diff --git "a/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Moed/Meiri on Chagigah/Hebrew/merged.json" "b/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Moed/Meiri on Chagigah/Hebrew/merged.json"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Moed/Meiri on Chagigah/Hebrew/merged.json"
@@ -0,0 +1,338 @@
+{
+ "title": "Meiri on Chagigah",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Meiri_on_Chagigah",
+ "text": {
+ "Introduction": [
+ "אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י\"א זאת המסכתא ר\"ל מסכת חגיגה היא מסדר מועד והורגלנו בלמודה אחר מסכת מגלה לסבה אשר זכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת ג' פרקים וסדרם לפי שטתנו א' הכל חייבים בראיה ב' אין דורשין ג' חמר בקדש ואמנם ענין המסכתא בכללה יתבארו לנו ממנה שני ענינים כלליים הראשון לבאר בו עניני ג' קרבנות שנצטוו ישראל להקריב בכל רגל ורגל משלשה רגלים עולת ראיה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה כמו שיתבאר ענינם בזאת המסכתא והשני לבאר בו עניני טהרות וטמאות כפי שצריך לידיעת עניניהם לענין מעשר ותרומה וקדש ונתגלגל ענין זה בכאן מתוך שהיו צריכים לטהר ברגל מפני קרבנותיהם החלק הראשון אמנם יתבאר בפרק הראשון ובקצת הפרק השני והחלק השני יתבאר בסוף הפרק השני ובפרק השלישי וזהו ביאור ענין המסכתא ויסודה דרך כלל והפרק הראשון ממנו אמנם ישתדל לבאר עניני החלק הראשון כמו שביארנו ורובו יסוב על ד' ענינים הראשון לבאר מי הוא החייב באלו הקרבנות או במקצתם ומי הוא הפטור מהם השני לבאר בו שיעור ערך הקרבנות וממה הוא צריך להביאם אם מן העוף או מן הבהמה וכן אם צריך להביאם מן החולין או אם יכול לפטור עצמו במעשרות שלו או בנדרים ובנדבות שלו השלישי לבאר בו שלא כל הקרבנות שוים לכל בני אדם ר\"ל שיש מי שצריך להרבות בשלמים ולמעט בעולות ויש שהענין בהפך הרביעי לבאר בו במי שלא הביא קרבנותיו בראשון אם יש להם תשלומים בכל החג זו היא כונת הפרק אלא שנתגלגלו בו דברים אחרים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:"
+ ],
+ "": [
+ [],
+ [],
+ [
+ "והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר מי הוא החייב והפטור בקרבנות אלו והוא שאמר הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינוס נשים ועבדים שאינן משוחררים החגר והסומא החולה והזקן ושאינו יכול לעלות ברגליו איזהו קטן כל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית כדברי ב\"ש ובה\"א כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית שנ' שלש רגלים אמר הר\"מ פי' ראיה הוא מה שאמר השם ית' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ולפיכך זאת המצוה אין חייבין בה נשים וטומטום ואנדרגינוס ואמ' את פני האדון ד' מי שאין לו אדון אלא אחד יצא עבד ולפיכך העבדים פטורים ואמ' שלש רגלים אע\"פ שרגל הוא המועד אבל לפי שאמ' רגלים ולא אמ' פעמים כמו שאמ' במקום אחר ובאה הקבלה כי הוא רומז שזאת המצוה אינה חובה על מי שאינו יכול ללכת ברגליו לפיכך יצא חגר וזקן וחולה ועוד אמ' לראות את פני ד' אלקיך ולפיכך אינה חובה אלא על מי שהוא רואה יצא סומא ואמ' במצות הקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ולמד מזו הראייה שהיא בשנה השמינית כל ראיה שאינה חובה על השוטה לפי שאינו למד ולא על החרש שאינו שומע ואם חלתה רגלו אחת או אזנו אחת או עינו אחת אינו חייב בראייה לאמרו שלש רגלים ואמ' בהקהל באזניהם ואמ' לראות שתהא הראייה שלמה ואמ' הכל חייבי' להביא מי שחציו עבד וחציו בן חורי' וכבר הודעתיך כי חזר מזה הדעת והדין אצלנו שלא יניח אדם חציו עבד וחציו בן חורין שלא יגמר פדיונו:",
+ "אמר המאירי הכל חייבין בראיה וכו' ותחלת הדברים צריך אתה לידע שג' קרבנות נצטוו ישראל להקריב בכל רגל ורגל הראשון עולת ראיה והוא שנאמר בה שלש פעמים בשנה יראה את כל זכורך וראיה זו לא ראית חנם שהרי נאמר לא יראו פני ריקם אלא שהיו מביאים עולה שהיא כלה כליל ומקריבים אותה בי\"ט ראשון של רגל והשני שלמי חגיגה והוא שהיו מקריבים ביום זה שלמים מן הבהמה שאין שלמים אלא בבהמה וקרבן זה לכבוד החג ועליו נאמר שלש פעמים בשנה תחג ליי' אלהיך והשלישי הוא כעין שני ונקרא שלמי שמחה ועליו נאמר וזבחת שלמים ואכלת ושמחת לפני יי' אלהיך ואין הלכה כדברי האומר בתלמוד המערב ושמחת אפי' ממקולין אלא צריך לעשותם שלמים והם הנקראים שלמי שמחה ומלבד שלשה אלו היו מביאים בערב הפסח חגיגה ואינה ממנין אלו אע\"פ שהיא מצוה וכדכתיב וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר מ\"מ אינה מצוה לעצמה אלא לצורך הפסח שיהא נאכל אכילת שובע ואף היא לא היתה באה אלא בזמן שהפסחים מועטים כמו שיתבאר בפסחים ס\"ט ב':",
+ "וביאר עכשו על קרבן ראשון והוא עולת ראיה שהכל חייבין בה אפי' היו כמה בבית אחד חוץ מחרש ופי' בגמ' אפי' חרש המדבר הואיל ואינו שומע והוא הדין לאלם השומע ואינו מדבר ואע\"פ שכל חרש שדברו בו חכמים שאינו שומע ואינו מדבר בכאן הוציאוה מאמרו בפרשת הקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ואפי' חרש באזנו אחת פטור וכן יצאו מכלל חיוב שוטה וקטן שאינן בכלל מצות וטומטום ואנדרוגינוס מפני שאינם בכלל זכורך והוא שאנדרוגינוס בריה בפני עצמה וטומטום לא הזהירה התורה על הספיקות ופי' בגמ' שאפי' ביציו מבחוץ אינו חייב הואיל ואינו נקרע עדין ונשים דהא כתו' זכורך ואע\"פ שמ\"מ מצות עשה שהזמן גרמא הוא כבר אמרו בגמ' סד\"א לילף מהקהל קמ\"ל זכורך עבדים שאינם משוחררים פי' בגמ' שאפי' חציו עבד וחציו בן חורין פטור החגר והחולה והזקן כל אלו פטורין מפני שאין יכולין לעלות ברגליהם מאחר שתפש הכתוב לשון רגלים ואע\"פ שמשמעותו בענין אחר למדים אנו הימנו ענין הליכה ברגל וכל אלו אינם יכולים לילך ברגליהם ואמר אח\"כ דרך כלל מי שאינו יכול לעלות ברגליו ופי' בגמ' לרבות המעונגים ביותר שלא הורגלו בדריסת הרגל שלא חייבה תורה לעלות על ידי רכיבה וגדולי הרבנים פי' שאין יכולים לילך בלא מנעל וראיה לדבריהם מה שהביאו עליה בגמ' מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי שהרי אין נכנסים להר הבית במנעל ומ\"מ הקשו עליו כשיגיע להר הבית יכרוך סודר על רגליו ויבא אלא שהעקר כדעת ראשון ואע\"פ שבתלמוד המערב שבמסכת פסחים פ\"ד ה\"ז במה שאמר ר' יוסי אף הרצענים מפני שעולי רגלים מתקנים מנעליהם בחול המועד אמרו לדעת רבנן ישראל עשירים הם ובבהמה היו עולים מ\"מ לא אמרה תורה שהיכול לעלות ברגליו לא ירכב בבהמה אלא שמי שאינו יכול לעלות ברגליו יהא פטור ומ\"מ נראה דוקא במי שהוא מעונג הרבה שאף על ידי מתון אינו יכול לעלות ברגליו ופי' בגמ' שאפי' חגר ברגלו אחת פטור ואין צריך לומר בעלי קבין ר\"ל שנחתכו שתי רגליו ונותנים קבים ברגליהם בצורת רגל לסמוך עליהם וי\"מ ענין קבים בדרך אחרת כמו שכתבנו במס' שבת והכל עולה לענין אחד והסומא הביאוה בגמ' ממה שאמ' יראה ואפשר לקרות יראה ואנו דורשין יראה יראה כלומר שאתה נראה והוא רואה ומה הרואה הוא נראה לענין השכל בשלמות אורו כך הנראה צריך להראות בשלמות אורו ומכאן אמרו שאף הסומא באחת מעיניו פטור ובגמ' הוסיפו עליהם לפטור ערל וטמא וכן בראשון של פסחים ג' ב' אמרו כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל אלא שרוב פוסקים לא הביאוה:",
+ "איזהו קטן פי' איזהו קטן שאין בו חיוב אפי' לחנכו במצות חכמים שעל חיוב תורה אינו שואל איזהו קטן שעד י\"ג שנה ויום אחד נקרא קטן אלא על מצות חנוך הוא שואל כן כל שאינו יכול לרכב על כתפו של אביו מירושלם להר הבית הא אם הגיע לכח זה אע\"פ שאינו יכול להלוך מהלך זה ברגליו אף בסיוע אביו כגון שיאחזנו אביו בידו אחת חייב לחנכו וב\"ה פוטרים עד שיגיע לילך ברגליו בסיוע אביו והלכה כב\"ה ומ\"מ לא נתנו בו שיעור זה ממקום שבא עד ירושלם שכל תחום זה אמו הביאתו שחייבת לעלות לשם משום שמחה או שבעלה חייב להביאה ולשמחה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנתחדשו עליה בגמרא אלו הן:",
+ "משנה זו אע\"פ שלא נאמרה אלא לראיה הוא הדין בחגיגה שכל החייב בראיה חייב בחגיגה פטור בראיה פטור בחגיגה ומ\"מ כלם חייבים בשמחה חוץ מחרש הגמור ושוטה וקטן וערל וטמא כמו שיתבאר ויש כאן מקום עיון והרי אותם שפטרנו מן הראיה לא באו בירושלם והיאך יקרבו של שמחה אלא שי\"מ שממקומם חייבים להביא על ידי אחר ואין הדברים נראים וי\"מ שאף אלו שפטרנו מן הראיה חייבים לעלות על הדרך שאמרו בנשים במה ששאלו בקטן עד האידנא מאן אייתייה ותירצו עד האידנא דהות אימיה מיחייבא בשמחה אייתיתיה אימיה וכן במס' ראש השנה ו' ב' שאלו אשה מה היא בבל תאחר ואמ' עליה אביי תיפוק לי דהא מיחייבא בשמחה ואיכא ובאתם וכל דאיכא ובאתם איכא והבאתם אלמא שחייבות הם לעלות ומ\"מ דוקא בירושלם אבל לא ראיית פנים בעזרה והם דנין מאשה לשאר הפטורין אלא שקשה לי בחולה ובדומה לו היאך יתחייבו אף לעלות לירושלם ומ\"מ אנו משיבין לעצמנו היכא דלא אפשר לא אפשר הא כל שיכול לדחוק עצמו לעלות חייב ומשום שמחה הא לראיה וחגיגה פטור או אפי' תמצא לומר שאינו צריך לדחוק את עצמו מ\"מ אתה יכול לפרשה שמאחר שהם פטורים מלעלות לשם אף אם עלו על ידי טורח פטורים הם מן הקרבנות הנזכרים ר\"ל חגיגה וראיה ולדעת קצת אף אם רצו להביא אין מקבלים מהם מתורת קרבן חובה אבל בשלמי שמחה הכל חייבין בהם אם עלו חוץ מחרש גמור ושוטה וקטן שהם פטורים מכל מצות האמורות בתורה וערל וטמא אע\"פ שלא הוזכרו במשנה הרי הן אצל ענין זה כחרש שוטה וקטן ופטורים אף מן השמחה ואין צריך לומר בראיה וחגיגה לפי דרכנו למדת שמשנה זו אע\"פ שלא נאמרה אלא לראיה הוא הדין לחגיגה שכל החייב בראיה חייב בחגיגה וכל הפטור מן הראיה פטור מן החגיגה אבל שלמי שמחה הכל חייבין בה חוץ מאלו שהזכרנו:",
+ "חגר ביום ראשון ונתפשט בשני פטור שכלן תשלומי ראשון הם כמו שיתבאר למטה בסוגית המשנה החמשית:",
+ "במקומות הרבה מצינו ענין החנוך חלוק כל אחד לפי ענינו לענין ראיה משיגיע לילך ברגליו לענין סוכה כל שאין צריך לאמו לענין תענית יום הכפורים בן ט' ובן י' וכן פרשוהו גדולי הרבנים לענין מגלה ולענין תפלין תלאוה ביודע לשמור תפליו ולענין ציצית ביודע להתעטף ולענין לולב ביודע לנענע ולענין זמון פירשוה קצת מפרשים בבן ט' ובבן י' ומתוך חלוקים אלו נראה ששיעור חינוך אינו שוה לכל הענינים אלא הכל לפי ענין המצוה ודרך כלל יראה שעקר החנוך בבן ט' ובן י' לפום חורפיהו אלא שדברים שידיעתם קלה ומצויה בפחות מכן מחנכין אותם משיגיעו לידיעת אותו דבר:",
+ "חנוך זה שכתבנו במשנה פי' בתלמוד המערב לראיית קרבן אבל לראיית פנים אפי' קודם לכן כדין הקהל שאין זה פחות מטף ונראה משם שפשוט הוא לענין הקהל שהאבות חייבים להעלות את הקטנים ונראין הדברים כשאין לחוש עליהם לחולשת הדרך וכמו שדרשו בחנה כמו שכתוב בה וחנה לא עלתה משום דחיישא לחולשא דאורחא ומ\"מ שטת תלמודנו מוכחת שלא נאמר חנוך בקטן אלא לראיית פנים ובמשנת הראיה שתי כסף פירשו גדולי הרבנים בגדול הבא להראות אלמא אין חינוך לקטן בראיית קרבן ונמצא שאם לא הגיע לחנוך אין בו אפי' ראיית פנים ושמא תאמר לחייב מדין הקהל שהרי בנשים הייתי דן כן אלמלא שכתב זכורך אינו דומה שהנשים בכלל מצות הן מה שאין כן בקטן וענין הקהל חדוש הוא ואין למדין הימנו:",
+ "מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בו חורין וכותב שטר על חצי דמיו שאם לא כן הרי אינו יכול לישא שפחה מפני צד חרות שבו וכתיב לא יהיה קדש וקבלו בו מפי השמועה על ביאת שפחה וכמו שתרגם אנקלוס לאיתתא אמה ואע\"ג שמקרא זה לא נאמר אלא בז' עממין אבל בשאר אומות דוקא מדברי סופרים אף אתה מפרש מלא יהיה קדש ומדברי סופרים וכן אינו יכול לישא בת חורין מפני צד עבדות שבו ואי אפשר לו לעמוד עובר ובטל שהרי נאמר לא תהו בראה ושמא תאמר ישא ממזרת שהרי הלכה רווחת גר מותר בממזרת כמו שיתבאר במקומו ואף לדעת האוסר מצד שהוא סובר קהל גרים איקרי קהל יגנוב וימכרוהו בבית דין ויהא ניתר בשפחה באמת גדולי צרפת שאלוה עד שהעמידוה בזמן שאין היובל נוהג ולדעת האוסר בממזרת ולדעתי אין כאן קושיא שאין אנו נותנים עצה לישא ממזרת ולהביא פסולים או לטהר עצמו בעבירת גנבה ואף לדעת האומר קדושין י\"ד ב' שאף מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה מ\"מ אין זה תקון אלא קלקול לפיכך כופין את רבו וכו' לענין ראיה כבר ביארנו במשנתנו שחציו עבד וחציו בן חורין פטור וכן פסקוה גדולי המחברים וכן נראה ממה שאמרו למטה על מה שאמרו במשנתנו חוץ מעבדים בחציו עבד וכו' ומ\"מ יש פוסקים שהוא חייב וסוגייא זו מעידה כן שהרי שאלו הכל לאיתויי מאי ותירץ בה לאיתויי חציו עבד וחציו בן חורין ר\"ל שהוא חייב וחזר והקשה ולרבינא דאמר פטור מאי ותירץ כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד לעצמו יום אחד דברי ב\"ה אמרו להם ב\"ש תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול מפני צד חירות שבו וכתיב ולא יהיה קדש ומתרגמינן לאיתתא אמה ואע\"פ שלא נכתב אלא בז' עממים מדברי סופרים נתפשט בכלן ואע\"פ שמותר בממזרת מ\"מ אין זה תקון שיביא פסולים לעולם וכו' וחזרו ב\"ה להודות כב\"ש וביאור הדברים שמשנה ראשונה הם דברי ב\"ה קודם שחזרו בהם ומאחר שאין כופין את רבו לשחררו הרי זה פטור אבל למשנה אחרונה והם דברי ב\"ש אחר שחזרו ב\"ה והודו להם מאחר שכופין את רבו לשחררו הרי הוא כמשוחרר וחייב וא\"כ מאחר שהלכה כמשנה אחרונה אף לענין ראיה כן וא\"כ היאך נפסוק לענין ראיה שפטור וכמשנה ראשונה וכן בפסח שני אמרו פ\"ח א' מי שחציו עבד וכו' לא יאכל משל רבו וכו' והקשו בה הא של עצמו יאכל והא תניא לא יאכל לא משל רבו שלא משל עצמו ותירץ כאן כמשנה ראשונה ר\"ל דברי ב\"ה שאין דנין אותו כמשוחרר ואינו אוכל כלל הא כמשנה אחרונה ר\"ל אחר שחזרו בהם שמאחר שכופין את רבו דנין אותו כמשוחרר ואוכל משל עצמו לגמרי ופסקו בו גדולי המחברים שאינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו והיאך אפשר לדחות בשני אלו משנה אחרונה אלא שמ\"מ ראוי לתמוה היאך אפשר שתחלת המשנה ר\"ל הכל וכו' ולאיתויי חציו עבד אי אתיא כמשנה אחרונה וסוף המשנה ר\"ל חוץ מעבדים שפרשנוהו בחציו עבד וכו' אפי' כמשנה ראשונה ומתוך בלבול דברים אלו כתבו גדולי נרבונא\"ה בהפך מה שביארנו שלמשנה ראשונה הואיל ועובד את עצמו יום אחד הרי אותו היום הוא של עצמו לגמרי ודנו אותו על פי אותם הימים כמשוחרר לגמרי אבל למשנה אחרונה הואיל ובגט שחרור הוא תלוי כל זמן שלא נעשה דנין אותו בו כעבד ואע\"פ שכל זמן שלא נעשה מיהא הרי על כרחו עובד את רבו יום אחד שמא אינו כן אלא שעובד בבלבול ובלא סדר ואף אם כדבריך הואיל והוא יודע שכופין את רבו אינו מדקדק בעבודת הימים ונמצא לדעת זה שבראיה ובפסח דנין כמשנה אחרונה שהיא הלכה וא\"ת ובפסח מיהא לדעת זה יאכל משל רבו אין זה שאלה שמאחר שהוא יודע שזה כופהו לשחררו אינו שוחט עליו ולשיטה זו אי אתה יכול לפרש הכל לאיתויי מאי לענין פסק אלא הכל לאיתויי חציו עבד ולדעת משנה ראשונה אלא שאין הלכה כן ומ\"מ מאחר שהוצרכנו למעטו מהראיה מכח המקרא למדנו שחייב אף במצות שאין הנשים חייבות בהן והוא ששאלו למטה בעבדים תיפוק לי דהוו להו כנשים ואוקמה בחציו עבד וכו':"
+ ],
+ [],
+ [
+ "כשם שלמדנו בסוגיא זו ראיה מהקהל כך נראה ללמוד הקהל מראיה וכל הפטור מראיה פטור מהקהל חוץ מהנשים וטף שהוזכרו בו בהדיא וחוץ מטומטום ואנדרוגינוס שחייבים בו אם מתורת זכר אם מתורת נקבה וכן כתבוה גדולי המחברים:",
+ "לענין ביאור זה שאמר רב אשי ודאי למען ילמדו הוא פירושו בלאו פירכא דהנהו דבעי רחמי עלייהו ולמאן דסליק אדעתך דמאן דלא משתעי לא גמר ואע\"ג דשמע אתה מוכרח לומר דילמדו קאמר מבנין הקל וילפת מנה דשומע ואינו מדבר פטור ובדקא סלקא דעתך דשומע ואינו מדבר לא גמיר מאי אצטריך למען ישמעו הא מאן דלא שמע אע\"פ שמדבר לא גמיר והילכך מדבר ואינו שומע נמי מלמען ילמדו נפקא ואת מפקת לה מלמען ישמעו אלמא מדאצטריך למען ישמעו ש\"מ דהאי ילמדו יש בו אם למסורת וילמדו קאמר מבנין הדגוש ואע\"ג דשומע ואינו מדבר מצי גמיר ומפקינן ליה מילמדו מבנין הדגוש דאגמורי מיהא לא מצי ומדבר ואינו שומע דודאי לא מצי גמיר מפקא לה מלמען ישמעו וא\"ת השתא נמי מדבר ואינו שומע נפיק ליה דהא מדלא שמע לא גמיר ומדלא גמיר לא מגמר יש לומר דאי לאו ישמעו הוה אמינא ילמדו דוקא מבנין הקל ומדבר ואינו שומע הוא דלא הא שומע ואינו מדבר חייב להכי אצטריך ישמעו למעוטי מדבר ואינו שומע כי היכי דנפיק ילמדו למעוטי שומע ואינו מדבר:"
+ ],
+ [
+ "קדושה ראשונה שקדש יהושע את הארץ קדשה לשעתה ר\"ל כל זמן שיעמוד בית המקדש בקיומו ולא קדשה לעתיד לבא ר\"ל אחר חורבן וענין הדברים שלא נתקדשה הארץ הן שלא לזרוע בה בשביעית הן לכל שאר הדברים שבקדושת הארץ אלא בעוד שבית המקדש בקיומו הא לאחר חורבן לא נשתיירה הארץ בקדושה כלל וכשעלו בימי עזרא הוצרכו לקדוש שני בתודות ובשיר ובימי עזרא לא כבשו כל הכרכים שכבשו בימי יהושע אלא הרבה כרכים כבשום עולי מצרים שלא כבשום עולי בבל ובכלל אלו עמון ומואב והיא ארץ סיחון ועוג והניחום בכונה שלא ליקדש בקדשת הארץ כדי שיוכלו לזרוע בהם בשביעית ויסמכו עניים על אותם הזריעות בלקט שכחה ופאה ואע\"פ שלא נתקדשו כרכים אלו מכל וכל מחויבים היו במעשרות ממצות חכמים שאף בארצות של חוצה לארץ היו חכמים מחייבים במעשרות באותן ארצות הסמוכות כגון בארץ מצרים ובבל אע\"פ שהיתה רחוקה הואיל והיה שם גלות מימות הנביאים והיינו דתנן בבל מעשה נביאים מצרים ועמון ומואב מעשה זקנים מעתה למדנו על עמון ומואב שזורעין בשביעית וכן למדנו שהם מעשרין והיה לנו לומר שיהיו מעשרין מעש�� ראשון ומעשר שני שהרי שנה ששית עשרו מעשר עני לפי סדרן של מעשרות והיה לנו לומר בשביעית שיעשרו מעשר שני ואעפ\"כ נמנו וגמרו שיהו מעשרין מעשר עני הואיל ומתקנת עניים הונחו מליקדש תהא תקנתם גמורה והוא ענין אמרם ז\"ל נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומ\"מ לענין אסור במות נתקדשה לעתיד כמו שכתבנו במסכת מגלה ומה שיש לפקפק בסוגיא זו ממה שבהרבה מקומות יראה שקדשה לעתיד כבר בארנו הענין במס' מגלה בפרק ראשון במשנת י\"ו:",
+ "שוטה האמור במשנה וכן בכל מקום ליפטר מן המצות ומן העונשין ושלא להיות קנינו קנין וממכרו ממכר הוא כל שהוא מוחזק בשוטה ואנו רואים בו שעושה איזה דבר דרך שטות סימן מובהק שבו המקרע את כסותו דרך שטות והמאבד מה שנותנין לו אבל הלן בבית הקברות והיוצא יחידי בלילה אינם סימנין מובהקין ואף בעושה אותם דרך שטות שהיוצא יחידי אימר גנדספוס אחדיה כלומר חולי המחממו ומתאוה לשאוף רוח להתקרר בו והלן בבית הקברות שמא מתכוין הוא לכשוף:",
+ "שור שהוא מועד למינו מן הסתם מועד הוא אף לשאינו מינו אא\"כ ראינו בו שקרב לו שאינו מינו ולא נגח ויש פוסקין שאף בסתמו אינו מועד לשאינו מינו ולדעת זה מ\"מ כל שנגח שלשה מינים כגון שור וחמור יגמל נעשה מועד לכל כמו שביארנו במקומו:"
+ ],
+ [
+ "טומטום ואנדרוגינוס כבר ביארנו במשנה שהם פטורין שנא' זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס ומ\"מ שאלו עליה בכאן בשלמא אנדרוגינוס אצטריך למעוטיה סלקא דעתך אמינא הואיל ואית ביה זכרות ליחייב שהרי יש בו זכרות בודאי קמ\"ל דבריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה אם זכר אם נקבה ונשאר בספק אלא שהוצרכה תורה למעטו הואיל וצד זכרות נכר בו הא בשאר מצות חייב מספק כמו שהוזכרה בתקיעת שופר וכן בענין מילה שאין מלין אותו בשבת הא בחול מלין אותו והכא שאני דמיעטיה קרא מפני שאינו ספק גמור שלא יהא צריך למעטו אלא טומטום ספיקא הוא ומאי אצטריך למעוטיה וכי אצטריך קרא למעוטי ספקא והעמידוה בביציו מבחוץ ולענין השאלה ר\"ל אצטריך קרא וכו' פי' בה גדולי הרבנים כלומר ומהיכן היה בא לנו לחייבו אחר שאינו חייב בודאי ובמסכת חולין כ\"ב א' בתחלת הציהוב ששאלו בה אם הוא ספק אם בריה בפני עצמה ופשטו בה בריה הוי מדאצטריך קרא למעוטינהו דאי ספקא הוי לא אצטרך קרא למעוטיה פרשוה ג\"כ בדרך זה ובאיסור חלבו של כוי באחרון של יומא שהביאוה מכל חלב ואמרו שם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דאי לאו הכי אצטריך קרא לאיתויי ספקא פי' שם דמי איכא ספקא קמי שמיא נראה שבטומטום לא היה להם לפרש בדרך זה מפני שהטומטום יש בו זכר ויש בו נקבה ואי אפשר לעמוד עליו בעודו סתום ומתוך כך אף מן התורה ודאי אצטריך קרא למעוטיה אבל תחלת הציהוב אפשר לברר מן התורה אם גדול אם קטן ואין הספק אלא מצד חולשת שכלם של בני אדם וראוי לשאול בו כן אבל ערלתו שפי' ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק וכן במעשר שאמרו העשירי ולא ספק עשירי וכן בשער קודם לבהרת ספק טהור בכל אלו לא שאלו אצטריך קרא וכו' שכל שאי אפשר לעמוד עליו ודאי אצטריך קרא וכו' וא\"כ זו של טומטום לא היה לשאול בה כן ומתוך כך פירשוה בדרך זה וי\"מ בו אי מחשש נקבה ממעטינן ליה ניחייביה נמי מספק זכר וקרא למעוטי אנדרוגינוס לחודיה והעמידוה בביציו מבחוץ ואפי' הכי מיעטיה ומ\"מ נראין מכאן דברי קצת גאונים שכתבו שלא נאמר ספק תורה להחמיר אלא מדרבנן וכן ראיה לדבר באחרון של קדושין ע\"ג א' דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא רוב כשרים אצלה ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש וכו' מאי אמרת דאיהי אזלה לגביהו והוה ליה קבוע וכו' מ\"מ לא יבא ממזר כתו' ממזר ודאי הוא דלא יבא וכו' אלמא אין אסור תורה אלא על הודאי ומ\"מ יש חולקין לומר שספק תורה מן התורה אסור ואם מזו של שתוקי אדרבה אי לאו דבעלמא ספק איסור כודאי היה לו לומר הוה ליה ספיקא וכל ספק מותר דבר תורה ולא הוצרך לדרוש ממזר ודאי הוא דלא יבא וכו' אלא ודאי ספק ממזר הוא דרבייה קרא להתירא הא בעלמא ספקו כודאי לענין איסור ואף גדולי הרבנים פי' שם דאי לאו קרא לא הוה אמרינן דממזר ספק יבא אלא הוה אמרינן ביה ככל שאר ספיקי איסור ללקות על הודאי ולאסור את הספק ועוד ראיה ממה שאמרו בראשון של קדושין ל\"ט א' ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני והקשו והא תנן ספק ערלה בסוריא מותר ותירץ אימר כך נאמרה הלכה ספקא מותר ודאה אסור אלמא הוצרכה הלכה להתיר את ספקה הא לאו הכי כל שנאסר הודאי מן התורה נאסר הספק מן התורה אלא שאין לוקין עליו מ\"מ יש להשיב על הראשונה דגלי בממזר וגמרינן מיניה לשאר איסורין ועל השניה שלא הוצרכה הלכה אלא במקום שהוחזק האיסור אבל היכא דלא אתחזק איסורא ספקו מותר ואל תשיבני אשם תלוי היאך מביאין אותו שבזו התורה חייבה עליו בפרט הואיל והיה שם איסור קבוע בודאי ומ\"מ אע\"פ שהלכה כן שאין אשם אלא בשתי חתיכות ואחת של חלב בודאי מ\"מ למאן דאמר הכי אף בחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן היאך אמרה והרי ספקו מותר לכתחלה ושמא זהו עקר מחלקתם שלדעת המצריך שתי חתיכות כל ספק מותר מן התורה ולדעת האחר אסור והלכה כאותו המצריך שתי חתיכות כמו שכתבנו במקומו אלא שיש ראיה לדעת שניה ממה שאמרו בראשון של חולין י\"א א' מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא [מדקאמר ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא זיל בתר רובא] ומאי קושיא אפי' תימא דלא אזלינן בתר רובא הני שרו דכל ספק איסור מותר מן התורה אלא מסתברא ספק תורה להחמיר מן התורה הוא ומשום הכי אצטריכינן לרובא ומ\"מ יש לפרש זיל בתר רובא לעשותו היתר ודאי שהספק מ\"מ אין הדבר ברור בו וגדולי המחברים כתבוה כדעת ראשון וכמו שנראה לנו מסוגיא זו והילכך בראיה כל ספק פטור שלא להביא חולין לעזרה ואפי' בתנאי שאם הוא זכר יהא ראיה ואם נקבה יהא נדבה מ\"מ לא חייבוהו:",
+ "המקמץ הוא המלקט צואת כלבים בידיו לעבד העורות והמצרף נחשת במקום מחצבו והבורסקי אע\"פ שכל אלו ריחן רע ואין עולין עם כל זכורך ר\"ל עם כל העולין שהרי אין יכולין להתחבר עם חבריהם חייבים לעלות ולהקריב שאין הלכה כאחרים ואדרבה כל לרבות הוא ולא למעט ויטהרו גופם ומלבושם ויעלו ואין צריך לומר בעל ריח הפה שאין חליו ניכר לכל ואין חבריו בדלים ממנו:"
+ ],
+ [
+ "ערל וטמא כבר ביארנו במשנה שהוא פטור טמא מדכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וטמא אינו בביאה ופטור הוא בהבאה אף על ידי אחר הואיל והוא בעצמו אינו נכנס למקדש וערל ממה שלמדנו ערל מטמא לאיסור אכילת קדשים שנאמר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל ודרשו בו איש איש לרבות ערל מ\"מ בפרק הערל ע\"ב ב' פרשה ר' יוסף משום דמאיס כלומר לא מריבוי הכתוב אלא מפני שהוא מאוס וללמדנו שלא הושוה לטמא מכל וכל אלא לעניני גבוה כגון בראיה ובביאת המקדש ועבודת קרבנות אבל למי חטאת הערל כשר לקדש ולהזות וכן פסקוה גדולי המחברים:"
+ ],
+ [
+ "כל תלמיד המבעט ברבותיו הב\"ה קוצץ את ימיו וכל המטה דינו של גר כאילו מטה דינו של מעלה:",
+ "הרבה דברים אין גופם עבירה והן נמאסות מטכסיסיהן של תלמידי חכמים וראוי ליענש בהם כגון הרק בפני חברו ונמאס וכן ההורג כנה בפני חברו ונמאס והדומים לאלו הנותן צדקה לעני בפרהסיא נוח לו שלא נתנה מפני שנתבייש במתנתו המעוטה ובאשה הפך הדברים שאין לו לאדם ליתן לאשה צדקה בסתר מפני שמביאה לידי חשד אסור לו לאדם להמציא מעות לעני בשעת דחקו דרך הלואה אא\"כ יודע שהם צריכים לו לתועלתו שאם לא כן הרי הוא מוציאם ונשאר מגולגל והרי זה שהלוהו תוקף בשלו ומוציאו נקי מנכסיו לעולם יכתיר אדם עצמו במדות הגונות ולא סוף דבר בשוק אלא אף בביתו ולא סוף דבר בביתו אלא אף בחדרי חדרים אפי' שיחה שבינו לבינה ימעט בה אא\"כ הוא צריך לרצות שלא יתנהג כמדת עם הארץ שנתיחסה לו מדת הארי שדורס ואוכל כל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק שכרו הרבה מאד ומקומו מושכר לו וכל שאפשר לו לעסוק ואינו עוסק וכן כל פרנס שמתגאה על הצבור בחנם הרי הם הולכים לאבדון ביד פשעם לעולם יזהר אדם שלא ליתן מכשול בתוך ביתו דרך צחות אמרו את כל מעשה האלהים יביא במשפט זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך בערבי שבתות כלומר שמא מתוך מהירותה לא תרגיש אם צריכה נקור אם לאו וכששאלו והא רבא משדר תרצו בה שאני בת רב חסדא דקים ליה בגווה כלו' שהיה יודע בה שהיתה בקיאה בניקור לעולם אל יהרהר אדם אחר מדותיו של מקום אלא יצדיק את דינו בכל מה שיזדמן לו דרך צחות אמרו וחרה אפי בו והסתרתי פני מהם והיה לאכל כל שאינו בהסתר פנים ובוהיה לאכל אינו מהם וכן כל כיוצא בזה כבוד תלמידי חכמים כל אדם מוזהר בו אפי' נשיא שמוחל על כבודו והולך להקביל פני חכם שאין זה אצלו מיעוט שררה אלא מדה הדורה [והגדלת] כבוד ותועלת לעצמו [וכבר נאמר כי מכבדי אכבד] כל העוסק בתורה אפי' יום אחד בשנה לשמה הרי הוא כאלו עוסק כל השנה כלה וכל המרבה הרי זה משובח:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מה שאמרו בסוגיא זו עד האידנא דהות אימיה מיחייבא בשמחה כבר ביארנו שהלכה כן וא\"כ מה שאמרו במסכת קדושין ל\"ד ב' אשה בעלה משמחה כלו' ואלמנה פטורה אין הלכה כן אלא אף אלמנה חייבת ומ\"מ לענין ביאור סוגיא צריך לשאול שהרי אביי בעצמו שאמר כאן דהות אימיה מיחייבא הוא בעצמו אמר שם בעלה משמחה אלא שפירשו רבים בכאן אמיה מיחייבא מצד הבעל ומ\"מ לענין פסק הדברים כמו שכתבנו:",
+ "קטן סומא אע\"פ שאין כאן שעור בהליכת הרגל שהרי מ\"מ שיעורו בהליכתו עם סיוע אביו מירושלם להר הבית הואיל ואילו היה גדול בדרך זה היה פטור מן הראיה אף הוא פטור בה אף בחנוך ואין צריך לומר בחגר שהרי אף עכשו אין יכול לילך ברגליו אף בסיוע אביו:",
+ "המשנה השניה בש\"א הראיה שתי כסף וחגיגה מעה כסף בה\"א הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף אמר הר\"מ פי' אמ' השם לא יראו פני ריקם ר\"ל שיביא קרבן עולה בידו כשיעלה לחוג ואלו העולות הם הנקראות עולת ראיה ונקראת ג\"כ ראיה בחסרון מלת עולה ואין לה שיעור למעלה ברבוי למה שאמ' השם איש כמתנת ידו וגם אין ראוי להיות פחות מעולה במעה כסף והוא משקל י\"ו שעורות מכסף וחגיגה הוא מה שאמ' השם וחגותם אותו חג לד' רוצה בזה שיביא קרבן שלמים ולפי שהשלמים נקראים חגיגה גם כן אין להם קצבה ולא שיעור למעלה ואין ראוי שיהיו פחות משתי כסף והם ל\"ב שעורות מכסף וב\"ש או' כי העולה צריך שתהיה מדמים י��תר לפי שהוא כלה לד' וב\"ה או' כי שלמים יהיו הדמים שלהם יותר לפי שיש בהם חלק לשם וחלק לבעלי' וחלק לכהני' ולאלו ראיות ותשובות וטענות יקצר המקום הזה מלהגידם ודע כי המצוות שחייבי' בהן ישראל בחג שלש והם הראיה והיא קרבן עולה וחגיגה והיא שלמים כמו שביארנו והשמחה והיא גם כן שלמים ונקראי' שלמי חגיגה ואין לה גדר ולא שיעור ידוע והן חובה על הנשים והאנשים ועליהם אומ' נשי' חייבות בשמחה ולשון התורה וזבחת שלמים וגו' ושמחת לפני ד' אלקיך וזכור זה:",
+ "אמר המאירי בש\"א הראיה שתי כסף וכו' כונת המשנה בענין החלק השני לבאר שעורן של קרבנות אלו כמה הוא ואע\"פ שמן התורה אין בהם שיעור בא להשמיענו שהחכמים נתנו שיעור לשנים מהם והם הראיה והחגיגה אבל של שמחה אף חכמים לא נתנו בהם שיעור ואף שני אלו שנתנו בהם חכמים שיעור אין שיעורן שוה שלדעת בית שמאי הראיה שתי כסף לפחות שהם שני מעין שהוא שליש דינר חגיגה מעה כסף ואע\"פ שאין שלמים אלא בבהמה אפשר בשעירה קטנה ביותר ובית הלל אומרים בהפך וכבר ידעת שהלכה כבית הלל ומ\"מ שלמי שמחה לא נתנו בהם חכמים שיעור ומצוה להביא כפי עשרו:",
+ "זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:",
+ "ביום טוב של עצרת מצינו שרבה הכתוב בעולות שנאמר והקרבתם על הלחם שבעה כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה ליי' ומיעט בשלמים שנאמר ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים ואלו הם הנקראים זבחי שלמי צבור ובאים מתרומת הלשכה ועושין בהם כענין המבואר בהם במשנת אי זהו מקומן ובחנכת הנשיאים רבה הכתוב בשלמים ומיעט בעולות שנא' פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד בן שנתו לעולה ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה קרבן חגיגה ר\"ל של שלמים היתה לפני הדבור ר\"ל קודם מתן תורה שנא' בנערי בני ישראל ויזבחו שלמים ואע\"פ שהפרשה נאמרה אחר מתן תורה אין מוקדם ומאוחר בתורה שכך שנינו בשני בסיון עלה בשלישי ירד ועלה ברביעי ירד בחמשי בנה מזבח ר\"ל מזבח זה שהקריבו בו נערי בני ישראל בששי נתנה תורה הא למדת שקודם מתן תורה הקריבו שלמים אלו ואותם השלמים נקראו חגיגה ופרשוה בתלמוד המערב על שם ויחגו לי במדבר אבל עולת ראיה לא היתה במדבר ואע\"פ שכתוב שם גם כן ויעלו עולות והיה לך לקרותה עולת ראיה על שם ויחזו את האלהים עולת תמיד היתה שהיא חובת כל יום ונצטוו עליה במרה ולא של ראיה הבאה מזמן לזמן ובהפשט וניתוח קרבוה ואע\"פ שלא נתפרש דין פרטי הקרבנות עד תורת כהנים כללות ופרטות נאמרו בצווי ראשון הן במרה הן בסיני אע\"פ שלא מצאנום בכתוב ונשנו באהל מועד למשה מפי הגבורה ונשתלשו בערבות מואב לישראל מפי משה שאלו נאמר כללות לבד נאמרו בסיני ר\"ל שלא נתפרש להם אלא גוף המצות אבל חלקי המצות ופרטיהן ר\"ל שתעשה המצוה על דרך זה ועל דרך זה לא נתפרש להם עד שהוקם המשכן וזהו אהל מועד וזהו ממצות שמויקרא ואילך כמו שנא' בעבודת הקרבנות שלא נאמר להם בסיני אלא מזבח אדמה תעשה לי וזבחת (שם) [עליו] וכו' הרי שנצטוו דרך כלל על עולות ושלמים ולא נתברר להם כלל הפשט ונתוח של עולה ולא הקטרת אימורי' של שלמים ולא נתגלו עד אהל מועד שהוקם המשכן נמצאת אומר שלא נתגלה להם דין [הפרט של] הפשט ונתוח במדבר והיאך נכשלו להקריב במצות השם שלא כתקנה של הקרבה שאלו היתה הקרבתם עולת ראיה היית אומר קרבן נדבה היה ולא מפי הדבור והקריבוה כרצונם או שמא כשרה היא אף בעוף ואף כשמביאה בהמה אינה צריכה הפשט ונתוח אבל מאחר שאתה מפרשה בעולת תמיד ובמצות שכינה היאך הוכשלו להקריבה שלא כתקנה אלא ודאי הכל נתגלה להם על הדרך שביארנו זהו שאמרו מי איכא מדי דמעקרא לא צריכה הפשט ונתוח ולבסוף צריכה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ידעת בקרבן עולה שכלה כליל ושל שלמים שיש בו שתי אכילות ר\"ל לגבוה ולהדיוט אכילת אימורין למזבח ואכילת בשר לבעלים וחזה ושוק לכהנים ומ\"מ זבחי שלמי צבור והם כבשי עצרת אינן נאכלין כמו שהתבאר במקומן באיזהו מקומן:",
+ "כבר ביארנו שכל הפטור בראיה פטור מחגיגה וכבר הזכרנו הפטורים מהם במשנה ראשונה אבל השמחה נוהגת בנשים והוא הדין לשומע ואינו מדבר ולאותם הנזכרים במשנה לחיוב שמחה אלא שהוזכרו כאן נשים והוא הדין לאחרות:",
+ "בפרשת פנחס נאמרה פרשת התמידין ואע\"פ שנאמרה בואתה תצוה לא נאמרה שם אלא למלואים ונשנית בפנחס להיותה צואה לדורות שמא תאמר והרי בפרשת תמידין של ואתה תצוה נאמר בה חקת עולם לדורותיכם ונראה לנו משמועה של פרק זה שלא נאמר שם לדורותיכם אלא על שבט לוי והם הקריבוה כל ימי עמדם במדבר ולא ישראל ואע\"פ שנצטוו עליה מ\"מ סמכו על הקרבתם של שבט לוי והוא שאמר הנביא לישראל הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר בית ישראל:",
+ "עולה שהקריבו נערי בני ישראל במדבר נסתפק לנו אם היתה של כבשים או של פרים ועקר ספק זה ממה שנאמר בפסוק ויעלו עולות ויזבחו שלמים ליי' פרים שמא מלה זו ר\"ל פרים על כלם הוא נאמר ר\"ל על השלמים ועל העולות או שמא על השלמים לבד אבל עולות בכבשים כשאר עולות תמידים הואיל ופרשוה בעולת תמיד ופי' בה בכאן למאי נפקא מנה לפסוקי טעמים כלו' שאם העולה לא היתה באה של פרים ראוי לפסק טעם באתנח במלת עולות ואי נמי לנודר ומעתה הואיל ולא נתבררה שאלתנו הנודר הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר מקריב פר וכבש ויש חולקין לומר שאין חייב אלא בכבש כשאר עולת תמיד הואיל ובררנו שעולת תמיד היתה וראיה אצלי לדבר זה שהרי פסוק טעם שלנו הוא במלת עולות באתנח ואע\"פ שאין לנו לסמוך כל כך על פסוק טעמים שלנו מ\"מ הואיל ועולת תמיד היתה [כבש] בטענה קלה ראוי לדון בה כן:"
+ ],
+ [
+ "יש דברים שאין להם מן התורה שיעור למטה וחכמים נתנו שיעור בקצתן וכלן יש בהוספתן מצוה עד שאין להם ג\"כ שיעור למעלה ואלו הן הפיאה שאין לה שיעור מן התורה אלא שחכמים נתנו בה שיעור אחד מששים והבכורים שאין להם שיעור כלל והראיון ר\"ל קרבנות ראיה שאין להם שיעור מן התורה אלא שחכמים נתנו שיעור לראיה וחגיגה שתי כסף ומעה כסף וזהו שאמרו בתלמוד המערב אמר ר' יוחנן מעה כסף ושתי כסף דבר תורה ור' יוסה תני ראיה כל שהוא וחכמים הוא שנתנו שיעור מעה כסף ושתי כסף וי\"מ שיעור שבמשנתנו תורה כר' יוחנן ובעקר הרגל ומשנת פאה שלא בעקר הרגל ואין נראה כן וגמילות חסדים ופי' בתלמוד המערב גמילות חסדים של גופו הא של ממונו הרי אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ובלבד מן הריוח ותלמוד תורה שלמטה אף בקריאת שמע שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה ואין צריך לומר שאין לה שיעור למעלה ואמרו עליה בתלמוד המערב שאלו לר' יהושע מהו ללמד את בנו חכמה יונית אמר להם כתיב והגית בו יומם ולילה צא וראה אי זו שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה כלו' ואך אפשר בכך מעתה יהא אסור ללמדו אומנות והא תני ר' ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות א\"ר יוחנן מפני המסורות ופירשוה חכמי נארבונאה שלא אסרה ר' יהושע אלא מפני המסורות שלא יהו בקיאים בה וכמו שאמרו בפרק מרבה פ\"ב ב' על אותו זקן שלעז להם בלשון יוני ולמדו מכאן שחכמת רמיזה בלבד הוא שאסרו ושנו עוד שם ר' אבהו בשם ר' יוחנן מותר ללמד את בתו תורה מפני שתכשיט הוא שמע שמעון ברבא אמר בגין דו בעי מילפא לבנתיה תלי ליה בר' יוחנן יהא עלי אם שמעה מר' יוחנן ולא נחשב באלו כבוד אב ואם מפני שיש בה גבול שאם אמרו לו עבור על דברי תורה אינו רשאי וכן תרומה אע\"פ שחטה אחת פוטרת את הכרי יראה לי הואיל ומ\"מ בדברי נביאים נתן בה שיעור אחד מששים וחכמים הוסיפו על מדת בנונית אחד מחמשים כמו שיתבאר במקומו לא מנאה כאן:",
+ "ובתלמוד המערב נשנו דברים אחרים שאין להם שיעור אלא שאין בהוספתן מצוה והם עפר סוטה ורוק יבמה ואפר פרה ודם צפור של מצורע אף בתרומה פי' לשם טעם אחר והוא שאמרו למה לא תני עפר סוטה ורוק יבמה ואפר פרה ודם צפור של מצורע אמר ר' יוסה לא תנינן אלא דברים שאם מוסיף עליהן יש בעשייתן מצוה ולמה לא תני תרומה א\"ר אמי מפני המחלוקת ופירשו קצת מפרשים בענין זה שיש חולקין לומ' שאין מוסיפין עליה וכמו ששנינו בתרומות המרבה בתרומה ר' אליעזר אומר אחד מעשרה כתרומת מעשר כלו' שעד כאן תרומתו תרומה אבל ביתר מכן לא ר' ישמעאל אומר מחצה ר' עקיבא אומר עד שישייר שם חלין והלכה כדבריו והילכך כל המרבה בתרומה הואיל ושייר שם חלין הרי זו תרומה הא אם אמר כל הפירות יהו תרומה לא אמר כלום ומ\"מ הואיל ויש בהוספתה מחלוקת לא שנאה ולא עוד אלא שאף לר' עקיבא יש לה שיעור והוא שאמרו שם אמר ר' יוסה עושה אדם כל שדהו בכורים ואין אדם עושה כל שדהו תרומה [כלומר] ואינך צריך למחלקת שהרי כלם מודים שאין עושה כל שדהו תרומה שצריך הוא שיהיו שיריה נכרים והקשו שם ואמרו התיבון הרי פיאה דאין אדם עושה כל שדהו פאה ותניתה א\"ר [יוסי] קצירת שבולת ראשונה דומה למרוחו עד שלא קצר שבולת ראשונה לא נתחייב שדהו פאה משקצר נתחייב ועושהו כלו פאה ברם בתרומה משנתמרח נתחייב כריו תרומה ואם בקש לעשות [כל] כריו תרומה אינו עושהו זהו לשונם וביאור הדברים פיאה זו שאמרו שאין אדם עושהו כלו פאה הוא מפני שאין דין פאה עד שיתחיל לקצור הא משבא לכלל חיוב פיאה ר\"ל משקצר שבולת ראשונה עושהו כלו פאה אם ירצה אבל תרומה משבא לכלל חיוב תרומה והוא משנתמרח ונעשה כרי אי אפשר לו לעשות כל גרנו תרומה:",
+ "כשם שביארנו שאין לערך הקרבנות שיעור כך ראיית פנים שלו הן בקרבן הן שלא בקרבן אין לו שיעור ר\"ל אע\"פ שהביא ראייתו וחגיגתו ביום ראשון אם רצה להראות לשם בכל יום ויום הן בהקרבת קרבן פעם אחת בכל יום כשיעור שהזכרנו הן שלא בהקרבת קרבן רשאי ואין כאן משום בל תוסיף והוא ששאלו בגמרא מאי הראיון ר' יוחנן אמר ראיית פנים בעזרה וכו' ולענין ביאור מיהא אתה צריך לשאול היאך שאלו מאי הראיון והרי נתפרש בסמוך שהוא נאמר לדמי ראיה וכמו שאמר אבל חכמים אמרו הראיה מעה כסף וכו' ונראה לי לפרש שמתוך שמלת ראיון מורה על ראייה תמידית וראייה של משנתנו לא נאמרה אלא בראיית יום ראשון שהוא עקר הרגל ועליו בררנו ששיעורו מעה כסף אם מדברי סופרים אם דבר תורה כל אחד לשיטתו חזר ושאל בשאר הראיות שבשאר הימים שכלם נכללות במלת ראיון ושאין לו שיעור לאיזה ענין נאמר בראיית שאר הימים ואין לה שיעור ופירש בה ר' יוחנן בראיית פנים בעזרה שכל שרוצה ליכנס יכנס הן בקרבן הן שלא בקרבן אלא שמ\"מ אם הביא שיעורו במעה כסף כשיעור שהזכרנו בעקר הרגל נמצא שראיית פנים אין לו שיעור הא ראיית פנים בחיוב קרבן יש לו שיעור דוקא ביום ראשון והוא עקר הרגל וריש לקיש אמר ראיית פנים בקרבן שכל שיראה לשם חייב בקרבן בכל יום שיראה שם שאין לראיית פנים בחיוב קרבן שיעור והקשו לר' יוחנן ממה שאמרו ולא יראו פני ריקם בזבחים וכו' אתה אומר עולות או אינו אלא שלמים נאמר חגיגה להדיוט וכו' מה חגיגה בהדיוט בראוי לה ר\"ל שלמים אף ראיה לגבוה בראוי לה ר\"ל עולות ומעתה מה חגיגה שבעה אף ראייה שבעה ותירץ לו שלא נאמר אלא על עקר הרגל שאף עקר חגיגה אינה אלא ביום ראשון והקשו לריש לקיש ממה שאמרו יראה [יראה] מה אני בחנם אף אתה בחנם עד שחזרו ואמרו כל היכא דאתא ולא אייתי כלהו הודו דרשאי כי פליגי דאתא ואייתי ר' יוחנן אמר ראיית פנים אין לה שיעור הא בקרבן יש לו שיעור ואין מקבלין הימנו ור' שמעון בן לקיש אמר אף בקרבן אין לו שיעור אלא אם ירצה (יבא) [יביא] ונמצא דעת ריש לקיש ללשון אחרון הוא דעת ר' יוחנן ללשון ראשון ופסקנו כדעת ר' יוחנן שבלשון ראשון שאין לראיית פנים שיעור בין בקרבן בין שלא בקרבן ואע\"פ שבכל התלמוד אנו פוסקין כלשון אחרון בזו נראין הדברים כדעת ראשון שהרי אמרו הוקר רגלך מבית רעך וכתיב אבא ביתך בעולות כאן בחטאות ואשמות כאן בעולות ושלמים כלו' חטאות ואשמות שהם באים על חטא הוקר רגלך כלו' שלא תרגיל בעצמך לחטוא כנסמך על הקרבן אבל עולות ושלמים שמהם באים נדבה אין להם שיעור:",
+ "עולה ראיה שזכרנו יש אומרים שאינה באה אלא מן הבהמה כשלמי חגיגה ושלמי שמחה וכן שטת הגמרא מוכחת בכאן ממה שאמרו אתה אומר בזבחים ר\"ל קרבן בהמה שהוא קרבן הזבוח או אינו אלא בעופות ומנחות נאמ' חגיגה להדיוט ר\"ל וחגותם אותו וראייה לגבוה ר\"ל ולא יראו פני ריקם מה חגיגה בזבחים שהרי אין שלמים אלא בבהמה אף ראיה בזבחים ומגדולי המחברים פסקו שהיא באה אף מן העוף וכן מצאנוה במדרש מכלתא שאינו גורס בשמועה שבכאן או אינו אלא בעופות ומנחות אלא או אינו אלא בכספים ולא למעט עופות אלא למעט כספים שלא יביאם בעזרה ומ\"מ בירושלם מביא כספים והוא שכתבו גדולי המחברים שמי שאין בידו עולות יביא עמו כסף אבל לא יבא לשם בלא כסף ואפי' יש בידו שוה כסף שכך אמרו בבכורות פרק בכור לנחלה כל הנפדין נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ משקלים ומעשר והראיון כלו' דהנהו דוקא בכסף שקלים דתנן מצרפין שקלים דרכונות מפני משוא הדרך מעשר דכתיב וצרת הכסף ראיון שמא (יבא) [יביא] סיגה לעזרה:",
+ "כבר ביארנו במשנה שאפי' היו כמה בבית אחד כלן חייבין בראיה וכן ביארנו למעלה שהמקמץ והמצרף נחשת והבורסקי חייבין וא\"כ זו שאמרו כאן אין נראין לחצאין אם ללמד שאין אחד שבבית פוטר את האחרים לא הוצרכה שאין לו לאדם לעשות קצת בניו פושעים וקצתם זריזים ואם למעט מצרף ומקמץ ובורסקי וקורא אותם חצאין מצד שאין יכולין להתחבר עם חבריהם מפני הריח שלהם אין הלכה כן כמו שהתבאר:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השלישית עולות במועד באות מן החולין ושלמים מן המעשר בי\"ט הראשון של חג בש\"א מן החולי' ובה\"א מן המעשר ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרי' ונדבות ובמעשר בהמה והכהני' בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ובשוק אבל לא בעופות ולא במנחות אמר הר\"מ פי' כבר שערו זאת המשנה ופרשוה כך עולות נדרים ונדבות במועד באות בי\"ט אינן באות ועולת ראיה באה ואפי' בי\"ט וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין ושלמי שמחה בא�� מן המעשר ורוצה בזה המעשר מעות מעשר שני וכבר ביארנו שלמי שמחה ומה שאומ' ב\"ה מן המעשר רוצה בו שמותר לו להביא שלמי חגיגה ממעות מעשר שני ובתנאי שיביא אכילה ראשונה מן החולין לפי שכבר ביארנו כי חגיגה חובה והעקר אצלנו כל דבר שהוא חובה אינו בא אלא מן החולין ומה שפרט י\"ט הראשון של פסח להודיעך כי חגיגת י\"ד אינה חובה כמו שביארנו בפסחים ולפיכך אינו מדבר אלא בחגיגת י\"ט הראשון ודע כי בשאר ימות החג אדם יוצא חובתו במעשר בהמה ולא נתיר זה בי\"ט גזרה שמא יעשר בי\"ט וזה אינו מותר לפי שצריך לרשום המעשר בסיקרא כמו שיתבאר בבכורות וזה אינו מותר בי\"ט ישראל יוצאין ידי חובתן פי' ידי חובת שמחה והוא מאמר השם ית' ושמחת בחגך ובאלה יוצאין ידי חובתן משלמי שמחה אבל חובת ראיה וחובת חגיגה אינה באה אלא מן החולין כמו שביארנו ואין יוצאין ידי חובתן משלמי שמחה בעופות ובמנחות כי העקר אין שמחה אלא בבשר:",
+ "אמר המאירי עולות במועד וכו' כונת המשנה בענין החלק השני ג\"כ לבאר על כל אחד משלש הקרבנות הנזכרים ממה הם באים ומעתה אתה צריך לזכור מה שביארנו ששלשה מיני קרבן אדם חייב להביא בכל רגל ורגל עולה ראיה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה ועוד אתה צריך לידע שכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ר\"ל כל קרבן שהטילו הכתוב על אדם הן לכפרה על חטא שחטא הן להביאו בזמן ידוע אינו רשאי לפרעו ממעשרותיו ר\"ל מעשר שני שהוא שלו או ממה שכבר נדר או נדב מצד אחר דהיאך יפרע את חובו במה שהוא זקוק להביאו מצד אחר ועל זה הוא אומר עכשו עולות במועד ר\"ל בחולו של מועד באות מן החלין והוא סבור עכשו שעל עולה ראיה הוא אומר כן שאם הביאה במועד וכגון שלא הביאה ביום טוב ראשון אינה באה אלא מן החולין והקשו עליה בגמ' הא עולות הבאות בי\"ט שהוא עקר הרגל באה מן המעשר והלא עקר חובת הבאת עולה ראיה ביום ראשון הוא אע\"פ שאם לא הקריבה בראשון יש לה תשלומין כל שבעה ודבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ומתרץ על משנתנו שהיא חסרה וכן היא שנויה עולות של נדרים ונדבות הן שנדרום בי\"ט הן שכבר נדרם בשאר ימות השנה ומביאים עכשו בעלייתו לרגל במועד באות אבל בי\"ט אין באות ר\"ל שאינן קרבות כלל ביום טוב הואיל ואין בהם אוכל נפש הא עולה ראיה אע\"פ שאין בה אוכל נפש באה אפי' בי\"ט שעקר מצותה ביום ראשון והרי מן התורה נצטוינו בה ועליה אמרו מביאים שלמים ועולות וסומכין עליהם שמאחר שעקר הקרבתן דוחה י\"ט אף הסמיכה שיש בה אסור שבות וסרך רכיבה מצד שהוא משתמש בבעלי חיים נדחית וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין שהרי דבר שבחובה הוא ושלמים ר\"ל שלמי שמחה הואיל ואין עקר מצותן מפני הקרבן אלא מפני שמחה הותר בה שתהא כלה באה מן המעשרות הן מעשר בהמה הן מעות של מעשר שני או מנדרים ונדבות שאין דבר תלוי אלא בשמחה והרי שמח י\"ט ראשון של פסח כלו' שלמי חגיגה שבו והוא הדין לשלמי חגיגה שבשאר הרגלים אלא שתפס בכאן י\"ט הראשון של פסח להשמיענו שלא נאמר כן אלא בחגיגת ט\"ו הא של י\"ד אף מן המעשר היא באה לדברי הכל שלא היתה באה מצד עצמה אלא מפני מיעוט הפסחים שלא היו באים אלא שה זכר תמים והיו מרבין בחגיגת י\"ד לאכול בה רוב אכילתם שיהא פסח נאכל על השבע ואמר על שלמי החגיגה שבית שמאי אומרין מן החולין ובית הלל אומרין מן המעשר ופי' בגמ' לדעת בית הלל דוקא בשיערב בקנייתו דמי חולין עם דמי מעשר שני שלו ושיהיו דמי חולין שבה מספיקין לאכילה ראשונה שתאכל ממנה ר\"ל לסעודה ראשונה שביום ��אשון והוא שאמרו בטופל ופירש בה ר' יוחנן דוקא בטופל מעות למעות כגון שהיו לו דמי חולין בכדי שה קטן ויטפל עמהם דמי מעשר בכדי שיקנה מכלם פר גדול אבל בהמה בבהמה לא כגון שיקנה שה אחד בדמי חולין ויקנה בהמות אחרות בכדי מעשר לבשל את כלם ביחד כדי להספיק לו ולאכלו שהרי מכל מקום יש כאן בהמה אחת כלה מן [המעשר וחזקיה פירש דוקא בהמה לבהמה כדי שתהא בהמה אחת כלה מן] החולין והלכה כר' יוחנן ויש פוסקין שטופל באיזו שירצה ר\"ל בין מעות למעות בין בהמה לבהמה וכמו שאמרו למטה אף טופלין בהמה לבהמה נמצא עולה ראייה מן החולין הגמורים ושלמי החגיגה ממעות של חולין אלא שרשאי לערב בה מעות של מעשרות ושלמי שמחה והוא הדין בי\"ט של פסח בחגיגת י\"ד רשאי להביאם כלם ממעות של מעשר או לפטור עצמו בבהמת מעשר והדומים לה והוא שאמר ישראל יוצאין ידי חובתן משלמי שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה והכהנים בחטאות ואשמות שהבשר נאכל לכהנים ובבכור ובחזה ושוק אבל לא בעופות ומנחות שאין שמחה אלא בבשר בהמה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנוה הלכה היא ודברים שנאמרו עליה בגמרא אלו הן:",
+ "חגיגות אלו כלן הן של חגיגה ושל שמחה שבכל הרגלים הן של י\"ד ביו\"ט של פסח כלן בדין שלמים ליאכל לשני ימים ולילה אחד אם כן מהו שאמרו בפרשת תודה בפרשת צו ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת י\"ד שנאכלין ליום ולילה פירושה במה שעלה ממנה עם הפסח בשלחן שדינה כפסח שלא לטעות מזו לזו וכמו שכתבנוה בפסח שני בשם תלמוד המערב ובשם הבריתא אבל אם הצניע ממנה ולא העלה את כלה עם הפסח בשלחן כל מה שהצניע ממנה נאכל לשני ימים ולילה אחד והוא שדרשו בפרשת ראה אנכי אשר תזבח בערב בחגיגת י\"ד הכתוב מדבר ולמד עליה שהיא נאכלת לשני ימים ולילה אחד וכבר ביארנו בפסחים שחגיגת י\"ד שהצניע ממנה יוצא בה ידי חובת שלמי שמחה שביום ראשון ואין דעתי נוחה בדברים אלו שהרי בשר חגיגת י\"ד העולה עם הפסח בשלחן לא דנוה לזמן הפסח אלא או מחשש חלוף או תערובת וכי הזהירה תורה על החששות הבאות מצד הגזרה ומטעם משמרת למשמרת ואפשר שמדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא ומ\"מ יש שאין גורסים בדרש של מקרא זה ר\"ל ובשר זבח תודת שלמיו חגיגת י\"ד אלא שלמים הבאים מחמת הפסח ור\"ל פסח שאבד ונמצא לאחר זמנו שקרב שלמים או תמורת הפסח ואעפ\"כ אינו נאכל אלא ליום ולילה כתחלת הקדשו וכדאיתא בתורת כהנים פרשת ויקרא והוא שאמרו שם ואם כבש לרבות פסח שעבר זמנו ושלמים הבאים מחמת הפסח ר\"ל תמורתו לכל מצות שלמים לסמיכה ולנסכים ולתנופת חזה ושוק אבל אינן נאכלים אלא ליום ולילה כתחלת הקדשן וכן מצאתי הגירסא בפרשת צו בתורת כהנים על פסוק זה ר\"ל ובשר זבח תודת שלמיו ולשונם בזה מנין לרבות את הוולדות ואת התמורות ת\"ל ובשר מנין לרבות חטאת ואשם ת\"ל זבח מנין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת הפסח ת\"ל שלמיו:"
+ ],
+ [
+ "שלמי שמחה שאמרנו שבאה מן המעשר אינו מביאה בי\"ט ראשון שמא יבא לעשר בי\"ט וכבר אמרו אסור לעשר את הבהמות בי\"ט שמא בהעברתו הבהמות תחת השבט יגע בעשירי בשבט ונמצא צובעו בסיקרא שבו ויש שואלים בה מפני מה לא נגעו בה משום מתקן כדין תרומות ומעשרות ותירצו בה שאין מעשר בהמה טובל אלא מדברי סופרים שהרי אם שחט מותר לאכל:",
+ "אין נושאין נשים בחולו של מועד שנ' ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך והוא שאמרו אין מערבין שמ��ה בשמחה כמו שיתבאר במקומו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הרביעית מי שיש לו אוכלי' מרובי' ונכסי מועטי' מביא שלמי' מרובי' ועולות מועטות אוכלי' מועטי' ונכסי' מרובים מביא עולות מרובות ושלמים מועטי' זה וזה מועט על זה אמרו מעה כסף ושתי כסף זה וזה מרובה על זה נאמ' איש כמתנת ידו אמר הר\"ם פי' כל זה מבואר וכבר קדמו לך עקריו:",
+ "אמר המאירי מי שיש לו אוכלין מרובין וכו' כונת המשנה בענין החלק השלישי לבאר שלא כל הקרבנות שוין בכל בני אדם אלא מי שיש לו אוכלים מרובים כלו' שביתו מרובה באכלוסי' ונכסיו מועטין מביא שלמי חגיגה מרובים ושאלו בגמרא הא לית ליה ופירשוה בטופל כלו' שאם אין לו מעות כל כך יביא לו מעות של חולין בכדי קניית שה קטן ויערב עמו דמי מעשרותיו או אף טפילת בהמה לבהמה לדעת קצת כמו שביארנו למעלה ומ\"מ בטפילת מעות למעות מיהא דוקא שיהיו דמי חולין שבה מספיקין לאכילה ראשונה כמו שביארנו למעלה נכסים מרובין ואוכלין מועטין מביא עולות מרובות ושלמים מועטים הואיל ואוכלים מועטים שמא יבאו לבית הפסול זה וזה מועט יביא הכל על הפחות שאפשר לו והוא שיעור שתי כסף ומעה כסף זה וזה מרובה על זה נאמר כברכת יי' אלהיך וכו':",
+ "זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:",
+ "מי שהפריש עשר בהמות לחגיגתו והקריב חמש ביום ראשון ופסק מלהקריב אם פירש בשעת הפרשתו שליום ראשון הוא מפרישם חוזר ומקריב הנשארות במועד בתורת חובה שהרי תשלומין של יום ראשון הוא ואם הפרישם בסתם אם פסק הקרבתו מפני שגמר היום או מפני שאין לו עכשו אכלוסין לאכל חייב לחזור ולהקריב שלא נתיאש מהקרבתן אלא שפסק מפני סוף היום או שלא היו לו אוכלין ואין זה נקרא פוסק ודאי סתמו כמפרש שליום ראשון הפריש הא אם לא גמר היום וכן שהיו לו אוכלין ופסק מלהקריב אינו חייב לחזור ולהקריבם שהרי תשלומי הראשון אין כאן שלא פרשו בהם לראשון יעקר חגיגה בשאר הימים אינה שנחייבהו להביאם הא אם רצה להקריבן מקבלים ממנו כל החג אפי' כמה פעמים כמו שביארנו בעולה ראיה ויש שחולקין שלא לדון בזו חגיגה כראיה ומפרשים שבסתם אינו מביאם כלל משום בל תוסיף ובמפרש מביאם מכיון שפי' ליום א' כלם נעשים לו כיום אחד ולשני פירושין אלו יום טוב שני דקאמר אף מחול המועד הוא אומר כן וי\"מ שמועה זו על יום טוב אחרון כלומר שבמפרש הרי הם חגיגה גמורה וחגיגה קרבה כל היום טוב אבל בסתם אין דינם כחגיגה והרי הן כנדרים ונדבות ואין קרבות בי\"ט וכן עיקר וכן נראה בתלמוד המערב אלא שחדשו בה דברים והוא שאמרו שם היו לפניו עשר בהמות להקריב הקריב ה' בי\"ט ראשון מהו שידחה המותר לי\"ט אחרון ר' יוחנן וריש לקיש חד אמר דוחה וחד אמר אינו דוחה ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא מלהון דרבנין מתפרשי' מן מלהון דו אמר טופל מעות למעות ולא בהמה לבהמה אמר דוחה דו אמר בהמה לבהמה ולא מעות למעות אמר אינו דוחה למדנו שבבהמות של טפלה הדברים אמורים שאם טפל מעות למעות דוחה בחגיגה עצמה שהרי יש בכל בהמה מהן צד חולין שהוא עקר חגיגה הא אם טפל בהמה לבהמה אינו דוחה שהרי יש שם בהמה שאין בה עקר חגיגה כלל וביו\"ט ראשון הוא שמקריבים אותם מפני שחל עליהם שם חגיגה אבל מאחר ששיירם ולא פי' בהם לראשון דעתו היה לראשון לנדרים ונדבות ואין קריבות ביו\"ט והדברים נראין:"
+ ],
+ [
+ "המשנה החמשית מי שלא חג בי\"ט הראשון של חג חוגג את כל הרגל וי\"ט האחרון עבר ה��גל ולא חג אינו חייב באחריותו ועל זה נאמ' מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות רשב\"מ אומר איזהו מעוות שאינו יכול להתקן זה שבא על הערוה והוליד ממזר אם תאמ' בגונב ובגוזל יכול הוא שיחזור ויתקן רשב\"י אומר אין קורי' מעוות אלא למי שהיה מתוקן בתחלה ונתעוות ואי זה זה תלמיד חכם שפורש מן התורה אמר הר\"ם פי' רוצה באמרו חג ולא חג הקרבת העולה והשלמים שהוא חייב בהן כמו שביארנו ודע כי חג השבועות אע\"פ שהוא אחד יש לו תשלומין כל ז' לאמרו בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ובאה הקבלה מה חג המצות יש לו תשלומיו כל ז' אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה:",
+ "אמר המאירי מי שלא חג בי\"ט הראשון וכו' כונת המשנה שאם לא קרבן בראשון מקריבן כל (יום) [ימי] החג ואמר על זה מי שלא חג ר\"ל קרבן עולה ראיה וקרבן שלמי חגיגת ט\"ו ביום טוב ראשון של חג חוגג והולך כל ימות הרגל שלא נאמר עליו עבר יומו בטל קרבנו אלא יש לו תשלומין כל ז' ואפי' י\"ט האחרון של חג ר\"ל שמיני עצרת שהוא י\"ט בפני עצמו לענין פז\"ר קש\"ב לענין זה מיהא י\"ט אחד הוא ואף בשמיני משלם חגיגתו של ראשון וכ\"ש שקרבנות הפסח יש להם תשלומין כל שבעה של פסח ולא עוד אלא שאף עצרת שאין בו אלא יום אחד יש לו תשלומין כל ז' כמו שיתבאר עבר הרגל פי' אף שמיני עצרת ולא חג אין לו עוד תשלומין ועל זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון וכו' ר' שמעון אומר וכו' פרוש לא בא לחלוק על תנא קמא אלא שבא להוסיף בביאור הפסוק ואמ' שכל העובר עברה שאי אפשר לו להשיבה הוא מעוות בלא תקון כגון הבא על הערוה והוליד ממנה בן ובגמ' פי' בקצת עריות אע\"פ שלא הוליד ממנה כגון הבא על אשת ישראל ברצון או על אשת כהן אפי' באונס שהרי אסרה על בעלה ואין לה עוד תקון אע\"פ שעל ידי שאר חלקי התשובה יש לו חלק לעולם הבא אחר שאין בידו להשיבה אבל גונב וגוזל הרי אפשר לו להחזיר ולתקן עותתו רשב\"י אומר אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן מתחלתו והוא כעין תלמיד חכם שפירש והוא שאמרו בגמ' אין אומרין בקרו גמל בקרו חזיר שהרי מעקרו אין ראוי לקרבן אלא בקרו טלה אם נפל בו מום אם לאו:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודינין שבאו עליה בגמרא אלו הן:",
+ "כל גזירה שוה שאינה מופנית משום צד אין למדין הימנה כלל ואם היא מופנית מצד אחד למדין הימנה אלא שאם מצאנו עליה קושיא משיבים עליה ואם היא מופנית משני צדדין למדין ואין משיבין:",
+ "עקר החיוב בראיה בחגיגה בראשון הוא ולא בשאר הימים וכשהוא חוגג בשאר הימים אינו חוגג אלא מתורת תשלומי' של ראשון מעתה היה חגר או טמא ביום ראשון ונתפשט או טהר בשני אינו חוגג שהרי אין תשלומי' לראשון אחר שלא היה בו עקר החיוב ומ\"מ אם היה בו חיוב אפי' רגע אחד ואירעה בו סבה הפוטרתו ובשאר הימים נעדרה אותה סבה חייב שהרי מ\"מ היה לו חיוב בראשון באיזה רגע שבו וזהו שאמרו נטמא ביום מביא בלילה אינו מביא ועקר פירושו נטמא בלילי י\"ט ראשון אינו משלם הואיל ולא היה ביום ראשון עליו חיוב אבל נטמא ביום הואיל וכבר חל עליו חיוב קרבן בלא טומאה מביא וכן בחגר אתה מפרשה שהיה חגר קודם היום אע\"פ שי\"מ שמועה זו ר\"ל נטמא ביום וכו' לענין נזיר ולענין מה שאמרו עליו בכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה ט' א' שלפעמים אינו מביא על טומאות הרבה אלא קרבן אחד ופעמים מביא קרבן על כל טומאה וטומאה ופי' בה שאם נטמא בלילה שמחרתו שמיני לטומאתו הואיל ולא נתחייב עדיין בקרבן טומאה אין זו טומאה אחרת ואינו מביא קרבן אחר אבל אם נטמא ביום ח' הואיל וכבר נראה לקרבן אע\"פ שלא הביאו הרי זה טומאה אחרת ומונה ז' ומביא בשמיני שני קרבנות אינו כן שבנזיר כל שלא הביא קרבנותיו חדא טומאה היא כמו שיתבאר אלא שזו שנאמרה כאן עקר הדברים לפרשה לענין חגיגה וכן נראה שפירשוה גדולי המחברים ואע\"פ שר' יוחנן אמ' בה אף בלילה מביא הלכה כחזקיה שהיה רבו ונמצא טמא וחגר בדין אחד:",
+ "היה חייב בראשון ולא חג ובשני אירעה לו סבה הפוטרתו אין אומרי' הואיל ובראשון היה חייב יהא מביא עכשו מתורת תשלומי' שהרי אף אם בראשון היה כך לא היה מביא:",
+ "נזיר שאירעה לו טומאה בתוך נזירותו מונה ז' ומגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני ומונה לו נזירותו מתחלה והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו אירעה לו טומאה בתוך ז' קודם שהעריב שמשו מהם הרי זה סותר ומונה ז' אחרים ואינו מביא אלא קרבן אחד על שתי הטמאות וכן הדין אף בהעריב שמשו ואף בשמיני או אפי' נתאחר כמה ימים אחר טהרתו כל שנטמא קודם הבאת קרבנותיו אבל אם נטמא אחר שהביא קרבנותיו מונה ז' אחרים ומביא קרבו שני על טומאה זו אפי' לא הביא אלא מקצת קרבנותיו כגון שהביא חטאתו ולא הביא את אשמו ואת עולתו נחשבה [טומאה] זו כטומאה אחרת ומביא אחר טהרתו קרבן אחר וכן היא שנויה במס' נזיר לדעת ר' שמעון בפרק מי שאמר הריני נזיר י\"ח ב' וכן כתבוה גדולי המחברים וזו היא שהביאתנו לדון בהם שלא פי' זה של נטמא ביום לענין נזיר אלא לענין חגיגה שהרי בנזיר אפי' נטמא ביום ח' אינו מביא כמו שכתבנו וכן שלענין חגיגה כתבו שאם היה טמא בליל י\"ט ראשון אע\"פ שטבל בשני פטור אבל נטמא ביום הואיל ובכניסתו היה חייב שהרי היה טהור מביא קרבן ראיה וחגיגה אחר שיטהר כל זמן שהוא בזמן הראוי לתשלומי' ר\"ל כל החג אלא שלענין פירוש יש בסוגיא זו קצת בלבולין לכל הפירושין שאם אתה מפרש זו של נטמא ביום לענין נזיר ולשיטת גדולי הרבנים היאך תירץ בה שאני טומאה הואיל ויש לה תשלומי' בפסח שני דילמא אחגיגה קאי אלא שהם דוחקים לפרש שאני טומאה דלאו דחייה גמורה היא הואיל ומצינו במקום אחר טומאה שיש לה תשלומי' והיא לענין פסח שני שאם היה טמא בראשון מביאו בשני אע\"פ שאין מביא עמו חגיגה ומאמר שמצינו טומאה שיש לה תשלומי' אף זו של נזיר ראוי לומר שיהא לה תשלומי' הא בשאר דחיות לא כגון חגר בראשון שהרי אף לפי' שני שמפרשי' זו של נטמא ביום לענין חגיגה אתה צריך לפרש הואיל ויש לה תשלומי' לענין פסח דהא חגיגה בשני ליכא וכן כשאתה מפרש זו של נטמא ביום לענין חגיגה ולשיטת גדולי המחברים קשה לפרש כשהקשה לו הניחא למאן דאמ' פסח שני תשלומי' דראשון הוא אלא למאן דאמר רגל בפני עצמו הוא ושהלכה כן כמו שיתבאר בפסח שני פרק טמא היאך תירצו אלא קסבר ר' יוחנן לילה אין מחוסר זמן כלו' ומשום הכי קאמר שאף נטמא בלילה מביא והרי אין לשון חסור זמן נופל אלא בטומאה שכלתה לא על תחלת טומאה וא\"כ כשתפרשה בענין נזיר אתה מפרש טעמא דר' יוחנן בנזיר משום דמכיון שנראה בליל ח' בלא טומאה חיוב קרבן עליו הואיל וזמן טומאה עבר שאין לילה מחוסר זמן שעבר לומר שעדיין לא נשלם זמן הטומאה ולא חל עליו חיוב קרבן אלא ודאי נשלם זמן הטומאה והגיע זמן הטהרה אלא שלא יצא לפועל עד למחר וכבר חל עליו חיוב קרבן [ומאחר שחל עליו חיוב קרבן] כי הדר ומטמא טומאה אחריתי היא אבל בחגיגה הרי לא נשלם זמן חגרותו ולא הגיע זמן חיוב אבל כשאתה מפרשה לענין חגיגה היאך לשון חסור זמן נופל במה שלא בא לכלל חיוב כלל עד שמתוך כך פסקו רבים בנזיר שמאחר שהגיע לשעה הראויה לקרבן הרי הוא כאילו הקריבו ומונה ומטהר וטעון שתי קרבנות מפני שהם מפרשים זו של נטמא ביום לענין נזיר על הדרך שכתבנו ופוסקין כחזקיה שאם נטמא ביום מיהא מביא אבל בלילה אינו מביא שהלילה מחוסר זמן כלו' מחוסר זמן הז' שלא עבר תחומן מצד כניסת השמיני עד שיראה לקרבן ולא עוד אלא שיש פוסקין שאפי' נטמא בלילה ר\"ל לילה שמחרתו שמיני הואיל ומ\"מ עבר גבול הז' מביא שתי קרבנות שהלילה אינו מחוסר זמן הז' והרי זה חיוב הקרבן עליו הואיל והעריב שמשו ואין הלילה פוטרו אלא שדוחתו עד למחר מפני שהם מפרשים זו של נטמא ביום וכו' בנזיר גם כן ופוסקי' כר' יוחנן:"
+ ],
+ [
+ "ועקר הדברים כדעת גדולי המחברים ולדחק בפי' חסור זמן לענין טמא ולחגיגה כי קאמר ר' יוחנן משום דלילה אין מחוסר זמן כלו' מאחר שמצינו במקום שכלו ימי טומאה שאין לילה מחוסר זמן אף בתחלת טומאה נאמ' בה שאין דחיית טומאה נקראת דחייה הואיל והחיוב רבוץ עליו אלא שהטומאה פוטרתו שהטומאה ליטהר עומדת מה שאין כן בפטור הבא מצד החגרות והדומים לו ולשיטה זו יראה לנו שלא נחלקו חזקיה ור' יוחנן בנזיר כלל ונמצא שבענין טמא פוסקים כדעת חזקיה לענין חגיגה שהלילה מחוסר זמן וכן בענין זב אנו אומרין לילה מחוסר זמן והוא שהזב שראה שלש ופסק מונה ז' ורוחץ במים חיים ומביא קרבנו בשמיני ואם ראה תוך ז' סתר ואינו מביא ביום טהרתו אלא קרבן אחד ראה ג' אחר הבאת קרבנותיו אין ספק שמונה ומביא קרבן אחר ראה בשמיני קודם הבאת קרבנותיו אף זה מביא שתי קרבנות שכבר כלו ימי זיבה ראשונה ולא עוד אלא שאף אם ראה אחת בלילה ושתים ביום מביא קרבן אחר הואיל ועקר הזיבה ביום והרי נכנס בשמיני בלא זיבה דחדא ראיה לאו זיבה הוא ושמא תאמר והיאך ראיית הלילה מצטרפת עם השתים של מחר לקרבן אחד עם האחרות שהרי אינה בזמן הראוי לקרבן אעפ\"כ מצטרפת היא עמהם לחייב בקרבן שני שהרי ראייה ראשונה של זב אינה אלא קרי ונמצא שאינה ממין האחרות ואעפ\"כ כשרואה אחריה שתים מצטרפות שהאחרונות נמשכות אחריה והיא אחריהן ואף כאן מצטרפות [לקרבן] שני וזהו טעמו של רב יוסף ואין חוששין למה שהקשה עליו רב שישא התם וכו' הכא לאו בזמן חיובא כלו' דלילה לאו זמן חיובא דהאי קרבן הוא והילכך לא יצטרפו לחייב בקרבן שני אלא מצטרפות וכדבריו של רב יוסף הא אם ראה שתים בלילה ואחת ביום וכ\"ש אם ראה שלשתן בלילה אינו מביא אלא קרבן אחד שהרי בתחלת שמיני לא יצא מידי זיבה הראשונה שהרי בכנס בו בזיבה וכן לא כלתה זיבה ראשונה שהרי לילה מחוסר זמן הטומאה כאלו לא נשלם אחר שלא נראה לקרבן:",
+ "במס' כריתות התבאר שהיולדת אין הלילה מחוסר זמן בענין קרבן שלה ואם הפילה לאור שמונים ואחד מביאה אחר טהרתה שני קרבנות ואפשר שזה שיצתה מכלל האחרות הוא ממה שאמרו במסכת כריתות או לבת לרבות המפלת לאור שמנים ואחד:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הששית התר נדרי' פורחי' באויר ואין להם על מה שיסמכו הלכות שבת וחגיגות ומעילות כהררין תלויי' בסערה מקרא מועט והלכות מרובות הדינין ועבודות הטהרות והטמאות והעריות יש להן על מה שיסמכו והן הן גופי תורה אמר הר\"מ פי' אמרו הן הן אינו ספור לזרז אבל הוא מחוסר הדיבוק ושעורו הן הן גופי תורה ר\"ל המדות הבאות בהן:",
+ "אמר המאירי היתר נדרים וכו' משנה זו באה על ידי גלגול החגיגות והוא שרצה לבאר שהחגיגות לא הוזכר ענינם בתורה בפירוש ועל ידי גלגול חגיגה הביא כל אלו הנזכרות במשנה ואמ' היתר נדרים בפתח של חרטה על ידי חכם או על ידי ג' הדיוטות פורחין באויר ר\"ל שאין לנו סמך בהן מן המקרא ואין להם על מה לסמוך בכך אלא שבגמ' הוציאוה ממה שנאמר לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו הלכות שבת פי' בגמ' מה שאנו רואין בשבת שפטרו בה בקצת דברים אע\"פ שהן מלאכה כגון מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא דבר גדול ותלוי בשערה ר\"ל שהרמז בהתרו מועט שהטעם הוא מדין מלאכת מחשבת והרי לא הוזכרה בתורה מלאכת מחשבת אלא במשכן אלא שאנו למדים לה אף בשבת מטעם סמיכות של פרשיות וחגיגות שעקר עשייתן אינה מפורשת בתורה אע\"פ שנאמר וחגותם אותו שמא לא בשביל קרבן נאמר אלא שירבו בשמחה ובגמרא הוציאוה מגזרה שוה של מדבר מדבר נאמר כאן ויחגו לי במדבר ונאמר בדברי קבלה הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר מה להלן זבחים וכו' והרי הן דבר גדול ותלוי בשערה שהרי אמרו דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן וכן מעילות כשאדם מועל בהקדש ונהנה ממנו שנאמר בתורה שמביא קרבן מעילה יש בו הרבה דברים שאין מפורשים בתורה ומפרש בגמ' כגון שבעל הבית מסר לשליח מעות של הקדש להוציאן וקודם שיוציאם נזכר בעל הבית שהם של הקדש ולא נזכר השליח שהשליח מועל ואין בזו אלא רמז מועט של סברא והוא שמאחר שנזכר נתבטל רצונו ולא מרצונו הוציאם השליח ונמצאו דברים אלו הררים התלויים בשערה ודברים שאין להם ראיות ברורות מן המקרא והוא שאמ' מקרא מעט והלכות מרובות הדינין ר\"ל דברים הרבה שבדינין שלא הוזכרו בהדיא כגון נתכון להרוג את זה והרג את זה שפטור יש להן על מי שיסמוכו שהרי מגזרה שוה דנתינה נתינה יוצא לנו כן כמו שנאמר בגמרא וגזרות שוות גופי תורה הן וכן עבודות ר\"ל להיות כלן על ידי כהן ולפסלם בזר אע\"פ שבהולכת הדם למזבח לא נכתב בפירוש שנצריך בה כהן כבר יצא לנו כן בגמרא מהיקש והיקשות גופי תורה הם וכן טהרות בקצת דברים שבהם שאין כתובות בתורה בהדיא בענין שיעור מ' סאה למקוה מכל מקום סמך גדול יש בו מאחר שאמר את כל בשרו יש לנו לומר בהם מים שכל גופו עולה בהם וכן טמאות בקצת דברים שלא נכתבו בתורה בפירוש כגון שיעור עדשה לטומאת שרץ יש להם על מי שיסמוכו דכתיב אשר (יגע) [יפול] מהם דמשמע אפי' במקצתם וכתי' בהם דמשמע דוקא בכלם הא כיצד מקצתם שהוא ככלם והוא כעדשה שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה וכן בעריות בקצת דברים שלא נכתבו בהם בפירוש כגון בתו מאנוסתו דאלו בתו מאשתו נכללת היא בכלל ערות אשה ובתה שענינה בנשואתו ובבת נשואתו דאלו בת אנוסתו מישרא שריא אבל בתו מאנוסתו לא נכתבה ואע\"פ שמקל וחומר אנו רשאין להביא מבת הבת דכתיב ערות בת בנך או בת בתך ונדרשה ביבמות בין בבת הבת מנשואה בין בבת הבת מאנוסה הרי אין עונשין ואין מזהירין מן הדין ומ\"מ יש לנו בה על מה לסמוך שהרי מגזרה שוה יוצא לנו כן כדאמרינן אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה כמו שיתבאר במקומו בסנהדרין ובסוגיא שבתחלת יבמות וגזירות שוות גופי תורה הן:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "היה אדם אחד עובר ושנים עומדים אמר אחד מן העומדים הריני נזיר שזה העובר נזיר ואמר השני הריני נזיר שאין זה העובר נזיר הרי אותו שנתקיימו דבריו נזיר ואין הלכה כדברי האומר שאין אחד מהם נזיר שלא נתנה נזירות להתנדב באם ובספק אלא בהפלאה ודאית ו��קר דבר זה במס' נזיר פרק ב\"ש:",
+ "מי שגמר בלבו שלא לאכול היום ונשבע בתוך לבו על זה ולא הוציא שבועה בשפתיו אין כאן שבועה ומותר לאכל וכן אם גמר בלבו שלא לאכל פת שעורים והוציא בשפתיו פת חטים מותר בשניהם ומ\"מ לענין הקדש הן של מזבח הן של בדק הבית כל שגמר בלבו להקדיש אע\"פ שאינו קדוש לענין מעילה מצוה לקיימו דכתיב כל נדיב לב ועקר דבר זה במס' שבועות:",
+ "מותר לו לאדם להעיר עצמו לקיים את המצוה בשבועה אע\"פ שכבר הוא מושבע ועומד על כך שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך:",
+ "בתלמוד המערב התבאר על היתר נדרים שהוא בזקן ר\"ל יחיד מומחה וג' שהם יודעין לפתוח מתירין כזקן ופי' שם שג' מתירים אפי' במקום שיש שם זקן ומ\"מ לכתחלה אסור כמו שביארנו בשלישי של שבועות התבאר עוד בתלמוד המערב שאין ממנין זקנים אפי' לדברים יחידים אא\"כ הם ראויים למנותם לכל הדברים מעשה היה ברבי יהושע בן לוי שמנה כל תלמידיו באיזה מנוי היה שם אחד שהיה סומא באחת מעיניו ולא מנהו לשום דבר ושאלו לו מפני מה לא מנהו לקצת דברים והשיבם הראוי לכל הדברים ראוי לדבר אחד שאין ראוי לכל הדברים אף לדבר אחד אינו ראוי התבאר עוד שם שאפשר לנו למנות זקנים וחכמים אף מיוחדים שבדור לזמן ידוע ואין לנו רוע מוסר בהעברתם לאותו זמן מעשה היה ברבי שמנה אחד מן הגדולים לגבות מעות בכל הארצות לצורך הישיבה וכתב לו באגרתו הרי שלחנו לכם אדם גדול הרי הוא שלוחנו עד שיגיע אצלנו ועוד שלח להם מהו גדולתו שאינו בוש לומר לא שמעתי וכבר כתבנו נסח דבריהם בפירושנו:",
+ "החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה כך פסקוה גאוני הראשונים ממה שאמרו במס' שבת פרק נוטל רבא כר' שמעון סבירא ליה דאמר כל מלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה ויש חולקין בדבר זה לחייב וכן כתבו גדולי המחברים ובמקומו יתבאר:"
+ ],
+ [
+ "בעל הבית שמסר מעות של הקדש לשליח לקנות לו טלית ועשה שליח שליחותו בעל הבית מעל אע\"פ שאין שליח לדבר עבירה ואם העביר על דעתו וקנה לו חלוק השליח מעל נטל אבן או קורה של הקדש על מנת לעכבה לעצמו לא מעל עדין בנטילתו שהרי היא עדין בעין ולא הוציאה ולא שנה בה דבר ולא קבעה בבנין נתנה לחברו הרי הוציאה מרשות לרשות ומעל זה הנותן אבל לא הלוקח שהרי היא חולין בידו יש מי שפוסק שלא נאמר בנטלה על מנת לעכבה שלא מעל אלא בגזבר של הקדש שאע\"פ שנטלה הכל עדין ברשות הקדש שהרי היא ברשות מפתח של הקדש ואע\"פ שלבו עליה אין כאן מעילה הא אדם אחר יש בו מעילה וכן יראה מן הסוגיא ואף אנו הכרענוה כן ברביעי של נדרים בנה גזבר זה בקורה זו והניחה בגגו הרי הוצרך לשפותה וקנאה באותו שנוי ומעל אע\"פ שלא דר שם נשתמש בה בלא שפוי כגון שסתם בה ארובה אין כאן שנוי ולא יצאה לחולין עד שישתמש בה והוא שידור תחתיה: ונשלם הפרק תהלה לאל:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אין דורשין בעריות וכו' עקר כונת הפרק להשלים מה שכבר התחיל בביאורו מענין קרבנות החגיגה ולהתחיל בענין החלק השני בביאור טהרה הצריכה לעוסקי טהרות הן לחולין הן למעשר הן לתרומה הן לקדש ובמשנה הראשונה ממנה נתגלגל לבאר הדברים שאין דורשים אותם בפרסום ונתגלגל בכך על יד מה שנתגלגלו עניני עריות במשנה אחרונה של פרק ראשון ועל זה הצד יסוב ענין הפרק על ג' ענינים הראשון בענין הדברים שראוי להסתירם והשני בענין ק��בנות החגיגה איזה מהם דוחה י\"ט ולא שבת ואיזו אינו דוחה אף י\"ט ואם סומכים עליהם אם לאו והשלישי במה שידוע שחייב אדם לטהר עצמו ברגל איזו טהרה אדם צריך לתרומה או לקדש ולכל עניני טהרות:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר עניני החלק הראשון ואמר על זה אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אא\"כ היה חכם מבין מדעתו כל המסתכל בארבעה דברי' ראוי לו שלא בא לעולם מה למעלה ומה למטה מה לפנים מה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם אמר הר\"מ פי' אומ' שאסור לדרוש בסתרי עריות אלא אם כן הם השומעים פחות משלשה והטעם כדי שלא יתעסק האחד להקשות על הרב והשנים להקשות זה על זה ויטרדו מחשבתם ולא יבינו המשפט הישר בסתרי עריות ומרוב תאוות רוב בני אדם בזה הענין יורו היתר לעצמן כשיפול ביניהם ספק במה שישמעו מן הרב והולכים להקל אמרו ולא במעשה בראשית בשנים כל שכן אם הם יותר ואמרו כי שאל נא לימים ראשונים יחיד שואל ואין שנים שואלים והטעם כבר זכרנוהו בפתיחת דברינו בזה החבור והוא כי ההמון אינם יכולים להבין אותם הענינים ואין מתלמדין אלא מאחד אחד בקבלה כי מעט מזעיר הם מה שישכילו מהם ההמון כשישמעם הטפש תשתבש אמונתו ויחשוב שהן סותרין האמת והם האמת והנכון ומעשה מרכבה אין דורשין בו כלל ואפי' ליחידאי אלא אם היה כמו שאמרו חכם ומבין מדעתו והוא שיתעורר מעצמו ויבין הסודות מעצמו ולא יהיה צריך לפי' אלא שרומזין לו רמזים והוא סובר בהם סברתו ושקול דעתו וזהו ענין אמרם שונין לו ראשי פרקים לפי שיש שם ענינים יתציירו בנפשות השלמים מבני אדם ואם פי' אדם אותם בלשונו ודמם ברעיונים יתקשו ויצאו מן הכונה ושמע ממני אני מה שנתבאר לי לפי מחשבתי ממה שראיתי מדברי החכמים והוא שהן מכנין במעשה בראשית החכמה הטבעית וההעמקה בהתחלות המציאות ורוצים במעשה מרכבה החכמה האלהית שהוא הדבור בכל המציאות ובמציאות הבורא בידיעתו ובתאריו וחיוב כל הנמצאים ממנו והמלאכים והנפש והשכל הדבק באדם ומה שיהיה אחר המיתה ולפי שגדלו אלו החכמות השתים הטבעית והאלהית וראוי להם להיותם גדולות ומנעו מללמדם כשאר החכמות הלמודיות ונודע כי כל אדם בטבעו משתוקק לכל החכמות כלן בין יהיה טפש או חכם והאדם על כל פנים מחשב באלו השתי חכמות מתחלת מחשבתו וישליט מחשבתו עליהם בלי התחלות ובלי מדרגות בחכמות מנע מזה ללמדם והזהיר עליו ואמ' להפחיד אותו המשליט דעתו בהתחלות מבלי הקדמות כמו שביארנו כל המסתכל בד' דברים וכו' ואמ' להכניע המשליט שכלו ומחשבתו בדברים האלהיים ברעיונו המופשט בלי התחלה בחכמות כל שלא חס על כבוד קונו ראוי הוא כאלו לא בא לעולם פי' כי העדרו מן האנושות והיותו כשאר ב\"ח טוב למציאות ממציאותו אדם מפני שמבקש לדעת הדבר חוץ מדרכו ועל מה שאינו בטבעו כי לא ידמה מה למטה אלא אויל בצורת הנמצאים וכשירצה האדם הערום מהחכמה לחשוב עד שידע מה שעל השלים ומתחת לארץ בדמיונו הנפסד שהוא מדמה אותם כמו בית ועליה וכמו כן מה שהיה קודם שנבראו השמים ומה שיהיה אחר שיפסדו השמים הוציא אותו זאת המחשבה אל השגעון ותמהון לבב ועיין זאת המלה המפוארה וזה העזר האלהי באמרם כל שלא חס על כבוד קונו ר\"ל מי שלא יחוס ויחמול על שכלו כי השכל הוא כבוד השם וכשאינו יודע שיעור זה הדבר שניתן לו נשתלח עם תאותו ונמשל כבהמות וכן אמרו מי שלא חס על כבוד קונו זה העובר עברה בסתר ואמרו במקום אחר אין המנאפים מ��אפים עד שתכנס בהם רוח שטות וזה אמת כי בעת התאוה אי זו תאוה שיהיה אין השכל שלם ומה שהביא זה הענין בזה המקום הוא מה שאמר במה שקדם הן הן גופי תורה וכן מנעו בתלמוד ללמדם בפרהסיא והזהירו על זה מאד ויעצו שילמדם האדם בינו לבין עצמו ולא יגלם לזולתו וסמכו זה למאמר שלמה שאמר בזה הענין בדרך משל דבש וחלב תחת לשונך:",
+ "אמר המאירי אין דורשין פי' בגמ' לשלשה שיהיו ד' עם הדורש ופי' הדבר בעריות שאין איסור שלהם מפורש בתורה ואם ידרוש אותן לשלשה שיהא האחד נושא ונותן עם הרב והשנים הנשארים יהיו נושאים ונותנים בין שניהם ולא יכונו לבם בדברי הרב ויטעו בהוראה להתיר ערוה אבל דורש לשנים שיהיה אחד נושא ונותן עם הרב והאחר יטה אזנו לשמוע ולא במעשה בראשית אף לשנים מפני שהדבר ראוי להסתיר ואין מגלין אותו אלא ליחיד ולא במרכבה אף ליחיד ר\"ל שאין מגלין אותו מכל וכל אפי' ליחיד אלא שאם הוא מבין מדעתו במעשה מרכבה אחר שילמד מעשה בראשית מסייעים אותו ומגלין ראשי פרקים וענין מעשה בראשית הוא ידיעת חכמת הטבע ונכלל בה [ידיעת] שני עולמות ר\"ל עולם היסודות ועולם הגלגלים ומעשה מרכבה האמור במשנה זו הוא ידיעת מה שאחר הטבע והוא עולם המלאכים ר\"ל ידיעת אמתת מציאותם וידיעת מציאותו ית' ואחדותו לא שתהיה הכונה בהשגת הדברים על אמתתם שגם הם עצמם לא ישיגו על בוריה אמתת מה שלמעלה מהם בעליונות מעלה אבל ישיגו מאמתתו ית' דעה גדולה והשגה עצומה כל אחת כפי מעלתה כל המסתכל בד' דברים ראוי לו שלא בא לעולם נראה לומר שכונת המניעה הוא על שני דברים הראשונים ר\"ל מה למעלה מה לפנים ונמשכו האחרות להמשך הדבור ורמז במניעת מה למעלה מה שהתחלנו לבאר והוא בקשת ידיעת מה למעלה מן הצורה המושגת בטבע האנושי אשר היא העלה להוציא דעת האדם מן הכח אל הפועל ולהפרידה בהשגתה עד שתתאחד עם מושכלה והחקירה למעלה ממנו אולת ואמנם בענין מה לפנים רמז דבר אחר מוכרח באמונה והוא שעם הגיע האדם לידיעת הדברים שאפשר לדעתם מצד המופת והחקירה יצטרך להאמין דברים אחרים מצד האמונה שלא יכניסם תחת גדר המופת והעיון כענין חדוש העולם שאם ירצה לחייב חדושו מצד העיון והחקירה והוא ענין אמרו מה לפנים ישים עיונו סבת אמונתו ויבטל המסובב בהעדר הסבה ולכן טוב לו שישאירהו על משענת הקבלה והנבואה והוא אצלי אמרו ע\"ה ארח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע כמו שביארנו בפתיחת החבור וכל שלא חס על כבוד קונו פי' בגמ' זה המסתכל בקשת ר\"ל הנכנס במחקר הרמוז במקרא שנזכר בו ענין הקשת האמור עליו הוא מראה דמות כבוד יי' ופי' בו עוד זה העובר עברה בסתר ואמרו עליו שהוא כאלו דוחק רגלי שכינה כלו' מחשב בעיונו לבלתי היות עיניו משוטטות שם ונותן מקום להפסק ההשגחה בו:",
+ "זהו ביאור המשנה ובגמ' נאמרו הרבה ענינים בהגדות דרך סתר בעניני מעשה בראשית ומעשה מרכבה שאין מגדר החבור לבארם בו ונאמרו בה קצת דברים דרך הערה ואלו הם:",
+ "כבר ידעת שבני נח מוזהרין על ז' מצות והם ע\"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים וברכת השם וגזל ואבר מן החי ודינין ויתבאר ענין כלם במס' סנהדרין גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתוך כך צריך להזהר בהן על כל שאר דברים:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "כל העוסק בתורה בלילה נמשך עליו חוט של חסד ביום שנאמר יומם יצוה וכו' כל העוסק בתורה בעולם הזה שדומה ללילה נמשך עליו חוט של חסד בעולם הבא שהוא דומה ליום שנאמר יומם יצוה יי' חסדו וכו' ודומה לזה אמרו בפרק זה אשר קמטו לא עת נהר יוצק יסודם אלו תלמידי חכמים שמקמטים עצמן על דברי תורה הקב\"ה מגלה להם סוד לעולם הבא:",
+ "כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים שנא' הקוטפים מלוח עלי שיח וכו':"
+ ],
+ [
+ "כתוב בספר בן סירא במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה אל תחקור במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות:",
+ "אין מוסרין סתרי תורה אלא לאדם הגון ואין מוסרין סתרי תורה לגוי והוא מי שעובד לאלילים ולצבא השמים שמאחר שהוא כופר בעיקר היאך אנו מלמדין אותו תורה ועל זה נאמר מגיד דבריו ליעקב וכו' לא עשה כן לכל גוי:",
+ "לעולם יהא אדם נשמע למוכיחיו ואפי' גדולים לקטנים מהם כ\"ש קטנים לגדולים וכל שאין קטנים נשמעים לגדולים הרי זה פורענות מוכנת ובלאי העולם דרך הערה אמרו י\"ח קללות קלל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער בזקן וכל שכן כשעמי הארץ אינם נשמעי' לתלמידי חכמים והוא שדרשו יבא המנוער מן המצות וירהב במי שמלא מצות כרמון:",
+ "וכן כשצרותיו של אדם תקפות לא יהרהר אחר מדותיו של מקום וכ\"ש שלא יהא לבו פונה מאלהיו בכך והוא שאמרו אפי' בשעת כשלונה של ירושלם לא פסקו ממנה בעלי אמנה:",
+ "כבר ביארנו במשנה שראוי לחכם להסתיר דברים הראויים להסתיר והוא שאמרו דרך סמך דבש וחלב תחת לשונך דברים המתוקים מדבש וחלב יהיו תחת לשונך וכן כבשים ללבושיך דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אין מעמידין תורגמן על הצבור פחות מחמשים שנא' זקן ונשוא פנים וכו':"
+ ],
+ [],
+ [
+ "למה נמשלה תורה לזהב וזכוכית דכתיב לא יערכנה זהב וזכוכית מפני שדברי תורה קשים לקנותם כזהב ונוחים לאבדם ככלי זכוכית ועוד מה כלי זכוכית אע\"פ שנשברו יש להם תקנה אף תלמידי חכמים אע\"פ שסרחו יש להם תקנה:"
+ ],
+ [
+ "אסור ללמוד תורה אלא מפי הגון שנא' ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך י\"י צבאות הוא אם דומה הרב למלאך י\"י צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו וכו':",
+ "וכן אסור ללמוד מכל מי שכופר באמונה ואם לא מצא אחר ילמד ויזהר שלא יטעה אחריו אלא רמון מצא יאכל תוכו ויזרוק קלפתו הוא שאמרו ז\"ל הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השניה יוסי בן יועזר אומ' שלא לסמוך יוסי בן יוחנן אומ' לסמוך יהושע בן פרחיה אומ' שלא לסמוך נתאי הארבלי אומ' לסמוך יהודה בן טבאי אומ' שלא לסמוך שמעון בן שטח אומ' לסמוך שמעיה אומ' לסמוך אבטליון אומ' שלא לסמוך הלל ומנחם לא נחלקו יצא מנחם ונכנס שמאי הלל אומ' לסמוך שמאי אומ' שלא לסמוך הראשונ' היו נשיאים והשניי' אבות בית דין אמר הר\"מ פי' אמרו כי אמרם יצא מנחם ר\"ל יצא מבית המדרש לעבודת המלך ולא שמענו לו דעת בסמיכה בי\"ט ופסק ההלכה מביאין עולת ראיה ושלמי חגיגה בי\"ט וסומכין עליהם:",
+ "אמר המאירי יוסף בן יועזר וכו' כונת המשנה בענין החלק השני לבאר אם סומכין בקרבן הבא בי\"ט אם לאו ואמ' שנחלקו על זה חכמי הדור בזמן בית שני והזכיר במשנה זו ה' זוגות של תלמידי חכמים ולא היו כלם בדור אחד אלא זוג זוג היו דור אחר דור כמו שיתבאר במשנת חסידים והוא שאנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק ולא מצאנו לישיבתו בן זוג ומתוך כך לא ��פלו מחלוקות בישיבתו בימיו אבל לאחריו היו נשיא הממונה בדור וראש ישיבה ר\"ל אב בית דין בני זוגות לכל עניני הנהגת הישיבות וההוראות שבהם ותחלת הנהגה זו היו יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן ואחריהם יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי שקבלו מהם ואחריהם יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח וג' זוגות אלו אותם שהוזכרו ראשונה והם יוסף בן יועזר ויהושע בן פרחיה ויהודה בן טבאי היו נשיאים ושניים שלהם ר\"ל בני זוג שלהם והם יוסף בן יוחנן ונתאי הארבלי ושמעון בן שטח היו אבות בית דין ונמצא שבזוגות אלו הנשיאים אמרו שלא לסמוך ואבות בית דין לסמוך ואחריהם באו שמעיה ואבטליון והיו ג\"כ שמעיה נשיא ואבטליון אב בית דין ואחריהם הלל ושמאי ונתמנו תחלה הלל ומנחם והיה מנחם שהוא אב בית דין מסכים עם הלל שנתמנה נשיא ולא נחלקו ויצא מנחם ופירשו בגמרא שיצא לעבודת המלך והוקבע שמאי במקומו וחזר המחלקת ונמצא שבשני זוגות אלו הוחלפה השטה שהנשיאים אמרו לסמוך ואבות ב\"ד שלא לסמוך ומתוך שרצה להזכיר תחלה בכלם הנשיאים לא חשש להזכיר כל אותם שאמרו שלא לסמוך תחלה על הסדר ומזמן הלל ושמאי ואילך לא הזכירו מחלקת בכך מפני שהוקבעו דברי ב\"ה ולא עוד אלא שאחר דורו של הלל הגיע דורו של רבן יוחנן בן זכאי וכבר היה החרבן בימיו וענין מחלקתם הוא שהראשונים היו אומרים שכל הקרבנות הקרבים בי\"ט כגון שלמי חגיגה לדברי הכל או עולות ראיות לדברי ב\"ה כמו שיתבאר במשנה הסמוכה לזו אין סומכין עליהם שהסמיכה אסורה משום שבות שהרי בשעה שסומך משתמש בבעלי חיים שהרי לסמיכה בכל כוחו הוא צריך והיא כעין רכיבה ואע\"פ שהסמיכה עשה אין עשה דוחה שבות הבא מגזרת לאו והוא חתוך זמורה ועוד שהרי סמיכה מדברים שהיה אפשר לעשותן מערב י\"ט והוא אינו סובר תיכף לסמיכה שחיטה [והאחרונים היו אומרים דתיכף לסמיכה שחיטה] ועוד שמאחר שהותרה הקרבתן הותרה סמיכתן וכן הלכה:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:"
+ ],
+ [
+ "אין העדים זוממין נהרגין ולא לוקין עד שיזומו שניהם וכן אין משלמין ממון עד שיזומו שניהם ואם נהרג הנדון על פיהם שוב אין נהרגין [דכתיב] כאשר זמם ולא כאשר עשה א\"כ מה ת\"ל נפש בנפש ללמד שאין נהרגין אא\"כ נגמר דינו קודם שהוזמו:",
+ "אע\"פ שאב בית דין היה מתמנה עם הנשיא צריך היה לחלוק כבוד לנשיא ואינו מורה הוראות בפניו וזה שאמרו בגמרא על דעת האומר ששמעון בן שטח נשיא ויהודה בן טבאי אב בית דין קבל עליו יהודה בן טבאי שלא להורות אלא בפני שמעון בן שטח והיאך יורה הוא בפניו והוא נשיא [והלא נשיא היה] לא להורות הוא לפניו היה אומר אלא להצטרף עמו כלו' שלא יורה אלא עמו שתהא הוראה יוצאה על ידי שניהם:",
+ "כבר ביארנו שהסמיכה מחמת סרך רכיבה אסרה מי שאסרה ואע\"פ שאין הלכה כן מ\"מ למדנו שסמיכה בלא מצוה אסורה נמצא שלא מקום רכיבה בלבד נאסר להשתמש בה אלא אף צדדין כגון צדי בהמה המשופעים מגב השדרה לכאן ולכאן וכ\"ש על ראש הבהמה שהוא מקום סמיכה שהרי הוא שוה לגב הבהמה הוא שאמרו כל דלהדי גבא כגבא דמי אבל צדי צדדין והוא כנגד שפוע הצואר מותר וכבר הארכנו בה באחרון של שבת:",
+ "סמיכה בנשים נחלקו בה בתלמוד שלדעת חכמים אין סומכות ולדעת ר' יוסי סומכות רשות ומגדולי המפרשים פסקו שאין סומכות כלל אף בקרבן שלהם בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות ואם באו לסמוך מוחין בידם ואעפ\"כ אין שאר מצות עשה שהזמן גרמא בדין זה שהסמיכה יש בה חשש זלזול בחשש מלאכה ר\"ל חתוך זמורה ושלא במקום מצוה כגון נשים מוחים בידם הא שאר מצות שאין בהן חשש זלזול כגון לולב וסכה אם באו לקיימן מותר ומ\"מ דוקא שלא בברכה ויש אומרים הואיל ורשות של מצוה הוא אף אם באו לברך מברכות וכן המנהג וכבר הארכנו בענין זה בראשון של קידושין ובשאר מקומות מן החבור ויש פוסקים שאף הסמיכה אצלן רשות ואף לדעת שאסרו בסמיכה מגדולי הדורות שלפנינו כתבו שהסמיכה מן הסתם נראה שנשתתפה עם איזה איש באותו קרבן שאין אשה לבדה נודרת קרבן הצריך סמיכה הואיל ואינה סומכת וסמיכה באחר אינה שהרי אנו דורשין קרבנו וסמך קרבנו ולא קרבן חברו אלא שהביאתו עם האחר וסמך האחר ואלו לא היתה היא אשה היתה ראויה לסמוך שהרי במס' תמורה נאמר שכל הבעלים רשאין לסמוך אלא שמ\"מ כלם יוצאים ידי חובה בסמיכת אחר ומעתה הואיל וחולקת היא במצות סמיכה אינה סומכת אבל סוכה ולולב וכו' ודומיהם שאין להם מצוה במה שהאחרים עושים ואין במצות אלו פטור על ידי שליח או שתף רשאה היא לקיים את המצוה ובברכה וכבר ביארנו מענין זה במס' ראש שנה ג\"כ:",
+ "לענין ביאור סוגיא מה שאמרו כאן לאפוקי ממאן דאמר בסמיכה עצמה פליגי הוא שהיה ביניהם מי שהיה מפרש במשנתנו שאותן שאמרו שלא לסמוך אף בחול היו אומרים כן ומפרשים משנתנו בשלמי חגיגה ומפני שלא נאמרה סמיכה בתורה בשלמי' אלא בשלמי נדבה והיו אומרים שלא ללמוד שלמי חובה משלמי נדבה ולמד ר' יוחנן שלא אסרוה אלא בי\"ט ומשום שבות וכן מה שהקשו על מה שאמרו סמיכה בכל כחו בעינן משמועת בני ישראל סומכין וכו' פירושו ואין בנות ישראל סומכות אף בקרבן שלהן ולר' יוסי סומכות רשות בקרבן שלהן והוה ליה רשות דמצוה ואין מוחין בידן הא בקרבן בעליהן כלהן מודו דאף רשות דמצוה ליכא אלא שלר' יוסי מיהא אין מוחין בידן ומה שאמר והיה לנו עגל לא של נשים היה אלא של בעליהן וסמכו עליו נשים כדי לעשות להן נחת רוח והיה ר' יוסי מביא ראיה לדבריו מן המעשה לומר דבשלמא אי שייכי נשים בסמיכה מיהא בדידהו מתורת רשות היינו דאיכא למיחש בקרבן בעליהן לנחת רוח אע\"ג דאפי' רשות דמצוה ליכא גביהו וכדקאמר לא מפני שסמיכה בנשים כלו' לא מפני שאף סמיכת רשות תהא להן בה סרך מצוה בקרבן בעליהן אלא שמ\"מ הואיל והורגלו בסמיכה הם סבורות שאף בקרבן בעליהן תהא להן סרך מצוה אלא אי אף בדידהו ליכא סרך מצוה כלל ולא הורגלו בכך מאי נחת רוח איכא בקרבן הבעלים ולא שיהא המעשה כנגד דבריו של ר' יוסי שאם כן היה לן לשאול מעשה לסתור אלא דהכא קרבן בעלים היה כדקאמר והיה לנו ואמר וסמכו עליו נשים לשון רבות שלא להזכיר אשתו בהדיא ודרך פרסום וחוזר ומקשה לדידיה דאמר סמיכה בכל כחו וא\"כ הני נשי בכל כחן סמכו ומאחר שאין סמיכה בנשים אינה סמיכה כלל לצאת בה ידי סמיכה בקרבן שלנו וא\"כ הויין להו משתמשות בבהמת קדשים שלא למכשירי עבודה ומשום נחת רוח דנשים שרינן עבודה בבהמת קדשים ותירץ דאמרינן להו אקפן ידיכו כלו' שיסבו ידיהם על הבהמה ולא בכל כחן ואפילו בכי הא אסר תנא קמא דר' יוסי דילמא אתי למעבד בכל כחן והקשה אי הכי לא מפני שסמיכה בנשים תיפוק לי דליתה לסמיכה כלל כלומר ואין יוצאי' בה ידי סמיכה אלא ודאי סמיכה גמורה עשו אלא שאינה צריכה כל כחו ומ\"מ הלכה דכל כחו בעינן:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השלישית ב\"ש או' מביאי' שלמי' ואין סומכי' עליהם אבל לא עולות ב\"ה או' מביאי' שלמי' ועולות וסומכי' עליהם עצרת שחל להיות ערב שבת בש\"א יום טבוח לאחר השבת ב\"ה או' אין לה יום טבוח ומודים שאם חלה להיות בשבת שיום הטבוח לאחר השבת ואין כהן גדול מתלבש בכליו ומותרי' בהספד ובתענית שלא לקיים את דברי האומרי' עצרת לאחר השבת אמר הר\"מ פי' כבר ביארנו בפרק ב' ממס' ביצה זו ההלכה ופרשנו כי מחלקתם היא בעולת ראיה ושלמי חגיגה אבל נדר ונדבה אין קרבין בי\"ט ואסרו ב\"ש הסמיכה לפי שהוא משתמש בבעלי חיים ומיגע עצמו גם כן בסמיכה כי סמיכה בכל כחו בעינן עצרת שחלה וכו' פי' כבר קדם לך כי חג שבועות יש לו תשלומין כל ז' וידעת כי דעת ב\"ש שאין מביאין עולות בי\"ט ולפיכך כשחל עצרת ערב שבת מביא עולת ראיה לאחר השבת והוא יהיה יום טבוח וב\"ה או' שלא יהיה יום טבוח אלא בערב שבת עצמו יביא עולת ראיה כמו שקדם לך מדעתם וזה ששנה מחלקתם כדי שלא תאמ' ב\"ש מודים לב\"ה בעצרת שחלה ערב שבת שמביאי' עולות בי\"ט כיון שאינן יכולים להקריבם למחר לפי שהוא שבת וב\"ה ג\"כ אינם מודים לב\"ש ואפי' במה שקדם אע\"פ שאי אפשר להקריב עולות ממחרת י\"ט ואותם שאינם מאמינים בתורה שבעל פה מאמינים כי עצרת לא תחול לעולם אלא אחר השבת שנ' וספרתם לכם ממחרת השבת והפסוק קרא י\"ט שבת כמו שקראם כלם שבתות ד':",
+ "אמר המאירי ב\"ש אומרים וכו' כונת המשנה בענין החלק השני ג\"כ לבאר איזה קרבן מקרבנות החג דוחה י\"ט ואיזה מהן אינו דוחה י\"ט ואמ' ב\"ש אומרים מביאין שלמים ר\"ל שלמי חגיגה בי\"ט שהרי יש בה מאכל לבני אדם ואיכא לכם ואין סומכי' עליהם כמו שהתבאר במשנה שלפניה ומ\"מ סומך עליה מערב י\"ט דלא סבירא ליה תכף לסמיכה שחיטה אבל לא עולות אפי' עולות ראיות שאין בהן מאכל להדיוט וכתי' לכם ולא לגבוה ואע\"פ שעולת תמיד דוחה שבת וי\"ט התם במועדו כתו' ואפי' בשבת ואע\"פ שעולה ראיה עקרה ביום ראשון הא מ\"מ יש לה תשלומים וב\"ה מתירים אף בעולות ראיות שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן ומ\"מ עולות של נדרים ונדבות אף הוא מודה באסורן כמו שהתבאר בפרק א' אבל עולת ראיה הואיל ועקרה ביום א' מותר ואע\"פ שאמר לכם אנו דורשין לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים וסומכי' עליהן כמו שהתבאר בשלפניה ומתוך מה שחלקו במשנה זו נמשכו לחלוק בדבר זה שאמרו עכשיו והוא ועצרת שחל להיות בערב שבת והרי לדעת ב\"ש אין עולה ראיה שלה קריבה בו ביום ולמחר אינו משלם שהרי שבת הוא ונמצא יום טבוח ר\"ל יום שחיטת קרבנות הראיה אחר השבת ואע\"פ שעצרת אין בה ז' למדנו בגמרא מדין הקש שאף עצרת יש לו ז' לתשלומים כפסח וכדי ללמדנו כן תפש בכאן יום עצרת וב\"ה אומרים אין לה יום טבוח פי' לא שיאמרו שאם לא הוקרבו ראיות בי\"ט שלא יהא יום טבוח שלהם אחר השבת שאף הם מודים שיש לעצרת תשלומים כל ז' אלא שהם אמרו שאין צריך בזה יום טבוח אחרי שהרי בי\"ט עצמו הן קרבות והוא שאמר אח\"כ שניהם מודים שאם חל עצרת להיות בשבת ועולה ראיה אינה דוחה שבת לדברי הכל שיום טבוח שלה אחר השבת אלא שאם ארע כן לא היה כהן גדול מתלבש בכליו נאים בביתו ובשעה שהולך בשוק ואע\"פ שבשאר ימי טבוח היה מתהדר בלבושים אפי' בזמן שאינו יום טוב ויום זה מיהא צריך שלא לעשות כן שלא יחשדוהו כצדוקי שהיו הצדוקים אומרים אין עצרת אלא אחר השבת שהיו מפרשים ממחרת השבת על שבת בראשית ומתוך כך צריך להזהר שלא להתהדר במלבושים נאים כדי לפרסם שאינו י\"ט ויש שפירשו אין מתלבש בכליו על בגדי כהונה ר\"ל שאינו עובד באותו היום כלל אע\"פ שבכל יום שירצה בא ועובד כדי שיפרסם שאין היום יום טוב ומותרין בהספד ובתענית פי' ביום זה כדי להוציא מלבן של צדוקין ומ\"מ בכל שאר ימי טבוח הן של עקר הן של תשלומים היו נוהגין איסור בהספד ובתענית ויום טבוח היו קורין אותו היום שהיו קרבנות ראיה וחגיגה קרבין בו או קרבנות הראיה לבד:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה כב\"ה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:",
+ "כבר ביארנו במשנה שעצרת יש לה ז' לתשלומים כפסח אבל סוכות יש לו ח' שאף שמיני עצרת בכלל תשלומי החג הוא כמו שהתבאר בפרק א' שמא תאמר והלא שמיני רגל בפני עצמו הוא לא נאמרו הדברים אלא לענין פז\"ר קש\"ב ופירוש הדברים בקצרה פייס בפני עצמו לענין פרי החג שבכל קרבנות החג לא היו מפייסין אלא שהיו מקריבין לפי סדר המשמרות ומי שהקריב פר היום לא היה מקריב למחר ופר של שמיני היו מפייסין בו איזו משמרה מקריבתו ואע\"פ שאפשר שיגיע למי שהקריב פר אתמול זמן בפני עצמו שאומרין בו שהחיינו מה שאין כן בשביעי של פסח רגל בפני עצמו לענין אבל במי שמת לו מת ערב החג שנחשב לו ערב החג ז' וי\"ט ז' ושמיני עצרת ז' והרי כ\"א יום לענין ל' קרבן בפני עצמו שפרי החג מתמעטין והולכין ובשמיני אינו קרב לפי סדר המיעוט שהרי ביום ז' היו מקריבין ז' פרים ובשמיני לא היו מקריבין אלא א' שיר בפני עצמו שלא היו משוררים על הדוכן כסדר שאר הימים אלא שאומרין למנצח על השמינית ברכה בפני עצמה שאין מזכירין בתפלה וברכה חג הסוכות אלא חג העצרת וגדולי הרבנים פירשו ענין זה ברגל בפני עצמו ר\"ל שלא פירשוהו לענין אבלות אלא לענין הזכרת חג העצרת ופי' לענין ברכה שהיו מברכין בו את המלך זכר לברכה שברכו את שלמה באותו היום כדכתי' ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך ואין נראה כן שמאחר שלא היה לענין זה מקום בשאר הרגלים כלל מה ענין לומר על זה שהוא רגל בפני עצמו אלא שהדברים נראין כפירוש ראשון:",
+ "עולי רגלים היו טעונין לינה ליל ט\"ו בניסן וליל ט\"ו של חג והוא הדין לליל יום עצרת ואינו רשאי ליפטר מירושלם אפי' לילך ללון תוך התחום כל לילה שעבר י\"ט ראשון שנאמר ופנית בבקר וכו' וי\"מ עד מוצאי י\"ט אחרון ממה שדרשו בו בזבחים פרק דם חטאת לענין נותר לדעת ר' טרפון שאם בשל בו בתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל דכתי' ופנית בבקר עשאן לכלן בקר אחד אלמא דממוצאי י\"ט קאמר ומ\"מ יש לפרש שם כיון שנשתהא עד י\"ט אחרון והקריב קרבנותיו אינו יכול לפנות ולילך עד בקר של מוצאי י\"ט אלמא שכלן נעשין בקר זה לזה ואין בהם משום נותר לדעת ר' טרפון ולעולם בבקר של י\"ו יכול לילך:"
+ ],
+ [
+ "ספירת העומר מצוה למנות בה ימים ומצוה למנות בה שבועות ונחלקו הרבה בפירושה י\"א שאין הזכרת שבוע אלא בסוף שבוע וי\"א אף בשאר הימים הוא אומר שהן שבועות כך וימים כך וכן המנהג:",
+ "ולענין ביאור מה שאמר תפשוט מינה דיום אחד הוא פירושו מדקאמר יום טבוח בלשון יחיד והוא שתירץ אימא ימי טבוח ומה שאמר מה חדש למנויו פירושו לאחד ממנויו דהיינו יום ל' אף עצרת לאחד ממנוייו והוא יום חמשים ותו לא ותירץ לו דמאחר שאמרו מצוה למימני שבועי וכן שנקרא חג שבועות אלמא עקר הספירה בשבועות היא וכ\"ש שיש ללמוד הימנה שיש לה ז' לתשלומין:",
+ "ימי התשלומין מותרין הן בעשית מלאכה ומ\"מ בתלמוד המערב התבאר שכל יום טבוח [אפילו] הוא של תשלומים שאין בו י\"ט הוא נאסר במלאכה אלא שהתירו בו קצירת שבלים לעיסתו ונראה דוקא מדברי סופרים וגדולי המחברים כתבוה בהלכות בית [כלי] המקדש מתורת מנהג:"
+ ],
+ [
+ "חלו של מועד מתוך שלא נאמר בו שבתון היה הדין נותן שלא ליאסר במלאכה כלל אלא מתוך שהוא קרוי מקרא קדש אסרוהו חכמים בקצת מלאכות מעתה לא מסרן הכתוב אלא לחכמים וכלל הדברים שכל מלאכת האבד מותרת על צד שאין בה טורח יתר ושאר מלאכות אסורות אא\"כ לצורך המועד ובמקומו יתבאר בע\"ה אבל ר\"ח שלא נאמר בו מקרא קדש אע\"פ שיש בו קרבן מוסף מותר בעשית מלאכה:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הרביעית נוטלי' לידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקדש מטבילי' ולחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו הטובל לחולין והוחזק לחולין אסור במעשר הטובל למעשר והוחזק למעשר אסור בתרומה הטובל לתרומה והוחזק לתרומה אסור בקדש הטובל לקדש והוחזק לקדש אסור בחטאת הטובל לחמור הותר בקל טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל בגדי עם הארץ מדרס לפרושין בגדי פרושי' מדרס לאוכלי תרומה בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהנה והיתה מטפחתו מדרס לקדש יוחנן בן גדגדה היה אוכל על טהרת הקדש והיתה מטפחתו מדרס לחטאת אמר הר\"מ פי' נאמ' שאסור לו לאדם שיאכל לחם ואפי' חולין עד שיטול ידיו וכמו כן חייב ליטול ידיו לתרומה ומעשר בין לפת בין לפירות וכשנגע בתרומה בלי נטילת ידים פסולה אפי' אינו ודאי שידיו טמאות כמו שיתבאר במס' טהרות ובשר קדש או לחם קדש מטבל ידיו ואז יגע בהן ועוד יתבאר בתחלת מקואות שעור המים ומראיהן שראוי להיות בהם טבילת ידים וחטאת הנזכר בכאן הוא פרה אדומה שאמ' השם בה חטאת הוא ונתן לאפרה מעלה יתרה על הקדש ועוד יתבאר הטעם במס' פרה וכשנטמאו ידיו אין לו לטהרם בשום דבר מדברי אפר עד שיטבול במי מקוה ולא יטביל ידו בלבד כמו שהוא עושה לזולתו מן הדברים הצריכים לטהרה והדברים המטמאי' את הידים בלבד כשנגעו בהן אבל לא כל הגוף הם אוכלים טמאים ומשקין טמאים והדומה להם מטומאות קלות כמו שיתבאר במס' טהרות ופרה וידים הטובל לחולי' וכו' פי' כשטבל אדם ונתכוון שזו הטבילה לאכילת חולין ונשאר על אותה טהרה אסור לו לאכל מעשר באותה טבילה עד שיטבול פעם שנית ויחשוב שהוא טובל למעשר בזו הטבילה וכן כלם על כל פני' צריך כונה מאותו דבר שהוא טובל לו וכשטבל סתם ולא כיון לשום דבר לא למעשר ולא לזולתו כאלו לא טבל ואינו אוכל באותה טבילה אלא חולין בלבד בגדי עם הארץ וכו' פי' פרושים הם אוכלי חוליהן בטהרה ונזהרים מן הטמאות כלן תמיד וכמו כן שומרי' מאכליהם ומשתיהם כדי שיהיו טהורים וענין מדרס לפרושים כי הם כשהיו נוגעים בבגדיהם נטמאו כאלו נגעו במדרס הזב וצריכי' טבילה וכבר אמרנו כי זאת המשנה חסר ממנה מעלה אחת וכי סדר אלו המעלות כלן כן בגדי עם הארץ מדרס לפרושי' בגדי פרושים מדרס לאוכל מעשר בגדי אוכלי מעשר מדרס לאוכלי תרומה בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש בגדי קדש מדרס לחטאת ומאמרם ר' יוחנן בן גדגדא היה אוכל וכו' תדע שחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי לפי שכבר אמרנו בגדי קדש מדרס לחטאת ואמ' בזה שהיה אוכל חולין שנעשו על טהרת הקדש מטפחתו מדרס לחטאת וכבר נתבאר בסוף נדה כי זאת המשנה ראשונה ושם חזרו לומר כי חולי' שנעשו על טהרת הקדש אינן כקדש בכל הדברים אבל במקצתן ועוד יתבאר כל זה במקומות מסדר טהרות ועוד ימנה בפרק שלאחר זה דברים יתרים בטהרת הקדש על התרומה ואמרו בהן י\"א מעלות שנו כאן שש ראשונות בין בקדש בין בחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הק��ש ולא יתערב לך אוכל חולין בטהרה עם אוכל על טהרת הקדש כי אוכל חולין בטהרה ישמר מכל דבר שיטמא החולין כדי שיהא אותן חולין טהורים ואוכל על טהרת הקדש ישמר מכל מה שיטמא הקדש וישים אותן החולין כאלו הן בשר חטאת או אשם ועוד יתבאר זה במס' טהרות ומיני הטמאות שהן מטמאות החולין והמטמאות התרומה והמטמאות הקדש ושם יתבאר אלו ההלכות כלם באר היטב:",
+ "אמר המאירי נוטלין ידים לחלין ולמעשר וכו' הכונה בה בענין החלק השלישי וכבר בארנו בראש המסכתא סבת התגלגלו בעניני טומאה וטהרה ועכשו מתחיל בענין זה ואמר נוטלין וכו' וצריך שתדע שאע\"פ שהידים עסקניות הם ומתוך הסח הדעת שבהן חייבו נטילת ידים לסעודה אף באכילת חולין ואף למי שאינו אוכל חוליו בטהרה כמו שביארנו במסכת ברכות מ\"מ במשנה זו לא דברו אלא בנטילה לטהרת טומאה לטמא טהרות בנגיעה שלא בנטילה משא\"כ בנטילה שזכרנו לחולין דעלמא שאין אוכלין נפסלין בכך וא\"כ משנה זו אינה אלא בדברים שיש בהן סרך קדושה שלא ליאכל בטומאה כגון תרומה ומעשרות ושאר הנזכרות בענין ולא הוזכרו חולין בכאן אלא על אוכלין חוליהן בטהרה וכבר ידעת שהם גזרו על הידים להיות שניות אפי' בסתם ומ\"מ משנה זו לא באה על טומאת סתם שהידים סתם שניות הן מ\"מ די להם בנטילה לטומאה סתם אפי' לקדש ולחטאת הא לא דברה משנה זו אלא לידים שנטמאו טומאה ודאית ולא טומאה גמורה שא\"כ הרי נטמא כל גופו בכך ולא די לו בטהרת ידים אלא שנטמא בטומאה המטמאה את הידים מדברי סופרים ולא הגוף אפי' מדבריהם כגון שנגעו בולד הטומאה ואין אדם מיטמא אלא באב הטומאה או שנגעו בספרים וכיוצא בהן ובזו ר\"ל בידע שנטמאו בטומאה זו הם חלוקים על מעלות אלו הנזכרות וי\"מ שאף בסתם ידים חלוקים על מעלות אלו שמאחר שהידים שניות אין לנו ולידיעתו כלום וכן בתלמוד המערב נרמזו מחלוקות אלו הוא שאמרו שם כל הן דתנינן מטבילן במ' סאה והא תנינן הנוטל ידיו לקדש צריך רביעית א\"ר אלעזר כאן בידים טמאות כאן בידים טהורות כלו' שבטהורות אלא שנטמאו מכח טומאה הנגזרת עליהם דים בנטילה אף לקדש אבל בטמאות ר\"ל טומאה שהזכרנו מטבילן ור' חנינא בריה דרב הלל אפי' תימא כאן וכאן טהורות כאן וכאן טמאות כאן בקדשים מקדשין כאן בחולין שנעשו על טהרת הקדש ופי' כאן וכאן בטמאות לא בטומאה מן התורה שיהא הגוף טמא בה אלא בטומאה המטמאה את הידים מדברי סופרים ולא את הגוף אפי' מדבריהם על הדרך שביארנו ופי' כאן וכאן טהורות ר\"ל שאין בהם אלא טומאת סתם ידים נמצא לדעת ר' אליעזר הוא כמו שכתבנו שבסתם ידים חולין וקדש וחטאת שוין לנטילה ובידוע שנטמאו הוא שחלוקין על מדרגות אלו ולדעת ר' חנינא אף הטהורות חלוקות על מעלות אלו וראשון נראה לי ואמ' שלחולין ר\"ל לאוכלי חליהן בטהרה אלא שלא עשאן על טהרת תרומה או על טהרת קדש אלא שהוא נוהג לאכלן בטהרה וכן למעשר שני וכן לתרומה די להן בנטילה על ידי כלי וברביעית מים ולקדש כגון לאכילת שלמיו או חטאת ואשם לכהנים צריך להטביל את ידיו במ' סאה ולחטאת ר\"ל ליגע במי חטאת והם מים המקודשים באפר פרה נטמאו ידיו על הדרך שהזכרנו נטמא כל גופו וכלו צריך טבילה טבל לחולין הוחזק לחולין פי' עוד מעלות אלו עשו חכמים בטבילה לומר שתהא צריכה כונה ולא עוד אלא שאפי' כיון בה על דעת הקל אינה מועילה לאכילת החמור ומ\"מ לאכילת חולין פי' בגמ' שאין צריכה כונה אלא שאפי' כיון בה לאכילת חולין אין כונה שלו מועילה למעשר ולשון הוחזק לחולין ר\"ל הרי הוא בחזקת טהרה לחולין אבל לא למעשר וכן כלם ואם טבל לחטאת הוחזק לכל שהטובל לחמור מותר בקל טבל ולא הוחזק וכו' כלו' שלא כיון לשום דבר אלא לרחיצה בעלמא הרי הוא כאלו לא טבל שהטבילה צריכה כונה ומ\"מ מועילה היא לאכילת חולין ר\"ל לאוכלי חוליהן בטהרה:",
+ "בגדי עם הארץ וכו' עכשו בא להשמיענו מעלות אחרות בטומאה והוא שבגדי עם הארץ טמאים טומאת מדרס לפרושים ר\"ל אוכלי חליהן בטהרה ולשון מדרס פירוש שהוא אב הטומאה כמשכבו של זב שהוא קרוי מדרס בלשון רבותי' והוא אב הטומאה לטמא בו אדם וכלים כדכתי' וכל אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ומתוך שאמרו על עמי הארץ שהם כזבים נקראת טומאתם על שם מדרס על לשון טומאת בגדי הזב עצמו וגדולי המפרשים כתבו שהוא הדין לגופו של עם הארץ שהוא מטמא טהרות לפרושים אבל של פרושים לאוכלי מעשר שני ושל אוכלי מעשר שני לאוכלי תרומות וכן של אוכלי תרומות לאוכלי קדשים ושל אוכלי קדשים לנגיעת מי חטאת דוקא בגדיהן אבל לא גופם וכן פסקוה גדולי המחברים אלא שבתלמוד המערב שאלוה ולא הובררה ונסח דבריהם גופו של פרוש מהו שיעשה כזב אצל תרומה היתיב ר' חנין הא תני המניח עם הארץ בתוך ביתו בזמן שהוא רואה את הנכנסים ואת היוצאים אוכלין ומשקין וכלי חרס פתוחין טמאים משכבות ומושבות וכלי חרס מוקפין צמיד פתיל טהורים ואין תימר גופו כזב אצל תרומה אף מוקפין צמיד פתיל יהו טמאים ר\"ל מתורת היסט ואמ' ר' יודן תפתר בעם הארץ אצל פרוש והתמה שבזו נראה שעם הארץ לפרוש אין גופו מטמא הפך מה שכתבנו אלא שאפשר שתירוצו של ר' יודן שנוייא הוא ולא סמכינן עליה ואף באחרים ר\"ל מתרומה לקדש ומקדש לחטאת שאלוה ג\"כ שם ולא הובררה יפה וודאי ראוי להחמיר בעם הארץ לפרוש יותר מן האחרים לשלמעלה מהם ואף בפרק אחרון מצאתי שם בענין עבר ונשא טהור לית הדא אמרה לא עשו גופו כזב אצל הקדש ואע\"פ שהוא נדחק לתרצה אין לסמוך בה ומ\"מ ראוי לפרש תפתר בעם הארץ לפרוש כלו' זו של היסט אף בעם הארץ לפרוש היא שאין עם הארץ מטמא לא במשא ולא בהיסט הא למגע לא למדנו כלום:",
+ "בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה וכו' לא הביא במשנה זו מעלה למעשר שני על של חולין ובגמ' פי' שהיא חסרה וכך היא שנויה בגדי פרושים מדרס למעשר וכו' ונמצא סדר המעלות עם הארץ לפרוש ופרוש למעשר ומעשר לתרומה ותרומה לקדש וקדש לחטאת וטעם הדבר לדעת רוב מפרשים הוא מפני שאין שמירתם של אלו הקלים נקראת שמירה אצל החמורים והרי הם אצל אותו דבר כאלו לא נשמרו והדברים זרים שהרי מה שהוא טומאה לזה הוא טומאה לזה וכל שנשמר ממנו לקדש אף הוא נשמר ממנו במעשר אלא עיקר הדברים שאע\"פ שהם נשמרים מן הטומאה מ\"מ כשנטמאו להם אין אחד מהם מחזיק בטבילת בגדיו אלא למה שדרכו לאכל וכבר ביארנו שטבל לתרומה לא הוחזק לקדש וכן בכלם וחשש הטומאה בכל אלו מפני שמא ישבה עליהם אשתו נדה והרי הן מדרס הנדה ובעם הארץ אי אתה צריך לכך מפני שהוא כזב לכל דבריו ומפני זה אתה מוצא לפעמים בתלמוד שהוא בא בקצתם מטעם אשתו נדה ופעמים מחמת עצמו ומתורת זב ומ\"מ בתלמוד המערב פירשו אף זו של עם הארץ מחשש ישיבת אשתו נדה עליהם והוא שאמרו שם ר' זעירא בעי מהיכן נטמא בגד זה מדרס תפתר שהיתה אשתו של עם הארץ יושבת עליו ערמה ופרשוה בשעת נדתה וערמה מבגדי טהרתה קאמר ועוד אמרו שם ר' יוסה בשם ר' זעירא במגעות שנו כאן כלו' שאין עם הארץ או בגדיו מטמא בהיסט וכן אינו מטמא במשא וכן התבאר בתוספתא ר\"ל שאין עם הארץ מטמא במשא בלא נגיעה שאם כן אין לך עם הארץ מעביר חבית ממקום למקום והוא הדין שאין מטמא בהיסט ואע\"פ שאם מחשש זיבה הוא היה לנו לטמא אף באלו מ\"מ הואיל וחששא בעלמא הוא דיו אם גזרנו עליו למגע וראיה לדבר זה מה שאמרו בהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות שהיו סבורין לפרשה בשלא טהר אותם ואעפ\"כ כל שלא נגעו טהרותיו טהורות אלמא אין מטמאין בהיסט וכן בפרק הנזקין אמרו וניחוש שמא תסיטם אשתו נדה ואם גזרו בהיסט למה ליה נדה ואחר שכן זו שאמרו בשמיני של טהרות הדר עם עם הארץ בחצר ושכח כלים בחצר אפי' חביות מוקפות צמיד פתיל טמאין אפשר דבחביות מלאות אוכלין קאמ' ומשום אוכלין ובשהא שיעור פתיחה וסתימה ומחשש שמא פתח ונגע ובפירושי המשנה לרבני צרפת פרשוה מחמת אשתו וכן כתבנוה ברביעי של נדה:",
+ "יוסף בן יועזר וכו' בא להשמיענו שבענין זה אין חולקין כבוד לשום אדם שהרי יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהנה ולא עוד אלא שהיה נשיא כמו שביארנו למעלה ואע\"פ שהיה אוכל תרומות בטהרה היתה מטפחתו מדרס לאוכלי קדש ויוחנן בן גדגדא ישראל היה והיה אוכל חוליו על טהרת הקדש וידוע על חולין שנעשו על טהרת הקדש שהן כקדש והיתה מטפחתו מדרס לחטאת הא לקדש לא שאין בזו חלוק בין חולין שנעשו על טהרת הקדש לקדש גמור וענין חולין שנעשו על טהרת הקדש הוא שקבלו בעליהם לאכלו על טהרת הקדש ר\"ל לשמרו בשמירת הקדש והיו רגילין בכך אלו שהיו רגילין בקדשים כדי שיהיו בני ביתו רגילין במה שצריך לשמירת הקדש ויש שהיו אוכלין [על טהרת תרומה ויש שהיו אוכלין] בטהרה אבל לא בשמירת תרומה וקדש ר\"ל לא שיחזיקו עצמם בטמאים לאכילת אותם החולין בכל מה שמחזיקים עצמם בטמאים לענין תרומה וקדש וי\"מ בחולין שנעשו על טהרת הקדש מי שמטהר יינו למכרו לצורך נסכים ושמנו וקמחו למכרו לצורך מנחות:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שיש בקצת הדברים תנאים כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחת משניות אלו בגמרא אלו הן:",
+ "מה שבארנו במשנה שאכילת חולין צריכה נטילת ידים לטהרת טומאתן ר\"ל לאוכלין חליהן בטהרה עד שאם התחיל לאכל שלא בנטילה נטמאו דוקא בפת אבל בפירות לא שחזקת אוכל חוליו בטהרה אינו קפיד על אכילת הפירות בטהרה הואיל ואף נטילת ידים דעלמא לא נאמרה בה וכמו שאמרו הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח הא לשאר הדברים שהוזכרו במשנתנו אף לפירות צריך נטילת טהרה לכתחלה ואף במעשר אלא שמ\"מ אין מטמאי' במגע וגדולי הרבנים מפרשים שאף במעשר אין הפירות צריכין נטילה מפני שהם מפרשים שמה שאמרו הא בנהמא הא בפירי שלשניהם הוא עולה ר\"ל לחולין ולמעשר אבל לדעתנו אינו עולה אלא לחולין שהרי מעשר כבר תירצוה יפה במה שאמרו הא ר' מאיר הא רבנן כלו' שלדעת רבנן צריכין נטילת ידים ואין בהם חלוק בין נהמא לפירי שהרי לטהרה גמורה אנו צריכין בו ומה בין פירות לאוכלין וראיה לזה אצלי בשני של חולין שאמרו השוחט ולא יצא דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות כלו' בלא נטילה ומפני שלא הוכשרו והקשה ואפי' הוכשרו מאי הוי והא חולין נינהו ותירץ בחולין שלקחן בכסף מעשר אלמא שהבשר אע\"פ שהוא כפירות במעשר צריך נטילה ולא בחולין ואף במעשר דוקא באכילה הא במגע לא שאין שני עושה בו שלישי והוא שאמרו שם והא אפי' מעשר בנגיעה מיהא לא בעי נטילה כלו' ומשנתנו אף נגיעה במשמע הואיל ואמר ונאכלין ולא אמר ואוכלין עד שהוצרך להעמידה בידים תחלות כמו שיתבאר שם:",
+ "התרומה והבכורים זר האוכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים ואם אכלן בשוגג משלם ומוסיף חמש ואסורין לזרים אף בהנאה ואע\"פ שאמרו מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה לא נאמר כן אלא כשאין הדבר כלה באותה הנאה אבל הנאה שהדבר כלה באותה הנאה כגון להסיקה תחת תבשילו והדומה לזה אסור וי\"מ אסורין לזרים אף במקום שאין בו מיתה וחומש כגון לחצי שיעור ועל דעת האומר חצי שיעור אסור מן התורה וכן פירשוה בתלמוד המערב במס' בכורים והן נכסי כהן ר\"ל לקדש בהן את האשה או ליקח בהן איזה דבר אלא שהלוקחן נוהג בהן בקדושתן ונותנם או מוכרם לכהנים ועולים באחד ומאה ר\"ל שאם נפל סאה מהם לתוך מאה של חולין מעלה סאה והשאר מותר הא בפחות ממאה הכל אסור לזרים ומוכר את הכל לכהנים בזול חוץ מדמי אותה סאה וטעונין נטילת ידים שהידים שניות ושני עושה שלישי לתרומה לפסלה וטעונין הערב השמש שאפי' טבל ועלה אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו מה שאין כן כל אלו במעשר שני חוץ מנטילת ידים שהרי מיתה וחומש אין בו שהרי כל עצמו לזר הוא נאכל וחומש פדיון אינו ממין חומש זה וכן אין מעשר שני נכסי בעליו שלא זכה בו אלא לאכילה ושתיה וסיכה אבל אין רשאי לקנות בהם עבדים וקרקעות והעלאה באחד ומאה אין בו שהרי עקר אכילתו לזר הוא ואם כדי לאכלו בירושלם הרי אפשר לפדותו וכן אין בו הערב השמש שטבל ועלה אוכל הוא במעשר ובפרק הזהב ובפרק הערל הרחבנו בביאור שמועה זו בכדי מה שצריך בביאורה:",
+ "כל שהוא טהור מן התורה וחכמים גזרו בו טומאה כגון ידים וחברותיה על הדרך שהם שנויות במס' שבת דין טומאה הנתונה להם היא טומאה שניה עד שהקדש המיטמא ממנה טמא ופוסל קדש אחר שהשני עושה שלישי לפסול רביעי בקדש מה שאין כן בתרומה אלא שהתרומה המיטמאת ממנה נפסלה שהשני עושה שלישי בתרומה לפסלה אבל לא לטמאה וכן פוסלין מעשר שני וחולין הנאכלין בטהרת תרומה חוץ מפירות של חולין כמו שביארנו ובחולין סתם מותר אבל לא במעשר שאף השני עושה בו שלישי לאכילה ויש פוסקין שמעשר וחולין אין נפסלין בטומאה שניה כלל:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שכל הטבילות צריכות כונה חוץ מטבילה לחולין לאוכלי חוליהן בטהרה ואף בנטילה למעשר ולתרומה ובהטבלה לקדש צריך כונה אבל לחולין אין צריך כונה אף בטבילה וכל שכן בנטילה והטבלה ואע\"פ שאין הטבלה צריכה לחולין מ\"מ כ\"ש שמועילה בהן ומ\"מ אין צריך כונה מעתה גל שנתלש מן הים ובו מ' סאה והיה האדם טמא יושב על שפת הים במקרה ונפל הגל עליו וטבל כל גופו עלתה לו טבילה וכן הדין בכלים בד\"א כשהוא מטביל בראשים ר\"ל ראש הגל המגיע לארץ או ראשו המגיע לים אבל אמצעיתו של גל העומד כמין כיפה אם הושיט בו כלים אינה טבילה שאין באויר מקום טבילה יש שואלין גל שנתלש למה אנו מצריכין בו מ' סאה הואיל וראשו אחד מחובר לים והרי בגממיות נקב כשפופרת הנאד מחברם ואינה שאלה שהרי מ\"מ אין גופו עולה בהם בפחות ממ' סאה וכל שאין הגוף עולה בו אינו כלום ואף לקטן הואיל ומ\"מ המים מתפזרים אילך ואילך אין הגוף עולה בהם וכן יש שואלין אחר שהים כמקוה היאך מטהרים דרך זחילה ומפרשין בו שאין זה נקרא זחילה שכך דרך הים להתנועע בעצמה והואיל וגבול שם לים חק בל יעברנהו אין זה נקרא זחילה וענין לשון גל שנתלש הוא שבזמן שהים סוער ומעלה גליו בשטף הוא קורא אותו גל שנתלש:",
+ "שטף מים של גשמים הבא ממקום גבוה ונקרא בלשון חכמים חרדלית ויש גורסין הרדלית ויש בו מ' סאה ונפל על אדם טמא אפי' היה יושב ומצפה לה בתחתית ההר לא עלתה לו טבילה מפני שמי גשמים אין מטהרין בזוחלין ר\"ל דרך זחילתן ואין מטהרין אלא כשהמים נקוים כלם במקום אחד:",
+ "פירות שלא הוכשרו לקבל טומאה שנשרו לתוך אמת המים ובא מי שידיו טמאות ופשט ידיו ונטלן ידיו טהורות שהרי אין כונה צריכה לחולין ופירות לא הוכשרו שאין משקה מכשיר אא\"כ יש שם איזה דבר שיהא נוח לזה בנפילת המים עליהן וכמו שאמרו יותן דומיא דכי יתן ואם כיון בשביל שיודחו ידיו ר\"ל שכיון מתוך נפילתן לטהר את ידיו ידיו טהורות ופירות הוכשרו הואיל ומתוכן בא לידי טהרה יש לו נחת רוח בכך ואע\"פ שהיה קשה לו מתחלה הרי אמרו כל משקה שסופו לרצון אע\"פ שאין תחלתו (ברצון) [לרצון] מכשיר ונראה שאין הדברים אמורים אלא כשהן של זה שפשט ידיו שאם לא כן מה לנו ולרצונו:",
+ "מי שטבל ונתכוון לטבילה אלא שלא נתכוון בה לאיזה דבר בפרט לא לשם מעשר ולא לשם תרומה ולא לשום דבר בפרט אין טבילה זו מועילה כלל אלא לחולין אע\"פ שנתכוון לטבילה הואיל ולא כיון לאיזה דבר הוא טובל ומ\"מ הואיל וכיון לטבילה אם עלה מן המים ועדין הוא לח ומעלה על לבו שתהא טבילתו לשם מעשר או לשם איזה דבר מחזיק עצמו למה שירצה אע\"פ שאינו במים וי\"מ בה אף בשנתנגב מכל וכל אבל אם לא כיון כלל ויצא מן המים אינו מחזיק עצמו כלל טבל ונתכוון למעשר ועלה מן המים אינו יכול להעלות כונתו לחמור הימנו ואם היו עדין רגליו במים מעלה כונתו למה שירצה אע\"פ שטבל לשם דבר אחר:",
+ "מקוה שיש בו מ' סאה מצומצמים ובאו שני אנשים שהם קטנים כל כך שגוף שניהם עולה בהם וירדו לטבול בו בבת אחת שניהם טהורים בזה אחר זה הראשון טהור והשני טמא אפי' היו עדין רגליו של ראשון נוגעות במים שאין אומרים במים שעליו גוד אחית שנחשבם כאלו הם מעורבות במקוה ואע\"פ שאמרנו שאם נתכוון למעשר ועלה ועדין רגליו במים שמעלה כונתו אף לחמור אינו דומה מעלות דרבנן ר\"ל החזקת טבילה מקל וחמור כגון ממעשר לתרומה ומתרומה לקדש למי שבא ליטהר מטומאה גמורה לטהרה:",
+ "וכן מי שטבל ויצא ורגליו במים וצפו מים על ראשו ורצה להטביל מחט טמא על ראשו של זה שהרי גוף המחט עולה במים שעל ראשו אלא שמכל מקום צריכה היא לטבילת מ' סאה וכן אם בא להטביל בה צנור והוא מזלג קטן שטווין בו זהב אף בזו אין טבילת המחט או הצנור מועיל כלל שאין אומ' במים שתחת רגליו גוד אסיק:",
+ "היו ג' גומות מלאות מים בשפוע ההר והוא הנקרא כאן נחל איתן ר\"ל נחל חזק וקשה ומשופע כמין הר עליונה ותחתונה של כ' כ' סאים ואמצעית של מ' סאה וחרדלית של גשמים עוברת עליהן ומחברתן אע\"פ שעל ידי חרדלית זו היה ראוי לנו להכשיר העליונה בגוד אסיק מן האמצעית ולהכשיר את התחתונה בגוד אחית אין מטבילין בהן כלל שאין אומ' בזו לא גוד אחית ולא גוד אסיק כמו שביארנו ואין צריך לומר אם לא היתה שם אמצעית אלא שני גומות כל אחת מעשרים סאה וחרדלית של גשמים עוברת על שניהם שאין טבילה עולה בהם שהרי הנצוק והקטפריס אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה ואין להם חבור אלא כשיש ביניהם נקב כשפופרת הנאד שיעברו בו המים מזה לזה:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מי שנפלה ממנו מעפרתו ר\"ל סודרו או איזה בגד ואמ' לאחר תנהו לי אע\"פ שבעל הבגד טהור והנותנו לו טהור הבגד טמא לענין טהרות חזקה אין אדם משמר [מה] שביד חבירו וכבר הסיח בעל הבגד את דעתו ממנו והאחר גם כן אינו קפיד בשמירתו הואיל ודרך אקראי אמ' לו תנהו לי והוא אינו יודע בו אם טהור אם טמא אף הוא חושדו בעם הארץ ואינו קפיד בשמירה ממה שאמרו כאן חזקה אין אדם משמר מה שביד חברו למדו קצת מפרשים שלא להניח נכרית ללוש עיסה של מצת מצוה בפסח אף בישראלית עומדת על גבה שאין שמור במה שביד חברו ואין זה כלום שכל שהוא תלוי בחמוץ לבד אין הסח הדעת פוסל וטהרות הוא שנטמאו בהיסח הדעת אבל לא עסת מצה ויין נסך:",
+ "היה סבור ליטול בגדי חול ונטל בגדי שבת ולבשם שיעור מועט בחזקת שהן של חול נטמאו הואיל ונתיאש מ\"מ משמירה הראויה להם הרי הן כמי שלא היה בלבו לשמרן אבל אם נתחלפו לו של שבת בשל שבת וכל שכן אם (היתה סבורה) [היה סבור] ליטול של שבת (ונטלה) [ונטל] של חול הואיל ונשמרו שמירה הראויה להם אע\"פ שנשמרו בחזקת מה שאינן טהורין:",
+ "וכן אם היה משמר את החבית בחזקת של יין והיא של שמן טהור ואין צריך לומר הושיט ידו לסל ליטול פת חטים ועלה בידו פת שעורים:",
+ "נשים שנתחלפו כליהן בבית המרחץ נטמאו שכל אחת מהן כשמרגשת בחלופה סוברת על חברתה שהיא אשת עם הארץ ואינה מקפדת לשמור שלה על גב חברתה לפי דרכך למדת שהמשמר את הדבר בשמירה הראויה לאותו דבר אע\"פ שמשמרו בחזקת מה שאינו טהור ומ\"מ לענין ביאור סבור היה בעל הסוגייא בזו של נתחלפו לו כלים של שבת וכו' שיהיו באים עליה מטעם משמר את הדבר בחזקת מה שאינו ושיהיו אומ' כן אף אם היה הדבר בהפך וכן בנשים שנתחלפו כליהן היה סבור שלא הרגישו וששמרה [כל אחת] בחזקת שלה ולא טמאו אלא מצד שימור הדבר בחזקת מה שאינו ומתוך כך הקשו אלו הושיט וכו' ונשאו ונתנו בדבר עד שהעלו את הטעם בכלם על הדרכים שכתבנום:",
+ "מי ששמר את הדבר לחצאין ולא שמרו לכל הדברים שמירתו עולה למה ששמר ממנו כיצד היה משמר את האוכלין ואת המשקין ואמר שמרתים מדבר המטמאם ולא שמרתים מדבר הפוסלן טהורים מלטמא ואסורין לאכול או לשתות ושמא תאמר ובמשקין מיהא היאך אתה מוצא שהם פסולין ואינם מטמאין והרי אמרו שהשני עושה אותם ראשון כמו שאמרו כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה אפשר בשנגעו בטבול יום כמו שאמרו עליה חוץ מטבול יום וכן אם היה סל של תאנים על כתפו ומגריפה שבה לוקטין את התאנים בתוכו ואמ' בלבי על הסל ואין בלבי על המגריפה הסל טהור והמגריפה טמאה ואין המגריפה מטמאה את הכלי שאין כלי מטמא כלי ד\"ת אבל האוכלין אסורין באכילה שהמגריפה פסלתן ואם אמר שמרתי את המגריפה ולא מדבר הפוסלה היא פסולה שאין ראוי להשתמש בה לטהרות לכתחלה ואוכלין מותרין:",
+ "מי שברור לו שמה שנתעסק בו לא נגע בו טומאה אלא שלא היה מכוין לשמרו מן הטומאה הדבר טמא הואיל ולא היה מכוין לשמרו שמא נטמא ולא הרגיש מעשה באשה שבאה לפני ר' ישמעאל ואמרה לו בגד זה ארגתי בטהרה ולא היה בלבי לשמרו מתוך בדיקות שהיה בודק בה אמרה נדה משכה עמי בחבל ר\"ל בשעה שקשרתי את הבגד בכלי האורג משנעשה ראוי לטומאה ולא הייתי מרגשת בדבר וכן פעם אחרת אמרה מפה זו ארגתיה בטהרה ולא היה בלבי לשמרה מתוך בדיקות שהיה בודק בה אמרה נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה ועדין היתה לחה כלומר שהיתה נדה בתחלת אריגתה וקודם השלמת ג' אצבעות טבלה וחזרה והשלימתו לג' אצבעות ועדין היתה אותה צינורא לחה וי\"מ משום אשת עם הארץ שצינורא שלה מטמאה ואין הדברים נראין שכל שבאה לישאל חברה היא ומ\"מ צריך שתדע שלא היה בודק בהם אלא כדי לטמאן מתורת ודאי הא לטומאה לא היה צריך לבדקן שכל שלא כיונה לשמור טמא כמו שכתבנו:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שאמרנו שחזקה אין אדם משמר מה שביד חברו אם טיהר בעל הבית את הפועלים עמי ארץ להביא טהרותיו והם יודעים מתוך כך שבעל הבית נזהר עליהם והרי הוא הולך אחריהם אע\"פ שאינו עכשו עמהם טהורים הואיל והם יודעים שהוא אחריהם מתיראים הם ממנו שמא יבא עליהם פתאם אחר שלא הודיעם שהוא מפליג מהם ולא יניחו ליגע בהם עם הארץ המתלוה עמהם בדרך ולנגיעת עצמם אין חששא שהרי נטהרו לכך ואם אמר לכו ואני אבא אחריכם הואיל והודיעם שהוא מפליג כיון שנתעלמו [מ]עיניו טמאות שאין עם הארץ מקפיד על מגע חברו ולענין ביאור מיהא מתחלה היה המקשה סבור בזו של היו חמריו ופועליו טעונים טהרות שלא נטהרו חמרים ופועלים ומה שאמרו טהרותיו טהורות מפני שאדם משמר מה שביד חברו והיה מקשה ממנה למה שאמרו חזקה אין אדם משמר וכו' ולמגע עצמם אין חוששין שהענין בשהטהרות בחביות של חרס שאין מטמאין מגבן ואם מתורת משא הרי בתוספתא אמרו אין עם הארץ מטמא במשא שא\"כ אין לך עם הארץ מעביר חבית ממקום למקום מ\"מ תירצה במטהר חמריו לכך ואין צריכין שמור שאף אם נגעו טהורים ואין לחוש אלא על מגע חבריהם כל זמן שידעו בהפלגתו ושמא תאמר והרי בשמועת נפלה מעפרתו כתבנו שאף כשבעל המעפרת יודע בחברו שהוא טהור מעפרתו טמאה בזה אין השני יודע שבעל המעפרת נזהר בטהרתה ואינו חושש לשמרה וכן שאינו מתירא ממנו אחר שאינו שכיר שלו אבל כאן הואיל והוא טיהרם לכך יודעים בו שקפיד בטהרתם ונזהרים בשמירת עצמם: נשלם הפרק ת\"ל:",
+ "חומר בקדש וכו' מתוך שנתגלגל הדבר בפרק אין דורשין להזכיר מעלות שבין חולין למעשר ותרומה וקדש ומי חטאת נמשך בעל התלמוד לבאר בפרק זה בארוכה מעלות שבין קדש לתרומה הן מעלות שיש לקדש על התרומה הן מעלות שיש לתרומה על הקדש וזו היא כונת הפרק ונתגלגל על ידי זה לבאר שהרגלים אין לעם הארץ טומאה בהם והרי הם כחברים לענין טומאה אלא שלאחר הרגל חזרו לטומאתן ישנה כמו שיתבאר ועל זה הצד יסוב רוב הפרק על ג' ענינים הראשון לבאר מעלות שיש לקדש על התרומה והשני לבאר מעלות שיש לתרומה על הקדש והשלישי לבאר שהרגלים אין דינן שוה לשאר ימות השנה לענין טומאת עם הארץ ועל איזה צד נטהרו טומאותיו בזמן זה ר\"ל ברגלים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה חומר מבקדש מבתרומה וחומר בתרומה מבקדש חומר בקדש מבתרומה שמטבילי' כלי' בתוך כלים בתרומה אבל לא בקדש אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה אבל לא לקדש הנושא את המדרס הוא נושא את התרומה אבל לא את הקדש בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש לא כמדת הקדש מדת התרומה שבקדש מתיר ומנגב ומטביל ואחר כך קושר ובתרומה קושר ואחר כך מטביל כלים הנגמרים בטהרה צריכי' טבילה בקדש אבל לא בתרומה הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה והרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה בקדש מטביל את שתיהן שהיד מטמא חברתה בקדש אבל לא בתרומה אוכלי' אוכלי' נגובים בידים מסואבות לתרומה אבל לא לקדש אונן ומחוסר כפורי' צריכי' טבילה בקדש אבל לא בתרומה אמר הר\"מ פי' מטבילי' כלי בתוך כלי בתרומה אבל לא בקדש ענינו שנמלא קופה טהורה בדרך משל מכלי' ונטבילם במקוה ולא נעשה כן בכלי' שנרצה להשתמש בהם בקדש כי מפני מעלת הקדש נחשוב שאותה קופה חוצצת בפני הכלי' אע\"פ שהמי' נכנ��י' שם וענין אחוריים ותוך דין אחוריים ותוך לא שנשים אחורי הכלי בתוכו כי כשנטמא אחורי הכלי במשקין טמאי' אינו מטמא הדבר שבתוכו אם הוא תרומה אבל אם היה קדש מטמא מה שבתוכו והיו עושי' בכליהם בעובי הכלי מקום שמכניס בו האצבע כדי להשים האצבע שם בשעת השתיה ולא יצטרכו להכניס היד בכלי והוא הנקרא בית הצביעה או בית הצביטה ואם נטמאו אחורי הכלי במשקי' טמאי' לא נטמאת בית צביטתו לתרומה ונטמאת לקדש ועוד יתבארו לך אלו העקרי' כלם במס' כלים ובמס' טהרות ואמ' הנושא את המדרס הוא נושא את התרומה ר\"ל שהוא נושא תרומה ובגד שנטמא במדרס הזב ביחד והוא שנשים שניהם בלוח וירים אותה ואסור לעשותן כן בקדש ואמרו מנגב ומטביל ר\"ל שינגב הכלי שמא תהיה עליו שמנונית תמנע המים מלהכנס ואמרו ובתרומה קושר ואחר כך מטביל הוא רשות שנתן לו שיכול להטביל הכלי' והם קשורים קצתם בקצתם כמו המטות ודומיהם צריכים טבילה וכו' פי' ואפי' היה העושה אותם תלמיד חכם על כל פנים צריכים טבילה ואינן צריכים הערב השמש וזה לקדש ורוצה באמרו הכלי מצטרף מה שיש בתוכו כי כשיש כלי מלא ככרות ודומיהן ונגע טבול יום או מי שהוא במעלתו מן הטומאה בככר אחד מהם לא פסל אלא מה שנגע בה בלבד בתרומה אבל בקדש מטמא הכלי וסמכו זה לאמרו כף אחת עשרה זהב הכתו' עשה כל מה שבכף אחת וכבר זכרנו דבר שלישי ורביעי בפרק א' מפסחים כל מה שצריך לה בזה המקום וכשנטמאת ידו בדברים שמטמאים את הידים וכבר זכרנו מה הם במה שקדם ויהיה באותה היד לחלוחית מיד נטמאת ידו השנית לקדש אפי' שלא נגעה היד הטהורה בטומאה ואם אין שם לחלוחית לא תטמא היד השנית עד שתגע ביד הטומאה ואז תפסול אותה לקדש ועוד יתבארו כל אלו המקרים כלם במקומות רבים מסדר טהרות וכשתרצה להיות כולל על ידיעת הטומאה והטהרה ולדקדק משפטיהן עיין בדברינו באותו הסדר בהשגחה גדולה מתחלתו ועד סופו ולא תקרא אותו קריאת העברה וקצור אלא קריאה שלמה ועיון אמתי אוכלי' אוכלי' נגובין וכו' פי' העקר אצלנו חיבת הקדש מכשרתו ואין צריך הכשר וכיון שזה הוא העקר ואכל אוכלי' נגובין בידו והן טמאי' אין ספק שנטמאו ואין אנו צריכים בזה לדבר אבל דבר בכאן אם לא נגעם בידיו ולא במלקחיים ודומיהם וזה גזרה שמא יאכל לאחר כך שום דבר של משקה בידיו ויטמא אותו הקדש שבו כמו שנתבארו אותן העקרי' במקומן וזאת הגזירה לא עשינו אותה בתרומה וכבר קדם לך בפסחי' וזולתו דין אונן ומחוסר כפורים שהוא אסור לאכל בקדשים עד שיטבול כמו שבאר לשם ולענין נגיעה מחוסר כפורים פוסל את הקדש כשנגע בו והאונן מותר ליגע בו כמו שיתבאר בשנים עשר מזבחים:",
+ "אמר המאירי והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר מעלות שיש לקדש על התרומה והזכיר מהם י\"א מעלות אלא שהוזכר בגמ' לדעת קצת שיש בה שתים שהם עולות לטעם אחד ולא נמנו אלא עשר מעלות ומ\"מ לפי מה שעלה לנו מסוגיית הגמרא טעמים חלוקים הם ונמצאו י\"א כמו שיתבאר בפרטי הדברים:",
+ "המעלה הראשונה מטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש כלו' שמטביל שני כלים כאחד אחד בתוך חברו במקוה של מ' סאה ועולה טבילה לשניהם להשתמש בהם תרומה ולא עלתה טבילתם להשתמש בהם קדש ופי' עליה בגמ' שתי סבות לדעת שני אמוראים והוא שאחד מהם פי' הטעם מפני שכבדו של כלי חוצץ כלו' שאחורים של שולי הכלי הפנימי מתדבק על תוך שוליו של חיצון ואין המים באים ביניהם דרך הרוחה אבל לתרומה אע\"פ שחציצה פוסלת בה אבק חציצה כזו אינה פוסלת שהרי מ\"מ נכנסות הם על צד הדחק ומצאנו בנימוקי הגאונים שאם היה כבד כליטרא חוצץ אף לתרומה וכן מצאתיה אחרי כן בתלמוד המערב ולטעם זה שכתבנו בין שחיצון טהור בין שחיצון טמא לא עלתה טבילה להם לקדש אלא לתרומה זהו טעם הנזכר בגמ' ראשון אלא שמעלה חמשית והיא שבקדש מתיר ומנגב היא מטעם חציצה כמו שיתבאר ומתוך כך נחשבו לדעת זה שתי מעלות אלו כאחת ונמצאו עשר מעלות אלא שהוזכר על מעלה זו טעם אחר בגמ' שלא מתורת חציצה והוא שמא יטבול כלי בתוך כלי שפיו צר עד שאין בו כשפופרת הנאד כגון שהכניס בו מחטין וצנורות או שאר כלים דקים והרי אותם כלים הדקים שבפנים אין נטבלין אלא במים שנכנסו בתוך הכלי החיצון ואין אותה טבילה מועילה כלל לשום טהרה ואע\"פ שפי הכלי החיצון פתוח ומתערב עם מי המקוה אין עירובן מועיל הואיל ואין אותו נקב כשפופרת הנאד והוא כדי להכניס בו שתי אצבעות ויתר משהו בכדי שיוכלו האצבעות להתגלגל בנקב ואמר במעלה זו שאפי' היה רחב כשפופרת הנאד אנו גוזרין לקדש אבל לא לתרומה ונאמרו על מעלה זו בגמרא שני דינין האחד שלא נאמרו דברים אלו אלא כשהיה הכלי הראשון טהור אבל אם היה הכלי החיצון טמא מתוך שעלתה טבילה לחיצון עלתה לפנימי אפי' לקדש ואפי' אין בפיו כשפופרת הנאד וכל שכן אם יש בפיו כשפופרת הנאד שאין גוזרים אטו כלי שאין בו ומ\"מ יש חולקים לומר דוקא בשיש בה כשפופרת הנאד מפני שהם מפרשים והני מילי בכלי טהור כלו' והני מילי דלא סלקא טבילה בכלי בתוך כלי אף כשהחיצון רחב דוקא חיצון טהור הא נטמא מותר ואין גוזרי' הא כל שאין שם כשפופרת הנאד אף בחיצון טמא לא עלתה טבילה למה שבתוכו ומ\"מ גדולי הרבנים מפרשים כדעת ראשון כלו' דהני מלי שאין מטבילי' כלי בתוך כלי אא\"כ יש בו כשפופרת הנאד דוקא כשחיצון טהור אבל אם חיצון טמא מגו דסלקא טבילה אחיצון לטהר תוכו על ידי מים הנכנסין לתוך פיו טהור כל מה שבפנים והדין השני הוא שלא נאמרה גזרה זו אלא בכלים שיש במינן שפיהם צר כגון אשישה וצלוחית והדומים להם אבל כלים שאין במינן שפיהם צר כגון סלים וקערות מותר ובזו נמצא חולק עם פירוש הראשון ואנו פוסקין כדעת שניה ואף גדולי המחברים פסקו כדעת שניה ואעפ\"כ לא הביאו דין זה בהיתר סל וקערה אלא שאף בזו אסרו ולא נראו הדברים:",
+ "המעלה השנית אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה אבל לא לקדש כלו' שאחוריו ותוכו ובית הצביטה שלו חלוקין זה מזה ואין נחשבין לכלי אחד ואם נטמא זה בטומאת סופרים לא נטמא חברו לענין תרומה ר\"ל שאם נטמאו אחוריו של כלי בטומאת סופרים והיתה תרומה בתוכו או בבית צביטתו לא נטמאת וכן אם נטמא בית צביטתו לא נטמאו אחוריו ולא תוכו לתרומה אבל לקדש נטמא אחד מהם אף בטומאת סופרים נטמא כלו ואם נטמא תוכו מ\"מ נטמא כלו אף לתרומה ומ\"מ בטומאה דאוריתא נטמא אחד נטמא כלו אף לתרומה ואחורים אלו פי' בו שיש להם בית קבול כעין רגל הנעשה בכוס של זכוכית או של כסף וי\"מ אחורים גב הכלי וא\"כ אין כלי חרס בכלל שאין להם טומאת גב אלא שנראה כמו שפירשנו ומ\"מ בריתא שהביאו בגמרא והיא שאמרו כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו ואגנו ואזנו וידיו טהורים פרשוה גדולי הרבנים בשאר כלים ואפשר שלא משום אחוריו הוצרכו להעמידו בכך אלא משום אגנו ואזנו וידיו שמן הסתם אין להם בית קיבול וטומאת גב בכלי חרס ליכא ותוכו פי' חללו ובית צביטתו פי' בגמ' מקום שצובטו כלו' שאוחז בו ומושיטו לאחרים ויש שם בית קיבול מעט ובתלמוד המערב גורס��ם בית צביעתו ופירושו מקום שאצבעותיו מקבלים בו את הכלי בשעת אחיזתו וי\"מ בית אצבע שבעובי שפתו וי\"מ חקק שבקצה הקערה החקוק לעצמו שנותנין בו חרדל וחומץ ומטביל שם את הפת אחר שמוציאו מן התבשיל:",
+ "המעלה השלישית הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש פי' מדרס עיקר הנחתו למנעל של זב שהוא דורס בו והושאל אח\"כ לכל מה שדרס הזב או שכב או נשען או ישב עליו ואמ' בכאן שאם הוא נושא דבר הטמא מדרס בידו אחת נושא את התרומה בידו האחרת בתוך כלי שבידו הואיל ואין הנושא נוגע בתרומה שהרי המדרס אב הטומאה והנושאה ראשון והכלי שהוא נושא בידו האחרת אינו מקבל טומאה מן האדם שאין כלי מיטמא אלא מאב הטומאה ונמצאת תרומה שבתוכו טהורה ואין גוזרי' שיגע המדרס לכלי ויטמאהו ומ\"מ לקדש גוזרי' ואסור וגדולי הרבנים מפרשים מעלה זו בכלי חרס שאין מיטמא אלא מאוירו ואין לגזור שיכניס את המדרס לאוירו של כלי אבל בכלי עץ הואיל ומיטמא מגבו דבר המצוי הוא שיגע במדרס לגבו של כלי וראוי לגזור אף לתרומה וכל שכן לפי' זה שאסור לו לישא את התרומה בלא כלי אע\"פ שאינו נוגע בה ויש מתירים אחר שאין הנושאה נוגע בה וכן י\"מ מעלה זו במי שסנדלו טמאה מדרס ונושאה על כתפו שנושא את התרומה בכתף השניה ובלבד שלא יגעו זה בזו ומ\"מ בגמרא נראה שבכלי חרס היא שנויה ששאלו בה קדש מאי טעמא לא משום מעשה שהיה באחד שהיה מעביר חבית יין ממקום למקום ונפסקה רצועת סנדלו ונפלה לאויר החבית ונטמאת וחזרו ושאלו א\"כ בתרומה נמי נגזור ותירצו בה שלא גזרו אלא לכעין המעשה שאירע שהיה יין של קדש אלמא שבכלי חרס נאמרה שאין ההכנסה לאוירה מצויה ואין לגזור בה אלא לכעין מה שאירע ואף בזו יתבאר בגמ' לדעת קצת אמוראים שאם עבר ונשא הואיל והוזהר בנגיעת המדרס לכלי טהור אפי' לקדש וכן פסקוה גדולי המחברים:",
+ "המעלה הרביעית בגדי אוכלי תרומה אע\"פ שהם טהורים ונזהרים מן הטמאות הרי בגדיהם מדרס לקדש וכבר הוזכרה מעלה זו בפרק שלפנינו ושם פרשנו הטעם ואני תמה מאחר שחזר בכאן מעלה המפורשת שם מפני מה לא חזר להזכיר מה שאמרו שם נוטלין ידים לתרומה ולקדש מטבילין ואפשר שהיא רמוזה במעלה תשיעית באמרו ובקדש מטביל את שתיהן וכן מה שהזכירו שם טבל לתרומה לא הוחזק לקדש שאפשר שהיא רמוזה בזו על הצד שפרשנו בפרק שלפנינו הטעם בזו שאין אוכלי תרומה מכוונים בטהרת כליהם אלא למה שהם רגילים לאכול ומתוך כך אין טהרתם מועילה לגדולה מהם ומ\"מ מה שאמרו טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה אין למנותה בכאן הואיל ומן המקראות הוא יוצא לומר כן שלא נמנו כאן אלא מעלות שמתקנת חכמים:",
+ "המעלה החמשית שבקדש מתיר ומנגב ואח\"כ מטביל ועקר הדברים בפי' מעלה זו מה שפירשו בה גדולי המחברים והוא בכלי שהוא נעשה פצולין פצולין כגון מטה ותיבה וכיוצא בהן שהם מורכבים מהרבה דפין אם נטמא וצריך להטבילו אם לתרומה הוא צריך יכול להטבילו כאחד ואפי' היו הדפין מפורדין קושרם תחלה אם ירצה ואח\"כ מטביל שאין אנו חוששי' לחציצת עפר הנכנס בין הלוחות לענין תרומה אבל לקדש מתיר ומנגב ר\"ל שמנקהו מעפר הכנוס בין הלוחות ומטביל ויש לפרשה בבגד על דרך זה שאם היה לו בגד קשור מתיר הקשר ומנגבו מטיט המתדבק בתוך הקשר ומטביל וגדולי הרבנים מפרשים שאם יש כאן בגד טמא כגון מפה וסדין וכיוצא בהם וכנפיו קשורים זה בזה צריך להתיר את קשריו קודם שיטבילם כדי שיכנסו המים לשם וכן אם היה א��תו סדין לח במים אחרים מנגבו תחלה שהבגד מתעבה בעוד שהוא לח ואינו מתפשט תמיד אבל בתרומה קושר שאין קשר זה מהודק כל כך שיהא בו כדי לחוץ וכ\"ש שאין צריך לנגב שאף דם וחלב אין חוצצין לחים אע\"פ שחוצצין יבשים כ\"ש מים שאין חוצצי' כלל זו היא שטת פירושם והדברים זרים חדא שקושר משמע שצריך הוא לקשירה וסדין למה הוא קושרו ועוד שלחות שבו מה ענין לחוץ כלל אף לקדש ולא מצינו סרך בזה כלל ומ\"מ בתלמוד המערב ראיתי שהזכיר מנגב אחר ההטבלה ר\"ל מתיר ומטביל ומנגב ואני מפרש שהיא שנויה בדבר שצריך קשירה כגון טלית של ציצית שצריך להתיר הקשרים ולהטביל ואחר כך מנגב כדי לקשרו יפה שכל שהוא לח אינו מתקשר יפה ולא [הזכיר נגוב לסרך מעלה שאלו כן היה לו לומר ובתרומה מלחלח וקושר ומטביל אלא שלא] הוזכר הנגוב אלא לצורך הקשירה:",
+ "המעלה הששית כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה פירוש צריכים טבילה לקדש אפי' נגמרו על ידי חבר ובשמירה מכל טומאה ואע\"פ שמאחר שהיתה שעת הגמר שלהם כך היה לנו לומר שלא יהא צריך טבילה אף לקדש שהרי אין שום כלי מקבל טומאה עד שנגמר אעפ\"כ הואיל ולא נעשו מתחלת עשייתם בטהרה יש לחוש שמא בשעה שלא היו נזהרין בו הניחו עם הארץ לישב בסמוך לו ונפלה צינורא מפיו על הכלי ועדין היא לחה בשעת גמר הכלי ואין חוששין בזו לתרומה ואף לקדש פי' בגמ' שטבילה לבד הוא צריך אבל לא הערב שמש ובתוספתא ראיתי אפי' נגמרו בעזרה וזה שהצרכנו להיות הצנורא לחה בשעת קבלת הטומאה הוא מפני שמחשש זיבה אנו באין בה כלומ' שמא אותו עם הארץ זב הוא ורקו של זב אינו מטמא ביבש אלא בלח ושמא תאמ' אם אתה חושש בו לזיבה יטמא בהיסט וכבר כתבנו למעלה שאינו מטמא בהיסט שאם כן אין לך עם הארץ מעביר חבית ממקום למקום אפשר שמאחר שאינו אלא חששא בעלמא דיינו בו בטומאת מגע וכבר ביארנו בפרק ב' שלפעמים אנו באין בטומאת בגדי עם הארץ מחשש שמא ישבה עליהן אשתו נדה וי\"מ בחשש צנורא שלא מחמת זיבה הוא שזיבת האיש דבר שאינו מצוי הוא אלא שדנו משקין היוצאין ממנו כמשקין שנוגע בהן וכמו שאמרו במס' טבול יום ובפרק כסוי הדם ושאר כל (המשקים) [הטמאים] בין קלים בין חמורים משקין היוצאין מהם כמשקין שנגע בהן אלו ואלו תחלה ופי' בגמ' שמעלות אלו הנזכרות הם שנויות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אבל חמש מעלות שאנו מתחילין בהן עכשיו לא נשנו אלא לקדש הגמור:",
+ "המעלה השביעית הכלי מצרף כל מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה שאם יש בכלי זה אוכלין הנפרדין כגון חתיכות או סלת או צמוקין או גרוגרות וכיוצא באלו ונגע טבול יום או שאר הטמאים באחד מהם הרי הן כחתיכה אחת ונטמאו כלן ופי' בגמ' אפי' בכלי שאין לו תוך כגון שהיו צבורין על גבי השלחן וגדולי המחברים פי' אפי' לא היו הפירות נוגעין זה בזה אבל לתרומה אין טמא אלא מקום מגעו והראויות ליטמא על ידה כגון אם נגע ראשון באחד מהם הרי אותה הגרוגרת שניה והסמוכה לה שלישית לתרומה והשאר טהור:",
+ "המעלה השמינית הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה ומעלה זו ידוע בכל התלמוד במדרגות הטומאה שהראשון פוסל שני בחולין והשני שלישי לתרומה והשלישי רביעי לקדש אלא שרביעי בקדש אינו מן התורה אלא מקל וחומר כמו שאמרו מחוסר כפורים שמותר בתרומה כדתנן העריב שמשו אוכל בתרומה פסול בקדש עד שיביא כפרתו שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיפסול רביעי לקדש אבל שלישי לקדש מן התורה הוא דכתי' והבשר אשר יגע בכל טמא ומאחר שהוא אומר בכל טמא אף בטומאה שניה כן שהרי השני טמא מן התורה כדכתי' כל אשר בתוכו יטמא שהרי הכלי ראשון ומה שבתוכו טמא ושלישי בתרומה יוצא לנו בתלמוד שוטה מטבול יום שמותר במעשר ואסור בתרומה ולענין מה שהביאו רביעי בקדש מקל וחומר של מחוסר כפורים יש שואלים והרי אמרו דיו לבא מן הדין להיות כנדון וא\"כ כשם שבתרומה שלישי ותו לא כך בקדש ואם תשיבני שאלו כן הרי הקל וחומר בא לחנם שהרי שלישי לקדש מקרא מלא הוא והיכא דמיפריך קל וחומר לא אמרינן דיו והרי אנו פסקנוה בשני של קמא אף בהיכא דמיפריך קל וחומר אלא שנראה דמעלות דרבנן עבוד בהו חומרא יתירא ולא מפקעינן להו משום דיו:",
+ "המעלה התשיעית שבתרומה נטמאת ידו אחת חברתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן פי' נטמאת ידו אחת ור\"ל בטומאת סופרים כגון משקין וספרים שלא נטמא הגוף בנגיעתם ואעפ\"כ לענין קדשים נטמאת חברתה ר\"ל ידו האחרת והעלו בה בגמרא אף שלא בחבורין ר\"ל אע\"פ שלא נגעה ידו הטהורה בידו הטמאה בשעה שנגעה היד האחרת בטומאה או בשעה שנגעה הטהורה בקדש (ומה שהעלו בה בגמרא אף שלא בחבורין פירושו אע\"פ שפירשה בשעה שנגעה בקדש) [מטביל שתיהן במ' סאה ופירשו בה בברייתא שתיהן כאחת ואם נגע בקדש] בלא הטבלה אף בידו הטהורה טימא ופי' בגמרא שאף אם נגעה ידו ביד חברו אף יד חברו טמאה לקדש שאין חלוק בין יד חברו ליד השניה וי\"מ שאף בידו של עצמו דוקא כשנגעה יד השניה ביד זו בשעה שנגעה בטומאה [ומה שהעלו בה בגמרא אף שלא בחבורין פירושו אע\"פ שפירשה בשעה שנגעה בקדש] ולאיזו (טומאה שתירצה) [שיטה שתרצה] פי' בגמ' לדעת [חכמים] שהלכה כדבריהם שאין יד זו השניה כחברתה לטמא אחר ר\"ל לעשות את הקדש שלישי לפסול את הרביעי אלא שנעשית שלישית לפסול את הקדש מכח היד האחרת שהיא שניה ומ\"מ אין משתמש בה לכתחלה לתרומה ומה שאמרו במשנתנו שהיד מטמאה את חברתה לקדש פירושה מטמאה להיות פוסלת את הקדש:",
+ "המעלה העשירית אוכלין אוכלין נגובין בתרומה פירוש שלא הוכשרו לקבל טומאה בידים מסואבות שהרי אינם מוכשרים אבל לא בקדש שחבת הקדש מכשרתן ושאלו בגמ' וכי יש נגיבה בקדש והלא חבת הקדש הכשיר ומפרש שאפי' לא נגע בקדש אלא שתחב לו חברו הטהור אוכלי' לתוך פיו או הוא עצמו בכוש או כרכר שהן פשוטי כלי עץ ולא קבלו טומאה בטומאת ידיו ובקש לאכול עמהם צנון או בצל של חולין דרך ליפתן שהרי אין קפידא בטומאת חולין ואסור לו להכניסן בידו לפיו שמא יגע באוכלין של קדש שבפיו ובתרומה לא גזרו ונמצא שאוכלין נגובין פירושו על אוכלין של חולין שהוא אוכלן עם אותן של קדש או של תרומה אבל אותם שבפיו מוכשרין הם אם של קדש מחמת חבתן אם של תרומה בהכשר ממש שאם אין מוכשרין מהו שאמ' שלענין תרומה לא גזרו הרי מחמת שלא הוכשרו הוא שאין חבה לתרומה להכשיר ואפשר שזו היא המעלה שיש לקדש חבה ולא לתרומה ויש אומרים שמשקה טופח שבפיו מכשירם ומאחר שפירשנו אוכלין נגובין בשל חולין פי' שאין עליהם משקה שאלו היו החולין טופחין במשקה הרי המשקה תחלה מחמת הידים ואוכל הטופח בהם שני ופוסל את התרומה לתוך הפה ואין לפרש נגובים שלא הוכשרו שאפי' הוכשרו אין סתם ידים מטמא חולין ואף אם תפרש ידים מסואבות בטומאה דאורייתא ומטמאות את האוכלין הרי האוכל שלישי ואין פוסלין את התרומה אלא שבנגובין עכשו הוא אומר כן וזה שאמרו בחיבת הקדש שהיא מכשרת דוקא לפסול אבל לא לטמא וכמו שאמרו בפסחים אימר דמהניא ליה חבת הקדש לאיפסולי למימני ביה ראשון ושני מי מהני ובתלמוד המערב אמרו מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא את שטומאתו על ידי מים בלבד עושה מנין את שאין טומאתו על ידי מים בלבד אין עושה מנין ומ\"מ הרי הוא ספק כמו שיתבאר וממה שכתבנו למדת שהיו ידיו טמאות מותר לי לאכל קדש שלא הוכשר בכוש או בכרכר שלא נאסר אלא במבקש לאכל בצל או צנון עמהם ומ\"מ גדולי המחברים אסרוה אף בסתם ואין נראה כן:"
+ ],
+ [
+ "המעלה האחת עשרה האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה פי' האונן הוא שמת לו מת באותו היום ואע\"פ שלא נטמא אסור לו לאכל קדשים מן התורה מצד אנינותו ואף בלילה מדרבנן ולמחר הואיל ונאסר באכילת קדשים אע\"פ שלא מצד טומאה נאסר אין רשאי לאכל בהן עד שיטבול שמא באותו זמן שנאסר בקדשים הסיח דעתו ונטמא אבל תרומה הרי אין אונן אסור בה אע\"פ שאסור במעשר וכמו שאמרו זרות אמרתי לך ולא אנינות וכן מחוסר כפורים והוא מי שטבל ועלה והעריב שמשו שאסור לאכל בקדשים עד שיביא כפרתו למחר שאחר שהביא כפרתו צריך טבילה פעם אחרת מדברי סופרים הואיל ואף לאחר טבילה ראשונה נאסר מ\"מ באכילת קדשים וטבילה ראשונה מ\"מ צריכה לו להעריב שמשו בטהרה ולהבאת כפרתו בטהרה אבל לתרומה אין כאן צורך טבילה שניה שהרי אין הבאת כפרה מעכבת בה והערב השמש שמעכב בה תכוף הוא לטבילתו:",
+ "ונשלמו המעלות שיש לקדש על התרומה ויש שואלין מפני מה לא מנו מה שהוזכר בפרק ב' שלתרומה נוטלין ולקדש מטבילין וכבר פרשנוה למעלה אלא שיש מתרצים בה שלא מנו אלא דברים שהם בעקר טומאה אבל טומאת ידים אינה טומאה עקרית:",
+ "וזהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחת כל מעלה ומעלה בסוגיית הגמ' אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במשנה שהשש מעלות ראשונות נאמרו בין לקדש הגמור בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש וחמש אחרונות והוא מצירוף הכלי ואילך נאמרו דוקא בקדש הגמור אבל לא בחולין שנעשו על טהרת הקדש וטעם הדברים פי' בגמ' מפני שהראשונות יש בהם סרך לטומאת התורה ר\"ל שאע\"פ שהם מדברי סופרים מ\"מ אנו באים עליהם מחשש תורה שהרי הטבלת כלי בתוך כלי משום חציצה וחציצה מן התורה שנאמר ורחץ את בשרו שלא יהא דבר חוצץ וכו' ולטעם השני הרי הוא על חשש מקוה חסר וזו של אחורים ותוך אע\"פ שפרשנוה בנטמאו בטומאת סופרים כגון במשקים שטומאתם מדברי סופרים מ\"מ עקר טומאתם מגזרת משקה זב וזבה ר\"ל רקו ומי רגליו וכן מדרס הזב עקרו על כל מה שישב הזב עליו והוא טומאה של תורה ובגדי אוכלי תרומה מחשש שמא הסיח [דעתו] וישבה עליהם אשתו נדה וענין מתיר ומנגב הרי משום חציצה היא וכן כלים הנגמרים בטהרה מחשש רקו של זב אבל האחרות כלם אין בהם חשש טומאה של תורה שצירוף כלי אינו מן התורה ואע\"פ שהביאו עליו סמך ממקרא של כף אחת עשרה הוא סובר כר' יוחנן שאמר מעדותו של ר' עקיבא נשנית משנה זו כלו' ולא מן התורה כלל וענין רביעי בקדש אין טומאת רביעי רמוזה בתורה כלל אלא שיוצא מקל וחומר כמו שהתבאר בגמ' וטומאת ידו אחת עקרה בנטמאת בספרים תפלין ומזוזות שאין לטומאתם רמז בתורה ואוכלין נגובין כבר פרשוה בשתחב חברו לתוך פיו והוא מבקש לאכול חולין עמהם ואין בזה חשש תורה כלל ואונן ביום שני אין בו אסור תורה כלל וכן מחוסר כפורים אחר שהביא כפרתו אין צריך טבילה מן התורה כלל ומתוך כך אין אלו אמורים אלא בקדש גמור ולמדת שחולין שנעשו על טהרת הקדש אין בהם שלישי בתרומה ואין צריך לומר רביעי בקדש אלא ראשון עושה בהם שני כדין חולין גמורין:",
+ "שתי גומות מלאות מים בכל אחת מהן כ' סאה ותל ביניהם אלא שיש באותו תל נקב שעל ידו המים מתערבין צריך שיהיה אותו הנקב רחב כשפופרת הנתון בפי הנאד ולא כחלל השפופרת לבד אלא כרוחב חללה וכרוחב עביה ושערו חכמים שהוא מקום הכנסת שתי אצבעות בריוח ולא בגודל אלא שתי אצבעות הראשונות שבארבע אצבעות ובכך מצטרפים והרי הוא מקוה שלם לטהר הטובל באחת מן הגומות כל שגוף הטובל עולה בהם וראיתי לקצת חכמי נרבונא\"ה שפרשו דוקא כשהן שוין שאין אחד מהן גבוה על חברו שאם כן הרי הוא קטפריס וקטפריס אינו חבור ולא יראה לי כן שלא נאמ' דין קטפריס אלא כשמחברן בלא נקב [אלא] מדי עברו עליהם אבל נקב כשפופרת אף בגבוה מחברו מכשיר ואם לא היה תל ביניהם אף טופח בכדי להטפיח מכשיר:"
+ ],
+ [
+ "מקוה שלם ונתן סל גדול באמצע המקוה עד שמפסיק במימיו חצים לכאן וחצים לכאן ודפני הסל מגיעים לכותלים שברוחב המקוה מכאן ומכאן ואין המים מתערבין אלא דרך חורי אריגת הסל שאין בהם כשפופרת הנאד אע\"פ שכלו מלא נקבים אין מצטרפין והטובל שם לא עלתה לו טבילה שאף הארץ כולה מנקבת ככברה ואעפ\"כ בשתי גממיות הוצרכנו לשיעור שפופרת הנאד וי\"א שלא נאמר כן אלא בשהסל טהור והדבר מוכיח שלא בא לשם אלא לחלוק את המקוה אבל אם הוא טמא לא ירד שם אלא לטבול ומתוך שעלתה טבילה לעצמו אינו פוסלו לאחרים והם מפרשים מה שאמרו בסוגיא והני מלי בטהור כלו' והני מלי שמקוה שחלקו בסל לא עלתה לו טבילה דוקא בשהסל החולק טהור ונעשה כמחיצה אבל טמא אינו חולק ועלתה לו טבילה ומ\"מ כבר פרשנוה במשנה בדרך אחרת בשני פנים שמא תאמר אחר שטעם מעלה ראשונה הוא מגזרת שמא יטביל כלי בתוך כלי שאין בפיו כשפופרת הנאד וטבילה בכלי שאין בפיו וכו' אינה טבילה אף לתרומה מפני מה לא נגזרה גזרה זו אף לתרומה תדע שמעלות אלו כולם מפני חברים הותקנו שעמי הארץ אין מדקדקי' בכך וחששא זו אצל עם הארץ אינה אלא מתוך שאם יראה עם הארץ שיטביל החבר כלי בתוך כלי אינו מדקדק עליו אם יש בו כשפופרת הנאד והולך ומטביל בשאין בו כשפופרת ועל התרומה אין אנו קפדים שהרי אין כהן חבר מקבל תרומה מעם הארץ ואף עם הארץ אינו קפיד בכך שנותנה לכהן עם הארץ שכמותו אבל לקדש אם הוא רואה כן בחבר יעשה הוא כן לעצמו בכלי שאין בו כשפופרת הנאד לקדשיו ואי אפשר שלא לקבל ממנו יינו לנסכיו ושמנו למנחותיו שאם כן יהא לו עמנו איבה ויהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה לעצמו ומתוך כך אנו מאמינים אותם על טהרת יינם ושמנם ושאר דברים שבקדש כגון כלים כל השנה אף שלא בשעת הגתות ושמא תאמר נחוש שאם יראה כן לתרומה יעשה הוא כן לקדש כלם יודעים שחלוק גדול ומעלות גדולות יש לקדש על התרומה ולעולם אין סומכין מזו לזו ושמא תאמר שמא יראו כן לתרומה ויעשו כן לתרומה בשעת הגתות וחבר מקבלה מהם שהרי בשעת הגתות אף עמי הארץ נאמנים כמו שיתבאר שעת הגתות כלם מטהרים על פי חברים ואין לחוש בה:",
+ "ממה שאמרו שלענין קדשיו נאמן עם הארץ בהם בכל השנה ומשום איבה סמכו לומר שמקבלים עדות מעם הארץ הואיל וישנו מיהא בדרך ארץ אע\"פ שאינו במקרא ובמשנה ומחזיקים אותו במדקדק בעדותו כחבר אבל לרבנן אין מקבלין עדותו כלל וכמו שאמרו במס' פסחים מ\"ט ב' ששה דברים נאמרו בעם הארץ ומהן שאין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות שמן הסתם כל עם הארץ חשוד שלא להיות בקי בעדותו ואין מקבלין עדותו כלל לכתחלה אבל לר' יוסי מקבלין אותו לכתחלה ולא מן הדין אלא שסמכו בכך משום איבה אחר שלא נעשה חשוד באיזה עדות בפרט ושישנו בדרך ארץ ואף לרבנן אין הענין אלא שב\"ד דוחין אותו ונשמטין שלא לקבל עדותו אבל לפסלו לגמרי אם קבלוהו בדיעבד או אם חתם בשטר לא אלא אם כן באותו שאף בדרך ארץ אינו וכמו שאמרו בסוף ראשון של קדושין מ' ב' כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב ונאמר שם עליו ופסול לעדות כלו' אף לאחר שקבלוהו ולמדת שזו של פסחים חולקת עם ר' יוסי שלדעת ר' יוסי כל שישנו מיהא במצות ובדרך ארץ מקבלי' עדותו לכתחלה ומשום איבה ולרבנן אף זה לכתחלה לא וזו היא שטת גדולי הרבנים אבל גדולי הפוסקים סוברים שזו של פסחים אינה חולקת עם זו שבכאן אלא שזו של פסחים בשאינו אף בדרך ארץ ואין מקבלי' דקאמר פירושו שפסול הוא לגמרי והוא שכתבו בענין זה שאין עם הארץ האמור כאן דומה לאותו האמור שם שעם הארץ האמור כאן הוא שאינו לא במקרא ולא במשנה ומתוך כך אינו מדקדק בדקדוקי מצות אבל ישנו בדרך ארץ אבל עם הארץ האמור שם הוא שאף בדרך ארץ אינו וחשוד על גופן של עבירות וכבר אמרו במס' קידושין כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב ופסול לעדות ולדברי כלם למדנו שאף כשישנו בדרך ארץ אין מקבלי' ממנו עדות לכתחלה אלא משום איבה הלכך פשוט הוא שאין מוסרי' לו עדות לכתחלה ולדעת גדולי הפוסקים שפירשו זו של פסחים בשאינו אף בדרך ארץ משום אידך דתנו בהדה שנאה בלשון לכתחלה שאף בשישנו בדרך ארץ אין מוסרים לו לכתחלה ואף חכמי הדורות כתבו שאף בקבלות עדותם הואיל ומשום איבה הוא מחמירין בה ומצריכין בה דרישה וחקירה לפי שכל מעשיהם בקלקול ושלא בשורת הדין:",
+ "המת בביתו של חברו [חבר] וטהרות שלו בעליה וארבה פתוחה מבית לעליה והושיבו כלי חרס של חבר על הארובה לחוץ לפני הטומאה שהרי אין כלי חרש מיטמא מגבו דין תורה שיהא כלי זה מציל על כל הכלים שבעליה ומדברי סופרים שאינו מציל אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרש אבל לא על כלי שטף מפני שיש לחוש שמא יעשה עם הארץ כן בכלי חרש [שלו] שהוא טמא ואינו חוצץ ונמצאו כלן טמאים טומאת ז' ואנו שואלין ממנו כלי שטף שלו ומטבילי' אותן מטומאת עם הארץ ומעריבי' שמשן ומשתמשי' בהם ואין אנו חוששי' בהם לטומאת מת ואין אנו נזהרי' להזותם שלישי ושביעי שאף הם מן הסתם אין משאילי' אלא לזמן קצר והוא שאמרו מנא לשבעה לא משאילי אנשי ואף לכשתמצא לומר שסתם שאלה ל' יום מ\"מ בשאלת כלי אף הם אומרים מן הסתם החזירהו למחר שהוא תושב עליו שאינו צריך לו אלא ליומו וכ\"ש שכבר ביארנו בשמיני של מציעא שבכלים הואיל וחוזרי' הם בעין אין אומרים בהם סתם שאלה ל' יום וא\"ת שיחוש עם הארץ לעצמו שלא לחוץ בכליו אף עם הארץ טהור בעיניו ואומ' הואיל וכלי חרס מציל מה בין כלי שלי לכלי של חבר אבל אוכלי' ומשקי' וכלי חרש אין חבר שואלם מעם הארץ לעולם הא אם הניח שם כלי שאינו מקבל טומאה כלל כגון כלי גללים והדומים להם הציל על הכל שהרי אף בעם הארץ כן והוא הדין בכלי המטוהר לקדש שהרי אף עם הארץ נאמן על טהרתו כל השנה וגדולי הרבנים מעמידים את השיטה בעם הארץ הא בחבר הכל טהור ולדעתם אנו מפרשים המת בביתו של עם הארץ וכלי חרש שלו נתון בארובה ובחבר מיהא טהור ואין הדברים נראי' כלל:"
+ ],
+ [
+ "מתוך מה שביארנו בהצלת כלי זה על אוכלי' ומשקי' ושאינו מציל על דבר אחר למדנו שאם היה בעליה לגין של מתכת מלא משקין הלגין טמא טומאת ז' ומשקין שבתוכו טהורים וכן אשה לשה בעריבה של עץ אשה ועריבה טמאי' טומאת ז' ובצק טהור שאם תאמר שיחזור הכלי ויטמא העסה אם כן הרי הוא כאלו לא הציל ומ\"מ בסדר טהרות התבאר שלא נשמר מחזרת טומאה על ידי כלי או האשה אלא כשעמד על עמדו אבל אם פרשה האשה מללוש ואח\"כ חזרה ולשה טימאה את הבצק ואף אם פנה את הבצק או המשקין מכלי שהם בתוכם ופנן לכלי שטף אחר שבעליה נטמאו על ידי הכלי השני:",
+ "אע\"פ שעם הארץ טמא בעיני חברים ונזהרין על מגען בטומאת יום והערב השמש אם נטמא במת נאמן אצלנו לומר טבלתי ואפי' בכליו שנגעו במת נאמן לומר הטבלתי ולא הטבלתי כלי בתוך כלי ומטבילין אותו מטומאת עם הארץ לבד ובהערב השמש אבל לא מטומאת מת להטעינו הזיה אבל אם אמר הטבלתי כלי בתוך כלי אבל לא הטבלתי בכלי שאין בפיו כשפופרת הנאד אינו נאמן שאינו מדקדק כל כך מ\"מ אם נטמא עם הארץ במת ובא להזות בשלישי שלו אין מאמיני' בו שהוא שלישי שמא נחפז הוא לצאת מטומאתו ואין מאמיני' בו עד שיספור לפנינו מתחלת ז' ומזין עליו שלישי ושביעי לחשבון המנוי בפנינו ומ\"מ אם אמר טהור אני והזיתי וטבלתי נאמן שמתוך חמר שהחמרת עליו בתחלתו ר\"ל כשהוא בא לפניך בתחלת טומאתו שלא להאמינו בהזאה הקלת עליו בסופו שכל שאמר כבר עשיתי הכל נאמן ויש חולקין בזה ובסדר טהרות התבאר שאם לקח כלי סתם מעם הארץ ולא אמר לנו שטהור הוא מטומאת מת חוששין עליו מן הסתם ומזין עליו שלישי ושביעי:",
+ "מן התורה אין אכל ומשקה מטמא כלי וחכמים גזרו בכך במשקה מחשש משקה זב וזבה ר\"ל רקו ומי רגליו ואם נטמא כלי מאחוריו במשקין שהיא טומאת סופרים אחוריו טמאים אבל אזנו או אגנו או ידיו טהורים וכן תוכו כמו שהתבאר במשנה במעלה שניה:"
+ ],
+ [
+ "רצועת מנעל שנפסקה מן המנעל הואיל והמנעל היה טמא מדרס אף הרצועה שנפסקה טמאה מדרס ואע\"פ שבכל מקום אמרו נשברו טהרו הואיל וזו ראויה למלאכתה הראשונה לא טהרה ודוקא כשהדיוט יכול לחזור ולתקנה שכל כיוצא בזה אין קרויה נפסקה לגמרי אבל אם אין הדיוט יכול לתקנה [טהרה וי\"א שאף כשאין הדיוט יכול לתקנה] לא טהרה וי\"א שעל כל פנים טהרה הא מ\"מ כל שנפסקה עד שלא נטמא המנעל מדרס אין הרצועה מיטמאה מדרס אפי' היה הדיוט יכול לחזור ולתקנה ויש אומרים שכל שהדיוט יכול לתקנה מיטמאה ולא עוד אלא שיש אומ' אף בשאין הדיוט יכול לתקן הואיל וכבר הוקבעה במנעל הא כל שלא הוקבעה במנעל עדין אע\"פ שנגמרה מלאכתן לכך אין מיטמאין מדרס ומחלוקות אלו כולם תלוים בביאור מה שאמרו כאן מעשה היה באחד שהיה מעביר כדי יין של קדש ממקום למקום ונפסקה רצועה של סנדלו ר\"ל שנטמאת במדרס הזב ונטלה ונתנו על פי חבית ונפלה לאויר החבית ונטמאת והריני מעירך במקצתם והוא שגדולי הרבנים פירשוה על הרצועה לבדה ומקשין עליהם בתוספות ממה שאמר במשניות של נגעים שרצועות מנעל וסנדל אין מטמאות מדרס כמו שאמרו שם כל הראוי לטמא מת אע\"פ שאינו ראוי לטומאת מדרס מטמא בנגעים ושנו עליה כגון רצועות מנעל וסנדל וכן בתורת כהנים ממעט להן מטומאת שרץ עד שפירשוה בכאן במנעל כלו שנפל לחבית ולא הרצועה לבדה ואף בתלמוד המערב מצאתי שניקבה חביתו ופקקה בסנדלו וגדולי המפרשים פרשוה בתורת כהנים ברצועות שנגמרה מלאכתם לכך אבל לא הוקבעו עדין במנעל וסנדל הא אם הוקבעו מיטמאין ומפרשי' זו שבכאן בשהוקבעו ונטמאו עם המנעל ואין פסיקתם מעכבת ומ\"מ במס' שבת פרק קשרים קי\"ב ב' אמרו סנדל שנפסק טהור מן המדרס ואפי' לדעת האומ' שאין לה טומאת מדרס פירושו מדרס דוקא להיות אב הטומאה אבל מ\"מ יש להן טומאת מגע מדרס לטמא קדשים במגען ולדעת זה אם נפלה הרצועה לאויר החבית לא טמאה את הקדש שבתוכו אבל אם נפלה לשולי החבית ונגעה בקדש שבתוכו טימאן ולמדת ממה שכתבנו שלא נאמרו דברים אלו אלא בסנדל טמא דבחבית פתוחה שכך היה מעשה אבל בטהורה וחבית סתומה אף לקדש מותר ואף בטמאה ובחבית פתוחה אם עבר ונשא טהור כמו שביארנו במשנה:",
+ "בית דין הגדול גזרו במי חטאת והם אותם המים שנתערב בהם אפר פרה להזות בה את הטמא ובאפר חטאת והוא אפר הפרה קודם שנתערבה במים שלא להעבירם בנהר בספינה וגזרו גזרה זו מתוך מעשה שהיה באחד שהיה מעביר מי חטאת בספינה בירדן ונמצא כזית מת תחוב בקרקעותה של ספינה וכן גזרו שלא יושיטם על פני המים לחברו שבצד האחר ולא יעמוד בצד הנהר מכאן ויזרקם לצד השני ולא יוליכם עמו בנהר והוא רוכב על החמור או על חבירו אא\"כ היו רגליו נוגעות בקרקע שבכל אויר גזרו אבל מעבירין על הגשר הואיל ורגליו נוגעות בקרקע הגשר ואע\"פ שגוף הגשר עומד באויר ויש מתירים אף ברוכב:",
+ "פרה אדומה היתה כשרה בטבולי יום הן בכהן השורפה הן בכלים הנעשית בהן ולמדוה במקומה מדכתיב והזה הטהור על הטמא מכדי בטהור עסקינן דהא לעיל מיניה כתיב ואסף איש טהור למה לי למיהדר ולמכתב הטהור אלא טהור כל דהו וכל שטבל ועלה אף בשלא העריב שמשו נקרא טהור כדכתיב ורחץ במים וטהר וצדוקין היו חולקין בזו לומר שאינה נעשית אלא במעורבי השמש ומתוך כך היו חכמים שבבית שני מטמאין את הכהן השורף את הפרה בטומאה של תורה ומטבילין אותו ומתעסק בה קודם שיעריב שמשו להוציא מלבן וכן היו מטמאין כלי שטף ומטבילין אותן ואח\"כ משתמשין בהן ומכאן אמרו החותך שפופרת של קנה להניח בה אפר חטאת יטמאנה ויטבילנה ויניח בה קודם הערב השמש והחותכה והמטבילה טעון טבילה מפני שעשאוה לשפופרת כטמא מת בשביעי שלו שטעון טבילה ואינו טעון הזאה ולא עשאוה כטמא שרץ שאם כן לא היתה מטמאה אדם וכן לא עשאוה כטמא מת שא\"כ היתה טעונה הזאה:",
+ "אע\"פ שנעשו מעלות הרבה בפרה לא חדשו בה לטמא בתשמישה דבר שאין לו שום סרך טומאה בעלמא כגון קרדום שישב עליו הזב שהדבר ידוע בכל מקום שהוא טהור שאינו מיטמא משכב ומושב אלא המיוחד לישיבה אבל זה או כפה סאה או תרקב וישב עליו הואיל ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו אינו טמא אבל דבר שיש לו סרך טומאה בעלמא מוסיפין לו טומאה יתרה לענין פרה ומכאן אמרו שכל כלים המשתמשים בפרה עשאום חכמים כטמא מת עד שיטבילום ומ\"מ כטמא מת בשביעי שלו שמטמא אדם ואין צריך הזאה כמו שכתבנו בשפופרת:",
+ "כבר ביארנו במשנה בכלי הנגמר בטהרה שאע\"פ שצריך טבילה אינו צריך הערב השמש לענין ביאור סוגיא מיהא מה שאמרו כאן מתניתין דלא כר' אליעזר כך פירושה שפופרת שחתכה וכו' ר' אליעזר אומר יטביל מיד ויניח בה קודם הערב השמש להוציא מלבן של צדוקים ור' יהושע אומר יטמאנה תחלה בשרץ שתהא טומאתה מפורסמת ואח\"כ יטביל וישתמש קודם הערב השמש והקשו דחתכה מאן אי דחתכה חבר מה היכר יש כאן לר' אליעזר בהטבלה זו לצדוקין והלא אין כאן טומאה כלל וטבילה זו כמו שאינה ואם שחתכה עם הארץ למה הצריך ר' יהושע לטמאה והלא טומאת עם הארץ טומאה מפורסמת היא ��תירצוה בחתכה חבר ומטעם צינורא ולדעת ר' אליעזר יטביל ולר' יהושע אין זו טומאה מפורסמת ויטמא ואם אתה אומר לר' אליעזר שטומאת כלי הנגמר בטהרה ומחשש צינורא אינו צריך הערב השמש מה היכר יש כאן לצדוקין כשלא העריבו שמשן אף בעלמא טומאה זו אין צריך בה הערב השמש ותירצו דודאי אילו היתה טומאת שפופרת לר' אליעזר מחשש צינורא לא היה כאן שום היכר אלא שעשאוה לשפופרת כטמא מת בשביעי שלו שכל כלים שהיו משתמשין בה בפרה עשאום כטמאים בטומאה זו ודבר זה מפורסם ג\"כ אצל הצדוקין ומאחר שטומאה זו בעלמא צריך הערב השמש ובפרה לא הצריכו איכא הכרא ומ\"מ ר' יהושע לא נקיט לה במפורסמת אלא בטומאה ודאית שמן התורה והקשו לר' אליעזר מעולם לא חדשו וכו' ולדבריך הרי חדשו בה לדון את הכלים הטהורים כטמאים ותירץ שלא חדשו לטמא בה מה שבעלמא אין בו סרך טומאה כלל אבל זו שבעלמא נמי כל כלי אף הנגמר בטהרה צריך טבילה מחשש צינורא הוסיפו בפרה בטומאתו ליחשב בטמא מת ועל הדרך שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "מה שביארנו במשנה במעלה שביעית שהכלי מצרף מה שבתוכו לקדש מדברי סופרים יש מי שאומר שלא נאמר כן אלא בכלי עץ ובכלי מתכות אבל כלי חרס אף מן התורה כן כמו שאמרו במסכת חולין התורה העידה על כלי חרס אפי' מלא חרדל אף באחרים רמז יש בהם בתורה כף אחת מלאה קטורת מה תלמוד לומר אחת ללמד שהכף עושה כל הקטורת שבתוכו כגוף אחד ומ\"מ הדברים נראין שאינה אלא מדברי סופרים כמו שכתבנו וכקושייתו של רב כהנא שבסוגיא זו מאחר שהכלי מצרף כל מה שבתוכו אפר חטאת שנגע טבול יום במקצתו פסל את כלו וכן הסלת או הקטורת או הלבונה או הגחלים שהם בכלי אחד שנגע טבול יום במקצתם פסל את כלם על ידי צירוף הכלי אע\"פ שקטורת ולבונה וגחלים אינן אוכל חיבת הקדש מכשרתן ולא סוף דבר באלו במה שיש בו צורך לכלי כגון הקטורת שבכף שהוא צריך להתקדש בכלי שרת להקטרה וכן בסולת שיעור הקמיצה אבל שירים שאינו צריך לכלי [שהרי הם בבל תקטירו ולאכילת כהנים אז לא יהיה כלי מצרפו אלא אף מה שאינו צריך לכלי] כלי מצרפו ואע\"פ שפירשו הטעם בתלמוד המערב שירי מנחה מכיון שהוזקקו לכלי קודם קמיצה לא נאמר הטעם אלא לצרף מן התורה אבל לצירוף מדברי סופרים אין אנו צריכין לכלום:"
+ ],
+ [
+ "ולענין ביאור הקשו בגמ' תינח סלת כלומר דאית ביה שירי מנחה קטורת ולבונה וגחלים מאי איכא למימר וא\"ת בקטורת שירי חפינה והרי מותר חפינה אינו נאכל אלא נשרף וצריך הוא לכלי ומ\"מ יש גורסין תינח סלת וקטורת כלו' סלת משירי קמיצה וקטורת מדין מותר חפינה לבונה וגחלים מאי איכא למימר וכו' ותירצוה שצררן על גבי קטבלא וכו' על הדרך שביארנו במשנתנו ומ\"מ העלו בגמ' שכלם מדברי סופרים ומעדותו של ר' עקיבא כדאיתא בגמרא גחלים אלו שכתבנו עליהם שבהקדש הכלי מצרפן פירושו בגחלים שניתנו במחתה לצורך הקטורת והתבאר בתלמוד המערב שבמסכתא זו דוקא בגחלים של יום הכפורים שאותה מחתה בעצמה שחתה בה מוליך לפני ולפנים ובהיכל כמו שביארנו ברביעי של יומא אבל שבכל יום הואיל ואותה שחותה בה אינה מכניסה להיכל אלא שחותה בשל כסף ומערה בשל זהב לא נטמאו כלן במגע מקצתן ואף גדולי המחברים פסקוה כן ונראין הדברים אע\"פ שגדולי המגיהים לא הודו בה כמו שביארנו בחמשי של יומא במקום אחר התבאר שאם היו שני צבורין בתוך כלי ודבר אחר מפסיק ביניהם ונטמא אחד משניהם אם היה מה שביניהם צריך לכלי הכלי מצרפו ונטמא הכל ואם אינו צריך לכלי לא נטמא אלא זה שנגעה בו הטומאה לבד וכן יש במעלה זו דינין אחרים ואין זה מקומן:",
+ "כל הפוסל את התרומה והוא טומאה שניה מטמא את הידים להיות שניות שכך גזרו על טומאת הידים שאפי' באה להם טומאה מטומאה שניה יהו הם שניות גם כן:",
+ "מה שביארנו במעלה עשירית על אוכלין של קדש שחיבת הקדש מכשרתן ומקבלה טומאה אע\"פ שלא הוכשרו מן הידים המסואבות וכ\"ש מטומאה ודאית כבר ביארנו שאין הדבר ברור כן אלא לפסול את הקדש לאסרו באכילה אבל למנות בו ראשון ושני לא נתברר ומ\"מ הרי זה ספק ר\"ל שאם נגע אוכל זה שנטמא בלא הכשר באוכל שני של קדש אע\"פ שלא הוכשר או של דבר אחר והוכשר הרי השני ספק ודבר זה יתבאר במס' חולין:",
+ "מה שביארנו במשנה בענין נטמאת ידו אחת שיש מפרש בה אע\"פ שלא נגעה ידו האחרת ליד זו בשעה שהיא נוגעת בטומאה ושי\"מ דוקא בשנגעה בה בשעת נגיעת הטומאה הכל תלוי בביאור סוגיא זו והריני צריך להעירך על ביאורה בקצרה כדי שתעמוד על אפני אותם הסברות והוא שאמרו אמר ר' שזבי בחבורין שנו ר\"ל שבשעה שהיתה טהורה נוגעת בקדש היתה יד הטמאה נוגעת בטהורה ושמא מתוך קורבתה פושטת ונוגעת בו ומתוך גזרה זו אף הטהורה טמאה לקדש או שמא שהיד הטמאה שניה ועושה את חברתה שלישית לפסול את הקדש הא שלא בחבורין שלא נגעה טמאה בטהורה בשעה שהטהורה נוגעת בקדש ואפי' נגעה כבר הואיל ופירשה בשעה שנגעה טהורה בקדש לא טמאה טהורה את מקדש שבדרך זה אין לגזור לנגיעת טומאה זו וכן שבדרך זה אין אומרים שהיד הטמאה עושה לחברתה שלישית והעלו בה אף שלא בחבורין ומ\"מ דוקא בשנגעה ידו הטהורה בטמאה בשעת נגיעת הטומאה כפי' אחרון שפירשנו במשנתנו כך נראית שיטתם של גדולי הרבנים וקשה לדבריהם מהו שאמרו ולקדש מטביל את שתיהן שאם נגע בקדש בחבורין הרי נטמא הקדש ומאי מהניא תו טבילה והיה לו לומר ולקדש טמא ואם לא נגע עדין יטביל הטמאה ודיו שהרי אתה אומר אף בלא הטבלה שאין חברתה מטמאה בלא חבורין ואפשר שמ\"מ מטביל את שתיהן לכתחלה ואין הדברים נראין שמשנתנו דרך תקנה היא שונה אותה ודרך מעלות כלו' שבתרומה אין צריך להטביל את שתיהן ובקדש צריך עד שאם לא הטביל מטמאה היא את חברתה לקדש ומתוך כך י\"מ בחבורין שנו שכבר נגעה יד הטמאה בטהורה ואע\"פ שלא נגעה בה בשעת נגיעת הטומאה ושפירשה בשעת נגיעת הקדש שמ\"מ בנגיעתה עשאתה שלישי לפסול את הקדש ובדרך זה מטביל את שתיהן במ' סאה ואם לא הטביל טימא ובתרומה אף בנגיעתה לא טימאה את חברתה לענין שתהא צריכה טבילה אלא שלענין נטילה מיהא צריך כמו שכתבו גדולי המחברים הא אם לא נגעה אין צורך להטבלת הטהורה כלל אפי' לקדש וכן כתבוה גדולי המחברים וא\"כ הם פסקו כרב שזבי שאמ' בחבורין שנו ואע\"פ שנשארו בקושיא ומ\"מ אנו פוסקין כקושיא של גמרא ואף שלא בחבורין טמאה ר\"ל אע\"פ שלא טמא יד הטהורה בשעת נגיעת הטמאה בטומאה או בשעת נגיעת הטהורה בקדש כפי' ראשון שפרשנו במשנתנו ומ\"מ לשון חבורין אין מתישב יפה לפי' זה ויש לפרש בחבורי' שבשעה שנגעה ידו בטומאה היתה חברתה נוגעת בה הא לאו הכי אע\"פ שנגעה אח\"כ אין צריך טבילה לטהורה כלל והעלינו בה אף שלא בחבורין ר\"ל אף בשלא נגעה הטהורה בטמאה בשעת נגיעת הטומאה ואף זה כפי' ראשון שבמשנתנו ובלבד שנפרש דהוא הדין אע\"פ שלא נגעה בשעת נגיעה בקדש ומ\"מ לענין חבורי' נראה כפירוש זה ר\"ל על שעת נגיעת הטומאה והוא הנראה מפני שהוא דומה לחבורין דעלמא כמו שאמרו ב��ס' ע\"ז ל\"ז ב' שאם נגע טמא מת באדם אותו השני טמא טומאת ז' אם נטמא בחבורין כלו' שבשעה שהיה נוגע במת היה נוגע בחברו ובשלא בחבורין טומאת ערב:",
+ "ולענין ביאור הסוגיא הקשה אביי ממה שאמרו יד נגובה מטמאה את חברתה לטמא לקדש אבל לא לתרומה ופי' הדברים שהידים שניות עד שיטול ולא יסיח דעתו מהם ואפי' סתם ידים ר\"ל שלא ידע בהן בודאי שנטמאו ומ\"מ בזו לא בסתם ידים היא אמורה להספיק להם בנטילה אלא בטומאה הצריכה להטבלת ידים כגון יד שנגעה בודאי בטומאת סופרים ואמ' יד נגובה כלו' שנגעה במשקין ונטמאו המשקין מטומאת סתם ידים שהן שניות ונעשו המשקין תחלה שכל הפוסל את התרומה כגון טומאה שניה מטמא משקין להיות תחלה מגזרת משקה זב וזבה כמו שביארנו במס' ברכות פרק דברים ונמצאת ידו טמאה עכשו טומאה שניה ודאית מחמת המשקי' להצריכה הטבלה במ' סאה ומ\"מ נגובה היא עכשו ר\"ל שאין בה משקה טופח מטמאה את חברתה לעשותה שניה כמותה לטמא את הקדש לעשותו שלישי לפסול את הרביעי אבל לא לתרומה ר' יהודה אומר לפסול ר\"ל שמטמאה את חברתה לעשותה שלישית לפסול את הקדש במגעה לא שיהא אותו הקדש חוזר ופוסל אי אמרת בשלמא שלא בחבורין נמי היינו רבותא דנגובה אלא אי אמרת דוקא בחבורי' מאי רבותא דנגובה ולפי' ראשון יש לפרש בשלמא אי אמרת אפי' שלא בחבורין נמי מטמאה ר\"ל אף כשאין יד טמאה נוגעת בטהורה בשעה שהיא נוגעת בקדש אנו אומ' שנטמא הקדש היינו רבותא דנגובה שלא תאמר זה שאנו מטמאין את הקדש בנגיעת טהורה אף שלא בחבור הטמאה דוקא בשהמשקה טופח עדין על הטמאה בשעה שהטהורה נוגעת בקדש ומפני שאנו חוששין שתהא חברתה נוגעת במשקה הטופח ותטמא עמה באותם המשקין ותעשה חברתה שניה מחמת המשקין הא כל שאין משקה טופח עליה אינה מטמאה קמ\"ל נגובה כלו' שאע\"פ שהיא נגובה בשעת נגיעה בקדש מטמאה דמעלה הוא דעבוד בה רבנן אלא אי אמרת דוקא בחבורין וטעמא מגזרה שמא יגע בטמאה לקדש מאי רבותא דנגובה וכי מפני שנתנגבה פקעה טומאתה והרי מחשש מגע יד הטמאה אנו מטמאין את הקדש ולא מצד טומאת הטהורה ולפי' אחרון שפירשנו בחבורין שבעוד שידו נוגעת בטומאה היתה חברתה נוגעת בה יש לפרש היינו רבותא שלא סוף דבר אם לא נגבה שנטמאה זו במשקין אלא אפי' בנגובה ואין בטהורה טומאת משקין מטמאה אלא אם דוקא בחבורין מה הועיל אם היא נגובה עכשו הרי מ\"מ בשעה שנגעה במשקין אלו היתה חברתה מחברת עמה ולפי' גדולי המחברים שהזכרנו למעלה אין מתישב יפה היינו רבותא דנגובה ויש לדחק בשלמא אי אמרת שלא בחבורין כלו' שאפי' לא נגעה זו בחברתה נאמ' שהיא טמאה היינו רבותא דנגובה שלא סוף דבר בעוד שהמשקין לחים שיש לחוש שמא תפול צינורא מזו לזו אלא אף בנגובה אלא אי אמרת דוקא בשנגע ומטומאת מגע חברתה נגעו בה מאי ריבותא דנגובה הא ודאי בין לחה בין נגובה טמאה היא והיה לו לומר יד שנטמאת ואין לבי מתישב בה ומגדולי הראשונים שבגירונ\"א כתבוה כדבריהם ופי' נגובה במי שהיו ידיו טמאות והטביל את האחת ואותה שלא הטביל הוא קורא נגובה ופי' אי אמרת בשלמא אפי' לא נגעו זו לזו טימא את הקדש אף בנגיעת הטהורה היינו ריבותא בנגובה שלימדנו לגזור בסוף טומאה בזו שהטביל אחת ונשארה האחרת טמאה שתהא אותה שלא הטביל גורמת טומאה לחברתה כתחלת טומאה ר\"ל כשנטמאת האחת לבד שלא תאמר אין יד מטמאה חברתה אלא בשעת נגיעת הטומאה שנעשו כבית יד זו לזו ומביאות טומאה זו לזו אלא אי אמרת בחבורין ומשום מגע היא מטמאה לשניה מאי ריבותא דנגובה וכי אין אנו יודעין שהיד שלא טבלה עדין היא בטומאתה כתחלת טומאתה שבשעת נגיעה ואף בתוספתא נראה כפי' זה והוא שאמרו שם בתרומה נטמאת ידו אחת חברתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן אין מטביל את הטהורה בפני עצמה ואת הטמאה בפני עצמה אלא מטביל את שתיהן כאחת הטביל אחת מהם ועשה טהרות כל הטהרות שנעשו בטהרה עד שלא יטביל שניה טמאות (שהיה) [שהיד] מטמאה את חברתה לטמא בקדש דברי ר' ור' יוסי בר' יהודה אומר לפסול בקדש והרי ודאי זו היא הבריתא שהביאו בסוגיא זו יד נגובה מטמאה את חברתה וכו' ולשון גדולי המחברים בזו נטמאת ידו אחת ונגע בה בידו השניה או ביד חברו פסל את השניה והרי היא כשלישי ואם היתה ידו בלולה במשקה אע\"פ שלא נגע נטמאת חברתה וצריך להטביל את שתיהן לקדש אבל לתרומה נטמאת ידו אחת לא נטמאת חברתה ואפי' נגע בה כשהיא נגובה ואין צריך להטביל ידו שנטמאת אלא נוטלה ונוגע בתרומה הרי שהם מפרשין חבורים כדברי גדולי הראשונים ונגובה כפי' גדולי הרבנים ואין הדברים מתישבין:"
+ ],
+ [
+ "מה שביארנו במעלת י\"א שהאונן והמחוסר כפורים אף לאחר הבאת כפרתו צריכין טבילה לא נאמר אלא לאכילה אבל נוגעין הם בקדשי' קודם טבילה זו ומ\"מ מחוסר כפורים קודם שהביא כפרתו פוסל אף בנגיעה:",
+ "המשנה השניה חומר בתרומה שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה ובשעת הגתות והבדים אף על התרומה עברו הגתות והבדין הביאו לו חבית יין של תרומה לא יקבלה ממנו אבל מניחה לגת הבאה אבל אם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן כדי יין וכדי שמן המדמיעות נאמנין עליהן בשעת הגתות והבדים וקודם לגתות שבעי' יום אמר הר\"ם פי' מה שייחד ארץ יהודה משאר ארץ ישראל לפי ששאר הארץ מלבד ארץ יהודה היו שוכנים בה הכותיים ולא היו יכולים לטהר שם שום דבר ולשמרו ובעבורם חזרו כל הארצות כארצות העמים ובארץ יהודה היו נאמנים בני אדם בכל השנה על יין ושמן של קדש שהוא טהור כשהי' אומר אדם זה היין טהור והוא לנסכים וזה השמן טהור והוא למנחות כי לגודל מעלת הקדש מי הוא זה שמלאו לבו לעבור על הדבר ולא שיקל בו ולא שיאמ' טהור אלא על דבר שנתאמת אצלו טהרתו ואינם נאמנין באמרם זה יין של תרומה טהור הוא אלא בשעת הגתות בלבד שבני אדם נזהרים כלם ומטהרין כליהם ועצמן כדי שיהיה מה שסוחטין מהענבים טהור ויוציאו תרומה טהורה וכשעברה שעת הגתות והבדים והוא עת הבציר נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה ומפני שהם מקילין בתרומה אינן שומרי' אותה שמור גמור ולפיכך אינן נאמני' ואם עברו הגתות והבדים והביא אחד מהם לכהן חבית של יין של תרומה בדעת שהיא תרומה טהורה לא יקח אותה ממנו אלא אם לקחה לדעתו שהיא תרומה פסולה כיון שהוא בספק ואמרו אבל מניחה לגת הבאה ר\"ל בעל החבית מניחה לגת הבאה ואז יתן אותה לכהן לפי שבאותה שעה הוא נאמן ואם אמ' לו הפרשתי בתוכה רביעית של קדש הרי זה נאמן וכיון שהוא נאמן במקצתה ר\"ל אותו רביעית של קדש והעקר נאמנין על טהרת יין ושמן של קדש כל ימות השנה נאמן בכלה שהוא טהורה ואמרו כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנין עליהם אבאר לך פירושם והוא כי המדומע כבר קדמו לך כלל משפטיו במס' תרומות וביארנו כי הוא הדבר שנתערב בו התרומה שקרא אותה השם דמע בכאן רוצה בו שהם נאמנין באמרם אלו הקנקנים טהורי' אע\"פ שהוא קודם לגתות ע' יום ובירושלמי אמרו קודחי' בהם את הדמע וענינו הקנקנים שמכניסים בהם המדומע ולשון התוספתא קודם לגתות ע' יו�� נאמנין על הקדש ועל המדומע ועל הקנקן אבל לא על התרומה ובשעת הגתות והבדי' אף על התרומה אבל בבבלי ביאר שאינן נאמני' באמרם קנקן ריקן שהוא טהור לתרומה בשום פנים אפי' בשעת הגתות וכי מאמרם בזו המשנה נאמני' על כדי יין ושמן המדומעות רוצה בו המעורבות בלבד ואינו מענין הדמע שהוא התרומה וענין אותה התערובות כמו שזכרו במשמר יינו להפריש ממנו נסכים קודם לגתות ע' יום ומפני שכונתו היתה להוציא הנסכים ממנו היה כמו הדבר המעורב מן הקדש והן נאמנין על טהרת הקדש כמו שהוא העקר ולפיכך היו נאמנין על אלו הקנקנים אפי' קודם לגתות ע' יום והוא הזמן שהעם מתחילים להזמין כליהם ולטהר אותם לבציר ואלו הדינין כלם שאמרו נאמנין ואין נאמנין הם בעמי הארץ אבל תלמידי חכמים נאמנים לעולם על כל מין ממיני הטהרה ונסמוך על כל מה שיאמר כמו שביארנו ממנו קצת במס' דמאי ועוד יתבאר הכל במס' טהרות:",
+ "אמר המאירי חמר בתרומה וכו' שביהודה נאמנין וכו' והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר חמר בתרומה וכו' מתוך שהזכיר במשנה ראשונה מעלות שיש [לקדש על התרומה הוא חוזר ומזכיר עכשיו מעלות שיש] לתרומה על הקדש ואמר שנאמנין עמי הארץ כל השנה כלה על טהרת יינן ושמנן לענין קדשים כגון יינם לנסכים ושמנן למנחות שנאמנין לומר יין זה שמרתיו בטהרה וראוי לנסכים שמן זה שמרתיו בטהרה וראוי למנחות ומקבלין אותם מהם וכמו שפרשנו הטעם למעלה שאם תאמר אין נאמנין יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ומה שאמר ביהודה וכו' הוא הדין שאף בני גליל נאמני' בכך אלא שאין בני גליל רשאין להביא את הקדש בירושלם שרצועה של כותיים מפסקת בין גליל לירושלם וארץ העמים טמאה ואע\"פ שאמרו חבריא מדכן בגלילא ר\"ל שמטהרין יינן לנסכים ושמנן למנחות ואם אינן רשאין להביאם לירושלם טהרתם למה מ\"מ בטוחין הם שמא תתגלה להם דרך אחרת למהלך ירושלם שלא בדרך רצועה זו ומ\"מ אף ביהודה לא היו נאמנים על התרומה ואין כהן חבר רשאי לקבלה שמא טמאה היא ואסורה לו אף בימי טומאתו ואע\"פ שאומר שמרתיה בטהרה אינו נאמן ואין חוששין לאיבת עם הארץ שהרי רשאי ליתנה לכהן עם הארץ שכמותו:",
+ "ובשעת הגיתות והבדים נאמנין אף על התרומה שאם תרם את טבלו והביא חבית של תרומה לכהן חבר מקבל הימנו של יין בשעת הגת ושל שמן בשעת הבד ואינו חושש שמא נטמאת שבשעת הגתות והבדים הכל מטהרין את כליהם על פי חברים עברו הגתות והבדים חזרו עמי הארץ לטומאתם ישנה ואין כהן חבר מקבלה מהם ונותנה לכהן עם הארץ שכמותו אבל מניחה לגת הבאה כלו' שאם עם הארץ זה רוצה ליתנה על כל פנים לכהן חבר מניחה עם הארץ זה בביתו עד שנה אחרת לגת הבאה ומקבלה ממנו ואע\"פ שמכיר בה שהיא ישנה שלא גזרו עליהם טומאה בשעה זו וכן שמתוך שנאמן על של עכשו נאמן על של אשתקד וי\"מ אותה דוקא שנותנה לו בחזקת של עכשו ואין הדברים נראין כלל ואם אמר הפרשתי וכו' כלו' שהביא עם הארץ זה חבית של יין של תרומה לכהן חבר שלא בשעת הגתות ואמ' לו הפרשתי בתוך חבית של תרומה זו רביעית לוג קדש כלומר לנסכים ששערתי כשיעור תרומה שהייתי חייב להפריש ומצאתי בחבית זו באותו שיעור ועוד רביעית והפרשתי את החבית לתרומה ורביעית היתר שבו לנסכים שאני חייב להביא ועדין אותו רביעית בתוכו נאמן אף על התרומה ואף בשאר ימות השנה שמתוך שהוא נאמן על הקדש שבה נאמן אף על התרומה כדי יין וכדי שמן המדומעות ר\"ל מדומעות בתרומה שהתרומה נקראת דמע כמו שאמרו מלאתך [וד��עך מלאתך] אלו בכורים ודמעך זו תרומה כגון שהיה כלי זה מלא יין ועדין לא ניטלה תרומתו ומתוך שהוא נאמן על תרומה שבו בשעת הגתות נאמן על הכלי ואפי' קודם לגתות ע' יום נאמנים על הכלים המוכנים להעמיד התרומה בתוכן ואע\"פ שביין ושמן עצמן לא הקדימו להם נאמנות אלא דוקא שעת הגתות לבד כדים שאני שממהרין הם ומקדימין לטהר את הכלים ופי' בגמ' דדוקא שראינוהו יושב ומשמרו בחזקת טהרה להוציא ממנו נסכים שהם קדש על דרך זה הוא שנאמן על הקנקנים בשעת הגתות וקודם להם ע' יום אם ראינוהו משמר את הכלי על דעת טהרה זו אבל אם אין דעתו בחבית זו אלא לטהרת התרומה אפי' בעוד שהתרומה בתוכו אין נאמני' על הקנקנים ואפי' בשעת הגתות [וכל] שעורה ממנו התרומה הקנקן טמא ולא עוד אלא שי\"מ שצריך הכהן המקבלה לערותה לתוך כליו ואין זה כלום שבעוד שהתרומה לשם מיהא הואיל ונאמן על התרומה נאמן על הכלי ואם היה שם קדש גמור נאמן אף על הכלי אף בכל השנה כל זמן שהקדש בתוכו ואם יצא ממנו אין נאמני' עליו אף בשעת הגתות:",
+ "ונמצא ביאור המשנה כדי יין וכדי שמן המדומעות בתרומה וגמר בדעתו על מה שבתוכן לקדש נאמן על הקדש ואגבו נאמן על התרומה ועל הקנקנים ונאמנותו על הקנקנים הוא ע' יום קודם הגתות ואם היה שם קדש ממש נאמנים על התרומה ואף כל השנה ואם היה בהם תרומה ואין שם גמר דעת לקדש אין נאמן על הקנקנים אף בשעת הגתות ר\"ל שאם הם ריקנים אע\"פ שנשתמש בהם [קדש] אין נאמני' ואף בשעת הגתות:",
+ "ולענין ביאור היינו סבורים במשנתנו דבכדים שיש בהם טבל קאמ' כלו' שלא תרם מיין ושמן שבתוכו שהתרומה נקראת דמע כמו שביארנו ונאמנים על הכדים לומר שלא נטמאו ונאמנות זו בשעת הגתות ובשעת הבדים וקודם להם ע' יום ובגמ' אמרו אין נאמנין לא על הקנקנים ולא על התרומה כלו' אין עמי הארץ נאמנין על כליהם לומ' טהורים הם ולא על תרומתם לומר שמרתיה בטהרה ושאל קנקנים דמאי כלומר דאכתי תרומה פירושה שלא בשעת הגתות אבל קנקנים אי דקדש ר\"ל שמלאים קדש כגון יין לנסכים הרי כל ימות השנה נאמנין על הקדש וודאי נאמנין אגבו על הקנקנים שגנאי הוא למזבח להיות באר שנואה ומימיה חביבין ואי דתרומה פשיטא דהא אפי' אתרומה גופה לא מהימן כדפירשנוה במתניתין ופירשוה בקנקנים ריקנים שכבר היו מלאים קדש והורקו ואין נאמנים בשום זמן מכל ימות השנה אף בשעת הגתות שאין בקדש חלוק בין שעת הגתות לשאר הזמנים ולימד שאע\"פ שאלו היה קדש בתוכם היה נאמן על הקנקנים עכשו מיהא שאין קדש בתוכם אינו נאמן על הקנקנים וכן בקנקנים מלאים תרומה ובשעת הגתות דאע\"ג דאתרומה מהימן לא מהימן אקנקנים ואין אומרים מגו דמהימן וכו' אלא בקדש ומטמאי' את הכלי' וצריך הכהן לדעת קצת לערות לקנקן טהור שלו ועל הדרך שאמרו לגין טמא ומשקין שבתוכו טהורין והקשה מדקאמר במתני' כדי יין וכדי שמן המדומעות וקס\"ד מדומעות בתרומה ר\"ל שיש בתוכן תרומה ונאמנין עליהם בשעת הגתות וקודם להם ע' יום אלמא דקנקנים דתרומה נאמנים עליהם בשעת הגתות וקודם להם ע' יום ופרשוה במדומעות דקדש ושאל ומי איכא דמוע לקדש כלו' שאין לשון דמוע נופל אלא על מה שחובה עליו להפריש כגון תרומה ותירץ שהוא בודאי קורא לה מדומע משום תרומה שבו ומ\"מ איירי במטהר טבלו לנסכים כלו' שגמר בדעתו ליטול ממנו נסכים והוו ליה מלאים דקדש ומגו דמהימן אקדש נאמן אכדים ושמא תאמר מאי איריא שעת הגתות אף כל ימות השנה כן וכמו שאמרו ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן אף על התרומה אף כל השנה וודאי הוא הדין אקנקנים שמא לא נאמ' כן אלא לתרומה אבל אקנקנים דוקא בשעת הגתות או שמא התם בשהפריש לגמרי והוה ליה קדש גמור אבל זו אינה אלא שטיהר טבלו על דעת כך כלומר שגמר בדעתו כן ואם רצה לחזור חוזר ודיו שנאמינהו על הכלים בשעת הגתות ובע' יום הסמוכין להם ונמצא פי' משנתנו על הדרך שכתבנוהו וענין ע' יום הוא מפני שדרך לטרוח בכלים של יין ע' יום קודם לגתות וכן בשל שמן:"
+ ],
+ [
+ "זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "ארץ העמים הנוגע בגושה ועפרה טמא טומאת ז' ושורפין עליה תרומה וקדשים והמיטמא באוירה כגון שהכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העמים והאהיל עצמו עליה אין שורפי' על טומאה זו אלא תולין וכן אין כאן טומאת ז' להזות שלישי ושביעי אלא טבילה והערב השמש נכנס שם בתוך שדה תיבה ומגדל ומחיצות התיבה מפסיקות בינו לאויר ארץ העמים טמא טומאת אויר שכל אהל זרוק ר\"ל שאינו קבוע אלא מיטלטל ומוליכין אותו באויר אינו קרוי אהל ואינו חוצץ בפני הטומאה:",
+ "צמיד פתיל בכלי חרש מציל על כל מה שבתוכו מן התורה ומדברי סופרים שלא להציל אלא על אוכלין ומשקין ועל כלי חרש שבתוכו אבל כלי שטף שבתוכו או בגדי' טמאים לא ואין מציל על הקדש שבתוכו ואין צריך לומר על מי חטאת שבתוכו ויש חולקי' באלו לומר שמציל הוא אף על הקדש ואף על חטאת ומ\"מ לדברינו שאינו מציל על הקדש תמה אני מפני מה לא מנו את זו עם שאר המעלות של קדש על התרומה ואפשר מפני שלא על התרומה לבד יש לקדש מעלה בזו אלא אף על שאר כל הדברים:",
+ "כבר ביארנו שאין עם הארץ נאמן על התרומה אלא בשעת הגתות מעתה יש לך לידע ששעת הגתות הוא שעת הגתות לרוב בני העולם אבל אם הקדים עם הארץ זה את גתו או איחרו עד שאינו בשעת הגתות אין זה נקרא שעת הגתות מעתה עם הארץ שלא בשעת הגתות כגון שהקדים את גתו או איחרו וכנס את זיתיו במעטן והזיעו שזו היא שעה שהוכשרו לקבל טומאה וכמו שאמרו זיתים מאמתי מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המיעטן ולא זיעת הקפה כלו' שזיעת המעטן ניחא ליה שאין המשקה הולך לאבוד ואמ' על זה כשכנס את זיתיו במיעטן ישייר לכהן שיעור תרומתו בקופה ולא יערבם במעטן וזיעת הקופה אינה מכשרתה שאין לו נחת רוח בכך הואיל והולכת לאבוד ויתננה לעני כהן ויראה לו שלא הוכשרה ויעשנה הכהן שמן בבית הבד עצמו ולא שיערבנה בזיתים שהרי דגנך תירושך ויצהרך כתי' ולא שבלים וענבים וזיתים וכן שנינו בן לוי שנתנו לו שבלים במעשרותיו יעשה אותם גורן ענבים יעשה אותם יין זיתים יעשה אותם שמן ויתן לכהן תרומת מעשר וכהן עשיר אין לו לקבלה בדרך זה שמן הסתם הואיל וקפה מפריש אינו מכניסה לתוך ביתו אלא נותנה לשם בבית הבד ואם יקחנה כהן עשיר נראה ככהן המסייע בבית הגרנות אבל עני כהן יאמרו ששכירו ולקיטו הוא ולא ליטול תרומה בא ויש שאין גורסין לעני כהן אלא לעיני כהן כלו' שלא יניחנה בתוך ביתו אלא יתננה במקום מיוחד שבבית הבד לעיני כהן וכהן משמרה:",
+ "כבר ביארנו במשנה שאם עברו הגתות חזרו עמי הארץ לטומאתן ואין מקבלין מהן עבר הכהן וקבלה ממנו והניחה עד שהגיעה שעת הגת הבאה ובאותה שעה הוא רוצה להסתפק ממנה שהרי שעת נאמנותם הוא לא הועיל בכך ואסורה לו:"
+ ],
+ [
+ "חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ והרי שכל פירותיו בחזקת טומאה חוץ מאותם שהובררה טהרתן לחבר ��ה על ידי שמירה או על ידי שלא הוכשרו וי\"מ שהפירות בחזקת טהרה אפי' היה המוכר גוי עד שידע שהוכשרו או שיהו מאותם שחזקתם מוכשרין על הדרך שהתבארו במס' מכשירי' וא\"כ אתה צריך לפרשה בדברים שחזקתם מוכשרין וכלן בחזקת טומאה אלא על ידי שמירה או על ידי שהוברר שלא הוכשרו יכול חבר לומר לאחיו עם הארץ טול אתה חטים שבמקום פלוני שלא הובררה טהרתם אצלי או שהוכשרו ואני אטול כשיעורן חטים שבמקום פלוני שהובררה טהרתן אצלי או שלא הוכשרו והטעם שמאחר שהכל מין אחד אין צריך שומא בחלוקתם ומדרך ירושה הם זוכים ולא מדרך משא ומתן ומקח וממכר ואין הדבר כאלו חבר זה מחליף מין זה במין אחר לעם הארץ שנדון את הדבר כמוכרו לו שיהא עובר משום לפני עור וכו' או שמא הואיל ואין כאן אלא מין אחד יש ברירה והוברר הדבר שזה חלקו של זה וזה חלקו של זה אבל לא יאמר טול אתה חטים ואני שעורים שכל שני מינין צריך שומא בחלוקתם והרי הוא כמי שמוכרו או שמא בשני מינין אין ברירה אלא חולקין את הכל וחבר שורף חלקו המגיעו ממה שהוכשר שהרי שורפין על מגעו של עם הארץ ואין לו להניחה לגת הבאה שהרי לא הועיל כמו שביארנו ולפי דרכך למדת שאין צורך להעמידה בדבר שאין לו גת ר\"ל שאין לו זמן קבוע כגון שכר או שאר שמנים חוץ משמן זית ושאינו משתמר עד הרגל שכל טומאתן כטהרה אלא אף בדבר שיש לו גת כגון יין ושמן זית או בדבר שהוא משתמר עד הרגל וכתבו עליה גדולי הרבנים שאם היה שם דבר הראוי לשריפה דרך הנאה כגו' שמן לנרות רשאי ולח ויבש הנזכר בשמועה זו פירשו בה מוכשר ואינו מוכשר וי\"מ לח ויבש ממש ואפי' במין אחד הרי הוא כשני מינין וצריך שומא בחלוקתם שהיבש משתמר ביותר אבל מין אחד אלא שהאחד מוכשר והאחד אינו מוכשר אינו כמוכר שאין צריך שומא בחלוקתם אא\"כ מפרשים לח ויבש בשנוי מינין כגון חטין שהוכשרו והוא הלח ושעורים שלא הוכשרו והוא היבש שמועה זו פרושה בחבר ועם הארץ כהנים או בישראלי' והם אוכלי חליהם בטהרה וגדולי המחברים פרשוה בישראל ולענין דמאי מפני ששמועה זו שכולה במס' דמאי ולענין מה שאמרו שאסור למכור דמאי לעם הארץ והילכך חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ שכל פירותיו בחזקת דמאי יכול לומר וכו' וזה שאמרו ושורפו וכו' פי' אחר שהפריש תרומת מעשר מן הדמאי שורפה אחר שהדמאי מוכשר שהרי הוא טמא ממגע עם הארץ ושורפין תרומה על מגען ושמא אתה שואל בשמועה זו מה שאמרו במס' קדושין י\"ז ב' בגוי וגר שירשו את אביהם גוי שיכול הגר לומר לגוי טול אתה ע\"ז ואני מעות יין נסך ואני פירות שנמצא שיש ברירה אף בשני מינין אלא שיש לתרץ בה שחבר ועם הארץ יורשי' מן הדין אבל גר וגוי אין הגר יורש מן הדין אלא שמא יחזור לסורו ומתוך [כך] התירוה בחלוף כל זמן שלא הגיע לידו:",
+ "מי שהיה צריך לעשות פסחו בירושלם ואין לו דרך לילך לשם אא\"כ עובר במקום שיש בו טומאת סופרים או שרוצה לאכול תרומה שיש לו במקום אחד וחושש בה שתבא לידי הפסד ואינו יכול לילך אא\"כ עובר במקום שיש בו טומאת סופרים התירו לעושי פסח להיות בודקין מקום זה שאנו חוששין לו אם יש בו טומאה ואם לא מצאו טומאה יעברו שם בהיתר על ידי בדיקה זו ועושה פסחו שלא העמידו דבריהם במקום שיש בו כרת שהטהור שנמנע מלעשות פסח חייב כרת אבל לא התירו לסמוך על בדיקה זו לתרומה שאין במניעת אכילתה אלא חיוב עשה ר\"ל ואחר יאכל מן הקדשים ואם בדק אינו מועיל לתרומה הואיל ועקר בדיקתו לתרומה היתה ויש שואלין א\"כ לא נבדוק לקדשים שאף הם אין באכילתם אלא עשה ומ\"מ הם מפרשין שכך הוא ר\"ל שאין בודקין לקדשים אלא שיש גורסין בכאן בודקין לעושי פסח מפני שהעמידו דבריהם במקום כרת ר\"ל שאם יעשוהו בטומאה הרי הוא בכרת ולא העמידו דבריהם במקום מיתה ר\"ל תרומה שאכילתה בטומאה אינה אלא במיתה בידי שמים ולדעת זה בודקין לקדשים שהרי אכילתן בטומאת כרת:",
+ "בדק לפסחו ולא מצא טומאה מתוך שסומך על בדיקה זו לפסחו אוכל על ידה תרומה:",
+ "כיצד בודקין טומאה זו היה שדה זו בית הפרס מנפח את העפר לפניו במפוח והולך במקום שמנפח ואם אינו מוצא עצם כשעורה הולך לו ואם נמצא עצם כשעורה פורש ממנו ומנפח במקום אחר וי\"מ שאם נמצא בו עצם כשעורה אינו בודק עוד ונדחה לפסח שני שכל ספק מגע טמא:",
+ "בית הפרס הוא שהיה בו קבר ונחרש ונתפשטו העצמות אילך ואילך ונתדקדקו ומן התורה טהור לגמרי שהמחרישה כותשת עצמות עד שלא נשאר שם עצם המטמא באהל ואם תמצא לומר עצם כשעורה נשאר בו ושמא נגע בו אין חוששין למגע שטמונין הם בתוך העפר וחכמים חששו למגע וטמאוהו עד ק' אמה ממקום חרישתו מק' אמה ואילך אינו מטמא כל עקר שאין דרכן של עצמות להתפשט יותר ממאה אמה ולא התירו בזה חפוש על ידי מגריפה שאם יש בו עצם כשעורה מסיטו ויש מי שאומר שאם נידש ברגל אדם אחר חרישה מותר הוא לעושי פסח מסתמא דישה אחר חרישה מדקת או נתכסו בעפר והרי אין בהם טומאת אהל ואם לא נידש ורצה לטהרו מכל וכל שלא יהא צריך נפוח התבאר בסדר טהרות שכוברו בכברה או נותן עליו עפר אחר בשלשה טפחים או מעמיק בכדי שיעור זה וצריך שיהיו שם שני תלמידי חכמים:",
+ "וסוגיא הבאה על ענין כדי יין וכדי שמן כבר ביארנו ענינה במשנה:",
+ "האריס חייב מן הדין לטרוח בתקון כלים של בעל הבית להכניס בהם פירותיו וממה שטיהרנו כליו של עם הארץ ע' יום קודם לגת נראה שהדין עליו לחזר אחר תקון כליו של בעל הבית ע' יום קודם לגת וכן כל כיוצא בזה:",
+ "המשנה השלישית מהמודיעים ולפנים נאמנים על כלי חרס ומהמודיעית ולחוץ אינן נאמני' כיצד הקדר שהוא מוכר את הקדרות נכנס לפנים מן המודיעים הוא הקדר והן הקדרות והן הלוקחי' נאמן יצא אינו נאמן אמר הר\"מ פי' כשמניח הקדרות חוץ למודיעית ונכנס והרי הוא לפנים מן המודיעית והקדרות חוץ למודיעית ובא הלוקח ולקח הקדרות ונכנס לפנים מן המודיעית נאמן שהן טהורות וזהו ענין אמרם הלוקח נאמן כיון שהעקר אצלנו נאמנין על טהרת כלי חרס מן המודיעים ולפנים אבל מי שיצא מירושלים וקנה מאותן הקדירות והוציאן בידו אינו נאמן כיון שהוא חוץ למודיעית אע\"פ שהקדרות הן הן הקדרות והקדר הוא הקדר עצמו ועומד במקומו וזהו ענין אמרם הוא הקדר והן הקדרות השיעור בזה אע\"פ שהקדר הוא הקדר והקדרות הן הקדרות הנכנס נאמן והיוצא אינו נאמן לפי שדבר הנאמנות תלוי על המקומות והטעם כי הבא חוץ למודיעים וקונה ונכנס רואה בעל הקדרות ומרגיש בו ולוקח מהן מה שירצה ומכניסן בידו ולפיכך נאמן אבל היוצא מן המדינה אינו רואה את הקדר כי אחוריו בלתי פניו ושמא נגע זה הקדר במשקי' טמאי' בידיו בקדרות ויטמאם ואותו הלוקח לא יראה אותו ואנו לא נאמין הקדר שאלו הקדרות טהורות אלא אחר שיהיה לפנים מן המודיעים כמו שאבאר ואמ' ונכנס לפנים מן המודיעים אבל אם ישב חוץ למודיעית אינו נאמן וכן אפי' לא הניח הקדרות חוץ למודיעית אלא שהכניסם עמו לפנים מן המודיעית יהיה הנכנס והיוצא נאמן ואפי' נגע בהן הקדר והוא לפנים מן המודיעית נאמן הוא שלא טמאם ואין הכונה בזו ההלכה אלא הפלגה כי נאמנות בטהרת כלי חרש תלוי במקום מן המודיעית ולפנים וכי אותו האדם בעצמו אינו נאמן על אותו הכלי בעצמו מן המודיעית לחוץ כבר זכרנו בתשיעי מפסחים כי מודיעית מקום בקרוב מירושלים ועוד נבאר מאי זה טעם הקלו בטהרת כלי חרס בירושלים בלבד וכל זה בעמי הארץ אבל תלמיד חכם נאמן בכל מקום:",
+ "אמר המאירי מן המודיעים וכו' כונת המשנה כשלפניה לבאר מעלה שניה שיש לתרומה על הקדש ומודיעים הוא כרך רחוק מירושלם ט\"ו מילין כמו שהתבאר בפסח שני וענין משנה זו הוא שחכמים הקלו בכלי חרש הדקין כגון קדרות וכוסות וצלוחיות ללקחן מעם הארץ בירושלם שאי אפשר שלא בכלי חרס הרבה לבשל את הקדשים ולאפות את המנחות ושהיו צריכין לשברן ביומן משום נותר כדכתי' וכן כלי חרש אשר יבושל בו ישבר ולא היו קדרים חברים מספיקים להם בכל זה ובירושלם לא היו עושין כבשונות ומתוך כך אמרו במשנה זו שכל זמן שהקדר עם הארץ מן המודיעים ולפנים לצד ירושלם נאמן אותו קדר על כלי חרש שבידו לומר טהורים הם ורשאים חברים ליקח מהם עד ירושלם וכ\"ש בירושלם עצמה ומ\"מ כלים הגסים כגון חביות שלא היה צרכן מרבה כל כך לא היו נאמנין בהם אלא בירושלם הא בירושלם עצמה נאמנין שמ\"מ צריכין הם להם לכלי היין שבמקדש ומה שביארנו למעלה שאין נאמנין על הקנקנים דוקא בשאר ארץ ישראל ודקין מיהא אף מן המודיעים ולפנים ודוקא לקדש הא לתרומה שאין שעת אכילתה עוברת אין נאמנין אפי' בירושלם וימתין עד שימצא מקדר חבר וזו היא מעלה שיש לתרומה על הקדש מן המודיעים ולחוץ אין רשאין ליקח מהם ואין סומכין על עדותם כיצד הקדר שמוכר את הקדרות ונכנס לפנים מן המודיעים הוא הקדר וכו' כלומר אע\"פ שזהו הקדר בעצמו שהיה חוץ למודיעים והן הם אותם הקדרות והן הם לוקחין אלו ולא נשתנה בהם דבר אעפ\"כ מדת חכמים כך היא כל זמן שהיא מן המודיעים כלפי ירושלם נאמן יצא מן המודיעים אינו נאמן וי\"מ ענין הוא הקדר בדרך אחרת והוא שקולא זו לא בכל ענין הוא אלא הוא הקדר כלומר שאין לוקחין אלא מיד הקדר שהביאם אבל אם מסרם קדר זה לעם הארץ אחר שבמודיעים אין לוקחין מידו והן הקדרות כלו' אף מיד קדר זה לא התירו ליקח ממנו אלא אותם הקדרות שהביא הוא מבחוץ אבל אם עם הארץ אחר שבמודיעים מסר לו קדרותיו אין לוקחי' אותם מידו שלא הותר אלא באותם שטרחו להביאם מרחוק שלא תהא מכשלן שלא להביא מהם והם הלוקחין כלו' שלא הותר ליקח מהם אלא אותם שראו את הקדר בא עם קדרותיו וי\"מ לאותם שהקדרים הביאום בעבורם וראשון עקר:",
+ "זהו ביאור המשנה ומתוך כך שלא התבאר בה דין כפר מודיעים עצמו פי' בה בגמ' שפעמים שהוא כלפנים ופעמים שהוא כלחוץ שאם קדר יוצא והולך לארצו ואין דעתו לחזור עכשו בירושלם וחבר בא משאר עיירות ונכנס במודיעים כדי ליכנס לירושלם ופוגע את הקדר במודיעים דנוהו אצלו כלפנים ומותר ליקח ממנו שאם לא עכשו אימתי שניהם נכנסים במודיעים ודעת שניהם לילך בירושלם כלחוץ שהרי יש לו להמתין עד שיהא משם ולפנים וכן אם היו שניהם יוצאים וראו זה את זה קודם שהיו במודיעים והיה יכול ליקח במקום הכשר מאחר שפשע הרי הוא כלחוץ וכ\"ש חבר יוצא וקדר נכנס שדינו כלחוץ:"
+ ],
+ [
+ "כלי חרס הדקים שאמרו במשנה שנאמנים עליהם מן המודיעים ולפנים אפי' אין ניטלין בידו אחת הם קרואים דקים הואיל וראויין לבשל בהם הקרבנות:",
+ "כלים אלו שעמי הארץ נאמנין עליהם אפי' היו בתוכן משקין טמאין או אוכלין טמאין או אפי' בגדיו שהם מדרס הכלים טהורים לקדש ואל תתמה שהרי פרשנו למעלה שהלגין טמא טומאת ז' ומשקין שבתוכו טהורין על דרך זה ג\"כ הכלים טהורין ומה שבתוכו טמא:",
+ "המשנה הרביעית הגבאין שנכנסו לתוך הבית וכן הגנבי' שהחזירו את הכלים נאמני' לומ' לא נגענו ובירושלם נאמני' על הקדש ובשעת הרגל אף על התרומה אמר הר\"מ פי' שהחזירו ענינו שעשו תשובה והחזירו מעצמן ולפיכך נאמנין ואמרו ובירושלם נאמני' על הקדש רוצה בו כלי חרס הגדולים כגון הצלוחיות הגדולות והקדרות נאמנין עמי הארץ עליהם שהן טהורות לקדש לפי שלא היה אפשר להיות בירושלם כבשן לשרוף בו כלי חרס ולפיכך היו חסין עליהם ולא היו מטמאי' אותם ועוד הקלו בהן לפי שהיו מועטות והעקר אצלנו כל ישראל חברים ברגל כמו שהזכרתי לך כמה פעמים ולפיכך נאמנין אף על התרומה:",
+ "אמר המאירי הגבאים שנכנסו וכו' כונת המשנה כשלפניה לבאר מעלה שלישית שיש לתרומה על הקדש והתחיל בה בענין החלק השלישי ואמ' שהגבאים ר\"ל גבאי המלך ישראלי' והם עמי ארץ שגובים מסים וארנוניות בשליחות מלך גוי מיד ישראל חבריהם ונכנסו לתוך הבית של ישראל חבר למשכן נאמנים לומר לא נגענו אלא בכלים אלו שנטלנו ושאר הכלים טהורין לקדש אבל לא לתרומה וכן הגנבים שגנבו את הכלים והחזירום נאמנין לומר לא נגענו במקום המטמאם כגון שהיו כלי חרש ומעידים על עצמם שלא הכניסו ידיהם באוירם נאמנין לקדש אבל לא לתרומה שאין צרכה מרבה לכלי' כמו שביארנו ופי' בגמ' דדוקא שהחזירום מחמת תשובה שאין משקרים אבל החזירום מחמת יראה אין נאמנין ובירושלם נאמנין על הקדש וכו' דבר זה מוסב על משנה שלפניה ובכלים הגסים שלא אמרו שבכלים הגסים אין נאמנים אלא חוץ לירושלם אף מן המודיעים ולפנים הא בירושלם עצמה נאמנין שמ\"מ צריכין הם לכלי היין שבמקדש ולחבורות של אוכלי שלמים כמו שפרשנו למעלה ובשעת הרגל אף על התרומה שטומאת עם הארץ ברגל טהרה היא וי\"מ אותה על משנה זו של גבאים ולענין מה שאמרו עליה בגמ' שלא אמרן נאמנין אלא בשאין גוי לשם הא יש עמו גוי אין נאמנין דאימת מלכות עליהם ומחפשין יפה יפה ונוגעים בכל הכלים ואמ' על זה שבירושלם אפי' יש עמהם גוי נאמנין ואפי' בגסים מפני שאין עושין כבשונות בירושלים הקלו בה:",
+ "זהו ביאור המשנה ומה שנאמר עליה בגמרא כך הוא:",
+ "מה שביארנו במשנה שהגבאים נאמני' לומ' לא נגענו דוקא בשאין גוי בא עמהם אבל אם גוי בא עמהם אין נאמנין מתוך שהם מתיראים שילשינם הגוי למלך לומ' שהם חסים על נגישתם ממשכנים בבהלה ונוגעין בכל ומאחר שמחמת מלשינות אתה בא לומ' כן אף בגוי שאינו חשוב אתה אומר כן שאע\"פ שאינו מתירא מן הגוי מחמת עצמו לרדותו אם אינו ממשכן יפה מתירא הוא מן המלכות שמא ילשינהו הגוי על הדרך שביארנו ואם אמרו לא נכנסנו כלל נאמנין שאין אדם עשוי לשקר כל כך וכן שהם תרתי ספיקי וגדולי המחברים כתבו בענין זה דברים שלא נתבררו לנו ולשונם בזה גבאי מלכות שנכנסו לתוך הבית למשכן כל מה שבבית טמא ואם יש עמהם גוי נאמנין לומ' לא נגענו שאימת הגוי עליהם במד\"א שיש שם עדים שנכנסו או שהיה המשכון בידם אבל אם אמרו הם מעצמם נכנסנו ולא נגענו נאמנים שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ודרך זה מצאוה בתלמוד המערב והוא כנגד שיטת התלמוד שלנו ונסחו של תלמוד המערב הגבאין וכו' נאמנים לומר לא נגענו וכו' תמן תני הגבאי' שנכנסו לבית כל הבית טמא ואם יש עמהן גוי נאמני' לומר נכנסנו אבל לא נגענו בשיש עדי' יודעים:",
+ "הגנבים שנכנסו לבית אין טמא אלא מקום דריסת רגליהם מתוך אימתן אין נוגעי' אלא במזדמן הא מקום דריסתן טמא ואין נאמני' לומר לא נגענו אלא אם כן החזירום מחמת התשובה כמו שביארנו במשנה:",
+ "זה שכתבנו שאין עושין כבשונות בירושלם פירושו לא של סיד ולא של קדרות ושאר כלי חרש שמתוך שעשן הכבשן מרבה הרוח באה ונוצחת בו עד העזרה ונמצאו תימורת עשן ותימורת הקטורת מתערבים זה בזה אבל תנורים אין עשנם מרבה ואין לחוש בו לכך:",
+ "המשנה החמישית הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתן על גב הרגל ר' יהודה אומר יגמור וחכ\"א לא יגמור משעבר הרגל היו מעבירי' על טהרת העזרה עבר הרגל ביום הששי לא היו מעבירי' מפני כבוד השבת ר' יהודה אומ' אף לא ביום חמשי שאין הכהני' פנויים אמר הר\"מ פי' כבר ביארתי לך כי כל ישראל חברים ברגל ונתנו עם הארץ כתלמיד חכם ברגל וכשנתערב היד בחבית ועיסה ברגל ר' יהודה אומ' כיון שנתת טומאת עם הארץ טהרה ברגל הרי הוא כאלו לא נגע בה עם הארץ לעולם וגומר לשתותה אחר הרגל כאלו היא טהורה ויעשה כל מה שיעשה אדם בדבר טהור וחכמי' אומ' כי כל מה שעשו אינו אלא ברגל בלבד ומאמ' ר' יהודה אף לא יום חמשי ר\"ל אם עבר הרגל ברביעי לא היו מעבירין בחמשי לפי שהיו טרודין בדשון המזבח ואין הלכה כר' יהודה:",
+ "אמר המאירי המשנה החמשית והוא מענין החלק השלישי שכבר הוחל ביאורו במשנה שלפני זו ואמר הפותח את חביתו וכו' ממשנה זו ואילך לא דברו במעלות טומאה וקדש אלא מתוך שפירש במשנה שלפניה שטומאת עם הארץ ברגל בטהרה היא נדונת ושכל ישראל חברים הם ברגל וכלי' שלהם ואוכלין ומשקין שלהם טהורין שהכל מטהרין עצמן ברגל וידוע שאחר הרגל חזרו לטומאתן ביאר עכשו על חבר הפותח חביתו של יין למכרה בירושלם לרגל וכן שהתחיל בעסתו למכרה על יד הרגל וידוע שאף עמי הארץ שבאו לרגל באים ליקח וממשמשין ונוגעין בכלי היין ולא הספיק לגמור במכירת כל יין שבחבית ועבר הרגל ר' יהודה אומר יגמור כלו' יזהר מכאן ואילך מטומאת עם הארץ וימכרנו בטהרה אף לחברים שאין מטמאין אותו עכשו מחמת מגע שנגעו בו למפרע שאם אתה אומר שלא יגמור אף הוא אינו מתחיל אם אינו יודע שיספיק לגמור ונמצא מזון מתמעט לעולי רגלים וחכמים אומרים לא יגמור למכרו לחברים ואע\"פ שמכאן ואילך הוא נזהר במגען של עמי הארץ שעכשו אנו מטמאין אותו מכח מגע שנגעו בו ברגל ואע\"פ שלא טמאום באותה שעה וכמו שאמרו במשנה הסמוכה לזו שכשעבר הרגל היו מטבילין כל כלים שבעזרה והלכה כחכמים:",
+ "זהו ביאור המשנה ובגמ' נאמר עליה שאי אפשר לו להניחה עד רגל אחר שימכרנה בחזקת טהרה לחברים על הדרך שאמרו בתרומה שמניחה לגת הבאה שהתרומה מתוך שלא הותרה לכל מיחדין לה מקום ופורשין הימנה ואין טומאה מצויה בה אבל חבית זו של חולין יד הכל ממשמשין בה ברגל וכשעבר הרגל נטמאת מיד ממגע של מפרע ומאחר שירדה לה שם טומאה אין רגל מפקיעה שהרגל מונע את הטומאה שלא לירד באוכלין מכח מגע עם הארץ אבל אינו מפקיע את הטומאה שירדה להם כבר:",
+ "ולענין ביאור זה שאמרו תנא חדא יניחנה ותני חדא לא יניחנה מאי לאו הא דקתני יניחנה ר' יהודה וכו' פירושה שסבורין היו לומר שמאחר שעלה לנו לדעת חכמים שאינו מניחה לרגל אחר אף ר' יהודה דקאמר יגמור בהנחה לרגל א��ר אמרה אבל לא כשעבר הרגל מיד וחכמים אמרו לא יגמור אף בהנחה לרגל אחר וא\"כ שאלתנו היא גוף מחלקתם של ר' יהודה וחכמים ואמר ליה ותסברא וכו' והא ר' יהודה יגמור קאמר ויגמור לאלתר משמע אלא תרויהו ר' יהודה והא דקתני יניחנה עצה בעלמא היא כדי שיקפצו בה לוקחים והא דקתני לא יניחנה פירושו שאינו צריך להניחה ולרבנן מיהא אף בהנחה לא וכמו שפרשנו ופסקנו ומ\"מ יש גורסין הא דאמ' יניחנה רבנן וא\"כ לרבנן בהנחה לרגל אחר רשאי למכור וכנגד מה שפסקנו אלא שגדולי המחברים פסקוה כדברינו ואף לענין ביאור משנתנו יש שפרשוה בעם הארץ הפותח חביתו ואינו כן שהרי אף הוא אינו נשמע לנו עד שאמר עליה לא יגמור ואם לאסור ללוקחים היה לו לומר לא יקחו ועוד שהרי בראשון של י\"ט מנאוה בכלל אותם שהתירו סופן משום תחלתן ולדעת ר' יהודה ואם בעם הארץ אף הוא אינו נמנע בכך עד שנאמ' אי לא שרית ליה אתי לאימנועי אלא בחבר היא שנויה על הדרך שכתבנו:",
+ "המשנה הששית עבר הרגל וכו' וכונתה לבאר מה שכיון לבאר בשלפניה והוא שאחר הרגל היו מטמאין את הכל מכח מגע שנגעו ברגל ומפני זה אמרו שאחר שעבר הרגל היו מעבירין על טהרת העזרה כלו' שמכריזין ביניהם לטהר העזרה מלשון ויעבירו קול וי\"מ מעבירין שמניחין כל דבר אחר ועוסקין בכך מלשון אין מעבירין על המצות וי\"מ מקדימין כלומר שמקדימין מיד למלאכה זו מלשון עובר לעשיתן [ואני אומר מלשון ויעבור את הכושי הקדים]:",
+ "עבר הרגל ביום ששי כלו' שי\"ט אחרון היה ביום חמשי לא היו מעבירים מפני כבוד שבת שיהיו כהנים משתדלין בצרכי ביתם לשבת ר' יוסי אומר אף לא ליום החמשי כלו' אם יו\"ט אחרון ברביעי לפי שאין הכהנים פנאין ופי' בגמ' שטרודים הם להוציא את הדשן שנתקבץ במזבח כל ימות הרגל שלא היו מדשנין ברגל כמו שאמרו במס' תמיד הרגלים לא היו מדשנין מפני שנוי הוא למזבח ונמצא שיום חמשי טרידי' בדשן וששי בשבת:",
+ "כיצד מעבירין וכו' בא לפרש טהרה זו מה היא שלא תטעה לומר שעזרה עצמה צריכה טהרה אלא שמטבילין כל הכלים שבמקדש ואומרין להם הזהרו שלא תגעו בשלחן כלו' שכל ימות הרגל היו מכריזין להמון הזהרו שלא תגעו בשלחן שאי אפשר להטבילו מפני שאסור לסלקו ממקומו שהרי כתוב בו לפני תמיד כלו' שלא תזוז משם וי\"מ שאחר הרגל מזהירין את הכהנים שלא לסלק את השלחן כדי להטבילו שאסור הוא להזיזו ממקומו והכל אמת:",
+ "זהו ביאור המשנה ודברים שבאו עליה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "המנורה לא היה דינה בענין זה כדין השולחן ופרשו הטעם בגמרא מפני שלא נאמר בה תמיד ואע\"פ שכתו' להעלות נר תמיד זו בהדלקה כתיבא והדלקה אי אפשר לה בלא הפסק וא\"כ תמיד האמור בו הוא מלילה ללילה כתמיד האמור בתמיד של שחר ושל בין הערבים ובחביתי כהן גדול אבל למקומה לא נאמר בה תמיד ואע\"ג דכתיב המנורה נכח השלחן וכשאתה מסלקה אינה נכח השלחן לא נאמר אלא להודיע קביעות מקומה לא שנהא צריכין בה להתמדה:",
+ "כלי עץ העשוי לנחת ר\"ל להיותו קבוע במקום אחד ואינו מיטלטל אינו מקבל טומאה ואף המיטלטל ריקן אם אינו מיטלטל מלא כגון כלי המחזיק מ' סאה בלח שהם כורים ביבש אינו מקבל טומאה לכלי המיטלטל מלא וריקן אנו צריכין וממה שהוקשו בכלי מדין כלים לשק ושלחן המקדש אע\"פ שרוב השנה היה קבוע מ\"מ מיטלטל היה ברגלים שהיו מגביהין אותו ומראין אותו לעולי רגלים ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום שסלוקו כסדורו הוא ��אמרו נס גדול נעשה בלחם הפנים שנ' לשום לחם חום ביום הלקחו:",
+ "כלי עץ העשוי לנחת והיה מצופה במתכת הכלי נמשך אחר הצפוי והואיל וכלי של מתכת אף על פי שאין מיטלטל מקבל טומאה אף זה נמשך אחר צפויו ונדון ככלי של מתכת ומקבל טומאה אע\"פ שאינו מיטלטל אפי' לא היה צפויו קבוע אלא שאפשר להנידו ואע\"פ שלא נתחפו לבזביזיו של כלי הואיל וכל גוף הכלי מחופה ואפי' היה העץ חשוב שלא היה לנו לומר בו שיהא בטל אצל הצפוי כיוצא בזה אמרו להקל שכלי המקבל טומאה שחפהו בדבר שאינו מקבל טומאה כגון בשיש ודומיהם הכלי נמשך אחר הצפוי ואינו מקבל טומאה אא\"כ נשתייר באותו כלי מגולה בכדי הנחת כוסות או חתיכות שבכך הוא ראוי למלאכתו הראשונה והוא שאמרו השלחן ר\"ל של היסב והדולבקי והוא כסא המתקפל והיה מנהגם לחפותו בעור ונפחתו ר\"ל שנשברו או שחיפן בשיש אבל נשתייר כשכסהו בכדי הנחת כוסות או חתיכות טמא ומ\"מ שלחן המקדש צריכים אנן לבא בטומאתו מטעם מיטלטל שאם מפני שהוא מצופה זהב והולך אחר צפויו הרי הכתוב קראו עץ למעט שלא לדונו אחר צפויו כדכתיב המזבח עץ שלש אמות וכו' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני יי':"
+ ],
+ [
+ "זה שפתח בפסוק זה במזבח וסיים בשלחן כדי להעיר ולומר לך בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עכשו שאין בית המקדש קיים שלחנו של אדם בהכנסת אורחים מכפרת עליו:",
+ "המשנה השביעית כיצד מעבירי' על טהרת העזרה מטבילי' את כל הכלי' שהיו במקדש ואומרי' להם הזהרו שמא תגעו בשולחן ובמנורה ויתטמאו את כל הכלי' כל הכלים שהיו במקדש היו להם שניים ושלישיי' שאם נטמאו הראשונים יבאו השניי' תחתיהם כל הכלים שהיו במקדש טעוני' טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע דברי ר' אליעזר וחכ\"א מפני שהן מצופין אמר הר\"ם פי' זהו לפי שבני אדם היו מעורבין במקדש ברגלים כמו שנצטוינו יראה כל זכורך אבל היו נזהרי' בשלחן לבדו לפי שאמר השם ית' לפני תמיד ואי אפשר לסלקו ולשום אחר במקומו:",
+ "אמר המאירי כל הכלים שהיו במקדש היו בהם שניים ושלישיים שאם נטמא אחד יביאו אחר תחתיו עד שיטבילוהו ובשלחן מיהא ראיתי לקצת מפרשים שלא היה שם אלא אחד וכל הכלים שהיו במקדש היו טעונין טבילה ר\"ל אם נגעו בהם עמי הארץ או אם נטמאו בשאר טמאות וכו' וטעונין הערב השמש חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת שהן כקרקע שהכתוב קרא מזבח הנחשת מזבח אדמה וכתיב במקום אחר המנורה והמזבחות הוקשו זה לזה ובתלמוד המערב מביאה למזבח הזהב מדכתי' את גגו ואת קירותיו הכתוב קראו קרקע וחכמים אומרים מפני שהם מצופים פי' בגמ' כלו' אינך צריך לטהרם מטעם שהם כקרקע שאפי' היו של עץ הרי אין מטלטלין ואם מפני צפוים הרי כלי בית המקדש אינם בטלים לגבי צפוים אלא צפוים בטל אצלם:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל זהו שיעור מה שראינו לכללו בפסקי מסכת חגיגה תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לכללו בפסקי מסכת יום טוב בעזר הצור ובישועתו אמן אמן."
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Meiri on Shas",
+ "http://www.sefaria.org"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "מאירי על חגיגה",
+ "categories": [
+ "Talmud",
+ "Bavli",
+ "Rishonim on Talmud",
+ "Meiri",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "מאירי על חגיגה",
+ "enTitle": "Meiri on Chagigah",
+ "key": "Meiri on Chagigah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "הקדמה",
+ "enTitle": "Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file