diff --git "a/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Moed/Meiri on Beitzah/Hebrew/Meiri on Shas.json" "b/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Moed/Meiri on Beitzah/Hebrew/Meiri on Shas.json"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Moed/Meiri on Beitzah/Hebrew/Meiri on Shas.json"
@@ -0,0 +1,886 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Meiri on Beitzah",
+ "versionSource": "http://www.sefaria.org",
+ "versionTitle": "Meiri on Shas",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "מאירי על ביצה",
+ "categories": [
+ "Talmud",
+ "Bavli",
+ "Rishonim on Talmud",
+ "Meiri",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "text": {
+ "Introduction": [
+ "אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י\"א זאת המסכתא ר\"ל מסכת יום טוב היא מסדר מועד והורגלנו בלמודה אחר מסכת חגיגה לסבה אשר הזכרנו בפתיחת זה החבור והיא כוללת חמשה פרקים וסדרם לפי שטתנו א ביצה שנולדה ב יום טוב שחל להיות ערב שבת ג אין צדין ד המביא ה משילין והמסכתא כלה אמנם יסוד ענינה הוא לבאר ענינים הצריכים לכל יו\"ט ויו\"ט ומה שנשתוו בו כל הימים טובים בכל עניניהם או ברובם ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא דרך כלל לחמשה ענינים הראשון לבאר במה שנודע לנו שאין בין יו\"ט לשבת אלא אוכל נפש הא לשאר מלאכות שבת ויו\"ט שוין על הרוב יבאר על איזה צד הותרה בו מלאכת אוכל נפש ואיזה דבר שבה יצא מכללה לאיסור השני לבאר איזה צד מלאכה משאר מלאכות הותרה בו יתר על שבת ועל איזה צד יצאו אותן הדברים מכלל זה להיתר ועל איזו תכונה הוא צריך לעשותן בשעה שעושה אותן השלישי באוכלין עצמן איזה מהן נאסר מחמת איסור מוקצה ונולד ואיזה מהן הותר ואיזה צריך הכנה ואיזה מועיל בו הכנה הרביעי על איזה צד מבשלין מיום טוב לשבת ואיסור הכנה מיו\"ט לחברו ומיו\"ט לשבת ודברים שבין יו\"ט ראשון לשני החמישי במי שעירב עירובי תחומין ויוצא לו חוץ לתחום איזה מחפציו נדון כדין רגלי הבעלים שיהא רשאי להוליכן למקום שהוא הולך ואיזה מהם אין דינם כרגלי הבעלים וכל מה שיתבאר בזאת המסכתא יסתעף מאחד מאלו החלקים ואליו ישוב לבד קצת ענינים יבאו בה ע\"י גלגול והם מעט והחלקים אמנם יתערבו בזאת המסכתא מאד אחד בתוך חברו עד כמעט שאין לברר איזה מהן התבאר בפרק זה ואיזה מהן התבאר בפרק זה כענין סוגיית התלמוד בהרבה מקומות ואמנם החלק הראשון והחלק השני יתבארו בשני הפרקים הקודמים ובפרק רביעי וקצת החלק השלישי יתבאר בפרק ראשון ובפרק שלישי וקצת החלק הרביעי יתבאר בפרק שני וקצתו בפרק ראשון והחלק החמשי יתבאר בפרק אחרון וזה הפרק הראשון אמנם יכלול קצת החלקים הנזכרים ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר הדברים האסורים ביו\"ט מחמת הכנת יום אחר שכמותו או גדול ממנו והשני לבאר דברים האסורין בו מחמת איסור מוקצה והשלישי לבאר דברים האסורין בו מחמת איסור מלאכה ועל איזה צד מותרין והרביעי לבאר בו דברים שהם אסורין בו מחמת שענינם נראה כעין מלאכה ועל איזה צד מותרין זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר עניני הדברים הנאסרין ביו\"ט מחמת שהוכן ביום אחר שכמותו או גדול הימנו והוא שאמר ביצה שנולדה ביום טוב בש\"א תאכל ובה\"א לא תאכל אמר הר\"ם פי' המוקצה אסור לאכלו ביום טוב ומוקצה הוא הדבר שהפרישו מן האכילה ונתכוון עליו שלא לאכלו וכמו כן נולד אסור ביו\"ט ונולד הוא הדבר שיאסר ביו\"ט ממה שלא חשב עליו כגון פירות הנובלות מן האילנות ועל שני אלו העקרים תסוב זאת המסכתא ואין מחלקת ביניהם בזה המקום וכשהיה שום עוף עומד לגדל ביצים בלבד ולא לאכילה אין מחלקת בין בית שמאי ובין בית הלל שביצתה שנולדה ביו\"ט אסורה לפי שאותו העוף מוקצה אבל המחלקת בתרנגולת העומדת וטעם איסור בית הלל משום הכנה כי לשון התורה והיה ביום והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין ליו\"ט ואין יו\"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו\"ט ויש לנו עוד כי הביצה שנולדה היום מאתמול נגמרה וכשחל וכשיחול יו\"ט אחר השבת ונולדה ביום אסורה מפני שהשבת הכינה אותה ונאסור אותה בכל יו\"ט גזרה יום טוב אחר השבת וכמו כן תאסר כשנולדה בשבת משום שבת אחר יו\"ט וכגון זאת ההכנה שהיא הכנה טבעית אסרוה גזרה מדרבנן ובה חולקין בית שמאי ומתירין אותה אבל אם ההכנה במלאכה מיו\"ט לשבת הרי היא אסורה לדברי הכל וממה שאתה חייב לדעת כי בזמן הזה שאנו עושין שני ימים טובים ביצה שנולדה ביו\"ט ראשון תאכל בשני חוץ משני ימים טובים של ראש השנה מפני שהם קדושה אחת וכאלו הם יום אחד וכן שבת ויו\"ט נולדה בזה אסורה בזה ודע כי כל מה שנאסר באכילה בי\"ט אסור לטלטלו ממקום למקום וכבר קדמו לך מזה עקרים בשבת:"
+ ],
+ "": [
+ [],
+ [],
+ [
+ "אמר המאירי ביצה שנולדה ביו\"ט לא תאכל בו ביום לדעת בית הלל שהלכה כמותו ובגמ' טרחו הרבה בענין משנה זו ובפירושה מפני שהיו סבורין שמחלקתם תלוי בענינה מחמת מוקצה והיו תמהין עליה שאם בתרנגלת העומדת לגדל ביצים לית דין ולית דיין שהיא מוקצית ואם עומדת לאכילה לית דין ולית דיין שאינה מוקצית והיאך אירעה להם מחלוקת בדבר זה וסוף הדברים התבאר בגמ' שלא מחמת מוקצה נגעו בה ופי' עליה שעקר אסורה משום יו\"ט אחר השבת ומטעם הכנה ובתרנגולת העומדת לאכילה שאין בה סרך מוקצה לא בה ולא בביצתה ולא נאסרה ביצה זו אלא מחמת שהוכנה בשבת ולפי דרכך אתה למד שאף מה שהוכן מערב יו\"ט לצורך יו\"ט ואירע בו דבר חדש שלא היה בעולם בין השמשות ואין ההכנה בידו נאסר אותו דבר החדש שהרי התרנגולת מוכנת מערב יו\"ט ליו\"ט וביצתה שנולדה ביו\"ט אסורה ומפני שכל ביצה שנולדה עכשו מאתמל גמרה שאחר הגמר עומדת במעי אמה מעת לעת ושעת הגמר היא הנותנת והיא המכינה ביצה זו ליום זה והדבר ידוע שאין שבת מכין ליו\"ט ולא יו\"ט לשבת הכנת הזמנה ואע\"פ שמכינין ביו\"ט הכנת מעשה לשבת מיהא ע\"י עירוב כבר פירשו הטעם משום הואיל ואי מיקלעי אורחים וכו' ואף זו לכתחלה על ידי עירוב ומ\"מ אלמלא טעם הואיל אף ע\"י ערוב היה נאסר כמו שהתבאר בפרק אלו עוברין אבל הכנת הזמנה כלל וכלל לא אפילו על ידי ערוב שאין הכנת הזמנה מיו\"ט לשבת ומשבת ליו\"ט וכדכתי' והיה ביום הששי והכינו חול מכין לשבת וחול מכין ליו\"ט ולא שבת מכינה ליו\"ט ולא יו\"ט מכין לשבת ולא על הכנת מעשה נאמרה לאיסור שלא לבשל דההוא במרה איפקיד להו אי נמי הא כתיב קרא אחרינא את אשר תאפו וכו' אלא על הכנת הזמנה נאמרה שתהא סעודת שבת מוכנת מאתמל וכן סעודת יו\"ט דיום ששי דקרא ודאי חול הוא ויו\"ט נמי אקרי שבת ומתוך כך נאסרה ביצה זו ביו\"ט אחר השבת ובשבת אחר יו\"ט אבל יו\"ט דעלמא מן הדין היתה מותרת ביומה וכן בשבת דעלמא ולגמעה חיה אם היה לו חולה מבעוד יום שנאמר שדעתו היתה מבערב על התרנגולת ואין בה מוקצה שאע\"פ שהלידה גם כן הכנה היא מ\"מ שבת מכינה לעצמה ויו\"ט מכין לעצמו מה שאין בו סרך מוקצה אלא שאף באלו אסורות ליומן מגזרת שבת אחר יו\"ט ויו\"ט אחר שבת ועירוב אין מועיל בזה שאין עירוב להכנה הבאה מן השמים:",
+ "וצריך שתדע בזה שביארנו שהשבת מכינה לעצמה והיו\"ט מכין לעצמו ושהלידה הכנה היא ושכך היא שיטתנו וממה שנאמר בעירו��ין בפרק שלישי בסוגיית המשנה הששית תחלת היום קונה ערוב ושבת מכינה לעצמה וכענין מה שאמרו שם יו\"ט הסמוך לשבת מערב אדם שני ערובין וכו' כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך נוטלו ובא לו ובשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו והקשה בה אליבא דרבה דאמר אין יו\"ט מכין לשבת בהכנה דממילא היאך הוא מניח ערוב ביו\"ט בין השמשות לשבת והרי מכין מיו\"ט לשבת שהרי זו הכנה דממילא היא ולא הכנת מעשה שתהא נתרת בעירוב שכשקונה שביתה שעל ידה יכול להלך אלפים אמה מאותו מקום ולהלן ממילא הוי ותירץ לו מי סברת סוף היום קונה עירוב לא תחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה ואע\"פ שלענין עירוב אין הלכה כן כמו שביארנו שם מ\"מ למדנו לפי דרכנו שהשבת מכינה לעצמה ומ\"מ י\"מ שאין שבת ויו\"ט מכינים לעצמם ממה שלא היה המן יורד לא בשבתות ולא בימים טובים ונמצא שיו\"ט שמחרתו שבת לא היה המן יורד לא ביו\"ט לשבת כל שכן בשבת עצמה אלא שהם מפרשים שהלידה אינה הכנה ומה שאמרו בערובין שבת מכינה לעצמה דוקא בהכנה שהותחל גמר שלה מבערב כאותה שהוזכרה שם שהתחיל מערב יו\"ט להביא את הפת לשם אבל ביצה לא הותחל גמר שלה אלא או ביו\"ט או בשבת ודעת ראשון עקר:",
+ "ושמא תאמר הואיל ומשום גזרה אתה בא באיסור זה יאסרו אף בעומדת לאכילה מגזרת עומדת לגדל בצים אפשר שאין גוזרין מה שאין בו תורת מוקצה כלל משום דברים שהם מוקצה גמור ומ\"מ לאיזו שטה שתרצה נולדה ביום חול הסמוך לשבת או ליו\"ט מאחריו אין אוסרין אותה מטעם הכנת שבת או יו\"ט לחול שסעודת חול אין צריכה הכנה שאינה חשובה כל כך וכל שאינו צריך הכנה אין הכנה הבאה מאליה אוסרת בה:",
+ "וזה שחלקו בביצה ולא חלקו באפרוח מפני שהביצה מצויה תמיד ואפרוח אינו אלא לזמן וכן דלא פסיקא ליה שהרי בגמ' התירו שמואל הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ובגמ' יתבאר את דינו:",
+ "וכן זה שתפשו שנולדה ולא שנמצאת במעי אמה מפני שזה מצוי יותר ולא עוד אלא שהנמצאת אין חולק להתירה כמו שיתבאר:",
+ "וכן זו ששנינו ביו\"ט ולא בשבת מפני שכל עצמנו אין אנו במסכתא זו אלא ליו\"ט ועוד שהשבת אסורה לדברי הכל אא\"כ על דרך זרות שהרי אמה מוקצית ואין רשאי לשחטה וביציה מוקצים אגבה ואין לה היתר אא\"כ היה לו חולה מבערב כמו שפירשנו:",
+ "וזה ששנינו לא תאכל ולא אמר אסורה מפני שמאחר שמותרת למחרתה אין ראוי להרביץ עליה שם איסור ואע\"פ שבבריתא אמרו נולדה בזה אסורה בזה אין כאן הרבצת איסור עליה אחר שהוא פורט ואומר בזה ואע\"פ שבגמ' אמרו אפרוח שנולד ביו\"ט אסור אע\"ג שאין איסורו אלא ליומו בזה משום דאפרוח לאו בר אכילה הוא:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "משנה זו כבר ביארנו שבתרנגולת העומדת לאכילה היא שנויה ואין בה סרך מוקצה כלל שהרי זה כחתיכת אוכל שנפרד קצתה מקצתה וכעין מה שאמרו באוכלין המחוברין במסכת מנחות וחלין ע\"ג א' חבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו ואע\"פ שאמרו מסיקין בתמרים אבל לא בגרעיניהם מפני שהם נולד ואין דנין אותו כאוכל נפרד בזו הוא מפני שהגרענה אינה ראויה למאכל אדם אבל כאן התרנגולת והביצה מאכל אדם הם וכן אע\"פ שאמרו למטה אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין ואפילו היו מכונסים לצורך אכילה שיציאת המשקה קשה לו ואעפ\"כ היוצא מהן אסור ואין אומרים אוכלא דאיפרת הוא טעם הדבר מפני שבפירות אלו יש למר בהם מעקרא אוכלא והשתא משקה אבל כאן זה וזה אוכל הם או שמא גזרו בהם שמא יסחוט וכן מה שאמרו מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים בזו מעקרא כלי והשתא שבר כלי אבל אוכל וחתיכת אוכל הכל שם אוכל עליו ומ\"מ אם היתה התרנגולת עומדת לגדל ביצים אע\"פ שהביצים עומדים לאכילה הואיל ואין דעתו על אמה מבערב כל שכן שלא היתה דעתו על הביצה שלא היתה בעולם ואסרוה בכל יו\"ט מן הדין ומתורת מוקצה לפי דרכך למדת שהמוקצה אסור לאכלו ביו\"ט:",
+ "וצריך אתה לידע שהמוקצה הוא שם כללי לכל אוכל שאכילתו מוקצית מדעתו של אדם ושלא היה דעתו על אותו דבר מערב יו\"ט ועקר אסורו יצא לנו בכל המוקצים מאחד הנקרא מוקצה למצותו כגון נויי סוכת מצוה שלא התנה עליהן בין השמשות וכגון אתרוג של מצוה לאכילה והדס של מצוה להריח וכגון עצי סוכה להנאה ומוקצה זה יצא לנו ממה שנאמר בתורה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים ליי' מה חג ליי' אף סוכה ליי' מלמד שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה והוא שעצי סוכה אסורין כל שבעה ואפילו נפלה עציה אסורין מתורת מוקצה ואפילו היה חולו של מועד שאין בו מוקצה מחמת סתירת אהל מ\"מ יש בה מוקצה מצד המצוה והוא הנקרא מוקצה למצותו ואם נפלה ביו\"ט אסורין עציה מתורת מוקצה למצותו ומוקצה לאיסורו ר\"ל מחמת סתירת אהל ומכאן נאסרו כל המוקצין הן מחמת חסרון כיס הן מחמת איסור ומחמת מיאוס ואחרים מלבד אלו שכל שאדם מסיח דעתו ממנו שלא לאכלו באותו זמן מחמת איזו סבה שיתיאש ממנו נקרא מוקצה שהמוקצה הוא שם כללי לכל אוכל שאין דעתו של אדם עליו עכשו והוא נחלק לענינים רבים ודיניהם ארוכים מאד:",
+ "וצריך שתדע שכל החכמים מודים באסור מוקצה דרך כלל אלא מתוך שנכללים תחת סוגו מינים רבים עד שקצת מפרשים מנאום ומצאום קרוב לחמשים אין כל החכמים מודים בכל אותם המינים והיותר מיקל שבכולם הוא ר' שמעון והוא שאנו אומרים בכל התלמוד ר' שמעון לית ליה מוקצה ורוצים בו שאין לו איסור מוקצה ברוב המינים ששאר החכמים אמרוהו בהם ומ\"מ מודה בגרוגרות וצמוקים וכן מודה בכוס וקערה ועששית שלא יזיזם ממקומם וכן בסוכה שאיננה רעועה מערב יו\"ט שאע\"פ שנפלה אין נוטלים עצים ממנה ביו\"ט ובבכור בעל מום שלא הוכר מומו לחכם מערב יו\"ט ובמוקצה מחמת איסור שאין אדם יושב ומצפה אימתי יסתלק איסורו כגון בהמה שנשחטה בשבת ולא היה לו חולה בין השמשות ובמוקצה מחמת חסרון כיס וכן בכל דיני המוקצה אלו מודים בזה ואלו מודים בזה אלא שדינים אלו ארוכים מאד לא ישלם ביאורם בזאת המסכתא לבד רק בהצטרף עמה מסכת שבת:",
+ "ומ\"מ מוקצה שאנו עסוקין בו עכשו הוא מוקצה מצד שאדם מסיח דעתו ממנו לא מחמת איסור ולא מחמת מיאוס ולא מחמת סבות אחרות אלא שהוא דבר שמן הסתם אין דעתו של אדם עליו לאכילה ונאסר מ\"מ אא\"כ הכינו מערב יו\"ט וגלה דעתו שלבו עליו והוא הנקרא מוקצה מחמת הכנה כגון תמרים העומדים לסחורה ושורים העומדים לחרישה ותרנגולת העומדת לגדל ביצים אע\"פ שהביצים עומדים לאכילה ועז לחלבה ומוקצה זה אסור לדעת ר' יהודה בין ביו\"ט בין בשבת ולדעת ר' שמעון מותר בין ביו\"ט בין בשבת ולענין פסק הלכה כר' יהודה ביו\"ט וכר' שמעון בשבת שכל דבר הראוי לאכילה ואין בו מוקצה אלא מחמת הכנה מוכן הוא לענין שבת אבל גרוגרות וצמוקין שאינן ראויין לאכילה עד שייבשו אף ר' שמעון מודה בהם ובנדון שלפנינו מיהא והוא יו\"ט מוקצה זה שמחמת הכנה ה��א אסור ומ\"מ בכל אלו וכיוצא בהם אם הכינם בחול מבערב וגלה דעתו שהוא רוצה למחר באכילת התרנגולת או התמרים הכנתו מועלת בהם ועל הכנה זו נאמר דרך אסמכתא והיה ביום הששי והכינו ולא נאמר על הכנת מעשה שבהכנת מעשה נאמר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו אלא ודאי על הכנת דבור נאמר כמו שביארנו:",
+ "ועקר איסור מוקצה זה אע\"פ שאינו מן התורה כמו שביארנו בשלישי של פסח ראשון ואין מוקצה מן התורה אלא למצותו ולאיסורו כמו שפירשנו למעלה מ\"מ מוקצה זה שמחמת הכנה יצא לנו דרך אסמכתא ממקרא זה שהצריכנו שתהא סעודת שבת מוכנת מיום חול שלפניה וכל סעודת יו\"ט שיום ששי האמור במקרא מן הסתם חול הוא ואף יו\"ט נקרא שבת ואע\"פ שיו\"ט מכין לעצמו הכנת מעשה ר\"ל כל אוכל נפש הכנת הזמנה מיהא במה שהוא מוקצה אע\"פ שהוא בעולם אין בו הכנה לא מיו\"ט לשבת ולא משבת ליו\"ט ר\"ל שאם הזמין תרנגולת העומדת לגדל ביצים משבת ליו\"ט או שורים העומדים לחרישה כגון שיאמר זה וזה אני אוכל למחר אינו מועיל כלום משבת ליו\"ט ומיו\"ט לשבת הואיל ולא הכין מבערב:",
+ "ויש במין זה צד אחר של מוקצה והוא דבר המוקצה מדעתו של אדם מחמת שאין אותו דבר בעולם אלא שהוכן ביו\"ט בידי שמים כגון ביצה זו שאנו עסוקים בה שהרי לא היה דעתו על האם שנאמר שדעתו מתרחבת על כל שבת שהרי אמה מוקצית היא שאלו היתה אמו מותרת לאכילה לא היה שום פקפוק שאין אוסרין ביצתה מצד מוקצה שמאחר שדעתו על האם לאכלה בכל עת שירצה הרי הביצה מכלל איבריה ואם מפני שנפרד ממנה אין זה אלא כחתיכת אוכל שנפרדה קצתה מקצתה כמו שביארנו אבל זו אינה עומדת לאכילה אלא לביצתה ואין דעתו בפרט על הביצה שהרי אינה בעולם וכן בעז לחלבה ומוקצה זה אין הכנה מועלת בו לדעתנו ר\"ל שאם יאמר מערב יו\"ט אני מכין מעכשו ביצה שתלד תרנגולת זו למחר אינו מועיל שאין הכנה במה שאין בידו ולא סוף דבר בביצה שאע\"פ שנפקע ממנה איסור מוקצה הרי לא הועיל כלום שהרי נשאר בה איסור הכנה מגזרת יו\"ט אחר השבת אלא אף בעז לחלבה אין הכנת החלב מועלת ויש חולקין בזו לומר שהכנה מועלת אף בביצה ואין דבריהם נראין ומין זה שהזכרנו נקרא נולד ואין צריך לומר שכל שאוסר במוקצה כל שכן שאוסר בנולד אלא אף המתיר במוקצה מתיר בנולד:",
+ "ממה שכתבנו למדת שכל שהתרנגולת מוקצית אע\"פ שביציה עומדים לאכילה אף הביצה בדין מוקצה וצריך שתדע שיש בזו דרך אחרת לגדולי הראשונים שבגירונאה והוא שהתרנגולת העומדת לגדל ביצים הואיל והביצים עומדים לאכילה אין בביצה זו איסור מוקצה כלל שאין מוקצה שבאמה מזיק להכנת ביצה ודעתו על ביצתה מאתמל ואע\"פ שלא באה לעולם אלא שנאסרה מחמת הכנה משבת ליו\"ט כמו שביארנו ולא נאמר על תרנגולת העומדת לגדל ביצים שיהיו ביציה מוקצין אלא כשהביצים עומדים לגדל אפרוחים וכבר הביאו לסברא זו ראיה ממה שאמרו במסכת שבת י\"ט ב' עז לחלבה ורחל לגזתה ותרנגולת לביצתה פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ומפרשים אותה ביו\"ט ולענין אמה ר\"ל עז ורחל ותרנגולת שהן מוקצות וכדקאמ' שעומדות הן העז לחלבה והרחל לגיזתה התרנגולת לגדל ביצים ואעפ\"כ לא נחלקו אלא באמה הא חלב וביצה מיהא מותרין אף לר' יהודה ואע\"פ שהביצה מיהא נאסרה מחמת הכנה ומה לי משום הכנה ומה לי משום מוקצה מ\"מ יצא לנו מדעת זה שעז לחלבה שאין בה טעם הכנה החלב מותר שאין בו מוקצה ואע\"פ שהחליבה מלאכה חולבה לתוך התבשיל והוא שאמרו לדעתם בענין שבת קמ\"ד ב' חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ר\"ל שאין בה תבשיל ודבר זה בשבת נאמר שהעז מוקצית מ\"מ אפילו היתה עומדת לאכילה מחמת איסור שחיטה ואעפ\"כ חלבה מותרת ואע\"פ שלתוך הקערה אסור ומשום מפרק מותרת היא מיהא לתוך הקדרה שאין בה איסור מלאכה שכל משקה הבא לאוכל כאוכל דמי והרי הוא כמפרר אוכל בתוך אוכל אלמא שאין דין מוקצה בחלב והוא הדין לביצת תרנגולת אע\"פ שהתרנגולת מוקצית:",
+ "ומ\"מ אנו מפרשים בזו של עז לחלבה ותרנגולת לביצתה שבהן ובאמן נחלקו ור' יהודה אסר אף בחלב וביצה מתורת מוקצה והלכה כמותו ביו\"ט וכן זו של חולב אדם עז אנו מפרשים אותה ביו\"ט ובשאמה עומדת לאכילה ואע\"פ שלמדוה בפרק חבית שם ממה שאמרו שם סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה בשבת אבל לא לתוך הקערה אלמא דאף בשבת שרי אינו דומה חליבת עז חיה שאסור לשחטה לסחיטת ענבים שאפשר לאכלן כמות שהן ולא למדוה משם אלא לענין קדרה וקערה זו כדינה בשבת וזו כדינה ביו\"ט ואם תמצא לומר בשבת הואיל ובענין שבת נאמרה אתה מפרשה כגון שהיה לו חולה מבעוד יום שאין אמה מוקצית אף בשבת הא אם היתה אמה מוקצית חלבה אסור מתורת מוקצה שכל שהאם מוקצית חלבה וביצתה מוקצים כענין אפר כירה שהוסק ביו\"ט שאסור לדברי הכל אע\"פ שהיה דעתו עליה מאתמל שאין הכנה במה שאינו ואע\"פ שבמסכת שבת פרק כתבי קכ\"א ב' לענין נהרות המושכין אמרו שכל שזה דרכו דעתו של אדם עליו אם אמרו במה שהוא בא בודאי לא אמרו בביצה שאפשר שתבא ואפשר שלא תבא ואפילו רגילה להטיל ביצים בכל יום הרי אפשר לשנות את וסתה וכן קשה לנו לדבריהם שאם כן ביעי דספנא מארעא לא נאסרו הואיל ואין ראויים לאפרוחים והאיך נשמט בעל התלמוד שלא להזכיר דבר זה ועוד הרי אמרו בשני ימים טובים של גלויות שמותרת בשני ואם עומדים לגדל אפרוחים אף בשני אסורים שהרי המוקצה רבוץ על כתפם וא\"ת בשהכינם ובתנאי שאפשר לעשות כן על דעת קצת בשני ימים טובים של גליות הואיל ושתי קדושות הם הרי אף בראשון מותרת בהכנה כזו ועוד שהרי לרב נחמן שהעמידה בעומדת לגדל ביצים יש להקשות עליו אדמיפלגי בנולדה ביו\"ט ליפלגו בנולדה מערב יו\"ט שהרי אף הביצים מוקצים מאליהם ואי משום דהנהו שארו מיהא בהכנה הרי מ\"מ לדעתם מכיון שביצים העומדים לאכילה אע\"פ שהאם מוקצית שארו בלא הכנה הרי יש לנו לדון שאם יאמר גם הוא מערב יו\"ט ביצים שיולדו איני מעמידם לאפרוחים אלא לאכילה הרי חזרו ביצים העומדים לאכילה ועוד שהרי אמרו למטה ביצה תאכל אגב אמה כגון שלקחה סתם נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל ביצים עומדת ואם כדבריהם כי לא נשחטה מאי הוי שמא ביציה לאכילה עומדים ותאכל אף בלא אמה אלא שאין ספק שכל שהאם עומדת לגדל ביצים אע\"פ שהביצה עומדת לאכילה מוקצית היא כמו שכתבנו ומה שאמרו בגמ' אי הכי שבת דעלמא תשתרי ר\"ל ביצה שנולדה בו ובשבת מיהא הרי האם מוקצית מחמת איסור שחיטה כבר פירשנוה במשנתנו כשהיה לו חולה מבעוד יום שדעתו על האם ואינה מוקצית ושאל שתהא הביצה מותרת אגב אמה ולגמעה חיה:",
+ "יש מי שמפרש חולב אדם עז לתוך הקדרה אף בשבת ובלא חולה ומ\"מ דוקא בעז העומדת לאכילה אלמלא אסור שבת ואעפ\"כ אין למדין ממנה לאחרים שהטעם בזו מפני שאין איסור שחיטה עושה אותה מוקצה הואיל ואם יזדמן לו חולה תהא שחיטתה מותרת:",
+ "ובלשון גדולי הדור מצאתי בענין זה שכל מוקצה שקפץ עליו איסור שבת ועל כרחו של מכין בא איסור שבת ואסרו אינו אוסר אלא למלאכתו ר\"ל לאיסור מלאכתו אבל מ\"מ לא יצא מכלל הכנה אלא דעתו עליו לכשתבא עליו סבה להיתר שבה וכמו שאמרו בביצה שנולדה בשבת שבת דעלמא תשתרי אלא שגזרוהו אטו שבת שאחר יו\"ט וכן בכל שמצוי לבא ממנה ביומו ומ\"מ מה שהביאוה ממה שאמרו כאן שבת דעלמא תשתרי כבר פרשנוה בשהיה לו חולה:",
+ "חליבה זו הואיל ונתגלגלה בידינו צריך שתדע שאף היניקה בפיו אסורה בין בשבת בין ביו\"ט ובמקום שיש שם צער חולי אפילו אין בו סכנה מותר אפילו בשבת והוא שאמרו בכתובות גונח יונק חלב בשבת מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו וענין גונח הוא צער חולי שאין בו סכנה אבל שלא במקום צער חולי אף ביו\"ט אסור מעתה מה שאמרו ביבמות פרק חרש קי\"ד א' שבמקום צער בשבת אסור וביו\"ט מותר אין הלכה כן וי\"מ זה שביבמות צער שלא במקום חולי אלא צער תאבון גדול מלשון מה שאמרו שבועות כ\"ו ב' נשבע על הדבר ונצטער עליה ואכלה ועל זה אמרו שבשבת אסור וביו\"ט מותר וכן כתבוה חכמי הצרפתים כדי לפסוק את שתיהן ולא יראה כן שצער תאבון אין לנו להתיר שום סרך איסור עליו הואיל ואין שם חשש חולי:",
+ "לענין ביאור סוגיא זה שאמרו בלשון קושיא דילמא בית שמאי לית ליה מוקצה ור\"ל מוקצה מחמת הכנה דרך דחיה נאמרה שהרי כמה משניות נאמרו בפרק זה שנראה בהם דעת בית שמאי לאסור במוקצה או שמא יש לומר בכלם שטעם אחר הוא שזו שאמרו ביונים לא יטול אא\"כ נענע מבעוד יום שמא מטעם דילמא משתכחי כלהו כחושים וממנע משמחת יו\"ט ומתוך כך גזרו עליו לנענע מבעוד יום שאם ימצא את כלם כחושים ישתדל בהכנה אחרת והרי הוזכר טעם זה בגמרא ואף לדעת אחר שהוזכר בה מדין מוקצה והוא דאי שרינן ליה בזה וזה אני נוטל דילמא משכח להו כחושים ונמצאת הכנתו בטעות הואיל ולא עלה בדעתו כן ונמצא שהם מוקצים וא\"ת חומר הוא שהחמירו בבעלי חיים הרי המתיר במוקצה מחמת הכנה מתיר בתורי דרדיא מ\"מ יש לדון שאני יונים הואיל ומדדים הם הוו להו כבהמות מדבריות שאף ר' שמעון מודה בהם לדעת קצת מפרשים או שמא הרי העמדנוה בבריכה ראשונה והוא עצמו מקצה אותם משום חירוב שובכו ודומיא דגרוגרות וצמוקין שאף ר' שמעון מודה בהם וכן מה שאמרו אין נוטלים את העלי לקצב עליו בשר שמא הם סוברים דדבר שמלאכתו לאיסור אף לצורך גופו אסור לטלטלו מפני שנראה כרוצה לעשות בו מלאכה ולא משום מוקצה נגעו בה:",
+ "מוקצה זה שהוא מחמת הכנה כבר ביארנו שאינו אסור אלא ביו\"ט אבל בשבת מותר וגרוגרות וצמוקין מתוך שמסריחות בנתים אסורות אף בשבת מעתה שורים העומדים לחרישה ותרנגולת העומדת לביצתה ועז לחלבה ובהמות מדבריות מוכנות בשבת למי שהותרה לו שחיטתן כגון שיש לו חולה מבעוד יום וכן תמרים העומדים לסחורה מותרין בשבת ואסורין ביו\"ט וכן מחתכין הדלועין התלושין לפני הבהמה בשבת אפילו נתלשו בשבת ע\"י גוי או על ידי איזו סבה וכן מחתכין את הנבלה אפילו נתנבלה היום לפני הכלבים אע\"פ שלא הוכנו מאתמל לכך שאין מוקצה מחמת הכנה בשבת וביו\"ט אסור ושמא תאמר הרי יש כאן מוקצה מחמת איסור שחיטת הבהמה הרי אף כשהיא חיה ראויה לכלבים אילו נתנוה להם וכן בדלועין אין בהן מוקצה של מחובר מחמת איסור תלישה שהרי יכול להעמיד בהמתו על המחובר ויש מי שמעמידה כשהיתה הבהמה מסוכנת מאתמל שלא הסיח דעתו ממנה לגמרי הא לאו הכי אסור וכמו שאמרו מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין ואין נראה כן שבזו אף ביו\"ט נראה שמותר אלא שיש בזו חולקי�� כמו שיתבאר בפרק צידה ויש שפירש בבהמה שנתנבלה היום אבל בדלועין פרשוה שנתלשו מבערב ועכשו יש בהם מוקצה מחמת איסור חתוך ודבריהם דחויים מדקאמר ר' יהודה אנבלה כל שנתנבלה בשבת אינה מן המוכן אלמא דתנא קמא אף בנתנבלה בשבת אירי והוא הדין בחתוך דלועין שנתלשו בשבת אלא שהם מפרשים דמדקאמר ר' יהודה הכי בנבלה ולא אמרה כן בדלועין אלמא דבדלועין אף תנא קמא מעמידה דוקא בנתלשו מבערב וכן דלועין כשנתלשו מאתמל אלא שסתמן אינן עומדות למאכל בהמה אלא שבפרק שלישי בסוגיית משנה חמשית שבו פסקנו כדעת האומר חלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים שמתו:",
+ "וכן מגביהין מעל השולחן בשבת עצמות וקליפין אע\"פ שאינן ראויין לאכילה ושהסיח דעתו מהם והמוקצה אסור בטלטול הואיל ומ\"מ ראויות הן למאכל בהמה אע\"פ שלא הוכנו לבהמה ומוכן לאדם אינו מוכן לבהמה שאין מוקצה מחמת הכנה בשבת אף לבהמה ומ\"מ ראויות הן למאכל בהמה אע\"פ שלא הוכנו לבהמה ומוכן ואם אינן ראויין אף לבהמה כגון עצמות הקשים וקלפי אגוזים יבשים אסורים בטלטול וביו\"ט מ\"מ אף הראויין לבהמה אסור וחכמי הצרפתים שפרשוה אף כשאין ראויין לבהמה אין דבריהם נראין שהרי הם כעצים ואבנים שאסורות לטלטל בשבת אף לר' שמעון וכמו שנמצא בפרק נוטל קמ\"ג א' בשמועת מעבירין מעל השולחן פירורין ושער פולין ועדשים וכו' מפני שהן מאכל בהמה והעמדנוה לדעת ר' שמעון אלמא אף לר' שמעון דוקא מפני שהן מאכל בהמה וכן אי אתה צריך לפרשה בעצמות ביש עליהם בשר ובקליפין שיש בהם מן הפרי כמו שפרשוה חכמי התוספות באלו אף ר' יהודה מודה בהיתרן ואף ביו\"ט כמו שתמצא בפרק במה מדליקין כ\"ט א' בשמועת גרעיני תמרי ארמייתא דשריין אגב אימייהו ר\"ל על יד מה שנשאר בהן מן הפרי אלא עקר הדבר לפרשה בעצמות שאין עליהם בשר אלא שהם רכין וראויין לבהמה וכן קליפי פירות הלחים שאין יבשין כל כך ובאלו אמרו בשבת מותר וביו\"ט אסור אלא מסלק את הטבלא כלה ומנערה שהטבלא מותרת בטלטול הואיל ויש עליה תורת כלי ושמא תאמר ומכיון שטלטולו אסור היאך מסלקים את הטבלא כלה ממקומה והלא היא נעשית בסיס לדבר האסור ולא היה לנו להתיר אלא ניעור ר\"ל שינער את הטבלא כדין מעות שעל גבי הכר שלא הותר סלוק הכר אלא שינערהו והמעות נופלין מאליהן אא\"כ הוא צריך למקומן תדע שמתוך כך פרשוה חכמי התוספות בצריך למקום הטבלא ואף הם חוזרין ודנין על עצמן שהרי לא אמרו אלא בשוכח הא במניח אסור לנער ואף לצרך גוף ומקום וזו במניח הוא ותירצו הם שבזו הואיל ואינו מניח אלא לשעה אין זה בסיס ולא נאסר שם במניח אלא שהניח לדעת כל השבת ואין קושיא מנר לר' יהודה שאמרו עליה בפרק כירה מ\"ד א' שהיא נעשית בסיס לדבר האסור אע\"פ שהנר אינו מספיק לכל השבת ואעפ\"כ אם כבה אסור לטלטלה שהנר אין בידו לכבותו ולי נראה שאף זו כשוכח הוא שלא הניח העצמות והקליפין אלא שאכל הבשר והפרי ונשארו מאליהם ולא שכיון הוא בהם להניחם וא\"כ כל שלצורך מקומו מותר בסלוק ולצורך גופו מנער או שמא לא נאמר דין בסיס אלא במניח על דעת בסיס כההיא דאבן שעל פי חבית ומעות שעל גבי הכר ובאלו כל שהוא מניח נעשה בסיס לדבר האסור אבל בזו לא הונחו על דעת בסיס וגדולי הדור ראיתי שמתירים בסלוק אף בלא צורך מקום מפני שאין לדברים אלו חשיבות שיאמר עליהן שיהא מקומן בסיס להם ונראין דבריהם הא לזרקן ולהגביהן בשבת מותר וביו\"ט אסור כמו שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "וכן אסור לבקע עצים ביו\"ט מעצים שלא הוכנו כגון קורה שנשברה ביו\"ט אע\"פ שעכשו מוכנת הואיל ולא הוכנה מאתמל ואין צריך לומר מן הקורות הסדורות שלא נשברו שהרי אינן עומדות להיסק וכל שכן בקורות חשובות שאף ר' שמעון מודה באיסורן וכמו שאמרו בסוף שבת קנ\"ז א' בענין אבל לא בעצים שבמוקצה והעמידוה בארזי ואשוחי ואף ר' שמעון מודה באיסורן מחמת חסרון כיס:",
+ "לענין ביאור זה שקראו בסוגיא זו שמועת חתוך נבלה ודלועים סתם משנה אע\"פ שר' יהודה חולק בה הואיל ורישא שנויה סתמא ובפרק החולץ קורין לכל שיש במשנה חולק בסופה סתם ואח\"כ מחלוקת בזו שאני שמחלקתו של ר' יהודה כבר נזכר בכמה מקומות ובדומה לזה כתבו גדולי הפוסקים בפרק כל הכלים דלא בעינן מעין מלאכתם והביאוה מסתם משנה כזו שיש בה מחלקת בסופה הואיל ואותו מחלקת נזכר בבריתא:",
+ "שטה זו שכתבנו לאסור מוקצה זה ביו\"ט ולהתירו בשבת היא השטה הנכונה וכן כתבוה גדולי הפוסקים בסוף הפרק וכן היא שטת גדולי המחברים והרבה מן הגאונים וראיה לדבריהם שהרי שמואל פסק כר' שמעון בשבת בפרק מי שהחשיך קנ\"ו ב' והוא בעצמו אמר ביום טוב כ\"ח ב' שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו שהוא מוקצה מחמת מיאוס אע\"פ שר' שמעון אין לו מוקצה מחמת מיאוס ואע\"פ שהקשו שם למי שפסק כר' שמעון בשבת ממשנת בקוע עצים ביו\"ט אלמא שבת ויו\"ט בחדא מחתא נינהו לא נודע להם חלוק זה עדין ר\"ל מה שראה דבריו של ר' שמעון בשבת ושל ר' יהודה ביום טוב עד שבא ר' נחמן והודיעה ובעלי שיטה זו פסקו הטעם הנזכר בסוגיא זו שהשבת מתוך שהיא חמורה לא יבאו לזלזל בה ומ\"מ יש מתמיהין והלא בפרק שני שאלו בענין אחר מי איכא מידי דבשבת שרי וביום הכפורים אסור ואף בזו היה להם לשאול כן ואע\"פ שיש להשיב שיום הכפורים אין הזלזול מצוי בו עד שיצטרכו לגדור בה גדרים מ\"מ הם מחדשים מתוך קושיא זו שטה אחרת לומר שלא נאסר ביו\"ט מוקצה המותר בשבת אלא מוקצה שדרך הנאתו על ידי מלאכה האסורה בשבת ומותרת ביו\"ט כגון בקוע עצים ושחיטת המדבריות ועז לחלבה ורחל לגזתה ותרנגולת לביצתה ושורים לחרישה שמאליהם נאסרים בשבת מחמת מלאכת הבקוע והשחיטה ואין צריכין בו לאיסור מוקצה וכן ביצה עצמה הואיל ועיקר הנאתה על ידי בשול והילכך אם הותרו מחמת מלאכתן כגון שהיה לו חולה לא יאסרו מתורת מוקצה אבל מוקצה שדרך הנאתו בלא מלאכה האסורה בשבת כגון הגבהת עצמות וקליפין שהן מוקצין הואיל ומתחלה לא הוכנו לבהמה שהמוכן לאדם אינו מוכן לבהמה וכגון חתוך נבלה שנתנבלה בשבת עצמו לפני הכלבים וכגון חתוך דלועין וכגון תמרים העומדים לסחורה כל אלו מותרין בשבת וכל שכן ביו\"ט ולדעת ראשון אסורים ביו\"ט ויש שואלים לדעת זה ביצה לרב נחמן שהעמיד משנתנו בעומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה למה נאסרה והרי ראויה לגמעה חיה ונמצאת הנאתה בלא איסור מלאכה אפשר הואיל ועיקר הנאתה באיסור מלאכה ר\"ל על ידי בשול:",
+ "ויש בכאן דעת שלישית לגאוני הראשונים והוא לפסוק כר' שמעון אף ביו\"ט מצד שמועת פרק מי שהחשיך שהזכרנו כן פסקו גדולי הרבנים בפירושיהם בפרק המביא ויש נוטים לדעת רביעית לפסוק כר' שמעון ברוב הדברים ולא נאמר לדעתם לפסוק ביו\"ט כר' יהודה לאסור שום מוקצה ביו\"ט אלא בנולד ומוקצה המתחדש כגון קורה שנשברה ביו\"ט וביצה שנולדה ביו\"ט ונבלה שנתנבלה ביו\"ט שמתחלה היתה מוכנת לאדם ועכשו לכלבים וכגון חלב הבא מרחל העומדת לגזתה אבל מוקצה עצמו כגון גוף התרנגולת וגוף העז והשורים מותר אף ביו\"ט והוא הוא דעת הגאונים שהביאו גדולי הפוסקים בסוף המסכתא ויש מתמיהין לדבריהם שאם כן למה נאסרה חיזרא רטיבא לק' ל\"ג א' ר\"ל קוצים של עצים לחים שרוצה לעשות ממנה שפוד לצלות בו בשר ופירשנו בה משום מוקצה ומ\"מ אפשר שאנו באים באסורו מצד שאין בה תורת כלי והרי הן כאבנים שאף לדעת המתיר במוקצה אוסר בהם וכן בסמיכת דלת וקדרה בבקעת וכן שפוד שצלו בו בשר הואיל ומלאכתו לאיסור וכן יש הרבה בתלמוד שיראה לך שאנו באים באיסורם מצד מוקצה ואין עקר הדבר אלא מצד שאין בהם תורת כלי שהרי הם כאבנים אצל אותו ענין ואותם הדברים נזכרים בו ומ\"מ דעת ראשון עקר אלא שיש שואלין בו והלא מקרא שממנו יוצא לנו דין מוקצה ר\"ל והיה ביום הששי בשבת כתוב ותירצוה במוקצה שהכל שוים בו כגון גרוגרות וצמוקים ומדבריות:",
+ "זה שכבר ביארנו למעלה ועכשו חזר ונתגלגל בידינו על מוקצה זה שהוא מן התורה מכח מקרא שהזכרנו יש להקשות בה שהרי בפרק אלו עוברין נראה שאף רבה שהוא בעל המאמר בעצמו חזר לומר מוקצה לאו דאורייתא ופרשוה ולא אמרו שם כן אלא לדעת רב חסדא כמו שביארנו שם ומ\"מ לפי מה שפירשנו באותה הסוגיא יראה שאף רבה חזר לומר כן ומתוך כך הסכימו חכמי האחרונים שאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ויש לך לדון מדבריהם שאם בא מוקצה זה לידך בספק תערובת הדין בו להקל על הדרך שיתבאר כיוצא בזה בעצים שנשרו וכן בכל ספק מוקצה אפילו מחמת איסור שאין לך מוקצה מן התורה אלא מוקצה למצותו ואע\"פ שאמרו בפרק שלישי בענין צידה ספק נעשה כמי שנצודו ביו\"ט בחשש איסור תורה הוא שהחמירו שלא יבא לצוד ביו\"ט וכן בכל כיוצא בה או שמא לא נאמר שאינו מן התורה אלא במוקצה מחמת הכנה או שמא מצד שיש דברים שגוף התקנה או גוף הגזרה היתה על הספק כמו שיתבאר למטה או מצד דבר שיש לו מתירין אלא שיראה שאין דין מתירין נאמר אלא בתערובת אבל כל מה שאנו יכולין להתירו בעינו אין אוסרין אותו מצד דבר שיש לו מתירין:",
+ "השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות לגמרי שאינם חסרות אלא לידה מותרות לאכלן ביו\"ט אפילו ביו\"ט שחל להיות אחר השבת ואע\"פ שמאתמל נגמרו שכל שהוא במעי האם מכלל איברי האם הוא ואין כאן חשש מצד גמר של אתמול ואע\"פ שהיה ראוי לגזור בהם על ידי הנולדים באותו היום עצמו שאסורים מן הדין מיהא ביו\"ט שאחר השבת כל דבר שאינו מצוי לא גזרו בו חכמים זו היא שטתנו והיא שטת גדולי המחברים ואף גדולי הפוסקים כך היא שטתם ומגדולי תלמידיהם אוסרין אותם ביו\"ט אחר השבת ומפרשים שיו\"ט אחר השבת מן הדין הן אסורות בו ולא הותר אלא במקום שנאסרו משום גזרה ולא מן הדין כגון יו\"ט דעלמא ואין דבריהם נראין שהרי שמועה זו על כרחך לפי שטת הסוגיא אתה מפרשה ביו\"ט אחר השבת שהרי הקשו ממנה לרבה ואם ביו\"ט דעלמא מה זו קושיא גזרה לגזרה היא שהרי אף בנולדה לא היית אוסרה אלא מטעם גזרה ושמא תאמר והלא מ\"מ נגמרה מאתמל ואם תמצא לומר שאין זה ודאי ושמא לא נגמרה עדין מ\"מ ספק תורה היא והלא ספק נולדה ביו\"ט ספק בחול אסורה פירשו חכמי האחרונים שכל שלא נולדה אין גמר של אמש הכנה גמורה שהרי לגדל אפרוחים אינה כלום ואף לאכילה אינה חשובה כל כך ונמצא שהלידה גומרת גמר של אמש וכן רמזוה בתלמוד המערב והוא שאמרו שם השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות ר' חנינא ור' מונא חד אמר לא דמי טעם אכילתה בפנים לטעם אכילתה בחוץ כלומר ואין גמר של אמש גמור וחירינא אמר שאינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ כלומר וכל שלא נגמרה לכל דבר אינו גמר וכן יראה לך מתלמוד שלנו בסוגיית ביעי דפעייא למאן שאמרו שם ביצה עם יציאת רובה נגמרה ר\"ל נגמרה לגדל אפרוחים:",
+ "פירות הנושרין אסורין ביו\"ט ונתפרש טעם אסורן בכאן מגזרה שמא יעלה ויתלוש ודבר זה פרשוהו גדולי הרבנים בפירות שהיו מחוברים ונשרו ביו\"ט מן העץ וקשה לדבריהם שהרי הן מוקצה גמור מחמת איסור תלישה שהמוקצה של מחובר כלם מודים בו שהרי אין דעתו על נשירתם ואף לר' שמעון שמתיר בנר שהדליקו בה באותה שבת מודה בכוס וקערה ועששית הואיל ואין דעתו על הנשאר בהם בין השמשות שסבור הוא שתהא דולקת כל השבת כלה מה שאין כן בנר שהוא סבור שתכבה ודעתו על השמן הנשאר ואף זו הואיל ומחוברים היו אין דעתו עליהם מאתמל והיאך הוא בא באיסורן גזרה שמא יעלה ויתלוש עד שפרשוה רבים כשהיו מבושלות ביותר עד שהיו עומדות ליפול מאליהן שאין בהן תורת מוקצה ודעתו של אדם עליהן אלא שמכל מקום יש בהם גזרה שמא יעלה ויתלוש ואע\"פ שאמרו עליהם בפסחים נ\"ו א' מוכן לעורבים מוכן לאדם אין הלכה כן:",
+ "י\"מ שאף בנתבשלו ביותר עד שעמדו ליפול אין צורך באיסורן לשמא יעלה ויתלוש דמשום גופיהו אסירי מדין מוקצה של מחוברים אלא פירושה שנתלשו מענפיהן מערב יו\"ט אלא שנשארו מסובכות בין הענפים ונשרו ביו\"ט מן הענפים וכן פרשוה מומחין שבמפרשים והרי הן אסורות מגזרה שמא יעלה ויתלוש ושמא תאמר לדעת זה נאסור את הביצה מגזרת פירות המחוברין שנשרו ביו\"ט שאסורות משום מוקצה תדע שאין גוזרין מה שאינו מוקצה אטו מוקצה ולענין מה שצריך לבאר בתלישה גופה מפני מה נאסרה יותר משאר אוכל נפש יתבאר בפרק אין צדין עם שאר המלאכות הדומות לה:"
+ ],
+ [
+ "אין סוחטין את הפירות ביו\"ט או בשבת להוציא מהן משקין שהסחיטה אב מלאכה היא ואם יצאו מעצמן אותו היום אסורין גזרה שמא יסחוט ואפילו היו הפירות עומדין לאכילה שאינו רוצה ביציאת משקה שלהן אסורין ולא נאמרו הדברים אלא בזיתים וענבים אבל שאר פירות יש להם דינין אחרים והוא שהתותים והרמונים אסור לסחטן ואם יצאו מעצמן והיו עומדין לאוכלין מותר ואם היו עומדין למשקין אסור שמא יתן דעתו לסחוט ושאר פירות מותר לסחטן לכתחלה שלא לכונת הוצאת משקה שאינו אלא כמפרר אוכל מתוך אוכל ואינו משקה כלל ואף לתוך הקערה שאין בה אוכל מותר וכן התבארו דינין אלו במסכת שבת ומ\"מ לכונת הוצאת משקה אסור וכמו שאמרו שם תרדין שסחטן ונתנן למקוה פוסלין את המקוה אע\"פ שאינן בני סחיטה הואיל וחשב עליהם להוצאת משקה הרי הוא כמשקה זהו דעת חכמי הצרפתים ויש מתירין בשאר פירות אף בכונת הוצאת משקה ותרדים דינן כתותים ורמונים שקצת בני אדם נוהגין לסחטן אבל פרישין ועוזרדין ושאר פירות אפילו כוון להוצאת משקה שלא לערבו באוכל בטלה דעתו אצל כל אדם ומ\"מ השום והבסר דינם כתותים ורמונים וזהו שאמרו השום והבסר והמלילות שרסקן מבעוד יום ר' ישמעאל אומר יגמור וכן הלכה ומ\"מ אינו סוחט לכתחלה ומ\"מ אין כל אלו שוים לדרך אחת שהבוסר אסור לסחטו [ואסור לשחקו בקערה והשום אסור לסחטו] ומותר לדוכו שכל שהוא דכו אינו אלא כעין אוכל והוא שאמרו השום והשחלים והחרדל נדוכין כדרכן ומ\"מ כל שנאסרה סחיטתו לתוך הקדרה מיהא מותר שכל משקה הבא לאוכל כאוכל דמי כמו שביארנו בסחיטת אשכל של ענבים לתוך הקדרה וכן בדג לצירו וגדולי הפוסקים מחלקין בסחיטה זו בין יו\"ט לש��ת ר\"ל לאסרה בשבת ולומר שלא נאמרה אלא ביו\"ט ואין הדברים מחוורים אלא כל משקה הבא לאוכל אף בשבת מותר לכתחלה וכל שרסקן מערב שבת ויצאו מעצמן מותרין אף בשבת כמו שיתבאר בפרק חבית ויש פוסקין בדג לצירו אף לתוך הקערה שמותר וכן יש שכתבו בזה שאמרו בשום שרסקו שיגמור לא יגמור בידים אלא לברור המשקה ממנו ובמסכת שבת יתבארו הדברים בענינים אלו בע\"ה ויש מתירין לכתחלה ביו\"ט סחיטת בסר של ענבים מפני שמפיג טעמו ויש אוסרין אלא לתוך האוכל:",
+ "ולענין ביאור זה שהיו באים באיסור ביצה מגזרת משקין שזבו יש בה לתמוה והרי שאר פירות מיהא מותר לכתחלה לסחטן ולא גזרו משום משקין דזיתים וענבים והיאך גזרו בביצה מדמיון סחיטת פירות אלא שמפרשין בה שיש בין אלו לביצה דמיון יותר מזיתים וענבים לשאר פירות שהביצה שהמשקה שלה מכונס במקום אחד כמשקה של זיתים וענבים ושלידתה מצויה כמו שיציאת משקין אלו מזיתים וענבים מצויין ומה שאמרו סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה ואין גוזרין בהם משום סחיטה בזו כל שלתוך הקדרה אוכל גמור הוא ואין שם סחיטה עליו אלא כמו שלועס בשניו ובולע את המשקה ומשליך את הקלפה:",
+ "מי שהיו לו שתי כלכלות של פירות והן של טבל והגיע יו\"ט ולא נתרמו והדבר ידוע שאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו\"ט אם היו שני ימים טובים של גליות מתנה על אחד מהן ביום ראשון ואומר אם היום חול ולמחר קדש תהא זו תרומה על זו ואם היום קדש אין בדברי כלום וקורא עליה שם ומניחה ולמחר חוזר ואומר אם היום קדש ואתמול חול הרי נתקנו ואם היום חול ואתמול קדש הרי זו תרומה על זו וקורא לה שם ואוכלה בשני ובשני ימים טובים של ראש השנה אין עושה כן מפני שקדושה אחת היא וכן הדין והענין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים שיכול להכינה ביום ראשון של גלויות לשבת על תנאי שאם היום חול תהא מוכנת ואם היום קדש אין בדבריו כלום ולמחר יחזור אם היום קדש ואתמול חול כבר הוכנה ואם היום חול תהא עכשו מוכנת לשבת וכן בתמרי דעיסקא ובכל כיוצא באלו וכן מיו\"ט לחברו בשני ימים טובים של גליות ובראש השנה אסור וכן לענין עירוב בשני ימים טובים של גלויות שהם שתי קדושות מערב בערב יו\"ט שני עירובין לשני הימים הן במוחלט ר\"ל אחד למערב ואחד למזרח הן על תנאי ר\"ל אם ראשון למזרח שני למערב וכו' ואם עירב ליום אחד לבד הרי הוא בשני כבני עירו אבל שני ימים של ראש השנה קדושה אחת הן ועירובו בראשון הוא הוא עירובו בשני ועל כרחו הוא נכלל באותו עירוב לשני ולא סוף דבר שאינו מערב עליהם לשתי רוחות ר\"ל למזרח ליום אחד ולמערב ליום אחד שאין זה [אלא] כמערב לרוח אחד לחצי היום ולרוח שני לחצי היום אלא אף בשני אינו מערב כלל ולא נדון כשאר בני העיר אלא עירובו שבראשון כוללו אף בשני וביו\"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב בערב שבת או ערב יו\"ט לשני הימים שאף אלו שתי קדושות הן אבל מיו\"ט לשבת לא שאין יו\"ט מכין לשבת וכבר התבאר דין זה בשלישי של ערובין במשנה הששית:",
+ "כל שהוא מתנה בכלכלות שהזכרנו מיו\"ט לחברו צריך להתנות בראשון ובשני שאע\"פ שהתנה בראשון ואמר אם היום חול תהא זו תרומה על זו צריך לומר למחר אם היום חול הרי זו תרומה על זו ואוכלה בשני שמא היום הראשון קדש ואין עשורו שמאתמול עישור הואיל ובתנאי שהוא חול עשר אבל תנאי שבעירובי תבשילין ושבעירובי תחומין אינו צריך כפל תנאי בשני שהרי אם הראשון קדש אינו צריך כלום ומ\"מ אף לענין כלכלות אם היה הענין לענין אכילת עראי אינו צריך כפל תנאי כגון שלא הוקבע עדין למעשר ומתנה בראשון שאם יהיה היום חול תהא זו תרומה ולמחר שהוא קדש וקובעו יהא מותר אף באכילת קבע והרי אם למחר חול יכול הוא לאכול אכילת עראי שאע\"פ שהיו\"ט קובע כשבת מכל מקום למוצאי השבת או היו\"ט חוזר להתרו כל זמן שלא חישב עליהן מערב שבת לשבת ואע\"פ שהתרומה קובעת הרי בתנאי הותרמה ושמא ביום הקדש נתרמה ולפי מה שהתנה אינה תרומה:"
+ ],
+ [
+ "ביצה זו שנולדה בשבת או ביו\"ט שאמרנו עליה שלא תאכל הן מתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומתורת מוקצה הן מן העומדת לאכילה ומתורת הכנה הואיל ומ\"מ נאסרה באכילה אין מטלטלין אותה אפילו לצורך כגון לכסות בה פי צלוחית או לסמוך בה כרעי המטה ויראה לפרש במטה זו שהוא כלי ששוליו עגולים ומשתמשים בו בסעודתם והוא צר וארוך כעין מטה ונוטלין אותו בשפת השולחן מלא מים ומזומן להם לנטילת ידים שבין מאכל למאכל ומתוך ששוליו עגולים אין צריך להגביהו כדי ליטול אלא שמ\"מ הוא צריך לסמכו באיזה דבר בצדדיו שלא יפלו מן המים על השולחן וכבר שמעתי לקצת חכמי הערב שהם רגילים להשתמש בכלי שכעין זה לדבר זה וקורין אותו חמיטה אבל כופה עליה כלי כדי שלא תשבר שמותר לטלטל כלי הראוי לטלטול אף לצורך דבר שאין ראוי לטלטול שאין הלכה כדברי האומר שבת מ\"ג ב' אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת ואע\"פ שבמסכת שבת מ\"ב ב' אמרו שאין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה טעם הדבר הוא מפני שמבטל כלי מהיכנו שלא יוכל עוד לטלטלו אבל בכאן כל זמן שרוצה ליטול הכלי הרי יכול ליטלו ומפני זה פירשו בתלמוד המערב שלא הותר כן אלא בדרך שלא יהא הכלי נוגע בגופה של ביצה שמא מתוך כך יבא לטלטל הביצה:",
+ "היתה ביצה זו ספק אם נולדה ביו\"ט אם לאו אסורה ואם נתערבה ביצה זו הן ביצת הודאי הן ביצת הספק באחרות כלן אסורות ואע\"פ שבספיקא מיהא יש כאן שתי ספיקות שהרי היא גופה ספק וכשנתערבה ולא הוכרה יש על כל אחת שתי ספקות מ\"מ העלו בסוגיא זו שמאחר שיש לה היתר אחר יום טוב אינה בטלה אפילו באלף ויש באין באיסורה מצד עצמה שלא נאמר לדעתם ספק ספקא אלא בתערובת אחר תערובת וכמו שהתבאר בזבחים אבל זו שספיקה הראשון ספקת הגוף הוא נעשה מ\"מ גוף האיסור ואין בתערובתה אלא ספק אחד וזהו עקר וחכמי הצרפתים משיבין בה מצובע מלא היסט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזה הוא ופרשו בה שאם נתערב באחרים הותר מכח ספק ספיקא ואע\"פ שמלא היסט בעצמו נתערב שם ותרצוה בשנחתך מלא היסט ואין ידוע אם נחתך האיסור אם לאו ולמדת מ\"מ שאפילו ודאי שנתערבה באחרות ואחרות באחרות כל שהוא בתערובת שני הותר וקצת חכמי צרפת פרשו זו של נתערבה באחרות על ביצת הודאי שביצה שודאי נולדה ביו\"ט הוא שאוסרת תערובתה אבל ביצת הספק מותרת ומדין ספק ספקא וכמו שאמרו בתלמוד המערב אף למאן דאמר ספק הכן מותר הכא אסור נשרים ספק היום נשרו ספק אתמול נשרו ברם הכא יש כאן אחת אסורה והיא מוכחת על כלם ולדעת זה לא אמרו נתערבה באחרות כלן אסורות אלא אודאה אבל ספק אינה אוסרת תערובתה שכל ספק ספיקא מותר אף בשל תורה ואף בעבודה זרה כמו שהתבאר בזבחים ואין בזו איסור לדעתם אף ביש לו מתירין ואף בבעלי חיים או דבר שדרכו לימנות אלא היתר גמור הוא וכעין ראיה אצלם מה שאמ' נתערבה בלשון נקבה ואלו נאמ' על הספק היה לו לומר נתערב שהספק לשון זכר הוא והם גורסין בשמועה זו וספקא אסור ואין הדברים נראין:",
+ "ומ\"מ צריך שתדע שאף לדעת המכשיר בה אין לסמוך על זה להתיר ליקח ביצים או פירות שיש במינן במחובר מחנוני גוי אע\"פ שיש כאן שתי ספקות אחת שמא נולדו או נלקטו בחול והשנית שמא היום חול הוא שאין עקר דין שני ספקות אמור אלא כשאותן שתי הספקות בגוף אחד ויש חולקין בזו וקצת רבני צרפת מתירין מטעם זה כל ספק מוכן ביו\"ט שני ואנו נוהגין לאיסור וכן עקר ויש מתירין בביצים מטעם אחר והוא שהולכין אחר הרוב אף באיסורין כדין האמור בקטן וקטנה לענין ייבום ואינו נראה כן שכל שיש לו מתירין אין מקילין בו משום רוב וכן רוב העולם נוהגין באיסור:",
+ "וכן תדע שאין גורסין כאן ואחרות באחרות שהרי יש כאן ספק ספיקא אף בתערובת ולא נאמר כן אלא בעין שאף ספק ספקא שבהן אסורה לדעת ר' יהודה אע\"פ שאין הלכה כן כמו שיתבאר בשלישי של ע\"ז ויש גורסים ואחרות באחרות ופרשוה בשנתערבו כלן:",
+ "כל דבר שודאו אינו אסור אלא מדברי סופרים ספקו מותר לכתחלה וכל שודאו מן התורה ספקו אסור וזהו שאמרו כאן בשלמא לרבה ספקו דאוריתא היא כלומר דמוקמינן לה ביו\"ט אחר השבת ויש דברים שאנו נוהגין איסור בספק שלהם אע\"פ שאין איסור בודאם אלא מדברי סופרים מחשש שמא יבאו בהם לספק תורה כגון מעשר בספק חשיכה ספק אינו חשיכה ואע\"פ שבחשיכה בודאי אין איסור מעשר אלא מדברי סופרים ואעפ\"כ נאסר בספק חשכה מפני שמא מתוך המעשר יבוא לברור והברירה היא אסור תורה ויש דברים שאין בודאם איסור תורה כלל ואף ספקם אסור כגון גבינת הגוים שאין ודאה אלא מדברי סופרים שהרי החלקת פניה בשומן חזיר או העמדתה בעור קיבה אין בה איסור תורה לדעת קצת מפרשים כמו שיתבאר במס' חולין וכל שכן לדעת האוסרה משום נקור כמו שיתבאר במקומו ואעפ\"כ נאסרו כל הגבינות אף ספקותיהן ויראה לי טעם הדבר באלו מפני שעקר גזרתם על הספקות היתה ודנוה כודאי ואלו לא גזרו אלא על הודאי היינו מתירין את הספקות ומ\"מ כל הספקות אם יש לאותו ספק מתירין אסור וימתין לה עד שיגיע זמן התרו:",
+ "ומ\"מ יש חוככין בכלל זה ממה שאמרו לערב ולהטביל בין השמשות אע\"פ שאף בשבת אין אסורן אלא דברי סופרים וכוללין בזה שאף בדברי סופרים לכתחלה אסור וזו של ביצה הואיל ואינה יכול לאכלה ביומה דיעבד הוא וזו שאמרו במסכת ע\"ז ז' א' שכל שאחד אוסר ואחד מתיר ושניהם שוים בחכמה ובמנין הלך אחר המיקל וכן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ כל אלו הואיל והם חולקים בגוף הגזרה מספיקא אין מחזיקין באיסור וכן מה שאמרו ביבמות פ\"ב א' שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחד חולין ואחד תרומה נפלה זה בתוך זה מותר אני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין והעמדנוה בתרומה דרבנן בזו הואיל ונתערבה דיעבד הוא אבל עירוב ועשור והטבלה הוא משים עצמו בה לכתחלה ומתוך כך אסור ומכאן הם למדים שהלוקח בגדים תפורים מן הגוים צריך להתיר התפירה אע\"פ שאותן הכלאים דרבנן שהרי הוא הכניס עצמו באותו קנין מספק וספק מוכן לדעתנו שאוסרין אותו אפשר שודאו מן התורה ולמאן דאמר מוקצה דאוריתא ואף לדעת האומר דרבנן הואיל ויש במין המוקצה מה שהוא מן התורה גזרו בכלם וקצת מפרשים חוככין להקל מכח כלל זה שאם נתן גוי לישראל גבנים מותרין מספק סופרים ואינו כן שבודאי עקר הגזרה על הספקות היתה כמו שביארנו:",
+ "תרנגולת שהיתה ביצתה במעיה ונטרפה וילדה אותה ביצה אחר הטרפות אסורה אע\"פ שנוצרה קודם הטרפות שמ\"מ נגמרת היא באיסור ואפילו לא היתה טרפה ודאית אלא ספק טרפה כגון שהוכתה בראשה ולא נודע אם נקב קרום של מוח אם לאו אסורה שהרי ספק של תורה הוא וכן כל ספק שבה כגון שהיו לו אחת כשרה ואחת טרפה ואינו יודע בביצה זו אם נולדה מן הטרפה אם מן הכשרה אלא שבספק טרפה משהין אותה ערימה הראשונה ואם חוזרת וטוענת מתירין אותן כמו שיתבאר במקומו אבל ביצת עוף שנתנבלה בשחיטתה כל שנגמרה בקליפתה עד שכיוצא בה נמכרת בשוק כשרה שהרי לא גדלה באיסור נבלה וכן מצאנוה לגדולי המחברים בקצת ספרים בספר קדושה אלא שברוב ספרים לא מצאנוה ואע\"פ שבמסכת עדויות אמרו עליה בית שמאי מתירין ובית הלל אוסרין כבר פירשו בתלמוד המערב שבפרק זה דההיא למשנה ראשונה נאמרה והיא אותה שנאמרה במסכת ע\"ז שהחלב הכנוס בתוך הקיבה לא נחשב כפרשא דעלמא הא למשנה אחרונה אמרו עליה שנחשב כפרש ביצת נבילה מותרת הואיל ונגמרה בקליפתה וגדולי הדורות פסקוה לאיסור בפרק גיד הנשה וממה שבית הלל אסרוה ולא חששו לדברי תלמוד המערב ואף אני מסתפק בהם ממה שראיתי שאמרו שם ביצה גדולי גופה קיבה ממקום אחר באה וכן שהדברים שם מבולבלים וקשים בפירושן אלא שרוב מפרשים סוברים שלמשנה אחרונה חזרו בית הלל להורות כבית שמאי ויש מביאין ראיה לאיסור ממה שאמרו בפרק טרפות ס\"ג ב' לוקחים ביצים מן הגוים ואין חוששים לא משום נבלות ולא משום טרפות אלמא דביצת נבילה אסירא ואף גדולי המחברים הביאוה בלשון זה אלא שאנו מתרצים דהתם סרכיה נקט ואשגר לישן הוא ומ\"מ נבלות לאו דוקא אלא שמא בנבלה שמתה מאליה שאף היא לפעמים נקראת נבלה:",
+ "ביצת טרפה או ספיקה שנתערבה באחרות בטלה ברוב הואיל ואין לה מתירין ואפילו אחת בשתים בטלה שכל איסור שאינו נבלל זה בזה ואינו מדברים החשובים בטל ברובו ואע\"פ שבמסכת חולין צ\"ז ב' אמרו שביצה צריך ששים ואחת של היתר דוקא בשנתבשלה עם האחרות ונתנה טעם לאחרות כגון ביצה שיש בה אפרוח או ביצה בלא אפרוח שטרפה עם המותרות בקערה והרי הוא כדין כל שאר איסורים אלא שבשאר איסורין בששים וביצה בששים ואחת מפני שאין הביצים שוין כללו של דבר לא נאמר ששים אלא לח בלח או דבר שנתבשל כמות שהוא עם דברים של התר ונתן בהם טעם או כגון חיטים של איסור שנטחנו עם של היתר שהרי נתערב הכל אבל יבש ביבש אם הוא מין במינו אחד בשנים בטל ובלבד שיבשל או יצלה כל אחד בעצמו ואם בשל הכל כאחד צריך ששים ואע\"פ שיש בקצת דברים אלו חולקים כך יצאה הוראה פשוטה מחכמי צרפת ובפירוש כתבו על שפוד של נבלה שנתערב עם שנים או שלשה שפודין של שחוטה ואין האיסור ניכר שצולה כל אחד בפני עצמו ומין בשאינו מינו אף ביבש צריך ששים ודברים אלו יתבאר עקר שלהם במסכת חולין:",
+ "יש כוללין בדיני הביצה שאפילו נתבשלה קלופה אינה פולטת ומפרשים מה שנאמר עליה בפרק גיד הנשה צ\"ז ב' והא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא אפילו בקלופה וכן מפרשים גיעולי ביצים האמור בפרק טרפות ס\"ד ב' ביצה שנתבשלה עם האחרות או עם תבשיל שאין פליטתה אלא זיעה בעלמא וכבר פרשנוה שם בדרך אחרת ומ\"מ לדבריהם אם נתבשלה ביצה שנולדה ביו\"ט בשוגג עם התבשיל הכל מותר חוץ מן הביצה שמניחה עד למחר וכן נעשה מעשה בלוניל בטפילה שקורין פאנאדאה ומ\"מ ביצה שנתבשלה עם דברים האסורים אסורה שאע\"פ שאינה פולטת בולעת היא ואפילו נתבשלה בקלפתה:",
+ "יש דברים שאינן בטלים לעולם מהם שנתבארו בכאן ומהם שנתבארו במסכת חולין והם כל שהוא בריה כגון זבוב או פרעוש ואע\"פ שגיד הנשה בכלל זה הביצה מ\"מ אינה בכלל כמו שיתבאר במסכת חולין בפרק גיד הנשה וכן חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים לדעת קצת אינה בטלה כמו שיתבאר במקומו וכן דבר שיש לו מתירין שנתערב במינו ויש אומרין אף שלא במינו אלא שהעקר כדעת ראשון כמו שביארנו בפרק גיד הנשה וכן דבר חשוב במינו ושיהיו כל אדם אפילו עשירים שבהם מיקרים אותם שלא למכרם אלא במנין ואין הביצה ממין זה ומהו ממין זה אגוזי פרך ר\"ל שנפרכות ביד ורמוני בדן והוא שם מקום וחביות סתומות של יין נסך שנתערבה בחביות של היתר שכל שהן סתומות היין חזק וחשוב וכשנפתחת מפיגה את טעמה וחילפי תרדין והוא מין אחד של תרדין שאינם חלקות אלא משעירות מעט ומשמושן קשה וגחור והוא הוא לשון חילפי והם חשובות במינן והם כעין הנקראות עכשו בורייא\"ש וקילחי כרוב והוא שיש במיני הכרוב שאין להם קלחים ומין זה גדל קלח גדול עם העלה והוא החשוב שבמינו ודלעת יונית והיא החשובה שבדלועין אצלם וככרות של בעל הבית שאינם עשויים לימכר והם גדולים וחשובים ומתוך כך הם מקדשים את תערובתן ונראה לי שלא הוזכרו אלו אלא מפני שהם דברים שיש במינן הרבה מינים וזו חשובה שבכלן ומעתה כל הדומים לאלו מדברים שיש במינן מינין רבים ואותו דבר הוא המין החשוב שבאותו המין בדין זה וזהו שאמרוה כן בחתיכה הראויה להתכבד אע\"פ שאינה משבעה דברים וכן זהו הענין שהאגוזים מקדשין תערובתן אע\"פ שאינן שוות אלא מעט [ובהמה גדולה שוה כמה] בטלה שאין הדבר תלוי אלא בשנוי המין ולעלויא ואם נתפצעו האגוזים ונפרצו הרמונים ונפתחו החביות ונחתכו הדלועין ונתפרסו הככרות בטילות כדינן באחד ומאתים אם ערלה כגון באגוזים ורמונים אם כלאי הכרם כגון כרוב ותרדין וכן בככרות אם הם תרומה באחד ומאה וכן בריאה שנחתך ממנה אבר אחד וחתיכה שנחלקה לשנים והנבלה כלה שלמה אינה קרויה בריה ולא ראויה להתכבד אלא נתחין שבה הראויין ועקר דברים אלו יתבאר במסכת חולין:",
+ "ולענין ביאור כל שדרכו לימנות פירושו שסתם בני אדם מוכרים אותם במנין אע\"פ שהעשירים אין מדקדקין בכך ואע\"פ שבבהמה אמרו בזבחים ע\"ב א' שהיא מכל שדרכו בשמועת חטאת שמתו בעליה שנתערבה במאה חטאות אף בהמה בכלל זה הוא שהעשירים מוכרין לפעמים כל העדר בבת אחת ואין מדקדקין במנין ואת שדרכו למנות פירושו שאף העשירים קפדים שלא למכרו אלא במנין והביצה הרי היא מכל שדרכו לימנות ולמדת שאף בדברים החשובים הרבה דוקא בכגון אלו החשובים במינם:",
+ "מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם והם ראויים למתק בהם את הקדרה ידלקו שכלאי הכרם אסורין בהנאה ולא סוף דבר חבילה אלא אף בשאין שם חבילה ולא תפש לשון חבילה אלא לדעת האוסר את תערובתה שהחבילה היה סבור בה שהיא דבר חשוב ופרשו בתלמוד המערב שבמסכת ערלה כמה היא חבילה כ\"ה עירין ומ\"מ לענין פסק אף חבילות עולים באחד ומאתים:",
+ "ולענין ביאור מיהא לרבי דאמר כלן ידלקו ואף לרבנן כל (שיש) [שאין] שם מאתים של היתר יש שואלין ויוליך דמי הנאתו לים המלח כמו שנאמר בעצי אשרה שאפה בהן את הפת בשלישי של ע\"ז מ\"ט ב' ומתרצים דהתם שאני דליתיה לאיסורא בעיניה אי נמי ע\"ז שאני שתופשת דמיה ובהולכת הנאה סגי שהרי דמיה כהיא עצמה הן אלא שהרבה מפרשים כתבוה כן אף בשאר איסורין ומתרצים כתירוץ ראשון ומ\"מ הלכה בזו שבכאן כחכמים ואף החבילות ��טלות באחד ומאתים:",
+ "ולענין כל שדרכו ואת שדרכו דקאמר ר' יוחנן את שדרכו וריש לקיש כל שדרכו י\"מ שעל דעת ר' מאיר נחלקו ולמדין ממנה לפסוק כר' מאיר להיות חבילי תלתן מקדשין וכנגד מה שפסקנו ולומר שכל דבר חשוב אינו בטל אע\"פ שאינו משבעה דברים ואינו נראה שהרי יחיד ורבים הלכה כרבים וכל שכן שר' עקיבא בכלל הרבים אלא שאנו מפרשים דר' יוחנן וריש לקיש אליבא דרבנן פליגי דלריש לקיש כל שדרכו שנינו ועליה אמרו שאינו מקדש אלא שבעה דברים הא כל שיש לו חשיבות גדול אע\"פ שאינו משבעה דברים מקדש ולר' יוחנן את שדרכו שנינו ועליה אמרו שאף באלו דוקא באותם הדברים או כיוצא בהם והלכה כר' יוחנן על הדרך שביארנו שיהא דבר החשוב במינו ושיהא מאת שדרכו לימנות וי\"מ ששני אלו דבר אחד הוא:"
+ ],
+ [
+ "קציעות של תאנים שעשאן עגולים עגולים כל אחד מליטרא או מאיזה שיעור ומלא הרבה חביות מאותן העגולים וכלם נתקנו והיה שם עגול אחד שהיה של תרומה ונתנו בפי חבית אחת ואינו יודע באיזה אם היו שם מאה ואחת חביות עולה ולוקח חבית אחת ומוכרה לכהן חוץ מדמי עגול אחת והשאר מותרין ואם לא היו שם מאה כלם בספק מדומע ואע\"פ שבכל חבית יותר ממאה עגולין שאין הספק אלא בפיות והרי אין כאן מאה ואחת פיות ומ\"מ כלן מותרות חוץ מן הפיות נתנה באיזו חבית ואין ידוע באיזה מקום שבה הרי כל תאנים אשר בחביות בספק הדמוע ואם יש בחבית אחת מאה ואחת עגולין מפריש עיגול אחד והשאר מותרין ולמדת שאין הלכה כדברי האומר שכל שבמנין אינו בטל שכל שאינו מן החשובין במינין בטל כמו שביארנו:",
+ "דבר שיש לו מתירין שביארנו שאינו בטל אפילו באלף לא סוף דבר באיסור תורה כגון ביצה שנולדה ביום טוב לדעת האומר שהמוקצה מן התורה וכן טבל ומעשר שני והקדש שכל אלו בכלל דבר שיש לו מתירין כמו שהתבאר במסכת נדרים אלא אף באיסור חכמים ויש שואלין שהרי ספק באו חוץ לתחום אנו מתירין מיד אע\"פ שיש לו מתירין ופירשו הטעם מפני שאין אלו איסורו שוה בכל שהרי הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ויש אומרים שלא נאמר דבר שיש לו מתירים במה שאנו באים להתירו בעינו אלא במה שהוא נאסר כעין שנתערב שאין תערובת שלו מתירו הואיל ויש התר לאיסורו ואין זה כלום שדבר שיש לו מתירין אף בעינו נאמר כמו שכתבנו למעלה ובכמה מקומות:",
+ "הסכימו רוב מפרשים בענינים אלו שלא נאמר דבר שיש לו מתירין אלא בדבר שהיתרו בא על כל פנים כגון ביצה שנולדה ביום טוב וכן חדש או שבידו להתירו על ידי מעשה שאפשר לו לעשות כגון טבל ומעשר שני והקדש שהרי טבל בידו לתקנו ומעשר שני לפדותו והקדש לישאל עליו וכן קונמות כמו שיתבאר כל זה במסכת נדרים אבל דבר שאפשר שיבא ליד התר אלא שאין הדבר ברור כגון ביצה של ספק טרפה אם תטעון ותטיל אחר כן או אם תשהה שנים עשר חדש כמו שהתבאר במסכת חולין נ\"ח א' הואיל ואין זה ודאי וכן שאינו בידו אין זה דבר שיש לו מתירין והרי הוא כשאר איסורין ובטולין וכן בגבינה של ספק טריפה וכבר הארכנו בענינים אלו במסכת חולין:",
+ "אפרוח שלא יצא עדין מקלפתו אסור מתורת שרץ ואם יצא מקלפתו מותר מיד אע\"פ שלא נתפתחו עיניו כמו שיתבאר במקומו:",
+ "תרנגולת שלקחה סתם אין חוששין לה לומר שהיא עומדת לגדל ביצים אלא כל ששוחטה הוברר הדבר שלאכילה עומדת ותאכל היא אבל לא ביצתה מטעם הכנה כמו שביארנו:",
+ "ביצה שנולדה ביו\"ט שהזכרנו אסו��ה לא הזכרנו בה איסור אלא ליומה אבל אם היו שני ימים רצופים קדושים ונולדה בראשון אם מותרת בשני אם לאו לא התבאר עדין ודין זה יתבאר בשלשה צדדים שבת ויו\"ט ושני ימים טובים של ראש השנה ושני ימים טובים של גליות וכיצד הוא דינם שבת ויו\"ט הסמוכין זה לזה שתי קדושות הן ואין אומרין הואיל ואפשר להיות קדושת שתיהן ודאית כגון אם היה מחרתו של שבת יו\"ט ראשון ששניהם קדושה ודאית זו משום שבת וזו משום יו\"ט מה שאי אפשר כן בשאר שני ימים טובים עשאום חכמים קדושה אחת וכל שנאסר בראשון מאיזו סבה נאסר בשני לאותה סבה בעצמה שאין איסור לחצי היום אלא שתי קדושות הן וכל שנולד בראשון ואין האיסור בגופו כגון ביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים והביצה עומדת לאכילה אע\"פ שנאסרה בראשון מדין מוקצה אין בו בשני דין מוקצה אלא שאעפ\"כ כל מה שנולד בזה אסור בזה מטעם הכנה ר\"ל שאין שבת מכינה ליו\"ט ולא יו\"ט לשבת ואם נולדה בשבת אסורה ביו\"ט שלאחריו וכן בהפך ואע\"פ שמאתמל נגמרה והרי הוכנה בחול הרי אף הלידה הכנה ואף לכשנאמר שאין הלידה נקראת הכנה דוקא ליומו אבל למחרתו אי אפשר שלא תהא קצת הכנה שכל דבר שאלו נולד בו ביום אסור ביומו אלו התרנוהו למחרתו הרי לידה זו שבראשון גרמה היתרו בשני שהרי אלו נולדה בשני היינו אוסרין אותה אחר שכן כל שנאסר בראשון הן מחמת מוקצה הן מחמת הכנה הן מחמת איזו סבה אסור בשני משום הכנה אף בטלטול ואפילו היה השבת יו\"ט ראשון ומחרתו יו\"ט שני שמאחר שאף היא יו\"ט אצלנו יש בו איסור הכנת שבת שמאתמל אבל מ\"מ לא נאסר מראשון לשני אלא מטעם הכנה ולא מטעם קדושה אחת מעתה מערבין בהן לשתי רוחות לראשון למזרח ולשני למערב ואלו היו קדושה אחת לא היינו מערבין אלא לרוח אחת כדין שני ימים של ראש השנה שאין עירוב לשתי רוחות ליום אחד וכן מאחר שהענין משום הכנה ולא משום קדושה אחת עגל שנולד בשבת מותר ביו\"ט שלאחריו אע\"פ שאסור בו ביום ואע\"פ שלידת שבת המציאתו ליו\"ט הואיל ואלו נולד ביו\"ט היה מותר בו ביום שהרי מוכן הוא אגב אמו ומותר ביומו כל שנתברר לו שכלו חדשיו והוא שהתבאר לנו מתלמוד המערב ששירי שמן ופתילה ומדורה שכבו בשבת מותר להדליקן ביו\"ט אע\"פ שכבוי השבת המציאתן ליו\"ט מצד שהכבוי גרם שלא דלקו עד כלותם ואעפ\"כ מותרין שהרי אם כבו ביו\"ט מותרין ליומן ואלו נאסרו מטעם קדושה אחת היה אסור אף למחרתן שלא מצינו איסור לחצי היום ואע\"פ שבהמה אחרת שנולדה כבר היתה מותרת ליו\"ט שאחר השבת אע\"פ שהיתה אסורה בשבת בזו הוא שמערב שבת היתה מוכנת ליו\"ט ולא היה השבת גרמא או סבה להיותה נמצאת ביו\"ט אבל עגל הנולד שמערב שבת לא היה מוכן אלו היה עולה בידינו שקדושה אחת הן היינו אוסרין אותה ומ\"מ אני אומר שאף לדברי האומר ששבת ויום טוב קדושה אחת עגל שנולד בשבת מותר ביו\"ט שהרי אף בשבת עצמו מותר אלמלא איסור מלאכה שבו ואותה מלאכה מותרת ביו\"ט ולא נאמר דין קדושה אחת אלא לאיסור מוקצה וכיוצא בו:",
+ "יש חולקין בכל מה שכתבנו בשטה זו ממה שראו בתלמוד המערב שדמה שירי שמן ושירי פתילה לביצה שנולדה והוא שאמרו שם ר' יוסא בעא למעבד עובדא כר' יוחנן כלומר להתיר ביצת שבת ביו\"ט כד שמע דרב ור' חנינא פליגין שרע מינה כלומר נמנע שלא לעשות כן דאיתפלגון שירי שמן שירי מדורה שירי פתילות שכבו בשבת מהו להדליקן ביום טוב רב ור' חנינא אמרי אסור ור' יוחנן אמר מותר ולמדת שר' יוסה דמה מחלקת זה למחלקת ביצה עד שנמנע מהוראת הביצה מדין מחלקת שירי שמן והרי בביצה הלכה כרב לאיסור וזהו דעת קצת רבני צרפת וקצת גאוני ספרד ומ\"מ עקר הדברים ששטת הירושלמי הולכת לדעת קדושה אחת וכמו שאמרו שם רב חסדא בעי מיחלפא שיטתיה דרב תמן הוא עביד שתי קדושות וכאן קדושה אחת אבל לדעתנו שהן שתי קדושות מותר וכן מעשים בכל יום בבתי כנסיות להדליק העששיות בשירי שמן ופתילה שכבו בשבת ליו\"ט הבא אחריו ואע\"פ שגדולי המפרשים חולקים בזה מצד שהם מפרשים דרב חסדא דבעי הכי אזיל לטעמיה דלית ליה הכנה דרבה כדאיתא בפרק בכל מערבין אבל אנן דאית לן הכנה דרבה בביצה אף באלו במחילה מהם אין נראה כן דמדקאמ' בהדיא מיחלפא שיטתיה דרב ולא השיבו לו דהכא משום הכנה נראה שטעם תלמוד המערב משום קדושה אחת ולא משום הכנה וכנגד שיטת התלמוד שלנו:",
+ "וכבר יצא לקצת מפרשים מחלקת מצד ענין זה בהוראה אחרת והוא שלפי שיטתנו הורה אחד מן המחברים בספינה שבאה מחוץ לתחום בשבת שהתיר לישראלים שבה לצאת ביו\"ט שלאחריו ולהיותם כבני העיר הואיל ושתי קדושות הן והכנה אין כאן שלא נקרא הכנה אלא כשמכין ביו\"ט דבר שאינו מן המוכן כגון מוקצה ונולד ואלו שהזכרנו וכגון יציאת התחום שאינו מוכן אלא על ידי עירוב והנחת העירוב היא הכנה אבל הזמנה אחרת אינה הכנה וגדולי המפרשים לפי שטתם השיבו בה לאיסור שהכנה זו הכנה היא והיא היא ביצה שנולדה ובמקומו יתבאר דין זה בע\"ה וכן הורו לפי שטתם בפירות שבאו מחוץ לתחום בשבת לאסרם ביו\"ט הסמוך לו וכן מיו\"ט לשבת משום הכנה ואף קצת רבני צרפת כתבוה כן בספר התרומות אלא שרוב חכמי הדור חלקו להתיר ולומר שכל שאין בו איסור מוקצה בשבת עצמו אין בו איסור הכנה משבת ליו\"ט:",
+ "ויש מכריעין בשירי שמן לדעת האוסרים להרבות עליהם מן המוכן ואע\"פ שאמרו בסוגייא זו שאין מבטלין איסור לכתחלה אף במקום שהאיסור כלה והולך אלא בדרבנן ואיסור הכנה מן התורה כבר ביארנו שמדרבנן היא ואין מוקצה מן התורה אלא למצותו ולאיסורו היוצאים מחג הסוכות והדומים להם שבאין ממנו בתורת הקש וכן יש מכריעים להתירם על ידי תנאי שיתנה עליהם מערב שבת ואע\"פ שאין תנאי בביצה שנולדה ביו\"ט בזו אינה בידו כמו שפרשנו למעלה אבל זו הרי המותר אצלו ובידו להסירו מערב שבת והדין נותן להתנות עליו אלא שעקר הדברים שאין אנו צריכין לכל זה וכדעת ראשון:",
+ "יש שואלין עוד לדעת המתירים היאך לא נאסרו בשני מאחר שהוקצו בין השמשות של ראשון מטעם מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא וכן אף בשני ימים טובים של גליות וכן שבת ויו\"ט היאך הותרה שחיטת בהמה במחרתו אפילו עומדת לאכילה הואיל והוקצו בין השמשות והרי באתרוג אוסרין אותו בשמיני ספק שביעי מטעם מגו ותירצו שלא נאמר דין מגו אלא בדבר שאותו בין השמשות יש בו איסור מטעם יום שלאחריו ר\"ל מחשש שמא אותו בין השמשות לילה הוא וחל עליו איסור שבת אבל כל שאיסורו בין השמשות מצד יום שעבר ר\"ל שמא יום הוא אין כאן דין מגו לאסרו למחרתו ואע\"פ שאתרוג מחשש שביעי הוא טעם הדבר מפני שהוא מוקצה למצוה הא שאר מוקצין לא ואפילו מוקצה מחמת איסור הואיל ואותו איסור אינו ביום אלא משום שבת ואלו היינו יודעים שהוא לילה היה מותר אין אוסרין אותו למחרתו מדין מגו ויש מתרצים שלא נאמר כן אלא במוקצה מדעת והוא שהקצהו בידים כגון אתרוג ואם לא נטל בשביעי נוטל בין השמשות אבל מוקצה הבא מאליו ובעל כרחו נאסר בין השמשות מחמת יום שעבר אין כאן מגו וכן יש מתרצים שאין אומרין מגו אלא במוקצה מן התורה כגון סוכה ואתרוג שהוא למד מסוכה בהיקש אבל מוקצה [מחמת הכנה] שאינו אלא מדרבנן כמו שכתבנו לא וכמו שאמרו בטבל לק' ל\"ד ב' שאם עבר ותקנו מותר וכן במוקצה מחמת אוצר אמרו ל\"א ב' בבית מלא פירות ונפחת שנוטל ממקום הפחת ולדעת זה דוקא במה שהוא בר אכילה אבל מה שאינו בר אכילה כגון מוכני ומטה ודומיהם אומרין בהם מיגו אפילו בדרבנן שאם הניחן בין השמשות על דעת בסיס ונפלו משם אסורים ומגדולי קדמונינו תירצו בזה שכל אלו ר\"ל מותר שמן ופתילה ומדורה אין גוף האיסור דבק בהם כל היום שהרי אחר הכבוי פרח האיסור אלא שמתוך שנאסרו מקצת היום נאסרו כלו נמצא שאף ביום ראשון נצטרף באיסורן טעם מיגו וכל מה שנאסר קצת יום ראשון מטעם מגו לא נאמר בו מגו אחר לאסרו ליום שלאחריו וזהו שבאתרוג בשמיני אמרו מותר שהרי משיצא בו בשביעי פקע איסורו ולא נאסר כל אותו היום אלא מטעם מגו ואין לאסרו עוד בשמיני אבל סוכה נאסרה בכל יום שביעי מעקר איסור ומתוך כך אסרוה בשמיני ובמסכת סוכה פרשנו בענין אתרוג דרכים אחרים שלא מחמת מגו והוא עקר:",
+ "יתבאר במקומו שהשכור אסור להורות דכתיב יין ושכר אל תשת וסמיך ליה להורות את בני ישראל מעתה כל שלאחר אכילה אסור להורות מחשש שכרות והוא שאמרו כאן רב לא הוה מוקים אמורא מיומא טבא לחבריה ר\"ל שלא היה דורש ביו\"ט ראשון לצורך יו\"ט שני מפני שדרך כל הדורש היום לצורך מחרתו שאינו דורש עד לאחר סעודה ורב לא היה רוצה לדרוש אחר סעודה מפני שהיה כולל בדרשותיו מיני הוראה והיה חושש לשכרות ולא היה דורש ביו\"ט אלא לצורך היום שהדורש לצורך היום עצמו קודם אכילה הוא דורש ואין שם חשש:"
+ ],
+ [
+ "שני ימים טובים של גלויות שתי קדושות הן וממה נפשך אחד מהם חול שהרי בירושלים לא היו עושין אלא יום אחד וכן בזמן שהיו משיאין משואות ממקום למקום עד שבהם היו אף רחוקים שברחוקים יודעים מתי נתקדש החדש לא היו עושין אף בגולה אלא יום אחד ואף משקלקלו הכותיים להשיא משואות כדי להטעותם והתקינו להיות שלוחים יוצאים כל שהשלוחים מגיעים לשם לא היו עושים אלא יום אחד ונמצא שאף הרחוקים אין עושין שני ימים אלא מספק יום הגדול והילכך האחד חול על כל פנים וכל האסור בראשון הן מתורת הכנה הן מתורת מוקצה ליומו מותר בשני שאינו בתורת הכנה מזה לזה שאף אם למחר חול אין איסור הכנה מיו\"ט לחול בהכנה הבאה מידי שמים והילכך ביצה שנולדה בראשון מותרת בשני וכן פירות שנתלשו בראשון מותרין בשני או לערב בכדי שיעשו כל שיתלשו ויבאו ממקום קרוב ר\"ל מתוך התחום כמו שיתבאר וכן גרוגרות וצמוקין שיבשו בראשון מותרין בשני ומ\"מ מוקצה הדבק כגון שהביצה עצמה עומדת לגדל אפרוחים אף בשני אסורה וכן כל כיוצא בזה אלא שאם התנה עליה בראשון כגון שיאמר אם היום חול ולמחר קדש הריני מכין ביצה זו למחר ואם היום קדש אין בדברי כלום והרי איני צריך הכנה רשאי לאכלה למחר וכן בתרנגולת עצמה העומדת לגדל ביצים ובתמרי דעיסקא וכן בכל כיוצא בזה ויש חולקין בדבר ואין דבריהם נראין ומ\"מ יש מכריעין בה שבזמן שהיו עושין שני ימים מספק והוא שבזמן שהיו מקדשין על פי הראיה ולא היו מודיעין אלא בשלוחים מצד שכבר בטלו את המשואות ממה שקלקלו הכותיים וכל שלא היו שלוחים מגיעים שם היו עושים שני ימים מספק היה ראוי להתנות כך אבל בזמן הזה שאין כאן ספק והכל נעשה על פי העבור המתוקן מסיני כמו ש��יארנו בסנהדרין אין כאן תנאי וכמו שיתבאר בתנאי עירובי תבשילין לדעת גדולי המחברים ומ\"מ לדעת המתירים בתנאי אף בזמן הזה בעירובי תבשילין כמו שיתבאר הוא הדין באלו ולמדת לפי דרכך שאין יו\"ט שני בזמן הזה אלא מנהג אבות ואעפ\"כ אין מבדילין מיום טוב לחברו שלא יבאו לזלזל ביו\"ט שני וכן שהרי עשינוהו קדש בקדוש שבו:",
+ "שני ימים של ראש השנה קדושה אחת הן וכל האסור בראשון הן מחמת הכנה הן מחמת מוקצה ליומו כגון ביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסור בשני הואיל ואף בבית הועד היו נוהגין בה לפעמים קדושה שני הימים קדושה אחת הן כאלו היו שניהם מן התורה שלא היה הפסק קדושה ביניהם:",
+ "יש מי שאומר מכאן שלא לומר זמן בליל שני של ראש השנה ואין דבריהם נראין לא נאמר דין קדושה אחת אלא להחמיר ואע\"פ שהן עושין עצמן כמחמירין בכך שמא אם יברכו זמן יבאו לעשותם שתי קדושות אין זה כלום שאם כן אף קדוש יאסר ומה בין זמן לקדוש אם אין קדוש אין זמן אם יש קדוש יש זמן ועוד שהרי כמה דברים יש שאינו אצלם קדושה אחת כמת וכאבל שמונהו לשני ימים ועוד שהרי יש ללמדה מזמן בית המקדש שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין היום קדש ולמחר קדש וודאי זמן היו אומרים בשניהם:",
+ "חל יום ראש השנה להיות ביום חמשי הרי כל מה שנאסר בראשון אסור בשני וביום שבת בשני מטעם קדושה אחת ובשבת מטעם הכנה ויש מקילין בזו להתירן בשבת שאין דין הכנה אלא מיומו למחרתו ודברים משובשים הם:",
+ "בני ארץ ישראל יש מן הגאונים שהצריכו להם לעשות שני ימים מיו\"ט של ראש השנה כבני גליות וכן הדברים נראים אע\"פ שקצת גאונים חלקו בזו כמו שיתבאר בסמוך:",
+ "זה שביארנו שאף בבית הועד היו עושין לפעמים שני ימים הוא ממה שאמרו בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום ר\"ל כל יום שלשים לאלול והוא שכבר ידעת שכשהיו מקדשין על פי הראיה היה יום שלשים לחדש תלוי בביאת העדים וכל שיבאו ויעידו שראו את הלבנה מקדשין אותו ואפילו באו עדים מן המנחה ולמעלה ואם לא באו נשאר החדש שעבר מעובר ומקדשין את החדש ביום שלשים ואחד ובחדש תשרי שיום ראשון שבו יום טוב היו נוהגים קדש מתחלת לילה שמחרתה יום שלשים ומצפין את העדים ביום שלשים ויש אומרים שמבערב היו מקדשין ומתפללין בשל יו\"ט ואע\"פ שבשחרית [לא] היו אומרין על הקרבן שיר של יו\"ט בזו מפני שדי להם בשיר של קדש של בין הערבים שרוב שנים היו באין קדם השלמת תמיד הערב ומתוך כך היו מצפין אותם כל יום שלשים לאלול והיה מסורת בידם שאפילו יבאו עדים מן המנחה ולמעלה יהו מקדשין אותו ומונין מאותו היום דכל אותו היום נוהגין בקדושת יו\"ט מחשש שמא יבאו העדים וכן מתחלת הלילה ומ\"מ אע\"פ שכך היתה מסורת בידם מעולם לא אירע להם שישתהו מלבא עד לאחר המנחה בכדי שישלימו הקרבת תמיד בערב ויגיעו לשיר ופעם אחת נשתהו עד קרוב לחשיכה וחשבו שלא יבאו עד למחר והקריבו תמיד של בין הערבים בשיר של חול מה שלא אירע להם כך מקודם שהרי היה מוחזק אצלם שלא יצא אלול מעובר ואחר שהשלימו התמיד בשיר של חול באו עדים ונתקדש היום בהכרח ונמצאו מקולקלים בשיר ומ\"מ בתמיד של שחר מיהא לא היה שם קלקול שאף כל השנים לא היו אומרין בו אלא שיר של חול מפני שרוב השנים אינן באים עד לאחר הקרבת תמיד של שחר וכן לא היה קלקול במוסף לא בשיר ולא בעקר הקרבתו שהרי מוספין כל היום ואע\"פ שכבר הקריבו תמיד של בין הערבים וכבר אמרו עליה ��שלם היכא דלא אפשר שאני והרי מחוסר כפורים בערב הפסח מביא כפרתו אחר התמיד ואוכל פסחו לערב כמו שיתבאר במקומו אבל שיר של מנחה היה קלקול אצלם והתקינו מתוך כך שיהיו מצפין אותם כל יום שלשים על הדרך שכתבנו ואם באו עד המנחה יהו מקריבין תמיד בשיר של קדש ומקריבין קרבן מוסף וימנו ממנו ראש חדש ואם ישתהו מן המנחה ולמעלה יהו נוהגין אותו היום קדש הואיל ועבר רובו בקדושה ושהוא קדש מן הדין ולמחר יהו נוהגין קדש וימנו ממנו והוא שאמרנו שמאחר שאף בבית הועד היו נוהגין לפעמים שני הימים קדש קבלום עליהם כיומא אריכתא ואע\"פ שלאחר חורבן שלא היה שם קלקול שיר שהרי אין שם קרבן ומ\"מ נוהגין היו לקדש על פי הראיה החזיר רבן יוחנן בן זכאי את הדבר לישנו לקבל עדות החדש כל היום כלו ואפילו באו עדים מן המנחה ולמעלה יהו מונין מאותו היום מ\"מ הואיל ואף למחר היו נוהגין קדש כעין תשלומין אחר שלא נהגו בראשון קדושה ודאית אע\"פ שהראשון עקר הקדושה הרי הם כבני גולה לעשות שני ימים ומתוך כך נתקבלו בקדושה אחת לאסור של זה בזה:"
+ ],
+ [
+ "ולענין ביאור מיהא תחלה היו סבורין לומר שביצה מותרת מתקנת רבן יוחנן ואילך הואיל ולא היתה שם עקר קדושה אלא יום אחד והקשה ממנה לרב ושמואל שהיו אומרין ביצה אסורה ותירצו הא לן והא להו כלומר לדידן בני בבל ושאר הגליות שמאחר שהותקנה תקנה ראשונה שלא לקבל עדים מן המנחה ולמעלה ושלא למנות אלא מיום שני לא פסקנו מעשיית שני ימים של ראש השנה ולא נתחדש אצלנו שום חדוש בתקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה אסורה דמאן לימא לן שאין מנהגנו מתקנה ראשונה אלא מפני הספק והלא על הדרך שהורגלנו בהם אנו עושין אותם עדין והילכך הואיל והוקבעו לנו בדין קדושה אחת אין ענינה פוסק ממנו וכן הדין בכל שהוא חוץ לתחום ירושלים שהרי לא היו שלוחים יוצאין חוץ לתחום ונמצא כל ימיהם בעשיית שני ימים כבני גולה אבל לדידהו ר\"ל בבית הועד וירושלם ותחומה שנשתנה מנהגם מתקנת רבן יוחנן ואילך לקבל עדים כל היום ושלא לנהוג עקר קדושה בשני אע\"פ שהיו נוהגין קדש כעין תשלומין הואיל ומ\"מ אינה עקר קדושה הרי הן כשתי קדושות ונולדה בזה מותרת בזה ואי אתה יכול לפרש בתקנת רבן יוחנן בן זכאי לקבל עדות החדש כל היום ושלא לנהוג קדושה בשני כלל שהרי אמרו למטה מי לא מודי רבן יוחנן שנוהגין היו היום קדש ולמחר קדש אלמא פשוט היה להם שנוהגין היו קדש בשני הימים אלא שלבני ירושלם הואיל ואין עקר קדש בשני הוו להו כשתי קדושות ומ\"מ העלו בה אח\"כ שאף לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה אסורה אף בירושלם הואיל ומ\"מ נוהגין היו קדש בשני הימים אע\"פ שאין להם עקר קדש אלא יום אחד אחר המעשה דנין והרי הם אצלם כקדושה אחת הואיל ובבית הועד היו נוהגין כן והוא שכתבנו לדעת גדולי הפוסקים שבני ארץ ישראל צריכין לעשות שני ימים מראש השנה ומ\"מ יש אומרים שלא נאמר דבר זה אלא כשהיו מקדשין על פי הראיה שאף לאחר חורבן נהגו זמן רב לקדש על פי הראיה אבל עכשו שאין קדוש על פי הראיה כלל אין להם לעשות אלא יום אחד כשאר ימים טובים הואיל ואף בזמנם לא היו עושין שני ימים אלו מספק אלא כעין תשלומין ומ\"מ איני רואה טעם לדבריהם אלא בירושלם הא שאר כל ארץ ישראל הרי מספק היו עושין אותן אלא שהם אומרים שכל הארץ נגררת אחר ירושלם ועקר הדברים כדעת ראשון וכן כתבוה גאוני הראשונים בתשובת שאלה וכבר הארכנו בפי' סוגיא זו יפה בפירושנו:",
+ "כל דבר שנאסר במנין ר\"ל בקבוץ חכמים שנתחברו על דבר זה במעמד אע\"פ שכבר עברה אותה סבה שעל ידה אסרוהו ואמדן הדעת הוא שאף הם לא היו אוסרין את הדבר עכשו אעפ\"כ אי אפשר להתירה אלא במנין אחר הן שכמותו הן שפחות ממנו אבל דבר שנאסר במנין ולא עברה אותה סבה שנאסר הדבר על ידה ועכשו רוצים לבטל אותו דבר אין יכולין לבטלה אא\"כ היו גדולים מאותו מנין שאסרוהו בחכמה ובמנין:",
+ "ענבים של כרם רבעי התקינו בית דין שכל שנמצא מהם מהלך יום לכל צד של ירושלם לא יהו נפדין אלא יהו מוליכין אותן לירושלם כדי לעטר שוקי ירושלם וכשחרב בית המקדש ולא הוצרכו לעטור זה הוצרכו לבטל תקנה זו במנין על הדרך שביארנו ונמנו ובטלוהו והיו נפדין אפילו סמוך לחומה ושאר הפירות לא היתה בהם תקנה זו אפי' בפני הבית:",
+ "לפי דרכך למדת שהרבעי דינו כמעשר שני ליפדות או להעלותו לירושלם והתקינו במהלך יום שלא לפדותו אלא להעלותו ומ\"מ קצת מפרשים כתבו שהרבעי פדיונו אסור בהנאה כשל ערלה ומפרשים בכאן שמהלך יום תקנו לפדותו ולהעלותו לירושלם:",
+ "יש מן הגאונים שמורין כן אף בהסכמות וחרמות ושבועות של צבור שאע\"פ שנתפרש בהם לשנה או לשנתים הואיל ולא התנו בהדיא שמאותו זמן ואילך יהו מותרין בה צריכין להיתר מנין כדין מתן תורה שאע\"פ שהגביל זמן לטהרם ואמר להם היו נכונים לשלשת ימים הוצרך לחזור ולומר שובו לכם לאהליכם ושמא תאמר שלא נאמר לצורך היתר שבודאי ניתר הוא מאליו אלא להחזירה עליהם לחובה והוא שאמרו לשמחת עונה כבר הביאוה אח\"כ מדכתיב גם הצאן והבקר וכו' והוצרך לומר אח\"כ במשוך היובל המה יעלו בהר ואע\"פ שלא נאמר כן בלוחות ראשונות אלא באחרונות ובמשוך היובל נאמר בלוחות ראשונות מ\"מ מה שחסר זה גלה זה וודאי רעיית בהמה לא נאסרה שם אלא לקדושת התורה ומשנתנה היה לנו לומר שהדבר ניתר מאליו אעפ\"כ הוצרך לומר במשוך היובל וכו' ושמא תאמר דוקא בדאוריתא אבל במה שנאסר במנין חכמים לבד ונתברר לנו טעם איסורן ושאותו טעם הלך לו יהא הדבר נתר מאליו הביאוה אח\"כ מפירות של רבעי על הדרך שכתבנו ואם כן אף בהסכמות של צבור כן אלא שמובהקין שבמפרשים כתבו שכל שמפרשים זמן הרי הוא כאומרים בפירוש שיהא מותר מאותו זמן ואילך דלא עדיף מנדר ושבועה לזמן שאינו צריך היתר אחר ואע\"פ שבתורה פירש שלשת ימים ואעפ\"כ הוצרך לומר שובו לכם וכו' בזו היה קרוב לומר שלשת ימים קודם למתן תורה והיה לנו לדון כל שכן אחר נתינתה עד שישלימו למודה ואף שהלשון מספק בכך שאמר לשלשת ימים כלומר שתהיו נכונים לאותו היום לקדש עצמכם משם ואילך אבל כל שאין לספק בדבור זמן מותר לגמרי וכן הדברים נראין לי:",
+ "ומ\"מ בתוך הזמן אם עברה סבת אסורם צריך מנין בהיתרו אבל אין צריכים לגדולים מהם והוא שאמרו כאן אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה הואיל וביצה נאסרה במנין ר\"ל חכמים שנמנו לעשות שני הימים קדושה אחת והם אותם שהתקינו שלא לקבל עדות מן המנחה ולמעלה ובסוף הסוגייא הקשו וכי תימא ביצה נמי אימני עלה רבן יוחנן ושריה כי אימני אקבלת עדות אביצה לא אימני למד דאי אימני אביצה הוה שרי ואמאי והרי אין בית דין וכו' אא\"כ וכו' וכן קבלת עדות גופה שרי אי אמני וכו' ותירצו בה גדולי קדמונינו דלא אמרינן הכי אלא בשלא עברה הסבה אבל הכא דקמאי משום קלקול שיר אתו עלה והשתא ליכא קלקול שיר אין צריכין לגדולין מהם אלא כל שיש שם מנין אף בפחותים מן הראשונים מותר שהרי רבן יוחנן לא היה בערך הראשונים הא כל שלא עברה צריכים לגדולים אבל הם עצמם ודאי יכולים לבטל ובמנין ומ\"מ בסוגייא נדחה טעם זה דמדאימני רבן יוחנן אעדות היתר ביצה נגרר אחריו ואשתרי עדות אשתרי ביצה ובאו לאסרה מטעם אחר אלא שדין דבר שבמנין מיהא במקומו עומד על הדרך שביארנו:",
+ "ואף בזו של הסכמת צבור אני חוכך להקל ולומר שכל תקנות הצבור לצורך שעה הם עשויות ואע\"פ שסותמין דבריהם אומדן הדעת הוא שכל זמן שיתחדש דבר עד שיהו צריכין להסכמה אחרת שיבטלו הראשונה אף בתוך הזמן הם ובניהם ואין אנו צריכין לגדולים מהם שעקר התקנה מתחלה על מנת כן הותקנה ומ\"מ צריכין הם למנין ר\"ל קבוץ גדולי העיר ומעמדן ואם היה שם חרם או שבועה צריכין לישאל עליה ועוד אני אומר שאף מה שנאסר במנין חכמים ועברה הסבה שאנו צריכין למנין בהיתרו דוקא במה שלא עלה על דעת האוסרים להיות אותה סבה בטלה כגון זה שהזכרנו בכרם רבעי שלא עלה על דעתם שיחרב בית המקדש ותבטל הסבה אבל דברים שנאסרו במנין מחמת סבה שראוי להעלות בטולה על דעת האוסרים הרי הוא כאלו תקנו בפרוש עד שתעבור אותה סבה ומותרת בלא היתר מנין אלא שאין לסמוך בה למעשה ומ\"מ כל שתקנו והתנו שכל הרוצה לבטל יבטל אפילו לא עברה הסבה ואפילו פחותים מהם יכולים לבטלה ואע\"פ שאין זו צריכה סעד בביאור נאמרה בראשון של מועד קטן וכן יראה לי שם שלא נאמר דין דבר שבמנין אלא במה שתקנו דרך צורך אבל מה שתקנוהו מצד מה שהוציאוהו מסברתם בפירוש ענין ונראה לאחרונים שאינו כן מצד אחר חזק כאותו שאמרו הראשונים יכולין לבטל והוא שאמרו שם רבן גמליאל ובית דינו נמי מדאוריתא בטלוה:"
+ ],
+ [
+ "עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביו\"ט שלאחריו שאין שבת מכין ליו\"ט והרי הן כפירות שנלקטו בשבת שאסורין ביו\"ט משום הכנה שאע\"פ ששתי קדושות הן מ\"מ אין שבת מכין ליו\"ט כמו שביארנו נשרו ביו\"ט עצמו אסורין שהרי מוקצות הן מחמת איסור תלישה ואפילו על ידי רבוי עצי היתר שהרי מ\"מ טלטולם אסור נפלו לתוך התנור עצמו מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן ואע\"פ שמוליך עצי איסור מזוית לזוית בחתויו ונמצא מהפך בשל איסור הואיל ורוב עצים שבו היתר בטלות הן ברוב שמא תאמר הרי בשעה שהרבה עצים של היתר בתוכו נמצא מבטל איסור ואין מבטלין איסור לכתחלה לא נאמר כן אלא באיסור תורה וכגון מה שאמרו סאה תרומה שנפלה לתוך צ\"ט של חולין וחזרה ונפלה שם סאה של חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור אבל איסור חכמים כגון זו וכגון בשר עוף בחלב מותר לבטל איסור לכתחלה ואע\"פ שדבר שיש לו מתירין הוא לא נאמר בדבר שיש לו מתירין שאינו בטל אלא כשהאיסור קיים אבל כשהוא הולך וכלה אין אומרין בו שאינו בטל:",
+ "אפה את הפת בעצים אלו בלא רבוי של עצי היתר גדולי המפרשים כתבו בתשובת שאלה שהפת אסורה כמי שנאפה באיסורי הנאה ויש חולקין בזו ממה שאמרו בכמון של תרומה שהפת מותרת ולא אמרו בה יש שבח עצים בפת הואיל והתרומה מותרת בהנאה ואף המוקצה אינו נאסר בהנאה כמו שיתבאר וכל שכן שאם נתבשל מוקצה בכלי שמותר לבשל לכתחלה באותו כלי שהרי יש לומר מיקלא קלי וכו' וכן יצאה לגדולי הדורות הוראה למעשה:",
+ "יש אומרין שלא נאמר היתר זה בשנישרו מן המחובר שכגון זה כעין איסור תורה הוא שהרי מוקצה מחמת איסור תלישה ומוקצה מחמת איסור דומה למוקצה למצוה שהוא מן התורה ולא נאמר כן אלא בעצים שנתלשו מאמש ונשארו ��ין הענפים שאין איסורן אלא שמא יעלה ויתלוש והדברים נראין כדעת ראשון שאף המוקצה מחמת איסור מ\"מ מדרבנן הוא:",
+ "מה שביארנו שאיסור חכמים מבטלין אותו לכתחלה נראה לי דוקא בשגוף האיסור איסור של חכמים כגון אלו שהזכרנו וכגון חלת חוצה לארץ אבל אם היה גוף האיסור איסור תורה אע\"פ שאינו בתערובת זה אסור מן התורה אין מבטלין אותו לכתחלה שאם לא כן הרי כל פחות מששים איסור חכמים הוא ואין מבטלין וכבר הכרענו כן בפירושנו:",
+ "אף באיסור חכמים אם יש בו חשש לבא לידי איסור תורה מגדולי המפרשים אוסרין שלא לבטל כגון שמנו של גיד שיש לאסרו מגזרת גיד עצמו וכן קרום שעל הטחול שיש לאסרו מגזרת שעל דד הטחול ומ\"מ כלאי הכרם בחוצה לארץ הואיל ואין לחוש בחוצה לארץ לאיסור תורה יש מתירין הואיל ואין שם חשש תורה וגדולי המפרשים מספקין בה הואיל ואיסורם איסור הנאה ומ\"מ קשה לי לעקר דבריהם הרי אף בזו של עצים יש לגזור בדאוריתא לשמא יעלה ויתלוש אלא שאפשר שהם מפרשים אותה בנשרו מאתמל דהויא לה כעין גזרה לגזרה ומ\"מ לדעת גדולי המחברים בכל איסור דרבנן מבטלין לכתחלה אע\"פ שיש לו לגזור אשל תורה ויש שואלין בה בהנהו אטמאתא חולין צ\"ז ב' דאימלחן בשמניהו ואסרינהו משום דלא הוו בהו ששים ואמאי ליבטלינהו בתוספת היתר ואין זה כלום שהרי לא היה בקדרה ולא היה שם תוספת אלא עירוב לכתחלה ויש מתרצין דההוא איסור (כיד) עצמו היה שם שהוא איסור תורה ומ\"מ נראה כתירוצנו שאם לא כן אף בעצים אלו אפילו לא נפלו לתוך התנור יהא מותר להרבות בהם עצי היתר ויתנם לתוך התנור אלא שזה אינו תוספת היתר אלא עירוב איסור לכתחלה וזה לא הותר בשום מקום שאם כן אף אנו נבשל בקדרה שאינה בת יומא לכתחלה:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שביארנו בשני ימים טובים של ראש השנה שקדושה אחת הן וביו\"ט שני של גליות שאע\"פ שאינן קדושה אחת מ\"מ אנו נוהגין בו קדושה כראשון לענין מת אינו כן אלא כל יו\"ט שני לענין מת כחול גמור הוא חשוב ואף ביו\"ט ראשון אנו מקילין בו בקצת דברים ואין חלוק בענין מת בין ראש השנה לשאר ימים טובים כלל לא בראשון ולא בשני אלא כל שהותר בו בימים טובים של גליות הותר בו בראש השנה בראשון כדינו ובשני כדינו וכיצד הוא דין זה מת ביו\"ט ראשון יתעסקו בו עממין ר\"ל גוים וי\"מ אותה אף בעבדים כנעניים אע\"פ שמלו וטבלו לשם עבדות ואין זה כלום שהרי חייבים הם בכל מצות שהנשים חייבות בהם העבד במל וטבל לשם עבדות והשפחה בטבלה לשם עבדות ומ\"מ בעבדים שלא רצו לימול שרשאי לגלגל עמהם כל שנים עשר חדש כמו שיתבאר ביבמות מותר אף באותם שנים עשר חדש שהרי אף הם מותרים לעשות מלאכה לעצמן כמו שאמרו בכריתות פרק מחוסרי כפרה אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים הם כאמה שלא טבלה לשם עבדות וכעבד שלא רצה למול וכדמתרגמינן מבני התושבים תותביא ערליא ואע\"פ שמלאכתם באיסור עשה כדכתיב וינפש בן אמתך והגר והעמידוה ביבמות מ\"ח ב' בעבד ערל לא הזהיר אלא לרבו שאם רצה לעשות לו מלאכה חייב למנעו אבל לעצמן לא והילכך ביו\"ט ראשון מתעסקין בו על יד אלו וכל שכן על ידי גוים הא על ידי ישראל לא ומ\"מ דוקא בחפירת הקבר שהוא איסור תורה ואין כבוד הבריות דוחה לאו של תורה אלא נעשה על ידי עממין שאע\"פ שאמירה לגוי שבות הרי כל לאו דלא תסור נדחה מכבוד הבריות הא מ\"מ שאר הדברים שאין בהם איסור תורה כגון הוצאת המת במטה וטלטולו לרחיצה ולנתינה במטה ולגניזה בקבר הואיל ואין טלטולו אלא לאו דלא תסור הכל נעשה על ידי ישראל מדין כבוד הבריות ואינו דומה להוצאת אבנים ודברים שאין בהם תורת כלי שלוקה בהוצאתם שבאלו אין בהם שום צורך אבל הוצאת המת וחברותיה הנזכרות עמה צורך גדול הוא וכבוד הבריות שאין כמהו שלא יטלטלו עממין בגופו של מת כלל אלא שיחפרו את הקבר ויחזירו את העפר אחר שגנזוהו ישראל שם ואף טלטול אבנים איסור סופרים הוא כמו שכתבו בהדיא גדולי הרבנים בראש המסכתא ואף השמועה מוכחת שלענין החפירה נאמרה ממה שאמרו בה והאידנא דאיכא חברי חיישינן כלומר כשיראו אותנו קוברים יכופו אותנו לחפור בקרקעות שלהם ואי משום הוצאה וטלטול חברי באיסור הוצאה וטלטול לא בקיאי וראיה לדבר זה מה שאמרו בשלישי של סנהדרין כ\"ו ב' הנהו קבוראי דקבור מיתא ביו\"ט ראשון וקבוראי ודאי על שם החפירה נקראו כן לא על שם ההוצאה והטלטול שהרי אלו נושאי המטה הם קרויים בכל מקום ונמצא שהם חפרו את הקבר אלמא שלא נדה אותם אלא על החפירה:",
+ "וכבר אירע מעשה בזמן גדולי המפרשים וצוו לשהותו עד הלילה לכבודו וקצת חכמי בדיר\"ש חשבו עליהם שמתוך שהם אוסרים בהוצאתו וטלטולו עשו כן עד שכתבו בחבוריהם שמתוך כך היו נוהגין מקרוב לשהותו על פי סברא זו ומ\"מ תדע שרבותי העידו בשם רבותיהם שהיו מובהקים שבתלמידי גדולי המפרשים שלא צוו בדבר מחשש איסור הוצאה וטלטול כלל אלא שאדם מצוין בתורה ובגדולה היה ולא רצו שיתעסקו בו עממין אף בחפירת הקבר הא לשאר הדברים לא הוצרכו לכך כלל אלא כל טלטול והוצאה מותר בו ואף בלא ככר או תינוק שלא הוזכר ככר או תינוק אלא בשבת שאין בו שום סרך לקבורה אלא שצריכין לטלטלו מחמה לצל ואף זו הוזכרה בדבריהם להתיר שאם בשבת ובלא סרך קבורה הותר על ידי ככר כל שכן ביו\"ט לצורך קבורה אף בלא ככר וכן נעשה מעשה על ידי חכמי הדורות הקדומים בנארבונא\"ה ובדיר\"ש ואף רבותי עשו בה מעשה בכאן באחד שנפטר ערב שמיני עצרת וכבר חפרו ישראל את קברו מבעוד יום וכשנגמרה חפירתו קדש היום והוציאוהו ישראל בלא ככר וגנזוהו בקבר אלא שעממין החזירו את העפר ויש מצריכין ככר או תינוק ואל תחוש לדבריהם ומגדולי בדירש וקדמוניהם בקונדריס אחד שחברו בדברים שיש בין יו\"ט ראשון לשני חככו להקל אף בחזרת העפר וכתבו בלשון זה הוצאת המת וקבורתו ר\"ל לגנזו בקבר ולהחזיר את העפר לכסותו נראה שמותרת ע\"י ישראל אף ביו\"ט ראשון הואיל ואין בו איסור תורה וכר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואף לר' יהודה בהוצאה מיהא מודה זהו נסח דבריהם אלא שזו אצלי קולא יתירה וסתימת גומות ובנין גמור וראוי לאסור שאף לר' שמעון מ\"מ איסור תורה הוא וכל שכן שיש פוסקים כר' יהודה:",
+ "וחכמי קטלונייאה ראיתי שאוסרים כל טלטול שבו וכל שכן ההוצאה ומזקיקין להיות הכל נעשה על ידי עממין וממה שאמרו יתעסקו בו כלומר בכל עסקים שבו ואין זו ראיה שלא ראו עצמם צריכים להזכירה אלא במה שאין יד כבוד הבריות שולטת ופירוש יתעסקו בו עממין במה שאין כבוד הבריות משלטת את ישראל לעשותו וזהו החפירה והראיה שהרי ביו\"ט שני שאמרו יתעסקו בו ישראל הוצרכו לתלות הטעם משום דחול גמור שויוה רבנן וטעם זה לא הוצרך אלא לאיסור תורה וכן אפילו למיגד ליה גלימא כלומר שאין צורך בכך ולא הוצרך לומר אפילו לחפור את קברו מפני שעקר השמועה לחפירת הקבר נאמרה ולדעתי להוציא מדעת זה כיונו גדולי המחברים במה שכתבו בנסח שמועה זו יום ראשון יתעסקו בקבורתו עממין ובשני כתבו דרך כלל יתעסקו בו ישראל וכן באים לאסרה שמא מתוך כך יבאו על הקבורה ואם על הגניזה הם אומרים אנו כבר התרנו את הגניזה ואף היא בכלל הטלטול ואם שיבאו לומר שמא יחפרו או יחזירו את העפר אין זו חששא שאין טועין בין אסורי תורה לשל סופרים וכל שכן במקום שרבים מצויים וכן אמרו שהוצאה צורך קבורה היא והתחלתה ואיני מבין שמ\"מ כל שאין בו איסור תורה כבוד הבריות דוחתהו אלא שהם כתבו שאין כאן כבוד הבריות הואיל וסופו ליקבר על ידי עממין ומפני שפשוט להם לאסור הגניזה על ידי ישראל וכבר כתבנו שאנו מתירין אותה להדיא ואם מפני שסופו להתכסות על ידי עממין מ\"מ אינן נוגעים בגופו של מת:",
+ "ולמעשה כל שהיא שעת הריוח לשהותו ראוי לעשות הא כל שאי אפשר אלא בדוחק ראוי להתיר בכל עניני הטלטול וההוצאה לרחיצה ולנתינה במטה ולהבאה ולגניזה על הדרך שכתבנו ושלא לדחוק בכך וכבר הארכנו בזה בקונדרס מיוחד לנו להעמדת מנהגי האבלות ורחיצה מיהא יש מוחים שלא להחם לו חמין אלא שירחצוהו בצונן ורבותי התירו למעשה להחם לו חמין כדרך כל שאר מתים ותפירת התכריכין מיהא אסורה אלא שיהו כורכין אותו בהם:",
+ "יש שואלין בשבת וביום הכפרים נקבור על ידי עממין שהרי כל אמירה לגוי אינה תורה ותדחה משום כבוד הבריות ואחר שכן למה הוצרכו לדחיות כדי שלא יבא יום כפור סמוך לשבת משום מתיא יקבר על ידי עממין והשיבו גדולי נרבונא שלא הותר שום דבר מאלו אלא בימים טובים שקצת מלאכות הותרו בהם אבל שבת ויום כפור שלא הותרו בשום מלאכה לא והרי העמידו דבריהם במקום כרת באיזמל וכן בערובין ס\"ח א' לא התירו לומר לגוי זיל אחים לצורך מצות מילה ואע\"ג דכבוד הבריות עדיפא טפי ממילה וכן שמצינו שהתירו שבות בענין מת להוציאו לכרמלית כעובדא דההוא שיכבא דהוה בדרוקרת שבת צ\"ד ב' שהתירו להוציאו מרשות היחיד לכרמלית מדין כבוד הבריות בזו מ\"מ הואיל והוצאתו בשבת תהא על ידי גוים אין כאן כבוד אלא קלון שיהו עממין נוגעין בגופו של מת מ\"מ הואיל ולא הותר בשום מלאכה החמירו שהרי מ\"מ אפשר בשהייה יום אחד וכבר אמרו במסכת ראש השנה כ' א' יום טוב דאפשר בעממין ליכא משום מתיא אלמא שבת ויום כפור אי אפשר וכבר עלה על דעת קצת ראשונים להקל בשעת הדחק ולא נענו ומ\"מ במקום דוחק גדול שאם לא יקבר היום לא ינתן עוד לקבורה ראוי להקל וכענין מה שאירע בכפר אחד בצרפת שברחו כל הישראלים שבו מחמת שמד והקלו בכך:",
+ "ביו\"ט שני אף של ראש השנה יתעסקו בו ישראל לכל צרכיו ואפילו היו שם עממין מזומנים ואע\"פ שבשאלתות פירשוה דוקא בשאין שם עממין מה שאין כן בראשון שאף באין עממין אין עושין על ידי ישראל בראשון ודאי יפה כתבו דלעולם על ידי ישראל לא אבל בשני סתם אמרו כחול שויוה רבנן אפילו יש שם עממין ואף מתים שמביאין אותם מעיר לעיר הותר על ידי הוראת גאונים לרכוב על סוס ולצאת חוץ לתחום אפילו של תורה ללוותו וכן כתבוה גאוני ספרד בפסקי הלכותיהם ולשונם בזה מותר ללוות את המת ביום שני של יו\"ט אפילו חוץ לתחום ופעם אירע מקרה במגדול קרוב לנו בשמיני של חג ונמנו וגמרו לבא למחר עמו על סוסיהם ושלחו לנו אם נסכים עמהם ושלחנו להם שהסכמנו עמהם אלא שהשליח נאנס בדרך ולא הגיע שם ונמנעו מלבא אלא בהסכמתנו ונראה לי דוקא לפי צורך שמירתו הא דרך כבוד לבד וכן החזרה מיהא יראה שאסורה אלא שקצת חכמי הדורות שבקאטאלונייאה ראיתי שהתירוה בהדיא שלא תהא מכשילן לעתיד ואף אנו בגלילות אלו ראינו מי שהתירה למעשה כדברים שהתירו סופן משום תחלתן אלא שלעזה עליהם מדינה:",
+ "אף תפירת התכריכין וחתיכתן אע\"פ שהיה אפשר לכרכו בלא חתיכה ותפירה מותר וכן ללקוט עצים המריחים להניח עליו לכבוד העומדים שם ומ\"מ קבר בנין וחפירת כוכים שהם טורח יותר אסור שהרי אף בחולו של מועד נאסרו:",
+ "ואחר שכן זה שהתרנו ביום טוב שני לא סוף דבר בשני של ימים אחרונים של פסח וסוכות או של עצרת שכשתסתלק קדושת יום טוב שני מהם יהו חול גמור אלא אף ביום טוב שני של ימים ראשונים של פסח וסוכות שאף כשתסתלק משם קדושת יו\"ט שני מהם יהו חולו של מועד מותר שלא נאמר אין חופרין כוכין דקברות במועד אלא בקבר בנין וחפירת כוכין כמו שביארנו ומ\"מ יש חולקין בזו לומר דוקא ביו\"ט שני של ימים אחרונים מכח קושיא זו ואין דבריהם נכונים שהרי סתם נאמרו הדברים בכל יו\"ט שני והקושיא כבר תירצנו בה עקר הדברים ויש שתירצוה בפנים אחרים וכבר כתבנום בפרושנו במסכתא זו ובחבור זה בראשון של מועד קטן:",
+ "וקריעה לאבל ביום טוב שני גדולי המחברים אסרוה אלא שגדולי המפרשים עשו בה מעשה להתיר:",
+ "ויש מחמירין עוד בזמן הזה שלא להתיר כלל ממה שאסרו דבר זה במסכת שבת פרק תולין קל\"ט א' לבני בשכר מצד שאינן בני תורה ועושין את כלנו עמי ארץ מקל וחומר של בני בשכר כלומר אם בני בשכר אינן בני תורה היאך נחזיק אנו את עצמנו כבני תורה ואף אחרוני הרבנים כתבוה כן וזו אינה אלא ענוה שלפנים משורת הדין וכי אם בני בשכר אינן בני תורה אנו מה לנו ועוד שבאותו הזמן לא היו הדורות נשמעים להוראה והיו מוציאין התר מתוך התר ומתוך כך היו מחמירין להם וכעין מה שאמרו בקעה מצא וגדר בה גדר אבל דורות הללו כלנו נשמעים לגדולים שבנו לענין איסור והיתר ואין לנו לאסור על עצמנו את המותר מטעם שלהם והרי מצינו בתלמוד ע\"ז בנאכל כמות שהוא חי או שאינו עולה על שלחן מלכים שאין בו משום בישולי גוים ובפרק ר' ישמעאל הוזכר שם שאסרו לבני בצרה מפני שאינן בני תורה ואעפ\"כ אין אנו נזהרין מזה כלל ולא ראינו מי שהחמיר בה:",
+ "ואף לאחרוני הרבנים ראיתי שאסרו ביו\"ט שני ממה שאמרו בסוגיא זו והאידנא דאיכא חברי חיישינן ר\"ל פרסיים שהיו כופים ישראלים שברשותם לעשות מלאכתם ואם יראום שיהיו מקברים את מתיהם יהיו כופין אותם לשאר מלאכות והם שמפרשים שמחששא זו אסרוה במנין ואין מנין שכמותו להתיר וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת שבת בענין סנדל מסומר ולא בשעת השמד היה ועכשו בטל השמד ותירץ לא עמד בית דין ובטל ומ\"מ בתוספות כתבו שדבר זה לא נאסר במנין אלא דרך אזהרה כגון מים המגולין ומלח סדומית שעכשו נוהגין בהם היתר אחר שאין נחשים ומלח סדומית מצויים וכן כל כיוצא בזה:",
+ "ואף גדולי הרבנים פירשו מתוך קושיא זו ר\"ל מקושית המשנה שהזכרנו ר\"ל אין חופרין וכו' שביום ראשון נאסר אף בטלטול וביום שני הותר הטלטול ונאסרה החפירה ואי אפשר לומר כן שהרי בהדיא אמרו כחול שויוה רבנן:",
+ "וכן כלי הקבורה ביום טוב שני מותר להחזירם לעיר אחר הקבורה אע\"פ שמלאכתם לאיסור שהרי נעשו היום מלאכתם להיתר וכן שעומדים עדין לכך אם יזדמן להם מת אחר וכל שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אף מחמה לצל וכל שכן כדי שלא יגנב ויש שהורה להניחם בבית הסמוך לחומה ועל הדרך שאמרוה בערובין מ\"ה א' בכלי זין ואינו כלום שלא אמרוה שם אלא בשבת ומשום העברה ברשות הרבים אבל כל שטלטולו בהיתר וביו\"ט שאין בו דין העברה מותר לנשאו עד מקום המוכן לו וכן נראה מלשון גדולי הרבנים בפרק כל הכלים בשמועת המקלות וכן מה שהותר לטלטל מחמה לצל אין אומרים אם איפשר להצילו מן החמה בטלטול מועט לא יטלטל במרובה אלא מכיון שטלטל בהיתר יביאנו עד מקום שירצה והוא הדין לסכין של מילה בשבת שלאחר מילתו מטלטלו ומניחו לכל מקום שירצה שלא יהא בו דין העברה רשות הרבים וכן הסכימו בהיתר זה קצת חכמי הדורות:",
+ "וכן יש שהחמירו לומר שלא התירו אלא מה שהוזכר והוא מיגד גלימא ומיגז אסא אבל קבורה לא וגם זה הבל לא הוזכרו אלו אלא לריבותא כלומר אע\"פ שאינם צורך גמור כמו שביארנו ויש מי שאוסר שלא לחפור על ידי מדידה ואיני מודה כן [שאין מדידה שלנו] כנטיית קו דרך בנין:",
+ "לא סוף דבר במה שהתרנו כשנשתהא המת או שאנו מתיראים שמא ישתהא כגון שהיה סמוך לו שבת שלא הותר בו שום דבר אלא טלטול מחמה לצל על ידי ככר או תינוק אלא אף בשלא נשתהא ואין חשש שמא ישתהא מותר בין בראשון על ידי עממין בין בשני על ידי ישראל ויש חולקין ביום ראשון לומר שלא הותר על ידי עממין אלא בנשתהא או מחשש שמא ישתהא ממה שמצאוה כן בפירוש לגדולי הרבנים במסכת שבת פרק תולין קל\"ט ב' במה שאמרו שם עובדא הוה בכנישתא דמעון ביו\"ט הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מלאחריה והרי צורך שאלתם מלפניה שלא ישתהא ומלאחריה שכבר נשתהא אבל כל שאין שם נשתהא ולא חשש ישתהא אסור ולדעתם לא אמר רב אשי אע\"ג דלא אשתהי אלא ביו\"ט שני ועל ידי ישראל ומטעם כחול שויוה רבנן ואין הדברים נראין שהרי רבא סתם אמרה מת ביו\"ט ראשון יתעסקו בו עממין ולא הזכיר יו\"ט הסמוך לשבת כלל וזו של פרק תולין מעשה שהיה כך היה ואף בזו סתם השיבו להם יו\"ט ראשון יתעסקו בו עממין ומר זוטרא שאמר לא אמרן אלא דלא אשתהי דוקא ביו\"ט שני אמרה וכמו שהשיבו רב אשי יו\"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אבל ביום ראשון לא חלקו בה כלל ומ\"מ אם מת בראשון ורוצים לשהותו לכבודו עד יו\"ט שני כדי שיתעסקו בו ישראל הרשות בידם ויש חולקים בדבר ואין דבריהם נראין:",
+ "יש מי שאומר שלא נאמר היתר זה אלא בבן קיימא אבל נפל ודאי או ספק נפל בתוך שלשים אין כאן כבוד הבריות ואסור אף בשני אף על ידי עממין ואין אני מודה כן אלא בנפל ודאי ואף בזה מותר לטלטלו ולהוציאו משם כדין גרף של רעי שמותר לטלטלו ולהוציאו כמו שיתבאר ולחכמי בדיר\"ש ראיתי בחבוריהם שהתירו אף בקבורה וכן ראיתיה בקצת חבורי חכמי צרפת ופירשו הטעם אחר שהם בני העולם הבא וכמו שאמרוה בפרק חלק ק\"י ב' משעה (שאמרוה) [שנזרע] וכו' ר\"ל משנכנס בו רוח אפשי והוא שאמרו באחרון של כתובות והא כתיב נבלתי יקומון ותירץ ההוא בנפלים כתיב והנאוני הדברים ואחר שכן כל שהותר בשאר מתים הן בראשון הן בשני הותר בנפלים מארבעים יום ואילך:",
+ "מי שלא הניח עירובי תבשילין מערב יו\"ט מניחן בחמשי שהוא יו\"ט בתנאי זה שיאמר אם היום קדש ולמחר חול איני צריך כלום ואם היום חול ולמחר קדש הרי זה עירובי שבו אהא רשאי לאפות ולבשל מיו\"ט לשבת ואינו צריך לכפול תנאו בשני שאם ראשון יו\"ט הרי מחרתו חול ואינו צריך כלום ומ\"מ בשני ימים טובים של ר\"ה אי איפשר לו לעשות כן שהרי קדושה אחת הן מגדולי המחברים כתבו שלא נאמר היתר תנאי זה אלא בשעה שהיו עושין שני ימים מספק אבל עכשו שאנו בקיאין בקבוע החדשים ואין עושין שני ימים אלא מתורת מנהג אף בימים טובים של גליות אין תנאי מועיל בהם ואין שטת הגמרא מוכחת כן שהרי רבא אמר ליתוב מר האידנא וליתני והרי הוא היה בזמן שהיו יודעים בקדוש החדש ומ\"מ לענין סברא מיהא הדברים נראין:",
+ "אפרוח שיצא מקליפתו ביו\"ט אסור מתורת מוקצה שהרי לא היה דעתו עליו מערב יו\"ט ואם נולד בראשון מותר בשני אבל שבת ויו\"ט או שני ימים טובים של ראש השנה נאסר בשניהם יש מי שמתירו אף ביומו אע\"פ שהוא מוקצה שמתוך שקודם לידה היה לו דין שרץ שאין שחיטתו מטהרתו ולידה זו הועילתהו להוציאו מכלל שרץ ולהתירו על ידי השחיטה דין הוא שתועיל לו לידה זו להפקיעו מתורת מוקצה שעליו והדברים נראין כדעת ראשון:",
+ "עגל שנולד מן הפרה העומדת לאכילה ביו\"ט מותר ליומו ואע\"פ שלא היה דעתו עליו מוכן הוא אגב אמו והוא שברור לו שכלו לו חדשיו כגון שהיתה לו בהמה קשורה בביתו תשעה חדשים לגסה וארבעה לדקה ונתברר לו שלא עלה עליה זכר מאותו זמן ואילך אבל אם לא נתברר לו שכן צריך לשהותו עד ליל שמיני שכל ששהא שלשים יום באדם ושמנה בבהמה אינו נפל:",
+ "עגל שנולד מן הטרפה מותר ואע\"פ שביצת טרפה אסורה כמו שביארנו למעלה ביצה אין לה חיות והרי היא מכלל האם אבל עגל שיש לו חיות אינו תלוי בחיותה של אם ואינו מכללה הואיל ויצא ממעיה ואם נולד ביו\"ט מותר ואע\"פ שאין אמו ראויה לאכילה שהרי מ\"מ מוכנת היתה מערב יו\"ט לכלבים ואע\"פ שאמרו לכם ולא לכלבים מ\"מ מוכנת היא להאכילה להם בעודה חיה וכל שאדם מכינו בדעתו לצורך בהמתו הוא מרחיב את דעתו שאם יש שם דבר הראוי לו שיהא מוכן לו והוא שאמרו מוכן לבהמה מוכן לאדם אף במה שמחוסר מעשה אדם הואיל והוא מעשה הרגיל כגון שחוטה ביום טוב ואע\"פ שבמסכת פסח ראשון נ\"ו ב' אמרו שמוכן לעורבים אינו מוכן לאדם שאם כן אף פירות הנתלשין ביו\"ט לא יאסרו משום מוקצה אלא מגזרת שמא יעלה ויתלוש וכל שנתלו במקום שפל שאין בו גזרת עליה יהו מותרין מ\"מ אין דעתו של אדם לזון את העורבים כל כך אפילו גדלים בביתו ואין צורך בגדילתם וכן שאפשר לפרשה בעורבים סתמא ואע\"פ שרוב מפרשים כתבוה בגדלים בביתו מ\"מ אין נראה לי כן שאם כן מאי איריא עורבים דנקט אלא עורבים דעלמא קאמר והם מצויים בחצר ובכל מקום שאילנות מצויין שם אבל כלביו ושאר בהמותיו אדם צריך להם ודעתו לכל מה שראוי להם ומתרחבת על מה שאפשר שיהא ראוי לו ממנה או שמא לא אמרוה אלא במוקצה מחמת איסור כמו שביארנו שם ויש חולקים לאסור עגל שנולד מן הטרפה ביו\"ט מפני שהם פוסקים שמוכן לבהמה אינו מוכן לאדם וכן נראה דעת גדולי המחברים ויש לדברינו ראיה גדולה בתלמוד המערב והוא שאמרו שם עגל שנולד מן הטרפה ביום טוב מותר נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן וכן סוגיא זו מוכחת כדברינו להדיא:",
+ "עגל שנולד מן הפרה העומדת לחרישה או מן המדברית ומן הצביה שנצודו היום אסור שהרי לא היתה אמו מוכנת לכלום מבערב ואפילו למי שסובר טעם מתיר עצמו בשחיטה כבר ביארנו שאין היתר מתיר עצמו בשחיטה אמור אלא באפרוח שלידתו גרמה לו להיות ניתר בשחיטה כמו שביארנו:",
+ "אפרוח שנולד בחול מותר לאלתר ר\"ל תכף שיוצא לאויר העולם אע\"פ שלא נתפתחו עיניו ויש שאוסרין אותו מתורת שרץ עד שיתפתחו עיניו ואין נראה כן הא בתוך קליפתו מיהא כלם מודים באיסורו משום שרץ אלא שבתלמוד המערב אמרו דוקא בשאין נוצה בכנפיו אבל יש נוצה בכנפיו מותר ונסח דבריהם אפרוח מאתמול גמור כהילין דנפקין וגדפיהון עליהון ונראה לפרש אף לדעת זה שכל שהוא בתוך קלפתו אסור ולא אמרוה אלא שכל שמתחיל לצאת מקליפתו ויש לו כנף מוכן הוא ר\"ל שדעתו חל עליו לכשיצא למחרתו ולא להתירו בתוך קלפתו בא וכן הדברים נראין:",
+ "כבר רמזתי לך שיש חולקים בקצת דברים שכתבנו והריני צריך להעירך מה שהביאנו לפסוק כמו שכתבנו ומתוך כך אני מעירך בביאור הסוגיא ובמה שנתחדש לי בה בדרך קצרה מפני שראיתי כמה מפרשים כתבו בה שלא כהוגן וזהו מה שראינו בביאורה:",
+ "שמועה זו כוללת שלשה דינין אפרוח שנולד ר\"ל שיצא מקליפתו ביו\"ט ועגל שנולד מן הכשרה ביו\"ט ועגל שנולד מן הטרפה ביום טוב ואומר אני שלא נגעו בשמועה זו מדין הכנה כלל שאם תאמר שלידתו הויא הכנה הרי בהיתר יום טוב עצמו אנו עסוקים והרי יו\"ט מכין לעצמו וא\"ת שתאסר משבת ליו\"ט הרי כתבנו שאין הכנה משבת ליו\"ט אלא במה שאם נולד ביו\"ט עצמו אסור ולידת שבת גורמת היתרו ליו\"ט וא\"ת שאין יו\"ט מכין לעצמו על שטת המפרשים שכתבנו למעלה כבר ביארנו לאותה שיטה שאין לידה נקראת הכנה ואע\"פ שלא אמרנוה אלא בביצה ודאי אף באפרוח ועגל כן ר\"ל שגמר שלהם הכנה ולא לידתם וא\"ת ליגזור בה משום יו\"ט אחר השבת והרי בשבת נגמרו אין זה כלום שבביצה הוא שאמרו קים לן דמאתמול גמרה לה אבל עגל ואפרוח נגמרים ואין יוצאים מעת לעת אלא פעמים מקדימין ופעמים מתאחרים נמצא מ\"מ שאין בלידת אפרוח איסור משום הכנה כלל ומגזרת פירות הנושרין ומשקין שזבו אין כאן שאין דמיון לאלו עם בעלי חיים אלא עקר איסור זה הוא מדין מוקצה מצד שלא היה דעתו מערב יו\"ט עליו שהרי לא היה בעולם וזהו שאמרו רב אמר אסור מדין מוקצה ובשל גליות מותר למחר ובשל ראש השנה אסור אף למחרתו מדין מוקצה הואיל וקדושה אחת הם וכן משבת ליו\"ט משום הכנה שהרי אם נולד ביו\"ט היה אסור ליומו ואלו התרנוהו משבת ליו\"ט נמצאת לידת שבת גורמת היתרו ליו\"ט ושמואל אמר מותר אע\"פ שמודה בו שהוא מוקצה הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ר\"ל הואיל ובעודו אפרוח היה בו איסור שרץ ולא היתה שחיטה מועילתו וכשנולד הועילתהו לידה זו של יו\"ט להפקיע ממנו איסור שרץ ולהביא עצמו לכלל היתר על ידי שחיטה הרי לידה זו מועילתהו גם כן להפקיע ממנו דין מוקצה ואין לפרש הואיל ומתיר עצמו בשחיטה מידי אבר מן החי שאם כן אף בעומדת לגדל ביצים כן אלא שבאיסור שבקודם לידה הוא אומר כן והוא איסור שרץ ואיסור מוקצה דומה לו לענין זה שעקר איסורה מקודם לידה:",
+ "ושאלו רב כהנא ורב אשי לרב מה בין זה לעגל שנולד ביו\"ט כלומר אע\"פ שטעם מתיר עצמו בשחיטה אינו כלום לדעתך מ\"מ הרי עגל שנולד מן הכשרה ביו\"ט מותר ליומו כמו שאמרו בבכור ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן כל שברור לו שכלו לו חדשיו כגון שהעמידה קשורה בביתו משקבלה זכר עד שילדה תשעה חדשים לגסה וארבעה לדקה ולא נכנס זכר לשם ומה בין אפרוח לזו איסור הכנה אין בזו כבזו כמו שביארנו היסח הדעת יש בזו כבזו שאף עגל לא היה בעולם ושמא תאמר דעגל הואיל ואמו עומדת לאכילה אוכלא דאיפרת הוא אין זה כלום שכל שהוא מחוסר שחיטה אי אתה קורהו אוכלא דאיפרת והשיבם עגל מוכן אגב אמו הואיל ודעתו על האם מבערב דעתו מתפשטת על כל מה שבתוכה שהרי היה מותר בשחיטת האם אלו לא נולד מה שאין כן באפרוח והקשו לי' מעגל שנולד מן הטרפה שאין שחיטתה מועלת אף להיתר הולד וכשנולד ביו\"ט מותר ושתק רב אלא ��עמד רבה במקומו והשיבם הואיל והיה דעתו על האם מבערב להאכילה לכלביו היא וכל מה שבתוכה והואיל ודעתו עליה מצד איזו סבה דעתו מתרחבת על כל מה שיהא באפשר שיגיע ממנה שיהא ראוי לאדם ואע\"פ שמוכן לאדם אינו מוכן לבהמה שהרי חתוך נבלה לכלבים אסורה ביו\"ט אא\"כ נתנבלה מבערב טעם הדבר שכל שהוא נותן דעתו עליו לעצמו אין דעתו עליו לאכילת כלבים אבל מה שהוא נותן דעתו עליו לאכילת כלבים ודאי דעתו מתרחבת ליתן לבו על כל שאפשר שיגיע ממנו לראיית מאכל אדם שפיל ואזיל בר אווזא ועינהא מיטייפי:"
+ ],
+ [
+ "ותניא כותיה דרב אפרוח שנולד ביו\"ט אסור עגל שנולד ביו\"ט מותר זה מוכן אגב אמו וזה אינו מוכן אגב אמו ותניא כותיה דשמואל עגל ואפרוח שנולדו ביו\"ט מותרין זה מוכן אגב אמו וזה מתיר עצמו בשחיטה למדת מפירושנו שכל מה שהתיר רב לא התיר אלא מטעם מוכן אגב אמו ולא התיר כלום מטעם היתר עצמו בשחיטה ושמואל מתיר משני הצדדין ומתוך כך הוא מתיר את העגל מצד הכנת אמו והאפרוח מצד היתר עצמו בשחיטה ושניהם מודים שטעם מתיר עצמו בשחיטה אינה אלא באפרוח וכן לפירושנו אין כאן דין איסור הכנה כלל ומאחר שכן אין לנו קושיא מביצת משנתנו היאך אין מתירין אותה מצד שהיא מוכנת אגב אמה שהרי מטעם הכנה נאסרה כמו שביארנו:",
+ "ושאר מפרשים לפי מה שנתבלבלו בפירוש שמועה זו הביאום פירושיהם להרבה קושיות ואחת מהם זו שבביצה והיוצא מדבריהם שלא התיר רב שום דבר אלא בשיש שם שני צדדין מוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה ועגל שנולד הרי שניהם בו לדעת מה שהם מפרשים במתיר עצמו בשחיטה אבל אפרוח שאין שם אלא מתיר עצמו בשחיטה וביצה שאין שם אלא מוכן אגב אמו לא התיר והרי דבריהם נושבים מאליהם שאם כדבריהם היאך לא הזכיר בבריתא זו השנויה לדעת רב כל סבות ההיתר והוא שיאמר בעגל זה מוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה וזה אינו מוכן אגב אמו כלומר אע\"פ שמתיר עצמו בשחיטה ואם מפני שנדחקים לפרש זה מוכן אגב אמו כלומר יתר על היתרו בשחיטה וזה אינו מוכן אגב אמו יתר על היתרו בשחיטה הרי קושיא מבוארת מן הבריתא השנויה לדעת שמואל ששנו בה זה וזה מותר זה מפני שמוכן אגב אמו וזה מפני שמתיר עצמו בשחיטה אלמא טעמו של התר זה אינו דומה לשל זה ואף הם מקשים לעצמם מדבריות היאך לא הותרו ממה שמתירין עצמן בשחיטה ותירצו שלא בא היתר שחיטה להם היום אבל אלו הואיל והיתר שבשחיטה בא להם היום כי איתקין לחדא איתקין לתרתי:",
+ "ומ\"מ בתלמוד המערב מצאו קצת סעד לדבריהם והוא שאמרו שם עגל שנולד ביו\"ט מותר שהוא מתיר עצמו בשחיטה ר' זעירא בעי מעתה מדברית תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה צביה תהא מותרת שמתרת עצמה בשחיטה ומ\"מ נזדמנה לי גמרא ירושלמית מישיבתם של גדולי מפרשים שהיא שנויה סתם ר\"ל עגל שנולד ביו\"ט מותר ר' זעירא בעי מעתה מדברית תהא מותרת צביה תהא מותרת ולא הוזכר בשום אחת מהם טעם היתר עצמן בשחיטה אלא שאף לאותו נסח שברוב הגמרות של תלמוד המערב נראה לי לפרשה על שטתנו והוא שאמרו שם אחר כן חזר ר' זעירא ואמר עגל מאתמל הוא גמור ברם הכא בו ביום נגמרה בו ביום נולדה אמר ר' בא אתיא כמאן דאמר יולדת למקוטעים ברם כמאן דאמר למסוימים הגע עצמך שסיים ופירוש הדברים לדעתי שר' זעירא היה מקשה קושיא חזקה על מה שתלה טעם ההיתר בהיתר עצמו בשחיטה ר\"ל מכלל אבר מן החי והרי מדברית כן ומתוך כך החזיק אותו הלשון במשובש וחזר לדון שלא מאותו הטעם אנו באין בהתרו אלא מטעם מוכן אגב אמו וזהו מאתמל הוא גמור כלומר מוכן ר\"ל שהכנתו חלה מאתמל אגב אמו אבל מדברית וצביה הן היא הן ולדה שנולד ממנה היום אחר שנצודה אסור שאם על עצמה הרי בו ביום נגמרה כלומר שהיום נצודה ואם על ולדה בו ביום נולדה ומה שאמר ר' אבא אח\"כ ענין בפני עצמו הוא כלומר מה שהתרת עגל שנולד לבו ביום ולא חששת לספק נפל תינח לדעת האומר בהמה יולדת למקוטעים ואחר שכן אע\"פ שלא נודע לנו בבירור שכלו חדשיו כל שיולדת למקוטעים כלו חדשיו הוא אבל לדעת האומר שאינה יולדת אלא למסוימים היאך תתירוהו והרי יש לחוש לספק נפל ותירץ הגע עצמך שסיים כלומר שנתברר לנו שכלו חדשיו על הדרך שבארנו למעלה והוא שאמרו בסוף הירושלמי אימתי עלה עליה זכר כלומר שנתברר לנו היום שעלה עליה זכר ונזהר שלא נכנס עוד זכר שם כל אותן הימים:",
+ "ולעקר הפסק הדבר צריך הכרע שהרי רב חלק לאסור אפרוח הנולד עם שמואל ור' יוחנן וכלל ידוע רב ושמואל הלכה כרב ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אלא שנראה לי לפסוק כרב מפני שעקר מחלקת זה אינו מר' יוחנן שהרי ר' יוחנן אינו מחמיר במוקצה כמו שהוזכר באחרון של שבת ונשאר עקר המחלקת לרב ושמואל ומתוך כך פסקנו בה לאיסור על הדרכים שכתבנו:",
+ "השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות אפילו בלא קלפה אלא שהחלמון לבד גמור באותו הקרום שעליו אפילו היו מחוברות עדין בגידין שבבשר מותר לאכלן בחלב הואיל ובשר עוף גופו אינו אלא מדברי סופרים הקלו בביצים שבמעיהם ויש מקשים היאך אפשר להיות מעורות בגידים אחר שנגמר החלבון עם הקרום עד שמתוך כך אין גורסין גמורות ואף כשתבא לגרוס גמורות פירושו גמורות מצד החלמון אע\"פ שלא נגמר החלבון ולפירוש זה יש פוסקין כר' אליעזר בן יעקב שאם היו מעורות בגידין אסורות הואיל ולא נגמר החלבון עם הקרום וכן נראה דעת גדולי המחברים והפוסקים שלא הזכירו בהיתר זה מעורות בגידין אלא ביצים גמורות השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות אפילו בקליפתן מותר לאכלן ביו\"ט:"
+ ],
+ [
+ "ביצה זו שנמצאת במעי האם אע\"פ שנגמרה בכל קליפותיה אינה ראויה לגדל אפרוחים מעתה מי שמחזר ותובע ביצים שנולדו והם הנקראים ביעי דפחיא ר\"ל שמקרקרת ומכרו לו ביצים שנמצאו במעי השחוטות והם הנקראים ביעי דשחוטה אע\"פ שלא ביאר הלוקח שלצורך הושבה הוא לוקחן הואיל וביצים שנולדו שאל הרי זה מקח טעות וכן אם שאל ביצים הנקלטים מן הזכר והם הנקראים ביעי דדיכרא ומכרו לו ביצים הנקלטים מחמימות חכוך התרנגולת והם הנקראים ביעי דספנא מארעא מקח טעות הוא וחוזר:",
+ "נבלת עוף טהור אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא בתוך הפה אלא בתוך בית הבליעה ואף בזו דוקא שיאכל מן הבשר אבל אכל מן העצמות הרכים או מן הגידים או מן הדם או מן השלל של ביצים ר\"ל רבוי החלמונים המקובצים או בשר מן החי ר\"ל שתלש בשר מעוף טהור חי ואכלו כל אלו אין מטמאין אבל אם אכל מן האשכול של ביצים והוא מקום השדרה שהחלמונים מקובצים בו או מן הקורקבן או מבני מעים או שאכל מן החלב אפילו לא אכלו אלא שהמחהו ושתה הרי זה טמא ובמסכת חולין התבאר שאין הדברים אמורים אלא בשהמחהו על ידי האור אבל המחהו בחמה טהור שהרי הסריחו ולענין אכילה כלן אסורים משום נבלה ומצטרפין עם בשרה אבל העור והגידים והקרנים והטלפים והצפרנים של עוף והשיליא אע\"פ שאסורין פטור באכילתן ואין מצטרפין עם הבשר מפני שאינן ראויי�� לאכילה:",
+ "ביצה שיצתה רובה מערב יו\"ט וחזרה במעי האם ונולדה ביו\"ט מותרת שמשעה שיצתה רובה היא נדונת כנולדה:",
+ "כל שטבעו להזדקק לבן זוגו ביום ולא בלילה נולד ביום ולא בלילה וזהו תרנגול וכל שטבעו בכך בלילה ולא ביום נולד בלילה ולא ביום וכל שטבעו בכך ביום ובלילה כגון אדם ודומה לו נולד בין ביום ובין בלילה מעתה הדבר ברור שאין התרנגולת יולדת אלא ביום אלא שלא נאמר כן אלא בקולטת מן הזכר אבל ספנא מארעא יולדת לפעמים בלילה ואף בזו אין הדבר מצוי אחר שכן מי שהשכים ביו\"ט קודם שיאור היום ומצא ביצה בקינה של תרנגולים אע\"פ שהתרנגולת זו ספנא מארעא הרי זה תולה את הדבר בשנולדה מאתמל ומוכנת ואע\"פ שהוא דבר שיש לו מתירין והיה ראוי להחמיר בה כמו שהחמירו בתערובת מ\"מ לידת הלילה אף בספנא מארעא אין הדבר מצוי ואם בדק מבערב ולא מצא שם ביצה והשכים ומצא ביצה אם לא בדק יפה תולה את הדבר בשנולדה מאתמל ואם בדק יפה יפה אם היתה התרנגולת ספנא מארעא תולין את הדבר בנולדה בלילה ואסורה ואם אינה ספנא מארעא אלא שקולטת מן הזכר הרי אי אפשר שילדה בלילה ועל כרחנו מאתמל יצתה רובה ומאחר שיצתה רובה היה באפשר שתלד בלילה ומ\"מ מותרת ביו\"ט שהרי יצאתה רובה מאתמל:",
+ "כיצד יודע אם התרנגולת ספנא מארעא או אם קולטת מן הזכר כל שיש עמה תרנגול בבית או קרוב לבית בכדי שתשמע קולו ביום שהוא שעת תשמישה לעולם אינה ספנא מארעא אלא שהולכת לו ואפילו היה נהר מפסיק בנתים הואיל ויש שם גשר או איזו הכנה שתוכל לעבור בו ואם לא היה בדרך זה הרי היא ספנא מארעא מן הסתם:",
+ "ממה שכתבנו למדת שלוקחין ביצים בלילי יו\"ט של גליות שהרי ביום נולדו דרובא מזכרים נינהו בין בליל ראשון בין בליל שני ממה נפשך אחד מהן חול וכן בליל ראשון של ראש השנה אבל בליל שני אסורה שהרי קדושה אחת הן וביום מיהא אסור שמא ביומן נולדו ויש מתירין ביום ראשון משום דרוב ביצים לאו בני יומן נינהו ואין דבריהם נראין:",
+ "המשנה השניה בש\"א שאור בכזית וחמץ בככותבת ובה\"א זה וזה בכזית בהמה שנולדה ביום טוב הכל מודים שהיא מותרת ואפרוח היוצא מן הביצה הכל מודים שהיא אסורה אמר הר\"ם פי' שאור הוא השאור עצמו שבו מחמיצין העיסה ואין מחלקת בין בית שמאי ובית הלל כי שאור וחמץ לענין אכילה בכזית ואמ' ית' שבע' ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ אמרו חכמי' פתח הכתו' בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו חמץ זהו שאור אבל מחלוקתם לענין ביעור בש\"א כי על כל פנים יש ביניהם הפרש ואם לאו למה אמר חמץ ואמר שאור אלא כיון שהשוה ביניהם באכילה יש ביניהם הפרש לענין ביעור ובה\"א ילפינן ביעור מאכילה והביאו בכאן זאת ההלכה לפי שהיא מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל והיא דומה לביצה שנולדה ביום טוב:",
+ "אמר המאירי בש\"א שאור בכזית וכו' אע\"פ שמשנה זו אינה ממין שאר המשניות הואיל והיא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל כמשנה הסמוכה לה מלפניה ומלאחריה שנאה ביניהן ואע\"פ שבמסכת עדויות נשנו בהם יותר שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל בזו לא הוזכרו אלא אותן שיש להן שייכות בענין יו\"ט ויש גורסין בגמרא שאור מאן דכר שמיה ותירצו תנא ביו\"ט דפסח קאי ואינה גירסא נכונה שהרי המסכתא כלה בדברים השוים לכל רגל כמו שהקדמנו ופי' בגמ' שלענין אכילה לא נחלקו דלדברי הכל בכזית ולא נחלקו אלא לענין ביעור לעבור בבל יראה שלדעת בית שמאי שאור בכזי�� וחמץ בככותבת דמדפלגינהו קרא וייחד לאו בכל אחד מהם וכדכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ אלמא שיעורו של זה לא כשיעורו של זה ושאור בכזית שמתוך שהשאור מחמץ את העיסה מחמירין בו יותר אבל חמץ בככותבת שבשיעור זה לבו של אדם מוצא לו סעד ובה\"א זה וזה בכזית והלכה כדבריהם ובתוספתא אמרו איזה שאור המחמץ את אחרים חמץ המתחמץ מאחרים ומאימתי קרוי שאור משיפסל לאכול לכלב:",
+ "זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר:",
+ "המשנה השלישית השוחט חיה ועוף ביום טוב בש\"א יחפור בדקר ויכסה ובה\"א לא ישחוט אא\"כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום ומודי' שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ושאפר כירה מוכן הוא אמר הר\"ם פי' אינו רוצה בכאן באמרו השוחט חיה ועוף לומ' מי ששחט שיורה זה הענין דיעבד אין לכתחילה לא אלא ר\"ל האיש השוחט כשנמלך בנו היאך ישחוט ביום טוב איך נשיב לו בש\"א נתיר לו לחפור בדקר על הדרך שנזכיר לקמן וישחוט ויכסה ובית הלל אוסרין אא\"כ יש לו עפר מוכן וייחד לו מקום מערב יום טוב ואמרם מודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה בשני תנאים האחד שיהיה אותו הדקר נעוץ בארץ ויעקור אותו ובשעת עקירתו יעקור העפר והשני שיהיה העפר תיחוח כלו ולא יהיה קשה ועב כדי שלא יהיה חופר גומא ומה שאמרו בית שמאי יהפוך בדקר ויכסה על אלו הפנים אמרוהו ושאפר כירה מוכן הוא רוצה בזה שהם מודים שאפר הכירה מוכן כי לא היה ביניהם משא ומתן על האפר אבל הוא פתיחת דברים והודיעך כי האפר מוכן הוא ומותר לשחוט עליו ובתנאי שיהיה אפר מערב יום טוב ולא בשלו בו ביום טוב אבל אם היה האפר נעשה ביום טוב אסור לשחוט עליו לפי שהוא נולד אלא אם היה חם ביותר כדי לצלות בו ביצת תרנגולת וכיון שהיא ראוי לבשל בו היה מותר לטלטלו ולשחוט בו:",
+ "אמר המאירי השוחט וכו' כונת המשנה לבאר במי שצריך לשחוט ואין לו עפר מוכן היאך יעשה ומשנה זו אינה נשנית בדיוק וריסי עיניה מעידין עליה שכן שהרי אמרו בית שמאי השוחט דוקא דיעבד הא לכתחלה לא ישחוט אא\"כ יש לו עפר מוכן ואח\"כ אמר ובה\"א לא ישחוט כלומר לכתחלה הא דיעבד מודה שיחפור ויכסה דאלמא דבית שמאי שרו לכתחלה ובלכתחלה הוא דפליג הא דיעבד [שניהם שוין] שיחפור ואם תבא לפרש לבית הלל לא ישחוט כלומר לא יגמור ענין השחיטה כלומר שלא יחפור ויכסה אף בששחט ובדיעבד פליגי הרי אמרו אח\"כ ושוין שאם שחט שיחפור וכו' ואם כן קשיא רישא ונחלקו בתירוצה רבה ורב יוסף ולדעת שניהם בלכתחילה פליגי והשוחט דקאמרי בית שמאי פירושו הבא לשחוט ובא לימלך אם יכול לשחוט אחר שאין לו עפר מוכן אלא שנתחדש ביניהם ר\"ל בין רבה ורב יוסף מחלקת אחרת לדעת בית שמאי והוא שכבר ידעת שהשחיטה צריכה עפר למטה שיבא דם השחיטה לתוכו ועפר למעלה אחר שחיטה ואלו היה לו לזה עפר למטה ואין לו עפר למעלה שניהם מודים שלדעת בית שמאי ישחוט לכתחלה על סמך חפירה לצורך עפר שלמעלה ולבית הלל לא ישחוט לכתחלה אבל בשאין לו עפר אף למטה לא ולדעת רבה בזו אף בית שמאי סוברים שלא ישחוט לכתחלה שאם כן אתה צריך להתירו לחפור קודם שחיטה לצורך עפר שלמטה ושמא אחר כן ימלך שלא לשחוט ונמצא חופר בחנם א\"כ משנתנו בשיש לו עפר למטה ולבית שמאי שוחט לכתחלה ואחר ששחט חופר לצורך מעלה ולדעת בית הלל לא ישחוט לכתחלה על סמך חפירה ולדעת רב יוסף אף בשאין לו עפר של מטה מתירין לדעת בית שמאי לחפור קודם שחיטה שלא ימנע משמחת יו\"ט ולבית הלל אסור לשחוט לכתחלה על כל פנים אלא שאם ��ש לו עפר למטה ישחט חופר לצורך מעלה והוא הדין שאם חפר ושחט שחיטתו מותרת:",
+ "ולענין פסק נראין הדברים שהלכה כבית שמאי הואיל ורבה ורב יוסף שקלי וטרי אליביהו וכן שאמרו למטה על משנה זו מוחלפת השטה ומה שנאמר כאן לדעת בית שמאי הוא הוא דעת בית הלל והלכה כדבריהם וכן נראה שהלכה כדבריהם ולשיטת רב יוסף שהרי חפירה זו באיסור סופרים היא כמו שנבאר בסמוך ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכן דטעמא דאתי לאימנועי טעמא מעליא הוא ואע\"פ שאמרו רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר מתלת פירושה במה שהם חולקים במחלוקת של עצמם אבל זו בפרושי מלתיהו דבית שמאי ובית הלל פליגי וכן שלא נאמר כלל זה אלא במה שנחלקו בו במסכת בבא בתרא וכן דלישנא דמתניתין סתמא קאמר יחפור לא שנא קודם שחיטה לא שנא לאחר שחיטה ואע\"ג דחזינן לבית שמאי דחיישינן לדילמא מימליך וכדקאמ' מוליכין טבח וסכין אצל בהמה אבל לא בהמה אצל טבח וסכין דילמא מימליך ונמצא טורח שלא לצורך נראה דהתם דילמא מימליך משחיטת בהמה זו לשחיטת בהמה אחרת וזה דבר מצוי הוא אבל המלכה משחיטה ללא כלום אין לחוש ואע\"פ שמצינו מהם חשש המלכה אף בכיוצא בה במחלקת של בריכה ראשונה ושל הולכת תבלין ומדוך אצל מדוכה כל זה המלכתם מצויה אבל זה שהכין בהמתו ובא לשחוט סמוך לחפירה אין המלכתו מצויה זו היא שטת אחרוני הרבנים ואף רבותי נסכמים בה:",
+ "ויש פוסקין כבית הלל ואין חוששין למה שאמרו עליה מוחלפת השטה שהרי בבחיראתא נשנית כמו שהיא שנויה כאן וכן שאין מעמידין את הסוגיא למטה במוחלפת השטה כמו שנבאר והילכך אינו שוחט לכתחלה אפילו היה לו עפר למטה וזהו דעת גדולי הפוסקים אלא שקצרו בה ויש פוסקין כבית הלל וכשיטת רב יוסף כלומר שלא ישחוט לכתחלה אם אין לו עפר למטה אבל אם היה לו עפר למטה שוחט לכתחלה וחופר לצורך מעלה ומקשים לעצמם מההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה הנזכר בעירובין ס\"ח א' שלא התירו למול לכתחלה עד שתאמר אמו שהיא צריכה ואם איתה ימול שהרי אין במילתו שום איסור ואחר מילתו יחם לו אפילו ישראל שהרי בדיעבד הוא מקום סכנה ואפילו אמירה לגוי לא התירו אלא שיש אומרים שאמירה לגוי בדבר שיש בו מעשה מן התורה חמור משבות שאין בו איסור תורה אף על ידי ישראל וכל שכן בזו שמאחר שהשחיטה הותרה הקלו במכשיריה ועקר הדברים כדעת ראשון וכבר הרבו קצת מפרשים בקושיות בסוגיא זו הרבה אלא שכבר כתבנו הכל בארוכה בפירושנו:",
+ "וחפירה זו שהתרנו פי' בגמ' שלא חפירה גמורה של אב מלאכה היא אלא שכבר היה לו דקר נעוץ מבעוד יום ואינו צריך אלא לסלקו ועפרו ננער מאליו ולא סוף דבר לבית שמאי שהתירוה אף קודם שחיטה שאין עדין חובת כסוי עליו אלא אף לבית הלל ולדיעבד שאין עשה של כסוי דוחה עשה ולא תעשה של יום טוב אלא בדקר נעוץ ובעפר תיחוח שאין לחוש לכתישת צרורות שהיא תולדת טחינה ואם מפני עשיית גומא שחייב בה בבית משום בונה ובשדה משום חורש כמו שהתבאר במקומו הרי זה אינו צריך לגומא אלא לעפרה ובשבת פטור אבל אסור ובכאן מתירין אותה לכתחלה משום שמחת יו\"ט ואע\"פ שהיה אפשר לעשותה מערב יו\"ט ולא התירו איסור חכמים במה שאפשר לעשותו מערב יו\"ט הכא שאני שמצטרפת בו מצות כסוי ואע\"פ שהיה יכול לכסות בלילה ועל הדרך שאמרוה בשוחט לחולה בשבת לאו כלהו דינא גמירי ואתו לאימנועי:",
+ "שאפר כירה מוכן הוא פירשו בגמרא שכך היא המשנה ואפר כירה מן הסתם מוכן הוא ומכסין בו ולענין ביאור מיהא ��א נאמר מוכן הוא לדעת בית שמאי אלא לכסות בה צואה וכיוצא באלו אבל לענין כסוי אף בחול לדעתם אין מכסין באפר שאינו קרוי עפר לדעתם כמו שהתבאר במקומו אלא שהלכה כבית הלל ועפר הוא קרוי ומכסין בו ומ\"מ דוקא בשהוסק מאתמל אבל הוסק היום מוקצה הוא שלא נתנו עצים אלא להסקה ולא סוף דבר לר' יהודה דאית ליה מוקצה ושאנו פוסקים כמותו ביו\"ט אלא אף לדעת הפוסקים כר' שמעון אפילו ביו\"ט שהרי זה נולד הוא וגוף אחר והרי אף בשברי כלים שנשברו ביו\"ט ואין ראויין לשום מלאכה כגון שברי עריבה שאין ראויין לכסות בהן פי הפך מודה ר' שמעון באיסורן ואם הוא חם עדין שראוי לצלות בו ביצה הרי הוא כמוכן מתוך שראוי לצלות בו מוכן הוא לכסוי שעדין בהיכנו ובתשמישו הוא עומד ולפי דרכך למדת שמכסין באפר חם ואע\"פ שאינו מגדל צמחים מינו מיהא מגדל צמחים או אף הוא בעצמו לכשיצטנן ומ\"מ בתלמוד המערב פירשו שאם שחט ואין לו במה לכסות מכסה באפר אפילו הוסק ביו\"ט ולא עוד אלא שבמקום אפר לא יחפור בדקר והוא שאמרו שם בשלא שחט אבל שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביו\"ט ולא יחפור בדקר ויכסה:",
+ "זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "לענין ביאור זה שאמרו והוא שיש לו דקר נעוץ יש מפרשים שלא בא למעט אלא חפירה גמורה שהיא אב מלאכה ומפני שהיה עולה על הדעת שתהא מצות כיסוי דוחתה וקשה לפרש שאם כן לבית שמאי דשרו לכתחלה היאך היה עולה על הדעת להתירה ונראה שזו של משנתנו פשוט היה להם שלא נשנית אלא בעפר תיחוח שאינו צריך חפירה גמורה ודקר נעוץ לצורך הכנה נאמר וכן נראה דעת גדולי המחברים שהביאוה בענין מוקצה אלא שהמקשה חשב שמאחר שהעמידה בדקר נעוץ אין צורך לעפר תיחוח והקשה לו והא עביד כתישה דהיא מלאכה והעמידה בתיחוח וחזר והקשה מעשיית גומא שמאחר שהדקר נעוץ הסרתו עושה גומא מה שאין כן בלא דקר שאין נטילת העפר עושה גומא ותירצה שאינו צריך אלא לעפרה ומה שאמרו למטה דקר נעוץ מאי טעמא דקא עביד כתישה והרי העמידוה בתיחוח כך פירוש הדברים שכשאמר רב יהודה מכניס אדם עפר ועושה בו כל צרכו דמשמע שמטלטלין אותו עפר לכל מה שצריך לו הקשה לו משחיטת כוי שאף אם שחטו אין מכסין את דמו ואם איתה ליכסייה דלא גרע טלטול לספק חיוב משאר צרכיו וקא מהדר ליה ולטעמיך ליכסייה בדקר נעוץ דהוי מוכן מיהא לכסוי ותירץ רבה דקר נעוץ ואפר כירה ומכניס עפר לעשות בו כל צרכיו כלהו לא הוו הכנה אלא כשהכינם לצורך דבר שצריך לו בודאי אבל לספק לא אפילו הכינו בפירוש לספק ומקשה ליה מאי טעמא לא מוקצה ליכא שהרי הכינו לכל מה שיצטרך לו ואי משום גומא הא שרית ליה בודאי וא\"כ אף בספק נמי ואי משום כתישה וכגון שאינו תיחוח אף בודאי כן שאין עשה דוחה לא העשה ועשה ותירץ שאם הכינו בפירוש אף לספק ודאי מכסה אלא שזו בשהוכן סתם והכנה סתם אינה מועלת אלא למה שצריך לו בודאי דהכנת ספק מהניא אף לודאי כגון שאם הכין לכסות בו צואה אם יטנף הבית מועיל לכסוי הדם אבל הכנת ודאי והוא הדין להכנה סתם לא מהניא לספק כלומר לכסוי הטנוף ונהרבילאי נמי דשרו לא שרו אלא משום דצואה קרוב לודאי הוא ומ\"מ בסוף הסוגיא העלו שאף במוכן גמור אין מכסין דם הכוי ביו\"ט שמא הרואה שהוא טורח לכסות ביו\"ט יבא לחשוב שהוא מין חיה ויבא להתיר את חלבו:"
+ ],
+ [
+ "החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור שכל מלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה ויש אומרים שחי��ב ואף לדעת הפוטר מ\"מ אסור מדרבנן ומ\"מ במקום שיש בו מצוה בשחיטה לצורך שמחת יו\"ט התירוה לכתחלה בדקר נעוץ לבד ובעפר תיחוח וכן כל כיוצא בזה ולפי דרכך למדת שעפר תיחוח יש בו משום גומא [ויש מקשים] בענין מה שאמרו שם לא יטמננה בחול ובאבק דרכים ושאלו בה מאי טעמא רבה אמר שמא יטמין ברמץ רב יוסף אמר גזרה שמא יזיז עפר ממקומו כלומר ונמצא עושה גומא ונעשה חורש ואמרו שם מאי ביניהו עפר תיחוח לרבה איכא כלומר דהא דמי לרמץ לרב יוסף ליכא דעפר תיחוח אין בה גומא ותירצו שבאותה שמועה הענין הוא שהכל הוא עפר תיחוח כעין חול ואבק דרכים אבל זו שבכאן אין בה עפר תיחוח אלא מעט וסביביו קשה דארחא דמילתא הכי הוא וזהו שהקשה לו בהדיא והא עביד גומא כלומר דודאי אין בבית עפר תיחוח כל כך:",
+ "מי שלא היה לו דקר נעוץ ולא עפר מוכן ולא אפר כירה לא ישחוט חיה ועוף שטעונין כסוי ואם שחט לא יכסה ובמוצאי יו\"ט אם רשומו ניכר יכסה ומכאן נהגו רבים להכין עפר מערב יו\"ט ומ\"מ רבותי מפרשים שדברים אלו נאמרו באותם הזמנים שכל קרקע שבבתיהם היו רצופים באבנים ולא היה עפר בבית מצוי אבל עכשו כל עפר הבית מוכן הוא וכן המנהג הפשוט:",
+ "מכניס אדם מלא קפתו עפר מערב יו\"ט ומכינה בדעתו לכל מה שתצטרך לו ועושה בה כל צרכיו ובלבד שייחד לו קרן זוית הא אם שטחה ופזרה על גבי קרקע מתוך מיעוטה הרי היא בטלה לגבי קרקע כנס עפר לגנתו ולחורבתו וצברו במקום אחד שבבית מותר לכסות בו שדעתו עליה מן הסתם על כל מה שצריך לו ופירוש הדברים שמותר לשחוט לכתחלה על סמך אותו עפר ויש חולקין בזו אא\"כ בשחט ממה שאמרו בתלמוד המערב הביא עפר לכסות את גגו אית תניי תאני מכסין ואית תניי תאני אין מכסין מאן דמר אין מכסין בבא לישאל:",
+ "מי שהכין עפר מערב יו\"ט אם הכינו בסתם לכל מה שצריך לו מוכן הוא לכל דבר הכינו לספק כגון שמא יטנף הבית ויכסה מקום הטינוף הרי הוא מוכן לודאי כגון לכסות בו דם צפור וכן אם הכינו לודאי כגון לכסות בו דם צפור מוכן הוא אף לספק כגון לכסות בו צואה או כל טינוף שיארע בבית שכל שהוכן מכל מקום הן בסתם הן לאי זה דבר בפרט מוכן הוא מכל וכל שכשהעלו במסקנת הסוגיא טעם איסור כסוי בכוי מפני התרת חלבו כמו שנבאר בסמוך כבר נדחו כל התירוצין שהוזכרו בסוגיא ויש חולקין לומר שכל שהוכן לודאי לא הוכן לספק ואין הדברים נראים שאם כן אף בשהוכן לספק זה היאך מועיל לספק אחר:",
+ "כוי שהוא ספק חיה ספק בהמה אין שוחטין אותו ביו\"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו אפילו היה לו עפר מוכן או אפר כירה שהרואה שהוא טורח לכסות ביו\"ט יחשוב עליו בודאי שהוא חיה ויבא להתיר חלבו ומ\"מ לערב אם רשומו ניכר יכסה ויש מתירין בעפר מוכן ולא אסרו אלא בדקר נעוץ ואין הדברים נראין:"
+ ],
+ [
+ "שחט חיה ובהמה ונתערב דמן אין מכסין אותו בהיתר דקר נעוץ אא\"כ יכול לכסות הכל בדקירה אחת שלא טרח בשביל הבהמה הא אם יכול לכסות הכל בדקירה אחת יכסה ומ\"מ בעפר מוכן או באפר כירה יכול לכסות הכל כך נראה לי אלא שרוב המחברים פסקו שאף בעפר מוכן אסור:",
+ "ולענין אפר כירה שביארנו שאם הוסק ביו\"ט אינו מוכן יש שואלין מי שאמר מערב יו\"ט אפר הנעשה מעצים אלו למחר יהא מוכן לכל צרכי מעכשו אם מועיל בכך ולדעתי אינו מועיל שאין הכנה במה שאינו כמו שביארנו למעלה:",
+ "שחט צפור מערב יו\"ט אין מכסין אותו ביו\"ט אף בעפר המוכן שהרי אפשר היה לו לכסותה מערב יו\"ט ומניעת שמחת יו\"ט אין כאן שהרי אין כסוי מעכב אכילה אבל גלגל עיסה מערב יו\"ט גדולי הפוסקים כתבו שאף בחלת חוצה לארץ אין מפריש ממנה ביו\"ט שהרי נמצא מתקן ואע\"פ שאמרו בה אוכל והולך ואח\"כ מפריש מ\"מ הואיל ואם קרא עליה שם אסורה לזרים תקון הוא והפרשה וכבר אמרו בפרק אחרון ולא מגביהין תרומות ומעשרות ואפילו ליתנם בו ביום והני מילי דטבילי מאתמל אבל טבילי האידנא כגון עיסה להפריש ממנה חלה מותר ונותנין אותה לכהן והילכך אם גלגל משחשיכה מפרישין ואם גלגל קודם חשיכה אפילו גמר לישתה לאחר חשיכה אין מפרישין ולא עוד אלא שיש אומרים לדעת זה שאסור לאפות אותה עיסה ולטלטלה ממה שאמרו בתוספתא לשה מערב יו\"ט אסור לטלטלה ואסור להפריש ממנה חלה ואין זה כלום שהרי בפרק אלו עוברין אמרו לא תקרא לה שם עד שתאפה שמאחר שלא קרא לה שם כל ריפתא וריפתא אמרינן היא היא דחזיא אלא שמ\"מ לענין הפרשה כל שגלגלה מערב יו\"ט אין מפרישין ממנה ביו\"ט ואין צריך לומר בחלת ארץ ישראל שהוא תיקון גמור:",
+ "וגדולי הראשונים שבקאטאלוניי\"א פסקו שבחלת חוצה לארץ מפריש ביו\"ט אפילו גלגלה מבערב שאין זה תקון גמור שהרי חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואח\"כ מפריש ומה שאמרו בפרק אחרון שאין מגביהין תרומות ומעשרות בפירות שחל חיוב שלהם מבערב יו\"ט פירושה בחלת ארץ ישראל הא אם גלגלה ביו\"ט מפרישה ביו\"ט אף בחלת ארץ ישראל ואע\"פ שסוגיא זו שבכאן ראיה לדעת ראשון שהרי רבא שהוא בתרא העלה בסוף דבריו שהוא מתקן אחר שאם קרא לה שם אסורה לזרים אפשר שלא נאמרה אלא דרך דחייה ועקר הדברים ואין זה תקון וכמו שאמרה רבה סתם גלגל עיסה מערב יו\"ט מפריש חלתה ביו\"ט והעמדנוה בחלת חוצה לארץ ונראה לומר טעם אחר בדבר והוא שבגלגל עיסה אע\"פ שהיה אפשר לו מבערב הואיל וביו\"ט עצמו מתעסק בבצק בקטוף ואפייה הותרה הפרשה אגבן אבל דם צפור הרי אין לו עסק ביו\"ט באותו דם כלל:",
+ "וחכמי קאטאלוניי\"א כתבו שבזמן הזה הואיל וכך העיסות טמאות אפילו גלגלה מבערב הואיל ולא נגמרה לישתה מכל וכל עד שחשיכה מפרישין לדעת כלם שעיסה טמאה לא הוטבלה לחלה עד סוף גמר לישה והוא שאמרו בתלמוד המערב שבפרק זה ושל פסחים לשה מערב יום טוב אסור ליטול ממנה עירס לא אמר אלא לש תפתר בעיסה טמאה שאין מפריש אלא בסוף ופירוש עירס גלגל מלשון עריסותיכם ופירוש לש סוף גמר לישה:",
+ "מעתה כל שגלגל ולא גמר עד שחשיכה מפריש לדברי הכל הן בחלת ארץ ישראל וטמאה הן בחלת חוצה לארץ שסתמה טמאה ואם נגמרה לישתה מבערב לגדולי הפוסקים אינו מפריש ולדעתנו מפריש ואף לדבריהם אופה ואוכל ואח\"כ מפריש למוצאי יו\"ט ומ\"מ לדעתנו שהוא רשאי להפריש אם הפריש חלת האור אינו שורפה ביו\"ט ובפסח אופה ואח\"כ מפריש ובמקומות שנהגו ליתן חלה לכהן מפריש ואופה ונותן שהרי חלת חוצה לארץ נאכלת לטמאי מתים לא נאסרה אלא לגדול שטומאה יוצאה לו מגופו ואף לאלו אחר טבילה מותר ועוד שיכול לבטלה ברוב לכתחלה ולאכלה בטומאתו וכדאיתא בבכורות:",
+ "וחכמי הצרפתים כתבו שמאחר שהותרה הפרשה אחר אכילה למדנו שחלת חוצה לארץ אין צורך להפרישה מן המוקף ומ\"מ אינה ראיה שהוא מניח יותר משיעור חלה שיפריש חלה מתוכו כדי שתהא החלה מוקפת לאותו קצת וכן מצריכים לעשות חכמי התוספות והדברים נראין:",
+ "ושמא תאמר אחר שתרומת חוצה לארץ בטלה ברוב תבטל מאליה עד שלא הופרשה אין זה כלום שאין בטול אלא במה שהופרש ונתערב:",
+ "כל מקום שאמרו בעשה שהוא דוחה את לא תעשה לא אמרו אלא בדבר שהעשה מתקיים בשעה שהלאו נעקר אבל כל שאין העשה מתקיים בשעה שהלאו נעקר אין העשה דוחה את לא תעשה ואף בזו אינו דוחה אלא לא תעשה לבד אבל אינו דוחה לא תעשה ועשה כמו שיתבאר במקומו:",
+ "המשנה הרביעית בש\"א אין מוליכי' את הסולם משובך לשובך אבל מטהו מחלון לחלון ובית הלל מתירין אמר הר\"ם פי' אין מחלקת ביניהם בסולם של עליה שאסור לטלטלו ואין חולקין בסולם של שובך ברשות הרבים ואסור להוליכו משובך לשובך כי הרואה אותו מוליך סולם אומר לתקן גג ביתו הוא מוליכן ויחשוד אותו בחלול מועד אבל המחלוקת ביניהם הוא ברשות היחיד בש\"א כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור והדבר כן אבל בית הלל מתירין זה המעט מפני שמחת יום טוב.",
+ "אמר המאירי אין מוליכין וכו' כונה המשנה לבאר במי שרוצה ליטול מגוזלים שבשובכו וכבר הכינם מבערב הכנה הראויה להם כמו שיתבאר ענינה במשנה הסמוכה לזו ואין בהם עוד איסור מוקצה ואלו היה הסלם במקומו בשובך היה יכול לעלות וליטול אלא שלא היה סולם השובך במקומו והוא צריך לטרוח ולהביא סולם ממקום אחר ואמרו בית שמאי שאסור לעשות כן אפילו היה סולם זה סולם של שובך ואינו עשוי כסולם של עליה שמ\"מ לפעמים משתמשים בסולם של שובך לעלות בו לעליה ויאמר הרואה שלהטיח גגו הוא צריך ומ\"מ בשובך עצמו מטהו מחלון לחלון אם היה החלון רחוק מחברו וכמו שאמרו בגמרא אף מדרין בו אלא שמן הסתם דיו בהטיה שעל הרוב מחלון זה לחלון הסמוך לו הוא מטה ודיו בהטיה או גרירה ולשון מדרין מלשון דרי טונא ויש שגורסין מדדין כלומר מעתיקין אותו ממקומו ונושאין אותו מעט מעט ובית הלל מתירין אף ההולכה משובך לשובך שצורת הסולם מוכחת שלא להטחת גג הוא מוליכה והלכה כבית הלל ומ\"מ בסולם של עליה כל הולכה אסורה לבית הלל וכן הלכה:",
+ "ואין בשטה זו חלוק לבית הלל בין רשות הרבים לרשות היחיד והכל תלוי בסולם של שובך ובסולם של עליה כמו שפרשנו וזהו לשון שנזכר בגמרא תחלה שברשות היחיד ובשל שובך כלם מודים בהיתרו ולא נחלקו אלא ברשות הרבים ובסולם של שובך שבית הלל מתירין מצורת הסולם ובית שמאי אוסרין מטעם מראית העין והלכה כבית הלל והילכך בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים בשל שובך מותר ובשל עליה אסור ואין קושיא לבית הלל ממה שאמרו כל שממראית העין אף בחדרי חדרים אסור שהרי אף ברשות הרבים התירו ועל הדרך שכתבנו וכן כתבו גדולי הפוסקים כלישנא קמא וכשמועת מראית העין ומגדולי המחברים פוסקים כלשון אחרון הנזכר בגמרא לומר שאין חלוק בין סולם של שובך לסולם של עלייה והכל תלוי בין רה\"י לרה\"ר שברה\"ר הכל מודים שאסור אף בסולם של שובך לא נחלקו אלא ברשות היחיד שבית שמאי אוסרין אף בסולם של שובך שכל מה שאסרו חכמים משום מראית העין אף בחדרי חדרים אסור,,, כאן התירו משום שמחת יום טוב והלכה כבית הלל ואע\"פ שבגמרא מיהא לא הוזכרה בכאן טעם שמחת יו\"ט לבית הלל אלא ממה שאינן סוברין שמועה זו של מראית העין מתוך שהם פסקו זו שבמראית העין הוצרכו לחדש טעם זה להתרן של בית הלל ומ\"מ כמה גאונים כתבו ששמועת מראית העין אינה הלכה מן הצדדים שנבאר ולא הוצרכו לחדש בו טעם זה ובעל מתיבות כתב שהלכה כשתי הלשונות ולקולא:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "הטייה מחלון לחלון הואיל ומעתיק הסולם ממקומו מכל וכל אע\"פ שבאותו שובך בעצמו הוא הרי הוא כהולכה וכל שאסור בהולכה אסור בהטייה הא כל שאינה מעתיקה ממקומה נראה שמותר אף בשל עלייה:",
+ "ענין זה שאמרנו שכל שאסרו חכמים משום מראית העין אף בחדרי חדרים אסור לא בכל דבר נאמר כן ומתוך כך כתבו הרבה גאונים שאין הלכה כן שהרי צנור שעלו בו עשבים ממעכן ברגליו בצנעה בשבת כמו שנאמרה בחמשי של כתובות ס' א' וכן אבל התירו לו מלאכה בצנעה וכן בשני של חולין מ\"א א' אמרו אין שוחטין לתוך הגומא אבל עושה גומא לתוך ביתו כדי שיכנס הדם לתוכה ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין הרי שנאסרה בשוק והותרה בבית וכן בראשון של משקין ח' ב' ועושין ארון עם המת בחצר הא ברשות הרבים לא וכן הרבה הוזכרו בתלמוד המערב באחרון של כלאים ומ\"מ ברוב מקומות הלכה כן ומפני זה אמרו במסכת שבת פרק חבית לדעת גדולי הפוסקים שאם נשרו כליו בשבת במים אינו שוטחן בחמה אף שלא כנגד העם אלא שיש חולקין בה לפסוק שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ונראין הדברים על שאר השמועות שהזכרנו שאינן במחלוקת שזו של גומא כשהוא עושה בביתו אפילו היו רואין אותו אין כאן משום מראית עין כלל שהדבר ניכר בבירור שלנקר חצרו הוא עושה מה שאין כן בשוק שאין לו אצל ניקורה כלום ושאר הדברים נראה טעם התירן שאע\"פ שהרואים סוברים שהוא אסור אינו אלא היתר ואינן אלא כעין גזירות ותקנות ואף צינור ממין זה שהרי כלאחר יד הוא ובמקום פסדה לא גזרו מה שאין כן בשובך שאלו היה מה שהם סוברים ר\"ל הטחת גגו היה איסור גמור וכן בשטיחת בגדים שמא הם סבורים שכבס והרי הכבוס מלאכה גמורה ומן הנמצא אתה יכול לפרש על שאינו נמצא:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שהתרנו בהולכת הסולם לשובך על הצדדין שהזכרנו החזרה אסורה לא נאמר בכגון זה להתיר סופה משום תחלתה שאין פסידא בכך ושאר דברים שהוזכרו בסוגיא זו כלם מתבארות בפרק זה איש על מקומו:",
+ "לענין ביאור זה שהקשה אלמא גבי שמחת יו\"ט בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא הוא ממה שמצא במשנתנו בהולכת סולם שאין בה איסור מוקצה גמור ולא איסור מלאכת חול גמור ואחר שיש שם איזה סרך של איסור מחמירין בית שמאי ואין חוששין לשמחת יום טוב ובית הלל מתירין שמאחר שאין כאן מוקצה גמור ולא איסור מלאכה גמור סרך איסור נדחה מדין שמחת יו\"ט והרי בחפירת דקר הוא כיוצא בה שאין כאן מוקצה גמור שהרי הדקר הכינו ולא איסור מלאכה שהרי העמדנוה בעפר תיחוח אלא שיש כאן סרך חפירה ונמצא בית שמאי מקילין בה לשמחת יו\"ט ובית הלל מחמירין ולא הקשה ממשנת ביצה דהתם טעמא דמתניתין לפום מאי דקא סלקא דעתין משום מוקצה הוא ותירץ לו שמוחלפת השטה ואף בזו בית שמאי מחמירין והשיבו דילמא לא היא דהא דחפירת דקר הא דשרו בית שמאי משום דכיון דאיכא דקר נעוץ ועפר תיחוח אין כאן שום סרך של איסור חפירה או שמא בזו של סולם התירו בית הלל מפני ששובכו מוכיח ואין כאן מראית העין כלל ועל דרך זה אתה מפרש בכלם שזו של נטילת יוני שובך אף בית שמאי מודים שבדבורו פקע דין מוקצה הגמור ואעפ\"כ מחמיר עד שינענע ולבית הלל אף כל סרך שבמוקצה נפקע בדבור וזו של עלי אף בית שמאי מודים שאינו איסור גמור הואיל ולצורך אוכל נפש מטלטלו אלא סרך איסור הואיל ומלאכתו לאיסור ולבית הלל אף סרך איסור אין בו הואיל ותורת כלי עליו ונתינת העור שהופשט ביו\"ט לפני הדורסן אף לדע�� בית שמאי אין בו עבוד גמור אלא שיש שם סרך איסור ממני שהדריסה עושה קצת עיבוד ולבית הלל אף סרך איסור אין בו הואיל וחזו למזגא עליהו שעקר ישיבתם כך היתה שוטחין עור בגד על הקרקע ויושבין שם בהסבה:",
+ "ומ\"מ משנת סילוק תריסין שהתירו בית הלל אף חזרתן ואע\"פ שאין בנין בכלים מ\"מ טירחא יתירה איכא ושרו לה מדין שמחת יו\"ט וא\"כ זה של דקר על כל פנים מוחלפת ושמא תאמר איפוך זו של תריסין ודקר יהא נעוץ במקומו א\"כ קשיא דבית שמאי אדבית שמאי שבנתינת עור לפני הדרסן לא התירו החזרה אלא זו של דקר הוחלפה ואע\"פ שבעדיות היא שנויה כן הרי אף סלוק תריסין שנויה שם כמו שנשנית בכאן ועל כל פנים אחת מהן מוחלפת והתימה מגדולי הפוסקים שהביאו את שתיהן כצורתן ואיפשר שאין סוברים כמסקנא זו שאף זו יש לישבה דעד כאן לא קא אמרי בית הלל אלא דמאחר שאין בנין בכלים טירחא לאו חששא היא ומעתה אין להחליף אחת מהן והרי שתיהן נשנו כצורתן במסכת עדויות ואף בקצת ספרים ראיתי שגורסין כאן ודילמא עד כאן לא אמרי בית שמאי התם דאיכא דקר נעוץ וכו' אי נמי עד כאן לא אמרי בית הלל התם אלא דאין בנין בכלים ולגירסא זו אין צורך בחלוף אחת מהם:",
+ "המשנה החמשית בש\"א לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום ובה\"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל אמר הר\"ם פי' מה שאמ' בית שמאי שאסור ליקח היונים ביום טוב אלא אם כן נענע מערב יום טוב הוא בבריכה ראשונה שבאותו שובך כי האדם חס על בריכה ראשונה ושמא ימלך ולא ירצה לקחתם ואחר הכנסת יו\"ט ימלך שנית ויקח אותם והם מוקצה אבל בבריכה שניה והבאים אחריהם אין מחלקת ודי לו שיאמר זה וזה אני נוטל:",
+ "אמר המאירי לא יטול וכו' כונת המשנה לבאר איזו הכנה מועלת ליונים שבשובך ואיזו אינה מועלת בהם ואמרו בית שמאי שלא יטול אא\"כ עלה בשובך מערב יו\"ט ונענע אותם שרוצה להכין ולא די לו בהכנת דבור כשאר מוקצה שמא ימצאם כחושים ונמלך עליהם ויטול מן האחרים שלא הכינם אבל מכיון שנענעם כבר ביררם מבערב ואין לחוש להמלכה ובית הלל אומרים שאין צריך נענוע אלא עומד לשם ואומר בלבו הריני נוטל למחר זה שבחלון זה וזה שבחלון זה שמאחר שביררם בדבורו אין לחוש להמלכה כלל אפילו ימצאם כחושים שמאחר שלא הקפיד למשמשם דעתו נגמרה על מה שהוציא בשפתיו בין שמנים בין כחושים והלכה כבית הלל ואפילו בבריכה ראשונה שאדם רגיל להניחה לצוות לאמה והיא מוקצית ביותר והיה ראוי להחמיר בה יותר משאר בריכות שהגוזלות יולדות פעם אחת בכל חודש חוץ מתקופת טבת ומשנה זו לא נאמרה אלא באפרוחים המדדין אבל היו מפרחין כל צרכן אין הכנה מועלת בהם ואפילו בנענוע שהרי הם מחוסרים צידה וצריך שיצודו מבעוד יום או שיקשור את כנפיהם כמו שיתבאר בפרק שלישי והלכה כבית הלל:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "מי שאמר משובך זה אטול למחר אין אומרים שכל יוני השובך הוכנו בכך שאין הכנה מן הסתם אלא למה שצריך לו ואפילו אמר משובך זה אטול למחר יונים הצריכים לי אין זו הכנה ואע\"פ שבדרבנן יש ברירה כמו שיתבאר והיה לנו לומר שההכנה חלה למפרע על אותם שבירר מ\"מ לא חלה אותה הכנה אלא על מה שיברור וכשיכנס יטול ויניח עד שיברור הנבררים שבהם אחר שלא גמר בדעתו איזה מהם יטול ונמצא שלא חלה הכנה אלא על אותם שברר וכבר טלטל האחרים שלא לצורך:",
+ "נכנס לשובך והכין כל יוני השובך מ��דולי המפרשים כתבו שלא חלה ההכנה אלא על הצריך וכן הם אומרים בכל מוקצה שאפילו הכינו כלו בפירוש אין הכנה חלה אלא על הצריך ואני מודה בסברא זו ביוני שובך שאין אדם נמלך להחריב שובכו אבל בשאר מוקצין יראה לי שההכנה חלה על כל מה שהוא מכין ואף למה שלא נצטרך לו שהרי אם יבאו אורחים יהא הכל צריך לו:",
+ "כבר ידעת שהמת מטמא באהל כל הכלים שבבית וכל שיש בבית פתחים והם פתוחים אף הכלים שתחת המשקוף בכלל האהל שהרי אף כלים שבבית הסמוך לו אם היה פותח טפח בין זו לזו בכלל האהל אבל אם הם סגורים אין הכלים שתחת המשקוף שחוץ לפתח בכלל האהל מן הדין אלא שחכמים גזרו טומאה מעכשו באותו פתח שסוף הטומאה לצאת משם ומתוך שאין אנו יודעים באיזה פתח תצא הטומאה מטמאין את כלן מעתה המת בתוך הבית והבית סתום מכל צדדיו הרי אותו בית כקבר וכל הנוגע בו מאחוריו ובגגו טמא נפתח בו פתח אחד אינו טמא אלא כנגד הפתח היו שם פתחים הרבה וכלן נעולים או כלן פתוחים כלן טמאים והיושב בצד כל פתח ופתח מהם או תחת האסקופא או תחת התקרה היוצאת על הפתח נטמא אע\"פ שאינו תחת אהל המת מפני שגזרו מעכשיו טומאה באותו פתח שסוף טומאה לצאת משם ומתוך שלא ידענו באיזה פתח היא יוצאה מטמאין את כלן מספק היו כלן נעולים ונפתח אחד מהם או שגמר בלבו להוציאו באחת מהן או בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה אפילו היתה פתיחה זו או מחשבה זו אחר שמת המת אע\"פ שכל שהוא מן התורה אין ברירה הציל על שאר הפתחים ואין טמא אלא מה שהוא כנגד אותו הפתח דאע\"פ שנטמאו מתחלה פקעה טומאתן וכל שכן אם היה אותו הפתח פתוח משעת מיתת המת ואילך:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הששית זימן שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים שנים ומצא שלשה אסורין שלשה ומצא שנים מותרין בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין ואם אין שם אלא הן הרי אלו מותרין אמר הר\"ם פי' רוצה בזה המאמר כשזימן שחורי' ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים אסורי' ביום טוב כי נאמ' אותם שזימן פרחו והלכו להם ואלו שמצא אחרים הם שבאו ממקום אחר וזו היא התועלת שהשמיענו וכמו כן כשהניח שנים ומצא שלשה נאסרו ממה נפשך אם נוסף עליהם שלישי הרי נתערב המוקצה במוכן ואם הם אחרים הרי כלן אסורין ואמרו ואם אין שם אלא הם הרי אלו מותרין בתנאי שלא יוכלו לעוף ואם יש שובך שני בקרוב מזה השובך אבל אינו עומד בשורתו אלא שיהיה בקרן זוית למדנו מכאן שלא נאמ' מן השובך השני נדדו לזה השובך לפי שהם כשמדדין משובכן והולכי' אינם מדדין והולכין אלא בשוה לשובכם ואינן נוטים ממנו:",
+ "אמר המאירי זימן שחורים וכו' כונת המשנה לבאר במי שהזמין את גוזליו מבערב הכנה הראויה להם כמו שהתבאר ענינה במשנה שלפניה ונפל ספק בהזמנתו כיצד הוא דינו ואמר על זה שאם זימן שחורים ומצא לבנים במקום שחורים או לבנים ומצא שחורים אסורים שהרי אלו שמצא לא הוזמנו וזו לא הוצרכה אלא שפירשו בגמרא שאפילו זימן שחורים ולבנים ומצא לבנים במקום שחורים או שחורים במקום לבנים שהיה לנו לומר אלו הן שהוזמנו אלא שנתהפכו להם אסורים שאנו אומרים אותם שהוזמנו הלכו להם ואלו ממקום אחר באו ואפילו לא היו באותו שובך יונים שחורים אלא אלו הרי אנו חוששין שמשאר מקומות באו שכל דבר שאתה מסופק מהיכן בא ואם תדינהו שבא ממקום קרוב אע\"פ שהוא מיעוט יהא בו היתר או איסור ואם תדון בו שממקום רחוק בא מפני שיש ברחוק מקום רוב אותם הדברים יהא בו הפך מה שדנת בו בקורבת מקום יש לך לדונו אחר הרוב ולא אחר הקרוב והילכך יש לנו לומר שמשאר מקומות שהן הרוב באו ולא מן הקרוב והוא שאמרו רוב וקרוב הלך אחר הרוב אחר שהרוב מצוי כגון זאת שיונים שבשובכין מצויין לבא משובך לשובך ואף כשתפקפק בזו של רוב וקרוב אע\"פ שהלכה היא בזו יש בה קרוב גם כן וכמו שאמרו בגמרא בדף כלומר שיש דף אחד לפני חורים שבשובך שיוני שאר שובכין באים לשם לשוט ואין נכנסים לקנים שבשובך שיוני הקנים אין מניחין אותם אבל כשיוצאין יונים אלו שבקנים לשוט אלו שבדף נכנסים ונמצא רוב וקרוב לאיסור ואע\"פ שהקן עצמו קרוב יותר מן הדף כל ששניהם קרוב אין מדקדקין בכך ודוקא שובכים שבתוך חמשים אמה שהרי באפרוחים המדדים אנו עסוקין ולא במפרחים כל צרכן כמו שביארנו והמדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה:",
+ "שנים ומצא שלשה אסורין שהרי על כרחך אחד מהם מוקצה ואותם שהזמין אינו מכיר והילכך אסורים ממה נפשך אם כלם הלכו ואלו ממקום אחר באו הרי כלן אסורי' ואם תמצא לומר שזה נוסף עליהם הרי מ\"מ נתערב ביניהם אחד שלא הוכן ואינו מכירו ובטול ברוב אין כאן שהרי בריה הוא ובעל חיים ודבר שיש לו מתירין שלשה ומצא שנים מותרין אע\"פ שאינו מכיר את המוכנים הואיל ובמקומם מצאם אלו הן שהוכנו והשלישי הלך לו ואפילו היו מקושרים שהגוזלות מנתחי אהדדי ומתפרקי:",
+ "זימן בתוך הקן ר\"ל בתוך חור אחד שבשובך ולמחר לא מצא כלום בתוך אותו הקן אבל מצאו לפני הקן בדף אחד קטן שאדם מניח לפני כל קן וקן שהיונים יוצאין לשם לשאוף הרוח כל אחד לפני קנו חוץ מאותו דף שבשובך האמור למעלה וחוזרין לקיניהן ואמ' שאע\"פ שמצאו במקום הרגיל לצאת לשם הואיל ולא במקומו מצאו שמא זה המוכן הלך לו וזה ממקום אחר שבשובך בא ואפילו לא היה בשובך יון שחור אלא זה שמא מתחום חמשים בא שהרי רוב וקרוב הלך אחר הרוב:",
+ "ואם אין שם קן אלא הם הרי אלו מותרין פי' בגמ' כל אלו שאסרנו מחמת ספק הנולד בהם אם אין בשובך עצמו קנים אחרים שלא הוזמנו שנחוש בהם ואין סביבותיו בתוך חמשים אמה שובכים אחרים שנחוש למדדים שבהם ויונים אלו אינם מפרחים שנחוש לרחוק מקום ואפילו היה שובך בתוך חמשים אמה אם הוא בקרן זוית שאם ידדה עד שובך זה יתעלם שובכו ממנו ולעולם אין זה המדדה מדדה ביותר מכדי ראיית קנו בכל אלו מותרין:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "היו שם שני קנים זה למעלה מזה וזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה והשכים ומצא בעליונה לפני הקן ולא מצא בתחתונה אסורים מסתמא אלו שהוזמנו הלכו להם ואלו שבתחתונה אע\"פ שאין עלייתם מצויה איפשר שהתחזקו בעצמם ועלו וכל שכן אם זימן בתחתונה ולא זימן את שבעליונה והשכים ומצא בתחתונה לפני הקן ולא מצא בעליונה שהרי ירידתם מצויה בנקל ודברים אלו כלם כשנמצאו בפני הקן ר\"ל חוץ לקן אבל אם מצאם בפתח הקן מותרין כאלו מצאם בתוך הקן וכן היא בתוספתא בפירוש:",
+ "מאחר שכתבנו שהמפרחין אין זימון מועיל בהם צריך לחקור מה שאמרו בסוגייא זו אי במפרחין ליחוש דלמא הנך אזול והני אחריני נינהו שמשמען של דברים שאלו נתברר שהם אלו בעצמן וכגון שיש לו בהם סימן או טביעות עינא שהן מותרים והרי מחוסרים צידה הם ואיפשר שאין זה נאמר בדיוקא וחדא מיניהו נקט ומ\"מ לגדולי הדור ראיתי שלא כיונו בכאן במפרחין לגמרי אלא במפרחין קצת יותר מ�� המדדין ולעולם בשאין צריך לומר הבא מצודה ונצודנו ונמצא לדעתם שבאלו זימון מועיל בהם ואפשר שלזה כיונו גאוני ספרד שכתבו מסתברא דיוני שובך ועלייה אין דומין לחיה שהחיה צריכה צידה מעליא ונראה מדבריהם שיונים אע\"פ שצריכין צידה קצת זמון מיהא מועיל בהם ואם בגדולים לגמרי פה קדוש היאך אמרה והרי הצדן חייב ואם במדדין מה הוצרכו בחיה לצידה מעליא הרי באלו אין בהם צידה כלל אלא שנראין הדברים בדרך זה:",
+ "זה שביארנו ברוב וקרוב שהולכין אחר הרוב פירושו אף בקורבא דמוכח הואיל והרוב מצוי כמו שביארנו שאם בקורבא דלא מוכח לא נחלקו בה כלל שהרי בתשע חנויות אמרוה בפירוש ובנמצא הלך אחר הרוב אלא ודאי אף בקורבא דמוכח נאמרה:",
+ "מי שהיה בידו מנה של מעות מעשר והניחו במקום מיוחד ולזמן אחר בדק ומצא מאתים כל אלו המאתים חולין הם הואיל ומצא יותר ממה שהניח יש לנו לדון שאותן של מעשר נגנבו או הוצנעו ואלו ממקום אחר באו ואין צריכין חלול כלל הניח מאתים ומצא מנה אף זו חולין שלא הפריד מעות מעשר אחד מחברו אלא מאתים של מעשר מונחים באיזה מקום ומנה זה ממקום אחר בא היו מאתים אלו מונחים בשני כיסים מנה בכל אחד הרי זה הנשאר מעשר הואיל ונפרדו מוציאו אחד אחד ואינו נזכר ואם היו הכיסין קשורין הרי הן ככיס אחד:",
+ "במסכתא זו התבאר שלא הוצרכו לזמן יונים אלא ביוני שובך וביוני עלייה ובצפרים שקננו בטפיחים או בבירה אבל אווזין ותרנגולים ויוני הרדיסאות אין צריכים זימון מפני שהם ביד אדם וברשותם:",
+ "המשנה השביעית בש\"א אין מסלקין את התריסין ביום טוב ובית הלל מתירין אף להחזיר בש\"א אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר בית הלל מתירין בש\"א אין נותנין את העור לפני הדרסן ולא יגביהנו אלא אם יש עמו כזית בשר ובית הלל מתירין אמר הר\"ם פי' תריסין הם הנסרים שנועלין בהם פתחי החנויות וכשאין להם ציר אין מחלקת שהן מותרות ואפי' הם לנעול בית שבתוך החצר אבל בשיש להם ציר בצד הנסר אין מחלקת שהן אסורות ואפי' הם לחנות שברשות הרבים לפי שנחוש שמא יתקע לחזוק הנסר אבל המחלקת בנסרים שיש להם ציר באמצע הנסר ובתריסי חנויות בלבד בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין החזרת תריסין ונתינת העור לפני בית הדריסה מפני שמחת יו\"ט כי אם נאסור עליו החזרת התריסין ימנע מפתיחת החנות להוציא תבלין כדי שלא יניח החנות פתוח ויגנבו משם ממונו וכמו כן אם יש אצלו בהמה לא ישחטנה כדי שלא יפסיד העור עלי הא יד המכתש הגדול מעץ והוא עגול שכותשין בו הריפות ודוגמתן ופי' לקצבו בו לחתוך עליו:",
+ "אמר המאירי אין נוטלי' את העלי לקצב עליו בשר וכו' כונת המשנה לבאר שיש דברים הרבה שהיה בראוי לאסרן אלא שהותרו משום שמחת יו\"ט ואמרו בית שמאי על זה אין נוטלין את העלי וכו' ועלי זה י\"מ שהוא כלי עב כבד וראשו של ברזל והוא עשוי לכתוש בו חטים שבמכתשת או דבר אחר שצריך טורח גדול בכתישתו והוא הענין שאמרו עליו שמלאכתו לאיסור ולפעמים מקצבין בו בשר בדרך זה שמניחין סכין גדולה על נתחי הבשר ונוטל העלי ומכה בו בכל כוחו על הסכין ומה שאמר לקצב עליו פירושו לקצב בו וטעם בית שמאי מפני שנראה כרוצה לעשות מלאכה הראויה ליעשות בו שהיא מלאכה האסורה ובית הלל מתירין שהרי מותר לטלטל כלי אע\"פ שמלאכתו לאיסור לצורך גופו וכל שכן שיש להקל בכאן מפני שמחת יו\"ט וי\"מ עלי דף עב וכבד ויש בו בית קבול מעט ועקרו להניח בו חטים שאדם רוצה לכתשן ומה שאמר לקצב עליו בשר פירשו לקצב עליו דוקא זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל:",
+ "ונאמר עליה בגמרא שיש כלי אחר דומה לזה אלא שהוא קטן הימנו ואין בו ברזל ועקר עשייתו הוא נעשה לחתוך בשר הן בו הן עליו על הדרכים שפרשנו בעלי והוא הענין שנאמר עליו שמלאכתו להיתר וכלי זה אפילו היה חדש ולא נשתמש בו עדין מותר לטלטלו לכך ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא ימלך שלא להשתמש בו לענין זה ונמצא שטלטלו שלא לצורך שאין אנו חוששין להמלכה וכן פרשו בגמרא על עלי שבמשנתנו שאם קצב עליו בשר אסור לטלטלו שהרי נעשה צורך יו\"ט והיתר סופו משום תחלתו אין כאן שהרי אין כאן פסדא ומ\"מ דוקא מחמה לצל אבל לצורך גופו או לצורך מקומו מותר:",
+ "זהו ביאור המשנה ומה שנתגלגל בסוגיא שלה מענין הולכת טבח וסכין אצל בהמה והולכת תבלין ומדוך אצל מדוכה יתבארו למטה איש על מקומו:",
+ "המשנה השמינית וכונתה ככונת משנה שלפניה ולהשמיענו עוד שיש דברים שהותרה סופן משום תחלתן ואמר על זה בש\"א אין נותנין את העור לפני הדורסן וכו' כלומר אין שוטחין את העור שהופשט ביו\"ט במקום דריסת הרגל מפני שנראה כמכוין לעבד שדריסת הרגל בעור הוא תחלת עבודו ולא יגביהנו מן הקרקע אחר שהופשט ונפל לארץ אא\"כ יש עליו כזית בשר הא לפני הדורסן לא יתננו אף בכזית בשר ובית הלל מתירין בשתיהן ר\"ל בהגבהה אף בלא כזית בשר ובשטיחה בחצרו או לפני פתחו שהרי ראוי הוא לסמוך עליו ואין הדבר ניכר שלכונת עבוד הוא נעשה ודבר זה הוא מדברים שהותר סופן משום תחלתן שאם לא תתיר לו בכך אף הוא נמנע מלשחוט מפני פסידת העור ומ\"מ דוקא בשחט ביו\"ט אבל אם שחט מערב יו\"ט אסור הואיל והיה אפשר לו מבערב וכמו שאמרו בסוגיא של משנת תריסין דיו\"ט אין דערב יו\"ט לא ואע\"פ שגדולי הרבנים פירשו שם עור שהופשט מערב יו\"ט לאו דוקא אלא כל ששחט מבערב אע\"פ שהופשט ביו\"ט אסור אלא שאפשר דוקא בשהיה שהות מבערב להפשיטו וכן נראה לי:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ומה שנכנס תחת משנה זו בגמרא כך הוא:",
+ "אע\"פ שהותרה נתינה לפני הדורסן מליחתו מ\"מ אסור שהמליחה בכל דבר שיש בו תורת עבוד כגון דברים שאינן אוכל כגון עורות אב מלאכה היא מ\"מ היה לו בשר לצלי מולחו עליו וקצת מלח נישר עליו והואיל ומלאכה כלאחר יד היא התירוה משום שמחת יו\"ט ודוקא שלא יערים וירבה בנתינת מלח לצלי על הדרך שאדם נותן במליחת בשר לקדירה אלא כדרך שאדם נותן כל השנה כלה במליחת בשר לצלי שאינה עבוד גמור אלא שמירה שלא יפסד הא מליחה שהיא עיבוד גמור כגון כעין קדרה אע\"פ שהיא כלאחר יד לא הותרה שאין כאן מניעה משמחת יו\"ט שדיו בשמירת הפסדו וכל שאפשר להעמיד את הגזרה לדון יו\"ט כשבת עושין:",
+ "יש למדין מכאן שהצלי צריך מליחה ואין זה הכרח שלא דברו כאן אלא כפי מנהג העולם אבל מן החיוב אין בו מליחה שחומו של אש שואב ומוציא את הדם כמלח כמו שיתבאר במקומו:",
+ "מליחת צלי שהתרנו על העור פירשו בתלמוד המערב ואם מלח חתיכה אחת לצלי על ראש העור מולח את האחרת בראשו האחר ואחרת באמצעיתו וכן עד שימלח את כלו בדרך זה כל זמן שהוא צריך לצלות ונוסח דבריהם מערים ומולח הכא ומולח הכא עד דמלח לכוליה:"
+ ],
+ [
+ "מי שהיו לו חתיכות הרבה של בשר ואין צריך לכלן מולח את האחת בחזקת שיתננה לקדירה ואחר כך ימלך עליה שחברתה חביבה לו יותר וימלחנה וכן בכל�� וכן הדין בנקור חתיכות של ירך הרבה ומה שאמרו שאני הערמה דאחמירו בה טפי ממזיד דוקא בהערמה הניכרת שהרי אמרוה על מי שאכל סעודתו ורוצה להכין לצורך מחר ומערים ומבשל ואומר שעכשו הוא צריך לו ומותיר והואיל ועקר כונתו אינה אלא לצורך מחר זו היא הערמה שהחמירו עליה אבל זה שהוא מערים קודם שיאכל ואינו יודע איזו חתיכה יאכל מותר וכן מליחת צלי אין הדבר ניכר ומה לו אם נישר המלח בקרקע או אם הוא נישר בכאן ולפי דרכך למדת שהמליחה שלא לצורך אוכל נפש אסורה ביו\"ט וכל שכן בשבת בשוחט לחולה שאין לו למלוח אלא להכשיר לאכילה מה שרוצה לבשל לו ואע\"פ שמליחת בשר אין בה דין מלאכה שאין עיבוד באוכלין מ\"מ אסורה היא:",
+ "אין מולחין את החלבים מפני שהמליחה בכל שאינו אוכל נפש מלאכה גמורה היא ואף על הדרך שהתרנו במליחת בשר על העור אין מתירין בחלבים מפני שאף בזו תקון גמור הוא וכן שאין פסידא בהם כל כך במניעתה ואע\"פ שאינו עבוד גמור מ\"מ הואיל והחלבים אינן אוכל גמור ועקר ענינם למלאכה מליחה שלהם הויא לה קצת עבוד והוא הדין שאין מהפכין אותם מצד אחד לצד אחר ולא מאיסור טלטול שהרי ראויים הם לכלבים אלא שההפוך נעשה כדי שיהא שואף את האויר מכל צד ולא יסריח ויש כאן גזירת מליחה וכן אסור לשטחו על גבי יתדות כדי להיות האויר שולט על פני כלו שמא יבא למלוח שהוא אב מלאכה ויש שמתירין שטיחה על גבי יתדות ואע\"פ שבהיתר זה רבים נחלקו עליו בגמרא עם יחיד אין אומרים יחיד ורבים הלכה כרבים במקום שסברת היחיד נראית ביותר והרי בכאן טעם ההיתר נראה ביותר מפני שמחת יו\"ט:",
+ "המשנה התשיעית וכונתה ככונת המשנה שלפניה ואמר על זה אין מסלקין את התריסי' וכו' ופי' בגמ' תריסי חנויות והוא שדרך סוחרים מוכרי תבלין שיש להם חנויות בשוק או באיזה מקום שבעיר קבוע לכך ואותן חנויות אין משתמשין בהם אלא לסחורה ויש בדלתות החנויות חלונות כעין חלונות שבשערי הבתים וכשרוצים להוציא תבלין שלהם למכור פותחין אותן חלונות ומסלקין דלתות החלון מצדיהן ואותן הדלתות נקראים תריסין מפני שהן דומין לתריסין בשיעורן ומניחים אותם על ארבעה עמודים שתקועין לפני חנויותיהן ונותנין שם תבלין העשויין למכור וכשעבר זמן מכירתו מצניע את הנשאר ומחזיר את הדלתות למקומם וסוגר את חלונותיו והולך לו ואסרו בית שמאי לסלק תריסין אלו ביו\"ט מפני שהם סוברין שיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ואין שמחת יו\"ט מפקעת איסור סתירה ובנין ולבית הלל אין בנין גמור וסתירה גמורה בכלים ואע\"פ שיש באלו סרך בנין וסתירה שאע\"פ שהם רפויים עד שאין צריך לתקוע הואיל ומ\"מ אין רפויים מכל וכל הרי יש בהם סרך בנין ואינו כזקיפת מנורה של חליות שאין בה סרך בנין כלל אעפ\"כ שמחת יו\"ט באה ומפקעת סרך איסור כזה ואף חזרתן הותרה מפני סלוקן כשאר דברים שהותר סופן משום תחלתן:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ובתנאים ידועים כמו שיתבאר ומה שבא בביאור המשנה בסוגיית הגמרא כך הוא:",
+ "מה שהתבאר במשנה זו מענין סלוק התריסין וחזרתן יש בענין זה חלוק על שלשה דרכים האחת שאין לדלתות אלו ציר כלל אלא שפתח חלון זה הוא נסר רחב כשיעור החלון וכשרוצה לילך ולסגרו סומך את הנסר לחלון ויש בפתח הגדול שבו החלון שתי טבעות אחת למעלה ואחת למטה וכשסומך את הנסר לחלון מניח בריח אחד בתוך הטבעות ודבר זה אין בו סרך בנין כלל ומותרין לדברי הכל השני הוא שיש להם ציר מן הצד כעין שלנו אחת למעלה ואחת למטה כעין ידות הדלת הנכנסות בנקב המשקוף ודבר זה אסור אף בסילוקן ואין צריך לומר בחזרתן לדברי הכל שמא לא יכנסו שם מרוב דוחק הנקבים אלא על ידי תקיעה או יצטרך לתקיעת מסמר או יתד או שיש לגזור עליהם משום דלתות הבתים הדומות להם ודלתות הבתים מחוברות לקרקע ודינם כקרקע ויש עליהם תורת בנין ויש אומרין שאין בית הלל אוסרין בזו אלא חזרתן אבל סלוקן אף בזו מותר לדבריהם ולא יראה לי כן מפני שהסלוק והחזרה תלויים הם זה בזה ולעולם אינו מסלק אא\"כ אתה מתיר לו החזרה הדרך השלישי הוא ממוצע בין שני אלו והוא שיש להם ציר באמצע שיוצאין בדלת זה שתי יתדות של עץ אחת למעלה ואחת למטה ויש בפתח שני נקבים כנגד אותן שתי היתדות וכשרוצה לילך מכניס יתדות אלו באותן נקבים ויש שלשלת נכנסת באחת מן היתדות ויוצאה דרך נקב העליון וממנה מכניסין ראש השלשלת במנעול וסוגרין אותו במפתח ומחלוקת משנתנו בענין זה הוא שבזו אין בנין כלל אלא שבית שמאי גוזרין בזו על גב אותן שיש להם ציר מן הצד ובית הלל הואיל ומן הצד עצמו אינו אסור אלא מטעם גזרה אין גוזרין גזרה אחרת עליה והלכה כבית הלל:",
+ "אף זו שהתרנו לא התרנו אלא בחנויות הנזכרים שהם בשוק או במקום אחר שאינן בתוך ביתו של בעל הבית ונמצא שיש פסידא בדבר כשמניחים אותם פתוחים שהרי אינו משתמר אבל חנויות של בעלי בתים כגון בעל הבית שמוכר תבלין בביתו ויש לו בתוך ביתו חנות כעין חנויות שבשוק שבהם הוא מכניס סחורותיו ויש בהם חלונות אלו הנזכרים ועמודים הנזכרים אלא שהוא סוגר מבפנים ונכנס מתוך החנות לביתו והואיל ומ\"מ בתוך ביתו הם ומקום המשתמר לא התירו בית הלל להחזיר ומ\"מ סלוקן מותר ואם אין להם ציר כלל אף חזרתן מותרת ושאר דלתות הבית שאין בסלוקן צורך יו\"ט אסור אף בסלוקן ואם אין להם ציר כלל אף בשאר דלתות מותר:",
+ "כהן שלקה באצבעו וצריך לעבוד עבודה וליטול רטייה מעל ידו משום חציצה מותר לו להחזירה לאחר שגמר עבודתו אע\"פ שהנחת רטייה בשבת אסורה מגזרה שמא ימרח מ\"מ התירו סופה משום תחלתה שאם לא תתיר להחזירה אף הוא נמנע מליטלה ונמצא בטל מעבודתו הא הנחה מתחלה אף במקדש אסור ובמדינה אף החזרה אסורה אם פירשה על גבי קרקע הא אם פירשה על הכר או הכסת אין החזרתה כהנחה מתחלה ומותר וכל שכן שאם נשמטה ממקומה מחזירה לשם כמו שביארנו בסוף עירובין וגדולי המחברים כתבו שבמקדש אף הנחה לכתחלה מותרת ומפני שאין שבות במקדש והדברים מתמיהין אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ולא הותרה שם אלא חזרה ובמי שרוצה לעבוד שאע\"פ שהנחת רטייה וכל רפואה שאין בה מלאכה שבות הוא משום שחיקת סמנין ואין שבות במקדש מ\"מ צריכה התירו שאין צריכה לא התירו והוא שאמרו כאן מהו דתימא טעמא דשרינן החזרת רטיה משום דאין שבות במקדש הוא ואפילו בכהן דלאו בר עבודה לישתרי קמ\"ל התירו סופה משום תחלתה ובכהן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא:",
+ "אע\"פ שבקצת דברים התירו סוף הענין מפני תחלתו הפותח את חביתו על גב הרגל ומוכרו אף לעמי הארץ שהרי עשאום טהורים ברגל וכמו שאמרו טומאת עם הארץ ברגל כטהרה שויוה רבנן ולא חשו בנגיעתו בכלים אלו אם לא הספיק זה למכרו ברגל ועבר הרגל לא יגמור למכרו אלא לעמי הארץ שכל שעבר הרגל חזרו לטומאתן ישנה ונטמאו הכלים במגען ואע\"פ שנזהר הוא מכאן ולהבא שלא יגעו בהם מ\"מ מה שנגעו בו ברגל חוזר וניעור עכשו לטמאן וכמו שאמרו עבר הרגל מטבילין כל הכלים שבעזרה ולא נאמר בזו להתיר סופה משום תחלתה וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה פרק אחרון:",
+ "המשנה העשירית בש\"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה ברשות הרבי' ובית הלל מתירין אמר הר\"ם פי' בית שמאי אין מתירי' הוצאה אלא אם יש בה צורך אכילה לאמרו ית' אך אשר יאכל לכל נפש ולפיכך אומרי' אין מוציאין את הקטן ואת הלולב וכיוצא בהן ובית הלל אומרי' מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך וכמו כן אמרו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וזהו עקר אמתי:",
+ "אמר המאירי בש\"א אין מוציאין את הקטן וכו' כונת המשנה לבאר שאין הוצאה נדונת כשאר מלאכות לאסור בה כל שאינו לצורך אוכל נפש לדעת בית הלל ואמר על זה בית שמאי אומרי' אין מוציאין לא את הקטן וכו' ולפי מה שהעלו בגמ' לא נחלקו בעירוב והוצאה ר\"ל שיהיו בית שמאי סוברין שהוצאה בכלל מלאכה ואסורה בלא עירוב כשאר מלאכות שלא לצורך אכל נפש ושיהיו בית הלל סוברים שלא יהא שום דין של איסור הוצאה ביו\"ט שאם כן יהיו בית הלל מתירין אף בהוצאת אבנים שאף טלטולם לא נאסר אלא מצד טורח שלא לצורך ועקרו משום הוצאה כמו שיתבאר במסכת שבת פרק כלים אלא שלדברי הכל הוצאה מלאכה היא אלא שבית הלל סוברים שמתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה לכל דבר שהוא איזו צורך הן צורך מצוה הן צורך תשמישו ומ\"מ במשנתנו לא דברו אלא לצורך מצוה והוא שאמרו בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא ספר תורה לרשות הרבים אע\"פ שיש באלו צורך מצוה גמורה כגון קטן למולו לולב לצאת בו ספר תורה לקרות בו שהרי הוצאה בכלל מלאכה היא ולא הותרה מלאכה אלא לצורך אכל נפש ובית הלל מתירים הואיל ויש בהם צורך מצוה אע\"פ שאין בהם צורך לצרכי גופו שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה ובלבד שיהא צריך לו איזה שוה לכל נפש הן צורך מצוה הן צורך דבר אחר לצורך תשמישו הא אם אינו צורך לו לשום דבר אסור בהוצאתו:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל אלא שיש להוסיף ביאור בדבריו ודברים שבאו בגמרא להשלמת ענין זה עם שאר דברים שבה כך הם:"
+ ],
+ [
+ "יש בכלל היתר זה מחלוקת גדולה בין המפרשים לדעת בית הלל ומה שנראה לי בפסק זה לפי מה שאני רואה בביאור סוגיית הגמרא שענין הוצאה חלוק לשלשה דרכים מהם שמותר לכתחלה ומהם שאסור להוציאו לכתחלה אלא שאינו לוקה בהוצאתו ומהם שלוקה בהוצאתו וכיצד הן דינין אלו היה דבר צריך לו הן לאוכל נפש כגון תבלין וכיוצא בהן הן לצורך מצוה כגון קטן למולו הן לצורך תשמישו כגון מפתח לשמירת מה שבתוכה אע\"פ שאין שם אוכלין או קטן להביאו לאמו או למיניקתו או הוצאת אבנים מקורזלות לצרכו וכן כל כיוצא בזה מותר להוציאו לכתחלה והוא שאמרו בתלמוד המערב לאו קטן דוקא אלא אף גדול ואע\"פ שלא התירוה במסכתא זו בגדול אלא בצריכין לו ר\"ל לדרוש ברבים טעם הדבר מצד שאין צורך הבאת גדול מצויה אלא בדרך זה והרי אמרו רב נחמן שרא לאפוקי לילתא איתתיה משום דבעיתא וכן בתלמוד המערב אמרו בענין קטן שמואל מטעין ליה מערס לערס ר\"ל ממטה שבבית זה למטה שבבית אחר ובמשנה אחרונה אמרו לדברי הכל משלחין כלים בין תפורין לשאינם תפורין:",
+ "וכל שאינו צריך לו לאחד מן הדברים הנזכרים אלא שמ\"מ הוא מכוין למצוה אע\"פ שאינה מצוה עליו כגון בהמה להקריבה עולת נדבה ביו\"ט והדבר ידוע שאין מקריבי�� עולת נדבה ביו\"ט וכן המוציא לצורך אוכל נפש אע\"פ שאין אותו אוכל מותר לו וכן כל שמוציא דברים שיש עליהן תורת כלי שמלאכתו להיתר אע\"פ שאין צריך לו אלא שיש כאן דמיון קצת צורך כל אלו אסור בהוצאתם אלא שאין לוקה עליה וכן בדין זה כל מה שהוא צריך לו ואינו שוה לכל נפש שהרי אע\"פ שהותרה הבערה שלא לצורך אסרו מוגמר ביו\"ט מפני שאינו שוה לכל נפש כמו שהתבאר בראשון של כתובות:",
+ "וכל שאינו צריך לו לשום צורך ואין שם כונת מצוה ולא סרך מלאכת אוכל נפש ואין עליו תורת כלי שמלאכתו להיתר כגון הוצאת אבנים ודברים שאין ראויים לטלטול או שמלאכתם לאיסור לוקה בהוצאתם ואם לא הוציאם אלא שטלטלם יש כאן איסור אלא שאינו לוקה:",
+ "למדת שזה שאמרו בתלמוד המערב ולא את המפתח ובית הלל מתירין הדא דתימא במפתח של אוכלין אבל של כלים לא והא ר' אבהו יתיב ומתני ומפתחא דפלטרין בידיה פלפלין הוה ליה בגויה שנראה מכאן שאלו לא היו לו פלפלין בגווה היה אסור אין הלכה כן ואפי' מפתח של כלים הואיל והוא צריך לשמירתם מותר ושמא לא אמרוה אלא שהיה נודע להם באותו מקום שלא היה שום צורך למה שבתוכו לא לו ולא לשמירתו ובתוספתא יוצא אדם במפתח שבאצבעו לרשות הרבים ואינו חושש:",
+ "שמא תאמר היאך לא נאסרה הוצאה זו מצד שהיה אפשר לו מבערב יראה לי מפני שאי אפשר להעלות על לב כל הדברים שאדם צריך בהוצאתם וגדולי המחברים כתבו הטעם כדי להרבות בשמחת יו\"ט ולא יהא כמי שידיו אסורות:",
+ "לא הוצאה בלבד אמרו עליה שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה אלא אף בכל הדברים שהם נעשות תמיד לצורך אכילה כגון כך ונמצאו בדין זה הבערה [ושחיטה] והבערה ובישול הוזכרו בסוגייא זו ואפייה בכלל בישול הוא וכל אחת מאלו שנעשית לאיזה צורך שוה לכל נפש כגון גחלת לחמם ושחיטה וצריך לדם או למצוה כגון הבערת חמץ בפסח וכן כלם כיוצא באלו מותר לכתחלה וכל שנעשית לצורך יום טוב עצמו אע\"פ שאין הדבר מותר לו כגון מבשל את המוקצה או שכונתו בהם למצוה אע\"פ שאינה מצוה כגון שוחט עולת נדבה אסור ואינו לוקה ואם עשאן שלא לצורך יו\"ט ושלא לכונת מצוה ושלא לשום צורך שלו לוקה בעשייתן אלא אם כן אנו באין עליו מתורת הואיל ואי מקלעי ליה אורחים וכו' כמו שיתבאר במקומו הא במקום שאין לבא עליהם מטעם זה כגון ששוחט דברים האסורים לצורך מחר לוקה:",
+ "בתלמוד המערב אמרו מהו לאדלוקי נר של אבטלה ר\"ל נר שעושין אותו שלא לצורך אלא שאינו רוצה לעמוד בלא נר אף בשעה שהוא ישן ואמרו עליה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין ולשיטתנו מותר לכתחלה שהרי יש כאן צורך קצת ודבר השוה לכל נפש הוא אע\"פ שאין רגילין בכך ואע\"פ שאמרו שם בעי ר' נחום קומי ר' יוחנן ואמר לא תיסור ולא תישרי אנו אין מפקפקין בה ויש באין באיסורה מצד שאינו שוה לכל נפש ואינו נראה ומכאן אנו מתירין להדליק נר בבית הכנסת אפילו בימים ויש אוסרין בימים אלא שמודים הם להדליקם בלילה:",
+ "שאר מלאכות אין אומרים עליהם מתוך אע\"פ שאמרו בביאה לכתחלה בשבת מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך הרי דבר זה בכלל שחיטה הוא שכך פירושו של דבר מתוך [שהותרה] חבורה בשחיטה לצורך וכו' וכן כל מקום שאתה מוצא מתוך בענינים הללו אתה יכול לכללן באחת מאלו שהזכרנו מעתה המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו לדעת האומר יש בגידין בנותן טעם יש כאן שלשה מלקיות ושני איסורין לוקה מאכילת ג��ד הנשה ומאכילת בשר בחלב ומשום בישול בשר בחלב ויש שם איסור בישול שלא לצורך ביו\"ט ואיסור הבערה שלא לצורך ביו\"ט ואין בהם מלקות הואיל ויש בהן סרך מלאכת אוכל נפש ואלו היה בהן דין מלקות לא היה בהם אלא מלקות אחת שאין חלוק מלאכות ביו\"ט כמו שביארנו באחרון של מכות ומ\"מ במקומו יתבאר שאין בגידין בנותן טעם:",
+ "מגדולי המחברים לא כללו בדין זה שחיטה ובישול ואפייה ומה שכתבתי נראה לי ברור ופירוש הסוגיא כלה מתישב על פסק זה יפה בתחלת העיון וכבר ביארנוה בכדי הצורך בפירושנו אלא שאני מודיעך כאן עקרי הדברים בקצור:",
+ "והוא שאמרו השוחט עולת נדבה ביו\"ט לוקה דשוחט שלא לצורך הוא שהרי אין מקריבין עולת נדבה ביו\"ט ואמרו ליה דאמר לך מני בית שמאי דאלו בית הלל מתוך שהותרה וכו' ואע\"פ שהם מודים שאינה קרבה כדאיתא בפרק שני מ\"מ אינו לוקה אלא שאסור והקשה ודילמא בעירוב הוצאה קמיפלגי דלבית הלל אין שם הוצאה אסורה ביו\"ט שאינה בכלל שאר מלאכות הואיל ואינה מלאכה הנעשית בידים שהרי נאמר ולא תוציאו משא וכו' ביום השבת הא ביו\"ט שרי אבל כל שהוא מחמת מלאכה גמורה כגון שחיטה שהיא מלאכה אין אומרין בה מתוך וכו' ואף לבית הלל לוקה והשיבו אי בהא פליגי לישרו בית הלל אף באבנים דכחא דהיתרא עדיף ואם משום טלטול כל שאינו נאסר בהוצאה אינו נאסר בטלטול שעקר איסור טלטול משום הוצאה הוא אלא ודאי הוצאה מלאכה היא ומטעם מתוך הוא דשרו לה בית הלל כל שהיא לאיזה צורך הא בלא שום צורך אסירא ובאבנים וכיוצא בהם לוקה ובמה שהוא סבור לעשות מצוה אסור אלא שאינו לוקה והוא לשוחט עולת נדבה ואחר שלמדנו דין זה בהוצאה ושחיטה חזר ולימדנו בהבערה ובישול דניתני תנא המבשל גיד הנשה בחלב ביו\"ט ואכלו לוקה חמש ושתים מהם הבערה ובישול שלא לצורך ואמרו ליה בית שמאי היא דלבית הלל אע\"פ שאסור הואיל ואינו ראוי לאכילת יו\"ט מ\"מ אינו לוקה הואיל וסרך אוכל נפש הוא ונמצא שלא חלקו בית הלל בכל אלו אלא שאינו לוקה אבל באיסור מיהא מודים הם הואיל ואין שם צורך אלא שמאחר שיש בהם צד מצוה או צד אוכל נפש אינו לוקה ולמדת לבית הלל שיש דברים שמותרין לכתחלה ויש שהן אסורות אלא שאינו לוקה ויש שהוא לוקה בהן על הדרך שכתבנו:",
+ "מאחר שהתרנו הוצאה ביו\"ט אין אנו צריכין בו לא לעירובי חצרות ולא לשתופי מבואות ורשאי להוציא בלא עירוב ואם מפני אותן הדברים שאין ראויין לטלטול הרי אין עירוב מועיל בהם שמא תאמר יועיל להתיר לכתחלה הוצאת כלי שמלאכתו להיתר ואין לו בו שום צורך אע\"פ שמ\"מ עירוב מועיל בכך הרי אין לו שום צורך בו ומה לו לחזר אחר העירוב בדבר שאם יצטרך לו יהא מותר לו בלא עירוב אלא שמקצת חכמים מצריכין בכך מצד שאין רבים נזהרים מלהוציא דברים שאין בהם לו צורך וחכמי צרפת כתבו שלא נאסרה הוצאה בדבר הראוי לטלטל אף שלא לצורך כלל אלא ברשות הרבים הא מחצר לחצר לא וגאוני הראשונים נוטים לדעת זה וגורסים עירוב והוצאה כלומר עירוב מבית לבית ומחצר לחצר והוצאה לרשות הרבים וכן דעת רוב מפרשים שכל שאין לו בו שום צורך ואין בו איסור טלטול צריך עירוב מחצר לחצר ומבית לבית ושמא תאמר והלא אמרו למטה מערבין עירובי חצרות מיו\"ט לשבת שאין אתה אוסרו בדבר המותר לו אלמא אין עירובי חצרות ביו\"ט כלל ומותר לו להוציא מזה לזה בלא עירוב לא נאמרה אלא בדברים שיש בהן קצת צורך ליום על הדרך שביארנו:",
+ "מ\"מ אם רצה לצאת חוץ לאלפים אמה צריך הוא לעירובי תחומין כשבת ומדברי סופרים שאלפים אמה אף בשבת אינו אלא מדברי סופרים שאין תחומין מן התורה אלא בשלש פרסאות ואף בשלש פרסאות יש אומרים שאינם מן התורה אלא בשבת אבל ביו\"ט אינן אלא מדרבנן וראיה להם ממה שאמרו באחרון של מסכתא זו ולא רוכבין על גבי בהמה ופי' בה בגמ' גזרה שמא יצא חוץ לתחום והקשו על זה שמעת מינה תחומין דאוריתא וחזרו ופירשוה גזירה שמא יחתוך זמורה ואם תחום שלש פרסאות מן התורה אפילו ביו\"ט היה לו לומר שמא יצא חוץ לשלש פרסאות ומ\"מ אומר אני שלא היה לו לחוש ליציאת חוץ לשלש פרסאות שאין זה מצוי לרכיבה של טיול ורכיבת עסקים ביו\"ט ליכא ומ\"מ אף לאלפים אמה צריך עירוב מיהא מדברי סופרים:",
+ "ויום הכפורים צריך עירובי חצרות ושתופי מבואות כשבת ואע\"פ שגדולי הרבנים כתבו במסכת יבמות פרק ארבעה אחין ל\"ד א' שאין עירוב והוצאה ליום הכפורים והביאו ראיה ממה שאמרו במסכת כריתות פרק אמרו לו י\"ד א' זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים אינו כן שהרי דחויה היא במקומה כמו שאמרו שם עליה בריתא היא ואע\"פ שיש לפרש בריתא היא כלומר שאין להביאה מכאן והוא אמר זאת אומרת הא מ\"מ עקר הדבר מצד עצמו לא נדחה מ\"מ נראין הדברים שנדחה מקצתו ונדחה כלו שהרי במסכת עירובין ל' ב' אי אתם מודים שמערבין לגדול ביום הכפורים אע\"פ שחייב בתענית ואסור לאכול כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אלמא פשיטא ליה שיום הכפורים צריך עירובי חצרות ושתופי מבואות כשבת וכן כתבו גדולי הפוסקים:",
+ "זה שכתבנו שתחום שלש פרסאות מן התורה יש חולקין בה משמועת ולא רוכבין וכו' וכבר תירצנוה לדעתנו והם חולקים עוד בה ממה שהזכירו ספק באו חוץ לתחום ונראה לי לתרץ בה שאין דרך הבאת פירות מחוץ לשלש פרסאות והיא התשובה ממה שהתירוה לאלתר לאחרים וכן שאין המוקצה בגוף הפירות מצד עצמו ולא עוד אלא שאף הם מודים ששביתת פירות מדרבנן ומ\"מ הם מביאים ראייה ממה שאמרו בפרק כלל גדול ס\"ט א' דידע לה לשבת במאי בתחומין ואליבא דר' עקיבא וא\"כ היה לו לומר בשלש פרסאות ודברי הכל ואף בזה אני מתרץ בשלש פרסאות שאין השגגה מצויה בהם ובתלמוד המערב אמרוה כשיטתנו והוא שאמרו אין לך מחוור בתחומין אלא שנים עשר מיל ובשלישי של עירובין יתרחבו בה הדברים בע\"ה:"
+ ],
+ [
+ "המשנה האחת עשרה בש\"א אין מוליכי' חלה ומתנות לכהן ביום טוב בין שהורמו מאמש בין שהורמו מהיום ובית הלל מתירים ואמרו בית שמאי גזירה שוה חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן כשם שאין מוליכין את התרומה כך לא יוליכו את המתנות אמרו להם בית הלל לא אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה תאמרו במתנות שהוא זכאי בהרמתן אמר הר\"ם פי' מתנות הם הזרוע והלחיים והקיבה ועוד יתבאר לך כי מכלל הדברים האסורים ביום טוב אין מגביהין תרומה ומעשרות ואמרם בזו המשנה כי בית שמאי ובית הלל חולקים בהולכת חלה ומתנות ומודים שאין מוליכין תרומה אינו אמת אבל הם מודים שמוליכין חלה ומתנות וחולקים בתרומה ובית הלל אומרי' חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן כשם שמוליכין את המתנות כך מוליכין התרומה וב\"ש אומ' להם לא אם אמרתם במתנות שזכאי בהרמתם תאמרו בתרומה שאינו זכאי בהרמתה זה לשון מחלקתם:",
+ "אמר המאירי אין מוליכין חלה וכו' כונת המשנה לבאר שאע\"פ שהותרה הוצאה שלא לצורך אכילה יש דברים שנאסרה בהם אף לצורך אכילה ואמרו בי�� שמאי על זה שאין מוליכין חלה ומתנות לכהן פי' חלת עסה ומתנות בהמה שהם זרוע לחיים וקיבה אע\"פ שחיובם של אלו אפשר שיבא ביו\"ט עצמו כגון שגלגל עיסה ביו\"ט ושחט את הבהמה ביו\"ט שהותרה הפרשתן שהרי אי אפשר לו לאכול עד שיפריש אעפ\"כ לא הותרה הולכתן ולא סוף דבר שהורמו מאמש שהיתה הולכתן איפשר לו מבערב אלא אף אותן שהורמו ביו\"ט עצמו ושחיוב הרמתן בא להם ביו\"ט עצמו אסור מפני שהרואה אומר מאתמל הורמו ואע\"פ שבמשניות שלמטה מזו התירו בית שמאי לשלוח לישראל חתיכות בשר הראויות להתבשל מיד כמו שיתבאר הדין נותן כן שאע\"פ שהיה אפשר מבערב שמא לא היה בלבו ושלוח מנות אדם נמלך עליהן תמיד לשלחם או שלא לשלחם אבל בזו הואיל ושחט או גלגל מבערב כבר ידע בחובו ואם גלגל ושחט היום הרי מגזרת הרואה נגעו בה והוא שאמרו בגמרא קא סלקא דעתין הורמו מאמש ונשחטו מאמש וזו ודאי לא הוצרכה שההרמה אחר שחיטה היא ואם הורמו מאמש אין ספק שכבר נשחטו אלא דמשום סופא נקט לה הורמו מהיום ונשחטו מהיום כלומר שאף חיובן לא בא עד היום ואפי' הכי אסרי בית שמאי ובית הלל מתירין אפי' נשחטו מאמש והורמו מאמש שאין להוצאה לצורך אכילה שום איסור ואין לגזור שמא יכוין הולכתם ביו\"ט שאין הדבר מצוי לשחוט ולגלגל מערב יו\"ט ודבר שאינו מצוי אין בו גזרה אמרו להם בית שמאי גזירה שוה כלומר מדין גזרה שוה יש לכם לאסור ולא גזרה שוה דוקא אלא מדבר הדומה לגזרה שוה שהרי תרומה שאף היא מתנה לכהן אתם מודים בה שאי אפשר להוליכה ובית הלל משיבין שהתרומה דין הוא שתאסר בהולכה שאי אפשר לחיוב תרומה שיחול ביו\"ט שאם נתמרח מבערב הרי חל חיובו מבערב ואם לא נתמרח מבערב הרי מירוח אסור ביו\"ט ומאחר שכן ראוי לאסור אבל מתנות וכו':",
+ "זהו ביאור המשנה אין הלכה כמשנה זו אלא כבריתא הבאה עליה ולדעת ר' יוסי שאמר שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל על חלה ומתנות שמוליכין ובמה נחלקו על התרומה שבש\"א אין מוליכין ובה\"א מוליכין והלכה כבית הלל הילכך בין נשחטו או הורמו מאמש בין נשחטו או הורמו היום בין חלה בין מתנות וכן תרומה אע\"פ שעל כל פנים מאמש הורמה מוליכין אותן לכהן ביו\"ט אפי' בפני עצמן וכל שכן בחלה ומתנות בטפילה ר\"ל על ידי צירוף אותם שהורמו היום וכן אין צריך לומר שמותר באפייתם ובבישולם שהרי ראויות להאכילם לכהן במקום שהם ושאר דברים שבאו עליה בגמרא אלו הן:",
+ "דברים אלו שהזכרנו ר\"ל תרומה וחלה ומתנות חלוקים הם בענינם שהתרומה אי אפשר להגביהה ביו\"ט שהרי אי אפשר לחיובה שיחול בו ביום כמו שביארנו ואין מקום להולכתה אלא כשהוגבהה מאמש והחלה יש צדדין שהוא רשאי להרימה היום כגון גלגלה מערב יו\"ט על הצדדין שביארנו למעלה אבל המתנות אפי' נשחטו מבערב יכול להרימן היום ולשלחן והוא שאמרו בסוגייא זו מי קתני שהורמו היום ונשחטו היום שהורמו מהיום קתני ולעולם שחיטתן מאמש ושמא תאמר מה ראית להקל במתנות ולהחמיר בחלה חלה טובלת ומתנות אינן טובלות שאין הלכה כר' יוחנן שאמר חולין קל\"ב ב' אסור לאכול מן הבהמה עד שיורמו מתנותיה ועוד שהרי נכרות הן במקומן ואין הפרשתן מחדשת כלום ועוד שהרי אף בשהופרשו מותרות לזרים והרי עקר איסורי חלה בעיסת חוצה לארץ נאמר למעלה מצד שאם מ\"מ קרא לה שם אסורה לזרים:",
+ "יש בסוגיא זו דברים שאתה למד מהם שהתרומה נוהגת בחוצה לארץ וכמו שאמרו רב טובי בר מתנה הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה וכן אמרו תרומת חוצה לארץ מבטלה ב��וב ובהרבה מקומות מצינו שאינה נוהגת כמו שאמרו במסכת חולין על ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והתירו כל בית שאן על ידו ובמסכת ע\"ז בריש לקיש דאיקלע לבצרה וחזא דאכלי פירי בלא מעשר ואסר להו ואמר ליה ר' יוחנן אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה ותירוץ הדברים שבבבל הואיל ורוב ישראל היו יושבין בה נתחייבו בה מיסוד נביאים וחכמים הוסיפו בהם מצרים ועמון ומואב ושאר מקומות הקרובים לארץ אבל שאר המקומות הרחוקים פטורים לגמרי:",
+ "מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביו\"ט ולשונות אלו ר\"ל מלילה ופירוך המלילה נאמר על דבר שאינו מתיבש כל כך כגון חטים והפירוך נאמר על קטניות הדקים שהם מתיבשים לשעתם והתירו שניהם ביו\"ט ובלבד על ידי שנוי כגון שימלול בגודלו על שאר אצבעותיו ולא סוף דבר בגודל על אחד או על שנים משאר אצבעותיו אלא אף בגודלו על כל שאר האצבעות ואחר שימלול מנפח מעט מעט ואוכל ואפי' בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה ולא בטבלא שבאלו יהא נראה כמתקן לצורך חול מה שאין כן בקנון ותמחוי וקנון הוא כלי העשוי כמין מרזב ראשו אחד רחב וראשו אחד צר ויש לו בראשו הרחב בית קבול מעט על פני רוחב הכלי ונותן הזרעים הנמללים באותו שטח ומנענע והזרעים מתוך עגולן מתגלגלין לראשו השני ויוצאים ונופלים לתוך כלי אחר או לתוך חיקו והפסולת נשאר בכלי ותמחוי הוא קערה גדולה שבית קבול שלה שפל אבל בשבת אין מוללין כלל ואם מלל מערב שבת למחר מנפח בידו אחת ובכל כחו אפי' בתוך הכף ואם רצה לשנות מיד ליד ולנפח בידו האחרת רשאי אבל לא שינפח בשעת הרקתו מיד ליד:",
+ "במסכת שבת התבאר שיש מיני קטניות פחותים שעקרן למאכל בהמה אלא שלפעמים אוכלין מהם בני אדם ונאמר עליהם שמולל בראשי אצבעותיו ואוכל וכן באמיתא והוא עשב הנקרא במקום אחר אוניא והוא שאמרו שם חבילי סאה אזוב וקורנית והם עצים שיש בשרביטיהם מיני קטנית פחותים כמו שביארנו הכניסן לעצים אינו מסתפק מהם בשבת הכניסן למאכל בהמה מסתפק מהם וקוטם ואוכל אבל לא יקטום בכלי ומולל בראשי אצבעותיו ומ\"מ מיני קטניות המיוחדים למאכל אדם וכל שכן מיני התבואות מלילתן אסורה בשבת כמו שביארנו ואם על כל פנים אתה רוצה לדמות מינין אלו למיני התבואות אפשר שלא אמרוה במסכת שבת על מלילה גמורה לפרק אוכל מתוך קשין שלו אלא מלילה לרכך בעלמא ולמדת לפי שטה זו על מה שאמרו כאן כיצד מולל וכיצד מנפח לצדדין נאמר כלומר כיצד מולל ביו\"ט וכיצד מנפח בשבת אם מלל מערב שבת זו היא שטתנו וכן כתבוה גדולי הרבנים אבל גדולי הפוסקים והמחברים פירשו שמלילת סאה ואזוב וקורנית כמלילת מיני התבואות וכן פרשוה במלילה גמורה ופסקו כאותה של מסכת שבת ולפי שטתם מלילה מותרת בשבת על ידי שנוי וכיצד מולל וכיצד מנפח הכל מפורש לדעתם בשבת אבל ביו\"ט מותרת כל מלילה לדעתם אף בלא שנוי וכמו שהעלה רבא בסוגייא זו שמה שאסור למלול בשבת מותר ביו\"ט ומאחר שבשבת מותר בשנוי ביו\"ט מותר אף בלא שנוי אלא שימלול מידו לידו אלא שבנפוחו אינו רשאי בטבלא בנפה וכברה הא על יד על יד מותר ועקר הדברים כדעת ראשון:",
+ "החרדל הרי הוא בכלל שאר מיני קטניות להיתר מלילה אם ביו\"ט אם בשבת כל אחד לפי שטתו וכמו שאמרו בסוגייא זו אושפיזכניה דרבא הוו ליה איסורייתא דחרדלא ואמר ליה מהו ליפרוכינהו למיכל מיניה ביומא טבא והשיבו ממה שאמרו מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביו\"ט ולמדת מ\"מ שכתישת החרדל מותרת ש��רי החרדל אינו אוכלו בעין ומה הועיל בפירוכו אם אינו יכול לכתשו אלא ודאי מותר ובתלמוד המערב אמרו השום והשיחלים והחרדל נידוכין כדרכן אלמא שמפיג טעמו הוא אם נעשה מבערב ומ\"מ גדולי הרבנים כתבו במסכת שבת פרק מילה במה שאמרו שם ממתקין אותו בגחלת של מתכת אבל לא בשל עץ ושאלו שם מאי שנא מבישרא אגומרי ותירצו התם אפשר הכא לא אפשר ופי' שם שהחרדל אפשר לשחקו מבערב אלא שאנו מפרשים שם אפשר למתקו בשל מתכת והפרכה מיהא אע\"פ שאפשר לה מבערב הואיל ודשה כלאחר יד היא לא גזרו בה ומ\"מ הואיל והיה אפשר לעשותה הצריכו בה שנוי ולדעת המתירים בלא שנוי הם סוברים שפירוכן ביומן חשובה יותר:"
+ ],
+ [
+ "מי שהכניס שבלים לביתו על דעת שיגמור את תקונם כדי לעשות מהם עיסה אוכל מהם עראי בלא תרומה ומעשר שהרי לא נגמרה מלאכתן עד שידוש וימרח אבל אם הכניס שבלים על דעת שיאכל מהן מלילות הרי הכנסתן בשובליהן הוא גמר מלאכתם והוקבעו למעשר וכן אם הכניסן לכונת עיסה ונמלך עליהם למללן הוקבעו למעשר לפי דרכנו למדנו שהתבואה שנמללה חייבת במעשר ואם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ביו\"ט שמאחר שאתה מתיר את המלילה ביו\"ט ובשבליהן אין דרך לתרום הרי שבאו לכלל חיוב ביו\"ט בשעת מלילתן וא\"כ זה שאמרו במשנתנו בתרומה שאין זכאי בהרמתה על רוב תרומה נאמרה ומיני קטנית אע\"פ שהכניסן למלילות לא הוקבעו למעשר עד שימללו או יפרכו והוא שאמרו מחלוקת בשבלים אבל בקטניות דברי הכל איסורייתא לא טבלה ר\"ל שאין הכנסתן בחבילה מחייבתן עד שימללו או יפרכו:",
+ "תלתן הוא מין קטנית ומטעימין בו את התבשיל וטעם עצו וזרעו ועלה שבו שוה ואם היו לו חבילי תלתן של טבל וכתש זרעו ועלה שבו ביחד אומד בלבו כמה יש בו מן הזרע ומפריש עליו תרומה ומעשר שאין חובת המעשר על הקליפה ועל העלה אלא על הזרעים:"
+ ],
+ [
+ "תרומה גדולה אינה ניטלת אלא מן הגרן וישראל שהקדים ונתן ללוי מעשר ראשון בשובלין אסור אותו לוי לאכול ממנו אכילת עראי עד שיפריש ממנו תרומת מעשר לכהן הואיל וחל עליו שם מעשר שמו קובעו לתרומת מעשר שבו ולכתחלה אין לו ללוי ליטלו בשובלין ואם עשה כן לא יפריש הוא תרומת מעשר שבו בשובלין אלא יעשם גורן ויפריש תרומתו וכן ענבים יעשה יין זיתים יעשם שמן כשם שתרומה גדולה אינה נטלת אלא מן הגורן ומן היקב כך תרומת מעשר אינה ניטלת אלא מן הגורן או מן היקב וכשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר ובתוספות שאלו והרי עקר מה שהיא נטלת באומד בתרומת מעשר הוא כדכתי' ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן והיאך אתה למד לענין זה תרומת מעשר מן התרומה ותירצו שאף המקרא אומר כדגן מן הגורן ופירושו על תרומה גדולה כדמתרגמינן כמה דמפרשין מן אדרא אלמא שהדבר פשוט יותר בתרומה גדולה:",
+ "בן לוי שהקדימו ישראל מעשר ראשון בשובלין ונמצא שלא נתרם ממנה תרומה גדולה אין הלוי חייב להפריש ממנה תרומה גדולה אלא תרומת מעשר בלבד ואף הישראל אינו מפריש אלא לחשבון מה שנשאר לו אבל אם דש ישראל ומירח והקדים יתן לבן לוי מעשר ראשון מן הכרי קודם שיפריש ממנה תרומה גדולה חייב הלוי להפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר מאחר שנעשה דגן כבר נתחייב בתרומה גדולה:",
+ "כיצד היא אכילת עראי שיהא מותר לאכלה בלא תרומה ומעשר היה מקלף שעורים מקלף אחת אחת ואוכל ואם קילף וכינס לתוך ידו חייב לעשר היה מולל מלילות של חטים מנפה מיד ליד ואוכל ואם נפה בתוך חיקו חייב ואין צריך לומר אם נפה בכלי שאין זה עראי ובשבת מקלף מהם כמה ואוכל ואין בזה משום מלאכה:",
+ "הקשואין והדלועים חייבין במעשר משיהיו ראויין לאכילה אף בקטנן והוא משניטל פיקס שלהם והוא פרח שבראשם ואם העמיד מהם ערימה קודם לכן העמדת ערימה שלהן מחייבתן והמעמיד ערימה בשבת פטור:",
+ "המשנה השתים עשרה בש\"א תבלין נדוכין במדוך של עץ והמלח בפך ובעץ הפרור בה\"א תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ אמר הר\"ם פי' עץ הפרור הוא העץ שמכניסין בין הקדרות ומה שהצריך לעשות שנוי בשחיקת המלח לפי שאינו מפיג טעמו ואינו מחסר פעולתו כשנשחק מערב יום טוב והתבלין מפיגין טעמן ומחסרין חמימותן וחריפותם כשישארו שחוקים מערב יום טוב ולפיכך מי שצריך לשחיקת מלה ביום טוב ישנה על כל פנים והשנוי הוא שיטה המכתש על צדו:",
+ "אמר המאירי המשנה השתים עשרה והכונה לבאר בה שיש קצת מלאכות אף באוכל נפש שאי אפשר לעשותן אלא על ידי שנוי ואמר על זה בש\"א תבלין נדוכין במדוך של עץ כלומר שדרך התבלין לידוך במדוך של אבן מפני שהן צריכות לשחיקה גדולה אבל מלח דרכו לדוכו פעמים בשל אבן ופעמים בשל עץ והיו בית שמאי סוברין המלח והתבלין כלם צריכין שנוי בשחיקתם מפני שהיה אפשר לו לשחקם מערב יו\"ט והיה מן הדין שלא לדוכם ביו\"ט כל עקר אלא מפני שאי אפשר לקדרה בלא תבלין ומלח התירו לו ועל ידי שנוי והילכך תבלין שדרכן בשל אבן נדוכין בשל עץ ומלח הואיל ודרכו בשל עץ נדוך בפך פי' קערה קטנה ובעץ פרור והוא הכף שמגיסין בו את הקדרה ובה\"א תבלין נדוכין כדרכן בשל אבן ונדוכין בכל דבר שראוי לטלטלו ר\"ל אף בבוכנא שלו שהם סוברים שהתבלין מפיגין טעמן ולא היה לו לעשות מבערב אבל מלח שאינו מפיג טעמו צריך שנוי ומ\"מ הואיל ובחול רגילים לדוכו גם כן במלח בשל אבן די לו שידוכו עכשו בשל עץ:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל בין לצורך מעט כגון צלי בין לצורך הרבה כגון קדרה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:"
+ ],
+ [
+ "מאחר שביארנו טעם היתר שחיקת התבלין מפני שהן מפיגין טעמן למדת שאפילו היה יודע מערב יו\"ט איזה תבשיל אוכל ויודע שאותו תבשיל צריך תבלין אעפ\"כ מותר לו לשחקן ביו\"ט שהרי מ\"מ אלו שחקן מבערב היו מפיגין טעמן והכרכום לדעת זה שאינו מפיג טעמו צריך שנוי כמלח ומ\"מ טעם אחר הוזכר בגמרא והוא שהתבלין הותרה שחיקתן ביו\"ט בלא שנוי מפני שאפשר שלא היה יודע מבערב אם יאכל תבשיל שיהיו צריכין לו הא מלח הרי כל הקדרות צריכות מלח ולדעת זה כל שידע מבערב ולא שחק אף התבלין צריכין שנוי ואם לא ידע אף הכרכום אינו צריך שנוי אבל מלח שאינו בספק ידיעה צריך שנוי ונראה לפסוק בטעם שהזכרנו מהפגת הטעם ולי נראה לפסוק כשניהם לקולא שאם לא ידע יהא הכל נדוך בלא שנוי חוץ מן המלח ואם ידע יהא הכרכום והמלח בשנוי ושאר תבלין שלא בשנוי וקצת חכמי הדורות פוסקים בשניהם לחומרא וכל שידע כלם צריכים שנוי ואם לא ידע כרכום מיהא צריך שנוי ודעת הראשון נראה מכלם שמן הסתם קדירת יו\"ט אין לספק בה לצורך תבלין והילכך כל התבלין נדוכין שלא בשנוי מצד הפגתן חוץ מן הכרכום והמלח:",
+ "וגדולי הפוסקים כתבו שכלם נדוכות בלא שנוי אפילו כרכום וכברייתא שהוזכרה בגמרא שלא נחלקו אלא על המלח בפני עצמה ואף המלח אם היה מערבו עם שאר תבלין דכו עמהן ואין תבלין בטלין אצלו אדרבה הוא בטל אצל התבלין ואף המלח בפני עצמו דכו במדוכה של אבן ובלבד בהטייה מועטת ר\"ל שיטה המכתשת מעט והוא שאמרו אצלי ודוק אבל תבלין אין צריכין הטייה כלל שהרי הקשו ודילמא אצלויי אצלו והשיב שמעיה דהוה ציל קליה והקשה ודילמא תבלין הוו אלמא תבלין אין צריכין הטייה ולא נאמרה הטייה אלא במלח שהוא נוח ליכתש אף בהטייה מה שאין כן בתבלין ונמצא לדעת זה שאף כרכום כשאר תבלין וכן עקר ומה שנשאו ונתנו בה רב הונא ורב חסדא והסכימו שניהם שהמלח צריך שנוי לתרץ המשנה הוא ומ\"מ הלכה כברייתא שהעיד עליה רב יהודה בשם שמואל ומ\"מ חכמי הצרפתים פירשו שלא חדש רב יהודה בבריתא אלא מלח מעורב עם שאר תבלין אבל מלת בפני עצמו צריך שנוי אף לרב יהודה ואין נראה כן ומ\"מ דברים אלו כלן כשהמלח צריך לכך כגון מקומות שהמלח שלהם גסה או שרוצה לטבל בה בשר וכיוצא באלו אבל כל שאינו צריך לכך ודאי אסור:",
+ "יראה מ\"מ שלא הותרה שחיקת תבלין אלא במדוכה על הדרכים שהזכרנו הא בריחים שלהם אסור שהרי בתוספתא אמרו הפלפלין כתבלין והרי אמרו שאין שוחקין את הפלפלין בריחים שלהם מפני שהוא כטוחן ואע\"פ שאין בה טחינה כדרכה מ\"מ טחינה גמורה היא ובתוספתא אמרו אמר ר' אלעזר בר' צדוק פעם אחת היה אבא מיסב בבית רבן גמליאל הביאו לפניו אניגרון ואכסיגרון ועליהם פלפלין שחוקין ומשך אבא את ידו כלומר שהיה מכיר בהם שנשחקו בריחים שלהם וכמו שאמרו שבבית רבן גמליאל היו מתירין ואמר לו רבן גמליאל אל תחוש להם שמערב יו\"ט הם שחוקים ובתלמוד המערב שנו עליה ויעשה ר' צדוק אצל רבן גמליאל ויאכל אלא כדי שלא להתיר מלאכה על ידי רבן גמליאל ולגדולי קאטאלונייאה ראיתי שאוסרין מכאן שחיקת החרדל בריחים שלהם:",
+ "בתלמוד המערב אמרו שמותר לשחוק סמנין ולעשות קונדיטון ביום טוב ובמסכת שבת פרק תולין התבאר שהשום שריסקו ערב שבת למחר נותן לתוכו פול או גריסין ולא ישחוק אלא יערב וביו\"ט מיהא שוחק ונותן לתוכו משקין לבשל ולאכול וכן התבאר במסכת שבת פרק תולין שמותר לדוך פלפלין בשבת ביד הסכין אפילו הרבה ויש פוסקין אחת אחת ויש מתירין כן במלח ומ\"מ גדולי הרבנים פירשוה שם ביו\"ט וכן רב אחא בשאלתות ואינו נראה שהפלפלין תבלין הם ובהדיא אמרו בתוספתא הפלפלין כתבלין וביו\"ט ודאי נדוכין כדרכן אלא שבודאי בשבת נאמרה ואיידי דאיירי התם בטלטול שעל ידי שנוי נקטה נמי לההיא דהויא על ידי שנוי:",
+ "אין כותשין את הריפות ביו\"ט במכתשת גדולה שרגילין לכתשן בהן כתישה מרובה הנקראת בלשון תלמוד טיסני שהחטה מתחלקת בו אחד לארבעה אבל כתישה בינונית כגון שלנו בדייסא או כתישה הנקראת בלשונם חילקא וטירגיס והם אחת לשנים ואחת לשלש ובמכתשת קטנה שאין רגילין לכתשן בהן בחול מותר לבני בבל וכן הדין עכשו לכל העולם ולא נאסרה לבני ישראל באותו זמן אלא שאין רגילין בתבשיל של דייסא וכשאוכלין ממנו אין אוכלין אלא מעט ואין זה שנוי אצלם וי\"מ מפני שהיו להם עבדים פריצים ומזלזלים לכתוש במכתשת גדולה דרך חול וי\"מ מפני שחטים שלהם חזקות ויפות לכתשן מבערב בלא הפסד וי\"מ מפני שחטים שלהם נוחות ליכתש אף בקטנה ואין כאן שנוי ומ\"מ לדברי הכל במכתשת קטנה ולבני גולה מותר אלא שלרוב הפירושין יש אומרין שלא נתברר לנו איזה מקום ראוי להתיר ואיזה ראוי לאסור ומתוך כך מחמירין בדבר ואינו נראה שמ\"מ בני גולה לכל דבר אחר בני בבל הם הולכים ונגררים:",
+ "המשנה השלש עשרה הבורר קטנית ביום טוב בש\"א בורר אוכל ואוכל בה\"א בורר כדרכו ובחיקו ובתמחוי אבל לא בטבלא לא בנפה ולא בכברה רבן גמליאל אומר אף מדיח ושולה אמר הר\"ם פי' בורר ואוכל הוא שילקט האוכל מן הפסולת אחת אחת וכשהפסולת יותר מן האוכל אין מחלקת שבורר ונוטל את האוכל ומדיח ושולה פירושו שיתן מים על העדשים הטחונים או הפולין ודומיהם וכשיגבה ועולה הפסולת על פני המים וירד האוכל והוא מסיר אותו הפסולת בידו זהו ענין שולה כלומר מסיר הפסולת וחוטף אותו מעל פני המים ואין הלכה כרבן גמליאל:",
+ "אמר המאירי המשנה השלש עשרה והכונה לבאר בה מה שכיון לבאר בשלפניה ואמר על זה הבורר קטנית ביו\"ט ר\"ל לצורך אכילת יו\"ט עצמו בית שמאי אומרים שהוא צריך שנוי והוא שבורר את האוכל ואינו מטלטל את הפסולת אלא שמניחו ואינו ביררו לזרקו כדרך שהוא עושה בחול מפני שהיה אפשר לו לבררו מערב יו\"ט והיה מן הדין שלא להתיר לו ברירה כלל אלא מתוך שאי אפשר לו לפעמים אלא בכך התירו לו על ידי שנוי ובית הלל מתירין ברירה כדרכה ר\"ל פסולת מתוך אוכל שלא הוצרכה עשייה מבערב אלא למכשירי אוכל אבל לא באוכל עצמו וברירה כדרכה מותרת בחיקו ואפילו בקנון ואפילו בתמחוי אבל לא בנפה וכברה ולא בטבלה גדולה מפני שנראה כבורר לאוצר רבן שמעון בן גמליאל אומר מדיח ושולה ופי' ענין זה בגמ' שהיו מביאין כלי מלא עדשים ומציפין עליו מים ופסולת הקל שבהם עם העדשים הנרקבות צפות למעלה ומשליך אותו הפסולת בידיו אבל לא דרך ברירה ושולה פירושו ששולה הפסולת הצף למעלה כמו משישלה בחביות שפירושו הסרת חרצנים הצפים על החביות ולמדת שרבן שמעון בן גמליאל להחמיר בא שאינו בורר אלא מדיח ושולה שאין בו טורח יותר ואין גורסין אף מדיח ושולה אלא מדיח ושולה וכן נראה מתלמוד המערב והוא שאמרו שם הבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל ביו\"ט סופג את הארבעים והא תני בורר כדרכו ביו\"ט בקנון ובתמחוי והשיב הא דמר סופג את הארבעים אתיא כרבן שמעון דאמר מדיח ושולה אבל לא בורר והא תני של בית רבן גמליאל היו שוחקים פלפלין בריחים שלהם מותר לטחון ואסור לברור בתמיהה אמר ר' יוסה לא הותרה טחינה כדרכה כלומר אלא על ידי שנוי וריחים שלהם אינה טחינה כדרכה הא בלא שנוי בטחינה סופג את הארבעים וכן בברירה ומ\"מ לרבנן טחינה בריחים שלהם אסורה אף בשנוי כמו שיתבאר ומ\"מ למדת מדבריהם שרבן גמליאל להחמיר בא ואין גורסין אף ויש גורסין בדברי רבן שמעון אף מדיח ושולה והוא אצלם קולא יתירא על של בית הלל ואינו נראה שהרי אין בזה עמל כעמל הברירה אלא שברוב הספרים גורסין אף ואפשר שאמרוה מפני שהיא דרך חול ומ\"מ קולא או חומרא אין הלכה כדבריו אלא שעקר הדברים לומר שהוא בא להחמיר ומכיון שהותרה ברירה כל שכן שהותרה במדיח ושולה וכן עקר:"
+ ],
+ [
+ "זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ומ\"מ פי' בגמ' שאף בית הלל לא אמרוה אלא בשהאוכל מרובה על הפסולת אבל אם היה פסולת מרובה על האוכל אף בית הלל מודים שנוטל את האוכל ומניח את הפסולת ואפילו היה הפסולת מועט מן האוכל בשיעור הואיל והוא מרבה עליו בטורח כגון שהיה הפסולת דק בורר את האוכל ואם שניהם שוין בשיעור ובטורח בורר איזה שירצה:",
+ "יש מי שאומר שאם היה הפסולת מרובה על האוכל בשיעור אף האוכל אין ראוי לטלטל בטל הוא אגב אותו דבר שעליו שאין ראוי לטלטלו ואף חכמי הצרפתים כתבוה כן ממה שאמרו כאן פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי והם מפרשים כלומר אף ליטול את האוכל אלא שאינו נראה שהרי בפגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אמרו שבת קכ\"ג א' שתוחבין בכוש או בכרכר אלמא אין אוכל בטל מצד דבר שאינו ניטל שעליו אלא שאנו מפרשין פשיטא דנוטל את האוכל דמי איכא מאן דשרי ליטול את הפסולת:",
+ "במסכת שבת התבאר שאין תולין את המשמרת ביו\"ט אבל נותנין שמרים בתלויה ואמרו שם שמערים אדם על המשמרת ביו\"ט לתלות בה רמונים ונותן בה רמונים ואחר שנתן רמונים בה הרי היא כתלויה ונותן בה שמרים:",
+ "בפרק כלל גדול התבאר שהברירה שהותרה בשבת אינו אלא בבורר אוכל מתוך פסולת ובידו ובאוכל לאלתר אבל להניח לאחר שעה אף לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת אף בבורר בידו שהרי ברירה בקנון ותמחוי לא הותרה בשבת כלל ומכאן כתבו גדולי הדור שאף ביו\"ט אסורה אא\"כ לאלתר ואלתר זה ביו\"ט יראה לי לסעודה ראשונה שהוא אוכל אבל לענין שבת הוזכר בתלמוד המערב עד שמיסב על השולחן באותה סעודה לבד ויש מתירין ביו\"ט אף לבו ביום:",
+ "התבאר בבריתא בפרק חבית קמ\"ג ב' שמי שנתפזרו לו פירות בחצרו מלקט יד על יד ואוכל אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך קופה ופירוש דבר זה בשבת והקשו עליה ממה שבפרק נוטל קמ\"ב א' אמרו נוטל אדם כלכלה והאבן בתוכה והקשה ולישדינהו לפירי ולישדייה לאבן וליהדר ולינקטינהו אלמא מותר ללקט וליתן לתוך הסל ותירצוה חכמי הדורות בשני פנים מהם שפירשו שזו של פרק נוטל בשלא נתפזרו אחת הנה ואחת הנה וזו שבבריתא בשנתפזרו אחת הנה ואחת הנה ומהם שפירשו שזו של פרק נוטל בשנתפזרו בחצר שאין בו צרורות ועפרורית ואפילו נתפזרו אחת אחת וזו שבבריתא בשנתפזרו בתוך צרורות ועפרורית שבחצר ולזה הסכימו גדולי הדור ממה שאמרו בתוספתא פירות שנתפזרו מלקט אחת אחת ואוכל נתערבו לו פירות בפירות בורר ומניח על השולחן בורר ומשליך לפני בהמתו בירר אלו בעצמן ואלו בפני עצמן או שלקט מתוכן עפר וצרורות חייב ונראין הדברים שלא נאמרו דברים אלו אלא בשבת אבל ביו\"ט כל שלצורך יו\"ט בורר על הדרכים שביארנו:",
+ "בפרק מילה התבאר שאין מסננין את החרדל במסננת שלו מפני שנראה כבורר וזו בודאי אף ביו\"ט היא שנויה שהרי אמרו בה ואין ממתקין אותו בגחלת ופירשוה בגחלת של עץ כמו שיתבאר אלמא אף ביו\"ט היא שנויה:",
+ "המשנה הארבע עשרה בש\"א אין משלחין ביום טוב אלא מנות בה\"א משלחין בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות אבל לא תבואה ר' שמעון מתיר אף בתבואה אמר הר\"ם פי' הטעם שאוסרין בית שמאי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וגם בית הלל לא התירו אלא לשלוח ביד אדם אחד או שנים אבל לשלוח ביד שלשה או יותר ברבוי ויתן ביד כל אחד מהם הרי זה אסור כדי שלא יעשה מלאכות של חול גמורות והתבואה אינה ראויה לאכילה לפי שהיא צריכה טחינה והטחינה ביו\"ט אסורה ור' שמעון אומר שיכול לבשל אותן הזרעים ולבשלן ואין הלכה כר' שמעון:",
+ "אמר המאירי המשנה הארבע עשרה והכונה לבאר בה שיש מלאכות אף בעניני אוכל נפש שנאסרה עשייתן מכל וכל ואמר שאע\"פ שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש אין משלחין ביו\"ט אלא מנות ר\"ל חתיכות בשר שסתם הכנתן לאכלם ביום אע\"פ שהבשר חי והוא הדין לפירות וכיוצא בהן אבל לא בהמה ועופות שמא לא ישחטם זה ביו\"ט ונמצא טורח שלא לצורך ולבית הלל משלחין בהמה חיה ועוף אפילו חיים וכן יינות שמני�� וסלתות אבל לא תבואה מפני שאין דרך לאכלה ביו\"ט ונראית הוצאה לצורך חול ור' שמעון מתיר בתבואה שהרי אפשר לאוכלה בדייסא ובמכתשת קטנה או ליתנם לבהמתו אם הם שעורים או לאכלם רסיסים אם הם עדשים:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה כר' שמעון ויש פוסקים כבית הלל לאסור בתבואה ולא שהם חולקים על דברי ר' שמעון לענין הדין ר\"ל שלא יהו אלו ראויין לכך שהרי אף בשעורים לבהמתו אמרו קודר אדם קב או קביים ונותן לפני בהמתו וכן אף בשבת אין אנו קפדים על טלטול מאכל בהמה כגון חתוך נבלה ודלועין ולא נאסרו צרכי בהמה אלא בטורח יתר כגון אפייה ובישול וכמו שיתבאר מעיסת הכלבים שאינה נאפית ביו\"ט אלא בזמן שהרועים אוכלין ממנה הא כל שלא בטורח יתר מותר ואף בתלמוד המערב אמרו ר' שמעון בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה דאמר לכל נפש אף נפש בהמה במשמע אלא שבכאן לא אסרו אלא בשלוח מפני שנראה כשולח לטחון ומתעסק בצורך חול וגדולי המחברים ראיתי שאסרו בחטים והתירו בעדשים והזכירו הטעם שבחטים אין נאותין בהם בחול בלא טחינה וטחינה ביו\"ט אסורה ועדשים אדם קולה אותן או מבשלן ביו\"ט ואיני מבין שהרי חטים ראויין לדייסא ולקליות גם כן והיה להם לפסוק או כר' שמעון להתיר הכל או כבית הלל לאסור הכל מ\"מ בקצת גמרות ראיתי שהזכירו במשנה יינות שמנים וסלתות וקטנית אבל לא תבואה אלא שבגמרות שלנו לא הזכירו בה קטנית שמא אף לגמרות שלנו הואיל ולא נחלק ר' שמעון אלא בתבואה שמשמעה חמשת המינין לבד כמו שהוזכר במסכת נדרים הם סוברים שבית הלל לא אסרו בקטנית ופסקו כבית הלל ואין הדברים נראין כלל ועקר הדברים לפסוק כר' שמעון:",
+ "ופירשו בגמרא שאף הדברים שרשאי לשלחם צריך שיזהר שלא לעשותם בשורה ר\"ל שלא לשלחם על ידי אנשים הרבה ופי' בגמ' שהשורה היא של שלשה בני אדם וקצת גאונים פירשו טעם האיסור מפני שההוצאה בשלשה נראה כמקח כאלו אחד בא למכור ואחד בא ליקח ושלישי לסרסר ולהכריע ביניהם ואם היו כל אחד משלשה מביאין מין אחד בפני עצמו נשארה כאן בספק ולדעת גדולי המחברים מותר ומשום דתיקו דרבנן לקולא ויש חולקין בדבר ואף גדולי הפוסקים לא הביאוה:",
+ "המשנה החמש עשרה משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין אע\"פ שיש בהם כלאים והם לצורך המועד אבל לא סנדל מסומר ולא מנעל שאינו תפור ר' יהודה אומר אף לא מנעל לבן מפני שהוא צריך אומן זה הכלל כל שנאותין בו ביום משלחין אותו אמר הר\"ם פי' הבגדים התפורין הם ראויים ללבוש ושאינן תפורין הם ראויים לכסות ואמר ואע\"פ שיש בהם כלאים הוא בבגדים שהם בתכלית הקושי והעובי ומיעט הרכוך כי כשהם בזה הענין מותר לתלותן וכיון שמותר לתלותן מותר לשלחן ביו\"ט וזהו ענין אמרם והם לצורך המועד וסנדל מסומר כבר ביארנו איסור נעילתו בשבת וביו\"ט בפרק ששי משבת ומנעל שהוא תפור ענינו שלא נגמרה תפירתו אלא שהוא מדובק ממין מן הדבוק אסור לשלחו ובמקום דירתו של ר' יהודה לא היה ראוי מנעל לבן לנעילה עד שיעובד בסיד זמן ידוע וזה הכלל שזכר אמתי ושיעורו דברו כן זה הכלל כל שנאותין בו אפי' בחול כמו שהוא ביו\"ט משלחין אותו ולפיכך מותר לשלוח תפלין ביום טוב אע\"פ שאסור ללבשן ביו\"ט ובשבת כמו שנתבאר בסוף עירובין ואל יקשה עליך בזה העקר מה שאסרו לשלוח תבואה ביום טוב לפי שהיא אינה ראויה בחול כמו שהוא עד שיעשו בה מעשה שהוא אסור לעשותו ביום טוב והוא הטחינה:",
+ "אמר המאירי המשנה החמש עשרה והכונה לבאר בה מה שכיון בשלפניה ואמר משלחין כלים ר\"ל בגדים לצורך יו\"ט הואיל וראויים לו ביו\"ט ומשלחין את התפורין שהרי ראויין הן ללבוש ואת שאינן תפורים שהרי ראויין להתכסות בהן ואפילו בהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הואיל ויש בהם צורך יו\"ט קצת אע\"פ שיש בהן כלאים ופירשוה בגמ' בבגד קשה שאינו עשוי לחמום והוא ראוי ביו\"ט לסמוך עליו והוא מה שאמר שהן לצורך המועד:",
+ "אבל אין משלחין סנדל המסומר ר\"ל שהוא של עץ ומסמרות קבועות בו שהרי חכמים גזרו שלא לנעלם בשבת ויו\"ט משום מעשה שהיה הילכך אינן ראויים לו ביו\"ט:",
+ "ולא מנעל שאינו תפור ופי' בגמ' אע\"פ שהוא נאחז ביתדות של עץ שאפשר לנעלו נעילה מועטת שהרי מ\"מ אין דרך בני אדם לנעלו ר' יהודה אומר אף לא מנעל לבן אע\"פ שהוא תפור שאין דרך בני אדם לנעלו עד שיושחר והוא שאמרו בגמרא מפני שהוא צריך ביצת הגיר והוא טיט של קרקע חזק ומשחירין בו וביצת הוא מלשון היגאה גומא בלא ביצה ועל שם שלשין אותו נקרא כן ומ\"מ מתיר הוא בשחור אע\"פ שעדין צריך צחצוח מעט והחלקה באותו עץ שמחליקין את המנעל ופי' בגמ' דדוקא במקום שמתקנין מקום הבשר למטה ומקום שער למעלה ואינו צריך צחצוח גדול אבל במקום שמתקנים מקום הבשר למעלה ויש בו הרבה מריטות וצריך צחצוח גדול אין משלחין אותו שאין דרך לנעלו ולמדנו ממשנה זו שאין דרכן אלא במנעלים שחורים ובששי של קמא אמרו מאי טעמא סיימת מסאני אוכמי וכן בפרקא דחסידי אלמא שלא היה דרכם בכך ותירצוה בתוספות שלא אמרו שם אלא בשחרות הרצועות אבל דרכם היה במנעלים שחורים וברצועות לבנות:",
+ "כל שנאותין וכו' פי' בגמ' כל שנאותין בו בחול כלומר כל מלבוש שמתלבש אדם בו בחול ר\"ל שאינו צריך תקון אומן אע\"פ שאין ראוי לו ביו\"ט ללבשו הואיל וצריכין לו כלל משלחין אותו כגון תפלין שאין נאותין בהן ביו\"ט הואיל ונאותין בהן בחול בלא צורך תקון אחר אם הם צריכים לו ביו\"ט להתלמד בהן ובהלכותיהן משלחין אותן ואם אינו צריך להם כלל אין משלחין אותם שהרי אין לו בהם צורך יו\"ט כלל אלא שלגדולי הדור ראיתי שהם מפרשים אף בלא שום צורך וכן בכלים שהזכרנו בתחלת המשנה עד שמקשים לעצמם היאך התירו לשלח דבר שאין בו צורך היום כלל ופירשוה ששלוח מתנות יש בה הנחת נפש שאדם שמח בהן הן משלח הן מי שנשתלח אצלו ואעפ\"כ לא התירו אלא בכלים הנגמרים שראוין להשתמש ולהתנאות בהם בחול ואין הדברים נראין אלא בצורך קצת שאם כן הרי מנעל המסומר נאותין בו בחול ואפשר שמנעל המסומר יש לחוש שמא ינעול ומתוך שאירעה תקלה על ידו החמירו בו וכן נראה לי שהרי אפשר שיש בו קצת צורך הואיל ומותרת היא בטלטול כמו שיתבאר במקומו ועל דרך זה היה ר' אלעזר בר' שמעון מחמיר בו במסכת שבת ס' ב' שלא לטלטלו אף לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אע\"פ ששאר כלים שמלאכתן לאיסור מותרין לצורך גוף ומקום אלא שאין הלכה כמותו כמו שיתבאר שם:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שפירשנוה הלכה פסוקה היא וקצת דינין באו עליה בגמרא ואלו הן:",
+ "בגד כלאים אסור ללבשו מן התורה אבל הצעתו תחתיו מותר מן התורה אלא שחכמים גזרו בכך גזרה שמא תכרך נימא ר\"ל חוט אחד ממנו על בשרו ותחממהו במקומו וגזרו על זה אפילו עשר מצעות זה על גב זה וכלאים תחתיהן בתשיעי של כלאים אמרו שהכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם אלא שיש דוחין אותה לומר שלא נאמרה אלא מן התורה הא מדברי סופרים אסורה מכח מה שנאמר כאן ומ\"מ הדבר פשוט שכלאים דרבנן בהצעה תחתיו מותר וי\"מ שם מפני שהם קשות וכל בגד קשה שלא כדרך לבישה מותר כמו שיתבאר בסמוך וא\"ת א\"כ מה אתה צריך שלא יהא בשרו נוגע בהן אפשר מפני שאין קושיין גדול כל כך ויש אומרים שאף הקשה כל שנוגע בבשרו אסור וכסתם המשנה וכן כתבנוה באחרון של ע\"ז בענין מרדעת של חמור ובתלמוד המערב אמרו שם הדא דתימא ברקים אבל במלאים אסור בנתונים על גבי אצטיבא אבל על גבי מטה אף ברקים אסור ופירוש הדברים שהכר המלא מוכין או נוצה השוכב עליו מכפפין הצדדין על האדם מכאן ומכאן ואפילו רקים בשמונחים על מטה של חבלים או של עור נשקע הוא תחתיו וצדי הכר עולין עליו אבל סטיו של עץ קשה ואינו נשקע ומתוך כך אנו נוהגין באלו האלמטראקש המלאים מוכין שכלאים שלהן אינם אלא דברי סופרים ואינן נשקעים כלל ובתוספות כתבו בנסח זה אותם קוטא\"ש פירפונ\"ש שהמכסה של מעלה ומטה פשתן וביניהן גזי צמר מותרין בין בהצעה בין בהעלאה הואיל ואין חוט התפירה מחברן אלא שהוא מקרב שני הבגדים ומתהדק הצמר שבתוכן ואם היתה נפתחת לא היה הצמר נדבק לבגד כלל מצד תחיבת חוט התפירה וזה פחות מקשירת הבלים שבפרק במה בהמה נ\"ד א' ואינו חבור כחבור תפירה ואריגה וקשירה אבל אם היה בתוכן בלאי בגדים של צמר ונתחב חוט התפירה בשל פשתן ובהם בשתי תכיפות אסורין בהעלאה ואפילו היה חוט התפירה של משי וכל שכן אם הוא של פשתן שלא התירו כרים וכסתות אלא בהצעה ואף באלו החמירו שלא יגע בבשר במקום שכריכת נימא מצויה וכל כלאים אף בעשר מצעות אסורין כל שמצוי בהם כריכת נימא:",
+ "הוילון מן הדין אינו מקבל טומאה שהרי הוא כאחת ממחיצות הבית וחכמים גזרו עליה שתקבל טומאה מפני שהשמש מתחמם כנגדה ומתעטף בשוליה ומטעם זה גם כן גזרו בה שלא לערב בה כלאים ודוקא ברכה שהשמש עשוי ליכרך בה והקשו בתוספות א\"כ פרוכת של בית המקדש למה מקבל טומאה וכמו שאמרו במסכת חולין צ' ב' שלש מאות כהנים היו מטבילין אותה ואי אפשר לפרש בה מפני שמתחממין כנגדה שהרי אסורה בהנאה וא\"ת שלא הצריכוה טבילה אלא בסוף האריגה מחשש שמא נארגה בטומאה אבל אחר שנפרסה לא והרי אמרו שני פרכות היו שם אחת פרוסה ואחת מקופלת נטמאת הפרוסה פורסין המקופלת ועוד שנינו במסכת שקלים פרוכת שנטמאת בולד הטומאה וכו' ומתוך כך גורסין בסוגיא זו מפני מה וילון אסור ור\"ל שדנין בה איסור כלאים:"
+ ],
+ [
+ "בגדים קשים שאין מחממין והם עשויים לישב עליהן אין בהם משום כלאים אפילו מדברי סופרים וכן לבדים הקשים אין בהם משום כלאים אפילו מדברי סופרים וזהו שאמרו כאן נמטא גמדא דנרש שריא ופירושו לבד קשה וכווץ העשוי בנרש וכל כיוצא בזה במסכת יומא התבאר שבגדי כהונה קשים הם ואין מחממין והתבאר במקומו שאעפ\"כ אלמלא מקרא כתוב בהם שש ותכלת וידוע לנו שהשש של פשתן והתכלת של צמר היינו אוסרין להם כלאים בבגדי כהונה ובראשון של ערכין אמרו הכל חייבין בציצית כהנים לויים וישראלים והקשה פשיטא אי הני לא ליחייבי מאן מיחייב ותירץ כהנים אצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתוב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מאן דמיחייב בכלאים ליחייב בציצית והני כהני הואיל ואשתרי בכלאים לא ליחייב בציצית קמ\"ל וא\"כ ראוי לנו לשאול מהו שהתרנו בכאן את הקשים בכלאים אצל הכל ושם אמרו שלא הותרו אף אצל הכהנים אלמלא מקרא כתוב כן שהכלאים הותרו להם והרי מאחר שקשים הם אף לישראל מותרים תירצו חכמי הצרפתים שלא הותר הקשה בכלאים בכאן אף דברי סופרים אלא בהצעה תחתיו או דרך סמיכה שאף ברכים אינה אלא מדרבנן אבל לא דרך לבישה ואם הותרו קשין אף בדרך לבישה לא הותרו בכלאים מן התורה שהם שוע טווי ונוז אלא בכלאים שאינן מן התורה שאיסור לבישתן אף ברכין אינה אלא מדברי סופרים הא לבישה בכלאים של תורה אף בקשים אסורה ולא הותרה אלא בבגדי כהונה:",
+ "ונמצא כללו של דבר באיסור תורה שהוא שוע טווי ונוז ודרך לבישה אין בו חלוק בין קשים לרכים ולא הותרו אף מן התורה אלא בבגדי כהונה אבל כלאים דרבנן הותרה לבישתן בקשים אף מדברי סופרים וכן כלאים דאוריתא הותרה הצעתן בקשים אף מדברי סופרים שלא החמירו בהצעה אף בכלאים של תורה ובלבישה אף בכלאים דרבנן אלא ברכים וגדולי הראשונים שבקאטאלונייא\"ה מתירין את הקשים אף בכלאים של תורה ואף בלבישה ולא אמרו לדעתם בגדי כהונה קשין הם אלא באבנט ולגבי כהן הדיוט הא חשן ואפוד רכין הם וללבישה הם עשויים והותרו לכהן גדול ולא לישראל וגדולי המחברים ראיתים נוטים לומר שלא היה כלאים בכל בגדי כהונה אלא באבנט אבל של כהן גדול היה חשן ואפוד של כלאים ושמא אף גדולי המחברים לא ייחסו את הכלאים לאבנט לבד אלא בבגדי כהן הדיוט שהרי חשן ואפוד מבוארים הם במקרא בשש ותכלת:",
+ "אנפליאות של בגד גס וקשה ולובשין אותם תחת מנעליהן והוא הנקרא בזו ערדילין אין בו משום כלאים אי משום שאינה לבישה אי משום שאין בו שוע טווי ונוז וכן בגד דק ורך שצרר בו מעות או זרעים והניחם בחיקו אין בו משום כלאים שאע\"פ שהבגד רך המעות והזרעים מקשים אותם ואינם מחממין ומכאן התירו רבים להביא כיסים העשויים מצמר ופשתים שאין עשויות לחמום:",
+ "הלבדים אין בהם איסור כלאים מן התורה שאין בהם שוע טווי ונוז ואע\"פ שבספרי הוציאוה מן המקרא קרא אסמכתא בעלמא הוא וא\"כ מה שאמרו נמטא גמדא דנרש שריא ר\"ל לבדין קשה העשוי בנרש פירושו אף דרך לבישה מפני שאין כאן כלאים של תורה ומ\"מ גדולי המחברים כתבו שהם כלאים מן התורה אע\"פ שאין בהם שוע טווי ונוז וחכמי הדורות מסכימים לדעתם ונותנין טעם לדבר מפני שגמר עשייתן בכך ולא הוצרכנו לשוע טווי ונוז אלא בבגד שלא נגמרה עשייתו אלא בשלשתם ומעתה אתה מפרש נמטא גמדא דנרש שריא בהצעה תחתיו ועל הדרך שביארנו אלא שגדולי המחברים כתבו בפירוש המשנה בהפך מה שכתבו בחבוריהם לומר שהלבדין אין איסורן אלא מדברי סופרים:",
+ "שעטנז שהזכרנו כך פירושו שוע במסרק של ברזל שכל הקשה שבו נשאר בשיני המסרק והוא נשאר חלק כדמתרגמינן חלק שעיע וטווי בכישור ונוז ר\"ל משזר שיהא החוט כפול לשנים וכשיהא חוט של פשתן עשוי בשלש מלאכות אלו בפני עצמו וחוט של צמר בשלש מלאכות אלו בפני עצמו ויארגם יחד הרי זה כלאים מן התורה ויש אומרים כן אף בחבור בקשר חזק ואם חסר אחת מהן אינו אלא כלאים מדברי סופרים ולדעת זה הוצרכה תורה להתיר כלאים בציצית שהרי אמרו על הציצית פתיל תכלת טווי ושזור לבן מנין אמרה תורה תן תכלת אמרה תורה תן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור ואין צריך לומר שהוא שוע שמא תאמר הרי אינם ארוגין הואיל ומן התורה צריך לקשרם ולחברם אותו קשר נדון כאריגה:",
+ "וי\"מ שיהו שני החוטין שועים ביחד וטווים ביחד ונוזים ביחד ואין הדברים נראין שאם כן מה הוצרכה תורה להתיר כלאים בציצית והלא אינם שועים וטווים ביחד וא\"ת שמאחר שקשר העליון דאוריתא הרי הם כשועים וטווים יחד הרי במסכת מנחות ל\"ט א' אמרו שמע מינה קשר העליון דאוריתא דאי סלקא דעתך דרבנן מאי איצטריך לשרויי כלאים בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינו חבור אלא שמע מינה דאוריתא משמע שאם היו שתי תכיפות היה חבור אפילו כשהיינו אומרים קשר העליון דרבנן ולמה והרי אינן שועין וטווין יחד:",
+ "וי\"מ מתוך כך שוע טווי כפירוש הראשון זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונוז ארוג זה עם זה שכן בלשון ארמי קורין לאריג נוז וכן יראה במשנת תשיעי של כלאים וכן עקר אלא שהם מפרשים שכן הדין אצלם אם הוא מחובר בשתי תכיפות ואתה צריך לשאול לדעתם מאי נוז פשיטא שאין כלאים אלא בחבור אבל למה שאנו מפרשים אותו באריגה למדנו שחבור הבא מצד אחר שאינו באריגה אינו כלאים מן התורה והילכך עקר הדברים כמו שכתבנו ר\"ל שוע בפני עצמו וטווי כל אחד בפני עצמו ונוזים ביחד ר\"ל ארוגים וכל שאינו כן אינו אלא מדברי סופרים וכן כתבוה גדולי המחברים בפי' המשנה ואע\"פ שבחבוריהם כתבוה בהפך לומר שכל צד חבור בעולם אפילו דרך תפירה כלאים מן התורה לא נראה כן אלא שהם כלאים מדברי סופרים וכבר ביארנו ענינים אלו בראשון של יבמות:",
+ "במסכת נדה ס\"א ב' התבאר שהבגד שנארג בו חוט של פשתן ולא נודע מקומו לא ימכרנו לגוי שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל ולא יעשנו מרדעת לחמור ואע\"פ שמרדעת החמור אין בו משום כלאים כמו שאמרו תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהם משום כלאים אין הטעם במרדעת של חמור אלא מפני קשיו אבל זה שהוא בגד רך שמא ירכב הוא עליו ויתחמם בו ואם שלא במקום רכיבה שמא יקרע בגדו ויטול חתיכת אותו בגד ויתפרנה בבגדו אבל עושה ממנו תכריכין למת מצוה:",
+ "בגד שאבד בו כלאים וצבעו ואע\"פ שצבעו לא הכיר בו אותו החוט הבגד מותר שהצמר והפשתן אינם עולים בצבע אחד ומאחר שכן אנו דנין שנישר החוט:",
+ "מי שידע חוט של פשתן בבגדו ונתקו ולא ידע אם נתק כלו אם לאו הבגד מותר במה דברים אמורים בשלא היה החוט שזור ואינן כלאים אלא מדברי סופרים אבל אם היו כלאים גמורים מן התורה הרי זה ספק של תורה ואסור:",
+ "סנדל המסומר אע\"פ שאסור לנעלו ביו\"ט מותר לטלטלו שתורת כלי עליו ויש אוסרין אף בטלטול ואינו כן שאלו נאסר טלטולו לא הוצרכנו במשנתנו לאסור שלוחו ויש מכריעין שלא הותר טלטולו אלא לצורך גופו ומקומו והשלוח נאסר אע\"פ שהוא צורך גופו שהרי צריך הוא לחברו קצת:",
+ "מי שהיה בא בדרך ותפליו בראשו ושקעה עליו חמה אע\"פ שלילה זמן תפלין הלכה ואין מורין כן בחול אין צריך להניח ידו עליהם כלל אלא הולך לו בפרסום עד שיגיע לביתו שאין הוראה אא\"כ מניחן לכתחלה ויש מצריכין להנחת ידו מפני שהולכתו מפורסמת הוראה לדעתם ואין נראה כן ואם היה שבת מניח ידו עליהם ובא עמהם עד שיגיע למקום שישתמרו בו שמירה גמורה בין מן הכלבים בין מן הגנבים ומכיון שיגיע במקום כזה צריך לחלצם ולהצניעם ואם לא מצא מקום המשתמר לגנבים אע\"פ שמשתמר לכלבים הולך עד שמגיע לביתו בהנחת ידו עליהם ואם מצאם בשבת בדרך אם מצאם במקום המשתמר לכלבים אע\"פ שאינו משתמר לגנבים לא יטול ואין צריך לומר אם מצאם במקום המשתמר לשניהם הא אם מצאם במקום שאין משתמר אף לאחד מהם מניח מהם של ראש בראשו ושל יד בידו ומאחר שהניחם הרי הוא כדין מי שהיה מביאם מתחלה וקדש עליו היום שאינו חולצם עד שיגיע למקום המשתמר לשניהם וכשבא חוזר לאחרים ומכניס את כלם בדרך זוג זוג:",
+ "יראה לי שזה שאמרו שאם מצאם במקום המשתמר מכלבים ואע\"פ שאין משתמר מגנבים לא יטול לא נאמרה אלא במקומות שרובן ישראל וליסטים או גנבים שבהם ישראל אבל בזמן הזה כל שאינו משתמר לשניהם מכניסן זוג זוג על הדרך שביארנו ויש פוסקין בענין אחר והדברים נראין כמו שכתבתי: ונשלם הפרק תהלה לאל:"
+ ],
+ [
+ "יום טוב שחל להיות ערב שבת וכו' כונת הפרק לבאר עניני קצת החלקים הנזכרים בפתיחת המסכתא ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר כשחל יו\"ט להיות בערב שבת על איזה צד מבשלין מיו\"ט לשבת והשני לבאר כשחל יו\"ט להיות במוצאי שבת אימתי מטהרין עצמן וכל כליהם לצורך הרגל והשלישי לבאר איזו מלאכה ממלאכת קרבנות אסורה ביו\"ט ואיזו מותרת והרביעי לבאר איזו מלאכה שבשאר מלאכות מותרת ביו\"ט אע\"פ שאינן אוכל נפש ועל איזה צד הותרה עשייתן:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תבאר לנו ענין בשול והכנה מיו\"ט לשבת ואמר על זה יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל כתחלה מיום טוב לשבת אבל מבשל הוא ביום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת בש\"א שני תבשילין בה\"א תבשיל אחד ומודים בדג ובביצה שעליו שהן שני תבשילין אכלו או שאבד לא יבשל עליו כתחלה שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת אמר הר\"ם פי' כבר ביארנו במה שקדם אמרם חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואמרו ועושה תבשיל מערב יו\"ט לא פחות מכזית בין לאחד בין לאלף וזהו ערובי תבשילין וצריך ברכה ואדם אחד שיזכה בו למי שלא הניח ואינו צריך ליטול רשות מהם לפי שהוא זכות על הדרך שביארנו בעירובי חצרות:",
+ "אמר המאירי יו\"ט שחל להיות בערב שבת לא יבשל כתחלה מיו\"ט לשבת ולא בהכנה הבאה מאליה אנו עסוקים עכשו כגון ביצה שנולדה ביו\"ט הסמוך לשבת שתהא מותרת בשבת על ידי עירוב וכן כל כיוצא בזה שדבר זה אין עירוב מועיל בו ולא דברו בכאן אלא בהכנה שבידי אדם והוא שאתה יודע שיו\"ט מותר במלאכת אוכל נפש ואע\"פ שלא הוזכר היתר הכנתו אלא ליומו אין ספק שאף לשבת הסמוכה לו מותר אחר שאינו בר הכנה שלא אמרה תורה אכול ביו\"ט והתענה בשבת אלא מלאכת אוכל נפש הותרה בו בין לעצמו בין לשבת הסמוכה לו אלא שחכמים גזרו שלא לבשל מיו\"ט לשבת מן הטעם שיתבאר בסמוך והוא שאמ' לא יבשל בתחלה מיו\"ט לשבת והזהר מלפרש שלא יבשל לכתחלה אלא שבדיעבד אם בשל שיהא מותר לאכול בשבת מה שבשל ביו\"ט שזו שאלוה בגמרא ונשארה בספק אלא שאנו מקלין בה מדין ספק סופרים אלא לשון כתחלה האמור כאן כך פירושו לא יהא עקר בשולו ביו\"ט לשם שבת אבל מבשל הוא ליו\"ט ר\"ל שיהא עקר בשולו לשם יום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ופי' בגמ' ובלבד שלא יערים כלומר שירבה בבשול יו\"ט יותר ממה שלא היה בלבו לצורך יו\"ט כדי שיותיר הרבה לשבת:",
+ "עושה תבשיל מערב יו\"ט וסומך עליו לשבת כלומר הואיל ועקר בישולו מיום טוב לשבת לא נאסר אלא מדברי סופרים הם החמירו בכך והם הקלו וסמכו על תקנה זו שיעשה מערב יו\"ט תבשיל לצורך שבת ומכיון שהתחיל בצרכי שבת מערב יו\"ט אע\"פ שהוא דבר מועט שהרי די לו בכזית בין לאחד בין למאה מ\"מ כבר ניתן לו היכר בכך שצריך הוא להכנת חול בשבת ומאחר שהכין לו בחול יכול הוא לחזור ולבשל לכתחלה מיו\"ט לשבת אפילו סעודה שלימה הואיל ועקרה בחול הותקנה:",
+ "ובגמ' שאלו מנא הני מילי ולא שיכוין לומר שיהא עירוב זה מן התורה אלא כך פירושו מהיכן סמכוה מן המקרא והביאוה מזכור את יום השבת זכרהו מאחר שבא להשכיחו ר\"ל קודם שיבא אותו אחר הבא להשכיחו מרוב תקון סעודות שבו ואח\"כ שאלו מאי טעמא כלומר מאי זה טעם התעוררו חכמים בכך דהא ודאי מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא והשיב רבה שמכבוד שבת תקנוה שאם לא יתחיל בהכנת שבת מערב יו\"ט לא יהיו משתדלים בצרכי שבת אלא על ידי גלגול יו\"ט ולא יבררו בו מנה יפה ורב אשי פרשה מכבוד יו\"ט שיאמרו אין יו\"ט מכין לשבת כל שכן שלא יכין לחול שהוא איסור תורה ושאלו לטעם רבה אם מכבוד שבת הוא יתקנו לבשלו בשחרית והשיב שכך היה ראוי אלא שמתוך טרדתם בשל יו\"ט יהו פושעים בשל שבת ותרויהו אע\"ג דפליגי בטעמא באסמכתא מודו דמזכור נפקא ומ\"מ תנא דבריתא מייתי לה מאשר תאפו ולענין פסק בטעמא לא דייקינן שאי זה טעם שיהיה לעירוב אנו צריכים אבל לאסמכתא אי מזכור אי מאשר תאפו נפקא לן טובא כמו שנבאר ואנו סומכין להביאה מאשר תאפו ונפקא לן דעירוב פת אינו מועיל לתבשיל ולא של תבשיל לפת כמו שאנו מבארים עכשו:",
+ "והוא שאמר בש\"א שני תבשילין וכו' ממה שצריך שתדע לשיטתנו הוא שלא דברו במשנה זו בענין אפיית הפת מיום טוב לשבת אלא בענין בישול והבישול הוא שם כולל כל מיני הכנות של מאכל (הוא) [חוץ] מן הפת הן מעשה קדרה הן צלי הן בשר על גבי גחלים הן תיקון כל מאכל והרי מצינו צלי בלשון מבושל כדכתיב ויבשלו את הפסח ולא הצריכו בית שמאי שני תבשילין מצד שלא יהא תבשיל אחד מתיר בכללו כל תקון מאכל שאם כן היה לו להצריך גם כן אחד מבושל ואחד צלי ויועיל מבושל למבושל וצלי לצלי והרי אף הם מודים בדג וביצה שעליו שמועיל כשני תבשילין כמו שיתבאר אלא מפני שדרך בני אדם לתקן בשבת יותר מתבשיל אחד ואם לא הכין מערב יו\"ט אלא תבשיל אחד אין היכר בדבר כלל שלצורך שבת נעשה ובית הלל סוברים הואיל ומ\"מ הרבה סומכים על תבשיל אחד אף בשבת די לנו בתבשיל אחד וכן שאף הנוהגין בשנים מ\"מ עקר הסעודה באחת הוא והלכה כבית הלל:",
+ "ומ\"מ דוקא לכל תקון מיני מאכל אבל לאפיית הפת אין לו היתר בעירוב של תבשיל שאין אפייה בכלל תבשיל ולא תבשיל בכלל אפייה ואין עירוב תבשיל מועיל לאפיית הפת ולא עירוב פת להכנת תבשיל לא לבית הלל בתבשיל אחד ולא לבית שמאי בשני תבשילין ולא אף לבית הלל בשני תבשילין שאין כמה תבשילין מועילין לפת אבל בפת ותבשיל אחד עמו אנו מתירין את הכל לבית הלל שהלכה כמותו אפילו הדלקת הנר ושאר מכשירי אוכלין הצריכין לנו בשבת נמצא שאם עירב בפת לבד מועיל לאפיית הפת ולא לתבשיל ואם עירב בתבשיל לבד מועיל לכל מיני פרפראות ובישולן ולא לאפייה ואם עירב בשניהם מועיל לכל הצריך להם זהו פסק הנראה לנו בשטת משנה זו וכמו שאמרו בגמ' אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וכן מקרא צווח ואומר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו שמשם אנו סומכין לעירוב לשיטתנו:",
+ "וזה שאמרו בגמ' לדעת חנניה בית שמאי אומרים אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואין טומנין אא\"כ היו לו חמין טמונין מבעוד יום ובה\"א עושה תבשיל אחד ועושה בו כל צרכו שמשמען של דברים תבשיל אחד מועיל לאפייה ולבישול ולכל דבר יראה שלא אמרוה כן אלא על מה שהיו מצריכין בישול לבישול והטמנה להטמנה ואמרו שתבשיל אחד כולל כל מיני בישול והכנת ליפתן וכל מכשירי אוכלין כגון הדלקת הנר והטמנת מים שכל אלו מכשירי אוכלין הם ודברים הצריכים לאכילה שעקרה פת ותבשיל ולא כיונו כלל לכלול הפת בתבשיל ומה שאמר אביי בגמ' לא שאנו אלא תבשיל אבל פת לא שמשמעו שהתבשיל מועיל אף לאפייה אבל הפת אינו מועיל לתבשיל או שמא אף לאפייה כך פירושו לא שאנו שיועיל עירוב לתבשיל אלא תבשיל אבל פת לא יועיל לתבשיל וכל שכן שהתבשיל לא יועיל לפת אלא שלא הוצרך להזכיר שהתבשיל לא יועיל לפת משתי סבות האחת שמן הסתם כבר נאפה פתו מבערב אבל תבשיל אין אדם מכינו אלא ביום הסמוך לו והשנית שדבריו חוזרין למשנתנו שלא דברה אלא בבישול ועוד שבהודאה שאין פת מועיל לתבשיל נכלל שאין תבשיל מועיל לפת וקל וחומר הוא שאם אין העקר מועיל לטפל היאך יועיל הטפל לעקר וכן דעת גאוני הראשונים וגדולי האחרונים ומנהגנו מעיד לנו עליו שנוהגין בפת ותבשיל ואלמלא שהוא כן היה מספיק לנו בתבשיל לבד:",
+ "ומ\"מ גדולי הפוסקים נראה דעתם שעירוב תבשיל מועיל לכל אף לאפיית הפת אבל פת אינו מועיל לתבשיל ופי' האחרונים לשיטתם שאין סומכין על בריתא דאשר תאפו אפו מפני שר' אליעזר אמרה שהוא שמותי ולדעת בית שמאי אמרה והם סומכים על מה שאמרו בית הלל עושה תבשיל אחד כמו שכתבנו וכן שבתלמוד המערב נחלקו בה ר' אליעזר ור' יהושע ר' אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל ור' יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל וכן בתוספתא אמרו עושה אדם תבשיל מערב יו\"ט ואופה ומבשל עליו לשבת ומטמין לו את החמין ולדבריהם לא נהגנו בפת אלא לחומרא בעלמא או לשמור בשר שעליו וכן הסכימו חכמי האחרונים שבקטאלונייאה:",
+ "אלא שאני אומר שדעת הירושלמי והתוספתא לומר שלא יצא לנו דין ערוב ממקרא דאשר תאפו אפו אלא מזכור את יום השבת ומטעמים שהוזכרו בתחלת סוגיא והם נגררים אחר אותו הדעת ולאותו סמך תבשיל מועיל אף לפת אבל למי שיצא לו ממקרא דאשר תאפו וכמו שאמרו ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו וכו' שזהו עקר אין אפייה אלא על האפוי ואין בישול אלא על המבושל ואנו גורסין מכאן אמר ר' אלעזר ולא ר' אליעזר ואפילו למי שגורס בה ר' אליעזר לא על דעתו הוא סומך אלא על דעת כללי כמו שאמר מכאן אמרו ומכאן סמכו חכמים ומ\"מ לדעתנו כל שאר הדברים נכללים בעירוב התבשיל שכלם טפלים אצל הפת והוא יתד שהכל תלוי בו ואין צורך להזכיר אלא אפייה ובישול ויש שמצריכין מ\"מ להזכיר הדלקת הנר ושאר פרטים ואין צורך בכך אפילו לשיטתנו:",
+ "ושוין בדג וביצה שעליו שהם שני תבשילין פי' בגמ' בדג שטחין אותו בביצה בעת שצלאהו אע\"פ שאין הביצה בפני עצמה:",
+ "אכלו או שאבד כלומר אכלו לאותו תבשיל שמערב יו\"ט או שאבד קודם שיתחיל בבישולו מיו\"ט לשבת אסור לבשל מאותה שעה ואילך ובגמרא פירשו שאם התחיל גומר ואם שייר כל שהוא ופי' בגמ' כזית סומך עליו ולפי שיטתנו אם התחיל לאפות ולא התחיל לבשל גומר באפייה ולא בבישול וההפך להפך ואם נאכל עירוב הפת ונשאר של תבשיל מבשל כל צרכו ולא אופה ואם אבד של תבשיל ונשאר של פת אופה כל צרכו ואינו מבשל ובזו מיהא אם אירע כן ראוי לסמוך על של תבשיל לאפייה כדי הם לסמוך עליהם וכל שכן בשעת הדחק:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שפירשנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "כתוב אחד אומר עצרת ליי' וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם הא כיצד חציו ליי' וחציו לכם מלמד שיו\"ט אסור בתענית וכן מצינו בהרבה מקומות בתלמוד אלא שהדבר מבולבל ביד המפרשים מפני שמצאו לקצת חכמים שהיו מתענין אף בימים טובים כמו שנזכר בפסח שני ס\"ח ב' והוא שאמרו שם מר בריה דרבנא הוה יתיב כלי יומא בתעניתא לבר מיומא דעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי הא בשבת ושאר ימים טובים חוץ מעצרת לא היה נזהר מתענית עם אמרם שם הכל מודים בשבת דבעינן לכם ענג כתיב ביה וכן שאמרו באחרון של יומא פ\"א א' דרך כלל ומה עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים וכן במסכת תענית שבת ויו\"ט לא סגיא דלא אכיל וכן שראו בקצת מקומות בתלמוד בראש חדש שאסור להתענות בו ובמקצת מקומות שמתענין בו והוא שבמסכת תענית י\"ז ב' אמרו ראש חדש דאוריתא ר\"ל שלא להתענות בו לא בעי חזוק כלומר לאסור יום שלפניו וכן בחולו של מועד ששניהם בחדא מחתא מחתינהו וכן שאמרו בתלמוד המערב בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחנכה ופורים ועם כל זה אמרו בתלמוד ברכות מ\"ט ב' ר\"ח דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ועוד קשה להם אע\"פ שהלכה מ\"מ כר' יהושע לאסור תענית בכל יו\"ט ר' אליעזר מיהא היאך מתיר והלא הוא בעצמו אמר ביו\"ט של סוכות סוכה כ\"ז א' ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה וגדולה מזו מה יעשה ממה שאמרו בכל התלמוד אתי לאימנועי וכו' ואע\"פ שזו יש לתרצה בשאין יושב ושונה הא כל שיושב ושונה כבר הוא שמח בגדולה הימנה ואף זה אפשר שיעלה גם כן לסעודות הסוכה או שמא סוכה שאני ולא משום שמחה שהשמחה מ\"מ במקום יושב ושונה רשות אלא משום סוכה ואף ביושב ושונה מ\"מ ענין מר בריה דרבנא קשה לזווגו ומתוך כך ראו קצת חכמים להפריש בין תענית לתענית זה בכה וזה בכה:",
+ "וכלל הדברים לפי מה שאני בורר בפסק זה הוא שכל תענית שהוא מצד אבל וצער ואנינות לב לצרותיו אסור בכל יום של קדש הן יו\"ט הן ראש חדש וחולו של מועד הן ימים הכתובים במגלת תענית באותן שנשאר דינם אצלנו והם חנכה ופורים ואני כולל במין זה כל תענית הנעשה לקרוע גזר דין של צרה ממה שאמרו במרדכי מגילה ט\"ו א' שעבר יום טוב של פסח בתענית ר\"ל שייחסו לו צד עבירה בכך או כלך לדרך זו שהוא מותר אחר שמרדכי התענה בו אלא שלשון עברה מביאתני לומר כן ומ\"מ יצא מכלל זה להיתר תענית של חלום רע מצד מה שהיו רגילים לומר שאין התענית מבטל את החלום אלא אם כן הוא בו ביום ואף גם זאת נדנוד עבירה היא בידו מיהא בשבת ויו\"ט וצריך לחזור ולהתענות עליו למחרתו ותענית זה בראש חדש וחולו של מועד מיהא אם רצה להעביר את שעתו במיני תרגימא רשאי והוא שאמרו במסכת ברכות דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ר\"ל דאי בעי אכיל פת ואי בעי לא אכיל פת שיהא טעון עליו שלש ברכות שהרי בענין ברכת המזון אמרוה שאין מחזירין אותו אחר שהיה יכול לפטור את עצמו מברכת המזון מ\"מ צריך הוא לאכול מיני תרגימא שלא להתענות:",
+ "תענית שאינו לסבה זו ולא לסבה אחרת אלא מצד היאוש ושהוא פונה לעסקיו או שאינו מתאוה לאכילה אסור בשבת ובכל יו\"ט וצריך הוא לקביעת סעודה ואע\"פ שאמרו בסוכה שאין חובה אלא לילה ראשונה איפשר שקובע סעודתו על אכילת עראי שחוץ ממנה או שמא חג הסוכות יצא מן הכלל מטעם תשבו כעין תדורו והרי דרך הדר בביתו לאכול כשירצה וכן אסור בפורים מצד שכתוב בו ימי משתה וכו' וכן אסור בערב יום הכפורים מצד מה שאמרו כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי ומותר תענית זה בראש חדש ובחולו של מועד וחנכה:",
+ "תענית שהוא לסבת משנתו ר\"ל שיושב ושונה ואינו רוצה להתבטל אסור בשבת משום דעונג כתיב ביה ובעצרת מפני שנתנה בו תורה ובפורים ובערב יום הכפורים אבל בשאר ימים טובים מותר לר' אליעזר ואסור לר' יהושע מתורת לכם והלכה כר' יהושע ויש פוסקים באלו כר' אליעזר:",
+ "תענית שהוא לכונת תשובה ופרישות מותר אף בשבת ואין עליו שם תענית כלל אלא שבפורים צריך לעשותם ימי משתה וכן עצרת ממה שנתנה תורה בו וכן ערב יום כפור מכבוד היום זהו הכלל הנראה לנו בענין זה וגדולי עולם חולקין עלינו בקצת דברים ואף אנו כתבנום במקום אחר בקצת שנוי אלא שעל זו אנו סומכין יותר וכבר הארכנו בדברים אלו בילדותנו בחבור התשובה:",
+ "לעולם יהא אדם זהיר במצות עירוב או לעשותו או להיות בלבו לסמוך על מי שעשאו ומי שהיה לו להניח והזיד ולא הניח וכן לא כיון דעתו לשל אחרים ראוי הוא שלא לשלוח לו מנות אבל מי שלא היה לו כדי להניח דרך המוסר להשגיח בו ולשלוח לו כדי צרכו:",
+ "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד שבת ויו\"ט דרך צחות אמרו כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבת ויו\"ט שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו ומ\"מ יזהר שלא יצטרך לבריות במקום אחר אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אבל קדוש היום אפילו מי שאין ידו משגת ישתדל כפי יכלתו אמר הקב\"ה בני לוו עלי בקדוש היום ואני פורע:",
+ "לעולם יהא אדם מרגיל עצמו להיות משאו ומתנו באמונה ולא סוף דבר לישראל אלא לכל אדם דרך צחות אמרו הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר שמתוך זכירת שם אדר יעלה בלבו היושר וההדר וזה אמנם הבטחת קיום הנכסים והוא אמרם כל שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת ופירותיה מישתמרין ובמקום אחר אמרו הרוצה להתעשר יתעסק באמונה ובספרי המוסר נאמר היושר הכנת העושר:"
+ ],
+ [
+ "עירובי תבשילין העשוי לתבשיל אינו נעשה אלא בדבר הראוי ללפת בו את הפת ודייסא אמרו עליו שאין ראוי ללפת ואינו מועיל לתבשיל ונראה לי שאף לפת אינו מועיל שיצא לו מכלל פת ולכלל תבשיל לא בא:",
+ "עדשים שבשולי קדרה אע\"פ שנשארו שם בלא כונה הואיל ומבעוד יום סמך עליהם סומך עליהם לעירובי תבשילין ובלבד שיהא שם כזית וכן הדין בשמנונית הנשאר על הסכין אחר שחתך בו את הבשר המבושל שגוררו וסומך עליו אם היה שם כזית ובתלמוד המערב אמרו ר' חייא רבה סליק לביתיה אמרי ליה אנשיין עירובא אמר להו לית הכא טלפחין מאתמל אמרין ליה אין וסמך עליהו ולענין ביאור אני תמה היאך הסכימו כל כך הבבלי והירושלמי בעדשים עד שבירושלמי שאל דרך פשיטות לית הכא טלפחין ומהיכן ברור לו שעדשים אכלו מאתמל וכן שבבבלי אמרוה בעדשים שבשולי קדירה והיאך לא אמר סתם תבשיל שנשאר בקדרה אלא שנראה שמנהגותיהם שהלילה שמחרתו ערב יו\"ט לא היו אוכלים בשר והיו מעבירים שעתם בדברים קלים ובמיני קטניות כדי ליכנס ליו\"ט לתיאבון ומנהג אוכלי קטניות להשאיר להם למחרתם:",
+ "דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים שהרי נאכל כמות שהוא חי מחמת מלחו ואם צלאם גוי סומך עליהם משום עירובי תבשילין הואיל ונתבשלו מ\"מ ואפילו שאין צריכין בישול הרי זה בישול ומועיל לעירוב שהוא צריך בו לתבשיל ואין בישול הגוי מפקיעו מזה הואיל ואין בשולו בזה אוסר ואם עשה הגוי בהם כסא דהרסנא העשוי בקמח בלול הקמח עקר ויש שם משום בשולי גוים והילכך אינו סומך עליהם למדת מדברים אלו שדגים קטנים שאינם מלוחים יש בהם משום בישולן גוים ובמסכת עבודה זרה ל\"ח א' משמע שאף בשאין מלוחין אין בהן משום בישולי גוים ומפני שאין עולין על שולחן מלכים ואפשר שלא נאמרה שם אלא בקטני קטנים אבל קטנים כגון אלו הנקראים שארדאש וכיוצא בהם כל שאינן מלוחים יש בהם משום בישולי גוים:"
+ ],
+ [
+ "עירובי תבשילין צריכין כזית ולא כזית לכל אחד ואחד אלא כזית בין לאחד בין למאה ולמעלה אין לו שיעור אלא כמה שירצה ותבשיל זה אפי' צלי ואפי' שלוק והוא המבושל ביותר ואפי' כבוש בחומץ ואפי' מבושל כהלכתו ואפי' קולייס האספלנין שהדיחו בחמין מבערב סומך עליו וקולייס זה הוא דג מליח ורך ומדיחין אותו במים חמים וזהו בישולן:",
+ "עירובי תבשילין צריך שיהא דעת מניח להוציא בו אותם שרוצה שיצאו בו ולא כונה בלבד אלא שיזכירם אם בפרט אם בכלל ר\"ל שאם ירצה לזכות בו כל בני העיר או כל בני המבוי או כל בני החצר יזכירם בכלל או איזה שירצה בפרט אבל אותם שהוא מניחם עליהם אין צריך להודיעם קודם שיניחהו לצרכם שהרי זכות הוא ואין להם חובה בו בשום צד וכיון שהודיעו אפילו ביו\"ט עצמו שהוא עירב בשבילו מאתמל סומך עליו ומבשל ומ\"מ לא יבשל עד שידע שהניחו לו עירוב ויש לו לאדם לערב על כל העיר וסומכין עליו כל בני העיר עד תחום שבת ויום טוב אומר בשחרית שכל מי שלא הניח עירובי תבשילין יבא ויסמוך שהרי אסור להם לבשל עד שידעו שהונח:",
+ "חכמי צרפת הורו שאף מי שהוא חוץ לעיר אלא שעירב לו עירובי תחומין מערב יו\"ט ובא לו בתוך העיר ביו\"ט על ידי עירובי תחומין אף הוא סומך על עירוב של זה ובכלל בני העיר הוא ויש חולקין בדבר מפני שלא עלה על דעת המניח אלא על מי שהוא תוך תחומו אא\"כ פרט כן בעירובו או שכיון דעתו לכך:",
+ "מי שלא הניח עירובי תבשילין וגלה בדעתו ובדבריו שאין כונתו לצאת בשל אחרים אסור לבשל שאין אדם זוכה בעל כרחו ומ\"מ אומר אני על מי שהניח ונאכל או נאבד קודם שיתחיל לבשל שסומך על אחרים ומותר לו לבשל שאין בהנחתו גלוי הדעת בכך אלא שרוצה לקיים מצוה גדולי הראשונים שבקאטאלונייא כתבו שאין גלוי דעת מפקיע את האדם שלא לצאת בעירובו של חברו וכשאנו באים עליהם מכח השמועה האמורה כאן באחד שהיה עצב על שלא הניח ואמר לו שמואל סמוך אדידי ר\"ל על עירובי ולשנה האחרת ראהו עצב גם כן על שלא הניח ואמר לו לכולי עלמא שרי לדידך אסור כלומר אחר שאתה מגלה דעתך שאינך רוצה לצאת בשלי הם מפרשים שלא היה אותו האיש מאותה העיר אלא מחוצה לה שבא לו על ידי עירובי תחומין ודעתם שלא היה יוצא בעירוב של אותה העיר וכנגד הוראת חכמי צרפת שכתבנו בסמוך וזה שאמר סמוך אדידי פירושו על שולחני וכשראה שהיה פושע אסר לו ממה שאמרו למעלה אבל היה לו להניח ולא הניח פושע הוא ואין הדברים נראין שהרי אף בודאי מי שהיה לו להניח ולא הניח אין אוסרין אותו לאכול עמנו או אף בשלוח מנות ואע\"פ שאינו ראוי לכך כמו שביארנו איסור מיהא אין כאן וי\"מ ופושע את כלומר אחר שאין דעתך גומרת לצאת בשל אחרים אלא מצד מה שלא הנחת נמצא שנעשית פושע על שלא הנחת ואין לערב על הפושעים ומ\"מ אם היה דעתו אף על הפושעים יראה לגדולי הדור שהוא מותר:",
+ "במסכת עירובין פ' א' התבאר על מי שעירב על חבירו או על בני עירו עירובי תבשילין שצריך לזכות על ידי אחר שיאמר לו זכה בעירוב זה לפלני או לבני עירי והזוכה זוכה ומגביה את העירוב מן הקרקע טפח וכשהוא מזכה אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנעניים שכל ��לו ידן כידו ואין להם יד לזכות מידו לאחר אבל מזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים ויש שואלין והרי אמה העבריה על כרחך קטנה היא ומה בינה לבנו ובתו הקטנים ויראה לי מ\"מ שאמה העבריה הואיל ובשכרה היא אוכלת ואין טורח גדולה עליו אדרבה היא משמשתו אין ידה כידו אבל בנים קטנים טורח גדולם עליו ואין זוכין בחוצה לו עד שיגדלו ויש אומרים שאפילו גדולים וסמוכים על שולחנו אינם זוכים לאחרים שכל סמוך על שולחן אביו קטן הוא כמו שאמרו בראשון של מציעא ואין הדברים נראין כלל לא אמרוה שם אלא לענינה הא כל שהוא מזכה על ידם זכו:",
+ "וכן מזכה על ידי אשתו ויש חולקין באשתו מפני שידה כידו ואע\"פ שבעירובי תחומין וחצרות אמרו מזכה להם על ידי אשתו כבר פירשוה בנדרים פ\"ח ב' בשיש להם חצר באותו מבוי וכמו שפירשו שם הטעם מיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני ומ\"מ גדולי המפרשים כתבו שלא נאמרה שם אלא לדעת ר' מאיר שאמר אין קנין לאשה בלא בעלה בשום צד אבל לרבנן לא והילכך בעירובי תבשילין רשאי לזכות על ידה וכן הדברים נראין כמו שכתבנוה שם:",
+ "כשהוא מניח עירוב צריך שיאמר שבאותו עירוב יהא מותר לו לאפות ולבשל מיו\"ט לשבת ושאר כל הדברים בכלל אפייה ובישול אלא שאם רצה פורט להדליק ולהטמין או כמו שירצה או שיאמר דרך כלל לאפות ולבשל ולעשות כל מה שיצטרך לנו מיו\"ט לשבת וי\"א שצריך להזכיר אדלוקי שרגא ולאפוקי ממה שאמרו מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר אלמא מי שלא הניח צריכים אחרים להדליק לו אלא שיראה שסדר עריכת שולחן הוא הולך ומונה וכן עקר כמו שכתבנו למעלה וחכמי התוספת מתירין אדלוקי שרגא אף בלא עירוב ממה שאמרו מדליקין לו את הנר ולא אמר נר אחת ואין זו ראיה שהרי נר אחת מספקת אלא שהדבר נראה מצד עצמו:",
+ "יו\"ט שחל להיות ערב שבת אינו מערב לצורך מחר עירובי חצרות אע\"פ שהוא מותר להוציא ולטלטל בהן היום ואין צריך לומר שאין מערב בו עירובי תחומין לצורך מחר שהרי אף היום אסור לצאת חוץ לתחום והיאך יתקן בו לצורך מחר אף שהוא אסור בו ביום:"
+ ],
+ [
+ "יו\"ט שחל להיות בשבת מתפלל שלש ראשונות ושלש אחרונות ומתפלל באמצע נוסח תפלת יו\"ט ומזכיר בה של שבת תחלה כגון שבתות למנוחה ומועדים וכו' את יום השבת וכו' וחותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים וכן בקדוש היום אומרו בנסח יו\"ט ומזכיר של שבת תחלה חותם מקדש השבת ישראל והזמנים:",
+ "שבת שחלה להיות בראש חדש או בחולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל שלש ראשונות ושלש אחרונות ושל שבת באמצע ואין מזכיר בה של ראש חדש או של חולו של מועד כלל אלא שיאמר יעלה ויבא בעבודה ואם לא אמר בכלן מחזירין אותו חוץ מערבית של ראש חדש לפי שאין מקדשין את החדש בלילה כמו שביארנו במקומו וכן בקדוש היום מקדש בנוסח שבת ואין מזכיר בו כלל ראש חדש או חול המועד ובמוספין אומר נסח יו\"ט או ראש חדש באמצע ומזכיר של שבת תחלה וחותם שבת וישראל והזמנים:",
+ "מי שלא הניח עירובי תבשילין מערב יו\"ט והיה יום טוב בחמשי ובששי כבר ביארנו בפרק ראשון שמניחין בחמשי מיו\"ט לחבירו ומתנה ואינו צריך לכפול תנאו למחר שהרי אם הוא חול אינו צריך ואם קדש הוא כבר עירב וכתבו גאוני ספרד שכל שמערב ומתנה דוקא במה שיש לו מבושל מאתמול או שלא היה לו מבושל מאתמל ונזכר ביו\"ט ראשון אחר אכילה מ��רב במה שנשאר לו מן המבושל אבל לבשל לכתחלה לצורך עירובו לא והדברים נראין ומ\"מ עירובי תחומין אינו רשאי להניח ביום טוב לא לצורך מחרתו ולא לצורך שבת שקניית בית הוא וקנין בית ביום טוב אסור ויש מי שמתיר להניח עירובי חצרות לשבת ביו\"ט הראשון ומחרתו על ידי תנאי שאין זה קנין בית גמור אלא בטול רשות ולדעת זה אם עשה כן צריך לכפול תנאו ר\"ל שיאמר בראשון אם היום חול בעירוב זה יהא מותר לי לטלטל מבית לחצר בטבת ואם היום יום קדש אין בדברי כלום ולמחר יאמר אם היום קדש כבר ערבתי מאמש ואם היום וכו' ובשני ימים של ראש השנה הכל אסור כמו שביארנו בפרק ראשון:",
+ "אע\"פ שעירב אדם והותר לו לבשל מיו\"ט לשבת פרשו הגאונים שאינו אופה ומבשל מיום טוב הראשון לשבת אלא בערב שבת מפני שיו\"ט הסמוך לשבת התירו יו\"ט שאינו סמוך לשבת לא התירו:",
+ "אע\"פ שאמרו אין אופין מיו\"ט לשבת בלא עירוב ואין צריך לומר מיו\"ט לחול מ\"מ ממלאה אשה קדרה בשר לצורך יו\"ט ואע\"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ואם הותיר הותיר שאע\"פ שהוא מרבה בטורח מ\"מ הרי התבשיל משובח ביותר כשיש שם בשר הרבה וכן נחתום ממלא חבית של מים אע\"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד שהרי אין כאן רבוי מלאכה וכן ממלאה את התנור בפת ואע\"פ שאינו צריך אלא למקצתו ושיש כאן רבוי מלאכה מ\"מ הפת יפה בשעה שהתנור מלא יש מי שכתב שלא נאמר כן אלא בתנורים שלהם שהיו מדביקין את הפת בדפני התנור וכשהוא מתמלא חללו מתמעט והפת נאפית יפה אבל בתנורים שלנו לא הותר אלא בכדי מה שצריך לו וכבר חקרנו בדבר ומצאנו שאף בשלנו הפת יפה יותר כשהתנור מלא ומתוך כך אנו מתירין אף בתנורין שלנו הן גדול הן קטן:",
+ "מי שלא הניח עירובי תבשילין וכן שלא הניחו לו אחרים הרי זה לא יאפה ולא יבשל לא לו ולא לאחרים ואין אחרים שעירבו רשאין לאפות לו את קמחו אפילו לכדי חייו שאף קמחו נאסר כל זמן שהוא שלו אבל אם הקנה קמחו במתנה לאחר שעירב אותו המערב יכול לאפותה ולשלחה לו כמו שאפשר לו להאכילו את שלו ואפילו בשלו לעצמן מבשלין לו כדרך שמבשלין לאורחים ואין לחוש להקנאה כזו ביו\"ט שהרי מתנה מיד ליד היא שלא כדרך קנין ואם לא מצא מי שיקנה לו קמחו ילך לו אצל אחרים ויאכל או יתענה ומ\"מ גדולי הדורות שלפנינו פסקו שלא נאמרה הקנאת קמחו אלא להעדפה אבל בכדי חייו אופין לו אף בלא קנין ממה שאמרו למטה מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר ר' יצחק אומר אף צולין לו דג קטן וגדולי הדור מוסיפין בה שאף הוא עצמו עושה כן אם לא מצא אחרים שמאחר שקמחו נאסר לגבי קמחו מיהא מה לי הוא מה לי אחר וכן יראה ממה שאמרו למטה בשלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי אין טומנין את החמין לכתחלה ושאלו בה אי דאנח עירובי תבשילין מאי טעמייהו דבית שמאי אי דלא אנח מאי טעמיהו דבית הלל ותירץ לעולם דלא אנח ומשום כדי חייו שרו ליה רבנן ואף בתלמוד המערב אמרו לא עירב ולא עירבו לו ר' יצחק אומר צולה לו דג קטן ר' חונא אומר מחמם לו חמין ולא אמר צולין לו ומחמין לו שכל כדי חייו בצמצום לא נכנסו בכלל איסור זה וכבר הזכירו שם בכיוצא בזה באחד שהדיר את בנו והתירוהו למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר כמו שאמרו בנדרים ל\"ח ב' מחיותיה לא אדריה ומכל מקום יראה לי (להדליק) בזו שגדולי הפוסקים לא הביאו שמועה זו ר\"ל אופין לו פת אחת וכו' והביאו זו של קמחו נאסר אלא שיש לסמוך בה למי שא��נו מזיד:"
+ ],
+ [
+ "מה שהתרנו שמבשל אדם לצורך יו\"ט ואם הותיר הותיר לשבת דוקא שלא יערים אבל אם הערים אסור ואיזו הערמה אסורה כל שהיא בשתי קדרות וכבר בישל באחת בכל צרכו ליו\"ט אבל בקדרה אחת מכניס בה בשר יותר ממה שאין צריך לו כמו שביארנו וכן הערמה אסורה אם אחר שאכל כל צרכו חוזר ואומר שעדין הוא צריך לאכול אא\"כ לצורך קטנים שאדם רגיל להאכילם אף אחר אכילה ומה שאמרו בהמה מסוכנת לא ישחוט אא\"כ יכול לאכול ממנו כזית צלי מבעוד יום בזו מתוך שהיא מסוכנת הוא גומר בלבו לאכול ממנה כזית:",
+ "מי שרצה לאכול את עירובו אחר שהתקין אוכל ואין בכך כלום אבל אם אכלו קודם שהתחיל בצרכי שבת נאסר ואם התחיל גומר כמו שביארנו במשנה ומ\"מ אומר אני שאם זימן קמחו הואיל ואין כאן פסידא אינו גומר לא נאמרו הדברים אלא בהתחיל בעיסה שיש פסידא בעזיבתה וזהו שאמרו התחיל בעיסתו גומר:",
+ "מי שלא הניח עירוב ועבר ואפה אפילו במזיד מותר ואפילו היה יכול לאפות אצל אחרים שהרי בגמ' נשארה בספק וספק של סופרים לקולא ואין צריך לומר בשגג ואפה ואם הערים אסור כמו שביארנו שההערמה חמורה היא מן המזיד:",
+ "המעשר פירותיו בשבת אע\"פ שיצא מידי טבל לא יאכל הוא בשבת ומ\"מ אחרים מותרין לאכול ואין הדבר דומה למבשל בשבת לאסרו אף לאחרים שזה מדברי תורה וזה מדברי סופרים:",
+ "המטביל כליו בשבת במקוה שבחצר או במבוי במזיד לא ישתמש בהם באותה שבת ואפילו לא היו לו כלים אחרים ושאי אפשר לו בשאלה ואע\"פ שתירצו בכאן דאית ליה כלים אחרים אי נמי דאפשר בשאלה כבר נדחית בתירוץ האחרת שאמרו עליה איסורא דשבת שאני:",
+ "המשנה השניה חל להיות אחר השבת בש\"א מטבילין את הכל מלפני השבת בה\"א כלים מלפני השבת ואדם בשבת ושוין שמשקין את המים בכלי אבן לטהרה אבל מטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה אמר הר\"ם כשהכלים הם טמאין אסור להטבילן ביו\"ט ולא בשבת לפי שקודם הטבילה לא היו ראויין להשתמש בהן באותן הדברים שמשתמשים בהם לאחר הטבילה ונראה כמתקן מנא ביו\"ט וכשיהיה אדם טמא באחת הטמאות מותר לו לטבול בשבת לפי שנראה כמתכוין לצנן גופו בלבד ואמרם ושוין שמשקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין פי' כי המים כשהן טמאים שאפשר לו לתתם בכלי אבן ולהכניס אותו הכלי שהן בו אותן המים הטמאים ויטהרו המים וזהו ענין משיקין שיעלו המים עליו ומה שהצריך להיות הכלי מאבנים לפי שכלי אבנים אינו מקבל טומאה כמו שיתבאר במסכת כלים ואלו היה נותן אותן המים בכלי עץ וכיוצא בו מן הכלים שמקבלים טומאה היה נטמא אותו הכלי באותן המים הטמאים שבתוכו כמו שיתבאר במקומות מטהרות וכשיכניס הכלי במקוה נמצא שמטביל כלי טמא ביו\"ט והוא אסור כמו שקדם בתחלת המאמר וזהו ענין אמרם אבל לא מטבילין ושיעורו אבל לא מטבילין כלי טמא על גב מימיו וכל זה בשבת אבל ביו\"ט מותר לו להטביל כלי על גב מימיו ויטהר הכלי והמים כאחד ומה שהצריכו לטהר המים לפי שהמים הטמאין הם מתוקים ומי המקוה אינם ראויין לשתיה ואמרם מטבילין מגב לגב רוצה בו כי כשיש אצלו כלים טהורים משתמש בהן בבית הבד של שמן בדרך דמיון והוא חולין ורוצה להשתמש בהן בגת היין והוא תרומה מותר לו להטבילם טבילה שנית ביום טוב לפי שהם ואם הם טהורים על כל פנים צריכין טבילה אחרת אם ירצה שיעשה בטהרה וכמו כן מחבורה לחבורה הוא שיהיה בו כלי טהור ויאכל בו בחבורה אחרת מותר לו ��הטבילו אותה טבילה השניה ביום טוב והעקר בזאת הטבילה מה שאגיד לך דע כי עוד יתבאר בפרק שני מחגיגה כי מי שטבל לחולין אע\"פ שהוא טהור בלי ספק אסור לו לאכול מעשר עד שיטבול פעם שניה לשם מעשר וכן אם טבל למעשר ורצה לאכול תרומה על כל פנים צריך טבילה אחרת וכן אם היה טהור לתרומה ורצה לאכול קדש יטבול לשם קדש ואלו הטבילות שאדם הטהור טובל אותן בין מעשר ותרומה וקדש הן המותרות לעשותן ביו\"ט והתרנו זאת הטבילה ביום טוב לפי שאינה להסיר טומאה אלא לתוספת טהרה אם כן שיעור דברו כך אם טבל על גב גתו טובל טבילה אחרת את הכלי על גב בדו ואם טבל לאכול בו בחבורה זו טובל לאכול בו בחבורה אחרת ביום טוב:",
+ "אמר המאירי חל להיות אחר השבת וכו' הכונה לבאר בזמן שחל להיות יו\"ט במוצאי שבת אימתי מטהרים עצמם וכליהם לצורך הרגל והוא שהדבר ידוע שחייב אדם לטהר עצמו ברגל והיה דרכם לטבול מערב יו\"ט שיעריבו שמשם בכניסת יו\"ט ונמצאו נכנסין ליו\"ט בטהרה ואין צריך לומר שהיו צריכין להטביל את כליהם להשתמש בהם ביו\"ט וכשחל יו\"ט באחד בשבת שנמצא ערב יו\"ט בשבת אמרו בית שמאי שמטבילין את הכל מערב שבת כלומר אדם וכלים אבל לא בשבת שהטבלת כלים אסורה בשבת וביו\"ט והוזכרו בגמרא הרבה טעמים לאיסורה ואחד מהם מפני שנראה כמתקן שהרי הכלי לא היה ראוי להשתמש בו ובהטבלה זו הוא ראוי לכך וטבילת אדם אסורה גם כן מגזרת הטבלת כלים ובית הלל מתירין בטבילת אדם בשבת שנראה כמיקר ואין כאן גזרה ואינו ממתין עד יו\"ט עצמו שהרי צריך להעריב שמשו קודם הרגל הא בכלים מיהא מודה דוקא מערב שבת:",
+ "ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם פי' ביו\"ט אבל בשבת לא וכמו שהוזכרה בבריתא לדעת רב שהלכה כמותו וענין זה הוא שמי שהיו לו מים בכלי ונטמאו ואין לו מים טהורים להשתמש בהן נותנן בשבת בכלי אבן שאין לו שום טומאה ומכניס את הכלי במימיו במקוה מים מלוחים עד שמשיק מים שבכלי למים שבמקוה וזו היא טהרתן ואע\"פ שטומאת אוכלין ומשקין אין להם טהרה לא מתורת טבילה אנו באין על זה אלא מתורת זריעה כמו ויתבאר בשני של פסח ראשון שנמצאו אלו זרועים במקוה ובטלים על גב מים שבמקוה ואם רוצה להמתין השקה זו עד היו\"ט רשאי שהרי אינה צריכה הערב השמש וזה שכתבנו במקוה מים מלוחים לאו דוקא אלא שאם היו יפים מה לו בצער הזה ישפוך הטמאות ויקח מאלו:",
+ "אבל לא מטבילין כלומר שאין נותנין בכלי עץ טמא כדי להעלות טבילה לכלי על גבי מימיו ונמצא מתקן את הכלי:",
+ "ומטבילין מגב לגב פי' בגמ' מגב גתו על גב בדו כגון שהיו כליו טמאים והטבילם מערב יו\"ט לשם דריכת זיתים ונמלך לעשות גת של ענבים ומן הדין אין צריך לחזור ולהטביל שאין הדבר צריך כונה לשם גת ואם הוא מחמיר על עצמו לחזור ולהטביל הואיל ואין צריך בה אין זה נקרא מתקן ומותר לעשותה ביו\"ט וכן מחבורה לחבורה כלומר שאם הוא נמנה בפסח של חבורה פלונית והטביל את כליו על דעת כך וקודם שנשחט הפסח הוא נמלך להמנות עם פסח של חבורה אחרת הואיל ומן הדין אינו צריך לכך אינו נקרא מתקן ומותר לעשותה ביו\"ט:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "הוזכר בגמרא טעם אחר לאיסור הטבלת כלים בשבת ויו\"ט גזרה שמא יוציאנו ויעבירנו ארבע אמות בשבת וגזרה יו\"ט אטו שבת וכן גזירה בור בחצרו אטו בור ברשות הרבים ולענין ביאור מיהא יש שואלין בשופ�� ובמגלה שהטעם גם כן מגזרה זו היאך לא שאלו בה בחצרו מאי איכא למימר כמו ששאלוה כאן ואינה שאלה שבאלו משום שאינו בקי הוא ועל כל פנים צריך הוא לילך אצל בקי וכן הוזכר בה טעם אחר משום סחיטה וגזרה כלים שאינו בני סחיטה אטו כלים שהם בני סחיטה וכן הוזכר באיסורה שמא ישהא אותם בטומאתם ונמצא מכוין מלאכתו לשבת וליום טוב וסוף הטעמים מפני שהוא נראה כמתקן ואדם מיהא נראה כטובל להקר ואף ביום הכפורים שאין טבילה להקר מותרת בו ומשום טיט או צואה אין מותר אלא רחיצת אותן המקומות מ\"מ לטהרה רוחץ כדרכו כדתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים שכל שבשבת מותר מחמת מלאכה אי אתה רשאי לאסרו ביום הכפורים וטבילת מצוה או טהרה לא נאסרה מתורת ענוי:",
+ "מכיון שביארנו שגוזרין כלים שאינן בני סחיטה אגב אותן שהן בני סחיטה שאלו בתוספות היאך התירו בפרק כל כתבי קי\"ח א' בקערות שאכל בהן ערבית להדיחם בשחרית והרי יש להם לגזור אטו אותם שהם בני סחיטה ותירצו שלא גזרו אלא בהטבלה של מצוה וטהרה אבל הדחה של רשות לא ועוד שאותה הדחה לא שיכא אלא באותם הכלים שאינן בני סחיטה אבל טבילה לטהרה שיכא בכולהו:",
+ "אע\"פ שנאסרה במשנה הטבלת כלי אגב מימיו פירשו חכמי הצרפתים שאין הדברים אמורים אלא בענין הנזכר במשנתנו שכל עצמו אינו בא אלא לטהר אבל אם היה צריך לשאוב מים והיה שם כלי טמא מדלה באותו כלי והוא טהור מאליו יש אומרים דוקא ביו\"ט ויש אומרים אפילו בשבת ובתלמוד המערב אמרו הדא דתימא בגדולים אבל בקטנים מערים עליהם ונראה לי בפירושו שזה שאסרו במשנתנו הטבלת כלי אגב מימיו דוקא בכלי גדול שהרואים מכירים בו שלא לשאיבה הוא עשוי אבל קטנים כגון דלי מערים עליהם כאלו מכוין לשאוב בהם אע\"פ שאינו צריך לשאוב מים וטהורים מאליהם:",
+ "אע\"פ שביארנו במשנה שאין מטבילין את הכלים ביו\"ט דוקא באותן שנטמאו מערב יו\"ט שהיה אפשר לו מבערב אבל אם נטמאו לו ביו\"ט והוא צריך להם אע\"פ שנטמאו באב הטומאה והיא טמא מן התורה שהרי אדם וכלים מקבלין טומאה מאב הטומאה מטבילין ואין כאן גזרה משום אותו שנטמא מבערב שאין הדבר מצוי ליטמא הכלים ביו\"ט שהרי טהרו את הכל ודבר שאינו מצוי לא גזרי בו ומ\"מ אינו משתמש בו אלא לחולין שאם תאמר לתרומה הרי הוא צריך הערב השמש:",
+ "כלי זה שנטמא מערב יו\"ט ואין מטבילין אותו ביו\"ט הוא הדין שאין מטבילין אותו בין השמשות שמא יו\"ט הוא אבל בחול ראינוהו שמטביל כלי בין השמשות מניחין אותו ואין אומרין שמא טועה הוא ולדבר הצריך הערב השמש הוא מטביל והרי אין כאן הערב השמש אלא אומדין אותו שלא ישתמש בו עד שיעריב שמשו למחר ולא סוף דבר כשמחשבתו נכרת שהוא יודע דין הערב השמש כגון שראינוהו רץ להטביל שמחשבתו נכרת שהוא רץ כדי שיטבילהו קודם הערב השמש ודנין בו שאם לא יזדמן לו כך אף הוא נמנע מלהשתמש בו עד שיעריב שמשו למחר אלא אף מן הסתם הא אם ראינוהו מסתפק באחד מן הדברים הפשוטים שבדיני הטומאה חושבין אותו שאף דין הערב השמש נעלם ממנו ומודיעין אותו אבל אם ראינוהו מסתפק בדבר שאינו כתוב בתורה כגון טומאת שרץ שהיא בכעדשה והוא מסופק בכך ושואל בה אין חושדין אותו בכך שיהא דין הערב השמש נעלם ממנו אין העלמת מה שאינו כתוב בתורה מחייבת העלמת מה שכתוב בתורה בהדיא וזהו הערב השמש וטומאת השרץ שהיא בכעדשה אינו כתוב בתורה אלא שאמרוה ממה שאמרו חגיגה י\"א א' ��כן חומט תחלת ברייתו בכעדשה:",
+ "הדבר ידוע שאין כלים מקבלין טומאה מן התורה אלא מאב הטומאה ואוכלין אין מטמאין כלי אפילו מתקנת חכמים אבל משקין טמאין מטמאין כלי מגזרת חכמים גזירה משום משקה זב וזבה ואם נטמא כלי זה במשקין ראשונים שהם ולד הטומאה נמצא הכלי שני וצריך כלי זה טבילה לכהנים לתרומה שהשני עושה בה שלישי ומטבילין אותו ביו\"ט אפילו נטמא מערב יו\"ט שהכהנים זריזין הם ואין לנו תורת גזרה בעניניהם ושמא תאמר הרי יו\"ט מיהא אינו ראוי לטבילה שהרי צריך הערב השמש איפשר שמטבילו ביו\"ט לצורך שבת הסמוך לו וחכמי הדורות שלפנינו כתבו בה הואיל וטומאת סופרים היא אינו צריך בטבילתה הערב השמש:",
+ "נדה שצריכה לטבול בשבת לטהרות ואין לה בגדים טהורים להחליף וללבוש אחר טבילתה ובגדים שלבשה בימי נדתה טמאים הם ואי איפשר לה להטבילם בשבת מערמת וטובלת בבגדיה ועלתה טבילה לה ולבגדיה ואין כאן דין מתקן כלי שהרי אגב טבילתה הוטבלו וטבילת אדם מותרת מפני שנראה כמיקר וחציצה אין כאן שבבגדים רחבים אנו עסוקים והמים נכנסין תחתיהם בריוח הא הטבלת בגדיה בעין אסורה ולא משום מתקן לבד אלא אף משום סחיטה וכבוס וצחצוח ולא נאמר משום מתקן לבד אלא בכלים שאינן בני סחיטה וכבוס ואין גוזרין על זו מפני זו שכל שלא הותרה לה אלא על ידי מלבוש זכורה היא:",
+ "מכאן יצאה הוראה לחכמי צרפת שאם ניתזו מי רגלים לאדם על לבושו כדרך שהתינוק מטיל מים על בגד אמו שהוא צריך לטהרן על ידי הטלת מים עליהם שמותר לעשות כן בשבת ואין כאן גזרת כבוס או סחיטה או צחצוח אחר שאינו מתכוין אלא לנקות עצמו ואע\"פ שבתלמוד שבת פרק נוטל קמ\"ב ב' אמרו בכר שהיתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט ואם היתה של עור נותנין עליו מים הא של בגד אינו רשאי ליתן עליו מים דוקא בצואה או לכלוך אחר אבל התזת מי רגלים אף בבגד רשאי ליתן עליו מים בשבת ויש חולקים לומר שלא הותר כן אלא בנדה הואיל ואין בבגד שום לכלוך הא כל שיש בו לכלוך אסור אלא שיקנח בסמרטוט ודיו:",
+ "במסכת זבחים צ\"ד ב' התבאר שהעור כיבוסו אסור ושכשוכו מותר ובגד שרייתו זהו כבוסו והמטיל כליו למים בשבת חייב עד שמקשים ממנה לזו שכתבנו בנדה וכן הקשו בה מזו של לשלשת שהזכרנו עד שתירצו שזו של נדה בחלוק שלה נאמרה ולא בבגדי צמר ולא נאמר שרייתו זהו כבוסו אלא בשל צמר וזה שתפשה בשמועת הלשלשת שבשל עור דוקא נותנין עליו מים וא\"כ היה לו לתפשה בשל פשתן שמא דרכן היה שלא לעשות כר אלא בעור או בצמר וכדכתיב כביר העזים ועקר הדברים שלא נאמר שרייתו זהו כבוסו אלא בשיש שם צואה או לכלוך ואחרוני הרבנים מחלקים בין בגד לבגד שיש בגדים מתכבסים במהרה ועליהם אמרו שרייתו זהו כבוסו ויש שאין מתכבסים אלא אחר שפשוף גדול ואין לומר בהם כן:",
+ "מה שהתרנו טבילת אדם בשבת מטעם שהוא נראה כמיקר לא סוף דבר במים היפים ובימות החמה אלא אף בימות הגשמים ואפילו במים הרעים שפעמים שאדם בא מלוכלך אף בימות הגשמים וטובל אף בימות הגשמים להדיח את עצמו כלו כאחד ופעמים שבא בשרב וטובל אף במי משרה ומ\"מ אף בהם אדם תולה את הדבר לסבה אחרת ולא לטהרה ואין כאן גזרה:"
+ ],
+ [
+ "יום הכפורים אע\"פ שהוא אסור ברחיצה טובל הוא טבילה הצריכה הוא שאמרו כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים:",
+ "אע\"פ שאמרו כל האוכלין אדם אוכל לרפואה וכל המשקין אדם שותה לרפואה דוקא במה שדרכו לאכול בחול אבל מה שאין דרכו לאכול הדבר ניכר שלרפואה הוא וכל רפואה במקום שאין בו סרך סכנה אסור מגזרת שחיקת סמנין שהיא תולדת טוחן וחומץ יש בו רפואה לשנים כואבות ואע\"ג דכתיב כחומץ לשנים בשנים בריאות נאמר אבל כואבות חומץ מועיל בהן בקצת חלאים ועל זה אמרו החושש בשיניו לא יהא מגמע את החומץ ופולט שהרי נכר בהפלטתו שלצורך רפואה הוא אבל מגמע ובולע וכל שכן כשמטבל מאכלו בחומץ ואם יועיל יועיל ואפילו אחר טבול ר\"ל אחר אכילה שאף בבליעה נראה כמכוין לרפואה מ\"מ מותר אחר שהוא בולעו אי אפשר להתיר דבר בשבת שחרית ולאסרה בערב ועקר דבר זה יתבאר במסכת שבת:",
+ "כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים וי\"מ בה דוקא לטהרות אבל נדה לביתה לא שהרי בערב יכולה לחוף ולטבול וכבר הרחבנו בו בכדי הצורך בסוף פרק יום הכפורים:",
+ "יראה מסוגיא זו במי שיש בידו עכשו כלי תשמיש לקוחים מן הגוים שהם צריכין טבילה שאם הוא כלי הראוי לדלות בו דולה בו והוא טהור מאליו אבל כוסות וקערות שאין ראויין לדלות אסור להטבילן שנראה כמתקן וכטעם רבא שהלכה כמותו לפי הנראה ויראה לגדולי הדור שכך הדין בהערמה לנטילה דרך שתייה ולא סוף הענין בדלייה לבד וכן אמרו לענין טבילה בתוספתא בענין מה שאמרו במשנתנו אבל לא מטבילין אבל ממלא הוא כוס או קיתון לשתות ומחשב עליהן ומטבילן וגדולי המחברים כתבו שכל טומאה דרבנן כגון כלים שנטמאו במשקין מטבילין אותם ביו\"ט וא\"כ לדעת האומר שטבילת כלי תשמיש חדשים אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא מטבילן להדיא ומ\"מ בסוגיא זו לא נאמרה אלא לכהנים ומצד זריזותם ואפשר שאף הם מכוונים לכך ומ\"מ י\"א שטבילת כלים מן התורה כמו שביארנו במסכת עבודה זרה:",
+ "כל שאמרנו שאין מטבילין ביו\"ט אם עבר והטביל במזיד לא ישתמש בהן בשוגג ישתמש בהן והוא שאמרו בחמשי של גיטין המטביל כליו בשבת בשוגג ישתמש בהן במזיד אל ישתמש בהם:",
+ "אף ההגעלה בין לגיעולי גוים בין לשאר איסורין אסורה ביו\"ט אע\"פ שצריך לו שהרי אף היא תקון ומ\"מ אם נאסר ביו\"ט יראה שהוא מותר כדין כלי שנטמא ביו\"ט:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השלישית בש\"א מביאין שלמים ואין סומכין עליהם אבל לא עולות בה\"א מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם אמר הר\"ם מחלקת בית שמאי ובית הלל אינו אלא בשלמים של חגיגה ועולות של ראיה והוא דבר השם ית' ולא יראו פני ריקם בש\"א חג ליי' חגיגה בלבד היא הנקרבת ביום טוב אבל עולת ראיה הם הקרבות בשאר ימי החג ובה\"א ליי' כל ליי' וכן מביאין ראיה בית שמאי מן הכתו' עצרת תהיה לכם לכם ולא לגבוה ובית הלל מביאים ראיה מן הכתו' עצרת ליי' אלא כל דליי' אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קרבין ביום טוב ועוד יתבאר דבר הסמיכה במקומו:",
+ "אמר המאירי המשנה השלישית והכונה לבאר בה איזה קרבן ראוי ליקרב ואיזה אינו ראוי ליקרב וכבר למדת במסכת חגיגה ששלוש קרבנות נצטוו ישראל להקריב בכל רגל משלשה רגלים הראשון עולת ראיה וכלה כליל והוא שנאמר בה שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' ולא יראו פני ריקם והשני שלמי חגיגה והוא שהיו מקריבין שלמים מן הבהמה לכבוד החג ועליו נאמר שלש פעמים תחוג לי בשנה והשלישי כעין השני והוא להרבות בשמחת סעודה ונקראים שלמי שמחה ועליו נאמר וזבחת שלמים ואכלת לפני יי' אלהיך וכמו שביארנו ענין כלם במסכת ��גיגה ואמרו בית שמאי במשנה זו שמביאין שלמים ר\"ל אותם שלמי חגיגה ושמחה שהזכרנו הואיל ויש בהן מאכל להדיוט ואין סומכין עליהן שהסמיכה יש בה משום שבות שבשעה שסומך משתמש בבעלי חיים שהרי לסמיכה בכל כחו אנו צריכין והוא כעין רכיבה ואע\"פ שהסמיכה עשה אין עשה דוחה שבות הבא מחשש לאו ר\"ל מחשש חתוך זמורה ועוד שהרי אפשר לו שיהא סומך עליהן מערב יו\"ט ואין בית שמאי חוששין לתכף לסמיכה שחיטה אבל לא עולות ר\"ל אפילו עולת ראיה שהזכרנו ואע\"פ שמצותה ביום ראשון נכתבה הואיל ומ\"מ יש לה תשלומין כמו שביארנו במסכת חגיגה אינה קרבה ביו\"ט שהרי כתוב לכם לכם ולא לגבוה ומ\"מ עולת התמידין אין בהם חולק שהרי אף בשבת הן קרבות:",
+ "ובית הלל מתירין אף בעולות ר\"ל עולת ראיה שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם וכן בדין שהרי עקר מצות ולא יראו ביום ראשון נכתבה ואע\"פ ששלמי חגיגה ועולת ראיה יש להם תשלומין כל שבעה מ\"מ זמן קבוע להן לעקר הקרבתן וכל שכן שאם עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו כמו שביארנו במסכת חגיגה ושמא יאנס במועד והלכה כבית הלל ומ\"מ קרבנות נדבה הן עולות הן שלמים אף בית הלל מודים שאינן קרבין ביום טוב הואיל ואין זמנן קבוע אע\"פ שיש בשלמים מאכל להדיוט וסומכין עליהן שמאחר שהותרה הקרבתן הותרה סמיכתן וסמיכה מערב יו\"ט אין לנו מפני שתכף לסמיכה שחיטה והלכה כבית הלל:",
+ "זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "שלמי תודה והם שלמים הבאים על הודאה לנס שנעשה לו אינה באה בפסח אפי' בחולו של מועד מפני שהיא באה על חלות של חמץ ולא סוף דבר בפסח אלא אף בארבעה [עשר] הואיל ואין זמן אכילת הלחם אלא עד ארבע שעות הרי הוא מקצר זמן אכילתם ומתוך כך קדשים באים לבית הפסול ר\"ל לידי נותר וכן אינה באה בעצרת שהרי יו\"ט הוא ונדרים ונדבות אין קרבין ביו\"ט כמו שפירשנו במשנה אבל מביא אדם את תודתו בחג הסוכות בחול המועד שבו ויוצא בו מידי קרבן השמחה הואיל ואין עקר המצוה מצד הקרבן אלא מצד שירבו בשמחה אבל אינו יוצא בה משום חגיגה הואיל וחגיגה עקר מצותה מצד הקרבן שכל דבר שחובה עליו להביא ר\"ל מצד שהתורה צותהו בכך הן לכפרה הן על חטא הן להביאו בזמן ידוע אינו רשאי לפרעו ממעשרותיו או מנדריו ונדבותיו ואינו בא אלא מן החולין אלא שאם עירב בו דמי מעשר לא הפסיד ובלבד שיספיקו דמי חולין שבו לאכילה ראשונה אע\"פ שבעולת ראיה אינו יכול לערב בה מאלו כלום כמו שביארנו במסכת חגיגה ואפילו אם בשעה שנדר את התודה פרט ואמר על מנת שאצא בה ידי חגיגתי אין התנאי מועיל בכך והנדר נדר וכן מי שאמר הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מעשר שני ר\"ל שאצא ידי חובת קרבנות שביום תגלחת בדמי מעשר שני הרי הוא נזיר ואין התנאי מועיל ואם הקדים את התנאי יראה לי שאין הנדר נדר ויש חולקין בדבר:",
+ "במסכת עירובין יתבאר שקוצצין עצים מן המחובר בחולו של מועד לצורך המועד והוא מה שנאמר כאן סלותי מסלתינן וי\"מ טחינת חטים לעשות סולת והכל אמת כמו שיתבאר שם:",
+ "הנודר אינו עובר בבל תאחר אא\"כ עברו עליו שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחלה כמו שיתבאר במסכת ראש השנה היה בין הרגלים הללו רגל שלא היה קרבן זה ראוי ליקרב בתוכו כגון שלמי תודה שאין ראויין ליקרב לא בפסח ולא בעצרת כמו שביארנו מ\"מ עובר בבל תאחר בחג הסוכות שבו ראוי ליקרב ואע\"פ שהלכה כר' שמעון בענין נדר מ\"מ לשטה זו א��ן גורסין אלא תנא קמא סבר אפילו שלא כסדרן ור' שמעון סבר כסדרן אין וכו' ומ\"מ יש גורסין תנא קמא סבר אע\"ג דלא חזי להקרבה ור' שמעון סבר דחזי אין וכו' כלומר שאין רגל נמנה לחשבון שלשה אלא רגל שקרבן זה ראוי ליקרב וא\"כ אינו עובר עד שיעבור עליו חג הסוכות שלשה פעמים ונמצא שאם נדר לפני הפסח אינו עובר עד שיעבור עליו תשעה רגלים ולא עוד אלא שיש מפרשים לדעת זה שאין כאן בל תאחר לעולם מפני שאין כאן סדר אלא שמ\"מ יש מבעלי גירסא זו פוסקין כחכמים אע\"פ שלענין כסדרן הלכה כר' שמעון וכן הדברים נראין:"
+ ],
+ [
+ "מי שצוה מחמת מיתה ואמר תנו מנה לפלוני אם ישא את בתי או על מנת שישא את בתי אין נותנין לו את המנה עד שישאנה אבל אם אמר תנו מנה לפלוני וישא את בתו הרי נתן לו שתי מתנות וכל הנותן לאחר שתי מתנות והוא אינו רוצה אלא באחת הרשות בידו והילכך נותנין לו את המנה והבת אם רוצה לישא ישא ואם לאו לא ישא ומ\"מ אם הקדים נשואי הבת ואמר ישא פלוני את בתי ותנו לו מנה אין נותנין לו את המנה עד שישא שמאחר שהקדים נשואי הבת עשאן כתנאי למתנה אחרונה הואיל והקדים את שהוא מפקפק בה אם יקבלנה אם לאו וכן נראה לי בכל מי שנותן לחבירו שתי מתנות ומפקפק באחת מהן אם זכות הוא למקבל אם חובה ויש זכות אצל הנותן בקבלתה וברור לו באחרת שהוא זכות למקבל שאם הקדים את שהוא ברור לזכות ואח\"כ מזכיר את שהוא מפקפק בו ודאי אותו דבר שהוא ברור לו לזכות הוא נותן לו בלא שום פקפוק והאחרת נותן לו אם הלה רוצה בה ואם הזכיר לו תחלה את שהוא מפקפק בה אומדין דעתו שלא נתן לו את הברור אא\"כ מקבל את המסופק הואיל ויש בקבלת המסופק זכות אצל הנותן:",
+ "י\"מ שמועה זו מצד תפוש לשון ראשון ואין נראה לי מפני שאין דין תפוש לשון ראשון נאמר אלא בשתי לשונות שהאחד מתנגד לחברו ואף בזו אין הדבר מוחלט לענין פסק שנאמר בו תפוש לשון ראשון אלא ספקא הוא והלך אחר פחות שבלשונות כמו שביארנו דינין במציעא ובבתרא:",
+ "ויש מתגלגלין בה מדין מעשה קודם לתנאי ותנאי קודם למעשה והוא שידוע בדיני התנאים שצריך להיות תנאי קודם למעשה וכשאמר הבו ולינסיב הרי מעשה קודם והמעשה קיים והתנאי בטל ולדעת זה אלו אמר הבו ליה אי נסיב אף בזו הדין ארבע מאה שקיל ברתא אי בעי נסיב וכו' אא\"כ בעל מנת וכבר ביארנו במקומו לשטת גדולי הפוסקים שאין דיני התנאי אמורים אלא בגיטין וקדושין שהרי בדיני ממונות אף אומדנא מפקעת כל שכן תנאי אע\"פ שאינו כהלכתו ואע\"פ שכלם מתנאי בני גד ובני ראובן למדנו והרי זה תנאי ממון מ\"מ בזו לא היתה הארץ מוחזקת בידם ואינו דומה לדברים המוחזקים אלא שמ\"מ הם משיבים שהאומדנא ראויה להפקיע יותר מן התנאי העשוי שלא כהלכתו מ\"מ לדעתם אף אתה צריך לפרש את זו בתנאי כפול אלא שאפשר לפרשה בעל מנת וכל שיש בה קנין הרי הוא כמעכשו וכדתנן הכותב נכסיו לבניו לאחר מותו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ואמרו שם ובהקנאה אינו צריך שכל קנין כאומר מעכשו הוא וכן כתבוה גדולי המפרשים:",
+ "ועוד ראיתי להם שכתבו על מה שיוצא מדבריהם של אלו הבאים בזו מדין מעשה קודם לתנאי דאפילו אם אמר תנו לו ארבע מאות זוז אי נסיב שנוטל הארבע מאות והבת אם ירצה נושא ואם לאו לאו שאי אפשר לומר כן ונסח דבריהם הוא שכל מה שאמרו חכמים בתנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ומעשה שאפשר לקיים על ידי שליח דוקא כשהמעשה נעשה ��יד כעין נתינת גט וחליצה שאין התנאי מבטל הגט למפרע אלא אם כן נעשה כראוי ובחזוק כעין תנאי בני גד ובני ראובן שהיו מבקשים ממשה שיתן להם נחלתם מיד ועל זה הוצרך לכפול התנאי שאם לא יקיימוהו יטלו אותה נחלה מהם וכן דקדק בתנאי קודם למעשה שהוא חזק התנאי ובהן קודם ללאו הואיל והמעשה נעשה מיד ואם קדם הלאו אין בו כח לעקור המעשה וכן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר שכיון שהמעשה נעשה מיד איך יתנה עליו מגופו לסתרו כגון על מנת שתחזירי לי את הנייר מעתה כל התנאים שבאים לעקור את (התנאי) [המעשה] בקדושין וגיטין שהמעשה נעשה מיד וכן בנתינת ממון שהוא נתן מיד אם אמר הי לך מנה זה ויהא שלך אם תעשה כך וכך אם לא כפל תנאו או לא דקדק בדיני התנאי אינו תנאי גם יש לומר עוד על מתנה זו שאינה כחליצה וגט וקדושין לפי שאלו נתינתם זו היא עשייתם אבל מסירת המנה לידו של זה כיון שעל תנאי נמסר לו אינו אלא פקדון בעלמא וכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה ואם תאמר והרי תנאי בני גד ובני ראובן כך היה אינו דומה שהרי הם זכו בה ובתורת נחלה ובירידתם לנחלה נגמרה העשייה אבל דבר שלא נעשה בו שום מעשה כגון זה שאמר תנו כך לפלוני אם ישא את בתי לית דין ולית דיין שאם לא ישא לא יטול וטעם המעשה שהוזכר אינו אלא כענין ראשון ומ\"מ דברים אלו לפירושנו אינם תלוים בדבר זה אלא על הדרך שפירשנו תחלה וכן כתבוה גדולי הפוסקים בתשיעי של בתרא אלא שהוספנו על דבריהם כמו שכתבנו ודיני התנאי כבר ביארנו במקומם בכדי הצורך:",
+ "אע\"פ שלא נתפרשה בתורה סמיכה לעולה ושלמים אלא בעולת נדבה ובשלמי נדבה אנו דנין אותה אף בעולת חובה מסמך המקראות וכן אנו דנין אותה במדת מה מצינו בשלמי חובה:",
+ "לעולם יניח אדם מקום לשלום ואפילו במקום שצריך לו לשנות ישנה ולא סוף דבר במה שאינו עשוי לעלות ומ\"מ לכשיתגלה יהא הדבר נכר שמפני השלום שנה מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לסמוך וחברו עליו בית שמאי ואמרו מה טיבה של זו וכשראה שלקנתר הן באין אמר להן נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה ואם על כל פנים אינו רוצה לשנות לא יוסיף על דברי המתחיל אלא יעננו במלות קצרות על הדרך שהתחיל המחרחר מעשה בתלמיד אחד מתלמידי הלל שהביא עולתו לסמיכה מצאו תלמיד אחד מתלמידי שמאי אמר לו מה זו סמיכה אמר לו מה זו שתיקה כלומר מה אתה סבור שאני צריך לשתוק מצד שאין בידי להשיב יש בידי אלא שאני מניח מקום לשלום ואמרו על זה דרך הערה האי צורבא מרבנן לא ליהדר לחבריה מילתא טפי ממאי דאמר ליה איהו וכן כל כיוצא בזה:"
+ ],
+ [
+ "שתי הלחם הבאין בעצרת לפי סוגיא זו הואיל ורשאי לאפותה מבערב אין אפייתם דוחה שבת ויו\"ט וזהו שאמרו כאן לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבות ביו\"ט לא סוף דבר מדברי סופרים ומגזרת שמא ישהא קרבנותיו ליו\"ט אלא אף מן התורה כן שהרי שתי הלחם חובת היום הם ואין מקום לומר עליהם שמא ישהא שעל כרחו הוא משהא ואעפ\"כ אין אפייתם דוחה שבת ויו\"ט ושמא תאמר א\"כ היאך אמרו לדעת בית הלל שאינו לוקה עליהם כמו שבארנו בפרק ראשון בכל שהוא סבור לעשות בו מצוה יש לי לומר שלא אמרו אף מן התורה אלא דרך סמך ומפני שאפשר לאפותן מבערב הא מעקר הענין לא נאסרה הקרבת נדרים ונדבות מן התורה ויצא לנו מכאן שאם עבר והקריבן יצא ידי נדרו ואם היה אסור מן התורה לגמרי לא יצא ידי נדרו וי\"מ מן התורה לגמרי ואעפ\"כ אין לוקין עליו הואיל והוא סבור לעשות מצוה ואיני יודע אם נדר ליום ידוע ואירע לו יומו ביו\"ט מה דינו ויראה שהוא כקרבן חובה:",
+ "אע\"פ שאמרו נדרים ונדבות אין קרבין ביו\"ט אם עבר ושחטן זורק את הדם ואוכל חלקו מן הבשר שהרי הזריקה מועלת להאכיל הבשר היום ונמצאת זריקה זו צורך יו\"ט ואפילו נאבד הבשר או נטמא זורק את הדם כדי להכשיר הקטרת האימורין לערב שאם לא עכשו הרי אין זריקה בלילה ומ\"מ הקטרת אימורין נדחית עד הלילה הואיל וכשרה כל הלילה:",
+ "כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרין ליקרב ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכבשי עצרת והם זבחי שלמי צבור ששחטן שלא לשמן ביו\"ט עצמו או ששחטן קודם עצרת או לאחר עצרת יזרק הדם ויאכל הבשר ואם היתה שבת לא יזרק הדם לכתחלה שהרי אין הזריקה מועלת להתיר את הבשר היום שהרי לא הותר לבשל ואם עבר וזרק הורצה שהרי הועילה הזריקה להקטיר אימורין לערב ואע\"פ שביו\"ט אפילו במקום שאין שם היתר בשר היום התרנו את הזריקה לכתחלה אין שבות של יו\"ט חמורה אצלנו בכאן כשבות של שבת:"
+ ],
+ [
+ "לעולם יהא אדם נזהר שלא להכביד במשא ומתן תלמיד חכם שהוא רואהו חלוש אם מצד חולי אם מצד שטרח אותו היום בישיבה או בדרשא ואם עשה כן והחכם משיבו דרך הדיטות כאדם המראה עצמו שאינו רוצה להשיב ומשיאו לדבר אחר אין למוסר עליו תרעומת כלל ואפילו היה הלה אדם גדול מעשה באדם אחד ששאל לגדול הימנו באיסור והיתר והשיבו שמותר והיה מטריחו עוד להקשות לו על תשובתו ואמר לו עורבא פרח עד שהלך לו ושאלוהו קצת חכמים היאך ביישו מתוך דבריו אחר שאדם גדול היה ואמר להם אני היום סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים ובעא מינאי מילתא דבעיא טעמא:",
+ "בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביו\"ט שהרי אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וכי שחיט אדעתא דישראל קא שחיט כלומר שעקר השחיטה לשם ישראל היא ואינו דומה לנדרים ונדבות שאע\"פ שהבשר נאכל לבעלים וחזה ושוק לכהנים אין קרבין ביו\"ט שנדרים ונדבות עקר שחיטתן לגבוה ומה שנאכל מהם אגב גררא דגבוה הוא:",
+ "עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביו\"ט שהרי אפשר לו לחלוק בעיסה ונמצא טורח בשל גוי בלישה ועריכה ובאפייה ורדייה ויראה לי שאפילו היה מכוין בזה כדי למלאת בחלק הגוי את התנור ותהא פת שלו יפה יותר אסור שלא אמרו להתיר כן אלא לצורך ישראל ויש מערערין עלי בזו ואין דבריהם נראין שהרי אין הדבר מצוי למלאת את התנור שלו בשל אחרים והרי היא כהערמה וכבר אמרו בירושלמי על מה שאמרו שממלאה אשה את התנור פת וכו' ובלבד שלא יערים מ\"מ אם עשה כן אינו לוקה מטעם הואיל כמו שיתבאר ואע\"פ ששמועה זו רב חסדא אמרה ורב חסדא אין לו טעם הואיל שהרי הוא אומר באופה מיום טוב [לחול] שלוקה מ\"מ הלכה כמותו לענין האיסור ולא לענין המלקות כמו שיתבאר בסמוך:",
+ "עיסת הכלבים ר\"ל שנערכה ונילושה לצורך הכלבים והיא מחמשת המינין בזמן שהרועים אוכלין ממנה והרי הדעת מתרחבת להיותה נעשית אף לרועים אגב הכלבים חייבת בחלה ומערבין בה עירובי חצרות ומשתפין בה שתופי מבואות ומברכין עליה המוציא ומזמנין עליה ויוצא בה ידי חובתו בפסח ונאפית ביו\"ט לדברי הכל מצד חלק הרועים אין הרועים אוכלין ממנה ולא נעשית כלל לצרכם אע\"פ שמ\"מ היא ראויה לאכילתם פטורה מן החלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח שאינה משומרת לשום מצה ושאר הדברים יראה שאף אין הרועים אוכלין ממנה מערבין ומשתתפין בה ומברכין ומזמנין עליה אבל אפייתה ביו\"ט בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה הואיל ולצורך כלבים לבד היא נעשית היא מחלוקת גדולה בין המפרשים כמו שיתבאר למטה:",
+ "מי שעבר ואפה מיו\"ט לחול או מיו\"ט לחברו אינו לוקה שהרי אם באו לו אורחים הכנתו ראויה להם לצורך היום ויש פוסקים שלוקה כרב חסדא ומפרשים אותה בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה שאם בזמן הזה היאך מלקין על הספק ושמא היום חול וי\"מ אותה במלקות מדרבנן וביו\"ט שני מיהא קשה לפרש שהרי אמרו מנדין על שני ימים טובים של גליות אבל לא מלקין אלא שמ\"מ אפשר לפרשה בזמן הזה שיו\"ט ראשון קדש והשני אינו אלא מנהג ואופה ממנה למחרתו או לשלישי לו שהוא חול מ\"מ עקר הדברים לפסוק כרבה שאינו לוקה ומטעם הואיל שהרי בפרק אלו עוברין מ\"ו ב' תלו מחלקת זה במחלקת הפרשת חלה בטומאה בפסח שנחלקו בה ר' אליעזר ור' יהושע שסובר ר' אליעזר הואיל ונפסקה הלכה כמותו בהדיא כמו שיתבאר שם ושמא תאמר א\"כ האופה לצורך גוים היאך לוקה ממה שאמרו לכם ולא לגוים אפשר שלא נאמרה אלא לאסור לכתחלה הא ללקות לא ומ\"מ אם בשל להם דברים האסורים אתה יכול לפרשה למלקות וכן מה שאמרו אין מזמנין את הגוי ביו\"ט אתה מפרשה לענין איסור ולא למלקות שהרי הטעם מגזרה שמא ירבה ואפילו הרבה אין כאן מלקות ואין לפרש בה שמא ירבה בדברים האסורים שאין לשון תוספת נאמר אלא במין הראשון ומעתה לא נאמר אלא לאיסור ולא עוד אלא שאם הערים אוסרין לו שלא לאכול שהרי אף מיו\"ט לשבת בלא עירוב אמרו כן כמו שהתבאר ויש שפירשוה אף למלקות ומצד שמ\"מ עכשו הוא עושה מלאכה לצורך הגוי ומוציא עצמו מן הכלל כמו שביארנו בשלישי של פסחים ולדעת זה ר\"ל במה שפסקנו כרבה יתבאר בפסחים שאם יש לו בהמה מסוכנת וכבר אכל שוחט כל זמן שיהא שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום כדי שיאכל ואע\"ג דלא בעי למיכל בשלמא לדידי הואיל ואי בעי למיכל וכו' אלא לדידך וכו' והשיב משום הפסד ממונו גומר הוא לאכול כזית אלמא לרבה אע\"פ שאינו גומר לאכול שוחט ושמא תאמר והרי טעם הואיל אינו אלא בדיעבד יראה שמתוך פסידתו התירו לכתחלה ואם גומר בדעתו לכזית אף בבריאה כן אע\"פ שאינו אוכל הואיל ובשעת שחיטה דעתו לאכול ואין צריך לומר אם אוכל ממנו הא כל שמתקן מיו\"ט לחול בלא שום גמר אכילה אע\"פ שאינו לוקה מ\"מ איסור גדול יש בדבר וראוי לגעור בו ולקנסו:",
+ "מי שהיו אנשים ובני החיל מכריחין אותו לאפות את קמחם ביו\"ט אם כשנותנין פת לתינוק אינם קפדים מותר הואיל ויש שם צד אונס אע\"פ שאינו הכרח גמור של מלכות ואין זו חולקת על השמועות שהוזכרו שאע\"פ שבעיסה חציה של גוי אמרו אסור וכן הדין מפני שהגוי בחלקו מיהא קפיד הוא אבל זה אין קפידה כלל וגומר בדעתו לאפותה לצורך התינוקות ובכל אחת אנו דנין הואיל וזו ראויה לתינוק ואע\"פ שלא נאמר הואיל לכתחלה כמו שביארנו דוקא במה שאין צורך לו כלל כגון שכבר אכל אבל זה הרי צורך לו לתינוק ואפילו אכל התינוק שאין לתינוקות זמן קבוע לאכילתם ומותר לכתחלה וכל שכן במה שיש צד אונס שאפילו לא היה שם תינוק אם אינם קפדים ליטול לעצמו גומר בדעתו לאכול כזית ונמצאו השמועות מסכימות זו לזו ויש מבלבלים בפירושם ועושים אותם צרות זו לזו וטורחים לישבם ולדעתי אין צורך בכך ויש פוסקים אותה לאיסור הואיל ומ\"מ הוא עושה מלאכה עכשו לצורך הגוי ועוד שאם אין קפדים על אחת קפדים הם על האחרות וכן כתבוה גדולי הדורות אלא שאין הדברים נראין שהרי מ\"מ אנו דנין כן בשעת אפייה על כל אחת ואחת ומ\"מ אם אין שם צד אונס כלל אפילו כדרך זה אסור שלא הותר בגומר לאכילת כזית אלא בשל ישראל:"
+ ],
+ [
+ "אין מזמנין את הגוי ביו\"ט אף במה שמוכן לו גזרה שמא ירבה בשבילו ואם אמר לו בשעה שנכנס הריני מזמנך על מנת שתתרצה במוכן שאי אפשר לנו להרבות בשבילך מותר ושמא [תאמר] ואף בראשונה מפני מה אסרת והלא התרת בקמחן של בני החיל הואיל ואם נותנין ממנה לתינוק אינם קפדים והרי בזו גם כן אינם קפדים אינו דומה ואין זו גם כן חולקת עם האחרת ואע\"פ שאמרו עליה ופליגא יש לנו להשוותה משני צדדין האחת לדעת מה שכתבנו שלא נאמר לכתחלה אלא במקום שיש בו צד אונס ואף לדעת האחר שכתבנו שכל שיש צורך לתינוק הואיל ואין לאכילתו זמן קבוע עושה לכתחלה בלא צד אונס מ\"מ כל שמזמן מתוך רוחב לב הוא מזמן ואין דעתו לעקר אפייתו אלא לצורך הגוי אבל לקמחן של בני החיל שלא מצד עצמו באה לו מלאכה זו גומר בדעתו לאפות לצורך התינוק והוא שתמצא בדברי גדולי המחברים שפסקו זו שאין מזמנין לגוי ביום טוב וכן שמועת קמחא דבני חילא אע\"פ שנראות כמתנגדות זו לזו אם שהטילו שלום ביניהם על הדרך שכתבנו אם שאינן גורסין בשמועת זימון הגוי ופליגא אלא שעושין אותה שמועה בפני עצמה ומ\"מ גדולי הפוסקים דוחין מפני זה שמועת הקמח ולדעתם אפילו אין קפדין בנתינת פת לתינוק אסור אא\"כ היה שם הכרח גמור ואף לגדולי הדור ראיתי שמסכימים בה עמהם ועקר הדברים כמה שכתבנו:",
+ "ומה שאמרו אין מזמנין את הגוי פירושו אף באותה קדרה שלא אמרו ממלאה אשה וכו' אלא לצורך ישראל וי\"מ שלא נאסרה אלא בקדרה אחרת ולא יראה כן וכל שכן שאין לחוש למי שפירש שלא נאסר אלא בהכנת דברים האסורים שהרי שמא ירבה אמרו ואין תוספת אלא באותו המין:",
+ "זה שכתבנו שלישראל מיהא מרבה בחתיכות בקדרה אחת פירושו בבת אחת הא משנתבשלה האחת לא ויש מחמירין עד שלא יניחה על גבי האש ואין נראה כן ויש שואלין מאחר שכל מה שאתה מותר לבשל לישראל אתה מוסיף להרבות באותה קדרה מבשל בשבת למה אסרו מפני שמא ירבה אין זה כלום שבשבת אף לרבות באותה קדרה אסור וחכמי התוספות הביאוה ממה שאמרו במסכת מנחות חולה שאמדוהו בשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מינייהו מייתינן [שתים מייתינן] דחזיין ליה וממעט באוכלא או שלש מייתינן דממעט בבצירה משמע מ\"מ שאם יש שתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחר שתים מייתינן אע\"פ שאינו מרבה בבצירה אף הוא צריך להזהר שלא להרבות באכל ומה שאמרו בעירובין דההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה ניחזי אימיה אי צריכה וניחיימו ליה אגבה אלמא מוסיפין אף בשבת יש שפרשוה על ידי גוי ויש שפרשוה על ידי ישראל במקום מצוה התירו:",
+ "ממה שכתבנו למדת שאין אופין ומבשלין לגוים ואם עבר ועשה כן בדברים האסורים לוקה ובמותרים אינו לוקה מטעם הואיל וטעם איסור הכנה לגוים מצד שהיא מלאכה ואין לנו בה צורך אוכל נפש הואיל ואין מזונותם עלינו שהרי סתם גוים האמור בתלמוד פירושו בבעלי האמונות הקדומות בעבודת האלילים ושמא תאמר והלא אף באלו אמרו בראשון של שבת י\"ט א' נותנין מזונות לפני הגוי בחצר ומטעם שמזונותם עלינו ממה שאמרו מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל שאם לא כן אף נתינה לפניהם היה אסור כמו שאמרו באחרון של שבת קנ\"ה ב' אין נותנין מזונות לפני חזיר בחצר מפני שאין מזונותם עליך אלמא דגוים מיהא מזונותם ע��ינו תירצו בתוספות שמזונותם קצת עלינו מפני דרכי שלום ומתוך כך נותנין להם בחצר מן המוכן אף בשבת שאין כאן אלא טורח מדברי סופרים אבל מלאכה כגון הכנה לצרכם ביו\"ט אסור על הדרכים שכתבנו:",
+ "מה שהתרנו בזימון בעל מנת שיאמר לו שיתרצה במוכן שאי אפשר לו לטרוח בשבילו יש אומרים שאף בדרך זו אין לו לזמנו אא\"כ יכנס בביתו מאליו ויאכל עמו ולא יראה לי כן ואע\"פ שאין הלשון מוכיח כן אינו אלא מפני שסתם הדברים אין אדם מזמן את הגוי אחר שאינו יכול לטרוח בשבילו אא\"כ הוא בביתו מאליו ומשנכנס לביתו מאליו דרכו של אדם לזמנו במוכן מעתה לזמנו בתחלה בעל תנאי זה מותר ואם בא מאליו ואוכל מאליו בלא זימון לדעתי אינו צריך לומר לו כלום אלא אוכל עמהם בסתם וכן כתבו גדולי המחברים מ\"מ כל שאפשר לו לישמט ראוי לו וכן כתבו גדולי המפרשים ובשבת מזמנין אותו לכתחלה שהרי אין לחוש להרבות בשבילו ואף בזו כתבו גדולי המפרשים שאין נותנין לפניו כלום אלא שמראין לו והוא נוטל ואין הדברים נראין שהרי אמרנו נותנין מזונות לפני הכלב בחצר ונותנין מזונות לפני הגוי אלמא שהותר לזה על הדרך שהותר בזה ונתינה לכלב ודאי בנטילה ביד ונתינה לפניו היא:",
+ "ממה שהתרנו לזמן את הגוי בשבת למדת שאין חוששין לשיורי כוסות ר\"ל ששרה פתו ביין לאחר אכילה ונשארו שם פירורין ויין נסך והשמש מטלטלן להצניע את הכוס ונמצא מטלטל דבר האסור לטלטל שמ\"מ אע\"פ שאיסורי הנאה הם ואין ראויות לטלטלם אף כדי ליתנם לתרנגולים מ\"מ אף איסורי הנאה מיטלטלין אגב כלל כמו שמטלטלין כנונא והוא כלי שנותנין עליו גחלים והסיקו בו מאתמל אע\"פ שיש בו שברי עצים הואיל והוא צריך לאפר מטלטלין את כלו אגב האפר ואע\"פ שדחהו בסוגיא זו ואמר התם לאו איסורי הנאה מ\"מ הואיל ופסקו כר' יהושע לזמן את הגוי בשבת ולא חשש לשיורי כוסות אלמא אף איסורי הנאה ניטלין אגב כלי ואע\"פ שנתינת כלי לקבל ביצת תרנגולת אסור שלא לבטל כלי מהיכנו אלמא אין הביצה ניטלת אגב הכלי בזו משום מוקצה גמור אבל פירורין אין מוקצה גמור ומשום בסיס לדבר האסור אין כאן שלא נאמר אלא במניח מאתמל ואע\"פ ששברי עצים שבקנון מאתמל הונחו אין בסיס לדבר האסור נאמר במה שבתוך כלי אלא במה שעל כלי כאבן על פי חבית ומ\"מ אין מתירין טלטולה מתוך המיאוס לסלקו מלפנינו כדין האמור בגרף של רעי שאין ממאיסין את הדבר לכתחלה כדי להתיר לעצמנו סלוקו מלפנינו ולמדת מ\"מ שמזמנין אותו בשבת ואין חוששין לכלום:",
+ "כל שהפקענו מלקות בהכנתו מטעם הואיל אף אנו מתירין את המאכל בדיעבד אם לא הערים כמו שביארנו מעתה הוסיף בשביל הגוי מותר לו לאכול וחכמי הדורות שלפנינו אסרו בזו ופירשו הטעם דמאחר שהזמין את הגוי פקע לו הואיל שאין אדם מניח את הקרואים אע\"פ שבאו לו אחרים ואין זה כלום שמכין אדם לקצת אורחים וכשבאים אחרים מיטפלין עמהם ועוד שמ\"מ ראוים לתינוקות:",
+ "הכלבים ושאר הבהמות שמזונותיהן מוטל עלינו גדולי הפוסקים כתבו שאסור להכין להם וכסתמא של משנת עיסת הכלבים שאם אין רועים אוכלין ממנה אינה נאפית ביו\"ט ונמצא הענין סתם משנה ומחלקת בבריתא של ר' עקיבא ור' יוסי הגלילי והלכה כסתם משנה וגדולי הראשונים שבקאטאלונייאה מגיהים עליהם ולהתיר ממה שמצינו כמה שמועות שהותרה מהן הכנה לבהמה כמו שיתבאר בסמוך ונוח לנו לדחות משנה אחת משנדחה כמה שמועות ועוד שמשנת עיסה אפשר לפרשה מפני שאף העיסה ראוי�� לכלבים ואין צורך לטרוח באפייתה ואם כן לא בא מדרש של לכם אלא למעט את הגוים הואיל ואין מזונותם עלינו והילכך עיסת הכלבים אף בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה נאפית ביו\"ט לצורך הכלבים שלו וגדולי המפרשים מכריעים בדבר זה הכרעה נכונה לאסור כל הכנה שיש בה מלאכה גמורה אלא איסור טלטול מותר והוא שהותרה ביו\"ט ובשבת כאותם השמועות שרמזנו עליהם השלכת גרעיני תמרים לפני הבהמה אע\"פ שאין ראויות לטלטול כגון שהיו לחות ואין ראויות להיסק או שהיה בשבת ואין אנו צריכין לתרץ ביו\"ט משום דחזיין להיסק גדול ובשבת שמיטלטלות אגב פת או אגב שולחן אלא ניטלות בפני עצמן לבהמה הואיל וראויות להן וכן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ואפילו בשבת וכן מתירין פקיעי עמיר לפני הבהמה אפילו בשבת וחיה ועוף הנצודין מן הביברין ביו\"ט נותנין לפניהם מזונות ובהמת חולין שמתה מזיזין אותה ממקומה לצורך הבהמה וכן קודר אדם קב או קבים ונותן לפני בהמתו כמו שיתבאר וכן אמרו שמפספסין את הכיפים ומהלקטין לתרנגולים וכן נותנין מים למורסן ונותנין לפני אווזין ותרנגולים ולפני יוני הדרסיאות:",
+ "אף האוסר הכנה לכלבים באיסור טלטול לבד מודה הוא שאם אותו דבר ראוי לטלטלו לצורך דבר אחר כגון שהיו גרעיני תמרה והיו יבשין שראויין להיסק או אף אם היו לחים קצת כל זמן שראויים להיסק גדול הואיל וההיסק מותר ביו\"ט נעשו אלו מותרין לטלטל ונותנין אותן לפני הבהמות [ומה שלא התירו למטה לעשות שפוד בחיזרא רטיבא] ואע\"פ שראויה להיסק גדול אפשר שמקילין באוכל נפש של בהמה ממכשירי אוכל נפש אפילו לאדם הואיל ואפשר לו באחר או שמא גרעיני תמרה ראויים יותר להיסק גדול יותר מחיזרא ואם היה שבת מטלטלין אותן על ידי פת ואע\"פ שבמסכת ברכות פסקנו שאין אדם עושה כל צרכיו בפת דוקא בדבר מאוס אבל בדבר שאינו מאוס עושה בו צרכיו ומטלטלו על ידו או אגב השלחן אלא שלפי דרכו רצה ללמד שעושה אדם צרכיו בפת בדבר שאינו מאוס ואע\"פ שאמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד דוקא בדברים הדומים למת כגון טלטול אבנים וכיוצא בו אבל מה שיש עליו תורת כלי אע\"פ שמלאכתו לאיסור או תורת איזה דבר הראוי אפילו לבהמה מטלטל הוא על גב הפת ויש שמוסיפין להחמיר בשטה זו שלא נאמר אלא בכלי שהיתה הקצאתו מחמת שמלאכתו לאיסור אבל כלי שהיתה הקצאתו מחמת איסור עצמו כגון נר שהדליקו בו באותה שבת אסור לטלטלה אף על ידי ככר או תינוק ויש עוד לומר שלא אסרו טלטול על ידי פת בחוץ מן המת אלא לטלטל גוף האיסור אבל זה אינו נוגע אלא בפת ואין נראה כן שהרי מטלטלין להו קאמר וודאי בגופן קאמר וכבר נאמרו בזה דרכים אחרים כמו שביארנו בפירושנו אלא ששטה זו שכתבנו עקר:",
+ "עבדים הכנעניים ושפחות שמזונותם עלינו לדעת הפוסקים שמותר בהכנת בהמה אין ספק שמותר להכין להם אם הם אין רשאים להכין לעצמם ומ\"מ כל שבקדירתם אין לאסור אף ברבוי שממלאה אשה וכו' וזה צורך ביתו הוא וגוי המתלוה עם ישראל ומזונותיו עליו והרי הוא בדין זה מ\"מ בדיעבד מותר משום הואיל:",
+ "לענין ביאור זה ששאלו לר' יוסי הגלילי דאמר לכם ולא לכלבים הני סופלי לחיותא היכן שרינן יש שואלין בה והרי ר' יוסי לא אסר אלא מלאכה גמורה ואינה שאלה שמ\"מ מאחר שאין ראויים לאדם ולא הותרה לדעתו תקון לבהמה כלל ממילא נאסרה בטלטול אלמלא שהם ראויים אף לאדם ולהיסק ובתוספות תירצוה בפנים אחרים שלא נתישבו לנו:",
+ "המשנה הרביעית בש\"א לא יחם אדם חמין לרגליו אא\"כ היו ראויים לשתיה בית הלל מתירין ועושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה אמר הר\"מ כלל הדברים כי חמין שהוחמו ביום טוב שרוחץ בהן פניו ידיו ורגליו ואינו רוחץ כל גופו אא\"כ הוחמו מערב יום טוב וחמין שהוחמו מערב שבת רוחץ בהם בשבת פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו ואוסרין בית שמאי שיבעיר אדם אש להתחמם בו לפי שעקרם כי מה שאמ' השם ית' אך אשר יאכל לכל נפש אינו נכנס תחתיו הנאות הגוף מבחוץ ובה\"א כי מאמר השם אך אשר יאכל לכל נפש כולל הנאות הגוף כלם:",
+ "אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה לבאר בה בקצת מלאכות שאינן אוכל נפש אלא שמכל מקום הם צורך נפש לאיזה דבר על איזה צד הותרה עשייתן ואמר על זה בש\"א לא יחם אדם חמין לרגליו אא\"כ ראויין לשתיה ומה שאמר לרגליו הוא הדין לידיו ופניו אלא שתפש לשון רגליו להשמיענו כח היתרן של בית הלל ואמרו בית שמאי שאינו רשאי ביום טוב להחם חמין לצורך פניו ידיו ורגליו אע\"פ שהם דברים שאדם צריך ברחיצתם בכל יום ובכל אדם וכמו שאמרו במסכת שבת חייב אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בכל יום לכבוד קונהו מ\"מ רוחץ בצונן ולא יחם לצורך כך ואין אומרין מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' שאינם סוברים דין מתוך והילכך לא יחם אא\"כ היו ראויים לשתיה הא אם היו ראויין לשתיה מבעיר הוא לשתיה ואח\"כ מה שירצה יעשה ואינו צריך לשתות מהן כלל ומ\"מ בתלמוד המערב פירשו לדעת בית שמאי שצריך שיהיו ראויין לשתיה ובית הלל מתירין אף בשאינן ראויין לשתיה שמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה הותרה לצורך דבר אחר ובלבד שיהא צורך השוה לכל נפש ומאחר שצורך כל נפש לרחוץ אף צורך כל נפש להחם אבל לכל גופו אינו רשאי שרחיצת כל הגוף אינו צורך שוה לכל נפש ואפילו היה רוחץ כל גופו אבר אבר ממה שאמרו בתלמוד המערב חמין שהוחמו ביו\"ט וכן שהוחמו מערב שבת לשבת רב ושמואל חד אמר מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו וחרינא אמר מרחיץ בהם אברים אברים והתבאר שם ששמואל היה מחמיר ורב היה מיקל ובפרק כירה מ' א' תניא כותיה דשמואל בהוחמו מערב שבת לשבת והוא הדין בהוחמו ביו\"ט ליו\"ט ולא משום שרחיצת כל גופו אבר אבר אסורה מן התורה מצד שאינה צורך כל נפש שאם כן לא היה רב מתיר אלא ודאי הואיל ורחיצת ידיו ורגליו הותרה לא חלקה תורה באברים אלא שמ\"מ אסרה מגזרת רחיצה בפעם אחת שאינה צורך כל נפש ויש פוסקים כרב להתיר רחיצת כל גופו אבר אבר ולא יראה כן וכל שאסרנו בענין זה אין בו חלוק בין כלי בין קרקע וכן יראה בשלישי של שבת ומ\"מ אם הוחמו מערב יום טוב רוחץ בה כל גופו ביום טוב אפילו בבת אחת וכן כתבו גדולי הפוסקים שאף בשבת לא נאסרה לא משום מצוה ולא משום שבות אלא מגזרה בעלמא וביום טוב לא גזרו ויש אוסרין אא\"כ אבר אבר ואינו נראה ובשבת הוחמו מערב שבת רוחץ בה פניו ידיו ורגליו בשבת אבל לא כל גופו ואם הוחמו בשבת אף פניו ידיו ורגליו אסור:",
+ "וחסידים הראשונים הורו במקום שיש תינוק קטן שצריך לרחוץ כל גופו שיהיו נותנין מים הרבה ביורה ביו\"ט להדיח הקערות ולרחוץ התינוק בשירים וכן בערב שבת אע\"פ שאסרו לרחוץ בשבת אף בחמין שהוחמו מערב שבת דרך נשים להניח יורה מלאה מים חמין מערב שבת ומדיחות בהן קערות שאכלו בהם בלילי שבת ורוחצות התינוקות מן השירים:",
+ "ובחמי טבריא וכיוצא בה אף בשבת וכל גופו מותר מ\"מ הזיעה גדולי הפוסקים אסרוה אף בחמי טבריא ממה שאמרו בפרק חבית הרו��ץ במי מערה ובחמי טבריא כלומר דיעבד אין לכתחלה לא ופירשו הם שלא תפשוה בלשון דיעבד אלא מפני מי מערה ופי' הם מי מערה כעין חמי טבריא אלא דמטללא ונפיש הבלא ואתי לידי זיעה אלמא חמי טבריא כשאינה מכוסת ואין שם הבל המביא לידי זיעה מותר לכתחלה ואם היא מכוסית אסור לכתחלה משום זיעה ומ\"מ גדולי האחרונים שבקאטאלונייאה חולקים לומר שהזיעה מותרת יותר מן הרחיצה שהרי לא נאסרה אף בחמי האור אלא מגזרת רחיצה והואיל והרחיצה מותרת בחמי טבריא היאך תאסר הזיעה אלא מי מערה שנאסרו שם לכתחלה הם חמי האור שדרכן היה להתם מערב שבת והיו מריקין אותם למערה שהבלה גדול כדי להעמיד המים בחומם אבל חמי טבריא אפילו במכוסית ואפילו בא להזיע ויש מזהירין שלא ליכנס לבית הזיעה מגזרת מרחץ ר\"ל חמי האור:",
+ "ועושה אדם מדורה פי' היסק גדול ביום טוב ומתחמם כנגדה שהרי צורך כל נפש הוא ודבר זה לבית הלל נאמר והלכה כדבריהם בשתיהן:",
+ "זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:",
+ "המשנה החמישית שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת אין זוקפין את המנורה ביום טוב ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין אמר רבן גמליאל מימיהן של בית אבא לא היו אופין את פתן גריצות אלא רקיקין אמרו לו מה נעשה להן לבית אביך שהן היו מחמירין על עצמן ומקילין על כל ישראל להיות אופין פתן גריצין וחררין אמר הר\"ם דעת בית שמאי מה שאמ' והוא כי הם אומרים אין אופין מיו\"ט לשבת אא\"כ ערב בתבשיל ואין טומנין את החמין אא\"כ היו חמין טמונין מערב יום טוב ובית הלל אין מצריכין אלא עירובי תבשילין בלבד ולפיכך אמ' רבן גמליאל אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת אלא אם כן היו לו חמין כמו שביארנו מדעת בית שמאי וזוקפין את המנורה ענינו כשתהיה המנורה מחליות בית שמאי אוסרין להקימה לפי שנראה ככובס ובה\"א אין בנין בכלים וגריצות ככרות לחם גדולות ורקיקין ככרות דקות ואין הכונה גודל הככר ולא קטנה אבל הכונה רוב הלחם ומיעוטו כי בית שמאי אוסרין לאפות פת מרובה ביום טוב ובית הלל מתירין וחורי מין גדול ממיני מעשה האופים והלכה כרבן גמליאל:",
+ "אמר המאירי המשנה החמשית והכונה לבאר בה על קצת מלאכות שבאוכל נפש על איזה צד הותרו ועל קצת מלאכות שאינן אוכל נפש על איזה צד נאסרו ואמר על זה שבג' דברים היה רבן גמליאל נוהג כדברי בית שמאי להחמיר הראשונה הוא שהיו אוסרין להטמין את החמין לכתחלה ביום טוב לצורך שבת ובגמ' נתפרש דבר זה בשני פנים אחת בשלא עירב עירובי תבשילין והיו בית הלל סוברין להתיר אע\"פ שלא עירב בכדי חייו כדעת האומר מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ולפירוש זה אין הלכה כבית הלל לשטתנו ויש פוסקין כמותו אף בזו כמו שפרשנו למעלה בענין קמחו נאסר ודרך שני הוא שהניח עירובי תבשילין אלא שלא הניח אלא פת ותבשיל ולא עירב במים חמין והיו בית שמאי סוברין [שעירוב בפת ותבשיל מועיל לאפייה ובישול אבל לא להטמנה שצריך הוא לערב על כל מין ומין פת לאפייה תבשיל לבשל מים חמין להטמין את החמין ובית הלל מתירין שלדעתם לפי שיטתנו תבשיל ופת מועיל לכל ולשטה אחרת אפילו תבשיל לבד מועיל לכל:",
+ "ואין זוקפין את המנורה וכו' פי' שאם נפלה אין זוקפין אותה ופרשוה בגמרא במנורה של חליות והיו בית שמאי סוברין] שיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ואסור להחזיר חליות למקומן משום בונה ובית הלל סוברין שאין בנין וסתירה בכלים וכשנפלה ונתפרקה מחזיר את החליות למקומן והלכה כבית הלל ואע\"פ שבשלישי של שבת אסרו במנורה של חליות בין גדולה בין קטנה יש אומרין שאינה הלכה ומביאין ראיה ממה שגדולי הפוסקים לא הביאוה ומ\"מ כל הגאונים מסכימים בה ומתרצים זו שבכאן ביום טוב ואותה של פרק כירה בשבת ויש מתרצין שזו שבכאן לא נאמרה אלא בהחזרת חליות רפויות קצת ואין צריך לומר ברפויה לגמרי שהכל מודים בה כמו שיתבאר בשלישי של שבת בשמועת מטה גללניתא מ\"ז ב' אבל ברפויה קצת שצריך הדוק מעט שעליו אסרוהו בית שמאי היו בית הלל מתירין הא בשאינן רפויות כלל אף לבית הלל אסור ועל הדרך האמור בשלישי של שבת שמאחר שצריך לחדש דבר או לחזק בהחזרתם הרי זה כבונה לכתחלה שכל שהוא בנין לכתחלה יש בו בנין ואף בכלים לא נאמר אין בנין בכלים אלא בהחזרת חליות למקומן אחר שנתפרקו והוא ענין מה שאמרו שבת ק\"ב ב' עייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה שאם לכתחלה הוא הרי מחדש כלי לכתחלה ואם כבר היתה בו הרי צריך להדקה ביותר ולהעמיד בו יתד לחזקה וכן במפיס מורסא אם לעשות לה פה אמרו עליה שהוא חייב משום בונה וכן הדין באוכלין והוא שאמרו המגבן בשבת חייב משום בונה וכן לא נאמרו הדברים בהיתר החזרת חליות אלא בכלים בינוניים אבל גדולים ביותר אסור והוא שנאסרה החזרת תריסי חנויות כמו שהתבאר וכן מנורה עצמה פירשו בה במסכת שבת פרק כירה שאם היא גדולה אסור ומ\"מ י\"מ במנורה שאף הגדולה לענין החזרת חליות דינה כקטנה ולא נאמר בה איסור במסכת שבת אלא בצריך אומנות בהחזרת חליותיה שבזו ודאי אסור ובתלמוד עירובין אמרו בציר שבדלת שידה תיבה ומגדל העליון לא יחזיר ולא משום בנין אלא גזרה שמא יתקע:",
+ "ואין אופין פתין וכו' כלומר גדולים ועבים מפני שיש בהם טורח יותר ויש אומרים בהפך כלומר מתוך שאין שם טורח עושה מהן הרבה ויבא לאפות יותר מן הצריך ומתוך כך הוא צריך לדקק את הפתים כדי שיטרח ולא יבא לאפות אלא הצריך והוא שאמרו בתלמוד המערב לדעת בית שמאי מתוך שאתה מיגעו אינו אופה אלא צרכו ובית הלל מתירין על אי זה צד שתפרש הואיל ומ\"מ אוכל נפש הוא והלכה כבית הלל וחררים הם מיני חררה העשויים על גבי גחלים וצריכות היסק גדול מפני שהגחלים הולכות ואוממות מחמת הבצק שעליהן:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שהותרה הבערה או הדלקה ביום טוב הכבוי אסור ולא סוף דבר כבוי עצמו אלא אף כל מה שגורם לכבוי כיצד היה הנר של חרס עומד מוטה לצד הפתילה הדולקת כדי שיהא השמן הולך אחר הפתילה אסור להטותו לצד אחוריו כדי להרחיק השמן מן הפתילה ולקרב את כבויו ועל זה אמרו קם שמעא וזקף שרגא ולא בזקיפת מנורה האמורה במשנה אלא נר של חרס היה והטהו לצד אחוריו עד שהקשו עליו והתנצל שלא הרגיש בדבר:",
+ "וכן אסור להסתפק מן השמן ואם עשה כן חייב משום מכבה ואם בא לרבות בפתילות אם לצורך אורה מותר בלא ספק שאין זה אלא צורך וכמרבה עצים במדורה ואם לקרב את כבויו נראה שהוא אסור:",
+ "גדולי הדור כתבו שמאחר שהמסתפק אסור כשם שאסור בשבת ליתן שפופרת נקובה על הנר שתהא מנטפת מטעם שמא יסתפק ממנה כך ביום טוב ובשלישי של שבת התבאר שאין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב הואיל והוא יכול להשתמש בנר שמא יבא להשתמש במחובר ובשבת מיהא שאין לחוש לכך מותר כמו שיתבאר שם:",
+ "אבוקה שהיא עשויה בחתיכות עצים קטנים והוצת האור באחת מהן רשאי להסיר את חברתה מצדה שלא נאחז בה האור ואין זה גורם לכבוי הואיל [ולא] נאחז בה האור עדין וזהו הנקרא בכאן קינסא ומ\"מ יש גורסין קינבא ומפרשין בו מחיטת הפתילות והענין שאע\"פ שמצוי להיות הנר בא לידי כבוי על יד המחיטה הואיל וכונתו להדליק לבד מותר אלא שמוחין בפירוש זה שהרי הוזכר דין זה במסכתא זו מוחטין את הפתילות לעדויי חשיכא אלא שפירשו בערוך שאחר שכבה את הנר חותכין ראש הפתילה שנשרף ועל זו אמר שמותר ואין בזה משום תקון כלי ובקצת חבורים לחכמי בדירש ראיתי שהתירו גם כן לחתוך מנר של שעוה אע\"פ שהוא דולק שהשעוה גם כן מחלקים דקים היא מחוברת ואינה כשמן שאינו אלא גוף אחד ודברים מתמיהין הן ומ\"מ נראה שמותר להוציא הבקעת שאינה דולקת מן הכירה אע\"פ שהיא נוגעת בדולקות היה הנר דולק ורצה להרבות בפתילות בתוך הנר אע\"פ שממהר את כבויו הואיל ואינו עושה כן לכונת הכבוי אלא לתוספת אורה מותר ויש חולקים בזו ואל תחוש לדבריהם:",
+ "מי שהיתה לו נר דולקת בחצרו ורצה להעלים את אורה מתוך קדשתו רשאי הוא לכפות עליה את הכלי או לפרוס מחיצה בינו ובין הנר ואין במחיצה משום תורת בנין הואיל ולצניעות בעלמא הוא שעושה כן ומ\"מ כל שהוא מכוין למחיצה אסור כמו שיתבאר במסכת עירובין פ\"ו ב' באותן ששכחו ולא הביאו ספר תורה לבית הכנסת ופרסו סדינין למחיצות והקשו לכתחלה היכי פרסי ותירץ נמצאו סדינים פרוסים אלמא כל שמכוין למחיצה [אסור] אבל זו אני אומר הואיל ולצניעות בעלמא היה אינה קרויה מחיצה ויש שמתרצין אותה שבעירובין כשמבטלה לשם ואוסר אף בזו שבכאן מחשש בטול אא\"כ בטלית הצריך לו שאין בו חשש שיבטלנו לשם ואין הדברים נראין למדת מ\"מ שלא הותר אלא במחיצה אבל הכבוי אסור לו על כל פנים אפילו אין לו דרך אחרת אלא יבטל הוא ויעמוד הנר במקומו:",
+ "וכן אין מכבין הבקעת אפילו שלא לעשן את הקדרה ר\"ל את התבשיל או שלא לעשן את הבית אע\"פ שצריך לו לאוכל נפש כגון שאם לא יכבה יצטרך לצאת מן הבית מתוך העשן וכל שכן אם היה בא לכבות מצד שהוא חס עליה שלא תכלה וכן אסור לכבות את הדליקה ביו\"ט כל זמן שאין שם סכנת נפשות ואפילו לצרך אכל נפש כגון להציל מאכלו שלא תאמר הואיל ומלאכת אוכל נפש מותרת יהא הכבוי מותר שאין הכבוי מותר לעולם אפילו למכשירי אוכל נפש והוא שאסרנוה אפילו היה עושהו שלא להתעשן הקדירה כמו שביארנו הא אם יש שם סכנת נפשות אף בשבת מותר וקצה רבני צרפת התירו לכבות דליקה כל שהיא לקצת צורך אוכל כגון שהוא בית דירתו או שיפסד מאכלו ואין נראה כן ומ\"מ אם כבה את הנר מפני דבר אחר או את הבקעת שלא לעשן את הבית או כבה את הדליקה בדיעבד פטור שהרי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שמא תאמר היאך לא נתירהו למכשירי אוכל כגון שלא לעשן את הקדירה וכו' והלא אמרו בפרק הבא כ\"ח ב' לכם לכל צרכיכם לרבות את המכשירין ולדעת ר' יהודה שהלכה כמותו ואם מפני שאמרו הלכה ואין מורין כן הרי דרשה רבה בשם רב חסדא והלכה למעשה אמרו סכין שעמדה מותר לחדדה יש לפרש שלא נאמר כן אלא במכשירין שיש בהן צורך אוכל נפש קצת לתיקון האוכל אבל מכשירין שאינו צריך לאוכל כלל אלא שהוא צריך לו שלא לקלקלו אינו מותר ואע\"פ שהותר הכבוי בבשרא אגומרי אין זה כלום דבבשרא אגומרי לגחלים לוחשות אנו צריכין והכבוי על כרחנו הוא בא אבל כבוי בידים לעולם לא הותר הואיל ��אין גוף הכבוי מכשיר האוכל לעולם אלא שמונעו מלהתקלקל וכן אמרו שאין ממתקין את החרדל בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה שהרי אין תקון האוכל ומתוקו בא מחמת הכבוי אלא בשביל לחישת הגחלים והוזק חמימותה והכבוי בא מאליו ומתוך כך לא הותר הכבוי אף למכשירי אוכל נפש זו היא שיטתנו וי\"מ שלא יתעשן הבית שהוא חס על שחרות הכותלים וכן שלא תתעשן הקדירה שהקדרה של מתכת מוצהב וחס על עשונה ואין נראה כן שאין אלו מכשירי אוכל נפש כלל וגדולי הדור ראיתי שמפרשים כפירושנו אלא שלענין פסק מחלקין בין עשון הבית לעשון קדרה שעשון הבית הוא מכשירין ואסור ועישון קדרה אוכל נפש ממש ומותר וכשהקשינו עליהם בעשון הבית אחר שהם קורין אותו מכשירי אוכל מפני מה לא התירו וכר' יהודה הם משיבין שיש מכשירין שפוסקין בהם כר' יהודה אף בפרהסיא והם הצריכים לגוף האוכל כגון גריפת התנור וכדי שלא לעשן את התבשיל ויש שאנו פוסקין בהם כמותו אלא שאין מורין כן כגון מכשירין שאינן באים לגוף האוכל כגון השחזת סכין והשפוד שאפשר בהם מתוך הדוחק או בשאלה ומתוך כך לא התירו אלא בשנוי ובצנעה ויש שאין הלכה כמותו בהם כלל כגון כבוי להסרת עשן מקום האכילה או לדבר אחר או להצלת ממון:",
+ "ולמדת מדבריהם שכל שהוא מכבה שלא לעשן את התבשיל מותר לכתחלה מ\"מ הם כתבו עליה דוקא שאין לו מקום לפנותה אבל אם יש לו מקום זורקה שם ואינו מכבה וכן היא בתלמוד המערב אמר ר' חנניה בשאין שם אויר אבל אם יש שם אויר משליכה שם ומ\"מ קשה לדבריהם שהרי בענין השחזת הסכין הוא שדרשה רבא בשם רב חסדא ובמקומה יתבאר בע\"ה:",
+ "מי שחש בעיניו אם יש שם סכנה או חשש סכנה כגון בתחלת החולי מותר לכחול אפילו בשבת אבל אם אין שם סכנה אלא שרוצה לכחול להגביר אורו או למהר צחצוחו בסוף הרפואה אסור אף ביו\"ט ועל ידי גוי מותר אע\"פ שאין שם סכנה ואפילו בשבת ואע\"פ שהחולה צריך לעזור לרופא לפתוח עיניו לסגרם מסייע אין בו ממש הואיל ואפשר בלא סיוע שלו ואע\"פ שבענין פיאה אמרו שאף המוקף בלאו כל שהוא מסייע כמו שכתבנו באחרון של מכות כ' ב' ההיא אי אפשר בלא סיועו או שמא כל שבמקום צער כזו שבכאן אין בו ממש וביו\"ט שני מותר אף על ידי ישראל אא\"כ בשני ימים טובים של ראש השנה ויש מתירין אף בשני של ראש השנה ואין הסוגיא מוכחת כן וכן יש מתירין בשני של גליות גם כן כבוי דליקה מפני הצדדין שהזכרנו וכבוי הנר מפני דבר אחר שכל אלו בחדא מחתא נינהו ולא יראה כן שלא התירו אלא במיכחל עינא שיש בו צער הגוף ואין בו מלאכה והוא צורך נפש השוה לכל נפש וכן שיש בו צד חולי אבל שאר דברים לא הותרו לא על ידי גוי בראשון ולא על ידי ישראל בשני וכן כתבו חכמי התוספות שכל שהותר בראשון על ידי גוי הותר בשני על ידי ישראל הא שאר מלאכות לא הותרו על ידי גוי בראשון ואחר שכן לא נתירם על ידי ישראל בשני וכן עקר אלא שגדולי הדור ראיתי מצטרפים לדעת ראשון ואין נראה לי:",
+ "זה שכתבנו שאין מלאכה נעשית על ידי גוי ביו\"ט שבות בעלמא הוא שהרי אף בשבת אין אמירה לגוי אלא שבות ואע\"פ שביום טוב נאמר לא יעשה בהם ודרשו במכילתא אפילו על ידי אחרים ר\"ל גוים אסמכתא בעלמא הוא ואין כאן אלא שבות ואף זו על ידי אמירתו ויש מדקדקים ממה שנשתנה בלשון מלא תעשו או לא תעשה ללא יעשה מבנין נפעל שמשמע שהתורה כוונה לאיסור עשייה אפילו על ידי אחרים ואם תפרשה בעבד ערל שגופו קנוי וגר תושב וכמו שאסר בשבת ואמר וינפש בן אמתך והגר ופ��רשוהו בבריתא במסכת יבמות מ\"ח ב' בן אמתך עבד ערל ר\"ל שגופו קנוי והגר זה גר תושב ר\"ל שקבל עליו שבע מצות שאסור לנו לעשות מלאכה על ידו הרי אף בשבת מכל מקום אין אלו אלא בעשה והיאך יהיו ביו\"ט בלאו ופירשוה גדולי הדור בעבד שמל וטבל ובגר צדק שנאמר בהם בשבת לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך והגר אשר בשעריך שהוא אמור בעבד שמל וטבל ובגר צדק והזהיר עליהם ביום טוב גם כן ונמצא יום טוב ושבת שוין שאין מלאכה נעשית על ידי עבדו שמל וטבל ועל ידי גר צדק בלאו ולא על ידי עבד ערל שגופו קנוי ועל ידי גר תושב בעשה ולא על ידי גוי גמור בשבות ובאמירת ישראל וגדולי המחברים כתבו על עבד ערל וגר תושב שמותרין לעשות מלאכה בפרהסיא לעצמן א\"כ לא נאסר להם אלא לעשות לרבן והוא הדין לישראל אחר אלא שלרבו דבר תורה ולאחר משום שבות ואפילו היה עבד וגר תושב בגוף אחד וכן היא שנויה בכריתות אלא שהם פירשוה בגר תושב שהוא שכירו ולקיטו של ישראל אבל גר תושב לחוד דינו כגוי ואינו נראה אלא אף גר תושב לבד אסור מתורת עשה ומ\"מ יראה לי שכל לענין חולה שאין בו סכנה כל עבד ערל ואף גר תושב הואיל ומותר לעשות מלאכה לעצמו מותר במקום חולי אע\"פ שאין בו סכנה וכן בענין דליקה לענין שבת כמו שכתבנוה במקומה:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שהתרנו במשנה לדעת בית הלל לאפות פתין וגריסין דוקא ביום טוב דעלמא אבל בפסח אין אופין פת עבה וכמה פת עבה טפח שכן מצינו בלחם הפנים שהוא טפח ואע\"פ שלחם הפנים עביו טפה והוא בא מצה מ\"מ אם אמרו בלחם הפנים שהוא נעשה על ידי זריזים ופת עמילה ועצים יבשים ותנור של מתכת ושהיה מתחמם בכל יום אין אומרין בשאין זריזין וכו' אבל אופין בפסח פת מרובה ר\"ל שלשין ואופין ממנו הרבה בבת אחת אף ביתר ממה שצריך על דרך ממלאה אשה וכו' ובלבד שיהיו לשין אותה על ידי הרבה נשים כל אחת ואחת מעט מעט כשיעור הקצוב לו במקומו ואין צריך לומר ביו\"ט אחר שמותר וגדולי הפוסקים פירשוה דוקא ביו\"ט דעלמא ופירשו לדעת בית שמאי אין אופין פת מרובה ביו\"ט בלישה ומצינו אפייה בענין לישה כמה שאמרו למיפא קפיזא קפיזא ובית הלל התירו ביום טוב דעלמא אבל בפסח לא ואינו נראה כן:",
+ "המשנה הששית אף הוא אומר שלשה דברים להקל מכבדין בין המטות ומניחין את המוגמר ביום טוב ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין אמר הר\"ם מכבדין ידוע ואע\"פ שהיתה ארצם עפרית ומוגמר הוא הקטורת להריח אבל לגמר הכלים לדברי הכל אסור וגדי מקולס כלומר מכובד שיהיה ראשו על כרעיו ועל קרבו כמו כבש הפסח שהיה נאכל בירושלם והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי המשנה הששית והכונה לבאר בה שיש קצת מלאכות שהם לאיזה צד צורך של משמשי אוכל נפש ואעפ\"כ נאסרו הואיל ואינן לצורך אוכל נפש עצמו וכן נאסרו קצת דברים אף באוכל נפש גמור ואמר על זה אף הוא ר\"ל רבן גמליאל על הדרך שהיה חולק שלא כהלכה באותן הדברים הנזכרים למעלה ולהחמיר כך היה חולק באלו להקל מכבדין בין המטות פי' כבוד הבית אסור בשבת וביו\"ט מטעם השואת גומות שנאסרה משום בונה ואע\"פ שהוא דבר שאינו מתכוין הרי הוא כפסיק רישיה שאי אפשר לבית בלא גומות ואמר עכשיו שלא נאמרו הדברים אלא בכבוד הבית אבל קרקע שבין המטות שהיו מסובין בהם לאכילה שהוא מקום מועט ושמכבדין אותו בכל יום שלא יעלה שום אבק למסובין מסתמא אין שם גומא ואין חוששין שמא יבא מהיתר זה להיתר גדול ממנו ר\"ל לכבד את הבית ולדעת חכמים אנו גוזרין בכך ואין מכבדין כלל והלכה כדבריהם ונמצא שאסור לכבד שום מקום שבבית מעתה מכבדות של תמרה שאדם מכבד בהן את הבית אסורות בטלטול שהרי מלאכתן לאיסור אא\"כ לצורך גופן או לצורך מקומן וזה שאמרו בפרק המצניע צ\"ה א' החולב והמחבץ והמגבן והמכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אין בו אלא שבות ובסוף השמועה אמרו והאידנא דקיימא לן כר' שמעון מותר לכתחלה לא נאמר לשטה זו אלא במרבץ וכמו שנאמר שם אמימר שרא זילחא במחוזא אמר משום גומות איתסר והכא ליכא גומות אבל במכבד אפילו ר' שמעון מודה משום פסיק רישיה ואחד זה ואחד זה דקאמר ר\"ל אחד שבת ואחד יו\"ט וכך היא שטת גדולי הרבנים והרבה מן המפרשים:",
+ "ומגדולי הפוסקים וכן גאוני ספרד כתבו שהמכבדות של תמרה הותר לטלטלן שמלאכתן להיתר הן ומה שאמרו שם והשתא דקיימא לן כר' שמעון שרי לכתחלה פירושו אף על הכבוד ומעתה מותר לטלטלן אף מחמה לצל ופירשו בתשובת שאלה שלא נחלקו חכמים במשנה זו לאסור כבוד הבית אלא על דעת ר' יהודה שסובר שדבר שאין מתכוין אסור ואפילו לדעת זה היה רבן גמליאל מתיר בין המטות מפני שפשוט הוא לו שאין שם גומא אבל לדעת ר' שמעון שדבר שאין מתכוין מותר אף כאן מותר לכבד ואין כאן פסיק רישיה שאפשר שאין שם גומא או שלא תתמלא ולדעת זה כבוד הבית מותר באיזה מקום שבה וכל שכן בין המטות וי\"מ לשיטה זו שבין המטות חמור יותר מפני שמכוונין בהם להשוות הגומות הא כל מקומות שבבית מותר ומה שאמרו בפרק מפנין אבל לא יגמור את האוצר ופירשנוה שם אפילו לדעת ר' שמעון שמתיר להתחיל באוצר אחר שאינו סובר באיסור מוקצה מ\"מ לגמור מיהא אסור ומשום אשוויי גומות יש לפרש דאוצר שאני שהוא עשוי גומות גומות מחמת שקצים ורמשים העשויין לחטט אחר הפירות ולדברי הכל אסור לכבדו והוא שאמרו בפרק ר' אליעזר איבוס של קרקע מי איכא מאן דשרי פי' לגרפו ולסלק עפרוריתו והא אתי לאשוויי גומות כלומר שהוא עשוי כלו גומות גומות או שמא בכל אלו כל שרואה שם גומות מתכוין הוא להשוותם שלא יתערב עפרורית והוצים במאכל הבהמה וכל עצמו אין גורפו אלא לכך ואף גדולי הרבנים פירשו שם בלשון זה דילמא חזי בהו גומות ומשוי להו הא כל הבתים מ\"מ כבודם מותר ומגדולי המפרשים נתפשרו עם התלמידים בענין זה לומר שלא כל הבתים שוים ויש בתים שהם כאוצר והוא שאין מתירין כבוד הבית אלא בבית שנתכבד מערב שבת ולא נפלו שם בשבת לא קליפי אגוזים ולא קליפי רמונים ולא שום דבר שיהא אסור בטלטול אלא שרוצה לכבדו מפני פירורין או קליפי פולין ועדשי' או שברי עצמות והדומים לאלו מדברים הראויים למאכל בהמה שכל כיוצא בזה כבר הושוו הגומות ואפשר שלא נתחדשו בשיעור מועט כזה ואפילו היו שם איפשר שלא להשוות אם מפני שאין שם עפר כל כך כדי להשוותם אם מפני שאין מגיע מעט עפר כזה לגומא אבל אם לא נתכבד מערב שבת אפילו לא נפלו שם קליפין אי אפשר לבית שלא נתכבד מערב שבת בלא גומות ואי אפשר שלא להשוות והרי הוא פסיק רישיה ואסור וזהו דעת שלישי:",
+ "וחכמי התוספות נוטים לדעת ראשון ומוסיפין באיסור מצד שמזיז העפר וקשין וצרורות ודברים האסורים בטלטול אלא שיש מתירין מדין גרף של רעי וכמו שאמרו בפרק נוטל קמ\"ג א' בשמועת גרעיני דתמרי פרסייאתא היכי מטלטלינן להו ואמר רב הונא עביד להו גרף של רעי כלומר שצוברן לפניו עד שיהיו נמאסות לו ומפנין מדין גרף ��ל רעי ואע\"פ שבזו מיהא הקשו שם וכי עושין גרף של רעי לכתחלה מ\"מ כל שנעשה מעצמו מפנין וכן תירצוה גדולי הדור ובמסכת שבת יתרחבו הדברים בע\"ה בענין זה יותר:",
+ "ומניחין את המוגמר ביו\"ט פי' דרכם היה להניח לבונה על הגחלים להריח למסובין בשעת אכילה והיה המאכל יותר ערב להם בכך ומאחר שהיא הנאת הגוף הרי הוא כאוכל נפש וחכמים אוסרין מפני שאינו שוה לכל נפש שאין דבר זה מסור אלא לעשירים ואין אומרין מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך אלא בדבר השוה לכל נפש והלכה כדבריהם הא כל שבגוף אכילה אפילו נזדמן לו צבי או טואסי ופסיוני מותר לשחטם ולבשלם שכל שבאכילה צורך כל נפש הוא:",
+ "ועושין גדי מקולס בלילי פסחים פירשו במסכת פסחים ראשו על כרעיו ועל קרבו ובני מיעיו תלויים חוצה לו בצדו והיה עושה כן זכר לפסח וחכמים היו אוסרין שלא יראה כאוכל קדשים בחוץ ובתלמוד המערב אמרו מכניסין עגל מקולס בלילי פסחים אבל לא גדי מקולס מפני שקורין אותו פסח והלכה כחכמים:",
+ "זהו ביאור המשנה ומה שנתחדש עליה בגמרא כך הוא:",
+ "אחר שביארנו במשנה לענין פסק שהנחת מוגמר אף להריח למסבין אסור כל שכן שאסור לעשות כן לגמר בו את הכלי ר\"ל להקליט אותו ריח בבגדים וכל שאסרו לגמר הוא מפני שיש בו כבוי וכן שהוא מוליד ריח וכל הולדת ריח אסור ואפילו עשה על גבי חרס שאינו כבוי גמור מ\"מ הולדת ריח יש בו ואע\"פ שבעישון הפירות מותר כמו שיתבאר בסמוך וכן הדין מפני שהוא שוה לכל נפש כמו שיתבאר מה שאין כן בגמור הכלים ומ\"מ אם הביא מערב יו\"ט כלי מחתות והקליטו בהן עשן הלבונה או הסמים וסתמו את הנקבים בערב יו\"ט למחר רשאין להסיר סתמי הנקבים והעשן יוצא והבית וכל מה שבו מתגמר מאליו ואף בשבת מותר לעשות כן וכן לענין מה שאסרו בכבוד אם כבדוהו מערב שבת ופירסו סדינין עליו למחר מסלקין את הסדינין ונשאר הבית מתכבד מאליו ואף בשבת כן:",
+ "בימי חכמי התלמוד היו מעשנין את הפירות וענין העשון הוא שהיו נותנין פירות המתיבשין כגון תאנים ותמרים וערמונים קלופים והדומים להם מפירות שאין בהן קליפה או שהוסרה קליפתם שאחרי יבשותן היו פורסין אותן על גבי מחצלת נקובה נקבים נקבים מונחת על גבי יתדות והיו מניחין בקרקע תחת המחצלת מדורה של גחלים וזורקים עליהם אבק בשמים והיה עשן הבשמים עולה לפירות דרך הנקבים וריחן נקלט בהן ועשון זה יש בו מלאכה אם כבוי אם הבערה שתחלתו מכבה שאבק הבשמים בשעת זריקתו מכבה מקצתן של גחלים ואח\"כ מתחזק חומן של גחלים בחומן של בשמים וחוזרות ומתבערות ומבעירות את הבשמים ומפני זה נחלקו בגמ' אם מותר לעשן את הפירות לצורך יו\"ט ביום טוב יש מי שאסר הואיל ואין הדבר שוה לכל נפש ויש מי שמתיר שכל דבר שגופו של אוכל נכשר בו או שתיקון זה מוסיף ערבותו של אוכל עצמו שוה לכל נפש הוא שאף העניים אלו היה מצוי להם היו עושים כן ואין זה דומה להנחת מוגמר שאין בו תקון לגופו של אוכל אלא שהוא נעשה שיריחו המסובין ותהא תאותם מחדדת מחמת עריבות הריח ואין דרכן של עניים בכך אפילו היה מזומן להם:",
+ "ופסק הדברים שמותר לעשן על גבי גחלים וכל שכן על גבי חרסים המוסקים ואין חוששין לכבוי ולהבערה או להולדת ריח שהרי בעצי בשמים רשאי למללן כדי להוסיף בריחם להריח בהם בין בקשין בין ברכין ואע\"פ שעצי בשמים אין בהם אלא הוספת ריח ובזו יש בה הולדת ריח גמורה אעפ\"כ הואיל ויש כאן תקון אוכל נפש ושוה לכל מותר שהרי בשר על גבי גחלים יש בה כבוי והבערה והולדת ריח ומותר יש שואלין מאחר שבבשר על הגחלים אתה מתיר את הכבוי נאמר מתוך שהותר הכבוי לצורך מותר שלא לצורך ותירצו שמאחר שאין הכבוי מכשיר את האוכל אין לומר בו מתוך:"
+ ],
+ [
+ "כוס מבושם אסור לסחפו על הבגדים כדי להקליט בהם הריח אע\"פ שאינו מגמר גמור בכך ושחיקת תבלין מותרת אף לעשן הואיל ושוה לכל נפש הוא והוא שאמרו בתלמוד המערב שמותר לשחוק תבלין לצורך קונדיטון ביום טוב ונסח דבריהם מהו למישחק קונדיטון ביומא טבא אמר ריש לקיש יהב לי ואנא שתי דבי נשיאה שחקין קונדיטון וכל מיני סיקיאריקון:",
+ "קשורי בתי זרועות של חלוקי הנשים והוא אותן הקמטים הדומין לדבר המתקשר זה בזה שעושין על עץ חלק או על אבן והוא שקורין פרונזיר מעשה אומן הוא ואסור זו היא שטת הראשונים אלא שיראה לי שאין נקראין מעשה אומן אלא אותן הקמטים הנעשים על ידי מחט:",
+ "במסכת שבת התבאר שאין מסננין את החרדל במסננת שלו מפני שנראה כבורר ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה ואע\"פ שבשר על גבי גחלים הותר אף בגחלת של עץ אין שם כבוי גמור שהרי סופו מבעיר אבל זה כבוי גמור הוא וכבר ביארנו שהכבוי הגמור אסור אף לצורך אוכל נפש שאין תיקון האוכל בא על ידי כבוי ולדעת זה גורסין בכאן ומאי שנא מבישרא אגומרי כלומר שהן גחלים של עץ ותירץ הכא איכא כבוי התם ליכא כבוי כלומר הכא איכא כבוי גמור התם ליכא כבוי גמור ומ\"מ י\"מ שהכבוי לצורך גוף האוכל מותר כהבערה וגורסין הכא אפשר התם לא אפשר ומפרשין שהחרדל אפשר לאכלו בלא מיתוק ואין למיתוק צורך בו אלא למעונגים אבל צלי זהו מובחר שבמאכלים וא\"ת בשפוד הרי הוא כמוהו לכבוי ומ\"מ אין נראה לי לפרש כן שכל שהוא לתיקון אוכל שוה לכל הוא ומ\"מ לגירסא זו ראוי לפרש הכא אפשר לעשות כן במתכת או במים חמין והתם לא אפשר בדרך אחרת ולמדת לפי דרכך שמותר למתקה בגחלת של מתכת ויש שפירשו שם הכא איפשר לעשותה מבערב ולא יראה כן שאם כן אף בשחיקה תיאסר שאם השחיקה מותרת מצד הפגת הטעם היאך המיתוק אפשר לעשותו מבערב:",
+ "התבאר שם גם כן על חלב שנתחבץ מערב יו\"ט שאסור לגבנו ביום טוב אף לצורך היום טוב שהחבוץ והגבון יש בו משום בונה אלא אוכלו בחבוצו או בחלב אם לא נתחבץ ויש מתירין בחלב מחובץ לשומו בסל והקום נשפך מאליו והחלב המחובץ נשאר בתוך הסל ועומד בו עד לערב ולערב כובשו ביותר אם ירצה היה לו חלב ולא נתחבץ אסור לחבצו:",
+ "ולענין ביאור שאלו בענין הגבון מאי שנא מלישה כלומר שהותרה ביום טוב והרי הגבון כלישה הוא ותירץ התם לא איפשר כלומר אי אפשר ללוש מבערב שהפת בת יומה ראויה יותר הכא אפשר לגבן מבערב דגבינה אף בת יומא מעליא וכל שכן מאתמל ומ\"מ אין נראה כן שכל שהוא אוכל נפש עצמו אף כשהיא חשובה מאתמל כמות שהיא חשובה ביומה מותרת שלא חלקנו בכך אלא במכשירין אלא שיש לומר שכל שעקר אכילתו בלא תקון אסור ופירוש הדברים התם לא אפשר לאכלה בלישה הכא אפשר לאכלה בלא חבוץ ומה שאמרו גבינה בת יומא מעליא כלומר שהיא טובה מן החלב פירשוה אף בת יומא כלומר אף כשנעשית גבינה הואיל ויש בה עדין טעם חלב אבל מ\"מ החלב חשוב יותר והוא הוא עקר אכילתו ואף זו דוקא נאסרה במקום שיש בעשייתו דמיון מלאכה אחרת שלא מעין אוכל נפש כגון הגבון שהוא כבנין:",
+ "המשנה השביעית שלשה דברים ר' אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין פרתו יוצאת ברצועה שבין קרניה ומקדרין את הבהמה ביום טוב ושוחקין את הפלפלין בריחים שלהם ר' יהודה אומר אין מקררין את הבהמה ביו\"ט מפני שהוא עושה חבורה אבל מקרצפין וחכמים אומרים אין מקררין אף לא מקרצפין אמר הר\"ם פרתו של ר' אלעזר בן עזריה כבר קדם הדבר בפרק חמשי משבת ומקדרין הוא הסרת הזבובים הקטנים הנתלים בירכות הבהמה ועושין שם חבורה כשמסירין אותם ומקרצפין הוא הסרת הזבובים הגדולים שאינן עושין חבורה כשמסירין אותן כי הם סוברין דבר שאין מתכוין אסור כמו ר' יהודה והלכה כר' אלעזר בן עזריה באמרו מקררין את הבהמה בלבד כי העקר אצלנו כמו שהודעתיך פעמים דבר שאין מתכוין מותר:",
+ "אמר המאירי המשנה השביעית והכונה לבאר בה בקצת מלאכות שאינן אוכל נפש על איזה צד נאסרו ואמר על זה שלשה דברים היה ר' אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין פרתו היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה והיה עשוי בה לנוי או לסימן שיכירוה בין האחרות ולא לשום שמירה וחכמים אוסרין משום משואי ובתלמוד המערב אמרו על זה שחביריו גערו בו ואמרו לו או העבר רצועה מפרתך או עבור מבינותינו ושהוא קבל עליו גערתם והושחרו שניו מרוב הצומות וכן פירשו שם שלא שלו היתה אלא של שכנתו אלא שכל שספק בידיו למחות ואינו מוחה קולר תלוי לו בצוארו ומקדרין את הבהמה ביו\"ט פי' חכוך שמחככין את הבהמה במגררת וקירוד הוא במגררת של ברזל ששניה דקות ואע\"פ שעושין בה חבורה לפעמים דבר שאין מתכוין הוא ופסיק רישיה אין כאן שרוב פעמים אין שם חבורה ובתוספות פירשו דכל דלא ניחא ליה ואדרבה דקשי ליה אינו נאסר משום פסיק רישיה כמו שיתבאר במסכת שבת וי\"מ בקירוד הסרת הזבובים הקטנים שמניחות המקום שהם נאחזות לשם פצוע ושוחקים את הפלפלי' בריחים שלהם פי' באותם שרגילים לשחוק בהם כל השנה בלא שום שנוי אע\"פ שאומנות גדולה הוא וטורח יתר וחכמים אוסרין אלא שידוך במדוכה של אבן או של עץ או של ברזל כמו שעושין רוב בני אדם ר' יהודה אומר אין מקררין אבל מקרצפין פי' קרצוף במגררת של עץ ושיניה רחבות ואין בה חבורה אבל קירור אסור וי\"מ בקרצוף הסרת הזבובים הגדולים שאין מניחות המקום שנאחזות בו פצוע בהסרתם וחכמים אוסרין אף בקירצוף מגזרת קירוד והלכה כר' אלעזר בן זריה ואף הקירוד מותר ומ\"מ צריך לקרד מעט מעט ולא שימשוך את המקרד לצד עצמו יותר מדאי שלא יבא לידי תלישת שער והלכה כחכמים בשחיקת פלפלין וכן ברצועת הפרה ואין מוציאין את הבהמה אלא במתג או רסן הראוי לה והעשויה להשתמר בו:",
+ "זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:",
+ "מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית ומפני התקלה שהיו מעשרין ואוכלין תמימים התקינו אחר חורבן שלא יעשנו בבהמה ואם עבר ועשר יאכל במומו מעתה זה שאמרו כאן בר' אלעזר בן עזריה תרי אלפי עגלי הוה מעשר שאלו בה בתוספות שהרי ר' אלעזר בן עזריה אחר חורבן היה שהרי רבן יוחנן בן זכאי נהג נשיאותו אחר חורבן כמו שהתבאר במסכת ראש שנה ור' אלעזר בן עזריה היה קטן באותו זמן שהרי כשהעבירו רבן גמליאל מנשיאותו לא היה הוא אלא בן י\"ז שנה וא\"כ קטן היה הרבה בפני הבית ואחר חורבן היאך יהיה מעשר בבהמה ומתוך כך מפרשין בה שלמס המלך היה מעשר ואין הלשון מוכיח כן ומ\"מ אנו מפרשים שאחר חורבן היה וקודם אותה תקנה שלא היתה אותה תקנה תכופה לחורבן כל כך או שמא בסוף החורבן היה שהרי רבן גמלי��ל שהועבר בשבילו היה נותן טעם בעבור שנה דאימריא דעדקין וגוזליא רכיכין ופירושו על קרבנות הפסח וקיני יולדות כמו שיתבאר בראשון של סנהדרין ואע\"פ שאמרו הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותם בפני הבית מאה שנה ורבן גמליאל זה בא אחריהם שמא מיעוט זמן היה בפני הבית ולא חששו למנותו עם אותם ארבעה אלא עם אותם ששמשו אחר חורבן שרוב נשיאותו היה באותו זמן:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השמינית הרחים של פלפלין טמאה משום שלשה כלים משום כלי קבול משום כלי מתכות משום כברה אמר הר\"ם צורת אלו הרחים הוא כמו שאגיד לך והוא כי הריחים עצמן שטוחנין מסבבין בה כמו נפה ויורד מהם כל הנטחן ובשולי הנפה כמו קערה קטנה יתכנס בה מה שירד מן הנפה וכוס של ברזל סובבת בכלו והחזיר הכל גוף אחד נמצא הריחים של מתכות שטוחן שהוא כלי מתכות ומטמא בפני עצמו והנפה המניפה מה שיורד ממנה מן הדבר הנטחן היא נטמאת בפני עצמה לפי שהוא כלי בפני עצמו כמו שמטמאת הכברה והקערה שמתקבץ בו הדבר המנופה מטמאת בפני עצמה כמו כלי קבול והודיענו שכל חלק מאלו השלשה חלקים כלי בפני עצמו ואפי' פרש אחד מהם מזה הכלל אינו שברי כלים אלא כלי ומקבל טומאה:",
+ "אמר המאירי מתוך שביאר במשנה שלפניה ענין שחיקת הפלפלין נתגלגל במשנה זו להודיע דין ריחים של פלפלין לענין טומאה ואמר על זה שהיא מקבלת טומאה משום שלשה כלים ר\"ל שאם נאבד אחד מהם מקבלין הנשארים טומאה עדין שעדין כלים הם וכן אם נאבדו השנים משום כלי קבול פי' ריחים של עץ הם והם שני כלים של עץ עשויים שניהם כמין מכתשת והאחד נתון בתוך חבירו והפלפלין נשחקים בזה הפנימי והוא נקוב נקבים דקים עד מאד וכ[ש]נשחקו הפלפלין היטב נכנס האבק כלו דרך הנקבים הדקים בכלי החיצון והחיצון מקבל את האבק ונמצא חיצון כלי קבול והוא הוא שמטמא משום כלי קבול ואמצעי והוא ששוחקין בתוכו אין לו בית קבול גמור שהרי יוצא האבק משם אלא שהוא מטמא מתורת כלי כברה שהמכבר מטמא מדרבנן ומשום אריג העליונה והוא הפיקה שדכין בו והוא של עץ אלא שחדוד שבו מכין את הסמים הוא מכסה של מתכת והעץ בטל אצלו מטמא משום כלי מתכות:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:",
+ "המשנה התשיעית עגלה של קטן טמאה מדרס ונטלת בשבת ואינה נגררת אלא על גבי הכלים ר' יהודה אומר כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת אמר הר\"ם וטומאת מדרס שתטמא כשהלך עליה הזב ואפי' היה בינה ובינו דבר מבדיל וכבר נתבאר לך מזה דבר מועט בשבת ועוד יתבארו לך כל משפטי המדרס במסכת זבים והיו אומרי' בשם ר' יהודה אינה נגררת אלא על גבי כלים כדי שלא תעשה רושם בארץ והאחר אומר בשמו חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת ענינו שהוא משוה הארץ בלבד ואינה חופרת ודעת ר' יהודה כבר שמעת אותו כי הוא סובר דבר שאין מתכוין אסור והעקר מה שהודעתיך דבר שאין מתכוין מותר ולפיכך יהיה הדין כמו שנתבאר בשבת גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ:",
+ "אמר המאירי המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה עגלה של קטן טמאה מדרס וכו' ממה שצריך שתדע בביאור משנה זו הוא שאדם וכלים אין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וכן צריך שתדע מה שביארנו במסכת חגיגה שאין מגעו של זב שוה למשכבו ומושבו שמה שהזב נוגע בו אינו אב הטומאה שיטמא אדם וכלים אלא שהוא טמא לטמא אוכלין ומשקין אבל מה שהזב יושב או שוכב בו או נשען עליו הוא אב הט��מאה והוא הנקרא בלשון רבותינו מדרס ומטמא אדם וכלים וכן צריך שתדע שמושב ומשכב זה של זב שאנו עושין אותו אב הטומאה דוקא כשהוא מיוחד לשכיבה או לישיבה ואינו עשוי לומר לו שיסור משם כדי ליטול אותו כלי שאין אותו כלי מיוחד לתשמיש אחר אבל אם ישב על כלי המיוחד למלאכה אחרת אינו טמא מדרס לטמא אדם וכלים אלא שהוא טמא טומאת מגעו של זב לטמא אוכלין ומשקין וכמו שאמרו במסכת חגיגה כ\"ג ב' יכול כפה סאה או תרקב וישב עליה יהא טמא מדרס ת\"ל אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו וכשתדע שלש הקדמות אלו תבין מה שאמר במשנה זו שעגלה של קטן שעושין לו ללמדו לילך אם קטן זה הוא זב כמו שידוע שחולי הזיבה מצוי לפעמים אף בקטנים כמו שהתבאר במסכת נדה מאחר שנשען בה הוה ליה מדרס שהרי מיוחדת היא לכך ומטמאה אדם וכלים וניטלת בשבת שהרי תורת כלי עליה ואין מלאכתה לאיסור ואינה נגררת בשבת אלא על גבי כלים ר\"ל על גבי בגדים שאלו גוררין אותה על גבי הקרקע הרי היא עושה חרוץ והרי הוא חופר וחייב משום חורש ופי' בגמ' שעל דעת ר' יהודה נשנית שהרי לר' שמעון גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ומה שאמר אח\"כ ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין בשבת חוץ מן [העגלה] הא עגלה מיהא מותר פי' בגמ' תרי תנאי ואליבא דר' יהודה ופי' דבר זה שבכל שאר הכלים הוא שאמרו אין נגררין מפני שאדם גורר אותם בכח ועושין חריץ אבל עגלה מתוך שבגלגל היא מתגלגלת אינה חופרת אלא שכובשת הקרקע ונידוש תחתיה ואותו חריץ הנראה בהלוכה לא על ידי חפירה הוא אלא שעל ידי דריכתה נעשה מקום הלוכה נמוך אבל אינה מזיזה את העפר לעשות חריץ:",
+ "ולענין פסק הלכה כר' שמעון וכל הכלים נגררין ואין צריך לומר עגלה אבל מה שנאמר בה לענין טומאה ולענין טלטול בשבת הלכה פסוקה היא:",
+ "זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר: ונשלם הפרק תהלה לאל:",
+ "אין צדין וכו' כונת הפרק לבאר קצת החלקים הנזכרים בפתיחת הספר ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון לבאר על אוכלין עצמן איזה מהם מותר לזמנו ביו\"ט לצורך יו\"ט ואיזה מהן אסור ואיזה נקרא מזומן מאליו ואיזה לא נקרא מזומן והשני לבאר איזה אוכל נאסר מחמת מוקצה ואיזה מותר ואיזה מהם צריך הכנה ואיזה מהן לא תועיל בו הכנה והשלישי לבאר על איזה צד לוקחין ומוכרין דברים שהם אוכל נפש ואיזו מלאכה שבתקון כלים מותרת לצורך אוכל נפש ועל איזה צד הותרה מלאכה שבאוכל נפש אף למי שאין צריך לה ביומו:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר על דגים שבביברין שאסור לצודן ולזמנן ביו\"ט ואמר על זה אין צדין דגים מן הביברים ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותני' לפניהם מזונות רשב\"ג אומר לא כל הביברין שוים זה הכלל כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר אמר הר\"ם פי' ביברים בריכות מים שצדין מהם דגים ועוד פי' ביברין בתים מוקפים שמגדלין שם החיות וכל מה שהוא אסור לאכלו ביו\"ט מפני שהוא מוקצה אסור ליתן לפניו מזונות כל מחוסר צידה הוא שאומ' הבא מצודה ונצודנו ומה שהוא כן מוקצה הוא והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:",
+ "אמר המאירי אין צדין דגים מן הביברין ביו\"ט ותחלת הדברים צריך אתה לידע שלא הוצרך התנא ללמדנו שאין צדין דגים מן הימים ומן הנהרות ולא חיה ועוף בגנות ופרדסים ויערים שאין אלו מזומנין כלל ומוקצה גמור הם ואף הכנה שמאתמל אין מועלת בהם אבל אלו שבתוך הביברין שבבית והן בריכות של מים מוקפות מארבע רוחות שהיה לנו לומר בהם שאין נטילתם נקראת צידה ומזומנים הם בא ללמדנו שאין צדין אותן ואין נקראים מזומנין מפני שהדגים נשמטין הם לחורים וסדקים ומחוסרי צידה הם והילכך אפילו הכינם מאתמל אין הכנתו מועלת ואין נותנין לפניהם מזונות ואפילו למי שמתיר ליתן לפני הכלבים באלו אסור הואיל ואין מזונותם עלינו שהרי עקר מאכלם בשרשי עשבים שבקרקעית הבריכה או הגדולים את הקטנים כך פירשו גדולי הרבנים ובמסכת שבת פירשו הם בעצמם מפני שהם מוקצים וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן ואע\"פ שמחתכין את הנבלה לפני הכלבים דוקא בבהמות שאין לחוש ליטלן לאכילה וכן בשבת שאין לחוש לכך הא ביו\"ט ובמה שיש לחוש ליטלו לא וכן כתבו גדולי המחברים ולשונם בזה דגים וחיה ועוף המוקצים אין משקין אותן ביו\"ט ואין נותנין לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהן או לטלטלן וכל שאסור לאכלו או להשתמש בו ביו\"ט מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו והרי מ\"מ זה שאמרו שמא יבא ליקח מהן אינו אלא במה שראוי לאכילה ומ\"מ בתוספתא של פרק זה פ\"ג ה\"ד אמרו עושין פרנסה לנחיל של דבורים בשביל שלא יברח כלומר שבמקום פסידא התירו ומ\"מ נראה לי שלא נאסר בכלם אלא במזונות שיש בהם טורח ושהוא מחזר אחר הדגים ואחר החיה והעוף להאכילם ולהשקותם אבל זריקת פירורין לתוך הביבר וכיוצא בזה מותר:",
+ "אבל צדין חיה ועוף מן הביברין פי' אע\"פ שלא הכינם מאתמל מפני שמזומנין הם הואיל ולאכילה הם עומדין וביברים של חיה ועוף הנזכרים כאן לא כביברים של דגים הם אלא מתוך שהזכיר בדגים לשון ביברין הוא מזכירו גם כן בחיה ועוף וביברים שלהם הם קרפיפות מוקפים מארבע רוחותיהם ותוכם נטיעות של עצי יערים ומכניסין לתוכן חיות הבר כגון צבי ויחמור והדומים להם ועופות גדולים המקבלים מרות ותרבות ופרות ורבות לשם ומגדלות את בניהם והרי אלו נקראים מזומנים בלא הכנה מבערב וגדולי הרבנים מפרשים דוקא בשהכינם מבערב ואין נראה כן ומ\"מ אין הדבר שוה בחיה ובעופות מכל וכל שהקרפף שהחיה בתוכו אינו צריך שיהא מקורה שהרי אין החיה קופצת בגובה הכותלים אבל צריך שיהא קטן ומפרש בגמרא שיהא יכול ליטלה בכפיפה אחת כלומר שיכוף פעם אחת וישים מיד ידו עליה והוא שאמרו בחד שיחייא או שהיו הכותלים קרובים כל כך שצל שניהם מתערב שכל שהוא כעין דרכים אלו אין צריך לרדוף אחריו ויש גורסין בחד שהייא כלומר שמגיעו בריצה אחת ואינו צריך ליפש בנתים שאם כדעת ראשון אין זה צידה כלל וניצוד ועומד הוא אבל עופות אע\"פ שהביבר קטן הרי יכולין לפרוח למעלה ואין זה מוכן והילכך בעופות מיהא צריך שיהא קטן ומקורה וכן פי' בגמ':",
+ "ונותנין לפניהם מזונות וכו' דבר זה לא היה צריך להשמיענו שמאחר שהוא רשאי ליטלן אין צריך לומר שהוא ראוי ליתן לפניהם מזונות אלא אחר שהזכיר ענין זה בראש המשנה אף הוא מזכירו בסופה ומ\"מ יש שפירש שנותנין לפניהם מזונות אף באותם שאינו רשאי ליטול מהם מפני שמזונותם עליו ודוקא על דעת מי שאינו דורש לכם ולא לכלבים וכן דוקא בשאין להם מזונות כגון שנתיבשו כל העשבים שבקרפף:",
+ "רשב\"ג אומר לא כל הביברין שוין וכו' פי' בגמ' שאף תנא קמא לא נחלק בכך ולא בא רשב\"ג אלא לפרש דברי תנא קמא שעקר הכונה בהם הוא מה שכבר ביארנו שכ�� שהוא בדרך שהוא מחוסר צידה עד שיצטרכו לומר הבא מצודה ונצודנו ולאו דוקא מצודה אלא שיהיו מחזרין אחר איזה השתדלות בנטילתו אין זה מזומן ואסור לצודו וכל שאינו מחוסר צידה מותר ואינו צריך הכנה:",
+ "ויש שואלין בעקר משנה זו צידה מפני מה נאסרה כלל אע\"פ שאב מלאכה היא הואיל ולצורך אוכל נעשית ואם מפני שאפשר לצודן מבערב הרי מ\"מ בני יומן הם מעולין ביותר ואפילו השהו אותן חיים במכמורות בתוך המים אינן בערך אותן הנצודין ביומן כלל ואם מפני שאפשר שיהא סוכר אמת המים מבערב כמו שיתבאר למטה אין ספק שאף אלו אינם בערך אותן היוצאים ממקום גדולם ביומן וכן חיות ועופות אחר שניצודו הם מתנונים והולכים ועוד שלא מצינו הפרש בין אפשר מבערב לאי אפשר מבערב אלא במכשירין או במתבלין כגון מלח ופלפלין אבל בגוף האוכל לא ואם מפני שאין דעתו של אדם עליהם והרי הוא מוקצה יכינם מבערב ואם מפני שאין הכנה במה שאין בידו תינח דגים אבל חיה ועוף בביברים גדולים שאינן ניצודין בהם בשחייה אחת והכינם מבערב ולא נשאר בהם אלא איסור צידה מפני מה נאסרה צידתם שהרי כל שניצוד ביומו מעולה יותר והיא היא השאלה בתלישת פירות ביום טוב ועקר הדברים בתירוץ קושיא זו הוא ממה שאמרו בתלמוד המערב מנין שאין קוצרין ולא טוחנין ולא מרקדין ר' אחא בשם ריש לקיש אמר אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות כל שהוא משימור מצה ואילך והוא משעת לישה הא כל מלאכה שמקודם לישה אסורה שהלישה וכל מה שאחריה הוא מלאכה שבהכשר אוכלין אבל הקצירה והדישה והעימור וכל כיוצא בהן אינן הכשר אוכל והרי הם בכלל מלאכת עבודה שהרי כל אותן המלאכות אדם עושה אותם בזמן אחד לימים הרבה מה שאין כן מלישה ואילך שכלן נעשות לצורך שעה מעתה כל תיקון אכל נפש אנו מציירין אותן המלאכות הצריכות בתקונו למלאכות הצריכות בדגן וכשם שבדגן נשארו לנו בתיקונו דברים האסורים אע\"פ שיש בהם צד שהן שוות ביומן ביותר כך אנו דנין בכל מלאכה שבאוכל נפש וכל שהוא עוקר דבר מגדולו או מעתיקו ממקום שהוא מתגדל בו בבעלי חיים הרי הוא כקצירה ומתוך כך נאסרה צידה אף במקום שאין בו דין מוקצה מעתה צידת חיה ועופות ודגים או חליבת עז אפילו מעז העומדת לחלבה אסור אע\"פ שחלב בת יומה שוה ביותר ובתלמוד המערב היו קוראים לצידת הדגים קצירה והוא שאמרו שם בפרק כלל גדול האי מאן דצייד נונא בשבתא חייב משום קוצר ואף בתלמוד שלנו קראו לחליבה קצירה והוא שאמרו המגבן והמחבץ חייב משום לש החולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר ובתלמוד המערב שבמסכת פיאה אמרו מעשה באחד שקצר עז על תאנה ונמצא דבש וחלב מעורבין זה בזה ר\"ל שהיה דבש התאנים נוטף לתוך החלב אלא שיש גורסין שם שקשר עז וכו':",
+ "וי\"מ הטעם באיסור צידה מפני שאין הדבר ברור לו שתעלה מצודתו מלאה ולא התירו ביום טוב לעשות מלאכה על הספק והרי מ\"מ טעם זה אינו מספיק לחיה ועוף הנצודין בפרט שהוא מתכוין להם לבד וכן יש שפירשו הטעם בפירות מפני שהם גדילות קצת ביום טוב וכן טרחו בזה הרבה בטעמים מבולבלים ועקר הדברים כמו שכתבנו:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "צידה האמורה לענין חיוב שבת שהצידה קרויה בו אב מלאכה אינה אלא כשהוא מוציא אותו דבר הניצוד ממקום המחוסר צידה למקום שאין מחוסר צידה כגון שרדף אחר צבי עד שהכניסו מכח רדיפתו לבית ואח\"כ נעל עליו וכן ששלה דג מן הים ונתנו לתוך ספל של מים וכן שהפריח את העוף עד שהכניסו למגדל של עץ שהוא ניצוד ועומד בתוכו אבל אם הבריח צפור לבית ונעל עליו או שהעתיק דג מן הים שלא כאחיזת ידו לבריכה או לנהר או שהכניס צבי לטרקלין רחב פטור שאין זו צידה גמורה שהרי אם בא ליטלו עדין הוא צריך לרדוף אחריו או לומר הבא מצודה ונצודנו או שצריך להשתדלות ולחוזק רדיפה ומ\"מ כל שהוא אוחזו בידו אע\"פ שהתירו כבר צדהו בשעה שאוחזו ולא נאמרו הדברים אלא בשמכניסו מכח רדיפתו ממקום למקום:",
+ "מה שאין דרך מינו לצודו כגון אווזין ותרנגולים ויונים הגדלים בבתים והם הקרויים יוני הרדסיאות אפילו צדן במצודה פטור ושלא במצודה מותר ליטלן ביום טוב לכתחלה אפילו בבית גדול ויש מתירין כן אף בשבת אבל יוני שובך ויוני עליה והם יונים מדבריים הבאים לעליית השובך וצפרים שקננו בטפיחים והם דלועין יבשים שמנקבין אותן ומגדלים לתוכן עופות קטנים ומעמידין אותן על החומות ובבירות כל אלו הצד אותן חייב אע\"פ שבאין לכלובן לערב שמכל מקום נשמטין הם מידו וכמו שאמרו עליהם בעו רבויי אבל אווזין ותרנגולין מאחר שהם בכלובן אינם נשמטין:",
+ "המשנה השניה מצודות חיה ועופות ודגים שעשאן מערב יו\"ט לא יטול מהם ביום טוב אא\"כ ידוע שנצודו מבעוד יום מעשה בגוי אחד שהביא דגים לרבן גמליאל ואמר מותרין הם אלא שאין רצוני לקבל ממנו אמר הר\"ם פי' רבן גמליאל סובר כי ספק מוכן מותר וכן סובר כי גוי שהביא ביום טוב דגים או פירות אע\"פ שצדן ביום טוב מותרין ואין הלכה כרבן גמליאל וכשהביא גוי פירות ונתאמת אצלנו מצורתן שלא נתלשו ביום טוב וכן דגים שנתאמת אצלנו שלא נצודו ביום טוב ולא באו מחוץ לתחום שהם מותרין לאכלן ביום טוב ואפי' לאותו שבאו בשבילו והדבר הניצוד או הנתלש ביום טוב ראשון מותר בשני אלא בשני ימים טובים של ראש השנה שהן קדושה אחת:",
+ "אמר המאירי המשנה השניה והכונה להשלים בה מה שהתחיל לבאר בשלפניה ואמר שמצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מערב יו\"ט ר\"ל שפרסן מערב יו\"ט כדי לצוד בתוכן ומצא בהם ביו\"ט לא יטול אא\"כ יודע שנצודו מערב יו\"ט קודם בין השמשות כגון שראה שנצוד מבערב או שבא מבערב ומצא המכמורת מקולקל ונפרק מצד אחד אע\"פ שלא נסתכל בצדו האחר אם יש בו חיה או עוף אם לאו שודאי לא נתפרק אלא מחמת נענוע העוף שבתוכו ומשנתפרק שוב אין עוף מלבר בתוכו עד שיקיימוהו א\"כ בודאי מבערב היה שם ולמדת שכל שנודע לו שנלקט מאמש אפילו הוא דומה שנלקט היום מותר ואין גוזרין משום מראיתם ופי' בגמ' על משנה זו לדברי תנא קמא שאם היה ספק לא יטול ורבן גמליאל מתיר מספק ומעשה בגוי אחד שהביא דגים לפני רבן גמליאל ביום טוב ולא ידעו אם נצודו מאתמל אם מהיום ואמר מותרין אלא שאיני רוצה לקבל הימנו ר\"ל אם מפני שהיה שונאו או מפני שרצה להחמיר על עצמו ובגמרא נחלקו אם דעתו לומר מותרין לקבל ר\"ל בטלטול ולא שיתירם באכילה או שמא אף באכילה אלא שלענין פסק אין לנו אבל לענין ביאור נראה מן הסוגיא דדוקא לקבל התירו ולא באכילה אלא שהלכה בכל ספק מוכן שאסור ולא סוף דבר שאכילתו אסורה אלא אף טלטולו אסור אע\"פ שהוא ספק סופרים הואיל ויש באכילתו ספק תורה שמא מתוך טלטולו יבא לאכול ואף לדעת האומ' מוקצה דרבנן אף באכילתו פעמים שהולכין בכיוצא באלו להחמיר לפי מה שהדבר קרוב לבא לידי איסור ולמדת שאין הלכה כרבן גמליאל אלא כתנא קמא וכן בכל ספק ��וכן והוא שאמרו בגמרא שוחטין מן הנגרין ופירושו שוחטין חיות מן הביברין ומן הקרפיפות שלהם שניצודים ועומדים הם ובביבר קטן על הדרך שביארנו והוא קורא אותם נגרין מצד בריכות של מים הקרויות נגרין וחריצין לשתות בהן החיות אבל אין שוחטין מן הרשתות ומן המכמורות ר\"ל שהיו פרוסות מערב יו\"ט ומצא בהן חיות ועופות ביום טוב ואין ידוע אם נצודו היום אם מאתמל וא\"כ מה שאמרו בגמרא דגים המפולמים ר\"ל הלחים וי\"מ הנקובים מצד שהם נאחזים בחכה ופירות בני יומן ופירשוה בכבישי בירקא ר\"ל שטמונים בירק להעמיד לחותם אע\"פ שהן ספק אם ניצודו או נלקטו היום מותרין אין הלכה כן אלא אסורים אא\"כ צורתם מוכחת שמאתמל נלקטו או ניצודו:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "גוי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר לקרקע הרי הוא ספק מוכן שמא נתלשו היום ואסורין בין באכילה בין בטלטול משום ספק מוקצה ואפילו לר' שמעון שהרי מוקצה במחובר הוא וכל שהוא מוקצה מחמת איסור תורה כגון התלישה אף ר' שמעון מודה בה וכן הדין בחיה עופות ודגים שאפשר לומר בהם שהיום ניצודו ואע\"פ שאפשר גם כן שמאמש ניצודו ומה שהתיר ר' שמעון בחתוך דלועין שנתלשו בשבת לפני הבהמה בזו מפני שיכול היה להעביר בהמתו עליהם במחובר אבל בפירות מוקצה הם ומאחר שודאו אסור מן התורה ספקו אסור אף בטלטול:",
+ "ולערב ר\"ל ערב מוצאי יו\"ט ראשון שמחרתו יו\"ט שני צריך להמתין בכדי שיעשו שלא יהנה ממעשי יום טוב ואחר שיעור זה מותר אפילו בודאי נלקטו או ניצודו היום ודבר זה דוקא בשני ימים טובים של גליות וממה נפשך שהרי על כל פנים אחד מהם חול ואע\"פ שיש אומרים שענין בכדי שיעשו לא נאמר אלא בשעה הראויה לעשייה ושיש לסייע את דבריהם שאלמלא כן הרי הוא נהנה במעשה יו\"ט מ\"מ טעם זה של מה נפשך עדיף ועוד ראיה ברורה ממה שאמרו בעירובין ל\"ט ב' בההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא דאיתצד בראשון ואישתחיט בשני רב נחמן ורב חסדא אכול רב ששת לא אכיל פי' שהיה סבור שאף שני ימים טובים של גליות קדושה אחת הן והלכה כרב נחמן ורב חסדא שהרי שתי קדושות הם ומעתה אין לחוש לדברי האחרים בזה כלל הא שני ימים של ראש השנה או שבת ויו\"ט כבר ביארנו שכל האסור בזה אסור בזה ואסור עד מוצאי יו\"ט שני או למוצאי שבת הסמוכה להם ובכדי שיעשו ואע\"פ שבמוקצה לא הוצרכנו המתנה בכדי שיעשו בזו אמרו מגזרה שמא יאמר לו לך והבא לי שהרי מ\"מ יהנה בהבאת יום טוב לאכול לאלתר ואם בא יום טוב של ראש השנה בחמשי אסור מחמשי עד מוצאי שבת ויש חולקים בזו להיתר מפני ששבת ויו\"ט שתי קדושות הן ולא נאסר מזה לזה אלא מטעם הכנה ודיינו שנאסור הכנה מיום אחד למחרתו ומ\"מ סוגיית הגמרא מוכחת כדעת ראשון:",
+ "זה שהוצרכנו במינו במחובר להמתין עד כדי שיעשו אם בשל גליות במוצאי יו\"ט ראשון ואם בראש השנה או שבת ויו\"ט במוצאי יום אחרון גדולי הרבנים פירשו שלא סוף דבר לאותו הבא בשבילו אלא לאחר שהרי בשמועה זו אסורים סתם אמרו לא שנא הוא ולא שנא אחר וכן הדין אצלם בכל שנעשה בו מלאכה גמורה על ידי גוי בשביל ישראל ולא חלקו בין זה הבא בשבילו לאחר אלא באין במינו למחובר שאין בו אלא איסור תחומין דרבנן ועוד שאין אסורם שוה לכל שהרי היו מותרין לאותם שהיו עמו בתוך התחום והואיל ומותר לאלו במקומן מותר לאחרים שלא היו בתחומן כל שלא באו בשבילם למוצאי היום בלא שום המתנה וקצת גאונים חלקו בזו לומר שאף אלו מותרין לאחר לאלתר ממה שאמרו במסכת שבת בתוספתא גוי שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת לא יספוד בהן אותו ישראל אבל אחר מותר עשו לו ארון וחפרו את הקבר לא יקבר בו אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר ומאחר שלא אמרו לא יספוד בהן אותו ישראל עולמית או לא יקבר בו עולמית אלמא אף לאותו ישראל מותר בכדי שיעשו ואם כן כשהתירו לאחר לאלתר התירו ומ\"מ ביומן אסורות לכל שהרי מוקצה עומד להם בין שיניהם וכן מה שאמרו גוי שהדליק את הנר ישתמש בו ישראל ואם בשביל ישראל אסור פירושו לאותם שהודלק בשבילם וכן במלא מים לבהמת ישראל או עשה כבש לירד בו ישראל ואין בזה הפרש לדעת זה בין שבת ליום טוב ומכל מקום לדעת ראשון אתה צריך לפרש זו של חלילין וקבר שלאותו ישראל אסורין לעולם ודוקא בשהביא חליליו בפרהסיא ובקבר העומד באיסרטיא כמו שיתבאר במקומו ומפני שיאמרו קבר זה נעשה בשבת וכן בחלילים מתוך פרסומן כשיראו הקבר יהיו זוכרים החלילים:",
+ "כשם שאם באו ביו\"ט ראשון של גליות אסורין עד שיעשו כך אם באו ביו\"ט שני שאחריו יראה לגדולי צרפת שאסורין לערב עד שיעשו שלא מצינו הפרש בדבר זה בין יו\"ט ראשון לשני וכן ראיה ברורה אצלם ממה שאמרו במסכת עירובין מ' א' הנהו בני גאנאנא ר\"ל חופת חתנים דגזו להו גוים אסא ביום טוב שני לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר אתא שיילוה לרבא אמר להו בעינן בכדי שיעשו אלא שיש חולקין בזו ואין גורסין כאן ביום טוב שני אלא ביומא ופירושו אצלם ביום ראשון וא\"ת ואם ביו\"ט ראשון היאך היה רבינא מתיר כל כך וכי חולק הוא עם זו שבכאן בגוי שהביא דורון במינו במחובר הם מפרשים שהיה רבינא סובר שלא נאמר כדי שיעשו אלא למשתמש בעקר מה שנקצץ בשבילו כגון פירות לאכילה ואותה אסא לבנות הגנאנא אבל להריח לא עד שבא רבא ולימד שאף להריח לפי דרכך למדת שאם באו ביו\"ט שני דינו כיום טוב ראשון לדברי הכל לאסרן ביומן ואע\"פ שמא נלקטו מאמש ואם נלקטו היום שמא חול הוא וספק ספיקא מותר אף בדברי תורה יש הרבה מקומות שהלכו בו להחמיר לפי מה שהדבר קרוב לבא לידי איסור וכן כתבוה גדולי הדור שהרי לגבי יום טוב התירו כמה שבות והעמידוהו בהזאה ואיזמל אף במקום כרת:",
+ "מאחר שנתגלגלה שמועה זו בידינו יש שואלין בה להריח יהא מותר אף ביום טוב עצמו שהרי אמרו הדס במחובר מותר להריח בו דכיון דלריחא קאי לא אתי למקצייה ונמצא שאף במחובר היו יכולין להריח ומפרשים שבני גנאנא מיהא אי אפשר להם להניח הגנאנא ולילך למקום שהיא מחוברת לשם לרבא והילכך אינו יכול להריח בו בכאן אלא בקציצה והבאה בכאן ואין זה נראה שאם כן הואיל ולהריח מיהא אין בה מוקצה שהרי מותר להריח במחובר יהא מותר ביו\"ט עצמו להריח לישראל אחר שמאחר שלא הוקצה לריחו הרי הוא לענין ריח כפירות שאין מוקצין שבאו מחוץ לתחום שמותר לישראל אחר אף ביומן אלא שנראה לי שמכל מקום הואיל ונעשית בהו מלאכה אסרוה לגמרי וי\"מ שאף זו לא נאסרה להריח אלא לבני גנאנא וגדולי המפרשים פירשו שטעם איסורה בכאן שמאחר שהיא בתלוש אם יבאו להריח יבאו לטלטל ולבנות הגנאנא והרי הוא כאתרוג המחובר שאסרו להריח בו דהואיל ולאכילה קאי אי שרית ליה אתי למיקצייה וכבר ידעת שגאוני הראשונים גורסים במסכת סוכה בזו של הדס ואתרוג בהפך הדברים הדס במחובר אסור להריח כיון דלריחא קאי אתי למקצייה כלומר (שיש) [שאין] לו בו היכר ולגירסא זו אין מקום לשאלה זו אלא שגירסת האחרונים נראית יותר:",
+ "כל שהצרכנו בו המתנה בכדי שיעשו צריך שתדע שאין אנו צריכין להמתנה בשיעור תלישה והבאה ממקום שבאו שאם כן נתת דבריך לשיעורין אלא אפילו באו מחוץ לשלש פרסאות ימתין עד כדי שיתלשו ויבאו מתחום אלפים אמה וכן הסכימו רוב המפרשים וראיה לדבריהם ממה שאמרו בשני של מכשירין מצא בה ירק נמכר אם רוב גוים לוקח מיד ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיבאו ממקום קרוב ר\"ל חוץ לתחום וגדולי הדור נסכמים לדעת ראשון מצד שאם כן יש לחוש עדין ללך והבא לי ופירשו שלא נאמר שם מקום קרוב אלא בשאין ידוע מהיכן באו אבל בידוע לא ואין נראה לי כן שטעם שיעורין עדיף וכמו שביארנו בשעה הראוייה לעשייה ויש מקילין לומר שלא הוצרכנו אלא להמתין שיעור תלישה אבל לא להבאה כלל וזהו לשון שיעשו ר\"ל עשייה לבד והיא התלישה ולא יראה לי כן שהרי לך והבא לי אמרו לך תלוש לי לא אמרו:",
+ "תלשן גוי לעצמו או לחבריו מותרין לערב לאלתר ואפילו בראשון שהרי אין כאן גזרת לך והבא לי כלל ומ\"מ ביומו אסור מחמת המוקצה אבל לא מחמת המלאכה הואיל ולא נעשית בשביל ישראל ואפילו הכינם הגוי מבערב שאין איסור הכנה במחובר וכן שאין הכן לגוי ר\"ל שאין הכנתו מועלת במה שהוא מוקצה גמור כשם שאין הגוי צריך הכן לישראל במה שאין בו מוקצה אלא מחמת היסח הדעת כמו שיתבאר כך אין לו הכן במה שיש בגופו מוקצה מחמת איסור ואעפ\"כ שבהדליק את הנר לעצמו משתמש בו ישראל בזו אין בו מגע והרי הוא כקול ומראה וריח אבל מה שהוא בר אכילה או טלטול לא שהרי אף ישראל בשלו אין הכנה בהם ולא הוצרכתי לכתוב דברים אלו אלא מתוך שבושים שמצאתי בקצת לקוטים ישנים שלא לטעות בהם:"
+ ],
+ [
+ "היה אותו הדורון מאותם הפירות שאין במינן במחובר לקרקע שאין כאן ספק תלישה כלל אם באו מחוץ לתחום אסורין לזה שנשתלחו לו שמא יאמר לך והבא לי ואע\"פ שאם יביא הוא בעצמו אין כאן אלא שבות של תחומין וכשיאמר לגוי אין כאן אלא שבות דשבות הרבה פעמים מחמירין בענינים אלו לפי שהענין קרוב לטעות בו והעמידו דבריהם אף בשבות דשבות לאסרו לכתחלה ולערב מיהא מותרין לו מיד בלא המתנה ויש חולקין לומר שאף בזו צריך להמתין בכדי שיעשו ממה שאמרו במסכת שבת קנ\"א א' גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא\"כ באו ממקום קרוב כלומר ששהו כשיעור זה אלא שאפשר שבמת החמירו שמא מתוך מרירותם יקלו בכך ומ\"מ הם מביאים עוד ראיה מזו שמכשירין כמו שכתבנו למעלה ואינה ראיה שבזו מתוך שאתה צריך לכדי שיעור תלישה אתה צריך לידי שיעור הבאה:",
+ "זה שאסרנו בהובא מחוץ לתחום כל אותו היום דוקא לאותו שבאו לו אבל לישראל אחר מותרין מיד שהרי אין כאן איסור מוקצה בגופו שיאסר לכל אדם מצד עצמו אלא מגזרת לך והבא לי וחששא זו אינה אצל אחר:",
+ "שמא תאמר אחר שאתה מחמיר בענינים אלו כל כך הנח לנו מקום להחמיר בו עוד לאסרו לכל מספק מוקצה שמא דורון זה אם תרנגולת היא לגדל ביצים היא עומדת ואם מן העז קרבנו שמא אף היא לחליבה היתה עומדת אצלו ואם מיני פירות הן שמא לסחורה הן עומדות והרי הן מוקצה כדין תמרי דעיסקא וא\"ת שאלו היה כן לא היה מביאן הגע עצמך שנודע כן ר\"ל שהן ממין אלו שהזכרנו תדע שגדולי המפרשים נוטים בזו לאסור אם נודע כן בודאי אלא שמתירין בו מן הסתם וממה שאמרו בתלמוד המערב אין הגוי צריך הכן ר\"ל מן הסתם פירותיו מותרין הואיל ואין במינן במחובר ושל�� הביאם בשבילו מחוץ לתחום ולא עוד אלא שאף הם עצמם החמירו במקום אחר במה שעלה בדעתך תחלה אף מן הסתם ולא אמרו לדעת זה אין הגוי צריך הכן אלא כשנודע שלאכילה היו בידו והוצרך לומר כן שמא היה עולה בדעתך שכל שביד הגוי מוקצה הוא לישראל שאין דעת ישראל על מה שביד הגוי בא להודיענו שאין צריך הכן ומ\"מ דוקא בשנודע לנו שהיו בידו לאכילה ולא לסחורה ואין זה נראה לי כלל שלא אמרו אין הגוי צריך הכן אלא במה שכיוצא בו בישראל צריך הכן ונראין הדברים שלא חששו במה שבידי הגוי אלא בדבר שיש בו חשש איסור מלאכה ושהיתה שם אותה המלאכה בודאי אלא שמא לא היתה שם היום כגון מינו במחובר ודבר הניצוד אבל איסור שאפשר שלא היה בו כלל אין חוששין לו עד שיודע כך נראה לי ויש לגדולי הדורות שלפנינו דעת שלישי שאף ביודע בודאי שלסחורה הן עומדות מותר שאין מה שביד הגוי מוקצה לישראל ר\"ל מחמת הכנה ומה שאמרו אין הגוי צריך הכן פירושו אף במוקצה ודאי מחמת הכנה ומ\"מ גרוגרות וצמוקין יראה לי שיצאו מן הכלל מפני שהקצאתן בעצמן מצד מיאוסן:",
+ "ולמדת מ\"מ שהבא בשביל ישראל זה מותר לאחר ושמא תאמר ויחול שם מוקצה עליהם אמר שאין דעתו של אדם על מה שבא מחוץ לתחום אין זה שוה בכל ואין מוקצה אלא בדבר שבגופו שבשבילו איסורו שוה לכל ואין לחוש שמא יאמר הישראל לך והבא לחברי שאין אדם חוטא ולא לו וכל שכן שכשרואה איסור עצמו מגזרה זו לא יטעה בה בשל אחרים מעתה אין צריך לומר שאם הביאם הגוי לעצמו שמותר לישראל לאכלן בביתו או אף להביא אם נתן לו מהם שאין גזרת לך והבא לי אמורה אלא בדורון שהוא הוראת אהבה וחבה יתרה והרי זה לא נעשה האיסור בשביל ישראל והרי אף בנר וכבש שעשאן הגוי לעצמו מותר לישראל להשתמש בהם בלא טלטול מ\"מ כל שהתרנו בא מחוץ לתחום לישראל אחר דוקא בתוך העיר אבל בחוץ לעיר אפילו תוך התחום אסורות הן לכל מצד אחר והוא שהתבאר בעירובין פרק מי שהוציאוהו מ\"ז ב' שנכסי הגוי קונין שביתה במקומן ביד הגוי ואין להם אלא אלפים אמה וכשבאו מחוץ לתחום אין להם אלא ארבע אמות אלא שכל העיר נידונת כארבע אמות וכן התבאר שם בפירות של ישראל שיצאו חוץ לתחום שלא יאכלו במקום שיצאו ולא סוף דבר למי שהוציאם לו אלא אף לאחר הואיל ונעשה בהם איסור על ידי ישראל אבל אם הוציאם גוי אסורות לזה שבאו בשבילו ומותרות לאחר בתוך ארבע אמות חזרו במקומן אף במזיד יאכלו שהרי כאנוסים הם ולא הפסידו מקומם ואפילו הבעלים עצמן הוציאו והביאו מותרין ואע\"פ שמבשל בשבת במזיד לא יאכל בזו נעשית שם איסור מלאכה על ידי ישראל אבל זו אין כאן מלאכה שהרי ביום טוב הוא שאם בשבת הרי כל שהעבירם ארבע אמות ברשות הרבים אסורין לפי דרכך למדת שכל שהתרנו ביום טוב לישראל אם היה שבת אסורות לכל מצד מה שהובאו דרך רשות הרבים ומ\"מ אחרוני הרבנים כתבו במסכת שבת שכל שהוא רשאי לילך לשם ולאכול בביתו של גוי אם הביאם לו מותר הא מ\"מ בחוץ לתחום שאי אפשר לו לילך לשם נאסרו לדברי הכל:",
+ "אלו שאסרו בכל העברה דרך רשות הרבים לא סוף דבר רשות הרבים גמורה אלא אף במקום שדלתות העיר ננעלות בלילה ואין שם רשות הרבים אלא כרמלית דרבנן ואע\"פ שבהבאת ישראל עצמו אינה אלא שבות אמירתו לגוי אסורה אע\"פ שהיא שבות דשבות שהרי אף חוץ לתחום דרבנן היא ואמירה לגוי שבות דשבות ואע\"פ שאפשר לפרשה בלך והבא לי מחוץ לשלש פרסאות כמו שכתבנו למעלה מכל מקום אין השיטה מוכחת כן והרי אמרו לא יאמר לגוי שישכור לו פועלים אע\"פ שאם ישכור הוא עצמו אין כאן אלא שבות וכן אין אומרין לגוי כבה אע\"פ שכבוי אף אצל ישראל מלאכה שאינו צריך לגופה היא וכן הרבה:",
+ "זה שאסרנו בבא מחוץ לתחום מיהא לאותו שבאו בשבילו דוקא בשהוא ודאי שבאו מחוץ לתחום אבל אם היה ספק מותר ואע\"פ שדבר שיש לו מתירין הוא כבר ביארנו שלא נאמר אלא בדבר שאיסורו שוה בכל זהו דעת גדולי הרבנים וראייתם ממה שאמרו במסכת שבת גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא\"כ באו ממקום קרוב ונאמר עליה בגמ' רב אמר קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ופי' הם ז\"ל רב אמר קרוב ממש שנודע שממקום קרוב באו ובדרך זה מותר בהמתנת שיעור מקום קרוב אבל ספק אסור עד שימתין בכדי שיבאו ממקום רחוק ושמואל אמר אפילו בספק חוששין שמא מערב שבת באו ולנו חוץ לחומה ומה שאמרו אא\"כ באו ממקום קרוב פירושו אא\"כ יש לתלות בקרוב ר\"ל שלא נודע שבאו ממקום רחוק ואע\"פ שלשון חוששין לא נאמר אלא לחומרא כבר מצינו לשון זה לקולא כמו שאמרו בחגיגה חוששין שמא באמבטי עיברה וכן חוששין משום זנות ואין חוששין משום קדושין כמו שכתבנו במסכת גיטין והלכה כשמואל שנסתייע מן הבריתא כמו שנזכר שם ואפילו אין אותו המין מצוי בתוך התחום חוששין שמא חוץ לחומה לנו מ\"מ גאוני ספרד וגדולי הפוסקים אחריהם מפרשים דברי שמואל לחומרא ופי' הדברים רב אמר קרוב ממש שכיון שראינוהו בא בבקר אומרים מתוך ביתו הביאן ואין חוששין לרחוק ושמואל אמר אפילו בא בבקר חוששין שמא חוץ לחומה לנו הלילה וממקום רחוק הביאן משחשיכה וברייתא שנסתייע ממנה שמואל אתה יכול לפרשה על שני הצדדין כמו שיתבאר שם ולדעת זה ספק באו חוץ לתחום אסור ומ\"מ גדולי האחרונים כתבו שאף לדעת זה דוקא בחלילין שדרכן להביאם מחוץ לתחום וכן הדין בגוי שהביא דורון מפירות שאין מצויות כאן או בגוי שדר בחוץ לעיר ותחומה אבל גוי שרוי עמו בעיר ופירות מצויין בעיר ודאי מותרין לדברי הכל והדברים נראין וזהו שלא חששו לשמא באו מחוץ לשלש פרסאות שהן מן התורה וספק תורה להחמיר שאין דרך הבאת פירות חוץ לשלש פרסאות:",
+ "זה שהתרנו הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר לא סוף דבר במה שלא נעשית בו מלאכה על ידי גוי כגון הבאת דורון באין במינו במחובר אלא אף במה שנעשית בו מלאכה כגון גוי שהדליק את הנר בשביל ישראל או מלא מים לבהמת ישראל או עשה כבש בשבת לירד בו ישראל כלם מותרין לישראל אחר וכן הביאוה גדולי המפרשים ממה שאמרו בתוספתא שהזכרנו לא יקבור אותו ישראל הא אחר מותר אפילו בשבת וגדולי הרבנים אסרו בכל מה שנעשה בו איסור תורה על הדרך שביארנו בשמם למעלה במינם במחובר בהמתנת בכדי שיעשה אף לאחר:",
+ "כל מה שביארנו להיתר באין במינן מחובר הוא הדין במינן במחובר וצורתם מוכחת שמאתמול נלקטו וכל מה שביארנו לאיסור לבא בשביל ישראל לאותו ישראל או לאותם שבא בשבילם הוא הדין בגוי שהביאם למכור שאם בא על דעת שימכור לגוים מותר ואם הדברים מוכיחים שהוא בא על דעת שימכור לישראל אסור ושני דינין אלו התבארו במסכת עירובין ממה שאמרו שם הנהו ליפתי דאתו למחוזא חזוהו רבא דכמישי אמר הני ודאי מאתמל עקירי מאי אמרת מחוץ לתחום אתו הבא לישראל זה מותר לישראל אחר וכל שכן הני דאדעתא דגוים קא אתו שרא להו כיון דחזא דמפשי ומייתו אסר להו כלומר שחשש שמתוך שראו שקפצו עליהם היו מכוונים להביאם בשבילם וא\"כ זה שאמרו הולך אדם אצל חנוני ו��וקח ממנו וכו' דוקא חנוני ישראל כמו שיתבאר למטה בסוף הפרק:",
+ "כל שכתבנו שמותר לערב אם לאלתר אם בשיעור בכדי שיעשו כבר ביארנו דוקא בשל גליות אבל ראש שנה ושבת ויו\"ט כל האסור בזה אסור בזה ומ\"מ חכמי לוניל הסכימו דוקא בחשש איסור מוקצה כגון מינו במחובר ושאר המוקצים אבל כל שאין איסורו מצד עצמו אלא מגזרת לך והבא לי כגון אין במינן במחובר שבא מחוץ לתחום הואיל ואין כאן איסור הכנה ולא איסור התלוי בקדשה אינו אלא כעין קנס ואף בראש שנה ושבת ויום טוב מותר למחרתו דיו שקנסת עליו יום אחד וגדולי המפרשים חלקו עליהם בשבת ויו\"ט כמו שכתבנו בפרק ראשון שבת ויו\"ט מי גרם לזה שתהא מותרת בשבת הבאתן ביום טוב והרי אין יו\"ט מכין לשבת אלא שהודה להם בשני ימים של ראש השנה ויש שחלקו אף באלו ממה שאמרו כל האסור בזה אסור בזה אלא שמ\"מ נהגנו היתר על פיהם:",
+ "יש מי שהורה בישראל ששלח לעיר אחרת דורון דגים או פירות מערב יו\"ט ולא הגיע שליח לשם עד שקדש היום שאין כאן אלא איסור תחומין מותר לו לאכול לאלתר שהרי אין כאן לך והבא לי שהרי אין לאותו ישראל שייכות עם הגוי שהביאם לו ויש חולקין בה לומר שענין לך והבא לי בהרבה צדדין נאמר או קח והבא לי ואתן שכרך או הבא משלך ולפיכך כל שבא מחוץ לתחום אסור עד לערב אפילו שלח יין על ידי חותם הראוי שאין לחוש להבא לי משלך ולא מחברך אסור שלא חלקו בענין זה ליתן דבריהם לשעורין ודעת ראשון נראה יותר שלא נאמר לך והבא לי אלא למכירו ומתאהב עמו:",
+ "מקצת חכמים הורו שלא לאסור בא מחוץ לתחום לאותו ישראל אלא בחוץ לארבע אמות אבל בתוך ארבע אמות מותרין אף לזה והיו מביאין ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב אלו ואלו שנכנסו לתחום משחשיכה מותרין לשחוט ואלו הן מדבריות הגדלות באפר אמ\"ר זעירא הדא אמרה כלי שבא מחוץ לתחום משחשיכה מותר לטלטלו ר' שמעון בר ביסנא בלבד בארבע אמות כהדא גמול זוגא אוקריה חד גוי כמהין שאיל לר' מונא אמר קבלן מגו מגרין דידך ואוכלן בארבע אמות ובמחילה מהם נשתבשו בפירושו ולא כיונו בתלמוד המערב להתיר אלא לאחרים כלומר קבלם בשביל שכניך והאכילם בתוך ארבע אמות על הדרך שביארנו למעלה וכגון שאין העיר מוקפת חומה שאינה נדונית כארבע אמות הא עיר המוקפת כלה כארבע אמות:",
+ "הסוכר אמת המים מערב יו\"ט והוא שהיתה אמת המים באה לאיזה מקום וסתם את מעברה שלא תעבור דרך שם ולא יכנסו עוד דגים לשם ואותם שהיו שם באותה זימן לצורך מחר על ידי מעשה זה והשכים למחר ומצא בה דגים מותרים אע\"פ שהם מכוסים מן העין הואיל ואינם מחוסרי צידה הכנה מועלת בהם:",
+ "חיה שקננה בפרדס כגון איל וצבי ויחמור ודומיהן וילדו עפרים ועדין הם קטנים וכן שפרדס זה מקום המשתמר אין אותם הוולדות צריכין זימון שהרי מתוך שהם קטנים ובמקום המשתמר אין צריכין צידה במה דברים אמורים בפרדס הקרוב לעיר שעינו נשואה עליהם תמיד אבל פרדס שאינו קרוב לעיר צריכין זימון ובאמן או הם עצמם אחר שגדלו הואיל וצריכין צידה אין זימון מועיל בהם אא\"כ היו בביבר שלהם ובביבר קטן כמו שפירשנו למעלה וכל שקננו באילנות אסורים שמא יעלה ויתלוש:",
+ "עופות המפרחין כבר ביארנו בפרק ראשון שאין זימון מועיל בהם אלא בקשור כנפים ומי שמצא עופות מקושרין בכנפיהם אסורין לו אף בחול משום גזל ואפילו לא מצאן מקושרים אם ידע בודאי בחברו שנענען מבערב והכינן אע\"פ שאין נענוע מועיל ל��כנתן כמו שביארנו בפרק ראשון מ\"מ אסורין לזה משום גזל:",
+ "המשנה השלישית בהמה מסוכנת לא ישחוט אא\"כ ידוע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום ר' עקיבא אומר אפי' כזית חי מבית טבחתה שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמטה אבל מביאה בידו אברים אברים אמר הר\"ם ואין הלכה כר' עקיבא:",
+ "אמר המאירי המשנה השלישית והכונה לבאר בה על איזה צד הותרה מלאכה לצורך אוכל נפש אע\"פ שאין צריך לה ביומו ואמר על זה בהמה מסוכנת לא ישחוט אא\"כ וכו' פי' מי שיש לו ביום טוב בביתו בהמה מסוכנת ומתירא שמא תמות ומחמת יראה זו רוצה לשחטה וכבר סעד ואין צריך לו לסעודת יום טוב אומר עליה שאין יכול לשחטה אא\"כ יש שהות ביום שיהא ברור לו שיהא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום אע\"פ שאין שהות לאכלה בקדרה שהצלי קל יותר משאר הבישולים ואינו טעון שהייה למליחה ובשיעור זה שוחט וגומר בדעתו לאכול ממנה כזית ואע\"פ שהחמירו בהערמה בכאן הקלו שמתוך הפסדו גומר הוא בדעתו לאכול כזית זה בלא שום הערמה ומכיון שגמר בלבו לאכול הימנה אע\"פ שלא אכל אין קפידא בכך כמו שהתבאר בפסח ראשון וכל שכן שאחר שגמר לאכול כזית אין צריך לחשב באכילת הנשאר שהרי טעון שחיטה לכזית כשחיטה לכלה ור' עקיבא מיקל ביותר אפילו כשאין שהות ביום אלא לאכול כזית חי ר\"ל שאין שהות לצלותו וכן מבית טביחתה שהוא מופשט מאליו ר\"ל שאין שהות ביום כדי להמתין אף ההפשט אלא שיש שהות מעט כדי לשחטה וליטול כזית חי מבית טביחתה שהוא מופשט מאליו ועומד מצד פריעת השחיטה גומר בדעתו לעשות כך ושוחט ואע\"פ שאין לו שהות למליחה מפני שדם האיברים כל זמן שלא פירש מותר אא\"כ הוא בשר שיש בו וורידין מלאים דם ומכל מקום הלכה כחכמים וכל זמן שאין שהות ביום לכזית צלי אסור ויש פוסקים להקל כר' עקיבא ובהמה בריאה מיהא אין מתירין בכך שמחשבתו נראית כהערמה אלא שמ\"מ כל שאומר ועושה ר\"ל שאוכל ממנה כזית מותר לגמרי שאין לאחר מעשה כלום ומכאן היו רבותי מנהיגין להתיר לבודק בשעת הדחק לשחוט ביום טוב לצורך מחר לצבור ומזהירו לאכול ממנה או להאכילו לתינוק מן הכבד או מאיזה מקום כזית צלי מבעוד יום:",
+ "שחטה בשדה ר\"ל שבהמה זו המסוכנת היתה בשדה ומתוך שנתירא עליה לא רצה להמתין לה עד שתגיע לעיר ושחטה במקום שהיא לא יביאנה לעיר דרך חול במוט או במוטה ועל ידי כתפים אלא שמביאה בידו איברים איברים הואיל ומתוך הסכנה שחטה ולא לעקר צורך יו\"ט אם יביאנה בפרסום יש זלזול בדבר ומכל מקום אם שחט בהמה בשחרית לצורך יו\"ט בשדה מביאה אף במוט ובמטה ובסיעה של בני אדם וכן הלכה ומגדולי המחברים פוסקים שאף בבהמה בריאה ושנשחטה בשחרית לעקר צורך יו\"ט לא יביאנה דרך חול אלא שמביאה בידו איברים איברים ואע\"פ שבהבאה זו מרבה בהלוך ואתה צריך לומר שתוספת משאו חמור מתוספת הלוך ובפרק המביא ל' א' אנו נותנין להם דין אחד וכמו שאמרו שם היכי ליעביד דמליא בחצבא רבא תימלי בחצבא זוטא הא קא מפשא נמי בהילוכא תדע שלא הושוו המדות בין הרבאת הלוך ומיעוט משאוי להרבאת משאוי ומיעוט הלוך אלא בששניהם דרך חול אבל הבאת איברים אינה דרך חול ולפיכך לא חששנו בה להרבאת הלוך שבה:",
+ "ולענין עורה יש אומרים שאין יכול ליטלו שלא הותר אלא משמחת יום טוב וסופו משום תחלתו אבל זו על כרחו הוא שוחטה ובתלמוד המערב אמרו משייר ממנה אבר אחד ומביאה עמו אלא שמ\"מ יראה שלא חלקו חכמים בין שחיטתה של זו לשחיטת האחר�� והואיל והותר לרוב שחיטות הותר לשחיטה זו:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ולא בחזקת איסור אבר מן החי כמו שפרשו רבים שהרי היא מתה לפנינו ואיך נעמידה בחזקת אבר מן החי אלא פירושו בחזקת איסור שאינו זבוח שהרי אמרה תורה וזבחת ואכלת זבוח אכול שאינו זבוח אל תאכל והרי היא בחזקת שאינה זבוחה אע\"פ שמתה עד שיודע לך שנשחטה כראוי ומתוך כך כל שנולד ספק בשחיטה כגון מצא סכין פגומה ולא ידע אם בעור או בעצם וכיוצא באלו אסורה נתברר לנו שנשחטה כראוי הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך בבירור שנטרפה ואם בא זאב ונטל בני מעין והחזירן כשהן מנוקבין ולא נודע אם ניקבו קודם שחיטה וטריפה ואם לאחר שחיטה ועל ידי זאב תולין בזאב ומכשירין אותה ואף בריאה אע\"פ שעלולה בטריפות אנו דנין כן אלא שיש חולקין בדבר ואף לדבריהם לא תאסר אלא בשהחזירה בשהיא מנוקבת אבל אם נאבדה מכל וכל הדבר פשוט להיתר שאף בדיקת הריאה אין אנו צריכין לה אלא שתקנת אחרונים היתה לבדקה על שהיא עלולה ודבר זה יתבאר במסכת חולין:",
+ "למדת לענין ביאור שזה שאמרו בסוגיא זו הפשט ונתוח לעולה והוא הדין לקצבים לא לענין איסור נאמרה כלומר שכמו שנתחי העולה אסורים ליקרב בלא הפשט כך תהא הבהמה אסורה עד שתופשט כדי לראות אם יש בה טרפות אם לאו ומה שמזכיר בה קצבים הוא הדין לשאר בני אדם [אלא] ששאר בני אדם אין דרכן ליקח עד שתופשט ויראו הנתחים לפניהם אבל קצבים דרכם ליטול ממנה תכף לשחיטה ולאכול כמאכל בן דרוסאי קודם שילכו להם באיטלין וכן שנפרש במה שאמרו במשנתנו כזית חי מבית טביחתה לא מבית טביחתה ממש ר\"ל קודם שהופשטה אלא ממקום שטובחת אכילתה ר\"ל שמכשרת אכילתה ר\"ל אחר הפשט ובדיקה בריאה אינו כן שהרי אין חוששין לטרפות כמו שביארנו ולא אמרו הפשט ונתוח לקצבים אלא מצד דרך ארץ כלומר שאין למהר באכילתה שלא יראה כרעבתן וכמי שאינו ממתין עד שתצא נפשה וכעין מה שאמרו ללמד דרך ארץ לא ישתה אדם כוסו בבת אחת ואם שתה הרי זה גרגרן שנים דרך ארץ שלשה הרי זה מגסי הרוח שמא תאמר והיאך היה עולה על הדעת לומר שמחמת איסור נגעו בה והרי בהדיא אמרו עליה למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח ודרך ארץ אמרו איסור לא אמרו שמא היית סבור לומר שמצד שאינו איסור מפורש הוא קוראו דרך ארץ הא מ\"מ סרך איסור יש בדבר עד שהעלה בסוף הסוגיא שאין שום איסור בדבר שמן הדין אין לנו לחזר לבדוק בטרפיות אלא שאח\"כ בזמן האחרונים החמירו בבדיקת הריאה כמו שיתבאר במקומו:"
+ ],
+ [
+ "מפנות הדת ומיסודות האמונה להאמין ביאת הצרות לסבת העונות עד שמתוכם יפשפש במעשיו וישוב מדרכו הרעה ומקשה לבו לאמר מקרה הוא קרה לנו ולא יי' פעל כל זאת יפול ברעה להתנכלו על יסודות הדת להומם ולאבדם והוא מה שאמרו הנה חצובא מקטעא רגליהון דרשיעיא הערה להשמר האדם מן החמסים והגזלות אשר השגת הגבול מכללם וחצובא הוא עשב גדול משתרש בעומק בלתי מתפשט לצדדין אילך ואילך ואמרו עוד נטיעה מקטעא רגליהון דקצביא ודבועלי נדות כלומר שאדם ממתין הנטיעה שלש שנים והם אינם יכולים להמתין הבהמה עד שתופשט והאשה עד שתטהר הערה להיות האדם כובש ביצרו ומושל ברוחו מהכשל בעבירות ובדברים המכוערים תרמוסא מקטע רגליהון דישראל והוא שהתרמוסא מין קטנית מר מאד ובשליקתו שבעה פעמים בטל מרירותו ונעשה מתוק הערה תוריית שבהיות האדם לוקה ונוכח בפגעים יפשפש במעשיו וישוב מדרכיו וחיה וכל שכן בהשנות עליו העונש פעם אחר פעם וכן בו הערה שכלית שעם היות האדם מוצא עצמו בלתי מוכן לשלמות לא יפסוק עול הלמוד מעליו בכך אבל ירבה בהשתדלות בלא הפסק כאמרם ז\"ל יגעתי ולא מצאתי אל תאמן ואמרו חכמי המוסר בעבודת האדמה יתקן אדם ארץ מלחה והולידה והצמיחה ויסתייע בזה בשמירת דרכי הדת והוא אמרם למה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים ר\"ל וצריכים לגדרי הדתות ומה שאמרו ראויים שתנתן להם דת של אש ר\"ל חזקה בגדרים מרובה בעול מצות לרוב השלוח אשר בתוכם:",
+ "אין הסומא יוצא במקלו ביום טוב מפני שהוא דרך חול ויש בזה זלזול יום טוב ואפשר לו בלא מקל ומ\"מ הקטע שאינו יכול להלך אלא בסמוכות מותר שהרי אף בשבת הותר לדעת רבני צרפת ועל ידי מעשה התירו לאדם שנכוצו גידי שוקיו לצאת במקלו בידו והוא שפירשו במסכת שבת ס\"ה ב' במה שאמרו שם סמוכות שלו טמאים מדרס שמי שנכוצו גידי שוקיו או גידי ירכותיו נותן עגבותיו בקב רחב ויושב שם וקושר הקב בגופו ויש לו מעין ספסלים בשתי ידיו שנשען עליהם על גבי קרקע ודוחף עצמו בהם והספסלים לא הוצרך התנא להזכירם להיתר שהרי אין יכול לילך בכסא בלא ספסלים ויוצאין בכל אלו בשבת ולא אמרו אין יוצאין אלא בסמוכות והם שרגליו תלויים באויר ואין נוגעין בארץ ועושה להם סמוכות של עור או של עץ מפני שפעמים נסמך עליהם כשעולה בקרקע גבוה ולפיכך אין יוצאין בהן שאין צריכין לו ברוב הפעמים או שמא לפעמים הם נשלפים מפני שאינן נוגעין בארץ ויבא להביאם ארבע אמות אלמא מיהא שהספסלים שאוחז בידו לסמוך בהם מותר לצאת בהם בשבת והוא הדין למקלות כל זמן שאין יכול לילך בזולתם שאינם לו אלא כמנעליו ואע\"פ שאין קשורים בו ואין לחוש שישמטו ויביאם שהרי אין יכול להלך אא\"כ נשען עליהם וכן התירו רבני צרפת שהזכרנו בבני אדם הנחבשים ויש להם כבלים ברגליהם שמותרין לצאת עמהם ברשות הרבים אבל זקנים שסומכין במקלות מחמת זקנה אסור לצאת בהם בשבת שאינן צריכין כל כך ואינם אלא להיות ההלוך נקל אצלם וכן הדין בחגר שיכול לילך על ידי הדחק בלא מקל ויש חולקים בקצת דברים אלו ובמסכת שבת יתבאר בע\"ה:",
+ "ונשוב לדברינו והוא שאין הסומא יוצא במקלו ביום טוב וכן לא הרועה בתרמילו ואין מוציאין בכסא והוא שהיה דרכם להוציא את הנכבד בכסא שהיה הוא יושב בקתדרא והיו אחרים נושאים את הקתדרא על כתפם ואין צריך לומר שאין מוציאין אותו בכתף וכמו שאמרו ובלבד שלא יכתף והוא הנקרא בלשון התלמוד אלונקי והוא שהיו שנים פניהם איש אל אחיו זה נותן זרועו על כתף חברו והיה הזקן יושב על אותן הזרועות ואם היו רבים צריכים לו מוציאין אותו בכסא אבל לא באלונקי ואם היה נבעת בהבאת הכסא מוציאין אותו באלונקי ולא סוף דבר שצריכין לו לדרוש וללמד אלא אף לאיזה דבר ואפילו באשה כן וכמו שאמרו רב נחמן שרא לילתא איתתיה למיפק באלונקי ואמרו על זה שאני איתתא משום דבעיתא ולדעת זה אתה צריך לומר שרבים היו צריכין לה לאיזה דבר וכן מה שאמרו זקן היה בשכונתנו והיו מוציאין אותו באלונקי רבים היו צריכין לו וכן שהיה נבעת בהבאת הכסא ומ\"מ יש מפרשים רבים צריכים לו לדברי תורה והם פוסקים שאם רבים צריכין לו אע\"פ שאינו נבעת להבאת הכסא מביאין אותו באלונקי וכן אם הוא נבעת להבאת הכסא אע\"פ שאין רבים צריכין לו מביאין אותו באלונקי והוא הענין ��יילתא שהתירוה לצאת באלונקי ואם אין רבים צריכין לו וגם הוא אינו נבעת להבאת הכסא אין מביאין אותו באלונקי:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הרביעית בכור שנפל לבור ר' יהודה אומר ירד המומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט ר' שמעון אומר כל שאין מומו נכר מערב יום טוב אין זה מן המוכן אמר הר\"ם ר' יהודה אומ' רואין את המומין ביו\"ט ור' שמעון אומ' אין רואין את המומין ביו\"ט ולשון התורה כי הבכור קדש אלא אם נפל בו מום ומיד תסתלק הקדושה ממנו ויהיה מותר לאכול בחולין אמ' וכי יהיה בו מום ועוד יתבארו לך המומין כלם המתירין הבכורות לשחיטה במסכת בכורות ולפיכך אם נפל לבור ולא נפל בו מום אין מותר להעלותו מן הבור לפי שאינו ראוי לאכילה אע\"פ שאצלנו צער בעלי חיים דאוריתא ומה שאמ' ואם לאו לא ישחוט ולא אמ' ואם לאו לא יעלה רצה בו כי אם עבר ושחטו בבור והיה בו מערב יו\"ט מום עובר שאסור לשחוט הבכור וחזר עתה אחר שהעלהו מום קבוע אסור לשחטו ביום טוב לפי שכיון שיעלה על דעתנו שכיון שהתחיל המום מערב יו\"ט דעתיה עליה ואינו מוקצה כי ר' יהודה סובר כי על כל פנים היה מום נכר מערב יום טוב ומה שהתיר בבכור שנפל לבור לשוחטו במומו שיש בו משום צער בעלי חיים לפי שמעלין אותו ושוחטין אותו כיון שמותר לו ראיית מומין ביום טוב אבל כשעלה ונסתלק צער בעלי חיי' אינו דין לשוחטו ואפי' היה המום עובר מום קבוע שהוא מוקצה ועוד יתבאר לך בבכורות מומין עוברין ומומין קבועים ור' שמעון שאינו מתיר ראיית מומין ביום טוב אי אפשר לראות כלל:",
+ "אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה לבאר בה אם רואין מומי הבכור ביום טוב כדי להתיר אכילתו ביום טוב אם לאו בכור שנפל לבור פי' מצות בכור נוהגת בארץ אף שלא בפני הבית ואף הכהן עצמו חייב בו בפני הבית להקריב דמו ואימוריו ושלא בפני הבית שלא לאכלו עד שיומם ומעתה בכור בזמן הזה בארץ ישראל אין שוחטין בלא מום שהרי קדוש הוא מאליו והשוחטו כשהוא תם הרי הוא שוחט קדשים בחוץ וענוש כרת וכשנתחדש בו מום קבוע נותנו לכהן והוא שוחטו ואם הוא של כהן שוחטו ואוכלו ומ\"מ כל זמן שלא נתחדש מערב יו\"ט אע\"פ שנתחדש בו ביום טוב אסור ביו\"ט שהרי לא היה דעתו עליו מבערב אבל אם היה בו מום מערב יום טוב אלא שלא נודע אם קבוע אם עובר ובעליו לא היו סבורים לאכלו ביום טוב ולא היו קפדים להראותו מבערב ונפל לבור ביו\"ט ומתירא שמא ימות לשם ולהעלותו שלא לצורך אכילה אינו רשאי שהרי טורח שלא לצורך הוא ואע\"פ שיש כאן צער בעלי חיים אין חוששין לזלזל ביום טוב משום צער בעלי חיים ולגמור בדעתו לאכילה ולהעלותו לצורך אכילה אינו רשאי שהרי אפשר שמומו עובר ואסור באכילה וכן פי' בגמ' שאינו רשאי להערים בהעלאתו כדרך שהתירו באותו ואת בנו שנפל לבור על הדרך שיתבאר ומתוך כך אמר ר' יהודה ירד לשם מומחה הבקי במומין ויראה אותו המום שהיה בו קודם יום טוב ואם מכיר בו שמאתמל היה קבוע הרי לא חל עליו דין מוקצה ויעלה וישחוט מפני שהוא סובר רואין מומין ביום טוב ואם לאו ר\"ל שלא היה זה קבוע מאתמל אע\"פ שנתחדש לו עכשו מום קבוע ואפילו מום זה הוא בעצמו הוא שנעשה עכשו קבוע לא ישחוט ופי' בה בגמרא אפילו עבר והעלהו ור' שמעון אומר אע\"פ שעכשו הוא מכיר במום זה שקבוע היה מאתמל הואיל ולא נתברר לו קביעותו מבערב אין זה מן המוכן ואפילו עבר ובקרו אינו מבוקר שאף ר' שמעון מודה בכגון זה שהוא מוקצה הואיל ואין מחשבתו נשואה כלל להיות ��מום קבוע ואין זה כמותר השמן שבנר שאדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו וכמו שאמרו עליה בפרק כירה מ\"ו ב' במותר השמן שבנר שהיה ר' שמעון מתיר שהקשו עליו ומי לית ליה לר' שמעון מוקצה והא תנן כל שאין מומו נכר מבערב אין זה מן המוכן ותירץ התם אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו אבל הכא מי יימר דאתי ביה מומא ואם תמצא לומר דאתי מי יימר דנפיל ביה מום קבוע ואם תמצא לומר דנפיל ביה מום קבוע מי יימר דמזדקיק ליה חכם למדת שאף ר' שמעון מתורת מוקצה הוא נוגע בה ומה שאמרו שם מי יימר דנפיל ביה מומא והרי אנו על כרחנו בשנפל בו מבערב איירינן שאם לא כן לא היה חולק ר' יהודה להתיר תדע שבמשנתנו אנו צריכין להעמיד כן משום ר' יהודה שלא היה מתיר אלא בנפל מבערב אבל לר' שמעון נפל מערב יו\"ט או ביו\"ט הכל שוה לאיסור משום מוקצה ודרך הרוחה שנה את כלם כלומר שאם מבערב נפל מי יימר דהוה קבוע ואם ביו\"ט נפל מי יימר דנפיל ביה כלל והוא הוא שאמ' בכאן אין זה מן המוכן והלכה כר' שמעון ולעולם אין רואין מומין ביו\"ט שהרי אין בראייתו תועלת שכל שלא נתברר קביעות מומו מערב יו\"ט אין שוחטין אותו ביום טוב אע\"פ שעכשו אנו מכירין שמאתמל היה קבוע:",
+ "וגדולי הרבנים מפרשים משנה זו בדרך אחרת לומר שר' שמעון אינו בא עליה מתורת מוקצה אלא מתוך הטעם שאין רואין מומין ביום טוב מפני שהוא כדן את הדין ולא יראה לי כן שאלו מטעם זה לבד היה בא הרי דן את הדין אין בו אלא שבות והיאך היה אוסר אף בדיעבד ומ\"מ אף הם פוסקים כדרך שפסקנו וסוגיית הגמרא אפשר לפרשה לשני הפירושין על הדרך שכתבנו בפירושנו:",
+ "זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "בכור שנולד ביום טוב ומומו עמו לכתחלה אין רואין אותו ואם עבר ובקרו ומצאו קבוע מותר שאין כאן מוקצה ויש מעמידין דבר זה כשלא היה שם דיחוי כלל כגון שהיו שם החכמים הדיינין בשעת הלידה שהיא השעה שקדושת בכור חלה עליו שכל שלא נולד ראוי היה אגב אמו ובאותה שעה הכירו במומו שהוא קבוע אבל אם לא היו שם הואיל ונדחה אחר הלידה עד שיראהו חכם נדחה לו כל היום ואפילו היה הוא לשם וראה בו מום ויש מתירין אף בזו בכל שניכר לכל שהוא מום קבוע כגון נחתכה רגלו וכיוצא בזו ואפילו היה הוא חכם שאין הבכור ניתר על ידי עצמו אלא על פי מומחה אחר או שלשה מבני הכניסה ומחלקתם תלוי בדין מוקצה לחצי שבת ויתבאר דינו למטה:",
+ "ראה את המום מבערב וראה אותו קבוע ואינו יודע אם הבעלים גרמו את מומו אם לאו שאם גרמו הבעלים את מומו הרי עברו על איסור תורה וראוי לקנסו שלא לאכלו רשאי הוא למחר ביו\"ט לשאול על המום היאך אירע והיאך נפל בו ואם מצא שנפל שם המום שלא בגרמת הבעלים מתירו ביום טוב הואיל ועקר ההיתר נתברר לו מבערב אע\"פ שלא נתברר לו אם גרם הוא אם לאו בתלמוד בכורות התבאר שאין הבעלים כהנים נאמנין על כך אלא שואל את הענין לחברו או אפילו לבנו ובתו ומתיר מפני שהכהנים נחשדו להטיל מומין בבכורות ואשתו אינה נאמנת א\"כ מה שאמרו כאן דילמא את גרמת ליה ואמר ליה לאו יש לשאול היאך נאמנין בו עד שבשאלתות גורסין אייתו סהדי ומ\"מ אנו מפרשים בה שהשואל היה בנו של כהן ולא הכהן עצמו וכן מה שאמרו כאן ר' יהודה נשיאה הוה ליה בוכרא לא שהוא היה כהן אלא שהיו הרבה כהנים באוכלי שלחנו והיה מאכילם בכורות אחר שהוממו:",
+ "מה שאמרנו שלא נתברר המום מבערב אם קבוע אם עובר רוצים אנו בה שלא נתברר על פי חכם שאין שוחטין את הבכור אלא על פי מומחה ואף המומחה אינו רואה בכורות של עצמו ואפילו היה המום גלוי לכל כגון נחתכה רגלו וכיוצא בו מדברים הנכרים לכל אינו ניתר אלא על פי מומחה ואם אין שם מומחה זה שהמום גלוי וידוע לכל נשחט על פי שלשה שחט את הבכור ואח\"כ הראה את מומו אע\"פ שאותו מום נכר לכל שלא נשתנה כגון נקטעה ידו או נחתכה רגלו וכיוצא באלו הואיל ונשחט שלא בהוראה אסור ויקבר ודבר זה אינו אלא קנס ולפיכך יראה לי שאם נשחט בהעלמת המום או שהיה סבור שכבר הראהו לחכם מותר אחר שנתברר שמחיים היה המום קבוע הא מומין שבדוקין שבעין עשויין הן להשתנות לאחר מיתה ואין בהם בדיקה אלא מחיים וכן כל כיוצא בהם:",
+ "בדיקת הבהמה מותרת ביום טוב אע\"פ שאפשר שתמצא טרפה ויאסר לטלטלה שהרי אמרו כאן ראיית בכור אינה כראיית טרפה ופירושה שראיית הטרפה אינו תלוי בהיתרו של חכם אלא בידיעת הדבר על בוריו וכל זמן שיודע מותר מה שאין כן בבכור שאף בדבר הברור אינו כלום אלא בהיתר חכם ובגמר דינו ואמרו על זה ומינה ראיית טרפה ביו\"ט ראיית מום של בכור מערב יום טוב למדת בפירוש שרואין את הבהמה ביו\"ט אם טרפה אם לאו וכן הדין שהרי בחזקת היתר היא עומדת וכן כל כיוצא בזה מן הספקות הרחוקות הולכין אחר הרוב עד שיודע ואף בתלמוד המערב אמרו חזקת בני מעין כושר וכן אמרו שם רואין את הטרפה ביום טוב הילכך בודקין אותה ולכשיתברר טרפותה תאסר אף בטלטול שהרי אין מחתכין אותה אף לכלבים ומה שאמרו באחרון של שבת לוי כי הוו מייתו טרפתא לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא אקלקלתא פירושו שמא תמצא טרפה וכדי להניחה שם שאם יראנה בביתו ותטרף יהא אסור לו לטלטל ולהוציאו כמו שכתבנו במקומו ובתלמוד המערב אמרו אין רואין טרפה בבית אפל ומ\"מ גדולי הדור ראיתי שחוששין לה ואין מתירין אלא במקום שאפשר שאין צורך לטלטלה בבדיקתה ומ\"מ אף לשטתנו יראה שאין להתיר אלא בדברים שלא נולדה החששא מחיים כגון טרפיות שאין עולין על לב עד לאחר שחיטה הא חששא שאדם חושש בה מחיים כבר נולד בה ספק ואין לו להכניס עצמו בכך כמו שיתבאר למטה בפרק המביא:",
+ "בשלישי של שבת התבאר ששואלין לנדרים לצורך שבת ויום טוב וכשנשאל על נדרו הותר לו אותו דבר שנשאל עליו באכילה ואע\"פ שהיה מוקצה אף לשבת שהרי מחמת איסור היה הואיל והיתרו תלוי בשלשה הדיוטות הדבר מצוי הרבה ואין כאן מוקצה ומ\"מ אם תלה נדרו בחכם אסור שכגון זה מוקצה הוא והוא שאמרו מי יימר דמזדקיק ליה חכם כלומר שמא לא יזדמן לו או שמא אפילו חכם מצוי לו בעירו לא יזדקק לו להתיר מצד שלא יהא פתחו ברור אצלו מה שאין כן בהדיוטות שאין דרכן לדקדק גדולי הדור מקשים בזו ואפילו לא נשאל היאך חל עליו דין מוקצה והלא בפרק מפנין קכ\"ז ב' לענין תרומה אמרו שכל שהוא ראוי לאחרים אע\"פ שאין ראוי לו אינו מוקצה ותירצו שלא נאמרה אלא לענין טלטול וכן הדבר שכל שלא נאסר לאחרים או שהוא ראוי לאחרים אע\"פ שאין ראוי לו מותר לטלטלו ואף זו לא על כל צד שהרי בפרק כירה מ\"ז א' אמרו אמר ר' אסי לי התיר ר' לטלטל מחתה באפרה והעמידוה בשיש בה קורטין והקשו קורטין בי ר' מי חשיבי והא תניא בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים הא דעניים לעשירים לא אלא כך הוא הדין שכל שלעשירים אינו ראוי כלל מקצים הם דעתם ממנו אף לצורך עניים אבל מה שאף לעצמו ראוי מצד עצמו אלא שהאיסור מונעו והוא ראוי לאחרים אינו מוקצה לו לטלטול שנותן הוא דעתו עליו לצורך אחרים:",
+ "אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון על מנת לשחוט ואינו שוחט וחוזר ומערים ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט ובתוספתא אמרו רצה שלא לשחוט אחד מהם אינו שוחט ואינו דומה למשנתנו שלא התרנו העלאתו בשום פנים שזו על כל פנים אחד מהם ראוי ואין הערמתו ניכרת כלל וכן שאפשר שאין שם הערמה כלל ולצורך יום טוב הוא עושה אבל משנתנו אם המום אינו קבוע אינו ראוי כלל ובפרק אחרון יתבאר:",
+ "נחלקו בגמ' במוקצה לחצי שבת בין לר' יהודה בכל מוקצה בין לר' שמעון במה שהוא אוסר במוקצה כגון גרוגרות וצימוקים ודומיהן אם הוא מוקצה אם לאו וענין מוקצה לחצי שבת הוא דבר שהיה ראוי בין השמשות ונדחה לאיזו סבה מקצת היום וחזר ונראה כגון גרוגרות וצמוקים שעל הגג שנתיבשו כל צרכן בין השמשות והיו ראויות לאכילה ומשקדש היום נפלו עליהן גשמים ונתפחו ואח\"כ חם השמש עליהם וחזרו ונראו בשבת עצמו וכן כל כיוצא בזה נחלקו בגמרא אם מותרין לאחר שנראו אם לאו וקצת מפרשים חדשו בדין זה דברים ולדעתנו כלל הדברים בענין זה לפי מה שביררנו בפירושנו הוא שכל דבר הראוי בין השמשות ולא נדחה מותר בשבת בלא שום הכנה והזמנה הואיל ולא לשם אוצר הוא מניחן ואפילו לא ידעו הבעלים באותן הפירות בין השמשות שהם ראויות הואיל ולמחר הבינו מתוך יבשותן שבין השמשות היו ראויות מותרות אע\"פ שלא הזמינם והוא שאמרו מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר לא היו ראויות בין השמשות כגון שלא יבשו כל צרכן אע\"פ שלמחר נגמר יבשותן והן ראויות אסורות אפילו עיין בהם בין השמשות והכיר בהן שלמחר יהיו ראויות והזמינם אין הזמנה מועלת ואינו דומה לסוכה רעועה שהתנה בה שמותר בעציה לכשתפול כמו שיתבאר למטה שסוכה רעועה הכנתה נכרת לכל אבל זו אינה נכרת לכל ולפיכך אף הזמנה אינה מועלת בהם ואפילו רישם מה שהכין בהם ויש מי שמתיר בזה ברישום ודבריהם נראין ממה שאמרו בפרק המביא ל\"ד ב' עומד אדם על המוקצה וכו' וחכמים אומרים עד שירשום כמו שיתבאר שם לא היו ראויות בין השמשות ולא היה יבשותן קרוב לגמרו כל כך שיהו ראויות בשבת אף אלו שמתירין בשלפניה ברשום מודים שבאלו אין הזמנה ורישום מועילים בהם שבטלה דעתו אצל כל אדם ויש מתירין אף בזו ברישום ואין דעתי נוטה לדבריהם:",
+ "היו בין השמשות ראויות ולא לגמרי ונקרא בלשון תלמוד חזו ולא חזו שמקצת בני אדם אוכלין שכמותם ומקצתם אין אוכלין אם הזמינם מבערב מותרות ואם לאו אסורות אע\"פ שכבר גלה דעתו ואכל מהם מבערב והוא שאמרו היה אוכל בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צמוקין בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות לא יאכל מהן עד שיזמין וכן באפרסקין ובחבושין ובשאר מיני פירות שהרי בפרק כירה מ\"ה א' העמידוה לר' יהודה שהלכה כמותו ביו\"ט ואמרו שם אוכל אצטריכא ליה מהו דתימא הואיל ואכיל ואזיל אף כשהוא מעלה לא ליבעי הזמנה קמ\"ל ובשבת מיהא שאין הלכה בו כר' יהודה דוקא בגרוגרות וצמוקים שמסריחות בנתים ויש אומרין כן בעוזרידין שאדם מצניען עד שיתבשלו היטב וכן קצת מיני תמרים שאין ראויים כלל עד שיתבשלו יפה משנתלשו ויש מתיר באלו ודבר זה שהתרנו בחזו ולא חזו אין צריכין רישום ויש מצריכין בו רישום ולא יראה כן:",
+ "היו ראויות בין השמשות ונדחו וחזרו ונראו לדעת האומר אין מוקצה לחצי שבת מותרין בלא הזמנה ולדעת האומרים יש מוקצה אסורין ואפילו הזמינם מבערב ואפ��לו פירש בה שאפילו בדחייה הוא אוכלם אינה מועלת שאין הזמנה לדיחוי העתיד לבא ואם דיחוי זה ותיקון הבא אחריו באין בידי אדם מותר שהרי הרבה מאכלים שביום טוב כך הם הגע עצמך שבשל פולין ועדשים שמבערב ראויות לכוס נתנם בקדרה נדחו מלאכול נגמר בישולם חזרו ונראו ולא עוד אלא שאף קדרות שבכל שבת ושבת הוקצו בין השמשות שהרי רותחות בין השמשות וכשנסתלקה רתיחתן אנו אוכלין אותה אלא כל שדיחויו ותקונו על ידי אדם והדיחוי נעשה על דעת תקון מותר ואפילו היה נדחה בין השמשות הואיל ובידי אדם נדחה ושנדחה על דעת שיהא מתוקן למחר כגון תבשיל שהוא בין השמשות בשיל ולא בשיל ואע\"פ שנגמרו מיהא מעצמו שכל שסופו להגמר מעצמו על ידי מעשה שכבר עשה האדם יראה לי שגמרו בידי אדם הוא אע\"פ שמקצת מפרשים טורחין בה בדרך אחרת אבל כשהדיחוי והתקון באין בידי שמים כגון מה שביארנו בירידת הגשמים וחום השמש הבא אחריהם יש מי שמתיר ואין מוקצה לחצי שבת כלישנא בתרא ועוד שלא נתבררה השאלה והולכין בה לקולא שהרי בשל סופרים הוא ודעתנו מכרעת לאיסור ומ\"מ אומר אני אף לדבריהם שכל שהדיחוי גדול כל כך שאין רפואתו עולה על לב באותו היום אף לדבריהם אסור שאם לא כן בכור שנולד ומומו עמו מה הוצרכה אפילו נתחדש בו לאחר שנולד הרי מ\"מ נראה בין השמשות אגב אמו ונדחה אחר כן בלידתו וחזר ונראה במומו אלא שכל שאין דיחויו עולה על הדעת נראה לי שאף הם מודים בו אבל נולד ומומו עמו שאין דיחויו אלא עד שיראהו חכם הרי היתרו ראוי להעלות על לב מתוך מה שכתבנו יתבאר לך (שהתמרים) [שהתמדים] שלנו שהושלכו מים בגיגית מערב שבת ולא נראו עד למחר שמותרות בשתיה למחר אע\"פ שלא היה ראוי לשתיה בין השמשות שכל כיוצא בזה גמרו בידי אדם הוא שאע\"פ שאין התיקון בידי אדם כל שמעשה שלו גורם גמר שלו גמרו בידי אדם הוא קרוי וכל שכן שאף בין השמשות ראויות הן למזוג את היין ואין דיחויים גמור:",
+ "ויש שואלין היאך אפשר לומר שיש מוקצה לחצי שבת והרי בפרק כירה אמר מטה שלא ייחדה למעות יש עליה מעות אסור לטלטלה אין עליה מעות מותר לטלטלה והוא שלא יהו שם בין השמשות והרי מטה זו לא היו עליה מעות בין השמשות והונחו שם בשבת וניטלו משם וזו גמרו בידי שמים הוא שהרי אינו יכול להערים ולטלטלה מן הצד שלא התרנו טלטול מן הצד אלא בשוכח אבל בהניח על דעת בסיס לא וכדאיתה פרק נוטל קמ\"ב ב' ותירצו בה שאף האוסר במוקצה לחצי שבת לא נאמר אלא בהקצאה לאכילה אבל לטלטול אין בו מחלקת כלל והוא ענין זו שבפרק כירה בענין מוכני שלא היו עליה מעות בין השמשות שאע\"פ שהיו שם משחשיכה הואיל ואח\"כ ניטלו הימנה גוררין אותה ומ\"מ [אחרים] תירצו דמטה שאני הואיל ואין איסור טלטולה מצד עצמה אלא מצד המעות ולא שאלו בתלמוד אם יש בסיס לחצי שבת אם לאו שאין איסור בסיס אא\"כ נעשה בסיס בין השמשות:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "המשנה החמשית בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה מעשה ששאלו את ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ונכנס לבית המדרש ושאל ואמרו לו לא יזיזנו ממקומן אמר הר\"ם זה הדבר אינו אלא בבהמת קדשים שמתה כי העקר אצלנו אין מאכילי' את הקדשים לכלבים ולפיכך אין מזיזין אותן ממקומן אבל בהמת חול כשמתה מחתכין אותה ומאכילין אותה לכלבים ובתנאי שתהיה מסוכנת מערב יו\"ט אבל אם אינה מוקצה היא ואסור לטלטלה:",
+ "אמר המאירי בהמה שמתה וכו' ומשנה זו אינה מכונת סדר הפרק אלא מתוך שדבר במשנה שלפניה בבהמה שנפלה לבור דבר במשנה זו בבהמה שמתה איזה הוא דינה ואמר שבהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ופי' הדברים כשמתה ביום טוב שהדבר למד מענינו ואנו סוברים עכשו בביאור המשנה שהיא שנויה בבהמה שאינה מסוכנת ובבהמת חולין ואמר עליה שכשמתה לא יזיזנה ממקומה שאסורה היא בטלטול ושאלו עליה בגמ' לימא תנן סתמא דלא כר' שמעון שהרי ראויה היתה לכלבים מבערב ואין כאן אלא מוקצה מחמת הכנה שלא היתה דעתו עליה לכלבים אחר שבריאה היתה ולר' שמעון אין מוקצה מחמת הכנה אסור אפילו ביום טוב כמו שהתבאר ואע\"פ שבמקום אחר אמרו בתחלת המסכתא שסתם לנו התנא כר' יהודה מ\"מ כך דרך התלמוד לחקור כלומר אף זו שלא כר' שמעון שהרי לדבריו מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים אע\"פ שנתנבלה היום ואע\"פ שלא היתה מסוכנת מבערב כמו שהתבאר ושמא תאמר שלא אמרה ר' שמעון אלא במסוכנת מבערב אבל בבעלי חיים שמתו ר\"ל שהבהמה היתה בריאה בין השמשות מודה הוא בכך תינח לדעת האומר כן ומה תעשה לדעת האומר חלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים שמתו ופירשוה מתוך שאלות אלו בבהמת קדשים שאינה ראויה לכלום שהרי אחר מיתתה אסורה בהנאה וטעונה קבורה ואינה ראויה להאכילה לכלבים ולפדותה אינו יכול שהרי אין פדייה בלא העמדה והערכה ואפילו למי שאומר שאין צריך העמדה אין פודין קדשים להאכילן לכלבים ואפילו למי שאומר שפודין אין פודין ביום טוב והילכך לא יזיזנה ממקומה אפילו לר' שמעון שהיה מתיר חתוך נבלה לפני הכלבים והוא שסמך לה חלה שנטמאת שלא יזיזנה ממקומה שהרי אף לכהן טמא אינה ראויה שלשריפה היא עומדת ולשרפה אינו רשאי שאין שורפין קדשים ביו\"ט דרחמנא אחשבה לשריפת קדשים מדכתיב באש תשרף והויא לה מלאכה ואפילו להסיקה תחת תבשילו שהרי אמרו אין מדליקי' בשמן שריפה ביו\"ט ופירשו בה במקומה שמן תרומה שנטמאת ומשנתנו אף לר' שמעון היא שנויה וחזר והקשה שאם כן דוקא בקדשים הוא שנאסר הא בחולין מותר אף בבריאה ואע\"פ שמשנתנו מיהא הואיל ובבהמה קדשים אתה מעמידה כבר נתישבה אף לדעת האומר חלוק היה וכו' מ\"מ דיוק זה היוצא ממנה היאך אתה מישבו לדעת האומר מודה היה וכו' ותירץ הכא במאי עסקינן במסוכנת ודברי הכל כלומר שהיא בהמת קדשים והיא מסוכנת ודברי הכל ר\"ל בין למאן דאמר חלוק היה בין למאן דאמר מודה היה ומשנתנו אפילו לר' שמעון בין גופה של משנה בין דיוק היוצא ממנה כך נראה לי פירוש הסוגיא ושאר מפרשים מבלבלים את השמועה ומה שגרם להם בבלבולה הוא שמפרשים מה שאמרו ודברי הכל על ר' יהודה ור' שמעון ואי אפשר לפרשה כהוגן ועוד שטורח כל הסוגיא אינו אלא להעמיד משנתנו לדעת ר' שמעון ולדבריהם כשהקשה מדיוק המשנה לדעת האומר מודה היה וכו' היה לו להקשות לומר מתניתין דלא כר' יהודה אלא שעקר הדברים נראה לי כמו שפירשתי:",
+ "ומ\"מ לענין פסק הלכה כמי שאמר חלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים וכו' ודיינו להעמידה בבהמת קדשים אף בבריאה ובחולין מיהא מותרת לר' שמעון ואסורה לר' יהודה אם דוקא בבריאה אם אפילו במסוכנת לדעת קצת וכבר ידעת שהלכה כר' יהודה ביו\"ט וא\"כ אף בשל חולין אסורה לטלטל אפילו היתה מסוכנת מבערב וי\"מ דוקא בבריאה אבל במסוכנת אף ר' יהודה מודה ובשבת הלכה כר' שמעון אף בשלא היתה מסוכנת שדברי ר' שמעון אף בבריאה הם כמו שכתבנו ומ\"מ אחר שפסקנו כר' יהודה אפשר להעמיד משנתנו שלא כר' שמעון ובבהמת חולין אם אפילו במסוכנת אם דוקא בבריאה לדעת קצת כמו שביארנו אלא שגדולי הפוסקים מעמידין אותה כמסקנת הסוגיא בבהמת קדשים ומסוכנת ואע\"פ שלדעת ר' שמעון הוא שהוצרכה להעמידה כן אפשר שבאו להשמיענו להיות הדיוק היוצא ממנה ר\"ל הא דחלי' שריא לדברי הכל אף לר' יהודה וא\"כ אף ר' יהודה מודה במסוכנת מבערב וכמו שפירשנו לדעת קצת אלא שיש חולקין לומר שר' יהודה אף במסוכנת אסרה כמו שביארנו וכן נראה לי שאם לא כן לא היה נשמט בעל התלמוד מלפרשה ויש מפרש משנתנו לענין שבת ומתוך כך הוצרכנו להעמידה כר' שמעון ולא יראה כן:",
+ "וכן יש פוסקין כדעת האומר מודה היה וכו' ומפרשים שלא התיר ר' שמעון אלא במסוכנת ואף אנו שפוסקין כמותו בשבת לא פסקנוה אלא במסוכנת ואין זה כלום ומ\"מ מגדולי המורים נוטים להכריע דרך פשרה שכל שהיא בריאה לגמרי מבערב אסורה אף בשבת אם נתנבלה בשבת אף לר' שמעון שהלכה כמותו בשבת ואם היתה מסוכנת גמורה מבערב מותרת אף ביום טוב אם נתנבלה ביום טוב אף לר' יהודה שהלכה כמותו ביום טוב לא נחלקו אלא בשהיתה חולה מבערב לא בריאה ולא מסוכנת וכזו אסורה ביום טוב כר' יהודה ובשבת מותרת כר' שמעון ולא יראה לי כן שהבהמה מתוך שחמרה גס ביותר אינה נקראת חולה עד שההא מסוכנת והדברים נראין לנו כמו שכתבנו תחלה:",
+ "זהו ביאור המשנה ולא נתחדש לנו בגמרא דבר שלא ביארנוהו:",
+ "המשנה הששית אין נמנין על הבהמה בתחלה ביום טוב אבל נמנין עליה מערב יום טוב ושוחטין ומחלקין ביניהן ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקפיץ וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עקר אמר הר\"ם אין נמנין ר\"ל שלא יפסיק דמים ביו\"ט ויאמר זאת הבהמה בעשרה פשיטי' בדרך משל נקח אותה עשרה בני אדם פשיט לכל אחד ואמרם אין משגיחי' בכף מאזנים כל עקר שאסור להשתמש בהם ואפי' שלא לשקול כגון לתת שום חפץ בכף המאזנים או לכפות בהן כלי והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי המשנה הששית והכונה לבאר בה על איזה צד לוקחין ומוכרין ביום טוב דברים שיש בהם אוכל נפש ואמר על זה אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביו\"ט ופי' ענין זה בגמ' אין פוסקין דמים על הבהמה לכתחלה ביום טוב כלומר שאם סיעה של בני אדם צריכין לבהמה אחת אין פוסקין עליה דמים לומר מכור לנו פרה זו בעשרה דנרין ויתחייב לך כל אחד ממנו חלקו אלא שנמנין עליה מערב יו\"ט בפסיקת הדמים ויאמרו לו למחר שישחוט להם אותה פרה ויחלקוה בין כלם ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי וכו' כלומר מה שביארנו שמחלקין אותה ביניהם אע\"פ שדרכם לשקול בחול בכף מאזנים בליטרא ובשאר משקלות אין עושין כן ביו\"ט ר\"ל לשקול במשקולות אלא כנגד כלי או קפיץ שמשימין הכלי או הקאפיץ בכף אחת וחלק הבשר באחרת וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עקר לא כנגד כלי ולא מנה כנגד מנה אלא שמחלקים באומדנא שאומדין החלקים זה בזה ונותנין לכל אחד מהם וכן הלכה:",
+ "זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "לא נמנו על הבהמה מערב יו\"ט כיצד הן עושין שהרי פסיקת דמים ביום טוב אסורה ולהאמין בפסיקת דמים לאחר יו\"ט על אמונת הטבח אין אדם מצוי שיתרצה בכך אלא מקיפין שתי בהמות שוות זו לזו ושוחט את האחת ומחלקה להם ולמחר מעריכין אותה כשווי חברתה ובמסכת שבת התבאר שבשעת חלוק המנות אין מטילין עליהן חלשים ר\"ל גורלות מפני שזה דרך חול ואע\"פ שלענין שבת נאמרה שם הוא הדין ליום טוב וכן כתבוה גדולי המחברים וכן לא יאמר אדם לחברו ביום טוב הריני נמ��ה בבהמה זו בחלק סלע או בשתי סלעים אלא אומר לו הריני נמנה בבהמה זו למחצה או לשליש או לרביע וכיוצא בזה ובתלמוד המערב התבאר שאם נמנו עליה בדמים מערב יום טוב כשבאין לחלק אותה ביום טוב רשאין להוסיף במנינם היו חמשה ובאו חמשה אחרים ואמרו הרי אנו נמנין עמכם בבהמה זו ויגיע לכל אחד חצי הדמים שנפלו לכל אחד מהם מאתמל רשאין הם לעשות כן וכן כל כיוצא בזה ולשון תלמוד המערב בזה אין נמנין הא להוסיף מוסיפין היו חמשה נעשין עשרה:",
+ "מה שביארנו במשנה שאין משגיחין בכף מאזנים כל עקר לא סוף דבר לשקול את הבשר אלא אף לשים בה את הבשר דרך שמירה מן הכלבים או העכברים או דרך הצנעה אסור אם היו המאזנים תלויות באותה טבעת שמניחין אותה לשם בשעה ששוקלין בהם הא כל שאינה תלויה שם מותר אחר שאינו מניחה לכונת משקל:",
+ "טבח שהוא רגיל במשקל הבשר ובקי בו כל כך שכשהוא מגביה את הבשר בידו ומכוין בהגבהתו לידע משקלה הוא מכיר את משקלה אסור לשקול ביד בדרך זה וי\"מ שלא נאסר אלא כשמניח את הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ומ\"מ לשון תלמוד המערב מורה כדעת ראשון שאמרו שם בטעם האיסור מפני שידו כליטרא וכן אם היו המים בכלי והיו בו שנתות ויודעין בהן כשמכניסין ליטרא בשר בכלי עד אי זה שבשנתות המים עולין אסור לכוין משקל הבשר בדרך זה יש מי שאומר שלא נאסרו דברים אלו אלא בטבח שנראה כמוכר במשקל אבל שאר בני אדם מותרין לשקול לעצמן הואיל ואין מתכונין למכור אלא לידע חלק המגיעם כמה הוא והביאוה ממה שאמרו בתלמוד המערב רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מפייס אדם את עצמו בליטרא לידע כמה הגיע לו וגדולי הדור ראיתי שחולקים בה ממה שאמרו למטה שלא תהא אשה מודדת קמח ליתן לתוך עיסתה אלא שאנו כתבנו בה להיתר כמו שיתבאר:",
+ "אסור לעשות ביו\"ט בית יד בבשר והוא נקב העשוי בה בסכין כדי לאחוז את הבשר מפני שזה דרך חול הוא אבל מותר לנקוב את הבשר באצבעו שלא בסכין ומותר לעשות בו סימן אף בסכין אם היא מתעלמת מן העין כדי להיותו היכר לבעלים שלא הוחלפה ובלבד שלא יעשה סימן באותיות אלא כענין שלש קרנות או יותר כפי רצונו:",
+ "כל פסולי המוקדשין שיש בהם צד קדושה כגון קדשים בעלי מומין שנפדו שיש בהם צד קדושה עדין והוא שאסורין בגיזה ועבודה מותר לשחוט אותן באיטלין ולמכרם שם והוא מקום שהטבחים מוכרין שם את הבשר לכל כדי שיהו נמכרין ביותר וכן נשקלין בליטרא מטעם זה שכל שהבעלים יודעין שהיא נמכרת יפה אף הם מוסיפין בפדיונם והרי דמי הפדיון חוזרים להקדש שהרי מביא תחתיה בהמה אחרת ואחר שיש בפדיונן תועלת להקדש אין חוששין לבזיון זה ורודפין אחר התועלת ואע\"פ שכל שהוא לאחר פדיונן הנאה לבעלים וקודם פדיונן אי אתה יכול לפרשה שאין פדיון אחר שחיטה שהרי צריכות הם העמדה והערכה מכל מקום מתחלה אם יפדוה הבעלים כשהם יודעים שיהיו רשאים למכור באיטלין יוסיפו בפדיונה כמו שביארנו אבל בכור ומעשר בהמה שהוממו אין נפדין כדי לחזור דמיהן להקדש שהרי בבכור נאמר לא יפדה ובמעשר לא יגאל אלא נאכלין במומן בכור לבעליו הכהנים או מאכילו למי שירצה אפילו לגוי שנכסי כהן הוא כדכתיב וכי יהיה בו מום וכו' לא תזבחנו וכו' ומעשר לבעלים ישראל ומאחר שאין תועלת להקדש בבזיונן אף הם אין נשחטין באיטלין ואין נמכרין באיטלין ואין נשקלין בליטרא אלא ישחטנו בביתו וימכרנו בצנעה ומ\"מ בכור תם אינו נמכר שבשר קדש הוא וכהנים שנמנו עליו שו��לין מנה כנגד מנה אבל לא בליטרא ומעשר בהמה שהתרנו מכירתו בבית דוקא מעשר בהמה של יתומים שנשחט במומו ומפני השב אבדה ליתומים לא גזרו עליו אבל בשאר בני אדם אין מוכרין אותו כלל והוא שאמרו במסכת בכורות ל\"א ב' בבכור נאמר לא יפדה ונמכר במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום ובתלמוד המערב בשני של מועד קטן אמרו שטעם איסור בכור לישקל בליטרא הוא מפני שיהיו מוכרין אותו בזול והוא שאמרו אלו היו חברי נמנין עמי הייתי מתיר בכור לישקל בליטרא כלום אסרו אלא שיהיו מוכרין אותו בזול והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר:",
+ "המשנה השביעית אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה לא יאמר אדם לטבח מכור לי בדינר בשר אבל שוחט והם מחלקין ביניהם אמר הר\"ם השחזה היא העברת סכין ברחיים והם מחלקין ביניהם שיאמר תן לי רובע הכבש או שמיניתו או חלק כך ממנו:",
+ "אמר המאירי המשנה השביעית והכונה לבאר בה איזו מלאכה שבמכשירי אוכל נפש מותרת ביו\"ט ואמר שסכין שנפגמה אין משחיזין אותו שהרי הוא כמתקן כלי אבל משיאה על גבי חברתה שאין זה נקרא תקון גמור אלא כלאחר יד מותר בכך ולא נתבאר במשנה זו באיזו משחזת נאסרה אלא שמאחר שלא התיר אלא השאה על חברתה נראה שבכל משחזת נאסרה אלא שבגמרא נחלקו שלדעת אחת לא נאסר אלא במשחזת של אבן אבל בשל עץ מותר לחדדה ובשל אבן להעביר שמנוניתה מותר ולדעת שני בשל עץ מותר להעביר שמנינותה אבל לחדדה אסור אף בשל עץ ובשל אבן אף להעביר שמנונית אסור ובלשון אחר נחלקו בענין זה במשנתנו שלדעה אחת מה שנאסר השחזה במשחזת שלה דוקא לחדדה אבל להעביר שמנינותה מותר ובהשאה על גבי חברתה אף לחדדה מותר ולדעת שני אף השאה בחברתה לחדר אסור ולהעביר שמנינות מותר ובמשחזת שלה אף להעביר שמנינות אסור והדברים מבולבלים לידע על מה נסמוך ומ\"מ מצינו בגמרא שמשנתנו שלא לדעה ר' יהודה נאמרה שהוא מתיר במכשירין וא\"כ כל לשונות אלו אין לנו בדקדוקם כלום שהרי הלכה כר' יהודה אלא שאין מורין כן ואף שחכמים גדולים עשו בה מעשה להעבירה על שפת הריחיים בכונת חדוד אלא שלא להוציא הוראה מתחת ידם היו אומרים שלהעברת שמנינות היו עושים אלמא אף בשל אבן ולחדד מותר אבל במשחזת שלה לא ראינו בה מעשה אלא שרב חסדא פוסק כר' יהודה בפומבי עד שאמר יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי ודרשה ודאי הוראה מפורסמת היא ואם כן אף במשחזת שלה מותר אלא שמ\"מ בזו דוקא בשנפגמה ביו\"ט וכמו שאמרו בסוף השמועה סכין שנפגמה ושפוד שנרצף וגריפת תנור באנו למחלקת ר' יהודה ורבנן דלר' יהודה שרי והעמדנוה בשאי אפשר מבערב ומסתמא במשחזת שלה אמרה אבל על האבן ועל העץ ועל חברתה אם התיר ר' יהודה שהלכה כמותו אף בנפגמה מבערב או דוקא בנפגמה ביו\"ט לא נתבררה בגמרא והרבה מפרשים כתבוה דוקא בנפגמה או עמדה ביו\"ט הא מבערב הכל אסור אף לר' יהודה עד שכשאמרו בגמרא מתניתין דלא כר' יהודה הקשו בה לוקמה כר' יהודה ובמבערב תירצו בה שאלו כן לא התיר בהשאה על חברתה וא\"כ לר' יהודה בנפגמה או עמדה ביום טוב מותר אף במשחזת שלה במבערב אסורה אף השאה על חברתה ואנו שפסקנו כר' יהודה אלא שאין מורין כן כל שנפגמה ביום טוב אוסרין במשחזת שלה שהכל יודעין שחדוד הוא ומתירין באבן ובעץ ובהשאה על חברתה שהדבר נראה כמכוין להעברת שמנינות אע\"פ שמתכונים לחדד ובמבערב אוסרין את הכל ואע\"פ שבדיכה התרנו בשנוי אינו דומה מכשיר שב��וף האוכל למכשיר שבהכנה:",
+ "ומ\"מ שטת קבלתנו שמא זה שהחליטו לומר מתניתין דלא כר' יהודה ולא העמידוה במבערב וכר' יהודה נראין הדברים שבמשחזת שלה הוא שיש לחלק לר' יהודה בין ביומו למבערב אבל בעץ ואבן שהוא שנוי מותר כדין המלח ובקוע עצים ואם מטעם היתר השאה על חברתה זו ודאי אין ספק שלא אסרה ר' יהודה שאין זה אלא כעין מנהג להעביר אי זה שמנינות המעכב את החתך ולא היה נמנע מזה להתיר משנתנו כר' יהודה ובמבערב אלא שאף כל אלו מותרין אף במבערב והטעם שהסכין תשמישו תדיר ואף בהושחזה מבערב סמוך לבין השמשות משתמשין בו ועומדת או נפגמת ונמצאת מניעת הכנתו קלה ומתוך כך לא חלקו בה ואף בתלמוד המערב ראיתי אבל מסיעה על חברתה אמר רב חסדא דר' יודא היא רב יהודה אמר דברי הכל היא אינה אלא להעביר שמנינותא ונמצא פסק הדברים לדעתנו שכל שנפגמה מבערב אין משחיזין אותה במשחזת שלה אבל נפגמה ביו\"ט מותר אלא שאין מורין כן ונפגמה מבערב משחיזין אותה באבן או בעץ או בחרס או על הריחים אף לכונת חדוד אלא שאין מפרסמים שהוא מכוין לחדד וכן נראה שצריך להזהר שלא יוכר מתוך תנועותיו שיהא מכוין לחדד והשאה על חברתה מותר בכל ענין שעקר ענינו אינו נראה חדוד:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה לשטתנו אלא שיש חולקים בקצת דברים שכתבנו ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לא נאמרו דברים להתיר חדוד הסכין אלא בסכין שנפגמה או שעמדה מחדוד שלה ומ\"מ יכולה היא לחתוך על ידי הדחק אבל אם אינה יכולה לחתוך על ידי הדחק כלל אין משחיזין אותה כלל שהרי אין זה אלא עשיית כלי מתחלתו וכל שוויי מנא אסור:",
+ "אין עם הארץ רשאי להראות סכין לחכם ביו\"ט וכן אין תלמיד חכם רשאי לבדקו לעם הארץ וטעם האיסור נחלקו בו מפרשים והוא שגדולי המחברים פי' הטעם שמא תמצא פגומה ויאסור לו לשחוט בה ויבא להשחיזה וראיה אצלי בפירוש דבר זה הלמד מענינו וגדולי הרבנים פי' מפני שהוא הרעשה ואוושא מילתא שהדבר דומה כרוצה לשחוט למכור באיטלין והרי הוא כמעשה חול וי\"מ שראיית סכין כראיית בכור שנראה כדן את הדין וכל זה אינו נראה ועקר הדברים באיסור זה הוא שהיו החכמים באותו זמן קובעים להם פרק וישיבה בשדות חוץ לתחום ושמא ילך עם הארץ זה חוץ לתחום בלא עירוב להראותו ואע\"פ שהתחומין מדרבנן ונמצאת גזרה לגזרה מ\"מ בדבר הקרוב כל כך יש להסתרך באיסור או שמא יצא חוץ לשלש פרסאות כמו שאמרו בערובין שכל מי שצריך להוראה צריך לילך שלש פרסאות ובדיקת סכין הוראה היא ומכאן אני אומר שבזמן הזה שהחכמים מצויין בבתיהם מותר להראות סכין לחכם ולואי ומ\"מ חכם שראה סכין לחכם הרי זה משאילה לעם הארץ:",
+ "כבר ביארנו שאין היתר מכשירי אוכל נפש שוה להיתר אוכל נפש עצמו וכלל הדברים בענין זה הוא שאוכל נפש הגמור אפילו אפשר לו מבערב מותר לדברי הכל אע\"פ שהיה אפשר לו מבערב ושהיה שוה מבערב כמהיום הואיל ועקר אכילתו בדרך תקון ואף כשאין עקר אכילתו בדרך תקון כל שאין בתקונו כעין מלאכה אחרת שלא מעין אוכל נפש שכל שהוא כן אסור כדרך שביארנו בפרק שני בסוף סוגיית המשנה הששית בענין הגבון אלא שיש דברים שאף אם שוים יותר כשנעשים ביומן אסור לעשותן ביו\"ט והם כל אותן המלאכות שדומות למלאכות הנעשות בדגן משעת לישה ולמפרע כמו שביארנו בראש הפרק אבל מכשירי אוכל נפש אם אפשר לו מבערב אסור לעשותן בכל שאין עשייתן מבערב פוגמת בהן אלא בקצת דברים שמניעת הכנתן קלה כגון סכין שהיא עומדת ליפגם תמיד ואפילו נפגם מבערב כל שלא במשחזת שלה מותר לדעתנו אלא שיש חולקין בדבר וכן בקוע עצים והבאת עצים מן השדה מפני שאין קצבה להיסקן ואי אפשר להעלות על לב כל הצריך לו ואף זה על ידי שנוי בקפיץ ובכיוצא בו הואיל והיה אפשר מבערב וכן בכתישת המלח מפני שהוא דומה כאוכל נפש עצמו הואיל ואין לאוכל תקון בזולתו אבל אם אי אפשר לו בהם מבערב כגון שפוד שנרצם ביו\"ט ר\"ל שניטל ראש חדודו או סכין שנפגמה ביום טוב או תנור שנפל בתוכו ביום טוב מטיח הכותלים וצריך לגרפו קודם שיתן עליו את הקדרה או שאירע כן מערב יו\"ט והוא לא ידע כל אלו מותרין אלא שבקצתם אין מורין כן וכל שכן שמתירין במכשירין שעשייתן ביו\"ט שוה יותר כגון שחיקת תבלין כמו שהתבאר ולא נאמרו הדברים להתיר אלא בזמן שלא יהא במכשירין טורח יתר או עשיית כלי מתחלתו ובגמרא שבת התבאר על פי מפרשים בפרק תולין קל\"ז ב' שאיסור מלאכה מדברי סופרים כגון מה שאמרו שם שתולין את המשמרת מותרת ביום טוב במכשירי אוכל נפש אע\"פ שהיה אפשר לו מבערב ושהיה חשוב מבערב כמהיום זו היא שטתנו בענין זה על היותר שאפשר לנו לפסוק כר' יהודה ומ\"מ כבר כתבנו למעלה שיש דברים שאנו פוסקים כר' יהודה אף בדרשא ודברים שאין מורין כן ויש שאין פוסקים כמותו כלל כדרך שכתבנו בפרק שני בסוגיית המשנה החמשית ואתה צריך לצרפם בדיני' אלו וכשתתבונן במה שכתבנו שם עם מה שביארנו כאן יצא לך דין זה כהלכתו ותבין בכל מקום באיזה ראוי לפסוק כן בפרהסיא ובאיזה בצנעה ובאיזה אין פוסקין כמותו כלל ובאיזה דוקא כשאי אפשר לו מבערב ובאי זה אף באפשר לו מבערב ובאיזה על ידי שנוי ובאיזה כדרכו:",
+ "זה שביארנו בשפוד שנרצם וניטל ראש חדודו ואינו ראוי לצלות בו אא\"כ יתקננו כך פרשוהו גדולי צרפת אבל בשפוד שנרצף שאמרו עליו בסוגיא זו אסור לתקנו פירשו הם שנתמעך ונדרס ונתעקם אבל לא נשבר וטעם איסורו מפני שאפשר להשתמש בו כמות שהוא ואין צורך בטרחו אבל כשניטל ראש חדודו אי אפשר להשתמש בו ולפיכך התירו תקונו ויראה מכלל דבריהם שאף הכאה בפטיש עליו מותרת הואיל ולא נשבר מערב יום טוב או שלא ידע בו עד היום טוב ומה שאמרו בפרק הבא שאין מתקנין את השפוד פירושו בנרצף מבערב וידע בו והדברים זרים להתיר הכאה בפטיש ויראה עקר הדברים שזה שהתירו בכאן לר' יהודה שהלכה כמותו הוא כשנעקם ואין צריך תקון גדול וזה שאסרוהו הוא כשנקטם ראשו שתקונו צריך פטיש וכיוצא בו וכן מה שאמרו בפרק המביא שאין מתקנין וכו' בדרך זה וי\"מ זו שבפרק המביא בשפוד של עץ שתקונו הוא החלקתו בסכין והרי הוא כעשיית כלי:",
+ "שפוד שצלו בו בשר אע\"פ שאינו צריך לו עכשו מותר לטלטלו ולהסירו מאמצע הבית ולשמטו טלטול מן הצד בקרן זוית שלא יזוקו בו בני הבית ואע\"פ שאין עליו שום בשר אבל אינו נוטלו בהדיא ובשבת מיהא אסור ואם היה צריך לו לצורך גופו או לצורך מקומו נוטלו בהדיא אף בשבת ויש שואלין ביו\"ט יטלטלהו בהדיא שהרי לגבי יו\"ט מלאכתו להיתר הוא ובתוספות פי' שדינו כאבן ואין זה כלום שהרי קנים ומקלות דינן ככלים לטלטול כמו שיתבאר בפרק כל הכלים ועקר הדברים שהוא מוקצה מחמת מיאוס לענין קערות אחר שאכל בהם כבר פי' בפרק כל הכלים קכ\"ד א' שמתוך שמיאוסן גדול מותר לטלטלן להדיא כדי לפנותן וכן הדין בכל דבר המאוס ביותר והוא שאמרו בכמה מקומות מידי דהוה אגרף של רעי ולצורך גופו ומקומו מיהא אף במלאכתו [לאיסור] מותר:",
+ "היה קוץ ברשות הרבים ומתירא שמא יזוקו בה רבים מטלטלה אף בשבת בהולכת פחות פחות מארבע אמות עד שמסלקה לצדי רשות הרבים כמו שיתבאר במסכת שבת ומה שנתגלגל בכאן בענין שפוד ושפחות וגומות ואפר מקלה ובלורית וגבנת הגוים יבאר ענינם בזה החבור במסכת עבודה זרה פרק שני:",
+ "המשנה השמינית והכונה לבאר בה מה שכיון בשלפני לפניה ר\"ל משנת אין נמנין על הבהמה וכו' ואמר שלא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר שהרי אסור לו להזכיר שם דמים ואע\"פ שבמשנת אין נמנין וכו' למדנו איסור הזכרת שם דמים הייתי אומר שלא נאסר שם אלא בשאומר בכמה תתן לנו פרה זו עד שיבא לכלנו חלק כל אחד בסך כך וכך ונושאין ונותנין עמו בזה ועכשו הפליג להשמיענו שאף בשאין נושא ונותן כלל אלא שאומר תן לי בדינר בשר כלומר מה שתתיר בדעתך שיהא שוה דינר אעפ\"כ אסור אבל שוחט מאליו ומחלקה ביניהם ומפרש בגמ' שרשאין לומר לו תן לי רביע אחד או חצי רביע וכן כל כיוצא בזה מהזכרת הנתחים הידועים אצל בני העיר בנתוח אברי הבהמה וכן הלכה:",
+ "זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:",
+ "המשנה התשיעית אומר אדם לחברו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ר' יהודה אומר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא את מדותיו מערב יום טוב ונותנן ללקוחות ביום טוב אבא שאול אומר במועד עושה כן מפני בירורי המדות וחכ\"א אף בחול עושה כן מפני מיצוי המדות אמר הר\"ם רוצה בו אבל לא בכלי המיוחד למדה אבל אם היה כלי מוכן להיות מדה ועדין לא נעשית בדיוק ולא שמוה מדה מותר לתת בה ור' יהודה אוסר לפי שהוא כלי ידוע למדה והיה עושה אבא שאול בן בטנית מה שאמרו עליו מפני בטול בית המדרש כדי שלא יתבטל בעת המשקל ואין הלכה כר' יהודה:",
+ "אמר המאירי המשנה התשיעית והכונה לבאר בה מה שכיון לבאר בשלפניה ואמר על זה אומר אדם לחברו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ופירוש הדבר כגון שחברו מוכר יין ובא לו חברו ליקח ממנו יין לצורך יום טוב והרי אין המוכר בקי בכליו של לוקח לידע כמה הוא מחזיק כדי שימלא בו כליו והוא צריך למסור לו את יינו בכלי שלו שהוא יודע בו כמה הוא מחזיק ואמר על זה שרשאי הלוקח להראות למוכר איזה כלי מכלים שלו המיוחדים לו למדה ואומר לו מלא לי כלי זה ושפוך לתוך כלי שלי ומה שאמר אבל לא במדה לפי מה שפירשו בגמרא בלשון אחרון האמור שם פירושו שלא יזכור לו שום מדה כלומר מלא לי כלי זה המחזיק רביע או חצי רביע או כך וכך אלא שאם הוא רוצה במדת כך אוחז בידו את שמחזיק במדה הצריכה לו ואומר לו מלא לי כלי זה ור' יהודה חולק לומר שאם אותו כלי מיוחד למדה לא ימלאנו אף בדרך זה ומפרש בגמרא שאם היה עומד למדה אף ר' יהודה מתיר וענין עומד למדה הוא שיש הרבה כלים שאין מיוחדין למדה עדין אלא שעומדים בביתו לאחריות שאם תשבר תעמוד זאת במקומה ומ\"מ הלכה כחכמים ואפילו במיוחד למדה מותר שאף המיוחד למדה אינו דרך מקח לגמרי שהרבה בני אדם נוהגין לשלוח יין בכלי המיוחד למדה ומ\"מ אם אין שם מדה אל יחזר אחר מדה שנראה כמכוין למדוד אלא ימלא לו כלי הנמצא לו וימדדהו למחר וכן אמרו בתלמוד המערב מלא לי אהן מנא ולמחר אנן מכילן ליה זו היא שטתנו ומ\"מ יש אומרים שכל שהלוקח אומר למוכר מלא לי כלי זה שלך אסור אלא משנה זו פירושה שהלוקח אומר מלא לי כלי זה שלי ומותר אע\"פ שהוא יודע מדתו ואפילו היה מיוחד למדה אצלו ובנארבונאה נהגו שהמוכר לוקח המדה ומוציא יין ואינה ממלאה על גדותיה אלא עושה אותה חסרה עד כאצבע או אצבעיים ושופך לתוך כליו של לוקח ואח\"כ מוציא מן היין ומשלים לו באומד הדעת:",
+ "מעשה באבא שאול וכו' כלומר מעשה זה היה מביא ר' יהודה ראיה לדבריו לומר שאבא שאול לא היה מוציא היתר למדוד את יינו בכליו אחר שמיוחדין למדה והיה ממלא מדותיו מערב יום טוב והיו לו הרבה מדות והיה ממלא את כליו והשיבו לו שאין לו ראיה משם שאף בחולו של מועד היה עושה כן ופי' הטעם בגמ' מפני בטול בית המדרש אבל בחול לא היו רבים באים אצלו ללמוד מפני שהיו עסוקים במלאכתם ויש גורסין במשנה עצמה מפני בירורי המדות ופירושו העלאת רתיחות שהיין מעלה כשממלאין אותו עד שינוח ואם יריקוהו מיד יש הפסד ללוקח ונקראין בירורין על שם שאדם בוררן מכוסו ושופכן ואע\"פ שטעם זה אף בחול הוא לא היה עושה כן אלא במועד שהקופצים מרבים ליקח יין ואין פנאי להניח את הכלי מרתיחתו קודם שיערה לכליו של (מוכר) [לוקח] ויש גורסין בירוצי המדות ופירושו לשון הטאה וחכמים אומרים אף בחול היה עושה כן מפני מצוי המדות וענין זה הוא בשמן ודבש והוא שכשאדם מריק את השמן מכלי של מוכר לכליו של לוקח אם אינו מעמיד את הכלי על כלי חברו מעט הרי נשאר מן השמן בשולי כליו של מוכר ומפני זה היה ממלאן מבערב וכשמשהא האחד במצויו היה מוסר לאחר אותו שנתמלא וכשהשלים זה את מצויו חוזר וממלא:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים ומה שבא תחתיה בגמרא כך הוא:"
+ ],
+ [
+ "בירורי המדות שביין או מצוי המדות שבשמן ודבש שהכיר המוכר שנשאר לו מהם כמה שיהיה אינו גזל מפני שלא לכונת גזל נעשה ודרכן של לקוחות למחול על כך ומי שרצה להחמיר על עצמו ולהשיב אי אפשר לו לילך אחר כל הלוקחין שהרי הלוקחין מרבין ואינו מכירם ולהקדיש אינן יכולים הואיל והם מחזיקים אותו בגזל אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא מתפייסין עם אותן שמכירין והשאר עושין בו צרכי רבים כדין מי שגזל ואינו יודע למי גזל ועל זו אמרו באבא שאול שכינס שלש מאות גרבי יין מבירורי המדות והענין שהיה הוא מוכר יין כל השנה והיה יודע בכל חבית כמה היא מחזקת וכשהיה מוציא ממנה עד כדי חשבונו היה מכיר שהנשאר היה מצד אותן הבירורין והיה מניחו שלא היה רוצה ליהנות הימנו עד שפעם אחת כינס מדבר זה שלש מאות גרבי יין וכן זכרו במצוי שמן ודבש והביאם לפני הגזברים ליטול עצה אם יקדישם או מה יעשה בהם ואמרו לו שאינו זקוק בהשבה זו שאינו גזל ודרך לקוחות למחול בכך ואף הוא השיב שאין רצונו לזכות בשום פנים ושהוא מחזיק אותו בגזל או טעות ואין רוצה במחילה ואמרו לו שאם כן אף להקדיש אינו רשאי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והשבון אין כאן שאינו יודע בלקוחות ואין לו מחילה אלא בצרכי צבור כגון בורות שיחין ומערות שהדבר מצוי ליהנות בהם הנגזלים או יורשיהם:",
+ "אסור לאדם שימדוד שעורים ויתן לפני בהמתו שכל שהוא מכוין למדידה אסור אבל משער הוא קב או קבים ונותן לה וקודר פירושו משער ואף בלשון ערב קורין לענין שיעור אלקאדיר ומכל מקום נחתום שהיה מבשל בקדרה גדולה למכור את התבשיל לכל הבא ליקח לצורך יום טוב בדרך מקח המותר מודד את התבלין הצריכין ונותן בקדרה שמדידה מועטת כזו אינה מדידה והקלו בזה שלא יתן יותר מדאי ויקדיח את התבשיל ברוב חריפות אבל בבעל הבית המבשל לעצמו לא התירו במדידה לפי סוגיא זו שהרי אין בו חשש הקדחת תבשילו ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שהקלו בה אף בבעלי בתים והוא שאמרו אומר אדם לחברו תן לי כיילא של תבלין שכן דרך בעל הבית להיות [נותן] כיילא של תבלין לתוך תבשילו אף האשה מודדת קמח ומכונת לישתה על פי מדה כדי שתטול חלתה בעין יפה ששיעור חלה לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה לחלת כהן ולנחתום אחד מארבעים ושמנה וכשאינה יודעת עיסתה אף היא מקמצת ואומרת אין כאן כל כך ומפני זה התירו בכך כדי שתדע מדת עיסתה ותטול חלה בעין יפה זו היא שטתנו וממה שאמרו בגמרא אמר רב מודדת אשה וכו' ואע\"פ שחלק בה שמואל ואמר אסור הילכתא כרב באיסורי ומ\"מ גדולי הפוסקים כתבו שאין עושין כן אלא בצנעה ושלא להורות כן וממה שאמרו בגמרא על רב דאמר [מותר ושמואל דאמר] אסור ואמרו עליה ותנא דבי שמואל מותר ואמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר הלכה למעשה קא אמר כלומר דמן הדין מותר אלא שלמעשה אין מורין כן ובפסח מיהא מותר שלא לבא לידי איסור תורה שאם תוסיף שמא יבא לידי חמוץ ואם יגרע יפקיע חיוב חלה:"
+ ],
+ [
+ "העברת הקמח בנפה ביום טוב נחלקו בה כמה מפרשים ולדעתי עושין כן לכתחלה בלא שום שנוי בין נפל לתוכו צרור או קיסם או שלא נפל אבל הרקדה אסור מפני שהוא כבורר גמור ושכבר היתה שוה יותר אם הרקידה מערב יום טוב ומקצת חכמי הצרפתים התירו בהרקדה ואף חכמי התוספות מעידין כן על אחד מגדוליהם ואין הדברים נראין ובתלמוד המערב אמרו בפירוש מנין שאין טוחנין ואין מרקדין בו שנאמר הוא לבדו וכו' ומגדולי המחברים פסקו שאין עושין כן לכתחלה בלא שנוי אא\"כ נפל שם צרור או קיסם ומגדולי המפרשים פסקו בהפך שאם היה שם צרור או קיסם אין עושין כן לכתחלה בלא שנוי שהדבר דומה לבורר אבל אם לא היה שם צרור או קיסם מותר לכתחלה בלא שנוי ויש מי שאוסר העברת נפה בקמח שאינו מרוקד מפני שהוא כבורר ולא הותרה אלא בקמח שכבר רקדוהו וזהו לשון שונין ואין הדברים נראין לי שלא תפשוהו בלשון שונין אלא שהקמח מסתמא כבר הוא מרוקד ומ\"מ להעבירו בנפה אף בקמח שאינו מרוקד מותר על הדרכים שביארנו:",
+ "מחלוקת אלו כלם תלויים במחלוקות שבסוגייא זו והוא שאמרו אין שונין קמח ביו\"ט ופירושו העברת הקמח בנפה בשעת לישה וקורא לה בלשון זה מפני שכבר נרקד הקמח פעם ראשונה אחר טחינתו וטעם האיסור מפני שאפשר היה מבערב משום ר' יהודה אמרו שונין ונראה הטעם מפני שבשעת לישה חשובה ביותר שאם תתאחר אפשר שיפול בו צרור או קיסם ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין כלומר שהרי נראה שביום נפל ואי אפשר לו מבערב והשיבו דאדרבה בצרור או קיסם אין שונין דהוה ליה בורר גמור אלא שיטול הצרור או הקיסם בידו ואח\"כ העידו שבנהרדעא נהגו להקל בפרהסיא להיות שונין את הקמח וכן העידו באשתו של רב יוסף שהיתה שונה את הקמח בשנוי באחורי הנפה ואמר לה חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא מינך כלומר שאי את צריכה לשנוי ואע\"פ שאשתו של רב אשי היתה עושה כן ורב אשי אמר עליה הא דידן ברתיה דרמי בר אבא היא דהוה שכיח קמיה דרב פפי דהוה מרי דעובדן כלומר בעל מעשים אפשר שמדת חסידות היה אבל מ\"מ נראה שבלא שנוי מותר ואף בנפל בה צרור או קיסם שהרי העברת הקמח בנפה נעשים בלא צרור כבצרור וזהו דעת ראשון והוא שטת מה שקבלנו בה ומכל מקום הרקדה אסורה שבורר גמור הוא והיה חשוב יותר מבערב על הדרך שביארנו ושאר הפסקים כבר למדת שכלם יוצאים מן הסוגיא זה בכה וזה בכה ועקר הדברים נראה לנו כמו שכתבנו:",
+ "המשנה העשירית אומר אדם לחברו תן לי ביצים ואגוזים במנין שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו:",
+ "אמר המאירי המשנה העשירית והכונה בה ככונת המשנה שלפניה אומר אדם לחנוני הרגיל אצלו תן לי ביצים ואגוזים במנין כגון תן לי חמשים זוגות של אגוזים או עשרה ביצים שאין המנין דרך מקח שהרי אף בביתו אדם מוציאן לבני ביתו במנין וכן פי' בגמ' שהולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי או טלה וכן אצל טבח ואומר לו תן לי כף אחת ירך אחת וכן אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד או גוזל אחד וכן אצל נחתום ואומר לו תן לי ככר אחד או גלוסקא אחת ופי' בגמ' בענין זה ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח ופירשו בה גדולי הפוסקים שאפילו היה אצלו כסף מאתמל מחמשים שלקח מאתמל אינו אומר לו עכשו תן לי חמשים אחרים כמו שעשית אמש ויהא לך בידי שנים כספים ואין צריך לומר אם מזכיר לו בכך וכך דמים וכן כל כיוצא בזה ור' שמעון אומר ובלבד שלא יזכור לו סכום מנין ופירשו בה גדולי הפוסקים גם כן כגון שיאמר תן לי חמשים אחרות ויהא לך בידי מאה ויש גורסין במשנתנו ובלבד שלא יזכור לו סכום מדה כלומר שיאמר לו קב או קביים:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש לנו בגמרא דבר אלא שאנו מוסיפין בה דברים ואלו הן:",
+ "היתר זה יש בו דברים שלא הותרו אלא בחנוני ישראל אבל חנוני גוי בביצים מיהא אסור שהוא כדבר שבמינו במחובר וכן בשאר דברים אם הביאם מחוץ לתחום ונראה לו שעל דעת ישראלים הביאם ויש מתירין בביצים לומר שלא גזרו על ספק מוכן שלהם אלא בדבר שיש בו חשש מלאכה כגון תלישה אבל ביצה דהכנה דממילא היא ושלא נאסרה מעקר הדין אלא ביום טוב אחר השבת לא גזרו על ספק שלה וכן באין בהיתרן מטעם אחר כמו שכתבנו בפרק ראשון ואין נראה לי להקל בזו אלא בדבר שאפשר שלא היה שם האיסור לעולם כמו שביארנו למעלה וכן יש חולקין גם כן לאסור ליקח מן הגוי ככר ביום טוב שמא נטחן ביום טוב ונעשה מוקצה מחמת איסור אלא שמי שהתיר מפרש טעמו מפני שהתבואה ראויה למעשה קדרה ואפילו בשבת מפני שהיתה ראויה לכוס וכן הגאונים התירו לאכול פת שאפאוהו גוים בשבת כל שאין לחוש שלצורך ישראל עשאו ממה שאמרו המבשל בשבת לא יאכל הא גוי שבשל יאכל ואם מפני שנאפה בעצי מוקצה לא אמרו יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה אלא שהם אוסרים בעבד או שפחה של ישראל מפני שמכירו וכמו שאמרו גוי שלקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ואם מכירו אסור ומ\"מ אני תמה היאך לא אסרוהו בשבת מטעם מוקצה לחצי שבת שהרי העיסה אינה ראויה לכוס ונראה לומר שכל שהוא עושה אותו הענין המפקיע ממנו שלא יהא ראוי לכונת גמר מלאכתו שיהא ראוי אין זה מוקצה ולא עוד אלא שאין מוקצה לחצי שבת ומ\"מ מה הועלנו ואף הקמח אינו ראוי לכוס:",
+ "ונשוב לדברינו והוא שמ\"מ בשאר פירות (שיש) [שאין] במינם במחובר מותר אף בחנוני גוי ואין חוששין לבאו חוץ לתחום שהרי לא בשבילו באו וכבר התבאר ענין זה למעלה:",
+ "זה שהתגלגל בדברינו שלא אמרו יש שבח עצים אלא באיסורי הנאה ולמדת לפי דרכך שהמוקצה אינו נאסר בהנאה יש חולקים בה אלא שגדולי הדור הביאוה ממה שאמרו בשני של שבת כ\"ט א' מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים והקשו עליה מכי אדליק בהו נורא פורתא הוו להו שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך ותירץ כדרב מתנא ר\"ל שמרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן ��הרי שלא הקשה אלא והא קא מהפך בהו כלומר שמטלטלן הא בשאינו מהפך בהן אע\"פ שנהנה בבישולן שהתבשיל מתבשל בהן אין בכך כלום וכן אמרו שם בפתילת הבגד שקפלה כי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק כלומר שמדליק בידים שבר כלי ומטלטלו ואלמלא זה לא חשש למה שכשהוא דולק מאליו הוא נעשה שבר כלי ומשתמש לאורו אלמא לא נאסר ממנו אלא להשתמש בו בידים:",
+ "זה שאדם נוטל ביו\"ט מחברו או מהחנוני או מן הנחתום או משאר המוכרים נחלקו בה במסכת שבת אם בית דין נזקקין להגבותה אם לאו והוא שאמרו הלואת יום טוב רב יוסף אמר לא נתנה ליתבע ורבה אמר נתנה ליתבע ויש פוסקין כרב יוסף ממה שאמרו שם רב איויא שקיל משכונא כלומר שלא היה מוסר כלום לחברו ביום טוב בלא משכון ולא שיזכיר שם משכון בפירוש אלא שיהא הלוקח מוסר לו אי זה חפץ וכמו שאמרו שם אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ודקדקו מכאן קצת מפרשים הואיל ולא אמר מניח משכון אצלו אלא מניח טליתו אצלו שאין לו לומר הרי טליתי אצלך במשכון אלא שמניחו אצלו והוא מעכבו במה שמוסר לו וי\"מ אף בתורת משכון בפירוש הואיל ואמר שקיל משכונא ולא יראה כן ונשוב לדברינו והוא שמאחר שהוא נוטל משכון אלמא לא נתנה ליתבע בבית דין וכן אמרו שם רבה בר עולא מערים איערומי כלומר מערים ליקח ממנו שום חפץ אחר יו\"ט והוא מעכבו במה שמסר לו ביום טוב ולמדנו מכאן שאע\"פ שלא נתנה ליתבע אי תפש תפש ואף גדולי הדורות כתבו בה שאם חזר לווה ותפש ממנו דבר אחד על מה שתפשו הוא מוציאין ממנו שאין זה אלא גזלה בידים אלא שאם הוציא מידו אותו דבר בעצמו שתפש הוא ממנו אין מוציאין שהרי שלו הוא שהחזירו לעצמו ומ\"מ גדולי המחברים והפוסקים כתבו שהלכה כרבה ונראה הטעם ממה שאמרו כל רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה קנין ומחצה ואע\"פ שפירשנו במקומה שלא נאמרה אלא במה שנחלקו בו במסכת בבא בתרא מכל מקום כל שאין ראיה לאחד על חברו הלכה כרבה וזו של רב איויא ורב עולא אפשר שהיו עושין כן להוציא עצמן מן הספק וגדולי הדור כתבו שאף לדעת ראשון הלואת יום טוב שני מיהא נתנה ליתבע ממה שהקשו שם לרב יוסף השוחט את הפרה וחלקה בראש שנה אם היה החדש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט ואי אמרת לא נתנה ליתבע מאי משמט ותירץ שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא ומכל מקום עקר הדברים שכל הלואת יו\"ט נתנה ליתבע ובעקר ההלואה מיהא צריך להזהר שלא יזכיר לו לשון הלואה מפני שלשון זה נופל על מה שאדם זוקף על עצמו בסך ידוע והוא שאמרו שם שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלוני ופי' הטעם שאם יאמר לו הלוני שמא יבא לכתוב: ונשלם הפרק תהלה לאל:",
+ "המביא כדי יין וכו' כונת הפרק לבאר קצת החלקים הנזכרים בראש הספר ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון לבאר בקצת מלאכות שהוא מותר לעשותם שהוא צריך לשנות בהם ושלא לעשותם דרך חול השני לבאר שיש מלאכות שאסור לעשותן ביום טוב אע\"פ שיש בהם צורך אוכל נפש ושיש דברים דומים למוקצה ולא נאסרו והשלישי לבאר שיש דברים שאסור להשתמש בהם הן באוכלין עצמן הן במכשיריהן הן משום מוקצה הן מחמת איסור אחר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו התחיל לבאר החלק הראשון ר\"ל באי זו מלאכה צריך שנוי ואמר על זה המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא הוא על כתפו לפניו המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחריו אבל נוטלה בידו מתחילין בערמת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה אמר הר\"ם העקר בכל זה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אלא בשנוי ואם אי אפשר לו לשנות מותר ומתחילין בערמת התבן בתנאי שיהיה התבן מלא קוצים שאינו ראוי אלא לשריפה והוא כמו מוכן לאש ואינו צריך הכנה אבל אם אינו כן כמו שזכרנו הרי הוא כמו עצים שבמוקצה בשוה ורוצה בכלן במוקצה מקום מיוחד להצניע שם עצים:",
+ "אמר המאירי המביא כדי יין ממקום למקום ר\"ל מחוץ לביתו שאם לתוך ביתו ומזוית לזוית אף בשבת מותר וכמו שאמרו מפנין ארבע וחמש קופות ופי' שם שלא סוף דבר שיעור ארבע וחמש קופות אלא אף הקופות עצמן אלא משנה זו מחוץ לביתו היא שנויה ואע\"פ שהבאתו בהיתר כגון בתוך התחום או מחוץ לתחום על ידי עירובי תחומין וכן אע\"פ שלצורך שתיית יום טוב הוא מביאם לא יביאם בסל ובקופה כגון שיתן שלש חביות או ארבע בתוך הקופה מפני שזה נראה כמעשה חול ואע\"פ שהותרה הוצאה כל שיש בו משאוי דרך חול ושאינו דרך אוכל של סעודה שאין דרכה של סעודה להרבות במשאוי או להביא מדרך רחוקה וכל שהוא עושה כן ואפשר לשנות צריך לשנות ומ\"מ מביא הוא על כתפו אחת או שתים כמה שאפשר לו לישא או לפניו בידיו כמה שאפשר לו גם כן שאף אלו הדבר מוכיח בהם שהוא לצורך יום טוב הא על גבי בהמה לא יביא כלל שאין משתמשין בבעלי חיים ביום טוב כבשבת ואין צריך לבא בה מטעם מעשה של חול אלא שגדולי המחברים כתבו בה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ולא יראה כן וקצת גאונים התירו למעשה להביא את הכדים מלאים על החמור בלא אוכף והוא תמה וכן המוליך את התבן משדהו לביתו או ממקום למקום אע\"פ שלצורך הסקה לאכילה הוא מביאה או למאכל בהמתו צריך לשנות בה הואיל והיא מלאכה שבמשאוי והוא דרך חול גמורה ולא יפשיל קופה שיש בה תבן לאחוריו אלא מביאה בפניו או בידיו:",
+ "מתחילין בערימת התבן וכו' דבר זה אינו מכונת המשנה אלא מתוך שהתיר לפי דרכו הולכת התבן על ידי שנוי הוצרך להשמיענו שאף בערימת התבן שלא התחיל בה עדין ושלא הזמינה מבעוד יום מותר להביא ואין בה משום מוקצה וזהו שאמרו בגמ' מתחילין באוצר תחלה כלומר דבר שהכניסו לאוצר אע\"פ שלא הזמינו מתחילין בו ביום טוב ופירשוה בגמ' לדעת ר' שמעון אלא שפירשו שאפילו לר' יהודה שיש לו איסור מוקצה ושאנו פוסקין כמותו ביו\"ט יש בה צד היתר והוא בתבנא סריא ר\"ל בתבן שאין דרך לעשות ממנה אוצר כגון תבן המוסרח שאינו ראוי לבהמה ושיש בה קוצים ואינה ראויה לבנין ונמצא שאינה עומדת אלא להיסק ואין צריכה הזמנה וכן הלכה:",
+ "אבל לא בעצים שבמוקצה כלומר עצים המונחות במקום המוקצה כגון רחבה שאחורי הבתים שאין נכנסין ויוצאין בה תמיד וכל מה שאדם נותן לשם אדם נותנו על דעת אוצר ושלא להשתמש בהן עד זמן מרובה והרי הוא מוקצה ואסור ופירשוה בגמ' לדעת ר' יהודה אלא שאף לר' שמעון יש בזו צד איסור בארזי ואשוחי ר\"ל בקורות גדולות הראויות לבנין שיש בהן מוקצה מחמת חסרון [כיס] ונמצאת משנה זו של התחלת ערימה או כלה ר' יהודה ורישא בתבנא סריא ודאית בה קוצי או כלה ר' שמעון וסופה בארזי ואשוחי וכבר פסקנו שהלכה כר' יהודה ביום טוב וכר' שמעון בשבת:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שבאו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "מה שהצריכו במשנה זו שנוי להבאת כדי יין לא נאמרו הדברים אלא בשאפשר לו אבל אם אי אפשר לו כגון שזימן אורחים הרבה ואין הבאת כתפו או ידיו מספקת מותר להביא בסל ובקופה ומ\"מ ישנה אדם בכל מה שאפשר לו ושנוי זה שאנו מצריכין צריך שתדע שכל מה שאפשר לו לשנות בהקל המשא צריך לעשות כן ובלבד שלא יתגלגל לו טורח אחר על ידי הקל המשא המשל בזה שמי שצריך לשני כדים אין אומרין יביא אחד ויחזור ויביא אחר ולא יביא שניהם ביחד כדי שיקל משאו שאם תאמר כן הרי מה שהרויח בהקל המשאוי הוא מפסיד ברבוי הדרך אלא אם יכול לשנות בהקל המשא שלא בהארכת הדרך עושה ואם לאו משנה בצדדין אחרים אע\"פ שאינו מיקל באותו שנוי ובלבד שלא יכביד משאו הא כל שאפשר לו בהקל המשא עושה כיצד היה דרך אותו דבר לינשא על כתפו בטורח ובדוחק ישאהו במקל ועל זה אמרו דדרו בדוחקא לידרו בדיגלא ודיגלא הוא מקל ארוך וראשו מתפשט לשני צדדין כעין אותו שזורין בו התבואה בגורן ומכניס ראשו באגני הקופה וראש המקל בידו והמשאוי מאחוריו היה רגיל לנשאו במקל ישאהו בשני מקלות אגודים בראשיהם כדרך שהכתפים עושין וזהו שאמרו דדרו בדיגלא לידרו באגדא והוא שאוגד שני מקלות ארוכים בראשיהם ומניח המשאוי על אותם ראשים הנאגדים וראשי המטות השניים אוחזם אחד בידו אחת ואחד בידו האחרת היה רגיל לישא בכך ישאוהו במוט בשנים על כפיהם ועל זו אמרו לידרו באכפא היה רגיל בכך ואין כאן שנוי עוד להקל יפרוס עליהן בגד לצניעות בעלמא ואם אין לו בגד ואי אפשר לו לשנות בשום ענין נושא כדרכו ואם אי אפשר לו לשנות אף שלא בהקל הואיל ואינו מכביד בכך משנה היה אפשר לו לשנות אלא שיש באותו שנוי הכבדה אינו משנה וזהו שלא החליפו בשמועה זו לומר דדרו באכפא לידרו בדיגלא וכו' שכל אלו אחרון אחרון קל במשאוי ובהפך הוא מכביד במשאו הא כל שאינו מכביד אע\"פ שאינו מיקל ישנה אחר שאין לו צד בהקל ומ\"מ כל שיש בשנויו חשש שמא יבא לידי עברה נוח לו שלא ישנה ולא יכניס עצמו לידי ספק הילכך נשים היוצאות לשאוב אינן משנות שאם תאמר לשנות מכד גדול לקטן אם מספקת בכך ודאי כך הוא אבל אם אינה מספקת הרי מרבה את הדרך ואם מקטן לגדול הרי מרבות במשאוי וא\"ת לכסותו במגופה פעמים שהמגופה נופלת ומביאה לה בידה ואע\"פ שהותרה הוצאה הרי מכל מקום מרבה במשאוי וא\"ת שתקשרהו בבית יד של חבית ואין בו הרבאת משאוי אחר שהוא על הכד שמא תפסק קשירתה ותבא לקשרה קשר של קיימא וא\"ת שתפרוס עליו הבגד שמא יטובל במים ויבא לידי סחיטה:",
+ "מעתה עליך לשאול למעלה בכדי יין שהצרכנו בהם לפרוס עליהם בגד בשאי אפשר לו לשנות בצד אחר נחוש שמא יטמש ביין ויבא לידי סחיטה יש מתרצים שלמעלה לא נאמרה אלא בפירות ואם על כל פנים אתה מפרשה ביין מכח דבר הלמד מענינו אתה מפרשה בחביות סתומות וי\"מ אותה בסודר שאינו קפיד עליו או בחבית שאינה מליאה או שהם שנים והאחד מוחה בחברו ודברים אלו כלם אע\"פ שצופים אמרום אינם כלום ועקר הדברים בזה הוא שתדע שאין חשש סחיטה של בגד השרוי במים דומה לסחיטה של בגד השרוי ביין או בשאר משקין שבגד הבלוע במים יש בו איסור סחיטה גמורה האסורה מתורת מכבס ומלבן שהוא אב מלאכה וכל שעסקו בבגד עם מים חוששין לסחיטה זו כענין האמור כאן וכענין מה שאמרו בפרק שני לדעת אחת שאין מטבילין כלים בשבת משום סחיטה ואע\"פ שאף בבגד עם מים התירו לפעמים כל אחד ואחד תשובתו בצדו והוא שאם התירו במסכת שבת פרק שרצים ק\"ט א' ליתן יין צלול או מים צלולים לתוך המשמרת ואין חוששין לסחיטה אין הדברים אמורים אלא במשמרת שדרכה בכך ואינו קפיד עליה ומה שהתירו בהולך להקביל פני רבו לעבור במים עד צוארו ולא גזרו לסחיטת בגדיו הטעם מפני שבמצוה הוא עוסק וכ�� הנדה טובלת בבגדיה אם אין לה בגדים להחליף מטעם זה או שמא כמו שנזכר בה הטעם בפרק שני מתוך שלא הותרה אלא על ידי מלבוש זכורה היא ואם תשיבנו הא מ\"מ אע\"פ שאין סחיטה יאסרו מטעם שרייתו זהו כבוסו תדע שלא נאמר שרייתו זהו כבוסו אלא במי שמטיל בגדים למים או מים על הבגד להדיא לכונת נקיות הבגד וזהו שאנו מתירין לקנח את הידים במפה וכן ספוג אלונתית שמקנח כל גופו בסדין לאחר רחיצה בשבת אבל סחיטה האמורה ביין ושמן ושכר ובסחיטת פירות אינה מתורת כבוס ולבון אלא מתולדת דש שכמו שהדש מפרק האוכל מן התבן כך זה (מביא) [מוציא] היין והשמן והשכר מן הבגד או המשקה מן הפירות ונהנה מאותו משקה היוצא מכח סחיטתו כשהוא נופל במקום שאין הולך בו לאיבוד וזהו מה שאסרו במגופה של בגד הנתונה על פי חבית הנקראת בלשון תלמוד מסוביתא דנזיאתא שאסור להדקה ואע\"פ שאין מתכוין להוציא השכר מן המגופה הואיל ופסיק רישיה הוא והוא הטעם שהתירו הגאונים בהדוק זה כל זמן שיהא הולך לאיבוד שאינו כעין דישה אחר שהולך לאיבוד ועל דרך זה אסרו במסכת שבת להדק בגד רך על פי החבית והוא שאמרו בפרק תולין קמ\"א ב' לא ליהדק אודדא אפומא דשיישא וסחיטה זו אין דרך לעשותה לכונת סחיטה גופה אלא כשהוא צריך להדק מצד אחר וסחיטה מאליה היא באה אבל אין חוששין שיקח הבגד ויסחטנו לכונת הוצאת יין כמו שאנו חוששין בעסק בגד עם מים שיקח הבגד עצמו ויסחטנו לכונת כבוס ומתוך כך הותר למעלה לפרוס בגד על חבית של יין והוא ענין מה שהתירו במסכת שבת פרק תולין שמסננין את היין בסודרין וי\"מ במסוביתא דנזייאתא שלא משום סחיטה הוא אלא שהיה נקב בחביותיהם והיא היתה סותמת אותו הנקב וכשמהדקה הוא עצמו דופן לכלי ויש בשאלה זו תירוצים אחרים ועקר הדברים כמו שכתבנו:",
+ "דבר שלא נכתב איסורו בתורה בהדיא אלא שחכמים הביאו איסורו מן התורה כגון תוספת יום הכפורים שהוציאוהו מדכתיב בתשעה לחדש בערב והוא מדברים שאין איסורם מפורסם להמון והיו הנשים נוהגות בו היתר אין מוחין בידם הנח להן לבנות ישראל מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות וכל שכן בדבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים מכל וכל כגון טפוח יד על יד או ספוק כף על ירך או רקוד ברגל ושאר משמיעי קול וכן מה שאסרו לישב על שפת המבוי שהלחי קבוע לשם שמא יתגלגל לו חפץ שבידו חוץ למבוי ויטלנו ויכניסנו תוך המבוי וכן כל כיוצא בזה ומ\"מ נראה לי שאין כל האיסורין שוין בענין זה והוא שרמזתי באמרי מדברים שאין איסורם מפורסם להמון ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ותוספת יום הכפורים עצמו חוכך אני לומר שאינו אלא מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא ואע\"פ שאמרו כאן תוספת יום הכפורים דאוריתא פירושו שיש לעקר שלו סרך מן התורה וכן אמרו במסכת מועד קטן במלאכת המועד חולו של מועד דאוריתא וכן הרבה ובפירוש מצאתיה באחרון של ראש שנה במה שאמרו ולא עולין באילן וכו' ושאלו השתא דרבנן אמרת לא מן התורה מיבעיא ותירץ זו ואין צריך לומר זו קתני ודאי עלייה באילן אינו אלא מדברי סופרים שמא יעלה ויתלוש אלא שפירושו בדבר שיש בו חשש לבא לידי איסור תורה מיבעיא למדת שכל שאסרוהו מחשש איסור תורה הן קורין אותו לפעמים מן התורה וכן כל שיש לעקר האיסור סרך לאיסור מן התורה כמלאכת המועד שעקר איסורו והוא היו\"ט מן התורה הא כל שכתוב בתורה בהדיא או שאיסורו מפורסם לכל ודאי מוחין בידם:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השניה אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה מביאין עצים מן השדה מן המכונס מן הקרפף אפי' מן המפוזר איזהו קרפף כל שהוא סמוך לעיר דברי ר' יהודה ר' יוסי אומ' כל שנכנסין לה בפותחת אפי' בתוך תחום שבת אמר הר\"ם סוכת החג בחג אסור ליהנות בעציה כל ימי הסוכות לאמרו חג הסוכות ליי' שבעת ימים ובאה הקבלה כשם שחל שם שמים על חגיגה כך חל שם שמים על סוכה והדבר בכאן הוא על סוכה שאינה של מצוה כי העקר אצלנו אין עושין אהל ואין סותרין אהל ביום טוב וכל שכן בשבת וכבר קדם בשבת ואמרם מן הקרפף ואפי' מן המפוזר אינה הלכה אלא מן המכונס ור' יהודה אומ' כי על כל פנים צריך פתח ויהיה סמוך לעיר ור' יוסי אומר כי כשיש לו פתח ואפי' רחוק מן העיר קרוב לאלפים אמה שהוא תחום שבת מותר ליטול ממנו והלכה כר' יוסי:",
+ "אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה לבאר החלק השני והוא שיש דברים שאסור להשתמש בהן אף לצורך אוכל נפש מחמת איזה איסור ואמר על זה שאין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך ומשנה זו נתבלבלו בפירושה רוב מפרשים ולא העלוה כהגן וצריך שתדע תחלה שלא נגעו במשנה זו כלל מתורת מוקצה שלא בסוכת מצוה אנו עסוקים אלא בסוכה דעלמא העשויה לעמוד בתוכה בתוך פרדיסו שבבית וביום טוב של פסח ושל עצרת היא שנויה ואמר שאין נוטלין עצים מן הסכך שאע\"פ שאין כאן מוקצה למצותו שהרי אין הדברים אמורים בסוכת החג מ\"מ אסור משום סתירת אהל אבל נוטלין מן הסמוך לה ופי' בגמ' כגון שהיו חבלי עצים קטנים אגודות על הסכך ומאחר שלא הותר אגדן אינן בטלות אגב סכך וכגון שהניחן ליבש או להצניע אבל אם נתכוין לעבות בהן את הסכך אע\"פ שלא התיר את אגדן בטלות הן לגבי סכך ואם התיר את אגדן אף מן הסתם בטלות הן לגבי סכך שהרי נעשה תוספת כעקר וכן הלכה ומן הסמוך לדפנות כגון שאחר שנשלם הדופן זקף בסמוך לה קנים שלא באריגה אין צריך לומר שמותר ולמדת לפי דרכנו שלא נגעו במשנה זו מתורת מוקצה לא מתורת מוקצה למצותו שהרי משנה זו לא בסוכת חג היא שנויה ולא במוקצה מחמה הסח הדעת שהרי אינה מעצים שבאוצר ושבמוקצה והרי הם לפניו בחצר ואין כאן איסור אלא מחמת סתירת אהל ביום טוב ומעתה אתה מבין שלא נחלק ר' שמעון במשנה זו כלל וכבר ראיתי מי שטעה בזה בפירוש משנתנו ובלבל דבריו בכך ומכל הבלבולין אתה נשמר בכך ר\"ל שתדע שמאחר שיש בה איסור מחמת עצמו אין ראוי לבא באיסורה מחמת מוקצה כמו שאינך צריך לאסור בשר החזיר מתורת מוקצה שהרי איסורו בגופו ומ\"מ אם נפלה סוכה זה ביו\"ט ונמצא שאין כאן עכשו סתירת אהל אנו עכשו צריכין לאסור את עציה מתורת מוקצה שהרי בין השמשות נאסרה מחמת סתירת אהל והקצן מדעתו מחמת איסור ואם היתה סוכה זו בין השמשות חזקה כתקנה אף ר' שמעון מודה באיסורה שאין אדם יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו אבל כשהיא רעועה ונפלה מותרת לדעת ר' שמעון ואסורה לדעת ר' יהודה שהלכה כמותו ביום טוב וכן בחולו של מועד אתה אוסרה בחג מחמת מוקצה למצוה:",
+ "זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "כבר ידעת ששטת התלמוד מלמדת תמיד שר' שמעון אין לו איסור מוקצה ושאנו פוסקין כמותו בשבת מעתה צריך שתדע שלא בכל מוקצה אנו פוסקים כר' שמעון אף בשבת ושלא בכלם גם כן סובר ר' שמעון שאין מוקצה אסור אלא כל מוקצה מחמת איסור שאדם יושב מצפה מערב שבת מתי יסתלק איסורו הוא מתיר כגון מותר השמן שבנר ושבקערה של חרס שהדליקו בה ערב שבת הואיל ומתחלת שבת היה דעתו ליכבות באיזו שעה שבה ולהשתמש במותרן אבל מודה הוא בכוס ועששית שכבו שהם גדולים ולא היה דעתו שיכבו וכן מודה בסוכה שאינה רעועה שנפלה בשבת או ביו\"ט ואף לדעת האומר חלוק היה ר' שמעון אף בבהמה בריאה שמתה ואמר עליה שמחתכין אותה לפני הכלבים טעם הדבר מפני שאין בה מוקצה מחמת איסור לגמרי שהרי אם יום טוב הוא רשאי לשחטה ואם בשבת הוא רשאי הוא לשחטה לחולה ואין כאן אלא מוקצה מחמת היסח הדעת ובזה אפילו במה שאין אדם יושב ומצפה מתיר ר' שמעון אבל מוקצה מחמת איסור לגמרי כל שאין דעתו שיסתלק איסורו בשבת מודה הוא באיסורו ושמא תאמר והרי משנת אין מבקעין עצים מן הקורה שנשברה ביום טוב אמרו עליה דלא כר' שמעון ואם כדבריך הרי אין אדם יושב ומצפה אימתי תשבר קורתו תדע שלא נאמרה בקורה של בנין ואין בה מוקצה מחמת איסור סתירת אהל ואם היא בבנין אתה מפרשה ברעועה וכן מה שאמרו שאין מסיקין בשברי כלים שהיא שנויה שלא לדעת ר' שמעון והרי אין אדם יושב ומצפה מתי ישברו כליו פירושו בכלי ששבירתו קרובה וכן כל שיראה לך משמועות שבתלמוד כחולקות עם זה שכללנו אתה מפרשן באי זה צד עד שתהא תירוצן עולה למה שכתבנו וזה כלל נכון כמו שהכרענו בפירושנו אבל בסוכה רעועה חולק ר' שמעון להיתר והלכה כר' יהודה ביו\"ט כמו שביארנו במשנה ואף בשבת אין הלכה כר' שמעון במוקצה זה אלא כל מוקצה מחמת איסור אע\"פ שאדם יושב ומצפה אימתי יסתלק איסורו אסור אף לאחר שנסתלק ולא אמרו הלכה כר' שמעון בשבת אלא במוקצה מחמת הסח הדעת ומחמת מיאוס כמו שיתבאר במסכת שבת:",
+ "מתוך מה שפסקנו יש לך לידע שאין חלוק בין סוכה רעועה לשאינה רעועה אלא בין שהיתה רעועה בין השמשות בין שלא היתה רעועה אם נפלה ביום טוב אסורה מחמת מוקצה מעתה צריך שתתחדש לך ידיעה בענין זה שיש צד שתצטרך להבדיל בין רעועה לבריאה והוא אם התנה מאתמל שאם תפול שיהנה מעציה ביום טוב שאם רעועה היא תנאו מועיל ואם בריאה היא אין תנאו מועיל ולא תדמה ממנו לשאר מוקצים שמחמת איסור אלא כל מוקצה מחמת איסור אע\"פ שמתחלת שבת אדם יושב ומצפה מתי יסתלק איסורו אין תנאי מועיל בו כגון מותר השמן שבנר ומטה שהיו עליה מעות וניטלו הימנה ואפילו היה איסור מוקצה שבו מדברי סופרים וכן לר' שמעון שמודה בקערה ועששית אין תנאי מועיל בו ואע\"פ שלדעתו אין כבויה איסור תורה אלא איסור סופרים הואיל ואינו צריך לגוף הכבוי אא\"כ מכבה לפחמין או להבהב את הפתילה אין תנאי מועיל בהם כלום ולא אמרו שיהא התנאי מועיל אלא בסוכה ויראה לי הטעם בזו שמאחר שהיתה רעועה בין השמשות וסוכה זו אינה צריכה לו למצוה אינו רוצה בקיומה וכל עצמו נותן הוא דעתו עליה לסתרה בידים אלא [שיו\"ט] מעכבו ואין צריך לומר שדעתו עליה אם תפול שכל עצמה אינה עומדת אלא להיסק ומתוך כך תנאו מועיל בה:",
+ "וי\"מ בזו טעם אחר והוא שסתירת אהל בסוכה רעועה אין בה איסור לדעתם אלא מדברי סופרים וכל שהתנה בה כשנסתלק האיסור נסתלק המוקצה שבו אלא שמקשים עליהם שאם כן מהו צריך תנאי והרי כל דבר שאין בו איסור אלא מדברי סופרים והיה אותו דבר מוקצה מחמת אותו איסור נסתלק האיסור מותר אף למי שסובר איסור מוקצה ואין צריך תנאי וכמו שאמרו למטה בית שהוא מלא פירות ר\"ל שאדם מקצה אותם מדעתו אחר שאינו יכול ליכנס לשם אם נפחת נוטל ממקום הפחת ופירשוה בבית בנוי בשורות של לבנים שאין בעקר סתירתו אלא איסור סופרים וכשנפחת ופקע איסורו פקע מוקצה שבו בלא תנאי וכן מה שאמרו טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ורשאי לאכלו הואיל ואיסור הפרשתו לא היתה אלא מדברי סופרים ומ\"מ הם מתרצים שלא נאמר כן אלא באוכלין אבל באיסור אחר אע\"פ שאין האיסור אלא מדברי סופרים איסור מוקצה נשאר בו כגון מטה שהיו עליה מעות מערב שבת שאע\"פ שניטלו ממנה בשבת אסור לטלטלה אא\"כ בתנאי כך הסכימו גדולי הראשונים שבקאטאלונייאה וגדולי הדורות שלפנינו מסכימים עמהם ואין נראה לי לומר שסתירת סוכה רעועה מדברי סופרים לבד שהרי מ\"מ סתירה גמורה היא ולא אמרו בבית שנפחת שסתירת אודרא דליבני מדברי סופרים אלא בשורות של לבנים שאין מחברות בטיט כלל וכל שאין בנין אין סתירה ועוד שאף מטה שיש בה מעות יראה שאין תנאי מועיל בה וגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר להועיל תנאי לגוף הסוכה כלל אלא לסמוך לה וא\"ת והרי סמוך לה מותר לגמרי כמו שביארנו באמת כך הוא אלא שלא אמרו מותר אלא בשלא נתכון לעבותה הא כל שנתכון לעבותה אסור ובנתכון לעבותה אנו אומרים שתנאי מועיל בה אבל לא לגוף הסוכה אלא בעבוי הבא אחר הסכוך וקצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו בתלמוד המערב אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה הדה דתימא בשלא נתכון לעבותה אבל נתכון לעבותה אסור בשלא התנה אבל התנה מותר ויש מתנה לסתור אהלים בטפול לה כלומר שהרי נסתככה בכדי צרכה ואח\"כ הוא מעבה אותה והרבה מתמיהין מה בין עבוי לסכך ומפרשין את הירושלמי אף בגוף הסכך ונראה לי לדעת גדולי המפרשים שבשעת העבוי הוא מתנה ואומר אם לא תצטרך לי תהא לעבוי ואם תצטרך לו יהו כעצים המוכנים להיסק ובדרך זה תנאי מועיל בו אלא שעקר הדברים לדעתי כמו שכתבתי תחלה:",
+ "וסוכת החג מיהא אין תנאי מועיל בה ולא לעבויה ליהנות בה אף לכשתפול ואפילו היתה רעועה מערב יום טוב שעצי סוכה קדושתן כל שבעה ואין לו עליהן דין ודברים להתנות בהן ואפילו אמר איני בודל מהן כל שבעה אין זה כלום שהרי הוא מתנה בחנם שהרי על כרחו בודל הוא מהם שלסוכה הוא צריך ואע\"פ שסוכה דעלמא בודל הוא ממנה על כרחו גם כן מחמת סתירת אהל מ\"מ בזו צריך להיות בודל הוא ממנה מחמת קדושה וכבר היא נדמית לחגיגה ומה חגיגה אין תנאי להפקיע קדושה אף סוכה כן וגדולי הדור מקשים בה ממה שאמרו בנדרים כ\"ט א' שור זה עולה שלשים יום ולאחר שלשים שלמים כל שלשים עולה לאחר שלשים שלמים כמו שהתבאר בנדרים ותירצוה שמ\"מ זו נדמית לחגיגה ולדעתי אינה קושיא שבשור הכל נדבה וראוי לומר שתהא נדבתו כרצונו אבל זה על כרחו היא קדושה וצריך הוא לה על כל פנים ועדין הם מקשים מסוכת גנב\"ך ורקב\"ש שלא נעשו מתחלתם לשם קדושת סוכה מפני מה עציהם אסורים ויראה להם שזו כסוכה דעלמא ליהנות בה תנאי ויש אומ' אף בלא תנאי ומ\"מ ראיתי להם שחוככים לומר שאף סוכת מצוה תנאי מועיל בה ליטול מעציה בחולו של מועד שאין שם דין סתירת אהל ממה שאמרו בתירוץ הקושיא בסוגיא זו באומר איני בודל כלומר ובסוכה לא אמר כן הא אם אמר כן אף בסוכה כן שאם לא כן היה לו לומר בנויין ובאומר איני בודל וכן אמרוה בתוספתא בפירוש אין נוטלין עצים מן הסוכה אפילו ביום טוב אחרון של חג ואם אמר לכשארצה אטול הרי זה מותר ואף הם למדו מתוספתא זו שלא סוף דבר בלשון זה ר\"ל איני בודל וכו' אלא אף בלכשארצה אטול ולא אמרו לשון איני בודל אלא להוציא אם אמר לכשתפול אטול ממנה:",
+ "ואף לחכמי הדורות ראיתי שאינם גורסים בסוגיא זו סופא אתאן לסוכה דעלמא אלא שמקשים ומי מהני בה תנאה כלומר אפילו נפלה והא תני וכו' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על עצי סוכה ואף הוא חוזר ומקשה ולא מהני בה תנאה וכו' והא תני סככה כהלכתה וכו' ותירץ באומר איני בודל וכו' בין בסוכה בין בעטורה דהא סככה קאמר ואכלהו קאי ואם התנה וכו' ובחולו של מועד שרו ומה שאמרו אח\"כ אבל עצי סוכה דחיילא עליהו קדשה איתקצו לשבעה אין קורין אותה בניחותא לשיטתם אלא דרך קושיא כלומר אבל עצי סוכה דחילא וכו' כלומר שלא אמר איני בודל וכו' אע\"ג דאתני עלה ליום שני איתקצאי לשבעה יומי וכן בנויין ומאי שנא מאתרוג ותירצה משום דלא מיפסקי בה לילות מימים ואף הם פירשו בנויין דלאתרוג מדמינן להו ותנאי לשני או לשלישי מועיל בהם ואינו צריך לומר איני בודל מהן בין השמשות אלא לסוכה עצמה ומ\"מ אנו מפרשין ומי מהני בה תנאה כלל והתניא כשם שחל וכו' ואוקמה בסוכה דעלמא ולא של חג והקשה ואף של חג לא מהני בה וכו' והתניא סככה כהלכתה ואם התנו עליה וכו' וודאי אנויין קאמר וכדקאמר אסורין להסתפק וסלקא דעתיה דמקשה דאף בסוכה כן ותירצו באומר איני בודל מהן וכו' אבל סכת מצוה על כרחו בודל כמו שפירשנו ומכל מקום התוספתא מוכחת כדבריהם אלא שאין לסמוך עליה ופוק חזי מה עמא דבר שכלם נוהגין בזה איסור גמור:",
+ "ואף עצי הדפנות נכללות באיסור זה שהרי במסכת סוכה י' ב' בשמועת פירש עליה סדין שנו בה דילמא מן הצד ופירשוה גדולי הרבנים בדפנות למדנו שאף הדפנות בכלל עצי סוכה אלא שיש מפרשין מן הצד בסכך וכמו שאמרו מן הצד בארבעה הא דפנות מותר ומ\"מ גדולי המחברים כתבו אף בדפנות לאיסור ויש שואלין לדעת האוסרין דופן רביעית ואינה צורך סוכה אם תנאי מועיל בה והכריעו בה שאם עשה ארבעתן יחד ולא בירר איזו מהן מצוה ואיזו רשות כלן אסורות אבל אם כשעשה את השלשה חזר ובנה את הרביעית תנאי מועיל בה ואם בירר שאינו עושה אותה אלא לנוי אינו צריך בה תנאי:",
+ "ממה שכתבנו למדת שאע\"פ שעצי סוכה אין תנאי מועיל בהם נויי סוכה שהתנה מבערב ואמר איני בודל מהן כל בין השמשות מותר להסתפק מהן שהרי לא חלה עליהם קדושה ואיסור סתירת אהל אין בהם שלא לעבות את הסכך הונחו שם אלא לנוי ואם לא התנה אסורין עד מוצאי יום טוב אחרון של חג:",
+ "זה שאסרנו בעצי סוכה כל שבעה לא סוף דבר בעשה סוכה אחת לבד אלא אפילו עשה שבע סוכות לשבעת הימים כל אחת ליומה הוקצו כלן למצוה ואין תנאי מועיל בעצים שבהם ואין הדבר דומה להפריש שבעה אתרוגין לשבעת הימים שכל אחד ואחד יוצא בה ואוכלה למחר שלא הוקצה אלא ליומו אחר שהפריש אחד לכל יום מפני שאתרוג אין מצותו בלילה ופקעה הקצאתו אבל סוכה שחיובה נמשך כל שבעה בלא הפסק אין הקצאתו נפקעת כלל וכל הימים אצלה כיום אחד ומה שיש להקשות בסוגיא זו ממה שאמרו שם סוכה בשמיני אסורה ופירש הטעם דזימנין דחזיא ליה בין השמשות דשביעי ובמאי עסיקינן אי בנפלה בחול המועד היכי חזיא בין השמשות ואי דנפלה בין השמשות מאי איריא משום דחזיא ליה תיפוק לי דהא איתקצאי מחמת סתירת אהל כבר תירצנוה שם לדעת קצת דבסוכה רעועה עסיקינן ועל הדעת שכתבנו למעלה שאין סתירתה תורה אלא סופרים ובאיסור סופרים כל שנסתלק נסתלק ועוד תירצנו בפנים אחרים כמו שכתבנו שם בפרק לולב וערבה:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השלישית והכונה לבאר בה שיש דברים שאסור להשתמש בהן אף לצורך אוכל נפש מחמת איסור מוקצה ואמר על זה שמביאין ביו\"ט מן השדה שבתוך התחום עצים תלושים שבו ובלבד מן המכונסין שכבר כנסם במקום אחד קודם יום טוב שמאחר שכנסם גלה בדעתו שלא הקצם מדעתו אבל לא מן המפוזרין שבשדה מפני שמוקצין הם מן הדעת וביאר אח\"כ שמביאין מן הקרפף והוא רחבה גדולה המוקפת שלא לשום דירה עצים תלושים שבו אפילו מן המפוזרין מאחר שהקרפף מוקף הוא ומקום המשתמר הרי הן כמכונסין ואיזהו קרפף פירוש לא על עצמו של קרפף הוא שואל מה הוא שכבר נודע שהקרפף הוא רחבה המוקפת שלא לשם דירה אלא באיזה קרפף אתה מתיר מפוזרין שבו ופירש ר' יהודה כל שסמוך לעיר ולא פירש סמיכות זה כמה ושמא תאמר כל שהוא תוך התחום הרי חוץ לתחום אין מביאין ביום טוב דא\"כ בתוך התחום אתה צריך לשער רחוק וקרוב ויראה לי שכל שהוא בין הגנות הסמוכות לעיר נקרא סמוך ויש שמפרשים בה שבעים אמה ושירים ולא יראה לי כן שזה מכלל העיר הוא ואינו נקרא סמוך ואמר ר' יוסי שאם יש לו פותחת ר\"ל שיהיו נכנסין בו במפתח אפילו הוא באמה אחרונה של תחום מותר:",
+ "ומשנה זו אינה הלכה ופסקנו בגמרא שהשדה אף מכונס שבו אין מביאין והמפוזר אף מן הקרפף אין מביאין וא\"כ אין מביאין אלא מן המכונסין שבקרפף ודבר זה אף בשבת כן שאף ר' שמעון מודה בו והראיה שהרי שמואל אמרה בכאן והוא הוא שסובר כר' שמעון באחרון של שבת אלא שאפשר שאינו סובר כר' שמעון אלא בשבת וזו דוקא ביום טוב וכר' יהודה ועלי קנים ועלי גפנים ואפילו כנסם ואפילו בקרפף אין מביאין הואיל והרוח מפזרן תמיד הרי הן כמפוזרין ואם הניח כלי עליהם או איזה דבר שלא יפזרם הרוח מביאין:",
+ "ולענין קרפף הלכה שהדבר תלוי בפותחת וסמיכות לא מעלה ולא מוריד אחר שהוא בתוך התחום והילכך אין מביאין אלא מן המכונסין שבקרפף שיש לו פותחת ויש פוסקין סמוך אע\"פ שאין לו פותחת או פותחת אע\"פ שאינו סמוך:",
+ "ומחלוקת זו תלויה בביאור הסוגיא והוא שגדולי הרבנים גורסים איבעיא להו היכי קאמר ת\"ק כל שסמוך לעיר והוא דאית לה פותחת דתרויהו בעינן ואתא ר' יוסי למימר כל שיש לו פותחת אע\"פ שאינו סמוך והוא הדין לסמוך אע\"ג דלית ליה פותחת דבחדא מינייהו סגיא או דילמא ר' יהודה לא בעי פותחת והוא הדין דלא מהניא והכל תלוי בסמיכות ור' יוסי תולה הכל בפותחת וסמיכות לא מעלה ולא מוריד ואין גורסין לקולא קאמר או לחומרא קאמר דהא האי בתרא לאו חומרא היא אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא והשיבו תא שמע מדקתני כל שנכנסי' בפותחת ואפילו בסוף התחום ואילו היה המחלוקת שזה תולה בסמיכות וזה בפותחת מה הוצרך לומר ואפילו בסוף התחום היה לו לומר ר' יהודה אומר כל שסמוך ור' יוסי אומר כל שבפותחת אלא ודאי ר' יהודה בעי תרתי ולא הזכיר פותחת משום דסתמיהו כלהו אית להו פותחת ואתיא ר' יוסי למימר כל שיש לו פותחת אפילו בסוף התחום והוא הדין לסמוך אע\"ג דליכא פותחת אלא דמסתמא כלהו פותחת אית להו והלכה כר' יוסי ואין גורסין בה ועוד מאי אפילו וכן אין גורסין בה לקולא קאמר או לחומרא קאמר כדכתיבנא אלא סוף הגירסא אלא לאו שמע מינה ר' יוסי לקולא קאמר כלומר דבחדא סגיא ומ\"מ י\"מ היכי קאמר ת\"ק איזהו וכו' כלומר דר' יהודה בעי תרתי ור' יוסי לא בעי אלא חדא ומיהו דוקא פותחת וסמוך לא מעלה ולא מוריד או דילמא דר' יהודה סמוך בעי ופותחת לא בעי ואיהו בעי פותחת ולא בעי סמוך שהסמיכות הואיל ובתוך התחום הוא אינו נחשב לכלום ומוכח ליה דר' יהודה תרתי בעי ור' יוסי סגי ליה בחדא ומיהו דוקא בפותחת ומה שאמ' הלכה כר' יוסי לקולא אינו נופל יפה לדעתם דהא ��תרויהו לישני פותחת בעי דוקא אלא שפירושו כר' יוסי לקולא כלומר דר' יהודה בעי תרתי והוא לא בעי אלא חדא:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש בגמרא על משנה זו דבר שלא ביארנוהו בכלל פירושה:",
+ "המשנה הרביעית אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגרה ולא בקופיץ אמר הר\"ם שיעור זו המשנה כן אין מבקעין מן צואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה מערב יו\"ט וכשהן מבקעין לא מבקעין עצים לא בקרדום ולא במגל וטעם אלו הדינין כלם כבר קדמו ונתבארו וקופיס הוא ברזל שמחתכין בו הבשר ואין ראוי לבקע עצים אלא בצד הקצר שהוא כמו החץ ונקרא זכרות והצד הרחב נקבות לפי שאין דרך בני אדם לבקע בו ויהיה שנוי:",
+ "אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה לבאר בה מה שכיון בשלפניה ואמר על זה שאין מבקעין עצים מן הקורות ואנו סוברים עכשו שמצד טורח יתר הוא נאסר אלא שבגמ' שאלו על מה שאמרו בה אין מבקעין בקרדום והא אמרת רישא אין מבקעין כלל עד שהעלו בפירושה שלענין מוקצה נאמרה כלומר שאין מבקעין עצים מסואר הקורות והם קורות הסדורות לצורך בנין אע\"פ שלא נתקעו בבנין עדין מאחר שהקצם לכך ולא מן הקורה שנשברה ביו\"ט שלא תאמר הטעם בראש המשנה מטעם מוקצה שיש בו חסרון כיס אלא אפילו קורה שנשברה ביו\"ט אע\"פ שלהיסק היא עומדת אסור הואיל ומערב יו\"ט לא נשברה אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב יו\"ט ואין חוששין לטורח ואע\"פ שאפשר לו לעשות מערב יום טוב הואיל ואין אדם יודע מערב יו\"ט כמה עצים צריכין לו ועוד שאף המבוקעות צריכות להתבקע לפעמים ביותר ובתלמוד המערב אמרו בשאין עליהם תאר כלי אבל יש עליהם תאר כלי אסור ומ\"מ כשהם מבקעין אין מבקעין לא בקרדום ולא במגרה ולא במגל שכל אלו כלי אומן ודרך חול אלא בקפיץ והוא כלי שיש בו שני ראשים אחד רחב כעין קרדום ואחד קצר שאין דרכו בכך בחול ואף הקרדום יש בו שני ראשים אחד רחב ואחד צר אלא שהצד הרחב שבקפיץ קצר כצד הצר שבקרדום ומתוך כך נאמרו בגמרא שני לשונות הראשון הוא שאמרו על זו שבאיסור קרדום לא שנו אלא בנקבות שלו ר\"ל צד הרחב אבל בזכרות ר\"ל הצד הקצר מותר וקפיץ מותר בכל צדדיו שאף הרחב שבו הוא כצד הצר שבקרדום והקשה פשיטא דהא בקפיץ תנן דשרי וודאי אפילו בצד רחב שרי דאלמא קרדום נמי דהוה ליה זכרות דידיה כנקבות דקפיץ מותר מיהא בזכרותו ותירץ מהו דתימא הואיל וצד אחד שבו אסור נגזור הא אסור הא קמ\"ל וללשון זה צד הצר שבקרדום מותר וקפיץ משני צדדיו מותר ובלשון אחרון שנו שמועה זו על היתר שבקפיץ כלומר לא שאנו דבקפיץ מותר אלא בזכרותו אבל בנקבותו אסור והקשה פשיטא דהא בקרדום תנן דאסור כלומר אף בצד הצר שבו וצד הצר שבו הוה ליה כרחב שבקפיץ ותירץ מהו דתימא הני מילי בקרדום שכלו נקבות אבל קפיץ הואיל ויש בו צד היתר הא מוכחא מילתא דאיכא שנוי ולישתרי בתרויהו קמ\"ל ומה שאמרו אבל קפיץ וקרדום פירושו כלי שיש בו צד היתר וצד איסור ולדעת זה כל צד שבקרדום אסור ואף הקפיץ בצד רחב שבו וכן פסקוה גדולי הפוסקים ומשום דהלכה כלישנא בתרא ומ\"מ נראה לי לפסוק כלישנא קמא וממה שאמרו בתלמוד המערב דבר ר' ינאי אמרין מבקעין בקרדום משום ר' אליעזר בן שמוע אמרו בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין ובתוספות כתבו שהקרדומות שלנו הם כעין קפיץ ומותר לבקע בהם עצים ועצים דקים יש אוסרין בבקוען הואיל ואפשר להדליקם בלא בקוע ובתוספתא התירו על ידי שנו�� והוא שאמרו לא יתן אדם אבן על גבי בקעת בשביל לשברה אבל מכניסה באור לשברה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו במשנה ומשנה זו כבר ביארנו בראש המסכתא שהיא שנויה לדעת ר' יהודה וגדולי הדור מתמיהין היאך לא אמרו שר' שמעון מודה בה שהרי זו ודאי אין אדם יושב ומצפה אימתי תשבר קורתו אלא באפשר בקורה רעועה או חדשה ולא נתקנה לבנין ושמא להסקה עומדת וכן כל כיוצא בזה:"
+ ],
+ [
+ "המשנה החמשית בית שהוא מלא פירות וסתום ונפחת נוטל ממקום הפחת ר' מאיר אומר אף פוחת כתחלה ונוטל אמר הר\"ם מה שאמ' ר' מאיר פוחת אינו ר\"ל שיסתור הכותלים ביום טוב אבל כפי סברתו הוא מותר לפחות אם היו כותלי אותו האוצר לבנים סדורים מבלי בנין:",
+ "אמר המאירי המשנה החמשית והכונה לבאר בה שיש דברים דומים למוקצה ולא נאסרו ואמר על זה בית מלא פירות שהוא סתום ר\"ל שאין שם פתח ליכנס בו והיה לנו לומר מאחר שכן שהוקצו מן הדעת ונפחת מאליו ביום טוב באיזה מקום שבו נוטל ממקום הפחת ושאלו בגמ' והא קא סתר אהלא כלומר דקא סלקא דעתי' שהוא סתום בבנין האסור לסתרו מן התורה איסור גמור וא\"כ הרי הוקצו מחמת סתירת אהל שהרי אלו רצה ליטול מהם קודם שנפחת אינו יכול ליטול בלא סתירת אהל ותירצוה שמשנה זו לא דברה בבית בנוי אלא בלבנים סדורים בלא טיט ואין כאן סתירת אהל אלא מדברי סופרים וכבר ביארנו למעלה שכל דבר שאין בו איסור אלא מדברי סופרים והיה הדבר מוקצה מחמת אותו איסור נסתלק האיסור מותר ואין בו דין מוקצה באוכלין ומ\"מ אין פוחתין לכתחלה ור' מאיר אומר אף פוחת לכתחלה שאין כאן איסור גמור אף מדברי סופרים אלא סרך איסור מחמת מוקצה וכדאמרינן בגמרא שרגינהו ודאי אקצינהו כמו שיתבאר בגמרא ולכבוד יו\"ט הקלו בכך אלא שבשבת מיהא אסורה וי\"מ שלא שאלו בגמרא והא קא סתר אהלא אלא לר' מאיר שהתיר לפחות לכתחלה ולדעתו הוא שהעמידוה בשורות של לבנים אבל לדעת חכמים כל שנפחת אפילו בבנין הגמור נוטל ממקום הפחת ונראה הטעם שאע\"פ שהבית סגור אין אדם מקצה דעתו מן הפירות ואין מוקצה אלא בשגוף הפרי הוא המוקצה וכן נראה דעת גדולי המחברים שהביאו כפשוטה וא\"ת והרי אף נר שכבה לא היה הכלי גוף האיסור ומ\"מ הוא נעשה בסיס לדבר האסור אבל זו לא נעשה מקום הפחת בסיס לדבר האסור וי\"מ דוקא בשנפחת מערב יום טוב ונוטל ממקום הפחת פירושו שלא יוסיף בפחת וראשון עקר וי\"מ אותה בבית רעוע שהוא עומד ליפחת:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו בדברי חכמים הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "לבנים שנשארו מן הבנין מותר לטלטלן בשבת שמאחר שנשלם הבנין אינם מוקצים ואינם עומדים אלא להסב עליהם אבל אם לא נשלם הבנין אסור לטלטלן שהרי מוקצים הם לבנין ואם סדרם זה על גב זה אע\"פ שנשלם הבנין אסור לטלטלם בשבת וביום טוב ואם נשרו מן הכותל הבנוי הוא הדין שאסור לטלטלם ומתוך כך הזהר מלגרוס דאיתור מבנינא ר\"ל שנישרו מן הבנין אלא דאייתור בשני יודין ר\"ל שנשארו וכמו שפירשנו:",
+ "חותמות שבקרקע כגון דלתות שבפתחי בור ודות ומערה הסגורים בקשרי חבלים מתיר את הקשר בין שבת בין יום טוב שהרי להתיר תמיד הוא עשוי ואינו קשר של קיימא אבל לא מפקיע פירוש שאין לא לסתור עבותו של חבל וגדילתו ולא חותך בסכין שבנין העשוי בקרקע יש בו סתירה אבל חותמות שבכלים כגון תיבה וארגז או שאר כלים שאיבריהם מתהדקים על ידי קשרי חבלים אין בהם סתירה כלל שאין בנין בכלים ומתיר ומפקיע וחותך אף בסכין בין שבת בין יום טוב:"
+ ],
+ [
+ "כל הכלים שמותרין לטלטל בשבת כגון אותם שמלאכתם להיתר ניטלין אף שלא לצורך תשמישן המיוחד וכן אף שלא לצורך תשמיש אלא אף מחמה לצל כמו שיתבאר במקומו:",
+ "כלים שנשברו ביו\"ט אין מסיקין בהם שהרי הם נולד אבל מסיקין בכלים שלמים הואיל ומותרין לטלטל מותרין להיסק ואף בכלים שנשברו ביום טוב פירשו בתלמוד המערב דוקא בשאין עליהם תאר כלי אבל יש עליהם תאר כלי מותר פירוש שהרי ככלי הם ובמסכת שבת פרק שני התבאר בזו כל שהן ראוין למעין מלאכתן ומ\"מ פירשו שם שלא יהפך בהם משהסיקן או ירבה עליהם עצים מוכנים שאם לא כן הרי משהסיקן נעשו שברי כלים וכן מסיקין בכלים שנשברו מערב יו\"ט ובמסכת שבת התבאר לדעת ר' יהודה שאין מסיקין בגרעיני תמרים ובקליפי אגוזים שנתחדשו היום אבל מסיקין באגוזים ותמרים:",
+ "מה שביארנו שקשרי כלים מתיר ומפקיע וחותך יש אומרים שלא נאמר כן אלא לצורך אכילה וכגון מה שאמרו שובר אדם את החבית בשבת ליטול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי ולמדנו מכאן שמותר לחתוך את התלוש לצורך אכילה וכן שמותר לחתוך את החוטין שהנשים תופרות בהם את העוף אחר שמלאוהו ואע\"פ שבתלמוד המערב אמרו על מלוי זה שבתוך העוף שאסור לעשותו ביו\"ט שמא יפסיק את החוט והוא שאמרו הדין סיקריא אסור למיעבדה ביומא טבא דילמא מפסיק בנימיה מגדולי המפרשים פירשו שלא מפני חתיכה שבשעת אכילה הוא אוסר אלא שמא יפסיק בשעת עשייה וראיה לדבר לדעתי שירושלמי זה בא על משנת אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים שהוא ממה שאפשר לעשותו מערב יו\"ט וכן בזה בתיקון החוט וכשטת גדולי המחברים כמו שיתבאר והוא הענין לדעתי שאמרו אסור למעבדיה ולא אמרו אסור למפסקיה ומפני זה כתבו גדולי המפרשים שיש להם לתקן את החוט מערב יום טוב ולהכניסו ביום טוב בחרירה של מחט ויזהרו שלא לכפול את כל החוט שיהא צריך לחתכו אחר התפירה אלא יכפול מעט ממנו וכשישלם תפירתו ישמט החוט מן המחט וחכמי הצרפתים התירו גדילת החוט ושזירתו לצורך כך ביום טוב שאינו דומה לגדילת הפתילה שאנו אוסרין שזו אין שם כלי עליה כפתילה ומכל מקום ראוי ללמדן שלא יהיו גודלות ושוזרות כדרך שהן עושות בחול:",
+ "הרבה דברים מתבארים במסכת שבת בענין פתיחת החבית ליטול ממנה יין והוא שאסור לנקוב החבית כדי לעשות לה ברזא להוציא היין ממנה שזהו תקון כלי אלא יתיז ראש החבית בסייף שהרי שובר אדם את החבית ליטול ממנה גרוגרות או יסור מגופתה וכן פירשו שם שאם מגופתה בצדה אין נוקבין אותה אבל למעלה מותר וכן פירשו שם שאין חותכין שפופרת ביו\"ט ואין צריך לומר בשבת ואם נפלה מחזירין אותה בשבת וכל שכן ביו\"ט ואפילו אינה מתוקנת לגמרי הואיל וחתוכה היא מותר ודברים אלו יתבארו במקומן בע\"ה ומ\"מ כל הגאונים מסכימים שלא לשבור מנעולי תיבות שיש בהן אוכל נפש שלא הותר במנעול גמור כשלנו אלא בשלהם וכמו שאמרו בעירובין ל\"ה א' במנעול דקטיר במתנא וצריך סכינא למיפסקיה אבל מנעול גמור לא ובתלמוד המערב שבמסכת עירובין אמרו הדא דתימא במגדל של אבן אבל בשל עץ נעשה כשובר את החבית ושמא לא במנעול גמור הוא נעול:",
+ "המשנה הששית אין פוחתין את הנר מפני שהוא עושה כלי אין עושי' פעמים א��ן חותכין את הפתילה לשנים ר' יהודה אומ' חותכה באור לשני נרות אמר הר\"ם נר ידוע והנרות שלהם היו עושין אותן זוגות וחותכין אותה אחר עשייתן חותכה באור לשתי נרות הוא שיתן הפתילה קצתו בנר אחד וקצתו בנר אחר ויתן האור בנתים ויתחלק ותהיה פתילה דולקת בזה הנר ואין חתיכת הפתילה בתנור או במספרים לפי שהוא מתקן מנא ולמעכה ביד מותר והלכה כר' יהודה:",
+ "אמר המאירי המשנה הששית והכונה לבאר בה שיש מלאכות שאסור לעשותן אף לצורך אוכל נפש ואמר על זה שאין פוחתין את הנר וענין פחיתת הנר הוא שהיוצר מגבל את העפר ועושהו חמרים חמרים קטנים עגולים ושטוחים וקורין להם בלשון תלמוד ביצים ואח\"כ לוקחן אחד אחד ותוחב אגרפו בתוכו ועושה בו חקק על פני כל עגולו ואח\"כ אופה בכבשן ונעשה כלי להדליק בו את הנר על ידי שמן ופתילה המונחים לתוכו ואמר עכשו שאין פוחתין וכו' והוא ענין חקיקתו על ידי תחיבת האגרוף מפני שבחקיקתו הוא עושה כלי אע\"פ שלא נאפה בתנור שאע\"פ שאין ראויין להדלקה ראויים הם להשתמש בהם לאיזה דבר ואע\"פ שכיון בזה לצורך יום טוב כגון ליתן בו תבלין אסור:",
+ "ואין עושין פחמין והוא שצורפי זהב בוררין להם גחלת גסה ומכבין אותה במים ונעשית פחם וחוקקין בו ועושין אותו כלי וצורפין בו ואמ' שאין עושין כן אפילו שלא לכונת צירוף ושלא בחקיקה ואע\"פ שמתכוין בה לכבוד יו\"ט כגון שיקבץ מהם הרבה ויסיקם תחת תבשיל שאין ראוי לאפותה אלא בפחמין או לבעלי מרחצאות שאין מחמין את המים אלא בפחמין ומחממין בהם את המים לצורך יום טוב ואע\"פ שרחיצה ביום טוב אסורה מחמין אותה לאותם שרוצין להזיע ומשנה זו נשנית קדם גזרת איסור זיעה וכל שכן שאסור אחר גזרה וי\"מ איסור עשיית פחמין אף בלא כבוי שאם בכבוי פשיטא אלא פירושה כגון שלקח הגחלים והניחן לצד אחר שלא במקום הבערה ונמצאו כבין מאליהן ונעשין פחמין ואף בזה אסור הואיל ולכונת כבוי נעשה וי\"מ כבוי דוקא ולא במים אלא שמכסה אותם בעפר:",
+ "ואין חותכין את הפתילה לשנים כלומר אין צריך לומר שאין עושין את הפתילה מעקרה שכלי גמור הוא אלא אף אם עשה מערב יו\"ט פתילה ארכה אין רשאי לחתכה לשנים שהרי הוא מחדש כלי ר' יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות פי' בגמ' חותכה באור בפי שתי נרות כלומר שאף חתיכה באור לצורך שתי נרות אסורה שאין לנו בין חתיכה בסכין לחתיכה באור כלום אלא מה שהתיר ר' יהודה הוא כגון שהיה צריך לשתי נרות זו אצל זו ואין לו אלא פתילה אחת והיא ארכה שכופל את הפתילה ונותן חציה בנר זה וחציה בנר זה ומדליק באמצעה ונעשית מאליה שתי פתילות בשתי נרות ופירשו בתלמוד המערב דוקא בשצריך לשתיהן והלכה כר' יהודה ושאר דברים שבמשנה הלכה הם:",
+ "וזהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "אע\"פ שפחיתת הנר נדונת כעשיית כלי לענין יו\"ט כמו שביארנו לענין טומאה מיהא לא נגמרה מלאכתה להיות חשובים כלי עד שיצרפם בכבשן כדין כלי חרש וכל שלא צרפן בכבשן נקראין כלי אדמה שאין מקבלין טומאה ויש אומרים שמשעה שגבלו גבול יפה ובעפר הראוי לעשות כלים מקבל טומאה ולא נקרא כלי אדמה אלא שנטל צרור וחקקו ועקר הדברים כדעת ראשון וכן יראה במסכת שבת בשמועת כיבלא דעבדי נ\"ח א' שאף במגובל הוא נקרא כלי אדמה אלא שהם פירשו שלא נאמר שם אלא בטיט המגובל לחותם של עבד שאינו מגולגל כל כך שיהא ראוי לעשות ממנו כלי:",
+ "אילפסין חירניות והם נקראות צעי חקליאתא כלומר קערות של בני כפרים שאינם מכונים לכלים נאים והם קערות של חרס שעושין אותן חלולות ועגולות בלא שום פתח אלא שהם כעין כדור וכשמתנגבות מעט חולקין אותן לשנים והם שתי קערות וי\"מ שנעשה החצי התחתון קערה והחצי העליון כסוי וזהו שקראום צעי חקליאתא שמביאין אותם בשדות וצריך להביאן מכסות ואמר על אלו שקודם שנחלק כסויין טהורות באהל המת שהרי אין מקום ליכנס טומאה באוירם וטמאות במשא הזב מתורת היסט כדין כלי חרש המוקף צמיד פתיל שאין מטמא באהל המת ומיטמא במשא הזב הואיל ויש לו תוך ויש פוסקי' כר' אלעזר בר' צדוק לומר שאף במשא הזב טהורות ואין הדבר דומה למוקף צמיד פתיל שהמוקף חל עליו שם כלי מעקרו אבל זה לא חל עליו שם כלי עד שיחלק וכן שמאחר שאינו מיטמא במגע שהרי אינו מיטמא מגבו אינו מיטמא במשא ומ\"מ בשני של עדויות מפורשת כדברינו בהדיא ונראה הטעם שמאחר שעומדות ליחלק הרי הן כמוקף צמיד פתיל כך נראה לי וכן כתבנוה בראשון של נדה ולא עוד אלא שמתחלתן עשויות לכך ר\"ל שעושין שריטה עמוקה במקום שראוי לחלקן כדי שיהא חלוקן נעשה לשעתו וכשנצרפו מחלקן ומ\"מ ביו\"ט חשובות הן כלי ואסור לעשותן או לחלקן לשנים שחלוקן הוא תקון כלי ואע\"פ שלענין טומאה לא חששנו למה שהן עתידות עדין להתחלק לומר שעדין לא נגמרה מלאכתן בזו מפני שכלי חרס בשולו הוא הוא גמר מלאכתו כמו שביארנו על זו בשני של עדיות וי\"מ באלפסין חירניות שעושין שטחים גדולים כעין אלפס בלא בית קבול ואח\"כ חוקקין בהם מעט ואפילו קודם החקק משתמשין בהם הכפרים ואוכלין שם פתם שרוי במים ומלח ושמן וקאמר דאע\"ג דלא מיטמאי באהל המת הואיל ואין להם בית קבול טמאות הן במשא הזב מתורת היסט דומיא דמוקף צמיד פתיל שאין מיטמא באהל המת ומיטמא במשא הזב ור' אלעזר מטהרן אף ממשא הזב הואיל ואינה כלי של קבול ואין נראה לפרש כן שאי אפשר לטמא במשא הזב מה שאין לו בית קבול דבמשא הזב נמי בעינן תוך מגזרה שוה דבו בו דכתיב במשא הזב וכל כלי חרש אשר יגע בו וכתיב וכלי חרש אשר יבושל בו מה להלן יש לו תוך וכו' כדאיתא בהדיא בספרי אלא מחוורתא כדמעיקרא אלא שהם מקשים לפירושנו היאך אמר דחזי לקבולו בהו מידי ומאחר שהם עגולות וסתומות היאך ישתמש אלא שאנו מפרשין שראויות לפרסן או לחתוך כסויין עדין הרי הכסוי כמגופת חבית כלינטל קאי ואין גורסין עירניות ולשון עירניות הוא שמתוך גדלן אדם מערה מן הקערה לתוכן ואין צריכין לכף:"
+ ],
+ [
+ "פתילה אין גודלין אותה מתחלה ביו\"ט ומפני שהיה מנהגם לעשות חוט ארוך ולכפלו נקט לשון גדילה ומ\"מ כל לעשותו מתחלה אפילו בלא גדילה אסור שעשיית כלי הוא ואין מהבהבין אותה באור להסיר הנימין שעליה אלא שמדליקה בלא הבהוב ואין חותכין אותה לשנים אא\"כ בפי שתי נרות כמו שביארנו אבל רשאי למעכה בידיו אם הוא גסה ביותר שכבר נעשית כלי קודם המיעוך וכן שורה אותה בשמן אע\"פ שאין רוצה להדליקה עכשו ונופץ את ראשה בידו או בקינסא להסיר החשך שבה ויש אוסרין בקינסא ואין הדברים נראין שהרי לשון מוחטין מורה אף על ידי מחט ומפני שהאשה עושה מלאכתה לאור הנר ונופצתו במחט שבידה הוא קורא לה כן וגדולי המפרשים למדין מלשון זה שצריך לתקנה או ביד או בדבר שיש בו תורת כלי כגון מחט ומעתה מדליקין בכל אותן הפתילות והשמנים שאסור להדליק בהן בשבת שהרי לא נאסרו אלא מחשש הטייה התקון וביום טוב מותר לתקן בכל ענין כמו שביארנו:",
+ "מט��סיסי הדבקים באמונתנו להיותם מרחמים על הבריות ולגמול להם חסד במה שאפשר לו אמרו חכמים כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו:",
+ "המשנה השביעית אין שוברין את החרס אין חותכין את הנייר לצלות בו מליח אין גורפין תנור וכירים אבל מכבשין אין מקלפין שתי חביות לשפות עליהם את הקדרה ואין סומכין את הקדרה בבקעת וכן בדלת ואין מנהיגין הבהמה ביום טוב אמר הר\"ם נייר ידוע וכשנותנין עליו שמן עומד בפני האש כל זמן שימצא בו שמן ומכבשין פירושו שמשוין את האפר בשמן ואם מנע הבישול גורפין אותו האפר ובקעת חתיכה של עץ שאינה כלי ואמרו וכן בדלת רוצה בו כי המשפט בדלת אין סומכין אותה בבקעת כי העקר אצלנו לא נתנו עצים אלא להסקה:",
+ "אמר המאירי המשנה השביעית והכונה לבאר בה מה שכיון לבאר במה שלפניה ואמר שאין שוברין את החרס וכו' והוא שדרכם היה כשהיו צולין דג קטן מליח על האיסכלא מתוך שהברזל מתחמם מהר והדג המליח מקבל בשולו לאלתר היו מתיראין שיהא אותו החום שורפו והיו שוברים חרסים ומניחין על האסכלא וסודרין את הדגים על הנייר ואמר על שתי אלו שאין עושין אותן ביום טוב מפני שזהו עשיית כלי וכל עשיית כלי מעקרו אסור ואין גורפין תנור וכירים אם נפל לתוכן טיח של כותלים שאף זה תקון כלי ופירשו גדולי הרבנים שזו באה לדעת חכמים שאוסרין במכשירי אוכל נפש אפילו אי אפשר לעשותן מבערב ומ\"מ יש אומרין שכל אלו אפי' לדעת ר' יהודה שהוא מתיר מכשירי אוכל נפש וכגון שכבר ידע בכך מערב יום טוב והיה אפשר לו מבערב או שאפשר לו לאפות בלי גריפה ופירשו בגמרא שאם אי אפשר לו לאפות כראוי אא\"כ גורפו מותר והוא הדין כל שהפת מתקלקל בכך והוא שאמרו חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא מינך אבל מכבשין אותו הטיח על קרקע התנור שתהא שוה לקושי שבקרקע אע\"פ שהיה אפשר לו מבערב ושאפשר לו לאפות בלא כבוש ומעתה גריפת התנור מן הגחלים מותרת שהרי אי אפשר אלא בכך ואע\"פ שגורם מעט לכבוי מ\"מ אינו מכבה בידים וכיוצא בזה לצורך אכל נפש מותר ואין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדרה וענין זה הוא שדרכם היה כשלא היה להם כלי להושיב את הקדרה היו סומכין שתי חביות זו לזו ומסיקים אש ביניהם ושופתין את הקדרה על שתי החביות ואמר עכשו שביום טוב אין עושין כן מפני שדומה לבנין ואין סומכין את הקדרה בבקעת מפני שהוא סובר שלא נתנו עצים אלא להסקה הא לשאר תשמישים הרי הם מוקצות ואין אומרין בהם מתוך שלשאר תשמישים הרי הן כאבנים וכן בדלת פי' בגמ' וכן הדלת אין סומכין אותה בבקעת מטעם שכתבנו ואין מנהיגין את הבהמה ביו\"ט במקל ופירשוה אפילו למי שמתיר טלטול עצים שלא להסקה מפני שהדבר דומה כמו שמוליכה לשווקים למכרה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שפירשנוה הלכה היא ויש חולקין בסמיכת קדרה ודלת בבקעת ממה שראו במסכת שבת פרק כלים קכ\"ד א' שלא באו עליה מטעם מוקצה אלא מטעם גזרת יו\"ט אטו שבת ולדעת בית שמאי אלא שאפשר לפרשה שאף לדעת המתיר במוקצה אסורה מגזרת שבת לבית שמאי ומכל מקום לדעת האוסר במוקצה הרי נתפרש כאן איסורה משום מוקצה וכמו שאמר שלא נתנו עצים אלא להסקה ואפילו אם תמצא לומר שבמוחלט הוא מוציאה מתורת מוקצה מכל מקום ראוי לפסוק כסוגיא זו שנשנית במקומה וכל שאתה מוצא מחלוקת בין שתי שמועות אתה דוחה אותה שנשנית שלא במקומה מפני אותה שנשנית במקומה כמו ��פירשנו בהרבה מקומות ודבריהם נראין לי יותר ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא ממה שלא ביארנו במשנה כך הם:",
+ "מותר לאדם שיטוח פי התנור ביו\"ט שלא להתפזר חום התנור אילך ואילך ודוקא שנתגבל הטיט מערב יו\"ט והכינוהו לכך אבל אין מגבלין אותו ביו\"ט שהגבול תולדת לישה והרי הוא מכשירין שאפשר לעשותן מבערב:",
+ "היה עומד על שפת הנהר או שהיה במקום שהטיט מצוי בו תמיד מותר לטוח פי התנור באותו הטיט והוא שרשמו מערב יו\"ט והכינו לכך ואפר אינו בר גיבול ומפני זה מותר לגבלו לכתחלה ביו\"ט לטוח בו פי התנור וכן כתבו גדולי המחברים וגדולי הפוסקים וגדולי הרבנים אלא שיש מקשים עליהם ממה שאמרו במסכת שבת פרק ראשון שאפר בר גיבול הוא וחייב המגבל ואף גדולי המפרשים פירשו בזו שאמרו שאינו בר גיבול שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב ומעתה לדבריהם ביו\"ט אין מגבלין אותו לכתחלה אלא שאם נתגבל מבערב שורק בו את פי התנור ואין צריך הכנה ועל זו אמרו קיטמא שרי כלומר בלא הכנה ומ\"מ אף לדעת זה יראה שביום טוב מיהא אי אפשר מבערב שאפילו גבלו מתיבש הוא ואינו ראוי למחרתו לטיחה ומתוך כך מגבלו לכתחלה וכן כתבוה גדולי הדור וחכמי הצרפתים אסרו מתוך קושיא זו אלא באפר היבש ולא יראה כן וגדולי הדורות מסכימים להתיר בגיבול אפר מתוך שאינו בר גיבול וסומכין על מה שאמרו באחרון של שבת שגובלין את הקלי ונותנין מים למורסן והרי אפר דומה לזה היא:",
+ "אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביום טוב כדי להושיב עצמו עליהן שכל בנין עראי שאין בו אהל במקום שהוא צריך לו לכבודו מותר:",
+ "כשאדם עושה מדורה של אש ביום טוב ומביא עצים לערוך את מדורתו לא יהא מניח עצים מלמטה ושיניח אחרים עליהם מלמעלה שזהו כדרך בנין אלא אוחז את העץ למעלה ומניח אחר תחתיו שאין דרך בנין בכך או יניחם בערבוב שלא בדרך סדור ודבר זה י\"מ אותו במדורה גדולה שעורכין בה עצים מארבע רוחות וחלל באמצע ונותנין אור באותו חלל ואח\"כ מביאין עצים ממערכה שברוח אחד למערכה שברוח אחרת כמין גג:"
+ ],
+ [
+ "וכן קדרה כששופת אותה לא יניח אבנים תחלה ויתן עליהם את הקדרה שנמצא מאהיל אלא אוחז את הקדרה בידו ומניח אבנים תחתיה וכן בשעה שצולה את הביצים אוחז ביצים בידו אחת באויר המדורה ומניח ביצים בידו אחרת על קרקע המדורה ואחר כך נותן את שבידו האחרת כך פירשוה גדולי הפוסקים ומ\"מ גדולי הרבנים פירשו שאם צולה אותן באלפס נותנן באלפס תחלה על גבי קרקע ואח\"כ נותן את האלפס על האור וכן מטה של קרשים אינו נותן הכרעים תחלה ושיניח אח\"כ הקרשים עליהם אלא מגביה את הקרשים באויר וחברו נותן כרעים תחתיהם וכן חבית שרוצה להטותה על גבי אבנים מטה אותה באויר ומניח אח\"כ האבנים תחתיה שלא התירו שום בנין עראי אלא בבית הכסא ומכאן אנו למדין שאין מסדרין כרעים שתחת השולחן תחלה וליתן אח\"כ השולחן עליהם בשבת ויו\"ט אלא שיעמידו שנים את השולחן באויר ויבא השלישי ויכריע את הכרעים תחתיה ובתוספות התירו ופירשו שלא נאמר כן אלא במי שצריך לאויר שתחתיו ומטעם זה התירו לסדר ספרים אפילו אחד מכאן ואחד מכאן ושלישי על גביהן ושפיתת קדרה על גבי כירה מיהא מותר שלא אסרו אלא כשהוא עושה את הצדדין בידיו ונותן על גביהן שזהו כבונה אבל נתינת הקדרה על גבי כירה או על גבי ברזל של שלוש רגלים אינו כבונה וכן כתבו בתוספות וקצת חכמי הצרפתים מתירין בכל אלו מפני שהם פוסקים כר' שמעון אף ביו\"ט ומאחר שהלכה כר' שמעון במוקצה וכר' יהודה במכשירין כל אלו מותרין וכבר ביארנו סתירת דבריהם בפרק ראשון:",
+ "עץ שראשו חד וראוי לעשות בו שפוד אם הוא יבש שהוא ראוי להסיקו בפני עצמו מותר להשתמש בו לצורך שפוד מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו ואם הוא לח שאינו ראוי להיסק אסור לטלטלו אף לשפוד ואע\"פ שמ\"מ אתה מותר לטלטלו להיסק כגון להיסק גדול אין זו הכנה להתיר טלטולו שלא לצורך היסק ואע\"פ שבשמועת סופלי לחיואתא היכי שדינן פירשנו בפרק שני מפני שראויות להיסק גדול פירשו בתוספות מפני שיש כאן צורך גדול למאכל בהמתו וכן אפשר לומר שהסופלי והם גרעיני התמרה אדם עשוי להשליכן להיסק גדול שהן מתיבשות שם לשעתן ואין מרבות בעשן כל כך מה שאין כן בעצים וקצת חכמי הצרפתים מתירין כמו שביארנו בסמוך:",
+ "אשה לא תכנס לבין העצים ליטול מהן אוד והוא מקל ארוך לתקנו לגרוף בו את התנור שזהו תקון כלי ואוד שנתקן מערב יו\"ט ונשבר ביו\"ט אסור להסיקו שאין מסיקין בשברי כלים כמו שביארנו.",
+ "כבר כתבנו למעלה מה שהתבאר במסכת שבת שמסיקין בתמרים אבל לא בגרעיניהם מכיון שהיום נתגלו הרי הן נולד ואגוזים ושקדים שאכלן מערב יו\"ט מסיקין בקליפיהם ביו\"ט ואם אכלן ביו\"ט אין מסיקין בקליפיהן ויש גורסין בה בהפך שאם מבערב אין מסיקין בהם שהרי הוקצו מן הדעת ואם אכלן ביום טוב מסיקין בהם שהרי מוכנין הם אגב האוכל:",
+ "השוחט את העוף ביום טוב מותר להשליך את המעים שבתוכו לכלבו או לחתול כל שדעתו עליה לאכילת עצמו נותן את דעתו להשליך את שאינו ראוי לכלבים או לשאר הבהמות ואין צריך לומר אם נשחט מערב יו\"ט ושמא תאמר נשחטו ביום טוב וכן הדין אבל נשחטו מערב יו\"ט היאך הוא מטלטל המעיים ביו\"ט טעם הדבר מפני שמאתמל נתן דעתו עליהם להאכילם להם וא\"ת א\"כ אף גרעיני תמרה דעתו מבערב לאכלם היום ונתן דעתו על הגרעינים להסיקן ולמה אמרו שאין מסיקין בגרעיניהם פירשו בתוספות מפני שהגרעינים צריכין לתמרים עד שאם יטלם מבערב יתקלקלו התמרים אין הכנה מועלת בהם והרי הם נולד אבל זו בשנשחטה מערב יום טוב אין בני מעיין צריכין לגוף הבהמה והכנתם מועלת ושמא תאמר נשחטה ביום טוב יאסר כדין גרעינין אין זה כלום שמאכל בהמה סרך אכל נפש יש בו כמו שביארנו בסמוך על שמועת סופלי לחיותא:",
+ "המשנה השמינית ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם לחצות בו את שניו ומגבב מן החצר ומדליק שם כל מה שבחצר מוכן וחכ\"א מגבב מלפניו ומדליק אמר הר\"ם החכמים אינם מתירין שיטול אדם קיסם לחצות בו שניו אלא מאבוס של בהמה בלבד ואסור לחתכו ולתקנו אא\"כ היה רטוב שיהיה ראוי להאכילו לבהמה כי כל מה שהוא ראוי לאכילת בהמה מותר לחתכו בשבת ואין הלכה כר' אליעזר ומאמר חכמים אף מגבב מלפניו ענינו כשמבשל בשדה שיקושש מסביבותיו ומדליק:",
+ "אמר המאירי המשנה השמינית והכונה לבאר בה מה שכיון לבאר בשלפניה והוסיף עוד לבאר בה שלא מכונת סדור הפרק שיש היתר בתשמיש עצים אף שלא להסקה והוא לחצות בו שניו ואמר על זה נוטל אדם קיסם והוא חתיכת עץ דקה משלפניו לחצות בו שניו ומ\"מ דוקא משלפניו בבית אבל מה שבחצר אין דעתו עליו לחצות בו שניו אבל להדליק אף שבחצר מותר והוא שסמך לזה ומגבב מן החצר ומדליק ואפילו קסמין דקין שיש טורח לקששן שכל מה שבחצר מוכן הוא וגדולי הרבנים מפרשים דלתנא קמא לאו דוקא משלפנ��ו אלא אף ממה שבחצר ולא נקט משלפניו אלא משום רבנן דלא שרו לחצות בו שניו כלל אף משלפניו וחכמים אומרים וכו' פירוש חכמים נחלקו עליו בשנים אחת שכל לחצות בו שניו אסור אא\"כ הוכנו בפרט לכך מערב יו\"ט שלא נתנו אלא להסקה ואף להסקה קיסמין הצריך לגבבן לא הותרו אלא משלפניו בבית אבל מה שבחצר לא הותרו אא\"כ כנסן מבערב מפרשים פירשוה בחצרות גדולות כעין קרפף אבל בחצרות שתשמישן כעין בית אף לדעת חכמים מותר:",
+ "זהו ביאור המשנה ולא נתברר בו כל הצורך לענין פסק ובגמרא נתוספו בה דברים ונתברר הענין מתוכם ופסק הדברים הנזכרים במשנתנו עם פסק הדברים הנוספים שם כך הוא:"
+ ],
+ [
+ "כל דבר תלוש מאתמול שהוא ראוי עכשו למאכל בהמה כגון תבן ועלי קנים היבשים ועשבים הלחים והוצין וכיוצא בהן אין בהם משום תקון כלי והילכך קוטמו לכתחלה אף בשבת אפילו לחצות בו שניו וכל שכן להריח בו שאין בו תקון כלי כמי שקוטמו לחצות בו שניו וכל שאין ראוי למאכל בהמה כגון קיסם של עץ אינו קוטמו לא לחצות בו שניו ולא לפתוח בו את הדלת ואם עשה כן חייב ויש אומ' פטור אבל אסור ואם היה עץ זה מעצי בשמים קוטמו להריח בו אף לכתחלה כדי להיות מקום הקטימה נודף או מפשח מהן בידו בין חתיכה גדולה בין חתיכה קטנה אף בשבת וכל שכן שבלא קטימה מוללן בידו כדי להיות ריחם נודף יותר אבל לא לחצות שניו ודברים אלו כלם דוקא שלא נתלשו היום:",
+ "ולענין גבוב הלכה כחכמים על הצד שפירשנו במשנה אלא שאף ממה שבבית או שבחצרות שלנו לא יעשה צבורין צבורין שלא יראה כמאסף לצורך מחר אלא מגבב ומדליק מגבב ומדליק ושבירת חבית ליטול ממנה גרוגרות אפילו היתה חבית שלימה מתחלתה ולא שברים שנתחברו על ידי שרף הנקרא מוסתקי מותרת וכבר ביארנוה למעלה:",
+ "אע\"פ שזהו היוצא משמועה זו דרך פסק צריך להעירך מעט בביאורה דרך קצרה והוא שאמרו אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי כלומר ומותר לקטמו ולתקנו לחצות בו שניו אף בשבת ואקשי ליה מדתנן מטלטלין עצי בשמים וכו' ומוללן כדי להעדיף בריחם אבל לא יקטמנו להריח בו כלומר שיהא מקום הקטימה לח ויהא ריחו נודף ואם קטמו פטור שאין עליו תורת כלי אבל קטמה לחצות בו שניו חייב דהוה ליה כלי והרי עצי בשמים יש בהם מאכל בהמה ואמ' ליה השתא וכו' כלומר אפילו לא אמ' בבריתא אלא פטור אבל אסור הוה קשיא לי דאנא קוטם לכתחלה קא אמינא חייב חטאת מיבעיא כלומר קושיא חזקה היא אלא דמשנינא לך דההיא בקשין שאינן ראויים למאכל בהמה והקשה והלא קשים לאו בני מלילה נינהו שהרי יתפרכו במלילתן ותירץ דהכי קתני מוללו להריח וכן קוטמו להריח והוא הדין לחצות בו שניו הואיל ורכין הם וראויים למאכל בהמה במה דברים אמורים ברכים וכדפרישנא והאי דלא אדכר בה לחצות חדא נקט או שמא מתוך שאינן עשויים כל כך לחצות הא בקשין שאין בני מלילה לא יקטום להריח ואם קטם פטור דהא לאו כלי שוויה להשתמש בגופו אלא בריחו ולחצות בו שניו אם קטם חייב דכלי שווייה תניא אידך לא יקטמנו להריח לכתחלה ואוקמה בקשין שאינן אוכל בהמה ומקשי דאמאי לא הואיל ולא משוי ליה כלי והרי שובר אדם חבית סתומה ליטול גרוגרות אע\"ג דממילא אשתייר ליה כלי בפתיחתה אע\"ג דאיהו לא משוי ליה כלי הואיל ולא לגוף החבית הוא מתכוין בשבירתה ואף זו להריח מיהא אמאי לא ועוד בה דהא רב יהודה הוה מפשח אלותא ר\"ל שהיה מסעף ענפים קטנים מעץ גדול הנתלש כדי להריח בהם אע\"פ שהיו ראויים אח\"כ לעשות מהם קתתא לנגרי וחציני ונעשו כלים מאליהם הואיל ולא היה הוא מתכוין לכך ואוקמה כתנאי וכפלוגתא דר' אליעזר ורבנן דלר' אליעזר קטימה להריח אסורה לכתחלה ביבש ולרבנן שרי והוא הדין דפליגי בקטימה לחצות דלר' אליעזר חייב חטאת ולרבנן שבות ופטור אבל אסור התניא נוטל אדם קסם משלפניו לחצות בו שיניו דכל שלפניו מוכן הוא וחכמים אוסרין אא\"כ מאבוס של בהמה דהואיל וראוי לבהמה מוכן הוא אף לחצות ושוין שלא יקטמנו ואקיסם קאי דאלו אאוכלי בהמה מותר אבל אקיסם קאמ' דאפילו מאן דשרי ליטול לא שרי בקטימה לחצות הואיל ולכלי גמור הוא קוטם וכן לפתוח בו את הדלת כגון שקוטמו לתחבו בין שתי דלתות לפתוח בו את הדלת ואם קטמו בשוגג בשבת חייב חטאת ובמזיד ביום טוב לוקה וחכמים אומרים אחד שבת ואחד יום טוב אין בה אלא שבות דקטימה תקון כלאחר יד הוא ונמצא דקטימה לכלי לר' אליעזר חייב חטאת לרבנן פטור אבל אסור וא\"כ קטימה להריח דנחתא חד דרגא לר' אליעזר אסור לכתחלה ולרבנן שרי והוא דשובר אדם את החבית שלכתחלה הוא מוקים לה כר' אליעזר במוסתקי ר\"ל חבית שאינה שלימה מעיקרא אלא שברי חבית שנדבקו על ידי שרף הנקרא מוסתקי ואין שבירתה נקראת שבירה גמורה:",
+ "ולענין פסק גדולי המחברים פסקו בהלכות שבת פרק י\"א כר' אליעזר דחייב חטאת אבל גדולי הפוסקים פוסקים כרבנן וא\"כ כל שראוי למאכל בהמה קוטמו בידו לכתחלה אף לחצות וכל שאין ראוי לבהמה לחצות אסור ובדיעבד פטור ולהריח מותר לכתחלה וכל שבלא קטימה כגון טלטול ומלילה אם הוא רך מותר ודוקא בעץ של בשמים שהוא ראוי להריח אבל קיסמין לא יטול כל עקר דמוקצה הוא ויש פוסקים דכל שלפניו מותר:",
+ "המשנה התשיעית אין מוציאין את האור מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים ואין מלבנין את הרעפים לצלות עליהם אמר הר\"ם רעפים לבנים שרופים בכבשן ואינו אוסר ללבן הרעפים אלא החדשים מהם לפי שהם נשרפות ומתחזקות ונראה כמתקן כלי ביום טוב אבל האבנים והרעפים הישנים מותר ללבנן ולבשל ולצלות עליהם:",
+ "אמר המאירי המשנה התשיעית והכונה בה ככונת המשניות שלפניה ואמר שאין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר הקשה והוא שעל ידי בקוע העצים הקשים יוצאים לפעמים שביבים של אש וכן על ידי חפירת קרקע הקשה וכן על ידי הכאת אבנים או רעפים זו בזו ולא מן המים והוא שהיו נותנין מים בכלי של זכוכית לבנה ונותנו בחמה בשעה שהשמש חם מאד וכשנתחמם ביותר מביאין נעורת ומגיעין אותה בזכוכית ומשתלהבת וטעם איסור כל אלו שכל המצאת דבר ממה שאינו אסור אף לצורך אוכל נפש וגדולי המחברים כתבו הטעם מפני שאפשר לו מבערב והוא תימה שהרי בגמ' פי' להדיא משום דקא מוליד:",
+ "ואין מלבנין את הרעפים לצלות בהן ורעפים הם אותם העשויים לכסות את הגג ופרשוה בגמרא ברעפים חדשים ונאמרו בגמרא על איסור זה שתי סבות אחת מפני שצריך לבדקן קודם לבונן אם יוכלו לקבל את הליבון או אם יש לחוש בהם שמא יפקעו ואם הכיר בהם שיפקעו נמצאת בדיקתו טורח שלא לצורך והשנית מפני שצריך לחסמן כלומר שאף אם נודע לו מבערב שאין הליבון מפקיעם מכל מקום הרי היסק זה הוא גמר מלאכתם שעל ידי ליבון זה הוא מתקשה ומקבל חזוק והרי הוא עושה כלי ומ\"מ רעפים ישנים שאין צריכין לא לבדיקה ולא לחזוק מלבנין אותן לצלות עליהן מה שירצה כדי שלא יטנף הצלי באפר שעל גבי הגחלים ויש מי שחולק שלא לפסוק טע�� שהוא צריך לבדקם שכל שהוא ספק אם יועיל אם לאו אין נמנעין מעשייתו ביו\"ט ולא נאסר לדבריו אלא מטעם שצריך לחסמן וכן כתבו טעם זה גדולי המחברים ויראה סעד לדבריהם ממה שאמרו בסוגיא זו אנן משום שצריך לחסמן מתנינן ליה וכן אמרו בקדרה חדשה עסיקינן ומשום לבון רעפים נגעו בה כלומר בקדרה חדשה שצריך לחסמה ומכוין לכך שאם משום טורח שלא לצורך הרי אין הפרש בין מטלטל בדוקות לשאינן בדוקות ואם מפני שבודק באור אין כאן חיוב חטאת ואדרבה כל שלא קבלה לבונה פטור ושקבלתהו חייב שהרי עשאה כלי ומ\"מ בתלמוד המערב נגעו בה מטעם בדיקה והוא שאמרו אית תנאי תני מלבנין ואית תנאי תני אין מלבנין כאן בבדוקין כאן בשאינן בדוקין ושמא כך פירושו בשאין בדוקין שמא עדין צריך לחסמן ופירוש שאינן בדוקין שלא נתחסמו עדין ומלאו של חסימה מתכונים בה ומכאן יש אוסרין שלא לאפות בקדרה חדשה עד שתתחסם בתנור ומ\"מ קדרות שלנו כבר הם מתחסמות עד שלא באו לידינו:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "בהמה שנולד בה ספק עד שמתוך אותו הספק תהא אותה בהמה צריכה בדיקה לאחר שחיטה כגון נפלה מן הגג ולא עמדה ושחטוה אחר שהיית מעת לעת שצריכה בדיקה כנגד כל החלל עד הקדקוד עד הירך אם ימצא בה טרפות אם לאו כמו שיתבאר בשלישי של חולין וכן ספק דרוסה וכיוצא באלו הואיל ובשעת שחיטה שוחט על הספק מפני הריעות שנולד בה ושראוי להעלות איסורה על לב אין שוחטין אותה ביום טוב אע\"פ שהתירו בבהמה מסוכנת טעם הדבר מפני שרובן לחיים ולא יצאה מחזקתה לחוש לה שמא לא תפרכס ומגדולי המחברים התירו וכבר רמזתי לך בפירוש המשנה הדבר שמחלוקת זו תלויה בו ושחיטה זו אף בחול יש מי שאומר שאין מברכין עליה עד שתבדק וכן נראה מלשון תלמוד המערב באחרון של ברכות שאמרו שם שחיטה מאימתי מברכין עליה ר' יוחנן אומר עובר לשחיטה ר' יוסה אומר משישחוט למה שמא תתנבל בשחיטה מעתה משיבקר בסימנין כלומר בניחותא שלא יברך עד שיבדוק בסימנין ואמר אח\"כ שחזקת בני מעיים כושר כלומר אין צריך להמתין עד שתבדק הריאה שחזקתה כושר ואע\"פ שבשחיטה אין אנו פוסקין כר' יוסה מפני שאף בה אנו אומרין חזקתה כושר שאין הקלקול בשחיטה דבר מצוי הא כל שאינו בחזקת כושר יראה שאין לברך עד שיתברר המעשה וחכמי הדורות שלפנינו דוחין את הירושלמי ומתירין לברך קודם שחיטה כשאר שחיטות ולא נראו לי דבריהם:",
+ "היה שבת ונסכמו רבים לעבור ולבשל והביא האחד את האור ואחד את העצים ואחד שפת את הקדרה והיא חדשה ואחד הביא את המים ואחד נער את הקדרה בכף אם בא האור תחלה כלן חייבין המביא את האור והעצים חייבין משום מבעיר והמביא את המים והמגיס חייבין משום מבשל והשופת את הקדרה חייב משום שהוא מחסמה ועושה אותה כלי אבל בקדרה ישנה פטור זה המביאה שאינו עושה כלום ואם מפני מגע האור איסור יש בו חיוב אין בו ואם עשו כלם את שלהם קודם שיבא האור ובא האור לבסוף האחרון חייב וכולן פטורין ואם בא האור באמצע כל שמן האור ולהלן חייבין שמן האור ולמפרע פטורין:",
+ "תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים וניטלין בחצר שהרי אע\"פ שאין ראויין לישב עליהן עדין ראויין הם להניח איזה דבר בתוכם ואין צריך לומר בישנים שהרי ראויים הם אף לישב עליהם אבל אין סכין אותן שמן כדי להחליקן ולצחצחן ואין חופפין אותן במטלית כדי לנגבם קודם שיצרפום בכבשן הגדול שמצרפין אותם בתוכו ואין מפיגין אותן בצונן אחר צרופם כדי לחסמן והוא שעל ידי צונן הבא להם אחר היסק בעוד שהוא בחומו ומתכבה על ידי אותו הצונן הוא מתחזק יותר שהחום מתכנס בתוכו על ידי הפכו הבא לו מבחוץ ואין הסק לבד מחסמן כראוי אלא על ידי המים הבאים אח\"כ ומניעת כל אלו מפני שיש בעשייתן תקון כלי ואם צירפו קרוב לחשיכה ועדין חם ביותר ורוצה לאפות בו ביום טוב אחר שחשיכה ומתירא שמא ישרף הפת לרוב חומו ומפיגו בצונן להפיג את חומו מותר הואיל ואין כונתו לחסם ובראשון של מועד קטן אמרו בתלמוד המערב ר' יודן הורה מדוחק להביא כירה חדשה מבית האומן לשפות עליה את הקדרה כתחלה ביום טוב:",
+ "מולגין ביום טוב את הראש ואת הרגלים ברותחין ופירשו בהלכות גדולות שאין עושין כן בכל הגדי אלא בראש ורגלים שאין הפשט עורן נוח כל כך ואפילו היה מכוין לאכול את העור כמו שנוהגין בכמה מקומות וכן כתבו חכמי התוספות ומצד טורח יתר וחכמי פורווינצא התירו בחבוריהם אף בכלו ולא אמרו ראש ורגלים אלא מנהג ומה שיש לחוש במליגה משום דם ביארנו במסכת חולין והזהרנו שם שלא לעשות כך בכלי ראשון ולא על ידי ערוי עליהם אלא בכלי שני וכן מהבהבין אותה באור אם לא רצו למלוג והבהוב הוא באש קל כדי שלא יתבשל הדם שבתוכו עמו ועכשו נהגו הנשים למלוח הרגלים קודם הבהוב כדי שיפלטו את הדם קודם ההבהוב אבל אין טופלין אותו בסיד ובחרסית להשיר את השער שזהו דרך עבוד ולא באדמה והוא מין אדמה שהוא לענין זה כסיד וחרצית ואין גוזזין שער שלהם במספרים שנראה כמי שהשער צריך לו וגוזזו וירק התלוש שקצת העלים שבו כמושים וצריך לגזוז את הכמוש שבהן אין גוזזין באותו תספורת העשוי לגזוז את הירק כשהוא מחובר שהרי זה נראה כמי שלקטו היום ומתקנין את הקונדיס ואת העכבית שלא בתספורת והן מיני ירקות שיש טורח בתקונן ואעפ\"כ הואיל וטרח כדרכו הוא מותר ומגדולי המחברים מתירין בהם אף בתספורת ולא יראה כן ופרימת הכרוב והסילקא והכרתי ושאר התבשילין לענין שבת אמרו עליהן חייב משום טוחן וביום טוב מיהא לצורך אוכל מותר ואף בשבת דוקא להצניע לאחר שעה אפילו ליומו אבל לאכול מיד מותר וזהו שתפשו שם בפרק כלל גדול ע\"ד ב' האי מאן דפרים סילקא שהסילקא אינה ראויה היום שאינה ראויה לאכלה חיה ואין לומר שלא יהא חייב אלא פורם לצורך מחר כעין סילקא שהרי אמרו שם בבורר להניח על השלחן מותר ולהניח אף לבו ביום חייב חטאת ובתלמוד המערב אמרו אהן דשחיק תומא כד מפריך ברישיה חייב משום דש כד מבחר בקליפתיה משום בורר כד שחיק במדוכתיה משום טוחן כד יהיב משקין משום לש גמר מלאכתו משום מכה בפטיש וודאי לא נאמרה אלא להצניע שאין אסור לאכול שום בשבת ולברור את קליפתו והרי אם שחקו מאתמול אמרו שנותן בשבת פול וגריסין כמו שהתבאר פרק תולין והילכך ביום טוב שוחק ונותן משקין ופורס את האוכלין לבשל ולאכול וכן כתבוה גדולי הדור:",
+ "זו שכתבנו במנהג הנשים שלנו שהן (מולגות) [מולחות] את הרגלים קודם הבהוב להשרת השער בראש אי אפשר כן אלא בבית השחיטה ומתוך כך צריך להחמיר בו וכן אמרו במסכת חולין ברישא בכיבשא ליתן את בית השחיטה למטה או ליתן קיסם בנחיריו כדי שיפתחו ויצא הדם דרך שם וכן במליגת התרנגולים צריך לעשות בכלי שני ולמלוח תחלה בית השחיטה:",
+ "מסיקין ואופין בפורני והם תנורים גדולים שלנו ופיהם בצדם וטורח היסקן יתר ואעפ\"כ מותר וכן מחמין חמין באנטיכי והיא יורה גדולה של נחשת ויש טורח גדול בכך ואעפ\"כ הואיל ודרכו בכך מותר ואין חוששין לצירוף ואין אופין בפורני חדשה שעדין לא הוסק בו שמא תפחת ונמצא טורח שלא לצורך ואפילו למי שמתיר מלאכת יום טוב על הספק בדבר שחששתו קרובה ומצויה כל כך לא התירו ויש מפרשין שמא תפחת ויפול על הפת ונמצא מפסידו:",
+ "בתוספתא התבאר שאין חפין את הכלים בנתר ביום טוב ואין מגררין אותן אבל מדיחין אותן במלח ובמורסן ואפילו בשברו ואין חפין כלי כסף בגרתקון והוא מין עפר שהצורפים מלבנין בו את הכסף אחר שיוצא מן הכור שהשחירו שזה מעשה אומן ומגדולי המחברים התירו לחוף את הכלים בנתר אפילו בשבת:",
+ "במסכת תמורה התבאר שהמפשיט את הבהמה לא ירגיל ביום טוב והרגל זה הוא להפשיט את הבהמה דרך הרגל ומוציא כל הבשר מרגל אחת כדי שיצא כל העור שלם לעשות ממנו נאד והפשט זה יש בו טורח גדול ואינו דרך הפשט שאין רוב בני אדם רגילין בהרגל זה ומפני זה אסור ולא עוד אלא שמתכוין לעשות כלי:",
+ "אין נופחין במפוח ביום טוב שזהו דרך האומנין אבל נופחין בשפופרת שאין זה מעשה אומן ויש אומ' שבזמן הזה שבעלי בתים נוהגין במפוח מותר ואין מתקנין את השפוד מתחלה ואין מחדדין אותו אם ניטל ראשו מבערב וידע בו על הדרכים שביארנו למעלה וי\"מ אותה אף בלא ידע מבערב וכגון שאינו ראוי לכלום והוה ליה שוויי מנא ואין פוצעין את הקנה לתת קרומיות שלה על האיסכלא כדי להניח צלי עליהן שכל שמחדש דבר להשתמש בו תקון כלי הוא ואסור אבל פוצעין את האגוז במטלית בין שניו שלא ירגישו שניו בקושי האגוז ואין חוששין לקריעת הבגד שהרי אף אם קרע מקלקל הוא ואין זה קורע על מנת לתפור:",
+ "שנינו במסכת בכורות בפרק הלוקח בהמה כ\"ד ב' השוחט את הבכור עושה מקום לקפיץ כלומר שמפנה צמר הבהמה בתלישה אילך ואילך עד שיתגלה לו מקום השחיטה במקום חתך הסכין שלא יהא בה חלדה ובלבד שלא יזיז אותו הצמר ממקומו שאע\"פ שבכור אסור בגיזה תלישה כזו שהיא ביד ולא בכלי אינה קרויה גיזה ומ\"מ הזזה ממקומה מכל וכל אסירא שהיא כעין גיזה אלא שישאר הצמר מסובך ושאלו בגמרא ביום טוב מהו כלומר אם שוחט את הבהמה מהו לעשות כן ביו\"ט טעמא דמתניתין בבכור משום דתולש לאו גיזה הוא הא ביו\"ט אסור דהוה ליה עוקר דבר מגדולו או דילמא טעמא דמתניתין משום דבר שאין מתכוין כלומר דתלישה ודאי גזיזה היא אלא שמאחר שאינו מתכוין בה הוא מתירה ואף ביום טוב מותר והשיבו בה שמותר כלומר משום דבר שאין מתכוין והקשו בה מדידיה אדידיה דרב פסיק כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור ועוד דהא פסיק רישיה הוא אלא דטעמא דמתניתין דתולש לאו הינו גוזז ואף ביום טוב עקירה כלאחר יד היא ואקשי ליה מדתנן התולש את הכנף חייב משום גוזז ותירץ שאני כנף דהיינו ארחיה אבל הצמר והשער אין דרכו בתלישה והרי היא כלאחר יד ומותרת ביו\"ט ומכאן כתבו גדולי המחברים השוחט את הבהמה ביום טוב מותר לתלוש צמר במקום הסכין ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא שישאר שם מסובך אבל השוחט את העוף לא יתלוש מפני שהוא דרכו ומ\"מ אנו סוברים שמריטת הצואר של עוף לשחיטה מותר שמריטת הנוצה אסורה אף לאחר מיתה כמחיים וכן הגזיזה וכדתנן הגוזז את הצמר או את השער בין מן החיה בין מן המתה חייב שאין איסור הגזיזה משום עוקר דבר מגדולו שנאסרה מחיים ונתירה לאחר מיתה אלא אף לאחר שחיטה חייב ומשום גוזז ומ\"מ בבהמה ודרך תלישה פטור דתולש לאו היינו גוזז אבל בעוף תלישה שלו היינו גיזה ואסור אף לאחר מיתה ונמצא מחיים ולאחר מיתה שניהם שוים לאסור בעוף וליפטר בבהמה והילכך ביום טוב מיהא שלאחר מיתה הותרה הגזיזה הוא הדין מחיים דהשתא נמי אפילו מריטה כלה מחיים צורך אכילה הוא ואותה סוגיא כך אנו מפרשין בה היאך אתה אומר שתולה התולש בשער הבהמה או בצמרה אינו גוזז והתנן התולש את הכנף חייב משום גוזז ויש לך לדון כן בבהמה ולאסור בבכור ותירץ דהיינו ארחיה ומשום הכי בשבת חייב ובצמר מיהא לאו ארחיה ולא מיקריא גיזה ובבכור מותר ולמדת שהעוף הואיל וכל נוצתו עומדת לימרט אחר שחיטה מותר למרטו ביו\"ט לשחיטה אף מחיים אבל צמר הבהמה שאינו עומד ליתלש אחר שחיטה אלא להפשיט את העור מן הצמר נאסרה גיזתו והותרה התלישה בלא גזיזה ומה ששאלו שם כנגדו ביום טוב מהו פירושו בבהמה ואין דרכה ליתלש לאחר שחיטה והיה אסור לשחוט בלא תלישה שיהו אחרים מפנים אותה אילך ואילך שלא בתלישה והיה ראוי לאסור אלא שהתירו אי משום שאין מתכוין אי משום שתלישה כלאחר יד היא ומשום שמחת יום טוב מותר אבל בעוף וביום טוב לא נשאלה כלל ומותר בלא פקפוק ואף בתוספות התירו כן בהדיא ויש באים (בסתר) [בהיתר] זה מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה שהותרה משום שמחת יום טוב כמו שביארנו בגומא של חפירת דקר אלא שיראה שלא נאמרה אלא במקום שאי אפשר לו בדרך אחרת:",
+ "המשנה העשירית ועוד אמר ר\"א עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר עד כאן אני אוכל למחר וחכ\"א עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אמר הר\"ם מוקצה הוא משטח ששוטחין שם תאנים וענבים וזולתם ליבש ומה שהתנה בשביעית לפי שבשנה אחרת שלא תהיה שביעית אסור לאכול מן הנמצא באותו משטח ביום שבת עד שיוציאו מעשרותיו כי העקר אצלנו שבת קובעת למעשרות כמו שביארנו במקומות מסדר זרעים ושביעית אינה חייבת במעשרות כמו שביארנו במקומות מסדר זרעי' ואין הלכה כר' אליעזר:",
+ "אמר המאירי המשנה העשירית משנה זו יצאה מכלל סדור הפרק והיא מכלל סדר הפרק הקודם ובאה בכאן אגב גררת מה שאמר ר' אליעזר נוטל אדם קיסם וכו' והכונה בזאת המשנה לבאר בקצת דברים המוקצים על אי זה צד תועיל בהם הכנה ואמר ועוד אמר ר\"א וכו' כלומר כשם שהיה מיקל בענין מוקצה בדין קיסם כך היה מיקל בזו ואע\"פ שמשנת אין מוציאין את האור מפסקת בין משנת הקיסם לזו וכבר אמר בשני של עירובין שאין לומר ועוד אלא כשאין שום שמועה מפסקת בנתים זו אינה קרויה הפסקה שזו של הוצאת האור דברי הכל היא ולא נאמר כן אלא כשמפסיק במה שאין הוא סובר כן או שמשנת הוצאת האור לא באה אלא אגב גררת מה שדברו במשנה שלפניה בענין גיבוב והדלקה שנחלקו חכמים עליה נקט ליה איסור הוצאת אור ולבון רעפים שהם כעין הדלקה ואין זה קרוי הפסק:",
+ "ומשנה זו צריכין אנו לפרשה בדבר שלא נגמרה מלאכתו לפי סוגיית הגמרא ועקר הדברים לפרש בה שהדברים אמורים בפירות שהוקצו על הגג ליבשן עד שייבשו שזהו גמר מלאכתן כגון גרוגרות וצמוקין והלך לראותם מערב שבת ומצאן שאינן ראויות בין השמשות אלא שמכיר בהן שיהיו ראויות למחר וכבר ביארנו לשיטתנו בפרק אין צדין שכגון זאת אם עמד מבערב ורשמן שהרישום מועיל בהם לצורך מחר אחר שיבשו והזמנה בלא רישום אין מועלת בהם ועל מוקצה זה באה משנה זו ואמר שעל דעת ר' אליעזר די לו בהזמנה שיאמר מכאן אני אוכל למחר ולדעת חכמים אינו מותר בלא רישום והלכה כחכמים ולמי שפוסק למעלה שכגון זאת די לו בהזמנה הלכה כר' אליעזר ולפי מה שנשתנו דעות הפוסקים באותו הפסק הנזכר למעלה נשתנו בפירוש משנה זו כל אחד לשיטתו כמו שפירשנוה גם כן לפי שיטתנו והוא שיש פוסקים למעלה שלדעת חכמים רישום מועיל אף בשאין ראויות כלל ומפרשים משנתנו בשאינן ראויות אלא שרבים פירשוה בדין יש ברירה ואין ברירה וצריכים לפסוק כר' אליעזר שהרי בדרבנן יש ברירה ולא נראו לי דבריהם ומ\"מ ענין דבריהם הוא שלדעת ר' אליעזר יש ברירה וכשנוטל למחר [מה שנוטל הוברר הדבר דהוא הוא] מה שהזמין ואע\"ג דביוני שובך בעינן זה וזה אני נוטל התם איכא למיחש דילמא מטלטל ושביק אבל פירי דחזי להו דיו בהזמנה ולרבנן בעי רישום שירשום מכאן עד כאן אני נוטל וכל שכן אם יאמר זו וזו אני נוטל או שמא בזו וזו לא שרי בלא רישום דגבי יונים דסגי ליה בתרי ותלת יש לו בהם טביעות עינא אבל בפירות לא יזכור עד איזה מקום הכין אלא בסימן ומ\"מ אם בטוח הוא בזכירתו רשאי שלא נאמר רישום אלא למעט מכאן אני נוטל ולא בירר איזו מהם:",
+ "ומה שאמר בשביעית לאו דוקא שאף בשאר שני שבוע כן אלא מן הסתם אין אדם מעשר פירות הראויין להתיבש עד שייבשו ויראו לאכילה שזהו גמר מלאכתם והילכך פירות אלו מן הסתם אינן מעשרין ומפני זה תפש לשון שביעית שאדם אוכל מתורת הפקר ושלא במעשר כמו שדרשו במכילתא ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת שלא במעשר אף אדם וכו' והזמנה או רישום מועילין למוקצה אבל לא לטבל ומ\"מ הוא הדין לשאר שני שבוע אם היה מעשר או עבר ותקנו בשבת שהוא מתקן ואע\"פ שהיה מוקצה מחמת איסור טבל כבר ביארנו שכל שהוא מוקצה מחמת איסור חכמים נסתלק האיסור אף ביום טוב עצמו או בשבת הותר לאלתר ולמדנו עוד במשנה זו שבשאר שני שבוע אם לא עשרם אינו אוכל בשבת אפילו אכילת עראי שהשבת קובעת למעשר אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו אלא שאין הלכה כן כמו שיתבאר.",
+ "זהו ביאור המשנה לפי שיטתנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "אין הטבל נקבע למעשר אע\"פ שהגיעו הפירות לעונת המעשרות עד שתגמר מלאכתן כיצד תבואה שקצרה ודשה ועדין לא זירה ולא מירח מותר לאכול מהם אכילת עראי אבל השלים את מלאכתה ומירחה אסור לאכול ממנה עראי במה דברים אמורים כשגומר בדעתו שלא להכניסן לבית אלא למכרן לשם או לשוק אבל אם היה בדעתו להניח בבית אינו נקבע ליאסר באכילת עראי אע\"פ שנגמרה מלאכתו עד שיכניסנו לבית דרך הפתח כדכתיב ואכלו בשעריך אבל אם הכניסו אחר מירוחו דרך גגות וקרפיפין או שהכניסו דרך הפתח קודם מירוחו לא הוקבע למעשר מן התורה וכשם שהבית קובע מן התורה בדבר שנגמרה מלאכתו כך יש שאר דברים שקובעין ליאסר אכילת עראי מדברי סופרים וכלם אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן ודברים אלו הקובעים מדברי סופרים נתבארו בכאן שלש מהן והן השבת והתרומה והמקח ובסדר זרעים נתבארו עוד שנים והם האש והמלח ונמצאו ששה דברים קובעין לאסור את התבואה שלא במעשר אף באכילת עראי אחד מהם דבר תורה והוא הבית או החצר והשאר מדברי סופרים וחצר שאמרנו דוקא שהכלים נשמרים בתוכה כמו שיתבאר במקומו:",
+ "ומה ששאלו בסוגייא זו שבת מהו שתקבע מוקצה בדבר שלא נגמרה מלאכתו לענין ביאור פירוש מוקצה בכאן הוא דבר שלא נגמרה מלאכתו ומה שסומך לו בדבר שלא נגמרה מלאכתו אינו אלא ביאור ותוספת דברים:",
+ "הבית כיצד נגמרה מלאכתן של פירות והכניסן דרך הפתח הוקבעו כמו שביארנו אבל אם הכניסן קודם שנגמרה מלאכתן אפילו גמר מלאכתן אח\"כ בבית לא הוקבעו הוציאן מן הבית אחר שנגמרה מלאכתן וחזר והכניסן דרך הפתח יראה לי שהוקבעו וגדולי הדורות שלפנינו חולקין בדבר נגמרה מלאכתן והכניסן בבית אלא שבשעה שהכניסן חישב עליהן להכניסן על מנת ליבשן בגגו או בחצרו והוא שקרוי כאן לקצות לא הוקבעו שהרי לפי מחשבתו לא נגמרה מלאכתן עד שייבשו ולכשייבשו מיהא יראה לי שהוקבעו הואיל ובשעת הכנסתן נגמרה מלאכתם אלא שמחשבתו עכבתם וגדולי עולם חולקין עלי הואיל ובשעה שהכניסם לא הוקבעו וכמו שאמרו במערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה שאף אם יחזור וימרח לא יתחייב וכמו שאמרו בפסחים ט' א' חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין ונגעו בה במקומה מטעם הכנסה במוץ שלה וכשאומ' מלאה פירות משמע שנתמרחו אחר כן אלא שמ\"מ אני אומר בזו הטעם מפני שכשהכניסם אין בהם סרך חיוב אבל זו שנכנסו לכלל חיוב אלא שמחשבתו מעכבת בהם כשהושלמה מחשבתו מיהא יראה שיחזרו לחיובן ומ\"מ במסכת ברכות חזרנו וכתבנוה שאם מירחן אח\"כ חייב שאין חלוק אם מירוח קודם אם ראיית פני הבית קודמת אלא שאם נקרם בלא מירוח אינן באות עוד לכלל חיוב ואחר שנתנקרו מ\"מ קרויים הם פירות וגדולי המחברים כתבו שאם הכניסן לבית קודם גמר מלאכה מכיון שהתחיל לגמור מלאכתן הוקבעו אע\"פ שלא סיים:",
+ "השבת כיצד נגמרה מלאכתן של פירות ועדין הם בשדה ונכנס שבת אסור לו לאכול אף אכילת עראי שכל אכילת שבת קבע הוא ולמוצאי שבת חוזר ואוכל ואם חישב עליהן מערב שבת לאכילת שבת הוקבעו ליאסר אף לאחר השבת אע\"פ שלא עשו מעשה ומכל מקום תינוקות אין מחשבתם מועלת כל כך אא\"כ יש בו מעשה כיצד תינוקות שטמנו זיתים שלא נתעשרו מערב שבת בשדה או בגינה לצורך אכילת שבת קודם שנכנסו לבית שלא הוקבעו מצד ראיית פני הבית אלא שהוקבעו מצד השבת והרי שאסורים לאכול מהם בשבת ולעשר אינו רשאי שאין מעשרין בשבת אף למוצאי שבת לא יאכלו עד שיעשר ולקצת גאונים ראיתי שהיום טוב כשבת לענין זה ואף אנו כתבנוה כן בפרק ראשון בשמועת מי שהיו לו שתי כלכלות של טבל:",
+ "אכילת עראי זו כבר ביארנו בשעורים בפרק (שני) [ראשון] שהוא מקלף אחת אחת ואוכל ובזיתים התבאר בכאן שאם נטל זיתים מן המעטן והוא כלי גדול שצוברין בו את הזיתים קודם עיצורן כדי לחממן ולבשל שמנן לתוכן ולא הניחן לפניו אלא שהניחן בכלי נוטל מהן אחת אחת וטובל במלח ואוכל ומלח לאו דוקא אלא שדרכן היה בכך או שבא ללמד שאין טבולין במלח קובען אבל אם מלחן הרבה ונתן לפניו עשרה הרי זו אכילת קבע ואסורה ואפילו היה יכול להחזיר המותר למעטן כגון שהיה הוא טהור ואין מותרו מטמא את שבמעטן או שהיה הוא טמא והמעטן גם כן טמא:"
+ ],
+ [
+ "התרומה כיצד תרם פירותיו עד שלא נגמרה מלאכתן לא הוקבעו ומותר לאכול עראי מן הנשארות אבל נגמרה מלאכתן ותרם מהם תרומה גדולה הוקבעו ולא יאכל מן הנשארות עד שיטול כל מעשרותיו:",
+ "המקח כיצד מכרן אחר שנגמרה מלאכתן לא יאכל מהן עד שיעשר אע\"פ שלא הגיעו לבית אלא שמכרן בשדה שנים שהחליפו זה עם זה פירותיו שנגמרה מלאכתן אם שניהם נתכונו לאכול הוקבעו למעשרות שהחליפין כמכר הם זה וזה לקצות לא הוקבעו שהרי לפי מחשבתם לא נגמרה מלאכתן אחד לאכול ואחד לקצות את שלאכול הוקבע את שלקצות לא הוקבע והמתנה אינה כמכר לענין זה:",
+ "האש והמלח כיצד לקח מן הפירות אחר שנגמרה מלאכתן ובשלן באש או כבשן במלח הוקבעו לאלתר ואינו אוכל מהן עד שיעשר:",
+ "הלוקח מעם הארץ פירות שלא נגמרה מלאכתן הרי הן דמאי ואין חייב לתרום מהם תרומה גדולה שלא תאמר הואיל ולא נגמרה מלאכתן אף תרומה גדולה לא ניטלה מפני שמעשרין הן אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו והרי הן כשאר פירות של עם הארץ:",
+ "יש קצת דברים בסוגייא זו מבולבלים ואני צריך להעירך בביאורם דרך קצרה והוא שתחלה זו של תינוקות שטמנו וכו' שלמדנו ממנה שהשבת קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו אבל בדבר שלא נגמרה לא שמענו והביאו שמועת המעביר תאנים לקצות שלמדנו ממנה שחצר וראיית פני הבית אין קובעין בדבר שלא נגמרה מלאכתו ושאל בשבת אם תקבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ושנחמיר בה יותר מבחצר או שמא דוקא בנגמרה מלאכתו כבחצר והשיבו שקובעת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו והביאוה ממתניתין דעומד אדם על המוקצה ופירשנו במוקצה זה שלא נתיבשו כל צרכן ונמצא שלא נגמרה מלאכתו וטעמא דבשביעית שאין בו חיוב מעשר הא בשאר שני שבוע אסור ואין הזמנה מועלת שהרי איסור טבל הוא ולמעט שהשבת קובעת אף בשלא נגמרה מלאכתו והשיבו דהתם מכיון שאמר מכאן אני אוכל כלומר שהזכיר שם אכילה ולא הספיק לו במחשבה או במעשה המוכיח אחשביה בדבוריה לקבעו הא כל שלא הזכיר עליו שם אכילה שמא אינה קובעת הואיל ולא נגמרה מלאכתו אע\"פ שחישב או עשה מעשה המוכיח והקשה אי הכי דדיבורא דידיה הוא דקבע כשמזכיר עליו שם אכילה אף בחול יהא דבורו קובע ואהדר ליה דהאי דנקט שבת של שביעית לאו לאשמועינן דשבת קבעא דדילמא בדבר שלא נגמרה מלאכתו לא קבעא אלא לאשמועינן דטבל מוכן הוא להתירו אחר שתקנו אע\"פ שאסור לכתחלה לתקנו ואין אוסרין מדין מוקצה מחמת איסור טבל הואיל ואין איסור הפרשתו אלא מדברי סופרים כמו שביארנו במשנה ופירוש המשנה עומד אדם על המוקצה שמחמת הכנה דשביעית שאין שם איסור טבל הא בשאר שני שבוע דוקא עד שיעשר הא אם עבר ועשר אוכל אף בשאר שני שבוע והקשה היאך אפשר לומר דהזכרת שם אכילה אף בחול קבעא והרי מותרו חוזר כלומר שאפילו נתן הרבה לפניו מן הטבל בחול שנראה כמכוין לאכילת קבע כל שאותו דבר ראוי שיחזירו למקומו מה שישאר ממנו שמעינן ליה לר' אליעזר דאותו הנחה לא קבעא וודאי אין הזכרת שם אכילה גדולה מהנחה לפניו לאכול דתנן הנוטל זיתים מן המעטן וכו' ר' אליעזר אומר מן המעטן טהור (ו)חייב וכו' והקשה מאי שנא טהור דחייב דהא אפשר נמי להחזיר המותר ומוקי לה בגברא טמא שסתם בני אדם טמאים הם וכשהמעטן טהור אינו ראוי להחזיר את המותר שהרי יטמא את שבמעטן וכשנטלן מיהא לא טמא אלא מקום מגעו והוא אותם שנטל או שנטלם בפשוטי כלי עץ וסופא דמעטן נמי טמא ורשאי להחזיר ומשני ליה דמתניתין נמי דמוקצה במוקצה טהור וגברא טמא שאין מותרו חוזר ובכי הא דבוריה קבע והקשה והלא מוחזרין ועומדין הן שהרי לא נטלן עדין אלא שהזכיר עליהם שם אכילה וכיון דאלו נטלן חזרה מהניא דלא לאקבועי אם אפשר בחזרה כי לא אפשר בחזרה הואיל ולא נטלן לא ליקבעו אלא אמר רב שימי לעולם דבורא לא קבע אע\"ג דמדכר שם אכילה ושבת הוא דקבעא וילפינן מינה דשבת קובעה אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומ\"מ ר' אליעזר דאמר הכי דקאמר נמי דתרומה קבעא אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ורבים פליגי עליה והדר קא מייתי לה מדרבנן דאמרי עד שירשום ולא פליגי עליה דר' אליעזר אלא מהזמנה לרשום הא מ\"מ איכא למידק דדוקא בשביעית הא בשאר וכו' דשבת קבעא אע\"פ שלא נגמרה מלאכתו ומשני ליה דשניא היא דרישום קבע ומקשי ליה אי הכי אף בחול וכו' ומשני ליה דאשמעינן דטבל מוכן הוא וכדפרישנא לעיל ואח\"כ הקשה מדר\"א אדר\"א דהכא קאמר בשבת ותרומה קבעי אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ובאידך שמעתא קאמר היה אוכל באשכול בגנה ונכנס מגינה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור אלמא דאע\"ג דחצר קבעא דוקא בדבר שנגמרה מלאכתו וסתם אשכול לא נגמרה מלאכתו דסתם ענבים לדריכה קיימי וכן אם היה לו אשכול מערב שבת וקדש היום יגמור שאף שבת לא קבעא בדבר שלא נגמרה מלאכתו ולר' יהושע לא יגמור בשניהם דקסבר דאף בשלא נגמרה מלאכתו קבעי ופירש דר' אליעזר יגמור דקאמר לא שנכנס האשכל בחצר אלא שהוא נכנס בחצר וקא אמר יצא חוץ לחצר ויגמור הא בחצר לא וכן בשבת פירושו ימתין למוצאי שבת ויגמור הא בשבת לא ואע\"ג דבתינוקות שטמנו וכו' אסורין אף במוצאי שבת התם הוא שייחדום לאכילת שבת ור' יהושע לא פליג בהני אלא דבחצר ובשבת הוא דקא אמר לא יגמור:",
+ "והדר מסיק ר' יוחנן בכלהו דלא קבעי אלא בדבר שנגמרה מלאכתן וזו שאמרו המעביר פירות וקדש עליהן היום פירושו שהעבירן לקצות שלא נגמרה מלאכתן והלל עצמו ר\"ל לבדו אוסר הא כל בני דורו וישיבתו היו מתירין והא דתנן הלוקח פירות מעם הארץ מקום שבני אדם דורסין פי' שעושין מהם קציעות כלומר שנמצא שלא נגמרה מלאכתן אוכל מהם עראי שנמצא שאין המקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומעשרן דמאי דקאמר כלומר שאיני צריך לעשרן אלא כדרך שמעשר פירות של עם הארץ שאין מפרישין מהם תרומה גדולה שרגילין הם לעשר מה שהם מעשרין אף בדבר שלא נגמרה מלאכתן ומה שאמר שמע מינה רוב עמי הארץ מעשרין הן פירוש ממה שהקלו בהפרשת תרומה גדולה ומשום מיעוטא דחשידי אמעשר הואיל ואין בו חיוב מיתה החמירו בה בהפרשת מעשר: ונשלם הפרק תהלה לאל:"
+ ],
+ [
+ "משילין פירות וכו' כונת הפרק לבאר קצת החלקים הנזכרים בראש הספר ורובו יסוב על שני ענינים הראשון לבאר איזו מלאכה הותרה ביום טוב יתר על השבת אע\"פ שאינה לצורך אוכל נפש ואיזו אסורה ביום טוב כבשבת אע\"פ שאינן מלאכות גמורות והשני לבאר במי שעירב עירובי תחומין ויוצא לו חוץ לתחום איזה מחפציו נידון כרגלי הבעלים שיהא רשאי להוליכן עמו ואיזה מהן אינו נידון רגליו:",
+ "והמשנה הראשונה תכוין לבאר החלק הראשון ואמר על זה משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף וכן כדי יין וכדי שמן נותני' כלי תחת הדלף בשבת אמר הר\"ם מותר להשיל פירות דרך ארובה בגג אחד כשירצה לטלטלן ממקום למקום אבל להשילן מגג לגג אחר אסור והטעם מה שאמרנו כמה פעמי' שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ודלף המים הנוזלים מן הגגות החלושות בעת ירידת הגשם:",
+ "אמר המאירי משילין פירות דרך ארובה ביו\"ט כלומר שאם יש לו על הגג פירות שטוחים שהובאו שם כדי ליבש הן חטים הן שעורים או שאר פירות ובלבד שיהיו ראויין לטלטול ר\"ל שלא יהו מוקצים וראה גשמים ממשמשים ובאים ומתירא שמא יפסידו פירותיו או שראה אורחים באים ואין לו מקום להושיבם בו אם היתה ארובה בגגו שיוכל להשיל פירותיו דרך אותה ארובה לתוך הבית עושה שאין כאן טורח יתר אחר שאינו צריך להגביה כל כך אלא שמגררן עד הארובה והן נופלין מאליהן ואם תמצא לומר שמגביה בהגבהה מועטת די לו ומפני זה מותר ביום טוב ובשבת מ\"מ אסור אבל אם אין בגג ארובה אלא שהוא מוקף בכותלים ויש בכותל חלונות ויכול להשליכן מאותו חלון לחדר אחר שבבית מכיון שהוא צריך להגביה עד החלון הרי הוא טורח יתר ואסור אף ביום טוב אבל דרך ארובה מותר ביום טוב שאם מפני הגשמים במקום פסידא התירו לו מעט טורח ואם מפני האורחים כשם שהותר לו לבשל לצרכם כך הותר לו לפנות מקום לישיבתם הואיל ואין שם טורח יתר:",
+ "ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף כלומר אם היו בבית שאין לו עוד מקום לפנותם בלא טורח יתר או שהיו בגג ואין ראויין לטלטל כגון גרוגרות וצמוקים שלא נתיבשו כל צרכן או פירות של טבל ודלף של גשמים טורד עליהם מכסה אותם בכלים או בבגדים ויראה שזו אף בשבת נאמרה שכל כלי הניטל מטלטלין אותו אף לצורך דבר שאינו ניטל וכן כדי יין וכדי שמן שהיה דלף של גשמים טורד עליהן אע\"פ שפסידתן מועטת שאין מרקיבין בכך כשאר פירות מכסין אותן ואפילו הן של טבל:",
+ "ונותנין כלי תחת הדלף בשבת כלומר אם היה דלף יורד בבית נותן במקום ירידתו כלי שיקבלנו שלא יתלכלך הבית אפילו בשבת ואין צריך לומר ביו\"ט ומפרש בגמרא שאם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע כלומר שופכו באיזה מקום שבבית ומחזירו ריקם לשם ועושה כן אפילו כל היום ודבר זה אתה יכול לפרשו בדלף הראוי אם לשתיה אם לרחיצה כגון מים צלולים ואם מפני שהם מי גשמים הרי מי גשמים אינן מוקצים כמו שהתבאר בעירובין פרק מי שהוציאוהו וכל שאתה מפרשו כן אתה מפרשו אף בבית שאינו דר בו שאין שם היתר מצד מיאוסו שיהא מותר לטלטל ולהוציאו מדין גרף של רעי שמ\"מ כל שהוא ראוי כי קא טרח בהיתרא קא טרח וכל שהוא כן מותר אף בשבת שהרי אין בה שום גזירה והוא שאמרו בשבת פרק כתבי קי\"ז ב' שאם נפלה דליקה מצילין מזון שלש סעודות ושאלו בה מכדי בהיתרא קא טרח מאי טעמא לא שרית ליה טפי ותירץ אי שרית ליה כלי האי אתי לכבויי וכן אמרו שם נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה לקלוט בתוכו קלוח היין ובלבד שלא יביא כלי אחר לקלוט מזה לתוכו כשיתמלא או שיערה מכלי זה לכלי אחר ויחזור ויקלוט בזה וכן שלא יביא כלי אחר ויצרף להעמיד הראשון בשפוע כדי שילך הקלוח לאותו כלי שני ושאלו בה גם כן מאי גזרה איכא כלומר ולמה נאסר בהבאת כלי לקלוט ולצרף ותירץ אי שרית ליה לטפויי בכלים שמא יביא כלי דרך רשות הרבים הא כל שאין שם גזרה והוא דלף ראוי מותר בכל ענין הואיל ובהיתר הוא טורח ומה שאמרו שופך ושונה הוא הדין לערות לכלי אחר אלא שמן הסתם בדלף אינו רוצה בכנוסו אלא שלא יטנף את הבית אע\"פ שאינו דר שם וכן אתה יכול לפרשה בדלף שאינו ראוי כגון מים המאוסים האסורים בטלטול הואיל ואין ראויות לכלום אלא שכל שאתה מפרשה כן אתה צריך לפרשה בבית שהוא דר בו וההיתר הוא שיטנף הדלף את הבית ובשבת מיהא דוקא שופך ושונה אבל להרבות בכלים לא שמא יביא דרך רשות הרבים וביו\"ט מיהא מותר להרבות בכלים שאין שם גזרת הבאה ואף בשבת יראה לי שכל שהוא בשכונות של ישראל משתפות במבואותיהן ומעורבות בחצרותיהן מותר הואיל ומן הסתם שכונת הישראל מספקת בכך וכל שכן בדבר שאינו צריך כלים הרבה ומ\"מ צריך שיתן שם כלי לפי הדלף ר\"ל שיכוין שימלא הכלי וישפך ממנו עד שיהא מותר לטלטלו מצד מיאוסו ואין כאן בטול כלי מהיכנו וגדולי המחברים כתבו שהדלף שאינו ראוי אין נותנין כלל שאין עושין גרף של רעי לכתחלה אלא שאם נתן מותר לטלטלו מצד מיאוסו והדברים נראין כמו שכתבנו ובגמרא יתרח��ו בה הדברים יותר:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "שרוע האמור בתורה בענין מומין שני מומין נכללין בו אחד שהיו שוקיו שוות מתחלה ונשמטה אחת מהן ממקום חבורה והושפלה עד שנעשית גדולה מחברתה ומום זה נקרא בלשון תלמוד שחול והשני הוא שמתחלתה היא נקלטת וחברתה ארוכה ממנה ומום זה נקרא בלשון תלמוד כסול ועקר דבר זה במסכת בכורות:",
+ "נזיר אסור לו לחוף את ראשו באדמה שמשרת את השער וכל שכן שלא יסרוק במסרק ואם עשה כן עבר על עשה של גדל פרע שאע\"פ שאינו מתכוין להשרה אי אפשר בלא השרה אבל אינו לוקה ובמסכת שבת התבאר שרשאי לחוף בנתר וחול או בידו שאין כונתו להשיר וכן שאפשר לאלו בלא השרה ועקר דבר זה במסכת נזיר:",
+ "כבר ידעת שכל כלי מתכות שנטמא ונשבר אח\"כ טהר אא\"כ יכול לעשות בו עדין מעין מלאכתו מכאן אמרו השחור ר\"ל התער של ספרים שנחלק מבית יד שלו והזוג ר\"ל המספרים שנחלק אחד מחברו מקבלין טומאה עדין שכל אחד מחלקיו ראויין להשיר את השער שהוא כעין מלאכתו ועקר דבר זה בסדר טהרות:",
+ "מי שנשרו כליו במים בשבת מהלך עמהן כשהוא לובשן בדרך והם מתנגבין מאליהם ואין חוששין שמא יסחוט ועקר דבר זה במסכת שבת:",
+ "מה שהתרנו במשנה להשיל פירות דרך ארובה ביום טוב מפני הגשמים ומפני האורחים גדולי הפוסקים נראה מדבריהם שאין לדבר זה שיעור אלא כל שיש שם חשש גשמים אפילו היה שם פירות הרבה ואם מפני האורחים עד שיספיק להם מה שיפנה להם מותר ולזה דעתי נוטה ויש מי שאומר דוקא עד ארבע או חמש קופות ומחלוקת זו תלויה בסוגיא זו ששאלו בהשלה זו עד כמה והשיב כאותה ששנינו לענין שבת מפנין ר\"ל מן האוצר ארבע וחמש קופות מפני האורחים שזימנם ואין להם מקום להסב או מפני בטול בית המדרש אם באו לו תלמידים הרבה ואין מקום להושיבן ואין חוששין לטורח בשיעור זה ואף משנתנו דוקא בשיעור זה הותר ולא יותר אף ביום טוב שהרי השלה בשבת אף בלא שיעור זה אסורה כמו שביארנו במשנה ושאל בה ודילמא התם הוא דשרינן בכלי האי משום בטול בית המדרש והוא הדין לכבוד אורחים ואף בהשלה ביו\"ט ראוי לומר כן מפני האורחים הא מפני הגשמים הואיל ואין ההיתר אלא מפני חשש הפסד ממון לא התירו כל כך אי נמי התם דליכא הפסד ממון לא שרינן אלא בשיעור זה והוא הדין למתניתין מפני האורחים הא כל שמחמת הפסד ממון אף ביתר מכן אי נמי התם בשבת חמירא כלומר דאפילו נימא דאורחים וגשמים בחדא מחתא נינהו שהכבוד וההפסד כלם שוים בכך מ\"מ שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה שרינן כלי האי אבל ביום טוב לא שרינן כלי האי ואין גורסין כלל כלל לא כמו שנמצא בקצת ספרים שהרי בהדיא אמרינן משילין והוא הדין שהיה יכול להקשות לדרך זה שבת דחמירא דלא שרו אלא בהכי הא יום טוב דקיל שרינן טפי אלא דנקט חדא והוא הדין לאידך ומ\"מ לא הוברר בשאלות אלו בסוגיא זו שום דבר וגדולי הפוסקים לא הביאו סוגיא זו כלל ומתוך כך נראה דעתם שאין בהשלה זו שביום טוב שיעור אלא אם מפני הגשמים עד כדי שאין הגשמים מזיקין עוד ואם מפני האורחים עד כדי שיספיק להם ומ\"מ גדולי הראשונים פוסקים כר' זירא ואע\"פ שהמקשה היה סבור לדחותה הואיל ור' זירא מדמה להו להדדי הלכתא היא ובכולהו דוקא עד ארבע או חמש קופות וכן כתבוה גדולי הדורות:"
+ ],
+ [
+ "זה שאמרנו בשבת שאם באו לו אורחים או תלמידים ואין לו מקום להושיבן שמפנין מן האוצר עד ארבע או חמש קופות פירשו שם ובלבד שלא יגמור ר\"ל שלא ישאר האוצר פנוי מכל וכל בפנוי ארבע או חמש קופות אלו שאם יראה כלו פנוי שמא יבא להשוות גומות שבו בידים כשיראה את אוצרו שאינו שוה וזהו פירוש דילמא אתי לאשוויי גומות ואין מפרשין דילמא אתי לאשוויי גומות דרך הילוכו שזהו דבר שאין מתכוין ואף בזו של השלה שהתרנו ביום טוב בגגים יש מי שאומר דוקא שלא יגמור כענין אוצר בשבת ויש מי שאומר שרשאי לגמור וכן נראה לי שאין חשש השואת גומות בגג כבאוצר ומ\"מ ענין המחלקת הוא מפני שנשאלה בסוגיא זו ולא הובררה ומ\"מ בשבת בגגין לא הותר כלל כמו שביארנו במשנה:",
+ "מה שביארנו במשנה שמשילין ביום טוב פירות דרך ארובה דוקא שיש ארובה בתוך הגג אבל אם אין באותו הגג ארובה אע\"פ שיש בגג הסמוך לו ארובה אפילו היו הגגות שוים ואין כותל ביניהם אסור ויראה לי שכן אפילו היו שניהם שלו הואיל ורשויות חלוקות הם וכן אסור לשלשלם בחבל ולהורידם דרך סולמות או דרך חלונות אלא בדרך השלה בדרך ארובה שזה אינו טורח יותר וכן מה שהותר בשבת לפנות מאוצרו ארבע או חמש קופות אם היה אוצרו בעליה לא הותר אלא בדרך זה:",
+ "מה שפירשנו במשנה שמכסין את הפירות מפני הדלף לא סוף דבר בפירות אלא אפילו היו לו שם לבנים סדורים לבנין וגשמים באים ומתירא שמא ימוחו מותר לטלטל כלים ובגדים כדי לכסותם ואע\"פ שאין לבנים עצמן ראויים לטלטל שהרי הוקצו לבנין שכל כלי הניטל מטלטלין אותו אף לדבר שאינו ניטל וכן פורסין מחצלת על גבי לבנים או על גבי אבנים או על גבי כוורת דבורים אפילו לא היה שם דבש וכל שאין בה דבש אינה ראויה לטלטל אפילו היו שם שתי חלות שהרי אף הם מוקצות כמו שיתבאר בסמוך ובלבד שלא יתכוין לצוד ואע\"פ שהוא צד מאליו הא אם נתכוין לצידה אע\"פ שהצד דבר שאין במינו ניצוד כגון צירעין וזבובים ופרעושים ודבורים פטור מ\"מ איסור יש בדבר ולמדת שזה שהתירו לכסות את הפירות פירושו אף בפירות שאינן ראויים לטלטול כמו שביארנו במשנה:",
+ "יש מי שאומר שלא התירו ליטול דבר הניטל לצורך דבר שאינו ניטל אלא כשאותו דבר שאינו ניטל יש עליו תורת כלי וראוי לאיזה דבר כגון לבנים שנשארו מן הבנין וראויין לישב עליהן או אבנים לבית הכסא והדומה להם וכל שכן אם הוא כלי גמור אלא שאיסור טלטולו בא מצד שמלאכתו לאיסור אבל מה שאינו כלי ואינו ראוי לכלום כגון אבנים שאינן ראויות לבית הכסא אלא לבנין ורוצה לכסותם כדי שלא ילחלחו הבנין ויתעכב יבשותו ונגובו והדומים להם אין נוטלין דבר בשבילם שהרי אין עושין מחיצה למת בשביל המת אלא בשביל החי ואין דברים אלו כלום שהרי בשלישי של שבת מ\"ג א' אמרו בהדיא פורסין מחצלת על גבי אבנים והקשו ממנה לר' יצחק שאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ותירצוה באבנים מקורזלות הא לדעת האומ' שהכלי ניטל אף לדבר שאינו ניטל פירושו בעומדות לבנין כמו שיתבאר שם וא\"כ עושין מחיצה למת אף בשביל המת או שמא מת [שאני] שאינו ראוי לכלום:",
+ "שתי חלות של דבש שאדם מניח בכוורת להתפרנס הדבורים מהן בימות הגשמים מוקצות הן וביום טוב אסורות אא\"כ חישב עליהן מאתמל ובשבת מותרות:",
+ "צריך שתדע שמה שאנו מתירין ליטול כלי הניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל דוקא לפרוס עליו שיהא יכול ליטול משם כשירצה אבל אין נותנין בתוכו או עליו דבר שאינו ניטל שאם כן הרי מבטל כלי מהיכנו שהוא אסור מפני שהוא ��סותר שהרי מונע תשמישו וי\"מ מפני שהוא כבונה כלומר שהוא כמשקעו בקרקע שלא יזוז משם ויש מי שאומר שאף בפריסה עליו צריך שלא יגע באותו דבר שאינו ניטל וכן נראה מלשון תלמוד המערב במה שאמרו שם בפרק (ראשון) [אחרון] לענין ביצה שנולדה ביום טוב שכופין עליה כלי כדי שלא תשבר ובלבד שלא יהא הכלי נוגע בגופה של ביצה אלא שאנו מפרשים בו שמא יחוש לשבירת הביצה ויבא ליגע בגופה של ביצה:",
+ "לענין ביאור זה שאמרנו במאי אוקימתא כר' יהודה כך פירושו כלומר כר' יהודה דאית ליה מוקצה דאלו לר' שמעון אין צריך מחשבה אימא סופא ובלבד שלא יתכוין לצוד אתאן לר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר ואע\"ג דלר' שמעון נמי פסיק רישיה הוא איפשר שאין המחצלת מתהדקת על הכוורת כל כך שלא יהו הדבורים יכולים לצאת ומ\"מ רישא ר' יהודה וסופא ר' שמעון ותירץ כלה ר' יהודה היא והאי ובלבד שלא יתכוין לצוד דקאמר ענינו בשלא יהא שם צידה כלל ובדאית בה כוי כלומר שיש חלונות בדפני הכוורת שהדבורים יכולין לצאת דרך בהם אע\"פ שהמחצלת פרוסה על פי הכוורת ולא אמר שלא יתכוין לצוד אלא שלא יעשנו כצידה ר\"ל כמצודה שהיא סתומה כלה מפיה ומדפניה אלא שיפרוס המחצלת על פיה וישאיר חלונות ודפנות פתוחות דאע\"ג דלאו במינו ניצוד הוא ולא הוי אב מלאכה מכל מקום איסורא דרבנן איכא ובדרך שכתבנו:",
+ "וכן לענין ביאור צריך שתדע שאף לדעת האומר אין כלי ניטל לדבר שאינו ניטל אוכלין מיהא לצורך בהמה מטלטלין אפילו אינן ראויין לאדם כחתוך נבלה לפני הכלבים אע\"פ שאין הכלבים מיטלטלין שאסור להשתמש בבעלי חיים ומ\"מ דוקא בשמזונותם עליו הא לאו הכי לא ואף לדעת המתיר לטלטל כלי שניטל לדבר שאינו ניטל אסור ואף באוכלין הראויים וכמו שאמרו באחרון של שבת קנ\"ה ב' אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך הואיל ואין מזונותם עליו אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים הואיל ומזונותם עליו:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו לדעת קצת על מה שאמרו במשנה נותנין כלי תחת הדלף שלא נאמר אלא בדלף הראוי הא בדלף שאינו ראוי אין נותנין שהרי יבטל כלי מהיכנו בכך מחמת דלף המאוס שבתוכו ומ\"מ בדלף גדול שהכלי מתמלא ממנו מותר שמאחר שהוא מתמלא נשפך לארץ ומלכלך את הבית והרי הוא כגרף של רעי שמותר לטלטלו ולהוציאו ונמצא שאינו מבטל כלי מהיכנו שהרי מצד מיאוסו יהא מותר לטלטלו ולהוציאו וכן למדת עכשו על מה שאמרו נותנין כלי תחת הדלף שאם נתמלא שופכו ומחזירו ואינו נמנע כמו שביארנו במשנה ומ\"מ דוקא בבית שהוא עומד בו אבל בבית שהוא מוקצה לדבר אחר הואיל ואין דירתו שם אין בו דין גרף של רעי ואין נותנין שם כלי אלא בדלף הראוי:",
+ "מה שביארנו לשפוך מים שבכלי אחר שנתמלא ולהחזירו יש מי שאומר דוקא שישפכנו בקרקע ויחזיר שם אותו כלי בעצמו אבל לא שיצניע את המלא ויביא אחר לקבל הדלף או שיריק את המלא לכלי לכלי אחר ויחזירנו לשם וכמו שאמרו לענין שבת נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיו ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף ויש מי שאומר שלא החמירו בכך אלא בשבת ומטעם שלא יביא דרך רשות הרבים אבל ביו\"ט שאינו אסור בהבאה דרך רשות הרבים מותר ואף בשבת יש מי שאומר שלא אסרו בו אלא ביין שמתוך חשיבותו יש לחוש שמא יביא דרך רשות הרבים אבל בדלף אף בשבת מותר לשפוך לתוך כלי אחר או להביא כלי אחר ולא עוד אלא שיש מי שאומר שלא נאסר בשבת אלא בשנשברה לו חבית בראש גגו ונשפכת לחצר או למקום שאין בו דין גרף של רעי אבל אם הוא נשפך בבית הואיל ויש עליו דין גרף של רעי שופך לכלי אחר או מביא כלי אחר וזהו עקר הדברים וכן יצאה הוראה מלפני קצת חכמי נרבונאה בכלי היין שלנו שהיו נשפכין והבית מיטנף וכן הורו אף להניחו בכלי שאין מסתפק ממנו עד זמן מרובה הואיל ובידו להסתפק ממנו וקצת חכמי בדירש כתבו בחבוריהם בנוסח זה ואם בשבת או ביום טוב מיטפטפת הגיגית או כלי היין בשעת הבציר שהיין מוקצה מותר ליתן תחתיו כלים ולשפכם לחוץ כשנתמלאו או להריקם לכלי גדול מדין גרף של רעי דמה לי לשפוך לחוץ מה לי לערותו לכלי אחר ומה שאמרו בתלמוד המערב חבית של טבל שנתרועעה מביא כלי אחר ונותנו תחתיה ואם נתמלא אסור לטלטלו פירושו בבית שאינו דר בו שאין שם דין גרף של רעי ואעפ\"כ בכלי אחד התירו ונראה הטעם שמאחר שאם עבר ותקנו מתוקן הרי הוא כמתוקן ובשבת מותר בכלי אחד וביום טוב אף בכמה וקצת מפרשים ראיתי שכתבו בנוסח זה גת הדולף אע\"פ שדלף שאינו ראוי הוא שהרי משקין היוצאין מן הגת אינן ראויין מותר ליתן תחתיו כלי מפני שהבית מיטנף ונעשה גרף של רעי וכשמתמלא שופכו או מניחו במקומו ואם הכלי מתמלא עד שהוא נשפך הרי הוא נעשה גרף של רעי ומסלקו ומביא אחר עד שיפסק הדלף אבל לא יריקנו בכלי אחר שהרי עכשו מבטל כלי מהיכנו אלא שעושה כדרך שכתבנו ומכאן סמכו חכמי נרבונאה שהזכרנו גם כן בגיגיות שלנו שהיין נשפך דרך מעלה להוציא משם דרך ברזא לכלי ואין כאן משום בורר שלא נאמר כן אלא במשמרת שאי אפשר לשום פסולת לעבור דרך בו וכן שעד כאן לא נברר היין מן השמרים כלל אבל זה אם הוברר הוברר ואם לא הוברר אף קצת גרעיני החרצן מצויים לצאת עמו וכן מצדדין אחרים שהוזכרו בדיני ברירה במסכת שבת פרק כלל גדול ובפרק תולין והילכך כל שאינו מריק מכלי לכלי מותר אבל חבית הדולף הואיל ודלף ראוי הוא מריקו לכלי אחר וכן עקר ובתלמוד המערב שהתחלנו לכתבו אמרו חבית של טבל שנתרועעה מביא כלי אחר ונותנו תחתיה נתמלא אסור לטלטלו זאת אומרת עושין תקנה למוקצה להצילו שלא כדרכו עביט של ענבים ומעטן של זיתים שמשכו לא יטול מהם ביו\"ט ואין צריך לומר בשבת אמ' ר' זעירא אע\"פ שזה טבל וזה טבל זה יש לו מוקצה וזה אין לו מוקצה הדא אמרה עושין תקנה למוקצה להצילו שלא כדרכו:",
+ "ויש אומרים שאף דלף הגת ראוי הוא שהרבה בני אדם שותין ממנו ושורין בו סתם וכן בגיגיות שלנו כל שעלה החרצן מעט ונצלל היין מלמטה והראיה שהרי אמרו סוחט אדם אשכל של ענבים ואומר עליו קדוש היום וא\"כ ביו\"ט מותר אף בכמה כלים הא שלא נדרכו הענבים ודאי משקין שזבו הם שאסורין בטלטול ואתה צריך לבא בהיתרם מדין גרף של רעי על הדרך שכתבנו וקצת גאונים הורו בגת הדולף קולא אחרת אף במקום שאין בו דין גרף של רעי והוא שיביא כלי ומים בתוכו ויניחנו תחת הדלף ודלף הנופל בתוכו ראשון ראשון בטל ואע\"פ שדבר שיש לו מתירין הוא הרי דבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטל ואין זה נכון:",
+ "מקום שהדלף יורד בו ואין בו דין גרף של רעי והוא דלף שאינו ראוי או שהוא דלף ראוי ואין לו כלים כל כך שיספיקו לכך ולשפכו אינו יכול שהרי אין בו דין גרף של רעי מותר לעשות איזה השתדלות לכתחלה שיהא בו דין גרף של רעי כיצד הרי שהיה דלף זה בבית אחד שלו אלא שאינו דר בו מותר לו להכניס מטתו לשם כדי שיעשה אותו הבית אצלו גרף של רעי ויהא רשאי להוציאו או להשמר ממנו בשפיכת כלי ובהחזרתו אבל לעשות הדבר עצמו שאינו מאוס שימאיסנו כדי להוציאו אסור והוא שאמרו למעלה בשמועת אין מזמנין את הגוי ביום טוב משום שיורי כוסות והקשה וליהוי כגרף של רעי ותירץ לו וכי עושין גרף של רעי לכתחלה או שמא לא נאמר אלא במקום שאין פסידא אבל במקום פסידא מותר אף לעשות לכתחלה:",
+ "גרף של רעי ועביט של מימי רגלים שהדבר פשוט לפי מה שכתבנו שמותר לטלטלם ולהוציאם ולשפוך את שבתוכם לאשפה אם רצה להחזירם לבית נותן בהם מים ומחזירם אבל בלא מים אסור לטלטלם ואף במים לא התירו לטלטלם לכתחלה אלא בדרך זה שהוציאם ברשות מצד המיאוס שבתוכם:",
+ "כבר למדת מתוך דברינו שכל דבר המאוס נקרא גרף של רעי ומותר להוציאו ולא סוף דבר שמותר להוציאו בתוך הכלי אבל לא שיגע בגוף המיאוס אלא אף בפני עצמו מותר הילכך מי שמצא עכבר מת או שרץ מת בתוך ביתו מותר ליגע בגופו וליטלו ולהוציאו ואחר שהוציאו אסור לטלטלו שלא הותר לטלטלו אלא לנקות את ביתו ממנו ואפילו בשבת מותר לעשות כן:",
+ "אסור לרדות חלות דבש מן הכוורת ורדייתן משום שבות ומ\"מ דוקא בחלות הדבוקות שצריכות רדייה והרי הוא כעין תלישה מן המחובר אבל חלות התלושות מן הכוורת או דבש הצף על אותן הדבוקות בכוורת מותר ליטלן לכתחלה ואין כאן רדייה שהרי בכאן תירצו לדעת ר' יצחק באותן שתי חלות וכשחישב עליהן אלמא כל שהוציאן מדין מוקצה רדייתן מותרת וכן כתבוה בתוספות:",
+ "המשנה השניה כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין אלו הם משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא מיבמין אלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות כל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד אמר הר\"ם אמרם משום שבות משום רשות ומשום מצוה רוצה בו כי במה שאמר השם תשבות נכנס תחתיו השביתה מן הדברים שהוא מספר והן שקראן שבות ועוד מן הדברים שרשות לאדם לעשותן ושלא לעשותן אבל הם תלויין במצות ויש להם מבוא בדברים התוריים והן שקראן רשות ועוד יכנס תחת אמרו תשבות בהשימת הדברים שעשייתן מצוה ושלום מצוה והם אותן שקראו משום מצוה וטעמי איסורן כלן מה שאגיד לך אין עולין באילן גזרה שמא יתלוש ולא רוכבין על גבי בהמה גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה ולא שטין גזרה שמא יעשה חבית של שייטין ולא מספקין ולא מרקדין ולא מטפחין גזרה שמא יתקן כלי שיר ומספקין הוא הנגון וההכאה בצלצל ומטפחין ההכאה יד על יד ואמרו משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין וכלן יש תנאים לא דנין בתנאי שיש במקום יותר חכם ממנו לא מקדשין בתנאי שיהיו לו אשה ובנים שאינו חייב במצות פריה ורביה ולא מיבמין ולא חולצין בתנאי שיהיה לו אח גדול ממנו שבו היא המצוה כמו שאמרנו מצוה בגדול ליבם וכשיהיו אלו התנאי' אז יהיו אלו הדברים רשות אבל אם היה הדבר להפך שלא יהיו אלו התנאים לא יהיה משום רשות אלא משום מצוה והטעם שאסרום כלם גזרה שמא יכתוב ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין גזרה משום מקח וממכר ואמרו ולא מגביהין תרומות ומעשרות ואפי' ליתנם לכהן בו ביום ובזה דבר ולא דבר בהוצאתן ביום טוב כדי ליתנם אחר יום טוב וזהו שאמרו אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד זהו דעת בית שמאי אבל דעת בית הלל כי יש ד��רים רבים מלבד אוכל נפש שהן מותרין ביום טוב ואסורין בשבת ומהם אמרם בתחלת הפרק משילין פירות וכמו כן הוצאת לולב וקטן וספר תורה כמו שביארנו במה שקדם:",
+ "אמר המאירי כל שחייבין עליו וכו' כונת המשנה לבאר על מה שביארנו שכל מלאכות האסורות מן התורה בשבת אסורות ביום טוב חוץ ממלאכת אוכל נפש שאף במלאכות האסורות מדברי סופרים אנו אומרין כן ופירוש המשנה כל שיש חיוב בעשייתו מדברי סופרים הן שיהא אותו דבר מענין איסורין שבשבות כלומר שאין בעשייתו סרך מצוה כלל ויש בהן כדי לחוש לבא מתוכן לידי עברה הן משום רשות כלומר שיהא אותו דבר מענין איסורין בדברים שעשייתן רשות כלומר שיש במינן צד מצוה אלא שאצל עושיהם הם רשות והיה לנו להקל בהם הואיל ויש במינן צד מצוה הן משום מצוה כלומר הן שיהא אותו דבר מענין איסורין שנאסרו אף בדברים שעשייתן מצוה בכל אלו כל מה שאסרו בשבת אסרו ביום טוב ועכשו מונה פרטיהן של אלו ואמר אלו הן משום שבות לא עולין באילן ומפרש בגמרא שמא יתלוש ולא רוכבין על גבי בהמה שאלו בגמרא בטעם איסור זה מהו ופירשו בו שמא יצא חוץ לתחום ושאלו בה שמעת מינה תחומין דאוריתא דאי מדרבנן הויא ליה גזרה לגזרה והלא תחום שבת אינו מן התורה אלא בשלש פרסאות ושמא תאמר ולישני ליה שמא יצא חוץ לתחום לשלש פרסאות שהוא מן התורה אין זה כלום שאין המנהג לרכוב ביום טוב אלא רכיבה של תענוג ואין לגזור בה אלא לאלפים אמה ומתוך כך תירץ באיסור זה שמא יחתוך זמורה כדי להוליכה ולא שטין על פני המים גזרה שמא יעשה חבית של שייטין ויש גורסין שמא יתקן חבית של שייטין ואינו כלום שהתקון אינו אלא גזרת חכמים שאין בנין בכלים אלא שמא יעשה אותם מעיקרם וכלי שייטין הם כלים שעושין ממיני הגמא והסוף להתלמד בהם לשוט ולא מטפחין יד על יד ולא מספקין כף על ירך ולא מרקדין ברגל וכלם לשמחה וטעם איסורם שמא יתקן כלי שיר ולא הוצרכו לומר שמא יעשה שתיקונן כעשייתן שבלא תיקון אינו נחשב כלום ובתלמוד המערב פירשו ספוק מחמת כעס כדכתיב ויספוק את כפיו טפח מחמת רצון ומכל מקום לענין סיפוק מיהא לדברי תלמוד המערב אין טעם יתקן כלי שיר נאמר עליו אלא אשאר:",
+ "ואלו הן משום רשות לא דנין ואע\"פ שהדין מצוה גמורה הוא פירשוה בגמרא בשיש בית דין בעיר חשוב ממנו ואין הדין מצוה אצלו וכן ביבום וחליצה שיש לו אח גדול ממנו ואין זה מצוה אצלו וטעם איסור כל אלו גזרה שמא יכתוב ואל תטעה במה שסוגיית הגמרא מחזרת לפרש את אלו במקום שאין בו מצוה אצל זה לומר שבמקום שיש מצוה אצלו מיהא יהא מותר חס ושלום אלא שהסוגיא מחזרת על כך דרך התנצלות על מה שהוא מונה את אלו בדברים שהם משום רשות ואלו היו דברים אלו על צד שיהא בהן מצוה כגון שלא היה בעירו דיין גדול ממנו או שאין לו אשה ובנים או שאין לו אח גדול ממנו הוא הדין שהיו אסורים אלא שלא היו נמנין באיסור דברים שהם רשות אצל עושיהם אלא היה מונה איסורם בין אותם הדברים שהם מצוה ונמצא שמה ששאלו והא מצוה קא עביד פירושו והיה לו למנותו באותם שהם משום מצוה ומ\"מ אחרוני הרבנים פי' והא מצוה קא עביד כלומר ויהא מותר עד שכתבו שבמקום שהוא מצוה כגון בקדושין שאין לו אשה ובנים או לענין דינין בשאין חשוב ממנו או לענין יבום וחליצה שאין גדול ממנו מותר וראיה להם ממה שאמרו ולידיינוה במעלי שבתא וליגמרוה לדינא בשבתא ואף הם מקשים מזו לשיטה ראשונה אלא שיש מתרצים שזו שבכאן בדיני ממונות ומטעם שמא יכת��ב נאסר וזו שבסנהדרין בדיני נפשות שמאחר שדנוהו בערב שבת כבר כתבו הכל או שמא זו שבסנהדרין דוקא מן התורה ומ\"מ אנו מקשים לשיטתם ממה שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת יומא בענין מתקינין לו אשה אחרת ולא יהא כקונה קנין ותירץ שבות במקדש התירו אמר ר' מונא הדה אמרה הלין דכנסין ארמלא צריך לכנסה מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ופירוש הדברים שהכונס את האלמנה היה כונסה לפעמים בערב שבת ואלמא שאף כניסה לחופה אסורה וכל שכן קדושין ומ\"מ הם מתרצים אותה בשלא במקום מצוה כגון שיש לו אשה ובנים ואעפ\"כ שבות במקדש התירו אבל במקום מצוה מותר שקנין קל בטענה קלה מתירין אותו וכעין מה שאמרו במסכת גיטין ותיחוד ותפתח שהתירו לקנות בשבת בזו מפני שלא תטרף דעתו עליו ומ\"מ חכמי התוספות כתבו בה איסור ואפילו קדשה מבעוד יום אסרו להכניסה לחופה בליל שבת או ביומו שהרי קונה אותה עכשו לירשה וליטמא לה ואף בענין מה שהזכרנו מתלמוד המערב שבמסכת יומא נאמרה כן בהדיא והרי אמרו כאן אין מיבמין אע\"פ שאין שם אלא ביאה ולענין גרושין אין ספק שהוא אסור כקדושין ואותה שבגיטין שהזכרנו מפני שהיה שכיב מרע התירו ובין השמשות מיהא הכל מותר שכל שאין בו אלא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות:",
+ "ואלו דברים שהם משום מצוה כלומר שיש מצוה בעשייתן ואעפ\"כ לא הקלנו באיסורן ביום טוב לא מקדישין לבדק הבית או לקרבן ולא מעריכין והוא שיאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי ודמיו קצובין בתורה כפי שניו או שנות הנערך ולא מחרימין כגון שיאמר הרי בהמה זו חרם וסתם חרמין לבדק הבית וכל אלו אסורין מגזרת מקח וממכר ואע\"פ שמקח וממכר עצמו אינו אלא מדברי סופרים והויא לה גזירה לגזירה כלה חדא גזרה היא שכל שבמשנה דבר מרשות אחד לרשות אחר הוא דומה למקח וממכר ואף לדעת המתירין בקדושין במקום מצוה אינו דומה כל כך למקח וממכר כאלו ומה שנהגו עכשו לידור בשבת של חופה וביום הכפורים כתבו קצת גאונים שאין זה אלא כפוסקי צדקה לעניים שסתם הנדרים לעניים ואע\"פ שנודרין שמן למאור אין זה הקנאה אלא תיקון הנהגת הכנסת וכבוד שמים ולא מפרישין תרומות ומעשרות פי' בגמ' אפילו ליתנם לכהן בו ביום וטעם איסור זה מפני שהוא מתקן והרי היה אפשר לו מבערב אבל פירות שחיוב הפרשתם ירדה עליהם היום כגון עיסה שנתגלגלה ביום טוב מפרישין ממנה חלה ואין איסור זה מטעם מקח וממכר אע\"פ שמשתנה מרשות לרשות שהרי אף כהן שיש לו שדות צריך להפריש תרומותיו ואין כאן שנוי רשות שהרי הן שלו ופירות שנדמעו היום יראה שאם הם פירות שאפשר לאכלם היום מותר להעלותם בשיעורן כדי שיהא הנשאר מותר לו אבל אם הוא תבואה שאי אפשר לו לאכלה היום יראה שהוא אסור:",
+ "כל אלו ביום טוב אמרו שהן אסורות קל וחומר לשבת ומ\"מ פירשו בתלמוד המערב על כל אלו שמשום רשות ומשום מצוה שאם עבר ועשאן ביום טוב או בשבת בין שוגג בין מזיד בין מוטעה מה שעשה עשוי ומגדולי הגאונים כתבו כן אף במה שעבר ומכר או הקנה קרקעות או מטלטלין שהקנאתו הקנאה ובשכיב מרע מותר לכתחלה והוא שאמרו קונין משכיב מרע אף בשבת וכן אמרו בהלואת שבת ויום טוב שניתנה ליתבע בדין כמו שביארנו שאם תאמר שלא ניתנה ליתבע בדין אף הוא אין נותן לו כלום ונמצא נמנע משמחת יום טוב:",
+ "אין בין יום טוב לשבת וכו' חזר וכלל שאין בין יום טוב לשבת לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים אלא אוכל נפש בלבד והקשו עליה בגמרא שהרי השלת פירות מותרת ביום טוב ואסורה בשבת עד שהעמידו זו שבכאן ר\"ל אין בין וכו' לדעת ר' אליעזר ושלא כהלכה כמו שבא בגמרא אלא שאח\"כ דחאוה והעמידוה לבית שמאי שלא התירו הוצאה אלא לצורך אכילה הא לבית הלל השלה מותרת ביום טוב ולא בשבת ובתלמוד המערב הביאו ממין זה הרבה סקילה בשבת ולא ביום טוב כרת ומלקות בשבת ולא ביום טוב ופירש הדברים מלקות של חלוק מלאכות וכן הביאו שם שוחקין עצי בשמים למילה ביום טוב אבל לא בשבת וכן חותמות שבקרקע שביו\"ט מפקפקין ומפקיעין וחותכין ובשבת מפקפקין אבל לא מפקיעין ולא מתירין ולא חותכין ואע\"פ שזו ר\"ל אין בין שבת ויום טוב וכו' הלכה פסוקה היא בכל מקום על הרוב נאמרה:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ובדברי קצת גאונים נתחדשו בה דברים ומה שנתחדש להם עם מה שבא בגמרא עליה כך הוא:",
+ "מה שביארנו במשנה באיסור עליית אילן מגזרה שמא יתלוש צריך שתדע שאין הכונה לומר שמא יתלוש דרך עלייתו שהרי דבר שאין מתכוין אין גוזרין גזרה בשבילו וא\"ת שזהו פסיק רישיה שהרי אי אפשר שלא יפיל מן העלין בעלייתו ודאי אפשר ועוד הרי יבש אין לו עלין ועלייתו אסורה גם כן כמו שהתבאר בתלמוד המערב בנסח זה אין עולין באילן בין לח בין יבש ואע\"פ שפירשוה שם ביבש משום לח אינו כן שהרי אם כן הויא לה גזרה לגזרה אלא שמא יתלוש בכונת תלישה ובשוגג כגון שיעלם ממנו שבת או איסור תלישה ומטעם זה נאסר כל תשמיש שבמחובר אפילו לסמוך על האילן אלא שסמיכת אילן לא נאסרה אלא למעלה משלשה וכן התבאר בתלמוד המערב ולשונם בזה בגבוהים שלשה אבל בשאין גבוהים שלשה כארץ הם:",
+ "כשם שנאסרה רכיבה משום חתוך זמורה כך נאסר מטעם זה כל תשמיש בעלי חיים אף בבהמה דקה ואע\"פ שהמחמר אחר בהמה ויש עליה משוי חייב מן התורה אין לרכיבת עצמו שיכות באיסור זה מפני שהחי נושא את עצמו ואם מפני מרכב ומושב שעליה או אוכף ומרדעת כל אלו אינן משאוי ומלבוש בהמה הם אלא שאם הפשיל בגדיו מאחוריו והניחם עליה יש מפקפקים לומר שהוא משאוי והרוכבה נקרא מחמר הואיל ומחמתו היא הולכת ויש מי שאומר שלא נקרא מחמר אלא כל שהוא מהלך אחריה וכן לא נאסרה רכיבה מטעם צווי שביתת בהמתו שלא נאמרה בתורה שביתת בהמתו אלא במשאוי ולא ברכיבה הואיל והחי נושא את עצמו ומה שפירשו איסור רכיבה בשבת ויום טוב מדין שביתת בהמתו אין לסמוך עליו:",
+ "מה שאמרנו במשנה שהטפוח יד על יד אסור פירשו בתלמוד המערב שאם עשה כן דרך שנוי בגב היד מותר והוא שאמרו שם אחורי ידיהון שרי בהלוליה דר' שמעון ברבי הוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא עבר ר' מאיר ושמע קלהון אמר רבותינו הותרה שבת שמע ר' קליה אמר מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו ערק ר' מאיר ונפקין פרייה בתריה ר\"ל שיצאו הרצים אחריו לראות מי הוא מפרי אפרח רוחא פקוליה ר\"ל בעד שהיה ר' מאיר רץ ובורח הפריח הרוח את סודרו מעל ערפו אודיק ר' מן כותא וחמא קודליה דר' מאיר מאחוריה אמר לא זכיתי לתורה אלא מן דחמית ר' מאיר מן קדלוי כלומר שמאותה שעה ואילך החזקתי עצמי כלא יודע ועסקתי בתורה ביותר:",
+ "ועוד אמרו שם שכל השמעת קול אסורה כל זמן שיכוין להשמיע כגון הקשה על הדלת וכיוצא בו אבל מי שאינו מכוין להשמיע קול כגון מי שדולה מן הבור בגלגל הבור ואותו גלגל משמיע קול מותר ובתלמוד שלנו באחרון של עירובין כתבו גדולי הפוסקים שאף הקשת דלתות מותר ולא נאסר אלא קול של שיר בלבד ולא אסרו שחוק שהנשים משחקות באגוזים ��לא שמא יבאו להשוות גומות וכן מה שאמרו על המשמר זרעים מפני העופות שלא ישמר ולא יטפח ולא ירקד לא אמרו אלא שמא יטול צרור וכבר הרחבנו שם בדברים אלו בכדי הצורך:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שאסרו במשנה להקדיש בשבת ויום טוב פירשו במסכת פסחים ס\"ו ב' שחובת קדשים שזמנה קבוע ושעתה עוברת מקדיש אף בשבת והוא שאמרו מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב וצדקה מותר לנדרה בשבת וכמו שאמרו פוסקים צדקה לעניים בשבת וקצת גאונים פירשו הטעם מפני שלא יצאה מרשותו שעד שלא באת לידי גבאי מותר לו לשנותה ומכאן אני אומר בזמן הזה שאין הקדש אלא לעניים מקדיש אדם מה שירצה בשבת וביום טוב ואין טענה מכאן לאוסר במקום אחר התבאר שגבאי צדקה גובין מן החצרות ביום טוב ואין מכריזין כדרך שמכריזין בחול אלא גובין בצנעה ונותנין לתוך חיקו ומחלקין לכל שכונה ושכונה בפני עצמה:",
+ "אותו ואת בנו שנפלו לבור ואין יכול לשחטם שניהם באותו היום ואם מעלה שניהם נמצא טורח באחד שלא לצורך כיצד הוא עושה מעלה את הראשון על מנת לשחטו ואחר שהעלהו אינו שוחט כאלו נמלך לשחוט את האחר ומעלהו ואחר שהעלה את שניהם רצה זה שוחט רצה זה שוחט ואין כאן הערמה הניכרת מפני שהרואה אומר כחוש נזדמן לו ולשמן הוא צריך ובתוספתא התבאר שאם רצה שלא לשחוט אפילו אחד מהם הרשות בידו אלא שגדולי המחברים לא הביאוה בחבוריהם:",
+ "המשנה השלישית הבהמה והכלים כרגלי הבעלים אמר הר\"ם כבר קדם לך בעירובי תחומין כי האדם יכול לילך באי זה רוח שירצה יותר מאלפים אמה והוא שיחסר שיעור אותה התוספת מן הרוח שכנגדו על הדרכי' שקדם חלוקם לשם ואמר בכאן כי בכל מקום שיוכל האדם ללכת תלך בהמתו וכל חפציו:",
+ "אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני במי שעירב עירובי תחומין ויוצא לו חוץ לתחום על ידי עירובו איזה מחפציו נדון כרגלי הבעלים שיהא רשאי להוליכן עמו למקום שהוא הולך ואיזה אינו רשאי להוליכן ואמר על זה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים כלומר שאין אדם אחר יכול להוליכה אלא למקום שהבעלים רשאין לילך שאם לא עירבו הבעלים רשאי המוליך להוליכה אלפים אמה לכל רוח אם הוא עצמו לא עירב גם כן ואם עירבו הבעלים לצד מזרח והמוליך לא עירב אין המוליך רשאי להוליכה אלא לצד מזרח אלפים אמה בלבד הואיל והוא בעצמו לא עירב ואם עירבו בעלים למזרח והמוליך למערב אין יכול להוליכו למערב אלא ארבע אמות וכן כל כיוצא בזה שאין הבהמה והכלים כרגלי המוליך אלא כרגלי הבעלים ומשנה זו נשנית בשלא מסרוה הבעלים למוליך אלא שלקחה מאליו הא אם מסרוה לו הדבר תלוי בזמן המסירה שאם נמסרה לו מערב יו\"ט הרי היא כרגלי המוליך ואם ביו\"ט כרגלי הבעלים ואם שאלה זה מערב יום טוב אע\"פ שלא נמסרה לו אלא ביו\"ט הרי היא כרגלי השואל כמו שיתבאר אלא שלא דברו בכאן אלא במוליך שלא בשאלה ולא במסירה ואין כאן חלוק בין זמן לזמן אלא הרי היא כרגלי הבעלים וכן הלכה והתבאר בעירובין שעבדיו ושפחותיו הכנעניים ובנו ובתו הקטנים הרי הם כרגלי האדון או האב ואין יכולין לערב לעצמן אבל עבדיו ושפחותיו העבריים ובניו ובנותיו הגדולים ואשתו אע\"פ שמן הסתם יוצאין הם בעירובו מכל מקום רשאין הם לערב לעצמן אם רצו:",
+ "זהו ביאור המשנה ומתוך שדבר בה במוליך שלא במסירה דבר אחריה במי שמוסר בהמתו ובאה על זה:",
+ "המשנה הרביעית ואמר המוסר את בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגליו אמר הר\"ם הרי אלו כרגליו רוצה בו רגלי הבעלים ובתנאי שיתן אותה לשני בנים או לשני רועים שלא נתקיימה קנייתה לאחד מהם אבל אם נתנה לאחד מהם ר\"ל לרועה אחד הרי היא כרגלי הרועה:",
+ "אמר המאירי המשנה הרביעית ואמר שהמוסר בהמה לבנו או לרועה הרי היא כרגליו ר\"ל כרגליו של בעלים וענין המשנה הוא שלא מסרה מערב יו\"ט שאם מסרה מערב יו\"ט הן לאחד הן לשנים ודאי קנו בהמה וכלים שביתת מי שנמסרה לו או להם אלא שלא מסרה (לו) [אלא] ביו\"ט וביו\"ט מסרה לבנו להוליכה לרעות או לרועה אחר ואמר על זה שמאחר שלא מסרה אלא ביום טוב קנתה הבהמה שביתת הבעלים והרי היא כרגליו ופי' בגמ' דבר זה בשיש בעיר שני רועים או יותר וכמו שאמר לבנו או לרועה כלומר או לרועה אחר ומאחר שיש רועים הרבה בעיר ואין מנהגם למסור כל בהמותיהם לרועה אחד אין לומר בשעת מסירתו ביו\"ט שנתגלה דעת הבעלים שברשות זה שמסרה לו היה דעתו מערב יו\"ט למסרה וממילא נקנית לבהמה זו שביתת מי שנמסרה לו ביום טוב שמאחר שיש שם הרבה רועים אף הוא לא נתברר לו מאמש למי ימסרנה ואע\"פ שמסרה לבנו שמא בין השמשות היה דעתו על רועה אחר יותר מבנו ואפי' היה רגיל בזה שהוא מוסר לו עכשו שמא נתחדש לו רצון ושמא תאמר לבא בהן מדין ברירה שהרי פסקנו כל בדרבנן יש ברירה תירצו בתוספות שאין דין ברירה בענינים אלו אלא כשמתנה על אחד מהן ולדעתי דין ברירה אין כאן שכל שלא נתגלית מסירתה לאיזה מבערב ממילא חלה עליה שביתת הבעלים אבל אם אין בעיר אלא רועה אחד מיוחד להרעות כל בהמות שבעיר בכל יום כשמסרה לו ביום טוב נתגלה דעתו שמערב יו\"ט היה דעתו למסרה לו שהרי בכל יום הוא מוסרה לאותו רועה הא לאדם אחר שאינו רועה הואיל ולא מסרה אלא ביו\"ט הרי היא כרגלי הבעלים ואעפ\"כ ברועה הואיל ובכל יום הוא מוסרה לו הרי היא כרגלי הרועה כמו שכתבנו ומ\"מ כל זמן שלא מסרה לו הרי היא כרגלי הבעלים אבל אם מסרה מערב יו\"ט הן לאחד הן לשנים הרי היא כרגלי הרועה במסרה לאחד או כרגלי הרועים במסרה לשנים שאין אחד מהם יכול להוליכה אלא למקום ששניהם יכולין לילך ואין לה בשביתת הבעלים כלום וכשתתבונן בפירושנו תבין שמה שכתבו גדולי הפוסקים בהלכותיהם אוקימנא בשני רועים דלא קנה אחד מהם פירושו שלא קנתה שביתת אחד מהם אחר שלא נמסרה להם אלא ביו\"ט:",
+ "זהו ביאור המשנה וכן הלכה ורוב מפרשים דבר זה מבולבל בידם ועקר הדברים כמו שכתבנו אלא שאני צריך להעירך על סבת בלבולם כדי שתזהר ממנו והוא שמגיהי הלכותיהם פירשו דבריהם של גדולי הפוסקים שלא קנה אחד מהם אפילו מסרה להם מבערב והרי היא נשארת לדין שביתת הבעלים ומתמיהים עליהם בזו ואף גדולי המפרשים כתבו שבשני רועים שלא מסרה אלא לאחד מהם אף ביו\"ט הרי היא כרגלי זה מי שנמסרה לו מדין ברירה ואם מסרה להם ר\"ל לשניהם מבערב ודאי הרי היא כרגלי שניהם ומה שאמרו הרי היא כרגלי הבעלים בשדבר להם מבערב אחד מהם ירעה בהמתי למחר ולמחר לקחוה שניהם או אחד מהם בלא מסירת הבעלים שבזו לא נסתלקה שביתת הבעלים מעליה וגדולי המחברים אף הם כתבו בה דברים מתמיהים ולשונם בזה המוסר בהמה לבנו הרי היא כרגלי האב מסרה לרועה אפילו לא מסרה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה לשני רועים הרי היא כרגלי בעליה שלא קנה אחד מהם ונראה שהם פירשו משנתנו בבנו שאינו רועה ולא רגיל למסרה לו ומאחר שלא מסרה לו אלא ביום טוב לא קנתה שביתת הבן ואין נראה כן שאם כדבריהם היאך אמרו דייקא נמי דקתני לבנו או לרועה כלומר שהם שני רועים אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו:",
+ "ומתוך שביארנו במשניות אלו אי זו בהמה או כלים דינן כרגלי הבעלים ואי זה מהן אין דינן כרגלי הבעלים בא להודיענו שיש כלים שצריך לברר אי זה אדם נקרא בעלים עליהם ובאה על זה:",
+ "המשנה החמשית ואמר כלים המיוחדין לאחד מן האחים שבבית הרי אלו כרגליו ושאינן מיוחדים למקום שכלם הולכים אמר המאירי המשנה החמשית ואמר שכלים המיוחדים לאחד מן האחים ואין האחרים משתמשים בו אע\"פ שיש להם חלק בו ממילא חלה עליו שביתת זה שהוא מיוחד לו ואין לאחין כח להקנות עליו את שביתתם ולאסור לזה הולכתו במקום שעירב וי\"מ אותה בשאין לאחין חלק בו ואין נראה כן שאם כן לא הוצרך לנו ביאור על כך ושאין מיוחדין לאחד מהן הרי הן כרגלי כלם ולחומרא ר\"ל שאין אחד מהם יכול להוליכה אלא למקום שכלן רשאין לילך בו.",
+ "זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומתוך שדבר במשניות אלו במוליך בהמת חברו או כליו בלא מסירת הבעלים ודבר אחריה במוליכם במסירת הבעלים בא עכשו לבאר במי ששואל מחברו והוא מחלקו לשני חלקים הראשון ששאל מערב יום טוב אלא שלא נתנו לו אלא ביום טוב והשני בשואל ביום טוב:",
+ "ובאה על זה המשנה הששית ואמר השואל כלי מחבירו מערב יום טוב כרגלי השואל ביום טוב כרגלי המשאיל אמר הר\"ם אמרם כרגלי השואל אפי' לא נתן לו אותו הבגד אלא ביו\"ט כיון שקדם שאלתו מערב יו\"ט הרי היא כרגלי השואל ואמרם כרגלי המשאיל ואפי' היה רגיל לשאול ממנו אותו חלוק בכל יו\"ט לא נאמר שיהיה עקר לאותו רגילות אלא כיון שלא שאלו מערב יו\"ט הרי הוא כרגלי בעליו:",
+ "אמר המאירי המשנה הששית ואמר שהשואל כלי מחברו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי השואל ופי' בגמ' אע\"פ שלא נתנו לו אלא ביום טוב שאע\"פ שלענין קנייה אינו קונה בדבור לענין זה מיהא הוא כרגלי השואל שמן הסתם אין המשאיל חוזר בדיבורו ומקנה לו שביתת השואל וכן הדין במוסר לרועה במקום שיש שני רועים שאם דבר עם האחד מבערב וגמר עמו למסרה לו למחר שזה כמי שנמסרה לו מערב יום טוב וקנתה הבהמה שביתת הרועה אע\"פ שלא נמסרה לו אלא ביו\"ט ואפילו במקום שיש שני רועים לא שאלו אלא ביו\"ט הרי הוא כרגלי המשאיל ופירשוה בגמ' שאע\"פ שרגיל זה השואל לשאלו ממנו בכל יום טוב הרי הוא כרגלי הבעלים שלא העמידוהו הבעלים ברשותו שהם חושבים עליו שמא שאל מאחר או נזדמנו לו:",
+ "זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחת ארבע משניות אלו בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "הלוקח בהמה מחברו מערב יו\"ט אע\"פ שלא מסרה לו אלא ביו\"ט הרי הוא כרגלי הלוקח שמן הסתם חלה עליה שביתת הלוקח וכן הדין בשאר הדברים:",
+ "כבר ידעת שיש לו לאדם רשות לילך בשבת ויו\"ט אלפים אמה חוץ לעיר שהן נדונין מן העיר ונקראי' מגרש העיר אבל מאלפים אמה ואילך אין לו אפילו אמה אחת מאיסור חכמים אע\"פ שמן התורה יש לו עד שלש פרסאות וחכמים הקלו שאם הוא צריך לצאת חוץ לתחום למצוה כגון לשמוע דברי חכמים שהיו בתי מדרשות קבועים חוץ לתחום והיו באים לפעמים חכמים שבשאר מקומות לדרוש בבתי מדרשות וכשבני העיר יודעין בכך מערב יו\"ט רוצים לצאת לשם והקלו להם חכמים שיניחו עירובם באי זה מקום שירצו בתוך אלפים אמה אפילו בסוף התחום ושיהא אותו מקום שהניח בו עירוב נידון אצלו כביתו ושיהא לו רשות לילך מאותו מקום ואילך אלפים אמה ��כל רוח ואין לו עוד לרוחות שבעיר כלום אף כשחוזר לעיר אין לו רשות ליכנס שהרי כלו אלפים ממקום עירוב לסוף העיר ונמצא עכשו שיש לו מעירו ארבעת אלפים לאותו צד שעירב בו שהם אלפים ממקום עירובו אבל אם לא היה צריך לצאת לאותו צד שעירב בו אלא שלשת אלפים מעירו ולהלן מניח עירובו לסוף אלף אמה של עירו ויש לו משם ולאותו צד אלפים והרי שיש לו שלשת אלפים אמה מן העיר באותו צד ונמצאו לו עוד ברוח שכנגדו אלף אמה שהרי ממקום עירובו יש לו אלפים לכל רוח ונמצאו לו ממקום עירובו לצד העיר אלפים אמה אלף שעד העיר ואלף מן העיר ואילך וכבר הקדמנו שכל דבר המשתף אין אחד מוליכו אלא למקום ששניהם יכולין להלך בו מעתה שנים ששאלו חלוק אחד מערב יו\"ט זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה לילך בו ערבית לבית המשתה זה עירב עליו לצד צפון וזה עירב עליו לדרום והרי חלה עליו שביתת שניהם בין השמשות זה שעירב לצפון אינו מוליכה בצפון אלא כרגלי מי שעירב לדרום וכיוצא בזה בחברו כיצד הגע עצמך שזה שעירב לצפון עירב לסוף אלף אמה שנמצאו לו לדרום אלף אמה וכן זה שעירב לדרום עירב לסוף אלף אמה כל אחד יכול להוליכה לצד שעירב אלף אמה וכן כל כיוצא בזה ואם מיצעו את התחום שעירב כל אחד לסוף אלפים שאין לו בשאר הצדדין כלום אין יכולין להזיזו ממקומו ולשון מצוע התחום הוא שהתחום הוא ארבעת אלפים אמה בקו ישר כשתחבר צד מזרח לצד מערב שכנגדו או צד צפון לצד דרום וכשמערב זה לאלפים במזרח וזה לאלפים במערב נמצאו ארבעת אלפים אמה שהוא תחום שלם בקו ישר ממוצע בין שני עירוביהן:",
+ "שנים שלקחו חבית של יין בשותפות מערב יו\"ט ולא חלקוה מערב יו\"ט ונמצאת שביתת שניהם חלה על החבית וחלקוה ביו\"ט מותר כל אחד ואחד להוליך חלקו למקום שעירב בו שמאחר שחלקוה הוברר הדבר שזהו חלק פלוני למפרע ושביתתו על חלקו שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה כמו שיתבאר לקחו בהמה על דרך זה אם נשחטה מערב יו\"ט אע\"פ שלא חלקוה אלא למחר מותר כל אחד ואחד להוליך חלקו מדין ברירה כמו שביארנו בחבית אבל אם לא נשחטה עד למחר אע\"פ שהובררו החלקים נאמר בה בגמרא לדעת רב שהלכה כמותו שאסור לכל אחד מהם להוליך חלקו אלא עד מקום ששניהם יכולין לילך ופירשו הטעם מפני שמ\"מ יש בחלק זה תערובת מחלק חבירו מפני שחלקי הבהמה הראויים ליחלק יינקו זה מזה בין השמשות וכל היום עד שנשחט ושאלו לו רב כהנא ורב אסי היאך חשש ליניקת תחומין ולא חשש לאיסור מוקצה שהיה לו לאסור חלקו מתוך יניקת חלק חברו שבה אפילו בעיר שהרי בכגון זאת הוא מקצה דעתו מחלק חברו אחר שיודע בו שעירב לצד אחר ואע\"פ שהתירו לשלוח מנות ולאכלן אין הדבר דומה לזו שראה מחברו שעירב ושהיה בדעתו להוליכה ושלוח מנות אינו מקצה דעתו ממה שלא ראה ושתק רב עד ששתיקתו הביאה רוב מפרשים לפסוק כשמואל שאף חבית אסורה ומטעם אין ברירה ומ\"מ גדולי הפוסקים פסקו כרב להתיר בחבית ולאסור בבהמה ויראה לי כדבריהם מפני שלדעתי לא שתק רב אלא מפני שלא חשש לדבריהם ולא ראה עצמו צריך להשיב מפני שיניקת תחומין זו מזו אין בה דין מוקצה כלל שאין דעתו של אדם מקצה מה שביד חברו כלל וכל שראוי לחברו ראוי לו אם הוא משלח לו בעודו בעיר ואע\"פ שעירב ואם אין מוקצה בגוף חלקו של חבירו כל שכן שאין מקצה חלק עצמו מתוך יניקת חלק חברו אבל הולכת תחומין שגוף חלקו של חברו נאסר לו להוליך עמו אף אני אומר שחלק עצמו נאסר לו מתוך יניקת חלק חברו שהיניקה הבאה בחלק זה מחברתה עושה אותה כגוף חלק האחר ולעולם חבית מותרת ונשארנו על שרשנו שכל שהוא מדברי סופרים יש בו ברירה וגדולי הצרפתים פוסקים כרב בחבית להתיר אלא שהם פסקו בבהמה שלא כרב ושלא כשמואל אלא שאף בבהמה מותר ומכח שתיקתו של רב ואין חוששין ליניקת תחומין כלל ואנו כבר ביארנו שאין שתיקתו של רב ראיה ומ\"מ חכמי הדורות מודים להם ואומרים שאין יניקת תחומין חמורה ממים ומלח שאלמלא גזרת שמא תעשה עיסה בשותפות היינו אומרים שהן בטלות לגבי עיסה ומ\"מ אינה ראיה שהרי במים ומלח באו עליה גם כן מצד דבר שיש לו מתירין והרי אף ביניקת תחומין אתה יכול לומר כן אלא שיש להם לדעת זו ראיה חזקה משמועת שור של פטם ושל רעי ואף בזו נראה לי שאינה ראיה כמו שאבאר למטה במקומה:",
+ "המת בבית ולו פתחין הרבה על איזה צד כלן טמאין ועל איזה צד אחד טמא וכלן טהורין כבר ביארנו הענין בפרק ראשון:",
+ "האחין שחלקו לקוחות הן שלא נאמר אחר חלוקתם שכבר הוברר שזה חלקו של כל אחד ואחד וזו היא ירושתו וירושה אינה חוזרת ביובל אלא חלק זה היה ראוי גם כן לאחיו והחליפו זה לזה ונמצאו יורדים לירושתם מתורת מקח אא\"כ הוא חד בר חד שלא ירד לתורת חלוקה מעולם ומחזירין זה לזה ביובל וחוזרין וחולקין שכל שהוא מן התורה אין ברירה ועקר דבר זה יתבאר במסכת בבא בתרא:",
+ "מניח אדם שני עירובין מערב שבת או מערב יו\"ט בשתי רוחות ומתנה ואומר אם יבא חכם לצד מזרח יהא עירובי שבמזרח עירוב ואם למערב יהא עירובי שבצד מערב עירוב ולא סוף דבר כשכבר בא חכם מבערב אלא שזה המערב לא ידע באי זה רוח בא שבזו אינו צריך לדין יש ברירה שכבר הוברר מאליו מבערב ואין תנאו אלא גלויי מילתא כלומר יהא עירובי למקום שבא אלא אף בשלא בא חכם מבערב שבזו אנו צריכים לבא בה מטעם יש ברירה וכן לא סוף דבר בחכם אחד אלא שמתנה ברוחות כלומר אם יבא למזרח יהא עירובי למזרח ואם למערב אלא בשני חכמים שהוא מתנה אם יבאו שני חכמים אחד לכאן ואחד לכאן לאיזה שארצה לילך ואם לא יבא לא לכאן ולא לכאן לא יהא עירובי עירוב והריני כבני העיר לילך אלפים לכל רוח והכל לפי תנאו מפני שלמחר כשבירר לו רוח שהוא הולך הוברר הדבר שלאותו רוח קנה שביתה שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה:"
+ ],
+ [
+ "שור של פטם והוא שמפטם שוורים למכור ומן הסתם בני הכפרים באים לקנות ממנו והוא מוכרו חתיכה חתיכה הרי כל חתיכה ממנו כרגלי הלוקחה ומוליכה למקומו שעירב בו אע\"פ שאין הפטם יכול לילך לשם מתוך שהפטם יודע שבני הכפרים באים לקנות בשר בזה הוא מעמיד כל חלק שבו בחזקת שביתת הלוקחו ואפילו נשחטה ביום טוב שמא תאמר הרי ינק חלק זה מתחום חלק הלוקח האחר והיה מן הדין לאסור זה על זה על הדרך שביארנו למעלה כבר רמזתי לך שיש מי שפסק למעלה שאין חוששין ליניקת תחומין מסעד זה שאתה שואל עכשו ומ\"מ אני אומר שאינה ראיה להם כלל שהפטם מאחר שכל השור שלו מעמיד מבערב כל חתיכה עם כל יניקתה בחזקת הלוקחה שהרי מ\"מ בשעה שלוקחה עם כל מה שינקה הוא לוקחה והרי העמיד זה מבערב בחזקת שביתתו כל מה שהוא לוקח בשעת מקחו וגדולי המפרשים פרשוה מפני שאלה זו בשנשחט מערב יו\"ט שאין כאן עוד יניקת תחומין ואין הדברים נראין שהרי מכל מקום סתם נאמרה:",
+ "שור של רעי ר\"ל של רועה שאינו מפוטם דעתו למכירת בני עירו ואין דעתו למכירת בני הכפרים שאין דרכן לבא אלא לשור מפוטם ששור של רעי אף הם מוצאים בכפר שלהם לפיכך בני הע��ר שלקחו ממנו מוליכין עמהם שמן הסתם הוא מעמיד כל חלקיו בחזקת שביתת כל הלוקחים שבאותה העיר אבל של עיר אחרת אינו יכול להוליכה אלא אלפים אמה כרגלי אותה העיר וי\"מ שמועה זו בדרך אחרת לומר שמה שאמרו כרגלי כל אדם הוא מחמיר ולומר כרגלי כל אדם שאם עירב אחד מן העיר לאיזה צד לא יזיזנו ממקומו ואל תחוש לדבריהם כלל:",
+ "המשנה השביעית האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעסתה הרי אלו כרגלי שתיהן ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בהם ממש אמר המאירי המשנה השביעית ומשנה זו אינה ממין המשניות שלפניה ודין חלוק הוא בפני עצמו ואין גורסין בה וכן האשה שהרי דין חלוק הוא בפני עצמו אלא האשה וענין המשנה הוא שהאשה ששאלה מחברתה תבלין לקדרתה או מים ומלח לעיסתה ושאלה זו ביום טוב עצמו היתה ואלו היו דברים אלו אצלה בעין היינו אומרים עליהם כרגלי המשאיל עכשו שעירבתן בקדרתה או בעיסתה הרי נתערבה שביתת המשאיל בשביתת השואל והרי היא כרגלי שתיהן ואין אחת מהן רשאה להוליכה אלא למקום ששתיהן יכולות להלך ור' יהודה פוטר במים לומר שאין שם בעליהן עליהן כלל ופירשוה בגמרא לדעתו בתבשיל עבה שאין המים נכרין בו וכן הדין לדעתו במלח סדומית שהיא דקה ונתכת ואין שם בעליה עליה ומ\"מ אף באלו הלכה כחכמים והרי היא כרגלי שתיהן אלא שיש חוככין להקל לפסוק כר' יהודה ממה שאמרו כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו ופירשוה בדיני עירוב וכן ממה שאמרו הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא שכל הפוסקים כתבו בה לפסוק כחכמים:",
+ "זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:"
+ ],
+ [
+ "יש דברים בסוגיא זו שאתה צריך בהם לביאור והוא ששאלו ליבטיל מים ומלח לגבי עיסה דהויא לה רובא ולפי מסקנת הסוגיא הוא הדין שנשאלה בתבלין ותמה ר' אבא על שאלתם וכי משום דחלק המשאיל מועט אמרינן ליבטיל אצל חלק השואל וכי מי שנתערב קב חטין שלו בעשרה קבין חטים של חברו מי בטיל והיו סבורים עליו דמדקאמר חטים בחטים משום מין במינו אתי עלה בשאינו מינו הוא ואחיכו עליה דהא מתניתין מין בשאינו מינו הוא דלא בטיל הא חטים בשעורים יהא אף הוא מודה שבטל הואיל ומין וכשראו שאינו חוזר בדבריו ותמה על ליצנותו חזרו והוסיפו בטענתם שאף כשנדין את משנתינו במין במינו הרי מכל מקום לרבנן בטל וא\"כ לרבנן מיהא ליבטיל ואף כשיהא נדון במין במינו ובא רב ספרא לבאר שתמיהתו של רב אבא לא מדין מין במינו הוא שהרי משנתנו מין בשאינו מינו הוא אלא מדין שאין לומר דין בטול אלא לענין איסור שנתערב וכל שמתערב ממון של זה בתוך ממונו של זה לא הפסיד זה את שלו בכך ומתוך כך ראוי לומר שלא תפקע שביתתו ממנו ואם תאמר שבממון מועט כזה אינו חייב והלא בבורר צרור מתוך גרנו של חברו משלם לו דמי חטים הואיל והוא היה מוכרן עם החטים ונמצא הוא מחסר את מדתו והכא נמי כי לא חסריה ולאו דוקא חסרון מדה אלא כך היא הכונה הכא נמי אע\"ג דממון קלישא הוא חייב הוא להחזירו ומאחר שכן אע\"ג דלגבי איסורא בטיל אין ראוי לפקע שביתת המשאיל ממנו ומה שבא בלשונו חטים בחטים לאו דוקא דהוא הדין חטים בשעורים אלא דממונא לא בטיל שלא יהא שם בעליו עליו ובא אביי להשיבו דבורר צרור הוא ממון שיש לו תובעין אבל מים ומלח אין להם תובעין ופירשו גדולי הרבנים שאין להם תובעין היום ואיסור תחומן שאינו אלא היום בטל והגירסא הנכונה שאחר זה אלא הא דאמר רב חסדא וכו' ואין גורסין אמר ליה רב ספרא שאינה קושיא בפני עצמה אלא מקושיא דאביי היא כלומר אפילו תימא דלא שני לך בין ממון שיש לו תובעין לשאין לו ואף בשאין לו תובעין לא בטיל אלא הא דאמר רב חסדא לענין טומאה נבלה בשחוטה ר\"ל כזית נבלה שנתערבה בכמה זיתים של שחוטה שהשחוטה אי אפשר לחזור כנבלה והוה ליה מין בשאינו מינו והנוגע בכלן טהור הואיל ואי אפשר למבטל ר\"ל הרוב לחזור כמתבטל ר\"ל כמיעוט אבל כזית שחוטה שנתערבה בכמה זיתים של נבלה אין השחוטה בטלה לשם שהרי הרוב אפשר לחזור כמיעוט לענין טהרה דלכי מסרחא אינה קרויה נבלה והוה ליה כמין במינו שאינו בטל לענין טומאה כמו שנבאר ואין השחוטה מטמאה במגעה ומ\"מ למדנו לענין נבלה בשחוטה דבטלא וסתם נבלה אין לה תובעים הכי נמי דאי אית ליה בעלים לא בטלא וכי תימא הכי נמי והרי חפצי הפקר לר' יוחנן בן נורי קונין שביתה במקומן עד שהמוצאן יכול להוליכן אלפים אמה לכל רוח אם המוצא יכול לילך שם אבל אם עירב המוצאן לצד אחד אינו מוליך חפצים אלו חוץ [לאלפים] ממקום מציאתם ואפילו יש להם בעלים הואיל ואין להם תובעים (שמא) [אלמא] בתר תובעים אזלינן ולא בתר בעלים וכל שאין להם תובעים אע\"פ שיש להם בעלים בטל וא\"כ אכתי הדר קושיין ליבטל מים ומלח הואיל ואין להם תובעים בזמן איסור התחומין והשיבו רב ספרא לסיועי לר' אבא ומי קא מדמית איסורא לממונא כלומר נבלה בשחוטה והדומה לה עקר התערובת הוא איסור בהיתר עד שכשאדם מזכיר התערובת אין אומרין ממון פלוני נתערב עם ממון פלוני אלא איסור פלוני נתערב עם היתר פלוני וראוי לומר שיבטל כלומר שאין הדבר תלוי בבעלים או בתובעים אלא בשם איסור והיתר ושם ממון וממון ומים ומלח עקר התערובת (וזכר) [נזכר] בו שם ממון וממון אע\"פ שאיסור תחומין (לגרר) [נגרר] אחריו והילכך אין ראוי לומר שיבטל והשתא קמא לן מילתא דר' אבא שפיר שאין לומר שיהו מים ומלח בטלות אצל העיסה והגירסא הנכונה שאחר זה אביי אמר גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות כלומר דאע\"ג דקמא לה מילתא דר' אבא שפיר אביי קאי בהריקיה דכל שאין לו תובעין בטל והדרא קושיין מתרץ לה שמא אם תאמר כן יזדמן פעם אחרת שיהיו עושות עיסה בשותפות ותוליך כל אחת למקומה וזו ודאי כרגלי שתיהן היא ורבא אמר תבלין לטעמא עבידי כלומר לא חלק על אביי אלא שהשאלה כשם שהיתה במים ומלח כך היתה בתבלין ותירץ אביי זו של מים ומלח ובא רבא לפרש שבתבלין לקדרתה מיהא אין צריך לבא בה מטעם גזרה דתבלין נותן טעם הוא ולא בטיל לענין תחומין שאף בתערבתו מתוך טעמו שמו עליו וכשם שאינו בטל לענין איסור כך אינו בטל לענין תחומין ורב אשי תירצה משום דדבר שיש לו מתירין כזו שהיא נתרת למחר לא בטיל ואע\"פ שבתלמוד המערב שבמסכת שביעית אמרו דכל בשאינו מינו אף בשיש לו מתירין בטיל בזו אמרו שאינו בטל מפני שהתבלין והמלח מטעימים הרבה והמים הם הם שעושין את הלחם והדבר הוא כאלו הוא בעין זהו הנראה לי בפירוש שמועה זו ובגירסאות שבה אע\"פ ששאר מפרשים משנים בה הרבה הן לענין גירסא הן לענין פירוש ומעתה אנו חוזרין לכתוב היוצא ממנה דרך פסק:"
+ ],
+ [
+ "זה שביארנו בדבר שיש לו מתירין שבשאינו מינו בטל ותירצנו זו שבסוגיא זו שמשמעה שאף בשאינו מינו אינו בטל מפני שמתוך הפלגת פעולת דברים אלו באותו התערובת הרי הן כאלו הן בעין במסכת חולין פירשנו בזה טעם אחר והוא שבכאן לא נאמרה לענין אכילה שאלו כן לא הוצרך לבא בה מטעם דבר שיש לו מתירין הואיל ונתינת טעם יש כאן אלא שלענין תחומין היה לנו לומר שיהא הענין הולך אחר העקר ולא יהא הטעם מעכב ובא ולימד מאחר שנצטרף דבר שיש לו מתירין עם נתינת טעם שאינו בטל לענין תחומין:",
+ "לענין איסור והיתר יתבאר במקומו במסכת חולין שהאיסור בטל בתערובת ההיתר על הרבה צדדין ושם יתבאר לפי שיטתנו שאין חלוק בזה בין מין במינו למין שאינו במינו אלא אף מין במינו בטל כמו שנבאר שם בע\"ה ונבלה ושחוטה כל שנתערבו זו עם זו מין במינו הוא ואעפ\"כ בטלה נבלה בשחוטה לענין איסור והיתר ואף אחד אצל שנים כמו שביארנו בראשון של מסכתא זו אבל לענין טומאה מין במינו אינו בטל והילכך אם נתערבו נבלה ושחוטה יש בהן דינין חלוקים והוא שאם נתערב כזית נבלה בכמה של שחוטה בטלה היא אצל השחוטה שלא לטמא במגע אלא שהיא מטמאה מ\"מ במשא שהרי אי אפשר לרוב לחזור לדין המועט ומצד זה יש לה דין מין בשאינו מינו לענין טומאה ובטלה אבל אם הרוב מן הנבלה כגון שנתערב כזית שחוטה בכמה מן הנבלה אינה בטלה אצל הנבלה להיות מטמאה במגעה שהרי אפשר לרוב לחזור לדין המיעוט שכשתסרח הנבלה תפקע טומאתה שמשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה והוה ליה מין במינו שאינו בטל כך פסקוה גדולי המחברים אע\"פ שלענין איסור פסקו שמין במינו בטל ומכל מקום גדולי המגיהים כתבו שמאחר שלא נאמרה סוגיא זו אלא לר' יהודה ולא פסקנו כמותו לענין איסור והיתר אף לענין טומאה אין הלכה כמותו ובין נבלה בשחוטה בין שחוטה בנבלה בטלה ובלבד במגע אבל לא במשא וכן הדברים נראין כמו שיתבאר במקומו:",
+ "לענין דיני ממונות יתבאר בבתרא פרק פירות צ\"ג ב' שכל שמכר מיני תבואות לחברו ונמצא שם טנופת שיש צדדין שיש (למוכר) [ללוקח] לקבל אותו טנופת על עצמו ואין המוכר חייב לו בכלום ושיעור זה בחטים רובע קב לסאה כמו שיתבאר שם מעתה הבורר צרור מתוך חטיו של חברו שהיה הוא רוצה למכרן נותן לו דמי חטים עד שישלים כשיעור הצרור שבירר שהרי הפסידו בידים שאלו הניחו היה נמכר במדת החטים ולחזור ולערב אי אפשר שכל לערב לכתחלה אסור אף בכל שהוא:",
+ "חפצי הפקר אין קונין שביתה והרי הן כרגלי מי שזכה בהן להוליכן למקום שעירב וחפצי הגוי קונין שביתה במקומן ויש לו בהן ממקומן אלפים אמה לכל רוח אם הוא יכול לילך לשם אבל אם עירב הוא לצד אחר אין מוליכן אלא אלפים אמה לאותו רוח ויש שפסקו בכאן אף בחפצי הפקר שקונין שביתה במקומן ואף גדולי המפרשים נסכמים בה אלא שבהדיא נפסקה בעירובין פרק מי שהוציאוהו כדעת ראשון:",
+ "המשנה השמינית הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום גחלת של הקדש מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועלין אמר המאירי המשנה השמינית ואמר על גחלת שהיא כרגלי הבעלים אם לקחוה ביום טוב הואיל והוא דבר שיש לו ממש ודבר זה לא היה צריך לומר אלא שבא להשמיענו ענין שאם לקח משלהבתו של חברו כגון שהדליק בה את נרו הואיל ושלהבת אין בה ממש לא חלה עליה שביתת בעליה והרי היא כרגלי המוליך ומוליכה בכל מקום שהוא יכול לילך וזה שאמר בכל מקום ולא אמר כרגלי המוליך הוא מפני שאחר שאין בה ממש אינה בתורת איסור תחומין שיתכן לומר בה רגלי שואל ורגלי מוליך והודיע כונה זו בעצמה בלשון בכל מקום:",
+ "גחלת הקדש וכו' מתוך שדבר בגחלת בא דבר זה אגב גררא ואמר על גחלת הקדש שמועלין בה אם נהנה ממנה ומביא קרבן מעילה אבל שלהבת הקדש אין נהנין בה לכתחלה מדרבנן ואם נהנה לא מעל:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:",
+ "גחלת של ע\"ז אסורה בהנאה אבל שלהבת שלה מותרת שאין בה ממש לחול בו שם איסור ואע\"פ שבהקדש אסורה לכתחלה טעם הדבר מפני שאין אדם בדל הימנו רצו להחמיר בה אבל ע\"ז שהכל פורשין הימנה אין צריך להחמיר בה ושמא תאמר והרי בכל התלמוד אמרו הקדש בדילי אינשי מיניה פירוש הדברים שכל אצל חולין בדלין הם ממנו אבל כל שאצל ע\"ז אינן בדלים שהרבה בדלים מן הע\"ז על אחת כמה וכמה:",
+ "המוציא גחלת לרשות הרבים בשבת חייב מן התורה אבל הנוגע בה אין חיוב אלא מדברי סופרים אבל המוציא שלהבת פטור כגון שדחפו בידיו מרשות היחיד לרשות הרבים אבל אם הביאה בקיסם אע\"פ שאין שיעור בקיסם שיתחייב עליו והוא שיעור שיתבשל בו כגרוגרת מביצה קלה והיא ביצת התרנגולת טרופה בשמן ונתונה באלפס חייב על השלהבת וכן אם טבל את החרס בשמן והדביק בו שלהבת והוציאו אע\"פ שאין שיעור בחרס לחייבו עליו והוא שיעור שיקבל בו רביעית חייב מכל מקום בהוצאת השלהבת הוציא קיסם זה בשיעור המחייבו וכן חרס זה בשיעור המחייבו והוציא שלהבת עליהם אינו חייב אלא אחת ר\"ל על הקיסם או על החרס אבל לא על השלהבת שאם כן כשאמרו בסוגיא זו ותיפוק ליה משום קיסם עד שהוצרך להשיב דלית ביה שיעורא היה לו להשיב שהוציא בקיסם ולחייבו בשתים אלא שאין חייב באלו אלא אחת והוא שאמרו המוציא קפת הרוכלים אע\"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת ויש שואלין אחר שאין הקיסם או החרס באים אלא מפני השלהבת היאך יתחייב בקיסם או בחרס אע\"פ שיש בהן שיעור הרי הם טפלים לשלהבת ותנן המוציא פחות מן השיעור בכלי פטור אף על הכלי מפני שהכלי טפלה לו ויש לתרץ בה שלא נאמר כן אלא בשאותו פחות מכשיעור יש בו ממש שהוא חשוב והכלי טפל לו ומ\"מ לגדולי המחברים ראיתי שכתבו בסתם המוציא שלהבת פטור ולא חלקו בה בין שדחפו בידיו לשהביאה בקיסם או בחרס כלל ובמקומו יתבאר:",
+ "המודר הנאה מחברו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו ויש חולקים בקצת דברים אלו שבגחלת ובמקומם יתבאר:",
+ "המשנה התשיעית בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל כרגלי הממלא אמר המאירי המשנה התשיעית והכונה לבאר בה מה שכיון בשלפניה ואמר על זה בור של יחיד כרגלי היחיד וכו' פי' בגמ' שבור זה ענינו במים המכונסים ואמר שאם בור זה הוא של יחיד הרי מימיו כרגלי הבעלים ואין אדם מוליך את המים שקבל ממנו אלא למקום שהבעלים הולכים אבל באר של מים חיים וכן מעיינות ונהרות המושכין אפילו שהן של יחיד הרי הן כרגלי כל אדם שלא קנו שביתה כלל וכן אפילו באו מחוץ לתחום מותרות וכן מי גשמים היורדין בשבת או ביום טוב מותר לשתותן שלא קנו שביתה בים אוקיינוס וכמו שאמרו מינד נידי וכן אין בהם משום נולד כמו שאמרו מיא דעיבי לאו מיבלע בלעי זו היא שיטתנו וממה ששאלו בגמ' תנן בור של יחיד כרגלי היחיד ורמינהי נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם כלומר אף על פי שהם של יחיד ותירץ התם בנובעין הבא במכונסין אלמא כל מים חיים אף שבבאר הרי הן כרגלי כל אדם ומ\"מ גדולי המפרשים כתבו במסכת עירובין שהמים שהם מכונסין בתוך הבור ואין נמשכין לחוץ אע\"פ שהן חיים ונובעים בדין מכונסים הם ואין הדבר תלוי אלא במשיכה שכל שהם נמשכים אפילו אינם חיים בדין נמשכים הן כגון של הפשרת שלגים והם מפרשים נהרות המושכים אע\"פ שאין חיים (למעיינהת) [ומעיינות] הנובעים שיש להם זחילה קצת אבל בורות אע\"פ שנובעים מכונסים הם לענין זה הא כל שהוא נמשך לא קנה שביתה וכרגלי כל אדם הם וכמו שאמרו מיא דעיבי מינד ניידי וכן מי אוקיינוס מינד נידי ולא יראה לי כן אלא כל שהוא נובע ויוצא לו ממקור נמשך הוא ואין קרויין מכונסין אלא מי גשמים שנתכנסו שאין כאן לא נביעה ולא המשך וזה שביארנו בנהרות המושכין ומעיינות הנובעין שהם כרגלי כל אדם פירושו שאם מלא אחד לעצמו הרי הן כרגליו וכל שנתנם אח\"כ לחברו אין יכול להוליכן אלא כרגלי הנותן שכשזכה הראשון בהם קנו שביתתו וכן במי גשמים ובכל אלו שאמרו שלא קנו שביתה וא\"כ כרגלי כל אדם האמור בהם פירושו כרגלי הממלא וכן התבאר בתוספתא בפרק זה ומ\"מ גדולי המפרשים כתבו בעירובין שכל שאמרו כרגלי כל אדם פירושו שאפילו מלא ראובן מהם יכול שמעון להוליכם כרגליו אף בלא נתן לו האחר אבל בור של עולי בבל שהם מים מכונסין ואין נדים כלל אמרו כרגלי הממלא ופירושו בהם כרגלי הממלא ממש שאם לקחן אחר אינו מוליכן אלא כרגלי אותו שמלאן ונתנו טעם לדבריהם שמאחר שהם נחים והיו ראויים לקנות שביתה כשממלא מהם קונים שביתה ואף בזו נחלקו עם חכמי דורם במי שמלא ונתן לחברו שלדעת חכמי דורם לא היה חברו יכול להוליכם אלא כרגלי הנותן ולדעתם לא נאמר כרגלי הממלא להפקיע רגליו של זה שניתנו לו במתנה אלא שדוקא בעוד שהן שלו אבל אם נתנן לחברו הרי הן כרגלי חברו וכמו שאמרו בפרק המוצא תפלין נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו וכו' אלא שאנו מפרשים שם בשהגביהה על מנת שלא לזכות אלא במה שישתה מהן וכן כלם זה אחר זה וכן עקר וכרגלי הממלא דוקא כמו שיתבאר שם בע\"ה:",
+ "ושל אנשי אותה העיר הואיל ומים מכונסים הם הרי הם כרגלי אנשי אותה העיר ואין אחד מאנשי אותה העיר יכול להוליכן אלא לאלפים אמה ממקומן אע\"פ שעירב וכן אין אדם של עיר אחרת יכול להוליכן אחר שמלאן למקום שבא ממנו לכאן על ידי עירוב אלא עד אלפים אמה נמצא שזה שאמרו כרגלי אנשי אותה העיר פירושו שיש בהן אלפים אמה לכל רוח ואם עירב זה לצד אחד אינו יכול להביאן אלא עד אלפים אמה הן שהוא מעיר זו הן מעיר אחרת כך פירשו רבותינו הצרפתים ויש מקשין על דבריהם ממה שאמרו בעירובין פרק מי שהוציאוהו בענין גשמים שירדו הא יש להם אלפים אמה לכל רוח הרי הן כאנשי אותה העיר מיבעי ליה אלמא שאין שני שיעורין אלו שוין אלא שהם מפרשים שם שלא אמרוה מפני הענין אלא מפני הלשון שכשהוא שונה אלפים אמה לכל רוח מורה שלא קנו שביתה מצד אנשי העיר שאלו קנו שביתת אנשי העיר היה לו לומר כרגלי אנשי אותה העיר ואע\"פ שזהו גם כן אלפים אמה לכל רוח ואף גדולי הדור מתרצים בה שאלו שנה כרגלי אותה העיר היו אותן אלפים אמה נמדדות מתחום העיר וכששנה אלפים אמה יורה שהן נמדדות ממקומן ומ\"מ הרבה חולקים לפרש הרי הן כאנשי אותה העיר וכל אחד מבני העיר ממלא ומוליך כרגליו כדין שותפין ומדין יש ברירה כמו שאמרו מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא אבל אחר שאינו מאנשי אותה העיר אם לא עירב אחד מאנשי העיר מוליכן אלפים אמה לכל רוח ואם עירב אחד מן העיר לצד אחד לא יוליכם זה הנכרי אלא אלפים אמה לאותו צד ואם עירבו שנים מן העיר זה לצפון וזה לדרום לא יזיזם זה הנכרי ממקומן אא\"כ מלא אחד מן העיר ונתן לו כך כתבוה גדולי הדור ואף גדולי המפרשים כתבוה כן בעירובין ושם התבאר שגשמים ירדו סמוך לעיר מערב יום טוב הרי הן בדין זה ר\"ל כבור של אותה העיר וכרגלי אנשי אותה העיר:",
+ "ושל עולי בבל העשויים לעוברי דרכים באמצע הדרך כשעולין לירושלים כרגלי הממלא מפני שהן הפקר לכל ונקנה לו בהגבהה ואם מלא ובא אחר ושאל את מימיו או לקחם אין מוליכן אלא כרגלי הממלא שכלן קנו שביתה כרגלי הזוכה בהם ומדין יש ברירה אנו אומרין בה שמבין השמשות קנו שביתתו של ממלא זה וכן בנתן לו חברו לדעת קצת מפרשים אלא שגדולי המפרשים חולקים בזו כמו שביארנו ולמדת בפירוש זה שהוא נמשך למה שפסקנו שחפצי הפקר אין קונין שביתה במקומן והרי הן כרגלי הזוכה וכבר ביארנו למעלה שגדולי המפרשים פוסקים בחפצי הפקר שקונין שביתה במקומן ואין לשום אדם בהם אלא אלפים אמה ממקומן לכל רוח אם לא עירב הוא לצד אחד ומ\"מ אף לדעת זו משנה זו של עולי בבל הלכה היא שלא אמרו חפצי הפקר קונין שביתה במקומן אלא בדבר שאין יכול לזכות אלא המוצאן ואין מציאתו עולה על לב בני אדם שתחול עליהם שביתתם כשיגיע לידם אבל בור זה שהוא הפקר לכל העולם ויש בו מים לכלם הרי לב הכל עליהם ושביתת כל זוכה וזוכה עליהם וכל אחד מן הממלאים שביתתו חלה בחלקו מדין ברירה אלא שמ\"מ אע\"פ שהדברים נכונים אין אנו צריכים להם לשיטתנו שכבר פסקנו למעלה לשיטתנו שחפצי הפקר קונין שביתה כרגלי המחזיק בהן כדעת משנה זו ואף גדולי המחברים פסקוה כן וכן אמרו בתלמוד המערב המוצא כלים בדרך הרי הן כרגלי המוצא:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הדברים שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:",
+ "סוגייא זו הבאה על משנה זו מבולבלת מעט ביד מפרשים והריני מעירך בביאורה דרך קצרה והוא שזו של בור עולי בבל לא דברו בה במשנתנו אלא בממלא לעצמו ואח\"כ לקחן חברו או שאלן ועל זו אמרו שהן כרגלי הממלא וכן בנתן לו על דעת קצת כמו שביארנו ומ\"מ עכשו שאלו במי שמלא ממנו לצורך חברו ונתן לו ונחלקו בה רב נחמן ורב ששת שלדעת רב נחמן כרגלי מי שנתמלאו לו ומפני שהוא סובר בירא דשותפי נינהו כלומר שעל דעת כן עשאום שתהא יד כלם שוה בו ושיהא לכל אחד חלק בו והרי הוא כאומר מלא (מי) [לי] מחלקי וזכה מי שנתמלא לו מדין ברירה ולרב ששת בירא דהפקרא הוא כלומר שעל דעת כן עשאום שלא יהא לשום אחד חלק בו ולא שום זכות מצד עצמו אלא שיהא כזוכה מן ההפקר כשאר המציאות וא\"כ הרי זה מגביה מציאה לחברו שלא קנה חברו ונמצא שקנה המציאה והרי הן כרגליו והקשו לרב נחמן משמועת הריני עליך ואתה עלי שמותרין שניהם בבור של עולי בבל על דעת הפקר נעשה ולא שיהו שותפין בו עד שיאסר אחד מתוך חלק חבירו ואלו היינו אומרים בירא דשותפי הוא היינו אוסרים לזה מפני חלקו של זה וכדתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ושמא תאמר מה הוצרך להביא משנה זו והרי מגופה של שמועה זו היה יכול להביאה כדקתני בגוה ואסורים בדברים של אותה העיר ומטעם שותפות נראה לי מפני שלא נתפרסם הטעם שמדין שותפות יהא נאסר ונתירא שמא יגלגל עליו טעם אחר שלא מטעם שותפות ואלמה לטעמיה דבור של עולי בבל מותר לשני המודרים מאי זה טעם שיהיה ואי שותפי נינהו הוה אסור ושאר מפרשים תרצוה בפנים אחרים כמו שכתבנו בפירושנו בדברים ארוכים אלא שזה נראה לי יותר והרי מ\"מ שלמדנו דבור עולי בבל הפקרא הוא ותירץ דבירא ודאי דשותפי הוא ולרחוץ הכי נמי דאסור למודרים אבל למלאת מותר מדין ברירה דמר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא ואח\"כ הקשה לו ומי אית ליה ברירה והתנן וכו' והעלו בה דכולי עלמא הפקרא הוא אלא דרב נחמן מגביה מציאה לחברו קנה חברו:"
+ ],
+ [
+ "ומעתה אנו חוזרים לברר מה שיוצא לנו משמועה זו דרך פסק על הדרך שאנו מזכירים עכשו והוא שאם היו שנים סמוך לבור זה של עולי בבל ואין שביתת שניהם שוה כגון שזה עירב לצד מזרח וזה לצד מערב או שזה עירב וזה לא עירב וכיוצא בזה ומלא אחד מהן אלא שבשעת מילואו לא מלא לעצמו אלא לצורך חברו ובמצותו או שהוא אחר שלצרכו הוא ממלא רוב מפרשים מסכימים שאף זו כרגלי הממלא מפני שהלכה כרב ששת באיסורין ויש פוסקים בה כרגלי מי שנתמלאו לו הואיל והפקר הוא הרי הוא כמציאה והמגביה מציאה לחברו במצותו קנה חברו כמו שיתבאר במקומו ואף לדעת האומר שלא קנה לא נאמר אף לדעתו במגביה מציאה לחברו שלא קנה אלא לענין ממון שהוא חב לאחרים שהיו מוצאין אותה ואין אדם חב לאחרים בשביל אחרים לדעתו אף בנכסי הפקר ועוד שהרי נתנה לו ומגביה מציאה לחברו אם נתנה לחברו ודאי קנאה אף לדעתו ומ\"מ אין אנו צריכין לכך שהלכה המגביה מציאה לחברו קנה חברו אלא שאם הגביה לחברו בלבו ולא אמר לו חברו לעשות כן ואף הוא לא אמר בפירוש שיגביהנה לו לא קנה חברו כלל כמו שביארנו במקומו ובכיוצא בזו אף מדין מציאה הרי הן כרגלי הממלא:",
+ "זהו הנראה לענין פסק שלענין פירוש יש בה לשאול שהרי אתה מפרש עכשו לדעת רב נחמן שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו והוא הוא שאמר בראשון של מציעא לא קנה וגדולי הרבנים גורסין מתוך כך קנה ואינם גורסין חברו ופי' מר סבר ר\"ל רב ששת קנה המגביה ולרב נחמן לא קנה המגביה ועדין הם הפקר וכשזכה בהם מן ההפקר זכה אלא שמ\"מ לשון כרגלי מי שנתמלאו לו מורה שמשעת המלוא נעשו ברשותו לא משעת הקבלה לבד וגדולי המפרשים כתבו שבכאן סבר רב נחמן שקנה מפני שאין כאן חובה לאחרים ובדיני ממונות לא קנה מפני שחב לאחרים וגם בזה יש לומר שבור של מים מכונסין מ\"מ פעמים תחנה בו שיירא והמים מועטין והוא חב לאחרים אלא שזה אינו כלום שאינו מדבר אלא על הרוב וחכמי האחרונים שבצרפת משנים הפירוש לומר שלדעת רב ששת קנה חברו ואי אפשר לו לקנות אלא בדרך שקונה הממלא שהרי שם ביארו טעם קנה חברו מגו דזכי לנפשיה והילכך הרי הם כרגלי הממלא ולרב נחמן (מדין) [עדין] כהפקר הם כמו שביארנו ולדעת זה הלכה כרב ששת ויש נמשכים לשטה האמורה למעלה לדעתם שחפצי הפקר קונין שביתה במקומן ואינן כרגלי אחד מהם אלא שאם לא עירב מוליכן לכל רוח שירצה אלפים אמה ואם עירב מוליכן אלפים אמה לאותה צד:",
+ "היה בור זה של שני שותפין ומלא אחד לצורך חברו ונתן לחברו דברי הכל שהן כרגלי מי שנתמלאו לו שהרי בבור זה של עולי בבל אמרו בסוגיא זו מר סבר בירא דשותפי נינהו כלומר ומתוך כך הוא אומר כרגלי מי שנתמלאו לו ואם היה הבור של הפקר הרי הוא כדין מחלוקת זו שחלקו בבור של עולי בבל וכמו שאמרנו בסוגיא זו דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא והכא במגביה מציאה לחברו קמיפלגי וכו':",
+ "מי שאמר לחברו הריני עליך חרם כלומר ממוני עליך הקדש חברו אסור בשלו והוא מותר בשל חברו ואם אמר הרי אתה עלי חרם הוא אסור בשל חברו וחברו מותר בשלו אמר הריני עליך ואתה עלי שניהם אסורין זה בשל זה וכן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר המשתפת לפניהם אם יש בה דין חלוקה ודברים המשותפין לכל אנשי העיר שניהם אסורין בו כגון רחבות ובית הכנסת ובית המרחץ אבל דברים המשותפים לכל ישראל שניהם מותרין בו כגון הר הבית והלשכות והעזרות ובורות של אמצע הדרך ודברים אלו יש בהם תנאים במקצתם או ברובם וכבר כתבנו שיטתנו בענינים אלו בשלישי של בתרא אלא שבמקומן נרחיב בהם את הדרך בע\"ה:",
+ "כבר ידעת בענין מעשר בהמה שמצוה להפריש אחד מעשרה מכל הולדות הנולדים ברשותו בבקר וצאן בלבד אבל אם לא נולדו ברשותו כגון שלקחם או נתנו לו במתנה או ירשם מאביו אינו חייב במעשר עד שיולידו ברשותו מעתה השותפין שנשתתפו בבהמות והביא כל אחד מהם מאה טלאים ונשתתפו בהם הרי כל אחד מהם כלוקח מחברו ופטורים מן המעשר וכן האחים שירשו טלאים מאביהם אבל מה שנולד להם אחר השותפות או הירושה חייב במעשר וכן אם נשתתפו במעות וקנו בהם בהמות אותן הבהמות פטורות ומה שנולד לאחר מכן חייב חלקו האחים או השותפים אחר שנולדו הבהמות ברשותם קודם שעשרו וחזרו ונשתתפו אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים או טלאים כנגד טלאים ומנין מכוון כנגד מנין מכוון שזהו דרך חלוקה ולא דרך מקח אעפ\"כ כל חלוקה מקח הוא ופטורין מן המעשר עד שילדו אחר שתוף שני היו שותפין בדבר אחר עם שתוף הבהמות כגון כספים וחלקו הכספים ולא הבהמות או הבהמות ולא הכספים הדבר תלוי לענין זה בחלוק הבהמות ולא בחלוק הכספים שאם חלקו הכספים ולא חלקו אותן הבהמות שנולדו ברשותן חייבין חלקו הבהמות אע\"פ שלא חלקו הכספים פטורין ועקר דבר זה במסכת בכורות במסכת שקלים:",
+ "כבר ידעת בענין שקלים שמצוה לכל אחד מישראל להביא חצי שקל בכל שנה לקרבנות צבור וכשהולך אצל השולחני להחליף שקל בשני חצאין הטילו עליהם חכמים להוסיף בה מעה קטנה על השקל לשכר השולחני כדי שאף הוא יתן להם חצי שקל שלם עם גירומיו ולא יפחות להם משכר חלפיו מן החצי שקל כלום ומעה קטנה זו הוא אחד משנים עשר בדינר חצי שיעור מעה סתם האמורה בתלמוד שהיא אחד מששה בדינר ואותה מעה נקראת קלבון ושנים שנתחברו והביאו שקל לגזבר אף הם חייבין בקלבון ליתן אותה מעה להקדש על הדרך שהיה להם ליתנה לשולחני אלו החליפו אצלו אבל אם שנים אלו כאיש אחד אינם חייבין בקלבון כיצד האחין שעדין לא חלקו מה שהניח להם אביהם או השותפין שהביאו שקל לשם שניהם פטורין מן הקלבון במה דברים אמורים בשנשאו ונתנו במה שנשתתפו בו כגון שנשתתפו במעות ולקחו בהם סחורה אבל אם הטילו מעותיהם בכיס ועדין לא נשתנו המעות חייבין בקלבון נשאו ונתנו וחלקו וחזרו ונשתתפו באותם המעות הרי שתוף זה כשתוף מתחלתו וחייבים בקלבון עד שישתנו המעות אחר שתוף זה השני היו שותפים בדבר אחר עם שתוף הכספים כגון בהמות וחלקו כספים ולא בהמות או בהמות ולא כספים הדבר תלוי בענין זה בחלוק הכספים ולא בחלוק הבהמות ר\"ל שאם חלקו בכספים וחזרו ונשתתפו אע\"פ שלא חלקו הבהמות חייבין בקלבון חלקו הבהמות ולא חלקו הכספים פטורים מן הקלבון:",
+ "נמצאת למד שאם חלקו האחין או השותפין אחר שנולדו טלאים ברשותם ואחר שנשאו ונתנו במעות [וחזרו ונשתתפו בבהמות ובמעות פטורין ממעשר בהמה וחייבין בקלבון לא חלקו כלל אחר שנולדו הטלאים ברשותם ואחר שנשאו ונתנו במעות] חייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון ואם חלקו בכספים אחר שנשאו ונתנו וחזרו ונשתתפו בהם ולא חלקו בבהמה אחר שנולדו טלאים ברשותם חייבין בשניהם חלקו על דרך זה בבהמות ר\"ל אחר שנולדו טלאים ברשותם וחזרו ונשתתפו בהם ולא חלקו בכספים אחר שנשאו ונתנו פטורין משניהם נמצא דבר זה חלוק על ארבע מדות ועל השנים הראשונים אמרו האחים והשותפים כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר וכשחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון וגדולי המפרשים כתבו שהשותפין אינן פטורין לעולם והם גורסים כאן האחים השותפין כלומר האחים שלא חלקו עדין ודעת ראשון נראה יותר:",
+ "המשנה העשירית מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר לבא אצלו לא יביאו לו מפירותיו ואם עירב הוא הרי פירותיו כמהו אמר המאירי המשנה העשירית והכונה בה ככונת המשניות שלפניה מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ויש ממקומו עד אותה העיר ארבעת אלפים אמה ונמצא שאי אפשר לו לילך לשם אלא על ידי עירובי תחומין ואמר על זה שאם הנפקד שבאותה העיר עירב לבא בכאן להביא לזה שבכאן את פירותיו לא יביא לו מאותם הפירות שלו ר\"ל של מפקיד מפני שהפירות קנו שביתת המפקיד והרי המפקיד לא עירב ופירשוה בגמרא בשייחד להם בביתו קרן זווית שלא קבל עליו נפקד שמירתם שזהו כאומר לחברו הא ביתא קמך שאינו חייב אף בפשיעה אבל אם שמירת הפירות על הנפקד אפילו היה שומר חנם קנו שביתת הנפקד ויכול להביא לו מהם שהמפקיד פירות אצל חברו הרי הן כמי שהופקדו אצלו כרב שאמרה כן בסוגיא זו ואע\"ג דשור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם והיה לנו לדון שור של פטם כנפקד דלא גרע מנפקד אינו כן אלא גרע וגרע שהפטם נותן דעתו להקנות שביתתו לכל הלוקחים כדי שיבאו ויקחו ולא תעכבם שביתתו ונפקד אינו נותן דעתו על כך ושואל מערב יו\"ט אע\"פ שלא מסרה לו אלא ביום טוב ששביתת השואל עליו ואין דנין את המשאיל כנפקד בזו מאחר שהוא משאילו אף הוא מעמידה ברשותו ואם עירב הוא ר\"ל המפקיד פירותיו כמהו ומביא מהם אע\"פ שהנפקד לא עירב שמאחר שייחד להם קרן זוית קנו שביתת המפקיד ואם לא ייחד להם קרן זוית הדבר בהפך וקנו שביתת הנפקד ואם זכה אותם למפקיד על ידי אחר מערב יו\"ט או כל דבר שהראה דעתו להעמידה ברשות מי שהן שלו פקעה שביתתן וקנה שביתת אותם שבאו לו למחר:",
+ "זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנתגלגל עליה בגמרא כך הוא:"
+ ],
+ [
+ "מי שהכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק בעל השור חייב בנזקי בעל הבית ולא עוד אלא אפילו הכניסה ברשות ר\"ל שאמר לו בעל הבית שיכנס ויעמידהו לשם שאין הכונה עול ואנטר לך אלא עול ונטר לנפשך והרי הוא בדין הא ביתא קמך ואם קבל עליו שמירתו כגון שאמר בפירוש עול ואנטר לך או נעשה עליה שומר כל שהזיק פטור בעל השור ולא עוד אלא שאם הוזקה בהמתו לשם בעל הבית חייב ועקר דבר זה יתבאר במסכת בבא קמא בחמשי ממנה מ\"ז א':",
+ "הוזכר בכאן ברב חנא דתלא בישרא בעיבורא דדשא ואמרו ליה אי את תלית שקול ואי אינהו תלו לא תשקול ופירוש הדברים שרב חנא היה בן עיר אחרת רחוקה מזו ארבעת אלפים אמה אלא שהיה עומד כאן ללמוד או ללמד ועירבו לו מערב יום טוב כדי שילך לביתו ביום טוב ונתנו לו בעיר זו מערב יום טוב חתיכת בשר שיוליך בביתו והפקידה בבית שהוא לומד או מלמד שם ותלאוהו בעיבורא דדשא וכשרצה לילך ולהוליך עמו את הבשר אמרו לו אי את תלית שקול והיו סבורין שמתורת תחומין אמרו כן כלומר אי את תלית קנתה שביתתך ואם בני הבית תלאוהו הוו להו נפקד ושביתתם עליה ושאלו אי איהו תלי אמאי שקיל והא מכל מקום הוה ליה מפקיד והרי היא כרגלי הנפקד ובשמירתו והשיב דהואיל ואיהו תלא הוה ליה כייחד לו קרן זוית שאין שם קבלת שמירה וחזרו והקשו לדעת אחרת ואי אינהו תלו אמאי לא שקיל שהרי אין זה דומה לשם פקדונות שאין דעת הנפקד להקנותה שביתת המפ��יד אבל זה יודע הוא שצריך הוא להוליכה ביום טוב ומעמידה ברשותו והדבר דומה לשור של פטם שהוא כרגלי כל אדם מצד שהוא מעמידה ברשות לוקחים וכן מוסר בהמה לרועה אע\"פ שלא מסרה לו אלא ביו\"ט מפני שדעתו היה בכך וחזרו וחזקו את הקושיא שאף זו אינה בתורת פקדון כלל שמן הסתם יודעים הם שצריך הוא להוליכה וכי תלו ליה אדעתא דידיה תלו ואינם נפקדים כלל והרי הן כדין הבהמה והכלים כרגלי הבעלים והעלוה בדין זה שלענין תחומין אין זה שום חשש שאינם נפקדים כלל ואף אם היו נפקדים כל כיוצא בזה נודע הוא שצריך הוא להוליכה וקנתה שביתתו וכן הלכה ונראה לי שאפילו נתחייבו בשמירתה כן ומתוך כך פירשוה מדין בשר שנתעלם מן העין שלא היה בו סימן ולדעת שאסרה כמו שיתבאר בפרק גיד הנשה ואמרו ליה אי את תלית ודאי יהבת בה סימנא בשעת תלייה ולא סימן ממש שאם כן לא הוצרכה אלא כלומר חקקת צורתה בלבך עד שהוא לך כסימן בטביעות עינא ואי אינהו תלו אע\"פ שבפניך תלאוה מתוך שאתה טריד בגירסתך לא יהבת דעתך לאתנוחי ביה סימנא וטביעות עינא שלה הא אי לאו דטריד בגירסיה כל שבפניו הרי הוא כתלא איהו גופיה וכן אתה דן לכל כיוצא בזה אלא שאין אנו צריכין לה שהלכה פסוקה בשר שנתעלם מן העין מותר כמו שיתבאר במקומו בפרק גיד הנשה:",
+ "המשנה האחת עשרה מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זכה להם אחר במנותיהם מערב יום טוב אמר המאירי המשנה האחת עשרה והכונה בה ככונת המשניות שלפניה מי שזימן אצלו אורחים והם מחוץ לתחום שבאו בכאן על ידי עירוב לא יוליכו אחר הסעודה מנות משל בעל הבית לסעודת הלילה מפני שאותם המנות שביתת בעל הבית עליהם ואם זכה להם בעל הבית אותם המנות מערב יום טוב כגון שיאמר לאחד משוך וזכה במנות אלו לפלני ופלני מותר שזכין לו לאדם שלא בפניו וקנו שביתת האורחים:",
+ "זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:",
+ "המשנה השתים עשרה אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות אלו הן הבייתות הלנות בעיר והמדבריות הלנות באפר אמר הר\"ם רצה באמרו לנות בעיר בתוך תחום שבת ולנות באפר שיהיו בכפרים כל ימי החורף והקיץ ואינן נכנסות בעיר עד שירדו גשמים ואפר שם הכפר ואמרו משקין להודיעך תועלת כי ההשקאה קודם שחיטה יתיר ריאתה ואם יש שם סירכא חלושה נשמטת ונכרתת ואסר שחיטת המדבריות לפי שהם מוקצה:",
+ "אמר המאירי המשנה השתים עשרה והכונה לבאר בה ענין מוקצה ומתוך שדבר במשנה הסמוכה לה בהכנסת אורחים והולכת מנות בא עכשו להודיע שאין שוחטין בהמות שהן מוקצה כגון מדבריות ומה שאמר אין משקין פירשו בגמרא שלפי דרכו רצה להודיענו שהשקאה לבהמה סמוך לשחיטה מועלת להפשטת העור שאין העור נסרך כל כך על הבשר ונוח לו להפשיט את העור ויש שפירש שאם יש סירכא מתחדשת עכשו במקרה מן הריאה ללב או לצלעות מחמת צמאונה ולא מחמת נקב היא מתפרקת בשעת ששותה ועקר המשנה הוא שאין שוחטין בהמות ביו\"ט הן דקות הן גסות אם הם מדבריות והוא כל שיוצאות בפסח ורועות בהרים ונכנסות ביישוב ברביעה ראשונה והוא מרחשון אפילו באו מערב יום טוב שמן הסתם אין דעתו עליהם אא\"כ זמנם בפירוש מבערב אבל שוחטין את הבייתות והן הלנות בעיר או בתחומה:",
+ "זהו ביאור המשנה ולענין פסק של דיני מוקצה כבר ביארנו הצורך בראש המסכתא מ\"מ כל שנסתפק לנו אם מן הלנות בעיר אם מן הלנות בחוץ הרי הוא ספק מוקצה ו��נין בו להקל ואין צריך לומר במה שנשחט בבקר שחזקה עליו שמבערב נכנס ומכאן סמכו להיות קצבים גוים מביאין בהמה ושוחטין להם ואין מדקדקין בדבר:"
+ ],
+ [
+ "פצעילי תמרה והם מיני תמרים שאין מתבשלות באילן לעולם ומשירין אותן ומצניען בחותלות ומתחממין זה בזה ומתבשלים אינם כגרוגרות וצמוקים לענין מוקצה ליאסר בשבת שגרוגרות וצמוקים ראויים היו מתחלה והקצם בידים ועשה בהם מעשה הדוחה אותם מהיותם ראויים למאכל אדם עד שייבשו שהרי מסריחות בנתים אבל אלו לא נדחו בידים ולא עוד אלא שיש שאוכלין בלא בישול וביום טוב מיהא יראה שהן אסורין וכן הדין בכל פירות שכיוצא בהם:",
+ "ונשלם הפרק וזה שיעור מה שראינו לכללו בפסקי מסכת יום טוב יבא אחריו מה שראינו לכללו בפסקי מסכת מועד קטן בעזרת הצור ובישועתו."
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "מאירי על ביצה",
+ "enTitle": "Meiri on Beitzah",
+ "key": "Meiri on Beitzah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "הקדמה",
+ "enTitle": "Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file