוד שאם כך במעשה שהזכרנו בסמוך ר\"ל ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וכו' יזכה הלוקח בדין מדר' נתן ואפשר שר' נתן בא ללמד בחיי לוה ולענין שהמלוה אף היא קרויה מטלטלי אע\"פ שאינה בעין להשתעבד בו בעל חוב עצמו ואלמלא קרא הייתי אומר שאינה בכלל מטלטלי כלל אלא שיהיו כנכסים הראויין לבא שאין מגבין מהן עד שיבאו ומכל מקום חכמי ההר כתבו שלא בא ר' נתן ללמד אלא ליתמי וללמד שאינה בכלל שאר מטלטלין של יתומים אלא כשם שהיה משועבד לזה כך הוא משועבד לזה ונפרע המלוה ממנה אף מיתמי ומעשה שהזכרנו קשה לי לדבריהם קושיא חזקה אלא שאני נדחק לומר שמ��חר שהמעות היו בעין הרי הן אצל אותו שזקפן כפקדון והרי הם כאלו היו ביד היתומים והוא ענין מה שאמר מטלטלי שבק אבונא גבך כלומר שהם בעין הא מלוה גמורה אינה בדין מטלטלי דיתמי ומגבין ממנה לבעל חוב אף מן היתומים ובקצת חדושין מצאתי כעין סעד לדברי שהקשו היאך אמר לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה הא איכא מיהא ר' טרפון וממה שאמרו בפרק הכותב פ\"ד א' מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשים והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ר\"ל לכתבת אשה אלמא מטלטלי משתעבדי לכתובה אף כשאינם בעין מדין מוציאין מזה וכו' ופירשוה במלוה דומיא דפקדון כגון שהיא בעין ועכשו שתקנו הגאונים לגבות מן המטלטלין בין כתבה בין בעל חוב בין מיניה בין מיתמי מגבין לכלם כלם ואפילו מלוה שחייב בה היורש עצמו בנכסי מורישו מוציאין ואין צורך לדברי ר' נתן כלל:",
+ "ולענין הסוגיא מיהא יש מפרשין לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא או כר' מאיר דתגבי ממטלטלי דאיתניהו בעיניהו או כר' נתן שלא אמרה אלא בבעל חוב עצמו אבל לא לחוב עצמו שיהא היורש עצמו חייב למורישו דאיכא תרי חומרי אבל חוב דעלמא שאדם חייב ליורשיו נותנין אותו לכתובה לדעת ר' טרפון שאין כאן אלא חומרא אחת והיא חומרא דר' נתן אבל אינם נקראים לדעתו מטלטלי דיתמי הואיל ואינם ברשותם אלא ביד אחרים אבל בכאן מה שיורש עצמו חייב ודאי מטלטלי דיתמי נינהו שמוחזקים הם בידו יותר משאר מטלטלין שהם בעין ברשותם וכן כתבוה רבותי:",
+ "האומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים ומשכה לא קנה ויראה שאפילו היתה בביתו כן וכן כתבנוה בשלישי של מציעא ל\"ד א' ומכל מקום יש אומרים שאם היתה בביתו באותה שעה קנאה ואין נראה כן ואם אמר לו מעכשו ולאחר שלשים קנה ביום שאחר שלשים אפילו היתה עומדת באגם שזהו כמקנה אותה מעכשו על תנאי ונתקיים התנאי ומכל מקום דוקא כשעומדת בסוף שלשים באגם שהוא כסימטא הואיל וסימטא מקום קנין הוא הרי הוא כמי שהיא ברשותו אבל אם היתה עומדת ברשות הרבים לא קנה ואף בעומדת באגם דוקא במה שבידו למכור עכשו אבל מה שאין בידו למכור אינו כלום:"
+ ],
+ [
+ "ומה שהתבאר בסוגיא זו מתקנת שמעון בן שטח כבר פירשנוה בפרק אע\"פ נ\"ו ב':",
+ "ונשלם הפרק ת\"ל:"
+ ],
+ [
+ "הכותב לאשתו וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק העשירי שבה שהכונה בו לבאר ענין המתנה עם אשתו לבטל אי זה זכות שיש לו עליה על אי זה צד מועיל וכן מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשים והיו לו פקדון או מלוה ביד אחרים למי הוא נותנם ודין על אי זה צד יש כח לבעל או ליורשים להשביע את האשה קודם שתגבה כתובתה וכן דין מי שהוציאה גט בלא כתובה או כתובה בלא גט או שני גיטין ושתי כתובות או גט אחד ושתי כתבות או כתובה אחת ושני גיטין או גט וכתובה על אי זה צד גובה ושזה החלק אמנם יתבאר בפרק זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים אלו שהזכרנו בפרט אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר החלק הראשון והוא שאמר הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה ר' יודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותיך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה רשב\"ג אומר אם מתה יירשנה שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אמר הר\"ם פי' זאת הכתובה אמנם תועיל לה כאשר כתב לה ועודה ארוסה כל עקר אשר אצלנו נחלה הבאה לאדם מתנה עליה שלא יירשנה או כאשר קנו מידו אפילו אחר הנשואין ופירי פירות הוא שתמכור האשה הפירות אשר תסתלק מהן הבעל ותקח במעות ההן הקרקע שהבעל יאכל פירות הקרקע ההוא ואע\"פ שאין לו בעצם הקרקע דבר לפי שכבר חלק נפשו מפירותיו הראשונים לבד כי כבר אמר אין לי בנכסיך ובפירותיהן אולם פירי פירות יאכל ואמ\"ר יהודה עד שיכתוב ובפירי פירותיהן עד עולם ואמר רשב\"ג שהוא התנה על מה שכתוב בתורה וזאת הסבה אמתית לפי שהעקר אצלנו ירושת הבעל דרבנן אבל עשו חזוק לה כשל תורה ולזה הלכה כרשב\"ג ואמרו יירשנה מהטעם שזכרנו והלכה כר' יהודה:",
+ "אמר המאירי הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה וכן אם מתה יורשה שאין לשון זה מפקיע ממנו אכילת פירות ולא ירשה אם מתה בחייו שלא נתכוון בלשון זה אלא שאם תרצה למכרם יהא המכר קיים ויפסיד פירות מיד והוא שאמרו שאם מכרה ונתנה קיים כלומר קיים לאלתר ואי אפשר לפרש קיים לכשתמות שלא יהא הבעל מוציא מיד הלקוחות שאם כן יש לך לדקדק שאם לא כתב לה כן יהא הבעל מוציא ואם כן תנינא לתקנת אושא אלא ודאי משנה זו קודם תקנת אושא נשנית ואף בלא תנאי זה מכרה קיים אם תמות בחייו הא לא אמרו במשנה זו מכרה קיים אלא לאלתר ולהפסידו פירות ופירשו בגמרא בדין זה שלא סוף דבר בכותב אלא אף באומר שהרי נכסיה בידה הם וכעין מחילה היא ומחילה באמירה בעלמא סגיא ושאלו בה בגמרא וכי כתב לה מאי הוי מי לא תניא האומר לחברו וכו' הכא נמי לימא מדין ודברים סליקית נפשאי דאי לאו דמפרשת מתניתין באומר הוה אמינא מתניתין בכותב ובריתא באומר משום דאמירה לא מהניא אלא השתא דאמרת דכותב ואמר חד הוא כדאשכחן באומר דלא מהני לימא נמי בכותב דלא מהני ותירצה בעודה ארוסה כמו שיתבאר וחזרו ושאלו ולימא ליה מכל מילי סליקת נפשך והשיבו יד בעל השטר על התחתונה כלומר ואחר שאין הלשון מבורר אין דנין בו שסילק עצמו אלא לפחות שבדברים ושאלו בה ואימא מפירי והרבה נתבלבלו בפירושו לומר היאך נאמר שסילק עצמו מן הפירות מעכשו והלא אם יסתלק מהן מעכשו כל שכן שיסתלק מהן לאחר מכירה ונמצא מפסיד יותר ואין כאן יד בעל השטר על התחתונה עד שפירשו לדעת המקשה מכרה קיים שבמשנתנו לכשתמות הא אי ליכא תנאה טורף מן הלקוחות לכשתמות וכתקנת אושא ומאי התקינו פירשו והתקינו ועל זה שאל ואימא מפירי כלומר שיפסיד עכשו את הפירות ושיטרוף לאחר מיתה ותירץ לו בוצינא טב מקרא וגדולי הדורות שלפנינו פירשו ואימא מפירי כלומר לדידן דאית לן תקנת אושא וכל אלו דברים מתמיהין שהרי לא הוזכרה כאן תקנת אושא כלל אלא עיקר הדברים בפירושו שמאחר שאתה דנה לסלק פחות שבדברים נסלקהו מפירי דקודם ממכירה שלא יוכל לאכלם על כרחה שזהו פחות שבדברים מפני שאף לכשיהא כן אין לו פסידא כל כך שמכל מקום כל שהם בידה איכא רווח ביתא וכן שברצונה תתן לו מפריה ויאכל עמה בנדבה ונוח לו שיסתלק מזו ושלא תוכל היא למכור ושאם תמכרם שיהא הוא טורף לכל ימי חייה ויהיו הפירות של�� לגמרי כאלו לא היה שם תנאי ועל זו תירץ בוצינא טב מקרא כלומר טוב לו לאכל מעכשו בדין גמור משימתין לזמן מכירתה ואחר כך שאל ואימא מירשה כלומר שהירשה דבר שאין אדם חושש עליה ומתוך שהוא חושב בעצמו שימות הוא בחייה אם מצד שהוא חושב בעצמו מאי חזית דדמא דידך סומק טפי אם מצד שהזכר דרכו לילך למקום סכנות ומתעתד לכמה מקרים יותר מן האשה אם מצד שסתם הדברים הוא גדול בשנים יותר ממנה ומתוך כך ראויה לדונה כפחות מן הדברים יותר מן המכירה והשיב דמיתא שכיחא ואדם נותן לב עליה יותר ממכירה שאין אדם חושד את אשתו למכור בעל כרחו והילכך מפירי דקודם מכירה לא סליק נפשיה דבוצינא טב מקרא ומירשה לא סליק נפשיה דמיתה שכיחא הא לא סליק נפשיה אלא שאם מכרה יהא מכרה קיים ויפסיד פירות מיד ומכל מקום השתא דקיימא לן כתקנת אושא כתבו גדולי הדורות שדנין בו שלא סילק עצמו אלא מתקנת אושא כלומר מן הגוף ולאחר מיתה ולא מפירי אף דבתר מכירה דבוצינא טב מקרא ואני אומר שלא נאמר בוצינא טב מקרא אלא כשאדם זוכה בבוצינא מעכשו אבל אחר שהבוצינא צריכה להמתין נוח לו לחול אפירי דבתר מכירה משיחול אגוף דלאחר מיתה וכל שכן שתתקיים סברא זו לדעת רב אשי שבא לדקדק הענין מן הלשון כלומר בנכסיך אין לי דין ודברים ובנכסיך מורה גוף הקרקע ולא פירות וכן מורה בחייה ולא לאחר מיתה וסלוק עצמו מגוף הקרקע בחייה היינו מכירה ונשארנו על שרש משנתנו שלא סלק עצמו אלא שאם מכרה יהא מכרה קיים מעכשו ואף בזו פירשו בגמרא דוקא בעודה ארוסה שעדין לא זכה בהם ומאחר שכן יכול לסלק עצמו בלשון זה אע\"פ שאין בו לשון מכירה או זכייה ומתנה הא כל שהיא נשואה הואיל וזכה בדבר אין לשון זה מפקיע ממנו כלום וכן כל שיש לו עכשו בה שום זכות אלא אם כן קנו מידו על הדרך שיתבאר הא בעודה ארוסה לשון זה מפקיעו מיהא מן הכל אף באמירה בעלמא כמו שביארנו שמאחר שאין לו בה שום זכות אינו צריך אלא לשון סלוק שלא ידון ולא יערער עליהם וזהו שאמרו כדאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר ר\"ל שאינו עכשו ראוי לירשה כלל אדם מתנה עליה שלא יירשנה והזהר מלפרש ממקום אחר מדברי סופרים שאף לדעת האומר ירשת הבעל מדאורייתא כן הואיל ועכשו אינו ראוי לירשה כלל מה שאין כן בנחלת מורישיו ומה שאמרו אחר כן וכדרב הונא דאמר כל האומר אי איפשי בתקנת חכמים כגון זה שומעין לו פירושו וכשם שמתנה על הירשה לכשתמות כך מתנה על הפירות שלא לאכלם בחייה וזהו שאמר רב הונא האומר באכילת פירות אי איפשי בתקנת חכמים באכילת הפירות שומעין לו כגון זו שבאיני נזונת שחכמים תקנו לה מזונות עיקר מפני שחששו שלא תספיק במעשי ידיה והיא מסתלקת מהם בדבור זה ואף כאן אכילת פירות תקנותיהם ויכול להפקיע עצמו מהם בלשון זה ולמטה שאלו אם כן אף בנשואה נאמר כן בפירות כדין האמור במזונות ותירצוה שבזו כבר זכה בהם על הדרך שיתבאר למטה ויש מפרשין וכדרבא וכו' כלומר דאי תימא דרב כהנא דוקא למאן דאמר ירשת הבעל דאוריתא אבל למאן דאמר מדרבנן שמא חכמים עשו חזוק וכו' יותר משל תורה תשמע מדרבא וכו' ויש מפרשין וכדרב הונא כלומר שאם תאמר היאך יסלק עצמו מדבר שלא בא ברשותו והרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי בלשון מתנה או הקנאה אבל בלשון סלוק יכול הוא לסלק עצמו ממה שלא בא ברשותו הא בנשואה אינו יכול להתנות לה בלשון סלוק הואיל וראוי לירש על כל פנים ולא בלשון הקנאה הואיל ולא בא לעולם אבל ארוס יכול להתנות בלשון סלוק אבל לא בלש��ן הקנאה ואף זו דוקא שהיא ארוסה שיש לו בה קצת שיכות אע\"פ שאינו ראוי לירשה אבל קודם אירוסין אפילו נשתדכה לו אינו כלום:",
+ "כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן הרי סלק עצמו בפירוש מן הפירות ומעתה הפסיד הפירות אף בלא מכירה הא מכל מקום אם מתה יורשה ר' יהודה אומר לעולם אוכל פירי פירות וכו' כלומר שלא בטל זכותו אלא מן הפירות עצמם אם תאכלם היא הא כל שלא אכלתם היא אלא שמכרה את הפירות ולקחה בהן קרקע או ששיירה מהם ולקחה מהם קרקע אוכל הוא את הפירות ואפילו אמר בפירותיהן ובפירי פירותיהן אם מכל מקום מכרה פירי פירות אוכל את השלישיים וכן לכמה זמנים עד שיתנה לא בפירותיהן ולא בפירי פירותיהן עד עולם שאלו לא הזכיר פירי פירות אע\"פ שהזכיר עד עולם אינו כלום שאני אומר על הפירות לבד הוא מתנה אבל כשהזכיר פירי פירות ואחר כך עד עולם סוף הדברים הוא על הכל שלא היה יכול להזכירו פרי מפרי עד מאה או אלף וכולל את כלם בעד עולם והלכה כר' יהודה ומכל מקום אם מתה יורשה ויראה בגמרא לר' יהודה גם כן שאם אמר בנכסיך ובפירי פירותיהן ולא הזכיר פירות שאע\"פ שסילק עצמו מפירי פירות אם לא אכל הוא את הפירות או ששייר מהם ולקחה בהם קרקע מכל מקום מפירות עצמן לא סילק עצמו אם רוצה לאכלם אלא שיש פוסקים בזו בהפך ואחר כך בא להזכיר הלשון שבו יכול להפקיע עצמו מן הכל והוא שאמר כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן ולדעת ר' יהודה שהלכה כמותו שיהא מזכיר בו עד עולם וכן שיאמר בחייך ובמותיך ר\"ל שאם מתה לא יירשנה הרי זה הפסיד פירות וירשה כמו שהתנה ואף על פי שביארנו שירשת הבעל אין תנאי מועיל להפקיעה פירושו משנשאת שכל שהתנה משנשאת שלא לאכול פירות ופירי פירות בקנו מידו תנאו קיים ובירשה אין תנאו קיים הא בארוסה אף בירושה תנאו קיים רבן שמעון בן גמליאל אומר אם מתה יירשנה שהוא סובר שאף בארוסה אין תנאי מפקיע ירושה מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה ולדעתנו הלכה כחכמים ואע\"פ שאמרו ע\"ז א' כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו אין למדין מן הכללות כל שכן בכלל זה שכמה מקומות הופקע מלפסוק כמותו וכן שהוא אליבא דתנאי וכל שכן בענין זה שסתירתו משני צדדין אחת שהלכה ירשת הבעל מדברי סופרים ואחת שכל תנאי שבממון תנאו קיים אף בדאוריתא והוא שאמרו בתלמוד המערב הילין דכתבין אי מיתת בלא בני תיהדר פורנא לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים אלא שמשנשאת מיהא אין תנאי מועיל בה כמו שביארנו בפרק נערה ומקצת רבני צרפת פסקו שאף בארוסה אין תנאי מועיל בה שלא לירשה שאע\"פ שירשת הבעל מדברי סופרים הרי אמרו שחכמים עשו בה חזוק כשל תורה מה שאין כן בשאר הדברים ואם משום תנאי שבממון שאני ירשה דממילא הויא ואינה מתבטלת בתנאי ואף גדולי הדורות מסייעין בה לפי שאין דעתו גומרת בתנאי זה כסבור הוא שימות הוא בחייה על הדרך שאמרו באין לך עלי אונאה שאם פירש ואמר יודע אני בו שאינו שוה אלא כך אלא הריני מוכרו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ובסתם יש לו עליו אונאה שאף הוא אומר סבור הייתי שלא יהא שם אונאה וגדולי המפרשים מחזקים את הטעם מצד שהוא דבר שלא בא לעולם ואע\"פ שחיזקה בכל טענות שבעולם לא הפסיד חלקו וכן אמרו בתלמוד המערב הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ולא לענין דבריו הלכה כרשב\"ג שאם מתה יירשנה אבל לא לענין דבריו שהתנה על מה שכתוב בתורה שכל בממון תנאו קיים אלא שבסוף הוא זכה בהם כלו��ר שלא באה לידו עד שמתה והרי זה נמצא מוחל דבר שלא בא לעולם אחר שאין לו זכות עד שמתה ומכל מקום לדעתנו אין הלכה כן שהמחילה אף בדבר שלא בא לעולם היא ומשום הכי מהני בארוסה ואף בתלמוד המערב אמרו למעלה מזה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה לאחר מכן מהו כלומר מהו שיכנסו בכלל מחילה זו ושאל ויש אדם מתנה על מה שאינו ברשותו והשיב ר' בון מזכותו את למד חיובו כלומר כשם שהוא יזכה בהם אע\"פ שלא היו ברשותו בשעת התנאי כך הוא יכול למחלן ומה ששאלו שם אחר כן דין ודברים אין לי בנכסיך העתידים ליפול מהו והשיבו וכי יש אדם מתנה על מה שלא בא לעולם אף זו אינה הלכה על הדרך שכתבנו בחברתה והרי זו וחברתה אחת הן ותשובה של זו מספקת לזו ואף כל אלו חכמי הדורות פירשום כשכתב לה כן משנשאת והשיבו שמאחר שנשאת אינו נפקע בכך אבל בעודה ארוסה תנאו קיים בכל צד ובנשאת כך בקנו מידו ועוד כתבו שאין הלכה כר' יהודה ר\"ל במה שאמר בדבר שבממון תנאו קיים אלא כשאומר על מנת שאין לך וכו' אבל אם אמר על מנת שלא אתחייב לא אמר כלום הואיל ומתנה לעקור דבר מן התורה בפירוש כעין מה שביארנו בלא תשמטנו שביעית בראשון של מכות ג' ב' וכן בזו אינו יכול להתנות שלא יירש וכן פסקו שירשת הבעל מן התורה ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן בבבא בתרא וזו שבתלמוד המערב הם מפרשים אותה שמאחר שאינו עוקרה אלא באם מועיל שאינו נקרא עוקר לגמרי אלא גורם לעקור וגורם אינו כעוקר כמו שיתבאר באחרון של גיטין אבל זה שמתנה לגמרי שלא יירש אינו כלום ויש מפרשים לשיטה זו שאף באם אינו מועיל וזו שבתלמוד המערב הם מפרשים שהאב כותב כן לבתו והרי הוא כנותן על מנת להחזיר והדברים נראין כדעת ראשון:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:",
+ "שנים שהיו שותפים בשדה אחת ואמר או כתב אחד מהם לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו כלומר לא יהא לי או אין לי עסק בה או ידי מסולקות הימנה לא אמר כלום שאין זה לא לשון מכר ולא לשון מתנה אלא לשון סלוק זכותו מן הדבר ומעתה אנו דנין שלא מגוף הקרקע הוא מסלק עצמו אלא מדין ודברים כלומר שהוא שלי בשופי בלא שום ערער ואע\"פ שבמוכר עבד כנעני לגוי אמרו גיטין מ\"ג ב' שכל שכתב לו לכשתברח הימנו אין לי עסק בך זה הוא שחרורו וכן שאם אמר אדם לעבדו אין לי עסק בך יצא לחירות עבד דיו בלשון סלוק זכותו מעליו שאין שתוף וערעור לשום אדם עליו ולא אמר לשון זה אלא לסלק את עצמו הימנו והרי בלשון זה זכה בעצמו שהרי אינו מקנהו לשום אדם אלא לעצמו ולעצמו אינו צריך אלא שיסלק שיעבודו מעליו אבל שדה שהוא מכוין למתנה או להקנאה אינו כלום בלשון זה וכבר תירצנוה בפנים אחרות בראשון של קדושין ושמא תאמר לימא מיהא שלשון זה מועיל להיותו הפקר תדע שבכריתות כ\"ד ב' הקשו כן למה שנאמר שם הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה דידי מסלקות הימנה כאי אפשי בה דמי וקתני לא אמר כלום ותירץ כי סליק נפשיה מדין ודברים מגופיה דשדה לא סליק נפשיה שאין במשמע אלא לשון סלוק ערער ואינו מועיל להסתלק מגוף הקרקע כלל אלא אם כן קנו מידו כמו שיתבאר למטה:",
+ "ממה שכתבנו למדת לשיטתנו שאע\"פ שבנחלה הבאה לו לאדם ממקום הראוי לו כגון אביו ושאר מורישיו אינו מתנה עליה שלא יירשנה שהרי דבר שלא בא לעולם הוא וכשם שאין מכירתו בה מכירה כך אין תנאו בה תנאי בנחלה הבאה ממקום אחר ר\"ל מצד אשתו והוא קוראה מק��ם אחר על שם שאין לו בה עכשו שום זכות אדם מתנה עליה קודם שזכה בה ר\"ל באירוסין אע\"פ שהוא דבר שלא בא לעולם ולא סוף דבר בתנאי גמור אלא אף בלשון סלוק כגון דין ודברים שהזכרנו וכן בפירות שמאחר שחכמים תקנוה לתועלתו יכול להפקיעה אף בלשון פחות שהרי באיני ניזונת ואיני עושה הואיל ותקנתא דידה היא להתקין לה מזונות תחת מעשי ידיה ומחשש שלא יספיקו מעשי ידיה למזונותיה יכולה לומר כן אף בלשון אי אפשי ושמא תאמר והרי מזוני דאוריתא נינהו והיאך אתה מפיל עליה לשון תקנת חכמים אפשר לרווחא דמילתא כלומר אף לדעת האומר מזונות דרבנן שדרשו לפי שארה תן כסותה כמו שהתבאר בפרק נערה מ\"ח א' או שמא עיקר התקנה מדברי סופרים ואסמכוה אקרא דשארה כסותה וכו' ושמא תאמר והרי אלו אף תקנה שלה הם שהרי פדיה תחת פירות וקבורתה תחת ירשה פירשוה חכמי צרפת בשקבל עליו כן אף בלא פירות וירשה ויש דנין כן אף בלא קבל שמכל מקום אם הוא מוותר לה אין היא מוותרת לו בכך או שמא אם תמצא לומר שכן מכל מקום מתוך שהפדיה מדברים שאין מצויין הוא וכן שהקבורה דבר מועט אין מרגשת לחוש בהם כלל ושמא תאמר מה דמיון מאיני נזונת לזו שבאיני ניזונת יכולה היא לחזור בה אבל משנתנו כיון שנסתלק אינו יכול לחזור ואין זה כלום דודאי משגמרה וכפתהו על זה אינה יכולה לחזור שאלו כן כל שתראה רווחה מצויה תאמר כן וכשתרגיש שרווחה קופץ תחזור בה שמא תאמר אחר שאתה מפרש הטעם שמתוך שלתועלתו נתקנה יכול הוא לומר אי אפשי וכו' אף בנשואה תאמר כן שהרי באיני נזונת נשואה היא והועיל תנאה ואף בזו נאמר כן ונחלקו אביי ורבא בטעם זה שאביי אמר נשואה ידו כידה והוה ליה כשותף בשדה חברו שאין לשון זה מועיל כלום ואע\"פ שהשדה בקניין מיהא מועיל ואתה אומר בנשואה שלענין ירשה מיהא אף בקנין אינו מועיל שאני שדה דבא לעולם הוא ומאחר שקנו מידו בגוף הקרקע קנו מידו אבל זה שלא בא לעולם אף בנשואה אינו כלום אף בקנין ובארוסה הוא דמהני אף בלא קנין ורבא אמר ידו עדיפא מידה ולגבי הא מיהא אביי ורבא שוים הם אלא דנפקא מפלוגתיהו לשומרת יבם ר\"ל שנפלו לה נכסים בעודה נשואה ומת בעלה ונפלה לפני יבם שיד היבם קלישא לה מיד הבעל וכל שאתה אומר בבעל ידו כידה יד היבם גריעא מידה ואין היבם חולק עמה בפירות ואם יד הבעל עדיפא מידה יד היבם כידה וחולק עמה כמו שביארנו בפרק נכסים ולפי מקומו נראה לי לפרשה לענין יבם שכנס וכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם יד הבעל כידה יד היבם גריעא ומהני תנאו בלשון זה כדין ארוסה ואם יד הבעל יתר מידה יד היבם כידה ונמצא כשתף ואין תנאי שבלשון זה מועיל והדברים נראין:",
+ "יש מפרשים שכל שביארנו שמועיל בזכות שיש לו על נכסי אשתו פירושו דוקא בלשון סלוק שהוא כעין מחילה ומחילה אין בה לדעתם דין דבר שלא בא לעולם וכמו שאמרו גיטין מ\"ג ב' לכשתברח ממני אין לי עסק בך אבל בלשון הקנאה אינו כלום שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:",
+ "כבר ביארנו שהאומר לחברו דין ודברים אין לי בשדה זו לא אמר כלום מכל מקום קנו מידו הועיל שכל שקנו מידו מגופו של קרקע קנו מידו ולא סוף דבר ברואהו מחזיק ועומד לו בשופי ובלא ערער אלא אפילו ערער עליו בשעה שראהו מחזיק ואמר לו שלא כיון אלא לסלק עצמו מדין ודברים אינו כלום ומכל מקום בארוסה שקנו מידו בדין ודברים אין לי בנכסיך אין אומרין מגוף הקרקע סלק עצמו ואין לו פירות כלל אלא אין הקנין מועיל כלום ולא נפקע אלא לענין מכר על הד��ך שביארנו במשנתנו בשאין שם קנין שמאחר שלא באו עליה אלא מטעם יד בעל השטר על התחתונה מה הקנין מועיל בה מעתה ועוד שלא היה לו לומר מדין ודברים וכו' אלא ממכירה סליק נפשיה ולמדת שבארוסה אין לשון זה מועיל אף בקנין אלא למכירה הא כל שמזכיר הפרטים מועיל אף בלא קנין ובנשואה בקנין ובירשה בארוסה מועיל אף בלא קנין ובנשואה אינו מועיל אף בקנין זו היא שיטתנו ושאלת קנו מידו אינה חוזרת אלא על שדה של שותפין ומכל מקום גדולי הפוסקים והמחברים פירשוה אף בארוסה שכל שקנו מידו סלק עצמו אף בדין ודברים לבד מגוף הקרקע ואין לו פירות לעולם ואפילו ערער על קנינו לומר לא היה כך בדעתי אלא לענין מכירה ולשיטה זו פירשוה גדולי הדורות שמועיל אף שלא לירשה ויש מפרשין בה לענין נשואה ולפירות שאם קנו מידו מועיל לפירות אבל לא לירשה כמו שביארנו וגדולי קדמונינו חולקים לומר שבנשואה הואיל וזכה בהם אין קנין מועיל בה לפירות הואיל ואינן בעולם ואינו דומה למוכר שדהו לפירות שבזו גוף השדה שלו והקנהו לו לפירותיו אבל בעל בנכסי אשתו אין לו אלא פירות ואע\"פ שבפרק נכסים פ' א' שאלו בעל שמכר לפירות בנכסי מלוג והעלו בה שאלמלא טעם רווח ביתא היה ממכרו ממכר פירושו בשרצה הוא שלא לערער על ממכרו ואין הכונה אלא שהיא יכולה למחות וכבר כתבנו מדינין אלו בשלישי של בתרא מ\"ט א' בסוגיית אין לאיש חזקה בנכסי אשתו:",
+ "זה שביארנו שבארוסה יכול להפקיע עצמו מן הירשה פירושו בשעת אירוסין או משנתארסה דרך תנאי אבל קודם אירוסין שיכתוב לה שכל זמן שתתארס לו יהא לו שום זכות בנכסיה כתבו הגאונים שאין ממש בדבריו ויש לפקפק בה:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "המוכר חפץ לחברו על מנת שאין לו עליו אונאה אם בסתם יש לו עליו אונאה ובמפרש אין לו עליו אונאה כמו שכתבנו למעלה וכבר ביארנוה במקומה במציעא פרק הזהב:",
+ "כל אלו שאמרנו שאדם יכול להפקיע זכותו מהם כתבו מקצת הגאונים שלא בטל זכות שכנגדן לאשה ר\"ל שאע\"פ שהפקיע עצמו מזכות הפירות לא נפקעה היא בכך מזכות פדיה שכנגדה אלא אם כן פירש וכן בכלם והדברים נראין אלא שיש לפקפק בהם:",
+ "ירושה שהבעל יורש את אשתו אע\"פ שהיא מדברי סופרים והיה לנו לומר שאינו אלא כלוקח ושתחזור למשפחתה ביובל בלא דמים אינו כן שהרי עשו בה חזוק כשל תורה והרי היא ירשה גמורה ואינה חוזרת כלל ומכל מקום אם ירש ממנה מקום בית הקברות מחזירו לבני משפחה משום פגם משפחה שלא יתערב זר בתוכם בבית קבורתם ונותנין לו דמיו ומנכין לו מן הדמים דמי קבר אשתו שהרי היה הוא חייב בקבורתה וזו מיהא לא סוף דבר ביובל אלא אף לאלתר משום פגם משפחה וכמו שאמרו המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ובית הספדו באים בני משפחתו וקוברין אותו על כרחו של לוקח משום פגם משפחה ואע\"פ שזו של מקום בית הקברות ביובל היא שנויה בבכורות פרק בכור לנחלה נ\"ב ב' ענינו שאע\"פ שיש לו להחזיר משום פגם משפחה אם אירע בו יובל אין היובל מפקיעו את הדמים אלא מחזירין לו את דמיו אלא שמנכין לו דמי קבר אשתו:",
+ "המשנה השנית והכונה בה לבאר החלק השני והוא שאמר מי שמת והניח אשה ובעלי חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכלם צריכים שבועה ואין היורשים צריכין שבועה הניח פירות תלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה זכת האשה יתר על כתובתה ובעל חוב יתר על חובו המותר ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ר' עקיבא אומר אין רחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה אין היורשין צריכין שבועה אמר הר\"ם פי' כושל יקרא בעל חוב וקראוהו כן לפי שאין לו זכות על המטלטלין לפי שאלו הדינין בנויים על זה העקר והוא שמטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב וזה המאמר לא נעשה בו היום מעשה אבל נעשה אותם משועבדים לבעל חוב ואין ליורשים שירשו עד שיפרעו כל החובות והכתובה הוא חוב מהחובות ואם הניח קרקע הנה כל מי שהחוב שלו יפרע תחלה ומה שהוא אחרון מאחריו ואם היו זמני החובות כלם זמן אחד ולא יספיק הממון לכל החובות יקח כל אחד ואחד מהן לפי חלקו והנה נבאר החלקים בפרק שאחר זה ואם הניח מטלטלין הנה אין הפרש בין הקודם והמאוחר כל הקודם בהן זכה ולא יוציא מיד אחר:",
+ "אמר המאירי כבר ביארנו שמטלטלין של יתומים אין משתעבדין לבעל חוב אף לדעת ר' מאיר ולכתובה לרבנן מיהא אין משתעבדין אף מן הבעל עצמו ואין צריך לומר מן היתומים וכן ביארנו שאף המלוה בכלל מטלטלין היא ואין צריך לומר פקדון אלא שמכל מקום היה ר' טרפון סובר שמאחר שאין מטלטלין אלו ר\"ל המלוה או הפקדון ברשות היתומים לגמרי אין דנין אותן כמטלטלי דיתמי אפילו פקדון ואין צריך לומר מלוה ויש מפרשין בה לדעתו שמגבין מהם בעל כרחו של לוה או נפקד אף לכתובה לדעת המפרש לכושל שבהן כתבת אשה ומדר' נתן או מפני שאינו סובר מטלטלי דיתמי לא מישתעבדי אלא כשהם ברשותם וקשה להם שהרי בסוף פרק נכסים פ\"ב א' אמרו לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתבה וכו' וכבר תירצנו בה במקומה מה נראה לנו אלא שיש מפרשים מטעם זה שאף ר' טרפון אינו אומר להגבותם מכח בית דין לכתובה אלא כגון שבא הלוה או הנפקד לפנינו והמעות בידו ובא לשאול למי ראוי ליתנם ומתוך כך אמרו במשנה זו מי שמת והניח אשה לגבות כתובתה ובעל חוב לגבות את חובו ויורשים לזכות בירושתם ולהפקיע אשה ובעל חוב מן המטלטלין שזכו בהם בירושתם והיה לו מלוה או פקדון ביד אחרים שאלו היו ביד יורשים לא היו אשה ובעל חוב נוטלים כלום אלא מאחר שהם ביד אחרים ולא זכו בהם יורשים ינתנו לכושל שבהם ונחלקו בביאורו בגמרא מהם שאמרו לכושל שבראיה ר\"ל בעל חוב וקורין אותו כושל שבראיה מפני שאינו גובה מן היתומים אלא בראיה חזקה ר\"ל שטר או עדי הלואה על הצדדין שמלוה על פה נגבית מן היתומים כגון תוך זמן או חייב מודה או שמתוה על אותה הלואה ומית בשמתיה אבל כתובת אשה נגבית בעידי מיתה ויש מפרשים בו כושל שבראיה ר\"ל למראית העין ומפני שהוציא מעותיו וזהו שאמרו עליו לכושל שהוא כשול מה שאין כן בכתובה ר\"ל מנה מאתים שלא הוציאה בהם כלום ויראה לדעת ר' טרפון שמאחר שאינם זוכים מן הדין אין משגיחין בהם בקדימה ולא עוד אלא שבתלמוד המערב חלקו בבעלי חוב עצמם ליתנם לכושל שבהם והוא שאמרו שם ר' יוסי ב\"ר חנינא אמר לכושל בגופו הגע עצמך דהוה עתיר כגון אילין דכד ענדכי כלומר שהיו דלי הגוף וחולניים אלא שהיו עשירים אמ\"ר אחא לכושל בגופו והוא עני ומהם שפירשו בגמרא כושל שבהם כתבת אשה והוא קוראה כושל מפני שאינה מצויה לילך לבתי דינין לחזר אחר כתובתה ופירשו הטעם משום חינא ופירשו בו גדולי הרבנים שיהיו האנשים נושאים חן בעיני הנשים להתרצות להם יותר לינשא ואין נראה כן שאין אצל אשה נעילת דלת להתרצות בנשואין אלא פירושו שיהא להן ממון עד שמתוכו יהיו קופצים מצויים להם ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין ואחר ש��כל מקום בכלל מטלטלין הם והם של יתומים אינם משועבדים ואע\"פ שאין יתומים מוחזקים בהם מכל מקום מוחזקים הם בהם יותר מן האחרים שכתבה ובעל חוב אפילו היה דינם ליטול מהם לא יפרעו אלא בשבועה והיורשים אין צריכים שבועה ליטול מה שהיה לאביהם ביד אחרים ואפילו היו שם בעלי חוב או כתובת אשה בנאמנות לדעת הפוסקים שהנאמנות מועיל מכל מקום אלו לא כתב להם כן היו צריכים שבועה והוא שאמרו בתלמוד המערב הגע עצמך שפטרום מן השבועה זו תורה וזו אינה תורה והלכה כר' עקיבא אף במלוה ואין צריך לומר בפקדון ומכל מקום עכשו שהותקן להיות המטלטלין משועבדים זוכים בהם אשה ובעל חוב והקודם שבהם זכה אלא שאם קדם מאוחר ותפש תפש שאין דין קדימה במטלטלין:",
+ "הניח פירות וכו' נתגלגל במשנה זו מחלקת אחרת בין ר' טרפון לר' עקיבא שלר' טרפון אף במטלטלין שאינם ביד אחרים אע\"פ שאין מגבין לאשה מהם אם תפשה מהם אין מוציאין מידה הואיל ולא היו ביד היתומים שתפישתה אף לאחר מיתת הבעל מועלת וכן בבעל חוב והוא שאמר שאם הניח פירות תלושים והרי שהם מטלטלים אלא שאינם לא ביד אחרים ולא ביד היתומים כל הקודם בהם זכה ר\"ל שאם קדמו היתומים ותפשום אין תפישת האשה או הבעל חוב מועלת עוד בהן ואם קדמה האשה ותפשתם זכת וכן בבעל חוב ופירשה ר' יוחנן בגמרא לדעת ר' טרפון שלא סוף דבר כשהיו מונחים ברשות הרבים שנמצא שאין היתומים מוחזקים בהם יותר אלא אף בסימטא שלהם כן והוא קרן זוית שלפני בתיהם הואיל ואינם ברשותם לגמרי שאלו היה ברשותם לגמרי נעשה כשלהם ושוב אין תפישה מועלת בהם והוא הדין לדעתו במלוה ופקדון שביד אחרים אלא שאין תפישה מצויה במה שהוא ביד אחרים ולר' עקיבא אין תפישה שלאחר מיתת הבעל או הלוה מועלת כלל אף במה שלא היו היורשים מוחזקים בו הואיל וזכותם חלה עליהם והילכך ינתנו כלם ליורשים אלא אם כן תפשו מחיים והמותר שנשאר לשם אחר תפישת האשה והבעל חוב ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם אם בעל חוב אם כתבת אשה על הדרך שביארנו וכגון שהיו עליו שני חובות או שתי כתובות ולר' עקיבא ינתנו ליורשים לר' עקיבא מיהא לא סוף דבר במותר אלא אף במה שתפשה כן ומוציאין מידה שאין תפישה לאחר מיתה מועלת כמו שביארנו ואיידי דנקטה ר' טרפון במותר נקטה איהו נמי במותר והלכה כר' עקיבא וכמו שאמרו הלכה כר' עקיבא מחברו ור' טרפון חברו היה ולא רבו ואע\"פ שמצינו במקום אחר אמ\"ר עקיבא שאלתי את ר' טרפון לא מפני שהיה רבו אלא שהיה ותיק ומפולפל הרבה וחבריו שואלים לו ופירשו בגמרא שאם דן הדיין כר' טרפון מחזירין אותו כדין טועה בדבר משנה על הדרך שביארנו בתלמוד סנהדרין ומכל מקום דברים אלו כלם בזמן התלמוד הא בזמן הזה מגבין מן המטלטלין בין לכתובה בין לבעל חוב אף בלא תפש:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "בעל חוב או אלמנה שהיו מטלטלין של יתומים בידם ויש עדים שאותם מטלטלין היו של אביהם ר\"ל אביהם של יתומים ושנראו עכשו בידיהם שאין כאן עוד טענת לא היו דברים מעולם או החזרתי אלא שהם אומרים מחיים תפשנו ויתומים אמרו לאחר מיתה תפשו אם יש עדים שראו שהתפישה היתה לאחר מיתה או לדעת קצת כל שיש להם עדים שתפשום מוציאין מידם ואם אין עדים בכך אם הם מן המטלטלין שאדם נאמן עליהם בטענת לקוח הוא בידי כגון דברים העשויים להשאיל ולהשכיר נאמן התופש במתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי ואם הם מטלטלין שאי��ו נאמן בהם בכך כגון דברים העשויים להשאיל ולהשכיר או גודרות שאין להם חזקה אינו נאמן ומוציאין מידו היה שם עד אחד שלאחר מיתה תפש והוא טוען שמחיים תפש והוא מדברים שיש לו בהן חזקה וטענת לקוח הוא בידי יש ליתומים עליו שבועת התורה והיא שבועת עד אחד הואיל והיתומים טוענין בבריא שאחר מיתה תפש ומכל מקום מה שהוזכר בשמועה זו ההוא בקרא דיתמי דתפשו תורא מיניה ר\"ל בחוב אביהם של יתומים בעל חוב אמר מחיים תפישנא ליה ובקרא אמר לאחר מיתה תפשיה אם הבקר פשע כגון שהיה יכול למנעו מלתפשו שנמצא חייב באחריותו ליתומים הרי זה אינו עדות כלל שהרי נוגע בדבר ואם לא היה חייב באחריותו הרי זה עד אחד ולדעת גדולי הפוסקים משביעין אותו אע\"פ שאין היתומים טוענין בבריא שלאחר מיתה תפשו אלא שטוענין היו על פי הבקר מפני שהם כתבו ששבועת עד אחד אף כשאין התובע תובע בבריא כן כגון ראובן שאמר ללוי שמעון אמר לי שאתה חייב לי מנה ומכל מקום גדולי תלמידיהם מגיהים עליהם שאין שבועת עד אחד באה אלא כשהתובע תובע בבריא ולדעת זה כשהם תובעים על פי הבקר אין כאן שבועה:",
+ "זה שביארנו בגודרות שאין להם חזקה טעם הדבר מפני שהן מהלכות מאליהן ואע\"פ שהונח עליהם שם גודרות מתוך הגדרות שעושין להם מכל מקום עושין להם אותם הגודרות כל אחד בשדהו ומניחין אותם שם והם פורצות ויוצאות וכל שהן ידועות לבעלים ונראו ביד זה אין לו בהם טענת לקוחות הן בידי ומכל מקום כל בהמה הנמסרת לשומר או לרועה יש בהן חזקה הואיל ואינה מהלכת מאליה וסתם שוורים לענין זה בחזקת שמור הם והכל לפי מה שעיני הדיין רואות ועבדים לענין זה כבהמה כל שהוא יכול להלך הא קטן שאינו יכול להלך הרי הוא כשאר המטלטלין כמו שיתבאר במקומו ואחר שכן מה שנאמר בסוגיא זו דבי נשיאה תפוש אמתא פירושו בשיכולה להלך שאין בה חזקה:",
+ "מה שביארנו שתפישה מחיים מועלת בין באשה בין בבעל חוב ושאין היתומים מוציאין עוד מידם אפילו היתה תפישתם חובה לאחרים כן כגון שהיו לזה מלוים אחרים מה שתפשו אלו תפשו ומכל מקום אם לא תפשו הם בעצמם אלא שמינו שליח שיהא תופש בשבילם ותפש אותו השליח בשבילם ולא הגיע עדין ליד זה תפישת השליח מועלת לענין שאין היתומים מוציאין מיד השליח אם מת אביהם בין כך אבל אם היתה תפישה זו חובה לאחרים יכולין אותם אחרים להוציא מיד שליח זה שתפש עד שלא הגיע ליד המשלח שהתופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה כמו שיתבאר בראשון של גיטין י\"א ב' ולמדת בסוגיא זו במה שנזכר בה ביימר בר חשו דהוה מסיק ביה זוזי בההוא גברא ושכיב שאע\"פ שאינה הלכה שהרי תפישה שלאחר מיתה היתה מכל מקום אתה למד ממנה לתפישה מחיים וכן אתה למד ממנה שדין תופש לבעל חוב שלא קנה ענינו אף בשהתופש תופש בשליחותו של זה שתפש בשבילו ומכל מקום אם היה התופש אפטרופוס של זה שהוא תופש לצרכו תפישתו תפישה והוא שפירשו גאוני הראשונים בסוגיא זו ולא אפטרופוס דידיה את:"
+ ],
+ [
+ "יראה לי עוד מסוגיא זו שתפישת בעל חוב או אלמנה במטלטלין בזמן שהיא מועלת אינה צריכה קנין גמור כדרכי הקניות שבמקח וממכר ר\"ל הגבהה במה שהיא ראויה או משיכה במה שהיא ראויה או מסירה במה שהיא ראויה שהרי ספינה שאין דעת אחרת מקנה אותה שיקנה במסירה צריך הוא בה למשיכה ומשיכה אינה קונה ברשות הרבים והם היו מחזרים לזכות עצמם במה שהיו אומרים מחריפתא דנהרא תפישנא לה שהוא רשות הרבים אלמא כל שהוא מוחזק בה מכל מקום תפישה היא ומכל מקום כל ששניהם תופשין הולכין אחר אותו שתפישתו ברורה יותר ובספינה כל שהאחד מוליכה בים במשוטות כדרך המלחים והאחר מושכה משפת הים בחבל יראה שהמוליכה בים קנאה:",
+ "הוזכר כאן מעשה באחד שלוה מעות מחברו בשטר ושלחם לו על ידי שליח ואתי שליח פרעם למלוה ואחר הפירעון בקש ממנו השטר ואמר לו שאותו לוה חייב לו אותם המעות מצד אחר בלא שטר ואתה צריך בענין זה לידיעת שני דינין אחד דין המלוה עם הלוה אם יכול לומר כן ר\"ל סיטראי נינהו ושיהא יכול לתבוע השטר מצד אחר אם לאו והשני אם תמצא לומר שהמלוה יהא יכול לומר כן אם זה השליח נקרא פושע כשפרע עד שיהא בטוח מהם בהחזרת השטר ויהא משלם ללוה ששלח על ידו אם לאו ולענין הדין הראשון ר\"ל דין המלוה עם הלוה אם פרעו בפני עדים אין המלוה יכול לומר עוד סיטראי נינהו אבל אם פרעו בלא עדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לטעון סיטראי נינהו ושמא תאמר והיאך אתה קורא דבר זה פירעון בלא עדים לגמרי והלא יש כאן מיהא עד אחד שהרי שליח נעשה עד מן הדין כמו שביארנו בשני של קדושין ואינו קרוי נוגע בדבר מצד שאם אינו מעיד שפרע יהא הלוה יכול לומר לו החזירם לי שהרי יכול הוא לומר החזרתי כמו שביארנו שם תדע שמתוך כך יש מפרשים מתוך שיכול לומר לא היו דברים ובשבועת התורה ר\"ל שבועת עד אחד יכול לומר סיטראי נינהו ובשבועה ויש מפרשים בה מתוך שיכול לא היו דברים ובשבועה הואיל וטענת לא היו דברים מכחשת דברי העד כמו שכתבנו יכול לומר סיטראי נינהו אף בלא שבועה שהרי טענת סיטראי נינהו אינה מכחשת דברי העד ואינו נכון שהרי מכל מקום הרי הוא בדין נסכא דר' אבא הנזכר בשלישי של בתרא על הדרך שביארנו שם אלא שיש לומר במעשה זה שנאמן היה לומר לא היו דברים בלא שבועה הואיל והמשלח אינו טוען בבריא שפרע שהרי אבימי שהיה המשלח לא היה שם בשעת הפירעון ולי נראה שעד אחד של נסכא הוה ליה עד אחד של תורה שכל ששנים מחייבים ממון אחד מחייב שבועה אבל עד אחד זה אינו בא להוציא ממון אלא להפקיע ממון מן התובע והוא שבועת עד אחד מעיד שהוא פרוע שאינה תורה ושמא לא נאמר בה מחויב שבועה שאין יכול לישבע משלם ומכל מקום עכשו שנתקנה שבועת היסת ואין השליח יכול לומר החזרתי אלא בשבועה אינו נעשה עד כלל שנוגע בעדות הוא ואפילו היו שנים אינו כלום כמו שביארנו בשני של קדושין נמצא שמעיקר התלמוד אם פרעו בעדים אין טענת סיטראי כלום ואם פרעו בעד אחד הוא מצטרף עמו ואם פרעו שלא בעדים אין עדותו של שליח מפקיע טענת סיטראי אם בשבועה לדעת קצת או שלא בשבועה לדעת קצת הא אחר תקנה אין עדות של שליח כלום לענין תביעת המלוה על השליח כל שהמלוה הזכיר לו שמלוה בשטר הוא היה לו ליתן לב שלא לפרוע עד שיבא השטר לידו או שיהא בטוח בהחזרתה ולא סוף דבר כשאמר לו המלוה שקול שטרא והב זוזי אלא אפילו אמר לו הב זוזי ושקול שטרא וכל שכיוצא בזה אומר לו לתקוני שדרתיך וכו' אבל כל שאמר לו סתם שיפרעם ולא הזכיר לו שם שטר אין כאן פשיעה שאף הוא אומר סבור הייתי שמלוה על פה היתה ומכל מקום אם אמר לו אל תפרעהו אלא בעדים הרי פשע ולמדת שכל שלא אמר לו כן בפירוש אינו זקוק ליתן לו בעדים וכמו שיתבאר מדין חנוני על פנקסו הנזכר במסכת שבועות מ\"ד ב' שחנוני אומר נתתי ונשבע ונוטל ואע\"פ שפרע לפועלים בלא עדים וכן ממה שאמרו בשני של קדושין מ\"ג ב' השתא דתקון רבנן שבועת היסת מישתבעי שלוחים דיהבי ומישתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה:",
+ "כבר ביארנו שתפישה לאחר מיתה אינה מועלת אלא אם כן מטענת מגו הוזכר כאן מעשה באלמנה שהפקיד בעלה אצלה כרך של שטרות ותבעוה היורשים והיא טוענת שמחיים תפשתם ר\"ל שמחיים נתנה לה לעכבם בשביל כתובתה ולא חלה עליהם רשות של יתומים ליקרא מטלטלי דיתמי ויש מפרשים בה שאבי היתומים הפקידם אצל אשה אחרת והיא טוענת שמחיים נתנה לה לעכבם בשביל חוב שהיה לה על אביהם והכל עולה לענין אחד ולענין הדין מיהא הוזכר בה שגמרו את הדין שאם יש לה עדים שנתבעה בהחזרת השטרות בחיי הבעל או המפקיד והיא מעכבתם הרי זו תפישה שמחיים ואין שם מטלטלי דיתמי חל עליהם ואם לאו הויא לה תפישה דלאחר מיתה שכל זמן שהיה מפקיד חי ברשותיה הוו קיימי כדין פקדון ומן הסתם אין אומרין שדעתה היה לעכבם מחיים ובמלוה מיהא נראה שנאמנת ואף בפקדון יש שואלים בה תהא נאמנת מגו דמציא אמרה לקוחות הם בידי על הדרך שביארנו למעלה ואפילו נראו בידה שאין כאן טענת לא היו דברים ולא טענת החזרתי תהא נאמנת בטענת מקח ותירצו גדולי הפוסקים שדין זה אינו אלא בשטרות שאין נקנות אלא בכתיבה ומסירה וכל שטוענת לקוחות הן בידי ובתורת מקח באו לידי אומרין לה אחוי שטריך והוא שאמרו במסכת סנהדרין פרק בורר ל\"א א' ההיא איתתא דנפקא שטרא מתותי ידה אמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפריעא הוא הימנה רב נחמן כמאן דאמר אותיות נקנות במסירה כלומר ונאמנת במתוך של טענת מקח אלמא שלדעת המצריך כתיבה אין כאן מתוך שטענת מקח הא שאר מטלטלין אפילו נראו בידה שאין עוד בהם טענת לא היו דברים ולא טענת החזרתי הואיל ויש בה טענת בתורת מקח באו לידי אף כשטוענת מחיים תפשתים נאמנת ודין זה של גדולי הפוסקים אתה צריך לפרשו בשאין כאן עדים שבתורת פקדון באו לידו אלא שנראו עכשו בידו והואיל ואין כאן עידי פקדון אע\"פ שראייתם בידו מפקיע טענת לא היו דברים וטענת החזרתי אינו מפקיע טענת בתורת מקח באו לידי אלא אם כן באומן או בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר עמו שביארנו בשלישי של בתרא או בשטרות מטענת אחוי שטריך שאם היו שם עדי פקדון וראה אף בשאר מטלטלין הרי בטל כל מיגו טענת לא היו דברים וטענת החזרתי מדין ראה וטענת תורת מקח מדין עדי פקדון שכל שנתברר שבפקדון בא לידו אינו נאמן עוד בטענת מקח ואפילו בטענת חזרתי ולקחתי מצד עצמה אלא אם כן מצד מגו שבאי זה צד ואם לא היו שם עדים ולא ראה אף בשטרות נאמנת מצד טענת לא היו דברים או החזרתי ואפילו היו שם עדי פקדון ואין שם ראה נאמנת אף בשטרות מטענת החזרתי אלא על כרחך באין שם עדים וראה שאין כאן אלא טענת תורת מקח ובמטלטלין נאמן כל שאינו אמן באמנותו או אחר בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ויש מפרשין את דבריהם ביש עדי פקדון ולא ראה ואע\"פ שכיוצא בה במטלטלין נאמן בהחזרתי בשטרות מיהא אין מגו של החזרתי כלום שאם טוענת החזרתי שטר בידה מאי מהנו ואם כן לא היתה טענת המיגו מועלת לה כלום ויש מפרשין אותה מטעם זה אף בשאין עדים ולא ראה שאין בשטרות מתוך של לא היו דברים והחזרתי שאם כן הרי אינה יכולה להוציאם ומה יועילו לה בתפישתה ושמא תאמר שתלך ללווים ותעשה עמהם פשרה וקנוניא ותחזיר להם השטרות בדמים קלים אין חושדין את הלווים בכך וכן אין חוששין שתאמר להם בב\"ד החזרתי ובינה לבינם תאמר להם שיתפשרו עמה שאין חוששין שתהא מעיזה כל כך ומכל מקום למדת שכל שיש שם מיגו אם מטענת לא היו דברים אם מטענת החזרתי אם מטענת תורת מקח במטל��לין אחרים נאמנת וגדולי המגיהים שבהלכותיהם נדחקו להם הדברים והשוו שטרות לשאר מטלטלין ופירשו שאף בשאר מטלטלין כל לגבי תפישה שניא תפישת פקדון הואיל וברשותה דמריה קאי ואין הדברים כלום ושמא תאמר ניהמנה מגו דמציא אמרה אגב קרקע אקנינהו ניהלאי שהרי כל הקנאת שטר אגב קרקע אינו צריך כתיבה ומסירה כמו שכתבנו בבתרא פרק ספינה מתוך כך יש מפרשים שהקנאת שטר אגב קרקע צריך כתיבה ולא הפקיע אגב זה מקניית השטר אלא מסירה הא כתיבה מיהא בעי וכן יש מפרשין שכל לגבות בו אף באגב צריך כתיבה ומסירה ואין צורך בכל אלו שאף אם היא טוענת באגב אקנינהו ניהלאי אומרין אחוי ארעא דאקנייך וכבר נרמזה סברא זו באחרון של בתרא קע\"ג א' בענין שני יוסף בן שמעון ושמא תאמר להאמינה במתוך שיכולה לומר במתנת שכיב מרע נתנם לי שאין בו צורך לכתיבה ומסירה כמו שביארנו במקומו אפשר בשנתברר שלא צוה בשעת מיתה או שמא לטענה רחוקה כזו לא חששו ומיגו דאי בעיא קלתינהו נמי ליכא שאין מיגו אלא כשהוא בא לקיים את הטענה כמו שביארנו בבתרא:",
+ "תפישת שטרות שהזכרנו אינן כלום לענין גוביינת החובות ר\"ל לגבות בהם שהרי אין אותיות נקנות במסירה ואם תטעון שנכתבו לה נאמר לה אחוי שטריך ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בהלכות מלוה ולוה פרק י\"ו ראובן שהוציא שטר שיש ללוי על שמעון וטען שלוי כתבו לו ומסרו לו ואבד שטרו או שהקנהו אגב קרקע גובה ומכל מקום לדעתנו לענין גובינא אינו כלום אלא לענין שהם משכון אצלה להיות היתומים צריכים לפדותם שאם תאמר לעשות בהם קנוניא לא נחשדו ישראל על כך כמו שביארנו וזהו שכתבו גדולי הפוסקים מחיים תפישנא להו בתורת משכון והיתומים יכולים לפדותם ולפרעה במעות או בקרקע ומכל מקום אם באו מעות של שטרות אלו לידה וטוענת שבחיי הבעל תפשתי תפישתה מועלת ועכשו שתקנו לגבות מן המטלטלין אין אנו צריכין לכל מה שכתבנו שאף אם לא תפשה מן השטרות גובה מן החובות ושאר המטלטלין כמו שהתבאר:",
+ "כבר ביארנו בששי של שבועות שמי שהוא חשוד על השבועה אין משביעין אותו שום שבועה בעולם אפילו שבועת היסת אלא שאם היא שבועת התורה של טענת בריא כגון הודאת מקצתו ושל עד אחד שכנגדו נשבע ונוטל ואם היא שבועת השומרים שהיא טענת ספק פוטרין אותו ואם היא שבועת המשנה אם הוא מן הנשבעין ונוטלין כגון שכיר ונגזל ודומיהם שכנגדו נשבע ונפטר ואם היא מן השבועות הבאות על הספק וליפטר כגון שתפין שרצה אחד מהם להשביע את חברו פוטרין אותו ושבועת היסת מיהא אין שכנגדו נשבע ונוטל כלל הכל כמו שביארנו שם וכן ביארנו בשביעי של שבועות על חשד זה שאינו חשד עד שיבאו עדים ויעידו שעבר על שבועתו או עבר עבירה פלונית אבל אם הודה מפי עצמו אינו חשד וכל שכן שפסולי עדות אין עושין את האדם חשוד על פיהם ומכל מקום אם היה הדיין עצמו יודע שהוא חשוד רשאי להפכה לשכנגדו על סמך ידיעתו ולא עוד אלא אפילו העידה אשת הדיין לדיין שהוא חשוד על השבועה כל שהוא ברור בה שאין משקרת לו הופכה על פיה וכן בבנו ותלמידו ובכל שהדיין יודע בודאי ובבירור שהוא יכול לסמוך עליו והרי זה כידיעת עצמו הא כל שאין ברור לו בכך אינו עושהו חשוד ע\"פ עד אחד ואפילו היה העד גדול שבגדולים לא נאמר דבר זה אלא מדין קים ליה בגויה שהוא כידיעת עצמו וקצת גאונים כתבו שכל שאדם רגיל להוציא שם שמים לבטלה נקרא חשוד:",
+ "היה אחד תובע לחבירו מנה בשטר ובא אחד והעיד שהוא פרוע אם אי�� הדיין סומך עליו על הדרך שביארנו מגבהו ואין דברי העד כלום אלא להשביעו וכמו שאמרו פ\"ז א' עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה ומכל מקום אם הדיין עצמו יודע שהוא פרוע או מעיד לו אחד שהוא סומך עליו מתורת קים ליה בגויה שהוא כידיעת עצמו הרי זה מחמיץ את הדין על הדרך האמור כאן מרענא שטרא אפומיה כלומר שאינו קורע את השטר ולא מגבה בה כלל ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו שמגבה בה אלא דוקא בשבועה ושמא תאמר ואף בעד אחד שאינו סומך עליו כן כמו שביארנו איפשר לפרש בדבריהם שאין מגבין אלא בשבועה אף בשטר שיש בו נאמנות שכל זמן שלא יתברר בשני עדים שפרע יהא נאמן זה לומר לא נפרעתי מה שאין כן בעד אחד דעלמא ויראה לי כן ממה שאמר לו ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא כלומר שאף רב פפא לא היה מכוין אלא להשביעו ושבועה והפך שבועה מדרגה אחת הם ואלו היה רב פפא בא להפקיע חובו לא היתה הפקעת חוב שוה להפוך שבועה עד שיהא הוא ראוי לומר לו לא יהא רב פפא כבת רב חסדא ומכל מקום עיקר קושיא אינה שלא אמרו עד אחד מעידה לא תפרע אלא בשבועה אלא בעד אחד כשר להעיד אבל הוא אמר שאף בעדות בנו כן הואיל וקים ליה בגויה אע\"פ שלא היה ראוי להעיד לפני אביו והוא שאמר כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה וכן יש מפרשים מרענא שטרא אפומיה לענין שודא דדייני בשני שטרות היוצאין ביום אחד ליתנם לאותו שלא נפגם שטרו בעדות פירעון וכתבו גדולי הפוסקים בשם הגאונים שבדורות הללו אין סומכין על ענין קים לי בגויה כלל לשום דבר אפילו הפוך שבועה או חיוב שבועה ומכל מקום כל שאדם נאמן והגון מעיד בכך מחמצין את הדין כמה שאפשר עד שיראו אם יהו יכולין לבררו על אמתו ואם לאו יקוב הדין את ההר:",
+ "כל שנתחייב שבועה בבית דין משביעין אותו וגומרין את דינו אם לפטור אם הוא מן הנשבעין ולא משלמין או להיות שכנגדו משלם אם הוא מן הנשבעין ונוטלין ואין מזקיקין את הנתבע לישבע אלא בפני בית דין טען האחר לפני בית דין שיבא וישבע בעיר במעמד רבים שמא יהיה שם מי שידע בענין ויתבייש יש ללמוד מסוגיא זו ששומעין לו וכמו שאמרו תיתי ותשתבע במתא אפשר דמיכספא מבני מאתא ומכל מקום אין הכרח בכך שמא אף הנשבע לא הקפיד על זו ואלו הקפיד לא היו כופין אותו בכך ויש אומרין שכופין אלא דוקא בשאמר מלוה ללוה שהרי מתחלתו היה יכול לכופו בכך אף למקום הועד משום דעבד לוה לאיש מלוה כדאיתא בסנהדרין ל\"א ב' אבל אם אמרה מי שדינו לישבע וליטול לא שהרי אינו כופהו לדון אלא בעירו והילכך נשבע לכאן ונוטל:",
+ "טען הנתבע לשבועה הואיל והוא רוצה להשביעני במקום אחר כתבו לי מעכשו פסק הדין אם לפטור אם שישלם הוא לי והניחוהו ביד שליש שיתנהו לי לכשאשבע במקום שהוא רוצה כותבין לו ואע\"פ שכותבין לו אנו בית דין הוזקקנו שבא לפנינו פלני וכו' והזקקנוהו לשבועה ונשבע לפנינו כך וכך ומתוך שבועתו זכינו אותו מן הדין והרי עדין לא נשבע ומיחזי כשיקרא מכל מקום למיחזי כשיקרא לא חיישינן במה שיהא אמת אחר שיעשה כגון זו שכשתשבע נמצא לשון המעשה בית דין אמתי וכן אשרתא דדייני שאין הדיינין מכרין חתימת ידי העדים יכולין לכתוב לשון האשרתא קודם שיעידו העדים לפניהם ואע\"פ שכותבין מדאתו לקדמנא פלני ופלני וכו' ואסהידו וכו' ועדין לא באו ולא העידו הואיל ומכל מקום לכשיבאו ויעידו יהא הלשון אמתי כשרה ומכל מקום כשהשנים מכירין והשלישי אינו מכיר צריך שלא יחתמו עד שיכירו שלשתן החתימה או יקיימוה בפ��י השלישי שאם אין עושין כן נמצא שמה שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא לא יהא אמת לעולם שהרי בשעה שחתמו השנים לא היה השלישי עמהם כלל ונמצא שמה שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא לא יהא אמת לעולם וכן הוא מה שאמרו כי קיימיתו בחיני כתובו בחיני אע\"ג דממסרן לכו מילי בשילי משום דמיחזי כשיקרא וכן מה שאמרו ב\"ק ע' א' לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי דכפריה שהרי אפשר שלא יודה ואין הדבר בא לעולם לידי בירור כמה שנכתב וכבר כתבנו דין זה בפרק שני מעתה שטר חוב שמצאו כתוב באשפה בשם לוה ובשם מלוה חתמו ונתנו לבעל דבר כשר חוץ מגט אשה שצריך כתיבה לשמה וכן שטר שלוה בו ופרעו ביומו שאין כאן משום מוקדם אלמלא נמחל שעבודו היה חוזר ולוה בו ולא היינו חוששין למיחזי כשיקרא אלא שכבר נמחל שיעבודו ואינו חוזר ולוה בו אף ביום ההלואה אע\"פ שאין בה תורת קדימה כמו שביארנו במציעא:"
+ ],
+ [
+ "הוזכר כאן מעשה באחד שהפקיד מרגליות אצל אחד ומת הנפקד בלא צואה והמפקיד תובע את המרגליות מיורשיו והיורשין מעכבין ואומרין שמא של אבינו היה ובאו לפני ר' אמי ואמר להם חדא דידענא ביה בר' מיישא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא כלומר שהם צרורות בסדין ודוקא באיניש דלא רגיל דעייל ונפיק אבל רגיל דעייל ונפיק לא אימר איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא וצריך שתדע ששני טעמים אלו ר\"ל חדא דלא אמיד ואידך דיהיב סימנא הראשונה באה להורות שאינה של נפקד ומכל מקום עדיין אין ראיה ממנה ליתנה לזה ומתוך כך הוצרך ליהיב סימנא ודבר זה ראוי לתמוה היאך דן בזה משום דלא אמיד והרי בתלמוד המערב אמרו אית בר נש לא בעי למיפרסם נפשיה כמו שיתבאר בששי של קמא ס\"ב א' אלמא כל שראוי לאדם מן הדין אין מפקיעין אותו משום דלא אמיד יראה ממה שכתבו גדולי הפוסקים בשלישי של [מציעא] שפירושו בעידי פקדון וראה ר\"ל שיש לזה עדים שהפקידם אצלו ושהוא ראה אותם עכשו בידם ונמצא שאין לר' מיישא שום מיגו לזכות בהן ואם תאמר אם ראה מה סימנו מועיל והרי הוא רואה סימניו מעתה שמא פירושו שנראה לבית דין כגון שבא לפני בית דין ואמר הפקדתי אצל פלוני כך וכך ובאו בית דין בביתו של זה ומצאו כדבריו או שמא העדים מעידים שהם עכשו ברשותו ומכל מקום מאחר שיש עידי פקדון וראה אין כאן שום מיגו ואפילו היה ר' מיישא קיים לא היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו שהרי אין כאן שום מיגו לא מיגו של לא היו דברים או מתורת מקח בא לידי שהרי יש כאן עידי פקדון ולא מגו של החזרתי שהרי יש כאן ראה או נראה וחזרתי ולקחתי אינה טענה שיזכו בה מצד עצמה אחר שנודע שבפקדון בא לידו אלא אם כן מטענת מיגו ובא ללמד שמאחר שאף הוא אלו היה קיים לא היה יכול לטעון כן אף היתומים אין טוענין להם ולדעת זה אף אם היה ר' מיישא אמיד דנין כן שאין טוענין ליתומים מה שלא היה אביהם יכול לטעון ואחר שכן יש לך לפרש במה שאמרו ידענא ביה דלא אמיד שלא נאמר אלא דרך אמתלא כלומר שאף כשתבא לומר שחזר ולקח אינו נאמן בה מן הדין הואיל ואין כאן שום מיגו וצירף בה דרך סעד שהדברים מוכיחים שלא חזר ולקחה אבל מה שאמר אחר כן ועוד הא קא יהיב סימנא אני תמה מה צורך לנתינת סימן אחר שיש כאן עדי פקדון ועוד היאך אמרו ולא אמרן אלא דלא רגיל וכו' ואף ברגיל היאך נחוש דילמא איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא והלא עדי פקדון יש כאן אלא שראיתי לגדולי הדורות שפירשוה לדעתם שעדי הפקדון לא ראו המרגליות אלא שראו שהפקיד אצלו שק צרור ונמצא שזה מועיל שאינו יכול לומר אותו הצרור בא לידי לידי בתורת מקח או לא היו דברים ר\"ל שלא הפקיד לי שום צרור אבל אינו מועיל להחזיר לו המרגליות ומתוך כך נמצא שעכשו הוא צריך ליתן סימן למרגליות שבתוכו או שמא הוא טוען החזירם והללו אחרות הם ומכל מקום דברים רחוקים הם דהא דלא אמיד ודאי דינא הוא דקאמר ונראין הדברים שיש כאן מיגו אם מצד שאין שם עדי פקדון ויש כאן מיגו של לא היו דברים או מתורת מקח אם מצד שלא ראה ויש כאן טענת החזרתי ואלו היה ר' מיישא קיים היה נאמן באי זו טענת מיגו לומר חזרתי ולקחתים אע\"פ שאינו אמיד ואף בנתינת סימן של זה אלא שמתוך שמת ר' מיישא אין טוענין ליורש אף מה שהיה אביהם יכול לטעון במה שהוא רחוק מן הדעת ומתוך שלא היה אמיד דנין טענת חזרתי ולקחתיו בטענה רחוקה ואין טוענין אותה ליורש שאין טוענין טענה רחוקה ליורש אף במה שהיה אביו יכול לטעון כמו שביארנו בבתרא פרק המוכר את הבית ע' ב' ומה שאמרו אחר כן ועוד דהא קא יהיב סימנא הוא שהיתומים היו יודעים שבתורת פקדון באו לאביהם אבל לא היו יודעים ממי וכגון שלא יהו שם עדי פקדון ומתוך כך הוצרכו לסימן או שמא היתומים אומרין שמא החזיר והללו אחריני נינהו ובא זה ונתן סימניהם והעדים שראו אותם ברשות היתומים העידו שכך הם ומה שאמרו בפרק נשך דף ע' ע\"א הני זוזי דיתמי היכי עבדינן בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ויהבינן ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד כלומר ומקבלין בית דין אותו דהבא פריכא במשכון ודוקא דהבא פריכא אבל כלים לא דילמא פקדון ניהו ואתי איניש אחרינא ויהיב סימנא ושקיל להו והתם ודאי בדלא אמיד דאי אמיד אמאי שקיל להו אלמא כל דלא אמיד אף בחייו הוא נוטלם וקשיא לדידן דאמרינן דאלו הוה ר' מיישא קיים לא היו מוציאין מידו מכל מקום אפשר לפרש דילמא אתי איניש אחרינא לאחר מיתת הנפקד אלא שיש לדחותה שהרי הנפקד טען בחייו שהכלים שלו שעל כרחך כשמסר כליו לבית דין אמר להן כלים אלו שלי הם ואם בחייו יכול לטעון לקוחים הם בידי הרי מסירתו כטענה שבודאי אמר להם שלי הם אלא שאפשר שאין מסירתו בחזקת שלו נקראת טענה הואיל ואין שם תובע או שמא לדעת אחרון שכתבנו פירוש דילמא אתי איניש ואמר שבעדים הפקיד ומוציא עדים על כך ויהבינן ליה בסימנין:",
+ "כבר ביארנו בשמיני של בתרא קכ\"ט ב' על לשון נכסי לך שאם אמרו למי שאינו ראוי לירשו הוא לשון מתנה ובמי שראוי לירשו הוא לשון ירשה ולמדת שנכסי לך הוא לשון הקנאה בשכיב מרע אם מתנה אם ירשה מעתה שכיב מרע שאמר נכסי לפלני ולא נתברר בירור גמור אותו פלני מי הוא כמו שתאמר על דרך משל נכסי לטוביה ולא בירר לאיזה טוביה יראה לי שאם יש שם טוביה ראוי לירשו הוא קודם לכל האחרים ואם אין שם טוביה ראוי ליורשו ובא אחד ששמו טוביה כל שיש בו קצת הוכח שעליו אמרה נותנין לו ואם בא אחר שאדם קורהו ר' טוביה מצד חכמתו או רב טוביה אין נותנין לו שהרי לטוביה אמר ולא לרב טוביה ומכל מקום אם היה לבו גס בו מצד קורבא או שיכות שיש לו עמו ושהוא רגיל אצלו הרבה אומדין שמתוך אותו שיכות הוא קורהו כן ונותנין לו באו שנים ששמותיהן טוביה היה אחד שכן ואחד תלמיד חכם תלמיד חכם קודם שסתמו של אדם בשעת מיתה משתדל לעשות צדקה ומצוה מממונו שיוליך בידו ולא יעזוב את כלו לאחרים ובכלל הצדקות מן הגדולות שבהם מי שמהנה תלמיד חכם מנכסיו וכן הדין בקרוב ותלמיד חכם אחר שאין הקרוב ראוי לירש ר\"ל שיש קרובים הימנו וגדולי הרבנים פירשוה אף בשהקריב ראוי לירש ולא יראה כן ��רוב ושכן שכן קודם שנאמר טוב שכן וכו' ואף זו לדעתי דוקא בקרוב שאינו ראוי לירש וכל אלו לדעתי בששניהם מאותה העיר היו שניהם בערך אחד כגון שניהם שכינים שניהם תלמידי חכמים וכיוצא בזה שודא דדייני ודנין לפי אומד דעתם למי מהם היה אוהב יותר או לפי מה שמשערין בדעתו ואפילו למי שאמר בשני שטרות היוצאים ביום אחד יחלוקו בזו טעם הדבר מצד שאפשר שלשניהם חתם כאחד אבל בזו אי אפשר שנתן אלא לאחד ומכל מקום אף בשני שטרות הלכה שודא דדייני כמו שיתבאר ומכל מקום בתוספתא בפרק גט פשוט אמרו האומר עשו טבי עבדי בן חורין והיו שם שני טביים אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולא לזה אלא שניהם בני חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהם וכן האומר תנו מאתים זוז ליוסף בן שמעון והיו שם שני יוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולא לזה אלא יחלקו ונראה שהתוספתא כדעת רב בשני שטרות ואין הלכה כן ויש מחלקים בין כל נכסי למאתים זוז ואין נראה כן ויש מתרצין דבעבד מתוך שידוע שאין השחרור ראוי שהרי עובר בעשה אין דנין את הדברים בעיקר שיחרור אלא שדנין שהאחד פדה את עצמו בכסף של אחרים ואין כאן משום קירוב דעת כלום וסופא בתנו מאתים זוז לאו תנו דוקא אלא יש מאתים לפלני בידי אבל במתנה ודאי לפי קירוב הדעת דנין בו וזהו שודא דדייני כלומר לפי שדעת הדיינין מוטלת בו ושודא לשון הטלה כמו ירה בים שתרגומו שדי בימא הא כל שאין להם שום סברא בענין יחלוקו ויש מפרשין שהדיינין דנין כפי רצונם והוא שאמרו בתלמוד המערב והדיינין מחליטין אותה למי שירצו והם גורסים שוחדא לדייני כלומר שוחד יש להם בזה שנותנים אותה מצד רצונם בלא שום אומד הדעת ובדרך שאמרו צ\"ד ב' מה שירצה שליש יעשה ואני גורס בה שוחרא לדייני ברי\"ש כלומר היכולת בידם על זה מלשון תשחורת ושחוור וזהו שבזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי מקשין עלה אימא שודא דדייני אע\"פ שבזו אין בה שום סברא בעולם והילכך נותנין אותה בלא שום אומד ובלא שום סברא לאותו שהם אוהבים יותר אם מצד אי זו מעלה אם מצד הרצון:",
+ "המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול שהמכירה בדבר שאין בו ממש אינה מכירה גמורה והרי אין כאן אלא מכירת זכות אלא שחכמים תקנו בה מכירה מתקון העולם ואפילו יורש מוחל מפני שהיורש זכה בה מדין תורה שאין מטבע נקנה בחליפין אפילו היה בעין כל שכן בהלואה וכתיבה ומסירה אינו מועיל אלא לענין שיהא יכול לתבוע האחר בדין ולא יהא יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את הא אם רצה למחול מוחל שמחילה חזקה מן ההקנאה וקצת גאונים נתנו בה טעם אחר אלא שהם דברים זרים וכבר נתברר הפסדן בדברי גדולי הפוסקים:",
+ "מאחר שהמוכר לחברו וחזר ומחלו מחול האשה שנתגרשה ומתה קודם שגבת כתובתה וכבר מכרתה לאחרים ובאו הלוקחים לתבוע כתובתה ליורשיה או לבעל ובאו יורשיה ומחלוה אצל הבעל הפסידו הלקוחות אפילו היו אותם היורשים בניו של בעל שיחזרו ויירשה ממנו בתורת נכסים של אב:",
+ "זקף הלוקח את השטר בשמו אינו יכול עוד למחול והוא שאמרו בסוגיא זו אי פקח הוא מקרקש ליה בזוזי וכתיב ליה שטרא על שמיה:",
+ "וכן מכנסת שטר חוב לבעלה אף בנכסי מלוג וחזרה ומחלתו אינו מחול שידו כידה:"
+ ],
+ [
+ "אף באותם שאמרו שאם מחל מחל מכל מקום חוזר הלוקח וגובה ממנו אלא שגוביינא זו יש אומרים כל דמי החוב וממה שאמרו כאן מאן דדיין דינא דגרמי מגבי ביה ��טרא מעליא והם גורסים כאן ומאן דלא דיין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא ומפרשים בה דמי מה שלקח וכבר פסקנו הלכה רווחת כמאן דדיין דינא דגרמי ומכל מקום יש חולקים לומר דוקא דמי מה שלקח וכן דעתנו נוטה וראיה חזקה לנו בדעת זה בראשון של מציעא כ' א' ואנו מפרשים כאן מאן דדיין וכו' מגבי ביה דמי המקח והוא הקרוי שטרא מעליא ולמאן דלא דיין דוקא דמי ניירא לחוד ומכל מקום אם פרע לוה למלוה חוזר הלוקח וגובה מן המלוה כל מה שפרע לו ויש בדין זה של מוכר שטר חוב ומחלו דינים הרבה מפוזרים בתלמוד ובדברי המפרשים וכבר ביררנו את כלם בראשון של מציעא:",
+ "יש מי שאומר שהאשה שמכרה כתובתה בטובת הנאה ונתגרשה ומתה ומת הבעל ונשאר היורש והלוקחים תובעים את הכתובה ליורש שיכול הוא לומר איני רוצה לתבוע כתובת אמי בנכסי אבי והרי היא מחולה מעכשו אלא שאני יורש מצד אבי ולא מצד אמי והביאם לזה מה שאמרו כאן אתו לוקחים ותבעי לה לברתא ושואלים בה היאך לא היו תובעים לאב ומפרשים בה שמת האב וזה שאמר ותיחול כתובה דאימה לגבי אבוה פירושו תיחול לנפשה ור\"ל תיחול כתבת אמה בנכסי אביה ומחילה לעצמה מחילה היא כמו שאמרו בפרק הגוזל ק\"ט א' אמ\"ר יוסי אפילו לארנקי של צדקה וצריך שיאמר זה גזל אבי ואמאי נחליה לנפשיה אלמא מחיל מחילה מעליא הוא והדברים נראין ומכל מקום יש מי שתירץ בה שהלוה יכול לומר ללוקח לאו בעל דברים דידי וכו' אלא שהלוקח יכול לכוף את המלוה או יורשו לתבוע מן הלוה וזהו תבעוה לברתא וכבר דחינו סברא זו במה שביארנו בדינין אלו בראשון של מציעא ואנו מפרשים שהבת היתה תובעת כתבתה לאביה שהרי נתגרשה האם ונעשה אביה בעל חוב לאמה שהיא יורשתה והיו הם אומרים לה שהכתובה שלהם היא ומערערים על תביעתה וכן יש שואלים בשמועה זו במה שאמרו תבעוה לברתא מה הועילו בכך והרי חייבת לשלם ולדעתי אינה שאלה שהרי אינה חייבת לשלם אלא כשיעור המקח ומכל מקום אותם שסוברים שחייבת לשלם כדמי כל השטר מתרצים אותה בפנים אחרים מהם שלא אמרו לחייב בכל הדמים אלא כשהמוכר עצמו מוחל אבל כל שהיורש מוחל אינו משלם אלא דמי המקח ומהם שתירצו שלא אמרו לחייב בכל הדמים אלא כשמכוין להזיק ומוחל בלא שום הנאה שלו אבל זו שמוחלת להנאתה כדי שתפטר מן הלוקחים ותירש היא בנכסי אביה אינה חייבת אלא בדמי המקח וכבר כתבנו ענין זה בראשון של מציעא:",
+ "מי שגירש את אשתו ונתחייב לה בכתובתה והיה לו גם כן בעל חוב שהוא חייב לו ויש לו מעות וקרקע אלא שאין המעות מספיקין לשניהם נותנין את המעות לבעל חוב והאשה נפרעת מן הקרקע בעל חוב כדיניה דזוזי אוזיף ואשה כדינה דאארעא סמיכא ויראה לי בזו שאף בשהאשה קדומה כן ואע\"פ שראיתי לכל המפרשים שהעמידוה בשאין שם קדימה לאחד מהם יראה שמשום סופא אוקמוה הכי אבל זו אע\"פ שיש דין קדימה לאשה מכל מקום הואיל ונפרעת היא נפרעת מן הקרקע ונותנין את המעות לבעל חוב אפילו התנו בפירוש שתפרע אף מן המטלטלין שאם לא כן הרי מטלטלי דיתמי לכתבה לא מישתעבדי לא היה שם אלא קרקע אחד ואין בו אלא שיעור פירעון של אחד מהם אם יש שם קדימה לאחד מהם נותנין אותו לקדום ואם אין שם קדימה כגון שהיו שתיהן ביום אחד או שלא היה שם קרקע אלא מעות או מטלטלין שאין בהם דין קדימה או שקנה אחר שנשתעבד לשניהם שאע\"פ שהאחד קודם מכל מקום לגבי קרקע זה שיעבודן שוה אין אומרין בזו חולקין אלא פורעין את המלוה ותמתין האשה את כתובתה או תפסיד שחוששין לנעילת דלת של לווים ואין חוששין לנעילת דלת של אשה שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ומכל מקום יראה דוקא לכתובת מנה מאתים אבל נדוניא שהביאה חוב הוא לה וחולקת עמו ואף בעיקר הכתובה כתבו הגאונים שאם קדמה ותפשה תפשה:",
+ "מקצת גאונים חלקו בדין זה שכתבנו לומר שאין דנין כן אלא בששני השטרות יוצאין ביום אחד שנמצא הדין כדין שודא דדייני ואומרין עליה ששודא דדייני בזו ראוי לזכות למלוה הא כל שביטול קדימה בה מצד אחר כגון מטלטלין או שקנה אחר שנשתעבד לשניהם חולקין הואיל ועיקר הדין בהם אינו בשודא דדייני אלא בדין חלוקה ולכאורה סברא היא אלא שמכל מקום אי אפשר לומר כן חדא דשמעתא סתמא איתמרא בכל צד שאין בה דין קדימה ועוד שדין שני שטרות היוצאין ביום אחד אלו היו שטרי חוב שלוה משנים ביום אחד אף שמואל מודה שבדין חלוקה הם ולא בדין שודא דדייני ולא אמרה שמואל אלא בשטרי קרקעות שנמכרו או ניתנו לשנים ביום אחד אבל הלואות ודאי חולקין וכמו שאמרו במשנה צ\"ג ב' היו כלן יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה ואם תאמר ששמואל חולק על משנתנו אי אפשר שאם כן כשהקשו לו מבריתא דקתני שני שטרות היוצאין ביום אחד חולקין ותירץ בה הא מני ר' מאיר היא דאמר עדי חתימה כרתי ליקשי ליה ממתניתין ואע\"פ שבתלמוד המערב אמרו על משנה זו ר\"ל היו כלן יוצאות וכו' הדין מתניתא פליגא אדשמואל דקאמר אין שם אלא מנה חולקות בשוה ולית כאן שודא דדייני אגמרא דילן סמכינן ולגמרא דבני מערבא פסקינן כרב הואיל וקיימא מתניתין כותיה ובהלואות מיהא חולקין הא אין אנו פוסקין כשמואל אלא בשטרי קרקע ואף בשלישי של בתרא ל\"ד ב' ראיה לזה במה שאמרו זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי כל דאלים גבר ומאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד דלרב חולקין ולשמואל שודא דדייני ותירץ התם ליכא למיקם עלה דמילתא הכא איכא למיקם ומאי שנא ממחליף פרה בחמור וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וכו' התם איכא דררא דממונא למר ולמר הכא אי דמר לאו דמר ובשני שטרות לא משנינן הכי ואי בשטרי הלואה היא הא איכא דררא דממונא למר ולמר אלא בשטר קרקע הא שטרי חוב היוצאים ביום אחד חולקין כדין לוה ולוה חזר וקנה הואיל ושיעבודא דתרויהו כי הדדי קאתי זו היא שיטת גדולי הפוסקים והיא עיקר ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו זו של שני שטרות היוצאים ביום אחד אף בשטרי הלואה ואפשר דוקא בשכתב שעל אותה הלואה בעצמה הוא כותב:",
+ "מי שלוה ויש לו קרקע ויש לו מעות כופין אותו לפרעו במעות ואם אין לו מעות פורעו מן הקרקע ואין מטריחין אותו למכור ומכל מקום אם מערים בכך כגון שיש לו מעות ואומר של גוי הם וכיוצא בזה אף אנו אומרין לו טרח למכור ופרעהו במעות הוא עושה שלא כהוגן ועושין לו שלא כהוגן ובנימוקי הגאונים נמצא שאף ביתומים כן הואיל ותקנת הגאונים לשעבד מטלטלין של יתומים בין לכתובה בין לבעל חוב אלא שביתומים אם לא נודע בבירור שיש שם מטלטלין אין משביעין אותו על כך שבועת היסת דתקנתא לתקנתא לא עבדינן:",
+ "כבר ביארנו באחרון של בתרא בשיעבוד נכסים שהוא מן התורה וכדעת האומר שיעבודא דאוריתא כלומר שכל הלואה נשתעבדו בה נכסי הלוה אף מן הסתם ואין הלכה כדברי האומר שיעבודא לאו דאוריתא אלא שמצוה היא עליו וכדעת האומר פריעת בעל חוב מצוה ומתורת הין צדק שיהא הן שלך צדק ומכל מקום אף לדעת זה מצוה זו כופין עליה ואם אינו פורע בית דין יורדין לנכסיו שהרי בכי��צא בה אמרו במה דברים אמורים ר\"ל שמשלקה ארבעים מניחין אותו במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סכה ואינו עושה טול לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו ואף בזו כופין אותו עד שיפרע וגדולי הפוסקים לא ידעתי למה הביאו שמועה זו בהלכותיהם הואיל והלכה שיעבודא דאוריתא אלא שאפשר שהביאוה לרוחא דמילתא אף לדעת הפוסקים שיעבודא לאו דאוריתא או ללמד שבמצות עשה כופין אותו עד שיקיים ומכל מקום היתומים אם קטנים הם אין כופין אותם לפרוע אלא לדברים ידועים יתבארו במקומם ואף מצוה אין עליהם בכך כמו שאמרו ערכין כ\"ב א' יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וגדולים אם ירשו קרקעות מאביהם חייבים הם לפרוע מן הדין ואם לא ירשו כלל או שלא ירשו אלא מטלטלין על זו אמרו צ\"א ב' מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ומכל מקום אין כופין עליה הואיל ואינה אלא משום כבוד ויש חולקים לומר שכל שלא ירשו כלל אפילו מצוה אין כאן הא כל שירשו מטלטלין איכא מצוה ויש מפרשים שאף במטלטלין מצוה ליכא ובקרקעות הוא דאיכא מצוה שמן הדין אין שיעבוד אלא לאותו שלוה וכן כתבו גדולי הרבנים בפרק כל הגט ואף גדולי פורבינצא כתבוה כן בחבוריהם והדברים נראין כדעת ראשון ודברים אלו מבולבלים ביד מפרשים ומה שביררנו נראה לנו ברור:"
+ ],
+ [
+ "יתבאר בששי של גיטין שהאומר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זה כמעכשו ולכשתתן והרי היא מגורשת למפרע ואפילו נתקרע הגט או שאבד קודם שנתנה מגורשת ואם כן בזו אפילו הניחתו ברשות הרבים מגורשת דלא גרע הניחתו ברשות הרבים משנתקרע הגט או שאבד ואם כן זו שאמרו כאן שכל שהניחתו ברשות הרבים אף במעכשו אינה מגורשת הוא מפני שאמר לה הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא מעכשו ולאחר שלשים צריך שיהא הגט ברשותה לסוף שלשים ואם נקרע או אבד או שהניחתו ברשות הרבים אינה מגורשת והוא הדין אם אמר ולא תתגרשי בו אלא מעכשו ולכשתתני מאתים זוז אלא שלא תתגרשי בו אלא על מנת שתתני וכו' כך היא דעת רבותי ומכל מקום גדולי הדורות כתבו שאין הפרש בין על מנת או מעכשו ללא תתגרשי בו אלא מעכשו ששניהם מעכשו גמור הוא ומכל מקום אינו דומה על מנת שתתני וכו' או מעכשו לכשתתני למעכשו ולאחר שלשים וכל שבמעכשו ולאחר שלשים אפילו לא אמר לא תתגרשי בו וכו' הניחתו ברשות הרבים או אבד או נקרע אינו גט שהשלשים יום אינם תלויים במעשה ומאליהם הם באים ואם כן לא היתה כונתו אלא שיהא יכול לחזור בתוך שלשים ואע\"פ שבמהיום ולאחר מיתה אינו יכול לחזור התם שאני שאם לא מהיום לאחר מיתה לאו כלום הוא ואחר שיכול הוא לחזור אם נקרע באמצע אינה מגורשת וכן כל שהניחתו ברשות הרבים שהרי צריך להיות ברשותה באותה שעה אבל תנאי נתינת מאתים זוז התנאי תלוי במעשה והכל תלוי בקיום תנאה מעתה הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא מעכשו ולאחר שלשים יום או מעכשו ולשלשים יום לשיטה שניה הניחתו ברשות הרבים אינו כלום שהרי צריך שיהא ברשותה באותה שעה וכל שכן אם נתקרע או שאבד ואפילו ריח הגט לפסול כהנה אין בו ואע\"פ שאם זרקו לה ברשות הרבים ונמצא קרוב לה ר\"ל בתוך ארבע אמות שלה מגורשת בזו שאני שהבעל זרקו ברשות הרבים בפניה להתגרש בו לאלתר וכל תוך ארבע אמות שלה זכה בה מתורת חצירה ודעת אחרת מקנה אותה שאני אבל כל שמדעתה מניחתו לשם הרי אינו ברשותה ואם הניחתו בסימטא ודאי רשותה היא ומגורשת ודאית ואם הניחתה לצדי רשות הרבים נחלקו בה בסוגיא זו אי כרשות הרבים דמו ולא מיגרשא אי לאו כרשות הרבים דמו ומיגרשא ויראה לפסוק כלשון אחרון ולאו כרשות הרבים דמו אלא כסימטא ואע\"פ שבפרק שלישי ל\"א ב' אמרו כרשות הרבים דמו דוקא לענין שבת אבל לענין מיקנא קני ואי לא אמר מעכשו אפילו הניחתו בסימטא אינה מגורשת הואיל ואין הגט קנוי לה היאך מקומו קנוי לה כך כתבוה גדולי המפרשים ונמצאת הגירסא כאן לדבריהם הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא מעכשו ולאחר שלשים ואף למי שגורס ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים פירושו כמעכשו ויש מפרשים שכל שיש בה מעכשו אף בהניחתו ברשות הרבים מגורשת כדין נקרע ואבד ובלא מעכשו בצידי רשות הרבים וכל שכן בסימטא מגורשת דרשותה מיקרי ונראה כדעת ראשון דהא מילתא דרב נחמן במשוך פרה אוקימנא במעכשו לדעת ר' יוחנן וודאי הוא הדין לדעת רב נחמן אלא שאפשר לפרש לדעתם שרב נחמן אף בלא מעכשו אמרה וכבר ביארנו דין זה של משוך פרה ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים בסוף פרק נכסים:",
+ "המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר המושיב אשתו חנונית או שמינה אפטרופוס הרי זה משביעה כל זמן שירצה ר' אליעזר אומר אפילו על פילכה ועל עיסתה אמר הר\"מ פי' חנונית הוא שיניחה בחנותה שתמכור ותקנה ואפטרופיא היא פקידה תשא ותתן ותשתמש בממונו וכן כשהניח ממון או מעות בידה ישביעה כל זמן שירצה שבועת התורה בטענת שמא ויגלגל עליה אפילו על פלכה ועל עיסתה לפי שאין הלכה כר' אליעזר:",
+ "אמר המאירי המושיב אשתו ר\"ל למכור סחורתו על יד על יד והוא חושדה שמא עכבה בידה כלום או שמינה אפטרופיא להכניס ולהוציא פירותיו ועסקיו ולשכור פועליו ולישא וליתן הרי זה משביעה כל זמן שירצה שלא גנבה לו כלום הואיל ולא כתב לה נאמנות בכתובה ושבועה זו בטענת שמא וכבר כתבנו בשמיני של שבועות בסוגיית המשנה השלישית שכל אותם הנשבעים בשמא אם התנו שלא להשביע תנאו קיים אלא שאם נזדמנה לו שבועה עליו ממקום אחר מגלגל לו עליה אלא אם כן התנה בפירוש ומכל מקום חרם סתם אפילו התנה עליו אינו כלום שהרי אינו מחרים אלא מי שגזלו וכן אמרו בסוגיא זו בהדיא הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר או מן השבועה והושיבה חנונית או אפטרופיא הרי זה משביעה אלמא שאם פטרה אינו משביעה ולאו דוקא שפטרה על כך בפרט אלא אף נאמנות כתובה מועיל להושבת חנונית או מנוי אפטרופיא כמו שנבאר וכתבו גדולי הרבנים בשבועה זו שיכול לעכב לה כתובה בשביל שבועה ומקצת תלמידים מפרשים בדבריהם שאם מתה בלא שבועה זו אין יורשיה גובין כתובתה וכל אלו דברים זרים שמשנה זו לא לענין כתובה נשנית אלא באותם הנשבעים שלא בטענה כמו שביארנו במסכת שבועות אלא שנתגלגלה כאן אגב שבועת כתובה ומכל מקום שבועה זו לא ממין שבועת כתובה היא כלל ואין כתבתה מתעכבת בשבילה אלא יכריחנה בבית דין וכבר ביארנו במסכת שבועות מ\"ח ב' בשבועה זו עם חברותיה כגון שותפין ואריסין על הדרך שהוזכרו שם שאין בהם שבועה אלא אם כן חשדה המשביע בשתי כסף הא אם אמר רצוני שתשבע לי אע\"פ שאיני חושדך אינו כלום ומכל מקום חכמי ההר כתבו שאף בלא שום חשד משביעין ומה שאמרו שם והוא שיהא כפירת טענה שתי כסף פירושו שיהא אותו ממון שנתעסקו בו בכדי שיוכל לגנוב ממנו כך בלא היכר ר' אליעזר אומר אפילו על פלכה ועל עיסתה כלומר אפילו לא הושיבה חנונית ולא מינה אפטרופיא משביעה כל זמן שירצה אף על מה שהיא חייבת לו לעשות כגון טווה בצמר או טוחנת ואופה אם גנבה לו או נתנה מצמרו או מעיסתו כלום ופירשו בגמרא שלדעת ר' אליעזר אף לכתחלה משביעה על כל מה שירצה ולרבנן לכתחלה הוא דלא אלא בחנונית ואפטרופיא הא על ידי גלגול של שבועת חנונית ואפטרופיא משביעה אף על פילכה ועיסתה אבל לכתחלה בפילכה ועיסתה לא אלא שמתוך שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אמרו שלא להשביעה בהם אף על ידי גלגול והוא שאמרו בתלמוד המערב אם את אומר כן אין שלום בביתו לעולם וכן אמרו שם שברה את הכלים מה את עבד לה כשומרת חנם או כשומרת שכר אם את אמר כן אין שלום בביתו לעולם ולענין משנתנו הלכה כרבנן ויש חולקין לומר שאין הלכה לא כתנא קמא ולא כר' אליעזר אלא כר' שמעון שאמר בסוף המשנה שכל שאין תובעת כתובתה אין עליה שבועה ודברים משובשים הם וכבר ביררום גדולי הפוסקים בהלכותיהם אלא הלכה כתנא קמא וכסתם משנה זו וכן סתם משנה של שבועות מ\"ה א' ר\"ל אלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאפטרופין והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ופירושו לא באלמנה לבד אלא אף בחיי הבעל דהא אשה סתם קתני ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שדעת ר' שמעון דעת שלישית בפילכה ועיסתה לומר שאף על ידי גלגול אינו משביע ומטעמא דלא מצינא דאידור בהדך ובזו ודאי הלכה כר' שמעון שבפלכה ועיסתה אף על ידי גלגול לא:",
+ "כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאין ברשותה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאין ברשותך אינו יכול להשביע לא אותה ולא את יורשיה ולא את הבאין ברשותה אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאין ברשותה נדר ושבועה אין לי וליורשי ועל הבאין ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאין ברשותך לא הוא ולא יורשיו ולא הבאין ברשותו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה אמר הר\"ם פי' זה כלו מבואר ואמתי והעקר הזה הוא שאזכור לך שכל תנאי שבממון קיים ובאין ברשותה הם הלוקחים או מקבלי מתנתה:",
+ "אמר המאירי פי' נדר כגון שתאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם עכבתי כלום ושבועה שתשבע בנקיטת חפץ שלא עכבה כלום והרשות בידו אם להדיר אם להשביע ואם פטרה מאחד מהם לא נפטרה מן האחר ומשנתנו שפטרה משניהם והיא באה לגבות כתובתה ממנו כגון שגירשה ורוצה להשביעה על שמינה אפטרופיא אינו יכול להשביעה ופירשו בגמרא שאם קבלה ממנו קצת פירעון שנמצאת פוגמת כתובתה שאמרו עליה לא תפרע אלא בשבועה בזו הואיל והאמינה אין פגימתה גורם לה חיוב שבועה אפילו היה הבעל אומר בטענת בריא כך וכך פרעתי ואין צריך לומר במינוי אפטרופיא והושבת חנות שהוא טענת שמא אבל משביע הוא את יורשיה אם מתה אחר שנתגרשה ויורשיה תובעים כתובתה יכול להשביעם שבועת היורשים ר\"ל שבועה שלא פקדתנו אימא וכו' וכן שאם הם פוגמים את הכתובה הן מצדם הן מצד אמם כגון שאמרו נפרעה אמנו כך וכך מן הכתובה או אנו אחריה שנשבעין שלא נפרעה יותר שאע\"פ שפטר את אשתו לא פטר את יורשיה וכן משביע את הבאים ברשותה ר\"ל הבאים בזכותה ובכחה כגון לקוחות שלקחו כתובתה ממנה או שקבלוה ממנה במתנה ומשביעם שלא אמרה להם שגבתה כלום מכתובתה ואם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ולא על יורשיך ולא על הבאים ברשותך אין יכול להשביע לא היא ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה ודבר זה פירשו עליו במסכת שבועות מ\"ח א' לצדדין קתני אותה באלמנה יורשיה בגרושה כלומר יורשיו של בעל משביעין אותה אם מת הוא בחייה ואם נתגרשה שנמצאת גו��ה כתובתה בלא שבועה ומתה שנמצא שלא נתחייבה היא שבועה לבעלה וליורשין לא נתחייבה שהרי מתה היא בחיי בעלה וכשמת בעלה אחר כן ויורשיה באין ליפרע מיורשיו יורשיו משביעין את יורשיה שלא פקדתם שנפרעה מכלום וכן הבאים ברשותה נשבעים שלא אמרה להם שנפרעה מכתובתה בכלום אבל אם מת הבעל בחייה שנתחייבה היא שבועה ליורשי הבעל ואחר כך מתה היא אין כאן שבועה ליורשיה שאין אדם מוריש שבועה לבניו ואין גובין כתובתה לעולם ואם כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי ר\"ל לקוחות הלוקחים מנכסי שאת באה ליפרע מהם לא עליך ולא על יורשיך ולא על הבאים ברשותך ר\"ל הלוקחים כתובתיך אין יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה וכל שהפקענו את יורשיו דוקא בטענת אביהם כגון שטוענין שמא אבינו פרעך אבל כל שגדלו ואמרו שהם פרעו ודאי נשבעת שאין זה בכלל הנאמנות ולמדת שכל שכתב לה נאמנות בזו נפרעת מן הלקוחות שלא בשבועה שכל אלו שדינם שלא לגבות אלא בשבועה כגון פוגמת ועד אחד מעידה ונפרעת שלא בפניו ונכסים משועבדים ונכסי יתומים נאמנות מפקיע שבועה מהם ואף גדולי הפוסקים הביאו משנה זו כסתמה אלא שאחר כן כתבו בנכסים משועבדים שלא תפרע אלא בשבועה ואע\"פ שכתב לה הבעל נאמנות שאין נאמנות מועיל אלא עליו ועל יורשיו אבל לגבי לקוחות או כל שיש עליו מצד אחר חוב או כתובה לא וכמו שאמרו בפרק שני י' א' בענין האומר שטר אמנה הוא זה שכל שחב לאחרים אין הודאתו הודאה ואם כן נדחית סתם משנתנו לענין לקוחות מכח שמועת שטר אמנה ומכל מקום חכמי הראשונים מכריעין שאם כתב לה נאמנות זה בכתובה ואחר כן לקחו הלקוחות או שכתב לה אחר נשואין וכתובה אלא שמכל מקום אחר כתיבת הנאמנות לקחו נפרעת מהם שלא בשבועה וזו היא סתם משנתנו ואין אומרין נחוש לפירעון ולקנוניא דאינהו דאפסדו אנפשיהו אבל כל שלא כתב לה הנאמנות בכתובה אלא לאחר זמן וכבר לקחו הלקוחות קודם כתיבת הנאמנות אינה נפרעת אלא בשבועה וזו היא כעין אותה של שטר אמנה שבודאי סתם הדברים קודם שיאמר שטר אמנה הוא זה היה חייב לאחרים ומכל מקום גדולי המחברים נראה שכתבוה אף כשלקחו קודם הנאמנות ולדעת זה אין מפרשים באים ברשותו לקוחות אלא כשמחלק נכסיו על פיו והיורשים נקראים יורשיו ובעלי העזבונות נקראים באים ברשותו וכן יש לפרש לשיטה זו באים ברשותו אפטרופין שמינה אותם על נכסיו ובאה ליפרע מהם ואע\"פ שבתוספתא אמרו באים ברשותה כל שמכרה או נתנה להם במתנה מכל מקום באים ברשותו הוא ענין אחר ובאפטרופין:",
+ "הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפיטרופיה אין היורשין משביעין אותה אם נעשית אפיטרופיה היורשין משביעין אותה על לעתיד לבא אין משביעין אותה על שעבר אמר הר\"ם פי' הנה הוא מבואר וזה שהיא כאשר תשמש בממון אחר מות אישה הנה ליורשים להשביעה לפי ששמשה אחר קבורת הבעל ולא ישביעו אותה במה ששמשה בו בין מיתה לקבורה מפני שאם חייבנו לה שבועה למה תתעסק בקבורתו אם לא שיהיה קיים מה שתמכור והנה תהיה מתעצלה בזה כדי שלא תתחייב לה שבועה ותעמיד המת מלקבור אותו והיה בזה היזק הלא תדע שמן העקרים הוא לכרגא ולמזונות ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא לפי שהם ענינים נחפזים לא יסבלו המתון והאריכות:",
+ "אמר המאירי יש מפרשין משנה זו שהיא חוזרת על הסמוכה לה ר\"ל שכתב לה נאמנות בין ממנו בין מיורשיו וכן היא בתוספתא והילכך אע\"פ שנעשית אפטרופיא בחיי הבעל אין משביעין אותה שהרי פטרה ומכל מקום לא פטרה אלא על אפטרופסות שבחייו והילכך הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה אלא שלא נעשית אחר חזרתה אפטרופיא אע\"פ שנעשית אפטרופיא בין מיתה לקבורה אין משביעין אותה שאם כן אף היא מנחת את מתה ומתנוול אבל אם נעשית אפטרופיא אחר קבורה אם מעצמה אם מחמת מינוי אבי יתומים משביעין אותה על העתיד ר\"ל על מה שנעשית אפטרופיא מקבורה ואילך שאין הנאמנות מועיל אלא למה שעבר ר\"ל מה שנעשית אפטרופיא בחיי הבעל אבל למה שאחר מיתה לא הואיל ולא התנה עליה בפרט ויש אומרים אפילו התנה שאין הפטור אלא במה שנשתמשה בו בחייו אבל מה שנשתמשה בו משבאו הנכסים ברשות היתומים אין תנאו מועיל בה ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו לא סוף דבר בכלים ששלטה בהם בחיי בעלה אלא אף בכלים ששלטה בהם לאחר מיתת בעלה ואע\"פ שבפוגמת מועיל לה נאמנות בין שפגמה בזמן הבעל בין שפגמה בזמן היורשים שהרי לא ראינו בזו שום חלוקה לא בתלמוד ולא בדברי הגאונים בזו אינו מועיל אלא למה שעבר ואינו דומה לפוגמת שהפוגמת מסיק הוא אדעתיה דליצטרכו לה זוזי מיתמי ופטר לה אבל זו לא מסיק אדעתיה דלישויוה יתמי אפטרופיא הא מכל מקום ממה שעבר אין משביעין אותה אף על ידי גלגול שכל הפוטר את חברו משבועה של אי זה דבר בפרט אף על ידי גלגול פוטרו וכן כתבו גדולי המפרשים וכן נעשה מעשה על פיהם בלוניל ואף סתם משנה זו מוכחת כן שאם לא בא ללמד כן מה לימדנו במה שאמר אין משביעין אותה במה שעבר הא תנא ליה רישא כתב לה וכו' אין משביעין אותה לא הוא ולא יורשיו אלא שלמדנו שאף על ידי גלגול ואע\"פ ששותפין שחלקו אין משביעין ואם נתחייב לו שבועה מגלגלין התם הוא דחלוקה לאו מחילה היא אבל כל שפטר בפירוש אינו חוזר ומגלגל ומכל מקום יש מפרשין משנה זו ר\"ל הלכה מקבר בעלה וכו' בשלא פטרה ואעפ\"כ אין היורשין משביעין אותה על אפטרופסות שבחיי הבעל ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן בתשובת שאלה ופירשו הטעם מאחר שהבעל לא פטרה ויכול להשביעה סמוך למיתתו ולא תבעה בכך אחולי אחיל גבה ושמא תאמר והא ברישא אמרו שאם פטרה הוא ממנו ולא פטרה מיורשיו שיורשיו משביעין אותה וודאי פירושו על מה שבחיי בעלה דבמאי דקאמר דאיהו לא מצי לאשבועה קאמר דיורשיו משביעין אותה הואיל ולא פטרה מיורשיו ואחר שכן כשלא פטרה הוא לא כל שכן דיורשיו מצו לאשבועה דהא איהו נמי מצי לאשבועה הם מתרצים דרישא הואיל ופטרה הוא לא מצי לאשבועה וליכא למימר אחיל גבה דהא משום דלא מצי לאשבועה הוא ואי הוה מצי לאשבועה איפשר דהוה עביד והילכך הואיל ולא פטרה מיורשיו הם משביעים אותה אבל סופא דהוא הוה מצי לאשבועה ולא עביד ודאי אחיל גבה ומדאיהו מחיל יורשים מאי בעו גבה ושמא תאמר היכי עדיף מחילה סתם שבשעת מיתה מנאמנות בפירוש שבשעת נשואין הדין נותן כן שפטור שבשעת נשואין אין דעתו סומכת בה מפני שאינו מכירה עדין והילכך מיניה פטרה מירתיה לא פטרה אבל בשעת מיתה שכבר הכיר בה אי לאו דמהימנא לגביה הוה תבע לה אחר שלא פטרה ומדלא תבעה אחיל גבה אף מיורשים ומכאן הורו שאף לדעת האומר שאין שום נאמנות מועיל לגבי יתומים נאמנות שבשעת מיתה מהני והדברים נראין לענין סברא אלא שגדולי קדמונינו שואלין בה שהרי אמרו למטה ר' שמעון אומר אינה תובעת כתובה אין היורשין משביעין אותה ולאפוקי מדר' אליעזר ומחלקתו ר\"ל תנא קמא מכלל דרבנן ור' אליעזר תרויהו סבירא להו דיורשים משביעין אותה כשלא כתב לה נאמנות על אפטרופסות שבחיי הבעל ואין אומרין אחיל גבה ואינו דומה לשותפין שחלקו שהחלוקה מעשה הוא ומאחר שלא תבעו זה את זה בשעת חלוקה בשבועה ודאי מחלו זה לזה אבל זו שמא אינו נותן לב בכך או שמא סומך על היורשים:",
+ "הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה מנכסיו משועבדין ומנכסי יתומים והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה הפוגמת כיצד היתה כתובתה אלף זוז אמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה שהיא פרועה כיצד אמר התקבלת כתובתך והיא אומרת לא התקבלתי ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה מנכסין משועבדין כיצד מכר את נכסיו לאחרין והיא נפרעת מן הלקוחות לא תפרע אלא בשבועה מנכסי יתומים כיצד מת והניח נכסיו ליתומין והיא נפרעת מן היתומין לא תפרע אלא בשבועה שלא בפניו כיצד הלך לו למדינת הים והיא נפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ר' שמעון אומר כל זמן שהיא תובעת כתובתה היורשין משביעין אותה אם אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה אמר הר\"ם פי' נפרעת שלא בפניו תוציא הכתובה והגט ובעלה הלך בדרך מרחוק הנה היא תשבע שבועת התורה ויפרע אותה מנכסיו ואולם אם בעלה לא גרשה הנה לא יתחייבו לכתחלה כתובה לפי שהעקר אצלנו לא נתנה כתובה לגבות מחיים ואמנם יש לה מזונות לבד כמו שנבאר בפרק האחרון מזאת המסכתא וכן בעל חוב יפרע שלא בפני בעל חובו בשבועה ותתקיים בזה מאד ואם אפשר שתשלח אליו וידוע בזה טוב ונחקור עליו בכל ענין אפשר זה ולא נצטרך שנבאר לך שזאת השבועה שבועת התורה לפי שזה העקר יהיה אצלך שכל שבועה הנזכרת במשנה הנה היא שבועת התורה או שבועה דרבנן כעין דאורייתא בנקיטת חפץ גם כן כמו שנבאר בשבועות והיא אשר נקראת שבועת התורה ור' שמעון חולק על ההלכה השלישית מזה הפרק אשר חלקו בו ת\"ק ור' אליעזר וא\"ר שמעון שהאשה לא תשבע כלל אפי' עשאה אפטרופיא אינו משביעה אלא אם כן תבעה כתובתה ואין הלכה כר' שמעון:",
+ "אמר המאירי עכשו מתחיל למנות הצדדין שמפקיעין גובינת האשה בלא שבועה אף מבעלה אם גירשה כל זמן שאין שם נאמנות ואמר הפוגמת כתובתה ופירש בה כגון שהיתה כתובתה אלף זוז והוא אמר לה התקבלת כתובתיך או כך וכך ממנה אם בעוד שהיית עמי אם לאחר שגירשתיך שאם היא טוענת לא נתקבלתי כלום אין כאן שבועה ר\"ל שבועת המשנה אם הודתה במקצת מיהא חייבת בשבועה ואע\"פ שאין זו שבועת מודה מקצת שבתורה שהרי כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וזו נשבעת ונוטלת ועוד שהרי כתובה ממקרקעי היא ואין נשבעין על הקרקעות מכל מקום שבועת המשנה יש כאן ותקנוה משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו עלה שבועה כי היכי דתידוק וכתבו הגאונים ששבועות אלו אף אם לא טען טוענין לו שאם לא כן מה הוצרכה והלא כל שאומר אישתבע לי דלא פריעת משביעין אותו ובנקיטת חפץ כמו שביארנו בשבועות אלא אישתבע דלא פריעת אם לא טען אין טוענין וזו אם לא טען טוענין לו ומכאן כתבו מקצת גאונים בכל אלו שכל שאמרו לא תפרע אלא בשבועה אומרין לה בית דין השבעי וטלי בלא טענתו כמו שביארנו וכל שנפרעת שלא בשבועה אמרינן לבעל שיפרע ואם הוא טוען תשבע לי על טענתי משביעין אותה כעין שבועת המשנה בנקיטת חפץ וכן כתבו גדולי המחברים ופירשו בגמרא שאפילו הביאה היא עדים במה שמודה לו שכך וכך היה וכן אפילו דקדקה בחשבון עד שראינוה מצמצמת בפחות משוה פרוטה שהדברים מראים שמדקדקת היא בחשבון אף באלו צריכה שבועה הואיל ולא כתב לה נאמנות עד אחד מעידה שהיא פרועה והיא כופרת אף זו לא תטול אלא בשבועה ואע\"פ שאין זה שבועת עד אחד של תורה ומן הטעם שביארנו בראשונה מכל מקום שבועת המשנה היא ותקנוה להפיס דעתו של בעל הבית הואיל ולא כתב לה נאמנות מנכסים משועבדים כגון שמכר קרקעותיו והיא באה לטרוף מהם אע\"פ שהוא מודה בכתובה אינה נפרעת אלא בשבועה וכבר ביארנו שבזו אף בנאמנות כן הכל כמו שהתבאר מנכסי יתומים כגון שמת ובאה לגבות מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה ובזו כבר ביארנו שנאמנות מועיל אלא שיש חולקים לומר שאין נאמנות מועיל אצל יתומים כמו שיתבאר בגמרא הנפרעת שלא בפניו כגון שגירשה והלך לו למדינת הים שבית דין יורדין לנכסיו ומגבין אותה כתובתה אין מגבין אותה אלא בשבועה וכתבו גדולי המחברים שאם היה במקום שאפשר להודיעו מודיעין אותו ואם לא יבא תשבע ותטול אבל כל שהוא במקום רחוק שיש טורח בהודעתו תשבע בלא הודעה ותטול וכבר ביארנו דין זה בבעל חוב הבא ליפרע שלא בפניו באחרון של קמא ומה שנראה לנו בה מכח תלמוד המערב ר' שמעון אומר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה ופירשו בגמרא שבא לחלוק על ר' אליעזר שאמר שמשביעה על פלכה ועל עיסתה כל זמן שירצה ועל תנא קמא שלו שאמר שעל הושבת חנונית ומנוי אפטרופיא משביעה כל זמן שירצה אף בשאינה תובעת כתובה ובא ר' שמעון לומר שאין משביעה אף על חנונית ואפטרופיא אלא כשתובעת כתובתה לא כל זמן שירצה אלא שמעכב שלא ליפרע מכתובתה עד שתשבע אף מזו וכבר ביארנו שאין הלכה כר' שמעון אלא כתנא קמא וכל זמן שירצה משביעה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "בסוגיא זו שאלו על משנת כתב לה נדר ושבועה וכו' שבועה זו מאי עבידתה כלומר מה שבועה היא חייבת לו שתפטר ממנה אחר שהיא מגורשת ובאה לגבות כתובתה ממנו ופירשוה על הושבת אפטרופיא או חנונית אבל על הפוגמת בטענתה ודאי לא נפטרה בנאמנות זה ורב נחמן אמרה אף על הפוגמת והקשו בה דהא על הפוגמת היא ראויה יותר שתפטר ממנה דמסקא אדעתיה דילמא מיצטרכי לה זוזי ופגמה לה וצריכא לאיפטורי משבועתא אבל לאותובה חנונית ואפטרופיא לא מסקא אדעתא ופירש בה שזו ודאי ר\"ל כתב לה נדר ושבועה וכו' מהניא בין בהושבת חנות ואפטרופיא בין בפגימה אפילו פגמה ליורשים וכל שכן משבועת אישתבע לי דלא פריעת ומכל מקום בעד אחד מעיד שהיא פרועה אינה בכלל זה פטור וכן כתבוה גדולי המפרשים אלא שאלה זו על הלכה מקבר בעלה היא שאין היורשין משביעין אותה הוא שואל מאי זו שבועה נפטרה ופירש בה שאין משביעין אותה על מה שנעשית אפטרופיא בין מיתה לקבורה על הדרך שביארנו במשנה והביאו בסוגיא זו סיוע לדבר ממה שאמרו בנכסי יתומים שאין מוכרין אותן בלא הכרזה שלצורך כרגא ר\"ל מס המלך המוטל על היתומים ולמזוני ר\"ל מזונות שלהם או של אלמנה ובנות ולקבורת אביהם או של אחד מהם מוכרין בלא הכרזה שאין דברים אלו ראויים להתעכב ואף לענין שבועה כלי של קבורה אינה צריכה שבועה וכתבו גדולי המפרשים דוקא לקבורה אבל למזוני אע\"ג דמזבנינן בלא אכרזתא שבועה מיהא בעיא וכמו שאמרו בפרק אלמנה ניזונת צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה וכל שכן לכרגא ומכל מקום חכמי ההר כתבו דוקא למזונות שלה אבל למזונות שלהם אינה צריכה שבועה שמא יניחם למות ברעב או תפילם על הצבור:",
+ "והכרזה זו בכרגא ומזוני מפרשין אותה בהכרזה שלשים הא הכרזת שעה צריכה ולקבורה מיהא אף הכרזת שעה אינה צריכה ויש מפרשין בכלם הכרזת שלשים ופירוש לקבורה לפרוע מה שלוו לצורך קבורה דהכרזת שעה מיהא בעי הא לכל שאר צרכיהם צריכין הכרזת שלשים ויש מפרשין שאף לכל צרכי היתומים אין צורך להכרזה כגון ללבוש ולמכור ברחוק כדי לגאול בקרוב או ליקח להם ספר תורה וכלי תשמיש וזו שבכאן פירושה למזונות של אלמנה ובנות וכרגא באותה שהיתה מוטלת על אביהם וקבורה בקבורת האב וכן נראה במסכת ערכין:",
+ "כבר ביארנו במשנה שכל שכותב נאמנות לאשתו נפרעת בלא שבועה לפי מה שהתנה אם ממנו אם מיורשיו נאמר בסוגיא זו שכל שכתב לה שתגבה כתובתה בלא שום נדר ובלא שום שבועה הואיל ולא כתב ממני אע\"פ שלא הזכיר את יורשיו גובה בלא שבועה שכל שלא כתב ממני או אין לי עליך וכן שלא כתב ולא מיורשי דעתו שתפטר בין ממנו בין מיורשיו וכן הדין בנקי נדר ונקי שבועה כלומר שתהא זכאה ונקייה מנדר ושבועה בין שאמר מנכסי שמשמעו כל זמן שהנכסים שלו בין שאמר מנכסיא אילין שמשמעו כל זמן שיהיו נכסים אלו בעולם ונאמר על זה בגמרא בשם אבא שאול אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומעתה לדעת אבא שאול אף בהזכיר לה בפירוש ולא ממני ולא מיורשי אינה נפרעת אלא בשבועה שהרי כל שהזכיר נקיות שבועה ולא הזכיר ממנו בפרט אע\"פ שלא הזכיר מיורשיו הרי הכל בכלל ואפילו הכי אינו מועיל ואם כן אבא שאול חולק הוא על משנתנו ואין לפרש שאבא שאול מודה במשנתנו ולא אמרה אלא בלשונות אלו אבל כל שהזכיר ממני ומיורשי ודאי פטורה משבועה שהרי כל שלא הזכיר עצמו אע\"פ שלא הזכיר יורשיו הכל בכלל ועוד שהרי אמרו למטה בהדיא כשהיו חולקים על דברי ר' שמעון שהיו מפרשים שדבריו חוזרים לנדר ושבועה אין לי עליך שלדעת רבנן כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ולא ליורשי לא עליך ולא על יורשיך אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו לא לה ולא ליורשה ואתא ר' שמעון למימר שכל זמן שתובעת כתובתה מן היורשים צריכה שבועה שאין לבא ליפרע מן היתומים נאמנות כלל ואמרו עליה ר' שמעון כאבא שאול ואחר שפסקנו הלכה כאבא שאול נדחית משנתנו מכחה ולעולם אין נאמנות מועיל ליתומים וכן כתבוה גדולי המפרשים וכן המנהג בנרבונא ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו שלא אמרה אבא שאול אלא בלשונות אלו ר\"ל דלא נדר ונקי נדר אבל כל שהזכיר לא ממני ולא מיורשי ודאי נאמנות מועיל אף מן היתומים ואינו חולק עם משנתנו וזו שאמרו למטה ר' שמעון כאבא שאול הם מפרשים אותה בפנים אחרים אלא שאינם מתישבים שאף גדולי הרבנים פירשוה בדרך אחרת שלא כמו שפירשנו כמו שיתבאר לך בפירושיהם ולא עוד אלא שיש גורסים בה ר' שמעון כרבנן ורבנן כאבא שאול ויש מפרשין לענין פירוש שאבא שאול חלוק עם משנתנו אלא שאין הלכה כמותו אלא בלשונות אלו וכל שלא הזכיר יורשיו בפירוש אין נפרעין מן היתומין אלא בשבועה וכן יש מכריעין שאף בלשון משנתנו אינו מועיל אלא אם כן קונים ממנו על הנאמנות בפרט ונוהגים מתוך כך לכתוב בסוף הכתובה וקנינא מיניה על כל מאי דכתיב ומפרש לעיל ועל הנאמנות בפירוש וכן הדין בנאמנות של חוב ומכל מקום אם היה בהפך כגון שעשה המלוה נאמנות ללוה שכל זמן שיאמר פרוע הוא יהא נאמן עליו אפילו מת הלוה ונפל השטר ליתומים וזה אומר פרעתי נאמן אע\"פ דלא אדכר ליה בהדיא מהימנת עלי ועל ירתאי דשטרא כי האי שטרא ריעא הוא ומכל מקום דוקא בשבועה שהרי לא כתב לו דליתהמן בלא שבועה ואי הימניה אף משבועה הא הימניה וכבר האריכו בדין זה גדולי הפוסקים בהלכותיהם:",
+ "גדולי קדמונינו כתבו ששטר חוב שיש בו נאמנות ללוה בין ממנו בין מיורשיו ומת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה ותובעים יתומים מן היתומים שאף לדעת האומרים שאין נאמנות מועיל ליתומים אעפ\"כ אין דנין בשטר זה אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא יורשים נשבעים שבועת היורשים ונוטלים הואיל ומן הדין אף בלא שבועה היה ראוי לגבות שהרי פטרו אף מיורשיו אלא שחיזקו הדברים לדעת אבא שאול לומר שאין נאמנות מועיל בהם לא אלמוה כולי האי שתהא כשבועה חמורה לומר בה אין אדם מוריש שבועה לבניו ועוד שהרי אמרו בדבר זה הבו דלא לוסיף עליה כמו שהתבאר במקומו:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו בפוגמת כתבתה שאינה נפרעת אלא בשבועה בין שיש עדים על מה שהיא טוענת שקבלה ממנו בין שאין שם עדים ואין אומרין כשיש שם עדים ודאי כמה דאמרה איהי הוא ותפרע שלא בשבועה דאי לאו הכי כשם שפרעה כך בפני עדים כך היה לו לפרוע את השאר בעדים וכן שלא בעדים אין אומרין הרי היא יכולה לכפור בכל ומשיב אבדה היא אלא בין כך ובין כך לא תפרע אלא בשבועה וכן הדין בחוב בפוגם את שטרו:",
+ "כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פינקסו כמו שביארנו ענינם במקומו בשביעי של שבועות וכן הפוגם את שטרו או הפוגמת כתובתה כמו שהתבאר:",
+ "פוחתת כתובתה אינו בדין פוגמת כתובתה וכיצד הוא דינה אם פיחתה בדרך זו שתאמר כתבה זו מאלף דינרין היא אלא שהחמש מאות שבה אמנה ביני לבינו שפייסתיו להרבות כתבה דרך כבוד ושלא אהא גובה אלא החמש מאות והוא טוען כבר התקבלת הכל נפרעת שלא בשבועה אבל אם אמרה אף הכתובה לא היתה אלא חמש מאות הואיל ומודה שהשטר מזויף אינה נפרעת באותו שטר כלום ונשבע הוא היסת ונפטר:",
+ "בתלמוד המערב אמרו עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה עד אחד מעידה שהיא פחותה נפרעת שלא בשבועה מה בין פרועה לפחותה פרועה אין אחד מכחיש את השנים פחותה אחד מכחיש את השנים:"
+ ],
+ [
+ "עד אחד מעידה שהיא פרועה כבר ביארנו במשנה שאינה שבועת התורה אלא שבועת המשנה אמרו בסוגיא זו שאם הוא פקח משוי לה שבועה דאורייתא ואמר תחלה יהיב לה כתובתה באפי חד סהדא אחרינא ומוקים זוזי קמאי בהלואה בכי האי דסמיך סהדי קמא אבתרא כלומר שהראשון שואל לשני פרע פלני כל כתובתה לפלניתא והלא אומר הן ואחר כך הוא מעיד שמעות הראשונות הלואה היו שמכיון שנפרעה בזולתם אותם המעות הלואה היו והקשה והיכי סמיך קמא אבתרא כלומר היאך יעיד הראשון על פי העד השני והוא לא ראה הפירעון השני אלא יהיב לה כל הכתובה באפי תרוייהו והוא הדין אם פרעה בפני אותו עד ראשון לבד אלא שעצה טובה קא משמע לן דליפרעה באפי תרי והרי יודע הראשון עכשו בפירעון כל הכתובה ומעיד על הראשונים בהלואה והקשה ושמא שתי כתובות היו ותירץ דמודע להו ר\"ל שהוא מודיעם שאין לה כתובה אחרת כגון ששואל בפניהם יש לך עוד עלי כתובה אלא זו והיא אומרת לאו ויש שואלים ואף בכל אלו מאחר שהעיד העד בבית דין שפירעון היה היאך יכול לחזור ולהעיד שמלוה היה והיאך חוזר ומגיד אין זה כלום שאינו מכחיש עדות ראשון אלא שהוא מעיד בודאי כך היא חייבת לו מצד שהיא קבלה פירעונו שתי פעמים:",
+ "כבר ביארנו במסכת שבועות ששבועת המשנה אף היא בנקיטת חפץ כשבועת התורה מעתה שאלו הראשונים במה שאמרו כאן אי פקח אידך משוי ליה שבועה דאוריתא מאי נפקא ליה מינה אי לאנקוטי חפצא ולהזכרת שם או כנוי אף שבועת המשנה כן ואי לענין אפוכי שבועה ר\"ל שאמר מי שעליו השבועה לשכנגדו הרי דיני לישבע וליטול השבע אתה ותפטר או הרי דיני להשבע ולהפטר השבע אתה וטול והלא כבר ביארנו בשבועות פרק הדיינין שאין אחד מהם יכול להפכה לא בשבועת התורה ולא בשבועת המשנה ומכל מקום קצת מפרשים כתבו שבשבועת המשנה מהפכין ואף לדעת זו בזו מיהא אין הפרש בין שבועת התורה לשבועת המשנה שאף כשהיא שבועת המשנה אינה באה להפכה שלא אמרו לדעתם להפך בשבועת המשנה אלא כשהשבועה על הנתבע ליפטר שאומר לו איני נשבע אלא השבע וטול אבל כל שהשבועה על התובע ורצה להפך ולומר השבע והפטר אינו רשאי וכמו שכתבו גדולי הפוסקים בהלכותיהם ואיני מבין שהרי כל שבועות המשנה הבאות על הנתבע טענות ספק הם כגון שותפין ואריסין ודומיהם ואין מקום בהם להפך שבועה ומכל מקום לדעתנו שאין הפוך שבועה לא בשבועת התורה ולא בשבועת המשנה מה ביניהם פירשוה גדולי הפוסקים לענין אחותי בנכסי דאי תפשה ולא בעיא לאישתבועי אי שבועה דאוריתא היא נחתינן לניכסה ואי דרבנן לא נחתינן לניכסה כמו שביארנו בששי של שבועות אלא שיש אומרין שלא אמרו בדרבנן אלא בנשבעין שאין משלמין שאותה שמועה בכך היא עוסקת אבל נשבעין ונוטלין שתפשו ולא רצו לישבע ודאי נחתינן לנכסיהו ומוציאין מידם שאין להם שום זכות עד שישבעו אלא שיש אומרין שאין יורדין לנכסיו מחמת כך אלא שמשמתין כדין גזל של סופרים ואף הם ראיה להם משמועת מציאת חרש שוטה וקטן המתגלגלת שם אלא שאין בה הכרח וגדולי הדורות שלפנינו פירשו דנפקא מינה לענין חשוד שכל שהיא חשודה הואיל ואינה חייבת אלא שבועת המשנה חזרה לדין תורה ומן התורה הואיל ויש בידה שטר גובה בלא שבועה וגובה בלא שבועה אבל בשבועת התורה שכנגדו נשבע ונפטר ומכל מקום שכיר ונגזל ונחבל שנחשדו אינן נוטלין כלום שהרי חזר לדין תורה ומן התורה אין לו כלום ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה שכל הנשבע ונוטל בשבעות המשנה שהוא חשוד כנגדו נשבע היסת ונפטר ואף בכתובה והדומים לה אע\"פ שמדין תורה גובה בלא שבועה (ואין) [ואם] כן אין הפוכה מועיל כלום וגדולי הרבנים מפרשים ששבועת המשנה מהפכין בה אף כשהשבועה על התובע ויכולה לומר השבע והפטר ומכל מקום גדולי המפרשים פירשו בזה בדרך אחרת שאין אנו צריכין לטורח זה אי פקח הוא מייתי לה לשבועה דאוריתא כלומר דמשבע לה השתא שבועת המשנה ופרע ליה באנפיה דההוא סהדא וכשישתקע הדבר תובעה מה שפרע לה בבפני העד הראשון כדין הלואה והוא יבא ויעיד שחייבת לו כך וכך ונשבעת שבועת התורה ונמצא שעברה בשתים וזה שהוצרך לשקיעת הדבר שאלו נודע הדבר אין משביעין אותה על פיו שכבר עשה אותו עדות שליחותו כשנשבעה קודם פירעון:",
+ "הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומכל מקום כל שמשכונא מוחזקת ביד המלוה ואוכלה בנכיתה גובה בלא שבועה שהרי הוא כמי שנפרע בחייו וכן המנהג בנרבונא ויש חולקים בה הואיל ומצי מסלקי ליה בזוזי ולאיפרועי קאי ואין דנין בה אלא לפי מנהג המקומות ��מה שנתגלגל כאן בענין יתומים כבר ביארנו בו הצורך בשביעי של שבועות במשנה השניה ובסוגיא שלה:",
+ "כבר ביארנו במשנה שהנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה הא בשבועה מיהא נפרעת אף בעל חוב שהלך הלווה מגבין אותו שלא בפניו שאם אי אתה אומר כן כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדינת הים ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו תפתר בשהריבית אוכלת בו ובית דין מגבין ריבית כשערב מן הגוי אלמא מילתא פסיקא הוא שלא ליפרע שלא בפניו ובכתובה אמרו משום חינא ויש פוסקים להסכים את שתיהן שזו שבכאן כשעמד בדין וברח שהדברים מוכיחים שחייב הוא לו ומגבין לו שלא בפניו ומכל מקום עיקר הדברים להגבות על כל פנים שהרי טעם שלא יהא כל אחד נוטל וכו' אף בלא עמד בדין הוא ואין דוחין תלמוד שלנו מפני תלמוד המערב ומכל מקום כל שאפשר להודיעו מודיעין וכמו שאמרו באחרון של בתרא כל דיינא דאחתיה למלוה בנכסי דלוה מקמי דלתבעיה ללוה מסלקינן ליה הא אם אי אפשר יורדין לנכסיו כמו שביארנו במשנה וכבר כתבנו מזה באחרון של קמא:",
+ "כשם שיורדין לנכסיו לפרוע לאשתו שנתגרשה כתובתה שלא בפניו כך בית דין יורדין לנכסיו לזון את אשתו שלא בפניו ולא עוד אלא שכל שבית דין מוכרין למזונותיה אין משביעין אותה אלא כשתבא לגבות כתובתה משביעין אותה על הכל ודין זה יש בו תנאים ויתבאר ענינם בפרק אחרון בע\"ה:",
+ "ולענין ביאור מה שהביאוה כאן פירושו דלר' שמעון דוקא כשתבעה כתובתה משביעין אותה אף על המזונות אבל לכתחלה ר\"ל בשעת תביעת המזונות לא:"
+ ],
+ [
+ "אפטרופוס שמינוהו בית דין ישבע מינהו אבי יתומים לא ישבע ומכל מקום דוקא בטענת שמא אבל כל שגדלו היתומים וטענו עליו טענת בריא והוא כופר נשבע וכן כתבו גדולי הפוסקים בחמשי של גיטין:",
+ "ולענין ביאור זה שהביאוה כאן פירושה דלר' שמעון דוקא בתביעת כתובה משביעין אותה אבל לא לענין אפטרופסות דמנהו אבי יתומים הוא והקשה ואם כן הואיל ור' שמעון בא להקל אם תבעה מיבעי ליה דכל זמן משמע שלהחמיר ולהוסיף הוא בא וחזרו ופירשוה על כתב לה נדר ושבועה וכו' ואמ\"ר שמעון שאין נאמנות מועיל ליפרע מן היתומים בלא שבועה והקשה תינח כל זמן שתובעת וכו' אתא לאפוקי מדרבנן אבל אינה תובעת לאפוקי ממאן אתא ופירשוה על מחלקת ר' אליעזר ורבנן כמו שביארנו במשנה:",
+ "בנימוקי קצת גאונים נמצא ששכיב מרע שמינה אפטרופוס ופטרו מן השבועה לא פטרו אלא ממה שהוא שם עכשו בעין אבל אם רצה היתום להשביעו מן הריוח הבא אחר כן רשאי כדרך שאמרו במשנתנו משביעין על העתיד ואין הדברים נראין ואף דמיון מזו לזו אין בה כשתעיין בפירושה וכן כתבו במי שמינה אלמנתו אפטרופיא ופטרה מן השבועה שלא פטרה אלא ממה שהוא עכשו בעין אבל לא מן הריוח ולא ממעשי ידיה ואין הדברים נראין ומכל מקום גלגלו בדברים אלו שאם מינה שני אפטרופסים ומת אחד מהם שהיורשים או אחרים בשבילם באים לבית דין ואומרין שלא האמינו האב אלא לשנים ובזו ודאי נראה שהדין כן:",
+ "המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה כתובה ואין עמה גט והיא אומרת אבד גיטי הוא אומר אבד שוברי וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב אם אין עמו פרוזבל הרי אלו לא יפרעו רשב\"ג אומר מן הסכנה ואילך האשה גובה שלא בגט ובעל חוב גובה שלא בפרוזבל אמר הר\"ם פי' אמרו גובה כתובתה בארצות אשר מנהגם שלא יכתבו שטר כתובה אבל יעידו עליו בזה ויסמכו על תנאי ב\"ד וזה מותר אבל כאשר פשט המנהג בכתיבת שטר הכתובה הנה אי אפשר מבלתי שתראה שטר הכתובה עם הגט ואז תפרע הכתובה ושובר הוא השטר אשר תכלול שזה החוב הוא פרוע או נמחל והנה נתבאר הפרוזבל ודינו בפרק האחרון ממסכת שביעית ומבואר הוא שזה החוב כבר עברה השמטה ואשר הבא שנאמין אשר לו החוב באמרו אבד פרוזבל כיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שביק היתרא ואכיל איסורא ויחייבהו אסור מפני השמיטה והבעל מגו דיכיל למימר לא גרשתיה נאמן לומר אבד שוברי אבל משביעין אותו שבועת היסת שהוא כבר נתן ודע שזה אשר אמרו שהאשה גובה שלא בגט עקר כתובה לבד אולם התוספת כאשר תסיג עידי גירושין אז תקח התוספת בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין ואמר במה שקדם שאין כותבין כתבה אמנם זה עקר כתובה לבד אולם התוספת הוא אשר בלא שטר כתובה או עדים יעידו לה והלכה כרשב\"ג:",
+ "אמר המאירי הוציאה גט ואין עמה כתובה כלומר ותובעת כתובתה בגיטה גובה כתובתה וכו' משנה זו וסוגיא שלה נתבלבלו בה המפרשים הרבה ומה שיראה לי לברור בפירוש המשנה כך הוא צריך שתדע תחלה שכותבין שובר ר\"ל שכל שחייב לחברו בשטר ואינו מוציא שטר חובו ותובע את חובו בלא שטר ואף הלוה מודה שלוה ממנו בשטר ולא פרעו או שיש עדים בהלואה והוא מודה שלא פרעו אלא שאומר לו לא אפרעך עד שתחזיר שטרי ואיני סומך על שובר שאהא צריך לשמרו מן העכברים כופין אותו לפרוע והלה כותב לו שובר ומה שנכתב בסוגיאת הגמרא על משנה זו כלה כדעת רב ושמואל נאמרה שהם סוברים אין כותבין שובר וכבר ביררנו במקומו שאין הלכה כדבריהם אלא כר' יוחנן וריש לקיש שאמרו כותבין שובר ועל שיטה זו אנו מפרשים את המשנה והילכך הוציאה גט ואין עמה כתובה ותובעת כתובתה בגיטה גובה כתובתה ולענין פסק אתה יכול לפרשה בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין כתובה אלא שיש הפרש ביניהם שבמקום שאין כותבין כתובה לא סוף דבר שגובה בגיטה כשהבעל מודה אלא אף בשאין הבעל מודה שהגט במקום כתובה הוא הן שאמר פרעתיה הן שטען אי זו טענה לפטור עצמו וגובה עיקר כתובה בשבועה ותוספת בעדי תוספת והיא כותבת לו שובר ואינו סומך על קריעת הגט שהכתובה במקום שאין כותבין נגבית היא בתנאי בית דין והגט מעשה בית דין לגוביינת הכתובה והטוען אחר מעשה בית דין אינו כלום ואם תאמר שבית דין יקרעו את הגט ותהא קריעתו ראית פירעון כל דמגבה לאו בבי דינא מגבה כמו שהתבאר במציעא פרק ראשון אלא כותב שובר ואם היא במקום שכותבין כתובה אם חייב מודה נותן לה כתובתה ותוספת בשובר כדין כל שטרי חובות שאבדו ואם אין חייב מודה הואיל ומקום שכותבין כתובה הוא אפילו עיקר כתובה אין לה הן שיטעון פרעתי אע\"פ שאין קרעים בידו הן אי זו טענה שיפטור בה את עצמו ואע\"פ שתנאי בית דין הרי הוא כשטר כל שהיא במקום שכותבין נפק ליה מתורת מעשה בית דין והוה ליה כשאר שטרות שאין מוציאין ממון אלא בשטר ונשבע הבעל היסת על טענתו ונפטר:",
+ "ולענין ביאור מיהא לדעת האומר אין כותבין שובר אתה צריך לפרש משנתנו במקום שאין כותבין כתבה ובדרך אחרת לפי סוגיית הגמרא והוא שכל שהוציאה גט ואין עמו כתובה אין הבעל יכול לומר אני כתבתי לה ואיני פורע עד שתביא את השטר שלא תוציאנה היום או מחר אלא אם כך הוא הביא ראיה שכתב שאין מחזיקין אותו בשנוי מנהג לכתוב במקום שאין כותבין ו��ן אינו נאמן בפרעתי שטוען אחר מעשה בית דין הוא ושמא תאמר אחר שאין כותבין שובר היאך יפרע ונהי דלהוצאת כתובה לא חיישינן דהא דוכתא דלא כתבי הוא מכל מקום אף היא מוציאה את הגט בבית דין אחר וגובה בו ואם תאמר לקרעו אף היא אינה מנחת מפני שהיא טוענת בעינא לאינסובי ביה תירצוה בגמרא שקורעין את הגט וכותבין למטה הימנו גיטא דנן לאו משום גיטא פסולא קרענוהו אלא דלא תיהדר ותגבה ביה זימנא אחריתי וכל שאינו נקרע גובה בו ומכל מקום במקום שכותבין כתובה אינה גובה כלום בלא כתובה שהרי אינו סומך על שובר ואף אם האשה טוענת לא כתב לי כתובה אינה נאמנת שאין מחזיקין אותה בשנוי מנהג אלא אם כן הביאה ראיה שלא כתב ואתה צריך לפרש משנתנו או במקום שאין כותבין ובסתם ר\"ל שלא בירר הוא שכתבו או במקום שכותבין וביררה היא שלא כתב ולענין פסק מיהא אתה מפרשה כשיטה ראשונה:",
+ "הוציאה כתבה ואין עמה גט אלא שאומרת גרשתני ואבד גיטי ואף הוא מודה שגירשה אלא שטועך שפרעה בשובר ואבד שוברו שהרי לדעתנו כותבין שובר לענין פסק הואיל וכותבין שובר אינו נאמן כלל שהרי מכיון שכותבין שובר אין סומכין לפרוע על קריעת הגט אלא על שובר ומאחר שאינו מוציא שוברו אינו כלום ומה שאמר לא יפרעו אינה לענין פסק ואין בזו חלוק בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין הואיל ויש כאן כתובה וגובה בין עיקר בין תוספת ומכל מקום גדולי המחברים פסקו בה דוקא עיקר אבל תוספת לא מגו דמצי אמר לא גירשתני שהוא נאמן על התוספת שכל שהאשה אמרה גרשתני והוא אומר לא גירשתני נאמנת ואם הוציאה כתבה גובה עיקר אלא שלדעתם אינה גובה תוספת עד שתביא ראיה שגירש או שהוציאה גט עם הכתובה ונמצא לדעת זה שאם הוא כופר בגירושיה היא נאמנת וגובה עיקר ואם אין בכתובתה תוספת קורעין אותה ואם יש בה תוספת כותבין שובר על העיקר ומעכבת כתובתה עד שתביא עדי גירושין לגבות התוספת ולמדת לפי דרכך שזה שאמרו בגמרא מיגו דיכיל למימר לא גירשתיה יכיל למימר גירשתי ופרעתי דוקא לענין תוספת ולדעת זה אתה יכול לפרש בדרך פסק לא יפרעו לענין תוספת ומכל מקום גדולי קדמונינו שבנרבונא תירצו שאע\"פ שהאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ומאחר שנאמנת לינשא כל שכן ליטול כתובה וכמו שיראה בסוגיא אחרונה של נדרים מכל מקום כל שהיא באה תחלה אדעתא דכתובה לא מהימנא וכמו שאמרו ביבמות לענין מת בעלה שאם אמרה מת בעלה התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ומגבין לה כתובה אבל אם אמרה מת בעלי תנו לי כתובתי ודאי אדעתא דכתובה אתיא ואין מגבין אותה כתובה כמו שיתבאר במקומו ולדעת זה כל שהוא אומר לא גירשתי לא תפרע הואיל ועיקר תביעתא על הכתובה ולדעת זה אתה מפרש משנה זו שאמר בה לא יפרעו לענין פסק ולדעת ראשון משנה זו אינה לענין פסק ואתה מפרשה לפי סוגיית הגמרא לדעת האומר אין כותבין שובר וכן במקום שאין כותבין כתובה אלא שיצא הוא מן הגדר וכתב לה כתובה והבעל טוען אע\"פ שכתבתי לה כתובה היא טענה בבית דין שלא כתבתי ולא יכולתי לברר שכתבתי והאמינוה מפני שאין מנהג המקום לכתוב והכריחוני בית דין לפרוע על סמך קריעת הגט וכתיבה בתוכו גיטא דנן וכו' ונותן אמתלא לדבריו על שאינה מוציאה את הגט שהיא כובשתו מפני שהוא קרוע ושכתוב בתוכו דלא תיגבי ביה זימנא אחריתי וזהו הענין שעליו הוא אומר אבד שוברי ר\"ל שאינה מוציאה את הגט ובזו ודאי דין הוא שלא תפרע הכתובה אלא שנפרעת בתוספת שהתוספת לא גבאתו בגט ואף בעדי תוספת ��מקום שאין כותבין כתובה אינה גובה תוספת שאין לתוספת דין מעשה בית דין שלא יוכל לטעון פרעתי הילכך כל שרצה להוסיף במקום שאין כותבין כתובה כותב שטר תוספת בפני עצמו אלא שהלכה כותבין שובר ומתוך כך אנו צריכין לפרשה לענין פסק על הדרך שהזכרנו:",
+ "ומשנתנו כלה בגרושה אבל אלמנה במקום שכותבין גובה כתובתה לעולם ותוספת שלה ככתובתה ואם אבדה כתובתה אין לה כלום אפילו עקר ואפילו תבעה ביום מיתת הבעל דילמא צררי אתפשה ובמקום שאין כותבין מיהא גובה בעדי מיתה ושמא תאמר נחוש שמא נתגרשה ותחזור ותגבה בגט כבר ביארנו שכותבין שובר ומכל מקום לדעת האומר אין כותבין שובר פירשו בגמרא דוקא שיעידו עדי מיתה שעדין היתה יושבת בבית הבעל ואם תאמר שנחוש שמא סמוך למיתה גירשה איהו דאפסיד אנפשיה והקשו בה אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר ותירץ בה היכא דלא איפשר ודאי כותבין שובר דהא אלמנה מן הנשואין נמי איכא למיחש לעדי מיתה שמא תחזור ותוציאם בבית דין אחר אלא כי הא ודאי כותבין שובר וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב שעבר עליו שביעית וטוען שפרוזבל מסר עליו ואבד אינו נפרע עד שיביא ראיה שפרוזבל מסר דמאן ציית ליה וכן הלכה אלא שיש חולקים בה כמו שיתבאר ברביעי של גיטין רבן שמעון בן גמליאל אומר משעת הסכנה ואילך שלא היו יכולים לקיים מצות אלא בצנעה ובשעות גנובות אשה גובה שלא בגט ר\"ל בעידי גירושין ובעל חוב שלא בפרוזבל ומכח חזקה ולענין פסק במקום סכנה אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:",
+ "ולענין ביאור רבן שמעון בן גמליאל מפרשה במקום שאין כותבין כתובה דבעלמא גובה בגיטה ובכתיבה בתוכו על הדרך שביארנו בשעת הסכנה ששורפות את גיטן לשעתן וכן בפרוזבל גובין בעדי גירושין ופרוזבל ואף לשמואל כל דליכא תקנתא אחריתי כותבין שובר ובקצת הלכות גדולי הפוסקים נמצא אוקמה שמואל למתניתין במקום שאין כותבין כתובה והילכתא כותיה כלומר לפרש משנתנו השניה ר\"ל כתובה ואין עמה גט במקום שאין כותבין כתובה שלא לגבות אפילו עיקר כמו שיתבאר לדעתו בגמרא אבל משובר מיהא לית הילכתא כותיה ואף זו מצאנוה נמחקת בהלכות מדוייקות:",
+ "שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות גט או כתובה ושני גיטין או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את האשה והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה גר שנתגייר ואשתו עמו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה אמר הר\"ם פי' כתובתה קיימת ר\"ל עקר כתובה מנה מאתים אולם תוספת הנה לא נחייבהו אלא אם כן העידו לה בזה אחר שנעיד שזה ראוי עליו:",
+ "אמר המאירי שני גיטין ושתי כתובות כגון שנשאה בא' בניסן וכתב לה כתובה ואחר כך גירשה באחד באייר וחזר וכנסה באחד בסיון וכתב לה כתובה אחרת וחזר וגירשה באחד בתמוז גובה שתי כתבות שהדבר ברור שלא נתרצית לו בחזרה אלא בכתיבת כתובה אחרת לבד הראשונה שתי כתובות וגט אחד ר\"ל שהגט בא אחר שתי הכתובות אינה גובה אלא אחת וכבר ביארנו בפרק רביעי אי זו מהן גובה והוא שאם שתיהן שוות בסך אחד בטלה השניה את הראשונה ואינה טורפת אלא מזמן שניה ואם יש בשניה תוספת על הראשונה כגון שהראשונה מאתים והשניה שלש מאות גובה את הראשונה מזמן ראשון או השניה עם התוספת מזמן שני ואם כתב לה ואוסיפית מאה אמאתן גובה הראשונה מזמן ראשון וגובה תוספת שבשניה מזמן שני:",
+ "ולענין ביאור על זו הוא ששאלו בגמרא אי בעיא בהאי גביא וכו' וכן אמרו על זו בתלמוד המערב עד כדון בשוות כלומר שבודאי לא היה זה אלא שאמרה לו אבדה כתובתי כתוב לי אחרת וודאי גובין מזמן ראשונה היה בזו מנה ובזו מאתים ר' ירמיה ורבי חסדא חד אמר גובה בראשונה וחד אמר גובה בשניה ותוספת מזמן שניה אמ\"ר חנינא לית הדא אמרה אהן דיזיף מחבריה והדר יזיף צריך למימר ליה בר מן קרטיסא קמאה דאית לי גבך והשיבו ארחא דאיתתא מימר אבד פורני עביד חרן ארחא דבר נש מימר אבד קרטיסי עביד חרן כלומר והיאך יהא מאמינו דבאשה היינו טעמא דאסור לשהות והוא מאמינה מחשש איסור אבל בחוב מיהא גבי תרווייהו ואמרו שם כי אכשר יודי ליה כלומר כשיהיה כשר ר\"ל אדם כשר והגון יודה לו על פה שהוא חייב לו ואינו כותב לו שטר אחר ודיו בכך אבל אשה לא דיה בכך שלכתיבת כתובה הוא צריך ועוד שאלו שם שטר שלוה בו וכו' שכבר נמחל שעבודו כלומר ואף זו היאך גובה כתבה שלא נעשית על נשואין אלו ותירץ התם שפרעו ברם הכן לא פרעו ועדין שעבודה קיים כתבה ושני גיטין כגון שנשא בניסן וכתב כתבה וגירש באייר והחזיר בסיון בלא כתובה וגירש בתמוז אין לה אלא אחת ואף במקום שאין כותבין כתובה שהמגרש את אשתו והחזירה קודם שפרעה על דעת כתובה ראשונה החזירה כתבה וגט ומיתה כגון שהוציאה גט וכתובה אחר מיתת הבעל ובאה לגבות אחת בגט ואחת באלמנות אם גט קודם לכתובה יתבאר בגמרא שגובה עיקר כתובה ראשונה בגט וגובה כתובה שניה כלה שהרי כשהחזירה על כרחך כתב לה ואם כתבה לגט אינה גובה אלא אחת שאפילו החזירה ומת על דעת כתובה ראשונה החזיר וזו היא הנזכרת במשנתנו:",
+ "ונתגלגל מדינין אלו לקטן שהשיאו אביו והכתיב לו כתובה גדולה לאשתו ואמר שכתובתה קיימת לכשיגדיל שאע\"פ שאין מעשה קטן כלום לכשיגדיל ובא עליה לשם קדושין נשתעבדו נכסיו מן הסתם לשיעבוד הכתובה וכן בגר שכתב כתובה בגיותו ונתגייר עמה שכשבא עליה משנתגייר לשם קדושין נשתעבדו נכסיו מן הסתם ולענין פסק מיהא דוקא במנה מאתים אבל תוספת לא אלא אם כן חדשוהו משהגדילו או נתגיירו כמו שהתבאר בגמרא והוא שאמרו בתלמוד המערב לכתובה אבל לא לתנאין ר\"ל לתוספת שהוא נקרא תנאי כתבה כמו שביארנו בראש פרק אע\"פ ואף במנה מאתים דוקא שבא עליה הגר משנתגייר והקטן משהגדיל וכן הוא בהדיא בתלמוד המערב דמשום איחתוני הוא והא לא איתחתן להו שאין חתונו של קטן כלום ולענין נדוניא מיהא יש אומרין שדינה כמנה מאתים ומכל מקום בסנהדרין פרק נשרפין כתבנוה שהיא כתוספת וכן הארכנו שם בקטן שנשא אם מותר להתיחד אם לאו ומכל מקום אני מספק כתובה זו שכתובה כשהוא קטן שנשתעבדו נכסיו בה משהגדיל ובעל אם טורפת לקוחות דוקא מזמן זה או אף מזמן ראשון ונראה דוקא מזמן גדלות:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שכתבנו כל הענין דרך פסק רואה אני להעירך מעט בביאורה של הלכה דרך קצרה והוא שאמרו שמעת מינה כותבין שובר דקס\"ד דמתניתין במקום שכותבין כתובה אלא שאבד ממנה ובאה לגבות בגיטה ואף הוא מודה בכך אלא שטוען שלא יפרע עד שתביא כתובתה ואמר שגובה כתובתה אלמא כותבין שובר דאי לא ליחוש דילמא למחר מפקא כתובתה וכו' ופירשה רב בדוכתא דלא כתבי ואין לחוש דהדרא ומפקא לכתובתה ואי משום חששא דילמא מפקא גיטא פירשו למטה דקרעינן לגיטה וכתבינן תותיה גיטא דנן לאו משום פיסולא קרענוהו וכו' הא במקום שכותבין וכגון שהביאה ראיה שלא כתב אינה גובה שמא משנשאה כתב ושמואל אמר אף במקום שכותבין וכגון שהביאה ראיה שלא כתב ואין חוששין שמא אחר שנשאה כתב ופורעה בקריעת הגט והוא הדין במקום שאין כותבין וכגון שלא הביא הוא ראיה שכתב שפורעה על סמך קריעת הגט ותרויהו משום דסבירא להו אין כותבין שובר ואף רב הדר ביה לאוקומי מתניתין בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין ולאו דסבירא ליה כשמואל להגבותה במקום שכותבין אפילו בהביאה ראיה שלא כתב אלא דסבירא ליה שעיקר הגובינא בגט ועל סמך קריעת גט וכתובה אינה מביאה לגובינא אלא לתוספת דבגט לא ידעינן תוספת כמה הוי ומשום הכי בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין כל שמוציאה גט גובה עיקר וכל שאין שם כתובה אין גובה תוספת אפילו היו עליו עדים וכל שמוציאה כתובה והוא מודה שגירשה גובה תוספת בלא גט ואם כן הוציאה גט ואין עמה כתובה דאמרינן במתניתין גובה כתובתה פירושו על העקר ובקריעת הגט ולא חיישינן דתהדר ותפיק כתובה דהא אפילו מפיק לה לא גביא בה אלא תוספת תנן הוציאה כתובה בשלמא לשמואל מוקים לה במקום שאין כותבין כתובה והוא טוען שכתב לה ולא האמננו בו והכרחנוהו לפרעו ואמר איהו כתובו לי שובר ואמרנו לו שאין כותבין שובר אלא שיפרע בקריעת הגט ואין גורסין דכתבינן ליה שובר דהא לא כתבינן שובר ועוד נימא ליה אפיק תברך שאין להאמינו באבד שוברי ומכל מקום יש גורסין כך ומפרשים שמאחר שאין מוציאה גט ראוי להאמינו באבד שוברי ואע\"ג דלא כתבינן שמואל סבר דכל כי האי מיהא כותבין וכמו שיתבאר בסמוך אלא עיקר הדברים שלא לגרוס כן אלא ואמר איהו כתובו לי שובר דדילמא מפקא כתובתה ולא השגחנו בו מפני שאין כותבין שובר והכרחנוהו לפרעו בקריעת הגט וכשהוציאה כתובה הוא טוען כך היה וזהו שאינה מוציאה את הגט וכמו שביארנו במשנה אלא לרב הא מכל מקום אף לדברי הבעל לא גבתה בגט אלא עיקר תוספת מיהא תגבה בכתובה ואוקמה כשאין שם עדי גירושין ואע\"ג דהוא מודה מכל מקום הואיל ויכול לומר לא גירשתי דלגבי תוספת מיהא נאמן וכמו שכתבנו בשם גדולי המחברים כי אמר גירשתי ופרעתי אע\"פ שהיא מוציאה כתובה נאמן לגבי תוספת ועיקר אין כאן הואיל ואינה מוציאה גט ומקשי והא מדקתני רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו' אוקמה בחסורי מיחסרא ורבן שמעון בן גמליאל בשיטת רב אמרה ומאי דאקשו רב כהנא ורב אסי לרב הכי נמי דקשיא לשמואל אלא דלרב קשיא בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין ולשמואל דוקא במקום שאין כותבין או שכותבין והביאה ראיה שלא כתב ומכל מקום יש מפרשין דשמואל אע\"ג דסבירא ליה אין כותבין שובר מכל מקום סמיך אכתיבת שובר לפעמים דהא רב נמי היכא דלא אפשר כותבין אלא דשמואל סמיך בה טפי מרב והם גורסים למעלה בשלמא לשמואל וכו' דכתבינן ליה שובר והשתא טען אבד שוברי ומכל מקום הואיל ולא מפקא גיטא ראוי להאמינו ושלא לומר אפיק תברא והילכך לא אקשו רב כהנא ורב אסי לשמואל דהא לדידיה אפילו בטעמא קלישא כתבינן שובר ובאלמנה נמי כותבין זהו ביאור הסוגיא והרבה נתבלבלו בה ללא צורך ולענין פסק אין לנו אלא כמו שפירשנו במשנה:"
+ ],
+ [
+ "אלמנה מן האירוסין אם כתב לה כתובה גובה עיקר מבני חרי ולא תוספת שלא כתב לה תוספת אלא על מנת לכנסה ואם לא כתב לה אין לה כלום ואע\"פ שסוגיא זו מוכחת שיש לה אף בלא כתב לה לדעת רב נאמרה והואיל ונשאלו מהיכן ולא נתברר לית הלכתא כותיה ויש בזו ��ולקים ויש מכריעים לומר שאלמנה אין לה אלא בכתב אבל גרושה יש לה אף בלא כתב ואין נראה כן וכבר כתבנו דברים אלו בכדי צרכן עם מה שנתגלגל בה באשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא וכו' בראשון של מציעא:",
+ "וכן דין שני שטרות היוצאין זה אחר זה על אי זה צד ביטל שני את הראשון ועל אי זה צד לא בטל כבר ביארנוהו במסכתא זו פרק רביעי מ\"ד א':"
+ ],
+ [
+ "ולענין ביאור זה שאמרו בגט וכתובה ומיתה שגובה שתי כתבות פירושה במקום שאין כותבין כתבה שגובה אחת בגט ואחת בעידי מיתה וזה שהוציאה כתובה הוא שנזדמן וכתב לה:",
+ "מה שביארנו למעלה במה שאמר מיגו דיכיל למימר לא גירשתיה וכו' והוקשה לנו היאך יכול לומר לא גירשתיה והלא האשה שאמרה וכו' כבר תירצנוה לדעת גדולי המחברים לענין תוספת וכן פירשנוה בפנים אחרים הואיל ולתביעת כתבה היא באה אינה נאמנת לענין כתובה והדברים מראים לשניהם שלינשא מיהא נאמנת ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שלא לינשא לכתחלה אלא שאם נשאת לא תצא וכן שחולצת ולא מתיבמת אבל לגבות כתובה לא ואף גדולי הדורות מסכימים לחוש לה כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק נחלה וכן נראה:",
+ "ונשלם הפרק ת\"ל:",
+ "מי שהיה נשאוי וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק האחד עשר שהוא בא לבאר בענין מי שהיה נשאוי הרבה נשים היאך דנין בהם לגובינת כתבותיהן או בבניהן כשבאים לגבות כתבות אמותיהן ושזה החלק יתבאר בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים החלק הראשון במי שהיה נשאוי שתי נשים על אי זה צד קודמת אחת לחברתה ועל אי זה צד אינה קודמת השני כשהיתומים תובעים כל כת אחת שבהן כתובת אמן מדין כתובת בנין דכרין על אי זה צד גובין אותה ועל אי זה מפקיעין אותה מהם השלישי במי שהיה נשאוי כמה נשים ואין הנכסים מספיקין לכל הכתובות על אי זה צד חולקות והיאך האחת נשבעת לחברתה הרביעי במי שהיה נשאוי שתי נשים ומכר והראשונה מחלה שיעבודה ללוקח והשניה תובעת הימנו היאך דנין בה:",
+ "זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תבאר החלק הראשון והוא שאמר מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת הראשונה קודמת לשניה ויורשי הראשונה קודמין ליורשי השניה נשא את הראשונה ומתה נשא את השניה ומת הוא שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה אמר הר\"ם פי' כאשר נשבעה האלמנה שבועת התורה כמו שצריך לכל אלמנה שתשבע ואז תגבה הכתובה כמו שיתבאר אחר זה ואם מתה אחר זה אז יתבעו יורשיה כתובתה אולם מתה קודם השבועה אבדה הכתובה לגמרי לפי שהעקר אצלנו אין אדם מוריש שבועה לבניו ואמרו שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה ירצה בו לירושת כתובת בנין דכרין שיורשי שניה יורשין כתובת אמן אם נשאר להן דבר ואמנם יתחייב זה הדין להיות האחת מתה בחייו והשניה אחר מותו אולם כאשר מתו שתיהן בחייו אין דין כתובת בנין דכרין עד שיניח יתר על שתי כתובות דינר כמו שיתבאר בזה הפרק:",
+ "אמר המאירי מי שהיה נשאוי שתי נשים וכתובת האחת קודמת לשל חברתה כגון שנשא האחת בניסן והשנית באייר ומת בחיי שתיהן ואין נכסיו מספיקין לכתובת שתיהן הראשונה קודמת לשניה ואם מתו הן ובאים יורשיהן לגבות כתובתן מיורשי הבעל יורשי הראשונה קודמין וכן אם מתה הראשונה יורשיה קודמין לשניה ובבריתא ראיתי על זו במה דברים אמורים בכתובה אבל למזונות שתיהן שוות וכן ראיתי לגדולי המחברים שהביאוה ופירשו הטעם מפני שאין דין קדימה במטלטלין ומכל מקום נראה שדבריהם נאמרו בזמן הזה שתקנת הגאונים לגבות הכתובה וכל תנאיה שהמזונות בכללם מן המטלטלין וכל שכן בהתנה בהדיא על הכתובה ועל המזונות או על הכתובה ועל תנאיה דרך כלל הא מכל מקום לדין התלמוד שאינה ניזונת אלא מן הקרקע הראשונה קודמת ואני תמה תקנת הגאונים לדעתה נתקנה ותימא לא ניחא לי בהאי תקנתא הואיל ומשום תקנתא דידה היא אלא אף בשניזונת מן הקרקע יראה שאין להן דין קדימה ואם אין מזונות מספיקין לשתיהן חולקות בשוה הואיל ושעת החיוב מגעת בבת אחת והוא כלוה ולוה ואחר כך קנה דיחלקו וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם ומכל מקום כל שהכתובה נגבית ליורשים דוקא כשנשבעו האלמנות בחייהן שלא נפרעו מכתובתן כלום שאם לא נשבעו אין יורשים שלהם נוטלין כלום שהרי אין אדם מוריש שבועה לבניו ואע\"פ שיכולין לישבע שבועת היורשים ר\"ל שלא פקדתנו אימא מכל מקום צריכין הן לישבע אותה שבועה בעצמה שהאם היתה צריכה לישבע ואינן יכולים נשא את הראשונה ומתה בחייו שנמצא הבעל יורש אלא שמתקנת חכמים בניו נוטלין אחר מיתתו כתבתה מדין כתובת בנין דכרין ונשא שניה ומת הוא שניה ויורשיה אם נשבעה היא ומתה קודמין ליורשי הראשונה מפני שהשניה בעלת חוב ויורשיה גובין חוב של אמם ויורשי הראשונה אינם אלא יורשים ומה שנשאר נוטלין אותו הראשונים משום כתובת בנין דכרין אפילו לא נשאר עוד להם לחלק ביניהם ושמא תאמר והלא התבאר במשנה השניה שכל שהבנים באים לירש כתובות של אמותיהן כגון מי שהיה נשאוי שתי נשים ומתו שתיהן בחייו ואחר כך מת הוא והיתומים מבקשים כל כת שבהן כתובת אמן כגון שהיתה הכתובה האחת יתירה על חברתה שאם לא ישתייר שם אחר הכתובות מותר דינר שיתקיים בו נחלה דאוריתא אין נוטלין אלא חולקין בשוה שלא נאמר דין כתבת בנין דכרין אלא היכא דלא מיעקרא נחלה דאוריתא ואף בזו הרי כשנטלה שניה שמת הוא בחייה או יורשיה כתבת אמן מתורת חוב והאחרים נוטלים כתבת אמן מתורת כתבת בנין דכרין אין שם במה תתקיים נחלה דאוריתא דהא סתמא קתני שניה ויורשיה קודמין אע\"ג דליכא מותר דינר ואי מישתייר מידי נוטלין אותו בני הראשונה מתורת כתבת בנין דכרין ונמצא שאין לבני השניה כלום מצד אביהם שהכתובה חוב הוא שנתחייבו לאמם שהם יורשים אותה:",
+ "למדו מכאן בגמרא כתובה נעשית מותר לחברתה כלומר אותה כתבה שנוטלת שניה או יורשיה חוב גמור הוא שהם פורעים מתפישת הבית ובאותו פירעון מיקיימא נחלה דאוריתא והדר שקלי אינהו כתובת בנין דכרין וכן אתה למד ממנה שלא סוף דבר שדין כתובת בנין דכרין נאמר בשמתו שתיהן בחייו אלא שהכתובה האחת מרבה משל חברתה שמכל מקום הואיל וכל אחד גובה מאותו צד אע\"פ שזו גדולה מזו אין כאן חשש אינצויי אלא אף כשמתה אחת מהן בחייו ואחת לאחר מותו יש לבני אותה שמתה ראשונה כתבת בנין דכרין ואין חוששין לאינצויי כלומר שיאמרו בני השניה אתם יורשים כתובת אמכם מנכסי אבינו שהיתה שלו מן הדין ואנו אין נוטלין בהן מאותו הצד כלום שהרי כתבת אמנו חוב היתה שאלו רצת אמנו למכרה לאחרים היתה רשאה בכך אעפ\"כ אין חוששין ונוטלין בני הראשונה כתובת בנין דכרין וזהו שאמרו שניה ויורשיה קודמין מקדם הוא דקדמי הא אי איכא יתר על כתובת השניה שקלי בני הראשונה ואי אתה מפרש קודמין לנחלה ר\"ל קודמין ליטול כתובת אמם קודם שיחלוקו ולא שיטלו בני ראשונה כתובת אמם שאם כן היאך הוא קוראם קודמין ליורשי הראשונה והיאך אלו יורשי הראשונה והלא אין להם ירשת אמם ואע\"פ שבגמרא דחקו בה דאיידי דתני שניה ויורשיה תנא יורשי ראשונה אין לסמוך בה וזהו שאמרו אתם בני בעלת חוב אתם טלו כתובת אמכם וצאו ואנו נטול השאר בכתובת אמנו ואין הלכה כדברי האומר כבר קפצה נחלה מיורשי ראשונה לשניה כלומר שאין ליורשי ראשונה כתובת בנין דכרין ומדקאמר בסתם כבר קפצה וכו' משמע אפילו יש שם מותר אלא יש להם ואף בלא מותר שהרי נצטרף בה דין כתובה נעשית מותר וזהו שלא הוצרך לומר שניה ויורשיה קודמין ושארא איכא מותר דינר שקלי בני הראשונה מדין כתובת בנין דכרין דהא אפילו ליכא מותר שקלי דכתובה נעשית מותר כחוב דעלמא שאין בו ספק שכל שפרעו חוב של אביהם אותו פירעון נקרא מותר וכן שאם יש שם מותר והוא משועבד לבעל חוב אין השיעבוד מפקיע שלא יהא קרוי מותר כמו שהתבאר בגמרא הא מכל מקום כל שמתו שתיהן בחייו אין בני שתיהן נוטלין כתובת בנין דכרין אלא אם כן נשאר אחר הכתובות מותר דינר להתקיים בו נחלה מן התורה וכך אתה למד ממשנתנו שכתובת בנין דכרין אין הבנים טורפים אותה מן המשועבדין שמכר אביהם דיירתון תנן כמו שהתבאר שאם כן היה לבני הראשונה לטרוף מבני השניה אלא שאין נוטלת אלא מבני חרי על הדרך שהתבאר ובזו שכתובה נעשית מותר יש מי שאומר שאם היתה כתובה ראשונה אלף ושל שניה ת\"ק דינרין ואין שם אלא ת\"ת דינרין ונטלו בני השניה ת\"ק דינרין ונשאר ג' מאות שאין בני ראשונה נוטלים כלום שהרי אף כשלא היתה שם כתובה שניה אלו היו נוטלין הם כתובת אמם לא היה מותר שם שהרי אין הממון מספיק אף לשיעור כתובתם ולא נאמר כן אלא כגון שכתובתה של זו אלף ושל זו חמש מאות ויש שם מותר או אף כגון שכתובת כל אחת אלף ויש שם אלף ות\"ק שכשנטלו בני שניה אלף ת\"ק דינרין שאם לא היתה כתובת השניה היתה שם כתובת הראשונה ומותר ת\"ק דינרין ואף בזו יש שעושין עצמם כמספקים בה אלא אם כן יכולים ליטול כל כתובתם אלא שבודאי נראה בה שנוטלין וכן בזו של אחת בחייו ואחת במותו יש אומרין דוקא בשמתה שניה קודם שתגבה כתובתה דהללו והללו באים לירש אבל אם כבר גבתה שניה כתובתה ואלו בני ראשונה נוטלים כתובת אמן אין לשניים כלום לא מצד אב ולא מצד אם ודאי אתו לאינצויי וליתא דכי היכי דדייקינן ביורשיה דמקדם הוא דקדמי הא אי איכא שקלי הכי נמי דייקינן בשניה דמיקדם הוא וכו' הא איכא שקלי ויש מחזקין את דבריהם דאי אמרת לא שקלי הרי אחת בחייו ואחת במותו מועטין ונתרבו נינהו שהרי בשעת מיתת אביהם אינם ראויים ליטול שהרי שנייה קיימת:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה עם מה שלמדנו הימנה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "זה שביארנו בנשאוי שתי נשים ומת שהראשונה קודמת לשניה בשאין הנכסים מספיקין פירושו שאם לא היו שם נכסים אלא בכדי הראשונה היא נוטלתם ולא השניה ולשון קודמת פירושו קודמת לגמרי על הדרך שאמרו בן קודם לבת ואפילו קדמה השניה ונטלה מוציאין מידה שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה בקרקעות לא גבה כמו שיתבאר בתשיעי של בתרא קנ\"ז א' הואיל ושניהם בשטר ואין צריך לומר אם המאוחר על פה שאף אם הוא קדום את שבשטר גובה כמו שיתבאר הא במטלטלין גבה ואין הלכה כדברי האומר שאף בקרקעות גבה אלא שלענין ביאור יש לשאול לדעת האומר שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה גבה היאך בעל חוב טורף לקוחות לעולם יהא לוקח כבעל חוב מאוחר תירצו בה שהלוקח כעין גזלן הוא שלא היה לו ליקח מה שמשועבד לאחרים ושמא תאמר והלא בתשיעי של בתרא קנ\"ז ב' אמרו בעל חוב גובה את השבח ופירשו בו חצי שבח משום דהוה ליה לוה ולוה וחזר וקנה ויחלקו אלמא לוקח כבעל חוב מאוחר הוא אפשר דלגבי שבח שהשביח לא הוי גזלן ומשום הכי יחלקו דלוה ולוה וחזר וקנה הוא שהרי קבל עליו המוכר אחריות הקרקע והשבח אבל לענין מקח הקרקע ודאי גזלן הוא ויש מתרצים שלא אמרו מה שגבה גבה אלא כשלא הגיע זמן הראשון לגבות עד זמן בעל חוב שני שנמצא זמנן שוה כעין כתבות שזמנן שוה ליום מיתת הבעל אבל כל שהגיע זמן קודם זמן השני אף לדעתו לא גבה ועליו נאמר שבעל חוב טורף לקוחות:"
+ ],
+ [
+ "זה שסובר שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה גבה יראה הטעם מפני שסובר שעבודא לאו דאוריתא ומן הדין אף מלוה בשטר אינה גובה אלא מבני חרי מטעם מצוה לפרוע ולא אמרו בשטר שגובה ממשעבדי אלא שלא תנעול דלת בפני לוים וזה אינו טעם אלא ללקוחות אבל לענין בני חורין אף המאוחר שגבה גבה ומאן דאמר לא גבה סובר שיעבודא דאוריתא או שלא לחלוק במשועבדין ומכל מקום בבעלי חוב שבעל פה אין להם קדימה ומלוה על פה ומלוה בשטר של שטר קודמת אפילו במאוחר שכשם שאין מלוה על פה טורפת ממשעבדי כך אינה גובה מנכסים המשועבדים למלוה בשטר וזהו שאמרו בסוגיא זו דאי סלקא דעתך טרפא ממשעבדי ניטרפינהו בני ראשונה לבני שניה דהא כתבתיהו קדמא אלא דלא טרפא וכן נמי לא גביין לה מקמי דליפרעו יורשי שניה שכל חוב שאינו טורף ממשעבדי אינו גובה במקום מלוה בשטר שמלוה בשטר הרי היא כלקוחות ואע\"פ שגאוני הראשונים כתבו דהואיל ושיעבודא דאוריתא כל שבבני חורין מלוה על פה הקודמת בזמן קודמת לגוביינא כבר מיחו בה אחרוניהם הרבה ואף גדולי הפוסקים כתבוה כדברינו בתשובת שאלה אלא שלגדולי הדור ראיתי שחלקו בה לומר שאין זו שבכאן ראיה ומדקיימא לן שיעבודא דאוריתא מלוה על פה הקודמת נפרעת תחלה שהרי מן הדין טורפת אלא דמשום דלית לה קלא חשו לפסידת לקוחות שאין לומר כן במלוה בשטר וזו שבכאן מקל וחומר הוא מביאה דכיון דממשעבדי דמלוה בשטר קתני מתניתין דלא טרפא כל שכן מלקוחות ואם תאמר מאי שנא כתובת בנין דכרין דלא טרפא ממשעבדי דמלוה בשטר טפי ממלוה על פה איפשר משום דכתובת בנין דכרין אינה נגבית בתורת חוב אלא בתורת ירשה וירשה אינה נוהגת אלא בנכסים בני חורין ופירוש הדברים שמע מינה כתבת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי משום דירתון תנן דאי סלקא דעתך דיסבון תנן הא מלקוחות טרפא מבני שניה לא כל שכן הא מכל מקום מלוה על פה מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת אפשר דמלוה על פה קודמת בגובינא:"
+ ],
+ [
+ "דינר זה שאנו מצריכים להיותו מותר לא סוף דבר בקרקע אלא אף במטלטלין שהרי מכל מקום מיקיימא ביה נחלה דאוריתא וכן לא סוף דבר בבני חרי אלא אף במשעבדי ר\"ל שיש לו אלא שהוא אפותיקי אצל אחר שמכל מקום אותו פירעון הוא קיום נחלה כשאר חובות ואי אתה יכול לפרש שאדם חייב לו ומכר שהמלוה ראוייה היא ויתבאר במשנה השניה שאין מותר שבראוי נדון כבמוחזק אלא שאפשר שמלוה אע\"פ שלענין בכור נדונת כראוי הואיל ובבעל דינה כבמוחזק לדעתנו כמו שביארנו בבתרא פרק נחלה אף בזו דינה כבמוחזק הא פחות מדינר מיהא אינו קרוי מותר כלל:",
+ "לענין ביאור זה שאמרו לישמעינן כתובה נעשית מותר פירוש דאי הוה אמר הכי הוה אמינא דכתובה נעשית מותר בנשאוי שלש נשים ומת�� השתים בחייו ולהם בנים זכרים והשלישית מתה אחר מותו ולא היתה לה זכר אלא נקבה שנוטלת כתובת אמה מתורת חוב ואותה כתבה נעשית מותר לשני כתי הבנים דבכי האי ליכא חשש אינצויי אבל בשתים אחת בחייו וכו' ולשתיהן זכרים דאיכא חשש אינצויי לא קמ\"ל:",
+ "המשנה השנית והכונה בה לבאר החלק השני והוא שאמר מי שהיה נשוי לשתי נשים ומתו ואחר כך מת הוא והיתומים מבקשין כתובת אמן ואין שם אלא כדי שתי כתובות חולקין בשוה היה שם יתר דינר אלו נוטלים כתובת אמן אם אמרו היתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בבית דין היו שם נכסים כבראוי ואינן כבמוחזק ר' שמעון אומר אע\"פ שיש שם נכסים שאין להם אחריות אינן כלום עד שיהיו שם נכסים שיש להן אחריות יתר על שתי כתובות דינר אמר הר\"ם פי' אמרו אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ויחלקו כלם הדינר או מה שהוסיף בשוה וראוי הוא הדבר הבלתי הווה אבל הוא באפשר קרוב להיות הווה כמו שהניח חובות או מעות נפקדים בארץ אחרת והלכה כר' שמעון:",
+ "אמר המאירי מי שהיה נשאוי שתי נשים ומתו שתיהן בחייו שנמצא הוא יורש ואחר כך מת הוא והבנים תובעים כל כת מהם כתובת אמם וכגון שהאחת יתירה על חברתה או שיש לאחת בן אחד ולאחרת שני בנים או שלשה ואין שם אלא כדי שתי כתובות חולקות בשוה ואין נוטלות כתובת בנין דכרין דהיכא דמיעקרא נחלה דאוריתא לא איתקינא ואם היה שם מותר דינר להתקיים בו נחלה דאוריתא אלו נוטלין כתבת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ואם לא היה שם מותר דינר אלא שהיתומים שכתובת אמן יתירה אמרו הרי אנו מעלין בנכסי אבינו ליטול קרקע הנישום ביתר דינר על שומתו כדי שיתקיים בו דין נחלה אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בבית דין לא היה שם מותר דינר במוחזק אלא שעדין אבי אביהם קיים שירשתו ראויה לאביהם ולהם מכח אביהם ותתקיים דין נחלה בנכסיו אפילו מת אבי האב קודם שבאו ליטול כתבת אמם שנמצא עכשו מוחזק להם במה להתקיים דין נחלה אינו כלום הואיל ולא היה שם מותר דינר מוחזק בשעה שמת אביהם ומכל מקום כל שהיה שם מותר דינר בשעת מיתת האב אפילו במטלטלין דיים בכך ור' שמעון חולק לומר דוקא במקרקעי ואין הלכה כמותו שאין חלוק נחלה בין קרקע למטלטלין וגדולי המחברים פסקו בפירושיהם במשניות כר' שמעון אלא שלא מצאתיה בחבוריהם:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "היו נכסים מועטין בשעת מיתת האב עד שאין שם מותר דינר ונתרבו קודם שיבאו ליטול כתובת אמן או קודם ששמאום בית דין לכך כגון שנתיקרו או ששבחו מאליהם כגון דיקלא ואלים ארעא ומסקא סירטון או היו מרבין בשעת מיתה עד שהיה שם מותר דינר ונתמעטו בשעה שבאו ליטול או בשעת השומא כגון שהוזלו הקרקעות או נשתדפו הכל הולך אחר שעת מיתה ונמצא שבמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשי הכתובה הגדולה ליטול כתובת אמן ובמועטין ונתרבו זכו בהן יורשי הכתובה הקטנה לחלוק בשוה ומכל מקום במרבין ונתמעטו דוקא בדרך שכתבנו אבל נמצאת שדה שאינה שלו לא זכו יורשי הגדולה שהרי איגלי בהתא ולא היה מותר ויש חולקין בזו ואל תחוש לדבריהם:",
+ "ולענין ביאור יש שואלין בסוגיא זו במה שהיו מסופקים במועטין ונתרבו מה ענין שבמרובין ונתמעטו פשוט לו שזכו יורשי הגדולה ובמועטין ונתרבו מיבעיא ליה אם זכו יורשי הקטנה ו��נו רגילים לפרש בה פשיטא מרבים ונתמעטו זכו יורשי הגדולה ליטול כתובת אמן דודאי בתר שעת מיתה אזלינן אבל מועטין ונתרבו מי אמרינן הואיל ומנפשיהו רבו הרי הוא כאלו היו כן בשעת מיתה או דילמא כראוי חשבינן ליה והעלו בה דכראוי הוא וזכו בה יורשי הקטנה לחלוק בשוה אי נמי דאם יש שם מותר סתמא קתני בין בשעת מיתה בין בשעת חלוקה:"
+ ],
+ [
+ "הוזכר בכאן מעשה באחד שלוה מחברו אלף דינרין ומכר שני בתים לאחד כל אחד בחמש מאות ובא בעל חוב וטרף אחת מהן ולא סלקו הלוקח במעות אם שלא היו לו באותה שעה אם שלא רצה שאלו היה לו ורצה היה יכול לסלקו במעות שלא היה אותו קרקע אפותיקי מפורש לבעל חוב אלא שלא רצה וכשטרף אותו קרקע והחזיק בו בא לטרוף האחר בחמש מאות הנשארים מה עשה הלוקח נטל אלף דינרין במעות והלך אצלו ואמר לו אי ניחא לך בהאי דטרפת לקבולי באלפא זוזי ולשיורי אידך לדידי מוטב ואם לא שקול אלפא זוזי ואיסתליק ואני אחזור ואטלהו והיה אחד מן החכמים סבור לומר שמאחר שהניחו לטרוף וזכה בו אי אפשר לו לומר אחר כך שיקבלהו ביתר משוויו אלא הרי הוא שלו בחמש מאות דטריף ליה בהדיהו ואידך אי יהיב ליה חמש מאה מוטב דהא מסלק ליה בזוזי ואי לא הדר וטריף ליה והיה מביא ראיה ממשנתנו במה שאמרו אם אמרו היתומים וכו' והשיבוהו שאינו דומה לזה והוא שאמרו התם אית להו פסידא ליתמי הכא מאי פסידא איכא אלפא יהיב ואלפא שקיל וכן הלכה שמאחר שיש ללוקח רשות לסלקו במעות אע\"פ שלא סלקו בראשון יכול הוא לסלקו בשני ולומר לו אי ניחא לך לקבולה וכו' על הדרך שכתבנו:",
+ "ממה שכתבנו למדת שמה שהיה סבור רב רמי בר חמא לומר היינו מתניתין וכו' לא היה אלא ממה שכבר זכה במה שטרף והיה סבור שאין הלה יכול לומר לו עוד קבלהו כשיעור כל החוב ואינך צריך למה שטרחו מפרשי הקדמונים ששאלו בה היאך היה טועה רמי בר חמא בזה והא אי בעי לסלוקי בזוזי מסלק ליה עד שמהם שפירשוה בשויה ניהליה אפותיקי ומפני זה אמר רמי בר חמא דלא מצי למימר ליה הכי ואהדרו ליה הכא לית ליה פסידא וזו ודאי אינה שאלו היתה אצלו אפותיקי ר\"ל מפורש ודאי ליכא ספיקא דלא אמרינן אלפא שקיל אלפא יהיב דהא לא מצי לסלוקיה ואי באפותיקי סתם אף זה יכול לסלקו במעות ומהם שפירשו דלא שויה אפותיקי אלא שהיה סבור רמי בר חמא לומר דלא מצי מסלק ליה בזוזי אע\"ג דלא עבדה אפותיקי וזהו שאמרו בפרק הגוזל צ\"ו א' ובפרק שנים אוחזין ט\"ו ב' הניחא למאן דאמר אי אית ליה ללוקח מצי לסלוקי לבעל חוב בזוזי שפיר אלא למאן דאמר לא מצי לסלוקיה וכו' ולא מצינו מחלקת בזו להדיא ואף גדולי הרבנים כתבו עליו לא איתפרשא היכא והם מפרשים שזהו המחלקת ואין הדברים כדאי שבודאי הני דהכא כלהו סבירא להו דהיכא דלא שויה אפותיקי מצי לסלוקיה ולא אמרה אלא מפני שלא אמר כן בשעה שטרפה אלא אחר שזכה בה והעלו בה שאע\"פ שזכה בה הואיל ולית ליה פסידא אמר ליה הכי וכן הלכה ושמעת מינה דשומא הדרא בלוקח כמה דהדרא בלוה ומכל מקום יש אומרין דוקא כשגלה דעתו בשעת הטירפא לפני בית דין שאין לו מעות לסלקו ואם כן זו שמיחו בדבריו דוקא דגלי אדעתיה או שמא אע\"ג דלא גלי אדעתיה סבר דמכל מקום מצי לעלוייה ניהליה ואע\"ג דלא מצי מסליק ליה מעיקרו על ידי עלוי מיהא מצי מסליק ליה וכן עיקר ומכל מקום אם החזיק בה הלה ונשמע לו לקבלה באלף אע\"פ שאינה שוה אלא חמש מאות אחר שזכה בה ובא הלוקח לבית דין לכתוב לו טירפא ר\"ל שאם ימצא שקנה המוכר אחר שטרפו הלה ממנו יהא טורף ממנו כשיעור מה שפרע בשבילו והוא טוען לכתוב לו באלף שהרי אלף פרע לו אין כותבין לו אלא בחמש מאות שהרי לא נתן לו אלא חמש מאות ומכל מקום אם היה שוה אלף כותבין לו טירפא אאלפא שכך כתב לו אנא איקום ואשפי ואמרוק זביניא אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ור\"ל דמישבחא דממילא ואי אתה מפרש בטירפא זו מה שמכר המוכר אחר שמכר לזה שאם כן היאך היה בעל חוב חוזר עליו והלא אין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין ואף אנו פירשנוה בשאין בה אפותיקי מפורש אלא שלא אמרה אלא על מה שקנה מוכר מזמן טירפא זו ואילך ומכאן אתה למד במי שמכר כל נכסיו לאחר והיתה עליהן כתבת אשה וכתובתה מרבה מאותן הנכסים ובאה לטרוף וטען הלוקח הריני נותן לה כדי דמיהן והאשה טוענת או תן לי כל כתבתי או אני מקבלת אותן הנכסים בכדי כל כתובתי או שמת בעלה והניח אלמנה שכתובתה מאתים והניח קרקע שוה מנה והיורשים אומרין הרי אנו נותנין לה מאה דינרין בשווי הקרקע והיא טוענת אני מקבלת הקרקע במאתים שהדין עם הלוקח או היתומים וכן בבעל חוב הבא לטרוף בחובו וזהו ענין אם אמרו היתומים וכו' וזהו שאמרו בתלמוד המערב שבמסכתא זו פרק נערה שנתפתתה חדא איתא הות פורנא עשרין דינרין הוא תמן חד בית שוה עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר' חנינא אמר או ייבון ביתא או יבון עשרים דינרין אמר ר' מונא מכיון דלית לה ביתא אלא בעשרה דינרין כמאן דלית לה פורנא אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והוא אומר מעות הדין עם היתומים ויש חולקין לומר שאין לוקח יכול לומר כן לבעל חוב מפני שהוא כעין גזלן על שנכנס בשיעבוד חברו וכן נראה מדברי גאוני הראשונים בספר מקח וממכר שער כ\"ז ולשונם בזה יש על הלוקח שיוסיף על דמי הקרקע לומר אקננו אני בכך וכך ואם בעל חוב אומר אף אני אטלנו באותו שיעור הדין עם הלוקח אבל כל שאחד מוסיף על חברו יהא הקרקע למוסיף נמצא מכל מקום שבעל חוב הבא לגבות מן היתומים קרקע של אביהם אם החוב מנה והקרקע אינו שוה אלא חמשים אין הבעל חוב יכול לומר יתנוהו לי בלא הכרזה ואטלנו בכל המנה שחייב אביהם לי אלא שמכריזין אותו ויטלהו בשוויו ואם יבאו דמים ליד היתומים יכולים לסלקו כשיעור אותם הדמים:",
+ "מעשה זה שהזכרנו שפירשנוהו בלוקח אחד כך הדין בו בשני לקוחות שאם טרף מן הראשון בחמש מאות ובא לטרוף מן השני יכול האחר לומר לו או טול זה שטרפת בחובך או הסתלק ממנו ואתן לך בו אלף דינרין שיעור חובך והוא שהזכירו מעשה אחר כיוצא בו ונאמר בו זבנינהו לחד בחמשין ולחד בחמשין ובשלמעלה הימנו אמר חד בחמש מאה וחד בחמש מאה ומכל מקום יש מפרשים אף באלו שעל הקרקעות הוא חוזר כמה דאת אמר הרגו לאבנר אלא שנראה לי שלא נשתנה הלשון בחנם ומכל מקום מותיקי קרובינו שאלו לגדולי הדורות שלפנינו בישיבתם אם סלקו זה השני במאה זוזי והחזיק בו ובא לוקח שטרפוה ממנו ותובעה לזה המחזיק אם זה יכול לומר לו במאה זוזי זבינתה הב מאה זוזי או דילמא מצי אמר ליה אידך האי דיהבת ליה מאה משום דלא ליטרוף דילך הוא והשיבו להם שאף במאה מנה אין יכול לסלקו דכי אמרינן שומא הדרא לעולם דוקא לעולם ברשות בעל חוב אבל מרשות לוקח לא הדרא כמו שכתבנו:",
+ "לקצת מפרשים ראיתי שפירשו מעשים אלו שניהם בשני לקוחות וכתבו דברישא טריף לשני והדר לראשון ואמר ליה ראשון אי שויא לך וכו' והקשו לימא ליה האי דטריפנא כבר זכיתי בו ואם אתה בא לסלקני סלקני משלך בחמש מאה ולמה מסלקו משניהם אחר שמלוקח אחר טרפם ותירצו בה שאף הוא במקום מוכר וכשם שהמוכר יכול לעלות לו כך זה הלוקח:",
+ "כבר ביארנו בפרק הכותב פ\"ו א' שיתומים גדולים כל שירשו קרקע מאביהם חייבים לפרוע מן הדין כשיעור הקרקע ואף בשלא ירשו מאביהם קרקעות אלא מטלטלין או אף בשלא ירשו כלום מצוה עליהם מדברי סופרים יפרוע חובות אביהם אלא שאין כופין בכך אלא בעל חוב עצמו ומכל מקום כל שראינו שפרעו מתורת מצוה פרעו ואין יכולין לחזור ולומר בטעות פרענו:",
+ "הוזכר בכאן באחד שלוה מנה ולא השאיר אחריו אלא קטינא דארעא שויא חמשין ובא בעל חוב לטרפה והלכו היתומים ונתנו לו חמשים זוז כשווי הקטינא והמלוה טען שקבלם בפירעון של מצוה וחזר לטרוף הקטינא מן הדין וגמרו את הדין כן ומכל מקום אלו היו היתומים פקחים היו אומרים כשפרעו להם חמשים זוז הרי אנו מסלקין אותך ממנה בשוויה יהא לך חמשין זוז דמי קטינא וכל שאמרו כן בעדים אינו יכול עוד לטרפה וכל שכן שבעל חוב אחר המאוחר מאותו שסלקו אינו יכול לחזור ולטרפה שהרי היתום כמי שלקחה מן הראשון אבל אם טרפה שני יכול הראשון לטרפה מן הטורף ומכל מקום אף היתום אינו יכול לעכבה לשני מכח ראשון וכן בלוקח והוא שאמרו בתלמוד המערב שבסוף הפרק אהן דיזיף מתרין בני נש אתא תנינא אמר ליה קום פשר כלומר התפשר עמי או צא מן הקרקע ואמר ליה ולית סופא דקמא שמע ואתי מיטרף כלומר שזה טוען היאך אתפשר עמך ומה יועיל לך וכי אין סוף הענין שכשישמע הראשון יבא ויטרוף לך יכיל מימר פשר ואין טריף טריף כלומר הואיל ואינו תובע עכשו התפשר אתה עמי ולכשיבא הוא ויטרוף יטרוף פשר מן השני חזקה שהראשון בא וטורף כלומר שהרי השני לא כדין טרף אבל פשר עם הראשון ופרע לו חובו הרי הוא כלוקח ממנו והוא שאמרו אתא עובדי קומי ר' ירמיה אמר פשר פשר והקשו שם אמ\"ר יוסה ולא כתב כל דאקנה כלומר ולא יהא אלא שקנה שדה מאחר והרי הוא משועבד ללוה ותירץ לא אתיא אלא ביורש דנכסי דקנו יתמי לא מישתעבדי:",
+ "הוזכר עוד כאן מעשה באחד שמכר כתבת אמו שהיה הוא ראוי לירשה בטובת הנאה שאם ימות הוא בחיי האם הפסיד הלוקח ואם תמות היא בחיי הבן שיהא הלוקח במקום הבן והתנה עמו שאם תערער האם על המכר ומתוך הכעס תתן כתבתה לאחרים לא יהא הוא חייב באחריותה מתה האם ולא ערערה ובא הלוקח לזכות והיה הבן מחזר להיות הוא עומד במקום האם שיהא אף הוא יכול להקנותה לאחרים ולסלק את הלוקח הואיל והוא יורשה אמר ליה רבא נהי דאחריות דאמיה לא קביל אחריות דידיה מי לא קביל ואני תמה היאך היה רמי בר חמא מוצא עצמו לומר כך ונראה לי שזה התנה שאם תערער האם לא יהא הוא חייב באחריותה וערער זה לא סוף דבר אם תטול כתובתה ותתננה לאחרים כמו שכתבנו אלא אף אם תהא לווה בחייה על כתבתה ושתהא כתובתה משועבדת לבעל חוב שלה ולא יהא הוא חייב באחריות ומתה האם ולא ערערה וכן לא נשתעבדה בחובות אבל הבן לוה ואכל מכאן ומכאן והיו מלוים לו על סמך ליפרע לכשיירש וכשמתה האם היה הוא רוצה לפרוע הקפותיו ולהפסיד ללוקח מפני שהיה אומר שאף מה שהוא לוה בכלל ערער האם הוא מפני שהוא במקום אמו ואמר ליה רבא נהי וכו' ולעיקר המקח מיהא יש לשאול והלא דבר שלא בא לעולם הוא וכבר אמרו ב\"מ ט\"ז א' מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום ומצינו הגהה ספרדית בקצת הלכות בלשון זה ואע\"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי היכא דלא תפשיה לההוא מידי דאקנייה וקא תבע ליה למיתבה ניהליה אבל היכא דתפש תפש והכא נמי כיון דזבין ליה וכתב ליה שטרא ומסר ליה שטר כתובה כמאן דתפס דמי וכמה זרים אצלי דברים אלו שהרי שטר זה אין למקנה בה בשעת הקנאתו כלום וכי אלו מכר מה שיירש מאביו ומסר לו עכשו שטר הקרקעות מי מהני וגדולי הרבנים מפרשים אותה לענין חזרת המעות כלומר שאע\"פ שאין המכר כלום מכל מקום יש לו להחזיר המעות ללוקח והתנה שאם תבא אמו ותערער על הדרכים שהזכרנו לא יהא הוא חייב בהחזרת המעות ומתה האם ולא ערערה ואף הלוקח לא היה מבטל המקח מצד דבר שלא בא לעולם שרוצה היה להיות המקח קיים והיה סבור לערער במקום האם ושלא יחזיר המעות וגאוני הראשונים פירשוה בשהיתה אמו גוססת ומוכר לצורך תכריכיה וכבר אמרו מה שאירש מאבא מכור לך והוא גוסס ומוכר לצורך תכריכיו דבריו קיימין והאי דקאמר אי אתיא אמיה וכו' פירושו אם תהא ממיעוט גוססין ותתרפא והדבר ברור שאם מתה מאותו חולי אין ספק שאין כאן לא ערער ולא בטול וכן הדבר ברור שאלו נתרפא יכולה היא לערער ולבטלו אלא דהאי דקא אמר ושכיבא אימיה פירושו שנתרפאה מאותו חולי ולא ערערה ואחר זמן חלתה ומתה היה רמי בר חמא סבור שהוא במקום אמו לערער ועיקר הדברים בפירוש מעשה זה ושהוא עולה לכל התמיהות שבו הוא שלא מכר זה כתבת אמו אלא נכסים שלו שירש מאביו אלא שהיו משועבדים לכתובת אמו ומחשש אותו השיעבוד הוצרך למכרה בטובת הנאה וזה שאמר לכתובתה דאימיה פירושו שהיו משועבדים לכתובתה או שהיה מיוחד לכתובתה או אפותיקי והתנה שאם תבא אמו ותטרפנו לא יהא הוא חייב באחריות ובכלל זה שאם היתה היא מוכרת או נותנת או מורשת כתובתה לאחרים אף הם במקומם לטרוף ומתה ולא ערערה ונעשה זה המוכר יורש שלה והיה סבור לומר מה ביני לשאר יורשים ואני בלא אחריות מכרתי ואלו מי שמכר קרקע שלא באחריות ואחר כך לקח הוא בעצמו תביעות שיש לאחרים על אותו קרקע או נעשה מורשה בכך מי לא מצי תבע ואם אני שאני יורש עליו פנים חדשות הם ואמר ליה רבא נהי וכו' ואף במכר שלא באחריות ולקח תביעות שיש לאחרים עליו יש לפקפק גם כן אם יכול לתבוע כלום מדין מוכר שדה שאינה שלו וחזר ולקחה האמור בראשון של מציעא וקיימא לן בה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דהתם איהו טרח בהכי כי היכי דליקום בהימנותיה הא בירשה מיהא אין בה טעם שהרי ממילא אתיא וכבר נאמר בה שחוזר במכירתו ומחזיר המעות ודוקא במוכר שדה שאינה שלו אבל זה שבכאן שלו מכר על הדרך שביארנו:",
+ "ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן זה באחריות ובא בעל חוב של ראובן וטרפה אין שמעון חייב באחריותו שסתם הדברים שלא קבל עליו אחריות אלא בכל ערער שיזדמן בו מצד שמעון או מצד אדם אחר אבל ערער הבא מצד עצמו של ראובן אין הוא חייב באחריותו ומכל מקום ראובן שירש שדה מיעקב ומכרה לשמעון בלא אחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות ובא בעל חוב של יעקב מורישו וטרפה הימנו חייב שמעון באחריות שאין חוב הבא מצד מורישו קרוי חוב של עצמו אלא הרי הוא כחוב של אחרים וראיתי למדין מכאן שכל שקבל עליו אחריות חייב באחריותו אפילו גזלה ממנו אלם או אנס ואין זה כלום שבזו בעל חוב של יעקב בדין טרפה הואיל והיתה משועבדת לו כשהיתה ביד יעקב אבל גזילת אלם או אנס שהוא בא שלא מחמת טענה אין לו לחזור על המוכר ואין ספק שכל שלא קבל שמעון אלא אחריות הבא מחמתו שאם בא בעל חוב של מורישו של לוקח וטרפה ממנו אין לו על שמעון כלום:"
+ ],
+ [
+ "ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ולא היו לשמעון עכשו דמים שיפרענו וזקפן עליו במלוה שאלו לא זקפן הרי אף הקרקע אינו מכור דקיימא לן במכר לא קנה עד שיתן דמים ונמצא הקרקע ברשות יתומים אלא שזקיפת המלוה עומדת במקום דמים ויש מפרשים זקפן עליו במלוה ר\"ל שלא עכבן בידו לאחריות שאם יבא בעל חוב יפייסנו בהם שאלו כן הוה ליה תפישה מחיים ומהניא ואע\"ג דבעובדא דמלוגא דשטרי פ\"ה א' אמרינן אית לך סהדי דתבעינהו מינך מחיים כלומר שאם אין עדים בכך אינה יכולה לטעון כן בזו הואיל ודמי אותו קרקע בעצמו הם אע\"ג דלא תבעינהו מהניא תפישה ולא היו יכולין לומר מטלטלי שבק אבונא גבך אלא מצד שלא היו מעות באותה שעה זקפן עליו במלוה ומת ראובן ובא בעל חוב שלו לטרוף ופייסו שמעון באותו המעות שהיה חייב לראובן הרי היתומים יכולין לומר מלוה זו שהיתה לאבינו בידך מטלטלי נינהו ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא מישתעבדי וחייב שמעון להחזיר להם מעות ואם פקח שמעון מגבה ליתומים בחוב שיש לאביהם עליו אותו קרקע דאע\"ג דכל דאית ליה זוזי לא מצי לדחויי אצל קרקע כמו שביארנו בפרק הכותב וכמו שסדרנו את הדין בראשון של קמא במקום פסידא כי האי רשאי לפרעו בקרקע אע\"ג דאית ליה זוזי וכן כתבו גדולי המפרשים וראיה לדבר ממה שהקשו בפרק אחרון ק\"י א' ולוקמה כגון דאית להו זיבורית ואית ליה לדידה בינונית דאזלי יתמי וגבו בינונית ומגבו ליה זיבורית דאי נמי בשל עולם שמין הא קיימא לן דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ותירץ הני מילי היכא דלא תפיש אבל היכא דתפיש תפיש וכל שכן הכא דדיניהו נמי אארעא והאי תפיש לה לארעא מחיים דמגבי לה ניהליהו והדר גבי לה מיניהו דלא אמרינן ליה הב זוזי הואיל ודיניהו נמי אארעא ועוד כתבו בה טעם אחר שלא נאמר בעלמא דכל דאית ליה זוזי לא מצי לדחויי אצל קרקע אלא בלוה מעות דזוזי אוזיף זוזי שקיל אבל בזו ארעא זבן מיניה וארעא מהדר ליה ויש חולקים בכל אלו ומפרשים דאי פקח שמעון ולית ליה זוזי לא טרח אזוזי אלא יהיב להו ארעא והדר גבי לה מיניהו שהיתומים שגבו קרקע בחוב אביהם בעל חוב גובה אותם מהם:",
+ "ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון ר\"ל בשטר אחד או בזמן אחד שאם בשני זמנים אינו גובה אלא מאותה שלקחה אחרונה אלא שבזמן אחד לקחם וחזר שמעון ומכר שדה אחת מהן ללוי ובא בעל חוב של ראובן לטרוף רצה מזה גובה רצה מזה גובה במה דברים אמורים בשלקח לוי בינונית שדינו של בעל חוב בבינונית אבל אם לקח עידית או זיבורית אף הוא אומר להכי טרחי וזבינית ארעא דלא חזיא לך וכן דוקא בשלא הניח בינונית כמותה אצל שמעון הא אם הניח בינונית אף הוא אומר הנחתי לך מקום במקחיו לגבות הימנו וכבר הארכנו בדיני שמועה זו בראשון של קמא:"
+ ],
+ [
+ "ראובן שמכר שדה לשמעון ובא בעל חוב של ראובן לטרפה משמעון יכול ראובן לעמוד בדין עליה ואין הלה אומר לו הרי נעתק שיעבודי ממך ובא לו אצל שמעון והשתא מיהא לאו בעל דברים דידי את שעל כל פנים בעל דברים הוא אצל תביעה זו ולא סוף דבר במכר באחריות שהרי אם יוציא ממנו עליו הוא חוזר אלא אף שלא באחריות שאף הוא אומר לו לא ניחא לי דתהוי לשמעון תרעומת עילאוי ושמועה זו יש צדדין בביאורה וכבר הרחבנו בו את הדרך בראשון של קמא:",
+ "מגדולי הדורות כתבו בסוגיא זו שאם מכר ראובן קרקע לשמעון באחריות ובא בעל חוב של ראובן לטרפו ויש לו לראובן על אותו בעל חוב תביע�� שאינו יכול להשביעו עליה כשבא בעל חוב זה לטרוף משמעון ונשבע שבועת הבא ליפרע מנכסים משועבדים שיכול ראובן לגלגל עליה מה שירצה אע\"פ שאין הוא המשביע שמאחר שאחריות שמעון עליו הרי הוא כמי שהשבועה שלו ואין הדברים נראין אלא ששמעון יכול להשביעו שלא נפרע מראובן וכן שלא היה לו מעולם דבר מראובן שיהא אפשר לעכבו בחוב זה וכן כתבוה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה:"
+ ],
+ [
+ "ראובן שמכר שדה לשמעון בין באחריות בין שלא באחריות וקנאה באחד מהדרכים שהקרקע נקנה בהם ויצאו עליה עסיקין עד שלא התחיל בעבודת הקרקע אפילו במצרים שבו אינו יכול לחזור אלא דן עם המערער ולכשיוציאנה מידו יחזור עליו אם יש בה דין אחריות ואף זו יש צדדין בביאורה אלא שכבר ביארנום בריוח בראשון של קמא:",
+ "המשנה השלישית והכונה בה לבאר החלק השלישי והוא שאמר מי שהיה נשוי לשלש נשים ומת כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות ואין שם אלא מנה חולקות בשוה היו שם מאתים של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב היו שם שלש מאות של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל שלש מאות ששה של זהב וכן שלשה שהטילו לכיס והותירו או פחתו כך היו חולקין אמר הר\"ם פי' מנה היה אצלם ד' דינרין של זהב וכל מנה נזכר במשנה הוא מאה דינרין של כסף לפי מה שהתבאר בסוף פאה וכן אמרם מאתים וד' מאות וזולת זה ממספר המאות ואלו החלוקות יתחייבו כאשר הוא זמני הכתובות זמן אחד או כאשר לא הניח זולת המטלטלין על העקר שבארנו שאין דין קדימה במטלטלין ואמרו היה שם מאתים היו שם ג' מאות כבר אמרו בתלמוד שרבינו הקדוש אמר אף אלו חולקות בשוה וכן הלכה ויתחייב זה העקר אשר עליו תפול החלוקה בין החובות והכתובות ותבינהו מאד ותמשל לך בבעלי חובות משל והקיש על זה בכתובות וזה שהאדם כאשר הניח ממון וחובות רבים ויתחיבו החלוקה לפי מה שביארנו הנה נראה כלל הממון ומה שהניח ואם היה שוה לחובות ויקח כל אחד מהן הממון שלו וזה מבואר ואם היה פחות הנה תראה שאם היה בו שיחלקו ביניהם בשוה יגיע ליותר מעט חוב כמו החוב שלו או פחות מעט מזה יחלקו ביניהם בשוה ואם היא תגיע אל החוב יותר מעט מחובו אשר לו נסיר זה התוספת ויחלקו אותו הנשארים בשוה עד שיגיע ליותר מעט חוב הנשארים כמו חובו ויסתלק עוד אשוב לזה התוספת ונחלקו לנשארים על דמיון מה שעשינו תחלה כן נעשה עד שיכלה כל הממון ועל דמיון זה בזאת ההלכה הנזכרת במשנה כי כאשר היה מה שהניח ג' מאות או מה ישלמנה מהן חולקות בשוה ואם הניח ארבע מאות יחלקו שלש מאות ותסתלק בעלת מנה ויחלקו בעלת מאתים ובעלת השלש מאות אלו המאה הנוספים בשוה ואם הניח ה' מאות חולקות שלש מאות בשוה והמאתים יתחלקו בשוה בין בעלת המאתים ובעלת השלש מאות ותהיה הראשונה והשניה כבר הגיע להן כל חלקן ונשארה השלישית במאתים לבד ועל זה הדרך ואפילו היו שם אלף חובות ואולם אמרו שנים שהטילו לכיס הנה הוא חוזר על הפרק האחר שהם חלקו ביניהם הריוח וההפסד על יחס ממון כל אחד מהם מכלל הממון נשאר בענינו אבל השתנה הסך או תוסיף העסק או יחסר הוא אשר יחלקו לפי מעות אולם אם קנו קנין במעות והרויחו בו או הפסידו הנה הריוח וההפסד יהיה ביניהם בשוה מבלי שנעיין אל ממון כל אחד בשיש ראש הממון וזהו האמת הנאות ללשון המשנה לפי מה שהתבאר בתלמוד וזהו פסק הגאונים האחרונים:",
+ "אמר המאירי מי שהיה נשוי שלש נשים ר\"ל ושיעבודן שוה בזמן כגון שנחתמו שלשתן ביום אחד או שקנה הנכסים אחר כתיבת שלשתן דהוה ליה לוה ולוה וחזר וקנה שיחלקו ונמצא השעבוד שוה לכלן ואין הנכסים מספיקין לכל הכתובות ואלו היו הכתובות שוות ונמצא השיעבוד שווה לכולן בסך ממון היו חולקות הממון הנמצא בשוה הואיל וזמן שיעבודן שוה וסך ממונן שוה אלא שבאלו זמן השיעבוד אחד אבל אין סך הממון אחד אלא כתבה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות אם אין אלא מנה חולקות בשוה שהרי פחותה שבהן כתובתה מנה ונמצא מנה זה משועבד לכלן בשוה ולפיכך חולקות אותו בשוה היו שם מאתים של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב וכבר ביארנו במקומו שדינר של זהב הוא כ\"ה דינרין ונמצאו לכל אחת מאלו השתים ע\"ה דינרין ושאלו בה בגמרא של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית לה כלומר שהרי לדעת משנתנו אין הולכין אחר סך המעות שאלו היינו הולכים אחר המעות אף בשאין שם אלא מנה חולקות לפי ליטרא והיינו אומרין הרי בין שלשתן שש מאות נחלק המנה לששה חלקים כל אחת י\"ו דינרין וח' פשוטי' ותטול בעלת המנה חלק אחד ובעלת המאתים שני חלקים ובעלת השלש מאות שלשה חלקים אלא ודאי דעת משנתנו לילך אחר השיעבוד ומאחר ששעבוד כלן שוה אותו מנה חולקות אותו בשוה ומעתה אף בשיש שם מאתים למה בעלת מנה נוטלת חמשים והרי בעלת המנה אין לה שעבוד אלא במנה ואותו מנה שיש לזו שעבוד עליו יש לאחרות גם כן שעבוד עליו וראוי לומר שיהו חולקות אותו מנה בשוה שליש לכל אחת ואחר כך יהו חולקות בעלת מאתים ובעלת שלש מאות המנה הנשאר בשוה שהרי בעלת המנה לא היה שיעבודה עליו ובעלת מאתים ובעלת שלש מאות שיעבודן שוה אצל מנה זה השני והיה להן לחלקו בשוה ונמצא ביד בעלת מנה תלתין ותלתא ותילתא וביד בעלת מאתים ובעלת שלש מאות תמנין ותלתא ותילתא לכל אחת והשיבו שבודאי הדין כך הוא ומשנתנו שאמרה של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות כל אחת שלשה של זהב פירשוה בשכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה ר\"ל באותו מנה ששיעבודך עליו ולא שתוותר לה כל חלקה עד שתטול בעלת מנה שליש של עצמה ושליש של זו הכותבת שלא הקנת לה זכותה אלא כך היא אומרת יהא מנה זה ששעבודיך עליו כאלו אין לי עליו שום זכות וקנו מידה שלא תהא יכולה לחזור ולומר מדין ודברים סליקת נפשאי ונמצא אותו מנה שרואין אותו כאלו חלקתהו בעלת המנה עם בעלת השלש מאות ונמצאת של מנה נוטלת חמשים ואלו כתבה כן אף לשלישית היתה השלישית נוטלת החמשים הנשארים מאותו מנה ואחר כך חולקות שתיהן המנה הנשאר אלא שלא אמרה כן אלא לראשונה שהרי אין לי עמך אמרה ולא אין לי עמכם ואף אם אמרה כן הרי לא קנו ממנה לזו השלישית ורשאה לומר מדין ודברים וכו' והוא ששאלו בגמרא אי הכי ר\"ל דסליקא נפשה ממנה היאך חולקת שניה עם השלישית במאה וחמשים עד שכל אחת נוטלת שלשה של זהב הא סליקא נפשה ממנה ראשון ושלישית ראויה לחלקו עם הראשונה ושיחלקו אחר כן שניה ושלישית מנה הנשאר ונמצא ביד השניה חמשים וביד השלישית מנה והשיב דאמרה מדין ודברים וכו' ונמצא שאותם מאה וחמשים שנשארו שיעבוד שניה ושלישית שוה בהן זו מצד מאתים שלה וזו מצד שלש מאות שלה וחולקות בשוה ונמצא ביד כל אחת שלשה של זהב ושמא תאמר תימא ליה שלישית לשניה נהי דסלוקך לא מהני לי מכל מקום אינו בדין שתלכי לראשונה לחוב לי והרי בסלוקך אני מפסדת ממנה ראשון שמנה דינרין ושליש דינר כמה שיש מכ\"ה דינרין עד תלתין ותלתא יש מ��רשין כגון שהיתה שם בעלת שלש מאות ושתקה מפני שהיתה סבורה לזכות עם בעלת המנה באותו מנה ראשון ומדשתקה אחולי אחלה כדין מחלק נכסיו בפני אשתו וכתבה לה קרקע כל שהו שבמחלק לפניה והיא שותקת איבדה כתובתה כמו שיתבאר במקומו ויש מפרשין שלא קנו ממנה אף בראשונה אלא שכשאמרה לה כך קבלה חלקה ולא ערערה עליה ומדתפשה תפשה שאפילו תפשה בכדי כל כתובתה מה שתפשה תפשה והיינו דקאמר מדין ודברים וכו' ולא משום אקניתא דידי גביא בהו אלא מדין תפישה ואיני מבין שהרי תפישה דלאחר מיתה לא כלום הוא אלא מצד שהוחזקו היתומים בהם כמו שהתבאר היו שם שלש מאות של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל שלש מאות ששה של זהב שהן מאה וחמשים ואף זו כל שלא כתבו אחת לחברתה כלום היה מן הדין שלא ליטול הראשונה אלא שליש במנה ראשון ששעבודה עליו עם האחרות ואחר כך חולקות שניה ושלישית המנה השני שאף השניה שיעבודה עליו שהרי כתובתה מאתים ומנה שלישי כלו לשלישית שאין שעבוד הראשונות עליו ונמצא ביד הראשונה תלתין ותילתא וביד שלישית מנה ותמנין ותלתא ותילתא אלא שכבר פירשנו ששניה כתבה לראשונה דין ודברים אין לי עמך במנה ונמצא ראשונה נוטלת החמשים והחמשים נשארים באותו מנה חולקות אותו שניה ושלישית וכן ראוי שיחלקו שתי אלו מנה שהרי שיעבוד שתיהן עליו ומנה שלישי כלו לשלישית שאין לאחרות שעבוד ונמצא לשניה שבעים וחמשה ולשלישית מאה ושבעים וחמשה וזהו ששאלו בגמרא של מאתים מנה שבעים וחמשה הוא דאית לה ופירשוה בשהשלישית כתבה לראשונה ושניה דין ודברים אין לי עמכם במנה ראשונה וחלקוהו שתיהן ושניה ושלישית חלקו מנה שני ומנה שלישי כלו לשלישית ונמצא ביד ראשונה חמשין וביד שניה מנה וביד שלישית מאה וחמשין ואין בזו חלוק בין שכתבה שניה לראשונה דין ודברים אין לי עמך במנה בין שלא כתבה:",
+ "ובגמרא העמידו עוד משנה זו בלא כתיבה ופירשו שתי בבות האחרונות ר\"ל היו שם מאתים והיו שם שלש מאות בשתי תפיסות וזהו שאמרו רישא בשתי תפיסות ר\"ל היו שם מאתים וסופא בשתי תפיסות ר\"ל היו שם שלש מאות ופירוש רישא בשתי תפישות כגון שבאו המעות ממדינת הים ולא היו יודעים בהם ובאו להן תחלה ע\"ה דינרין ולא נודע להן יותר ונמצאת יד כלן שוה בהן ונטלה כל אחת כ\"ה דינרין והדר אתו להו קכ\"ה דינרים והרי בע\"ה מהם יד כלן שוה שמאחר שבשתי תפיסות באו לא נסתלק שיעבוד אף מן הפחותה שבהם אלא בשיעור מה שתפשה ונמצאו כלן חולקות בע\"ה כל אחת כ\"ה ונמצא ביד כל אחת נ' ונשארו נ' דינרים שחולקות בהם שניה ושלישית ונמצא שניה ושלישית ביד כל אחת מהן ע\"ה דינרים וראשונה נ' דינרים וסופא בשתי תפישות דנפלו להו ע\"ה בחד זימנא ויד כלן שוה בהן ונוטלות כל אחת כ\"ה והדר אתו להו רכ\"ה והרי שבע\"ה מהן שיעבודן שוה על הדרך שביארנו ושיעבוד השניה על קע\"ה ושיעבוד השלישית על הכל והילכך חולקות תחלה ע\"ה שכלן שוות בו והרי ביד כל אחת חמשים ונמצא שיעבוד הראשונה מסולק מכל וכל ונשארו ק\"נ דינרין ושיעבוד השניה על הק' וחולקת בהם עם השלישית ונמצא ביד כל אחת משניה ושלישית מנה והנ' דינרין הנשארים כלן לשלישית ונמצא ביד ראשונה חמשים וביד שניה מנה וביד שלישית מאה וחמשין ושמא תאמר כי נפלו בשתי תפישות מאי הוי נימא כיון דאיגלי איגלי וליהדר דינא כבר ביארנו דמדתפשה תפסה אי נמי כיון דאפילו בהני פליג ר' ואמר חולקות בשוה לא אלים האי דינא כלי האי לומר בו בטלה מחלקת ואי אתה מפרש בנפלו להו ענין נחלה שהרי כתבה אינה נגבית מן הראוי לפיכך פירשוה בשכבר היו שם אלא שלא נודע להם למדת שמשנתנו אי אפשר להעמידה אלא בדרכים שהזכרנו או בכתיבה אחת לחברתה או בתפיסות חלוקות הא כל שהיה הענין כפשוטה של משנה בתפיסה אחת ובלא כתיבה אין שם אלא מנה חולקות בשוה יש שם מאתים חולקות מנה ראשון בין שלשתן ומנה שני חולקות אותו שניה ושלישית ונמצא ביד ראשונה תלתין ותלתא ותילתא וביד שניה ושלישית לכל אחת תמנין ותלתא ותילתא היו שם שלש מאות הראשון חולקות שלשתן והשני שניה ושלישית והשלישי כלו לשלישית נמצא לראשונה תלתין ותלתא ותילתא ולשניה תמנין ותלתא ותילתא ולאחרונה קפ\"ג ותילתא ואתה צריך לידע אם היו שם ארבע מאות שהשלש מאות נחלקים על הדרך שהוזכר והמנה הרביעית אין אומרין לחלקו בשוה שהרי אין הראשונה תובעת בו אלא בשני שלישי מנה והילכך שני שלישי מנה חולקות בין שלשתן ושליש הנשאר בין שניה ושלישית וכן כל החשבונות בדרך זה ומגדולי קדמונינו פירשו שמנה רביעי חולקות בשוה כראשון ואם יש שם חמש מאות חולקות השלש מאות על הדרך שהתבאר והמאתים על הדרך שחלקו תחלה בהיו שם מאתים ואין הדברים נראין:",
+ "וכבר ביארנו שמשנתנו נאמרה לדעת האומר שאחר השיעבוד הולכין ולא אחר המעות הוא שאמרו בה זו משנת ר' נתן שאמר באחרון של מציעא קי\"ז ב' בבית ועליה של שנים שנפלו ואין להם לבנות שבעל הבית נוטל שני שלישים בקרקע ובעל העליה שליש ואע\"ג דכתלי בית משעבד ליה לבעל עליה כדרך שהוא משועבד לבעל הבית אין הולכין אלא אחר השיעבוד וכמה מפסדא ליה עליה לבית תילתא שהעליה ממהרת בהפסד הכותלים שליש הזמן שהיו ראויות לעמוד והילכך אין בעל הבית מפסיד אלא שליש ואף אלו הולכין אחר השיעבוד על הדרך שהוזכר והוא שר' נתן סובר שאין לבעלת מנה שיעבוד ממנה ולמעלה משום דאמרינן אדעתא דהכי נכנסה שאם לא ימצא שם אלא מנה יהו כלן שוות בה ושלא יהא לה שיעבוד ממנה ולמעלה ואם כן כשנטלה חלקה במנה נסתלקה מהכל ומכל מקום אמ\"ר אין אני רואה דברי ר' נתן באלו אלא חולקות בשוה ואע\"פ שבזו של מציעא פסקנו כר' נתן בזו הסכימו כל הגאונים לפסוק כר' אלא שנחלקו הרבה בפירוש דבריו שיש מראשוני הגאונים מפרשים חולקות בשוה כלומר לפי ליטרא ונמצא חולק עם ר' נתן אף בראשונה ר\"ל באין שם אלא מנה ויש מפרשים חולקים בשוה שחולקים הממון לפי המאיות של מנה נוטלת חלק אחד ושל מאתים שני חלקים ושל שלש מאות שלשה חלקים עד שתפרע כל אחת מכתובתה וחלק עם ר' נתן בכתיבה ובשתי תפיסות בקמא ובמציעא אבל בבתריתא שוה עמו וראיה להם בבא קמא פרק ארבעה וחמשה ל\"ו א' שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מאה וזה נוטל מאה חזר ונגח שוה מאתים אחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים וזה נוטל חמשים חזר ונגח שור שוה מאתים אחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים דינר דינר של זהב ואוקימנה כר' עקיבא דאמר שותפי נינהו והילכתא כותיה ונמצאת החלוקה לפי המעות וכן בבתרא פרק נחלה קכ\"ד א' ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים אלא שצריך לשאול אם כן מאי חולקות בשוה לפי מעותיו מיבעי ליה וראיה של בבא קמא אינה הכרח דהנהו שותפי נינהו ואע\"ג דבהשותפין אמרינן לקמן צ\"ג ב' השכר לאמצע שאני שתוף זו דעל כרחם הוא וכן פירשוה בתלמוד המערב וזו של פרק נחלה דמדיהיב פי שנים אלמא לפי מעותיו יהיב התם מפני שיש לו פי שנים בנכסי אביו ואומרין ב��לה מחלוקת וחוזרין וחולקין ונמצא שאינו נוטל פי שנים אלא במה שנשאר ואבד פי שנים מחלקו ומתוך כך פירשו גדולי הפוסקים חולקות בשוה לגמרי ואינו חולק עם ר' נתן בראשונה אלא ביש שם מאתים וביש שם שלש מאות ונמצא לדעת ר' שאם אין שם אלא מנה נוטלת כל אחת שליש מנה ואם היו שם מאתים נוטלת כל אחת שליש מאתים ואם יש שם שלש מאות נוטלת כל אחת מנה דהואיל וכל חדא מיניהו לית לה בציר ממאה חולקות בשוה עד שתהא הפחותה נפרעת מכתובתה שעל דעת כן נכנסו שניה ושלישית שתהא בעלת מנה חולקת עמהם עד שתפרע ואם יש שם ארבע מאות חולקות השלש מאות בשוה ונסתלקה הראשונה ומנה הנשאר חולקות שניה ושלישית ואם יש שם חמש מאות חולקות השלש מאות בשוה ונסתלקה הראשונה ושניה ושלישית חולקות המאתים ונסתלקה השניה ואם נשאר שם כלום נוטלתו השלישית וכן נחלקו קצת מפרשים לומר שלא אמר ר' אין אני רואה דברי ר' נתן באלו אלא בכתובה הא בשאר חובות הדין כר' נתן לחלק בין סך לסך ומכל מקום דוקא כל אחד לפי מעותיו ויש מפרשים בדרך זה לגמרי שמן הסתם כל חד בחבריה קלא אית ליה ועל דעת כן נכנס ומכל מקום גדולי הפוסקים והמחברים פסקוה אף בחובות והדין נותן לומר כן ומה ענין להפריש בין חוב לכתובה בענין זה:",
+ "וכדמעיינת בה שפיר תמצא בדינין אלו ארבעה מיני חלוקות אחת לפי ליטרא שבמנה נוטלת ראשונה י' דינרי' וח' פשו' ושניה ל\"ג דינרי' וד' פשוטי' ושלישית חמשים ובמאתים נוטלת ראשונה ל\"ג דינרי' וד' פשוטי' ושניה ס\"ו די' וד' פש' ושלישית מנה ובשלש מאות נוטלת ראשונה נ' די' ושניה ק' די' ושלישית ק\"נ די' ולפי שיעבוד בלא כתיבה ושתי תפיסות במנה נוטלת כל אחת ל\"ג די' וד' פשוטי' ובמאתים ראשונה ל\"ג די' וד' פשו' ושניה ושלישית כל אחת פ\"ג די' וד' פשוטים ובשלש מאות ראשונה ל\"ג די' וד' פשו' ושניה פ\"ג דינ' וד' פשו' ושלישית קפ\"ג דינר' וד' פשוטי' ובכתיבה ושתי תפיסות האמורה במשנתנו לשתי הבבות האחרונות במנה כל אחת שליש מנה ובמאתים ראשונה חמשים ושניה ושלישית כל אחת ע\"ה די' ובשלש מאות הראשונה חמשים ושניה מאה ושלישית מאה וחמשים ובחולקת בשוה לגמרי חולקות במנה שליש המנה ובמאתים שליש המאתים שהם ס\"ו די' וח' פשוטי' ובשלש מאות שליש השלש מאות שהן מנה לכל אחת ולענין מה שאמרו במשנתנו ביש שם שלש מאות שאין חולקות בשוה אלא לפי השיעבוד בזו מיהא חשבון השיעבוד המפורש לכתיבה או לשתי תפיסות וחשבון סך המעות אחד הוא שהרי אף לחשבון מעות נוטלות כל אחת חצי כתבתה ועל זו חזרו ואמרו עליה וכן שלשה שהטילו לכיס ר\"ל להרויח בהם זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות פיחתו או הותירו כך הם חולקים כלומר לפי חשבון המעות שאין כאן דרך לשיעבוד וכמו שבחלוקת הקרן נוטל כל אחד את שלו כך בשכר נוטל בו כל אחד לפי הקרן שלו ופירשוה בגמרא שלא על שכר והפסד אמרוה שאם פיחתו או הותירו בהפסד או בריוח השכר לאמצע והוא שהקשו בתלמוד המערב אהן מאה ואהן מאתן ושכר לאמצע ומתרץ בה יכיל אהן דמאה מימר לאהן דמאתן על ידי עשרה דידי סלקת לפרקמטיא כלומר שלא היית יכול לקנות המרגלית אלא בצירוף העשרה שלי ושאל עד כדון בפרקמטיא זעירא כלומר גוף אחד שאינו ראוי ליחלק כגון מרגלית שאינה נמכרת אלא כאחת פרקמטיא רבא כלומר שראויה ליחלק שנמכרת בשיעור חלק מעותיו היאך יכיל מימר עד דאת מזבין חדא זימנא אנא הויתי מזבן עשרה זימנין כלומר וסתם הדברים שבין ראוי ליחלק בין אין ראוי השכר וההפסד לאמצע ומה שאמרו ברביעי של קמא ל\"ו א' שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחזר ונגח שור שוה מאתים וכו' דמשמע דכל שנשתתפו זה במנה וזה במאתים לפי ממון חולקים הריוח וההפסד בזו שאני שהשותפות בא ממילא אבל כל שהם נשתתפו מתחלתם המכר לאמצע אחר שלא פירש בעל מאתים שיטול בריוח כפי חלקו ולא בעל המת שלא יטול בהפסד אלא חלקו שכל שמוותר להטיל כפלים מחברו ואינו מתנה ליטול כפי הטלתו בריוח ודאי אינו אלא שרוצה בחברתו של זה על דעת זה שיחלוק חברו עמו בריוח ומאחר שזה מוותר לו בחלוקת ריוח אף הלה מוותר לו לחלוק בהפסד ואם הטילו זה מנה וזה מאתים והפסידו מאתים בעל המאתים נוטל המנה הנשאר ובעל המנה ולא כלום ומכל מקום אם הפסידו יתר ממאתים אין אומרים שיחזיר בעל המנה מביתו הואיל ולא קבל עליו אחריות וכן כתבוה גדולי הדורות ומכל מקום אחר שכן משנתנו אתה צריך לפרשה במה אמרו שעל דרך זו הם חולקים ופירשוה בגמרא הותירו בזוזי חדתי כלומר שהטילו לכיס מטבע רעוע שיוצא על ידי הדחק ונשאו ונתנו בהם עד שבאו לידם כחשבונם ממטבע שלם ויוצא בכל מסחר בריוח או שנתעלו מאליהם ומעתה חולקים לפי המעות זה נוטל מנה וזה נוטל מאתים שהרי כל אחד סך מה שהטיל הוא נוטל וכן בפיחתו שנתחלף להם בסוף סחורתם מטבע שלם שהטילו במטבע פחות או שנפחת ערך המטבע מאליו והוא פירוש זוזי דצינייתא ר\"ל שנפסל המטבע ומי שיש לו מכה בפס רגלו מלמטה קושרו שם מצד שחלודתם מועלת בו כמו שאמרו במסכת שבת ס\"ה א' יוצאין בסלע שעל גבי הצינית ופירשו שם מאי צינית בת ארעא והואיל והממון בעין נוטל כל אחד סך מה שהטיל אבל כל שיש שכר אחר הכל לאמצע והוא שאמרו בגמרא אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ומכל מקום נחלקו בגמרא לדעתו לשני פנים רבא אמר מיסתברא מילתיה דשמואל בשור לחרישה העומד לחרישה כלומר שלקחוהו מתחלה לחרישה וכל לחרישה ודאי חלק בעל המנה צריך בו כחלק בעל המאתים וכן כשמכרוהו היה עומד לחרישה ולחרישה מכרוהו ומאחר שכן הרי אין חלק אחד יכול לעשות כלום בלא חלק חברו השכר לאמצע אבל לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה ר\"ל שאחר שלקחוהו לחרישה שבח בבשר ונמלכו עליו לטביחה ולחלוק באיבריו ואחר כך נזדמן להם שמכרוהו חי זה נוטל אף בשכר לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו שמכיון שאם טבחוהו היו חולקים באיברים ונמצא השכר בכל חתכה וחתכה נגרר אחר הקרן כך כשהם חולקין במעות נוטלין כל אחד לפי מעותיו ורב המנונא אמר שאף בזו השכר לאמצע הואיל וחי מכרוהו ובמעות הם חולקין והלכה כרב המנונא כך פירשוה גדולי הפוסקים ולמדנו מדבריהם שאם טבחוהו אף רב המנונא שהלכה כמותו מודה שנוטל כל אחד כפי מעותיו ומכאן למדו רבים שבשאר מיני סחורות שאין חלק שבה תלוי בחברתה כגון בגדים וכיוצא בהם שראוי ליחלק בכל שעה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו שמאחר שאפשר לחלק אחד בלא חברו כשור שטבחוהו דמי הא שאר סחורות שאינן ראויות ליחלק כגון שקנו מרגלית אחת השכר לאמצע כדרך שביארנו בתלמוד המערב בפרקמטיא זעירא אבל בפרקמטיא רבה לפי מה שפירשנו בה שראויה ליחלק היא כנגד תלמוד המערב ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו' שטבחוהו ואף בזו חלק רב המנונא לומר שהשכר לאמצע הואיל ולא התנה על הדרך שביארנו ולפירוש זה כך הדין בכל סחורה אלא שיש מפרשין בדבריהם דוקא בשור לחרישה הואיל ולמה שלקחוהו אין חלקו של זה מועיל אלא בשל זה אבל בסחורה אחרת כגון פירות או בגדים דברי הכל נוטל לפי מעותיו וכו':",
+ "ומכל מקום גדולי המפרשים פירשו בדברי רבה מיסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה כלומר בשור שמכרוהו לחרישה ועומד לחרישה ר\"ל מתחלתו כלומר שאף מתחלה כשלקחוהו לחרישה לקחוהו אבל בשור שמכרוהו לחרישה אבל כשלקחוהו לטביחה לקחוהו נוטל כל אחד לפי מעותיו הואיל והטלתם על דעת טביחה היתה ורב המנונא סובר אף בלקחוהו לטביחה ומכרוהו לטביחה השכר לאמצע וזה שאמר בשור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע משום רבה נקט לה הא לדידיה אף בלקחוהו לטביחה לאמצע ונמצא לפי זה שלדעת רבה דברי שמואל אינם אלא בבעלי חיים הא בשאר מיני סחורות זה נוטל וכו' ולדעת רב המנונא אף בכל מיני סחורה לאמצע והלכה כרב המנונא מכל מקום כל שנשתתפו בגוף הסחורה כגון שלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו הא כל שנשתתפו מתחלה במעות השכר לאמצע בין בראוי בין שאין ראוי ליחלק ומטעם הירושלמי שהזכרנו ומכל מקום במקום אחר בתלמוד המערב ראיתי הדברים מבולבלים אלא שאני מחזרם לענין הראשון וכן מצאתי בפירושה לגדולי החכמים שבנרבונה בפירושי הירושלמי שלהם כדרך שביארנו בתלמוד המערב והוא ששנו גם כן בתלמוד המערב במסכת בבא קמא פרק שור שנגח ארבעה וחמשה תמן תנינן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן חולקין ר\"ל לפי המעות אמ\"ר בון אמ\"ר חייא נראין הדברים בשנטלו מרגלית הא יכול לומר ליה אלולי עשרתי דינרין דידי לא הוה מזדבן לך כלום אבל דרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין ונראה דאמסקנא קאי כלומר אמאי דאמרינן דבהותירו ופחתו בזוזי הוא דאמרינן הכי אבל שכר והפסד שמצד אחר לאמצע ועל זה פירש דוקא במרגלית אבל דרכו ליחלק מביאין באמצע וחולקין כלומר מצרפין אותו ריוח עם הקרן וחולקין לפי המעות ור' אלעזר חולק בזו ואמר שאף בדרכו ליחלק שכר לאמצע והוא שאמרו שם אמר ר' אלעזר אפילו דבר שדרכו ליחלק דו יכיל למימר ליה את פרקמטיא דידך סגי ואת מעני מזבינתיה ר\"ל מאחר מלמכרה ונה פרקמטיא דידי קליל ונה הפך ומתהפך בדידי הכא ומטינך כלומר שהרביתי בקנינים ומכירות עד שהגעתיך בריוח וזהו כענין עד כדון האמור למעלה ונראה לפי ענין הסוגיא שהלכה בשניהם כלשון ראשון ובדרך שפסקנו לדעת גדולי הפוסקים:"
+ ],
+ [
+ "ולענין ביאור הקשו בסוף הסוגיא לשמואל ממשנתנו ר\"ל וכן שלשה שהטילו לכיס כך הן חולקין ר\"ל כל אחד לפי מעותיו כמשנה אחרונה על הדרך שביארנו במשנה והעמידוה בזוזי חדתי כמו שביארנו במשנה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרכים שכתבנו הלכה פסוקה הם וכבר התבאר בה מה שבא עליה בגמרא ולא נתחדש עליה בגמרא עוד דבר שלא ביארנוהו:",
+ "המשנה הרביעית והכונה בה גם כן בענין החלק השלישי והוא שאמר מי שהיה נשוי לארבע נשים ומת הראשונה קודמת לשניה והשניה קודמת לשלישית והשלישית קודמת לרביעית הראשונה נשבעת לשניה והשניה לשלישית והשלישית לרביעית והרביעית נפרעת שלא בשבועה אמר בן ננס כיצד וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה אף היא לא תפרע אלא בשבועה היו כלן יוצאות יום אחד כל הקודמת את חברתה אפילו שעה אחת זכת כך היו כותבין בירושלם שעות היו כלן יוצאות שעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה אמר הר\"ם פי' כאשר יהיה שם יורש או בעל חוב הנה דברי הכל שאין לאחת מהן שתקח הכתובה עד שתשבע ואמנם חלק בן ננס כאשר אין להם אדם שיעמוד כנגדן שהוא יאמר כאשר נמצאת שדה אחת מאותן ג' שדות שזכו בהן ג' נשים הראשונות שאינן שלו והוציא זה הקרקע מידה הנה לא תוציא מיד הרביעית השדה שבידה ואע\"פ שהיא מאוחרת ממנה לפי שדעתו שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ואין לזאת אשר הוציאו הקרקע מידה אצל הרביעית זולת שתוכל להשביעה לבד שהיא לקחה בדין ולזה תשבע שבועת התורה ואז תטול בזה הקרקע עד שלא תצטרך בה שבועה כאשר תתבקש ות\"ק יסבור שהיא לא תשבע לפי שדעתו שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה וכאשר תצא קרקע מאחת מהשלש הראשונות תחזור ותקח מה שביד האחרונה ותקח הקרקע אשר ביד הרביעית הנה לא תועיל שבועתה כי כאשר הורדנו אותה בזה הקרקע לא היתה ירידה שלמה מפני שהיא מוכנת שתצא ממנה ומכח דברינו יתבאר לך שאלו הארבע כאשר לקחו מטלטלין או שהרביעית תקח מטלטלין בכתובתה הנה היא תשבע לדברי הכל לפי שאין מחלקת במטלטלין שהם לא יצאו מתחת ידה וכבר ביארנו הרבה פעמים שהעקר שאין דין קדימה במטלטלין והלכה כת\"ק באיכות החלוקה כמו שהתבאר בראש המסכתא בתולה כתובה מאתים ואלמנה מנה:",
+ "אמר המאירי מי שהיה נשאוי ארבע נשים וכו' ולאו דוקא נקט ארבע אלא נקט ברישא דמתניתין שתים והדר שלש והדר ארבע ומכל מקום סיים אחריה בשתים משום דהכי איצטריכא ליה לדין חוזרות חלילה ופירוש המשנה בשאין זמן שיעבודן שוה אלא זו קודמת לזו וכמו שאמר בפירוש הראשונה קודמת לשניה ושניה לשלישית ושלישית לרביעית ואמר שכשבאו לגבות אחר מיתת הבעל הראשונה נשבעת לשניה ורוב המפרשים פירשו משנתנו בשאין הנכסים מספיקין ואם כן כשבאה הראשונה ליפרע ואין אחר פירעונה שיעור לשניה טוענת השניה שמא הבעל התפיסה צררי ופרועה היא ואני ראויה ליטול ומתוך כך נשבעת ראשונה לשניה וכן השניה לשלישית אם היה שם שיעור לראשונה ושניה ולא לשלישית וכן שלישית לרביעית אם היה שם בכדי כתבת שלשתן ואין שם כדי שיעור לרביעית והיה ראוי שאף הראשונה תשבע לשלישית אלא שמכיון שנשבעה לשניה שבועה לאחד שבועה למאה אבל יש שם ממון בכדי ארבעתם אין הרביעית נשבעת לראשונות וכן כלם אין המאוחרת נשבעת לראשונה ושמא תאמר ובדרך זה אף הראשונה אינה נשבעת לשניה ולא אחת מן הקדומות לשל אחריה שהרי הנכסים מספיקין לכלם פירושה שבשעת גביית הראשונה לא מצאו שם נכסים אלא בשיעור הצריך לה ונשבעה לשניה ונטלה ואחר כך מצאו בכדי שניה ונשבעת לשלישית ונטלה ואחר כך מצאו בכדי שלישית ונשבעת לרביעית ונטלה וכשמצאו אחר כך לכדי רביעית היא נוטלת שלא בשבועה שמאיזה טעם משביעין אותה הראשונות מאי איכפת להו אם זו נפרעת שלא כדין והלא מכל מקום כבר נפרעו הן ובן ננס חולק לומר שאף היא נשבעת לראשונות וכן היה הדין בכלן לישבע האחרונה לקודמת ואע\"פ שכבר נפרעה אלא שמאחר שנשבעה לשל אחריה שבועה לאחד שבועה למאה ואם כן לדעתו אפילו היה שם בכדי כל הנכסים כלן צריכות שבועה זו לזו ושאלו בגמרא מחלקת זו באי זה טעם היא תלויה ופירשו תחלה בדין בעל חוב מאוחר שגבה שתנא קמא סובר שאין מקום לראשונות להשביע את הרביעית שאם תאמר שמא ימצא שדה שביד אחת מן הקודמות שאינה של בעל ובא נגזל וטורפו מידה שאע\"פ שבעל חוב אינו טורף אלא מן הרביעית מכל מקום כשאינה שלו מיהא נגזל טורפה מכל מקום שהוא מוצאו הרי מכל מקום היא באה אחר כן ומוציאה מיד הרביעית שבעל חוב מאוחר מה שגבה לא גבה ואם כן מה צורך לראשונה בשבועת השניה וכן לכל אחת בשבועת שאחריה ובן ננס סובר מה שגב�� גבה ומתוך כך צריכה אף הרביעית לישבע וכן כל אחת לשלפניה ושבועה ליתומים אין כאן שהיתומים גדולים ואנו סוברים עכשו שדעת שניהם לומר שלא אמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא ביתומים קטנים בדברים שנפרעין מהן ואף כשתאמר לבן ננס לא גבה מכל מקום חושש הוא על הרביעית שתכסיף את הקרקע שבידה שכשרואה שאין משביעין אותה אף היא מרגשת בעצמה מה זו שהקלו ביך אינו אלא שאם גוביינא של אחת מהם נפקעת חוזרת על זה ומתוך כך מקלקלת השדה וכשמשביעין אותה אינה חוששת לכך ולשיטות אלו כל שלא הוצרכנו לשבועה אלא מצד האלמנות הלכה כתנא קמא אלא שמכל מקום הוזכר טעם אחר בגמרא שלדעת תנא קמא אין שבועת היתומים אמורה אלא בקטנים ובן ננס סובר שזה שאמרו הבא ליפרע מן היתומים לא יפרע אלא בשבועה אף ביתומים גדולים הוא הילכך אף רביעית אע\"פ שאין בה מקום לשבועה בשביל האחרות נשבעת היא בשביל היתומים וכן הלכה ולענין פירוש מיהא יש מפרשין משנתנו אף לתנא קמא בשיש נכסים כדי לפרוע את כלן ונשבעת שלישית לרביעית שמא יבא בעל חוב ויטרוף את של רביעית והשלישית הותפשה צרורות וחלקה ראוי לרביעית וכן שניה לשלישית שמא החוב יתר על כתבת רביעית ויטרוף גם כן את של שלישית וכן מטעם זה ראשונה לשניה אבל רביעית לתנא קמא נפרעת שלא בשבועה שאם יבא לטרוף טורף את שלה קודם לכלן ושמא תאמר יזקיקנה לשבועה שמא החוב יותר מכתובת האחרונה ובעל חוב טורף אחד מן האחרות ושמא האחרונה הותפשה צררי ונמצא שגבתה כתובתה ואם תשבע תודה בהן ויתנום לבעל חוב עם חלקה שבקרקע אין זה כלום שאם גבת מטלטלין גבתה ואין בעל חוב מוציא מידה היו כל הכתבות יוצאות ביום אחד הולכין לקדימת שעות ודוקא בירושלם כמו שהוזכר כאן היו כלן יוצאות בשעה אחת אפילו נודע שהאחת קודמת לחברתה כגון שכתב בראשונה בתחלת שעה פלונית ובשניה באמצעה ובשלישית בסופה חולקות בשוה על הדרך שכתבנו בשלפניה שאין כאן קדימה אפילו בירושלם וכן הדין בשאר מדינות כל שנחתמו ביום אחד אפילו נודע שזו בתחלת היום וזו בסוף ומכל מקום כתבו גדולי הפוסקים דוקא בקנית שטר ר\"ל שאין שם קנין ומכיון שאין הקנין אלא בשטר אין קדימתו כלום ואין אומרין שמן הסתם הקודם בזמן קודם בהגעה לידו אלא אם כן בקודם יום אחד בכל המדינות או שעה אחת בירושלם אבל כל שיש שם קנין כל שנודע שקנין זה קודם אפילו רגע אחד קנה משעת קנין הואיל ועברה שעת שיעור חזרת קנין על הדרך שיתבאר שיעורה בבתרא פרק נחלה ויראה שהוא הדין בכתיבה לבד אם נתברר שליד זה הגיעה תחלה אלא שאין קדימת הזמן שבשטר מוכחת שהקודם בזמן למסירה אלא לקדימת יום בכל מקום או שעה אחת בירושלם ויש חולקין בזו ואין נראה לי:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שפסקנו בעל חוב מאוחר שקדם וגבה לא גבה לענין הקדש מיהא מה שגבה גבה כיצד הרי שאמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי שנמצא חייב בשני ערכין ואין בידו אלא שוה עשר סלעים נתן תשע לשניה ולא נשאר בידו אלא שוה אחד והוא נותנו לראשונה פטור שמה שגבה גזבר בהקדש שני גבה ולא נשאר לו לראשון אלא סלע והרי כל מה שבידו נתן ואפילו העשיר אחר כן פטור שאין החיוב אלא בהשג יד כמו שיתבאר במקומו אבל אם נתן תשע לראשונה וסלע לשניה יצא ידי שניה שהרי כל שבידו נתן אבל ידי ראשונה לא יצא שהרי לא נתן כל מה שבידו ונשאר חוב עליו שאם יעשיר אחר כן יפרע ושמא תאמר מה נשתנה הקדש מהדיוט לומר מה שגבה גבה טעם הדבר שאין הקדש מוציא מידי הקדש שהכל אדון אחד הוא אבל הדיוט תרי גופי נינהו ומוציא הקדום מן המאוחר ויראה לי במי שהקדיש לענינים חלוקים שמוציאין לראשון אע\"פ שפרע לשני אלא שאין הדבר ברור כל כך ובמטלטלין מיהא אף בהדיוט אין בו דין קדימה כמו שהתבאר ומאחר שכן מה שהקשו כאן ממה שאמרו בערכין מה שגבה גבה אתה מתרצה בהקדש על הדרך שביארנו ואע\"פ שהוזכר בה בעל חוב לאו דוקא או שמא ההיא במטלטלין שאין להם דין קדימה ודוקא במטלטלין הנקנין בסודר אכל הנקנין אגב קרקע יש להם דין קדימה כמו שיתבאר בפרק חזקת הבתים:",
+ "שני אחים או שני שותפים שהיתה להם תביעה אצל אחד ובא אחד מן השותפין והזקיקו לדין על אותה תביעה ויצא הנתבע ממנה זכאי אין האח או השתף השני יכול לומר לו אחר כן הריני מזקיקך על חלקי פעם אחרת שבאותו דין שהוזקקת עליו לא היית עליו בעל דברים שלי אלא של חברי והריני מזקיקך על חלקי שאלו הייתי שם הייתי טוען טענות חזקות יותר ולא מטעם שמאחר שדן עם זה אין מזקיקין אותו לדון עם האחר באותו ענין בעצמו בדרך שביארנו במשנתנו שאין הראשונה נשבעת לשלישית הואיל ונשבעת לשניה דהתם שבועה לאחד שבועה למאה וזה אפשר שהיה טוען יותר אלא סתם הדברים אף הוא דן בשבילו ולשליחות שלו הוא עושה והוא הדין אם הוזקק השתף לדין ונתחייב שחברו מתחייב וכן כתבוה בתוספות במד\"א כשהיה זה השתף בעיר ואם לא ששליחותו הוא עושה היה לו לבא אבל אם לא היה בעיר בשעה שהיה חברו נזקק עמו היה לו להודיעו ומאחר שלא ידע אף הוא טוען אלו הואי התם הוה טעיננא טפי ומכל מקום כל שהיו תביעות חלוקות אע\"פ שדומות זו לזו לא נפטר מן האחר כשיצא זכאי מדין חברו ומשנתנו שאמרה ראשונה נשבעת לשניה ושניה לשלישית הא ראשונה לשלישית לא לאו משום דשניה שתפת שלישית היא ושליחותה קא עבדה אלא מטעם שבועה לאחד שבועה למאה כמו שביארנו ומכל מקום אם היתה כתובה אחת לשתיהן ואיתה במתא איפטרה לה נמי מטעם שליחות וגדולי המחברים כתבו שכל שחברו יכול לחזור ולדון עמו אף זה יכול לעכב לזה איני דן עמך אלא על חלקך שהרי כשיבא חבירך יזקיקני לדין ויש מוחים בדבריו משני צדדין אחת שאף זה אומר לו מה איכפת לך והרי הכל דין אחד הוא והשני שאף הוא אומר לו אם אזכה בדין חברי תובעני החצי בחלקי דאמר לי מאן פלג לך ונראין לי דברי גדולי המחברים שאם מפני הראשונה נפקא ליה שאם הלה יזכה בדין יכופהו בחלק חברו ואלמלא כן מעכב חלק חברו בידו הרבה ואם מפני השניה יראה לי שאף הוא נשמר מזה כשיאמר לעצמי ולחלקי אני דן כדרך שאמרו בענין לעצמי אני מציל בבבא קמא פרק אחרון קט\"ז ב':",
+ "שני שטרות היוצאין ביום אחד הולכין בהן אחר אומד הדיין אם הדיינים הקבועים אם הדיינים שמינו הם עליהם והוא הדין הנקרא שודא דדייני וכבר ביארנו בפרק הכותב שלא נאמר כן אלא בשני שטרות היוצאים על קרקע אחד הן במכר הן במתנה שאי אפשר שיהיו שניהם אמת ואפילו נתברר שכתיבתה של זו קודמת כמו שביארנו למעלה הואיל ואין כאן קנין ומכל מקום כל שיש שם קנין הקודם זכה וכן אף בכתיבה כל שנתברר שהגיע השטר לידו תחלה הא כל שלא נתבררה קדימת הקנין או קדימת הגעת השטר שודא דדייני ודוקא בשטר מכר או מתנה כמו שכתבנו הא שטר הלואות והודאות חולקין כדרך שנאמרה במשנתנו בכתבות שהיו יוצאות ביום אחד:",
+ "אע\"פ שזה הוא פסקה של שמועה זו לענין ביאור מיהא הדברים מבולבלים ביד קצת מפרשים והוא שהראשונים פירשו על מה שנחלקו רב ושמואל בסוגיא זו בשני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני ואיתמר עלה רב כר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי כלומר שכל שטר שאין בו קנין זכה בו המקבל משעת חתימה ואע\"פ שכל שטר שאין בו קנין הגעת השטר ליד המקבל היא היא שמזכתהו מכל מקום כשהגיע לידו זכה בה למפרע משעת חתימה וכדעת האומר עדיו בחותמיו זכין לו והילכך שני שטרות אלו שנחתמו ביום אחד חולקין הואיל ואין כותבין שעות ואין חוששין אי זו נמסרה ראשונה שאחר החתימה הכל תלוי ומאחר שנחתמו ביום אחד הרי זכו בה שניהם וחולקין ושמואל דאמר כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ומדלא ידעינן הי מסר ברישא שודא דדייני דסתמא דמילתא לאו לתרויהו מסר כאחד שבשעה שרצה להקנות לאחד לא רצה להקנות לשני ונמצא שלא זכה בה אלא האחד לא דכלי עלמא עדי מסירה כרתי ואפילו הכי סבר רב דחלוקה עדיף הואיל ולא נודע הזוכה ומי מצית מוקמת לה לרב כר' אלעזר והאמר רב הלכה כר' אלעזר בגיטין ושמואל אמר אף בשטרות אלמא לרב מיהא בשטרות עדי חתימה כרתי אלא מחוורתא רב כר' מאיר ושמואל כר' אלעזר ואותביה לשמואל מדתניא חולקין ואוקמה כר' מאיר ואקשי ליה אי כר' מאיר אימא סופא כתב לאחד ומסר לאחר ר\"ל שכתב וחתם לאחר קודם שיכתוב לאחד ואחר כך כתב וחתם לשני ומסר לו קודם שימסור לזה שחתם לו ראשון זה שמסר לו תחלה קנה וכן הלכה ואי ר' מאיר היא הא אמר עדי חתימה כרתי ומכי מסר ליה מיהא זכה למפרע משעת חתימה ותירץ תנאי היא דאיתמר בפרקא קמא דגיטין הולך מנה זה לפלוני במתנה והלך ובקשו ולא מצאו ר\"ל שמת יחזרו למשלח מת משלח ר' נתן ור' יעקב אמרו יחזרו ליורשי משלח דסבירא ליה הולך לאו כזכי ויש אומרים ליורשי מי שנתשתלחו לו דסבירא ליה הולך כזכי וחכמים אומרין יחלוקו מספקא להו הולך אי כזכי אי לאו כזכי ויחלקו וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה דשודא עדיף:",
+ "ולענין פסק כבר ביררנו בשני שטרות דשודא עדיף וסוגיא דשמעתא הכי מוכחא דהא רב נמי דאמר כר' מאיר סבירא ליה אתיא כאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו ואין הלכה כמותו אלא שלענין פירוש יש לתמוה היכי מפרשינן סוגיא דשמעתא כאביי והיאך מדמין עדי חתימה כרתי לעדיו בחותמיו זכין לו עד שכשאנו מקשים ואי ר' מאיר אמאי הא אמר עדי חתימה כרתי מפרשינן דמכי מסר ליה זכה ליה למפרע משעת חתימה כדעת עדיו בחותמיו זכין לו אלא ודאי אף לדעת האומר עדי חתימה כרתי אינו קונה אלא משעת מסירה כמו שביארנו בראשון של מציעא אלא שאינו צריך למסור בעדים ופירוש השמועה יש מפרשין לימא רב דאמר כר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי וכיון דאיכא עדי חתימה אינו צריך למסור בעדים הילכך חולקין שאפשר שאף המסירה היתה זו תוך כדי דבור של זו כאדם הנבוך למי יתן וסבור ליתן לזה ותוכף ליתנה מיד לזה ושמואל דאמר כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי והילכך צריך עדים במסירה ומאחר שכן אי אפשר לו לתכוף מסירת שניהם זו לזו שהרי בוש הוא בכך מן העדים והילכך שודא עדיפא לא דכולי עלמא וכו' עד אימא סופא כתב לאחד פירוש שכתב וחתם לאחד ולא מסר לו ומסר לאחד ולא חתם זה שמסר לו קנה וכן הלכה ואי ר' מאיר אמאי קנה הא אמר עדי חתימה כרתי ולאו למימרא דלר' מאיר קנה ראשון דהא לא מסר ואף לכשימסור לא קנה אלא משעת מסירה אלא שמכל מקום שני נמי לא קנה דהא עדי מסירה בלא עדי חתימה לאו כלום הוא ותירץ תנאי היא וכו':",
+ "ולענין פסק כבר פסקנו בזו שודא עדיפא דהא פסקינן כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ואף למה שכתבו גדולי הפוסקים באחרון של גיטין דאף עדי מסירה קא אמר והוא הדין לעדי חתימה בלא עדי מסירה הואיל ומכל מקום לכתחלה בעי עדי מסירה אומרין שעדי מסירה היו שם וודאי האחד קדם ועבדינן שודא ולפי דרכך למדת שהלכה כר' אלעזר דאף עדי מסירה כרתי והוא הדין לעדי חתימה בין בגיטין בין בשטרות וכדשמואל ואע\"פ שגדולי הפוסקים כתבו הלכה כר' אלעזר בגיטין אלמא דוקא בגיטין הא בשטרות לא מדלא כתבו בהדיא אבל בשטרות לא אפשר שדעתם בגיטין והוא הדין לשטרות ואף גדולי הדורות העידו בפירוש שמצאו בהלכות מדוייקות שבאו מספרד באחרון של גיטין הלכה כר' אלעזר בגיטין אבל לא בשטרות ושמואל אמר אף בשטרות וכן הלכה מההוא עובדא דרב יוסף ואביי בשני גיסים במסכת סנהדרין פרק זה בורר כ\"ח ב':"
+ ],
+ [
+ "ולענין הולך מנה לפלוני ומת משלח ומי שנשתלחו לו יתבאר בראשון של גיטין י\"ד ב' שאם היה בריא רואין אם מת מקבל בחיי נותן יחזרו ליורשי משלח דהולך בבריא לאו כזכי ואם מת נותן בחיי מקבל יחזרו ליורשי מי שנשתלחו דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת ואי שכיב מרע הוא אי איתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואי ליתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי משלח דקיימא לן אין קנין למת ושם יתרחבו הדברים בענין זה בע\"ה:",
+ "הוזכר בכאן מעשה באימיה דרמי בר חמא דבצפרא כתבתינהו לניכסה לרמי בר חמא ולאורתא ר\"ל בערב ומכל מקום דוקא באותו יום כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בניכסיה ר\"ל על ידי אי זה מתלמידיו שהרי הוא סגיא נהור היה וחוץ מכבודו לא היה ראוי לדון אזל רב עוקבא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בניכסי אמר ליה רב ששת לרב נחמן מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה רב נחמן ומר מאי טעמא עבד הכי אמר ליה דקדים אמר ליה אטו בירושלם קיימינן דכתבי שעות פירוש דאלו בירושלם הוה אומרים מן הסתם שלאותו שכתב השעה הקודמת מסר תחלה שהשעות בירושלם כימים שבשאר מקומות וכמו שבשאר מקומות כל שכתוב בזו באחד בניסן ובזו בשני בניסן נותנין לאותו שבאחד בניסן שמן הסתם לאותו שבאחד בניסן שהיום קודם נמסר תחלה כך הדין בירושלם בשעות אבל אנן דלא כתבינן שעות אין בירור כתיבת שעות של כתיבה מועיל אלא אם כן נתברר למי מסר תחלה וכל שלא נודע למי נמסר תחלה שודא דדייני ושודא דידי דלרב עוקבא יהבתינהו ובתר הכי אמר ליה רב ששת ואי מטעם שודא אתה דן כן אף אנא נמי שודא דידי דלרמי יהבתינהו ומאי אולמא דשודא דידך משודא דידי והשיבו חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא אלמא לא נאמר שודא אלא בדיין הקבוע או דיין שקבלוהו עליהם אבל בזו לא קבלוהו עליהם שהרי רב ששת לא הזמינם לדין אלא שמכח שטרו העמידו בנכסיו ואף אם קבלוהו עליהם מכל מקום מעיקרא לאו מתורת שודא אתא ולענין גוף המעשה כתבו גדולי הפוסקים שלא נאמר כל כיוצא בזה אלא במתנת בריא בלא קנין שאלו היה בה קנין כל שקדם הקנין אפילו רגע משנעתקו מאותו ענין קנה וכן הדין בלא קנין כל שנתבררה קדימת הגעת השטר ביד אחד מהם אפילו רגע כמו שהתבאר ואלו היה מתנת שכיב מרע אין ספק שהאחרון זוכה שדיאתיקי מבטלת דיאתיקי כמו שיתבאר במקומו:",
+ "ממה שכתבנו למדת שאין דין שודא נאמר אלא בדיינים הקבועים או שקבלום עליהם וכן למדת שאף היחיד הדן ביחידי דן בדין שודא ובערוך נמצא שאין דין שודא אלא בקרקעות אבל לא במטלטלין וזו ודאי דברים מתמיהים:",
+ "מי שיצאו עליו שני שטרי חוב אחד כתוב בו עשרה בניסן ואחד כתוב בו בניסן סתמא ואין כאן בני חורין אלא לגביית האחד מגבין אותן לזה שכתוב בו בעשרה בניסן ויד האחר על התחתונה לומר שמא בעשרים ותשעה בניסן היה וכתבו הגאונים שאפילו תפס מוציאין ממנו:",
+ "מכר לוה זה מאייר ואילך וזה שכתוב בו בשטרו ניסן סתם קובל לבית דין להגבותו ממה שמכר אחר ניסן שהרי על כל פנים הלואתו בניסן היתה אין זה כלום שאף הלקוחות אומרין לו שמא בר חד בניסן את ודינך על הבני חרי שגבה אותו שכתוב בשטרו עשרה בניסן ומכל מקום אם כתב לו האחר הרשאה בחובו עד שזה של ניסן סתם תובע שני השטרות אחת מצד עצמו ואחת מכח הרשאה הרי זה גובה שטר אחד מן הבני חרי ושטר שני מן הלקוחות שהרי כשיאמרו את בר חד בניסן את אומר להם והרי כבר גביתי בני חרי מכח חד בניסן ועכשו אני בא לטרוף מכח אותה של עשרה בניסן ואי אמריתו דשטרא דידיה קדים אף אני גביתי בני חרי בשבילה והבו לי השתא בדידי וכן הדין בשטרי מכר ואתה למד מכאן במי שלוה מנה ולו שני קרקעות שכל אחד שוה מנה ומכר אחד לאדם אחד וכתב לו בניסן מכר השני לאחד וכתב לו ניסן סתמא אין בעל חוב טורף מאחד שכל אחד אומר לו הנחתי לך מקום וכן בכמה:"
+ ],
+ [
+ "המשנה החמשית והכונה לבאר בה החלק והוא שאמר מי שהיה נשוי לשתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח הראשונה מיד השניה והלוקח מיד הראשונה וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן וכן בעל חוב וכן אשה בעלת חוב אמר הר\"ם פי' זאת הכתובה אשר כתבה הראשונה היא לעולם בקנין ובתנאי שתהיה כבר מנעה להודות ללוקח אחר זה ולוקח לא תטעון ותנאי נחת רוח עשיתי לבעלי לפי שאנחנו נאמר אליה אין מדרכך לעשות נחת רוח לבעליך שאת כבר מנעת עצמך מלהודות ואחר כן חזרת להודות זאת המכירה ולזה כל הודאה תודה אשה למכירת בעלה בנכסים או בנכסי צאן ברזל אינה שוה ולא מועילה לפי שהיא תאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ולזה הודיתי אם לא שיהיה בעלה כבר מכר לראובן דרך משל ולא רצתה להודות אליו ואחר כך מכר זה השדה לשמעון והודת אליו שאנחנו נאמר לה זה היה ברצון ממך ולמה הודית לשמעון יותר מראובן ובאור פשרה על אמתת המלה מצוע ענין ר\"ל הסכמה והם יקראו המים אשר אינם קרים ולא חמים פושרים ואמרו וכן בעל חוב ביאור זה ואמ' וכן בעל חוב ושני לקוחות כאשר ירצו גם כן שתטריף בחובו והוא כבר הודה לאחד משני הלקוחות ולא הודה לשני:",
+ "אמר המאירי מי שהיה נשוי שתי נשים ר\"ל זו אחר זו ומכר שדהו המשועבד לשתיהן ולא היה באותה שדה אלא שיעור כתבה אחת וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך על אותו שדה על צד המועיל על הדרכים שיתבאר בגמרא ואירע שמת הוא ואין לנשים לגבות כתובתן השניה מוציאה מיד הלוקח שהרי לא כתבה לו כלום והראשונה מוציאה מיד השניה שהרי היא קודמת לה ולא פטרה את הלוקח על מנת לגבות היא והלוקח גובהו מיד הראשונה ר\"ל שאחר שגבתהו חוזר לו הואיל ופטרתהו במקחו וחוזרין חלילה עד שיעשו הלוקח והשניה פשרא ביניהן ושמא תאמר לענין סוגיא היאך לא למדו מזו בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה הואיל והראשונה מוציאה מיד השניה אלא שמכל מקום זו אפשר בלא גובינא אלא שהקרקע ביד הלוקח ובאים שלשתן לבית דין והשניה ב��ה לטרוף והראשונה טוענת כל שיצא מיד הלוקח אני טורפת ולוקח טוען אחר שראוי לבא ליד ראשונה אני מעכבו ובית דין מעכבין אותו לכלם לא מר נחית לה ולא מר נחית לה עד שיתפשרו ביניהם וכן בעל חוב מפרש בגמרא בעל חוב ושני לקוחות כגון שהלוה אחד לחברו מנה והוו ליה ללוה תרי קטיני דארעא כל חדא וחדא בת חמשין ומכרן לשנים לזה בחמשים ולזה בחמשים וכתב כעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך שנמצא טורף בעל חוב זה את הלוקח הראשון ואין יכול לטעון הנחתי לך מקום שהרי שתיהן צריכות לשיעור חובו ולוקח ראשון טורף מלוקח שני ובעל חוב חוזר וטורפה מלוקח ראשון ולוקח שני חוזר וטורפה מבעל חוב וכן הדין והענין באשה בעלת חוב ושני לקוחות על הדרך הנזכר ומשנה שאינה צריכה היא שאין ספק שהאיש והאשה שוין הם בדין חובותיהם וכן אתה יכול לפרשה שכל אחד כשיעור חובו אלא שנמצא שדה של ראשון שאינה שלו ויש מפרשים בדרכים אחרים והכל עולה לענין אחד:",
+ "זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "זה שביארנו במשנה שכתבה לו ללוקח דין ודברים אין לי עמך צריך אתה לידע היאך זה והלא אמרו האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסלקות הימנה לא אמר כלום אלא אם כן קנו מידו ואם תאמר אף בזו בקנו מידו הרי יש בה ערער מצד אחר שהרי אשה אף בקנו מידה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואינה צריכה מודעא וכמו שאמרו במסכת גיטין נ\"ה ב' לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה אף בקנו מידה מקחו בטל ויכולה לטרוף לכשימות הבעל ובפירושין ישנים של גדולי הרבנים מצאתי מקחו בטל לגמרי לאלתר ואף גדולי המחברים כתבו בשתי הסברות כמו שהתבאר ומכל מקום לא פירשוה גדולי הרבנים לאלתר אלא באחת משלש שדות כמו שביארנו בשלישי של בתרא ובהרבה מקומות ומכל מקום זו שבכאן אפשר לפרשה באחד מן הצדדין שהופקע בהן דין נחת רוח כגון כתב לראשון שדה אחד ולא חתמה לו וכתב אח\"כ שדה אחת לשני וחתמה לו ואבדה כתובתה אם מן הראשון שהרי הניחה מקום ואם מן השני שהרי חתמה לו ואם תאמר אם כן מה הוצרך הראשון שתכתוב לו דין ודברים וכו' והרי מניח מקום ואם שכתבתה שיעור שתי השדות למה אבדה מראשון אלא ודאי אין כתובתה אלא כשיעור אחד מהם ולוקח ראשון תובע בהודאתה שאם הנשאר נמצא שאינו שלו היא יכולה לטרוף או שמא לישתדוף שני ותחזור על הראשון וכן אפשר להעמיד משנתנו בצד אחר המועיל כגון שחתמה לו משנתגרשה ושאר דרכים שהזכרנו בששי של קמא הא בלוקח אחד ודאי מקחו בטל ומשנתנו בלוקח אחר ר\"ל בשני לקוחות:",
+ "אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אפילו הם זיבורית ומכל מקום אם נשדפו בני חורין גובה מן המשועבדים הואיל ופקע מקום שהניח אלא שמכל מקום כל שפשע הוא בהפסדן כגון אשה שכתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו איהי דאפסידה אנפשה ואינה חוזרת על הראשון וכן בבעל חוב אם לוה מן האחד ומכר נכסיו לשנים וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עליך על צד המועיל אינו חוזר על הראשון שהרי הניח לו מקום בכדי חובו אלא שהוא הפסיד על עצמו וכן כל כיוצא בזה:"
+ ],
+ [
+ "מי שמשכן כרם לחברו לפירות של עשר שנים באחריות שאם תזדקן בנתים שלא לטעון פירות יהו נכסיו משועבדין לו ומכר אחר כן את נכסיו עד שלא נזדקן הכרם ואחר כך נזדקן הרי זה חוזר על המשועבדים ואע\"פ שבשעה שלקחו לא נזדקן מכל מקום הרי הוא כאישתדוף בני חרי ואע\"פ שב��רק המקבל ק\"ט א' אמרו ילקח בעצים קרקע והוא אוכל פירות מכל מקום כותבין לו טירפא על השאר ולא שנלמוד מכאן דאישתדוף בני חרי טרף ממשעבדי היכא דבעל חוב לא אפסיד אנפשיה דהכא נמי איכא נמי גונא אחרינא דחזי למיטרף והוא שהלוקח הפסיד על עצמו במקחו דפרדיסא עביד דקיש אלא שמכל מקום הלכה אישתדוף בני חרי גבי ממשעבדי כל זמן שהטורף לא הפסיד בעצמו אע\"פ שהלוקח גם כן לא אפסיד אנפשיה ויש למדין מכאן שהמשכון דין אפותיקי סתם יש לו ולא דין אפותיקי מפורש שאם היה לו דין אפותיקי מפורש הא כל אפותיקי מפורש שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים ואין זו ראיה דדילמא שאני הכא שהוא מכר לו פירות קרקע של עשר שנים ובקרקע הראוי לפירות ואם אינו ראוי להיות שם פירות שמכר לו ודאי גובה לו משאר נכסים:",
+ "כבר ביארנו בבתרא פרק נחלה קט\"ז ב' שהאומר נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואע\"פ שאסור להשיאו עצה למכור כדי להפקיע את האחר מכל מקום אם מכר מכר מעתה מי שכתב לאשה פנויה נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת הרי הבעל לוקח ואין לאחריך במקום בעל כלום אבל אם היתה נשואה וכתב לה אחד נכסי לך ואחריך לפלוני הרי הוא כמי שאמר אחריך לפלוני ולא לבעל ומכל מקום אם מכרה לאחר ומתה הבעל מוציא מיד הלוקח ואחריך מיד הבעל ולוקח מיד אחריך ומעכבין ביד הלוקח ואין אומרין יחזרו חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם שבזו הבעל והאחריך לא הפסידו כלום שלא הוציאו בה דמים אבל לוקח הוציא בו מעותיו וראוי לחוס עליו ומכל מקום אם מת הבעל ונשאת לאחר אין לאחריך במקום בעל זה כלום והרי זה כאומר לה כשהיא פנויה ונשאת ויש אומרין אף בגירשה הוא וחזר ונשאה וכתבו גדולי הדורות לפי מה שהעידו תלמידיהם בשמם שמאחר שאם עמדה ונשאת אין לאחריך במקום בעל כלום אם מת הבעל והן שלה עכשו אין לאותם אחרים כלום שאין זה אלא כמכרה וחזרה ולקחה והדברים נראין:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:",
+ "אלמנה ניזונת וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השנים עשר שבה יכוין לבאר ענין מזונות האלמנה ועל אי זה צד שמין לה אם רוצה למכור ואם מכרה על אי זה צד מכרה קיים או בטל ודין פוסק עם אשתו לזון את בתה ומה שנתגלגל בכלל מזונות מענין מדור וכלי תשמיש ועד אי זה זמן יכולה לתבוע כתובתה עד שמשם ואילך תפסיד וכן מי שהלך למדינת הים על אי זה צד פוסקין לה מזונות ואם עמד אחר ופרנסה על אי זה צד גובה מה שהוציא ושאר דינין המתגלגלים על ידי אלו וכן ביארנו שזה החלק אמנם יתבאר ענינו באלו השלשה פרקים הבאים ואמנם מה שיתבאר ממנו בזה הפרק הוא ענין מזונות האלמנה וכיצד שמין לה ואם מכרה על אי זה צד מכרה קיים ועל אי זה צד מכרה בטל ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון להודיע שהאלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשי ידיה שלהם אבל אין חייבין בקבורתה השני להודיע על אי זה צד מוכרת שלא בבית דין ועל אי זה צד דוקא בבית דין הן לכתובה הן למזונות השלישי אם מכרה וטעת על אי זה צד מכרה קיים או בטל הרביעי בית דין שמכרו וטעו כיצד דנין בו החמשי שיש אלמנה שאין לה מזונות ועל ידי גלגול מזונות יתבארו בענין זה דברים אחרים בכיוצא בהם:",
+ "זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן ואינן חייבין בקבורתה יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה אמר הר\"ם כבר התבאר שמתנאי כתובה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסאי וכבר קדם לנו שיורשיה לא יורשי כתובתה אלא אם כן נשבעה ומתה אולם אם מתה ולא נשבעה אבדה כתובתה ויתעסקו בקבורתה יורשי בעלה:",
+ "אמר המאירי אלמנה נזונת מנכסי יתומים ר\"ל שכל זמן שאינה רוצה ליטול כתובתה ניזונת מהם ואין היורשין יכולין לומר לה טלי כתבתיך וצאי וזהו ענין ניזונת תנן כלומר ניזונת על כל פנים אלא אם כן היא נוטלת כתובתה או תובעתה בבית דין הא יורשים מיהא אין יכולין לסלקה בפירעון כתבה וכאנשי גליל שתנאי בית דין שלהם ואת תהא יתבא וכו' כל יומי מיגר אלמנותיך ואין אומרין אלמנה הניזונת תנן וכאנשי יהודה שהיה תנאי שלהם ואת תהא יתבא וכו' עד שירצו היורשים ליתן כתבתיך אלא ניזונת וכמו שביארנו כל זה בפרק רביעי במשנה אחרונה שבו ועל זה הוא אומר שמאחר שהיא ניזונת מכח תנאי בית דין מעשי ידיה של יתומים ואע\"פ שמציאתה לעצמה התם הוא דמציאתה לבעלה עצמו לא היה אלא משום איבה אבל מעשי ידיה שאף הבעל מכח מזונות הוא זוכה בהם ראוי לומר שיהא של יתומים ואין חייבין בקבורתה הואיל ואינם יורשים כתובתה כגון שהיתה אשת אביהם שהרי קבורתה תחת כתובתה הותקנה וכל שיורש כתובתה חייב בקבורתה וזה שנאמר כאן יורשי כתובתה חייבין בקבורתה פירושו האשה שיש לה יורשים חלוקים כגון שומרת יבם שאביה או אחיה יורשין נכסי מלוג שלה ואחי הבעל יורשים כתובתה על הדרך שהתבאר ואמר שיורשי הכתובה שהם אחי הבעל חייבין בקבורתה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשים חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו שהם דברים של חבה וקירוב הדעת ואינן ראויות אלא מאשה לבעלה:",
+ "חייב אדם לנהוג כבוד לרבו בכל מיני כבוד ולא עוד אלא אף לשמשו בכל מיני תשמיש וכל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה חוץ מהנעלת מנעל והתרתו שמא יאמרו עבדו הוא ולמדת שלא נאמר אלא במקום שאין מכירין אותו הא במקום שמכירין אותו אף אלו בכלל שאין לחוש בכך ואף במקום שאין מכירין אותו אם היה מניח תפילין אף אלו בכלל ואע\"פ שאמרו בעבד שהניח תפילין בפני רבו שלא יצא לחירות אלמא דרכו של עבד להניח תפילין הואיל וסתם הדברים אין דרכן בכך ודאי אומרין עליו שתלמיד הוא ולא עבד וכל המונע תלמידו מלשמשו הרי זה כפורק ממנו יראת שמים ומונע ממנו חסד ועליו נאמר למס מרעהו חסד:",
+ "אע\"פ שתנאי כתובה ככתובה וכתבה אינה נגבית אלא מן הקרקע כל שתפשה מכל מקום מטלטלין למזונותיה מה שתפשה תפשה אפילו תפשה לאחר מיתת הבעל אע\"פ שכבר נעשו מטלטלי דיתמי מתוך חומר שהחמירו עליה בסופה שאם מכרו היתומים אין מוציאין למזונותיה מן המשועבדין הקלו בתחלתה להיות תפישתה מועלת אפילו היו מטלטלין ברשות היתומים הואיל ומכל מקום מטלטלין של אביהם היו ויש אומרים דוקא בסימטא ואין צורך בכך ואפילו תפשה ממון הרבה אין מוציאין מידה וכמו שאמרו מעשה בכלתו של ר' שבתאי שתפשה דסיקא מליאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציאה מידה ומכל מקום רוב גאונים כתבו שבית דין מחשבין מה שתפשה ופוסקין לה וניזונת ממה שבידה עד שתמות או שיפקע חיוב מזונותיה שינתן השאר ליורשים ואף גדולי המחברים פסקוה כן ויראה לי שלא כתבוה אלא דרך פשרה ותקון העולם ואף אני מוסיף בדבריהם שיהיו בית דין מוציאין מידה וינתנו ביד שליש להרויח ליתומים שלא יהו מעותיהם בטילים אבל מן הדין אינו כן שהרי אמרו בתלמוד המערב אלמנה שתפשה אפילו אלף זוז במזונותיה אין מוציאין מידה מהו מימר לה חוי מה בידיך תלמידוי דר' יונה אמרין אומרין לה חוי מה בידיך אמר לו ר' יוסה מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפילו חוי מה בידיך לא אמרינן לה אלא שראוי לחוש לתקון העולם שמא היא תופשת כמה ונשאת למחר ואומרת מועט תפשתי מרבה לא תפשתי ואם מפני שבועה שבסוף שמא כתובתה מועטת ומה שתפשה יותר ממנה ולא תתבע כתובתה כדי שלא תשבע:",
+ "כל מה שכתבנו דוקא בתפישה למזונות אבל תפישה לכתובה כל שתפשה לאחר מיתה אינה תפישה כלל כמו שהתבאר שהרי מוציאין לה מן המשועבדים ומכל מקום אם תפשה מחיים תפישתה תפישה אף לכתבה וזה שאמרו למטה צ\"ח א' ההיא איתתא דתפשה כסא דכספא בכתבתה אמר להו רבא זילו הבו לה מזוני שלא הפסידה מזונות אלא אם כן תפשה בכדי כלה אלמא מכל מקום תפישתה מועלת פירושו מחיים והלשון מוכיח כן שאמר ההיא איתתא ובזו אמרו אלמנה שתפשה וכן מה שאמרו בפרק שבועת העדות ל\"ב ב' שמעת מינה משביע עדי קרקע חייב ותירץ דילמא דתפשה מטלטלי אלמא תפישת מטלטלין לכתובה מועלת פירושה מחיים ועכשו שתקנו הגאונים לגבות כתובה מן המטלטלין וכן ליזון מן המטלטלין אינה צריכה תפישה למזונות ומכל מקום כל שלא תפשה כתבו הגאונים שהיתומים נוטלין אותן ומעלין לה מזונות ואינה יכולה לעכב בבית דין ולומר יהו מטלטלין אלו מונחים בבית דין שמא יאבדו ואפילו התנה בפירוש שתזון מן המטלטלין ואף גדולי המחברים כתבוה כן ומכל מקום יראה לי בזו שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכל שיראה לו שיתומים מערימים ושקרוב להם בכך דנין כפי מה שיראו ומכל מקום בקרקע יכולה לעכב שלא למכור ואם מכרו אין מוציאין מיד הלקוחות ומה שביררנו בשמועה זו בין תפישת מזונות לתפישת כתובה היא שיטת גדולי המחברים והיא עיקר כל מה שנאמר בה וגדולי המפרשים טרחו לפרש בה דרכים אחרים ולא נראו לנו:",
+ "ולענין ביאור מיהא יש לשאול הואיל ושמועה זו בתפישה דלאחר מיתה קיימא וכדקאמר אלמנה שתפשה ועלה קאמר אבל לכתובה מפקינן מינה היאך טעה מר בר רב אשי דהוה בתרא לומר דמה שתפשה תפשה שמא היה סובר שמאחר שיש שם קרקע המשועבד לה ושגובה כתובתה ממנו אין לה אצל מטלטלין כלום אלא שמכל מקום אין הלכה כן:",
+ "אלמנה ששהתה זמן מרבה שלא תבעה מזונות ונתפרנסה על ידי עצמה אם היא עניה או פרוצה כל ששהתה שתי שנים ויתרה שמן הסתם מחלה להם בכך כל אותו זמן שעבר פחות מכן אפילו יום אחד לא ויתרה ואם היא עשירה או צנועה שבושה לילך לבית דין שיעורה בשלש שנים ולהבא מיהא אפילו ביתר מכן לא ויתרה ובתלמוד המערב הזכירו שנים ושלשה חדשים ואף קצת רבנים בפירושי הירושלמי שלהם נוטים לדעת זה מפני שהחדשים הם קיצבא למזונות האלמנה מפני שמחדש לחדש נותנין לה מזונות וכל שעברה שלשה זמנים ולא תבעה ויתרה וכן פירשו עוד בתלמוד המערב שאף בשיעור זה לא אמרו ויתרה אלא בשלא לותה אבל אם לותה גובה וכן כשאין בידה משכון ר\"ל שלא תפשה על זה משכון מבית הבעל אבל אם יש בידה משכון אע\"פ שלא לותה גובה וקצת מפרשים כתבוה דוקא בתפשה המשכון תוך שתים ושלש אבל לאחר כן כבר מחלה ואין תפישתה כלום:",
+ "כל שתובעת מזונות מזמן שעבר ויתומים אומרים כבר נתננו והיא אומרת לא נטלתי כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה שהנכסים בחזקתה בשיעבוד מזונותיה והיא נשבעת להם היסת נשאת עליה להביא ראיה ואפילו היו לה עדים שתבעתם להם כבר יצאו הנכסים מחזקת שיעבודה ודין טוען אחר מעשה בית דין אין כאן שמאחר שנשאת הלך לו כח תנאי בית דין ומכל מקום כל שיש לה עליהם מזונות והיא תובעת להבא אין נאמנין היתומים לומר נתננו כלל ואף שבועת היסת אין כאן שכל להבא כמלוה בשטר הם וכמו שאמרו כתובים הם אצל בני חורין ומלוה בשטר אין צורך בה לשבועה ומכל מקום אם הם טוענין לישתבע לן נשבעת כדין אישבע לי דלא פריעת ודין זה דוקא נאמר באלמנה אבל אשת איש כל שאכלה אכלה ואינה יכולה לתבוע מה שעבר שבאלמנה הוא שכל תוך שתים ושלש יכולה לתבוע שאפשר שזנה עצמה משלה כגון מציאתה אבל אשת איש אף אנו אומרין מהיכן היתה ניזונת ואם טוענת שלותה צריכה לברר אחר שבאה להוציא מיד הבעל ומכל מקום אם אינה באה להוציא אלא שעשתה ואכלה והותירה אין לבעלה עליה כלום שכל שאין הוא נותן לה מזונות משלו סתמה באומרת איני ניזונת ואיני עושה ואינה צריכה להתנות בבית דין וכדתנן ס\"ד ב' אם אינו נותן לה מעט כסף מותר מעשי ידיה שלה:"
+ ],
+ [
+ "רשאה האלמנה למכור בקרקעות של יתומים שלא בבית דין ואין היתומים יכולים לעכב מן הדין בין למזונות וישאר שיעבוד כתבתה על היתומים בין לכל כתובתה ויפקע שיעבוד מזונות בין למקצת כתובתה וישאר שיעבוד שאר כתובתה ושיעבוד מזונותיה מצד הנשאר מן הכתובה עליהם ומכל מקום דוקא שלא בבית דין מומחין אבל לכתחלה צריך שיהיו שם שלש הדיוטות הבקיאין בשומא ויראה מדרך פשרה שאם היתומים מעכבין שלא למכור אלא בבית דין שבית דין נזקקין להם ומשתדלים למכור על פיהם ובדיעבד מיהא אפילו מכרה בינה לבין עצמה כל שנמצא שמכרה שוה בשוה מכרה קיים וכתבו גדולי המחברים שכשירצו היורשים להשביעה נשבעת או מחשבין עמה בפני ב\"ד על ספוק מזונותיה ומעשה ידיה וכן נשבעת שלא מכרה ביתר ממה ששמו לה שאם מכרה ביתר רווחא ליתמי וגאוני הראשונים כתבו בספר מקח וממכר שכל שמכרה בינה לבין עצמה או אפילו בשני הדיוטות מכרה בטל ומכל מקום אם מוכרת לכתובתה נשבעת תחלה בבית דין שלא נפרעה מכתובתה בכלום ואחר כך מוכרת ויש אומרין שאף לאחר מכירה אם רצו היתומים להשביעה שכדין מכרה או שלא מכרה ביתר ממה ששמו לה רשאים וכשהיא מוכרת שלא בבית דין תקון הוא לה שתברר בשטר מכירתה אם מוכרת למזונות אם לכתובה ולא שאם מכרה סתם תהא היא צריכה להביא ראיה שמה שמכרה למזונות מכרה ותהא גובה כתובתה מן המשועבדין ואם לא תביא ראיה שיהיו היתומים יכולין לומר לכתובה מכרת ואין לך עוד מזונות אינו כן אלא אם רצת למכור סתם מוכרת ויכולה לומר מה שמכרתי למזונות מכרתי ושיעבוד כתבה נשאר וגובה אותה ממשעבדי ויש אומרים דוקא מאותם שמכרו היתומים אחר מכירתה ויש חולקים לפרשה אף במה שמכרו קודם לה שאין טוענין לה הנחת מקום הואיל וצריך לה למזונות כמו שיתבאר למטה אלא שלביאור השמועה מכל מקום אע\"פ שאפשר לה בכך נוח לה שיתברר שמא תמכור למזונות ולקצת כתובה ויאמרו העם שהכל למזונות ויחזיקוה ברעבתנית:",
+ "בתלמוד המערב אמרו מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה באת מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי כלומר שמוכרת סתם ואחר כך נמלכת למה מכרה ואם תצא על בעלה מלוה בעדים שאינה טורפת ממשעבדי תגמור בדעתה שלמזונות מכרה ותקח הנשאר לכתובתה אע\"פ שהמלוה קודמת שאם תקח מה שמכרה לכתובה הרי מלוה נפרעת מן השאר הואיל והיא קודמת והיא תפסיד מזונותיה ואם באת מלוה בשטר כלומר והאלמנה קודמת למלוה תגמור בדעתה שלכתבה מכרה שאלו מכרה למזונות יקח המלוה אותם המעות בשטרו שהם משועבדים לו:",
+ "שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי והוא חייב לו מאתים מצד אחר אם רצה נוטלן משום מתנה כדי שאם לא יספיקו בני חרי לשיעור שניהם נוח לו שיקבלם משום מתנה ויגבה חובו ממשעבדי שאין הנחת מקום מצד אותם שנטל מצד המתנה שהרי מטלטלים הם ולמדת לפי דרכך ששכיב מרע שחייב לחברו מנה ואמר תנו מנה לפלוני בעל חובי שאם יש שם כשיעור הכל נוטל מאתים מנה בחובו ומנה במתנה ויש מקשים עליה ממה שאמרו בבתרא פרק נחלה קל\"ח א' שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו שאין בראוי לו מוכיח שבחובו הוא נותנם שאם כן לא היה מוסיף בדברים אלא שהיה אומר בחובו ואין בראוי לו כמי שאומר ראוי לו לקבל מתנתי שכמה חסדים עשה עמי ואם אמר תנו לו לחובו אין לו אלא חובו והם מדמים תנו מאתים לפלוני בעל חובי לתנו מאתים זוז לפלני בעל חובי בחובו עד שגדולי קדמונינו פירשו זו שבכאן בשהשכיב מרע אמר כן בפירוש כלומר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי אם רצה בחובו אם רצה במתנה ואין הדברים נראין כלל וגדולי המפרשים פירשו שאינו אומר בכאן שזכה בשתיהן אלא שידו על העליונה אם יקבלם משום מתנה אם משום חוב שאם יש שם בעל חוב אחרים והוא מוקדם נוטל בחובו ובשבועה אם אין שם אלא מאתים זוז וכדתנן צ\"ג ב' הראשונה נשבעת לשניה ואם יש שם כדי ליפרע את כלם נוטלן במתנה שלא בשבועה שאם היה נוטלן בחובו היה נשבע להם אע\"פ שיש בשיעור כדי כלן שמא תמצא שדה אחת שאינה שלו ואלו אמר בחובו אינו נוטלם משום מתנה כלל ועקר הדברים שכל שלא אמר בחובו זכה בשתיהן ולא בא ללמד שם אלא שבראוי לו אינו מפקיע את החוב וכל שאמר תנו מאתים זוז לפלני או לפלני בעל חובי ודאי מתנה גמורה היא ואין החוב בכלל וכמו שביארנו שם:"
+ ],
+ [
+ "כל שמוכרת למזונות או שתובעתם בב\"ד וב\"ד מוכרין לה אין מוכרין אלא לכדי ספוק ששה חדשים ולא יתר על כך ואף זו כשב\"ד מוכרין הם מוכרין על מנת שלא יהא הלוקח נותן לה בבת אחת אלא נותן לה מזונותיה משלשים יום לשלשים יום ומכל מקום יראה כשהיא מוכרת בלא ב\"ד שבדיעבד מיהא אם נטלה נטלה וכן אם מכרה ליתר מכרה:",
+ "אלמנה המוכרת בנכסי יתומים בין לכתובה בין למזונות אחריות מכירתה על נכסי היתומים ואעפ\"כ אם מכרה למזונות אינה חוזרת על אותו קרקע בעצמו לכתובתה כלומר שאינה יכולה לומר הרי לא קבלתי אני אחריות על נכסים שלי אלא על נכסי היתומים והרי הוא כמי שמכרוהו היתומים או אביהם שמאחר שמכל מקום היא מכרה נהי דאחריות דעלמא לא קבילה עלה אחריות דנפשה מיהא קבילא ואם שיירה בנכסי היתומים גובה כתובתה מאותה שיור לא שיירה אינה גובה כלל ובתלמוד המערב נראה שאם נתיקר טורפת באותו מותר דתני היא מוכרת והיא טורפת בתמיהה אמ\"ר יונה שהוקיר המקח וכן אמרו שם ולא אמרינן לה חוי זביניך כלומר אם את טורפת מה מכרת כלומר דאחריות דנפשיך מיהא קבילת והשיבו בשהוקיר המקח ומכל מקום נראה שהוא חולק עם תלמוד שלנו וכשם שביארנו באלמנה המוכרת שאחריותה על נכסי היתומים כך בית דין שמכרו בנכסיהם למה שראוי להם אחריות מכירתם על נכסי היתומים:",
+ "יש מי שלמד מכאן שהמורשה שמכר והטיל אחריותו על נכסי המרשה שאם היה למורשה תביעה על אותו קרקע שמכר אומרים לו אחריות דנפשך מיהא קבילת ואינו כן שלא נאמר אלא באלמנה וכיוצא בה שמוכרת להנאתה ולמזונותיה אבל שליח דעלמא לא שאם כן כל אחד מרשה בעל חובו למכור ויקבל מעותיו והפסיד בעל חוב אחריותו ומכל מקום יראה שאם היה חייב לו מאתים והרשהו למכור במאתים ושיפרע הוא במנה ויקח הלה מנה האחר שאין המוכר המורשה יכול לטרוף השדה עוד באותו מנה הואיל ונהנה וקבל ממנו פירעון אחריות דנפשיה מיהא קביל:",
+ "אלמנה המוכרת למזונותיה נאמר בכאן שמוכרת והולכת עד כנגד כתובתה וסומך לה כדי שתגבה כתובתה מן השאר ופירשו בענין זה גדולי הפוסקים שאינה יכולה למכור לצורך מזונות אלא עד כנגד כתובתה ונראה הטעם שלא העלו בתנאי כתובה ביתר מן הכתובה וכעין מה שאמרו נ\"ב ב' אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינה פודה ומשמכרה למזונות כנגד כתובתה אינה יכולה למכור עוד למזונות אלא תטול כתובתה וזהו שאמדו וסמיך לה וכו' כלומר אותו השאר יהא סמך לה לגבות כתובתה משם והקשו לעצמם ממה שאמרו בפרק אחרון ק\"ז ב' האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתובתה אמרה גרשני מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה והעמידוה בששמעו בו שמת ואלו לא אמרה גרשני ניזונת והולכת כמה שתרצה אבל מאחר שאמרה גרשני איהי דאפסידה אנפשה ואינה מתפרנסת אלא עד כדי כתובתה אלמא אלמנה דעלמא מיהא מתפרנסת ביתר מכדי כתובתה ותירצו הם דהתם כדאפשר לאיתזוני בלא מכירת קרקע כגון פירי דמקרקעי ואגרא דבתי וזהו שאמרו שם ניזונת ולא אמרו מוכרת הא כל דלא אפשר לאיתזוני בלא מכירת קרקע דוקא ניזונת עד כדי כתובתה ומכאן ואילך היתומים יכולין לכופה ליטול כתובתה וגדולי המפרשים תמהים עליהם מפני שלדעתם פירי דמקרקעי ואגרא דבתי מטלטלי נינהו וראוי הוא ואינה נזונת לא מן המטלטלין ולא מן הראוי ולא נאמר לגבות מהם אלא בפרנסת הבת שהיא לענין פרנסה כבעלת חוב דאחי וגובה מן הקרקעות של אביהם אף במה שהשביחו היתומים וכן בעלמא דבתי אבל למזונות לא ואם בתפשה בראוי מיהא אין תפישה מועלת שהרי ניכסי דקנו יתמי נינהו ומכל מקום יש חולקים לומר שלענין זה אינו ראוי וכבר כתבנו מזה בבתרא וכן לענין מטלטלים סוברים שכל שבאה ליזון מן הקרקע וראו ב\"ד שאינה צריכה למכור ודאי אומרין לה שתזון מפירותיו שאינם אלא כאומרים טלי שדה פלוני שיהיו פירותיו למזונותיך שהרי משעבוד גוף הקרקע היא ניזונת ולי נראה לתרץ לשיטה זו שעד כדי כתובתה מוכרת בלא רשות ב\"ד הא משמכרה נגד כתובתה אינה מוכרת אלא תתבע למזונותיה לב\"ד וסוף הדברים שמוכרת כל כמה דצריך לה אף בשיעור כמה כתבות וזו שבכאן פירושה שמוכרת למזונותיה עד כדי שתשייר בכדי כתבתה וזהו שאמר וסומך לה שתגבה כתובתה מן השאר ומשמכרה עד שלא נשאר לה אלא בכדי שיעור כתובה תטול כתובתה ותלך שלא תאכל הכל ותטרוף לכתובה וכן פירשוה גדולי הרבנים וגדולי המחברים והם הם הדברים ואף גדולי הרבנים הוסיפו בפירושם דבדליכא משעבדי עסקינן כלומר דאי איכא משעבדי טרפא מיניהו ואין יכולין לטעון הנחת מקום שמה שהניחו למזונות היה צריך לה ואע\"פ שאין למזונות אצל משועבדים כלום מכל מקום כל שהניחו והוא צריך לה למזונות מוכרת למזונות ואחר כך טורפת לכתובה וכמו שפירשו למעלה במוכרת סתם ואומרת למזונות מכרתי:",
+ "מי שמכר מאונס מעות ואחר כך נתברר הדבר שאינו צריך למעות כגון שמכר ליקח שוורים ונמצא שאינו צריך לשוורים כגון שנתנו לו אחרים באותה שעה או שהיה בצורת ומכר ליקח תבואה ובאו ספינות של חטים או שהיה חפץ לקנות שדה פלני וחזר בו המוכר המקח חוזר ודוקא בשגלה דעתו בשעת המכר שלצורך כך וכך הוא מוכר אע\"פ שלא התנה שאם לא כן הדברים שבלב הן וכן שחזר בו מצד הסיבה שאירעה שאם חזר בו בלא סיבה אף אנו אומרין קום זבון וכבר ביארנו ענין זה בכדי הצורך בשני של קדושין:",
+ "המשנה השנית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין ר' שמעון אומר מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין מן הארוסין לא תמכור אלא בב\"ד מפני שאין לה מזונות וכל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בבית דין אמר הר\"ם פי' ענין שלא בב\"ד שלא בב\"ד מומחין אבל יהיו בית דין הדיוטות ובתנאי שיהיו יודעין ובקיאין בשומת קרקע אשר מכרו וממה שיחוייב שתדעהו שאלמנה נזונת מן המטלטלין (עי' בפיה\"מ הנדפס בגמ') תחת והלכה כר' שמעון:",
+ "אמר המאירי אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין כלומר לא סוף דבר למזונות שאם תצטרך לילך לב\"ד בכל פעם ופעם שהיא צריכה למזונות יש כאן טורח ובזוי ותשישת הגוף וענוי אלא אף לכתובה וזהו מה שאמר בין מן הנשואין שיש כאן מזונות בין מן האירוסין שאין כאן אלא כתובה מוכרת שלא בבית דין ופירשוה בגמרא משום חינא ר\"ל שיהיו בעליהן לחן בעיניהן ולא ימנעו מלינשא ואע\"פ שאמרו יותר משהאיש וכו' היכא דמיתבזיין דילמא מימנעי ויש מפרשין שתהא האשה נושאת חן בעיני האנשים ויקפצו לנשאם ובזיונם מפקיעתם בכך שחוששין שמתוך רשעתם הוא ומה שאמרו אלמנה מן האירוסין דלא נפיש חן דידה לפירושא קמא דמאחר שאין שם חבת ביאה לא ילפי שאר נשים מינה ולפירושא בתרא שאין חושדין אותן לומר שמתוך רשעתו הוא ובגמרא פירשו עוד טעם אחר שאין אדם רוצה שתתבזה וכו' ר\"ל אף בארוסה והוא שאמרו בתלמוד המערב חס אדם על כבוד אלמנתו בין מן הנשואין בין מן האירוסין ומוכרת שלא בבית דין פירושו בית דין מומחין אלא שלכתחלה צריך בית דין הדיוטות הבקיאים בשומא כמו שביארנו ר' שמעון מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין מצד המזונות אבל מן האירוסין לא תמכור אלא בבית דין מפני שאין לה מזונות וכתבה הואיל ובפעם אחת היא נגבית אין כאן טרח יתר והלכה כתנא קמא וכמו שביארנו והלכה רווחת גם כן שהטעם מפני שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין וגרושה יראה מתלמוד המערב שאף על כבודה אדם חס ושתהא רשאה למכור שלא בבית דין והוא שאמרו שם כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו כך אדם חס על כבוד גרושתו דאמ\"ר יעקב בר אחא ומבשרך אל תתעלם זו גרושתו כהדא אינתתיה דר' יוסה הגלילי הוה מעיק ליה סגי סלק ר' אלעזר בן עזריה לגביה אמר ליה ר' שבקה דלית היא מן יקרך אמר ליה פורנה סגי ולית לי ממרקא אמר ליה אנא יהיב לך פורנא ושבקה אזלה ואינסיבת לסנטורא דקרתא אינחית מנכסוי ואיתעביד סגי נהורא כל יומא הות מחזרא ליה על כל קרתא ומדברא ליה חד יומא חזרתיה על כל קרתא ולא איתיהיב לה כלום אמר לה לית הכן שכונה חרין אמרה ליה אית הכן שכונתא דמשבקי ולית בחיילי עיילא להמן שארי חבט לה עבר ר' יוסי הגלילי שמע קלהון מיתבזי בשוקא נסבון ויהבון בגו רשו דיליה והוה מסיק להון מזונין כל יומין דהוו בחיין על שם ומבשרך אל תתעלם זו גרושתו אפילו כן אצי��ון עילוייהו בליליא ושמעין קלה דהות אמרה טב דייא צערא לבר מן גופא מן דייא גופא כלומר טוב היה לי שיהא הצער חוץ מן הגוף ושאהיה רחוקה מבית המגרש משהוא תוך הגוף שאני זוכרת תמיד צערי ואבלי ובשתי על שבאתי לכך ואין גופי כל היום בלא צער זהו נוסח תלמוד המערב ומכל מקום אין אנו פוסקין כן לענין הלכה זו שלבזוי שלפני ב\"ד מיהא אינו חושש עליה ומתוך כך אינה מוכרת אלא בבית דין על הדרך שנבאר עכשו בגמרא:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "מי שגירש את אשתו ומת ולא פרע לה כתובתה אינה מוכרת לכתובתה אלא בב\"ד כשאר בעלי חוב ומזונות מכל מקום אין לה כלל שהרי אף הבעל לא היה חייב במזונותיה הואיל וגירשה אע\"פ שלא פרעה אבל מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה בחייו אבל לכשמת אין היתומים חייבין במזונותיה שלא נאמר מיגר אלמנותה אלא באותה שיש לדון בה שמכבוד הבעל היא נמנעת מלהנשא ואף זו לא תמכור כתובתה אלא בבית דין כשאר בעלי חוב דעלמא וכן כל שמתה האלמנה ונשבעה אין יורשיה מוכרין לכתובתה אלא בבית דין ואפילו היו יורשיה בת או אחות דאיכא חשש חינא שהרי פסקנו הטעם מפני שאין אדם רוצה שתתבזה וכו' כמו שביארנו:",
+ "המשנה השלישית והיא מענין המשנה שלפניה והוא שאמר מכרה כתובתה או מקצתה משכנתה או מקצתה נתנתה לאחר או מקצתה לא תמכור את השאר אלא בבית דין וחכמים אומרים מוכרת היא אפילו ארבעה חמשה פעמים ומוכרת למזונות שלא בב\"ד וכותבת למזונות מכרתי וגרושה לא תמכור אלא בבית דין אמר הר\"ם כבר ביארנו שענין מאמר חכמים שלא בבית דין מומחין ואמר שהיא תמכור מנכסי בעלה בבית דין הדיוטות למזונות או לעקר כתובות ואפילו לא ישאר לה מהכתובה בלתי חלק קטן ודע שפסק ההלכה מוכרת שלא בב\"ד צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה ר\"ל שהיא תשבע שבועת התורה שלא הניח לה מזונות והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי פירשו בגמרא שסתם משנה זו ר' שמעון היא שסובר שבמכירת קצת כתבה איבדה מזונותיה וכן שסובר שכל שאין לה מזונות אין מוכרת לכתובה אלא בבית דין והוא שאמר מכרה כתובתה ר\"ל כלה הן בחיי בעלה ובטובת הנאה הן לאחר מיתת בעלה וכגון שרצו היתומים לקיים את המכר שהרי לר' שמעון אין מוכרת כתובתה אלא בב\"ד או שמכרה מקצתה וכן משכנתה כלה או מקצתה או נתנה לאחר כלה או מקצתה כל שבמקצתה מיהא לא תמכור את השאר אלא בבית דין שהרי אין לה מזונות ולכתובה אינה מוכרת אלא בבית דין וחכמים אומרים שאע\"פ שבמכרה כלה וחברותיה ודאי כבר נטלה כתובה ואין לה עוד לא כתבה ולא מזונות והלוקח הרי הוא כשאר בעלי חוב שאין מוכרין אלא בבית דין וכמו שאמרו מכרה כתובתה משכנה כתובתה עשתה כתובתה אפותיקי לאחר איבדה מזונותיה כל שבמקצתה מיהא מוכרת שלא בבית דין הן למזונות הן לשאר כתובה שהן סוברים שכל שנשאר לה מקצת כתובה נזונת על סמך אותו מקצת והוא שאמרו מקצת כסף ככל כסף ומוכרת אף לכתובה אפילו ארבעה וחמשה פעמים או כמה שתרצה ואע\"פ שאם היתומים באים לפרעה יכולים לומר לה או תפרעי מכל וכל או אין אנו פורעים לך כלום מכל מקום כל שאין הם באים לפרעה יכולה היא למכור במקצת והלכה כחכמים וכשמוכרת למזונות כותבת אלו למזונות ומדרך תקון ועצה טובה הא אם לא ביררה נאמנת בכך כמו שביארנו וגרושה לא תמכור אלא בבית דין כמו שהתבאר וכבר ביארנו במה שאמרו אלמנה מוכרת שלא בבית דין דוקא מומחין אבל צריכה היא להדיוטות ושמא תאמר אם כן גרושה דוקא במומחין ומאי שנא מדיני ממונות דעלמא תדע שבאלמנה אין אנו צריכין לשום ב\"ד אפילו ב\"ד הדיוטות דצריך דליהוי חד מיניהו גמיר וסביר אלא אפילו רועי בקר דלא בקיאי בדינא הואיל ובקיאי בשומא אבל בגרושה הוה ליה כשאר דיני ממונות דאע\"ג דסאגי בב\"ד הדיוטות צריך שיהא אחד מהם גמיר וסביר או שיקבלום עליהם בפרט:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "מצות עשה על כהן שישא נערה בתולה ומשבגרה האשה נעשית עליו באיסור עשה אע\"פ שיש לה מקצת בתולים שאין אומרין מקצת בתולים ככל בתולים וכן אם נבעלה אפילו שלא כדרכה:"
+ ],
+ [
+ "המוכרת שלא בבית דין אינה צריכה הכרזה שאין הכרזה אלא למכירת בית דין אבל צריכה שבועה שלא גבתה יותר או שלא מכרה ביותר ממה ששמו לה ההדיוטות או שלא מכרה בפחות משומתם וכגון שהשמאים אינם לפנינו שכל שאינה צריכה אלא לבית דין הדיוטות אינה צריכה להם אלא לשומא אבל אחר שומתם מוכרת לעצמה אבל המוכרת בב\"ד הם הם המוכרים ויש אומרין שאפילו היו השמאים כאן ומעידים צריכה שבועה כגון שהיתומים קטנים או שאינם כאן ואין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין ואין זה כלום שהרי יתומים תובעים אותה וכל ליפטר ודאי מקבלין ולא עוד שחכמי הדורות סוברים שבכל עניני אלמנה מקבלים שאם לא כן היאך אלמנה גובה בעידי מיתה אף מיתומים קטנים ויש מפרשים בשבועה זו שבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים והספק היה אם יכולה למכור קודם שבועה כדי שלא נאחר לה מזונות ושתשבע אחר מכירה או צריכה לישבע קודם מכירה והעלו בה שצריכה שבועה קודם מכירה ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו שאם מכרה בלא שבועה מה שעשתה עשוי והביאו ראיה ממה שאמרו במשנתנו אלמנה בין מן האירוסין וכו' ואמרו בגמרא בשלמא מן הנשואין משום מזוני וודאי כשלא נשבעה היא שאם נשבעה הרי תבעה כתובתה ואבדה מזונותיה ויש שואלין בה וכי אם באה לישבע כדי שאם תמות לא יפסידו יורשיה כתובתה מי אבדה מזונותיה אלא שהדברים נראין כדעת ראשון וכל שמכירתו בב\"ד אינו נמכר אלא בהכרזה אלא לקצת דברים כמו שיתבאר למטה וכבר ביארנו שכל שמכרה בינה לבין עצמה אם מכרה שוה בשוה מכרה קיים. ומכל מקום דוקא שמכרה לאחר אבל אם מכרה לעצמה לא עשתה כלום אפילו הכריזה ואפילו נמצא שוה בשוה הואיל ונתיקר עכשו ומסלקין אותה ונותנין לה דמי מזונותיה או דמי כתבתה דאמרינן לה מאן שם לך שהרי לא קבלתהו לא מבית דין ולא מן היורשים ואפילו הכריזה שמא בקשה לעצמה שמאים שאין בקיאים ואף השמאים הבקיאים הואיל ומכל מקום הדיוטות הם אינן שם אלא לשומא בעלמא ואין כח בידם להקנות לה קרקע ומה שאמרו בשלישי של מציעא ל\"ה ב' מאימת אכיל פירי מכי שלמי יומי אכרזתא התם הואיל ושמוה בית דין זוכה בו מכי שלמי יומי אכרזתא אבל כל שלא שמוהו בית דין אומרין לה מאן שם ליך וכן כל שהפקידו לו בית דין מטלטלין של יתומים למכרם ושם אותם לעצמו אע\"פ שבשווין שם לעצמו אם הוקרו אומרין לו מאן שם לך ורווחא ליתמי ויש מפרשים שלא אמרו במוכרת שלא בב\"ד שמוכרת בלא הכרזה אלא למזונות אבל לכתבה לא ומביאין ראיה ממה שאמרו למטה שום הדיינין שלשים יום וקתני עלה על מנת ליתן לאשה בכתובתה והעמידוה במוכרת שלא בבית דין וכן בערכין כ\"א ב' שום היתומים שלשים יום וכו' ומכריזין בערב ובבקר וכו' על מנת ליתן לאשה בכתובתה ואין בה הכרח כמו שית��אר שאפשר דהנהו כשבית דין מוכרין ולא האלמנה וכן נראה דעת גדולי המחברים שכתבו שאף לכתובה אינה צריכה הכרזה כל שמוכרת שלא בב\"ד וגאוני הראשונים כתבו בשליח שלקח לעצמו נכסים שהיה בעל הבית משלחו למכרם שמקחו בטל ואומרין לו מאן שם לך ואם מכר לאחר אף הוא משביעו שלא מכר ביתר כדין אלמנה:",
+ "המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל אפילו היא אומרת אני אחזיר את הדינר ליורשין מכרה בטל רשב\"ג אומר לעולם מכרה קיים עד שיהא שם כדי שתשייר בשדה בית תשעה קבין ובגנה בית חצי קב וכדברי ר' עקיבא בית רובע היתה כתובתה ארבע מאות ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולזה במנה ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל ושל כולם מכרם קיים:",
+ "אמר הר\"ם פי' יאמר רשב\"ג כאשר מכרה שדה בדמים פחותים מהשומא והיתה שוה השומא כל כך כאשר הוצאנו ממנו הסך תשאר בשדה בקעה יהא מדידתה בית ט' קבין או מותר חצי קב בגנה אז יהיה מכרה בטל וכבר ביארנו במקומות מסדר זרעים שהוא קבין ושמדידת בית סאה אלפים ות\"ק אמות וכן בית קב ד' מאות אמה וי\"ז אמה בתשבורת ובית רובע הוא רובע בית קב ואין הלכה כרשב\"ג:",
+ "אמר המאירי אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה בינה לבין עצמה לכתובתה אחר שנשבעה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה ומה שהרויחה במכירתה הרויחה ליתומים ואם מכרה שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה גם כן ומה שהפסידה הפסידה לעצמה אבל המקח אינו בטל שאם מצד המוכר הרי אין אונאה לקרקעות ואם מצד היתומים הרי אין מגיע להם הפסד בכך אבל אם היתה כתובתה מנה והוזילה במכירתה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל שלא אמרו אין אונאה לקרקעות או דין אונאת שתות במטלטלין אלא כשטעה בו בעל הקרקע או המטלטלין אבל כל שטעה שליח אף בכל שהו המכר בטל וכן באלמנה אפילו אמרה האלמנה אני אחזיר האונאה ליורשים אינו כלום הואיל והיתומים אין רוצים בקיום המקח וכן הדין בכל שליח ואם מכרה ביתר מכדי כתובתה כגון שהיתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר הואיל ובשוויה מכרה ורוצה להחזיר את המותר בקרקע ר\"ל באותו קרקע בעצמו ממכרה ממכר מיהא בכדי הראוי לה למכור שאינה אלא כשליח המוסיף על דבריו ובמה שהרשהו מיהא מהני וכן יראה מסוגיית הגמרא שהיו מפרשים משנתנו שלא בהוזילה אלא בדרך זה ומאי מנה מנה שלה ר\"ל שבמנה של כתובתה מכרה שוה מנה ודינר אלא שמכרתהו בשוויו ומחזרת המותר בקרקע והיה בא ללמוד מכאן בשליח המוסיף שנקרא מעביר וחזר ופירשה בשהוזילה הא בדרך זה מוסיף הוא וקיים אע\"פ שהפוסקים לא הזכירוה רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם ממכרה קיים ר\"ל בחזרת אונאה עד שיגיע ההפסד לשיעור שדה ר\"ל שאלו היה המכר שוה בשוה נשתייר שם שדה בן תשעת קבין ועכשו שמכרה ביתר דינר אין שם תשעת קבין ובגינה בית חצי קב וכדברי ר' עקיבא בית רובע כמו שביארנו בראשון של בתרא י\"א א' והלכה כתנא קמא היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה שוה בשוה ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל וזו לא הוצרכה שהרי עכשו בשל יתומים הוזילה שהרי במנה אחרון לא נשאר לה כלום אצל היתומים וכבר הזכיר היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה אלא שלמדנו מה שאמר אחר כן ושל כלן קיים כלומר אפילו מכרה לראשונים שוה מנה ודינר במנה שהרי מכל מקום הואיל ונשתייר מכתבתה עדיין היא מקבלת אותו היתר בחשבון כתובתה ונמצאת מוזילה לעצמה ואע\"פ שכבר למדנוה במה שאמר בתחלה שוה מאתים במנה ונתקבלה כתובתה ולא אמרו מכרה בטל התם הוא שבמכרה ראשונה נפרעה לגמרי ונסתלקה לה מבית היתומים אבל זו שעדין לא נסתלקה לה הוה אמינא ניגזר מנה ראשון אטו מנה אחרון ויהא מכרה בטל קמ\"ל ויש אומרין שאף זו נשנית בגמרא לדעת האומר מעביר הוא אבל לדעת האומר מוסיף אפילו מכרה לראשונים שוה מנה ודינר במנה מכרה ומשנתנו דוקא בשהיו קרקעות מפזרים והם הקרויים קטיני כמו שיתבאר:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "כל שמינה שליח לקנות לו אי זה דבר והלך וקנה והוסיפו לו שלא בטעות אם הוא דבר שיש לו קיצבא כגון דבר הנמכר במדה במשקל ובמנין והוסיפו לו חולקין את התוספת שליח ובעל הבית וגדולי הרבנים פירשו הטעם מפני שהדבר ספק אם לשליח נתנו אם לבעל הבית נתנו והוה ליה ממון המוטל בספק במקום שאין חזקה לאחד מהם וחולקין ויש מפרשים הטעם שבודאי לשליח נתנו ומכל מקום מקחו של בעל הבית גרם לו ואם הוא דבר שאין לו קיצבא אלא שמכר באומד כגון חלוק ופרה וטלית וירק ושדה שלפעמים נמכרים בזול ולפעמים ביוקר ולפעמים בדרך ממוצע כל שמוסיפין לו הוסיפו לבעל המעות שאין כאן מתנה אלא מכר גמור יש מי שאומר שלא נאמר כן אלא שהיה כן מדעת המוכר שיש לומר שמחמת המעות הוסיף לו אחת יתרה או הוזיל לו אבל אם טעה המוכר עם השליח אין לבעל הבית בזה כלום שאין לומר מחמת המעות הוסיף לו אלא כל שהטעות מעובדי האלילים שאין חיוב בחזרתם הכל לשליח וכן כתבו אחרוני הרבנים אלא שיש מפקפקין בה:",
+ "האומר לשלוחו מכור לי משדה שלי לתך והוסיף על דבריו ומכר לו בית כור שהוא שני לתכים אין זה נקרא מעביר על דבריו ליבטל המקח מכל וכל אלא מוסיף על דבריו והלכך מיהא קנוי לו אבל אם אמר לו מכור לי בית כור ומכר לו לתך הרי זה מעביר על דבריו ולא קנה כלל שאף הוא אומר על כל פנים אני צריך למכור את החצי האחר ולא ניחא לי דליפוש שטרי עלאי ויראוני מוכר כל היום וכן שאם יבאו בעלי חוב לטרוף יהא תרעומת לשני בני אדם עלי אמר לו מכור לי בית כור לאחד ולא לשנים ומכר לשנים קפידא הוי ולא מכר כלום אמר לו מכור לי בית כור לאחד ולא אמר אבל לא לשנים ומכר לשנים אין זה אלא כמראה מקום ואפילו מכר למאה מכר זו היא שיטתנו ומכל מקום גדולי הפוסקים והמחברים פסקו שכל שאמר לאחד אע\"פ שלא אמר אבל לא לשנים קפידא היא ולא מכר כלום אבל כל שאמר מכור לי בית כור ומכר לשנים ממכרו ממכר ואפילו מכר למאה ושמא תאמר אם כן היאך החלטנו במכור לי בית כור ומכר לתך שאינו מכר והרי רשאי למכור החצי כור לאחר אפשר שלא פסקנו במכר לשנים שמועיל אלא בשמכרו לשנים בבת אחת ומכל מקום רבים מפרשים מכח קושיא זו שאף מכור לי כור ומכר לתך ממכרו ממכר ואינו יכול לומר לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי ומכל מקום דוקא בדאיפשר לזבוני לההוא דזבין ליה שאין כאן אלא אפושי שטרי וליכא אפושי בעלי דין אבל כל שמכר לשנים בסתם ליכא קפידא הא אי אמר ליה לאחד או לאחד ולא לשנים לשיטתנו קפידא הוי דהכא איכא אפושי שטרי ואפושי בעלי דין ומכל מקום אף למה שפסקו הם דזבין כורא וזבין ליתכא מעביר הוא דוקא בחדא ארעא אבל בקטיני לא דסתמייהו להכי קיימי ויראה לי שאף לדעת הפוסקים באמר לא��ד דקפידא הוי דוקא בקרקע אבל במטלטלי ודאי לא הואיל ולא אמר אבל לא לשנים:",
+ "כבר ידעת שהנהנה מן ההקדש בשוגג מביא קרבן מעילה נתן לשלוחו מעות של הקדש בשגגת חלין לקנות לו אי זה דבר אם עשה שליח שליחותו בעל הבית מעל ואם לא עשה שליחותו שליח מעל ושמא תאמר ואף בעשה שליחותו הרי אין שליח לדבר עבירה כבר התבאר שבכל התורה כלה אין שליח לדבר עבירה חוץ ממעילה לפיכך אם נתערב בה איסור אחר לא מעל כיצד היה בשר עולה וכיוצא בה לא מעל אלא האוכל שהרי חייב הוא באיסור אחר יתר על המעילה וכן התבאר בתוספת מעילה אבל בקדשי בדק הבית כל שעשה שליחותו שליח מעל:",
+ "אמר גזבר לשלוחו תן חתכה לאורחים מאותם שהוקדשו לבדק הבית ואמר השליח להם טלו שתים והם נטלו שלש כלן מעלו שאין השליח מעביר על דבריו של גזבר אלא מוסיף ובאחת מיהא נעשה מקיים שליחות וכן האורחים בשנים נעשו מקיימים שליחות השליח כך נראה לי וגדולי המחברים כתבו שהשליח הואיל ונקרא מוסיף לא עקר השליחות ופטור ואין השליח חייב אלא אם כן אמר טלו שתים מדעתי ואף גדולי המפרשים שתקו להם בה ואין הדברים נראין שהרי לא הוצרכנו לטעם זה אלא לדעת האומר מעביר על דעתו הוא וכבר פסקנו שאינו מעביר אלא מוסיף:"
+ ],
+ [
+ "נתן לו דינר זהב ואמר לו הבא לי חלוק בשש סלעים והלך והביא לו חלוק בשלש וטלית בשלש בעל הבית פטור שהרי חלוק בשש אמר לו ושליח מעל שהרי עבר על דעתו ואם היה החלוק שוה שש שניהם מעלו בעל הבית שהרי נתקיימה מצותו לשש ושליח מעל מצד קנין הטלית וכן כל כיוצא בזה ואין אומרין הופרה מחשבתו של בעל הבית ומפני שהרי אף הוא אומר לו אלו לקחת בשש כל שכן שהיה שוה תריסר ור\"ל יתר מתריסר שהרי כל עוד שהמקח גדול מוזילין יותר ואין צריך לומר בדבר הנמכר במשקל שאין מוזילין בין מקח קטן למקח גדול וכל המשקלות ידועים לפי הפרוטות כגון קטנית במקום שנמכר במשקל כנא כנא בפרוטה ר\"ל חלק קטן בפרוטה וכיוצא בו ויש מפרשין כגון שאמר הבא סאה קטנית בסלע והביא לו יפות בדינר וליכא למימר אי אייתית לי בשית הוה שוה תריסר דליכא למימר הכי אלא בטלית וכיוצא בזה אבל קטנית סאה קא אמר ליה וסאה אייתי ליה:",
+ "האומר לשלוחו צא ותרום אם יודע דעתו של בעל הבית מתוך שהוא גס בו תורם כדעת בעל הבית אם כדעת רעה אם כדעת יפה אם בבינונית ואם אינו יודע דעתו תורם בבינונית נתכון לבינונית ועלה בידו אחת מארבעים או אחת מחמשים תרומתו תרומה אלא אם כן נתכון בה בתוספת פחות מכן או יתר מכן אין תרומתו תרומה ובעל הבית עצמו מיהא אפילו עלה בידו אחת מעשרים תרומתו תרומה:"
+ ],
+ [
+ "לענין ביאור זה שאמרו כאן והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות והיא משנה שלימה ב\"מ נ\"ו א' העבדים והשטרות והקרקעות אין להם אונאה אפשר דמתניתין לא איריא בבטול מקח ורב נחמן בא ולימד שיש שם בטול מקח וכן מה שאמרו טעה שליח לא קא אמינא יש שואלים בה שהרי באחרון של בתרא קס\"ט ב' אמרו ההיא איתתא דיהבא זוזי לחד גברא למיזבן ליה ארעא זבנה שלא באחריות אתא לקמיה דרב נחמן אמר זבנה את שלא באחריות כלומר שיהא מקחך קיים וזבין את לדידה באחריות ואם כן היאך לא אמרו בטל מקח כי הכא ותירצו גדולי המפרשים שבזו הבחירה היתה בידה אם רצת לבטל המקח בטל ואם רוצה בקיום מקח השליח חייב לה באחריות ויש מתרצין דההיא לא אודעיה שליח למוכר דלגברא אחרינא בעי ליה אלא סתמא לקח וודאי קנ�� לעצמו הא כל שהודיעו המקח בטל וכן נראה דעת גדולי המחברים ויש מתרצים שבזו השליח פשע פשיעה גדולה שאלו לקח סתם היה שם אחריות שהרי אחריות טעות סופר הוא ונמצא שהוא התנה שלא באחריות וודאי פשיעה גדולה היא זו הא כל שטעה שליח בלא פשיעה המקח בטל:",
+ "המשנה החמשית והכונה בה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אמר רשב\"ג אם כן מה כח בית דין יפה אלא אם כן עשו אגרת בקורת אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים פי' לר\"ם אגרת בקורת והוא שתהיה שם שומא והכרזה ויכתבו שהם והלכה כרשב\"ג:",
+ "אמר המאירי שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות וכו' צריך שתדע שהדיינין יש להם רשות למכור בנכסי יתומים להרבה דברים ויש מהם שהם יכולין למכור בלא הכרזה כגון לכרגא ולמזוני הן של יתומים הן של אלמנה ולקבורה וכן עבדים ושטרות ומטלטלין אין מכריזין עליהם עבדים שמא יברחו מטלטלין ושטרות שמא ישמעו הגנבים וישתדלו לגנבם ושאר הדברים אין להם למכור אלא בהכרזה ויש מקומות שנהגו למכור בלא הכרזה כמו שאמרו בגמרא מעולם לא עשו אגרות בקרות בנהרדעא ומתוך כך דנין בו כפי המנהג ומוכרין שלא בהכרזה ועכשו דברו במשנה זו בצדדים או במקומות שהם יכולין למכור שלא בהכרזה ואמר שאם שמו הדיינין כדי ליתן לבעל חוב שהלוה לדברים אלו ר\"ל לכרגא ולמזוני ולקבורה או לאשה למזונותיה וטעו בשומתן או לבעל חוב אחר ולכתובה במקום שאין נוהגין להכריז שיעור טעותם בשתות ואע\"פ שבאלמנה שיעורה בכל שהו מיפין כח בית דין להחזירה לשתות והילכך פיחתו שתות שנתאונו היתומים או הותירו שתות ונתאונה בעל חוב או אשה מכרן בטל ואע\"פ שאם מכרו קרקעות אין אונאה לקרקעות כבר ביארנו שלא נאמר אלא כשמכר בעל הבית עצמו אבל דיינין שלוחים נינהו וכל שטעה שליח אף בכל שהוא חוזר כאלמנה וכמו שיתבאר ודיינין אף הם כשלוחים הם אלא שאנו מיפים כחם לכבודם על שאר שלוחים להחזיר טעות שבשומתם לשתות ועל זו אמרו שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל ואע\"פ שבהותירו היה לנו לומר אין אונאה לקרקעות הואיל ותועלת היתומים הוא פירשו גדולי הרבנים שמאחר שבנתאונה יתום חוזר אף נתאונה לוקח חוזר כדי להשוות מדת הדין ולטעם זה יש לדון שבשליח שטעה עמו לוקח יחזור בכל שהו וכתבו הראשונים שאם השליח הותיר שתות מכרו בטל ואם כן אף ב\"ד שרצו לקיים המקח ולהחזיר אונאה אין רשאים דמאחר שאם רצו ב\"ד לבטל המקח רשאים אף הלוקח כן ויש מפרשים שלא נאמר כן אלא ביתומים שאם תאמר כן בנתאונו הם מכרן בטל ובנתאונה לוקח קיים ריעות הוא אצל היתומים שאין רוצין ליקח מהן אבל בשליח לא ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בהלכות מכירה שאם רצו ב\"ד שלא לבטל המכר ולהחזיר אונאה רשאים וכתבו עוד שאם הותירו בשומתם שתות או יותר בקרקע אין הלוקח יכול לחזור ולדבריהם משנתנו מתפרשת במטלטלין דאיכא בהו אונאה אלא שאף במטלטלין כתבו שאם טעו בשתות ורצו שלא לבטל המקח ולהחזיר אונאה רשאים וכן שאם מכרו קרקע או עבדים שוה מנה במאתים אין לוקח יכול לחזור אלא שגדולי המגיהים כתבו עליהם שלפי דבריהם אין הלוקח יכול לחזור ולא לתבוע אונאה ואינו כן שהרי משנת שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו העמידוה בגמרא ק' ב' בדברים שמכריזין עליהם והכריזו כגון קרקעות ואפילו הכי הותירו שתות מכרן בטל או יחזירו האונאה לדעתם שכל שקונה קרקע בשומת ב\"ד לא עלה בדעתו שיהא שם אונאה ולדעת זה לוקח משליח אם נתאנה לוקח מקחו קיים שלא אמרו בטל אלא בב\"ד שלא עלה על דעת הלוקח לטעות בו כלל ובפחות משתות מיהא מכרן קיים דאלים כח ב\"ד מכח שליח ואפילו אונאה אינה חוזרת ואפילו במטלטלין ובמה שכתבו מיהא שמשנתנו העמידוה בגמרא בדברים שמכריזין עליהם לא הבנתי דבריהם ולשיטתנו משנתנו או בדברים שאין צריכים להכריז או במקום שאין נוהגין כן ופירוש הדברים במשנתנו אפילו הכריזו שמאחר שאין צריכין הכרזה אין הכרזתם כלום אלא שלגאוני הראשונים ראיתי בספר המקח שפירשו רישא דמתניתין בדברים שמכריזין עליהם והכריזו ואפילו הכי מכרן בטל וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם והואיל והחמירו על עצמם להכריז במקום שאין צריך המכר קיים ואם לא הכריזו עליהם הולכין אחר השתות וכל שפחתו או הותירו שתות מכרן בטל והוא שכתבו שהדברים שאין טעונין הכרזה או שהוא בשעה או במקום שאין מכריזין כל שבשתות מכרן בטל ואם הכריזו המכר קיים אף במקום שיש שם בטול מקח ובדברים שמכריזין עליהם והכריזו ופחתו או הותירו שתות מכרן בטל ודברים זרים הם אמר רשב\"ג אם כן מה כח בית דין יפה ופירשו בגמרא לדבריו שאף עד החצי מכרן קיים כגון שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה הא יתר מכן חוזר וגדולי הפוסקים פסקו בה כתנא קמא אלא שהרבה גאונים פסקו בה כרבן שמעון בן גמליאל ואם עשו אגרות בקרות ר\"ל שמכרו הדברים הצריכים הכרזה והכריזו וזהו לשון בקרות שעל ידי הכרזתם אדם הולך לבקרם ואף הם כותבין בשטר שעל ידי הכרזה מכרו וזהו לשון אגרות בקרות אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים הואיל והכריזו אין כאן טעות בפשיעה אלא לפי מה שנזדמנו הקופצים ויראה אף ביתר מן החצי ויש חולקין בזו ממה שאמרו בפרק מי שמת קמ\"ו א' אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר ואמר רבה דוקא דינר אבל פחות מדינר לא והקשו פשיטא דינר תנן אלמא כל כי האי לישנא דייקא הוא ועוד דקתני אפילו אלא שמכל מקום הרבה מצינו מלשונות אלו שלא נשנו בדוקא הא כל שמכרו דברים הצריכים הכרזה בלא הכרזה הרי טעו בדבר משנה ומקחם בטל וכן הלכה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה כדעת חכמים לשיטתנו הלכה פסוקה היא אלא שנחלקו בה הרבה גאונים לפסוק כרבן שמעון בן גמליאל ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שהשליח שמכר דינו כאלמנה שאם טעה בכל שהו חוזר גדולי המחברים כתבו דרך סברא שאף אפטרופוס כשליח ואינו דומה לבית דין מפני שהוא יחיד ולא יראה כן:",
+ "ולענין הסוגיא מיהא מה ששואלין בה שבכאן אמר רבא שליח ב\"ד כדיינין ובשני של קדושין מ\"ב ב' אמר הוא שהשליח חוזר בכל שהוא כבר ביארנוהו בשני של קדושין:",
+ "ומכל מקום באלמנה יראה מסוגיא זו שמכירתה אף בינה לבין עצמה כשליח ואינה צריכה בית דין וכמו שאמרו כאן מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד ויש בה מקום עיון שהרי בשני של מציעא ל\"ב א' אמרו שצריכה מיהא בית דין הדיוטות אלא שיש לפרשה לכתחלה אבל בדיעבד מה שעשתה עשתה ומתוך כך צריכה שבועה ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שאף בדיעבד אינו כלום ואף בשנים כמו שכתבנו למעלה וזה שקוראה בכאן יחידה כל שאין שם ב\"ד מומחין יחידה היא נקראת וגדולי המפרשים מכריעין שהיא צריכה ב\"ד הדיוטות לשום את הקרקע אבל מכירתה מכל מקום אף בינה לבין עצמה היא וגאוני הראשונים כתבו בספר המקח שהשליח צריך למכור במעמד שלשה הראויים לעדות כדין אלמנה שצריכה שלשה הדיוטות על הדרך שביארנו במציעא פרק מציאות ולא יראה כן:",
+ "יתומים קטנים שבאו לחלוק עם אחיהם הגדולים בנכסי אביהם בית דין מעמידין אפטרופוס לקטנים ובורר להם חלק יפה ר\"ל שהגדולים ישוו החלקים והאפטרופוס בורר ואחר שבירר להם אם הגדילו אין יכולין למחות אע\"פ שנתגלגלה להם חובה מצד הרוחות הואיל ומכל מקום לא נתאונה בשומא וכבר ביארנוהו בשני של קדושין:",
+ "אלמנה שמכרה כבר ביארנו שאחריותה על נכסי היתומים אף ב\"ד שמכרו אחריותם על נכסי היתומים ואין אומרין שהלוקח סבור מכירת בית דין מכירה חזקה היא ואלו היה ערער עתיד לצאת עליה יוצא היה קודם המכירה תכף לשמיעת הקול או ההכרזה שמשמכרו מכרו ואין ערער במכירת ב\"ד ואינו קפיד באחריות אלא ודאי קפיד הוא באחריות ואחריותו על נכסי היתומים:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שבית דין שמכרו בלא הכרזה דברים שאין ראויים למכור אלא בהכרזה נעשו טועים בדבר משנה וחוזרים צריך שתדע הכרזה זו היאך היא והוא ששנינו בערכין כ\"א ב' שום היתומים ר\"ל כששמין בית דין נכסי יתומים להגבות מהן לאי זה דבר צריך להם להכריז שלשים יום אבל שום ההקדש ר\"ל כשאדם בא לפדות מן ההקדש שדה מקנה שנפדה בשוויו צריך להכריז ששים יום ומכריזין בבקר בשעת יציאת פועלים כדי שיודיעו הפועלים לבעלים השוכרים אותם ובערב בשעת כניסת פועלים שאם בעלי בתים אמרו לפועלים שהם רוצים מגידים למכריז ואומרין שדה פלוני בסימניה ובמצריה כך היא יפה וכך היא שומא כל הרוצה ליקח יבא ויקח ומודיעים הסבה שעליה מוכרין והוא שאומרין בהכרזתם על מנת ליתן לאשה בכתובתה או לבעל חוב בחובו ופירשו הטעם משום דאיכא דניחא ליה באשה דשקלא על יד שאינה מתעסקת בהם כל כך ואינה קפידא בהמתנתה ואיכא דניחא ליה בבעל חוב משום דמיקל בזוזי ר\"ל לקבל מעות שאין יוצאין כל כך אלא על ידי הדחק והכרזה זו אף במכירת בית דין היא ואין צריך לומר בשליח של יתומים ר\"ל אפטרופוס שלהם שאין לו למכור אלא בהכרזה והוא שאמרו כאן אי מההיא הוה אמינא הני מילי שליח ר\"ל שליח היתומים או אפטרופוס שלהם אבל שליח בית דין לא קמ\"ל ומכל מקום בשעה שאין מכריזין כגון לכרגא למזוני ולקבורה על הדרך שביארנו בפרק הכותב בסוגית המשנה השלישית פ\"ז א' או במקום שיש להם מנהג קבוע שלא להכריז מוכרין שלא בהכרזה והוא שאמרו מעולם לא עשו אגרות בקרות בנהרדעא ולא משום בקיאות שומא אלא שהיו שחצנים וגיותנים והיו מקילים בכבוד המכריזים עד שהיו קורין לבניהם בני אכלי ניכסי דאכרזתא ויש מפרשים שהיו מקילים הלוחצים את היתומים לפרוע עד שיכריזו קרקעותיהם בשבילם עד שהיו קורין לבניהם כן שמא תאמר מה הוצרכת לומר שעבדים ומטלטלין ושטרות אין מכריזין עליהם והלא מטלטלי דיתמי לא מישתעבדי לבעל חוב פירשוה בעבדים שעשאן אפותיקי לכתובה ובמטלטלין שייחדם לכתובה ובשטרות פירשו גדולי המפרשים בשטרי משכנאתא דסורא שיש להם על קרקעות של אחרים שבעל חוב גובה מהם ושמין כמה שוה קרקע זה לעשר שנים וראשונן של גאונים פירש בשטרות שבית דין מוכרין אותם לצורך מזונות היתומים שאין יכולין ליפרע מהם מצד קושי בעלי החוב ומוכרין אותם לקשים מהם ואע\"ג דלמזוני מזבנינן בלא אכרזתא יראה לי שדין שטרות שאני שסכום שבהם מבורר בהן והם מוכרין אותם בפחות:",
+ "מטלטלין או פירות של יתומים שיש לחוש בהם שמא יגנבו או ירקיבו שמי�� אותם ומוכרין אותם לאלתר ואם היה זמן השוק קרוב והוא מכיר שהמתנת יום השוק מועיל בה ממתין הכל לפי ראות עיני הבית דין או האפטרופוס או הנפקד וכן אם ראה בדעתו שאם ישהא עד החג יהיו קופצים רבים עד שאפילו יפול בהם בין כך קצת קלקול יותר ממה שיפגום בקלקול ישביח בקפיצת הלוקחים רשאי וכן אם היה הוא מוליך סחורה שלו דרך ים או בשאר מקומות של סכנה ויש בידו ממין אותה סחורה של יתומים והוא רואה שאם יניח של יתומים כאן יבא בה קלקול רשאי להוליכה עם שלו ולא יחוש לאונס הדרך שאינו מחוייב ליתום יותר משל עצמו והוא שאמרו לאחד ששאל כך זיל דלא עדיף מדידך וכן כל כיוצא בזה:",
+ "שלשים יום שהזכרנו להכרזת ניכסי יתומים פירושו כשמכריז כל שלשים יום רצופים ומכל מקום אם רצו שלא להכריז אלא שני וחמישי מכריז ששים יום ואע\"פ שאין בהם אלא י\"ח ימי הכרזה הואיל והענין נמשך דיו בכך וכן התבאר בערכין:",
+ "התבאר עוד שם שאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים לשטר חוב אפילו היה בו כל תנאי שבעולם של נאמנות וכיוצא בו ואפילו הודה האב בשעת מיתה שהוא חייב לו אלא אם כן היה מלוה שאביהם חייב לגוי לריבית שנמצא רבית אוכלת בהן שבזו נזקקין לנכסיהם ומעמידין להם אפטרופוס לטעון בשבילם מה שיוכל וכן נזקקין לכתובת אשה ולא כדי להפקיעם מחיוב מזונותיה שאם כן בגרושה מיהא אין נזקקין וכן אם תבעה כתובתה בבית דין לא נזקק לה שהרי איבדה מזונותיה אלא טעם הדבר משום חינא ר\"ל שיהא לה במה תנשא בין אלמנה בין בגרושה וכן אפילו תבעתה בבית דין אם כן במה אמרו שום הדיינין שלשים יום אי בבעל חוב גוי לא ציית ואי בישראל ריבית מאי עבידתיה אלא שמא לכתובת אשה או בבעל חוב גוי שקבל עליו שאם יבא לגבות על ידי בית דין יהא גובה בטכסיסי ב\"ד:",
+ "יש מי שפוסק שלא אמרו לכתובת אשה משום חינא אלא משום מזוני ר\"ל להפקיעם מחיוב מזונותיה ויצא להם מזון של גרושה אין נזקקין ואע\"פ שהם מודים שלתובעת כתובתה מיהא נזקקין אע\"פ שאיבדה מזונותיה ומטעם האמור שם כיון דאיזדקיקינן לה מעיקרא ר\"ל להגבותה כתובתה מזדקיקינן לה לבסוף ר\"ל להגבותה מכל מקום יוצא להם דין מחודש שאם היו הנכסים כנגד הכתובה לבד או פחותים ממנה אין נזקקין לה שהרי אין כאן זכות ליתומים ולא יראה כן שהרי על ידי מעשה אמרו ההיא דר' יוחנן משום חינא מתנינן לה:",
+ "זה שביארנו שאין נזקקין לנכסי יתומים גדולי המחברים פירשו הטעם שמא לכשיגדילו יביאו ראיה לשבור בה את השטר ואין הדברים נראין שהרי אפילו חייב מודה פירשנו שאין נזקקין אלא שהקלו ביתומים ומכל מקום אם הודה האב ומוסף על הודאתו צוה ליתן כגון תנו מנה לפלוני שאני חייב לו או תנו שדה לפלוני נזקקין לנכסיהם ומעמידין להם אפטרופוס לטעון טענתם ואם אמר תנו מנה זה או שדה זו נותנין ואין צריכין לאפטרופוס ואם נמצאת אותו שדה שאמר עליו שדה זו שאינה שלו כל שטען בו הנגזל שהיה גזל ביד מורשן והביא עדים על כך אין נותנין אותו לזה שצוה ליתנו לו אלא נותנין לו שדה אחר תחתיו ואין מעמידין אפוטרופוס להפקיע מזה הנגזל הואיל והביא עדים דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן ויש מפרשין בנמצאת שדה שאינה שלו שאם נמצאת ביד היתומים שדה שהיתה גזולה ביד אביהם נזקקין להוציאה מידם בלא אפטרופוס וגדולי המחברים מצריכים אף בזו העמדת אפטרופוס אלא שגדולי המפרשים שואלים בה היאך מקבלין עדים שלא בפני בעל דין דקטנים כשלא בפניהם דמי ופירשוה בשיצא שטר חתום על היתומים ששדה פלני משל פלני וגזל ביד אביהם ומקיימין שטר שלא בפני בעל דין כמו שביארנו באחרון של קמא:",
+ "חכמי הדורות כתבו שכל שלוו בית דין או אפטרופוס לצורך יתומים נזקקין לנכסיהם אף בקטנים שלא הצריכו חכמים להיות המפקח בעסקיהם עושה עצמו בשבילם לוה רשע ולא ישלם וכן אין צריכין הכרזה וכן כתבו שכל שחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה או תוך זמן נזקקין להם שאין הלכה כדברי האומר שזו שאמרו אין נזקקין וכו' משום דפריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה אלא כדברי האומר משום דחיישינן לצררי וכל שאין בו ספק נזקקין וכן בכל צרכי עצמן נזקקין ומה שאמרו בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה ל\"ט א' בשור של קטן שמשלמין מעליית יתומים והקשו והא אין נזקקין וכו' אלמא אף במילי דידהו אמרינן הכי התם חיובא ממילא אתיא עליהו הא בכל מה שלוו לעצמן נזקקין גדולי המפרשים כתבו בפרק זה סדר ענין תביעת כתבה אלמנה ומזונותיה ואנו כבר סדרנו הענין בבעל חוב בבבא קמא [פרק] גוזל ומשם יתבארו הרבה ענינים שבתביעת כתבה גם כן על הדרך שסדרוה כאן גדולי המפרשים:",
+ "המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק החמשי והוא שאמר הממאנת השניה והאילונית אין להן כתובה לא פירות ולא מזונות ולא בליות אם מתחלה נטלה לשם אילונית יש לה כתובה אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין יש להן כתבה אמר הר\"ם כבר התבארה זאת ההלכה בט' מיבמות ונשיב הבאור בכאן עד שלא ישאר בה ספק ונבאר דיניה אחת לאחת הנה תחלת זה ממאנת ושניה ואילונית שלא הכיר בה שאין לה כתובה ר\"ל מנה מאתים אולם תוספת כתובה יש להן וענין לא פירות שהפירות שאכל הבעל לא יצאו ממנו ואולם אמרו ולא מזונות הנה דמיון זה בממאנת שיהיה בעלה כמדינת הים והוציאה ואחר זה מיאנה אינו חייב לפרוע המזונות שאכלה אחר הליכתו וקודם אשר מיאנה אולם שניה ואילונית אינו חייב לתת מזונות כלל ואפילו בפניו ואמנם אמרו ולא בליות הוא לפי מה שאספר וזה שבלאותיה כאשר היו קיימין הנה אין ספק שהיא תקח בלאותיה יהיה ממאנת או שניה או אילונית שאפילו זנתה תחת בעלה ברצון תקח ממונה ולא הפסידה בלאותיה הקיימין והוא אמרם זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין ואמנם יתחלקו הדינין כאשר יהיו הבלאות כבר נעדרו ונאבדו בשמושם אם תוציא מיד בעלה מה שהיו שוין הבלאות אם לא ואמר יש לה בליות ר\"ל שיוציא ממנו ערך דמיהן וכאשר יאמר אין לה בליות רוצה בו שלא תוציא ממנו ואמרו הנה בממאנת אין לה בליות ירצה בו מה שאבד מן הממון שלה או מנכסי מלוג או מנכסי צאן ברזל ואמנם השניה אין לה בליות של נכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל יש לה וזה הדין אמנם יהיה בו קנס לשניה על האופן אשר ביארנו בתשיעי מיבמות והעקר אצלנו נכסי מלוג והוא ספק ההלכה עיילא ליה גלימא פירא הוי ומכסי בה עד דבלאי ולזה לא יתחייב האדם בליות נכסי מלוג בשום פנים והשתנה בזה הענין דין השניה וזולתה ודע זה ודין אילונית אשר לא הכיר בה שאמרנו בה גם כן שאין לה בליות הן של נכסי צאן ברזל לפי שהן ברשותו הנה כל מה שתחבר ולהן לא ישלם לה אלא בליות של נכסי מלוג יש לה לפי שהיא ברשותה ולא היה לו לשמש בהן עד שאבדו לגמרי אלא אם כן היו הנשואין שלמין ואולם כאשר הכיר בה הנה דינה כדין שאר שנים ואולם אלמנה לכהן גדול וחברותיה אשר נאמר יש להן כתובה וכן פירות ומזונות ובליות ר\"ל שהיא תוציא הפירות אש�� אכל בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל וכן יש לה מזונות לאחר מיתה אולם בחייו הנה אנחנו נכריחהו לגרשה ואיך נחייב לה בליות ואין לה מזונות נכסי צאן ברזל כדין כל נשואיה זהו כלו כאשר הכירו בהן אמנם אם נשאת בטעות ולא היה יודע האיסור אלא אחר זה הנה דינה כדין אילונית שלא הכיר בה בכתובה ובבליות ובמזונות ובפירות הנה באים אלו הדינין בבליות אבל אם הן קיימין אין ספק שהוא יש לה בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל יהיו הנשואין מאי זה מין שיהיו אבל כאשר נעדרו הבליות לגמרי והיו הנשואין שלמים מכל הפסד או היתה שניה בין הכיר בה בין לא הכיר בה או היתה אלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין והכיר בהן הדין בזה כלו אחד בליות נכסי צאן ברזל יש להן בליות נכסי מלוג אין להן אולם הממאנת אין לה בליות בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל ואילונית שלא הכיר בה ואלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין שלא הכירו בהן הדין בהן אחד בליות נכסי צאן ברזל אין לה בליות נכסי מלוג יש לה הפך השניה ואמנם של שניה אין לה כתובה ואפילו הכיר בה ואלמנה לכהן גדול וחברותיה יש להן כתובה כאשר הכיר בה לפי ששניה דרבנן וחייבי לאוין דאוריתא והללו צריכין חזוק והללו אין צריכין חזוק:",
+ "אמר המאירי פירוש הממאנת והיא הקטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומיאנה בבעלה אין לה כתובה ר\"ל מנה מאתים הואיל ומאליה יצאה ולא פירות ר\"ל שאם הכניסה לו קרקע ואכל הוא פירות אין אומרין איגלאי מילתא דלאו אשתו הות מעיקרא והדרא ארעא והדרי פירי אלא אין הפירות שאכל חוזרין כלל ולא מזונות ופירשו בפרק אחרון ק\"ז ב' שאם הלך למדינת הים ולותה ואכלה ומיאנה אין הבעל חייב לשלם וכן הדין בשניה ואילונית אלא שאין הטעם שוה בכלם שהממאנת הוא מתורת קנס על שמיאנה והשניה מתורת קנס על שהיא מרגילתו אצלה שמתוך שיודעת שאין בה אלא איסור סופרים אינה חוששת שלא להרגילו אצלה ובאילונית אין הטעם אלא מצד מקח טעות אחר שלא הכיר בה ובדין הוא דליהדרו לה פירות אלא שכבר נמחלו ואינה מחילת טעות דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות ופירשו בתלמוד המערב שכשם שקנסו בה שאין לה כתובה כך קנסו בו שאם קדשה בליטרא של זהב איבד את הכל וכתבו גדולי המפרשים דדוקא בממאנת ושניה אבל אילונית קדושי נמי הדרי וכמו שאמרו בפרק המדיר ע\"ו ב' לענין מומין שאף לדעת האומר לטיבועין נתנו דוקא בקדושי ודאי אבל קדושי טעות הדרי ולא בלאות ר\"ל שאם הכניסה לו בגדים ובלו ונפחתו אין לה אפילו אותן בלאות ופירשו בגמרא שדבר זה אינו שוה בשלשתם והוא שהממאנת כל שנמצא מה שהביאה בעין בין ממלוג בין מברזל יש לה שלא נאמר שאין לה אלא בפירות שאכל שאינם בעין וכל שבלה לגמרי אינו משלם הואיל והיא יצאה מאיליה אחר שאינו בעין בין ממלוג בין מברזל וכדין פירות שיכול הוא לומר סבור הייתי שאת אשתי ובלה בידי הכל ובאילונית ושלא הכיר בה כל שנמצא בעין יש לה וכל שאינו בעין נכסי מלוג דברשותה קיימי שהרי אם פחתו פיחתו לה אית לה ר\"ל שמשלם לה הואיל ועל כרחה היא יוצאת וכן שנכסי מלוג לא היה לו לבלותם לגמרי אלא שיעמידם אצלה בקרן אבל נכסי צאן ברזל דברשותיה קיימי לית לה הואיל והיא נתנה לו רשות להיותם כשלו שהרי בדין בלאם ואינו משלם הואיל והטעתו ובשניה כל שנמצא בעין יש לה וכל שאינו בעין בנכסי צאן ברזל משלם הואיל ואיסורא עבד ובנכסי מלוג אין לה וזהו שאמרו קנסוה רבנן לדידה בדידה ולדידיה בדידיה ר\"ל קנסו אותו בצאן ברזל וקנסו אותה ��נכסי מלוג וכן הדין בחייבי לאוין שהכיר בהם ובקצת הלכות של גדולי הפוסקים נמצא שאף באילונית כן ולא יראה מן הסוגיא כן וכלל משנתנו הוא שכל שהוא בעין יש לה בכלן וכל שאינו בעין ממאנת אין לה לא בברזל ולא במלוג אילונית יש לה במלוג ולא בברזל שניה יש לה בברזל ולא במלוג ואם מתחלה נשאת לשם אילונית ר\"ל שהכיר בה יש לה כתובה וחברותיה שהרי דין קנס אין כאן ומקח טעות אין כאן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה להדיוט ממזרת ונתינה לישראל יש להם כתובה הואיל והכיר בהן ואין מפקיעין אותה מתורת קנס שמאחר שהיא יודעת שהוא איסור תורה אינה מרגילתו אצלה ועוד שדברי תורה אין צריכין חזוק ומכל מקום אם לא הכיר בה מפקיעין אותה משום מקח טעות ואע\"ג דסתמא קתני יש לה כתובה פירשו בגמרא אפלוגתא דאילונית קאי ר\"ל על אותו חלוק האמור באילונית והוא שאם הכיר בה יש לה כתובה וכדקאמר עלה ואם מתחלה נשאת לשם אילונית יש לה ובשניה מיהא לא חלקו בין הכיר בה ללא הכיר בה שדבריהם צריכין חזוק ובחייבי עשה מיהא הואיל ואיסורן קל בין הכיר בה בין לא הכיר בה יש להם כתבה וחברותיה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:",
+ "ממאנת זו שביארנו שאין לה כתובה אם אינה ממאנת אלא שהוא מוציאה לרצונו ומיאנו אינו מפקיע את הנשואין בלא גט שהרי חכמים תקנו לה שם נשואין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ור\"ל תקינו לה נשואין שלא לצאת שלא מדעתה אלא בגט ואמר שכשהוא מוציאה בגט יש לה כתובה וכל שהיא ממאנת הרי היא עם בעלה כמי שלא נתקדשה לו מעולם והיא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה שהרי אנוסת אחיו ומפותת אחיו מותרת ולא עוד אלא אפילו נשאת לאחר וגרשה או מת או מיאנה מותרת לראשון ולא נפסלה מן הכהונה אבל אם יצאה בגט נפסלה לקרובים ולכהנה וכן הממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים שאין שם אישות עליה אלא זנות בעלמא אבל אם יצתה בגט צריכה להמתין כשאר הגרושות:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שקטנה זו שהזכרנו יכולה למאן בעוד שלא מיאנה מיהא בעלה זכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפר נדריה ויורשה ומיטמא לה ואע\"פ שהטומאה מן התורה ונשואי קטנה אינם אלא מדברי סופרים ואין דברי סופרים דוחים דברי תורה אלא בשב ואל תעשה פירשוה ביבמות פ\"ט ב' מפני שהיא כמת מצוה כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה היא ובהפר נדריה מיהא פירשו במסכת נדה פרק דופן מ\"ו ב' מפני שאף מופלא סמוך לאיש דרבנן והוה ליה דרבנן בדרבנן ואף לדעת האומר שם מופלא סמוך לאיש דאוריתא הואיל וקיימא לן כל הנודרת על דעת בעלה נודרת אף בקטנה נאמר שעל דעת בעלה היא נודרת ואין כאן עוקר דבר מן התורה:",
+ "זה שביארנו שהשניה אין לה בלאות של נכסי מלוג שמשמען של דברים שהנשים הכשירות יש להם וכן שכתבנו שהאילונית יש לה הן הן הדברים לפי מה שקבלנו וכן כתבוה רוב פוסקים ומכל מקום גדולי הדורות פסקו שאף שאר הנשים אין להם בלאות של נכסי מלוג וממה שאמרו בסוגיא זו שמע מינה מדרב כהנא עיילא ליה גלימא קרנא הוי ואין לו ללבשה עד שתבלה לגמרי אלא ילקח בהן דבר שעושה פירות ומתוך כך בזו הוא שקנסוה האשה כשרה דעלמא אית לה אע\"ג דליתנהו דשלא כדין בלאם דאי סבירא ליה פירא הוי אפילו כשירה לית לה והקשה והא אמר רב נחמן פירא הוי דרב נחמן ודאי פליגא ולדעתו של רב נחמן לא הוזכרו בלאות במשנה אלא של נכסי צאן ברזל אבל של אף שאר נשים לית להו ואין צריך לומר בשניה ואילונית והם פוסקים כרב נחמן ואף גדולי הפוסקים כתבוה בפרק נכסים ועם כל זה פסקו בכאן כסוגיא זו ושמא הם סוברים שדברי רב שימי אינם מכוונות או שמא הם מפרשים כאן אית לה כשיעור הבלאות כדי שלא יבלה הקרן והבלאות ישארו לקרן ובשניה אינו מחזיר כלום ודוחק הוא:",
+ "נשים אלו שאמרו עליהם במשנתנו שאין להם כתובה דוקא מנה מאתים אבל תוספת יש להן שהקטנה היה לו לחוש שמא תמאן והשניה היה לו לידע שחכמים יהו כופין אותו להוציא ולא היה לו לחייב עצמו בתוספת ומאחר שכן מתנה הוא שנתן לה ואע\"פ שבממאנת ואילונית אין להם בנכסי צאן ברזל ומאי שנא תוספת באלו אינן מתנה אלא שקבל עליו אחריותן להיות שבחן שלו וקבל עליו אחריותן כדי למכרן והוו להו דמי מקח טעות אבל תוספת מתנה הוא על מנת שתשמשנו וכל שרוצה לעמוד באיסורה ולשמשו לא הפסידה שהרי בתנאה היא עומדת והאיסור אינה גורמתו אבל כל שחדשה בו איסור בעוברת על דת וחברותיה או שבאה היא לצאת כגון דאמרא בעינא חוטרא וכו' אין לה תוספת ומכל מקום אותם שבמשנתנו גובינת נדוניתן במה שיש שם ממה שהביאו או בדבר הבא מחמת מה שהביאו ואילונית מכל מקום הואיל ולא הכיר בה אף תוספת אין לה דאדעתא דהכי לא כתב ואף הוא לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה כך היא שיטתנו וגדולי הפוסקים גורסין בה אף אילונית וכן כתבו גדולי המחברים ואין דבריהם נראין:",
+ "נשים שאמרו עליהן יוצאות שלא בכתובה כגון אשה שזינתה או עוברת על דת משה ויהודית או יוצאה משום שם רע אין להן לא כתובה ולא תוספת אלא שנוטלות בלאותיהן הקיימין שהרי אמרו זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל ובנכסי צאן ברזל מיהא אם הביאה מעות או מיני סחורות כתבו הגאונים שכל הבא מחמתם הוא בדין בלאות ומה שאבד בין ממלוג בין מברזל הפסידה:",
+ "זה שאמרו נשים שאמרו אין להן כתובה וכו' וזה שאמרו יוצאות וכו' לא מצד הלשון הוא נאמר כן אלא כך פירושו נשים שאמרו אין להן כתובה מעיקר נשואין שתחלתן כסופן אפילו נאמר עליהן לשון יוצאות שלא בכתובה אין להן כתובה וכו' ואם כן נשאת למי שאין לו בנים שאמרו עליה לשון תצא שלא בכתובה אף היא יש לה תוספת ונשים שיוצאות שלא בכתבה פירושו שמעקרן היו ראויות לכתובה אלא שחדשו הפסדן כגון עוברת על דת ואפילו הוזכרה כאן לשון אין להן וכו' ואם כן כל אותם שהוזכרו תצא מזה ומזה ואין להם כתובה וכו' ואף תוספת אין להן ויש מדקדקין אותה מצד הלשון ואינו כלום:",
+ "כבר ביארנו בחייבי לאוין שאם הכיר בהן יש להן כתובה ותנאיה ואם כנסה סתם ר\"ל שלא הכיר בה אין לה כדין אילונית ואין צריך לומר שכן אם כנסה בחזקת כשירה ונמצאת מחייבי לאוין ומכל מקום בהכיר בה שאתה מחייבו במזונותיה פירשו במסכת יבמות פ\"ה א' דוקא לאחר מיתה כגון שלא הספיק להוציא עד שמת אבל בחייו הואיל ובעמוד והוצא קאי אין לה מזונות ובלאות שביארנו בחייבי לאוין שאין להן יראה שהדין בהן כאילונית שכל שהיה בעין נוטלת בין מלוג בין בברזל וכל שבלו לגמרי במלוג יש לה ובברזל אין לה:",
+ "אשה שאין לה ווסת התבאר במסכת נדה פרק ראשון י\"ב ב' שמשמשת בשני עדים והן הן עוותיה הן הן תקוניה כלומר שתשמש בהם פעם ראשונה ושניה ושלישית ואם נמצא דם על שלו או על שלה בכל פעם הרי הן עוותיה והוחזקה נדה כל ימיה ויוציא ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות שאין קיימין ולא יחזיר עולמית אפילו נתרפאת שאם יהא רשאי להחזיר זימנין דאזלא ומינסבא ומיתקנה ואמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרין ואם שמשה בשני עדים אלו שלשה פעמים ולא נמצא דם באחד מהם הן הן תקוניה והרי היא ככל הנשים וכבר ביארנוה שם בכדי הצורך:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:"
+ ],
+ [
+ "הנושא את האשה וכו' זה הפרק אמנם יסוד הכונה בו לבאר מה שנכלל בחלק י\"ב מענין הפוסק עם אשתו לזון את בתה וכן מה שנכלל בכלל מזונות מענין מדור וכלי תשמיש וכן עד אי זה זמן יכולה לתבוע כתובתה עד שמשם ואילך תפסיד ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לאלו שלשה החלקים שהזכרנו:",
+ "זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הנושא את האשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים נשאת לאחר ופסקה עמו שיהא זן את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים לא יאמר הראשון לכתבא לביתי אזונה אבל מוליך הוא את מזונותיה למקום שהיא אמה וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנים אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות אמר הר\"ם העקר אצלנו בת אצל האם בין גדולה בין קטנה וזה כאשר תרצה האם אולם אם לא תרצה לא יכריחו עליה אבל תעמוד אצל אביה ובתנאי שתהיה כבר נגמלת שלא תכיר אמה שאז לא יכריחוה להניק אותה אולם כאשר יכיר הולד את אמו יהיה זכר או נקבה תניקהו בה עד אשר יגמל ולזה הבחירה בבת ולא הבחירה בבן שאם ירצה שיניחהו אצל אמו ויתן לה הוצאתו אם ירצה בזה ואם לא ירצה יוכל לומר לא אתן לך הוצאה אלא אם כן יהיה אצלי וכבר ביארנו במה שקדם שחייב האדם לזון את בניו כי אם עד ו' שנים וזה אשר נחייב בעל האם לזון בתו כאשר חייב עצמו בתנאי בשעת נשואין או יאמר לעדים אתם עדי שאני חייב לזון את בתה או יאמר לה הרי עלי חוב בשטר לזון את בתך וכן כל מה שיתחייב עצמו בדבר שלא היה חייב באחד מאלו הפנים הנה הוא מחייב לה אולם בקנין ושטר הנה אין צריך לומר שהוא חייב:",
+ "אמר המאירי הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה שיש לה מאדם אחר שנתאלמנה או נתגרשה הימנו חמש שנים חייב לזונה משעת הנשואין חמש שנים כמו שהתנה ואם תאמר ומה צורך לומר שחייב במה שהתנה יש לומר שבא ללמד שחייב אף בלא קנין ודוקא לבני חרי ולפי מה שהתבאר בתלמוד המערב אם לא זנה משעת נשואין חייב בדמי מזונותיה ולהשלים חמש משעת תביעה והוא שאמרו שם זנה חמש שנים בין בזול בין ביוקר כלומר בין שהיו מזונות בזול בין שהיו ביוקר אין לזה על זה כלום ואמרו עוד שם היו ביוקר והוזלו אם הוא גרם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול פירוש שזה לא זנה משעת התנאי ואחר זמן היא או אמה בשבילה תובעת דמי המזונות מאותו זמן שעבר אפילו עברו כלם נותן לו דמי מזונות של חמש שנים שעברו ואם היו אותם הימים שעברו מזונות ביוקר ועכשו הוזלו אם הוא גרם ר\"ל שהיא מבקשת מזונותיה ממנו ואינו נותן נותן לה היוקר ואם היא גרמה כגון שהיה הוא מזמן לזונה והיא אינה מקבלת נותן לה כפי הזול היו בזול והוקרו בין הוא גורם בין היא גרמה נותן בזול שאינו חייב לה אלא דמי חמש שנים הראשונות הדא אמרה הבת אינה עולה ואינה יורדת שבזול והוקרו אינה עולה וביוקר והוזלו אינה יורדת אם אינו בפשיעתה נשאת לאחר כלומר שגירשה זה בתוך אותם חמש שנים ונשאת לאחר ופסקה עמו גם כן שיזון את בתה חמש שנים ל�� נפקע חיובו של ראשון בכך אלא חייב להשלים לה מזון חמש שנים ונותן לה דמי מזונות במקום שאמה לשם ואינו יכול לומר לכשתבא לביתי אזונה אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה שכך הוא נוהג העולם להעמיד הבת אצל האם ולא אצל אחרים ולא מזונותיה ממש אלא דמי מזונותיה כמו שיתבאר בסמוך וכן לא יאמרו שניהם הרי בין שנינו מעלין לה מזונות כלומר שתעמוד עם בעל האם ויהא הראשון מעלה לה חצי מזונותיה אלא בעל האם זנה לגמרי והאחר נותן לה דמי מזונותיה לגמרי ואם ירצה להעלות לה מזונות והיא אינה רוצה אינו רשאי והוא שאמרו בתלמוד המערב היא אומרת מעות והוא אומר פירות ר\"ל ושתמכרם היא הדין עמה ולה שומעין:",
+ "נשאת הבעל חייב במזונותיה והן נותנין לה דמי מזונות מתו בנותיו נזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב הפקחים היו כותבין על מנת שאהא זן את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי:",
+ "פי' לר\"ם זה כלו מבואר וכבר הקדמתי עקרו שמזון האשה והבנות מנכסים בני חורין אבל לא שתטרוף מיד הלקוחות ונכסים משועבדים הם מה שיצא מתחת יד זה והגיע תחת יד אחר:",
+ "אמר המאירי נשאת הבת בתוך זמן זה הבעל חייב במזונותיה והם נותנין לה דמי מזונות ר\"ל כל אחד מהם וילקח בהם קרקע ובעל אוכל פירות ולא לפי ברכת הבית לבד אלא דמי מזונות לגמרי שאין זו דומה לאלמנה שבאלמנה לא התנה לזונה אלא בביתו כדאמרינן את תהא יתבא בביתי והרי אף בזו באה בטענה כגון שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה בבית אביה כל שכן זו שעיקר התנאי במקום שהיא אמה וכן כל הפוסק לזון את חברו סתמא חייב לזונו במקום שהוא לגמרי ואע\"פ שהם מעלים לה מזונות מעשי ידיה של בעל והוא שאמרו בתלמוד המערב הדה זנה ומעשי ידיה של בעל ושמעינה מן הדה הפוסק לזון את כלתו זנה ומעשי ידיה של בעלה הוא רוצה שתבא אצלו והיא לא רוצה הדין עמה חלתה הבת כמי שנשאת כלומר שמאחר שמתוך חליה אינה אוכלת כ\"כ נותן לה מן השאר דמי מזונות וי\"מ שאם חלתה אע\"פ שאינה עושה כלום זנה ואינו אומר לא קבלתי עלי לזונה אלא על סמך מעשי ידיה שהרי כשנשאת זנין אותה ומעשי ידיה של בעל מתו ר\"ל אותן הבעלים או אחד מהן בנותיו ניזונות מנכסים בני חורין שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין ובת זו ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב ולא בעלת חוב לגמרי שאם תמות יהו יורשיה יורשין דמי מזונות אלא לענין שתזון בחייה אף ממשועבדים אבל אם מתה הואיל ואינה בת מזונות פטור ועל זו אמרו בתלמוד המערב חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה ובתוספתא כתב לזון בת אשתו או בן אשתו הרי הם כבעלי חוב והן קודמין לכל לא יאמר להם צאו ועשו מלאכה אלא הם יושבים והוא מעלה מזונות כתב לזון ושברה האשה לבעלה ר\"ל שכתבה לו שובר חייב שזכין לקטן ואין חבין לו ונראה דהוא הדין לגדול שזכין בשביל אחר ואין חבין בשבילו ומה שאמרו בזו שניזונת מנכסים משועבדים יש מפרשים בה אפילו לא היה שם קנין שמאחר שבשעת קדושין התנה הן הן דברים הנקנים באמירה וכדא\"ר גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך עמדו וקדשו קנו דבההיא הניתא דמיחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי וגדולי המחברים כתבוה דוקא בקנו מידו או שחייב עצמו בשטר ועל הדרך שהוזכר בסוף סוגיא זו שהעמידוה בקנו מידו וכן כתבו גדולי הפוסקים ומכל מקום לענין בני חרי הואיל והתנו בשעת קדושין אינו צריך קנין ולא שטר והוא שכתבו הם והוא שיתנו על דבר זה בשעת קדושין ��בל שלא בשעת קדושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר ומכל מקום נראה שכל שכתב לה שלא בשעת קדושין אף קנין אינו מועיל אף לבני חרי שהרי חייב עצמו לדבר שאינו קצוב ואין קנין מועיל במי שמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון הריני חייב לזונך או להלבישך חמש שנים וכיוצא בזה ואף הם כתבוה כן בהלכות מכירה עד שרבים מחזיקים דבריהם כסותרות זו את זו ומכל מקום הם כתבו שם ומפני מה הפוסק עם אשתו לזון את בתה חייב מפני שפסק בשעת נשואין ובהלכות אישות כתבו בשעת קדושין ויש לפרש בדבריהם שכל שהתנאי בשעת קדושין אף בלא קנין מועיל לבני חרי ובשעת נשואין דוקא בקנין ואחר נשואין אף בקנין אינו כלום אלא שגדולי המפרשים סוברים שכל שבקנין אדם מחייב עצמו אף בדבר שאינו קצוב וראיה לדבריהם שהרי הקשו בסוגיא זו ממשנתנו לריש לקיש והיו סבורים שאף בלא שטר פסיקתא חייב כמו שיתבאר ועוד ראיה שהרי אכילת פירות ושבח קרקעות מגבין מבני חרי אע\"פ שאין קצובין הפקחים היו כותבין שיהא זן את בתה כל זמן שאת עמי הא כל שמתה או שמגרשה לא יהא חייב בכך ואפילו החזירה שאת עמי מנשואין הראשונים משמע והוא שאמרו בתלמוד המערב מתה אינה עמו נתגרשה אינה עמו מאן דאמר לכתובה אבל לא לתנאין הני נמי מאן דאמר בין לכתובה בין לתנאין הני נמי כלומר לרב הונא דאמר בסוף פרק הכותב צ' א' בענין על מנת כתובה ראשונה קיימה והוא הדין לגירשה שעל דעת כתובה ראשונה החזירה לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת לא אף זו החזירה אינו חייב לרב יהודה דאמר אף לתוספת אף כאן החזירה חייב וכבר פסקנו שם כרב הונא:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "בסוגיא זו אמרו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב ריש לקיש אמר פטור ושאלו בה היכי דמי אי דקא אמר אתם עדי מאי טעמא דריש לקיש דפטר אי דלא אמר אתם עדי מאי טעמא דר' יוחנן דמחייב והרבה ראינו שמפרשים חייב אני לך מנה האמור כאן בראש השמועה שמחייב עצמו לחברו מעכשו במנה בלא שום סבה שיהא שום חיוב ראוי לחול עליה ועל זו שאל אי דאמר אתם עדי מאי טעמא דריש לקיש דפטר וזה ודאי אי אפשר שזו ודאי אף לר' יוחנן פטור אפילו אמר אתם עדי שאין כאן אלא דברים בעלמא ואין שיעבוד אלא באחד מדרכי הקניה או בקנין או בשטר או בקבלת אי זה דבר הנמכר לו שעליו הוא מתחייב שהרי בערב הצריכו בבבא בתרא פרק אחרון קע\"ו ב' או ערבות בשעת מתן מעות ר\"ל שילוהו על אמונתו ובההיא הנאה דקא מהימן ליה מישתעבד או שישתעבד בקנין וכן במציעא פרק פועלים במה שאמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל אמרו במה בדברים והעמידה בשקנו מידו או שהיה התנאי בשעת מסירה ובההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה וכן שם בפרק זהב במה שאמרו שם שאין דין ארבעה שומרים בקרקע והקשו בה במה שאמרו בשומר את הזרעים שחייב דוקא בקנו מידו כלומר שכל שמחייב עצמו בדברים בעלמא אינו כלום אלא בקנין או בשטר ואין אתם עדי מועיל בה כלום ואם כן היאך הוא שואל מאי טעמא דריש לקיש דפטר והלא אף לר' יוחנן פטור אלא פירוש הדברים שהמקשה היה סבור שבענין הודאה היא אמורה כגון שתבעו מנה והלה מודה באמת כך הוא חייב אני ואחר כך כפר בו וזו ודאי תלויה באתם עדי הואיל ועל ידי תביעה הוא מודה כמו שהתבאר בסנהדרין ועל זו הקשה אי דאמר אתם עדי וכו' ויש מפרשין אף שלא על ידי תביעה הואיל ובפניו הוא אומר כן שאף זה יכול לומר משטה אני בך אלא אם כן אמר האחד אתם עדי כמו שביארנו בסנהד��ין ותירץ לעולם בלא אמר אתם עדי כלומר ולאו במודה עסיקינן שאלו במודה ולא אמר אתם עדי אף זה לא היה מחייב ר' יוחנן אחר שחוזר וכופר ואפילו הודה שבשטר היה חייב לו כגון שאמר דרך הודאה חייב אני לך מנה בשטר אלא פירושה במי שמחייב עצמו עכשו במה שאינו חייב בלא שום סבה ואלו היה מחייב עצמו בעל פה אינו כלום אף לר' יוחנן שדברים בעלמא הן וכן אלו היה בקנין ודאי אף לריש לקיש חייב לא נחלקו אלא שמחייב עצמו בשטר בלא קנין וזה שאומר חייב אני לך מנה בשטר פירושו שאמר והודה בשטר שהוא מחייב לו את עצמו עכשו במנה ואמר עליה ר' יוחנן אמר חייב אילימא מילתא דשטרא לחייב עצמו במה שאינו חייב כמאן דאמר אתם עדי במקום הראוי לו ר\"ל בהודאה על מה שהוא חייב הן שכתב לו שטר ולענין משעבדי הן חתימת ידו לענין בני חרי שכל שהשטר מגבי ממשעבדי חתם ידו מגבי מבני חרי ויש חולקין לומר שחתם ידו לענין זה אינו אלא בעל פה והכל מודים בה במי שכתב שטר בלשון עדים ולא החתימו ולריש לקיש לא אלימא וכו' ואע\"ג דשטרי קני מכל מקום שיעבודי בלאו מידי לא כלום הוא בין שכתב הוא עצמו הן שכתב על ידי עדים בחתימה או במסירה אין כח השטר גדול לחייב עצמו בלא סיבה ומכל מקום הלכה כר' יוחנן אלא שלענין ביאור היו באים לבררה ממה שאמרו במשנתנו הנושא את האשה ופסקה עמו וכו' והיה סבור לפרשה בתנאי שאחר הנשואין וקאמר היכי דמי כלומר דודאי מדאיצטריך למימר חייב בקיום מה שהתנה אי אפשר אלא או בהודאה או בבא עכשו להתחייב ואי בהודאה כגון שהיא תובעתו חייב אתה לזון את בני שכבר נתתי לך ממון על כך והוא מודה הרי זה תלוי באתם עדי והילכך אי דאמר אתם עדי וכו' אלא לאו כי האי גונא שבא לחייב עצמו עכשו בכך וכתב לה שטר בלא קנין ואלמא חייב כר' יוחנן ואוקמה ריש לקיש בשטר פסיקאתא ר\"ל תנאים שבשעת קדושין ואף בלא שטר חייב הא כל שאינו כדיו שטר פסיקאתא אינו חייב ואע\"ג דמכל מקום תירוצא דריש לקיש קושטא היא לענין המחלקת מיהא הלכה כר' יוחנן:"
+ ],
+ [
+ "ולענין ביאור חזרו לבררה ממה שאמרו כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים כלומר שלא היה לו בכדי לפדותו וכתב לו שטר בכ\"ה סלעים בחוב סתם במקום נתינת חמש סלעים ופדה בהן את בנו וקאמר דחייב ליתן לו חמש סלעים ובנו אינו פדוי ומאחר שבנו אינו פדוי נמצא מחייב עצמו בלא שום שעבוד וחייב כר' יוחנן ותירץ לו דהתם שאני דמדאורייתא מישתעבד לחמש סלעים ואין לומר שמחייב עצמו במה שאינו חייב שאע\"פ שבנו אינו פדוי מכל מקום מן הדין פדוי הוא לכשיתן אלא שאמרו אינו פדוי מגזרת שמא יאמרו פודין בשטר חוב שיש לו על אחר ולמדנו בבכורות נ\"א א' מן המקראות שאין פודין בעבדים וקרקעות ולא בשטרות ואם תאמר אם כן שטר למה ואף בדברים בעלמא כבר הוא משועבד מן התורה מכל מקום כתב לו כדי לברר לו כהן שברירת הכהן מיהא בדברים לא סגיא הא לחייב עצמו בלא שום סיבה בלא קנין אף בשטר לא מהני אלא שהלכה כר' יוחנן והדר אוקמה לפלוגתיהו בתנאי מדין ערב היוצא לאחר חתום שטרות שכבר נחתם השטר ונמסרו המעות ונמצא ערב מחייב עצמו בלא סיבה שהרי לא בערבותו הלוהו ולר' ישמעאל גובה מיהא מן הערב אם אין נכסים ללוה מבני חרי כר' יוחנן ולבן ננס אינו גובה כלום והשיבו דלבן ננס כולי עלמא לא פליגי דר' יוחנן לא אפשר לאוקומה כבן ננס ומ\"מ ר\"ל קא אמר דאף לר' ישמעאל הכא שאני דשיך בשיעבודא דאוריתא כלומר שכבר נכנס הבעל חוב בשיעבוד מן התורה מדין ההלואה והערב עירב אותו הש��עבוד שכבר בא מן הדין אבל זה שאין כאן שום חיוב היאך הוא נכנס לשיעבוד בלא שום סרך של חוב זהו הביאור הנכון שבשמועה:",
+ "ולמדת לפי שיטתנו שכל שאמר לחברו דרך הודאת הלואה חייב אני לך מנה או חייב אני לך מנה בשטר אם אמר אתם עדי אינו יכול לכפור עוד ולומר משטה אני בך הא כל שלא אמר אתם עדי יכול לחזור ולומר משטה אני בך ולא כדברי האומר שכל שהודה שחייב בשטר אין צורך לאתם עדי וכפשוטה של שמועה שאמרו בה כיון דאמר ליה בשטר כמאן דאמר אתם עדי דהא אדרבה השטאתו מפורסמת יותר דהא מצי למימר ליה אחוי שטרך ועוד דאי מפרשת חייב אני לך מנה בשטר בדין הודאה אין הקושיות מתישבות בפירוש דכלהו במאן דמחייב נפשיה בלא שום טענה מיפרשן ולא דרך הודאה ואם כן אתם עדי לא מעלה ולא מוריד בה ופירוש כמאן דאמר אתם עדי פירוש כמאן דאמר אתם עדי בהודאה כדפרישנא ולר' יוחנן דהילכתא כוותיה כל שמחייב עצמו אף בלאו אתם עדי מיחייב ולריש לקיש אף באתם עדי פטור שאין לאתם עדי מקום בזו כלל ומה שכתבו גדולי הפוסקים דריש לקיש בדאמר אתם עדי מודה דחייב אגב שיטפא נכתבה או שמא אף היא פירושה כל שכן אי אמר אתם עדי במקום הראוי לו אלא שיש דחק לפרש כן וכן למדת לפי שיטתנו שכל שמחייב עצמו לחברו בלא הלואה ובלא שום סיבה הראויה לחול עליה שיעבוד אלא שמרצונו הוא משעבד עצמו לחברו דרך חוב כאדם שרוצה ליתן מתנה ואומר לו בפני עדים הריני מחייב עצמי לך במנה אפילו אמר לעדים אתם עדי או היו עלי עדים שאני מחייב עצמי לזה במנה או לפלני בעל פה אינו כלום ואם כתב לו שטר זכה והוא האמור כאן בלשון חייב אני לך מנה בשטר ואע\"פ שכלם מודים שלא היה אצלו כלום יכול הוא לשעבד עצמו ואף אם לא קנו מידו וכל שכן אם הודה שנטל וקבל מידו שהודאת בעל דין כמאה עדים אלא שבזו מיהא אם זה מודה לו שלא הלוה לו כלום אינו כלום דהיאך מחייבין אותו במה שאינו ולדעתי זהו שאמרו בתלמוד המערב שאם היתה ההודאה דרך טעות אינה כלום והוא שאמרו הכותב שטר חוב לחברו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו כלום הא כל שנודע שאינו חייב ומחייב עצמו רשאי וזהו שאדם מחייב עצמו בתוספת כתובה ואין צורך לטעם האמור בתלמוד המערב רוצה הוא ליתן כמה וליקרות חתנו של פלני וכן ממה שכתבנו במחלקת שנזכר בסוגיא זו לר' יוחנן וריש לקיש ממה שהקשו בסוגיא לריש לקיש ולסייע לר' יוחנן ממשנתנו שאמרו חייב לזונה והיו סבורים לומר שהודה לה חייב אני לזון את בתך בשטר או שכתב לה בשטר כן לאחר שנשאה לשיטה האחרת שאלו כתב לה כן בשטר כתובה או בחתימת עדים לא הוצרכה וקאמר חייב וכר' יוחנן אתה למד לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו שאדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכדעת גדולי המפרשים ומכל מקום אי אפשר שדרך סוגיא נאמרה ולא הרגיש המקשה עכשו בחיוב דבר שאינו קצוב כלל ומכל מקום אף ר' יוחנן מודה שמשנתנו על כל פנים בשעת קדושין ובשטרי פסיקאתא ר\"ל דברים שמתנים ביניהם וכותבין אותם לזכרון בעלמא והם דברים הנקנין באמירה:",
+ "זה שאמרו שכל שבשעת קדושין דברים הנקנין באמירה הם יראה מתלמוד המערב שאף בשעת כתובה כן והוא שאמרו בענין מזון הבת הנזכר במשנתנו הנושא את האשה במה הוא מתחייב לא כן אמרין ר' יוחנן וריש לקיש הכותב שטר לחברו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אין חייב לו ליתן כלום כלומר ואף זו כעין טעות הוא כגון ששידכה סתם ולא רצתה לינשא עד שיזון את בתה ותירצו עשו אותה כקדושי אשה ויתן משעה ראשונה אלמא אף בשעת כתובה נקנין באמירה וכנגד מה שהפרשנו למעלה בין שעת קדושין לשעת נשואין:",
+ "מי שהיה לו בן בכור וחייב עצמו לכהן בחמש סלעים בשטר ולא הזכיר לו שלשם פדיון הוא כותב לו כך חייב ליתן לו חמש סלעים שהרי יכול הוא לחייב עצמו כמו שביארנו ובנו יהיה פדוי מן הדין לכשיתן ואפילו לא הזכיר לו שלשם פדיון הוא נותנם אלא לפירעון חובו ומ\"מ מדברי סופרים כל שנתנם לו בפירעון חובו אין בנו פדוי גזירה שמא יבאו לפדות בשטרות שיש לו על אחרים וכבר ביארנו שאין פודין בשטרות הא כל שהוא מזכיר שלפדיון בנו הוא נותנם פדוי אף מדברי סופרים:",
+ "ערב היוצא לאחר חתום שטרות כגון שלוה וכתב לו שטר ואחר שחתמו העדים בא אחד וחתם לו שהוא ערב לו באותה מלוה בעדים שקנו מידו וחתמו לו שהרי ערב שלא בשעת מתן מעות אינו משתעבד אלא בקנין ואע\"פ שקנו מידו אינו גובה אלא מבני חורין הא מבני חרי מיהא גובה אם אין נכסים ללוה וכן מי שהיה חונק את חברו בשוק ומצערו שיפרעהו ובא אחד ואמר לו הניחהו ואני ערב אע\"פ שלא על אמונתו הלוהו גובה המלוה ממנו מבני חורין אבל לא ממשועבדים הואיל ושלא בשעת הלואה עירב הא כל שעירב בשעת הלואה הואיל ועל אמונתו הלוהו גובין הימנו אף מן המשועבדין ואף בלא קנין ששיעבוד הערב שיעבוד תורה הוא כדכתוב אנכי אערבנו ויש חולקים בענינים אלו בקצת דברים וכבר ביארנום באחרון של בתרא:"
+ ],
+ [
+ "זה שביארנו שכל שמתנים אבי החתן ואבי הכלה זה לזה בשעת קדושין אינו צריך קנין לא סוף דבר בבתו נערה שהקדושין שלו אלא אף בבתו בוגרת שהרי אבי הבן מיהא הרי הוא אצל בנו כאב אצל בוגרת ואף עליו אנו דנים כן שאין הטעם אלא דבההיא הניתא דמיחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי ומכל מקום פירשו בתלמוד המערב דוקא אב שפסק לבתו וכן האב שפסק לבנו אבל אח שפסק לאחותו ואשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים אינו כלום אלא בקנין גמור וכן פירשו שם ובלבד מן הנשואין הראשונים ר\"ל שאף אב לבן ובת דוקא בנשואין הראשונים שהשמחה יתירה בו אבל כל שהם לבן או לבת נשואין שניים בטל חינם ואין האבות מקנין זה לזה בלא קנין ואשה ובעלה שהתנו זה לזה יראה שאף הם דברים הנקנין באמירה שהרי משנתנו בעל ואשתו הוא והעמידוה לריש לקיש בשטר פסיקאתא ומכל מקום בתלמוד המערב שבפרק אע\"פ אמרו כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים כדרב גידל וכו' אלא שחכמי ההר פירשו שסוגיא זו שבתלמוד המערב שנויה על דעת האומר במנה אני חייב לך שפטור ובבעל הוא שחייב ומטעם שנזכר שם רוצה הוא ליתן כמה וליקרות חתנו של פלוני ואמרו שם עד כדון בשפסק מן האירוסין וכו' והעלו שאף לאחר נשואין חייב בכתובה זו מטעם שרוצה הוא וכו' ופירוש הדברים כשם שהבעל פוסק על אשתו ותנאו קיים כך האב פוסק ליתן לבנו ולבתו ותנאו קיים בלא קנין אלא שהבעל מזכה בכתב אף לאחר קדושין ונשואין מטעם שהזכרנו דרוצה הוא וכו' והאב מזכה בדברים ובלבד בשעת קדושין אבל שלא בשעת קדושין אף בכתיבה לא שהרי סוברים בחייב אני לך מנה שפטור ומכל מקום הואיל ופסקנו במנה אני חייב לך שחייב אף אב פוסק בכתיבה כל זמן שירצה ונמצאו בעל ואם שוים לכל דבריהם שניהם פוסקים באמירה בשעת קדושין ובכתיבה אף שלא בשעת קדושין ואף גדולי המחברים כתבו כן ר\"ל שאיש ואשתו מתנים ומקנים באמירה וכן כתבוה רבותיהם בפרק אע\"פ ומעתה יראה שבאיש ואשתו מיהא אין בהם חלוק בין נשואין הראשונים לנישואין שניים שהרי משנתנו באשה שהיה לה בעל היא שנויה ומסתמא אף בבעל הואיל ומקבל עליו גידול בת אחרים אף הוא נתאלמן או גירש והביאו עליה זו של רב גידל והדברים נראין וכבר כתבנו מענינים אלו בכדי הצורך בראשון של קדושין:",
+ "דברים אלו שפסקו אבי הבן ואבי הבת זה לזה שאמרו עליהם שהם נקנין באמירה בעלמא שאלו בה בסוגיא זו אם ניתנו ליכתב אם לאו והגאונים מפרשים בה ניתנו ליכתב כלומר שכתיבתם מועלת לטרוף בה ממשעבדי כדין הכתובה או לא ניתנו ליכתב ר\"ל שאף אם נכתבו לא עלה על דעתם לפסוק זה לזה על דעת טירפא אלא מבני חרי והעלו בה שלא ניתנו ליכתב שאין הנאת החתון מביאתם לפסוק על דעת טירפא מזה לזה בלא קנין אלא אם כן כתב זה לבנו וזה לבתו חייב אני לך כך וכך בשטר אבל פסיקא מאבי הבן ואבי הבת זה לזה אף בכתיבה אינו מועיל אלא לבני חרי והקשו בה מדתנן הפקחין היו כותבין וודאי מדקאמר כותבין רגילים היו בכך ואלמלא שהכתיבה מועלת למשעבדי למה היו נוהגים בכתיבה ופירש מאי כותבין אומרין וכדאמרינן בהכותב לאשתו מאי כותב אומר וחזרו והקשו ממה שאמרו אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם ונשואין פירושו על שטר הכתובה וסלקא דעתיה לפרושי באירוסין שטרי פסיקאתא ומדקאמר דאין כותבין אלא מדעת שניהם אלמא כתיבה מועלת בהם לענין טירפא דאי לאו הכי דעת שניהם למה ודחי לה רב אשי באירוסין ממש ר\"ל כתב הקדושין ולאשמעינן דבעינן דעתה כרב פפא ורב שרביא הא שטר פסיקאתא אע\"פ שנכתבה פסיקתם בשטר לא טרפא ממשעבדי בלא קנין ועל פירוש זה סמכו גדולי הפוסקים בראשון של קדושין בשטר אירוסין שצריך מדעתה כרב פפא ורב שרביא ואע\"פ שיש חולקים לומר שבשטר אירוסין לא בעינן מדעתה וכרבא ורבינא כמו שכתבנו בראשון של קדושין אותם החולקים יש להם פירוש אחר בסוגיא זו כמו שנבאר וכמו שביארנו בראשון של קדושין ולענין זה מיהא חזרו והקשו לרב אשי מה שאמרו במשנתנו מתו בנותיו ניזונות מבני חורין והיא נזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב וודאי בדאיכא שטרא דאי ליכא שטרא לקוחות היכי מפסדי אלא בדאיכא שטרא אלמא ניתנו ליכתב פירושה בשקנו מידו ואם תאמר ואם כן בנותיו נמי בשקנו מידו ואי קנו מידו אף בנותיו נמי יזונו ממשעבדי ואי בקנו לזה ולא קנו לזה מאי פסקה ואם תאמר שבנותיו אינן בעולם ואין מקנין למי שלא בא לעולם ומה תאמר בבנותיו שהן בעולם כגון שגירשה והחזירה הואיל ואיתנהי בתנאי ב\"ד חוששין שמא התפיסה צרורות ומה שפירשו במסכת גיטין נ' ב' הטעם על מה שאין אשה ובנות ניזונות מנכסים משועבדים מפני שאין כתובים וכאן אמרו שאף בקנו מידו לא גבי ממשעבדי פירושו שאין סמך להן בכתיבה אלא בתנאי ב\"ד ויש כאן מקום עיון אם בקטנות הרי אינן בנות התפסת צרורות כמו שיתבאר בפרק אחרון ק\"ז א' ואם בגדולות נזקיקם לשבועה ויטרופו אחר שקנו להן שהרי אלמנה חוששין לה להתפסת צררי ומשביעין אותה ופירשו חכמי ההר שכל שאוכלות בתנאי בית דין ודאי צררי אתפוס ליורשים:",
+ "ממה שכתבנו אתה צריך לבאר במה שהביאו בכאן שמועת אין כותבין שטרי אירוסין שקושיא היה לרב אשי שהיה אומר לא נתנו ליכתב וכן הוא דעת גדולי הפוסקים עד שמתוך מה שתירץ רב אשי לא בשטרי אירוסין ממש פסקו הם שבשטרי אירוסין צריך דעתה כמו שכתבנו ומכל מקום אנו פוסקים כרבינא ששטרי אירוסין אין צריכין דעתה ואם כן היאך נפסוק בכאן כרב אשי לומר שלא ניתנו ליכתב אלא שלשיטתנו פירשו קדמונינו שזו של שמועת אין כותבין וכו' לסייע לרב אשי היא באה והשיבו דרך דחיה מיהא לא תסייען דאפשר לאוקומה בשטרי אירוסין ממש ומחלקת זו תלויה בביאור ניתנה ליכתב האמור כאן שהם מפרשים אותו בהפך כלומר ניתנו ליכתב שלא מדעת שניהם שאף כשנכתבה אינן נגבין ממשעבדי או לא נתנו ליכתב אלא מדעת שניהם שאם נכתבו אף הם נגבין ממשעבדי והשיב רב אשי לא ניתנו ליכתב ואותביה מהפקחין שהיו כותבין וכו' ואם הכתיבה גורמת טירפא של לקוחות היכן פקחותם ושאר השמועות סיוע לרב אשי אלא שבזו של שטר אירוסין תירץ דרך דחיה מינה לא תסייען כמו שביארנו ויש בו פירושים אחרים וכבר כתבנו הענין בראשון של קדושין ט' ב' בשמועת כתבו לשמה ושלא מדעתה:",
+ "זה שביארנו במשנה שאי אפשר לבעל שפסק במזון הבת וגירש לומר אזונה בביתי אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה אין בו חלוק בין גדולה לקטנה שבשתיהן אנו אומרין תעמוד הבת אצל האם אם קטנה מפני הצורך גדולה ואם בגדולה מפני הנהגת טכסיסיה במלאכה ובצניעות וזהו שאמרו למקום שהיא אמה ולא אמר למקום שהיא לבד:",
+ "מי שמת והניח בן קטן יורשי האב אומרין יהא הבן גדל אצלינו והאם אומרת יהא בני גדל אצלי אין מניחין אותו אצל הראוי לירשו כלל ודבר זה תקנת חכמים כדי שלא יהו פושעים בו כלל מעשה היה ושחטוהו בערב הפסח:"
+ ],
+ [
+ "ראובן שהשכיר ריחים שלו לשמעון לזמן ידוע בשכר שיטחון לו שבוע אחד בחדש ושכר טחינת השלשה שבועות יהיו לשמעון ואחר כך נתעשר ראובן וקנה ריחים וחמור והיה טוחן לעצמו ואמר לשמעון השוכר מעתה איני צריך לטחון אצלך תן לי שכר טחינת אותו שבוע שהיית טוחן לצרכי והלה אומר איני מוצא בכדי ספוק טחינה אלא הריני טוחן לצרכך כמו שהתניתי הדין עם השוכר והרי הוא אומר למשכיר טחון בריחים שלך למכור וטחון בריחים שלי להניח בביתך ומכל מקום כל שהשוכר מוצא בכדי ספוק טחינה אף לאותו שבוע כופין על מדת סדום ואין אומרין הדין עם המשכיר לטחון לעצמו בריחים אלו ולהיות שוכר נותן לו מעות הואיל ואינו צריך לטחינה וכמו שאמרו במשנתנו בבת שפסק לה ראשון מזונות ואחר כך פסק לה השני שאוכלת עם השני שאמה לשם וראשון מעלה לה מזונות הואיל ואין זו צריכה למזונות שלו שבמשנתנו אין לה מקום במזונותיו של ראשון ואין יכול לומר לה אכלי עמי ושובי אכלי עמו דחד כריסא אית לה תרי כריסי לית לה אבל בזו יכול לומר לו טחון וזבין טחון ואותיב כמו שביארנו וכן כל כיוצא בזה:",
+ "המשנה השנית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי אין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך אלא זנים אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולים היורשין לומר לה אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים זנים אותה והיא בבית אביה:",
+ "אמר הר\"ם וכן יניחו לה הכלים והבגדים אשר היתה רגילה להשתמש בהן ואפילו היו בגדי משי או כלי זהב וכן העבד והשפחה אשר היו משמשין אותה לא יסורו ממנה וכבר קדם לך שזה מתנאי כתובה ואם נפל הבית אשר היתה דרה בה הנה כבר אבדה חיוב הדירה בביתו לפי שהתנאי הוא את תהא יתבא בביתי ואין לה עליהן שיבנו אותו ואפילו מממון שלה ולא גם כן שתפשה ואתה ידעת שהכל כאשר יתחברו בהוצאה ירויחו קצתם בקצת ולזה יוכלו לו��ר לה אם [אין] את אצלנו אין ליך מזונות אלא אם תרצה בחלק המגיע לה כשתהיה עמהם שהיא תקח זה בלי ספק:",
+ "אמר המאירי אלמנה שאמרה וכו' והענין הוא שהאשה ניזונת מנכסי בעלה אחר מותו בתנאי בית דין כל זמן שאינה תובעת כתובתה כמו שהתבאר ובא ללמד שאם היורשין אומרין לה לילך לבית אביה ושיזונו אותה לשם והיא אומרת אי איפשי לזוז מבית בעלי יכולה היא לומר כן ואין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך לשם ומכל מקום נראה שאם היה אותו בית מצוי להיות בית ועד מוציאין אותה והוא שאמרו בתלמוד המערב במעשה פטירתו של ר' שצוה אל תזוז אלמנתי מביתי והקשו ולאו מתניתין היא ותירץ דלא לימרון ביתא דנשיאותא הוא ומשועבד לנשיאותא אלמא שאלמלא שצוה בכך היו יכולין לומר כן וכן בא ללמד במשנתנו שצריכין ליתן או לשכור לה מדור לפי כבודה אם לא היה לבעל בית מדור אלא שהיה שוכר ואם הדבר בהפך שהיא אומרת אי איפשי לזוז מבית אבא אף היורשים יכולין לומר לה אם את אצלנו הרי אנו מעלין ליך כפי הצורך לה אלא כפי מה שאומדין שתהא הוצאתך עולה עלינו לחשבון ברכת הבית שברכת הבית מרבה כמו שידעת נר לאחד נר למאה תבשיל לאחד תבשיל לשנים ומכל מקום אם היא רוצה ליטול לפי ברכת הבית כופין אותם בכך ואם היתה טוענת כן מפני שהיא ילדה ולהשמר מן החשד ולעז מדינה וכגון שהיא אשת אביהם ואינה אם שלהם זנין אותה בבית אביה ככל הצריך לה ומכל מקום כתבו הגאונים שאם היתה לה לטחון ולאפות בבית בעלה כגון שלא היו לה שפחות מנכין לה כפי הראוי:",
+ "זהו ביאור המשנה וכך הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:",
+ "זה שביארנו שנותנין לה מדור לפי כבודה כבר ביארנו הענין כשלא היה בית לבעל או שהיה לו ונפל אבל אם היה בית לבעל הרי היא יושבת עמהם במדור שהיתה יושבת בו בחיי בעלה ככל הצריך לה לפי כבודה על הדרך שהיתה משתמשת בו בחיי בעלה ואין רשאים ליחד לה מקום וכן משתמשת בכרים וכסתות ושאר בגדי משכב שנשתמשה בהן בחיי בעלה וכן באותם עבדים ושפחות שנשתמשה בהן בחיי בעלה כפי הצריך לה וכן נותנין לה כסות הראוי לה לפי כבודה וכבוד בעלה וכמו שאמרו פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי שיראי פסק לה:",
+ "מאחר שביארנו שמשתמשת במדור שנשתמשה בו בחיי בעלה עמהם כדרך שנשתמשה בו בחיי בעלה ככל הצריך לה אתה למד שאם אמרו היורשים לעשות לה בית קטן וצר שתעמוד שם אינם רשאים וזהו שאמרו בביתי ולא בבית עקתי ויש מפרשין אותו לתועלת היתומים לומר שאם היה הבית קטן וצר ואינו מספיק ליורשים עמה יכולין לומר הרי אנו זנין אותך בבית אביך וראשון עקר:",
+ "יתומים שמכרו הבית שמדור האלמנה לשם לא עשו כלום ואע\"פ שבנכסים מועטים אמרו יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים קודם שיזכו בהם הבנות מה שמכרו מכרו כמו שיתבאר בתשיעי של בתרא ק\"מ א' התם לא תפישי מחיים הכא תפשה מחיים:",
+ "מדור אלמנה שנפל אין היורשים חייבין לבנותו ולא עוד אלא אפילו רצתה היא לבנותו אין שומעין לה ואפילו אם רצתה לחזקו ולשפצו או ליפותו הם מוחים בידה אלא תשב בו כמה שהוא או תצא ומכל מקום יש להם לשכור לה בית במקום אחר לפי כבודה אע\"פ שאין שוכרין לה כשיעור בית זה שהיתה דרה בו בחיי בעלה והוא שאמרו בתלמוד המערב שבפרק נערה לא היה שם בית יתומים שוכרין לה בית ויש מפקפקין לומר שאם נפל אין חייבין לה במדור ולא אמרו שם שוכרין לה אלא כשלא היה בית לבעל בחייו ואין הדברים כלום ויש מפרשים במדור אלמנה שנפל שאין היתומים חייבין לבנותו ולא לשכור לה בית בשייחדתו לה בעלה וקבלתהו לדירתה:",
+ "הפירות עיקר קנייתם במשיכה שאחר פסיקת הדמים ואפילו משך בלא מדידה קנה אבל מדד עד שלא משך לא קנה אפילו לאחר פסיקת דמים ואם שכר את מקומו קנאם בקניית שוכר את מקומו וכבר ביארנוה עם כל הצריך בה במקומה בבתרא פרק ספינה וכן מה שנתגלגל כאן מאיסור לעיסת חטים על גבי מכתו בפסח מפני שהן מתחמצות כבר ביארנוהו במקומו במסכת פסחים:",
+ "חייב אדם לכבד אשת האב וכן בעל האם ודבר זה מצוה מדברי סופרים וסמכוה מן המקרא כבד את אביך לרבות אשת אביך ואת אמך לרבות בעל אמך ולא סוף דבר אשת אב או בעל אם בחיי האם אלא אף לאחר מיתה וכן חייב אדם לכבד אחיו הגדול והוא שאמרו וא\"ו יתירה לרבות אחיך הגדול ואע\"פ שהזכירו בסוגיא זו שכבוד אשת אב דאוריתא וכמו שהקשו אשת אב דאוריתא לא אמרוה אלא דרך סמך ובהרבה מקומות מצינו כיוצא בזה כמו במסכת תענית כ\"ח ב' אמרו הלל דראש חדש לאו דאוריתא כלומר הא של מועדות דאוריתא ובמועד קטן י\"א ב' אמרו חולו של מועד דאסירא ביה מלאכה מדאוריתא וכן בהרבה מקומות:"
+ ],
+ [
+ "מי שהוא זקן וחכם ובן מעלה ראוי לו להוכיח בני דורו ולהורות להם דרך ישרה וכל שכן שאם הוא חולה ומרגיש בעצמו שהוא הולך לבית עולמו ראוי לו לסדר עניניו ולחלק כתרו לבניו כפי הראוי להם לפי ענינם והוגן שלהם ולעולם יהא מניח כתרו הגדול לגדול ואפילו היה אחד משאר בניו חכם יותר ממנו הואיל ומכל מקום הגדול ראוי לכך והוא שאמר רבינו הקדוש גמליאל בני נשיא שמעון בני חכם ר\"ל אב בית דין ואע\"פ שהיה רבן שמעון ממלא מקומו יותר מרבן גמליאל הואיל ואף הוא היה ממלא מקומו מיהא ביראת חטא הניח לו כתרו המסוים לו וכן ראוי לו לסדר בישיבתו מי ישב בראש במקומו אחריו והוא שאמר על אחד חנניא בן חמא ישב בראש ואעפ\"כ אם היה תלמיד חשוב בין שאר התלמידים גדול ממנו וראוי לכך לא יקבל זה אע\"פ שהרב ייחדו לכך והוא שאמרו אעפ\"כ לא קבל עליו ר' חנינא מפני שהיה ר' אפס גדול ממנו שתי שנים ומחצה אלא שמאחר שמינהו הרב אם רצה שלא להיות כפוף לו ושלא לילך לישיבתו עם שאר התלמידים אלא שיקבע ישיבה לעצמו עם תלמיד אחד עמו או שנים רשאי והוא שאמרו יתיב ר' אפס ויתיב ר' חנינא אבראי ואתא לוי ויתיב גביה ואחר שחלק כתריו לבניו לפי הראוי להם ראוי לו שימסור לכל אחד מהם דברי הנהגתו והוא שאמרו אמר להם לבני קטן אני צריך נכנס ר' שמעון אצלו ומסר לו מסורות חכמה ר\"ל הדרכים שהחכם ואב בית דין ראוי להתנהג בהם ואמר להם לבני גדול אני צריך נכנס רבן גמליאל אצלו ומסר לו סדר נשיאות לומר נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים שכל שהוא צריך להיות פרנס ומנהיג צריך שתהא אימתו מוטלת ושלא יקל בכבוד עצמו לכבוד שום אדם כמו שביארנו ענינים אלו בארכה בילדותנו בחבור התשובה ואע\"פ שהיו משבחים שפלות הרוח אף במלכים כמו שאמרו את יראי י\"י יכבד זה יהושפט מלך יהודה שכשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי ומרי תירצו בגמרא הא בצנעא הא בפרהסיא ואם רצה לנהוג שררה בעצמו לצוות שלא להספידו במקום שאינו הגון רשאי והוא שאמרו אל תספדוני בעירות ואמרו עליה משום יקרא הוא דקאמר ובתלמוד המערב אמרו בה מפני המחלקת ונראה לי בפירושו שהכרכים יקנאו עליהם אם יהיו מספדין בפני עצמן לא יבאו בכרכים להתער�� עמהם בהספד ולעולם אל ימשכו הספדו בבטול מדרש יותר משלשים יום שאין לנו יותר גדול ממשה רבינו ע\"ה שנאמר ויבכו בני ישראל שלשים יום ומכל מקום רצו משלשים ואילך להספידו בשעות קבועות עד שלא יתבטלו מבית המדרש מצד ההספד עושין כל שנים עשר חדש והוא שאמרו כל תלתין יומין ספדי ביממא ובליליא מכאן ואילך ספדי ביממא וגרסי בליליא עד דספדי תריסר ירחי שתא:",
+ "ומה שנתגלגל כאן בדין כללא ר\"ל עטרה של כלה אם אסור בשבת ומחשש דילמא שלפא ומחויא אם מותר ושלא נחוש לכך כבר ביארנוהו במסכת שבת פרק במה אשה נ\"ט ב':",
+ "יראה מסוגיא זו שהכהנים מיטמאין לכבוד נשיא ממה שאמרו יום שמת ר' בטלה כהנה ואע\"פ שגדולי הרבנים גורסין בטלה קדשה ולומר שמשמת ר' בטלה קדשה מן העולם אין נראה כך שאם כן כשאמרו במסכת שוטה מ\"ט א' משמת ר' בטלה ענוה היה להם לשנות גם כן בטלה קדשה אלא ודאי מדין טומאה נאמרה והוא שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת נזיר מהו שיטמא כהן לכבוד נשיא כד דמך ר' יהודה נשיאה אכריז ר' ינאי אין כהנה היום מהו שיטמא כהן לכבוד רבו נשמעינה מן הדה ר' ינאי זעירא דמך חמוי הוא הוה חמוי והוא הוה רביה אתא שאיל לר' יוסה ואסר ליה שמע ר' אחא אמר יטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין אמר להון ר' מונא חדא מתרתי לא פלטא מנכון אם אבלים למה אכלתם בשר ושתיתם יין אם אי אתם אבילים למה נטמאתם:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים שיש בעשרים וחמש שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה דברי ר' מאיר שאמר משום רבן גמליאל וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד עשרים וחמש שנים אמר הר\"ם פי' אין לאחד שיחלוק שאם היה שטר כתובה יוצא מתחת ידה שתגבה כתובתה לעולם אמנם מחלקתם אם לא היה שם שטר כתובה שתבקש מנה מאתים וחכמים אומרים שהיא כאשר היתה בבית בעלה גובה לעולם לפי ששתיקתה מלבקש אותם אמנם להיותה חייה עמהם ועומדת עמם אולם בבית אביה הנה שתיקתה זה הזמן הארוך להיותה כבר מחלה להם וכבר ביארנו שיורשיה אין להם כתובה על אי זה ענין שיהיה אם לא שנשבעה קודם מותה והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם ואין אומרין שמחלה כתובתה הואיל ולא תבעתה בארך זמן כזה שאע\"פ שהיתומים העלו לה מזונות בבית אביה הואיל ולא נהנית מנכסיהם חוץ ממזונותיה כלום מן הסתם אינה מוחלת אבל כל זמן שדרה בבית בעלה אינה יכולה לתבוע כתובתה אלא עד כ\"ה שנים יכולה היא לעשות טובה בכ\"ה שנים לשכנים או לקרובים או לעניים בכדי שיעור כתובה ואין חלוק בין עניה לעשירה אע\"פ שהעשירה כתובתה גדולה מן הסתם שאף היא מתוך עשרה פזרה ונתנה ולפום גמלא שיחנא ושאלו בגמרא לדעתו מהו שתשלש כלומר שאם עמדה ח' שנים תפסיד שליש כתובתה שהרי עשתה טובה כנגד שליש כתובתה ונשאר בתיקו אלא שאין לנו בדברי ר' מאיר עסק לענין פסק שהלכה כחכמים שאמרו הפך הדברים ולא חששו לטובה בזו שאף הם רוצים בכך ומוחלים הילכך כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתבתה לעולם שמתוך שהיא בושה מהן אינה תובעתה אבל כל זמן שהיא בבית אביה אינה גובתה אלא עד עשרים וחמש שנה שמן הסתם הואיל ואינה בושה מהם אע\"פ שמעלין לה מזונות בבית אביה לא היתה מארכת כל כך אלא שדעתה למחול ובכ\"ה שנים מיהא אומרין שמחלה להם והפסידה בין כתובה בין מזונות והלכה כחכמים ואם מתה אף יורשיה מזכירין כתובתה ר\"ל תובעין כתובתה על עשרים וחמש שנה ומשעה שמת הבעל ויש מפרשין משעת מיתתה ואין נראה כן ובמסכת שבועות מ\"ח א' פירשוה בשכבר נשבעה שאם לא כן אין ליורשיה כלום אפילו היו מוציאין שטר כתובתה שהרי אין יורשיה יכולין לישבע שלא התפישה צררי ושלא פקדתנו אימא אינו מועיל להם כלום כמו שביארנו שם:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:",
+ "שיעור זה שניתן לכ\"ה שנים שיעור מדוקדק הוא ונמצא שאם באה קודם שקיעת החמה גובה לאחר שקיעת החמה אינה גובה שמדת חכמים כך היא בארבעים סאה הוא טובל בארבעים סאה חסר קרטוב שהוא אחד משלשים וששה בלוג אינו יכול לטבול כביצה מטמא אוכלין אחרים טומאת אוכלין כביצה חסר שומשום שהוא זרע דק יותר מדקותו של חרדל אינו מטמא אוכלין אחרים טומאת אוכלין ומכל מקום אוכל עצמו מקבל טומאה בכל שהו ויש מפרשים אותה אף לטומאת עצמן כמו שביארנו במסכת חולין פ\"ב א' ובמסכת ברכות מ\"ט ב' בגד שלשה על שלשה מטמא מדרס שלשה על שלשה חסר נימא אין מטמא מדרס:",
+ "שיעור זה של כ\"ה שנים ענינו בשאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אלא שהיתומים מודים לה שלא פרעו לה כתבה מעולם אלא שבאים מתורת מחילה ובתוך כ\"ה שנים אין טענתם כלום ולאחר כ\"ה טענתם טענה אבל אם היה שטר כתובה יוצאה מתחת ידה גובה כתובתה לעולם שאין טענת מחילה אצל מי שהשטר בידו הא בעל חוב אע\"פ שאין השטר בידו הואיל וחייב מודה אפילו שתק כמה שנים גובה חובו בלא הזכרה ר\"ל בלא תביעה שאין בעל חוב מוחל וגרושה הרי היא כבעלת חוב וגובה אף לאחר כמה אע\"פ שאין שטר כתובה יוצאת מתחת ידה הואיל וחייב מודה:"
+ ],
+ [
+ "שיעור זה של כ\"ה שנים ענינו גם כן שלא תבעתה מעולם אבל אם תבעה כתובתה בתוך כ\"ה שנים מונין לה כ\"ה שנים משעת תביעה והוא שאמרו תבעה הרי היא בתחלה:",
+ "זה שביארנו בדין זה שכל ששטר כתובה יוצאה מתחת ידה גובה כתובתה לעולם לא סוף דבר מנה מאתים אלא אף התוספת שתנאי כתובה ככתובה ולדעת זה גירסא שבספרים כך היא לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה ואשטר כתובה יוצא מתחת ידה קאי ור' אבהו אמר אפילו תוספת יש לה דתנאי כתובה ככתובה דמי וכן הלכה וכן גורסין בה גדולי הפוסקים ויש מפרשין אותה אף לנוסח זה אכל זמן שהיא בבית בעלה שגולה כתובתה לעולם ויש גורסין בהפך לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת יש לה ופירשוה אנכסי צאן ברזל ור' אבהו אמ\"ר יוחנן אפילו תוספת אין לה דאמר ר' איבו אמ\"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה ואין הדברים נראין שהרי זו שהביאו מדר' איבו אמ\"ר ינאי הביאוה בפרק אע\"פ נ\"ד ב' בענין תוספת והתם תוספת ממש הוא וכמו שאמרו רצה להוסיף לה משלו וכו' ונכסי צאן ברזל מיהא יראה שאינם בתורת מחילה לעולם שהרי חוב גמור הוא ומכל מקום בתלמוד המערב נחלקו בה והוא שאמרו שם אמ\"ר סימון בשם ר' יהושע בן לוי לא שנו אלא כתובת מנה מאתים אבל כתובה של אלף דינרין גובה לעולם אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן ואמר אפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא עד כ\"ה שנה ושמא אלף דינר הנזכרים כאן מתוספת קא אמר וכן עיקר אע\"פ שגדולי המפרשים נסכמים בה אף בצאן ברזל:",
+ "זה שכתבנו שכל שדרה בבית אביה אינה גובה אלא עד כ\"ה שנה כבר ביארנו שאין הטעם אלא מתוך שאינה בושה מהם ומכל מקום אם היה היורש בעצמו מוליך לה מזונותיה בבית אביה אף היא טוענת שמתוך שהיא בושה ממנו לא תבעה וגובה כתובתה לעולם וכן כל כיוצא בזה לפי ראות עיני הדיינין:",
+ "כבר ביארנו במסכת בבא קמא קי\"ב ב' בדין אדרכתא שאם היא עשויה על בני חורין כותבין לו אדרכתא על שדה זו או על מה שימצא ממנו ושמין לו ומכריזין עליה עד שיפסקו המוסיפין בערכה ומורידין אותו לשם ואם אין לו בני חרי כותבין לו על מה שמכר אחר כן וכשימצא מה שנשתעבד קורעין לו האדרכתא וכותבין לו טירפא ושמין לו כשיעור חובו בהכרזה ומורידין אותו לשם ומשפסקו ימי הכרזה אוכל זה פירות אע\"פ שעדין לא הורידוהו בתוכה ומכל מקום אם נעשית האדרכתא בטעות אין הכרזה שאחריה כלום וצריכה לחזור ולתובעה ולפי ענינים אלו הוזכר בכאן ביבם היורש בנכסי אחיו שהיתה יבמתו תובעת כתובתה מצד שהיתה אצל היבם צרת ערוה והופקעה מן החליצה ומן היבום ולא רצה לפרוע ואחד מן הדיינין כתב לה אדרכתא על נכסי היבם ולא חשש לדקדק לכתבה על נכסי המת מפני שהיה חושב הרי הכל של יבם ומה בין זה לזה וכששמו לה בית דין והכריזו היה היבם מחזיק עדין ואוכל פירות מצד טענות שהיה טוען ולבסוף נתברר לו שהדין כך הוא והוזקק להחזיר הפירות שאכל משפסקו ימי ההכרזה עד שראה אחד מן החכמים את האדרכתא שלא נקרעה עדין מפני שעדין לא כתבו שטר השומא או שמא ראה אותה משנקרעה קרע ב\"ד ולא היה כתוב בה שיהיו הבית דין הכותבים את האדרכתא על שדה פלני כותבים שהם מכירין שהוא מנכסי המת וכל אדרכתא הנעשית על שדה מסויים ובנכסי מתנא צריכין לכתוב באדרכתא ואישתמודענא דנכסייא אילין דמיתנא אינון ומה שחשב הני והני דידיה נינהו אינו כלום שאלו הוא מגבה לה מנכסים של יבם פעמים שהיא משביחתו ונכסי המת מתקלקלין ומכסיפין ויזמינה לדין לומר אחריות שלך לא על קרקע זה הוא אלא על נכסי המת שקילי דידך והב לי דידי ואף אם היה שדה המסויים זה מנכסי המת הואיל ולא העידו בבית דין בשטר שנתברר להם כן לכשישתקע הדבר יכול הלה לערער וכל שהדרכתא בטעות אינו אוכל פירות עד שתבא לידו ומה שנתגלגל כאן מדין אחריות טעות סופר הוא כבר התבאר:",
+ "ונשלם הפרק ת\"ל:",
+ "שני דייני גזירות וכו' זה הפרק אמנם יסוד ענינו הוא לבאר מה שנכלל בחלק י\"ב מענין מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות על אי זה צד פוסקין לה וכן אם עמד אחד ופרנס את אשתו על אי זה צד גובה מה שהוציא ועל ידי דברים אלו שנתגלה דינם על ידי חנין שהיה אחד מן הדיינין שבירושלם נתגלגלו כאן שבעה דברים שנאמרו על ידי אדמון שהיה דיין עם חנין ואף באותם שבעה יש מהם שנים שהן מעין מסכתא זו כענין מי שמת והניח בנים ובנות ונכסים מרובין או מועטין וכענין פוסק מעות לחתנו ושאר החמשה דברים הם משאר דינין שאין עקר ענינם ממסכתא זו והתבאר בו עוד על אי זה צד האיש יכול לכוף את אשתו להוציאה ממקום למקום ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בדברי חנין השני בשני דברים שנאמרו בשם אדמון שהם ממין המסכתא השלישי בשאר הדברים שנאמרו בשם אדמון הרביעי בענין הוצאת האיש את אשתו ממקום למקום וענין מי שנשא במקום אחד וגירש במקום אחר מאי זה מטבע נותן לה:",
+ "זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא ש��מר שני דייני גזרות היו בירושלם אדמון וחנן בן אבשלום חנן אומר שני דברים ואדמון אומר שבעה מי שהלך לו למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ונחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו תשבע בתחלה ובסוף ואמר ר' דוסא בן ארכינס כדבריהן אמ' ריב\"ז יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף אמר הר\"ם פי' תשבע בתחלה הוא שישביעה ב\"ד שבועת התורה ואז יפסקו לה מזונות ובסוף כאשר יבא בעלה ויאמר שהוא הניח לה מזונות או שאינה צריכה להן והשיאוה לזה והלכה כרבן יוחנן בן זכאי וממה שיתחייב שתדעהו כי לאדם שיכול לומר לאשתו הרי מעשה ידיך במזונותיך כל זמן שאינו בעיר ואין לה מזונות זהו שלא בפניו אבל בפניו אינו יכול לומר זה אבל היא יכולה לומר אם תרצה איני נזונת ואיני עושה ולא יפסקו מזונות לאשה כאשר הלך בעלה למדינת הים אלא אחר ג' חדשים אחר הליכתו לפי שהוא לא הניח ביתו ריקן ואם בקשה אשה לבעלה מזונות והוא אומר כבר הנחתי לה מזונות והיא אומרת לא הניח אלי דבר ותרצה להוציאם ממנו ישבע שבועת היסת שהוא הניח לה מזונות:",
+ "אמר המאירי פירשו בגמרא שכמה בתי דינין היו בירושלם וכמו שאמרו שלש מאות ותשעים וארבעה בתי דינין היו בירושלם וכנגדן בתי כנסיות וכנגדן בתי מדרשות וכנגדן בתי סופרים אלא ששני בתי דינין אלו היו חשובים וקבועים לדון דיני קנסות על דברים שבממון על דרך שאמרו קוטמי נטיעה כך היו גוזרי גזרות שבירושלם אומרין נטיעה בת שנתה שתי כסף בת שתי שנים ארבעה כסף ובבריתא קראום דייני גזלות ופירשו בגמרא שהיו גוזרים גזרות על הגזלות על הדרך שאמרו ב\"ק צ\"ו ב' ברב נחמן דקאמר האי גזלן עתיקא הוא ובעינא דאקנסיה ופירשו בגמרא שדיינין אלו היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה תשעים מנה בכל שנה ואם לא היה מספיק להם מוסיפין להם בכדי צרכן וצורך ביתם אע\"פ שלא רצו ואמר עכשו עליהם חנין אומר שני דברים ואדמון אומר שבעה ומתחיל בדברי חנין והוא שאמר מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנין אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה כלומר שפוסקין לה ב\"ד עכשו על ידי תביעתה מזונות בלא שבועה ר\"ל שאין משביעין אותה שלא הניח לה בעלה מזונות או כסף לצרכי מזונות אלא פוסקין לה בלא שבועה וכן אין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא הוא ויטעון כן או שתבא לגבות כתובתה אבל לבסוף כשתבא לגבות כתובתה אחר ששמעו בו שמת משביעין אותה אם התפישה בעלה צרורות כלל לכתובה או למזונות ושניזונה מצד אחר מנכסי הבעל וה\"ה אם יבא בעלה ויטעון שכבר הניח לה מזונות שנשבעת אע\"פ שאינה תובעת כתובה שכל שפסקו לה ב\"ד מזונות אפילו מכרו למזונותיה או אפילו מכרה היא לעצמה ואחר כך בא הבעל וטען שכבר הניח לה מזונות נשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה ובני כהנים נחלקו לומר תשבע תחלה בשעת גבוי המזונות ובסוף בשעת תביעת הכתובה והלכה כחנין ומכל מקום אם כשהיא תובעת בא הוא וטען על מזונות שלמפרע שכבר הניח לה נשבע הוא ונפטר וצריך שתדע בזה שפסקנו שאינה צריכה שבועה שיש אומרים דוקא באשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' אבל אלמנה התובעת מזונות צריכה שבועה הואיל ומנכסי יתומים נפרעת והם מפרשים מה שאמרו בפרק אלמנה נזונת צ\"ח א' צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה אף למזונות ומכל מקום נראה שלא נאמרה אלא לכתובה אבל למזונות אינה צריכה שבועה וכן כתבוה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה ואף חכמי הדורות מביאין ראיה ממה שאמרו ברביעי של גיטין ל\"ה א' ההיא דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא אמר לה מאי איעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא וכו' הב לי מזוני אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר רב יהודה התובעת כתובתה בבית דין איבדה מזונותיה אמרה ליהפכוה לכורסייה כבתרי חומרי עביד לי ואי אמרת דלמזוני בעיא שבועה מאי איצטריך לאיתוייא לדרב יהודה ואיהי נמי היכי אמרה ליה כבתרי עבדת לי הא מטעמא דלית לה הכתובה לית לה מזוני וטעמא דרב לא מגבי כתבה לארמלתא הוא מפני שלא היה רוצה להשביעה ואחר שכן אף למזונות לא היה לו להשביעה אלא דלמזונות אינה צריכה שבועה והוצרך להפקיעה מדרב יהודה זהו ענין המשנה הראשונה ובאה אחריה ענין בענין זה החלק בעצמו:",
+ "המשנה השניה והוא שאמר מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו חנן אומר אבד את מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול אמ\"ר דוסא בן ארכינס כדבריהם אמ' רבן יוחנן בן זכאי יפה אמר חנין הניח מעותיו על קרן הצבי אמר הר\"ם פי' ואולם אם לותה ואכלה לא תחלוק אחר שמי שהלוה לא אבד את מעותיו ואם ידע הבעל שלא יהיו לה מזונות עליו שיזון ואם כפר ישבע כמו שזכרנו ויתרכב הדין עליהם והלכה כרבן יוחנן בן זכאי:",
+ "אמר המאירי מי שהלך למדינת הים ועמד אחד מעצמו ופרנס את אשתו מחשש כבודה או כבוד הבעל או מנדבת לבו ר\"ל לא שהיא לותה ממנו חנין אומר אבד את מעותיו הוא אינו חייב אחר שפרנס שלא מדעתו ואף היא אינה חייבת הואיל ולא לותה הא מכל מקום אם לותה היא ואכלה חייב הוא לפרוע כשיבא כמו שנבאר בגמרא ובלבד בשיודה שלא הניח לה מזונות אבל אם טען שכבר הניח לה הוא נשבע ונפטר ונשאר החוב עליה נחלקו בני כהנים לומר ישבע כמה הוציא וכו' והלכה כחנין ומכל מקום ראיתי לגדולי הדור שכתבו דדוקא במפרש שמחמת מזונות הוא נותן לה שבעלה חייב בהם אבל בסתם חוזר וגובה מבעל שהמפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה וכמו שאמרו יתומים שסמכו אצל בעל הבית וכו' וכן ביורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה שחייב בעל השדה לשלם ואין אומרין בתורת מתנה היה ואף בתלמוד המערב שבמציעא אמרו חד בר נש שאיל לחבריה דינרין אשרייה גו ביתיה אמר ליה הב לי אגר ביתאי אמר ליה הב לי דינראי אמ\"ר בא יקז ליה מאי דהוה חמי למישרייה כלומר ינכה לו מה שהיה ראוי לשכר הבית וזו ודאי כשהשרהו סתם היא שאם בשכר במה נחלקו וכן לא משום רבית שאם כן היה אומר לו שינכה לו שכר ביתו אלא בשהשרהו סתם אלמא כל שהשרה סתם לא כמתנה הוא אלא בשכר ואף במפרנס ראוי לומר כן והוא הדין לעבד ואמה העברים שאין האדון יכול לומר להם עשה עמי ואיני זנך ומשנתנו באומר מחמת מזונות שהבעל חייב שעשה עצמו פורע חובו שלא מדעתו ואין הדברים נראים שאם כן לא נשמט בעל התלמוד להזכיר מה שהוא עיקר הדין ואף הראיות שהביאו כשאתה מעיין בהם כראוי אין בהם הכרח ודברים פשוטים הם:",
+ "זהו ביאור שתי המשניות והלכה כחנין בשתיהן ודברים שנכנסו תחת שתי משניות אלו בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "כל דיין שנוטל שוחד עובר בלא תעשה שנאמר ושחד לא תקח ולא סוף דבר שמקבלו כדי להטות את הדין שהרי הטיית הדין אף בלא קבלת שחד עובר בה בלא תעשה שנאמר לא תטה משפט אלא אפילו כשמקבלו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושחד לא תקח מעתה אין בזה חלוק בין שקבל מצד אחד בין שקבלו משני הצדדין כל שמקבל שום דבר בתורת שחד עובר בלא תעשה לא קבלו בתורת שוחד אלא בתורת שכר כאדם שאומר איני מתעמל לעיין ולפשפש בהלכות כדי לדון את דינכם בחנם או שאמר איני רוצה ללמד לכם את הדין בחנם אלא שמכל מקום דיניו בטילים ועל זו אמרו הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים:",
+ "לא היה נוטל לא בתורת שחד ולא בתורת שכר אלא שהיה עוסק במלאכתו והוא תובע מהם כשיעור בטולו ממלאכתו והוא הנקרא אגר בטילא אם אין שיעור תביעתו ברור לכל שיהא שכר הבטילא לבד אלא שנראה כתובע יותר משכר בטולו אע\"פ שאין ברור גם כן כגון שאמר הולך הייתי למקום פלני והייתי מרויח כך והוא הנקרא בטילא דלא מוכח מכוער הדיין אלא שמכל מקום דינו דין ואם היה ברור לכל שאין תביעתו ביתר מכדי בטולו והוא הנקרא בטילא דמוכח מותר לכתחלה ועל זו אמרו קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב ודיין דינא וכן אמרו רב הונא כי הוה אתו קמיה לדינא אמר הבו לי גברא דדלי בחריקאי ואדון לכו דינא:"
+ ],
+ [
+ "ראוי למעמידי הדיינין שיהיו מעמידין חכמים ונבונים ושאינם צריכים לסעד בני אדם עד שתתקרב דעתם להם מתוך שהם צריכים להם דרך הערה אמרו מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום יעמיד ארץ ואם דומה לכהן שמחזר בבית הגרנות יהרסנה:",
+ "אפילו היה הדיין שואל מזה חפץ או בהמה או אי זה דבר פסול לו לדין אם אין לו לדיין דבר שיהא הבא לפניו צריך לו שיהא הוא מוכן להשאילו ומכל מקום אם הדיין שואל שלא לצורך אלא להחשיב את המשאילים שצריכים חזוק כגון יתומים עשירים וכיוצא בהם מותר:",
+ "עקר טעם מה שאסרה תורה בקבלת השחד הוא מחשד הטיית הדין ואפילו קבלו על דעת שיזכה את הזכאי ויחייב את החייב ומכל מקום טבעו נוטה שלא לראות חובה לנותן לו ולחזר אחר זכותו מעשה באריסו של ר' ישמעאל שהיה רגיל להביא לו פירות משדהו של ר' ישמעאל בכל ערב שבת פעם אחת הקדים להביא בחמשי בשבת אמר לו מאי שנא האידנא אמר ליה דינא אית לי ואמינא אגב ארחאי אייתי ליה למר אמר ליה פסילנא לך אותיב זוגא דרבנן למדייניה ר\"ל עם שלישי שעמהם או שהיו מומחים בהדי דקא אזיל הוה אמר אי בעי טעין הכי ר\"ל שהיה טבעו נוטה לזכותו עד שהיה מחשב עליו היאך הוא יכול לטעון וכשראה בעצמו כך אמר תיפח רוחם של מקבלי שוחד ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי כך מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה ואף כשמקבלו משני צדדין מכל מקום לבו נוטה לזה ולזה עד שנוטה להכריע ביניהם ושלא לדונם בדין גמור ואפילו היה חכם גדול לא יסמוך על דעתו בכך שהשוחד מעור עיני חכמים ר\"ל שמעלים מהם אפני הדין ניתנו מעות ונתחדשו הלכות והוא שאמרו אפילו חכם גדול ומקבל שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות עינים ר\"ל העלמת הלכות הדין:",
+ "מעתה אע\"פ שהאוהב והשונא כשירים להעיד שלא נחשדו ישראל על עדות שקר לענין דין מיהא לא יהא אדם דן לא את אוהבו ולא את שונאו שאין טבעו של אדם רואה זכות לשונאו ולא חובה לאוהבו וכל שכן אם היו שני בעלי הדין אחד אוהבו ואחד שונאו ותלמיד חכם שבעיר שצרכי העיר מוטלין עליו וכמו שאמרו במסכת מועד קטן ו' א' צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עליה רמיין אע\"פ שאוהבין אותו בני עירו או ששונאין אותו אינו נמנע מלדונם שאין אהבתם אותו אלא שאינו מוכיחם כל כך בקושי ובדברים המכאיבים ומניח מקום לשלום ואין שנאתו אלא מצד שמחייב אי זה מהם בדינו ומאחר שרואים שהיום מחייב פלוני ופלני למחר אף הם אומרים לא שנאה מעוררתו אלא בנימוסיהון אינון עסקי��:",
+ "מאחר שלא הוזכר באיסור זה לשון גזל כגון ובצע לא תקח לימדה תורה שלא סוף דבר ששוחד ממון אסור אלא אף שוחד דברים או אי זה כבוד הנעשה לו ממי שרוצה לבא לפניו לדין והוא שאמרו שמואל הוה עבר במברא ר\"ל ספינה קטנה אתא ההוא גברא יהב ליה ידא ר\"ל לסייעו ביציאתו משם אמר ליה מאי עבידתך אמר ליה דינא אית לי אמר ליה פסילנא לך לדינא וכן הדין בכל מיני כבוד שרואה הדיין שאחד מן הבאים לפניו לדין עושה לו אפילו היה כהן והביאו לו מתנות כהנה והוא מכיר שבשביל דין שיש לו לפניו הוא מביאם לו פסול הוא לו לדין ואין צריך לומר שאם הביא לו מנחה בין שקבלה בין שלא קבלה שפסול לו לדין ולא עוד אלא שכל שהוא מכיר שהוא מביאה לו לסיבה זו אסור לו לקבלה אף על דעת שלא לדונו ומכל מקום אם אחר שהודיעו שהוא פסול לו לדין הוא מכריחו לקבלה רשאי והוא שאמרו רב ענין אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגילדני דבי גילי ר\"ל סל של דגים קטנים הנאחזים במצודה שלהם אמר ליה מאי עבידתיך אמר ליה דינא אית לי לא קביל מיניה ואמר ליה פסילנא לך בדינא אמר ליה דינא דמר לא בעינא קבולי ליקבל מר לא לימנען מר מלאיקרובי בכורים שכך דרשו חכמים ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים וכי אלישע אוכל בכורים היה אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים ואמר ליה לא בעינא לקבולי השתא דאמרת טעמא מקבילנא ושדריה לקמיה דרב נחמן למידייניה והוזכר במעשה זה על רב נחמן שהיה עסוק בדינין של יתומים ואמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף והניח דין של יתומים והביאו לזה וקרבו לפניו ונתעסק בדינו וכשראה בעל דינו של זה כך נסתתמו טענותיו ולמדת לפי דרכך שהדיין צריך שיזהר שאפילו הסברת פנים לאחד יותר מחבירו לא יעשה ולא יראה עצמו כמכבד את האחד יותר מחברו כמו שביארנו במקומו במסכת סנהדרין:",
+ "שוחד דברים שאסרנו פירשו חכמי ההר דוקא במעשה קצת כגון מעשים שהוזכרו אבל דברים בעלמא לא ואף במיני כבוד פירשו הם דוקא ביחיד מומחה אבל אם היו שלשה ונתכבד אחד מהם על ידו פסול לו על האחרים:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במשנה שדייני גזירות היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה אף מבקרי מומים שבירושלים אם לקרבן אם לבכור נוטלין שכרם מתרומת הלשכה וכן תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה והלכות קמיצה לכהנים ומגיהי ס\"ת שביד כ\"א ואחד מירושלם ונשים המגדלות את בניהם בטהרה לפרה אדומה על הדרך שביארנו במסכת סכה כלם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה בכדי שיפסקו להם סנהדרין ואף לחם הפנים והקטורת ושכר העוסקים בהם והלבונה וכן פרכות של שערים שהיו עשויות לצניעות ולא לבנין באות מתרומת הלשכה אבל פרכות שהיו לפני הדביר במקום אמה טרקסין הואיל ועשוי למחיצה צורך הבית הוא ואינן באות מתרומת הלשכה אלא מקדשי בדק הבית פרכות אלו של שערים תשעה היו שבעה לשבעה שערים ואחת לפתחו של היכל ואחת לפתחו של אולם ושל דביר היו ארבעה שתים בדביר להבדיל בין ההיכל לקדשי הקדשים אחת מכאן ואחת מכאן ואמה אחת באמצע ליכנס שם כהן גדול ביום כפורים ושתים כנגדן בעליית בית קדשי הקדשים הא למדת ששלש עשרה פרכות היו במקדש תשעה מהן באות מתרומת הלשכה:"
+ ],
+ [
+ "תמידין ומוספין וכל קרבנות צבור ונסכיהם ומלח הקרבנות ועצים אם הוצרכו ליקח שלא היו אותן שהביאו מספיקות להם ועומר ושתי הלחם ופרה אדמה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושרין בו ובגדי כהונה כלן באות מתרומת הלשכה אבל פר העלם ושעירי ע\"ז בתחלה גובין להם כמו שביארנו בהוריות:",
+ "כשהיה בית המקדש קיים והיו ישראל מביאין שקליהם להקריב מהם מניסן ואילך כמו שביארנו בכמה מקומות היו השקלים מתקבצים במקדש ומנחין אותה בלשכה אחת וממלאין מהם שלש קופות גדולות כל אחת בת תשע סאין כדי לתרום מהם שלש פעמים בשנה שלש קפות קטנות כל אחת בת שלש סאין ונמצא שבקפות גדולות לא נשאר בהם כלום אבל הנשאר בקרקע הלשכה אחר שמלאו מהם הקפות נקרא שירי הלשכה ואם לא היו שקלים שבקפות מספיקין חוזרין ותורמין משירי הלשכה ואם היו מספיקין ומותירין אותו מותר נקרא מותר התרומה או מותר תרומת הלשכה ושקלים שבקפות עצמן נקרא תרומת הלשכה ועושין ממנה מה שכתבנו ומותר שלה עושין ממנה רקועי זהב לצפוי בית קדשי הקדשים ושירי לשכה בונין חומת העיר ומגדלותיה ואמת העיר שבירושלם ושאר צרכי העיר כגון בורות שיחין ומערות וכיוצא באלו ומה שנשאר אחר תקון העיר ומגדלותיה נקרא מותר שירי לשכה ונחלקו בה ר' ישמעאל ור' עקיבא שלדעת ר' ישמעאל עושין בהם סחורה ולדעת ר' עקיבא שהלכה כמותו אין משתכרין לא בשל הקדש ולא בשל עניים שמא יזדמן עני הצריך ואין מצוי להם ליתן לו ומכל מקום לא ביאר ר' עקיבא מה היו עושין בה ורבותי סוברים שממתינין להם עד שיצטרכו לצרכי העיר ובכלל שירי לשכה הם וגדולי המחברים כתבו שמותר תרומת הלשכה ומותר שירי לשכה לוקחין בהם בהמות זכרים ויקרבו כלם עולות לקיץ המזבח שתנאי ב\"ד הוא על כל המותרות שיקרבו עולת בהמה למדת עכשו מה הוא נקרא תרומת הלשכה ומה הוא נקרא מותר התרומה ומה הוא נקרא שירי לשכה ומה הוא נקרא מותר שירי לשכה ועדין צריך שתדע ענין מותר הנסכים והוא שהיה איש אחד ממונה ליקח במעות של תרומת הלשכה יינות שמנים וסלתות מבעלי בתים והתבאר במנחות צ' א' שאם קבל אותו בעל הבית לספק מארבע סאין בסלע ועמדו משלש או משלש ועמדו מארבע חייב לספק מארבע בשער הזול ומחוייבי נסכים לוקחין מזה הממונה בשער היוקר ואותו ריוח נקרא מותר נסכים ועושין ממנו קיץ למזבח וכן לוקחין מהם כלי שרת ואם לא היה שם מותר נסכים באים מתרומת הלשכה ולא מקדשי בדק הבית אפילו גבו לבנין והותירו אלא שממתינין עד שיצטרך לבית שאין כלי שרת צורך מזבח שהוא מכלל הבית אלא צורך קרבן כגון לקבלת דמים ולרחיצת קרבים ולנתינת סולת למנחות וכיוצא באלו ולענין מותר נסכים מיהא שמא תאמר והלא אמרו שאין משתכרין בשל הקדש לא אמ' אלא בפירות שהן כעין סחורה והוא דרך עניות אבל מה שהוא צורך צבור והזמנה לקרבן אינו בדין זה וגדולי המחברים פירשו במותר נסכים דרך אחרת ואף גדולי הרבנים הזכירו בה דרך אחרת שזכרוה גם כן במסכת מנחות ומה שכתבנו הוא עקר וכן כתבוה גדולי המפרשים ומזבח העולה וההיכל והעזרות וכל מה שהוא צורך הבית ולא צורך קרבן באים מקדשי בדק הבית וגדולי המחברים פסקו באלו משירי לשכה ולא יראה כן:",
+ "ומה שנתגלגל כאן מענין העולה עולה ראשונה פירושו שאין לך שום קרבן קרב קודם לתמיד של שחר כמו שביארנו ביומא ובכמה מקומות:"
+ ],
+ [
+ "זה שביארנו במשנה במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות שבית דין פוסקין לה מזונות דוקא לאחר שלשה חדשים מיום נסיעתו אבל כל שלשה חדשים מיום נסיעתו אין פוסקין לה מזונות אף בשבועה שאין אדם הולך ומניח ביתו ריקם הא לאחר שלשה פוסקין לה בלא שבועה כמו שביארנו במשנה ולא סוף דבר בששמעו בו שמת שאין לחוש שמא יבא ויטעון כנגדה אי זו טענה וכן שהנכסים בחזקת אלמנה קיימי אלא אפילו לא שמעו בו שמת שיש לחוש שמא יבא ויטעון שכבר התפישה צרורות או שיטעון שאמר לה בשעה שהלך צאי מעשה ידיך למזונותיך וניפייסה בכך או שלא צוחה עמו לומר אין מספיקין לי וכן שהנכסים בחזקת הבעל מכיון שאלו היה הוא בכאן אינו נאמן לומר הנחתי לה מזונות לענין מזונות של עכשו כמו שנבאר כי איתיה במדינת הים נמי אין חוששין לכלום ופוסקין לה ובלא שבועה ויש מפרשין שבשמעו בו שמת נשבעת ולא יראה כן:",
+ "לענין ביאור זה שאמרו בשמעו בו שמת כלי עלמא לא פליגי גדולי הרבנים פירשו משום דליכא למיחש להתפשת צררי שהרי סופה לגבות כתובתה ולישבע שלא גבתה משלו כלום ואין זה נראה שהרי כשאמר שמואל אין פוסקין אף בשבועה אמרה מדאקשינן ליה ממתניתין וקא אמר עד כאן לא פליגי אלא לענין שבועה אבל מזוני אית לה אלמא לשמואל אף בשבועה לא יהיב לה אלא עיקר הפירוש בשמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי שהנכסים בחזקת אלמנה קיימי ועל הדרך שביארנו:",
+ "ממה שכתבנו שפוסקין מזונות לאשת איש למדת שאין בית דין יכולין לומר לאשה צאי מעשי ידיך למזונותיך ואפילו בספקא שאם כן יאמרו לה ב\"ד כן אלא הואיל ובעלה לא אמר לה אין לבית דין לומר כן שמא אף הוא אינו רוצה שתתגנה או שתתעמל כל כך ופוסקין לה וכשיבא בעלה אם לא עשתה הפסיד וכן הדין באלמנה אצל יתומים שאין בית דין מחשבין עמה על מעשי ידיה אלא נותנין לה מזונות עד שיבאו היתומים ויתבעוה על מעשי ידיה שהרי אמרו בסוגיא בשמעו בו שמת כלי עלמא לא פליגי דפוסקין אלמא אין בית דין מחשבין על מעשי ידיה כלל ומכל מקום אם היו היורשין קטנים כתבו גדולי המחברים שמחשבין לה וכן למדת שאף בגדולה אמרו שפוסקין לה ואין צריך לומר בקטנה שהרי קטנה אינה בת התפשת צררי וכן שסתם קטנה אין מעשי ידיה מספיקין לה:",
+ "כל שפסקו לה בית דין מזונות או שמכרה היא לעצמה ובא הבעל ואמר שכבר הניח לה מזונות בכדי צרכה הרי זו נשבעת שלא הניח ואם טען שכבר אמר לה צאי מעשי ידיך בדספקה או אף בלא ספקה אלא שטוען ששתקה לדבריו אף זו נשבעת ואם טען לה עכשו צאי מה שעשית בעודי במדינת הים במזונותיך נשבעת שלא עשתה והבעל מפסיד שמה שפסקו פסקו אבל אם לא פסקו לה בית דין ולא מכרה אלא שלותה וכשבא טען שכבר הניח או שאמר לה צאי נאמן ונשבע היסת וישאר החוב עליה ויש פוסקין אף בזו שהפסיד הבעל ונראה שהם מפרשים הבריתא כך מי שהלך בעלה למדינת הים וכו' ואשתו תובעת מזונות ר\"ל מזונות שהוציאה היא ואמר לה טלי מה שעשית במזונותיך רשאי הואיל ודחקה עצמה ולא לותה הא אם לותה הבעל מפסיד ואם טוען לה עכשו צאי אפילו לא עשתה הואיל ואלו עשתה היו מספיקין לה הרשות בידו וישאר החוב עליה ולפי שיטתנו למדנו במה שאמרו בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן שפירושו בלותה אבל לא בפסקו לה בית דין ויש שפירשוה אף בפסקו לה בית דין ומה שפסקו לה נוטלת בכתובתה ואין נראה כן ומה בין זו לאמר לה צאי אלא שגדולי הדורות כתבו שאף בטוען שאמר לה צאי נאמן אף בפסקו ומה שפסקו נוטלת בחשבון כתובתה ולא אמרו אם קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו אלא בטוען לה עכשו צאי מה שעשית למזונותיך לפי דרכך למדת בכל מה שאמרו שאם אמר הנחתי לה מזונות שנאמן דוקא לשעבר אבל לעתיד אינו נאמן וכן בדין שאם כן אין לך אלמנה זוכה במזונות דל ועני דטעני' ליתמי ו��ו' וכן בהלך למדינת הים אין פוסקין לה שטוענין לה שכבר הניח אלא אינו נאמן על העתיד כלל:",
+ "כשם שבית דין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדינת הים ויורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו כך מוכרין לצורך תכשיטיה שלא תתנוול וכן מוכרין לבניו ובנותיו הקטנים עד בני שש הא מבני שש ולמעלה אין בית דין זנין אותם מנכסיו הואיל ולא צוה בכך ולענין צדקה אין בית דין נזקקין לנכסיו כלל וכבר ביארנוה בפרק נערה:",
+ "יראה מסוגיא זו שאם השרה את אשתו על ידי שליש ר\"ל שהעמיד לה שליש לפרנסה אין עוד לחוש לא לצרורות ולא לטענת צאי וכו' ולכשיכלו מזונות שביד שליש או שנמנע שלא לפרנס והיא לוה ואוכלת אינו נאמן בהנחתי לך מזונות ולא בטענת צאי וכן אם השרה בניו ובנותיו על ידי שליש אפילו היו משש שנים ולמעלה לכשיכלו מזונות שביד שליש או שנמנעו שלא לפרנס פוסקין להם שכבר גלה דעתו שרוצה הוא בתקנתם כן נראה לי ברור וכן הדבר נראה לי בקטנה שאין לחוש בה לא לצרורות ולא לספוק מעשי ידיה כמו שביארנו:",
+ "אע\"פ שהאשה נשאת בעד אחד של מיתת בעלה יורשיו מיהא אין יורדין לנכסיו לנחלה אלא על פי שני עדים ומה שאמרו באחרון של יבמות מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה הוא הדין על פי עד אחד כמו שיתבאר במקומו:"
+ ],
+ [
+ "יבמה שלשה חדשים הראשונים ניזונת מנכסי הבעל שמא מעברת היא ואינה ראויה ליבם והרי היא כשאר אלמנות שהרי עכבתה מצד הבעל להבחין בין זרע ראשון לזרע שני ואם לסוף שלשה נמצאת מעברת ניזונת והולכת עד שתלד ואם ילדה בר קיימא ניזונת כל ימי אלמנותה כשאר האלמנות ואם לא נמצאת מעוברת או שהפילה אינה ניזונת לא משל יבם ולא משל בעל לא משל בעל הואיל וקשורה באחר ולא משל יבם הואיל ואינה אצלו אלא כעין ארוסה ואף מעשי ידיה שלה ולא של יבם ואם אין מספיקין לה תתבע יבמה לכנוס או לפטור ומכל מקום אם תבעתו בבית דין ועמד בדין וברח נזונת משל יבם ופוסקין לה בלא שבועה והוא הדין לחלה או לשאר אונסין ובמקומו יתבאר שאם נפלה לפני יבם קטן אין לה מזונות עד שיגדיל:",
+ "האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים וחזרה ואמרה מת בעלי שמתירין אותה לינשא ומגבין לה כתובה כמו שיתבאר במקומו רצתה ניזונת ואינה נוטלת כתובה רצתה נוטלת כתובה אמרה גרשני בעלי הואיל ושלא בפניו אומרת כן אינה נאמנת ליטול כתובה אלא ניזונת והולכת עד כדי כתבתה הא ביתר מכתובתה לא ומכאן למדו גדולי הפוסקים במה שאמרו בתלמוד המערב אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה עד שיפרענה פרוטה אחרונה שאין הלכה כן ומכל מקום גדולי הדורות כתבו שזו שבכאן אינה בפשיעת הבעל הא כל שגירש ברצונו חייב במזונותיה שלא היה לו לגרש עד שימצא עצמו מזומן לפרוע כתובתה וספק גירושיו מיהא בעלה חייב במזונותיה כמו שביארנו בראשון של מציעא ודוקא בעל עצמו אבל אם מת אינה ניזונת שאין מוציאין מיד היורש בספק ואף גדולי המפרשים כתבו שמזו יש ללמדה כשיטת גדולי הפוסקים שמאחר שהוצרכו לומר במגורשת ואינה מגורשת שבעלה חייב במזונותיה ודאי בגרושה ודאית אינו חייב אע\"פ שלא נתן לה כתובה:",
+ "הורו מקצת גאונים שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה וכו' או שמת אלא כשיצא שטר כתובה מתחת ידה שאם לא כן שמא מחלה כתובתה או נטלתה ויש חולקין אלא שגדולי המחברים מכריעין שבהלך פוסקין הואיל ומזונותיה מן התורה אבל במת לא:",
+ "זו שאמרה גרשני וכו' שנתברר בו שמת נוטלת כתובתה בבת אחת ואינה ניזונת ואם לא רצתה ליטול ניזונת עד כדי כתובתה ולא יותר שהרי הפסידה עצמה הואיל ואמרה גרשני:",
+ "הממאנת אין לה מזונות ואי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה כמו שביארנו בפרק אלמנה הא לא מיאנה משלם ולמדת שזו שאמרו במשנה בעמד אחד ופרנס את אשתו שאיבד את מעותיו דוקא פרנס אבל לותה ואכלה מוציאין ממנו כמו שביארנו במשנה וכן אתה למד דבר זה ממה שאמרו ביבמות פרק יש מותרות פ\"ה א' בעא ר' יוחנן מר' אלעזר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להם מזונות או לא ושאלו בה היכי דמי אלימא ביושבת תחתיו השתא בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה לא צריכא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה מאי מזוני תנאי כתובה נינהו ומדאית לה כתובה אית לה מזוני וכו' והעלו שיש לה מזונות כמו שביארנו בפרק אלמנה ולמדת מכל מקום שכל שלותה ואכלה הבעל חייב לפרוע:",
+ "כבר ביארנו במסכתא זו שמאחר שהמזונות עיקר ומעשי ידיה משום איבה יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואין הבעל יכול לומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך אלא אם כן מספקת בכך וכבר ביארנוה במקומה במסכתא זו:",
+ "וכן מה שנתגלגל כאן במאני דקוניא הן לענין פסח הן לענין יין נסך כבר ביארנוה בשני של פסחים ל' ב' ובשני של ע\"ז ל\"ג ב':"
+ ],
+ [
+ "המודר הנאה מחברו כגון שמעון שאסר את נכסיו על ראובן שנמצא שמעון מדיר וראובן מודר ונמצא ראובן אסור בנכסיו של שמעון אבל שמעון יכול ליהנות ממנו הרי אותו שמעון המדיר שוקל לראובן המודר את שקלו בירושלם כלומר שמניחו לשם בשבילו ואחר כך בא ונוטלו ממנו שאין כאן הנאה לראובן שאם תאמר הרי גרם לו להיות לו חלק בקרבנות אף בשלא שקל לו היה לו חלק בהם שהרי כשהגזברים תורמין מן הלשכה למלא מהן השלש קפות על הדרך שהתבאר תורמין על הגבוי ר\"ל להיות אותם שהביאו והגיעו ליד שלוחי ב\"ד מתכפרין בהם אע\"פ שלא הגיעו עדיין ללשכה וכן אף על האבוד ר\"ל על שם מי שכבר הביא שקלו על ידי שליח ונאבד קודם שבאו בלשכה או בדרך שאינו חייב באחריותו וכן על העתיד לגבות ר\"ל שלא הביאום כלל כדי שיהיו כל ישראל מתכפרים בהם ונמצא שאין לראובן הנאה במעשי שמעון כלל וכן יכול שמעון להחזיר לו אבידתו ואין כאן הנאה לראובן דדידיה קא שקיל ובמקום שהמחזיר נוטל שכר הן מתורת מנהג אף בלא בטול מלאכה על הדרך שביארנו ברביעי של נדרים הן במקום שכלם בעלי מלאכה שנוטלין שכר בטול ממלאכתם וכמו שאמרו שלך קודם לשל כל אדם ואין שמעון רוצה לקבלו שנמצא מהנהו באותו שכר שהיה לו ליתן יהא ראובן נותן אותו שכר להקדש ומכל מקום אם רצה שמעון לקבלו רשאי שהרי אינו נאסר בנכסי ראובן ומכל מקום יש מי שהעמידוה במסכת נדרים כשנכסי בעל אבידה גם כן אסורים על המחזיר שאין המחזיר יכול לקבלו שהמודר מחברו לא ימכור לו ולא יקח ממנו ולא ישכיר עצמו למלאכתו ובעל אבידה אין יכול לעכבו ויפול השכר להקדש וכן שמעון יכול לפרוע חובו לראובן ושמא תאמר והרי בזו מיהא ראובן נהנה בפירעון חובו לא אמרוה אלא בחוב שלא נהנה בפירעונו כגון שלוה ראובן מנה מלוי ובא יהודה ופרע חובו שלא בפניו ועכשו בא שמעון המדיר ופרע ליהודה והרי אין ראובן נהנה שהרי לא היה הוא חייב ליהודה כלום ועל הדרך שאמרו בהולך למדינת ��ים שעמד אחד ופרנס את אשתו שאיבד את מעותיו או שהלך ראובן ועמד לוי ופרנס את אשתו ועמד שמעון המדיר ופרע את המפרנס וזהו מה שאמרו הא מני חנין הוא כלומר שפורע לו חוב הדומה לזו של חנין ויש שפירשו בה שפורע לו חובו שלא בפניו שנמצא שאין ראובן חייב לו מן הדין ומאחר שאינו חייב לו אינו נקרא נהנה וכן הכרענוה ברביעי של נדרים והיא כעין אותה של חנין שהרי בתלמוד המערב אמרו על זו הפורע חובו שלא מדעתו פלוגתא דחנין ובני כהנים גדולים ר' יוסה אומר טעמא דכהנים התם לא עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא אמר הוה מפיסנא ליה ומחיל ליה ואפילו הוה גביה משכון כלומר וגובה משכונו מזה שפדאו ויש חולקים בזו אלא שאם החזיר לו מאליו אינו חייב לו כלום וסיום דברי תלמוד המערב ר' יושוע אומר אין לך נתפש על חברו וחייב ליתן לו אלא בארנון וגלגולת ורב אמר כל הנתפש על חברו חייב ליתן לו חייליה דרב מהכא הנוטל שדה ונטלוה מסיקים ולא שמע דר' יוחנן אמר קנס קנסו בגזלן אלמא הלכה כר' יהושע ומכל מקום לענין הסוגיא אם לוה זה על מנת שלא יכפוהו לפרוע אסור לו לפרוע את חובו אלא על אחד מהדרכים שהזכרנו שמכל מקום נהנה הוא בפירעונו מחמת הבשת שמתבייש ממנו מצד הלואתו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אדמון אומר שבעה מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסין מרובין הבנים יירשו והבנות יזונו נכסין מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון אמר הר\"ם פי' נכסין מרובין שיהיו מספיקין להוצאת זכרים ונקבות עד שיבגרו הבנות ומה שיהיה למטה מזה הנה הן מועטין ואדמון יאמר שלפחות שיהיה הזכר כמו הנקבה ויזון עם הבנות מנכסים מועטין ואין הלכה כאדמון:",
+ "אמר המאירי מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרבים ופירשו בתשיעי של בתרא קל\"ט ב' בכדי שהבנים והבנות יכולות ליזון מהן ביחד עד שיבגרו הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים מפני שהן ניזונות בתנאי בית דין והוא כעין חוב אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי פירשו בגמרא בשביל שאני זכר והייתי ראוי לירש בנכסים מרבין הפסדתי בנכסים מועטין שהוא סובר שאין לתנאי זה מקום לעקור נחלה מן התורה ואין הלכה כאדמון אלא כתנא קמא ולמדת שמה שאמרו בגמרא כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו וכיוצא בו ר\"ל כאדמון וכרבן גמליאל שהיה סומך את דבריו זו יצאה מן הכלל:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:",
+ "המשנה הרביעית והכונה בה להתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר הטוען את חברו כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע וחכמים אומרים אין הודיה ממין הטענה אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון אמר הר\"ם מעיקר תורתנו הקדושה שמי שטענו עליו מטלטלין והודה במקצת וכפר במקצת יחייבהו שבועת התורה על מה שכפר וזהו אשר נקראהו מודה מקצת ואם כפר הכל ולא הודה בדבר או כפר במין אחד זולת המין אשר טען עליו כמו שיטעון ראובן על שמעון בעשר מדות חטים ואמ' שמעון אין לו אצלי זולת בגדים או כך וכך מדות שעורים או פולים הנה זה פטור וענין פטור פטור משבועת התורה וישבע היסת וזה העקר אין ספק בו והנני עתיד לבאר דיניו ופרטיו במקומם ועל אלו העקרים שיטעון ראובן על שמעון יש לי אצלך י' כדים מלאים שמן ואמ' לו שמעון אין לך אצלי זולת הכדים מבלתי שמן הנה הוא פטור ואפי' אצל אדמון לפי שהוא טוען עליו שמן והוא הודה עליו החרס ומה שטענו לא הודה לו ואמנם המחלקת כאשר היה לשון טענת ראובן עשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון אומר הנה בזאת הטענה משמע כדים ומשמע שמן וההודאה בכדין היא הודאה במקצת וחכמים אומרי' אין משמע זה אלא שמן בלבד והלכה כאדמון:",
+ "אמר המאירי הטוען את חברו כדי יין או כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר שזו הודאה ממין הטענה והוה ליה מודה מקצת ונשבע וחכמים אומרין אין זו הודאה ממין הטענה ומחלקת זו תלויה במה שידעת שמודה מקצת חייב שבועה ודוקא כשההודאה ממין הטענה ואם טענו שני דברים והודה באחת ממין הטענה הוא וכגון שאמרו טענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהם חייב הא כל שהודה שלא ממין הטענה כגון חטים והודה בשעורים פטור וכלל הדברים שאם טענו מדה ר\"ל יש לי בידך שמן כמלא עשרה כדים או מלא עשרה כדי שמן יש לי אצלך אם בבור שלפני בית הבד שלך אם באי זה מקום אין זה תובע אלא שמן וכשמודה לו קנקנים אין זה ממין הטענה אפילו לאדמון ואם טען עשרה כדים מלאים שמן יש לי בידך יש כאן טענת שמן וקנקנים וכשמודה בקנקנים ממין הטענה הוא וחייב כטוענו חטים ושעורים והודה באחד מהם ואפילו לרבנן ולא נחלקו אלא באומר עשרה כדי שמן יש לי אצלך שלדעת אדמון יש בלשון זה לשון קנקנים ונמצא טוען שמן וקנקנים והודה באחת ולדעת רבנן אין בלשון הזה לשון קנקנים והלכה כאדמון ואף לדעת האומר בטוען שני דברים והודה באחת שפטור אם טען שמן וקנקנים והודה במקצת קנקנים נשבע מיהא במקצת קנקנים ועל ידי גלגולין נשבע על השמן אלא שלפי שיטתנו אין אנו צריכים לכך:",
+ "ולענין ביאור למדת שאדמון סובר טענו חטים ושעורים והודה לו באחת חייב ומה שהקשו ממנה בסוף הסוגיא לר' יוחנן דאמר פטור והעמידה בהודה במקצת קנקנים הא טען שמן וקנקנים והודה באחת אף לאדמון פטור אין הלכה כן ואף ר' יוחנן דרך דחיה העמידה כן כלומר דלא קשיא מתניתין לדידי והראיה שהרי בפרק שבועת הדיינין מ' ב' אמרו טענו שור ושה וחמור והודה באחד חייב ואמרו שם על זו תלמוד ערוך בפיו של ר' יוחנן הא מני אדמון היא אלמא אף ר' יוחנן סובר שלדעת אדמון טענו חטים ושעורים והודה באחד חייב ואם כן זו שהעמידה ר' יוחנן כן דרך דחיה נאמרה:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה החמשית והיא חוזרת לענין החלק השני והוא שאמר הפוסק מעות לחתנו ופשט את הרגל אמרו חכמים תהא יושבת עד שילבין ראשה אדמון אומר אלו אני פסקתי לעצמי אהא יושב עד שילבין ראשי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון אמר הר\"ם פי' פשט לו את הרגל ר\"ל ארך את הדרך אמ' עד שתלבין ראשה גוזמא והכונה עד שתתן מה שנדר והלכה כאדמון:",
+ "אמר המאירי הפוסק מעות לחתנו ר\"ל ששדך לו בתו וקדשה ולא נשאה עדין אלא שקדשה על סמך תנאי שביניהם ופסק לו בנדוניתו כפי מה שהתנו ופשט לו הרגל כלומר שהלך לו האב בדרך רחוקה או מת לו שאף על המיתה בני אדם רגילים לומר לשון פשיטת הרגל ומכל מקום ענינו בכל צד שלא יהא האב יכול לפרוע לו את נדוניתו שאלו יש לו נכסים בין שהוא כאן בין שהלך מגבין לו מכח דברים הנקנים באמירה אלא שהלך או שאין לו והיא תובעת שישאנה בלא נדוניא אחר שאין בידה מה לעשות או שיגרשנה תהא יושבת עד שתלבין ראשה או שתביא נדוניתה והוא נושא אשה אחרת ואין כופין אותו להוציא הוא עשה שלא כהוגן אף אנו עושין לו שלא כהוגן ופירשו בגמרא לדעתם דוקא בגדולה שאף היא הרגישה ברמאות אבל קטנה ודאי כופין אותו ואדמון אומר שאף בגדולה כופין אותו לגרש שהרי היא אומרת אלו אני פסקתי על עצמי הדין כן אלא אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס בלא נדוניא או כפי מה שאוכל או פטור והלכה כאדמון ולמדת מיהא שאם היא פסקה על עצמה הכל מודים שתהא יושבת עד שתלבין ראשה ואפילו בחיי האב ואין יכולה לומר סבורה הייתי שאבא נותן לי ומה שנאמר בגמרא כנגד זה אין הלכה כן וכן מה שאמרו כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני וכו' הלכה כמותו ואפילו בבריתא לא מבריתא הנזכרת בגמרא נאמרה שהרי אותה הבריתא כנגד המשנה היא אלא פירושו שאם ימצא בריתא במקום אחר לאדמון שיאמר עליה רבן גמליאל רואה אני וכו' הלכה כמותו ויש פוסקין בה אף בבריתא הנזכרת בסוגיא זו ואע\"פ שהיא סותרת המשנה הם מישבים בפירוש משנתנו אלו אני פסקתי על עצמי לאחר מיתת אבי אבל בחיי האב יכולה היא לומר סבורה הייתי אבא נותן לי וכו' ומה שאמר מתניתין דלאו כי האי תנא אדרבנן קאי אבל אדמון אף בפסקה על עצמה כך הוא ובחיי אביה פסקה ומכל מקום אף בפסקה על עצמה יראה לי שכל שהדבר ניכר לב\"ד שלא היה שם דרך רמאות אלא אונס או דבר שהיה כדאי לטעות כופין אותו וגדולי הפוסקים כתבו שעכשו שתקנו ליתן גט למורדת לאלתר אף בפסקה היא כל שטוענת או כנוס או פטור כופין אותו ומכל מקום אם מת והניח נכסים מגבין לה כפי מה שהתנה ואם פסקה היא על עצמה בלא האב מגבין לה באומד האב אפילו ממטלטלי כמו שהתבאר:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:",
+ "המשנה הששית והוא מענין החלק השלישי והוא שאמר העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אדמון אומר השני נוח לי והשני קשה ממני וחכמים אומרים אבד את זכותו עשאה סימן לאחר אבד את זכותו אמר הר\"ם באור זאת ההלכה דרך משל ראובן מכר שדה לשמעון והיה לוי מכלל העדים שהעידו בשטר המקח אחר בא לוי העד והוציא בזה הקרקע על שמעון ואמ' שהוא שלו וראובן גזל אותה ממנו אדמון אומר הדין עמו בזאת הטענה ולא נוכל לומר לו איך חתמת בשטר המכירה שהוא ישיב היה טוב לי שתצא מידי ראובן שהוא יותר חזק ממני עד שתגיע ליד שמעון שהוא ציית לדינא ועתה אדון עמו ואוציאנה ממנו וחכמים אומרים שעדותו בשטר היא הודאה למכר ראובן וקיום המקח ואין לו לערער על שמעון כלום והכל מודים שלוי אם עשאה סימן לאחר כשהיו ממצרים את הקרקע ואמ' דרך משל אשר במערבו הקרקע הפלוני אשר לשמעון והיה לוי עד בזה השטר הנה הוא לא יוכל לערער על שמעון בזה הקרקע בשום פנים כי מאשר העיד כבר אמת היותה שלו וזה כלו בעדות בעקר השטר אבל אם היה דיין ועדותו בקיום השטר לא אבד את זכותו לפי שהוא יאמר לא ידעתי מה יכלול זה השטר לפי שאין מחוייב לדיין שיקח השטר ואז יקיימהו אמנם יראו עדות העדים לבד ואין הלכה כאדמון:",
+ "אמר המאירי העורר על השדה והוא חתום עליה בעד כלומר שראובן מכר קרקע לשמעון ולוי חתום על המכירה בעד ואחר כך בא לוי זה החתום ומערער עליה ואומר שראובן המוכר גזלה ממנו ומביא עדים שהיה של אבותיו ואף ראובן אין לו בה חזקה בטענת מקח שנמצא לוי זוכה בדין אלמלא חתימת ידו שנראה ממנה שהוא מודה בה שמראובן היתה ואע\"פ שמביא עדי אבות שמא הוא מכרה לראובן אדמון אומר שאין חתימתו מזקת לו שאף הוא אומר נוח לי במכירה זו שתצא מיד ראובן שהוא תקיף וקשה ולא ציית דינא ותבא לידי שמעון שהוא נח וחכמים אומרין איבד את זכותו שהודאה גמורה היא שאם מטעם שהוזכר היה לו להודיע כן לעדים בחשאי והלכה כחכמים ולא כאדמון וכן הדין אם קודם המכר היה לוי זה מערער לראובן וכשמכרה ראובן לשמעון חתם בה בעד ואין צריך לומר אם שמעון טוען כן אלא אף אם אינו כאן אנו טוענין לו שטוענין ללוקח וכל שכן אם מכרה המערער והמחזיק חתום על המכר שאף לאדמון איבד המחזיק את זכותו שאין כאן לומר השני נוח לי וכו' שהרי היה הוא מוחזק בה אלא שלבי נוקפי בזו שמא לא נאמרה אלא לאוקומי ארעא הא לאפוקה לא עשאה סימן לאחר אבד את זכותו פירוש זו לא הוצרכה אלא לאדמון שאע\"פ שחולק בחתם עליה בעד מודה הוא שאם לוי זה המערער מכר קרקע בסמוך לזה וכשמצר לו את המצרים הזכיר מצר פלוני שדה של שמעון במחזיק בו שזו הודאה גמורה היא ואינו יכול עוד לחלוק ולערער עליו ועל זו אמרו בגמרא שאם טען זה תלם אחד עשיתי לו נאמן כמו שיתבאר ואם תאמר שאף לוקח רוצה בכך אחר שרואה שראובן או שמעון מוחזקין בה ואם יאמר לוי מצר פלני קרקע שלי אין הלוקח מקבל הימנו היה לו לומר מצר פלני קרקע שפלני מחזיק בה היום ולא שיאמר קרקע של פלני והוא הדין אם קנה המערער והמוכר ממצר לו אותו קרקע בשם פלני המחזיק ופירשו בתלמוד המערב לא סוף דבר שעשאה העורר סימן לאחר כגון שהיה קרקע הסמוך לזה שלו ומכרו אלא אפילו עשאה אחר סימן לאחר כגון שהיה קרקע זה סמוך לזה של דן ומכרו לנפתלי ולוי זה חתום עליה איבד את זכותו אף לאדמון וכל שכן אם המחזיק בעצמו עשה סימן לאחר על שמו והמערער חתום בה שאין כאן טעם שני נוח לי ועל זו האחרונה אמרו בגמרא לא שנו אלא לאחר אבל אם מחזיק זה מכר ללוי עצמו וממצר קרקע זה על עצמו לא איבד לוי את זכותו שאף הוא אומר אי לאו דעביד הכי לא הוה מזבין ליה ניהלאי ואפילו במסירת מודעא חושש הוא שמא יבא לידי גלוי ויפסיד מקחו והוא הדין אם המערער מוכר למחזיק וממצר על שמו של מחזיק שאף הוא אומר אלמלא כן לא היה זה לוקחה והייתי מפסיד שהמצרן מרבה בדמים ונמצאת למד לפי הסוגיא שעשה סימן לאחר אתה צריך לפרשה בשהמערער עושה אותה סימן ועליה אמרו שאם אמר תלם אחד וכו' נאמן וכן אתה צריך לפרשה כשהמחזיק עושה אותה סימן וזה חותם ועליה אמרו דוקא לאחר והוא חתום אבל לעצמו לא והוא הדין במערער למחזיק ומכל מקום לא נאמר כן בשתיהן אלא בעדות שאין העדים חותמיו על השטר אלא אם כן קראוהו אבל אם באו לקיימו בפני ב\"ד ולוי זה חתום באחד מן הדיינין בשטר ההנפק לא איבד את זכותו שאף הוא יכול לומר לא הייתי יודע מה היה בשטר שדייני הקיום אינם טעונין לקרות את השטר קודם שיקיימוהו ויחתמו בקיומו אלא שיתברר להם על חתימת העדים שהיא כתיבת ידם ומתוך הדברים אתה למד שכל שאין המערער חתום בה אע\"פ שעדים אחרים חתומים בה אין חתימתם מזקת למערער כלום ואין אומרין אכלה מילתא קא מסהדי שהרי אף לענין העלאה משטרות ליוחסין ביררנו בפרק שני שאין מעלין כלומר שאם כתוב בשטר אני פלני כהן לויתי מפלני וכו' אין מעלין אותו לכהנה בכך דאמנה שבשטר מסהדי ולא אשאר מילי וכל שכן בדבר שבממון:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:"
+ ],
+ [
+ "זה שביארנו שאם המערער עצמו מכר שדה זו בצדו של זה ומצ�� את זה בשם המחזיק שאיבד את זכותו אם טען הוא בעצמו תלם אחד הוא שמצרתי על שמו נאמן וכופין את המחזיק להחזיר לו את הקרקע חוץ מתלם אחד הואיל והמערער מברר טענותיו ומאחר שהוא בעצמו יכול לומר כן אף טוענין ליורשיו כן ומכל מקום באותו תלם עצמו אם אמר חזרתי ולקחתיו אינו נאמן וזה שאמרו בכאן נאמן פירשוה גדולי הפוסקים בדהויא ארעא בידיה וכתבו מפרשי דבריהם שהיה ביד אבי היתומים במשכונא או באריסות ויש שפירשוה שאבי היתומים כבר הוציא את הקרקע מיד הגזלן ואחר שמת תובעו הגזלן מיד היתומים מצד הודאת חתימת אביהם שהאב עשאה סימן לאחר ואחר שאביהם היה מוחזק בה והיה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו אף אנו טוענין ליתומים ומכל מקום דוקא בחזקת שלש ושדר בה אביהם יום אחד וגדולי המפרשים פירשוה שאבי היתומים היה מחזיק ומכר בסמוך ועשה שדה זו סימן בשם המערער שבודאי איבד את זכותו אפילו לאדמון וכשבאו להוציא מיד היתומים אמרו שמאחר שהאב היה מחזיק יכול היה לטעון חזרתי ולקחתיו אחר שעשיתיו סימן וטוענין כן ליורשיו ומ\"מ גדולי הרבנים פירשו אף בשאינה בידו ומפני שאין חזקתו של זה אלא מתוך חתימתו של זה וה\"ז כאומר שלך היתה ולקחתיה ממך ואין הדברים נראין שהאומר לחברו שדה זו של אביך הוא ולאחר זמן אמר חזרתי ולקחתיה... אבל לענין טענת תלם אחד עשיתי לו סימן אע\"פ שאין השדה ברשותי יכול לטעון כך שאף אם מכרה לפנינו בלא סיום המצרים אינו גובה אלא בפחות שבלשונות ר\"ל שאם אמר מצר פלני אני מוכר לך בקרקע זה אינו זוכה אלא בתלם אחד ואם אמר שדה אני מוכר לך במצר פלני זוכה בתשעת קבין בפחות שבשדות ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שאף זו דוקא כשהשדה ברשותו וכסתמה של שמועת המעשה שהוזכר שהיה ביד הנתבע וכדאמר זיל הב ליה תלם אחד:",
+ "המשנה השביעית והוא מענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר מי שהלך לו למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר ילך בקצרה וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר אמר הר\"ם פי' כאשר הקיפו שדה ד' בני אדם הנה לא יחלוק אדמון לחכמים שכל אחד מהם ידחוהו מעליהם ויאמרו לו אין עליך דרך עלינו וכן כאשר הקיפו אחד מארבע רוחותיו לא יחלקו חכמים לאדמון שהוא יאמר לו מכל מקום ארחי גבך אמנם המחלקת הוא באחד הבא מכח ד' שיהיו שכניו מד' רוחותיו ומכרו כולם לאחד והיו לו הד' קרקעות אדמון אומר הנה לו שיאמר מכל מקום ארחי גבך ויחייבהו ליתן לו הדרך היותר קצרה וחכמים יאמרו שהוא יאמר אם תקנה לרצוני מוטב ואם לאו אני אקרע שטר המקח ויחזור כל אחד ואחד בקרקעו ולא יהיה לך מי שתבקש ממנו כמו שבארנו והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי מי שהלך למדינת הים ומצא בני אדם מקיפין את שדהו ואין מניחין אותו ליכנס בתוך שדהו דרך שדותיהם ואף הוא אבדה לו הדרך ואינו מברר היכן היה אדמון אומר ילך לו בקצרה שבהן וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר פירשו בגמרא שאם לא היה מקיפו תחלה כשהלך אלא אחד מארבע רוחותיו ואף עכשו כן אין חולק שעובר לו מיהא בקצרה שהרי זה אומר לו מכל מקום ארחאי גבך הוא ואם היו מקיפין אותו שנים או שלשה או ארבעה אין חולק שאינו עובר כלל אלא ברשות שהרי כל אחד אומר לו לאו ארחך גבאי וכן כל זמן שיהו עכשו יותר מאחד אע\"פ שבשעה שהלך לא היה מקיפו אלא אחד כגון ארבעה דאתו מכח חד ולמדת שאם זה המקיפו אחד והוא הוא עכשו אותו שהיה מקיפו כשהלך או אפילו אחר וכגון חד דאתי מכח חד עובר בקצרה ואם עכשו הם י��תר מאחד הן שיבאו מכח אחד שמכר להם הן שיבאו מכח רבים כל אחד יכול לדחותו לא נחלקו אלא באחד הבא מכח ארבעה ר\"ל שהיו מקיפין אותו בשעה שהלך ארבעה ולאו דוקא ארבעה אלא כל שהם יותר מאחד ועכשו בא אחד וקנה מכלם ונמצא אחד מקיפו וזה טוען מכל מקום ארחאי גבך הוא והילכך ילך לו בקצרה לדעת אדמון וחכמים סוברים שאף זה אומר אם אתה שותק שלא ליכנס הרי טוב ואם לאו מהדרנא שטרי למריהו ר\"ל שאחזור ואמכור להם וא\"ת ואף זה יאמר לו לכשאתה מחזיר שהרי אף עכשו איני נכנס מתוך כך ראוי לפרש אם אתה מתפשר עמי בדמים ליכנס בקצרה הרי טוב ואם לאו מהדרינא וכו' שלא תכנס כלל שלא ימכור אחד מהם לך בשום דמים שאין אדם רוצה לחלק שדה אחת לשתים ואני שואל ומאחר שהוא בא מכח מי שאינו מחויב לו בדרך מהו צריך לטעם מהדרינא וכו' והלא שני יוסף בן שמעון שלוה אחד מהם ומכר כל נכסיו לאחר והיה בעל חוב רוצה לחזור על זה שלקח ממה נפשך אינו רשאי כמו שביארנו באחרון של בתרא לא אמרוה אלא בחוב שהנכסים אינם אלא ערב וכל שהבעל חוב פטור הערב פטור אבל זה שדרכו לשם אי לאו טעמא דמהדרינא הוה כייפינן ליה מיהא בקצרה וכן אני אומר שאם נודע שאחד משני יוספים אלו גזל שדה לאביו ואין זה יודע מי הוא משניהם וכן שאינו יודע לסיים את השדה ומכר אחד כל נכסיו לאחר שזה כופהו ליתן לו פחות שבהם אם לא מכר לו המוכר מצד אחר כלום שאף הוא אומר על כל פנים שדה שלי אצלך הוא:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:",
+ "מעשה באחד שצוה בצואת שכיב מרע והניח דקל אחד מנכסיו לבתו ולא סיים אי זה דקל חלקו היתומים ולא נתנו לה כלום והזמינתם לדין והיה הדיין סבור לפטור את היתומים מצד שיהא כל אחד ואחד דוחה אותה בשל אחיו כלומר אין הדקל שלך אצלי ואמרו לו מי דמי התם ארחא לאו גביה כלהו הוא אלא גבי חד מיניהו וכל אחד יכול לומר איני נותן שהדרך אצלו אבל זו הרי הדקל אצלם וכלם נהנו בו שחלקו כנגדו בשוה לו ומעתה צריכין להחזיר לה דקל ויחזרו בחלוקתם להשוות עמהם מי שנפל לחלקו דקל שהחזירו לה:",
+ "מי שצוה ליתן דקל לבתו ומת ולא נמצא בנכסיו דקל אלא שני חצאי דקל ר\"ל חלקו עם אחד בשני דקלים נותנין לה שני החצאים דקרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דקלא:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השמינית והיא גם כן מענין החלק השלישי והוא שאמר המוצא שטר חוב על חברו והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר אלו חייב הייתי לך היה לך ליפרע את שלך שמכרתה לי את השדה וחכמים אומרים זה היה פקח שמכר לו את הקרקע מפני שהוא יכול למשכנו אמר הר\"ם פי' הכל מודים שבמקומות אשר מנהגם לתת המעות קודם שיכתבו שטר המכר הנה לו שיאמר לו היה לך להפרע את שלך ואמנם המחלקת הוא במקום אשר אינם נותנים המעות עד שיכתוב השטר ואמר אדמון היה לך למסור מודעא קודם שתכתוב השטר וכאשר לא מסר מודעא אבד את זכותו וחכמים אומ' לא יוכל למסור מודעא שאם יעשה אותה אולי ישמע הלוקח וימנע מלקנות שחברך חברא אית ליה ואין הלכה כאדמון:",
+ "אמר המאירי המוציא שטר חוב על חברו והלה מוציא שטר אחר שהמלוה מכר לו שדהו אחר שעבר זמן הפירעון וטוען לו שפרעו או שאמנה היה ומראה פנים לדבריו שאלו הייתי חייב לך היאך מכרת לי שדך ולא נפרעת את שלך ואם מעות נצטרכו לך היה לך לנגשני בדין ולדעת אדמון הדין עם הלוקח ופסל שטרו וחכמים אומרים פקח היה שעכשו יכול למשכנו עליו כלומר מתירא הייתי שאם אתבע�� חובי שתעלים מעותיך ולא אמצא בכדי למשכנך ומכרתי לך קרקע זה שלא תהא יכול לדחותי ואפילו היה ללוה קרקע אחר שכך אמרו בתלמוד המערב הגע עצמך דהוה ליה קרקע אמר ליה קרקע טב אנא בעי הגע עצמך דהוה ליה קרקע טב יכיל מימר ליה קרקע דידי אנא בעי ולא עוד אלא דיכיל למימר ליה לית בחיילי טעין טרחותהון דתרי פירוש עבודת שדה שלי ושלך וכן שהוא רשאי לומר מתירא הייתי שהקרקעות שבידך משועבדין לאחרים בקדימה ומכל מקום פירשו בגמרא שבמקום שהלוקחים פורעים מעותיהם קודם כתיבת השטר היה לו להחזיק במעות מתורת פירעון אחר שהגיע זמן החוב ומאחר שלא עשה כן אף חכמים מודים שזה יכול להפקיע כח שטרו ומשנתנו באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי וסובר אדמון שהיה לו להודיע לעדים ולמסור להם מודעא שלכונת שיהא יכול למשכנו הוא מוכרה וחכמים סוברים שאף בזה אינו רוצה למסור מודעא שמא יודע לו וימנע מלקנות והלכה כחכמים ולא כאדמון ויראה לי שאם מכר שדהו מפני רעתה אף באתרא דיהבי זוזי דנין אותו בפקח או שחוככין בדבר וכן כל כיוצא בזה:",
+ "ולענין ביאור יש מקשים במשנה זו בין לאדמון בין לחכמים מדידהו אדידהו שהרי בעורר על השדה והוא חתום עליה בעד אמר אדמון יכול לומר שני נוח לי וכו' ואין אומרין איבעי לך למימסר מודעא וחכמים אומרין איבד את זכותו ופירשנו הטעם שאם כן היה לו לומר לעדים בחשאי אלא שיש לתרץ כל חד לטעמיה שזו של מוכר אדמון סובר ראשון קשה ומעשיו מעידין על קשיו שלוקח ואינו חושש לערער ואף אני יש לי לחוש שאם אמסור מודעא יודע לזה וימנע מלקנות אבל זו שבכאן הואיל ושטר חוב בידו ימסור מודעא ואם יודע מה בכך הואיל ואין פסידתו מבוררת ושהוא דבר שאינו מצוי להיות לוה משופע במעות וכובשם ונועל דלת בפני עצמו ולא עוד אלא שהיה לו למסור להוציא עצמו מתורת עני וצריך למכור ורבנן בזו שבעורר הם סוברים הואיל והוא עצמו עורר וחתם בלא מסירת מודעא ודאי איבד את זכותו אבל זו שבכאן למה ימסור מודעא בשביל כבוד בעלמא וישים עצמו בספק שישמע ולא יקנהו ושמא יעלים הלה מעותיו ויפסיד:",
+ "המשנה התשיעית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לווה ממני וחכמים אומרים זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו לר\"ם הלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר שהלווה באחרונה אומר לאותו שלוה תחלה אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לווה ממני וחכמים אומרין זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו ואין חובו של ראשון נפקע בטעם זה והלכה כחכמים אלא שמכל מקום יש בענין זה תנאים ודינין אחרים שאתה צריך בהם לביאור סוגיא הבאה על משנה זו והוא שרב נחמן ורב ששת נחלקו בשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה ר\"ל שחובות שניהם שוין בסך אחד וכגון שלווה ראובן משמעון בניסן מנה וחזר שמעון ולוה מראובן באייר מנה ועכשו באים שניהם לדין זה על זה ואמר רב נחמן ראובן גובה מקרקעותיו של שמעון מנה ושמעון גובה מקרקעותיו של ראובן מנה ורב ששת אמר הפוכי מטארתא למה לי אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו ודכלי עלמא אם קרקעות שניהם שוין כגון ששניהם עידית או שניהם בינונית או שניהם זיבורית ודאי הפוכי מטארתא הוא ואין נזקקין להם אלא יעמד כל אחד בשלו וגירסת הספרים כי פליגי דאית ליה לחד עידית ואית ליה לחד בינונית ואתי בעל בינונית וגבי עידית והדר אתי בעל עידית וגבי בינונית ורב ששת אמר מאי חזית דאתי בעל בינונית ברישא אדרבה בעל עידית אתי ברישא וגבי בינונית וכי אתי הלה מגבי ליה מבינונית דשקל מיניה ואפילו קדם בעל בינונית ותבעו מכל מקום כי אתו לקמן כי הדדי קא אתו הילכך זה עומד בשלו וזה עומד בשלו והעלו בה שאף רב נחמן מודה בזו הילכך כל שנכסיהם שוים או שיש לזה עידית ולזה בינונית כלם מודים שיעמוד זה בשלו וזה בשלו ונתפרש מחלקתם באית ליה לחד עידית ובינונית ולאידך זיבורית ולרב נחמן מגבין לבעל זיבורית מבינונית דאידך וכי הויא גביה הוה ליה עידית דידיה דבשלו הן שמין כלומר כשאמרו חכמים בעל חוב בבינונית בקרקעות של לוה שמין אותו ומגבין לחברו ממנו מן הזיבורית ורב ששת סבר שאף זה חוזר וגובה ממנו מבינונית שנתן לו ואע\"פ שהיא עדית אצל זה דבשל עולם הן שמין והלכה כרב נחמן ויש גורסין למעלה כי פליגי דאית ליה לחד בינונית ולחד זיבורית ואתי בעל זיבורית וגבי בינונית ומגבי זיבורית והילכך רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה קסבר בשלו הן שמין ואתי בעל זיבורית וגבי בינונית וכי הויא גביה הדרא ליה עידית ומגבי זיבורית לאידך ורב ששת סבר בשל עולם וכו' וכי אתי אידך שקיל בינונית דיהב ליה ואקשי לרב נחמן מאי חזית דאתי בעל זיבורית ברישא ליתי בעל בינונית וליגבי זיבורית וליהדר ולגבייה ניהליה דהא בינונית דידיה עידית היא ולמדת שאף בדרך זה אף רב נחמן מודה שהפוכי מטארתא הוא ואין לך דרך להעמיד דבריו של רב נחמן אלא בדאית ליה לחד עידית ובינונית ולחד זיבורית שאי זה שיהא קודם בתביעתו האי גבי בינונית ומגבי זיבורית הואיל ובשלו הן שמין והרי שלמדת עכשו פסקים היוצאים מן הסוגיא וחזרנו לביאור משנתנו והוא שהקשו ממנה לרב ששת וממה שאמרו חכמים שהלכה כמותם זה גובה וזה גובה והיה לו לומר שני השטרות קיימים אלא שכל אחד עומד בשלו ומאי זה גובה וזה גובה דקאמר ופירשוה לדעתו כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש וזה שהושלם זמנו גובה והמעות בידו עד שיושלם זמן האחר ויחזיר לו מעותיו ושאלו בה היכי דמי אילימא ראשון לעשר ושני לחמש ר\"ל שראובן הלוה לשמעון לעשר שנים וחזר שמעון ולוה ממנו לחמש שנים בהא לימא אדמון אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לווה ממני והא לא מטא זמניה ולא היה יכול ליפרע אלא ראשון לחמש ושני לעשר אי דמטא זמניה דראשון בשעת הלואה שניה מאי טעמיהו דרבנן ובכי האי ודאי אף חכמים מודים שזה אומר לו אלו הייתי חייב לך והגיע זמן היאך אתה לווה ממני ואי דלא מטא זמניה כגון שהלואה שנית היתה בתוך זמנה של ראשונה מאי טעמיה דאדמון ולמדת שלא אמרו הלכה כחכמים בכל שהגיע זמן הלואה ראשונה בשעת השניה ונתפרש מחלקתם ביומא דמשלים זמניה כגון שראובן הלוה לשמעון מנה לחמש שנים וביום שנשלמו חמש נצטרך לקנין סחורה ולוה משמעון זה מנה וכשהוציא ראובן שטרו לגבות חובו שמעון אומר לו אמנה היה או פרוע הוא ומראה פנים לדבריו שאם לא כן היאך לוית ממני ביום תשלום הזמן ולא היית ממתין עד מחרתו ואדמון רואה כדבריו של שמעון וחכמים אומרים זה גובה וזה גובה שאיפשר שסחורה גדולה נזדמנה לו וגובה חובו ושמעון לכשיגיע זמנו גובה חובו ולמדת שמחלקת משנתנו לענין גובינת החוב בעצמו ר\"ל שהשני כופר לראשון ואנו מחייבין אותו כשהוא בדרך זה ר\"ל כגון שלוה המלוה מן הלוה ביומא דמשלים זמניה וכל שכן בתוך הזמן וביאר לנו שלא הופקע חובו אע\"פ שהוא יום תשלום הזמן ומחלקת בריתא כשאין מחלקת בגוף החוב אלא ששניהם מודים החו��ות זה לזה או כגון שהלוהו השני בתוך זמנו של ראשון שאין מחלקת בכך שהוא חייב לו אלא שהגיע זמן כל אחד מהם וזה רוצה שיעמוד כל אחד בשלו וזה רוצה שיגבה כל אחד מחברו כדי שירויח בשבח קרקע ובשניהם הלכה זה גובה וזה גובה ומכל מקום יש שואלים אף לרב נחמן יאמר לו טול שטר חוב שאתה חייב לי בחובך עד שלמדים מכאן שכל מי שיש עליו חוב ויש לו קרקע ושטר חוב על אחרים אינו יכול לומר טול שטר חוב שיש לי על פלני בחובך אלא גובה קרקע ואינו דוחהו אצל השטר חוב כבשאר מטלטלין:",
+ "וכן לענין ביאור יש שואלים במה שאמרו אי דשלמו חמש שנים הא מטא זמניה כלומר והיה לו לומר כיצד אתה לוה ממני ואני חייב לך ושואלים בה ולוקמה באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי שלא היה יכול לעכב המעות בפירעון החוב שכבר כתב שטרו ולא לוה ממנו אלא למשכנו באותה הלואה ולהוציא הלואה כנגד הלואה ולדעתי אין זה כלום ומה תועלת לאחר בהלואתו שאם ירצה להעלים מעותיו מפחד הפירעון אף הוא מעלימם מצד ההלואה אלא טעם פקח הוא זה לא נאמר אלא בקניית קרקע שאיפשר שהיה מעלים מעותיו ומגלה אותם לצורך קניית קרקע והילכך דין זה לשיטתנו אין בו חלוק בין אתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי לאתרא דיהבי זוזא והדר כתבי שטרא ובשניהם כל שהגיע זמן הראשון כשלוה מן השני הופקע הראשון ולקצת חכמי קטלוניא ראיתי שמחלקין בה ואין נראה לי:",
+ "זהו ביאור המשנה עם ביאור הדומה לו מדינין היוצאין בסוגיא שלה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:",
+ "היו שנים שמוציאין שטר חוב זה על זה על הדרך שכתבנו ומת אחד מהם ולא נשארו ממנו אלא מטלטלין הרי היתומים גובין מן האחר והוא אינו גובה מהם ואם זה פקח נותן להם קרקע בחובו וחוזר וגובה אותה מהם שיתומים שגבו קרקע בחובות אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם ומכל מקום יתומים קטנים אין נפרעין מהם כלל אלא לדברים ידועים כמו שהתבאר:",
+ "היו היתומים אלו גדולים והיה להם זיבורית והאחר יש לו בינונית אין צריך לומר שלרב נחמן שהלכה כמותו נוטלין היתומים בינונית ממנו והוא נוטל מהם זיבורית שאף בשני בעלי חוב הוא אומר כן כמו שביארנו שהרי בינונית שנתן להם עידית הוא אצלם ומכל מקום לענין ביאור הייתי סבור שאף לרב ששת הדין כן שאף כשנאמר בשל עולם הן שמין מכל מקום אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזיבורית ואינו כן וכמו שאמר הני מילי היכא דלא תפיש אבל היכא דתפיש תפיש כלומר מאחר שהוא תופשה בחיי אביהם ואביהם כבר חייב לו בינונית מה שתפש תפש ואע\"פ שאמרו למעלה דאית ליה לחד בינונית ולחד זיבורית דאזיל בעל זיבורית וגבי בינונית ומגבי זיבורית ואין אומרין כיון דתפיש תפיש איפשר שרב נחמן אונו סובר כן או שמא בזו אין דינו לתפוש אותו בינונית אלא בינונית של לוה שהיא זיבורית של אחרים הואיל ובשלו הן שמין:",
+ "המשנה העשירית הכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן וגליל אין מוציאין מעיר לעיר ולא מכרך לכרך אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר מוציאין מנוה הרע לנוה היפה אבל לא מנה היפה לנוה הרע רשב\"ג אומר אף לא מנה הרע לנוה היפה שהנוה היפה בודק אמר הר\"ם פי' עיר המגרשים אשר סביב המדינה וכרך המדינה המוקפת חומה וענין בודק בולש ר\"ל שהטבע יבקש מה שדומה לו ואמ' בתלמוד שנוי וסת תחלת חולי מעים באורו שנוי המנהג סבת החולי ואפי' השתנה לטוב והלכה כרבן שמעון בן גמליאל וכאשר נשא איש מארץ יהודה בגליל או מגליל ביהודה תכריחה לצאת עמו לפי שעל זה התנאי נשאה וכן ראוי בכל המקומות שמוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל ולא מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים:",
+ "אמר המאירי שלש ארצות לנשואין ר\"ל בתחום ארץ ישראל ולענין שאין האיש כופה את אשתו לצאת עמו מזו לזו והם יהודה ועבר הירדן והגליל ר\"ל שאם נשא ביהודה אינו יכול להוליכה על כרחה בגליל או לעבר הירדן וכן מכל אחת לחברתה לא מעיר שבזו לעיר שבזו ולא מכרך שבזו לכרך שבזו ואין צריך לומר מעיר שבזו לכרך שבזו או מכרך שבזו לעיר שבזו שיש כאן שנוי כמו שיתבאר בסמוך אבל באותה הארץ כגון שנשא ביהודה ורוצה להוציאה באותה הארץ בעצמה ולא לגליל ולעבר הירדן מוציאין ובלבד מעיר לעיר או מכרך לכרך שהכל שוה הא מעיר לכרך ומכרך לעיר לא שהרגיל בכרך שהוא מדינה גדולה שכל הדברים מצויין שם קשה לו לצאת לישיבת עיר שהוא פחות מכרך אע\"פ שהוא גדול מכפר שאין הרבה דברים מצויין שם והרגיל בעיר שיש שם רחבות ואין שם רוב עם עד שיעמדו שם בדוחק וכן שיש שם פירות הרבה בזול קשה לו לצאת משם לישיבת כרך שישיבתה ישיבת דחק וקנין כל הדברים ביוקר וזהו שאמרו בגמרא מנין שישיבת כרכים קשה שנאמר ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלם אלמא שדרך נדבה נתישבו שם עד שמתוך נדבתם ברכום ואחר כך אמרו שאף מעיר לעיר דוקא מנוה הרעה והוא המקום שאין התבואות והפירות מצויות שם אלא ביוקר לנוה היפה ר\"ל אותן שמצויות שם הרבה ובזול אבל לא מן היפה לרעה ורבן שמעון בן גמליאל אומר אף לא מן הרעה ליפה שהנוה היפה בודק ר\"ל חופש כל חדרי בטן שמתוך שנשתנה וסתו ברוב מעדנים שלא הורגל בהם חלאים באים עליו וכמו שאמרו שנוי וסת תחלת חולי מעים והלכה כרבן שמעון בן גמליאל ואין מוציאין אלא מעיר לעיר או מכרך לכרך ושיהיו שניהם שוים ובתוספתא אמרו על משנה זו בד\"א בזמן שהוא מיהודה ואירס ביהודה או מגליל ואירס בגליל אבל בן גליל שאירס ביהודה או בן יהודה שאירס בגליל כופה אותה לילך עמו במקומו שעל דעת כן נשאה וכן אמרו שם שמוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל בכל ענין ואין מוציאין מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים בשום ענין הואיל ושתיהן בארץ ישראל ואשה מכל מקום אינה כופה את בעלה לצאת אף מרבה גוים לרבה ישראל הואיל ושתיהן בארץ ישראל הכל מעלין לארץ ישראל ר\"ל שהכל מעלין נשותיהן מחוצה לארץ אף מנוה היפה לנוה הרעה ואף מעיר שרבה ישראל לעיר שרבה גוים ואין הכל מוציאין ר\"ל אין אחד מהם מוציאין אפילו מרעה ליפה ומרבה גוים לרבה ישראל ואמר אחר כן אחד אנשים ואחד נשים כלומר שאף האשה כופה בזה את בעלה:",
+ "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין הכל מעלין לירושלם ואין הכל מוציאין אחד נשים ואחד עבדים:",
+ "ואחר כך אמרו ופירשו בגמרא שכל שהוא ראוי לכופה ואינה נשמעת תצא בלא כתובה ר\"ל מנה מאתים ותוספת לבד אבל מחזיר לה מה שהביאה לו וכן כתבוה מפרשי הלכותיהם של גדולי הפוסקים וכל שאינו ראוי לכופה והוא כופה יוציא ויתן כתובה וכל שהיא ראויה לכופו ואינו נשמע לה יוציא ויתן כתובה וכשם שדינן לכוף זה את זה מחוצה לארץ לארץ ישראל כך דינן מארץ ישראל לירושלם ואמר אחר כן שאף העבדים בכלל זה שאם הוא עבד עברי בחוצה לארץ כופהו לעלות ואם קנאו בארץ אינו יכול לכופו לירד בין עבד עברי בין עבד כנעני ומכל מקום אין העב�� כופה את רבו לעלות אלא שאם ברח מעצמו בחוצה לארץ אף הכנעני כופין את רבו לכתוב לו גט חרות והלה כותב לו שטר על דמיו וכן בעבד עברי כותב לו שטר על דמי מה שנשאר בשני עבדותו לחשבון דמי מקחו:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה האחת עשרה והיא גם כן מענין החלק הרביעי והוא שאמר נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקפודקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא אשה בקפודקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל רבן שמעון בן גמליאל אומר אף ממעות קפוטקיא נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בקפודקיא נותן לה ממעות קפודקיא אמר הר\"ם פי' אמרו הכל והוא מנוה היפה לנוה הרעה ואפי' מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים ואמ' ואין הכל ירצה בו ולא אחד יצא מארץ ישראל מנוה הרע ליפה ואפי' לעיר שרובה ישראל ולכל אחד ואחד משניהם שיכריח חברו על העליה לארץ ישראל או לירושלם ואם המניעה ממנה תצא בלא כתובה ואם ממנו יוציא ויתן כתובה וקפודקיא לקחוה דרך משל לקרבתה מארץ ישראל ולהיות כתובה מדרבנן הקלו בה ויתן פעם כפי מקום הנשואין ופעם לפי מקום הגירושין ונרצה בזה כאלו להקל עליו ורבן שמעון בן גמליאל יאמר יתן כפי מקום השעבוד שהוא סבר כתובה דאוריתא ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:",
+ "אמר המאירי נשא אשה בארץ ישראל שהמטבעות שבה קלים ולא הזכיר בכתובה המטבע אלא מאתים דינרין סתם וכשגירשה גרשה בארץ ישראל אין ספק שנותן לה מטבעות ארץ ישראל ולא עוד אלא אף אם נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפוטקיא והיא ארץ כפתור והמטבעות שלה חשובים נותן לה ממעות ארץ ישראל שהם קלים חדא דבתר שיעבודא אזלינן ועוד שראוי להקל בכתובה אצל הבעל ליפרע בפחות שאיפשר לו נשא אשה בקפוטקיא וגירש בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל ופירשו בגמרא שאע\"פ שמן הדין יהיה לנו להגבותה ממעות קפוטקיא דבתר שיעבודא אזלינן ולא בתר גובינא מקולי כתובה שנו כאן ומשום דכתובה דרבנן ושמא תאמר והרי מכל מקום צריך הוא ליתן לה כסף מדינה שכל כסף של דבריהם כסף מדינה הוא והרי מעות שבארץ ישראל אינם שוים ככסף מדינה אלא או פחות או יתר תירצו גדולי המפרשים בשכתב לה מאתים ממטבע היוצא ואלו בחוב בעלמא נותן כמטבע שבמקום השיעבוד ובכתובה נותן בפחות שבמקומות אם של שיעבוד ואם של גירושין הא אי כתב לה מטבע סתם כגון שכתב לה כסף זוזי מאתן נותן לה כסף מדינה וקצת גדולי הדורות כתבו שלא תקנו חכמים כסף מדינה אלא כשאמר דחזו ליכי שהרי ראוים לה מיהא מדבריהם שהוא כסף מדינה וכן במקום שאין כותבין ונפרעת בתנאי בית דין אבל כשאומר כסף זוזי מאתן ואינו מפרש דחזו ליכי אינו נותן אלא במטבע היוצא אם במקום השיעבוד אם במקום הגירושין בפחות שבהם הן שיהא בכסף מדינה או פחות או יתר רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לה ממעות קפוטקיא ומפני שהוא סובר כתובה דאוריתא ודינה כשאר חובות לילך אחר מקום השיעבוד ושמא תאמר יתחייב מיהא בכסף צורי אם פחות אם יתר נראה שאף זו מיתרצית כבראשונה ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אלא כתנא קמא נשא בקפוטקיא וגירש בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא וזו לא הוצרכה אלא סדר גובינות הוא מונה והולך ולענין נדוניא שהביאה מיהא אין ספק שדינה כחוב דעלמא והולכין אחר מקום השיעבוד:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "המוציא שטר חוב על חברו בסך י��וע כגון מאה דינרין ולא הזכיר מאי זה מטבע אם הוזכר שם העיר בשטר כגון שכתוב בו שנעשה בבבל מגבהו ממעות בבל אע\"פ שעכשו מוציאה בארץ ישראל ואם כתוב בו בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל דבתר שיעבודא אזלינן ולא בתר גוביינא כתוב בו סתם ר\"ל שלא הזכיר בשטר שום עיר בעולם הולכין אחר מקום הגוביינא ואם הוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל ואם הוציאו בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל שסתם הדברים במקום שהוא דר עכשו היה דר בשעת הלואה אלא אם כן אחד מהם מברר בהפך כתוב בו כסף ר\"ל מאה מטבעות של כסף ולא הוזכר שם לא סלעים ולא איסתירים ולא איסרין ולא מעין ולא דינרין מה שירצה לוה מגבהו ר\"ל שמגבהו מן הפחות שבמטבעות חוץ מן הפרוטות שאינם בכלל כסף דפריטי דכספא לא עבדי אינשי ואם לא הוזכר שם לשון מטבע אלא מאה כסף אם רצה גובין לו נסכא כל אחת במשהו כלל הדברים יד בעל השטר על התחתונה ולפי דרכך למדת שהשטר שאין בו שם מקום כשר והוא הדין לשטר שאין בו זמן כמו שביארנו באחרון של בתרא:"
+ ],
+ [
+ "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גוים ולא ידור בחוצה לארץ אף בעיר שרבה ישראל שחוצה לארץ דירת קבע לגוים ולעובדי האלילים ואי איפשר שלא ללמוד מדרכיהם דרך צחות אמרו באחד שבארץ ישראל שנפלה לו יבמתו בחוצה לארץ ושאל לאחד מן החכמים מהו לירד לקיים מצות יבום אמר לו אחיו נשא גויה ברוך המקום שהרגו ועכשו ירד אחיו אחריו:",
+ "וכשם שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות שכל מקום שחכמה ויראת חטא מצויין שם דינו כארץ ישראל וכמו שאמרו כל הדר בבבל כאלו דר בארץ ישראל שכל מה שאמרו לא אמרו אלא מפני שסתם חוצה לארץ אין חכמה ויראת חטא מצויין בה לישראל לרוב הצרות ועול הגליות שסובלים שם אלא אם כן על ידי עמל גדול וצער גלגול סבל הצרות וההתיאש מהם לעבודת השם לשרידים אשר י\"י קורא וסתם ארץ ישראל חכמה ויראת חטא מצויין בה עד שמתוכם משיגים כבוד בוראם וזוכים ליהנות מזיו השכינה ועל זו אמרו אפילו שפחה שבארץ ישראל מובטחת לה שהיא בת העולם הבא ועל דרך מה שייעד הנביא באמרו וגם על העבדים ועל השפחות אשפוך רוחי:"
+ ],
+ [
+ "פרד שנולד מן הסוסיא ואביו חמור מותר להרכיבו על פרדה שהיא בדרך זה ר\"ל שנולדה מן הסוסיא ואביה חמור והוא הדין והענין בפרד שנולד מן החמורה ואביו סוס על פרדה שבדרך זה ר\"ל שנולדה מן החמורה ואביה סוס ואין אומרין אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור שאין ענין כלאים של הרכבה אלא בחלוק מינים והרי שניהם מין אחד אבל הנולד מן הסוס והחמורה אסור להרכיבו על הנולדת מן החמור והסוסיא ואין אומרין כל מיני פרדות אחד הוא ואין צריך לומר שאין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה ויש בזה קצת דרכים אחרים וכבר ביארנו הכל במסכת חלין פרק אותו ואת בנו וכן ביארנו שם הסימנין שמין זה של פרדות ניכר בו מן המין האחר:",
+ "לעולם יהא אדם זריז ללמוד תורה שהיא יתד שהכל תלוי בו שאע\"פ שכל שאינו מנוחלי גיהינם לדור דורות הוא בכלל התחיה לחיי עולם מכל מקום אין עדנה של תחיית עמי הארץ חשובה לכלום בערך עדנה של תחיית החכמים והחסידים וזהו ענין אמרם עמי הארץ אינם חיים וכל שאינו בן תורה יזהר שיהו מדותיו מחבבות את בעליה עד שיראה ממדותיו אוהב את החכמים ומקרבן דרך הערה אמרו כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לחכם והמהנה תלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכ��וב כאלו נדבק בשכינה ר\"ל כאלו השיג מכבודה מה שראוי לחכמים להשיג ממנה:",
+ "עולם הבא עיקרו מונח על עולם הנשמות הבא לכל אדם אחר המות ומכל מקום יש מקומות בתלמוד שהוא נאמר על תחית המתים שהוא סוף הכל לפי דרכים הדתיים ויש מקומות שהוא נאמר על ימות המשיח ועל דרך זה אמרו בסוגיא זו לעולם הבא אדם יוצא לשדה ומביא ענבה אחת וכו' וכבר ביארנו סדרי זמנים אלו ר\"ל עולם הבא וימות המשיח ותחיית המתים בילדותנו בחבור התשובה ובזה החבור בפרק חלק מענין האמונות התוריות:",
+ "ונשלם הפרק ת\"ל ונשלמה המסכתא ש\"ל. ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו בדיני מסכת כתובות ת\"ל יבא אחריו מה שיראה לכללו במסכת גיטין בעזרת הצור ובישועתו א\"א א\"א סלה סלה. ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה. תם תם ונשלם"
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Meiri on Shas",
+ "http://www.sefaria.org"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "מאירי על כתובות",
+ "categories": [
+ "Talmud",
+ "Bavli",
+ "Rishonim on Talmud",
+ "Meiri",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "מאירי על כתובות",
+ "enTitle": "Meiri on Ketubot",
+ "key": "Meiri on Ketubot",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "הקדמה",
+ "enTitle": "Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file