diff --git "a/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Kodashim/Meiri on Chullin/Hebrew/merged.json" "b/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Kodashim/Meiri on Chullin/Hebrew/merged.json"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/json/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Meiri/Seder Kodashim/Meiri on Chullin/Hebrew/merged.json"
@@ -0,0 +1,2717 @@
+{
+ "title": "Meiri on Chullin",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Meiri_on_Chullin",
+ "text": {
+ "Introduction": [
+ "אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י\"א כבר ביארנו בפתיחת זה החבור על זאת המסכתא ר\"ל מסכת חולין שהיא מסדר קדשים והעתקנוה משם לסבת מה שנתפשט ההרגל לשים כל ההשתדלות בלמוד בשלשת הסדרים הידועים מועד נשים ונזיקין והיות שאר הסדרים נעזבים עזיבה מוחלטת זולתי לאחד מעיר ושנים ממשפחה כמו שביארנו בפתיחת זה החיבור וזאת המסכתא לרוב היותנו צריכים בזמננו זה לידיעת דרכיה והתבוננות כלליה ופרטיה ראו הגאונים להעתיקה ממקומה ולהביאה אל גנזי אלו הסדרים הרגילים אצלנו ואמנם הנה התחברותה אל זה הסדר ר\"ל סדר מועד הוא לפי שעניניה נאותים יותר אל זה הסדר וזה להיות כל עניני סדר מועד ענינים מונחים על חובת הנהגת האדם בעניני גופו לבד מבלי שיצטרף אחר עמו וכבר ידעת ברוב עניני סדר נשים שהם ענינים אין מציאות להם לאיש בלתי האשה ובלתי עדים וכן רוב עניני סדר נזיקין אין מציאות להם לאחד לבדו רק בהצטרף עמו נתבע או תובע או עדים או דיינים אבל אלו העניינים הם ענינים מסורים ליחיד בכל עניני הנהגתו בדברים הדתיים מאין צורך להצטרפות אחר עמו כעניני התפלות והשביתות והמאכלות וכן ברוב הענינים ולזאת הסבה נכללה בזה הסדר והיא כוללת שנים עשר פרקים וסדרם לפי שיטתנו א' הכל שוחטין ב' השוחט ג' אלו טרפות ד' בהמה המקשה ה' אותו ואת בנו ו' כסוי הדם ז' גיד הנשה ח' כל הבשר ט' הזרוע והלחיים י' ראשית הגז י\"א העור והרוטב י\"ב שלוח הקן:",
+ "וענין המסכתא כלו אמנם הוא סובב לבאר עניני אסור והיתר בדברים שבאכילת בשר מה שאסור לאכול מכל וכל ומה שהוא אסור באכילתה עד שיעשה דברים שהוא צריך לעשותם קודם שיאכל ממנה זהו יסוד המסכתא אלא שעל ידי ענינים אלו יתגלגלו במסכתא דברים שלא מן הכוונה כמו שיתבאר ועל זה הצד יחלקו ענייני המסכתא לעשרה חלקים הראשון לבאר בו הלכות שחיטה בשלמות השני לבאר בו בטרפויות בהמה חיה ועוף הן בדברים האוסרים את כלה הן בדברים האוסרים אבר ממנה לבד וסימני טהרות בהמה חיה ועוף ודגים וקרביהם וביצים וחגבים ואיסורן או הכשרן מצד חסרון זמן וכן כל דיני עובר הנמצא בבהמה הן חי הן מת ודברים היוצאים מגופה כגון עגל שנולד מן הטרפה והדומה לזה ואם הוציא ממנה אבר או נחתך ממנה אבר וכל כיוצא באלו השלישי בענין איסור שחיטת אותו ואת בנו הרביעי בענין כסוי הדם וברכות השחיטה והכיסוי החמישי בענין ניקור הגידים והחלב ותולעים הנמצאים בבשר הששי בענין אסור הדם והפלטתו דרך מליחה השביעי בענין בשר בחלב וכל איסורין הבאים על ידי תערובת השמיני בענין איסור מתנות כהנה הצריכים ליתנם קודם שיאכל ממנה כגון זרוע לחיים וקיבה ונתגלגל בה על ידי זה מה שאינו מענין אכילת בשר כגון ראשית הגז התשיעי בענין שלוח הקן היאך צריך לשלחו קודם שיאכל האחר העשירי על איזה צד מקבל הכשר טומאת אוכלין ואיזה דבר מגוף הבהמה מצטרף לכך ואם הוכשרה לכך בדמי שחיטה אם לאו וכל שכיוצא באלו הענינים החלק הראשון יתבאר בשני פרקים הראשונים ממנה ר\"ל פרק הכל שוחטין ופרק השוחט החלק השני יתבאר בפרק אלו טרפות ופרק בהמה המקשה השלישי יתבאר בפרק מיוחד בפני עצמו והוא פרק אותו ואת בנו הרביעי יתבאר בפרק מיוחד בפני עצמו והוא פרק כסוי הדם החמישי יתבאר בפרק גיד הנשה החלק הששי והחלק השביעי יתבארו בפרק כל הבשר השמיני יתב��ר בפרק הזרוע ובפרק ראשית הגז התשיעי יתבאר בפרק שלוח הקן העשירי יתבאר בפרק העור והרוטב ואע\"פ שפרק העור והרוטב קודם לפרק שלוח הקן תקון סופרים הוא כדי להשלים המסכת והסדר כלו בענין מצות שלוח הקן בזה הענין ר\"ל למען ייטב לך לעולם שכלו טוב והארכת ימים לעולם שכלו ארוך והנה התבאר שכל אלו הענינים הם מענינים שבאכילת בשר מה שיאסר ממנו מכל וכל ומה שיאסר ממנו עד שיעשו בו איזה תקון זהו יסוד המסכתא דרך כלל אלא שבאו בה כמה ענינים על ידי גלגול הן מן הדומה לענין כגון איסור שתיית מים מגולים איסור תולעים הנמצאים בפירות והדומים לאלו הן משאר ענינים כמה וכמה ולא יכנס בזאת המסכתא חלק אחד בגבול חבירו רק מעט מזער כגון נקיבת הוורידין שהיה מקומה עם החלק הששי ונתגלגל עם החלק הראשון וכן בקצת דברים כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:",
+ "והפרק הראשון ממנה אמנם יסוד הכונה בו לבאר ענין הלכות שחיטה אלא שנתגלגל משחיטה למליקה וביאר בזה שהכשר לשחיטה פסול למליקה והכשר למליקה פסול לשחיטה ועל ידי גלגול דבר זה נתגלגל בהרבה ענינים שהם הפכיים בענינים אלו כל שכשר באחד מהם פסול בחברו על ידי דבר זה נתגלגל עוד בדברים שאף בגוף אחד מצינו עליו שני ענינים שהוא מתחלף בהם מאחד מהם לחברו לפי זמנו ואמר עליהם שכל זמן שהאחד מצוי בו הוא נפקע מן האחר כענין כל מקום שיש מכר אין קנס וכו' והדומים לו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון לבאר בו עניני השוחטין ר\"ל מי הוא הראוי לכך והשני לבאר בו באיזה זמן שוחטין השלישי לבאר בו במה שוחטין הרביעי לבאר בו באיזה מקום מן הבהמה שוחטין החמשי לבאר בו על ידי גלגול במה שנמצא בשני גופים שהכשר באחד פסול בחברו הששי לבאר בו ע\"י גלגול גם כן בגוף אחד שדינין מתחלפין עליו לפי זמנו שכל זמן שהוא ראוי לאחד מן הדינין הוא נפקע מן האחר זהו שרש הפרק אלא שנתגלגלו בו הרבה דברים שלא מן הכונה כעניין סוגית התלמוד על הדרך שהקדמנו:"
+ ],
+ "": [
+ [],
+ [],
+ [
+ "והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר ענין השוחטין על ידי מי תכשר הבהמה בשחיטתה ועל ידי מי תפסל והוא שאמר הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן וכלן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשירה אמר הר\"מ פי' ההלכה הזאת נתקשה פירושה על חכמי התלמוד לפי שיש בה ספקות הרבה והוא כי מה שאמר הכל שוחטין מורה על שמותר לכל לשחוט לכתחלה ומה שאמר שחיטתו כשרה מורה ששחיטתן מותרת אם עברו ושחטו אבל לכתחילה לא ומה שאמר גם כן וכלן ששחטו אינו שב על חרש שוטה וקטן בלבד לפי שאלו היתה זאת כונתו היה לו לומר ואם שחטו ואחרים רואין אותם ואינו אלא על מי שנאמר בהם בתחלת הדבור הכל שוחטין לכתחלה וזה מאשר יקשה גם כן לפי שאלו נאמר בהן שהן שוחטין לכתחלה אינן צריכים אחרים רואין אותן ותירוץ הקושיות האלו כפי מה שנתאמת בתלמוד הוא כמו שאבאר אותו בקצרה וזה שהשוחט צריך שיהיה יודע הענינים המפסידים השחיטה והם חמשה שהייה דרסה חלדה הגרמה עקור ועוד יתבארו כלם במקומותם מהמסכתא הזאת וצריך עם כל זה להיות מומחה במלאכת השחיטה ומהיר בה כגון ששחט פעמים רבות לפני חכם ולכשידע הדברים המפסידים השחיטה שהם חמש שמא יארעו בהם ויהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחלה ומה שאמר במשנה הזאת הכל שוחטין אם יודעין ומומחין אבל אם לא היו מומחין ועברו ושחטו בודקין אותן ושואלין אותן דברים המפסידות את השחיטה לפי שאנו אומרים שמא יקלקלו בשחיטתן ר\"ל יפסידו ואפי' הם יודעים מפני שאינם שלמים בדעתם וכלן ששחטו ר\"ל שאינן מומחין וכן חרש שוטה וקטן שחיטתן כשרה אם היה אחרים רואין אותם כל זה אם לא נמצא השוחט שאינו מומחה בשחיטה לשאול אותו אם יודע המפסידות השחיטה אם לאו אבל אם מצינו אותו על שאלתו אנו סומכין לא על אחרים שרואין אותן:",
+ "אמר המאירי הכל שוחטין וכו' תחלת הדברים צריך אתה לידע שמשנה זו אינה נשנית בדיוק וריסי עיניה מעידין עליה שכן הוא שהרי מכיון שאמר הכל שוחטין שפירושו אף לכתחילה לא היה צריך לומר ושחיטתן כשרה שהוא מורה דוקא בדיעבד ונמצא שיש לנו לומר לפי הלשון שענין הכל שוחטין מוסב על קצת שוחטין שמותרים לשחוט לכתחלה ושענין שחיטתן כשרה מוסב על קצת שוחטין אחרים שאין להם לשחוט לכתחילה וכן מה שאומר וכלן ששחטו ואחרים עומדים על גבן שחיטתן כשירה שלשון וכלן מורה שהוא מוסב על חרש שוטה וקטן ועל אחר שכבר הוזכר קודם להן ר\"ל אותם שנכללו במה שאמר ושחיטתן כשרה שאם תפרשהו על חרש שוטה וקטן לבד היה לו לומר ואם שחטו שהרי היה נפרד מהם לאלתר ונמצא שהלשון מוכיח שהוא אומר כן אף על אותן שאמר בהן תחלה ששחיטתן כשרה בדיעבד וטרחו בגמרא ליישב ענין משנה זו על אפניהם בששה פנים והשלשה מהם התבאר הפסדם בגמרא בפי' ונשארו בקושיא שלא הספיקו לתרצה אבל השלשה הנשארים כבר השיגה דעת בעליהם ליישבם בלא קושיא לענין פירוש אבל לענין פסק לא נראה לגאונים לפסוק כאחד מהם משני עניינים שנאמרו בה זה בכה וזה בכה ואעפ\"י שאין דעתנו נוחה לדבריהם לענין פסק הרי אנו כותבין את דבריהם לצורך ביאור המשנה:",
+ "ומעתה נתחיל בביאור המשנה לפי הדעת הראשון ונאמר הכל שוחטין ר\"ל כל המומחין והם שנודע לנו בודאי עליהם שיודעים הלכות שחיטה שוחטין לכתחלה אע\"פ שאין מוחזקין אצלינו באמון ידים ובתגבורת הלב שלא יתעלפו בראיית מכת חרב כמדת קצת רכי הלב שמן הסתם אין חוששין לעלוף כלל הא שאינן מומחין אצלנו אין לנו למסור להם לשחוט לכתחילה ואם שחטו שחיטתן כשרה על מנת שנבדוק בו אחר שחיטתו ונמצאהו יודע הלכות שחיטה חוץ מחרש שוטה וקטן שאפי' הם מומחים אצלינו אין מוסרין להם לשחוט לכתחילה אף באחרים עומדים על גבם שמא יקלקלו בשחיטתן ר\"ל שמא ישהו או ידרסו או יחלידו הא להגרמא ועקור אין חוששין שנכרין הם אף לאחר שחיטה הא לשהייה או דרסה חוששין אף באחרים עומדים על גביהם לכתחלה שמא יקלקלו והאחרים לא ירגישו ואף כשתאמר שירגישו יש בה משום בל תשחת וזהו שאמרו בגמרא שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו זאת אומרת אין מוסרין להם לכתחילה ופירשו גדולי הרבנים אף באחרים עומדין על גבם ואע\"פ שמסופה למדנו כן שאמר שחיטתן כשרה כך היא דרך התנא לומר אין עושין כן לכתחלה הא דיעבד כשר ומ\"מ אחרוני הרבנים פרשוה באין אחרים רואין כלומר אין מוסרין להם לכתחילה בלא אחרים אף להתלמד מחשש מראית העין שיחשבו הרואים שעל כונת האכילה מסרנו להם ונשוב לדברינו והוא שאין מוסרין להם לשחוט לכתחלה שמא יקלקלו בשחיטתן וכן אם שחטו בלא עמידת אחרים על גבם אע\"פ שבדקנום ומצאנו שיודעין שחיטתן פסולה שמא קלקלו בשחיטתן וכלן ר\"ל בין חרש שוטה וקטן בין שאינו מומחה ששחט והלך לו ואין בידינו לבדקו אם עמדו אחרים על גביהן מתחלה ועד סוף שחיטתן כשירה ששחיטת חולין אינה צריכה כונה ואם לאו פסולה זהו ביאור המשנה לדעת זה וקצת חכמים פסקו כן:",
+ "ולפי הדעת השני יהיה פירוש המשנה בהיפך זה והוא שאמר הכל שוחטין כלומר כל המוחזקין באימון ידים שלא בחשש עלוף כלל כגון ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים שוחטין לכתחלה אע\"פ שאין מומחין אצלינו שמן הסתם רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם בידיעת הלכות שבה ואין לנו לשאול עליהם בכך כלל אבל חזקת אמון ידים אנו צריכים לידע ענינו מפני שרבים סבורים להתחזק בעצמם ואין יכולים הא שאין מוחזקים לא ישחוט אחד מהם לכתחלה ואם שחט שחיטתו כשרה על מנת שיאמר בריא לי שלא נתעלפתי חוץ מחרש שוטה וקטן שאפי' לא נתעלפו שחיטתן פסולה שמא קלקלו בשחיטתן וכלן ר\"ל בין חרש שוטה וקטן בין שאינו מוחזק ששחט והלך לו ואין בידינו לשאלו אם נתעלף אם לאו אם עמדו אחרים על גבן שחיטתן כשירה ואם לאו פסולה זהו ביאור המשנה לדעת זה וקצת חכמים פסקו כן ולדעתנו משנה זו אם כך היא מתבארת אינה שנויה כהלכה ופסק הדברים לדעתנו הוא שמוסרין לכתחלה לשחוט לכל בן דעת אע\"פ שאינו מומחה אצלינו ולא מוחזק שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ומוחזקים הם ואין לנו לבודקם אם ידעו אם לאו ולא לשאול בהם אם נתעלפו אם לאו ופירוש המשנה יש בידנו כדי לישבו על אפניו לדעת זה אלא שאין לנו לפרשה בדרך אחרת אחר שחכמי התלמוד פרשוה אלא לפרש בה מה שפרשו הם ולומר עליה שהיא שנויה שלא כהלכה ומ\"מ מה שנאמר בה מחרש שוטה וקטן הלכה פסוקה היא ובגמרא נבאר עקרי הדברים כלם דרך פסק:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה לדעתנו ודברים שבאו בגמרא על משנה זו עם מה שיש לנו להוסיף על פסק זה שהזכרנו אלו הם מכיון שהתחלנו לבאר ענין השוחטין ישראלים הרי אנו משלימין ענין זה דרך פסק קודם שנבאר ענינים אחרים הקודמים בגמרא על ידי גלגול כדי שיהא ענין זה סדור במקום אחד הן מה שיצא לנו מן הגמרא הן מה שיצא לנו מדברי המפרשים:",
+ "מה שביארו במשנה דרך פסק לדעתנו שמוסרין לשחוט לכתחלה לכל אדם אע\"פ שאינן מומחין ולא מוחזקין ואין לנו לבדוק אחריהם כלל לא לפני שחיטה ולא לאחר שחיטה יש מי שחולק עלינו לומר במי שאינו מומחה שאע\"פ שמוסרין לו לשחוט לכתחלה מטעם רוב מצוים וכו' בודקין אותו אחר ששחט אם ישנו לפנינו שהרי לא החליטו לומר לשאינו מומחה לא חיישינן על הדרך שאמרו בחברתה לעלפויי לא חיישינן אלא רוב מצויים אמרו והרי יש לך כיוצא בה בסכין שנאבד או ריאה שאבדה שכשרה מטעם רוב וחזקה ואעפ\"כ כל שישנם לפנינו צריכין בדיקה הא אם הלך לו אין מחזרין אחריו ואין מפקפקין בשחיטתו והפרש זו יש בין מומחה למוחזק שעל העלוף אפי' הוא לפנינו אין אנו צריכים לשאלו כלל וכן כתבו רוב הגאונים ואין הדברים נראין להתיר לשחוט לכתחלה למי שנצטרך לבדקו אחר שחיטה אם ישנו שם אלא שהם כוללים בה שכל דבר שאלו לא עשאו לבסוף אסור אין סומכין על אותה בדיקה מתחלה כגון שנתיר שחיטת משומד לתאבון בלא בדיקת סכין על סמך שנבדקהו אחר שחיטה ושחיטת כותי בלי עמידה על גביו על סמך שנהא חותכין ונותנין לו אבל זה שאם אינו לפנינו לא נפסלה שחיטתו בכך אע\"פ שלכתחלה אם ישנו צריך לעשות כך מוסרין לו מתחלה על סמך זה ולא יראה כן אלא דין שאינו מומחה כדין שאינו מוחזק ואין מפקפקין בשחיטתן:",
+ "מגדולי המפרשים מכריעים לומר שלא נאמר רוב מצויין ורוב מומחין אלא באדם שאין אנו יודעין טיבו כלל אבל מי שנודע לנו שאינו יודע לא הלכה ולא מדרש אלא שאין יודעין בו אם יודע הלכות שחיטה אם לאו יש לנו לפקפק בו ואין שחיטתו כשרה אלא בבדיקה אחר שחיטה ועל דרך זה הם מפרשים המשנה לפי דעת הראשון שכתבנו בה:",
+ "היה הדבר ברור לנו שאינו יודע הלכות שחיטה אם אחרים עומדין על גביו שחיטתו כשרה ודוקא שיעמוד על גביו מתחלה ועד סוף ולא סוף דבר אם שחט אלא אף לכתחלה מוסרין לו הואיל ומומחה עומד על גביו:",
+ "שחט בלא אחרים עומדין על גביו מתחלה ועד סוף אם אמר ברי לי שלא שהיתי ושלא דרסתי ושלא החלדתי ומצאנו סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו ויש מחמירין וכן הדברים נראין מאחר שלא ידע מה שראוי להזהר עליו אי אפשר לו לעמוד על בירור הענין וזו היא שאמרו סתם כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואם כדברינו היה לו לומר בודקין אותו וכו' ולא שיאסור במוחלט ועוד שלדברינו היה להם לפרש משנתנו בדרך זה הכל שוחטין אע\"פ שאין מומחין אצלנו אבל נתברר שאינו יודע לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם אמר בריא לי וכו' שחיטתו כשרה חוץ מחש\"ו וכו' שאפי' אמ' וכו' וכלן ששחטו כלומר בין שאינו יודע כלל בין חרש שוטה וקטן ואחרים עומדין על גבן כשרה ואם לאו פסולה אלא שנראה שאינו נאמן וכל שאסרנו בנתברר שאינו יודע פירושו אף בשחט לפנינו שנים ושלושה פעמים יפה ואפילו שחט בבהמה זו סימן אחד יפה וכן יתבאר למטה בסוגית הגמרא:",
+ "חרש והוא שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה והוא שנתפרשו סמניו במסכת חגיגה בפרק ראשון אין מוסרין להם לשחוט לכתחלה אף במומחה עומד על גבן ואם שחטו ואחרים עומדין על גבן מתחלה ועד סוף שחיטתן כשרה ויראה לי דוקא בשאותן אחרים מתכונים ליתן לב על שחיטתן ואם לא כן הרי אמרו לענין טהרות במסכת חגיגה חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו ומ\"מ אפשר שבטהרות החמירו:",
+ "קטן והוא שלא השלים שלש עשרה שנה ויום אחד אם הוא יודע לאמן את ידו התבאר במסכת סוכה שמוסרין לו לשחוט לכתחלה ובלבד במומחה עומד על גביו ואפי' היה הוא יודע הלכות שחיטה ואם אינו יודע לאמן את ידיו דינו כחרש ושוטה מכל וכל מומחה היודע בעצמו שאינו יודע לאמן את ידיו או שהוא קרוב לבא לידי עלוף אסור לו לשחוט לכתחלה ואם שחט ולא נתעלף שחיטתו כשרה:",
+ "שכור אם נתבלבלה דעתו מחמת שכרותו והוא הקרוי במסכת עירובין הגיע לשכרותו של לוט מגדולי המחברים כתבו שהוא בכלל שוטה וכן מצאנוה בהלכות גדולות ואין שחיטתו כשרה אלא באחרים עומדין על גביו מתחלה ועד סוף ואם לא נתבלבלה דעתו אע\"פ שאינו מיושב בדעתו כל כך שיהא יכול לדבר בפני המלך הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה וכן התבאר בעירובין פרק הדר וכן מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא כפקח לכל דבריו:",
+ "שחיטת הנכרי יתבאר למטה שהיא נבלה ואף בגר תושב והיא שקבל עליו שלא לעבוד עבדה זרה שאף הוא אינו בכלל ישראל אבל שחיטת המשומד חלוקה לפנים הרבה וסוף הענין בה שאם הוא משומד לכל התורה שחיטתו פסולה מכל וכל אף באחרים עומדין על גביו והרי היא נבלה כשחיטת הנכרי ואם אינו משומד אלא לדבר אחד ענינו חלוק לדעתנו לחמשה פנים והם הראשון משומד לע\"ז או לחלל שבת בפרהסיא והשני משומד לעבירה אחרת שלא ממין ע\"ז ושבת ושלא ממין אכילת בשר שאינה שחוטה כגון שהוא משומד לערלות ר\"ל שאינו מל את בניו ולא שנמנע מצד שמתו לו בנים מחמת מילה שזה ישראל גמור הוא אלא מחמת שהוא כופר באותה מצוה או שהוא משומד לאכול חלב או דם וכיוצא בזה השלישי משומד אוכל נבילות לתאבון הרביעי משומד אוכל נבילות שלא לתאבון ולא להכעיס גם כן אלא שהוא משומד לענין אותה מצוה ר\"ל שפורק מעליו עול מצות שחיטה החמשי משומד לנבלות להכעיס וכיצד הוא דינם משומד לע\"ז או לחלל שבת בפרהסיא אף שלא להכעיס אלא לאיזה צד של תאבון דינו כמשומד לכל התורה ושחיטתו פסולה ונבלה אף באחרים עומדים על גביו ויש אומרים ששחיטת משומד לע\"ז ולחלל שבת בפרהסיא אינה נבלה להכי אהני שמא דישראל ששחיטתו מטהרת מידי נבלה אף במשומד לע\"ז ואין נראה כן משומד לעבירה אחרת שלא ממין עבדה זרה ושבת ושלא ממין אכילת בשר שאינה שחוטה אפי' הוא ממין אכילה כגון חלב ודם ואפי' להכעיס שוחט לכתחלה ודינו לענין שחיטה כישראל גמור לכל ענין שבשחיטה ומגדולי המחברים כתבוה דוקא לתיאבון ואף בזו שבודק סכין ונותן לו ואין הדברים נראין שהמשומד לדבר אחד אינו משומד לכל התורה וא\"כ אינו משומד לענין שחיטה ואף לדבריהם יראה דוקא בשנעשה משומד עליה על הדרך שיתבאר למטה אבל אם עבר על עבירה אחת פעם אחת אע\"פ שנעשה פסול לעדות עליה אין צריך לבדיקת סכין ואף הם כתבוה כן ר\"ל בפסולי עדות מצד עבירה שאין צריכין לבדיקת סכין משומד לאכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ואחר שסכין כשר בידו חזקה אינו פוסל את השחיטה והרי הוא כישראל גמור ושוחט לכתחלה בלא עמידת אחר על גביו ואם לא בדק סכין לפני שחיטה אסור לשחוט לכתחלה חזקה אינו טורח בכך ולא משהה אכילתו וכן אין מוסרין לו לשחוט לכתחלה על סמך שנבדוק הסכין אחריו שמא נבא לסמוך אחריו על בדיקתו או שמא יאבד הסכין ויבא להכשיר על הדרך שמכשירין בבהמה אחרת ומ\"מ אם שחט בודקין אותו לאחר שחיטה ואין סומכין על בדיקתו ואם מצאו יפה אין פקפוק בשחיטתו חזקה עליו שכל שאפשר לו לעשות בהיתר שלא תתאחר אכילתו בכך אבל אם לא בדקנו סכינו או לפניו או לאחריו חזקה עליו שאינו טורח בתקונו ופסולה ואינו נאמן לומר בסכין בדוקה שחטתי או לאחר שחיטה בדקתיה ונמצאת יפה שחזקה עליו שאינו טורח ולענין ביאור זה שאמרו מיטרח לא טרח י\"מ אפילו לבדוק וי\"מ שהבדיקה אין בה טורח אלא שפירושה שאם ימצאנה פגומה לא יטרח להביא אחרת או לתקן את זו ולדעתי הכל אחד שמאחר שאלו ימצאנה פגומה אינו משתדל לתקנה או להביא אחרת למה יבדוק יש מי שאומר שמשומד אוכל נבלות לתאבון צריך להיותו מומחה אצלנו שכל כיוצא בו אין לסמוך על רוב מצויים אצל שחיטה שלא אמרו כן אלא שאם אינו בקי אינו מכניס עצמו לשחוט ומשומד אינו בכלל זה והדברים נראין:",
+ "מכיון שבדקנו לו את הסכין לפני השחיטה אין אנו צריכין לבדקו פעם שנית אחר השחיטה ואע\"פ שיש לחוש שמא נפגם בעור העמד הסכין על חזקתו ונודע לך במה נשחטה קרינא ביה וכן דעת רוב מפרשים וכן כתבו שאפי' בשחיטת כמה בהמות אין צריך לנו לבדקו לזה אלא פעם ראשונה שהרי סתם אמרו בודק סכין ואפי' לשחיטת כמה בהמות ומ\"מ נראה לי שאנו צריכים לבדוק בסימנין אחר שחיטתו שהרי בישראל עצמו לא יצתה הבהמה מחזקתה עד שיבדוק בסימנין כמו שיתבאר וא\"כ היאך נוציאה מחזקתה בבדיקתו של זה שהוא חשוד שאם מצאם מקולקלים הוא אוכלה ואינו מחזיר אחר אחרת ויש מי שמיקל בכך מאחר שהוא שוחט ואינו נוחר חזקה כראוי שוחט ובודק מיד ואם לא מצאם שחוטים חוזר ושוחטן מיד קודם שיעור שהייה ואין אומרים בכיוצא בזה שאינו טורח לחזור ולשחוט גדולי הדור הורו שאם שחט שלא בבדיקת סכין לא לפניו ולא לאחריו ונכנס מומחה וראה שני סכינים לפניו אחד כשר ואחד נפגם ואמר המשומד בכשר שחטתי נאמן והדברים נראין אחר שלשעתו מיד הוא נכנס שכל שאפשר לו בהיתר עושה:",
+ "משומד אוכל נבלות דרך פרוק עול מצות שחיטה לא דרך תאבון ולא דרך הכעסה פרשו בה רבותי ששחיטתו כשרה ודוקא בבדיקת סכין ובישראל עומד על גביו ואף לכתחלה שוחט כדרך זה ויראה לי אף ביוצא ונכנס ומ\"מ רוב מפרשים דנין אותו כמשומד להכעיס שאנו מזכירים את דינו עכשיו:",
+ "משומד אוכל נבלות להכעיס והוא שמניח את ההיתר במזיד ואוכל את האסור אינו שוחט לכתחלה לעולם חזקתו כל שאפשר לו לנבל מנבל ואם שחט בסכין בדוקה לנו ובאחרים עומדין על גביו מותר ויראה לי אף ביוצא ונכנס כל שהוא מחשב שישראל נזהר ממנו מתירא שמא יבא ואף מגדולי קדמונינו כתבוה כן ויש מי שאומר שאף לכתחילה ואין נראה כן כמו שנכריע למטה בשמועה מקבלין קרבנות מן הגוים וכן יש מי שאומר ששחיטתו כשחיטת הנכרי לגמרי וגדולה מזו מצאתי לקצת מפרשים שאף לעבירה אחרת כל שהוא להכעיס מין הוא אפילו בעבירה אחת ושחיטתו אסורה בהנאה כשחיטת המין כמו שהתבאר למטה בסוגיית המשנה השניה ואף גדולי המחברים נראין כמסכימים בה ואין דעת רוב מפרשים נסכמים לכך וכבר פסקנו במס' ע\"ז ובמסכת הוריות על זה שאינו מין אלא משומד אלא שהם מפרשים אותה בדרך פירוק עול ואע\"פ שאמרו שם להכעיס לאו דוקא ואין הדברים נראין וכן יש מי שאומר שכל שעובר עבירה אחת דרך פירוק עול ולא לתיאבון להכעיס הוא שהרי אינו קפיד על אחיזת ההיתר אע\"פ שהוא לפניו ואף הסוגיא מוכחת כן שלא דברו בזו כלל אלא שרבותי מחלקים בה מפי קבלתם כמו שביארנו למעלה:",
+ "נשים ועבדים כנעניים הואיל ומלו וטבלו לשם עבדות בודקין סכין ושוחטין לכתחלה אם ידעו הלכות שחיטה והרי הן אצל שחיטה כמופלא שבבית דין לכל דבר ואין לנו לבדוק בהן לא על המחאתן ולא על חזקתן כלל ויש מי שאומר הואיל וחזקתן שאינן מומחין צריך שתתברר לנו המחאתן ומ\"מ הן עצמן נאמנות בכך ואע\"פ שבמסכת פסחים אמרו הימנינהו רבנן בדרבנן אלמא בשל תורה לא טעם הדבר מפני שבדיקת חמץ טורח יותר בבדיקת חורין וסדקין מהיכן ושמא לא בדקו יפה ומתוך כך לא היו נאמנות בו אילו היתה בדיקתו מן התורה וכך פירשו גדולי הדור במה שאמרו בעירובין על עבד ושפחה שהם נאמנים לומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל אלמא דוקא בדרבנן אף זו מפני שמדידת תחומין צריכה בקיאים בקדור וברבוע ובהבלעה כמו שיתבאר במקומו והם מצויות לטעות או לסמוך על מי שמצוי לטעות הא בעלמא כל שאין שם טרח יותר או אפילו היה שם טורח יותר אלא שאינן מצויות לטעות בו אף בשל תורה נאמנות והוא שסמכו עליהן בניקור גיד וחלבים ומליחה ואע\"פ שיש בקצת דברים אלו חולקים שלא לסמוך עליהן עיקר הדברים כך הוא כמו שיתבאר במקומו בארוכה בע\"ה:",
+ "בקצת חבורי הראשונים נמצא שאין הנשים שוחטות לכתחלה מפני שדעתן קלה וכנגד מה שכתבנו ותשובה להם ממשנתנו וכן ממה שאמרו בזבחים פרק כל הפסולים שאמרו שם במשנה ראשונה כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ואפילו בטמאים ובלבד שלא יגעו בבשר והקשו בגמרא ששחטו אין הא לכתחלה לא ורמינהי וכו' ותירץ הוא הדין דאפילו לכתחלה ומשום דבעי למיתנא טמאים דאינהו מיהא לכתחלה לא שמא יגעו בבשר תנא בכולהו ששחטו:",
+ "כותיים כבר ידעת שעשאום כגוים גמורים לכל דבר ואין אנו צריכים לדבר על שחיטתם אלא שמגדולי המחברים חדשו בענין זה כת אחת והיא צדוקים וביתוסים והיא כת שאין מאמינים בתורה שבעל פה ופרשו בהם שהם בדין שהיו בו הכותיים קודם שעשאום כגוים גמורים שאם נודע בהם שהם מומחים שחיטתן כשרה ודוקא בישראל עומד על גביו או אפי' יוצא ונכנס ואם שחט בינו לבין עצמו יראה לי שהוא חותך כזית בשר ונותן לו אם אכלו מותר ואם לאו אסור כדין האמור בכותיים וגדולי הדור כתבו שאף אם אכלו אסור הואיל ושהייה דרסה וחברותיה לא נכתבו בתורה בפירוש אין סומכין בענינם עליהם שהרי אמרו בכותיים לדעת רבנן דאחזוקי ולא כתיבא לא סמכינן עלייהו ואני תמה אם כן היאך לא הקשו ממנה לאביי ורבא שאמרו שניהם שבנותן לו מותר אלא ודאי שהייה וחברותיה הן הן גוף השחיטה וכתיבן קרינן להו אפי' (אפי') לרבנן וכן לשחיטת עוף אע\"פ שאינה כתובה בתורה וכמו שאמרו למטה מצא בידו דיקוריא של צפרים קוטע ראשו של אחד מהם ונותן לו ואם אכלו מותר לאכול משחיטתו ובלבד בשיכניסם תחת כנפיו שלא יראה הכותי ראשה של איזה מהם היא וכן שממסמסו עד שאלו היה בו סימן יהא מעבירו בכך ואם מפני ששחיטת העוף לא נכתבה בהדיא בתורה הואיל ואחזוק בה הרי קבלוה ככתובה וכן בשהייה ודרסה וחברותיהן ואע\"פ שעל זו אמרו אחזוק ולא כתיבה תנאי היא ולרבנן לא סמכינן עלייהו לאו דוקא דבהני נימא הכי דהני מיהא ר\"ל שהייה וחברותיה ושחיטת עוף ככתובין הן ובמילי אחריני הוא דקאמר תנאי היא או שמא הלכה כרשב\"ג וסומכין עליהן אף באחרות ולענין ביאור למדת ממה שכתבנו שכשהתירו ביוצא ונכנס דוקא בשהוא מומחה אצלנו אבל אם אינו מומחה צריך שיעמוד על גביו מתחלה ועד סוף כדין מי שנודע לנו שאינו יודע הלכות שחיטה ובדיקת סכין בכותי לא הוזכרה שכל שישראל עומד על גביו מתירא הוא ובודק יפה קצת מפרשים פרשו שלא נקרא משומד אוכל נבלות לתאבון אלא כשחזר על זה שני פעמים או שלשה הא פעם אחת שמא דרך מקרה היה וכמי שמתאוה לטעום טעם איסור ופרחה תאותו לשעתה:",
+ "מי שהוא משומד לעבירה מדברי סופרים הן בענין שחיטה הן בשאר עבירות כגון סתם יינם או כלאים בלא שוע טווי ונוז יש מי שאומר שאנו דנין אותו לענין זה כמשומד לדבר שהוא מן התורה ויש חולקין בדבר והדברים נראים כדעת ראשון ובלבד בדברים של פרהסיא וכן יראה במס' הוריות פרק אחרון במה שאמרו שם בענין זה שני כלאים כיון דמפרסמא מילתא כדאורייתא דמי:",
+ "אחר שביארנו על הסדר ענין השוחטים ישראלים או הדומים להם שהשחיטה נפסלת בהם הרי אנו חוזרים לכתוב פסקי שאר הדברים שבאו תחת משנה זו על ידי גלגול שלא מכונת הספר כמו שהקדמנו ואלו הן:",
+ "מי שהפריש בהמה לחטאתו או לעולתו או לאיזה קרבן ונמלך אחר כן להחליפה באחרת אסור שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב ואם עושה כן במזיד לוקה אע\"פ שהוא לאו שאין בו מעשה בפי' אמרו כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם ולא עוד אלא שאף תמורתו קדושה שנאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש ואפי' שגג בענין הואיל והזיד בתמורה לוקה ר\"ל שאם נתכוין לומר הרי זו תמורת עולתי ואמר הרי זו תמורת שלמי לוקה ותמורתו תמורה הואיל ויש לו שלמים אבל אם שגג בתמורה עצמה ר\"ל שהיה סבור שמותר תמורתו תמורה אבל אינו לוקה והכל שהמירו בקרבן שלהם תמורתן תמורה ולוקין אחד אנשים ואחד נשים ואפי' יורש בקרבן אביו אבל קטן שהגיע לעונת נדרים והיא שנה שלפני הפרק הדבר ספק אם תמורתו תמורה אם לאו כמו שיתבאר במקומו ומ\"מ אינו לוקה ועיקר דבר זה במסכת תמורה:",
+ "הנודר בלשון ערך והוא שאמר ערכי עלי או ערך פלני עלי הרי הוא חייב להביא כערך הקצוב בתורה לפי שני הנערך אחד שהעריך את היפה ואחד שהעריך את המנוול והנודר בלשון זה נקרא מעריך ואותו פלני שאמר עליו ערך פלני עלי הוא הנקרא נערך אבל אם נדר בלשון דמים כגון שאמר דמי עלי או דמי פלני עלי אין זה לפי שני הנידר אלא לפי ענינו ושמין אותו כעבד הנמכר בשוק והנודר בלשון זה נקרא נודר ואותו פלני שאמר עליו דמי פלני עלי הוא הנקרא נידר וכן מי שאמר הרי מעות אלו לערכי כל שלא אמר תחלה ערכי עלי אינו ערך הכתוב בתורה לחייבו כפי שניו והכל מעריכין ונודרין אחד אנשים ואחד נשים ואפי' קטן כל שהגיע לעונת נדרים על הדרך שביארנו בנדה פרק דופן וכן הכל נערכין ונידרין ואע\"פ שיצאו הגוסס והיוצא ליהרג מכלל הנערכין והנידרין מפני שכמת הם חשובים ואין להם לא ערך ולא דמים כמו שיתבאר במקומו מ\"מ על הרוב אנו מדברים וכבר ידעת שאין למדין מן הכללות ובנידרין מיהא אף פחות מבן חדש שאין לו ערך דמים יש לו וכל שאמר הימנו דמיו עלי חייב בדמיו ועיקר דבר זה במס' ערכין:",
+ "אע\"פ שהערכין ושאר הנדרים מצוה כדי להרגיל עצמו במדות מעולות מ\"מ כבר רמזה תורה שאם נמנע מזה אין בכך כלום והוא אמרו ית' וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ומ\"מ ראוי לו להזהר שלא יהא קופץ לנדרים כדי שלא יבא לידי מכשול באיחורן אלא כשלבו נודב ליתן יקפוץ ויתן מיד ואם לבו נודב לקרבן יביא בהמתו לפתח העזרה ויקדיש ויקריב כדרך שהיה הלל עושה על הדרך שביארנו בנדרים והוא מה שאמר השלם ע\"ה טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם לפיכך אם נדר יהיה זריז להביא ולא סוף דבר בלשון הרי עלי שחיובו דבק על כתפיו וחייב באחריותה אם נאבדה ושמא הוא סבור שיצא ידי חובו בהפרשה אחת אלא אף באמר הרי זו שמאחר שהפרישה אינו חייב באחריותה כמו שיתבאר במקומו ולענין ביאור מיהא יש שואלים היאך אמרו ואפי' ר' יהודה לא אמר אלא בהרי זו והא בנדר קיימינן והרי אמרו נדר הרי עלי נדבה הרי זו ותירצו בה שלא אמרו כן אלא כשמלת נדר ונדבה נזכרות כאחת אבל כל שאתה מזכיר נדר לבד פירושו בין בהרי זו בין בהרי עלי ומ\"מ במסכת נדרים אמרו תני נודב:"
+ ],
+ [
+ "הכל חייבין בציצית אפי' סומא שאינו בכלל וראיתם אותו חייב בציצית וכן טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק אלא שאין מברכין בו ומ\"מ נשים ועבדים וקטנים פטורין ומדברי סופרים לחנך בו קטן היודע להתעטף כמו שיתבאר במקומו:",
+ "הכל חייבין בסוכה אלא אם כן יש בו אחת מן הסבות הפוטרות אותו כמו שנזכרו במקומן ואפי' טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב אבל נשים ועבדים וקטנים פטורין ומדברי סופרים לחנך בנו קטן שאינו צריך לאמו כמו שיתבאר במקומו:",
+ "סמיכה על הקרבן יש מי שאומר שאין הנשים סומכות ויש שמתירין בתורת רשות אע\"פ שיש בו סרך תשמיש בעלי חיים ומ\"מ חרש שוטה וקטן ועבד וסומא ונכרי אין סומכין כלל כמו שיתבאר במקומו וכבר כתבנו מזה במסכת חגיגה ובמסכת ראש השנה:",
+ "טמא מותר לשחוט חלין לכתחלה אף בארץ ישראל שמותר לגרום טומאה לחלין אף בארץ ישראל אבל חלין שנעשו על טהרות הקודש אע\"פ שאינם כקדש לרוב דברים צריך ליזהר בהם שלא יטמאו ומ\"מ טמאים רשאין לשחטם לכתחלה ובלבד שלא יגע בבשר כגון שישחוט בסכין ארוכה ודוקא ששחט בקרומית של קנה שהוא פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה או בסכין וכגון שנטמא האיש בשרץ או בטמא מת שאינו אלא ראשון ונמצא שאין הסכין מקבל טומאה הימנו שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ואפי' היה מקבל טומאה מ\"מ אין שני עושה שלישי בחלין אף בשנעשו על טהרת הקדש כמו שיתבאר בפרק שני הא אם נטמא במת הרי הוא עצמו אב הטומאה שהמת אבי אבות והנוגע בו אב הטומאה והסכין מקבל טומאה הימנו ונעשה ראשון אף בלא דין חרב כחלל והבהמה מקבלת טומאה מן הסכין ונעשית שניה אבל טמא במוקדשים אפי' בדרך זה ר\"ל שאין הסכין מקבל טומאה ואין לגלגל שם איסור הבאת כלי טמא במקדש לא ישחוט גזרה שמא יגע ידו בבשר וכן שמא מתוך שהבהמה צריכה לעמוד בעזרה והוא בחוץ לעזרה הואיל והוא טמא שמא יכניס ידיו לשם וביאה במקצת לענין זה שמה ביאה לדעתנו ואף לדעת הפוסקים שאינה ביאה דוקא ללקות עליה הא מ\"מ מדברי סופרים היא ומכין אותו מכת מרדות ואם שחט ואמר בריא לי שלא נגעתי בבשר כשרה ואם לא אמר כן והלך לו ונשאר הדבר בספק מותר מפני שהעזרה דינה כרשות הרבים לטומאה כמו שיתבאר בפסחים וספק טומאה ברה\"ר טהור ויש אוסרין משום היסח הדעת שפוסל בקדשים ולא יראה כן לפי דרכך למדת שטמא מת או טמא שרץ מותרין ליכנס בעזרת נשים שהוא מחנה לויה ומה שיש לפקפק בה ממה שאמרו בראשון של כלים שאין טמא מת נכנס בחיל ולא אף טבול יום בעזרת נשים כבר ביארנוה במס' סוטה פרק נוטל לפי דרכנו למדנו שהטמא ששחט בקדשים לא פסל שאין השחיטה קרויה עבודה וכל הפסולים להקריב כגון אונן ובעל מום שוחטין לכתחלה ואפי' זרים חוץ מן הטמאים שאין שוחטין לכתחלה ומ\"מ שחיטתן כשרה ובלבד שלא יהו נוגעים בבשר:"
+ ],
+ [
+ "יש מי שאומר מזו שאין הסכין קרוי כלי שרת וכן דין הואיל והשחיטה כשרה בכל אין זו עבודה ואף בפסח שני אמרו בארבעה עשר שחל להיות בשבת מי שפסחו טלה תוחבו לסכין בצמרו (או) ומי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו אלמא ששוחטין היו בסכינין שלהם ואע\"פ שאפשר שהיו מקדשין אותו מבערב מ\"מ סתם נאמרה ומה שאמרו בפרק דם חטאת מנין לעולה שטעונה כלי שנאמר ויקח אברהם את המאכלת אין ודאי כלי בעינן וצריך שיתקן את הקרומית לעשותה כעין סכין אבל כלי שרת לא בעינן ומה שאמרו בתוספתא חומר בקמיצה מן השחיטה שהקמיצה טעונה כלי והשחיטה אינה טעונה כלי פירושו שאינה טעונה כלי שרת והילכך שוחטין בקדשים אף בקרומית של קנה כל שתקנה ועשאה כלי ואלו היה נקרא כלי שרת לא היה מותר מכלי העץ שאין עושין כלי שרת מעץ והא מה שאמרו בכאן כגון שבדק קרומית וכו' שהוא פשוטי כלי עץ ואינה מקבלת טומאה כמו שביארנו ויש מי שחולק בה ממה שאמרו בראשון של שבועות הסכין מושכתן למה שהן והילכך כלי שרת הוא ואינו נעשה מן העץ ולא אמרו בכאן כגון שבדק בקרומית של קנה ושחט בה אלא טמא בחולין אבל לא על טמא במוקדשין ומגדולי המחברים כתבו שכל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי השרת ואם שחט בדבר ששוחטין בו חלין אף בקרומית של קנה בדיעבד כשרים:",
+ "חרב הנוגע במת הרי הוא כחלל עצמו והנוגע בו אב הטומאה וכן מטמא באהל כמת עצמו ויש חולקי' לומר שאינו מטמא אלא במגע וכן חרב הנוגע בטמא מת הרי אותו חרב אב הטומאה כאדם עצמו שנגע בו כללו של דבר כל טומאה שבמת שנגע בה החרב אינו יורד ממדרגת אותו שנגע בו אלא דינו כדין הנוגע בו הן במת עצמו הן בטמא מת הא מאב הטומאה ולמטה אין החרב מיטמא בו כלל שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ולענין ביאור זה שאמרו בכאן האי טמא דאיטמי במאי אילימא דאטמי במת כלומר דהוה ליה אב הטומאה חרב הרי הוא כחלל לא הוצרכנו לטעם זה כלל שאפי' לא היה חרב כחלל הואיל והשוחט אב הטומאה נעשה הסכין ראשון והבשר שני כמו שביארנו אלא לרוחא דמילתא נקטה כלומר חרב הרי הוא כחלל ואף הבשר נעשה ראשון והכי קאמר ותיזיל סכין וליטמייה לבשר לעשותו ראשון וזה שביארנו בדין חרב כחלל גדולי המחברים פירשו שלא על חרב לבד אנו דנין כן אלא אף בכל הכלים שנגעו במת או אף שנתאהלו עמו אנו דנין כן ואפילו בכלי שטף ובגדים חוץ מכלי חרש שאינו נעשה אב הטומאה לעולם ומה שאמרו בראשון של פסחים בנר של מתכת ענינה למעט של חרס ומ\"מ הוא הדין בשאר כלים שהם כחלל וכן היא שנויה בספרי ומ\"מ הרבה מפרשים נוטים בה לכלי מתכות לבד ולא בכלי שטף ודעת ראשון עיקר הואיל ובספרי שנאוה כן:",
+ "המניח נכרי בחנותו ויינו של ישראל לשם ר\"ל שהיין בביתו של ישראל והנכרי עמו והולך לו הישראל ומניח שם את הגוי הואיל והגוי מתירא שמא עכשו יבאו הבעלים ויראו אם יגע לשם אין צריך ישראל עצמו לישב שם ולשמרו אלא ביוצא ונכנס או אף בשאין יוצא ונכנס כל שאין מודיעו שמפליג מותר לכתחלה אע\"פ שנשתהא זמן מרובה ואם היה היין של נכרי אלא שישראל מטהרו בביתו ר\"ל בביתו של נכרי במצות הנכרי כדי שימכרהו לישראל שהדבר צריך להיות יושב ומשמר אף ביוצא ונכנס מותר שיוצא ונכנס הרי הוא כיושב ומשמר בדיעבד ויש מקילין להתיר ביוצא ונכנס בשתיהן לכתחלה וכן יראה מסוגיא זו ולענין ביאור אין גורסין אלא מסופא שהרי בפרקים חלוקים הם ולא עוד אלא שהאחרונה ר\"ל זו של יושב ומשמר שנויה תחלה בפרק ר' ישמעאל והראשונה שנויה אחריה בפרק השוכר ומתוך כך גירסא הנכונה בכאן היא אלא מהכא ועקרי דברים אלו יתבארו במס' ע\"ז בע\"ה זה שאנו מתירין ביוצא ונכנס לא סוף דבר במה שאין לגוי רשות ליגע בו מצד שמגעו אוסר כגון יין אלא אף בדבר שיש רשות לגוי ליגע בו ר\"ל שאין נגיעתו אוסרת כגון בשר כל שהוא יוצא ונכנס אין חוששין בזו להחליף שהרי רבא היה מעמיד משנה זו בכותי ובישראל יוצא ונכנס אע\"פ שהדבר מסור לו לנגעו כמו שהשיב אביי התם לא נגע הכא נגע ויש מחמירין בזו וכבר כתבנו דבריהם בראשון של ע\"ז בסוגיית המשנה השלישית:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח שכל מצוה הכתובה בתורה הם מדקדקים בה הרבה ואע\"פ שאין לנו עכשיו אצלם דין ודברים שכבר נעשו כגוים גמורים מ\"מ דנין מהם לצדוקים וביתוסים כמו שכתבנו למעלה ומתירין את מצתם שאין חוששין בה לחימוץ ולא עוד אלא שיוצאין בה ידי חובה בפסח כדין מצה משומרת מפני שבקיאים הם בשמור:",
+ "כשם שביארנו במשומד אוכל נבלות לתאבון שכל שאפשר לו לעשות הדבר בהיתר עושה כך יש לנו לדון בכל עובר עבירה מצד שהוא חס על ממונו שכל שאפשר לו להציל את ממונו בהיתר עושה מכאן אמרו ישראל שאנו יודעין בו שאינו מבער את חמצו מתוך שהוא חס על הפסדו מותר לנו לאכול אחר הפסח מיד מחמץ שבידו אע\"פ שלא היה שם שיעור אפייה אע\"פ שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור באכילה בין לו בין לאחרים מדברי סופרים כמו שביארנו בשני של פסחים בחמץ הנמצא בידו שלא נודע לנו עליו שעבר עליו הפסח אע\"פ שנודע לנו בבעליו שאינו מבער חמצו מותר מפני שחזקה עליו שתכף שעבר הפסח ה��ליפו לגוים וחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה לדעת ר' שמעון שהלכה כמותו שמ\"מ הואיל והציל ממונו טורח הוא אחר ההיתר ואע\"פ שבמשומד ובאיסור תורה אמרו שאינו טורח בזו תיאבונו ממהרו אבל זו אין כאן אלא חשש הפסד ממון וכל שאפשר לו להצילו אף על ידי טורח בהיתר עושה ואע\"פ שזו של חמץ הביאוהו בגמרא לסייע לזו של משומד לא שתהא דומה לו מכל וכל והסיוע הוא שכל שאינו מתכוין להכעיס ויש לפניו איסור והיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא אף בשל סופרים אלא שבתאבון תיאבונו ממהרו שלא לטרוח אף בשל תורה ובהפסד ממון כל שיכול להצילו בהיתר אף על ידי טורח עושה ומתוך כך חמצו מותר לנו שבודאי החליפו לגוים וחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה ואף לדעת ר' יהודה שאוסר כל חמץ שעבר עליו הפסח בישראל מן התורה ובשל נכרי מדרבנן מ\"מ לדעתו אנו מפרשים שהוא מחליפו באותו שחימץ לאחר הפסח ומיד דקאמר פירושו בכדי לישה ואפייה וכן במסכת שבת פרק שואל אמרו בענין מרחץ רוחץ בה מיד שפירושו אחר חמום ולענין פסק אי אתה צריך לה שהלכה כר' שמעון אלא שכתבנוה לענין ביאור על מה שאמרו כאן סברוה ר' יהודה היא כלומר שאף בשל תורה סומך על החלוף ולדעתו מיהא אתה צריך לפרשה כן ואע\"פ שחליפין עצמן אסורין לו שהרי את שלו אסור הוא בהנאה לעצמו מתורת קנס כבאכילה הרי הוא ממעט באיסור כמה שאפשר לו בהצלת ממונו ומ\"מ לישראל אחר מותר שאין איסור הנאה תופש חליפיו חוץ מעבודה זרה והקדש ושביעית:",
+ "מכאן הורו קצת חכמי הדור על משומד אוכל נבלות לתאבון שכל שנמצאת בשר שחוטה בידו אם היו שם טבחים ישראלים נאמן לומר מן השחוטה לקחתי וכן אם היה בידו עוף שחוט אע\"פ שאין דרכו לימכר במקולין אם יש אנשים כשרים ומומחין במדינה נאמן לומר מומחה שחט לי ואין צריך לפרוט את השוחט חזקה כל שאפשר לו לעשות בהיתר עושה ומ\"מ חוכך אני בזו שניה להחמיר שאין זה דומה לחמצן של עוברי עבירה שהרי אלו אינן באין באיסור זה מצד תיאבון אלא מצד חסות ממונם וכל שאפשר להם לטרוח אחר ההתר ובלבד שלא יפסידו עושין אבל משומד שתיאבונו ממהרו היאך הוא טורח לחזור אחר מומחה לשחוט והרי בתקון הסכין אינו טורח ומ\"מ בבשר שחוטה הואיל ומקח הוא ויש שם טבחי ישראל הרי אין בזה איחור גדול והדין נותן להאמין בו:",
+ "זה שכתבנו שחליפין עצמן אסורין לו יש מקשים בה ממה שאמרו בערלה שאסורה בהנאה מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ואינה קושיא שכל שאינו תופש חליפיו לאיסור אין אוסרין אותו אלא לו לבדו אבל האשה אין אוסרין לה ומתוך כך היא מקודשת ויש חולקין לומר שאף לעצמו מותר אע\"פ שאסור בכך אם עבר עבר ומביאים ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב על משנת מכרן וקדש בדמיהן שכל שאינו תופש חליפיו אינם דמי האיסור אלא שהם כעין גזילה ומ\"מ גדולי הרבנים מוחים בה הרבה כמו שכתוב בפירושיהם שאלו כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים ואף זו שהביאו מתלמוד המערב כשתעיין מה שביארנו בה במקומה אינה ראיה כלל:"
+ ],
+ [
+ "משומד אוכל נבלות להכעיס יש מתירין למסור לו לשחוט לכתחלה בעמידת אחר על גביו ובבדיקת סכין ולדעת זה קשה לפרש מה שאמרו לימא מסייע ליה הכל שוחטין כו' אפי' משומד וכו' היכי דמי אי לדבר אחר היינו ערלות אלא לאו לנבלות וכדרבא דאמר בודק סכין ונותן לו ודחי ליה לא לנבלות לעולם לא דכהיתירא דמי ליה אלא לעבודה זרה וכ��רב ענן דאמר משומד לעבודה זרה אוכלין משחיטתו ואיכא דמקשי עלה היכי דחי ליה מדרב ענן דאיתותב לדחייה בדהלכתא ולוקמה בלתיאבון ובאחרים עומדין על גביו כדין כותי הא בבדיקת סכין לא ודלא כרבא והא ודאי לא קשיא דאם כן מאי האי דקאמר אפי' כותי אפי' ערל אפי' ישראל דמשמע דהאי משומד גרע טפי מכותי הא ודאי טפי עדיף אלא הא קשיא לוקמה באוכל נבלות להכעיס ובעמידה על גביו דגריע טפי ושוחט לכתחלה לדעתך אלא ודאי כל להכעיס לכתחלה לא אף בעמידה על גביו וברייתא הכל שוחטין קתני לכתחלה וגדולי הדור מביאין ראיה מדתנן לקמן הכל שוחטין ומקשי הא תנא ליה ותירץ חדא בכותי וחדא במשומד ואם איתא לוקים תרוייהו במשומד חד לתיאבון וחד להכעיס אלא כל להכעיס לכתחלה לא בשום פנים ויש פוסלין אותה בכל ענין אף בדיעבד כמו שביארנו למעלה וראיה להם ממה שאמרו לענין קרבן לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו ועיקר הדברים כשיטתנו ושאר דברים שבשחיטת המשומד אע\"פ שזהו מקומם לפי סדר הגמרא כבר ביארנו דינם למעלה עם כל מה שראוי לצרף עמו כמו שכתבנו:"
+ ],
+ [
+ "מקבלין קרבנות מן הגוים ומקריבין אותם לשמם ובמקומו יתבאר שאין מקבלין מהם אלא עולה של נדר או נדבה אבל אין מקבלין מהם לא שלמים ולא מנחות ולא חטאות ואשמות וכן אף בעולה אין מקבלין מהן עולת יולדת ולא עולה של שום חיוב אלא עולה של נדר או של נדבה בלבד ואם הביא שלמים מקריבין אותם עולות ואם נתנם לישראל ועל מנת שיתכפר בהם ישראל מקריבין אותם כשלמי ישראל ואותו ישראל אוכלם:",
+ "משומד לע\"ז או לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא פחות מן הגוי ואין מקבלין ממנו שום קרבן ואם היה משומד לשאר עבירות מקבלין ממנו כל קרבן הואיל ואינו משומד לכל התורה ומ\"מ באותה עבירה עצמה שהוא משומד בה אין מקבלין ממנו ר\"ל שאם הוא משומד לאכול חלב במזיד הן לתיאבון הן לדרך פירוק עול הן להכעיס ואירע הדבר שאכלו עכשיו בשוגג ורוצה להביא קרבן על זה אין מקבלין הימנו אחר שאינו שב מידיעתו אבל משומד לאכל חלב שהביא קרבן על דם מקבלין הימנו וכל כיוצא בזה:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "משומד לקצת עבירות ואפי' לחלל שבת הואיל ואינו מחללו בפרהסיא הרי הוא כישראל לענין מבוי ואם לא עירב עם האחרים הדרים עמו בחצר שנמצא אוסר להם הוצאתם מבטל להם רשותו או נותנו ודיו וכיצד הוא עושה אומר לכל אחד מהם רשותי נתונה לך או רשותי מבוטלת לך ודיו ומותרין בהוצאה הוא והם הם מפני שבטל זה רשותו להם והוא מפני שנעשה אצלם האורח ובלבד כשיבטל רשות ביתו וחצרו הא רשותו סתם לא נתבטל בכך אלא רשות חצרו והילכך מבטל בפירוש רשות ביתו וחצרו ואין צריך לזכות באחד ממיני הקניות כגון חליפין או אחד מן הקנינים אבל אם היה מחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי ואוסר להם עד שישכיר להם את רשותו והוא שאמר רשותי קנויה לך בכך או מושכרת לך ונותן לו איזה דבר ושכירות זה מותר אף בשבת כמו שהתבאר במסכת עירובין וצדוקי וביתוסי הכופרים בתורה שבעל פה מגדולי המחברים פסקו שמבטל רשותו ודיו וגדולי המפרשים חולקים בביתוסים וכבר ביארנו עקרי דברים אלו וטעם שלהם במסכת עירובין פרק הדר:",
+ "בימי יוחנן כהן גדול בדקו בגבולות ישראל ומצאו על עמי הארץ שלא היו זהירים להפריש מתבואותיהם אלא תרומה גדולה של כהן אבל לא במעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני והתקינו שלא יאכל אדם מדברים הראויים להתעשר של עם הארץ עד שיפרישו ממנו תרומת מעשר ומעשר שני אבל לא חייבו להפריש ממנו מעשר ראשון ולא מעשר עני הואיל ומותרין לזרים אומרין ללוי ולעני הבא ראיה וטול כמו שהתבאר במסכת יומא שמא תאמר היאך אפשר ליטול תרומת מעשר עד שיפרישו מעשר ראשון תחלה תדע שכך הוא עושה היו שם עשרה סאין מפריש אחד ממאה שהוא שיעור תרומת מעשר ומניחה בצד הפירות ואומר זה מעשר ומה שחסר ממה שהפרשתי שאין בו שיעור מעשר יהא במה שסמוך לו ואחר כך אומר מה שאמרתי עליו תחלה שיהא מעשר הרי הוא תרומת מעשר על שאר המעשר הסמוך לו ונותנו לכהן ומפריש מעשר שני ואוכל את השאר ותבואה זו הצריכה לכך היא הנקראת דמאי בכל מקום וכל שהוא אוכל מעם הארץ או לוקח ממנו חייב לעשות בדרך זה:",
+ "לקח ממנו דבר שאין בו חיוב מעשרות אלא שנתערב בו דבר שיש בו חיוב דמאי כגון שלקח מורייס שנתערב בו יין והרי אלו היה היין בפני עצמו היתה בו תורת דמאי וכן כל כיוצא בזה מותר שלא גזרו על תערובת דמאי אפי' היה מה שיש בו תורת דמאי נותן טעם בכלו ואם היה תערובת זה עיקר גדול בתערובתו ותקון מחשיב כל האוכל כגון שאור ותבלין הרי כל התערובת חייב משום דמאי ומ\"מ לקח היין בעין מעם הארץ אע\"פ שלקחו על דעת שיערבנו במורייס הואיל ומ\"מ בא מידו של עם הארץ לידו בעין חייב משום דמאי קודם שיערבנו ואין צריך לומר משום ודאי כגון אם אמר לו עם הארץ שאינן מעשרין עבר ועירבן יראה שהוא אסור שהרי אמרו כאן בפירוש כיון דאמר לה עשי לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי למדנו שאם עירב הוא אף בדיעבד אסור:",
+ "הנותן לשכנתו אשת עם הארץ עיסה לאפות ותבשיל לבשל ומסר לה שאור ותבלין אינו חושש שמא החליפה לו שאינה חשודה להחליף ואם אמר לה להניח שאור ותבלין משלה חושש עליהם משום דמאי ואפי' אמרה מעושר הוא אינה נאמנת שאין עם הארץ מעיד על הדמאי שהרי חשוד הוא בו ותבלין שאמרו כאן שחייבות במעשר פירושו ברטיבאתא שיש עליהם שם אוכל אבל יבישאתא לאו אוכלא נינהו וכמו שאמרו בפרק רוטב שאינן מיטמאות טומאת אוכלין והיתר על ידי תערובת אין כאן שהרי שאור ותבלין אין נתרין בתערובת כמו שביארנו ועוד שהרי מכיון שכמצותו היא עושה הרי הוא כמו שעירב הוא בידים וכמו שביארנו:",
+ "היתה שנת שמטה יש מי שאומר שיש לו לחוש אף משום שביעית וכמו שאמרוה בבריתא זו ויש חולקין בה שאם כן כשאמרו בשמועת חמותו מעשר את שהוא נותן לה וכו' משביעית מיהא היאך יעשר ואם תאמר קודם הביעור הרי סתם היא שנויה אלא מעולם לא מצינו שיהו סתם עמי הארץ חשודים על השביעית ובריתא זו ענינה בשהיתה חשודה בפרט על השביעית ומה שאמרו הנותן חטיו לטחון כותי או לטחון עם הארץ הרי הם בחזקתם למעשר ולשביעית דאלמא דוקא מה שהופקד אצלו אבל בשלו חשוד הוא עיקר הדברים בה דלצדדין קתני שביעית לכותי ומעשר לעם הארץ וכן אתה מתרץ בדרך זה כמה שמועות שקצתם מוכיחות שעם הארץ חשוד על השביעית וקצתם מוכיחות בהפך וקצת רבנים מתרצים בהם שבקרוב לשביעית חשודים אבל ברחוק לא ומפרשים קרוב ראשונה שניה ושלישית שמא נשתיירו להם מפירות שביעית ומשם ואילך הם קורין רחוק ומביאים ראיה לדבריהם ממסכת מכשירין ממשנת המוצא פירות בשוק ואינה ראיה כלל שלא נשנית אלא לענין מעשרות וודאי אף לדעת האומרים שעם הארץ חשוד על שביעית דוקא עד שלא באו פירות שאחר שנת שביעית מכאן אתה למד בחשוד על גבינת הגוים שמותר ליתן לו גבינה לבשל לו אבל אם אמר לו בשל לי משלך אסור אפי' נתארח אצלו הואיל והוא חשוד אסור לאכול משלו לא אמרו במס' ע\"ז וכלן שנתארח בעל הבית אצלן מותר אלא בחשוד למכור אבל לא לאכול לעצמו וכגון זה מותר במתארח או ששלחו לו:",
+ "הנותן לחמותו והיא אשת עם הארץ עיסה לאפות ותבשיל לבשל הרי היא חשודה להחליף לו אם נתקלקל התבשיל מפני שהיא רוצה בתקנת בתה ובושה מחתנה והילכך צריך לו שיעשר מה שהוא נותן לה שמא תחליף ותעכב לעצמה את שלו ונמצא הוא נותן מכשול לפניה שמא תאמר והרי אף שלה אינו מעושר וכל שבידה מאותו דבר בעצמו אין בו משום נתינת מכשול כמו שביארנו בראשון של עבודה זרה שמא היא היתה רגילה לעשר וכן צריך לעשר את שנטל הימנה שמא החליפה ושלה אינו מעושר ומגדולי המחברים פסקו בה שאינה חשודה להחליף והדברים נראין הואיל ואין החשד שבה אלא בשנתקלקל רוב נשים פקחות הן לענין זה וחזקה עליהן שאין תבשיל מקולקל יוצא מתחת ידן:"
+ ],
+ [
+ "ומ\"מ הנותן לפונדקית מעשר מה שהוא נותן לה ומה שהוא נוטל הימנה מפני שהיא חשודה להחליף מזה לזה תמיד לפי מה שרואה ענין האכסניים מה שצריך להם ואף את שלה מחלפת לפעמים לכבוד התלמידים כשהכינה להם המאכל ונמשכו במשנתם ונתאחרו עד שנתקרר נותנת להם מה שהכינה לעצמה באחרונה והם סבורים לאכול את שלהם ואין גורסין בשמועה זו ומחלפת המתקלקל שאף בלא קלקול היא מחלפת ומ\"מ אם הוא דבר החוזר בעין כגון גבנה וכיוצא בה אינה חשודה להחליף:",
+ "אשת חבר בזמן שהיא טהורה לא תטחון בבית אחד עם אשת עם הארץ שמא תגע בטהרותיו של חבר ותטמאם אבל אם היתה אשת חבר טמאה הרי טהרותיה טמאות ואין לחוש למגעה של אשת עם הארץ ולענין ביאור זה שאמר ר' שמעון בן אלעזר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון מפני שחברתה נותנת לה ואוכלת הוא מפני חששא אחרת ופירושה שמא חברתה אשת עם הארץ נותנת לה ואחר שהיא טמאה אינה חוששת והרי יש שם חשש טבל שאין היא מרגשת בו והלכה כתנא קמא ומ\"מ יש מוחים בפירוש זה שאין הדבר מוכיח שתהא היא שוכחת חשש טבל ואוכלת ומפרשים בה שאם היתה אשת חבר טהורה ואשת עם הארץ טמאה טומאה המפורסמת כגון שהיא נדה טוחנת עמה בבית אחד שאין לחוש למגעה הואיל והיא טמאה מפורסמת נזהרת היא שלא ליגע בשל אשת החבר אבל בזמן שאשת עם הארץ טהורה בעיניה לא תטחון עמה מתוך שמחזקת עצמה בטהורה נוגעת בשל חברתה ומטמאתן ולר' שמעון אף בזמן שאשת עם הארץ טמאה בעיניה לא מפני שמן הסתם יש שם אצלה שפחה אשת עם הארץ אחר טהורה בעיניה ונותנת לה מפירות החבר ואוכלת ונמצאת מטמאתם בנגיעתה שכך הוא דרכן כל שטהורות בעיניהן נוגעות זו בשל זו ומאכילות זו את זו ולפי' זה מה שאמר מיגנב גנבא פירושו משל חבר ומוריא ואמרה וכו' פירושו מפני שסתם הדברים רחיים של אשת עם הארץ הם שלא בחנם הלכה אשת חבר אצלה אלא מפני שהרחיים שלה והיא משכירתן וגדולי הרבנים פרשוה שאשת חבר מסייעת לאשת עם הארץ בזמן שאשת חבר טמאה שאינה רגילה ליגע בפירות מחשש שלא תטמאם ואינה באה לידי מכשול אכילה אבל טהורה שמא מתוך נגיעתה שוכחת ואוכלת ולר' שמעון אף בטמאה שאע\"פ שאינה נוגעת חברתה אשת עם הארץ נותנת לה ואוכלת והרבה מוחים בפי' זה מכמה טעמים ואחד מהם שלדעתם לעולם אין אשת חבר מסייעת לאשת עם הארץ להנהיג הרחיים עמה מפני שהיא מסייעת ידי עוברי עבירה וכבר הארכנו בביאור שמועה זו יפה בסוף חמישי של גיטין:",
+ "יראה מפרק שלישי של דמאי וממסכת גיטין שכל שהוא חשוד בדבר שהר��ים רגילים להקל בו כגון דבר שאין המקילין מחזיקין עצמם בפושעים כגון גבנת הגוים לחשודים עליה ודמאי לעמי הארץ מפקידין אצלם בלא שום חותם ואין חוששין לחלוף אפי' אותם הדברים שהוא חשוד עליהם אלא אם כן יש חשש הוראה בחליפין כאלו שהזכרנו בכאן והוא שאמרו שם שהמוליך חטיו לטחון עם הארץ הרי הן בחזקתם למעשר ולשביעית אבל אם היה חשוד במה שאין רבים רגילים להקל אין מפקידין אצלו אלא איסורי תורה בשני חותמות ואיסורי סופרים בחותם אחד כמו שיתבאר במסכת ע\"ז ואם היה חשוד על הגזל חשוד על החליפין בכל דבר וכמו שאמרו כאן השתא מגזל גזלא חלופי מבעיא פירשו במסכת דמאי שהאומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממה שהוא מעושר ואמר לו שכך עשה אינו נאמן מאיש פלוני מומחה נאמן שהרי עשוי הוא להגלות ומתירא שלא לשקר ואם אמר הלכתי לו ולא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא מומחה אינו נאמן ומכאן אתה למד כן בענין גבנת הגויים לחשוד עליה ומי שהביא מנחה מהם בשם מומחה אע\"פ שהמביא חשוד נאמן שאינו חשוד להחליף בדברים אלו כמו שביארנו ואם תאמר שמשלו הוא נותן אין אדם עשוי ליתן את שלו בשם אחר ואם היה חשוד על הגזל הרי זה חשוד על החליפין בכל דבר:",
+ "תרומות ומעשרות בדגן תירוש ויצהר היו נוהגות בארץ מן התורה אף שלא בקיום הבית וחוצה לארץ ר\"ל בסביבות ארץ ישראל כגון מצרים ובבל ועמון ומואב תרומות ומעשרות נוהגות בהן בין בטבל בין בדמאי מדברי סופרים ושאר ארצות אין נוהגות בהן כלל:",
+ "מעשר ירק ומעשר פירות לא היו נוהגות אף בארץ אלא מדברי סופרים ואע\"פ שבתלמוד המערב אמרו וכל תבואת זרעך לרבות שאר פירות וכן שאמרו בספרי מעשר דגנך תירושך ויצהרך מה אלו מיוחדים שהם אוכל אדם ונשמר וגדולו מן הארץ וחייבים במעשרות אף כל וכו' אסמכתא בעלמא הוא וגדולי המחברים שעשאום מן התורה תמה הוא שכך שגור בכל התלמוד לא אמרה תורה אלא דגן תירוש ויצהר ובחו\"ל אף בסביבות ארץ ישראל לא היו נוהגות כלל בדמאי אלא שבטבל גמור היו נוהגות בהם וכן כתבוה חכמי התוספות במס' ברכות פרק כיצד מברכין כדי לתרץ כמה סוגיות שקצתם מוכיחות שאין מעשר פירות וירק נוהג בחוצה לארץ כלל וקצתם מוכיחות שנוהג בסביבות ארץ ישראל מדברי סופרים כדגן וסוגיא זו מוכחת שאינו נוהג כלל ומתוך כך פרשוה בדמאי ומ\"מ בתלמוד המערב של מסכת דמאי מוכיח שמעשה הנזכר על הודאי היה ומתוך כך תירצו רבנים אחרים שמינין חלוקים הם יש מינין שהיו נוהגין בהם חיוב ומינין שלא היו נוהגין בהם כלל בחוצה לארץ וזו היתה מהם:",
+ "כבוש ראשון שקדש יהושע את הארץ קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא אלא כל זמן שהיו גולים ממנה תבטל קדושתה וכשיחזרו יקדשוה מתחלה בתודות ובשיר על הדרך שיתבאר במסכת שבועות וכשעלה עזרא מבבל הוצרך לקדשה פעם שניה והוא קדשה קדושה עולמית עד שכל זמן שהיו ישראל חוזרין בה לא יצטרכו לחזור ולקדשה מאחר שעזרא הוצרך לקדשה מתחלה עלה בדעתו שלא לקדש כל הארצות שקדשן יהושע אלא שיניח מהם קצת מקומות שלא יהו בתורת קדושת הארץ אע\"פ שכבר היו בכלל הארץ בזמן יהושע ולמה הניחם כדי שיזרעו שם בשביעית ויסמכו עניים שבארץ עליהם בשכחה ופאה ולקט ומעשר עני שמקומות אלו לא פטרום מן המעשרות לגמרי אלא מחייבים היו אותם במעשרות מדברי סופרים כמצרים ובבל ועמון ומואב ומ\"מ בירק ופירות פטורות לגמרי אף מדברי סופרים הואיל ואינן עכשיו מכלל הארץ ולדעת התוספות דווקא מן הדמאי כמו שביארנו:",
+ "בית שאן אע\"פ שהיתה מכבוש יהושע לא נודע לנו אם נתקדשה בימי עזרא ומ\"מ בדורות הקדומים היו כוללים אותה עם המקומות שנתקדשו בימי עזרא והיו מחייבים אותה במעשרות מן התורה ובמעשר פירות וירק מדברי סופרים ובימי רבינו הקדוש קבלו עדות ברורה שלא נתקדשה בימי עזרא והתיר כל בית שאן לאכול פירות וירק שבה בלא מעשר ואע\"פ שאמרו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם אין זה בכלל אותו הדין שזה מנהג טעות היה ואף הם אלו היו יודעים שלא נתקדש בימי עזרא היו מתירים לעצמם וכבר ביארנו דוקא בדמאי אבל טבל ודאי נוהג מדברי סופרים בכל אותם הסביבות שהזכרנו בארץ ישראל עצמה גדולי המחברים נראה שפירשו שבדורות הקדומים היו כוללים אותה עם המקומות שהניחו לצורך עניים ולא עם אותם שנתקדשו והיו חייבים במעשר דגן מדברי סופרים ובימי ר' הוברר להם שאף עם אותם המקומות אינה ראויה לימנות מפני שאינה כסביבות ארץ ישראל אלא שהיא נמנית על תחום אשקלון ופטרוה אף ממעשר דגן ואף מדברי סופרים ושטת סוגיא זו מוכחת כדברינו:"
+ ],
+ [
+ "הירק מותר לאכול ממנו אכילת עראי בלא מעשר עד שיוקבע למעשר ואיזה דבר קובעו לכך אם היה ירק שדרכו ליאגד משיאגד ואם אין דרכו ליאגד משימלא ממנו את הכלי:",
+ "תלמידי חכמים אסור להם להפריש ממה שאין לפניהם על מה שלפניהם כגון שיאמר על פירות שיש לו במקום פלני שיהיו מעשר על אלו שלפניו כדי שיוכל מעכשיו לאכול את אלו שמא אותם שסמך עליהם נאבדו באותה שעה ונמצא שאכל טבלים למפרע ומ\"מ במה שלפניו רשאי ליתן עיניו בצד זה ולקרוא לו שם מעשר אע\"פ שאין מפרישו עכשו משם ואוכל מצד שני:",
+ "תלמיד חכם שאמר דבר הלכה מחדשת הן דרך הוראה הן דרך גדר הן להחמיר הן להקל אע\"פ שהוא מבטל בזה מנהג קדמונים אין ראוי להחזיקו בכך במדת יוהרא ונטילת שם במה שאין ראוי לו לסרב בדבריו מצד שלא נהגו הקדמונים כן אחר שהוא מראה פנים לדבריו ושהוא כדאי לסמוך עליו שכל תלמיד ותלמיד מקום הונח לו להתגדר בו וזהו שאמרו ברבינו הקדוש כשהתיר את בית שאן חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהג בו היתר דרש להם מה שנאמר בחזקיה וכתת את נחש הנחשת וכו' אפשר בא אסא ולא ביערו וכו' אלא מקום הניחו לו וכו' מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו ר\"ל שאין מסירין אותו מדעתו מצד המנהג הקדום ואמרי לה אין מזניחין אותו כלומר שאין מעמידין אותו בחזקת שכחן ומורה בדרך שלא נתקבל בה כן:",
+ "ממדותיהם של תלמידי חכמים שכל מי שנתלוה עמהם בדרך אפי' לא היה מכירו וכן אפילו הוא משאר עממין יהא מסביר לו פנים וחולק לו מכבודו ולא שיתיאש ממנו ויניחהו למקרים שלא יאמרו עליהם כך עושין לבני לויה:"
+ ],
+ [
+ "מדות האדם בנדיבות או בכילות חלוקות לכמה פנים יש מבני אדם שהוא רוצה ואין לו וכל כיוצא בזה אסור ליהנות ממנו שלא לביישו ולדחוק לו את שעתו ומהם שיש לו ואינו רוצה וראוי לכל חסיד ובעל מדות שלא ליהנות ממנו וכמו שאמר שלמה אל תלחם את לחם רע עין וגו' וכל שכן מי שאין לו ואינו רוצה ומהם מי שיש לו ורוצה וזהו שראוי לכל בן מעלה ליהנות ממנו אא\"כ יש בו דבר שאינו הגון ואינו רוצה לשוב ממנו או שאי אפשר לו ועל דבר זה נמנע אחד מגדולי חסידיהם שלא לסעוד אצל רבינו הקדוש כשראה בביתו בהמות שהיזקן מצוי וכשאמר לו שימכרם הוא השיבו שיש בה נתינת מכשול וכשאמר לו שיוציאם מביתו ויפקירם אמר לו כל שכן שאתה מרבה בהיזק וכשאמר לו שיעקר את רגליהם שלא יהו מזיקות השיבו איכא צער בעלי חיים וכשאמר לו שיהרגם אמר לו איכא בל תשחית עד שמתוך כך גדל הרחוק בין שניהם הרבה:",
+ "מיסודי התורה הוא להיות האדם מתבונן (האדם) ומכיר שכל מה שיארע לו מאיזה מין של צרה הכל במשפט מצד עונש משפטי ישרו יתברך והוא שאמרו אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא\"כ מכריזין עליו מלמעלה ויבא מזה שיפשפש במעשיו וישוב מדרכיו הרעים והוא שאמרו דם ניקוף כדם עולה ואמר דרך צחות בגודל ימין מפני שהוא הולך בו במהירות ונוקף בכח ומצטער הרבה וכל שכן בניקוף שני עד שלא נתרפא הראשון שהוא מכאיב ביותר:",
+ "הלוקח מעם הארץ פירות לזריעה או להאכיל לבהמה וקמח לעורות כדי לעבדן או למלוגמא או לרטיה ושמן להדליק בו את הנר או לסוך בו את הכלים כל אלו פטורין מן הדמאי ואם לקחן מתחלה לאכילה הרי נתחייבו בידו ואפי' נמלך עליהן לאחד מאלו לא הופקעה חובתן ולא יאכילם אפי' לבהמתו או בהמת חבירו וכן לא ימכרם אפי' לגוי עד שיעשר:"
+ ],
+ [
+ "מי שלבן סכין באור ומתוך חמימותו הוא שוחט והולך שחיטתו כשרה בדיעבד שחידודה קודם לליבונה ואין השריפה שולטת בו עד שהוא נשחט ושמא תאמר הרי מכיון שנכנס הסכין מעט בתוך הסימן נגעו צדי הסכין בצדדי הושט קודם שיחתך רובו ושורף מה שנשחט ונמצא שניקב קודם שנשחט רובו שהשריפה כנקב הוא אינו כן שבית השחיטה מתרחב הוא וצדדי הסימן מתרחקים מצדי הסכין ואין נוגעין בו כלל ומ\"מ לכתחלה לא ישחוט ויש מי שאומר שאף בדיעבד שחיטתו פסולה אין סומכין על מה שיתרחב בית השחיטה שמא לא יתרחב כל צרכו וכן הדעת מקבלת ואע\"פ ששטת סוגיא זו מוכחת כדעת ראשון יש לך אחרת והוא שאמרו למטה בבדיקת סכין צריכה בדיקה אטופרא ואבשרא ואתלת רוחתא ואמר רב יימר אטופרא ואבשרא אין אתלת רוחתא לא מי לא אמר ר' זירא לבן סכין וכו' עד בית השחיטה מירוח רוח הכא נמי מירוח רוח כלומר ואף כשיש פגימה בצדדין אין קפידא והדבר ידוע שלענין בדיקה אין הלכה כרב יימר וצריכה בדיקה בצדדין אלמא אין סומכין על טעם מירוח רוח ומ\"מ גדולי המפרשים נוטים לדעת ראשון ודחו את זו של רב יימר מכמה טעמים חדא דהא ר' זירא בדיעבד קאמר ודקאמר צריכה בדיקה אתלת רוחתא דילמא לכתחלה הא בדיעבד סומכין על מירוח רוח וכשרה וכן פסקוה הם ורבים עמהם ונתקיימו שתיהן וכן יש סועדין אותה מפני שחששא רחוקה היא שיפגמו הצדדין ולא יפגם חדה ומ\"מ יש פוסקים שכל שלא בדק בצדי הסכין אף בדיעבד פסולה ואע\"פ כן לענין לבון כשרה ואין דמיון זו לזו שמורשת הפגימה מתפשטת חוץ לסכין ומתאחזת בצדי הסימנין וקורעתם ובלבון אינו כן ועוד טעם אחר שזה שאמרו מירוח רוח אינו התרחבות גדולה כל כך וצריך הוא לנתינת לב והילכך זו של ליבון רואה הוא להדיא שהוא מלובנת ונותן לבו שלא יטה הסכין כלל שלא יגע לצדדין אבל פגימה אינו מרגיש בה ואף כשיאמר בריא לי שלא נגעתי אין סומכין עליו וחוששין שמא הטה מעט וזה שלא השיבו לרב יימר מפני שלא חששו לדבריו ואם תאמר בסכין של גוים דמר אמר קולף ומר אמר מדיח ואי מרוח רוח כל כך למה ואם מפני שלא ידע ולא נזהר סכין טרפה שלהתירה לכתחלה מר אמר מגעיל ומר אמר מדיח כל כך למה פירשו בה שאף בדיעבד כל שידע שהם של גוים ושל טרפה כשר שבודאי נתן לב ולא נגע ולי נראה שאפ��לו ידע אינו נזהר בכך שאינו מרגיש שיהא חום בית השחיטה מפליט כלל:",
+ "יש שואלין לענין מה שביארנו שאין החשש אלא לשריפת הנשחט מה לנו בכך והלא מה שנשחט כבר הוכשר אע\"פ שלא נשחט רובו ואין שריפה או נקב ראויים לפסלו מאחר שנשחט מה לי אם נקב או נשרף אחר כן והרי אמרו בהדיא בפרק שני שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה ר\"ל קודם שנשחט הושט כשרה הואיל וחיי ריאה תלויים בקנה כל שנשחט הקנה כמנחא בדיקולא דמיא אע\"פ שניקבה קודם גמר שחיטה עד שמתוך כך פירשוה שכשצדי הסכין נגעו בצדי הסימן במה שנשחט כח האור שולט וקודם (לזרוק) לשרוף בסמוך אף במה שלא נשחט וכמו שמצינו בנפלה לאור ונחמרו בני מעיה שאע\"פ שהאור לא חבל מבחוץ כח חמימוהו נכנס לפנים ונכווצו המעיים ומ\"מ לדעת זה קשה לפרש למה הצריכו בדיקה אתלת רוחתא שאם תאמר שעוקץ פגימת הצד מתאחזת במה שנשחט וקורעת עמו מה שלא נשחט היאך אפשר שלא יהא חדוד הסכין קודם למה שהוא הולך ובא עליו יתר מפגימת הצד במה שאינו מצוי אלא שעקר הדברים כדעת ראשון וכל שלא נשחט רובו הרי הוא כמי שאין כאן שחיטה כלל והרי עליו טרפות קודם שחיטה שאין אומרין בשחיטה קמא קמא בטיל ומה שאמרו כמנחא בדיקולא דמיא בזו כך הדין הואיל ונשחט הקנה כל צרכו וכל שהוא כן בושט כך הדין אבל קודם שנשחט רובו לא ולמדת לשטתנו שאין איסור זה אמור אלא בושט הא בקנה כל שנזהר מליגע בושט אין בו חשש ולשטה אחרת יש לחוש אף לקנה שמא החום שורף רוב קנה קודם שיגע בו הסכין:",
+ "כבר ביארנו במסכת מועד קטן על צרעת עור בשר שאם הסגירו ולסוף הסגר ראשון לא כהה הנגע ולא נולדו בו סימני טומאה שמסגירו פעם שניה ואם עמד בעיניו לסוף הסגר שני טהור וכן ביארנו שסימני טומאה שלשה הם שער לבן ופשיון ומחיה ומעתה צריך שתדע שלא נאמר דין זה אלא בבהרת ושאת הבאים שלא מחמת שחין ומכוה אבל מי שהיה בבשרו שחין או מכוה ונרפא ונעשה עליהן אחר כן צרעת אין דנין אותו כן אלא כיון שהסגירו ויצאו שבעה אם עמד בעיניו מטהרו ואם נולדו לו סימני טומאה מחליטו ואין שם הסגר שני וכן אין בצרעת אלא שני סימני טומאה והם שער לבן ופשיון ובין שחין בין מכוה שניהם שוים לדבר זה אם כן למה חלקן הכתוב לעשותן שתי פרשיות הואיל וכל דיניהם שוים לומר שאין מצטרפין זה עם זה אע\"פ שהבהרת והשאת מצטרפין זה עם זה אין צרעת שבשחין ומכוה כן ואם היתה לו חצי גריס צרעת של שחין וחצי גריס צרעת של מכוה אין מצטרפין והרי הוא טהור שהרי שיעור צרעת בכגריס ואיזהו שחין ואיזהו מכוה שהרי שניהם לשון חמימות הוא שהבשר מתחמם ומכה צומחת מחמת חמימות אלא כל חמימות הבא לו שלא מחמת האור הן דרך הכאה כגון שהוכה באבן ובעץ הן דרך התחממות כגון שהטמין ידיו בפסולת של זיתים שהוא חם מאד בעוד שהן לחין בצבורן או בחמי טבריא או במקום שעוקרין ממנו העופרת הרי זה נקרא שחין וכל שבא לו החמימות על ידי האור כגון שנגע בגחלת או הטמין ידו ברמץ והוא אפר חם שלחישת האור נראית בו או בסיד רותח או בגפסיס רותח והוא מין אחר של סיד הרי זה נקרא מכוה:",
+ "מי שלקה שלא ע\"י האור בבשרו כבחצי גריס והוא הנקרא שחין ואחר כך לקה באותו מקום בעצמו על ידי האור הרי זה נידון כמכוה ואם נצטרף לו סמוך לו חצי גריס אחר על ידי שחין אין מצטרפין ואם ילקה תחלה על ידי האור שהוא מכוה ואחר כך לקה באותו מקום בעצמו שלא על ידי האור הרי זה נדון כשחין כללו של דבר בטל שני את הראשון:",
+ "לבן שפוד והכה בו בעינו בלבונו הרי יש כאן לדון תורת שחין מצד ההכאה ותורת מכוה מצד האור אלא שמ\"מ אחד מהם קודם על כל פנים ויש לנו לדון אחר אחרון וכיצד דנין אותו אם לא היה דרך הכאה אלא דרך תקיעה בחדוד שבו כויה שלא על ידי האור קודמת והבלא שעל ידי האור באה אחריה ומבטלתה ונדון כמכוה על הדרך שאמרנו חדודה קודם ללבונה אבל אם היה זה דרך הכאה הדבר בספק איזה מהן קודם שתהא האחרונה מבטלתה ותולין בה להחמיר:",
+ "סכין שהוא ממשמשי ע\"ז אע\"פ שאין שם איסור שמנינות כגון שהכשירוהו בהגעלה או בליבון לפי מה שהיא או שלא חתכו בו בשר אלא ששמשו לפניה הימנו בדרך אחרת כגון שחתכו בו לפניה עצים וכיוצא בזה ואין שם אלא איסור משמשי ע\"ז שאסורין בהנאה מותר לשחוט בה לכתחלה שהרי מקלקל הוא שבהמה בחייה עומדת לגדל וולדות ולחרישה או לגזה וחלבה ואע\"פ שלענין שבת נקרא השוחט מתקן הואיל ומוציאה מידי אבר מן החי כמו שהתבאר בתלמוד פסח שני פרק אלו דברים אין הנדון דומה לראיה שהשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכל שנתקיימה מחשבתו ויש תקון במלאכתו אפי' מועט חייב אבל לענין ע\"ז כל שהקלקול יתר על התקון מותר ואם היתה בהמה זו מסוכנת שנמצאת שחיטתה תקון גמור בלא קלקול אסור לשחוט בה ואם שחט הבהמה אסורה ויש מתירים כמו שכתבנו בשני של פסחים ומ\"מ אף לדעת האוסרים לפי מה שהתבאר במסכת ע\"ז יש בזה תקון בהולכת הנאה לים המלח וכיצד משערין הנאה זו רואין באדם הרוצה לשחוט ואין לו סכין כמה שכר רוצה ליתן למי שישאילנו סכין לשחוט בו:",
+ "שחט את הבהמה בסכין הראוי ובא לחתוך הבהמה לנתחים הראויים אסור לחתוך בסכין של משמשי ע\"ז שהחתוך הואיל ונשחטה הבהמה תקון גמור הוא ואם חתך אסור עד שיוליך דמי הנאה לים המלח ושיעור הנאה זו הוא בכדי שכר סכין לצורך חיתוך ויש אומרים בכדי מה ששוה הבשר עכשו ממה שהיתה שוה עד שלא נחתכה:",
+ "נחתך הבשר לנתחים הראויים ורצה לחתוך נתחים לחתיכות קטנות אע\"פ שהוא רוצה בכך מקלקל הוא שהרי אינם ראויים עכשו לדורון הראוי והילכך מותר לעשות כן אף בסכין זה:"
+ ],
+ [
+ "היתה סכין זו חדשה ולא שמשו בו לפניה כלום אלא שנעשית או שניקחה לצורך כך הרי זו מותרת לגמרי לכל דבר שמשמשי ע\"ז אינן אסורין עד שיעבדו ר\"ל עד שיתחילו להשתמש בהם לפני עבודה זרה ועיקר דבר זה בתלמוד עבדה זרה:",
+ "כבר ביארנו שסכין זו אין בה משום איסור שמנינות כגון ששימשו בה לפניה בעצים וכיוצא בהן או שחתכו בה בשר לפניה והכשירוה בהגעלה או ליבון וכיוצא בהם לפי מה שהיא ולא נשאר שם אלא איסור עבדה זרה הא אם היה בה איסור שמנינות הרי הוא נכלל בדין איסור שאר סכינין של גוים ששחט בהם וכיצד הוא דין זה לא ישחוט בה בלא הכשר הראוי לו אם הגעלה אם לבון אם דיצה בקרקע ושיפה יפה יפה לפי מה שהיא על הדרכים שביארנו בה בסוף ע\"ז ואם שחט נחלקו בה רב ורבה בר בר חנה שלדעת רב קולף מקום השחיטה ולרבה בר בר חנה דיו בהדחה והיו סבורים להעמיד מחלקתם בבית השחיטה אם חם אם צונן שלדעת רב חם הוא וצריך קליפה ומ\"מ אינו צריך נטילת מקום דרב לטעמיה דאמר בצונן לתוך חם וחם לתוך צונן עילאה גבר והרי הסכין שהוא צונן עליון והוה ליה צונן עיקר אלא שצריך קליפה ולרבה בר בר חנה צונן הוא והוה ליה צונן בצונן שדינו בהדחה ואינו סומך על הדחת המליחה שאמרו עליה מדיח ומולח ומדיח שמא יאכלנו צלי והאור מוציא הדם הבלוע אבל לא הדם הקרוש שעליו אדרבה מדביקו יותר או שמא הדחה זו צריכה שפשוף יותר מאותה של מליחה והעלו בה שהכל מודים שהוא צונן ואעפ\"כ הלכה קולף מקום השחיטה ואע\"פ שאף רב מודה שבית השחיטה צונן הוא וכמו שאמרו בלישנא בתרא דכלי עלמא בית השחיטה צונן הוא והיה לנו לומר שדי לנו בהדחה כדי להסיר השמנונית שעל דפני בית השחיטה מ\"מ אגב דוחקא דסכינא בלע ר\"ל שזה שאמרו שהוא צונן לאו צונן לגמרי שהרי בהדיא אנו מרגישין בו שהוא חם אלא שאין בו חום כדי להפליט ומ\"מ חום מועט יש בו ואגב דוחקא דסכינא עם אותו חום מועט שבו בלע ונמצא תורף הענין שיש כאן שני דברים מצטרפים להבליע דפני בית השחיטה משמנינות שעל הסכין והם חום מועט שבו אע\"פ שבכללו נקרא צונן ודוחק שהסכין נכנס בדפני בית השחיטה שמתוך שהוא נכנס בדוחק בולע הבשר מעט משמנינות שעליו:",
+ "מה שאמרנו ששני דברים אלו מצטרפים רצוננו לומר בו שכל אחד בפני עצמו אין אומרין בו שיהיה מבליע כלל ר\"ל שאלו היה בית השחיטה צונן גמור היה הענין כאילו חתכנו בסכין זו חתיכה של בשר צונן ולא היינו מצריכין אלא הדחה בדפני החתך אע\"פ שנכנס בדוחק על הדרך שאמרו בקישות שגורר מקום החתך וגרירה בקישות והדחה בבשר שיעור אחד הוא שגרירת קישות בלא קליפה אינה אלא מעין חכוך ומפני שההדחה מאוסה בו וכן שהוא דבר קשה תופש בו לשון גרירא ואלו היה בית השחיטה רותח גמור היינו מצריכים נטילת מקומו שהוא העמקה יתירה מן הקליפה מפני שהיה השמנונית עליון והבשר הבולע ממנו תחתון וכבר פסקנו בפסח שני שכל צונן לתוך חם התחתון גובר והרי הוא כחם בתוך חם ולא הוצרכנו בה לדחק הסכין אבל מתוך שבית השחיטה צונן ר\"ל שאינו רותח ולא צונן גמור חום מועט שבבית השחיטה מצטרף עם כניסת הסכין בדוחק ומבליעין את הבשר מעט מן השמנינות וצריך קליפה ויש מי שאומר שצונן גמור הוא ודי לו בהדחה ושפשוף ואין דבריהם נראין:",
+ "יש מי שאומר שלא הוצרכה הדחה ושפשוף או קליפה אלא בשנודע לנו שהוא בן יומו הא סכין סתם אינו צריך כלום שסתם כלים של גויים לדעתם אינן בני יומן וכל שאינו בן יומו נותן טעם לפגם הוא ולדעתי לא נאמר דין נותן טעם לפגם באוכל שאין עצמו פגום אלא באיסור הבא על ידי פליטה אבל כאן הרי אנו באים מצד שמנינות שיש בדפני הסכין בעין ואותו שמנינות הואיל והוא בעין אינו נפגם וכשמתדבק בכתלי בית השחיטה נבלע בו מעט שהבשר רך הוא ובולע בנקל אבל לפליטת הסכין אין אנו חוששין כלל שאין חום כזה מפליט את הסכין ודוחק הסכין אין כאן כדי להפליטו שהסכין דוחק ואינו נדחק ולעולם סכין עצמו אינו בולע ולא פולט בחום כזה אף בסיוע הדחק ואין כאן חשש אלא לשמנינות בעין שהוא נבלע בבשר שבדפני בית השחיטה בחום זה עם סיוע דחק הסכין ואחר שכן בן יומו ושאינו בן יומו דין אחד הוא ואע\"פ שבקורט חלתית אמרו משום דמפסקו ליה בסכינא דארמאי ואפי' למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפיה מחליא ליה אלמא שאף מה שהוא בעין קרוי נותן טעם לפגם בזו הוא מפני שהשמנינות אצל הקורט כפגום מעיקרו הוא ואין דרכו בכך כלל ונמצאת למד שאם נעץ הסכין בקרקע עשרה פעמים או שפה ר\"ל שהשחיזה במשחזת אע\"פ שאין הכשר זה מועיל אלא לחתיכת צונן כמו שיתבאר במסכת ע\"ז שוחט בו שהרי מ\"מ אין כאן שמנינות בעין ולפליטות הסכין אין אנו חוששין כמו שביארנו והוא הדין אם העביר חלודה שבו בחול ובורית וכיוצא בזה אבל הדחה וקינוח בסמרטוט אין מכשירין אותו ששמנינות המתישן אינו עובר בכך ויש שמצריכין הגעלה או לבון ואין הדברים נראין:",
+ "סכין ששחט בה טרפה או נבלה והרי שמנינות שבדפני בית השחיטה נדבק בדפני הסכין אלא שמ\"מ אין לנו לומר בו שיהא הסכין בולע ממנו שהסכין אינו לא בולע ולא פולט בחום כזה אף בסיוע דחקו כמו שביארנו שדחק הסכין מועיל להבליע שומן ובסכין לבשר מתוך רכות הבשר אבל אינו מועיל להבליע שמנינות שבבשר לסכין שהוא קשה והילכך אין בסכין זו בליעה אלא שמנינות בעין שנדבק בו ומתוך כך אם רצה להכשיר את הסכין די לו שידיחנה בצונן או יקנחנה בסמרטוט הואיל ולא נתישן בו השמנינות וכן שלא הותמד בו עובר הוא בכך ואם שחט שלא בהדחה או בקינוח הרי הוא כשוחט בסכין של גוים וצריך קליפה שהרי חום מועט שבבית השחיטה עם דחק הסכין מבליעין את הבשר משמנינות שעל הסכין מעט ויש אומרים שדי לו בהדחה ואין דבריהם נראין:",
+ "שחט את הכשרה אינו צריך כלום שאם תאמר הרי יש על הסכין שמנינות אבר מן החי אין זה כלום שאין שמנינות שבבית השחיטה נדבק בדפני הסכין עד שעת חמום בית השחיטה והוא כשנגמרה השחיטה ושמא תאמר הרי הדם בעין בדפני הסכין ואע\"פ שאין הסכין בולע בכך כמו שביארנו מ\"מ כששוחט בו הרי דם זה נבלע מעט בדפני בית השחיטה מ\"מ כבר תצא ממנו במליחה ואף לדעת האומרים שדם הבא ממקום אחר אינו יוצא במליחה כמו שנבאר בפרק כל הבשר מ\"מ אין דופני בית השחיטה בולעין דם בשעת שחיטה שהרי הם טרודים להוציא דם השחיטה וכל שהוא טריד לפלוט אינו בולע מאותו דבר שהוא טריד לפלטו אבל אם טריד לפלט דם חשוד הוא לבלוע שמנינות אף בשעת פליטתו או דבר אחר שאינו ממין פליטתו כמו שנבאר בפרק כל הבשר:",
+ "התבאר בפרק כל הבשר שהסכין ששחט בה אפי' את הכשרה אסור לאכול בה רותח ר\"ל לחתך ומצד הדם שהוא בעין בדפני הסכין שנבלע באותו רותח ולפי שטתנו צריכים אנו לומר שאם הכשירו בהשחזה או בנעיצה בקרקע עשרה פעמים מותר אע\"פ שלא נאמר הכשר זה אלא לאכילת צונן כמו שביארנו מפני שאין הדם נבלע בסכין בחום כזה כמו שכתבנו עד שנצרכנו הגעלה או לבון ומ\"מ הדחה בצונן אינה מספקת שמא נקרש הדם ואין דם קרוש יוצא בהדחה מכל וכל כשמנינות ומ\"מ יראה לי שאם הדיחו לאלתר מותר:",
+ "מתוך מה שכתבנו למדת שראוי להנהיג את הבודקים להביא עמהם סמרטוט כדי שיקנחו בו את הסכין תמיד בין בהמה לבהמה שאם תמצא אחת מהן טרפה או נבלה לא נצטרך לקליפה או לתקון אחר ואם אין עמהם סמרטוט יקנחו יפה בצמר הבהמה ודיים:",
+ "יש בענין זה שטה אחרת לומר שאף הסכין בולע ופולט בחום בית השחיטה עם כניסת הסכין בדחק ולדעת זה סכין של גוים אם שפשפוה עד שעבר שמנינות שעליו בעין הואיל ולא הגעילה או לבנה הרי יש כאן פליטה ואם הוא בן יומו קולף ואם אינו בן יומו אינו צריך כלום ואם לא שפשפוה כלל אף בשאינו בן יומו קולף שהרי יש כאן שמנינות בעין אלא שקשה להם סכין טרפה היאך די לה בהדחה בצונן ומשנים את שטתם שהסכין בולע בחום בית השחיטה עם כניסת הסכין בדוחק אבל אינו פולט בדרך זה הילכך סכין של גוים צריך שיפה או נעיצה בקרקע להסיר שמנינותו שעליו אבל לפליטה אין חוששין ואין כאן חלוק בין בן יומו לשאינו בן יומו וסכין כשרה אינו צריך כלום שאין כאן אלא דם ואם מפני הבלוע הרי אינו פולט ואם מפני אותו שהוא בעין הואיל וטרודים לפלוט אין בולעים וסכין טרפה הואיל ובלע מחדש די לו בהדחה מפני השמנינות שעליו אבל מפני מה שבלע אין צריך כלום לענין שחיטת בהמה אחרת שהרי אינו פולט הא להשתמש בו רותח אף בסכין ששחט בה כשרה צריך הגעלה או לבון נמצא שאין חלוק בין שטה זו לשטתנו לענין פירוש השמועה כלום אלא לענין הכשר סכין להשתמש בה רותח אלא שיש בה מן התימה אם חששנו לבליעה היאך לא נחוש לפליטה:",
+ "וכן יש כאן שטה אחרת לגדולי צרפת לחלק בחום בית השחיטה בין דם לשמנינות לומר שהשמנינות נבלע בסכין אבל לא את הדם וזו שבפרק כל הבשר הם מפרשים אותה לדעת האומר בית השחיטה רותח וקשה לנו הרבה להעמידה שלא כהלכה שהרי כל הפוסקים כתבוה וכל שכן שקשים לנו דבריהם של גדולי הרבנים שפרשו שאף לדברי האומר בית השחיטה רותח אין הדם נבלע כלל בסכין בחום בית השחיטה וסוף הדברים הרבה בלבולים וחבלי קושיות אתה מוצא בכמה חדושין בעניני שמועה זו וכשתעיין בכל מה שנכתוב בה אין הדברים מתישבים אלא לשטתנו:",
+ "מקצת חכמים כתבו שהמפשיט עור הטרפה או המחתך את בשרה דינו כדין שוחט את הטריפה לענין הכשר הסכין לשחיטת בהמה אחרת ונראין הדברים וכן יש מי שאומר שהמפשיט בסכין שלהם או המנתח בסכין שלהם צריך הדחה בדיעבד ולכתחלה אסור ומגדולי המפרשי' מצריכים בזו קליפה או גרירה ואין הדברים נראין שהרי חום זה אינו דומה לחום בית השחיטה:",
+ "הטבח והוא השוחט את הבהמות ומנקר החתיכות מחלב שבהן צריך שיהו לו שלשה סכינים אחד לשחיטה שלא יחתוך בו בשר וחלבים שמא יפגם ואע\"פ שהוא בודק קודם שחיטה שמא יפשע ולא יבדוק ואע\"פ שאין להחזיק שום אדם לשחוט בלא בדיקת סכין סתם טבח בודק לאחר שחיטה ומצניע סכינו וכל שעושה כן סכין בחזקתו עד שאפי' שחט בלא בדיקה ונאבד הסכין מותרת כמו שנבאר למטה ואם נשתמש בו קודם הצנעה חזר לו לדין שאר סכינין שהם בחזקת פגומים וכל שהוא כן קרוב לטעות בדבר או שמא יש דם על פניו ויחתוך בו בשר המתקן לאכילה ואחד לחתוך בשר שלא יחתוך בו החלב שמא ידבק מחלב שבו על הבשר ואע\"פ שצונן בצונן הוא ודיו בהדחה והרי הוא צריך להדיח את הבשר כשיבא למלחו כדי להדביק המלח על הבשר וכן שחוזר ומדיחה לאחר מליחה כמו שיתבאר בזו דוחק הסכין מדביק הרבה החלב בפנימיות הבשר במקום מגעו עד שאין ההדחה מעבירו ומתוך [כך] צריך הדחה ושפשוף ושמא זה יפשע ולא ישפשף כראוי ואחד שיחתוך בו חלבים ואם תאמר שיחתוך בשר תחלה ואחר כך חלבים וכשיבא לחתוך בה בשר בהמה אחרת מסתמא יקנח סכינו שמא יפשע ויחתוך חלבים תחלה ולא ירגיש אחר כך לקנחו מיד הואיל וקנחו כשהתחיל להשתמש בו ומתוך כך צריך לשנים אחד לחתוך בשר ואחד לחתוך חלבים ומאחר שכן יש לו הכר בדבר ולא יבא לטעות ואין צריך שיעשה בהם סימן כמו שפרשו גדולי הרבנים שלא אמרו היכרא עביד ליה אלא היכרא אית ליה ואם פשע וחתך בשר בסכין שחתך בו החלב ידיח את הבשר (ויפשפשנה) [וישפשפנה] במים יפה ודיו כמו שביארנו ויש מצריכים גרירה ואין דבריהם נראין:",
+ "מה שנהגו עכשיו מנקרי הבשר שמנקרין בסכין אחד יש אומרים שלא נאסר בסכין אחד בכאן אלא כשהחלב חם מעט אבל אחר שנתקרר מכל וכל אין קפידא בדבר ולא יראה לי כן שהרי מ\"מ צונן הוא וצריך הדחה או שפשוף אע\"פ שאין צריך קליפה אלא שיש מי שאומר שלא נאמר דבר זה במנקר אלא בחותך חתיכות החלב הגסות ומפרידן מן הבשר להצניען אבל נקור גיד הנשה ושומן וקנוקנות שבו אין חלב שבהן מתדבק כל כך ומ\"מ ראינו לקצת מנקרים נוהגים בשני סכינים ואף אותם שאין נוהגין בשנים מקנחים תמיד ��סמרטוט שלפניהם בין חלב לבשר ובנות זריזות משפשפות הבשר במים יפה כדי לצאת ידי כל ספק:",
+ "כשם שאמרו בסכינין שהוא צריך שיהיו לו שנים בנקור הבשר כך בכלים שלמים צריך הטבח שיהו לו שנים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים שמא ידיח חלבים תחלה וידבק מהם בבשר והענין הוא שהטבח מדיח חתיכת הבשר כדי להכשירה ללוקחים למלחה מיד בלא הדחה אחרת וכן מדיח את החלבים למלחן מיד שלא יסריחו והמלח אינו דבק בלא הדחה ואם ידיח את שניהם בכלי אחד ויקדים את החלבים ידבק מן החלב שעל ידיו או מן הנשאר בשולי הכלי בבשר ואע\"פ שידיחנו לאחר מליחה מ\"מ המליחה מפעפעתו ומכניסתו בפנים וצריך שפשוף ואע\"פ שכל מליחה שהיא נאכלת במלחה דיה בהדחה וזו ודאי מליחה מועטת היא דוקא בבשר שנמלח עם חלב שבה שהוא דבק במקומו אבל זה שבא מחוץ המליחה מכניסתו מעט וצריך שפשוף ושמא יפשע ולא ישפשף ומעתה אם עשה כן משפשפה יפה במים ודיו:",
+ "חתיכת בשר שחתיכת חלב דבוק בה כגון הכסלים שחלב הכליות דבק בהם אסור להניחה על גבי בשר אחר בדבוק חלב חתיכה זו על גבי הבשר האחר בעוד שהחתיכה והחלב שבה חמים עדין מעט שמא מתוך חום מועט שבו עם מה שידי הטבח ממשמשות בקרום שעל החלב שהוא דק וקלוש ונקרע לשעתו על ידי משמושו אף הוא מתחמם על הבשר השני וזב עליו ומתדבק הרבה בבשר עבר ועשה כן ישפשף שאין זה אלא צונן בצונן אלא שעל ידי מעט חום שבו עם משמוש ידי הטבח מתדבק ממנו בבשר וצריך שפשוף ויש מי שאומר שצריך קליפה מפני שהוא מפרשה בבליעה כדין חם לתוך צונן ומ\"מ די לו בכך שכל חם לתוך צונן תחתון גובר ומקרר את עליונו עד שאין תחתון בולע אלא בשיעור קליפה כמו שהתבאר בפסחים ויש מי שאוסר מכל וכל כחם בחם ואין דבריהם נראין ולא עוד אלא שגדולי המפרשים מתירין בהדחה בעלמא לפי מה שכתבו תלמידיהם בשמם אלא שאין נראה כן אלא בשפשוף ושמא תאמר ולמה לא אמרו כן אף כשהחתיכות סדורות על השלחן כל אחת בפני עצמה והחלב דבק במקומו על הכסלים שיהא החלב זב על הכסלים עצמן מפני שהקרום מפסיק במקום דבוקו וחוצץ ואין ידי הטבח מצויים למשמש בין דבוק חלב לבשר כלל וכן שאותו הקרום עב וחזק הרבה ואינו עשוי ליקרע אף על ידי משמוש:",
+ "שמענו לקצת חכמים שאוסרים להעמיד הירך או חתיכה שיש בה חלבים עם החלבים שבה יתר מיום אחד ויש אומרים עד שלשה ימים ואין לנו בזה אלא מנהג ושהרי מ\"מ אין דברים אלו אמורין על צונן גמור בצונן גמור שמאחר שנצטנן לגמרי כבר נקרש ואינו זב כלל ועוד שהרי קרום מפסיק בכולם:",
+ "היה הבשר נמלח בחלב שבה ובחלב של תורה ובבהמה שאינה כחושה אסורה כלה אלא אם כן בששים ובחלב של סופרים או אף של תורה בבהמה כחושה יש מי שמצריך קליפה ויש מי שמצריך נטילת מקומו ובפרק גיד הנשה נרחיב בזה בע\"ה:"
+ ],
+ [
+ "ת\"ח אע\"פ שהוא יודע עיקרי הדברים ואין מטכסיס שלו להשתדל בענינים מלאכותיים יש דברים שראוי לו לאמן ידיו בהם והם הכתיבה להיות חתימת ידו נאה לדין או לעדות והשחיטה והמילה וקשר של תפילין וציצית וכן ראוי לו להרגיל עצמו לברכת חתנים שידע נסח שלהם על פה וירגיל עצמו בהם שידע לאמרן בעריבות שדברים אלו אדם רץ בהם לתלמיד חכם וכשאינו יודען הבריות מרננות אחריו ויש מפרשי' בכתב שילמד תקון השטרות הצריכות לבני אדם שהרבה יודעין את הדין שאינם בקיאים לעשות נוסח השטרות כראוי והלא גנאי הוא לו:",
+ "כל טבח שנתברר לנו שאינו יודע מה שצריך לידע בתכונת השחיטה והיא ענין שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור כמו שיתבאר ענין כלם בפרק שאחר זה אע\"פ שראינוהו שוחט כמה פעמים ונזהר מהם יפה אסור לאכול משחיטתו כל זמן שלא עמדו אחרים על גביו שכל שאינו יודע בדבר עושהו לפעמים ואינו מרגיש וכבר ביארנו פסק זה למעלה ומ\"מ בתוספות כתבו בשם אחרוני הרבנים שידע עיקרי הלכות אלו ובדיקת סכין ושיעורו ושיעור מקום שחיטה אבל שאר פרטיהם שאין מצויים כגון שהא במיעוט סימנין או הגרים שליש ושהיות אם מצטרפות וכן כל כיוצא בזה אין פוסלין אותו בכך:",
+ "השוחט צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה בפסול שאפשר לבא על ידי שחיטה כגון אם הוגרמו או אם נשחט רובן שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומהו חזקת איסור זה יש אומרים בחזקת איסור אבר מן החי ואין נראה כן שמאחר שהיא מתה לפנינו היאך נאמר שלא יצאה מחזקת איסור זה אע\"פ שלא נודע לנו היאך נשחטה והרי על כל פנים מתה היא ואין כאן אבר מן החי אלא עיקר הדברים שהיא עומדת בחזקת איסור שאינו זבוח שהרי אמרה תורה וזבחת ואכלת זבוח אכול שאינו זבוח לא תיכול ואע\"פ שאנו רואין אותה מתה לפנינו לא יצאה מחזקת איסור שאינו זבוח שהרי אפשר למיתה בלא זביחה הלכך אין לשוחט לסמוך בזה על בקיאותו ולומר שמאחר שהחזיר הסכין על כל הצדדין כבר נשחטו שהסימנים נשמטים הם אילך ואילך ולפעמים אדם סבור שנשחטו לא נשחטו ואין להתיר מן הספק עד שיבדוק וידע בבירור ואם לא בדק ואי אפשר לו עוד לבדוק כגון שנחתך הראש הרי היא טריפה ואסורה באכילה אלא שאין לה דין נבלה לטמא במשא אא\"כ נתברר פסול בשחיטתה הא אם נתברר פסול בשחיטתה הרי היא נבלה כמו שיתבאר בפרק שני ומ\"מ אלו שיודעים לאמן את ידיהם עד שהסימנין מתגלים להם בשעת שחיטה ורואין אותם בשעת שחיטה אין צריכים עוד לבדיקה אחרת:",
+ "בדק בסימנין ומצאן שחוטין כתקנן הרי יצאה מחזקת איסור שאינו זבוח ונכנסה לחזקת היתר ואינה יוצאה ממנו אלא על ידי הודאי ואע\"פ שנולד בה ריעות כגון שבא זאב ונטל את בני מעין והחזירן מנוקבים הואיל והדבר מצוי לתלות בזאב תולין בו ומכשירין אותה וכל שכן אם לא החזירן כלל ולא סוף דבר בבני מעים אלא אף בריאה אע\"פ שעלולה בטרפות אם נאבדה או שנטלה זאב והחזירה מנוקבת אין אוסרין אותה מספק שאף בדיקת הריאה אין אנו צריכין לה מן הדין אלא שהגאונים הנהיגו בכך מתוך שהיא עלולה ואין לנו לאסרה מספק ויש מחמירין בזו בריאה בהחזירה מנוקבת ובבהמות גסות שהטרפות מצוי בהם ואין הדברים נראין להפריש ביניהם כלל ועוד שהרי אמרו עליה בפרק אלו טרפות היכא דמשמשא ידא דטבחא ודאי תלינן דהא תלינן בזאב וכן הסכימו רוב גאונים וגדולי המחברים כתבוה אף בבא גוי ונטלה אלא שיראה לי שאם הוא כמערים וכמתכוין לכך ראוי להחמיר:",
+ "וענין בקור חכם ר\"ל שיראה סכינו לחכם לבדקו וכן שיעור שהייה אם הוא כשיעור בדיקת סכין כמו שאמר טבח חכם כלומר שאין בעיר חכם ממנו ואינו צריך להראותו לאחר או אם יש בה שיעור אחר יתבאר הכל למטה בע\"ה:",
+ "אזהרת חכמים היא ובכלל שמירת נפש להיות אדם שומר עצמו מן הסכנות ובפרט באכילה ובשתיה מכאן אמרו במי שמצא תאנה או אבטיח מנוקרים שיש לו לחוש שמא נחש או אחד מבעלי הארס נקרום ואפילו ראה צפור מנקר בתאנה או עכבר באבטיח אין תולין את הדבר בצפור ועכבר ולהקל אלא חוששין שכבר נקרו בהם בעלי ארס ואלו במקום נקב נקרו ואע\"פ שבב�� זאב ונטל את בני מעים והחזירן מנוקבים תולין להקל במקום סכנה החמירו במה דברים אמורים בנקב העשוי כמין נקור אבל נקב העשוי כמין בקוע הואיל ואין הלחות שבהם מגולה אין חוששין והוא שאמרו במסכת ע\"ז שפי התאנה אין בו משום גלוי:",
+ "שלשה משקין אסורין משום גלוי המים והיין בין חי בין מזוג והחלב ובפרק אלו טרפות הוסיפו בהן אף הדבש ובתלמוד ע\"ז התבאר שהיין שהקרים יש בו משום גילוי אבל יין תוסס אין בו משום גילוי וכמה תסיסתו שלשה ימים וכן שאר המשקין כלן כגון ציר ומוריס ודומיהן מותרין וכמה ישהו אלו שיש בהם משום גלוי בגלויים ויאסרו משום גלוי כל שנעלמו מן העין בגלויים בכדי שיצא הנחש או הרחש ר\"ל שרץ בעל ארס מתחת אוזן הכלי שבו המשקין וישתה ויחזור לחורו:",
+ "במסכת בכורות אמרו שנקורי תאנים וענבים וקשואים ודלועים ואבטיחים ומלפפונות והם הנקראים מילונ\"ש בלע\"ז אפי' היתה נקירתן ככד חוששין לה לנקירת בעל ארס אחד גדול ואחד קטן אחד תלוש ואחד מחובר כל שיש בו ליחה חוששין לנקירת בעל ארס ומשמרת של יין אסורה משום גלוי חוששין שמא שתה הנחש משם וכל שיש בו נשיכת נחש אסור:",
+ "שיעור המים המגולין שהן אסורים בשיש בהם כל כך שהארס נאבד בתוכן ר\"ל שאינו נראה הא אם היו שם מעט כל כך שאלו היה שם ארס היה נראה אין בהם משום גלוי ובהפך הדברים אם היו שם מים כל כך עד שיהא הארס מתבלבל בתוכן ובטל עמהם אין בהם איסור וכיצד משערין דבר זה נפל ארס זה במים שבקרקע אם היו שם ארבעים סאה או יתר הרי הוא מתבלבל בהם ובטל עמהם ומותר ויש מי שאומר שאף בארבעים סאה אינו נאבד אא\"כ היה שם יתר ולא יראה לי כן שלא אמרה תורה טבול וסכן בעצמך ופרשו בתלמוד המערב שאם היה מעין המושך אפי' מועט ביותר אין בו משום ארס נפל ארס זה במים שבכלים הן שהיו שם הרבה הן שהיו שם מעט לעולם אינו נאבד בהן ואסורין לעולם בתלמוד המערב אמרו במסכת תרומות שאם היה הכלי מכוסה ואינו פקוק יש בו משום גלוי ופקוק ואינו מכוסה אם היה פקקו מכסה את השפה מותר ומי שרוצה לעשות הדבר בשלמות פוקק ומכסה:"
+ ],
+ [
+ "כל ספק שבגלוי בין ברה\"י בין ברה\"ר הרי הוא אסור ומ\"מ בפירות כל שלא נולד בהם ריעות מותר בתלמוד ע\"ז אמרו אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואינו חושש דברים הרבה נאמרו בענין זה ביחד במסכת ע\"ז ושם יתבארו בע\"ה ושאר דברים המפוזרים מענין זה במקומות אחרים כבר כתבנום בכאן כדי שימצא צורך הענין למבקשו בלא עמל ומ\"מ בזמנים הללו אין הרחשים מצויים בין בני אדם ונתפשט להקל בענינים אלו כלל גדול בלשון הבריות שומר פתאים י\"י:",
+ "כל ספק טומאה ברשות הרבים טהור ר\"ל שאם היתה טומאה מונחת ברשות הרבים ספק נגע בה ספק לא נגע טהור ואם היה כן ברשות היחיד ספקו טמא ומפני מה החמירו בספק רשות היחיד מפני שלמדוה מסוטה שהרי סוטה שנסתרה אע\"פ שהדבר ספק טומאה לבעלה אף ברשות היחיד לא נאמר ספקו טמא אלא בשהיה זה שאירע בו ספק טומאה מי שיש בו דעת לישאל ולחקרו מה שאירע לו כסוטה אבל אם לא היה לו דעת לישאל כגון חרש ושוטה או קטן שאינו יודע להשיב אף ברשות היחיד ספקו טהור מעתה היתה חולדה מהלכת על ככרות של תרומה ושרץ מת בפיה ספק נגע שרץ מת בככרות ספק לא נגע טהור:",
+ "מי חטאת שנתערבו בהם מים אחרים כלל אפי' משהו נפסלו וכן אם ירד עליהם טל לפיכך מי חטאת ששתתה מהן בהמה או חיה פסולים מפני הריר היוצא מפיהם בשעה ששותים וכן כל העופות חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת ואין הריר יוצא מפיה כמו שהתבאר במקום אחר במסכתא זו וכל השרצים אינן פוסלים חוץ מן החולדה מפני שהיא מקיאה ר\"ל שמלקקת בלשונה ונמצא לחות יוצא מפיה ומתערב במים:",
+ "צלוחית שיש בה מי חטאת שהניחה מגולה ומצאה כמו שהניחה פסולה הואיל ולא שמרן נפסלו בהיסח הדעת ואע\"פ שבקצת ספרים כתוב כאן בסוף השמועה טעמא דהניחה מגולה ומצאה מכוסה או מכוסה ומצאה מגולה הא הניחה מגולה ומצאה מגולה לא טומאה איכא ולא פסלות איכא כלומר ואלו לענין סכנה כל ספק מים מגולין אסורים אלמא דסכנתא חמירא מאיסורא אין זו גירסא מחוורת שזו אף למי חטאת פסולה משום היסח הדעת ומה שאבו צריכים ללמוד הימנה שהסכנה חמורה מן האיסור אנו למדים אותה מסוף השמועה כמו שנבאר וראיה לדברינו מה שאמרו במסכתא פרה הממלא בידו אחת ועשה מלאכה בידו אחת או שמלא לו ולאחר או לשנים כאחד פסל שהמלאכה פוסלת במלוי ודאי טעם פסול המלאכה אינה אלא שהמלאכה מביאתו לידי היסח הדעת והתורה אמרה למשמרת למי נדה וכן כתבוה גדולי המפרשים ומ\"מ אפשר לדעתם שאין בהם פסול אלא מצד המלאכה אלא שאין הדברים נראין:",
+ "הניחה מגולה ומצאה מכוסה הרי ודאי אדם כסה שאין דרך שרצים לכסות ומאחר שהוא ברור שאדם כסה אני אומר שאדם טמא היה והרי הן טמאות לטמא הנוגע אע\"פ שלא נתקדש עדיין באפר פרה שאם נתקדשו הרי מי חטאת עצמן מטמאות במשא ויש מי שאין גורס בכאן לשון טומאה אלא שנפסלו ומפני שהם מפרשים אותה בנתקדשו והרי הם מטמאין במשא גם כן מחמת עצמן ועיקר הדברים כדעת ראשון וטמאה גרסינן ומפני שמאחר שאין דרך שרצים לכסות אין כאן אלא ספק אחד אם טמא אם טהור ותולין בטמא לחומרא וכמו שאמרו בראשון של פסחים קרדום שאבד בבית או שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו ואם תשאל והלא בראשון של נדה ככר תרומה על הדף ומדף נתון תחתיה ר\"ל דף טמא מדרס אע\"פ שאם נפל אי אפשר שלא נגע במדף ואפי' היתה עומדת במדרון שנפילתה מצויה כל שמצאה במקום אחר מטהרין אותה שמא טהור נטלה והניחה לשם אלמא תולין בטהור יש לדון בה שהדברים מוכיחים הואיל וטומאה תחתיה שלהצלה מן הטומאה נעשה ואלו אדם טמא אינו מציל הא בכל שאר מקומות תולין בטמא ולשטה זו אם לא היתה שם טומאה חוששין לטמא ואחרוני הרבנים תרצו שבספק כלים גזרו בספק אוכלין לא גזרו אחר שאין להם טהרה במקוה:",
+ "הניחה מכוסה ומצאה מגולה אם יכולה חולדה לשתות מהן כגון שאינה עומדת באויר אלא בקרקע תולין בחולדה שפוסלת בשתייתה ודנין ששתתה ופסולה וכן אם ירד בה טל בלילה ועל זו שאל ר' יהושע מה טעם כלומר מה ענין שבהניחה מגולה ומצאה מכוסה אמרת שטמאה לטמא אחרים ומפני שאתה תולה אותה באדם טמא ובהניחה מכוסה ומצאה מגולה אינה אלא פסולה ומשיב בעצמו רישא אין דרך שרצים לכסות וודאי אדם כסה ואין כאן אלא ספק אחד אם טמא אם טהור אבל סופא דרכן של שרצים לגלות ויש כאן ספק אדם ספק שרץ וכל שחולדה יכולה לשתות חזר הדבר לספק אחד לענין פסול ופסולה אבל לענין טומאה עדיין יש ספק אדם ספק שרץ שאינו מטמא בחיות ואם אדם שמא טהור היה ואלו מים מגולים אף בתרתי ספקי אסורות ומי שגורס בראשונה פסולה מפרש מה טעם אאחרונה כלומר מה טעם אמרו בראשונות פסולה ובסופה באין יכולה חולדה לשתות אמרו כשרה ותירצוה משום תרתי ספיקי שהרי כל שאין חולדה יכולה לשתות חזר לשני ספקות אף לענין פסול שמא שרץ ואינו פוסל שמא אדם טהור ואלו מים מגולים אף בתרתי ספיקי חיישינן כלומר אע\"פ שיש לומר שמא אדם ואינו אוסר ואם שרץ שמא אינו בעל ארס:"
+ ],
+ [
+ "השוחט צריך שיבדוק סכינו קודם שישחוט שמא פגומה היא ואין שחיטה בפגימה אלא קריעה ואפי' דעתו לבדוק אחר שחיטה שהרי כתוב ושחטתם בזה וכן שכל ששוחט בלא בדיקה מכניס עצמו לספק בל תשחת ועוד שהרי על סמך בדיקה שאחר שחיטה אין לו לברך ומ\"מ אם שחט בלא בדיקת סכין בודקו לאחר שחיטה ואם נמצאת סכינו יפה שחיטתו כשרה אע\"פ שעבר שחט בלא בדיקת סכין ונאבד הסכין אחר השחיטה הרי זו נבלה שסתם סכינים אינם מתוקנים וחזקה פגומה היתה וכמו שאמרו בהלכה ראשונה בתירוצו של רב אשי שהעמיד משנתנו בישראל משומד ובבודק סכין ונותן לו וכלן ששחטו אהייא אי אישראל משומד אי איתיה לסכין ליבדקיה אי ליתיה כי אחרים עומדים על גבן מאי הוי דילמא בסכין פגומה שחט כלומר דהא לא טרח וסתם סכינים אינם מתוקנים ואם היתה סכין זו מיוחדת לשחיטה וכבר בדקו פעם אחרת אף לזמן מרובה והצניעו הרי סכין בחזקתו ואע\"פ שלא בדקו עכשו קודם שחיטה ואבד הימנו לאחר שחיטה מותר הא אם לא הצניעו אין כאן חזקה מפני שהסכין להשתמש הוא עשוי והואיל והותרה הרצועה להשתמש הפגימה מצויה בו לאלתר:",
+ "בדק הסכין דרך חדה ולא על צדדיה ושחט יבדוק ואם נאבד מגדולי המפרשים מכשירין לא נאמרה לדעתם בדיקת צדדין לפסול בדיעבד ויש חולקין בדבר:",
+ "בדק את הסכין ושחט מן הדין אין צריך לבדקו אחר שחיטה העמד סכין על חזקתו בין אחר שחיטת בהמה אחת בין אחר שחיטת בהמות הרבה וכמו שביארנו בשחיטת משמד לתאבון שאם בדק סכין ונתן לו אין צריך לבדקו אחריו ואילו היה טעון בדיקה אחריו לא היינו סומכין עליו אלא אין צריך בדיקה כלל אא\"כ רוצה לשחוט אחריה וראיה לדבר ממה שאמרו רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא ולא אמר בתר כולהו אלמא בתר שחיטת בתריתא לא צריך ועוד שאלו כן היה לו לומר השוחט צריך שיבדוק את הסכין כדרך שאמרו השוחט צריך שיבדוק בסימנים ואע\"ג דאיכא למימר דהאי דלא אמר הכי משום דלא פסיקא ליה דהא רב חסדא פליג עלה מ\"מ לו היה צריך כן לכתחלה אף רב חסדא היה מודה בה לכתחלה הילכך מן הדין אין צריך בדיקה אחר שחיטה כלל וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם בהסכמת חכמי דורם ומקצת גאוני אחרונים שבספרד היו אוסרים ואומרים שלא יצאה הבהמה מחזקת איסור עד שיתברר שנשחטה ואין בירור אלא כשנבדק אחר שחיטה וכן נשאו ונתנו בה הרבה עם גדולי המפרשים וסוף הדברים כל השמועות מכריעות שאינו צריך אלא שהגאונים הצריכו בכך מפני שהוא עלול להפגם כדרך שאמרו בבדיקת הריאה הא כל שאבד הסכין קודם שבדק אפי' שחט כמה בהמות כלן מותרות:",
+ "בדק סכינו ושחט ולאחר שחיטה חזר ובדק ומצאה פגומה או שלא היה מצריך עצמו לבדקו אחר שחיטה ובמקרה נמצאת פגומה אם לא שבר עצמות אחר שחיטה קודם בדיקה זו פסולה אומרין בעור נפגמה ופגומה היתה בשעת שחיטת הסימנין ואם שחט כמה בהמות פוסלין את כולן אומרין בעור הראשונה נפגמה ואפי' היתה סכינו ארוכה הרבה מ\"מ חוששין שמא בפגימה שחט:",
+ "שבר בה עצמות הואיל והסכין היה בחזקת כשר תולין בהם וכשרה ואפי' שחט כמה בהמות ואחר כלן שבר בה עצמות תולין בהן ומכשירין את כלן ואפי' לא היה בסכין אלא שיעור שחיטה שאין בו ספק שחיטה בפגם מ\"מ תולין בהם לא שבר בה עצמות אלא שנגע אחר שחיטת הסימנים בעצם המפרקת וחתך בה וכן ששחט בהמות הרבה ובשחיטת האחרונה נגע בעצם המפרקת וחתך בה כגון שהוליך והביא עליו יש אומרים הואיל וחתך בה תולין בו להכשיר ויש מחמירין הואיל ועצם זה רך הוא אין הפגימה מצויה בסבתו אפי' בחתך ר\"ל שהוליך והביא עליו וכן נראה מן הגמרא שהרי אמרו הלכתא כרב הונא בלא שבר והעלו בה אע\"פ שרב חסדא חולק בה לתלות בעצם דמפרקת ור\"ל שרב הונא אינו תולה בעצם של מפרקת אפי' חתך בה ומפני שהוא רך ואין פגימה מצויה בו וכל שכן בנגיעה לבד בלא חתך שאין תולין בו כלל ויש מפרשים הטעם מפני שכל שהוא דרך הולכה והובאה אין מצוי ליפגם ואפי' הוליך והביא בעצמות דעלמא בדרך זו אין תולין בהם דדוקא שבר והוא שמכה עליהן בכח קצת אלא שיש לחלק בזו בשאר עצמות ולאו דוקא שבר אלא כל שהוליך והביא בהן וחתך בהן מעט שבר הוא קרוי ומ\"מ אלו שתולין בעצם דמפרקת מביאין ראיה לדבריהם ממה שאמר רב חסדא אימר בעצם דמפרקת כלומר אע\"פ שאינו ודאי הא כל שהוא ודאי אף רב הונא מודה וכן נהגו בנארבונאה אף בעוף כל שאומר ברי לי שנגעתי ומ\"מ יש מפרשים באימר זה שהוא לשון ודאי כדרך שאמרו בפרק שלישי ספק שונרא ספק כלבא אימר כלבא וכן לענין דינין אימר צררי אתפשה:",
+ "יש צדדין בנגיעת עצם המפרקת שמקצת מפרשים תולין בה להחמיר והיא במה שביארנו שאם בדק קודם שחיטה ושחט כמה בהמות ונאבד הסכין אחריהן או ששבר עצמות אחר כלן שתולין להכשיר אם נגע בעצם מפרקתה של אחת מהן תולין בה לפסול כל שנשחט אחריה וכן הורו חכמי הדורות ודוקא בשחתך בה כמו שביארנו ויש חולקין באחת מהן והוא בנאבד הסכין ולשטתנו הואיל ואין תולין בו להקל אין תולין בו להחמיר מאחר שאם שחט כמה בהמות ונמצאת הסכין פגומה אחריהן כלן פסולות כמו שביארנו ראוי לאדם לבדוק הסכין בין בהמה לבהמה כדי שלא תיאסר אלא אותה שנמצאת פגומה הסכין אחריה לבד וצריך שתדע שזו אינה אלא עצה טובה שלא יביא לפסול את כל הבהמות ששחט שאלו לא בדק ביניהן ונמצאת פגומה יאסרו כלן והוא שאמרו הוה עובדא וטריף רב יוסף תליסר חיותא ומ\"מ כל שאבד סכין ולא בדק כלן מותרות ויש חולקין שלא להתיר אלא הראשונה הא מראשונה ואילך כלן אסורות שכבר יצא הסכין מחזקתו מספק שמא בעצם דמפרקת דראשונה נפגמה ואע\"ג דלא קיימא לן כרב חסדא להקל חוששין לו מיהא להחמיר ואם כן זו שאמרו רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא לאו דוקא לעצה טובה אם תמצא פגומה במקרה אלא שאף אם אבד הסכין כלן אסורות חוץ מן הראשונה ויש מכריעין שאין לומר כן אלא בודאי נגע כמו שביארנו ומ\"מ לשטתנו רב כהנא עצה טובה קמ\"ל ומה שאמרו לא כרב חסדא ולאכשורי בתריתא דחייה בעלמא היא וודאי כרב הונא אמרה דאי כרב חסדא וליפסול משום נגיעת מפרקת ניתלי באחרונה אלא כרב הונא אמרה ואין תולין במפרקת לא להקל ולא להחמיר:",
+ "ולענין ביאור מה שאמרו באותה של רב יוסף כרב חסדא ומשניה ואילך כלומר לתלות בעצם דמפרקת של ראשונה ולחומרא לאסור ממנה ולהלן ובאותה של רב כהנא אמרו לאכשורי בתריתא כלומר שאלו לא בדק תפסל האחרונה לבד אף זו פירושה לאסור מראשונה ואילך אלא מתוך שאמר בין כל חדא וחדא סתמא אינן אלא שתים ובתריתא דקאמר היא שניה וזו של רב יוסף מתוך שהזכיר בה יתר משנים הוצרך לומר משניה ואילך וזו שאמרו אי הכי תיבעי בדיקת חכם פירושו בשלמא אי כרב הונא ולמיפסל קמייתא ומחשש עור בדיקה אחרונה היא ובדיקה שאחר שחיטה אינה צריכה חכם אלא לרב חסדא שהראשונה מ\"מ כשרה היא ואין הבדיקה אלא להכשיר את הבאה אחריה שלא תפסל אם תמצא הסכין פגומה אחריה מחשש עצם דמפרקת של ראשונה אם כן בדיקה ראשונה היא ותיבעי חכם ותירץ שלא אמרו בדיקת חכם אלא משום כבוד חכם ואע\"פ שאין הלכה כרב חסדא מ\"מ זו של כבוד חכם הלכה היא והילכך בדיקות אלו שאנו מצריכין בין בהמה לבהמה אין צריך להראות בהם סכין לחכם שמאחר שאינה מחשש הבריות אלא מכבודו כבר נטל כתרו בבדיקה ראשונה שבאותו מעמד ואף בזו אם רצה למחול על כבודו רשאי כמו שיתבאר למטה בסוגיית המשנה הששית:",
+ "כשם שתולין בשבירת עצם כך תולין בכל דבר הדומה כיצד נפלה סכין מידו דרך חדה על גבי סלע או אבן או קרקע קשה הואיל ונודע לו שעל חדה נפלה הרי הוא כשבירת עצם ותולין בה:",
+ "כל מה שביארנו בעור ובעצם של מפרקת הן להקל הן להחמיר לא סוף דבר של בהמה אלא אף בשל עוף אע\"פ שעורו ועצמיו רכים מ\"מ אף הסכין מצוי להפגם על נקל:",
+ "נדה שטבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אפי' נתעסקה במין אותו דבר החוצץ אחר טבילה כל היום הרי היא בטומאתה אלא אם כן טבלה סמוך לחפיפה שאם טבלה סמוך לחפיפה אינה צריכה לחזור ולחוף ולטבול ויש אומרי' שטבילה סמוך לחפיפה אינה מועלת אלא שאינה צריכה לחזור ולחוף אבל לא לפטור מן הטבילה ואין זה כלום כמו שנבאר באחרון של נדה בע\"ה ואם נתעסקה באותו המין קודם טבילה צריכה לחזור לחוף ולטבול אפי' לא מצאה ואם אמרה ברור לי שלא היה עלי קודם טבילה נאמנת:",
+ "ולענין ביאור זה שהקשו ממנה לרב חסדא יש לשאול הרי אף לרב הונא קשיא שהרי זו כל שטבלה סמוך לחפיפה אינה צריכה לחוף ולטבול וסכין זה הרי נבדק קודם שחיטה והוה ליה בדיקת סכין שקודם שחיטה כחפיפה הסמוכה לטבילה והיה לנו להכשיר ואינה קושיא שחתיכת העור לרב הונא הוא כנתעסקה במין קודם טבילה אם לא אמרה לא עלתה לה טבילה בזו שבודאי נתעסק במין הפוגם קודם שחיטה לא כל שכן וכן לענין ביאור מה שנאמר כאן אין ספק מוציא מידי ודאי פירושו אע\"פ שהספק אינו סותר את הודאי שהרי בכאן הספק והודאי שניהם באפשר שאף רב חסדא מודה בעור שספק פוגם ספק אינו פגם ושמא פגם בעור והוסיף בעצם ואע\"פ כן הואיל והספק אינו מצוי והודאי מצוי הולכין אחר הודאי אפי' לקולא והקשו ואין ספק מוציא מידי ודאי פי' בספק כזה שאפשר שהיה כן אינו מוציא מידי ודאי להחמיר מתיבי טבל ועלה וכו' והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה בשעת טבילה ספק לא הוה עליה ואע\"פ כן הספק גובר להחמיר הואיל ואפשר שהיו שניהם ר\"ל הספק והודאי שהרי אפשר שטבל ושהיה עליו בשעת טבילה והרבה סוגיות מצינו בתלמוד שנשאו ונתנו בענין ספק מוציא מידי ודאי ולא מצינו שהקשה בה מזו של טבל ועלה והקשו בה משמועות אחרות שלא הקשה מהן בסוגיא זו ואחת מהן לדוגמא הוא שאמר בפסחים אין חוששין שמא גררה חולדה וכו' טעמא דלא חזינא הא חזינן צריך בדיקה ונימא אכלתיה ואמר רבא ודאי שקל מי יימר דאכלתיה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי והקשה לו מדתניא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפי' בני יומן הרי הן בחזקתן והא הכא דודאי טבל וספק מעשר וספק מוציא וכו' עד שתירץ דודאי וודאי הוא דחזקה על חבר וכו' אי נמי ספק וספק ומדאמר ר' אושעיא מערים אדם על תבואתו וכו' וחזר והקשה משפחה של מציק שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ לידע אם זכר אם נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויים שם והא הכא דודאי נפל הפילה וספק גררוהו ספק לא גררוהו וספק מוציא מידי ודאי להקל ותירץ דכיון דחולדה וברדלס מצויים שם ודאי גררוהו וודאי וודאי הוא ואי נמי ספק וספק והכי קאמ' לידע אם רוח הפילה ואם תמצא לומר נפל הפילה אם זכר הוא ויש מקום עיון היאך לא הקשו בה מזו של טבל ועלה וכן בכאן משתי אלו:",
+ "ולענין מה שלא הקשו שם מזו יש לומר מפני שזו שבכאן אין הספק סותר את הודאי והואיל ואפשר בשניהם ראוי לחוש לספק ואי לאו טעמא דסכין הוא דאיתרע אבל בהמה לא איתרעא היינו חוששין לספק במקום הודאי אבל של חולדה הספק סותר את הודאי שאם אכלתו אינו שם וכל שאתה בא להקשות שנחוש לספק אתה צריך להקשות שנחוש לספק (אתה צריך להקשות) מאותן שספקן סותר את ודאן כזו של חבר ושל שפחה וכן שאלו הקשה שם מזו היה יכול לתרץ דהכא משום חומרא הא לקולא לא והוצרך להקשות מחבר ושפחה שהם לקולא ולענין מה שלא הקשה כאן מחבר ושפחה שהיה בדין שהרי בחבר ושפחה אף במקום שהספק סותר את הודאי ושהספק לחומרא שיש לדון אחריו יש לתרץ בו ששתי אלו על כל פנים הספק עתיד ליעשות על כל פנים שהחבר ודאי סופו לתקן וחולדה וברדלס על כל פנים סופן לגרר ואחר שהספק עתיד להיות על כל פנים ראוי לומר עליו שיוציא מידי ודאי אבל ספק זה של עור אין לומר בו שעל כל פנים יהא עתיד לכך ומתוך כך הקשה מזו של טבילה שאין החציצה עתידה להיות שם על כל פנים ואע\"פ כן הספק מוציא בו מידי ודאי ואין צורך בכל זה שמאחר שכונתו היה להקשות לו שיהא הספק מוציא מידי ודאי לחומרא הקשה לו מזו של טבילה שהספק מוציא מידי ודאי לחומרא ולא רצה להקשות מאותו שהוא בא לקולא אע\"פ שהוא קל וחומר:",
+ "עוף שהכשרו בסימן אחד כמו שיתבאר ששחט בו סימן אחד ומצא אחר כן את חברו נעקר ושמוט ואינו יודע אם קודם שחיטה ולפסול ואם לאחר שחיטה ולהכשיר פסולה כלל גדול אמרו כל ספק שבשחיטה פסולה ואין אומרין נשחטה בחזקת היתר עומדת והרי שחוטה לפניך שכל שנולד ספק בשחיטה אין זה קרוי נשחטה ואיתרעא בהמה קרינא ביה ועקר דבר זה בפרק שני:"
+ ],
+ [
+ "בית שנראה לבעליו בו ספק נגע והזקיק את הכהן לראותו וראה בו בכדי להסגיר או בכדי להחליט יוצא לו מן הבית ואין מזקיקין לו לצאת דרך אחוריו כדי שלא תזוז עינו מן הנגע עד שעת הסגר או החלט מתוך חשש שמא יכהה או יפחת מן השיעור בכדי יציאתו שהדברים על חזקתן הן עומדין ואע\"פ שאפשר לו בכך שהרי יציאה דרך אחוריו שמה יציאה ונתקיים בו ויצא הכהן וכו' כשם שראינו בכהן גדול ביום הכפורים שנאמרה בו יציאה כדכתיב ויצא ועשה את עולתו ואמרו עליו בשעה שיוצא מבית קדשי הקדשים לאחר הוצאת כף ומחתה שיוצא דרך כניסתו כמו שיתבאר במקומו בזו אין מזקיקין לו אלא יוצא לו מן הבית ואינו גומר את הדין בדבור להסגיר או להחליט עד שיצא משם ואף תחת המשקוף אינו עומד אלא יוצא מכלו ואינו הולך לביתו אלא שעומד בצד המשקוף ומסגיר ומ\"מ הלך לביתו והסגיר על ידי חבל ארוך או גמר את הדין להסגיר או אף בתוך הבית המנוגע ואין צריך לומר תחת המשקוף הסגרו הסגר ומגדולי המחברים נראה שחולקין בכך אם הסגיר בתוך הבית:",
+ "היה הבית אפל ואין לכהן בו ענין הנגע אין פותחין לו חלונות ולא משתדלין כלל לראותו אלא כל זמן שלא יתברר לו ענינו מתוך שאינו רואהו מניחו בחזקת טהרה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ידעת שכלל גדול העידה לנו תורה בדין לילך אחר רוב סנהדרין וכן ידעת מה שאמרו בתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ומצא אחד חתיכה אחת שפרשה מן האחרות שהולכין בה אחר הרוב ולא סוף דבר באלו שהרוב שאנו הולכין אחריו לפנינו ר\"ל רוב סנהדרין ורוב חנויות של בשר שחוטה אלא אף ברוב שאין אנו רואין אותו עכשו באותו ענין שאנו הולכין אחריו כגון מה שאמרו בקטן וקטנה שאין חולצין שהרי לענין חליצה איש כתוב בפרשה כדכתיב ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה וגו' ולמדין אשה מאיש אבל מ\"מ מיבמין אותם ויגדלו זה עם זה אע\"פ שאפשר לקטן שימצא סריס ולקטנה שתמצא אילונית ואין כאן להקים שם בישראל ונמצאו פוגעין בערוה מפני שרוב הדברים אחר הרוב אנו דנין אותם ומאחר שכן אין אנו צריכין לבדוק בטרפויות לא בחלין ולא בקדשים אע\"פ שאפשר שיש שם טרפות ואפי' בדברים שאפשר לבדוק אין נזקקין כלל אפילו להצלת נפש שאם כן אף אנו נאמר במכה אביו שאינו אביו ובהורג את הנפש שמא טרפה הרג אלא כל דבר נדון אחרי רובו ברוב המצוי וכל שכן ברוב שחזקה עמו וקצת דברים שאין הולכין בהן אחר הרוב מתפרשות במקומות אחרים שמא תאמר היאך אמר ר' עקיבא בראשון של מכות אלו הייתי בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ופרשו שם בגמרא שהיה שואל אם טרפה הרג אם שלם הרג תדע שזו אינה כלום ואפי' אמר איני יודע אין בכך כלום ואין הכונה אלא להרבות בחקירות כדי להבהילם עד שמרוב בהלתם תזדמן הכחשה בתוך העדות כמו שביארנו שם:",
+ "כבר ידעת בקרבן עולה שכולה כליל ומנתחים את הבהמה לאיברים ידועים והראש אחד מהם כמו שיתבאר במקומו ואותם הנתחים אינו רשאי לנתחם עוד לנתחים מועטים אלא מעלה אותם בשלמותם על המזבח והוא שאמרו ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים:",
+ "קרבן הפסח אע\"פ שנאמר בו ועצם לא תשברו בו שרף בו עצם או שחתך בגידים אין בו משום שבירת עצם:",
+ "כבר ידעת ששלשה מינין נאמרו בקרבנות עולה כלה כליל חטאות ואשמות ודומיהן נאכל הבשר לכהנים ואימורין לגבוה קדשים קלים נאכלין לבעלים מלבד האימורין שקרבין לגבוה וחזה ושוק לכהנים ואימורין אלו העולין לגבוה הם בשור ועז חלב שעל הקרב ושעל הקיבה נכלל עמו ושתי הכליות בחלב שעליהן עם החלב שעל הכסלים ויותרת הכבד ומעט מן הכבד עמה ואם היה הקרבן ממין הכבשים נתוספה על אלו האליה כלה תמימה וקצת חליות שבשדרה והוא ממקום הכליות ולמטה שנאמר לעמת העצה יסירנה מקום שכליות יועצות:",
+ "עגלה ערופה כשהיא שלמה עורפין אותה שנאמר הערופה כשהיא שלימה וכן פרה אדומה אחר שנשחטה שורפין אותה כשהיא שלמה שנ' ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה ושתיהן טרפה נפסלת בהן שהרי עגלה ערופה כפרה נאמר בה כקדשים ופרה אדומה חטאת קרייה רחמנא:",
+ "שני שעירי יום הכפרי' צריך שיהו שוים במראה ובקומה ובדמים ולקיחתם כאחד ומ\"מ דוקא לכתחלה הא בדיעבד אף אם לא היו שוים כשרים כמו שיתבאר במקומו:"
+ ],
+ [
+ "שעיר המשתלח נפסל במום אפי' מום עובר וכן במחוסר זמן וכן אם היה טרפה כללו של דבר אין הגורל קובע לעזאזל אלא במה שהוא ראוי לשם לקרבן:",
+ "אמרה תורה בעדים זוממין ועשיתם לו כאשר זמם וגו' ויש לדרוש מכאן כאשר זמם ולא כאשר עשה מכאן אמרו לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין ודברים אלו כלם יתבארו במקומות אחרים איש על מקומו:"
+ ],
+ [
+ "מי שנתברר לנו שאינו יודע הלכות שחיטה ששחט ולא עמדו ��חרים על גביו מתחלה ועד סוף אע\"פ שעמדו עליו במקצת השחיטה ועשאה יפה אין אומרין מכיון ששחט סימן אחד יפה חזקתו על האחר שיפה הוא שוחטו אלא שחיטתו פסולה אא\"כ עמדו על גביו מתחלה ועד סוף וכבר ביארנו פסק זה למעלה:",
+ "מי שהיה הולך ומצא תרנגולת שחוטה במקום שאין לחוש לשחיטת נכרי כגון שרובו ישראל ויש מפרשים דוקא בכלו ישראל או שאבדו לו גדיו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטים או שאמר לשלוחו צא ושחוט לי והלך ומצא שחוט אע\"פ שאין אומרין חזקת שליח עושה שליחותו לקולא בדאוריתא כמו שביארנו בעירובין פרק בכל מערבין אם מצאו בבית מותר ואע\"פ שלא ידע מי שחט שאף כשתאמר אחר שחט מ\"מ רוב המצויים אצל שחיטה מומחים הם מצאן באשפה שבשוק אסורים שהרי דרכן של בני אדם להטיל נבלות באשפה שבשוק וודאי נבלה היא ויתבאר בפרק גיד הנשה שמטמאין משום נבלה מצאן באשפה שבבית מותרות אין דרכן של בני אדם להסריח את ביתו בהטלת נבלות אלא ודאי נגררו לשם על ידי חיה או שרץ ומגדולי המחברים אסרוה:",
+ "מצאן בשוק שלא באשפה אם היתה עיר שרובה ישראל או אפי' רובה גוים אם רוב טבחים ישראלים מותרים ואע\"פ שנתעלמו מן העין שחיטת הסימנין סימן מובהק הוא בעיר שרובה ישראל או שרוב טבחיה ישראל שישראל שחטן ומגדולי המחברים אסרוה ויש מכריעין בעיר שכולה ישראל אלא שבשני של מציעא מתברר הענין כדברינו כמו שכתבנו שם בסוף סוגית המשנה הראשונה ואם היתה עיר שרובה גוים אסורין שאין שחיטת הסימנין מחזיקתן כל כך וגדולי פורווינצא מתירין אותה בחיבוריהם ואין דבריהם נראין ובתוספות כתבו בזו של אבדו גדייו דוקא אבדו אבל נגנבו אסורין שאין מחזיקין ישראלים בגנבים ותולין בעממין והבל הוא שהרי בתוספתא של מסכתא זו פרק שני הוזכרה בלשון גנבה ר\"ל נגנבה בהמתו נגנבה תרנגולתו מצאה שחוטה וכו' ושאר עניני השמועה כלם מתבררים בשני של מציעא כשטתנו:",
+ "האומר לשלוחו צא ותרום והלך השליח ולא נודע אם תרם אם לא תרם והלך בעל הבית ומצא תרום אין חזקתו תרום שאין אומרים באיסורין חזקת שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר ושמא אחר ששמע תרם שלא ברשות הבעלים ותורם שלא מדעת הבעלים אין תרומתו תרומה:"
+ ],
+ [
+ "חרש שוטה וקטן אע\"פ ששחיטתן כשרה כשאחרים עומדין על גבן מ\"מ אין מוסרין להם לכתחלה לשחוט אף בעמידת אחרים על גבם וכבר כתבנו פסק זה למעלה ואין צריך לומר שהקוף ששחט שחיטתו פסולה ולא הזקקנו עצמנו להזכירה אלא שבבריתא הוזכרה כן להדיא:",
+ "השחיטה צריך שתהא בא מכח אדם שנאמר וזבחת ואמרו בברייתא וזבחת ולא נכרי וזבחת ולא הקוף וזבחת ולא שיהא זבוח מאליו ומעתה אם נפלה סכין מאליה ושחטה כראוי אינה שחיטה כלל אבל כל שבאה מכח אדם אע\"פ שלא כיון לשחיטה הרי שחיטה זו כשרה שהרי חרש שוטה וקטן אין מכונים לשחיטה אלא לחתיכה בעלמא ואפי' הכי באחרים עומדים על גבן סגי:",
+ "ויש שואלים ודילמא ההיא משום דכונת אחרים כונה היא שהרי בגל שנתלש במסכת חגיגה באו ללמוד שאין טבילת חלין צריכה כונה מזו של גל והקשו דילמא ביושב ומצפה לכך וכלים נמי דמכוין להו אדם ובמסכת גיטין פרק שני אמרו הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חרש שוטה וקטן ובגדול עומד על גביו דלאו בני דעה נינהו ואין יודעין לשם מי כותבין ועכשיו כותבין על דעת הגדול ותירצו גדולי המפרשים דבהני כי קיימי קמייהו לשם כונה קיימי אבל בשחיטה אין כונתם בעמידתם אלא לשמירה שלא יקלקלו וכמה הדבר רופף בידי שאם כן יש לדון שאף לקדשים אם עמדו אחרים על גבן לשם כונה בפירוש שכשרה אלא שנראה לי שאין אלו בקיאין בענין כתיבת הגט והטבלת כלים ואף הם תולין בהם את עצמם לדעת אחרים אבל שחיטה מתוך שרגילים באכילה רגילים בה ואין שוחטין אלא לדעת אחרים:",
+ "היה סכין בחיקו או בידו ונפלה מאליה נראין הדברים שאין זה נקרא כח אדם לענין שחיטה ואע\"פ שלענין נזקין חייב כמו שיתבאר בשני של בבא קמא בזו אין הטעם אלא שהוא חייב לשמור עצמו בכל צד שלא יהא היזק יוצא מתחת ידו וכל לענין היזק אונס כרצון ושוגג כמזיד כל שהזיק שלא בפשיעת המוזק ואע\"פ שבנדה שנאנסה וטבלה טבילתה כשרה והעמדנוה בנפלה מן הגשר אע\"פ שלא הפילה היא את עצמה בזו אף לכח אדם אין אנו צריכים שהרי אף בגל שנתלש טהור כמו שביארנו וגדולי הדור מקילין בזו מכח זו של נדה ואין דבריהם נראין שאין זה כח אדם כלל ובפרק שני אמרו נפלה סכין וכו' כמו שכתבנוה כאן ונפלה משמע בין מידו בין מחיקו בין ממקום אחר וזרק דוקא קאמר ומעתה זרק סכין לנעצה בכותל או זרקה שלא לשום דבר אפי' בגופו או ברגלו והלכה ושחטה שחיטתו כשרה ואפי' זרקה מי שאינו בן דעת הואיל ואחרים רואין שחיטתו ומ\"מ צריך שיתברר לו שלא נשחט בדרסה ולא בחלדה בדרסה שהרי בסוגיא זו הקשו והא בעינן הוליך או הביא כלומר שלא יהא דורסה ופירשה בהוליך או הביא ויש מפרשים הוליך והביא דוקא ושואלים בה ולוקמה בסכין גדולה שיוצאה חוץ לצואר שדיו באחת ותירצוה דסתמא קתני ובעי לאוקמה אף בקטן ובחלדה כמו שאמרו בפרק שני דבי רב תחליפא שחטי עופא בהדי דפרח והקשו בה ודילמא עבדי חלדה ואע\"פ שאין כאן הכרח דילמא התם שאני דכל כי הא חלדה מצויה בו מ\"מ הדברים נראין להחמיר ואם מצא נוצה של (עור) [עוף] חתוכה או של עור בבהמה בידוע שלא החליד וכמו שתירצו שם חזינא דמיפרמי גדפי אבראי ובקדשים כל שלא כיון לשחיטה שחיטתו פסולה שנאמר ושחט את בן הבקר עד שתהא שחיטתו לשם בן בקר מכאן למתעסק בקדשים ושחט שפסול:",
+ "אחר שכן חרש ושוטה ששחטו בקדשים אף באחרים עומדין על גבן שחיטתן פסולה שאין להם כונת הזבח בשום פנים ולא עוד אלא אף קטן היודע לאמן את ידיו ששחט בקדשים שחיטתו פסולה שאין לו כונה ואפי' ראינו לו מתוך מעשיו דבר שהוא מראה כונה כגון שהיתה בהמה זו מן הנשחטות בצפון והיתה עומדת עכשיו בדרום והעתיקה קטן זה מן הדרום והוליכה לצפון ושחטה לשם אפי' אמר לאחר שחיטה שלשם כך עשה אין סומכין בו שמא לא נזדמן לו לשחוט בדרום והוליכה לצפון ושחטה ולא לכונה אחרת ואם אמר בשעת הבאה שלשם עולה הוא עושה כשר זה הכלל בדברים הכשרים בקטן והם צריכים כונה כל דבר שהוא עושה מעשה שמברר את כונתו בלא שום פקפוק מועיל אף בדבר שהוא מן התורה ואף להקל והוא הדין אם אינו מעשה מבורר אלא שהוא אומר בשעת המעשה שלכך הוא מתכוין וכל דבר שהוא עושה מעשה אלא שאין מעשה זה מוכיח כלל שתהא לו כוונה באותו ענין שהוא צריך לו באותו דבר אינו מועיל אף בדבר שהוא מדברי סופרים להקל ואין צריך לומר במחשבה גרידא שלו שאינה כלום אף להחמיר וכל דבר שהוא עושה מעשה ואין אותו מעשה מברר כונתו מכל וכל אלא שאותו מעשה מוכיח עליו שהוא מכוין אע\"פ שאינו מברר כן מכל וכל וזהו הנקרא מחשבתו נכרת מתוך מעשיו כעין מה שהזכרנו בבהמת קרבן שהיתה בדרום והביאה בצפון שהוא מעשה המוכיח אלא שאינו מברר מכל וכל שכגון זה בדבר שהוא מן התורה ��ין סומכין על כונתו להקל ובדבר שהוא מדברי סופרים סומכין בה אף להקל וכבר ידעת שכל כלי העשוי לקבול והוא בדבר של קיימא מקבל טומאה אפי' לא היתה קבלתו אלא במשהו מעתה תינוק שלקח רמון וחקקו כדי למוד בו עפר ומדד בו או שהתקינו לכף מאזנים ושקל בו הרי זה מעשה המברר בו שהוא מכוין בו לכלי ומקבל טומאה ופרשוה גדולי המפרשים שאף הם אמרו בשעת חקיקה שלכך הם מתכונים שאם לא כן אין המדידה מעשה מבורר שלכך נתכונו אבל כשאמרו כן ומדדו הרי הכל מבורר ואין נראה כן כל שחקקו ומדדו או שבשעה שחקקו אמרו שהם עושים כן למוד הרי זה מבורר אבל אם מצא רמון חקוק מאליו ומדד בו עפר אין זה מעשה המוכיח כלל שלכך נחקק ואינו מקבל טומאה וכן אם חקקו ולא מדד אם לא אמר שלכך הוא מתכוין אינו כלום:"
+ ],
+ [
+ "המעלה פירותיו לגג לשטחן מפני הכנימא שבהם וירד עליהם טל לא הוכשרו לקבל טומאה בכך שהרי לא נתכון לכך ולא ירדו עליהם ברצונו ואם נתכון לכך הוכשרו העלום חרש שוטה וקטן אפי' נתכונו להיות הטל יורד עליהם הואיל ולא אמרו כן בשעת מעשה לא הוכשרו שאין להם כונה ואין ההעלאה מעשה מוכיח שהוא מתכוין לכך עלו לגג והפכו בהם הרי זה המעשה מברר שלכך הם מתכונים כדי שירד הטל על הצד האחר והרי זה מעשה גמור והוכשרו:",
+ "המשנה השניה והכונה להשלים בה ענין מה שהתחיל לבאר בשלפניה בפסול השוחטים והוא שאמר שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא אמר הר\"מ פי' דע שסבת היות שחיטת נכרי נבלה ואפי' היה חכם ואפי' ישראל עומד על גביו מפני שסתם מחשבת נכרי לע\"ז ואשר הביאנו שלא נאמר עליה אסורה בהנאה כמו תקרובת כפי מה שבארנו במסכת ע\"ז וחלקום לשני חלקים האחד מהם היודעים לעשות אותם ר\"ל להביט אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם ולהוריד הרוחניות בהם ושאר אותן שטויות שמטנפין השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא והחלק השני הם העובדים לאותם הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד והם רוב עובדי עבודה זרה והחלק הזה האחרון אמרו חכמים ענין בלשון הזה גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ועל אלו אמרו ששחיטתן מטמאה במשא ואינו אסור בהנאה ומה שאמר ומטמא במשא ואע\"פ שהוא ידוע שכל נבלה מטמאה במשא לפי שאפי' לר' יהודה בן בתירא שאומר תקרובת ע\"ז מטמאה באהל אומר בשחיטת נכרי שהיא מטמאה במשא בלבד:",
+ "אמר המאירי שחיטת נכרי נבלה אפי' אחרים עומדין על גבם שלדעת עצמם הם מכונים ומטמאה במשא כשאר נבלות ופרשו בגמרא שמ\"מ מותרת היא בהנאה ואין אנו אומרין שסתם מחשבתו לעבודה זרה אלא אם כן שחטה לשם עבודה זרה להדיא:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ואף גר תושב וכותי בזמן [הזה] בדין זה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא שחיטת מין ישראל והוא כל מי שהוא משומד לע\"ז ונאבק בה עם שכל מעשיו לשמה וכגון שנעשה לה כומר חמורה משחיטת הנכרי לאסרה בהנאה וממה שאמר הא דמין לע\"ז ופירושה דמין ישראל וכל שכן מין גוי והוא שראינוהו עובד את האלילים ואדוק בהן לעשות כל מעשיו לשמן וכמו שאמר בסמוך השתא מין ישראל אסור מין גוי מבעיא וכן שהקשו וליחוש שמא מין הוא ויש חולקין במין ישראל שאינה אסורה בהנאה ושלא כסוגיא זו שמאחר שבמשומד לע\"ז דרך כלל פסקנו למעלה שדינו כדין הנכרי וכלם על שיעור אחד הם ואין נראה כן לדחות שטת הסוגיא בלא ראיה אלא אסורה בהנאה ולא עוד אלא שפתו פת כותי שאמרו עליו בסדר זרעים שהוא כבשר חזיר ויינו יין נסך וספריו חולין כספרי קוסמים אפי' תורה ונביאים ופירותיו טבלים והוא בכלל מורידין כמו שיתבאר במס' ע\"ז וי\"א כן אף במשומד לעבירה אחרת להכעיס ומ\"מ שחיטת נכרי הואיל ואין רוב האומות מינין אלא שמנהג אבותיהם בידיהם מותרת בהנאה אלא שמטמאה במשא אף באחרים עומדין על גביו ואפי' נודע לנו שאינו עובד ע\"ז כגון גר תושב שאין הענין אלא מדכתיב וזבחת ולא מי שאינו ישראל ואפי' בגוי קטן שאינו יודע בטיב עבדה זרה:"
+ ],
+ [
+ "אף לענין קבלת קרבן משומד לע\"ז חמור מן הנכרי דכתיב אדם כי יקריב מכם ולא כלכם מכם בכם חלקתי ולא באומות וכבר פסקנו ענין זה למעלה:",
+ "תקרובת ע\"ז הן שהקריבו לה בשר הן שאר אוכלין ומשקין הכל כנבלה ומטמאה במגע ובמשא ושיעורה בכזית והיא אסורה בהנאה ומ\"מ אינה מטמאה באהל אע\"פ שהכתוב קראה זבחי מתים:",
+ "המשנה השלישית והכונה בה בהשלמת ענין השוחטים ובהתחלת ביאור החלק השני מן הפרק והוא לבאר באיזה זמן שוחטין ואמר על זה השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה אמר הר\"מ פי' השוחט בלילה ר\"ל באפלה של לילה אבל באור הנר מותר לשחוט לכתחלה ודע ששחיטת נשים ועבדים מותר לכתחלה אם הם יודעים ומומחים כמו שזכרנו וכבר נתבאר זה בשלישי מזבחים באמרו שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים:",
+ "אמר המאירי השוחט בלילה פי' ובלא אבוקה שאין שם אורה כלל וכן הסומא ששחט אף בלא אחרים עומדים על גביו שחיטתו כשרה בדיעבד אלא שלכתחלה לא ישחוט סומא כלל שמא יחליד וכן לא שום אדם בלילה ופרשו בגמרא שאם היתה אבוקה כנגדו שוחט בלילה אף לכתחלה כמו שאמרו לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה כמו שיתבאר ובית אפל אף ביום דינו כלילה שסוף הענין בזה אינו אלא על שאינו רואה מה שהוא שוחט ורבותי היו מתירין לפעמים לשחוט לכתחלה לאור הלבנה וכן הסכימו בה (עם) קצת חכמי בדירש ונרבונאה וזו שהזכרנו בראש הגג ובראש הספינה פירושו שבראש הגג אין חוששין שיאמרו לצבא השמים הוא שוחט וכן בראש הספינה ואם בא לשחוט בתוך הספינה שוחט אף על גב הכלי אבל לא לתוכו או מוציא ידו חוץ לספינה (ושותת) [ושוחט] ודם שותת על דפני הספינה ויורד לים אע\"פ ששחיטה לתוך הים אסורה כמו שיתבאר בפרק שני לא נאמרה אלא כשהקלוח יורד לים:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הרביעית והכונה בה להשלים ביאור מה שהתחיל בשלפניה בענין באיזה זמן שוחטין ואמר על זה השוחט בשבת וביום הכפורים אע\"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה אמר הר\"מ פי' אמרו השוחט בשבת אם היה שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה ומה שאמר אע\"פ שמתחייב בנפשו כך סדר התלמוד אע\"פ שבמזיד מתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה ואם שחט אחר כן שחיטה שנייה שיהיה אסור דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הרי זה פסול ודע שזה שישחוט בשבת בשוגג שאמרו שמותר באכילה אין מותר עד מוצאי שבת אבל השוחט לחולה בשבת מותר לו לאכל ממנו חי בשבת אבל מן המבושל לחולה בשבת אינו מותר לבריא לאכל ממנו אלא למוצאי שבת כמו שהתבאר בשביעית:",
+ "אמר המאירי השוחט בשבת וביום הכפרים אע\"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה בדיעבד משנה זו לא התבאר ענינה כל הצורך ובגמרא פרשוה בששחט בשוגג ואע\"פ שנאמר עליה שנתחייב בנפשו פי' הדברים אע\"פ שאם עשה כן במזיד מתחייב בנפשו שחיטתו כשרה והכריח דבר זה מפני שמתוך שאמר שחיטתו כשרה אלמא אף לשוחט ואלו שחטה במזיד אסורה לשוחט לעולם ואע\"פ שמתפרשת בשוגג אסורה היא ליומה כר' יהודה שסובר בזו קנסינן שוגג אטו מזיד והוא ששנה שחיטת שבת בדמיון שחיטת יום הכפרי' שהרי יום הכפרים אסור לאכול בו ביום נמצא שענין המשנה על דרך פסק כך הוא השוחט בשבת וביום הכפרים שלא לצורך חולה בשוגג אע\"פ שאלו עשה כן במזיד מתחייב בנפשו שחיטתו כשרה בין לו בין לאחרים לערב בכדי שיעשו ומ\"מ אסורה ליומה בין לו בין לאחרים וכן הלכה ויש מי שאומר שמותרת לערב מיד שלא נאמר דין שהיית בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי גוי שהדבר קל בעיני ישראל ואינו מדקדק שלא לומר לו לך והבא לי וכן באיסור קל הנעשה אף על ידי ישראל כמה שאמרו במקום אחר באשה שמלאה קדרה עששית ותורמוסין מערב שבת לאוכלן למוצאי שבת אבל באיסור חמור הנעשה על ידי ישראל אין הדבר מצוי לחטוא ומותר לערב מיד:",
+ "וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה להשלמת ענין זה עם שאר דברים שנתגלגלו בהם אלו הם שחט בשבת במזיד שלא לצורך חולה אם עשה כן בפרהסיא שחיטתו פסולה ונבלה לדעת קצת כדין מה שנתבאר במחלל שבתות בפרהסיא ואם עשה כן בצנעא שאינו משומד עליה אסורה לשוחט עצמו לעולם ולאחרים מותרת לערב בכדי שיעשו וגדולי הדור מתירין אף מיד על הדרך שביארנו:",
+ "בתוספות כתבו שבשחיטה ראשונה אף בשוחט בפרהסיא כן שלא נקרא משומד גמור בשחיטה ראשונה שאינה לשחיטה ליעשות עליה משומד אלא בסוף ר\"ל גמר השחיטה והילכך הראשונה כשרה וממנה ואילך פסולה ואם כן זו שאמרו במזיד מותרת לאחרים פירושה אף בפרהסיא בשחיטה ראשונה ומביאים ראיה ממה שאמרו בפרק אותו ואת בנו השוחט לע\"ז ר' שמעון פוטר משום אותו ואת בנו ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וחכמים מחייבין ואמרו עליה לא שאנו שחכמים מחייבים אלא ששחט ראשון לע\"ז ושני לשלחנו אבל ראשון לשלחנו ושני לע\"ז פטור דהא חיוב ע\"ז ואותו ואת בנו באין כאחד וקם ליה בדרבה מניה ואי לא אתרו ביה לע\"ז חייב משום אותו ואת בנו והלא כמשומד לכל התורה הוא ושחיטת נכרי היא אלא אינו נעשה משומד גמור בראשונה והוא הדין לחלול שבת בפרהסיא וכמה קשים דברים אלו לפרש שהרי בהדיא אמרו היתה בהמת חברו רבוצה לפני ע\"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה והשוחט לשם הרים שחיטתו פסולה וודאי בראשונה קאמר וההיא דאותו ואת בנו מ\"מ יש לתרץ בה דהואיל ושחיטת ישראל משומד היא לא יצאה מכלל שחיטה שאינה ראויה וכל שכן לדעת האומרים ששחיטת משומד לע\"ז מטהרת מידי נבלה ואחר שכן ודאי זו שאמרו במזיד מותרת לאחרים דוקא בצנעא או שמא אף בפרהסיא אלא שאינו עושה כן דרך חלול שבת אלא שמזיד בהוראה לדון בחולה מי שאינו חולה של סכנה וכיוצא בזה כך נראה לי ועקר לא סוף דבר במה שאסרנו שחיטות אלו ליומן בששחט דבר שהיה מוקצה בין השמשות כגון שלא היה לו חולה בין השמשות כלל שתהא דעתו עליה מאתמל אלא אף אם היה לו חולה בין השמשות שהוכנה בהמה זו על ידו הואיל והבריא משקדש היום והוא שוחט אחר שהבריא אסור כדין מה שביארנו:",
+ "היה לו חולה בין השמשות ועדין הוא חולה בשבת ושחט לו מותר לבריא בו ביום הן לשוחט הן לאחר שהרי בהיתר גמור נשחטה ולשמא ירבה בשבילו אין לחוש ששחיטה לאחד שחיטה למאה אלא שאין בריא אוכל ממנה אלא באומצא ר\"ל בשר חי בלא בשול ובלא מליחה שהמליחה אסורה בשבת ולאיסור דם אינו צריך לחוש שהדם הנבלע באיברים מותר אא\"כ יש שם ורידים מלאים דם שאין עקר מליחה אלא בבשול שמא יתן הבשר במים קודם שיהו רותחים והדם נפלט במים פושרין ומ\"מ היו נוהגים לאכלה בחומץ כדי לעכב את הדם ומכל וכל עד שמתוך כך מפרשי' באומצא כן ויש מי שאוסר לכבשה בחומץ בשבת ומפרשים באומצא כמו שביארנו ומצד מה שאמרו כבוש כמבושל ויש אוסרים לאכול בלא מליחה מפני שכשהוא כוסס הבשר בשניו הדם פורש ונשאר בפיו וכן אוסרין מליחה וכבישה בחומץ בשבת וזה שאמרו מותר לבריא באומצא פירושו שאם עשאוה לחולה באומצא מותר לבריא ור\"ל כבישה בחומץ ואין חוששין שמא ירבה בשבילו שמאחר שהוא דבר שאינו מצוי כבשול גמור לא גזרו ביה רבנן או שמא הואיל ואיסור כבישה אינו אלא מדרבנן וכמו שאמרו כובשין כבשים במועד אף שלא לצורך המועד לא גזרו בו ויש מפרשים אותה בסמוך לעצם שאין בו דם ואיני יודע מהיכן בא להם לא היה זה חולה בין השמשות וחלה בשבת ושחט לו יש מי שאוסר לבריא בו ביום מטעם מוקצה ואע\"פ שאין מוקצה מחמת הכנה בשבת ומוקצה מחמת איסור אין כאן שהרי בהיתר היא נשחטת הם אומרים שמודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו ואין הדברים נראין כמו שפסקנו במסכת ביצה והילכך אף בזו מותרת לבריא בו ביום:",
+ "המבשל בשבת שלא לצורך חולה אף דבר המוכן מבעוד יום בשוגג דינו כדין שוחט ואסורה ביומה בין לו ובין לאחרים כר' יהודה ויש פוסקים להתירה אף בו ביום ואף לשוחט עצמו כר' מאיר אלא שהרבה סוגיות מצינו כר' יהודה כמו שביארנו בשלישי של שבת ולערב מותרת בין לו בין לאחרים בכדי שיעשו ויש אומרים מיד ובמזיד אסורה לו לעולם ומותר לאחרים לערב ואין צריך לומר שכן במבשל דבר המוקצה וכן הדין במי שבשל לחולה שהיה חולה מבעוד יום והבריא בשבת אם שחט לו אחר שהבריא אע\"פ שאין כאן מוקצה ואם בשל לחולה שהיה חולה בין השמשות והוא חולה עדיין אסור לבריא בו ביום אף בדבר המוכן שמא ירבה בשבילו ולערב מותר אף למבשל ואף מיד:",
+ "קצץ לו דלעת הואיל והיתה מחוברת בין השמשות אסורה ביומה לכל אדם משום מוקצה ולערב בכדי שיעשו ויש אומרים מיד וכן הדין שכל שנעשה בהיתר אין צריך בשש:",
+ "מחתכין את הדלועין התלושין לפני הבהמה בשבת אע\"פ שנתלשו בשבת על ידי גוי או על ידי איזו סבה וכן מחתכין את הנבלה לפני הכלבים אע\"פ שנתנבלה בשבת אע\"פ שלא היה דעתו של אדם על אלו מערב שבת שאין איסור מוקצה מחמת הכנה בשבת ומוקצה מחמת איסור שחיטה ותלישה אין כאן שהרי אף כשהבהמה חיה ראויה לכלבים אלו נתנוה לו וכן בדלועים המחוברים הרי היה יכול להעביר בהמתו על המחובר וביום טוב מיהא אסורים מחמת מוקצה של הכנה ויש חולקין בזה בקצת דברים וכבר כתבנו הענין במסכת יום טוב פרק ראשון:",
+ "בזמן שהכותיים לא נעשו עדין כגוים גמורים היתה תבואה שלהם חשודה מ\"מ להיות כלה טבל גמור והיו חייבים ליטול ממנה תרומות ומעשרות ומי שלקח מהם באותו זמן חבית של יין היה ערב שבת ולא היה לו פנאי להפריש המתנות ממנה והיה רוצה לשתות על דרך זה שיאמר שיעור זה הראוי להפריש ממנו לתרומה יהא תרומה באיזה מקום שבחבית וכן שיעור זה הראוי למעשר מעשר ��שישתה כל אותה שבת ואחר השבת יפרישם ושיסמוך על מה שאמרו הוברר הדבר שזהו תרומה וזהו מעשר אסור שכל שהוא מן התורה אין בו ברירה כמו שביארנו במסכת יום טוב ועיקר דבר זה בסדר זרעים ואע\"פ שהכותיים כבר עשאום כגוים גמורים מ\"מ אתה למד ממנה למי שיש לו חבית של יין והוא טבל גמור שאינו שותה ממנו על סמך ברירה עד שיפריש וכבר הרחבנו בה יותר בשני של סוכה ובשלישי של עירובין וכן בשלישי של גיטין ושם ביארנו ענין מיחל ושותה ושאר דברים הצריכים בביאור השמועה:"
+ ],
+ [
+ "מניח אדם שני עירובין מערב שבת או מערב יום טוב בשתי רוחות אחד למערב ואחד למזרח ואומר אם יבא חכם למזרח יהא עירובי שבמזרח עירוב ואם למערב יהא עירובי שבמערב עירוב ואם יבאו שני חכמים אחד למערב ואחד למזרח לאיזה שארצה אלך ואם לא יבא לא לכאן ולא לכאן לא יהא עירובי עירוב ואהא כבני עירי לילך אלפים אמה לכל רוח והכל לפי תנאו מפני שלמחר כשבירר לו רוח שהוא הולך הוברר הדבר שלאותו רוח קנה שביתה שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה ואחר שכן אין צריך לפרשה כר' יהודה שאינו מתיר שיתנה על שני חכמים דהיינו לכאן ולכאן אלא באחד שאם בא למזרח או למערב ואף זו לדעתו בשכבר בא חכם שאין שם צורך ברירה וגלויי מילתא בעלמא הוא אלא אף בשנים ואף בשלא בא בשעת העירוב וכן אף בשלא יבא עד למחר וכבר ביארנו ענין זה בכדי הצורך במקומו במסכת עירובין פרק שלישי:",
+ "כל הכלים הראויים לטלטל בשבת שנשברו בין שנשברו קודם השבת בין שנשברו בשבת אם היו השברים ראויים לשום מלאכה אע\"פ שאינן ראויים למעין מלאכתן הראשונה מותר לטלטלם כגון שברי עריבה לכסות בהן את החבית שברי זכוכית לכסות בהם את פי הפך וכן כל כיוצא בזה ואם לא היו השברים ראויים לשום מלאכה אסור לטלטלם ויש בקצת דברים אלו חולקים וכבר ביררנו הענין במסכת שבת פרק כל הכלים במשנה הרביעית:",
+ "כבר ידעת שהסחיטה אב מלאכה ומתוך כך אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקה ואם יצאו מעצמן אסורין כל אותו היום גזירה שמא יסחוט ודבר זה אין כל הפירות שוים בו וכיצד הוא הדין זיתים וענבים אין סוחטין אותן בשבת ואם יצא מהן משקה מעצמן אסור לשהותו עד מוצאי שבת אפי' היו אותן זיתים וענבים עומדים לאכילה שאינו רוצה בכך הואיל ועיקרן של אלו לסחיטה הן עומדין גזירה שמא יסחוט תותים ורמונים אסור לסחטן ואם יצאו מעצמן אם היו עומדים לאכילה מותרין בשבת עצמו ואם הכניסן לצורך משקה אסורים עד מוצאי שבת שמא יתן דעתו לסחוט ושאר פירות כגון תפוחים וכיוצא בהם מותר לסחטם לכתחלה בשבת שלא בכונת הוצאת משקה שאין זה אלא כמפרד אוכל מתוך אוכל ומותר אף לתוך קערה שאין בה אוכל ומ\"מ בכונת הוצאת משקה אסור ויש מתירים וכבר ביארנו טעם מחלוקתם עם שאר דברים הצריכים בביאור השמועה בראשון של יום טוב ובמסכת שבת:"
+ ],
+ [
+ "כלי שהוקצה בין השמשות מחמת איסור כגון נר שהדליקו בה באותה שבת אע\"פ שכבה הנר אסור לטלטלו כל אותה שבת לא הדליקו בה באותה שבת שאין כאן מוקצה מחמת איסור אלא שהוקצה מחמת מיאוס כגון נר ישן מותר לטלטלו ויש אומרים דוקא לצורך גופו ולצורך מקומו אבל לא מחמה לצל אבל נר חדש והוא שלא הדליק בו מעולם מותר אף מחמה לצל והוא ראוי להשתמש בו להיתר וכבר ביארנוה בשלישי של שבת במשנה חמישית שבו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה החמישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי מן הפרק בענין במה שוחטין ואמר על זה השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה אמר הר\"מ פי' מגל יד צדו האחד מגל וצדו האחד סכין והצד שהוא הסכין הוא שאסור לשחוט בו לכתחלה גזרה שמא ישחוט בצד השני ואם שחט בו שחיטתו כשרה לפי שכשאמר השוחט מורה על מי שעבר אבל לא לכתחלה וזה היה צור וקנה שחברן בקרקע או מחוברין מתחלתן ואפי' דיעבד שחיטתו נבלה אבל תלושין מן הקרקע מותר לכתחלה:",
+ "אמר המאירי השוחט במגל יד וכו' פי' מגל יד הוא שיש לו שני פיות מצד אחד חלקה כסכין ומצד אחר יש בו פגימות הרבה ויש מפרשים בה שהוא כלי הנקרא פודאדוייראה בלע\"ז ויוצא כמין שן מאחריה שהוא קצר ואין בו שיעור שחיטה וסוף הדברים כל שהוא כלי שמלאכה מצוייה בו משני צדדין וצד אחד ראוי לשחיטה וצד שני אינו ראוי לשחיטה הוא בכלל זה ולכתחלה לא ישחוט בה אף בצד שהוא סכין שמא יפשע וישחוט מן הצד האחר הא בדיעבד שחיטתו כשרה וצור וקנה שמשנה זו מוכחת שאף הם לא ישחוט בהם לכתחלה תנאים יש בה והוא שאם הם תלושים לגמרי שוחט בהם לכתחלה ואם הם מחוברים כגון קנה העומד מאליו וצור היוצא מן ההר אף מכותל מערה (אבל) [אף] בדיעבד שחיטתו פסולה לא נאמרו הדברים לאסור לכתחלה ולהכשיר בדיעבד אלא בתלוש ולבסוף חברו וכן הלכה:",
+ "וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:",
+ "תלוש ולבסוף חברו עצמו שאנו מכשירין בדיעבד יש אומרים דוקא בשלא בטלו אלא שדעתו ליטול משם אבל אם בטלו הרי הוא כמחובר מעקרו וראיה לדבריהם שהרי רבא שאל למטה תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מה דינו בדיעבד וודאי צריך לעיין מה שאל והרי העמדנו משנתנו בכך ולדעת ר' אלא ודאי ר' לא דבר אלא בשלא בטלו ואיהו בעי לה בבטלו דומיא דמשתחוה לבית בענין ע\"ז וכותל בנין בהכשר זרעים ולא הובררה שאלתו ודנין בה לחומרא וכן כתבוה גדולי הדורות ויש אומרים לענין פסק שבלא בטלו שוחטין לכתחלה ובבטלו כשר בדיעבד ומפני שלדעתם רבא שאלה במה שהיה ר' מתיר בדיעבד ומשום דלא סבירא ליה לתרוצי מתניתין ובריתא בפלוגתא דמחובר לתלוש כלל אלא דמתניתין בצור דק שהוא נפרך וקנה שיהא עדיין רך ביותר ובריתא בדאלימי ובריתא דבמחובר לקרקע ר' פוסל מפרש לה במחובר מעקרו אבל תלוש וחברו לדעת רבא לא איירי בה איהו כלל ומשום הכי בעי לה רבא ובלא בטלו מיהא לא בעי לה כלל ואנן קיימא לן בסוגיא דגמרא דהא דר' פוסל במחובר מעקרו ומשנתינו בתלוש וחברו ודאי בבטלו דאי לאו הכי הוה ליה לאוקומי תרוייהו בתלוש כאן בבטלו כאן בלא בטלו אלא לא בטלו לא איירי בה ואף לכתחלה כשרה ונעץ סכין אע\"ג דסתמיה לא מבטלי ליה פירושו שבטלו בהדיא ועקר הדברים שבטלו ולא בטלו לדעת ר' שוים הם וכל שאינו מחובר מעקרו בטלו או לא בטלו בדיעבד כשר וכמו שכלל תלוש וחברו כנגד מחובר מעקרו ורבא הוא שנסתפק בכך ותלמוד ערוך אין מניחים משום ספק בעיא דידיה והילכך לכתחלה אוסרין אף בלא בטלו שהרי שחיטה בתלוש מויקח את המאכלת נפקא ואין קיחה אלא בתלוש ובדיעבד מכשירין אפי' בבטלו ואפי' בצור היוצא מכותל הבנין הואיל ומ\"מ תלוש ולבסוף חברו הוא וכן נראה דעת גדולי המחברים תלוש ולבסוף חברו שהכשרנו שחיטתו בדיעבד אם בבטלו אם בלא בטלו דוקא בשהסכין למעלה וצואר בהמה למטה והוא מוליך ומביא צואר הבהמה בחדה של סכין אבל אם היה הסכין למטה וצואר בהמה למעלה פסולה שמא מתוך כובד הבהמה נדחק צואר שלה על הסכין ונחתך הסימן בדריסה ולא הרגיש ואפ��' אמר בריא לי שלא דרסתי יראה שאינו נאמן שמא דרס ולא הרגיש וכן דעת גדולי הדור אלא שהם באים בפיסולה מטעם אחר שאינו נראה לי ולקצתם ראיתי בזו שהוא נאמן ומגדולי קדמונינו כתבוה כדעת ראשון ובעוף בין כך ובין כך כשרה וגדולי הדור פוסלין בעוף הגס כגון אוז וכיוצא בו ולא יראה לי כן ולא עוד אלא שמגדולי קדמונינו מתירין אף בגדיים וכיוצא בהם ולא יראה לי כן אלא בכל עוף מותר:",
+ "נעץ הסכין בדבר התלוש ושחט יש מי שאומר שכתלוש הוא נדון וכשרה ובלבד שלא יהא צואר בהמה למעלה וכן כתבוה גדולי המחברים בלחי שנתלש ושן קבועה בו ושחט באותו השן שכשרה:",
+ "ממה שאסרנו במשנה שחיטה במגל יד לכתחלה אף בצד הכשר מגזרת צדו האחר יש מי שאומר כל שכן שאם היתה לו סכין פגומה אע\"פ שיש מפגימה ולהלן כשיעור הראוי אין שוחטין בו לכתחלה אף על דעת שיזהר שלא לשחוט אלא מפגימה מאילך שמא יפשע ולא יזהר ומ\"מ אם שחט ואמר בריא לי שלא שחטתי אלא מפגימה ואילך כשרה והרבה מפרשים מתירין לכרוך חוט על הפגימה דרך סימן ולשחוט בשיעור הנשאר לכתחלה שמגל יד צורתו כך היא ושמא יבא לטעות אבל כאן שהוא עושה סימן ולפי שעה מותר ומ\"מ בבריתא ראיתי במסכתא זו פרק ראשון שאף בלא סימן מותר והוא שאמרו שם סכין שיש בה פגימות הרבה אם יש בין פגם לפגם כמלא צואר חוץ לצואר מותר לשחוט בה אלא שלרוחא דמילתא כל שבלא סימן ראוי לחוש ובסימן מיהא אין פקפוק בהיתרו וכמו שאמרו במסכת יום טוב מתוך שלא התרת לו אלא על ידי דליו זכור הוא כך מכיון שלא התרת לו אלא על ידי סימן זכור הוא:"
+ ],
+ [
+ "תלוש ולבסוף חברו אף בבטלו לענין ע\"ז דינו כתלוש והמשתחוה לאותו דבר אסרו אם היה שלו וזהו שאמרו המשתחוה לבית אסרו ואלו היה דינו כמחובר כבר ידעת שהמשתחוה להר וכדומה לו לא אסרו שנאמר אלהיהם על ההרים על ההרים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם ועקר דבר זה בתלמוד ע\"ז:",
+ "אף לענין הכשר זרעים תלוש ולבסוף חברו כתלוש הוא והוא שהדבר ידוע שהמים שנתלשו ממקומן שלא ברצון אין מכשירין אפי' נפלו על האוכלין ברצון אבל המים שנתלשו ברצון אם היה אותו רצון לצורך דבר תלוש הרי הן מכשירין כל זמן שיפלו על האוכלין ברצון ואם לא היה אותו רצון אלא לצורך מחובר אין מכשירין תלוש ולבסוף חברו לענין זה כתלוש הוא כיצד נפלו גשמים על הכותל וכפה הוא קערה על הכותל אם כיון להדחת הקערה הרי מים אלו נתלש ברצון ולדבר התלוש והרי הן מכשירין כל זמן שיפלו על הפירות ברצון ואם כפה הקערה בשביל שלא ילקה הכותל הרי לא נפלו ברצון ואינן מכשירין כפה את הקערה בשביל לגלגל את המים על ידה במקום מן הכותל כדי שיודח אותו מקום שבכותל הרי שנתלשו ברצון והדבר תלוי אם הכותל נקרא מחובר אם נקרא תלוש מעתה אם היה הכותל כותל בנין הרי אלו מכשירין ואם היה כותל זה גופו של קרקע כגון כותל מערה אין מכשירין וקצת מפרשים כתבו דברים בזו חוץ משטתנו והוא שלדעתם כל שנרצית תלישתם לצורך דבר התלוש אע\"פ שנפלו על האוכלין שלא ברצון הוכשרו וכן כתבוה גדולי הרבנים וממה שאמרו בתחלת מסכת מכשירין כל משקה שתחלתו מרצון אע\"פ שאין סופו ברצון או סופו ברצון אע\"פ שאין תחלתו ברצון הרי זה בכי יותן ופירשו בה תחלתו ברצון שנתלשו ברצונו כגון בשביל שתודח הקערה או לשאר תשמישין אע\"פ שאין סופן לרצון שכשנפלו על הפירות לא ניחא ליה או סופן לרצון ר\"ל שנוח לו כשנופלים על הפירות אבל עקר תלישתם לא היתה נוחה לו ומ\"מ אנו כתבנוה כשטת גדולי המחברים ומשנת מכשירין הם מפרשים בה כל משקה שנפל על האוכל בתחלה ברצון אע\"פ שלסוף קשה לו כגון שנפלו שם יתר מדאי או בהפך כגון שתחלה היה מתירא שיפלו עליהם יותר מדאי ולא נפלו אלא כפי הצורך:"
+ ],
+ [
+ "כשם שהתרנו לכתחלה לשחוט בצור ובקנה כך מתירין בקרומית של קנה ומ\"מ דוקא בקרומית חזקה הנעשית באגמים ונקראת בלשון תלמוד סימוניא דאגמא אבל קרומית של שאר קנה קלה היא ליפגם ואין סומכין על שחיטתה אף בדיעבד וכן הזהירו עליה שלא למול בה ושלא לחתוך בה בשר ושלא לחצוץ בה שנים ושלא לקנח בה פי המכה שמא ישאר ממנה בתוכן מעט ויגרום לו היזק:",
+ "כבר ביארנו שהשחיטה צריך שתהא באה מכח אדם מעתה השוחט במוכני של מים והוא גלגל של עץ המסבב את הרחים ונעץ בו את הסכין ושחט דרך סבובו אם בכח ראשון היה והוא בסבובו הראשון תיכף שהדריך אדם את המים עליו כח אדם הוא וכשרה מכח ראשון ואילך אין סיבובו אלא מכח המים ופסולה עשה כן בגלגל יוצרים שמגלגלים אותו ביד או ברגל וכן בגלגל רחים של יד אפי' סבב הרבה סבובים בהנעה אחת ושחט דרך סבובו אף באחרונה שבהן כלן כח אדם הם וכשרה בדיעבד ולכתחלה מיהא אסור שהרי לא אמרו אלא השוחט וכן במוכני של מים לא ישחוט לכתחלה אף בכח ראשון וגדולי הדור מתירין במוכני של יוצרים לכתחלה ומשום דבלישנא בתרא איתוקמו תרויהו בדמיא ולא הוזכר בה דפחרא כלל ואמר השוחט דמשמע דוקא בשל מים ובכח ראשון וכן נראה לי הטעם דדל לישנא מהכא בשל מים לכתחלה אמאי גזירה כח ראשון אטו שני ואלו בשל יוצרים כלהו כח אדם נינהו ודפחרא אטו דמיא לא גזרינן דחששא רחוקה היא מאחר שביארנו במוכני של מים שסבובו הראשון כח אדם הוא מי שקשר את חבירו באותו מוכני והדריך עליו מרוצת המים ומת בסבוב הראשון הרי זה נהרג עליו ואם לא מת בכח ראשון כבר פסקו חציו של זה ולא המיתו בידים וגרמא בעלמא הוא:",
+ "המשנה הששית והכונה להשלים בה מה שהתחיל לבאר בשלפניה והוא שאמר הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והשנים והצפרן והמגרה מפני שהן חונקין השוחט במגל קציר בדרך הליכתה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ואם הוחלקו שניה הרי היא כסכין אמר הר\"מ פי' מה שאמר הכל שוחטין ואפי' ישראל משומד יש בו תנאים ואחר כך שחיטתו כשרה האחד שלא יהא עובד ע\"ז לפי שאמרו משומד לע\"ז משומד לכל התורה כלה והשני שלא יחלל שבת בפרהסיא שהעושה כן הרי הוא כגוי לכל דבר ואינו מין והמינים אצל החכמים הם פריצי ישראל ובאומות העולם קורין לפריציהם בסמוך ואומרים מיני הגוים והנה העם שטח הסכלות עין שכלם והחשיכו מאורם וחלקו על הדת ועל הנביאים ע\"ה בסכלותם ומכזיבים הנביאים במה שאינם יודעים בו מאומה ועוזבים הדתות ונוהגים בם קלות ראש והכת הזאת הוא כת ישוע ודואג ואחיתופל וגחזי ואלישע אחר והדומה להם ודע שהאיש שהוא מן הכת הזאת שרואים אותו עובר על מצוה מן המצות דרך קלות לא שיגיענו באותו מעשה דרך תאוה הוא והדומים לו אסור לאכל משחיטתו וכן אמרו תנו רבנן שחיטת מין לע\"ז פתו פת כותי יינו יין נסך וספריו ספרי קוסמים ופירותיו טבלים ובניו ממזרים ומתנאי המשומד גם כן שמותר לאכל משחיטתו הוא שלא יהא צדוקי ולא יהא ביתוסי והם שני הכתות שהתחילו להכחיש בדברי הקבלה כמו שביארתי באבות עד ששב האמת אצלם שקר ונתיבי האור חשך ואפלה בארץ נכוחות יעול והם שקורין אותם אנשי דורנו ��יום מינים בשם מוחלט ואינם מינים על האמת אבל דינם ליהרג כדין המינים ר\"ל שמותר להרגם היום בזמן הגלות לפי שהם מבוא למינות האמתי ודע שמסורת בידינו מאבותינו בקבלת רבים שזמננו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות ודין זה אינו אלא בישראל שעבר עבירת מיתה אבל המינים והצדוקים כפי רוב רעותם הורגים אותם לכתחלה כדי שלא יפסידו את ישראל ויאבדו האמונה וכבר יצא מזה ההלכה למעשה באנשים הרבה בארצות המערב וגם כן מן המקובל בידינו והמפורסם לעשות על פיו שהאיש העושה עברה שחייבים עליה מיתת בית דין הואיל ואין אנו יכולים היום לדון דיני נפשות מחרימין אותו חרם עולם בספר תורה אחר שמלקין אותו ואין מתירין אותו לעולם ואחזור אל כונתי כשיהיה אדם מישראל נקי מכל אלה ויהיה משומד לעברה אחת או לעברות הרבה זולתי אלו כפי הנאתו ותאותו והוא מזיד ומודה שהוא מורד ועבר מותר לאכל משחיטתו ומה שאמר לעולם שוחטין ביום ובלילה ומה שאמר בכל שוחטין ואפי' בזכוכית ובדומה לו ומה שאמר השנים אם היו שנים מחוברין אבל בשן אחד מותר לשחוט בו וכן בצפורן חתוכה מופרשת מן היד מותר לשחוט בו ומה שאמר בית הלל מכשירין ר\"ל אינה מטמאה כנבלה אבל באסור אכילה אין חולק עליו:",
+ "אמר המאירי הכל שוחטין והעלו בפירושה בגמרא לרבות את המשומד ועל הדרך שהתבאר ולעולם שוחטין פירשו בגמרא בין ביום בין בלילה ובאבוקה כנגדו ואע\"פ שכבר התבאר כל זה אין ענינים אלו באין בכאן אלא אגב גררא ועיקר המשנה הוא מה שאמר בכל שוחטין ר\"ל בין בצור בין בזכוכית בין בקנה ועל הדרך שהתבאר חוץ ממגל קציר והמגרה והשנים והצפורן מפני שהם חונקין ואף בדיעבד שחיטתו פסולה וכן הלכה אלא שיש בענין זה תנאים בשנים וצפורן וזה שלא נאסר בשנים אלא בשתים דבוקות זו בזו מפני שיש פגימה ביניהם וחונקת והוא הדין לפסול באחת אם היא מחוברת ולא מטעם חנק אלא מטעם מחובר אבל בשן אחת תלושה שוחטין לכתחלה ואע\"פ שאין בה חוץ לצואר כמלא צואר הרי אין אנו צריכים לשיעור זה אלא לשוחט בהולכה בלבד או בהובאה בלבד אבל שוחט בהולכה והובאה אפי' בכל שהו וכבר ביארנו בשן המחוברת בלחי הואיל והלחי נעקר מן הבהמה שמותר לשחוט בה וכן פסול הנאמר בצפורן דוקא במחוברת ולא מפני חנק אלא מפני חבורה הא בצפורן תלושה שוחטין בה ועל דרך האמור בשן ופסול שתי צפרנים דבוקות אין כאן על הדרך האמור בשתי שניים דבוקות שאי אפשר לשתי (שניים) [צפרנים] תלושות שיעמדו מחוברות כמו שהענין בשנים אם כן לא נאמר מפני שהם חונקין על הצפורן כלל אלא על השאר אבל מגל קציר ומגרה אין בה תנאי להכשיר כלל וענין מגל קציר הוא מגל שקוצרין בו והיא כלה פגימות אלא שכלן משופעות ונוטות לצד אחד והם מסוכסכות ופוסלין שחיטתה אף בדיעבד ואפי' שחט בהולכה לבד אע\"פ שעוקצי הפגימות פונים כלם לצד הבית יד ונמצא שאין קורעות בהולכה הואיל ויש בה הרבה פגימות ביחד ושהוא לעלם על צורה זו שמא פשע והחזיר ידו מעט ונבל אבל סכין אחר אע\"פ שיש בה פגימות הרבה במפוזר אחת הנה ואחת הנה הואיל והן מסוכסכות ועוקציהן פונים לצד אחד כשרה בדיעבד ובלבד בהוליך ולא הביא אם העוקצים פונים לצד הבית יד או הביא ולא הוליך אם פונים לצד הראש כמו שיתבאר ומגרה הוא גם כן מלא פגימות וכלן אוגרות והוא הנקרא בלשון מקרא משור ופסולה אפי' שחט בהולכה לבד או בהובאה לבד שהרי אף בפגימה אחת יש שם שתי מורשות ואי אפשר שלא יפגע באחת השוחט במגל קציר דרך הולכה לבד אע\"פ ש��וחלט הדבר לאסור אכילה אין הדבר פשוט ליעשות נבלה בכך לטמא אלא בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין והלכה כבית הלל ואינה נבלה ומ\"מ במגרה ומגל קציר דרך הבאה נבלה ומטמאה במשא ואם הוחלקו שניה ר\"ל העוקצין שבה במשחזת אע\"פ שנשאר מקומן נמוך הרי הוא כסכין ומותר לשחוט בה לכתחלה:",
+ "וזהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן שחיטת העוף אף הוא מן התורה שנאמר וזבחת עליו מבקרך וכו' וכתוב כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וגו' מלמד שחיה כבהמה וכתי' ציד חיה או עוף ושפך וגו' מלמד ששפיכת דמו כשפיכת דם חיה:"
+ ],
+ [
+ "כל זמן שהיו ישראל במדבר משהוקם המשכן היו אסורים בבשר בהמה אלא אם כן יקריבוה שלמים והיו מותרים בחיה הואיל ולא היתה ראויה לקרבן משנכנסו לארץ הותרו להם בשר כל זמן שיתאוו לה והוא הנקרא בשר תאוה והוא שכתוב כי ירחיב י\"י אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר ולמדת שלא הותרה להם בשר נחירה כלל וזה שכתוב כי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת לא שעד עכשיו תהא הבשר מותרת להם בלא זביחה אלא ללמד שמאחר שהותרה להם לאכלה חלין לא יהו שוחטין אותה בעזרה כלומר ברחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום ומ\"מ כשהיו טרודים במלחמה ובכבוש הארץ הותרו לאכל בשעת הדחק כל שהיו מוצאים בשלל נבלות וטרפות אפי' קדלי דחזירי הא להתיר לנחור ולאכל לא הותרה לעולם ולא שאלו כאן איברי בשר נחירה שהכניסו לארץ מהו אלא לדעת ר' עקיבא ואין הלכה כמותו ולא הותרו אלא בשל שלל גוים ובשעת הדחק ובזמן טרדת המלחמות כגון שבע שכבשו וכן לדורות כל זמן שהמלך נלחם אפי' מלחמת רשות כשיכנס חלוץ הצבא בגבול הגויים וישללם כל שבשעת הדחק כלומר שאינם מוצאים בכדי ספוקם מותרין בכל שימצאו שם אפי' יין נסך:",
+ "השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות כמו שיתבאר בפרק כסוי הדם ומה שנתגלגל כאן מראש הגג וראש הספינה כבר ביארנוה למעלה:"
+ ],
+ [
+ "סכין שיש בה פגימות הרבה ואפי' מסוכסכות ואפי' באותו הצד שאין אצבע הבודק מתעכב בהן פסולה כמו שביארנו במשנה שמא החזיר ידו מעט ונבל ושאין בה אלא פגימה אחת במקום אחד אע\"פ שיש הרבה בסכין במפוזר הואיל ובהחזרת ידו מעט אינו פוגע באחרת אם הם מסוכסכות כשרה בדיעבד ובלבד ששחט בדרך שלא יהא הבשר מתעכב בהם ר\"ל שאם עוקצי הפגימות בחלק העליון מן הסכין ורואין זנב הסכין כשרה בהוליך ולא הביא ואם הם בחלק תחתון מן הסכין ורואים ראש הסכין כשרה בהביא ולא הוליך ואפי' בדרך זה לכתחלה לא ישחוט ואם היו אוגרות והם שהבשר מתעכב בהן בין בהולכה בין בהובאה אפי' אין שם אלא אחת שחיטתו פסולה אלא אם כן עשה בה סימן ונשתייר שיעור מסימן ולהלן כמו שביארנו ועל זו אמרו כמגירה שנינו כלומר שהיא עשויה כפגימת המגרה שאדם מוצא מורשא בין בהולכה בין בהובאה:",
+ "עולה ויורד והוא אוגרת שהוחלקו שני העוקצין במשחזת ונשאר מקומן נמוך אלא שהכל חלק ואין שם עכוב בשר כלל שוחטין בו לכתחלה יש מי שאינו מתיר אף בדיעבד במסוכסכת אלא בשעומדת הפגימה בראש הסכין ממש ואין זה כלום לא הוזכר עליה ראש הסכין אלא לומר שתהא בחלק העליון מן הסכין ובהולכה והוא הדין אם היתה בחלק התחתון ובהבאה על הדרך שביארנו וכן יש שאין מתירין אלא באחת וכסתם השמועה שאמרה ושאין בה אלא פגימה אחת ולדבריהם אין לה הכשר אלא בארבעה דברים והם שלא תהא שם אלא אחת ושתהא מרוח אחת ושתהא בראש הסכין ויוליך ולא יביא או בזנבו ויביא ולא יוליך ואין הדברים כלום אלא כמו שכתבנו:",
+ "ולענין ביאור מה שאמר מאי שנא משתי רוחות וכו' גדולי הרבנים מפרשים שכל מורשה קורעת הסימן כל שהיא פוגעת בו אף בדרך שאין הסימן מתעכב בו כגון אם העוקץ בצד הראש ופונה לצד הזנב והוא מוליך ואינו מביא ומתוך כך שאל מאי שנא משתי רוחות דמורשא קמא מחליש עור ובשר בירידתו ממנו ובתרא בזע הסימן ומחליש דקאמר פירושו לשון חתוך כמו ויחלוש יהושע מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש ר\"ל חדוד הסכין שעל העוקץ חותך העור והבשר ומורשא בזע הסימן והעמידה בקיימא ארישא דסכינא ונמצא שמורשא לא עשתה אלא חתוך העור וחזר והקשה סוף סוף כי אתיא בזעא והעמידה גם כן בהוליך ולא הביא ובתוספות מוחין בפירושיהם שאם כן עור שכבר נחתך עורו ואין בו אלא שחיטת סימן לבד או שהיה חצי קנה פגום וגמרו אף במסוכסכת פסולה וזו מנין והרי סתם נאמרה ועוד אם רישא דסכינא דוקא נמצאת אוגרת פסולה אף כשהיא בראש הסכין ממש והיאך אפשר שעוקץ ראשון ועומד ממש בראש הסכין יקרע עור ובשר לשעתו עד שהסמוך לו יקרע הסימן ועוד אם כל זמן שהיא באמצע הסכין פוסלה אמאי נקט סכין שיש בה פגימות הרבה אף באחת כן שהרי רוב פגימות באמצע הן ומתוך כך הם חולקין לומר שאין פגימה קורעת לא עור ולא סימן אלא מן הצד שהוא מתאחז בו והם מפרשים מורשא קמא מחליש הסימן אע\"פ שאינה קורעתו כלומר מכינתן לחברתה ליקרע בנקל מרוח אחת נמי חורפא דסכינא שבהולכה מחליש ומרשא בזע דרך הבאתו כשמתאחז בו ואוקמא בקיימא ארישא דסכינא שבחזרתו אינו פוגע בה והקשה סוף סוף בהבאתו פוגע בה על כל פנים שהרי הסכין קצר דמסתמא אשיעור מצומצם קיימינן דהיינו מלא צואר לבד ופירשה בהוליך ולא הביא וכגון שיש בו שיעור שני צוארים וחוזרין ומקשים לעצמם אחר שכן מה אנו צריכים לרישא דסכינא וכשתירץ לו דקיימא ארישא דסכינא הוה ליה לתרוצי שהוליך ולא הביא ודיו ומתוך כך הם גורסים אלא בהוליך ולא הביא כלומר ואין אנו צריכים שתהא בראש הסכין ומביאים ראיה ממה שאמרו בסמוך אמרת לו מסוכסכת פסולה והא אמר רבא כשרה ותירץ כאן שהוליך ולא הביא כאן שהוליך והביא ולא הזכיר בה רישא דסכינא כלל ואף קצת מפרשים כתבו שזו היא גירסת גדולי המחברים שלא הביאו ענין רישא דסכינא כלל ואף גדולי הפוסקים לא מצאנוהו ברוב הלכותיהם אלא שבהלכות ספרדיות מדוייקות מצאנוה בהגהה ומ\"מ הפירוש רחוק מאחר שאמר מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש ופי' בהולכתו ומורשא דסכינא בזע בהובאתו מה תועיל בה כשתירץ דקיימא ארישא דסכינא ומאן לימא לן שבחזרתו לא יגע ואפי' בסכין ארוך ועוד מאי האי דקאמר סוף סוף וכו' וכי רוב סכינים כשיעור מלא צואר מצומצם הם אלא שעקר הדברים כשטתנו דלאו רישא דסכינא ממש אלא שעוקץ הפגימה לצד ראש הסכין ורואה פני הבית יד ואף לגדולי הדור מצאתיה כן והענין הוא שהיה סבור עליו שיכשיר את המסוכסכת אף בצד שהסימן מתאחז בו והקשה שתי רוחות אמאי לא דמורשא קמא מחליש פי' הסימן וכשיטת התוספות מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש אף עור ובשר ומורשא בזע כשיתעכב בו הסימן והוא יעבירנו בכח ופירשה דקיימא ארישא דסכינא כלומר שהעוקץ בצד הראש ופונה אל הזנב ואין הסימן מתעכב בו דרך הולכה והקשה סוף סוף בהבאתו יקרע ופרשה בהוליך ולא הביא ובהפך אם העוקץ בצד הזנב ופונה כלפי הראש שכשרה בהביא ולא הוליך אלא שדרך השוחט להוליך תחלה ומה שאמר בסמוך כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא שהזכיר דקיימא ארישא דסכינא לא הוצרך ומאחר שאמר הוליך ולא הביא הדבר מובן שהפגימה היא בענין זה:",
+ "סכין שאין בה פגימות אלא שחדה נחוד כעין זקן השבולת ונקראת בלשון תלמוד דמיא לסאסא שחיטתו כשרה אע\"פ שמ\"מ מעין פגימות הן הרי אין אוגרות כלום:",
+ "חייב אדם להראות סכינו לחכם קודם שישחוט ואע\"פ שלא אמרוה אלא לכבוד חכם כמו שביארנו גדר גדול גדרו בה וכל טבח שלא הראה סכינו לחכם במקום שאפשר לו ושחט בודקין סכינו אחריו אם נמצאת סכינו יפה מנדין אותו ומעבירין אותו שלא ימכור בשר עוד ומאבדין בשר זה הימנו ושלא ימכרנה אף לגוים וקצת קדמונינו כתבו שלא נאמר דבר זה אלא לטבח השוחט למכור לאחרים מפני שמכשיל את הרבים ומ\"מ חכם שמחל על כבודו והרשהו רשאי השוחט לשחוט שלא בבדיקתו אחר שאינה אלא משום כבודו וכבר נהגו חכמים שלפנינו למחול על כבודם בענין זה מכל וכל נמצאת סכינו יפה ואעפ\"כ הפריז החכם על מדותיו והעבירו העברתו העברה ואפי' היה הטבת צריך הרבה לכך אין ראוי לשאר החכמים או החברים להחזירו שלא ברשותו וזהו שאמרו ההוא טבחא דלא סר סכיניה קמיה דר' אבא שמתיה ואעבריה ואכריז אבשריה דטרפה היא כלומר שימכרנה לגוים ולא לישראל איקלעו מר זוטרא ורב אשי לקמיה ר\"ל לקמיה דר' אבא ואמר להו ליעיינו רבנן במליה כלומר אם תמצאו לו זכות להחזירו דתלו ביה טיפלן כלומר שיש לו טפול והוא צריך להם הרבה בדקה רב אשי לסכיניה ונמצאת יפה ואכשריה אמר ליה מר זוטרא ולא ניחוש לסבא אמר ליה שליחותיה קא עבדינן כלומר שכבר חזר עלינו לידע אם נמצא לו זכות ואין צריך לחזור ולימלך בו וקצת גאונים כתבו שכל שהראהו לחכם אין צריך לחזור ולהראות אפי' לכמה שחיטות ולכמה ימים אא\"כ נשתמש בו לדברים אחרים בנתים:"
+ ],
+ [
+ "שיעור הפגימה בכדי שתחגור בה את הצפורן ר\"ל שיאגר חדה של צפורן לתוך הפגימה הא פחות מכן כשרה אפי' היה שער חוגר בה וכמו שאמרו שלש פגימות הן וכלן שיעורן בכדי פגימת מזבח שהיא בכדי שתחגור בה צפורן ואמרו עליה ורב חסדא אמר אף פגימת סכין ומ\"מ לכתחלה ראוי לחזר אחר הסכין היפה מכל וכל וכיצד בודקו בבשר אצבעו ובצפורן שבה בהולכה והובאה שאם יש שם פגימה מסוכסכת ימצאנה או בהולכה או בהובאה ובודק בדרך זה בחדה של סכין ובשני צדדיה ונמצא מעביר אצבעו עליה ששה פעמים וצפרנו ששה פעמים והרי הם שנים עשרה בדיקות כמנין זה רמז לדבר ושחטתם בזה ואכלתם ומ\"מ גדולי המפרשים כתבו דדוקא לכתחלה אבל אם שחט ונמצאת פגומה לצדדים סומכים על מה שאמרו למעלה בית השחיטה מרוח רוח ומכשירין אותה כמו שכתבנו למעלה:",
+ "בדק בדרך אחרת בשמש ובדיקה זו היא שנותן פי החרב בשמש ומרוב אורה נראית בה פגימה כל שהו וי\"מ בה שמס[ת]כל בצלה וכן שבדק בטיפה של מים שהגיר מראש הסכין לסופו לידע אם מתערבת באיזה מקום שבו או בכל דרך שבדיקתו מבררת לו שהוא בלא פגימה שחיטתו כשרה ומ\"מ עיקר הבדיקה בבשר האצבע והצפורן על הדרך שכתבנו ופרשו רבני צרפת בבשר משום ושט ובצפורן משום קנה וכן כתבו קצתם שעיקר הבדיקה שיבדוק בבשר וצפורן בבת אחת שאם יבדוק בצפורן לבד מתוך שבודק בכח יחתוך הסכין בצפורן עד שיכנס בעובי הצפורן ולא תאגר בה ואם בבשר לבד יתירא על בשרו ולא יבדוק יפה אלא שניהם כאחד ויש אומרי' בהפך ואין הכרע ��דבר:",
+ "יש מי שאומר שכל שהפגימה חוגרת כל שהו אף פחות מחגירת צפורן כגון שער שחיטתו פסולה והדברים נראים שאלמלא כן לא הוצרכנו להתיר דמיא לסאסא ועוד שאין בחינה להמון בין חגירת צפורן לחגירת שער ולא עוד אלא שהם מפרשים שתחגור בה צפורן שתרגיש בה אע\"פ שאינה מתאחזת בה מלשון ויתגרו ממסגרותיהם אלא שאף המקרא אנו מפרשים אותו מענין יראה ואימה ומ\"מ כל שאינה אוגרת כלום כשרה והוא ענין דמיא לסאסא:",
+ "מסוכסכת שהיה עוקץ שלה בולט עד שהבשר מתעכב בו בין בהולכה בין בהבאה יראה שדינו כאוגרת ואין בה צד הכשר אא\"כ היתה הפגימה בראש הסכין ממש עד שתעבור מן הצואר קודם חתיכת העור ושיוליך ולא יביא ומי שפירש על פגימה זו שהיא מסוכסכת הוא מפרש מה שהוזכר בגמרא להצריך שתהא הפגימה בראש הסכין ראש הסכין ממש ואוגרת פסולה אף לדבריהם שעוקץ הראשון אפשר שיחתוך העור והשני יקרע הסימן ומ\"מ אין דבריהם נראין לענין פירוש כמו שכתבנו:",
+ "מגדולי המפרשים האריכו בבדיקת סכין והזהירו לעשותה בכונת הלב ובמתון גדול ושיפנה לבו מכל שאר דברים שפגימה דקה קרוב להעביר בה אצבע שלא בהרגשה ושלא ינעוץ הצפורן על חדה של סכין שמא חדה של סכין יחתוך הצפורן ויכנס לו בעובי של צפורן ויעבור על פגימה שהיה חדו של צפורן נכנס לתוכה:",
+ "כשם שפגימת הסכין שיעורה בכדי שתחגור בה צפורן כך פגימת אבני המזבח שיעורה בכך שכל אבן שנפגמה בכדי שתחגור בה צפורן פסולה למזבח ולכבש שנ' אבנים שלמות ואף אם נפגמה בשיעור זה אחר הבנין נפסל כלו ומכל אם נפגם אחר הבנין בסיד שבו שיעורו בטפח ופחות מכן לא נפסל אף אזן בכור שאמרו עליה שאם נפגמה שוחטין עליו את הבכור מפני שמום קבוע הוא שיעורה בכדי שתחגור בה צפורן וכן כל מום הנזכר בבהמת קדשים לפסלה בהקרבה בענין פגימה כגון נפגמה שפתו וכיוצא באלו אף שבירת עצם בקרבן פסח יש מי שאומר שעובר עליה בפגימה של שיעור זה ויש חולקים אלא אם כן בשבירה גמורה ומגדולי המחברים לא הביאוה:",
+ "המשנה השביעית והכונה לבאר בה החלק הרביעי להתחיל בביאור מקום שחיטה ולא ביאר מזה אלא מקום שחיטה בקנה ולצד הראש אבל שיעור שחיטה שבקנה לצד הריאה ושיעור שחיטה שבושט הן לצד הראש הן לצד הדקין לא התבארו בפרק זה אלא בפרק שלישי ועל דבר זה אמרו במשנה זו השוחט מתוך הטבעת ושייר בה כמלא החוט על פני כלה שחיטתו כשרה ר' יוסי בר' יהודה אומר מלא החוט על פני רובה אמר הר\"מ פי' טבעת זו טבעת הגדולה והוא גוף מחובר מחלקים רבים והושט וקנה הריאה סמוכין לה ובאותה טבעת יש כמו שני גרגרים מגון סחוחי וקורין אותם חכמים חיטי ועליהם נצמדות פיקות של גרגרת וצורת החטין בטבעת כמו זה:",
+ "והשוחט בטבעת עצמה למעלה מהחטים זהו הגרמה אבל אם שחט ואפי' בגוף החטים וכל שהוא נשאר מן החטין שחיטתו כשרה וזהו פסק ההלכה:",
+ "אמר המאירי השוחט מתוך הטבעת וכו' וענין זה הוא שהגרגרת עשויה טבעות טבעות מראשה לסופה וטבעת ראשונה הסמוכה לצד הראש נקראת טבעת גדולה לשתי סבות אחת מפני שהיא רחבה יותר מן האחרות והשנית מפני שהיא מקפת כל הקנה בעגול ושאר הטבעות אינן מקיפות כל הקנה אלא רצועה שכעין קרום חזק הולכת לאחורי הגרגרת לצד העורף שבה מתאחזים עגולי הטבעות מכאן ומכאן ואין עובי שבעגולין נכנס בתוך אותה רצועה ומטבעת ראשונה ולמעלה כלפי פיה של בהמה מתחיל עיגול אחר עומד למעלה מן הטבעו�� כמין כובע ומאמצעו של כובע זה ולמעלה הוא מתאלכסן דרך חדוד עד שנעשה מחודד בראשו וזה נקרא שפוי מלשון ראשיהן משופין כיתדות האמור בכתבות ואותו לשון הקטן הנקרא איבילה הוא נאחז בחדוד זה ויש על פי הקנה מצד הנוכחי ללשון קטן זה שני גרעינין של בשר עשויים כמין פולים ונקראו בלשון תלמוד חיטי ולשון הקטן נופל על ראש אותם הגרעינין ואותם הגרעינים נמשכים בתוך הקנה ביותר מכדי שיעור השיפוי ומתפשטים בתחום הכובע מעט והיה דעת חכמים ור' יוסי במשנה זו שמקום שחיטה בקנה אינו עובר ממקום טבעת גדולה ולמעלה אלא ממנה ולמטה והיא עצמה בכלל ועקר מחלקותם בכאן הוא שלדעת חכמים אין אומרים בשחיטה רובו ככלו והילכך צריך שישייר בשחיטתו כמלא חוט השערה מן הטבעת לצד הראש על פני כל הטבעת הא אם שייר מלא החוט על פני רובו והגרים במיעוטו חוץ לטבעת כלפי הראש טרפה ור' יוסי התירה במלא החוט על פני רובה מפני שהוא סובר רובו ככלו:",
+ "זהו ביאור המשנה ואין הלכה כאחד מהם שהרי אמרו העיד ר' חנינא על מוגרמת שכשרה ר\"ל על מה שהם קורין מוגרמת ואף במוגרמת דר' יוסי וכל שהוא שוחט מתחלת השפוי הנזכר ולמטה שהוא כשיעור אצבע למעלה מן הטבעת באיזה מקום שבכובע אע\"פ שנוגע בחטי ושייר מהם כלפי גוף הבהמה בכדי שיעור מה שהם מתפשטים אחר השפוי בתחומו של כובע כשר וזהו לשון שייר בחטי כלומר ששייר מהם קצת ולא אמרו שייר חטי אלא בחטי כלומר אע\"פ ששייר בהם קצת כלפי הבהמה ומ\"מ יש לנו לומר על דרך זו לפסוק בו בהגרמה כר' יוסי בר' יהודה בטבעת וכל ששחט רוב סימן בתחום הכובע אע\"פ שהגרים במיעוטו כלפי הראש כשרה כל שנשחט רובו בהכשר אין לנו במיעוטו דין ודברים:",
+ "ומה שנכנס תחת משנה זו בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא אע\"פ שפסקנו רובו של אחד כמוהו צריך שתדע שאם שחט באחד מן הטבעות האחרות הואיל ואין מקיפות את כל הקנה ונמצא עבה מצד הטבעת יותר מצד שכנגדה שאין בה אלא רצועה שכעין קרום וכששחט רוב הקפה אם תחשוב עובי הטבעת ברוב זה לא נשחט רוב חללה אין מונין עובי הטבעת ברוב זה וצריך שישחוט רוב קרום שתחת הטבעת ולהלן כמי ששחט בבין טבעת לטבעת אבל טבעת גדולה שהצד שוה בה וכן בין טבעת לטבעת הרי רוב חללה ורוב היקפה כלין כאחד ועל זו אמרו אף ר' יוסי לא אמר ר\"ל להיות רובו ככלו אלא בגדולה ואם תאמר לפירוש זה מה שהקשו ממה שאמר הוא בפי' השוחט בשאר טבעות אע\"פ שאין מקיפות כל הקנה הואיל ומקיפות רובו שחיטתו כשרה מה הקשו והרי בזו לא דבר בה כמה ישחוט אלא ששחיטתו כשרה ושמא דוקא ברוב קנה תדע שפירושה הואיל ומקיפות רוב קנה וששחט אותו רוב והעלו בה שאין הלכה כמותו שהרי אין כאן רוב חלל וי\"מ אף ר' יוסי לא אמרה כלומר שיהא טבעת עצמו מקום שחיטה אלא בגדולה דהואיל ומקפת כל הקנה שם קנה עליה אבל שאר טבעות אין שם קנה עליהם וצריך שישחוט בין טבעת לטבעת וי\"מ שמודה הוא בכלן שמקום שחיטה הם אלא שהוא ותנא קמא שלו סוברים שכל הטבעות יש בהם דין הגרמה ומשהתחיל לשחוט בו אין לו לצאת ממנו לאויר שבין שתי הטבעות ואמר עכשיו שבזו אף ר' יוסי מודה שאין אומרים בהם רובו ככלו וכל אלו אע\"פ שגדולי עולם אמרום אין לחוש להם ואין הפרש במקום שחיטה בין טבעת עצמו לאויר שביניהם ואין הגרמה אלא כשיוצא ממקום המשוער לשחיטה כלל ואין חלוק בין הגדולה לאחרות אלא שבאחרות אין מונין עובי הטבעת ברוב על הדרך שבארנו:",
+ "גרעינין אלו שפרשנו במשנה יש מי שמפ��ש שהם כמו שני בליטות דקות וארוכות שהם סמוך לכובע אחת מכאן ואחת מכאן ומתפשטות מעט בשפויו של כובע וכל זמן שישייר בהם מעט כלפי הראש בכדי שיעור מה שהם מתפשטים בתחומו של שפוי כשרה והכל עולה לחשבון אחד וי\"מ אפי' היתה השחיטה בשפוי עצמו כל שישייר מעט מן החטין כלפי הראש וכן כתבוה חכמי נארבונאה ולדברי הכל לכתחלה צריך שישייר את כל החטין לצד הראש:"
+ ],
+ [
+ "כבר ידעת שהבכור בזמן הזה מניחו עד שיומם ואחר שהומם אין שוחטין אותו אלא על פי מומחה שיראה את מומו אם קבוע אם עובר כמו שהתבאר ואפי' היה המום נכר לכל אין שוחטין אותו אלא על פי חכם ומ\"מ אם לא היה שם מומחה אם היה המום מן המומין הגלויים והנכרין לכל שוחטין אותו על פי שלשה וכבר ביארנוה במסכת ביצה:",
+ "מי שיצא ממקומו והלך לו למקום אחר אם ירד להשתקע ואין דעתו לחזור לעולם אינו חייב לנהוג בעצמו חומרי מקום שיצא משם כלל אלא נוהג כבני עיר שהוא עומד בה מכל וכל ואם דעתו לחזור קודם זמן שיהא נקרא מיושבי העיר שזהו תוך שלשים חייב בחומרי מקום שיצא משם ואינו חייב בחומרי מקום זה שהלך לשם ומ\"מ אם היה מקום זה שהוא בו מקום שאינן בני תורה אינו רשאי לנהוג היתר בפניהם אלא נוהג היתר לעצמו בייחוד ואם הוא מקום בני תורה נוהג היתר אף בפניהם הואיל ודעתו לחזור היה דעתו לחזור לאחר שלשים ומ\"מ דעתו להתעכב שלשים יום צריך לנהוג בעצמו חומרי שני מקומות בכל צד כך הורו רבותי בפסק שמועה זו וכבר הרחבנו בדין זה במסכת פסח ראשון פרק מקום שנהגו:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שאם שחט רוב סימן במקום שחיטה והגרים במיעוטה חוץ למקום שחיטה שכשרה וזהו ענין שחט שני שליש והגרים שליש אבל הגרים שליש ושחט שני שליש וכן הגרים שליש ושחט שליש ועמד וכן הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש הדבר במחלוקת בין מפרשים יש מי שמכשיר בכלן וכולל בענין זה שכל שנגמר רוב הקנה שהוא שעת יציאת החיות בשחיטה כשרה אע\"פ שלא נשחט רובה וכל שנגמר בהגרמה כגון שחט שליש והגרים שליש ועמד או שחט שליש והגרים שליש ושחט שחיטתו פסולה וזהו כדעת רב הונא שאמר כי נפקא חיותא בשחיטה נפקא והם פוסקים כמותו ומדאמר ליה רב חסדא לא תהדר בך ויש פוסקים כרב יהודה דרובא בשחיטה הוא דבעינן ואין מקפידין על שתהא יציאת החיות ומשום דאמרה משמיה דרב וכן דר' אבא קאי כותיה ואם כן שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה אע\"פ שיציאת החיות היה בהגרמה ויש פוסקים כשניהם לחומרא ומשום דתרויהו טעמיהו מסתבר לחומרא ר\"ל דניבעי רובא בשחיטה ושעת יציאת החיות בשחיטה ומ\"מ מכשירין בהגרים שליש ושחט שני שליש דהא הכא רב הונא ורב יהודה שוים בהיתרא דהא איכא רובא בשחיטה ושעת יציאת החיות בשחיטה אע\"פ שבשעת יציאת החיות לא נשחט רובה שזו לא הוזקקה לא לרב הונא ולא לרב יהודה ולדעת קצת הכל פסול ומפני שהם פוסקים כלישנא קמא דרב הונא אמר רב אסי דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה ואע\"ג דאקשו ליה לימא מר איפכא לאו הכי מיסתבר דאי מודו רבנן בשחט שני שליש והגרים שליש היאך אמרו מלא החוט על פני כלה ואע\"פ שיש דוחקים אותה לדעת רב חסדא דפלוגתא דמתני' כשהתחיל לשחוט למעלה מן הטבעת וסברי רבנן דמאחר שהגרים מעקרו כלל פסולה אבל כשלא הגרים אלא בסוף אף רבנן מודו מ\"מ שנויא דחיקא היא ואם אנו מתרצים ליישוב הסוגיא לענין פסק מיהא אין לסמוך בה וסתמא דמתניתי' כלישנא קמא היא ולקמן נמי בסוגיית כשר למליקה אמרו לאייתויי שפוי ראשו וכדרב הונא דאמר הגרים שליש ושחט שני שליש טרפה אלמא הלכה כן ומהגרמה דידהו נשמע לדידן וכל שבשעת יציאת החיות והוא סוף שליש [שני] לא נשחט רובה טרפה ונמצא שאין כשר אלא בשחט שני שליש ועמד או שגמר בהגרמה וזה עיקר אלא שאף לשטה זו לדעתי כל שרובה בשחיטה כשרה כל שאין רובה בשחיטה טרפה וענין הדברים לדעתי שכל סוגיא זו אינה אלא לדעת המשנה שהיו מגרימין בכל שמן הטבעת ולמעלה וכל הכובע הוא מקום יציאת חיות כקנה עצמו ומתוך כך היו פוסלין ותולין הענין קצתם בהצרכה שיגמור רוב הקנה במקום כשר וזהו שחט שני שליש והגרים שליש או הגרים שליש ושחט שליש ועמד או סיים בהגרמה או הגרים שליש ושחט שני שליש אבל כל שבשעת גמר הרוב הוא במקום פסול כגון שחט שליש והגרים שליש ועמד או סיים בשחיטה או שחט שליש והגרים שני שליש טריפה וקצתם תולין הענין שישחט הרוב בשעת יציאת החיות דהיינו בסוף שליש שני ואין מכשירין אלא בשחט שני שליש ועמד או סיים בהגרמה כמו שכתבנו אבל עכשיו שאין הגרמה אלא משפוי כובע ולמעלה אין כאן מקום יציאת חיות כלל ליטרף הבהמה בכך ולא עוד אלא שאף שם גרגרת אין כאן אלא פיקה של גרגרת והכל תלוי בשחיטת הרוב הן בסוף שחיטה הן בתחלת שחיטה הן לסירוגין ואפילו שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה ששליש שהוא חוץ לכובע אינו מקום יציאת חיות כלל ומחתך בבשר הוא ואין לנו בו כלום והרי מ\"מ נשחט רוב הקנה במקום יציאת חיות ובמקום כשר וזהו שגדולי הפוסקים לא הזקיקו עצמם לכתוב בסוגיא זו כלום ושמא תאמר שמא שהה בו הרי אין דין שהייה בקנה וכן הדין בהגרים שליש ושחט שני שליש אבל שחט שליש והגרים שני שליש או הגרים שליש ושחט שליש ועמד או שגמר בהגרמת שליש טרפה וזהו לדעתי עיקר הדברים:",
+ "הושט אין בו דינים אלו שאם הגרים בתחילת שחיטתו ושחט בתרבץ הושט משהו אע\"פ שנכנס מיד למקום שחיטה ושחט הרי נקובת תרבץ הושט במשהו כמו שיתבאר וכבר נטרפה קודם שחיטה ועוף כתבו הגאונים שאין בו דין הגרמה כלל אף בקנה שלו שאין בו שפוי כובע ואף בתחילת הסימן אינו יכול לשחוט שתחלת סימניו נכנסין הרבה תוך פרקי הלחיים ואם כן כל הצואר של עוף כשר לשחיטה:"
+ ],
+ [
+ "שחט הקנה במקום נקב אפי' היה חצי פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו כשרה היה נקב בחציה שכנגד העורף ובא זה ושחט כנגדו חצי הקנה ופגע בנקב ואותו נקב השלים שחיטה זו לרוב כשרה אפי' היה חציה שבצד העורף פגום ובא זה ושחט כנגדה עד שפגע בפגימתה ונמצא שנחתכה כלה כשרה וכן אם שחט גוי חצי קנה וגמרו ישראל כשר ואם שחט ישראל חצי קנה וגמרו גוי פסול שחיטה העשויה כמסרק כשרה ויתבאר ענינה בפרק שני:",
+ "המשנה השמינית והכונה בה ככונת שלפניה לבאר באיזה צד מן הצואר הוא שוחט ואמר על זה השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה המולק מן הצדדין מליקתו פסולה השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשרה השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה המולק מן הצואר מליקתו פסולה שכל העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה ונמצא כשר בשחיטה פסול במליקה כשר במליקה פסול בשחיטה אמר הר\"מ פי' לפי שזכר סדר המליקה והשחיטה וזכר המחלוקת שבהם כשיש שם שחיטה אין שם מליקה וכשיש שם מליקה לא תהא שם שחיטה דבר על כל הדברים שנחלקו והנני מגיד לך עקר כלם ואז תדע שהם חלוקים כמו שאומר עקר השחיטה והמליקה שלא תהא מליקה אלא בעורף ולא תהא שחיטה אלא בצואר:",
+ "אמר המאירי השוחט מן הצדדין כלומר ששוחט במקום שחיטה משפוי כובע ולמטה בקנה וכן בושט בכל הצואר תחום שיעורו למעלה על הדרך שיתבאר ושחט מצדדי הצואר שחיטתו כשרה אע\"פ שלא כיון להביא הסימנין מכל וכל לאותו צד כדי לשחטם קודם העצם של מפרקת שמ\"מ מכוונים הם אל הצד בשוה וחתיכתם באה כאחד עם חתיכת העצם והרי הם נשחטים קודם שתעשה היא נבלה מצד שבירת המפרקת שאי אפשר שתחתך כל המפרקת ורוב בשר שעמה בשיעור שחיטת רוב הסימנין ומ\"מ לכתחלה ראוי להזהר ולמשמש בסימנין שתזדמן לו שחיטתם קודם בשר הצואר וכן ראוי לשחוט לכתחלה בפני הצואר בדרך הנהוג ומ\"מ ביונים סימניו נמצאים בצדדים וצריך אימון ידים למשמשם ולהזמינם לפניו וקרוב הדבר לפשוע ולחתוך המפרקת קודם הסימנין:",
+ "ונשוב לענין המשנה והוא שאמר אבל המולק מן הצדדין בחטאת העוף או בעולת עוף מליקתו פסולה שבמליקה צריך לחתוך בצפרנו העצם תחלה ואע\"פ שגלגל סימנין לצד האחר ומלק העצם תחלה פסולה שמ\"מ מליקה דוקא ממול עורף והוא אחורי הצואר הרואה את העורף ושהוא תחתיו ועורף עצמו הוא משפוי הראש ולמטה אותה בליטה שהיא כנגד הפנים והוא שיעור מועט ומה שהוא תחתיו כנגד הצואר הוא נקרא מול עורף והוא מקום מליקה ושחיטת הצדדין לדעת רוב מפרשים לא סוף דבר שבדיעבד כשרה אלא אף לכתחלה אחר שהסימנין נשחטין קודם חתיכת המפרקת ויראה לי דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור שמא יפגם הסכין:",
+ "השוחט מן העורף שחיטתו פסולה ופרשו בגמרא לא עורף ממש שאם כן אף המליקה פסולה בו אלא מול עורף וכדקתני סופא וכל העורף כשר למליקה שבודאי לא על עורף אמר כן דהא רחמנא ממול ערפו קאמר אלא מול עורף אף זו של שוחט לאו דוקא עורף ממש שזה אינו בכלל שחיטה אלא מול עורף וכן פרשו בגמרא בשלא החזיר הסימנין אחורי העורף הא אם החזיר כשרה אבל שחט מן העורף עצם המפרקת תחלה ואחר כך סימנים פסולה שהרי נעשית טרפה בחתיכת המפרקת ורוב בשר שבה קודם שיגע בסימנין ואפי' היתה סכינו קצרה ומחודדת עד שלא יחתך רוב בשר עמה מ\"מ הרי הוא מחליד הסכין בין חתך צדי העצם ר\"ל שאחר שנתפרקו פרקי העצם נועץ הסכין בין חתך פרקי העצם שאין העצם מתפשט לכאן ולכאן כדרך שאר בית השחיטה כשחותכין אותו אלא עומד במקומו וכשחותך בסכין בין פרקיו הויא לה חלדה:",
+ "המולק מן העורף מליקתו כשרה שכך דינה של מליקה נועץ צפרניו ודורס וחותך עצם המפרקת ואחריה הסימנין ומ\"מ צריך להזהר שלא יחתוך רוב בשר עם העצם שאם כן הרי מתה קודם חתיכת הסימן ועקר מליקה בחתיכת הסימן היא והיאך הוא עושה עיקר מליקה אחר מיתה אלא חותך את העצם בצפרנו הקצרה והמחודדת וישאר רוב בשר קיים ואחריה חותך הסימנין ורוב בשר עמהם ולא סוף דבר בזו שהמליקה כשרה בדיעבד אלא לכתחלה כך דינה ומתוך שתפש לשון דיעבד בשחיטה תופשו גם כן במליקה ולא כדברי האומר במצות מליקה מחזיר סימנין אחורי העורף ומולק ולא כדברי האומרים אף מחזיר אלא אינו מחזיר כלל ועיקר דינה כמו שכתבנו:",
+ "השוחט מן הצואר וכו' אחר שהשמיענו שחיטה ומליקה בצד וכן בעורף בא להשמיענו ענינם בצואר והוא המקום המוכן לשחיטה שהשוחט בו שחיטתו כשרה ולא סוף דבר כשרה אלא שכך הוא דינו והמולק מן הצואר אפי' החזיר הסימנין אחורי העורף וחתך מפרקת תחלה פסולה שמ\"מ ממול ערפו אמר רחמנא:",
+ "שכל הצואר כשר לשחיטה בא להשמיענו שמקום מליקה מכוון בשיעורו כנגד מקום שחיטה וכל מה שכשר לשחיטה מצד הגרון משיפוי כובע ועד כנף הריאה כשר למליקה מצד העורף וכן בשיעורו של ושט על הצד שיתבאר שיעורו בפרק שלישי ואחר כן כלל דבריו ואמר שנמצא כשר בשחיטה כגון מן הצואר ומן הצדדין פסול במליקה אפי' החזיר הסימנין לצד האחר וחתך המפרקת תחלה וכשר במליקה והוא ממול ערפו ובלא החזרת הסימנין אלא שיחתוך עצם המפרקת תחלה פסול בשחיטה וכן נתרבו בענין זה שאר דברים כגון סכין ושן תלושה ודומיהם שכשר בשחיטה ופסול במליקה וצפורן מחוברת שכשר במליקה ופסול בשחיטה וכן דרסה אבל שן מחוברת אף למליקה פסולה ומה שאמרו בגמרא לאיתויי שן וצפורן לצדדין קתני ופירושו שן תלושה בכלל כשר לשחיטה ופסול למליקה וצפורן מחוברת בכלל כשר במליקה ופסול בשחיטה ומה שהקשו שן וצפורן בהדיא קתני להו פירושו דשן בכדי נקטא דפשיטא לן דמליקה אינה בדבר תלוש כלל ומשום צפורן הוא דנקט לה וללמד שפסולה בשחיטה והרי הוזכרו בפירוש חוץ מן השנים והצפורן מפני שהם חונקין:",
+ "ונמצא פסק משנתנו לדעתנו בענין שחיטה שלכתחלה שוחט מן הצואר ואם שחט מן הצדדין בלא כיוון שחיטת הסימנין תחלה שחיטתו כשרה וכן אם שחט מן העורף בהחזרת סימנים אחוריהם אבל אם שחט מן העורף בלא החזרת סימן אחוריהם שחיטתו פסולה ובענין מליקה כל מה שכתבנו בה גם כן הלכה היא אלא שבגמרא יתרחבו בה הדברים יותר:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא פסוקה כמו שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן עולת העוף הצריכה תורה להבדיל הראש מן העוף בכל דבר שתורת שחיטה עליו אם כן מצות מליקתה שיהא דורס בצפרניו וקוצץ עצם המפרקת ממול העורף ואם הוליך והביא כשרה אלא שעקרה בדריסה וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר ואחר כך חותך שני הסימנין כלן ולא כדברי האומר רוב שנים דוקא עד שיהא אוחז הראש בגוף כשהוא מזה אלא דוקא כלן אחד לעקר מצות מליקה ואחד לקיים מצות הבדלה וחותך רוב בשר עמהן אבל עור אין צריך לחתוך את כלו שכבר נתקיימה מצות הבדלה הואיל והובדל כל מה שתורת מליקה ושחיטה עליו אבל עור אינו לא בתורת מליקה ולא בתורת שחיטה שהרי אפי' ניטל כלו קודם מליקה או קודם שחיטה אין בכך כלום ואחר שמלק והבדיל ממצה את דמה על הדרך האמור במקומו ומקטיר הראש בפני עצמו והגוף בפני עצמו על הדרך שכתבנו בשבת פרק שרצים:",
+ "חטאת העוף הזהירה תורה שלא להבדיל הראש מן הגוף מתוך כך קוצץ ויורד כדרך שביארנו בעולה אלא שאינו חותך אלא סימן אחד כדי שלא יבדיל ואף ברוב אחד דיו ואחר שמלק בדרך זה ר\"ל שלא בהבדלה מזה על הדרך האמור במקומו ואחר כך נאכל לכהנים כחטאת בהמה ואין למזבח בו אלא דמה נמצא עקר מליקה בשניהם מול עורף ושיחתוך עצם המפרקת תחלה:"
+ ],
+ [
+ "הגרים במליקה והתחיל בעורף ממש וכשהגרים שליש חזר לו למקום מליקה ומלק שני שליש יראה לי שאף לדעת המכשיר ענין זה בשחיטה מ\"מ במליקה פסול על מקום מול עורף הקפידה תורה אלא שדבר זה יש לפקפק בו ומ\"מ אחר שכתבנוה מצאנוה בהדיא בקצת חבורים שלחכמי נארבונה:"
+ ],
+ [
+ "נעקרו הסימנין ברובן ונתקיימה מ\"מ מצות מליקה בהם אע\"פ שבשחיטה פסול שמאחר ששחיטת עוף מן התורה יש בסימנין דין עקור ושלא כדברי האומר אין עקור סימנין לעוף מ\"מ לענין מליקה אינו חושש שאין עקור סימנים בעוף לענין מליקה מאחר שהותרה בהם דרסה אין עקור פוסל בה והוא הדין לחלדה אבל שהייה ודאי פוסלת בה שמאחר שסלק ידיו ממנה נעשית כנקובה מתחלתה ולמדת שאין הלכה כדברי האומר כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר למליקה הא פסול פסול כלומר שכל שהצואר פסול לשחיטה אף כנגדו בעורף פסול למליקה דהא איכא סימנין שנעקרו ברובן כמו שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "בהמה שנשברה מפרקת שלה ורוב בשר שעליה מאחורי הצואר עמה נבלה ומטמאה במשא אע\"פ שמפרכסת ואם חתך סימניה אחר כן אינו מועיל לטהרה מידי נבלה וכן קרעה מגבה בארך כדרך שקורעין הדג מכריסו וכן אם עשאה גסטרא ר\"ל שחלקה לשנים לרחבה וכן אם הותז ראשה מכל וכל ובאדם מטמאים כל אלו באהל שמא תאמר מה הוצרכת ללמד על הותז ראשה מכל וכל אחר שבנשברה מפרקת ורוב בשר אתה אומר כן כתבו גדולי המפרשים שלא נכללה שבירת מפרקת ורוב בשר לטומאת נבלה ואהל אלא על ידי מכה או נפילה אבל בחתיכה על ידי חרב שאין שם שום ריסוק אינה מטמאה עד שתמות לגמרי אא\"כ הותז הראש מכל וכל ר\"ל מפרקת ובשרה וכל הסימנים ואף בשמנה שרצים אם הותזו ראשיהן אע\"פ שמפרכסין מטמאין טומאה הידועה להם כדין אדם ובהמה וחיה אבל נשברה מפרקת בלא רוב בשר טרפה היא ואינה מטמאה במשא כל זמן שמפרכסת ואם שחט סימניה נטהרה לגמרי מתורת נבלה:",
+ "ניטל עצם הירך ממקום חבורו בבוקא דאטמא מכל וכל וכן בשר שעליו והוא הקרוי חללה אע\"פ שנשאר העור הואיל וניטל רוב הבשר עם העצם עד שחסרון הבשר נכר בה כשהיא רבוצה נבלה היא אע\"פ שמפרכסת ומטמאה במשא ובאדם נחלקו המפרשים אם מטמא באהל אם לאו ואין בידינו להכריע אבל אם ניטלה העצם עם קצת הבשר הואיל ונשאר הבשר העליון החופה את המכה טרפה היא אבל אינה נבלה:",
+ "התבאר במקום אחר שבהמה טמאה או חיה טמאה שנשחטה אינה נבלה עד שתמות לגמרי או שיותז ראשה מכל וכל אע\"פ שהיא מפרכסת וכן טהורה שנתנבלה בשחיטה נשחטה הטהורה שחיטה ונמצאת טרפה אין לה דין נבלה כלל חבת שחיטה מגינה עליה מלק בחטאת העוף או עולת העוף מליקה שאינה ראויה כגון בסכין ושאר דברים שפסלנו בה הרי היא נבלה ונבלת עוף טהור אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא בתוך הפה אלא שמטמאה בגדים שעליו כשהיא בבית הבליעה לא בגדים שהיה לובש קודם לכן ולא בגדים שלבש אחר שהיא במעיו כמו שיתבאר במקומות אחרים:"
+ ],
+ [
+ "כל הקרבנות שאדם חייב בהם מצד שהטיל הכתוב על האדם הן לכפרה על חטא הן להביאו בזמן ידוע אינו רשאי לפרעה ממעות מעשר שני שלו או לפטור עצמו במעשר בהמה שלו או בנדרים ונדבות שכבר נדר ונדב שאי אפשר לו לפרוע חובו במה שהוא צריך להביאו מצד אחר ומ\"מ שלמי שמחה שבימים טובים הואיל ועיקר מצותן אינה מפני הקרבן אלא מפני השמחה פוטר עצמו באלו וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה:",
+ "עולת העוף דמה ניתן דרך המצאה שנאמר ונמצה וגו' וממצה אותה על קיר המזבח בימינו למעלה מן החוט שבאמצע המזבח וכן מליקתה היתה למעלה בקרן מזרחית דרומית ושל חטאת העוף דמה נתן דרך הזאה למטה ומליקתה בקרן מזרחית דרומית למטה מן הסיקרא ומ\"מ כל מקום מן המזבח כשר בה למליקה ובלבד למטה מן הסיקרא:",
+ "כל הקרבנות אין מקרבין אותן אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ואין שוחטין אלא ביום ואין זורקין דמים אלא ביום וקצת דברים נעשין בקרבנות אף בלילה אחר שקרבו מתיריו ביום כגון שנזרק דמם ביום ויתבארו במקומם בע\"ה:",
+ "כל הקרבנות זריקת דם שלהם נעשית במזרק ובחטאות באצבע וכל הזאה שהיא באצבע אינה אלא בימין וכל העבודות על ידי כהן שהוא בכהונו ר\"ל שלא נתחלל:"
+ ],
+ [
+ "פר חטאת שהיה כהן גדול מביא ביום הכפרי' משלו היה בא ולא משל צבור וכן אינו יכול לפטור בו עצמו במעשרותיו או בנדרים ונדבות שלו על הדרך שביארנו:",
+ "המשנה התשיעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק החמשי מן הפרק במה שבא בו על ידי גלגול בשני גופים שהכשר באחד פסול בחבירו ואמר על זה כשר בתורים פסול בבני יונה כשר בבני יונה פסול בתורים תחלת הצהוב בזה ובזה פסול אמר הר\"ם פי' בני יונה חייב שיהיו קטנים לפי שנ' בני היונה אבל התורים שיהיו גדולים שנ' תורים ותחלת הציהוב הוא תחלת צבע הנוצה ואם היה זה במין היונים כבר יצא מכלל הקטנות ולפיכך אינו מותר ואם היה במין התורים הרי לא הגיע בכלל גדולים כדי שיקראו תורים ולפיכך אינן מותרות כשר בפרה פסול בעגלה ערופה כשר בעגלה ערופה פסול בפרה כשר בכהנים פסול בלויים כשר בלויים פסול בכהנים טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים טהור בכל הכלים טמא בכלי חרס טהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות טהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ החייב בשקדים מרים פטור במתוקים החייב במתוקים פטור במרים פי' פרה אדומה לא יהא דינה אלא בשחיטה שנ' ושחט אותה לפניו עגלה ערופה דינה עריפה שנ' וערפו שם את העגלה בנחל והכהנים יפסלו במומין לא ברוב שנים שנ' כל איש אשר בו מום לויים יפסלו בשנים לא במומין שנ' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה והתורה הזאת אינה מכלל המצות הנוהגות לדורות כמו שיתבאר לך בספרי במנין המצות ולא נתחייבו בדין זה הלויים אלא במשכן בית עולמים ולעולם לא יפסל לוי במומין ואינו נפסל אלא בקול בלבד ר\"ל כשיפסל קולו ולא יפסל במום אחר כל עקר והכהן נפסל במום לא בקול ולפיכך בכל זמן ימצא הפרש בין הכהנים והלויים והכשר באלו פסול באלו ומעקר קבלתנו שכלי חרס אינו מטמא מגבו מחוץ לכלי ואפי' נסמך בו ונגע בו השרץ או זולת מן המטמאים והוא אינו מטמא מגבו ואם נכנס לאוירו השרץ מבפנים אז נטמא ואפי' לא נגע הדבר הטמא כלל בגופו הואיל ונכנס לאוירו טמא שנאמר וכלי חרש אשר יפול מהם וגו' זהו דין כלי חרס בטומאה אבל שאר הכלים הדבר בהם בהפך והוא שאם יפול הדבר הטמא אל אוירם ולא נגע בגופן כל עקר אינן מטמאים לפי שנ' בכלי חרס תוכו תוכו של זה ולא תוכו של אחר ואם נגעה טומאה בהם נטמא ואפי' נגעה בחוץ והרמז אל הקבלה שביאר שכל הכלים מטמאין ואפי' מגבן שנ' וכל כלי פתוח באה הקבלה גם כן שהכלי הנזכר שם אינו אלא כלי חרש לפי שנאמר פתוח אמרו אי זהו כלי שטומאה קודמת לפתחיו זה כלי חרש כמו שביארנו ממה שנ' תוכו ומה שנאמר בו אשר אין צמיד פתיל טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור הוא וזה בלבד ר\"ל כלי חרש שמדבר בו הוא שנ' בו אם יש צמיד פתיל עליו טהור אבל שאר הכלים בין שיש צמיד פתיל בין שאין צמיד פתיל עליו טמאים הנה עלה בידינו שהוא מטמא מגבו ונתפרש ענין ההפרש שבין כלי חרש לשאר כלים אבל כלי עץ אם היו כלים אותם ויש להם צורת כלי אלא שחסרים ייפוי ותקון כגון הגרידה והחליקה והחכוך וחתוך הקצוות היתרות ולשום להם בית יד אם יש לאותן הכלים הם הנקראים גלמי כלי עץ ומקבלין טומאה וכבר ביארנו בפירושנו לאבות שגולם שם חומר הדבר והם קורין לדבר כשאין לו צורה שלמה גולם ואין מקבלין טומאה כמו שזכרנו אבל פשוטי כלי עץ כגון הכסאות ולוחות הכתיבה והדומה להן שלא השלימה מלאכתן טהורין ר\"ל שאינן מטמאין ופשוטי כלי מתכות כמו הסכין והסייף והשפוד והדומה להם מקבלים טומאה ודע שאין כונתי בכאן לדבר על משפטי הטומאה והטהרה ולא דברתי לך מעקרי אלו הדברים אלא שיעור שיתבאר ממנו הפרש שנתכון לזכור בכאן אבל תשלום הדבור בכל מין מאלו אם יטמא ובאיזה דבר יטמא ואיך לא יטמא ואיזו מן הטומאות אינן מטמאין ואיזה מהן מדאוריתא עוד יתבאר זה בסדר טהרות כראוי כל מין ומין במקומו ועוד ביארנו במסכת מעשרות שהדברים שחייבין במעשרות ואיך חייבין בכך עד שיהיו ראויים אבל אם עדין הם פגים לא והשקדים המרים כשהן קטנים קודם בשולם הם ראויים לאכילה לפי שאינם מרים עד שיתבשלו ולפיכך חייבים במעשר כשהן פגים וכשנגמרים אינם חייבין במעשר והשקדים המתוקים בהפך לפי שכשהן פגין אינן ראויים לאכילה ואינן חייבין במעשר ואם נתבשלו והגיעו לעונת המעשרות חייבין במעשר:",
+ "אמר המאירי כשר בתורים פסול בבני יונה וזה שממה שנאמר בתורה בקרבנות עוף תורים ובני יונה ולא נשמט לעולם לכתוב מלת בני אצל תורים ולא לכתוב יונים אלא במלת בני ר\"ל שלא אמר לעולם מן היונה ומבני התורים למדנו שהתורים אינן כשרים לקרבן אלא כשהם גדולים והיונים דוקא בקטנים ושיעור קטנן הוא קודם שהתחיל נוצה שבהם להצהיב בשום מקום וגדלן הוא מאחר שהצהיבה בכל מקום רגיל להצהיב בהן כגון בצוארן ובראשי הכנפים ותחלת הציהוב הוא כשמתחלת נוצה שבצואר להצהיב ולא נוצה אחרת ובשעה זו יצאו מכלל קטנות ולכלל גדלות לא באו ובתורים פסולין הואיל ולא נכנסו לכלל גדלות ובבני יונה פסולין הואיל ויצאו מכלל קטנות:",
+ "כשר בפרה אדומה פסול בעגלה ר\"ל עגלה הבאה על החלל שלא נודע מי הכהו שהפרה בשחיטה ועגלה בעריפה ואם ערף את הפרה או שחט את העגלה פסולה:",
+ "כשר בכהנים פסול בלויים והוא שהכהנים אין שנים פוסלין בהן ולא נפסל לעבודה לרוב זקנה עד שירתת אבל לויים נפסלו מחמשים שנה ומעלה וכן הכהנים רשאים להתחיל בעבודה משהביאו שתי שערות ולויים נכנסים לעזרה מבן חמש ועשרים ולמדין חמש שנים ונכנסין לעבודתם בני שלשים ודבר זה לא נאמר אלא בזמן שהיו נושאים את המשכן ממקום למקום וכמו שאמרו על זו בגמרא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף אבל בשילה ובבית עולמים ר\"ל בית המקדש לא היו הלויים נפסלין עד שיתקלקל קולם מרוב הזקנה וכן פרשו בגמרא ואף בזו כתבו מגדולי המחברים שלא נפסלו אלא לומר שירה ומ\"מ יהא חלקו עם השוערים כשר בלויים ר\"ל אם הם בעלי מומין פסול בכהנים:",
+ "טהור בכלי עץ והוא כלי שהוא פשוט ואין לו בית קבול אע\"פ שהוא כלי נגמר וראוי למלאכה טמא בכלי מתכות אם הוא כלי נגמר וראוי למלאכה כגון שפודין ודומיהן אבל חתיכת ברזל פשוטה אינה מקבלת טומאה טהור בכלי מתכות כגון כלי שראוי למלאכה שהוא נעשה בשבילה אלא שמ\"מ עדיין מחוסרים איזה דבר שאדם רגיל לעשות בגמר ענינם אפי' לא היתה אותו ענין אלא לנאותן כגון להחליקם או לצחצחם או לשופם ולשבצם אע\"פ שבית קבול שלהם גמור וראוי למלאכה שנעשה בשבילה אינו מקבל טומאה מפני שדרך כלים אלו הוא שהם נעשים לכבוד ולהתכבד בהם לפני האורחים שאין מכבודם להשתמש בכלי עץ ואחר שכן אין דרכם של אלו גם כן להשתמש בהם עד שיגמר ענינם מכל וכל וכלים אלו הם הנקראים בלשון תלמוד גלמי כלי מתכות וכיוצא בהן טמא בכלי עץ הואיל ונגמרה חטיטתם אע\"פ שלא נגמר ענינם מכל וכל אחר שראויים למלאכה שנעשו בשבילה מפני שכלים אלו עקרם ל��שתמש בהם בני אדם שאינן מקפידין על ההדור כגון דלת העם ואף הם משתמשים בהם כל זמן שחטיטתם מספקת בכדי שיעור אכילתם והרי נגמרו והרי יש בקצת דברים אלו תנאים כמו שיתבאר:",
+ "טהור בכלי חרש והוא כשנוגע שרץ או איזה אב הטומאה מגבו טמא בכל שאר הכלים שכל שאר הכלים מטמאין מגבן טמא בכלי חרש והוא כשבאה טומאה לאוירו אע\"פ שלא נגעה בגוף הכלי לא בדפניו ולא בשוליו טהור בכל הכלים שכלם אין מיטמאין אע\"פ שנתלית טומאה באוירן אא\"כ תהא נוגעת בגוף הכלי בדפנו או בשוליו:",
+ "החייב בשקדים המרים פי' שזה התנא סובר שהשקדים המרים הואיל וראויים לאכילה בקטנם שיהו חייבים באותה שעה במעשר אבל בגדלן פטורות הואיל ואינן ראויות לאכילה כמות שהן עד שיתמתקו על ידי האור ושקדים המתוקים אינם חייבים עד שיגדילו וסימן מובהק שלהם התבאר בסדר זרעים שהוא משתתפרש קליפתן החיצונה ונמצא שהמרים בקטנן חייבים בגדלן פטורים והמתוקים בהפך ונמצא חייב בשקדים וכו':",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא חוץ מן השקדים המרים שהן פטורין בין בגדלן בין בקטנן:"
+ ],
+ [
+ "ודברים שנכנסו בגמרא תחת משנה זו ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן אע\"פ שביארנו במשנה שבני יונה קטנים כשרים לא קטנים מכל וכל אפי' בני יומן אלא משיעלעלו ופירושו משיהא דמן מצוי עד שכשאדם עוקר נוצה גסה מבין כנפיו מוצא עקר הנוצה מתמלאת דם ומאותה שעה כשרים לקרבן עד שיצהיבו:"
+ ],
+ [
+ "הרובע או הנרבע או המוקצה לע\"ז או הנעבד פסול למזבח בעוף כמו שהוא פסול בבהמה אבל המום אינו פסול בעוף אלא אם כן היה מחוסר אבר ויבש גפו מפורש במקום אחר שהוא כמחוסר אבר וכן נתפרש במקום אחר שכל שנולד בו טרפות האוסרו באכילה פסול לקרבן וכן אין מקפידין בעוף בין זכר לנקבה לא נאמר תמים זכר אלא בבהמה בלבד ובספרים מדוייקים אין גורסין בשמועה זו רובע אלא למעוטי נרבע ונעבד מפני שאין דין רובע בעוף שאין שום עוף הראוי לקרבן רובע וגדולי המחברים הביאו את שתיהן ומ\"מ במסכת זבחים שאלו בזו אם יש נרבע בעופות אם לאו:",
+ "כבר ביארנו במשנה שתחלת הצהוב פסול בתורים מפני שלא בא לכלל גדלות ופסול בבני יונה מפני שיצא מכלל קטנות ופרשו בגמרא שנתמעט תחלת הצהוב מן התורה כמו שאמר מן התורים ולא כל התורים מן בני היונה ולא כל בני היונה פרט לתחלת הצהוב שבזה ושבזה אם כן מתורת ודאי אנו פוסלין אותו שבתור ודאי אין זה גדול ובבן יונה ודאי אין זה קטן ואין זה כאלו נאמר בספק שמא גדול הוא ופוסלין אותו בבן יונה מספק או שמא קטן הוא ופוסלין אותו בתור מספק שהרי התורה מיעטתהו ולא הוזקקה למעט ספקות ואע\"פ שאפשר לומר שהתורה לא באה למעט תחלת הציהוב אלא למעט נרבע ונעבד ותחלת הציהוב לא נתמעט מן המקרא אלא שאנו ממעטין אותו מן הספק מ\"מ סתם בריתא למעוטי תחלת הציהוב אוקמיה מעתה מי שאמר הרי עלי עולת העוף מן התורים או מן בני היונה ר\"ל איזה מהן שארצה והביא תחלת הציהוב שבשניהם והתנה אם תחלת הציהוב קוטן אפטר בבן יונה ואם תחילת הציהוב גודל אפטר בתור לא יצא כלל שאין [לו] לא גודל ולא קוטן ומגדולי המחברים כתבו שהדבר בספק אצלם אם יצא אם לאו ולדעתנו לא יצא כלל אם מצד שכתבנו אם מצד שהוא דומה לדעתי למביא טומטום שנתפרש במקום אחר שכל שהוא ספק זכר ספק נקבה הרי הוא כמין אחר ואינו יוצא בו כלל לא מזכר ולא מנקבה שאין כאן זכר ודאי ו��א נקבה ודאי ואף בקרבן העוף שאין אנו קפדים בו לא לזכר ולא לנקבה טומטום פסול בו אף בזו אני אומר או קטן ודאי או גדול כל שכן במה שאפשר לומר שאינו לא גדול ולא קטן ומה שיש לפקפק בענין אצטריך קרא למעוטי ספקא כבר ביארנוהו בראשון של חגיגה:",
+ "כבש הוא בן שנה ואיל כל שנכנס לשנה שניה אחד ושלשים יום ואחד ושלשים יום אלו הוא נקרא פלגס ואינו לא איל ולא כבש על הדרך האמור בתחלת הציהוב ומי שאמר הרי עלי עולת בהמה מן האיל או מן הכבש והביא פלגס לא יצא כלל שאין אנו אומרין על הפלגס שהוא ספק איל ספק כבש עד שנאמר הרי מ\"מ יצא בו או משום איל או משום כבש אלא שהוא בריה בפני עצמה ולא יצא בה לא משום איל ולא משום כבש ואם הקריבו אינו עולה לו מזבחו הנדור כלל ומ\"מ המקריבו מביא עליו נסכי איל שהם בכפל נסכי כבש שנסכי כבש עשרון ורביעית הין ונסכי איל שני עשרונין ושלישית הין ואין בזה משום בל תוסיף אע\"פ שדרך כלל אמרו בנסכים שאם הוסיף או גרע פסול שהרי ראוי הוא לנסכי איל כך דרשו חכמים או לאיל לרבות את הפלגס ואף בזו כתבו גדולי המחברים שהדבר אצלם בספק ולא יראה לי כן ומ\"מ יש מפרשים לשטה זו שצריך להתנות בנסכים שאם יש שם יותר מן הראוי יהו נדבה שהרי מתנדבין נסכים בלא קרבן:"
+ ],
+ [
+ "קרבן השלמים יש ממנו שהוא בא דרך הודאה לשם על נס שאירע לו והוא נקרא שלמי תודה והוא טעון להביא עמו ארבעים חלות שלשים של מצה ועשרה של חמץ כמו שיתבאר במקומו:",
+ "מי שאמר הרי עלי לחמי תודה מביא תודה ולחמה שהדבר ידוע שאין מקריבין לחם בלי תודה ולא כיון אלא להזכיר סוף הקרבן אמר הרי עלי לחמי תודה לפטור תודתו של פלוני מביא אותו פלוני את התודה וזה מביא את הלחם לפטור תודתו וכן אם אמר הרי עלי עשר לחמי תודה לפטור תודתו של פלוני מביא זה עשר של חמץ או של מצה ומביא חברו את השאר אמר הרי עלי לחמי חודה לפטור תודתו של פלוני והביא עסה שהיא ספק חמץ ספק מצה כגון הכסיפו פניה לא יצא שהרי אין חבירו פטור בכך ואפי' אמר עשר לחמי תודה לפטור תודתו של פלוני והביא עסה כזו לא יצא ידי נדרו שהרי אין חברו יודע אם היא חמץ שיביא מצה אם היא מצה שישלים השאר בחמץ ונמצא שלא נפטר חברו בלחמו של זה וכל שלא נפטר חברו בלחמו לא יצא הוא ידי נדרו אמר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא עסה זו לא יצא שהרי חייב הוא בתודה ואין זה הלחם כדי לפטור אמר הרי עלי עשר לחמי תודה מן החמץ או מן המצה לתודתו של פלוני ולא אמר לפטור מביא עשר לחמי תודה ויפלו דמיהן לנדבה לתודה אחרת הביא עתה ספק חמץ ספק מצה יש אומרים שיצא ידי נדרו ויפלו דמיהן לנדבה אחרת הרי מ\"מ או חמץ או מצה הוא ויש אומרים אף בזו שאפשר שאינו לא חמץ ולא מצה ולא יצא ידי נדרו:"
+ ],
+ [
+ "שני שעירי יום הכפורים שאחד מהם לי\"י ואחד מהם לעזאזל אין מתקדשים זה לי\"י וזה לעזאזל בקריאת השם מפי כהן אלא עפ\"י גורל אבל קרבנות העוף שהם אחד לעולה ואחד לחטאת קריאת השם מפי הבעלים קובעתן כשאמרו יהא זה לעולה וזה לחטאת ואין גורל מועיל בהם ואם הגריל בהם ורצה לשנותם הרשות בידו:",
+ "לעולם יהא אדם חרוץ בלמודו בילדותו להשתדל בו כמה שאפשר לו כדי שתהא יגיעת ילדותו מועלת לו לעולם כבר אמרו כל תלמיד שלא ראה במשנתו סימן יפה עד חמש שנים שוב אינו רואה:"
+ ],
+ [
+ "הקרי מטמא כשרץ ומי שראה קרי יש לו להטיל מים תחלה כדי שיצאו צחצ��חי קרי הנשארים ואחר כך יטבול ומי שראה קרי וטבל קודם שיטיל מים אם היה זקן או חולה לכשיטיל מים טמא מפני שצחצוחי קרי נשארים לשם ואין יוצאין אלא בהטלת מים ואם היה ילד או בריא אינו טמא מפני שהוא יורה כחץ וכבר יצא כלו לשעתו עד כמה הוא נקרא לענין זה זקן או חולה לא בשנים הדבר תלוי אלא בכח וכל זמן שעומד על רגלו אחת ונועל או חולץ רגלו האחר אפי' היה בן שמונים הרי זה ילד ואם אינו יכול לעשות כן הרי זה נדון לענין זה כזקן וכחולה:",
+ "מי שנתמלא זקנו אם היו בו תנאים הצריכים לשליח צבור כמו שנתפרשו במקום אחר ראוי לעשותו שליח צבור לירד לפני התיבה ולישא את כפיו ואם לא נתמלא זקנו אפי' היה חכם גדול אין כבוד לצבור בכך וקצת גאונים כתבו שכל שהוא בן עשרים אע\"פ שאין לו זקן הרי הוא כנתמלא זקנו ולא הוצרכנו לכך אלא למי שאינו בן עשרים וכבר ביארנו במסכת מגלה שמשלש עשרה שנה ואילך אם הביא שתי שערות פורס על שמע אלא שזו פירושה דרך אקראי ושלא בקביעות אבל כל שבקביעות אין כבוד לציבור בכך ויש גורסים ראוי לעשותו שליח צבור ולירד לפני התיבה ופירשו בו שליח צבור להחרים ולנדות ולמנותו פרנס ומ\"מ זה אינו קרוי שליח צבור אלא חזן הכנסת או פרנס אלא ודאי חדא קתני כמו שביארנו:",
+ "אע\"פ שביארנו על כהן שהוא כשר לעבודה משיביא שתי שערות אחיו הכהנים אין מניחים אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים מפני שגנאי הוא להם להיות קטן עובד עמהם ומ\"מ אם התחיל אין נוטלין אותה מידו אלא גומר עבודתו ויורד שהרי אף פסול סופרים אין כאן וכסתם הבריתא ויש פוסקים כר' ופסול מדברי סופרים ואפי' התחיל נוטלין אותה מידו אלא שאם עבד עבודתו כשרה:"
+ ],
+ [
+ "כשם שכלי חרס מקבל טומאה מאוירו כך מטמא אוכלין מאוירו בלא נגיעה כיצד היה הכלי טמא והוא מלא חרדל אין צריך לומר שהוא מטמא מה שהוא נוגע בו כגון מה שהוא סמוך לדפנות אלא אף הגרגירים האמצעים טמאים טומאת הסמוכים לכלי בעצמה מצד אויר הכלי ואלו בדרך זה בכלי אחר לא נטמאו האמצעיים ושמא תאמר יטמאו מצד חבריהם הרי אין אוכל מטמא אחר אלא אם כן יש בו כביצה ואף בזו דוקא עד שלישי לתרומה ורביעי לקדש וכבר ביארנו מזה במסכת חגיגה בענין הכלי מצרף מה שבתוכו:",
+ "וכן אם נכנסו אוכלין לאויר הכלי ולא נגעו בו כלל טמאין ואע\"פ שהושוו המדות באוירו בגבו אינו כן אלא אע\"פ שאמרנו שאינו מקבל טומאה מגבו מטמא הוא אוכלין מגבו וכל זמן שיהו אוכלין נוגעין מגבו טמאין הדבר ידוע שכלי חרס העומד באוהל המת אם הוא פתוח טמא שהרי נתפשטה טומאת האהל באויר הכלי היה צמיד פתיל עליו טהור שהרי אין מיטמא מגבו:",
+ "היה כלי מונח בתוך כלי חרס ופי הפנימי למעלה מן החיצון ואוכלין ומשקין בפנימי וטומאה באויר החיצון אין אוכלין שבפנימי טמאין שאין זה תוכו של כלי חרס אלא תוך תוכו ואפי' היה כלי פנימי של עץ שהוא מיטמאו מגבו והיה לנו לומר שלא יחוץ בפני הטומאה הואיל ומ\"מ כלי פנימי טהור שהרי אין כלי מקבל טומאה מאויר כלי חרס שלא נאמרה טומאת אויר כלי חרס אלא באוכלין ומשקין ומשום מגעו לכלי ראשון אין כאן שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וכל שכן אם פנימי של חרס שהרי אינו מיטמא מגבו כלל:",
+ "זה שנכפל בדברינו שאין כלי חרס מיטמא מגבו פירושו שכל שאין טומאה נכנסת באוירו ואינו מיטמא כלל ומ\"מ כל שנטמא אוירו נטמא כלו אפי' גבו ומתוך כך כל שנטמא אינו ה��ומאה אפי' מגבו ודבר זה פשוט הוא ולא הוצרכנו לכתבו אלא מפני שראינו קצת בני אדם טועים בה:",
+ "אע\"פ שביארנו שגולמי כלי עץ מקבלין טומאה מ\"מ אם ירד לחקיקת כלי זה על דעת שיחוק בה כדי החזקת סאה ולא חקק בה עדין אלא כדי החזקת קב הואיל ואינו ראוי בכדי מה שירדה בו מחשבתו תחלה אע\"פ שהוא ראוי לאותה מלאכה בעצמה אינו מקבל טומאה:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שביארנו בגולמי כלי מתכות שאין מקבלין טומאה אם נגמר הכלי מכל וכל אלא שהוא חסר כסוי מקבל טומאה שהכסוי דבר אחר הוא ואין הכלי נעשה חסר בשבילו:",
+ "כלי עצם הן של עז הן של שאר מיני בהמה וחיה אפי' נעשו מן הקרנים והטלפים מקבלים טומאה ודינם ככלי עץ לענין פשוטיהם ולענין גלמיהם ויש דנין אותן ככלי מתכות לטהר גולמיהם וכלי עצמות העוף אין מקבלין טומאה ובמקום אחר התבאר על העשוי מכנף העזניה שמקבל טומאה:",
+ "מה שביארנו בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה אין הדבר מוחלט לומר כן מכל וכל אלא יש מהן שאין מקבלין טומאה כלל ויש מהן שאין מקבלין טומאה מן התורה אבל מדברי סופרים מקבלין טומאה ודוקא בשאר טמאות אבל במדרס הזב ושאר מטמאי משכב ומושב מיטמאין מן התורה ונמצא הענין חלוק לשלשה ענינים ויש חולקים אף במדרס הזב לומר שאינו אלא מדברי סופרים ודבר זה כבר ביארנוהו בתלמוד בבא בתרא בפרק הבית והתבאר במקום אחר על עץ של אשכרוע שאין גולם שלו מקבל טומאה:",
+ "המשנה העשירית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הששי לבאר בגוף אחד שהדינין מתחלפין עליו לפי זמנו שכל זמן שהוא ראוי לאחד מן הדינין הוא נפקע מן האחר ואמר על זה התמד שלא החמיץ אינו נקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה וכשהחמיץ נקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה אמר הר\"מ פי' לפעמים נותנין מים על שמרי יין או על זגי הענבים ומסננין אותן המים והן צבועין אבל אין בהם טעם יין ואותו המסונן הוא הנקרא תמד וכשיזקין זמן ארוך לפעמים הוא מחמיץ ולפיכך גם כן קודם שיהא חומץ הרי הוא חשוב כמים ועל כן אין לוקחין אותו ממעות מעשר שני לפי שהכל נלקח ממעות מעשר שני חוץ מן המים ומן המלח וכבר נתבאר זה במקומו:",
+ "אמר המאירי התמד עד שלא החמיץ וכו' פי' כבר ידעת שמעשר שני יש לבעליו להביאו לירושלים ואם הבאתו לירושלים כבדה עליו מחללו על מעות ומביא המעות לירושלים ומוציאן לשם ולא בכל דבר אלא בדומה לענינים שפירש בו הכתוב ר\"ל בבקר ובצאן ביין ובשכר וזהו פרי מפרי וגדולי קרקע נמצא שאין מוציאין אותן במים ובכמהין ופטריות וכיוצא באלו וכן ידעת בענין מקוה שכל מקוה שאין בו ארבעים סאה והביא עליו שלשת לוגין מים שאובים והשלימוהו לארבעים פסול עד שאף אם ירדו עליו גשמים בכדי שיעור אותן שלשת לוגין או יותר לא הועיל אבל יין ושאר משקין כגון חלב ודם וכיוצא בהן על דרך זה אינו מעלה ומוריד ואם ירדו עליו גשמים והשלימוהו כשר שאין היין ושאר משקין פוסלין אלא בשנוי מראה הא אם שנה מראיתו אפי' לוג אחד במאה סאה פסלוהו וכן צריך שתדע שהמתמד ר\"ל שנתן מים בשמרים לסננן אם הוציא ביתר בכדי מה שנתן הרביע ר\"ל שנתן שלשה והוציא ארבעה הרי זה יין גמור ומברכין עליו בורא פרי הגפן ומקדשין עליו אע\"פ שלא החמיץ ואם לא הוציא כל כך אלא פחות מזה או כדי מדתו לבד אם החמיץ הרי הוא יין גמור אע\"פ שאין כאן מראה יין שאין אחר הטעם כלום ואומרין שנבלעו המים ויצא יין ואם לא החמיץ הרי הוא כמים גמורים מעתה פי' משנה זו כך הוא התמד שלא הוציא ממנו אלא כדי מדתו ולא החמיץ מים בעלמא הם ואינן נקחים בכסף מעשר ופוסלין את המקוה כמים הואיל ויש להם מראה מים וטעם מים משהחמיץ ניקח בכסף מעשר ואינן פוסלין את המקוה בשלשת לוגין אפי' לא קבל התמד מראה יין שאין אחר הטעם כלום ומ\"מ אם נשתנה מראיתו של אותו התמד נפסל הא אם נתן שלשה והוציא ארבעה החמיץ נקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכל מה שפרשנו בה הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "תמד זה שאמרנו עליו שאינו נקח בכסף מעשר אם לקחו לא נתחללו המעות והרי הן קדושים ביד המוכר ואם החמיץ אחר כן קנה מעשר ונתחללו המעות ומוציאן המוכר בכל דבר ואם רצה לשתותם מיד ישייר מהם בכוס ואם החמיצו נתחללו לא החמיצו לא נתחללו אף לענין חיוב מעשר יראה לי שכך הדין שאם הוציא ארבעה משלשה חייב במעשר אף בלא החמיץ ואם לא יצא אלא כדי מדתו או פחות והחמיץ אף זה חייב במעשר ואם לא החמיץ פטור ממעשר וכשהחמיץ או שהוציא ארבעה משלשה שחייב במעשר מעשר עליו הן מתוך אותו התמד בעצמו הן מתוך תמד אחר שכיוצא בו שהרי הכל חייב ואין בו חשש חיוב על הפטור ופטור על החיוב לא הוציא ארבעה משלשה ולא החמיץ פטור מן המעשר לגמרי ואם רצה לעשר על מחשבה שמא יחמיץ יעשר מתוכו ולא ממקום אחר אף כיוצא בו שמא זה יחמיץ ויש כאן חשש חיוב על הפטור ופטור על החיוב:",
+ "יש פוסקים לענין מעשר שאם לא הוציא ארבעה משלשה אף אם החמיץ פטור ואף בהוציא ארבעה אינו חייב [אלא] על היתר ומגדולי המחברים נראה שהסכימו לכך ואין הדברים נראין:",
+ "שלשה לוגין מים שנפל לתוכן קרטוב יין והרי נתפשט מראה יין בכלם ונפלו למקוה החסר לא פסלוהו אא\"כ שנו מראה המקוה:",
+ "שלשה לוגין מים חסר קרטוב ונפל לתוכן קרטוב חלב והשלימו לשלשה לוגין אע\"פ שהכל מראה מים אינו פוסל שאין כאן שיעור ואין פוסלין אלא בשיעור שלשת לוגין ובמראה מים הא כל שאין שם שיעור או שאין שם מראה מים לא משלים ולא פוסל יש מי שחולק לומר ששלשת לוגין מים שלימין שנפל לתוכן קרטוב יין וקבלו כלם מראה יין שפוסל אין הולכין אחר המראה כלל ופרשו משנתנו שהתמד שלא החמיץ ולא הוציא ארבעה משלשה פוסל אפי' היה לו מראה (אפי' היה לו מראה) יין ומה שכתבנו בשלשת לוגין שהיה בהם מראה יין שלא פסלוהו הם גורסים שלשת לוגין חסר קרטוב ומצד חסרון השיעור הם באים עליה ולא יראה כן שאם כן מה הוצרכנו למראה יין אף במראה מים לא פסלוהו וכבר ביארנו ענין זה בראשון של מכות:",
+ "כל מה שביארנו עליו שהוא יין כגון הוציא ארבעה משלשה או פחות מכאן והחמיץ יש אומרים שמברכין עליו בורא פרי הגפן ויש חולקים אא\"כ הוציא ארבעה משלשה אבל פחות מכן והחמיץ אע\"פ שלענין מעשר ומקוה הוא נדון כיין אין מברכין עליו שדין חומץ יש לו ואף יין עצמו שהחמיץ אין מברכין עליו אלא שהכל כל שכן באלו:",
+ "תמדים שלנו המוטלות על הזגים והחרצנים בשעת הגתות הורו הגאונים שאע\"פ שלא הוציא כדי מדתו מברכין עליהן שהיין כנוס לתוכן ובולעין ופולטין ועוד חמר מדינה הוא וכן מעשים בכל יום ולא ראינו מי שמפקפק בכך:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במסכת יום טוב על אוכלין ומשקין שנטמאו שאין להם טהרה במקוה חוץ מן המים שיש להן טהרה בהשקת מים שבהם למים שבמקוה מעתה התמד עד שלא החמיץ בין לתמדו במים טמאים בין שנטמאו אחר שתמד הרי הן כמים וטהרה עולה להם ואע\"פ שיש כאן מעט יין על כל פנים ושמא הוא צף למעלה ואין השקה ביין אין אנו אומרים כן אלא שהיין והמים מבולבלים הואיל ואין כאן יין גמור והרי יש כאן השקה אף במים ואם החמיץ הרי הכל יין גמור כיין מזוג ואין טהרה עולה לו:",
+ "המשנה האחת עשרה והכונה בה להשלים החלק שהתחיל בשלפניה לבאר והוא שאמר האחים והשותפים שחייבים בקלבון פטורין ממעשר בהמה ושחייבים במעשר בהמה פטורין מן הקלבון אמר הר\"מ פי' קלבון הוא חצי מעה כסף שנותנין בו השקל ואז מקבלין אותו על שני בני אדם לפי שכל אחד חייב במחצית השקל ואלו החצאין הם נמכרים במהרה יותר מהשקלים עצמם מפני הענין הזה ולפיכך שני אחים קודם שיחלקו נכסי אביהם והשותפים בשעת השותפות אם נתנו שקל בשקל שניהם יחד מקבלים מהם ואינם חייבים בקלבון וחייבים במעשר בהמה וכשחולקים הנכסים יהיו כלקוחות זה מזה והלוקח אינו חייב במעשר בהמה כמו שיתבאר בסוף בכורות והם חייבים בקלבון הואיל שאין חייבים במעשר וכבר זכרנו פי' ההלכה הזאת בתחלת שקלים:",
+ "אמר המאירי האחים והשותפים בזמן שחייבים במעשר בהמה והוא כל זמן שנשתתפו כאחד או ירשו כאחד ונולדו אחר כן הטלאים ברשותם פטורים מן הקלבון בדרך זה אם נשתתפו במעות ונשאו ונתנו בהם ולא חלקו ובזמן שפטורין ממעשר בהמה והוא כשחלקו אחר לידת הטלאים וחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון אם חלקו אחר שנשאו ונתנו במעות וחזרו ונשתתפו וענין קלבון הוא מעה קטנה שהצריכו חכמים להוסיף בזמן שהולך אצל חנוני להחליף שני חצאי שקלים בשקל שלם כדי שיתן לו חנוני חצאי השקלים שלמים עם גירומיהם ודבר זה עקרו במסכת בכורות והוא צריך ביאור יותר מרווח אלא שקצרנו בו בכאן מפני שכבר הרחבנו בו הביאור בחיבור זה בכדי הצורך במסכת יום טוב פרק אחרון:",
+ "וזהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר ומה שנתחדש עליו במסכת בכורות כבר ביארנוהו במסכת יום טוב:",
+ "המשנה השתים עשרה והכונה בה ככונת שלפניה ואמר כל מקום שיש מכר אין קנס וכל מקום שיש קנס אין מכר כל מקום שיש מיאון אין חליצה וכל מקום שיש חליצה אין מיאון אמר הר\"מ פי' ביארנו פעמים רבות שהנקבה ודאית קטנה עד שתביא שתי שערות על מנת שתהא בת שתים עשרה שנה ויום אחד וכשמביאה שתי שערות והגיעה לשנים האלו נקראת נערה עד עשרה חדשים ואחר כך בוגרת ור' יהודה אומר שהבא על הקטנה אינו חייב קנס אבל הבא על הנערה חייב קנס וחכמים אומרים אחד נערה ואחד קטנה יש להם קנס והכל מודים שהקטנה יש לה מכר והנערה אין לה מכר ואין אשה יכול למוכרה ולפיכך מה שאמר כל מקום שיש מכר אין קנס וכו' הוא דעת ר' מאיר כמו שביארנו ואין הלכה כמותו כמו שביארנו בשלישי מכתובות וכבר שמעת ממני פעמים שפסק ההלכה הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות והנה נתבאר ההפרש שיש בין שני הענינים:",
+ "אמר המאירי כל מקום שיש מכר אין קנס וכו' כבר ידעת שהאב רשאי למכור את בתו עד שתכנס לימי נערות וכן ידעת שהאונס נערה או המפתה אותה יש עליו קנס חמשים כסף ליתן לאביה של נערה ודבר זה לא נזכר בתורה אלא לנערה לא לקטנה ולא לבוגרת ונמצא שהקטנה יש בה מכר ואין בה קנס והנערה יש בה קנס ואין בה מכר ומ\"מ ענין זה אינו שנוי כהלכה אלא אף הקטנה מבת שלש שנים ויום אחד ולמעלה יש בה קנס כמו שיתבאר במסכת כתובות לא נאמר נערה אלא למעט את הבוגרת כל מקום שיש מיאון וכו' כבר ידע�� על קטנה שאין לה אב והשיאוה אמה ואחיה לדעתה שיכולה למאן עד שתביא שתי שערות ומשם ואילך אינה יכולה למאן אע\"פ שלא הגיעה לשיעור שירבה שחור על הלבן האמור במקום אחר ואם היתה בת שתים עשרה ויום אחד ונבעלה לו אין אנו צריכים עוד בענינה לבדיקת סימנים לענין זה כמו שיתבאר במקומו וכן ידעת שאע\"פ שקטן וקטנה מיבמין ואין חוששין לקטן שמא ימצא סריס ולקטנה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעין בערוה מ\"מ אין חליצה אלא בגדולים בן שלש עשרה ויום אחד ובת שתים עשרה ויום אחד נמצא שבזמן המיאון אין חליצה וכשהגיעה לזמן חליצה אין מיאון וכן הלכה:",
+ "זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:",
+ "המשנה השלש עשרה כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה וכו' כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה כל מקום שיש הבדלה אין תקיעה כיצד יום טוב שחל להיות בערב שבת תוקעין ולא מבדילין במוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין וכיצד מבדילין המבדיל בין קדש לקדש ר' דוסא אומר בין קדש חמור לקדש הקל אמר הר\"מ פי' נתבאר בסוף סוטה שבכל ערב שבת היו תוקעין במקדש שלש תקיעות להבדיל בין קדש לחול ואין עושין כן במוצאי שבת שאין שם צד לעשות זה והבדלה על הכוס אינה חיוב מיום טוב לשבת לפי שלא יצאנו מקדש לחול וביאור הענין שהתקיעות הם הערה על הכנסת הקדש וההבדלה היא הערה על יציאת מקדש לחול ואין הלכה כר' יוסי:",
+ "אמר המאירי אף זו בגוף אחד הוא נאמר ומעין מה שלפניה שעקר הענין הוא להשמיענו ביום טוב שפעמים שיש בו תקיעה ולא הבדלה ופעמים שיש בו הבדלה ולא תקיעה וביאור המשנה הוא שידוע בכל עיירות של ישראל שהיו תוקעים בה בערב שבת שש תקיעות ראשונה לבטל מחרישה ושאר מלאכות שבשדה והיא נעשית במנחה שניה לסלק התריסין ולנעול החנויות שלישית והוא לרוב לשקיעת החמה לסלק קדרות מעל גבי הכירה ולהטמין ולהדליק ושוהא אחריה כדי לצלות דג קטן או להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת ובא להשמיענו שאף ביום טוב שחל להיות ערב שבת תוקעין תקיעה האחרונה כדי להבדיל את העם ממלאכת אוכל נפש ויש אומרים שאין מריעין בה כלל וכסתם בריתא שאמרה תוקעין ולא מריעין ומפני שצריך לשנות בה אחר שאף היום היוצא יש בו קדושה ומ\"מ יש פוסקים בה תקיעה ותרועה וכרב יהודה ורב אסי ששניהם מודים בתקיעה ותרועה אלא שחלקו בענינם שלדעת רב יהודה מריע מתוך התקיעה שקודם שיסיים התקיעה בשיעורה הוא מתחיל בתרועה ועושה כחצי תקיעה וכחצי תרועה בשיעור תקיעה וכל שכן שדינה בנשימה אחת שהרי בהרוחה יכול לעשות כן ולדעת רב אסי אינה צריכה שנוי כל כך אלא תוקע ומריע בנשימה אחת כלומר שאינו מקצר בתקיעה אלא שתוכף לה התרועה ביתר מן הרגיל כדי שירגישו שאינה כבשאר הימים וזהו שאמר בנשימה אחת ואף זו פרשוה גדולי הרבנים שלא נשימה אחת דוקא אלא בלא הפסק שהייה ואין צריך בכך דודאי תקיעה ותרועה יכול הוא לעשותם בנשימה אחת בריוח ולהשלמת מנין התקיעות אין אנו צריכים עד שנצטרך להפסק נשימה ביניהם כתקיעות של ראש השנה לדעתנו שאנו מצריכים בה הפסק נשימה להשלמת מנין התקיעות כמו שביארנו במקומו שהרי בכאן לא למנין אנו צריכים אלא להשמעת קול בעלמא ומ\"מ אין מבדילין בערבית שבו לא על הכוס ולא בתפלה מפני שקדושה הבאה חמורה יותר מן היוצאת וכשהוא חל במוצאי שבת אין תוקעין שהרי אין מלאכה בשבת כדי לבטלם ממנה אבל מבדילין מפני שקדושה היוצאת חמורה מן הנכנסת וכיצד מבדילין בה בין קדש לקדש ופי' בגמ' ��חתימתה אבל בפתיחתה אומר המבדיל בין קדש לחול וכן התבאר בגמרא בהבדלה שמבדילין במוצאי יום טוב לחול בלא נר ובלא שמים שאומרים בה בין יום השביעי לששת ימי המעשה מפני שסדר הבדלות הוא מונה:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ואין הלכה כר' דוסא שהיה חותם בין קדש חמור לקדש הקל שאין מזלזלין ביום טוב כל כך שנקרא את קדושתו קדושה קלה אלא אומרים בין קדש לקדש ושמא תאמר היכן מצינו לשון הבדלה בין קדש לקדש בתורה והרי אין הבדלה נזכרת אא\"כ מצינו בה לשון מן התורה הרי נאמר והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:"
+ ],
+ [
+ "פרק שני בעזר הצור:",
+ "השוחט אחד בעוף וכו' אחר שביאר בפרק הקודם קצת עניני הלכות שחיטה ובפרט מי שוחט ובאיזה זמן ובאיזה מקום ובאיזה דבר שוחט היתה כונת זה הפרק להשלים הענין בביאור הלכות שחיטה ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון כמה מן הסימנים צריך לשחוט וכמה מכל אחד ואחד ואם יוכל לשחוט שתי בהמות כאחת והשני תכונת השחיטה ר\"ל איך הוא שוחט והוא ענין שהייה דרסה חלדה ועקור אבל הגרמה כבר ביארנו דינה למעלה השלישי מה שאנו צריכים בהכשר הבהמה הנשחטת אם להיכר יציאת היותה מצד השחיטה לא מצד חליה והוא ענין שחיטת המסוכנת אם להוצאת הדם בבהמת קדשים ושאין אנו צריכים לכך בבהמת חולין הרביעי איזו כונה הוא צריך לשחיטה ולשם מה צריך שיזהר שלא לשחוט זהו יסוד הפרק ויתגלגלו בו דברים אחרים מעניני טומאה וטהרה על ידי גלגול הכשר הדם היוצא בשעת שחיטה כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר כמה מן הסימנין הוא שוחט ואם אחד יכול לשחוט שני ראשים כאחד והוא שאמר השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה אמר הר\"מ פי' מה שאמר השוחט שהוא מורה על דיעבד אינו מורה על מה שאמר אחד בעוף לפי שלכתחלה חייב שיתכוין לשחוט השני סימנין לגמרי ואפי' בעוף ורידין הם שני עורקים דופקים נמשכים בצואר על שני צדי קנה הריאה ומה ששנה לומר רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אע\"פ שכבר אמר רובו של דבר לפי שדבריו בשחיטה ומה שאמר שנית הוא בשחיטת קדשים ואין הלכה כר' יוסי:",
+ "אמר המאירי השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה פירשו בגמרא שזה שהוא תופש בענין זה לשון דיעבד הוא מצד סימן אחד של עוף או מצד מה שאמר אחר כן ורובו של אחד כמוהו וזה שמן התורה דיו ברוב אם באחד ובעוף אם בשנים ובבהמה אפי' בקדשים ומדברי סופרים שלא לסמוך על רוב שמא יצמצם יותר מדאי אלא לכתחילה צריך לשחוט כל שני הסימנין אף בחלין ואף בעוף ושלא יסמוך על רוב אלא שישחוט את הכל שחיטה גמורה שמא לא ישחוט את הרוב אבל בדיעבד אף מדברי סופרים ואף בקדשים בעוף כשר באחד וברובו ובבהמה ברוב שנים אבל חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה ולא עוד אלא אפי' שחט שני חצאי סימנין בעוף פסולה וכן הלכה:",
+ "ר' יהודה אומר עד שישחוט את הורידין והם חוטי הצואר שהם מלאים דם ופרשו בגמרא לא שהורידין בתורת שחיטה עד שאם ישהא או ידרוס בהן שתפסל אלא די להם נקיבה בעלמא שלא מתורת יציאת חיות (אין) מכונים בזה אלא מתורת סעודת דם וזה שהוא תופש בו לשון שחיטה ר\"ל שינקבם בשעת שחיטה שהדם חם ונגר ויוצא והל' כר' יהודה אלא שלא נאמר כן אלא בעוף הואיל ודרכן של בני אדם לצלותו כאחד אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר אינו צריך הא כל שדעתו לכך אף בבהמה כדרך שאדם רגיל לעשות בגדיים צריך וכל שכן הוא ובדיעבד מיהא הן בעוף הן בגדי ר\"ל שלא נקב את הורידין ולא נתחם אבר אבר אלא שצלאם כאחד או בשלם כאחד יתבאר הענין בגמרא בין בצלייה בין בבשול:",
+ "השוחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה ובגמרא יתבאר שאף לכתחילה מותר ולא תפש לשון דיעבד אלא בשל קדשים כמו שיתבאר וכן הלכה:",
+ "זהו ביאור המשנה ואע\"פ שכלה על הצד שביארנוה הלכה היא יש בגמרא דברים שאנו צריכים בהם להשלמת ביאור ענין זה ודברים אלו עם שאר דברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:",
+ "למטה יתבאר שאם התיז את הראש כלו כל שהוליך והביא בו אין כאן דרסה ושחיטתו כשרה ומ\"מ יש אומרים שאין ראוי לעשות כן לכתחלה וזהו שאמרו כאן דלא לישוייה גיסטרא וזהו לשון חטהו כלומר עשה לו כהכשרו ותקונו ודיו ולא שתחתוך כל המפרקת ולא בא למעט התזה דרך דרסה ר\"ל בלא הולכה או הובאה שהרי אמר שהיה דרסה וכו' מי כתיבן ומ\"מ יש לפרש כאן דלא לישווייה גיסטרא שלא יצטרך לעשות כן אלא שהם מפרשים הטעם בקדשים מפני שאם יחתוך המפרקת יבלע הדם באיברים והוא צריך לה להזיות וזריקות ובחולין מפני שהשובר את המפרקת קודם שתצא נפשה מבליע את הדם באיברים ומכביד את הבשר וגוזל את הבריות:",
+ "זה שהתבאר בסוגיא זו ששחיטה מן הצואר לא סוף דבר בשחיטה ולענין פסק אלא אף לדעת האומר אין שחיטה לעוף מן התורה ונחירתו זו היא שחיטתו אע\"פ שאין הלכה כן צריך שתדע לענין ביאור שמ\"מ צריך שתהא הנחירה או העקור מן הצואר הא הכהו בראש והמיתו או באיזה מקום שלא מן הסימנים אף הוא מודה שהיא נבלה כאלו מתה מאליה ומ\"מ לענין פסק אינך צריך לה שהלכה רווחת שחיטת העוף מן התורה כמו שביארנו וי\"מ שלא אמרו אין שחיטה לעוף מן התורה אלא שלא להיותו שהיה וחברותיה פוסלות בו ומ\"מ חתיכת סימן בעי ואינו כלום שהרי הביאוהו בסוגיא זו על נוחר ומעקר:",
+ "רוב זה שביארנו גם כן שהשחיטה כשרה בו אם באחד ובעוף אם בשנים ובבהמה יש מי שאומר שאין מכשירין בו אלא ברוב הניכר לעין ר\"ל שתכף שיהא אדם רואהו יהא מכיר בו שנשחט הרוב ולא יהא צריך בו לשיעור ומדידה אבל כל שאין ניכר כן לעין בלא מדידה אע\"פ שהמדידה בחוט וכיוצא בו מבררת שיש שם רוב אינה כשרה בכך וזהו לדעתם מה שאמרו כאן רוב הנראה לעינים ולא יראה כן לרבותי נוחי נפש ממה שאמרו בתורת כהנים ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור אין צריך לומר בין פרה לחמור אלא בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכמה בין חציו לרובו כמלא שערה הא למדת שכל שאפשר לברר אף על ידי מדידה שיש בו רוב אע\"פ שאינו נכר בלא מדידה כשר שלא אמרו רוב הניכר או רובא דמינכר אלא רוב הנראה לעינים ופירושו אף על ידי מדידה הא אין המדידה יכולה לבררו אע\"פ שמחשבתו מציירת כן לא יסמוך עליה שאע\"פ שאין אנו צריכין לרוב הניכר צריכים אנו מ\"מ לרוב שהעין יכולה לראות על ידי מדידה וזהו רוב הנראה לעין האמור כאן ורוב זה מ\"מ שיש עובי הטבעות מצד אחד כדרך שביארנו במשנת השוחט מתוך הטבעת כל ששחט באמצע הטבעת אתה צריך לרוב חללה שהרי אף לענין טרפויות אינה טרפה בפסוקת הגרגרת אלא ברוב חללה כמו שיתבאר בפרק שלישי:",
+ "סימן אחד זה שביארנו במשנה שהוא מכשיר בעוף לא סוף דבר בושט שרוב חיות ת��וי בו אלא אף בקנה ירדה תורה לסוף חיותו של עוף שאף שחיטת הקנה מספיקתהו למות בלא צער וחיה דין שלה בענין זה כבהמה והכשרה בשני סימנין וכן יתבאר למטה ברוב זה שאפי' היה בשנים ושלשה מקומות כל שנשחט רוב הקפו כשר:",
+ "ורידין אלו שהוזכרו במשנה שצריך לנקבן בשעת שחיטה מפני הוצאת דם נתבלבל הדבר בקצת ענינים ביד מפרשים ומה שיראה לברור מתוך דברי כלם בקצרה כך הוא:",
+ "עוף הואיל ודרכו לצלותו כאחד צריך שישחוט את הורידים או שינקבם בשעת שחיטה בעוד שהעוף מפרכס שהדם חם ונגר כמו שביארנו ולא ימתין לו עד שיתקרר אפי' היה בדעתו שלא לצלות אותו העוף כלו כאחד צריך לשחוט או לנקוב את הורידין מתוך שדרכו בכך שמא ימלך ויצלהו כאחד:",
+ "בהמה הואיל ואין דרכה לצלותה כאחד אלא שמנתחין אותה אבר אבר אין צריך לשחוט את הורידין שהרי אע\"פ שהדם מתקרר ונקרש ועומד בעצמו בורידין ושאר חוטין אף הוא חותכו בחתוכה ומולח ואם שחטה על דעת שיצלה אותה כלה כאחד כגון גדיים וכיוצא בהם צריך לשחוט את הורידין או לנקרם בשעת שחיטה ואין צריך לחתיכת שאר החוטים שהכל נגר דרך הורידין אחר שנקבם בעוד שהם חמות אלא מנקר חוטי החלב עם שאר החלבים ודיו ויראה שאין הפרש בכל אלו בין יצא דם בשעת שחיטה ללא יצא:",
+ "שחט עוף או בהמה דקה על דעת לצלות כלה כאחד ולא נקב את הורידין בשעת חמום אסור לצלות כאחד אלא מחתכן אבר אבר ומחתך החוטים בכל מקום שהם ואין צריך לומר הורידין ולא דיו בנטילת ורידין אע\"פ שאלו נקבם בשעת שחיטה דיו בהם אין הטעם אלא מפני שכשהיה הדם חם היה דם כל החוטים נגר אחר דם הורידין אבל משנתקרר הדם עומד בעצמו בכלם ומתוך כך אף בעוף לא יצלה כלו כאחד אפי' מלחו שהדם הכנוס בתוך הורידין והחוטין אינו יוצא על ידי מליחה יפה וכן אינו יוצא יפה בנקיבה אחר שנתקרר:",
+ "שחט ולא נקב את הורידין ולא חתכו אבר אבר אלא שצלאו שלם אסור לאכול מהם בלא חטוט ורידין וחוטין והשלכתם שהרי הלכה כר' יהודה בורידין וכמו שאמרו בברכות הזהרו בורידין כר' יהודה ור' יהודה אף בדיעבד פוסלם וכדקאמר עד שישחוט את הורידין כלומר אינה כשרה עד שישחוט וכן בגמרא אמרו שני חצאין בעוף פסולה ור' יהודה אמר עד שישחוט וכו' ומ\"מ כל שחטט אחר צלייתם אחר הורידין וחוטי הדם והשליכם יש מי שמתיר בדיעבד אפי' לא היה בעוף ששים בורידין ושמא תאמר והלא דם הוריד אינו נפלט לגמרי ע\"י האור שאע\"פ שאמרו בפרק כל הבשר האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפי' לקדרה שארי תלייה בשפודא מידב דייב ושארי אנחיה אגומרי רב אחא ורבינא חד אמר מישאב שאיב ושארי וחד אמר מצמת צמתי ואסיר והלכתא מישאב שאיבי וכשר ואמרו אחריה וכן במוזריקי ר\"ל ורידין וחוטין המלאים דם בזו הוא שהוריד עצמו על האש אבל אבר המובלע בתוך הבשר אין כח האור שולט בו כל כך שיפליט את דמו לגמרי והרי נבלע ממנו בבשר שלא נפלט ואין לומר שדם הנבלע בבשר דם האיברים הוא שאפי' מצות פרוש אין בו שלא נאמר דם האיברים אלא דם שבו מצד עצמו שאינו בעין אבל דם שהוא כנוס במקומו והבשר בולעו אין זה דם האיברים והרי דם האיברים עצמו כל שפרש וחזר ונבלע בבשר אסור וזהו צרך המליחה כמו שיתבאר ואחר שכן היאך אתה מתירו תדע שאף הם אומרים שכל מה שבלע הבשר כבר פלטו על ידי האור ולא יראה לי כן מפני שפליטת הורידין קשה אחר שהוריד חוצץ בין דם לבשר ושאין הוריד בעצמו עומד על האור אלא מובלע בפנימיות הבשר ו��ינו פולט אלא אחר מתון גדול ושמא בשעה שהוא רוצה להסירו הבשר בולע ואין לו שיעור בכדי לפלוט ואם יש להתירה בשום צד צריך בהיתרה נטילת מקומו ר\"ל נטילת הבשר בהעמקת סביבות הוריד שאם פלטה הרי יצאה ואם פולטת עכשיו הרי נוטל את מקומו ולקצת גדולי הדור ראיתי אוסרים אותה על כל פני פנים והנאני:",
+ "בשלו בקדרה בלא נקיבת ורידין ובלא חתיכת אבר אבר אין כאן תקון אא\"כ חטט אחריהן ואחר חוטי הדם שבו ושער הנשאר בששים כנגד כל הורידין והחוטין במלואן לפי דרכנו למדנו שאם שחט ונקב את הורידין מותר לצלותו כלו כאחד אע\"פ שלא חתך חוטין אחרים שבגוף מפני שכלם נגרים דרך ורידין ואע\"פ שיש חוטין שאינן נגרין דרך ורידין כמו שיתבאר בסמוך מ\"מ יש לומר ששאר חוטין פולטין מיד על ידי האור והרי הוא יוצא מיד כדם הנבלע בבשר עצמו וכן הדין בבהמה ואע\"פ שגאוני הראשונים אסרו לצלות בהמה כלה כאחד אף בחתיכת ורידין בשעת שחיטה אף הם לא אמרוה אלא ממה שאמרו כאן לא אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו וכו' אבל בהמה הואיל ומנתחה וכו' אף לצלי דאלמא שהבהמה צריכה חתוך אף לצלי וזו אינה ראיה שחכמים דברו בהווה ודרך עוף לצלות כאחד ואין דרך בהמה בכך אבל לענין בשול בקדירה שלם בנקיבת ורידין שבשעת שחיטה יש מי שאוסר אף בעוף עד שינתחהו ושיחתוך כל חוטים שבגוף והם אותם שאין נגרין עם הורידין כמו שיתבאר בסמוך ומליחה אין כאן שדם החוטין אינו יוצא יפה במליחה כשהוא שלם וחוזר ופולטו בקדרה ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו כאן הואיל וצולהו כלו כאחד ולא אמרו הואיל ומבשלו וכן שחתיכת איברים בבהמה כנקיבת ורידין בעוף והרי בבהמה אע\"פ שחתכה אבר אבר לענין בישול צריכה הוצאת חוטים כמו שיתבאר בפרק גיד הנשה ויש מתירין אף בבהמה מפני שהכל יוצא בנקיבת הורידין וזה שאמרו כאן לשון צלייה בהווה דברו שדרך עוף שלם בצלייה יותר מבישול ומ\"מ אף הם מודים שהוא צריך חתיכת קצת חוטין ומליחתם והם אותם שנאמר עליהם בפרק גיד הנשה חמשא חוטי הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא ופירש עליהם דידא ודלועא משום דמא ר\"ל של זרוע ושל לחי ואותם שבכתף הרי הם בכלל היד ואותם שתחת הלשון הרי הם בכלל הלחי ובעוף הגף כזרוע של בהמה והדבר ידוע שהרבה חוטי דם מלבד אלו יש בבהמה ואע\"פ שגדולי המפרשים כתבו באיסור והיתר שלהם שכלם בדין זה ולא הוזכרו אלו אלא דרך ריבותא כלומר שאע\"פ שהם קרובים לורידין והרי חתכם צריכים חתיכה בעצמם לבשול וכל שכן האחרים אין הדברים נראין שלא בא המנין לחנם אלא בדיוק גמור אלא שפי' הדברים ששני אלו צריכים חתיכה לעצמם ולא די להם בשל ורידין שכך נודע להם שאינם נשפכים דרך ורידין כשאר חוטין אבל שאר חוטין כל שנקב את הורידין מבשלו בלא חתוך ודים במליחה אף לקדרה ונמצא ששני אלו בבהמה אסור אף בחתיכה אבר אבר עד שיחתכם או ישליכם שאין אלו נגרין דרך ורידין ואם חתכם ומלחם יפה מותר אף לקדרה ולצלי אינו צריך בהם לכלום ויש אומרים שצריך בהם לחתיכה וכן בקרומות האסורות משום דם כגון קרום שעל המוח ושעל הביצים אם חתכן ומלחן מותר ואם בשלם בלא חתיכה ומליחה שיעורן בששים וחוטין שתחת הלשון הרי הם בכלל הלחי אבל שאר חוטין הן של עוף הן של בהמה כגון שבצלעות ושבירך ושבשאר מקומות הואיל ונשחטו הורידין או ניקבו אין בהם שום פקפוק לדעת זה ויש מתירין בעוף ואוסרים בבהמה ונראין הדברים מפני שחוטיהם גסים והם מלאים דם הרבה ואין פולטין כל צרכן ומ\"מ כל שהוא בקי לחתכם אף כשהוא שלם רשאי:",
+ "כל מה שאמרו בשחיטת הורידין או נקיבתן יש מי שאומר שהושט בכלל זה ר\"ל שאם שחט בעוף את הקנה צריך שישחוט את הושט או שינקבנו בשעת שחיטה מתורת הוצאת דם ואם לא עשה כן הרי הדין בו כדין שביארנו בורידין ויש חולקין בדבר ומ\"מ הסכימו רוב גאונים שכל עוף שהכבד בתוכו אסור לצלותו שדמו גם כן מכונס ואי אפשר להיות כלו יוצא לחוץ ונשאר ממנו נבלע בבשר העוף על הדרך שביארנו ויש אומרים כן אף בטחול וריד עצמו הדבק בבשר שחתכו ומלחו אף מאחר שנתקרר מותר אף לקדירה ואם הניח חתיכה של בשר שוריד דבק עמה על האש בלא חתיכה אם היה עצמו של וריד על האש ואין בשר מפסיק מותר אף בלא מליחה שכח האש שואב את הדם ומפליטו מכל וכל הואיל והוא עומד עליו ממש יש מן הגאונים שכתב בעוף מכיון שפתחו מלמטה והוציא הכבד ובני מעים ובא לו לצואר וחתך את הורידין יפה ומלחו כלו אין בו משום חתוך חוטין שמתוך שהם רכים דמם יוצא ע\"י מליחה או ע\"י האור:",
+ "גדולי המפרשים כתבו שכל שלא שחט אלא רוב הסימנים וכל שכן שלא שחט אלא רוב אחד בעוף צריך נתוח כמניח את הורידין ובאמת בשלא שחט אלא אחד הדין עמהם אבל כששחט רוב שנים למה והלא אף ורידין דיים בנקיבה ומ\"מ הם מביאים ראיה ממה שאמרו בסוגיא אבל קדשים דלדם הוא צריך אימא לא תיסגי ליה ברובא אלמא שהדם אינו יוצא כלו בשחיטת הרוב ובמחילה מהם אין לומר כן שהדם בודאי יוצא הוא כלו אלא שמשתהא מעט לצאת והוא צריך לו בקדשים לשעתו ומ\"מ מי שחותכן יפה הוא עושה:",
+ "כל מה שביארנו בענין ורידין הוא לדעתנו שפסקנו כר' יהודה אבל רבנן אין קפדין בכך אלא שסוברים שהדם מאליו הוא יוצא בין המליחה והשחיטה וגדולי הפוסקים הביאו זו של ר' יהודה אלמא שהם נסכמים לפסוק כמותו וכן ראיה ממה שאמרו בראשון של ברכות שר' יהושע אמר לבניו הזהרו בורידין כר' יהודה ומ\"מ הרבה גאונים פסקו כרבנן וקצת תלמידיהם של גדולי הפוסקים כתבו בנסח זה מכיון שאמר הואיל וצולהו ולא אמר הואיל ומבשלו למדנו שאסור לבשל עוף שלם לא התירו אלא בצלי דנורא משאב שאיב אבל בקדרה כל היוצא מתערב בתבשיל ועכשיו נהגו לבשלו שלם מפני שמולחין אותו יפה מבפנים ומבחוץ והדם יוצא יפה ומפרשים שמה שאמרו כאן הואיל וצולהו פירושו שצולהו ואינו מולחו כלל או שאינו מולחו אלא מעט ובלא שהייה למליחתו אבל כל שמולחין אותו יפה וכשיעור הצריך לשהייתו במלחו אף לקדרה מותר ואף גדולי המפרשים כתבו בתשובת שאלה אחר שאנו רואין שפשט המנהג לצלותו שלם בלא נקיבת ורידין נתברר שלא הסכימה דעת קדמונינו עם הגאון לפסוק כר' יהודה אלא כרבנן שאין חוששין לורידין בשעת שחיטה אלא שמ\"מ נראה שצריך לנקבן שלא בשעת שחיטה בין בעוף בין בבהמה הן בצלי הן בבשול ולא דיו במליחה בלא חתיכה וכמו שאמרו בפרק גיד הנשה אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה שפיר דמי ואפי' לקדרה וכן בימי רב מוזירקי והני ודאי מוזירקי נינהו וכל שהוא רוצה לבשלם צריך הוא לחתיכה:",
+ "אחר שביארנו דברים שבאו בסוגיא זו הצריכים להשלמת ביאור ענין המשנה נשוב לבאר דברים שבאו בה על ידי גלגול בע\"ה ואלו הן:",
+ "כבר ידעת על קרבן עולה שכלה כליל ואחר שנשחטה ונזרק דמה מפשיטין אותה והראש אינו בכלל הפשטה אלא קרב עם צמרו בכבש ועם שערו בתיש ואחר שהפשיט גוף הבהמה מנתחה לנתחים ידועים ומקטירים על המזבח והראש קודם לכל האיברים ומוליכו בדרך שבית השחיטה עומד למעלה ומניח החלבים על בית השחיטה כדי שלא יהא בית השחיטה נראה ממוסמס בדם וזהו דרך כבוד של מעלה:"
+ ],
+ [
+ "בכמה מקומות ביארנו שהנבלה מטמאה במגע ובמשא ובפרק ראשון ביארנו שנבלת עוף טהור אינה מטמאה במגע ובמשא אלא שהיא מטמאה בגדים שעליו בבית הבליעה ושאר נבלות אם הגיעו לבית בליעתו בלא מגע כגון שתחב לו חברו בכוש אינה מטמאה בגדים:",
+ "דגים אינן בני שחיטה ואע\"פ שהלכה למשה מסיני היא יש לה רמז מן המקרא שנאמר הצאן ובקר ישחט להם וגו' אם את כל דגי הים יאסף וגו' באסיפה בעלמא:",
+ "השוחט ונתנבלה בידו בעוף או בחיה או הנוחר והמעקר פטור מלכסות לא הטעינה תורה כסוי אלא בדם שחיטה אבל השוחט לצורך דם והוא שהדם צריך לו אם לצבע שהיו עושין ממנו ונקראת לכא אם לתולעת הנעשה בבגדי צמר ונקראת יאניבא חייב לכסות ואם כן מי שצריך לדם הסימנין ינחור או יעקר וישתמש בדמו כמו שיתבאר ועולת העוף אינה בשחיטה אלא במליקה כמו שהתבאר ואם מלקה שלא כדרך האמור בה אלא שמלק בסכין ובדומה לזה הרי היא נבלה כמו שהתבאר בפרק ראשון:"
+ ],
+ [
+ "כל ספק שיארע לאדם בשחיטתו הן ששחט בעוף סימן אחד נמצא חברו נעקר ולא ידע אם קודם שחיטה ופסול אם לאחר שחיטה וכשר וכן כל ספק אחר פסול כמו שיתבאר במשנה הששית הושט נקיבתו במשהו אבל הקנה אינו נפסל אלא בנפגם רובו היה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא כשרה שחט חצי קנה ושהה שיעור שהייה וחזר וגמרו כשרה שאין זה אלא תחלת שחיטה ומה ששחט עד חצי קנה לא מעלה ולא מוריד:",
+ "אע\"פ שעוף הכשרו בסימן אחד בקדשים אינו כן ר\"ל בעולת העוף אלא צריך לחתך רוב שניהם כדי לקיים מצות הבדלה ומ\"מ בחטאת העוף די לו בסימן אחד כמו שהתבאר בפרק ראשון:",
+ "למטה יתבאר שחוששין לספק דרוסה ר\"ל שאם נודע לנו שנדרס ונסתפק לנו אם היא דריסה הפוסלת אם לאו או שנכנסה שם חיה דורסת חוששין לה וצריכה בדיקה אבל כל שלא ראינו שנדרס ושלא נכנסה שם חיה הדורסת אלא שבא העוף לפנינו צוארו מבוצבץ בדם אין כאן ספק דריסה אלא תולין במכת מי שאינו בעל ארס ומ\"מ יש כאן ספק נקב ואף היא צריכה בדיקה אלא שיש לברר אם צריכה בדיקה בפנימי של ושט כספק דרוסה ולא תהא לו בדיקה מבחוץ או שמא דיו בבדיקת חוץ ומעתה עוף שבא לפנינו צוארו מלוכלך בדם וראו בו שבעל ארס הכהו בצוארו אלא שנסתפק אם פגע בסימנין ותאסר או בעור ובשר בלבד ותאכל ואנו צריכים לבדוק אם נמצא שום אדמימות בסימן שנפסול אותו משום ארס אם לאו שאף הקנה אין לו שיעור רוב לענין ארס שהארס שורף את סביביו והרי הוא כנשרף רובו וכמו שאמרו זיהרא מיקלא קלי ואע\"פ שהקנה אפשר לנו בו בבדיקה מפני שהוא לבן ואדמימות ניכר בו מ\"מ הושט אין לו בדיקה מבחוץ כפני שהושט יש לו שני עורות סמוכים זה לזה עד שהם נראין כאחד ועור חיצון אדום הוא ואין אדמימות של ארס נכר בו הילכך אין לו בדיקה מבחוץ אחר שכן כיצד יבדק בעוף בודק את הקנה ושוחטו והרי הוכשר העוף מצד שחיטה ואחר כך עוקר את הושט ממקום חבורו בלחי והופכו ואם הוא מוצא שום אדמימות בפנימי שהוא לבן הדבר ידוע שהארס נקב וטרפה ואם לא מצא בו שום אדמימות כשרה שהארס נוקב לאלתר ומאדים ובדיקה זו מועלת גם כן בעוף שהוחל לשחוט בו את הקנה ולא נשלם לרוב ושהה שיעור שהייה מפני שהיה סבור שכבר נשחט הרוב וכשראינו שלא נשחט בו הרוב חוששין מ\"מ שמא נקב את הושט וגומרין את הקנה ונזהרין ש��א ליגע בושט ואחר כך יוציא הושט שלם והופכו כדרך הנזכר כאן ובבהמה אין לו תקנה שאם תאמר ישחוט גם את הושט ואחר כך יהפכהו שמא במקום שנקב הארס ושרף הוא שוחט וכן הדין בדרוסה בודאי וכן כל שלא נמצא אדמימות בבשר אם נמצא שם קורט דם פסולה גם כן וכמו שאמרו בה בפרק שלישי אפכה ואשכח בה תרי קורטי דמא אלא שרוב הנדרסין מאדימים:",
+ "בא לידינו עוף זה צוארו מלוכלך בדם ולא נודע לנו שבעל ארס דרסו אין כאן ספק ארס שכל ספק דרוסה אנו תולין במכה שלא מבעל ארס או בקנה וכיוצא בו ומ\"מ יש כאן ספק נקב והקנה אין בו ספק שאפשר לבדקו מבחוץ שהרי פסיקתו ברובה אבל הושט נסתפק ביד מפרשים אם יש לו בדיקה מבחוץ בספק נקב אם לאו ונחלקו בה לשלש כתות:",
+ "יש מי שאומר שמאחר שנקובתו במשהו אין בו בדיקה אלא בראיית קורט דם הנכנסת בפנים וקורט דם אינו נראה מבחוץ מתוך אדמימותו והרי הוא כספק הראשון ואין בו תקנה בבהמה וראיה לדבר שהרי מעשה שהוזכר כאן נאמר בו ההוא בר אווזא דנפק כי ממסמס קועיה דמא אלמא שלא ראו בו שנדרס כלל אלא שבא לו מבחוץ כן והזקיקוהו לבדיקת פנים אע\"פ שלא חששו אלא לספק נקב וכמו שאמר במקום נקב קא שחיט ומ\"מ אינה ראיה לדעתי שמא הואיל ועוף היה רצה לרוחא דמילתא בבדיקה המספקת לספק נקב ולספק ארס הא אלו אירע לו כן בבהמה היה מכשירה בבדיקת חוץ או שמא היתה להם אמתלא בדריסה אלא שיש קצת ראיה להם ממה שאמר (רב הונא) [עולא] בפרק טרפות ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ר\"ל שמא נקב והקשו לו מאי שנא מספק דרוסה ומדקאמר הכי אלמא כשם שספק דרוסה צריך בדיקת פנים כך בספק נקב ואף זו לדעתי אינה ראיה (שרב הונא) [שעולא] היה אומר אין חוששין וכו' כלומר ואינה צריכה שום בדיקה ומאי שנא מספק דרוסה כלומר וכשם שאתה מצריך לספק דרוסה בדיקה הראויה כך ראוי להצריך בספק נקב בדיקה הראויה לו ומ\"מ יש שואלין בדבריהם אחר שאין לושט בדיקה אף בספק נקב היאך אתה מוצא ניקב זה בלא זה שיהא כשר והלא ניקב פנימי שמא אף החיצון ניקב ואינו ניכר בו ואם תאמר שלא אמרוה אלא בניקב חיצון ופנימי קיים הרי סתם אמרוה ובספק ארס מיהא אין לשאול כן שהדריסה מבחוץ היא באה ובדיקתה בעור פנימי לבד אבל בנקב שאפשר לינקב מבפנים בלא נקיבת חוץ היאך אתה בודקה להכשירה ומ\"מ יש אומרים שאף החיצון לבן הוא מבפנים והופכו ואם לא נמצא בו קורט דם כשר ויש מי שאומר שכל ספק נקב יש לו בדיקה מבחוץ שנקיבה אף נקיבת חוץ נכרת היא במחט ובכיוצא בו וכל שכן של חיה או של קנה וכיוצא בה והרי בקרום של מוח מצינו בדיקה במחט שהיו מעבירין עליו ואם היה מתעכב היו מכירין בו שהיא נקובה כמו שיתבאר בנשיכת חולדה ועוד ראיה לדבר שהרי שני עורות שבושט ניקב זה בלא זה כשר ואם אין נקב ניכר בחיצון היאך אנו יודעים שהפנימי ניקב בלא חיצון ואע\"פ שאנו תירצנוה למעלה הם סוברים שאף פנימיותו אדום קצת ואם כן אף בבהמה יש בה תקון וכן מביאין ראיה ממה שאמרו בפרק טרפות ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפקא מינה לספק דרוסה ולא אמרו לספק נקובה אלמא ספק נקובה יש לו בדיקת חוץ ואע\"פ שאפשר לפרש דחדא מיניהו נקט היכא דאפשר למידק דייקינן ויש מכריעין שכל ספק נקב אם הוא במקום ידוע מן הושט כגון שישב לו קוץ או הכהו בקנה וכיוצא בו יש לו בדיקה בחוץ אבל אם יש שם ספק נקב ולא במקום ידוע אלא שצריך לבדוק בענין זה כל הושט אף בספק נקב אין לו בדיקת חוץ ובזו נשתנית מספק דריסה שאלו ספק דריסה אפי' ראינו מקום ידוע בעור הצואר שנתאדם אין במה שכנגדו מן הושט בדיקת חוץ ובנקב כל שאין צריך בו לבדיקת כלו אלא במקום ידוע דיו בבדיקת חוץ ומעשה הנזכר כאן אע\"פ שספק נקב היה מ\"מ כל הושט היה צריך בדיקה ומתוך כך הזקיקוהו לבדיקת קורט דם בפנים ובדיקת מחט האמורה בנשיכת חולדה קרום של מוח דבר מועט הוא והרי הוא כמקום ידוע ואע\"פ ששטה זו נאה ומקובלת סוגית פרק שלישי מוכחת כשטה אמצעית ומ\"מ בעלי נפש לא יסמוכו על בדיקה זו אלא על ידי מי שבקי בכך:",
+ "יש מי שאומר (שבהפך) [שבספק] נקב הוא שיש לחוש לכך אבל בדריסה אינו צריך לתחבולה זו אלא שוחט להדיא ובודק הושט מבפנים אפי' שחט במקום הדריסה אי אפשר שלא יתפשט האדמימות וכן לדעתי כל ספק נקב אין לו בדיקת פנים אלא לשעתו אבל כל שאכל ושתה אחר כן אין כאן בדיקה שקורט דם אוכלין ומשקין מעבירין אותו בנקל כמו שיתבאר בפרק שלישי אבל ארס הואיל ורוב הנדרסין מקום הדריסה מאדים כל שלא האדים ולא מצינו בו קורט דם אין חוששין לומר קורט דם היה שם והעבירוהו ועוד שכל שדם יוצא מחמת ארס הרבה יוצא ממנו ואינו עובר כל כך והוא שאמרו בפרק טריפות ואשתכוח בה חמשה קורטי דמא:",
+ "שחיטה זו פירשו קצת גאונים שאינו מברך עליה על הספק הואיל ונולד בה ריעותא ויש מצריכין קודם לה עוף אחר ומברך עליו ואחר כך ישחוט עוף זה על סמך אותה ברכה:"
+ ],
+ [
+ "תנור שנטמא והוא של חרס המיטלטל אין לו טהרה אלא בנתיצה ואם נשתייר רובו שלם אין זה נתיצה אפי' בתנור קטן אבל אם לא נשתייר אלא מיעוטו שלם טהור בתנור קטן שאין בשירים אלו ארבעה טפחים כמו שיתבאר במקומו ואם חלקו לתנור קטן זה לשנים טמא שאי אפשר לצמצם ושמא יש כאן רובו:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שהיחיד כשהוא טמא בפסח ראשון נדחה לפסח שני בצבור אינו כן אלא מקריבין בטומאה בפסח ראשון אם היתה טומאתם טומאת מת שכל טומאת מת דחויה היא בקרבן צבור במה דברים אמורים בשכל הצבור כך ואפי' נשאר מיעוט הצבור טהור עושין כלן בטומאה ר\"ל שאין טהורין נזהרים מן הטמאים שלא להקריב כאחד אפילו לא עדיפי טמאים על טהורים אלא באחד אבל אם היה מיעוט צבור טמא ורובו טהור הרי מיעוט זה נדון כיחידים ונדחין היו צבור מחצה טהורים ומחצה טמאים הרי מחצה של טמאים נדון כרוב לעשות בראשון ומ\"מ טמאים עושים לעצמם וטהורים עושים לעצמם וכבר התבאר ענין זה כלו על השלמות במסכת פסח שני:",
+ "כשם שביארנו בשחיטת חולין שהשחיטה כשרה ברוב הסימן כך הדין בקדשים הן בעוף באחד הן בבהמה בשנים וצריך להתכוין בקדשים לקבל את כל הדמים ולפיכך כששוחט בהמת קדשים מוציא הסימנים והורידין לתוך המזרק ושוחט שנים או רובם עם הורידין ועל זו אמרו אי אמרת בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה דר' יהודה הוא עצמו לדם הוא צריך:",
+ "מותר לשחוט לכתחלה שני ראשים כאחד בחולין אבל בקדשים לא ישחוט ואם שחט בדיעבד כשרים ולעולם לא יהו שנים שוחטין בקדשים בהמה אחת כאחד ואם עשו כן נפסלה:",
+ "עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול כמו שהתבאר במקומו ומפני שהשחיטה וקבלת הדם קשה לעשותן כאחד כשמגיע לתמיד של שחר קירצו ר\"ל שהוא שוחט רוב שנים לבד ומניח ואחר מזומן לשם למרק את השחיטה ר\"ל לגמור את הסימנין והוא ממהר לקבל את הדם ואם לא גמר האחר את הסימנין כשר אע\"פ שמצוה בכך אין כאן עכוב ולא סוף דבר שאין כאן פסול מן התורה שאלו ��ן הרי לא היה אחר יכול למרק על ידו שאם כן עבודה היא ועבודת יום הכפרים אינה כשרה אלא בו ואף השחיטה בכלל זה לכתחלה ואע\"פ שמ\"מ אינה נפסלת בזה אף ביום הכפרים לכתחלה מיהא צריכה כהן כמו שיתבאר במקומו בפרק הממונה אלא אין כאן עכוב אפי' מדברי סופרים כמו שביארנו במשנה:"
+ ],
+ [
+ "גוי שהתחיל לשחוט ובא ישראל וגמר כל שנעשה בידי גוי מעשה שלו נעשה בו כן מאליו טרפה פסול כגון ששחט רוב קנה או משהו בושט (אבל כל שלא נעשה בו כן מאליו טרפה פסול כגון ששחט רוב קנה או משהו בושט) אבל כל שלא נעשה בו כן בידי גוי כגון חצי קנה מותר:",
+ "כבר ביארנו בפרק ראשון על עולת העוף שמליקתה למעלה מן הסיקרא בקרן דרומית מזרחית ושהוא צריך בה למליקת שני סימנין מעתה מלק בה סימן אחד למטה אע\"פ שמלק בה סימן שני למעלה פסולה שהרי עשה בה שלא במקומה מעשה שכיוצא בו מכשיר בחטאת העוף וכן אם מלק בה סימן אחד בפנים וסימן אחד בחוץ ולא עוד אלא אף אם מלק מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים וכן אם שחט באיזה קרבן מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים או מיעוטן במקום שאינו ראוי ורובן נגמרו במקום הראוי פסולה שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אבל המולק בעוף כל הראוי למלוק בחוץ פטור כגון שנים בעולה ואחד בחטאת פטור אבל אם שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב על השחיטה ועל ההעלאה שהשחיטה בחוץ כשרה והרי היא כמליקה בפנים ודברים אלו יש חולקים בקצת דינין שבהם ומהם הוא שיש אומרים שאין שום מליקה פוסלת בחוץ וכמו שאמרו מלק סימן אחד למטה וכו' ועליה אמר מיד לא נחלקו אלא דשחט סימן אחד בחוץ והשוחטו בחוץ חייב מרבויא דאשר ישחט וכן לפי מה שהתבאר בזבחים וכן מה שפסקנו ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף יש חולקים לפסוק אינה לשחיטה אלא בסוף ואע\"ג דריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא ריש לקיש משום לוי סבא אמרה ומחלקת אחרת היא וכן כתבוה בהלכות גדולות ואין נראה כן:",
+ "כל העסוקים בפרה באחת מכל עבודותיה הן בהשלכת עץ ארז ואזוב לתוך השריפה הן בשחיטה הן בשריפה הן בכל העבודות שבה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים שעליהן או בגדים אחרים או כלים שנגעו בהם בשעה שהם מתעסקים בה בשעת שחיטה או בשעת שריפה או בשעת איזו עבודה אבל אחר שפירש אע\"פ שלא טבל אינו מטמא בגדים וכלים אם נוגעים בו שאינו אלא ולד טומאה ואין כלים מקבלים טומאה ממנו ופרה עצמה אינה מטמאה כל הנוגעים בה אלא המתעסק לבד אף המתעסק אינו טמא אלא בשנעשית פרה כהלכתה אבל אם נפסלה אין המתעסק טמא ולא כל הפיסולין שוין בדבר זה אלא אירע פסול בהזאתה ר\"ל בהזאה שהיה מזה מדמה שבע פעמים כנגד פתחו של היכל ואירע בה פסול באותה שעה כגון שנטמא הדם או נשפך המתעסק בה קודם פיסולה מטמאה בגדים שמאחר שנשחטה בהכשר מתעסק בפרה הוא קרוי לאחר פיסולה אינה מטמאה בגדים אבל אם אירע פסול בשחיטתה כגון שנתנבלה אין המתעסק בה טמא אפי' התעסק ושחט סימן אחד קודם הפסול שהרי מ\"מ הואיל ונתקלקלה בשחיטה הוברר הדבר שאינה שחיטה כלל ואין זה מעשה פרה ליטמא בה משום מתעסק בפרה כל זמן שיזהר הוא מטומאת נבלה כגון ששרפה או נתעסק באחת מעבודותיה בלא נגיעת יד אלא בפשוטי כלי עץ וכיוצא בהם הא אם לא נפסלה מטמאה בגדים אף אותם שהיו על המתעסק בתחלת שחיטה אע\"פ שאינן עליו בסוף שחיטה כגון ששנה בבגדים בין תחלת שחיטה לסוף שחיטה מפני שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כל העוסקים בפרה שעשו מלאכה אחרת בעוד שהם מתעסקים בה משעת שחיטה עד שתעשה אפר פסולה שנאמר ושחט אותה לפניו כלומר שיהו עיניו נשואות בה מכל וכל ולא יתן עיניו כלל במלאכה אחרת וכשם שביארנו בשאר קדשים שאם שחטו שנים בזבח אחד נפסל אף בפרה הדין כן:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שהמניח חמץ ברשותו בפסח עובר על בל יראה ובל ימצא אינו לוקה מן התורה שהרי לאו שאין בו מעשה הוא שחט את הפסח על החמץ לוקה וקרבנו כשר והוא הדין לשאר קרבנות במה דברים אמורים בשלא נפסל הזבח הא אם נפסל אין כאן מעשה המשתרש ופטור וכבר ידעת על קרבן הפסח שנאבד והפריש אחר תחתיו והקריבו ונמצא הראשון אחר זמנו הן במועד הן בשאר ימות השנה שהוא קרב שלמים ואין צריך לעקור שם פסח מעליו שכך הוא מן הסתם מעתה מי שהפריש פסחו ואבד הימנו והפריש אחר תחתיו והקריבו ומצא את הראשון בתוך המועד ר\"ל בחול המועד שעבר מ\"מ זמן הקרבתו ר\"ל יום ארבעה עשר ושהוא עדין בתחום איסור חמץ והקריבו על החמץ אם לשם פסח הקריבו פטור שהרי נפסל הזבח שאין זה ראוי לקרבן הפסח ואם שחטו שלא לשמו או מן הסתם הרי הוא שלמים כדינו ונמצא שזבח כשר שחט על החמץ וחייב:",
+ "נדחה קרבן פסח זה מצד טומאת הבעלים הרי עדין הוא ראוי לפסח שני ואחר שכן אין שם פסח נעקר מעליו מן הסתם וכששחטו במועד הרי הוא כנשחט לשם פסח בפי' ונפסל הזבח והוא פטור ועקר דבר זה כבר ביארנוהו במסכת פסח שני פרק ראשון במשנה שלישית שבו:",
+ "בהמה של קדשים שנולד בה מום קבוע אחר שהוקדשה צריך שיעמידוה לפני הכהן ויעריכנה ונפדית כפי ערכה ואם מתה קודם שתערך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תיקבר שהרי אין העמדה לאחר מיתה נשחטה קודם שתערך ותפדה ועדין היא מפרכסת הרי היא בכלל העמדה וערכה ואע\"פ שאינה יכולה לעמוד על רגליה כל שיש לו חיות בכלל העמדה הוא ונפדית על פי ערכו של כהן ויביא בדמיה קרבן אחר כמותה:",
+ "המשנה השניה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני והתחיל בענין דרסה ואמר על זה שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפי' אחד למעלה ואחד למטה שחיטתו כשרה אמר הר\"מ פי' אחד למעלה ואחד למטה שיהא אוחז זה בקצה הסכין והשני אוחז בקצה השני:",
+ "אמר המאירי שנים אוחזין בסכין פרשוה בגמרא בסכין אחד ולוקחים אותו זה כנגד זה אחד מחזיק בראש הסכין ואחד בסופו ומוליכין ומביאין בשעה שזה מוליך זה מביא ובשעה שזה מביא זה מוליך אע\"פ שיש לחוש שמא כשזה מוליך יעכב הלה בהבאתו וזה שמוליך כשמוצא עכוב בהולכה שלו אפשר שיבא מעט לידי דרסה כשרה מ\"מ אחר שלא אירע להם כן וכשרה אפי' אחד למעלה ואחד למטה כלומר שהיו אוחזין בסכין באלכסון זה כלפי הראש וזה כלפי הגוף ומ\"מ לכתחלה לא ישחוט:",
+ "זהו ביאור המשנה וכן הלכה ופסקים שבאו עליה בגמרא אלו הן:",
+ "לא סוף דבר בסכין אחד אלא אף בשני סכינין שזה שוחט לעצמו במקום אחד מן הסימנין וזה במקום אחר שחיטתן כשרה ואין חוששין שמא יטרפו זה על זה ר\"ל שמא יסמכו שניהם זה לזה ולא יבאו לשחוט רוב ואפי' לא שחט כל אחד מהם שחיטה גמורה הואיל ובין שניהם שחטו רוב סימנין הרי הן מצטרפין להכשיר ואפי' אחד למעלה ואחד למטה כגון ששחט זה במזרחו של סימן והשני בצפונו על צד שלא יחליד וחוט אחד נשאר קיים בין שתי השחיטות ואין בכל אחת מהן רוב הואיל ויש רוב היקפו של סימן בין של שתיהן הרי אלו מצטרפות להכשיר אע\"פ שאין שחיטה זו מבוררת כל כך אחר שאין הרוב במקום אחד אין אנו מדקדקים בשחיטה שתהא מפורעת ועל דעת זה אפשר לפרש משנתנו בשני סכינין ושני בני אדם ושזה שוחט למעלה כלפי הראש והאחר למטה כלפי הגוף אלא שזה במזרח הסימן וזה בצפונו או בדרומו על צד שלא יחליד כדי שיהו שתי השחיטות בהיקף אחד עד שישחט רוב היקף הסימן בין שניהם או אם היא שחיטת בהמה שישחוט כל אחד סימן אחד וכן אחד ששחט בשנים ושלשה מקומות אע\"פ שאין רוב במקום אחד הואיל ויש בין כולם רוב חללו והיקפו כשרה וכיצד הכשר דבר זה כגון ששחט מעט במזרח הסימן וחזר ושחט מעט בצפונו וכן בדרומו וכל השחיטות בקו אחד ברוחב הסימן אלא שאין דבוקות זו בזו ואין רוב באחת מהן הואיל ויש רוב חלל והיקף בין כלם כשרה לא היו כל השחיטות בקו אחד אלא שזו כלפי הראש וזו כלפי החזה הואיל ומ\"מ בהיקף הסימן הם ר\"ל שזו במזרח הסימן שבמקום אחד וזו בדרומו וזו בצפונו שבמקום אחר מצטרפות להכשר ויש מפקפקין בזו אלא שבשאלתות של רב אחא מפורשת כן בהדיא בפרשת בהעלותך והוא שאמרו שם אלא היכא דשחט מקצת סימנין בחדא דוכתא ואידחי ידיה בדוכתא אחריתא ושחט הנך סימנין באידך גיסא בין כנגד זה בין שלא כנגד זה כשר ואין צריך לומר בשחט את הושט למעלה ואת הקנה למטה אף ברחוק ממנו הואיל ושניהם בתחום מקום השחיטה שכשרה וראיה לדברי השאלתות שהרי לענין טרפות אמרו בגרגרת ניקבה כנפה מצטרפין לרוב חללה וטרפה וודאי כשם שמצטרפין הנקבים לטרפות כך ראוי שיצטרפו השחיטות להכשר:",
+ "היו כל השחיטות במזרח הסימן או בצד אחר שלו ואין רוב באחת מהן אין כאן שחיטה אע\"פ שגדולי הרבנים פרשו בין בשנים ושלשה מקומות והכשירוה אנו אין לנו שהרי אין כאן לא רוב חלל ולא רוב היקף:"
+ ],
+ [
+ "שחט הסימנין באלכסון כדרך עשיית הקולמוס עד שתחלת שחיטת הושט בסוף שחיטת הקנה הואיל והכל במקום שחיטה שחיטתו כשרה ואם יצא לו ממקום שחיטה כבר ביארנו הדין בפרק ראשון שחיטה העשויה כמסרק כבר ביארנו בפרק ראשון שהיא כשרה וענינה הוא שהתחיל לשחוט וצדד את הסכין ושחט דרך מעלה וחזר וצדדו ושחט דרך מטה וכן הרבה כצורה עד שיש כאן הרבה חתכים וביניהם קיים כדרך המסרק הואיל ויש רוב חלל והיקף בין כלם והרי החתך כלו דבק כשרה:",
+ "כבר ידעת בענין חלדה שהיא אחת מן הדברים הפוסלים את השחיטה כמו שיתבאר במשנה החמשית וענינה הוא שישחוט בסכין והסכין מכוסה תחת איזה דבר ולא סוף דבר בפסול זה אם תחב את הסכין תחת הסימנין ושחטן בהפך הראוי ממטה למעלה אלא אפי' תחב הסכין בין סימן לסימן ושחט סימן התחתון כתקונו מלמעלה למטה שחיטתו פסולה ונבלה שכל שנפסלה בשחיטתה נבלה:",
+ "תחב את הסכין תחת העור איני יודע ובי רב היינו רב הונא כמו שהתבאר בראשון של סנהדרין ויש שואלין בה היאך הנחנו דברי רב יהודה שאמרה בשם רב בהדיא שכשרה מפני ספק רב הונא שהיה תלמידו של רב ואינה קושיא שרב הונא לא מספק עצמו אמרה אלא בדברי רב נחלק עמו לומר לא אמר שכשרה אלא שנסתפק בו ואמר איני יודע:",
+ "שחט סימן אחד ברובו כראוי ותחב אחר כן הסכין תחת אותו מיעוט הנשאר ממנו ושחט הסימן השני בחלדת הסכין תחת מיעוטו של סימן ראשון אין אומרין הואיל ונשחט רובו הרי הוא כמו שנחתך כולו והרי מיעוט זה נידון כחתוך אלא הרי הוא כהחליד תחת העור ופסולה מספק וזה ענין החליד סכין במיעוט סימן ואף כשאתה גורס סימנין פירושו באחד מהם והוא מיעוט אחרון של סימן ראשון ובבהמה ולא עוד אלא אפי' לא היתה חלדה זו בדבר שבגוף בה��ה כלל אלא שהיה מטלית דבוק ומקושר על צואר הבהמה כדרך שכורכין צוארן לפעמים לאיזו סיבה והחליד את הסכין תחת אותו מטלית ושחט או שהיה שם צמר הבהמה מסובך ותלוש מעקרו אלא שהוא נשאר שם מסובך והחליד את הסכין תחתיו כל אלו ספק בידינו ופסולה:",
+ "היה שם בגד במקרה לא דבק ולא מקושר כגון שנפל טליתו עליו ושחט תחתיו וכן כיוצא בזה שחיטתו כשרה ואין כאן פקפוק ואע\"פ שמדברי קצת מפרשים נראה לך שמחמירין בה אין לחוש בה ובהלכות גדולות אתה מוצאה בהדיא כדברינו וודאי אלו היה דבר זה בספק לא היה תחת העור וצמר מסובך בספק:",
+ "שחט רוב הסימנין כתקנן וגמר מיעוטן בחלדה גדולי הרבנים פסלוה ומפני שהם גורסים החליד במיעוט סימנין ומפרשים אותה שנשחט רוב שניהם ואף כשאתה בא לגרוס במיעוט סימן פירושו בעוף או בבהמה במיעוט אחרון של סימן אחרון גם כן שאע\"פ שנשחט הרוב והוכשרה השחיטה הואיל ומ\"מ בתורת שחיטה הוא שהרי לכתחלה צריך שישחוט את כלם אסור לעשות את המיעוט בפסול שחיטה הן בחלדה הן בשאר וכמו שאף הם פרשוה בשהא במיעוט סימנין בדרך זה גם כן ר\"ל במיעוט בתרא דסימן בתרא ואע\"פ שסתירת דבריהם מבוארת ממה שאמרו למעלה בסוגיית מחצה על מחצה שחט חצי קנה ושהה כדי שחיטה אחרת וגמרה כשרה שהקשה ממנה לרב שאמר הרי הוא כרוב ואם כן היאך היא כשרה שהרי יש שהייה בין שחיטת רוב קנה לשחיטת הושט והעמידה בעוף דממה נפשך כשרה דאי כרוב הא שחיט רובא ואי אינו כרוב אין שהייה ברוב קנה דאלמא שאף בלא כרוב אינה נפסלת בשהיית המיעוט הם אומרין שנויה הוא ולא סמכינן עליה דהא למאן דאמר אינו כרוב דהלכתא כוותיה אין אנו צריכין לכך וחוץ מכבודם אין זה כלום דמ\"מ מדחד מינייהו נשמע לחבריה וכל שלרב אלו היה מחצה כרוב לא נטרפה בשהיית המיעוט כך לרב כהנא בשחט רוב לגמרי ועוד שלא הרגישו הרבנים בבריתא שנאמרה כן בהדיא שחט רוב אחד בעוף אע\"פ ששהא לזמן מרובה וגמרו שחיטתו כשרה ועוד בהגרמה מיהא שחט שני שליש והגרים שליש היאך נחוש והרי רב ושמואל פסקו בהדיא כר' יוסי בר' יהודה אלא שזו מיהא יש לפרש בה הואיל ומיעוט אינו במקום שחיטה אינה אלא שהלכו הרבנים לשטתם להחמיר ברוב מקומות ללא צורך וודאי עיקר הדברים כדעת ראשון שכל שנגמרה השחיטה הרי השאר כחתוך בשר בעלמא וכשרה ראיה לדבר לדעתי שהרי נגמרה ביד גוי כשרה הואיל ונשחטה כתקנה ואפי' התחיל גוי לשחוט בקנה כל זמן שלא עשה בה מעשה טרפה ולא יהא סוף שחיטה חמור מתחלתו בשום פנים אפי' שחט רובו של ראשון והחליד במיעוטו ושחטו ממטה למעלה וחזר ושחט השני כתקנו אע\"פ שהחליד קודם גמר שחיטה הואיל ולא שהה בשחיטת אותו המיעוט שיעור שהייה כשרה שאין אותו מעשה נקרא שחיטה כלל אלא שזו מיהא לאו הכל מודים בה ואם תחב הסכין תחלה תחת הסימנין ושחט בהם מיעוט ממטה למעלה ואחר כך הוציא (הספק) [הסכין] ושחט כהלכתו אם נגע בושט פסול בקנה כשר ומתוך כך שוחט כהלכתו ואחר כך בודק במקום שהחליד אם נקב הושט או נפסק הגרגרת ברובו פסול ואם לאו כשר והושט אם נכר בו שום שרטוט מחמת סכין בודקו בפנים כמו שהתבאר:",
+ "המשנה השלישית והכונה להשלים מה שהתחיל לבאר בשלפניה בביאור ענין דרסה והוא שאמר התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשרה היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר אחד כשרה במה דברים אמורים בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא אפי' כל שהו ואפי' באזמל כשרה אמר הר\"מ פי' מה שאמר מלא צואר אמרו מלא צואר חוץ לצואר וכל זמן שלא הוליך ולא הביא אלא ששחט כחותך קשואים זו היא הנקראת דרסה:",
+ "אמר המאירי התיז את הראש בבת אחת שלא בהולכה והבאה כמכת סייף וחתיכת צנון שחיטתו פסולה שאין זה שחיטה אלא נחירה שאין שחיטה אלא לשון חתוך דרך משיכה וכן הדין בהתיז את הסימנין לבד ולא עוד אלא שעקר ענין המשנה כך הוא ר\"ל שחתך הסימנין בלא הולכה והבאה שכל שנחתכו הסימנין התזת הראש היא והרי כל הראש אחר חתיכתם כמונח בסל והוא שאמרו בענין עולה מנין לרבות את הראש שכבר הותז כלומר שכבר נשחט:",
+ "היה שוחט בהולכה לבד או בהבאה לבד והתיז את הראש ר\"ל הסימנין בבת אחת בהולכה זו שלא בהבאה או בהבאה זו שלא בהולכה אם יש בסכין מלא צואר ופרשו בגמרא מלא צואר חוץ לצואר כשרה הואיל והסכין ארוך חוץ מן הצואר כמלא צואר אפשר לשחוט יפה בהולכה לבד בלא שום דריסה אבל אם לא היה בו כשיעור זה אי אפשר לשחוט יפה במשיכה זו לבד בלא קצת דרסה ופסולה ואף אם יאמר בריא לי שלא דרסתי אין סומכין עליו ואפי' היה בקי והוא הענין בשוחט שני ראשים שאם יש בסכין מלא צואר חוץ לשני הצוארים ששחיטתו כשרה וכן הדין בכמה בהמות במה דברים אמורים בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך ועל הדרך שפירשנו אבל הוליך והביא אפי' בשיעור מועט הואיל ויש לו שטח החותך ר\"ל שלא יהא עשוי בדרך חדוד כעין מחט כשר ואפי' באזמל ופרשו בגמרא אע\"פ שיש במינו שהוא בעל קרניים ושחיטה שבו פסולה מפני שהקרן נכנס ונוקב ואעפ\"כ אנו מתירין באיזמל שאין לו קרניים ואין גוזרין על זה מפני זה:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ומה שבא עליה בגמרא כך הוא יראה לקצת מפרשים שאם שחט שתי בהמות או יותר ואין בסכין מלא צואר חוץ לכלם אין פוסלין אלא הראשונה הרחוקה ממנו שהרי האחרות שמצד השוחט יש מלא צואר חוצה להם ולא יראה לי כן מפני שמ\"מ אחר שהוא מכוין לשחיטת כלן מכיר הוא שאי אפשר לשחוט כלן בהולכה לבד ודורס מעט:",
+ "מי שהשליך סכינו או דבר הראוי לשחוט בכח מרחוק על צואר הבהמה ושחט דרך הולכה אפי' זרקו בבליסטרא ושחט עוף פורח דרך הולכה שלא בדרך תחיבה וכגון שמצא הנוצה מפורמת והחתך מעיד בה שהוא בא לה מבחוץ ולא דרך תחיבה ואין כאן חלדה כשרה והשוחט בדרך זה צריך שיהא (שוחט) [חורש] כברת ארץ לעשותה עפר תיחוח שכל מקום שיהא הדם שותת בו יהא אותו עפר מוכן לכסות שהשוחט צריך שיהא עפר למעלה ועפר למטה כמו שיתבאר וזהו שאמר דמזמני לכלה פקתא כלומר שאם היה נידוש היו חורשים אותה הא כל שמצאוהו חרוש אינו צריך הזמנה לכך לא בדבור ולא במחשבה כמו שפרשו רבים:",
+ "מה שביארנו שאם הוליך והביא שחיטתו כשרה אף בשיעור מועט גדולי הפוסקים כתבו שלא נאמר כן אלא בעוף אבל בבהמה לא ואין הדברים נראין שכל שהוא מוליך ומביא אין כאן דרסה כלל ואף גדולי המפרשים כתבו שלא הותר שיעור כל שהו במוליך ומביא אלא בחוץ לצואר אבל למלא צואר מיהא אנו צריכים על כל פנים ואף זו אינה שכל שהוא מוליך ומביא אף למלא צואר אין אנו צריכים ומ\"מ רבותי מפרשים שהשוחט כמה ראשים לא די לו בשיעור כל שהוא וצריך מיהא למלא צוארים לשוחט שני ראשים שיספיק לו באיזמל כל שהוא ואף גדולי המפרשים מביאים ראיה מזו לדבריהם דכלהו בחדא מחתא נינהו ואף לאחת אתה צריך למלא צואר על כל פנים ואם כן כל שהו דקאמר חוץ לצואר או לצוארים:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הרביעית והיא נגררת אחר ענין דרסה ואע\"פ שעקרה לענין אחר מ\"מ בא להשמיענו שאין מכשירין שחיטה זו עד שיתברר לו שלא דרס ועקר המשנה שנויה להודיע שהשחיטה צריך שתהא באה מכח אדם כמו שביארנו בפרק ראשון והוא שאמר נפלה סכין מאליה שלא מכח אדם ושחטה אפי' שחטה כדרכה בהולכה ושלא בדרסה שחיטתו פסולה שהרי אין כאן זביחת אדם וכתוב תזבח ואכלת ואפי' נפלה לו מידו או מחיקו כמו שביארנו בפרק ראשון ומ\"מ אם הפילה הוא אע\"פ שלא נתכון לשחיטה כלל כשרה ולא סוף דבר כשנתכון להפילה על הבהמה אלא אף אם נתכון לנעצה בכותל או לדבר אחר והלכה ושחטה כדרכה בהולכה ושלא בדרסה שחיטתו כשרה בבהמת חלין שאין אנו צריכים בה לכונה כלל אף לכונת חתיכה:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה כמו שיתבאר בפרק ראשון ודברים הנכנסים תחת משנה זו בגמרא אלו הם מה שביארנו בשחיטת חלין שאינה צריכה כונה והדבר ידוע בשחיטת קדשים שהיא צריכה כונה כמו שהתבאר לא שחיטה בלבד בדין זה אלא הרבה דברים ואחת מהן טבילה שכל הטובל לתרומה או לקדשים או אף למעשר אם לא כיון לטבילה כגון שירד להקר או שנפל שם באונס לא עלתה לו טבילה ולחולין מיהא עלתה לו ר\"ל לאוכלי חוליהן בטהרה אפי' נדה שנאנסה וטבלה ר\"ל שנפלה במים טהורה לבעלה ואסורה בתרומה ואפי' נפלה בבגדיה טהורה אם הם רחבים בכדי שאין לחוש להם לחציצה כמו שביארנו במסכת ביצה ומ\"מ אם אנסתה חברתה והטבילה אע\"פ שאין כונה אצל הטובלת הואיל והמטבלת מתכונת לה עלתה לה טבילה אף לקדשים הילכך החרשת והשוטה ושנטרפה דעתה אע\"פ שאין בהם כונה אם יש להן פקחות מתקינות אותן ואוכלות בתרומה:",
+ "הסומא אע\"פ שהיא בת כונה צריכה היא גם כן להתקנת חברתה מתוך שאינה רואה שמא אינה מתקנת מה שצריך לה כראוי:",
+ "גל שנתלש מן הים ובו ארבעים סאה והיה אדם טמא יושב על שפת הים ומצפה עד שיפול הגל ויטבילנו עלתה לו טבילה למה שנתכון לו ואם לא היה יושב ומצפה אלא שהיה יושב שם במקרה ונפל הגל עליו וטבל כל גופו עלתה לו טבילה לחלין וכן הדין בכלים במה דברים אמורים כשהוא נטבל בראשו ר\"ל ראש הגל המגיע לארץ או ראשו המגיע לים אבל אמצעיתו של גל העומד כמין כיפה אם הושיט בו כלים אינה טבילה וכן אם טבל בגל כשהוא באויר קודם שיגיע לארץ שאין באויר מקום טבילה:"
+ ],
+ [
+ "שטף של גשמים הבא ממקום גבוה ונקרא בלשון חכמים חרדלית ויש בו ארבעים סאה ונפל על אדם טמא אפי' כיון לטבילה זו כגון שהיה יושב ומצפה לה בתחתית ההר לא עלתה לו טבילה מפני שמי גשמים אין מטהרין בזוחלין ר\"ל דרך זחילתן אלא כשהמים נקוים במקום אחד וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה:",
+ "פירות שלא הוכשרו לקבל טומאה שנשרו לתוך אמת המים ובא מי שידיו טמאות ופשט ידו ונטלן ידיו טהורות שהרי אין כונה צריכה לחלין ופירות לא הוכשרו שאין הפירות מוכשרין אא\"כ יש שם איזה דבר שיהא נוח לזה בנפילת המים עליהם ואם כיון לטהר את ידיו הרי הן טהורות ופירות הוכשרו הואיל ומכוין הוא לטהרה מתעורר הוא להיות לו נחת רוח בכך הואיל ומתוך כך יבא לידי טהרה ואע\"פ שעקר נפילת הפירות לשם קשה לו הואיל ונתגלגל לו משם דבר שהוא מתעורר מתוכו להיות לו נחת רוח בכך אע\"פ שסבה אחרת היא הוכשרו שכל משקה שסופו לרצון אע\"פ שתחלתו שלא לרצון מכשיר ונראין הדברים כשהן של זה הפושט ידיו לשם וכן ביארנו ענין זה במסכת חגיגה הא למדת שכל שטבל ולא הוחזק ר\"ל שלא כיון לשום דבר הרי הוא כאלו לא טבל לכל דבר שבקדש אבל לחלין עלתה לו טבילה:",
+ "כבוס האמור בנגעי בגדים יש ממנו שטעון כונה ויש ממנו שאינו טעון כונה כל שהוא מכבסו על דעת הסגר כדי להבחין מתוכו היאך יתנהג הענין בו בהסגרו טעון כונה ודעת כמו שנאמר וצוה הכהן וגו' אבל כבוס העשוי בו לטבילת טהרה אחר שהכהן מטהרו מחמת שכהה אינו טעון כונה אלא כל שהוטבל טהור ויש בזו חולקין לומר שאע\"פ שאינה צריכה דעת כהן כונת מטביל מיהא בעינן:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שכל המתעסק בפרה אדומה משעת שחיטתה עד שנעשית אפר שעסק עמה במלאכה אחרת פסולה ומ\"מ נעשית עמה מלאכה אחרת מאליה שלא בכונת המתעסק לא פסלה מעתה עליך לדון שאם חתך עמה דלעת פסולה נחתכה עמה דלעת כשרה וכן כל כיוצא בזה והשחיטה אינו כן אלא אין צריך לומר בשחט עמה בהמה אחרת שהפרה פסולה אלא אף בנשחטה עמה מאליה פסולה הפרה הואיל ובהמת חולין הוכשרה שאין צריכה כונה כמו שביארנו הרי הוא כמי ששחטה ומגדולי המחברים כתבו בזו הפך הדברים שאין צריך לומר בנשחטה מאליה שכשרה היא אע\"פ שהוכשרה בהמת החלין הואיל ומ\"מ לא כיון הוא למלאכה אלא אף בשחט בהמה אחרת עמה פרה כשרה הואיל ואין שחיטת חלין צריכה כונה הרי אנו דנין בה שחטה הוא כנשחטה מאליה והדברים נראין אלא שהם מתמיהים לפי סוגיא זו אלא ששמענו שהגירסא מוחלפת בידם:",
+ "המשנה החמישית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר בעניני החלק השני ובא עכשיו לפרש דין שהייה ואמר על זה נפלה סכין והגביהה נפלו כלים והגביהן השחיז את הסכין ועף ובא חברו ושחט אם שהה כדי שחיטה אחרת פסולה ר' שמעון אומר אם שהה כדי בקור אמר הר\"מ פי' זהו ענין השהייה הנזכר למעלה את הסכין ועף פי' שאם העביר הסכין על צואר הנשחט ונסתלק קודם שיגמר השחיטה וכדי שחיטה אחרת הוא כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט ואפי' זה הנשחט עוף אמרו כדי שחיטת בהמה דקה ואפי' לעוף ומה שאמר כדי בקור אמרו כדי בקור טבח חכם ר\"ל כדי שיעור בדיקת השחיטה לדעת אם נשחט השיעור שחייב או לא ואין הלכה כר' שמעון:",
+ "אמר המאירי נפלה סכין והגביהה ר\"ל שהתחיל לשחוט בושט ונפל לו הסכין ושהא עד שהגביהו וחזר לשחיטתו או שהכיר אחר שהתחיל לשחוט שסכינו רעה והפסיק שחיטתו והשחיזה או שהיה עיף להרבה בהמות ששחט או להשחזת הסכין שהשחיז וכשהתחיל לשחוט בזו הפסיק מתוך עיפותו ומסרה לחבירו וכן נפלו כליו והגביהן אם היה שיעור שהייה זה בכדי שחיטה שחיטתו פסולה אע\"פ שלא שהה בכדי שיעור שיגביהנה וירביצנה שכל מה ששחט כבר נחשב לנקב בעלמא ואינו נמשך לשחיטה זו הואיל ונשתהא כל כך והרי הוא נקב ונטרף וכן בקנה שבבהמה אם נפסק רובו אבל עוף אין בו דין שהייה בקנה שאם נפסק רובו כבר הוכשר ואם לא נפסק רובו לא יהא אלא נקב הרי אינו פוסל בו ואם הוליך הסכין על הצואר ושהא ולא מצא פגם אלא בקנה בבהמה אין לה תקון שמא נקב בושט כל שמצא בו מיהא שום שרטוט ובעוף שוחט את הקנה ובודק בושט על הדרך שהתבאר ר' שמעון אומר כדי בקור פרשו בגמרא כדי בדיקת סכין לשוחט עצמו וכגון שהיה הטבח חכם ואינו צריך לילך אצל חכם שאם תאמר בדיקת חכם ושילך אחריו נתת דבריך לשיעורין:",
+ "זהו ביאור המשנה ולענין פסול בשחיטה הלכה היא אלא שלשיעור שהייה אין הלכה כמשנה זו לא כתנא קמא ולא כר' שמעון ודברים שנאמרו בגמרא לענין שיעור זה עם שאר דברים הבאים להשלמת ענין זה אלו הם שיעור שהייה הוא בכדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחטנה אבל שהא פחות מכן הרי היא שחיטה אחת ואינה נפסלת באיזו בהמה אמרו שהרי שהיית הגבהה והרבצה בגסה יתרה מבדקה אלא שיעור זה בגסה אם היה שוחט את הגסה ובדקה אם היה שוחט את הדקה ובעוף יש אומרים בדרך זה כדי שחיטת עוף אחר ויראה לי לדעת זה הכנת תפיסתו בידים כדי לשחטו ושיעור זה לדעתי הוא כשיעור האמור במליקה במסכת זבחים כיצד מולק אוחז את שתי גפיה בשתי אצבעותיו ורגלה באצבע קטנה ומנתח צוארה ואוחז צוארה באצבעות שאחז גפיה ומולק ואף כאן אומר אני בעוף ששהייתו בכדי שיעור זה על הדרך האמור בבהמה בכדי שיעור הגבהה והרבצה ויש אומרים בו ששיעור שהייתו כדין שהיית בהמה דקה ומפני שר' יוסי בר' חנינא שהוא סוף המחלקת בכך אמר גסה לגסה ודקה לדקה ולא הזכיר עוף לעוף ואלו כן היה לו לפרש אלא שדעתו כדי בהמה דקה לעוף וכשמואל ור' יוחנן ואע\"פ שחלק רב לומר עוף לעוף ושהוא טעמא דמיסתברא מ\"מ הרי שמואל ור' יוחנן ור' יוסי בר' חנינא רבים והוא יחיד ואם מפני שאמרו רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי במקום רבים אינו כן וכן כלך לדרך זו רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ומ\"מ יש אומרים שר' יוסי בר' חנינא סובר עוף לעוף שמאחר שאמר גסה לגסה ודקה לדקה הוא הדין עוף לעוף והוו להו תרי ותרי ואיסורא וכן כתבוה גדולי הרבנים וראוי לחוש הואיל וטעמא דמסתבר הוא ויש מחמירין לפסוק כמשנתנו לשער בשחיטה לבד בבהמה מוכנת ורבוצה כדי לשחוט ומחלקת זו תלויה במה שאמרו במשנה בשיעור שחיטה ושאלו בה מאי כדי שחיטה כלומר כדי שחיטת בהמה או כדי שחיטת עוף שהיא קלה הימנה או כדי שיגמור שחיטתו שהוא קל מכלם ופרשה רב כדי שחיטת בהמה אחרת ור' חנינא אמר כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט והקשו לו יביא אם כן נתת דבריך לשיעורין ותירץ בעומדת להטיל כלומר לא הבאה ממקום אחר אלא שהיא לשם והוא צריך ליטלה ולהרביצה לישחט ואין גורסין בעומדת להטיל איכא בינייהו אלא בעומדת להטיל והטלה זו היא הגבהה שבדברי ר' יוסי בר' חנינא שאמר שיגביהנה וירביצנה וכו' ונמצא שניהם מסכימים לשיעור זה ואף רב ושמואל ור' יוחנן לא חלקו בה שלא באו אלא לפרש כדי שחיטה שבמשנתנו ופרשו כדי שחיטת בהמה והגבהה והרבצה בכלל שחיטה הם שהרי כלם צורך שחיטה ואף כשתאמר שמשנתנו דוקא שחיטה מ\"מ רב ושמואל ור' יוחנן לא באו אלא לפרש המשנה ושמא דעתם כר' חנינא ור' יוסי ורב פפא וזו היא שטתנו ומ\"מ יש גורסין בעומדת להטיל איכא ביניהו דאלו לרב ור' יוחנן ושמואל דוקא כדי שחיטת בהמה וכמשנתנו ופירושה בבהמה רבוצה ומוכנת לשחוט ולר' חנינא ור' יוסי בכדי הרבצה והגבהה ושחיטה וכן כתבוה גדולי הרבנים ופסקו בה כרב ושמואל ור' יוחנן להחמיר וראוי לחוש שאף הוא טעמא דמסתבר וסתם משנה וגדולי המחברים מחמירים עוד לשער בכדי שחיטת מיעוט סימנין ומפני שהם מפרשים ששאלת שהה במיעוט סימנין חוזרת על כדי שחיטה כלומר מי אמרינן כדי שחיטה גמורה דהיינו שחיטת רוב סימנין או כדי סוף שחיטה דהיינו שחיטת מיעוט סימנין ודברים מתמיהים הם שאם כן היה מקומה אחר דברי ר' יוסי בר' חנינא ועוד שאם כן היה לו לומר כמיעוט סימנין באות הכ\"ף או כדי מיעוט סימנין ועוד שאי אפשר לפרש כדי שחיטה במה שאינו שחיטה כלל אלא שאלת שהא במיעוט סימנין שנשארה בתיקו ואנו צריכים להחמיר בה מספק עקר הפי' בה לדעתי הוא שגמר שהייתו עם שיעור שהיית מיעוט הסימנין ר\"ל ששהא כדי הגבהה והרבצה וכדי שחיטת רוב הסימנין אבל לא בכדי שחיטת כל הסימנין וענין השאלה כדי שחיטה פירושו כדי שחיטה גמורה בכל הסימנין או שמא שחיטה כהכשרה ברוב סימנין ונשארה בספק ומחמירין בה ששיעור רוב סימנין שחיטה גמורה היא:",
+ "לא הגביה השוחט ידו אלא שהיה לו סכין רעה והיה מוליך ומביא ומשהתחיל לשחוט את הושט אין הסכין מוסיף לחתוך אלא אחר שיעור שהייה מתוך שהוא רע ביותר אפי' היה מוליך ומביא כל היום כלו בדרך זה כשר מפני שמ\"מ מתעסק בשחיטה הוא:",
+ "יש אומרים בבהמה שאם שחט רוב סימן ראשון והיה שוחט מיעוטו ושהא בשחיטת אותו המיעוט קודם שיתחיל בסימן האחר בכדי שיעור שהייה ששחיטתו פסולה מספק הואיל ומיעוט זה אינו צריך לשחוט שמא בעוד ששוחטו הוא נדון כמחתך בבשר והרי שהא וזו היא אצלם שאלת שהא במיעוט סימנין ופירושו במיעוט אחד מהם והוא מיעוטא בתרא דסימן קמא ובבהמה וענין השאלה אם אחר שאינו צריך שחיטה הוה ליה מחתך בבשר ושהייה היא או שמא הואיל לכתחלה הוא צריך לשחוט את הכל הרי זה מתעסק בשחיטה ונשארה בתיקו ומחמירין בה ובאמת הפי' מחוור ומפני שהוא כפי' החליד במיעוט סימן וכן ששאלה זו לא באה אלא בשהייה וחלדה מפני שאין לה מקום אצל הגרמה ודרסה ועקור כלל אלא שלענין פסק יש מכשירין ונראין דבריהם הואיל ומ\"מ מתעסק בשחיטה ראויה הוא ואע\"פ שרוב מפרשים נסכמים לאסור אני מפקפק בה שאם כן שוחט בסכין רעה שהכשרנו אף בבהמה הרי אי אפשר שלא לשהות במיעוט סימן ראשון מ\"מ הם מפרשים אותה בשתפש שני הסימנין והשוה אותם זה לזה ושחט ולא עוד אלא שהם מפרשים את השאלה על אותה שמועה כלומר זה שאמרו אפי' הוליך הביא כל היום וכו' מי אמרינן דוקא במתעסק ברוב סימנין שהוא מתעסק בעקר שחיטה אבל שחט רוב ראשון ושהא במיעוטו האחרון פסול שאינו אלא כמחתך בבשר ושהייה היא או שמא הואיל ולכתחלה צריך לשחטן מתעסק בשחיטה הוא ונשארה בתיקו ומ\"מ הדעת נוטה להקל וענין השאלה כבר פרשנוה לדעתנו ויש מפרשי' ששאלה זו חוזרת על הסמוך לה ר\"ל שהיות מה שיצטרפו ושאל בה אם שהא כמה שהיות בשחיטת כל הסימן אלא שאם אי אתה מצרף אותם שבמיעוט הסימן עם הקודמות ר\"ל אותם שברוב הסימן אין בין כלם שיעור שהייה והוא שואל אם אותם שבמיעוט הסימן מצטרפות עם האחרות אחר שהוא בתורת שחיטה ונשארה בתיקו ומחמירין בה:",
+ "שחט רוב שנים בבהמה ורוב אחד בעוף ושהא וחזר ושחט במיעוט גדולי הרבנים פסלוה על הדרך שביארנו דעתם (בתחלה) בהחליד במיעוט סימנין וזו היא גם כן אצלם שאלת שהא במיעוט סימנין וכשאנו מקשים עליהם ממה שאמרו בתוספתא שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בהמה אע\"פ ששהא זמן מרובה וגמרה כשרה הם משיבין שאין גורסין וגמרה ופירושו אע\"פ שנשאר חי ונשתהא בחיותו זמן מרובה וכן יש מפרשים אותה כשרה מדאוריתא ומפני ששחיטת כלן אינה אלא דברי סופרים ומ\"מ אין דבריהם נראין שאין אחר גמר שחיטה כלום ראיה לדבר שהרי אין שהייה בקנה כלל בעוף אע\"פ שהתחיל לחתכו בתורת שחיטה ולא יהא סוף שחיטה חמור מתחלתו כמו שביארנו בחלדה:",
+ "שהא מעט וחזר ושחט וחזר ושהא וחזר ושחט וכן הרבה ואין בשהייה אחת בכדי שיעור ומ\"מ כשאתה מצרפם יש בהם שיעור שהייה פסולה:",
+ "שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אע\"פ שנשאר חי ונשתהא בחיותו ימים רבים ואחר כך מת מאליו התבאר לך ממה שכתבנו בשם התוספתא שהיא כשרה ואע\"פ שאנו מפרשים בה דרך אחרת מ\"מ זו מיהא פשוטה היא:",
+ "המשנה הששית שחט את הושט ופסק את הגרגרת או שפסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הושט או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו ר' ישבב אומר נבלה ר' עקיבא אומר טרפה כלל אמר ר' ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבלה כל ששחיטתה כראוי דבר אחר גורם לה ליפסל טרפה והודה לו ר' עקיבא אמר הר\"מ פי' אלו והדומה להם הן ענין ההלכה כמו שזכרנו והוא שאם היה הסכין חלוד בשעת השחיטה של שיעור שחייב לשחוט בין שדין חלדה תחת בגד או תחת הבהמה או תחת העוף כל כיוצא בזה אסור אא\"כ הסכין כלו מגולה בשעת השחיטה ואין אנו צריכים לבאר שכלל ר' ישבב הוא האמת לפי שר' עקיבא הודה לו:",
+ "אמר המאירי שחט את הושט וכו' יש מפרשים שמשנה זו לענין עקור היא שנויה ומפרשים ענין עקר בפסיקת הגרגרת וזהו לדעתם מה שאמרו בפרק השוחט כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה וכו' ואלו הן הלכות שחיטה וכו' והקשה מאי קמ\"ל כלהו תננהו ופירשו הם שהייה במשנת נפלה סכין והגביהה דרסה במשנה התיז את הראש חלדה ועקור במשנה זו והגרמה בפרק ראשון במשנת השוחט מתוך הטבעת ואם לא כן היכן שנינו עקר במשנה דודאי כלהו תננהו במשנה משמע וזו אינה ראיה שמא סומך הוא על מה שאמרו במשנת כסוי הדם שהמעקר פטור מלכסות ואע\"פ שנראה לפרש כלהו תננהו בפרקים שהלכות שחיטה מתבארת בהם אף כסוי הדם בכלל הלכות שחיטה הם כל שכן שיש על זה הרבה קושיות חדא שהרי רמי בר יחזקאל אמר אין עקור סימנין לעוף ואע\"פ שלא פסקנו כמותו אלא במליקה וכי תעלה על דעתך שהטרפה קודם מליקה תכשר למליקה ופסיקת הגרגרת טרפה היא ועוד שהרי שמואל בעצמו שהוא מרא דשמעתא דהלכות שחיטה ר\"ל שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור הוא בעצמו אמר בפרק טרפות תרבץ הושט שניטל כלו מלחי כשרה והקשו לו והא איכא עקור סימנין ותירץ לא תימא כלו אלא רובו אלמא אין עקור בתרבץ הושט אלא בכלו ואלו פסיקת הגרגרת פסולה ברובה ועוד שאלו מנה שמואל דברים שהבהמה נטרפת בהם בכלל עקור אף נקובת הושט יקרא עקור ואע\"פ שזו מ\"מ יראה לי שאפשר לומר כן אלא שהגרגרת מתוך שהיא רכה מצויה להעקר בפסיקה גדולה וכל שאינו בפסיקה גדולה אין הלשון נופל להקרא עקור ומתוך כך לא מנו נקיבת הושט בכלל עקור אבל אם נפסק היו מכניסין אותו בכלל זה מ\"מ הראשונות קשה לפרשן ומתוך כך הסכימו האחרונים לפרש שאין עקור בדבר שעושה אותה טרפה שאלו כן לא היו מחלקים בתורבץ הושט בין כולו לרובו שכל שבטרפות רובו ככולו וענין עקור פרשוהו בהלכות גדולות שנעקרו הסימנין ממקום חבורם בלחי שניהם או אחד מהם ואיזה דבר מעמידן שלא לישמט ודבר זה אין עושה אותה טריפה אחר שלא נשמט לגמרי כך מסור בידם שאין הבהמה מתה בשביל כך אלא שהיא אסורה מצד שאין בה שחיטה שכך למדנו מהלכות שחיטה אין שחיטה בסימנין עקורין ונמצא בהמה שנעקרו סימניה בכלן או ברובן מן הלחי שניהם או אחד מהם שאינה טריפה מצד עצמה ללקות עליה משום טריפה אלא שהיא אסורה מצד שאין בה שחיטה:",
+ "וגדולי הדור ראיתי שואלים בעוף מיהא כשנעקר אחד ושחט השני יהא כשר שהרי עקירתו אינה טורפתו ואי משום שחיטה הרי נשחט אותו שאינו נעקר והיאך אמרו נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט פסולה עד שתירצו שאף בעוף צריך שיהו שניהם ראויים לשחיטה ואני תמה בדבריהם וכי עלתה על דעתם שהשמוט לגמרי שאין שום דבר מעמידו שלא יהא בכלל טרפה הא ודאי נבלה היא ואין זה בכלל עקור והרי הוא כמי שאינו ועקור הוא שנעקר משרשו ואיזה דבר מעמידו והוא חלוק לארבעה פנים שנים להכשר ושנים לפסול:",
+ "הראשון שנעקר כלו מן הלחי ומן הבשר שבו ר\"ל שאינו מעורה בבשר שבלחי אלא שמסתבך במפרקת או באיזה וריד או בחברו שלא נעקר ועל זה אמרו ניטל כלו מן הלחי:",
+ "והשני הוא שלא נעקר כלו מן הלחי או מן הבשר שבו אלא שנעקר רובו בכח בהרבה מקומות מן הלחי ומן הבשר אלא שמיעוטו אינו מחובר כראוי ועל זה אמרו סימנין שנידלדלו ברובן ושתיהן לפסול שהרי אמרו סימנין שנידלדלו ברובן טרפה וכל שכן בראשונה והן הן שנקראו עקור ואם כן לשטתנו זה שקורין אותה טריפה לא טרפה ממש אלא אסורה ומצד שאינן בתורת שחיטה וכמו שאמרו בסוגיא זו אלו טריפות שפירושו אלו אסורות:",
+ "והשלישי הוא שנעקר רוב הסימן מצד אחד ומיעוטו נשאר מחובר בלחי או בבשר מצדו האחר על פני כל ארכו והיא כשרה לגמרי וכל שכן הרביעי והוא שנעקר כלו מן הלחי אלא שכלו על פני היקפו וארכו מעורה בבשר ומ\"מ יש מפרשים שנעקרו כלן נבלה כנשמט ונידלדלו ברובן טרפה אלא ששחיטתו מטהרתו מידי נבלה וזהו עקור וזה שנכלל בהלכות שחיטה יותר משאר טרפויות מפני שהוא סמוך למקום שחיטה הדבר קרוב לטעות בו ומתוך כך לא ישחוט אא\"כ הוא בקי בכל אלו שחמשתן במקום שחיטה ובסמוך לה הם ושהטעות מצוי בהם בשחיטה אבל נקובת הושט ופסוקת הגרגרת אין מצד השחיטה בהם כלום וזהו עקר הדברים ודבר זה יתבאר יותר בפרק אלו טרפות ולמדת מ\"מ שמשנה זו אינה עסוקה בענין עקור אלא בענין טרפות פסוקת הגרגרת ואמר על זה שחט את הושט ר\"ל בבהמה ופסק את הגרגרת שלא בשחיטה או שפסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הושט או ששחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו על הדרך שביארנו בענין חלדה ר' ישבב אומר נבלה ומטמאה במשא ר\"ע אומר טרפה ר\"ל בשהחליד אבל בשלש הראשונות לא היה ר' עקיבא חולק שנבלה היא וכן חולק ר' עקיבא בשהייה דרסה והגרמה:",
+ "כלל אמר ר' ישובב כל שנפסלה בשחיטה כגון שהייה דרסה וחברותיה נבלה כל שנשחטה כראוי ודבר אחר גורם פיסולה כגון ניקבה הריאה וכיוצא בה טרפה ואין מיטמאה וכן הלכה שהרי אף ר' עקיבא הודה לו בכך ואע\"פ ששנינו אלו טרפות בבהמה וחשיב בהו פסוקת הגרגרת וכולהו סתמי אליבא דר' עקיבא נינהו אלמא שלא הודה לו בכך דהא טרפות קתני ולא נבלות כבר תירצו בגמרא אלו אסורות מהן נבלות ומהן טרפות או שנשנית קודם חזרתו של ר' עקיבא ולא זזה ממקומה ואע\"פ שזו קודמת וכל בחדא מסכתא יש סדר למשנה לא נאמר אלא לענין סתם ואחר כך מחלקת או מחלקת ואחר כך סתם ולענין אם הלכה כסתם אבל לשאר ענינים אין קפדה בסדר כלל:"
+ ],
+ [
+ "זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "פסוקת הגרגרת שאמרו שהיא נבלה כשם שאין בה הפרש בין שחט ולבסוף פסק בין פסק ולבסוף שחט כמו שהתבאר במשנה כך אין בה הפרש בין ששחט במקום חתך לשחט שלא במקום חתך:",
+ "חיי הריאה תלויים בקנה וחיותו של ושט תלוי בבני מעיים שחט את הקנה בבהמה וניקבה הריאה אחר כן קודם שישחוט את הושט או שחט את הושט וניקבו אחר כן בני מעין קודם שישחוט את הקנה כשרה הואיל ונשחט הקנה אין עוד טרפות בריאה והרי היא כמונחת בסל וכן הואיל ונשחט הושט אין עוד טרפות בבני מעין אבל נשחט הקנה וניקבו הדקין קודם שישחוט את הושט או נשחט הושט וניקבה הריאה קודם שישחוט את הקנה טר��ה שיש טרפות לחצי חיות הואיל ולא נשחט הדבר שחיות האבר הנטרף תלוי בו:",
+ "זו היא שטתנו והרבה חולקים בה מהם לאסור בכלם ומהם להתיר אף מזו לזו והריני מודיעך בקצרה מה שהמחלוקות תלויים בו והוא שאנו מפרשים בסוגיא זו אמר ריש לקיש שחט את הקנה וכו' ואמר רבה לא אמר ריש לקיש אלא בריאה אבל בני מעין לא כלומר אם ניקבו בני מעין בשחיטת הקנה לא הא בני מעין בשחיטת הושט כשרה שבני מעין אצל הושט כריאה אצל הקנה ולא בא רבה למעט אלא שלא להכשיר של זה בזה ר\"ל שלא להכשיר נקיבת מעין בשחיטת הקנה ולא נקיבת ריאה בשחיטת הושט דיש טרפות לחצי חיות ואותביה ר' זירא מה לי ריאה וכו' דמאחר שנשחט הקנה אף ניקבו בני מעין ראוי להכשיר דאין טרפות לחצי חיות והדר ביה ר' זירא מדבעי בשחט את הקנה וניקבו בני מעין אם שחיטת סימן ראשון מצטרף לשחיטת השני לטהרו מידי נבלה מי אמרינן הואיל וראשון בא להכשר אכילה ושני אינו בא להיתר אכילה דהא יש טרפות לחצי חיות לא מצטרף והויא לה נבלה או דילמא זה להכשר וזה לטהרה ומצטרף ולא הויא נבלה אלמא פשיטא ליה דלאכילה אסור דיש טרפות לחצי חיות כרבה ושני ליה דלעולם לא הדר ביה דהוא מכשיר אף מזו לזו אלא דלדבריו דרבה קאמר כלומר לדידך דאמרת שמזו לזו פסולה מי מצטרף וכו' אלמא ר' זירא מיקל יותר מרבה והלכה כרבה ולהחמיר אלא שיש פוסקים כר' זירא להקל וממה שטרח רב אחא להעמיד את דבריו ואי אפשר לפרש בדבריו אבל בני מעין לא אף בשחיטת הושט שהרי באו בריאה מטעם כמנחא בדיקולא דמיא וודאי אף הדקין בשחיטת הושט ראוי לומר כן והוא שלמדו מדבריו שמזמנין ישראל על בני מעיין אבל לא גוי שמאחר שלדעתו כל שנשחטו הסימנין ריאה ובני מעיין כמאן דמנחו בדיקולא דמיין הרי הן לאחר שחיטת הסימנין כאלו הם בסל והרי הם כאלו פרשו משם קודם יציאת נפש ולישראל דבשחיטה תליא מילתא והויין להו אבר מן החי ותניא דלא כותיה:",
+ "זו היא שטתנו ומ\"מ יש אומרים שזה שאמר רב אחא לעולם לא הדר ביה ור' זירא לדבריו דרבה קאמר אינו מוסב על שאלת צירוף הסימנין לטהרה מידי נבלה אלא לדבריו הראשונים כלומר זה שאמר ר' זירא מה לי ריאה וכו' לדבריו דרבה קאמר כלומר אחר שר' שמעון מכשיר בריאה למה לא יכשיר אף במעין וליה לא סביר ליה אף להתיר את הריאה בשחיטת הקנה ונמצא ר' זירא מחמיר ופוסקים כמותו וזה שאמר לדבריו דרבה ולא אמר לדבריו דריש לקיש מפני שהוא סובר עליו שיכשיר אף הדקין בשחיטת הקנה כלומר למה אתה מפרש דבריו כך ומ\"מ לדידיה חיי ריאה תלויים אף בושט וחיי הדקין אף בקנה וגדולי המפרשים מוסיפין עוד לומר שאף ריש לקיש איפשר דהדר ביה מדאוקים מתניתין דאלו טרפות דמנה בהדיהו פסוקת הגרגרת בשחט שלא במקום חתך דהוה ליה כדבר אחר גורם ואי כמנחא בדיקולא דמיא לא תועיל שחיטתה אלמא קשיא מדידיה אדידיה ועל כל פנים צריך לחזור באחת מהן ולא ידעינן בהי מיניהו הדר ומחמירין בה לאסור הכל וזהו לדעתם שגדולי הפוסקים לא הביאוה אלא שמ\"מ מדדייק רב אחא ממלתיה דריש לקיש ואמר שמע מינה מדריש לקיש מזמנין גוי וכן שרבה טרח לפרש דבריו נראין הדברים שהלכה כמותו ומ\"מ ניקב קרום של מוח או נולד לה טרפות אחר בין סימן לסימן טרפה אלא שיש מפרשים בדבריו של רבה אבל בבני מעין לא אמר אפי' בשחיטת הושט ומפני שאין חיי הדקים תלויים בושט ושחיי הריאה תלויים בקנה ופוסקים כריש לקיש ולדעת זה ועיקר הדברים כמו שכתבנו:"
+ ],
+ [
+ "בהמה שנשחטה כדינה ועדיין היא מפרכסת חותכין ממנה אף בעוד שהיא מפרכסת מבית שחיטתה שאינה צריכה הפשט ומולחו יפה יפה משאר בשר מפני שלא יצא הדם כלו ומדיחו וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלה שאסור לאכול מבהמה עד שתצא נפשה מדברי סופרים כמו שהתבאר בסנהדרין מלא תאכלו על הדם ולא הוזכרה בזו הדחה מתחלה שמאחר שהבשר לח מעצמו מפני דם השחיטה אינו צריך הדחה מתחילה ויש מפרשים שזה שאמר ומולחו יפה הדחה ראשונה נכללה בו וזה שביארנו שמותר באכילה יש אומרים בבשר חי ואע\"פ ששאר בשר חי אינו טעון מליחה מפני שדם האיברים כל שלא פירש מותר בזו צריך וצריך מפני שהדם מבצבץ ויוצא ויש מפרשים אותה במבושלת והכל אמת ונוהגים היו בכך לפעמים מפני שהיו אומרים באותם הזמנים שהבשר הנחתך מן הבהמה קודם שתצא נפשה מחזק ביותר אע\"פ שאינה נאכלת עד שתצא אבל בני נח אסורין בה אף לאחר יציאת נפש הואיל ואין להם דין שחיטה לא יצאה לה מכלל אבר מן החי עד שתמות לגמרי וכן כתבו גדולי המחברים וזהו שדקדק רב אחא שאין מזמנין גוי על בני מעין שמאחר שבשחיטת הסימנין אנו רואין אותם כמונחים בסל הרי הם כפרשו ממנה קודם יציאת נפש וכל שכן שהם אסורים בחותך ממנה חתיכה קודם שתצא נפשה ויש מתירין אותה אף לבני נח ומדתניא דלא כותיה דרב אחא שהרי בהדיא שנו בבריתא אחד ישראל ואחד גוי מותרין בו וכדקאמר טעמא דליכא מידי דשרי לישראל ולגוי אסור ומ\"מ אף הם מודים בבהמה טמאה שנשחטה אף על ידי ישראל או בבהמה טהורה שנשחטה ביד גוי שלא יצאה מכלל אבר מן החי לא אמרו כן אלא בטהורה שנשחטה על ידי ישראל וכן אמרוה להדיא בפרק רוטב שלא התירה תורה בשר הפורש מן הבהמה קודם שתצא נפשה אלא בפורש לאחר שחיטה וכן הדין שמאחר שהותרה לנו אינו בדין שתאסר להם אבל שחיטת ישראל בטמאה או של גוי בטהורה אינה שחיטה ומ\"מ גדולי המחברים כתבוה כדעת ראשון כמו שביארנו:",
+ "מאחר שביארנו שכל שנשחט הקנה הרי הריאה כמונחת בסל יש אומרים שאפי' בא אחד והוציאה לגמרי קודם שישחט הושט כשרה וזה אינו כלום לא אמרוה אלא לענין נקיבה שאינה נטרפת בכך שאין הנקב ושאר טרפויות ממיתים לשעתם אבל כל שנטלה לגמרי היא היא מתה קודם שחיטה ונבלה היא בלא שום פקפוק:",
+ "שחט את הקנה וניקבו בני מעין קודם שישחוט את הושט שאמרנו עליו שפסולה מ\"מ סימן שני מצטרף עם סימן ראשון לטהרו מידי נבלה וכן הדין בהוציא עובר את ידו בין סימן לסימן שסימן שני מצטרף עם סימן ראשון לטהר אותו אבר מידי נבלה ודבר זה מתבאר כדינו בפרק בהמה המקשה:",
+ "המשנה השביעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי בהודעת מה שאנו צריכים אחר שחיטה בקצת בהמות כגון יציאת דם בבהמת קדשים ושאין אנו צריכים לכך בבהמת חולין ואמר על זה השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם ר' שמעון אומר הוכשרו בשחיטה אמר הר\"מ פי' ההלכה הזאת מבוארת בנויה על יסודות רבים והם שהאוכלים כלם שהבשר ההוא מכללו אין מטמאים אלא אחר הכשר וההכשר ההוא הוא שיפול אחד מהשבעה משקין שהדם מכללן על אותו הדבר המוכשר ועוד יתבאר זה במכשירין ויש בדברים הטמאים דברים שמטמאין הידים בלבד ואינם מטמאין כל הגוף כגון מי שהכניס ידיו לבית המנוגע או לאויר התנור טמא וזולתם כמו שיתבאר במקומות מזבים וידים וכשהידים מטמאות באיזה צד שיהיה מתשע טמאות ידים אז יהיו שניות לעולם ר\"ל במקום שני לטומאה וכשיגיעו אותן הידים ��מאות באוכל מוכשר ישוב שלישי כמו שזכרנו כבר קצת מזה בתחלת פסחים ואין משגיחין על שלישי בחולין בשום צד וענין כמו שיתבאר במסכת טהרות ואין זה הענין (בתחלת) [בבהמת] קדשים לפי שכבר ביארנו בסוף עדויות שדם קדשים לא יכשר מוסף על היות הדם הכרחי בקרבנות ולפיכך אין דבריו בכאן אלא בחולין שנעשו על טהרת הקדש ועוד יתבארו כל שרשי אלו הדברים וענפיהם לגמרי כל עקר מהם במקומו מסדר טהרות ואין הלכה כר' שמעון:",
+ "אמר המאירי השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים שאין הקפידא ביציאת הדם אלא בשחיטת הסימנין ודוקא בבהמת חולין אבל בבהמת קדשים כל עצמו לדם הוא צריך שאין הקרבן כשר עד שיזרק הדם ואם אין שם דם אין שם קרבן ונאכלין בידים מסואבות פי' כבר ידעת שחכמים גזרו על הידים להיות שניות עד שיטלם בשעה שנוגע בטהרות ושאין שום אוכל מקבל טומאה עד (שיטלם) שיוכשר ושדם שחיטה מכשיר אם כן שחיטה זו אחר שלא יצא ממנה דם נמצא שלא הוכשר האוכל שהרי אין הכשר בה מחיים שלא נקרא אוכל עד לאחר מיתה והרי בשר זה לא הוכשר ומאחר שכן נאכל הוא בידים מסואבות שהרי אין מקבל טומאה ואם תאמר שקודם אכילה צריך להדיח למליחה שמא אוכלה בצלי ואם תאמר שאף הצלי צריך הדחה מפני הדם שעל פניו שאינו יוצא על ידי האור ההיא בקליפה סגי שהדם אינו מפעפע או שמא לצלי דיו בקנוח יפה להעביר הדם שעל פניו הא אם יצא מהם דם הוכשר ואינו נאכל בידים מסואבות ודבר זה אי אפשר לפרשו בחולין שהרי אף אם יצא מהם דם נאכל הוא בידים מסואבות שאין שני עושה שלישי בחולין וכן אי אפשר לפרשה בקדשים שהרי חיה אינה בכלל קדשים ועוד שבקדשים אין דם שחיטה מכשיר שכך ידוע במשקה בית המטבחים שבעזרה ר\"ל דם הקדשים והמים שמשתמשין ממנה שם שאין מקבלין טומאה לא המים ולא הדם ואין מכשירין לקבל טומאה וכן שהקדשים אין צריכין הכשר שחבת הקדש מכשרתן וכל שכן אם היה מן הקדשים שבשרן נאכל לכהנים שאין טומאת ידים במקדש ר\"ל לכהנים ומפני שזריזין הם וכן אי אפשר לפרשה בתרומה או בחולין הנעשין על טהרתה שהשני עושה בהם שלישי שהרי אין בשר בתרומה וכן אוכלי חוליהן על טהרת תרומה אין רגילים בכך אלא בדברים הנוהגים בתרומה שלא יטעו בין זו לזו ויבואו לאכול תרומה בטומאה וכן אי אפשר לפרשה בחולין שנעשו על טהרת הקדש שהרי אינם כקדש למנות בהם שלישי ורביעי אלא הרי הם כחולין לענין מדרגות הטומאה ואף השני אין עושה בו שלישי כמו שביארנו בפרק חומר בקדש והרי חולין שנעשו על טהרת תרומה חמורים בזו מחולין שנעשו על טהרת הקדש כמו שיתבאר הטעם בגמרא וכן אי אפשר לפרשה בידים שהם תחלות מדברי סופרים ואף בחולין שהראשון עושה שני בחולין שאין הידים תחלות לעולם בטומאה הנתונה להם בלא טומאת הגוף ומשנתנו מאחר שאמרה בידים מסואבות לא בטומאת הגוף היא עסוקה כלל אלא בסתם ידים או שנטמאו באחד מן הדברים המטמאין את הידים ונמצא שאין למשנה זו פי' על דעת פסק אלא לבהמה שלקחה בכסף מעשר שני ואף בזו יש בה חולקים כמו שיתבאר ומ\"מ לדעת האומרים שהשני עושה שלישי למעשר בטומאת סופרים ומדבריהם מ\"מ דם שחיטה מכשיר בה ונמצא שכשיצא מהם דם אין נאכלין בידים מסואבות הא לא יצא מהם דם נאכלים בידים מסואבות ובלבד שיזהר בהם ממשקה אחר כגון שיאכלם בצלי בלא מליחה והדחה ר' שמעון אומר הוכשרו בשחיטה בלא יציאת דם הואיל והשחיטה עשאתם אוכל לענין היתר אכילה אף היא חשבתהו להיות אוכל לענין טומאה ואין הלכה כר' שמעון ונמ��את למד ממה שביארנו שהשוחט חולין ולא יצא מהם דם כשרים ובמוקדשים פסולים ושדם שחיטה בבהמת חולין מכשיר ושהוא מכשיר כל הבשר שבאותה בהמה אף הצד שלא נגע בה ושאין דם קדשים מכשיר ושהמוכשר נאכל בחולין אף בידים מסואבות ואפי' נעשו על טהרת הקדש ושמעשר שני או הנקח ממנו אינו נאכל בידים מסואבות וכלם הלכה פסוקה חוץ מזו האחרונה שיש בה חולקין כמו שיתבאר:",
+ "זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן אחר שביארנו שדם קדשים אינו מכשיר ושאין משקה בין המטבחים שבעזרה מכשיר נמצא שאין הכשר בבשר קדשים אא\"כ נפלו עליה משקין ממקום אחר במה דברים אמורים מן התורה אבל מדברי סופרים חבת הקדש מכשרתן וקובעתן אוכל גמור ואם נגעה בהם טומאה בין קלה בין חמורה נפסלו כמו שביארנו במסכת חגיגה:"
+ ],
+ [
+ "כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים ר\"ל שהוא טהור מן התורה וחכמים גזרו בו טומאה כגון ידים וכלים שנטמאו במשקין והבא ראשו ורובו (בסוכה) במים שאובין כלם גזרו עליהם טומאה שניה לטמא את הקדש לעשותו שלישי לפסול את הרביעי וכן לפסול את התרומה ליעשות שלישי לפסלה אבל לא שתעשה היא רביעי שהשני עושה שלישי בתרומה והשלישי עושה רביעי בקדש וכן פוסלין במעשר שני ובחולין שלקחן בירושלים בכסף מעשר שני ובחולין הנאכלין בטהרת תרומה כמו שיתבאר וגדולי המחברים פוסקין שחולין ומעשר אין נפסלין בשני כלל אלא ראשון עושה אותן שני לפסול ואין שני עושה בהן שלישי כלל כדין חולין גמורים ויש פוסקים שהם אוסרין את המעשר מליאכל לזה אבל לא שיפסלנו במגעו וכדעת האומר בסוגיא זו עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' מאיר אלא באכילה אבל בנגיעה לא ולשתי שטות אלו אי אפשר לפרש משנתנו לענין פסק שהרי משנתנו בנגיעה היא מתפרשת ממה שנאמר בה ונאכלין ולא אמר ואוכלין כלומר שנאכלין לזה על ידי מי שידיו מסואבות שנתן לו וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה:",
+ "מה שביארנו שאין השני עושה שלישי בחולין לא סוף דבר בטומאה של סופרים אלא אף בטומאה חמורה של תורה אין שני עושה שלישי בחולין כלל:",
+ "מי שהכניס ידיו לבית המנוגע גופו טהור שביאה במקצת אינה קרויה ביאה לענין זה ומ\"מ ידיו טמאות מגזרת חכמים אע\"פ שהיו טהורות בשעה שהכניסן וטומאה זו אינה אלא טומאה שניה וכלל הדברים בטומאת ידים שאינן תחלות לעולם אא\"כ בטומאת הגוף כמו שביארנו אע\"פ שביארנו בחולין שנעשו על טהרת הקדש שהן כחולין גמורים לענין מדרגות הטומאה ושאין שלישי שבהם פסול לעולם ואין צריך לומר רביעי מ\"מ חולין שנעשו על טהרת תרומה הרי הן כתרומה לענין זה ושני עושה בהן שלישי ושמא תאמר היאך אפשר להחמיר בחולין שנעשו על טהרת תרומה יותר מאותן שנעשו על טהרת הקדש מתוך שטהרת הקדש בחולין לא היתה מצויה אלא בזריזים ואנשי מעלה יתרה לא החמירו בה אבל טהרת תרומה היתה מצויה אצל הכל והחמירו בה כדי להזהר בה ביותר:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שאין אדם מקבל טומאה מן האוכלין גזרו חכמים שאם אכל אוכלין טמאים שיעור אכילת חצי פרס שהיא שני ביצים לדעת גדולי הרבנים ולדעת גדולי המחברים ביצה ומחצה שיהא טמא אם אכלם בכדי שיעור אכילת פרס ואיזו טומאה גזרו בהם אם אכל אוכל ראשון הרי הוא שני כדינו ואם אכל אוכל שני הוי הוא שני גם כן ופוסל את התרומה או חולין העשויין על טהרת תרומה ואע\"פ שהיה בראוי להיותו שלישי מ\"מ הואיל ומצינו לפעמים שהשני עוש�� שני על ידי משקין כגון ששני זה נגע במשקין שהמשקין תחלה כמו שביארנו במסכת חגיגה מגזרת משקה זב וזבה ואם כן נגע אותו משקה באוכל נעשה אותו אוכל שני והרי שאוכל גורם להיות חברו שני באמצעיות המשקין אף בזו גזרו על האוכלו להיותו שני גם כן:",
+ "אכל אוכל שלישי כגון שהיה אוכל זה של חולין שנעשו על טהרת תרומה שיש בהם דין שלישי שאלו של תרומה עצמה הרי אסורה היא באכילה ובאכילת איסור לא איירי ואם בחולין גרידי הרי אין בהן שלישי אלא בשנעשו על טהרת תרומה או בתרומה ובשעבר ואכל הרי הוא שני לענין קדש שאם נגע בקדש גמור טמאו להיות שלישי והרי הוא טהור גמור ליגע את התרומה אבל אסור לאכלה עד שיטבול ולמה עשו אותן שני ודיו להיות שלישי לעשות רביעי בקדש מתוך שאף בתרומה הוא אסור לאכול מה שהוא טהור ליגע בה נחשב אצל הקדש כאלו טמא ליגע בה שכל סרך טומאה שהיא טהרה אצל תרומה טומאה היא אצל הקדש כמו שאמרו במסכת חגיגה שבגדי אוכלי תרומה מדרס הן אצל הקדש והוא שאמרו כאן הנח לתרומה שטהרתה טומאה היא אצל קדש וכן בחולין שנעשו על טהרתה והרי זה נחשב לענין קדש כאלו הוא טמא ליגע את התרומה ואין טמא ליגע את התרומה אלא שני ודברים אלו אינן אלא מעלות שעשו חכמים לענין טהרות וכשם שביארנו באוכל אוכל שלישי שאסור לו לאכול את התרומה אע\"פ שהוא טהור במגעה כך האוכל רביעי של קדש אסור לאכול את הקדש אע\"פ שאינה פוסלו במגעו:",
+ "מדות אלו שבטומאה אע\"פ שמצינו בהם דברים מחודשים במעלות של דבריהם כמו שביארנו בחולין שנעשו על טהרת תרומה שיש בהן שלישי ואין הדבר כן בחולין שנעשו על טהרת הקדש אין להרהר אחריהן שהרי אף מדותיה של תורה בענין זה על דרך זה הם הרי מצינו לפעמים שהאוכל חמור מן המאכל עצמו כמו שביארנו בנבלת עוף טהור שאינה מטמאה בחוץ והיא מטמאה בבית הבליעה עד שאוכלה מטמא בגדים באותה שעה והרי בגדים אומרים לו לאדם מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני ועל זו אמרו כאן חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן ויש מפרשים החדוש ששאר טמאות מטמאות בגלוי ולא בבית הסתרים וזו בהפך ולפעמים מצינו המאכל חמור מן האוכלו שהמאכל מקבל טומאה מכביצה של אוכלין טמאין ואין האוכלו מקבל טומאה מן האוכלין אלא בשיעור חצי פרס כמו שביארנו:",
+ "כל טומאה שניה בין מדברי תורה כגון מקבל טומאה מן הראשון בין מדברי סופרים כגון ידים והבא ראשו ורובו במים שאובין וכלים שנטמאו במשקין וחבריהם כלן פוסלין את התרומה שהרי שני עושה בה שלישי לפסול את עצמה לא לטמא את חברתה וכלם שנגעו במשקין טמאו את המשקין להיות ראשונים אף במשקה של חולין עד שכל הנוגע בהם נעשה שני כלל גדול אמרו במשקין הן שנגעו באב הטומאה הן שנגעו בראשון הן שנגעו בשני לעולם הם תחלה ומורידין לנוגעיהן טומאה שניה ואם נגעו במשקין אחרים אפי' מאה זה מזה כלן ראשונים חוץ ממשקין שנגעו בטבול יום ר\"ל מי שטבל ועלה ולא העריב שמשו עדיין שנתנו לו טומאה שניה עד שיעריב שמשו ולעולם אינה מטמאה אלא פוסל כיצד נגע במשקין של חולין טהורין לגמרי נגע במשקין של תרומה עשאן שלישי כדינו ונפסלו נגע במשקין של קדש אע\"פ שהיה ראוי לעשותן שלישי ולטמא לא עשאן אלא רביעי ולפסול כמו שיתבאר במקומות אחרים וכן הדין באוכלין הא למדת שכל הפוסל בתרומה מטמא את המשקין להיות תחלה חוץ מטבול יום:",
+ "כבר ביארנו שהאוכל אוכל שלישי של תרומה עצמה או של חולין הנעשין על טהרת תרומה שנפסל גופ�� מלאכול את התרומה ושחולין שנעשו על טהרת הקדש אין בהם שלישי מעתה חולין הנעשין על טהרת הקדש שנגעו בשני לא נפסלו והאוכלן מותר לאכול בקדש ואם אכל שלישי של תרומה או של חולין הנעשין בטהרתה הרי הן שניים ועושין שלישי בקדש נמצא שאין לך דבר שעושה רביעי בקדש דרך אכילה אלא האוכל שלישי של קדש גמור והוא הקרוי בסוגיא זו קדש מקודש:"
+ ],
+ [
+ "מה שביארנו באוכל שלישי של תרומה שאסור לאכול את התרומה עד שיטבול דוקא בתרומה בעין אבל תבשיל שנתערב בו תרומה והוא הנקרא נזיד הדמע אם אין שם כזית בכדי אכילת פרס הרי זה מותר אבל האוכל רביעי של קדש אע\"פ שמותר ליגע בקדשים אסור לאכלן עד שיטבול אפי' בתערובת ואפי' אין שם כזית בכדי אכילת פרס:"
+ ],
+ [
+ "בגדי עם הארץ הרי הן אב הטומאה אצל הפרוש ר\"ל אוכל חולין בטהרה ובגדי פרושים הרי הם אב הטומאה אצל אוכלי מעשר שני וכן של מעשר לתרומה וכן של תרומה לקדש ושל קדש לנגיעת מי חטאת וחשש הטומאה בכל אלו בעם הארץ מפני שהוא כזב לכל דבריו ובאחרים שמא ישבה עליהם אשתו נדה ואע\"פ שנזהרים הם מן הטומאה מ\"מ כשאירעה טומאה להם או לבגדיהם אין מתכונים לטבילת בגדיהם אלא למה שהורגלו בו וכל שכיון לטבילה לשם דבר אחד לא עלתה לו לחמור הימנה וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה:"
+ ],
+ [
+ "אוכלין של פרושין או אוכלי תרומה שמירתן שמירה אף אצל החמורים ואינן פוסלין את הקדש אבל אם היו טמאים אף בטומאה שלישית ר\"ל באוכלי תרומה או בחולין הנעשין בטהרתה הרי האוכלן שני אצל הקדש כמו שביארנו אבל עמי הארץ אין נאמנין על טהרותיהם ובדבר שבקדש נאמנין כיצד נאמן עם הארץ על יינו שהוא טהור לנסכים שאם לא כן הרי כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו אבל על התרומה אין נאמנין אלא בשעת הגתות והבדים ואם עברו הגתות והבדים והביא חבית יין של תרומה לא יקבלנה כהן חבר ממנו ויתנוה לכהן עם הארץ שכמותו ואם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעת יין לנסכים נאמן הואיל ובכלי אחד הם והוא הנקרא כאן בחבורין מתוך שנאמן על הקדש נאמן על התרומה וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה:"
+ ],
+ [
+ "דם שחיטה שאמרו עליו שהוא מכשיר לא נאמר אלא על דם השותת בשעת שחיטה אבל דם הקלוח אינו מכשיר שנאמר ודם חללים ר\"ל דם שנעשה בו חלל והוא רביעית האחרון שנאמר ודם חללים פרט לדם הקלוח וטעם הדבר מפני שאינו דם הנפש שעדיין חיים הם והרי הם כדם של מכה או של נגיפה או של הקזה שאינו מכשיר במה דברים אמורים בשלא גמר את השחיטה אבל אם גמר את השחיטה ועדיין דם הקלוח על האוכל הוכשר גמר את השחיטה אבל כבר נתקנח הדם מעל האוכל קודם גמר שחיטה הרי זה ספק ותולין עליו לא אוכלין ולא שורפין ודם שחיטת הטמאים אינה מכשרת וכן דם המת מאליו על ידי מלאך המות אינו מכשיר שנאמר ודם חללים והם שנהרגו על ידי אדם או חיה רעה:",
+ "פסולי המוקדשין ר\"ל קדשים שהוממו ונפדו אע\"פ שאסורין בגיזה ועבודה כמו שיתבאר במקומו דם שלהם מותר בהנאה:",
+ "מה שביארנו בקדשים שחבת הקדש מכשרתן לא סוף דבר באוכלין אלא אף עצים ולבונה הוכשרו לקבל טומאת אוכלין חבת הקדש מחשיבתם כאוכל:",
+ "אוכלין נגובין אלו שבקדש שלא הוכשרו במשקה אלא מתורת חבת הקדש כגון אלו שהזכרנו וכגון צריד של מנחות ר\"ל הקמח היבש שבמנחת הסולת שלא נגע בו השמן וכל כיוצא בזו הדבר בספק אם נאמר דוקא לפסול ��צמו לבד באכילה או אף לטמא אחרים למנות ממנו ראשון ושני נמצא שאם נגע צריד זה שנטמא בלא הכשר באוכל אחר שהוכשר הרי השני ספק ותולין לא אוכלין ולא שורפין וכבר כתבנוה במסכת חגיגה:"
+ ],
+ [
+ "שאר אוכלין שאינן קדש אין מקבלין טומאה עד שיוכשרו לא בטומאת מת אע\"פ שטומאתו חמורה לטמא שבעה ולא בטומאת שרץ אע\"פ שטומאתו חמורה לטמא בכעדשה וכן בשאר הטמאות ואם הוכשר קדש זה במים או בשאר משקין הרי הוא טמא אף למנות בו ראשון ושני:",
+ "היתה לו פרת קדשים והעבירה בנהר ושחטה כדרך שהיו עושין בזבחי שלמים שהעור לבעלים כדי להשקותן סמוך לשחיטתן שיהא עורה נוח יותר להתפשט ושחטה ועדין משקה טופח עליה הרי זו מוכשרת אף למנות בה ראשון ושני:",
+ "הבוצר ענבים לאכילה לא הוכשרו במשקה היוצא מהן שהרי אין דבר זה לרצונו אבל הבוצר לגת הרי נוח לו במיעוכן ובהדרכתן והוכשרו אע\"פ שהולך לאבוד גזרה שמא לפעמים הוא בוצר בקופות מזופפות שאין המשקה היוצא מהן הולך לאבוד ונמצא משקה זה יוצא לרצונו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השמינית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר בחלק השלישי במה שאנו צריכים אחר שחיטה לקצת בהמות ואמר על זה השוחט את המסכנת רבן גמליאל אומר עד שתפרכס ביד ורגל ר' אליעזר אומר דיה אם זינקה אמר ר' שמעון השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כותלים מלאים דם כשרה שזינקה כמדת ר' אליעזר וחכמים אומרים עד שתפרכס ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה אחת בהמה דקה ואחת בהמה גסה בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש במה דברים אמורים שהיתה בחזקת מסוכנת אבל אם היתה בחזקת בריאה אפי' אין בה אחד מכל הסימנין הללו כשרה אמר הר\"מ פי' המסוכנת היא הנוטה למות ושיעור ענין זה כמו שאמרו כל שמעמידין אותה ואינה עומדת ופי' פרכוס שהיא מפרכסת וזינקה גזור מן יזנק מן הבשן והוא הקול הנשמע בנשימת בני אדם בשעת הנומה קורא אותו הדבר בערבי גטיט וכן שמו ומה שאמר והוא מה כותלים מלאים דם ר\"ל צואר הנשחט והוא מה שנאמר כתלי בית השחיטה שנינו ומה שאמר שפשטה ידה ולא החזירה זהו ביד בלבד אבל אם פשטה ידה והחזירה כשרה וזו היא פסק ההלכה:",
+ "אמר המאירי השוחט את המסוכנת רבן גמליאל אומר אסורה עד שתפרכס אחר שחיטה ביד וברגל שכל שלא עשתה כן הדברים מוכרחים בה שקודם גמר שחיטה מתה ומצד חליה ור' אליעזר מכשיר בזנוק לבד והוא נפיחת הגרון והוצאת הדם בכח אותה נפיחה אמר ר' שמעון השוחט בלילה ר\"ל את המסוכנת ולמחר השכים ומצא כותלים ר\"ל כותלי בית השחיטה מלוכלכים בדם כשרה שאם אין זנוק אין דם בסביבות בית השחיטה ושמא תאמר הרי אפשר שזנוק זה בתחלת שחיטה היה תדע שר' שמעון סובר שאף פרכוס שבתחילת השחיטה מציל והוא הענין שנתחדש בדבריו ואין הלכה כן וחכמים אומרים או ביד או ברגל והם מחמירים יותר מר' אלעזר ומקילין יותר מרבן גמליאל ואין אנו צריכים אלא לפרכוס יד או רגל או לכשכוש זנב בין בבהמה דקה בין בבהמה גסה ומ\"מ יש חלוק בפרכוס יד בין דקה לגסה שבדקה אם פשטה ידה ולא החזירה לצד גופה אין זה פרכוס ובגסה מתוך כבדותה הרי זה פרכוס ומ\"מ ברגל אף בדקה דינו בפשטה לבד שאין תנועת הרגל קלה כל כך כתנועת היד במה דברים אמורים שאנו צריכים לפרכוס במסוכנת אבל בבריאה אין אנו צריכים לכלום אלא תשחט ואם פרכסה פרכסה:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה לא נשלם ביאורו במשנה זו לאחד מן התנאים שבה ומה שנאמר בגמרא להשלמת ביאור ענין זה עם שאר דברים האמורים בה אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "מסוכנת אע\"פ שלא נאסרה שאין לנו לדונה לא בנבלה ולא בטרפה מ\"מ ראוי לחסידים להרחיק ממנה ואף מקצת גאונים אמרו שלא התירו בה מה שהתירו אלא בבהמה של ישראל וכדי לחוס על ממונו אבל ליקחה לכתחלה אסור וגדולי המפרשים נוטים לאסרה אף בדיעבד ומחשש נפולה אלא שהיא חומרא יתירה ובקצת מקומות נוהגין לקנוס ולנדות הלוקחה למכרה וכבר שבח הנביא את עצמו באמרו הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום עד שאבא לידי טומאה בלילה ואע\"פ שהכתוב רמזה כדכתיב ונשמרת מכל דבר רע ההיא בשהוא עצמו מכין מחשבותיו לכך או שירגיל עצמו בדברים המביאים לידי כך אבל הוא היה משבח את עצמו שלא היה מניח מחשבותיו לפנות לשום דבר המוני עד שתטריד מחשבתו פעולת שכלו בשום פנים ונבלה וטרפה לא אכלתי שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם ר\"ל שממהרין לשחטה מתוך סכנתה ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי בהמה שהורה בה חכם ר\"ל דבר שצריך להוראה מחמת ספק איסור ואף המסוכנת בכלל זו שצריך לידע על פי הסימנין אם מתה קודם שחיטה אם לאו שאף אם מתה בשחיטה הדבר בזוי ומכוער וכן שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה אע\"פ שהיא מותרת שהרי אין המתנות טובלות כתרומה ומעשר כמו שיתבאר במסכתא זו ואיזו היא מסוכנת שאנו אומרין עליה כל זה כל שמעמידין אותה על רגליה בידים ואינה יכולה לעמוד וגדולי המפרשים כתבו אף אם היתה עומדת אינו כלום ומעשה עץ בעלמא הוא אלא שמעמידין אותה בגערה או במקל ואינה יכולה להתעכב בעמידתה הא כל שעמדה מעצמה בלא סיוע וכל שכן אם הלכה בלא הולכת אדם אינה בכלל זה וכל שאינה יכולה לעמוד בלא עזר אין לו לשחטה אפי' היה בה כח לאכול קורות ר\"ל הקור הגדל בדקלים שמאכילין אותם לבהמה והם נקראין קורה בפרק כיצד מברכין והם קשים הרבה וכן בשאר דברים הקשים שכח האכילה הרבה פעמים לא מצד הבריאות הוא בא ומ\"מ מי שאינו יכול לעטר עצמו במדות הללו ורוצה לשחטה רשאי שלא נאסרה אלא הנבלה או הטרפה שידוע בה שאי אפשר לה לחיות ומ\"מ צריכים אנו בה לפרכוס המורה עליה שלא מתה קודם גמר שחיטה וכיצד הוא דין זה אם היתה בהמה דקה ופשטה ידה ולא החזירה לצד עצמה אין זה פרכוס אף המתה קודם שחיטה עושה כן שאין זה אלא הוצאת נפש:"
+ ],
+ [
+ "פשטה ידה והחזירה או אף שהיתה פשוטה וכפפתה לצד עצמה הרי זה פרכוס ורגלה אפי' פשטתו ולא כפפתו הרי זה פרכוס ובבהמה גסה אפי' פשטה ולא החזירה ואפי' בידה הרי זה פרכוס כמו שביארנו במשנה:",
+ "כשכוש זנב או הטלת רעי דרך התרזה הרי זה פרכוס כמו שביארנו אף בדקה ואין צריך לומר בכשכוש האוזן ויש חולקין בכשכוש זנב אבל יציאת רעי מאליו בשותת אין זה פרכוס היתה גועה וצועקת אם בקול רם הרי זה פרכוס ואם בקול נמוך אין זה פרכוס ופרכוס זה שאנו מצריכין אינו מועיל אלא אם כן הוא אחר גמר שחיטה אבל קודם לכן אפי' סמוך לגמר שחיטה אינו מועיל כלל עוף אין אנו צריכין בו לפרכוס גדול אלא בפרכוס כל שהוא דיו אפי' לא רפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא בזנבו כשר וחיה גסה התבאר במסכת ע\"ז שדינה כבהמה דקה לענין פרכוס וכבר ביארנו שכל מה שאנו צריכים בענין פרכוס אינו אלא במסוכנים אבל בבריאים בין בבהמה בין בחלה ועוף אין מחזרין אחר הפרכוס כלל:",
+ "שחט את המסוכנת ולא פרכסה הרי היא נבלה ולוקין עליה משום נבלה ומ\"מ אינה מטמאה ששחיטתה מטהרתה:",
+ "שחטה בלילה ולא ידע אם פרכסה אם לאו הואיל ונולד בה ריעותא אין זה בחזקת היתר והרי היא ספק נבלה:",
+ "האוכל חלב נבלה לוקה שתים אחת משום חלב ואחת משום נבלה אמרה תורה הואיל ואיסור נבלה חל על גוף הבהמה שלא היה בה איסור אף הוא חל על החלב וכן בחלב טרפה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ידעת שבעלי מומין פסולין למזבח יש בהמות שהן נידונות כבעלי מומין אע\"פ שאין בהם מום כיצד הכלאים והוא הבא מן התיש והרחל או מן הכבש והעז פסול וכן הנדמה כל שהוא מכבש ובן זוגו אלא שדומה לנולד מן העז או מן התיש וכן יוצא דופן פסול שנאמר כי יולד ואין יציאה דרך דופן נקראת לידה:",
+ "מתה האם בשעת לידה עד שבסוף לידה והוא שעת יציאת רובו לא היתה לו אם פסול לעולם שנאמר תחת אמו ואין צריך לומר אם מתה קודם שיצא ראשו שהוא פסול שהרי אי אפשר להוציאו בלא פתיחת הרחם והרי הוא יוצא דופן וכל שכן אם מתה ולא יצא עדין כלל אע\"פ שאי אפשר כן במיתה מחמת חולי שהרי העובר מת תחלה אפשר להיות כן בנשחטה כמו שיתבאר אבל אם היתה חיה כשנולד או אף כשיצא רובו אע\"פ שמתה לאלתר הרי הוא ראוי להקרבה לאחר שבעה:",
+ "המשנה התשיעית והכונה להתחיל בה בביאור החלק הרביעי איזו כונה פוסלת בשחיטה ואיזו אינה פוסלת ואמר על זה השוחט לנכרי שחיטתו כשרה ור' אליעזר פוסל אמר ר' אליעזר אפי' שחטה שיאכל נכרי מחצר כבד שלה פסולה שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה אמר ר' יוסי וקל וחומר הדברים ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין מחשבה פוסלה בחולין לא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט אמר הר\"מ פי' דעת ר' אליעזר שהבעלים מפגלין בקדשים וגמרינן חוץ מפנים ור' יוסי דעתו כמו שאמרה המשנה שהעובד הוא המפגל והלכה כר' יוסי:",
+ "אמר המאירי השוחט לנכרי שחיטתו כשרה פי' בגמרא שלא סוף דבר בסתם שחיטה אלא אפי' חשב עליה הנכרי לע\"ז בפי' שאין הכל הולך אלא אחר השוחט ר' אליעזר אומר שאפילו בסתם שחיטה פסולה שהמחשבה הולכת אף אחר העובד וסתמו לע\"ז ואפילו לא נשחטה להיות לגוי בה אלא חלק מועט כגון לאכילת חצר כבד שבה וכיוצא בזה פסולה ולא עוד אלא שאף בגמרא פרשו לדעתו שאפי' היתה הבהמה של ישראל ונתן לו הגוי קודם שחיטה דינר ליתן לו ממנה לאחר שחיטה בדינר בשר אם היה הגוי אלם שאי אפשר לו לחזור ולבא עליו בעקיפין אסורה אחר שמן הדין קנה שהרי מעות בגוי קונות ואחר שהוא כן מחשב בה לע\"ז על סמך שאף אם יקפיד ישראל בדבר אינו חושש אבל אם אינו אלם אף הוא חושב שהישראל יחשדהו בכך ויחזור בעקיפין ואינו נותן לב לחשב לע\"ז:",
+ "אמר ר' יוסי קל וחומר ומה וכו' פרשו בגמרא ומה במקום שהמחשבה פוסלת מעבודה לעבודה בארבע עבודות וזהו ענין מוקדשין שהמחשבה פוסלת בהן אף בשעת שחיטה שאם שחטה במחשבה שיקבל דמה שלא לשמה או יוליכנה למזבח שלא לשמה או יזרוק דמה שלא לשמה נפסל הזבח באותן הקרבנות שנפסלין בשלא לשמה והרי שמצינו ארבע עבודות מהן לפסול והן שחיטה קבלה והולכה זריקה ואעפ\"כ אין מחשבה פוסלת בהן אא\"כ חישב בה הכהן העובד אבל אם לא חישב בה הכהן העובד אפי' חשבו בה הבעלים אינה פוסלת מקום שאין המחשבה פוסלת מעבודה לעבודה אלא בשתי עבודות וזהו חולין שאין בהן פסול מחשבה אפי' לשוחט אלא בזריקה והקטרה ר\"ל שאם חישב בשעת שחיטה שיהא זורק דמה לע\"ז או להקטיר חלביה לע\"ז נפסלה הבהמה אפי' לא הוציא מחשבתו למעשה אבל אם שחטה על דעת שיקבל דמה לע\"ז או שיוליכנה לע\"ז אין כאן פסול מחשבה אפי' לשוחט שאין בשתים אלו זכר באזהרת ע\"ז אינו דין שאף בשתים אלו לא יהא בהן פסול אלא לשוחט הא למדת שהשוחט לנכרי שחיטתו כשרה וכן הלכה:"
+ ],
+ [
+ "וזה ביאור המשנה ולא נשלם בה ענין פסק הדברים ככל הצורך ודברים שנאמרו בגמרא להשלמת פסק ענין זה עם שאר דברים שבאו שם אלו הן:",
+ "השוחט לנכרי אפי' היתה בהמה של נכרי ואפי' שמענו עליו בפירוש שהוא מכוין בשחיטה זו להיותה לשם ע\"ז או ששמענו שהוא אומר שרוצה לזרוק דמה לע\"ז או להקטיר חלביה כשרה אין הכל הולך אלא אחר השוחט ואפי' ראינו הגוי אחר כן שזרק דמה או הקטיר חלבה לע\"ז אנו אין לנו שחטה ישראל עצמו על דעת שיהא הגוי זורק דמה או מקטיר חלבה לע\"ז שטת הסוגיא מוכחת שכשרה ומותרת באכילה שהרי לא נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אלא בחישב הוא בעצמו לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לע\"ז שלדעת ר' יוחנן אסורה מדין מחשבין מעבודה לעבודה כמו שיתבאר בסמוך הא כל ששחטה על דעת שהגוי יזרוק או יקטיר נראה שמותר ומ\"מ לגדולי הדור ראיתי שמפרשין אותה בחישב על דעת שיזרוק הגוי או יקטיר שאלו על דעת לזרוק הוא עצמו לא היה ריש לקיש מיקל בכך שהרי משומד לע\"ז הוא ומתוך כך הם פוסקים שאף בשחט על דעת שיזרוק הגוי או יקטיר פסולה ואע\"פ שאין לפירושם ראיה ושאין שטת הסוגיא מוכחת כן שהרי פי' השמועה ודאי בעל דעת עצמו היא וכמו שהעמידוה במסכת ע\"ז באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכן שבשביעי של סנהדרין אמרו שהוא בר מיתה על מחשבה זו כמו שביארנו שם לענין פסק מיהא אני מודה להם כשהוא שוחט ברצון על כונה זו שהוא כאלו כיון הוא בעצמו אבל כל שאין כונתו בכך אע\"פ ששוחט בידיעת כך מותרת כהנהו טייעי דאייתו דינרי לישראל למשחטינהו ואמרו להם דמא ותרבא לדידן בשרא ומשכא דידכו שהתירוה:",
+ "שחטה ישראל עצמו לשם ע\"ז פסולה ואסורה בהנאה כזבחי מתים אפי' לא כיון בכך אלא בגמר שחיטה אע\"פ שלא נעשה משומד בשעת שחיטה:"
+ ],
+ [
+ "שחטה שלא לשם ע\"ז אבל כיון בה בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע\"ז הרי זה פסולה ואסורה בהנאה אע\"פ שלא זרק ולא הקטיר כבר אמרו שמחשבה בשעת עבודה זו לעבודה אחרת פוסלת אבל שחטה על דעת שיקבל דמה לע\"ז או שיוליך ואפי' עשה מעשה אין זה כלום ויש אוסרין אותה באכילה אף במחשבה:",
+ "לא כיון בשעת שחיטה לשום דבר אבל נמלך אחר כן וזרק דמה או חלבה לע\"ז שחיטתו פסולה מספק שמא אף בשעת שחיטה חישב עליה לכך שהרי הוכיח סופו על תחלתו היה שם דבר המתחדש שהוא מוכיח שלא בשעת שחיטה כיון לכך יראה לי שהיא כשרה שהרי אין כאן הוכיח סופו:",
+ "לא סוף דבר בחולין שהכל הולך אחר השוחט ואין ביד מחשבתו של בעל הבהמה לאסור אלא אף במוקדשין שחשבו הבעלים לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו או בשאר מחשבות הפוסלות אפילו שמענו לו כן בפי' הואיל ומחשבת העובד אין בה מעילה הקרבן כשר:",
+ "חישב העובד אחת מן המחשבות הפוסלות כגון ששחט על מנת לאכול מן הראוי לאכילה חוץ לזמנו או חוץ למקומו או להקטיר ממנה ממה שראוי להקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו שאף אכילת מזבח אכילה היא אם חישב כן בשעת שחיטה או בשעת קבלה או בשעת הולכה או בשעת זריקה פסול אבל אם חישב כן בשעת הפשט או הולכת אמורים או אף בשעת הקטרה אין זה כלום:",
+ "חישב בשעת שחיטה לזרוק דמה שלא לשמה פסולה אע\"פ שאין בשחיטה עצמה כונה הפוסלת שמחשבה מעבודה לעבודה פוסלת בארבע עבודות על הדרך האמור במחשבת אכילה חוץ לזמנה ושאר מחשבות הפגול כמו שביארנו במשנה:",
+ "האומר לעדים כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבים וחותמים אבל אין נותנין לאשתו אא\"כ צוה ליתן שהרי לא אמר תנו ואם נתנו אין זה כלום אבל אם היה מסוכן כותבין ונותנין אע\"פ שלא אמר תנו אלא כתבו הרי הוא כמי שאמר כתבו ותנו:",
+ "בריא שאמר כתבו גט לאשתי והם כתבו ונתנו לה ועלה זה לגג והפיל עצמו ומת או שהשליך עצמו לים הרי זה גט סופו הוכיח שמסוכן היה עלה לגג ודחפתו הרוח או שמת מיד לסבה המתחדשת אין זה גט שהרי לא היה דעתו לכך בשעה שאמר כתבו עלה לגג ונפל ומת ולא נודע אם הפיל עצמו או נפל מאליו או לסבה אחרת פרשו בתלמוד המערב שהוא גט עד שיודע שלא לדעתו נפל ועיקר דבר זה במסכת גיטין פרק התקבל:",
+ "מי שנתן מתנה לחברו וצוח מיד ואמר שאינו רוצה בה לא קנאה וחוזרת לבעלים זכה בה ולאחר זמן חזר ואמר שאינו רוצה בה אין בידו לחזור והרי היא הפקר אם אין בחזרתו חוב לאחרים זיכה לו על ידי אחר וזכה אותו אחר בשבילו אין הנותן יכול לחזור שמע זה ואמר שאינו רוצה בה הרשות בידו וחוזרת לבעלים שמע זה ושתק ולאחר זמן אמר שאינו מקבלה הדבר ספק אצל גדולי המחברים שמא שתיקתו של זה קבלה היתה או שמא הואיל ולא באה לידו לא הקפיד להודיע את רצונו ואין כונתו ליטלה וחוזרת לבעלים ואם קדם אחר וזכה בה זכה שמא זכה בה המקבל ועכשיו מפקירה וזה בא וזכה מן ההפקר אלא שאם חזרו בעלים הראשונים ולקחוה מיד הזוכה אין מוציאין אותה מידו שמא לא קנאה זה כלל והרי היא ברשות בעלים היו בנכסים אלו עבדים כל שאמרנו שהוא זוכה באותן הנכסים אם היה הוא כהן אוכלין בתרומה עמו וכל שאמרנו בו שהוא ספק אין אוכלין ויש בשמועה זו דרכים אחרים לקצת מפרשים וקצרנו בה בכאן מפני שאין זה מקומה וכבר הארכנו בה בכדי היכולת בבתרא פרק נוחלין:",
+ "המשנה העשירית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה אמר הר\"מ פי' מה שאמר שחיטתו פסולה מורה שהנשחט מותר בהנאה על מנת שיכוין לאותו ההר או הנהר וזולתם אבל אם שחט לרוחות או לכוכב על דעת שאותו ההר הוא תחת ממשלתו או לדבר מן הדברים העליונים שכחותם מגיעים לאלו הדברים לפי דעתם ועושין רושם בהם כמו שמאמינים בעלי הצלמים הנקראים בערבי עלאס הנה אותו הנשחט תקרובת ע\"ז והוא זבחי מתים ואסור בהנאה ואמרו בתלמוד כשמקשה ההלכה ורמינהי השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות לשם חמה לשם לבנה כוכבים ומזלות לשם מיכאל השר הגדול לשם צלצול קטן הרי אלו זבחי מתים והשוו שני המאמרות הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר ופי' גדא דהר המזל והגד וכן אמרו בפי' בגד אתא גדא דביתא ר\"ל מזל הבית והצלחתו ומן הענין הזה העורכים לגד שלחן ר\"ל שהם מקריבים לכוכבים מזלם כדי שיצליחם המזל ונתבאר מה שאמרנו:",
+ "אמר המאירי השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם אגמים לשם מדברות שחיטתו פסולה פי' ואינה אסורה בהנאה ופי' הדברים בשלא נתכוין לעבדם אלא שעושה כן דרך רפואה של הבאי או דרך כשוף אבל אם עשה כן דרך עבודה אף היא זבחי מתים ואסורה בהנאה ויש בה צדדין גם כן שאפי' דרך רפואה או דר�� כשוף אסורה בהנאה ונמצא דבר זה חלוק על שלשה צדדין ואלו הן שחט לשם אחד מכל אלו על מחשבה שיהא עובדו בכך אסורה בהנאה שאע\"פ שאין ההרים אסורין כעבודה זרה אחרת כמו שיתבאר במסכת ע\"ז מאמרו אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם לא נאמר כן אלא שלא ליאסר הן עצמן אבל לחייב את עובדיהן אין ספק שהם נהרגין וכמו שאמרו במסכת ע\"ז בעובדים את ההרים שהם מותרין ועובדיהן בסייף וכל שכן ליאסר תקרובת שלהם או הנעשה לשמם בהנאה שחט לשם אחד מכל אלו דרך כשוף ודרך רפואה המונית מדברי הבאי ומהבלי הטפלות הרי זו אסורה באכילה ומותרת בהנאה שחט לשם מלאך או כוכב הממונה על אותו הר אפי' לשם מיכאל השר הגדול או לאיזה שר של מעלה ממטטרון עד שרו של תולעת קטן אפי' דרך רפואה או כשוף ושלא לכונת עבודה הרי זה גוף ע\"ז ואסורה בהנאה:"
+ ],
+ [
+ "שנים אוחזין בסכין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר הכשר שחיטתו פסולה אם באכילה אם בהנאה על הדרכים שנתפרשו עד שתהא השחיטה כלה לשם דבר כשר ואין צריך לומר בשני סכינים אחד לושט ואחד לקנה שנמצא האחד בלא עירוב דבר הכשר או כלך לדרך זו אפי' בשני סכינין שנמצא האחד בלא עירוב דבר הפסול:",
+ "זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא אלא שיש בענין שנים אוחזין בסכין קצת תנאים כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן מה שביארנו בשנים אוחזין בסכין אחד לשם אחד מכל אלו שפסולה הוא הדין לכל פסול לשחוט כגון גוי וכיוצא בו שאם סייע בשחיטה שפסולה וכן מה שביארנו בשנים אוחזין בסכין אחד לשם אחד מכל אלו שפסלה אע\"פ שחברו שחטו לשם דבר הכשר אם יש לזה הפוסל שותפות באותה בהמה אסורה בהנאה בדרכים שאוסרין בהנאה אבל אם לא היה לו שותפות בה כלל אסרה באכילה אבל לא בהנאה וכן ישראל ששחט בהמת חברו לע\"ז אפי' לא שחט בה אלא סימן אחד או אפי' כל שהו אסרה באכילה אבל לא בהנאה שאע\"פ שהמשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה כל שהוא אסרה ואין צריך לומר במעשה גדול ואפי' לא הביאה הוא עצמו לאותו מעשה אלא שהיתה מוכנת לכך בלא הוא וזהו שאמרו היתה בהמתו רבוצה לפני ע\"ז ואע\"פ שאותה שמועה נאמרה בסימן אחד חברתה מעידה עליה במעשה סתם והוא כל שהוא ובא זה וגלה על זה וכן הדין שוחט בהמת חברו לשם אחד מכל אלו שכלם בכלל ע\"ז הם ויש מי שאומר שאף אם יש לו שותפות בה אינה אסורה בהנאה אא\"כ היא שלו לבדו:",
+ "דברים הללו לא סוף דבר בישראל ששחט בהמה שאינה שלו שיש לומר עליו שאינו מתכוין אלא לצער את חברו אלא אפי' גוי או ישראל משומד אין אוסרין בהמה שאינה שלהם אף במעשה בהנאה:",
+ "יש מי שאומר בישראל ששחט בהמת חברו לשם אחד מכל אלו שלא אסרה אף באכילה שאין ישראל חשוד בכך ולא נתכוין אלא לצער את חברו אבל גוי או ישראל משומד אוסרין אותה באכילה ואם היה ישראל והתרו בו קבל התראה ואעפ\"כ שחטה לשם ע\"ז הרי זה משומד ואסרה ובמסכת ע\"ז יתרחבו הדברים בקצת דינים הללו בע\"ה:",
+ "ולענין ביאור בזו שאמרו הכא בישראל משומד יש שואלין והלא אף בלא שחט לשם אחד מכל אלו שחיטתו פסולה דכלה שחיטה על ידי כשר בעינן ומ\"מ אנו מפרשים אותה לאיסור הנאה ואע\"ג דלא אקשי ליה אלא מיהא דשחיטתו פסולה והא ודאי באכילה היא וכדדייקינן לעיל הא זבחי מתים לא הויא כלומר ליאסר בהנאה מ\"מ אאוקימתא דלעיל קאי כלומר שחיטתו פסולה ואוקימנא בדשחט להר הא לגדא דהר אסורה בהנאה ואע\"ג דישראל הוא ולא אמרינן לצעורי קא מיכוין ומשני דהכא בישראל משומד דהוה ליה כגוי לאסור בהנאה כל ששחט לשם אחד מכל אלו ולענין פסק מיהא אין לנו:"
+ ],
+ [
+ "השוחט בהמת קדשים בחוץ לשם ע\"ז בשוגג אינו חייב אלא חטאת אחת והיא של ע\"ז אבל לא של שחוטי חוץ שהרי משהתחיל לשחוט כל שהו נעשית של ע\"ז ונעקר מעליה שם קדש היה שבת חייב שתי חטאות לא נתכון לע\"ז אלא בגמר שחיטה או עוף של קדש שהיה חצי קנה שלו פגום ושחטו בחוץ חייב שלש חטאות אחד משום שבת ואחד משום ע\"ז ואחד משום שחוטי חוץ ואף לדעת האומר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והרי חטאת של כהנים היא מ\"מ הואיל והוא מתכפר בה הרי היא כשלו:"
+ ],
+ [
+ "המטמא טהרותיו של חברו והמדמע חולין בתרומה של חברו וגורם לו שיש לו למכרה לכהנים בזול ויש מפרשים אותה במערב לו טבל במתוקן שוגג פטור ואע\"פ שאדם מועד לעולם הואיל ואין זה היזק ניכר במזיד חייב לשלם לו דמי נזקו וכן אם עירב יין נסך ביינו נסך הוא עצמו יינו של חברו לע\"ז חייב אע\"פ שהוא בן מיתה שהרי משהגביהו על דעת כך קנאו להתחייב בתשלומיו ונמצא שאין חיוב מיתה ותשלומין באין כאחד ועיקר דבר זה במסכת גיטין:",
+ "גוי שנסך יינו של ישראל אפי' שלא בפני ע\"ז אסרו אף בהנאה ומ\"מ יכול הוא ליטול את דמיו ממנו שהרי אין זה דמי מכירה אלא דמי היזק ואפי' היה הגוי סבור שהוא שלו שהרי מ\"מ מזיק הוא אע\"פ שאינו מתכוין ויש חולקים בזו האחרונה ובמסכת ע\"ז יתבאר בעזר הצור:",
+ "המשנה האחת עשרה והכונה בה ככונת מה שלפניה אין שוחטין לא תוך הימים ולא תוך הנהרות ולא תוך הכלים אבל שוחט הוא לתוך העוגל של מים ובספינה על גבי הכלים אין שוחטין בגומא אבל עושה אדם גומא לתוך ביתו בשביל שיכנוס הדם בתוכה ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין אמר הר\"מ פי' מה שחייב שלא לשחוט על המים הוא כדי שלא ידמה שהוא עובד ליסוד המים ושהוא מקריב זה לכח הגלגל המנהיג ליסוד המים לפי דעת חכמים בכך והוא מה שאמרו לשרא דימא לכחות העליונות המנהיגות אותן הדברים לפי דעתם ולפיכך הוצרכנו למה שזכרנו בהלכה שלפני זאת וזה שהתרנו לשחוט בתוך המים המכונסין במקום קטן או בכלי על מנת שהיו עכורין או צבועין שאין נראין בהן הצורות כמו שאמרו קצת כת המשנים והם שמאמינים שיש שם שתי רשויות והנותן החומר אינו נותן הצורה:",
+ "אמר המאירי אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות אף בהמה שאין צורך לכסוי דמה פי' שמא יאמרו שעל שם שר או כוכב הממונה עליהם הוא שוחט ואין צריך לומר שאסור בחיה ועוף שצריך לכסות את הדם ולא לתוך הכלים שמא יאמרו שהוא מקבל בהם דם לע\"ז אבל שוחט הוא לתוך אגן של מים כלומר לא נאסר תוך הכלי אלא בכלי ריקן אבל כלי שיש שם מים מותר שמים שבו מוכיחין שאינו מכוין לקבל ופירשו בגמרא דוקא במים עכורים אבל צלולים שצורתו נראית לשם אסור שמא יאמרו לבבואה שלו הוא שוחט וכשם שבעכורים מותר כך אם היה שם מעט טיט או עפר מותר היה הכלי מלוכלך יראה לי שמותר צורתו מוכחת עליו ועל זו נראה לי שסמכו בבית המטבחיים לשחוט בכלי:",
+ "ובספינה על גבי כלים פי' היה בספינה ואין לו מקום פנוי שישחוט בו ולטנף את מקומו אינו רשאי שוחט על גבי הכלים אבל לא לתוכם ופרשו בגמרא שאם רצה מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט על דפני הספינה והדם שותת לתוך הים ואין זה נאסר משום שוחט לתוך הים הואיל ואין הדם יורד לים דרך קלוח:",
+ "��ין שוחטין לגומא פי' שכך היה חוק המינין ויש כאן סרך קבלת דם לע\"ז אבל עושה גומא וכו' פרשו בגמרא כן אין שוחטין לגומא כמו שפירשנו אפי' בביתו אבל אם רצה לנקר את חצירו שלא תטנף בדם השחיטה עושה גומא בחצרו ושוחט חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה אף בדרך זה שלא יתדמה אף למרחוק למעשה המינין בפרהסיא ועוד שאין השוק מסור לו לנקרו ויבא לידי חשד ואע\"פ שכל שנאסר מצד מראית העין אף בחדרי חדרים אסור בחששא רחוקה כזו לא חששו ופרשו בגמרא שאם עושה כן צריך לבדוק אחריו שמא מין הוא ומ\"מ אם עבר ושחט באחד מכל אלו יש אומרים ששחיטתו כשרה וראיה להם שלא הזכיר בהם כלל שחיטתו פסולה כענין שלפניו ולאחריו ומ\"מ יש אומרים שמאחר שאמרו בגמרא ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו שמא מין הוא פסולה מספק ואין נראה כן לא אמרו צריך בדיקה אלא לשאר דברים שאם ימצא מין יהיו בדילים מפתו ומיינו:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוה:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השתים עשרה והכונה בה ככונת מה שלפניה השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה ור' שמעון מכשיר שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה אמר הר\"מ פי' זה שנראה מן המשנה הזאת שאשם תלוי נקרב נדבה הוא דעת ר' אליעזר כמו שיתבאר באחרון מכריתות גם כן הפסח בדבר הנדר והנדב הואיל והפרשתו כל השנה:",
+ "אמר המאירי השוחט לשם עולה פי' ששחט בהמה זו בחוץ לשם עולה שחיטתו פסולה אע\"פ שמן הדין אינה פסולה הואיל ואינה קרבן להדיא שהרי לא אמר בהמה זו קרבן אלא ששוחטה לשם קרבן ואין בלשון הזה לשון הקדש מכיון שקרבן עולה באה בנדר או בנדבה יש לחוש שמא הרואה יאמר עכשיו הוא נודרה וקדשים בחוץ מותרין וכן הדין בשלמים וכן לשם אשם תלוי והוא קרבן שעקרו בא על ספק חייב כרת כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ולא ידע איזו אכל והקשו בגמרא והלא קרבן זה אינו בא בנדר או בנדבה והעמידוה על דעת מי שאמר אדם מביא אשם תלוי בכל יום אע\"פ שלא נודע לו שספק בא לידו שאין אדם עומד בלא ספק חטא:",
+ "לשם פסח ואע\"פ שפסח אינו בא בנדר או בנדבה פרשוה בגמרא הואיל והפרשתו כל השנה ר\"ל שאדם יכול להפרישו כל השנה ולהניחו עד זמנו ואם מקריבו שלא בזמנו הוא נעשה קרבן שלמים על הדרך שיתבאר במקומו ויאמרו עכשיו הפרישו והוא שוחטו בתורת שלמים:",
+ "לשם תודה והוא קרבן שלמים הבא להודאה על נס והוא נדר ונדב בכל אלו שחיטתו פסולה ור' שמעון מכשיר ואין הלכה כר' שמעון אלא כחכמים שמתוך שקרבנות הללו באין בנדבה חוששין שמא יאמר הרואה עכשיו נדב אותן ונראה כשוחט קדשים בחוץ ואוכל ומ\"מ בהנאה מותרין:",
+ "שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר הכשר שחיטתו פסולה אפי' לא היה לזה הפוסל בו שותפות שכל מה שאנו פוסלין בזו אין פוסלין אלא משום מראית העין:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שפסקנו בה הלכה היא חוץ מאשם תלוי שהוצרכנו להעמידו כר' אליעזר כמו שביארנו במשנה ואין הלכה כמותו ומתוך כך שוחט לשם אשם תלוי שחיטתו כשרה וכן כתבוה גדולי המחברים ויש פוסקים כסתם המשנה ומפני שאחר שבא על הספק טועים בו ומה שנכנס תחת משנה זו בגמרא כך הוא לא סוף דבר באלו ששחטן תמימים על דעת כך אלא אף בעלי מומין ואע\"פ שהרואים יודעין שאין בעלי מומין קדושים ומכירין שדברי הבאי הם מ\"מ אפשר לפעמים שהיא בעלת מום ואינו ניכר כגון שהוא מכוסה בצמר:",
+ "השוחט לשם עולת נזיר שחיטתו פסולה שהנזירות נדר ונדב הוא ויש לחוש בו אפי' אמר בפני עדים זו שאמרתי שלשם עולה אני שוחט אין כונתי להקדיש פירשו קצת גאונים שאסורה מחשד הרואים יש מי שאומר שאם שחט מין שאינו ראוי למזבח מותר הרי הכל יודעין שאין כאן קדשים ויש מי שאומר כן בשוחט תורים קטנים או יונים גדולים הואיל ואין קרבן בא מהם בזה הדרך ר\"ל בשחיטה אלא במליקה ואיני מודה בזו שאין הכל מבחינין פסול גדלו של זה וקטנו של זה והואיל ומינו מ\"מ בר קרבן אין זה קל מבעלי מומין ששחטן שהן אסורין:",
+ "דינין אלו יש להן מבוא אף בזמן הזה שאף בזמן הזה מי שהקדיש ושחט והעלה חוץ לעזרה חייב שהרי ראוי הוא שיקרב בפנים מפני שמותר להקריב אע\"פ שאין בית ויש חולקין בזו:",
+ "המשנה השלש עשרה והכונה בה ככונת מה שלפניה השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה זה הכלל דבר הנדר ונדב השוחט לשמו פסול ושאינו נדר ונדב השוחט לשמו כשר אמר הר\"מ פי' ומה שאמר זה הכלל לאייתויי מאי לאייתויי עולת נזיר שאם שחט לשמה שחיטתו פסולה לפי שהנזירות נדר הוא ומה שאמר ושאינו נדר ונדב לאייתויי עולת חטאת כמו שישחוט אותו ויאמר הרי זו עולת יולדת של אשה פלונית ואותה אשה אינה חייבת קרבן לידה בשום צד וענין ויעלה על הדעת כי כשאמר זה אינו אלא נדבה הואיל ואין האשה הזאת מחוייבת עולה ויהיה הנשחט פסול לפיכך הודיענו שהוא כשר לפי שאנו יכולין לומר שמא הפילה שהיא חייבת קרבן ואי אפשר לאדם להתנדב חובה ולפיכך שחיטתו כשרה שהמפלת אין לה ולפיכך אין אנו יכולין לומר אם איתה דאכיל קלא אית ליה:",
+ "אמר המאירי השוחט לשם חטאת והוא קרבן הבא על שגגת דברים שזדונן כרת ואינו בא בנדבה ואף העם מכירים בו שדברי הבאי הם שאלו היה חייב חטאת כבר היה נודע להם ואפי' היה חייב חטאת מ\"מ אינו אומר שהוא מביאה לשם חטאתו אלא שהוא אומר שהוא שוחט זה לשם חטאת כלומר בתורת נדבה ואין זה נדר ונדב ומתוך כך יודעים הכל שדברי הבאי הם ומ\"מ פרשו בגמרא שאם היה מחוייב חטאת ואמר בפי' שהוא שוחטה לשם חטאתו פסולה וכן הדין באשם ודאי והוא קרבן הבא לסבות ידועות כגון אשם גזלות במי שנשבע לשקר על כפירת ממון ואחר כך הודה וכן אשם מעילות ואשם שפחה חרופה לשם בכור ולשם מעשר אף אלו אין נידרין ונידבין ומתוך דבריו ניכר שהוא שוחט לשם אלו בנדבה והרי אלו לא מתוך דבריו הם קדושים שהרי בכור קדושתו מרחם ומעשר השבט מקדשו:",
+ "לשם תמורה והרי הוא אין לו קרבן בתוך ביתו שנאמר עליו שזה תמורתו ואפי' היה לו קרבן בתוך ביתו אין זה כלום שהרי מ\"מ מדבריו ניכר שהוא שוחט לשם תמורה בנדבה והרי אין בתמורה נדבה ומ\"מ אם היה לו קרבן בתוך ביתו ואמר בפירוש הריני שוחט קרבן זה לשם תמורת אותו קרבן שבביתי שחיטתו פסולה שאין זה לשון נדבה זה הכלל דבר הנידר ונידב שחיטתו פסולה ובא לרבות השוחט לשם עולת נזיר כמו שביארנו למעלה ושאינו נידר ונידב כשר לרבות שוחט לשם עולת יולדת שהכל יודעין שדברי הבאי הם אחר שאין לו יולדת בביתו ואין חוששין לומר שמא הפילה דבר הראוי להבאת קרבן כמו שיתבאר במקומו שהרי מציירין מדבריו שבתורת נדבה הוא שוחט לשם אותו דבר ומ\"מ היתה לו יולדת בביתו ואמר בפירוש לשם יולדת שבביתי שחיטתו פסולה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו ומ\"מ פרשו קצת אחרונים שלא נאסר בזה מה שנאסר אלא בבהמה שלו אבל בבהמת חברו מותרת אף באכילה הואיל ועקר איסור זה אינו מן הדין לא גזרו בו אלא בשלו ואף בשלו בהנאה מותרת כמו שביארנו:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:"
+ ],
+ [
+ "פרק שלישי בעזר הצור:",
+ "אלו טרפות בבהמה וכו' כונת זה הפרק לבאר ענין הדברים הפוסלין את הבהמה הטהורה שלא מחמת שחיטה וכן הסימנין הפוסלין בהמה חיה ועוף ודגים למי שאינו מכיר איזה מהן טהור ואיזה מהן טמא ורוב הפרק יסוב על חמשה ענינים הראשון לבאר טרפות שבבהמה השני לבאר כשרות שבבהמה אע\"פ שלקתה בהם והשלישי לבאר טרפות שבעוף הרביעי לבאר כשרות שבעוף על הדרך שאמרנו בבהמה החמישי לבאר סימני בהמה וחיה ועוף ודגים איזה מהן טהור ואיזה מהן טמא זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו הרבה ענינים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר טרפות שבבהמה והוא שאמר אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת נקב קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו נשברה השדרה ונפסק החוט שלה ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כל שהוא הריאה שניקבה או שחסרה ר' שמעון אומר עד שתינקב לבית הסמפונות נקבה הקיבה נקבה המרה ניקבו הדקין הכרס הפנימית שניקבה או שנקרעה רוב החיצונה ר' יהודה אומר הגדולה בטפח והקטנה ברובה המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה ודרוסת הזאב ר' יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה ודריסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה אמר הר\"מ פי' הושט יש לו שני קרומין אם נקב אחד מהן בלבד כשרה ואם ניקבו שניהם ואפי' במשהו ואפי' נקב הקרום הזה שלא כנגד הקרום האחר הרי זו טרפה וגרגרת היא קנה הריאה אם נפסק רוב גבהה ברוחב היא טרפה ויש למוח שתי קרומות אחד מהם דבוק לעצם הגולגולת אם ניקב אותו קרום והשני הסמוך למוח קיים כשרה ואם ניקב התחתון הסמוך למוח ואפי' העליון קיים טרפה ואע\"פ שלא ניקב העצם ויש ללב שני חללים האחד גדול מחברו והגדול של שמאל כשנקב גוף הלב והגיע לאותו החלל הימין או של שמאל טרפה ואפי' היה הנקב קטן כל שהו וגם אם ניקב בגוף הסחוסי שיש בראש הלב שהוא כמין ביב ונקרא קני הלב הרי זו טרפה ושדרה היא חוליות השדרה וחוט שלה הוא החבל היורד מן המוח ויש לו קרום מקיף אותו וכשיפסק רוב גבהו של קרום זה לרחבו טרפה וכשישתייר מן הכבד כזית במקום מרה וכזית במקום עורק הגדולה צומח מן הכבד שממנו יפרדו הורידין בכל הגוף מותרת ואם נשתייר פחות או נשתייר שלא באלו השני מקומות טרפה ויש על הריאה שני קרומים בתכלית הדקות אם ניקב אחד מהם כשרה ואם ניקבו שניהם והגיע הנקב לגוף הריאה טרפה ואע\"פ שהנקב קטן כל שהוא וכן קני הריאה כל מה שהוא ממנו בין שני חלקי הריאה בשעת נפיחתה דינם כדין הריאה ואם ניקב במשהו טרפה ואם חסר מגוף הריאה כל שהוא טרפה ואפי' נפחה ולא יצא הרוח ממנה וענין החסרון הזה שאזני הריאה שלש מן הימין ושנים מן השמאל ואם חסר מנינם הרי היא טרפה וסמפונות הם קני הריאה והם הגופים הנבובים הסחוסיים העוברים בגוף הריאה ודע שאם נקב סמפון אחד מהם והגיע לחברו הרי היא טרפה וקיבה ידועה ומרה כיס המרה ודקין המעיים וכרס הפנימי ידוע רוב החיצונה ר\"ל רוב הכרס בחיצונה והוא מה שתחת העור כשנקרע יצא הכרס ושיעור קריעה במה שאמרנו כל שנקרע בה טפח ולא הביא רובה זו היא ששנינו ובקטנה רובה הרי ידעת שלעולם היא טפח או פחות מטפח ואם נפסק ממנה עגולה כשיעור סלע או יותר הרי היא טרפה ועגול הסלע הוא כמו הדק שיהיה והגדול שבדינרין המצריים בקירוב ומסס הוא האבר שהוא כדמות רמון ובתוכו קרומין והוא מלא מן הזבלים ובית הכוסות הוא המכסה שבכרס כדמות כיס ויש בו גומות וצורתו מפורסמת אצל כל הטבחים ודע שאלו הנקובות כלן במשהו נפלה מן הגג זו מכלל הטרפות ויש לה תנאים ודינים והם שאם נפלה היא ואחר נפילתה הלכה מותר לשחוט אותה מיד וצריך בדיקה ואם לא עמדה משהין אותה מעת לעת עשרים וארבע שעות ואז שוחטין אותה וצריך גם כן בדיקה והבדיקה הזאת תהא בכל הבטן ובחזה מבפנים ובמוח מבפנים ואם נמצא שום דבר מאלו הטרפות או נמצא אבר מאיברים הללו רצוץ ומרוצץ הרי היא טרפה ואע\"פ שלא אירע בה נקב ולא פסוק ולא שבור אלא רסוק שריסוק איברים מכלל הטרפות על מנת שאירע מחמת הנפילה ובית הרחם אין משגיחין על רסוקו ורסוסו וכן הסימנין אין צריכין בדיקה וכבר ידעת שהצלעות בבהמה י\"א מכל צד לפיכך היו רוב צלעותיה שש מכאן או שש מכאן או הצד האחד כלו וצלע אחד מהצד השני על מנת שתהא שבירתם במחצית הסמוך לחליות ובצלעות שיש בהן מוח והוא שאמרו רוב צלעות גדולות שיש בהן מוח מן המיעוט שנשתבר אינו טרפה ודרוסה הוא שדרסה אותה אחת מן החיות שטורפות בידיה בלבד לא ברגלה על מנת שתכניס צפרניה בבשרה לפיכך צריכה בדיקה בפנים אם נמצא בשרה שנשתנה דבר סמוך לבני מעין הרי זו אסורה ודע שהזאב ומי שלמעלה ממנו עושה בהמה דקה הגדולה במינה דרוסה וגדיים וטלאים ואפי' מי שלמטה מן הזאב כגון החתול והנמיה כשדורסין אותה עושין אותן דרוסות וצריכות בדיקה ומה שאמר זה הכלל כדי שיכלול עם הטרפות שמוטת הירך ושנתעפשה כל הכוליא שלה עד שנפסד הלובן שבכוליא מבפנים ושנקב הטחול על מנת שינקב במקום העבה ממנו ונכנס הנקב בגופו עד שלא ישתייר ממנו אלא פחות משיעור עובי דינר זהב אבל נשתייר ממנו שיעור עובי דינר זהב ולא הגיע בו הנקב הרי היא כשרה וכן אם נתדלדלו רוב הסימנין וזה אינו העקור וכן אם נעקרה צלע מעקרה ר\"ל שתסור חולייתה מתוך חוליות השדרה הרי זו טרפה וכן אם נתמצמצה גולגולת הראש אע\"פ שאין שם נקב על מנת שתרוצץ רובה וכן בשר החופה את רוב הכרס אם נקרע כמו שביארנו ואחרים מלבד אלה הטרפות שיתבארו כמו חתיכת הרגליים והגלודה ממה שמנו אותם הכל נכלל במה שאמר זה הכלל ואין הלכה כר' שמעון והלכה כר' יהודה:",
+ "אמר המאירי אלו טרפות בבהמה וכו' א' נקובת הושט ושיעורו במשהו ובלבד שיהו שני עורות שלו נקובים כמו שיתבאר ב' פסוקת הגרגרת פי' מצד רוחב עגולה ושיעורה ברובה ומתוך שנפסקה ברובה כשהבהמה מושכת צוארה תמיד שמא תפסק אבל נסדקה לארכה אפי' ברובה כשרה כל זמן שישתייר משהו מכאן ומשהו מכאן ג' ניקב קרום של מוח פי' קרום התחתון שבו המוח מונח אבל העליון הדבק בגלגלת אינו נפסל בנקב ושיעורו של זה התחתון במשהו ד' ניקב הלב לבית חללו פי' כל הנקובים ודאי אינם קרויים נקב אלא אם כן עבר הנקב לחלל ולא הוצרך לפרש כן בלב אלא להודיע שלא סוף דבר לחללו הגדול אלא אף לחלל קטן והענין הוא ששלשה חללים יש לו אחד באמצע והוא הגדול ושנים קטנים אחד מימינו ואחד משמאלו וכל שהגיע בו הנקב לאיזה חלל שבו טרפה מצד עצמו הא אם ניקב שלא בחללו מחמת מחט או קוץ אנו טורפין אותו לפעמים לא מצד עצמו אלא שאנו אומרים דרך הדקין עבר המחט ונקב עד שהגיע שם כמו שיתבאר ואם ניקב הלב וטרפשא דלבא סותמו אין זה סתימה אע\"פ שחלב טהור סותם הרי הוא עומד ככובע ואינו מהודק עליו כמו שיתבאר ה' נשברה השדרה ונפסק חוט שבתוכה כלומר שאין שבירת השדרה טרפות בפני עצמו עד שיפסק החוט ולא היה צריך להזכיר שבירת השדרה כלל אלא מתוך שאין דרך להפסק החוט שלא על ידי שבירת שדרה הוא מזכיר בה שבירת השדרה ושיעור פסוקת החוט ברובו ופרשו בו בגמרא רוב עורו אבל מוחו לא מעלה ולא מוריד וקצת גאונים כתבו בה שאם נסדק לארכו כשר ואין צריך לומר ניקב בכלל טרפות זה נתמסמס המוח שבתוך החוט או נתמרך כמו שיתבאר ו' ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום ופירשו בגמרא שלא נשתייר הימנה כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה הא אם נשתייר בה כן כשרה ז' הריאה שניקבה בקרום הדק שעליה שהוא לבן כשאדם קולפו ובקרום שני שתחת הקרום הראשון שהוא אדום אבל זה בלא זה כשרה כמו שיתבאר ח' או שחסרה פרשו בגמרא שלא על חסרון שבפנים אינו חסרון אלא בחסרון בחוץ ולא הוצרך לומר כן שאם בניקבה פסולה כל שכן בחסרה ולא הוזכר חסרון בריאה אלא על דעת ר' שמעון שהיה מכשיר בנקב עד שתנקב לבית הסמפון הגדול ששם שופכין כל הסמפונות שבה ואמר עליו שמודה הוא בחסרון שהיא טרפה אע\"פ שאינו מגיע לבית הסמפון ומ\"מ אין אנו צריכין לכך שאין הלכה כר' שמעון אלא כל שניקב הקרום העליון עם התחתון טרפה ואין צריך לומר בחסרה ט' ניקבה הקיבה פי' נקב מפולש המגיע לחלל שבה י' ניקבה המרה פי' באותו הצד שאינה סמוכה לכבד הא אם היה בצד שהיא סמוכה לכבד כבד סותמתה וכשרה י\"א ניקבו הדקין פי' במקום שאין סביב הנקב מעי אחר דבק בו שיגין עליו כגון שניקב בעליונות הדקין הא אם ניקב מן הצדדין במקום שדקין אחרים מקיפין אותו כשר שחביריו מגינים עליו ויש מפרשים ניקבו הדקין במקום שאין כנגד הנקב שומן הדרא דכנתא הנקרא אינטיריל שבזו מיהא כשרה דחלב טהור סותם י\"ב הכרס הפנימי שניקב ושיערו בגמרא שהוא בכדי טפח בעליונות הכרס הסמוך לושט וקוראו כרס פנימי מפני שבכדי שיעור זה הוא נכנס בתחום החזה וסגור בתוך דפי החזה ושאר הכרס עומד ברוחב בתחום בטן הבהמה וכן שיעור נקב זה במשהו ובלבד שיעבור בחלל הכרס י\"ג או שנקרע רוב החיצונה פי' שאר הכרס העומד ברוחב בתחום הבטן הוא קורא חיצון מפני שיצא לו מפנימיות דפי החזה ואם ניקב אינו מעלה ולא מוריד אבל אם נקרע רובו אע\"פ שלא חסר טרפה וחלק ר' יהודה לומר שלא נאמר רובו אלא בקטנה שאין שיעור טפח ברובו אבל בגדולה שיש ברוב הכרס יותר מטפח שיעורו בטפח והלכה כדבריו ויש מפרשים כרס פנימי וחיצון בדרך אחרת כמו שיתבאר י\"ד המסס שניקב לחוץ והמסס הוא הענין שקורין לו צאנפאגץ ובית הכוסות הוא כעין כובע בסוף הכרס ואף הלועזות קורין לו בלעז קאפיל והמסס מחובר לבית הכוסות ויש דופן ביניהם ומאמצעיות שבה שופכין זה לתוך זה ומאכל נכנס מבית הכוסות למסס וממסס לקיבה ומקיבה לדקין וכשניקבו המסס או בית הכוסות שלא במקום דבוקן טרפה הן שניקב המסס הן שניקב בית הכוסות וניקב בנקב מפולש כשאר הנקבים שבדקין והוא הנקרא לחוץ כלומר לצד החיצון שבהם שהרי רחוקים בו זה מזה הא אם ניקבו זה או זה במקום חבורן הרי דופן המסס מגין על נקב בית הכוסות ודופן בית הכוסות מגין על נקב המסס וכשרה וכן פירשו בגמרא בעובי בית הכוסות והוא סמיכות שתי דפנות ונקראים בלשון לעז דובלא שאם ניקב זה בלא [זה] כשר ולא תפש לשון לחוץ אלא כאלו אמר לצד שהם חיצונים זה מזה או להוראה שעבר הנקב מעבר לעבר ומתוך שעור זה גס ואפשר שניקב מקצתו ולא עבר לחלל תפש לשון זה ומ\"מ אף שאר הדקין בדין זה שאם לא ניקבו לחללן אין זה כלום ואע\"פ שיש חולקין בזו אל תחוש לדבריהם כלל ט\"ו בית הכוסות וכבר פירשנו ענינו י\"ו נפלה מן הגג [ונשחטה] פי' נשחטה לאלתר בלא שהייה מעת לעת או שלא הלכה מלא קומתה ואיסורה משום ריסוק איברים כמו שיתבאר בגמרא י\"ז נשתברו רוב צלעותיה שזהו י\"ב צלעות שהרי כ\"ב צלעות יש בה י\"א מכאן וי\"א מכאן ופרשו בגמרא דוקא שנשברו מחצין כלפי שדרה אבל מצד התחתון שכלפי החזה לא נפסלה י\"ח ודרוסת הזאב פי' שהכה הזאב את הבהמה במקום שהנקב או הפחת פוסל בפנימיות שכנגד המכה כגון שהכה בראשה או בצוארה או בבטנה ודוקא ברגליו הראשונים שהוא מטיל בהם ארס חם ושורף ונוקב ואפי' בדקנו אם הכה אותה בבטנה שלא ניקבו בני מעין הואיל ונתאדם בשר שכנגדם טרפה הא אם לא נתאדמה כשרה אחר שבדקה בכל פנימיות שכנגד המכה ואם לא נודע מקום דריסתה בודק את כלה בכל מקום שמיטרפת בו ור' יהודה בא לפרש דברי חכמים לומר שאין דריסת הזאב פוסל בגסה אלא בדקה שאין כח בארס שבו לשרוף בגסה ודרוסת הארי הוא שפוסל בגסה וכשם שהוא מחלק בין גסה לדקה כך הוא מחלק בעופות בין גס לדק שהדקין כגון יונים וכיוצא בהם דריסתם אף בנץ אע\"פ שהנדרס גדול מן הדורס והוא הנקרא אשפרוייר אבל גסים כגון אווזים ודומיהם דריסתן בגס והוא עוף הנקרא פלקו ויש אומרים אווצטנר אע\"פ שהנדרס גדול מן הדורס אבל שאר עופות הדורסים שיעורן בעצמן שדריסתן פוסלת בשכמותן אבל לא בגדולים מהם וכן יתרחבו הדברים בגמרא בשאר הדורסים כגון חתול וחולדה ודומיהן ויש מפרשים בעוף הגס שאינו עוף ידוע אלא דרך כלל עוף שהוא גס יותר מן הנץ דריסתו דריסה בכל עוף הגס ואין זה כלום שהמשנה כוונה ליעד דורס בבהמה לדקה ולגסה וכן בעוף ולא עוד אלא שבמשניות מדויקות נמצא עוף הגז באות זיין:",
+ "זה הכלל כל שאין כמוה וכו' כלומר כל בהמה שנשחטה ומצאנו בה עילה שאם נמצאת כמותה בבהמה שלא נשחטה היא מתה מחמת אותה עילה טרפה ומפני שלא נמנו במשנה זו כל הטרפויות ולא אפי' חציין הוצרך לפרש כן:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שהדברים צריכים הרחבה בכל אחת מהן ודברים שבאו בגמרא להרחבת ביאור ענין אלו שהוזכרו במשנה עם שאר טרפויות שלא נזכרו כלל במשנה זו ועם שאר דברים שבאו שם על ידי גלגול אלו הן:",
+ "מסורת בידינו מיד חכמי התלמוד שאין הטרפה חיה שנים עשר חדש ואם היא נקבה אינה מתעברת ואם נקבה של עוף היא אינה טוענת מעתה באה לידינו ספק טרפה כגון ספק דרוסה וכיוצא בה ואי אפשר לנו לבדקה רואין אם שהתה שנים עשר חדש או בנקבה אם אחר הספק נתעברה וילדה או בנקבת עוף אם אחר הספק טענה ופלטה כשרה ומ\"מ אין משהין אותן לכתחלה שמא יכשל בהם כמו שנתבאר והדבר ידוע וברור שלא נאמר היתר בשהיית שנים עשר חדש אלא בספק טרפה אבל טרפה ודאית כגון אלו שהוזכרו במשנה וחברותיהן אפי' חיתה שנים עשר חדש טרפה שאין הענין אלא אקראי בעלמא וסבה נסתרת ואנו על הרוב אנו דנין ויש מקילין בזו ואל תחוש לדבריהם כלל:"
+ ],
+ [
+ "הרבה טרפויות נאמרו בתלמוד שלא הוזכרו במשנה ומכללם אחד עשר טרפויות שנשנו כאחת בתלמוד ולא הוזכר אחד מהם במשנה וקראום בלש��ן תלמוד בסג\"ר ושב שמעתא וענינם ב' שבבסג\"ר בהמה שנחתכו רגליה האחרונים מן הארכובה ולמעלה שהיא טרפה אבל מן הארכובה ולמטה כשרה והדברים מתרחבים בדין זה בפרק רביעי הס' שדרה שחסר ממנה חוליא אחת שהיא טרפה וכיוצא בה בשדרת המת שחסרה חוליא אחת שפקע ממנה תורת טומאת אוהל ואינה מטמאה אלא במגע ובמשא כדין שאר עצמות כמו שהתבאר במקומו ואף הגולגולת שבאהל המת אם חסר כסלע פקעה ממנו תורת אוהל אם כן מפני מה לא נמנית (באוהל) באלו הטרפויות כחסרון בשדרה גדולי המפרשים פרשו שאע\"פ שבאדם פקעה ממנו תורת אוהל אחר שאם ניטל כיוצא בו מן החי הרי הוא עתיד למות מכחה אין הדבר כן אלא באדם אבל בהמה אינה מתה בחסרון כסלע של גולגולת ורוב מפרשים חולקין בה לאסור גם כן בבהמה אלא שאומרין שטרפות זה הוא מחמת קרום של מוח וכבר נחשב ואין אני מודה בכך שהרי גולגולת שנחבסה ברובה נמנית מלבד קרום של מוח מפני שאע\"פ שלא ניקב הקרום היא מתה אף זו יש לדונה בטרפה אע\"פ שלא ניקב הקרום ומ\"מ מודה אני באיסורה אחר שכיוצא בה ברור לנו באדם שהוא מת ממנה כמו שביארנו ואף בזו יתרחבו בה הדברים יותר בפרק זה בע\"ה:",
+ "הג' גלודה ר\"ל שניטל עורה ולא נשתייר ממנה קצת שאם נשתייר ממנה קצת שיורה מציל בה ושיעור שיור המציל ובאיזה מקום יתרחבו בו הדברים בע\"ה:",
+ "ר' חרותה והוא שנצטמקה הריאה כלה בידי אדם אע\"פ שלא יבשה וענין בידי אדם ר\"ל מצד הבעתה שאדם מבעתה בקול ובשחיטת בהמות לפניה אבל אם אירע לה כן בידי שמים כגון מקול הרעמים ומאימתן כשרה ולמטה יתבאר היאך מכירין בה אם בידי שמים אם בידי אדם:",
+ "שב שמעתא א' ראש העצם העליון המחובר אל הגוף והוא הנקרא בלשון תלמוד בוקא דאטמא שניטל ממקומו ונפסקו גידיו ונתאכלו שהיא טרפה ובפרק זה יתרחבו בה הדברים:",
+ "ב' לקתה בכליותיה אפי' באחת מהן ונעשית בה מוגלא או צד אחר שבלקויות ולמטה יתרחבו בה הדברים ג' ניקב הטחול בצד ראשו העבה ולמטה יתרחבו בו הדברים ד' סימנין שנידלדלו ברובן ונשאר מיעוטן מחובר אחת הנה ואחת הנה לא במקום אחד כמו שיתבאר ואין האיסור מוחלט בהן אלא יש בו צדדין ליאסר ולמטה יתרחבו בו הדברים ה' נעקרה צלע אחת מעקרה ר\"ל שנעקר עמה חצי חוליא טרפה והדברים מתרחבים בה למטה ו' גולגולת שנחבסה ברובה ר\"ל שהוכתה הרבה מכות על ראשה עד שנשבר הגולגולת ברובו בלא חסרון ובלא נקיבת קרום ז' בשר החופה רוב הכרס ר\"ל כל החיצון שנקרע ברובו כדין כרס החיצון עצמו וכרס עצמו בלא המסס ובית הכוסות מה שהוא יוצא ממנו ממצר החזה ולמטה הוא קורא כרס חיצון ומה שמכסהו עם כלל כל הכרס הוא קורא בשר החופה וכל זמן שיקרע רוב מה שהוא מבשר זה כנגד הכרס טרפה אע\"פ שהוא מיעוט אצל עצמו של בשר שהרי הוא כולל כל המעין והולך עם הירכים ובשר זה הוא קרום עב:",
+ "אחד עשר טרפויות אלו שכתבנו הדברים צריכים הרחבה בכל אחת מהן כמו שכתבנו באותם שהזכרנו במשנה וכתבנום בכאן דרך עראי לידע שהן הלכות פסוקות אלא שהם צריכות להרחבת ביאור וכולם מתבארות בפרק זה חוץ ממיעוטן שמתבארות בפרק רביעי ויתרחבו הדברים בכל אחת מהן במקומה בע\"ה בכדי הצורך:"
+ ],
+ [
+ "אחר שהקדמנו כאן רוב פרטי הטרפויות דרך קצרה ושאמרו בסוגיא זו בכללם דרך קצרה גם כן ששמנה מינים הם בדרך כלל וכן שהתחילו לפרש הפרטים שבכל כלל מהם כאמרם ז\"ל בכלל אמר עולא שמנה מיני טרפה נאמרו לו למשה מסיני ��קובה פסוקה וכו' ואמרו עוד בפרטים אמר ר' חייא שמנה טרפויות יש בנקובה רואה אני להקדים לך דבר זה בדקדוק בכלל ובפרט עפ\"י שטתנו ומכאן אני אומר לך שכשעייננו בענינים אלו בכלליהם ובפרטיהם לפי שטתנו אחד עשר מיני טרפויות הם שכל אחד מהם כולל תחתיו פרטים הרבה וי\"א טרפויות הכללים הם נקובה פסוקה עקורה נטולה חסרה קרועה דרוסה נפולה שבורה לקויה שמוטה. הנקובה כוללת שבעה עשר טרפויות ואלו הן ניקב הושט ניקב הקנה למטה מן החזה ניקב קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו הריאה שניקבה ניקבה הקיבה ניקבה המרה ניקבו הדקין כרס פנימי שניקב המסס שניקב לחוץ בית הכוסות שניקב לחוץ תרבץ הושט שניקב קנה הלב שניקב קנה הריאה שניקב קנה הכבד שניקב סמפון הריאה שניקב לחבירו ניקב הטחול בראש העבה שבו וכן כוללת עוד שתי טרפויות בעוף והם ניקב הקורקבן עם הכיס וניקב גב הזפק אבל לא הזפק עצמו על הדרך שיתבאר בסוגית המשנה הרביעית:",
+ "הפסוקה כוללת שתי טרפויות הגרגרת שנפסקה חוט השדרה שנפסק עקורה היא שנעקרו הסימנין או אחד מהם מן הלחי ומן הבשר שבו אלא שאיזה דבר מעמידן שלא לישמט ואע\"פ שיש חולקים לומר שאינן בכלל טרפות כמו שביארנו בפרק שני מ\"מ לדעתנו טרפה היא ונכללו בה שתי טרפויות אחד נעקרו לגמרי ואיזה דבר מעמידן שלא לישמט והשני שלא נעקרו כלן אלא שנידלדלו ברובן ואף המיעוט הנשאר לא במקום אחד אלא במקומות מפוזרים מעט כאן ומעט כאן ואע\"פ שביארנו שכשנעקרו לגמרי נבלה אף במשנתנו אע\"פ שקראן דרך כלל טרפות יש מהן נבלות כמו שביארנו בפסוקת הגרגרת בפרק שני במשנה הששית:",
+ "הנטולה יש בה ששה מינין ניטל הכבד ולא נשתייר ממנו כזית ניטל לחי העליון ניטל עורה והיא הגלודה ניטל צומת הגידין ניטל הזפק ניטלה האם בעוף לדעת קצת מפרשים ולא מנינו בה ניטלה ירך ר\"ל עצם הירך אע\"פ שלא ניטל עמה רוב בשר שהיא טרפה שלא הוצרכנו לרוב בשר אלא לעשותה נבלה הא מ\"מ טרפה היא אף בלא רוב בשר כמו שביארנו בפרק ראשון ומה שנמנענו למנותה הוא מפני שאף בהשמטתו יש בה טרפות כמו שנבאר בפרטי השמוטה ואין צריך לומר בניטלה לגמרי:",
+ "החסורה יש בה ארבעה טרפויות חסרון בגרגרת חסרו רגליה או שיש שם נקב חסרון בשדרה חסרון בגולגולת אבל חסרון בריאה אינה ראויה לימנות שהרי מנינו נקובתה ואין חסרון בלא נקב:",
+ "הקרועה יש בה שני מינין כרס החיצון שנקרע בטפח או ברובו בשר החופה את רוב הכרס שנקרע ברובו:",
+ "דרוסה כוללת דריסת כל מקום שפנימיות שכנגד המכה נטרף בנקב:",
+ "נפולה יש בה שלשה מינין א' שנפלה ממקום הגבוה עשרה טפחים ואיסורה משום ריסוק איברים ב' שהכוה במקל מצד רחבה של בהמה או אף מצד ארכה אם פסק המקל באמצע השדרה ג' עוף שנחבט על פני המים:",
+ "שבורה יש בה ארבעה מינין נשתברו צלעותיה גולגולת שנחבסה נשברה מפרקת ורוב בשר עמה שהיא נבלה כמו שביארנו ענינה בפרק ראשון נשתברו רגליה ואף נחתכו רגליה בכלל זו היא:",
+ "לקויה יש בה חמשה מינין נהפך הושט במראה שלו ר\"ל ששב החיצון לבן והפנימי אדום לקתה בכוליא ולקות שבריאה שאינו בכלל נקב נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ולקות שבמוח:",
+ "שמוטה יש בה ארבעה מינין נשמטו הסימנין או אחד מהם שאין זה בכלל עקורה כמו שפירשו רבים אלא טרפות בפני עצמו הוא כמו שביארנו ניטל ראש הירך ממקומו התחוב בגוף אע\"פ שלא ניטל והוא הנקרא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ובכללו שמוטת ירך הן שיהא הוא בוקא דאטמא הן שיהא טרפות אחר על הדרך שנבאר בסוגיא הבאה על משנה רביעית יצאו בני מעין לחוץ ונהפכו נשמטה הרגל בארכובה ויש בטרפויות פרטים אחרים נכנסים תחת אלו הפרטים וכלם נכללים באחד מאלו י\"א סוגים וזה שכל שפיסולן בנקב שניטלו טרפה חוץ מן הטחול כמו שיתבאר ונמצא חסרון המרה וחסרון הקיבה וחסרון הכרס וחסרון המסס וחסרון בית הכוסות וחסרון אחד מן המעים וחסרון מנין האונות וחלופן שאף החלוף הוא חסרון ממקום הראוי להיות שם וסירכא היוצאה מהן כלן בכלל נקב הן וכן כל יתרות שבאלו הואיל וכל יתר כנטול בכלל נקב הם נתמסמס המוח הרי הוא בכלל לקות שבמוח אוטם בריאה ונימוק סמפון מסמפוני הריאה וליחה סרוחה שנמצאת בריאה ומים סרוחין שנמצאו בה או מים עכורים אע\"פ שלא הסריחו או שנתמסמסה או שנשתנו מראיה או שנמצאת שועה באין חתוך אונות או שחסרה מקצתה או שיבשה מקצתה או שנמצאת נפוחה או שצמקה מקול המבעית בידי אדם כולן בכלל לקות שבריאה הם:",
+ "כוליא שהקטינה או שנמצא בה ליחה אע\"פ שאינה סרוחה או מים סרוחים אע\"פ שצלולים או עכורים אע\"פ שאינן סרוחים כלן בכלל לקות שבכוליא הם חוט השדרה שנתמסמס הרי הוא בכלל נפסק החוט והרי כתבנו כאן כל הטרפויות לדעתנו דרך כלל ושהם נכללים בי\"א סוגים שהזכרנו אלא שהדברים מתרחבים בביאור כל אחת מהן על הדרך שנזכרו בהן בגמרא:",
+ "ניקבה המרה כבר פירשנו במשנה שהיא טרפה ודוקא בצד שאינה סמוכה לכבד אבל אם ניקבה בצד הסמוכה לכבד כשירה שדופן הכבד סותמתה ואין כאן חשש פירוק הא אם ניקב דופן הכבד כנגד נקב המרה טריפה וזה שלא מצינו בכלל הנקובה ניקב הכבד כנגד נקב המרה הוא מפני שאין טרפותו מצד עצמו אלא מצד נקב המרה:",
+ "כבר ביארנו שכל הפסול בנקב אם ניטל כל שכן שהוא טרפה חוץ מן הטחול הילכך ניטלה המרה טרפה וכן אם חסרה בין בבהמה בין בעוף וקצת חכמי צרפת סבורים לדמותה לטחול ולהכשירה בניטלה ודברים משובשים הם שכל שהנקב פוסל בו נטולה פוסלת בו וטחול דאיתמר איתמר ואין מדמין בטרפות ואף בספרא בפרשת שמיני הוזכרה בהדיא לטרפות כתוב במדרש והסכימו הגאונים עליו שאם בא לידינו עוף שאין בו מרה טועמין את הכבד במקום שהיתה המרה ראויה לעמוד ואם מצינו שהוא מר מכשירין אותו שכח המרה מסור לשם ואם לאו טרפה והרבה כתבוה בכל ריאה אף של בהמה ובהלכות גדולות יראו כן:",
+ "בני יונה אין להם מרה והואיל והדבר ידוע כן במינם אין כאן פסול ומ\"מ אין למדין מהם לעוף אחר ויש מקילין להכשיר ניטלה המרה לכל עוף מדמיון בני יונה ואל תחוש לדבריהם כלל והצבי אין לו מרה בכבד אבל יש לו למטה וסמוך לזנבו:",
+ "(הריאה) [הבהמה] שנמצאו בה שתי מררות טריפה שכל יתר כנטול דמי ויש אומרים שלא נאמר כן אלא בשהיו נוגעות זו בזו עד שאם ניטלה היתרה תשאר האחרת נקובה אבל אם היו רחוקות מותר שלא נחשבה העיקרית כנטולה ומ\"מ אם היו השתי מרורות אלו סמוכות זו לזו כל כך שאם נוקבין אחת מהן נשפכת אחת לחברתה אחת היא וכשרה ואם לא טרפה ויש אומרים דוקא בשניקבות זו לזו ונשפכת אחת לחברתה וכן יש מי שאומר בכל ניקבה המרה שאם אפשר לנו לתלות בסכין או ביד הטבח תולין בכך וכשרה:",
+ "עוף שניקב קורקבן שלו אבל כיס שבתוכו שהמאכל מתקבץ לשם נשאר קיים בלא נקב או שניקב הכיס והקורקבן נשאר קיים בלא נקב מפולש ר\"ל מגיע עד הכיס כשרה ��פי' ניקבו שניהם אם היו הנקבים זה שלא כנגד זה הרי אחד מגין על חברו בשניהם וכשרה היו הנקבים זה כנגד זה פי' עבר הנקב באלכסון טרפה הואיל ואין אחד מגין על חברו והרי המאכל יוצא דרך שם וכן הרוח נכנס דרך שם ניקבו זה כנגד זה ושומן שעל הקורקבן סותמו כשר שהרי כלל ידוע כל חלב טהור סותם כמו שיתבאר למטה וכל שנמצא בו מחט או קוץ אנו דנין בו ר\"ל שאם עבר המחט קורקבן וכיסו טרפה ואם לאו כשרה אלא שיש לפקפק לטרפה בקורקבן לבד כמו שיתבאר למטה בשמועת מחט שנמצאת בכבד:",
+ "הושט שני עורות יש לו חיצון אדום ופנימי לבן וכל שניקב האחד וחבירו קיים הרי האחד מגין על חברו וכשרה נתחלף הדבר בשניהם ונמצא החיצון לבן והפנימי אדום טרפה נתחלף הדבר באחד מהם לבד והוא שהיו שניהם לבנים או שניהם אדומים גדולי הדורות מסכימים להתירה שלא יהא חלופו חמור מנקב שבו שהאחד מגין על חברו ואף גדולי פורווינצא כתבוה כן בחבוריהם ואיני מודה בזו שהנקב הואיל וחברו מגין עליו הרי הוא כמי שאינו אבל זה שנתאדם הלבן או נתלבן האדום לקות הוא וטרפה ואף בתוספות ראיתי שחששו לה:",
+ "שני עורות אלו אע\"פ שהן נראין כאחד אינן דבוקים זה בזה מכל וכל ופעמים הם נמתחים זה אילך וזה אילך ולפיכך כשניקבו שניהם אפי' זה שלא כנגד זה ואין כאן מגין ולא הוכשרנו כיוצא בה בקורקבן וכיסו אלא שהקורקבן מינח נייח וכדקאי קאי ר\"ל שאין מזדמנין לעולם זה כנגד זה אבל בושט מזדמנים זה אצל זה תמיד הא אם ניקב האחד מצד ימין והאחר מצד שמאל יש אומרים שאי אפשר שיהו הנקבים מכוונים זה כנגד זה וכשרה:",
+ "ניקבו שניהם ויצאה ליחה מחמת המכה ונתקרשה על הנקב וסתמתו כעין קרום אינו קרום ועתיד הוא להתפרק ומפני זה אינו מציל והוא הדין לכל נקב האוסר אם עלה שם קרום אינו מציל:"
+ ],
+ [
+ "אחר שעור חיצון אדום הוא אם בא לפנינו עוף שהוא ספק לנו אם נדרס בצוארו אם לאו כגון שראינו שבעל ארס נכנס לשם ואנו צריכים לבדוק אם נמצא שום אדמימות בסימן אם לאו אין לושט בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ובבהמה אין תיקון ובעוף בודק את הקנה ושוחטו ואחר כך בודק הושט מבפנים ואם לא נמצא בו דם או אדמימות כשר ואע\"פ שאם נדרסה כנגד חלל גוף ר\"ל שהאדים בשר שכנגד פנים טרפה דזיהרא מקלא קלי וסופו לנקוב המעין בסימנין מיהא אין טורפין אותן בהאדמת בשר שכנגד הסימנין שהסימנין קשים הם אצל דריסה וגדולי לוניל עם גדולי פורווינצא מחמירים בה ולא נראו דבריהם הא כל שהאדימו הסימנין טרפה אפי' בקנה דזיהרא מיקלא קלי רובו או כלו וענין זה אף בודאי דרוסה כן ר\"ל שראינו שבעל ארס דרסו בצואר אלא שלפי דרכו לימד שחוששין לספק דרוסה ויש מי שאומר שאף אצל ספק נקב אין לו בדיקה מבחוץ ויש שואלין בה אם כן היאך אתה מוצא ניקב זה בלא זה כשר והלא ניקב פנימי שמא אף החיצון ניקב ואינו ניכר בו ואם תאמר שלא נאמר כן אלא בניקב חיצון ופנימי קיים הרי סתם אמרוה וכן שואלים כן אף בספק דרוסה שאם לא מצא אדמימות בפנימי שמא מ\"מ החיצון נדרס ואינו ניכר אלא שזו לדעתי אינה שאלה שהעור הפנימי דק הרבה ואי אפשר שידרס החיצון ולא יראה בפנימי ואף בראשונה יש לומר שאף החיצון לבן מצד פנים וכשהופכו ניכר בו הנקב ונמצא שהוא צריך להפריד העורות זה מזה בודק אם יש קורט דם בפנימיותו של חיצון וכבר ביארנו ענין זה ככל הצורך בפרק שני:",
+ "קוץ שנמצא תחוב בושט מבפנים אפי' לא נראה בו נקב מבחוץ ולא קורט דם מבפנים חוששין שמא נקב ויצא לחוץ אלא שעלה בו קרום וטרפה ואע\"פ שאמר עולא עליה אין חוששין לשמא הבריא ר\"ל לשמא נקב מלשון וברא אותם בחרבותם אינו אלא מפני שהוא סובר גם כן שאין חוששין לספק דרוסה אע\"פ שנודעה דריסתו אלא שנסתפק אם נגעה בסימנין אם לאו וכבר פסקנו אנו שחוששין לספק דרוסה ר\"ל שכל עוף שנודעה דריסתו ונסתפק לנו אם היא דריסה הפוסלת ר\"ל שנגעה במקום שהנקב טורף בו אם לאו או שראינו שנכנסה שם חיה הדורסת חוששין לה אע\"פ שאלו ראינו עוף מבוצבץ בדם ולא נודע לנו שנדרס כלל ולא ראינו שנכנסה שם חיה הדורסת תולין בדבר שאינו פוסל כמו שיתבאר וכמו שכתבנו בפרק שני ואחר שחוששין לספק דרוסה אף זו חוששין לשמא נקב ויצא לחוץ וכתבו בה גדולי הרבנים אפי' לא נמצא שם קורט דם ופי' לפירושם לא בושט ולא בקוץ שהרי מ\"מ ניקב הוא מבפנים ובחוץ אין לו בדיקה וזה שאין בו קורט דם מבפנים הוא מפני שאוכלין ומשקין מעבירין את הדם ואע\"פ שבמחט הנמצא בעובי בית הכוסות אמרו לא נמצא עליה קורט דם בידוע שלאחר שחיטה היה ופירשו הטעם דאי איתא דקודם שחיטה מיסרך הוה סריך פי' במחט פירשו גדולי הדור שבבית הכוסות האוכלין עומדין שם בנחת והדם נסרך במחט אבל ושט האוכלין והמשקין עוברין שם בשטף ואין הדם יכול להתיבש ולהסתרך סביב הקוץ ויש מי שמתירה בבדיקה מבחוץ כנגד הקוץ שהם סוברים שכל ספק נקב שבמקום ידוע בושט יש לו בדיקה מבחוץ כמו שביארנו בפרק שני:",
+ "נמצא שם קוץ שאינו תחוב כשרה שכך דרכן לאכול את הקוצים תמיד כשהן רועות ומ\"מ אם יש שם קורט דם חוששין אף בנמצא וכתבו הגאונים שאף עוף אע\"פ שאין דרכו לאכול קוצים כל שבנמצא כשר שאין מחלקין ביניהם וכן כל שנמצא שם מחט הן בעוף הן בבהמה דנין אותו כקוץ ואע\"פ שבמחט הנמצא בעובי בית הכוסות אמרו מצד אחד כשרה ואין חוששין שמא ניקב מצד האחר אף בנמצא תחוב ושט שאני שהעור דק וראוי לחוש יותר:",
+ "אשם תלוי שהוא בא על שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל זה אחת מהן ולא ידע איזו ודין השוחט ונמצאת פגומה וספק טומאה ברשות היחיד שטמא וברשות הרבים שטהור כבר התבאר הכל בפרקים הקודמים:",
+ "תרבץ הושט שניקב שיעורו במשהו כושט עצמו אע\"פ שאינו מקום שחיטה ומאמר שאינו מקום שחיטה וששיעורו במשהו הדבר ידוע שאין בושט דין הגרמה שאם התחיל לשחוט כל שהו בתורבץ קודם שחיטת רוב הואיל ואינו מקום שחיטה נפסל בנקב ואם נשחט רובו במקום הראוי והגרים אין כאן הגרמה שאין לאחר שחיטת רוב כלום:",
+ "איזהו תרבץ הושט תדע ששלש תכונות יש בושט חלוקות זו מזו העליונה המחברו לצד הראש הוא מקום שכשחותכין אותו הוא מתרחב ולמטה ממנו מקום שכשחותכין אותו עומד בחתוכו לא מתרחב ולא מתכווץ למטה ממנו על פני כל ארכו הוא מקום שכשחותכין אותו מתכווץ העליון אינו ראוי לשחיטה ואינו לא ושט ולא תרבץ הושט השני סמוך לתחילת מקום דבוקו בלחי ולמטה כל מקום שבו שאינו רך כל כך שכשחותכין אותו יהא פי החתך מתקבץ ומתכווץ אלא עומד על שיעור חתוכו הוא נקרא תורבץ הושט ומתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכווץ הוא נקרא ושט עצמו ומשם ולמטה שוחטין ושיעור תרבץ בבהמה נאמר למטה כדי תפיסת יד כלומר שיניח ממנו למעלה כדי תפיסת יד ופירשו בו הגאונים וגדולי הפוסקים והמחברים בכללם כדי תפיסת שתי אצבעות וגדולי הרבנים אומרים שלש וארבע לפי גדלה ויש אומרים רחב אצבע מפני שהם מפרשים תפיסת יד שתי אצבעות משני צדי הצואר אחד מכאן ואחד מכאן ושיעורין אלו ודאי בבהמה וחיה נאמרו אבל עוף כתבו גדולי המחברים שהכל לפי גדלו ולפי קטנו והוא לדעתנו מה שאמרו כאן יונה אמר ר' זירא מבלעתו ופי' יונה על עוף היונה כלומר שיעור התרבץ ביונה הוא מקום בית הבליעה (כלומר שיעור התרבץ ביונה הוא מקום בית הבליעה) כלומר סמוך לצד הנקב מאד יתר מארך גרגיר חטה ופחות מגרגיר של שעורה וכן לכל עופות דקים ובגסים יותר מעט לפי מה שהוא ויש אומרים שאין תרבץ הושט בעוף אלא בכדי תפיסה בחדן של שתי אצבעות ומפרשים ביונה הנזכר כאן שהוא שם חכם ועל שיעור בהמה הוא חוזר אלא שמ\"מ הלכה בכדי תפיסת יד ובעוף לפי גדלו וקטנו כמו שביארנו ולמטה שיעור שחיטה שבו בבהמה עד מקום שישעיר ומתחיל להיות פרצים פרצים כדמות הכרס ובעוף כתבו גדולי המחברים ששיעורו למטה עד גג הזפק שחט משיעור זה העליון ולמעלה או משיעור התחתון ולמטה פסולה ובקנה משפוי כובע ועד מקום שכנף הריאה נוגע בה בשעה שהיא רועה כדרכה במזומן לה בלי שתדחוק את עצמה לאיזה דבר שתראה שנמצא שיעור זה מן הצואר מגולה תמיד אבל מה שמתגלה מן הצואר יותר מזה לפעמים כשהיא דוחקת עצמה ליטול איזה דבר שאינה יכולה להשיג בה אלא באונס משיכת הצואר אינו מקום שחיטה וכל ששחט משיעור זה ואילך הן למטה הן למעלה הן שנמשך על ידי אדם הן שאנסה היא עצמה טרפה וכנף (רואה) [ריאה] זהו העליון הסמוך לקנה שהוא התחתון כשהבהמה תלויה וראשה למטה ושיעור זה למטה אף בעוף הוא שאע\"פ שאין בריאה שלו חלוק אונות מ\"מ שיעורה במקום שכנף הריאה נוגע בו והוא עד המקום שמושך צוארו כשהוא אוכל ולמעלה בקנה של עוף אין בו שיעור אלא כל הצואר כשר בו כמו שביארנו בפרק ראשון בענין הגרמה:",
+ "תלמיד שהורה ואסר את הדבר הראוי להתירו אם טעה בדבר שטעותו טעות על הדרך שיתבאר במסכת סנהדרין בראשון ורביעי שבו רשאי חברו להתיר מה שאסר ונוהגין בו היתר ואם כבר הושלך לכלבים על פי הוראת הראשון יש מי שאומר מכאן שעליו לשלם ואין אנו מודים בה אלא בשהאכילה על כרח הבעלים וכבר כתבנוה בראשון ורביעי של סנהדרין אסר וטעה בדברי הגאונים ובדומיהם יש אומרים שאף זה חוזר ואין כאן משום חכם שאסר:",
+ "מחלקת על דבר אחד מסתבב לשני ענינים ודברי חולק זה חומרא לענין זה וקולא לענין זה וכן דברי חברו יש ברירה לתלמיד לנהוג כאחד מהם בשני הענינים או כחברו בשניהם אבל לא כאחד מהם בענין זה וכשני לו בענין זה שהרי דברים הסותרים זה את זה הם ואם עשה כן אם תפס שני הקולות נקרא רשע ואם תפס שני החומרות נקרא כסיל המשל בזה הנה שהשדרה שחסרה אמרו בית שמאי שאינה נקראת חסירה אלא בשתי חוליות ואמרו בית הלל שהיא נקראת חסרה בחוליא אחת והרי שדברי בית שמאי חומרא לענין אהל המת שאם חסרה חוליא אחת אין כאן חסרון ועדין מטמאה באהל וקולא לענין טרפה שכיוצא בה בבהמה חיה ואין כאן חסרון ודברי בית הלל חומרא לענין טרפה וקולא באהל המת אין כח לתלמיד לברור אלא או שניהם כבית שמאי או שתיהן כבית הלל שאם יברור אחת כבית שמאי ואחת כבית הלל הרי דבריו סותרין זה את זה וכן ככל שכיוצא בזה ומ\"מ כבר נמסר לנו כלל גדול בכל מקום שבית שמאי ובית הלל הלכה כבית הלל חוץ ממקומות ידועים מתבארים במקומם ולא כתבנוה כאן דרך מחלקת אלא דרך משל למה שכתבנו:"
+ ],
+ [
+ "תרבץ הושט שניטל כלו מן הלחי וכן הקנה אם נעקרו כלן מן הלחי ומן הבשר ואינן מסתבכי�� אף בבשר שבלחי אע\"פ שמסתבכים במפרקת או באיזה חוט או באיזה דבר או שנעקר האחד ומסתבך בחברו שלא נעקר והוא ענין האמור עליו כאן דאיעקור איעקורי טרפה ויש מי שאומר שאינה בכלל טרפות אלא שהיא אסורה מ\"מ מצד שאין שחיטה בסימנין עקורים כמו שביארנו בענין עקור לא נעקרו מכל וכל אלא שנידלדלו ברובן אם נתפרקו בכח עד שנעקרו במקומות רבים עד שאף המיעוט הנשאר אינו במקום אחד אלא בשנים ושלשה מקומות והוא האמור עליו כאן דאיפרוק איפרוקי אף זו טרפה או אסורה שהרי אף המיעוט אינו מחובר כראוי נעקר רוב הסימן מצד אחד ונשאר מיעוטו מחובר במקום אחד והוא האמור עליו כאן דאיקפול איקפולי כשרה שהמיעוט עם מה שהם מעורים בכל הצואר מעמידין אותה וכל שכן אם כל הסימן מחובר בבשר שבלחי אע\"פ שניטל הלחי עצמו מכל וכל והוא האמור עליו כאן דאיגום איגומי מעלוי סימנין כשרה:",
+ "פסוקת הגרגרת שביארנו במשנה ששיעורה ברובה לא ברוב עביה אלא ברוב חללה וענין זה הוא שכבר ביארנו בפרק ראשון שהקנה עשויה טבעות טבעות וכלם אין מקיפות את הקנה מכל וכל חוץ מטבעת גדולה אלא רצועה שכעין קרום חזק הולכת לאחורי הגרגרת לצד העורף שבה מתאחזים עגולי הטבעות מעתה אם נפסקה הגרגרת באמצע טבעת כשנפסק רוב עביה המשוער מתחלת עובי הטבעת עדין רוב חללה קיים וכשרה אבל נפסק רוב חללה טרפה:"
+ ],
+ [
+ "חכם שטמא או שאסר אין שכנגדו רשאי לטהר או להתיר אא\"כ טעה האחר בדבר ידוע בתלמוד ובזמן הזה בדבר ידוע לראשונים מאותן שמומחים לסמוך עליהן אבל מסברא אינו רשאי להורות על מה שהורה חברו ואם היה הראשון חוכך לאסור הואיל ומ\"מ לא אסר עדין הרי חברו רשאי להתיר ובמסכת ע\"ז והוריות יתבאר מזה בכדי הצורך:",
+ "ספק איסור שהוא בא לפני חכם ואין לו בו היתר מן התלמוד או מן הקבלה אלא מן הסברא לבד ראוי לו להרחיק ממנו ואם הורה בה להיתר מותר אלא שאין יוהרא למי שנמנע מלאכלה ולא עוד אלא שמדת השלמים היא שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם על דרך זה ושלא לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה ר\"ל זרוע לחיים וקיבה כמו שיתבאר ענינם במסכתא זו ומ\"מ דבר הנודע מן הקבלה אע\"פ שאין זכר לדבר מותר ואין לימנע מאכילתה מצד שהוזקקה להוראת חכם:",
+ "חכם שבא ספק איסור לפניו והתיר רשאי ליקח מאותו דבר שהתיר אלא שהדבר מכוער וכן אם דן את הדין וזכה את האחד או העדים שהעידו כלם רשאין ליקח אלא שאמרו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו במה דברים אמורים בדבר שנמכר בשומא אבל דבר הנמכר במשקל או במדה ובמנין אין כאן חשד כלל אחר שפורע לאלתר ואינו לוקח בהקפה אפי' יש לחשוד בו בברירת היפה אין זה חשד לאדם חשוב שכך ראוי לעשות לו בכל יום:",
+ "כבר ביארנו במסכת יום טוב שכל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר כמו שביארנו שם הטעם אחר שכן חכם שהראו לו מומו של בכור ודן אותו במום קבוע והתירו הדבר נאה לו שלא ליקח ממנו אחר שאינו נמכר במשקל על הדרך שביארנו:",
+ "תלמיד חכם ראוי לו שיראה טרפה לעצמו ר\"ל שאם נולד בה ספק והיא שלו ויש לו בה צדדין להיתר וצדדין לאיסור ראוי לו להיות נוטה לאיסור ושלא לחוס על ממון עצמו ואם שמש תלמידי חכמים הרבה עד שאפשר לו להודיע היתרה לכל בבירור עד שלא ישאר עליו שום חשד הרי זה רשאי לעשות כן בלי פקפוק אע\"פ שאחרים פקפקו בה ועליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך:",
+ "תלמיד חכם ראוי לו לעטר את עצמו במדת השררה וכל שכן להזהר כפי כחו שלא יקבל מתנות ואף מן החשובים ומ\"מ אם נהנה מבני אדם החשובים בדבר שהנאתו כבוד להם רשאי ואין כאן חסרון מדה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שגרגרת שנפסקה שיעורה ברוב חללה אבל אם נחסרה שיעורה בכאיסר כמו שיתבאר בפרק זה מעתה ניקבה הגרגרת נקבים דקים כנפה אם יש בהם חסרון הרי זו ממין נחסרה ומצטרפין לכאיסר ר\"ל שרואין אותם כאלו הם כלם ביחד ואם יש בהם כאיסר טרפה ואם אין בהם חסרון הרי זו ממין פסוקה ומצטרפין לרוב חללה ובעוף שהקנה שלו קטן ואין בה כדי לשער חסרונה בכאיסר ניקבה נקבים שיש בהם חסרון וחותכין כל המקום העשוי נקבים נקבים ומניח מקום הנקבים על פי קנה ואם חופה רוב פי הקנה בין מה שניקב ממנה ובין חלקים דקים שבין הנקבים טרפה אע\"פ שהנקבים לבד אלו היו ביחד לא היו חופין את רוב פי הקנה הואיל ויש בהם חסרון ואע\"פ שבבהמה אין השלם שבין הנקבים בכלל השיעור עוף שאני שחיותו מועט ואם לאו כשרה והוא האמור עליו כאן מקפלו ר\"ל מקלפו ר\"ל שחולצו ממקומו על דרך האמור בסוטה וקפל את האבנים ולפי' זה מה שאמר וסימניך נפיא פירוש שעושה חתיכה בעגול כשיעור היקף הקנה על הצורה שהנפה נעשית ניטלה רצועה מן הגרגרת לארכה הרי זו מצטרפת לכאיסר ובעוף מקפל כיוצא בה על פי קנה ואם חופה רוב קנה טרפה:",
+ "נפחתה והפחת עומד שם כדלת זקוף ולא ניטל משם שיעורה בכדי שיכנס בו כאיסר והוא שיעור מרווח יותר מן האיסור שהרי צריך כשיעור שיהא איסר יוצא ונכנס בו ומפני שהוא עומד עליו כמן דלת הוצרך לשיעור זה וגדולי הפוסקים מפרשים בנפחתה הגרגרת שניקבה נקב מפולש שיש בו חסרון ופירשו בה ששיעורו בכדי עובי האיסר וחומרא יתירה היא:",
+ "נסדקה לארכה ולא חסרה כלום אפי' לא נשתייר ממנה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כל שהוא מקום שחיטה כשרה שכובד הריאה מותח והסדק עומד סגור ואם לא נשתייר הימנה כלום במקום שחיטה טרפה ומקום שחיטה שבה כבר ביארנו שהוא משפוי כובע עד מקום שנוגע כנף הריאה העליון בעוד שפושטת צוארה ורועה כדרכה בלא משיכת הצואר באונס אבל אם אנס הסימנין ושחט למטה ממקום זה פסולה ואפי' אנסה היא עצמה פסולה מספק:",
+ "כל שהיא ממקום שחיטה ולמטה ואפי' ניקבה טרפה שדינה כריאה משם ואילך וזהו הנקרא בתלמוד מן החזה ולמטה:",
+ "אף הגולגולת חסרונה בכאיסר כמו שכתבנו למעלה וכמו שיתבאר היה בו נקב ארוך או שיש בו נקבים הרבה מצטרפים לכאיסר:",
+ "חזה הניתן לכהנים בקרבן השלמים הוא חזה הרואה את הקרקע ר\"ל שאינו חותך בגובה הצלעות כלום אלא הסימן התחתון עם ראשי הצלעות התחובות בו ושיעור ארכו מצד הראש עד הצואר ולמטה עד הכרס וחותך עמו שתי צלעות העליונות הקטנות אילך ואילך מבין שתי דפנות אחת מכאן ואחת מכאן:",
+ "ניקב קרום של מוח שאמרו במשנה שהוא טרפה שני קרומות יש בו העליון סמוך לגולגולת והוא עב וקשה והשני דק ורך ודבק במוח והמוח נתון בתוכו והוא קרוי חיתא דמתנח ביה מוחא על הצד שביצי זכר נתונים בקרום פנימי דק שיש עליו קרום חיצון ניקב את התחתון טרפה בין ניקב העליון בין שלא ניקב ניקב העליון בלא תחתון כשרה ויש מי שאומר שכל שניקב אחד בלא חברו כשרה מפני שהם גורסין בסוגיא זו רב ושמואל ולוי אמרי קרמא עילאה כלומר אע\"פ שלא ניקב התחתון והם גורסין אחר כן ואיכא דאמרי עד דאינקיב תתאה ויהיב ר' שמואל בר נחמני סימנא חיתא דמתנח ביה מוחא ומדיהיב בה סימנא הלכתא היא וכל שכן שהלכה כאיכא דאמרי ומאחר שהם גורסים עד דאינקיב תתאה משמע שלא נפסל אלא בנקיבת שניהם וסעד לדבר שהעליון ניקב תחלה לפי המצוי יותר ומתוך כך אמרו אע\"פ שכבר ניקב העליון אינו כלום עד שינקב התחתון ומ\"מ גדולי הפוסקים כתבוה כדעת ראשון והם גורסים ואיכא דאמרי קרמא תתאה כלומר שהכל תלוי בה ואע\"פ שברוב העליון ניקב תחלה מ\"מ אפשר גם כן שהתחתון ינקב תחלה לפעמים ואע\"פ שאמרו למטה בהכתה חולדה על ראשה שאמרו רב ושמואל מכניס ידו לתוך פיו או מבצבץ ועולה טרפה ואם לאו כשרה ואמרו עליה הניחא למאן דאמר עד דמינקיב תתאה שפיר אלא למאן דאמר אי אינקיב עלאה אע\"ג דלא אינקיב תתאה ניחוש דילמא עלאה אינקיב תתאה לא אינקיב ולא אמר אלא למאן [דאמר] תתאה אע\"ג דלא אינקיב עלאה ניחוש דילמא תתאה אינקיב עלאה לא אינקיב אין ממנה קושיא כלל חדא דלרב ושמואל הקשה והם הם שאמרו עילאה בלאו תתאה ועוד דההיא על כל פנים עילאה אינקיב ברישא שהרי הכתה חולדה על ראשה ומ\"מ לענין פסק הכל תלוי בתחתונה כך הוא דעת גדולי הפוסקים אלא שרוב גאונים מסכימים להכשיר עד שינקבו שניהם:",
+ "מקום שהמוח נתון בתוכו הוא עצם עגול שבגולגולת ונקרא בלשון תלמוד קדרה ומאותו המוח נמשך חוט השדרה ונמצא המוח עם חוט השדרה כעין פתילה שראשה גס ועבה עם חוט הנמשך ממנה ויש בסוף המוח כלפי השדרה נקב לעצם שהמוח נתון לתוכו ועל פי הנקב כעין שני פולין מעתה מוח וכל שבקדרה עד הפולין ופולין בכלל נידונין כמוח ונקובת הקרום שלו במשהו מפולין ולמטה נידון כחוט השדרה ואין נקב פוסל בעורו אלא פסיקה וברובו:"
+ ],
+ [
+ "ניקב הלב לבית חללו שאמרנו במשנה שהיא טרפה כבר ביארנו במשנה שלא סוף דבר לבית חללו הגדול אלא אף לשאר סמפונות שבו וכן זה שביארנו שאם לא ניקב לחלל כשר פירושו בניקב מחמת חולי אבל כל שנמצא בו מחט או קוץ חוששין לנקיבת אבר אחר אפי' לא ניקב אלא לחוץ ולא לחלל אלא אם כן נקב הקוץ לפנינו מדופן הבהמה ונתחב בלב ועודנו לפנינו עובר מן הדופן ללב שאין לחוש בו לנקיבת אבר אחר מן האיברים הפנימיים וכן כתבוה בתוספות בהמסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ וכן בכל אבר פנימי שיאמר בו שניקב מצד לצד פסול לא הצריכו לכך אלא בנקב שמחמת חולי אבל במחט או קוץ אף בלא ניקבו אלא מבחוץ טרפה ואם נמצא בכבד אפי' מבחוץ טרפה וכן בכל האיברים הפנימיים או אפי' בחלל הבהמה אלא שיש חולקים בכל אלו בכל שאפשר לתלות בשום צד כמו שיתבאר למטה:",
+ "הקנה כשהוא למטה מן החזה מתפצל לשלשה קנים אחד פורש לריאה והוא הקרוי קנה הריאה והוא שאמרו עליו ניקב הקנה למטה מן החזה הרי הוא כריאה ואחד ללב ואחד לכבד וכל אחד מאלו השלשה נידון כריאה ונקובתן במשהו שהרי בקנה הלב נחלקו רב ושמואל והלכה כרב דאמר במשהו והאחרים הואיל ונאמרו בהם שתי לשונות חד אמר דריאה כריאה ובמשהו דכבדא ככבדא ובשיור כזית סגי וחד אמר דריאה ככבדא ודכבדא כריאה איסור תורה הוא ודנין בו להחמיר ואיזהו קנה הלב שומן היורד כמין קנה לבן בין שתי ערוגות הריאה מן הצד המחובר לחלל הלב לא מן הצד המחובר לצלעות הבהמה ואין אלו בכלל הסמפונות כלל אע\"פ שהרבה מפרשים כן ושאף גדולי המחברים בכללם עד שדנין כל הסמפונות כקנה הריאה לטרפם במשהו וכן בסימפונות שבכבד מפני שאף הם מפרשים שסימפונות של כבד בכלל קנה הכבד וזה אי אפשר שהרי לא אמרו בסימפון ריאה שניקב טרפה אלא בניקב לחבירו מפני שחברו קשה כמוהו ואינו מגין אבל ניקב לבשר הריאה הואיל ובשר הריאה רך ומגין כשרה וודאי אף בסמפון הכבד כן ולא עוד אלא שאף סמפונות הכבד שניקבו אחד לחברו כשר שהרי ניטל הכבד אי אפשר שלא ינקבו הסימפונות כלל ואעפ\"כ כשרה ואלו שבכאן אינם נקראים קנה ריאה ולב וכבד משנבלעו בתוכן אלא כל אלו נקראים קנה הריאה וקנה הכבד וקנה הלב קודם שיכנסו בהם כשהם מתפצלים לעומתם:",
+ "יש מי שאומר שמאחר שקנה הלב בריאה אם יצאה סירכא ממנו אף שלא בריאה אלא לחזה או לגרגרת או לשומן הגרגרת או לשומן הלב טרפה ויש חולקים שלא לאסור אלא אם יצאה מן הריאה עצמה ששואבת כל משקין ומיני מאכל וליחה יוצאה משם ונעשית סירכא אבל לא בדבר אחר ולחכמי ההר אירע מעשה שנמצאת בועה בקנה הלב והתירוה מפני שלא מצינו דין בועא וסירכא אלא בריאה ואין לך בטרפות אלא מה שמנו חכמים:",
+ "כבר ביארנו על חוט השדרה שנפסק ששיעורו ברובו באיזה רוב אמרו רוב עורו ר\"ל קרום עב המקיף את המוח שבו אבל מוח עצמו שנפסק אינו מעלה ולא מוריד:",
+ "מוח זה שנתרכך עד שאלו נחתך העור הוא נשפך כמים טרפה אע\"פ שכל העור קיים ודבר זה קרוי בלשון תלמוד המרכה אפי' לא הגיע לכך אלא שנתמסמס והוא כשמעמידין קצת ממנו באצבע אינו יכול לעמוד בו אלא שהוא ניגר ממנו כדבש הלח וכיוצא בזה טרפה ואף לענין זה רובו ככלו:",
+ "נתמזמז המוח והוא שנתרוקן קצתו מאליו ויש מפרשים שהוא מתנדנד כשמעמידין אותו באצבע אבל אינו ניגר כשרה אע\"פ שאמרו כל כיוצא בזה שאינו מוליד מ\"מ אין חייו נפקעים בכך היו מעמידין אותו באצבע ואינו עומד אלא שאין הדבר מצד המרכה או מסמוס אלא שהוא נתפח וכבד ומתוך כבדו נופל מן האצבע הרי זה טרפה מספק:",
+ "דינין אלו כשם שאמורין על מוח שבחוט כך הם אמורים על מוח עצמו שבראש ואין ביניהם הפרש בענינים אלו כלל ואע\"פ שאין זכר לדבר ראיה לדבר שהרי הביאו עליה ההוא גברא דטרייה לרישיה ואמר לוי עליה נתמזמז מוחיה דדין אלמא ראש ושדרה באים בזו:",
+ "חוט השדרה כבר ביארנו שהוא מתחיל מן הפולין ולמטה אבל שיעור שלו למטה עד היכן הוא מגיע להיות הבהמה נטרפת בפסיקתו ובקלקול מוח שבו לא ביארנו מעתה צריך שתדע שחוט השדרה עובר בקו ישר מן הפולים שהזכרנו על פני כל השדרה עד סוף הזנב וכשהוא סמוך ליריכים הוא מתפצל לשני (פיסולין) [פיצולין] כמין חוטין אחד יורד באלכסון לצד ימין ואחד לצד שמאל ואינם ניכרים בבהמה בעוד שהיא חיה לא בכחושה מפני שהם בולטים הרבה ונראין כשאר העצמות ולא בשמנה הרבה מפני שנבלעים ואינם ניכרים אלא בקריעה וראיית עין או בבהמה בינונית אף כשהיא חיה ואע\"פ שחוטין אלו מתפצלין הימנה חוט השדרה אינו נמנע מלהמשך בקו ישר שלו כלפי היריכים ולסוף תחום אחר כנגד שתי אצבעות מתפצל פעם אחרת כדרך הראשונים ואעפ\"כ אינו נמנע מלהמשך עוד ומתפצל עוד פצול שלישי כדרך הראשונים כל מקום שנפסק החוט ברובו עד תחלת הפצול השלישי טרפה משם ואילך כשרה שהיריכים מעמידין אותה ואינה צריכה לחוט שלישית אינה בכלל איסור כלל אלא מה שבה מן החוט הישר באמצע פצול החוטין והוא הנקרא פי הפירשא הא חוטין עצמם כשרים אבל ראשונה ושניה אף חוטין המתפצלים בכלל האיסור והם הנקראים פירשא עצמה ויש מי שמתיר מסוף שניה ואילך וכן כתבו גדולי המחברים ולענין ביאור זו שאמר שמואל עד אחת טרפה שלישית כשרה שניה איני יודע ושאלו בה אם עד בכלל אם לאו כך פירושו עד אחת ואחת בכלל שבין הפרשות של חוליא ראשונה והוא אמצעות הפצול הראשון וחוטין עצמן בכלל טרפות ומסוף פי הפירשא הראשונה עד סוף פי הפירשא השניה בכלל איני יודע ומשם ואילך כשרה שבין שניה ושלישית אין בה חוליא אלא שניה ושלישית מחדא חוליא נפקן ופי' שלישית מסוף פי הפירשא השניה עד סוף השלישית וכשרה ואין גורסין בה עד אלא שלישית ואף למי שגורס בה עד ודאי עד בכלל הוא דכל שהוא יורד למטה כל שכן שהוא כשר או דלמא בראשונה מיהא לאו עד בכלל ופי הפירשא הראשונה והחוטין עד שניה בכלל איני יודע ושניה עצמה וממנה ולהלן בכלל כשרה ופי' שניה איני יודע פירושו עד שניה איני יודע או שמא אף שניה עצמה בכלל איני יודע מדלא גרסינן בה עד וחזר רב פפא ושאל ואף כשתפרש עד ולא עד בכלל תינח בחוטים אבל פי הפירשא ודאי טרפה או דילמא אף פי הפירשא בכלל איני יודע ור' ירמיה שאל אם נפרש עד בכלל אם דוקא פי הפירשא או אף פירשה עצמה ר\"ל החוטין והביאוה ממה שאמרו והפירשא נידון כבשר ור\"ל החוטים המתפצלים מאי לאו ראשונה הא שניה בכלל איני יודע ודחה אותו לא שלישית ושניה בכלל איני יודע אבל ראשונה בכלל טרפות ואף בשלישית דוקא פירשא עצמה ר\"ל החוטין אבל פי הפירשא בכלל איני יודע זו היא גירסת הספרים ומכאן פסקו רבים מה שכתבנו שאף הפירשא השלישית בכלל איסור ולא יצא להיתר אלא פירשה עצמה שבשלישית ר\"ל החוטין שבשלישית ומ\"מ יש מחליפין בסוגיא זו נסחאות אחרות ואין תועלת בהזכרתם:"
+ ],
+ [
+ "בין הפרשות זה אינו בעוף אם כן מהו שיעורו אצל חוט השדרה למעלה שיעורו מן הפולים כבהמה למטה שיעורו עד שהוא כנגד חבור הכנפים בגוף והוא הנקרא בין אגפים ויש אומרים עד סוף עצם הכנף השוכב על הגוף והוא הרבה למטה ממקום חבורן:",
+ "כבר ביארנו במשנה שאם ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כזית שהיא טרפה כזית זה כפול הוא ר\"ל שני זיתים והוא שצריך שישתייר שם כזית במקום מרה וכזית במקום שהיתה חיה בו והוא מקום שהיתה תלויה בו כשהיא דבוקה ומחוברת תחת הכליות היו שני זיתים אלו משוערים בצמצום והוא הנקרא מתלקט או שלא היה שם שיעור זית בעובי אלא שיש ממנו בשטח כל כך שהוא משוער לכזית והוא הנקרא מרודד או שיש שם כל כך באורך שהוא משוער לכזית והוא הנקרא רצועה בכלן טרפה מספק:",
+ "שיעור זה אף בבהמה נאמר שהיא גדולה אבל עוף לא נזכר בזה שיעור בתלמוד ופרשו קצת חכמי האחרונים שהכל לפי גדלו ולפי קטנו והדבר צריך בקי ויראה מיהא בעוף שכל שניכר שכך הוא מתחלת ברייתו אין מדקדקין בו אף בפחות מכזית אבל בבהמה אפי' היתה תחלת ברייתו כך אינו כלום שאין חיותו מספיק לכדי הצורך:",
+ "נידלדלה הכבד ממקום חבורה אלא שהיא מעורה בטרפשין כשרה הואיל ואם ניטלה הכבד טרפה אם נמצא בו כבד יתרה טרפה שכל יתר כנטול דמי ור\"ל כאלו ניטל אף הראשון והרי הוא כניטלה לגמרי וכן פירשוה גדולי הרבנים ויש מי שאומר שאין אומרין כל יתר כנטול דמי לומר שיהא אף הראשון כנטול אלא כמי שניטל היתר ונשאר מקום חבורו נקוב ואם כן כל אבר יתר שאם אתה חותכו יהא נקב חתוכו במקום שהנקב עושה טרפה פוסל אבל יתרת הכבד הואיל ואין נקב מקום חתוכה פוסל מותר ויש מכריעין לומר שכל יתר כנטול דמי עם מקומו שמחובר בו מן הראשון בלבד ואם כן כבד היתרה אם הוא מחובר בכזית שבמקום מרה או שבמקום חיותה טרפה ואם לאו כשרה וראשון עקר:",
+ "מקצת גאונים כתבו שאם יבשה כבד שלה טרפה שהיבש כנטול ושיעור יובש זה שיפרך בצפורן נשאר ממנה כזית לח במקום מרה וכן במקום חיותה אף הם אומרים שהיא כשרה אין היבש גרוע מן הניטול ואין אני מודה בזו שאם ניטלה כלה ונשאר ממנה כשיעורין הללו הואיל ושיעורין הללו יש בהן בכדי לחיות דינו בכך אבל זו אין לחות שבאלו יכול לעמוד והרי הוא כיבש כלו כל זמן שיבש רובו למטה יתבאר על הכבד שהתליע אף במקום חיותה שהיא כשרה:",
+ "כבר ביארנו במשנה ששני קרומות יש לה לריאה העליון הוא קרום דק מאוד והוא לבן ואע\"פ שאדם רואה אותו אדום הוא מפני האדום שתחתיו שנראה ממנו מתוך דקותו אבל הוא בעצמו כשאדם קולפו הוא לבן והשני הוא שטח שעל עצם הריאה אחר שנקלף קרום העליון ואינו נקלף אלא בקושי מפני שעצמות הריאה דבוק בו הרבה והוא נקרא כתנתא דורדא דמתנחא בה ריאה ניקב קרום העליון ולא ניקב התחתון כשרה שהתחתון מגין ולא עוד אלא אפי' ניטל ונקלף העליון כלו ולא נשאר אלא עצמה של ריאה אדום כתמרה והוא שאמרו עליה כאן ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשרה אלא שחכמי ספרד מצריכין בזו בדיקה אם עולה בנפיחה וכן היא בהלכות גדולות וכן אם ניקב התחתון ולא ניקב העליון מפני שהעליון מגין עליו ניקבו שניהם טרפה ויראה לי שאפי' היו הנקבים זה שלא כנגד זה טרפה שהרי הרוח יוצא בתחתון ומחזר בין שניהם עד שמוצא הנקב האחר ויוצא אבל ראיתי לגדולי הדור שהתירוה מדמיון קורקבן וכיסו ואיני מודה להם:"
+ ],
+ [
+ "ריאה שהיו מעלין אותה בנפיחה אם מצד שהיו מסופקים בה או לאיזו סיבה או במקרה ומצאו בנפיחתה הרוח מתרעש בתוכה ומשמיע קול כדרך רוח המחזר לצאת במקום שהוא צר לו והיא הנקראת בלשון תלמוד ריאה דאוושא והדברים מוכיחין שיש כאן איזה נקב דק שאינו כדאי לצאת בו הרוח להדיא אם נודע המקום העלול מניח על אותו מקום קש או נוצה או רוק או כיוצא באלו מדברים הקלים ונופחין אותה ואם אותו דבר מבצבץ טרפה ואם לאו כשרה לא נודע המקום העלול מושיבין אותה בכלי שיש בו מים פושרין ונופחין אותה אם המים מבצבצין טרפה ואם לאו כשרה ויזהר שלא להושיבה במים קרים מפני שהיא מתקשית בסיבתם ואם ניקב התחתון ולא העליון כשיצא הרוח בתחתון יהא הקרום העליון נוח ליקרע לסבת הרוח מתוך שהוא מתקשה וכן לא יושיבנה במים חמין מפני שהם מכווצים וסותמין נקב דק ואין כאן בדיקה אלא יושיבנה במים פושרין ואם אינם מבצבצים ידע שסבת הרעש זו היא שהקרום התחתון ניקב ולא ניקב העליון וכשהרוח יוצא בתחתון ואינו יכול לצאת מפני העליון הוא מתרעש לשם וכשרה ושיעור פושרין אלו פרשו הגאונים שהמים שנשאבו בימי הקיץ ועמדו בבית וכחום היום אדם מוצא אותן פושרין מעט שזה נקרא פושר וכשמגיע לשיעור זה בימי הקור גם כן נקרא פושר ומקצת חכמי האחרונים כתבו שאין אנו בקיאים עכשיו בבדיקת פושרין ואוסרין אותה:",
+ "ריאה שהיא אדומה ביותר והדברים ניכרים בה שאין זה מחמת תולדתה אלא שמחמת לקות האדימה כגון שיש מכה כנגדה בדופן וכיוצא בזה בין שאירע כן בכלה בין שאירע כן במקצתה טרפה ואין זה דומה לאדומה מעיקר תולדתה מצד שלא נבלע דמה עדין שהיא כשרה כמו שיתבאר שזה מחמת הלקות וזה מעקר התולדת זו היא שטתנו ומפני שאנו מפרשים כאן האדימה מחמת מכה וסימן לדבר רושם מכה בדופן ומה שאמרו למטה אדומה כשרה מדר' נתן בשהיא כן מעקר תולדתה וכן שאמר�� כאן כולה נמי הדרא ובריא מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים ר\"ל חוץ משמנה שרצים החובל בהן פטור עד שיצא הדם אע\"פ שנצרר והאדים מבחוץ ואין חושבין אותם כנקובים וכאלו יצא הדם וכי תימא לשמנה שרצים מדמינן ליה שאף בנצרר נקרא חובל כמו שנבאר בסמוך אם כן אפי' מקצתה נאסור ונדון אותה כנקובה אלא לא שנא ואנו מפרשין אותה ובין כלה בין מקצתה טרפה ומ\"מ גדולי הפוסקים מפרשים אלא לא שנא ואף בכלה כשרה ואין חלוק בין אדומה להאדימה וכן שהסוגיא מוכחת כן שהמקשה סבור לדמותה לשאר שרצים ולהכשיר בכלה ועליה הוא אומר אלא לא שנא כלומר וכלה נמי הדרא ובריא וכן הסכימו רוב מפרשים ויש מחלקים בדרך אחרת שכל שהאדימה באדמימות חזק' כבשר טרפה וזו שלמטה בשהיא אדומה מעט כעין הכבד ומפני שבנין הפעיל כשהוא בודד מורה חוזק הדבר כמו אם יאדימו כתולע ובמקום אחר נאמר אדמו עצם מפנינים וודאי חוזק אדמימות התולע חזק משל פנינים ומ\"מ נראה לי להכריע שאף אדמה זו לא הכשרנוה אלא מחמת שלא נבלע דמה וזה אינו אלא מחמת ילדות הבהמה ורכותה הא בזקנה ראוי לטרוף אף כשלא ראינו שם מכה שבודאי לקות הוא:",
+ "שמנה שרצים שבתורה עורן קשה והחובל בהן בשבת לכוונת הוצאת דם שהיא צריך לה אפי' לא יצא הדם אלא שנצרר הדם והתאדם העור בסבתו חייב אבל שאר שקצים ורמשים עורן רך והחובל בהן אינו חייב עד שיצא הדם שאין נצרר הדם שבהן כלום מתוך רכות העור והרי הוא נצרר ללא דבר וחוזר ומתרפא לאלתר ודבר זה יתבאר במסכת שבת:",
+ "ריאה שיבשה כלה או אפי' מקצתה או אפי' מיעוטה טרפה שכל היבש כנקוב ואפי' היא עולה בנפיחה ומ\"מ בצמקה דוקא בכלה כמו שיתבאר באיזה יבשות אמרו דוקא כשהיא יבשה כל כך שנפרכת בצפורן אבל אם לא הגיע ליבשות זה אע\"פ שהיא יבשה כל כך שאם תינקב אינה מוציאה טפת דם כשרה הואיל ואין האויר שולט הרי היא חוזרת ומתלחלחת:",
+ "לענין בכור נחשב במום קבוע יבשה אזנו בכדי שאם תינקב אינה מוציאה טפת דם ואעפ\"כ אין למדין הימנה לענין ריאה מפני שהאוזן האויר שולט בה וכל שהגיע ליבשות זה אינה חוזרת ומתלחלחת ואין הדבר כן בריאה כמו שביארנו:",
+ "ריאה שהעלתה קלפות הרבה של חזזית כשרה והם הקרויים גילדי גילדי היתה מלאה בהרבה מקומות חברבורות של שחרות אלא שאינו שחרות הפוסל או שהיתה מלאה גוונין גוונין מהרבה מראות משונות זו מזו אלא שאינן ממראות הפוסלות הואיל ואין שם מראה הפוסל כשרה ואין אומרין בה הואיל ובהרבה מקומות אנו מוצאין אותם קלקול הוא והרי הוא גרוע יותר משנהפכה כלה למראה אחד ממראות שאינן פוסלות אלא מכשירין אותה שהרי כל מראה שאינו פוסל אפי' נהפכה כלה לאותה מראה כשרה הא אם היה שם מראה הפוסל פסולה שכל הפוסל פוסל בכל שהוא כנקב שאין עיקר פיסולו אלא משום נקב וכלל הדברים כל שפוסל בכלה פוסל במקצתה וכמו שפירשנו למעלה בהאדימה במה שנאמר בה אלא לא שנא כלומר שאם אתה פוסל בכלה אף במקצתה כן ואם אי אתה פוסל במקצתה אף בכלה כן וגדולי המפרשים תופשים בזה שיטה אחרת לומר שאין מראה הפוסל פוסל אלא בכולה אבל במקצתה אפי' היתה מלאה חברבורות של שחרות הפוסל או שהיתה מלאה גוונין גוונין מהרבה מראות הפוסלות כשרה ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה טרפה כלומר הא בשאר טרפויות עד שיתפשט בכלה אלא שחכמי הדורות משיבין שבזו לא הוצרך ללמדה אלא במקצתה שאם בכלה הרי קודם היובש נפסלה מתורת צמוק וזו היא חרותה כמו שיתבאר ומתוך כך אין דבריהם נראין ואדרבא היה להם לדון מדאיצטריך רבא לחלק בהאדימה בין כלה למקצתה אלמא שאר המקומות אין חלוק בין כולה למקצתה וכל שכן שאין הלכה כן אלא כמה שהושיבוה מאי שנא מקצתה וכו' עד אלא לא שנא כמו שביארנו:",
+ "ויש אומרים שענין אוכמי אוכמי וחזוואתא חזוואתא חוזר על ענין גלדי גלדי כלומר שאם היו בה צמחים ובועות במראה שחרות או שאר המראות כשרה ואף במראות הפוסלות שאין מראה פוסל בצמחים ובועות אע\"פ שהם בעור הריאה ואין צריך לומר בבועות הנבלעות בבשרה שהרי אף הבשר שבה בלא בועות אין מראה פוסל שבה שאין מראה פוסל בריאה אלא בקרומותיה ומראות הפוסלות ושאינן פוסלות יתבארו למטה:",
+ "בועא שבריאה שמצאנוה נקובה וחתוך הנקב מוכיח שהוא נעשה מחדש ולאחר מיתה אין סומכין על זה ולא עוד אלא שאין מקיפין אצלה בועה אחרת נקובה מעכשיו לראות אם מראה חתוך הנקבים שוה אפי' בבועה אחרת שבאותה ריאה אע\"פ שעושין כן בריאה כמו שיתבאר אין סומכין לעשות כן בבועא מפני שאין מראה ניכר בחתוך נקב שבה כל כך:"
+ ],
+ [
+ "היו שם שתי בועות ודבוקות זו בזו טרפה לא היה קירוב זה אלא מחמת נקב שבאחת ואם תמצא לומר שלא מחמת נקב היה אף הן מתוך עמידתן בדוחק זו אצל זו אי אפשר שלא תינקב האחת מדחק חברתה והעומד לינקב הרי הוא כנקוב היתה אחת ונראית כשתים דבוקות נוקבין ביניהן בקוץ או במחט ואם שופכות זו לזו וכל שכן אם מתרוקנת האחת בנקב חברתה אחת היא וכשרה ואם לא טרפה ולפי דרכך למדת שבועא אחת אינה אוסרת אלא אומרים שקרום התחתון ניקב ולא העליון וכן אפי' היו שם כמה כל שאין סמוכות זו לזו:",
+ "גדולי המפרשים אין גורסין כאן הני תרתי בועי דסמיכן אלא דסריכן כלומר שסירכא יוצאת מזו לזו וכיון דאיכא סירכא ודאי ניקבו ולמדו מכאן שאם יצאה סירכא מאונא לאונא עצמה או מאומא לאומא עצמה כשרה שלא נאסרו אלא במקום בועי מפני שהמוגלא עשויה לנקוב ויש חולקים הואיל ומ\"מ אין זה מקום רביתייהו והאי דלא נקטינהו אלא בבועי יראה לי מפני שאין הדבר מצוי להתאחז סירכא באותו חלק עצמו שיוצא ממנה ומ\"מ אנו נוהגין להתירה להדיא בלא שום פקפוק:",
+ "מקצת גאונים כתבו שאם נמצאת בועא בריאה ולא בתוכה אלא בשיפוליה כדבר הנוסף על הריאה ושלא ממנה אם נמצא חוט מבשר הריאה מקיפה הרי היא בתוך הריאה וכשרה ואם היא מכל וכל בשיפולי הריאה הרי הוא דבר היתר וכל יתר כנטול והרי היא כנקובה וטרפה וגדולי הדור מודים להם ולא יראה לי כן שהבועא עצמה קליפת הקרום העליון היא ואין זה דבר הנוסף ואף אנו נוהגים בה היתר פשוט:",
+ "סירכא היוצאת מן הריאה ונסרכת באיזה מקום טרפה חוץ ממקצת מקומות כמו שנבאר ומהו הטעם באיסור זה יש אומרים מפני שאין סירכא בלא נקב כלומר נקב היה שם ויצאה דרך הנקב ליחה ונעשית סירכא והיא זבה כל כך דרך הנקב עד שמתאחזת ומסתבכת באיזה מקום וכך מסורת בידינו אין עשן יוצא בלא חלון ואין סירכא בלא נקב וקצת חכמים מקשים על סברא זו היאך אנו מתירין סירכא תלויה הואיל ואתה אומר שמחמת נקב היא באה ומ\"מ יראה לי שסירכא תלויה אינה באה דרך נקב אלא ריר בעלמא היוצא מן הדופן דרך פליטה שכל שבא דרך נקב אינו מניח זיבתו בעודו בלחותו עד שמסתבך ומתאחז ואין לומר שאם תניחנה תסתרך שהרי מוצאין אותה שכבר נתחזק חוט הסירכא ונסתלקה זיבתו ושמא תאמר אם אין סירכא בלא נקב מפני מה אתה מתיר סירכא היוצאה מאונא לאונא הסמוכה לה שהרי אם ניקבו טרפה תדע שטעם היתרן הוא מפני שהנקב כבר נסתם בסירכא המתאחזת ואין אנו חוששין שתפרק הסתימה הואיל ואינה נפרדת זו מזו בנדנודה ואע\"פ שקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום סתימת הסירכא חזקה יותר ויותר אבל כשמסתבכת בשאר מקומות נוחה להתפרק ואינה אלא כסתימת קרום והנקב חוזר לסורו ויש אומרים שאין חוששין לסירכא לומר שנקב היה שם אלא טעם האיסור הוא מפני שנקב העתיד לבא שהסירכא נוחה להתפרק וכשתתפרק תקרע על כל פנים קרום הריאה וכל העומד לינקב כנקוב דמי אבל סירכא היוצאה מאונא לחברתה או לדופן אין כאן סרך פירוק כלל וכשנסרכה למקום שאין הנקב פוסל בו אנו חוששין שתתפרק מצד הריאה ותקרע הקרום אבל כשיש מכה בדופן באומא לדופן מכשירין אותה הואיל ויש מכה בדופן יותר נוחה להתפרק מצד המכה הא למדת מ\"מ שהסירכא אוסרת הן מחמת נקב של עכשיו הן מחמת נקב העתיד:",
+ "כבר ביארנו שהבהמה אחר שנשחטה בחזקת היתר עומדת ואם בא זאב ונטל בני מעין והחזירן מנוקבים כשר ואף בריאה כן וכמו שמצינו עליה בפרק זה שאם ניקבה במקום שיש לתלות ביד הטבח תולין בו ואמרו על זה דהא תלינן בזאב ומעתה אין אנו צריכין לבדוק בבהמה כלל אלא שאם נמצא הטרפות נאסור אותה ומ\"מ חכמים הצריכו בדיקה בסירכות הריאה מפני שהיא עלולה בכך ועל זו אמרו בתלמוד המערב של יום טוב ראיית טרפה מדבריהם ובילמדנו מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכול לעמוד בנסיונך שעה אחת ואחד מבניך לוקח בהמה שוחט ומפשיט ורוחץ ובודק בריאה ואם נמצאת טרפה נמנע ואינו אוכל מעתה עלינו לבאר דין זה על השלמות לפי הסדר שנזכרו ענינים אלו בגמרא:",
+ "סירכא היוצאת מאונא לאונא הסמוכה לה והיא הנקראת בלשון תלמוד אונא לאונא כסדרן כשרה שנקב זה כבר נסתם בסירכא ואין כאן חשש פירוק הואיל ורביצתן זו על זו תמיד בלא נדנוד ואין אנו צריכין בזו לבדיקה אם היא עולה בנפיחה כלל אלא הרי היא כסתם ריאה שעולה בנפיחה אבל שלא כסדרן טרפה אע\"פ שעולה בנפיחה וזהו לשון האמור עליהם לית להו בדיקותא וכן אפי' היתה הסירכא חזקה מראשה ועד סופה מהו כסדרן לענין זה שיוצאה הסירכא מחתוך של זו לחתוך של זו הסמוכה לה אבל יצאה מחתוך של זו לגבה של שניה הסמוכה לה או מגב זו לגב שניה הסמוכה לה או מחתוך של אונא לשיפולי הריאה או משיפולי אומא זו לשיפולי אומא אחרת או מזו לאחרת שאינה סמוכה לה אפי' מחתוך לחתוך הרי זו טרפה ואפי' עולה בנפיחה:",
+ "גדולי הרבנים מקילין לומר שכל שהוא מזו לסמוכה לה אפי' מחתוך לגב או מגב לגב כסדרן הוא וכשרה ונמצא לדבריהם שאין אונות שמצד שמאל צריכות בדיקה מחמת סירכא שמזו לזו שהרי אינן אלא שתים יש מי שהורה בהפך הדברים והפריז על מדותיו לומר שאף מחתוך לחתוך לא הותרה אא\"כ עומדת בקו ישר אבל אם יוצאה מראש האחת לסוף האחרת לא וכן עד שתסתרך כלה מראש ועד סוף או רובה הא אם יש ביניהם פלוש קרוב הוא להתפרק אף מחתוך לחתוך שהרי מ\"מ מתנדנדת היא מעט ואין דברים אלו כלום אע\"פ שגדולי עולם אמרום ושנסעדו בה בדברי רבינו חננאל ולא עוד אלא שאף הם מביאים ראיה ממה שהם גורסים הני תרתי אוני דסמיכי אהדדי ואין גורסין דסריכן וסמיכן לדעתם פירושו לדעתם שדבוקות מכל וכל ועליה אמרו דכסדרן כשרה וזו אינה שאף לשון דסמיכן אפשר על ידי סירכא שהרי אף ריאה הסמוכה לדופן האמורה למטה פירושה על ידי סירכא כמו שיתבאר הילכך בין גדולה בין במועטת בין ביושר בין באלכסון כשרה ושלא כסדרן טרפה אפי' היתה מתחלה ועד סוף שאין שיעור לסירכא בין גדולה לקטנה:",
+ "אונא שנסרכה לאומא הסמוכה לה הרי היא כאונא לאונא כסדרן שאף האומא בתלמוד אונא היא קרויה ומה שנאמר בזו נאמר בזו וכשרה מחתוך לחתוך ואחרוני הרבנים החמירו בה הרבה עד שאמרו על המאכילן שהוא מאכיל טרפות ומפני שאין אומא בכלל האונות שהרי חמשה אוני אית לה לריאה אמרו ואי מנית להו לאומות שבעה הוו אלא שהם נכללות בתלמוד בלשון ריאה והאונות הוא שהותרו שעומדות במצר החזה אבל אונא לאומא לא שמאחר שהאומא עומדת בחלל רוחב הבטן מתנדנדת היא ואם לא כן היה לו להזכיר אונא לאומא ומ\"מ לשטתנו עיקר הוראתו לשלא כסדרן שטרפה וכדקאמר לית להו בדיקותא ולא הוצרך ללמדה אלא באונות שמא הייתי דן בהם שמתוך שעומדות במיצר החזה לא תהא סירכא פוסלת בהם אף שלא כסדרן ומתוך כך הסכימו כל הגאונים להתירה בלא שום פקפוק ובלא שום בדיקה בעולם ולהוציא מדעת האומר דמדקאמר בשלא כסדרן לית להו בדיקותא בכסדרן מיהא צריך בדיקה אלא אין צורך לבדיקה כלל:",
+ "חמש אונות יש לה לריאה שלש לימין הבהמה והוא לימין הבודק כשהיא תלויה ברגליה ושתים משמאלה והוא לשמאל הבודק כשהיא תלויה ברגליה חסר מנין החמש אונות טרפה וכן אם נתחלף הדבר להיות שלש מצד שמאל ושתים מצד ימין טרפה שהרי חסרו מצד אחד ואין צד אחד משלים לצד אחר לא חסרו משום צד אבל הותירו או מצד אחד או משניהם אם היתה עומדת זו היתרה בשורת האונות כשרה ואין אומרין בזו כל יתר כנטול אחר שהדבר מצוי תמיד לא היתה בשורת האונות אלא מגבן טרפה אפי' דקה כעלה של הדס הא פחות מכעלה של הדס מותרת וכן כתבו גדולי המחברים וקצת גאונים כתבו עליה כל שעכשיו פחותה מכעלה של הדס אע\"פ שאם נופחין אותה היא גדולה יותר מכשיעור זה ויש מחמירין אף בפחות מכעלה מפני שהם סוברים במה שנאמר כאן אפי' בטרפא דאסא טרפה דלאו דוקא אלא אף בפחות מכן טרפה ומ\"מ מצינו כיוצא בו בברכות אבל לאחריו אפי' מיל אינו חוזר ודקדקו בה מיל הוא דאינו חוזר אבל פחות ממיל חוזר וכן בתשיעי של בתרא בענין סבלונות שלח מנה ואכל אפי' דינר אם מתה אשתו אינן נגבין ודקדקו בה דוקא דינר הא פחות מדינר לא ואמרו עוד שם פשיטא אפי' דינר תנן מהו דתימא אפי' פחות מדינר ודינר דקתני אורחא דמילתא הוא קמ\"ל ואע\"פ שזו אינה הלכה כמו שביארנו שם מ\"מ נראה שכל שנאמר בו אפי' דוקא נאמר באותו שיעור ואין פחות ממנו במשמע:",
+ "לא היתה מגבה אלא מבפנים והיא הקרויה בתלמוד ביני ביני אף זו טרפה לא הוכשר כיוצא בזה אלא באחת הנמצאת בצד ימין והיא דומה לורד וקורין לה בלשון תלמוד אינוניתא דורדא מפני שרוב בהמות יש להם כך הא אם נמצאת שלא במקום הרגיל כגון שנמצאת מצד שמאל או שנמצאו שתים או שלש טרפה והרבה מן הגאונים מכשירין בשני אלו וראיה שלהם שהם תמהים במעשה שהוצרכו להתיר בתלמוד אינוניתא דורדא והרי אנו מוצאין שהיא בכל הבהמות ומתוך כך מפרשים שלא במקום הרגיל מצאוה או שמצאו בה שתים ואין כאן ראיה שודאי בהמות שלהם לא היו על דרך זה והרי אנו מוצאין בדברים אחרים שנוי בין בהמות שלנו לשלהם שהרי אמרו פרה בת שלש ודאי לכהן והרי אותן שלנו יולדות קודם לכן ומ\"מ גדולי הראשונים (שבברצלונה) כתבו בשם רבנו האי להתיר בין באחת בין בשתים אלא שגדולי קדמונינו שבנארבונאה כתבו שאף המתירים לא התירו אלא בשיש להם כיס לא נמ��את זאת האונה כלל כשרה שהרי יתרת היא ויש מחמירין הואיל ועכשיו אנו רואים שכל הבהמות יש להם כך ובנארבונאה נהגו להתירה:",
+ "היתה שם אונא זו אלא שחסרו אונות הימין אין זו משלמת אע\"פ שהיא יתרה הואיל ולא בשורתן עומדת ויש מכשירין וכן כתבוה גדולי המחברים ואף לחכמי נרבונאה ראיתי בחבוריהם שבנארבונאה נהגו בה היתר:",
+ "אונא זו הואיל ואינה בדרך האונות אין שם אונא שיאמר עליה שהיא כסדרה וכל סירכא שתצא מאונא זו ותסתרך לאיזה מקום אפי' לכיס שלה טרפה ומ\"מ אם היו שם שתים לדעת המתירין בשתים ואינם סמוכות זו לזו ודאי כסדרן הוא וכשרה:",
+ "היתה דבוקה מכל וכל בכיס שלה בלא סירכא מנהג פשוט להתירה אבל אם יש בה שום פלוש הואיל ואינה דבוקה מכל וכל טרפה ואם נמצאת נקובה אע\"פ שהכיס סותמה טרפה:",
+ "לא היתה לה כיס כלל חכמי צרפת התירוה ובאחת ויש אוסרים אף באחת מתורת יתרת שהרי אף בעיזי בריאתא אע\"ג דאינוניתא אית להו דוקא בכיסיהו הא כל שיש בה חסרון כיס טרפה:",
+ "נאמרו למטה בסוגיא זו שני דברים בענין סירכא אחד בשמועת ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחין חוששין לה שעיקר הענין בסירכת אומא לדופן שהדבר תלוי בה ביש מכה בדופן ושניה בשמועת ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה שעיקר ענינה בסירכת אונא לדופן והרי אנו כותבין ענין פסק שלהם בכאן כדי שיהו עניני סירכות הריאה מבוארים כסדרן:",
+ "ריאה הסמוכה לדופן ר\"ל סירכא שיוצאה מן האומא ומסתרכת לדופן אם יש מכה בדופן תולין בדופן וכשרה בלא שום בדיקה ואפי' ניקבה הריאה תולין נקיבתה בלאחר שחיטה ומצד הדופן אין כאן פסול שאפי' תאמר ניקב הדופן אין נקב פוסל בדופן ואפי' העלתה הריאה צמחין שיש לומר הרי יש גם כן מכה בריאה וראוי לתלות בה ולהחמיר כל שיש מכה בדופן תולין בה ואם אין מכה בדופן טרפה אפי' לא העלתה צמחין:",
+ "לא נתברר לנו יפה אם יש מכה בדופן אם לאו מביאים סכין שחדודה יפה ודק שלא יקרע קרום הריאה וקורעין במקום דבוקה בדופן ויזהרו גם כן שלא יחתך מבשר הדופן וכשנתפרדה הריאה מן הדופן אם יש מכה בדופן תולין בה וכשרה לא היתה מכה בדופן טרפה ואפי' לא העלתה הריאה צמחים ואין בדיקה מועלת בה כלל:",
+ "יש חולקים בקצת דברים שכתבנו מהם לומר שאף ביש מכה בדופן צריכה בדיקה ומהם שכל שהעלתה צמחים אף במכה בדופן אין לה בדיקה ומהם שאף בשאין מכה בדופן דיה בבדיקה וכלם בביאור השמועה דורשים ובאים ומתוך כך צריך להעירך בביאור השמועה לשטתנו והוא שאמרו ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה ופי' סמוכה בין בדבוקה בין בסרוכה שלשון סמיכה אינו אלא לשון משענת הן בדיבוק הן בסירכא ואמר שאין חוששין לה ומשום דתלינן בדופן ומעמידין הבהמה בחזקתה אף בלא בירור מכה העלתה צמחין חוששין לה הואיל ואין מכה ברורה לנו בדופן מר יהודה אמר זו כו' חוששין לה היכי עבדינן מייתינן סכינא וכו' כלומר אף בלא העלתה צמחין הואיל ואין מכה ברורה לנו בדופן חוששין לה ובודקין אותה וכל שאין מכה טריפה אף בלא העלתה צמחים וכל שיש מכה בדופן כשרה אף בהעלתה צמחים ואנו גורסין אי איתא מכה בדופן תלינן בדופן ואי ליכא מכה מחמת ריאה הוא ומה שאמרו רב נחמן בדיק לה בפשורי פי' כשהיה מסופק אם יש מכה בדופן אם לאו שלדעת בר שבא שהיה אומר מייתינן סכינא היו מעיינין בדופן קודם פירוק הריאה אם יש מכה בדופן הוא היה בודק הריאה בפשו��י אחר שפירקוה כלומר אע\"פ שהיתה מכה בדופן שהיה נופח את הריאה ואם היו המים מבצבצין בזה טרפה ואין הלכה כמותו ולא כרב יוסף אלא כאבימי וכבדיקת רבין בר שבא ומ\"מ יש מפרשים בדיק ליה בפשורי קודם פירוק הריאה שלא היה מפרידה בסכין אלא שהיה בודק בפושרין ר\"ל שהיה שופך מים פושרין על הרירין הסרוכים לדופן כדי שתפרד הריאה בכך מעל הדופן בלא חשש שום קריעת קרום ויבדקו אחר כן בדופן הילכך כל שנתברר שאין שם מכה כגון שהסירכא דקה ונראית סביבותיה הבשר בריא טרפה אף בלא העלאת צמחים התברר שיש שם מכה כגון שיצאה המכה חוץ לסירכה כשרה אף בהעלאת צמחים לא נתברר כגון שהיתה הסירכא גדולה ורחבה ואין מכה יוצאה לחוץ מפרכין את הסירכא ובודקין את מקומה על הדרך שכתבנו:",
+ "זהו המיושר שבשמועה לדעתנו ושעליו פסקנו מה שכתבנו ויש מחליפין גרסאות ופירושין וזה עקר ופי' השמועה באומא לדופן והוא ששאלו בה בסמוך והא אמר רב נחמן ניקבה ריאה ודופן סותמתה כשרה ואינה מצריכה שום בדיקה שאף בשאין מכה בדופן הוא אומר כן ותירץ ההיא במקום רביתא ר\"ל אונא לדופן וזו שמזקיקין למכה באומא שעומדת ברחב:",
+ "גדולי האחרונים כתבו והם נעזרים בה בדברי הראשונים שאם היתה מכה בדופן אלא ששיעורה מועט וסירכא זו רחבה ונמצא מקצת סירכא במקום המכה ומקצתה שלא במקום מכה הרי אנו טורפין אותה מצד קצת הסירכא שאינה במקום מכה ואיני מודה בזו שכל שנגלה לנו במקצת המקום שיש בו מכה אף סביבות שלה יש לנו לדון בכך אלא שאין המכה נגלית עדין ומתוך שהסירכא יצאה ממקום המכה לא היה מקום לליחה לצאת כלה דרך שם ונתפשטה להפלט בסביבותיה אע\"פ שלא נתברר שם מקום מכה עדין:",
+ "מקצת גאונים כתבו שסירכא היוצאת מן הריאה לכל מקום שאין הנקב פוסל בו כגון בחזה ובגרגרת ובשמנינות הלב ובטרפשות ובכיוצא באלו הרי הם כמי שנסרכה בדופן ואם יש מכה בהם תולין בהם וכשרה וכן כל שלא נתברר בודקין אותה בדרך שכתבנו שלא נאמר לית להו בדיקותא אלא בששני ראשי הסירכא נאחזין במקום שהנקב פוסל כגון תרתי אוני דסריכן אהדדי דאי אינקיב האי טרפה ואי אינקיב האי טרפה כלומר והרי על כל פנים ניקב האחד אבל כשראשה האחד מתאחז במקום שהנקב פוסל בו ויש בו מכה תולין בו והרי אין הנקב פוסל כמו שביארנו בדופן וחכמי הדורות חולקים לומר שלא נאמר לתלות אף במקום מכה אלא בדופן מפני שהדופן קשה להסתרך שם ליחה שמחמת הריאה ומתוך כך במקום מכה תולין שהסירכא יצאה משם ונסרכה בריאה שהיא נוחה להתאחז שם אבל שאר מקומות שנוחים להסתרך לריאה כמו שהריאה נוחה להסתרך להם חוששין לריאה אף ביש מכה במקום שנתאחז בה:",
+ "זהו דין היוצא מן השמועה הראשונה אבל דין היוצא מן השמועה השניה הוא שכל סירכא היוצאה מגב האונות ומסתרכת אל הדופן אפי' לא היתה מכה בדופן ואפי' היתה מכה בריאה כשרה ואינה צריכה בדיקה כלל אף על פי שודאי ניקבה אין סירכא זו מתפרקת כלל לעולם שהרי עומדות במיצר החזה אצל הדופן רבוצות בלא נדנוד גדול:",
+ "היתה סירכא זו יוצאה באלכסון והולכת מאונא לדופן שכנגד האומא מגדולי המפרשים מפקפקים להחמיר ולא יראה לי כן שאלו כן לא היה התלמוד נשמט לפרש כן ושלא לכלול שכל אונא לדופן כשרה אין הפרש בהיתר זה בין שנסתבכה סירכא זו לבשר שבין הצלעות לנסתבכה לצלעות עצמן אע\"פ שאין סירכא שעל הצלע מתדבקת כל כך כסירכא שעל הבשר ומה שאמרו דסביך בבשרא כלומר לאפוקי סביך בגרמא אינה הלכה שאף העצם יש עליו קרום ובשר שהסירכא מתאחזת בו יפה ויש מפרשים שלא בא למעט סביך בגרמא אלא למעט כשאין שם סירכא כלל שאין אומרין בנקב לבד שיהא הדופן מגין עליה ומ\"מ גדולי המחברים פסקוה שכל שלא נסתבכה בבשר אין זה דבוק חזק וטרפה:",
+ "נסתבכה בעצם ובבשר כשרה אף לדבריהם ויש מחמירין ויראה כדעת ראשון להתיר בכלן הא אם היתה אונא נקובה ואין סירכא יוצאה הימנה טרפה שאין אומרים שהדופן מגין עליה כמו שכתבנו ויש מתירין מפני שהם גורסים ניקבה הריאה דופן סותמתה וכשרה ואין זה כלום ועיקר הגירסא ודופן סותמתה כלומר שנאחזה הסירכא ממנה לדופן:",
+ "יצאה סירכא מחתוך האונא לדופן או משיפולי האונא לדופן וכל שכן מפנימיות האומא לדופן טרפה לא נאמר שהדופן מעמידתה אלא כשיוצאה מגב האונא לדופן ומה שאמרו מקום רביתה היכא מקום חתוכא דאוני פירושו מקום שורת האונות ויש מתירין אף ביצאה מגגה ר\"ל מראשה והוא ממקום שכלה כלפי השדרה שכל שהותר באונא הותר בכל שכנגדה עד השדרה שאף זה מקום רביתא הוא:",
+ "הסירכא היוצאה מן האונא ויש אחרת יוצאה מן האומא ושתיהן הולכות לדופן אלא שהן נעשות אחת קודם שיתאחזו בדופן ואחר דבוקן מתאחזת בדופן ואין מכה בדופן מדין הלכה יראה לי שטרפה היא מצד סירכת אומא לדופן אבל גדולי המפרשים הקלו בה לדון בה אחר הרוב ואם רוב סירכא יוצאה מן האונא תדון בדין אונא לדופן וכשרה ואם רובא מן האומא תדון בדין אומא לדופן וטרפה שעיקרה אחר הרוב וכן הדין והענין בדברים אלו שאם יוצאה סירכא מן האונא שמתפצלת לשני צדדין אחד לדופן שהיא כשרה ואחד לגרגרת או לאחד מן המקומות הפוסלים שאם רובה נסרכת לדופן כשרה ואם רובה לגרגרת טרפה ומחצה על מחצה דנין כרוב להיתר מצד חזקתה ונסמכין בה בשם גאוני ספרד:",
+ "סירכא היוצאה מאיזה מקום שבריאה ואינה מסתבכת למקום אחר אלא שעומדת תלויה והיא הנקראת בלשון גאונים סירכא תלויה הסכימו רוב גאונים להתירה אלא שמגדולי המחברים משיירים בה שתבדק אם עולה בנפיחה אם לאו ויש מקומות שמחמירין בה ומנהג פשוט אצלנו להתירה אף בלא בדיקה אפי' ראינו כנגדה סירכא אחרת בדופן או באיזה מקום הפוסל והדברים נראין שנתפרקה ממנה כשרה סופה הוכיח שאינה סירכא ודאית כמו שכתבנו למעלה:",
+ "סירכות אלו אין הפרש בהן בין גסה לדקה בין חזקה לחלושה אלא כלן טרפות מדין הלכה אלא שמגדולי המפרשים כתבו שאם הסירכא נימוחה כשאדם ממשמש בה אין זו סירכא אלא ריר בעלמא וכשרה אלא שהחכמים שבאו אחריהם לא ראיתי שיהו נוהגין בה על דרך אחד אלא מהם שלא התירו אלא במשמוש פעם אחת ומהם בשלש ומהם בשבעה ואף לקצת חכמי נארבונאה ראיתי שכתבו בלשון זה רשאי הבודק למשמש בסירכא הרבה שמא ריר הוא ונימוח במשמושו ובלבד שיזהר לעשות בנחת שלא יעקור אותה ועוד ראיתי להם שבשעה שבאין למשמש מעבירים אצבעותיהם על עפר שבקרקע כדי להעביר חלקות שבהם שהחלקות שבהם מונע את הריר מלהמוח ומתוך זה נהגו בכך לנחר אצבעותיהם ומתוך שלא כתבנו מזה רמז בתלמוד הייתי חוכך בדבר הרבה עד שנתברר לי מפי בודק מומחה שכל סירכא ודאית אפי' דקה כחוט השערה כל עוד שאדם ממשמש בה היא יותר חזקה ואע\"פ כן אני רגיל להזהיר את הבודק שלא להרבות בכך ואף מה שנוהגין בו שיהו ממשמשין בדרך שלא יהו מושכין ועוקרין ועל זה נאמר ויראת מאלהיך בחדושין מובהקין מצאתי עדות שגדולי המפרשים היו מת��רים לטרוח בזה מאד:",
+ "הריאה שניקבה ולא יצא סירכא ממנה אלא שנתקרשה הליחה על הנקב ונעשה קרום אינו קרום וטרפה אפי' בגב האונא העומד אצל הדופן וכן חלב טהור אע\"פ שאמרו בו שסותם לא נאמר כן בריאה מפני שהחלב רחוק ממנה ואינו עומד ממש על הנקב ואע\"פ ששומן הלב עומד לגמרי על הלב הרי חלב הלב אינו סותם מפני שהוא עשוי ככובע כמו שיתבאר:",
+ "ממה שכתבנו בסירכת האונות מזו לזו שלא כסדרן ומאומא לדופן ואין מכה בדופן שהם טרפות אתה למד לכל מקום שתאחז הסירכא לשם מן הריאה שהיא טרפה ואחר שכן למדת מכלל דברינו שכל סירכא היוצאה מן הריאה אם היא אונא לאונא כסדרן או אונא לדופן או אומא לדופן ויש מכה בדופן כשרה על הצדדין שביארנו הא כל שאר סירכא היוצאה מן הריאה מאיזה מקום שבה ותסתרך לאיזה מקום הן בריאה עצמה למקום שאינו סמוך לה כמו שביארנו הן לחזה הן לשומן של חזה או לשומן הלב או לטרפשת הלב והוא שומן שהלב נחבא בו ושומן הלב הוא שומן אחר שבו או לכבד ולטרפשא שלו שקורין לה איבדיש או לגרגרת או לשומן הגרגרת או לקנה הלב או לשמנינות הסמפון שבין שתי האומות שקורין לו קורדאנינא או להרת שקורין ארמילאש או לטרפשא של עינוניתא או לדופן טרפה וגדולי המחברים מתירין בסירכא היוצאה מאונא לחזה ואף רבותי נוטים בה מפני שאף הוא מקום רביתא:",
+ "שאר מקומות שהנקב פוסל בהן כגון הושט וכיוצא בו שראינו על דרך הזרות סירכא יוצאה ממנו ומתאחזת לאיזה מקום אין משגיחין לאוסרו כלל לא נאמר דין סירכא אלא בריאה שהיא מעיין נובע לכל זוהמא ולכל ליחה הא אם יצאה מן הלב לשומן שבו או בכל מקום שלא בריאה וכן אם יצאה מן הכבד לטרפשא או למקום אחר שלא בריאה כשרה ויש טועים בזו ואין דבריהם כלום:",
+ "מקצת הגאונים כתבו שאם האומה כולה דבוקה מגגה ר\"ל אחורי הריאה בשדרה והיא הקרויה אצלם פולומונאדאה כשרה שכך היא בריתה וכן אם האומה כלה דבקה בצלעות ומ\"מ אם היה שם שום פלוש טרפה ויש מחמירין אף בלא פילוש אא\"כ האומא והאונין דבוקות מגגן בשדרה מכל וכל או שכלם דבוקות בדופן עם הצלעות מצד אחד או שכלם דבוקות משני הצדדין בלא פלוש וקורין לה גם כן פולמונאדה שאין כאן פירוק ואם היה שם פלוש טרפה וכן המנהג בנארבונה ואף גג האונין הסרוך לשדרה בלא פלוש ובלא האומות אע\"פ שהוא מקום רביתה יש אוסרים מפני שאע\"פ שיש לומר שהוא מקום רביתייהו הואיל והריאה מכבדת למטה כלפי קרקע נוחה היא להתפרק יותר מכשנסרכה עם האומות בשדרה או לבדן בצלעות הן מצד אחד הן משני הצדדין ויש מתירין מטעם מקום רביתה וכן נהגו בה רבותי ואף לדברי האוסרים דוקא מן הגג אבל מצדדין שעל החתוך אין פקפוק בהיתרן שאין לחוש לכובד הריאה אלא מן הגג אע\"פ שהדבוק הוא ממקום החיתוך ולמעלה בגובה הצלעות סמוך לשדרה:",
+ "גדולי הנשיאים שבנארבונה היו נוהגים לומר שכל סירכא מן הסירכות הפוסלות שהיא רחבה כרחב גודל אינה מתפרקת וכשרה וקורין אותה דבק וכן אם סירכות הרבה עולות ממקום אחד הואיל ושיעורן כרחב גודל מפני שהם מפרשים בשני השמועות שהזכרנו שמה שהקשו דרב נחמן אדרב נחמן הוא לחומרא שתחלה אמר סמוכה לדופן אין חוששין לה ופירושו אף בסירכא והקשו ומי אמר רב נחמן דאפי' סירכא תהא ניצולת בדופן והא אמר ניקבה ודופן סותמתה ולשון סותמתה משמע סתימה גדולה וזהו הדבק ותירץ דראשונה דקאמר אין חוששין לה אף בסירכא במקום רביתא והאחרונה שאינו מכשירה אלא בדבק שלא במקום רביתה ואע\"פ כן כשרה בדבק ומעתה אף הדין כן לכל שאר הסירכות שבמקום הפוסל ופוסקים כמותו בשתיהן וכן היו נוהגים בכלל היתר זה כל שהסירכא קצרה באורך עד שאין בארכה מלא רוחב גודל אע\"פ שאינה רחבה שכל אלו לדעתם אין עשויות להתפרק ושתיהן בכלל דבק והיו גדולי הנשיאים המובהקים שבהם אוכלים מהם אלא שלא הודו להם חכמי העיר וזקניה ואע\"פ כן לא היו נמנעים מלאכול עמהם בכליהם וקצת רבותי אע\"פ שהיו נוהגין לאסור את הדבק היו חוככים להקל בדבק כפול והוא כשהיא רחבה כרחב גודל וקצרה באורך בפחות מגודל אלא שאע\"פ כן לא רצו להורות בה למעשה ומ\"מ כולם היו נוהגים היתר פשוט בשיפולי האומא שנסרכה בין לדופן בין לטרפשא באותו מקום ובלבד שלא יהא בה פלוש ונותנין טעם לדבריהם שאפי' יהא אדם נופח את הריאה השיפולים אין זזין ממקומם ואין הסירכא מתפרקת ואחר שכן אינו אלא כבשר ודוקא במקום חדוד השיפולים:",
+ "סירכא היוצאה מן האונא לדופן אלא שיש באונא בועא וסירכא זו יוצאה מאותה בועא מגדולי המפרשים אסרוה ולא מצינו באיסורה ראיה מספקת ועל דרך זה בעצמו אסרו סירכא תלויה היוצאה מן הבועא מפני שהבועא מעידה עליה שניקבה:",
+ "סירכות היוצאות לחזה שאסרנו יש מי שאומר ששיעור ארך חזה לענין זה הוא חזה הניתן לכהנים שהוא למעלה עד הצואר ולמטה עד הכרס וחותך שתי צלעות הקטנות שבצד הצואר וסמוכות לחזה עמו אילך ואילך ויש מפרשים בו עד מקום אותן הצלעות הקטנות שהוזכרו ולא עד בכלל הא כל הצלעות אף אותם השתים בכלל הדופן הם שלא אמרו ליתנם לכהנים אלא דרך עין יפה ולענין שיעור הרחב מצאתי מהחוט ולהלן שקורין ווינאה שהוא למעלה מן הסחוס שקורין קורויישידנר עד פי החזה נקרא חזה ומשם ולהלן כלפי השדרה נקרא דופן והוא הוא השיעור בשמנינותא דחזה אבל משם ולהלן כל שמנינות החזה התלוי על הצלעות פירשו מגדולי המפרשים שהוא נידון כדופן וכשרה:",
+ "אחר שביארנו מה שנודע לנו בדין הסירכות הרי אנו חוזרין לשאר ענינים שבדיני מראות הריאה על סדר שנזכרו בגמרא כמו שייעדנו:"
+ ],
+ [
+ "ריאה שהיה מראה שלה לבן כמראה הבקעת והוא האמור עליה לגירסתנו דפחירא כאופתא מלשון כלי חרס לבנים שקרויים מאני דפחרא ויש מהם לבנים כמו שאמרו מייתינן משיכלי חיורי והוא מרוב אפייתם לפי טבעם או מחמת קוניא ואבר שבו על זו אמרו שהיא טרפה היה משושה נחור כמשוש הבקעת והוא האמור עליה דפחיזא כאופתא טרפה היו אונות שלה אחת ואין שום סדק נראה בהם שיהא מפריש ביניהם והוא האמור עליה דשיעא כאופתא טרפה שהרי אין כאן חמש היה ביניהם כעין חוט הדבק בו במקום שהיה ראוי להיות הפרש ביניהם והוא כסימן להפרשתם הסכימו הרבה מפרשים להתירה וכן אם לא היה שם ברובה שום הפרש אלא שהיתה כל אחת מהן נבדלת בראשה מעט אם היה בהבדל זה שיעור כעלה של הדס הסכימו להתירה אע\"פ שכל השאר חלק ושאין בו רושם ששתי אלו מ\"מ אינן שיעי כאופתא:",
+ "ריאה שהיה מראה שלה ממוצע בין הירוק והשחור והוא שחרות חלוש הצבע דומה לכחול כשרה היה שחור כעין הדיו טרפה שלקות הוא וכן מראה דם שבנדה השחור טמא ועליה אמרו שחור זה אדום הוא אלא שלקה:",
+ "היתה ירוקה אם היה ירקות זה ירוק הנקרא גארוג שהוא נכלל בצבע ירוק כעין הכרכום או כעין חלמון הביצה או שהיה ירקותה נוטה ללובן כעין הכשות טרפה הא אם היה ירוק כתקונו כעין כרתי כשרה שאין ��ה אלא מחמת שלא נגמר צבע דמו עדין וכן היתה אדומה בתכלית האודם כשרה שאין זה אלא מחמת שלא נבלע בה הדם עדיין היתה מראה שלה ממוצע בין הירוק והשחור כמראה הכבד הרי זה כמראה הכחול וכשרה היה מראה שלה ממוצע בין האדום והירוק כמראה הבשר אע\"פ שהאדום בעצמו והירוק בעצמו כשרים טרפה יש מי שאומר שזו שאמרו ככבדא כשרה כבשרא טרפה שלא על המראה נאמר אלא על המשמוש ר\"ל שאם היה ממשה כממש הכבד כשרה ואם כממש הבשר טרפה ואין הדברים נראין:",
+ "כל מראה הפוסל פוסל במשהו כנקב ומגדולי המפרשים מתירין אא\"כ בכלה או ברובה כמו שכתבנו הסכימו הגאונים ואף גדולי המחברים בכללם שכל מראה הפוסל שבריאה מעלין את הריאה בנפיחה ואם חזרה בנפיחתה למראה הכשר כשרה שהרי הריאה בגוף הבהמה נפוחה היא:",
+ "אע\"פ שמצוה מן המובחר למול בשמיני ראוי לעיין בולד אם דמו נבלע או אם הוא מבושל בכדי הצורך ואם מכירין בו שצריך איחור ראוי לאחרו עד שיכירו בו סימני דם ברית ואין ראוי לשום חסיד להתחסד בדבר זה:",
+ "כבר ידעת שהריאה שואפת הרוח ומניפה על הלב תמיד ואם היתה אטומה ר\"ל שהיו סמפונותיה סתומים אינה יכולה להניף וטרפה היה אוטם במקום שבה והדבר ניכר כשהעלוה בנפיחה שהיתה כלה ראויה לעלות בנפיחה וכלה הרוח באיזה מקום שבאמצעה ולא היה יכול לעבור משם ואילך ולא עלה משם ואילך בנפיחה קורעין באותו מקום שהרוח כלה לשם עד הסימפון ואם נמצא שם מוגלא כשרה שהמוגלא מעכבת הנפיחה עכשיו ולא עכבה הנפיחה מחיים שמוגלא בריאה כשרה כמו שיתבאר ואם אין שם מוגלא מניחין קש או נוצה על מקום שקרענו בו אם מבצבצת כשרה שדנין בה שאף הרוח היה עובר בה מחיים ואם לאו טרפה וענין קרום שעלה מחמת מכה שאינו קרום וכן ענין ריאה דאוושא כבר ביארנום למעלה:",
+ "ריאה שנימוח כל מה שבתוכה ונעשה מים ונשפכת מראשה לסופה ומסופה לראשה והקרום קיים אם היו סמפונות שלה כלם וכל חלק שבהם קיים כשרה ואם התחיל להמוח אפי' חלק אחד מהם טרפה אע\"פ שהם קיימים והיאך יודע דבר זה קורעין ושופכין אותה בקערה של חרס מחופה באבר שהיא חלקה ואם נשקע בה דבר אדם רואה אותו מיד וכן בכל כלי שכיוצא בזה ואם נמצאו בה כעין ורידין לבנים בידוע שמן הסמפונות הוא וטרפה ואם לאו כשרה:",
+ "נימוקה הריאה מאליה ולא שנעשית כמים אלא שנתרוקן מכל וכל והקרום קיים כשרה אפי' היה מקום הריקות שבמקום אחד מחזיק רביעית יתר מכאן יש אומרים שטרפה ומצד מה שכתבנו למעלה שהלשונות היוצאים בלשון אפי' בדיוק הם באים ומ\"מ לי נראה שכשרה שהרי רב נחמן אמרה סתם ר\"ל ריאה שנימוקה וקרומה קיים כשרה וודאי אפי' נימוקה כולה קאמר ולשון רביעית אין בו הכרח שהלשון הבא באפי' אע\"פ שמצינו בהם באים בדיוק כמו שכתבנו אף כמה מהם באים דרך גוזמא ושאף ביתר או בפחות מכן ואין הדבר ברור:"
+ ],
+ [
+ "בהמה שניטלה האם שלה והיא השלפוחית והולד מונח בה כשרה ואף בעוף כן ויש מחמירין בשל עוף כמו שיתבאר:",
+ "כבד שהתליע אפי' במקום חיותה ואפי' במקום מרה כשרה וכל שכן בשאר מקומות:",
+ "כבר ביארנו למעלה שקרום שעלה בריאה מחמת מכה אינו קרום וכן ביארנו הענין בושט אבל שאר המקומות הנפסלין בנקב שעלה בהם קרום כגון הדקין והקיבה והמרה וכיוצא בהם גדולי המפרשים הסכימו להיתר לא נאמר כן בריאה אלא מתוך שהיא שואבת כל מיני משקין עשוי להתפרק וכן הדין בושט מתוך שהמאכל עובר בו תמיד וגדולי הרבנים חולקים בזו בפירושיהם:",
+ "ריאה שהיו בה צמחים ובועות אפי' הרבה ומלאות מוגלא ואפי' גדולות ככד והם שאמרו עליהם כנדי כנדי כשרה הואיל ואין שתים מהם דבוקות זו בזו כמו שביארנו למעלה היו בועות אלו קשות כסלע והם שאמרו עליהם טינרי טינרי הואיל ומ\"מ הרוח עובר דרך הסמפונות ואין הקושי עובר בפנימיות הסימפון כשרה:",
+ "גדולי הפוסקים והמחברים כתבו שאם היתה בועא מלאה מים זכים או מוגלא כשרה אבל מים עכורים וסרוחים טרפה ומפני שהם גורסים למטה בסוגית ניטלו הכליות כשר בריאה ובכוליא מים זכים פסול בשניהם לקות והוא שכשמעמידין אותם נופלים תלחים תלחים כשר בריאה ופסול בכוליא מופלא פסול בריאה וכשר בכוליא נקב ומים זכים שכשרים בשניהם לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי לא ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוח אבל אסרוח טרפה והם מפרשים אבל עכירי טרפה וכן אבל אסרוח טרפה בין בריאה בין בכוליא ויש לתמוה היאך פוסלין בריאה בעכירות ובסרחון אחר שהכשרנו בה את המוגלא ואף המוגלא תחלתה עכירות וסרחון ושמא כל שנעשה מהם מוגלא הוא לסבת איזה חומר מיקרי והדר וברי אבל מים עכורים וסרוחים לקות שבעצמם הוא ולשטתם כתבו גדולי המחברים שכשהוא מוציא הליחה לבדקה צריך לבדוק הסימפון שתחתיה ואם נמצא נקוב טרפה ואף זה תמה שהרי אמרו בסוגיא זו שהיו לוקחים בלא בדיקה ולא אמרו להם דבר והיו עומדין כנדי כנדי ור\"ל ודאי במוגלא שלהם ועוד שאבעבועות שבין עור ובשר מה יש לחוש להם לנקיבת הסימפונות ואם אמרו בהשפכה כקיתון מפני שכל הבשר נמס בתוכה יאמרו במה שבין עור ובשר אלא ודאי אף לשטתם אין מצריכין בה בדיקה ואף לעקר השטה יש לדון בה ולומר שזה שאמר ומים זכים לא אמרן אלא דצילי וכו' לא קאי אלא אכוליא ואין גורסין ומים זכים כאן וכאן לא אמרן אלא ומים זכים לא אמרן וכן עקר ואם כן כל שבריאה אפי' עכורים וסרוחים כשרה אלא שראוי לחוש לדברי גדולי הפוסקים והמחברים וכן שהסכימו עמהם רוב מפרשים:",
+ "סירכא הנאחזת במקום המכשיר בה כגון אונא לדופן והיה נקב בדופן לעומת הסירכא אלא שהיא מסתבכת בדפני הנקב טרפה וכן מרה שניקבה במקום שהכבד סותמה אם ניקב הכבד כנגד אותה סתימה טרפה שאין כאן סותם:",
+ "כבר ידעת על פצוע דכא וכרות שפכה שהם אסורים לבא בקהל כמו שיתבאר במקומו ניקב הגיד בעטרה עצמה או ממנה ולמטה כלפי הגוף אם כשרואה קרי יוצאה טפה ממנו דרך הנקב פסול ואם נסתם הנקב חזר להכשירו מפני שראוי הוא להוליד ודברים אלו אינם אלא במה שנעשה בידי אדם או כלב וכיוצא בזה אבל בידי שמים כגון שנולד כך או מחמת חולי כשר כמו שיתבאר במקומו:",
+ "דבר שרבו מתיריו ומקצת יחידים אוסרים ראוי לאיזה מן הנמשכים אחר האיסור שלא מחמת ראיה אלא כנמשך אחריו מחמת חסידות ויראה שלא להתיהר בכך לפני הנוהגים בו היתר מעשה היה באחד מן החכמים שהיה נוהג כדרך זה איסור בריאה שהעלתה בועות והיה עובר בשוק הטבחים עם חברו כדי לקנות בשר ולא מצא אלא מזו ושאלו חברו היאך לא היה לוקח ממנה והעלים לו כונתו והשיב שאין לו מעות מצויים עכשיו משם למדנו גם כן שהחכם הנוטה לאיסור בדבר שרבו מתיריו והוא נשאל על אותו דבר שרשאי לומר לנשאל שילך לו לפלוני חכם שהוא יודע בו שיתירנה ויש מי שאומר שאף הוא בעצמו יכול לומר לנשאל פלוני ופלוני התירוה והנשאל סומך על אותה תשובה להיתר אע\"פ שהוא עצמו נוטה לאיסור:"
+ ],
+ [
+ "מחט הנמצאת בריאה אם יצאה מחט לחוץ הרי ניקבה הריאה וטרפה ואם היא שלמה ואנו מכירים במשמוש שיש בה מחט מבפנים מעלין אותה בנפיחה ואם מבצבצת טרפה ואם אינה מבצבצת כשרה על כרחנו דרך הקנה נכנס המחט בסמפון הריאה ונקבה הסימפון עד שנכנס לה לבשר הריאה ואע\"פ שמ\"מ ניקב סימפון הריאה הרי הוא כשר כמו שיתבאר בסמוך ואע\"פ שאין מאכל נכנס דרך הקנה שמא הקדים קנה לושט מאחר שהריאה לפנינו שלמה שאלו נכנסה דרך הושט ונקבה הדקין ומהם לריאה היה ראוי למצוא הריאה נקובה אלא דרך קנה נכנסה ולא ניקבה הריאה ואפי' נתאכל הבשר סביב המחט בפנימיות הריאה שחסרון מבפנים אינו חסרון ושמא תאמר תינח בקופא מלגו ר\"ל בפנימיות הריאה וחדה כנגד חלל הבהמה שיש לומר דרך חודה נכנסה בקנה ונקבה הסימפון ויצאה דרך חדה בבשר הריאה על הדרך שיתבאר בסמוך בכבד אבל קופא מלבר נחוש שמא דרך ושט נכנסה ונקבה הדקין שהרי משני צדדין ראוי לומר כן חדא שכל שאפשר לומר שדרך ושט נכנסה נוח לנו בכך ועוד שאלו דרך קנה נכנסה צריך לומר שדרך קופה נקבה הסמפון ואין זה מצוי תדע שגדולי הרבנים סוברים כן ולא הכשירו אף בריאה אלא בקופא מלגו שנכנסה דרך חדה בקנה ומ\"מ אלו כן לא היה להם להזכירה סתם אלא שאף בקופא לבר הדבר רחוק לומר שדרך ושט נכנסה שהרי ריאה זו שלמה לפנינו והמחט אינו יוצא לחוץ כלל ואין הדבר מצוי לנקוב המחט את הדקין ולהזדרז כל כך שתכנס כולה לריאה בלא שום יציאת חוץ ועוד שהריאה אינה מבצבצת בנפיחה והיכן הוא הנקב ואם תאמר שנסתם מ\"מ סתמא דמילתא קרום היה ניכר בו ואם מפני שאין דרך קופה לנקוב את הסימפון באמת אינו מצוי כל כך ומ\"מ אינו רחוק כדרך שהוא רחוק בדקין שהסימפון רך קצת ולפעמים ניקב דרך קופא:",
+ "נחתכה הריאה ונמצא המחט באחת מן החתיכות או שחתכוה לאחר שהכירו בכך קודם שהעלוה בנפיחה והביאו חתיכה שהמחט בתוכה לפנינו טרפה מספק הואיל והכשרה היה תלוי בבדיקה בנפיחה ואינה שלמה אף אנו אומרים שמא אלו היתה שלמה היה הנקב נמצא בנפיחה ושמא עבר המחט ונקב את הריאה מבחוץ וזהו שאמרו הם שהכשירו ידוע מאיזה טעם הכשירו כלומר שהעלוה בנפיחה אנו מאיזה טעם נכשיר אחר שאינה שלמה לפנינו ואף זו אין בה הפרש בין קופא לבר לקופא לגו שאם דרך ושט נכנסה כבר נקבה הדקין והריאה ואם דרך קנה נכנסה כשם שנקבה הסמפון כך אפשר שעבר ונקב הקרום ויש אומרים שאפילו נראית לנו הרבה בפנים מתוך נדנודה חוזרת ומתגלגלת ומכל [מקום] בזו אני אומר שהכל לפי מראית העין וכל שהמחט רחוק מן השפה ומקומה ניכר שלא עבר מכשירין אותה:",
+ "מחט שכבר העלינו בנפיחה הריאה שהיא בתוכו ועלתה שעל כל פנים יש לנו לדון שנכנס בקנה ונכנס בסימפון הריאה ונקבה הסימפון ויצאה לה לבשר הריאה כשרה כמו שביארנו שהרי לא ניקבה הריאה ואם מפני נקב הסימפון הרי אמרו סימפון הריאה שניקב כשר אחר שלא ניקב לחברו והוא שניקב בפנימיות הריאה אחר שנבלע הסימפון בבשר הריאה והוא סמוך לבשר הריאה שבשר הריאה מגין עליו אבל אם ניקב בעליונות הריאה כשמתפרד מסימפון אחר שבה קודם שיבלע בבשר ונמצא הנקב מכוון כנגד דופן הסימפון האחר והוא שאמור עליו כאן ניקב לחבירו טרפה שאין דופן חבירו מגינה עליו שהסימפון קשה הוא ואינו מגין שמא תאמר מחט שנמצאת בריאה שכבר עלתה בנפיחה נחוש שמא בכניסתה נקבה הסימפון בצד חברו תדע שמתוך כך פרשו קצת חכמי הדור שכל שבתוך הריאה אין ב�� טרפות אף בסימפון שניקב לחברו ומה שאמר אמר רב נחמן סימפון שניקב וכו' הוא נאמר בקנה הריאה ודברים זרים הם ומ\"מ לענין השאלה תירצו רבים שאין מחזיקין איסור אלא במה שהדבר מצוי להחזיקו ואין הדבר מצוי לנקוב בתחלת הסימפון תכף שנכנסה בו ומחט שנמצאת בסימפון הגדול שבריאה אין צריך לומר לפי מה שכתבנו שהיא כשרה:",
+ "הרבה דקים סובבים סביב הכנתא הנקראת אינטריל וסדור אלו הדקין כאחד נקראים סדורא דכנתא ניקב אחד מהם בדופן הסמוך לחברו כשרה שדופן חברו שהוא רך מגין עליו כל שכן אם ניקב בדופן הסמוך לכנתא שהרי חלב שבה טהור וסותם הא אם ניקב כלפי מעלה או כלפי מטה או מן הצד החיצון שאין דופן מעי אחר סמוך לו טרפה:",
+ "מחט שנמצאת בכבד או בחתיכה שבו והרי הכבד אינו נטרף בזה מצד עצמו שהרי אין נקב פוסל בו אי קופא לגאו ר\"ל שנכנס המחט דרך חדה והרי אנו רואים אם יצאה לחוץ שחודה כלפי חלל הבהמה וקופא בפנימיות הכבד ודאי מחט זה לא נכנס דרך הושט שאלו כן כשתבא לומר שנקבה המעין ויצאה מהם ונכנסה לכבד ודאי יש לך לדון שדרך חדה נכנסה ונקבה וכן דרך חדה נכנסה בכבד והיה ראוי שתהא קופא לצד חלל הבהמה שאלו תאמר שדרך קופא נכנסה בושט ונקבה ונכנסה קופה לכבד ומתוך כך חודה יוצא לחלל הבהמה אין קופה של מחט עשוי לנקוב הדקין אלא ודאי דרך הקנה נכנסה דרך חודה ובא לו לסימפון הכבד ונקב והרי חודה שיצא או שהוא עומד כנגד החלל וכשרה ואם קופה של מחט כלפי חלל הבהמה ודאי נכנס המחט דרך חדו בושט ונקב המעין ונכנס דרך חדו בכבד והרי קופה נשאר בצד חלל הבהמה וטרפה ואע\"פ שאפשר לומר שדרך הסימפון נכנס ומפני שהסימפון רך קצת וניקב אף דרך קופה מ\"מ אין נקיבה דרך קופה מצויה כל כך אף בסימפון וכל שכן שכל שנוח לנו שדרך הושט נכנסה כך יפה לנו כמו שנבאר בסמוך ואם היתה המחט דקה פסולה על כל פנים שאף קופה מצוי לנקוב הדקים ואע\"פ שיש לתלות בה להקל לומר שדרך הסימפון נכנסה גם כן כל שנוח לנו לומר שדרך הושט נכנסה אין אומרין שדרך קנה נכנסה שהדבר מצוי יותר ליכנס דרך הושט עם המאכל ויש מפרשים אבל חלישתה אף קופא לבר תולין שדרך הסימפון נכנסה וכשרה מפני שבכל כלי הריאה נוח להם לומר שדרך קנה נכנסה וכן כתבוה מגדולי הראשונים שבגירונדאה בחבוריהם בשם גדולי הרבנים ואין גורסין אבל חלישתא נקובי נקיב אלא אבל חלישתא לא ופי' מעורבב הוא ויש בו מן הקושיות הרבה כתובות בחדושין אלא שאין תועלת בזכרם וביאור השמועה כלה מתישב יפה על פי הפסק שכתבנו:",
+ "שיעור גסות המחט ודקותו לא נודע לנו ומתוך כך אנו אוסרין את הכל ואין מפרישין בין דרך חדה נכנסה לדרך חרירה נכנסה ומ\"מ אם היה ענין בגרעינה מדקדקים בה וכן במחט של סקאין לדעתי שאם לא כן במה חלקו בין גסה לדקה ולא מצינו בתלמוד מחט גסה הימנה:",
+ "נמצא המחט בקורקבן של עוף בתוך הכיס ודאי דרך ושט נכנסה ואם נקבה הקורקבן כלו אחר הכיס טרפה ואם ניקב הכיס לבד הרי לא ניקב הקורקבן וכשרה:",
+ "היתה תחובה בקורקבן וכיסה קיים יש אומרים שטרפה לא נאמר בניקב הקורקבן וכיסו קיים שהוא כשר אלא בניקב מחמת חולי אבל בקוץ או מחט מהיכן באו אם דרך הושט על כרחך ניקב הכיס אם דרך הקנה רחוק הוא שלא לעבור תחלה באיזה אבר שהנקב פוסל בו וכן הדין בכל אבר פנימי שאין הנקב פוסלו כגון ניקב הלב שלא לבית חללו וכגון הטחול בצד הדק שבו והמסס או בית הכוסות שניקבו שלא ניקבו לחוץ וכן כל כיוצא בזה אא\"כ ראינו המחט תחוב מדופן הבהמה לאותו האבר וזו היא שיטת רבותי' הצרפתים ואף גדולי הדור נסכמים בה ויש אומרים שאין זה הכרח אפשר שיצא מן הקנה לקורקבן קודם שיגיע לקנה הריאה שנקיבתו במשהו ודעת ראשון נראה עקר אלא שבנארבונאה נהגו בכולם כדעת שניה שכל שאפשר לתלות אף על צד רחוק תולין שלא להחזיק איסור במקום שאינו ברור ושלא נולד בו ריעות שהרי אף במקום ריעות יש לנו בקצת דברים לתלות במה שאפשר לתלות להקל כידא דטבחא וכיוצא בה כמו שהתבאר:",
+ "הורו רבותי שכל שאנו חוששין לניקבו הדקין או הושט או הריאה כל שהדקין או הושט או הריאה לפנינו ואנו רואין באיזה נסיון שאין שם נקב כגון בושט ובדקין בנתינת מים לתוכן ובריאה בנפיחה בודקין אותם וכל שלא נמצאת נקובה על פי הנסיון מכשירין אותה:",
+ "נמצאת בתוך הכרס של בהמה ודאי כשרה שעם האוכלין נכנסה:",
+ "נמצאת בלב ויצאה לחוץ טרפה בכל ענין שאם ניקב לבית חללו טרפה מצד עצמו ואם לא ניקב לבית חללו אלא שניקב בקוץ או שנמצא המחט ויצא לחוץ ודאי בלעתו הבהמה דרך ושט ונקב הדקין ונכנס ללב ואם תאמר דרך קנה נכנסה הרי יצאה לחוץ ונמצא שניקב לסימפון הא כל שלא יצאה לחוץ יראה שכשרה דרך קנה נכנסה לסימפון ובקשה לצאת ולא יצאה שאלו דרך ושט אי אפשר שלא נמצא מעט ממנה בחוץ כמו שכתבנו ואין להפריש אף בזו בין נכנסה דרך חדה לנכנסה דרך חרירה:",
+ "נמצא המחט תחוב מן הדופן לאחד מן האיברים שאין נפסלין בנקב מצד עצמן ודאי הרי לא נגעה בדקין וכשרה:",
+ "נמצא מחט או קוץ בחלל הבהמה או העוף גדולי האחרונים אסרוה שהרי בדוחק נכנסה בחלל ושמא מתוך דחק זה נקב עם כניסתו אחד מן הנטרפים בנקב משהו ולא יראה כן:"
+ ],
+ [
+ "מחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה שחברתה מגינה עליה משני צדדין טרפה ואין כאן חלוק בין דרך קופה נכנסה לדרך חודה נכנסה ומצד אחד מיהא אין אומרין קופא לבר ר\"ל חוץ לכרס על כל פנים לא בושט נכנסה שאם כן יש לך לומר שדרך קופא נכנסה ונקבה הדופן העובי והרי אין דרך קופא לנקוב אלא דרך קנה נכנסה ויצאה לה איזה דרך מהאיברים הנפסלים בנקב וממנו לעובי אלא אע\"פ שאין דרך לנקוב בדקין בכרס מיהא דרכו בכך שהאוכלין דוחקין אותה ויוצאה ונכנסת וענין זה מתבאר למטה:",
+ "מחט שנמצאת בסמפון הכבד כשרה כל שהיא בסימפון ואינה תחובה דרך סמפון נכנסה והרי היא לשם ולא נקבה כלום וכן בכל הסימפונות וסימפון זה של כבד מצד עצמו אין בו שום טרפות אפי' ניקב ואפי' נחתך שהרי אפי' ניטל כלו כשר וקנה הכבד שאמרנו עליו שהוא נפסל בנקב לא סמפון הוא כמו שביארנו למעלה שהרי קודם שיכנס לכבד הוא וגדולי המחברים פסלוה וכן כתבו בסימפון הריאה שניקב אף שלא בצד חבירו שטרפה כמו שכתבנו בשמועת תלתא קני הוו והדברים זרים:",
+ "כתבו הגאונים שמחט שנמצאת בטרפשא טרפה גרעינה של תמרה שנמצאת במרה כשרה מפני שדרך סמפון הכבד נכנסה שאלו דרך ושט ושתנקוב המעין עד שתגיע לסימפון וממנו למרה הרי אינה יכולה לנקוב ואע\"פ שאין אנו יכולין להוציאה עכשיו דרך סימפון מ\"מ על ידי נענוע הליכתה מתעגלת בכח עד שדחקה ונכנסה אבל גרעינה של זית הואיל וראשיה חדין דינה כמחט ודרך ושט נכנסה ונקבה עד שהגיע לסימפון הכבד וממנה למרה וטרפה ומ\"מ גדולי פורווינצא כתבו בחבוריהם שלא נאמר כן אלא שאין המרה לפנינו אבל אם היא לפנינו שלמה מותרת מדין מחט שנמצאת בריאה ועלתה בנפיחה שכל שיש לומר סימפונא נקט ואתא כשרה:",
+ "ניקבה הריאה במקום שיש לתלות ביד הטבח ושהדברים מוכיחין לפי משמושו שאפשר לו לתלות בו כגון שהנקב בסכין או שתלשה מלמעלה ואחר כך נמצא בו הנקב תולין בזה וכשרה וכן בכל מה שיש לתלות:",
+ "בא זאב ונטלה והחזירה מנוקבת כשרה ויש בזו חולקין כמו שהתבאר בפרק ראשון:",
+ "תולעת שנמצא יוצא מן הריאה ונקב דרך יציאתו ואינו ידוע אם קודם שחיטה יצא ותטרף ואם לאחר שחיטה וכשרה ודאי לאחר שחיטה יצא שהרגיש במיתה וברח אבל מחיים לא היה יוצא משם:",
+ "מצות עשה להיות הכהנים מברכין את ישראל בכל יום כל שהצבור מתרין אותם בכך כמו שביארנו במקומו שנאמר כה תברכו ולעולם יהא לבו של אדם מכוון לשמים שאע\"פ שהברכה מפי כהנים הקב\"ה מסכים עליה וכמו שאמר ואני אברכם ולא עוד אלא שאף הכהנים אע\"פ שאין להם ברכה במקום ישראל ר\"ל שאינם בכלל אותה הברכה מ\"מ מצד אחר הם נוטלין שכר על ברכתם שנאמר ואברכה מברכיך:"
+ ],
+ [
+ "האימורין הקרבין לגבוה בכל קרבן של שור או כבש או עז הוא חלב שעל הקרב והוא שעל המסס ובית הכוסות וחלב שעל הכליות עם הכליות עצמן וחלב שעל הכסלים והוא חלב שבעקרי הירכות מבפנים ויותרת הכבד ומעט מן הכבד עמה וחלב שעל הקיבה היה קרב בכלל חלב שעל הקרב ואם היה הקרבן מן הכבשים היה מוסיף עליו האליה וחלב שבה:",
+ "חלבים אלו שהיו קרבים לגבוה כלם באיסור אכילה ובכרת חוץ מן האליה שאינה נאסרת הואיל ולא הושוית הקרבתה בכל הקרבנות כלל הדברים כל חלב שהוא תותב ר\"ל שקרום מפסיק בינו ובין הבשר כעין מלבוש ויש מפרשים שעומד על הבשר כמלבוש לא שיהא עומד עליו קרטים קרטים ר\"ל חתיכות חתיכות ושיש עליו קרום ושאותו קרום נקלף בנקל לא שיהא אדוק בו הרבה אסור ובלבד שאינו מכוסה בתוך הבשר כמו שיתבאר במסכת זו:",
+ "חלב שעל המעים והם הדקים המלופפים כלם כאחד ונקראים סדורא דכנתא אף הוא אסור כשיעור אמה משהם מתחילים לצאת מן הקיבה וצריך לגרור כשיעור זה מכאן ואילך מותר והוא שאמרו ריש מעיא באמתא וכן שומן המקיף וחופה את הדקים לדברי הכל מותר אלא שנהגו לקלוף מעליו קרום אחד:",
+ "חלב הקיבה שאסרנו באיסור תורה הוא חלב שעל הקשת וזה שהקיבה יש בה שני חלבים אחד עשוי כקשת ואחד עשוי כיתר של קשת וזה שאסרנוהו איסור תורה הוא אותו שעל הקשת אבל שעל היתר אינו תותב ומותר מן הדין ואף בני ארץ ישראל נוהגים בו היתר בפרסום ומ\"מ בני בבל נוהגין בו איסור ובזמן הזה בהרבה מקומות נוהגין בו איסור מפני שבני גולה אחר בני בבל הם נגררין ומ\"מ מקצת גאונים הורו שאין אנו נגררים אחר בני בבל בדבר שאינו להם אלא מנהג ומתירין אותו להדיא בלא שום גרירה ויש שמצריכין גרירה מפני דבוקו בשעל הקשת:",
+ "כל אבר שהנקב פוסלו שהיה הנקב סתום בחלב שעל אותו האבר אם היה חלב טהור סותם כגון דקין משיעור אמה ואילך שחלב הכנתא סותמם והוא שומן הנקרא אינטיריל אבל חלב טמא אינו סותם וחלב שעל היתר אף למי שנוהג בו איסור סותם:",
+ "חלב חיה אע\"פ שכלו טהור אינו סותם אלא מה שכיוצא בו סותם בבהמה חלב דקין שבעוף ושעל הקורקבן סותם:",
+ "הדבש יש בו משום גלוי כיין ומים וחלב אבל שאר משקין חוץ מאלו שהזכרנו אין בהם משום גלוי וכבר ביארנו ענין זה בפרק ראשון:",
+ "אע\"פ שביארנו שחלב טהור סותם אין הדבר נאמר כן במוחלט אלא כל חלב שהוא עשוי ככובע אע\"פ שהוא טהור אינו מדבק וזהו שומן שעל גבי חלוחלת שעשוי קרטים קרטים והם עגולים כעין כובע וכן הדין בשומן שהלב נבלע בתוכו שהוא עומד עליו ככובע והוא הנקרא טרפשא דלבא וכל שניקב הלב אסורה שאין אותו שומן סותם וכן כל שניקבה הריאה אף באונות שכנגד אותו השומן אע\"ג דהכי רביתייהו אינו מגין וטרפה כמו שהתבאר:",
+ "כבר ביארנו שאם ניקבו הדקין הסובבים סביב הכנתא אחד לחברו כשרה כל אחד ואחד חברו מגין עליו וכל שכן אם ניקבו לכנתא שחלב הכנתא סותם כמו שביארנו אבל אם ניקבו וליחה סותמתן אינה סתימה ואפי' ליחה עבה וגסה הדבוקה במעי מבפנים שהיא יוצאה על ידי הדחק ומשיצאה מ\"מ היא מתדבקת טרפה שאין סתימה זו מועלת:",
+ "כל שבאה הוראה לפני חכם ואפשר לו להתיר בריוח בלא מחלוקת מי שראוי לסמוך עליו אין ראוי לו להתחסד ולחזר אחר החומרות יותר מדאי אלא יחוס על ממונן של ישראל שאף התורה חסה על ממונן של ישראל כמו שאמרו בתורת כהנים וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע על מה חסה תורה שלא יאמר הכהן טמא עד שיהיו הכלים חוץ לבית אם על בגדים וכלי מתכות מטבילן והן טהורים הא לא חסה תורה אלא על כלי חרס ועל כלים שאין להם טהרה אלא שבירה אם כן חסה על ממונם של צרי עין על ממונן של צדיקים לא כל שכן:"
+ ],
+ [
+ "מי שלא היה בעיר בשעת שמת קרובו ולא ידע ובא לו תוך שבעה במקרה ומצא את האבלים אם בא ממקום רחוק יותר מעשרה פרסאות מונה לעצמו שבעה משעה שבא ואם ממקום קרוב מונה עמהם אפי' בא בשביעי ויש בדבר זה קצת תנאים וכבר ביארנו את כלם במסכת מועד קטן:",
+ "הדקין ובני מעין שניקבו במקום שאפשר לתלות ביד הטבח וכיוצא בזו רוב הגאונים הסכימו שתולין כמו שהתבאר בריאה ניקבו ואין ידוע אם לאחר שחיטה וכשרה אם קודם שחיטה נוקבין את המעים עצמו במקום אחר שבו ומקיפין את הנקבים זה לזה אם דומים כשרה ואם לאו טרפה לא נתדמו ומשמש בזה האחרון ונתדמה כשרה שהדבר מוכיח שכבר נתמשמש הראשון על ידי המסופקים בו:",
+ "אף ריאה שניקבה ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאו נוקבין באותה ריאה אף מערוגה לערוגה ר\"ל מצד ימין לצד שמאל וכן מאונא לאומא או אף בריאה אחרת ומקיפין ואם דומין כשרה ואם לאו טרפה ודוקא מריאה של בהמה דקה לדקה או מגסה לגסה אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה ויש מי שאומר שאין מקיפין אלא באותה ריאה עצמה אף מערוגה לערוגה אלא שאף בריאה עצמה אין מקיפין מגסה לדקה ומדקה לגסה והם מפרשים מגסה לדקה מאומא לאונא ומדקה לגסה מאונא לאומא:",
+ "אף הקנה שנמצא נפסק ברובו ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאו פוסקין במקום אחר שבה ממקום עובי שבטבעות הקנה לפסיקה שבטבעת וממקומות הקלושים שבה בין טבעת לטבעת לפסיקה שבמקום קלוש גם כן ואם דומים כשרה ואם לאו טרפה אבל אין מקיפין בה ממקום עובי שבה לפסיקה שבמקום קלוש וכן בהפך וכתבו הגאונים שבזמן הזה אין בקיאים בהקפה וכל שמצינו ניקב במקום שהנקב פוסל בו ושאין לתלות ביד הטבח אוסרין אותה:",
+ "חלוחלת שניקבה אם ניקבה במה שנכנס ממנה בחלל הגוף טרפה במשהו כשאר הדקין ניקבה במה שהוא דבק ממנה ביריכים אפי' ניטל כלו כשר שהיריכים מעמידין אותה ובלבד שישתייר ממנה מלא ארבע אצבעות בשור ולפי שיעור זה בשאר בהמות ולפי גדלן וקטנן:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במשנה שכרס הפנימי שניקב במשהו ושכרס החיצון אין פיסולו בנקב אלא בקריעת טפח או בקריעת הרוב ר\"ל שאם היא בהמה גדולה שרוב כרסה יתר מטפח הולכין בה לשיעור טפח ואם הוא בהמה קטנה שאין ברובה טפח הולכין בה לשיעור רוב נקדרה בנקב עגול אם הוא יתר כסלע משהו והוא הנקב ששלשה גרעיני תמרה שאין אוכל דבוק בהם נכנסים שם בריוח טרפה שכל זמן שימתח יעמוד על טפח באורך אבל כסלע מצומצם כשרה:",
+ "כבר ביארנו במשנה שכרס הפנימי הוא מה שנבלע מן הכרס בתוך דפי החזה והוא שיעור טפח בכרס סמוך לושט וחיצון הוא מה שמדפי החזה ולמטה בחלל הבהמה וקרום עב שעל פני כל הכרס דינו ככרס החיצון לשיעור טפח או ברובו וזהו דעת רב בסוגיא זו ומה שאמר טפח בושט סמוך לכרס כבר הפכו הלשון בראש הפרק ואמרו טפח בכרס סמוך לושט ואפשר שאף זו דעת ר' יוחנן שאמר מן המיצר ולמטה כלומר ממקום שהכרס הולך ומיצר כלפי החזה ונחבא בדפני החזה הוא פנימי ומ\"מ יש פוסקים כר' יוסי בר' חנינא שאומר שכל הכרס הוא נקרא כרס הפנימי לדון נקובתו במשהו וכרס חיצון הוא קרום זה העב שעליו והוא הקרוי בשר החופה את רוב הכרס ומגדולי המחברים פרשו על רוב זה של כרס החיצון שנקרע רוב העובי אע\"פ שלא נכנס הקרע לחלל עצמו ואין אלו אלא דברי נביאות ומ\"מ רוב מפרשים פוסקים על כרס הפנימי שהוא הצד התחתון הרואה פני הקרקע והוא מה שהוא נראה בשעה שהטבח פותח בטן הבהמה מן היריכים עד החזה ונקרא בלשון תלמוד מפרעתא כרבה בר רב הונא והצד האחר הדבוק בצלעות נקרא כרס חיצון ומתוך שהצלעות מגינות עליו שיעורו ברובו ועיקר הדברים כדעת ראשון ואף שאר השיעורין שהוזכרו ר\"ל סניא דיבי והוא מקום שהטבחים נוקבים שם להוציא את הפרש ואצטמוכא דכרסא והוא שאין לנו בקיאות בביאורו ומקום שאין בו מילת ר\"ל שאין בו אותו השער שגוררין ממנו לדעתנו אינן הלכה ולדעת הפוסקים מפרעתא אף אלו בכלל מפרעתא הם:",
+ "כבר ביארנו במשנה ענין המסס ובית הכוסות ושאם ניקב המסס בצד שאינו מתחבר אל בית הכוסות או בית הכוסות בצד שאינו מתחבר אל המסס טרפה ובלבד בנקב מפולש יש מי שאומר בהמסס שאע\"פ שלא ניקב אלא מקצת עביו טרפה ולא אמרו לחוץ אלא כלפי חוץ ר\"ל כלפי הצד שאינו מתחבר וכמו שפירשנו במשנה ולמעט אם ניקבו כלפי פנים כנגד מקום חבורן שהאחד מגין על חברו הא באותו הצד שאינו מתחבר אע\"פ שאינו מפולש טרפה הואיל והמסס אין לו אלא עור אחד חוששין שמא הבריא כמו שאמרנו בישב לה קוץ בושט וכן כתבוה בתוספות בשם גדולי הרבנים וראיה להם ממה שאמרו כאן מחט שנמצא בעובי בית הכוסות ולא אמר מחט שנמצא בהמסס ובית הכוסות שמע מינה דוקא בית הכוסות מצד אחד כשרה הא בהמסס אף מצד אחד טרפה ובית הכוסות הוא שהקלו בו מפני שיש בו שני עורות וכן ראיה ממה שאמרו בשלישי של סכה תלת מילי אשתנו שמייהו ואחת מהם הובלילא ר\"ל המסס בי כסי ובי כסי הובלילא למאי נפקא מינה למחט שנמצא בבית הכוסות אלמא שדינם חלוק ואם תאמר במסס שאף בלא פלוש טרפה מה חלוק יש ביניהם ומתוך דבריהם אני רואה שהם גורסים למאי נפקא מינה למחט שנמצא בעובי בית הכוסות ומ\"מ אנו גורסים למחט שנמצא בבית הכוסות כלומר שלא בעביו וכל שאינו מפולש כשרה מצד גסות העור ובהמסס טרפה מפני שהעור דק ואם כן אין ראיה ממה שלא הזכיר המסס עם עובי בית הכוסות דההיא לא איירי אלא בעובי [בית] הכוסות שהם שני עורות ואין לה דמיון עם המסס אבל זו של ��ובלילא ראיה לגירסתנו שאף הוא אין לו אלא עור אחד אלא שהוא גס ואף גדולי הדור מביאין ראיה לאסור בהמסס אף בלא פלוש מדתנא בטרפות שניקבו לחוץ ובכשרות שניקבו זה לתוך זה ולא אמר לשון הפכי לראשון ר\"ל שניקבו ולא לחוץ כשאר הנזכרים בכשרות בהפך הלשון הנזכר בטרפות כגון ניקב הלב ולא לבית חללו וכן בקצת השאר אלמא דניקבו לחוץ דקאמר פירושו שניקבו זה שלא בתוך זה ר\"ל שלא במקום חבורן וטרפה אף בלא פילוש ומ\"מ אחרוני הרבנים מתירין בהמסס כל שאינו מפולש ובריתא דנקט בית הכוסות ריבותא הוא שאע\"פ שניקב האחד שלם כשרה עד שינקבו שניהם אלא שהאחד צריך בדיקה ואף בהמסס אע\"פ שאין בו אלא עור אחד כל שלא עבר בחוץ כשרה ואין חוששין שמא הבריא מפני גסות העור אלא שמ\"מ אם היה שם קורט דם כנגדו טרפה וזו של הובלילא אע\"פ שהם גורסים בה למחט שנמצא בעובי בית הכוסות הם מפרשים שלא תטעה לפרש מצד אחד כשרה במה שקורין עכשיו בי כסי דהיינו המסס ומפני שהם הרבה עורות ומצד אחד טרפה במה שקורין עכשו הובלילא דהיינו עובי בית הכוסות אחר שניקב האחד שלם ואין שם אלא עור אחד אלא שתזהר לדון בהובלילא דהשתא כבית הכוסות להכשיר ובבי כסי דהשתא כדין המסס לאסור הא מ\"מ כל שאינו מפלש כשר אף בהמסס וניקבו לחוץ פירושו לחוץ ממש בפלוש ואע\"פ שבישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא ואע\"פ שיש שם שני עורות מתוך שמעבר הושט צר יש לחוש מה שאין כן בהמסס ואף זו שכתבנו לגרסתנו בשמועת הובלילא למחט שנמצא בבית הכוסות אף הם מפרשים בה שכל בית הכוסות יש בו קרום גם בפנים שהוא כעין עור ואם כן עובי בית הכוסות לאו דוקא וכל בית הכוסות בדין זה וכן נראה דעת רוב מפרשים ניקב אחד מהם במקום דבוקו אצל חברו כשרה שחבירו מגין עליו:",
+ "בית הכוסות זה יש במקום אחד שבו שאינו סמוך להמסס עור כפול ונקרא עובי בית הכוסות ובלשון לעז קורין אותו דובלאה ניקב מצד אחד כשרה שחציה האחר מגינה עליה עבר הנקב משני צדדין טרפה כדין המסס ובית הכוסות שניקבו שניהם:",
+ "נמצא בו מחט מצד אחד מעיינים בצד האחר אם יש בו קורט דם אומרין שכבר עבר בו המחט ואם לאו מכשירין אותה נמצא המחט משני צדדין שאנו פוסלין דוקא בשנמצא סביב המחט קורט דם שזה הוראה שקודם שחיטה היה אבל אם לא נמצא עליה קורט דם בידוע שזה לאחר שחיטה ויש אומרים דוקא בעובי מפני שהוא כבשר ויש בו דם אבל בית הכוסות עצמו אף בלא קורט דם כן שהרי אמרו אין מחזיקין דם בבני מעין ותרגומא אמעיא וכרכשא והדורא דכנתא ומעין כולל כל המעין ואפי' הכרס וכן נראה דעת גדולי המחברים ומ\"מ יש מפרשים בה הקיבה אבל שאר בני מעין הגדולים יש בהם דם ולדעת זו אף בבית הכוסות תולין בקורט דם ומ\"מ יראה לי דוקא בשראו המחט שלא העלת חלודה לשם שהדבר מוכיח שמקרוב נתחבה אבל כל שהיא נמצאת שהעלת חלודה ודאי מכה ישנה היא וקורט דם היה שם ועבר וכן הסכימו בה רבותי למעשה ושאר נקבים שלא על ידי מחט אוסרין אותן שלא בקורט דם הואיל ואין שם מחט שיאחז בה הדם ואיברים שאין קורט דם ניכר בהם כגון ריאה וכבד וטחול וקורקבן וכיוצא באלו אין מצריכין בהם לקורט דם כלל ומחט או קוץ הנמצאת בושט שאנו אוסרין אף בלא קורט דם כמו שכתבנו למעלה כבר ביארנו הטעם מפני שהאוכלין עוברין שם בשטף ומעבירין את הקורט וכן בכל הדקין שכיוצא בזה ואף בבית הכוסות זה אנו אומרים כן ולא הוצרכה קורט דם אלא מבחוץ:",
+ "יש מי שמפרש עובי בית הכוסות שאינו מקום הכפול אלא מקום שבו שהוא עב אע\"פ שאינו כפול ולא עוד אלא שכל בית הכוסות עצמו יש בו קרום גס בתוכו שהוא כעין עור וכמו שרמזנו סברא זו למעלה ואמר שאם ניקב ולא עבר אין חוששין שמא הבריא מתוך גסותו הא כל שאר הדקין והמעין שנמצא מחט תחוב שם חוששין שמא הבריא כמו שאמרנו בושט ויש מקילין בכלם הואיל ואנו רואים שלא עבר ויש שמצריכין אותה בדיקה וושט שאני שהוא נכנס שם בדוחק עם האוכל ובשטף מה שאין כן בשאר הדקים אע\"פ שהם קלושים כושט וראיה לדבר בני מעין שניקבו וליחה סותמתן כשרה ואע\"פ שאין הלכה כן מ\"מ נראין הדברים שכל שהעור בעצמו סותם שהוא מותר ואע\"פ שאינה ראיה מוכרחת שאיפשר שהליחה סותמת יותר ממקצת העור מ\"מ הדברים נראין:",
+ "יש אומרים שכל מה שאנו מכשירין מחט הנמצא בעובי הכוסות אם לא יצא לחוץ דוקא בצד הפנימי המכוון לבית הבליעה אבל אם נמצאת בצד חיצון טרפה ממה נפשך מהיכן באה אם דרך ושט הרי ניקבו כלם אם דרך קנה הרי ניקבה הריאה ויש חולקין כמו שהתבאר כל שאפשר לעלות בשום צד:"
+ ],
+ [
+ "מחט שנמצאה בעובי הכוסות ומשני צדדין והוגלד פי המכה בידוע ששלשה ימים לפני שחיטה ננעצה שם ואם קנאה הטבח תוך שלשה מחזיר לו המוכר מעותיו ומיטפל בנבלה שמקח טעות הוא לא הוגלד פי המכה הרי הדבר ספק שמא תכף לשחיטה היה ועל הטבח להביא ראיה שהוא רוצה להוציא המעות מיד המוכר שמן הסתם אין מוסרין לו הבהמה עד שיפרע ואפי' לא פרעו כך אנו דנין כמו שהתבאר במסכת כתובות:",
+ "מקצת גאונים כתבו שלא נאמר דבר זה אלא במחט שאינו דבר המצוי וכן בכל טרפות שאינו מצוי כגון ניטלה המרה וכיוצא באלו אבל טרפות המצוי כגון סירכא והדומים לה הרי זה כיודע בדבר ומקבלו על דעת כך ומ\"מ אם שהה הרבה אחר לקיחתה אף אנו אומרים שאחר כן נולד הטרפות יש למדין מדין זה בלוקח מן החנות וחתכו למלבוש ואחר כך מצא בו קלקול שלא נראה בו מתחלה כגון אלו התפירות שקורין שרצידורא שחייב המוכר להחזיר את דמיו וליטול הבגד אע\"פ שהוא חתוך או מתוקן למלבוש ואינו יכול לומר ללוקח החזר לי את הבגד שלם כמו שהיה בשעה שמכרתיו לך שהרי בטרפה זו כל שנתברר שקודם שחיטה היה מחזיר המוכר את הדמים ומיטפל בנבלה ואין יכול לפטור את עצמו על שאינו מחזירה חיה ואף גדולי המחברים כתבוה כן בהלכות מכירה דרך כלל לכל כיוצא בזו ומ\"מ באלו התפירות שהזכרנו אני אומר שמאחר שהדבר מצוי ורגיל בכך הרי הוא כדין הבגד כענין מה שהזכרנו בבהמה בדין סירכא ואין המוכר חייב בכלום שעל דעת כן קבלה:",
+ "לעולם אל ישתמש אדם במדת שררה לענין תלמוד תורה אפי' במדה ההוגנת לו ואפי' ללמוד דבר אחד ואפי' היה זה שרוצה ללמוד הימנו מתעטר במה שאין ראוי לו מעשה היה בתלמיד אחד שבא ואמרו שמועה מפיו לפני גדול העיר ושלח לו גדול זה שיבא לפניו ולא רצה לבא הלך הוא לביתו והיה התלמיד בעלייה ושלח לו שירד ולא רצה לירד עלה הוא לפניו ושאלו על אותו דבר והלך לו:",
+ "כבר ביארנו במשנה שהבהמה שנפלה מן הגג ושחטה לאלתר טרפה חוששין שמא נתרסקו איבריה נפילה זו לפי מה שהתבאר בתלמוד בבא קמא יראה שאין חוששין לה אא\"כ היא ממקום גבוה עשרה טפחים מכריסה ועד הקרקע שאין חבט בפחות מעשרה כמו שהתבאר שם וכן הדין והטעם אם נפלה בחריץ שאם יש מכריסה ועד קרקע החריץ עשרה טפחים שטרפה פחות מכן כשרה וכן כתבוה בהלכות גדולות והרבה גאונים ומ\"מ גדולי הפוסקים פירשוה אף בפחות מכן לא נאמר שאין חבט בפחות מעשרה לענין נזקין אלא למיתה וראשון עקר שאף הטרפויות מחשש מיתה הם ומ\"מ דוקא בנפלה היא עצמה מאליה אבל אם הפילוה אחרים אפי' בהמה אחרת כלם מודים שאין צריך שיעור כלל ליאסר וכן הדבר מבואר בתלמוד המערב שבמסכת סנהדרין פרק נגמר הדין בענין סקילה ולשונם בזה אינו דומה נופל לדעת ר\"ל לדעת המפילו לנופל שלא לדעת:",
+ "חשש נפילה זו אינו אלא בנתגלגלה ונפלה שלא מדעתה אבל אמדה עצמה ודקרה אפי' מגבוה כמה אין חוששין לה ואפי' לא הלכה ולא עמדה שוחטין אותה מיד אפי' מארובה לבית שאין שם כותל שתסתרך בו כשרה מיד כל שאומדת עצמה אין כאן ריסוק לפי כחה היא מרבה באומדות:",
+ "הניח בהמה על הגג ובא ומצאה לבית ואין ידוע אם נזדקרה אם נפלה אפי' מארובה שאין שם במה תסתרך כשרה ואפי' ראינוה כואבת מן הסתם אמדה עצמה ונזדקרה וזהו שאמרו ההוא גדיא וכו' חזא חושלא באיפומא דאיגרא ר\"ל בקרקע כנגד שפת הארובה נפל לארעא ושאלו הא דאמרינן הניחה למעלה ומצאה למטה אין חוששין לריסוק משום דאית לה למיסרך כלומר ונסרכה דרך הכותל והכא ליכא למיסרך או דילמא משום דאמדה נפשה והאי נמי אמיד נפשיה והשיבו שאין הטעם אלא שמן הסתם ודאי אמיד נפשיה ואפי' בדיקה אינה צריכה שהרי אמרו אין חוששין לה ואפי' מצאה רבוצה כואבת וגדולי המפרשים חולקים בשמצאנוה רבוצה שאינה יכול לילך או כואבת:",
+ "בהמה שלא נודע לנו שנפלה אלא שאנו רואין בשעת הלוכה שאינה יכולה להרים רגליה האחרונים אלא הולכת בראשונים והאחרונים נגררים אחריהם כשרה מן הסתם אין חוששין לנפילה ומה שאנו רואין בה אנו דנין שמחמת חולי הוא שאחזתה ברגליה כעין החולי הנקרא ראמפא ובלשון תלמוד שיגרונא או שאר החליים והוא הדין לדעתי אף בהניחה למעלה ונמצאת למטה וכל שכן נזקרה הא אם נודע לנו שנפלה והולכת על דעת זה חוששין לפסיקת חוט השדרה ותבדק בו ויש מקילין אף בזו מפני שהם גורסים ההיא אימרתא דהות בי רחבוניא דנפלה מאיגרא לארעא ושדרן כרעא בתריאתא ומ\"מ אין נראה כן והיאך איפשר שיאמר בזו חוט השדרה לא שכיח אלא גירסא זו אע\"פ שבהלכות גדולות היא אינה ועיקר הגירסא ההיא אימרתא דהוו משדרן כרעא בתריאתא וכו' לא סוף דבר שאנו חוששין לרסוק זו בנפילה אלא הוא הדין בשנדרסה על ידי כותל או שרצצתה בהמה או על ידי הכאה ודריסת רגלי אדם או שנפלה עליה אבן מגובה עשרה הכל לפי מה שהוא אם בהמה אם עוף ואע\"פ שבסוגיא זו לא הוזכרה אלא נפילה מן הגג בבהמה ורצוץ בהמה לעוף בהוה דברו ומ\"מ בבריתא שנינו בבהמה נפלה מן הגג או שנדרסה לכותל או רצצתה בהמה:",
+ "שוורים שהיו מנגחים זה את זה ולא נפלו לארץ אין בהם חשש ריסוק ואפי' הם עומדים רבוצים וכואבים אבל אם הפיל האחד את חברו או שהפילו שניהם זה את זה יש בו משום ריסוק איברים ואין זה צריך שיעור עשרה שהרי בכח הפילו האחר כמו שביארנו ואם ראינוהו אומד את עצמו ונועץ צפרניו לארץ אין בו משום ריסוק איברים וכן אדם שהפיל את הבהמה בכח שיש בה משום ריסוק איברים ואין צריך שיעור אם כיון האדם להפילה דרך מתניה ושיפלו רגליה תחלה בארץ אין בה משום ריסוק איברים לפיכך גנבים שנכנסו לדיר וגנבו טלה אע\"פ שיש בכותלי הדיר גבוה כמה כשרה הרי הם מכוונים להפילם בדרך מתניהם והוא שאמרו אמתניהו שאדו להו כי היכי דלירהטו קמיהו ויש מפרשים אמתנייהו מלשון קנה ומתנא שלה כלומר שמשלשלים הם אותם בחבלים כדי שיוכלו לילך אחריהם ולא יצטרכו להטות שכמם לסבול:",
+ "החזירוהו לדיר אם מחמת יראה החזירוהו יש בו משום ריסוק איברים כל שמחמת יראה אין חוששין לפסידת בעל הבית אלא שהם מכוונים למהר על היותר שהם יכולים למהר ומפילים אותם בכח על ידי גלגול וחוששין להם מן הסתם ומ\"מ לגדולי הדור ראיתי דוקא בשראינום כואבים שאם לא ראינו שהפילום ואף אם אין רואים אותם כואבים אין לחוש להם מן הסתם הא מ\"מ אם החזירום מחמת תשובה אין כאן חשש ריסוק מכוונים הם שלא להפסידה שאם לא כן אין כאן תשובה שלמה:",
+ "כבר ביארנו שאם נדרסה הבהמה על ידי הכאת מקל וכיוצא בו שיש בו חשש ריסוק כל זמן שתהא ההכאה בדרך שהיא ראויה לבא בה לידי ריסוק מעתה הכו את הבהמה במקל ארוך מצד ארכה והמקל מכה מראשה עד זנבה בכל כחו אין חוששין לה אין הכאה זו כדאי לרסק ומ\"מ אם היו במקל זה קשרים אף בדרך זה חוששין לו היה המקל קצר וכלה באמצע השדרה או באיזה מקום שבבהמה חוששין לה שראש המקל הפליג בהכאה ומרסק אע\"פ שאין בו קשרים הכה את הבהמה לרוחב השדרה חוששין לריסוק אותו מקום ושמא נפסק חוט השדרה הא לשאר איברים אין חוששין שכל שלא נדרסה אלא באבר ידוע אין חוששין לשאר איברים:",
+ "עובר שנולד אם בריא לו שכלו חדשיו כמו שיתבאר במקום אחר שומטו ביומו ואינו חושש לריסוק איבריו על שעבר במקום צר ר\"ל בית הרחם ואפי' לא הפריס על גבי קרקע בשעה שנולד ואין צריך לומר אם הפריס:",
+ "גדולי המחברים אמרו שאף אמו אין בה משום ריסוק איברים על שסבלה בלידתה צער לידה וכאב מתניה ואיבריה ואע\"פ שאי אפשר לפרש את השמועה בגמרא כדבריהם שהרי הקשו לו מעגל שנולד דאלמא אולד קאי מ\"מ הדברים אמתיים מצד עצמן ואף לענין פי' יש לישבן כלומר אחר שאין בהם משום ריסוק אף הולד אין בו משום ריסוק דהא בהא תליא ואם כן זו של עגל קשיא ונמצא מ\"מ שבשניהם אין בהם משום ריסוק איברים:"
+ ],
+ [
+ "בהמות שאדם מביא בבית המטבחיים והטבחים מפילין אותן לארץ ושוחטין אפי' מגבוה כמה אין שם חשש ריסוק כל שנעשה במתון ושלא בדרך כעס אלא כמכוין אורחותיו אף הבהמה אומדת עצמה ונועצת צפרניה בקרקע ונעזרת בעצמה ואינה מתרסקת ואפי' שמענוהו גונח לנפילתו כשר:",
+ "בתלמוד המערב העידו על אחד שנחבט בכח והפילוהו וגנח והתירוהו וברח לו בקלות כבתחלה ולשונם בזה ביומוי דר' פנחס חבטין תורא בחילא אמר לון בחייכון שרוניה שרו ליה וערק אמר ברוך שבחר בהם ובדבריהם דאמרין אילין דחבטין תורא בחילא לית ביה משום ריסוק איברים:",
+ "חשש ריסוק זה יש מי שמפרש שמחמת נקב הוא ואין זה כלום שאם כן אין בדיקה שאין בדיקה לכל האיברים שנקובתן במשהו אלא עיקר חששא זו שמא נתרסקו קצת איבריה עד שנכאבו ונשתנה מראיתן או שמא נקרעו:",
+ "נפולה זו ששחטה ביום נפילתה ר\"ל שלא השהה אותה מעת לעת ולא הלכה ולא עמדה על רגליה טרפה ואין לה בדיקה אפי' לא נמצא בה שנוי מראה ולא קרע ולא נקב שלא נתגלה עדין שנוי שקבלה מחמת הנפילה והוא שאמרו במסכת בבא קמא ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה וטרפיה רב נחמן ושמא תאמר הואיל וכל שלא הלכה אע\"פ ששהתה ועמדה צריכה בדיקה אף בלא שהתה ולא עמדה תבדק ואם אין שם ריסוק למה תאסר יש אומרים שאין טעם בטרפות והלכה למשה מסיני כך היא ולי יראה טעם לדבר שכל תוך מעת לעת בלא עמדה אין הריסוק ניכר עדין ומתוך כך אין בדיקה מועלת כלום אבל כל שש��תה ועמדה או עמדה כבר חזר הכובע במקומו וכל שיש שם ריסוק ניכר הוא באיזה מקום לא עמדה ולא הלכה אבל שהא אותה מעת לעת ושחטה צריכה בדיקה וכן כמה עד שתצא מספק טרפה ר\"ל שנים עשר חדש או בנקבת בהמה עד שתלד ושל עוף עד שתוציא ביציה ותטעון טעינה שניה הא כל שתוך זמן זה אם שחטה צריכה בדיקה אם נמצא אחד מאיברים הפנימיים מרוסק או נקרע טרפה ואם לאו כשרה וכן צריכה בדיקה כנגד כל החלל אם נשתברה שם צלע או חוליא או נפסק חוט השדרה וכן בריאה ובני מעיין וכמו שאמרו אין ריאה לעוף ופרשו בה אין לו ריאה לא לינפל ולא ליחמר כלומר שאינה צריכה בדיקה הואיל וצלעות מגינות עליה אלמא דבריאה של בהמה צריך בדיקה אבל סימנין אין צריכין בדיקה קשים הם אצל נפילה נמצא בה אבר מרוסק אפי' הוא מאותם שאם ניטלו כשרה כגון הטחול וכליות וכבד טרפה שהריסוק ממית ביותר ויש חולקים בזו ואני מכריע בזו שאם נדרסה באבר ידוע והוא מאותם שאם ניטלו כשרה אף היא כשרה אבל אם נפלה שיש לחוש לריסוק שבכלה ומצינו אבר אחד מרוסק אפי' הוא מאותן שלא נפסלו בנטילה טרפה כך נראה לי ועקר:",
+ "נחבטה בראשה צריך בדיקת קרום של מוח אבל נפלה דרך גופה או נחבטה דרך גופה אע\"פ שצריכה בדיקה בכל החלל אינה צריכה בדיקה בקרום ויש אומרים שצריכה וכן כתבו מגדולי המחברים:",
+ "עמדה על רגליה ולא שהתה מעת לעת ולא הלכה ושחטה צריכה בדיקה הלכה מהלך הרגיל כשרה לגמרי בלא בדיקה ולא כדברי האומר אחד זו ואחד זו צריכה בדיקה שאע\"פ שבדברי תורה הלך אחר המחמיר מ\"מ בזבחים פרק התערובות חלקו בה יחיד עם מרובים וזו היא דעת המרובים ואף בקצת גמרות נפסקה כן בהדיא בסוגיא זו ומה שהכשרנוה בלא בדיקה פירושה אפי' לא שהתה מעת לעת ואפי' לא הלכה אלא מלא קומתה ואין מדקדקים בפרכוסה כמסוכנת ויש חולקים בזו אבל מהלך שאינו רגיל כגון שהיא צולעת או פשטה רגלה לילך ולא הלכה אין זה הלוך כלל וכן בדין עמדה אם ננערה לעמוד ולא עמדה אין זה עמידה כלל ויש חולקין בזו להקל בפשטה ידה לעמוד אע\"פ שלא עמדה ובעקרה רגליה לילך אע\"פ שלא הלכה הואיל ונאמרה בסוגיא משמיה דרב ולא נמצא בה חולק ומ\"מ בקצת גמרות נמצא והלכתא עמדה אינה צריכה לשהות הלכה אינה צריכה בדיקה אלמא דוקא עמדה והלכה ואע\"פ שאינה מעקר הגמרא מ\"מ כך נראה עקר שכל שלא הלכה לא יצאה מחשש פסיקת חוט השדרה או מחשש ריסוק ואף גדולי הפוסקים זו היא שיטתם וכן כתבו בתוספות:",
+ "עוף מתוך שהוא דבר חלוש רסוקו ממהר לבא מחמת דברים קלים לפיכך עוף שנפל דרך חבט על פני המים יש בו משום ריסוק איברים ואם שט על פני המים אף מלא קומתו הוכשר במה דברים אמורים ששט ממטה למעלה אבל מלמעלה למטה שמא המים מוליכין אותו ולא בכחו ואם הפיל לעומתו עץ או קש בתוך המים וקדם העוף בשיטתו את העץ או את הקש כשר ואינו צריך בדיקה הרי זה הלוך גמור הואיל וקדם את העץ אין כחו במים היו המים נקוים ואין שם מרוצת מים בין ששט מכאן בין ששט מכאן כשרה נפל העוף על גבי גלימא מתוחה על גבי יתדות אם כפולה היא אין שם חשש ריסוק ואם לאו חוששין לה נפל על גבי רשתות פרושות אם קשריו קרובים זה לזה עד שאין רגלו נכנסת באויר שביניהם חוששין לה ואם לאו אין חוששין לה נפל על חבילה קשורה של פשתן חוששין לה במה דברים אמורים בשנפלה על שטחה העליון אבל נפלה על צדדיה אין חוששין לה נפל על הפשתן עצמו שלא בחבילה אם הוא נידק וניפץ אין חוששין לה ואם לא ניפץ אע\"פ שכבר נידק חוששין לה נעשה הפשתן אגדות קטנות ונתקבצו הרבה מהם במקום אחד ונפל העוף עליהם אפי' נידק וניפץ אם הם שזורין חוששין שזירות כקשרים הם נפל על נעורת הפשתן חוששין אבל על הדקתא הנופלת מן הנעורת אין חוששין לה מתפזרת היא בנפילת העוף ואין החבט מרובה נפל על חריות של דקל כל שלא נתקנו לעשות מהם סלים והוא הקרוי נבארא הואיל ואינן עומדות זו על זו בדבוק אין חוששין לה אבל אם נחלקו ונתקנו למלאכה והם הנקראות תמהתא הרי הן עומדות בסדור ובדבוק וחוששין לה נפל על אפר אם היא מרוקדת חוששין לה שחלקיה מתדבקין ואם אינה מרוקדת אין חלקיה מתקבצים זה עם זה ונעשה מקומה רך ומתפזר ואין חוששין לה נפל על אבק דרכים חוששין לה מפני שהאבנים מעורבים בו וכן חוששין לחול הגס אבל לא לחול הדק נפל על התבן אם עשה ממנה חבילה והוא הקרוי כאן ביזגא חוששין ואם לאו אין חוששין נפל על חטים ועל היוצא מהם או מכל תבואה שהוא ממין חטים והיוצא מהן חוששין מפני שחלקיהם מתקבצים זה עם זה ונעשה קשה אבל שעורים ומיניהם וכל מיני קטניות אין חוששין להם חוץ מרוביא וזרעונים אא\"כ הם בכלי שדפני הכלי מעכבתן שלא להתפזר ונעשה מקומן קשה:"
+ ],
+ [
+ "אלו הציידין של עופות עושים חתיכות עץ ומושחין אותן בדבק והעופות נחים עליהם וכנפיהם ורגליהם מתדבקות בהם וכשהם מתחילין לעוף נופלים לארץ עם הדף ויש בהם חשש ריסוק לפעמים כיצד אם נתדבקו שתי כנפיו בדף חוששים לו אבל כנף אחד אין חוששין לו שהרי בכנף האחר הוא משתדל להיות נושא בו את עצמו שלא להתרסק:",
+ "כל מקום שאמרו שצריכה בדיקה פירשו הגאונים שאין סומכין עכשיו על בדיקת עצמנו שאין אנו בקיאין בדבר וגדולי האחרונים מתירין ומ\"מ בהקפת בועות ובני מעין וריאה וקנה בקשנו עצמנו ולא מצאנו:",
+ "קטן בן יומו מטמא בזיבה אחד גוי ואחד עבד ואחד ישראל שאין לידתו חשובה לו לריסוק איברים עד שנאמר בו מזובו ולא מחמת אנסו כמו שיתבאר במקומו:",
+ "עגל שנולד ביום טוב ונודע שכלו לו חדשיו שוחטין אותו ביום טוב ואין כאן חשש מוקצה שהרי מוכן הוא אגב אמו כמו שביארנו במסכת יום טוב ולריסוק איברים אין חוששין כמו שביארנו:",
+ "בכור שנולד ביום טוב ומומו עמו הרי זה מן המוכן כמו שביארנו במסכת יום טוב מבכרת שיצא עוברה דרך דופן אין עליו קדושת בכור כלל שהרי אינו פטר רחם ואף הבא אחריו אין לו קדושת בכור שהרי קדמו זה כמו שיתבאר במסכת בכורות:",
+ "כבר ביארנו במשנה שאם נשתברו רוב צלעותיה טרפה כמה רוב צלעותיה שנים עשר מפני שעשרים ושתים צלעות יש לה לבהמה מצלעות הגסות שיש בה מוח אבל צלעות קטנות שאין בהן מוח שהן למטה מאלו שהן סמוכות לכסלים אינן ממנין זה צלעות אלו הגדולות עומדות זו כנגד זו י\"א מצד זה וי\"א מצד זה נשתברו שש מכאן ושש מכאן או י\"א מכאן ואחת מכאן כל שנשתבר מהם י\"ב מ\"מ טרפה ובלבד שנשתברו מחציין כלפי שדרה לא נשתברו רובן או שנשתברו רובן מחציין ולמטה כלפי החזה כשרה צלעות גדולות שהזכרנו שאם לא נשתברו רובן אפי' נשתברו כלפי השדרה כשרה לא סוף דבר נשתברו סמוך לשדרה אלא אפי' נעקרו מתוך החוליות שהם תקועות לתוכן כבוכנא בתוך האסיתא כשרה הואיל והחוליות קיימות ולמדת שהלכה כר' יוחנן שאמר בין נעקר בין נשתברו ברוב שני צדדין ואע\"פ שבדברי תורה הולכין אחר המחמיר עולא במקום ר' יוחנן אינה משנה וכל שכן דסוגיין כותיה דהא פריך מינה בסמוך:",
+ "נעקרה קצת חוליא עמהן טרפה אפי' לא נעקרה אלא צלעת אחת הואיל ונעקרה קצת חוליא עמה טרפה וזהו נעקרה צלע מעקרה ר\"ל עם עקרה שהוא חצי החוליא שתקועה בה ומה שתירצו בה בסמוך צלע בלא חוליא פירושו בלא כל החוליא:",
+ "ולענין ביאור מיהא יש שואלין אם כן הא דרב בנעקרה צלע וחוליא עמה שפירשנוה בחצי חוליא והא דשמואל בנעקרה צלע מעקרה חדא היא והיכי מייתי לה בשב שמעתתא בשם שמואל ליתייה בשם רב דהוא עקר באיסורין פירשו בה גדולי הדור משום דשמואל אמר תלת צלע וגולגולת ובשר החופה דכלהו הוו משב שמעתתא הביאו אף זו בשם שמואל ויש מחלקין בפי' דבריהם אלא שאף הם מודים לענין פסק כדרך שכתבנו ויש חולקים אף בפסק לומר שנעקרה צלע מעקרה בלא חוליא טרפה ולא יראה כן:",
+ "צלעות קטנות שהזכרנו אפי' נשתברו או נעקרו כלן ואפי' כלפי השדרה כשרה נעקרה צלע אחת מהן ר\"ל מאותם הקטנות וחצי חוליא עמה יש מי שאומר שאף זו כשרה ואע\"פ שיש בה קצת חולקים יש ראיה לכך שמאחר שנעקרו ונשתברו שוין בדין כשם שנשתברו דוקא באותם הגדולות אף בנעקרו כן ועוד שאם לא כן היאך אומר בקושייתו של ר' יוחנן אי אפשר דלא קיימא חדא מניהו זו כנגד זו הא ודאי אפשר בנעקרו אחת עשרה מן הגדולות ואחת מן הקטנות:",
+ "נעקרה חוליא אחת כלה טרפה ואפי' אין בה צלע כלל כגון שהיא מאותן חוליות שבסוף הכסלים שאין בהן צלע והוא שאמרו כמה חסרון בשדרה ופרשו בה לדעת בית הלל חוליא אחת ופירושה בלא צלע וכמו ששאל חוליא בלא צלע היכי משכחת לה בשלהי כפלי:",
+ "רב שראה בתלמידיו ששואלין באיזה דבר אם הוא מותר והוא רואה שאף קל הימנו אסור ראוי לו להשיב להם מעט בדרך שיכירו שאין שאלתם ערבה אצלו על שהם מראים שהם נוטים לקולא כל כך כלומר היאך אתם יכולים לשאול על דבר זה והלא דבר זה שהוא קל הימנו אסור אבל שאלו באיסור דבר שאף גדול הימנו מותר אין כאן קפידא וראוי לו להשיבם בדרך מוסר:"
+ ],
+ [
+ "כשם שביארנו בחוליא שחסרה מן השדרה שהיא טרפה כך באהל המת פקעה ממנו טומאת אהל מן השדרה כמו שהתבאר בראש הפרק:",
+ "גולגולת שנחבסה ר\"ל שנדחק עצם הראש כלפי פנים ולא נפחת העצם שהיא טרפה ברובו כמו שהתבאר בראש הפרק בין ברוב גבהה ר\"ל רוב מה שיש מן הגולגולת מן העינים ולמעלה בין ברוב היקפה טרפה ובשר החופה את רוב הכרס שהוא ברובו לא סוף דבר ניטל רובו אלא אפי' נקרע כמו שהתבאר ודין חסרון בגולגולת יתבאר במשנה השנית:",
+ "כבר ביארנו במשנה שהדרוסה טרפה ושטרפותה מחמת נקב שהארס שורף ונוקב ענין הדריסה אינו שוה בכל החיות ובכל העופות יש מהם דורסים ויש מהם שאין דורסין כלל וכן יש מהם שדריסתם דריסה אצל קצת בעלי חיים ושאין דריסתם דריסה אצל קצתם וכיצד הוא הענין הבהמות אין להם דריסה כלל לא טהורות ולא טמאות ואין דריסה אלא בחיות הטמאות ובעופות הטמאים וכיצד הוא ענינם ארבעה ראשים יש בדורסים שבחיות והם הארי הזאב והחתול והחולדה כל אחד למה שמסור לו כמו שנבאר ובכלם יש תחתיהם שדינם שוה להם כיצד הארי דריסתו דריסה בכל בהמה ובכל חיה אפי' גדולות שבגדולות ואין צריך לומר בעוף כל חיה הדורסת שהיא גדולה מן הארי הרי היא כארי לענין דריסה אבל כל שאינה גסה הימנו אע\"פ שהיא שוה לו הרי היא בדין זאב הזאב אין דריסתו דריסה בבהמה גסה אלא בבהמה דקה אף בגדולות שבמינן כגון רחלות ותישים ודומיהם ויש מי שאומר שיש לו דריסה בקטנה שבגסה כגון העגלים ואין הדברים נראין שאין חלוק בגסה בין גדולה לקטנה שאין הטעם בהצלה זו אלא מתוך גסות החומר שלה ולא עוד אלא שיש אומרים שהזאב יש לו דריסה אף בבהמה גסה ומצד מה שאמרו בסוגיא זו אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה כלומר מן הזאב ולמעלה יש לו דריסה אבל מן הזאב ולמטה אין דריסה בבהמה והקשה על זו אילימא למעוטי חתול שאין לו דריסה בבהמה אפי' בדקה פשיטא דרוסת הזאב תנן ופירושו אפי' בדקה הא חתול לא וכי תימא דרוסת הזאב דמתניתין אף בגסה היא והוה אמינא דחתול מיהא יש לו דריסה בדקה אף בגסות שבהן כגון רחלים ותישים ואתא רב למימר בבהמה אף בדקה מן הזאב ולמעלה הא חתול אף בדקה לא ר\"ל בגסה שבדקה והא פריש ר' יהודה דרוסת הזאב דוקא בדקה הא חתול לא ותירץ דמ\"מ רב סבר דמיפלג פליג ואם כן ממתניתין לא הוה ממעטינן חתול מן הגסה שבדקה והם פוסקים כלשון זה וכתנא קמא דמתניתין ויש דריסה לזאב אף בגסה וכן כתבו בתוספות ובא רב ולימד שאף בדקה אין דריסה ממנו למטה אלא בדקה מן הדקה כמו שנתבאר ומ\"מ אנו פוסקים כלישנא בתרא שאמר לעולם ר' יהודה לפרש בא ולא לחלוק ואף לתנא קמא זאב דמתניתין דוקא בדקה ואע\"פ כן הוצרך רב לאמרה בדוקא למעוטי חתול משום דאי ממתניתין הוה אמינא דזאב בדקה דנקט לאו דוקא אלא ארחא דמילתא נקט זאב והוא הדין לחתול ואתא רב לאשמועינן דזאב בדקה דוקא זאב ולמעוטי חתול מן הדקה ר\"ל מן הגסה שבדקה כמו שנבאר הא מ\"מ אף הזאב דוקא בדקה:",
+ "כל חיה הדורסת שהיא גדולה מן הזאב עד הארי הרי היא כזאב היתה קטנה מן הזאב או אפי' שהיא שוה לו הרי דין שלה כדין חתול:",
+ "החתול יש לו דריסה בדקה שבדקה כגון גדיים וטלאים ואין צריך לומר בעופות אבל לא בשל מעלה מהם והנמייה הרי היא כחתול וכן כל חיה הדורסת שהיא דקה מן הזאב והוא שאמרו דריסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים דרוסת חולדה בעופות כל שהיא למטה מן החתול בגסות הרי היא כחולדה וחולדה אין לה דריסה בשום בהמה וחיה אבל יש לה דריסה בכל עוף אפי' גס שבגסים וכל שהוא למטה מן החולדה אין לו דריסה הכלב אין לו דריסה כלל אפי' כלב גס שבגסים בעוף הדק שאינו אלא מעשה קוץ בעלמא השועל הדבר בספק אם יש לו דריסה אם לאו ומחמירין בו מספק למדרגות שבחתול ויש אומרים למדרגת חולדה:",
+ "על דרך זה בעצמו יש ראשי דורסים בעופות והוא (הנס) [הנץ] והוא הנקרא אישפארוויר והגס והוא הנקרא פאלקון או אווצטור ששניהם במדרגה אחת וכיצד הוא ענינם אין להם דריסה בבהמה וחיה כלל אפי' בגדי בן יומו וכל דריסתם אינה אלא בעופות ואף בעופות אין הדבר שוה בהם הגס יש לו דריסה בכל העופות אפי' גדולים שבגדולים הנץ אין לו דריסה אלא בעופות הדקים כגון יונים ותורים ותרנגולים הדקים אבל לא בתרנגולים גדולים ואווזים שאר עופות הטמאים הדורסים אם הם גדולים יותר מן הגס כגון נשר הרי דינם כגס ודריסתם דריסה אף בגדולים לא היו גדולים מן הגס יש להם דריסה בכל עוף ששוה להם בשיעור ואין צריך לומר בקטנים מהם אבל לא בגדולים מהם:",
+ "כל שיש לו דריסה על אותו הנדרס על הדרכים שביארנו אין הפרש בין שיש מצילין לנדרס והוא מתחמם לדרסו על כל פנים בין שאין לו מצילין אע\"פ שבשעה שיש מצילין הוא מתחמם ביותר מ\"מ אף במקום שאין מצילין הואיל ודורס נוקב ושורף ואפי' לא היה אף הנדרס בורח ומשתדל בהצלת עצמו:"
+ ],
+ [
+ "דריסה זו אינה דריסה אלא בארבעה תנאים ו��ם שידרוס בצפורן אבל נשכו בשניו אין בו דריסה וכן שבחיה מיהא שהיא בעלת ארבע רגלים שידרסנו ברגל שלפניו אבל רגל של אחריו אין בו דריסה ושידרסנו מדעת אבל אם נפל על הבהמה וננעצו צפרניה דרך נפילתה על הבהמה אין זה דריסה וכן אין דריסה אלא בהוצאת צפרניו מחיים כיצד נעץ הדורס צפרניו על הבהמה וקודם שהוציאם נחתכה יד הדורס או שהרגוהו מצילים או שנשחט הנדרס קודם שיוציא הדורס את צפרניו אין כאן דריסה שאין הטלת הארס בשעת תחיבת הצפורן אלא בשעת הוצאת צפרניו ובאותה שעה כבר מת הדורס או נשחט הנדרס והגאונים הסכימו שאין מקילין בזה אלא בשראינו דריסתו מתחלתה וראינו שלא הוציא צפרניו משם אבל אם באו המצילים מחוץ ומצאו צפרני הדורס נעוצים והרגוהו יש כאן דריסה שמא נעצן ושלפן וחזר ונעצן שהרי דרך הדורסים כך הוא:",
+ "ספק דרוסה אין כל הדברים שוים בה יש דברים בספקות שבה שחוששין להם ויש דברים שאין חוששין להם וכיצד הוא הענין ראינו ארי או זאב אצל הדיר ולא ידענו אם נכנס אם לאו אע\"פ שראינו הוא שותק והן צווחות אין חוששין שמא נכנס:",
+ "ראינוהו שנכנס והתערב עמהם גר זאב עם הכבש הואיל ואין צוחה ברחובותיהם אין חוששין שמא דרס ראינוהו שנכנס והיה צווח והם צווחים מכיון שהצווחה שוה בהם כל אחד מתירא מחברו וודאי לא דרס ראינוהו שדרס והרג אחד מהם אין חוששין לאחרים הואיל והרג נח רוגזו ראינוהו שנכנס ושתק והבהמות צווחות זו היא ספק דרוסה שאמרו חוששין לה ומתוך כך חוששין לכלם ושמא תאמר והרי ספק ספקא הוא שמא לא זו דרס ואם תמצא לומר דרס שמא במקום שאינה מיטרפת דרס אין זה כלום אלא שמא כלן דרס ונמצאו כלן בספק אחד ומתוך כך חוששין להם ראינו שדרס אחת וברחה הימנו ולא הרגה חוששין לכלן שלא נח רוגזו בדריסה אחר שלא הרג אדרבה נתחמם יותר וכמו שאמרו מצלת עצמה כמצילין לה אחרים דמי כך ראיתיה לקצת רבנים אלא שיש לדון בה שמא הואיל ומ\"מ דרס נח רוגזו וקטע רישיה לאו דוקא אלא כל שדרס במשמע וכן נראה לי:"
+ ],
+ [
+ "נכנס הדורס ושתק והן צווחות שחוששין לדריסה אלא שלא נתבאר לנו איזה דורס היה אם מן הפוסלין אם משאינן פוסלין תולין להקל אחר שגם הוא מצוי כחברו ועל זו אמרו כלבא ושונרא אימר כלבא וטעם הדבר מפני שאחר שרוב בהמות כשרות הן תולין להקל ומ\"מ גדולי הדור כתבו בה דוקא בשנמצאו שם שניהם ר\"ל כלבא ושונרא הא כל שלא נמצא שם אלא אחד תולין בו ואם אין אחד מהם בשעת הדריסה לפנינו תולין במצוי וראיה להם ממה שאמרו בסוגיא זו ההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי ואזל לבי קני ונפק ממסמס קועיה דמא ואמר מי לא אמר רבא ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכא נמי ספק שונרא ספק קניא אימר קניא אלמא רבא בדאיכא כלבא ושונרא אמרה דאי לאו הכי הוה ליה למימר מי לא אמר רבא תולין להקל ר\"ל מן הסתם הכא נמי וכו' ובפרק השוחט בבר אווזיה דרבה דאתא כי ממסמס קועיה דמא לא היה לפניהם דבר המצוי לתלות בו ותלה בשונרא שהוא מצוי יותר להחמיר ולמדנו שכל שהכלב והחתול מצויין בשוה ולא נודע לנו איזה מהם דרס שתולין בכלב להקל וכן בחתול ועכבר תולין בעכבר להקל:",
+ "אף ענין ספקות אלו שאנו חוששין להם יראה דוקא בשהנדרסים בדיר ובמקום שאין להם דרך לברוח אבל אם היו רועות באפר אע\"פ שהוא שותק והן צווחות אין כאן דריסה אף אני אומר רודף היה אחריהם ולא השיגם וכן כתבוה רבני צרפת בחבוריהם:",
+ "בא העוף או הבהמה לפנינו וצוארה ממוסמס בדם אומרין שמא קנה פצעה או כלב נשכה ומ\"מ אם הדם מבעבע מן הסימנין צריך בדיקה בהם כמו שיתבאר:",
+ "נכנס הארי ושתק והם שותקין שהיה לנו לומר שלא לחוש וכן כל אותם שאמרו עליהם שאין חוששין אם מצאנו אחר כן צפורן הארי תחובה בגב אחד מהם חוששין לה ואין אומרים שמא נשמטה מן הארי בקרקע ונתחכך השור וננעצה בו ולפי השטה הראשונה שכתבנו לא לזה בלבד חוששין אלא אף לכלם כמו שביארנו שאין אומרין נח רוגזו אלא בשהרג אלא שיש לדון בזו לדעתנו הואיל ודרס נח רוגזו כמו שכתבנו ודבר זה כך הוא הדין אם לא מצאנו שם הצפורן אלא מקום תחיבתה:",
+ "כבר ביארנו על החתול שיש לו דריסה בגדיים וכל שכן בעופות ומעשים בכל יום שהוא רודף אחר התרנגולים ושותק והן צווחות ואין חוששין להן ודבר זה יש מי שאומר על חתולים שלנו שבני תרבות הם ואין בהם כדי לחוש ולא נאמרה אלא בחתולים שלהם שלא היו בני תרבות ונראה לי כן ממה שאמרו בבבא קמא מרובה אתא שונרא קטעיה לההוא ינוקא נפק רב ודרש חתול מותר להרגו ואסור לקיימו ומה שאמרו שם בשם ר' שמעון בן אלעזר מגדלין כלבים כופריים וחתלות קופין וחולדות הסנאין ר\"ל הנמצאות בסנה ומפני שהן עשויות לנקר את הבית כבר הקשו ממנה שם והוצרכו לפרשה בקצת מינין שהיה ידוע להם שלא היו ממין המזיק שבהם אבל שלנו אינן בדין זה ואין חוששים להם אף במקום הצלה ובקצת חבורי רבותי' הצרפתים פירשו מפני זו שאף בזמן התלמוד לא הכניסו החתול בכלל הדורסים אלא במקום שיש מצילין וראשון עקר שאם כדבריהם היאך נשמט בגמרא שלא לומר כן והניחוהו סתם בכלל הדורסים אלא מחוורתא כדמעקרא הילכך אף במקום הצלה אין חוששין ומ\"מ ראינוהו מכה ודורס דנין אותה בדריסה וחוששין מיהא לזו שנדרסה אלא שאין חוששין על האחרות:",
+ "ספק דרוסה במקום שאי אפשר לבדוק כמו שיתבאר אין מוכרין אותה לגוים בעוד שהיא חיה שמא יחזור וימכרנה לישראל ואין משהין אותם שמא יבא אדם בה לידי מכשול ואע\"פ שבשאר ספקי טרפות לא מצינו שחששו לכך שאר ספקות מקום הספק ניכר ואין בדבר מכשול אבל ספק דרוסה אין מקומו ניכר ובאין בה לידי מכשול ומתוך כך אין משהין אותה אלא מאכילין אותה לכלבים או מוכרין אותה לגוים שחוטה ואם עבר והשהה שנים עשר חדש וחיתה או שנתעברה או שטענה ביצים יצאה מכלל ספק ומותרת לכל ספק דרוסה או דרוסה ודאית שנתערבה באחרות כולן אסורות שאין בעל חיים בטל אף באלף ואם נתפזרו לכאן ולכאן הותר המיעוט כמו שיתבאר במסכתא זו בדין תערבות של בעלי חיים:",
+ "הדרוסה אינה טרפה במוחלט אלא בודקין אותה בבשר שלה אם נודע לנו מקום הנדרס בודקין כנגדו בבשר ואם לא נודע לנו בודקין כל הבהמה מן המוח עד הירכים שבוקא דאטמא לשם הן בגבה הן בכריסה הן בצדדיה אם האדים הבשר כנגד המוח או כבגד בני מעין או כנגד שום אבר שנקיבתן או קדירתן פוסלת טרפה שהארס נוקב ושורף איברים שכנגדו והרי הם חשובים כנקובים לא האדים הבשר כשר ויש מי שמכשיר אפי' האדים הבשר מבחוץ אא\"כ האדים מבפנים כנגד בני מעין ויש אומרים שכל שאינו ניכר מבחוץ ודאי לא נדרס ולא אמרו צריכה בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא אא\"כ נמצא בו אדום מבחוץ וכל שמוצא אדום מבחוץ בודק כנגדו בפנים הא כל שאין מוצא אדום מבחוץ אין צריך בדיקה בפנים ומ\"מ מן הירך ולמטה אפי' מצא אדום אינו חושש ואפי' בצומת הגידין ויש אוסרין בצומת הגידין אם האדימו הן עצמן והבל הוא שאם כן היאך אמרו עד אטמא אלא ודאי הגידין קשים הם הרבה ואין דריסה פוסלת בהם אפי' בודאי דריסה:",
+ "ראינו שהאדים הבשר שכנגד הסימנין אין טורפין אותה בכך שהסימנים קשים הם אצל דריסה אבל אם עבר הארס והאדימו הסימנין עצמם טרפה ובושט אין הארס ניכר בו אלא מבפנים ואם לא ראינו בו קורט דם מבפנים כשרה ובבהמה אין כאן בדיקה כמו שהתבאר בפרק שני אבל בעוף בודקין את הקנה ושוחטין אותו והופכין את הושט ובודקין אותו כמו שהתבאר:"
+ ],
+ [
+ "ראינו את הארס בקנה אע\"פ שאין שם אלא משהו והקנה אין נקובתו במשהו טרפה שהארס שורף כל סביבותיו עד שנשרף רובו וכל שהוא בריא שיעשה הרי הוא כמי שנעשה:",
+ "יש מי שאומר שאף לבהמה יש לושט בדיקה שאם תחוש לומר שמא במקום ארס שחט אע\"פ כן הארס ניכר סביב החתך ואינו דומה לספק נקב ואין הדברים נראין שמקום החתך מתכווץ הוא ואין אדמימות הארס ניכר בו ולא עוד אלא שיש אומרים שהנקב יש לו בדיקה אף מבחוץ כמו שהתבאר:",
+ "בדק ולא האדים הבשר כשרה ומגדולי האחרונים סוברים שאם לא בדק סמוך לדריסתו טרפה שמא משירד הארס לעמק הבשר הבריא מלמעלה ונקב מלמטה באיברים הפנימיים ולא יראה לי כן ואף בבדיקה זו כתבו מקצת גאונים שאין סומכין בה על עצמנו כמו שביארנו למעלה במקצת בדיקות ויש חולקים בדבר:",
+ "בדיקה זו לא סוף דבר שהיא בספק דרוסה אלא אף בדרוסה ודאית וחכמי הצרפתים כתבו שהעופות הדקים בדיקתם קשה ואין סומכין בה וכן כתבו קצת חכמי הדור שלפנינו על ארס הנץ שאינו מאדים הבשר ומתוך כך אין בדיקה לו וכלן נסכמים בה בפי' סוגיא זו במה שאמרו ההוא שרקפא דספק דרוסות ר\"ל סל מלא עופות שנכנס הנץ לשם ודרס דאתא לקמיה דרב ויש מפרשים שרקפא קן עם קני אגוע תרגומו עם שרקפי אתנגיד ונראה שהכניסו נץ לשם שדרינהו לשמואל וחנקינהו ושדינהו בנהרא ושאלו בה לישדינהו כי לא חנקן והשיב מפרחן ואזלן כלומר איכא תקלה וליזבינהו לגוים דילמא אתי לזבנינהו לישראל ולישהינהו לאחר שנים עשר חדש דילמא אתי בה לידי תקלה ולישדינהו באשפה ולטעמיך ליתבינהו לגוים כי חניקי אלא לפרסומי מילתא דאיסורא והן שואלים ולמה החליטם לאיסור וליבדקנהו ותירצו בה דרכים אלו שכתבנו מהם שפירושו שהעופות הדקים בדיקתם קשה שאין האדמימות ניכר בהם כל כך ומהם שפירשו שהנץ קליש זיהריה ואינו מאדים הבשר ומהם שפירשו שאין בדיקה בדרוסה אלא באותה שאמרו אין חוששין כגון איהו שתיק ואינהו שתקי וספק כלבא ספק שונרא ודומיהם וספקות אלו היו מאותם (שאמרו) שחוששין להם ואין להם בדיקה וזו ודאי קשה מכלם שאותן שאמרו אין חוששין אין צריכות בדיקה כלל ואף בדרוסה ודאי אמרו אע\"פ שהאדים בשר כנגד סימנין כשרה עד שיאדימו סימנין עצמן אלמא אף דרוסה ודאי יש לה בדיקה אלא שיש אומרים שאין בדיקה אלא בסמוך לדריסה וספקות אלו רחוק לדריסה היה ומ\"מ כל אלו חומרות יתרות הן ועקר הדברים שלא כיון שמואל אלא לפרסם האיסור ולא חשש להפסד דמיגדר מילתא שאני שאין חוששין בה להפסד או שמא לפי' שני של שרקפא עדיין לא היו ראויים לאכילה:",
+ "דברים שביארנו בהם שאין דריסה שלהם דריסה כגון כלב בשאר בעלי חיים וכגון חולדה בגדיים וחתול בכבשים וזאב בגסה והדומים לאלו אם דרסו אין חוששין להם אבל אם נקבו עד החלל טרפה חוששין שמא נקב אחד מן הדקין ואין כאן בדיקה שנקב דק אינו נבדק יפה וכן הדין במחט או בקוץ אבל אם לא הגיע ל��לל כשרה:",
+ "ראינו הארס כנגד מקום שאין בו טרפות אלא בניטל כשרה אין חוששין לנטילת בשר ואם נתמסמס הבשר בסיבתו עד שנעשה בשר מת רואין אותו כאלו אינו ואם נטילתו עושה טרפה הרי היא טרפה ואם לאו כשרה:",
+ "ריאה שבשעה שמרימים אותה נופלת תלחים תלחים טרפה הרי זה בשר מת וכאלו אינו ואע\"פ שבשעה שעומדת על השלחן אינה מתפרקת:",
+ "כבר ביארנו בפרקים שעברו שאם שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה טורפין אותה מספק שמא קודם שחיטה היה מעתה נמצאת שמוטה ושחוטה כשרה שאם נשמטה קודם שחיטה לא היה אפשר לה לישחט ודאי אחר שחיטה נשמטה ואין אנו צריכין להביא בהמה ממקום אחר ולשחטה ולשמוט גרגרת שלה ולהקיפה לזו אם דומה לה אם לאו שאין שמוטה נעשית שחוטה לעולם ואם תפש בסימנים בשעת שחיטה טרפה הואיל ותפש בסימנין (אי) אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה:",
+ "חכמי הדור שלפנינו הסכימו שזה שאדם תופס בידו עור שאחורי הצואר כדי שלא ישמטו הסימנין בשחיטה אילך ואילך הרי הוא נדון כתפיסת סימנין וטרפה:",
+ "כל מקום שהוכתה בו הבהמה ומתה בו וכן אנו רואים תמיד על מכה כזו שהיא מתה בה ואין אנו מוצאין אותה בכלל טרפות שמנו חכמים אין מכניסין אותה בכלל טרפות שאין לך בטרפות אלא מה שמנו חכמים והוא שאמרו דבי יוסף רישבא מחו בגידא נשיא וקטלי ודבי רב פפא מחו בכוליאתא וקטלי כלומר והיו סבורים להוסיפם על הטרפות עד שאמרו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך בטרפות אלא מה שמנו חכמים ואע\"ג דחזינן דמיתי גמירי דאי בדרי לה סימנין חיי וכן אם ראינו בכלל טרפות דברים שאנו רואין אותם בבהמה והוא חיה אין מקילין בכך אפי' ראינו הדבר בהתמדה ושהעידו הרופאים עליה שכן כלל הדברים אין לך בטרפות לא לקולא ולא לחומרא אלא מה שמנו חכמים:",
+ "המשנה השנית והכונה לבאר בה כשרות שבבהמה אע\"פ שיש שם לקות והוא שאמר ואלו כשרות בבהמה ניקבה הגרגרת או שנסדקה עד כמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי נפחתה הגולגלת ולא ניקב קרום של מוח ניקב הלב ולא לבית חללו נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה ניטלה הכבד (ולא) נשתייר ממנה כזית המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה ניטל הטחול ניטלו הכליות ניטל לחי התחתון ניטלה האם שלה וחרותה בידי שמים הגלודה ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלין אמר הר\"מ פי' ניקבה הגרגרת נקבים מפולשים אבל לא חסר מגופה שום דבר כמו שנוקב המחט על העור כל אותן נקבים מצטרפים אם יש בכללן שיעור רוב גרגרת טרפה ואם יש באותן הנקבים חסרון או אם חסר ממנה רצועות ארוכות אם עולה כלל תשבורת מה שחסר מגופה יותר מכאיסר טרפה ואם היה מצומצם או פחות כשרה ואם נסדקה ארכה ולא חסר מגופה כלום אפי' לא נשתייר אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה והבן באמרי משהו למטה שכוונתי לומר שיהיה אותו משהו מוסף על המקום מן הגרגרת שאינו מדין הריאה כמו שזכרנו ומה שנפחתה הגולגולת הוא שנסדקה לא שנתרצצה וכבר זכרנו פעמים ששיעור האיסר משקל ארבעה גרגרים שעורים ועוביו כראוי וצורתו עגולה ומה שאמר בכבד נשתייר ממנה כבר אמרנו איזה שיעור ישתייר ממנה ובאי זה מקום ואז תהיה כשרה ומה שאמר ניטלו הכליות שנעדרו בבת אחת וכן אם לא נמצאת אלא כוליא אחת או נמצאו שלש כוליות הרי היא כשרה ואם נמצאת אותה האחת או כל אחת מהשתים קטנה מאד פחותה מגרגיר הפול בעזים ובצאן או פחותה מגרגיר הענב טרפה אע\"פ שאם לא נמצאו כל עקר כשרה ונקב הכוליא אין שואלין עליו ואם נמצאת מוגלא טרפה ואם במצא בה מים צלולים ואינם סרוחים הרי היא כשרה והאם הוא הרחם וחרותה בידי שמים הפחדנית מהדברים הטבעיים כמו שתראה ברק או ששמעה רעם או יארע לה חולי שיוליד לה פחד עד שתיבש ריאתה כשרה אבל אם הפחיד אותה אדם או ראתה ששוחטין אותה ופחדה עד שהגיעה לפרק הזה טרפה ויודע סבת הפחד במה שאני אומר וזה שימלאו כלי חרס שוע באבר לבן מים קרים ונותנין שם הריאה אם היה בימות החמה ואם היה בימות הגשמים יהא כלי אדום העין וממלאין אותו ממים חמין ונותנין שם הריאה ומשהין אותה כ\"ד שעות אם חזרה לענינה הטבעי הרי היא בידי שמים וכשרה ואם לאו הרי זה בידי אדם וטרפה וסבת מה שהתנו שיהיה הכלי לבן או אדום מה שאומר והיא שכלי חרס שלהם באותו הזמן כפי אותן המלאכות המפורסמות באותו הזמן היה הלבן מזיע מתקררין בו המים שהוא צריך אל מים קרים בימות החמה התנה שיהא הכלי לבן מזיע וזו היא בקוניא פליאה ודע אותה לך והואיל וזכרנו ענין יובש הריאה נדבר בגווניה דע שהריאה השחורה היא כעין הדיו והאדומה כעין הבשר וצורתו והירוקה כעין כרכום הרע הנקרא עצפיר או כעין חלמון ביצה והכרתי הוא כעין קשותא הוא עשב הצומח בין החטים וכל אלו חמשת גוונים טרפותן במשהו והתכלת כעין הכוחל האדום והכרתי כעין של כרתי או הירוק בתכלית כעין פני אדם החולה הרי היא כשרה ואפי' אם היה על פני כלה והנה טרפה באלו הגוונים אחר נפיחה והמירוס בידים אם עומד גוונו כעין האיסור אסור וגלודה הוא שנפש' עורה כלו מאליה וכל זמן שישתייר מן העור רוחב סלע לאורך שלשלת השדרה כלו עד שיהיו כל החוליות מכוסים הרי זו אסורה הנה נתבאר לך ממה שפירשנו שהלכה כרבן גמליאל ואין הלכה כר' מאיר:",
+ "אמר המאירי אלו כשרות בבהמה ניקבה הגרגרת או שנסדקה לארכה הואיל ונשתייר במקום שחיטה שבה משהו מכאן ומשהו מכאן שמאחר (שלאחר נסדקת) כשפושטת צוארה הסדקין מתקרבין ומתחברין וניקב הגרגרת שהכשרנו אפי' יש בו חסרון ועד כמה תחסר שעד אותו שיעור תהא כשרה עד כאיסר אבל מאיסר ולמעלה טרפה וכאיסר מצומצם דינו כמאיסר ולמעלה:",
+ "נפחתה הגולגולת ואנו רואים את הקרום שלא ניקב כשרה ודבר זה נחלקו בו הראשונים יש מי שאומר שאף זו אם נפחתה בכסלע טרפה והוא שאמרו בגמרא כאיסר כיתר מכאיסר וכסלע כיתר מכסלע ופירושו כאיסר האמור בגרגרת כיתר מכאיסר להחמיר וכסלע האמור בפחיתת הגולגולת כיתר מסלע והוא חוזר למה שאמרו באהלות והובאה בפרק זה כמה חסרון בגולגולת ר\"ל להפקיע ממנו תורת אוהל ואמרו בית הלל בכדי שינטל מן החי וימות ופירשוה בבכורות כסלע ואמרו עליה וכן לטרפה ר\"ל שעד כסלע כשרה ולמדנו בכאן שכסלע מצומצם נידון כיתר מסלע למדנו שלא הוכשרה במשנה זו פחיתת הגולגולת אלא בפחות מכסלע הא כסלע טרפה אף בשלא ניקב הקרום ואם ניקבה נקבים נקבים שמצטרפין לכאיסר וכך קבלנו מרבותינו נ\"ע ויש מחכמי הצרפתים שהכשירו פחיתת הגולגולת אפי' בכמה שאם שיעורה בכסלע היה לו למנותה בבסג\"ר ושב שמעתא עם חסרון בשדרה וכן במשנתנו היה לו לומר עד כמה תפחת אלא פחיתת הגולגולת כשרה אף בכמה וחסרון כסלע האמור בבכורות אלא על הפקעת טומאת אהל ולא נאמר שם וכן לטרפה אלא על חסרון שבשדרה לחוליה אחת ומה שאמרו בגמרא של משנה זו כסלע ביתר מכסלע הוא חוזר לקדירת כרס החיצונה ולדעת מי שפירש בו נקדרה כסלע טרפה שאם תמתח תעמוד על טפח ואין הדברים נראין שהרי פסקנו בה שכסלע ��שרה אבל ביתר מכסלע טרפה ואין לנו בזה אלא כדעת ראשון ובהדיא אמרו למטה ובגולגולת שיש בה נקב ארוך אפי' יש בה נקבים הרבה מצטרפים למלא מקדח ואע\"פ ששיעור זה אינו אלא לבית שמאי מ\"מ משמע שפחיתת הגולגולת בכלל טרפויות וכן שאמרו שם מעשה באחת שנפחתה גלגולתה והטיל עליה רופא חידוק של קירויא וחיתה ואמרו לו משם ראיה ימות החמה היו כיון שירדו גשמים נכנסה בה צינה ומתה אלמא בכלל טרפיות היא וזה שלא הוזכרה בבסג\"ר ובמשנתנו כך דרכן של חכמים פעמים מפרשים ופעמים סותמים ומוסרין דבריהן לחכמים:",
+ "ניקב הלב ולא לבית חללו וכבר פירשנוה בניקב מחמת חולי:",
+ "נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה פי' לא נפסק ברובו אע\"פ שבפסק מקצתו:",
+ "המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה ר\"ל שניקב אחד מהן במקום חבורן ויצא הנקב לחלל חברו ונמצא דופן חברו מגין עליו:",
+ "ניטל הטחול לגמרי הא אם ניקב פירשו בגמרא שאם ניקב בעליונותו שהוא עבה בו טרפה:",
+ "ניטלו הכליות לגמרי הא אם לקו פירשו בגמרא שאם נכנס הלקות למקום חריץ שבו טרפה כמו שיתבאר:",
+ "ניטל לחי התחתון והוא המתנועע בשעת אכילה והסימנין נשארו מחוברין בבשר ובחוטים ובלשון ואם ניטל לחי העליון לא הוזכר לא בגמ' ולא במשנה כלל לא בכשרות ולא בטרפות ונחלקו בה גדולי עולם יש מי שאמר אין לך בטרפות אלא מה שמנו חכמים וכשרה ומגדולי המחברים הביאוהו בכלל טרפות מפני שהיא ככסוי עפ\"י הקדרה ר\"ל שהוא כגג על הקנה שלא יהא פתוח לאויר עד שתכנס הרוח קרה בקנה ובריאה וימות ואם ניטל אי איפשר לחיות וזה שלא נשנית כלל מפני שהיא נכללת בשאר הנטולים:",
+ "ניטלה האם והוא בית הרחם של נקבה שהולד מונח בה ואין שום חיות תלוי בה ואפי' ניטלה כשרה ומגדולי הגאונים אסרו בזו בעוף ונסעדו בה מתוך שנשאל דבר זה בגמרא הבאה על משנת אלו כשרות בעוף ועלתה בתיקו וכשהוקשה להם על מה שהכשירוה במשנה זו הם מפרשים את זו בבהמה והאחרת בשל עוף ואין הדברים נראין שאם כן היה לו למנותה באותן טרפויות שהעוף יתר עליהם על בהמה ומה שנסתפק להם לא שיהו מסופקים בענין כלל אלא על מה שאמרו כר' סימון ור' יצחק שהורו בה ונסתפק להם על מה שהורו בה אלא כשרה בין בבהמה בין בעוף:",
+ "וחרותה בידי שמים והוא שצמקה ריאה שלה ונתקשית כחריות של דקל ודבר זה סיבתו פחד וביעות ואם הוא בידי שמים כגון מפחד רעמים וברקים כשרה ואם בידי אדם כגון בהבהלת קולות או שמתפחדת בהריגת שאר בהמות לפניה טרפה ובגמרא יתבאר כיצד יבדק דבר זה:",
+ "הגלודה והיא שניטל העור שלה ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלין והלכה כחכמים אלא שאם נשאר קצת עור במקומות מיוחדים שבה כשרה כמו שיתבאר בגמרא ועל סמך דבר זה הובאה במשנה זו בכלל כשרות שבבהמה:"
+ ],
+ [
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ביאור ענינים שבה עם שאר דברים שנתגלגלו אלו הן ראש עצם הירך המחובר בתוך הגוף ועומד בתוכו כעלי בתוך המכתש ונקרא ראש עצם זה בלשון תלמוד בוקא דאטמא אם ניטל ממקומו ונרקבו גידין שבו מחמת חולי עד שכשאתה מושכם הם נשברים לשעתם מחמת הרקבון טרפה הא אם לא נרקבו אע\"פ שנפסקו בכח אדם ושלא מחמת חולי כשרה ואין צריך לומר בשלא נפסקו ורקיבת גידין אלו נקראים בלשון תלמוד איעכול ניביה וניבין אלו הם חוטין שבראש בבינונית עצם הבוכנא שמחברין אותו (בהם) בחור באמצע האסינא והוא קצר הרבה ויש מפרשים גידין שקושרין הבוכנא לתוך האסינא בסביבותיו וגדולי הרבנים פרשו כדעת ראשון:",
+ "בעלי אומנות העוסקים במלאכתם אינן מחוייבים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שהם עוברים לפניהם כבר התבאר במקום אחר מה הדור שאין בו בטול מלאכה קימה שאין בה בטול מלאכה ואם עשו כן אין מוחין בידם ואם היו נשכרים למלאכת אחרים אין רשאין לעשות כן ואם רצו לעשות כן מוחין בידם ועל זו אמרו כאן שב בני שב שאין בעלי אומניות רשאין וכו' ששלחני היה ומשתכר בהחלפת מעות של אחרים וכן אמרו בתוספתא המושיב את חברו בחנות למחצה שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו:",
+ "בעלי אומניות שבירושלים היו עומדים מפני מביאי הבכורים ומכבדין אותם ואע\"פ כן מפני תלמידי חכמים אין עומדין לא הותרה בהם אלא שלא תהא מכשלן לעתיד לבא:",
+ "כבר ביארנו במשנה על כאיסר האמור בגרגרת שכאיסר מצומצם כיתר מכאיסר ועל כסלע האמור בגולגולת שכסלע מצומצם כיתר מכסלע וכן בכל השיעורין האמורים בדברי חכמים אם היתר על השיעור הוא חמור דנין השיעור עצמו כיתר מכשיעור ואם הפחות מן השיעור הוא החמור דנין את השיעור עצמו כפחות מן השיעור:",
+ "החבל אינו מהדברים המקבלים טומאה ואע\"פ כן אם היא מסורגת על המטה טמאה עם טומאת המטה וזה מקצת החבל יוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור אע\"פ שהמטה טמאה מפני שאין מותר זה מכלל המטה ואין המטה משתמשת בו לכלום:",
+ "מחמשה ועד עשרה הרי המטה משתמשת בו לפעמים שראויה היא לשלשל בה את המטה או מפני שהיא ראויה לשלשל בה קרבן הפסח שכך היה דרכם לקשור את פסחיהם בכרעי מטותיהם על שם והיה לכם למשמרת וכן על שם אסרו חג בעבותים והרי היא טמאה בכלל טומאת המטה מעשרה ולמעלה אין ראויה לדבר זה ונמצא שאין ממנה תשמיש ראוי למטה כלל ועומדת היא לינטל וטהורה:",
+ "חמשה מצומצמים כמחמשה ולמעלה וטמא עשרה מצומצמים כמעשרה ולמטה וטמא מפני שבכל השיעורין אנו הולכין להחמיר:",
+ "כלי חרש שנשבר אם יש שם מכתת חרש שראויה לקבל בדרך שלא יהו צריכין בקבלתו לסמכו אלא שהם מקבלים בהושבה פשוטה הרי הם מקבלים טומאה ובלבד שהיו מקבלים כשיעור המיוחד להם איזהו שיעור המיוחד להם הדקים שבכלי חרש ר\"ל כלי חרש הקטנים הם וקרקעותיהם ודפנותיהם ר\"ל הן שהם עצמם שלמים עדין הן שנשברו ונשארו קרקעותיהם ר\"ל השולים שלהם או דפנותיהם הואיל והם יושבין שלא מסומכים שבזו יש עדין שם כלי עליהם שיעורן לקבל טומאה כל שיחזיקו שמן בכדי סיכת קטן ר\"ל סיכת אבר קטן של קטן בן יומו כמו שהתבאר בשיעור הוצאת שבת והוא שיעור קטן מאד ופירשו בו בסדר זרעים אחד מתשעים וששה בלוג ואע\"פ שבמסכת מקואות פירשו בחוטט בצנורת לקבל צרורות שבשל חרס שיעורו ברביעית ליקרא כלי אחר שחקקו בתלוש אין זה דומה לקבול צרורות שהוא צריך לשיעור יותר גדול ושיעור זה שבשברים עד לוג ר\"ל כשהיה הכלי בעודו שלם מחזיק משיעור סיכת קטן עד לוג וכל שהוא כן שיעור שבריו בכדי סיכת קטן ואין אומרין להצריך בשבריו יותר משיעור זה אבל אם היה הכלי כשהיה שלם מחזיק מלוג ולמעלה עד סאה שיעור שבריו לקבל טומאה עד רביעית וסאה עצמה בכלל זה:"
+ ],
+ [
+ "היה הכלי מסאתים ולמעלה עד חמש סאין או עד כמה שיעור שבריו לקבל טומאה בלוג:",
+ "מגדולי המחברים פירשו סיכת קטן כדי סיכת אדם קטן כלו והוא שיעור מרובה ופסקו בענין זה שאם היה הכלי כשהיה שלם מחזיק מכדי סיכת קטן עד סאה שיעור שבריו כרביעית מסאה עד סאתים בחצי לוג מסאתים ולמעלה בלוג נראה שהם מפרשים שיעורם כדי סיכת קטן עד לוג כלומר שיהא הכלי מתחלתו לפחות שבשיעורין מחזיק כדי סיכת קטן ושיעור השבר לגדול שבשיעורין עד לוג ואין גורסין מלוג עד סאה ברביעית אלא עד סאה ברביעית כלומר כשמחזיק מכדי סיכת קטן עד סאה ברביעית על הדרכים שביארנו:",
+ "אע\"פ שהאשה מיטמאה בכתם הנמצא בחלוקה עד כגריס כמו שיתבאר במקומו לא אמרו בשיעור זה להחמיר אלא להקל וגריס מצומצם כפחות מכגריס בענין זה ותולין הכתם במאכולת או באיזה דבר כמו שיתבאר במקומו:",
+ "ניטל הטחול מכל וכל כשרה ניקב אם ניקב בראש הדק שבו והוא מחציו ולמטה בחציו שמצד הזנב כשרה ואם ניקב בראש העבה והוא מחציו ולמעלה בחציו שמצד ראש הבהמה טרפה אף ראשו העבה אם לא עבר הנקב מעבר לעבר אפי' לא נשתייר אלא כעובי דינר זהב כשרה והוא שאמרו בסמוך ולית הלכתא כרב עוירא ולא אמרן אלא בקולשיה אבל בסומכיה טרפה ואי אישתייר כעובי דינר זהב דלא איבזע כשרה ודינר זהב זה קבלנו מרבותינו שיעור עוביו כעובי דינר זהב שבידינו שהוא עובי מועט ויש בזה חולקים ומצריכים שישאר שם כעובי מחציתו של טחול ואין דבריהם נראין:",
+ "נחתך הטחול דינו כניקב ואם בצד הדק כשרה ובצד העבה טרפה ויש מי שמדמה נחתך לניטל ואף מצד העבה כשרה וממה שאמרו כאן בלישנא בתרא ניקב לחוד ונחתך לחוד כלומר דניקב הוא מכאיבה יותר ואינה חיה אבל נחתך דינו כניטל וכשרה וכן כתבוה גדולי פורווינצא בחבוריהם אלא שראוי להחמיר באיסורי תורה וכל שכן בטעמא דמיסתבר וכל שכן שלשון ואיבעית אימא אינו קרוי לישנא בתרא:",
+ "שני טחולים שנמצאו אם לא היה היתר סמוך לעקר כשרה שהרי אף אם תפרש שכל היתר הרי הוא כמי שניטל אף העקר הרי ניטל הטחול כשר ואם תפרש כניטל היתר הרי נשאר הראשון:",
+ "היה היתר סמוך לעקר אף זו כשרה שאף אם תפרש כל יתר כנטול כביטל היתר ונשאר העקרי נקוב אע\"פ שהיה סמוך לו מצד עביו שאתה דן עובי הטחול בנקוב הרי נשאר בו כעובי דינר זהב ומ\"מ יש מי שאוסר בזה והוא שמפרש כל יתר כנטול כניטל העקר עם מקומו והרי הוא כמי שניטל עם כל העובי ונחתך העובי הרי פרשנו לדעתנו שטרפה:",
+ "טחול של עוף עגול הוא כמו ענב ואין בו לא עובי ולא קלישות ומתוך כך כתבו מגדולי המחברים שאין נקב פוסל בו כלל ולא נאמר כל טרפות שבבהמה כנגדן בעוף אלא באיברים הדומים משל זה לזה ויש מי שמחמיר ליאסר בנקב בכל מקום שבה:",
+ "מי שחתך חתיכה מעובר שבבהמה והניחה בתוכה ושחט אחר כן את האם הרי אותה חתיכה ניתרת בשחיטת האם כעובר עצמו ומותרת חתך מן הבהמה עצמה מן הדברים שלא נפסלה הבהמה בחתוכו כגון מן הטחול מצד הדק כמו שביארנו ומן הכליות אע\"פ שהניח החתיכה בתוכה לא הותר בשחיטת עצמה ואסור כמו שיתבאר בפרק רביעי:",
+ "הכליות שניטלו או שניקבו לחוץ או שנחתכו כשרה הן בשתיהן הן באחת מהן ואע\"פ שבחתך מיהא אמרו למעלה בסמוך הוא הדין דבהמה נמי אסירא ההיא אטחול קיימא אבל בכליות ודאי כשרה וכל שכן ללישנא בתרא שאמר ניקב לחוד ונחתך לחוד כמו שכתבנו היה לקות אף באחת מהן טרפה ודוקא בשהגיע הלקות למקום חריץ שבו והוא לובן היוצ�� מתחת המתנים הנכנס בתוך הכוליא:",
+ "לקות זה חכמי הצרפתים פירשו בו מוגלא ואע\"פ שלענין פסק כך הוא אין הדברים נראין לענין פי' שהרי אמרו על לקות זה שכיוצא בו אף בריאה טרפה והדבר ידוע שמוגלא בריאה כשרה אלא לקות זה הוא בשר המתמסמס ונופל חתיכות חתיכות והוא שנאמר על כיוצא בה שכל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי ודבר זה אף בריאה פסול כמו שהתבאר ויש מפרשים לקות זה בשנוי מראים ואין הדברים נראין לקתה בדרך זה והגיע למקום חריץ טרפה וכן אם נתמלאת מוגלא או מים עכורים אע\"פ שלא הסריחו או מים סרוחים אע\"פ שאינם עכורים והגיע למקום חריץ טרפה אבל אם נתמלאת מים זכים ולא הסריחו וכן לקתה ולא הגיע למקום חריץ כשרה:"
+ ],
+ [
+ "הקטינה הכוליא והדברים מוכיחין בה שמחמת חולי היה כגון שראו קרום שלה כווץ שהוא הוראה שכבר היה גדול ומתמלא מן הכוליא שהיא גדולה אם הקטינה עד כפול בדקה ועד ענבה בינונית בגסה טרפה הא אם היא כן מעקר תולדתה יראה שכשרה דדוקא הקטינה וכן כתבו גדולי המפרשים:",
+ "מקצת הגאונים כללו בענין זה שכל אבר שהחסרון פוסל בו פיסולו בין שנברא כך בין ניטל אחר כן וכל שאם ניטל טרפה פיסולו דוקא בניטל אבל אם נבראת כן כשר וכל אבר שאם ניטל כשר כל שכן אם היה כך מעקר תולדתה ואף לגדולי המחברים כתבוה כן ויש חולקים בה כמו שיתבאר למטה:",
+ "מכאן אתה למד שניטלו הכליות שאנו מכשירים אין לומר על ידי חולי שהלכו ונימוקו מעט מעט שאם כן כשהגיעה לכפול או לענבה נטרפו ואין חוזרין להכשרן אלא שניטלו מתחלת ברייתן:",
+ "ויש מפרשים על ידי אדם ואין נראה להקל בכך ולדעתנו שכל מקום כל שאנו רואין אותה בלא כליות רואין את הכיס ואם הוא מלא חלבים כשרה ואם ראינוה ריקה עד שנראה שנתרוקנית אחר הבריאה טרפה:",
+ "כוליא של עוף מגדולי המחברים פירשו בה שאין פוסלין אותה בשיעור וגדולי האחרונים מוסיפים על דבריהם שאין פוסלין אותה במוגלא ובלקות הואיל ואף בבהמה אין הטרפות אא\"כ מגיע למקום חריץ והוא לובן שבכוליא וכוליא של עוף אין לובן בתוכו ולא יראה לי כן בלקות ואם נמצאו לבהמה שלשה כוליות כשרה לאיזה צד שתפרש יתר כנטול ולקרבן פסולה כמו שהתבאר בתורת כהנים והוא שאמרו שם ואת שתי הכליות ולא בעלת ככוליא אחת ולא בעלת שלש:",
+ "כבר ביארנו במשנה שאם צמקה ריאה שלה בידי שמים כשרה בידי אדם טרפה צמקה בידי שאר בריות כגון מפחד חיות רעות ושאגתן ונהימתן הרי זה כבידי אדם וטרפה באה לידינו בהמה שצמקה ריאה שלה על הדרך שביארנו במשנה ולא נודע לנו אם בידי שמים אם בידי אדם יש בדבר זה בדיקה מושיבין את הריאה כלה במים ומניחין אותה בהם מעת לעת אם חזרה ללחותה הדבר ידוע שבידי שמים היה וכשרה ואם לא בידוע שבידי אדם או שאר בריות היה וטרפה:",
+ "מים אלו צריך שיהו פושרין מעט וכיצד עושין אם היה בחורף מביאין כלי חרס שאין שועין באבר ובקוניא וממלאין אותם מים חמין מעט ומושיבין את הריאה בתוכה ובקיץ מביאין כלי חרס שועים באבר ובקוניא שהוא מקרר וממלאין מים קרים ומושיבין אותה בתוכן:",
+ "כבר ביארנו במשנה שהגלודה והוא שניטל עור כל הבהמה טרפה נשאר שם מקצת העור כשרה אלא שדבר זה מבולבל ביד מפרשים יש אומרים שאם נשתייר מן העור כרוחב סלע על פני כל השדרה כשרה פחות מכאן טרפה וזהו דעת שמואל ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן ואע\"פ שרב ור' יוחנן נחלקו לומר שאין מצריכין במקצת עור זה שיהא במקום מיוחד אלא לרב כל מקום מציל חוץ מעור בית הפרסות ר\"ל שמן הארכובה ולמטה שמתוך רכותו אין שם עור עליו ולר' יוחנן אף עור בית הפרסות מציל ולא נתמעט אלא עור שתחת האליה מ\"מ הא איכא ר' ינאי ורבה בר בר חנה שמצריכים מקום מיוחד ר' ינאי במקום טבורו ורבה בר [בר] חנה בראשי פרקים ר\"ל פרקי השדרה ולמעט שאין צרך לרוחב כל השדרה ונמצאו המצריכים למקום מיוחד רבים ושביניהם ר' ינאי שהיה רבו של ר' יוחנן ומתוך כך פוסקים כשמואל שהוא המחמיר שבכולם ואם ניטל ממנה רוחב סלע על פני כל השדרה ושאר כל העור קיים שאלוה בגמרא ונשארה בתיקו והרי זו ספק טרפה ויש אומרים שאין מכשירין אותה אא\"כ נשתייר רוחב סלע על פני כל השדרה וכרוחב סלע על מקום טבורה וכרוחב סלע על כל פרק ופרק ממנה מפני שהם חוששין לכל אותם המצריכים למקום מיוחד ומפרשים בראשי פרקים כל פרק ופרק שבה ואין גורסים בסוגיא זו ר' ינאי אלא ר' אלעזר בר' ינאי ולשיטה זו אם ניטל רוחב סלע מאחד מאלו אע\"פ שכל העור קיים הרי זו ספק טרפה וזו של כל פרק ופרק מיהא אינו נראה שלא נאמרו בגמרא ראשי פרקים אלא על פרקי השדרה ולמעט שאין אנו צריכים לרוחב כל פני השדרה ויש מקילים לומר שכל שנשתייר רוחב סלע על מקום טבורה כשרה מפני שלדעתם ר' ינאי אמרה שהיה רבו של ר' יוחנן ויש מי שמיקל עוד בנשתייר רוחב סלע באיזה מקום שבה חוץ מעור שתחת האליה ומעור שבין הפרסות ר\"ל מן הארכובה ולמטה כדעת רב וכך קבלנוה מרבותינו נ\"ע ואפי' ניטל שעל גבי השדרה ושעל הטבור אבל שני אלו נידונין כבשר ואין מצילין בה ובעוף מיהא ניטלה הנוצה כשרה אע\"פ שלא נשאר ממנה כלום כמו שיתבאר:",
+ "כבר ביארנו שהמחשב בקרבן בשעת שחיטה לאכול כזית מבשר הקרבן חוץ למקומו שהוא פסול אבל אין בו כרת ואם חוץ לזמנו הרי זה פגול וחייבין עליו כרת ודבר זה אינו אלא בדברים הראויים לאכילה אבל דברים שאין ראויים אלא להקטרה אין מחשבת אכילה פוסלת בהם אבל אם חישב בה להקטיר כזית חוץ לזמנו הרי זה פגול וחייבין עליה כרת חוץ למקומו פסול ואין בו כרת:",
+ "עולה כבר ידעת שכל בשרה עולה כליל ואין נאכל ממנה כלום ונמצא שמחשבת הקטרה פוסלתה ולא מחשבת אכילה:",
+ "עור שתחת האליה הרי הוא כבשר והוא בכלל הקטרה ואם חישב בשעת שחיטת העולה להקטיר כזית מעור שתחת האליה פוסל אבל שאר עורות אפי' עור פרסות של בהמה דקה ועור הראש של עגל הרך ועור בית הרחם אין מפגלין ואף לענין טומאה אין נחשבין כבשר חוץ מעור בית הרחם כמו שיתבאר במסכתא זו בע\"ה:",
+ "כבר ביארנו שכל אבר הנפסל בנקב אם ניטל פסול חוץ מן הטחול:",
+ "כבר כתבנו למעלה שמקצת גאונים כתבו שכל אבר שאמרו שאם חסר אותו אבר ממנה טרפה כך אם ניטל ביד טרפה אבל אבר שאמרו בו שאם ניטל טרפה אם חסר מדרך התולדת כשרה וגדולי המחברים פרשו הטעם שאם לא כן נמצאת נטולה וחסרה אחת ואין צריך לומר באבר שאם ניטל מותרת שכל שכן שאם חסרה מדרך התולדת שהיא מותרת ואין הדברים נראין לחכמי האחרונים אלא כל שניטלה טרפה חסרה טרפה כל שחסרה טרפה ניטלה טרפה לא מנאום בשתים אלא שמא לא היינו למדים זו מזו וכן הדברים נראין:",
+ "כל אבר שהנקב פוסל בו לקות פוסל בו וכן הדין באבר שאם ניטל או חסר מדרך התולדות פסול שהוא פסול בלקות ורמז לדבר כוליא שאין נקב וחסרון ונטילה פוסלין בו ולקות פוסל בו וכן הדין שהלקות מתפשט ובאיזה לקות אנו אומרים כן כל שהרופא גוררו כדי להעמידו על בשר חי:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השלישית ואלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה ניקב הקורקבן ניקבו הדקין נפלה לאור ונחמרו [בני] מעיה אם ירוקין פסולין אם אדומים כשרים דרסה או טרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה אמר הר\"מ פי' נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כפי מה שהקדמנו בבהמה וכפי אותם התנאים עצמם וחולדה הוא חיה כמין עכבר וכל שכן מי שהוא גדול ומה שהוא עושה אותה טרפה ר\"ל שנקב קרום המוח שלה ויודע שיכניס אצבעו לתוך פי העוף וידחוק אותו למעלה אם הדם מבצבץ או יוצא מן המוח טרפה וקורקבן ענין ידוע ויש בתוכו כיס מקיף על המאכל הבא עליו וזה הנקב צריך שיהא עובר בבשרו ובכיס שבתוכו זה כנגד זה עד שיגיע הנקב למאכל שבתוכו ופי' נחמרו נשרפו וכן אמרו במחוייב שריפה וחומרת את בני מעיה ודע שאין אנו משגיחין בשנוי מראות האיברים הפנימיים מן העוף המשתנים מן האדמימות אל הירוקות זולתי בלב ובכבד ובקורקבן בלבד לפי שאלו השלשה האיברים מראיהם הטבעי באלו העופות הנמצאים אצלנו כתרנגולין ותורים ובני יונה והקורא אדומים ואם נמצא מהם ירוק או כרתי שום דבר ראוי לשלוק אותו מעט אם עולה בעינו ירוק או כרתי הרי זו טרפה ואסורה באכילה על מנת שאותו העוף הוא שנפל באש כי מה שאמר נפלה מן הגג שמתנאיה שתפול בהכרח ואחזור להשלים המאמר על העוף שאם היה העוף מעופות המים שמותרין שיש לו אחד מאלו האיברים בטבע כעין כרתי או כעין ירוק על הרוב היה זה בקורקבן אם נמצא אותו האבר בטבעו להיות ירוק או כרתי (או) אדום טרפה לפי שכל זמן שישוב האדום ירוק או הירוק אדום מחמת האור טרפה ואחר השליקה כמו שזכרנו האדום כל זמן שישוב ירוק טרפה ואפי' שב ירוק אחר השליקה וכבר ידעת שמראות אלו הן במשהו כמו שהנקב במשהו ומה שאמר במפרכסת הזאת שהיא כשרה על מנת שתבדק אחר השחיטה כמו שאנו עושין בבהמה ואם נמצא דבר אסור טרפה לפי שהעקר האמתי כל מה שהוא טרפה בבהמה כמותו בעוף טרפה ומוסיף על העוף תוספות כמו שאתה רואה:",
+ "אמר המאירי המשנה השלישית והכונה לבאר בה טרפות שבעוף ולא הוצרך לפרש כאן כל אותם שפירש בבהמה שהם ראויות בעוף כגון נפסק חוט השדרה וניקב הלב לבית חללו וכן הרבה מהם שהדבר ידוע שכל טרפות שבבהמה טרפות בעוף באבר הדומה לו ויתר עליהם עוף בעוף של מים שאפי' ניקב הגולגולת בלא ניקב קרום המוח טרפה אבל קורקבן אינו יתר בעוף שהרי במקום בית הכוסות של בהמה הוא אם כן אף באלו שהזכיר יש בהן שלא היה צריך להזכיר אלא מתוך שהיה הדבר קרוב לטעות מצד חולשת העוף ודקותו שתהא גרגרת שלו נפסלה בנקב או בפסיקה מועטת הוצרך לשנות פסוקת הגרגרת בסתם ר\"ל על הצד האמורה בבהמה ברובה ומכיון שהיה צריך להזכיר פסוקת הגרגרת הזכיר תחלה נקובת הושט הכתה חולדה על ראשה פירשו גדולי הרבנים שנשכתה בשניה שאם ביד הרי דרוסה היא וצריכה בדיקה כנגד כל החלל ואע\"פ שכל שנודע לנו מקום הדריסה אינו בודק אלא כנגד אותו מקום לדעתנו כמו שביארנו מ\"מ צריכים אנו לפרש בכאן כדבריהם שלא באו בכאן אלא מטעם נקב שהרי פירשו עליה בגמרא בדיקה על נקב ביד או במסמר או במחט ולא בדיקה על ארס ר\"ל באדמימות כמו שיתבאר ואמר שאם נשכתה חולדה על ראשה וכל שכן חתול ונץ ונמיה אם במקום שעושה אותה טרפה ר\"ל כנגד הקרום טרפה ולא טרפה ממש אלא שצר��כה בדיקה על הצד שיתבאר ובבהמה אפשר שאין צריך בדיקה בנשיכת חולדה שהבהמה עצם שלה עב ואע\"פ שכיוצא בה בנשיכת ארי או זאב אף בבהמה כן מ\"מ נשיכת חולדה מיהא אין בה ואפשר לדחוק ולפרש הכתה ביד ולשון הכאה מורה כן ואינה בבהמה כלל ובדיקה האמורה בגמרא שהיא מפני נקב אפשר הואיל והכתה בגולגולת והוא רך ודאי הארס נקב לאלתר ואין צריך אלא בדיקה על נקב וכבר ביארנו שכל שנודע לנו מקום הדריסה אינו צריך לבדוק כנגד כל החלל:",
+ "ניקב הקורקבן והוא במקום בית הכוסות של בהמה ומ\"מ הואיל ואין קורקבן בבהמה שנאה בעוף:",
+ "ניקבו הדקין על הדרך האמור בבהמה וחזר ושנאה בעוף מתוך שהוא עתיד לומר בכשרות יצאו בני מעיה ולא ניקבו שהייתי סבור לומר מתוך חולשתו ודקותו שאף ביצאו לבד היא מיטרפת בא בכאן ולימד דוקא בניקבו:",
+ "נפל העוף לאור ונחמרו בני מעיו ר\"ל שנכווצו אם ירוקין פסולה אם אדומים כשרה פירשו בגמרא אם הוריקו האדומים או האדימו הירוקים טרפה וזה שהבני מעים כל שהם בכרס ירוקים הם והלב והקורקבן והכבד אדומים ואם הוחלף הדבר באחד מהם טרפה ואע\"פ שיש לומר בטרפות זה שהוא אף בבהמה מ\"מ אין הדבר מצוי בבהמה מפני שעור שלה גס ויש אומרים שאינו בבהמה כלל כמו שיתבאר:",
+ "דרסה אדם ברגליו או שטרפו בכותל או שרצצתה בהמה שיש כאן חשש ריסוק איברים והוא במקום נפולה האמור בבהמה טרפה ואם עדין מפרכסת ושהתה מעת לעת צריכה בדיקה על הדרך האמור בבהמה ואם הלכה או פרחה אינה צריכה בדיקה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ביאור ענינים אלו אלו הן:",
+ "בדיקה זו שאנו מצריכים בנשכתה חולדה בראשה ואין אנו יודעים אם נגעה בקרום של מוח ונקבתו אם לאו היא ששוחטין אותו ופוחתין עצם הגולגולת עד שיתגלה הקרום ואחר כך מניח אחד ידו לתוך פי העוף ונועצה כלפי החיך ואם יש נקב במוח מבצבץ דרך הנקב וטרפה ואם לאו כשרה ואף לדעת הפוסקים שבנקיבת קרום התחתון היא מיטרפת אין חוששין שמא ניקב התחתון והעליון נשאר קיים ומונע את הבצבוץ שבזו על כל פנים כל שיש שם נקב העליון ניקב תחלה כמו שביארנו בשמועת ניקב קרום של מוח ויש בזו בדיקה אחרת והוא שמעביר מחט על פני שטחו ואם יש נקב הוא מתעכב בו ואע\"פ שבושט פרשו קצת מפרשים שאין לו בדיקה בנקב דרך חוץ אף בבדיקת מחט יראה לי טעם לדבריהם מפני שהוא מתכווץ מה שאין כן בקרום שהוא עומד מתוח בכל שעה מתוך מלואו וכן בודקין בכל צד שיהא אדם יכול לבדוק:",
+ "עוף של מים מכיון שנפסקה הגולגולת אפי' פסיקה מועטת טרפה אע\"פ שלא נקב הקרום שאין קרום שלו מגין כלל ואווזות שלנו הואיל וגדלות במים הרי הן כעוף של מים ואפי' לא גדלו אלו בפרט על המים:"
+ ],
+ [
+ "עוף שנפל לאור צריך בדיקה כנגד בני מעיו אם הוריקו האדומים בטבעם ר\"ל לב וקורקבן וכבד או אחד מהם או האדימו הירוקים בטבעם ר\"ל הדקים או אחד מהם טרפה הואיל והגיע בהם כח המכוה לשנות מראיהם הרי הוא במקום שנוי המראה כניקב שעתידים הם לינקב וכל שעתיד לינקב הרי הוא כניקב ומפני זה שיעור שנוי מראיהן במשהו כנקב ואפי' לא הגיע הירוקות לחלל שכח המכוה יורד ונוקב וכמו שביארנו בארס הדרוסה:",
+ "יש בענין זה שני דברים שנחלקו בהם גדולי עולם הראשון הוא בטרפות זה אם נוהג בבהמה אם לאו גדולי המפרשים כתבו שהדין כן בבהמה אלא שמתוך שאינו מצוי בה כל כך בנקל לא הוזכרה בבהמה הא מ\"מ כל שאירע כן טרפה שהרי אמרו כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ויתר עליהם עוף נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח ובעוף של מים ואלו נחמרו בני מעיה לא תני ליה ביתרות של עוף אלמא אף בבהמה היא ומ\"מ גדולי המחברים כתבו שאין טרפות זה בבהמה כלל ויש מפרשים דבריהם מתוך שעור שלה גס ועב ובני מעיה גסים אין כח מכוה שולטת בהם כל כך ואפי' נשתנה מראיתם וזו שאמרו כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ויתר עליהן עוף בנשבר העצם ולא ניקב הקרום ואלו נחמרו בני מעיה לא קתני פירושו ויתר עליהן עוף בדברים שהעוף והבהמה שוים בהם אבל זו יש לבהמה עור חזק שמציל בכך וזו אינה ראיה שאף (העור יש לו עוף) [העוף יש לו עור] ואם מפני שאינו חזק אף קרום של מוח אינו חזק כשל בהמה ואע\"פ כן מנאוה ביתרת שבעוף אלא שמ\"מ אפשר שחוזק הקרומות קרוב ביניהם יותר משל עורות ואף הם מביאים ראיה שאם כן י\"ט טרפויות הם ואף זו אינה שזו בכלל הלקות היא וכן ושט שנעשה חיצון לבן ופנימי אדום טרפה ולא נשנית בכלל הי\"ח מפני שבכלל הלקות היה וגדולי פורווינצאה מכריעין ביניהן בחבוריהם שאם נפלה הבהמה לאור אינה צריכה בדיקה מן הסתם ועוף שנפל לאור צריך בדיקה מן הסתם הא מ\"מ אם ראינו שנשתנה מראיתם אדומים בירקות וירוקים באדמימות טרפה אף בבהמה אם בנפלה לאור אם בלא נפלה כל אחד לשיטתו על הדרך שנבאר בסמוך וכן הדברים נראין:",
+ "הדבר השני שנחלקו בו הוא אם הוריקו האדומים ולא נודע לנו אם נפלה לאור אם לאו או שנודע שלא נפלה יש אומרים שטרפה ואף בנודע שלא נפלה כל שהוריקו האדומים טרפה לא נאמר נפלה לאור אלא מפני ששנוי זה דרכו לבא על ידי כך הא כל שבא אע\"פ שלא נודע לנו אם נפלה לאור או אע\"פ שאנו יודעין שלא נפלה כגון שעמד בכלוב משניצוד טרפה שאין טרפות זה אלא מחמת לקות ואע\"פ שרוב פעמים סבתו מחמת האור מ\"מ כל שיבא מיהא לקות הוא וטרפה ויש אומרים שלא נאמר טרפות זה אלא בשלא נודע אם נפלה לאור אם לאו שמן הסתם על ידי נפילת אור היה והם גורסים כאן כל שהוריקה כבד כנגד בני מעין בידוע שנפלו לאור ונחמרו בני מעיה וזו היא שטת רוב גאונים הא אם נודע שלא נפלה כשרה שאין שנוי זה לקות אלא כשהוא בא מחמת האור ואע\"פ שאם כן אף בשלא נודע היה לנו לתלות במחמת דבר אחר שאינו פוסל מ\"מ תולין במצוי ויש אומרים שלא נאמר הטרפות אלא בשנודע שנפלה לאור בודאי דומיא דנפלה מן הגג שאם לא כן לא היה לו להזכיר אלא נחמרו בני מעיה הא לא נודע אין אוסרין אותם בכך שמא מן התולדת הוא או שמא סבת חולי ואין זה דבר הנוקב וכך קבלנו מרבותינו נ\"ע והם גורסים כאן כל שהוריקה כבד כנגד בני מעין בידוע שנחמרו בני מעיה ופירושה בשנודע לנו שנפלה לאור והרבה מחמירין בדבר וראוי לחוש אף לדעת ראשון ומפני שבודאי נראה שהוא לקות:",
+ "המעין שהאדימו אם בסבת נפלה לאור אם בסבה אחרת כל אחד לפי שטתו ושלקן במים רותחין וחזרו למראה הראוי להם והוא הירקות כשרה הואיל וחזרו למראיתן אין זה פסול עשן בעלמא היה שנכנס בהן וזה שאמרו אמר רב שמואל בר חייא אמר ר' מני ירוקים שהאדימו ושלקן וחזרו והוריקו כשרה וכן נראין הדברים באדומים שהוריקו ושלקן וחזרו למראיתן אע\"פ שלא הוזכר כן בדברי רב שמואל וגדולי האחרונים חולקים בדבר מפני שאין אומרין בטרפות זו דומה לזו ולא יראה לי כדבריהם שכל מה שחוזר למראיתו אף על ידי סבה אין בו ספק שהרפואה מ��ויה בו ולא עוד אלא שבספרים מדויקים מצאנוה בדברי רב שמואל בהדיא ר\"ל אדומים שהוריקו ושלקן וחזרו והאדימו או ירוקים שהאדימו ושלקן וחזרו והוריקו כשרה:",
+ "ויש ספרים שגורסין אותה באדומים שהוריקו לבד אלא שמ\"מ איפשר לומר דחדא מינייהו נקט ומ\"מ יש גורסים אותה בירוקים שהאדימו ומפרשים שהשלק מוריק אבל אינו מאדים לעולם ומתוך כך לא תפשה באדומים שהוריקו ואין הדברים נראין כלל:",
+ "אדומים שהן במראיתן ושלקן והוריקו טרפה כבר נתגלה ענינם שלקו והוא גם כן מה שאמר רב נחמן אדומים ששלקן והוריקו טרפה וכן הדין אצלנו בירוקים שהאדימו על ידי שלק אע\"פ שלא הוזכרה בדברי רב נחמן ולא עוד אלא שאף בזו יש גורסין את שתיהן בדברי רב נחמן ויש גורסין אותה בירוקים ששלקן והאדימו ומפרשים דחדא מניהו נקט ויש גורסים כראשונה ומפרשים כמו שכתבנו שאין השלק מאדים לעולם אלא מוריק ומ\"מ אומר אני לדבריהם שאם נשתנה המראה לסבה אחרת שטרפה כל שנתגלה לנו שלקה טרפה כלל הדברים כל שאנו רואים שנוי המראה ונתגלה שחזר למראיתו על ידי איזו סבה כשרה כל שאין שם שנוי מראה וחזר לשנוי מראה הפוסל על ידי איזו סבה טרפה ומ\"מ נפלה לאור ובדקנוה ומצאנו מראה שלה עומד על עמדו אין מחזירין אחר התחבולה אם ישתנה ממראיתו ודיה לצרה במה שנמצא ממנה מאליה וזה שאמר רב אשי לא ניכול איניש אלא בשלקא שפירושו בנפלה לאור ובדקנו ומצאנו מראה שלה עומד אין הלכה כן אלא אחזוקי ריעותא לא מחזקינן ואין צריך לומר אם לא נפלה לאור שאין מצריכין בכך שאף רב אשי לא אמרה כן שמעולם לא מצינו מי שמצריך בדיקה בלא ריעות אלא בריאה ולא הוצרכנו לכתבה אלא דרך ביאור מפני שיש מפרשים אותה כן ואינו כלום ומ\"מ גדולי פורווינצאה כתבו בחבוריהם שיש גורסין בדרב שמואל טרפה ר\"ל אדומים שהוריקו ושלקם וחזרו והאדימו או ירוקים שהאדימו ושלקן וחזרו והוריקו כל אחד לשטתו טרפה ומשום דבתר מעקרא אזלינן וברב נחמן כשרה ר\"ל ירוקים ששלקן והאדימו או אדומים ששלקן והוריקו כל אחד כשרה ומשום דבתר מעיקרא אזלינן עד שגדולי האחרונים חוששין לשתי הגרסאות ומחמירין מכל צד וכל שנולד לו שנוי מראה על ידי שלק טרפה כגירסא ראשונה וכל שחזר למראיתו על ידי שלק חוככין בה להחמיר כגירסא אחרונה ומ\"מ גירסא אחרונה ודאי משובשת היא ואין לחוש בה שאם כן היאך אמר רב אשי הילכך לא ניכול איניש אלא בשילקא ועוד שהדבר ידוע שכל שנוי מראה החוזר לאיזו סבה כל הגאונים מסכימים שהיא כשרה ואין לחוש בה כלל:",
+ "כל שביארנו בכבד שעל ידי שלק חוזר להיתרו אם חזר למראיתו על ידי שלק מ\"מ כל שבא לשלקו צריך לחתוך סימפונות ולקרעו כמו שיתבאר בפרק כל הבשר ויש אומרים שאין הצלייה בשפוד או על גבי גחלים הרי הוא כשלק וכל שחזר למראיתו על ידיהם מותר:",
+ "הכבד אינו שוה בדבר זה ללב ולקורקבן שהלב והקורקבן כל שהוריקו באיזה מקום טרפה אם בסבת נפלה לאור לדעתנו אם אף בשלא נפלה לדעת קצת כמו שהתבאר ואפי' מה שאינו כנגד מעין שהרי טרפותם מצד עצמם שהרי הנקב פוסל בהם והרי ניקבו אבל הכבד אין כל מקומות שבו שוים בדבר זה כיצד אין מונח ממנו כנגד בני מעין אלא ראשו התחתון והוא הדק שבו אבל ראשו העליון והוא העבה שבו הוא למעלה מן המעין:",
+ "הוריקה כבד לצד העליון שאינו כנגד המעין כשרה שאם מצד עצמו אתה בא הרי אין נקב פוסל בו ואם מצד הדקין אתה בא הרי אין לקות זה כנגדם וכן הדין א�� הוריקה בצד השני הפונה אצל הצלעות אפי' בראש הדק אבל אם הוריקה בראש הדק ובצד הפונה למעין טרפה ועל זו אמרו הוריקה כבד כנגד בני מעין מהו כלומר שבשאר מקומות ודאי אין לחוש והשיבו שכנגד בני מעין טרפה ואע\"פ שאם ניטלה כנגדם כשרה מ\"מ מצד המעין היא טרפה ידוע שנחמרו בני מעיה ומגדולי האחרונים פירשו שאם הוריקה במקום מרה ובמקום חיותה שטרפה הואיל ונטילתן של אלו פוסלתה כמו שהתבאר ויפה פירשו:",
+ "הוריקה כבד כנגד בני מעין והמעין לפנינו בחזקתן ר\"ל שלא נשתנה מראיתן פירשו בתוספות שכשרה לא נאמר בהוריקה כבד כנגד בני מעין שטרפה אלא בשאין בני מעין לפנינו הא ישנן לפנינו ולא נשתנה מראיתן הם מעידים על עצמן יותר מן הכבד וכן הדברים נראים אחר שפסול הכבד אינו מצד עצמו וגדולי האחרונים פסקו בדבר ממה שלא נאמר בשאלה זו בכאן הוריקה כבד כנגד בני מעין ונאבדו המעין ואין דבריהם נראין שמאחר שעקר טרפות זה בעוף הוא נאמר סתם דקין של עוף אדם משליך אותם תיכף להוצאתם והכלבים או החתולים הולכין עמהם אלא שמ\"מ יש לחוש שמא נחמרו ואין הלקות ניכר בהם עדין שהמעין בקושי משתנה מראיתם:",
+ "נפלה לאור והוריקה הריאה יש אומרים שכשרה לא נאמר טרפות זה אלא במעין ולב וקורקבן וכבד ואין לך אלא מה שמנו חכמים וכן הדברים נראין שהרי ירקות הפוסל בכבד כשר בריאה מצד עצמה כמו שביארנו ואם כן מה שאמרו אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר אף הוריקה בכלל אף כשהיה מחמת האור ומגדולי האחרונים פסלוה ומה שאמרו אין ריאה לעוף לינפל ולא ליחמר כגר פירשו הטעם הואיל וצלעות מגינות עליה כלומר ומן הסתם לא נתדחקה מחמת הנפילה ולא נחמרה מחמת האור הא כל שראינו כן ודאי טרפה ואע\"פ שירקות הפוסל בכבד כשר בה כל שמחמת האור מיהא טרפה ומ\"מ למדנו מדבריהם שאף הם מודים בעוף שאין צריך לבדוק בה מן הסתם הואיל ובין הצלעות היא מובלעת הרי רוב צלעות מגינות עליה אבל לב וקורקבן וכבד צריכין בדיקה:",
+ "כבר ביארנו בריאה שהירוק כולל שני צבעים האחד הוא הירוק ככרתי והשני הוא נוטה למראה חלמון ביצה והוא הנקרא גורוג וירוק זה השני אע\"פ שהוא פוסל בריאה ישנו תמיד בעופות השמנים מאד ומתוך כך פירשו האחרונים שהירוק ככרתי הוא הירקות הפוסל בכבד והוא כשר בריאה כמו שהתבאר:",
+ "עופות המדבריים כבד שלהם ירוק ככרתי ואין בו פקפוק אלא שהוסיפו האחרונים לומר שכל עוף ביתיי שיש במינו מדבריי אין פוסלין כבד שלו בירקות שכל שבמדברי דרכו שכך הדבר מצוי להיות כן בביתיי לפעמים והרבה פעמים נאמר בתלמוד על כיוצא בזה להקל הני ברייתא הכי אית להו והדברים נאים ומקובלים ומ\"מ לב וקורקבן כל ירקות פוסל בהן על הצד שהתבאר:",
+ "המשנה הרביעית והכונה לבאר בה כשרות שבעוף ואלו כשרות שבעוף נקובת הגרגרת או שנסדקה הכתה חולדה על ראשה במקום שאין עושה אותה טרפה ניקב הזפק ר' יוסי אומר אפי' ניטל יצאו בני מעיה ולא ניקבו נשתברו רגליה נשתברו גפיה נמרטו כנפיה ר' יהודה אומר ניטלה הנוצה פסולה אמר הר\"מ פי' דין נקב שאין בו חסרון או סדיקות הקנה לאורך בעוף הוא כמו בבהמה אבל נקב שיש בו חסרון אם יש בו בתשבורת כל מה שחסר מגופו כנגד תשבורת רוב חלל הקנה מאותו העוף טרפה ואם היה כנגד חצי תשבורת הקנה או פחות הרי היא כשרה וזפק ידוע והוא לעוף במקום האצטומכא והושט סמוך לו וכל הנמשך מעליון הזפק בשעה שמושך העוף צוארה דינו כדין הושט ר\"ל א�� נקב במשהו טרפה וזולתם מחלקי הזפק אין שואלין על נקב שבו ומה שאמר יצאו בני מעיה כשרה על מנת שלא ישתנה סדרן ר\"ל שלא יהפכו בידים ולא נתקנו שכל זמן שעושה כן הרי היא טרפה לפי שאי אפשר חזרתן והעקר בשבירת רגל העוף מה שאומר לך והוא שכל אחד מרגלי העוף מחוברין משלשה פרקים מלבד הכף שהוא עומד עליו שהוא מחובר מפרקים רבים אם ישבר הפרק המחובר הסמוך לגוף מן הירך ונראה השבר ונפשט ממנו ממנו הבשר טריפה ואם נשבר והבשר חופה השבר שמתנועע העצם והוא שבור ואינו נראה כשרה וכן אם נראה קצת העצם השבור ויהיה הבשר חופה את רובו אבל שנים הפרקים הסמוכים לפרק הזה אין משגיחים בהם לשבר בשום פנים ואפי' נראה העצם כשרה ועליהם הוא אומר נשתברו רגליה נשתברו גפיה בכלל הכשרות וכן אם נשמט הירך מן הגוף ר\"ל בעוף הרי זה כשר אבל אם נשמט פרק הכנף הסמוך בגוף טרפה ואם לאו כשרה ודע שרגל העוף שיש בו קשקשים ר\"ל בקנה של רגל שאותם קשקשים דומים לקשקשי הדגים על אותו הקנה יש גופים סחוסיים רבים והם מקיפים עצם הרגל כאלו הם חזוקו וכל קצתם מדובקים אל דמות גרגיר הענב בכף העוף וקורין גם כן לאותם הגופים גידים ולאותו הגרגיר שבו הם מתקבצים צומת הגידים וכשיחתכו רגלי העוף במקומות שבהן אלו הגידין ויחתכו אלו הגידים או רוב כל אחד ואחד או נחתך אפי' אחד מהם כלו הרי היא טרפה ואם נחתך למטה מצומת הגידים ולא נגע בצומת הגידין כשרה וכן אפי' נחתך הרגל למעלה ר\"ל ממקום הבשר הרי היא כשרה ואל תתמה שהרי חותכה מכאן וחיה וחותכה מכאן ומתה נמרטו כנפיה ידוע ונוצה הוא העור הדק שעל הזפק עם הנוצה שלו ר' יהודה אומר אם ניטל פסולה ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' מאיר:",
+ "אמר המאירי ניקבה הגרגרת פי' שלא בחסרון ואם הוא נקב שיש בו חסרון הולכין בה אחר הרוב ואין הולכין בה לכאיסר כבהמה שהרי אף בכל רחב הגרגרת אין בו כאיסר או שנסדקה לארכה ובלבד שישתייר בה משהו מכאן ומכאן במקום שחיטה כמו שהתבאר בבהמה:",
+ "הכתה חולדה על ראשה מקום שאין עושה אותה טרפה כגון שלא ניקב הקרום ובבדיקה או שהכתה שלא כנגד המוח ושלא בבדיקה:",
+ "ניקב הזפק ומ\"מ אם ניטל טרפה ור' חולק לומר שאף אם ניטל כשרה ומטעם זה לא שנאו בטרפות שבו ומ\"מ אין הלכה כר' אלא ניטל טרפה וכן ניקב יש בו צד שהוא טרפה והוא אם ניקב הגג והוא מה שנמתח ממנו עם הושט על הדרך שיתבאר בגמרא:",
+ "יצאו בני מעיה ולא ניקבו ושחטה בעודן בחוץ נשתברו גפיה באיזה מקום שבהן ואין בהן טרפות אלא בנשמט עיקר הגף הנכנס בגוף ואף זו לא מצד עצמה של גף אלא שחוששין לריאה הנבלעת לשם ואם בדק את הריאה ועלתה בנפיחה אף זו כשרה ומה שנשבר מן האגפים מ\"מ אסור ומשליכין אותו כמו שיתבאר:",
+ "נשתברו רגליה פי' מן הארכובה ולמטה וכן בנחתך לגמרי ושבר זה או חתוך זה הוא בשוק הנמכר עם הראש:",
+ "נמרטו כנפיה והיא נוצה גדולה של כנפים ובכלל זה שנמרטה כל הנוצה הדקה שעל הגוף ונשאר העור לבד כשרה ואין זו גלודה אחר שהעור נשאר קיים ור' יהודה חולק לומר שאם ניטלה אף הדקה פסולה ואין הלכה כדבריו אלא אף בכולה כשרה:",
+ "וזהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "ניטלה הטרפחת והיא האם בבהמה כשרה אבל בעוף יש מחמירין בה מכאן וכבר ביארנו דבר זה למעלה במשנה השניה:",
+ "ניקב הזפק שביארנו עליו במשנה שהוא כשר דוקא בזפק עצמו אבל גג הזפק שניקב טרפה מפני שהוא נידון כושט ופירשו בגמרא בגג זה מה שהוא נמתח עם הושט ודבר זה יש מפרשים כי מה שהוא נמתח עמו בשעה שהוא ממשיך את צוארו ויש במשמע מעט מן המקום הרחב שבזפק ומ\"מ גדולי הרבנים מפרשים בו ממקום שמתחיל להשתפע לצד הושט אבל כל שהוא משפועו ולמטה אע\"פ שנמתח עם הושט בשעה שמושך צוארו לאכל אינו נפסל בנקב:",
+ "מה שביארנו במשנה ביצאו בני מעיה ולא ניקבו שכשרה הוא הדין אם החזירן אדם לתוך הכרס אלא שבזו אין מכשירין אא\"כ החזירן על מתכונתם שלא היפך בהם דבר הן מתחתונו לעליונו הן מצד זה לשכנגדו מדבר זה צריך רופא בקי ובאדם מיהא לרפואה כל שאפשר לעשות שלא בנגיעת יד כגון שיזכירוהו שיתאנח בהם וימשכו מעיו מאליהם בפנים הדבר יפה הא בבהמה שאי אפשר בכך והוא צריך בה לנגיעת יד צריך לעשות בנחת שלא יהפך בהם שום דבר הא אם היפך בהם שום דבר או שנמצאו בני מעיה של בהמה מהופכין אע\"פ שלא ניקבו ושלא יצאו טרפה:"
+ ],
+ [
+ "צריך אתה לידע ששלש עצמות יש ברגל הבהמה הראשון נקרא ירך וראשו העליון מחובר עם הגוף כבוכנא באסיתא וראש זה נקרא בלשון תלמוד בוקא דאטמא וכל העצם על פני ארכו נקרא קולית וראשו התחתון מחובר עם העצם השני שנזכיר עכשיו העצם השני הוא הנקרא שוק וראשו העליון מחובר עם ראשו התחתון של ירך וראשו התחתון עם ראש העצם השלישי שנזכיר עכשיו העצם השלישי הוא הנקרא רגל והוא נמכר עם הראש ראשו העליון מחובר עם ראש תחתון של שוק וראשו התחתון מחובר עם פרסות הרגל וכנגדן בעוף ומה שיצטרך לבאר מאלו מענין צומת הגידין ועקר מקומן וצורך בדיקתן יתבאר בפרק רביעי ומה שנתגלגל כאן על ידי גלגול:",
+ "נשתברו גפיה בצנא דנקורי ר\"ל סל של עופות שנשתברו ארכובותיהם והוכשרו בבדיקת צומת הגידין שם יתבאר באיזה מקום דיו בבדיקה או צריך בדיקה ובאיזה אין צריך ובאיזה אף בדיקה אינה מכשרת אבל מה שאנו צריכים לבאר באלו עכשיו הוא שאם נשמט ראש העצם העליון והוא בוקא דאטמא אם נפסקו הגידין ונרקבו טרפה ואם לאו כשרה וזהו הנקרא בתלמוד בוקא דאטמא דשף מדוכתיה כמו שביארנו למעלה בשמועת אמר רב מתנא בוקא דאטמא וכו' ויש מפרשים שזו היא שמוטת ירך שהוזכרה כאן בשם רב ור' יוחנן שאמר שמוטת ירך טרפה אלא שרב מתנא היה מבבל והזכירה בלשון ארמית כלשונו ורב ור' יוחנן היו מארץ ישראל והזכירוה כלשונם בלשון עברי וראיה להם עוד מדברי רב יהודה אמר רב שמוטת יד בבהמה כשרה שמוטת ירך טרפה שמוטת ירך בעוף טרפה שמוטת גף טרפה שמא ניקבה הריאה אלמא שמוטת גף בעוף כנגד שמוטת יד בבהמה ומה שמוטת גף בעוף איסורא בראש התחוב בגוף כך הכשר שמוטת יד בבהמה בראש התחוב לגוף וכנגדו אסר בירך אלמא שמוטת ירך היא היא בוקא דאטמא ואם כן לא אמרו טרפה אלא בנפסקו ונתעכלו הגידין וזהו גם כן שקראוה שמוטת ירך שהרי כל אותו עצם נקרא ירך וכשנשמט מן הגוף נקרא שמיטת זו היא שיטת גדולי הרבנים ותוספות והוא הענין שלא הזכירו שמוטת ירך בשב שמעתתא שהרי הוזכרה שם בוקא דאטמא דשף מדוכתיה והיא היא אלא שמגדולי לוניל מכריעים שבבהמה דוקא בדאיעכול ניביה ובעוף אף בלא איעכול ניביה וזהו שר' יוחנן אמר שמוטת ירך בעוף טרפה והיה מתיר בוקא דאטמא כדאיתמר לעיל בסוגיית אלו טרפות דוקא משום דרב מתנא היה אוסרה אף בלא איעכול ניביה כמו שאמרו אחר כן ורבא אמר כשרה ואי איעכול ניביה טרפה ואע\"פ שאם כן אין הלכה כ��ב מתנא והיאך הביאוה בשב שמעתתא מפני שהוא עיקר השמועה הביאוה בשמו ומ\"מ אמסקנא דידה סמיכי ר\"ל באיפסיק ואיעכול ניביה ולשטה זו אם נשמט ראשו התחתון הדבוק לראש עליון של שוק כשרה ואפי' נפסקו הגידין ונרקבו ודין צומת הגידין אין כאן כמו שיתבאר בפרק רביעי ומ\"מ גדולי המפרשים כתבו שאין בוקא דאטמא ושמוטת ירך ענין אחד אלא בוקא דאטמא הוא מה שביארנו תחלה ושמוטת ירך הוא ראשו השני הדבוק לראש עליון של שוק וטרפה בהשמטתו אע\"פ שלא נפסקו הגידין ולא נתעכלו מתוך שהוא דבק לעצם אמצעי ר\"ל השוק שבו צומת הגידין מחמירין בו וזה שקראוה שמוטת ירך ולא שמוטת שוק שלא נטעה ממנה לנשמט ראשה התחתון המחובר לרגל ומה שלא נמנית בשב שמעתתא הואיל והוזכרה בוקא דאטמא שהוא עצם אחד עמה נכלל הוא עמו דומיא דהמסס ובית הכוסות ואף הם מביאים ראיה לדבריהם ממה שאמרו בסוגיא זו ר' אבא אשכחיה לר' ירמיה דהוה בדיק בצומת הגידין ר\"ל שמוטת ירך שבאה לידו ואמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב שמוטת ירך כשרה כלומר ומה אתה צריך לבדיקה אמר ליה מתניתא ידענא נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה וכן שניטל צומת הגידין אע\"פ שארכובה קיימת והיה סבור שחתוכה ושמוטה בנפסקו הגידין הכל אחד ואם כן הואיל ונשמטה הרי היא כנחתכת וכל שניטל צומת הגידין טרפה עד שביררו שאין שמוטה כחתוכה שהחתוכה טרפה אף למטה מן הפרק והשמוטה כשרה אע\"פ שאם נחתכו למטה ממנה טרפה וקס\"ד אפי' ניטלו הגידים ומ\"מ אין אנו מבררים עכשיו הדין הראוי כאן מצד צומת הגידין ושמוטה וחתוכה ומה ביניהם עד שנגיע לפרק רביעי אלא שגדולי המפרשים מביאים ראיה הואיל והקשה מדרב אדרב מענין צומת הגידין נראה שנשמטה מראש עצם השני שבו צומת הגידין וכשנשמט הרי הוא כניטל והרי הלך כל צומת הגידין וזו אינה ראיה שאף בבוקא כל שנפסקו הגידין קרוי ניטל צומת הגידין וקל וחומר וראוי לו להקשות מה ענין שתבדוק בגידין והרי הואיל ונשמט כנחתך לסברתך הרי הלך צומת הגידין ואע\"פ כן אמרו שמוטת ירך כשרה בעוף ומתוך כך נראין הדברים כדעת ראשון:",
+ "במקום אחר מצאתי לגדולי המפרשים שפירשו בשמוטת ירך הכף התחוב בשדרה שנשמט מן השדרה וראשו התחתון הוא באסיתא שראש עצם הקולית נכנס לתוכו כבוכנא באסיתא וכשנשמט הבוכנא מן האסיתא הוא ענין בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ונפסק באיפסוק ואיעכול ניביה אבל ראשו העליון התחוב בשדרה נפסל אף בלא איפסוק ואיעכול ואע\"פ שהדין בודאי כך הוא זו ודאי לא הוצרכה:",
+ "שמוטת יד והוא שנשמט ראש העצם שברגל שלפניה התחוב בגוף השדרה כשרה אפי' נפסקו (בידיו) [גידיו] ונתעכלו (אף) [אין] ברגלים הראשונים שום טרפות בשום מקום שבה:",
+ "שמוטת גף בעוף הרי היא כשמוטת יד שבבהמה וכשרה בכל מקום אלא שאם נשמטה בראשה התחוב בגוף טרפה לא מצד עצמה אלא מצד שאנו חוששין לנקיבת הריאה ואם בדק את הריאה ועלתה בנפיחה כשרה:",
+ "שמוטת ירך בעוף הרי היא כשמוטת ירך שבבהמה וכל האמור בזה אמור בזה כל אחד לפי שטתו:",
+ "עוף שנחבט אין צריך בדיקה משום ריסוק בריאה שלו וכן אם נפל לאור אין צריך בדיקה בריאה שלו אם נחמרה והוא שאמרו עליה בגמרא שאין לו ריאה לא לינפל ולא ליחמר הא אם נתגלה לנו בה רסוק או שנחמרה מצד האור טרפה לדעת קצת מפרשים כמו שהתבאר:",
+ "בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טרפה וכן שניטל צומת הגידין וכן בעוף ודבר זה מסתעף לכמה סעיפים ובפרק רביעי יתבאר ככל הצורך:",
+ "לעולם אין מוסיפין בטרפות על מה ששנו חכמים ואין גורעין מהם אפי' נודע לנו מדרך הרפואה הפך הדברים וראינו הענינים נמשכים בהיפך מה שכתבו חכמים אין משגיחין בכך לא להיתר ולא לאסור וכבר כתבנו דבר זה למעלה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שהטרפה אינה חיה שנים עשר חדש ואם נקבת בהמה היא אינה מתעברת אחר הטרפות אבל אם נתעברה כבר אינה נמנעת מצד טרפות מלילד אחר הטרפות ומה שאמר אינה יולדת פירושו מתעברת כדי לילד ויש חולקים ומתירין בלידה לבד ותשובתם ממה שאמרו בולד טרפה עיברה ולבסוף נטרפה שקורין אותו ולד טרפה אלא אינה מתעברת אבל יולדת היא מה שכבר נתעברה הימנו וכן אם היא נקבה של עוף אינה טוענת אחר כן ביצים אבל אותה בריכה כלה שהיא בבטנה מטלת אותם יום אחר יום עד שתכלה כל אותה בריכה שהיתה שם בשעת הטרפות אבל כשכלתה בריכה זו אינה טוענת בריכה אחרת והדבר ידוע לנשים פקחות כשכלתה הבריכה וכשלא כלתה:",
+ "טרפה ודאית אפי' ראינו על דרך הזרות שחיתה שנים עשר חדש או שנתעברה או שטענה בריכה של ביצים אין משגיחין להכשירה כלל אין לאחר טרפות ודאי כלום הא אם אינה טרפה ודאית אלא ספק טרפה הרי היא יוצאת מידי ספק זה באחד משלשה דברים שהזכרנו:"
+ ],
+ [
+ "בריכה של ביצים שהיו במעי נקבת העוף בשעה שנטרפה כלן אסורות וכן התבאר בעדויות והם הנקראים ביצת טרפה ומה שאמרו בה מפני שגדלה באיסור פירושו מפני שנגמרת באיסור ומתוך כך כלן אסורות בין אותן שנגמרו לגמרי בין אותן שלא נגמרו שאף אותן שנגמרו מ\"מ כיון דאגידא בגופה כגופה דמיא ואפי' נולדה ביום שנטרפה מ\"מ גוזרין בה אבל ביצת נבלה והוא שנתנבלה בשחיטה אותן שלא נגמרו בקליפתן אסורות ואותן שנגמרו בקליפתן החיצונה והוא שנאמר עליה במסכת עדויות כיוצא בה בשוק נמכרת גדולי המחברים כתבו שמותרת שהרי לא גדלה ולא גמרה באיסור ואינו נראה שהרי בית שמאי ובית הלל נחלקו בה במסכת עדויות ובית הלל אוסרין וודאי הלכה כדבריהם ואע\"פ שיש נסעדים בה במה שאמרו השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב אלמא ביצה לאו כגופה היא פירשו בהלכות גדולות שבשר עוף בחלב הואיל ומדברי סופרים הוא הקלו בה וקצת רבנים הוסיפו שאף לדעת הסובר דאוריתא הואיל ואין איסורו מגופו אלא מצד תערובתו הקלו בו ובתוספות תירצו שלענין איסור עצמה כשם שגזרנו בביצת טרפה שנגמרה כגון שנולדה ביום הטרפות אטו אותה שנגמרה באיסור כך ראוי לגזור בשם נבלה משום של טרפה וחדא גזרה היא ויש מפרשים טעם ההיתר משום דכפירשא בעלמא היא ואף בתלמוד המערב שבמסכת יום טוב פרק ראשון אמרו בית הלל כמשנה ראשונה בית שמאי כמשנה אחרונה דאמר ר' יוחנן בראשונה לא היו מעמידין לא בקיבת נבלה ולא בקיבת הגוי חזרו לומר אין מעמידין בקיבת הגוי אבל מעמידין בקיבת נבלה משום דכפירשא בעלמא היא ונמצא בית שמאי כמשנה אחרונה ונראה שעל זו סמכו להתיר אלא שאין ראוי לדחות תלמוד שלנו:",
+ "ביצים של ספק טרפה כל שהם של בריכה ראשונה שהיתה שם בשעת הטרפות מצניעין אותם עד שתכלה הבריכה אם חוזרת וטוענת כשרים שהרי יצאה מספק טרפה וכן אם שהתה שנים עשר חדש אע\"פ שלא חזרה וטענה (ו)לא שהתה שנים עשר חדש אסורים:",
+ "עגל שנולד מן הטרפה הודאית מותר אע\"פ שבכמה מקומות אמרו עובר ירך אמו הוא הואיל ובכאן אין ��יסור האם אלא מחמת שאינה חיה וולד זה חי הוא אין חיותו נגרר אחר האם כלל ואפי' לגבוה מותר ליקרב ולמדת ממה שכתבנו שהביצה נחשבת כגוף התרנגולת ובולד בהמה למדת שאינו ירך אמו ומה שיש לפקפק בה ממה שמצינו בהפך במה שאמרו פרה שהזיקה גובה מוולדה תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה כבר תירצנוה בבא קמא פרק שור שנגח את הפרה:",
+ "ואפרוח שנולד מביצת הטרפה אין זה מקום ביאורו ובמסכת תמורה התבאר שהוא מותר שבשעה שנוצר כבר נרקבה הביצה ונסרחה ואין לה איסור ואפי' לגבוה מותר כמו שהתבאר שם:",
+ "כשם שביצת טרפה אסורה כך חלבה אסור ומ\"מ כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה מותרת שאין חלב הכנוס בתוכה אלא פרש בעלמא אבל חלב הטרפה בעצמו ודאי אסור ודבר זה מתבאר במסכתא זו בפרק כל הבשר:",
+ "יש אומרים שכל ספק טרפה שעמדה כ\"א יום שלא הטילה ביצים ולסוף כ\"א יום הטילה שכשרה היא וביצתה אלו היו שם אלו בשעת הטרפות כבר יצאו כבר נאמר במסכת בכורות תרנגולת לאחד ועשרים יום:",
+ "תולעים שנתהוו בפירות בעוד שהן מחוברים באילן או באביהן אסורין משום שרץ השורץ על הארץ אע\"פ שלא שרצו ממש על הארץ הואיל ושרצו במחובר לארץ הרי הוא כמי ששרצו בארץ וזו היא שאמרו אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה ומ\"מ בתוספות דחאוה ממה שאמרו עליה למטה לימא מסייע ליה דתני חדא על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ויתושים שבכליסין ותולעים שבתמרים וגרוגרות ותניא אידך על הארץ לרבות תולעים שבעקרי זיתים ועיקרי גפנים מאי לאו אידי ואידי בפירא אלא דהא באיביה הא שלא באיביה ותרץ לא אידי ואידי באיביה הא בפירא הא באילנא אלמא כל דבפירא שרי אף כשהתליע במחובר ומתוך כך הקלו באכילת פולים והדומים להם בלא שום בדיקה שאף אם היו שם בודאי מותרות וכן הסכימו בתוספות עם אחרוני הרבנים ומ\"מ גדולי הפוסקים וגדולי המחברים פסקו כשמואל וממה שנשאו ונתנו כאן לדעתו והוא שאמרו אמר רב הונא כל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת שנים עשר חדש ואמרו עליה שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה הני תמרי דכדא לאחר שנים עשר חדש שריין שאם התליעו במחובר הרי מתו ואם הם חיים ודאי תוך שנים עשר חדש נבראו והרי לא פירשו שהרי בתוך הכלי עמדו אלמא הלכתא היא וזו שלמטה דרך התלמוד הוא לדחות ולומר לא תסייעיה מהכא ומ\"מ קושיא נמי ליכא אלא שלבי חוכך להקל ממה שאמרו בה למטה דיקא נמי דקתני שבעקרי זיתים ועקרי גפנים הא כל שבפרי מותר שמע מינה וכל שמעלין כן בסוגיא ברוב פעמים הלכה היא אלא שראוי לחוש ואף בקדושין בענין קדושין המסורין לביאה מצינו שאמר דיקא נמי אע\"פ שאינה הלכה ומ\"מ אם התליעו לאחר שנתלשו מותרין אא\"כ פירשו מן הפרי אבל אם פרשו כלל אסורין משום שרץ הארץ כמו שיתבאר:",
+ "אף לדעת האוסרין במחובר פירשו בתוספות שלא נאסר אלא כשהחור גדול כל כך שהראש יכול להתהלך בתוכה הא אותן השרצים הנמצאים בפולים הואיל ואין חורו מחזיק יותר אין כאן שירוץ ואף גדולי הרבנים מסכימים לכך שפירשו שכיון שהתולע מהלך לתוך הקישות במחובר הרי הוא כמהלך על הארץ והדברים נראין אלא שגדולי האחרונים חולקים לומר שכל שהתליע באביה אסור וכן נראה לי שהרי רוב המתליעים כך הם והיאך החליטם באיסור:",
+ "קולא אחרת יצאה מחכמי הצרפתים בענין זה שאין חוששין לפירות מן הסתם אפי' באותם שהשירוץ מצוי בהם ואין מצריכין בדיקה מן הסתם ואף גדולי הרבנים מסכימים בה שפירשו הני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש ויש מקשים שאם כן היה לו לומר הני פירי דאיתליעו ולא לומר סתם תמרי דכדא אלא הואיל ודרכם בכך חוששין להם מן הסתם וצריכים בדיקה שכל שהדבר מצוי חוששין אף למיעוט וכענין סירכות שבריאה שאף אלו עלולים הם בהתלעה וכן אמרו למטה לא לישפי איניש שכרא באורתא בציבתא דילמא פריש ממנה לצבתא והדר פריש למנא ועובר משום שרץ השורץ על הארץ אלמא שחששו להם מן הספק הואיל והיבחושים מצויים שם וזהו דעת גדולי המחברים וגדולי המפרשים ומכאן נוהגים שלא לאכול פולים ועדשים בלא בדיקה אפי' רכים שרחשים דקים מצויים בהם אף במחובר מלבד אותם הנעשים בהם אחר שנתלשו וכן לדעת זה בכל שדרכו להתליע אלא שבכלן אם עבר ובשל מותר שמא לא התליעו ואם התליעו שמא נמוחו ומ\"מ בפולים מיהא יש אומרים שכשנתישנו הפולים כבר מתו אותם הרחשים הדקים ונעשים שם אותם הנקראים גורגולש ואינם גדלים במחובר כלל ומתוך כך יש אומרים שבפולים אין צריך שנים עשר חדש אלא תכף שנתישנו מותרות שהראש הדק כבר מת ואותו שנתהוה לא פירש שהרי הנקב סתום ואפי' נפתח אין חוששין שיצא וחזר שמשיצא אינו חוזר וכמו שהקשו בשמועה שהזכרנו אי הכי במנא נמי ניחוש דילמא פריש לדפנא דמנא והדר נפיל למנא ותירץ היינו רביתיה ואם איתא ניחוש דילמא פריש לדפנא דמנא מאבראי והדר לגו חביתא אלא משפירש אינו חוזר לתוכו אלא שיש חוששים שמא יפרוש מצד המים ואחר שפרשו מחיים אסורה ונוהגים להרתיח המים יפה קודם שיתנו שם הפולים כדי שימות הרחש מיד בתוך חורו אלא שיש אוסרין אף בפירשה מתה כמו שיתבאר ונוהגין לתתם תחלה במים צוננין כדי שיפרוש כל העתיד לפרוש ואחר כך נותנן במים רותחין וכשמוצאן בחוץ משליכן ואוכל את השאר אלא שמ\"מ יש לחוש בכלם שמא הרחשים הדקים שבמחובר איפשר להתקיים כל שנים עשר חדש ומי הודיענו שכבר מתו ולא עוד אלא שמא הם הם אותם השחורים שאנו מוצאים בהם אחר כך שהרי אף אנו מוצאים בהם לפעמים שנים ושלשה אלא ודאי כל הפירות שוים בדבר זה וכל אותם שדרכם להתליע צריכים בדיקה או שנים עשר חדש ומ\"מ פירות שעמדו שנים עשר חדש בכלי אחר שנים עשר חדש מותרין בלא בדיקה שאם התליעו במחובר הרי מתו שכל בריה שאין לה עצם אינה מתקיימת שנים עשר חדש והרי היא כעפר בעלמא ואם אנו רואים אותם חיים ודאי תוך שנים עשר חדש התליעו ובתלוש והרי לא שרצו על הארץ שהרי בתוך הכלי עמדו להם שמא תאמר אם חורם פתוח נחוש להם שמא פרשו כל שיצא מחורו אין חוששין שיחזור בו וגדולי המפרשים כתבו בפולין שהשלימות אין מחזיקין בהם ריעות אלא שמ\"מ הנקובות צריך לבדקן ולהשליך השרץ שבתוכן ובעדשים שאין בדיקה ביד בודקין אותן במים שהנקיבות צפות על פני המים וכן כתבו שהחדשות אין מחזיקין בהן ריעות מפני שאינו מצוי ואחר שמצינו בענין זה כמה קולות ושאין האסור ברור בידינו כל כך אין מחליטין את המקילין בעוברי עבירה אלא שמ\"מ מורים להם כן והמחמירים מחזיקין אותה להם במדה נכבדת ומשנת חסידים ובעל נפש יחוש לעצמו ושיעור זה של שנים עשר חדש יש פוסקים בו ששה חדשים וכן היא בתלמוד המערב במסכת שבת אלא ששם אמרו אינה חיה וכאן אמרו אינה מתקיימת ומתוך כך יש מחלקין ביניהם לומר חי הוא דלא הוי מששה חדשים ואילך אבל מתקיים הוא עד שנים עשר חדש ולמדים ממנה שכל שמוצאין אותו חי אחר ששה חדשים בידוע שלא התליע במחובר אלא בתלוש וכל שלא פירש מותר וכשנמצ�� מת אפשר שהתליע במחובר ואף בלא פרש אסור עד שנים עשר חדש ומשנים עשר חדש ואילך מותרין בין חי בין מת כמו שכתבנו ומ\"מ גדולי הרבנים מחמירים דדוקא חי אבל מת שמא במחובר התליעו ומתו וקיימי באיסור וכן כתבוה גדולי פורווינצאה ואין הדברים נראין שכל שעברו עליו י\"ב חדש עפרא בעלמא הוא ולמטה יתרחבו הדברים בענין זה יותר:"
+ ],
+ [
+ "בהמה שהיתה חסרת רגל או יתרת רגל לענין בכור הרי זה מום אף ברגליה הראשונים אבל לענין טרפות רגליה הראשונים אין בהם שום טרפות אפי' נשמט ראש עצם שלישי שלו ממקום תחיבתה בגוף ויש מי שחושש בזו מחשש הריאה ואין דבריו נראין כלל שהרי אף בשבירת צלעות אין חוששין לריאה כלל:",
+ "היתה חסרת רגל בצד רגליה האחרונים אם היתה חסרה בירך או בשוק טרפה היתה חסרת רגל הנמכר עם הראש כשרה היתה יתרת רגל בצד זה אם מצומת הגידין ולמטה כשרה על איזה צד שתפרש כל יתר כנטול דמי אם משם ולמעלה יש אוסרין כאלו ניטל אף העקרי וכן שטת סוגיא זו מוכחת ונמצא לדעת זה ענין כל יתר כנטול שמפרשים אותו כמי שניטל העקרי אלא שיש מפרשים כניטל היתר ואין שטת סוגיא זו מוכחת כדבריהם שאם כן היאך היא טרפה בכאן והלא אבר זה אינו יוצא ממקום שאם ניטל ממנו יהא העקרי נפסל בנקב ומ\"מ למי שפירש בו כאלו ניטל עם מקומו יש לחוש בזו מחסרון בוקא דאטמא אם הוא מתחיל ביתירותו משם ואף לפי' כאלו ניטל היתר יש לפרש בו שנעשה העקרי כנשמט והוה ליה שמוטת ירך:",
+ "כל שנמצא במעין מעי אחד יתר טורפין אותה על איזה צד שתפרש כל יתר כנטול דמי ואם מעי היתר מחובר ודבק לעקרי בלא שום פירוד ונשפכין זה לזה הרי הוא כאחד וכשרה:",
+ "אע\"פ שאין הדבר מצוי להיות שום מעי עובר מבית הכוסות להמסס אם נמצא כן כשרה כך קבלו רבותינו בתלמוד שכל עזים מדבריות יש להם כן וכל שיש במינו כן אף במדברי אין פוסלין מאותו דבר אף לבייתי ואין למדין מזה להקל במעי אחר שהוא יתר אפי' מבית הכוסות עצמו למקום אחר כגון לכרס או לכיוצא בו:",
+ "אע\"פ שהחלטנו הדבר שכל מעי היתר טרפה יש בו צדדין להכשיר כיצד כל מעי שהוא אחד מצד שרשו והוא המקום שיוצא משם והוא הקיבה ובאמצעיתו נתפצל מתוכו מעי אחר כענף היוצא מן הבד ופצול זה מתארך עד כאורך אצבע ויש מפרשים כרחב אצבע אלא שבכל מקום כאצבע פירושו כאורך אצבע ולסוף שיעור זה חוזר והולך ומתאחד עם המעי הראשון עד שלא יגיע לתחום תחתית המעי הראשון כשיעור אצבע כשרה ר\"ל (שלא ישאר) [שישאר] ממקום שחזר ומתאחד עמו עד סוף המעי ר\"ל הכרכשא כארך אצבע כשרה אבל אם היו שנים משרשן אע\"פ שנתאחדו אחר כך או שהיו אחד משרשן ונתפצלו ואורך פצולן מתארך יותר מכאורך אצבע או שנתפצל לצד סוף המעי שנמצא אחד משרשו ואין בפצולו אורך אצבע אלא שאינו חוזר ומתערב עד שלא יגיע לתחום תחתית של ראשון בשיעור אצבע אע\"פ שמתאחד עמו כשמגיע לתחום סוף המעי הראשון או שהיו אחד משרשן ואין פיצולן יותר מכאצבע וחזרו ונתאחדו קודם שיגיע לתחתית הראשון אלא שפצול זה יוצא משני צדי המעי טרפה וכנגדו בעוף אפי' נתפצל פצול זה משני צדדין כשרה ובלבד על שאר הצדדין שביארנו:",
+ "ודבר זה מבולבל בפירושו ביד מפרשים ומה שכתבתי נראה לי בפי' השמועה ובפסק ענין שבה וביאור השמועה לדעת זה העיד נתן על שני בני מעין היוצאין מן הבהמה כאחת ר\"ל שהאחד יתר שטרפה בבהמה וכשרה בעוף בד\"א שטרפה בבהמה בשני מקומות כלומר הן ��יהו שנים בשעה שיוצאין מן הקיבה שלא היו אחד במקום השורש הן שנתפצל באמצע אלא שנתפצל משני צדי המעי אבל במקום אחד כשר אף בבהמה כל שכלים עד כאצבע ושאל בה מאי כלין עד כאצבע ופליגי בה וכו' חד אמר דהדרי וערבי כלומר שיהו חוזרים ומתאחדים בשיעור אצבע והוא שיהא הפיצול כלה לסוף אצבע ויחזור ויתאחד וחד אמר אע\"ג דלא הדרי וערבי וקס\"ד דלא הדרי וערבי כלל ושאלו לו ואם כן מאי וכלים עד כאצבע ופירש בו כלים מלמטה כלומר אע\"ג דלא הדרי וערבי לסוף אצבע כל שיתערב עמו כשיגיע לכאצבע סמוך לבית הרעי:",
+ "ולענין פסק בעינן לתרויהו ואינו כשר בבהמה אלא בארבעה תנאים והוא שיהא אחד משרשו ושלא יתפצל אלא מצד אחד ושלא יתארך פצולו יותר מכאצבע ומיד שיגיע הפצול לכאצבע יחזור ויתאחד ושיהא במקום חזרת חבורו עמו רחוק כאצבע מבית הרעי ובעוף כשרה אף כשנתפצל בשני צדדין שכך היה ידוע להם בענינים אלו ונמצאו בו שלשה תנאים ושמא תאמר ומאיזה צד אנו מחמירין כשניהם והרי מי שהזקיק שלא להיות פצולו למעלה ארוך יותר מכאצבע אינו מקפיד בחזרת חבורו כמה שיהא קרוב מסוף הכרכשא וכן מי שמקפיד בזו אין מקפיד בזו תדע שכך הוא אלא שיש פוסקים כזה ויש פוסקים כזה ואין בידינו להכריע ולא עוד אלא שבהלכות גדולות גורסין כלים מלמעלה ומחליפים זה לשל זה ומתוך כך מחמירין כשניהם או כאחד מהם לשני הגרסאות ומתוך שאין אנו בקיאים בענינים אלו לענין הוראה כל שאנו מוצאים יתר במעין אוסרין אותו אא\"כ במעי הגדול ובתנאים אלו וצריך להתישב בדבר לחסרון הבקיאות וכבר אירע פעם אחד בעיר גדולה שהיה בה מרביץ לתורה שמצא במעי היוצא מן הקיבה אחר שנמשך המעי הגדול זרת או זרתיים מעי אחר ונמלכו כלן לאסרו עד שאמר להם הטבח שכך הוא בכל בהמות שבעולם ובדקו באותו היום כמה טלאים ומצאוהו בכלם אלא שלא מצאום בשיעור אחד לא הם ולא מקום יציאתם מן המעי הגדול אבל מ\"מ בכלם מצאוהו ומצאו מפורש שהוא הקרוי סניא דיבי ונקרא כן על שהוא כחוש מאד עד שהזאבים כשטורפים את הבהמה ואוכלים את בשרה מניחים אותו וקצת לועזות קורין אותו בדיל קרשטיאנגי והוא מחובר ראשו אחד בכבד והאחד בדקין וכלה במעי הגדול היוצא מן הקיבה ופעמים שחותכין אותו וכלו נשאר בכבד ונשאר המעי הגדול חלק כאלו לא נתחבר בו זה מעולם ופעמים שנשאר כלו עם המעי ופעמים מקצתו ומתוך כך טועים בו קצת בני אדם ומדמים שהוא יתר וכן כל כיוצא בזה צריך הרבה להתישב בדבר על פי בקיאים:",
+ "נוצה של עוף מצטרפת עם הבשר לכביצה לטמא טומאת אוכלין כדין המקומות הרכים כמו שיתבאר במסכתא זו ונוצה זו פירשו בה אותו הדק בתכלית הסמוך לבשר ונקראת וולוא ומ\"מ לענין פגול בקדשים אינו מצטרף לכזית ואם חישב לאכול כזית בין בשר ונוצה חוץ לזמנו אין כאן פגול:",
+ "המשנה החמישית והכונה להשלים בה מה שהתחיל לבאר בשלפניה אלא שהיא בין בבהמה בין בעוף והוא שאמר אחוזת הדם המעושנת והמצוננת ושאכלה הרדופני ושאכל[ה] צואת תרנגולין או ששתתה מים הרעים כשרה אכלה סם המות או שהכישה נחש מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות אמר הר\"מ פי' אחוזת דם הוא שגבר הדם עליו עד שחנקה והמעושנת שגברה עליו המרה השחורה אמרו בבריתא והמצוננת שגברה עליה הליחה הלבנה עד שנתבטלו חושיה ולא זכרו תגבורת המרה האדומה לפי שהוא בבהמה מעוטה ביותר כמו שנתבאר בספר רפואת הבהמות והרדופני הוא עשב כשאוכלין אותו הבהמות יהרגו אותן ואינו מזיק לבני אדם כמו צואת התרנגולין ומה שאמר סם המות ר\"ל הדבר שהורג האדם אם יאכל ממנו לפי שיש דברים שהם מזון יפה למין ידוע מבעלי חיים וסם המות לבעלי חיים אחרים וזה מפורסם אצל הרופאים:",
+ "אמר המאירי אחוזת הדם ר\"ל שגבר עליה דם ונעשית חולה לסבתו וכן המעושנת ר\"ל שנכנס עשן בתוכה והמצוננת שאחזתה צנה וחלתה ושאכלה הרדופני והוא עשב ידוע בו שהוא סם המות של בהמה ומ\"מ אינה נוקבת אלא שמסכנת ושאכלה צואת תרנגולין והיה ידוע להם שהוא מזיק לבהמה וכן ששתתה מים הרעים ר\"ל מים מגולין כשרה שכל אלו אין בהם חשש נקיבת הדקין אלא חשש סכנה ומסוכנת מותרת וכן אין כאן חשש סכנת נפשות לאדם אף במים מגולין שכבר נאבדה בם המרה ר\"ל כח הארס אבל אם אכלה העשבים שהם סם המות לאדם או שהכישה נחש אע\"פ שמותרת משום טרפה שהרי אין כאן חשש נקיבה אסורה משום סכנת נפשות ולמדת שארס נחש אינו מזיק לבהמה ואין בה דין דריסה אלא בדורסים בצפורן:",
+ "זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:",
+ "הלעיטה קורטי חלתית וכן כל דבר שהוא נוקב וממית חוששין שמא ניקבו הדקין וטרפה אבל בעלין של חלתית אין כחם חזק כל כך ומותרת:",
+ "בהמה שנשנה נחש במקום ידוע ובדקו אותו אבר ולא מצאו בו נזק אין סומכין על בדיקה זו לאכל ממנה בצליי' מועטת מפני הסכנה עד שיונח בתנור ויצלו אותה צלייה גמורה ותהא צלייתו עולה יפה מעשה היה באחת שנשכה נחש ופסקה רגליה האחרונים ובדקו בצומת גידין ומצאום בקיומם וכשהושיבוה בתנור לצלות נפל הבשר תלחים תלחים כבשר המתמסמס וקראו על עצמם לא יאונה לצדיק כל און:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הששית והכונה להתחיל בה בביאור החלק החמשי והוא בדיקת סימני בהמה חיה ועוף ודגים למי שאינו מכיר איזה מהן טמא ואיזה מהן טהור סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה והם מפריסי פרסה ומעלה גרה ואין הבהמה טהורה אלא בשניהם וידוע שכל מעלה גרה מפריס פרסה חוץ מן הגמל והארנבת והשפן וכן ידוע שכל מפריס פרסה מעלה גרה חוץ מן החזיר אלו הן סימנין שנאמרו בתורה בענין זה ובגמרא הוסיפו רבותינו עליהם שני סימנין והם שידוע להם שכל בהמה טהורה אין לה שנים למעלה ר\"ל בלחי העליון וכל בהמה טמאה יש לה שנים למעלה חוץ מן הגמל הבחור שהזקן אע\"פ שאין לו שנים גמורים יש לו מ\"מ רושם שנים וכן ידוע להם שכל בהמה טהורה בשרה שתחת עצם האליה מהלך שתי וערב ואינו כן בבהמה טמאה אלא בערוד הרי לך עכשיו ארבעה סימני טהרה שנים של תורה ושנים מדברי סופרים:",
+ "ולענין פסק כל שאתה יכול לבחון בשל תורה אי אתה בוחן בשל סופרים וכל שסימני תורה אי אפשר לבדוק בהן אתה בודק בשל סופרים מעתה היה מהלך ומצא בהמה ורואה בה שמעלה גרה ופרסותיה סדוקות אין לו אצל בדיקה אחרת כלום מצאה מעלה גרה אבל פרסותיה חתוכות ואי אפשר לבדקן כשרה ובלבד שיכיר שפן וארנבת וגמל מצאה מפרסת פרסה אבל אינו רואה אותה עכשיו מעלת גרה שהעלאת גרה אינה סימן שבגופה אלא ממקרים שבה ואינו מצוי בכל עת אא\"כ ישהא זמן מרובה אחר אכילתה מ\"מ הואיל ורואה אותה מפרסת פרסה כשרה והוא שיכיר חזיר ואם היו לה קרנים יצאה מספק חזיר היו פרסותיה חתוכות ואי אפשר לו לבדקן וכן לא ראה אותה עכשיו מעלת גרה אם מצא שאין לה שנים למעלה כשרה ובלבד שיכיר בן גמל היו פרסותיה חתוכות ופיה גמום ר\"ל חתוך ואין לה בדיקה לא בפרסות ולא בשנים וכן אינו רואה אותה עכשיו מעלת גרה בודק בבשרה שתחת עצם האליה אם מהלך שתי וערב ר\"ל שחוטי הבשר הולכים אחד לאורך ואחד לרוחב כשרה ובלבד שיכיר ערוד והיאך אתה יודע שחיה בכלל בהמה לסימנין אלו שהרי בטהורות פתח בבהמה וסיים בחיה דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור וגו':",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שהתבאר בגמרא ושאר דברים שבאו עליה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "יש דברים אחרים שאנו צריכין לסימנין שבבהמה וחיה אע\"פ שנודעו סימני טהרת גופן והוא לידע איזה מין בהמה ואיזה מין חיה כדי לידע בחלב שלה אם אסור או מותר שהרי חלב חיה מותר הוא שלא אסרה תורה אלא חלב שור וכשב ועז וסימנין אלו לא נתפרשו בתורה אלא שפרט שמות הבהמות ושמות החיות ומי שאינו מכירן אין זה מועיל לו כלום והוא צריך לידיעת סימנין אלו ומה הן הסימנין כל שהוא מוצא אותה בקרנים מפוצלות ר\"ל משתרגות לשנים אין צריך לבדיקה אחרת אלא חיה הוא בלא ספק ויש גורסים בזו מפוצלות ר\"ל כפופות ממה שנאמר בקדושין מאי משמע דהאי אגמון לישנא דבוצלא הוא וכו' אם כן כל שנמצאו קרניה מפוצלות או שראשיהן כפופין אין צריך בהם לבדיקה אחרת:",
+ "ולענין ביאור מה שנאמר כאן והרי צבי דאין קרניו מפוצלות ואנו רואים שהם מפוצלות לכמה פצולין פירשו שלא על הצבי שאנו קורין דירגי הוא אמור כאן אלא על היעל שאנו קורין בוק אישטאיין ויש מפרשים בו איל הנקרא קאבורול ומ\"מ יש גורסין מובצלות כמו שכתבנו כדי להעמיד את הצבי בחזקתו לא היו קרניה מפוצלות או מובצלות הוא צריך בהן שלשה סימנין כרוכות ר\"ל שיהו קרניה עשויים גלדים גלדים זה על גב זה חדוקות ר\"ל שיהו אותן הגלדים עומדין בהדוק ושלא יהא מצוי להתקלף אחד מעל חברו הדורות ר\"ל שיהו קרנים אלו עגולות וטעם צרך סימנין אלו שאם כרוכות לבד הרי קרני השור כן אלא שאינן חדוקות היו כרוכות וחדוקות הרי אף קרני העז כן אלא שאינן עגולות אבל מכיון שהן כרוכות וחדוקות והדורות אין לספקם כלל אלא במין אחד והוא נקרא בלשון תלמוד עזא כרבוס ומ\"מ הרי נפסק בה שהוא מין חיה וגדולי המחברים מפקפקים בה ומצריכים מפני זה שיהו גלדים אלו מובלעים זה בתוך זה והוא ענין דמיבלע חידקיהו ואין דבריהם נראין שהרי בהדיא פסקו בגמרא כשמואל בריה דרב שהתיר את חלבה ומקצת חכמים מפרשים כרוכות חדוקות והדורות בדרך אחרת וזה עקר טלפים אין בהם לחיה על בהמה סימן מובהק ומתוך כך אין משגיחין בהם לענינים אלו:",
+ "יש מן חיה ששמה קרש בלשון תלמוד ואין לה אלא קרן אחד ומ\"מ חיה היא וחלבה מותר ומגדולי המחברים דנוה בספק ואוסרין חלבה מספק:",
+ "בפרק אותו ואת בנו יתבאר על עזי הבר שהן חיה וחלבן מותר ועל שור הבר שהיא בהמה וחלבה אסור:",
+ "יש מין אחר שקורין עכשיו בורופול ונפל בו ספק בדורות הללו יש מי שאומר שהוא שור הבר ובהמה הוא וחלבה אסור ופרשו עליו שהוא רים האמור באיוב וזו ראיה שלהם לאיסור שהרי זה ראוי למלאכה וחיה אינה בת מלאכה כמו שהתבאר במסכת ע\"ז ויש מי שאומר עליו שהוא יחמור האמור בתורה והוא מין חיה וכן נוהגים בו היום ואין נוהגים בו איסור אלא בשמנו של גיד:",
+ "אדם הרי הוא בכלל חיה שנאמר ויהי האדם לנפש חיה ולא נכלל לא בחיה טהורה ולא בחיה טמאה וכן אינו בכלל סימנין שלהם ומי שאכל מבשרו בין חי בין מת אינה לוקה ומ\"מ עבר בעשה שנאמר זאת החיה אשר תאכלו הא אחרת לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה וכן הדין בחלבים שבו ודבר זה יתבאר בתלמוד כתובות וכן יתבאר שם דין דמו ודין חלב האשה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ידעת שהזורע שני מיני זרעים ביחד בארץ ישראל לוקה ושהמרכיב אילן באילן בכל מקום לוקה וכן ירק באילן או אילן בירק כשהזרעים נזרעים וצומחים כל זמן שלא ניכר הזרע בהם נקראים דשא וירק ומאחר שבזריעת שני מינין לוקה אין צריך לומר בהרכבת שני דשאים ומה שנשאל כאן הרכיב שני דשאים מהו לבני נח נשאלה שלא נאסרו בכלאי זריעה אלא בהרכבה כמו שביארנו במקומו במה שאמרו את חקותי תשמורו חקים שחקקתי לך כבר ר\"ל במעשה בראשית שכתוב בהם למינהו אבל ישראל מאחר שנאסרו בזריעה אין מקום לשאול בהם בהרכבת דשאים ויש מפרשים אותה בישראל ובדשאים שאינם בני זריעה אלא שעולות מאליהן עד שלענין פסק חוככין להקל אף בישראל הואיל ואין דרכן בכך:"
+ ],
+ [
+ "השסועה האמורה בתורה היא שנולדה מן הבהמה הכשרה בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות והיא אסורה באכילה אע\"פ שיצתה מן הכשרה וקורא אותה שסועה מפני שנולדה שסועה לשתי בהמות ואין צריך לומר בהמה שנמצאת בעלמא על תכונה זו אלא שאנו פוסקים כדברי האומר שאי אפשר שתמצא כמו שיתבאר במסכת נדה ומ\"מ סוגיא זו מוכחת שהוא מין בפני עצמו וכן פסקו במסכת נדה על אשה שהפילה על תכונה זו שאינו ולד ואינה טמאה לידה:",
+ "השור כריסו רחבה ופרסותיו רחבים וראשו וזנבו גדולים מכר לחברו שור סתם ומסר לו שור שתכונותיו הפכיות לאלו שהזכרנו אין זה שור וחוזר והפך הדברים בחמור ויש חולקין שלא לפסוק דבר זה:",
+ "לעולם יזהר אדם שלא יבוז בלבו על מה שרואה בתורה דברים וספורים שהם נראים כאלו נכתבו ללא צורך שאין לך ספור בתורה שהוא בא בחנם אלא ללמד ולהועיל אם במדות אם בשאר ענינים והרי הם נקראים גופי תורה מצד מה שיגיע לאדם תועלת בידיעת המובן מענינם דרך הערה אמרו הרבה מקראות יש שהם נראין כאלו נכתבו ללא צורך כדברים שבספרים החיצוניים והן הן גופי תורה העוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור וגו' מה לנו בידיעת דבר זה אלא מתוך שהשביעו אבימלך לאברהם אם תשקור לי ולניני ולנכדי ועדין לא כלו הדורות אמר הקב\"ה יבאו כפתורים ויטלוה ויבאו ישראל ויטלוה מיד כפתורים וכן סיחון בארץ עמון ומואב והוא שאמרו עמון ומואב טיהרו בסיחון:",
+ "המשנה השביעית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר במה שלפניה ולבאר בפרט סימני עופות טהורים ואמר על זה סימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף טהור ר' אליעזר בר' צדוק אומר כל העוף החולק את רגליו טמא אמר הר\"מ פי' דורס הוא שיתן ידו על הדבר שהוא אוכל ואחר כך אוכל אותו וכן עושים כל הבעלי חיים הטורפים ובתוך הקורקבן קרום נקלף בעוף טהור ואינו נקלף בעוף טמא ואין אנו צריכים לכלם אפי' אחד מהם אם נמצא בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי זה עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא דין כולל ומה שאמר ר' אליעזר בר' צדוק אמת וענינו שעוף טמא כשעומד על חבל או על שרביט דק ונתן קצת צפרניו על אותו השרביט מצד אחד ומקצתם מצד אחר עד שיהיה השרביט תחת אצבעותיו כמו שאוחז שום דבר ביניהם וכשנדע שהבהמה הזאת מותרת באכילה בשני סימנין הנאמרין בתורה חייבין אנו לידע אם חיה הוא ומותר לאכל חלבה וטעונה כסוי הדם או היא בהמה וח��בה אסור ודמה אינו טעון כסוי והדברים המבדילים בין חיה לבהמה הם מה שאני אומר אם יוצאים מראש אותה הבהמה קרנים ואחר כך צומחים בהם קרנים אחרים כגון האיל והרי היא חיה בלי ספק ואינה צריכה סימן אחר אבל אם אין שום דבר צומח בהם רואים הקרנים הצומחים בראש אם היו דומות למי שלקח גוף פשוט שיש לו גובה ידוע מתוקן הקצוות ר\"ל שיהיו קרנותיו על זויות שוות ושזר אותו ופתלו כמו שעושין צמיד של זרוע ואחר שפתלו עוותו עד שנוטה ואפי' כל שהוא הרי זה חיה כגון הצבאים והדומה להם לפי שקרני השור מעוותים אין בהם נפתולים וקרני העזים מעוותים ומפותלין אבל נפתוליהם כמו שפתל דבר עגול שאין לו שפה חדה והבן זה:",
+ "אמר המאירי סימני העוף לא נאמרו בתורה ר\"ל שלא נתפרשו סימנין שלהם בתורה עד שמי שאינו מכיר באותם הכתובים בתורה לאיסור יהא מכיר מתוך סימנין איזה מהן טמא ואיזה מהן טהור אלא שחכמים למדום מענין פרטי העופות שהוזכרו בתורה לאיסור ומענין אותם שהוזכרו להיתר ותחלת הדברים צריך אתה לידע שמשנה זו ופירושה וענינים היוצאים ממנה מבולבלים הרבה ביד מפרשים ופסקים שבה משתנים לפי שנוי הפירושים והריני מודיעך רוב הענינים האמורים בה דרך פסק ומה שראוי לנהוג בהם בדורות הללו:",
+ "כבר ידעת שהנשר הוא תחלה לעופות טמאים הנזכרים במקרא וטהורים הוזכרו להיתר הואיל ונבחרו לקרבן והרי שני אלו הפכים בארבעה דברים שהתור אינו דורס ויש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף והנשר דורס ואין לו אצבע יתרה ולא זפק ואין קורקבנו נקלף ומתוך כך למדו רבותינו ששלשה סימנין אלו הם סימני טהרה ר\"ל זפק וקורקבן נקלף ואצבע יתרה והרביעי סימן טומאה ר\"ל דריסה וראו בשאר עופות טמאים הנזכרים בכתוב שיש בהם קצת סימני טהרה וקצת סימני טומאה ומתוך כך נתנו כלל במשנה זו שכל עוף הדורס הואיל וברור לנו שהוא דורס טמא ואין לו עוד בדיקה בשאר סימנין שאין הטהור דורס לעולם והילכך הרי זה טמא אפי' בא בשלשה סימני טהרה ואפי' ראו כבר שנאכל במסורת שאין אחר הדריסה כלום ושכל עוף שיש בו שלשה סימני טהרה הנזכרים טהור אפי' לא היה להם מסורת עליו ובלבד בשאינו דורס שנמצאו עכשיו בו כל סימני טהרה אבל אם לא היו שם אלא קצת סימני טהרה הן שיהא אותו סימן שאינו דורס הן שיהא מן הסימנין האחרים אינו נכלל בגדר זה וצריך לעיין בו אם הוא משאר עופות הנזכרים בתורה לטומאה או ממיניהם שהרי יש בהם אחד שאינו דורס ויש בהם שיש להם קצת סימני טהרה האחרים כמו שנבאר ואין נאכלין אלא במסורת או על פי התנאים שנזכיר בגמרא ופירש ר' אלעזר בר' צדוק שכל עוף החולק את רגליו טמא ר\"ל שאם נעמידהו על רגליו על חוט אחד הוא נותן שתי אצבעותיו מכאן ושתי אצבעותיו מכאן וזהו סימן טומאה לדריסה ואין הלכה כדבריו אלא אין אנו קורין לו דורס אלא בדריסה ודאית ויש מפרשים שר' אליעזר בר' צדוק על אצבע יתרה הוא רומז דכיון שחולק את רגליו אין האצבע האחרון נקרא יתר הואיל וסומך עליו כל כך ששאר עופות טהורים אינם סומכים אלא על שלשה הראשונים וראשון נראה יותר:",
+ "וענין הדריסה נחלקו בה קדמונינו והוא שגדולי המפרשים כתבו שכל שהוא תוחב צפרניו בבשר ואוכלו בפיו מבין רגליו הרי זה דורס אע\"פ שאינו הורג וממית וראיה להם מן העורב שאין רואין אותו הורג או אוכל עוף החי ונכלל בדורסים ומ\"מ אחרוני הרבנים פירשוה דוקא בשהוא הורג ואוכל או שאוכל עוף חי או שהורג אע\"פ שאינו אוכל מיד וה��א שאמרו בארי דרס ואכל ואין דריסה זו כעין דריסה שהוזכרה בנץ למעלה שאותה דריסה ענינה בהטלת ארס אבל זו אף בלא ארס כל שדורס לאכילתו והראיה שהרי בדריסת ארס אמרו ודריסת הזאב ובדריסה לאכילה אמרו בב\"ק בא ארי ודרס זאב וטרף אלמא שאין דרכו בדריסה ואף בהדיא אמרוה שם דזאב אינו דורס אלא טורף ואוכל ועורב שהוא בכלל הדורסים איפשר שאף הוא דורס בקצת עופות ואוכל ואין ספק שקליטת זבובים וכיוצא בהם מן האויר ואין צריך לומר אכילת שקצים ורמשים אינו בכלל דריסה:",
+ "זהו באור המשנה ומה שאנו צריכים לכלול בה לפי סוגית הגמרא להשלמת ענין זה ולהמשך מה שפירשנו במשנה כך הוא עשרים וארבעה מיני עופות טמאים הוזכרו בתורה עשרים ושנים מהם נזכרו בפירוש אלא ששנים מהם נכללים באחד והם דאה וראה ועוד שנים אחרים והם איה ודיה ולא נשארו אלא עשרים וכתוב שם למינה למינו למינה למינהו ארבעה פעמים הרי כאן כ\"ד ואין לך עוף טמא בעולם חוץ מאלו או ממיניהם שהם כמה וכמה ודבר ידוע בנשר שאין לו שום סימן טהרה ודורס ופרס ועזניה יש לכל אחד מהם סימן אחד של טהרה ואין אנו יודעין איזה הוא ומ\"מ את שישנו בפרס אינו בעזניה וכמו שאמרו דאיתיה בהאי ליתיה בהאי וכן אחד שבאחד מהם אינו בכל האחרים כמו שאמרו חד לא משכחת ליה אלא בפרס או בעזניה ואם כן את של אחד מהם הוא נמצא באחרים עורב וכל מיניו יש לו שני סימני טהרה שאר עופות הדבר [מבולבל] ביותר ביד הפוסקים כמו שביארנו וקבלנו פירושה על אחד מארבעה דרכים הראשונה לגדולי הרבנים ואף גדולי קדמונינו הסכימו בה עם קצת גאוני ספרד ואע\"פ שגדולי הרבנים אינם שוים מכל וכל עמהם בפי' הסוגיא וכן שאני מוסיף בה לישבה מ\"מ לענין פסק זה וזה שוים והוא שהם סוברים על שאר עופות שכלם דורסים ויש להם שלשה סימני טהרה ואם כן על כל פנים הם זפק ואצבע יתרה וקורקבן נקלף ואחר שכן הדבר ידוע שאותו סימן שאמרנו עליו שהוא בפרס או בעזניה שאינו באחרים הוא שאינו דורס ואין לך לדעתם עוף טמא שאינו דורס אלא אחד מן השנים שהם בני חד חד ר\"ל או פרס או עזניה אבל עורב והנשאר מאלו השנים ר\"ל פרס או עזניה ושאר עופות טמאים כלם דורסים הם וקבלו ממקצת גאונים לשיטה זו שהפרס הוא הוא שדורס אלא שיש לה אחד מסימני טהרה האחרים והעזניה היא היא שאינה דורסת ואין לה עוד סימן טהרה ונמצא לדעת זה שאם בא לפנינו עוף שנתברר לנו שאינו דורס אין לספק בו אלא בעזניה ומן הדין היה לאסרו מספק עזניה כמו שביארנו במשנה אלא שפירשו בגמרא בפרס ועזניה שאין מצויים ביישוב ואין לחוש להם ואם כן כל עוף שיתברר לנו שאינו דורס מותר ונמסר לנו בו סימן מפי הגאונים שכל שרגליו רחבים ובעלי מחיצות כרגלי האווז או שחרטומו רחב אינו דורס ונמצא שכל עוף כיוצא בזה אין אנו צריכים בו לבדיקה אחרת אלא שאין ראוי לסמוך בענינים אלו מפני שאנו מוצאים לפעמים בצורות אלו שהם נכללים בכלל הדורסים ואין בירור בענין זה אלא במסורת או בנסיון:",
+ "בא לפנינו עוף בסימן אחד לבד מן השלשה ואין ידוע לנו אם דורס אם לאו אין לספקו אלא בפרס והוא אינו מצוי בישוב ומותר וכן כתבוה גדולי המפרשים בהדיא אלא שכתבו בשם הגאונים שלא היו סומכין בכך אלא בקורקבן נקלף מצד שסימן אצבע יתרה וזפק לא נתברר ענינם והרבה יש שאדם סבור עליו שיש להם אצבע יתרה וזפק (לא נתברר ענינם) ואין להם או שאין להם ויש להם כמו שנבאר:",
+ "בא לפנינו עוף בשני סימנין ואין ידוע לנו אם דורס אם לאו יש לספקו בעורב וכל מיניו ואין לנו היכר בכל מיני העורב ואוסרין אותו מספק מין עורב:",
+ "בא לפנינו עוף בשלשה סימני טהרה ואין ידוע לנו אם דורס אם לאו יש לספקו בכל שאר עופות הטמאים שאין לנו היכר בכלם ואוסרין אותו נתברר לנו בזה שדורס אסור על כל פנים שאם בא בשלשה סימני טהרה אסור מספק שאר עופות בא לו בשנים טמא מספק עורב ומיניו בא לו באחד טמא מספק פרס ואע\"פ שאינה מצויה ביישוב על כרחנו יצאה לה ממקומה ובאה לה על ידי גלגול שאי אפשר לטהור בדריסה ויש אומרים לשטה זו שזה טהור הואיל ופרס אינו מצוי ואין זה כלום שאין לאחר דריסה כלום בא לו שלא בשום סימן טהרה טמא מספק נשר בא לפנינו עוף בשני סימנין ואין ידוע שדורס שאנו מספקין בו ממין עורב קצת גאונים כתבו שאין בזה הפרש בין שאותם שני הסימנין הם אותם שבעורב או שהם סימנים אחרים שכל שהוא שוה לו במנין הסימנין הרי הוא ממינו אע\"פ שאינו שוה לו בעצמן של סימנין שהרי הזרזיר וסנונית לבנה מין עורב ואינו שוה לו בסימנין והלא אנשי תמרתא היו אוכלין אותה מפני שיש לה זפק והם מפרשים בה מה שאין כן בעורב וכן סנונית לבנה שבני גליל היו אוכלין אותה מפני שקורקבנה נקלף כלומר מה שאין כן בעורב ואי אפשר לומר כן לשיטה זו שאם כן נשארו שני סימני טהרה של עורב אצבע יתרה ושאינו דורס ולשיטה זו על כל פנים דורס הוא ושאף הציידים מעידין בו כן אלא שאנו מפרשים לשטה זו היו אוכלין אותה בסימן זה ובמסורת שאף המסורת צריכה סימן אחד כמו שיתבאר ועורב מיהא יש לו שנים מסימני הגוף אלא שדברי הגאונים אמתיים הם שמיני העורב אע\"פ שכלם שוים במינם אינם שוים בסימנין עצמן וכן העידו בהם רבים כמו שיתבאר ועורב המצוי אצלינו מיהא בדקו בו חכמי הדורות ומצאו בו קורקבן נקלף ואצבע יתרה ואין לו זפק כלל וכן שהוא דורס זו היא שיטת גדולי קדמונינו וחכמי דורם בהסכמת גדולי המפרשים ופי' הסוגיא לשיטה זו הוא ששאל תחלה וכי לא נתפרשו סימנין בתורה עד שאף מי שאינו מכיר עופות הכתובים בתורה יהא מכיר הבא לפניו מכח סימנין והתניא נשר מה נשר מיוחד שאין לו שום סימן טהרה ודורס וטמא אף כל כיוצא בו טמא:"
+ ],
+ [
+ "תורים ר\"ל שנבחרו לקרבן מה תורים יש להם כל סימני טהרה ואינו דורס וטהור אף כל כיוצא בו טהור ולמדנו מנשר שכל שאין לו שום סימן מאלו טמא ומתורים למדנו שכל שיש בו ארבעה סימנים אלו טהור ואע\"פ שמ\"מ למקצתם לא למדנו שהרי כל שעוף בא במקצת סימנין מדקדוקו של נשר אתה מטהרו ומדקדוקו של תור אתה פוסלו לכל מי שאינו מכיר את הכתובים בתורה מ\"מ כל שיש בו סימנין אלו הוא מתירן בלא שום היכר וכל שאין שם אחד הוא מחליטן לאיסור והיאך החליט לומר בסתם שסימני העוף לא נאמרו כלל כלומר שאין זה שאינו מכיר את הכתובים יכול להתיר מכח שום סימן או להחליט באיסור את שאין בו אחד מהם והרי יש הרבה שיכול להתיר בסימנין או להחליט באיסורם ותירץ לו שאף לדבריו הסימנין מיהא לא הוזכרו ואמר אחר כן תני ר' חייא עוף הבא בסימן אחד טהור ופי' דבריו בשהוא בקי בכל אותם הכתובים בתורה ושזה אינו מהם וכל שנתברר לו בזה שיש לו סימן אחד של טהרה הן העדר דריסה הן אחד מן האחרים אף בדריסה לדעת קצת או בלא ידיעת דריסה לשטתנו ולדעת רוב מפרשים טהור וכל שכן אם בא בשנים או יותר שמאחר שאינו מאותם הכתובים בדין היה שלא לחזר אחריו בשום סימן שאין לך עופות טמאים אלא אלו אבל גזרת הכתוב הוא שאם נמצא בדר�� זרות עוף שאינו מן הכתובים ולא ממיניהם בלא שום סימן טהרה שלא להתירו שלא יאכל דומה לנשר ואם לא כן נשר מיהא לא הוצרך ושאל אחר שאתה מזקיקו לכך מתורת נשר ליליף מתורים שנפרטו בהיתר אכילה הואיל ונבחרו לקרבן ואף לעוף שאינו מהם לא נתיר אלא בכולם וגירסת הספרים לשטה זו אם כן עופות טמאים דכתב רחמנא למה לי כלומר למה הזכיר אחד מהם בפרט יאמר סתם כל עוף טמא לא תאכלו והייתי למד טהרתם מתורים מדכתבינהו שמע מינה כל שאינו מהם מותר בסימן אחד ונמשך בשקלא וטריא כדרך הסוגיות ושאל וניליף משאר עופות טמאים ולא יאכלו אלא בשלשה סימנין והיה יכול לתרץ שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין אלא דעדיפא מינה תירץ ליה דאם כן עורב למה לי ושאל(ה) מעורב והשיב אם כן פרס ועזניה למה לי ושאל מפרס ועזניה והשיב אם כן נשר למה לי אלא כל שמכיר בו שאינו מן הכתובים מותר בסימן אחד וצריך מיהא סימן אחד וזהו שכתב נשר לאשמועינן נשר הוא וכו' וכן לכל כיוצא בה הא כל דאיכא חד ואינו מהם אכול ושאל ואי לאו נשר הוה דייקת נמי הכי בפרס ועזניה לומר הני הוא דאית להו סימן אחד לא תיכול וכן לכיוצא בהם הא איכא תרי ואינו מהם אכול ולא תתיר אף באותם שאינו מהם אלא בשנים שעל כל פנים האחרון אתה מזקיקו לדרשא זו והא הוו להו שני כתובים ואין מלמדין לאסור הדומה להם אחר שאינו מהם ותירץ דסימנא דאיתיה בפרס ליתיה בעזניה ולא הוו שני כתובים דהא מיצרך צרכי שלא היה סימן אחד מלמד על חברו וחזר ושאל מכדי כ\"ד עופות טמאים נינהו ואי אפשר דחד דבהנך ר\"ל של פרס ועזניה ליתיה בחד מהנך והוו להו פרס או עזניה בהדי חד מאידך שני כתובים והיאך היה יכול ללמוד הימנו אף בשלא כתב נשר ותירץ כ\"ד עופות טמאים וד' סימני טהרה הוו ואין גורסין תלתא הדרי בכלהו אלא תלתא איתנהו בכלהו ר\"ל שבכל העשרים יש בהן שלשה סימני טהרה ופרס ועזניה לית בהו אלא חד חד והילכך לא הוו שני כתובים לא בהדי אידך דהאי חד והני תלת ולא חד בדחבריה דהא האי דאיתיה בהאי ליתיה בהאי ואם לאו נשר הוה ילפינא מניהו ושאל אם כן תורים דכתב רחמנא הואיל ולא למילף מניהו כתיבי למה לי דאי לגופיהו ולשרויינהו פשיטא שהרי אינו מהם ותירץ לקרבן כלומר ולמעט בכל עוף אחר והדר אמר רב נחמן היה בקי כו' כלומר ומכיר בזה שאינו מהם בסימן אחד טהור כדברי ר' חייא אלא שהוסיף לומר שאם אינו בקי בסימן אחד טמא מחשש פרס או עזניה בשני סימנין טהור והוא שיכיר עורב שאין לחוש עוד לא לפרס ועזניה דהא לית להו אלא חד חד ולא לשאר עופות דהא תלתא אית להו ומפני שהעורבים מצויים וניכרים אצלם אמרה כן ושאלו בה וניחוש שמא מין עורב הוא שהרי זרזיר וסנונית לבנה נאכלו בטעות ונודע אחר כן שהם מין עורב והעמידוה שיהא מכיר עורב וכל מיניו ובא אמימר לחלוק על רב נחמן לומר שאף למי שאינו מכיר בא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס ר\"ל שלא ידוע לנו שיהא דורס שאם נודע כן אין אחר הדריסה כלום הא מן הסתם לא חיישינן שהרי אין לחוש אלא לפרס או עזניה וליתנהו ביישוב ואחר כך נחלקו בקצת עופות הן לענין עצמם אם כשרים אם פסולים הן לענינים אחרים כמו שיתבאר לך מן הפסק אלא שאין אנו מכוונים עכשיו אלא לישב הסוגיא לשטה זו והוא שזה שאמר רב אסי שמנה ספקות הן פירושה זו שהתרנו בסימן אחד למי שאינו מכיר אם היה אותו סימן קורקבן נקלף ומצינו שאינו נקלף ביד אלא בסכין הרי הדבר ספק אבל אם לאחר שהונחה בשמש הוא מתרפה עד שנקלף ביד סימן גמור הוא ותרנגולתא דאגמא שראוה דו��סת ואסרוה בת שלש סימנין היתה וכשהיו סבורים עליה שאינה דורסת היו מתירין אותה מכח ארבעה סימנין וכשראוה דורסת עשאוה משאר עופות ומה שאמרו שקטנאי וכתנאי מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין ומחשש פרס ועזניה פירושה גם כן למי שאינו מכיר ואין בהם אלא סימן אחד ואסרוה במקום שפרס ועזניה מצויים כגון סמוך למדברות ושאר דברים שבסוגיא פשוטים הם והרי שנתישבו השמועות לשטה זו אלא שעיקר השיטה החוש מעיד לנו כנגדה שהרי הנץ משאר עופות הוא ודורס ואין בו אלא סימן אחד והוא אצבע יתרה וכן בת היענה אין לה סימן דריסה כלל ומצאו בה קורקבן נקלף אבל לא אצבע יתרה ולא זפק וכן בדיקת הרבה עופות מעידה כנגד שטה זו ומ\"מ הם פרשו בנץ של תורה שאינו כמה שלועזין אותו ומ\"מ מה הועלנו שהרי אי אפשר להיותם ממין פרס שהרי אינו מצוי ביישוב ומ\"מ יש לומר שאין לו שום סימן טהרה ואין זה אצבע יתרה כלל שאף הנשר נאמר בו שאין לו סימן טהרה ואנו רואין בו אצבע זו עד שהוצרכו קצת רבנים לומר שאין זה נשר הכתוב בתורה כמו שאמרו בנץ ומ\"מ לא הועילו כלום כמו שכתבנו אלא שאין זה סימן טהרה ואפשר שהנץ ממיני הנשר ויש מעידין עליו בשני סימני טהרה ומפרשים בו שהוא ממיני העורב אלא שאומרים כנגד שיטה זו שהרבה עופות דורסים שאין להם שלשה סימני טהרה ואין בכך כלום שמיני העורב אין להם מספר ושמא מאותו המין הם ואף כשיבאו בסימן אחד שמא ממין הפרס הוא ודחק ונכנס ואין לחוש בכך לשאינו דורס ותדע לקיים מה שכתבנו שגדולי המפרשים כתבו שאין אנו בקיאין באצבע יתרה ואף לא בזפק מפני שיש לקצת עופות כיס הקרוי גורגא שהיא במקום זפק ואין סימן טהרה מובהק אלא קליפת הקורקבן ביד ואף בפרס ועזניה כתבו שמא על מקומותיהם העידו ושמא עכשיו מצויים הם ולמה שכתבנו בחסרון בקיאותנו באצבע יתרה כתבו רוב מפרשים שהיא אצבע שאחורי הרגל בסוף הרגל ונקרא בלשון בני אדם אישפירון ויש מפרשים על אצבע היוצא מן השוק על אותו אצבע שבסוף הרגל שהזכרנו ויש אומרים שזה רוב עופות מצויים בה ומפרשים יתרה גדולה על הדרך שביארנו בנשמה יתרה והיא אמורה על אצבע האמצעית כלומר שיש להם שלש אצבעות והאמצעי הוא הגדול והנשר אין לו אלא שתים לפניו ואחת לאחריו ובדקו הזרזיר הנקרא אישטורניל ומצאו בו אצבע יתרה וקורקבן נקלף כעורב ובסנונית הנקרא אירונדיל ומצאו בו אצבע יתרה וקורקבן נקלף ואף העוף הנקרא אווצטור וכן עוף הנקרא מילאן בדקו ולא מצאו בהם אלא אצבע יתרה וכן מצאו הענין בעוף הנקרא וולטור ואומרין עליו שהוא דיה:",
+ "השיטה השניה לקצת גדולי נארבונאה ופירשו שמשנתנו זו כללים כללים נאמרה ראשון שכל עוף הדורס טמא ואין בו בדיקה והשני שכל שיש לו שלשה סימני טהרה בידוע שאינו דורס ואין אנו צריכין לברר שאינו דורס והוא ששנינו בבריתא בגמרא רבן גמליאל אומר דורס ואוכל בידוע שהוא טמא יש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבן נקלף בידוע שהוא טהור שכל שהוא בשלשה סימנין אלו בידוע שאינו דורס ודעתם בשאר עופות שכולם דורסים אלא שאין לאחד מהם אלא סימן אחד של טהרה זה בכה וזה בכה ולא נשתנו פרס ועזניה משאר עופות אלא שאחד מאלו סימן שלו שאינו דורס אין לספק בו אלא בפרס או עזניה והם אינם מצויים ביישוב ומכשירין אותו לא נתברר לנו אם דורס אם לאו אם בא בסימן אחד מספקין אותו בכל שאר מיני עופות וטמא בא לו בשנים מטמאין אותו מספק עורב ומיניו וחכמי הדורות כתבו להלכה אבל לא למעשה שכל עוף שהוא לבן גמור אין לחוש לעורב ומיניו שאין במין עורב כלו לבן וסנונית לבנה על שם כריסה נקראת כן ובדרש אמרו אם יעלה חמור בסלם ימצא דעת בכובסים אם ידור גדי עם נמר תדור כלה עם חמותה אם נמצא עורב כלו לבן תמצא כשרה בנשים:",
+ "בא לו בשלשה טהור לגמרי ככלל השנוי במשנתנו בידוע שאינו דורס וביאור הסוגיא לדעתם הוא שתחלה כלל במשנתנו כל עוף הדורס טמא ולשטה זו יכול היה לכלול שאינו דורס טהור אלא שזה אינו ניכר בכל עת וכן שהרבה פעמים טועים בה כמו שאמרו בתרנגולתא דאגמא חזינא דדרסא ומה ששאלו בה ולא והתניא וכו' הכל כמו שביארנו בראשונה וכן דברי ר' חייא כלם בבקי בהם כמו שביארנו וכן כל אותה שיקלא וטיריא ואין גורסין אם כן שאר עופות למה לי אלא אם כן עורב למה לי וחוזר ומקשה מעורב ומשיב אם כן פרס ועזניה למה לי ובאמת קשה לפרש לשטה זו למה פרט פרס ועזניה שהרי לדעתם אף שאר עופות אין להם אלא סימן אחד והוה ליה למימר אם כן שאר עופות טמאים למה לי אלא שאפשר לומר שכך היה דרכה של סוגיא כדי להקשות אחר כן טעמא דכתב נשר כו' ולאשמועינן דהואיל ודאיתיה בחד ליתה בחבריה לאו שני כתובים נינהו הא שאר עופות איפשר דהאי דאיתיה בהאי איתיה בהאי והוו שני כתובים והקשה מכדי כ\"ד עופות טמאים הוו וכו' כמו שביארנו בראשונה ואין גורסין תלתא איתנהו בכלהו אלא תלתא הדרי בכלהו ופירושו שחוזרים חלילה בהם זה בסימן פלוני וזה בסימן פלוני והא דרב נחמן הוא שכל שאינו בקי טמא בסימן אחד מחשש שאר עופות ובשני סימנין טהור כל שיכיר עורב ומיניו הא בשלשה טהור בלא שום היכר ואמימר הכשיר בסימן אחד והוא דלא דריס כלומר כל שאותו סימן הוא שאינו דורס שאין לחוש בו אלא לעזניה וביישוב לא שכיחא ופליג אדרב נחמן שהיה פוסל בסימן אחד אף כשהוא שאינו דורס ושמנה ספקות הוא שהיה בהם שני סימנין אצבע יתרה וזפק ואלו היה הקורקבן נקלף היה טהור בלי ספק מכח שלשה סימנין אלא שפקפקו בסימן זה ונשארו שנים וחששו בהם לעורב ואף לדעת האומר שסימני העורב אצבע יתרה וקורקבן נקלף:",
+ "כבר ביארנו שמיני העורב מתהפכים בסימנין אלא שלכלם אינם אלא שנים או שמא היה להם בזולת הקורקבן סימן אחד וכשנסתפקו בקורקבן חששו לשאר עופות ואלו היה קורקבן נקלף היו מתירין מפני שברור היה להם שאינם ממין עורב ותרנגולתא דאגמא שאסרו משום דחזו דדרסא לא היה להם סימן טהרה בגופה אלא שהיו מוחזקים בה שאינה דורסת ולא היו מסופקים בה אלא במיני פרס ועזניה ולא שכיחי או שהיו לה שני סימני עורב והיו מוחזקים בה שאינה ממין עורב ועכשיו שראוה דורסת הכניסוה בכלל עורב ומה שאמרו בשקטנאי ואנתתאי לא היו דורסים ולא היה להם לחוש אלא לעזניה ולא שכיחא זו היא שטת פירושם והשמועות מסכימות בה יפה ואף בדיקת העופות מסכמת בה לפי מה שהעידו בה רבים אלא שהיענה מתנגדת בה שאינה דורסת ואי אפשר שלא להיותה אותה שהוזכרה בתורה שהרי סימן נתנו לה שאוכלת זכוכית וכן מצאנו בשלנו אלא שאפשר שאף תכונת הדריסה נעלמת וכן מפני שהיא כואבת שיוצאת ממקומה ושמא במקומה דורסת אלא שרגליה מ\"מ רחבים ובעלי מחיצות כרגלי האוז אלא שאין לסמוך:",
+ "ויש לאחרוני הרבנים שיטה שלישית בענינים אלו והוא שפירשו במשנתנו שכל שיש בו שלשה סימני טהרה שטהור ודאי הוא שאינו דורס וכל עוף הדורס טמא בלא ספק ודעתם בשאר עופות שיש לכל אחד מהם שלשה סימני טהרה אלא שאינו דורס הוא אחד מן השלשה ואין לך דורסים אלא נשר ופרס ועו��ב ומיניהם נמצא שאם בא לפנינו עוף וברור לנו שהוא דורס טמא בלא ספק בא בשלשה סימני טהרה שבגוף טהור בלא ספק ודאי הוא שאינו דורס נתברר לנו שאינו דורס ואין לו שום סימן טהרה אין לספקו אלא בעזניה ומתוך שאינה מצויה מותר נתברר לנו שאינו דורס ובא לו בשני סימני טהרה מטמאין אותו מספק שאר עופות נתברר לנו שאינו דורס ובא לו בסימן אחד טהור ואין לחוש בו לעורב אע\"פ ששוה לו במנין הסימנין הואיל ואינו דורס וביאור השמועה לדעתם הוא שמה ששאלו והתניא וכו' הוא לגמרי כמו שפרשנו בשלפניה אבל מה שאמר ר' חייא עוף הבא בסימן אחד טהור פירושו אף למי שאינו בקי בהם ופירושה בשאותו הסימן הוא שאינו דורס ואע\"פ שבירורו רחוק מ\"מ שכל שיתברר כן טהור ולעזניה לא חיישינן דלא שכיחא ושאל בה ליליף מתורים כלומר שלא להתיר אלא בארבעה והם גורסים ואם כן שאר עופות טמאים למה לי וכן תלתא הדרי בכלהו שיש בכלם ג' סימני טהרה ואחד מהם שאינו דורס ורב נחמן חלק עם ר' חייא לומר שאע\"פ שבבקי בסימן אחד טהור על הדרך שפרשנו בשטה ראשונה בשאינו בקי אין סימן אחד כלום אע\"פ שהוא שאינו דורס ומחשש עזניה אע\"פ שהם מן הסימנין האחרים טהור הואיל ולא נתבררה בו דריסה ובלבד שיכיר עורב ומיניו שאם אינו מכיר עורב הואיל ויש כאן שני סימני טהרה שמא דורס הוא וממין עורב שמא אינו דורס והוא מן האחרים ואמימר בא לחלוק עם רב נחמן להכשיר באחד כר' חייא וביאר את דבריו דוקא בשאותו הסימן הוא שאינו דורס ושמנה ספקות לא היו דורסות והיה להם סימן אחד של טהרה ואלו קליפה בסכין אינה סימן יצאה מחשש שאר עופות שבעלי שלשה הם ומספק עורב שדורס הוא וטהורות ואם שמא היא סימן טהרה יש כאן שלשה סימני טהרה עם שאינו דורס והרי היא בחשש שאר עופות ותרנגולתא דאגמא בשני סימנין היו מתירין אותה מפני שיודעים היו שאינה בכלל עורב וכשדרסה החליטוה לאיסור שאין אחר הדריסה כלום זה היא שטתם ולשטה זו אתה צריך לפרש על העופות הדורסים כגון נץ וגס הנקרא פאלקו וכן מילא וגירפאלק והדומים להם שהם ממיני העורב או ממיני הנשר ואע\"פ שהן כדברי נבואות מיני העופות מרובים כל כך שאין להרחיק דבר זה כל כך ואלו הן שלש שטות שבהלכה זו לקדמונים אע\"פ שקצת מחברים הביאום בדרכים אחרים בקצת מקומות שכבר הגיהו עליהם קצת מפרשים ולדעת שלשתם נמצא לדברי הכל שכל עוף שנתברר שאינו דורס ואין לו סימן אחד או שאינו דורס וסימן אחד עמו איזה שיהיה כשר לדעת כלם ושאר הדברים במחלקת:",
+ "ראיתי מקצת חכמים שנסתפקו בסימני העורב יש מי שאומר שסימני טהרה שלו שאינו דורס ואצבע יתרה וממה שפירשו בזרזיר שאין בו זפק ובסנונית לבנה שקורקבנה נקלף מה שאין שני אלו בעורב כמו שפרשנו למעלה ואחרים אמרו אצבע יתרה וזפק וחכמי הדורות העידו בהם בבדיקה אצבע יתרה וקורקבן נקלף:",
+ "ולקצת גאונים ראיתי שהעידו שבדקו בהרבה מן הדומים לעורב ומצאום בסימנים חלוקים ונמצא לדעת ראשון על עוף הבא בשאינו דורס וסימן אחד עמו שיש לחוש בו בעורב ונמצא פשוט לראשונים להיתר לכל הג' שיטות ספק לאחרונים ואף לדעת הראשונים רוב הגאונים הסכימו שכל שאינו דורס וקורקבנו נקלף מותר בלא ספק ונסעדים בה במה שאמרו למטה עופות טהורים קורקבנן נקלף טמאים אין קורקבנן נקלף ועשו מזו הוראה מוחלטת והלכה למעשה ואע\"פ שמ\"מ אין זו ראיה שהרי החוש מעיד בקצת הדורסים שקורקבנן נקלף ועוד שאם הוא דוקא לא הוצרכנו אלא לסימן זה אלא שבודאי לא ��אמר בדוקא אלא כאומר סימני טהרה אחד שבהם הוא קורקבן נקלף וכן אחד מסימני טומאה הוא בשאין הקורקבן נקלף אעפ\"כ כל שנצטרף עמו שאינו דורס הם עשו ממנה הלכה למעשה בלא שום פקפוק אבל בצירוף סימן אחר לבד לא רצו לסמוך ומגדולי המחברים כתבו שאין אנו בקיאים באצבע יתירה איזה הוא שכל שהוא סומך עליו ובטוח בו כבשאר אצבעות אין זה יתר ופרשו מה שאמר ר' אליעזר במשנה שכל עוף החולק את רגליו טמא שהוא רומז לענין אצבע יתרה ואנו אין לנו לסמוך על זה וכן פירשו שאין אנו בקיאים בזפק שיש עופות שנעשה מגופם כיס אחד שקורים לה גורגא שעומדת לפעמים במקום זפק ואינה זפק ולא מצאנו סימן מובהק אלא קורקבן נקלף וכבר כתבנו דבר זה למעלה ולא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה והוא שמצורף לדעת זה מצאתי לקצת גאונים המובהקים שפירשו בענין זה שיטה רביעית והיא היא שטרחתי עליה בבדיקת כמה עופות ומצאתי כן והוא שעופות הטמאים אין המדה שוה בהם אלא בנשר ופרס ועזניה ועורב אבל שאר עופות יש מהן באחת ויש מהן בשנים ויש מהן בשלשה יש מהן דורס ויש מהן שאינו דורס אין הדבר שוה בהם אלא לענין קורקבן נקלף שאינו בהם אא\"כ לעורב לדעת קצת נמצא שאם אינו דורס ובא לו בקורקבן נקלף מותר ואף בזו יש פקפוק למי שמפקפק בסימני עורב אלא שרבותי מנהיגים בה היתר גמור וכן הסכימו כל הגאונים ואף לפרס ועזניה ראיתי לגדולי המפרשים שכתבו הואיל ואין אנו מכירין אותם אין אנו יודעים אם מצויים אם אינם מצויים ויש לחוש בהם ומתוך הפוך הגרסאות וחלוף הידיעות הסכימו רוב הגאונים שבעל נפש לא יתיר אף כל שבא בארבעה סימנין אא\"כ מסורת עוזרת לו:",
+ "היה עוף אחד נאכל במסורת במחוז אחד יש מי שאומר שסומכין עליו למקומות אחרים שלא לחנם קבלו אלו כך במסורת זקניהם ולאותם שקבלו שומעין אא\"כ ראינוהו שדורס שאין אחר הדריסה כלום ואף הם מביאים ראיה לדבריהם ממה שאמרו בסוגיא זו אטו במנהגא תליא מילתא כלומר שאם הוכר לאלו במסורת ודאי אינו מן האחרים ולמה לא יאכלוהו האחרים שהרי לא נאסר להם מתורת קבלת מנהג אלא שלא קבלוה במסורת ואלמלא שמסורת של אלו מתרת אף לאלו היה לו לומר אין במנהגא תליא מילתא ומ\"מ אינה ראיה דאיהו לישנא דמנהגא קשיא ליה דמנהגא בכי הא מילתא ליכא וכל שנמנע מלאכול אינו נמנע מצד מנהג אלא מצד העלמת כשרותו ואלו היו אוכלים במסורת היה להם לומר מקום שקבלוהו במסורת מותר ומ\"מ לענין פסק נראה שיש לפקפק בדבר שיש הרבה מינין נראין דומין זה לזה מכל וכל ואין הדבר שוה בהם בכל מקום וכן הדבר מצוי תמיד ברבים:",
+ "קורקבן נקלף שאנו דנין בסימן טהרה דוקא בשנקלף ביד אבל אם אינו נקלף אלא על ידי סכין אין זה בדין קורקבן נקלף על ברור וחוששין לו מן הספק היה קורקבן זה חזק ודבק וכשמושיבין אותו בשמש הוא מתרפה ונקלף ביד הרי זה בכלל קורקבן נקלף:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "סנונית הדרה בבתים אם כרסה לבן טהורה ובכלל צפור היא וכשרה לטהרת מצורע ואם כרסה ירוק או של צבעי' טמאה ומנהג פשוט לאסור את כולן:",
+ "כל שהוא מין תורים כשר לקרבן משום תורים ומ\"מ כל שאין בו ארבעה סימנין אינו בכלל מין התור ואינו כשר לקרבן:",
+ "התסיל והוא עוף ממין יונה הנקרא טודו אינו ממין התור אלא ממין היונה ונמצא שבקטנו כשר בקרבן ולא בגדלו והגאונים פרשו תסיל בלשון ערב אלורשאן:",
+ "דאצופי הוא ממין התור ונקרא בלשון ערבי אלפאכתה ��הוא צוצלא האמור בסנהדרין פרק חלק מין אחד של תורים היה מצוי אצלם והיו קורין להם תורים של רחבה והעידו עליהם שכשרים לקרבן:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שמים המוקדשין ששתתה מהן בהמה או חיה שפסלוה ואף העופות בדין זה חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת ואינה מקיאה והתסיל אע\"פ שביארנו עליו שהוא מין יונה פוסל מפני שמוצץ ומקיא:",
+ "אזוב האמור בתורה לכל דבר הוא אזוב שאוכלין אותו בעלי בתים ושבני אדם מתבלין בו את תבשיליהן והוא קרוי אזוב סתם אבל כל שיש לו שם לווי כגון אזוב יון ואזוב כוחלית ואזוב רומית ואזוב מדברית אינו כשר לכך:",
+ "סימני החגבים יתבארו למטה ומה שנאמר כאן הני ברזי דבי חילפי שרו ור\"ל חגבים הנמצאים בין הקוצים והכרבי ר\"ל הנמצאת בכרוב שאסורות ולוקין עליהן משום שרץ העוף אין סומכין עליה אלא הכל לפי הסימנין שיתבארו בהם למטה ומה שנתגלגל כאן מכהנים שתויי יין שפסולים לעבודה ומן הננוס שפסול במומי הבכור יתבאר ענין כל אחד במקומו וירוקים שהם פסולים בנחמרו בני מעיה כבר ביארנוהו למעלה:",
+ "עוף הקולט מאכל מן האויר ואוכלו באויר סימן הוא לדריסה וכל עוף ששוכן תמיד עם מין של עוף טמא יש לפקפק בו שהוא ממינו אע\"פ שאינו מצבעו שהרי יש במיני העורב שאינם שחורים:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "עוף טהור נאכל במסורת שבודאי נודע להם שאינו מעופות הטמאים שאם לא כן לא נהגו לאכלו בלא היתר סימנין ומ\"מ דוקא בסימן אחד ואינו צריך בדיקה אבל שלא בשום סימן אינו נאכל כמו שכתבנו בביאור דברי ר' חייא וכן כתבו מגדולי המפרשים אע\"פ שיש בזו חולקים ונאמן הצייד הבקי בטיבן של עופות לומר עוף זה התיר לי פלוני חכם בשם צייד בקי או עוף זה התיר לי פלוני הצייד והוא שהיה אותו הצייד בקי בהן ובשמותיהן ודוקא צייד ישראל:",
+ "ביצת עוף טמא אסורה כעוף עצמו שכל היוצא מן הטמא טמא כמו שהתבאר בענין בהמה טמאה שחלבה אסור וכן צירה ורוטבה ואיסורין אלו מן התורה והוא שבציר וחלב ורוטב יצא לנו מן המקראות בראשון של בכורות ובביצת עוף טמא יצא לנו כאן ממה שנאמר בת היענה ודרשו בה דרך רמז זו ביצתה ולענין ביאור מיהא יש שואלין מה הוצרכנו לכך והרי דרך כלל התבאר שם שכל היוצא מן הטמא טמא ואם תאמר שלא נאמרה שם אלא בדבר שיש בו חיות כגון טהור שנולד מן הטמא כמו שלמדוה שם מדכתיב ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה כלומר ולא כלם להוציא טהור שנולד מן הטמא והרי אסרו שם צירן ורטבן וחלבן וכן אמרו שם בדבש צרעין שמותר מפני שמכניסות אותו בגופן ואין ממצות אותו מגופן אלמא שאם היו ממצות אותו מגופן היו טמאין ומעתה מה הוצרכנו ללמוד איסור ביצת עוף מפסוק אחר תירצו בה מקצת קדמונינו שהביצה ראויה היתה ליאסר אף מעוף טהור שהרי בא מן החי הוא והוה ליה אבר מן החי והא דשרנהו רחמנא מדכתיב והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים חדוש הוא וס\"ד אמינא אשתרי אף בטמא לכך הוצרכה ואף באותה סוגיא כיוצא בה בחלב של בהמה טמאה שהביאוה לאיסור מריבויא דאת הגמל ושאלו בה הא לאו קרא שריא ומאי שנא מצירן ורוטבן איצטריך סד\"א הואיל ואף בטהורה חדוש הוא דליכא מידי דאתי מחי ושרי והאי שריא אי נמי דאמר מר דם הוא שנעכר ונעשה חלב ואפי' הכי שרי והילכך אף בטמאה שרי קמ\"ל ושאלו שם ושל טהורה מנא לן דשריא דכתיב לכו שברו ואכלו לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב וביצים נמי כתיב ואת הבנים תקח לך וכן כתבוה הגאונים אע\"פ שלא הוזכרה שם ופירשו שאין לומר לך להנאתך לבד אלא אף באכילה וכמו שהקשו שם כשהיו מביאין היתר חלב מדכתיב ארץ זבת חלב ודבש דאי לאו דשריא היכי משבח לן במאי דלא חזי והקשו בה ואימא לסחורה עד שהוצרכו להביאה מקרא דלכו שברו כדכתיב ואף כאן יש להקשות דילמא לך להנאתך אלא שתירצוה הגאונים אלא לאכילה שהרי בפרק אחרון דרשו שאם האפרוחים טרפות פטור מלשלח את האם הואיל ואין האפרוחים ראויים לאכילה אע\"פ שמותרים בהנאה שנאמר תקח לך ולא לכלבך:",
+ "לוקחין ביצים מן הגויים בכל מקום ואין חוששין שהן מנבלות או מטרפות ומ\"מ יש לחוש שמא של עוף טמא הם שאין הטהורים מרובים אלא במיניהם אבל פרטי הטמאים מרובים הרבה וכיצד עושין הדבר ידוע שכל הטהורים עגולים באמצע כעגולה של כדור וראשן אחד חד וראשן אחד כד וכן חלבון שלהם מבחוץ וחלמון מבפנים ושל טמאים אינה כודרת כל כך באמצעה ושני ראשיה כדין בקצתם וחדים בקצתם וחלמון מבחוץ וחלבון מבפנים ובשרץ חלבון וחלמון מעורבים זה בזה כל שאינו מוצאה כדרך הטהורים ודאי טמא אבל כשהם בדרך זה ודאי טהורים אלא שאעפ\"כ כל שלוקחו מן הגוי צריך שיאמר לו מעוף פלוני הם וטהורים הם מתירא הוא שמא יביאו מביצים של אותו המין ויקיפום וימצא מוכחש ומתוך כך אע\"פ שאומר שטהורים צריך שיזכור שם העוף אבל מן הסתם אין לוקחין אף בסימנין אלו אלא מן המומחה ר\"ל ישראל בקי אע\"פ שכל הטהורים על תכונה זו יש בטמאים שדומים לאלו ואפי' אמר טהורים הם בסתם או שאמר מעוף פלוני והיה ישראל יודע עליו שהוא טהור אין לוקחין עד שיאמר של עוף פלוני וטהור אלא שאם הוא עוף הרגיל והמצוי תמיד אין צריך להזכיר בו שם טהרה אלא שיזכיר שם העוף ודיו הא כל שלא אמר כך אין לוקחין על סמך סימנין אלו ועל זו אמרו סימנין לאו דאוריתא כלומר לסמוך עליהם מכל וכל ופי' הדברים במקום שיש לטעות בהם כגון זו שיש קצת מן הטמאים שדומין להם אבל במקום שאין לטעות בהם ודאי סומכין עליהם והוא שבקרבי דגים אמרו במסכת ע\"ז שאין ניקחין אלא מן המומחה והדבר ידוע שסימניהם כסימני ביצים ומתוך כך שאלו שם וליבדוק בסימנין ותירצה רבינא כשנימוחו הא לא נימוחו סמכינן אסימנין וכן פסקו שם גדולי המפרשים ואחרוני הרבנים ונתישבו להם הסוגיאות שזו שבכאן הוא שהביצים יש לטעות בהם ולא בקרבים דהכי קים להו שאין בטמאין דומין להם וכן הדברים נראין שאם כן היאך לא הקשו לרבינא מספיקות שבעופות שנבדוק בביצתם כדקאמר הכא אי סימנין דאוריתא שמנה ספקות ליבדוק בביצתיהו אלא ביצים לחוד וקרבי דגים לחוד ויש חולקים בזו כמו שנבאר למטה ואף בביצים מנהג פשוט עכשיו שלא להזהר מזה כלל ולוקחין אותם בלא שום תנאי שאין ביצים טמאות נמכרות אצלנו ואין אדם רגיל בהם כלל ומ\"מ אני אומר שביצי תרנגולות ואווזות ומיניהן שהם ניכרים בהדיא אין חוששין ואין נזקקין לסימנין אבל בשל הרבה עופות שאין ניכרים יש לחוש שאף הם עם טהרתם אינם מצויים:"
+ ],
+ [
+ "אחר שכל הטהורים אינם אלא כתכונה זו אכל מביצה ששני ראשיה כדין או ששני ראשיה חדין או שחלמון מבחוץ לוקה ומתרין עליו משום שרץ העוף:",
+ "היו חלמון וחלבון מעורבין זה בזה בידוע שהוא ביצת השרץ ואין לספק בה אלא בשל נחש ואם נוצר אפרוח בתוכה וניקבה ונגע בה הרי הוא ספק טומאת השרץ ואם אכלה על צד זה לוקה בכזית ומתרין עליו משום שרץ הארץ אלא שיש בזו חולקים כמו שנבאר בסמוך:",
+ "היו הביצים מבושלות וחתוכות נאמן הגוי עדין לומר של עוף פלוני הם הואיל והוא רואה עדיין חלבון מבחוץ היו טרופות בקערה אינו נאמן עוד עליהם ביצי טרפה ונבלה אין מוכרין אותן לגוים שמא יחזור וימכרם לישראל כיצד הוא עושה טורפן בקערה ומוכרן ואין לחוש שמא יחזור וימכרם לישראל שהרי אמרו אין לוקחין ביצים טרופות מן הגויים:",
+ "פירשו חכמי הצרפתים שגויים שלשו פת בביצים או שטחו פניו בביצים לוקחין מהן במקום שנהגו לאכל פת של גויים ואין לחוש לטיחת הביצה שרוב ביצים המצויים טהורים וכשרים:"
+ ],
+ [
+ "אפרוח שלא יצא לאויר העולם ועדין הוא בתוך הביצה אסור משום שרץ הארץ ומ\"מ אין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים אבל אם יצא לאויר העולם מותר אע\"פ שלא נתפתחו עיניו ויש אוסרין ומפני שמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ומ\"מ גדולי הפוסקים התירוה שלא נאמר לדעתם שהלכה כר' אליעזר בן יעקב אלא במשנה אבל בבריתא לא וכן כתבוה בתוספת וראיה להם בהיתר זה שהרי במסכת ביצה פליגי באפרוח שנולד ביום טוב הא בחול מותר לדברי הכל ואף ביום טוב הלכה כר' יוחנן דשארי לדעת קצת אע\"פ שאין אנו פוסקים כן כמו שביארנו שם הא מ\"מ כל שלא יצא יראה מכאן שאיסורו משום שרץ הארץ וגדולי המחברים כתבו בכיוצא בה בביצת עוף טמא שריקמה שלוקה עליה משום שרץ העוף והדברים מתמיהים דהא אפי' אפרוח שהוא דומה לעוף יותר מן הביצה מקרא דשרץ הארץ אפקוה בסוגיא זו אלמא כל שלא יצא לאויר העולם אין בו דין שרץ העוף אע\"פ שסופו לפרוח וכן זיזין שבעדשין וחבריהם משרץ הארץ אפקינהו ולא עוד אלא שגדולי הדור סוברים שאינו לוקה בה אף משרץ הארץ שאם כן כשאמרו בסוגיא זו בחלבון וחלמון מעורבין שהיא ביצת השרץ וללמד שאם ריקמה לוקה משום שרץ הארץ אם אכלה לימא ליה אפי' דעוף נמי אלא דוקא אמרוה בשל שרץ שהולכין בה גם כן אחר רקום לטומאה כדאיתא בפרק רוטב אבל ביצת עוף טמא שריקמה אינו לוקה בה כלל ובריקום של טהורה מיהא אסורה מדין שרץ הארץ ומדברי סופרים ובתוספות כתבו שאיסור שרץ הוא בו מדברי סופרים אבל איסור נבלה מיהא יש בו מן התורה ודברים זרים הם שאם כן למה נשמט בעל התלמוד מלהזכירה:",
+ "עוף שהוא ספק לנו אם טמא אם טהור אין סומכין על סימני ביצים שלו להתירו שהרי יש ביצי טמאים שהם על תכונת הטהורים כמו שביארנו:",
+ "קרבי דגים סימניהם כסימני ביצים ראשן אחד כד וראשן אחד חד אבל הטמאים יש מחלקת בין המפרשים יש מי שאומר שכולן שני ראשיהן כדין או חדין ואין בהם דומה לטהור כלל ואם כן ניקחין מן הגויים בסתם ולא עוד אלא שאם נסתפק לנו בדג זה אם טמא אם טהור כגון שאין לו עכשיו קשקשת אלא שאנו מסופקים אם היתה לו ונפלה הימנו או אם היה עתיד לגדלה אחר זמן נבדוק בביציו ואם ביציו על תכונה זו טהור וכן דעת גדולי המפרשים וסוגיא שבמסכת ע\"ז מוכחת כן שהעמידה רבינא כשנימוחו כמו שכתבנו ובתוספות חולקין בה לדמותן לסימני ביצים מכל וכל כלומר שיש בטמאים דומים לטהורים ואין סומכין על הסימנין ואין ניקחין מן הסתם אלא מן המומחה ר\"ל ישראל הבקי ואם לקחן מגוי צריך שיאמר לו של דג פלוני טהור הוא הכל כמו שביארנו בביצים והם מפרשים שהסוגיות חולקות זו עם זו ורבינא דאוקמה בנימוחו הא לא נימוחו סמכינן אסימנין חולק הוא עם ר' זירא שתירץ כאן סימנין לאו דאוריתא ואין סומכין עליהם ופוסקין כר' זירא ואע\"ג דרבינא בתרא משום דהכא הוה ליה דוכתא ועוד דר' זירא טעמא דמסתבר קאמר כלומר דאי לא תימא הכי שמנה ספקות ליבדוק בביצה דידהו ואף דעת גדולי הפוסקים נראה כן שהביאו שם במסכת ע\"ז השמועה בסתם ר\"ל קרבי דגים אין ניקחין אלא מן המומחה ולא הזכירו קושיא דליבדוק בביצים דידהו ולא תירוצא דבנימוחו ובפרק זה הביאו זו של סימנין לאו דאוריתא ויש מפרשים שהסוגיאות חולקות ופוסקים כרבינא מפני שהוא בתרא וסומכין על הסימנין ודברים רחוקים הם:",
+ "מה שביארנו במומחה שהוא ישראל הבקי יש חולקים ומפרשים מומחה מוחזק בכשרות על הדרך האמור שם בתכלת ואף בתלמוד המערב הוזכרו כאחד אין לוקחין קרבי דגים ותכלת אלא מן המומחה ור\"ל מומחה בכשרות ונאמן ואין נראה כן שהרי שם שאלו אין שם מומחה מאי וודאי פירושו אין שם בקי:",
+ "ולענין השאלה תירצו בה עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן והענין בשלא נימוחו שאם נימוחו הקרבים אין נאמן עליהם לא גוי ולא ישראל חשוד שהרי לבו בטוח בשקר ואינו מתירא שמא יתבדה אבל כשלא נימוחו וסימנין מוכיחין עליהן אם אמר של דג פלוני טהור נאמן כמו שביארנו וכל שכן אם אמר אלו דגים ואלו קרביהם ויש מפרשים שלא הותר בדג פלוני טהור שאין הדבר בא לידי בירור כביצת העוף עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן ואיני מודה בכך שלא נאמר אלו דגים ואלו קרביהם אלא מפני שהענין מצוי כן שהן נמכרין במקולין עם הדגים עצמם הא כל שאמר של דג פלוני וטהור נאמן:",
+ "אמר קרבים אלו של דג טהור ואני הוצאתים מן הדגים ומלחתים וידעתי שטהורים הם ולא הזכיר שם הדג נאמן אפי' בגוי שאינו משקר כל כך וישראל חשוד כגוי בכל ענינים אלו ומגדולי המפרשים חולקים לומר שהגוי והחשוד אין נאמנין באני מלחתים אלא מי שאינו מומחה ואינו חשוד הוא שהקלו לסמוך עליו בכך אבל גוי וחשוד עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהם או של דג פלוני וטהור כמו שביארנו ועקרי דברים במסכת ע\"ז:",
+ "כל מה שכתבנו הוא בקרבי דגים אבל עוברי דגים והם הביצים יש מי שאומר שאף הם דיניהם כדין הקרבים והם סוברים שאף קצת הטמאים מטילין ביצים ולא כדעת האומר דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים ורוב מפרשים הסכימו להתירן שלא בשום סימן אף מן הגוי שאין דג טמא מטיל ביצים לעולם לדעתם אלא משריץ ר\"ל שהדג עצמו נוצר במעיו ונמצא שאין ביצת דג אלא בטהורה:",
+ "דברים הללו ראוי לתלמיד חכם שלא לסמוך בבדיקה אלא אם כן יודע בעצמו שהוא בקי בדבר שהדבר קרוב לטעות בו הרי ביארנו שכל הטהורים ראשן אחד חד וראשן אחד כד ואין בהם אחד דומה לטמאים אע\"פ כן הביאו בתלמוד המערב במסכת ע\"ז על אחד מחכמיהם שהיה משבח עצמו בבחינה זו בביצי הדגים ולדעת האומרים שאף הטמא מטיל ביצים ואחד מחבריו הראה לו ביצי דג טהור אחד ושאלו עליהן וטעה בדבר ונסח הדברים ר' נתן אומר קומי שמואל ידענא לאפרושי בין עוברי דגים טמאים לשל טהורים טמאים עגולים טהורים ארוכים אחוי ליה חדא צליפתא אמר ליה כזה מהו אמר ליה טמא אמר ליה לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא מפני שסופך לומר על טמא טהור:",
+ "דג טמא הנמצא במעי דג טהור ודג טהור הנמצא במעי דג טמא טהור שלא גדל זה בגוף הטמא אלא שבלעו וכך היא כתובה בספרי פרשת שמיני:",
+ "גיעולי ביצים ר\"ל ביצה שפלטתה התרנגולת קודם זמנה מכח הכאה ולשון גיעול בזה נגזר מלשון שורו עבר ולא יגעיל מותרות הן ופירשוה בתשובות הגאונים דוקא בשנגמרו במקצת אע\"פ שלא נגמרה קליפתם הא אם היו עדין מעורות בגידין הרי הן כבשר הפורש מן החי ואסורין וגדולי הרבנים פירשו גיעולי ביצים ביצה האסורה שנשלקה עם הביצים הטהורות או עם התבשיל ומותר שאין פליטתה פליטה אלא זיעא בעלמא ובתוספתא של תרומות פרק דג טמא נראה כפי' ראשון שאמרו שם ביצים טהורות ששלקן עם הטמאות בנותן טעם אסורות גיעולי ביצים מותרים באכילה אלמא גיעולי ביצים אינו ביצים טהורות שנשלקו עם הטמאות ואף בתלמוד המערב שבמסכת תרומות פרק בצל מצאתי שהביאו עליו מקרא זה ר\"ל שורו עבר ולא יגעיל אלא שאינו מתישב בה עד שנראה נמוגה שם על פי תשובת הגאונים ולענין הדין מיהא מה שפירשו בה גדולי הרבנים אע\"פ שלא מקומה כאן אלא בפרק גיד הנשה וכן שלענין ביאור נראה כפירוש ראשון להיתר ביצה עצמה מאיסור עצמה כדין ביצים מוזרות הסמוך לה פירוש שלהם מ\"מ הלכה הוא וכמו שאמרו עליהם כדאמרי אינשי מיא דביעי ומה שאמרו בבריתא של תרומות ביצים טהורות ששלקן עם הטמאות בנותן טעם אסורות כבר הקשו ממנה בפרק גיד הנשה והעמידוה בביצת אפרוח שפליטתה פליטת בשר אבל ביצה טמאה לא ומ\"מ בקצת חבורי רבני צרפת כתבו שאין הולכין באיסורין אחר לשון בני אדם ר\"ל מה שבני אדם אומרים מיא דביעי ומה שתירצו בה בביצת אפרוח שנויא הוא ולא סמכינן עליה והלכה כבריתא דבנותן טעם אסורות אלא שלדעתנו ולשטתנו תלמוד שלנו עקר שענינו לבאר המשניות והבריתות והרי רב אידי ואביי שניהם נסכמו לפרשה בביצת אפרוח ואין להם חולק הא ביצה מותרת ומ\"מ יש מי שאומר דוקא בשהטמאה עם קלפתה אבל אם היתה קלופה הרי היא כשאר האיסורין אף אם נתערבה בביצים שאין קלופות וכן פירשו בתלמוד המערב בסדר זרעים במסכת תרומות והוא שאמרו שם בפרק בצל הדא דתימא בששלקן בקלפיהן אבל קלופות עם שאינן קלופות צריכות שיעור אמר כלומר שהולכין בהם לנתינת טעם וחכמי האחרונים מקילין אף בקלופות ונותנין טעם לדבריהם שאם לא כן למה טרחו להעמיד הבריתא בביצת אפרוח יעמידוה בקלופה עד שכתבו בחבוריהם שבלוניל אירע מעשה בביצה שנולדה ביום טוב שהניחוה בטפילה של בשר והורו חכמי העיר לאכל הבשר ולהניח הביצה עד הערב ומפני שדעתם שאינה פולטת אף בקלופה ומ\"מ אין לדחות סוגית תלמוד המערב בסברות שאין בהם הכרח ובקלופה ודאי ראוי לאסור וביצה שיש בה אפרוח מיהא אוסרת תערובתה כשאר האיסורין אע\"פ שאינה קלופה אין זה פליטת ביצה אלא פליטת בשר כמו שביארנו וכן הדין בביצה שנמצא עליה קורט דם במקום שנאסרה בו ויש מפקפקים בזו:",
+ "ביצים שישבה עליהם תרנגולת ימים ולא ריקמו עדין והם הנקראים ביצים מוזרות הן שיהו ביצי תרנגולת שנתחממה בקרקע שאינה מרקמת לעולם הן שיהו ביצי היולדת מן הזכר ולא ריקמו עדין מותרין באכילה אלא שהדבר מאוס:",
+ "ביצי ספנא מארעא כבר ביארנו שאינה מתרקמת לעולם הילכך אפי' נמצא עליה קורט דם מותרת באיזה מקום שימצא בה שאין בה ספק רקום וזורק את הדם ואוכל את השאר שהרי מן התורה דם ביצים הואיל ואינו ממין בשר כגון שאין בו חשש ריקום מותר אלא שמדברי סופרים נאסר ומתוך כך זורקו ואוכל את השאר וחכמי האחרונים כתבו שאם נתערב דם זה בהיתר אינו אוסר את תערובתו:",
+ "ביצה שקלטתה התרנגולת מן הזכר היא הראויה להתרקם ומתוך כך אם נמצא עליה קורט דם יש מקומות בביצה שיש לחוש בה שהוא תחלת רקום ואסורה כדם גמור ויש שאין לחוש בה בכך וזורק את הדם ואוכל את השאר וכיצד הוא דין זה יש ברא�� החד של ביצה על החלבון רושם אחד הנקרא קשר בלשון תלמוד ששם זרע הזכר ניכר ומשם מתחיל האפרוח להתרקם ונקרא קשר מפני שכח הזרע נקשר לשם וכחו דבוק בו נמצא שם דם ולא נתפשט חוץ לקשר כלל אין כאן רקום אלא טבע הקשר להיות שם דם אף בלא רקום וזורקו ואוכל את השאר:",
+ "נמצא דם על החלבון ושלא במקום הקשר אין כאן רקום אלא קורט הדם שבטבעו להיות על הקשר מתגלגל והולך על החלבון אלא שאף זה לדעתנו זורקו ואוכל את השאר שהרי על הקשר היה ואף כשתאמר ששם נוצר מ\"מ דם ביצים אסור מדברי סופרים אע\"פ שאין בו טבע רקום ומ\"מ גדולי המפרשים מתירין בזו אף הדם עצמו ולא נאמר לדעתם בדם ביצים שאסור מדברי סופרים אלא כשהוא על הקשר אבל נמצא דם על הקשר ונתפשט חוצה לו אפי' משהו כל הביצה אסורה:",
+ "נמצא קורט דם בחלמון אפי' שלא כנגד הקשר אע\"פ שיצירת הולד מן החלבון אין זה אלא טבע הרקום שהוא מתחיל ומתוך חמום (ילדה) [ירדה] לה לעמק החלמון ואסורה כלה זו היא שטתנו ואנו גורסין אמר ר' ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה כלומר שלא נתפשט לחוץ וכל שכן אם נמצאת בחלבון שלה בקשר הא נמצאת בקשר ונתפשטה לחוץ כלה אסורה:",
+ "תני דרוסאי והוא שנמצא על החלבון כלומר חלוק זה שנתן ר' ירמיה ומזקיק לאיסור זה שתמצא במקום הקשר ושתתפשט ממנו ולחוץ דוקא כשהיא בחלבון אבל כשהיא בחלמון אסורה בלא שום חילוק אף כשאינה כנגד הקשר וכל שכן אם היא כנגד הקשר אע\"פ שלא נתפשטה מחוץ לכנגד הקשר ור' ירמיה ודרוסאי לא נחלקו ודברי שניהם מתקיימין ומ\"מ יש מפרשים לשטה זו שאף דרוסאי בשנמצאת החלמון כנגד הקשר אמרה אע\"פ שלא נתפשטה חוץ מכנגד הקשר הא כל שלא כנגד הקשר אף בחלמון מותרת ואף בתלמוד המערב שבמסכת תרומות פרק בצל אמרו בחלמון אסור כשנמצא במקום זכרותו ומ\"מ לפי סוגיא זו אין נראה כן שאלו כן למה אמרה בסתם ומ\"מ יש פוסקים בדרך אחרת שלא נחלק בקשר כלל אלא כל שבחלבון אף בנתפשט חוץ לקשר מותרת וכל שבחלמון אסורה ומפרשים דדרוסאי פליג אדר' ירמיה והלכה כדרוסאי וכן כתבוה גאוני הראשונים בפירוש ואף גדולי הפוסקים נסכמו עמהם ומ\"מ אף לפי' זה ראוי לחוש לדברי שניהם ולפסוק כמו שכתבנו שאף כשתאמר שנחלקו מה ראיה לפסוק בזה יותר מחברו וכל שכן שהלשון מוכיח שאינו מחלוקת אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא וכן עקר ומ\"מ קצת חכמי אשכנז שאלו לי כמתמיהים היאך אפשר להחמיר בחלמון יותר מבחלבון והרי האפרוח מן החלבון הוא מתיצר ולא מן החלמון עד שאף לאחר שנולד נמצא בבטנו החלמון כלו במלואו כמה ימים ואע\"פ שהשבתי להם מה שכתבתי שמתוך החמום ירדה לה לעמק החלמון באמת דחק הוא עד שמתוך כך התעוררתי לומר שזהו שאמרו אמר ליה רב גביהא מבי כתיל תנא איפכא תנא קמיה דאביי ואביי הוא דתירצה הכי כלומר אבל הבריתא בהפך היא ר\"ל לא שנו שנמצאת בחלמון אבל בחלבון אסורה אם בקשר לדעת קצת אם אף שלא בקשר לדעת האחרים ומתוך כך יש להחמיר אף בחלבון ושמא כל שכן הוא לדעת זה או שמא הואיל ותירצה אביי לא לחנם תירצה ומתוך בקיאותו תירצה אלא שמתוך שהדבר מוכיח כן לעין ראוי לחוש אע\"פ שלא ראיתיה לשום אדם:",
+ "וקשר זה לפעמים נמצא בראשה הכד ולא עוד אלא שיש מפרשים שרוב פעמים הוא כן ואותו עגול שיש בראשם החד כעין פרוטה שהנשים מעיינות בו כשרוצות להושיב התרנגולת עליהם אינו אצלם מקום הקשר ואומרים שתחלת היצירה מראשו הכד ולקצת מפרשים ראיתי שהעידו שלפעמים נמצא קורט דם אף בביצה בת יומא ואף בזו הם אומרים אותה כשנמצאת על החלמון ויש חולקים להתיר והעד לדבריהם במסכת בכורות אלא שאין בה הכרח:",
+ "ביצת עוף טמא וביצים התלויים באשכול וקרבי דגים טמאים ועובריהם למי שסובר שיש להם ביצים כלן איסורן מן התורה ויש חולקים בביצתם לומר דוקא מדברי סופרים אבל ביצת עוף טהור שהתחיל להתרקם איסורו מדברי תורה כשם שביצת הטרפה והנבלה אסורה כמו שהתבאר כך חלבה אסור ומקום ביאורה בפרק כל הבשר:",
+ "כלל גדול בדין כל היוצא מן הטמא טמא ולא הותר הדבש מן הדבורים אלא מפני שהדבר ידוע שאינו תמצית גופן אלא מיץ הפרחים שהן מוצצות ומקבצות לתוך פיהן ושם הוא מתמתק ומקיאות אותו דרך הפה לצורך עצמן להכין להם מזון לימות הגשמים:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השמינית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר במשניות לפניה ולבאר בפרט סימני חגבים ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו ר' יוסי אומר ושמו חגב אמר הר\"מ פי' מה שאמר חופין את רובו שיהיה רחבן חופה עובי את גופו וארכן חופה רוב אורך גופו על מנת שיהא שמו חגב או השם שקורין אותו באותו הלשון למה שאנו קורין לו חגב אין מותר לאכלו:",
+ "אמר המאירי חגבים אלו מין עוף הם ונמצאו תמיד בשדות ובכרמים ובגנות ויש בהם הרבה מינים בהרבה שמות חלוקים זה מזה כגון ארבה סלעם חרגול ודומיהם ובתלמוד נזכרו מהם בסוגיא זו הרבה מינים מהם טמאים ומהם טהורים וסימן טהרתם כל שיש לו ארבעה סימנין והם ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולים והם שני כרעים ארוכים לבד הארבע רגלים סמוכים לצוארו לנתר בהם על הארץ ושיהו כנפיו חופין את רובו ור' יוסי אומר דוקא ששמו חגב הא לא נכלל בלשון העם במין חגב או שנודע כן במסורת אלא במין אחר של ארבה אע\"פ שיש לו ארבעה סימנין אלו אסור וכן הלכה שהחגב כולל המינין שהם ארבה חרגול סלעם וחגב אבל ילק וחסיל וגזם אינם בכלל אלו וחייבין עליהם משום שרץ העוף וכן אתה מוצא בצאן שהוא שם מיוחד ואע\"פ כן הוא שם כולל כדכתי' ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים ומן העזים ולפי שטתנו אף תנא קמא מודה בה ולא בא ר' יוסי לחלוק אלא לפרש כמו שנבאר וצריך שתדע שהחגבים אע\"פ שהם מין עוף אין טעונין שחיטה וכמו שאמרו בשני של ע\"ז גוי שהצית את האור באגם כל החגבים אסורין ופירש הטעם מפני שאינו יודע איזה אסור ואיזה מותר הא משום שחיטה לא וכן הדבר מפורש בכריתות פרק דם שחיטה ובשבת פרק ר' עקיבא ושמא תאמר היתר זה מהיכן בא אפשר שמאחר שלא הוזכרה בהם שחיטה ממילא הותרו בלא שחיטה שכל שלא נאסר בתורה בהדיא מותר הוא ובהלכות גדולות הביאו רמז לדבר מדכתיב בפרשת שמיני זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים מכל נפש הרומשת על הארץ הרומשת במים אלו דגים הרומשת על הארץ אלו חגבים ואחר שהזכירם אחר הדגים דינם כדגים ולדעתי אין אנו צריכין לכך שהרי הכתוב לא קראם עוף אלא שרץ העוף וכל השרצים אין להם סימנין ואין שחיטה אלא בסימנין והוא שכתוב אסף החסיל אסיפה בעלמא ולא עוד אלא שאף נחירה אינם צריכים ובתוספות תרומות אמרו אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואינו חושש:",
+ "זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא בא לנו מין הנקרא חגב בארבעה סימנין שהזכרנו מתירין אותו ואין מדקדקין בין שראשו ארוך בין שאין ראשו ארוך אע\"פ שרוב טהורות אין ראשן ארוך וכן אין מדקדקין בין יש להם זנב לשאין להם וכן בשאר דברים:",
+ "יש מי שמתירין בארבעה סימנין אע\"פ שלא נודע ששמן חגב ובהרבה מקומות בספרד נאכלין בארבעה סימנין לפי מה שהעידו חכמי האחרונים ושמא דוקא במסרת ששמן חגב ובארצות הללו ראינו לחכמי האחרונים שהעידו שבדקו בהם ומצאום בארבעה סימנין אלא שאין המנהג להתירן הואיל ואין נודע לנו שהם נכללות במין חגב:",
+ "יש קצת מינין במיני החגב שאין כל סימנין אלו נבראין עמהם אלא שהם מגדלין אותם לאחר זמן מעתה לא היו להם עכשיו כל הסימנין אם נודע לזה שהוא עתיד לגדלם אחר זמן מותרין שנאמר אשר לא כרעים כתוב בא' ונקרא בוא\"ו ומין זה נקרא בלשון תלמוד זחל:",
+ "כנפים שהצריכו בהן להיות חופין את רובו פירושו רוב ארכו ורוב הקפו והתבאר במסכת ע\"ז שאין אנו צריכין בזו לרוב הניכר אלא ברוב כל שהוא דיו:",
+ "זה שפסקנו בכל שיש לו ארבעה סימנין שמותר אע\"פ שראשו ארוך פירשו בתוספות שהוא דעת משנתנו שפירשו בה ארבעה סימנין לבד ולא הצריכו לסימן חמישי ר\"ל שאין ראשו ארוך אלא אף בראש ארוך מותר והוא המין הנקרא במסכת ע\"ז סוסביל ור' יוסי לא בא לחלוק על תנא קמא אלא להוסיף על דבריו לומר שמלת חגב באה ללמד שיהא שמה חגב ולא להזקיק בה שלא יהא ראשו ארוך וזהו כתנא דבי ר' ישמעאל הנזכר בגמרא שדורש המקראות בכלל ופרט וכלל ומרבה כעין הפרט והוא כל שיש לו ד' סימנין ודורש חגב שיהא שמו חגב ומ\"מ תנא דבי רב אינו דורש חגב לשמו חגב אלא שאמר חגב זה נידיין והוא שאין ראשו ארוך ומזקיק עוד לסימן זה והלכה כמשנתנו וכתנא דבי ר' ישמעאל וכן נראה בשבת פרק ר' עקיבא שאמרו שם רב כהנא הוה מעבר שושיבא אפומיה אמר ליה רב שקלה כי היכי דלא לימרו קא אכיל לה ועבר משום בל תשקצו כלומר מפני שהיא חיה אלמא שושיבא מותרת והרי ראשה ארוך כמו שהתבאר בשני של ע\"ז ומה שכתוב בקצת ספרים בשני של ע\"ז ראשו ארוך כלי עלמא לא פליגי דאסיר דרך סוגיא נאמרה וליתה ואף אחרוני הרבנים העידו שמצאו בספרים מדוייקים כלי עלמא לא פליגי דשרי וזו היא שטתנו והוא דעת גדולי המחברים ומ\"מ גדולי הפוסקים הביאו המשנה כצורתה ולא הביאו מחלקת תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל כלל ודעתם שר' יוסי חולק עם תנא קמא שתנא קמא אינו מזקיק לשמו חגב ופסקו כתנא קמא וכן כתבוה הרבה גאונים ולדעת זה אין הלכה לא כתנא דבי רב שהרי הוא מזקיק לאין ראשו ארוך ולא כתנא דבי ר' ישמעאל שהרי הוא מזקיק לשמו חגב ושמא תאמר מאין לו לתנא קמא להתיר בראש ארוך אחר שאינו דורש המקראות בכלל ופרט וכלל שאם תאמר שהוא דורש כן הרי צריך לשמו חגב ומאחר שאינו מזקיק לשמו חגב אין לו בדרש המקראות דין ודברים איפשר דמדכתיב למינהו ארבעה פעמים הוא מביאם לארבעה סימנין וזה שאמרו בסיפרא אין לי אלא אלו מנין לרבות שאר מינין תלמוד לומר למינהו למינהו ריבה הא כיצד ילמד סתום מן המפורש מה ארבה מפורש בד' סימנין אף כל וכו' ר' יוסי אומר ושמו חגב ואע\"פ ששנו שם גם כן ארבה זה גובאי ולדעת זה פרשו גדולי הרבנים כאן ולמעט ראש ארוך שמא יש לפרשה בדרך אחרת או שמא מי ששנה זו לא שנה זו ותברה אלא שקשה לפי' זה שהרי כאן אמרו דרך פשיטות והלא הצרצור הזה ר\"ל מין חגב הנקרא גיריל יש לו ד' סימנין יכול יהא מותר משמע שפשוט היה להם לאיסור ואם כדבריהם הרי לדעת תנא קמא מותר לגמרי אלא שהעקר כדעת ראשון שאף תנא קמא מודה בשמו חגב ולא בא ר' יוסי לחלוק אלא לפרש ואע\"פ שלמדת עקר הפסק מתוך דברינו אני רוצה להעירך מ��ט בביאור הסוגיא והוא שאמרו תנו רבנן את הארבה וכו' ובריתא זו אינה בבריתות של ר' חייא אלא בתורת כהנים והיינו דקרי ליה תנא דבי רב שהרי רב חיבר סיפרא וספרי ואמר ארבה זה גובאי סלעם זה רשון חרגול זה ניפול חגב זה נדיין וכל אלו הם מיני חגבים ידועים אצלם אלא שנשתנה זה מזה שארבה אין לו גבחת וסלעם יש לו ושניהם אין להם זנב וחרגול יש לו זנב ושלשתם במראה אחד וחגב אין דומה לאחד מהם במראה ואמר אחר כן למינו האמור בארבה להביא צפורת כרמים שדומה לה שאין לה גבחת ושל סלעם לרבות יוחנא ירושלמית שיש לה גבחת כסלעם ושל חרגול לרבות ארצוביא שיש לה זנב כמהו ושל חגב להביא הרזבנית שדומה לה במראיתה ותנא זה דורש המקראות בכלל ופרט לבד שאף למינהו הוא אומר שפרט הוא כל אחד למין שהוזכר בו ואשר לו כרעים הוא כלל לכל אחד מהם וארבה למינהו הוא פרט גובאי וצפורת כרמים וכן האחרים ואין כאן רבוי אחר כלל והרי כל אלו אין ראשן ארוך ותנא דבי ר' ישמעאל אמר אלו כללי כללות ואלו פרטי פרטות כלומר הרבה כללים והרבה פרטים נזכרו כאן שהנזכרים ר\"ל ארבה סלע(י)ם חרגול חגב הם פרטים וכל למינו למינהו האמור בהם הם כללים ואם כן כשאתה דורש לכל אחד מהם אשר לו כרעים לכלל והנזכרים אחריו ר\"ל ארבה וכו' לפרט אתה דורש למינהו האמור בכל אחד כלל שני ותרבה בהם כל שכעין הפרט ויש בהם כללים ופרטים שאינם צריכים ועליהם יתבאר בסמוך שסלעם וחגב מיותרין וכן למינהו שבכל אחד מהם ובאים לדרשא ועכשיו מתחיל בדרש המקראות ואומר ארבה זה גובאי למינהו זה צפורת כרמים ושמא תאמר והרי למינהו כלל והיה לרבות יותר כל שכעין הפרט באמת כך הוא אלא שאין עוד בארבה כעין הפרט והכי קאמר אלו לא נאמר אלא ארבה למינהו לא הייתי מרבה אלא צפורת כרמים שאין עוד כעין פרט של ארבה שהרי סלעם ומינו יש להם גבחת וחרגול ומינו יש להם זנב וחגב ומינו משתנים מן השאר במראה והוצרך סלעם ומינו לרבות כל שיש לו גבחת ר\"ל שראשן מרוט וחרגול ומינו לרבות כל בני הזנבות וזהו שאחר שאמר ארבה זה גובאי למינהו זו צפורת כרמים אמר אין לי אלא שאין לו גבחת אבל יש לו גבחת מנין ת\"ל סלעם שהוא ניפול ולמינהו האשכף שהוא ממינו ועדין לא באו אלא יש לו גבחת ואין לו גבחת ואין לו זנב אבל יש לו זנב מנין ת\"ל חרגול שהוא רשון ולמינהו להביא כורספית ושחלנית שהם ממינה ומתוך שהוא כלל הוא מביא את שתיהן הא לתנא דבי רב אחר שהוא פרט אינו מביא אלא אחת והיא ערצוביא וודאי היא היא אחת מאלו אלא דמר קרי ליה כאתריה ומר כאתריה וכדחזינן דתנא דבי רב קרי לסלעם רשון ולחרגול ניפול והאחר בהפך ואחר כך שאל לר' ישמעאל ועדין לא שמענו אלא יש לו גבחת ואין לו יש לו זנב ואין לו אבל הבא וראשו ארוך מנין שהוא מותר צא ולמד בנין אב משלשתם שמאחר שהם נדרשים בכלל ופרט וכלל אין אנו יכולין לרבות אלא מה שהוא כעין הפרט וראש ארוך אינו כעין הפרטים והוצרך להביאה מבנין אב והוא שאמר לא ראי ארבה כראי חרגול ולא ראי חרגול כראי ארבה שהרי זה אין לו גבחת וזה יש לו זנב ולא ראי שניהם כראי סלעם שיש לו גבחת ואין לו זנב הצד השוה שבהם שיש לכלם ארבעה סימנין אף כל וכו':"
+ ],
+ [
+ "כך היא גירסת הספרים אלא שגדולי המפרשים מקשים בה והרי למטה אמרו שסלעם מיותר וכלהו אתו מארבה וחרגול והיאך יאמר לא ראי סלעם כראי שניהם עד שהם גורסים לא ראי ארבה כראי סלעם ולא ראי סלעם כראי ארבה ולא ראי שניהם כראי חרגול ולא ראי חרגול כראי שניהם דהא ודאי חרגול לא אתי מארבה וסלעם דמה להנך שאין להם זנב ואין הכרח בכך שדרך התלמוד כך הוא ולקמן אפוכי הוא דמהפכי לה וכדקאמר אלא אמר רב אחאי כלומר דמאי דאיתמר לא קאי אלא שמ\"מ הגירסא נכונה והקשה והלא הצרצור יש לי ד' סימנין יכול יהא מותר מבנין אב שלך ת\"ל חגב שיהא בכלל שם חגב וזה אינו כן:",
+ "וחזר והקשה והא לא דמי כללא קמא כו' דכללא קמא לא מצריך אלא חד סימן והם הכרעים ובתרא מרבי ארבעה דהיינו כל שדומה בה לארבה ואמר ליה אין הכי נמי והיינו דאמרינן בעלמא דר' ישמעאל דריש כללי ופרטי כי האי גונא וכדקאמר בפרק מרובה אם המצא וכו' הגנבה כלל משור עד חמור פרט חיים חזר וכלל ואע\"ג דבתרא לא מרבה אלא בעלי חיים ואע\"ג דמשמע דאיהו דריש אנא לא דרשינן ואם כן היאך פוסקים כמותו לא היא דאנן נמי דרשינן אלא דמיניה הוא דגמרינן והיינו דבפירקא קמא דזבחים הקשו והא לא דמי וכו' והשיב הא אשכחן דתנא דבי ר' ישמעאל דריש כי האי גונא אלמא אנן נמי דרשינן דהא ר' ישמעאל לא איירי התם כלל ויש בכאן בחדושין כמה קושיות אלא שאין בהם עקר ואיני מכוין בה אלא לישב ענין הסוגיא והקשה רב אחאי מה להצד השוה שאין ראשו ארוך ואין ללמוד מהם ראש ארוך וכי תימא הואיל ושוים בארבע רגלים וכו' דמיון חזק הוא ולא פרכינן כלומר דלאו בנין אב בלחוד הוא דאי הכי לא הוה מרבינן אלא דדמי ליה לגמרי אבל זה כלל ופרט וכלל הוא ואע\"ג דעבדינן בנין אב מן הפרטים אהני כללא בתרא לרבויי כל דדמי ליה בחד צד אע\"ג דלא דמי ליה לגמרי ומרבינן לראש ארוך הואיל ומ\"מ שוה בד' סימנין אי הכי חרגול נמי לא ליכתוב וליתיה מאידך דהא שוי ליה בד' סימנין אלא מאי טעמא לא מייתית ליה משום דאיכא למיפרך מה להנך שאין להם זנב ולא דמי לפרטא לגמרי מכל צד ולא אמרינן כללא בתרא עקר לטפויי טפי ר\"ל כל דדמי ליה בקצת צדדין אע\"ג דלא דמי בכל צדדיו אלא כללא קמא עקר ולא אהני בתרא אלא לרבות הדומה בכל צד כדאיתא בעירובין ופרישנא לה בפרק נגמר הדין ואם כן הכא נמי כו' אלא אמר רב אחאי סלעם קרא יתירא הוא דכלהו מארבה וחרגול אתו וכי פרכת בארבה אין לו גבחת הרי חרגול וכי פרכת בחרגול שיש לו זנב הרי ארבה ואם אינו ענין לגופו תנהו ענין לראש ארוך וחגב דמייתר אתי לשמו חגב ולמעט צרצור והקשה למה שאמר יכול אפי' לא היו בו סימנין הללו והיכי הוה אפשר למימר הכי והא ארבה וחרגול כתיבי ובעינן דדמי להו ותירץ אי לא כתיב סלעם כדקאמרת דלא הוה מצי לאייתוי אלא דדמי ליה והוה קשי לן למינהו למה לי אבל השתא דכתיב סלעם לרבויי ראש ארוך אע\"ג דלא דמי לגמרי דהא אידך לאו ראשו ארוך הוה סלקא דעתך נמי למימר דחגב מרבה כל ששמו חגב אע\"פ שאין בו ארבעה סימנין הואיל ודמי בכל דהו ת\"ל למינהו עד שיהו בו כל סימנין אלו ולמינהו דסלעם נמי איצטריך דאי לא כתוב הוה ליה בהדי אשר לו כרעים כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ולמעוטי מין סלעם דהיינו אושכף והיינו דאמר לעיל למינהו להביא את האושכף זהו ביאור השמועה לשטת גדולי הרבנים והיא עקר ואע\"פ שבקצת חדושים וקצת תוספות האריכו בה הרבה בקושיות ותירוצין אין צורך בכך:"
+ ],
+ [
+ "המשנה התשיעית והכונה בה ככונת מה שלפניה ולבאר בפרט סימני דגים ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ר' יהודה אומר שני קשקשים וסנפיר אחד ואלו הן קשקשים הקבועים בו וסנפרין הפורח בהן אמר הר\"מ פי' הלכה כר' יוסי גם כן כמו שאמר שני קשקשים ודע שאם נמצאו לאותו המין קשקשים אבל אי��ם רואים בו אלא לאחר שיגדיל או נושרין ממנו כשצדין אותו (וצאתו) [בצאתו] מן המים ויש הרבה כזה באותו המין מותר ואפי' באותו הזמן שאין לו קשקשים:",
+ "אמר המאירי בדגים סימן טהרתם נזכר בתורה והוא סנפיר וקשקשת ור' יהודה אומר שני קשקשים פי' מתוך שאמרה תורה קשקשת אל תטעה להתיר באחת שאין קשקשת אלא לשון כלל ואין מתירין אלא בשנים אבל בסנפיר אחד מותר ואיזהו קשקשת אלו הן הקבועים בו וסנפירים הוא הפורח בהן:",
+ "ולענין פסק צריכין אנו לגלגל בה מה שנאמר בתוספתא כמה קשקשים יהיו לו ויהא מותר אחת תחת זנבו ואחת תחת לחיו ואחת תחת סנפירו ור' יהודה אומר שנים מעתה יש מי שפירש בכאן שדעת תנא קמא של משנה זו כדעת תנא קמא של תוספתא וצריך שלשה קשקשים אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפירו ואחת דקאמר פירושו אחת בכל מקומות אלו וכן כתבוה גדולי הגאונים ור' יהודה מצריך שנים בכל אחד מן המקומות והלכה כחכמים ויש מפרשים לדעת תנא קמא שדי לנו באחת ובלבד באיזה מאלו השלשה מקומות ולר' יהודה שנים באיזה מקום מאלו גם כן והלכה כחכמים ודי לו באחת ובלבד במקומות אלו הא במקום אחר חוששין שמא אחר שניצוד נתערב עם האחרים ונדבק בו ומ\"מ רוב פוסקים הביאו המשנה כצורתה לומר שאף בקשקשת אחת בכל מקום שהיא טהור:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן הרבה מיני דגים יש שאין להם קשקשת עכשיו ועתידים להביא לאחר זמן וכן שהיתה להם והשירוה בשעה שעלו מן הים כל שנודע כן במסורת מותרים ואין להרהר בהיתרן כלל:"
+ ],
+ [
+ "קשקשת הוא הסימן המובהק שכל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר אבל סנפיר אינו סימן מובהק שיש הרבה מינין שיש להם סנפיר ואין להם קשקשת וכן התבאר במסכת נדה ואחר שכן הכל תלוי בקשקשת לא נכתב סנפיר אלא לצות בעלמא להודיע שאין קשקשת בלא סנפיר אחר שכן מצא חתיכת דג ומכיר בה שיש לה קשקשים מותרת אע\"פ שאין כאן סנפיר מצא בה סנפיר ולא קשקשת אסורה:",
+ "ממה שנאמר בתורה בבהמה כל בהמה מפרסת פרסה וגו' אותה תאכלו ונאמר בגמל וחבריו את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' כלומר וכל שכן מאותם שאין להם שום סימן וכן בבשר עוף את אלה תשקצו לא יאכלו ונאמר בהם כל צפור טהורה תאכלו וכן בדג טמא מבשרם לא תאכלו ונאמר בהם את זה תאכלו וממה שנאמר אכול אתה שומע הא מן האחרים לא תאכל למדת שהאוכל מבהמה טמאה וחיה בכללה או מעוף טמא או דגים טמאים עבר על עשה ולוקה על מצות לא תעשה:",
+ "במסכת ע\"ז התבאר שאם היו שם הרבה חתיכות וראה קשקשת באחת מהן לבד רואה אם החתיכות מתאימות אם לאו ואם מתאימות כלן כשרות ואם לאו יאסרו שאין מתאימות מספק ואפי' באו כלן בחבית אחת הרבה מיני דגים יש שקשקשת שלהם דקה עד מאד ואינה ניכרת התבאר במסכת ע\"ז שאם קנחה בסמרטוט ומצא בה קשקשים או שהניחה בכלי חדש ומצא בו קשקשים סומך עליהן ומתירין:",
+ "יראה מסוגית מסכת ע\"ז בסוגית טרית שאינה טרופה לפי מה שפירשו בה גדולי הרבנים שהדגים הטמאים ראשן חד ושאין להם חוט השדרה וההפך בטהורים ואין הטמא דומה לטהור מעולם אבל יש מן הטהורים שדומין לטמאים לא הוצרך לדעת זה סי' קשקשת אלא להכיר טהורים הדומים לטמאים הא כל שבא ראשו ושדרו בסימן טהרה אע\"פ שלא מצאנו שם קשקשת מותר ואע\"פ שהסוגיא מוכחת כן לפי פירושם הדברים זרים ואין לנו בה לצד הוראה אלא מה שכתבו גדולי המפרשים שלא נאמר שם ראשו ושדרו אלא להכיר באותו טרית שאינה טרופה בראש ושדרה שהוא דג פלוני וטהור ואע\"פ שביאור הסוגיא נופל יותר יפה לפי' גדולי הרבנים כבר הארכנו בה ליישב דברים אלו אף לענין ביאור בשני דרכים וללמד שאין ראש ושדרה סימן טהרה לכלל הדגים כלל כמו שביארנו שם בפרק שני בסוגית המשנה השמינית:",
+ "כל מה שכתבנו לא כתבנו אלא להתיר דגים עצמן אבל לענין היתר צירן הדברים מתבארים במסכת ע\"ז וכן ענין דגים מלוחים הנמצאים ביד גוי אם חוששין שמא נמלח עם הטמא אם לאו:",
+ "תולעים הנמצאים במים ושרצים הדקים הדומים לדגים ואין להם סנפיר וקשקשת אם בימים ובנחלים הם טמאים ואם במים שבתוך הכלים טהורים שלא הוצרכו סנפיר וקשקשת אלא לנמצאים במים הנובעים ואם נמצאו בבורות שיחין ומערות וכל מקום שהמים עומדות שם מכונסים הרי הם לענין זה כמים שבכלים:",
+ "חריצים ונעיצים שהם ארוכים ואין המים עומדין שם מכונסין מכל וכל אלא שנמשכין בה ומ\"מ אינם נובעים יש מי שדן אותם כמים שבכלים אחר שאינם נובעים ויש מי שדן אותם כנחלים אחר שהם נמשכים וכן שטת הסוגיא מוכחת לדברי הכל ומ\"מ מה שקראם בסוגיא נובעים לא נובעים ממש אלא מתוך שהם נמשכים הוא קורא אותן נובעים:"
+ ],
+ [
+ "כלים עצמם שהתרנו את הנמצא בהם דוקא בזמן שלא פירשו והיא שאמרו שוחה ושותה ואינו נמנע אבל פרשו אסורים מתורת שרץ השורץ על הארץ וכן הדין בבורות שיחין ומערות:",
+ "לא פרשו לארץ אלא שפרשו לאחורי הכלי או לשפת הבור והשיח והמערה הרי הם כמי שפרשו לארץ ואסורין אבל אם פרשו לדופן הכלי הפנימית ובדופן הבור אע\"פ שיצא מן המים אין זה נקרא פרש שמקום גדולו הוא שמא תאמר נחוש שמא יצא וחזר כל היוצא אין חוששין לו שיחזור ואין מחזיקין את הדבר אלא למקום שאנו מוצאין אותו שם:",
+ "שכר שבתוך הכלי שנמצא בו ממינין אלו הרי דינו כדין מה שהזכרנו והיה דרכם שהיו מסננין אותו עד שלא ישתו ממנו מחמת רוב הפסולות הנעשה בו ולא במסננת של בגד מפני שהשכר עב ואינו עובר יפה אלא היו לוקחין תבן וקש וכיוצא בזה והיו משימין על כלי ריקן ומערין מכלי שבו השכר על הקש והשכר נכנס לכלי והפסולת נשאר על הקש מעתה לא יעשה אדם כן בלילה שמא יפרש התלעת על הקש ונעשה אסור כמו שאמרו את נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסננם ואחר כך יתגלגל לתוך הכלי ויהא סבור שלא יצטרך להזהר ממנו ונמצא בא לידי מכשול:"
+ ],
+ [
+ "תולעים המתהוים בפרי בעודו מחובר לקרקע אסורים כמי ששרצו על הארץ כמו שביארנו למעלה ואם התליעו לאחר שנתלשו מותרין אף התולעים עצמם בשלא פירשו הא אם פירשו אפי' לא הגיעו לארץ אלא שקלטו מן האויר או שפרשו לגב הפרי או שלא פרשה אלא מקצתה או שפרשה חיה ומתה קודם שהגיעה לארץ בכלם אסורין מספק מתה ואחר כך פרשה יש אוסרים מפני שהם גורסין בסוגיא זו פירשה מתה מהו ונשארה בתיקו ואסורה מספק ומ\"מ גדולי הרבנים מתירין שהם גורסין כאן פרשה ומתה מהו כמו שפרשה ומתה לאחר מכן אבל אם פרשה אחר שמתה פשיטא דשריא ומתוך כך נהגו רבים לאכול פולים ישנים בענין זה שירתיחו המים יפה תחלה ויתנו את הפולים לתוכם כדי שימות הרחש בתוך חורו ואפי' יצא אחר כן אין כאן איסור הואיל ומת והוא שהם סבורים על רחשים שבפולים שאין מתהוים במחובר ואף האוסרים עושים בדרך אחרת והוא שנותנין אותם תחלה במים צוננים שיפרוש כל העתיד לפרוש ואחר ��ך נותנין אותם במים חמים וכשמוצאן משליכן ואוכל את השאר אלא שמ\"מ ראוי לאסור בכלם שמא יש מאותם הרחשים שהם מאותם שנתהוו בה במחובר וכבר ביארנו ענין זה למעלה:",
+ "תולעים הנמצאים בבשר ר\"ל בתוך שיעור המוכיח שמחיים היו שם אסורים ואע\"פ שממנה נתהוו ולא מן הארץ שמ\"מ אין דבר חי שבבהמה ניתר בלא שחיטה ואלו אינן בני שחיטה וכל שכן הנעשין בבני מעין שיש לומר עליהם שמחוץ באו אבל דגים אם נמצאו בבשרן מותר שממנה נתהוו והרי דגים אינן בני שחיטה אבל הנמצאים במעיהם אסורים ומעתה אין צריך לומר בדג מלוח שהתליע אחר מיתה שמותר לאכלו וכן תולעים שנתהוו בבשר לאחר שחיטה וכן בגבנה מותרין כל זמן שלא פרשו לא נאסר תולעת שבבהמה אלא שנתהווה מחיים וכמו שביארנו:",
+ "ולענין ביאור לשטה זו קוקני הם תולעים הנמצאים במעי הבהמה ואמר שהם אסורים משום דמעלמא קאתו כלומר וכבר שירצו בארץ ונכנסו לשם דרך אכילה והקשה אי הכי לישתכחן דרך בית הרעי כלומר שכל הבא עם המאכל מתעכל הוא עמו ויוצא עמו והעלוה מינם ניים ועייל באוסייה כלומר דרך החוטם והילכך בין בבהמה בין בדגים אסורים שהרי אע\"פ שהשמועה מתפרשת בבהמה הרי יש לאותו הטעם מקום אף לדגים והוא הדין לנמצאו בריאה ובכבד שמא דרך קנה נכנס ומורנא הוא תולעת הנמצא בתוך הבשר הן בבהמה הן בדגים וודאי לא מחוץ באו אלא שם נתהוו והוא ענין מינהו גבלי ואמר עליה דבשרא אסיר דכוורא שרי ואמר ליה מאי שנא והשיבו דבהמה בשחיטה מישתריא ונמצאו גדלים באבר מן החי והני לאו בני שחיטה נינהו אבל דגים כו' ומשום הכי בבהמה אסירן וצריך לזרקם וזהו שאמרו ואת נבלתן תשקצו לרבות דרנין שבבהמה והם התולעים הנמצאים בראש הבהמה הא כל שנתהוו בבשר הדגים או בחתיכות הבשר לאחר שחיטה או בגבנה מותרים לגמרי כל שלא פרשו הא פרשו אף על גב הגבנה או החתיכה אסורים כמו שביארנו בפירות ויש בשמועה זו פירושים אחרים אלא שאין שנוי גדול ביניהם לענין פסק ומ\"מ זהו עקר הדברים ומה שתמצא לגדולי המחברים שלא מצאו היתר בדגים אלא במליח שהתליע וכן לגדולי המפרשים שלא מצאו היתר בשל בשר אף בנתהוו בה לאחר שחיטה במחילה מכבודם דברים זרים הם ואי אפשר להעמידם:",
+ "יראה מתלמוד כריתות ומעילה שהשרצים שיעור אכילתם בכזית וכן במסכת מכות והוא שבראשון של כריתות אמרו הילכך דם הנחש ובשרו מצטרפים לכזית ובפרק דם שחיטה אמרו דם שרצים לוקין עליה בכזית ובמעילה פרק קדשי מזבח אמרו שרצים לוקין עליהם בכזית אכילה כתיבא בהו ובמסכת מכות אמרו ריסק תשעה נמלים ואחד חי והשלימו לכזית וגדולי הרבנים פרשו במסכת ע\"ז ובמסכת יבמות ששיעור אכילתן כשיעור טומאתן בכעדשה במסכת ע\"ז כתבוה בההוא עכברא דאישתכח בשיכרא ואימרטט שפירשו שנידקדק ושיעור איסורו בכעדשה וביבמות פרק חרש כתבוה במה שאמרו שם שרצים דאיסורן במשהו ופרשו בה בכעדשה ומ\"מ בתוספות פרשוה (בבריא) [בבריה] כגון נמלה וכיוצא בה אלא שחכמים אחרים פרשו לישב את הדברים שלא נאמר בהן כעדשה לענין אכילה אלא בעין אבל על ידי תערובת בכזית ואף באכילה בעין דוקא בשמנה שרצים אבל האחרים בכזית וכן כתבוה מגדולי המחברים מ\"מ כל שהוא בריה חייב עליה וכמו שפירשנו בתולעים וזיזין ויבחושין ובתלמוד המערב שבמסכת נזיר אמרו והרי שמנה שרצים מטמאין בכעדשה ואכילתם בכזית ותירצו כאן לדם כאן לבשר כלומר דבדם בעינן כזית אבל בשר בכעדשה ובזה נתישבו קצת השמועות:",
+ "תולעים הנמצאים בכרוב ובסילקא ובשאר הירקות איסורן פשוט וצריך לנקרן יפה יפה ואם נמצאו בקדרה זורקן ואוכל את השאר ומה שלא נמצא סומך על שנימוחו ונתבטלו בששים וקצת גאונים (כתבו) הסכימו דרך מנהג שכל שנמצאו בקדרה מארבעה ולמעלה אוסרין את כלה:",
+ "חכמי האחרונים כתבו במסכת עבודה זרה שכל הדברים שנפש האדם קצה בהן ומואסתן כאלו הזיזין והיבחושין ושאר דברים שכתבנו נפלו בקדרה אפי' נמוחו בטלות ברוב שכלן נותני טעם לפגם הם וכל נותן טעם לפגם מותר כמו שיתבאר שם ומ\"מ כל מה שאפשר לבדוק ולהסיר יעשה כן וכן הדבר נאה:",
+ "ועתה נשלם הפרק תהלה לאל:"
+ ],
+ [
+ "פרק רביעי בעזר הצור:",
+ "בהמה המקשה וכו' עקר כונת הפרק להשלים מה שכבר התחיל לבאר מענין הטרפויות והדברים שאין השחיטה מתירתן ולהודיע שענין הטרפות חל לפעמים על מקצת הבהמה מבלי שיחול על כלה ומתוך שזה הענין ימצא בעובר שהוציא אחד מאיבריו חוץ למחיצתו נתגלגל על ידי זה לבאר הצדדין שהעובר ניתר בשחיטת האם והצדדין שלא יותר בזה והדברים שיפלו בענין זה מעניני טומאה וטהרה ומענין בכור שנולד על דרך זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר על איזה צד חל טרפות באבר מן האיברים מבלי שיחול על כל הבהמה ועל איזה צד יאסר מה שיחתך בחיי הבהמה מאיבריה הפנימיים מטעם אבר מן החי ועל איזה צד לא יאסר מטעם זה השני לבאר בענין מבכרת שילדה שלא כראוי על איזה צד צריך לנהוג קדושת בכור במה שיצא ממנה ועל איזה צד אינו קדוש כלל והשלישי לבאר במה שנאסר בענין זה אם יפול בדין נבלה לטמאה טומאה גמורה ואם יפול בדין טרפה שחוטה שלא לטמא אלא במוקדשין כמו שיתבאר וכן בבהמה שמת עוברה במעיה היאך דינו לענין טומאה ועל הדרך ההוא בעצמו בענין אשה שמת וולדה בתוך מעיה על איזה צד מטמא הרביעי לבאר במה שנמצא במעי הבהמה אחר שנשחטה על איזה צד מותר שלא בשחיטה ועל איזה צד טעון שחיטה ועל איזה צד יאסר אף בשחיטה החמישי לבאר ענין טרפות צומת הגידין ומקומות שבו על השלמות זהו עקר כונת הפרק דרך כלל אלא שעל ידי אלו יתגלגלו דברים אחרים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תבאר לנו החלק הראשון והוא שאמרו בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה הוציא את ראשו אע\"פ שהחזירו הרי זה כילוד חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה זה הכלל דבר שגופה אסור שאינה גופה מותר אמר הר\"מ פי' מה שאמר מותר ר\"ל אותו אם נשחטה אמו והוציאהו מגופה יהא מותר באכילה ואותו האבר שיצא קודם השחיטה אין מותר לאכלו ואפי' חזר לגוף הבהמה לפי שנאמ' ובשר בשדה טרפה ר\"ל שבשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה הרי זו טרפה וכבר ביארנו זה בזבחים וכמו שהטרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר ואפי' שב למחיצתו ולפיכך אוסרין אותו האבר ואפי' החזירו וההפרש מבואר שאם החזירה האבר קודם השחיטה חותכים אותו האבר היוצא בלבד ואוכל שאר העובר ואם לא החזירה ונשחטה הבהמה חותכין אותו האבר שיצא ואינו מותר באכילה ואסור מקום החתוך גם כן מפני שיצא לאויר ואחר כך חותכים מלמעלה מן הסמוך לגוף ומשליכים אותו וזהו ענין מה שאמרו לא נצרכה אלא למקום חתך ומה שאמרו הרי זה כילוד ר\"ל שאם נמצא חי בבטן אמו אחר שחיטתה אינו מותר באכילה עד שישחוט אותו ואין אנו אומרים שחיטת אמו מטהרתו ומה שאמ' חותך מן העובר שבמעיה ומותר באכילה ר\"ל שאותו דבר שחותכים ממנו אסור באכילה ולא נאמר עליו אבר מן החי על מנת שיהא בתוך הגוף עד שתשחט הבהמה:",
+ "אמר המאירי בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה ואחר כך נשחטה הבהמה מותר באכילה פירשו בגמרא דוקא העובר שניתר הוא בשחיטת האם אבל אבר עצמו הואיל ויצא ממחיצתו אסור לעולם כדין טרפה הואיל ולא נולד כלו שהנשאר בפנים הוא כגוף הבהמה אם כן מה שיצא לחוץ הוא אבר בפני עצמו ונאסר והוא הדין אם לא החזירו או ששחט את אמו ואחר כך החזירו שמותר העובר והאבר אסור אלא שאם לא החזירו אסור אף מקום החתך אם חתכו בצמצום כנגד היוצא ואם כן כשלא החזירו צריך לחתכו מעט בפנימיות דפני הרחם שישאר מקום צמצום החתך עם האבר היוצא הוציא ראשו הרי הוא כילוד ואם חזר בתוכה ונשחטה האם אסור אם הוא מת כנבלה הן בן שמנה הן בן תשעה ואם יצא חי טעון שחיטה אם הוא בן תשעה ואם בן שמנה אפי' חי אסור שהרי נפל הוא וכן הדין ביצא רובו דרך מרגלותיו חתך מעובר שבמעיה וכו' כלומר שהכניס ידו בפנים וחתך אבר מן העובר והניחו לשם ונשחטה האם מותר בשחיטת האם שכל שנמצא במעי הבהמה מכיוצא בזה מותר כמו שיתבאר בפרק זה ואין כאן אבר מן החי שאין העובר בכלל זה בעודנו בתוכה שהרי אף אם נמצא שם מת מותר אבל אם חתך מאבר שמגוף הבהמה אף מאותן שאין נעשית טרפה בהם כגון מן הטחול ומן הכליות והניח בתוכה אסור מתורת אבר מן החי זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינה גופה מותר:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן ויש בכור לכהן ולא לנחלה ויש בכור לזה ולזה ויש שאינו בכור לא לזה ולא לזה והוא שלענין בכור לפדיון הדבר תלוי בפטר רחם וכל שנפתח כבר רחמה של אם בולד אחר אע\"פ שהוא נפל הפקיע הבא אחריו מן הפדיון אבל לענין נחלה אין הדבר תלוי אלא בולד של קיימא וכל שנולד ולד של קיימא אפי' מת לאלתר מפקיע הבא אחריו מבכורות הנחלה הא כל שאינו של קיימא אינו מפקיע הבא אחריו מן הבכורה הא בן תשעה שיצא ראשו חי אע\"פ שמת קודם שיצא כלו מפקיע הבא אחריו מן הבכורה שכל שיצא ראשו הרי הוא כילוד ושאר הדרכים מתבררים במסכת בכורות:",
+ "שליא שיצתה מקצתה ונשחטה האם אסורה השיליא כולה באכילה שמא באותו מקצת שיצא היה ראש הולד והיה כילוד ואין שחיטת (הילוד) האם מתירתו עוד ואפי' לא מצא בה ולד אסורה שאין שליא בלא ולד וכשם שהשליא סימן ולד לאשה וטמאה טומאה הכתובה בתורה ותשב לזכר ולנקבה כמו שיתבאר במקומו כך בבהמה אין שליא בלא ולד וודאי נמוח ובזמן שיצא היה שם ולד מחוי ויצא הראש במיחויו והיה כילוד ודבר זה יתבאר במשנה השביעית:",
+ "העובר שהוציא את ידו וחתכוה אותו אבר נידון באבר מן החי ומטמא כנבלה והנשאר בפנים מן העובר ניתר בשחיטת האם וטהור מן הטומאה שלא נטמא במגע אותו האבר שאין הבהמה מקבלת טומאת אוכלין מחיים:",
+ "הוציא את ידו ושחטו את האם ואחר כך חתכו את האבר היוצא אין לזה האבר דין נבלה שאחר שהוא מחובר בשעת שחיטה לעובר שבפנים הניתר בשחיטת האם אע\"פ שאין השחיטה מועילתו להתירו לאכילה מ\"מ מועלת היא לטהרו מידי נבלה כמו שיתבאר במשנה הרביעית ומ\"מ דינו כדין טרפה שחוטה והבשר כלו הן של אם הן של עובר דינו כבשר שנגע בטרפה שחוטה ואם היתה של קדש פסולה שהטרפה השחוטה שנגעה בבשר קדש טמאה מדברי סופרים:",
+ "זה שכתבנו שהעובר ניתר בשחיטת אמו כך יצא לנו מן המקרא שכתוב כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות בבהמה תאכלו ודרשו בה כל שבבהמה תאכלו ר\"ל שיהא ניתר עוברה בשחיטתה:"
+ ],
+ [
+ "ולענין ביאור בריתא דאייתי אבימי מבי חוזאי ר\"ל פרסה החזיר אכול פרסות החזיר אכול משום דאיהו דרש פרסה בבהמה פרסות בבהמה קס\"ד דאאיברים קאי וללמד דוקא כשהיא בבהמה ומדנקט פרסה ופרסות ודאי ביצאו מיירי ולימד שאם לא חזרו לא יאכלו הא חזרו יאכלו ולא דקדק בה עכשו על שדרשה משני מקראות והרי דיו באחד אלא שדקדק שאם לא חזרו אסורות הא חזרו מותרות ומאי לאו אאבר והיינו דקאמר מאי לאו החזיר פרסה אכול פרסה והשיבו לא אלא החזיר פרסה אכול עובר הא פרסה אסירא ואע\"ג דעובר אף בלא החזיר מותר אתא למקום חתך על הדרך שביארנו ואחר כך דקדק שלדבר זה דיו באחד ומאחר שהביאה משנים משמע דחד למקום חתך וחד לאבר עצמו ואי אמרת אי אבר שרי מקום חתך מאי עבידתיה בא זה ולימד על זה כשכיר על תושב והשיבו שהשני בא לבאר קלוט במעי פרה כמו שנבאר עכשיו והוא שכבר ידעת בבהמה טהורה שאחד מסימניה הוא שפרסותיה סדוקות כמו שביארנו שחט את הבהמה ומצא במעיה עובר שפרסותיו קלוטים כחמור כשרה כל שבמעי טהורה מן המינים שהם בעלי פרסות אפי' קלוטות טהור כמו שיתבאר אפי' בצורת גמל אפי' בצורת חמור וכל כיוצא בהם מן המינים שהם בעלי פרסה או פרסות והתבאר במסכת בכורות לדעת חכמים שלא סוף שנמצא במעי האם אלא אפי' יצא לאויר העולם חי וגדל מותר הואיל ונתברר לנו שממנה נולד ואע\"פ שר' שמעון חולק בזו הלכה כחכמים ומ\"מ הניח פרה מעוברת בעדרו ובא ומצא מין טמא כרוך אחריה אע\"פ שהוא יונק ממנה הרי זה ספק ואסור באכילה שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה וכן כתבו גדולי המחברים:",
+ "כשם שביארנו במחיצת דפני הרחם שהוגבל בהם מקום לאכילת העובר על הדרכים שביארנו שאם יצא ממחיצתו אע\"פ שחזר אסור כך הדין בכל דבר שהוגבלו מחיצות לאכילתו שאם יצא משם אע\"פ שחזר אסור כגון בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לקלעים או חוץ לחומת העזרה כל אחד כדינו וקדשים קלים שיצאו חוץ לחומת ירושלים וזהו שנאמר בשעיר החטאת שכעס משה על שנשרף שהיתה מן החטאות שהזאתם בפנים ואמר הן לא הובא את דמה אל הקדש אלא פנימה היתה הזאתה ונמצא שלא יצאה חוץ למחיצתה שאם כן ראויה היתה לישרף ומ\"מ מעשר שני ובכורים אינן בדין זה אלא אע\"פ שיצאו הואיל וחזרו לפנים מחומת העיר הותרו:",
+ "זה שביארנו באבר שיצא שהוא אסור עד כנגד היוצא והנשאר בפנים לבד מותר אע\"פ שר' יוחנן חלק בה לומר שאבר עצמו מותר ורב הוא שאסרו וכבר אמרו רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בזו מ\"מ שמואל הסכים בה עם רב וכמו שאמרו רב ושמואל דאמרי תרויהו אבר עצמו אסור והלכה כרבים ולא עוד אלא שאף ר' יוחנן לדעתנו חזר בו והוא שאמרו במערבא מתנו רב אמר יש לידה לאיברים ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברים מאי ביניהו למיסר מיעוט אבר שבפנים ואע\"פ שגדולי הרבנים פירשו יש לידה לאיברים ר\"ל שאין חזרתו מועלת ולר' יוחנן אין לידה וחזרתו מועלת והיא היא המחלקת הראשונה עד ששאל מאי ביניהו ר\"ל בין לשון יש לידה ואין לידה ללשון אבר עצמו אסור ומותר והשיב דאיכא ביניהו יצא רובו של אבר ונשאר מיעוטו בפנים דללישנא דאבר עצמו אסור דוקא היוצא וללישנא דיש לידה נאסר כלו מ\"מ רוב גאונים מפרשים במערבא מתנו כלומר דאף ר' יוחנן מודה דאבר עצמו אסור ולא נ��לק אלא במיעוט הנשאר אי שדינן ליה בתר רובא ומאי ביניהו פירושו בין רב לר' יוחנן כלומר במאי קא מיפלגי ומצינו כיוצא בו בשבת פרק המוציא בענין המוציא שטר חוב שנחלקו בו ר' יהודה ורבנן ושאל מאי ביניהו כלומר במאי קא מיפלגי אע\"פ שאין דרך התלמוד בכך ומסיק דלרב אף מיעוט שלא יצא אסור ולר' יוחנן לא נאסר אלא היוצא ובזו ודאי אע\"ג דרב טעמא דמיסתבר קאמר דהא יצא רובו של עובר הוה ליה כילוד והוה ליה למימר דמיעוט אבר אצל כל האבר כמיעוט עובר אצל העובר מ\"מ הוה ליה פלוגתא דרב ור' יוחנן והלכה כר' יוחנן ומעתה יצא מקצת האבר או אפי' רובו אין אוסרין אלא היוצא ואין אומרין שיהא המיעוט הולך אחר רובו ושיאסר כל האבר אלא היוצא ממנו הוא שנאסר ומ\"מ אם יצא רוב העובר וחזר אע\"פ שלא יצא ראשו הרי כלו כילוד ונאסר אף מה שבפנים ואין לו לעולם עוד היתר בשחיטת האם אלא הרי הוא כיצא ראשו ודין שלו כדין יצא ראשו האמור במשנה:",
+ "הוציא את ידו והחזירה ואחר כך הוציא ידו האחרת והחזירה ואחר כך הוציא רגלו והחזירה וכן עד שיצא רובו בדרך זה וחזר אין המיעוט שלא יצא נאסר בזה הואיל ולא יצא אלא אבר אבר וחזר שלא היה רובו ביחד בחוץ אין מה שלא יצא נידון כילוד:",
+ "הוציא את ידו וחתכה ואחר כך הוציא את ידו האחרת וחתכה ואחר כך הוציא רגלו וחתכה וכן בכלם אבר אבר עד שיצא רובו ונחתך הואיל ולא חזר אבר ואבר והרי רובו נחתך בחוץ אע\"פ שלא יצא ביחד נאסר אף המיעוט הנשאר בפנים ואע\"פ ששנינו דבר שאינו גופה מותר ר\"ל שאם חתך מן העובר אבר אבר מותר ואם בשהניחו בפנים ולא הוציאו לא הוצרך שהרי הזכיר חותך מעובר שבמעיה והיה לנו לומר שהוא בא לרבות כיוצא בזו להיתר אינו כן שלא בא להתיר אלא מה שבפנים שלא יצא ואע\"פ שכבר הזכירה שמא בא לרבות היתר קלוט במעי פרה ולדעת האוסרה אחר שיצאה לאויר העולם אע\"פ שאין אנו צריכים לה:"
+ ],
+ [
+ "בהמת קדשים שהיתה בעזרה שהוא מקום שחיטתה והוציא העובר את ידו אסור על הדרכים שביארנו ואין אומרים כשם שהועילו מחיצות העזרה לאם שכל זמן שלא יצאה ממחיצותיהם לא נפסלה כך יועילו לעובר שאין מחיצות לעובר אלא דפני האם בלבד:",
+ "שחט סימן אחד והוציא עובר את ידו קודם ששחט סימן האחר אע\"פ שסימן הראשון היה בא להתיר אבר זה באכילה וסימן שני אינו בא עוד על דבר זה מ\"מ מצטרף הוא עמו ומטהרין את האבר מידי נבילה ואין צריך לומר כשהוציאה קודם שחיטה שהרי ענין הסימנין שוה בהם ששניהם באו לטהרו מידי נבלה ולא להתירו באכילה:",
+ "עובר זה שהוציא את ידו והחזירה כבר ביארנו שאין לאבר זה תקנה לעולם אפי' יצא חי וגדל ונשחט שאינו ניתר אף בשחיטת עצמו הואיל ונשחטה האם קודם שנולד שאם נולד קודם שנשחטה האם אפילו יצאו כמה איברים וחזרו ניתר הוא בשחיטת עצמו אבל כל שיצא וחזר ונשחטה האם ואחר כך יצא העובר כלו חי וגדל אין אותו אבר ניתר אף בשחיטת עצמו ואינו נידון כיצא רובו או ראשו וחזר שניתר בשחיטת עצמו הואיל ויצא חי ששני אלו בני שחיטה הם מפני שהם נידונים כילוד אבל אבר אחד אינו ניתר שהרי הוא עצמו יצא ממחיצתו ושבפנים אינו טעון שחיטה ואינו בר שחיטה כלל והרי זה האבר כעומד בפני עצמו ואסור לעולם:",
+ "עובר זה שהוציא את ידו והחזירה שיצא חי אחר שנשחטה האם וגדל ובא על בהמה אחרת והוליד ממנה בן כתבו בה רבותי שאף לדברי האומר חוששין לזרע האב אין הולד אסור ואפי' אבר שכנגד האבר האסור שבמוליד שאין אבר מוליד אבר לבד אלא זרע המוליד מתבלבל וכל אחד מן האיברים מסתייע בחברו וכמו שבבהמה בעלמא מסתייע בה כח ההולדה מן החלב והדם ומותרין כך בזו אע\"פ שמסתייע מכח האבר האסור מותר וכן הדין אם בא על בהמה שיש בה איסור אבר היוצא בענין המוליד והוא הקרוי כאן בן פקועה דכותיה כלומר שלא יהא טעון שחיטה אלא מצד אבר אחד ואותו לא תהא שחיטה מועלת בו כלום ומ\"מ אם היא נקבה וילדה והרי היא חולבת חלב שבדדיה אסור מספק שמא הואיל ויש בה אבר אחד אסור והרי החלב מתגדל מכל האיברים נמצא שנתערב בו כח אותו אבר האסור והוה ליה כחלבה של טריפה ואסור או שמא הואיל ואין לאבר זה איסור מחמת עצמו כטרפה אלא מחמת שיש בה אבר טעון שחיטה ואין לו סימנין להתירו בהם על ידי שחיטה אין זה כחלב טרפה ומתוך כך הדבר ספק ומחמירין בה:",
+ "יצא רובו וחזר ונשחטה האם והוא בן תשעה ויצא חי וגדל והוליד הרי הוא כשאר בהמה שהרי זה טעון שחיטה כמו שביארנו:",
+ "נשחטה ונמצא בן תשעה חי במעיה ויצא וזהו בן פקועה וגדל ובא על בהמה והוליד יש מי שפוסק כדעת האומר חוששין לזרע האב וולד זה אין לו תקנה שהרי האב כנשחט הוא ואינו טעון שחיטה מן הדין כמו שיתבאר ואם כן אין לולד זה חיוב שחיטה אלא מצד האם והרי הוא כמי שנשחטו חצי סימניו ונמצא שהוא טעון שחיטה ואינו בר שחיטה ולפיכך אין לו תקנה ויש מי שפוסק שאין חוששין לזרע האב וטעון שחיטה ונשחט ועקר מחלקתם אם חוששין או אין חוששין יתבאר בפרק אותו ואת בנו ומ\"מ אם היה הדבר בהיפך ר\"ל זכר שבא על בת פקועה והוליד אין לו תקנה לדברי הכל שהרי זרע האם לדברי הכל חוששין והרי זה אינו טעון שחיטה מצד האם:",
+ "בא בן פקועה על בת פקועה והוליד ניתר בלא שחיטה מן הדין נמצא שיש בהמה שהיא טעונה שחיטה ויש שאינה טעונה שחיטה מן הדין ויש שאינה ניתרת אפי' בשחיטה:",
+ "זה שיראה מדברינו שאנו אומרין שזרע המוליד (מתלבל) [מתבלבל] הוא קולא לענין פסק לבד הוא שכתבנוה ולהתיר אף האבר שכנגד אותו האבר האסור שבמוליד ומ\"מ לענין ביאור בגמרא לחומרא נאמר והוא ששאלו בעובר זה שיש בו אבר אחד אסור לדברי האומר חוששין לזרע האב אם יש לאסור את זרעו ושאל בה היכי דמי אילימא דאזל אבהמה מעליתא כלומר שאין בה שום איסור והלא אף בבן פקועה גמור שאין בו שום איסור הואיל ומ\"מ אינו טעון שחיטה מן הדין חוששין לזרעו כל שכן זה שרובו אינו טעון שחיטה ושיש בו אבר אחד שאף שחיטה אינה מועלת בו אלא דאזל אבן פקועה דכותיה שהוציאה אותו אבר בעצמו וחזר ואלו דכותה בבן פקועה על בת פקועה הולד מותר לגמרי ואף זו אבר מוליד אבר וחתיך ליה וכל השאר הוה ליה בן פקועה בבת פקועה או דילמא מיבלבל זרעיה והרי אבר האסור מסייע באחרים ואין לו תקנה ואחר כך אמר שזו לא נשאלה דודאי מיבלבל זרעיה אלא דהכא לא שיכא בהכי דבן פקועה גמור אין תורת שחיטה עליו מן הדין והרי הוא כנשחטו סימניו אבל זה תורת שחיטה עליו מצד האבר אלא שאינו ניתר בה והילכך לא נאסר הולד מתורת סלוק חיוב שחיטה אא\"כ אתה בא באיסורו מכח שאותו אבר האסור מסייע בהולדה ואף מצד זה העלו בה שמותר אף כשנחוש לזרע האב וכמו שאמר כל מכח לא אמרינן ושארי ולא נשאלה אלא לגמע את חלבה כך צריך לישבה הואיל ובגמרא העלוה להיתר אף לדעת האומר חוששין לזרע האב אע\"פ שהדבר בא בדחק ואי איפשר לפרשה לדעת האומר אין חוששין לזרע האב שאם כן היאך השיבו דרך פשיטות אפ��' בן פקועה וכו' דאמר רב משרשיא וכו' ומ\"מ נראה לי שהשאלה נעשית תחלה לדעת האומר חוששין לזרע האב עד שהעלה דודאי בכלהו אסור בין בבהמה מעליתא בין בדכותה וכשראה שהדברים פשוטים בה לאיסור נאמר בה הדר אמר פשיטא וכו' ואין מקום לשאלה לדעת האומר חוששין לזרע האב והכי קא מיבעיא ליה כלומר ולדעת האומר אין חוששין לזרע האב אם יש לאסרה הואיל והרבה איסורין מסייעין בהולדה והם חלב ודם ואיסור יוצא אבל גיד הנשה לא חשיב דעץ בעלמא הוא והעלה מ\"מ שמותר ולא נשאר הספק אלא בחלבה הא לדעת האומר חוששין לזרע האב ודאי הולד אסור וכנגד מה שהורו רבותי וכן נראה לי ברור:",
+ "העובר הנמצא במעי הבהמה כשנשחטה הוא הנקרא שליל בין חי בין מת בין שהוא בן שמנה בין שהוא בן תשעה ואינו טעון שחיטה ואין בו איסור גיד הנשה וחלבו מותר כמו שיתבאר אבל דמו מיהא אסור ומה שאמר כאן איסור חלב ודם ליכא פירושו תרי איסורי ליכא דהא ליכא משום חלב ובן תשעה חי שנמצא שם ויצא והפריס על גבי קרקע וגדל הוא הנקרא בן פקועה וטעון שחיטה מפני מראית העין וכן חלבו אסור מפני מראית העין ויש בקצת דברים אלו חולקים ולמטה יתרחבו הדברים יותר בענינים אלו:",
+ "כבר ביארנו בראש המסכתא שאסור להמיר בהמת קדשים שלו באחרת ואם המיר לוקה ושניהם קדש ומ\"מ אם המיר בהמה באיברים ועוברים או עוברים ואיברים בבהמה או עובר באבר ואבר בעובר אין תמורתו תמורה כיצד אמר עולה של זו או עוברה תחת עולה זו או בהמה זו תחת רגלה של עולה זו או תחת עוברה או עוברה של זו תחת רגלה של עולה זו אין תמורתו תמורה כלל ואע\"פ שהעובר נקרא בהמה שהרי היתרו יוצא לנו מדכתיב כל בהמה מפרסת וגו' בבהמה וגו' ודרשו בו בהמה בבהמה תאכלו אע\"פ כן אין בו תמורה:",
+ "כבר ביארנו למעלה שכל הנמצא במעי השחוטה ממינים שהם בעלי פרסה או פרסות מותר ומ\"מ מצא בה דמות יונה או שאר עופות אע\"פ שלא יצאו בנוצה אלא בעור אסור שהרי התורה כך אמרה. וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות בבהמה אותה תאכלו כלומר כל שהוא ממין פרסה אפי' אין לו אלא פרסה לבד ואפי' הוא בצורת גמל או חמור הואיל והוא בתוך הבהמה מותר הא דמות עופות לא התירה ובתלמוד המערב אמרו בפי' בהמה בבהמה תאכלו הא שקץ בבהמה ועוף בבהמה לא תאכלו ושאלה בה מה בינה לבין זיזים שבעדשים ויתושים שבכליסין ותולעים שבתמרים תמן בגופיה הוון ברם הכא לאו בגופיה ומ\"מ פרשו הגאונים שאם היתה גופה בהמה ורגליה כרגלי העוף או שאין לה רגלים כלל הואיל והגוף ממין בעלי פרסה מותר וכן כתבו חכמי הצרפתים בפי' ולא תפש לדעתם דמות יונה אלא מפני שאף כשיצא לאויר העולם אסורה אבל זו שאם יצאה לאויר העולם מותרת כל שכן שאם נמצאת שם מותרת ומה שאמר פרסות בעינן או פרסה בעינן לאו דוקא אלא מין פרסה או פרסות קאמר ושמא תאמר אם כן היאך שאלו כשאמרו בעינן פרסות אי הכי קלוט במעי פרה ליתסר כלומר דהא ליכא פרסות עד שהביאוה מפרסה בבהמה תאכלו והא מ\"מ אין פרסה הוא הם פירשוה שלא נשאלה אלא לר' שמעון שהיה אוסר קלוט בן פרה אחר שיצא לאויר העולם אבל אליבא דרבנן דשרו כשיצא לעולם לא נשאלה כלל ואע\"ג דלפום הא לא הוה ליה למימר בעינא פרסות אלא בעינן דמות בהמה מין פרסות קאמר והיינו דמות בהמה ובשלישי של נדה שאלו אדם במעי בהמה מאי וכשבאו לאסרה מזו של יונה השיבו התם ליכא לא פרסה ולא פרסות הכא פרסה מיהא איכא אלמא פרסה דוקא דהתם לאו דמות בהמה הוא אין זה קושיא דההיא ��יינו בעייה אי מיסתיין בפרסה והוא הדין למין פרסה או דוקא מין פרסה שבבהמה ולא איפשיטא ומתוך כך הדבר ספק אצל גדולי הדור ומ\"מ אנו מפרשים שלא נשאלה אלא לר' מאיר שאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא אבל לרבנן פשיטא דלאו ולד הוא וכן עקר:",
+ "בהמה טמאה שילדה כמין טהורה אין צריך לומר שהוא טמא שכל שנולד מן הטמא טמא:"
+ ],
+ [
+ "התמורה אינה נוהגת אלא בבהמה שנאמר ואם המר ימיר בהמה בבהמה הא עופות ומנחות אין תמורה בהם כלל כמו שיתבאר במקומו אף בהמה לא כל בהמה במשמע אלא כל בהמה שהיא קדשי מזבח כגון חטאת או עולה או שלמים או מעשר בהמה תמורה נוהגת בה הא בהמה של קדשי בדק הבית אם המיר בהן אין תמורתו תמורה כלל וכן אין תמורה אלא בקרבן יחיד הא שותפין שהמיר אחד מהן או מי שהמיר בקרבן צבור אין תמורתו קדש אלא שמ\"מ לוקה הואיל ויש לו בה שותפות:",
+ "מעשר בהמה אינו נוהג לא בעוברים ולא באיברים שהרי אין אשר יעבור תחת השבט:",
+ "המקדיש אבר אחד מן הבהמה לעולה אם היה אבר שהנשמה תלויה בו כגון שאמר לבה של זו או ראשה וכיוצא בזה הרי זו כלה עולה ואם היה אבר שאין הנשמה תלויה בו כגון רגלה של זו או ידה עולה אין כאן עולה אלא אותו אבר ומ\"מ אינה יוצאה לחלין לעולם אף בפדיון האבר שהוקדש אלא כיצד יעשה תמכר לצרכי עולות ודמיה חלין חוץ מדמי אותו האבר ושאלו במקומה והא קא מייתי חסרת אבר כלומר שהרי זה האבר אינו שלו ונמצא שלא השלים את נדרו ופרשוהו בשנדר הרי עלי עולה בתרי זוזי וזה שוה כך אף בלא אותו אבר ומעתה הרי הוא כאומר הרי עלי עולה בשותפות על הדרך שיתבאר במקומו:",
+ "המשנה השניה המבכרת וכו' מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים יצא רובו הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה אמר הר\"מ פי' דין הבכור שמת שיקבר ואינו מותר להאכילו לכלבים הואיל והיה קדש ועוד יתבאר במסכת בכורות וכן אם נחתך אבר אבר וחברן עד שנתחבר רובו אינו מותר להאכילן לכלבים אלא קוברין אותו גם כן לפיכך אמר חותך אבר אבר ומשליך לכלבים ופירוש מקשה שעת הלידה ונקרא קשוי לפי שהוא קשה ומכאוביו חזקים:",
+ "אמר המאירי כונת המשנה להתחיל בביאור החלק השני ואמר שהבהמה המבכרת ומקשה בשעת לידתה מותר לחתוך את היוצא ממנה מעט מעט ואבר אבר על הדרך שהוא יוצא ראשון ראשון ומשליך לכלבים שלא חלה עליו קדושת בכור כל זמן שלא יצא רובו ומאחר שחתך והשליך מעט מעט ולא היה רובו לפניו לא נפטרה מן הבכורה שאין יציאת אבר והשלכה לכלבים קרויה פטר רחם הא אם יצא רובו כבר חלה קדושה ואם חתכו יקבר ומכאן ואילך פטורה מן הבכורה שהרי נפקעה מתורת פטר רחם ולא סוף דבר שחתך רובו כאחד אלא אף בחתך אבר אבר והניח הואיל ורובו לפניו בעין אף במחותך כמו שיתבאר בגמרא:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "יצא שליש וחתכו ומכרו לגוי שהרי הוא עדין בעין וחזר ויצא שליש אחר הואיל והרוב עדין בעין הרי זה קדוש ויקבר ואין המכר מכר שיציאת רובו עשאתו קדוש למפרע משעת תחלת לידה ואם יצא שליש ומכר את העובר לגוי וקבל מעותיו אע\"פ שגוי קונה בדמים אם יצא אחר כן והרי הוא חי קדוש וקרב למזבח וניתן לכהן:"
+ ],
+ [
+ "יצא אבר ממנו וחתכו ולא השליכו לכלבים אלא שהניח וכן יצא אחר וחתך והניח עד שנעשה כן ברובו הואיל ורובו מ\"מ בפנינו בע��ן הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה כמו שביארנו במשנה:",
+ "יצא שלישו דרך דופן על ידי סכין ואחר כך יצאו שני שלישיו דרך רחם אינו קדוש שלמפרע הוא קדוש והרי תחלת לידתו אינה בקדושה דבפטר רחם תלה רחמנא יצא רובו של עובר אלא שרוב זה הושלם במיעוט אבר אחד שנשאר רובו של אבר זה בפנים ואלו היה מיעוטו של אבר זה נידון אחר רובו שבפנים אין כאן רוב עובר יוצא ואם הוא נידון אחר היוצא הושלם היוצא לרוב הרי אנו דנין אותו אחר היוצא ויקבר ונפטרה מן הבכורה ולענין איסור נאסר אף מה שבפנים שכולו כילוד:",
+ "יצא חציו של עובר והשלים לחצי זה רוב אבר אחד שנשאר מיעוטו בפנים ואלו היה המיעוט נגרר אחר רוב האבר כבר יצא רובו של עובר הדבר בספק אם טעון היוצא קבורה ושתפטר מן הבכורה אם לאו וכן לענין איסור אם נאסר מה שבפנים אם לאו ומתוך כך מה שבפנים נאסר מספק וכן הבא אחריו ספק בכור ויש פוסקים במוחלט שטעון קבורה ופטור מן הבכורה שהוא כילוד וכן לענין איסור ואף לדעת האומר אין לידה לאיברים שאף הוא לא אמרה אלא ברוב אבר אבל זה שיצא מחצה של עובר ברוב אבר יש לידה:",
+ "כירך את הולד בסיב או בבגד או בשיליא של ולד אחר או שכירכתהו המילדת בידה עד שכשיצא לא נגע גוף הולד בכותלי הרחם וזהו הרמוז כאן בכירכתו אחזתו לגירסת הספרים הרי זה ספק בכור וכן אם יצאה עמו נקבה תחלה ויצאה דרך מרגלותיה וקודם שיצא רובה יצא ראש הזכר כרוך בה הרי זה ספק ולדעת זה גורסים כאן כירכתו אחותו והוציאתו והיא גירסת גאוני הראשונים והוא ששאלו בה אי דנפק דרך רישא ר\"ל הנקבה הא פטרתיה רישא והעמידה דנפקא דרך מרגלותיה ולגירסא האחרת אין זה נופל יפה:",
+ "יצא על דרך זה והחזירוהו ויצא אחר כן בלא כריכה אף זה ספק:",
+ "הדביק לפתחה של זו היולדת פתח של בהמה אחרת שלא ילדה מעולם והוציא מזו והכניס לזו ויצא מזו השניה הרי ספק אם נפקעה השניה מתורת פטר רחם אם לאו:",
+ "נפתחו כותלי בית הרחם ונרחבו עד שיצא בלא נגיעה או שנעקרו סביבות הכותלים מכל וכל או שנעקרו ממקומן ונכנסו בפנים ועבר הולד דרך בהם ונגע בהם מ\"מ הואיל ונגעו בו שלא במקומן הרי זה ספק:",
+ "נגממו מבפנים ושפה חיצונה קיימת או שנגממו מיעוטן ונשתייר רובן אלא שיצא דרך הפרוץ או שנגממו רובן ונשתייר מיעוטן אלא שיצא דרך העומד כל אלו ספק:",
+ "מה שביארנו במשנה ובסוגית הגמרא שלה שכל זמן שהוא קדוש ואינו ראוי לאכילה יקבר שהדבר מוכיח שהוא אסור בהנאה יש שואלין בה והרי בכור מותר להאכילו לגוי ואם כן ימכרוהו לגוים והיאך אסרוהו בכאן בהנאה וכן בזבחים פרק טבול יום ויראה בשאלה זו שלא הותר לזמן גוי עליו או להאכילו לו אלא בזמן שמותר לישראל לאכלו אבל בזמן שאסור לישראל לאכלו אף הוא אסור בהנאתו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השלישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי והוא שאמר בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע [בו] בין בבהמה טמאה בין בבהמה טהורה טהור ר' יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא בטהורה טהור האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאה שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד אמר הר\"ם פי' אמרו אם הועילה לו אמו להתירו באכילה לא תועיל לו להתירו מידי נבלה ואפי' שהיקש זו אינו אלא בבהמה טהורה בלבד שהתיר עוברה בשחיטה לפיכך אנו למדים בבהמה טהורה מבהמה טמאה בדרך היקש והוא מה שא��רו וכי ימות מן הבהמה וכו' ואמרו מן הבהמה זו בהמה טמאה אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה ור' יוסי למד ממה שאמר רחמנא או בנבלת בהמה טמאה לפי שהכל מודים שנבלת בהמה בין שהיא טמאה או טהורה הרי זו תטמא טומאת נבלה ולא רצה לומר נבלת בהמה טמאה אלא על עובר בהמה שמת במעיה שהוא מטמא על דעת ר' יוסי ואין הלכה כר' יוסי:",
+ "אמר המאירי בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו בתוך מעיה ונגע בעובר טהור שאע\"פ שאין הדבר ברור להפקיע טומאתה מתורת טומאה בלועה על הדרך שיתבאר באשה מפני שהבהמה הואיל ואין לה פרוזדור אין הדבר ברור כל כך לקראה טומאה בלועה או שמא באשה מקרא הוא דנפקא לן ומדכתוב וכל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר במעי אשה הא בבהמה לא שמענו ואע\"פ שבגמרא הביאוה לשאר דברים בדין טומאה בלועה בעובר מיהא לא שמענו מ\"מ אתה בא לטהרו מצד אחר והוא שאם הועילו לו מחיצות אמו כל זמן שלא יצא מהם להיותו ניתר בשחיטת האם אע\"פ שהוא מת דין הוא שיועילו לו בחייה ליטהר מידי נבלה כל זמן שהוא בתוכה ואע\"פ שאין קל וחומר זה ראוי ליאמר אלא בטהורה מ\"מ דין זה ר\"ל ליטהר העובר מידי נבלה מתפשט אף בטמאה מתורת היקש מבואר בגמרא ור' יוסי אומר בטמאה טמא ובטהורה טהור ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא:",
+ "ויש מפרשים דברי תנא קמא אף באבר שיצא לחוץ שלא ליטמא במגע ומצד קל וחומר שהזכרנו וכן כתבוה גדולי הראשונים שבגירונאה בחיבוריהם אלא שאין לשון הגמרא מתישב על כך:",
+ "האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה בפנים ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד שאין עובר מטמא עד שיצא והדין היה נותן לומר כן אף בחיה אלא שחכמים גזרו עליה כמו שיתבאר בגמרא:",
+ "זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "נבלת בהמה טהורה ונבלת בהמה טמאה ונבלת חיה טמאה כלן מטמאות וכבר נתפרשה טומאתן מן התורה בפי' אבל נבלת חיה טהורה לא נתפרשה בתורה בפי' ומ\"מ הרי היא מטמאה כשאר הנבלות שחיה בכלל בהמה היא:"
+ ],
+ [
+ "הרבה דברים נתפרשו בבהמה שלא נתפרשו בחיה והרבה נתפרשו בחיה שלא נתפרשו בבהמה אלא שכלן שוות הן ליתן את האמור של זה בזה כיצד הרי שסימני טהרה ר\"ל מפריסי פרסה ומעלי גרה לא נתפרשו אלא בבהמה והרי הם אף בחיה:",
+ "טרפה לא נאמר בה איסור עשה מוסף על לאו של ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אלא בחיה שנאמר זאת החיה חיה אכול כו' והרי אף הבהמה בכלל עשה שבה ועל זה אנו גורסים בקצת ספרים בהמה בכלל חיה לענין טרפה:",
+ "איסור הרבעה לא נאמר אלא בבהמה שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים אף חיה בכלל וכן כל כיוצא בזה:",
+ "אע\"פ שנאמרה יצירה בחיה אין דינה לענין יולדת כלידת אדם כיצד אשה שהפילה מין בהמה או חיה ועוף טמאין או טהורים הואיל ואין פניו פני אדם אפי' היה הגוף צורת אדם אינו ולד כלל ואין אמו טמאה לידה הא אם היו פניו פני אדם הרי זה ולד ואם זכר תשב [לזכר] ואם נקבה תשב לנקבה ואם אינו ניכר בין זכר לנקבה תשב לזכר ולנקבה ויש בדברים אלו הרבה תנאים כמו שיתבאר במקומו:",
+ "מה שנאמר בתורה בפרשת ויקרא שהנוגע בנבלה מביא קרבן עולה ויורד פי' הדברים בשנגע בנבלה ואחר כך נכנס למקדש או אכל בשר קדש אבל לא בנגיעת הטומאה לבד כמו שיתבאר במקומו:",
+ "כל שבלע דבר טמא דרך פיו והרי הוא בתוך מעיו וקודם שנתאכל ��בל למגע אותו דבר והרי עדין הדבר שלם במעיו טהור ודבר זה נקרא טומאה בלועה והיא האמור עליה בלוע מלמעלה וכן אם תחב לו דרך בית הרעי כגון אלו האלחוקנאש עד שהכניסוה למקום העכול והיא האמור עליה בלוע מלמטה ואינו מטמא לא ממגעו של עכשיו ולא ממשאו אבל לא היה הדבר במעיו אלא שתחב לו חברו טומאה זו בכוש לבית הבליעה ולא נגע בלשונו ולא בחכו או שהכניסו במעי האשה מתוך פיה של מטה אין זה טומאה בלועה אלא טומאת בית הסתרים ואינו מטמא במגע זה אלא שהוא מטמא במשא ר\"ל אם הלך שנישא עמו בהליכתו קודם שנתאכל:",
+ "וכבר ביארנו במסכת נדה פרק דופן שכל שהוא מבית הבליעה ולפנים מלמעלה או מן המקור ולפנים מלמטה או למקום העכול מקום שאין עשוי ליגלות הוא טומאה בלועה אבל כל שהוא בבית הבליעה עצמו או תוך החוטם ושאר הקמטים מקום שעשוי להגלות הוא טומאת בית הסתרים מעתה מי שאכל נבלה סמוך לשקיעת החמה טובל מיד אע\"פ שלא נתאכלה ומעריב שמשו וטהור ואע\"פ שהלך ונישא עמו בהליכתו ואם בלע כזית מן המת אינו מטמא באהל:",
+ "בשר נבלה שהיתה מסרחת מחיים ונמצא שבשעה שחל עליה שם נבלה לא היתה ראויה לגר אין בה טומאת נבלה כלל הואיל ואינה ראויה לגר אע\"פ שעדין ראויה לכלב לא לטמא אדם והיא שאמור עליה טומאה חמורה ולא לטמא אוכלין:",
+ "לא הסריחה מחיים ובשעה שחל עליה שם נבלה היתה ראויה לגר והסריחה אחר כן עד שאינה ראויה לגר אבל ראויה היא עדין לכלב יש בה עדין טומאת נבלה עד שתבאיש כל כך שתפסל מלאכול לכלב בין לטומאת אדם בין לטומאת אוכלין והיא האמור עליה טומאה קלה:",
+ "אוכל נבלה שנמאס ואין מיאוסו ניכר בו עד שאותו אוכל ראוי למי שלא ראה בו אותו המיאוס אבל אינו ראוי למי שראה אותו המיאוס כגון אוכל נבלה שאכלו איזה בעלי חיים והוציאו לאלתר קודם שנתאכל הרי זה מטמא על זו אמרו נהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מיהא חזיא:",
+ "כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה אחרים כך טהרה בלועה אינה מקבלת טומאה כיצד בלע טבעת טהורה ונכנס מיד לאהל המת הטבעת טהור ואף זו אין בה חלוק בין בלוע דלמעלה לבלוע דלמטה ומה שאמר כאן למעלה שאינה עושה עכול פרושו שהוא רחוק ממקום העכול וההפך להפך והוא שהקשה כלום עושה עכול למטה אלא על ידי מעלה שכל שאינו נכנס דרך הפה אינו מתאכל במעין והשיבו אפי' הכי למטה עדיף שמקום העכול מציל בטומאה:",
+ "כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על טהרות שבתוכו מליטמא אבל אינו מונע טומאה שבתוכו מלטמא אחרים כאדם כיצד כלי חרש המוקף צמיד פתיל באהל המת ואוכלין בתוכו ניצלו האוכלין כלי חרס המוקף צמיד פתיל וכזית מן המת בתוכו והכניסו לבית טומאה בוקעת ועולה ומטמא כל מה שבבית:",
+ "כלי חרס כבר ביארנו שאינו מיטמאה אלא מאוירו לא מגבו ושאר הדברים מגבן ולא מאוירן כמו שהתבאר:"
+ ],
+ [
+ "דינין הללו שביארנו בטומאה בלועה כשם שהם אמורים באדם כך בבהמה כגון כלב שבלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת או שבלע כזית מן המת ונכנס לבית וכן הדין בחיה ובעופות ודגים כל זמן שהם חיים והתבאר במקום אחר שהבלוע בגוף הכלים כגון לבינה שהיתה טבעת בלועה בתוכה ונכנסה באהל המת אין הלבינה נדונת כצמיד פתיל והרי הטבעת טמא וכן כל כיוצא בזה וכן בעלי חיים שבשר המת בתוך מעיו שמת אינו מציל עוד מלטמא כל מה שבאהל וכן אינו מציל על כלים הטהורים הבלועים בתוכו ודברים אלו מתבארים במקו�� אחר:",
+ "הנכנס לבית המנוגע טמא מיד ואם היה נושא כלים כגון שהיה נושא כליו על ראשו וסנדליו וטבעותיו בידו אף הכלים טמאים מיד היה נושא כליו לבושים וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו ונכנס לבית המנוגע הוא טמא מיד וכליו אינן טמאים עד שישהא לשם בכדי שיסב ויאכל שיעור אכילת פרס פת חטים בלפתן:",
+ "בהמה שנכנסה לבית המנוגע וכלים על גבה נטמאו הכלים מיד אבל בהמה אינה טמאה שאין לך בעל חיים מקבל טומאה בעוד שהוא חי אלא אדם בלבד:",
+ "מי שבלע טבעת טמאה וטבל וכבר ביארנו שאין הטבעת מטמאתו עוד אע\"פ שהוא קיים אם הקיאה הרי היא עדין בטומאתה וטמאתהו הואיל והיא קיימת עדין ואין טבילתו עולה לטבעת שבתוכו ובמקום אחר התבאר בכפיפה שנטמאת ובלעה פיל והקיאה דרך בית הרעי שהיא בטומאתה:",
+ "בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת והזה שלישי ושביעי וטבל והקיאה הרי היא טהורה כשהיתה הקיאה בעודו בטומאתו נטמאת ממנו:",
+ "בלע טבעת טמאה במת וטבל ואחר כך בלע טבעת טהורה אין הטמאה מטמאה את הטהורה במקום העכול כלל ועל זו אמרו כי קאמר רבה בבלע שתי טבעות כלומר זה שהוצרך רבה ללמד בטומאה בלועה שאינה מטמאה בדרך זה הוא שמא הייתי סבור הואיל ושתיהן במקום אחד אין זו קרויה בלועה אצל חברתה והרי הדבר כאלו שתיהן מונחות בקופצא קמ\"ל ויש מפרשים אותה בדרך אחרת וזו עיקר ומ\"מ מה שפירשו בה גדולי הרבנים דאי ממתניתין דבלע טבעת הוה אמינא דטעמא לאו משום טומאה בלועה הוא אלא משום מגע בית הסתרים וטבעת בטבעת לאו מגע בית הסתרים הוא דכמונחים בקופצא דמיין הקשו בו דהא במתני' קתני האשה טהורה עד שיצא הולד וזו ודאי משום טומאה בלועה היא דאי משום בית הסתרים אע\"ג דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא כדאיתא בפרק יוצא דופן ואם כן היאך האשה טהורה והרי מת מטמא במשא ומתני' דטבעת נמי ודאי בטבעת טמאה טומאת מת היא ומשום חרב כחלל דהא כל כלי מתכות בדין חרב כחלל לדברי הכל כמו שביארנו בראש המסכתא ומטמאה גם כן במשא ואם כן אף במגע בית הסתרים במשא מטמאה אלא שהם תירצו שאין טומאת משא אלא בטומאת עצמן כמו שנכתוב בסמוך כן לא נאמר חרב כחלל לענין משא כלל ומפני שאף מת עצמו אין טומאת משא שלו מפורשת בתורה אלא שלמדנוה מקל וחומר של נבלה ואם כן דיו לבא וכו' ומה נבלה אין חרב הנוגע בה מטמא במשא אף חרב הנוגע במת אינו מטמא במשא ויש אומרים כן אף באהל ובאשה יש לתרץ שאין זה נקרא משא דארחיה הוא וכמו שאמרו עובר ירך אמו הוא ומ\"מ קשיא אם רבה לא אמרה אלא בשתי טבעות היכי מייתי לה מוהאוכל מנבלתם דההיא כטבעת אחת דמי ואפשר דמ\"מ מוכח מנה דטומאה בלועה לא מיטמיא דההיא ודאי לאו משום מגע בית הסתרים דאי הכי במשא מיהא מטמיא דנבלה מיהא טומאת עצמה היא ומ\"מ יש להקשות אם לא אמרה אלא בשתי טבעות מדאשמעינן דטומאה בלועה לא מטמיא מאי איצטריך לאשמועינן דטהרה בלועה לא מקבלה טומאה וממאן מקבלה לה ופירשוה דאיצטריך כגון שבלע טהורה ובא מיד טמא אחר והכניס ידו בפנים ונגע בה וכן טרחו בתוספות בהרבה קושיות אלא שכלם אתה יכול לתרצם על דרכים אלו אלא שמ\"מ קשה לפרש לדעתי אם בבלע טבעת נאמר שמשום טומאת בית הסתרים איזו היא שתהא נידונה כבלועה ומ\"מ לדבריהם למדת ממה שכתבנו שטומאת משא האמורה בכל מקום אינה אלא בגופה של טומאה כגון מת ונבלה ושאר המטמאים מצד עצמם אבל מה שבאה לו הטומאה מצד אחר אפי' הוא אב הטומאה כגון (טמת) [טמאת] מת ��ין לו טומאת משא ואע\"פ שזו לא הוזכרה כאן אף אני לא כתבתיה אלא מצד קושיות שנמצאו בסוגיא זו בתוספות שהן מתישבות בכך ויש מהם רמז בפירושי גדולי הרבנים אלא שאין עקר בהזכרתם:"
+ ],
+ [
+ "עובר במעי אשה שמת דינו כטומאה בלועה ומתוך כך אין האשה מיטמאת ממנו עד שתצא כמו שביארנו במשנה והחיה שהושיטה ידה לפנים ונגעה בו מן הדין טהורה היא אלא שחכמים גזרו בה ליטמא טומאת שבעה כמו שביארנו במשנה גזרה שמא יוציא הולד ראשו ואין החיה מרגשת והיא נוגעת וסבורה שאינה מטמא ובאשה עצמה אין כאן גזירה שמרגשת היא בנדנודו:",
+ "הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר אבל לא במשא וכבר ביארנו ענין גולל ודופק במסכת ברכות פרק מי שמתו:",
+ "דם המת מטמא כמת עצמו במגע ובמשא ובאהל שנאמר בנפש האדם אשר ימות וכתיב כי הדם הוא הנפש ואינה מטמאה אלא בשיעור רביעית ולא עוד אלא שרביעית זו צריך שתהא כלה ממת אחד אבל רביעית דם הבאה משני מתים טהורה:",
+ "המשנה הרביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה בביאור החלק השלישי ואמר על זה בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וחתכה ואחר כך שחט את אמו הבשר טהור שחט את אמו ואחר כך חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה מה מצינו בבהמה טרפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת בהמה תטהר את העובר אמר להם ר' מאיר לא אם טיהר שחיטת טרפה אותה דבר שהיא גופה תטהר את העובר שאינה גופה מנין לטרפה ששחיטתה בהמה טמאה אסורה באכילה [אף טרפה אסורה באכילה] מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה אף טרפה לא תטהרנה שחיטתה לא אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה שעת הכושר תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר טול לך מה שהבאתה הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין לא אם אמרת בבהמה טמאה שאין במינה שחוטה תאמר בטרפה שיש במינה שחוטה בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחוטה אמר הר\"מ פי' מגע טרפה שחוטה מטמא בקדשים ואע\"פ שאינו מטמא חולין וכן אמרו טרפה ששחטה מטמא בקדשים ומה שאמר ר' מאיר בכאן מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה אינו על דרך שיחלוק עליהם בזה אבל הוא מקשה עליהם כדי שישמע תשובתם לפי שאמרו שהיתה לו שעת הכושר ועובר זה לא היתה לו שעת הכושר רק הוא כמו טרפה מן הבטן לפיכך הוא אצלו נבלה ואין מועיל לו שחיטת אמו ואין הלכה כר' מאיר ודע שבעל חי שנטרף ונשחט אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה:",
+ "אמר המאירי בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו וחתכוה והדבר ידוע באבר זה שהוא נבלה כמו שהתבאר למעלה ואחר כך שחט את אמו הבשר שנשאר מן העובר בפנים טהור שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים שחט אמו ואחר כך חתכו אותה היד הרי אותו אבר כנבלה והנשאר מן העובר נוגע בו והרי כל בשר העובר מגע נבלה דברי ר' מאיר ושמא תאמר והרי מגע זה מגע בית הסתרים הוא שהרי הנשאר מן העובר לא נגע באבר אלא על ידי חבורו ומקום חבורו אינו נראה פירשו בגמרא שאין זה נוגע בית הסתרים משני טעמים אחת שכל העומד ליחתך באוכלין כחתוך דמי וכמו שאמרו חבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו והרי הם כנוגעים זה בזה בגלוי והאחרת שאי אפשר שלא נגעו זה בזה בגלוי בשעה שהוא חותכו מעט ואי אפשר לצמצם שלא יגע זה בזה באחד ממקומות החתך וחכמים אומרים שאין אבר זה נידון כנבלה מאחר שהוא מחובר בשעת שחיטה לעובר שבפנים ששחיטת האם אע\"פ שאין מועילתו להתירו מועילה היא לו לטהרה מידי נבלה אפי' היה אותו העובר מת והרי דין אותו האבר כד��ן טרפה שחוטה ונמצא בשר העובר מגע טרפה שחוטה לפסול בקדשים הנוגעים בהם מדברי סופרים כמו שיתבאר בגמרא מה מצינו בבהמה טהורה שהיא טרפה ששחיטתה מטהרתה מידי טומאה אף שחיטת בהמה מטהרת את האבר היוצא המחובר עם העובר בשעת שחיטה ואמר להם ר' מאיר לא אם אמרת בטרפה שתהא שחיטתה מטהרת אותה ואת האבר המדולדל שבה כמו שיתבאר במסכתא זו הדין נותן כן בה מפני שהיא גופה ואין ממנה הקש לטהר את האבר היוצא אע\"פ שמחובר לעובר שבפנים אחר שאינו גופה ועוד שאף הטרפה מנין ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה שמא אני דן אותה כבהמה טמאה שאין שחיטתה מטהרתה מידי נבלה (שמא אני דן אותה כבהמה טמאה שאין שחיטתה מטהרתה) והשיב לו שאין לדונה כטמאה אחר שהיתה לזו שעת הכושר ואפי' נולדה טריפה מן הבטן מ\"מ יש במינה שחוטה ואין לדמותה לבהמה טמאה ומ\"מ בן שמנה שנולד מבהמה חיה אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה שאין במינו שחוטה:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים בכלה ופסק שבה הוא שאם הוציא עובר וחתכה האבר נידון כנבלה ובשר העובר טהור:",
+ "שחט את אמו ואחר כך חתכה האבר נידון כטרפה שחוטה ובשר העובר מגע טרפה שחוטה ופוסל בקדשים מדברי סופרים טרפה שנשחטה נטהרה מידי נבלה היא והאבר המדולדל בה ר\"ל שנחתך ועדין מעורה במקצת אלא שאין אותו אבר יכול לחיות עוד ולהדבק בגוף הבהמה אפי' היתה טרפה מן הבטן:",
+ "בהמה טמאה שנשחטה וכן בן שמנה חי שנולד מבהמה חיה ושחטם אין שחיטתם מוציאתם מידי נבלה כלל ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "שיעור הבגד לקבל טומאה התבאר במקומו שאם יש בו שלשה טפחים על שלשה טפחים מקבל טומאת מדרס הזב אע\"פ שלא נגע בו בשר הזב כגון שלא היה רגלו ערום להיותו אב הטומאה במדרסו לטמא אדם וכלים כמו שהתבאר ממה שנאמר וכל אשר יגע במשכבו פחות מכן עד שלש אצבעות על שלש אצבעות מקבל טומאת מגע אלא שאינו נעשה אב הטומאה במדרסו של זב אלא הרי הוא כמגעו של זב שהוא ראשון לטמא אוכלין וכן מקבל טומאה מכל הטמאים כדיניהם שלשה על שלשה שנטמא במדרס הזב ונעשה אב הטומאה ונחלק לשנים טהור לגמרי כדין שברי כלים ולא נשארה בו אף טומאת מגע הטמא במדרס להיות ראשון ואם נגע בו הזב בבשרו הרי יש עליו טומאת מגע הזב להיות ראשון עד שיטביל או שיפחת משלש אצבעות על שלש אצבעות היה בגד זה הטמא במדרס גדול וקרע ממנו שלש אצבעות באורך וברוחב ונשאר העומד שלשה טפחים בארך וברוחב הרי חתיכת שלש אצבעות זו טהורה מן המדרס אלא שהיא טמאה במגע המדרס והרי היא ראשונה לטומאה שבשעת פרישתו מאביו ר\"ל מן הבגד הגדול נטמא במגעו וטומאת בית הסתרים אין כאן שאחר החתך היא נוגעת:"
+ ],
+ [
+ "כל ידות הכלים הצריכות לכלים הרי הן ככלים ומיטמאין עמו ושאינן צריכות לכלי אין ככלי:",
+ "ידות הכלים שהן צריכות לכלים אלא שהם ארוכות יותר מכדי הצריך ובדעתו לקצוץ אותו היתר מגדולי המחברים פסקו שאינו צריך להטביל אלא עד מקום שהוא עתיד לקיים והוא הנקרא בלשון תלמוד מקום מדה ומגדולי המפרשים הקשו בה שהרי חבורו מ\"מ חוצץ שהרי היתר על השיעור שהוא דבק עמו הוה ליה כמי שהיה עליו טיט או זפת ואע\"פ שהוא במיעוט שאינו מקפיד שאינו חוצץ מ\"מ מקום החציצה מיהא צריך לשקעו במים ומתוך כך פרשו שצריך לשקעו כלו במים אלא שעד מקום מדה תורת טבילה עליו וחציצה פוסלת בו אבל מה שבדעתו לקוץ אין עליו תורת טבילה ואין חציצה פוסלת בו:",
+ "האבר המדולדל בבהמה עד שאינו יכול לחיות ולהתדבק בגוף הבהמה אסור ואינו ניתר בשחיטת הבהמה אלא שמ\"מ שחיטת הבהמה מטהרת אותו אבר מידי נבלה אפי' בטרפה שנשחטה כמו שביארנו שאין השחיטה עושה אותו האבר כמי שנפל ממנה בשעת שחיטה אדרבה הרי הוא כמחובר לה לטהר בשחיטתה ואף לדעת ר' מאיר שחלק באבר של עובר באבר של בהמה עצמה מיהא מודה וכלשון אחרון האמור בסוגיא זו לר' יוחנן ומ\"מ לא נשחטה הבהמה אלא שמתה הרי המיתה עושה אותו האבר כמי שנפל בשעת המיתה ונידון כאבר מן החי ולא כנבלה כדין שאר הגוף והפרש שבין אבר מן החי לאבר מן הנבלה מפורש במסכתא זו שאבר מן החי בשר הפורש ממנו טהור שאינו מטמא אלא כשהוא אבר שלם בבשר גידין ועצמות ואלו אבר מן הנבלה בשר הפורש ממנו מטמא בכזית לענין ביאור זה שאמרו בלישנא קמא ר' יוחנן אמר מחלקת באבר דעובר אבל באבר דבהמה דברי הכל שחיטה עושה נפול ושאלו בה מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דרבנן כלומר דקא אמרי דשחיטה מצלת על אבר עובר ואינה מצלת על אבר של בהמה והשיב דאבר של עובר אית ליה תקנתא בחזרה ואבר של בהמה אין לו תקנה בחזרה כלומר שהרי אין מקום לומר בו דין חזרה יש לשאול בה שהרי לשטתנו אף ר' יוחנן חזר בו למעלה לומר שאבר עצמו אסור ואם כן היאך יש לו תקנה בחזרה עד שמכאן מביאין ראיה לפי' גדולי הרבנים שפי' בה שר' יוחנן עמד בשטתו לומר שאבר עצמו מותר ואין הכרח בכך שזו שבכאן כך פירושה אית ליה תקנתא בחזרה שלא לידון באבר מן החי לענין טומאה ואבר של בהמה אין לומר בו כן שהרי אין בו מקום לחזרה:"
+ ],
+ [
+ "האבר או הבשר המדולדלין בבהמה על הדרך שהזכרנו אינן מכלל הבהמה ומ\"מ בחיי הבהמה אין מטמאין אלא הרי הן כשאר אוכלין שאם הוכשר מקבלין טומאה אע\"פ שמחוברין עם הבהמה נשחטה הבהמה הוכשר אותו האבר או הבשר לקבל טומאה בדמיה הא טומאת עצמן אין להם שהרי שחיטה טהרתם מידי טומאת נבלה ויש אומרים אף בשחיטה לבד ולא יראה כן ואע\"פ שחלק ר' שמעון לומר שלא הוכשרו בדמיה שאין הבהמה נעשית יד לאבר להביא הכשר עליה וצריכים הכשר אחר אין הלכה כן אלא כתנא קמא מתה הבהמה הרי האבר המדולדל כאבר מן החי ומטמא על הדרך שביארנו והבשר המדולדל כבשר מן החי ואינו מטמא כלל וצריך הכשר מים לקבל טומאה ועקר דבר זה בפר' העור והרוטב אבר שנחתך מן הבהמה לגמרי והוא אבר מן החי גמור מטמא על הדרך שביארנו ובשר הפורש ממנו טהור כמו שביארנו ובשר זה הפורש ממנו אע\"פ שהיה מטמא בעוד שהיה מחובר לאביו אע\"פ כן כשפי' ממנו ונטהר אינו מקבל טומאה עד שיוכשר:",
+ "לפי דרכך למדת ממשנה זו שהמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול שהמיתה עושתהו ממה שאמר במתה שהאבר נדון כאבר מן החי ושאין שחיטה עושתהו ממה שאמר בנשחטה הוכשרו בדמיה אלמא שאף האבר אין לו טומאת עצמו ואין לפרש הוכשר על הבשר לבד אבל האבר שנדונהו כנפול להיותו אבר מן החי שהרי הוכשרו קאמר לשון רבים ואע\"פ שבגמרא היו נדחקים לפרשה כלה בבשר וחד לבשר הפורש מן הבהמה והוא אותו המדולדל בחייה שהזכרנו וחד לבשר הפורש מן האבר וללמד שאע\"פ שהיה מטמא טומאה חמורה על גב אביו כשפירש הימנו מ\"מ צריך הכשר דחיה בעלמא הוא וודאי הוכשרו האמור בה אף על האבר הוא אמור ומטעם שאין שחיטה עושה נפול כמו שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "אבר ובשר המדולדלין בבהמה כבר ביארנו שאסורין לעולם ואין ניתרין באכילה בשחיטת הבהמ�� ומ\"מ נשחטה הבהמה ואכלן אינו לוקה אפי' לא היה רוב בשר קיים שאינו אבר מן החי הגמור שאין שחיטה עושה נפול כמו שביארנו ואם מתה הבהמה רואין אותו כאלו נפל מחיים שהמיתה עושה ניפול כמו שביארנו ולוקין עליה משום אבר מן החי ולא משום נבלה. ואם היה אבר שהוא עושה טרפה בנטילתו לוקה משום טרפה ולא משום אבר מן החי וכבר פירשנו במדולדל זה שאינו יכול לחזור ולחיות ולהדבק בגוף הבהמה הא אם יכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה הרי זה מותר:",
+ "כבר ידעת על השרץ שהוא מטמא בכעדשה במה דברים אמורים בלח אבל אם נתיבש עד שנעשה כחרש אינו מטמא והתבאר במסכת נדה שכל שחוזר ללחותו בשריית פושרין מעת לעת מטמא וכן התבאר שם שלא נאמרו הדברים אלא בחתיכה מן השרץ אבל אם היה כלו שלם הואיל ותבניתו קיימת מטמא אע\"פ שיבש:",
+ "מה שנאמר במשנה ששחיטת האם מועילה לטהר את האבר היוצא מידי נבלה לא סוף דבר באבר של עובר חי אלא אף באבר של עובר מת כן כמו שביארנו במשנה:",
+ "מי שהושיט ידו למעי הבהמה והיה שם בן תשעה חי ושחטו לשם והוציאו אע\"פ שאלו נולד היה עליו דין שחיטה הואיל ומ\"מ במקום שהוא עכשיו לא היה צריך שחיטה שהרי היה ניתר בשחיטת האם יראה שהוא אסור לא אמרו שהוא ניתר בארבעה סימנין ר\"ל הן בשלו הן בשל אמו אלא שבמקום שאין של אמו מועילין לו שלו מועילין בו הא במקום שסימני אמו מועילין לו אינו נפטר בסימני עצמו ואע\"פ שלא נאמר כן במוחלט הואיל ונשארה בספק ראוי להחמיר בה וכן כתבוה קצת חכמי בידירש בחבוריהם:",
+ "מה שביארנו במשנה שאף טרפה שנולדה מן הבטן שחיטתה מטהרתה מידי נבלה לא סוף דבר שנולדה בטרפותה אלא אף בנוצרה בטרפותה כן כגון שנוצרה בעלת חמש רגלים ברגליה האחרונים ורגל חמישי יוצא מן הארכובה ולמעלה שהיא טרפה כמו שהתבאר:",
+ "המשנה החמישית והכוונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי ואמר השוחט את הבהמה ומצא בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו ר' שמעון שזורי אומר אפי' בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו קרעה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו אמר הר\"מ פי' זה בן תשעה חי שמותר לאכלו בלא שחיטה אין חלבו ודמו מותר אצל חכמים ודע שאינו צריך בדיקה ר\"ל שאין הטרפה מפסידתו לפי שהוא אצלנו כשחוט אע\"פ שהוא חי הלכה כחכמים על מנת שלא יהלך על הארץ ודברי ר' שמעון שזורי שמתיר ואפי' הפריס על גבי קרקע אינה הלכה:",
+ "אמר המאירי השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה הן חי הן מת הרי הוא כאחד מאבריה וניתר בשחיטת האם וכן בבן תשעה מת ומ\"מ צריך הוא להוציא את דמו והוא שאמר קורעו ומוציא את דמו אבל גידו וחלבו מותרין כמו שיתבאר ומגדולי תלמידיהם של גדולי הפוסקים חולקים בגיד לאסרו אף באלו וראיה להם במשנה ראשונה של גיד הנשה שאמרו בה סתם ונוהג בשליל ולא הזכיר בה שום תנאי והלכה כסתם משנה ואע\"פ שנחלק בה ר' יהודה ואמר ואינו נוהג בשליל וכל שהוזכר בה חולק אין קרוי סתם כמו שכתבנו פרק החולץ הם מוצאים כיוצא בה בענין מחתכין את הדלועין שנאמר עליה בראשון של יום טוב שנסתמה כר' שמעון אלמא שהוא קורא לה סתם משנה אע\"פ שנחלק בה ר' יהודה ומ\"מ יש מפרשים דההיא האי דקרי ליה סתמא אע\"פ שהוזכר בה חולק הוא מפני שדעת החולק והם דברי ר' יהודה כבר שמענוהו בכמה מקומות ומתוך כך ��ינו מפקיע שלא ליקרא את שכנגדו סתם ועל זו סמכו גדולי הפוסקים לפסוק בפרק כל הכלים דלא בעינן מעין מלאכתן ומשום דאשכחו סתמא הכי אע\"ג דבסופא אית בה פלוגתא הואיל ודעת החולק כבר שמענוהו בכמה מקומות ואם כן זו אינה סתם משנה והלכה כר' יהודה ולא עוד אלא שבבריתא נתפרש שמחלקת זו בבן תשעה חי כמו שנבאר בסמוך הא בבן שמנה אפי' חי ובבן תשעה מת לא נחלקו שאף גידו וחלבו מותרין בלא ספק:",
+ "מצא בה בן תשעה חי אע\"פ שהוא עדין במעיה טעון שחיטה ואינו יכול לשחטו ביום שנשחטה אמו משום אותו ואת בנו דברי ר' מאיר וכן לדעתו גידו וחלבו אסורין וחכמים אומרים שאין טעון שחיטה כלל הואיל ומצאו במעיה ולא הלכו פרסותיו על גבי קרקע כלל וכן לדעתם גידו וחלבו מותרין והוא שאמרו בבריתא של גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר אינו נוהג בשליל (וחלבו אסור דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר אינו נוהג בשליל) וחלבו מותר ואמר ר' הושעיא מחלקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשטתו ור' יהודה לשטתו כלומר למחלקתם של שחיטה הא אם הילך על גבי קרקע מעט טעון שחיטה מדברי סופרים שלא לטעות באחרת וכן גידו וחלבו אסורין מטעם זה ור' שמעון בן שזורי אומר שאפי' גדל חמש שנים וחורש בשדה אינו טעון שחיטה אף מדברי סופרים והלכה כחכמים ואף בן תשעה חי ניתר בשחיטת אמו וגידו וחלבו אסורין וזו היא שטת רוב פוסקים ואע\"פ שבתלש חלב מבן תשעה חי נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש דלר' יוחנן אסור ולריש לקיש מותר והלכה כר' יוחנן זו מחלוקת אחרת הוא ואף ר' יהודה מודה בה אחר שתלשו דהוה ליה לגבי אותו חלב כאלו יצא ומגדולי תלמידיהם של גדולי הפוסקים פסקו כר' מאיר מכל וכל בין בשחיטה בין בחלב בין בגיד בגיד מסתם האמור בפרק גיד הנשה כמו שכתבנו ובחלב משמועת תלש חלב שהזכרנו שהם סוברים שאותו המחלקת תלוי במחלקת ר' מאיר ור' יהודה ור' יוחנן כר' מאיר ומאחר שפסקו כן בשנים המשיכו זו של שחיטה אחריהן וגדולי המחברים נמשכו אחריהם בחלב וגיד ומטעם שלהן ומ\"מ סוברים דשחיטה כדקיימה קיימא וכסתם משנה זו ומתוך כך פסקו כחכמים בשחיטה וכר' מאיר בחלב וגיד ר\"ל בחלב של בן תשעה חי ובתוספות פסקו בשחיטה וחלב כחכמים ובגיד כר' מאיר מפני שבגיד מצאו סתמא של פרק גיד הנשה כר' מאיר ובשחיטה מצאו סתם משנה זו כר' יהודה ובחלב ממה שאמר ר' אושעיא על משנת גיד הנשה מחלקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשיטתו וכו' והם מפרשים שאע\"פ שדברי ר' אושעיא חוזרים על הבריתא דקתני נוהג בשליל וחלבו אסור דאלמא אתרויהו קאמר הלך כל אחד לשטתו מ\"מ הוא לא אמרה אלא על חלבו לבד והיינו דשייך ביה מחלקת של ענין שחיטה דר' מאיר חשיב ליה בהמה וקרינן ביה וזבחת מבקרך וכן לענין חלב קרינן ביה חלב שור וכשב ור' יהודה לא חשיב לה בהמה עד שעת לידה דכתיב כי יולד אבל לענין גיד לא הלכו לשיטתם אלא טעמיה דר' יהודה משום כל בבהמה והם מביאים ראיה ממה שאמרו בגיד נוהג במוקדשין והקשו פשיטא משום דאקדשה פקע איסור גיד מנה ואוקמה בולדות קדשים דקסבר נוהג בשליל וקסבר נמי וולדות קדשים במעי אמו קדישי ואיסור קדשים כי הדדי אתו והם שאלו והרי ר' אושעיא העמיד מחלקתם בבן תשעה אלמא אפי' לר' מאיר לא חייל איסור גיד עד תשעה והיכי אתו כי הדדי ומתוך [כך] פרשו זה שכתבנו שלא אמרה ר' אושעיא אלא לענין חלב ואף זו ראיה לדעת האוסר בגיד אף בבן שמנה ומ\"מ מתוך הדחק ולהעמיד שטתנו לפסוק כחכמים יראה לי לפרש דאיסור גיד ומוקדשין כי הדדי אתו לענין שאם תלשו והוציאו אסור ובזו נשתנה מחלב שהחלב אף בתלשו לא נאסר עד בן תשעה כמו שנבאר:",
+ "לא נשחטה האם אלא שנקרעה ומצאו בה בן תשעה חי טעון שחיטה מן התורה ושחיטת עצמו מצילתו אף לדעת חכמים שאע\"פ שניתר בשחיטת אמו לא נפקעו סימניו מלהיותו ניתר בהם שארבעה סימנין התירה בו תורה וישחטנו מיד אם ברור לו שכלו לו חדשיו או ימתין עד שיצא מכלל נפל:"
+ ],
+ [
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן אע\"פ שבן פקועה אינו נחשב כבהמה לענין שחיטה מן הדין אלא מדברי סופרים וכן בחלבו וגידו כמו שביארנו מ\"מ לענין איסור הרבעה בשאינו מינו ולענין איסור חרישה בכלאים דינו כשאר בהמות ולוקה:",
+ "דם השליל הרי הוא כדם הילוד ודם הכנוס בתוך לבו חייבין עליו כרת ושאר הדם כדם האיברים שאין בו כרת אלא שהאוכל ממנו כזית לוקה וכן דם התמצית בנשחטין:",
+ "מצות בכור נוהגת בבהמה טהורה ובאדם ובמין החמור ושני אלו ר\"ל אדם וחמור נפדין ופדיונם ניתן לכהן ואדם כבר ידעת שפדיונו בחמש סלעים ופטר חמור פודהו בשה אע\"פ שאינו שוה כדמי החמור ואם אינו פודהו בשדה פודהו בשוויו ושה שהוא בן פקועה אע\"פ שלענין שחיטה אינו נקרא שה מן הדין כמו שביארנו וכן שהוא פסול לקדשים מתורת יוצא דופן אע\"פ כן ראוי הוא לפדיון פטר חמור כשאר הבהמות שבמינו:",
+ "בהמה שנשחטה ומצאו בה שליל בן שמנה הן חי הן מת או בן תשעה מת ונטמאת הבהמה נטמא העובר ממנה ומ\"מ יורד הוא מטומאת אמו ר\"ל שאם נטמאת אמו באב הטומאה נעשית האם ראשונה והעובר שני ואינו נידון כאחד מאיבריה להיות ולדה כמוה ואע\"פ שאינו נדון בזה כאחד מאיבריה לענין הכשר הוכשר בהכשר האם ואינו צריך הכשר אחר:"
+ ],
+ [
+ "היה שם בן תשעה חי ויצא אע\"פ שאינו צריך שחיטה מן הדין מ\"מ חי הוא ואפי' הלך בבית הקברות או נגע בטומאה לא נטמא וכן אם עבר בנהר לא הוכשר לקבל טומאה שאין בעל חיים מקבל טומאה אא\"כ הוא אדם כמו שהתבאר ובהמה חיה ועוף השחוטין אע\"פ שמפרכסין מקבלין טומאה ודגים אין מקבלין טומאה כל זמן שהוא מקרטע ר\"ל מפרפר אע\"פ שידוע בו שאינו יכול לחזור ולחיות אפי' נולדו בו סימני טרפה כגון שניקבו מעיו אינו מטמא כל זמן שהוא מפרפר ומגדולי המחברים נסתפקו בזה:",
+ "בהמה שהפילה חלבו של נפל אין בו כרת אלא שלוקה עליו משום נבלה כבשרו:",
+ "תלש חלב ממנו בעודו במעי האם מותר כמי שנמצא בו ובגיד מיהא לפי מה שכתבנו למעלה לדעתנו ניתלש חלב אסור:",
+ "תלש חלב מבן תשעה חי חייב עליו כרת אפי' לדעת המתירים חלב בן תשעה הנמצא במעי האם שהחדשים גורמים לאיסור החלב וכן בגיד ואם לא תלש והוציאו אלא שנמצא בה חי כבר ביארנו שאינו אסור מן הדין אלא מפני מראית העין ומגדולי המחברים אסרוה ומחייבין עליו כרת כמו שביארנו:",
+ "בהמת שלמים נקבה שהיתה מעוברת אפי' היה בן תשעה ונמצא חי אינו מעלה חלבו אלא חלב האם לבד והעובר עם החלב שלו נידון כאחד מאיבריה כך דרשו מה חלב וכליות האמורים באשם מוצא מכלל שליל שהרי אשם אינו בא נקבה ואין בה שליל אף כל מוצא מכלל שליל ר\"ל אף בשלמים שבאין נקבה ואפשר להיות בהם שליל אינו מעלה את החלב:",
+ "כל שאמרנו שהשליל ניתר בשחיטת אמו דוקא בנשחטה האם כראוי ושלא נמצאת טרפה אבל נתנבלה בשחיטה או ששחט כראוי ונמצא�� האם טרפה אין הולד ניתר בשחיטתה כל שאין שחיטתה מועלת לעצמה אינה מועלת לעוברה הילכך שחט את הטרפה או ששחט ונתנבלה בידו ומצא בה בן תשעה מת או בן שמנה הן חי הן מת אסור:",
+ "שחט את הטרפה או ששחט ונתנבלה בידו ומצא בה בן תשעה חי ניתר בשחיטת עצמו ואין אומרין הואיל והתורה התירתהו בשחיטת אמו אם היא שחיטה ראויה אין לו דין שחיטת עצמו כלל אלא ארבעה סימנין התירה בו תורה כל זמן שאינו ניצול בשל אמו ניצול בשל עצמו:"
+ ],
+ [
+ "שחט את הבהמה ויצא ממנה בן תשעה חי אע\"פ שאינו טעון שחיטה מן הדין חייב הוא במתנות ר\"ל זרוע לחיים וקיבה ואם מת בלא שחיטה טהור מלטמא כנבלה ששחיטת אמו מטהרתו וכן הדין אף בשוחט את הטרפה ולא עוד אלא שיש גורסין בה השוחט את הטרפה ר\"ל שהם גורסים אמר רב חסדא השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה ואם מת טהור מלטמא במשא אלא שיש להקשות בה היאך הקשה לו רבא טעון שחיטה כמאן כר' מאיר כלומר דלרבנן לא מהני ליה שחיטה דכשחוט ועומד הוא וכמו שאמרו למעלה השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי לדברי האוסר מתיר לדברי המתיר אוסר והלא רבא הוא דאמר אף לדברי (האוסר) [המתיר] מתיר ומשום דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא אלא שהעקר לגרוס בה תחלה השוחט את הבהמה וכן בר' חייא והיינו דאקשי טעון שחיטה כמאן כר' מאיר כו' ואמר ליה ולטעמיך הא דתני ר' חייא כו' והשיבו הא לא קשיא דאפשר דר' חייא הלה אליבא דר' מאיר תני לה והא דאמר שאם מת טהור מלטמא במשא בשמצאו מת אבל לא במצאו חי אלא לדידך אי הכי קאמרת הוה לך לפרושי ותירץ לדידי נמי לא קשיא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא כלומר שאם בא לשחטו שחיטה היא אף לרבנן והוא הדין לטרפה ולא עוד אלא שאף הגורסים בה הבהמה קצתם מפרשים דכי אסקה מיהא הכי קאמר ארבעה סימנין וכו' ובטרפה קאמינא ואליבא דרבנן ולטעמא דידך דאף לדברי המתיר מותר ולמדת שלענין פסק מיהא הן בשל רב חסדא הן בשל ר' חייא אף בשל טרפה כן וברוב ספרים גורסים כן בשניהם ר\"ל השוחט את הטרפה ולענין הקושיא הם מתרצים דהא דאמר רבא ארבעה סימנין אכשר בה רחמנא בתר דשמעה מרב חסדא אמרה:",
+ "כבר ביארנו על בן תשעה שיצא חי והפריס על גבי קרקע ר\"ל שהילך בפרסות על גבי קרקע שטעון שחיטה מדברי סופרים היה בן פקועה זה קלוט הואיל ויש בו איזה דבר מחדש מותר בלא שחיטה אף מדברי סופרים והוא הדין שחלבו מותר שזו תלויה בזו לשטתנו כמו שכתבנו כל כיוצא בזה אין אדם טועה בו שמתוך חדושו מדברים עליו ושומעים כל הנאמר עליו ואין טועין בו באחר וזהו שאמרו אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקועה כלומר אע\"ג דהפריס על גבי קרקע דשארי מאי טעמא כל מילתא דתמיהא מידכר דכירי אינשי ומ\"מ יש ספרים שגורסים אחריה איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה דשארי מאי טעמא כל תרי תימהי מידכר דכירי אינשי ולפי לשון זה דוקא שהוא קלוט ואמו היתה קלוטה ושהוא עם כל זה בן פקועה דאיכא תרי תימהי קלוט ובן קלוטה דאלו כשהוא בן פקועה לאו תימהא חשיב לה ומתוך כך יש פוסקים כלשון זה האחרון ואין מתירין בקלוט בן פקועה אחר שהפריס אא\"כ הוא בן פקועה קלוט ובן קלוטה אלא דמסתברא דהילכתא כלישנא קמא דהואיל ואף בלאו שום תימהא אינה אלא מפני מראית העין בחדא תימהא שרי:",
+ "ומגדולי הראשונים אין גורסין בה איכא דאמרי אלא ואמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר ואינו חוזר על הראשונה שכלם מודי�� בראשון ר\"ל שאם בן פקועה זה קלוט מותר דכל מילתא דתמיהא דכירי לה אינשי ואין על זו לשון אחר כלל והכל מודים שבזו פירושו דרבנן מודו בה לר' שמעון בן שזורי והלשון האחר הוא חוזר לר' שמעון בן שזורי שנחלקו לדעתו זעירי ור' יוחנן שזעירי אמר עליו שהתיר בבנו של פקועה ובבן בנו עד סוף כל הדורות ור' יוחנן אמר עליו שלא התיר אלא בו אבל בבנו אסור ואמר אביי שהכל מודים לדעתו ר\"ל אף ר' יוחנן שאם היתה הזקנה בן פקועה ובתה קלוטה ובן הבת קלוט שמותר לדעת בן שזורי הואיל ואיכא תרי תימהי שהוא קלוט ואמו קלוטה ואע\"פ שלדעת זה לא היה לו לאמרה אלא לאחר אותו המחלוקת הואיל והזכיר את הראשונה לאביי סמכה לו ואין מוקדם ומאוחר ולא עוד אלא שהם פוסקים בה שאף רבנן הודו בה אלא שזו ודאי אינה נראית לי כלל לאסור את הזקנה ובתה ולהתיר בן הבת אלא ודאי עיקר הדברים כנוסח ראשון וכן גורסין בה גדולי הרבנים וגדולי המפרשים אלא שגדולי המפרשים פוסקים ללישנא בתרא להצריך בו שנים דברים מחדשים אף כשהוא עצמו בן פקועה ומ\"מ נראה כדעת ראשון הואיל ואין בו איסור אלא ממראית העין ולא עוד אלא שקצת מפרשים פוסקים כר' שמעון בן שזורי כזעירי בשם ר' חנינא ואף גדולי ספרד שמענו מזמנים קדומים שעשו בה מעשה בכנופיא דרך חדוש אלא שאין ראוי לפסוק כיחיד במקום רבים וכל שכן במקום שהטעות מצויה:",
+ "כבר ביארנו שבן פקועה הבא על בהמה מעליתא לדברי האומר חוששין לזרע האב הולד אין לו תקנה אפי' לדעת שארבעה סימנין התירה בו תורה מפני שחציין של סימנין נידונין כשחוטין והוא שאמרו אמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעליתא הולד אין לו תקנה ובאמת שגדולי הרבנים פירשו הטעם דהוה ליה כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו והאחר כשחוט שהרי אין שחיטה נוהגת בו ואין לך בהמה ניתרת בסימן אחד ואין השני מצטרף לראשון שהרי הראשון נשחט משנולד ואין לך שהייה גדולה מזו ופירשו בה שרב משרשיא אינו סובר זו שאמרו ארבעה סימנין אכשר בה רחמנא שאלו כן הרי הוא בר שחיטה ומ\"מ בתוספות מתמיהים עליהם שבהמה זו אף סימן אחד אין לה שלא אמרו ארבעה סימנין אית ליה אלא בשלא הועילוהו סימני האם כגון שוחט את הטרפה ובדומה לזה שאין סימני העובר נחשבים כשחוטים הואיל ונמצא האם טרפה אבל כל שהוא ניתר בשחיטת אמו הרי חצי סימניו נחשבים כשחוטים לגמרי והיאך היא ניתרת בסימנין שאנו רואים אותם כשחוטים אלא ודאי רב משרשיא אף לדעת שכתבנו ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא אמרה וראיה לדבר מה ששאלו למעלה בעובר שהוציא את ידו מהו לגמע חלבו משמע דאבר היוצא אין לו תקנה לעולם וכן אמרו למעלה לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שיצאו חוץ למחיצתם וחזרו למקומם מותרין יכול אף אבר היוצא כן ת\"ל ובשר בשדה טרפה כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא שוב אין לה היתר כלומר אף בשחיטת עצמו הואיל וניתר חציו בשחיטת אמו ואלו לדבריהם כל אלו באות שלא כהלכה ושלא כדעת האומר ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא נאמרה מפני שחציין של סימנין כשחוטים כמו שכתבנו ואינו ניתר בחצי סימניה ובן פקועה הבא על בת פקועה הולד אינו טעון שחיטה מן הדין ויש אומרים כן עד סוף כל הדורות כל זמן שיהו המולידים פטורים מצד שניהם:",
+ "הואיל ואין בן פקועה טעון שחיטה מן הדין אלא מדברי סופרים אם נמצאת טרפה מותר הן בדריסה הן בשאר טרפויות שאינו אלא כבשר בעלמא והרבה גאונים אומרים כן אף בשהא או דרס או בנמצאת סכין פגומה ואף גדולי הדור נסכמים עמהם ולא יראה לי כן שכל שהוא בעצמה של שחיטה מתנבל הוא בה אלא שהם אומרים שנתנבלה בשחיטה מותרת שהנבול בשחיטה כטרפות הוא ואין בו משום מראית העין ומותר הא אם מתה מאליה ודאי אסורה שלא אמרו בה אלא שטהורה מטומאת נבלה ומ\"מ יש חולקים לאסור אף בטרפות וכשאנו משיבין עליהם ממה שנאמר כאן באדא בר חבו דהוה ליה בן פקועה ונפל דובא עליה ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה הם מפרשים בה זיל שחטיה ובדקיה או שמא בהמה גסה היתה ואין לזאב בה דריסה כמו שהתבאר ואין הדברים נראין שאם כן לא היתה ההוראה בכאן אלא להטעינו שחיטה ואם כן מה הוצרך להזכיר לנו דנפל עליה דובא לימא ההוא בן פקועה דהוה בן פלוני ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה אלא ודאי עקר אשמעתיה משום דרוסה הוא ואע\"ג דמ\"מ ראיה אין כאן דשמא מעשה שהיה כך היה מ\"מ הדברים נראין אלא שבחיבורי רבותינו שבצרפת מצריכים בה שיהא הטרפות דבר שאינו נראה לכל שאם כן חוששין למראית העין וכתחלתו כך סופו ויפה אמרו ולהם שומעין:",
+ "כבר התבאר בפרק שני שהבריא שאמר כתבו גט לאשתי כותבין אבל אין נותנין עד שיאמר להם תנו אבל המפרש מן היבשה לים והיוצא בשיירא למדברות או המסוכן שקפץ עליו החולי שלשה ימים הואיל ואמר כתבו כותבין ונותנין מתוך שהוא בהול אינו זכור לומר תנו אלא שכך הוא בדעתו ועיקר הדבר במסכת גיטין:",
+ "כבר ידעת על תבואה של עם הארץ שהיא דמאי וצריך להפריש ממנה תרומת מעשר כמו שביארנו בפרק ראשון לקח פירות מעם הארץ ושכח לעשרן ונכנסה שבת שואלו ואם אמר לו מעושרין הן אוכל על פיו בשבת שאימת שבת על עם הארץ ואינו סומך עליו בחול ראינוהו לעם הארץ שעשר מפירות הדמאי כדי להפיס דעת הלוקחים וראינו תרומת מעשרו שחזרה למקומה ואמר חזרתי והפרשתיה אפי' בחול סומך עליו שאימת דמוע עליהן כך כתבוה מגדולי המחברים ויראה מדבריהם שדמוע כיוצא בזה די לו בהפרשה אחרת שלא בהעלאת אחד ומאה (ומ\"מ אפשר לפרשם בהעלאת ומאה) ומ\"מ אפשר לפרשם בהעלאת אחד ומאה ויש שפירשו דבר זה שאם עשר הלוקח ונפלה למקומה ואין מאה להעלותה הואיל ואין כאן תקון שואלו ואם אמר לו שכבר עשרן אוכל על פיו אפי' בחול:",
+ "מה שאמרנו בזה שנפלה למקומה הוא על דעת האומר שתרומת דמאי במקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת ומ\"מ הלכה שאף שלא במקומה מדמעת:",
+ "עם הארץ שהפריש לפנינו תרומת מעשר בתורת ודאי וחזרה למקומה אין כאן תיקון בהפרשה לדברי הכל ומ\"מ אם נפלה במאה שכיוצא בה ואמר העליתיה באחד ומאה יראה שהוא נאמן שאימת דמוע עליו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין החלק החמשי והוא ענין צומת הגידין ושבירת הרגלים ואמר על זה בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה וכן שניטל צומת הגידים נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו אמר הר\"מ פי' רגל הבהמה מחוברת מפרקים נראים לחוץ והפרק העליון הסמוך אל הגוף הוא קצר כנגד שלמטה הימנו מן הפרקים ואפשר שיראה זה בגמל והקצה הסמוך לפרק הזה הסמוך לשוק הוא הנקרא ארכובה ובפרק הזה שקצהו האחד סמוך אל הגוף והקצה השני סמוך לשוק אנו קפדים לשבר ולחתוך ואם נחתך או נשבר ונראה העצם הרי היא טרפה ואם נשבר (ורוב) ועור ובשר חופה רוב העצם השבור כלו ורוב אורך השבר גם כן הרי היא כשרה ואם היה השבר למטה מן ארכובת הבהמה מותר באיזה צד שיהיה ואותו האבר שנשבר העצם שלו אם נראה רוב העצם אסור אותו האבר ואם היה בשר חופה את רובו הרי היא טרפה ומותר ושחיטתו מטהרתו ודין זה ממש הוא בעוף גם כן שאם נשבר במקומות שלא יאסר כל העוף בהם אם יצא רוב העצם אותו האבר אסור וכבר ביארנו ששם גידים נופל על העורקים ועל העצבים והיתרים והקשרים לפיכך כשאמר בכאן גידים ר\"ל היתרים לפי שכבר נודע מקצת חכמת הניתוח שהעצבים מתערבים עם הבשר ואז יתהוה מהם הגיד הנקרא בלשון ערב עצלה אחר כך מתפרשים ממנו ר\"ל מן הבשר ומתחברים אחר שמתרחקים מעיקרם ואז יתהוה מהם יתר מהיתרים וצומת הגידים הוא קבוץ היתרים והוא בבעלי [הארבעה] המותרות לנו לאכל שלשה יתרים אחד עבה ושנים דקים ומתחברים השלשה מיתרים למעלה מן הקרסול לפיכך אם נחתך האחד מהם העבה ונשארו השנים הדקים או אם נחתכו השנים הדקים ונותר העבה בבהמה מותר ואם נחתך העבה ואחד מן הדקים או רוב כל אחד ואחד הוא הנקרא חתוכת צומת הגידין והיא טרפה וכל זה אם נחתכו המיתרים והם ניכרים בעינם לפי שהם לבנים ובענפיהם שהם שלשה אבל אם הרגל נחתך דרך משל מלמעלה לענפי היתרים ר\"ל בגוף העצל הרי היא כשרה ואל תתמה ותאמר היאך תחתוך צומת הגידים והיא טרפה ואם נחתך הפרק כלו שבו צומת הגידים היא מותרת לפי שחתיכת היתרים אינה חתיכת העצל שזו ממיתה וזו אינה ממיתה והוא מה שאמרו אין אומרין בטרפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן וחיה וחותכה מכאן ומתה ואותם הגופים המקיפים רגל העוף שהם דומים לאלו היתרים וכבר זכרנו אותם בפרק שלפני זה והם שש עשרה אם נחתוך רוב אחד מהם טרפה כמו שזכרנו ונזכר הדין בפרק הזה מחמת מה שאמר שחיטתה מטהרה לאותו האבר כמה שנאמר בעובר ששחיטת אמו מטהרתו:",
+ "אמר המאירי בהמה שנחתכו רגליה האחרונים מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טרפה וכן אם ניטל צומת הגידין פי' אע\"פ שארכובה קיימת וצומת הגידים זה מתחיל מראש התחתון של עצם אמצעי ומתפשטין למעלה כנגד הגוף ויש מפרשים שהם מתפשטים למטה עד העקב ובעוף מאצבע יתרה עד המקום העשוי קשקשים ואף גדולי המחברים כך נמצא בקצת ספרים בחבוריהם אלא ששמענו עליהם שטעות סופר היה וראיה פשוטה על זה מה שהקשה עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דמפרישנא לרכובה דמתניתין שכנגדה בגמל ניכר דהינו ראש עליון של עצם המחובר עד סוף ראש תחתון של עצם עליון וקאמר דמשם (דמשם) ולמעלה דהינו בעצם עליון טרפה היינו דקתני וכן שניטל צומת הגידין שכל שנחתך מן האמצעי שבו צומת הגידין ולמעלה דהינו בעצם עליון טרפה וכן אם נטל צומת הגידין והוא שנחתך האמצעי במקום צומת הגידין שאין טרפות בעצם זה בחתיכה אלא במקום צומת הגידין אבל נחתך העצם האמצעי למעלה מצומת הגידין כשרה אלא לדידך דמפרשת רכובה דמתניתי' רכובה הנמכרת עם הראש וכל שממנה ולמעלה טרפה כגון נחתך בעצם אמצעי מאי וכן היא היא שכל שנחתך בעצם אמצעי אף צומת הגידין נחתך עמו שהרי שם הם מחוברים ואם ללמד דניטל צומת הגידין טרפה אף בלא רכובה לשמעינן ניטל צומת הגידין וכל שכן נחתכו רגליה דאיכא תרתי חתיכת הרגלים וניטל צומת הגידין ותירץ לו לעולם זה וזה באותו עצם ורכובה בלא צומת הגידין צומת הגידין בלא רכובה כלומר רכובה בלא צומת הגידין שנשבר השוק ולא נחתך ועדין צומת הגידין קיים וכן שניטל צומת הגידין בלא רכובה ואע\"ג דאקשי ליה דהא נחתכו ונחתכו לגמרי משמע ולא בשבירה לבד מ\"מ לפי דרכך למדת שהצומת הוא בסוף העצם השני וודאי למעלה הם מתפשטים שהרי שיעורם עד המקום שהם נבלעים בבשר וזהו משם ולמעלה ומ\"מ שמענו שזה שנמצא בספריהם שבבהמה וחיה מקום צומת הגידין הוא למעלה מן העקב הוא טעות סופר והוא למעלה מן הערקום והוא כדברי האומר דעלוי ערקומא והראיה שהרי סמכו בה אף הם מקום שתולין בו הטבחים את הבהמה והוא האמור כאן היכא דפרעי טבחי אבל מה שכתבו בעוף שתחלתם למטה מאצבע יתרה עד סוף הרגל שהוא עשוי קשקשים קשקשים לא נתברר לנו אם הוא טעות סופר אם לאו ואם הוא כן לא נודע לנו תקונו היאך הוא ואנו לא מצינו חלוק במקום הצומת בין בהמה לעוף:",
+ "ונשוב במה שהתחלנו לבאר והוא שארכובה זו נחלקו בה בגמרא רב יהודה פרשה בארכובה הנמכרת עם הראש והיא ראש העצם התחתון וכל שנחתך אותו העצם הן קצתו כגון שנחתך באמצע הן כלו כגון שנחתך ראשו המחובר לשני אפילו נחתך עמו הערקום שעליו הואיל ונשאר העצם השני כלו כשר הא אם נשברה בעצם השני שלמעלה מזה טרפה ועולא פירשה ברכובה שניה והוא ראש העצם השני והיא שאמרו עליה שכנגדו בגמל ניכר והוא שהגמל יש לו עצם בולט לשם ונמצא שאם נחתך עצם אמצעי שהיא כשרה ובלבד שלא במקום צומת הגידין ונשאו ונתנו בה בגמרא והוא שעולא שאל לרב יהודה מאי וכן כמו שביארנו והשיבו רכובה בלא צומת הגידין וצומת הגידין בלא רכובה על הדרך שביארנו אלא שחזר והקשה והא נחתכו קתני כלומר דמשמע שנחתכו לגמרי ואם כן רכובה בלא צומת הגידין ליכא ושתיק ליה והדר אמר לנפשיה מאי טעמא לא אמרי ליה למעלה פירושו למעלה מצומת הגידין כלומר בראש הצומת קודם שיתחילו להתפשט בבשר הא משהתחילו להתפשט בבשר תהא כשרה אע\"פ שהוא כרכובה אמצעית שכנגדה בגמל ניכר ולמטה מן הצומת ר\"ל בסוף הצומת שיהא צומת הגידין נשאר עם העצם האמצעי וכן שניטל צומת הגידין שנחתך באמצע הצומת והכל טרפות אחד אלא שחזר בו לומר שאף הוא ישיבהו מן הרכובה ולמעלה קתני דמשמע בכל תחום הרכובה ואם כן לפי דבריו צריך לפרש שכל שמרכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה דהינו כל רכובה שכנגדה בגמל ניכר תהא טרפה וכן אפשר לפרש מאי טעמא לא אמרי למעלה מצומת הגידין ר\"ל אף משהתחילו להתפשט בבשר שכל הרכובה בכלל טרפות ולמטה למטה מצומת הגידין דהינו רכובה תחתונה וכן שניטל צומת הגידין שזהו מתחלת רכובה אמצעית עד שיתחילו להתפשט בבשר וחזר בו לומר שאף הוא ישיבהו מארכובה ולמעלה קתני והכל בכלל או שמא מארכובה ולמעלה סמוך לארכובה משמע דהינו הך הצומת הגידין:",
+ "זהו פי' הסוגיא לענין ביאור ורב פפי מתני לה בלישנא דרב יהודה אמר רב למעלה למעלה מן הרכובה ומצומת הגידין למטה למטה מן הרכובה ומצומת הגידין וארכובה עצמה כדעולא דהינו שכנגדו בגמל ניכר כלומר למעלה מן הרכובה השניה דהינו בעצם ראשון המחובר לגוף טרפה למטה ממנה ומצומת הגידין דהינו בתחתון הנמכר עם הראש כשרה אבל האמצעי פעמים כשרה והוא למעלה מן הצומת ופעמים טרפה בראשה התחתון ומפני חתיכת הצומת שהוא שם וזהו שאמרו אל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וכו' והוצרך לשנות רכובה ללמד שהטרפות הגמור למעלה ממנה ר\"ל בעצם עליון (והוצרך לשנות צומת ללמד שהכשרות הגמור למעלה ממנה ר\"ל בעצם עליון) והוצרך לשנות צומת ללמד שהכשרות הגמור למטה בעצם תחתון ומה שאמר וכן ניטל צומת הגידין כלומר שנחתך הצומת בסופה של רכובה אמצעית והרכובה קיימת הא למעלה ממנו כשרה וזהו לישנא בתרא דרב יהודה וללשון זה לדעתי לא נחלק עולא עמו אלא שפי' דבריו ואע\"פ שרוב מפרשים מניחים איזה מחלקת ביניהם לדעתי אין ביניהם מחלקת ומתוך כך פסקו כל הגאונים כלישנא בתרא וכל שנחתך עצם אמצעי למעלה מן הצומת כשרה אע\"פ שהצומת מוטל עמו באשפה וחכמי הדורות מקילין עוד בשטה זו שאם נחתכה במקום הצומת יכול להכשירה כשיחתכנה למעלה קודם שחיטה ואלו ודאי דברים זרים הם שכל שנחתכה מתחלתה במקום הצומת שדא תיכלא בכלה ואין לה עוד תיקון ומהיכן מצינו טרפה ודאית שיש לה הכשר בידי אדם ועוד מה שאמרו בההוא צנא דנקורי דאתא לקמי דרבא ובדקינהו בצומת הגידין וכן ההוא בר טביא דהוה בי ריש גלותא דאיפסיק כרעא בתריתא ובדקה רב בצומת הגידין יחתכוה למעלה קודם שחיטה ותכשר:",
+ "ולעיקר הפסק מיהא גדולי הרבנים פוסקים כרב יהודה וכלישנא קמא וכל שנחתך אמצעי טרפה באיזה מקום שבו ואין נראה כן חדא דללישנא קמא הא שתיק ליה ועוד דלישנא בתרא עקר דאלו לקמא מאי איצטריך ליה למימר למעלה למעלה מן הארכובה הא בהדיא קתני לה הכי ולא היה לו לומר אלא רכובה שאמרו ברכובה הנמכרת [עם] הראש ומ\"מ גדולי הדור מחזקים את דבריהם ממה שנחלקו למטה רב ושמואל בנשבר העצם דרב אמר למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור ושמואל אמר אף באין רוב בשר קיים אבר אסור ובהמה מותרת והקשו לשמואל יאמרו אבר שממנה חיה מוטל באשפה והיא מותרת אלמא שאין רב סובר כיוצא בה ואם כמו שפסקנו אף רב סובר כן ומה קושיא לשמואל בכך ולדעתי אין זו ראיה שלשטה זו מחלקת זה בעצם עליון הוא והיינו למעלה מן הארכובה כלומר למעלה מאותה שכנגדה בגמל ניכר ושני ליה לשמואל בין נחתכה לנשברה והיינו דאקשי ליה יאמרו וכו' שהרי אלו נחתכה הכל מודים באיסורה והואיל ואין עור ובשר קיים ודאי הרי היא כנחתכה אבל בעצם אמצעי כל שהוא מצומת הגידין ולמעלה אינו קרוי אבר שחיה ממנו ומתוך כך נראה ודאי כמו שפסקנו:",
+ "נשבר העצם פי' במקום שאין עושה אותה טרפה שאמרנו כגון מן הארכובה ולמטה ברגלים שאחריה ואף למעלה ממנו בשלפניה ובכל רגלי העוף ובכנפיהם ויצא לחוץ ר\"ל שנחתך הבשר ויצא העצם לחוץ אם רוב הבשר שסביבותיה קיים על העצם שיצא לחוץ כשר גם האבר עצמו וזהו שאמר שחיטתו מטהרתו ואם לאו אבר אסור ובהמה ועוף מותרין הא מרכובה ולמעלה טרפה אם אין רוב בשר קיים כמו שיתבאר וכן הלכה ובגמרא אנו מצריכין לדבר זה עור ובשר חופין את רובו ומ\"מ יש שאין גורסין כאן ויצא לחוץ ומתוך כך דיו ברוב בשר קיים ואין צורך לעור ובשר חופין את רובו אלא ביצא לחוץ ופירושו רוב בשר קיים עם השבר ובגמרא יתבאר וכן יתבארו שם דברים שלא נתבארו במשנה זו בענין זה כל הצורך:",
+ "ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן אלא שאני מצרף בזה דין שמוטה אע\"פ שלא נתבארה בכאן כדי לידע מכאן דין נחתך ודין נשבר ודין נשמט הכל על הסדר ומ\"מ קודם שנתחיל בסדור זה דרך כלל אני מעירך מעט בביאור השמועה דרך קצרה והוא שאחר שהעלינו במחלוקתם של רב יהודה ועולא מה שהעלינו שאלו בגמרא אלו הן צומת הגידין ואע\"פ שביררנו שעל כל פנים הן בסוף עצם האמצעי מ\"מ אף באותו עצם יש שני מקומות שגידים צומתים בו אחד מבפנים כלפי הבהמה ואחד מבחוץ מקום שהזנב נופלת עליו והוא המקום שהטבחים נוקבים לתלות הבהמה באונקלי מפני שהם גידים גסים וחזקים ורבא אמר דאגרמא ולבר ר\"ל שהחיצון הוא הנקרא צומת ורבה בר רב הונא אמר דאגרמא ולגאו והם הפנימיים וכן הלכה ורבה בריה דרבה בר רב דאמר דעלוי ערקומא לא בא לחלוק על הראשונים אלא להכיר מקום התחלתם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואמר שהוא על הערקום בורינקיק המפריש בין עצם תחתון לאמצעי ונמצא שכשתשליך הערקום עם הארכובה צומת הגידין מתחלת מראש התחתון של עצם אמצעי והוא היכא דפרעי טבחי ונמצא שהערקום אינו בכלל מקום צומת הגידין אלא דינו כדין רכובה התחתונה וההוא מרבנן דקאמר דערקומא גופה מחמיר יותר ואין הלכה כמותו ומה שאמר שמואל אחר כן צומת הגידין מקום שגידין צומתין אף הוא לא בא לחדש כלום אלא ללמד שהם הפנימיים מפני ששם שלשת הגידין מחוברים אבל החיצונים אע\"פ שיש שם שלשה גידין אין שלשתם מחוברים אלא שיש עצם אחד עקום שראשו אחד חופה הערקום ויוצאים עמו שנים מהם והשלישי מחובר לעצם האמצעי ובין השנים ואותו השלישי נתלית הבהמה בשעת הפשטתה ואחר כך נתנו שיעור לצומת כמה הוא תחומו ואמרו על זה עד מקום שמתפשטין ר\"ל עד מקום שמתחילין להתפצל בעצם האמצעי ופרשו בו כמלא בטדא דתורא והעקר בפירושו מלא רחב פסת היד והוא ארבעה אצבעות ושאלו בדקה מאי והשיב שכל שהם עומדים בבליטתם הוא צומת ומשמתחילין ליכנס בבשר אינו בצומת הגידין והוא שיעור מועט והוא הוא גם כן שיעור אשיני ורכיכי שבבליטתם הם קשים ומשנכנסים בבשר הם מתחילים להתרכך וכן הוא הוא שיעור אלימי וקטיני שמשהתחילו ליכנס בבשר הם מתחילים להתדקק וגדולי הרבנים פירשו ברכיכי שאף משנכנסו בבשר הם קשים שיעור מועט ואין נראה כן ובעוף ודאי שיעורו גם כן מראש הרכובה האמצעית עד שמתחילין ליכנס בבשר שבעצם הנקרא גיינול וזהו גם כן שיעור חיורי ולא חיורי שמשמתחילין ליכנס בבשר הם מתחילים להתאדם ומר בר רב אשי היה מחמיר מעט והוא שכשמתחילין ליכנס בבשר אינם אדומים עדין אלא זיגי ר\"ל צבע ממוצע ומזהיר והוא דן אותם בצומת הגידין והוא כשמתחילין ליכנס בבשר דק שעל העצם עד שנכנסין בעובי הבשר ואנו גורסין ולית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה וחיורי ואם כן אין הלכה כמותו אלא מכיון שמתחילין ליכנס אף בבשר הדק יצאו מתורת צומת הגידין ומ\"מ יש גורסים ולית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא אבל בזו הלכה כמותו וראשון עיקר שאין לדחות כל שאר הלשונות בשביל זה וגדולי המפרשים אע\"פ שביאור הלכה זו לא נתבררה אלא מפיהם ומפי כתבם ומ\"מ מה שכתבו בזו שאמרו בליטי לא הוו צומת הגידין וכו' שאע\"פ שנראה שלא באו אלא לפרש עד כמה מתפשטים סימנין אחרים הוא בא ליתן עדין מה הם צומת הגידין אין הדברים נראין ומ\"מ הם מפרשים טעם לדבריהם מפני שמצאו שיש לפעמים חוטין אחרים נבלעים והם מוזריקי דדמא שאינם לבנים כל כך כאותם שנקראו צומת הגידין וכן לא קשים כמותם ועוד ראו בבהמה שני גידים קטנים כעין גידין עצמן נכנסין באותו הגיד שהוא אלים מן השנים הנכללים בגידים האמור עליהם תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני ומפרשים שעליהם אמר בליטי לא הוו צומת הגידין ולהודיע שכל אלו אינם מן החשבון ואין הדברים נראין שאם כן היה לו לומר לא הוו גידין ולא לומר לא הוו צומת הגידין אלא שאע\"פ שהדברים ודאי כך הם לענין פי' מיהא אף מה שאמר בליעי וכו' לענין השיעור נאמר כדבריו ר\"ל אשוני ורכיכי שאף הם מודים שנאמרו לענין השיעור ולדבריהם אף באשוני ורכיכי אפשר לומר כן ומה ענין להניח את אלו לשיעור תחום עד היכן הם מתפשטים יותר מבליעי ובליטי ועוד שאם כן לא היה לו לכלול את כלם במאמר אחד אלא בליעי ובליטי במאמר אחד והאחרים במאמר אחר ועוד שהיה לו להקדים אותם שבאו לשיעור הואיל ודבריו חוזרים על שאלת בבהמה דקה מאי:"
+ ],
+ [
+ "ואחר כך בא אמימר ואמר תלתא חוטי הוו והוא שהענין ידוע שכל שאנו אוסרין את הבהמה מחשש צומת הגידין הכל תלוי בבדיקת הצומת שאם אנו מוצאים את כולם שלמים ודאי כשר ואמר שבבהמה שלשה גידין וכל שנפסק הגדול כלו שהוא רוב בנין או השנים הדקים שהם רוב מנין טרפה ומר בר רב אשי מיקל לומר שאין טרפה אלא בשנפסק הגדול ואחד מן הדקים וכן הלכה ובעוף הם ששה עשר וכל שנפסק אחד מהם טרפה ובדיקתם קשה הרבה עד שקצת רבני צרפת כתבו שאין סומכין בהם בבדיקה:",
+ "ואחר כך בא רב יהודה לפרש שצומת הגידין ברובן ופרשו בו ברוב אחד מהן ואקשי ליה שמואל ואפי' מיפסיק חד הא אכתי איכא תרי והיאך אתה אוסר ברוב אחד ולשמואל מיהא אפי' נפסק רוב כל אחד ואחד ולא נשתייר מכל אחד מהם אלא כחוט הסרבל כשרה ויש גורסים אפי' כחוט הסרבל והכל אחד כלומר כל שנשתייר מהם כלום וחזרו ופירשו דבריו של רב ברוב כל אחד ואחד וכן הלכה דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ומיהו כלישנא בתרא ולקולא וכל שלא נפסקו מכל וכל אין הבהמה מיטרפת אלא ברוב כל אחד ואחד אע\"פ שבכל מקום רבו ככלו והיה לנו לאסור ברוב אלימא ורוב חד מן קטיני בהדיא מ\"מ בטרפות אין מדמין מזו לזו וכל שכן מדוכתי אחריני לדידהו והכי קים להו לרבנן שכל שלא נפסקו מכל וכל אפי' נפסקו שנים ברובן כל שהאחד נשאר רובו שלם כשרה ובעוף יראה גם כן שכל שנשאר אחד שלם או רובו שלם אפי' נפסקו החמשה עשר ברובן כשר ומ\"מ יש לפקפק בה הואיל ובששה עשר חוטין אמרו שפסיקת אחד מהם אוסרת אף ברוב אחד טרפה וכן כתבוה גדולי המחברים ואחר כך חזרו במה שאמרו במשנה בנשבר העצם במקום סאין עושה אותה טרפה שאם רוב בשר קיים כשר אף האבר ואם אין רוב בשר קיים אבר אסור ובהמה מותרת ועכשיו נחלקו בנשבר במקום שעושה אותה טרפה והוא שאמרו אמר רב למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור ולפי שטתנו שנשבר בעצם שלישי שאם נחתך אסור לדברי הכל ובנשבר אם רוב בשר קיים זה וזה מותר שאין השבירה במקום שרוב בשר קיים כלום ופירושה בלא יצא לחוץ ומתוך כך דיו ברוב בשר קיים ואם יצא לחוץ אף היא כשרה ובלבד בשיהא עור ובשר חופין את רובו כמו שנבאר ואם אין רוב בשר קיים הוה ליה כנחתך וזה וזה אסור ולמטה מן הארכובה ר\"ל לשטתנו אף בעצם אמצעי כל שאינו במקום צומת הגידין אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם אין רוב בשר קיים בהמה מותרת שאף בנחתך כן ואבר מיהא אסור כאלו נחתך ושמואל אמר אף למעלה כל שלא נחתך בהמה מותרת דשני ליה בין חתוכה לשבורה והלכתא כרב ומה שאמרו אחר כן תנו רבנן נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר אינו חדוש אחר אלא שהראשונה בלא יצא לחוץ ודיה ברוב בשר קיים ובאה בריתא זו ללמד שאם יצא לחוץ צריך לעור ובשר חופין את רובו וכן הדין במקום שאין עושה אותה טרפה ולענין האבר וכמו שפירשנו:",
+ "ולדעת הפוסקים כלישנא קמא דרב יהודה ונחתך עצם אמצעי טרפה מפרשים מחלקת זו בלמעלה מארכובה התחתונה ר\"ל שנשברה בעצם אמצעי וטעם איסור האבר הוא משום אבר המדולדל מפני שדנו בו שכל שהוא כן אינו יכול לחזור ולחיות ומה שהקשו יאמרו אבר שחיה ממנה מוטל באשפה וכו' כבר פרשנוהו וכן מה שאמרו שאבר עצמו מטמא במשא כלומר שהשחיטה עושה נפול ומה שהקשו בה ממה שאמרו ששחיטת טרפה טהרה אותו ואת האבר המדולדל בה ומה שאמר בו על שהיה מחזר להקשות מניגרי בריאתא והיה לו להקשות ממתניתין דקאמר הוכשרו בדמיה כלומר לקבל טומאה אלמא דטומאת עצמה מיהא אין בה ומה שהשיבו הוא דאיכא לדחויי כדדחינן לעיל ר\"ל דהוכשרו קאי אבשר ולא אאבר הא אבר מיהא אפשר שאף טומאת עצמו יש לו כבר ביררנו הכל למעלה ואין הכונה עכשיו אלא לברר דין חתיכת הרגלים ושבירתם ושמיטתם וענין צומת הגידין:",
+ "זהו מה שביררנו בענין השמועה מתוך דברי המפרשים עם מה שנתחדש לטובה להוסיף על דבריהם או לגרוע מהם מעתה נשוב לסדר הענין כלו על הסדר כמו שייעדנו ונאמר:",
+ "שלש עצמות יש ברגלי הבהמה וכנגדן בעוף הראשון הוא הירך וראשו מחובר לגוף ועומד בעצם חלול שבגוף כבוכנא באסיתא וראשו זה הוא הנקרא בוקא דאטמא וראשו התחתון מחובר עם העצם השני שאנו מזכירין עכשיו העצם השני הוא הנקרא שוק וראשו העליון מחובר עם ראש התחתון של ירך וראשו זה הוא הנקרא רכובה שכנגדו בגמל ניכר וראשו התחתון מחובר עם ראש העצם השלישי שאנו מזכירין עכשיו העצם השלישי הוא הנקרא רגל והוא הנמכר עם הראש ראשו העליון מחובר עם ראש תחתון של שוק וראשו זה הוא נקרא רכובה הנמכרת עם הראש ועליו אנו אומרים ארכובה סתם וראשו התחתון מחובר עם פרסות הרגל נמצאו שלשה שמות אלו הירך והשוק והרגל ושמות ראשיהן העליונים בוקא דאטמא רכובה שכנגדה בגמל ניכר ורכובה הנמכרת עם הראש או ארכובה סתם ויש בין ראש תחתון של עצם שני לראש עליון של עצם שלישי הנמכר עם הראש עצם קטן שמחבר שני הראשים והוא נקרא בלשון תלמוד ערקום ובלע\"ז בורינקיק ולמעלה מאותו הערקום והוא סוף העצם השני שבו תולין הטבחים את הבהמה צומתין ומתחברין בבהמה שלשה גידין אחד גס ושנים דקים והם כלפי צד פנים הרואה גוף הבהמה ומתפשטין משם למעלה בעצם האמצעי והוא השוק עד שמתחילין ליבלע בתוך הבשר ומתרככים שם וחוזרין כעין בשר ואין להם משם ואילך דין גידים ושיעורם ממקום יציאתם עד מקום שנתרככו ולא נקראו עוד גידין בבהמה גסה עד ארבע אצבעות ויש אומרים שש עשרה אצבעות ואין הדברים נראין ובבהמה דקה לא נתפרש בו שיעור על צד הכמות אלא על צד איכות והוא לפי מראיהן ומשמושם כל שהם עומדים בקשים והם לבנים הם נקראים גידים משהתחילו להתרכך ולהצטבע אין נקראין גידין וסוף הדברים הכל חוזר לדעתנו לכניסתם בבשר שמכיון שמתחילים ליכנס בבשר הם מתחילים להתרכך ולהצטבע ויש בין שני אלו השיעורים שיעור אחד שהם לבנים קצת ועינם מזהיר כעין הזכוכית אלא שאינו לובן גמור ונקרא בלשון תלמוד זיגי והוא בתחלת כניסתם בבשר ולשיטתנו אינו בכלל הצומת כלל וכן יש גידין במקום זה בבהמה כלפי חוץ בצד שהזנב שוקף עליו ואינו בדין האמור בגידין כלל וכן יש בשלשה גידין אלו גידים אחרים נבלעים בתוכם ואותם הנבלעים אינן בכלל גידין כלל:",
+ "ובעוף יש בו גם כן שלש עצמות שהזכרנו ויש בו גידים גם כן צומתין במקום שכנגדו צומתין בבהמה בסוף העצם השני ויש עופות שיש בם אותו ערקום שהזכרנו אלא שבעוף יש בו גידין הרבה והם ששה עשר וכלם דקים ואין בהם דקדוק אם לצד פנימי אם לצד חיצון וכולם נקראים גידים אלא שיש מהם נבלעים באחרים ואין נקראים גידים לא להשלמת מנין ולא לדין איסור שבגידין ומתפשטין על הדרך שביארנו בבהמה ושיעור תחום שלהם עד היכן נקראין גידין לא נתפרש אלא שנראה לשער בהם כשיעור מה ששערנו בבהמה דקה לפי מה שאנו כוללים בה ר\"ל להיות סוף הדברים עד שיתחילו ליכנס בבשר שכל התחומין והסימנין תלויים בה:",
+ "הרי שביארנו וציירנו עכשיו מנין העצמות והגידין ותכונתם והרי אנו מתחילים עכשיו לבאר דין השמטת ראשי העצמות זה מזה ודין נשבר איזה עצם שבהם אלא שהוא לשם עדין ודין נחתך איזה עצם מאלו מכל וכל ודין פסיקת הגידין או קצתם:",
+ "כל שידוע בגידין שנטלו כלם או נפסקו במקום שהם צומתים והוא מראש התחתון של עצם שני עד שמתחילין להכנס בבשר אע\"פ שהעצמות קיימים טרפה ניטלו או נפסקו קצתם מכל וכל אם בעוף טרפה אפי' באחד מהם אם בבהמה אינה טרפה אא\"כ נפסק רוב מנינם ורוב בנינם והוא האחד הגס עם אחד מן השנים הדקים הא אם נפסקו שנים הדקים הרי נשאר רוב בנין ואם נפסק הגס הרי נשאר רוב מנין:",
+ "נפסקו הגידין במקצת אם בבהמה אפילו נפסק רוב שנים ואפי' רוב הגדול ורוב אחד מן הדקים כשרה עד שיפסק רוב כל אחד מהם:",
+ "בעוף גדולי המחברים מורים לאיסור ברוב אחד מהם ויש מי שמורה שלא לאסור אלא ברוב כולם על הדרך שבארנו בבהמה:",
+ "נשמט ראש עצם הירך ממקומו והוא בוקא דאטמא כבר התבאר שאם נפסקו גידין המחברין ונתאכלו עד שאם אדם מותחן נפרכים טרפה ואם לא כשרה נחתך עצם הירך באיזה מקום שבכלה והוטל לאשפה טרפה ואפי' נשארו שוק ורגל על ידי בשר וגידין שנשארו לשם הכל טרפה נשבר עצם זה ולא יצא לחוץ אם אין רוב בשר שעל העצם קיים הכל טרפה ואם רוב בשר קיים כשרה ואין אנו צריכים בה לעור ובשר חופין את רובו וכדעת שניה שהזכרנו במשנה והיא עקר:",
+ "נשבר עצם זה ויצא לחוץ אע\"פ שרוב בשר קיים אם אין עור ובשר חופין רוב השבר טרפה ואם עור ובשר חופין את רובו כשרה שכל נשבר העצם ולא יצא לחוץ ברוב בשר קיים או יצא לחוץ ועור ובשר חופין את רובו ולא יצא אלא מיעוטו חוזר הוא ומתרפא הא כל שנשבר ואין רוב בשר קיים או יצא מקצתו ואין עור ובשר חופין את רובו הרי הוא כנחתך ויש מפרשים שדין יצא לחוץ ולא יצא הכל שוה ושניהם צריכים עור ובשר חופין את רובו ואין נראה כן שהרי משנתנו לא הוזכר בה יצא לחוץ ומתוך כך לא הצריכה אלא לרוב בשר קיים ובריתא הזכירה יצא לחוץ והצריכה לעור ובשר חופין את רובו וכן עקר וזו היא שנחלקו עליה רב ושמואל והלכה כרב:",
+ "נשמט ראש עצם אמצעי והיא רכובה שכנגדה בגמל ניכר ממקום חבורו בסוף עצם עליון ויש אומרים שזו נקראת שמוטת ירך ואסורה אע\"פ שלא נפסקו ולא נתאכלו גידין המחברין אותן ויש אומרים שאין זו שמוטת ירך ששמוטת ירך הוא בוקא דאטמא שפירשנו ענינה אבל זו כשרה אע\"פ שנפסקו ונתאכלו גידין המחברין אותן נחתך עצם זה האמצעי למעלה מצומת הגידין והרי הוא באשפה עם כל הגידין שתחתיו ועם הצומת עצמו לשטתנו כשרה ותמה על עצמך שאם נחתכה למטה מזה במקום צומת הגידין טרפה וזהו שאמרו בדברים המחודשים שבטרפות אל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה כדרך האמור כאן וכדרך האמור בטחול דאי אינקיב בקולשיה כשרה ובסומכיה טרפה ובכבד מקום מרה טרפה ושאר מקומות כשרה ומ\"מ גדולי הרבנים אסרוה כמו שביארנו וקצת חכמי הדורות מסכימים בזו:",
+ "נשבר עצם זה למעלה מצומת הגידים אם יצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו לדעת המתיר בנחתך וכשיטתנו מתיר בזו ומשליך את האבר ולדעת האוסר וכשטת גדולי הרבנים אסור את כלה:",
+ "לא יצא לחוץ ורוב בשר קיים או שיצא מעט ועור ובשר חופין את רובו הכל מותר:",
+ "נחתך במקום צומת הגידין באיזה מקום שמתחלת הצומת עד מקום שמתחילין ליכנס בבשר והוטל לאשפה טרפה שהרי ניטל צומת הגידין שמא תאמר יחתכנה קודם שחיטה למעלה לדעת המתיר בה אומר אני שכיון שנחתכה במקום צומת הגידין כבר נתפשט הכאב עד שאינה יכולה לחיות ואין לה תקון וגדולי האחרונים מקילין בכך ואין נראה כן:",
+ "נשבר במקום צומת הגידין עצמו לדעתנו צריך בדיקה שהרי אי אתה חושש בו מצד העצם אלא מצד חשש הגידין וכל שאתה מוצאם שלמים מותר והעצם אם יצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו או שלא יצא ואין רוב בשר קיים משליכו ומ\"מ גדולי המפרשים אסרוה אע\"פ שהגידין קיימין מפני שמכיון שנשבר העצם במקום הצומת אין לצומת עוד במה להשען אלא דרך חולשה ועל כל פנים עתידים הם להתפרק והרי הם כמי שנתפרקו כבר וזהו לדעתם מה שאמרו בכאן הנהו גידין הרכין דאתו לקמיה דרבא שנשבר העצם במקום צומת הגידין כמו שנבאר בסמוך והיה רבא סבור להיותם משלימין לרוב הואיל וגידין אלו עם הבשר היו מצטרפין להיות חופין רוב העצם הנשבר שאע\"פ שסופן להתקשות הואיל ועכשיו רכים הם הרי הם כבשר ובדרך שאמר ר' יוחנן עליהם שנמנין עליהם בפסח וזו ודאי בעצם אמצעי היה שגידין אלו אינן אלא באמצעי ונראה שנשבר שם במקום הצומת והיו גידין אלו הנבלעים בתוך האחרים משלימים לרוב והיה סבור רבא להכשירה אלמא הגידין היו קיימין ואסרוה אחר כן מפני שאין אותם הגידין מגינים אלמא כל שנשבר במקום צומת הגדין אפי' גידין קיימים טרפה ואי אפשר לפרש שלא נאמרה אלא להיתר האבר או לאיסורו הא הבהמה כל שהגידים קיימים מותרת חדא דמשום אבר לא קאמר התורה חסה ועוד דהא אותבו ליה לריש לקיש ואיסורא דאוריתא כלומר ריש לקיש דקאמר לענין פסח דלאו בשר הוא ואיסורא דאוריתא ואת אמרת התורה חסה וכו' ואי באבר הרי איסור אבר המדולדל אינו מן התורה כמו שביארנו למעלה וכן אין לפרשה בלמעלה מצומת הגידין שהרי לשיטתנו אין מיטרפת בה בחתיכה ושבירה ומ\"מ יש מי שמפרשה לאיסור אבר ואע\"פ שאמרו כאן איסורא דאוריתא ואבר מדולדל אין בו אלא איסור חכמים שמא הם היו סבורים כן או שמא כשאמרו שאין איסורו מן התורה ביש שם מיהא מיעוט בשר אבל זה לא היה שם בשר כלל אלא אותם הגידים ואינן כלום והרי הוא כנחתך לגמרי ומ\"מ יש מפרשים אותה בעצם הירך ומגידין של גיד הנשה קאמר ואף תלמידיהם של גדולי המפרשים כתבוה כן ונמצא לדעתנו שזו כשרה ובבדיקה כמו שכתבנו ויש מתירין אף בלא בדיקה שאין שבירת עצם מזיק בעצם זה מצד עצמו וכן אין הגידים עשויים להתפרק לשבירת עצם הסמוך להם ולעולם אין בעצם אמצעי שום טרפות אא\"כ נתבררה פסיקת הגידין כגון נחתך או שראינום שנפסקו הא נשבר ולא ראינו שנפסק גיד מהם אין אנו צריכין לבדיקה:",
+ "ויראה לי כדעת שכתבנו לשיטתנו ממה שאמרו בפרק אלו טרפות ההוא בר טביא דהוה מפסקן כרעיה בתריאתא ובדקוה בצומת הגידין אלמא אף בשבירה מצאו להם צורך בדיקה אלא שאפשר שנחתכו במקום הפרק וצריכות בדיקה אבל כל שלמעלה מן הפרק אע\"פ שלא נכנסו עדין בבשר אף לבדיקה אין צורך והדברים נראין לי כן שחשש זה אינו אלא במקום התחלת הצומת שהגידין מתחברין ומשתרשים שם ואם בתחלת הפרק כל שנשבר ראש העצם השני ודאי מתפרקים הם לעין ואם נשאר ראש העצם שהם מחוברים שם אע\"פ שהוא נשבר סמוך להם אין מקום לחשש פירוק כלל:",
+ "נשמט ראש עצם תחתון למעלה מן הערקום ממקום חבורו בסוף עצם שני ששם מתחילין צומת הגידין צריך בדיקה בצומת הגידין כדין נשבר לשם לדעתנו ואם נמצאו קיימים כשרה לא נמצאו קיימים טרפה על הצדדין שביארנו ומ\"מ הרבה מפרשים מסכימים שלא לסמוך על בדיקה בגידי העוף ועל דרך האמת בדיקה קשה היא אלא שמ\"מ ראינו לרבותינו נ\"ע שהיו עסוקים בה ולמדנוה מהם:",
+ "נשבר הערקום עצמו ויצא לחוץ הבהמה מותרת אפי' נפסקו גידין שלו ומשליכין ממנו ולמטה נשמט ראש עצם התחתון מן הערקום כשרה נשבר עצם התחתון באיזה מקום שבו הבהמה מותרת ואבר עצמו אם יצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו אסור ואם לא יצא ורוב בשר קיים או שיצא ועור ובשר חופין את רובו מותר:",
+ "כל שאנו אוסרין את האבר ומתירין את הבהמה יש אומרים שצריך לחתוך מקום השבר מן העצם הנשאר בהיתר וכמו שאמרו למעלה באבר של עובר לא נצרכה אלא למקום חתך ואיני מודה בכך שאם אמרו באבר של עובר ודין הוא מפני שאין מקום החתך בכלל כל שבבהמה תאכלו הואיל ופיה כלפי חוץ אבל באבר המדולדל אין צריך בכך:",
+ "רגלי הבהמה הראשונים אינם בכלל זה לענין איסור הבהמה אלא אף אם נשבר עליון שבה או נשמט ממקום חבורו בגוף הבהמה כשרה ואין חוששין לריאה כלל כדרך גף שבעוף אבל לענין עצמות עצמן כל שנשבר איזה עצם באיזה מקום שבו אם יצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו או לא יצא ואין רוב בשר קיים האבר אסור כדין האבר המדולדל ואם לא יצא לחוץ ורוב בשר קיים או שיצא ועור ובשר חופין את רובו מותר אף האבר וכן הדין באגפי העוף אלא שבגף אם נשמט ממקום חבורו בגוף טרפה מחשש הריאה או תבדק כמו שהתבאר:",
+ "מה שביארנו לענין איסור אבר שאם יצא לחוץ צריך שיהא עור ובשר חופין את רובו צריך שיהא מחופה ברוב עביו ורוב הקפו והכונה ברוב עביו שלא יצא רוב חלל העצם בחוץ אלא שיהא מיעוט החלל נגלה ורובו נכסה אבל אם רוב החלל בחוץ אפי' יצא דרך נקב קטן ורוב בשר שבסביבות השבר קיים אסור ורוב הקפו הוא שצריך שיהא רוב הקף העצם נכסה שאם היה רוב היקף העצם מגולה אע\"פ שחללו נדחק לצד העור והבשר ולא נגלה כלל אסור:",
+ "ויש מי שמפרש רוב חללה ורוב הקפה הכל בחלל העצם וכעין רוב חלל ורוב היקף האמור בגרגרת שפעמים שהעצם עב מצד אחד ודק מנגדו של אותו צד ולפעמים מחופה רוב הקפו ולא רוב חללו כשהשבירה מצד העב ולפעמים רוב הקפו ולא רוב חללו כשהשבירה באה מצד הדק על הדרך שפירשנו בגרגרת:",
+ "עור לבדו אע\"פ שהיה מקיף רוב חללו ורוב הקפו אינו מציל אא\"כ יש עמו בשר ומגדולי המחברים חולקים בזו היה העור חופה חצי השבר ובשר חופה את הנשאר אינו מציל עד שיהא הרוב מחופה בבשר אבל אם היה הרוב מחופה בבשר והעור לבדו משלים לרובו כשרה ובשר שאמרנו יש אומרים דוקא בעור על גביו ויש אומרים אף בשר לבד:",
+ "דברים אלו בבהמה נאמרו אבל עופות הואיל ורכים הם הרי עור שלהם רך ודי לנו במחצה עור ובמחצה בשר אבל עור לבדו אינו מציל אלא בראש התחתון של שוק וכן כל שלמטה מזה שכך דרכו שלא להיות שם אלא העור לבד והוא דבק שם ומגין כבשר והרי החזיק העור בשלו ויש אומרים שבעופות הגסים צריכים אנו לחפיית רוב בשר במקומות שיש שם בשר:",
+ "היה שם עור לבדו בלא בשר אלא שנתחדשו רירים בין עור לבשר יש אומרים שאותם רירים ממלאים מקום הבשר וכשרה והם גורסים על זה בתלמוד דקנא משכא ריריה ואנו גורסים דידיה כלומר החזיק העור בשלו על הדרך שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "גידים הרכים שסופם להתקשות אע\"פ שלא נתקשו עדין אינן כבשר ואין מגינין ודינן כדין העור וכל האמור בעור אמור בהן:",
+ "עצם הנשבר שיצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו אלא שנפלה חתיכה מן העצם מצד היוצא עד שהנשאר מהיקף העצם ועביו וחללו נמצא עכשיו מחופה רובו בעור ובשר אסור שאין אנו משערין אלא בכלו אע\"פ שנפל ממנו והוא הדין לעצם הנשבר ויצא מיעוטו לחוץ ומ\"מ רובו מחופה בעור ובשר ונפלה חתיכה מן העצם מצד מה שבפנים עד שאין המחופה עכשיו רוב כשרה הואיל ואף אם היה כלו לשם היה רובו מחופה אין נפילת החתיכה מזקת:",
+ "היה רוב עצם זה מחופה בעור ובשר אלא שאין רוב זה במקום אחד אלא מעט [לכאן] ומעט לכאן עד שכשאתה מצרפו נמצא רובו מחופה וזה הנקרא בלשון תלמוד מתלקט הרי זה ספק ומחמירין בה:",
+ "היה במקום אחד אלא שהוא מרודד וקלוש וזהו הנקרא מתרוסס ויש שפרשו בו שנתפח העור והבשר עד שאינו מתדבק לשם מכל וכל מלשון מכה טריה שתרגמו יונתן מתרוססא גם זו ספק ומחמירין בה:",
+ "היה הבשר מתמסמס והוא בשר המת שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי אע\"פ שפירשנו בפרק שלישי על בשר כזה שהוא כמי שאינו לא נאמר אלא בדבר שעקר הטרפות תלוי בו כגון ריאה וכרס וגידין וכיוצא באלו אבל כאן שאין עקר הטרפות תלוי אלא ביציאת העצם והבשר אין אנו חוששין לו אלא להגנה בעלמא ואין הדבר ברור לאיסור ומ\"מ מחמירין בו מספק:",
+ "בשר החופה את רוב העצם שניקב או שנסדק או שנקלף מעל העצם ואינו דבוק ככל הצורך גם אלו בספק ומחמירין בהם:",
+ "וכן אם ניטל שליש התחתון ר\"ל שמצד הפנימי הדבק לבשר ניטל שליש עובי הבשר ושני שלישים עליונים עומדים ומתדבקים לבשר דבוק חלוש:",
+ "נקדר הבשר מעל השבר ע\"י אדם בכלי כמין טבעת אבל רוב הקיפו מכוסה כשרה שהרי זה דרך רפואה לסרט את הבשר בעצם כדי להבריאו אבל בברזל לא יעשה כן מפני שמכאיבו ואף בעצם צריך שלא לסרטו מכל וכל עד שישאר ערום אלא שיחזיק העצם בשלו בקצת בשר:",
+ "כתבו חכמי הצרפתים שאם נשבר העצם אף במקום שעושה אותה טרפה ולא נודע אם יצא רובו אם לאו וחזר ונקשר אנו דנין שלא יצא לחוץ ומכשירין אותו ואם נשבר ולא נתרפא אלא שהדבר מספק אם מחיים אם לאחר מיתה אם יש במה לתלות כגון שרצצתה בכותל או ברגל תולין ואם לאו אסורה וכן כתבו גאוני ספרד:",
+ "נשבר העצם ולא יצא לאויר העולם אלא שנכנס לחלל הבהמה רוב מפרשים כתבו שכיצא לחוץ הוא נידון שכל שיצא ממחיצתו יוצא לחוץ הוא על הדרך שאמרו כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי ליה וגדולי המפרשים מתירין בתשובת שאלה אא\"כ יצא לאויר העולם שמאחר שאין האויר שולט בו אף הוא חוזר ומתרפא ואין הדברים נראין שכל עצם שיצא ממחיצתו לגמרי אין לו רפואה אחר שאין עור ובשר חופין את רוב השבר שלא נאמר שכל שאין האויר שולט בו חוזר ומתרפא אלא בדבר שעומד במקומו אבל כל שיצא כלו או חציו עד שאין עור ובשר חופין את רוב השבר על ידי מה הוא חוזר למקומו עד שנאמר עליו שיחזור ויתרפא אלא ודאי עקר הדברים כדעת ראשון:",
+ "נתגלגלו בסוגיא זו דברים שלא מן הכונה ואלו הן גידים הרכים שסופם להתקשות הואיל וראויים הם לאכל עתה נאכלים הם בפסח ואין נידונין בעצם ומ\"מ אין נימנין עליהם בפסח ר\"ל שאין אדם יוצא ידי חובת אכילת הפסח בכזית מהם מפני שאינן נקראין בשר:",
+ "אע\"פ שאמרו שכל מקום שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן חוץ משלשה מקומות והם קנין פירות והחולץ למעוברת ומתנה באמצע כמו שהתבאר בפרק החולץ יש דברים בתלמוד שהלכה בהם כריש לקיש אלא שמחלקתם תלוי במחלקת אחר של חכמים אחרים ואינו נידון במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש אלא כמחלקתן של אחרים וכן בהרבה מן הכללות האמורים בתלמוד בענינים אלו וזהו שבענין גידים הרכים הלכה כריש לקיש שאין נמנין עליהם בפסח אע\"פ שלא נמנית באותם השלש:",
+ "כל מקום שדבר מר בר רב אשי בתלמוד הלכה כמותו חוץ משני מקומות אחד מהם מה שאמר בשבועות בענין חשוד שאף בשבועת התורה מהפכין שבועה והאחר הוא מה שאמר בכאן שאף הגידים המזהירים כעין זכוכית אע\"פ שאינן לבנים נידונין כגידים וזהו שאמרו בר ממיפך שבועה וסימניך הפך לבן ויש אומרים שבזו הלכה כמותו אבל המקום השני שאין הלכה כמותו הוא מה שאמור בסנהדרין פרק זה בורר בענין הודאה מר בר רב אשי אמר אע\"ג דכנפינהו צריך לומר כתובו עד דקבעי דוכתא לדינא כמו שיתבאר שם בע\"ה והם גורסים בר ממיפך שבועה ואודיתא וכן יש אומרים שבשלש אלו אין הלכה כמותו וגורסים בר ממיפך שבועה (וחיובי) [וחיורי] ואודיתא כמו שיתבאר בכל אחת במקומה בע\"ה:",
+ "המשנה השביעית והכונה בה להשלים בביאור החלק הרביעי והיתה ראויה להיות שנויה קודם משנת צומת הגידים אלא שנתבלבל בה הסדור ואמר על זה השוחט את הבהמה ומצא בה שיליא נפש היפה תאכל אותה ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות חישב עליהן מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות שיליא [שיצתה] מקצתה אסורה [באכילה] כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה אמר הר\"מ פי' השיליא הזאת היא הכיס שבתוכו יהיה העובר הוא חשוב כזבלים וכמותרים לפיכך אינו מטמא כמו שמטמאה את הנבלה אם היתה השיליא הזאת שיליית נבלה ואין השיליא נטמאת כמו שמטמאין האוכלין עד שיחשב עליו לאכילה כמו שיתבאר במסכת טהרות ובמסכת עוקצין:",
+ "אמר המאירי השוחט את הבהמה ומצא בה שיליא מותרת באכילה ואינה נידונת כאבר מן החי שגם היא מכלל איברי האם וניתרת בשחיטת האם וכן הלכה ומה שאמר נפש היפה תאכל ר\"ל מי שאינו אסטניס:",
+ "ואינה מטמאה טומאת אוכלין כלומר אם הוציאה אחר שנשחטה אע\"פ שמותרת באכילה אינה חשובה אוכל לקבל טומאת אוכלין ומ\"מ אם חישב עליה לאכילה מקבלת טומאת אוכלין וכן הלכה שמחשבתו עשאה אוכל ואינה מטמאה טומאת נבלות כלומר אם מתה הבהמה אין הנוגע בשיליא זו טמא ממגע נבלה שאין שיליא זו נידונת כבשר אע\"פ שחישב עליה לאכילה אלא כפרש בעלמא וכן הלכה:",
+ "ומשנה זו לא נאמרה אלא כשהיה עמה ולד ואין לחוש לולד אחר אבל אם לא היה עמה ולד מטמאה כנבלה מצד הולד שאין שיליא בלא ולד והרי כיוצא בה באדם מטמאה באהל כמו שהתבאר במסכת נדה וכן פירשו גדולי המפרשים:",
+ "שיליא שיצאתה מקצתה ואחר כך שחטו את האם אסורה באכילה כלה ופרשו בגמרא שדבר זה בשאין ידוע אם היה שם ולד ואע\"פ שאין אנו מוצאים בה עכשיו ולד יש לנו לומר שולד היה שם בשעה שיצא ונימוח ושמא מצד הראש יצא במיחויו והיה כילוד ואינה נתרת עוד בשחיטת הבהמה ואפי' ראינו ולד במה שבפנים מן השיליא הואיל ואין שיליא זו קשורה בו אין אומרים ודאי אין כאן ולד אחר ודי לנו לאסור את היוצא אלא אומרים ולד שנמצא בפנים אחר הוא ויש לחוש למה שבחוץ לולד אחר ואסורה כלה שולד שבפנים שיליא אחרת היתה לו ונימוחה והראיה שהרי אין זו קשורה בו וכל שכן אם לא נמצא ולד במה שבפנים שאומרים ודאי ולד היה שם כמו שיתבאר במקומו כך הוא סימן ולד בבהמה ונימוח ושמא ראשו יצא והיה כילוד ואם היה ולד בצד שבפנים ושיליא קשורה בו ונמצא בה ראשו ורובו אין חוששין לולד אחר ומה שיצא אסור והשאר מותר:",
+ "ויש מי שפוסק שכל שנמצא ולד בפנים אע\"פ שאין קשורה בו אין חוששין לולד אחר ואין אסור אלא היוצא ושיליא שיצתה כלה עם הולד אסורה והאוכלה פטור שאינו כבשר:",
+ "זהו ביאור המשנה ועל הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "העור אינו מטמא טומאת אוכלין ואם שלקו ונתרכך וחישב עליו לאכילה בדרך זה הרי זה מיטמא טומאת אוכלין במה דברים אמורים בשאר בהמות אבל עור החמור מתוך שהוא מאוס הרבה אינו מיטמא טומאת אוכלין אע\"פ ששלקו ואפי' בשלו עם תבלין ועשאן ציקי קדרה ומגדולי המחברים נסתפקו בה:"
+ ],
+ [
+ "בהמה שמתה העצמות והגידין והקרנים והטלפים והעור אין מיטמאין טומאת נבלות אחר שפרשו מן הבהמה כמו שיתבאר במסכתא זו ויש חולקין בגידין ועור שאמרו שאינו מטמא כל עור במשמע ואפי' שלקו ואפי' בתבלין בציקי קדרה:",
+ "כבר ביארנו למעלה במפלת דמות בהמה חיה ועוף שאין אלו נקראין ולד ואין האם טמאה לידה הפילה שיליא עמהם בזמן שקשורה בהם אין חוששין לולד אחר אבל אם אינה קשורה בהם חוששין לולד אחר ומטילין עליה חומר זכר וחומר נקבה שאני אומר שפיר היה בשיליא זו ונימוח ושיליא היה בשפיר זה וחיה ונימוחה:",
+ "המשנה השמינית והיא מענין החלק השני המבכרת שהפילה שיליא ישליכנה לכלבים ובמוקדשין תקבר ואין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין [אותה] באילן משום דרכי האמורי אמר הר\"מ פי' וידוע שאינו מתקדש בבכורה אלא הזכר ולא כל זכר גם כן לפי שאם היה אותו זכר משונה ממנו בצורתו אינו קדוש כמו שיתבאר במסכת בכורות והשיליא הזאת שהפילה המבכרת אפשר שהוא שליית זכר או נקבה ואפי' אמרנו שיהיה זכר שמא אינו קדוש הנה נתבאר שרוב המבכרות יולדות ולד שאינו קדוש בבכורה ולפיכך מותר לו שישליכנה לכלבים אלא אם היתה בהמת קדשים והפילה הרי זו תקבר לפי שכל מה שתלד זכר או נקבה הרי הוא קדוש כמו שיתבאר בתמורה:",
+ "אמר המאירי המבכרת שהפילה שיליא וזהו פטר רחם שלה ישליכנה לכלבים שאינה קדושה ואע\"פ שאין שיליא בלא ולד שמא נקבה היתה או נדמה שאין קדושים בבכורה והרי בין שני אלו רוב שיליות שלא בקדושה ואע\"פ שבמסכת בכורות בבהמה שהפילה חררת דם אמרו תקבר כבר ביארו הטעם שאין בחררה קדושה ולא אמרו תקבר אלא כדי לפרסמה שהבא אחריו אינו בכור אבל בשיליא אין צריך פרסום שהכל יודעין שהשיליא פוטרת את הבא אחריה ואם היתה בהמה של קדשים תקבר אותה שיליא ואסור להשליכה שהרי אין שיליא בלא ולד והרי בין זכר בין נקבה קדוש ונמצאו רוב שיליות בקדושה ואין קוברין אותה בפרשת דרכים משום דרכי האמורי שהיו עושים כן ואומרין שזה דרך נחש שלא להפיל עוד וכן אין תולין אותה באילן מטעם זה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:",
+ "כל דבר שהוא נעשה מדרך רפואה לפי טבע הדברים וענינם או סגולותיהם אין בו משום דרכי האמורי אבל כל שנעשה דרך נחש וכשוף הרי זה אסור משום דרכי האמורי וכן הדין בכל הלחשים אלא שגדולי המחברים כתבו בהלכות ע\"ז שמי שנשכו נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה אפי' בשבת כדי לישב דעתו ולחזק את לבו אע\"פ שאין הדבר מועיל כלום כדי שלא תטרף דעתו עליו וכבר הרחבנו בענינים אלו בששי של שבת ובשביעי של סנהדרין:",
+ "אילן שמשיר פירותיו מרוב שמנו יכול לטענו באבנים כדי להכחישו ורשאי הוא גם כן לסמנו בחוט של סיקרא לא מדרך נחש אלא מצד שיכירו העוברים את טיבו ויבקשו עליו רחמים וכן המצורע שהוא יושב חוץ למחנה היה צוח טמא טמא להודיע טיבו לרבים או סימן אחר המוכיח לבריות על כך כדי שיבקשו עליו רחמים ועל דרך זה אמרו על כל מי שאירע בו דבר שהוא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים וכן נמשך מן הענין שמוכיחין אותו ומפשפש במעשיו וישוב אל י\"י וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:"
+ ],
+ [
+ "פרק חמישי בעזר הצור:",
+ "אותו ואת בנו וכו' כונת הפרק לבאר דין אותו ואת בנו בשלמות על עניניו במה הוא נוהג ואיך הוא נוהג ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר באיזה מין ובאיזה זמן ובאיזה מקום הוא נוהג השני באיזו שחיטה הוא נוהג בזמן שהוא נוהג בו השלישי על איזה צד הוא נוהג ועל איזה צד יש בו מלקות אחד ועל איזה צד יש בו שני מלקויות הרביעי שיש זמנים שהמוכר צריך להכריז ולהודיע כשמוכר את הבהמה שכבר מכר אמה לשחוט החמישי מהו נקרא יום אחד לענין זה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שבאו בו קצת ענינים על ידי גלגול כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר לך באיזה מין ובאיזה זמן ובאיזה מקום הוא נוהג והוא שאמר אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין כיצד השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשרים והשני סופג את הארבעים קדשים בחוץ הראשון חייב כרת ושניהם פסולין ושניהם סופגין את הארבעים חולין בפנים שניהם פסולים והשני סופג את הארבעים [קדשים בפנים הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים] ופסול חולין וקדשים בחוץ הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול קדשים וחולין בחוץ הראשון חייב כרת ופסול והשני כשר ושניהם סופגין את הארבעים חולין וקדשים בפנים שניהם פסולין והשני סופג את הארבעים קדשים וחולין בפנים הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול חולין בחוץ ובפנים הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול קדשים בחוץ ובפנים הראשון חייב כרת ושניהם פסולין ושניהם סופגים את הארבעים חולין בפנים ובחוץ הראשון פסול ופטור והשני סופג את הארבעים וכשר קדשים בפנים ובחוץ הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול אמר הר\"מ פי' כבר ביאר לך בתחלת המאמר שאיסור אותו ואת בנו נוהג במוקדשין והוא שנאמ' ומיום השמיני והלאה וגו' וסמיך ליה ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד וידוע שאותו ואת בנו אם שחטו אותם שני בני אדם ביום אחד שהאחרון הוא חייב במלקות וידוע הוא שמה שאמרו בכל הענינים האלו חלין וקדשים ר\"ל שיהא אחד מהנשחטין חולין ואחד קדשים ומה שאמר בפנים ובחוץ ר\"ל ששחט אחד תוך העזרה והשני חוץ לעזרה ואמרו ר\"ל ההקדמה והאיחור במה שאומר בכל ההלכה הזאת כגון זה שאמר קדשים וחולין בחוץ ר\"ל שאחד משניהם קדשים והוא הנשחט בתחלה בחוץ והאחד חלין אחריו בעזרה וכן תבין זה בכלם ודע שאינו משלים הדברים ר\"ל הנאותים בכל הנולדים בענין הזה ולא זכר אותו ואת בנו אלא מפני שהם שוים ומקום השחיטה משונה או שהיו משונים ומקום שחיטתם שוה בפנים או בחוץ ונשארים מן הדברים הנאותים האלה חולין וקדשים ובפנים וקדשים וחולין ובחוץ וחולין וקדשים בפנים ובחוץ וקדשים וחולין בפנים ובחוץ ובין כלם יתבאר לך אם תהיה זכור לארבעה עקרים האחד שאותו ואת בנו אם נשחט אחד ונשאר השני יהיה הנשאר הוא קדשים הרי הוא מחוסר זמן ואינו מותר לשחטו עד מחרת אותו היום והעובר חייב מלקות משום אותו ואת בנו בין ששחט בפנים או בחוץ לפי שאינו חייב כרת על שחיטתו מפני שאינו ראוי ליקרב בפנים כמו שביארנו בפרק האחרון מזבחים והענין שחייבו מלקות אחד משום אותו ואת בנו ואינו חייב שתי מלקיות לפי ששחט מחוסר זמן בפנים ר\"ל שהקריב מחוסר זמן והמקריב מחוסר זמן אינו חייב עליו מלקות שנ' ומיום השמיני והלאה ירצה הא קודם זמן לא ירצה והעקר בידינו לאו הבא מכלל עשה עשה כמו שביארנו בתחלת מכות והוא מה שאמ' למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה והעקר השני שהשוחט קדשים בחוץ חייב כרת על מנת שיהא ראוי ליקרב בפנים כמו שביארנו בסוף זבחים והעקר השלישי שהשוחט חלין בפנים אסור לאכלן לפי שנשחטו חולין בעזרה אסורין בהנאה כמו שביארנו בפרק שני מקדושין אבל אינו חייב מלקות והעקר הרביעי שכל שמחוייב כרת לוקה כמו שביארנו בתחלת מכות וכשיעלה בידך ארבעה העקרים האלו יתבארו לך כל המצות האלו שנאמר בהן ודין השוחטין וכן יתבאר לך דין כל המצות שגמרנו ענין חלוקם:",
+ "אמר המאירי אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחוצה לארץ פי' שהרי חובת הגוף היא וכל שהוא חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ וכן בפני הבית ר\"ל בקיום הבית ושלא בקיום הבית וכן נוהג בחולין ובמוקדשין ופי' מוקדשין בין בקרבנות הנאכלים בין בקרבנות שאין נאכלין ודברים שאתה צריך לידע בביאור משנה זו קודם שתתחיל בביאורה הם אלו שאזכיר הראשון שדין אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בבהמה השני שאין הפרש בין שחט את הבן תחלה לשחט את האם תחלה השלישי שאין הפרש בין שחט אחד לשחטום שנים שמ\"מ האחרון לוקה הרביעי שאם עבר ושחט בחלין כשר ואין דינו כשוחט את הבהמה תוך שמנה ימים שאם לא נתברר לו שכלו חדשיו אסורה שזו איסורה משום נפל וכמו שאמרו כל ששהה שלשים יום באדם ושמנה בבהמה אינו נפל הא תוך זמן זה אסור משום נפל אבל אותו ואת בנו אע\"פ שכשנשחט האחד נעשה האחר מחוסר זמן כל אותו היום הרי אין מחוסר זמן אסור להדיוט ובמוקדשין מיהא פסול משום מחוסר זמן ומ\"מ אינו לוקה אף במוקדשין אלא משום אותו ואת בנו אבל מחוסר זמן אין בו מלקות כמו שיתבאר החמשי שכל השוחט קדשים בחוץ חייב כרת ואם התרוהו למלקות לוקה ופטור מן הכרת הששי שכל השוחט חולין בפנים נאסרו אבל אין בו כרת השביעי שכל השוחט בחוץ בהמת קדשים ואינה ראויה עתה להקרב בבית המקדש פטור מדין שחוטי חוץ ועל פי הקדמות אלו באו בענין זה במשנה זו שלש צורות כל אחת בעלת ארבעה פנים:",
+ "הצורה הראשונה הוא ששתי הבהמות חולין או שתיהן קדשים ונשחטו שתיהן בחוץ או שתיהן בפנים הצורה השנית הוא שאחת מהן חולין ואחת של קדשים ונשחטו שתיהן בפנים או שתיהן בחוץ הצורה השלישית היא ששתיהן חולין או שתיהן קדשים ונשחטו אחת מהן בפנים ואחת מהן בחוץ ונמצא הענין כולל שנים עשר דינין ואלו הן הצורה הראשונה אותו ואת בנו חולין בחוץ ר\"ל ששתי בהמות אלו חולין ושחטום שני בני אדם בחוץ שניהם כשרים שהרי אותו ואת בנו שעבר ושחטן כשרים והשני סופג את הארבעים משום לאו של אותו ואת בנו ואמר השני ולא אמר השוחט את הבן מפני שאין הפרש בין שחט את האם תחלה לשחט את הבן תחלה אלא אף שחט הראשון את הבן תחלה והשני שחט את האם השני חייב כמו שהקדמנו וכמו שיתבאר היו שתיהן קדשים מאותן הקדשים שבאים נקבות כגון שלמים ושחטום שני בני אדם בחוץ הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ שהרי היתה בהמה זו ראויה עכשיו להתקבל בפנים אבל שני אין בו כרת שהרי משנשחט הראשון לא היה השני מתקבל עכשיו בפנים שהרי הוא מחוסר זמן עד למחר ומ\"מ שניהם נפסלו ושניהם סופגין את הארבעים הראשון מלאו של שחוטי חוץ אם התרוהו למלקות ומ\"מ נפטר מידי כרתו בכך והשני לוקה משום אותו ואת בנו היו שתי הבהמות חולין ושחטום בפנים שניהם נפסלו שכל חולין שנשחטו בעזרה אסורין אלא שאין כאן כרת ולא מלקות אלא איסור עשה שנאמר כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום והשני סופג את הארבעים משום לאו של אותו ואת בנו היו שתי הבהמות קדשים ושחטום בפנים הראשון כשר ואין צריך לומר שפטור והשני פסול משום מחוסר זמן וסופג את הארבעים משום לאו של אותו ואת בנו אבל אינו לוקה משום מחוסר זמן שאין מלקות במחוסר זמן כמו שהקדמנו:",
+ "הצורה השניה היו בהמות אלו אחת של חולין אחת של קדשים ושחטו את שתיהן בחוץ ושל חולין תחלה הראשון כשר לגמרי ואין צריך לומר שפטור והשני אין בו דין שחוטי חוץ לא לכרת ולא למלקות שהרי משמתה האם אין בנה מתקבל היום בפנים אלא שמ\"מ שני לוקה משום אותו ואת בנו ונפסל:",
+ "היו בהמות אלו אחת של חולין ואחת של קדשים ושחטו את שתיהן בחוץ ושל מוקדשין תחלה הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ שהרי מתקבלת היא בפנים ואין צריך לומר שפסול והשני כשר אע\"פ שעבר כמו שהקדמנו ושניהם סופגים את הארבעים הראשון משום לאו של שחוטי חוץ אם התרו בו ונפטר מידי כרתו והשני משום אותו ואת בנו:",
+ "היו בהמות אלו אחת של חולין ואחת של מוקדשין ושחטו שתיהן בפנים ושל חולין תחלה שניהם פסולים הראשון משום חולין בעזרה והשני משום מחוסר זמן והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו:",
+ "הצורה השלישית היו בהמות אלו שתיהן חולין ונשחטה אחת מהן תחלה בחוץ ואחר כך השניה בפנים הראשון כשר ואין צריך לומר שפטור והשני בהמה פסולה משום חולין בעזרה ושוחט לוקה משום אותו ואת בנו:",
+ "היו בהמות אלו שתיהן קדשים ונשחטה אחת מהן תחלה בחוץ ואחר כך השניה בפנים הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ שהרי מתקבל עכשיו בפנים הוא ושניהם פסולין ראשונה משום שחוטי חוץ ושניה משום מחוסר זמן ושניהם לוקין ראשון משום שחוטי חוץ אם התרהו למלקות ונפטר מידי כרתו ושני משום אותו ואת בנו היו בהמות אלו שתיהן חולין ונשחטה אחת מהן תחלה בפנים ואחר כך השניה בחוץ הראשון פסול משום חולין בעזרה ופטור ממלקות והשני לוקה משום אותו ואת בנו ובהמה כשרה אע\"פ שעבר היו בהמות אלו שתיהן קדשים ונשחטה אחת מהן תחלה בפנים ואחר כך שניה בחוץ הראשון כשר לגמרי ואין צריכין לומר שפטור והשני לוקה משום אותו ואת בנו ואין בו כרת ולא מלקות מדין שחוטי חוץ שהרי אינו מתקבל עכשיו בפנים אבל מ\"מ בהמה פסולה מדין שחוטי חוץ:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו ושהקדמנו הלכה פסוקה היא ומ\"מ כבר היה יכול להביא בכאן צורה אחרת בעלת ארבעה פנים גם כן והוא אחת חולין ואחת של קדשים ונשחטו אחת בפנים ואחת בחוץ ויהיו פרטים שבה חולין בחוץ וקדשים בפנים קדשים בחוץ וחולין בפנים חולין בפנים וקדשים בחוץ קדשים בפנים וחולין בחוץ אלא שלא שנה אלא הדברים ששוים מיהא בענין אחד ואין בהם חלוק אלא בענין אחד כגון אלו שהזכרנו שהן שוות או בשתיהן חלין או בשתיהן קדשים או בנשחטו שתיהן בחוץ או בנשחטו שתיהן בפנים אבל צורה זו חלוקה בשני ענינים ומ\"מ כבר למדנו הראוי לומר בחלוקה זו משאר דינין הנזכרין במשנה זו ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא ואלו הן:",
+ "כלאים הבא מן התיש מן הרחל או מן הכבש עם העז בקדשים פסול כמו שהתבאר בפרק שני. ומ\"מ דין אותו ואת בנו נוהג בו וכן בכוי מספק שהרי לא הכריעו בו חכמים אם בהמה אם חיה ואע\"פ שמ\"מ בריה בפני עצמה היא ואינו לא שור ולא שה דין אותו ואת בנו בכל בהמה נאמר לא נאמר שור ושה אלא שור להוציא את החיה ושה להוציא את העוף:"
+ ],
+ [
+ "מה שנאמר בתורה בדין קללת אב ואם איש כי יקלל את אביו ואת אמו וגו' לא סוף דבר כשקלל את שניהם אלא כיון שקלל אחד מהם בשם בין בחייו בין לאחר מותו בעדים ובהתראה הרי זה נסקל:",
+ "אותו ואת בנו נוהג בנקבות אבל לא בזכרים ר\"ל שאסור לשחוט את האם עם הבן או עם הבת אבל אם נודע או נתברר אביהם של בן או של בת מותר לשחטו עמהם שאין חוששין לזרע האב יש מי שמחמיר בכך לומר שחוששין לזרע האב וראוי לחוש לדבריהם לאיסור אבל לא למלקות:",
+ "שלוח הקן נוהג בנקבות אבל לא בזכרים ר\"ל שאם נמצא זכר רובץ על הקן פטור מלשלח כמו שיתבאר וכן שלוח הקן אינו נוהג אלא בעוף טהור שאינו מזומן כגון יוני שובך ודומיהם אבל לא במזומן כגון אווזין ותרנגולין ויונים שקננו בבית אבל דין אותו ואת בנו נוהג בכל בהמה בין במזומנת בין שאינה מזומנת כגון שור הבר והדומים לו:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שלענין אותו ואת בנו ביארנו שאין חוששין לזרע האב לדעת רוב מפרשים ומקילין בה לשחוט האב עם הולד לענין כלאים בהרכבה אינו כן אלא הדבר בספק ודנין בה לחומרא כיצד פרד שנולד מן הסוסיא ואביו חמור מותר להרכיבו על פרדה שהיא בדרך זה ר\"ל שנולדה מן הסוסיא ואביה חמור הן שתחוש לזרע האב הן שלא תחוש ואין אומרין אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור שאין הדבר תלוי אלא בשני מינין חלוקים ואין כאן חלוק מינין וכן בכל הנולדים משני מינין המתעברין זה מזה אבל הנולדים מן הסוס והחמורה אסור להרכיבן עם הנולדים מן החמור והסוסיא שמא אין אומרין חוששין אף לזרע האב להקל כמו שחוששין לזרע האם כדי שנאמר כל מיני פרדות אחת הן אלא אין חוששין לזרע האב כלל ונמצא הרכבה זו של סוס עם חמור ולהחמיר מיהא חוששין ומתוך [כך] פרד זה אף עם אמו אסור להרכיבו ר\"ל שאם נולד מן הסוסיא ואביה חמור אסור להרכיבו על סוסיא או למשוך עמה בקרון שמא חוששין לזרע האב ונמצא הרכבה זו של סוס עם חמור:",
+ "ומגדולי המחברים כתבו על שני אלו שהוא לוקה ולא יראה לי כן בפרד עם האם שהרי מספק חששא לזרע האב אנו באים באיסורו ויש אומרים שאף בזו פשוט לנו שאין חוששין לזרע האב כלל אף לקולא ופרד עם האב מותר אבל מ\"מ הנולדות מן החמורה ואביהן סוס עם הנולדות מן הסוסיא ואביהן חמור אסור להרכיבן ויש בזו דעת שלישי שחוששין לזרע האב אף לקולא והרי כלן מין אחד ומותר להרכיבן וכל מיני פרדות אחת הן למדת שענין זה נחלקו בו המפרשים על שלשה דרכים וכלם בסוגית השמועה דורשים ובאים והרי היא סדורה לפניך ללמוד מתוכה את דבריהם מר כדאית ליה ומר כדאית ליה שאף הם אין להם ראיות מוכרחות מצד אחר ושלשה דרכים אלו הראשון שאין חוששין לזרע האב כלל בין לקולא בין לחומרא והשני שחוששין אף לזרע האב בין לקולא בין לחומרא והשלישי שהדבר בספק אם חוששין אם אין חוששין ודנין בכלן להחמיר וכן הסכימו רוב מפרשים לא מצד ראיה אלא לברוח מן הספקות ואחר שכן מי שרצה להרכיב פרד על פרדה או למשוך קרון בשתיהן ואינו יודע אם שתיהן שוות באבות ובאמהות בודק בסימני אזנים וזנב ובקול שהנולדים מן החמורה אזניהן ארוכות וקולן עבה וזנבן קצר והנולדות מן הסוסיא אזניהם קצרות וזנבן ארוך וקולן צלול אם מצא שתיהן שוות בסימנין אלו מזווגן שסימנין מובהקין סומכין עליהן אף בדבר שהוא מן התורה בכל מקום ואם אינן שוות בסימנין אלו אסור לזווגם ולמדת לפי דרכך שהרכיבה על הפרדות מותרת שאין כאן אלא מין אחד ובתוספתא של כלאים היא שנויה כן והוא שאמרו שם איסי הבבלי אומר אסור לרכוב על גבי פרדה אמרו לו והרי הוא אומר והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי אמר להם אין משיבין מתקוע ואמרו לו והרי הוא אומר ולא סר מכל אשר צוהו י\"י רק בדבר אוריה החתי ומ\"מ דברים אלו לא ראינו בזמנים הללו מעולם מי שהזהיר עליהם נראה שדעתם לפסוק כדעת המיקל בלא שום פקפוק ובכי הא פוק חזי מה עמא דבר:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שהכלאים הבאים מן התיש עם הרחל או מן הכבש עם העז אותו ואת בנו נוהג בו וכן בכוי נראין הדברים שאין בהמה מתעברת מחיה ולא חיה מבהמה ואף לא בהמה מבהמה שאינה מינה ולא חיה מחיה שאינה מינה אא\"כ יש ביניהם קצת דמיון כגון תיש ורחל וכבש עם עז וסוס עם חמורה וכן זאב עם הכלב וכן כלב כופרי עם שועל וכל כיוצא באלו אבל צבי בתישה ותיש בצביה אין הדברים נראין להתעבר זה מזה וחכמת הטבע מעידה לנו כן ולא הוזכרו דברים אלו בתלמוד אלא לדעת ר' אליעזר ובר מחלקתו שהיו סוברים כן וכן התבאר במסכת בכורות ומ\"מ לדעת האומר כן צבי הבא על התישה וילדה בן אסור לשחוט תישה ובנה שה אמר רחמנא ובנו כל דהו ומותר לשחוט את הצבי ובנו אפי' לדברי האומר שנוהג בזכרים שה אמר רחמנא ולא צבי ובנו תיש הבא על הצביה וילדה בן מותר לשחוט האם ובנה שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו ומגדולי המחברים אוסרין בזו לכתחלה ואין דבריהם נראין ואב ובנו לדברי האומר שנוהג בזכרים אסור:",
+ "תיש הבא על הצביה וילדה בת ואותה בת ילדה בן לדברי האומר חוששין לזרע האב יש לחוש בבת הצביה לדונה בשה ושה אמר רחמנא ואפי' מקצת שה ואסור לשחוט אותה ואת הבן ומ\"מ אינו לוקה שמא אין חוששין לזרע האב ולדברי האומר אין חוששין הרי זה צבי ובנו ומותר:",
+ "צבי הבא על התישה וילדה בת ואותה בת ילדה בן אסור לשחוט הבת ובנה ואם שחט לוקה שהרי מ\"מ אף אם תחוש לזרע האב הרי מ\"מ היא שה מצד האם ושה אמר רחמנא ואפי' מקצת שה ומגדולי המחברים כתבו בזו דברים שלא נתבררו לנו:",
+ "כבר ידעת שחיה ועוף טעונין כסוי הדם אבל בהמה אינו בתורת כסוי מעתה צבי הבא על התישה וילדה בן ושחטו בחול טעון כסוי שמא חוששין לזרע האב והרי הוא חיה ואין צריך לומר בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחטו בחול שהוא טעון כסוי:",
+ "צבי הבא על התישה וילדה בן אין שוחטין אותו ביום טוב שמא חוששין לזרע האב וטעון כסוי ואם שחטו אין מכסין את דמו ש��א אין חוששין לזרע האב והרי הוא בהמה ואין טעון כסוי:",
+ "תיש הבא על הצביה אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו אע\"פ שמ\"מ יש בו תורת כסוי שהרי אמו חיה וצבי אמר רחמנא ואפי' מקצת צבי מ\"מ הרואה אותו טורח בכסוי גוזר עליו שהוא חיה ומתיר את חלבו ומפני זה אסור לכסות את דמו ביום טוב וכן הדין בכוי והיא בריה בפני עצמה שלא הכריעו בה חכמים אם זכר אם נקבה:",
+ "מתנות כהונה ר\"ל זרוע לחיים וקיבה אין נוהגין אלא בבהמה כמו שיתבאר ונוהגין בכלאים ר\"ל הבא מן הכבש עם העז או מן התיש עם הרחל וכן הכוי חייב במתנות מן הספק:",
+ "צבי הבא על התישה וילדה בן הולד חייב בחצי מתנות אבל תיש הבא על הצביה וילדה הולד פטור מכל וכל שהרי אף בחיוב חצי מתנות הבא מצד האב אומר לו הבא ראיה שחוששין לזרע האב וטול:"
+ ],
+ [
+ "עז הבר מין חיה הוא ופסולה למזבח וחלב שלה מותר אבל שור הבר הוא מין בהמה וחלבה אסור:",
+ "שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה והילכך שחט הראשון חלין בעזרה אע\"פ שהיא שחיטה שאינה מכשרת לאכילה אסור לשחוט את בנה ואם שחט לוקה אבל נחר או עקר או נבל את הראשונה מותר לשחוט את השניה וכן כל כיוצא באלו כמו שיתבאר למטה:"
+ ],
+ [
+ "השוחט אותו ואת בנו בקדשים לוקה משום אותו ואת בנו כמו שביארנו ומ\"מ אינו לוקה משום מחוסר זמן שהרי מחוסר זמן אין בו לאו אלא עשה שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו' הא מקודם שמיני לא ירצה ולאו הבא מכלל עשה עשה שמא תאמר הרי כל הפסולים שבשור ושה נכללו בלא ירצה כמו שאמרו ז\"ל נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה למד לכל הפסולים שבשור ושה שהם בלא ירצה ולאו שבכללות אין כאן הואיל ופורט בו שרוע וקלוט מ\"מ מחוסר זמן יצא מכלל זה שהרי הוציאו הכתוב בלשון עשה כמו שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "עקר מחוסר זמן נאמר בכתוב על שנולד והוא תוך שמנה וכל תוך שמנה נקרא מחוסר זמן ואסור אף להקדישו וכל שכן לשחטו ולהקריבו אבל אינו לוקה אף בעבר והקריבו שהרי לאו הבא מכלל עשה הוא ומ\"מ לא נרצה הקרבן:",
+ "נכנס ליל שמחרתו שמיני הואיל ויצא מתחום שבעה ראוי הוא להקדישו אבל אינו ראוי לשחיטה או להקרבה עד שיכנס תחום יום שמיני שאין דברים אלו ראויים אלא ביום כמו שיתבאר במקומו:",
+ "כל שלא נודע לנו שכלו חדשיו ונשחט תוך שמנה ימים בבהמה הרי זה נפל ואסור כמו שיתבאר במקום אחר ומ\"מ אף בזו לא שמנה שלמים אלא כל שיצא מתחום שביעי ונכנס בליל שמיני יצא מכלל נפל ואם נשחטה בתחלת ליל שמיני מותר ודבר זה מתבאר במסכת שבת:",
+ "כבר ביארנו שדין אותו ואת בנו נוהג בקדשים וששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מעתה שחט בקדשים אותו ואת בנו אע\"פ שעד שלא זרק הדם אין שחיטה מכשרת הבשר לאכילה מ\"מ שני חייב ואין כאן התראת ספק לומר שמא לא יזרק הדם שאף לדעת האומר שאינה התראה מ\"מ הרי השחיטה עצמה מחייבתו ואע\"פ שאינה ראויה הילכך היא חולין ובנה שלמים בין שחט חולין ואחר כך שחט שלמים בין שחט שלמים תחלה ואחר כך חולין חייב:",
+ "היא חולין ובנה עולה אף זו בין שחט עולה ואחר כך חולין בין שחט חולין ואחר כך עולה חייב אע\"פ שאין קרבנות אלו נאכלין שאכילת מזבח שמה אכילה שהרי מצינו לענין פגול שאם שחט על מנת להקטיר חוץ לזמנו הרי זה פגול כמי ששחט על מנת לאכל חוץ לזמנו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השניה והכוונה לבאר בה ענין החלק השני ר\"ל במינין אלו עצמן שדין אותו ואת בנו נוהג בהם ואמר על זה השוחט ונמצאת טרפה השוחט לעבודה זרה השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה ר' שמעון פוטר וחכמים מחייבין השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו אמר הר\"מ פי' ר' שמעון אינו חולק על מי ששחט פרה אדומה או עגלה ערופה שהוא חייב משום אותו ואת בנו הואיל ושחטם לפי שאין באמרנו עליו שהיא עגלה ערופה או פרה אדומה דין השחיטה משתנה בהם והוא מה שאמרו פרת חטאת וכו' ועגלה ערופה אינה משונה אבל בשור הנסקל חולק ר' שמעון ואומר הואיל ונגמר דינו לסקילה אין שחיטתו שחיטה ומה שאמר השוחט לע\"ז אין ר\"ל שאם שחט הראשון לע\"ז והשני לעצמו שהוא חייב משום אותו ואת בנו לפי שזה ברור מאד אבל דברו על מי ששחט הראשון לאכילה והשני לע\"ז שהוא חייב על השני משום אותו ואת בנו ולא יהיה זה אלא כשהתרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום ע\"ז שאם התרו בו משום ע\"ז קם ליה בדרבה מניה כמו שביארנו בשלישי מכתובות והמעקר הוא שמעקר הסמנים ולא ישחטם שהוא כמו ששוחט בחנק או בעריפה וכל זמן שיעקר ואפי' אחד מן הסימנים קודם שחיטה הרי היא נבלה בין בעוף בין בבהמה וזהו העקר בחמשה דברים המפסידים את השחיטה והעקור אינו אלא מצד הראש ר\"ל שיעקרו מן הטבעת שבה מחוברין הסימנין ואינו הלכה כר' שמעון:",
+ "אמר המאירי השוחט ונמצאת טרפה ונמצאת שחיטה זו שחיטה שאינה מכשרת לאכילה וכן השוחט לע\"ז שהרי אסורה בהנאה ושתי אלו אתה יכול לפרשן בין (באב) [באם] בין בבת אבל השוחט פרת חטאת ר\"ל פרה אדומה בהכרח אתה צריך לפרשה על הבת שאין האם ראויה להיות פרת חטאת שהרי משעלה עליה זכר פסולה אלא לשחיטת הבת נאמרה ופרת חטאת אינה עומדת לאכילה:",
+ "וכן שחט שור הנסקל ר\"ל שנגמר דינו ליסקל ושחטו אחר אמו או פרה הנסקלת ר\"ל שנגמר דינה ליסקל אחר בתה שהרי שור הנסקל משנגמר דינו אסור בהנאה וכן עגלה ערופה ר\"ל עגלה שהוזמנה לעריפה שהיא אסורה בהנאה משירדה לנחל איתן אע\"פ שלא נתערפה וגם זו אתה צריך לפרשה בבת אבל לא באם שהרי משעלה עליה זכר נפסלה ר' שמעון פוטר בכל אלו ששחיטה שאינה ראויה לדעתו אינה שחיטה והרי זו כמתה בלא שחיטה ואין המתה שלא בשחיטה מפקעת שחיטת השניה כמו שיתבאר וחכמים מחייבים שמ\"מ שחיטה היא והלכה כדבריהם אבל השוחט ונתנבלה בידו בשהייה או בדריסה ובכל כיוצא באלו או הנוחר והמעקר לדעת אם בראשון מותר לשחוט את השני ואם בשני פטור לדברי הכל וכן כתבו הגאונים בגוי ששחט שמותר לשחוט את בנו לאלתר ואין דנין אותה כשחיטה לע\"ז אלא כנבלה ואע\"פ ששחיטת מין ישראל לע\"ז חמורה הימנה כמו שכתבנו בפרק ראשון לענין זה מיהא זו אינה קרויה שחיטה כלל:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שהזכרנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "מה שביארנו במשנה בשוחט לע\"ז שחייב משום אותו ואת בנו ששחיטה שאינה ראויה שחיטה היא לא נאמרו הדברים אלא בששחט ראשון לע\"ז ושני לשלחנו אבל שחט ראשון לשלחנו ושני לע\"ז פטור שהרי בשעה שחל עליו חיוב אותו ואת בנו נתחייב בנפשו ואם התרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום ע\"ז לוקה משום אותו ואת בנו וכן בכל העושה דבר שיש בו מיתה ומלקות בזמן שיהא המלקות בא מצד אחר כגון אותו ואת בנו אבל לאו האמור לאזהרה על המיתה אע\"פ שהתרוהו ממנו למלקות אין לוקין עליו:",
+ "שחט את הראשון והרי הוא ספק נבלה לא ישחוט את השני ואם עבר ושחט אינו לוקה:",
+ "יתבאר בפרק כסוי הדם על חרש שוטה וקטן ששחטו אם בינם לבין עצמם מותר לשחוט אחריהן את השני שהרי נבלה היא ואם באחרים עומדים על גבן הרי שחיטתן שחיטה ואסור:",
+ "אע\"פ שביארנו בחיוב מיתה ומלקות שאם התרו בו למלקות ולא למיתה לוקה הואיל ואין כאן מיתה הואיל והמלקות בא מצד לאו אחר שלא מכח לאו האמור לאזהרה על המיתה במיתה וממון אינו כן אלא כל שנתחייב בעבירה שיש בה מיתה וממון כגון שבא על בתו והרי יש לה קנס אם התרו בו למיתה ופטור מן התשלומין שאין תשלומין במקום שאלו התרו בו היה שם מיתה:",
+ "היתה עבירה שיש בה חיוב כרת ומלקות כגון שהדליק גדישו ביום הכפורים אם התרוהו למלקות לוקה ואינו משלם ואם לא התרוהו למלקות משלם אע\"פ שיש בו כרת:",
+ "עבר עבירה שיש בה מלקות וממון כגון שבא על אחת מחייבי לאוין שיש בה קנס או שאכל נבלה וטרפה של חברו או מעשר שני של חברו בגבולין או שקצץ אילן של חברו ביום טוב אם התרוהו למלקות לוקה ואינו משלם ואם אין כאן מלקות כגון ששגג או שלא התרו בו משלם:"
+ ],
+ [
+ "פרה אדומה כל זמן שלא נשחטה אם מצא נאה הימנה יכול לפדותה אע\"פ שאין בה מום ואע\"פ שאין קדשי מזבח נפדין אין זו בכלל קדשי מזבח או שמא מתוך שדמיה יקרים לב בית דין מתנה עליה משנשחטה כראוי בהר הזיתים על מערכתה של עצים שהיא נשחטת עליה ובמקום הבדוק לה מקבר התהום אפי' מצאו נאה הימנה אינה נפדית ואפי' היא מפרכסת שהיא בכלל העמדה כמו שביארנו ואע\"פ כן הרי היא מקבלת טומאת אוכלין אע\"פ שאינה ראויה לאכילה ושלא היתה לה הכשר אכילה משעה שנעשית אוכל ר\"ל משנשחטה וכן הדין בערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה הן שנשחטה הן שנערפה וצפרי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב ונותר ופגול אע\"פ שכולן איסורי הנאה כלן מקבלין טומאת אוכלין:",
+ "שמא תאמר מה ענין קבלת טומאת אוכלין בפרה והרי היא מטמאה מחמת עצמה פרשו בה חכמי הצרפתים על הדרך שהתבאר בכריתות בדבר אחר כגון שלקח ממנה פחות מכזית וחפהו בפחות מכביצה בצק שאם נקרא אוכל הרי הוא מצטרף עם הבצק ואם נגע זה בבצק בטומאה מטמא טומאת אוכלין ומטמא שאר אוכלין ואם אינו נקרא אוכל אין בצק זה מקבל טומאה שאין כאן שיעור ואם נגעו בו אוכלין אחרים טהורים שאין נוגעין בבשר פרה אלא בבצק:",
+ "יראה ממה שאמרנו כאן שכביצה אוכלין מקבל טומאה ונותן טומאה הא פחות מכביצה אינו מקבל טומאה ואין צריך לומר שאינו נותן אם כן מה שאמרו בתורת כהנים וכל האוכל יכול לא יהא מקבל טומאה בכל שהוא ת\"ל מכל פרשו בו שיש שם כביצה אלא שהם פירורין דקין ובא להשמיענו שהכלי מצרפו:",
+ "ומגדולי המחברים פוסקים כפשוטה של שמועה זו שאף בפחות מכביצה מקבלין טומאה וקצת חכמי הצרפתים מכריעין לומר שאם הוכשרו האוכלין בכביצה ונפרד ממנה אוכל פחות מכביצה אחר שהוכשר מקבל טומאה אבל אם נפרד קודם שהוכשר אינו מקבל הכשר לטומאה בפחות מכביצה וכן נראה דעת גדולי המחברים ועל דרך זה אתה רשאי לתרץ בקושיא זו שגלגלתנו לענין זה:",
+ "ומגדולי המפרשים תירצו בקושיא זו שאין לה טומאת עצמה אלא לעוסקים בה אבל לשאר הנוגעים בה לא ומ\"מ לא הועלנו כלום שאע\"פ שאינה מטמאה אלא העוסקים בה הרי אמרו בזבחים פרק טבול יום שכל שסופו לטמא טומאה חמורה ר\"ל אד�� ובגדים שעליו כגון פרה שסופה לטמא העוסקים בה מטמא טומאת אוכלין אף קודם זמן הטומאה ואינה צריכה לא הכשר מים ולא הכשר טומאה ר\"ל ליגע בטומאה שאף קודם זמן טומאתה ובלא נגיעת טומאה היא מטמאה ואם כן קבלת טומאה למה אלא שאפשר שזו אינה הלכה וכן יש מתרצים בקושיא זו שאין פרה מטמאה אלא משריפה ואילך וזו אינה אלא משתוצת האש ברובה ובמקומות אחרים יתרחבו הדברים בענין זה:",
+ "עגלה ערופה אסורה בהנאה כמו שביארנו ונקברת במקום עריפתה ומשתרד לנחל איתן נאסרה בהנאה אע\"פ שלא נערפה עד שאם מתה או נשחטה אחר ירידתה תקבר במקומה:",
+ "נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר כשאר חולין משנערפה תקבר ויש מפקפקים בזו וכבר כתבנוה בשני של קדושין:",
+ "צפור השחוטה שבטהרת מצורע אסורה בהנאה ומאימתי תיאסר משעה שנשחטה אבל לא משעת שנלקחה ומ\"מ צפור המשחלחת מכיון ששלחה מותר לטהר בה מצורעים אחרים ומותרת באכילה:",
+ "המשנה השלישית ולא נאמר בה דבר לענין אסור והיתר אלא לענין הדין ואמר על זה שאם לקחו שנים מבעל הבית זה פרה וזה בנה ונחלקו שניהם איזה ישחוט היום ובאו על זה לבית דין הדין נותן שמי שלקח ראשון ישחוט ראשון ואם קדם השני ושחט הרי זה זריז שלא עבר על זה ונשכר שאוכל בשר בשעתו:",
+ "זהו ביאור המשנה וכן הלכה ובתוספתא התבאר עליה שהלוקח פרה מבעל הבית ונשאר הבן אצל בעל הבית והוא רוצה לשחוט זה הלוקח מעכב עליו מפני שעל מנת כן לקח ונראין הדברים ולשון התוספתא הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית:",
+ "המשנה הרביעית והכונה לבאר בה החלק השלישי כלו והוא שאמר שחט פרה ואחר כך שחט שני בניה פי' בהתראה על כל אחד סופג שמנים מפני שכיון ששחט את האם הרי חיוב אותו ואת בנו חל על כל בניה ואם שחט את כלן בהתראה על כל פעם ופעם חייב על כלן:",
+ "שחט שני בניה תחלה ואין כאן שום איסור ואחר כך שחט את האם אע\"פ שהותרה מצד שני בניה הואיל ואין כאן בשעת החיוב אלא מעשה אחד אינו לוקה אלא מלקות אחד ומ\"מ מלקות אחד לוקה שאין הפרש בין קדם הבן לקדמה האם אותו ואת בנו והוא הדין לבנו ואותו כמו שהתבאר:",
+ "היו כאן שלש פרות זקנה ובתה ובת בתה שחט את הזקנה ובתה והרי כאן חיוב אותו ואת בנו ואחר כך שחט את בת בתה ויש כאן גם כן חיוב אותו ואת בנו הרי כאן שתי מלקיות אם יש שם התראה על כל אחד והרי זה כעין שני זיתי חלב בשני העלמות שיש בהן שתי חטאות:",
+ "שחט את הזקנה תחלה ואחר כך שחט בת הבת והרי אין כאן שום איסור אותו ואת בנו נאמר ולא אותו וזרעו ואחר כך שחט את האמצעית והיא הבת והרי שיש בה איסור משני צדדין איסור אותו ואת בנו מצד הזקנה ואיסור בנו ואותו מצד בת הבת אינו לוקה אלא אחת הואיל ואין כאן בשעת החיוב אלא מעשה אחד ואע\"פ שהוא פונה לשני לאוין ויש כאן שני שמות הרי זה מ\"מ כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שאין בו אלא חטאת אחד:",
+ "סומכוס אומר שמנים הואיל ויש כאן שני שמות ר\"ל אותו ואת בנו ובנו ואותו והא שקראו בסוגיא גופין מוחלקין ומ\"מ אף הוא אינו חולק בראשונה ר\"ל בשחט שני בניה תחלה וגדולי הרבנים פירשו גופין מוחלקין שתי פרות ולדעת זה אף הוא חולק בראשונה ומ\"מ אף בשניה אין הלכה כדבריו:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "נזיר שהיה שותה ��ל היום כלו והתרו בו בתחלת המעשה אינו לוקה מצד איסור היין אלא אחת אע\"פ ששתה כמה רביעיות בכמה פעמים ואם התרוהו על כל רביעית ורביעית לוקה על כלם:",
+ "הזורע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד בארץ לוקה משום כלאי הכרם ומשום כלאי זרעים ובחוצה לארץ אסור משום כלאי הכרם אבל חטה וחרצן או שעורה וחרצן אין בו דין כלאי הכרם זרע חטה ושעורה בידו אחת ושעורה וחרצן בידו אחת אע\"פ שהכל בבת אחת יראה מסוגיא זו שאין כאן דין כלאי הכרם הואיל ואינן במפולת יד אחת אלא הרי הוא כדין חטה וחרצן וכבר ביארנו דינו במסכת ברכות פרק מי שמתו ויש חולקין בזו:",
+ "גיד הנשה נוהג בין בירך של ימין בין בירך של שמאל ואם אכל כזית מכל אחד מהם והתרו בו על כל אחת מהן לוקה שתים וכן אם אכל שניהן שלמים אע\"פ שאין בהם כזית וכן על כל גיד וגיד הן מבהמה אחת והן משתי בהמות:",
+ "מי שנסתפק לו בשנים איזה מהם אביו ומ\"מ אחד מהם אביו בודאי כגון אשה שנתגרשה ולא שהתה שלשה חדשים ונשאת וילדה לשבעה ואין ידוע אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לשני וגדל והכה את זה וחזר והכה את זה והתרוהו בכל פעם ופעם משום מכה אביו חייב אע\"פ שלא הכם בבת אחת שנמצאת התראתו ספק שמא אינו אביו הואיל והתרוהו מספק ונתברר המעשה חייב שהתראת ספק שמה התראה ומחייבת לכשיתברר המעשה ואין צריך לומר אם הכם בבת אחת:",
+ "עבר על לאו הניתק לעשה והתרוהו ואמרו לו לא תעשה דבר זה שאם תעשהו תלקה אא\"כ תקיים עשה שבו ונתברר שאי אפשר לו אחר כן לקיים העשה לוקה אע\"פ שהתראה זו בשעתה היתה בספק:",
+ "כל לאו שאין בו מעשה כגון מותיר בשר הפסח עד הבקר וכיוצא בו אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם כמו שיתבאר במקומו:"
+ ],
+ [
+ "זה שביארנו שאם אכל הגיד שלם אע\"פ שאין בו כזית לוקה טעם הדבר מפני שהוא בריה ועל זו אמרו בסוגיא זו כגון שאין בו כזית ופירשו בה גדולי הרבנים שאין כזית בכל אחד מהם אלא באחד מהם ולוקה על זה שיש בו כזית ולא על האחר לדעת ר' יהודה ולרבנן לוקה על שניהם הואיל ושלם היה ויש מפרשים אותה שאין באחד כזית אלא בין שניהם ואכלן בכדי אכילת פרס והדבר ידוע שכל האוכל כזית של איסור בשני פעמים אם אין ריוח ביניהם אלא בכדי אכילת פרס אין מצטרפין ואע\"פ שהדבר כך הוא לענין פירוש מיהא אינו כלום כמו שכתבו גדולי הרבנים בפירושיהם:",
+ "יש מי שאומר שהאוכל חצי זית והתרו בו ואכל חצי זית אחר בכדי אכילת פרס והתרו בו פטור אף על זו שהתראה מחלקת ופוטרתו ואין הדברים נראין לגדולי המפרשים שאין הבא לחייב פוטר:",
+ "המשנה החמשית והכונה לבאר בה החלק הרביעי כלו והוא שאמר בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה ר' יוסי הגלילי אומר אף ערב יום הכפרים [בגליל] אמר ר' יהודה אימת בזמן שאין לו ריוח אבל בזמן שיש לו ריוח אין צריך להודיעו ומודה ר' יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו בידוע ששניהם שוחטים ביום אחד אמר הר\"מ פי' סבה זאת מבוארת לפי שידוע שאין בני אדם לוקחין בהמות באלו הימים אלא לשחיטה באותו היום וענין ריוח שהוא שהות ביום לפי שפעמים לוקח אותו לשחוט אותו למחרת ואין צריך להודיעו אבל אם ראה אותו נחפז וקונה בערב בידוע שישחט עכשיו ולפיכך הוא נחפז לקחתו עכשיו וכבר ידעת שר' יהודה מפרש הוא דברי חכמים ודברים אמת:",
+ "אמר המאירי בארבעה פרקים בשנה מי שמכר בהמה לחברו וכבר מכר את בתה לאחר צריך להודיע לזה שכבר מכר את האם או את הבת לשחוט מפני שבארבעה פרקים אלו הכל רגילין להרבות בסעודה וסתם הלוקחין לשחיטה הם לוקחין ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג שהיו מרבין בו בשמחה מפני שהוא יום טוב בפני עצמו וחביב עליהם ומתוך שהיו מניחין מקום ליום זה מתחלת החג לא היו מרבין כל כך בסעודות בשאר הימים אף ביום ראשון וערב יום טוב הראשון של פסח כדי להיות הפסחים נאכלין על השבע וערב עצרת שלא היה אלא יום אחד וחביב בעיניהם וכל שכן שכבוד מתן תורה מסייעתו וכן בערב ראש השנה לסימן טוב ולכבוד החג ולדברי ר' יוסי הגלילי שהיה אומר כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי אף ערב יום הכפרים בגליל שהיו מרבין בסעודות מצד התענית ועל אלו אמרו יום המיוחד טעון כרוז אבל בשאר ימות השנה אין צריך להודיע כלל יעשו מה שיעשו ובימים אלו אם לא הודיע אין צריך לחוש ולחקור על זה אלא הולך ושוחט ואינו נמנע ואף המוכר לא אמרו שיהא צריך להודיע בימים אלו אלא בשאין ריוח בנתים אלא שהיום מכר את האם אבל אם מכרה מאתמול אינו חושש שמא שניהם לשחיטת היום לקחו אלא כל הלוקח מן הסתם שוחט ביומו ומ\"מ אם מכר האם לחתן קודם חתונתו ביום ב' והבת לכלה קודם חתונתה ביום ג' ודאי שניהם לשחיטת יום רביעי הם לוקחים וצריך להודיע:",
+ "זהו ביאור המשנה ומגדולי המחברים פירשו בענין ריוח בנתים אפי' ביום אחד ואין דבריהם נראין ולא נתחדש בגמרא על משנה זו דבר שלא ביארנוהו ויש מן הגאונים שכתבו שהלוקח בהמה מן הגוי ורוצה לשחטה היום ראוי לו שיחקור עליה לפי תומו אם מכר את האם היום לשחוט אם לאו ואין הדברים נראין:",
+ "המשנה הששית ואינה מענין דיני זה הפרק אלא שבאה על ידי גלגול משנה שלפניה ואמר בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו אפי' שור שוה אלף דינרים ואין ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר אמר הר\"מ פי' ענין דין זה כמו שאני אומר שאם נתן לקצב דמי הבשר וקבלו ממנו כופין לטבח שישחוט אותה הבהמה ויתן הקצב הבשר בכדי הדמים שנתן לו ואין אומר לו הא לך מעותיך ואני אקבל מי שפרע שאין אתה זוכה בקנין עד שתמשוך הבשר כמו שזכרנו בקדושין לפי שהעקר בידינו הדין דבר תורה מעות קונות וחכמים אע\"פ שתקנו משיכה קונה כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה כמו שביארנו במקומות מבבא בתרא בארבעה פרקים אלו העמידו דברים על דין תורה:",
+ "אמר המאירי בארבעה פרקים ר\"ל אלו שהזכרנו משחיטין את הטבח בעל כרחו ר\"ל שכופין אותו לשחוט על דרך זה שהוא מזכיר והוא שאם קבל [מ]הלוקח דינר כדי ליתן לו בדינר בשר כופהו זה הלוקח לשחוט את השור וליתן לו ממנו בשר בדינר שקבל ממנו ואע\"פ שאין כאן לוקחים לשאר הבשר ואפי' היה השור שוה אלף דינרים מפני שמעותיו קנו לו בגוף הבשר עד שיעור דינר והרי הוא משותף בגוף הבשר ולא נשתתף בו אלא על מנת לשחוט לפיכך אם מת השור קודם שישחטנו מת ללוקח ואומרים לו טול דינר מבשר הנבלה ואע\"פ שבעלמא תקנו חכמים שאין מעות קונות בכאן החזירוה לדין תורה מפני כבודן של ימים אלו שיהא הלוקח יכול לכוף את המוכר לשחוט אבל בשאר ימות השנה הרי הן עומדין בתקנת חכמים ואין מעותיו קונות לו ואין כופהו לשחוט ומתוך כך אם מת השור מת למוכר וזה גובה הימנו דינר שנתן לו:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא הוא זיכה בעל השור בשר מזה השור על ידי אחר בארבעה פרקים אלו זכות הוא לו שאי אפשר לו בלא בשר וקנאו והרי הוא יכול לכופו ולשחטו ואם מת מת ללוקח בשאר ימות השנה חוב הוא לו ולא קנאו ויכול המוכר לחזור בו ואם מת מת ברשות מוכר יראה מכאן שכל שהוא זכות מפורסם וזכו בו לאדם שלא בפניו אע\"פ שנמשך ממנו חובה זכה ומ\"מ אם לא ידע זה עד שנגלית החובה ולא רצה לקבל רשאי דבר תורה מעות קונות ולמה אמרו אינן קונות שמא יארע אונס למקח זה בביתו של מוכר ולא יהא טורח להצילו אחר שקבל מעותיו ומתוך כך תקנו שיהא הלוקח יכול לחזור וכן המוכר שמצד שהוא יכול לחזור גם כן אם יארע להם אונס יחוש לעצמו שמא יתיקרו ויחזור ומפני זה טורח ומציל ועקר דבר זה יתבאר במסכת בבא מציעא:",
+ "המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק החמשי ואמר יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה את זו דרש ר' שמעון בן מנסיא נאמ' בבראשית יום אחד ונאמר באותו ואת בנו יום אחד מה יום אחד האמור בבראשית היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה אמר הר\"ם פי' כל זה מבואר וראוי שתדע שאין אנו חוששין באותו ואת בנו אלא באם בלבד אמרו אותו ואת בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו ואין דין זה חל אלא על שלשת המינין האלו בלבד ר\"ל הבקר הצאן והעזים:",
+ "אמר המאירי יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה כדין שבתות וימים טובים ואם שחט את האם בתחלת הלילה אסור לשחוט את בנה כל הלילה ומחרתה עד שתחשך אבל אם שחט בסוף היום מותר לשחוט בתחלת הלילה מצאת הכוכבים ואילך שנאמר כאן יום אחד ונאמר במעשה בראשית יום אחד מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה כמו שביארנו בשבתות וימים [טובים] אף בכאן וכו' והוצרך להיקש זה מתוך שדין זה נכלל בפרשת קדשים והדבר ידוע בקדשים שהלילה הולכת אחר היום בהן שהרי אין נשחטין אלא ביום ואם שחט חטאת היום זמנו היום ולילה שאחריו והייתי סבור שאף באותו ואת בנו כן לכך הוצרך להיקש זה:",
+ "זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שחט הראשון בין השמשות של יום ראשון הרי זה ספק שמא תחלת לילה הוא ולא ישחוט עד כניסת ליל יום שני ואם שחט אינו לוקה שמא סוף היום היה אין בדבר ספק שהשוחט את המעוברת אפי' היה בתוכה בן תשעה חי אין בו משום אותו ואת בנו שהרי אינו טעון שחיטה ובכלל איברי האם הוא אבל אם יצא העובר חי אחר שחיטה והפריס על גבי קרקע אסור לשחטו באותו היום ואם שחט אינו לוקה אע\"פ שכתבנו שאם עבר ושחט אותו ואת בנו שמותר מקצת גאונים כתבו שמשהין אותו מלאכל את השני עד הערב שלא יהנה במעשה איסור ואע\"פ שאין זה מדין הלכה יפה הוא לעשות כן:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:"
+ ],
+ [
+ "פרק ששי בעזר הצור:",
+ "כסוי הדם וכו' כונת הפרק לבאר ענין מצות כסוי הדם בשלמות כל עניניה ורוב הפרק יסוב על שמנה ענינים הראשון לבאר באיזה מין ובאיזה צד ובאיזה מקום נוהגת מצוה זו השני להודיע באותן המינין שמצוה זו נוהגת בהן באיזו שחיטה נוהגת ושלישי לבאר אם יועיל כסוי אחד לכמה שחיטות אם לאו ונכלל בזה החלק ענין ברכות השחיטה והכסוי הרביעי לבאר מי הוא הראוי לכסות ר\"ל אם אפשר באחר זולת השוחט אם לאו החמישי לבאר על איזה צד חייב לחזור ולכסות אם נתגלה ועל איזה צד פטור הששי לבאר בדם שנתערב על איזה צד יבטל עד שלא יהא חייב בכסוי ועל איזה צד לא יבטל השביעי לבאר אם צריך כסוי לכל הדם אם לאו השמיני לבאר במה מכסין ובמה אין מכסין זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת ענינים על ידי גלגול כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר באיזה מין ובאיזה צד ובאיזה מקום נוהגת מצוה זו ואמר על זה כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאינו מזומן ונוהג בכוי מפני שהוא ספק ואין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחט אין מכסין את דמו אמר הר\"ם פי' אין הפרש בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית אם עבר אדם ושחטן אינו חייב כסוי וכבר אמרנו שהכוי בריה בפני עצמה ולא הכריחו חכמים אם מין חיה או מין בהמה ולפיכך אם כסו דמו ביום טוב ידמו שהוא חיה ויבאו לאכל חלבו לפיכך אין מכסין את דמו עד מוצאי יום טוב:",
+ "אמר המאירי כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ שהרי חובת הגוף הוא וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ בפני הבית ר\"ל במציאות הבית והוא בזמן שבית המקדש קיים ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין שהרי הוא צריך לזריקה על המזבח ופי' מוקדשין לענין זה עולת העוף וחטאת העוף שהרי בהמה אינה בכלל כסוי כמו שיתבאר בסמוך וחיה אינה בכלל מוקדשין ונוהג בחיה ובעוף אבל לא בבהמה שהרי כך כתוב ציד חיה או עוף במזומן כגון אווזין ותרנגולין וחיות הגדלות בבית ובשאינו מזומן כגון חיות ועופות המדברים ונוהג בכוי מספק שהרי הא ספק חיה ספק בהמה ואין שוחטין אותו ביום טוב שמא אינו טעון כסוי ואין מחללין יום טוב לכסותו מספק או שמא הרואה יתיר חלבו כמו שהתבאר בפרק שלפני זה ואם שחטו אין מכסין את דמו עד לערב ולערב אם רישומו ניכר מכסה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "השוחט לא ישחט על גבי קרקע קשה ויכסה אלא צריך שיתן עפר תיחוח למטה וישחוט ויכסה באותו עפר עצמו או באחר שנא' וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר ואם עבר ושחט על גבי קרקע יראה מסוגיא זו שהוא צריך לגררו ונותנו על גבי עפר תיחוח ומכסה בעפר ויש חולקין לומר שאין צריך גרירה אלא שעל הסכין ולא יראה כן מסוגיא זו שהרי על שניהם הוא אומר דגריר ליה ומכסי ליה ואם נבלע בקרקע ואי אפשר לגררו יתבאר למטה שאם רישומו ניכר מכסהו במקומו ואם אין רישומו ניכר פטור מלכסות:",
+ "שחט חיה ואחר כך בהמה או בהמה ואחר כך חיה וכלל הדברים כל שנתערב דם הטעון כסוי עם דם שאינו טעון כסוי יתבאר למטה שרואין את הדם שאינו טעון כסוי כאלו הוא מים ומשערין באומד הדעת אלו היה מים אם היה מבטל מראה הדם עד שלא ישאר אדום ואם הוא כן פטור מלכסות ואם לאו חייב לכסות ואין הפרש בין שדם בהמה תחלה לדם חיה תחלה:",
+ "תכונת המזבח במדת ארכו ורחבו וגבהו ידועה על הדרך שביארנוה במסכת יומא וצריך להתכוין בה כונה יתירה שלא יוסיף ושלא יגרע בה נתן עפר תיחוח על המזבח כדי להיות הדם נזרק עליה אם בטלה הרי זה מוסיף על הבנין ואם לא בטלה הרי זה חציצה ומפני זה לא יתן אלא על גופו של מזבח ולא יקפיד על הכיסוי כלל שהמוקדשין אין דמם צריך כסוי לא קדשי מזבח ולא קדשי בדק הבית ואף אחר זריקה אין צריך לגררו ולכסותו כ��ל שנא' ציד חיה או עוף מה חיה אין בה קדש ולא חלקת בה אלא כל חיה בחיוב כסוי אף עוף אין בו כסוי אלא באותן שאינן קדש הא של קדש אינן בתורת כסוי כלל:",
+ "כל מנחה שהיחיד מביא קרבה על המזבח וכל מנחה הקרבה על המזבח טעונה שמן לבלול בו את הסולת חוץ ממנחת חוטא שבדלי דלות האמורה בפרשת ויקרא ומנחת קנאות ומ\"מ אם לא בלל השמן עם הסלת כשר:",
+ "חמש מנחות הנזכרות בפרשת ויקרא כלן באות בנדר ונדבה ואע\"פ שיש להן שיעור למטה והוא עשרון יכול הוא לידור ולהתנדב מהם כל מה שירצה אפי' אלף עשרון אבל מנחת העומר של צבור ומנחת חוטא ומנחת קנאות ומנחת חביתי כהן גדול אין גורעין מהן ואין מוסיפין עליהן:",
+ "מנחות אלו הבאות בנדר או בנדבה שהוא רשאי להביא ממנה כמה עשרונות רשאי הוא להביא עד ששים בכלי אחד שעד ששים ראויות ליבלל כאחד אחר שיש בהן שמן כראוי לפי המדה אבל אם נדר ששים ואחת או יותר יביא הששים בכלי אחד והנשאר בכלי אחר ואם הביא יותר מששים בכלי אחד פסול מפני שאי אפשר ליתר מששים שיהו נבללות יפה כאחד שמא תאמר והלא אמרת שאם לא בלל כשר על זה אמרו הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:",
+ "השוחט וניתז הדם לחוץ וכן דם שעל הסכין בזמן שאין דם אלא הוא גוררו ומניחו על עפר תיחוח ומכסהו ואם יש דם אחר דם האחר פוטרן ויש חולקין בזו כמו שיתבאר למטה במשנה:",
+ "התבאר בתוספתא שאם שחט חיה ועוף ואחר כך הקדישן לבדק הבית או שהקדיש את הדם טעון כסוי שהרי קדמה מצות כסוי להקדשו:"
+ ],
+ [
+ "קדשי מזבח שנפל בהם מום הרי אלו נערכים ונפדין ומביא בדמיהם קרבן וצריכים העמדה לפני כהן והערכה על פי כהן כמו שביארנו בפרק שני:",
+ "הקדיש חיה לבדק הבית הרי זו נפדית ונערכת וצריכה העמדה על הדרך שביארנו ואם הקדיש בהמה או עוף שהם ראויים למזבח נערכין ונפדין אף כשהן תמימים וצריכים העמדה ומ\"מ המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית עובר בעשה שנאמר שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ר\"ל לבדק הבית ועל זה אמרו אותו אתה עושה לבדק הבית ואי אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית ומ\"מ בדיעבד מה שהקדיש קדוש:",
+ "נמצא שהכל ר\"ל בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית כלן בכלל העמדה והערכה הן לפיכך אם מתו או נשחטו אין להם פדיון וקדשי בדק הבית שנשחטו אסורין בהנאה:",
+ "שחיטה שאינה מכשרת לאכילה כגון שוחט את הטרפה והדומים לה אע\"פ שבענין אותו ואת בנו דנוה בשחיטה כמו שהתבאר לענין כסוי אינה שחיטה כלל ופטור מלכסות ודבר זה יתבאר למטה במשנה:",
+ "כל המשקין שטבל בהם אדם או שהטביל בהם את הכלים לא טהרו אלא אם כן במים אבל שאר משקין אין מטהרין לא דרך זחילה והמשכה ולא במכונסין אבל מים אם הן של נהר או של מעיין מטהרין בזוחלין ושל מקוה כגון מי גשמים במכונסין ודוקא בשלא היו אותם המים שאובים אבל אם היו שאובים פסולים הם לטבילה ואף שלשת לוגין מים שנפלו למקוה חסר פסלוהו במה דברים אמורים בשנפלו לתוך המקוה מתוך הכלי אבל אם נפלו מים אלו חוץ למקוה דרך זחילה והמשכה לא פסלוהו אא\"כ היה שם מחצה על מחצה אבל אם היו המים הנקוים רוב הרי המקוה כשר ויש מתירין בשאובה שהמשיכוה אף בכלה ואין הדברים נראים ודבר זה מתבאר במסכת תמורה:",
+ "אע\"פ שראוי לאדם לסלסל עצמו בכל מדותיו בעניני האכילה ראוי לו לסלסל עצמו ביותר שלא יאכל דרך גרגרנות ולא יהא מחזר אחר המעדנים אלא יצמצם בזה כמה שאפשר לו לפי מה שמכיר בטבעו ולפי ממונו שהוא יכול לסבול אמרו חכמים ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך וגו' למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון ואף בשעה זו לא ככל מה שאפשר לו אלא מעט והוא שרמז בכתוב בשר לאכול ולחם לשבוע ואף זו לא בכל יום אא\"כ הוא בעל נכסים מרובים מכאן אמרו יש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק ר\"ל לחלקו ולשון לפסו כמו לפסת מלשון יהי פסת בר וכו' עשרה מנה יקח לפסו ליטרא דגים חמשים יקח לפסו ליטרא בשר ואף על אלו אמרו דרך אזהרה דוקא מערב שבת לערב שבת הא אם הוא בעל נכסים מרובים או שצריך לו לפי מזגו וחולשת כחותיו יעשה כפי מה שצריך ולעולם יהא אדם מרגיל בניו ובני ביתו לצמצם עצמם במאכל ובמשתה ושלא יהיו גרגרנים ולא בלענים אמרו חכמים תן חיים לנערותיך למדה תורה דרך ארץ שלא ירגיל אדם בני ביתו בבשר ויין:"
+ ],
+ [
+ "וכן ראוי לו לאדם שלא לפזר מעותיו אלא לפי הצורך הן במאכל הן במלבושים הן בשאר דברים דרך צחות אמרו חכמים מי שהניח לו אביו מעות של רבית ורוצה לאבדן ילבש כלי פשתן וישתמש בכלי זכוכית לבנה וישכור פועלים ואל ישב עמהם וכן פרשו חכמים ז\"ל טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט לעולם יאכל אדם וישתה בפחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה כפי מה שיש לו ויכבד אשתו ובניו ביתר ממה (שאין) [שיש] לו שהם תלויים עליו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם:",
+ "השוחט לחולה בשבת אפי' היה לו עפר מוכן מבעוד יום אינו רשאי לכסות אלא ממתין עד לערב ואם רשומו ניכר מכסה וכן הדין בשחט שלא לחולה ובעבירה ששחיטתו כשרה על הצדדין שביארנו בפרק ראשון שאינו מכסה עד לערב ויש מתירין בעפר מוכן אלא שבדקר נעוץ מיהא מודים באיסורה והדברים נראין כדעת ראשון:",
+ "כבר ביארנו בכוי שאין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו שאין מכסין את דמו ובמסכת שבת התבאר שאע\"פ שמילה בזמנה דוחה שבת מ\"מ ספק מילה כגון נולד ערב שבת בין השמשות אינה דוחה שבת ואפי' יום טוב ואין צריך לומר מילה שלא בזמנה:",
+ "תקיעת שופר במקדש דוחה שבת כמו שהתבאר במסכת ראש השנה אבל בגבולין אינה דוחה שבת אף לאותם שחייבים בתקיעת שופר בודאי ומ\"מ דוחה היא יום טוב אף לאותם שאינן מחוייבים אלא מספק כגון טומטום אף הנשים מותרות הן לתקוע מתורת רשות על הדרך שאמרו עליהן שהן סומכות מתורת רשות ואע\"פ שיש בסמיכה סרך תשמיש בעלי חיים כמו שהתבאר וכן הדין בכל המצות שהנשים פטורות מהן ומ\"מ דוקא שלא בברכה ויש אומרים אף בברכה וכבר כתבנו מזה במסכת חגיגה ובמסכת ראש השנה:",
+ "מילה אינה נוהגת אלא ביום ואם עשאה משעלה עמוד השחר פרשו במסכת מגילה שיצא בדיעבד וקיים מצות מילה הא אם עשאה קודם לכן לא קיים מצות מילה אלא שמ\"מ נימול הקטן ויצא מכלל ערל אלא שלא קיימו המוהלים מצות מילה כמו שהתבאר במסכת מגילה:",
+ "למדת ממה שכתבנו בסוגיא זו שהכסוי אינו מעכב אכילת הבשר אלא מכיון שנשחטה מותרת באכילה ואין הכסוי מעכב אלא שהיא מצוה בפני עצמה שלא ממכשירי האכילה:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני ר\"ל במינין שכסוי הדם נוהג בהם באיזו שחיטה הוא חייב בכסוי ואמר על זה השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טרפה השוחט לעבודה זרה השוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ חיה ועוף הנסקלין ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין השוחט ונ��נבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות אמר הר\"ם פי' ר' מאיר אומר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וחכמים אומרים לא שמה שחיטה והלכה כחכמים חרש שוטה וקטן ששחט ואחרים רואים אותה חייבים לכסות בינם ובין עצמם פטורים מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואין אותם אסור לשחוט אחריהם בינם לבין עצמם ר\"מ מתיר לשחוט אחריהן וחכמים אוסרין ומודים חכמים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים פי' מה שאמר פטורין מלכסות הוא גם כן דעת ר' מאיר אבל חכמים אומרים חייבים לכסות דם העוף או החיה ששחטו וכן אין שוחטין אחריהם אם קדם שום אדם ושחט אותו ואת בנו שחיטתן ספק ואפשר ששחיטתן גמורה וחייבין לכסותן בעוף ואסור לשחוט אחריהם בהמה ואפשר שהיא טרפה ואין חייבין לכסות ומותר לשחוט אחריו כמו שזכרנו לפי שהוא ספק החמירו חכמים אבל אצל ר' מאיר שחיטתם בינם לבין עצמם נבלה לכל דבריו בין לקולא בין לחומרא לפיכך אמר אין מכסין אחריהם לקולא והלכה כר' מאיר:",
+ "אמר המאירי השוחט ונמצאת טרפה שנמצא שאין השחיטה מכשרת הבשר לאכילה וכן השוחט לע\"ז או חולין בעזרה ששניהם אסורין בהנאה וכן השוחט קדשים בחוץ כגון עולת העוף וחטאת העוף שיש בזה כרת או חיות של קדשי בדק הבית ויאסרו בהנאה כמו שכתבנו למעלה וחיה ועוף הנסקלין על שהמיתו אדם שהרי כל בעל חיים במשמע אלא שדבר הכתוב בהוה או שנרבעו ונגמר דינן וכלן אסורין בהנאה אם נשחטו לאחר שנגמר דינן כמו שיתבאר במקומו אע\"פ שכל אלו אין השחיטה מכשרת לאכילה ר' מאיר מחייב בכסוי ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וחכמים פוטרין שאע\"פ שלענין אותו ואת בנו פסקו כר' מאיר לקראה שחיטה לאיסור שחיטת השני אחריו בענין כסוי הדם מיהא פסקו כר' שמעון שאין כסוי אלא בשחיטה המכשרת לאכילה שנאמר אשר יאכל כל ששפיכת דמו מכשרת לאכילה וכן הלכה אלא שמ\"מ לענין מוקדשין אם שחט כשהיא חולין ואחר כך הקדישה לבדק הבית חייב לכסות כמו שיתבאר בפרק שלוח הקן והשוחט ונתנבלה בידו או הנוחר והמעקר כל שכן שפטור מכסוי שאין כאן שחיטה כלל ואף ר' מאיר מודה בהן שפטור מלכסות:",
+ "חרש שוטה וקטן ששחטו אם אחרים רואין אותם הואיל ושחיטתם כשרה בכך חייבים אותם האחרים לכסות הואיל ואין לאלו דעת לכסות ואם כסו הם יראה לי שנפקעה מצות כסוי ואפי' חזר ונתגלה ואין מדמין אותה לכסתו הרוח:",
+ "שחטו בינם לבין עצמם הרי אין כאן שחיטה ופטור מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו שביארנו ששחיטת הראשון מעכבת שחיטת השני אבל נחירת הראשון אינה מעכבת אם שחטו חרש שוטה וקטן ואחרים רואין אותם הואיל ושחיטתם כשרה אסור לשחוט אחריהם ואם אין אחרים רואים אותם ר' מאיר מתיר לשחוט ואע\"פ שלדעתו שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מ\"מ לדעתו הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים מן הסתם קלקלו בשחיטתם ולא יצאה הבהמה מחזקת איסורה והרי היא נבלה וחכמים אוסרין לשחוט אחריהם מן הספק שמא יפה שחטו אלא שמ\"מ מודים הם שאין לוקין עליה והלכה בזו כר' מאיר לענין היתר שחיטת השני לכתחלה אבל לענין נבלה אינו כן אלא כל שלא נתברר לנו קלקולן שחיטתן מטהרת מידי נבלה וכן בכל שחיטה חוץ משחיטת נכרי:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "פרשו הגאונים שמאחר ששחיטה שאינה מכשרת אינה טעונה כסוי צריך לבדוק בסכין ובסימנין קודם כסוי שמא ימצא מקולקל ונמצא מברך לבטלה ויש אומרים שיכסה א��ר שישחוט מיד ולכשיתברר לו שאינה נבלה יברך על הכסוי שאין צריכים לו לעובר לעשייתה כמו שיתבאר:",
+ "כל שקבלו חכמים גזירות שוות בשני פנים זה בכה וזה בכה ונמצא מחלקת בין שניהם אם האחת דומות שתי המלות זו לזו בלשון ובענין והאחרת אין שתי המלות דומות זו לזו אלא בענין ראוי לדון אחר הדומה לחברתה מכל וכל אבל אם אין שם אלא זו דנין אחריה ואין מפקפקין בקבלתה שהרי לענין נגעי בתים למדנו ביאה משיבה והענין הוא שבשעה שהכהן בא לראות את הבית ומוצא את הקירות שקערורות ירקרקות או אדמדמות מסגיר את הבית שבעה ימים וכתוב שם ושב הכהן ביום השביעי וראה הנה פשה וגו' וחלצו וגו' ואת הבית יקציע וגו' ועפר אחר יקח וגו' וזו היא שיבה שחולץ וקוצה וטח וכתוב אחר כן ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחרי חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח ובא הכהן והנה פשה ונתץ את הבית זהו סדר המקרא ואי אפשר לפרשו כן שאם ישוב הנגע אחר חלוץ וקיצה וטיחה אין אנו צריכין לפשיון אלא מאחר שחזר כלל נותץ הא למדת על מקרא זה ר\"ל ובא הכהן והנה פשה שבענין אחר אתה צריך לפרשו והענין הוא שלא דבר אלא על שעמד בעיניו בהסגר ראשון שמסגירו שבוע שניה בלא חלוץ וקצייה וטיחה ובא הכהן ביום השביעי והנה פשה הייתי סבור ונתץ את הבית אלא שאנו מקישין ביאה לשיבה ומה שיבה האמורה בהסגר ראשון למדנו ממנה שהפושה בהסגר ראשון צריך חלוץ וקצייה וטיחה והסגר שני אף עמד בעיניו בראשון והסגירו שנית בלא חלוץ וקצייה וטיחה ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ומסגיר שלישית ולא נאמר ונתץ אלא על נגע החוזר אחר חלוץ וקצייה וטיחה והמקראות מסורסים כמו שהתבאר במקומו וכבר ביארנו פסק דבר זה במס' יומא פרק ראשון:",
+ "אחר שביארנו שהשוחט שחיטה שאינה ראויה לאכילה פטור מלכסות אי אתה צריך לפרוט על ששחט חיה טמאה או עוף טמא שאין כאן דין כסוי כלל ולא עוד אלא שאין שחיטתן מטהרתן מידי נבלה אבל שחיטת בהמה טהורה וחיה ועוף הטהורים אע\"פ שאין השחיטה מכשרת האכילה כגון אלו הנזכרים במשנתנו שחיטתן מטהרתן מידי נבלה הואיל ודבר אחר גורם לה ליפסל ומ\"מ נתנבלה בשחיטה הרי היא נבלה וכן שחיטת הנכרי כמו שהתבאר:"
+ ],
+ [
+ "השוחט את הטרפה ומצא בה עובר אם בן שמנה חי או בן תשעה מת הרי הוא בכלל טרפות האם אבל אם מצא בן תשעה חי הרי יצא מכלל האם וניתר בשחיטת עצמו ארבעה סימנין ניתנו לבן פקועה שהוא ניתר בשנים מהם או סימני אמו או סימני עצמו כמו שהתבאר:",
+ "החולין אסור לשחטן בעזרה בין בהמה בין חיה בין עוף שנאמר כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח וכו' ואם עושה כן הרי הן אסורין בהנאה ויקברו ואם נשרפו אפרן אסור אפי' שחט לרפואה או להאכיל לגוים או להאכיל לכלבים אבל השוחט חולין בעזרה ונמצאת טרפה או ששחט שם את הטרפה או ששחט שם בהמה וחיה ועוף הטמאים כלם מותרים בהנאה:",
+ "השוחט ואינו צריך אלא לדם כגון ששירץ תולעת הנקרא יאניבא בפשתנו בתוך המשרה והוא צריך ליתן שם דם עוף שאותו תולעת שונאו ויריח בו ויברח חייב לכסות שלא השוחט לאכילה בלבד צריך לכסות אלא השוחט לאיזה דבר הואיל ושחט שחיטה הראויה וכבר ידעת שאין הכסוי מעכב האכילה כלל כמו שביארנו אם כן הצריך לדם היאך הוא עושה נוחר או עוקר ומשתמש בדם:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שכל שאין בו דעת לישאל ספקו טהור אף ברשות היחיד יש דברים שחזקתן מביאתן לטומאה אף בשאין בו דעת לישאל כיצד תינוק בצד העיסה ותינוק סתמו טמא שהרי הוא יונק מאמו נדה ובצק בידו העיסה טמאה מפני שדרך התינוק לטפח בעיסה ויש לנו לדון שמעיסה זו הוא ויש מפרשים בתינוק שאינו מוחזק בטמא ונגע בעיסה ומפרשים דרכו לטפח בשרצים ואין לשון נמצא בצד העיסה מורה כן ובמסכת קדושין יתבאר שאין שורפין על חזקה זו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השלישית והכונה לבאר בה החלק השלישי ר\"ל לבאר אם יועיל כסוי אחד לכמה שחיטות אם לאו והוא שאמר השוחט מאה חיה במקום אחד כסוי אחד לכלם מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכלם חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכלם ר' יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף אמר הר\"מ פי' הכל מודים שאינו מברך אלא ברכה אחת על דם החיה ועוף:",
+ "אמר המאירי שחט מאה חיה במקום אחד או מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכלן וכן חיה ועוף במקום אחד אע\"פ שהם מינים חלוקים ור' יהודה חולק בזו האחרונה ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא:",
+ "זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:",
+ "השחיטה היא מן המצות שמברכין עליהן וכבר ידעת שכל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן ומתוך כך פרשו בזו שמברך קודם שחיטה אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה וטעם הברכות האמורות בעל ושאמורות בל' כבר פרשום חכמי הראשונים ובמסכת פסח ראשון יתבארו דיעותיהם בע\"ה ומ\"מ יראה לי שטעמים חלוקים הם ואין הדבר שוה בכלם ויראה לי במצות שחיטה שהטעם להיות נוסח שלה בעל שאין החיוב עלינו לשחוט על כל פנים אלא מצות השחיטה תלויה ועומדת כל זמן שאנו רוצין להשתמש בה ואע\"פ שיש הרבה מצות שהם חיוב עלינו על כל פנים ואע\"פ כן ברכתן בעל יש בהם טעמים אחרים יתבארו במקומם בע\"ה:",
+ "אף כסוי הדם הוא מן המצות שמברכין עליהם ואף נסח שלו בעל ר\"ל אשר קדשנו במצותיו וצונו על כסוי הדם ופרשו גאוני המערב שאין ברכתה עובר לעשייתה אלא אחר כסוי מברך:",
+ "ויש חולקים בזו אלא שהם כתבו הטעם שהרי ברכה זו תלויה בשחיטה שהרי אם נפסלה שחיטתו או שלא הכשירה את הבשר לאכילה פטור מלכסות ואם כן כבר הותחלה המצוה ומאחר שהותחלה אין מברכין באמצע מצוה אלא או בתחלתה או בסופה וגם בזו פרשו שאע\"פ שהוא חובה מוטלת על האדם לעשותה בהכרח אחר ששחט בא נסח שלה בעל מפני שכיון שהיא תלויה בשחיטה אינה אלא כעין הכשר מצוה ומ\"מ לענין שלא יברך קודם הכסוי אין דבריהם נראין שהרי שתי מצות הם אלא שמ\"מ יזהר שלא לברך על הכסוי עד שיבדוק בסימנין:",
+ "שחט מאה חיות או מאה עופות כאחד אינו מברך אלא ברכה אחת על שחיטתן וברכה אחת על כסויין כל שטעון כסוי הדם כגון כוי וכיוצא בו אין מברכין על כסויו ויש חולקים בזו ובמסכת שבת יתבארו דיני הברכה על כל הספקות:",
+ "שחט חיה ועדין בדעתו לשחוט עוף או חיה אלא שרצה לכסות דם זה ולשחוט אחר כן ולכסות כשהוא חוזר ושוחט אינו צריך לחזור ולברך שאין הכסוי וברכה שבו הפסק בין ברכת השחיטה הראשונה לשחיטה השניה שהרי בשעת כסוי לא הסיח דעתו מן השחיטה והרי אף בשעת הכסוי בעצמו היה יכול לשחוט בידו האחרת אלו היה האחר תופש לו העוף בידיו או שהיתה החיה כפותה לפניו והוא הדין שכשהוא חוזר ומכסה דם שחיטה שניה אינו צריך לחזור ולברך שאין כאן היסח הדעת והפסק בהכרח אין כאן שהרי יכול לשחוט ולכסות ולברך כאחד וכן כתבוה אחרוני הרבנים בהדיא הא אם גמר בדעתו שלא לשחוט עוד וכ��ה ונמלך או שבאו עוד לפניו וחזר ושחט חוזר ומברך ויש אומרים כן אף בלא כסה ולא יראה לי כך מ\"מ כתבו בתוספות שלא יערים בכך כדי להרבות בברכות שכל שיכול לפטור עצמו במעשה אחד בברכה אחת יעשה ולא ירבה בברכות בפירוש אמרו במסכת סוטה ובמסכת יומא על ענין כהן גדול ביום הכפרים שקורא ובעשור שבחמש הפקדים על פה משום ברכה שאינה צריכה כלומר הואיל ויכול לפטור עצמו בברכה אחת:",
+ "הפסיק בדבור ובשיחה בין שחיטה לשחיטה אם בצרכי השחיטה סח אין שיחה זו מפסקת והרי הוא כטול ברוך או גביל לתורי שאינו הפסק ואינו צריך לחזור ולברך:",
+ "סח בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו צורך שחיטה גאוני המערב הורו שיכסה דם שחיטה שעברה ויחזור ויברך וישחוט שהשיחה מפסקת כענין שביארנו בתפלין במי שסח בין זה לזה שחוזר ומברך:",
+ "ומה שכתבו שיכסה תחלה גדולי המפרשים כתבו הטעם בתשובה דמכיון שהפסיקן הרי הן כמצות חלוקות וצריך לגמור מצוה ראשונה קודם שיתחיל בשניה ויש חולקין בזו ונראין דבריהם ואין לדמות דבר זה לתפלין כלל שהתפלין מצות מחוייבות הם עליו וכיון שהתחיל אינו רשאי להפסיק אבל זו אין שחיטת השניה חובה עליו אלא אי בעי שחיט אי בעי לא שחיט והילכך אין שיחה שביניהם אלא כמי שסח בסעודה בין מאכל למאכל שאינו חוזר ובוצע ומ\"מ אם סח אחר שבירך עד שלא התחיל לשחוט הכל מודים שצריך לחזור ולברך ואם סח באמצע השחיטה אין כאן צרך לחזור ולברך על כרחו צריך הוא לגמור ואין כאן היסח הדעת:",
+ "חכמי הדורות כתבו שהבא לשחוט בהמות הרבה או עופות ובירך והתחיל לשחוט יכול לומר לחברו לגמור ואין זה נמלך שאלו לא היה חברו גומר אף הוא היה שוחט ואין חברו השוחט צריך לברך וכן בביעור חמץ ומגדולי תלמידיהם מביאין ראיה על דבריהם מברכת התורה לפי המנהג הקדום שהפותח והחותם לבד היו מברכים והאמצעיים נפטרים בברכת הראשון הואיל וקריאת התורה מצוה אחת היא ומ\"מ נראה לי כדבריהם דוקא כשזה הבא לגמור שמע את הברכה ואף בברכת התורה יראה לי כן כמו שכתבנו בשלישי של מגילה אלא שיש לפקפק בה:",
+ "בני הבית שהיו יושבים בסעודה וגמרו סעודתם והסיחו דעתם מלשתות עוד שאמרו תנו כוס של ברכה לברך ונמלכו אחר כן לשתות אסורין לשתות בלא בורא פרי הגפן ויש אומרים בלא ברכת המזון ודבר זה יתבאר בריוח בע\"ה במסכתא פסח ראשון:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והחלק החמישי לבאר מי הוא הראוי לכסות ר\"ל אם אפשר בזולת השוחט אם לאו ועל איזה צד חייב לחזור ולכסות ועל איזה צד פטור ואמר על זה שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסתו הרוח חייב לכסות אמר הר\"מ פי' מה שאמר כסתו הרוח חייב לכסות ר\"ל אם נתגלה אחר כן כדי שלא תדמה כאלו כסהו ונתגלה שהוא פטור מלכסות אבל אם כסתו הרוח ונשאר מכוסה פטור מלכסות ואין הלכה כר' יהודה:",
+ "אמר המאירי שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות שהרי נאמר במצות כסוי ואומר לבני ישראל וגו' מצוה זו על כל בני ישראל כסהו ונתגלה פטור מלכסות שהרי מ\"מ כבר יצא ידי חובתו כסהו הרוח חייב לכסות אם חזר ונתגלה ובברכה כמו שביארנו בשלישי של סוכה הא אם לא חזר ונתגלה פטור שכבר מכוסה הוא וכן הלכה:",
+ "זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "מה שהתרנו את הרצועה להיות אחר זוכה בכסוי אינו כן אלא בשהנ��חה השוחט והלך לו הא אם הוא לשם עדיין עיקר המצוה עליו היא מוטלת ואין ראוי לשום אדם לחטוף אותה ממנו ואם בא אחר וחטף פטור השוחט שהרי נתכסה ומ\"מ מנהג קדמונינו בתלמוד לקנוס על כל כיוצא בזה עשרה זהובים וכן בכל כיוצא בזה כגון מי שהיה ראוי לברך ברכת המזון כגון כהן או גדול והוזמן לכך ובא אחר וחטפה ממנו היו קונסין אותו ארבעים זהובים עשרה לכל ברכה ויש מפרשים דבר זה בתורת ממון ולא בתורת קנס אם כן אף בזמן הזה דנין כן ואין הדברים נראין לנו:",
+ "כסוי הדם צריך שיזהר שלא לעשותו דרך בזוי ברגלו או בדבר אחר אלא או בידו או בסכין ששחט בו ושפך וכסה במה בשפך יכסה:",
+ "המצות אע\"פ שנדחו שעה אחת שאין מקום לקיומן אם חזרו ונראו לחיובן חזר החיוב למקומו ואין אומרין הואיל ונדחה נדחה על הדרך שאמרנו בכסהו הרוח שאם חזר ונתגלה חייב לכסות ולענין קדשים הואיל ונדחה ידחה כמו שיתבאר למטה:",
+ "השוחט ונבלע הדם בקרקע עד שאי אפשר לגררו אם רשומו ניכר מכסהו במקומו ואם אין רשומו ניכר פטור מלכסות:",
+ "כבר ביארנו בפרק שני על השוחט ולא יצא דם ששחיטתו כשרה בחולין שאין הכסוי צרך לאכילה כלל אלא כל שנשחט כראוי הותר לאכילה יתכסה או לא יתכסה:",
+ "המוצא את האבדה שהוא צריך להחזיר אם החזירה וברחה חייב להחזיר וכן בכל פעם ופעם שנאמר השב תשיבם ודרשו בו השב אפי' מאה פעמים כמו שביארנו בשני של מציעא:",
+ "המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי ר\"ל בדם על איזה צד יבטל עד שלא יהיה חייב בכסוי ועל איזה צד לא יבטל ואמר על זה דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות נתערב ביין רואין אותו כאלו הוא מים נתערב בדם הבהמה או בדם הקזה של חיה רואין אותו כאלו הוא מים ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם אמר הר\"מ פי' מה שאמר בדם חיה ר\"ל עם דם חיה טמאה שאם היתה טהורה הכל מסכימין שחייב לכסות וענין מה שאמר ר' יהודה אין דם מבטל דם שאם היה דרך משל אותו העוף במשקל גרגיר ונתערב בכמה ליטרין מדם הבהמה עמו ולא בטל דם העוף אלא מכסה הכל וכבר זכרנו בשמיני מזבחים שאין הלכה כר' יהודה:",
+ "אמר המאירי דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות ואם לאו בטל הוא אצל המים ופטור מלכסות נתערב ביין שהוא אדום ואין שנוי מראה ניכר ביניהם רואין את היין כאלו מים ואומדין בדעתנו אלו נפלו שם מים כשיעור יין זה אם בטלו מראה הדם אם לאו ואם נראה לנו שמראה הדם היה נהפך ללבן בשיעור מים כיין זה פטור מלכסות ואם לאו חייב וכן אם נתערב בדם בהמה שאינו בתורת כסוי וכן בדם הקזה אף של חיה אחרת לעולם רואין את התערובת כאלו הוא מים ור' יהודה אומר אין דם מבטל דם ולעולם כל שנתערב בדם חייב לכסות והלך ר' יהודה בכאן על השטה הידועה לו בתלמוד מין במינו לא בטיל ואין הלכה כדבריו בזו:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "תערובת זה שאמרנו שכל שנשאר בו מראה דם אנו מחייבין לכסות לא סוף דבר בשנפל המים בתוך הדם שהרי לא נתבטל הדם לעולם אלא אפי' נפל הדם לתוך המים שהיה לנו לומר ראשון ראשון בטל וכבר נדחו מ\"מ הואיל וחזרו לצבעם חזרו ונעורו שאין דיחוי אצל המצות כמו שביארנו:",
+ "לענין קדשים דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר לזריקה במה דברים אמורים בשנפלו מים לתוך דם אבל אם נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ומכיון שבטל שוב אינו חוזר ונראה אע\"פ שחזר למראיתו אע\"פ שאין דיחוי אצל מצות יש דיחוי אצל קדשים:",
+ "נתערב במים ולא היה בו מראה דם אף במים לתוך דם נפסלו לזריקה נתערב ביין או בדם חיה רואין אותו כאלו הוא מים:",
+ "כבר ידעת ששבעה משקין מכשירין לענין הכשר זרעים ואחד מהם הדם ירדו גשמים לתוך הדם אם נתלשו מים אלו שלא ברצון שאינן מכשירין מחמת עצמן כמו שהתבאר אם נשאר בדם מראה אדמימות מכשירין ואם לאו אינן מכשירין מ\"מ אם ערב הוא את המים בדם הרי נתלשו ברצון הואיל והוא תלשן בידים ומכשירין ממה נפשך אם דם דם אם מים מים:",
+ "דם המכשיר שנקרש ויש סביבותיו דם צלול אם יש בו מראה דם מכשיר ואם לאו אינו מכשיר וכן אם יש בו מראה דם בדמים האסורים חייב עליו כרת בכזית ובאדם מטמא באהל ברביעית:",
+ "כל משקה היוצא מן המת כגון דמעת העין וחלב דדי האשה וכיוצא באלו מכל משקה היוצא ממנו טהור חוץ מדמו אבל כל מראה אדמימות שבו טמא ומטמא באהל ומשקין היוצאין מן הזב כגון זובו ורוקו ומי רגליו ושכבת זרעו כלן אב הטמאה אבל דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה טמאין אבל אינן אב הטומאה אלא ראשון ולמה גזרו על הזב ולא על המת מפני שהזב אין הכל בדלים הימנו אבל המת הכל בדלים הימנו:",
+ "שאר טמאים כגון טמאי שרץ וכיוצא בהן משקין היוצאין מהן תחלה כמשקין שנגעו בהן וכלן ראשון לטומאה:",
+ "טבול יום משקין היוצאין ממנו ומשקין שנגע בהן נפסלו אם הם משקין של קדש או של תרומה אבל אין מטמאין כלל:",
+ "המשנה הששית והכונה לבאר בה החלק השביעי ר\"ל אם צריך כסוי לכל הדם אם לאו ואמר על זה דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות אמר הר\"מ פי' כבר ידעת שר' יהודה מפרש דברי חכמים והלכה כמותו:",
+ "אמר המאירי דם הניתז ר\"ל על הקרקע חוץ לעפר המוכן או על הכותל וכן דם שעל הסכין חייב לכסות ופרשו בו למעלה שהוא גוררו ומכניסו בעפר המוכן ומכסהו ויש חולקין לומר דוקא שעל הסכין אבל הניתז הואיל ואפשר לכסותו במקומו אין צריך גרירה ופירשו בגמרא שאף בדם שעל אגפים ר\"ל דם שבכותלי בית השחיטה הדין כן אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין דם אלא הוא שאין קיום מצות כסוי אלא בזו אבל אם יש שם דם אחר שיתקיים בו מצות כסוי פטור מלכסות דם זה ואע\"פ שאמרו שכל שאמר ר' יהודה אימתי לא בא אלא לפרש יראה להם מסוגית הגמרא שהוא בא בכאן לחלוק שהרי נאמר בה תנא קמא סבר כל דמו ור' יהודה סבר מקצת דמו ומתוך כך פסקו רבים כרבנן לחייב בזו כסוי אף במקום שיש שם דם אחר ולא יראה כן אלא הלכה כר' יהודה ואם יש שם דם אחר פטור מלכסות דם זה דמו ואפי' מקצת דמו וכן המנהג פשוט ותנא קמא דבריתא אינו תנא קמא דמתניתין:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר לענין פסק:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השמיני במה מכסין ובמה אין מכסין ואמר על זה במה מכסין ובמה אין מכסין מכסין בזבל הדק ובחול הדק ובסיד ובחרסית ובלבנה ובמגופה שכתשן אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס ולא בלבנה ולא במגופה שלא כתשן וכן לא יכפה עליו את הכלי כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל כל דבר שמגדל צמחים מכסין בו ושאינו מגדל צמחים אין מכסין בו אמר הר\"מ פי' אל יקשה בעיניך שאמר רבן שמעון בן ג��ליאל העקר הזה שמפרש הסיד והחרסית ומגופת האבנים והלבנה אין מגדלין צמחים לפי שענין מה שאמר וכונתו הוא הדבר שהיה בתחלתו מגדל צמחים מכסים בו אע\"פ שנשתנה שמו מצד מלאכה שנעשית בו וכבר ביארנו לך שהעקר בידינו אין למדין מן הכללות הלא תראה שנעורת של עץ הדקה וכן נעורת של פשתן מותר לכסות בהם אע\"פ שאין מגדלין צמחים לעולם ודע שכל מה שקראתו תורה עפר מכסין בו ולפיכך מותר לכסות באפר כל דבר שנשרף ואפי' בגדים או בשר הואיל וקרא הכתוב אפר פרה אדומה עפר שנאמ' מעפר שרפת החטאת וכן שפיית הזהב בלבד מכל המתכות שנתכות באש שנ' ועפרות זהב לי ודע שהמתכות שאינן ניתכות כגון הברזל ואבן התכלת שקורין אותו בלשון ערב לאזורא\"ד ובלשון לעז לאצלי זארניך בלעז ארפומינט מכסין בהם אבל הזינגר שנקרא בלעז וירדיט והאלביץ שנקרא בלעז בלאנקיט והדומה להם אין מכסין בהם מפני שהם כשפיית הנחשת והעופרת חשובים וכבר זכרנו ששפיית כל המתכות אין מותר לשחוט בתוכן אלא הזהב בלבד וכל אלו הענינים מקובלים יש מהם שיש להם רמז בכתוב ויש מהם שאין להם רמז אלא קבלה בלבד:",
+ "אמר המאירי במה מכסין ובמה אין מכסין מכסין בזבל הדק ובחול הדק ובסיד ובחרסית ר\"ל חרסים כתושים ושחוקים ויש מפרשים חרסית עפר הנקרא ארזילא וקורא לה כן על שם שעושין ממנה כלי חרס ומ\"מ בבריתא נראה לפי' ראשון שהזכירו בה שחיקת חרסים וכן מכסין בלבנה ומגופה שכתשן עד שנידוקו כעפר שכל אלו כעפר הם והדם נבלע בהם אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס ולא במגופה ולא בלבינה שלא כתשן ולא יכפה עליו את הכלי שאין זה כסוי הדומה לכסוי שבעפר וכן הדין שלא יכסה באבנים:",
+ "כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל פי' לבאר דברי תנא קמא כל שמגדל צמחים מכסין בו כגון אלו שהזכרנו בראש המשנה שאם נוטעין בהם עשבים הנצמחים כבר על ידי מים מעמידין אותן על חיותן אע\"פ שאם זורעין בו אינו מצמיח ושאין מגדל צמחים כגון אלו שבסוף המשנה שמרוב גסותן אין מעמידין עשבים על חיותן כלל אין מכסין וכלל זה אינו אלא בדבר שאינו נקרא לא אפר ולא עפר אבל דברים הנקראים אפר או עפר [אין] צריכין בהם לכלל זה:"
+ ],
+ [
+ "זהו ביאור המשנה וכלל הדברים בענין זה שמכסין בכל דבר הקרוי עפר או שהוא כעין עפר אם כן מכסין באפר שהרי נאמר בו מעפר שרפת החטאת וכן מכסין בשחיקת זהב שנאמר ועפרות זהב לו וכן בנעורת פשתן דקה ונסורת חרשים דקה אע\"פ שלא נקראו עפר הואיל והם כעין עפר ויראה לי הטעם מפני שהם נעשים עפר לשעתו מפני שהם נרקבים על נקל ומכסים בשחור ובכחול ושחור היא פחם וכחול הוא מין עפר ובנקירת הרחים ובזרניך והוא אירפומינט כל זמן שהם כתושים הדק היטב שכל אלו מין עפר הם:",
+ "שחיקת כלי מתכות אינה כעין עפר ואין נעשה עפר אלא לזמן גדול ואין מכסין בהם וכן סובין ומורסן אינן כעין עפר ואין מכסין בהו וסובין הוא הנשאר בנפה ומורסן הוא קלפת התבואה כשכותשין התבואה:",
+ "יש שואלין בשחיקת כלי מתכות והלא מתלמוד ע\"ז יראה שהן נעשות זבל לגדל צמחים וכבר פרשת שכל שמגדל צמחים אע\"פ שלא נקרא עפר מכסין בו ותירצו ששחיקת כלי מתכות שלא נשרפו אלא שנכתתו אין מגדל צמחים ואינו נקרא עפר ובתלמוד ע\"ז לא דברו אלא כשנשרפו ונעשו אפר ולפיכך הורו שכלי מתכות ששחק ושרפן מכסין באפר שלהן:",
+ "אפר חם מכסין בו אע\"פ שאינו מגדל צמחים שהרי כל שנקרא אפר או עפר אין אנו צר��כין להיותו מגדל צמחים ואין אנו צריכין לפרש בו הואיל ומינו מגדל צמחים אע\"פ שכבר ביארנו כן במסכת יום טוב:",
+ "יש מי שחולק על משנתנו לומר שאין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח ואם כן עפר ארץ מלחה אין מכסין בה ולא יראה כן והדברים נראין על הדרך שכתבנו ומ\"מ הם מביאים ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח ואמרו עליה אמר רב נחמן תא בורכא ואמר רב נחמן בר יצחק מאי בורכא אנא אמריתה ניהליה וממתניתין אמריתה ניהליה דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינרי זהב ומכסה היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה ומאחר שההולך במדבר הוא מצריך לו שחיקת דינרי זהב אלמא עפר המדבר אינו ראוי לכסוי אע\"פ שבודאי מגדל צמחים אלא שאם זורעין בו אינו מצמיח אלמא דלא סגי לן במגדל צמחים אלא בזורעין בו ומצמיח ומתוך כך הוא צריך לשחיקת דינרי זהב ולשרפת טלית ואע\"פ שאין אלו מצמיחין או שמא אף לא מגדלים צמחים מ\"מ באלו אין אנו צריכים לכך שהרי נקראו עפר וזהו ששאל בשלמא שורף טליתו דאשכחן אפר דאיקרי עפר אלא דינרי זהב מנא לן דכתיב ועפרות זהב לו ומ\"מ נראה לפסוק כסתם מתניתין והתמה מגדולי הפוסקים שהביאו את שתיהן ואפשר שלא הביאו הבריתא אלא ללמד שאע\"פ ששחיקת דינרי זהב שוה היא לשחיקת כלי מתכות לענין שאין מגדלין צמחים מ\"מ שחיקת זהב הואיל ונקראת עפר מכסין בה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ידעת ששופר של ע\"ז אם תקע בו יצא וכן לולב של ע\"ז אם נטלו יצא מפני שמצות לאו ליהנות ניתנו אבל אם היו מע\"ז של ישראל כגון של עיר הנדחת וכיוצא בזה שאין לה בטילה הרי הם כמי שנכתת שיעורם הואיל ולשריפה הם עומדים ולא יצא ומ\"מ עפר עיר הנדחת אפי' תיחוח שבה שאינה מחוסרת תלישה והיא בכלל שללה תקבוץ וגו' מכסין בה שהרי כל שנכתת שיעורה הרי היא ראויה יותר לכסוי כמו שביארנו:",
+ "איזהו חול הדק שביארנו עליו שהוא כשר לכסוי כל שאין היוצר צריך לכתשו היה צריך כתישה אלא שמ\"מ נפרך הוא ביד אין מכסין בו לכתחלה ואם כסה יראה לי שיצא:",
+ "אע\"פ שידענו במדות שהתורה נדרשת בהם שכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אם היה הכלל צריך לביאור הפרט אינו כן כיצד הרי שנאמר כאן וכסהו כלל והרי מלה זו משמעה על שני מיני כסוי שאין זה דומה לזה כגון כסוי בדבר שלם ככלי וכיוצא בו וכסוי בדבר הנכתת כעפר וכיוצא בו והייתי מרבה ממנו שני מינין אלו וכשבא הפרט והוא ענין מלת עפר דיו שיפקיע מין האחד והוא הכלי וכיוצא בו ויעמידנו על המין השני והוא כל שהוא כעין עפר ואין דנין אותו בכלל ופרט כדי למעט הכל חוץ מן העפר וכן בכל כיוצא בזה ויש מפרשים כלל שצריך לפרט שאין מקום לפרט בלא הכלל כגון בכאן שאילולי תיבת וכסוהו היה נאמר ושפך את דמו בעפר ולא היתה הוראה לכסוי כלל וכל שכיוצא בזה אין דנין אותו בכלל ופרט:",
+ "לעולם ישפיל אדם את עצמו ולא ינהיג עצמו בשררה יתרה וברבנות וכל עוד שמעלתו מיתוספת תהא גאותו מתמעטת דרך צחות אמרו ז\"ל חושק אני בכם שאפי' בשעה שאני פוסק לכם גדולה אתם ממעיטים עצמכם לפני נתתי גדלה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר למשה ואהרן אמרו ונחנו מה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש אבל אומות העולם אינן כן נתתי גדלה לנמרוד אמר הבה נבנה לנו עיר לפרעה אמר מי י\"י אשר אשמע בקולו לסנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות וגו' לנבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב ו��ו' לחירם מלך צור אמר מושב אלהים ישבתי:",
+ "לעולם אל יהא אדם מזמין עצמו למחלקת אלא יהא בורח הימנו וישים חלקו בעלובין ואינם עולבין דרך צחות אמרו אין העולם מתקיים אלא במי שבולם עצמו בשעת מריבה שנ' תולה ארץ על בלימה וכן דרשו האמנם אלם צדק תדברון מה יהא אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה כן תלמוד לומר צדק תדברון יכול יגיס דעתו עליה ת\"ל מישרים תשפטו בני אדם:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:"
+ ],
+ [
+ "פרק שביעי בעזר הצור:",
+ "גיד הנשה וכו' כונת הפרק לבאר ענין גיד הנשה כלו על השלמות ויתגלגלו בתוכו קצת ענינים אחרים מעניני תערובות האסורין ודין אבר מן החי ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר גיד הנשה באיזה מין נוהג ובאיזה מקום ובאיזה זמן השני בענין ניקור הגידין והחלבים והאוכל את הבשר בלא ניקור או שאכל הגיד או החלב במה יתחייב השלישי בבשר שנתבשל עם הגידין והחלב על איזה צד יאסר וכן איסורי התערובות דרך כלל והרביעי בדין איסור אבר מן החי זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו הרבה ענינים כענין ניקור חוטין שיש לחוש בהם משום דם וקצת ענינים אחרים כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר גיד הנשה באיזה מקום נוהג ובאיזה זמן ובאיזה מין אלא שנכלל בסוגיא שלה הרבה מענין החלק השני והוא שאמר גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ונוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף ונוהג בשליל ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר אמר הר\"מ פי' מה שאמר ובמוקדשין אפי' עולה ששורפין אותה כלה על גבי המזבח מוציאו ומשליכו על האפר ומתוקן באמצע המזבח והוא הנקרא תפוח ומה שאמר מפני שאין לו כף ר\"ל אין לו כף ירך דומה לשל אדם שהוא עגול ואם יזדמן שיצא מן העוף או אחד מאיזה מין שיהיה שכף ירכו עגול הרי גיד הנשה שלו אסור ומה שאמר וחלבו מותר ר\"ל חלב גיד הנשה והוא שמנינות שלו וזהו לדברי הכל אבל אמרו ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור ר\"ל בשמנינות של גיד הנשה ושליל הוא העובר שנמצא בגוף קודם שלמותו:",
+ "אמר המאירי גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ פי' שהרי חובת הגוף הוא וכל שהוא חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ בפני הבית ר\"ל בזמן שבית המקדש קיים בין שלא בפני הבית ר\"ל בזמן שאין בית המקדש קיים ונוהג בחולין ובמוקדשין ופירשו בגמרא בין בקדשים הנאכלים בין בקדשים שאין נאכלין בכלן האוכלו לוקה משום גיד מוסף על שאר האיסורין ונוהג בבהמה וחיה בירך של ימין ובירך של שמאל וכן התבאר בכריתות שהוא נוהג בכוי מפני שיש לו כף הירך וטעם זה ענינו לדעת האומר שבריה בפני עצמה היא שאם הוא ספק חיה ספק בהמה מה צורך בכך ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף והוא בליטת בשר הנגררת סביב עצם הקולית כעין בליטה עגולה:",
+ "ונוהג בשליל ופירשו בגמרא בבן תשעה חי הנמצא במעי אמו וחלבו אסור והלך ר' מאיר לשטתו שאמר עליו שהוא טעון שחיטה ולר' יהודה הואיל ואינו טעון שחיטה כמו שהתבאר בפרק בהמה המקשה אין איסור גיד נוהג בו וחלבו מותר הא בבן שמנה חי או בבן תשעה מת אף לר' מאיר מותר ויש חולקין בזו בגיד וכבר ביארנו בפרק בהמה המקשה שיש שפסקו כר' מאיר בכלן ויש שפסקו כר' יהודה בכלן ויש שפסקו כר' מאיר במקצת וכר' יהודה במקצת ובנארבונ�� נהגו לאסור גידו ולהתיר חלבו:",
+ "זהו ביאור המשנה ושאר דברים שבה הלכה פסוקה הם ודברים אלו ר\"ל בענין שליל בגידו ובחלבו כבר כתבנו בלבול הפסקים שבו בפרק בהמה המקשה ודברים שנכנסו בגמרא תחת משנה זו אלו הן:",
+ "הגידין אינם ראויים לאכילה והאוכל גידים של בהמה טמאה או של נבלה וטרפה או של בהמת קדשים פטור מן המלקות אלא שמ\"מ אסור לאכלן גיד הנשה אינו בכלל זה אלא גיד זה אסרה תורה בפרט ואפי' היה עץ גמור לפיכך האוכלו לוקה:",
+ "לעולם אין איסור חל על איסור אלא כשבאו שני האיסורין כאחד או באיסור מוסיף או באיסור כולל ומה הם שמות אלו שני איסורין הבאים כאחד הוא על דרך שתאמר שתלש אבר מן החי מן הבהמה ונעשית טרפה בתלישת אותו האבר ואכל הרי זה לוקה שתים שהרי איסור אבר מן החי ואיסור טרפה באין כאחד איסור מוסיף הוא נאמר על חתיכת האיסור בעצמו שהאיסור האחרון הוסיף בה איסור שלא היה בה קודם או שניתוסף בה איסור אצל שאר בני אדם שלא היו אסורים בה מצד הראשון כמו שביארנו בשלישי של יבמות איסור כולל הוא נאמר על גופים אחרים ר\"ל שלא הוסיף איסור אחרון שום איסור על החתיכה אלא שכלל עמה אצל זה שאר דברים שהיו מותרים לזה מתחלה ועכשיו נאסרו כלם עליו:",
+ "איסור מוסיף כיצד כהן טמא שאכל חלב של בהמת קדשים הרי איסור אכילת החלב קדמה ומ\"מ בשעה שהוקדשה ניתוסף על החלב איסור הנאה מחמת ההקדש ואחר שכן לוקה עליו משום חלב ומשום טמא שאכל את הקדש נעשה חלב זה נותר מתוך שניתוסף על החלב בשם זה איסור גבוה לוקה עליו אף משום נותר וכן אם אכל אבר מן החי מן הטרפה הואיל וניתוסף באבר מן החי איסור אצל בני נח לוקה אף משום אבר מן החי:",
+ "איסור כולל כיצד הרי שאכל חלב זה ביום הכפרים מתוך שיום זה כולל איסור שאר מאכלים עם איסור חלב זה הרי האוכלו ביום זה לוקה עליו משום יום הכפרים וכן אם אכל חלב או גיד הנשה של נבלה וטרפה מתוך שאיסור נבלה וטרפה כולל שאר הבשר עם האיסור הרי איסורו חל אם על הגיד או על החלב ודבר זה היה דינו שיתבאר למטה אלא שאנו מגלגלין אותו בכאן לידע על איזה צד נוהג איסור גיד הנשה בקדשים וכיצד הוא דין זה היתה בהמה זו חולין והוקדשה שהרי איסור גיד הנשה קדם אם היא מקדשים שאינם נאכלין מתוך שנוסף בגיד זה איסור הנאה שהרי אינו ראוי לאכילה והרי לשרפה או לאיבוד הוא עומד נתוסף בו איסור אכילה משום מוקדשין ואם מקדשים הנאכלים יש לרבות בו איסור זה מצד איסור מוסיף על דרך זה שהרי מ\"מ ניתוסף בו איסור הקדש למעול בו וליאסר בשאר הנאות או מצד איסור כולל הואיל והקדש זה כולל כל בשר הבהמה לאיסור:",
+ "ולדות הקדשים יש מי שאומר שמשעת יצירתם הם קדושים ויצירת האיברים קודמת ליצירת הגידין לפי סוגיא זו ואף חכמת הטבע מעידה לנו כן וא\"כ הרי איסור מוקדשין קודם ואין באיסור גיד הבא אחריו לא מוסיף ולא כולל וא\"כ אין איסור גיד נוהג בו אף לדעת האומר שנוהג בשליל:",
+ "ויש מי שאומר שיצירת האיברים והגידין באין כאחד שלא נאמר כאן שיצירת האיברים קודמת אלא שאינו קורא הגידין גידין עד שיתקשו מעט והוא ענין מה שאמרו לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין כלומר שלא נתקשרו עדין האיברים בהם אע\"פ שנוצרו ולדעת הפוסקים שהוא נוהג בשליל הרי באו שני האיסורין כאחד ולוקה משום שניהם אבל לדעת הפוסקים שאינו נוהג בשליל הרי איסור מוקדשין קדם:",
+ "יש מי שאומר שו��דות קדשים משעת יציאתם הם קדושים ונמצא לדברי הכל איסור מוקדשין וגיד באין כאחד וכן הדין בבכור שידוע בו שקדושתו בשעת יציאתו מן הרחם:",
+ "ירך שנתבשל בה גיד הנשה אע\"פ שנתגלגל בכאן למטה יתבאר ענינה ופסק שלה בריוח בעז\"ה:",
+ "נזיר שמנה מקצת נזירותו ונטמא סותר כל מה שמנה ומגלח וחוזר ומתחיל ומונה ואינו מגלח על כל טמאות כגון נבלה ושרץ אלא על טומאת מת שהרי נאמר בו וכי ימות המת עליו בפתע פתאום ואף טמאות שבמת לא בכלן סותר ומונה אע\"פ שנטמא בכלן טומאת שבעה שאינו סותר אלא עד שיטמא בטמאות שהן מעצמו של מת כגון נפל שלם אפי' לא נתקשרו איבריו בגידין ועל כזית מבשר המת וכן כיוצא באלו כמו שיתבאר במקומן במסכת נזיר:"
+ ],
+ [
+ "גיד הנשה אין איסורו נוהג בבני נח ודבר זה יתבאר למטה בריוח:",
+ "קרבנות שאינן נאכלין כגון עולה בזמן שהגידין מחוברין בבשר מקטירין את הכל וכן הדין בעצמות וקרנים וטלפים פרשו מן הבשר לא יעלו שנאמר ועשית עולותיך הבשר והדם ואם עלו מגדולי המחברים פסקו שירדו ויש שפסקו שלא ירדו ומ\"מ אם פקעו מעל האור ולא נתאכלו אינו צריך להחזירן איברי בשר שפקעו אתה צריך להחזיר ולא אלו:",
+ "למדת שאין איסור גיד הנשה נוהג במוקדשין לענין העלאה אלא הרי הוא עולה ומוקטר ומ\"מ נוהג הוא בו לענין אכילה ולמלקות:"
+ ],
+ [
+ "יש פוסקין שאין גיד הנשה בכלל גידין אלו לענין זה שהרי נאמר ממשקה ישראל מן המותר לישראל אע\"פ שחלב ודם עולין ואסור לישראל מצותן היא כך בפרט אבל גיד הנשה אין מצוה בפרט בהעלאתו והילכך אסור להעלותו אלא מעלהו בלא חלוץ גידו וכשהעלהו חולצן מן הירך ומשליכו לתפוח והוא מקום שבאמצע המזבח ששם צוברין את האפר עד שיהא שם ממנו הרבה ויוציאוהו חוץ העיר:",
+ "חטאת ואשם שהבשר נאכל לכהנים גיד הנשה שלו נחלץ לאמה שבעזרה וכן שלמים אע\"פ שנאכלין בכל העיר הואיל והוא בחלק הכהנים שדרכן לאכל בעזרה חולצו לאמה:",
+ "בכל שנה ושנה היו עושין שתי פרכות במקדש להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים ובמקדש שני היו עושין מהן על כל השבעה שערים והיו האורגים עושין בהם תמיד להיות מוכנות בעת הצורך חוטי הפרכות היו כפולין ששה והיו בה ארבעה מינין שש ותכלת וארגמן ותולעת שני וכל אחד מהם כפול ששה הרי עשרים וארבעה חוטין והיה עביה טפח ועל שבעים ושנים נירין היתה נארגת ארכה ארבעים ורחבה עשרים נטמאו הפרכות אם בטומאת ראשון נטמאו אינן צריכות הערב שמש אלא הכהנים מטבילין אותן בפנים וטהורות מיד נטמאו באב הטומאה מטבילין אותן בחוץ והיו שוטחין אותן בחיל ומערבת שמשה והיא טהורה:",
+ "קרבן הפסח כבר ידעת שצריך לצלותו כשהוא שלם ולא היו מנקרין אותו מן הגידין וכשנצלה חותך ואוכל ומפרק העצמות ומניחן וכשמגיע לגיד הנשה מוציאו ומניחו עם הגידין שאין ראויים לאכילה ועם העצמות והקרומות שלא היה אפשר לחתכן וי\"מ שמנקרין היו אותו מן הגידין כמו החלבים שבודאי הוצרכו לנקרו מהם שאלמלא כן כל שבטלה או גדי שמן מיהא נאסר ולא דיו בקולף ואוכל אלא בכחוש כמו שיתבאר וכבר כתבנו ענין זה כהוגן בפרק כיצד צולין:",
+ "כבר ידעת שאסור להותיר מן הפסח עד הבקר ואם הותיר ישרף לששה עשר אבל לא בחמשה עשר שאין שורפין קדשים ביום טוב ומהו שורף הדברים שהיו ראויים לאכילה ונשארו אבל דברים שאין ראויים לאכילה אינן בדין נותר ומשליכן מעתה עצמות שיש בהן מוח וגידים הרכים המתפשטים בבשר וכל שכן בשר עצמו הנותר ישרף אבל עצמות שאין בהם מוח וגידים שאין ראויים לאכילה כגון גידי הצואר וגיד הנשה משליכן ודיו:",
+ "שמנו של גיד הואיל וחכמים קבלוהו עליהם באיסור אינו אוכלו בקרבן הפסח ומ\"מ הואיל ומן התורה מותר הרי הוא כדברים הראויים לאכילה וישרף:"
+ ],
+ [
+ "שני גידים יש בגיד הנשה אחד בצד הפנימי של ירך על הכף סמוך לעצם והוא אסור מן התורה ולא כלו אלא שעל הכף בלבד אבל מה שמתארך ומתפשט מלמעלה ולמטה אינו מן התורה והגיד האחר הוא בצד חיצון סמוך לבשר הרואה את החוץ והוא אסור מדבריהם ובקרבן הפסח אינו אוכלו ומ\"מ הואיל ומן התורה מותר הרי הן בכלל שריפה ושאר דברים שבסוגיא זו מפורשים בפרק בהמה המקשה:",
+ "תלמידי חכמים מתוך שאין פושטין ידיהם בגזל ושאין מטכסיס שלהם לבקש טרפם בדברים שאינם מהוגנים ראוי להם לצמצם בממונם ולהיות את שלהם חביב בעיניהם אמרו רבותי' ויותר יעקב לבדו על עסקי בדו ועל מה אם לכלים חשובים כבר נאמר ויעבר את אשר לו הא לא נשאר אלא על עסקי פכים קטנים:",
+ "תלמיד חכם אין ראוי לו לצאת יחידי בלילה ולא משום חשד בלבד אלא שהקנאה מצויה לבריות עליו וההיזק מחזר ורודף אחריו דרשו ז\"ל ויאבק איש עמו מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה:"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "כבר ביארנו במשנה שגיד הנשה אינו נוהג בעוף לפי שאין לו כף עגול כשל בהמה מעתה אם בא לידינו עוף שיש לו כף עגול כבהמה או שנמצאת בהמה או חיה שאין לה כף עגול אסור מספק שמא כונת התורה לאסור כל שיש לו כף אע\"פ שאין כל מינו שוה בזה ואם אכלו אינה לוקה וכן אין מזקיקין לשום אדם שיבדוק בכך שכל שאינו מצוי אין חוששין לו:",
+ "גיד הנשה מסתעף לכמה ענפים כמו שיתבאר מהם שאסורים מן התורה ומהם שמותרים ומ\"מ מדברי סופרים לאסור את כלם ולחטט אחריהם בכל מקום שהם אפילו קנוקנות המתפשטות מהם:",
+ "שומן הגיד מן התורה מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור ומעתה צריך לחתוך את השומן מעקרו ולחטט אחריו בכל מקום שהוא נבלע ונשרש בבשר ולא כדברי האומר גוממו עם השופי ר\"ל מה שממנו על גובה הבשר שהוא נראה לעין ואף במקום שאין איסור חלב נוהג כגון חיה שומן הגדי אסור משום גזרת גיד ויש חולקין בזו אלא שבימי גדולי הדורות שלפנינו יצאו בה למנין ונמנו וגמרו ששומן הגיד לא נאסר מגזרת חלב אלא מגזרת גיד ואסרוה על ידי מעשה:",
+ "קנוקנות שהזכרנו הם מתפשטות מגיד החיצון לגיד הפנימי ואין איסורן אלא מדברי סופרים שכך אמרו גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות וקנוקנות אלו הן רכים ויש בהם טעם ומתוך כך אם נתערב אוסרין את תערובתן בפליטתן כדין שאר איסורין שמדבריהם וכן הדין בשומן הגיד אבל הגיד עצמו שהוזכר בתורה לאיסור עץ בעלמא הוא ואין בו טעם ומתוך כך אינו אוסר תערובתן בפליטתו:",
+ "יש מחכמי הצרפתים שכתבו בזו שלא יהא הבא מן הדין חמור מן העקר והואיל וגיד עצמו אינו אוסר את תערובתו אף קנוקנות אין אוסרות תערובתן ומביאין ראיה לדבריהם ממה שהקשו בראש הפרק ומי סבירא ליה לתנא אין בגידין בנותן טעם והתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם אסורה ואם איתא לימא ליה דמתניתין בקנוקנות וזו אינה ראיה דהא גיד הנשה קתני וודאי על גופו של גיד אמרה ועוד שהרי אמרו ב��נהו אטמאתא דאימלחן בגידא נשיא דרבינא אסר ורב אחא שרי ופלוגתיהו במליח אי כרותח דצלי או כרותח דמבשל אלמא דבנתבשל מיהא כלהו מודו דבנותן טעם וזו ודאי לא משום גיד דהא בתראי כולהו סבירא להו אין בגידין בנותן טעם אלא משום שומן וקנוקנות אע\"פ שמגזרת גיד נאסרו שמאחר שנאסרו מה לי הן מה לי טעמן:",
+ "ציור גידין אלו חיצון ופנימי שהזכרנו למעלה כך הוא הפנימי הסמוך לעצם והוא האסור מן התורה הוא ארוך והולך לאורך הכף והוא בצד פנימי של ירך מתחיל ממקום שהטבחים פורעים את הירך מקום שהיא מתפשטת ונפרשת מן האליה ומתפשט בכולה עד מקום חבור הקולית והירך ובאותו תחום הוא סמוך לעצם והחיצון הוא סמוך לבשר והוא קצר והולך לרוחב השופי ומובלע בכף הסובב את הקולית וזהו אסור מדבריהם וקנוקנות מסתעפות מזו לזו ואסורין מדבריהם על הדרך שביארנו ומ\"מ אף האסור מן התורה דוקא באכילה אבל בהנאה מותר כמו שיתבאר למטה בענין מולח אדם ירך לנכרי וכן כתבנוה בשני של פסח ראשון:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו בפרק אלו טרפות שכל חלבים הקרבים לגבוה אכילתן בכרת חוץ מן האליה שאינה נאסרת ושאותם חלבים הם חלב שעל הקרב ר\"ל שעל המסס ובית הכוסות ושעל הקיבה וחלב שעל הכליות וחלב שעל הכסלים והוא חלב שבעקרי הירכות מבפנים במקום שמתחברות זו עם זו והוא נקרא בלשון תלמוד תרבא דאקליבוסתא וכל החלבים אלו הם תותב קרום ונקלף על הדרך שפירשנו שם ושאר כל החלבים מותרין מן התורה ומדברי סופרים לאסור כל שהוא כדרך זה ר\"ל תותב קרום ונקלף ובלבד שלא יהא מחופה בבשר הא כל חלב שהבשר חופה אותו בחיי הבהמה מותר על הכסלים אמרה תורה ולא בתוך הכסלים מעתה חלב שבתוך הכוליא הוא שנקרא בלשון תלמוד לובן שבכוליא מותר ר\"ל שאינו אסור אלא מבחוץ ואינו צריך לחטט אחריו מבפנים ומ\"מ קצת אחרונים אסרוהו וראיית דבריהם מתוך שרבתה תורה הכליות לקרבן הרי חלב שבתוכן נכלל באותה הקרבה:",
+ "שמנונית שבתוך יותרת הכבד חכמי הצרפתים התירוהו בחבוריהם ואע\"פ שהיה קרב למזבח הואיל ולא נקרא חלב בשום מקום וחלב הלב מותר לגמרי:",
+ "חלב שתחת המתנים הנקראים לומבילץ אע\"פ שהבשר חופה אותו למראית עינינו אחר שהבהמה לפנינו מנתחת אסור מפני שהבהמה בחייה מתפרקת ואיבריה נמשכים אילך ואילך והחלב מתגלה יש אומרים שחלב זה אינו מצוי בשור ופרה ומתוך כך נהגו בנארבונה שלא לחטט אחריו אלא במין הכבשים ויש מתמיהין אם כן למה נאסר והלא אינו שוה בשור וכשב ועז ואינה קושיא שאין הכונה אלא שבשור ופרה אינו מתפרק:",
+ "הדקין יש להם שני ראשין אחד למעלה מצד הקיבה ואחד למטה והוא הכרכשא שהרעי יוצא ממנה וכשיעור אמה למעלה משמתחיל לצאת מן הקיבה צריך גרירה ויש מי שמחמיר לומר כן בראש האחר ר\"ל סוף החלוחלת ואין הדברים נראין שהרי בפרק טרפות אמרו הלב טהור אינו סותם ופרשוה אחיטי דכרכשא אלא שבנות זריזות נוהגות ליטול ממנו קרום אחד ארוך עם חלב ואינו אדוק עם הכרכשא כשאר השומן:",
+ "חוטין דקים יש בקצת מקומות שבחלבים והן אסורין אלא שאין חייבים עליו כרת ונחלקו בהם המפרשים אם הם איסור תורה בלאו או אם הם איסורי סופרים והיכן הם בכסלים יש מהן חמשה שלשה מצד הימין ושנים מהשמאל השלשה מתפצלים כל אחד לשנים והשנים מתפצלים כל אחד לשלשה ואם הוא שולפם בעוד שהבשר חם נגררים אחריו במשיכתו ואין צריך עוד לחטט אחריהם ואם הניחם עד שי��קרר הבשר מסתבכין בבשר ואין נשלפים יפה ומתוך כך הוא צריך לחטט אחריהם ומתוך כך נהגו הנשיאים והזקנים בנארבונה להטיל קנס על הטבחים שהיו ישראלים אם לא יוציאום תכף להפשטת הבהמה:",
+ "אף בעוקץ יש הרבה חוטין דקים וכלם אסורים משום חלב וכן יש מהם בטחול ובכוליא וכולם צריך לחטט אחריהם ולשרשם ולהוציאם ומגדולי המחברים כתבו בשל עוקץ שהם אסורים משום דם:",
+ "כשם שביארנו בחוטין כך יש בקצת מקומות קרומות שהם אסורים משום חלב והם שלשה קרום שעל הכוליא והוא מתחלק לשנים אחד שהוא מפסיק בין הכוליא והחלב שעליה וזהו אסור מדברי סופרים והשני קרום המכסה חלב שעליה ומן התורה הוא אסור שחלב גמור הוא קרום שעל הטחול אסור כלו מדבריהם אבל מה שיש ממנו על ראשו הגס והוא שנקרא הדד אסור מן התורה קרום שבכסלים אסור מן התורה:",
+ "חוטין וקרומות אלו שאסרנו משום חלב צריך לחטט אחריהם ואין להם תקנה אלא בהוצאה והשלכה אלא שאם בשלם שיעורם בששים ומ\"מ יש בבהמה חוטין אחרים וקרומות שהם אסורים משום דם ויש להם תקנה בחתיכה ומליחה אף לקדירה או בחתיכה לבד ולצלי:",
+ "ולפי דרכך למדת שאף לצלי צריכה חתיכה וכן כתבוה בתוספות וגדולי הדור נסמכים בה בקצת ראיות אלא שאין בהן הכרח ומ\"מ יש מתירין לצלי אף בלא חתיכה וכן נראה עקר ממה שאמרו באומצא דאסמיק שפדיה בשפודא מידב דייב ולא הזכיר בה חתיכה וכן אי אפשר לפרשה בחתיכה דהא באותבה אגומרי נחלקו ומאן דאסר סבר מצמית צמית ואלו חתכה ודאי לא צמית ואמרו עלה וכן ביצי ומוזריקי וכן בפרק הזרוע אמרו חוטי לחי אסורין וכהן שאין יודע ליטלן אין נותנין לו ולא היא אי מטוי להו מידב דייבי ואי לקדרה מחתך להו ומלח להו אלמא לצלי לא בעי חתיכה ואם הניחן על הגחלים הרי הוא כצלי וכן הדין בורידין שבצואר ואם בשלן בלא חתיכה ומליחה שיעורן בששים:",
+ "והיכן הם בבהמה ביד ובלחי ואותם שבכתף הרי הם בכלל אותם שביד וחוטין שתחת הלשון הרי הן בכלל חוטין שבלחי ובעוף חוטין אלו בלחי ובגף ומפני זה צריך לחתוך את הגף או לחטט אחריהם:",
+ "קרום של מוח והוא האמור כאן עליו דמוקרא יש בו חוטין מלאין דם ואף הוא עצמו אסור משום דם ומתוך שאי אפשר לנקותו יפה נהגו שלא לאכלו אלא בצלי ומ\"מ צלאו תחלה מותר אף לקדרה ואם בשלו בלא צליה צריך ששים:",
+ "ורידין שבצואר לא נחשבו בכלל אלו שלא נחשבו כאן אלא חוטין הדקים ומ\"מ הדין בהם כך:",
+ "קרום שעל ביצי הזכר אסור משום דם וכיצד הוא איסורו יתבאר בסמוך שעד שלשים אין בהם איסור כלל אפי' נראו שם סימני הזרעה משלשים יום ואילך אם הזריעו אסורין וצריכה חתיכה ומליחה לקדרה ומ\"מ לצלי מותרין וכן אם הניחם על הגחלים ואם לא הזריעו מותרין ומהו סימן להזרעתם אם נראו בהם חוטים אדומים בידוע שמזריעין ואם לאו בידוע שלא הזריעו:",
+ "ביעי חשילאתא והם ביצי זכר שניתקו גידיהם על ידי סירוס שמסרסים אותם ונשארים בפנים ועדיין הם מעורים בבשר אע\"פ שידוע בהם שאין חוזרין לבריאותם הואיל ומ\"מ הם יונקים מן הבהמה חיות המצילן מידי סרחונם אין כאן דין אבר מן החי ומותרין ומ\"מ בעל נפש יזהר מהם וכל שכן במקום שלא נהגו לאכל שאסורין לכל אדם מתורת מנהג:"
+ ],
+ [
+ "דם שנצרר מחמת מכה או מחמת סבה אחרת באיזה מקום שבבשר והוא הנקרא בלשון תלמוד אומצא דאסמיק לקדירה צריך חתיכה ומליחה שמאחר שנצרר הדם אין כח במלח להוציאו בלא פתח והוא החתך ולצלי אינו צריך כלום ויש אומרים שצריך מליחה מועטת בכל צלי ואין נראה כן ואם הניחו על גבי הגחלים ממש הרי הוא כצלי כמו שביארנו בקרום ביצה ובחוטין והם האמור עליהם כאן ביעי ומוזריקי שהאור שואב את הדם ואפי' לא הלך אדמימותו כשר:",
+ "מי שמניח ראש הבהמה בכבשן או שטומנו ברמץ בלא מליחה כדי להשיר שערו והוא הקרוי כאן רישא בכבשא צריך שיתן בית השחיטה כלפי האור כדי שיצא הדם דרך שם בנקל ואם הניחו דרך נחיריו צריך לנעוץ קיסם או קוץ עד המוח ואם לא עשה כן או שהושיבו על הצדדין אסור שאין דם חוטי המוח וקרומות שלו יכולים לצאת כראוי ויש פוסקין בהושיבו על הצדדין שדיו בנעיצת קיסם ובהושיבו על נחיריו שאינו צריך כלום כלישנא בתרא אלא שרוב גאונים מסכימים להחמיר באיסורי תורה כלישנא קמא ולדעתנו לא סוף דבר שהותר לעשות כן כדי להשיר את השער שהיא צלייה מועטת אלא אף לאכילה בדרך זה מותר על הדרכים שכתבנו ובתוספות אוסרין עד שיוציא המוח ויפליט וינקה קרומות שבו מן הדם על הצד שהתבאר ולא יראה כן שהרי סתם נאמרה אף לאכילה:",
+ "מה שכתבנו שאם הושיבו על צדדיו אסור פירשו בהלכות גדולות שלא על כל הראש אנו אומרין כן אלא על כל המוח כלו וקרומותיו ומ\"מ יראה שבקדרה אסור כלומר שעל ידי הרוטב מתמצה כלו לתוך הקדרה וחוזר ובולע ואם ניקב עצם המוח והשיבו מצד הנקב או שהיה מגלגל בו תמיד מותר ואפילו מלח את הראש אין המוח וקרומותיו נפלטין מדמו שהרי עצם הגולגולת מקיף ביניהם ואין לו מקום לזוב ואפי' היה צולהו אא\"כ על הדרכים שביארנו ואם רצה למלחו להכשירו בקדירה קורעו ומוציא מוחו וקורע קרומותיו ומולח ומחזירו ומבשלו ובעניני מליחה נאריך בזה יותר וקצת גאונים אסרו דרך גדר שלא לבשל מוח לעולם ומ\"מ גדולי פורובינצא כתבו בחבוריהם שכל אלו לא נאמרו אלא בלא מליחה אבל כל שמלחה מותר בכל ענין ולא יראה כן שאין המלח מפליט יותר מן האש והרי אף באש בעינן חתיכה ומ\"מ חוכך אני לומר לפי הסוגיא שלא הצריכו לכל אלו אלא רישא בכיבשא שהוא נטמן ברמץ אבל בצלי או בהנחה על הגחלים אין צריך כלום שאם כן למה תפשו לשון רישא בכיבשא אלא שראוי לחוש לדברי הראשונים:",
+ "אע\"פ שלא הוזכרו בכאן אלא חוטין אלו שהזכרנו יש בבהמה חוטין אחרים שהם מלאים דם בצלעות הבהמה וסמוך לשדרה ובירך וכן בשאר מקומות ולמה לא הוזכרו כאן לאיסור יש מי שאומר שבכלל חוטי היד והלחי הם שכלם משתרגות להם וא\"כ צריך לחתיכת אותן המקומות כדי לפסוק החוטין ולמלחן לקדרה או חתיכה לבד לצלי כמו שביארנו בשאר החוטים וכבר כתבנו בפרק שני כ\"ז א' שיש מי שאומר שכל אלו נפטרו בחתיכת ורידין שבשחיטה ולא יראה לי כן שהרי החוש מעיד לנו שיש בהם דם ועוד שהרי בבהמה אינו צריך לנקיבת ורידין בשעת שחיטה:",
+ "עוף יש בו גם כן הרבה חוטין ומ\"מ לצלי הואיל וניקבו ורידיו בשעת שחיטה אין צריך כלום שמתוך רכותן נוחות הן להפליט על ידי האור אבל בקדרה או לטפלן בבצק צריך לפשפש בחוטיהן וקצת גאונים כתבו על העוף שמאחר שפתחו מלמטה והכניס ידו והוציא בני מעיו ונקה אותו מבפנים ופתח את הצואר והוציא הורידין והשליכן ומלחו כראוי ורחצו מותר אף לקדרה ומ\"מ צריך לנקות בכלל זה חוט שבירך העוף שהוא מלא דם וכן חוט של כף שבו כמו שביארנו:",
+ "ראשוני הגאונים כתבו וגזרו שלא לבשל כנתא והוא הנקרא אינטיריל בקדרה מפני שהוא מלא חוטין קטנים של דם ועכשיו נהגו בו היתר ומעידין לנו שנקור אותם החוטין קל עד שבמתיחה מעט נשלפין משם בנקל או שהם ניתרים בחתיכה ומליחה:",
+ "יש מי שאומר שכל מקום שהוצרכנו חתיכה לצלי צריך שיניח פי החתך לצד האש שיזוב דמו יפה ואין הדברים נראין:",
+ "יתבאר ממסכת פסח שני ע\"ד א' על העוף שמלאוהו בשר כתית או שלם שאם לא נמלח אותו הבשר אע\"פ שמותר לצלי אפי' היה פיה למעלה וכל שכן אם היה פיה למטה לצד האש שאע\"פ שהבשר פולט והעוף בולע אף הוא נפלט מן העוף בכח האש לקדרה מיהא אסור וכן הדין בכרכשא או שאר המעים שמלאוה בבשר וכן כל כיוצא בזה שאם לא נמלח אותו בשר כראוי אסור הכל אא\"כ בששים שאע\"פ שאין מחזיקין דם בבני מעים מ\"מ בולעין הם אבל אם היה בשר המלואים כתית של בני מעין אע\"פ שלא נמלחו המעין מותר שאין מחזיקין בהם דם ודוקא להדורא דכנתא ר\"ל דקים הסובבים את הכנתא וכן הקיבה ומעיה והכרכשא אבל הכרס ומה שבו יש בו משום דם שהרי בעובי הכוסות תלו הדבר בקורט דם ואף אלו שאין בהם משום דם דוקא בהם עצמם אבל שומן שבהם ודאי יש בהם דם וכן הכנתא עצמה כמו שביארנו וכל שלא נמלח בשר המלואים אוסר במוליאתא הא נמלח פשוט הוא שמותר וגדולי המחברים כתבו בה דברים שלא נתבררו לנו אלא שכבר יישבנו את דבריהם כפי היכולת במסכת פסח שני בפרק כיצד צולין:",
+ "טפל את העוף בבצק כאלו הטפילות הנקראות פאנאדאש אם נמלח כראוי מותר שהרי אף לקדרה מותר ואם לא נמלח אם היה בצק זה של סולת גס מותר אפי' האדים הבצק מפני שהסולת אין חלקיו הדקים מתאבקים כל כך והרי הוא כחלול והדם יוצא:",
+ "היה הקמח דק ומנופה אסור אפי' לא האדים הבצק שהוא בולע ואי אפשר לו לפלוט ומ\"מ אם היה לבן ביותר על תכלית מה שאפשר לו בלובן מותר:",
+ "שאר הקמחים שהם ממוצעות בין שתי אלו אם האדים הבצק אסור ואם לאו מותר אע\"פ שאינו לבן ביותר:",
+ "יש מי שאומר שאין איסור או היתר זה חוזר אלא על הטפלה ואנו מפרשין אותה אף על העוף הן לאיסור הן להיתר וכבר ביארנו עקרי דברים אלו במסכת פסחים פרק צולין:",
+ "טבח שמחזיק עצמו במומחה ומנקר את החלבים ובני אדם סומכין עליו אם נמצא אחריו חוט או קרום אין מעבירין אותו אלא מזהירין אותו וכן אם היה טועה בשמנו של גיד שלא היה מחטט אחריו כראוי לפי מה שנהגו בו קדושים אבל אם נמצא אחריו חלב האסור אם היה כשעורה מעבירין אותו ואם נמצא אחריו כזית אפי' לא מצאוהו במקום אחד אלא שהוא מפוזר במקומות הרבה מכין אותו מכת מרדות ומעבירין אותו וכתבו גדולי המפרשים שאינו נאמן לומר שוגג הייתי:",
+ "הבליטות שבתוך הבשר הנקראות גראנדולאש דרך בני אדם להסירם ומ\"מ לא משום חלב ולא משום דם ולא מחמת שום איסור אלא מדרך איסטניסות ונקיות הדעת:",
+ "מקצת גאונים כתבו נקור הבשר על פני כלו לפי מה שצריך הן בגידין הן בחוטין הן משום חלב הן משום דם והריני רואה לכתוב דבריהם בכאן אע\"פ שנחלקו עם מה שכתבנו בקצת דברים איני רואה להחליף בדבריהם דבר אחר שאני כותב את דבריהם על נוסח לשונם ואלו הן:",
+ "המנקר את הבשר מתחיל בראש ומחתכו ומוציא המוח ומעביר הקרום שעליו ואח\"כ מעביר הקרום שתחת המוח הדבוק בעצם נוטל הלחיים וחותך בסכין תחת שרש הלשון ומוציא ממנו חוט של דם יורד משם לגרגרת למקום שחיטה ומוציא שני גידין מצד זה סמוך לבשר ושני גידין מצד זה סמוך לבשר אחר כן חותך את החזה לשני צדדין ומאותו בשר אדום הסמוך לחזה מוציא חוט של דם שאוחז מקצה החזה עד קצותיו וכן מן החזה השני ונוטל הסכין ומחלק בין הכתף לגוף ונוטל את הזרוע והכתף בידו ומתחיל בסכין מראש הכתף באמצעיתו ומחתך הגיד עבה ומוליך את הסכין ומחתך עד הזרוע ועד היד עד שימשוך כל הגיד שאוחז משפת הכתף הסמוך לשדרה ויעקור מקום שרש זה הגיד שהזכרנו למעלה ששם השרש שלו ומוציא מן הכתף למעלה חוט אחר וכן לכתף השני ונוטל את הגיד ומחתך בו בסכין ומוציא ממנו גיד אחר שסמוך לעצם היד ואחר כך מתחיל ממקום סיום הגיד שמוציא מן החזה ומקלף בידו קרום שעל הכסל וכשמקלף נראין ראשי החוטין שיש בכסל והם שלשה מימין ושנים משמאל שלשה שבימין מתחלקין לשנים שנים ושנים שבשמאל לשלשה שלשה נוטל ראשי הגידין וממשיך ונמשכין מאליהם בעודו חם אבל כשנצטנן צריך לפשפש אחריהם וגורר אותו חלב שתחת בשר המתנים ומקלפו יפה יפה משני צדי הבהמה ואחר כך מעביר בשר המתנים שקורין בלעז לנובי\"ל ויש אומרים בו שאינו ראוי אלא לצלי אלא שאין נוהגין כן וגוררו יפה יפה משני צדדין ואותו העצם המתווך בנתים מחתכו ומסיר כל הגבהות שישתוה עם הבשר כדי שלא ישתייר בו משורש החוטין ומבשר המתנים כלום וחוזר וממשיך אותם ממקום שאין קבועים ומוציא ראשיהן של בני מעיין באותה חלוחלת המטונפת ומחתך אותה חלוחלת עם אמה של בני מעיין לפי שאינו ראוי לאכילה אותו מקום שהוא מקום קבוע לבני מעיין הקורין לו כנתא והיא אסורה לבשל ומותרת בצלי ונוטל את הדורא דכנתא ומקלף מעליה קרום של חלב וכל חלב שיש על הקיבה ועל הכוסות ועל הובלילא הידועה ומוציא את דמו ונוטל הטחול ומקלף מעליו קרום עם החלב שעליו ונוטל ראש הגיד שבתוך הטחול ומושכו ונמשכין עמו שלשה חוטין שבתוכו ונוטל את הכליות ומעביר קרום שיש על כל אחת ואחת ומחתך בתוך הכוליא ועוקר אותו שרש של גיד מתוך הכוליא כמו שהוא קצותיו הנראין בחוץ וכן בשנית ונוטל את הביצים ומעביר קרום שעליהם וממשיך את החלוחלת וקולף חלב שעליה עם אותו חוט של דם מן הקצה אל הקצה ונוטל את הסכין ועוקר את כל החלב הסמוך לחלוחלת מכל צדדין מעקר האליה עד מקום שעקר ממנו בשר המתנים שהזכרנו למעלה עם כל אותן חוטין המעורבין עם אותו חלב עד שמתנקר יפה מקום שהחלוחלת קבועה בו מחלב ומחוטין ומכל דבר ונוטל הסכין וחותך באליה ומוציא ממנה חוט שמתחלק לשנים וממשיך את החוט מעקר האליה עד קצותיה מאותן פנים המביטים אל ירכי הבהמה ואחר כך נוטל את הסכין וגורר יפה יפה עד שישתוה מקום גבהות החמרין פוסק את הירך האחד ומפרק בסכין במקום שיש זכרות בעצם שיש בו גיד הנשה וחותך את הזכרות ואת הנקבות ומשליכן והבשר שבצדדין מנקרו יפה יפה מכל מיני חוטין ומכל מיני חלב שבו ומן אותה חטתה הנקראת גרנולא ומן גיד הנשה ששם בעצם והחוטין והחלב ניכרים בו ואי אפשר אלא בראיית העין ואחר כך נוטל את העצם האמצעי שפסק את הזכרות מקצתו ונוקר את מיני החלב ואת מיני החוטין ממנו וחותך בסכין גדול השני שהוא סמוך לעצם של שוק ממנו ונמצא אותו העצם האמצעי מחותך משני צדדין ואף אותו עצם שהוא סמוך חותך בסכין גדול אותו מקום הסמוך לעצם שהזכרנו ומפשפש אחר חוטין קטנים וחתיכות קטנות של חלב ששם ומעביר אותו גיד אחר הנמשך מקצות העצם האמצעי עד קצות השוק והוא נראה לעינים וכן בירך השני וכל גידין שבירך אסורין לאכול בין צלוים בין מבושלין ומנקר אותן יפה ומוציא כל הח��טין וכל החלב שבתוך הירך שהכל חלב הוא והגידין שתחת הכתף אם צולה אותם כשרים לאכל:",
+ "המשנה השנית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני ואמר אין הטבחים נאמנים על גיד הנשה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים נאמנים עליו ועל החלב אמר הר\"מ פי' אין הלכה כר' מאיר ולא כר' יהודה:",
+ "אמר המאירי אין הטבחים נאמנים על גיד הנשה לומר שנטלוהו מתוך שיש טורח בחטיטתו שמא לא עשו כהוגן וחכמים אומרים נאמנים וחכמים אלו הוא ר' יהודה שהוא אומר גוממו עם השופי כלומר שנוטל אותו חלב הגבוה הנראה על השופי אבל עקרי הגיד והשומן והשרשים אינו צריך לחטט אחריו ומתוך שאין כאן טורח יותר נאמנין:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה כר' יהודה אלא שמ\"מ מתורת מנהג קדושים נאסר הכל וצריך לחטט אחר הגידין ואחר שמניחן עד שלא ישאיר כלום מהם ונאמן הטבח ישראל על הגיד ועל החלב ולא נתחדש בגמרא על משנה זו דבר:",
+ "המשנה השלישית והיא גם כן מענין החלק השני ואמר שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר אמר הר\"מ פי' זה שנתן הירך לגוי היה בפני ישראל ולא נחוש שמא יטול מאותו הירך ישראל זה שנתן בפניו ויעבור על גיד הנשה ויאכלנו לפי שהירך שלמה ומקומו ניכר ומכירו הישראל ואין הלכה כר' יהודה:",
+ "אמר המאירי שולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה מקומו ניכר ומשנה זו שנויה בעיר שאין שם אלא טבחי ישראל וא\"כ בשר הנמצא ביד גוי על כרחך ממקולין של ישראל ניטלה ולמה שמנבלין בבתיהם אין לחוש שאין זה אלא מיעוטא דמיעוטא שמא תאמר טרפה היתה ומכרוה לגוים [ויש] לחוש למיעוט במקום שלוקחין מן הקבוע כמו שיתבאר פירשו בגמרא שמשנה זו שנויה במקום שכשיש ביניהם טרפה הטבחים מכריזים ואומרים שיש טרפה היום במקולין וצריכים למכרה לגוים כדי שיזהרו הכל מבשר הנמצא ביד גוי וא\"כ ביום שלא הכריזו אין אדם נזהר מבשר הנמצא ביד גוי מצד טרפות וכן אין לחוש שמטרפה שמאתמול היא שגם זה ניכר בבשר אם הוא בן יומו אם לאו ומתוך כך התירו לשלוח לגוי ירך שלימה שאפי' יחזור ישראל ויקחנה מקומה ניכר הואיל ושלימה היא שמא תאמר יחתכנה וימכרנה חתוכה לישראל חתוך הגוי ניכר הוא שפי' הדברים בחתוך זה הוא שהיא חתוכה על דרך הצריך לחתכה לצורך ניקור ואין הגוי בקי בה ומ\"מ חתוכה אסור הואיל ואין אדם נזהר מבשר שביד גוי יחזרו ויקחנה מן הגוי ומתוך שאין מקומות הגידין ניכרין בחתוכה והוא רואה שהיא חתוכה כעין חתוך הצריך לנקור הם סבורים שניטלו גידיה ואוכלין אותה בלא ניקור:",
+ "ומ\"מ במקום שאין מכריזין על טרפותיהם צריך להזהר מבשר הנמצא ביד גוי והילכך שולח לו אף חתוכה שהרי אין לוקחין בשר מן הגוי כלל ובלבד שלא יתננה לו בפני ישראל שאם יתננה לו בפני ישראל יהא ישראל זה נשען במה שראה ואומר בעצמו אלו היתה טרפה אומר היה לי שלא אחזור ואקח ממנו ומתוך כך חוזר ולוקח הימנו וסבור שמא ניטל גידה ופירשו בגמרא שאע\"פ שלא נתנה בפני ישראל אסור גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל אלא שיש מי שפוסק שאין גוזרין בכך ממה שנאמר בגמרא ואיבעית אימא משום דגניב לדעתיה ומדלא אמר אי נמי משום דגניב לדעתיה וקאמר איבעית אימא כך פירושו לא מגזרת נתינה בפני ישראל דודאי אף בראיה לא אתי למיזבן מיניה שסבור הוא טרפה מכר לו אלא משום גניבת דעת שהגוי חושב שלא נתן לו אלא ממה שהוא אוכל דהינו מנוקרת וכן למדוה ממה שאמרו בסוגיא זו דאי מכללא מאי אפשר דאיקפד משו�� דאמר ליה לא איבעי לך לשהויי איסורא ואם איתא הוה ליה למימר דהאי דאיקפד משום חשש נתינה בפני ישראל אלא ודאי לא חיישינן וכל במקום שאין מכריזין מותר:",
+ "ויש דוחים את כל אלו ומעמידים את הראשונה ממה שבסוף הסוגיא העלה רב אשי טעם זה בעצמו ר\"ל גזרה שמא ימכרנה לו בפני ישראל:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ומ\"מ במקום שיש טבחים גוים מותר בכל ענין שאף אם נתנה בפני ישראל אין ישראל חוזר ולוקחה אחר שנתעלמה הימנו מפני שחושש לאחרת ומתוך כך בזמן הזה אין נזהרין מזה כלל וכן פירשו קצת מפרשים במשנה זו במה שאסרנו שלוח חתוכה לגוי בפני ישראל אף במקום שאין מכריזין דוקא בשנתנה לו סתם ולא הודיעו שלא ניטל גידה אבל אם הודיעו שלא ניטל גידה מותר שהרי ישראל הרואה שומע שלא ניטל וכן פירשו בגמרא בישראל שאסור לו לשלח לישראל חברו ירך חתוכה שלא ניטל גידה אא\"כ הודיעו ודברים שנכנסו בגמרא תחת משנה זו לענין פסק אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "גדולי המפרשים למדו מכח סוגיא זו שכל שנקר את הבשר ולא נודע לנו טיבו ואין לנו מי שיכיר אם נתנקרה יפה אם לאו שסומכין עליו ואומרין רוב מצויין אצל ניקור מומחין הם שאל\"כ למה אמרו חתוכה לא והרי אי אפשר לו לאכול עד שיראנה לבקר אלא ודאי אין צריך להראותה וסומכין על שרוב מצויין אצל ניקור מומחין הן וכן בחלב וכן בכל המצות על הדרך שאמרוה בשחיטה ואף לענין תרומה אמרו לעיל י\"ב א' שאם אמר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום אין חזקתו תרום שמא אחר שמע ותרם שלא מדעת הא אם אמר כל הרוצה לתרום יתרום ומצא תרום הרי הוא בחזקת מתוקן ואע\"פ שאפשר שלא קרא שם שסומכין על שרוב מצויין לתרום מומחין הם וכן בכל המצות:",
+ "גדולי האחרונים למדו ממשנתנו שגיד הנשה מותר בהנאה שאלו היה אסור בהנאה אף נתינתו לגוי היתה אסורה שהמתנה הנאתו היא ויש חולקין בזו מכח שמועות שבתחלת פרק כל שעה ואין דבריהם נראין וכבר כתבנו למעלה צ\"ב ב':",
+ "מי שיש לו דבר שאין ראוי לו לאכילה כגון ירך שלא ניטל גידה ואינו יודע ליטלן וכיוצא בזה לא ישלחנו לגוי על דרך שיהא נראה לו שמשום כבודו הוא שולחה הואיל ואינו שולחה אלא מצד שאינה ראויה לו אלא אם ישלחנה לו יודיענו שמתוך דבר זה הוא שולחה ואם ירצה יקבלנה ואם עשה כן שלא בהודעה הרי זה גניבת הדעת וכבר אמרו אסור לגנוב דעת הבריות אפי' של גוי:",
+ "לעולם אל יסרהב אדם בחברו שיסעוד אצלו ויודע שאינו סועד ואל ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל ואל יפתח לו מחביות שכבר הוא בלבו לפתחן למחר מצד שמכר את יינו לחנוני ויהא חברו זה סבור שלכבודו הוא פותחם אא\"כ הודיעו כן ואל יאמר לו סוך שמן מפך ריקן ואם לא כיון לזה לרמותו ולגנוב דעתו להתראות בעיניו שכבדו במה שלא כבדו אלא שעשה כן כדי להחשיבו בעיני הרואים רשאי:",
+ "לא ילך אדם לבית האבל להברותו ובידו לגין שאין בתוכו אלא מעט והרואה סבור שהוא מלא שגם זו גניבת הדעת והתראות בהכנת יתרה והיא מועטת ואם היה שם חבר עיר ר\"ל חבורת בני אדם או חכם קובע פרק שבסבתו מתקבצים בני אדם לשם מותר שאין זה אלא להחשיבו בעיני הרואים:",
+ "לא ימכור אדם לחברו סנדל של עור בהמה שמתה מאליה בחזקת של עור חיה שחוטה ולא ישלח לו חבית של יין ושמו צף על פיה שיהא זה סבור שכלה של שמן וכן כל כיוצא בזה:",
+ "האורחים בשעה שאין השבע מצוי ואין ביד בעל הבית להכין לפניהם במדה גדושה אין רשאין ליתן מחלקם לבניו ולבנותיו של בעל הבית אא\"כ נטלו ממנו רשות הרבה מתבייש בעל הבית ממה שנתן לפניהם וכבר הוא מתבייש ביותר בשעה שהם נותנין מחלקם לבני חבורה:",
+ "מי שעשה איזה דבר שלא בכונה והיה חברו סבור שלכבודו עשאה והיה מהדרו על כך אין זה צריך להודיעו שלא לכבודו עשה כן אלא הואיל והוא טעה בעצמו יודה לו שכן ויטול כתרו בטעות וילך לו:",
+ "אין מוכרין נבלות וטרפות לגוים אא\"כ הודיעוהו שנבלה וטרפה היא ואף בזו יש צדדין שאסור על הצדדים שביארנו בירך חתוכה ואל יאמר אדם לגוי קח לי בדינר בשר שמא יטעוהו וימכור לו נבלה וטרפה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שמקולין שמוכרין בשר שחוטה ברבן וטבחי ישראל ובמקום שמכריזין מותר ליקח בשר שביד גוי ביום שלא הכריזו ואם אירע שפשע הטבח ולא הכריזו ומכר טרפה לגוי וחזר ישראל ולקחה או שכיון בה להכשיל את חברו שהוא שונאו אין לגזור על כך לאסור את הכל שמפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן אין לנו לאסור את הכל בחשש שאינו מצוי ומ\"מ בחשש המצוי יש לחוש ומלת מקולין פירושה מקומות שמוכרין בהם הבשר נגזר מלשון מקלות שתולין בהם את הבשר:"
+ ],
+ [
+ "מי שלקח בשר כשרה מן השוק ויש לו בה סימן או טביעות העין והניחו באיזה מקום שבבית והלך לו ובא ומצאה במקום שהניחה מותרת אע\"פ שהיא במקום שהעורבים מצויים או חיות או גויים אינו חושש שמא נתחלף אפי' הניחו על גבי הקרקע ואפי' מצאו שלא במקומו בבית אפי' גררו כלב ורדפו אחריו ומצאו הבשר באיזה מקום אפי' שלחו ביד גוי ויראה שמאחר שהותרה לו הותרה אף לאחרים וכן כתבנוה בשלישי של גיטין כ\"ז ב' אלא שיש חולקים בזו לומר שאין טביעות עינא שלו מתיר לאחרים ומ\"מ יראה אף לדעתם שהבודק הממונה מצד הקהל מתירין בטביעות עינא שלו לכל אדם כדין צורבא מרבנן לא היה לו בו לא סימן ולא טביעת העין אם הניחה במקום מוצנע ומצאה שם מותרת לא מצאה שם או שגררתה חיה ומצאו הבשר באיזה מקום או שהניחה במקום שהעורבים מצויים להחליף או גוים יש אומרים שהיא אסורה ויש פוסקים שמותרת ומחלקת זו תלויה בסוגיא זו שתחלה אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור כלומר אחר שאין לו בה סימן או טביעות עינא ואפי' במקולין וטבחי ישראל ואפי' מצאה במקום שהניחה הואיל ומקום ההנחה מקום שהעורבים מצויים שאלו הניחה במקום המוצנע ושאין עורבים מצויים שם ומצאה במקום שהניחה ודאי אף לדעת רב מותרת ולא אמרה אלא בשנמצאת במקום אחר או אף במקומה אלא שהוא מקום שהעורבים מצויים להביא שם נבלות וטרפות ושהיא מונחת בדרך שהדבר מצוי להיות העורבים מניחים בה כגון בקרקע וכיוצא בו ואע\"פ שאמרו חזא חיותא דתליא בסיכתא ולא עלים רב עיניה מנה חתיכה היתה ומונחת במקום גבוה ומגלה במקום שהעורבים מצויים בו וחשש שמא היתה עומדת בדרך שהדבר מצוי לעורבים להעמידה באותו צד:",
+ "ונשוב לדברינו והוא שהקשו לרב ממה שאמרו מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר ותירץ נמצא ביד גוי שאני כלומר בטבחי ישראל ובמקום שמכריזין ולא הכריזו איברים נבלות וכו' והעלו בה לדעת רב איברים בעומד ורואה שנפלו מידו ואיברים טהורים משום נבלה ואסורים באכילה מחשש טרפה שכך דרכן בטרפה לחתכה לאיברים ולהשליכה וחתיכות גדולות מותרות הואיל ורואהו ואין בה חשש עורבים ולוי אמר מותרים באכילה פי' כסתם השמועה והוא נמצא בה בלא עומד ורואהו ומשום דלא חייש לנתעלם מן העין ונמצא בשר שנתעלם מן העין על הצדדין שביארנו מחלקת רב ולוי וגדולי הפוסקים פסקו כרב וממה שאמרו בפרק זה רב חייא איתבד ליה כרכשא ביני דני אמר ליה אית לך סימנא אמר ליה לא אית לך טביעות עינא אמר ליה אין אמר ליה אי הכי זיל שקול אלמא הא לאו הכי לא וכן ממה שהקשו מדבריו של רב בפרק אלו מציאות כ\"ד ב' לאביי ומדמקשינן מינה אלמא הילכתא היא ומ\"מ רוב פוסקים פסקו כלוי מכמה מקומות חדא דקאמר הכי ורב היכי אכיל בשרא ואלו קים לן כותיה היה לו לומר ולרב היכי אכלינן בשרא ובדומה לה פרק החולץ ור' מאיר דחייש למיעוטא היכי אכיל בשרא וכן ממה שאמרו בפרק זה רב חנן איקלע לבי רב כהנא מעלי יומא דכפורי אתי עורבים שדו כבדי וכוליאתא ואמר ליה זיל שקול אכיל דהאידנא דהיתרא שכיחי טפי ולא חשש להבאת עורבים מרחוק וכן ממה שאמרו בפרק מציאות כ\"ד ב' בר' חנינא שמצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי ור' אמי פרגיות שחוטות והתירום אלמא כל שרוב טבחי ישראל ובמקום הכרזה שאין לחוש לטרפות אין חוששין לעורבים וכל שכן בבית וכרכשא דביני דני אפשר במחצה טבחים גוים ולא אתא לאשמועינן אלא דין טביעות עינא או שמא תלמידיו של רב היו מה שהקשו מדבריו בפרק אלו מציאות אין בה הכרח כמו שכתבנו שם:",
+ "מי ששלח בשר ביד גוי במקום שיש לחוש לנבלות וטרפות או דברים אחרים שיש בהם חשש חליפי איסור יתבאר במסכת ע\"ז ל\"ט ב' שכל שמשלח דבר בידו שיש בחליפיו איסור תורה כגון בשר צריך שני חותמות וכן ביארנו שם לשיטתנו שאם שלחה בתוך כלי נעול במפתח הרי המפתח כחותם אחד וצריך לחותם שני ואם הוא דבר שאין בחליפיו אלא איסור חכמים די לו בחותם אחד אבל לא במפתח לבד שעכ\"פ לחותם אנו צריכים אלא שבמקום שצריך שני חותמות מפתח עולה לחותם אחד:",
+ "חותם המובהק שאין הדבר מצוי לזייפו הרי הוא כשני חותמות ומתוך כך הסכימו המפרשים שאם שלח ביד גוי ירך מנוקרת בלא שום חותם הרי זה סומך על אותו חתך אין הגוי בקי בחתוך כזה:",
+ "שלח בידו בשר אחר שהוא צריך שני חותמות הסכימו קצת חכמי הצרפתים ששתי אותיות הרי הן כשתי חותמות:",
+ "שלח בידו עופות שחוטין יש מי שאומר ששחיטת הסימנין נידון כחותם ואם נשחטו שניהם הרי הן כשתי חותמות וחכמי האחרונים חלקו בזו לומר שאין זה נידון כחותם כלל ומ\"מ טביעת עינא בכל מקום מותרת:",
+ "בשר שאין לבעליו בו טביעת עינא אלא שיש שם וגררתו חיה ונעלמה מן העין ואח\"כ נמצאת לדברי האוסר צריך שיחזר לדקדק אחר סימניו ומ\"מ אם לא נולד שם ריעות זה אפי' שלחה ביד גוי פרשו קצת חכמי צרפת במסכת ע\"ז שאינו צריך לדקדק אחר חותמיו שמן הסתם הואיל ויש שם שני חותמות אין הגוי טורח ומזייף וכן הדין ביין שהפקידו ביד גוי ומ\"מ אם החמיר על עצמו לדקדק ולא מצא כתקנו הרי זה אסור ומה שאמרו בשני של ע\"ז השולח חבית של יין ביד כותי וכו' אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור פירשו בתוספות לאו למימרא שיהא צריך לחזר אחריהן אלא שאם חיזר עליהן ולא הכירן אסור:",
+ "יתבאר לנו גם כן מבין ריסי שמועות שבמסכת ע\"ז ושבמסכת דמאי שהמשלח ביד גוי בשר בלא חותם מן המקולין לביתו הואיל והוא מקום שעוברים ושבים שם מותר מתירא הוא להחליף שמא יתפש עליו כגנב וזהו שאמרו בשני של ע\"ז בין הגתות שנו כלומר שהגוים מצויים בדרכים ומתיראים ובתוספות דמאי אמרו השולח ביד גוי חושש משום מעשרות ומשום שביעית אבל אמרו גויים המדרים מן הגורן לעיר ר\"ל הנושאים משאותיהם מלשון דרי טונא אינו חושש מפני שהוא חזקת המשתמר ואנו מפקפקין בה כמו שיתבאר במסכת ע\"ז פרק שני ומ\"מ במקום שאין העוברים מצויים אסור ובעל נפש יחוש בכל:",
+ "מי שהלך במקולין והיו שם הרבה שולחנות שמוכרין בשר בכלן מהם בשר שחוטה כשרה ומהן טרפה ולקח ואינו יודע מאיזו לקח אפי' היו שם אלף שולחנות שכלן מוכרות בשר שחוטה כשרה ולא היתה שם אלא אחת מוכרת בשר טרפה אסור ואין הולכין אחר הרוב שכל איסור קבוע כמחצה על מחצה הוא נידון ואפי' לא היו באותו שלחן חתיכות הראויות להתכבד בפני האורחים אלא חתיכות דקות כלל גדול בתלמוד כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אף בדברים שאינם חשובים הואיל ומקום האיסור נודע כמו שיתבאר למטה ודבר זה דוקא בשלקח הוא מן הקבוע אבל אם לקחה שלא במקום קביעותא כגון שפרשה חתיכה אחת משם על ידי איזו סבה ומצאה או שלקח אחד מן הקבוע ונפלה מידו או שהניחה באיזה מקום חוץ למקום קביעותא ובא זה ומצאה או אפי' לקחה בחזקת היתר מיד הלוקחה ממקום קביעותא מותר הואיל ופירש יש לדון שמן הרוב פירש ואפי' לא היו עוד שם מקולין בעיר שיש לדון על כל פנים שמאותם המקולין יצאה וכמו שאמרו בכיוצא בה בראשון של כתובות ט\"ו א' אע\"פ שדלתות מדינה נעולות ומ\"מ בתוספות כתבו שאין הדברים אמורים אלא כשלא ראינוהו לוקח ויוצא מן המקולין שנמצא שלא נפל לנו הספק בקבוע אבל אם ראה הוא עצמו אותה חתיכה בשעה שהיא פורשת מן המקולין אע\"פ שבשעה שבאה לידו כבר פרשה הרי מ\"מ נולד לו הספק בשעה שהיא פורשת מן המקולין והרי היא קבועה באותו זמן וכל שנולד לו ספק בקבוע הרי זה אסור ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו בראשון של פסחים ט' ב' תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן וכו' הינו תשע חנויות פירש ואתא עכבר ושקל היינו סופא ובנמצא הלך אחר הרוב ואע\"פ שאין הראיה גמורה הדברים מ\"מ נראין אמתיים מצד עצמן אלא שאף הם חוזרין ושואלים אף בפורש נאסור ונחוש שמא יקח מן הקבוע וכמו שאמרו בזבחים פרק התערובות ע\"ג ב' בזבחים שנתערב בהם שור הנסקל שכלם ימותו שהקשו וליכבשינהו כי היכי דליניידו ונימא כל דפריש וכו' ותירץ גזרה שמא יקח מן הקבוע ואף בזו נאמר כן ותירצוה שכל שאין מקום האיסור נודע כגון שור הנסקל שנתערב בכמה שוורים אפי' פירש אחד מהם אסור הואיל ואין מקום האיסור נודע וניכר שמא יקל איסור זה בעיניו ויקח מן הקבוע אבל בזו שמקום מכירת הטרפה ניכר אין לחוש שיקח משם דלאו ברשיעי עסקינן ליקח ממקום שהאיסור ברור ויצא להם מכאן על מי שלקח מן המקולין חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים שאין לה בטילא כמו שיתבאר ונמצאת אחר כן טרפה במקולין ויש ממנה חתיכה שאינה בטלה בין השחוטות ואינה ניכרת לו אע\"פ שבשעה שנולד ריעות זה כבר פרשה זו החתיכה הרי היא אסורה מ\"מ שמא יקח מן הקבוע ויש מי שחולק בזו לומר שזו שפרשה כבר בשעה שנולד הריעות מותרת שלא נפל בה ספק אלא בפורש אבל בלוקח מכאן ואילך אסור וחתיכות שאינן ראויות להתכבד מותרות מ\"מ שמתבטלות הן ברוב כמו שיתבאר אלא שבעל נפש יחוש בכל:",
+ "לדעת מתירין אלו צריך שתדע בשמועת מסכת זבחים שהזכרנו שלא גזרו עליו שמא יקח מן הקבוע אלא בשהוא מפרישן ומפזרן במקל כדי שיפרוש אחד מהן אבל אם פירש מאליו מותר מכאן אמרו בשאלתות של רב אחא בפרשת ויקרא על דרוסה שנתערבה באחרות שכלן אסורות ואם פירשה אחד מהן מותרת שמ�� הרוב פירשה אבל הכאה במקל והבהלה כדי לפזרן ולהפריש אחת מהן אסור ואם עשה לא הועיל:",
+ "קצת חכמי צרפת מסכימים בדברים אלו לאיסור מטעם אחר והוא שהם אומרים שכל שנאסר במקומו מחמת קביעותו אין לו עוד היתר בפרישה לא נאמר היתר בפורש אלא כשהאיסור במקום ידוע וההיתר במקומות ידועים שלא נאסר ההיתר מחמת קביעות אבל כל שנסתפק מקום האיסור בין מקומות ההיתר שנאסר כל ההיתר מחמת קביעות מקומו אין לו היתר בפורש אא\"כ נתערב אותו פורש באחר והוא שאמרו במס' זבחים ע\"ד א' על טבעת של ע\"ז שנתערבה במאה ופירשו ארבעים שהן מיעוטן למקום אחד אינן אוסרין את תערובתן וכן כוס של ע\"ז שנתערב במאה כוסות שכלן אסורין פירש אחד מהן לריבוא מותרין הא מ\"מ פירש אחד מהם ולא נתערב אסור ומ\"מ חכמי האחרונים פירשוה בשפירש לפנינו וכמו שכתבנו למעלה הא פירש שלא בפנינו או נתפזרו כלם אפי' בפני עצמו מותר ולמדת מ\"מ שחתיכה שפירשה בפנינו או שניקחה מן הקבוע שהיא אסורה אם נתערבה באחרות כלן מותרות מדין שני ספקות:",
+ "מה שכתבנו למעלה שכל שפירשה קודם שנולד הספק מותרת אלא שמשם ואילך אסור ליקח בתוספות כתבוה כן במעשה שהוזכר למעלה בההוא טבחא דאמר ליה לחבריה אי הוה פייסת מינאי הוה ספינא לך משור של פטם דעבדי וכו' ואמר ר' מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן אנו נאסור כל המקולין ופי' עשה שלא כהוגן שלא הכריז וכתבו בתוספות שלא התיר ר' אלא מה שניקח כבר קודם שנולד הספק שנמצא כשנולד לו הספק בפורש נולד לו אבל ליקח מכאן ואילך אסור ומ\"מ הקשו לעצמם מלישנא בתרא שאמרו בו וכי בשביל שוטה דאיכוין לצעורי לחבריה אנו נאסור וכו' טעמא דאיכוון לצעוריה הא לאו הכי אסור והא אמר ר' מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר ותירץ שאני הכי דאיתחזק איסורא ונמצא לשיטת פירושם בלשון זה שאף מה שניקח כבר נאסר דמאי דאישתרי בלישנא קמא איתסר בבתרא ואם בו למה נאסר מה שניקח כבר קודם שנתגלה הספק והלא זו ודאי כפורש שבתשע חנויות היא ותירצוה בדברים דחוקים הרבה אלא שגדולי הדור מתרצים דללישנא בתרא מפרשינן לה ליקח מכאן ולהבא ומשום דמכאן ולהבא הוה ליה איסור קבוע ואם תאמר אם כן מה הקשו מר' שאמר בשר הנמצא ביד גוי מותר והוא ודאי לאו באיסור קבוע אמרה שמא המקשה היה סובר שלא נאמר כל קבוע וכו' אלא בשיש שם ודאי טרפה דומיא מוכרת בשר נבילה וכו' אבל זו שלא היה שם איסור ברור שהרי לא מכר אלא לגוי זה אין לומר בו דין קבוע ותירץ לו דאפי' בכי הא איתחזק איסורא דמקולין קרינא ביה הואיל ולגוי זה מיהא מכר ויש מפרשים דאיתחזק איסורא ביד הגוים המוכרים במקולין שכמו שמכר לזה מכר לזה ואע\"פ שלא היתה אלא טרפה אחת הואיל ובהרבה חנויות מוכרין ממנה הוה ליה כמחצה:",
+ "מי שהניח בשר שחוטה בשוק ובין הגוים ואין לו בה לא סימן ולא טביעות העין ומצאה במקום שהניחה יש אומרים שמותרת ובלבד ברוב טבחי ישראל שהרי אמרו בנמצא הלך אחר הרוב והעמדנוה בנמצא ביד גוי ואע\"פ שרוב אוכלי בשר גוים הואיל ורוב טבחים ישראלים כל שכן זו שלא נמצאת ביד גוי אלא שהניחה ומצאה במקום שהניחה וכן כתבוה גדולי הדור ומ\"מ אם לא מצאה במקום שהניחה אסורה:"
+ ],
+ [
+ "עופות שדחקו ונכנסו במקולין של ישראל וכבד או כליות בפיהם אם היה יום ששוחטין בו הרבה בהמות שנמצא רבן להיתר לדעת המתירים בנתעלם מן העין הרי הם בדין פורש ומותרין ויש אוסרין מטעם נתעלם מן העין לא נודע אם מן המקולין אם ממקומות הרחוקים יש מי שאוסר אף לדעת המתיר בנתעלם מן העין אא\"כ כל סביבות המחוז רוב ישראלים ומ\"מ בעופות הגדלים בבית ואין לחוש להם לרחוק מקום מותרין:",
+ "עמי הארץ ועבדים ושפחות שולחין בידם בשר בלא סימן ואין חוששין להם ומ\"מ אם חשודים הם עליה יש לחוש בהו ויש מתירין בעבדים אפי' לא מלו וטבלו הואיל ואימתו עליהו:",
+ "מי שהניח בביתו בשר והניח נכרי לשם והוא יוצא ונכנס מותר ואינו חושש שאין המשמר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע\"פ שיוצא ונכנס מותר ואע\"פ שמסור לו לנגעו כמו שביארנו בפרק ראשון ג' א':",
+ "ענינים הרבה מתבארים במסכת ע\"ז שהם משתלשלים למקומות אלו מענין מפקיד אצל נכרי ואצל חשוד וכולם יתבארו במקומם בע\"ה:",
+ "כבר ידעת שהתורה אסרה שלא לעשות דבר או להמנע מעשות דבר על פי הנחשים שנאמר לא תנחשו ומ\"מ לא כל דרכי הנחש נאסרו אלא יש מהם אסורים ויש מהם מותרים וכבר הארכנו בביאור דבר זה בכדי הצורך בשביעי מסנהדרין:",
+ "טביעת עינא גדול הוא מן הסימן שהסימן אדם קרוב לטעות בו מה שאין בטביעות עינא וכבר ידעת שאין הורגין את הנפש בסימן ר\"ל אם אמרו שהרגו אדם בחור בקווצות שחורות ובחוטם עקום וכיוצא באלו ואע\"פ שמצאו אדם אחד בסימנין אלו ואם אמרו אנו מכירין בזה שזה הוא שהרג אע\"פ שלא נתנו בו סימן נהרג ומ\"מ לענין אבידה אין מחזירין אותה בטביעות עינא לא מחסרון טביעות עינא אלא מצד שהתורה אמרה דרשהו אם רמאי הוא אם לאו ושמא יאמר הוא טביעות עינא יש לי בו ומשקר בכך מחמת חמדת ממון ומתוך כך אין אנו מאמינים בו בכך עד שיתן סימן הראוי לסמוך עליו שאין בו מקום לשקרות אא\"כ הוא צורבא מרבנן שאין לחוש בו שישקר על הדרך שיתבאר במקומו:",
+ "יש שואלים אחר שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומדאוריתא היאך אמרו מדאוריתא חד בתרי בטיל עד שכתבנו בכל תערובת איסור יבש ביבש שבטל ברוב כמו שיתבאר והרי האיסור קבוע ואין לומר שאין דין קבוע נאמר אלא בדבר חשוב שהרי בשרץ וצפרדעים ונגע באחד מהם הוא אמור במסכת כתובות ט\"ו א' וכן אין לומר שלא נאמר דין קבוע אלא בשמכירין האיסור כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ואינו יודע איזו לקח וכן תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם אבל כל שהאיסור מעורב ואינו ניכר אין אומרים כל קבוע וכו' אי אפשר לומר כן שהרי בשור הנסקל שנתערב בשאר שוורים הוא אמור במסכת זבחים ע\"ג ב' אלא שהסכימו חכמי האחרונים לומר שכל שהאיסור ניכר ונודע מקומו יש בו דין קבוע מן התורה לידון כמחצה ואף בדבר שאינו חשוב ואם לא היה האיסור ניכר מן התורה אין בו דין קבוע אלא אחד בשנים בטל אלא שחכמים גזרו ליתן בו דין קבוע בדבר חשוב שאינו בטל לעולם כענין שור הנסקל וחבריו מן הדברים שאין בטלים וזו של שור הנסקל מדרבנן נמצא בדבר שאינו חשוב ואין האיסור ניכר יבש ביבש בטל ברוב אף לדברי חכמים ולמטה יתרחבו הדברים בענין זה בעזר הצור:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הרביעית והיא ג\"כ מענין מה שלפניה הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כלו ר\"ל שצריך לחטט אחריו בכל מקום שהוא ור' יהודה אומר כדי לקיים בו מצות נטילה ר\"ל מה שהוא בגובה הבשר אבל אין צריך לחטט אחריו והלכה כתנא קמא:",
+ "וזהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:",
+ "המשנה החמישית והיא גם כן מענין החלק השני האוכל כזית מגיד הנשה סופג את הארבעים ר\"ל שאע\"פ שאין בו טעם דינו כשאר איסורין בכזית אכלו כלו ואין בו כזית כגון מדקה שבדקות לוקה הואיל ואכלו כלו מפני שהוא בריה הואיל וכל גידי הבהמה מותרין וזה נאסר ור' יהודה חולק בזו לומר שאינו לוקה עד שיהא בו כזית אכל כזית מזה וכו' ר\"ל שאכל כזית משל ימין וכזית משל שמאל לוקה שמנים שהרי גיד הנשה נוהג בשתיהן ודוקא בשתי התראות ור' יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים מפני שהוא סובר שאין גיד הנשה נוהג אלא בשל ימין והלכה כסתם משנה ובגמרא התבאר שלא אסרה תורה אלא שעל כף הירך בלבד והכף הוא המקום הגבוה אבל שאר הגיד שלמעלה מן הכף ושלמטה עד סופו וכן חלב הגיד אינו אסור אלא מדברי סופרים:",
+ "זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הששית והכונה בה להתחיל בביאור ענין החלק השלישי ואמר על זה ירך שנתבשל בו גיד הנשה אם יש בו [בנותן] טעם הרי זו אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת אמר הר\"מ פי' מה שאמר כבשר בלפת שיתן בו טעם בכדי שימצא טעמו לחיך כמו שימצא האדם טעמו כטעם הלפת המבושל בלא בשר שהבשר נותן טעם בלפת יותר משאר צמחים:",
+ "אמר המאירי ירך שנתבשל בה גיד הנשה ר\"ל שהוסר החלב ונשאר בה הגיד ונתבשל בקדרה עם הירך אם יש באותו גיד כנגד הבשר כדי ליתן הגיד טעם בבשר וכגון שניטלה חתיכה מן הבשר הרי זו אסורה וכיצד משערין אותה שאף כשתאמר יש בגידין בנותן טעם ר\"ל שהגיד נותן טעם בבשר הרי אין טעם הגיד ניכר בבשר שהכל טעם אחד ואפי' היה ניכר אי אפשר לישראל לטעמו אלא משערין אותה כבשר בלפת ר\"ל שאומדין בשר כשיעור הגיד הניתן בתבשיל של לפתות כשיעור בשר הירך אם נותן בו טעם אם לאו והוא שיעור פחות מששים שמתוך מרירות הלפתות אין מתוקם שמצד הבשר ניכר אף כשאין בו ששים אלא בפחות מששים הרבה ואם כן אף בשאין שם ששים מותר:",
+ "זהו ביאור המשנה וצריך שתדע שמשנה זו אינה שנויה כהלכה שהרי אין בגידין בנותן טעם והילכך אין הגיד אוסר את תערובתו כלל ושמא תאמר שהיא שנויה להיתר עצמו זה אינו שהרי הגיד בריה היא ואינה בטלה אפי' באלף ולא עוד אלא שניכר הוא וכל איסור שמכירו צריך לזרקו וכן לענין שיעור בשר בלפת אינה שנויה כהלכה ואפי' היה בגידין בנותן טעם אין השיעור כבשר בלפת ולא כשיעור אחר הנזכר ברוב איסורין בגמרא שיהא האיסור נידון כבצל וקפליט ר\"ל כרתי עד שאלו בצל וקפליט כשיעור איסור זה נותן טעם בתבשיל זה שהאיסור בתוכו שיאסר אע\"פ שהוא נותן טעם בפחות משיעור בשר בלפת אלא שיעורן של רוב איסורין האסורים מצד הטעם ואי אפשר לעמוד על טעמם בששים כמו שיתבאר:",
+ "ומ\"מ יש למשנה זו מקום בדרך אחרת הן להיתר התבשיל או לאיסורו הן להיתר גיד עצמו להיתר התבשיל או לאיסורו כיצד הרי שבשל ירך בקנוקנות הגיד או בשומן הגיד שהן אסורין מדברי סופרים ויש בהם טעם אם יש בבשר עם כל מה שבקדרה ששים כנגד איסור זה ר\"ל כנגד השומן והקנוקנות הרי התבשיל והבשר מותר וזורק מה שיש בעין מן הקנוקנות והשומן אם מכירן ואם אין כאן ששים אסור אף התבשיל וכן כתבוה בהדיא גדולי הפוסקים ולא עוד אלא שאף הם גורסים בשמועתו של רבא מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנינות דגיד הנשה בששים ואף גדולי המפרשים כתבוה כן ומ\"מ קצת רבני צרפת כתבו שאין שומן וקנוקנות אוסרין את תערבתן הואיל ואין איסורן אלא משום גיד לא יהא טפל חמור מן העיקר שאם גזרו באכילת עצמן וכן הדין שמא יב�� לאכל גופו של גיד אבל תערובתו מאי גזרה אי משום תערובתו של גיד יאכל ויאכל ומ\"מ דעת ראשון עקר וכן נראה מהנהו אטמאתא דאימלחן בגידא וכו' כדאיתא בסוגיא זו והיה רבינא אוסרם מחמת שהיה סבור מליח כרותח דמבושל וודאי רבינא שהיה סוף הוראה לא היה סובר יש בגידין בנותן טעם ואם כן האי בגידא פירושו בשומן וקנוקנות והרי שהסכימו בה לאיסור תערבתן במבושל כדינו ובצלי כדינו וכן הדין שמאחר שמ\"מ נאסרו הרי הן כשאר איסורי סופרים ואע\"פ שהם מביאים ראיה לדבריהם אין בהם ראיה מספקת כלל וזו של אטמאתא ראיה מכרחת להיתר עצמו כיצד הרי שבשל ירך בגיד הנשה עצמו והגיס בגיד כל כך שנימוח או שנתדקדק עד שאין מקומו ניכר והרי מכיון שנתדקדק יצא לו מתורת בריה וכן מכיון שאין מקומו ניכר לרוב דקדוקו הרי הוא כמי שנמוח ומותר הכל אם יש שם ששים ואם אין כאן ששים אסור הכל:",
+ "ולמדת לפי דרכנו שאיסורין שמדברי סופרים הולכין בהם לשיעור ששים כאיסורי תורה כמו שיתבאר ויש מי שחוכך להקל ולומר שאם נימוח הגיד בטל ברוב כדין תורה שלא הצריכו בשאר איסורין ששים אף במינו אלא מפני שכנגדו בשאינו מינו נותן טעם אבל זה שאין נותן טעם אף בשאין מינו העמידוהו על דין תורה ליבטל ברוב וכן דעת גדולי הדור נוטה והוא עקר:",
+ "וזהו ביאור המשנה ומה שיצא לנו ממנה על דרך פסק אע\"פ שאין היא עצמה שנויה כהלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "שיעור זה של ששים שהזכרנו במשנה אינו בכל האיסורין אלא יש איסורין ששיעורן במשהו ויש ששיעורן במאה ויש שאינו בטל לעולם ויש שיעורין אחרים מלבד אלו בקצת איסורין כמו שיתבאר הכל בפרט אחת לאחת ומ\"מ רוב איסורין שיעורן בששים כגון נבילה וחזיר וחלב ובשר עוף טמא ודג טמא וטיפת חלב בבשר לדעת רוב מפרשים כמו שיתבאר ויין נסך בשאינו מינו וכן רוב איסורין שנתבשל בקדרה ונימוחו לשם הן שלא נימוחו אלא שהן בעין והוא זורקן שהרי מ\"מ נאסר הכל בפליטתו וצריך ששים של היתר כנגד כל האיסור אע\"פ שהוא בעין וזורקן כמו שיתבאר:",
+ "בהרבה צדדין מתערב איסור עם היתר אלא שהדין שוה בכל התערבות ונזכרו בתלמוד במקומות מפוזרין אלא שמתוך שנזכרו מהם קצתם בסוגיא זו והיא פליטה הבאה דרך בשול במה שנאמר במשנתינו ירך שנתבשל בה גיד הנשה והבאה דרך צלי במה שנאמר בסוגיא זו לא שנו אלא שנתבשל אבל נצלה קולף וכו' והבאה דרך פליטת כלי במה שאמרו קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב וכו' והבאה דרך מליחה במה שאמרו הנהו אטמאתא דאימלחן בגידא דנשיא וכן בעירוב יבש ביבש במה שאין בו פליטה כגון ביצה טמאה שאין בה אפרוח שנתערבה בטהורות אני רואה לברר בכאן כל הדינין דרך קצרה כדי שיהיו כל הדינין מזומנין לך להוראה כל דרך מהם בפני עצמו:",
+ "הדרך הראשון שבהם הוא שנתבשל האיסור עם ההיתר בקדירה הן שנמחה כל גוף האיסור לשם עד שאינו ניכר הן שהאיסור בעין עדיין אלא שפליטתו נתנה טעם בהיתר וזרקו את האיסור ונשאר התבשיל עם מה שנפלט בתוכו מן האיסור וכבר ביארנו את דינו בששים ומ\"מ אם היה דבר זה דבר הפגום מעקרו כגון נבלה המסרחת ושרץ ועכבר וכיוצא באלו יתבאר במסכת ע\"ז שאינו אוסר תערובתו בטעם ויש בזו דרכים כמו שיתבאר בע\"ה:",
+ "והדרך השני הוא שנצלה עמו בשפוד אחד וכיצד הוא דינו כשם שהבשול מפליט ומבליע כך הצלי מפליט ומבליע אלא שמ\"מ אין הפלטה שלו דומה להפלטה של בשול ומתוך כך אין חלוק בבישול בין בשר כחוש לבשר שמן אלא כל מה שנאסר בשמן נאסר בכחוש מפני שהבשול רוטב שבקדרה קולט טעם האיסור ומוליכו בהגרתו לכאן ולכאן ומערבו בכל התבשיל ובכל החתיכות שבקדרה וצלי אין שם רוטב להוליך את הפליטה לכאן ולכאן ומתוך כך אין צריך לומר בירך שנצלה עם הגיד עצמו שאינו נאסר בכך שהרי אין בגידין בנותן טעם והרי אף בבשול מותר כמו שביארנו אלא אף אם נצלה עם שומן הגיד וקנוקנות שבו קולף ואוכל עד שמגיע לגיד שחלב הגיד אינו מפעפע ומ\"מ אם נצלה בחלב הכליות או שעל הכסלים ושעל הדקין שהם חלבים האסורים מן התורה אסורה כל החתיכה אפי' גדי שלם שצלאו בחלבו אסור לאכול אף מראש אזנו שחלבים אלו מפעפעים הם וחום האור מוליכן בכלו במה דברים אמורים בבהמה שאינה כחושה אע\"פ שאינה גם כן שמנה אלא שהיא ממוצעת אבל כחושה אין חלב שלה מפעפע וקולף ואוכל עד שמגיע לחלב נמצא שהבשול אסור בכלן והצלי אינו אוסר אלא בחלב של תורה ובבהמה שאינה כחושה וכן הדין בכל הקרומות והחוטין האסורין משום חלב ולובן שבכוליא לדעת האוסרו שנצלו עם הבשר שאין צריכין אלא קליפה בעלמא וזהו שאמרו כאן כוליא בחלבה הות כלומר שנצלית עם החוטין והלובן והקרום שאף הוא אסור משום חלב והוא חלב כחוש הרבה וכן שקרום מפסיק באמצע ויש אומרים שכך הדין בקדרה אם לא כסה אותן הרוטב ולא ניער ולא כסה כגון אלו שבמרחשת אם ניכר האיסור לצד המגולה שבה:",
+ "וקולף ואוכל שאמרנו פירושו שאוכל כל הבשר ומניח כדי קליפה סמוך לחלב ויש מחמירין בשומן הגיד ובחלב של כחושה להצריך העמקה הנקראת בלשון תלמוד נטילת מקום ואע\"פ שראוי להורות כן מ\"מ שטת ההלכה מעידה לנו שדי לנו בקליפה שהרי סתם אמרו קולף ואוכל ואע\"פ שהם מביאים ראיה ממה שאמרו בפסח שני ע\"ה ב' נטף מרוטב על החרס וחזר יטול את מקומו ושומן מועט כזה שנטף על החרס אי אפשר שלא יהא חלב כחוש מפעפע כמהו בזו אפשר מתוך שחוזר במקום ידוע צריך נטילת מקום:",
+ "שאר איסורין שנתחבו בבשר הצלי ועומדין בתוכו כחלב בבשר כגון שחתך בשר הצלי ומלא החתך בחזיר או בנבלה וכיוצא באלו כלן נדונין במפעפעין וצריך ששים של היתר בכדי שיעור כל האיסור וכן נבלה ושחוטה בשפוד אחד ונוגעין זה בזה בשעה שהם נצלים וכיוצא באלו ואם נפל איסור זה במקום ידוע מן החתיכה נוטל את מקומו:",
+ "ממה שכתבנו למדת במה שאמרו כאן אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה קולף ואוכל וכו' והקשו מזו שאמרו גדי שצלאו בחלבו אסור וכו' ותירץ שאני חלב דמפעפע והקשו בה דר' יוחנן שרי אף בצלאו בחלבו ותירץ ההוא כחוש הוה ואין חלבו מפעפע ואף בשאין שם ששים קולף ומ\"מ יש מפרשים כחוש הוה ויש בגדי ששים לבטלו ולשטה זו אף בכחוש טעון ששים בכל חלב של תורה אלא שגדולי הדור מיחו בפי' זה בטעם נכון והוא שבודאי תירוץ זה ר\"ל ההוא כחוש הוה לדעת שמואל נאמר כלה שמעתא בתר שמואל גרירא ואם כן מסקנא זו אף שמואל מודה בה ואי משום בטול ששים נגעו בה היאך הורה בה שמואל והרי לדעתו מין במינו לא בטיל שהרי הוא סובר כר' יהודה כדאיתא באחרון של ע\"ז ע\"ג ב' אלא ודאי אף בכחוש אין בגדי ששים בכדי כל החלב אלא שפירושו שחלבו של כחוש אינו מפעפע ואף בשאין בו ששים קולף ואוכל וכן הביאו ראיה מהנהו אטמאתא דאימלחן בגידא נשיא ומדאסר להו רבינא ודאי לא הוה ביה ששים ואעפ\"כ התירום משום דמליח כצלי כמו שיתבאר ומפני שחלב הגיד כחוש הוא ואינו מפעפע:",
+ "יש בזה צד שלישי והוא שלא נתבשל עמו בקדרה אחת ולא נצלה עמו בשפוד אחד אלא שנצלה איסור בצד היתר בתנור אחד ולא נגעו זה בזה כגון שהם בשני שפודין או בשפוד אחד רחוקים זה מזה עד שאי אפשר ללחות היוצא מזה ליגע בחברו ואין כאן איסור מחמת תערובת ממשות אלא מצד תערובת הבא מחמת ריח וכיצד הוא דינם יתבאר במסכת פסח שני שבשר נבלה כחוש שצלאו בתנור אחד עם בשר שחוטה כחוש הואיל ושניהם כחושים אין כאן איסור כלל אבל אם היה אחד מהם שמן נחלקו שם רב ולוי והוא שלדעת רב אסורה ולא סוף דבר שבשר הנבלה שמן ובשר השחוטה כחוש שהשחוטה מתפטמת מן הנבלה אלא אף אם בשר הנבלה כחוש הואיל ובשר השחוטה שמן הרי הנבלה מתפטמת מן השחוטה וחוזרת ומפטמת והרי היא נשכרת ולבסוף שוכרת ולדעת לוי מותר אף בשבשר הנבלה שמן ובשר השחוטה כחוש שאין פטום הבא מצד הריח כלום והרבה מן הגאונים פסקו כרב לאסור אף בדיעבד וכן לדעתם בשר וגבנה שנצלו בתנור אחד נאסרו וכן כל כיוצא באלו וממה שאמרו ברודה פת חמה ונתנו על חבית יין של תרומה שבפת חמה וחבית פתוחה אמרו באחרון של ע\"ז דכלי עלמא לא פליגי דאסור וזו ודאי כפת חמה וחבית פתוחה היא וכל כי האי ריחא מילתא היא שכח האש גדול ומערב הטעמים דרך פטום וכן ממה שאמרו בפסחים פרק צולין ע\"ו ב' פת שאפאה בצלי אסור לאכלו בכתח וכן ההוא ביניתא דאיטואי בהדי בישרא ואסרוה למיכל בכותחא וכן ממה שאמרו שם אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת וסתמא דמילתא תערובת טעמים קאמר ונמצא טעמו של זה בזה והויה לה באותה בליעה אכילה שלא למנוייו ואע\"פ שהעמידוה שם מחשש תערובות גופים שמא יתחלף פסחו של זה לזה והכי נמי מסתברא מדקאמר עלה אפי' גדי וטלה כלומר שאין חשש החילוף מצוי בהם ואלו מחשש עירוב טעמים לא היה לו לומר אפי' גדי וטלה שלענין עירוב טעמים גדי וטלה שוה הוא עם גדי וגדי כבר תירצה רב שם דתרויהו תננהו דמפני התערובת דקאמר ברישא פירושו עירוב טעמים כסתם לשון תערובת ומה שאמר אחר כן אפי' גדי וטלה כלומר אפי' במקום שאין לחוש לעירוב טעמים כגון שצלאו כעין שתי קדרות ר\"ל שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל של גחלים באמצע או מחיצה אחרת מ\"מ אסור מחשש תערובת גופים ר\"ל שיתחלפו של זה בשל זה ונמצא אכילה גופה שלא למנוייו ואפי' גדי וטלה שאין החילוף מצוי בהם ומ\"מ גדולי הפוסקים והמחברים פסקו כלוי וממה שהביא בטעמו עליה ריחא לאו מילתא היא שהיא הלכה פסוקה וכן ראיה לזה לדעתי מה שאמרו שם עבד לוי עובדא בגדי ודבר אחר ומעשה רב ומה שהביאו האוסרים ראיה מפת חמה וחבית פתוחה אינה הלכה אלא אף בדרך זה כל שבפת חטים מותרת כמו שפסקנו באחרון של ע\"ז ולא נאסר אלא בדרך ובשיעורין ומפני שהן שואבות וממשות האיסור נבלע בהן כמו שביארנו שם ומה שהביאו ראיה מפת שאפאה עם הצלי ר\"ל בתנור אחד בכדי שהפת מתפטם מריח הצלי שאסור לאכלה בכותח ומשום ריח בשר שבה וכן ההיא ביניתא ר\"ל דג דאיטואי בהדי בישרא ר\"ל בתנור אחד בכדי קירוב שהדג אפשר להתפטם מן הבשר ואסרוה למיכל בכותחא אין ראיה מכאן לאסור באחרות שאף לדעתנו באלו כך הוא שאף לוי לא התיר לעשות כן לכתחלה אלא בדיעבד וכדקאמר שצלאו ואלו הואיל ואפשר לאכלן שלא בכותח אם אתה מתיר בכך הרי הוא כאלו אתה מתירם לעשות כן לכתחלה ואע\"פ שבתלמוד המערב נראה שלוי אף לכתחלה התיר וכמו שאמרו שם מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד ירמיה בשם רב אמר אסור ושמואל בשם לוי אמר מותר לישנא דתלמוד בבלי עיקר ��מוקמי פלוגתיהו בדיעבד כדקאמר שצלאו ואע\"פ שהקשו ללוי מזו שאמרו אין צולין שני פסחים וכו' ומדקאמר עלה אפי' גדי וטלה ולדבריך היה לו לתרץ ההיא לכתחלה ואנא בדיעבד קאמינא אין זה כלום שכל שאתה מתיר בנבלה ושחוטה בדיעבד ראוי להתיר בצליית שני פסחים לכתחלה אחר שהכל היתר ואין בו איסור אלא מחבורה לחבורה ואף כשתפרש דבריו של לוי לכתחלה כדעת תלמוד המערב פת שאפאה בצלי וביניתא דאיטואי בהדי בשרא שאני משום חומרא דבשר בחלב או שמא הוה ליה דבר שיש לו מתירין הואיל ואפשר לאכלן שלא בכותח ולא דבר שיש לו מתירין שהרי דבר שיש לו מתירין אינו אמור אלא במינו כמו שביארנו בנדרים ובכמה מקומות אלא כעין דבר שיש לו מתירין ומה שהביאו מצליית שני פסחים הרי פירשה לוי בתערובת גופים והיינו דקאמר עלה אפי' גדי וטלה ואע\"פ שתירצה רב לשטתו שנוייא דחיקא היא ולא סמכינן עליה:",
+ "ואף גדולי הפוסקים מוסיפים ראיה שלא אמרה רב אלא שסובר כר' יהודה דמין במינו לא בטיל והוה ליה ריח האיסור במשהו במינו דלא בטיל וכמו שנאמר בפרק זה ענין חתיכת איסור שעולה לתוך חתיכות של היתר כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית [נבלה] ואמרו שם כמאן אמרה רב לשמעתיה כר' יהודה אבל לרבנן אף גוף האיסור בטל בששים כל שכן ריחא בעלמא ואע\"פ שזו אינה ראיה לדעתי שאף כאן אנו סוברים שהפטום נותן טעם מרוב חום האש ואינו דומה לפת תיהאי שהוא צונן ולא למשהו שאין בו שום טעם דיו שמצד זה והא אותם שאותו לכתחלה הא בדיעבד לא וקבלתי מרבותי בשיעור רחב זה שהוא בשיש בין שני השפודים אויר כשיעור רוחב שניהם וכן מודים שאם נתבשלו בקדרות זו לעצמה וזו לעצמה והבשר אינו יוצא חוץ לקדרה אפי' היו החרסים נוגעים זה בזה ואפי' היו פיות הקדרות מגולין מותר אף לכתחלה שהרי אין הריח מתפזר לצדדין אלא למעלה וכמו שאמרו שם כעין שתי קדרות וכן הדין במרחשת שאין הבשר יוצא חוצה לה וכן בכל דבר שיש לו סביבות של עיסה בדפנותיו שהוא חוצץ בפני הריח שלא להתפזר בצדדין אלא באויר דרך מעלה וכן מתירין בכל שיש איזו מחיצה בינתים וכל שכן באלו הטפלות הנקראות פאנאדאש אלא שבאלו מתוך שזיבת הרוטב מצוי בהם יש מצריכין ליתן ציבור של אפר או של גחלים באמצע שלא יתערבו ואיני מודה בכך שאף כשיארע כן אין הפטום היוצא מאותו רוטב הזב חוזר ומפטם כלל אלא שכל שיש לחוש בו למגע ודאי ראוי להזהר שמא תאמר נחוש לצנורות כבר התבאר במסכת ע\"ז ששופת ישראל קדרתו אצל גוי ואינו חושש לא לחליפיו ר\"ל שיחליף לו הגוי נבלה נבלה בשחוטה בהחזרת פניו וכן אינו חושש לצנורות כמו שיתבאר שם בע\"ה שהצנורות מיעוטא דמיעוטא וכל שאינו מצוי אין חוששין להם:",
+ "וכל שאסרנו באיסור אצל היתר כך הדין בגבינה אצל בשר שאוסרין לכתחלה כל שאפשר שיקבל האחד פטום של חברו ומ\"מ בטפלות של בשר וגבינה נהגו להתיר מצד מחיצת העיסה בנות זריזות נוהגות להניח ציבור של גחלים או של רמץ באמצע מחשש שמא יזוב מהן רוטב ויהא נוגע זה בשל זה וזהו שאסרו בההוא ביניתא כמו שהוזכר וכן הדין בביצה המטוגנת סמוך לבשר במחבת אחת אע\"פ שאין שם אלא שומן מועט שאין לומר שיהא הרוטב מוליך ממשו של זה אצל זה אלא פטום מצד הריח שאסור לאכול אותה ביצה בגבינה ביחד לכתחלה אלא שאוכל הגבינה אחריה שאין מחמירין לאסרו אלא ביחד אחר שלא אכל ממשות הבשר וכן לכל כיוצא בזה:",
+ "יש בזה צד רביעי והוא שאין האיסור מתבשל ולא נצלה עם ההיתר לא בקדרה אחת ולא בשפוד אחד ולא בתנור אחד אלא זה לעצמו וזה לעצמו והוסרו מעל גבי האש ואח\"כ נוגעין זה בזה ודבר זה גם כן מתבאר במסכת פסח שני ומסתעף לכמה ענפים:",
+ "וכיצד הוא דינם נגע בשר חם של איסור בבשר חם של היתר אחר שהוסרו מעל האש שאלו בעוד שהוא על האש הרי הוא כנתבשל עמו אבל לאחר שהוסרו מעל האש יש מי שאומר שדי לו בקליפה כעין מה שאמרו בפסחים שאם נגע הפסח בחרסו של תנור קולף את מקומו ומגדולי המפרשים מצריכין בזו נטילת מקום והוא העמקה יתירה על הקליפה ואין זה דומה לנגע בחרסו של תנור שחרס התנור אין בו איסור מצד עצמו אלא שהוא אוסרו מצד שעושהו צלי מחמת דבר אחר ואנו לצלי אש אנו צריכים ונתברר לחכמים שחרסו של תנור אינו צולה במגעו אלא בכדי קליפה אבל בשר חם בבשר חם אי אפשר לבשר חם בלא רוטב והרוטב נכנס בעמק אף בנגיעה ואין זה דומה אלא למה שאמרו שם נטף מרוטבו על החרס וחזר ונגע בפסח יטול את מקומו ומ\"מ יש מכריעין שאם שהה בשר זה על חבירו אפי' שיעור מועט צריך נטילת מקום אבל אם לא שהה אלא שנגע בה נגיעה בעלמא די לו בקליפה ויראה לי שאם לא עמד זה על גבי זה אלא שנגעו זו בזו בצדיהן אף בשהייה די לו בקליפה ומ\"מ כל שיש לומר בו שאין שם רוטב אלא שהוא נגוב בנגוב די לו בקליפה וקליפה זו או נטילת מקום אפי' היה שם ששים של היתר צריך לקלוף או ליטול את מקומו היה צונן בצונן די לו בהדחה או קנוח או בגרירה הכל לפי מה שהוא הענין:",
+ "היה אחד חם ואחד צונן אם עמדו זה על גב זה הרי התחתון גובר ואם התחתון חם דינו כאלו היו שניהם חמים ואם התחתון צונן דינו כאלו היו שניהם צוננין היה אחד מאלו דבר לח כגון חלב שנפל על הבשר או נבילה בקדירה של תבשיל אחר שהוסרה מעל האש זו היא שנחלקו עליה רב ושמואל בתלמוד פסח שני ולענין פסק אם היה חם לתוך חם הכל אסור אא\"כ יש באחד ששים כנגד כל האיסור כדין חם לתוך חם ואם העליון חם והתחתון צונן היבש טעון קליפה ואם היה הלח דבר שסכין בו כגון שמן של תרומה שסך בו את הצלי אע\"פ שהתחתון חם הואיל וסיכה אינה נכנסת כל כך דיו בקליפה וכן התבארו עקרי דברים אלו בפסח שני פרק צולין:",
+ "חום זה שהוא אוסר בענין זה מכל וכל או שהוא מטעין קליפה יש מי שאומר שאינו נקרא חום לענין זה אלא בעוד שהוא בכלי ראשון הא בכלי שני או שעירה עליו מכלי ראשון אינו מפליט ולא מבליע מפני שלענין שבת נאמר בתלמוד המערב פרק כירה שאינו חייב משום מבשל אלא בכלי ראשון וכן שכל שאינו מבשל אינו מפליט ולא מבליע והוא שאמרו שם מהו ליתן תבלין למטה ולערות עליהם מלמעלה ר' יונה אמר אסור ערוי ככלי ראשון חייליה מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח של חטאת כלומר שניהם בכלל וכלי חרס אשר יבשל בו ישבר ר' יוסה אמר כלי חרס בולע תבלין אין מתבשלין היתיב ר' יוסי בר' בון והא תני אף בכלי נחשת כלומר שאף בעירוי צריך מריקה ושטיפה אית לך מימר כלי נחשת בולע אלמא כל שאינו מבשל אינו מפליט ולא מבליע שהרי עשה את שניהם אחת והדברים מתמיהים שאם כן כלים שתשמישן על ידי כלי שני למה הוצרכו הגעלה וכן קערה שמלח בה בשר שאסרוה כדאיתא בפרק כלל גדול ע\"ה ב' וכן היאך אמרו לעיל ח' ב' לא ליסחוף איניש כפלי עלויה בשרא דילמא דייב תרבא ובלע בשרא והרי חום כזה אין בו בשול אלא ודאי יש שאינו מבשל והוא מפליט ומבליע וזה שדנו בתלמוד המערב מבשל מבולע פרשו חכמי הדורות שמתוך שעשה בהם הכתוב עירוי ככלי ראשון אלמא בולעים הרבה ולעני�� שבת אסור לכתחלה בתבלין שאלו היה בכלי שני היה מספיק לו בהגעלה של כלי שני ולא הוצרך למריקה ושטיפה ולמדת שאף כלי נחשת שעירו לתוכם אף (מדלי) [מכלי] שני בולע הוא וצריך הגעלה ולא אמרו שם שאינו בולע אלא כשהאור מהלך תחתיו אלא שלא להצריכה מריקה ושטיפה בשעירה לתוכו חטאת רותח ומ\"מ בולע הוא וצריך הגעלה ולא כדברי גדולי פרווינצא שכתבו בחבוריהם שאין צריך הכשר:",
+ "ונשוב לדברינו והוא שאף מה שאינו מבשל מפליט ומבליע שאין כח ההפלטה צריך לחום הראוי לבשול כלל שהרי חום בית השחיטה עם עזר מועט שבדוחק הסכין נאמר עליו שהוא מפליט כמו שהתבאר ומגדולי המפרשים מצריכין בזה חום שהיד סולדת בו וגם זה אינו נראה וראיתי לחכמי האחרונים שכתבו שכל חום שהוא כחום בית השחיטה מפליט ולא יראה לי כן שלא אמרו על חום בית השחיטה שהוא מפליט אלא מתוך דוחק הסכין שהוא עוזרו על כך כמו שביארנו ויראה לי שכל חום שהיד מרגשת בו עד שאינה סובלתו בריוח אע\"פ שסובלתו על ידי הכרח שאונס את עצמו בכך הוא נקרא חום לענין זה:",
+ "יש בזה צד חמישי והוא שאין האיסור מתבשל עם ההיתר בקדירה ולא נצלה עמו בשפוד אחד ולא בתנור אחד ולא נוגע בו אלא שמתערב בו על ידי פליטת כלי כגון שבישל היתר בקדרה האסורה או צלה בשפוד האסור או חתך בסכין האסור וכן כל כיוצא בזה והוא מה שאמרו בכאן קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב:",
+ "וכיצד הוא דין זה בשל בקדרה של איסור ולא הודחה ולא נתקנחה הרי ודאי יש כאן שמנינות בעין וכל שיש שם שמנינות בעין אינו בדין פליטת כלי להיות טעמו נידון בפגם או בשבח מחמת שהוא בן יומו או שלא בן יומו אלא הרי הוא כשאר איסורין שנתבשלו עם היתר בקדרה וכמו שאמרו בפרק כל הבשר קי\"א ב' בצנון שחתכו בסכין שאסור לאכלו בכותח ופירשו שם גדולי הרבנים מפני שהוא בולע מן השמנינות הנקרש על הסכין וכן הדין בקערה וכף חוץ מן הדברים הפגומים מצד עצמם מצד מיאוסם שאף ממשם אינו אוסר תערבתם על הדרך שיתבאר ענינם במסכת ע\"ז בע\"ה או אף באלו אם הגיעו לידי סרחון והפסד או עפוש ויש חולקים להקל ולומר שהשמני[נו]ת שעברה צורתו דינו כדין הפליטה ואין דבריהם נראין כלל שאם כן לא הוצרכו להתיר בדברים הפגומים שאף בשאר איסורין כן ואע\"פ שהם מביאים ראיה ממה שאמרו בסוף ע\"ז ע\"ה ב' בלוקח כלי תשמיש מן הגוים וכלן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ולא הגעיל ולא ליבן שלדעת המתיר בטעם לפגם מותר ומפרשים בהטביל זה שפירשו הדחה של טבילה ממש ובכלים חדשים הרי אין כאן חשש טעם ואף לדעת האוסר בטעם לפגם אחר שעברה צורתו אין זו ראיה שאף כשתפרשה בהדחה מכל פנים נתקנחה שכך הוא סתם הדברים שאדם מקנח את הכלים דרך נקיות בעלמא ולא נשאר שם אלא איסור בלוע וכל שכן שגדולי המפרשים פירשוה בטבילה ממש ולאו דוקא אלא איידי דנקט הגעיל וליבן נקט נמי הטביל ואע\"פ שחכמי האחרונים מפקפקין בה ממה שאסרו קורט של חלתית משום דמפסקו ליה בסכינא דארמאי ואע\"ג דנותן טעם לפגם מותר הכא אגב חורפיה מחליא ליה אלמא אף בסתם סכין ששמנינות קורש עליו אמרו דין טעם לפגם כבר תירצו הם שקורט חילתית נמכר בחנות וסתם חנוני מקנח כלי להתנאות במקחו ואין בו אלא בליעה ומטעם זה התירו שמן וכוספן של גויים מדין טעם לפגם שסתם הדברים קנחו הכלים קודם שבשלו:",
+ "הודחה הקדירה או נתקנחה עד שאין בדפניה שמנינות בעין יש לחלק בה בין כלי שהוא בן יומו לכלי שאינו בן יומו ויש מפרשים שכל מעת לעת קרוי בן יומו אלא שגדולי הרבנים כתבו שכל שלן לילה אחת אינו בן יומו ומר כדאית ליה ומר כדאית ליה אם קדירה זו אינה בת יומה לכתחלה לא יבשל בה וכמו שאמרו כן בלוקח כלי תשמיש מן הגוים וכלן שלא נשתמש בהם עד שלא הגעיל וכו' תני חדא מותר וכו' והעמדנוה לדעת האומר נותן טעם לפגם מותר ובריתא בשאין בני יומן כמו שנבאר בסמוך ואפי' הכי דוקא בדיעבד וכדקאמר שנשתמש וכן דברישא קאמר את שדרכו להגעיל יגעיל וכן ראיה ממה שאמרו בפרק כל הבשר קי\"א ב' ההוא פינכא ר\"ל קערה של חרס דאימלח בה בישרא בי ר' אמי ותברה ואלמלא כן היה לו להשהותה עד שיעבור יומה אלא שאף כשעבר יומה לכתחלה אסור ולא סוף דבר בבולעות מן האיסור אלא אף מן ההיתר הדין כן אצל הדבר שאותו היתר חוזר בו איסור כגון של בשר אצל חלב וקדרות בפסח שאסורות כל הפסח הא מ\"מ בדיעבד אם בשל בכלי שאינו בן יומו מותר אע\"פ שאין כאן ששים של היתר שכל נותן טעם לפגם מותר לאכלו לכתחלה אחר שנתבשל וכתבו בתוספות בשם אחרוני הרבנים שכך הדין בסתם כלים שסתם כלים של גוים אינן בני יומן ואע\"פ שקצת מפרשים חלקו בזו הם מביאים ראיה ממה שאמרו גם כן בלוקח כלי תשמיש מן הגוים וכלם שנשתמש וכו' מותר אלמא סתמן אינן בני יומן וכן אמרו בכוספן של גוים בשני של ע\"ז ל\"ח ב' אחד שהוחמו חמיו ביורה גדולה ואחד בקטנה מותר ומשום דנותן טעם לפגם מותר אלמא כל סתם כליהם הוחזקו אצלנו בשאינם בני יומן ומ\"מ לדעתי לא נאמר כן אלא בכלים שאין הרגילות לבשל בהם בשר כל כך כדבש וכוספין ודומיהם שנתבשלו בכליהם כמו שהוזכרו במסכת ע\"ז שמן הסתם אין אדם מבשלן אלא בכלים המיוחדים לכך או בכלים שלא נתבשל בהם כלום ביומן וכן בכלים שאין הרגילות לבשל בהם ביומם כגון זו של לוקח כלים מן הגוים שאין דרך לבשל בהם ולמכרם לאלתר אדרבה כשבא למכרם מנקה את כליו ומשתדל ליפותם קודם מכירתם כמה שאפשר לו אבל קדרה שהרגילות לבשל בה בשר ושאר איסורין וכן שהרגילות לבשל בה בשר בכל יום אין דנין סתמו בשאינו בן יומו לדעתי וכן הדבר ברור ומקובל ומ\"מ באותם שאין הרגילות מצוי בהם בכך שסתמן אינן בני יומן אע\"פ שמה שנתבשל בהם בדיעבד ובשוגג מותר אם עשה כן במזיד אסור לו מתורת קנס ומותר לאחרים ומותר לזה ליטול דמיו מאחרים וכן כתבו קצת מפרשים אלא שיראה לי שאם עשאה למכור אסור לו ליטול את דמיו אבל כל שעשאה ליאכל ובשוגג התבשיל מותר לגמרי ומ\"מ הקדרה אסורה כשהיתה והכף שהגיסו בו אפי' היתה כשרה אם היא של עץ צריכה הגעלה שאין מבטלין איסור לכתחלה:",
+ "היתה הקדרה של איסור והיא בת יומה ואין כאן ששים של היתר הרי זה נותן טעם לשבח ואסור הכל התבשיל והקדרה והכף היה שם ששים הכל מותר ר\"ל התבשיל והכף אם היתה כשרה אבל הקדרה אסורה כשהיתה ואם היתה כשרה אלא שהיתה חולבת ובשלו בה בשר אף היא מותרת:",
+ "ובמה משערין אותו יש אומרים שצריך ששים בכדי כל הקדרה ויש אומרים הואיל ויש לקדרה היתר על ידי החזרה בכבשן אין משערין אלא במה שיש לשער באומד יפה שפלטה וכן הדין בקערה או בכף האסורה בנות יומן שהגיסו בה התבשיל או כף חולבת שהגיסו בה קדרה של בשר הואיל ויש לכף זו היתר בהגעלה ולא נאמר לשער בכדי כל האיסור אלא באיסור שאי אפשר לו לבא לידי היתר כגון חתיכת נבלה וכיוצא בה כמו שיתבאר:",
+ "ומ\"מ בכף חולבת דוקא בשהגיס בה לבד אבל אם קבל בכף מן התבשיל שנמצא מה שבכף נאסר אע\"פ שחזר מה שבכף לתוך התבשיל צריך ששים עוד ב��די מלא הכף שהרי אותו מלא הכף קבל טעם מן החלב ונעשה הכל כחתיכת נבלה ואינו כן בשאר איסורין כמו שיתבאר ואף בבשר בחלב יראה שאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבליעה הבאה מחמת איסור שהיה בעין וזו מיהא דוקא שהיתה הקדרה ר\"ל התבשיל שבה חם בכדי הפליטה ולא רותח בכדי הגעלה שאלו היה רותח בכדי הגעלה כבר נגעל הכף והוציא כל מה שבתוכו ואף על פי שהגביה אחר כן מן התבשיל בכף והחזיר בקדרה אינו מעלה ומוריד לאיסור התבשיל ויש מפקפקין בזו מצד שלא נכנס בית יד של כף לשם ואין הגעלה לחצי כלי ממה שאמרו בכיצד צולין ע\"ד א' חם מקצתו חם כלו ומ\"מ זו לא נאמרה אלא במתכת ואף במתכת לא לענין הגעלה כמו שיתבאר במקומו אלא שהם מפקפקים מצד אחר לומר שאין הגעלה לדעתם אלא בכלי שאינו בן יומו ובמים של היתר ואף זו אינה כמו שביארנו באחרון של ע\"ז ויש חולקים לאסור הקדרה אף בזו ר\"ל אף כשהותר התבשיל מצד שיש בהיתר ששים כנגד כל האיסור ואף בתוספות האריכו בה הרבה ואינו כלום שמאחר שנתבטל האיסור נתבטל ואין כאן עוד טעם כלל לא בתבשיל ולא בקדרה אבל כשהותר מצד שהוא פוגם מ\"מ יש בו טעם איסור ואותו טעם גם כן נבלע בקדרה בכדי ליתן טעם ואף איסור פגום אין מבטלין אותו לכתחלה וגדולי פרובינצא מתירין בחבוריהם את הכלי אף בשהותר מצד פגם בלא ששים ואף מגדולי אחרוני הרבנים שבצרפת כתבוה בהדיא ולא יראה כן שאם כן אף כל קדרה שאינה בת יומה יבשלו בה לכתחלה ומ\"מ למדת שנחלקו בענין זה לשלש דרכים ושטה שלנו כעין מכרעת והוא שיש מתירים את הכלי אף כשההיתר בא מצד פגם ובלא ששים ויש אוסרים אותו אף בששים ושטה שלנו מכרעת להתיר את הכלי כשההיתר בא מצד ששים ולאסרו כשהוא בא מצד הפגם ובלא ששים ומ\"מ יש בה דעה רביעית והוא לקצת רבני צרפת ומן המובהקים שבהם וכוללים בה שכל שהתבשיל מותר הקדרות נשארות בחזקתן הראשונה והוא שכל שהקדרה מותרת והיא של בשר ונפל בה חלב או היא של חלב ונפל בה בשר כל שהותר התבשיל אם מצד שיש בו יתר מששים וכגון שנפל שם גוף איסור על הדרך שכתבנו אם מצד הפגם כגון שהיא של בשר וניערוה בכף חולבת שאינה בת יומה או בהפך הקדרה מותרת אלא שבזו האחרונה הכף אסורה כשהיתה אבל אם היתה הקדרה אסורה כגון שבישל בשר שחוטה בקדרה שבשלו בה נבלה ואינה בת יומא שהותר התבשיל מצד הפגם או שבשלו תבשיל של חלב בקדרה של בשר שהקדרה מכל [מקום] אסורה לתבשיל זה והותר התבשיל אם מצד הפגם וכגון שלא היתה בת יומה אם מצד שהיה בהיתר יתר מששים הקדרה אסורה כמתחלה ובכולם הכף אסורה שאם הכף חולבת והכניסה בקדרה של בשר אפי' היה ששים בתבשיל או שהכף לא היתה בת יומה שהותר התבשיל מאיזה צד מ\"מ בלועה היא מתבשיל של בשר וכן בהפך וכל שנשאל לחכם בענינים אלו ראוי לו לחקור אם הוסיפו מים לאחר שנפל האיסור בקדירה בכונת בטול ולענין קערה חולבת שהודחה בחמין עם אותם של בשר או בהפך יתבאר הענין בפרק כל הבשר בענין נותן טעם בר נותן טעם:",
+ "יש צדדין שהאוכל אסור והקדרה מותר כיצד קדרה שלא נתישן בה איסור אלא היום התחילו לבשל בה איסור וידענו שלא נתבשל בה איסור אלא כזית וחזרו אחר שעה ובשלו בה תבשיל של היתר הרי נודעה בליעת האיסור שאינה אלא בכזית הרי האוכל אסור ומ\"מ אי אפשר להשאר כזית איסור בבליעת הקדרה והרי הוא משהו בלוע בתוך הכלי ומותר להשתמש בו לכתחלה וכן הדין אם נתבשלה בו בריה ולא נודע אם נתחסרה בתבשיל אם לאו שהאוכל אסור והקדרה הרי לא נבלע בה כזית ומו��ר להשתמש בה לכתחלה שכל משהו בלוע מותר להשתמש בו לכתחלה וכמו שאמרו בשני של ע\"ו ל\"ג א' בקנקנים של גוים גוי נותן לתוכם יין ישראל נותן לתוכם מים ואינו חושש ר\"ל נותן לתוכם מים ושותה מהם וכן התירו ליתן לתוכם שכר וציר או מורייס מפני שהיין הבלוע לשם מועט ואי אפשר לבא לידי נתינת טעם והוא הדין לכל כיוצא בו שנבלע בתוך הקדרה שמותר להשתמש בה לכתחלה אף בבת יומה הואיל ואי אפשר לבא בה לעולם לידי נתינת טעם במה דברים אמורים בכלי שדרכו להשתמש בו היתר הרבה כגון קנקנים שהזכרנו וכגון קדרה שאין כאן חשש להיות משהו זה נותן בו טעם אבל כלי שאין דרך להשתמש בו אלא מעט כגון קערה יש לחוש במשהו זה לנתינת [טעם] ואסור ומ\"מ אם אינו בן יומו אף בזה מותר לכתחלה שכל משהו בלוע ופגום מותר לכתחלה:",
+ "יש צדדין שמקצת האוכל אסור ומקצתו מותר כגון טפת חלב שנפלה על חתיכה מחתיכות הקדרה ונתנה טעם באותה חתיכה שאם יש שם ששים כנגד החתיכה הכל מותר ואותה חתיכה אסורה כמו שיתבאר בפרק כל הבשר הא למדת לפי מה שכתבנו שיש צדדין שהאוכל והכלים אסורין ויש צדדין ששניהם מותרין ויש צדדין שהאוכל מותר והכלים אסורים ויש צדדים שהאוכל אסור והכלים מותרין ויש צדדין שמקצת האוכל אסור ומקצתו מותר ויש צדדין שמקצת הכלים אסורים ומקצתם מותרים:",
+ "לקצת רבני צרפת ראיתי בתשובת שאלה על אותו כסוי שמכסין בו את הקדרה שהיא חולבת ונתנוה על קדרת תבשיל של בשר רותחת או בהפך שמשערין בששים לפי מה שבלעה היום באומד הדעת ומתירין את התבשיל בשיעור ששים ואוסרין את הכסוי ומ\"מ לדעתנו זו פסקה מעט מענין התבשיל אין צריך אומד שפליטת בליעתה למטה הימנה בשהייה מועטת רחוקה היא ומיעוטא דמיעוטא ואין דין תתאה גבר נאמר אלא בנגיעת אוכלין אבל הכסוי ודאי ראוי להזהר ממנו:",
+ "כלי האסור והוא צונן אסור לאכול בו צונן עד שיקנחנו משמנינותו אבל אם קנחו משמנינותו יש מי שמתיר לאכול בו צונן אף בלא הדחה ומגדולי המפרשים אוסרים עד שידיח ואם נשתמש בלא הדחה אם בדבר יבש נשתמש מדיח או גורר ואין צריך קליפה ואם הוא דבר לח מותר בדיעבד:",
+ "היה הכלי האסור חם ונשתמש בו ביבש קולף ויש אומרים נוטל את מקומו ואם לח הכל אסור וכן סכין האסור שחתך בו דבר חם טעון נטילת מקום ואם דבר חריף אע\"פ שהוא צונן כאתרוג וצנון קולף ואם צונן מדיח או גורר כגבינה בסכין של בשר ודומיהם וכן בשר וגבינה שנגעו זה בזה:",
+ "מתוך כך אסרו הגאונים שלא להשתמש לכתחלה בכלי האסור אפי' צונן שמא ישכח מלהדיח ומגדולי המפרשים כתבו שאם היה דבר שאין דרך לאכלו בלא הדחה כגון בשר חי מותר וכן כלי שאין דרך להשתמש בו בלא הדחה מותר להשתמש בו איסור צונן לכתחלה:",
+ "שפוד שצלו בו בשר שלא נמלחה כראוי גדולי המפרשים כתבו שהשפוד בולע מן הדם הזב עליו מצד הבשר העומד בעליונותו ומתוך כך אין אדם רשאי להשהות בשר הצלי על השפוד אלא תיכף שהסירו מעל גבי האור יסיר הבשר מעל השפוד שאם ישהנה על השפוד יפליט השפוד ויבלע הבשר ממנו ומ\"מ יעבירנו תכף ועד שהוא זב אינו בולע:",
+ "חכמי האחרונים אסרו מטעם זה לנער את הקדרה בשפוד או להפך בו בשר שבמחבת שהשפוד בלוע מן הדם ופולט בשעה זו ומ\"מ מותר להשתמש בו לכתחלה בדרך צלי שאפי' יפלוט את דמו זב הוא על ידי האור ועוד שהרי הבשר זב קודם שיתחיל השפוד לפלוט וכל עוד שהוא זב אינו בולע:",
+ "סכין שחתך בו חלבים ואח\"כ חתך בו בשר ישפשף את הבשר יפה יפה וכבר כתבנו ענין זה עם שאר דברים הצריכים לבאר כאן בענין הסכין האסור בפרק ראשון ח' ב' הא למדת שיש איסור שאוסר תערובתו מכל וכל ויש שמצריכין קליפה ויש שמצריכין נטילת מקום ויש שמצריכין הדחה או שפשוף או גרירה הכל לפי מה שהוא:",
+ "הרבה דברים נאמרים באיסורי הכלים מלבד אלו שהזכרנו וכן כלי איסור שנתערב בשל היתר אם הוא בטל או שמא דנין אותו בדבר שיש לו מתירין אחר שיש לו תקון בהגעלה וכן רבו הדברים בענין הכשר הכלים והכל יתבאר במסכת ע\"ז פרק אחרון בע\"ה:",
+ "יש בענין זה צד ששי והוא שאין האיסור מתבשל עם ההיתר בקדרה אחת ואינו נצלה עמו בשפוד אחד ולא בתנור אחד ולא נוגע בו ולא מתערב עמו על ידי פליטת כלי אלא שנתערב בו על ידי מליחה ר\"ל שנמלח האיסור עם ההיתר שחום המליחה מפלטת ומבלעת כחום האור וכיצד הוא דין זה המליחה הרי הוא כצלי וכל מה שנאסר בצלי נאסר במליחה ואצ\"ל בירך שנמלח עם הגיד עצמו שזורקו ומותר שהרי אף בבשול אנו אומרים כן אלא אפילו נמלח עם שומן הגיד וקנוקנות שבו קולף ואוכל אבל אם נמלח בשאר החלבים האסורין מן התורה שהם מפעפעים הרי זו אסורה אא\"כ היה הגדי כחוש או שיש ששים לבטלו ושאר האיסורין נדונין לענין זה כמפעפעין כמו שביארנו בצלי:",
+ "באיזו מליחה אמרו במליחה שאפשר לומר עליה בבשר שאינו נאכל מחמת מלחו הא בפחות מכן אינו צריך אלא הדחה בעלמא ומה שאינו נאכל מחמת מלחו יש מי שפירש בו שנמלח הרבה כעין שמולחין אותו להצנעה או להוליכה בדרך לסחורה שאינו נאכל אלא בתורת בשר מליח אבל נמלח מליחה הצריכה לקדרה אע\"פ שאדם מעכבה בדרך זה שנים או שלשה ימים מ\"מ הואיל ונאכלת בתורת בשר שאינו מליח אין דנין במליחה זו הפלטה ויש אומרים שאינו נאכל יפה בלא הדחה גדולה מחמת המלח שבו וכל שאוכלו בלא תקון זה טעמו פגום ומצער ואחרוני הרבנים פרשו בענין זה עקר הדברים והוא כל שאינו נאכל עם מלחו כלומר שהצלי אע\"פ שאינו צריך מליחה אדם נוהג למלחו מעט והוא נאכל עם המלח שבו ואין אדם צריך לזרקו ומליחה כזו אינה מפלטת ואם נמלח איסור עם היתר מליחה כזו די לה בהדחה אבל מליחה הצריכה לקדרה הואיל ואין הבשר נאכל עם אותו המלח הרי הוא מפלטת ואוסרת על הצדדין שביארנו והראיה שהרי בענין קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח אמרו דאמר שמואל מליח כרותח וכן בהנהו אטמאתא דאימלחן בגידא דנשיא אסרום מדין מליח כרותח וכן ברב מרי דאימלחא ליה בשר שחוטה בהדי נבלה אסרוה מדין מליח כרותח ואי אפשר להעמיד את כל אלו בדמלח לארחא אלא שאינן ראיות מוכרחות שמא כל אלו להצנעה נמלחו אלא שיש ראיה שאם תאמר שהנמלח לקדרה אין אומרין בו שאינו נאכל מחמת מלחו למה אמרו סתם שאין מולחין בכלי שאינו מנוקב ולא היה להם לאסור אלא במליחה להצנעה אלא כל מליחה לקדרה אינו נאכל מחמת מלחו הוא וכן מליח שנגע באיסור חם או שנפל בתוכו דינו כצלי חם שנגע באיסור חם או שנפל בתוכו כמו שיתבאר ומ\"מ מלח בכלי האסור הסכימו חכמי הצרפתים שאפי' בבן יומו מותר שאין מליחה מפלטת את הבלוע בכלי אלא ששורפתו במקומו ולא נאמר מליח כרותח אלא בדבר רך:",
+ "יש בזה צד שביעי והוא שהאיסור יתערב עם ההיתר בכח פליטה הבאה מצד חריפות כיצד הכבוש והוא חומץ של איסור שנפל לתוכו בשר היתר או בשר איסור שנפל לתוך חומץ אסור מפני שדנוהו כמבושל והוא שאמרו כבוש הרי הוא כמבושל וכבוש ��ירושו בחומץ ויש מפרשים כבוש בחומץ ותבלין אבל אם היה חריפות אחד לבד כגון חומץ לבד או תבלין לבד או חרדל וכיוצא באלו יראה להם שדינו כדין צלי ויש שאין מצריך בה אלא קליפה ובפרק כל הבשר קי\"א ב' יתבארו פרטים ממין זה מענין סכין האסור שחתך בו צנון וכיוצא בו כמו שיתבאר:",
+ "יש בענין זה צד שמיני ואינו מעין אלו שהזכרנו שכל אלו שהזכרנו האיסור נכנס ומתערב בפנימיות ההיתר ונבלע בו אבל ענין זה שאנו מזכירין עכשיו הוא שהאיסור מתערב עם ההיתר שלא בפליטה ושלא על ידי שום חום אלא שנתערב איסור עם היתר ועומד האיסור בעצמו וההיתר בעצמו ואין האיסור ניכר ולא נודע איזה הוא ודבר זה מסתעף להרבה ענפים וכיצד הוא דינם אם היה איסור זה דבר שיש לו מתירים אינו בטל לעולם אפי' באלף ודבר שיש לו מתירין הוא כל דבר שאע\"פ שלא נתבטל והוא נאסר עכשיו מפני תערובת זה יש לו ולתערובת שלו היתר מצד אחר אם מאליו לאחר זמן כגון ביצה שנולדה ביום טוב ונתערבה שהכל מותר למחר וכגון חדש שנתערב בישן שיהא מותר לאחר הקרבת העומר אם מעכשיו על ידי תקונו כגון טבל שאפשר להפריש עליו ממקום אחר וכן מעשר שני שאפשר לפדותו או להעלותו לירושלים וכן הקדש שאפשר לישאל עליו בלא עבירה דהקדש טעות אינו הקדש וכן דבר הנאסר לו בנדר שהרי אפשר לילך אצל חכם להתיר בלא עבירה אדרבה מצוה בכך כמו שאמרו נדרים כ\"ב א' כל הנודר כאלו בנה במה וכל המקיימו כאלו הקריב עליה ואין הפרש בדבר זה בין איסורי תורה לאיסורי סופרים אלא אף באיסורי סופרים אינו בטל כמו שהתבאר במסכת יום טוב ג' ב' במוקצה ונולד וכן אפי' היה תערובת זה ספק כגון ביצה ספק נולדה ביום טוב ספק לא נולדה כמו שהתבאר שם נמצא שדין דבר שיש לו מתירין נאמר כשההיתר בא מאליו או שאינו בא מאליו אלא שבידו להביאו בלא צד עבירה בין באיסור תורה בין באיסור סופרים בין בודאי איסור בין בספק איסור אלא שיצאו מכלל זה הרבה דברים מהם שיצאו לנו מעקר התלמוד ומהם שנתחדשו לגאונים וכיצד הם דינין אלו כל דבר שמתערב בשאינו מינו נתבטל אע\"פ שיש לו מתירין שלא נאמר דבר שיש לו מתירין אף באלף לא בטיל אלא במינו ודבר זה יתבאר בתלמוד המערב בסדר זרעים בשביעי' פרק ששי וכן אתה למד דבר זה בהדיא במסכת נדרים בשמועת טבל ומעשר שני וחדש ואני אומר שאף תלמוד שלנו מעיד עלינו שכן שאלמלא כן מה חומר בחמץ בפסח על שאר איסורין הרי מצד דבר שיש לו מתירין ראוי להחמיר בו אלא שלא נאמר דבר שיש לו מתירין אלא במינו ומעתה חמץ בפסח לא מצד דבר שיש לו מתירין נאמר בו שאינו בטל שא\"כ בשאינו מינו מיהא היה בטל אלא חומר הוא שהחמירו בחמץ משום דלא בדילי אינשי מיניה וגדולי המחברים תלו הטעם בדבר שיש לו מתירין ולא יראה לי כן:",
+ "וכן יתבאר כן בתלמוד שלנו מן הטבל שבשאינו מינו בנותן טעם כמו שהתבאר במסכת ע\"ו ואע\"פ שכבר הוא נמנה בכלל דבר שיש לו מתירין הואיל ובידו לתקנו כמו שהתבאר במסכת נדרים ואע\"פ שהעמידו אותה שמועה בשאין לו מתירין כמו שיתבאר בסמוך מ\"מ סתם נאמרה ולא הוצרכו להעמידה בשאין לו מתירין אלא מתוך שלא הוזכר בו טעם בידו לתקנו ואע\"פ שאמרו באשה ששאלה מים ומלח לעיסתה כרגלי שתיהן ואין מים ומלח בטלין לגבי עיסה משום דבר שיש לו מתירין והרי מים ומלח בעיסה מין בשאינו מינו הוא אותן הדברים לא לענין אכלה נאמרו שא\"כ לא הוצרך דבר שיש לו מתירין שהרי יש כאן נתינת טעם אלא שהיה לנו לומר בענין תחומין שיהא הענין הולך אח�� העקר ולא יהא הטעם מעכב ובא להשמיענו הואיל ובאותן נצטרף דין דבר שיש לו מתירין עם נתינת טעם שאינו בטל לענין תחומין וגדולי פורווינצא מתרצים בחבוריהם שמים ומלח לגבי עיסה מין במינו הוא שאין האוכל נעשה כתיקונו אלא בשלשתן וכן כתבו בחלב ושומן בבשר הואיל ועומדין יחד מין במינו הוא אע\"פ שהם שני שמות ואף גדולי הרבנים כתבו סברא זו השניה בשני של פסחים בשמועת חמץ בזמנו:",
+ "אף כל דבר שיש לו מתירין אלא שאי אפשר לבעליו להביא אותו דבר להיתר אלא בהפסד או הוצאה אינו בכלל דבר שיש לו מתירין ונתבטל אע\"פ שהדבר יש לו מתירין לשאר בני אדם שאין להם בזה הפסד או שאין זה הוצאה אצלם ודבר זה נתחדש לאחרוני הרבנים ממה שאמרו במסכת ע\"ז על הטבל מפני מה החמירו בו לומר שבמינו במשהו ופירשו הטעם מפני שכהיתרו כך איסורו והואיל והיתרו בחטה אחת שפוטרת כל הכרי אף איסורו כן והוקשה להם עליה מה הוצרך לטעם זה והלא היה יכול להשיבו מטעם דבר שיש לו מתירין אלא שהעמידוה בשאין לו טבל ממקום אחר ולא הצריכו לו לקנות כדי להפריש על זה שנתערב וכן נסעדו להם משמועות שבמסכת חלה פ\"ג מ\"ט ושבפרק הזהב נ\"ג א' וכבר נרמזו בחבור זה ובחבורנו במסכת ע\"ז בפרק ראשון:",
+ "נמצא צד אחר מתילד מזה והוא שאם אי אפשר לו לזה לתקנו כגון שנדר ואין לו חכם להתירו כיוצא בזה אע\"פ שהדבר בכללו אפשר לתקנה לרוב בני אדם הואיל ואין בידו לתקנה אין לו מתירין הוא ונתבטל יש אומרים שכל שמתירין שלו אי אפשר שיבואו על ידי עצמו והוא צריך בתקונה לממון של אחרים אע\"פ שמזומן לו אינו נקרא דבר שיש לו מתירין ונסעדים בה משמועות שבפרק הזהב בבבא מציעא כבר נדחית סברא זו בחבור זה כמו שכתבנו שם:",
+ "דבר שאין מתירין שלו באין בודאי אלא אפשר שיבא לידי היתר ואפשר שלא יבא הסכימו חכמי האחרונים שאינו בכלל דבר שיש לו מתירין והרי הוא בטל כיצד ביצה או גבינה של ספק טרפה שנתערבה והרי שמא תלד הבהמה או תטעון התרנגולת אחר כן או תשהא שנים עשר חדש ויבא לידי היתר הואיל ומ\"מ אין היתר זה בידו ושאין ההיתר בא בודאי הרי הוא בטל:",
+ "יש בדין זה צד אחר אלא שאינו בדבר שנתערב גוף איסור בהיתר באוכל עצמו אלא שנתערב במכשירי האוכל איסור בהיתר והוא שכל שנתערב ברוב היתר והאיסור כלה והולך אע\"פ שהוכשר האוכל בו ונעשה על ידו אין זה בכלל דבר שיש לו מתירין והוא מבואר במסכת יום טוב ד' ב' בעצים שנשרו מן הדקל ויש אומרים בזו דוקא באיסורי סופרים הא כל שכל המכשיר מדבר האיסור אין לו בטול בתוך האוכל הואיל וכל הכשרו בא על ידו שהרי תנור שהסיקו בעצי הקדש אמרו בפסח ראשון כ\"ז ב' שהפת אסורה מפני שאינו בטל:",
+ "דבר שאין ודאי איסור לרוב העולם אלא לזה לבד ואף לזה הוא דבר שיש לו מתירין הואיל ואין איסורו שוה בכל אף בודאי איסור אין ספק שלו בכלל דבר שיש לו מתירין ואף בעינו הותר והוא מה שהתירו ספק בא מחוץ לתחום אע\"פ שיש לו מתירין ואין צריך לומר בעירבו:",
+ "יש לי צד אחר מכח אותה שמועה והוא שלא נאמר דין דבר שיש לו מתירין אלא במה שהוא איסור גמור בעינו באותה שעה ונתערב והואיל ויש היתר לאיסורו אפי' אם הוא בעינו אינו מתבטל בעירובו שהרי הנחנו לו מקום מצד אחר לגבות הימנו אכילתו הא כל שיש לו טענה להתירו אף בשהוא בעינו אין מעכבין לו מצד היתר הראוי לבא וכל שכן בעירובו:",
+ "יראה לי עוד בדין זה שכל שמתיריו באים על יד�� שאלה ואין פתחי שאלתו מצויים אינו בכלל דבר שיש לו מתירין והוא שאמרו בתרומה שאע\"פ שיכול לישאל עליה אינה בדין יש לו מתירין כמו שכתבנו במסכת נדרים בפרק ירק ואע\"פ שההקדש נקרא דבר שיש לו מתירין מצד שאפשר לישאל עליו יראה לי הטעם שההקדש הואיל ומצד נדבת לבו הוא בא טעותו מצויה ופתחיו מרובים אבל התרומה מצד חיוב היא ואע\"פ שיכול לישאל עליה אם ימצא לו פתח על דרך הזרות על הדרך שביארנו שם מ\"מ אין הפתחים מצויים בה כל כך ובחרטה לבד אין שאלה לא בתרומה ולא בהקדש שאין היתר שאלתם אלא מצד טעות:",
+ "היה איסור זה בעל חיים כגון ספק טרפה שנתערבה עם כמה בהמות שבמינה ולא הוכרה אף זו אינה בטלה לעולם ומ\"מ אם התפזרו שלא מכחו מותרין ואם פירשו מקצתן במקום אחד שלא בפזור ומקצתן במקום אחר לוקחין מן המועטין שכל הפורש מן הרוב פורש ואם סבב הוא את הפזור או שהיה גורם לו איסור ואם נשחטו הלך חשיבותן ובטל אפי' אחד בשנים ואם נאבד אחד מהן השאר מותרין ויש אומרים אף כשנאכל שאני אומר אותו של איסור נאבד והוא שלא אבדו הוא במזיד ואם אבדו הוא לא הועיל ודבר זה מתבאר במסכת זבחים:",
+ "היה האיסור נודע מקומו ולא נתערב עם ההיתר אלא שהיה האיסור בצד ההיתר ולקח מאחד מהם ולא ידע מאיזו שבהם אסור ואין זה בטול שעל כגון זה אנו אומרין אף על דברים שאינם חשובים כל דקבוע כמחצה על מחצה דמי כגון תשע חנויות וכבר ביארנו ענין זה למעלה צ\"ה א':",
+ "היה האיסור דבר חשוב כגון חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים אין זו בטלה לעולם ואיזו חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים דוקא חתיכה מבושלת שהיא ראויה לאדם אחד נכבד:",
+ "היתה קטנה עד שאינה ראויה לכך או גדולה עד שאין דרך להניח כיוצא בה לפני אדם אחד אין זו נקראת ראויה להתכבד שהרי אף הגדולה עומדת ליחתך וכן כל שאינה מבושלת אינה קרויה ראויה להתכבד וכך הורו רבותי למעשה ואף לקצת גדולי הדור מצאתיה כן בחבוריהם ואף למי שמפקפק בכך בהמה שלמה מיהא אינה קרויה ראויה להתכבד שהרי בפרק התערובות במסכת זבחים ע\"ב א' במה שאמרו שם בשור הנסקל אפי' אחד ברבוא כולם ימותו הקשו וליבטיל ברובא והוצרכו לתרץ בסוף הסוגיא דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי וכן מוכרח שם שאינו בכלל את שדרכו לימנות אע\"פ שהוא בכלל כל שדרכו לימנות כמו שהמשיך בקושיא וליבטיל ברובא הניחא למאן דאמר כל שדרכו שנינו כלומר שכל שדרכו לימנות הוא נקרא חשוב ואינו בטל ניחא שאף זה מכל שדרכו הוא ר\"ל שסתם בני אדם מקפידין למכרו במנין ושלא באומד אע\"פ שהנכבדים והעשירים אין קפדים בכך כגון זה שהם מוכרים עדרים עדרים לפעמים אלא למאן דאמר את שדרכו כלומר שמיוחד בכך שאין שום אדם מוכרו אלא במנין הרי זה אינו מדין זה אלמא שאף מאת שדרכו לימנות אינו וכן פירשו גדולי ההר שאין קרויה ראויה להתכבד אלא מצד חשיבות ושומן מופלג ועוד יתבארו פרטים מחלוקה זו למטה ובכלל זה אגוזי פרך והדומים להם על הדרכים שביארנו בעניניהם במסכת יום טוב ג' ב' יש מי שאומר שלא סוף דבר באלו אלא כל דבר שאף העשירים מדקדקים למכרו במנין והוא שנקרא בלשון תלמוד את שדרכו לימנות כמו שביארנו אינו בטל ומ\"מ היה דרך העשירים שלא להקפיד ולמכרו במנין אע\"פ שרוב העולם מדקדקים בכך והוא הנקרא בלשון תלמוד כל שדרכו לימנות בטל והעיקר שאף הראשונים בטלים ואין חוששין לדרכו לימנות כלל אלא לדברים החשובים במנין כמו שביארנו במסכת יום טוב אלא ש��ש לפרש את שדרכו לימנות בדברים החשובים במנין:",
+ "היה האיסור בריה אינה בטילה לעולם ומהו בכלל בריה כל שיחלק ושמו עליו כגון חלב ובשר שאף מעט ממנו נקרא חלב ובשר אין זה בריה אבל כל שיחלק ואין שמו עליו כגון גיד שכשהוא שלם נקרא גיד וכשהוא נחתך נקרא חתיכת גיד וכן נמלה וכיוצא בה נקרא בריה וכגון שהיא אסורה מצד עצמה הא בריה המותרת שקבלה איסור מחמת סבה כגון שור הנסקל ותרנגולת שנטרפה או שנתבשלה עם הנבילה אין זו בריה כמו שיתבאר בסוף פרק זה ק\"ב ב' בענין צפור טהורה וטמאה וכן אינו נקרא בריה אלא כל שהיה לו חיות אבל חטה של כלאי הכרם אע\"פ שכשנחלקה אין שמה עליה ושהיא אסורה מצד עצמה אין זו בריה כמו שהתבאר במסכת מכות פרק אחרון י\"ז א' נמצא שאין קרוי בריה אלא בשלשה תנאים והם בריית נשמה ושאיסורה מתחלת ברייתה ושתחלק ואין שמה עליה ומ\"מ זו האחרונה ר\"ל שתחלק ואין שמה עליה לא הוזכרה בגמ' בהדיא אלא שבתוספות כתבוה ממה שהוקשה להם מה בין חלב לגיד שלא יהא החלב נקרא בריה שלא ליבטל כדין הגיד ותירצו שהחלב אף לכשנחלק שמו עליו כמו שביארנו וצריך שתדע שהבריה שנתרסקה או אפי' חסר ממנה אבר אינה קרויה עוד בריה שאין בריה אלא כשהיא שלימה ומה שאמרו האיברים אין להם שיעור פי' לענין טומאה אבל לאכילה דוקא בכזית וכמו שאמרו במסכת מכות ט\"ז ב' ריסק תשעה נמלים ואחד חי ר\"ל שלם והשלימו לכזית לוקה שש:",
+ "הביצה יראה מסוגית מסכת יום טוב ג' ב' שאינה קרויה בריה והוא שאמרו שם בביצה שנולדה ביום טוב נתערבה באלף כלן אסורות ואתינן עלה משום דבר שיש לו מתירין הא לאו הכי בטלה וכן הדעת נותנת שהרי אין ליחס לה חיות ויש מוכיחין מסוגיא שבכאן שהיא קרויה בריה כמו שיתבאר בסמוך בשמועת ביצה בששים וכו' ורוב מפרשים מסכימים לדעת ראשון וגדולי החכמים מסכימים שהבריה בטלה באלף ממה שאמרו בתלמוד המערב במסכת תרומות פרק בצל הורי ר' יוסי בהדין עכברא אחד לאלף ויש שפירשו שהיא בטלה בתשע מאות וששים ממה שראו במסכת תרומות פרק בצל פ\"י מ\"ח דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בטמא משקל עשרה זוז ביהודה שהם חמש סלעים בגליל אסור ופירושו בשנתערב גופו של דג טמא בתוך גרב של דג טהור ואינו ניכר ביניהם שאוסר את כלם משום בריה שאלו מחמת הפליטה בטל היה בששים ובשיעור זה אוסר את הגרב ופירשו בתלמוד המערב שבשיעור זה הוא אחד בתשע מאות וששים ואני תמה היאך התירו בשיעור זה והיה להם לומר בתשע מאות וששים ועוד שהרי שיעור זה האוסר הוא בתשע מאות וששים ונסח תלמוד המערב בזה הוא כך כמה סאה עבדא כ\"ד לוגין כמה לוגא עבדא תרתין ליטרין וליטרא עבדא מאה זוזין ונמצא סאתים עולים תשעים וששה מאות והרי עשרה של איסור הם אחד מתשע מאות וששים אלא שעיינתי באותה משנה והיא שנויה חסרה ר\"ל כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בטמא משקל עשרה זוז ולא נאמר בה לא מותר ולא אסור ונראה שהם מפרשים שבשיעור זה הוא מותר ולדעתם זה שאמרו בעכברא אחד לאלף כך היה מעשה והוא הדין שהיה מתיר בתשעה מאות וששים ומ\"מ אין למדין ממנו לשאר איסורי משהו שהרי בדבר שיש לו מתירין אמרו אפי' באלף לא בטיל ובבעלי חיים בשור הנסקל אפי' אחד ברבוא ובסתם יינן אמרו בתוספתא טפה של יין נסך אוסרת יין שבחבית ושבבור ויש מפרשים שאין לבריה בטול לעולם אף באלף ומשנה זו פירושה לענין צירו ואף לשון המשנה דג טמא שכבשו וכו' אם יש בטמא משקל עשרה זוז וכו' דג טמא וצירו אסור ��מ\"מ לענין צירו פסקו רוב פוסקים כר' יהודה שאמר שם רביעית בסאתים והוא אחד מקצ\"ב כמו שיתבאר והראיה שהרי עכברא אי אפשר שלא הוכרה אלא שלא נאמר אלא לענין פליטתה שממתקת את החריף והיה סבור לשערה באלף אלא שאין הלכה כן והדברים רופפין:",
+ "כל איסור שאינו מאחד מדרכים אלו הנזכרים הנכללים בצד שמיני שנתערב יבש ביבש מין במינו בטל ברוב אפי' אחד בשנים ואפי' לדברי סופרים וטעם הדבר שמן התורה מין במינו בטל ברוב הואיל ואין בו טעם ובשאינו מינו הולכין אחר הטעם וגזרו חכמים על מין במינו הבלול לילך בו לששים מגזרת מין בשאינו מינו אבל כשאינו בלול אין לגזור עליו משום מין בשאינו מינו שמין בשאינו מינו ניכר הוא וזהו שאמרו בפרק הזהב נ\"ג א' התרומה והבכורים עולים באחד ומאה מה שאין כן במעשר שני דבטיל ברובא וודאי רובא דוקא קאמר ומפני שהוא יבש ביבש במינו וכן יתבאר למטה במשנה השביעית גיד הנשה שנתבשל עם הגידין אם אין מכירו כלם אסורים ומשום דבריה הוא הא לאו משום בריה היה בטיל אע\"פ שאין שם ששים שהרי סתם הדברים עם שאר הגידים של אותה בהמה קאמר:",
+ "וכן במסכת זבחים פרק התערובות ע\"ח ב' בשמועתו של רבא אמור רבנן ברובא ופירשוה במין במינו אלא שיש שפרשוה בבשול ומן התורה ומ\"מ מה שהתרנו בזו יש אומרים דוקא לאכול כל אחת בפני עצמה אבל אם בשלן יחד הרי היא כשאר איסורין הנבללים ויש חולקים בזו אחר שכבר נתבטל וכן מין בשאינו מינו הואיל וניכר הוא אסור לעולם ואי אפשר שאינו ניכר שיעורו בששים אף בדרך זה במה דברים אמורים באיסורים שהלכו בבלילתן לששים ומסרך טעם אבל החמורים מאלו ושאין איסורן מסרך טעם שהרי אף בלא נתינת טעם נאסרו אף יבש ביבש אינו בטל בפחות משיעורו שהרי תרומה יבש ביבש הוא והולכין למאה וכן ערלה וכלאי הכרם במאתים וכן חמץ בפסח אינו בטל לעולם אף יבש ביבש:",
+ "ויש מי שאומר שאין קולא ליבש ביתר מבלול ואין בטול לעולם ביבש אלא במה שהוא בטל בבלול אם בששים אם בשיעור אחר ומה שאמרו בפרק הזהב נ\"ג א' דבטיל ברובא פירושו ברוב הראוי לבטלו והוא ששים ואף גדולי הרבנים פרשוה שם כן ובדמיון מה שאמרו למטה במשנה השביעית וכן חתיכת נבלה שנתבשלה בין החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם ואם אינו מכירה כלן אסורות והקשו בה וליבטיל ברובא עד שהעמידוה בראויה להתכבד וודאי האי ברובא בששים הוא שהרי נתבשלה ונתנה טעם אלו נתבטלה בפחות מששים ואף באותה של גיד שהזכרנו כן שהרי היא שנויה לדעת האומר יש בגידין בנותן טעם ואם כן ברובא דקאמר פירושו בששים ומ\"מ אנו מפרשים כן אם אינו מכירה אע\"פ שיש שם ששים ונמצא שאין שם איסור מצד פליטה כלן אסורות מצד עירוב של עצמה ומתוך כך הוא מקשה אחר שאין כאן איסור מצד פליטה ונתינת טעם באחרות ואין כאן לחוש אלא מצד שנתערבה היא עצמה באחרות בלא נתינת טעם להם תבטל היא אצלם אף ברובא כלומר שהרי זו אף בנתערבה עמהם בלא בישול דינה ליבטיל ברוב אפי' חד בתרי וזהו שלא אמר תבטל בששים של היתר מצד תערובת עצמה דיה ברוב אחר שאין טעם איסור באחרות ואלו הוצרכו לששים ודאי היה אומר תבטל בששים שבטול בששים אינו קרוי סתם בטול ברוב וכבר הורו בה כמה חכמים למעשה כדעת זה בהיתר מהם שאירע בדורות הראשונים בהר שנמצאת אווז טרפה בין האחרות והוכרה האווז אלא שנתערבו ראשיהן וקרביהן ובני מעין שלהם והתירום אע\"פ שנתבשלו ביחד הואיל וכבר נתבטלו וכן בנארבונה שנמצאת בהמה אחת טרפה ��בית המטבחיים אלא שנתערבו הכרכשות והטחולים והתירום ועוד אירע בהר שנמצאת סירכא בריאה אחר שהניחה הבודק בחזקת כשרה ולא נודע מאיזה כבש היתה והיו שם שלשה כבשים ונמצא שהאחד מהם היה טרפה ולא הוכר והתירו את שלשתם ומפני שלא דנו אחד מהם בחתיכה הראויה להתכבד אם מפני שעדין היו שלמים וכמו שכתבנו למעלה אם מפני שלא היו חשובים כל כך במינם וכדעת האחר שהזכרנו והיה ביניהם מי שמפקפק לדונה בראוי להתכבד אלא שבא בהיתרה מחמת שכבר נאכל האחד שלא בידיעה כענין טבעת של ע\"ז האמור בפרק התערובות ע\"ד א' שהוא נאמר אף באיסורי אכילה כמו שיתבאר ומ\"מ היה שם מי שהיה מהנדס בדבר אלא שהודו להם שכל שפירש משם הואיל ובשעה שפירש לא נולד הספק שהותר אבל במה שנשאר לשם היו מפקפקין וסוף הדברים נמנו וגמרו שאף הנשאר ואף בלא נאכל מהם כלום הותר הכל אחר ששלשתם היו ביחד במקולין אלא שאמרו שאלו היו שם חתיכות ראויות להתכבד בשעה שנולד הספק שהם אסורות אא\"כ הטבח חותכם שלא בכונת בטול עד שלא יהיו ראויות להתכבד ואנו כבר ביארנו שחתיכת בשר חי אינה ראויה להתכבד שהרי בגמ' כשהזכירה בסוגיא הבאה בפרק זה על המשנה השביעית במבושלת הזכירה וכן שענין לפני האורחים אין לו מקום אלא במבושלת:",
+ "אף בבלול יש בו צדדין ליבטל ברוב אפי' אחד בשנים והם איסורי סופרים שאין להם עקר בתורה ר\"ל שלא נאסרו מחשש איסור תורה והם חלת חוצה לארץ וגבנה של גוים ובשולי גוים ויש מחמירין באלו להצריכם ששים חוץ מחלת חוצה לארץ ועקר דבר זה רמוז במסכת יבמות פרק הערל פ\"ב א' בשמועת שתי קפות שנחלקו ריש לקיש ור' יוחנן דריש לקיש בעי רבויא אף בדרבנן ור' יוחנן לא בעי רבויא בדרבנן אלמא כלהו מודו דברבויא סגי ומ\"מ כשתעיין שם בביאור הסוגיא אין ממנה הכרח ולא עוד אלא שאף זו העמידוה בשלישי של פסחים מ\"ד א' בתרומה דרבנן ובארץ שיש לה עקר מן התורה ומחשש תרומה של תורה ואפי' הכי סגי ליה ברוביא וזו אינה אלא מפני שאינה אלא ספק תערובת ומה שהקשו לו ממקוה דסגי ליה ברבויא בזו מפני שאין בו איסור אכילה אבל איסורי אכילה לא ומ\"מ בחלת חוצה לארץ הקלו שאמרו עליה בהדיא מבטלה ברוב אלא שהראשונים מדמין לה כל כיוצא בה מאיסורי סופרים שלא באו מחשש איסורי תורה:",
+ "כל איסור שאינו נימוח שנתערב כגון חתיכה בחתיכות ושאר דברים של יבש ביבש ונתבטל יש מי שאומר שצריך להרים אחת ולהשליך לכלבו שלא יראה כאוכל את האיסור:",
+ "ודבר זה אינו לא אמרו כן אלא באיסורין שהם מתנות כהנה והוא מה שאמרו במסכת ערלה פ\"ב מ\"א התרומה ותרומת מעשר של דמאי והחלה והבכורים עולים באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים אבל ערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ואין צריך להרים ופרשו הטעם בתלמוד המערב שלא אמרו צריך להרים אלא מפני גזל השבט הא בשאר איסורין אף באיסורי הנאה אינו צריך כל שנתבטל התורה התירתו:",
+ "ואחר שהארכנו בדברים אלו דרך כללים נשוב לפסקים היוצאים לנו מן הסוגיא דרך פרט ויתבארו בקצת פרטים הרבה ענינים שלא פירטנום בכללים אלו:",
+ "כל שאמור בו דין ששים הוא מפני שכך שיערו חכמים שהאיסור אדם מרגישו בהיתר כל זמן שאין בהיתר ששים לבטל טעמו אם כן כל זמן שיהא הדבר באפשר להתברר אם נתן האיסור טעם בהיתר אם לאו אין צריך לשער בששים אלא לטעום את התבשיל וכיצד יטעמנו והרי שמא ירגיש טעם האיסור ונמצא עובר אם איסור זה תרומה שפלטתה קדרה כגון שבשל חלין בקדרה שבשל בה תרומה ששיעורה בנותן טעם הואיל ואינה בעין יטעום לה כהן אם הוא מין בשאינו מינו ואם הוא איסור כללי כגון חלב וכיוצא בו אם הוא מין בשאינו מינו שהטעם ניכר ונרגש יטעמנו נחתום גוי ועל זו אמרו כולכית באלפס הואי ואמר להו ליטעמיה קפילה ארמאה ופירו' דג טמא שנתבשל באלפס של בשר והיה מין בשאינו מינו והטעם נרגש בו שאלו בדגים לא היה הטעם נרגש בו שהרי מין במינו היה וכן אתה צריך לפרשה בבשול שאם בטגון כדרך אלפסין שלנו ודאי די היה לו בקליפה כדין צלי הואיל ואין השמן מכסה עליהם כמו שכתבנו למעלה ונחתום זה ענינו גוי הרגיל לבשל תמיד תבשילים למכור שהוא בקי ומומחה בכך ויש אומרים שלא סוף דבר מומחה אלא אף לסתם בני אדם וממה שאמרו כאן טעים לה כהן ולא אמרו כהן קפילא וכן שבשמועתו של רבא נאמר מין בשאינו במינו והיתרא בטעמא אלמא כל שאין כלל הטועמים מרגישים בו אינו טעם ואף לכשתמצא לומר קפילא דוקא נראה להם לומר שלא הצריכו בקפילא אלא בגוי ובאיסור כללי כגון חלב וכיוצא בו שמא האחרים משקרים אבל בתרומה שטועמה כהן אין צריך קפילא וכן כל כיוצא בה ולא יראה לי כן הרבה פעמים נתן האיסור טעם בדבר ולא יורגש אלא לבקיאים וזה שלא הצריכו לכהן קפילא סתם כהן מתוך שעוסק תמיד בכך בקי הוא ועוד שאם כדבריהם אף בגוי למה הצריכו לכך ואם מחשש שקרות הרי נחתום זה פירשו גדולי הרבנים שצריך שיזהרו שלא להודיעם שלענין איסור והיתר הם שואלים אותו אלא שיטעימוהו ויאמר דבר זה כמסיח לפי תמו אלא שהם חולקים לומר שאם הוא אומן בכך סומכין עליו שאינו רוצה להוציא עצמו מחזקתו ומ\"מ אף זו דוקא במה שביד ישראל אבל שאר עדויות שבאיסורין אין הגוי נאמן עליהם כלל אפי' להחמיר כמו שאמרו ביבמות קכ\"ב א' גוי שבא ואמר פירות הללו של ערלה הם של עזיקה הם אינו נאמן לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו ובתלמוד המערב אמרוה כן אף בשאינו רוצה למכרן והוא שאמרו על זו שהזכרנו משל פלוני לקחתים משלי הביאותים כלומר ואיני רוצה למכרם נאמן להחמיר דברי ר' וחכמים אומרים דברי הגוי לא מעלין ולא מורידין היה האיסור מין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו או מין בשאינו מינו ואין שם נחתום גוי משערים בששים ואם רצה שלא לבדוק בטעם ושיער בששים רשאי ולמדת לפי דרכך שמין במינו בטל כמין בשאינו מינו והרבה חולקים בה לפסוק שמין במינו אינו בטל בבלול כדעת ר' יהודה ולא נענו בדבר ואע\"פ שהם מביאים ראיה ממה שנחלקו אביי ורבא ע\"ז ס\"ו א' בחמרא חדתא וענבי דחד אמר בתר שמא אזלינן והויא ליה מין בשאינו מינו ובנותן טעם וחד אמר בתר טעמא והוה ליה מין במינו ובמשהו וכן בחמירא דחטי וחמירא דשערי אינה ראיה דהנהו משום דטבל ויין נסך במינן במשהו הא שאר איסורין לא ואע\"ג דרב ושמואל אמרו ע\"ז ע\"ג א' כל איסורין שבתורה במינן במשהו הרי נחלקו עליהם ר' יוחנן וריש לקיש ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כמו שהתבאר במסכת יום טוב ד' ב' וכן שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כמו שהתבאר במסכת עירובין מ\"ז ב' וכן שר' יהושע אמרה בפרק זה צ\"ח א' אף במין במינו ומראיית זרוע בשלה וכן ר' אליעזר בן יעקב בזבחים בפרק התערבות ע\"ט ב' בענין חרסן של זב וזבה וכן בשמועתו של רבא האמורה כאן ובכמה מקומות ומ\"מ בשאינו בלול אף ר' יהודה מודה שהוא בטל ברוב:",
+ "שיער בששים והיה אוכלו בחזקת היתר והרגיש בו טעם האיסור אסור שאין הטעם בטל לעולם ויתבאר זה ממה שאמרו בפרק זה צ\"ט א' יש בהן בנותן טעם בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהם להעלות באחד ומאה אסור שאין הטעם בטל לעולם:",
+ "היה בו פחות מששים ומ\"מ טעמו נחתום גוי והעיד שאין בו טעם איסור אין סומכין עליו ומ\"מ חכמי הדורות שלפנינו כתבו שדבר זה דוקא בשנמחה גופו של איסור שאין צריכים לששים כנגד כל האיסור מן ההיתר אבל לא נמחה גופו של איסור אלא שהוא ניכר וזרקוהו ואין בו לחוש אלא לפליטה שאין אנו צריכין מן הדין לששים כנגד כל האיסור אלא לששים כנגד הפליטה אלא שמתוך שאין אנו יודעים כמה פלט אנו מצריכין ששים כנגד כל האיסור כמו שיתבאר ובזו אם טעמו נחתום גוי והעיד שאין טעם האיסור נרגש שם סומכין עליו שרגלים לדבר שלא פלט בכל שיעורו והדברים נראין:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שהמליח הרי הוא כרותח של צלי וירך שנמלח עם שומן הגיד והקנוקנות קולף ואוכל הא בשאר החלבים ובבשר שמן אסור מפני שהם מפעפעים ומ\"מ כבוש בחומץ ותבלין הרי הוא תבשיל ויש חוככים להקל ולומר שהמליחה אינה מפעפעת ואף בשאר החלבים ובבשר שמן קולף והדברים זרים אדרבה מפעפע יותר מן הצלי על ידי מיחל היוצא משם שהוא כעין רוטב ואם לא כן היאך היה רבינא אוסר בשמועה זו ר\"ל בהנהו אטמאתא וכו' מחמת שהיה סובר דמליח כרותח דמבושל וכי עלה על דעתו להיות חום המליחה כחום הבשול אלא שהיה סבור שעל ידי הציר ובמיחל יהא הולך ונבלע בבשול:",
+ "כשמשערין שיעור זה של ששים מצרפין בזה הבשר והרוטב ודקדוקי הבשר שבה והוא הנקרא קיפה ומה שבלעה הקדרה מן הרוטב משעה שנפל שם האיסור אבל חרסי הקדרה אין מצטרפין בכך וזהו שאמרו כאן ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה איכא דאמרי בקדרה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה כגון שלא נודע שיעור האיסור שנפל שמשערים האיסור כמו שהוא עכשיו כשבא לפנינו ומשערין מה שבלעה הקדרה משעת נפילה עד עכשיו והלכה כלישנא בתרא ומ\"מ גדולי הרבנים דוחים את שתיהן הלשון הראשון מפני האחרון והאחרון ממה שנאמר למטה אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע שהם מפרשים ההוא זיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא ר\"ל קלחת שיש בתוכה תבשיל סבר רב אשי לשעורה במאי דבלע דיקולא לדון כל מה שבלע הקלחת משעה שנפל האיסור ואילך כאלו הוא עכשיו בעין ושלא לשער את האיסור אלא כמו שהוא עכשיו מצומק לפנינו ואמרו לו אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע כלומר שאף האיסור נצטמק והיה בו משעת נפילה שיעור גדול משל עכשיו אלא שמשערין את הכל כמו שהוא עכשיו ומתוך כך פסקו שאין מצרפין בזה לא חרסי הקדרה ולא מה שבלעה הקדרה שהרי אף האיסור נתמעט אלא משערין אותו כפי מה שהוא בשעה שבא לפנינו ורואין שיעור האיסור ושעור הרוטב והקיפה וחתיכות וכן עקר ואני אומר לשטתם שאין לומר כן אלא באיסור הנימוח שיש לומר כשם שנתמעט הרוטב כך נתמעט האיסור לפי חשבון ומ\"מ אם נתברר לנו שיעור האיסור כמה היה בשעה שנפל לקדרה וכן באיסור שאינו נימוח כגון בשר אלא שהוא פולט משערין בכל מה שבלעה הקדרה משעה שנפל האיסור ואילך אלא שחרסי הקדרה לדברי הכל אין מועילין כלל להצטרף להיתר ואף בענין ההוא זיתא דתרבא וכו' יש לנו בה פירוש אחר כמו שיתבאר:",
+ "ומ\"מ חכמי האחרונים מורים ובאין אף באיסור שאינו נימוח שאין מצרפין בהיתרו מה שבלעה הקדרה שמאחר שאין עכשיו ששים כנגד כל האיסור אע\"פ שהיה בו ששים בשעת הנפילה הרי כשנתמעט ההיתר חוזר האיסור ואוסרו כאלו נפל בו עכשיו ומביאים ראיה ממה שאמרו במסכת תרומות פ\"ה מ\"ט סאה תרומה שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה הא אם לא פחתה תרומה ופחתו חולין אסור ומ\"מ נראה לי שאין זו ראיה שהתרומה הרי היא בעין אלא שלא נודע מקומה אבל איסור זה שאין בו אלא איסור פליטה כבר פלט הרבה מן האיסור בשעה שהיה שם ששים וכשנתמעט הרוטב כבר נחלש כח הפליטה ויש לשערו במה שהיה שם בשעה שנפל ומ\"מ ראוי להחמיר בדבר ואף הגדולי המחברים פרשו מאי דבלעה קדרה שעומד בדפני הקדרה אבל הבלוע לא ומעתה צריך להזהר שלא יטול מן ההיתר בעודנו חם כל זמן שחתיכת האיסור נכרת בתוכו שלא יחזור את האיסור ויאסור את ההיתר שנתמעט וממה שנמשך אל זה הוא שאם נפלה חתיכה שיש בה חלב או שומן של גיד הנשה לקדרה והיה בקדרה בכדי לבטל כל חלב שבחתיכה צריך ליזהר שלא יסיר חתיכה זו עם חלבה מן הקדרה בעוד שהיא חמה שהרי כשיוצאה מן הקדרה תשאר חתיכה זו חמה ויתעורר חלב שבה לאסור את גוף החתיכה הואיל ואין בבשר שבחתיכה זו ששים כנגד החלב ואם החזירה בדיעבד ושלא בכונת בטול חזר להיתרו אלא אם כן הוא מבשר בחלב מ\"מ לענין מאי דבלעה קדרה גדולי המפרשים פרשו בה כגון שנפל כזית חלב לתוך ששים של היתר ונמוח אותו כזית וחזר לחצי זית וכן לא נמצא עכשיו בקדרה אלא שלשים זיתים אין אומרין שהחלב לא נימוח ביחד עם בליעת הקדרה אלא שהקדרה בלעה תחלה ונשאר כזית בפחות מששים ואסר אלא אומרים שמיחויה של זית ובליעת הקדרה הכל היה ביחד ולא היה החלב לעולם בפחות מששים:",
+ "זה שביארנו שאין חרסי הקדרה בכלל השיעור דוקא לקולא אבל כל שהוא חומרא כגון שבשל תבשיל של היתר בקדרה של איסור או של בשר בקדרה חולבת או בהפך צריך שיהא בתבשיל כשיעור כל הקדרה ומ\"מ לדעת גדולי המפרשים וגאוני ספרד הואיל והקדרה חוזרת להכשר על ידי ליבון אין צריך אלא לשער במה שפלטה באומד יפה:",
+ "אף זה שאמרנו שאין איסור אלא בכדי שיתן האיסור טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות לא סוף דבר בשהגיס את הקדרה או ניער וכסה עד שחתיכת האיסור נתכסית ברוטב או שברתיחת הקדרה נתפשט האיסור בכל הקדרה ובכל מה שבה אלא אפי' נדבק האיסור על חתיכה אחת מחתיכות ההיתר שבתבשיל ונבלע בה לפי שנמצאת החתיכה אסורה לדעת קצת וכגון שלא ניער ולא כסה כמו שיתבאר כל שהכניסה ברוטב אחר כן התבשיל מותר ואין צריך לשיעור ששים בכדי כל החתיכה אלא בכדי האיסור שאין אומרין חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב וגדולי הרבנים אוסרין ופוסקין חתיכה עצמה נעשה נבלה אף בשאר איסורין ולא נענו וכן יש מקילין לומר שכל שהחתיכה שנפל בה האיסור עומדת אף מקצתה התחתון ברוטב כדי הוא כמי שכלה בתוך הרוטב ואין נראה כן ודבר זה מתבאר בפרק כל הבשר ק\"ח א' בע\"ה:",
+ "העצמות ודברים שאינם ראויים לאכילה אם מצטרפין עם שאר הדברים הן לאיסור הן להיתר נחלקו בו המפרשים לשלש דיעות יש מי שאומר שהעצמות נחשבים ומצטרפים אם באיסור אם בהיתר שאם יש באיסור עצם צריך ששים כנגד כלו ואם יש בהיתר עצמות מצטרפין להעלות האיסור ונתבאר להם דבר זה משמועת זרוע בשלה האמורה למטה שאמרו בה בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן ויש מי שאומר שהעצמות שבהיתר מצטרפין להעלות איסור אבל עצמות האיסור אין נחשבים כלל ויש מי שאומר שאף עצמת האיסור מצטרפין עם ההיתר להעלות בשר האיסור וכך היא רמוזה בתלמוד המערב במסכת תרומות פרק סאה תרומה בקליפין של איסור שמצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור ומ\"מ מוח שבתוכם ודאי מצטרף הוא ע�� האיסור ודעתי נוטה להחמיר כדעת ראשון הואיל ובתלמוד שלנו נזכרה כן וכן שאין העצמות דומין לקליפין שהעצמות יש בהן קצת טעם מה שאין כן בקליפין ומ\"מ גדולי הדור נוטים לדעת זה האחרון ומפרשים שלא נאמר בשר ועצם בהדי בשר ועצם אלא דרך אסמכתא לשיעור ששים:",
+ "שיעור ששים זה שהזכרנו ברוב הדברים צריך ששים לבד חלק האיסור וכן הדין בגיד הנשה שנמוח לשם שהוא בששים של היתר כנגד הגיד וכן בשומן הגיד או בקנוקנות שבו אבל כחל והוא לשד השמן שהוא טעון קריעה וטיחה בכותל להוציא את החלב שבו כמו שיתבאר אם נתבשל בקדרה של בשר בלא קריעה וטיחה אינו צריך אלא לחמשים ותשע ושיהא הוא משלים לששים מתוך שגופו של כחל בשר הוא הרי הוא מצטרף עם ההיתר וכחל עצמו אסור ואם נפל לקדרה אחרת הרי הוא אוסר שמא עדין לא נפלט כל החלב ממנו ואין יודעין כמה נשאר בו ואוסר את הקדרה השניה גם כן עד שיהא בה חמשים ותשע כנגד כלו וכן כל איסור שנפל לקדרה והכירוהו וזרקוהו והותר השאר בששים אם נפל עוד לקדרה אחרת אסרה ובכחל מיהא אם אין בראשונה חמשים ותשע כנגדו שנאסר הכל יראה לגדולי הדור שהכחל עצמו נעשה נבלה שהרי הוא כבשר בחלב שכלם מודים בו שנעשה הכל כנבלה ומתוך כך צריך ששים ואין כחל מן המנין וכן יש צדדין שאף בכחל אנו מצריכין ששים ושאין כחל מן המנין והוא שאם נפל לתוך יורה של חלב צריך שיהא ששים בחלב שאין החלב נודע בו כל כך שנאמר שיצטרף לבטל בשר הכחל עצמו וסברא זו נמשכת למה שביארנו שטעם זה הוא מפני שגופו של כחל בשר:",
+ "כבר ביארנו שכשמשערין האיסור אין משערין באומד מה שפלט אלא בכל האיסור ואפי' באיסור חכמים כגון כחל אנו אומרין כן וגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר כן אלא באיסור שהוא אסור מצד עצמו ושאינו בא לידי היתר כמו שביארנו אבל דבר שמותר מצד עצמו אלא שבליעתו גורמת לאיסור זה והוא חוזר ובא לידי היתר כגון כף חולבת בקדרה של בשר שבאה לידי היתר בהגעלה וכן חתיכת בשר שלא נמלחה ולא הוכשרה מדמה במלחה על חתיכה מלוחה אחר שאותה חתיכה שהיתה מלוחה באה לידי היתר במליחה אין משערין אלא במה שיצא ממנה ואע\"פ שאין אנו יודעין אומדין אותה באומד יפה והיאך אתה משער בכלו והרי אתה מכשירו ונמצא היתר לפניך ואף הם הורו בה למעשה ונעזרו בה בקצת גאוני ספרד וגדולה מזו ראיתי לקצת מחברים שאין משערין בכלו אף בבשר האסור אלא בכחל לבד כמו שנזכר דבר זה בכחל דקאמר כחל בששים וכו' ועליו הוא אומר בדידה משערים וכו' מפני שדרך לצאת ממנו עקר מה שבתוכו והיינו דקאמר דאי במאי דנפק מניה היכי ידעינן כלומר הואיל ודרכו לצאת ממנו יותר משאר בשר וכן יש בהמות שהשד שלהן יש בהן חלב הרבה ויש שאין להם אלא מעט אבל בשר אחר אף של איסור אומדין בריוח ודיו וכל שכן בחתיכת בשר שלא נמלחה שנתבשלה בשל היתר או מלחוה על חתיכה מלוחה שהרי קרוב הוא לידע חתיכה כיוצא בה לראות את פליטתה מצד מליחתה אלא שבכבד מיהא הואיל ודמיו מרובין מחמירין לשער בכלו ויש מרחיקין בזו השניה ר\"ל בבשר האסור ואף הראשונה אע\"פ שהסברא נכונה אין שטת הסוגיא מוכחת כן שהרי תלו הדבר דאי במאי דנפק מנא ידעינן ומ\"מ אף לדעת האומרים לשער בכל אף במה שיש היתר לאיסורו מודים הם שכל זמן שנודעה לנו פליטת האיסור כמה היא שמשערין בה ולא בכלה כיצד ניער כזית חלב בכף חדשה ואחר כך הגיס בה קדרה של בשר אין משערין אלא לכזית שהרי נודע לנו שאין בכף זו אלא כזית חלב:",
+ "כף ישנה של בשר ��ניער בה בשר היום כמנהגה והגיס בה ביומה כזית חלב ואחר כך הגיס בה ביומה גם כן קדרה של בשר יש אומרים שבזו משערין בכלה שבשעה שניער בה כזית חלב נעשית כל הבליעה איסור מחמת בשר בחלב על הדרך שאמרו חתיכה עצמית נעשית נבלה וחכמי האחרונים פסקו שאין אומרין בבלוע חתיכת עצמה נעשית נבילה ואין משערין אלא במה שבלעה והוא כזית:",
+ "וכבר ביארנו בכל כיוצא באלו שאם יש שם נחתום גוי ומעיד שאין שם טעם איסור שסומכין עליו אע\"פ שאין ששים בכלה:",
+ "לקצת אחרונים ראיתי שכתבו משמם של מקצת רבנים שהכחל שנתבשל עם בשר כל שיש בין בשר הכחל ושאר הבשר ששים לבטל חלב שבכחל הותר הבשר האחר והתבשיל אלא שהכחל עצמו אסור לפי שיש בו חלב ומקבל טעם מן הבשר האחר ונעשה בשר בחלב כמו שכתבנו ולדעת זה מה שאמרו כחל בששים מחלב שבו אמרו שהבשר הרי כל שקרעו וטחו הרי הוא כבשר אחר ואע\"פ שהדברים נראים כאוהבים אני תמה היאך דוחים פשוטה של שמועה לגמרי שהרי אמרו כחל בששים וכן אמרו דבדידיה משערינן:"
+ ],
+ [
+ "ביצה שיש בה אפרוח או קורט דם שבשלה עם האחרות אפי' בשלן בקליפתן צריך ששים ואחת של היתר לבטלה הן לבטל את הביצה עצמה אם לא הוכרה הן לבטל פליטתה אם הוכרה שמאחר שיש בה אפרוח הרי הוא כבשר האיסור שפולט והאחרות בולעות מצד שהיא פליטת בשר ומפני מה הוסיפו בשיעור זה חלק אחד פירשו חכמי האחרונים מפני שהביצים אינם שוים אלא קצתם גסים וקצתם דקים הוסיפו בו אחד להשוות השיעורין אבל ביצת עוף טמא או של טרפה אם נתבשלה בקליפתה אינה אוסרת כלל אם הוכרה ואם לא הוכרה הרי היא בטלה ברוב לדעת קצת כמו שהתבאר למעלה שלא נאמרה באפרוח אלא מפני שהבשר מפליטתה ומבלעת את האחרות כמו שנאמר בסוגיא והדם דינו כבשר אלא שיש חולקים בדם לומר שאינו כבשר אלא שרוב מפרשים מוחים בה אבל של עוף טמא או של טרפה אין בו טעם וכמו שאמרו מיא דביעי וכל שלא הוכרה בטילה ברוב כדין יבש ביבש במינו במה שאינו דבר חשוב וכן פרשוה כאן גדולי המפרשים במה ששאלו למימרא דיהיב טעמא והא אמרי אינשי מיא דביעי בעלמא וכו' והקשו הם ולימא ליה לבטולי גופה ובשאין מכירה ותירצו בה דאי הכי ברובא בטילה ויש מתרצין בה דהיא גופה לא בטילא משום דבריה היא וזו היא שכתבנו למעלה שיש למדין כן מסוגיא זו אלא שלדעתנו אינה בריה כמו שכתבנו:",
+ "נתבשלה בלא קליפה וכן האחרות הרי היא נותנת טעם וכן אם נטרפה עם האחרות וצריך להיתרה ששים ואחת והיא וכן יראה מתלמוד המערב במסכת תרומות ויש אומרים שאף אם נתבשלו בלא קליפה אינה נותנת טעם כלל ואם הוכרה זורקה והשאר מותר ומ\"מ אם לא הוכרה צריך ששים ואחת והיא וכבר כתבנו מזה בפרק אלו טרפות ס\"ד ב' ובמסכת יום טוב ג' ב':",
+ "זהו שאמרנו בביצה טמאה שאין פליטתה כלום לא שלא תהא פולטת כלל שהרי החוש מראה לעין שהיא מזיעה ופולטת כשאדם מניחה אצל האור אלא שאין פליטתה דבר בנותן טעם והוא ענין מיא דביעי וכן האחרות שנשלקו עמה בולעות אלא שאין בליעתם כלום הא בביצת אפרוח פליטתה פליטת איסור ובליעת האחרות בליעת איסור ונאסרו כלם אלא בשיעור ששים ואחת כנגדה ואפי' היו כלן בקליפתן וזהו שאמרו ביצים טהורות ששלקן עם טמאות אסורות והעמדנוה כאן בביצת אפרוח ושלקן בקליפתן משמע ואם כן כל ששלק ביצה בקדרה אסורה בת יומה אסורה וכל שכן בתוך תבשיל האסור וכן אם נתבשלה בקדרה תבשיל שיש בו בשר אף בקליפתה אסור לאכילה עם גבנה הא בקדרה של בשר ולא היה בה בשר בשעת הבשול אף בבת יומא מותר דנותן טעם בר נותן הוא שמותר בבשר בחלב כמו שיתבאר וקצת רבני צרפת אסרו אף פליטת ביצת עוף טמא ושל טרפה ודחו מה שהעמדנוה כאן בביצת אפרוח כמו שביארנו בפרק טרפות ואין דבריהם נראין ומ\"מ ביצת אפרוח או מרוקמת בקורט דם שנמצאת במחבת שניטגנה עם האחרות דינה כצלי וזורקה וקולף את הסמוכות לה והאחרות מותרות וכן היו רבותי מורים בה למעשה:",
+ "חצי שיעור אסור מן התורה אע\"פ שאין שם מלקות ולא כרת ומתוך כך נפל חצי זית חלב בקדרה צריך לשיעור ששים והוא שלשים זיתים של תבשיל ולא סוף דבר מפני שהוא מן התורה אלא אף באיסורי סופרים אנו מצריכים ששים להיתר את תערובתן אלא אם כן הוא איסור חכמים שאין לו עקר מן התורה כמו שביארנו למעלה ועל זו אמרו ההוא פלגא זיתא דנפל לדיקולא דבישרא סבר רב אשי לשעורה בתלתין פלגי זיתא כלומר שאחר שלא היה בו שיעור איסור לא היה מצריך אלא חצי ששים כנגד האיסור ואמרו ליה לא תזלזל בשיעורא דרבנן כלומר שאף באיסור סופרים צריך ששים של היתר כנגד האיסור ועוד דהא אמר ר' יוחנן חצי שיעור דאוריתא:",
+ "סל שרגילין למלוח בו בשר ונמלח בו עם הבשר כזית של איסור ואין בבשר ששים כנגד האיסור אין אומרין שהלחות הפולט מן הסל יצטרף להעלות את ההיתר שהרי כשם שפולט מלחות ההיתר שבלע כך הוא פולט מן הדם שבלע ואין איסור מעלה היתר ואפי' היה איסור זה חלב שאינו מפעפע שאמרנו בצלי ובמליח שאינו אוסר מ\"מ בכיוצא בזה יש מי שאוסר ולא נאמר כן לדעתו אלא בחלב הדבוק כגון שנצלה הגדי שלם או חתיכה ממנו שלימה והראיה שהרי צריך להניח כדי קליפה סמוך לחלב אבל כזית חלב גמור שנצלה או נמלח עם בעור מתמסמס הוא ונבלע בבשר ולפיכך משערין אותו בששים ועוד שהרוטב שבשולי הסל מוליך הטעם ומערבו ולא נאמר כן לדעתו אלא במליח שאין הרוטב מתעכב לשם ויש חולקים באלו:",
+ "לפי דרכך אתה למד דרך פירושנו בההוא זיתא דתרבא דנפל לדיקולא שלא כדברי גדולי הרבנים שהזכרנו פירושם למעלה ושפירשו דיקולא קלחת שאע\"פ שלענין פסק נראין דבריהם לענין פי' מיהא דיקולא אינו קלחת אלא לשון סל ועל הדרך שביארנו ומ\"מ גדולי המפרשים דחו פי' זה מפני שאם היה אותו סל הסל שמולחין בו המליחה הראשונה הרי צריך שיהא אותו הכלי מנוקב ואין מתעכב בו כלום ואם הוא הסל שמולחין בו המליחה השניה הרי אין בו איסור כלל ועוד שאף הלשון אינו מוכיח בפירוש זה שלפירוש זה היה לו לומר אטו דהיתרא פליט דאיסורא לא פליט ומתוך כך פירשו בזה דיקולא קלחת של תבשיל כפי' גדולי הרבנים ולא בא כלל להתיר התבשיל דודאי לענין התבשיל הכל לפי מה שרואין אותו עכשיו אלא על היתר הדיקולא אמרה שבשעה שנפל כזית זה לתוך הקלחת של תבשיל היה בו ששים או יתר מששים ועכשיו אע\"פ שנימוח שיעור הזית התבשיל נצטמק יותר עד שאין בו ששים כנגד הנשאר משיעור הזית של חלב והתבשיל אף רב אשי היה אוסרו אלא שהיה סבור להתיר את הקלחת לומר שאינו בולע עכשיו כלום משנאסר מפני שכבר בלע הרבה בעוד שהיה בו ששים ואמרו ליה וכי מהיכן אתה יודע שלא בלע בשעת האיסור כמו שבלע בשעת ההיתר הילכך אף הכלי אסור:",
+ "לפי דרכך למדת שאע\"פ שבשעה שנפל האיסור היה שם ששים כל שנצטמק ההיתר עד שאין בו עכשיו ששים חוזר ואוסרו מכאן כתבו קצת רבני צרפת שכל שנפל איסור לתוך התבשיל ויש בו ששים יוציא האיסור תחלה קודם שיערה מן התבשיל שאם יערה תחלה שמא ישאר האיסור בפחות מששים ויחזור ויאסור ומ\"מ אם נימוח האיסור כבר הותר הכל וכבר הוזכרו דברים אלו למעלה:"
+ ],
+ [
+ "איל נזיר אחר שהוציא את האימורין והפריש חזה ושוק שלו מבשל שאר האיל כלו שלם בקדרה אחת בעזרת נשים כמו שיתבאר במקומו ואחר שנתבשל לוקח הכהן זרוע הבשלה מן האיל והבעלים אוכלין את השאר ולא נאסר להם מפני פליטת הזרוע שהוא אסור להם שהרי אין כאן טעם שהרי יש בשאר הבשר ששים כנגד הזרוע ולא עוד אלא שאף לכתחלה הוא עושה כן מה שאין כן בשאר קדשים שכל בשר הנוגע בבשר קדש אחר ובולע הימנו אע\"פ שאין בו טעם קדוש להיות כמוה אם פסולה כגון נותר ופגול תפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה וזהו חדוש האמור באיל נזיר להתיר בו מכלל איסור שאף לדברי האומר טעם כעיקר מדברי סופרים בקדשים מודה שהוא מן התורה אף בתערובת כל שהוא ובאיל נזיר מותר ואפי' מקום החתך וכן יש בו חדוש אחר שבשאר מקומות אפי' במה שלא היה נאסר בדיעבד אין מבטלין איסור לכתחלה ואפי' בחולין ר\"ל שאין מערבין לכתחלה איסור אפי' מועט עם היתר אפי' הוא מרובה וכאן מערבין לכתחלה:",
+ "למדת מדברנו שאסור מן התורה לערב לכתחלה איסור עם היתר אפי' מועט שבמועט במרובה שבמרובה ומ\"מ חכמי התוספות פירשו שאין איסור זה אלא מדברי סופרים וחדוש שבנזיר הוא שבשאר מקומות אע\"פ שמותר לבטלו מן התורה גנאי הוא לבטלו מפני שקשה להם לפרש מה שהקשו בסוגיא ומי גמרינן מניה והא תניא זהו היתר הבא מכלל איסור שאע\"פ שבלע ממנו התירו ותירץ שלא נאמר דבר זה אלא לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל והקשה וניגמר מינה כלומר דמין במינו ליבטיל ותירץ גלי רחמנא ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח ור\"ל על מזבח פנימי והדבר ידוע שאחר שהזה שמנה פעמים מדם הפר בין הבדים ושמנה לפני הכפרת וכן מדם השעיר שמערב שני הדמים ומזה על ארבע קרנות המזבח הפנימי ועל הזאה זו נאמר ולקח מדם הפר ומדם השעיר אלמא אע\"פ שנתערבו ושדם הפר מרובה ביותר הוא קורהו דם השעיר כלומר שלא נתבטל והקשה מאי חזית דגמרת מהאי ליגמר מנזיר וליבטיל אף מין במינו אלא משום החדוש הוא כלומר דבעלמא לא מבטלינן איסור והכא מבטלינן וכי תימא אם כן ששים ומאה לדידן נמי לא ליגמר ותירץ הכא חומרא הוא דגמרינן דמדאוריתא ברובא בטיל לדידן ואע\"ג דכזית בכדי אכילת פרס לוקה התם משום דנימוח גוף האיסור הוא אבל טעם בטעם בטל הוא מן התורה וזהו טעמו ולא ממשו ואף לדעת האוסרו מן התורה דוקא מין בשאינו מינו שיש בו טעם אבל במינו שאין בו טעם לדידן מיהא בטל מן התורה אף במחיית גוף איסור ורבא פירשה לטעם כעקר דבשאר קדשים אסור כמו שביארנו ורבינא פרשה למקום חתך דבעלמא אסור אף בלא נתינת טעם כמו שביארנו בעובר שהוציא ידו בפרק המקשה:",
+ "זהו ענין הסוגיא ובתוספות שאלו מעקרא כשהקשו והתניא זהו היתר וכו' ותרץ לו מאי זהו היתר וכו' שמבטלין אותו לכתחלה ולא לאסור בשאר מקומות מצד הבליעה ומתוך כך תירצו שמן התורה יכל לבטל והכא הכי קאמר חדוש הוא דבעלמא גנאי הוא לבטלו והכא מצוה לבטלו ולא היה לו לתרץ זהו שמצוה לבטלו ולמעוטי בעלמא שאין מצוה בכך שלא הוצרכנו ללמוד שאין מצוה בבטול ומ\"מ אין לדחות סוגיא פשוטה המוכחת שהבטול אסור מן התורה מפני קושיות שאינן דוחקות כל כך שאין הכרח בסוגיא האמורה דרך משא ומתן לדקדק בה כל כך וכל שכן שיש לתרץ בה דלישנא דזהו היתר קא דייק דמשמע לשעבר כלומר זהו שנתבשל האיסור עם ההיתר ונתן בו טעם והותר וכן כתבוה גדולי המפרשים בפי' שביטול האיסורין אסור מן התורה הואיל וקראוה חדוש בנזיר ומ\"מ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה נמצא לדברי הכל שאסור לערב איסור עם היתר או מדברי תורה או מדברי סופרים ואם עשה כן במזיד אסור למערב ולמי שנתערב בשבילו ומותר לאחרים הואיל ואינו נאסר בשיעורו וכשם שהעירוב מתחלתו אסור כך אם נתערב מאליו בפחות מכשיעור אסור להוסיף ההיתר בידים כדי לבטל את האיסור ודבר זה לדברי הכל מדברי סופרים ומ\"מ דברים אלו אינן כן במוחלט אלא יש בה דרכים שאסור לעשות כן ואם עשה כן במזיד אסור למערב ולמי שנתערב בשבילו בין בעירוב שמתחלה בין בתוספת היתר ויש צדדין שאסור לערב לכתחלה ושאם עשה כן במזיד אסור אבל תוספת היתר מותר בו לכתחלה ויש צדדין שמותר לערב איסור בהיתר ובכלם מ\"מ אם נתוסף מן ההיתר בשוגג או מאליו אע\"פ שכבר נאסר ניתר בתוספת זה חוץ מבשר בחלב כמו שהתבאר מעתה צריך אתה לידע דינין אלו מאיזה מקור הם נובעים וכיצד הם דינין אלו:",
+ "איסור תורה שנתערב בהיתר כגון נבלה או חלב בתבשיל ואין שם ששים ונמצא הכל אסור אסור להוסיף בהיתר כדי לבטל את האיסור ודבר זה יתבאר ממה שאמרו במסכת תרומות פ\"ה מ\"ט סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואחר כך נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור ופירשו שם בתלמוד המערב שלא סוף דבר בתרומה אלא אף כל שאר איסורין שרבה עליהם בשוגג מותר במזיד אסור לא סוף דבר בצד זה בשהיה השיעור צריך לו מה\"ת כגון מין בשאינו מינו שאף מן התורה אינו בטל כל זמן שיהא בו טעם לדעת האומרים טעמו ולא ממשו מן התורה כמו שיתבאר אלא אף באיסור שהוא בטל מן התורה כאחד בשנים כגון מין במינו כמו שיתבאר ומדברי סופרים לשער בו בששים הואיל וגוף האיסור מן התורה הרי הוא בדין זה ודבר זה רמוז במסכת גיטין פרק הניזקין נ\"ג ב' שאמרו כי קניס ר' יהודה שוגג אטו מזיד מדאוריתא בדרבנן לא קניס והקשו מאגוזי פרך שנתפצעו דקאמר איהו עלה בין בשוגג בין במזיד לא יעלו ואע\"פ שאין הלכה כמותו אלא כמי שאמר בשוגג יעלו הרי הכל מודים שבמזיד מיהא לא יעלו:",
+ "אף באיסור שאין בו טעם כלל אלא שמדברי סופרים שלא יתבטל יש לנו לדון בצד זה שהזכרנו כגון חתיכת נבלה הראויה להתכבד בה בפני האורחים שנתערבה בתוך חתיכות של שחוטה ולא הוכרה והיה בשחוטה כדי לבטל טעם הנבלה אלא שאין לה בטילא לעולם אלא אם כן נחתכה עד שלא תהא ראויה להתכבד אסור לחתכה כדי לבטלה ואם עשה כן בשוגג מותר במזיד אסור ודבר זה יתבאר גם כן בשמועה שהזכרנו ר\"ל נפלו ונתפצעו שבמזיד לא יעלו וכן הדין בבריה וכיוצא בה ומ\"מ הסכימו גדולי המחברים וגדולי המפרשים שלא נאסר אלא למבטל או למי שנתבטל בעבורו הא לשאר בני אדם מותר וזהו צד ראשון שבדין זה:",
+ "היה גוף האיסור מדבריהם אלא שהוא מחשש ענין של תורה כגון גבנת הגוים שהוא איסור חכמים אלא שאסרוה משום חשש חלב טמא או מחמת עור קיבת נבלה וכן שמנו של גיד שאיסורו מחשש הגיד אסור לערבו לכתחלה ואם ערב במזיד אסור ומ\"מ אם נפל האיסור מאליו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו היתר לכתחלה ומבטלו ויתבאר זה ממה שאמרו במסכת יום טוב ד' ב' בעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור שמרבה עליהם עצים מוכנין ומסיקן ובדין זה בשר עוף בחלב וכל כיוצא בזה וזה צד שני שבדין זה:",
+ "היה גוף האיסור של סופרים ואין לו שום עקר בתורה כתרומת חוצ�� לארץ וחלת חוצה לארץ שהיא מדברי סופרים ולא מחשש שום נגיעה באיסורי תורה שהרי אין דין חלה ותרומה בחוצה לארץ כלל ואין טענה לגזור על חוצה לארץ מחשש ארץ ישראל שאין לומדין אלו מאלו אלא עקר תקנתם בזה שלא תשתכח מהם תורת חלה ותרומה מותר לערבן לכתחלה עם חלין ולאכלן אפי' זרים וכן העידו בה בשם תלמוד המערב ממה שאמרו עליה ונאכלת עם הזר בשולחן אחד כלומר שהכהן והישראל מערבין פתן ומבטלין אותה ברוב ואוכלין וכן כל כיוצא בזה כגון בשולי גוים ויתבאר דבר זה ממה שאמרו בבכורות כ\"ז א' תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ומ\"מ תרומה של דבריהם בארץ אסור:",
+ "גדולי הצרפתים חולקים בזו בפירושיהם במשניות של זרעים באחרון של חלה פ\"ד מ\"ח לומר שלא התירו לבטלה ברוב אלא לכהן טמא אבל לזר לא ואע\"פ שאינה עושה טבל קודם הפרשתה כמו שאמרו עליה תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש מ\"מ אם הופרשה מדמעת עד שירבו עליה חולין כדינה ויש לה ראיה ממה שאמרו במנחות ס\"ז א' תרומת גוי בחוצה לארץ אינה מדמעת כלומר הא של ישראל מדמעת וכן דעתם בשאר איסורין הדומים לאלו שאין מערבין אותן לכתחלה עם היתר לעולם:",
+ "מכלל מה שכתבנו למדת שכל איסור שנפל לתוך היתר ולא נתבטל לשם וניתוסף מאליו עוד היתר שהוא מצטרף לבטל האיסור:",
+ "מעתה עליך לחקור בקצה אחר הפכי לזה והוא באיסור שנפל לתוך היתר ונתבטל בתוכו כגון כזית חלב בששים זיתים של בשר או תבשיל ונימוח והרי נתבטל אלא שאחר שנימוח זית זה נפל שם כזית אחר ונימוח גם כן ואם תאמר שיהא זית הנימוח תחלה חוזר וניעור אחר שמ\"מ יש בה עכשיו טעם האיסור הרי נאסר הכל ואם תאמר שאינו חוזר וניעור הכל מותר והיאך נידון בדבר זה אם הוא יין נסך במנו ר\"ל ביין כשר והיה שם קיתון של מים שיש במים אלו בכדי לבטל טיפה זו של יין נסך בבטול טעימה הן בששים הן בשאר שיעורין מתבארים במקומם בפחות מששים ומצד טעם לפגם שהוא מותר ומצד מה שאנו אומרין סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ואחר כך חזר ונפל שם יין נסך עד שאם נצטרף זה שנפל עכשיו עם אותו שנפל תחלה לא היו המים מבטלין טעם היין האסור חזרה טפת היין הראשונה שכבר נתבטלה וניעורה ונצטרפה עם זו החדשה והכל אסור הואיל ואיסור יין נסך חמור ויש חולקין אף בזו ודנין אותה כמים במים על הדרך שיתבאר ודבר יתבאר במסכת ע\"ז פרק השוכר ע\"ג א':",
+ "היה על דרך זה בשאר איסורין כגון יין בשאינו מינו שדינו בנותן טעם וכן בכל איסורין הנימוחין שאין איסורן אלא בנותן טעם כגון חלב ודם וכיוצא בהם מן האיסורין הבטלים גדולי המפרשים מסכימים בה להקל ר\"ל שכל שנפל האיסור ונימוח ויש בהיתר כדי לבטלו ונתבטל ואחר כך נפל עוד איסור עד שאם נצטרף עם הראשון אין בהיתר כדי לבטלו מותר שאין האיסור הראשון חוזר וניעור מאחר שנתבטל ואע\"פ שיש כאן טעם האיסור ולא עוד אלא שהאיסור הראשון הנימוח מצטרף עם [ההיתר] לבטל האיסור הבא עכשיו והביא ראיה לדבריהם ממה שנאמר כן במסכת ערלה פ\"ב מ\"ג שהערלה מעלה את הערלה על הדרך שביארנו ודנו גדולי המפרשים שהזכרנו שאר איסורין בשיעורן כערלה בשיעורה על הצדדין שהזכרנו במה דברים אמורים באיסור שנתבטל מכל וכל עד שאין צריך להרים ממנו כגון איסורין שהזכרנו תחלה שנימוחו וכגון ערלה במאה שאינה דבר הניכר וכן תרומה בערלה כמו שהוזכרה שם ולהתירה לכהן שאינו צריך להרים אבל תרומה בחולין ובזרים שהוא צריך להעלותה אע\"פ שבטלה מפני גזל השבט כמו שיתבאר והיא מדמעת במקום אחר לפי חשבון תרומה שבה אם נפל לשם עוד תרומה עד שלא העלה שיעור התרומה הראשונה נצטרף הכל וניעור לאסור הכל ואין אומרין שדי לה אם לא תועיל להתיר לא שתצטרף לאסור אלא חוזרת ונעורה לאסור כמו שיתבאר במקומו במסכת תרומות פ\"ה מ\"ח שאמרו סאה של תרומה שנפלה למאה של חולין ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זה אסור וכן בתלמוד המערב אמרו גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין ואין בהם בנותן טעם ריבה עליהם גריסין של תרומה אסור:",
+ "ומכאן יצא להם כן בכל איסורין שלא נימוחו כגון כזית חלב שנפל בששים ונימוח מקצתו הואיל ומקצת האיסור בעין עד שאם יפול לקדרה אחרת אסור אין זה קרוי בטול ואם נפל עוד שם זית אחר של חלב ונימוחו שניהם מצטרפין שניהם לאיסור ודוקא בשמכיר כזית הראשון שלא נימוח בשעה שנפל בו השני הא אם אינו מכירו מצטרף להיתר כדין ערלה המעלה את הערלה:",
+ "גדולי האחרונים מסכימים בכל האיסורים להחמיר ולומר שאע\"פ שנימוח הראשון ונתבטל אם חזר ונפל עוד מן האיסור עד כדי שבהצטרפו עם הראשון אין בהיתר כדי לבטל טעמו הכל אסור שאין אחר הטעם כלום וערלה ותרומה וכלאי הכרם אין להם דמיון בזו לדעתם שכל אלו שיעור איסורן אף בלא נתינת טעם כגון במאה ובמאתים וכל שנתבטל אע\"פ שחזר ונפל עוד לשם הואיל ואף על ידי זה אין שם טעם אע\"פ שאין בהיתר עכשיו כדי לבטלו לפי שיעורו ראוי לומר שאינו חוזר וניעור אבל אם נפל שם כל כך שיהיה כאן נתינת טעם אומר אני אף באלו שחוזר וניעור וכן הדין בכל האיסורין ששעורן בנתינת טעם כשם שאמרו בפרק כסוי הדם פ\"ז א' אין דיחוי אצל מצות אלא אם כן בקדשים כך אין דיחוי לענין איסורין וטעם לשבח הוא וראוי לסמוך עליו ומ\"מ במין במינו הואיל ואין כאן טעם איסור מורגש יראה שהדין בו להתבטל ולהצטרף להיתר ואף הם כתבוה כן:",
+ "ואחר שביארנו דברים אלו על ידי גלגול נשוב לביאור שאר הדברים ונזכרם הנה על סדר הגמרא במסכת פסחים מ' א' התבאר שאם נמצאו בפסח חטים או שעורים בתבשיל אם נתבקעו אסור התבשיל ואם לא נתבקעו הם אסורים והתבשיל מותר מאחר שביארנו שהמליח הרי כצלי אבל לא כמבושל אם נמצא חטים בפסח בעוף לאחר מליחתו פירשו מגדולי המפרשים שאע\"פ שנתבקעו מותר אלא שמעמיק סביבות המקום שנמצאו שם וחותך ומשליך על הדרך שביארנו בצלי שקולף ואוכל עד שמגיע לגיד ואע\"פ שביארנו בשאר איסורין שמפעפעין הם ואחר שכן הרי פלט משהו וחמץ בפסח שיעורו במשהו אף בשאינו מינו מ\"מ אין ראוי לומר בחטה וכיוצא בה שתהא מן האיסורין המפעפעין:",
+ "מה שביארנו שפליטת האיסור אוסרת אע\"פ שאין שם ממשו של איסור והוא הנקרא בלשון תלמוד טעם כעקר או טעמו ולא ממשו נחלקו בו רבותינו הצרפתים זה בזה אם הוא מן התורה או מדברי סופרים אבל טעמו וממשו הרי הוא מן התורה ולוקין עליו ומהו נקרא טעמו וממשו כל שנפל איסור לתוך היתר שאינו מינו ונימוח כלו בתוכו והיה מן האיסור כזית בכל שיעור אכילת פרס של היתר שהוא שלש ביצים לדעת גדולי המחברים וארבעה לדעת גדולי הרבנים ונתן איסור זה הנימוח טעם בהיתר זה נקרא טעמו וממשו והאוכל מתבשיל זה אכילת פרס לוקה ומ\"מ אין בו כרת אף בחלב ודם שאין כרת אלא בגוף איסור ממש ואם אכל פחות מאכילת פרס מכין אותו מכת מרדות ויש חולקים לומר שאין לוקין עליו כמו שנבאר במסכת פסחים ולא יראה כן נימוח איסו�� זה ולא הגיע שיעור לכזית בכדי אכילת פרס או שלא היה איסור הנימוח אלא איסור העומד בעיניו ואין בו אלא איסור פליטה אפי' פלט כמה ונתן טעם הרי זה טעמו ולא ממשו וזהו שנחלקו עליו אם הוא מן התורה אם לאו אבל אם היה מין במינו כגון חלב הכליות בחלב האליה או נבלה בשחוטה אפי' היה שם כזית בכדי אכילת פרס הרי זה ממשו ולא טעמו שאין טעם במין במינו ומן התורה בטל ברוב אפי' אחד בשנים אפי' נתבשל זה עם זה ומדברי סופרים לאסרו אלא אם כן בשיעור המכלה את טעמו לגמרי אלו היה בשאינו מינו והוא ששים האמור בתלמוד:",
+ "איסור זה של מין בשאינו מינו כגון חלב בתבשיל או בשר בחלב וכיוצא בזה שנתן בו טעם ואין שם כזית בכדי אכילת פרס הוא הנקרא טעמו ולא ממשו כמו שביארנו והוא שנחלקו עליו מהם שאמרו שהוא אסור מן התורה אלא שאין לוקין עליו כדין חצי שיעור ומהם שאמרו שאינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים וכבר ביררנו עקר מחלקתם בהבאת ראיותיהם בשלישי של פסח ראשון:",
+ "מעתה איסור שנפל לתוך שאינו מינו ונימוח ולא היה שם כזית בשיעור אכילת פרס כגון נבלה בתבשיל או בשר בקדרה של חלב או כף חולבת שניער בה קדרה של בשר וקודם שהספיק לשער אם יש שם ששים נשפך הרבה מן המרק לדברי האומר שהוא מן התורה הרי זה ספק תורה ואסור לדברי האומר שהוא מדברי סופרים הרי הוא ספק חכמים ומותר ואם אירע כיוצא בזה במין במינו מותר לדברי הכל:",
+ "נפל לתוך מינו ושאינו מינו יש מי שאומר כשם שאומרין במקום אחר להקל רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו כך אומרים בזה להקל רואין את שאינו מינו כמי שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו ויש חולקין בזו ומ\"מ יש לי סעד בה ממה ששאלו בחתיכה שנתבטלה בין החתיכות ליבטל ברובא במין במינו יבש ואע\"פ שיש שם רוטב:",
+ "היתר אינו מצטרף לאיסור ואע\"פ שרובו מן האיסור וטעמו טעם האיסור לגמרי עד שנואה כאלו כלו איסור הואיל ואין שם כזית איסור אין ההיתר מצטרף עמו ואף באיסורי נזיר כמו שיתבאר במקומו:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו בשיעור ששים זה שהוא ברוב איסורין שבתורה כגון שקצים ורמשים ודג טמא ונבלה וטרפה וחלב ודם ובשר בחלב וכיוצא באלו בין איסורי מלקות כגון נבלה וחברותיה בין איסורי הנאה כבשר בחלב בין איסורי כרת כחלב ודם ומ\"מ יש קצת איסורין בשיעורין אחרים יש מהן במשהו כגון יין נסך במינו וחמץ בפסח אף בשאינו מינו ויש מהם באחד ומאה כגון תרומה ויש מהם באחד ומאתים כגון ערלה וכלאי הכרם במה דברים אמורים במינן אבל בשאינו מינן ונתבשלו בנותן טעם כיצד גריסין של תרומה שנתבשלו עם העדשים אם יש בהם בנותן טעם אפי' יש בהם כדי לעלות באחד ומאה אסורין לא היה בהן בנותן טעם אפי' אין בהן כדי להעלות באחד ומאה מותרין:"
+ ],
+ [
+ "אף במינן לא הקלו אלא בשהיה האיסור דבר שאינו מתבל או מחמץ אבל אם היה מתבל או מחמץ אם יש בה כדי לתבל או לחמץ אפי' היה בחולין כשיעור אלף אסור ואם לא היה שם שיעור באחד ומאה אפי' לא היה שם כדי לתבל ולחמץ אסור כיצד שאור של תרומה והוא של חטים שנפל לתוך עיסה של חולין והיא של חטין גם כן אם יש בה כדי לחמץ הרי כלה מדמע וכן תבלין של תרומה שנפלו לקדרה של חולין ויש בהן כדי לתבל והן ממין החולין ואפי' היו השאור או התבלין אחד מאלף וכן הדין בשאור של כלאי הכרם ובתבלין של ערלה:",
+ "יש דברים שאינן בטלין לעולם וכבר הזכרנו ענינם למעלה:",
+ "אף דבר המעמיד אינו בטל לעולם לפיכך העמיד את הגבנה בשרף של ערלה או בקיבה של תקרובת ע\"ז או בחומץ יין של גוים אע\"פ שהוא מין בשאינו מינו ואפי' משהו אינו בטל לעולם והכל אסור נמצא (שהטבול) [שהתבול] והחמוץ וההעמדה כולן שיעורן בכדי פעולתן ר\"ל שאם תבלו או חמצו או העמידו הכל אסור אפי' אחד באלף ואם לא עשו פעולתן הולכין בהן אחר שיעורן:",
+ "יראה לי שכל הנותן טעם מועט במרובה דינו כדין אלו כגון שומים ומלח וכיוצא בהן שאין אחר הטעם כלום ואם לא נתנו טעם הולכין בהן אחר שיעורן:",
+ "דג טמא שכבשו עם דג טהור ונתערב הציר היוצא מהן על ידי כבישה זו הכל אסור ואין הולכין בזה לששים ואם היה הטמא חלק אחד כנגד קצ\"ב חלקים של טהור הכל מותר והוא רביעית בסאתים:",
+ "נמצא השיעורין הראשון מה שאוסר במשהו אפי' באלף אלפים כגון חמץ בפסח אף בשאין מינו וטבל ויין נסך במינו והשני שאינו במשהו אלא שצריך שיהא דבר חשוב ומכיון שהוא חשוב אינו בטל לעולם עוד כמו שהזכרנו בחתיכה ובדומה לה והשלישי שבטל בתשע מאות וששים ועוד לדעתנו והוא האמור בבריה והרביעי במאתים והוא של ערלה וכלאי הכרם והחמישי בקצ\"ב והוא האמור בציר והששי במאה והוא של תרומה והשביעי בששים ואחד והוא בביצה טמאה והשמיני בששים והוא ברוב איסורין ובכלל זה כל שאוסר בנתינת טעם על ידי טעימת קפילא וכיוצא בה שלא נאמר ששים אלא לטעם ומ\"מ מלח ותבלין שנותנין טעם ביתר מששים הולכין בהן לנתינת טעם ויש אומרים שלא נאמר בטיל ששים אלא כשהמבטל ישראל והבטל ישראל הא של גוי לא וכבר רמזנו הפך דבריהם במסכת ע\"ז ל\"ה א' בענין גבנת הגוים והתשיעי בחמישים ותשע והוא בכחל והעשירי ברוב והוא יבש ביבש במינו כמו שהתבאר ענין כלם:",
+ "המשנה השביעית והיא מענין מה שלפניה ואמר גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם ואם לאו כלן אסורין [והרוטב בנותן טעם] וכן חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשל עם חתיכות בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כלן אסורות והרוטב בנותן טעם אמר הר\"מ פי' דע מה שהוא עקר בידינו אין בגידים בנותן טעם ואפי' נתבשלו גידים הרבה עם מעט מהבשר לא נאסור אותו בשר אבל שמנינות שלו אסורה בנותן טעם אם נתבשלה עם שאינו מינה ר\"ל עם גיד הנשה אבל אם נתבשל הבשר עם שמנינות גיד הנשה משערין באחד מששים וכן הוא הדבר בשמנינות נבלה ודג טמא או החלב הכל אחד בששים לפי שהעקר בידינו באחד בששים ובשאינו מינו בנותן טעם ואם אין שם גוי שיטעום אותו הדבר יחזור הדין לאחד בששים וכבר ביארנו העקר הזה באר היטב בסוף עבודה זרה תעיין אותו שם וכבר נתבאר לך כי מה שאמר לך למעלה ירך שנתבשלה בה גיד הנשה שהיא נבדקת בנותן טעם ואינה נבדקת אלא באחד וששים בשמנינות הגיד וכן ירך שצלאה וגיד בתוכה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ודע שכל מה שאין משערין אותו בששים או במאה ומאתים כמו שנתבאר בערלה ואין מתירין אותו מפני מיעוט הדבר האסור אין עושין כן אלא בשאין הדבר האסור עומד בעינו אבל אם היה עומד בעינו כגון חתיכה בין החתיכות שנמצאת בין הגידים והדומה לו הכל אסור עד שיסור אותו הדבר האסור ורוטב שם כולל לתבשיל הבשר והירקות והמרק והתבלין ושמור וזכור זה תמיד:",
+ "אמר המאירי גיד הנשה שנתבשל עם שאר הגידין המותרין בזמן שמכירו בנותן טעם שהוא סובר שיש בגידין בנותן טעם ואחר שהכירו וזרקו אין כאן אלא פליט�� איסור והוא בנותן טעם והוא ששים ואם אינו מכירו כלן אסורין מפני שהגיד בריה הוא ואינה בטלה וכן חתיכה של נבלה או של דג טמא בין החתיכות ופירשוה בגמרא בחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים והרוטב הולכין בו בנותן טעם:",
+ "זהו ביאור המשנה ולענין פסק בגידין אין הלכה כמשנתנו שאין בגידין בנותן טעם והילכך אם הכירו וזרקו הכל מותר אפי' אחד בשנים ואפי' הרוטב לא הכירו אם נימוח יצא לו מתורת בריה והולכין בו לששים לא נמוחו הגידין ואינו ניכר ביניהם הכל אסור מפני שהוא בריה ולענין חתיכות מיהא הלכה כמשנתנו ואם חתיכה זו אינה ראויה להתכבד לפני האורחים אף בשאינו מכירה הולכין בה לששים ומה שנכנס תחת משנה זו בגמ' כך הוא:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו למעלה שכל חתיכה הקטנה או גדולה ביותר אינה ראויה להתכבד בפני האורחים והראיה שהרי בבעלי חיים אמרו בזבחים ע\"ג א' שאינם בטלים הא כל כיוצא בהם שנשחטו בטלים וקצת חכמי צרפת חולקים בזו ותולין הטעם שהבהמה שמתה והיא עם עורה או העוף עם נוצתו אינו ראוי להתכבד הא כל שניטל עורו אע\"פ שהוא גדול ביותר ושאינו מבושל ראוי להתכבד הוא ואין הדברים נראין יש מי שאומר שלא נקראת חתיכה הראויה להתכבד אלא אם כן היא מנה יפה ושמנה ומופלגת במינה ואע\"פ שהדברים נראין אין סוגית התלמוד מוכחת כן וכן אמרו שאף בהמה שלמה אם היא שמנה ביותר אינה בטלה ואף זה לא נראה כן הואיל ואין עלוי במין אע\"פ שיש עלוי באיזה פרט לא נפקע בטולו וכבר ביארנו למעלה שאם אינה מבושלת אינה קרויה ראויה להתכבד:",
+ "הורו חכמי הצרפתים שלא נאמר דין חתיכה הראויה שלא להתבטל אלא בחתיכה האסורה מצד עצמה כגון נבלה ודג טמא וכיוצא בהן אבל חתיכת היתר שקבלה טעם מן האיסור בטלה היא בששים ואף לדעת האומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה שאין הבלוע נקרא דבר חשוב ומ\"מ חתיכה שנאסרה מצד בשר בחלב אינה בטלה שכל שנתבשלו בשר בחלב זה עם זה חזר הכל להיות כגוף אחד של איסור ואין הדין כן לשאר איסורין כמו שהתבאר:",
+ "חכמי הצרפתים שאלו בענין חתיכה זו באיזה אורח אמרו אם בישראל הרי נבלה אינה ראויה לו ואם בגוי והלא חתיכת בשר בחלב אינה ראויה להתכבד אף לגוי שהרי היא אסורה בהנאה ושמא תאמר שלא אמרו אלא כל שכמוה ראויה להתכבד והלא אמרו במסכת יבמות פ\"א ב' חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חלין כלן אסורות ר\"ל שהרי ראויה להתכבד לפני כהן אבל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות טהורות כלן מותרות שהרי אינה ראויה להתכבד בה ובטלה ואם כדבריך הרי שכמותה ראויה להתכבד ומתוך שאלה זו פרשו חכמי הצרפתים שכל חתיכה שאם תתבטל בתוך ההיתר תהא ראויה להתכבד בה בפני אורח ישראל אינה בטלה הא של חטאת טמאה בשל חטאת טהורות אפי' תתבטל אינה ראויה לישראל אלא לכהן ומשום זכרי כהונה לבד אינה קרויה ראויה להתכבד ומ\"מ יש מפרשים כדעת ראשון ר\"ל בכל שכמוה וזו שבמסכת יבמות בחתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה של חולין שכלן אסורות פירושה אף בשאינה ראויה להתכבד ומשום חומרא דקדשים הואיל וראויות כלן לכהנים וחתיכת חטאת טמאה במאה חתיכות חטאת טהורות שמותרות פירושה אף בראויה להתכבד הואיל ואין איסורה מחמת עצמה כמו שביארנו שם והדברים נראין כן:",
+ "מגדולי הפוסקים לא הביאו בדבריהם ענין חתיכה הראויה נראה שהם פוסקים שאף חתיכה הראויה בטלה לא נאמר שלא ליבטל אלא בדבר שבמנין ואיסור הנאה וכן יראה לכאורה ממסכת ע\"ז פרק אחרון ע\"ד א' אלא שאנו מפרשים בה שלא היה שם מקום לשנות אלא דבר שבמנין ואיסור הנאה אבל מ\"מ כל דבר החשוב אוסר אף בשאינו איסור הנאה ושם יתרחבו הדברים בע\"ה:",
+ "נחתכה חתיכה זו יצאה מכלל כבוד ובטלה ועל דרך זה אמרו בדברים החשובים במינם שאינן בטלים כגון אגוזי פרך ורמוני בדן ודומיהם נתפצעו האגוזים ונפרכו הרמונים יעלו וכו' כמו שביארנו במסכת יום טוב ואם עשה כן במזיד לא הועיל כמו שהתבאר במס' גיטין וענין כל שדרכו לימנות ואת שדרכו לימנות והיוצא מהם לענין פסק כבר ביארנוהו למעלה:",
+ "כבר ביארנו למעלה שבכלל את שדרכו לימנות הדברים החשובים במינם כגון אגוזי פרך ודומיהם ולענין ביאור כל שדרכו לימנות פירושו בכאן כל דבר שאדם מדקדק למכרו במנין אף לפעמים כגון חתיכות שפעמים שאדם עשוי למנותם למנין אורחים שזימן אע\"פ שאין זה דרך מיוחד בכל זמן הואיל ואינן חתיכות ראויות להתכבד ואע\"פ כן אינן בטלות אבל את שדרכו פירושו שהוא דרך מיוחד לכך בכל זמן ובכל אדם כגון תבלין של תלתן או של סחורה אחרת וחתיכות הראויות להתכבד בכלל זה ושאר הדברים החשובים כמו שביארנו וכבר ביארנו ענין זה בראשון של יום טוב:",
+ "חתיכה של נבלה והדומים לה שהכירה וזרקה שאין כאן אלא איסור טעם שמחמת פליטה אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב וקיפה וחתיכות וכל מה שימצא בקדרה ר\"ל שגם החתיכות שקבלו טעם איסור מצטרפות לבטל האיסור הואיל ואף מין במינו בטל הרי החתיכות מצטרפות ואין אומרין סלק את מינו וכו' וישאר האיסור עם הרוטב לבד ויאסר שאין אומרין כן להחמיר לדעת חכמים ולענין ביאור זה שאמר כאן אמר רב אפי' לא נתן טעם אלא בחתיכה אחת אותה חתיכה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות וכל שכן שאין מצטרפות להתיר ושאלו בה מכדי כר' יהודה אמרה דאמר מין במינו לא בטיל ומשום הכי אוסרת כל החתיכות אפי' הן אלף ואם כן אפי' בלא טעם יאסרו כולם מצד חתיכת הנבלה שהרי אי אפשר שלא נתנה טעם משהו מן האיסור בכל חתיכה וחתיכה אע\"פ שאין שם אחת שקבלה טעם ותירץ בשקדם וסלק את הנבלה קודם שתתן טעם אפי' משהו בשאר החתיכות אלא בזו שנגעה בה ומתוך כך אם נתנה טעם באחת יש בה כח לאסור האחרות בכל שהו אבל אם אין בה אלא משהו אע\"פ שהיא עצמה נאסרת אין בה כח לאסור האחרות ורבא העמידה אף בלא קדם וסלק ואי לאו טעמא היינו אומרים סלק את מינו אע\"פ שיש בה משהו כמי שאינו והרוטב רבה על חתיכת האיסור שהרי אין מינה מצטרפת לאסור אבל משנתנה טעם נעשית אף היא נבלה ויש כאן שתי חתיכות של נבלה ואין ברוטב לבטל את שתיהן ומ\"מ לרבנן כלן מצטרפות להיתר והלכה כדבריהם כמו שביארנו וענין סלק את מינו אינו אמור אלא להקל כלומר דיו למינו שלא יועיל לא שיזיק:",
+ "כל מה שכתבנו בענין איסורין הבאין על ידי תערובת הם נאמרין באיסורין שנתערבו בודאי עם ההיתר אבל דיני ספק תערובת לא הוזכרו בכאן ומ\"מ יש לתלמיד עלינו טענה לבאר לו ענינים אלו הנה ודינין אלו חלוקים לשני חלקים הראשון בענין שגוף האיסור בספק ר\"ל שהדבר ספק אם נתערב האיסור אם לאו והשני שנתערב האיסור בודאי אלא שנולד הספק אם ישנו עכשיו או פרש משם:",
+ "ונבאר תחלה דינים הראויים לבאר בחלק ראשון ואלו הן תחלת הדברים צריך אתה לזכור כלל הידוע בכל התלמוד ספק חכמים להקל ספק תורה להחמיר מעתה איסור שנפל למקום אחד ואין ידוע לאיזה בשל סופרים כל שיש בו כדי לתלות להקל תולין בשל תורה כל שיש בו כדי לתלות להחמיר תולין לא סוף דבר בשגוף האיסור של סופרים כגון שומן הגיד וגבנת הגוים וכיוצא בו אלא אף בשגוף האיסור מן התורה אם היה השיעור מדברי סופרים ר\"ל שהיה בטל מן התורה אלא שמדברי סופרים לא נתבטל הרי הוא לענין זה ספק סופרים ודבר זה יתבאר לך ממסכת פסחים פרק אלו עוברין מ\"ד א' כשתתבונן בענין סוגיא של ענין כזית בכדי אכילת פרס אם מן התורה אם מדברי סופרים והקשו שם וכזית בכדי אכילת פרס דאוריתא הוא והתניא שתי מדוכות אחת של חולין ואחת תרומה ולפניהם שתי קדרות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה וחולין לתוך חולין ואי אמרת אכילת פרס דאוריתא היאך תולין להקל כלומר דאי מדרבנן ניחא דאע\"פ שגוף האיסור מאיסורי תורה הואיל והאיסור מדברי סופרים אף הוא קרוי של סופרים אלא אי אמרת דאוריתא היאך תולין להקל עד שהעמידוה בתרומה דרבנן אלמא איסור תורה בשיעור סופרים קרוי איסור סופרים:",
+ "וכבר ידעת שכל שנתערב מין במינו מן התורה בטל ברוב אחר שאין שם טעם איסור ובשאינו מינו אם יש שם כזית בכדי אכילת פרס הרי הוא מן התורה ואם אין שם כזית בכדי אכילת פרס לדעת האומר טעמו ולא ממשו מן התורה אלא שאין לוקין עליו כדין חצי שיעור הרי הוא מן התורה עד שיתערב בששים ולדעת האומר טעמו ולא ממשו מדברי סופרים אע\"פ שאין שם ששים הרי הוא מדברי סופרים מעתה מי שהיו לפניו שתי קדירות אחת של היתר ואחת של איסור והיו לפניו גם כן חתיכת איסור וחתיכת היתר ונפלו שתי חתיכות אלו לשתי קדרות ולא נודע חתיכה של היתר לאיזו נפלה וחתיכה של איסור לאיזו נפלה אם חתיכה של איסור זו הוא איסור חכמים או שהיא של תורה אלא שחזרה בתערבתה איסור חכמים תולין בה להקל ואומרין של איסור בשל איסור נפל ושל היתר בשל היתר נפל ואוכלים תבשיל שבקדרת ההיתר לכתחלה וכל שהיה גוף האיסור של חכמים מתירין את של היתר אף אם לא היה שם היתר יתר על איסור ואם הוא של תורה אם מין במינו צריך שיהא בהיתר אחד בשנים ואם בשאינו מינו שיהא בהיתר ששים לדעת קצת או בכדי ושלא יהא שם מן האיסור כזית בכדי אכילת פרס לדעת קצת:",
+ "ודברים אלו עקרן ביבמות פרק הערל פ\"ב א' ובפסח ראשון פרק אלו עוברין מ\"ד א' שם אמרו שתי קפות אחת של חלין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חלין לתוך חלין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ופרשה ר' יוחנן אף בשלא רבה חלין על התרומה ופרשו שבאיסורי סופרים נאמרה כגון תרומה דרבנן אבל בשל תורה צריך שירבו החולין על התרומה היו שתי קדרות על הדרך שאמרנו ואין שם אלא חתיכה אחת של איסור ונפלה חתיכה זו של איסור באחת מהן ולא נודע באיזו בשל סופרים אני אומר שלתוך של איסור נפלה וקל וחומר הוא ומה בראשונה שראינו שנפל הספק בשל היתר דנין בה להקל בזו שלא ראינו שנפל הספק בשל היתר לא כל שכן ומ\"מ שנויה היא במסכת תרומות פ\"ז מ\"ה שם אמרו שתי קפות אחת של חלין ואחת של תרומה ונפלה סאה של תרומה באחת מהן ולא נודע באיזו אני אומר לתוך של תרומה נפלה:",
+ "יש מי שאומר בכל אלו שכל שגוף האיסור מדברי סופרים אפי' היה האיסור רבה על ההיתר מותר וראייתו ממה שאמרו בתוספת תרומות היו לפניו שתי מדוכות אחת של חלין ואחת של תרומה ונתן מאחת מהו ואין ידוע מאיזו אני אומר משל חלין נתן אלמא כל שמדברי סופרים תולין להקל אלא שמ\"מ ביבמות פירשו בהדיא שצריך שלא ��הא באיסור יתר על ההיתר אבל כששוקלין שניהם ביחד מותר לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו הא בשגוף האיסור מן התורה אלא שהשיעור מדברי סופרים צריך רוב היתר:",
+ "לא היתה שם אלא קדרה אחת והיא של היתר והיו שתי חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר ונפלה חתיכה אחת לתוך הקדרה ולא נודע איזו חתיכה בשל סופרים אני אומר של היתר היתה:",
+ "היו לפניו שתי קדרות של היתר וחתיכה אחת של איסור ואין ידוע באיזו נפלה והרי שאין לתלות באחת יותר מחברתה ומתוך כך נאסרו שתיהן מ\"מ אם יש באחת מהן כדי לבטל ובאחת אין בה כדי לבטל בשל סופרים אני אומר בזו שיש בה לבטל נפלה בענין תרומה אמרו בזו מאה ובזו אין מאה אומרין לתוך של מאה נפלה:",
+ "לא היתה באחת מהן כדי לבטל את האיסור אבל יש בשתיהן כדי לבטל אם היו שתיהן של אדם אחד רואין אותן כאלו נתערבו ומצטרפות שכל שהוא בספק הדמוע מצטרף לבטל ועל דרך מה שאמרו בליטרא קציעות אם יש שם מאה פומין יעלו כמו שביארנו במסכת יום טוב וכן בתוספת תרומות אמרוה אף באחת בבית ואחת בעליה ומ\"מ יראה לי דוקא בקדרות שמה שבזו ראוי להתערב עם מה שבזו לפי דרכן של בני אדם אבל אם לא היו ראויים להתערב אומר אני שהוא אסור לא נאמר בתוספת תרומות בשתי קפות שמצטרפות אפי' היו אחת בבית ואחת בעליה אלא מפני שהוא דבר הראוי להתערב ביחד וכל העשוי להתערב חושבין לו כמעורב ואע\"פ שגדולי עולם אמרוה אף בשאין ראוי להתערב ולא יראה לי כן:",
+ "היו שתיהן של שני בני אדם יש מי שאומר שאף אלו מצטרפות בין בליטרא קציעות בשתי קפות בין בשתי קדרות ולא עוד אלא שיש מקילין בה מטעם אחר לומר שזה אוכל את שלו בחזקת טהרה וכן זה את שלו ובלבד שלא יבואו לישאל בבת אחת ומ\"מ קצת רבנים פרשו במשניות של תרומות שאינן מצטרפות הואיל ואין דרכן של בני אדם לערב אין חושבין אותו כמעורב וזו מסייעת לדברינו ואף הם הביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בתוספתא זו שתי קופות בשתי עליות שתי מגורות בעליה אחת הרי אלו יעלו נמצא ששתי מגורות בשתי עליות לא יעלו ופירשו הם עשויות להפנות ולהתערב יחד:",
+ "לא היה בשתיהן כדי לבטל את האיסור אבל היתה שם סדרה שלישית שלא נכללה בספק זה ר\"ל שנודע בודאי על איסור זה שלא נפל באותה השלישית אין זו מצטרפת עמהם שכל שאינו בכלל הספק אינו מצטרף וכן כל כיוצא בזה והוא שאמרו בשמועת ליטרא קציעות אם שם מאה פומין יעלו הא שאר העגולין שבתוך החביות הואיל ולא נכנסו בספק הדמוע אין מצטרפות לבטל:",
+ "היו לפני שתי קדרות של היתר ונפל איסור באחת מהן ואין בה כדי לבטל ונאסרה ונודעה זו האסורה ואחר כך נפל איסור לאחת מהן ואין ידוע באיזו בשל סופרים אומרים לזו שנאסרה תחלה נפל איסור זה השני אבל אם היה הדבר בהפך שתחלה לא נודע באיזו נפל ואין בשתיהן לבטל את האיסור או שהן של [שני] בני אדם שאין מצטרפות כמו שביארנו ואחר כך נפל איסור באחת מהן ונודע באיזו אין אומרין שבמקום שנפל זה האיסור שם נפל הראשון כדי שנתיר את השני ודבר זה מבואר בתוספת תרומות:",
+ "קדרה אחת וחתיכה אחת של איסור ונפל לשם ונשפך מן המרק ואי אפשר לשער בשעה שהוציאו את האיסור או אחר שנימוח אם היה שם בכדי לבטלו אם לאו בשל סופרים תולין להקל:",
+ "כל מה שכתבנו בשגוף האיסור ספק אצלנו אם נתערב אם לא נתערב והוא החלק הראשון ויש לבאר מעתה ענין החלק השני והוא שנתערב האיסור בודאי אלא שנול�� הספק אם פירש משם אם לאו:",
+ "יבש שנתערב ביבש איסור בהיתר ולא נתבטל כגון שהוא בפחות מששים שרוצה לבשלו או שהוא חתיכה הראויה להתכבד או משאר איסורין שאין להם בטילא כגון בריה ודבר שיש לו מתירין וכיוצא באלו שנאסר הכל ואחר כך פרשו קצתן מקצתו אנו אומרין שהאיסור עם הרוב הוא והמיעוט כלו מותר הן שפרש המיעוט מן הרוב הן שפרש הרוב מן המיעוט ודבר זה יתבאר במסכת זבחים ע\"ד א' בענין טבעת ע\"ז שנפלה למאה טבעות ופרשו ששים לצד אחד וארבעים לצד אחד ויש חולקין בדבר שיש לו מתירין וכבר כתבנוה במסכת יום טוב ד' א' נפל אחד מן הששים שנשארו באיסורן באחרים אע\"פ שממקום קביעותן נפלו לשם הכל מותר שהרי יש כאן שני ספקות נתערבו כל הששים באחרים הכל אסור והרי הוא כאלו נפל שם האיסור בידוע שמאחר שהרוב נשאר באיסורו הרי הן כגוף האיסור הידוע ואין כאן ספק ספיקא פרשו חצין לכאן וחצין לכאן ולא נתערבו באחרות הכל אסור פירש החצי האחד כלו ונתערב באחרים יראה לחכמי האחרונים שכל התערובת מותר אין שם בגוף איסור ידוע והרי יש כאן ספק ספיקא שמא האיסור לא היה בתוך אלו ואם תאמר היה שמא אינו זה שאני אוכל:",
+ "נתערבה חתיכת איסור בחתיכת היתר ואין כאן רוב היתר אלא חתיכה בחתיכה הואיל ולא נתבטלה מן התורה אם נתערבה אחת מאלו באחרות יראה לחכמי האחרונים מכח שמועות שבמסכת זבחים שהכל אסור ואין אומרין בזו ספק ספקא שכל אחת מאלו כגוף האיסור הוא חשוב:",
+ "חכמי התוספות פירשו שלא הותר לעולם ספק ספקא אלא כשבא על ידי שתי תערובות על הדרכים שביארנו אבל ספק שבגופו עם ספק שבתערובת אחת אין זה נקרא ספק ספקא המשל בזה הגע בעצמך ספק טרפה שנתערב באחרים ואתה סבור להתיר ולומר שמא זו לא טרפה היתה אם תמצא לומר טרפה היתה שמא אינה זו שאני אוכל אין הדבר כן והכל אסור אלא אם כן היה שם היתר בכדי לבטל היאך תאמר שמא אותו ספק מותר היה והלא אתה אוסרתו כאיסור הודאי ויש חולקים בזו ואין דבריהם נראין וכבר כתבנו מזה במסכת יום טוב בדרך אחרת וזו מכוונת יותר:",
+ "חתיכת איסור שנפלה לתוך חתיכות שלא נתבטלה בהן הן מצד מיעוט תערובתה הן מצד חשיבותה ונפלה אחת מהן לים או במקום שנאבדה מן העולם או נאכלה אחת מהן בשוגג הותרו כל הנשארות אני אומר של איסור הלכה לה ולא נאמר שהאיסור לתוך הרוב נשאר אלא בשכלן לפנינו והאיסור קיים בודאי וטעם הדבר בכל אלו שהרי מ\"מ כלן מדברי סופרים הם שהרי מן התורה כבר נתבטלו ואין הפרש בין איסור חמור לאיסור קל אף ביין נסך אף בשל ע\"ז ודברים אלו מתבארים במסכת זבחים פרק התערובות:",
+ "ויש מי שאומר דוקא בשנפלו שנים וכן יש מי שאומר מכח שמועות שבמסכת זבחים שלא הותרו אלא כשיאכלו שנים שנים שיש בהם היתר בודאי אבל אחת אחת לא ויש מי שמחמיר שלא נאמר היתר זה אלא באיסורי הנאה ולהתירן בהנאה אבל איסורי אכילה ולהתיר אכילה לא אלא דנין האיסור אחר הרוב ומ\"מ גדולי המפרשים חולקים עליהם ומביאים ראיות חבלות חבלות בפירושי ע\"ז שלהם:",
+ "יש מי שמודה בה אף באיסורי אכילה אלא שחולק לומר שלא נאמר אלא באיסורין שאין להם שיעור אחר הטעם ושנשתייר בנשארים בכדי לבטל הטעם אבל באיסורי נותני טעמים הבטלים בששים שנפל האיסור בפחות מששים ונפל אחד מהם לים הגדול או נאכל כיון שאלו היה שם היה נותן טעם בהיתר אם נתערב בו אסור וכבר חלקו עליהם גדולי הדורות בראיות של תלמוד המערב במסכת תרומות (שלקחוה) בתאנה של תרומה שנפלה לעשרים תאנים ואבדה אחת מהן והרי אתה למד ממנה שני דברים אחת שבהיתר אכילה אנו עוסקין שהרי תרומה מותרת היא בהנאה והשנית שאף שיעור נתינת טעם אנו מתירין:",
+ "דברים אלו לא נאמרו אלא בשנפלה במקרה או נאכלה בשוגג הא במזיד הכל אסור כדין מבטל איסור כמו שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השמינית והיא מענין החלק הראשון ונתאחרה בכאן שלא כסדר כמשפט המשניות בהרבה מקומות ואמר על זה שגיד הנשה שאמרנו עליו במשנה ראשונה שנוהג בבהמה וחיה דוקא בטהורה אבל לא בטמאה נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה ר' יהודה אומר אף בטמאה אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדין בהמה טמאה לא נאסר להן אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו אמר הר\"מ פי' על דעת ר' יהודה מי שאכל כזית מגיד הנשה של בהמה טמאה חייב מלקות משום בהמה טמאה ומשום גיד הנשה ואין הלכה כר' יהודה ושים לבך על העקר הגדול הזה הנכלל במשנה הזאת והוא מה שאמר מסיני נאסר לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקין היום אין אנו עושין אלא במצות הקב\"ה על יד משה לא שהקב\"ה אמר זה לנביאים שלפניו כגון גיד הנשה ואין אנו אוכלין אבר מן החי מפני שהקב\"ה אסר אותו לנח אלא לפי שמשה לבדו ע\"ה אסר עלינו אבר מן החי ממה שצווה בסיני שיתקיים אבר מן החי אסור וכמו כן מילה מפני שאברהם אבינו מל עצמו ואנשי ביתו אלא שהקב\"ה צונו על ידי משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע\"ה הלא תראה מה שאמרו תרי\"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני וכל אלו מכלל המצות:",
+ "אמר המאירי פירשו בגמרא הטעם מאיסור הטומאה קדם לאיסור גיד שמתחלה נוצר העובר ואחר כך הגידין כמו שביארנו בראש הפרק ואם כן אין איסור גיד חל על איסור טומאה ור' יהודה סובר שאיסור גיד חל על הטמאה מפני שהגיד כולל באיסורו בני נח שהגיד נאסר להם מה שאין כן בטומאה ומ\"מ חכמים סוברים שאין איסור גיד נוהג בבני נח והלכה כחכמים בשתיהן ר\"ל שאין גיד הנשה נוהג בבני נח ושאין נוהג בטמאה אף לישראל ומ\"מ אם אכל מחלב הגיד הרי הוא כאוכל משאר הבשר:",
+ "וזהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן בהמה או חיה טהורה שמתו בלא שחיטה הרי הן נבלה ומטמאות במגע ובמשא כמו שיתבאר במקומו וכן בהמה וחיה הטמאות אפי' נשחטו שאין שחיטה מטהרת את הטמאה מידי נבלה עוף טמא אין נבלתו מטמאה כלל אבל עוף טהור נבלתו מטמאה בגדים ולא במגע ובמשא אלא כשהיא בתוך בית הבליעה מטמאה אף בגדים שעליו ובאיזה שיעור בכזית אע\"פ שנבלת בהמה וחיה הטמאות מטמאה אין האוכלן לוקה משום נבלה אלא משום טמא שאין איסור נבלה חל על איסור טומאה הקודם לה:",
+ "כבר ידעת שאין בגידין בנותן טעם ואם כן האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה פטור מן הכל איסור טומאה אין כאן שהרי לא אכל דבר שהוא בר אכילה ואיסור גיד אין כאן שהרי אינו נוהג בטמאה:",
+ "השליל אם איסור גיד נוהג בו אם לאו כבר ביארנוה במשנה ראשונה ובפרק בהמה המקשה וכן שמועת טמאות שהנזיר מגלח ביארנו בראש הפרק:"
+ ],
+ [
+ "האוכל גיד הנשה של נבלה וטרפה חייב שתים שאיסור נבלה וטרפה חל על איסור גיד מתוך שאיסור נבלה כולל שאר הבשר עמו נוסף גם הוא על הגיד וכן בעולה ובשור הנסקל ודומיהם וכבר ביארנו למעלה ענין איסור מוסיף וענין איסור כולל:",
+ "זר שאכל את הקדש לוקה ובתנאים ידועים במקומם כהן גדול שאכ�� קדש טמא לוקה ואם נטמא גופו ואכל כזית מן הקדש בין טמא בין טהור חייב כרת ואם שגג על כך מביא קרבן עולה ויורד ואין הפרש בזה בין נטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר בין נטמא הבשר ואחר כך נטמא הגוף שהרי אם נטמא הגוף תחלה יש בטומאת בשר הבאה אחריו איסור מוסיף ואם נטמא הבשר תחלה יש בטומאת הגוף הבאה אחריו איסור כולל שהרי הוא נאסר אף בשאר חתיכות היה שבת ויום הכפורים ושגג ועשה מלאכה חייב שני חטאות שהרי שניהם באו כאחד:"
+ ],
+ [
+ "היו מקדשים על פי הראיה ונתעכבו השלוחים ולא ידעו בליל שבת שהוקבע יום הכפורים בשבת ונודע להם בשחרית או שהיה שעת השמד והיו השלוחים באים בחשאי ולנו בתוך התחום והודיעו למחרתו שלא ירגישו בהם אויבים אפי' תאמר שאין דנין את הדבר למפרע אלא משעת ידיעתו ונמצא שלא באו כאחד מ\"מ חייב שני חטאות שהרי שבת ליום הכפורים איסור מוסיף הוא שהרי נוסף בו איסור סקילה ויום הכפורים לגבי שבת איסור כולל הוא שהרי נאסר אף באכילה היה שוגג לענין שבת ומזיד לענין יום הכפורים חייב חטאת משגגת שבת היה שוגג לענין יום הכפורים ומזיד לענין שבת פטור שהרי קם לו בחמורה הימנו איסור כולל ואיסור מוסיף שביארנו ענינם למעלה אין בהם הפרש בין שהיה ראשון חמור ושני קל או ראשון קל ושני חמור אפי' בחומרת כרת ובחיוב קרבן וכן באיסורין הבאין כאחד:",
+ "אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בטהורים אבל לא בטמאים אבל הדם איסורו נוהג בבהמה חיה ועוף אפי' טמאים:"
+ ],
+ [
+ "בני נח מוזהרין על אבר מן החי ועל בשר מן החי ואין הפרש בהם בין טהורה לטמאה ובהמה שנשחטה ועדין היא מפרכסת אין בה איסור אבר מן החי לישראל ויש בה איסור אבר מן החי לבן נח שאין שחיטה מטהרת להם אלא מיתה כמו שהתבאר בפרק שני:",
+ "אבר שנדלדל ואין יכול לחזור ולחיות הואיל ולא פורש מכל וכל שחיטתו מפקיעתו מידי מלקות ומ\"מ איסור לאו יש בו ואם מתה מיתה עושה נפול והרי הוא כאלו נפל מחיים ולוקין עליו משום אבר מן החי אבל היכול לחזור ולחיות שחיטתו מטהרתו:",
+ "אבר מן החי שיעורו לבן נח בכל שהוא לישראל בכזית אפי' אבר שלם אינו חייב עליו אלא בכזית היה האבר כזית עם בשר וגידים ועצמות הרי זה חייב אע\"פ שאין שם בשר אלא כל שהוא אבל אם הפריש הבשר מן העצמות והגידין אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר בלא צירוף גידין ועצמות:"
+ ],
+ [
+ "וכן אכל בשר טמאה אינו חייב עליה אלא בכזית בשר ומ\"מ כל שאכל בריה טמאה שלמה בין מתה בין חיה אפי' נמלה חייב אבל אם חסר ממנה רגל אחד פטור עד שיקבץ מהם כזית:",
+ "אכל עוף כל שהוא אם לא רסקו בשניו אלא שבלעו חי לוקה ולאו שבו משום אבר מן החי ויש אומרים משום נבלה ולא משום אבר מן החי שאין בריה שלימה נקראת אבר ואפי' חשב עליה לאכלה אבר אבר לא הועיל להיותה נקראת אבר ויש חולקין בזו לחייבו משום אבר מן החי ומ\"מ גדולי המחברים כתבוה כשיטה זו ובמיתתה חייב עליה בכזית ולא בכל שהו שאין דין בריה נאמר במה שאין אסורו מתחלת בריתו כמו שביארנו אבל בכזית חייב עליה משום נבילה ואפי' לא היה בבשרו כזית הואיל ובכלו כזית לוקה משום נבילה:",
+ "אבר מן החי אין בו הפרש לענין אכילה בין אבר שיש בו גידין ועצמות כגון יד ורגל ובין שאין בו עצם כלשון והטחול ודומיהם ומ\"מ יש ביניהם קצת הפרש והוא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כלו בין שחתך מקצתו אסור משום אבר מן החי ואבר שיש בו גידין ועצמות אינו קרוי אבר עד שיפרישנו כברייתו אבל אם פרש הבשר בלבד חייב עליו משום טריפה ולא משום אבר מן החי הפרישו כברייתו ובירר אחר כן הבשר ממנו לוקה בכזית ממנו ומשום בשר מן החי:"
+ ],
+ [
+ "תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו חייב משום אבר מן החי ומשום טרפה שהרי שני האיסורין באו כאחד היתה טרפה ואכל ממנה אבר חייב שתים שהרי נכלל ממנה באיסור אבר מן החי תלש חלב מן הטרפה והיא חיה לוקה שלש שהרי איסור חלב קדם וחל עליו איסור טרפה מתוך שנכלל באיסורו שאר הבשר וכן חל עליו איסור אבר מן החי הואיל וכולל באיסורו בני נח ואם נולדה טרפה מן הבטן לדעת האומר שאין איסור חלב בשליל יבא איסור חלב ויחול על הטרפה באיסור מוסיף שהרי חייב עליו כרת:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו בשאר איסורין שאין גידין ועצמות מצטרפים לאכילתם בכזית וכן ביארנו שאם אכל כזית מהם בשני פעמים כגון שחלקו לכזית זה קודם שיבלענו ואכל חצי זית זה ואחר כך אכל החצי האחר שמצטרפין בתוך שיעור אכילת פרס:",
+ "אבר מן החי כבר ביארנו שגידין ועצמות מצטרפין בו לכזית ונמצא חלוק בזו משאר איסורין ומ\"מ בשניה אינו חלוק ואם חלקו מבחוץ קודם שיכניסנו לפה פטור אלא אם כן אכל ממנו כזית בשר הא גידין ועצמות אין מצטרפין אלא לאכלו ביחד הכניסו בפה כאחד וחלקו בפנים ובלעו לחצאין חייב אף בצירוף עצמות וגידין:",
+ "כל הדברים ששיעורן בכזית בין למלקות בין לכרת פירושו כזית בינוני ומה שנשאר בין השניים אינו מצטרף למה שבלע אבל מה שעל החנכיים והוא החיך והוא המקום שטועם מצטרף למה שבלע שאין החיוב אלא בהנאת הגרון מפני זה אמרו שאם אכל חצי והקיאו קודם שנתאכל וחזר ואכלו אע\"פ שאין במעים אלא חצי זית הואיל ונהנה גרון בכזית חייב ואין צריך לומר באכל חצי זית והקיאו ואכל חצי זית אחר הואיל ובתוך שיעור הראוי לו היה:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:",
+ "פרק שמיני בעזר הצור:",
+ "כל הבשר וכו' כונת הפרק לבאר ענין בשר בחלב כלו על השלמות אלא שיתגלגלו בתוכו ענינים אחרים על ידי גלגול מעניני מליחת בשר ונטילת ידים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון בשר בחלב באיזה מין נוהג ר\"ל באיזה בשר ובאיזה חלב ואיזה חלב אסור בזה מדברי תורה ואיזה מדברי סופרים השני בגדרים שאדם צריך לעשות בענין בשר בחלב דרך הרחקה שלא יבא לידי אכילה ויתגלגל בזה החלק דין נטילת ידים על ידי גלגול הנטילה שאדם צריך ליטול בין גבינה לבשר כמו שיתבאר השלישי בענין דין תערובת בשר בחלב והחתיכה הנאסרת משום בשר בחלב על איזה צד אוסרת חברותיה הרביעי בדין הכחל והכשר אכילתו החמישי בענין מליחת בשר זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת ענינים אחרים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שהקדמנו:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר שבשר דגים וחגבים אינו נקרא בשר לענין זה ולא לענין אחר והוא שאמר כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן חוץ מבשר דגים וחגבים הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים אמר הר\"מ פי' כבר ביארנו במקומות מנדרים שהעקר שעליו סומכין בנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בזמן שזכרו המשנה היו עושין שהנודר מהבשר אסור אפי' בבשר דגים ואין מותר לו זולתי בשר חגבים ומה שאמר גם כן מותר בבשר דגים על מנת שיהא ענין מורה על שהוא לא נשבע אלא על בשר בעלי ארבע רגלים וכבר נתבארו דוגמאות רבות בענין זה בשביעי מנדרים:",
+ "אמר המאירי כל הבשר אסור לבשל בחלב ואין צריך לומר לאכול אלא שתפשה בלשון בשול מצד לשון המקרא וכן שהאכילה יוצאה בקל וחומר מן הבשול חוץ מבשר דגים וחגבים כלומר כל הבשר אסור לבשל בחלב אם מן התורה אם מדברי סופרים שאם בשר בהמה אסור מן התורה ואם בשר עוף היא אינה אלא מדברי סופרים וכן בשר חיה ויש פוסקים בבשר חיה שאף היא אסורה מן התורה כמו שיתבאר אבל דגים וחגבים אין בשרם נאסר בחלב אף מדברי סופרים וכן כל הבשר אסור להעלות עם הגבנה על שלחן אחד ואפי' בשר עוף מגזרה שמא יאכלם כאחד או שמא יעלם כאחד בשלחן ואע\"פ שהאכילה עצמה גזרה והויא לה גזרה לגזרה שהרי אף בשיעלם כאחד ויגעו זה בזה צונן בצונן הוא ואם יעלו באלפס רותח ר\"ל שיערה ממקום בשולו לאלפס כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל מ\"מ פרשוה בגמ' שמא יעלם באלפס ראשון רותח והוא כעין מרחשת שהוא דרך בשול ואף היא קרויה אלפס שאף הקערה קרויה כן לפעמים כמו שביארנו במסכת יום טוב בענין אלפסין עירניות וכלי ראשון מבשל והרי אף הבשול לבד אסרה תורה חוץ מבשר דגים וחגבים שהותר להעלות כאחד שהרי אף אכילתן כאחד הותרה ולא הוצרך להודיע בדגים וחגבים היתר העלאתן שהרי אף באכילה הותרו אלא שדרך המשך הדברים אמרה:"
+ ],
+ [
+ "וכן הנודר מן הבשר אע\"פ שכלל כל בשר בנדרו מותר בבשר דגים וחגבים שאינו בשר כלל ואע\"פ שכתוב מפלי בשרו דבקו מ\"מ אין לשון בני אדם לקראו בשר ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בעוף אסור:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שפרשנוה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא כל שאדם נודר את נדרו במלה כוללת כגון בשר או ירק או קטנית וכיוצא באלו הרי נכלל תחת מלות אלו אף מה שאינו נקרא כן בלשון בני אדם הואיל ומ\"מ הוא דבר שהשליח נמלך עליו לידע דעת שולחו אם ירצה מזו אחר שאינו מוצא מה שהיה שולחו מבקש לפיכך הנודר מן הירק אסור בדלועים אע\"פ שאין הדלועים נקראים ירק בלשון בני אדם שהרי אדם אומר לשלוחו קח לי ירק וכשאינו מוצא הוא אומר לו לא מצאתי ירק אלא דלועים יש שם אם תרצה מהם ואלו לא היה מאותו המין לא היה חוזר לומר לו כך אלא שהיה אומר לו בסתם איני מוצא ירק ומ\"מ כל שנדר בדבר פרטי אין שאר דברים נכללים בו אפי' ממינו ובשר דגים וחגבים אין שליח נמלך עליו לשם בשר כלל ומותר בהן כמו שביארנו אלא שבמסכת נדרים התבאר שלא נאמר כן אלא אם כן היה ביום הקזה שכל דגים קשים לו ואין לבו עליהם כלל עד שיכללם בנדר הבשר הא שלא ביום הקזה הואיל וראוים לו נכללו בנדרו שודאי יש כאן המלכת שליח כמו שכתבנו שם וכן כתבו מגדולי המחברים שמקומות שהשליח נמלך שם מבשר לדגים הנודר שם מן הבשר אסור בדגים ואם היו הדברים מראים שלא נתכוון אלא לבשר מותר וכן כתבו שהנודר מן הירק מותר בדלועין וכן כתבנוה במקומה אלא אם כן בצדדים ידועים שכבר ביארנום במקומם במסכת נדרים פרק ירק במשנה ראשונה שבו ובכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות ובמעים ובקרבים ואין הלכה כדברי האומר קרבים לאו בשר הוא ואכליהון לאו בני נש:"
+ ],
+ [
+ "אין חייבין בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד ובזמן בית ראשון שכל ישראל היה שם אבל בימי עזרא אין חייבין בה אף בארץ אלא מדברי סופרים ומ\"מ אף בזמן הזה ואף בחוצה לארץ מפרישין חלה מדברי סופרים וחלה זו נידונת בטמאה מפני שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת ומ\"מ נאכלת היא לכל כהן שאין טומאה יוצאה מגופו הא כל שטומאה יוצאה מגופו כגון בעלי קריין וזבין ונדות ויולדות ומצורעים אסור בה אבל שאר הטמאים מצד מגע הטמאות מותרין לאכלה ואפי' בטומאת מת הואיל ואין עקר חיובה אלא מדבריהם ונמצא שמאכילין אותה לכהן קטן שלא ראה קרי או לגדול שטבל לזיבתו או לקרויו אע\"פ שלא העריב שמשו ואע\"פ שהוא טמא בטומאת מת ונאכלת לאלו עם הזר בשלחן אחד ואין נזהרין בו מחשש שמא יאכל הזר מהם ונתנת לכל כהן שירצה ואפי' לעם ארץ שאינו משמרה בטהרה מה שאין כן בחלת הארץ ר\"ל אף של בית שני:",
+ "ולענין ביאור מה ששאלו כאן ומנא תימרא דלא גזרינן גזרה לגזרה ולא עוד אלא שהעלו בה שגוזרין תמה הוא שהרי בכל התלמוד אנו אומרין היא גופה גזרה וכו' אלא שכך פירושו מנא תימרא שהדברים הקרובים זה לזה כל כך לא נגזור גזרה לגזרה שהרי גזרו בשמנן משום פתן ופתן משום יינן מפני שהיא גזרה קרובה וכעין חדא גזרה וכן גזרו שלא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה בכרמלית אע\"פ שכרמלית עצמה גזרה וכן כל כיוצא בזה:",
+ "המשנה השניה העוף עולה עם הגבנה על השלחן ואינו נאכל דברי בית שמאי ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל אמר ר' יוסי דבר זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל באיזה שלחן אמרו בשלחן שאוכל עליו אבל בשלחן שסודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש אמר הר\"מ פי' ר' יוסי אינו חולק על תנא קמא אלא שרצה המחבר להודיענו מה שנזכר למעלה ממחלקת בית שמאי ובית הלל הוא דברי ר' יוסי והלכה כבית הלל והטעם בו מפני הרגל עברה צורר אדם בשר וגבנה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה רבן שמעון בן גמליאל אומר שני אנשים אכסניים אוכלים [על שלחן אחד] זה בשר וזה גבנה ואין חוששין פי' מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל אינו אלא באכסנאין שאין מכירים זה לזה ואין להם קירוב אלו עם אלו כדי שיושיט ידו במה שאוכל חברו והלכה כרשב\"ג:",
+ "אמר המאירי הכונה בה לבאר שבשר עוף אע\"פ שאין איסורה אלא מדברי סופרים גודרים בה אותם הגדרים בעצמם שצריכים לגדור בבשר בהמה לדעת בית הלל שהלכה כמותו והוא שאמר לדעת בית הלל שאין עוף עולה על שלחן אחד עם החלב ואין צריך לומר שאינו נאכל ואע\"פ שאכילה עצמה גזרה והיה לנו לומר שלא לעשות גזרה לגזרה אין זה נקרא גזרה לגזרה שהעלאה ואכילה קרובים הם זה לזה כל כך שהדבר דומה לגזרה אחת כמו שביארנו שמתוך ששולחנות שלהם קטנות היה הדבר מצוי ביותר ליגע זו בזו ובולע אחד מחברו ויש לגזור בעוף שמא יעשה כיוצא בזה בבהמה ואין כאן אלא גזרה אחת וכן שמא יעלם כאחד באלפס רותח ועובר על הבשול שכיוצא בו בבהמה עובר מן התורה:",
+ "באיזה שלחן אמרו בשלחן שאוכל עליו שמתוך קטנות השלחן ומשמוש ידים שבה הטעות מצויה שם אבל שלחן שסודרין עליו תחלה את התבשילין והדברים שאדם מכין לסעודה נותן זה בצד זה ואינו חושש:",
+ "צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה הא אם נוגעים זה בזה אע\"פ שהם צוננים אסור ואם עשה כן צריך הדחה או גרירה ואין בהם צורך לקליפה וכתבו גדולי המפרשים דדוקא אמרו צריך הדחה בדבר שדרכו ליאכל בלא הדחה אבל דבר שאין דרכו ליאכל בלא הדחה אינו צריך להדיחו עכשיו שהרי אינו אוכלו עד שידיחנו ומתוך כך אין אנו קפדים בבית המטבחיים של גוים כשבשר השחוטה נוגעת בנבלה שהרי אינו אוכלו בלא הדחה ומ\"מ אם היה הטהור תפל והטמא מלוח אם נגעו ונשתהו בכך צריך גרידה או קליפה ומתוך כך ראוי להסירו מן השלחן מפני הטעות והוא שאמרו בתלמוד בשני של פסח שני אהן דאכיל חובץ ובדעתיה למיכל קופד צריך מבערא פסתא:",
+ "שני אכסניים באים זה מכאן וזה מכאן ואין מכירין זה את זה אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבנה ואין חוששין שמא יתנו זה לזה הואיל ואין מכירין זה את זה הא אם היו מכירין זה את זה אסור אפי' היו מקפידים זה על זה כמו שיתבאר בגמ' ומ\"מ אם עשו היכר לעצמן כגון שהפסיקו ביניהם בפת או במפה וכיוצא באלו מותר וכן פירשו הגאונים:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:",
+ "אכילת בשר אחר גבנה או גבנה אחר בשר יש בה מחלקת בין הפוסקים ומחלקתם תלוי בפי' שמועה זו ומה שנהגו בה אבותינו ורבותינו לפי מה שהיו מקבלים בפירושה היא שאם אכל בשר בהמה אינו אוכל אחר כן גבנה אפי' בקנוח הפה ובנטילת ידים עד שיעבור שש שעות והוא שיעור שבין סעודה לסעודה עברו שש שעות אוכל גבינה אע\"פ שלא קנח את פיו ולא נטל את ידיו אחר אכילת הבשר בין שיניו שכל שכשיעור זה כבר נתעכל במקומו ואינו קרוי בשר לא נאמר על בשר שבין השינים שהוא נקרא בשר אלא בתוך זמן זה ויש אומרים שאף לאחר זמן זה צריך לסלקו קודם שיאכל גבנה:",
+ "אכל בשר עוף אף הוא צריך להמתין כשיעור זה וכן כתבוה גדולי הפוסקים והמחברים להחמיר בו כבשר בהמה להמתין אחריו עד שש שעות וכן נהגו בכל גלילותינו אכל גבנה ורוצה לאכול בשר בהמה מקנח פיו מפני פירורי גבנה הנשארים בחיך או בין השנים שגבנה אף שבין השינים מתנקות הם בקנוח ואם היה בלילה מוסיף על הקנוח נטילת ידים וביום אינו צריך להוסיף נטילת ידים שהרי הוא רואה את ידיו אם יש בהם פירורי גבינה אם לאו:",
+ "רצה לאכול בשר עוף אחר גבינה אינו צריך לא לקנוח ולא לנטילה ואפי' בלילה ויש אומרים שאינו צריך לקנוח הפה בפת אבל צריך הוא מ\"מ לקנח מעט בבגד וכיוצא בו והוא שהם גורסין עוף וגבינה נאכלין באפיקולין ר\"ל מטלית בלא קנוח שבפת ומ\"מ אנו גורסין באפיקורן כלומר דרך פרסום ואפקירותא בלא שום קנוח בעולם וחיה כבר ביארנו שנחלקו בה הפוסקים יש פוסקים שדינה כעוף והוא עקר הדברים אלא שנהגו להחמיר בה כבהמה מפני שבשרה דומה לבשר בהמה:",
+ "זו היא שטת קדמונינו בענין זה ולשטה זו פי' השמועה כך הוא תני אגרא עוף וגבנה נאכלין באפיקורן ופי' באפיקורן זה בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים ומכל מקום דוקא גבנה אחרי העוף והראיה מה שסמך לו דרב יצחק אייתו ליה גבנה ואכל והדר אייתו ליה בשרא דבהמה ואכל כי לא משא ידיה אלא שקנח פיו לבד ואכל והקשו מדאגרא דדוקא אמרה בעוף וגבנה עד שהעמיד הוא דבריו בלילה אבל ביום דיו בקנוח להסיר פירורי הגבינה שהרי ידיו כבר הוא רואה אותם ונמצא שלא דברו אגרא ורב יצחק אלא בגבנה ואחר כך בשר ומהם למדנו דין זה אם לעוף אם לבהמה:"
+ ],
+ [
+ "והדר אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבנה וסתם אמרה אפי' בעוף ואף בקנוח ורב אחא שאלו בשר שבין השנים מהו ומתוך כבודו לא רצה להקשות לו אלא דרך שאלה כלומר שהקנוח ודאי מעביר הוא שמנינות הנדבק בחיך ונמצא שאין עוד לחוש אלא לבשר שבין השנים שאינו סר בקנוח ובשר זה מי מיקרי בשר והשיבו שבודאי נקרא הוא בשר ומתוך כך צריך לשהות ולא מצינו בשהייה זו פחות משיעור שב��ן סעודה לסעודה והוא שש שעות או קרוב לזה שבשיעור זה נתעכל אף במקומו ואינו קרוי עוד בשר ומה שאמרו למטה במה שאמרו מים אמצעיים רשות אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל כלומר שאין הנטילה אלא לנקיות אבל בין תבשיל ר\"ל של בשר וגבנה חובה ואתה סבור לומר שמאחר שהקדים תבשיל לגבנה ודאי של בשר אכל תחלה ואפי' הכי שרי למיכל גבינה בנטילה והוא הדין לקנוח אין זה כלום שרב נחמן לא הקפיד בין לשון תבשיל לגבנה ללשון גבנה ותבשיל שאלו היה מדקדק בכך אף הוא היה אומר בין בשר לגבנה שלא בא הוא עכשיו ללמד דין הקדמת גבנה לבשר או בשר לגבנה שסומך הוא על דברי רב חסדא אלא שבא ללמד דין הנטילה אם רשות אם חובה ודרך בני אדם להזכיר את החשוב תחלה אע\"פ שנאכל אחרון הואיל ואינו מכוין לעקרי השמעת אותו ענין או שאין הכונה אלא בין תבשיל דהשתא לגבנה דמעקרא ועל הדרך שאמרו בנסח על ידי חפה וקדושין שפירושו חפה דבתר קדושין ואם כדבריך היה לו להקשות מדבריו לרב חסדא או מדברי רב חסדא לדבריו והרי אגרא הקדים עוף לגבנה ודאי בקדימת גבנה אמרה כמו שהכרענו ממה שסמך לו דברי רב יצחק:",
+ "זהו עקר הדברים והשכל עוזר בה שמאחר שאיסור גבינה אחר בשר הוא מדין בשר השנים מה לי עוף מה לי בהמה והלא אף הוא נכנס ונתחב בין השנים כבשר הבהמה והרי הוא בשר גם כן אלא שאיסורו מדברי סופרים ועוד ראיה שלא הקפידו בהקדמתם שהרי אמרו לרב יצחק והא תני אגרא עוף וגבינה וכו' עוף וגבנה אין בשר וגבנה לא והרי הוא ודאי גבנה אכל תחלה וקרו לה בשר וגבנה ואע\"פ שאף רב חסדא במה שאמר אכל גבנה מותר לאכול בשר סתם אמרה ולא הזכיר קנוח ונטילה בזו כבר למדנוה מאגרא ורב יצחק וסמך בה לומר על הצדדין שהזכרנו אבל מה שאמר אכל בשר אסור לאכול גבנה שלא הוזכר אלמלא שבכל צד נאסר לא היה לו לסתום וזהו שר' אסי שאל מר' יוחנן כמה ישהא בין בשר לגבנה כלומר שפשוט היה לו שאין תקון באכילתו עד שיפקע שם בשר ממנה ואע\"פ שהפכו השאלה לכמה ישהא בין גבינה לבשר לתשובתו של ר' יוחנן הפכוה כלומר שלפי תשובתו אין לה מקום אלא בכך והרי לפי דרכנו למדנו שדברי רב חסדא מכוונים שהרי הקשו מדבריו לר' יוחנן ומה שפירש ר' יוחנן ולא כלום פירושו שאין הענין בשהייה אלא בקנוח ונטילה אבל בשר ואחר כך גבינה ודאי צריך שהייה:",
+ "ועוד אני חוזר ללשון בין תבשיל לגבינה שהלשון בא בכוון שהוא בא ללמד כשהוא בא ליטול לצורך התבשיל וכאלו הוא אומר בין תבשיל זה שהוא בא ליטול עליו לגבנה דמעקרא וראוי היה להקדים את שעליו הנטילה באה וכן אתה יכול לפרש בעוף וגבינה דאגרא ובמה שאמרו לרב יצחק אבל בשר וגבנה לא והרי שנתישבו כל השמועות לשטתנו ואף הלשון מסייענו שלשון קנוח אינו נופל על בשר התחוב בין השנים שאינו סר בקנוח אלא על שמנינות או פרורין שבחיך והוא עקר הדברים ומ\"מ אחרוני הרבנים מפרשים על מדותיהם ומקילין לאכול גבנה אף לאחר בשר בהמה ולאלתר בקנוח הפה ובנטילה אם הוא בלילה או בקנוח הפה לבד אם הוא ביום ואחר עוף בלא קנוח ונטילה אפי' בלילה ולאכול אף בשר בהמה לאחר גבנה בלא שום קנוח אלא בנטילה אם הוא בלילה והם מפרשים זו של אגרא בעוף תחלה ומותר לאכול אחריו גבנה בלא שום קנוח ונטילה כלל אפי' בלילה ורב יצחק אכל גבנה תחלה ואחר כך בשר בהמה בלא קנוח ובלא נטילה אלא שהיה מצריך נטילה בלילה משום ידיו אבל קנוח לא צריך שהגבנה בפה מתעכלת היא לשעתה ורב חסדא שאמר אכל בשר אסור לאכול גבנה פירושו אלא בקנוח ונטילה בלילה או קנוח לבד ביום ואם שהה שש שעות אין צריך כלום אף בגבינה שאחר בשר בהמה ואף בלילה ומה שאמר אכל גבינה מותר בבשר פירושו בלא קנוח ונטילה אלא שאם הוא בלילה צריך נטילה וכמה קשים לפרש דבריהם שאם כן מה הקשו לרב יצחק מדברי אגרא והלא רב יצחק גבנה אכל תחלה ועוד מה הקשו לר' יוחנן על מה שאמר ולא כלום מדברי רב חסדא והא רב חסדא לא מצריך שהייה כלל אלא קנוח ונטילה ועוד היאך אמר רב חסדא אסור סתמא ועוד אם אין צורך לקנוח אלא בבשר ואחר כך גבנה היאך הביא מחלוקת בית שמאי ובית הלל בקנוח אחר מעשה של רב יצחק שאכל הגבנה תחלה והיה לו להביאה אחר דבריו של רב חסדא אלא ודאי דברים זרים הם ולא הביאם לכך אלא מה שראו בדברי רב נחמן אבל בין תבשיל לגבנה לא וכבר ביררנו שאין הכרח בכך ואע\"פ שהם מחזיקים את דבריהם לומר שהתלמוד מקפיד בלישני כמו שדקדקו בסוגיא זו בכמה ישהא בין בשר לגבנה והפכו בו בין גבנה לבשר אינו כלום שבזו הוא עקר מה שהיה הוא בא ללמדו והוצרך לדקדק בו מה שאין כן בזו וקצת רבנים מודים לשטתנו בכל עניני בשר בהמה אלא שחולקים בעוף לומר שדברי אגרא בעוף תחלה נאמרו שאין אדם אומר עוף וגבנה נאכלים במה שצריך לפרש שאין נאכלים אלא גבנה ועוף ואנו כבר יישבנו הלשון שהזכירו תחלה מפני שהוא בא לאכל עכשיו וכן הדבר מוכרח ממה שהביא אחריו דברי רב יצחק שהיה גבנה ואחר כך בשר וכן שאמרו בלשון הקושיא הא בשר וגבנה לא כלומר אם בא לאכול בשר בהמה אחר גבינה וכן מעקר מה שהקשו לו מדברי אגרא ואע\"פ שהם דוחקים לתרץ דהכי קא מקשי והא תני אגרא עוף וגבנה נאכלין ר\"ל בכל ענין הא בשר וגבנה אסורין בכל ענין דאי לאו הכי הוה ליה נמי לאשמועינן בגבנה ואחריה בשר בהמה מ\"מ דברים דחוקים הם ואין ראוי לסמוך עליהם וכל שכן במקום קולא וכנגד הסברא והשכל כמו שביארנו:",
+ "ויש חולקים לשיטתנו לפרש בדברי רב נחמן בתבשיל שאין בו בשר בעין אלא שאין בו טעם בשר כגון שנתבשל בו בשר שמותר לאכול גבנה אחריו אלא שצריך נטילת ידים ומדקדקים אותה מדנקט תבשיל ולא נקט בשר ואף גדולי המפרשים כתבוה כן בקצת הגהותיהם ואין צורך בכך שכל שלא אכל מן הבשר עצמו אוכל הוא אחריו גבנה בלא כלום אלא שקצת קדמונינו מוחים בתבשיל של חמין מפני שהבשר נימוח ומתמסמס ומתערב ממנו בעין בתוך התבשיל ומה שהביאו הם ראיה לדעתם ממה שאמרו בפסיקאתא בפרשת עשר תעשר שאמר הקב\"ה למלאכים תינוק שבישראל מקיים את התורה יותר מכם שאם באים לאכול בשר בחלב אינו אוכל מן החלב עד שרחץ ידיו מן הבשר אינו כלום חדא דאין משיבין בהגדות ועוד דההיא בקטן נאמרה ודרך חנוך:",
+ "ויש מפרשים בה דדוקא קטן שאין כח בו לשהות שש שעות וסעודותיו תכופות זו לזו ועכולם ממהר הן באיסטומכא הן בין השנים ומקילין מזו לומר שלא ליתן שיעור שש שעות אלא כל שהפסיק בסעודה זו וקבע לאכול פעם אחרת אפי' בתוך שש שעות שהרי לא הוזכרו כאן שש שעות אלא מסעודתא לסעודתא ואע\"פ שאין הדברים נראין מפני שסתם מסעודה לסעודה סתם קאמר שהוא כשיעור שש שעות מיהא לגדול ושאם לא כן נתת דבריך לשיעורין מ\"מ בעוף מיהא יראה לי לדון כן מפני שהוא נקל להתעכל ולהפקע שם בשר מעליו יותר משאר בשר:",
+ "קנוח הפה שאמרנו אינו צריך אלא שיאכל פת או דבר אחר כדי שיבלע עם אותו אוכל כל פירורי הגבנה הנמצאים בפיו וכל דבר כשר לכך חוץ מקמח וירקות ותמרים שהן מחליקין את הפה ומדביקין הפירורין לחיך ��אינם מנקים את הפה (ומדביקים הפירורין לחיך ואינן מנקין את הפה) מהם ואם רצה להדיח את הפה ביין או במים די לו בכך:",
+ "תלמיד חכם אע\"פ שראוי לו להיות תורתו קבע ראוי לו להיות מפנה שעה אחת ביום ליתן בה לב לעסקיו ונכסיו דרך הערה אמרו אמר שמואל אנא לגבי הא מילתא חלא בר חמרא אנא דאלו אבא צייר נכסיה תרי זימני ביומא ואלו אנא חדא ביומא וכן אמרו דצייר נכסיה משכח איסתרי:",
+ "כבר ביארנו בסוף מסכת ברכות שחייב אדם ליטול את ידיו קודם שיאכל ושיש בסעודה חמש נטילות הראשונה נקראת מים ראשונים והיא לכל מי שרוצה לאכול והוא מצוה השניה מים אמצעיים והיא נטילה הבאה בין תבשיל לתבשיל אפי' שניהם של בשר מדרך נקיות והיא רשות השלישית נטילה שבין גבנה לבשר על הדרך שביארנו והיא מצוה רביעית נטילה למברך ברכת המזון לכל מי שאכל דבר לח או דבר המזהם את הידים אף על פי שלא אכל מלח שאין לחוש ממלח סדומית והיא מצוה חמשית נטילה שאחר סעודה למי שאכל מלח שמא היו קורטין של מלח סדומית מעורבין בה ויגעו ידיו במלח ואחר כך יהו ידיו נוגעות בעיניו ויזיקו להם ונטילה זו אינה מצוה אלא חובה לשמור עצמו מן ההיזק נמצאו חמש נטילות בסעודה שלש של מצוה ואחת של רשות ואחת של חובה הראשונה נקראת בלשון תלמוד מים ראשונים ושתים שבהן קרויות מים אמצעיים ושתים שבהן נקראות מים אחרונים מי שלא היה לו מים אלא נטילה אחת נוטל מים ראשונים שקודם סעודה ונטילות אחרות נדחות ויש אומרים שמצניעין לאחרונה ואוכל הוא במפה מפני הדחק ואין הדברים נראין:",
+ "מים ראשונים ניטלין בין לתוך הכלי בין על גבי קרקע מים אחרונים אין ניטלין אלא לתוך הכלי ויש פוסקין כלשון אחרון ומתירין אף שלא לתוך הכלי ובלבד שלא על גבי קרקע אלא על גבי עצים או תבן וכיוצא באלו:"
+ ],
+ [
+ "מים ראשונים ניטלין אף בחמין ר\"ל שהוחמו על ידי האור ואפי' היד סולדת בהן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא ואם אין היד סולדת בהן כשרות אף למים אחרונים וכל שכן אם נצטננו:"
+ ],
+ [
+ "חמי טבריא וכיוצא בהן במקומן כשרות לכל נטילה שהרי כל גופו טובל בהן אבל ליקח מהם בכלי וליטול מהם פסולות שהרי נפסלו משתיית הבהמה ואפי' נצטננו פסולות ומ\"מ אם נצטננו כשרות למים אחרונים:",
+ "הפליג מהם אמה והדריכה למקום אחר גדולי הפוסקים פסקו שאין נטילה עולה בהן גזרה שמא יקח בכלי ויטול ויש מקילין ואם היה שם ארבעים סאה מותר לדברי הכל שהרי כל גופו טובל בהן ומ\"מ לדברי המיקל באמת המים המופלגת משם אף בשאין שם ארבעים סאה דוקא כשמחוברים למקום שנפסקו מהם שכל מים שאין שם שיעור טבילה אין כשרות לידים אלא לנטילה שמכח אדם אבל לא לטבילה:",
+ "מים שנפסלו משתיית הבהמה כגון מים המרים או מלוחים או סרוחים או עכורים אם היו בכלי פסולים ואם היו בגומא שבקרקע כשרים ואם היו עכורים עד שדומות לטיט הנידוק יש מי שאומר שאף בקרקע פסולין:",
+ "כל נטילות שהצרכנו לסעודה לא סוף דבר סעודת תרומה אלא אף לסעודת חולין ומ\"מ לא נאמרה נטילת ידים לסעודה אלא לאוכל פת הטעונה המוציא אבל מי שאוכל פירות או כל דבר שאינו טעון המוציא אינו נוטל ידיו והנוטל ידיו לפירות הרי זה גסות הרוח במה דברים אמורים בסתם ידים אבל אם יודע בהן שאינן נקיות או שנכנס לבית הכסא נוטל מפני הברכה ו��\"מ כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים אף בסתם ידים:",
+ "כשם שאין נטילת ידים לפירות כך אין בהם זימון ר\"ל ששלשה שאכלו פירות אין מזמנין לברכה שבה וכבר ביארנוה בששי של ברכות ל\"ז א' ושנים שאכלו בכל דבר שאכלו מצוה ליחלק ולברך כל אחד לעצמו ולא שיצא האחד בברכת חברו במה דברים אמורים בששניהם סופרים הא אם היה אחד מהם סופר ואחד מהם בור סופר מברך ובור יוצא וכבר ביארנו עקרי דברים אלו במסכת ברכות:",
+ "שיעור נטילה לסעודת חולין נחלקו בה הפוסקים ועקר מה שנאמר בה הוא שצריך ליטול עד פרק שלישי ששם כלה פצול האצבעות וכן לתרומה ומ\"מ קדוש ידים ורגלים שבמקדש היה צריך ליטול עד סוף פסת היד מקום חבור פסת היד והזרוע וברגלים עד הסובך והוא הפרק הנקרא קאווילייא ולשיטה זו פי' השמועה הוא שבבריתא אמרו קדוש ידים למקדש עד לפרק לחלין עד לפרק ואמר רב עד כאן לחלין עד כאן לתרומה ושמואל אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא ורב ששת אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא והענין הוא שהבריתא מכוונת ליתן שלשה גבולים בידים לדעת רב אחד לחלין ואחד לתרומה ואחד לקדוש ידים וזהו שאמר רב עד כאן לחולין ר\"ל עד פרק שני של אצבעות ועד כאן לתרומה עד פרק שלישי ששם כלה פצול האצבעות אבל גבול שלישי והוא סוף פסת היד שבו מתחבר היד עד הזרוע לא הזכירו שאף שמואל ורב ששת מודים בו ולא נחלקו אלא בשני השיעורין שלדעת שמואל עד הפרק האמור בחולין ובתרומה הכל אחד ולחומרא ר\"ל עד פרק שלישי ששם כלה פצול האצבעות ולרב ששת שניהם אחד לקולא והוא עד פרק שני ואע\"ג דרב ושמואל באיסורי הלכה כרב מ\"מ שמואל ורב ששת הוו להו רבים לענין שהתרומה והחלין בשיעור אחד ואם כן ראוי לפסוק כשמואל ולחומרא ומ\"מ יש מפרשים דעת שמואל בכל פיסת היד ודעת רב ששת עד פרק שלישי ופוסקים כשמואל וכבר כתבנוה במה שכתבנו בענין נטילת ידים בסוף ברכות וביררנו שם שזו עקר ומ\"מ כתבו גדולי המפרשים שלענין מים אחרונים דיו עד פרק שני שאין זיהום המאכל עולה למעלה מאותו הפרק:"
+ ],
+ [
+ "כל דבר שחוצץ לגוף בטבילה חוצץ בנטילת ידים לתרומה ולחלין ולקדוש ידים ורגלים שבמקדש:",
+ "מי שנטל שחרית והתנה עליהם לכל היום אינו צריך ליטול בכל סעודות היום ודוקא בששמר את ידיו ולא הסיח את דעתו מהם אבל הסיח את דעתו אין תנאו מועיל ואם לא התנה אע\"פ ששמר את ידיו צריך לחזור וליטול אף במקום שהמים מצויים ויש מי שלא התיר בזו אלא במקום שאין המים מצויים בריוח ובלשון האמור כאן לרבינא וכן עקר:"
+ ],
+ [
+ "צנור שעושין הגננים בגנותיהם להמשיך בו מים שביאור ולהשקות ממנה את הגן והיא הנקראת בלשון תלמוד אריתא דדלאי אין נוטלין ממנה לידים מפני שאין כאן כח אדם שכבר עבר כח השופך והרי הם מקלחין מאליהם וכן אין מטבילין בה את הידים שהרי אין כאן שיעור מקוה נתן ידיו במקום שנופלים שם המים הבאים מן הדלי שדולין בו וקבלן דרך שפיכתן קודם שיגיעו לצנור נוטלין ממנה לידים מפני שבאין המים מכח אדם ואם ניקב הכלי בכונס משקה אסור לפי שהכלי עצמו פסול לנטילת ידים שכל כלי שניקב בכדי כונס משקה ר\"ל שיוכלו להכניס משקה בכלי דרך בו אין נוטלין ממנו היה אותו הנקב מקלח לתוך היאור הרי הוא מחבר מים שביאור למים אלו ומטביל בהם את הידים ואין אנו צריכים לעירוב על ידי נקב שבשפופרת היאור:",
+ "יש מפרשים באריתא דדלאי שהזכרנו ח��ירה שהגננים עושים בגן וממלאים אותה מים ודולין משם ומשקין ממנה את הגן ואין נוטלין ממנה שאין באין מכח אדם ואין מטבילין בה שמים שאובין הם:",
+ "כלי שאינו מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו אפי' היה אדם אחד מתמיד למלאתו לפני הנוטל כשעירה ממנו מעט עד שנפל רביעית על ידיו:",
+ "היה מחזיק רביעית ולא היה שם רביעית אין נטילתו עולה לו שאין נטילה בפחות מרביעית היה שם רביעית נוטלין ממנו ואפי' שנים זה אחר זה ואע\"פ שאין שם רביעית בשעה שהשני נוטל הואיל ומשירי טהרה הם באים ר\"ל שכבר היה שם רביעית כשהתחיל הראשון ליטול את ידיו כשרין ויש אומרין דוקא שיטלו שניהם בבת אחת:",
+ "המים שנשתנה מראיתן עד שנעשו שחורין על ידי דיו או צבע אחר או שנעשו מאליהם מצבע אחר שלא מצבע המים פסולים בין בכלי בין בקרקע:",
+ "כל כלי שאין דרך להשתמש בחללו כגון מגופת חבית אין נוטלין ממנה ואם תקנה לכך עד שנעשה חללה בית קבול גמור נוטלין ממנה וכן חמת וכפיסא שהן של עור שתקנן לכך אבל שק וקופה אע\"פ שתקנן עד שאין המים יוצאים ממנה אין נוטלין מהם לידים שאין עשויים לקבל משקה:"
+ ],
+ [
+ "מי שלא נטל ידיו ורצה לאכול על ידי מפה שכורך ידו בה אסור שמא לא יזהר ויגע ודבר זה לסעודת חלין אף לאוכלי חליהן בטהרה אבל לתרומה מתוך חומר שבה זהירין בה ולא יבאו ליגע ומתוך כך התירו לאכלה במפה שלא בנטילה ומגדולי המחברים כתבו שאף לחולין אין צריך נטילה ולא יראה כן וכבר הרחבנו בזה את הדברים בשני של סכה:",
+ "אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה כגון כביצה או פחות מעט ומ\"מ כל שהוא אוכל כזית צריך נטילת ידים וצריך ברכה לפניו ולאחריו:",
+ "אוכל שאינו נוגע במה שהוא אוכל אלא שאחר מאכילו האוכל צריך נטילת ידים שמא יגע אבל המאכיל אם ידיו נקיות אין צריך נטילת ידים ומ\"מ בשחרית שרוח רעה שורה על הידים אינו מאכיל עד שיטול וביום הכפרים מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק:",
+ "לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו:",
+ "השמש צריך לברך על כל כוס וכוס שנותנין לו מפני שהוא סבור שכשהשקוהו פעם אחת שלא יתנו לו עוד באותה סעודה והרי הוא מסיח דעתו מן השתיה ומתוך כך כשחוזרין ומשקין אותו צריך לברך אבל אין צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה שנותנין לו שבטוח הוא שלא ימנעו ממנו את הלחם ואינו מסיח דעתו מן האכילה במה דברים אמורים כשהיה שם אדם חשוב המשגיח על מה שראוי להשגיח ודעת השמש סומכת עליו אבל אם אין שם אדם חשוב הרי לבו נוקפו והרי הוא כנמלך ומסיח דעתו וצריך לברך על כל פרוסה ופרוסה כדרך שהוא מברך על כל כוס וכוס:",
+ "אורח שבבית או אחד מבני הבית צריכים להזהר שלא יתנו פרוסה לשמש בעוד שהכוס ביד השמש או ביד בעל הבית שמא יכעוס בעל הבית עליו כשיקבלנה ויבא הכוס לידי שפיכה ויתבלבל השלחן:",
+ "הרבה דברים מפוזרים בתלמוד בענין נטילת ידים שלא נכתבו כאן וכן הרבה דברים שאדם צריך נטילה להם כבסעודה ולא נתבררו כאן וכן נאמרו הרבה דברים בנטילה שלא נאמרו אלא למים ראשונים וכן איזו נטילה צריכה ברכה ואיזו אינה צריכה ברכה ואותם שצריכות ברכה על איזה צד משתנה נסח ברכה שלהם לפי ענין הנטילה וכבר ביארנו דינין אלו יפה בסוף מסכת ברכות בקונדרס מיוחד בפני עצמו קראנוהו בית יד כמו שכתבנו שם:",
+ "מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במים בחלו של מועד ואין חוששין שמא הרואה יחשוב שיש לו שנים שאזורו מוכיח עליו והוא שהיה מנהגם שהיה אזורם דבק בחלוק על ידי שנצות ומיד שהיה פושט חלוקו ולובש אחר מתיר אזורו ומדביק בזו וכשאין לו אחר מכבסו עם האזור יש מפרשים בענין אחר ומ\"מ הלכה שמכבסו בין בהוכח בין שלא בהוכח הואיל ואין לו אלא אחד הא יש לו שנים לא ודוקא של צמר הא של פשתן אפי' יש לו שנים מותר וכבר ביארנו דבר זה במסכת מועד קטן:",
+ "התבאר במסכת יום טוב שהשוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב הא אם לא נגמרו דינו כבשר העוף ומה הן נקראות גמורות לענין זה כל שנגמר בה החלבון שמבחוץ ואע\"פ שעדין מעורות בגידין שהרי מ\"מ נעקרו מן האשכול ויש פוסקין שלא נקראת גמורה לענין זה עד שתהא לה קליפה החיצונה והיא ביצה שכיוצא בה נמכרת בשוק וראשון עקר כמו שכתבנו שם:",
+ "התבאר במסכת פסחים ל' א' שאין לשין את העיסה בחלב ואם לש הרי כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה ר\"ל שמא יבא לאכלה עם הבשר כיוצא בו אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה ר\"ל שמא יאכלנה בחלב ואם עשה בפת איזה שנוי כדי להכינו מותר שאותה צורה מזכירתו ולא יבא לטעות ואפי' מי שאינו יודע חוקר על שנוי הצורה ונודע לו מתוך חקירתו:",
+ "שט את התנור באליה ואחר כך הסיקו קודם שיאפה בו את הפת אין כאן בית מיחוש שכבר הוכשר על ידי היסק זה ואפי' בתנור של חרס (ומ\"מ דוקא בתנור של חרס) ומ\"מ דוקא תנור שהסיקו מבפנים אבל בוביא הואיל והסיקה מבחוץ אסור ואם מלאה גחלים מבפנים עד שנתלבנה מותר פת שאפאה עם בשר בתוך תנור צר יש שאוסרין שלא לאוכלו בחלב וכן דגים שנצלו עם בשר בתנור אחד צר ויש מקילין ונראין דבריהם וכבר ביארנו ענין זה בפרק גיד הנשה:",
+ "בקצת חבורי רבותינו הצרפתים נכתב שקדרה של חרס שנתנו לתוכה חלב ונתחבץ שם בקיבה ואחר כך הוחמו שם מים באותו היום ולשו בה את העיסה הפת אסורה באכילה ואני תמה היאך אמרוה והרי הוא צונן והיאך נתן טעם במים הנרתחים בה אחריה עד ששאלתיה לגדולי הדור והשיבוני שבאותם המקומות נוהגים להרתיח החלב בשעה שמחבצין אותו ואף ברוב מקומות אע\"פ שאין מרתיחין אותה הם מחמין אותה בכדי הבלעה:",
+ "מגדולי המפרשים כתבו בפירושיהם שאם אכל תבשיל שנתבשל בקדרה של בשר אע\"פ שאין שם בשר אסור לאכול עמו גבינה ולא עוד אלא שאם רוצה לאכול גבנה אחר אותו תבשיל צריך נטילת ידים ויש חולקין להתיר בכל אלו אלא שאומרים כן בשאכל תבשיל שנתבשל בה בשר כמו שביארנו למעלה ואף לדעת ראשון אם רצה לאכול אחריו תבשיל שנתבשל בקדרה חולבת הואיל ואין שם גבנה אין צריך נטילת ידים:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השלישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי בענין תערובת בשר בחלב ודין חתיכה הנאסרת מחמת איסור בשר בחלב על איזה צד הוא אוסרת חברותיה ואמר על זה טפת חלב שנפלה על החתיכה פי' חתיכה זו עומדת בתוך הקדרה אלא שאין הרוטב מכסה אותה כלל אלא שעומדת על החתיכות שבקדרה ואין הרוטב מגיע אליה כלל ונפלה במקום ממנה טפת חלב ולא הגיס את הקדרה ולא כסה אותה נמצא שטפה של חלב זו לא נתפשטה אלא בחתיכה זו ואחר שכן אם יש בחלב זה כדי ליתן טעם בחתיכה זו ר\"ל שאין בחתיכה זו ששים בחלב זה אע\"פ שאלו שיערנו בכל מה שבקדרה היה בה כדי לבטל חלב זה אותה חתיכה אסורה ואין שאר חתיכות ומה שבקדרה מסייעות בבטול חלב זה שהרי לא נתפשט אלא בחתיכה זו ושאר החתיכות ומה שבקדרה מותר אם קדם וסלק חתיכה זו קודם שתבלע ותפלוט על האחרות ויש אומרים כן אף בלא סלק הואיל ואינה סמוכה לשאר חתיכות על ידי רוטב כמו שיתבאר וחתיכה מ\"מ אסורה ואין מדמין אותה לצלי שדיו בקליפה שלחלוחית הרוטב שבשאר חתיכות שלמטה הימנה עולה ומתפשט בסבתו האיסור לתוך החתיכה:",
+ "ניער את הקדרה קודם שבלעה חתיכה זו את החלב וקבלה טעם הימנו והכניס חתיכה זו בתוך הרוטב הרי נתפשט כל החלב ברוטב שבקדרה והרי כל מה שבקדרה מצטרף להתיר טיפה של חלב זו וכן אם כסה אותה שעל ידי הכסוי האידים החמים עולים מלמטה למעלה על ידי הרתיחה שאין לה אויר להתפשט ומבלבלין את הכל כאלו ניער או הגיס ואין אומרין שמא לא ניער יפה או לא כסה יפה אלא כל שניער או כסה אנו דנין כן ואם היה בחלב כדי ליתן טעם בכל מה שבקדרה אסור אבל אם לא ניער מתחלה אלא בסוף ר\"ל אחר שקבלה הטעם אף היא נעשית חתיכה של איסור וצריך בקדרה ששים כנגד כלה נמצא הניעור או הכסוי פעמים באים להתיר פעמים באים לאסור כיצד היה בחלב זה ליתן טעם בחתיכה ולא במה שבקדרה הרי הניעור או הכסוי מתחלה באין להיתר החתיכה היה בחלב זה כדי ליתן טעם בכל מה שבקדרה הרי הניעור או הכסוי באין לאסור כל מה שבקדרה:",
+ "זהו ביאור המשנה לפי מה שהתבאר עליה בגמ' וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' להשלמת ביאור ענין זה אלו הן:",
+ "חתיכה זו כשנאסרה היא עצמה והוא כשלא ניער וכסה קודם שקבלה טעם החלב שנמצאת היא אסורה ואחרות מותרות כמו שביארנו אם נפלה אחר כן לקדרה אחרת הן של בשר הן של חלב הן של תבשיל אוסרת הכל אלא אם כן יש באותה קדרה ששים בכדי כל החתיכה שחתיכה זו נעשית כלה איסור לשער בכלה בכל מקום שתפול:",
+ "דבר זה לא נאמר אלא בבשר בחלב וטעם הדבר מפני שאין כאן איסור בפני עצמו שיתערב עם היתר אלא שהאיסור נעשה בין שניהם ומתוך כך נעשה כגוף איסור אבל בשאר איסורין אינו כן כיצד חתיכה של בשר שנפל עליה חלב או דם ואין באותה חתיכה ששים באותו חלב או באותו דם והרי החתיכה אסורה נפלה לקדרה אחרת אם יש במה שבקדרה ששים בכדי האיסור ר\"ל החלב או הדם הקדרה מותרת אע\"פ שאין שם ששים בכדי כל החתיכה שאין חתיכה עצמה נעשית חתיכת איסור לשער בכלה ומ\"מ היא עצמה אסורה לעולם אע\"פ שאפשר שנסחט האיסור ממנה ונתפשט בכל מה שבקדרה לפי שאינו נפלט לגמרי והוא ענין מה שאמרו איפשר לסחטו אסור מה שאין כן בדבר הלח והנבלל שאם נפל איסור לתוך הרוטב ואין שם ששים ונאסר וכן יין נסך בשאין מינו שאם נתרבה ההיתר אע\"פ שאין עושין כן לכתחלה הכל מותר אע\"פ שכבר נאסר ויש אומרים שאף חתיכה זו אע\"פ שהיא באיסורה מצטרפת האחרות שהרי לא נאסרה אלא מחשש שמא לא נפלט ממנה כל האיסור ואף גדולי הדורות כתבוה כן וגדולי המפרשים בהגהותיהם נוטים להתיר מכל וכל אף החתיכה עצמה:",
+ "יש צדדין שאף בשאר איסורין אתה צריך לשער בכלו וכגון שלא נודע האיסור הבלוע כמה הוא כגון מלח שמלחו בו הן שחוטה הן נבלה שנאסר משום דם או משום ציר של נבלה ואתה צריך לשער שיהא שם היתר כנגד כלו ומ\"מ אף זו אין אומרים בו שהדבר עצמו נעשה גוף האיסור על הדרך שאנו אומרים בבשר בחלב שמ\"מ אין רואים אותו אלא כדבר האסור מצד עצמו ומכאן הורו חכמי התוספות במלח שנאסר מחמת דם או ציר של נבלה ומלחו בו את הקדרה וכבר ידעת שהמ��ח נותן טעם ביתר מששים וכל נותן טעם אוסר שאין הטעם בטל לעולם אע\"פ שמ\"מ משערין בכל המלח מ\"מ מתירין אותו בששים כאלו הוא גוף הדם או הציר שנאסר בו ואלו היה אסור מחמת עצמו כגון מלח של ע\"ז היה אוסר כל זמן שהוא נותן טעם והדברים נראין:",
+ "חתיכה זו שהזכרנו שנפלה טפת חלב במקום ממנה אם היה רוטב מכסה אותה הרוטב מפשט את החלב בכל הקדרה ומשערין בכל (הקדרה) מה שבקדרה ואין צריכין לניעור או כסוי:",
+ "היתה מקצתה בתוך הרוטב ומקצתה חוץ לרוטב אם נפל במקצתה שבתוך הרוטב כל מה שבקדרה מצטרף לשיעורו ואם נפל במקצתו שחוץ לרוטב יראה מסוגיא זו במה שאמרו לא ניער יפה שאין מה שבקדרה מסייע ואע\"פ שאין הלכה כר' יהודה שאמר כן מ\"מ הרי אף חכמים לא נחלקו בזו אלא שאין חוששין לכך ומ\"מ קצת חכמי הצרפתים הורו שכל שהיא נכנסת מעט בתוך הרוטב כח הרוטב מוליך כל שבה ומפשטו בתוך הקדרה דלא גרע מכסוי ואין הדברים נראין וכבר כתבנו הפך סברא זו בפרק גיד הנשה יש בענין זה הוראה אחרת מחכמי התוספות והוא שחתיכה זו שאין לה איסור מחמת עצמה אלא מחמת שבלעה מדבר האיסור וקבלה ממנו טעם אם נגעה חתיכה זו בחתיכה אחרת ביבש ר\"ל שלא על ידי רוטב אפי' היו שתיהן חמות ואפי' נצלו בשפוד אחד על האש אינה אוסרת שאין חתיכה הנאסרת מחמת בליעה אוסרת חברתה אלא על ידי רוטב ואפי' נבלעה מן החלב שהיא נעשית בשר בחלב ולא נאמר בה לענין זה חתיכה עצמה נעשית נבלה והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בסוגיא זו אלימא לא ניער כלל מיבלע בלע מפלט לא פליט כלומר שבנגיעה כזו שלא על ידי רוטב אינה פולטת שאם לא כן היאך אתה מוצא באיסורין היתר על ידי קליפה והרי אותה קליפה נגעה במה שסמוך לה וכן לעולם וכן הבשר היאך הותר על ידי מליחה והרי המלח נאסר על ידי בליעת הדם שבתוכו וחוזר ואוסרו אלא שהענין כמו שכתבנו:",
+ "ופירשו עוד בדבר זה שאפי' היתה חתיכה זו הבולעת שמנה ביותר אנו דנין כן שאע\"פ שהשומן מפעפע אינו מוליך בפעפועו את האיסור הואיל ואין בטבעו של איסור לצאת שלא על ידי רוטב ומ\"מ פירשו חכמי האחרונים שאם היה האיסור הבלוע מן האיסורין המפעפעין כגון חלב הכליות אוסר אף בנגיעה הואיל ואחת מהן חמה הא אם נבלעה בדם או בחלב הגיד או בטפת חלב או כיוצא באלו מן האיסורין שאינן מפעפעין אינה אוסרת אלא על ידי רוטב וכמו שביארנו:",
+ "קצת רבנים ערערו במשנה זו ובמה שביארנו עליה במקצת דברים מפני שהם חוככים לומר שמין במינו אינו בטל ומתוך כך חוככין לומר בכל האיסורין חתיכה עצמית נעשית נבלה ולא נתברר הדבר בידם ואנו החלטנו לפסוק שמין במינו בטל כשאר התערובות הבטלות כמו שביארנו:",
+ "חתיכת בשר שנפלה לתוך יורה של חלב רותחת אם יש בחלב ששים בכדי כל חתיכת הבשר זורק את הבשר והחלב מותר ואם לאו הכל אסור קדם וסלק את החתיכה מיד קודם שתפלוט מה שבלעה מן החלב אע\"פ שפלטה לחות של עצמה מטעימין את החלב לגוי אם יש בו טעם בשר אסור ואם לאו מותר אפי' אין שם ששים שכל שאוסר בפליטה אע\"פ שמשערין בכלה סומכין על הגוי להתיר בפחות מששים כמו שביארנו בפרק גיד הנשה אבל אם הניחה עד שפלטה מה שבלעה מן החלב אסור אע\"פ שאין בו טעם בשר שהרי החלב הנבלע בבשר אסור וכשחזר ונפלט אוסר את החלב שכבר ביארנו שאע\"פ שאפשר לסחטו אסור ואין טעמו נרגש בחלב שהרי הוא מינו וצריך ששים בכדי כל החתיכה:",
+ "אע\"פ שפסקנו במין במינו שהוא בטל כשאר איסורין יש דברים שמין במינו אינו בטל ובשאינו מינו בטל והוא יין נסך וכלל ידוע בכל דבר הבטל בשאינו מינו ואינו בטל במינו שאם נתערב במינו ושאינו מינו סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ודבר זה יתבאר במסכת ע\"ז בע\"ה:",
+ "מי שבשל חצי זית בשר וחצי זית חלב הואיל ויש כזית בין שניהם לוקה בין על הבשול בין על האכילה חדוש הוא שנתחדש בבשר בחלב שזה היתר בפני עצמו וזה היתר בעצמו וכשנתחדש בסבתו גוף אחד של איסור הואיל ויש שיעור שלם בין שניהם חייב:",
+ "כבר ביארנו על חתיכת בשר שנפלה לתוך יורה של חלב רותחת שהבשר בולע מן החלב ואם קדם וסלקו קודם שתפלוט את החלב שבלעה אע\"פ שפלטה לחות של עצמה מתירין אותה בטעימת קפילא אע\"פ שאין כאן ששים ואם המתין עד שבלעה הרי היא פולטת את החלב ואותו חלב נעשה גוף איסור ואוסרת את החלב אלא אם כן יש ששים בכדי כל החתיכה:",
+ "צריך אתה להזהר שלא לפרש שהדבר הנופל לתוך יורה רותחת בולע מיד ואינו פולט כלום עד שינוח וישבע מבליעתו שאם כן היאך הגעלה שלנו מועילה בפסח שהרי אנו מכניסין הכלי ליורה רותחת ומוציאין אותו לאלתר ועוד הרי החוש מכזיבך שאם אתה משים ירקות לתוך מים חמים נעשים המים ירוקים לשעתן אלא הוא פולט מיד ממה שנבלע בו אם הוא כלי או מלחות של עצמו אם הוא בשר וכיוצא בו ותכף לפליטתו בולע ממה שביורה ואין בזה שיעור כלל ומה שהוא בולע מאותה יורה שנפל לשם אינו פולטו עד שישבע מלבלוע ומ\"מ יש מפקפקים בכך ומצריכין להמתין עד שינוח הכלי מבליעתו ואין הדברים נראין שאם כן אף בזו היאך אנו יודעין מתי ינוחו מלבלוע ואף לדעתם אומר אני שאין צריכין לכך שלא נאמרו הדברים בכאן אלא בדבר ספוגיי כגון בשר שכל כיוצא בזו מצד הספוגיות שבו בולע תחלה ואינו פולט אבל כלים וכיוצא בהן פולטין לאלתר ומ\"מ שטת הסוגיא מוכחת שהיא פולטת את שלה ובולעת של חברתה כמו שביארנו ובמסכת ע\"ז יתבאר ענין הגעלת הכלים בריוח בע\"ה:",
+ "אין לוקין על בשול של בשר בחלב עד שיתבשל בשול הראוי ר\"ל שהגוי המכוין לאכול תבשיל מבשר בחלב יהא מחזיקו כמבושל ויאכלנו בחזקת מבושל כל צרכו ומ\"מ לענין אכילה כל שנפל חם לתוך חם או צונן לתוך חם אסור חם לתוך צונן אם בחלב לח קולף את הבשר ואוכלו והחלב אסור ואם בגבנה קולף ואוכל צונן בצונן מדיח את החתיכה ואת הגבנה ואוכל ואם בחלב צונן מדיח את היבש והלח מותר:",
+ "אין לוקין בבשול בשר בחלב אלא בבשול של כלי ראשון כמו שביארנו אבל כלי שני אינו מבשל וכן אינו לוקה בצלייה בשפוד וכיוצא בזה:",
+ "הטיגון באלפס חכמי התוספות פרשו שהוא נקרא בשול ממה שאמרו בפרק זה שמא יעלה באלפס רותח וגדולי הרבנים פירשו במסכת סנהדרין שדרך בשול אסרה תורה ולא דרך טגון ואף לאכילה לא נאסר מן התורה אלא דרך בשול על הדרכים שביארנו לכך הוציאו בלשון בשול לומר שאין לוקין על אכילתו אלא דרך בשול וכן היא שטתנו ומה שהביאו ראיה מאלפס כבר ביארנוה לשיטתנו ומ\"מ מדברי סופרים איסור אכילתו בכל פנים אפי' צונן בצונן ואפי' זה אחר זה על הדרך שביארנו:",
+ "חתיכה זו שנאסרה מחמת בליעתה כמו שביארנו ענינה שנפלה לקדרה אחרת הן שנאסרה מחמת בליעת טפת חלב שמשערין בכלה הן שנאסרה מחמת בליעת שאר איסורין שמשערין באיסור הבלוע חתיכה עצמה מ\"מ אסורה כמו שביארנו אחר שכן אם הוא מכירה זורקה ואם אינו מכירה אם היא חתיכה שאינה ראויה להתכבד לפני האורחים בטלה ואם ראויה להתכבד יש אומרים שכל החתיכות אסורות וחכמי הצרפתים הורו שהחתיכה שנאסרה מחמת בליעת שאר איסורין אינה נקראת חשובה שלא להתבטל לא נאמר דין חתיכה הראויה להתכבד אלא בנאסרה מצד עצמה ומ\"מ באיסור בשר בחלב אינה בטלה לדעת קצת מפרשים הואיל וראויה להתכבד:",
+ "מה שכתבנו בהרבה מקומות שאין דין חתיכה עצמה נעשית נבלה נאמר אלא בבשר בחלב ונמצא מדברינו שבבשר בחלב משערים בחתיכה עצמה ובשאר איסורין בשיעור האיסור אלא שחתיכה עצמה אסורה לעולם ולח בלח אף איסור עצמו חוזר וניתר תדע שיש לקצת מפרשים שטה אחרת בזה מתוך בלבולים שנראו להם בענין זה וצריך שנעיר אותך על אותם המקומות כדי שתדע מהם שטתנו מהיכן יצאה:",
+ "במסכת תרומות אמרו שסאה תרומה שנפלה לפחות ממאה שנעשה הכל מדמע ונפל מן המדמע למקום אחר אין אומרין שיהא מדמע כתרומה גמורה אלא לפי חשבון וכן אין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון ואין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון למדנו מזו שאין חתיכה עצמה נעשית נבלה שאלו כן היה המדומע כתרומה גמורה:",
+ "וכן אתה למד דבר זה ממה שאמרו שם סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונפלו שם עוד חלין בשוגג עד שהשלימו למאה מותר ואלו היתה חתיכה עצמה נעשית נבלה לא היתה נפילת חולין מועלת שהרי כל הראשונים תרומה גמורה ומקשים על זה ממה שאמרו בפרק זה דרך סתם חתיכה עצמה נעשית נבלה וכן בפרק גיד הנשה בשמועת חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא עד שפירשו בתוספות שבכל איסורין חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא שתרומה יוצאה מן הכלל הואיל ויבש ביבש הוא אבל לח בלח חתיכה עצמה נעשית נבלה הואיל ונעשה הכל גוף אחד וכן לח ביבש כגון חתיכת נבלה שנתנה טעם בשחוטה וכשאנו מקשים עליהם ממה שהזכרנו שאין מים שאובים פוסלין אלא לפי חשבון הם משיבין שקל הוא שהקלו בשאובה דרבנן ותירצו עוד שכבר פרשו במסכת תמורה לפי חשבון האמור כאן לפי חשבון כלים וכמו שאמרו שם משנים ושלשה כלים פוסלין את המקוה מארבעה וחמשה אין פוסלין הואיל ולא נפל לוג שלם מכלי אחד אלא שיש להקשות עוד עליהם שהרי בהשוכר שבע\"ז פירשו לדעת קצת שיין אסור שנפל ביין הכשר שאסרו ונפל אחר כן קיתון של מים לשם ויש בו כדי לבטל יין האיסור הותר ואין אומרים שנעשה המותר עם האיסור חתיכת נבלה ועוד אמרו שם חמרא דהיתרא לגו מיא דאיסורא בנותן טעם ואין אומרין ראשון ראשון נעשה איסור ומ\"מ הם משיבים על שמועת היין שהטעם מפני שלא נפל שם בכדי נתינת טעם וכל שכיוצא בזה לא החמירו להיות חתיכה עצמה כנבלה ואע\"פ שאיסורה במשהו וכן משיבים על שמועת חמרא דהיתרא כשנפל מן היין הרבה כאחד או בקלוח שאינו פוסק שאנו דנין אותו כבת אחת ומ\"מ במחומץ שהוא כבלול ואינו מחמץ אלא לפי חשבון לא ראינו להם תירוץ מספיק אלא שהם מפרשים לפי חשבון אם לא נפל מאותה עיסה כדי לחמץ ונסעדים בה ממסכת תמורה שהעמידוה שלא כר' אליעזר אלא שכשעייננו בסוגיא של חמורה עלתה בידינו כהוגן על דעת מה שאנו מפרשים שאין העיסה המחמצת מן התרומה נעשית כלה תרומה וחכמי הדורות משיבים עליהם ממה שאמרו במסכת ע\"ז בשני כוסות אחד של תרומה ואחד של חולין ומזגן וערבן זה בזה רואין את ההיתר כאלו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלו ואין אומרין מים שבמזג התרומה נעשו איסור וצריך מים אחרים בכדי לבטל התרומה ומזג שלה ומ\"מ אף הם משיבים לעצמם שיש לפרש בה בכוסות השוים ומטעם לפגם נגעו בה כמו שפירשו חכמי התוספות כמו שיתבאר במסכת ע\"ז בפרק ראשון ובפרק אחרון ודברים אלו ריסי עיניהם יבאו ויעידו שדברים דחוקים הם ואין לסמוך עליהם:",
+ "גדולי המפרשים נוטים בה לשטה אחרת לומר שאף לח בלח אין אומרין בו חתיכה עצמה נעשית נבלה ולא יבש ביבש שבאלו האיסור חוזר ומתערב עם השני כבראשון ואינו נאמר אלא באיסור הבלוע בחתיכה שאין ממש האיסור יוצא ממנה ואף בזו יש להקשות סוגית של פרק גיד הנשה במה שאמר רב חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל האחרות במשהו מפני שהן מינה והקשו מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל למה לי נותן טעם ומתרץ לה כשקדם וסלקו אלמא אע\"פ שהחתיכה קבלה טעם משהו ואסורה היא עצמה מתורת מין במינו אינה נעשית נבלה לאיסור האחרות אלא אם כן יש בה נתינת טעם נבילה ומתוך כך עקר הדברים שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב ומן הטעם שהזכרנו למעלה והוא הוא המיושר שבדיעות:",
+ "אע\"פ שביארנו דרך פסק מה שראוי לבררו בענין המשנה והסוגיא שלה מ\"מ מתוך בלבולים ושנוי פירושים שבה אני רואה להעירך דרך קצרה בהודעת שטתנו בביאור השמועה על הסדר שלא תבא לפרשה על שטת אחרת מכמה שטות שתראה בה בחדושין ובפירושין ובקצת חבורי רבני צרפת עד שיקשה לך מתוכם מה שפסקנו בה והוא שתדע תחלה במה שאמרנו במשנתנו ניער את הקדרה אם יש בה נותן טעם בכל הקדרה אסורה ואם אין בה נותן טעם בכל הקדרה הכל מותר אע\"פ שאנו פרשנוה כשניער קודם שקבלה אותה חתיכה טעם האיסור שאם לאחר שקבלה את הטעם אף היא נעשית נבלה וצריך בכל הקדרה ששים כנגד כלן החתיכה לא פרשנוה כן אלא לענין מה שפסקנו שחתיכה עצמה נעשית נבלה בבשר בחלב ומ\"מ במשנתנו לא נתברר אם נאמר בשנעשה ניעור זה אחר קבלת הטעם ואע\"פ כן יהא הניעור מתיר אע\"פ שאין בכל הקדרה ששים כנגד כל החתיכה ולא נשער אלא באיסור ושלא כדעת האומר חתיכה עצמה נעשית נבלה או דוקא קודם נתינת טעם הא אם קדמה קבלת הטעם לניעור שלא יהא הניעור מועיל שלא לשער בכלה אלא שבגמ' פרשוה דוקא קודם קבלת טעם על הדרך שביארנו במשנה:",
+ "ואמרו בגמ' אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו ר\"ל כשאוסרין את ההיתר מצד טעמו של איסור אע\"פ שאין שם גוף איסור דאוריתא הוא דילפינן לה או מגיעולי גוים או מבשר בחלב שאף הבשול אסרה תורה אע\"פ שנסתלקו זה מזה אחר בשולו דאי סלקא דעתך דרבנן ומגיעולי גוים לא ילפינן דחדוש הוא דהא נותן טעם לפגם בכל מקום מותר ומבשר בחלב נמי לא בעית לאייתויי משום דחדוש הוא ומפני שכל אחד בפני עצמו היתר ונתערבו נאסרו אי חדוש הוא טעמא נמי לא ליבעי אלא נימא חדוש הוא דחדית בה רחמנא אפי' בכל שהוא הואיל ומ\"מ בשר בחלב מיקרי ואע\"פ שזרוע בשלה אינו אוסר את האיל הואיל ואין נותן בו טעם התם משום דמצוה נמי איכא והיאך יאסור אלא מ\"מ לאו חדוש הוא דהא איכא נמי באיסורי מאכלות כותיהו כלאי הכרם שכל אחד היתר בעצמו ונתערבו נאסרו ואמר ליה רבה ואפי' נמי תימא חדוש הוא מ\"מ תורה לא אמרו לאותו חדוש אלא בטעם שהרי תורה הזכירה איסורו בלשון בישול והוא כשיעור שיתבשל הבשר לתוך החלב ואי אפשר בכגון זה שלא ליתן בו טעם ואמר אחר כן אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כלן וודאי רב בלי ספק אמתניתין קאי שאלו היה אומר שמועה בפני עצמה היה אומר חתיכה שנפל עליה טפת חלב כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' הא מאחר שקצר ואמר כיון שנתן וכו' אלמא אמתניתין קאי כלומר חתיכה שנזכרה במשנתנו כיון שנתן וכו' ומתוך כך יש טורחים לפרש משנתנו לדעתו ר\"ל דקאמר כל איסורין שבתורה במינן במשהו ולדעת ר' יהודה דמין במינו לא בטיל ומתוך כך פירשוה גדולי הרבנים לדעתו טפת חלב שנפלה לחתיכה שבין החתיכות ונתנה טעם באותה חתיכה הרי נאסרה אותה חתיכה ואע\"פ שהיא לא נתנה טעם בשאר החתיכות הואיל ומ\"מ נפלט משהו ממנה לשאר חתיכות וכגון שיש בה רוטב אלא שלא ניער ומצד שלא ניער קבלה אותה חתיכה את הטעם כלן אסורות אפי' היה במה שבקדרה עם שאר החתיכות ששים או יתר בכדי כל אותה חתיכה שאין משערין באיסור להיות מין בשאינו מינו אלא בחתיכה שנעשית נבלה והויא לה עם שאר החתיכות מין במינו ולא בטיל וסתמא אפי' היה ברוטב עצמו בכדי לקבל כל החתיכה אבל אם ניער קודם שקבלה אותה חתיכה את הטעם אם יש בקדרה ששים כנגד האיסור הכל מותר דהא מין בשאינו מינו הוא והיינו דפריך מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה ואם כן אפי' קבלה אותה חתיכה את הטעם כל דאיכא בכדי לבטל כל אותה החתיכה מיהא לישתרו כל שאר החתיכות דהא רוטב לאו ממין חתיכה הוא והא קא סבר ר' יהודה מין במינו ודבר אחר סלק את מינו וכו' והעמידה ברוטב עבה מצד דקדוק של בשר והוה ליה מינו הא ברוטב רכה מודה שהותרו שאר החתיכות ומ\"מ לא חלק בין עבה לרכה אלא לענין אבל לאותה חתיכה עצמה שקבלה את הטעם אף ברוטב רכה נשארה באיסור והיינו דקאמר דסבירא ליה אפשר לסחטו אסור כלומר שהאיסור שנבלע בהיתר ונתן בו טעם אע\"פ שאותו היתר שמקבל הטעם נתבשל אחר כן בקדרה אחרת של היתר ונפלט האיסור ממנו ונתפשט בכל הקדרה ונתבטל אינו מועיל שמשנאסרה שוב אין לה היתר שמא לא נפלטה יפה ואם כן על כל פנים היא אסורה ומאחר שהיא אסורה אוסרת אפי' אלף מדין מין במינו שאלו היה סובר אפשר לסחטו מותר היה האיסור נפלט ונתפשט בכל הקדרה ודנין בו והוה ליה מין בשאינו מינו ולא היינו אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה:"
+ ],
+ [
+ "ואקשי ומי קסבר אפשר לסחטו אסור והא איתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה רותחת אמר רב בשר אסור כלומר שהחלב נתן בו טעם חלב מותר שלא נתן בו הבשר טעם שסתם הדברים כזית לתוך יורה יותר מששים הוא ואי אמרת אפשר לסחטו אסור ולא חזר אותו הבלע לכמו שהיה אלא שנעשה איסור עולם אף החלב שנבלע בתוכו של אותו זית חזר ונפלט ונמצא חלב של איסור בתוך חלב של היתר ולדידיה מין במינו לא בטיל ותירץ התם מיעטיה קרא גדי ולא חלב כלומר שאף חלב שנפלט מן האיסור אינו אוסר הואיל וגוף החלב של היתר ואקשי ליה ואי גדי ולא חלב חצי זית בשר וחצי זית חלב היאך לוקה על אכילתו אלא ודאי אף חלב אוסר ואם אפשר לסחטו אסור לדידך מיהא היאך חלב מותר ופירשה שנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פליט כלומר דאע\"ג דפליט לאלתר מדידיה ר\"ל מלחות של עצמו ממה שבולע מיהא אינו חוזר ופולט עד שינוח מן הרתיחה ואע\"ג דכי נייח הדר פליט מיירי דקדם וסלקו קודם שינוח מרתיחתו:",
+ "זהו פירוש קצת הסוגיא ומ\"מ לעקר מה שפירשו משנתינו לדעת ר' יהודה אין הדברים נראין דהא סתמי כלהו כרבנן אתיין וכדתנן בפרקין דלעיל גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר אלמא מין במינו בטיל שהרי לדעת האומר יש בגידין בנותן טעם היא שנויה ואין לפרשה כשהיה ברוטב כדי לבטלו ומצד שאין הרוטב מינו דהא אמר בתר הכי ואם אין מכירו כל�� אסורים כלומר מפני שהוא בריה ואינה בטלה והרוטב בנותן טעם אלמא עד השתא לא איירי ברוטב אם יש בו נותן טעם אם לאו ועוד דהא הכא מוקמינן ליה ברוטב עבה ואי לתנא דמתניתין קאמר הא קא תני ניער את הקדרה אם יש בה ליתן טעם וכו' ואי ברוטב עבה ואליבא דר' יהודה למה לי נתינת טעם הא מין במינו הוא ולא בטיל אלא ודאי רב אע\"ג דעל כרחין אמתניתין קאי מ\"מ יודע הוא דמתניתין אליבא דרבנן אתיא כשאר סתמי כלהו והכי קאמר חתיכה זו שהוזכרו במשנתנו הואיל וקבלה טעם היא עצמה נעשית נבלה ומשערין בכלה ואע\"ג דלרבנן דמתניתין משערין ברוטב ובקיפה וחתיכות וכל שיש ששים כנגד כלה הותר הכל חוץ מאותה חתיכה עצמה מ\"מ למאי דסבירא ליה כר' יהודה אוסרת כל החתיכות כלן ואפי' היה ברוטב כדי לבטל את כלו כל שהוא רוטב עבה ועקר אשמעתיה דרב לאו לאשמועינן דמין במינו לא בטיל דאם כן לקשי ליה הא אמרה רב חדא זימנא וממאי דאמר בפרקין דלעיל בענין וכן חתיכת נבלה כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה כלומר ואף בהוכרה ונזרקה אוסר הכל אע\"פ שיש בו יותר מששים וכן דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו אלא עקר אשמעתיה דחתיכה הבלועה מחלב אין רואין אותה כענין מה שנאסרה ממנו ר\"ל שנדונה כאלו כלה חלב עד שאם תפול לקדרה של בשר יהא נידון בשאינה מינה וכל שיש לשער בהיתר בכדי כל החתיכה שיהא הכל ניתר כדין מין בשאינו מינו אלא שרואין אותו כבשר האסור מצד עצמו והוה ליה מין במינו ודבר זה לא היינו שומעים אותו לא מדברי ר' יהודה במין במינו לא בטיל וכדקאמר רב גופיה בחתיכת נבלה שנתנה טעם בחתיכה שחתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה ושאמרו עליה כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה כדאיתא בפרק גיד הנשה ולא למדנוה כן מדברי עצמו במה שאמרו הוא ושמואל כל איסורין שבתורה במינן במשהו ורבנן מודו ליה בחתיכה עצמה שנעשית כבשר האסור עצמו לשער בכלה אלא שאף במינה תבטל בששים ודוקא בבשר בחלב שאין בו איסור מעורב עם היתר אלא היתר והיתר נאסרין מחמת תערובתן ודנין אותה בהדי בשר מין במינו וכל שכן בהדי חלב אבל שאר איסורין אין רואין אותה אלא באיסור האוסרן ולא נשער בכלה אלא שאין אומרין בו חתיכה עצמה נעשית נבלה לשער בכלה אלא שמ\"מ היא עצמה תיאסר לעולם דאפשר לסחטו אסור אף בשאר איסורין ולמדת שיש חלוק בין חתיכה עצמה נעשית נבלה לאפשר לסחטו אסור אלא שיש מפרשים בסוגית הגמ' אפשר לסחטו אסור ואוסר כל השאר ולפי זה הוא ענין אחד עם חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא שלא יראה לפרש כן לפי הסוגיא ולא עוד אלא שיש אומרים דאפי' למאן דאמר בבשר בחלב אפשר לסחטו מותר בזו דוקא מפני שכל אחד מהם היתר בפני עצמו אבל באיסור אחר הכל מודים שאסור וכן כתבוהו קצת חכמי הדורות ואע\"פ שאם כן נמצאו שאר איסורין חמורין יותר מבשר בחלב אומר אני שכבר מצינו כיוצא בה בנותן טעם בר נותן טעם כמו שיתבאר:",
+ "ונשוב לענין והוא שהדין כן בשאר האיסורין שאין רואין את הבלוע לענין מין ושאינו מינו אלא באיסור האוסרו ומכאן כתבו בתוספות שאף לדעת הפוסקים כר' יהודה מים ורוטב שנפלטו מן הנבלה ונפלו לתוך מים רותחין שבקדרה אין רואין את הרוטב של נבלה אלא כבשר האוסרו והוה ליה מין בשאינו מינו וכן במלח הנאסר מחמת דם כמו שביארנו ואחר כך נשאו ונתנו בחצי זית בשר וחצי זית חלב שלדעת לוי לוקה בין על אכילתו בין על בשולו ולרב אינו לוקה על בשולו ולא על אכילתו אלא בבאין מיורה גדולה שנתבשל שם משניהם כשיעור איסור ואחר כך אמרו אפשר לסחטו עצמו ר\"ל לענין שתהא אותה חתיכה חוזרת להיתרה וכן שאחר שחזרה להיתרה לא ישוער התערובת אלא באיסור עד שיקרא מין בשאינו מינו תנאי היא דתניא טפת חלב שנפלה על חתיכה כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות אפי' באלף מפני שהן מינה וחכמים אומרים עד שיתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות ורבנן דהכא אף הם לדעת ר' יהודה אמרוה ר\"ל דמין במינו לא בטיל אלא שהם אומרים שאינה אסורה אף אותה חתיכה עד שיהא האיסור והוא טפת החלב נותן טעם בכל מה שבקדרה ר\"ל שאע\"פ שכבר קבלה אותה חתיכה טעם האיסור הואיל וחזר ונתפשט בכל הקדרה הרי נסחט האיסור ממנה והיא עצמה מותרת ואין כאן אלא גוף האיסור והרי אינו מינו ואינו אוסר כל שיש בתוך הקדרה ששים וכדי לברר שבזו נחלקו סיים דבריו להוכיח מה שהעלו בה דבאפשר לסחטו פליגי ולא במין במינו אי בטיל אי לא בטיל דרבנן דהכא אף לדעת מין במינו לא בטיל אמרוה משום דסבירא להו אפשר לסחטו מותר וחזרה החתיכה היתר והוה ליה מין בשאינו מינו ולר' יהודה אפשר לסחטו אסור ונשארה החתיכה אסורה והוה ליה מין במינו ואע\"ג דלענין מין במינו אין הלכה כאחד מהם אלא דבטיל לענין אפשר לסחטו הלכה דאסורה החתיכה ונשארה באיסור ובבשר בחלב משערין בכלה ומצריכין ששים מכנגד כל החתיכה והלכה כר' יהודה דהא קאי ר' כוותיה וכן דרב ור' חנינא ור' יוחנן אמרי הכי כדאיתא לעיל בסמוך ואע\"ג דשמואל וריש לקיש פליגי בהדייהו הא רב ושמואל הלכה כרב ור' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן ומ\"מ לענין הסוגיא אמר ר' נראין דברי ר' יהודה בלא ניער ולא כסה ודברי חכמים בניער וכסה ושאלו בה מאי לא ניער ולא כסה אילימא לא ניער ולא כסה כלל הא אפי' ר' יהודה היכי קאמר שתאסור כל החתיכות והא מבלע בלע מיפלט לא פליט שאע\"פ שאותה חתיכה קבלה טעם החלב ונאסרה ונעשית היא עצמה כחתיכת נבלה מ\"מ אחר שמגעה ביבש ואפי' שתיהן חמות אינה פולטת חלב הבלוע בתוכה אלא מלחות של עצמה ואף בנבלה עצמה כיוצא בה בנגיעת חם בחם אינה אוסרת אלא לקליפה כל שכן בזו שאינה פולטת כלל בדרך זה מן הבלוע ואף לקליפה יש (לחוך) להקל שאין הבלוע נפלט אלא על ידי רוטב שהוא מערב ומפליט ומוליך את הבלוע בכל הקדרה אלא שלא ניער בתחלה אלא בסוף ר\"ל אחר שקבלה טעם החלב אכתי אמאי אוסרת האחרות בשיעור כלה הא בלע והא פליט וחלב האסור שיצא ממנה אין בו שיעור לאסור ותירץ משום דקסבר איפשר לסחטו אסור ר\"ל ולא חזרה להיתרה שהיא עצמה נעשית נבלה ומקשי לה מדקאמר ר' נראין דברי ר' יהודה בלא ניער או כסה מתחלה אלא בסוף מכלל דאיהו גופיה ר\"ל ר' יהודה אף בניער מתחלה ועד סוף אמרה ואמאי הא לא בלעה חתיכה זו יותר מן האחרות והרי אין בחלב זה שיעור לאסור את כלן ותירץ קסבר אימר לא ניער יפה וכבר קבלה הטעם ור' לא נראו לו דבריו בזו שכל שניער או כסה מתחלה אין חוששין שלא ניער או לא כסה יפה ואין הלכה בזו כר' יהודה שהרי לא ראה ר' את דבריו בזו ויש למדין מכאן שאם היתה מקצת החתיכה בתוך הרוטב ונפלה טפת החלב על מקצתה מחוץ לרוטב או איזה משאר איסורין כגון חלב או דם אין אומרין שאותו רוטב שבקצה האחר מוליך מה שבלעה החתיכה מן הצד האחר בכלה שאם כן אף בלא ניער יפה למה נאסרה הראשונה ולמה אוסרת אדרבה יצטרף הרוטב עם החתיכה בתחלת נפילתה ותבטל הטפה בששים ומ\"מ לדעתי אין זו ראיה שלא אמרו אימור לא ניער אלא לחומרא ומ\"מ בתוספות כתבו בכאן שחתיכה הנאסרת מחמת בליעה אינה אוסרת חברתה בנגיעה שלא על ידי רוטב ואפי' בחתיכת בשר שנפלה עליה טפת חלב ואפי' שתיהן חמות שאין הבליעה הולכת מחתיכה לחתיכה אלא על ידי רוטב וכמו שפירשנו למעלה במה שאמר אילימא לא ניער כלל ואף הם נסעדו בה מן הסברא כמו שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "ונשוב לביאור הסוגיא והוא שאמר ונראין לי דברי חכמים בניער וכסה אבל בשלא ניער לא כלומר אע\"פ שהם מתירין בלא ניער והשתא מאי ניער דקאמר אילימא דוקא בסוף אבל מתחלה לא דאפי' בקבלה הטעם נראה לו להתר והא קאמר דנראין לו דברי ר' יהודה בהא אלא בניער מתחלה ואלמא דרבנן שרו אף בניער בסוף ולא מתחלה ומשום דסבירא להו אפשר לסחטו מותר ר\"ל שחוזר להיתר אלמא אפשר לסחטו תנאי היא ואמר ליה רב אחא וממאי דבאפשר לסחטו פליגי והאי עד שיתן דקאמרי רבנן אטיפה קיימי ולמישרי אף אותה חתיכה דילמא אותה חתיכה לעולם אסורה ורבנן אסופא דר' יהודה קיימי דקאמר אוסרת את כל החתיכות אפי' היו אלף כיוצא בה מפני שהן מינה ואמרי רבנן דאע\"ג דהיא אסורה אינה אוסרת השאר אלא בכדי נתינת טעם בכלן ותריץ ליה היכי השתא בשלמא אי אמרת רבנן דהכא במין במינו כר' יהודה סבירא להו ובאפשר לסחטו פליגי אם אותה חתיכה חוזרת להתרה אם לאו היינו דקאמר נראין דברי ר' יהודה בהא ודברי חכמים בהא כלומר נראין דברי חכמים בהא דהא לא בלעה יותר מן האחרות והוה ליה איסור שמשערין בו מין בשאינו מינו אלא אי אמרת אפשר לסחטו אסור והאי דשרו רבנן אף בלא ניער מתחלה אשאר חתיכות הוא ומשום דמין בשאינו מינו הוא ועד שתתן דקאמר אחתיכה קאי נראין דברי ר' יהודה ואין נראין הוה ליה למימר כלומר נראין בשלא ניער דכיון דקבלה טעם נאסרה ואוסרת חברותיה מדין מין במינו ואין נראין בניער מתחלה דלא חיישינן ללא ניער יפה ואין כאן נתינת טעם בחתיכה והוה ליה מין בשאינו מינו דסברא דמין במינו לא בטיל מפורסמת היא לר' יהודה אלא ודאי באפשר לסחטו פליגי:",
+ "זו היא שטתנו בביאור הסוגיא וכבר כתבנו הראוי לברר ממנה דרך פסק כמו שכתבנו:",
+ "זה שכתבנו שלענין חתיכה שנפל בה טפת חלב דקאמר רב חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה שבא ללמדנו מה שלא היינו למדים לא מדברי ר' יהודה במין במינו לא בטיל ולא מדברי עצמו בכל איסורין שבתורה במינו במשהו וזהו שלא הקשה הא אמרה חדא זימנא וכו' כמו שכתבנו אני תמה בחתיכת נבלה מהא שאמר בפרק גיד הנשה שכשנתנה טעם בחתיכה נעשית חתיכה עצמה נבלה היאך לא הקשה הא אמרה רב חדא זימנא דהא רב ושמואל דאמרי תרויהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו ומפני מה אמרו עליה כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה והא איהו נמי אמרה ומה בין דברי רב ושמואל לדברי ר' יהודה ונראה לי מתוך הדחק ומתוך סוגיא זו שאין ביניהם לענין האיסור כלום אלא שלר' יהודה כל מין במינו ובשאינו מינו סלק את מינו וכו' ולרב ושמואל לא נתברר דעתם בזו כלל וזה שאמר מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה וכו' פירושה אעקר שמעתיה דרב כלומר רב דקאמר אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה ומפני שהוא סובר כל איסורין שבתורה במינן במשהו כמאן אמרה לעקר שמעתיה ודאי כר' יהודה שהיה קודם לו ואי סבר כר' יהודה הרי הוא סובר במין במינו ובשאינו מינו וכו' הא מ\"מ רב ושמואל לא דברו כלל במין במינו ובשאינו מינו מה דינו ובאמת שדברים דחוקים הם שמ\"מ הרי העלו בה שאף הוא סובר כן והו�� שהעמידה ברוטב עבה ועוד שאף לעקר האיסור היאך עשו ממנו שמועה בפני עצמה יאמרו הלכה כר' יהודה ומ\"מ גדולי הרבנים ראיתי שכתבו בקרוב לזה שפסקו כר' יהודה משום דרב ושמואל קיימי כשטתיה אלמא אין ביניהם לענין הדין כלום והוא תמה והרבה נשאתי ונתתי בה עם קצת רבנים עד שאחד מהם אמר לי שלר' יהודה אף בפוגם אמרה ולרב ושמואל בפוגם מיהא מותר ולא נתישבו לי הדברים כלל ויש מפרשים שבודאי אין ביניהם כלום אלא שמתוך שר' יהודה עקר שמעתיה בקדשים בדם הפר ובדם השעיר חששו שמא יהו סוברים עליו שיאמר כן בשאר איסורין או שמא בדומה לו שהוא לח בלח ואף זו אין הדברים מתישבין בה שבכל התלמוד אנו אומרין בכל איסורין ר' יהודה היא דאמר מין במינו לא בטיל ויש מפרשים שמדברי ר' יהודה הייתי אומר דוקא בשיש שם שיעור איסור דהיינו כזית אבל במשהו ממש לא ורב ושמואל אומרים בה אף במשהו ממש:",
+ "המשנה הרביעית והכונה לבאר בה דין כחל ויתגלגל בתוכו דין דם הכנוס בתוך הלב ועל ידי כן יתגלגל בגמ' שלה דין מליחת בשר להפליט דם הכנוס בבשר הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו אמר הר\"מ פי' כחל ידוע ודינו כפי שאומר לך והוא שכל זמן שקרעו שתי וערב וטחו בכותל מותר לבשלו לכתחלה עם הבשר ואם עבר ובשלו בלא קרע לבדו גם כן הוא מותר והוא מה שאמר לא קרעו אינו עובר עליו ומותר ואם בשלו בלא קרע עם בשר אחר משערין אותו בששים אמרו כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור וידוע שהבשר בחלב מין בשאינו מינו ולפיכך משערין אותו בנותן טעם ואם אין גוי מצוי הרי אפשר לבדוק כגון הכחל עם הבשר ולפיכך משערין אותו בששים כפי העקרים שביארנו בסוף ע\"ז ומה שאמרנו בלב לא קרעו אינו עובר עליו אבל אסור באכילה ואין מותר לאכלו עד שיקרענו ויוציא מה שבתוכו מן הדם ומה שאינו עובר עליו בלא תעשה ר\"ל אינו בא לידי לא תעשה לפי שבשר עוף בחלב עצמו דרבנן הוא שיתבאר:",
+ "אמר המאירי הכחל קורעו ומוציא את חלבו צריך שתדע שלא אסרה תורה בשר בחלב אלא בחלב היוצא מן הבהמה בחייה דרך דדיה הא חלב היוצא מן השד לאחר שחיטתה לא נאסרה מן התורה בבשר ומ\"מ חכמים אסרוה לפי' הכחל אסור לבשלו בקדרה אפי' בפני עצמו בלא שום בשר מפני שבשר הכחל בולע מן החלב שבו אלא אם רצה לבשלו קורעו ופירשו בגמ' על קריעה זו שהיא שתי וערב וטחו בכותל או כובשו תחת איזה דבר הסוחטו כדי שיצא חלבו ואחר כך מבשלו וטיחה זו ענינה הכאה בכותל מלשון הטיח ראשו בקרקע ולא דברו במשנה זו לבשלו עם בשר אלא בפני עצמו ובגמ' יתבארו שאר דינין שבו:",
+ "לא קרעו ובשלו בפני עצמו בקדרה אינו עובר עליו ופרשו בגמ' שאף לכתחלה מותר לאכלו אחר שעבר ובשלו שלא נאמר דין קריעה וטיחה בכותל אלא מדברי סופרים ולכתחלה שכך אמרו בבריתא כחל שבשלו בחלבו מותר ובשלו בחלבו היינו שלא קרעו וכן בשלו בקדרה משמע ובפני עצמו וקאמר מותר ואין צריך לקרעו אחר בשולו אלא שהדבר נאה וזהו שאמרו בגמ' אינו עובר עליו ומותר ואע\"ג דבלישנא בתרא קאמר אינו עובר עליו ואסור הלכה כלישנא קמא דתניא כותיה:",
+ "הלב קורעו ומוציא את דמו וכו' פי' התבאר במסכת כריתות שהלב יש בו שני מיני דמים אחד דם של עצמו כשאר הבשר והשני דם המתקבץ בתוכו בשעת שחיטה שהנשחט מתאנח ומושך הלב מדם שחוצה לו ומתמלא הימנו ופירשו שם על דם עצמו שהוא יוצא במליחה כשאר הדמים שבאיברים אבל דם הכנוס בתוכו אינו יוצא במליחה ומתוך כך אמרו עליו שקודם מליחתו צריך לקרעו שאין המליחה מפלטת דם הכנוס אלא דם הבלוע ואמר על זה שקורעו ומוציא את דמו ואחר כך מולחו ואוכלו אפי' לקדרה:",
+ "לא קרעו ר\"ל שמלחו ולא קרעו קורעו לאחר מליחתו ומוציא את הדם שבתוכו ומותר ואינו צריך מליחה אחרת שאם תאמר שכבר בלע הלב מדם שבתוכו הרי מה שבלע פלטו בכח המליחה ולא עוד אלא מתוך שהלב חלק ביותר אמרו עליו בפסח שני שאינו בולע מדם שבתוכו ומתוך כך אפי' נתבשל בקדרה בלא קריעה קורעו ומותר אחר שנמלח וזהו שאמרו בגמ' לא קרעו קורעו לאחר בשולו ומותר ואם בשלו בלא מליחה אוסר מצד דם הנבלע בו (כשר) [כשאר] בשר ומשערין בכלו:",
+ "לא קרעו אינו עובר עליו פירשו דבר זה בכריתות אינו חייב עליו כרת ודוקא בדם עוף שאין שם דם כזית אבל בבהמה חייב כרת ומגדולי המחברים פירשו שאף בבהמה אין בו כרת אלא מלקות בדם המתכנס בשעת שחיטה אבל דם הכנוס לתוכו חייבין עליו כרת ואף בשל עוף עצמו אע\"פ שאין בו כרת מ\"מ אסור הוא כדין חצי שיעור שבכל איסורין ויש אומרים שאף בבהמה אינו חייב כרת אלא אם אכלו חי אבל מבושל אין בו כרת שהדם שבשלו או שמלחו אין בו כרת וכן יראה ממסכת מנחות פרק הקומץ רבה אע\"פ שגדולי המפרשים והמחברים לא פסקוה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנוה הלכה היא אלא שיש דברים אחרים מתבארים בגמ' שאתה צריך לידע להשלמת ביאור ענינים הנכללים בה ואלו הן:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו על הכחל שאסור לבשלו בלא קריעה וטיחה אף בפני עצמו קרעו וטחו בכותל או סחטו בדרך אחרת מותר לבשלו בין בפני עצמו בין בתבשיל עם בשר שאין אחר קריעה וטיחה כלום בשלו לאחר מליחה בלא קריעה וטיחה אם לבדו ר\"ל בלא בשר מותר אלא שהדבר נאה שיהא קורעו לאחר בשולו להפליט המעט שבשלו בתוכו מן החלב כמו שביארנו ואם בבשר אסור עד שיהא במה שבקדרה ששים כנגד כל הכחל וכחל מן המנין כמו שביארנו בפרק גיד הנשה רצה לאכלו צלי מותר בלא קריעה וטיחה ויש מצריכין קריעה לזוב דרך בה החלב וכן כתבו גדולי המחברים וכן ראוי להורות לכתחלה ומ\"מ בדיעבד מותר ואין צריך לקרעו אחר צלייתו:",
+ "זהו דרך הישר שבדין הכחל ושטת הסוגיא לדעת זה ביאור המשנה כמו שביארנוהו וכן לישנא קמא דרב דאמר אינו עובר עליו ומותר ואחר כך אמרו אמר ליה ר' אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול והקשו מאי קמ\"ל מתניתין היא ותירץ דלא בעינן שתי וערב אי נמי לקדרה ופירושה דר' אלעזר אשמעינן בקריעה דמתניתין דלא בעינן שתי וערב ודלא כרב יהודה דפירשה בשתי וערב ובטיחה אי נמי דמודה הוא בקריעה דכרב יהודה בעינן אלא דמתניתין לא אשמעינן אלא לבשלו בפני עצמו ואתא איהו ואשמעינן אף לקדרה ר\"ל עם תבשיל של בשר דקדרה סתם תבשיל של בשר משמע וכמו שאמרו בחתיכת בשר שנפלה עליה טפת חלב אם יש בקדרה בנותן טעם וכו' ובפסח ראשון בשמועת תנור שהסיקו וכו' האי קידרא וכו' שפירושו תבשיל לשטת קצת מפרשים כמו שביארנו שם וודאי מקריעה כרב יהודה פסקינן הא לקדרה הלכה כר' אלעזר דהא לא פליג איניש בהדיה ולמדנו עכשיו דין בשולו שבלא קריעה אסור לכתחלה אף בעצמו ובדיעבד בעצמו מותר ושבקריעה אף בהדי בשר מותר וחזרנו ללמוד דין צלי מאיתתיה דרב נחמן דאמרה ליה לרב נחמן כל דאסר רחמנא שרא לן כיוצא בו אסר לן דמא שרא לן כבדא אסר לן חלב בהמה שרא לן חלב חיה וכו' בעינא למיטעם טעם בשר בחלב ואמר להו רב נ��מן זויקו לה כחלי ומלת זויקו ענינה צלי אלא שהיא משותפת לדבר הנפוח מלשון הני זוקני ארמאי כלומר צלו לה כחל בלא שום קריעה וטיחה אלא נפוח כמו שהוא ואז תטעום בשר בחלב למדת שלא מצא דרך להתירו בלא קריעה אלא בצלי שאלו היה מותר כן בבשול ודאי היה אומר שיבשלוהו לה כמו שהוא וישאר עוד שם ממנה וכן למדת שבצלי אינו צריך קריעה כלל והקשו לו והא קתני במתניתין קורעו ותירץ ההיא לקדרה כלומר שטעון קריעה אף לבשלו בעצמה והאי דאקשי בתר הכי והא קתני שבשלו מבריתא קא מקשי דקתני כחל שבשלו בחלבו מותר כלומר שלא מצא כאן שום היתר לכתחלה בלא קריעה והאי תנא ודאי אהיתרא קא מהדר ואי איתא דאית בה בשום צד היתר לכתחלה היה לו לומר כחל מותר לצלותו בחלבו ותירץ הוא הדין בלכתחלה כלומר הוא הדין שאם רצה היה יכול ללמוד בו היתר לכתחלה והוא בצלי אלא דמשום דאיצטריך לאשמועינן איסור אף בדיעבד בקיבה שבשלה בחלבה נקט היתר בדיעבד בכחל שבשלו בחלבו ולאו דקאמר הוא הדין דלכתחלה בבשול בפני עצמו דהא ודאי אסור לכתחלה כמו שכתבנו ולמדת שמה שאמרו למטה כחלא תותי בשרא שרי עילוי בשרא אסיר לכתחלה ובדיעבד מותר כמו שיתבאר בלא קריעה הוא ויש מצריכין אף בזו קריעה מועטת וכמו שכתבנוה בשם גדולי המחברים בכל צלי ויש מפרשים לשטתם מאי דאמר ר' אלעזר קרע לי ואנא איכול בצלי והיינו דקאמר דלא בעינן שתי וערב ולא פליג אדרב יהודה דאיהו לבשול קאמר ודקאמר בתר הכי לקדרה אתיא נמי כדפרישנא והלכה כשתי הלשונות ודרב נחמן דאמר זויקו לה כחלי פירוש בקריעה כל דהו ומ\"מ גדולי הרבנים מחמירין בה הרבה לומר שאין לו תקון לעולם לבשלו עם בשר אבל לצלי ולבשלו לעצמו צריך קריעה שתי וערב והם מפרשים משנתנו בצלי וקאמר קורעו כדי להפליט החלב שיפול לארץ ומתוך כך לא קרעו מותר שמה שנשאר בתוכו חלב שחוטה הוא ואע\"ג דחלב שחוטה מדרבנן מיהא אסור דוקא בפירש אבל לא פרש אף מדרבנן שרי הא לקדרה אף בעצמו כל שלא קרעו אסור אף בדיעבד ואפי' קרעו בסוף שהרי פרש חלבו לתוך הקדרה וחזר ונבלע בכחל ובריתא דכחל מבשלו פירושה שצלאו מלשון ויבשלו את הפסח:",
+ "ומה שאמרו כיצד קורעו וכו' שתי וערב וכו' פירושה אפי' לצלי ולכתחלה ור' אלעזר דאמר קרע לי פירושו בצלי וקריעה כל דהו ופליג אדרב יהודה ולית הלכתא כותיה אלא כרב יהודה ודקאמר אי נמי לקדרה פירושו בקריעה שתי וערב ולקדרה בלא בשר אלא בעצמו אבל בבשר אסור בכל ענין והיינו דאמרינן כחל בששים וסתמא קאמר אפי' קרעו וענין זויקו לה כחלי פי' לצלי ובקריעה כל דהו כלישנא קמא דר' אלעזר ואקשו ליה מקורעו דמתניתין דמשמע קריעה גמורה ופירשה לקדרה בלא בשר ואקשי ליה מבריתא דכחל שבשלו בחלבו ואף כשתפרשהו שצלאו מ\"מ דוקא דיעבד ובקריעה כל דהו ותירץ דהוא הדין תחלה ולית הלכתא כותיה ומ\"מ בקדרה של בשר אסור לעולם יש מפרשים לכתחלה ויש מפרשים אף דיעבד ואחרוני הרבנים הולכין בשטה אחרת שכל עצמו אף בקדרה אינו צריך כלום או שמא בקריעה כל דהו ומפרשים במשנתנו קורעו לקדרה בהדי בשר ור' אלעזר מתיר בקריעה כל דהו ולית הלכתא כותיה ואין גורסין בו אי נמי לקדרה וזויקו לה כחלי פירושו בקדרה ובעצמו ובקריעה כל דהו או שלא בקריעה כלל לדעת ראשון שבשיטה זו ואקשו ליה מקורעו דמתניתין ופירשו בקדרה עם בשר ותו אקשי ליה מכחל שבשלו בחלבו וודאי מדקתני הכי בעצמו קאמר ואפי' הכי דוקא דיעבד אם בלא קריעה כלל אם בקריעה כל דהו למר כדאית ליה וכו' ותירץ דהוא הדין לכתחלה אלא שקשה לפרש קריעה כל דהו בקדרה מה מועילה והא מ\"מ הואיל ולא יצא חלבו נפלט הוא בקדרה ומתבשל בו אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו בשטתנו:",
+ "הכחל צריך מליחה להפלטת הדם כשאר הבשר וכן הדין בכל שומן שבגוף:",
+ "קיבה של טלה או של עגל שיונקין ונמצא חלב שינקו כנוס בתוך קיבתם ובשלוה בחלבה חכמי האחרונים אסרוה ומה נשתנה זו מדין כחל מפני שהכחל אין החלב כנוס בתוכו אלא מובלע ואף במיניקה אינו כנוס בו כל כך והקיבה הרי החלב כנוס לתוכה ומ\"מ גדולי המחברים התירו מפני שאין זה אלא כפרש בעלמא ולמטה יתרחבו בה הדברים:",
+ "בימי חכמי התלמוד כשהיו אוכלין צלי היה דרכם שהיו מכניסין ראש השפוד בתוך פי התנור שהיה למעלה כנגד שמי קורה מעתה רצה לצלות כחל הראוי לצלותו לבדו עם בשר בשפוד אחד עושה לכתחלה ובלבד שיהא הכחל למטה בראש השפוד שלא יהא החלב היוצא ממנו זב על הבשר ואין חוששין שיהא חום השפוד מוליך זיעת החלב לבשר שלמעלה ממנו כנגד הזנב ואפי' היה שפוד של מתכת שנאמר עליו חם מקצתו חם כלו ואם הניח הכחל למעלה והבשר למטה מותר ומ\"מ לכתחלה אסור ולא הותר בדיעבד אלא מפני שאי אפשר לחלב הכחל ליתן טעם כל כך בבשר וכל שכן בכאן שהיא זבה לאלתר והואיל ואינה אלא מדברי סופרים הקלו בה בזמן הזה שאין דרך השפודים להניחם בדרך זה אלא על צדם אם נותן על לבו שלא להטותם זה על זה מותר לכתחלה ומ\"מ ראוי להזהר פעמים שאדם מגביה את השפוד מצד זה או משפילו ואינו נותן על לב ואם עשה מ\"מ מותר:",
+ "מכח שמועה זו הורו חכמי הדורות שמותר לצלות כחל בשפוד שצלו בו בשר או בשר בשפוד שצלו בו כחל אף לא בקריעה וכן לחתכו בסכין שרגילין לחתוך בו בשר וכן להעלותו חם בכלי שאוכלין בו בשר וכן בשר חם בכלי שאכלו בו את הכחל חם ואפי' ליתן בשר חי על גביו ויש נוהגים איסור בקצתם:",
+ "מליחת הכחל עם הבשר יש מדמין אותו לצלי ממה שאמרו על מליח שהוא כרותח של צלי ואחר שכן מותר למלחו לכתחלה עם הבשר ובלבד שיהא נותן הכחל למטה והבשר למעלה אבל נתינת הבשר למטה והכחל למעלה אסור לכתחלה ומותר בדיעבד וכן הורו גדולי הדור:"
+ ],
+ [
+ "כל מה שביארנו בדין כחל אין בו הפרש בין כחל של מיניקה שיש בו חלב הרבה לכחל של קטנה שלא היה לה עובר מעולם אלא הכל אסור מדברי סופרים והכשירו על הצדדין שביארנו שלא חלקו חכמים בכחל וגדולי פורווינצא פירשוה בחבוריהם דוקא בכחל של מיניקה וממה שאמרו בתוספתא כחל של מיניקה קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו ואין זה כלום שלא תפשה בלשון זה אלא לרבותא שאף של מיניקה דיו בקריעה ואם לא קרעו אינו עובר ומ\"מ לשון הסוגיא עיקר דקאמר כלישנא בתרא דרב דקאמר דלא קרעו אסור אף בדיעבד בשל מיניקה (מששא) [משמע] דבשאינה מניקה צריך קריעה לכתחלה אף בפני עצמו:",
+ "כבר ביארנו בפרק ראשון על מי שיצא ממקומו והלך למקום אחר שאם דעתו להשתקע ושלא לחזור למקומו הרי הוא כבני מקום זה מכל וכל ואין עליו חומרי מקום שיצא כלל ואם דעתו לחזור יש עליו חומרי מקומו אבל חומרי מקום זה אינם עליו מן הדין אלא שיש צדדין שהוא צריך לאחוז בהם והוא שאם בני מקום זה כותיים או עמי הארץ אין להתירם בפניהם אלא שיאכלם בייחוד אבל אם הם בני תורה או שיש להם מנהיגים בני תורה נוהג היתר אף בפניהם במה דברים אמורים בשנודע שהוא מותר אלא שמפני הגדר היו נוהגים איסור אבל אם היו נוהגים איסור בטעות מתירה בפניהם בכל ענין:",
+ "יראה לי משמועה שבכאן שאם לא היה זה המיקל מפורסם בחכמה כל כך אינו רשאי להתיר בשום צד ומ\"מ כל חוץ לתחום מותר אף למי שאינו מפורסם שאר מפרשים פירשו השמועה באדם מפורסם ופירשו שכל חוץ לתחום מותר אף בפניהם ולא יראה לי כן שהרי מ\"מ היה בכאן מנהיג בן תורה והיה לו לומר שאף בעיר היה רשאי לעשות כן אף בפניהם פירשו רבותי שאם דעתו להתעכב כאן שלשים יום ודעתו לחזור צריך לנהוג כחומרי שני המקומות בכל צד כמו שביארנו בפרק ראשון:",
+ "תלמיד חכם צריך לדקדק בעניניו שלא להכניס עצמו בספקות אע\"פ שאין בהם שרש של איסור לשאר בני אדם:",
+ "ספק ערלה יתבאר במסכת קדושין שהוא מותר ומ\"מ ראוי לתלמיד חכם שלא לאכול מהם עד שידע בודאי שאינן של ערלה ואם עשה רשאי גדול הימנו לתפשו על כך דרך ויכוח וכן שלא ישתמש בכל מה שיש לחוש לאיסורי הנאה כחרצנים הנמצאים ולא נודע אם הם של יין נסך אם לאו וכן שלא להשתמש בדבר אא\"כ נתברר לו שאין לו עליו באותו תשמיש דין גזל וכן כל כיוצא בזה:",
+ "כבר ידעת על התפילין שקדושתן חמורה ושצריכין גוף נקי לפיכך חולי מעים וכן כל מי שאין יכול להשהות את נקביו אלא בצער פטור מן התפלין כמו שיתבאר במקומו בע\"ה:",
+ "טלית שאולה מן התורה פטורה מן הציצית לעולם שנא' כסותך ולא של אחרים ומדברי סופרים לחייבה בציצית אחר שלשים יום מפני שכל הרואה אותו שלבשה שלשים יום סבור שהיא שלו שאין דרך להשאיל ביתר משלשים יום ויביא עצמו בכך לידי חשד:"
+ ],
+ [
+ "קצת חכמי הצרפתים הורו שאע\"פ שמדברי סופרים חייב להטיל בה ציצית אין ראוי לברך עליה ואפי' לדעת האומרים שהנשים מברכות על המצות שנפטרו מהם כגון שופר ולולב ודומיהם טעם הדבר מפני שאותן הדברים מצוה גמורה באנשים אבל זו [אינה] מצוה גמורה לשום אדם ואין דברים אלו נראין לי אלא אף לדעת האומר שאין הנשים מברכות ראוי לברך שמ\"מ מצות סופרים היא לדברי הכל וטלית של צבור מברכין עליה שאינה אלא טלית של שותפין שחייבת בציצית כמו שיתבאר בפרק ראשית הגז וכן אם נתנו לו חברו על מנת להחזיר:",
+ "כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מצווים לכפות האדם עליה כגון כבוד אב ואם וכיוצא בו אבל מצות לא תעשה כגון אם היה מקלהו וכיוצא בזו בית דין מצווין להוכיח ולהעניש אף במה שאין שם מיתת בית דין:",
+ "פירשו במסכת כתובות שהצדקה כופין עליה שמא תאמר והרי היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה שנאמר כי בגלל הדבר הזה וגו' מ\"מ מצות לא תעשה היא שנאמר לא תקפוץ ידך וגו' ויש מפרשים שם שכפייה בדברים היא ודרך רצוי אבל כפייה ממש לא וכן יש שפירשו שם שלא אמרו כופין אלא במקום שקבעו עליהם כן כגון מקומות שקובעין ליתן כך וכך בחדש וכיוצא בזה ומ\"מ בתלמוד המערב של בתרא פרק ספינה פירשו בשמועה זו במה שאמרו בה אין בית דין מוזהרין עלה שפירושו הוא שאין נענשין עליה:",
+ "כבר ביארנו שהלב צריך קריעה קודם מליחה להפליט דם הכנוס בתוכו מעתה צריך שתדע שלא סוף דבר בקדרה אלא אף לצלי צריך כן וצלי וקדרה שוים לענין זה הן להחמיר בקריעתו לכתחלה הן להקל בסוף אם בשלו בלא קריעה נמצא שלכתחלה צריך לקרעו קודם מליחה מלחו בלא קריעה קורעו לאחר מליחה:",
+ "צלאו בלא קריעה או אפי' בשלו קורעו לאחר צלייתו או לאחר בשולו ומותר הואיל וכבר נמלח ומ\"מ חכמ�� התוספות הורו שהלב שנתבשל בלא קריעה אסור לגמרי ואוסר לא נאמר קורעו לאחר בשולו אלא בצלי ואע\"פ שלשון בשול אינו נופל על צלי כבר מצינו בקרבן פסח ובשלת ואכלת וכן ויבשלו את הפסח:",
+ "ומה שאמרו בפסח שני על הלב שהוא חלק ואינו בולע אינו עולה למסקנא לדעתם כמו שהתבאר בפסח שני שאמרו שם מוליתא שארי ר\"ל חלל העוף או הגדי והטלה שמלאו בשר כתית בלא מליחה כמו שביארנו ופירושה בצלי והקשה והא קא בלע דמא כלומר שהעוף או הבהמה בולעים הדם היוצא מן הכתית ואע\"ג דאינהו לא בעו מליחה הואיל והם צלי נורא מקיף בהו אבל כתית הכנוס לתוכו פולט והם בולעים ושמא אין האור יכול להוציאו ותירץ כבולעו כך פולטו כלומר ואף זו האור מוציאה ואתו לסיועי מדאמר במתניתין דהתם שנותן כרעיו בקרבו ואי אפשר להעמידה במלוחים כל צרכן שאין דרך ליתן בצלי מלח בכדי הפלטת הדם וכן אי אפשר לפרשה משום דאין מחזיקין דם בבני מעים דהא איכא ריאה וכבד וטחול וכרס אלא ודאי משום דכבולעו כך פולטו וכדקאמרת ודחי ליה דילמא טעמא משום דאיכא בית השחיטה וכשנצלה בתנור מעמידין בית השחיטה לחוץ והדם זב דרך שם ומהדר בתר הכי לסיועיה מדתנן הכא הלב קורעו וכו' לא קרעו ובשלו בלא קריעה קורעו לאחר בשולו ומותר וודאי כונתו היתה דהאי לאחר בשולו צלי הוא ואלמא טעמא משום דכבולעו כך פולטו ונורא שאיב ליה דאי לקדרה ודאי אסור דאע\"ג דמיפלט ליה הא מ\"מ קידרא מעכב ליה אלא בצלי איתמר ומשום דכבולעו כך פולטו אלמא מתניתין דוקא בצלי ואע\"ג דהדר דחי ליה דילמא שאני (ליה) [לב] דשיע כלומר והאי בשול לאו צלי הוא אלא לקדרה ואפי' הכי שרי דלאו מטעמא דכבולעו כך פולטו הוא אלא דשאני לב דשיע ולא בלע מדם הכנוס לתוכו דחייה בעלמא היא כלומר דמהכא לא תסייען ומ\"מ הואיל וקיימא לן מולייתא שריא לא אצטרכינן לההוא טעמא וכן שאי אפשר לומר כן שהרי הוא חלול ופתוח בכמה מקומות ומ\"מ אנו ביארנו שם ר\"ל בפסח שני שאם הוא נמצא מבוקע בקעים בקעים יש לחוש לאיסורו שמא יצא הדם דרך הבקעים אבל מ\"מ רוב פוסקים הסכימו שאע\"פ שאותו תירוץ לא הוצרך לאותה סוגיא מ\"מ אמתי הוא מצד עצמו ואף לקדרה מותר וכסתמא דהכא דקאמר לאחר בשולו ובשול סתם בקדרה הוא ועוד דבמתניתין כחל ולב כי הדדי וכחל פירושו לרוב מפרשים בכחל כמו שכתבנו וודאי אף בלב כן:",
+ "תבשיל שנתבשל עמו תלוי באיסור עצמו או בהיתר עצמו לדברי האוסר את הלב אוסר את התבשיל אלא אם כן יש בו ששים ולדברי המתיר את הלב עצמו אין צריך לומר שהותר התבשיל בשלו בלא מליחה הרי זה אוסר מצד דם של עצמו כמו שביארנו וכל זמן שאוסר משערין בכלו שהרי לא נודע כמה פלט:",
+ "גדולי הצרפתים הורו שאם הלב דבוק באבר אחד של עוף שכל אותו אבר צריך לשיעור מפני שאותו אבר קבל טעם דמו תחלה לאיברים ונאסר ואוסר את הכל ולא יראה כן שהרי אם נתבשל אבר זה בפני עצמו ונאסר ונפל לקדרה אחרת אינו אוסר אלא לחשבון איסור הבלוע בו כמו שביארנו בכל האיסורין חוץ מבשר בחלב ומ\"מ פירשו הגאונים שצריך להעמיק במקום חבורו ורבים מסכימים למכור אותו אבר בעצמו וקצתם הורו שאם הוא דבוק בכל העוף ר\"ל שהעוף שלם ואין ששים בעוף ונתבשל העוף עם שאר עופות שמשערין בכל העוף אלא שאין דבריהם נראין:",
+ "ירך שנתבשל בה גיד הנשה אף לדברי האומר יש בגידין בנותן טעם פרשו בגמ' שאין משערין אלא בגיד הנשה לבדו וכן הדברים נראין שכל שהוא בתוך כלי אחד הטעם מתפשט בכל מה ש��כלי כאחד ואין אבר הדבוק בו מקבל טעם תחלה ומ\"מ נתבשל עם האבר בלא מליחה ונאסר ואחר כך נפל אותו אבר לקדרה אע\"פ שאין משערין אלא באיסור הבלוע האבר כלו מ\"מ אסור כמו שהתבאר:",
+ "הלב שנתבשל עם הנבלה יש מי שאומר הואיל ואמרנו עליו שמתוך חלקלקותו אינו בולע דם הבא מחוץ מותר על הדרך שיתבאר למטה בכבד ואין הדברים נראין שאם נאמר כן בדם לא נאמר כן בשמנינות ומ\"מ נראה לדעת זה שאם נתבשל עם תבשיל בלא מליחה ואסר את התבשיל משום דם עצמו הוא מותר שאינו חוזר ובולע מה שפלט ומ\"מ חכמי הצרפתים אסרוהו שאין סוברים על הלב שיהא חלק אלא בולע הוא כמו שביארנו דעתם למעלה ולא נאמר היתרו אלא לצלי:",
+ "עוף שנמלח עם לבו בלא קריעה לדברי המתירים אף בבשלו בקריעה שאחר בשול אין ספק שקורעו ומותר שאין מליחתו יתרה מבשולו אבל לדברי האומר שבבשולו אסור יש לפקפק במליחתו שאע\"פ שאין רתיחת המליחה אלא כרתיחת הצלי כמו שהתבאר מ\"מ בצלי נפלט הדם והאור שואבו אבל כאן נפלט דם הכנוס ונבלע בבשר ואינו דומה לכמה חתיכות הנמלחות זו על זו שאנו אומרים כשם שנבלע כך נפלט שדם האיברים קלוש ויוצא בשעה מועטת אבל דם הכנוס עב ואפשר שהוא יוצא מן הלב לבשר ואינו יוצא מן הבשר ומתוך סברא זו אסרוה קצת רבני צרפת ומ\"מ איני מפקפק בהיתרה הואיל ונתברר לנו שכח המלח למשוך כחום הצלי הרי המליחה שבבשר מושכתו ומוציאתו בכדי שיעור מליחתו שהרי שיעור המליחה כשיעור הצלייה כמו שהתבאר והגע עצמך שנצלה העוף עם לבו הרי אתה מתירו לדברי הכל ואף בשנמלח עם לבו אני מתירו ובחדא מחתא הם נדונין:",
+ "הכבד יש לו גם כן שני מיני דמים האחד דם הסמפונות והמזרקים שבו והשני דם של עצמו כשאר הבשר ולא עוד אלא שדם של עצמו מרבה עד למאד ומתוך רוב דמים שבו לא די לו במליחה כשאר הבשר וכיצד הוא הכשרו חותך הסימפון ומוציא דם הכנוס שבו ואחר כך קורע הכבד שתי וערב ומולחו ומעמיד מקום הקרע למטה כל שיעור שהיית מליחתו כדי שיהא הדם זב בריוח ואחר כך מבשלו אף בקדרה בין בפני עצמו בין בקדרה של תבשיל ובשר:",
+ "רצה לאכלו בצלי יש אומרים שאף הוא צריך לעשות כן ר\"ל בחתיכה וקריעה ושיעמוד חתיכה לתחת עד שיעור צלייתו מאותו צד ואע\"פ שבאומצא דאסמיק וביעי ומוזריקי כתבנו בפרק גיד הנשה דשארי בין תלנהו בשפודא בין אנחינהו אגומרי ומשום דנורא מישאב שאיב אפשר שבאלו מפני שפניהם על האש אבל הכבד שסמפונותיו לתוכו אף לצלי צריך כן ולדעת זה השמועה נאמרה סתם בין לקדרה בין לצלי ומ\"מ גדולי המפרשים כתבו בהדיא דוקא לקדרה אבל לצלי אינו צריך שום חתוך והביאו ראיה ממה שגדולי הפוסקים לא הזכירו קריעה וחתוך זה כלל ואלו הוצרך לעשות כן בצלי היה להם להזכירה אלא שהם סוברים שלא נאמר כן אלא בקדרה ומאחר שהביאו מה ששלחו מן הישיבה שלא לאכול כבד מבושל אלא אם כן צלאוהו מתחלה על הגחלים לא הוצרכו להזכיר קריעה וחתוך וגדולי הרבנים לפי מה שהבינו רבים מדבריהם אומרים שאף בקריעה וחתוך אין אוכלין אותו בקדרה אלא שאין הדברים נראין שלכל הפירושים שהזכרנו אתה למד במה ששאל כבדא מה אתון ביה שפירושו אי סגי ליה במליחה או דילמא לא סגי ליה במליחה הואיל ודמיו מרובים ומ\"מ אחרוניהם כתבו שכל שנמלח כראוי אינו צריך כלום שהרי מעשים בכל יום שאחר צלייה מבשלין אותו בקדרה או בטפילה או מטגנין אותו במחבת ומה בין מליחה וצלייה והלא בהלכות גדולות פירשו ששיעור שהיית מליחה כ��יעור שהיית צלייה ומטעם שבשיעור זה יצא הדם במליחה כבצלייה ומצד מה שרתיחת המליח כרתיחת של צלי וכן אמרו במנחות דם שבשלו או שמלחו אינו עובר עליו אלמא מליחה של קדשים כבשול להפקיע מתורת דם ואמרו שם לגירסת רוב ספרים וכן לקדרה כלומר שמליחת הבשר בבשר שלנו לקדרה כאותה של קדשים אלא שהם מפרשים כבדא מה אתון ביה כלומר אם צריך מליחה כלל וממה שאמרה יילתא אשתו של רב נחמן אסר לן דמא שרא לן כבדא ושאל אם פירושו אף בלי מליחה הואיל וחדוש הוא או שמא מפני שכלו טעם דם אע\"פ שנמלח ומ\"מ דוקא במליחה ובאמת לביאורה נראה כן ממה שהביאוה כאן על יד מה שאמרה שרא לן כבדא ומ\"מ אי אפשר לישבה לפי לשון הסוגיא והוא שאמרו ר' אמי שלקי ליה ואכיל ואם כן הוה ליה למימר שלקי ליה בלא מליחה ואכיל וכן שאחר שחזר ושאל למיסר נפשה לא מיבעיא לי וממה שאמרו במסכת תרומות הכבד אינה נאסרת ואפי' בלא מליחה אלא שמולחין אותה דרך גדר ומפני שאין הדם הבלוע בתוכה ונפלט ממנה חוזר ונבלע בה שכל כך דמיה מרובים שאפי' שהה בבשולה כל היום טרידה היא לפלוט וכבר ידענו שכל שטרוד לפלוט אינו בולעו שאל כי קא מיבעיא לי למיסר חברתה אם לשטתנו אף בנמלחה ואם לאחרוני הרבנים בלא נמלחה ואם מפני שאמרו הכבד אוסרת שמא לא אמרוה אלא בשל נבילה ומצד שמנינותה אבל משום דם אינה אוסרת מפני שאף היא אינה פולטת ואף בשל איסור אמר שאינה נאסרת רצה לומר אם הוא בשר ונתבשל עם הטרפה שמתוך שטריד לפלוט אינו בולע אף השמנינות הא מצד הדם מ\"מ מספקא לי אי אסר אי לא והביאוה ממאי דרב יהודה הביאו לפניו קניא בקאפיה ר\"ל הקנה עם כל המחובר בו שהוא הקנה והריאה והכבד והקשה לו דילמא פי הקנה חוץ לריאה הוה והוא פולט דרך שם ולא מדפני הכבד ופולט כל הדם וזב לחוץ אי נמי דחלטי ליה בחלא והשתא מיהא בשלמא לדידן היינו ראיה שכבר נמלח הכבד והביא ראיה שאכלו במליחה בלא חתוך וקריעה עד שהקשהו דילמא פי קנה לחוץ הוא וכמו שנאמר כיוצא בה בפרק כיצד צולין כמו שאמרו נותן כרעיו ובני מעיו לתוכו דכי הוה מוכח מיניה דכבולעו כך פולטו תירץ לו לא דילמא שאני התם דאיכא בית השחיטה דמחלחל כלומר והדם זב דרך שם הא לפירוש אחרוני הרבנים מה הקשו לימא ליה התם מליח הוה דהא תלמוד בקאפיה קאמר והוא כל שבריאה שצריך מליחה ומאי פסקא שנמלחו האחרים ולא הכבד ועוד דקאמר רב בר שבא אייתי ליה כבדא שליקא ולא אכל ומהיכן ידע שלא נמלח ועוד היאך אפשר לומר שהכבד מלא דם לפנינו ויעלה על הדעת להתירו בלא מליחה ולמה אמר רבה קרעוה לשתי וערב וחתוכיה לתחת כלומר כל שיעור מליחה אלא שעקר הדברים כדעת ראשון ואם אמרו מליח כצלי דוקא בשאר בשר שחומו מספיק להוציא דם האיברים ושמא תאמר כלך לדרך זו כשהקשה ממשנת הכבד אוסרת ותירצה בכבדא דאיסורה לוקמה בשלא נמלחה ואע\"ג דבאוסרת לא אשמעינן מידי דהא בשאר בשר נמי הכי הוא מ\"מ אשמעינן דאינה נאסרת אפשר דהואיל ומ\"מ באוסרת מיהא לא אשמעינן מידי ניחא ליה לאוקמא בשל איסור דאשמועינן בתרויהו וכן דאשמעינן ריבותא דכבד של היתר שנתבשל עם נבלה אינה נאסרת אע\"פ ובשומן הנבלה מסתרך אי משום דלא בלע ומתוך חלקלקותו אי משום דטריד למפלט וכדאמרינן בשוחט בסכין של גוים שאף לדעת האומר בית השחיטה רותח סגי ליה בהדחה דאיידי דטרידי סימנין למפלט לא בלעי שמנינות דסכין ואף לדעת המצריך שם קליפה דוקא משום דוחקא דסכינא כמו שהתבאר שם ומעתה צריך קריעה וחתיכה אם לקדרה אם לשניהם מר כדאית ליה ומר כד��ית ליה:",
+ "מלחו כשאר הבשר ולא חתכו ולא קרעו אם בשלו בקדרה לשטתנו אוסר את תערובתו ומשערין בכלו ולדעת אחרוני הרבנים מותר כמו שביארנו וגדולי המפרשים התירוהו בתשובת שאלה בדיעבד ואף קצת רבנים כתבוה כן בחבוריהם ואף בספר התרומה כתבוה כן להדיא והוא עצמו מ\"מ אף לשטתנו מותר ששתי סבות מונעות אותו מלחזור ולבלוע דם הפורש ממנו אחת מתוך שהוא חלק כמו שביארנו בלב והשנית שמתוך רוב דמים שבו כל עוד שמתבשל ועומד לשם ברתיחה או בחום המפליט פולט אפי' כל היום כלו ומתוך שטריד לפלוט אינו בולע ואם מפני דם הכנוס שבסימפון קורעו לאחר בשולו ומוציאו ואם לצלי מותר בדיעבד אף מה שנצלה עמו:",
+ "לא מלחו כלל אם לקדרה אוסר את תערובתו והוא עצמו מ\"מ מותר מטעמים שכתבנו אפי' נתבשל עם נבלה מותר מתוך ששתי סבות אין מצטרפות בו אינו בולע אפי' שמנינות ואין צריך לומר אם בשלו בפני עצמו אלא שהכלי אסור וגדולי המחברים אוסרין בזו אף הכבד עצמו ולא יראה כן ומ\"מ יש פוסקים שאם היה הכבד מתובל בתבלין אסור שכח התבלין מרככו ומבליעו ויש פוסקים כן אם נשתהא שם ברתיחה אחר שנשלק כל צרכו וזהו ענין שלוקה אוסרת ונאסרת ומפני שאחר פליטתה חוזרת ובולעת ומ\"מ זו ודאי אינה הלכה שכל שהיא מתבשלת היא פולטת:",
+ "ובצלי מותר אף מה שנצלה עמו בדיעבד ואף לכתחלה יש מתירין בצלי בלא קריעה ובלא מליחה כדין אומצא דאסמיק המבואר בפרק גיד הנשה ולא יראה כן:"
+ ],
+ [
+ "חלט את הכבד בחומץ או ברותחין בלא קריעה ובלא מליחה ועמד לשם עד שעבר חוזק אדמימות הרי זה מותר לבשלו אף בקדרה שהחומץ או הרותחין מפליטין את דמו כמליחה אף שעל ידי קריעה ומ\"מ צריך לחתך את הסמפונות ולהוציא דם הכנוס שבהן שאין חליטה מועלת להפלטת דם הכנוס:",
+ "חומץ זה או רותחין אלו אין צריך לומר שאסורין אבל הוא עצמו מותר כמו שביארנו ובבשר כיוצא בזה כבישרא דאסמיק אף הבשר אסור עם החומץ ובבשר אחר שלא האדים הוא אסור והבשר מותר וכל שחלט בו פעם אחת לא יחלוט בו פעם אחרת שכבר תשש כח (החמין) [החומץ] ואף כשנאמר שהחומץ החלוש מעקרו מפליט מ\"מ אותו חומץ כחו שמור בתוכו מה שאין כן בזו שכבר נתפזר כחו והלך לו וכבר ביארנו דברים אלו בפרק כיצד צולין:",
+ "גאוני הישיבה שלחו שלא לסמוך על החליטה שאין אנו בקיאין באיכות החומץ ובכמותו החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב וכן ברותחין ושמא מה שאנו סבורים שיועיל הוא מזיק וכן חששו שמא לא יקרע יפה ומתוך כך גדרו שלא לבשל כבד בקדרה אלא אחר צלייה על הגחלים או בשפוד ומ\"מ בדיעבד מותר על הדרכים שביארנו:",
+ "ומה שכתבו גדולי המחברים שכל שבשלה ולא הובהבה או לא חלטה בחומץ או ברותחין אוסרת כל הקדרה והכבד וכל שנתבשל עליה אסור ושאף גדולי המגיהים שתקו להם בה תימה הוא אלא שהרבה פירשו בדבריהם בשלא נמלחה מליחה הראויה לקדרה וקצרו את דבריהם כשנשענים על המבינים שהם אף הם קצרו בה מה שהיה להם לומר שאם היה שם ששים כנגד כל הכבד כשרה בלא שום פקפוק ואף בזו דוקא בלא מליחה או שלא קרע את הכבד ולא חתך הסימפון והדבר ברור שאם צולהו על גבי האור אינו צריך קריעה כמו שביארנו:",
+ "כנפי הריאה ושאר דברים שבה חוץ מן הלב והכבד שביארנו ענינם כלם דינם כשאר הבשר לכל דבר ויש מי שאומר שהכל צריך חתיכה וקריעה כלב וכבד ולא יראה כן ומ\"מ בנות זריזות מחתכות עד שמגיעות לסמפון כדי להוציא את הדם הכנוס:",
+ "בשל את הריאה עם הכבד ועם הלב ועם כל מה שיש בה בלא שום חתוך ובלא מליחה והיה פי הקנה יוצא חוץ לקדרה יש אומרים מכח סוגיא זו שהכל מותר שהדם מצא פתח פתוח שהרי כל אותן הדברים פתחן פתוח לקנה וכל שמוציא פתח פתוח לרוחה אינו יוצא דרך דופן וכן יראה מסוגיא שבפסח שני בפרק כיצד צולין כמו שכתבנו:",
+ "ויראה לי שלא נאמר כן אלא בשנמלח הכל ולא נקרע הכבד שאין עכבת קריעתו אוסרת הואיל ויש לו פתח פתוח לצאת:",
+ "הטחול אע\"פ שאנו רואים אותו כצבע דמים אינו מרובה בדמים ככבד והילכך דינו כשאר האיברים וצריך מליחה ואין צריך קריעה וחיתוך אפי' לקדרה וקצת נשים שנוהגות לצלותו קודם שימלאו את הכרכשא ממנו לא מדרך חסידות הוא אלא שהוא קשה להתבשל ולא יתבשל יפה בתוך הכרכשא אלא בצלייה מתחלה ולצלי אינו צריך כלום:",
+ "ביצים הנמצאים במעי התרנגולת התבאר במסכת יום טוב שאם הם גמורות יצאו מכלל בשר ומותר לאכלן בחלב כמו שכתבנו למעלה פירשו הגאונים שאף לענין מליחה הן שאם הם גמורות יצאו מכלל בשר ואין צריכות מליחה ואם אינן גמורות הרי הם כבשר וצריכות מליחה וכבר ביארנו למעלה אימתי הם קרויות גמורות:",
+ "ונהגו קצת חכמים במתנים הנקראים לומבילץ שאין מבשלין אותן עד שיצלום תחלה ואע\"פ שנמלחו מפני שהם חלקים ואין עורן רך ומתיראין שמא [לא] יכנס המלח יפה מ\"מ לא עשו כן מותר ואף אנו לא ראינו מי שנוהג כן:",
+ "כבר ביארנו למעלה בענין כחל שדרכם היה בשעה שהיו שופדין את הבשר לצלי שהיה השפוד חדודו נכנס בפה העליון שבתנור וזנבו למעלה כנגד שמי קורה ומתוך שהכבד מרובה בדמים כמו שביארנו אסרוהו לצלותו בשום צד בשפוד אחד עם בשר אא\"כ נתן הכבד בראש השפוד והבשר למעלה ממנו שאם הדבר בהפך שמא יזוב דם כל כך מן הכבד שלא יהא הבשר מספיק לפלטו ומ\"מ אם עבר ועשה כן מותר על אותו הדרך בעצמו שביארנו למעלה בכחל וכן הדין במליחת הכבד עם הבשר וכן בכלים שמזה לזה הכל על הדרכים שביארנו למעלה בכחל:",
+ "הטחול אינו בכלל זה אלא שופדו עם הבשר על איזה צד שירצה ויש שמשבשים את הגירסא ושונים בשמועה זו טחול במקום כחל וצריך אתה להזהר בכך:"
+ ],
+ [
+ "כשם שהבשר ושאר האיברים פולטין דם הן מכח מליחה הן מכח צלייה כך פולטין ציר ושומן הן בשעת מליחה והצלייה הן לאחריהן מעתה חתך את הבשר וקרעו ומלחו כבר ביארנו שהוכשר אף לקדרה ואם רצה לצלותו רשאי הוא ליתן כלי תחתיו לקבל ציר או שומן הנפט ממנו על ידי האור אבל אם צלהו בלא קריעה או אף בלא מליחה אינו נותן כלי הנקרא בלשון תלמוד בי דוגי תחתיו לקבל הפליטה שהרי פליטה זו אסורה משום דם ואין בזה שום צד להכשיר אע\"פ שבבשר יש בכיוצא בזה צד להכשיר כמו שיתבאר למטה בכבד מ\"מ אסור בכל ענין מפני שדם הכבד קל וצף למעלה ונשאר מעורב עם השומן מה שאין כן בבשר כמו שנבאר למטה ומ\"מ אם נצלה עד שהוא ראוי לאכילה מותר אחר כן לקבל השומן הנפלט על ידי האור:",
+ "כל מה שביארנו בכבד אין בו הפרש בין כבד של בהמה לכבד של עוף אלא דינו של זה כדינו של זה לכל דבר:",
+ "חתיכת כבד שנמצאת דבוקה בחתיכה של בשר או באבר או באבר אחד של עוף או בכל העוף דינו כדין מה שביארנו בלב ואין ביניהם הפרש כלל ואם הוא צלי מותר בדיעבד שהרי כבד על הבשר מותר בדיעבד כמו שביארנו:",
+ "כבד שלא נעשה בו כראוי על הצדדין שכתבנו ודקדקו אותו כתית עם בשר וביצים ועשו ממנו מולייתא אם יש בכל המולייתא ומה שעמה בכלי ששים כנגד הכבד הכל מותר ואין לחוש למקום חבורו מפני שהטעם הולך ומתפשט בכלו ומ\"מ ראוי לבעל נפש להשליך כל הכתית שהרי הכבד לשם בעין ושמא כתיתיו ניכרין ואין ביטול בדבר הניכר:",
+ "סכין כשר ששחט בה אפי' את הכשירה אסור לחתוך בה רותח מפני שהדם עומד בדפני הסכין בעין ונבלע ברותח זה ואם חתך בו רותח צריך קליפה ויש אומרים נטילת מקומו כמו שכתבנו בפרק ראשון ואם רצה להכשיר סכין זה לחתוך בו רותח די לו בהשחזה או בנעיצה בקרקע עשרה פעמים מפני שאין הדם נבלע בדפני הסכין בחום בית השחיטה כדי להצריכו הגעלה או לבון ויש חולקין בזו להצריכו הגעלה וכבר כתבנו הענין בפרק ראשון:",
+ "רצה לאכול בזו צונן די לו בהכשר הדחה ואע\"פ שסכין האסור צריך שיפה או נעיצה לאכילת צונן אינו דומה סכין שהותמד באיסור לסכין ששחט בה במקרה פעם אחת ומ\"מ אם היה מתמיד לשחוט בו ונתישן בכך צריך שיפה או נעיצה בקרקע ויש אומרים שבכל פנים הוא צריך שיפה או נעיצה ולא אמרו בכאן הדחה אלא על דבר הנחתך שאם חתך את הצונן בסכין זו צריך שידיח אותו דבר ודיו בכך ואם הוא דבר שאינו בר הדחה גוררו או מקנחו או משפשפו כמו שכתבנו בפרק ראשון ואם חתך בו (צנון) [צונן] חריף כגון אתרוג או צנון הרי הוא כחם וקולף או נוטל את מקומם לדעת גדולי המפרשים:",
+ "קערה שמלח בה בשר כשיעור מליחה הראויה להכשיר בה בשר המתבשל בקדרה הרי אותה הקדרה בולעת דם מכח חמימות המליחה ומתוך כך אסור לאכול בה רותח עד שיגעילנה אם היא של עץ שהדם נפלט על ידי הרותח ואם היא של חרס אין לה תקנה:",
+ "קערה זו קצת מפרשים דנוה כרותחת וכל להשתמש בה ברותח הרי הוא לדעתם כחם לתוך חם מעתה נתן בה רותח אם הוא רותח יבש לגמרי די לו בקליפה ואם הוא יבש שיש בו לחות כגון בשר שאי אפשר לו בלא רוטב קצת נוטל את מקומו ואם הוא לח גמור אסר ואפי' הוא צונן שהרי צונן לתוך חם כשהוא לח הכל אסור ואין הפרש לדעת מפרשים אלו בין שהודחה בין שלא הודחה:",
+ "חכמי צרפת יש להם שטה אחרת בענין זה לומר שאם הודחה הקערה הרי היא כצוננת וכל שנשתמש בה ברותח אם הוא יבש אפי' יבש שיש בו לחות כגון בשר די לו בקליפה ואם לח גמור והוא צונן מותר:",
+ "חכמי האחרונים הוסיפו על שטה זו שאפי' לא הודחה אלא שנתקנחה יפה כן דינה ולא עוד אלא שכל שמדיחה או שמקנחה יפה מותר לאכול בה צונן וראיה שלהם מאחר שבסכין ששחט בה שאמרו שאסור לחתוך בה רותח נחלקין בה לחתיכת צונן אי בעינן הדחה אם לאו ובקערה שמלח בה בשר אמרו אסור לאכול בה רותח ולא הזכירו ענינה לאכילת צונן כלל שמע מינה בסכין הוא שנאמר כן משום דאגב דוחקא דסכינא פליט אבל בקערה אף בלא הדחה מותר לאכול בה צונן כל שנתקנח מן השמנינות וכן בכל כלי אסור שקנחו ומה שאמר בענין צורר אדם בשר וגבנה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה ושאלו בה כי נוגעין זה בזה מאי הוי צונן בצונן הוא ותירצו מ\"מ הדחה מיהא בעי וכן שבפרק כיצד צולין צונן לתוך צונן מדיח באלו דוקא שנגע גוף האיסור בגוף ההיתר וגדולי המפרשים כתבו שכל כלים הבלועים משאר איסורין או מבשר לחלב ומחלב לבשר צריכין הדחה אף בצונן אבל קערה שמלח בה בשר לצונן אינה צריכה כלום משום דדם מישרק שריק ר\"ל שאינו מפעפע וכל שאין שם דחקא דסכינא אינו פולט לצונן וכל שנשתמש בשל ��אר איסורין בלא הדחה אם יבש הוא מדיח מה שנתן בה ואם לח בטלה הפליטה במיעוטה:",
+ "קערה זו שאסרנוה כל זמן שמלחו בה מליחה הראויה כמו שביארנו יש אומרים דוקא בקערה שאינה מנוקבת ושמלח בה שלא כדין כמו שיתבאר למטה אבל במנוקבת לא נאסרה כלל שלא בלעה כלום שהדם כל זמן שמוצא פתח פתוח הולך לו ואינו מתעכב וגדולי המפרשים מעמידים אותה אף במנוקבת וכגון שאוכל בה תבשיל עבה שאינו זב דרך הנקבים או חתיכה רותחת ושמא תאמר לדעתם היאך מולחין שני פעמים בכלי אחד שהרי משאסרת אותו בפעם ראשונה כשאתה מולח בו בשניה נפלט דם שנבלע במליחה ראשונה ונבלע בבשר יפה שאלת אלא שחכמי האחרונים משיבים שכל שהבשר טריד לפלוט אינו בולע ואפי' שהתה כדי שיעור פליטת דמה עדיין פולטת ציר וקבלנו מרבותי' הצרפתים שהבשר פולט ציר עד י\"ב שעות ומ\"מ תמה אני לדעת זה שאם כן הרי צריך שלא להשהותה אחר שיעור גמר הפליטה והוא שיעור י\"ב שעות ולא עוד אלא שיש כאן שטה אחרת לומר שלא אמרו שכל שטריד לפלוט אינו בולע אלא על אותו דבר שהוא פלט אבל משנגמרה פליטת הדם אע\"פ שפולטת ציר אינה נמנעת שלא לבלוע מן הדם כמו שכתבנו כיוצא בזה בפרק ראשון ואם כן צריך שלא לשהותה משתגמר פליטת הדם והוא לדעת הגאונים כשיעור צלייה או כדי הלוך מיל ואם הדבר כן לא הנחת בת לאברהם אבינו ועוד אף בכלי שמולח בו פעם ראשונה היאך הוא מעכב בו את הבשר אחר שנגמרה פליטת הדם אלא שיראה לי מ\"מ שפליטת הציר שוה היא לפליטת הדם וכל שטרידה בפליטה האחת אינה בולעת חברתה אע\"פ שאפשר שתבלע דבר אחר כמו שמנינות וכמו שביארנו בפרק ראשון מ\"מ אחר שתגמור פליטת הציר אסור ולא ראינו מי שנזהר בזו:",
+ "ומ\"מ יש מי שאומר שאין המלח מפליט אלא דם הבשר אבל לא דם הבלוע בכלים ולא שום שמנינות הבלוע בהם וכן כתבו חכמי הצרפתים ונסעדים בזו ממה שנהגו ליתן מלח יבשה בקערה של בשר ונותנין ממנה בתבשיל של גבנה ואין נזהרין ומ\"מ נראה לי שאין מלח מפליט בכלי אלא בדבר שיש שם לחות מעט אלא שהם אומרים שאף הדם שבלע הבשר מעלמא אין המלח מפליטו וכמו שאמרו בדגים ועופות שמלחן זה עם זה שאסורים ואין אומרין שימלחנו פעם שניה אלמא שאין המלח מפליט דם הבלוע מעלמא כל שכן הכלי ולמדוה לדעתם שמי שמלח בשר או דגים בכלי האסור לא נאסר הבשר או הדגים וכן למדת מדבריהם מאחר שהם אומרים שאף דם הבלוע בבשר עצמו מצד אחר שלא מחמת עצמה אינו נפלט במליח שלא הותר למלוח בשר על בשר אלא שמתוך שהתחתונה טרידה לפלוט אינה בולעת ודם העליונה שותת ויורד הא אם היתה בולעתו לא היה המלח מפליטו וכבר כתבנו סברא זו בפרק ראשון ומתוך בלבולין אלו רואה אני לומר שכל כלי שלא נאסר אלא משום דם אינו אוסר מה שנמלח בו שמ\"מ אף לאחר שנגמרה פליטת הבשר אם כח המליחה חזק עדיין כל כך שיהא מפליט דם הנבלע בכלי אף היא מונעת הבשר מלקלטו והדברים נראין:",
+ "קערה זו שביארנו עליה שלאכילת צונן די לה בהדחה או בקנוח יש לשאול על מה שאמרו בגמ' על אחד מן החכמים שמלח בשר בקערה ושברה מפני מה שברה והלא היא ראויה לאכילת צונן בהדחה או בקנוח יש אומרין מגזרה שמא יעלו בה רותח ויש שפרשו עליה שכל כלי חרס שמלחו בו או נשתמשו בו באיסור חם בתחלת תשמישו אסור להשתמש בו אף בצונן:",
+ "אע\"פ שנחלקו בקערה זו לאכילת צונן למדנו לפי דרכנו בקערה האסורה מצד שאר איסורין שלא מכח מליחה שהיא נידונת בצוננת ומותר לאכול בה צונן ובלבד כשיקנח��ה עד שיוסר שמנינות שהוא שם בעין ולדעת גדולי המפרשים דוקא בהדחה וכבר כתבנו ענין זה בפרק גיד הנשה:",
+ "מתוך שביארנו שהדברים החריפים דינן כדברים שיש להם קצת חמימות צנון או אתרוג ובצלים או שומים ושאר הדברים החריפים שחתכן בסכין של בשר אסור לאכלן בכותח שיש בו חלב מתוך חריפותם בולעים הם משמנינות שעל דפני הסכין ומ\"מ נתקנח הסכין יפה אין חום החריפות מפליט את הבלוע אבל הדברים שאינם חריפים כגון קישות ואבטיח ודומיהם שנחתכו בסכין של בשר יתבאר בסמוך שהוא גורר מקום החתוך ואוכלין בכותח אף לכתחלה וכן כל כיוצא בזה ומכאן אתה למד לחתיכת דבר המותר בסכין האסור מה דינו וכבר כתבנו בשני של ע\"ז בקורט של חלתית שאסור משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי כמו שכתבנו שם במשנה השביעית וכן יתבאר בסוגיא זו שהלפתות אינם נקראים חריפים לענין זה אבל קולחי הסילקא יש להם חריפות ואם נתערבו הלפתות עם הסילקא בשעת זריעה ר\"ל שנזרעו ביחד מתמתקים זה עם זה ואין חריפות הסילקא קרויה עוד חריפות אף הצנון שחתכו בסכין של בשר וראה שאין בו שמנינות בעין או שגררו או קנחו ואחר כך טעמו ואין בו טעם בשר מותר לאכלו עם גבנה והוא שאמרו קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה כותח צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכתח ומאי שנא האי אפשר למיטעמיה והאי לא אפשר למיטעמיה כלומר צנון שחתכו בסכין אפשר לטעמו ומאחר שטעמו ואין בו טעם בשר מותר והוא הדין לקערה שמלח בה בשר על ידי קפילא אלא שעכשיו כתבו רבים שאין נוהגים לסמוך על קפילא וגדולי הפוסקים גורסין לחם צונן שחתכו בסכין של בשר ומשום דאפשר למטעמיה אלא שאין נראה כן דצונן גמור ובלא שום חריפות מאי איצטריך הא לחם חם מ\"מ אסור שבודאי בלע אלא אם כן בששים או בנטילת מקום:",
+ "הכבוש הרי הוא כמבושל וכבר ביארנו את דינו בפרק גיד הנשה בסוגית המשנה הששית בצד שביעי שבמיני התערבות:",
+ "ממה שכתבנו אתה למד שראוי להזהיר את הנשים שהסכין שחותכין בו בשר לא יהו חותכין בו בצלים ושומים וכרתי שאוכלות אותם בתבשיל של גבנה אלא אם כן קנחוהו יפה או הדיחוהו בכדי שלא ישאר שם שמנינות בעין ואם [לא] עשו כן צריך להיתרו ששים כנגד כל השמנינות ויש מתירין בנטילת מקום החתך אף בפחות מששים:",
+ "כבר ידעת בבשר בחלב שזה היתר בפני עצמו וזה היתר בפני עצמו וכשמתערבים נאסרים ולא סוף דבר שהבשר אסור לאכלו בחלב אלא אף מה שקבל טעם מן הבשר אסור לאכלו בחלב ומ\"מ מה שלא קבל טעם מממש הבשר אלא שקבל טעם ממי שקבלו מן הבשר ונבלע בו מותר לאכלו בחלב:",
+ "כיצד קערה או קדרה של בשר שלא הודחה ושלא נתקנחה וכבר ביארנו שכל שלא הודח מסתמו יש עליו שמנינות בעין ובשלו בה דגים הרי שדגים אלו קבלו טעם מן השמנינות שהוא בעין ואם אין שם ששים בכדי שמנינות שעל פני הקדרה או הקערה אין ספק שאסור לאכלם בחלב ומ\"מ אחר שלא אכל בשר ממש אפי' אכל תבשיל שנתבשל עם בשר אוכל אחריו גבנה בלא קנוח ונטילה ואינו חושש אחר שנזהר שלא אכל מן הבשר או מדק דק שבו שלא נאסרה גבינה אחר בשר אלא אחר אכילת בשר ממש אלא שהמחמיר דרך גדר וחשש מראית העין לפי דורו ולפי מקומו תבא עליו ברכה אבל לאכול עם החלב ביחד כל שקבל טעם מן הבשר או השמנינות שהוא בעין אסור ובתבשיל של חמין מיהא קצת קדמונינו אוסרין אף לאכול אחריו כמו שכתבנו למעלה שמצד שאפשר שנדקדק בתוכה חוששין שמא אכל ממנו ולא הרגיש:",
+ "הודחה הקדרה או הקערה או נתקנחה יפה יפה ונתבשלו בה דגים אפי' היתה בת יומה הרי דגים אלו לא קבלו טעם מממש הבשר אלא מן הקדרה או הקערה שקבלה טעם מן הבשר והרי שהקדרה או הקערה קבלה טעם מן הבשר והדגים קבלוהו מן הקערה ועדין הוא היתר ומעתה מאחר שיש כאן טעם רחוק שתי מדרגות מן הדבר האוסר ועדין הוא היתר אין ראוי לחול עליו עוד שם איסור בשר בחלב ומותר לאכלה עם גבנה הא מ\"מ אם היתה קערה זו אסורה מצד איסור כגון מבשר נבלה והדומים לה אע\"פ שהודחה דגים אלו אסורים שאע\"פ שהדגים לא קבלו טעם מממש האיסור אלא ממי שקבלו מן האיסור מ\"מ טעם איסור אינו בטל אפי' נתבשלו בקערה עם רוטב שטעמו יוצא לשלישי שהאיסור נתן טעם בקדרה והקדרה ברוטב והרוטב בדגים אסור הואיל ויש בהן טעם מ\"מ ובבשר בחלב כיוצא בזה מותר שמא תאמר אם כן צנון שחתכו בסכין של בשר הרי יש כאן טעם בן טעם שהבשר נתן טעם בסכין והסכין בצנון ועדין הוא היתר ומפני מה אסרוהו לאכלו בכתח כבר ביארנו שלא אמרו אלא בסכין שלא נתקנח יפה ויש עליו שמנינות בעין:",
+ "שמא תאמר עוד הרי אמרו אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת אסורה שמא יאכלנה בחלב עד שיוסק התנור ואפי' נתקנח או הודח ולדבריך יאכל פת זו בחלב שהרי לא קבלה הפת טעם מגוף השמנינות תדע שעקר הטעם בזו מפני שיש בתנור סדקים שאי אפשר להסיר השומן מעליהם והפת מקבל טעם מהם ומ\"מ יש מי שאומר מכח קושיות אלו שלא נאמרו הדברים בשמועה זו אלא שנתבשלו בקדרה שאינה של בשר או שנצלו על האור וכשעלו ממקום בשולם או צלייתם הניחם בקערה של בשר וזהו לשון דגים (שבשלם) שעלו בקערה ואע\"פ שסתם קערה של חרס היא ושהיה דרכם לבשל בה דגים מ\"מ עלו אמרו נתבשלו לא אמרו אבל אם נתבשל בקדרה של בשר אע\"פ שהודחה הם דנין אותה כמקבלי טעם מממש האיסור שכח האש מפליט את הקדרה הרבה עד שנעשה האיסור איסור ממש ואין דברים אלו נראין שהרי לא אמרוה אלא מדין נותן טעם בר נותן טעם ואף בנתבשלו יש כאן נותן טעם בר נותן טעם אלא פירושו שכך היה דרכם לבשלם בקערה של חרס ולהעלותו על השלחן בקערה עצמה כעין שאנו עושין עכשיו בדגים הקטנים המתבשלים באלו הקערות של חרס הנקראות בלשון המון קאצולאש:",
+ "יש מי שאומר שלא הותרו דגים אלו לאכלם בגוף החלב אלא בכותח שבדרך זה הם שני טעמים של היתר מתערבים זה בזה אבל כל שיש טעם מצד אחד אפי' הוא שני או שלישי הואיל ויש בו טעם ומתערב עם גוף החלב אסור לא הותר אלא בשאין גוף בשר מצד זה ולא גוף חלב מצד זה אלא טעם מכאן וטעם מכאן וכן כתבוה תלמידי גדולי המפרשים בחדושיהם והדברים נראין להקל על הצדדין שכתבנו:",
+ "חכמי הצרפתים הורו בנשים עצלות שנתערבה להם כף או קערה חולבת בקערות של בשר והודחו ביחד ברותחים שכלן אסורות שפליטת החלב ופליטת הבשר נתערבו במים ונעשו איסור בשעה שאין כאן אלא נותן טעם אחד והוא הבשר בקערה זו והחלב בקערה זו ונפלטו שניהם ביחד בתוך המים ואסרום אבל זו אחר זו מותרות שהרי פליטות אלו נותנות טעם במים והמים חוזרות ומבליעות ממנו את הקערות ונמצא הבשר נותן טעם בקערה והקערה במים ועדין הוא היתר ואין פליטת החולבת ראויה עוד לאסור את המים ומ\"מ אם יש בקערה זו ממש השמנונית על פניה ראוי לשער את המים בכדי ששים כנגדו ואם היא קערה של גוים או של איסור אחר אוסרת את כלן אם אין במים ששים בכדי כלה או בכדי פליטתה בשיעור מרווח על הדרך שביארנו בפרק גיד הנשה שכל שחוזר להכשירו משערין ��מה שהוא פולט באומד יפה ואע\"פ שרחיצתן בכלי שני כבר ביארנו שכלי שני מפליט ומבליע אע\"פ שאינו מבשל וכן אפי' לא היו קערות אלו או מקצתן בנות יומן הרי מ\"מ אינן ראויות להשתמש בהן לכתחלה:",
+ "מכח שמועה זו אתה למד על ביצים שנתבשלו בקדרה של בשר אפי' בלא קליפה או שנתטגנו באלפס של בשר שאם כבר הודחה או נתקנחה הקדרה או האלפס שמותר לאכלם בתבשיל של חלב או לערבם עם גבינה ביחד אחר שלא היה עכשיו בבשול או טגון זה בשר אלא טעם בשר מצד הבליעה וכן הירקות שנתבשלו בלא בשר בקדרה של בשר והודחה הקדרה שמותר לאכול עם אותו תבשיל גבנה וכן אם הדבר בהפך וכן ירקות אלו או ביצים אלו נאכלין בקערות חולבות וכן הדבר בהפך ואפי' היו הקדרות בנות יומן:",
+ "יש חוככים להקל בנותן טעם בר נותן טעם אף בשאר איסורין ממה שאמרו בטעמו של רב שהיה אוסר דאייתי ליה שיפא ר\"ל משיחה של סמים ועבדוה בצעא ר\"ל בקערה וחוורוה ר\"ל שאחר כן רחצו הקערה ונתנו טעם בקערה ורמו ליה בשולא בגווה והרגיש בטעם הסמים ואמר יהיב טעמא כלי האי כלומר שזה טעם גמור הוא ואמרו על זה ולא היא התם משום דנפיש מרריה הוא כלומר הא בדברים אחרים אינו קרוי טעם אלמא שאינו טעם כלל אף בכל האיסורין ואין זה כלום שאם כן היה להם לומר נותן טעם בר נותן טעם רב אמר אסור ושמואל אמר מותר ולמה פרשו דגים שעלו בקערה אלא שבזו מפני שעדין הוא היתר בשניה הוצרכו להזכירה הא בשאר איסורין אין אחר הטעם כלום:",
+ "תאנים וענבים הבאים בתוך הסעודה על איזה צד הם טעונים ברכה ועל איזה צד נפטרו וכן על איזה צד פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקה דברים ארוכים הם וכבר ביארנום ביאור מרווח במסכת ברכות:"
+ ],
+ [
+ "אסור להניח כד הכתח סמוך לכד המלח שמא מתוך משמושו יפול מן הכתח שיש בו חלב במלח וימלח בו את הבשר ואפי' היה כד המלח גדול הרי אין הכתח מתערב בכל המלח אלא בגרגירים ידועים ממנו ונמצא שם האיסור בעינו ר\"ל שאינו בטל אבל מניחין אותו סמוך לכד החומץ שאפי' יפול לשם הרי הוא מתערב בכל ובטל בתוכו בששים:",
+ "גדולי האחרונים שאלו היכן מצינו איסור בנתינת דבר האסור בצד המותר הואיל ואין נוגעין זה בזה והלא מותר לישראל לשפות קדרה שלו בצד קדרה של גוי ואינו חושש כמו שיתבאר במסכת ע\"ז ומ\"מ גדולי המחברים פירשו שהמלח שואב מליחות הכתח שבצדו ולא מחשש תערובת ממש נגעו בה מה שאין כן בחומץ שאין טבעו למשוך כל כך ואין אלו אלא דברי נביאות ומהיכן באה משיכה בדברים שזו בכלי אחד וזו בכלי אחד וקצת אחרונים פרשוה בשכלי של מלח עומד על הכלי של כתח לא בצדו אלא עליו ממש וכל זה איננו שוה לי אחר שקרקע הכלי שלם וחוצץ בין שניהם ויראה לי כדעת ראשון ואע\"פ שבשאר דברים אין חוששין להעמיד איסור בצד היתר נשתנה הענין בדברים אלו לדעתי מצד שהמלח הוא דבר שתשמישו מצוי בכל שעה והידים מצויות תמיד למשמש בו וכן הכתח הוא דבר שהיה דרכם ליטבל בו את הפת והיו ממשמשים בו תמיד וכן החומץ שהיו רגילים להשתמש בו לצרך הכתח שהיה עבה וכשהיו מזמינין מן הכתח הן מקלישין אותו בחומץ ומתוך שהמשמוש מצוי בכל אלה הדבר קרוב להתערב זה בזה מה שאין כן בשאר דברים ומפני זה אסרו את הדבר במלח ולא בחומץ על הטעם שהזכרנו:",
+ "מכאן אתה למד להדיא שהמלח שבלע דבר האסור אסור אלא שאין משערין בטעמו לאיסור קדרה גדולה במועט אלא שרואין אותו כאלו הוא גוף האיסור ��מחמתו הוא נאסר אם כן מלח שמלחו בו פעם ראשונה להפלטת הדם כבר נבלע מן הדם ואסור משום דם אלא שאם נתנו ממנה בקדרה אין הולכין אחר הטעם לאסור תבשיל מרובה במלח מועט שהרי מעט מלח נותן טעם בתבשיל מרובה אלא רואין אותו כאלו הוא כלו דם שהוא נאסר בשבילו וכל שהדם כשיעור זה נותן טעם לפי אומד הדעת אוסר וכל שדם שבשיעור זה אינו נותן אע\"פ שהמלח נתן טעם אינו אוסר וכן בשאר איסורין על הדרך שכבר ביארנו מעתה אינך צריך להרהר בדברי מי שאמר שאין המלח נאסר מפני שחומו שורף כל מה שנבלע בו כמו שאמרו במסכת עבודה זרה ציר שורף ופירשו בו מפני המלח שבו ודי לו בהדחה מלכלוכית שעליו וכל שהדיח אותו המלח יפה אף המלח עצמו מותר שמה שנבלע בתוכו כבר נשרף והלכלוכית שעליו שאינו נבלע בו כבר עבר בהדחה שלא נאמרו הדברים אלא ביין ואף ביין יש מי שחולק לומר שלא מחמת מלח הוא כמו שיתבאר שם:",
+ "כתח זה שאמרנו עליו שיש בו חלב צריך אתה לידע שמלח יש בו ומ\"מ נאכל הוא עם מלחו אף לבדו ואע\"פ שאמרו בפסחים דתילתא מילחא וכן שאמרו על האוכלו בפני עצמו שבטלה דעתו אצל כל אדם לא נאמר כן אלא קודם שעירב בתוכו החלב ושאר דברים הממתקים אבל בשעה שבא החלב לתוכו נאכל הוא עם מלחו או שמא לא נאמר שם אלא על כתח הבבלי אבל כתח סתם נאכל הוא עם מלחו ונמצא שאין לו דין חם כלל:",
+ "מעתה נפל לתוכו בשר חי וצונן או עוף הן שלא היה בשר זה נמלח הן שהיה נמלח מעט עד שהוא נאכל עם מלחו הרי הוא צונן בתוך צונן והכתח מותר והבשר צריך הדחה לבד ואם היה צלי או מבושל והוא חם ונפל לתוכו הרי הוא כחם לתוך צונן וצריך קליפה לפי דרכך למדת שמה שהזכרנו בכאן חי וצלי או מבושל אין הדבר תלוי אלא או בצונן או חם אלא מפני שדרך החי לטבלו כשהוא צונן ואחר כך לצלותו והצלי או מבושל דרכו לטבלו בחמימות הוזכרו בגמ' בלשון חי ובלשון צלי ומבושל ואף אנו הזכרנו לפי דרכנו להודיעך שמה שנזכר בגמ' חי וצלי ר\"ל צונן או חם וכן תמצא בפסח שני סכו בשמן של תרומה אם חי הוא ידיחנו ואם צלי יקלוף ואין ההודעה אלא שאם הוא צונן ידיח ואם חם יקלוף אלא שכך דרכן של בני אדם שסכין את הצלי כשהוא חם וכשהוא חי סכין אותו צונן ואחר כך צולין אותו והילכך נצטנן הצלי או המבושל ונפל לכתח או כתח עליו די לו בהדחה וגדולי המפרשים חולקים לומר שאף צלי צונן בדין זה מפני שהוא רך הרבה ובולע אף בצונן ואף גדולי פורווינצא כתבוה כן בחבוריהם ומפני שכח האור מיבשו עד שמתוך יבשותו בולע הרבה אבל במבשל צונן מיהא כלם מודים שדיו בהדחה וכן נראה דעת גדולי המחברים ומ\"מ גדולי הרבנים כתבוה אף במבשל צונן ועקר הדברים כדעת שכתבנו:",
+ "היו שניהם מלוחים עד שאין נאכלין עם מלחם הרי הם כחם לתוך חם היה האחד נאכל עם מלחו והאחד אינו נאכל עם מלחו הרי הוא צונן בחם והולכין אחר התחתון על הדרך שביארנו ענינים אלו בפרק גיד הנשה:",
+ "היה צלי זה חם והיה הבשר מתובל בתבלין או שיש בו נקעים אע\"פ שהכתח כצונן כל הבשר אסור יש מי שאומר שאפי' היה הצלי צונן וכן הכתח אם היה הצלי מתובל או יש בו נקעים אסור:",
+ "בשר זה שנפל לתוך הכתח אם היה הצלי חם הרי הוא כחם לתוך צונן ודי לו בקליפה ואע\"פ שהבשר שוקע והכתח צף עליו אחר כן ונמצא עליון הואיל והכתח במקומו והבשר או העוף בא עליו הכותח גובר ולעולם נקרא תחתון לענין זה וכל מה שכתבנו בכתח הוא הדין בחלב עצמו על הדרכים שביארנו:",
+ "בשר שנמלח כראוי לקדרה על הדרך שיתבאר ונמלך וצלאו אע\"פ שיוצא ממנו אדמימות מותר שאין חשש דם כלל בבשר שנמלח כל צרכו ואם רצה לקבלו בכלי מותר שומן בעלמא הוא ואע\"פ שהוא אדום:",
+ "לא מלחו וצלאו הרי מה שיצא ממנו דם גמור הוא ואסור ואפי' נצלה מעט הרי מ\"מ יוצא דם מעורב עם ציר ואם נצלה עד שהוא ראוי לאכילה אין חוששין עוד לאותו ציר כלל ואפי' הוא אדום אפי' קבלו בכלי אפי' חתך את הצלי על הפת ודוחק הסכין מפליטו על הפת ומאדימו אפי' היה ציר עב שהוא נראה כדם ואפי' עבר מצד זה לצד אחר של פת הרי הפת מותר ואם לא הגיע לשיעור זה אסור מפני שהוא ציר מעורב עם דם ואסור הפת אבל הבשר מותר שהדם שבו לא פירש ולבליעת הפורשים אין לחוש שהככר צונן הוא ומקרר את הדם ואינו חוזר ונבלע בבשר:",
+ "אע\"פ שלא הגיע לשיעור זה נותנין כלי תחתיו לקבל הציר היוצא ובלבד שיגיע לשיעור שיכלה אדמימות החזק שבו שהוא הדם הגמור ושיעור זה משיגיע לשליש צלייתו אע\"פ שאינו ראוי לאכילה מכל וכל ושמא תאמר והלא אמרת שכל היוצא ממנו אף לאחר זמן זה עד שהוא ראוי לאכילה דם המעורב עם ציר הוא בודאי כך הם הדברים ואין אנו מתירין לעשות כך אלא על דרך זה שיניח בכלי זה מעט מים וישליך בהם שני קורטי מלח או שלשה והמלח ימשוך בטבעו הדם ויפרידנו מן הציר וישאר הציר עליון ואחר שנצלה כל צרכו שופה את השומן בנחת ומשליך הנשאר תחתיו:",
+ "שמא תאמר היאך לא נאסר השומן בעירובו עם הדם והלא שניהם חמים ובלעו זה מזה תדע שהדברים הלחים אינם בולעים זה מזה אלא שמתערבים ומתבלבלים וכל שאתה יכול להפרידן אין תערובתן אוסרתן ונמצאת למד שאם נתערב שמן של איסור עם משקה של היתר הואיל והשמן לעולם צף ואפשר להפרידו כל שנפרד השמן מותר המשקה ואפי' היו שניהם חמים:",
+ "צריך אתה לידע שמשנצלה כשיעור זה אין הדבר פשוט שיהא דם מעורב עם הציר היוצא אלא ספק הוא ומספק אנו מצריכין לקורטי המלח מעתה אין הכלי אסור שהרי אף אם היה דם בודאי ולא היה איסורו אלא מדברי סופרים שהרי דם שבשלו הוא וספק של חכמים אינו אוסר ומצד אחד גם כן אתה רשאי לבא להכשיר את הכלי שהרי יש כאן מים צוננים ותחתון גובר ומצנן את השומן והדם ואין הכלי בולע ושמא תאמר והמים אם צוננים הרי הם פוסלים את השומן מלאכול איפשר שהיו עושין כן להצניע ולהטמין את התבשיל שמא תאמר והלא יש כאן סימן אחר שהדם הנופל על הגחלים איננו מעלה תימורת וידוע על הדם שהוא נפלט תחלה ואם כן משאנו רואים שהגחלים מעלות תימורת יש לנו לידע שהלך הדם והשומן מחזר ובא מ\"מ יש לחוש שמא כלה מצד שהוא כנגד האור ומעלה תימורת ולא כלה מן הצד העליון ומתוך כך אין לך פנים להכשירו אלא בצד זה:",
+ "גאוני ספרד הורו שלא הותר אלא בשני קורטי מלח או שלשה כמו שכתבנו שאלו הניח שם רוב מלח שמא רוב החום מחליש כח הדם וישאר מעורב עם השומן חכמי צרפת הורו שאין אנו בקיאין בנתינת המלח ובשיעור הקורטין והילכך אסור מכל וכל אלא אם כן נמלח הבשר כראוי לקדרה והודח או נצלה עד שהוא ראוי לאכילה ומ\"מ בדיעבד מותר ואפי' ברוב מלח שהרי ספק סופרים הוא כמו שיתבאר:",
+ "כבר ביארנו למעלה שהכבד אין בו צד להכשיר קבלת שמנוניתו על דרך זה שאנו מכשירין בבשר והטעם מפני שדם הכבד טבעו קל וצף למעלה ונשאר מעורב עם השומן:",
+ "גדולי המפרשים יש להם שיטה אחרת בענינים אלו לומר שאין בדמים אלו דם האסור ולא נגעו בדב��ים אלו מפני מראית העין ועקר הדברים כמו שכתבנו:",
+ "כבר ידעת שהדם אסור לאכלו והאוכלו חייב כרת מ\"מ לא כל דם במשמע וכיצד הוא דין זה התבאר במסכת כריתות שדם בהמה חיה או עוף והכוי אף לדעת האומר בריה בפני עצמה היא דמם אסור מן התורה אבל דם דגים וחגבים וביצים ואדם מותרין מן התורה מ\"מ חכמים אסרום מפני מראית העין הא כל שאין בו משום מראית העין מותר אף מדברי סופרים מכאן אמרו בדם האדם שאם היה אדם אוכל את הככר ויצא דם מבין השנים והרי הוא על הככר גורר את הדם ואוכל את הככר אבל הדם הנשאר בין השנים אע\"פ שיצא ממקורו מוצצו ובולעו כרצונו ואינו צריך לא לקנח את הפה ולא להדיח:",
+ "ובדם דגים אמרו דם דגים שכנסו אסור מדברי סופרים מפני מראית העין ואם היו שם קשקשים הואיל ויש שם דבר מוכיח שהוא דם דגים מותר אף מדברי סופרים:",
+ "דם הנמצא בביצים אם הוא דם ביצים הנולדים מן התרנגולת שהיא ספנא מארעא הואיל ואין כאן חשש אפרוח הרי זה דם ביצים גמור וזורק את הדם מפני מראית העין ואוכל את השאר הא אם היה ביצה של תרנגולת הקולטת מן הזכר יש כאן חשש רקום וכל שיש בו חשש רקום אינו דם ביצים אלא דם אפרוח ואסור מן התורה וכבר ביארנו דינים אלו בפרק אלו טרפות כתבו חכמי האחרונים שמאחר שדמים אלו כל זמן שאין בהם משום מראית העין אין בהם שום איסור אין ספק שאין אוסרים את תערובתן שכל שנתערב אין בו משום מראית העין:",
+ "אף דמים האסורים מן התורה לא בכלם חייב כרת אלא יש מהם בכרת ויש מהם בלאו גרידא וכיצד הוא דין זה דם שהנשמה יוצאה בו אסור וחייבין עליו כרת בכזית ואיזהו דם שהנשמה יוצאה בו דם היוצא בשעת שחיטה או נחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמימות וכן כל דם שהוא כנוס במקום אחד כגון דם הכנוס בתוך הלב ובמזרקים וסמפונות וכן דם הקזה כל שהוא מקלח ויוצאה אבל הדם השותת קודם שיתחיל או לאחר שפסק הקלוח אין חייבין עליו והרי הוא כדם האיברים ודם האיברים ר\"ל שאינו כנוס אלא שהוא מובלע באיברים אפי' של טחול וכליות ולב שדמיהן מרובין אם לא פרש מותר לכתחלה אף מדברי סופרים ואם פירש ויצא לחוץ או אפי' לא יצא לחוץ הואיל ומ\"מ פירש ממקומו אפי' נבלע במקום אחר שבחתיכה עצמה זו או שנצרר במקום אחר שבה הרי זה בלא תעשה וכן דם החוטים ודם השליל כבר ביארנו ענינו בפרק בהמה המקשה:",
+ "מעתה הרוצה לאכול בשר אי אפשר שבשעה שמבשלו לא יהא כח הבשול מפריש הדם ממקומו אם שיהיה יוצא לחוץ לרוטב הקדרה אם שיהא נבלע במקום אחר שבבשר עצמו נמצא שאסור לאכול בשר בקדרה עד שיצא הדם ממנה הא אם רצה לאכלה חיה מותרת לגמרי בלא שום דבר ובלבד שינקרה מחוטי דם שבתוכה ומתוך כך יתבאר למטה שהשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה אסור לאכול מבשר איבריה אפי' חיה מפני שהבהמה כשנשחטה מוציאה את הדם דרך זנוקה ואין נשאר בתוכה אלא דם הנבלע באיברים וכשזה שובר את מפרקתה מחליש כח הזנוק והדם שהיה לו לצאת חוזר לפנים ונבלע באיברים הא כל שהניחה לזנק אוכל ממנו כשהיא חיה:",
+ "גדולי המפרשים חולקים לאכול בשר חי בלא מליחה לא נאמר לדעתם השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא אלא בחומץ שהוא מפליט את הדם:",
+ "רצה לאכול ממנה צלי אף הוא אינו צריך מליחה כלל כח האש שואב את הדם ומוציאו מכל וכל:",
+ "אע\"פ שיש בתלמוד הרבה שמועות שהם מוכיחות שהצלי צריך מליחה מועטת וכמו שאמרו בראשון של יום טוב ושוין שמולחין עליו את הצלי כלומר שהיא מליחה מועטת וכן שאמרו במסכתא זו הני מילי במליח דצלי וכן הרבה לא נאמרו הדברים אלא על מנהגם של בני אדם שהם נוהגים למלוח את הצלי מעט הא מכח איסור והיתר אינו צריך מליחה כלל:",
+ "וגדולי המפרשים מצריכים מליחה לצלי אלא שדי לו במליחה מועטת ובלא שהייה ובלא הדחה וממה שאמרו בפרק הקומץ יכול תבוננו כלומר שירבה במלח עד שתהא עליו בנינין תלמוד לומר תמלח כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו ואמר אביי וכן לצלי אלמא לצלי נמי בעי מליחה שהרי זו אי אפשר לפרשה שתאמר על סתם מנהגם של בני אדם שהרי דרך הודעת הוראה נאמרה אלא שמ\"מ רבותי מפרשים בה שלא להצריך מליחה לצלי אלא ללמד שאם בא למלחו כדרך רוב בני אדם צולהו עם מלחו ואינו צריך הדחה ממנו כבשר של קדרה אלא כדרך שהיה מעלה איברי הקרבן עם המלח ולא עוד אלא שאף המלח נאכל שהאור מוציא אף דם הנבלע במלח ואף גדולי המפרשים מודים כן וכמו שאמרו שם יכול יתן טעם כבינה כלומר שישהא בהם את המלח עד שיוטעם הבשר ממנה כבינה שנותנת טעם באדם ת\"ל תמלח אלא שמפרשין וכן לצלי דחיוב מליחה מועטת ומ\"מ יש גורסין שם וכן לקדרה ואין נראה כן שהרי לקדרה צריכה שהייה והדחה וכן שאמרו בה מולחו יפה יפה אלא שאנו רגילים לפרש בה שצריך למלוח משני צדדין אפי' נתן מלח הרבה מצד אחד ולימד שאף בקדרה אינו צריך להרבות כל כך במלח נמצא לשטתנו שאין הבשר צריך הפלטת הדם אלא לקדרה וכיוצא בה כגון כבוש כמו שיתבאר מעתה היאך אדם מוציא דם ומפליטו מכל וכל אין כאן תקון אלא במליחה שכח המלח מפליט את הדם הנבלע בבשר עד שלא ישאר שם ממנה כלום אחר שכן צריך ליזהר שלא ישוב הדם אחר שנפלט ויבלע בבשר עצמו שאם כן מה הועיל בהפלטתו והרי חזרה אחר הפליטה ונבלעה בו כיצד יעשה לא ימלח אלא בכלי מנוקב שכשיהא הדם נפלט ילך לו דרך הנקבים:",
+ "מתירא אני שמא ממה שכתבנו אתה טועה לומר שאסור למלוח חתיכות בשר הרבה זו על גב זו שמא תהא העליונה פולטת והשניה לה בולעת וכן כלם זו מזו ושמא אין כח במליחה להפליט הדם הבא ממקום אחר ודיה שתהא מפלטת את שלה תדע שאין הדבר כן אלא מותר למלוח אפי' אלף חתיכות זו על גב זו בין בשר על בשר בין כבד וטחול על בשר שכל שחתיכה טרודה לפלוט אינה בולעת ואפי' תמצא לומר שבולעת כל שלא כלתה עדין פליטת עצמה אף היא פולטת מה שבלעה וזו שאמרו רב ששת מלח גרמא גרמא כלומר כל חתיכה בפני עצמה ושאלו לו תרי מאי טעמא לא דילמא פליט האי ובלע האי חדא נמי דילמא פליט האי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא כלומר דכל דטריד ומיפלט לא בלע ומ\"מ ראוי לאדם להעמיד החתיכות בדרך שיהא הדם יכול לזוב מהן שמא אתה חוזר ודן שומע אני אם נמלחו כלן בבת אחת או שנמלחו הראשונות וכבר כלתה פליטת דמו הוא מולח את האחרות עליהן ומה תאמר בשנמלחו הראשונות וכבר כלתה פליטת דמן ואינן (טהורות) [טרודות] עוד לפלוט וכשהוא מולח עליהן חתיכה אחרת בולעות הימנה תדע שיש מפרשים שמפקפקים בכך ואין מתירין אלא על הדרך שאתה סבור ולא עוד אלא שיש מי שאוסר אלא אם כן מולחו בבת אחת ומ\"מ דעת רוב מפרשים נוטה שאע\"פ שכלתה רוב פליטת הדם הואיל ועדיין פולטות ציר אינן בולעות ואפי' לדעת האומרים שאינו נמנע מלבלוע אלא מאותו דבר שהוא פולט אומר אני שהציר והדם ענין אחד הוא לענין זה ומעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה מטהרתו:",
+ "וכבר כתבנו בשם רבותינו שבצרפת שהבשר פולט ציר כל י\"ב שעות ואם כן כשיעור זה אדם יכול למלוח עליו הא אם נמלחה הראשונה לגמרי וכלתה אף פליטת צירה ודאי אסור למלוח עליה חתיכה אחרת וכמו שאמרו למטה בדגים ועופות כי נייחי דגים מלפלוט פלטי עופות ובלעי דגים ומ\"מ אחרוני הרבנים מתירין אף לאחר כמה דדם משרק שריק ואינו נבלע ומה שהוא נבלע אף הוא נפלט ואינו מתעכב ודגים ועופות שאני דמשום דרפו קרמייהו בולעין בנקלה ומתוך רכות בשרם הדם מתפשט בתוכם ואינו נפלט ומ\"מ אין נראה כן שהרי בשמועת מלח גרמא נראה להדיא שלא התרנו אלא משום דאיידי דטריד למיפלט לא בלע הא כל שאינו טריד לפלוט ודאי בולע:",
+ "עבר ומלח עליהן יש מי שאומר שהתחתונות אסורות לגמרי ואפי' הוא חוזר ומולחם אין המלח מפליט דם הבא ממקום אחר אחר שכבר פלטה את שלה והעליונות די להם בקליפה וחכמי האחרונים שבספרד מסכימים להתיר בשיחזור וימלח ואין הדברים נראין שהרי אמרו בכאן בדגים שמלחן עם העופות שהם אסורים כמו שיתבאר בסמוך ואלו כן היה להם לומר שיוכשרו במליחה אחרת:",
+ "חכמי האחרונים שבספרד הורו שאף חתיכת הבשר שנמלחה בפני עצמה הואיל וכלתה פליטת דמה וצירה והוא כשיעור י\"ב שעות כמו שכתבנו אסור להשהותה עוד במליחה הואיל ונחה מכל פליטתה חוזרת היא ובולעת מלכלוכית טיפת הדם שעליו ומן המלח שנתמלא מן הדם וחוזר ופולטו ואם עבר והשהא צריך קליפה ודיו בכך שאין הדם מפעפע ומתוך כך ראוי לבנות זריזות להדיח את הבשר קודם השלמת זמן זה ואחר כך ימלחוה במלח אחר אם ירצו:",
+ "היתה חתיכה זו הראשונה סמוכה לסוף זמן פליטת צירה מ\"מ עדיין היא פולטת ציר ומלחו עליה חתיכה אחרת מחדש כתבו חכמי הצרפתים שחוזרין ומולחין על זו השניה כל י\"ב שעות משעה שנמלחה זו השניה שפליטת השניה הואיל והשיגה את הראשונה קודם שתכלה פליטתה אין פתחי הראשונה נסגרים עד שחכלה פליטת זו השניה הבאה עליה וכן ימים על דרך זה ורבים חולקין בזו:",
+ "חתיכת בשר שנמלחה ולא נגמרה פליטת דמה והניחו בצדה או אפי' תחתיה בשר תפל שלא נמלח עדין הרי דם זו המלוחה הואיל ולא נגמרה עדין פליטת דמה הוא נבלע באותה חתיכה ואסור לאכלה אפי' חיה ומ\"מ כתבו חכמי הצרפתים שהוכשרה במליחה הואיל ולא יצא עדין דם עצמה כשיצא דם עצמה במליחה יצא עמה דם הבלוע הבא מחברתה:",
+ "יש חולקין לומר שכל בשר תפל שנמלח עליו בשר אחר אסורה ולא די לה במליחה מפני שדם הבא מחוץ כבר פרש ונאסר ושמא המלח אינו יכול למשוך את כלו ומה שנשאר שם כבר נאסר ואוסר אבל הדם שלא בא מחוץ אלא שהוא מעצמו המלח יוציא מה שיוכל ואם נשאר שם מעט אין קפידא אחר שלא פרש שלא הוזקקנו למליחה אלא שמא תפלוט בשעת בשול כמו שכתבנו:"
+ ],
+ [
+ "מה שהתרנו במליחת הרבה חתיכות זו על גב זו דוקא בשר בבשר אפי' בשר בהמה גסה שפליטתה קשה ובעלת המתינות בבשר הדקה שפליטתה קלה ומהירה ואפי' בהמה עם העוף שאי אפשר אף לבשר העוף לגמור פליטת צירו קודם שיתחיל הבשר האחר לפלוט את דמו אבל הדגים שרצה למלחן אסור למלחן עם הבשר אפי' בבת אחת ואפי' בבשר עוף ואם עשה כן הדגים אסורים מתוך שקרום הדג רך ורפה ושאין להם דם וציר אלא מעט כבר גמרה פליטתם אפי' פליטת צירה קודם שתגמר אף פליטת הדם שבשאר הבשר וחוזרין הדגים ובולעין מפליטת דם הבשר:",
+ "שמא תאמר לדעת חכמי הצרפתים שאמרת שכל שהשניה משגת את הראשונה בפליטה היא מונעתה מלהסגר פתחיה עד שתכלה פליטה השניה הרי מ\"מ התחילה חתיכת הבשר לפלוט עד שלא כלתה פליטת הדג ואחר שכן לדעתם הרי אין פתחי עור הדג נסגרים עד שתכלה פליטת הבשר יפה אתה אומר אלא שהם מפרשים לפי שיטתם שהדגים כלתה פליטתם קודם שהתחיל העוף לפלוט כלל והדברים זרים מעט אלא שלשון התלמוד מסייעם שאמר בתר דניחי דגים פלטי עופות:",
+ "מה שאמרנו בענין זה שהדגים אסורים יש מי שאומר שאף העופות אסורים מפני שאחר כן הדגים פולטים והבשר בולע והלשון מסייעם שאלו לא נאמר אלא על הדגים היה לו לומר דגים שמלחן עם העופות אסורים מדקאמר דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין משמע אכלהו קאי וכן שכששאלו אי בכלי שאינו מנוקב אפי' עופות ועופות נמי היה לו לומר אפי' עופות נמי כלומר ולמה דגים לחודייהו ומ\"מ נראה שכל שתים עשרה שעות אין אומרין כן כל זמן שיהא הבשר טריד לפלוט אפי' ציר אינו בולע ומתוך שאין אדם מצוי להשהות בשר במלח עד שלא יפלוט אפי' צירו כל שכן עופות פרשו גדולי הרבנים אסורים על הדגים לבד:"
+ ],
+ [
+ "דג טהור שמלחו עם דג טמא אם היו שניהם מלוחים או שהיה הטמא מלוח מ\"מ אסור שהמליח מפליט ציר של עצמו ומבליעו לחברו אבל אם היה הטהור מליח והטמא תפל מותר מכאן סמכו קצת מפרשים להתיר ליקח דג מליח מן הגוי שהרי יש כאן שתי ספקות שמא לא נמלח עם הטמא ואם נמלח שמא הטהור מליח והטמא תפל ועוד שהדבר ידוע שאין מולחין אותם כאחד שהטמא צריך מליחה יותר מן הטהור ומ\"מ מנהג פשוט לאסור חוץ מן הדגים הקטנים הנקראים שרדש והדג הגדול הנקרא טונינא שידוע בהם שאין מקבלין מליחה עם דג אחר ויש אומרים כן בדג הנקרא ואייראט:",
+ "בשר שחוטה שנמלחה בכלי מנוקב עם הנבלה ביחד אין השחוטה נאסרת משום דם הנבלה הואיל וכלי מנוקב הוא שאם כן אף מחמת חתיכת שחוטה תאסר ומ\"מ נאסרת היא מפני שחום המלח מפליט הנבלה את צירה ואת שמנה ונסרך בשחוטה ואין כלי מנוקב מועיל לשומן ולטעם ודבר זה בדין איסור והיתר שנצלו ביחד כמו שביארנו שהמליח כרותח של צלי:",
+ "דבר זה אינו מוחלט אצל מפרשים אלא יש בו תנאים והוא שהדברים אמורים לדעתם בששניהם מלוחים או שהיה הטמא מליח הן שהיה הטהור מליח הן שהיה הטהור תפל על הדרך שביארנו בדגים הא אם היה נמלח הטהור והיה הטמא המחבר עמו תפל לא נאסר הטהור שהרי חום המפליט בטהור הוא ומבליע את הטמא ואין הטהור בולע מן הטמא שאין כח המליחה חזק כל כך שיהא מפליט את הנוגע בו ונמצא שאין הטמא פולט ולדעתי הכל אסור שהרי הואיל וחתיכה טהורה המלוחה נוגעת בה חום שבה מתפשט בטמאה וכשם שמבליעה שומן הפולט ממנה כך מפליטה שומן של עצמה ואי אפשר לומר שכל שטהורה טרידה לפלוט אינה בולעת שאין טרדת פליטה אלא בדם ומשום פליטת דם אינה נמנעת מלבלוע שומן וטעם האיסור ואין הדבר דומה לדגים שפליטתן מעוטה ואינה מצויה בנגיעת מלח אלא אם כן נמלח הוא עצמו:",
+ "חכמי האחרונים פירשו שאף בטהור תפל וטמא מליח לא נאסר הכל אלא בשהטמא למטה והטהור התפל למעלה שתחתון גובר ומחמם את עליונו אבל אם היה הטהור התפל למטה לא נאסר התחתון אלא בכדי קליפה כדין חם לתוך צונן וכן אם לא עמדו זו על גב זו אלא שנגעו זו בזו אף בטמא למטה הם אומרים שלא נאסר עליונו אלא בשהיה התחתון שמן ומפעפע ונבלע בכחוש ואוסר את כלו אבל אם היה כחוש אינו מפעפע ואינו אוסר אלא בכדי קליפה או כדי נטילת מקום שהרי המליח אינו אלא כרו��ח של צלי וכבר ביארנו הענין כן בצלי כמו שביארנו בפרק גיד הנשה:",
+ "כבר רמזנו על דברים אלו שכתבנו ששחוטה זו שנמלחה עם הנבלה בכלי מנוקב היה ואלו היה בכלי שאינו מנוקב אין מקום לצירוף נבלה שהרי אף בשל עצמה נאסרה על צדדים ידועים כמו שיתבאר ומ\"מ אם נמלחו ועמדו שיעור שהייה ואחר כך הצניען במלחן בכלי שאינו מנוקב דינן כנצלו שניהם על הדרכים שכבר ביארנו הן בשמן הן בכחוש:",
+ "כיצד מולחין את הבשר לקדרה צריך תחלה שידיחנה כדי שתתרכך מעט לקבל את המלח ואם מלח בלא הדחה זו יש אומרין שאינה מלוחה כלל ויש מתירין בדיעבד אלא שמצריכין להשהותה יותר עם מלחה ובנות זריזות מעידות שכל שנמלחה כשלש שעות או ארבע סמוך לשחיטתה הדם נפלט ממנה בלא הדחה אבל כשנתיבשה וניגבה מלחות של עצמה אינה פולטת בלא הדחה אלא מעט ומתוך כך ראוי לאסרה כשיעור זה בלא הדחה אף בדיעבד אלא שאף בלחה אינו יוצא ידי חובת מליחה הראויה אלא אם כן תדיח תחילה וכן שאם נתיבשה ראוי להשהותה במים עד שתתרכך יפה ואחר שהדיחה יפה מולחה ואין ראוי לעכבה במים אחר שנתרככה כראוי שלא יתדבק הדם יותר מדאי בבשר מצד קרירות המים אלא שזה אינו אוסר בדיעבד וכשהוא מולחה התבאר במסכת מנחות שנותן מלח בכל החתיכה ומשני צדדיה ולא שיהא צריך לכסת כל שטח פניה במלח ולעבות את המלח עליה כבנין אלא מפזרה כאן וכאן עד שתתפזר בכלו משני צדדין ואם לא מלח אלא מצד אחד הוכשר:",
+ "כתבו חכמי האחרונים שאם היה דבר שאי אפשר למלחו יפה משני צדדין כגון עוף שמבשלו כלו שלם אינו צריך שימלא חללו במלח כמוליאתא אלא מולחו יפה מצדו אחד בחוץ ומצדו אחד בפנים או שידביק המלח בכל דפנותיו בחללו ואחר שנמלח משהא אותו במלחו שיעור ידוע ושיעור זה לא נתבאר בתלמוד ומפורש בדברי הגאונים שהוא כשיעור צלייה וגאוני האחרונים הוסיפו פי' בזו שהוא כדי הלוך מיל ואם הוסיף אין לנו עליו תרעומת אלא אם כן לאחר י\"ב שעות לקצת מפרשים כמו שכבר התבאר ובתלמוד המערב התבאר מלוח לשעה מלוח הוא ושמא דוקא אמרוה לקרבן ועל הדרך שאמרו במנחות לענין קרבן מביא את האבר ונותן עליו מלח הופכו ונותן עליו מלח ומעלהו:",
+ "שהא כשיעור הראוי לו לוקח את החתיכה ומנפצה ממלחה יפה יפה ומדיח את הבשר לאלתר כדי להעביר מה שנשאר מן המלח ההוא שנתמלא דם וטיחת הדם שעל פני הבשר ולא יניח להתיבש המלח לשם ואם מלח במלח הדק ביותר צריך להפליג בהדחתה שמפני דקותה נדבקת היא בבשר ומתוך כך ראוי למלוח במלח בינונית לא גסה מן הגסה ולא דקה מן הדקה שהגסה ביותר אינה מפלטת יפה והדקה ביותר אי אפשר להעבירה יפה מעל פניה וכל שהיא עשויה קרטין קרטין ואינה כקמח והיא הנקרא מילחא גללניתא יצאה לה מכלל דקה:",
+ "גדולי המחברים כתבו שהדקה אינה מפלטת ואם כן מלח בדקה יראה מדבריהם שלא הועיל ואין דברים אלו מחוורים לא החזירו על הגסה מעט אלא שתתנפץ יפה הא אם מלח בדקה יפליג בהדחתה ודיו כמו שביארנו:",
+ "ומים אלו שהוא מדיחה בהן אחר מליחה אינו מעכבה בהן שהרי המלח האסור ניתך לתוכה וכן טיחת הדם שעל פני הכלי בתוכה והמלח מחמם את המים וחוזרת ובולעת מהם ומתוך כך אנו מזהירים להיות הדחה זו בכלי המנוקב או במקום שאין הבשר מתעכב בתוכו ואם היא בכלי שאינו מנוקב יאחוז את הבשר בידו באויר הכלי וידיח וישליך את המים וגדולי המפרשים כתבו שכל שנפצה יפה יכול להדיחה בכלי שאינו מנוקב שטיחת הדם אינה אלא משהו ובטל במים:",
+ "ואחר שהדיח את הבשר יפה על הדרך שביארנו עושה ממנה מה שירצה הן לחזור ולמלחה הן לבשלה הן שיהיו המים שבקדרה צוננין הן שיהיו רותחין נתנה בלא הדחה בקדרה רותחת של תבשיל רואים את המלח כאלו הוא דם ומשערין אם יש בקדרה עם צירוף חתיכת הבשר ששים כנגד כל אותו המלח וכנגד טיחת הדם שעל הבשר הכל כשר ואם לאו הכל אסור ואם אין בקדרה אלא מים רותחין ונתן שם את הבשר צריך שיהא בין חתיכת הבשר והמים ששים בכדי שיעור כל המלח וטיחת הדם ואם לאו הכל אסור שהרי פלטה וחזרה ובלעה ואם לא הניחה שם אלא שהוציאה לשעתה הרי פלטה אבל לא חזרה ובלעה והילכך אם יש ששים על הדרך שהזכרנו הכל מותר ואם אין שם ששים הבשר מותר שהרי הודח והמים והקדרה אסורין וגדולי המחברים מזהירין שלא להניח את הבשר בקדרה אף לאחר שנעשה בו כראוי אלא אם כן היו מים שבקדרה רותחין ואין דברים אלו מחוורים כלל לא הוזכרו מים רותחין אלא לבשר שלא נמלח ובדורות הראשונים שהיו בקיאים בחליטה כמו שביארנו אבל מאחר שנמלחה יעשה כמה שירצה שאין לאחר מליחה הראויה כלום:",
+ "בני מעין אינן בחזקת דם ליאסר בשלא נמלחו ואפי' נתבשלו בלא שום מליחה מותרין ולא אמרו כן אלא בהדורא דכנתא ר\"ל דקים הסובבים את הכנתא הנקרא אינטיריל וכן הקיבה ומעיה וכן הכרכשא אבל הכרס וכל שבו והריאה וכל שבה צריכים מליחה:",
+ "יש חולקין בכרס לדונו כשאר הדקין ולא יראה כן שהרי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות תולין את הדבר אם נמצא בו קורט דם:",
+ "חכמי התוספות פרשו שאף באלו לא נאמר שאין צריכין מליחה אלא בהן עצמן הא שומן שלהן צריכין מליחה שהרי החוש מעיד לנו שיש בהן דם וכן הכנתא עצמה צריכה מליחה ולא עוד אלא שגאוני ספרד כתבו שאסורה היא בקדרה לעולם מפני חוטין אדומים שבה ואפי' חתכה חתיכות חתיכות ומלחה ועכשיו נהגו בה היתר ומ\"מ דוקא אחר מליח וחתוך החוטין כמו שכבר התבאר:",
+ "יש מי שאומר אחר שאין המעים מחזיקין דם אין מולחין אותם עם הבשר שהרי הבשר פולט דם והדקין בולעים אחר שאין צריכים לפלוט כלום וחכמי האחרונים מסכימים להתיר מפני שמתוך חלקלקותם הדם נשרק מהם ואינו נבלע כלל ועוד שהרי מ\"מ פולטין ציר וכן החוש מעיד:",
+ "מאחר שרבותינו הצרפתים מצריכין מליחה למעין מפני שומן שבהם ראוי להזהיר על מליחת החלוחלת ושאר הדקין שתהא מבחוץ על השומן לא כאלו שמולחין אחר שהפכום ומולחין מן הצד הפנימי שהמקום שבו הדם שם ראוי למלוח ומ\"מ אם עשה כן הוכשר שהמלח שואב ואין הפרגוד ננעל בפניו:",
+ "דבר ידוע הוא שאין מולחין מליחה זו המכשרת לקדרה אלא בכלי מנוקב או בסל או על גבי עצים או קשין וכיוצא בהן כלל הדברים כל כששופכין עליו מים יוצאין המים לחוץ מולחין עליו או בתוכו הא כלי שאינו מנוקב אין מולחין בו שהרי הדם מתקבץ בשולי הכלי והבשר נכבש בתוכו והרי הוא כבשר המתבשל עם הדם ואין לומר שמאחר שפולט אינו בולע שאין אומרין כן בכבוש ומבושל ואין אוסרין אלא אם כן שהתה עד שכלתה פליטת דמה ויש אומרין אף פליטת צירה ואין דברים אלו נראין כלל:",
+ "עבר ומלח בכלי שאינו מנוקב הכלי אסור מ\"מ וצריך שבירה או הגעלה הכל לפי מה שהוא אבל הבשר יש בו שהוא מותר ויש בו שהוא אסור כיצד מה שנכנס מחתיכת הבשר בתוך הדם והציר שבשולי הכלי אסור וכתבו גאוני ספרד שאין לו תקנה לא במליחה אחרת ולא בצלייה מפני שהוא כבשר שנתבשל עם הדם שהרי נכבש בתוכו והכבוש הרי הוא כמבושל הילכך נוטל כל מה שנכבש בתוך הדם וקולף את הנשאר ומותר שהרי אין הדם מפעפע עד שתאמר שהוא מתפשט בכל החתיכה ואין צריך לומר על חתיכות עליונות שכלן מותרות ומ\"מ אם היפך בהן ונעשו עליונות תחתונות הכל אסור:",
+ "יש מי ששואל הגע עצמך שיהיה אותו צד הנכבש בתוך הדם שמן והרי השומן שנאסר מצד הדם מפעפע מכח המליחה ומתפשט בכל החתיכה ולא עוד אלא שמוליך בפעפועו את הדם למקום שהוא הולך ויש לך לאסור את כלה ובשמן תדע שיש מי שנוטה לומר כן ומ\"מ חכמי האחרונים נוטים לסברת דבר זה אחר שהשומן מותר מצד עצמו מה שמפעפע ממנו אין בו שום עירוב הואיל והוא מפעפע בטבעו והדם אינו מפעפע אין הדם מתנועע בהכרח בתנועת השומן אלא השומן מתנועע לפי טבעו בפשיטותו בלא שום עירוב והדם נשאר בגבולו לפי טבעו:",
+ "וחכמי התוספות הכריעו בזו שאם אין אתה אומר כן אין לך הכשר לעולם על ידי קליפה שהרי קליפה זו אסורה והיא הולכת ומתפשטת בקליפה הסמוכה לה וכן מעולם וכן אין לך בשר מליח מותר שהמלח ודאי נתמלא מן הדם ונאסר מחמת בליעתו והרי המלח אף לאחר שנתמלא מן הדם כחו מתפשט בכל הבשר וטעמו נרגש בו ואם כדבריך הרי המלח מוליך דם הבלוע לתוכו למקום שהוא עצמו הולך והיה לך לאסור אלא כל שאין ממשו הולך אלא כחו או פעפועו אינו מוליך את הנבלע בו אלא למקום שטבע הבלוע לילך בו ומצד עצמו והדברים נראין:",
+ "קצת חכמי הראשונים כתבו שלא נאסר הבשר כשנמלח בכלי שאינו מנוקב אלא אם כן עומד שם כשיעור מליחה והוא הלוך מיל והם נוטים אחר מה שפירשו הראשונים באינו נאכל מחמת מלחו שאינו נאכל אף לכשיודח מן המלח בתורת בשר שאינו מלוח אלא בתורת בשר מליח והרי כל שלא שהה בשיעור זה נאכל הוא לאחר הדחה וכבר ביארנו שפי' זה אינו כלום אלא כל שאינו נאכל עם מלחו מפליט מיד ולא נתנו שיעור אלא שתגמר הפליטה אבל בשיעור מועט מפליט ואוסר על הדרך שהתבאר נמלח בכלי שאינו מנוקב מליחה מועטת כדרך שאדם מולח לצלי אינו אוסר שאין מליחה זו מפלטת דם וחכמי הראשונים שבגלילות אלו אוסרין בזו הבשר והכלי ואין דבריהם נראין ומ\"מ גדולי המפרשים מודים להם שאם עמד במליחה זו יותר משיעור צלייה אוסר שמלח מועט עושה בשיעור גדול מה שמלח הרבה עושה בשיעור מועט ואף זו אין הדברים נראין:",
+ "נמלח הבשר בכלי מנוקב ושהא כשיעור אין מניחין אותו במלחו בכלי שאינו מנוקב שמ\"מ פולט הוא מטיחת הדם שעל פניו ומלכלוכית שבמלח והרי הבשר פולט ציר עדין והציר אינו נאכל מחמת מלחו ודינו כדין רותח וכשמתקבץ בכלי שאינו מנוקב מבליע הדם בבשר שהוא מתכבש בתוך הציר וכבוש הרי הוא כמבושל ואע\"פ שהבשר פולט ציר והיה לנו לומר איידי דטריד למיפלט לא בלע אין אומרין כן בכבוש ומבושל ומ\"מ לאחר זמן י\"ב שעות מותר שטיחת הדם ולכלוכית המלח יבשים אחר שאין שם פליטת ציר ואין נבלעים בבשר ויש מתירין אף בתוך זמן זה כל זמן שדמו נפלט ומ\"מ הלשון מסייע לדעת ראשון שאמרו אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב ואלו לא בא ללמד כן אלא במליחה היה לו לומר אין מולחין אלא בכלי מנוקב אלא שנראה ששתיהן נכללו בה ומ\"מ הם מפרשים אין מניחין בשר מליח ר\"ל אחר שמלחו בין ידיו ורוצה לתתו בכלי להשהותו במלחו כשיעור הראוי לו אינו מניחו אלא בכלי מנוקב:",
+ "כבר ביארנו שהשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר ונמצא גוזל את הבריות שהוא מוכר להם במשקל ומבליע דם באיברים ונמצא שנבלע בה דם הפורש ואסור לאכלה חיה אלא אם כן במליחה כמו שביארנו ויש אוסרין אותה אפי' במליחה שאין דם הבלוע יוצא על ידי מליחה ואין נראה כן וגדולי המחברים מצריכין חתיכה ומליחה ואח\"כ יבשל או יצלה:",
+ "כבר ביארנו בפרק גיד הנשה שהמוח וקרומותיו אין נפלטין מדמן במליחת הראש שהרי עצם הגלגולת מקיף ביניהם ואין לדם שבמוח וקרומותיו מקום לצאת ואפי' היה צולה את הראש אין הדם זב אלא על הדרכים שביארנו שם והרי הדם מתקבץ ומתבשל עם המוח אם כן אין תיקון לאכילת המוח אלא על צדדין אלו שנבאר אם רצה להכשירו לקדרה חותך את הראש ומוציא את המוח וקורע קרומו ומולחו ויש אוסרין שלא לבשל מוח לעולם ואין דבריהם נראין:",
+ "שמא תאמר מפני מה אין מליחת הראש מועלת להפלטת דם המוח אע\"פ שעצם הגולגולת מקיף והרי מוח שבעצמות נכשר על ידי מליחה ואין העצם מעכב והרי טעמה מעיד עליה שטעם המלח נרגש במוח העצמות כשהבשר מלוח תדע שהטעם הוא מפני שמוח העצמות אין בו דם אלא קלוש כדם האיברים ויוצא אף במליחה שבמחיצה אבל המוח יש בו דם הרבה וורידין שיש בהן דם והרי הענין כאלו יש שם דם כנוס ואינו יוצא במליחה שעצם מפסיק בינה ובין המלח:",
+ "היה אוכל את הראש כלו בצלי או על הגחלים אינו צריך להוציא את המוח אלא יעשה בו אחד מן הדרכים שביארנו בפרק גיד הנשה והם שיתן בית השחיטה כלפי האור כדי שיצא הדם דרך שם ואם הניחו דרך נחיריו ינעוץ קיסם או קוץ בנחיריו עד המוח ויש אומרים שלא הותר דבר זה לאכילת המוח אלא להשיר את השער שהוא שיעור מועט או לאכילת בשר הראש אבל המוח אינו ניתר לאכילה בדרך זה ואין דבריהם נראין כמו שכתבנו שם ועכשיו נהגו לנקוב את הראש כנגד המוח כשבאים לצלותו כדי שיזוב את הדם דרך שם:",
+ "צלאו על הגחלים שלא בדרך זה אלא שהושיבו על צדדיו אסור ומ\"מ כתבו גאוני ספרד שלא כל הראש אסור אלא המוח וקרומותיו אבל בשר הראש מותר שאין פליטת הדם עוברת העצם המקיף שהקרום נעשה לה כקדרה ומתבשל בתוכה ואפי' תצא מהם פליטת דם מועטת אף הוא פולטה מיד וכלעמת שבא כן ילך ומ\"מ לקדרה אוסר את הכל שכח הבשול מפליט את הדם ומשערין בכל המוח ואם נקב עצם המוח וקרום שלו ורצה לאכלו בצלי והושיבו מצד הנקב או שהיה מגלגל בו תמיד מותר:",
+ "מליחת הראש אם לא רצה לחתכו עכשיו מולחו משני צדדיו אחר שהשיר את השער בהבהוב או ברמץ על הדרך שביארנו ואם רצה למלחו קודם שישיר את השער מפני שהוא מתירא שלא יכוין יפה בדרכים שביארנו מולחו על השער שכח המלח עובר את השער ואינו חושש ואם רצה לכוין מלאכתו יפה חותכו לשנים ומולחו מצד פנים והופכו ומולח על השער ואחר כך ישיר את השער ומ\"מ הבהוב מעט קודם מליחה להשיר את השער אין בו קפדא אבל בהנחה על הגחלים יזהר שלא יעשה אלא על הדרכים שביארנו מצד דם המוח וקרומותיו שפורש ממקומו על ידי האור ונבלע במקום אחר ולא יבטח על מליחה הבאה אחר כן שהבליעה הבאה על ידי האור אינה יוצאת במליחה:",
+ "הוציא את המוח יכול להשיר את השער שבראש על ידי הבהוב או ברמץ אפי' לקדרה קודם מליחה שהאש שואב את הדם וכן התרנגולת כלה מהבהבין אותה כמה שנרצה לנקותה משירי הנוצה שהאש שואב את הדם וכן רגלי הבהמה והעוף להשיר שער וצפרן שלא נאסר בראש אלא מצד דם קרומות של מוח אבל דם של שאר מקומות האור שואב את כלה ואף של רגלי הבהמה אלא שאם רצה לחתוך בטלפים כדי שלא יתעכב הדם לשם יפה הוא עושה וכן במליחה כמו שנבאר למטה אבל ראש העוף יזהר בו על הדרכים שביארנו ויש מתירין בראש העוף לכסותו ברמץ להשיר הנוצה מפני שאין גומות בעצמות לעכב את הדם אבל ראש הבהמה יש גומות בעצמות שבו ומעכבין את הדם:",
+ "מה שביארנו שמהבהבין את העוף כלו או מניחין אותו על הרמץ כך כתבו חכמי הצרפתים ומ\"מ חכמי הקדמונים שבגלילות אלו אוסרין אלא אם כן בית השחיטה למטה ואף בזו בכדי שלא יוכל הלב ומה שבפנים להתחמם שאם כן יהא דם שבפנים פורש ואינו יוצא בהבהוב זה או ברמץ ויבלע במקום אחר ולא יצא במליחה שהבלוע מכח האור אינו יוצא במליחה ומ\"מ לצלי מותר שהרי כל שפירש על ידי האור הוא חוזר ומפליטו ויש מי שמחמיר ומולח קודם הבהוב והשרת שער כמו שביארנו ואף בתוספות כתבוה כן בשני של עבודה זרה בשמועת האי גוי דחריך רישא כמו שכתבנו שם ואין צריך בכך:",
+ "חכמי האחרונים שבספרד הורו שהמהבהב את העוף להשיר שערו צריך להדיח בית השחיטה יפה שאם לא כן ישאר שם ויבלע בבשר על ידי בשול זה:",
+ "יש מקומות שנוהגין שאין מורטין את נוצת העוף ביד אלא מולגין וכיצד היא המליגה אחר שנשחט העוף משימין אותו ברותחין והנוצה עוברת מאליה וכן עושין בגדיים וטלאים ונשאר העור מופשט מן השער עם שאר הבשר ונאכל עמה ודבר זה נחלקו בו חכמי הדורות יש מי שאסר לעשות כן בכלי ראשון ואם עשה אסור כלו מפני שהוא מבשל ויש כאן בשול חלב ודם עם הבשר והרי הוא חם בחם אבל בשעירה מכלי ראשון לשני עושה כן בשני ומותר ודוקא בתוך כלי השני אבל לא בקלוח הערוי שמכלי ראשון לשני שכל ערוי הוא ככלי ראשון ואם עשה אוסר כדי קליפה כדין חם לתוך צונן וקולף את העור ודיו וקצת חכמי הצרפתים הורו בעירוי זה שאם היה אוחז את התרנגולת וראשה למעלה ונמצאת הנוצה שוכבת והולכת כלפי מטה ומבדלת בין עור לבשר שאין צריך אפי' קליפה אבל כשגב התרנגולת או רגליה למעלה ונמצא שבשפיכת הרותחין נכנסין המים בתוך הנוצה סמוך לבשר אוסר עד כדי קליפה ויש מתירין בעירוי זה שסוברין שאין ערוי ככלי ראשון וכמו שכתבנוה בשלישי של שבת בשם תלמוד המערב ומ\"מ חכמי האחרונים אוסרים אף בכלי שני אע\"פ שאין כלי שני מבשל מ\"מ הרי הוא מפליט ומבליע כמו שהתבאר והרי נפלט הדם ונבלע במקום אחר ואינו יוצא עוד במליחה ומפני זה כל מליגה אסורה אא\"כ נקר את הבשר מחלב וגידים ומולחה מבפנים מליחה המכשרת ומה שאמרו בפרק הזרוע שיש מקומות שמולגין את הראש דוקא בדרך זו שביארנו:",
+ "מלח את הרגלים של בהמה והטלפים עמהם פרשו הגאונים שיחתוך את הטלפים מעט ומולח והדם יוצא דרך אותו חתך ויזהר שיהא אותו חתך מונח דרך מטה שיהא הדם זב ויוצא לחוץ:",
+ "מים מלוחים או מלח שנתך ונעשה מים אין מוציאין מידי דמן לעולם מ\"מ אם הניח בשר במים מלוחים או במלח שנתך ונעשה מים בכלי שאינו מנוקב גדולי המפרשים מחמירין בה מספק ומ\"מ פירשו שאם צלו מעט ממנה ולא פלט בעבוע של מלח על ידי הצלייה בידוע שלא הרגיש במליחה כלל ומותר:",
+ "כתבו חכמי הצרפתים שצריך אדם להזהר כשנתנו הבשר בשפוד שעל האש בלא מליחה שלא יחתכנה על האש בסכין כדי להכניס חום האש לתוכה עד שישער בעצמו שיצא הדם או שיעשה כן בעודה צוננת קודם שיתננה על האש כדי שלא לאסור את הסכין ומ\"מ יראה לי שהדם הפורש כבר נפלט ואותו שבבשר עדין לא פרש כמו שכתבנו למעלה:",
+ "המשנה החמישית והכונה בה להשלים עניני החלק הראשון ולהודיע שבבשר עוף בחלב אינו עובר אלא מדברי סופרים ואמר על זה המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר עליו בלא תעשה אמר הר\"מ פי' מה שאינו עובר עליו בלא תעשה ר\"ל אינו בא לידי לא תעשה לפי שבשר עוף בחלב עצמו דרבנן הוא כמו שיתבאר:",
+ "אמר המאירי המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה פירשו בגמ' שאינו בא לידי לא תעשה שאף אם יאכלנו אין כאן לאו של תורה שבשר עוף בחלב אינו אלא מדברי סופרים הא של בהמה אפשר לבא בהעלאתה לאיסור תורה כגון שיעלה בכלי ראשון רותח עם הגבינה וכמו שהתבאר מ\"מ אף העלאת בשר עוף אסורה מדברי סופרים ואין כאן משום גזרה לגזרה כמו שביארנו בראש הפרק:",
+ "זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:",
+ "המשנה הששית והכונה בה להשלים גם כן עניני החלק הראשון לבאר באיזה דבר ובאיזה חלב נוהג איסור בשר בחלב ואמר על זה בשר בהמה טהורה אסור לבשל בחלב בהמה טהורה ואסור בהנאה בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינן מן התורה שנ' לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ועוף ובהמה טמאה ר' יוסי הגלילי אומר נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב עוף שאסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב ת\"ל בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם אמר הר\"מ פי' דעת ר' עקיבא שחיה ועוף אסור לאכלן בחלב מדרבנן ומותר לבשלן לפי שלא אסר הכתוב אלא בשול בהמה טהורה ודעת ר' יוסי הגלילי שבשר חיה אסור לבשלו בחלב מן התורה כמו שיתבאר מתוך דבריו ובשר עוף מותר לבשלו בחלב ואפי' מדרבנן לפי שאינו מודה בגזרה זו והלכה כר' עקיבא:",
+ "אמר המאירי בשר בהמה טהורה וכו' רצה בזה שעקר איסור בשר בחלב האמור בתורה הוא של בשר בהמה טהורה עם חלב בהמה טהורה אע\"פ שלא נאמר בתורה אלא גדי אפי' פרה ורחל וכל בהמה טהורה במשמע וכל שהוא כזה אסור לבשלו וכשבשל בדרך זה לוקה על בשולו ואסור בהנאה מפני ששלשה פעמים נאמר בתורה לא תבשל גדי ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול אלא שמ\"מ אם מכרו אינו לוקה ואינו תופס את דמיו הא בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה או בשר טהורה בחלב טמאה וכל שכן בשר טמאה בחלב טמאה מותר לבשל ומותר בהנאה ואלו אכלו אינו לוקה משום בשר בחלב אלא שלוקה משום אכילת טמאה וכן הלכה ולמדת שמותר לבשל לצורך גוים בשר חזיר בחלב לכתחלה אמר ר' עקיבא חיה ועוף אינן מן התורה כלומר אע\"פ שנתרבו ממלת גדי אף מה שאינו גדי מ\"מ לא נתרבה אלא מינו והוא כל שבמין בהמה הא חיה ועוף אף הטהורים אינם מדברי תורה אלא מדברי סופרים לכך נאמר גדי שלשה פעמים אחד למעט חיה ואחד למעט עוף ואחד למעט בהמה טמאה וכן הלכה ור' יוסי הגלילי וכו' פי' ר' יוסי הגלילי לפי מה שהתבאר בגמ' בא לחלוק על ר' עקיבא באחד משני דרכים אם שיחלוק עמו בחיה והוא שלדעת ר' עקיבא אין איסורה אלא מדברי סופרים ולדעת ר' יוסי אף היא איסורה מן התורה כבהמה אם שיחלוק עמו בעוף והוא שלדעת ר' עקיבא אסור מיהא מדברי סופרים ולדעת ר' יוסי אין בו איסור כלל ומ\"מ בשניהם הלכה כר' עקיבא ויש פוסקים בחיה שאף היא אסורה מן התורה ואין דבריהם נראין את שאסור משום נבלה כגון בהמה טהורה שיש בה איסור אכילה משום נבלה יכול אף בעוף כן ת\"ל בחלב אמו ועוף אין לו חלב אם:"
+ ],
+ [
+ "זהו ביאור המשנה וכבר התבאר מתוכה פסק שבה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן זה שביארנו במלת גדי שאף פרה ורחל במשמע ולא ביארנו על גדי זה שהוא גדי עזים לבד טעם הדבר הואיל ומצינו במקום אחר כשרצה לפרוט גדי ממש שאמר וישלח יהודה את גדי העזים וכן ואת עורות גדיי העזים למדנו על כל מקום שנאמר בו גדי לבד שכל בהמה במשמע:",
+ "המבשל חלב בהמה בחלב או בשר נבלת בהמה טהורה בחלב לוקה על בשולו שהרי לא היה בחלב ונבלה איסור בישול אלא מצד בשר בחלב ועל שני אלו אמרו גדי להרבות את החלב גדי להרבות את המתה ואסור לבשלה אף לצורך גוים שהנבלה ממין הטהורה היא והולכין אחר מינה שאף לענין ספר תורה ותפלין מצינו שאין כותבין אותן על בשר בהמה טמאה וכותבין אותן על עור הטהורה אף על הנבלות וטרפות שבהן ומ\"מ אינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב שהרי אסורים היו באכילה מצד עצמם ואין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא באו בבת אחת:",
+ "שליל איסור בשר בחלב נוהג בו בין בבשולו בין באכילתו:",
+ "דם שבשלו בחלב אינו לוקה אף על בשולו ואין צריך לומר שאינו לוקה על אכילתו כדין מה שביארנו בחלב ונבלה:",
+ "שילייא שבשלה בחלב פטור בין על הבשול בין על האכילה:",
+ "יש מקצת זכרים שמשתנים עליהם מעט סדרי בראשית ונעשין דדיהם גסים וחולבין מעט וכבר ראינו מהם בעינינו בשל בשר באותו חלב פטור ולא עוד אלא שמותר אף מדברי סופרים בשל בשר בחלב היוצא מן הבהמה אחר שנשחטה פטור ומ\"מ זו אסורה מדברי סופרים:",
+ "כהן טמא אסור לאכול תרומה טהורה ואם אכלה הרי הוא במיתה בידי שמים ולוקה עליה היה הכהן טמא והתרומה טמאה עובר בלאו ומ\"מ אין בו מלקות ולא מיתה בידי שמים היה הכהן טהור והתרומה טמאה אין בו מלקות ומ\"מ איסור עשה יש בו שנאמר ואחר יאכל מן הקדשים ר\"ל ממה שהוא בקדושתו הא ממה שנטמא לא יאכל ולאו הבא מכלל עשה עשה:",
+ "בהמה שלא ילדה עדין ומ\"מ סמוך ללידתה מתהוה חלב בדדיה נטף מאותו חלב אפי' קודם לידתה ובשל בה בשר הרי זה בשר בחלב גמור ואע\"פ שלא נקראת אם עדין לא נאמר בחלב אמו אלא שתהא ראויה להיות אם ולמעט חלב הזכרים כמו שהתבאר:"
+ ],
+ [
+ "המבשל בשר בפסולת הנשאר מן החלב אחר שנתחבץ והוא שנקרא בלשון תלמוד קום של חלב או מי חלב פטור בין על הבשול בין על האכילה ומ\"מ כתבו חכמי הצרפתים שמדברי סופרים אסור לאכלו ואע\"פ שלא נתבאר דבר זה בכאן כבר התבאר בפסחים שאסור לטבל בשר בכתח הבבלי ואין שם אלא קום החלב והוא שאמרו שם משום נסיובי דאית ביה:",
+ "עצמות וגידין וקרנים וטלפים אינן בדין בשר ואם בשלן בחלב פטור בין על האכילה בין על הבשול:",
+ "הפגול והנותר והטמא שבשלו בחלב לוקה על הבשול אבל אינו לוקה על האכילה משום בשר בחלב:",
+ "אע\"פ שביארנו במי החלב שאינן כחלב מ\"מ לא פקע שם משקה ממנו לענין הכשר זרעים וכשם שהחלב והשמן קרויים משקה לענין הכשר זרעים שהרי כתוב בחלב ותפתח את נאד החלב ותשקהו שמן כתוב משקה שמנים כך הקום היוצא מן החלב והמיחל היוצא מן הזיתים יש להם דין משקה לענין זה ומכשירים את הזרעים:",
+ "אע\"פ שאמרה תורה באיסור בשול בחלב אמו לא סוף דבר אמו אלא בין בחלב אמו בין של אחותו בין בשאינו מינו כפרה והיא הנקראת כאן אחותו הגדולה וכיוצא בה בין במינו כגון רחל והיא הנקראת כאן אחותו הקטנה ואין צריך לומר בעז בין שבשל בשר גדייה או פרה בחלב של עצמה הכל אסור מן התורה:",
+ "המעשן או המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהן כתבו גדולי המחברים שאין לוקין עליו:",
+ "ענין מעשר בהמה הוא שהיו מכניסין את הגדיים או את הטלאים או את העגלים לדיר והוא רחבה המוקפת ועושין פתח קטן לדיר שלא יצאו שנים כאחד ומעמידין האמהות מבחוץ שיהיו גועות ויצאו הוולדות לקראתם אחד אחד כמו שיתבאר במקום אחר וכשיוצאין מונה עד שיגיע לעשירי וסוקרו בסיקרא כמו שיתבאר במקומו ואין עגלים נכנסים לדיר עם הטלאים מפני שאין מעשרין מן הבקר על הצאן ומן הצאן על הבקר אבל הטלאים עם הגדיים נכנסים לדיר כאחד ומתעשרין זה על זה שכלם ר\"ל בין רחל בין עז נקראין שה:",
+ "כבר ידעת שאין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה האחרת ושאחד באלול הוא ראש השנה לענין זה כמו שביארנו במסכת ראש השנה מעתה אם ילדו הוולדות בתוך שנתן שהרי הגדייה יולדת בתוך שנתה כמו שהתבאר בבכורות הרי היא נכנסת עם בנה לדיר להתעשר למדת שיש שהבהמה מתעשרת עם אמה ויש שאין מתעשרת עמה וכן יש שמותרת עמה בהרבעה ויש נאסרת כמו שיתבאר בסמוך בפרד בן חמור וסוסיא וכל שהיא טהורה אסורה עם אמה בשחיטת יום אחד ופרי עם פרי מותר בשחיטה כגון שני בני פרה וכן פרי עם פרי אסור בבשול כגון בשר בחלב אחותו וכל שכן פרי עם האם כגון בחלב אמו סוס שהוא בן סוס וסוסיא ויש לאמו בת מן החמור גם כן שמותר באחותו כמו שהתבאר ואסור באמו ויש חולקים בקצת דברים בענין זה כמו שהתבאר בפרק אותו ואת בנו:"
+ ],
+ [
+ "עבד כנעני ושפחה כנענית אין להם שום חייס ולא שום קורבה ומותר לינשא בן לאמו או בת לאביה ואח לאחותו וכל כיוצא באלו שאינו לא בכלל ישראל ולא בכלל בני נח נשתחררו הרי הם כגרים מעתה עבד בן שפחה ויש לו אחות שפחה נשתחררה אחותו אסור באחותו ומותר באמו נשתחררה אמו אסור באמו ומותר באחותו נשתחרר הוא או נשתחררו שתיהן אסור בשתיהן ואיסור זה מדברי סופרים כמו שיתבאר במקומו הא מן התורה כל שנתגייר או נשתחרר הרי הוא כקטן שנולד ואין לו שאר בשר אפי' נתגייר הוא ושארו:",
+ "כבר ידעת שאסור לזרוע שני מיני זרעים בארץ ישראל כמו שהתבאר מ\"מ מערב הוא זרעים ומעמידם בכלי אין בזה בית מיחוש והוא שאמרו כאן במה שאמרו בכלאי זרעים שאסור פרי עם פרי ר\"ל זריעת שני מינין ומותר פרי עם האם ר\"ל זריעת זרע אחד בקרקע ואמרו על זה כלום נאסר פרי עם פרי אלא על ידי האם ר\"ל זריעתו בקרקע דהא חטי ושערי בכדא לא מיתסרן:",
+ "כל הנבלות אע\"פ שנאסרו באכילה בהנאה מיהא הותרו חוץ משור הנסקל כמו שיתבאר במקומו שהרי נאמר בנבלה לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה או מכור לנכרי ולא סוף דבר לגר בנתינה ולגוי במכירה אלא אף בחלוף אלא שמצוה להקדים נתינה לגר על מכירה לגוי שהגר הואיל ונכנס תחת כנפי השכינה הרי הוא בכלל אחוה ואתה מצווה להחיותו מה שאין כן בגוי שכל שהוא מעובדי האלילים אי אתה מצווה להחיותו:"
+ ],
+ [
+ "מעשה שבת כגון המבשל בשבת וכיוצא בו אע\"פ שנתחייב העושה בנפשו מעשה שלו מותר על הצדדין שביארנו בפרק ראשון:",
+ "חורש בשור ובחמור אע\"פ שעבר לא נאסרו הבהמות וכן לא נאסר לזרוע במקום שנחרש וכן חוסם פי פרה ודש בה לא נאסרה הפרה ולא התבואה שני��ושה:",
+ "בהמה שרבעה או שנרבעה אסורה לגבוה וכן כלאים ומחוסר זמן אבל נעבדה בה עבודה כגון שנעשה בה מלאכה בשבת מותרת אף לגבוה:",
+ "אע\"פ שכלאי זרעים אסור לזרען אם עבר וזרע אע\"פ שהוא לוקה בארץ ישראל מותרין באכילה אף לעובר וכן המרכיב אילנו כלאים וכן המרכיב שני מיני בהמות היוצא מהן מותר אבל כלאי הכרם אם זרעו בארץ ישראל הרי הכל אסור בהנאה ואותו ואת בנו ששחטן כבר התבאר שהם מותרין באכילה:",
+ "שלוח האם מעל הבנים מצוה כמו שיתבאר נטל האם והבנים ובא לבית דין והזהירוהו לשלח את האם ושלחה וניצודה ביד אחר מותרת ואע\"פ שנעשית בנטילתה עבירה שלא אמרה תורה שלח לתקלה:",
+ "יש אומרים מכח סוגיא זו שכל שנעשה בגופו עבירה חוץ מדברים אלו שהזכרנו הרי הוא באיסור אכילה ואפי' נעשה על ידי גוי וקשה להם אכילת התרנגולים המסורסים שפשט היתרם ומ\"מ יראה לקצת מפרשים שאין סוגיא זו שנויה דרך פסק ומכאן סמכו לומר שאע\"פ שהסירוס נאסר אם עבר וסירס או שנסתרס ביד גוי מותר המסורס באכילה אע\"פ שנעברה בו עבירה:"
+ ],
+ [
+ "פסולי המוקדשין שנפדו מותרין באכילה כחולין ואסורין בגיזה ועבודה כקדשים וזהו שאמרו במה שנאמר בסדר ראה אנכי בפרשת כי ירחיב רק חזק לבלתי אכול הדם ואמר אחריה לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים וחזר ואמר לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך והעמידו לא תאכלנו השני שהוא מיותר לאיסור אכילת בשר בחלב ומתורת דבר הלמד מענינו שאותה פרשה מדברת בפסולי המוקדשין כמו שאמר בה בכל אות נפשך תאכל בשר ופירשוה בקדשים שנפל בהם מום שיפדו ויאכלו ומה פסולי המוקדשין שני מינין ר\"ל שנוהג בו דין חולין להיתר אכילת בשרו ודין קדשים לאיסור גיזה ועבודה אף מקרא דלא תאכלנו האמור בה לדבר שיש בו שני מינין דהיינו בשר בחלב ואיסור הנאה שבו למדו מגזרה שוה שנאמר כאן לא תבשל גדי כי עם קדוש אתה וגו' ונאמר להלן לא יהיה קדש בבני ישראל ומה להלן הנאה וכו' ומ\"מ בסוף הסוגיא למדוה מדכתיב שלשה פעמים לא תבשל אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול:",
+ "כל שאנו באים ללמוד דבר אחד מאחד אין משיבין עליה לומר שאין ראוי ללמוד זו מזו אא\"כ יש בזו שבאין ללמוד ממנה קולא או חומרא לפי הענין שלמדין הימנו כגון שאם באנו ללמוד ממנו להחמיר נאמר מה לדבר זה שאתה בא ללמוד הימנו שראוי לדון בו בחומרא זו שכן מצינו בו חומרא פלונית ואם באנו ללמוד ממנו להקל שכן מצינו בו קולא פלונית אבל אין משיבין בה בכל שהו שנאמר מה לדבר פלני שכן יש בו דבר פלני שאינו בלמד הואיל ואותו דבר אינו קולא או חומרא כגון שאם תבא ללמוד איסור הנאה לבשר בחלב מכלאי הכרם בקל וחומר אין משיבין עליו מה לכלאים שכן גדולי קרקע הואיל ואין בגדולי קרקע קולא או חומרא וכל שאתה בא ללמוד דבר אחד משנים במה הצד אין משיבין מעלמא ר\"ל ממקום אחר שלא מאותם השנים לומר דבר פלוני יוכיח אלא למדין כל שאין תשובה לצד השוה ר\"ל בשניהם כאחד שיהיה איזה ענין נמצא בשניהם שלא יהא נמצא בלמד ומ\"מ כל שנמצא בשניהם מה שאינו בלמד משיבין עליו אף בלא קולא וחומרא אלא בכל שהו וכל שאתה בא ללמוד אחת משלש השלישי מחזירו כאלו בא ללמוד מאחד וכל שאין בהם להשיב בקולא וחומרא אין משיבין בכל שהו אפי' היה אותו דבר שוה בשלשתם:",
+ "ערלה אסורה בהנאה ואין באכילתה כרת אבל חמץ בפסח אסור בהנאה והאוכל חייב כרת וכלאי הכרם אע\"פ שמשעת זריעתן לוקה לא נאסרו הזרעים בהנאה עד שיקלטו זרעים שנזרעו בעציץ נקוב ונקלטו בהיתר ואחר שנקלטו העמיד העצים בכרם וינק משם אם נשתהא שם עד שהוסיף חלק אחד ממאתים אסור ואם לאו מותר שהכלאים בטלים במאתים של היתר:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שהמילה דוחה שבת מכשירי מילה אין דוחין את השבת לפיכך אם לא היה בידם איזמל אין עושין אותו ולא עוד אלא שאף אין מביאין אותו ממקום למקום כמו שיתבאר במקומו ואין צריך לומר שאין כורתין עצים לעשות פחמין להוציא מהן ברזל לצורך איזמל:",
+ "המשנה השביעית והיא מענין החלק הראשון להודיע חלב שבתוך הקיבה אם יש לו דין חלב אם לאו ויצטרף בה ענין החלק השלישי מענין תערובת בשר בחלב והוא במעמיד בעור הקיבה על איזה צד יאסר ואמר על זה קיבת הנכרי ושל נבלה הרי זו אסורה המעמיד בעור של קיבה אם יש בה נותן טעם הרי זו אסורה כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה אמר הר\"מ פי' קיבה ידועה וכבר ביארנו בששי מעבדה זרה שפסק ההלכה בקיבה שהיא כמו זבל ומותר להעמיד לכתחלה בקיבת נכרי ובקיבת נבלה מפני שהיא פירשא בעלמא ודע שאינו מותר להעמיד לכתחלה החלב בעור קיבת שחוטה ואם עבר והעמידו רואין אותו בנותן טעם כשאר כל בשר בחלב ואם לא היה הגוי מצוי משערין אותו בששים כמו שזכרנו ולא נאמר הכל הולך אחר המעמיד שהמעמיד עצמו מותר בעינו לפי שהוא בשר שחוטה והאסור שנתחדש בו הוא מצד התערובת בלבד אבל חלב שהעמיד בעור קיבת נבלה אותה גבנה אסורה ואין טועמין אותה לפי שהדבר המעמיד אסור בעצמו והכל הולך אחר המעמיד וזו היא איסור גבנת הגוים כמו שבארנו שם:",
+ "אמר המאירי קיבת הנכרי ושל נבלה וכו' הקשו בגמ' והלא של נכרי ושל נבלה אחד הוא ופרשו שכך היא שנויה קיבת בהמה ששחטה נכרי נבלה היא ואסורה הקיבה משום נבלה וקיבה זו היא חלב המתכנס בקיבת היונק ונקרש לשם ובא לומר שיש לה דין נבלה ואינו נידון כפרש בעלמא ואחר שכן אסור להעמיד בה את הגבינה ואע\"פ שהוא מינה מ\"מ אסור משום נבלה ואין הלכה כן כמו שיתבאר:",
+ "המעמיד בעור הקיבה שהוא בשר בחלב אם יש בה בכדי ליתן טעם בחלב הרי הגבנה אסורה מתורת בשר בחלב ואם אין בה בנותן טעם מותר ואין הלכה כן אא\"כ היא קיבת שחוטה שהיא היתר בפני עצמה ואין כאן אלא איסור בשר בחלב הא בעור קיבת נבלה אפי' אין שם בנותן טעם אסור כל שהוא מעמיד והוא של איסור אף כשהוא בפני עצמו אין בו שיעור נתינת טעם אלא הואיל והעמיד אסר:",
+ "כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה אע\"פ שנתעכלה בגוף הכשרה שהרי היא כמו שנתכנס בקערה ואחר שכן טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת ואין הלכה כן:"
+ ],
+ [
+ "זהו ביאור המשנה ואינה שנויה כהלכה כמו שכתבנו ופסק הדברים שהקיבה עצמה ר\"ל החלב הקרוש בתוכה מעמידין בו בין של שחוטה בין של נבלה בין של שחיטת נכרי בין קיבת כשרה שינקה מן הטרפה בין קיבת טרפה שינקה מן הכשרה שכל חלב המכונס בעור הקיבה פרש בעלמא הוא ואין בו בית מיחוש ובבהמת קדשים אפי' של עולה שהיא חמורה כל כהן שאינו אסטניס רשאי לגמעה אפי' בעודה לחה ואע\"פ שאסור לעשות כן מדברי סופרים מ\"מ אם עשה כן לא מעל ומ\"מ קיבת עגלי ע\"ז אסורה ופירשו הטעם במסכת ע\"ז משום דניחא להו בניפחיהו ועור קיבה אם שחוטה היא בנותן טעם ואם של נבלה היא או של בהמה טמאה הואיל והעמיד אסר כמו שביארנו:",
+ "אחר שביארנו שהחלב הכנוס בתוך הקיבה פרש בעלמא הוא יש לך לומר על קיבה שבשלה בחלבה שהיא מותרת וכבר ביארנו למעלה בסוגית המשנה הרביעית בענין הכחל לדעת קצת מפרשים שהיא אסורה ומ\"מ אחרוני הרבנים מכריעין בדבר ופירשו בזה שאין חלב זה נפקע מדין חלב עד שיקרש ומאחר שנקרש הרי הוא פרש בעלמא ומותר בכל בהמות שבעולם אף באיסורי הנאה חוץ משל ע\"ז אבל כשהיא לחה עדיין הוא חלב ואם בשלה בעוד שהיא לחה הכל אסור וכן אם היא קיבת כשרה שינקה מן הטרפה אסורה הרי היא כחלב המיניקה הואיל ולא נתעכל ולא נקרש ומ\"מ רוב מפרשים מסכימים להתיר אף בבשלה בעודה לחה עם עורה או עם בשר אחר ואף מדברי סופרים ומחלקתם תלויה במה שאמרו בסוגיא זו על מה שאמרו במשנתנו טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת ומי שריא והא אמרת רישא קיבת הנכרי ושל נבלה אסירא וסתמא קתני אע\"פ שינקה מכשירה ותירץ רישא קודם חזרה שלא היו דנין את הקיבה עצמה בפירשא בעלמא וסופא לאחר חזרה שעשאוה כפירשא בעלמא והעלו בה והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אלא בקיבה של שחיטת נכרי ושל נבלה ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה וכל שכן בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה דחלב המכונס בתוך הקיבה פירשא בעלמא הוא ומעתה זו שאמרו למעלה בסוגית הכחל בקיבה שבשלה בחלבה שהיא אסורה קודם חזרה נשנית הא לאחר חזרה מותרת וזו היא שטת רוב מפרשים וגדולי הפוסקים בכללם ולדעת זה קשה לפרש מה שאמרו כאן רישא קודם חזרה וסופא לאחר חזרה ורישא קיבת נבלה ושל נכרי וסופא הינו כשרה שינקה מן הטרפה שאמר עליה אסורה וטרפה שינקה מן הכשרה שנאמר עליה שהיא מותרת ואם כן כשרה שינקה מטרפה אמאי אסורה ואע\"פ שאפשר לפרש לשטתם דסופא בתרא הוא שנשנית לאחר חזרה אבל סופא קמא ר\"ל כשרה שינקה מן הטרפה שאסורה אף היא קודם חזרה נשנית מ\"מ דוחק הוא שאם כן היה לו לשנותה באותו לשון בעצמו ושיאמר עליה בית דין של אחריהם אמרו שהיא מותרת ומתוך כך פירשו אחרוני הרבנים דכלה סופא לאחר חזרה וכשרה שינקה מן הטרפה אף לאחר חזרה אסורה ובצלול שלא היתה החזרה אלא בקרוש וטרפה שינקה מן הכשרה מותרת על כל פנים בין בצלול בין בקרוש וקיבה שבשלה בחלבה אסורה בצלול אף לאחר חזרה והדברים נראין ואע\"פ שקשה לפרש בה מעט מה שאמרו כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה ואין לשון שורפה נופל בקרוש אלא בצלול מכל פנים כל שלא נתקשית דיין מכל וכל נופל בה לשון שורפה אע\"פ שנתקרשה:",
+ "גדולי הרבנים נוטים בזו לדעת שלישית לומר שאף חלב הקרוש בתוך הקיבה שנתבשל בעורה אסור ואין גורסין במסקנת הגמ' במה שאמר והלכתא וכו' ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה אלא ודאי בזו אסור ומה שאמרו בקיבת עולה שורפה חיה לא נאמר לדעתם מטעם פירשא בעלמא הוא אלא לומר שאין לה דין הבהמה שהיא בתוכה אלא דין הבהמה שיצאה ממנה כלומר דבר הנפרש ונבדל ממנה ואם הוא של כשרה שינקה מן הטרפה אסור להעמיד בה שנותנין עליה חומרי מקום שיצא משם ואם היא של טרפה שינקה מן הכשרה מותר אבל בשולה עם עורה או עם בשר אחר אסור הכל ומ\"מ תלמוד המערב שבמסכת יום טוב פרק ראשון מורה כדעת המתיר:",
+ "הרבה טעמים נאמרו במסכת ע\"ז באיסור גבינה של גוים ואחת מהן הוזכרה כאן והוא מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה יש שואלין מפני מה לא נאסרה מחמת עור קיבת שחוטה ומטעם בשר בחלב עד שתירצו חכמי ספרד שאלו אסרוה מטעם עור קיבת שחוטה לא היה איסורה במשהו אלא בנתינת טעם כמו שביארנו ושמא תאמר אף בנבלה לא תיאסר אלא בנתינת טעם תדע שכל שהוא מחשש קיבת נבלה אין אנו צריכין בה לנתינת טעם שכל המעמיד בדבר האסור מצד עצמו הואיל והעמיד אסר אף במשהו וכענין מה שאמרו בטהרות בכלי זכוכית שניקבו והטיל לתוכן אבר שהכל הולך אחר המעמיד ומ\"מ בעור קיבת שחוטה הואיל והמעמיד היתר בפני עצמו צריך נותן טעם ויש מחמירין אף בעור שחוטה ולא תפס לדעתם עור קיבת נבלה אלא שכל בהמות שלהם נבלות הן הא אם העמיד בעור שחוטה הדין כך הוא ליאסר במשהו אע\"פ שלא נתן טעם שאין שום מעמיד צריך טעם הואיל ועשה פעלה הצריכה לו אלא שלענין הקושיא חכמי הראשונים שבזקנינו תירצוה בפנים אחרים והוא שלעולם אי אפשר לאסור גבינת הגוים מטעם בשר בחלב שהרי אפי' ודאי לא נאסר מן התורה שהרי צונן בצונן ואם כן ספק של חכמים להקל אלא שאוסרין אותו משום ספק נבלה שודאה אסור מן התורה:",
+ "ולמה ששאלו אף בנבלה ילכו בו אחר נתינת טעם פירשו בה שכל דבר שנמלכו לאסרו בשל גוים הואיל והאיסור מצוי בהן והם רגילים בו אסרוהו אף שלא בנתינת טעם כדי שלא יתפרצו בו ותדע שהרי אחד מטעמי האיסור הוא מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר והרי בעלמא כל סיכה די לה בקליפה וכמו שאמרו בענין קרבן הפסח סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים היא יאכלו אם של ישראל יקלוף את החיצון וכן שמן של גוים לדעת האוסרו משום זליפתן של כלים וכן קורט של חלתית לדעת קצת:",
+ "חמאה של גוים מקצת גאונים התירוה שלא גזרו על החמאה ולחלב טמא אין לחוש שחלב טמא אינו עומד שתעשה ממנו חמאה ומ\"מ עקר הדברים לאסור מפני צחצוחי חלב הנשארים בה ויש לחוש בהן לחלב טמא כדרך שאמרו בגבנה אחת מסבות איסורו מפני צחצוחי החלב העומדים בין נקבי הגבינה שמא תאמר יבטלו במיעוטן שהרי אין כאן דבר המעמיד נראין הדברים כדעת קדמונינו שכל שנמלכו לאסרו בשל גוי אף שלא בנתינת [טעם] אסרוהו:",
+ "וגדולי המחברים מתוך שהם נוטים לשטה ראשונה שלא נאסר במשהו אלא מפני שהוא דבר המעמיד קשה להם בזו מפני מה לא בטלו צחצוחין במיעוטן ופירשו הטעם מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו ואין הדברים נראין שהרי כל יבש ביבש כגון חטים או גרוגרות של תרומה אע\"פ שזה עומד בעצמו וזה בעצמו בטלים בשיעורם שכל שאין אתה יכול לברור זה מתוך זה בטל המיעוט ברוב ולדבריך אין בטול אלא לח בלח או כל שנמחה האיסור לתוך ההיתר ומ\"מ יש סעד לדבריהם לדעתי שמתוך שהצחצוחים ניתנים להיכר אלו נודע מקומם לא נתבטל:",
+ "חמאה שנתבשלה עד שהלכו להם צחצוחי חלב יראה לגדולי המחברים שהזכרנו שהיא מותרת כבר נמחה האיסור ונתבטל ומטעם זה לא פסקו בחבוריהם איסור גבינה מטעם צחצוחי חלב ומ\"מ לשיטה שלנו אף זו אסורה שאין לנו בבטולו אחר שנמלכו לאסרו והוא של גוים כמו שביארנו:",
+ "ממה שכתבנו שכל שאין אתה יכול לבררו בטל מיעוט ברוב אע\"פ שזה בעצמו וזה בעצמו עם מה שפירשו גדולי המפרשים על מה שאמרו בחמץ בפסח שהוא במשהו שאם נתערב קודם זמנו נתבטל בששים ושוב אינו חוזר וניעור בזמנו סמכו רבים לומר אם טחנו חטה לצורך הפסח קודם זמן האיסור ונטחנה חתיכת חמץ עמה אע\"פ שאין קמח החתיכה נימח בקמח האחר כבר נתבטל ולדעתי בהיתר אצל היתר לא נאמר כן והרי כשנעשה איסור היה שיעורו במשהו ואפי' נתבטל הואיל והוא בעין בשעה שנעשה איסור לא פקע איסור משהו ממנו ולא נאמר דין שאין חוזר וניעור אלא בשנמוח האיסור ובמקומן יתבארו הדברים בריוח בע\"ה:",
+ "כבר ביארנו דין ביצת נבלה וביצת טרפה ומ\"מ לוקחין ביצים מן הגוים מ\"מ ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טרפות שאין מחזיקין איסור במה שלא נולד בו פקפוק וכן גבינות הנעשות בראיית ישראל לוקחין אותן ואין חוששין שמא קצת הבהמות נטרפו וחלב היוצא מדדי הטרפה אסור כטריפה עצמה כמו שהתבאר אבל גבנה שגבנו אותה ונתערב בה בודאי חלב טרפה אם נתערב בה בששים מותר ואם לאו אסור:",
+ "גבנו אותה מבהמה ידועה ואחר כך נשחטה הבהמה ונמצאת טרפה אם הדבר מתברר על טרפות זה שלא היה בשעה שחלבה מותר ואם נתברר שהיה שם בשעה שחלבה הרי זו אסורה כגון מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות שאם לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה ואם נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא קודם שחיטה ואם הוגלד פי המכה בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה:",
+ "היה טרפות זה טרפות שאין לברר בו אם היה שם בשעה שחלבה אם לאו כגון רוב טרפויות או אף טרפות מחט שהוגלד פי המכה ונתחלבה קודם שלשה סמוך לשחיטתה או שלא הוגלד פי המכה ונתחלבה אף בתוך שלשה והרי הדבר ספק נחלקו בזה החכמים לשתי כתות והוא שחכמי הצרפתים הראשונים נוטים בה לאיסור ואע\"פ שהבהמה משעה שנולדה לא נודע בבירור אם טרפה אם לאו עד שיעברו עליה שנים עשר חדש וכשעברו עליה שנים עשר חדש לא נודע אם נטרפה תוך זמן זה והרי אין לחזקה זו שעה ידועה שיאמר בה בודאי שאינה טרפה ומ\"מ חכמי האחרונים שבצרפתים נוטים בה להיתר ולא מטעם חזקה אלא מטעם רוב שרוב בהמות כשרות הן ויש לנו לומר על זו שעכשיו נטרפה והרי היא חזקה הבאה מכח רוב ויש סעד לסברא זו בכתבות פרק ראשון בענין כונס את הבתולה ולא מצא לה בתולים ובפרק המדיר בענין היו בה מומין ומכל [מקום] הם אמרו בטרפות שאי אפשר לומר שעכשיו היה כגון הוגלד פי המכה או סירכא וכיוצא בזה הואיל והדבר ברור שלא עכשיו נטרפה כבר יצאה זו בחייה מחזקה זו והרי הוא ספק תורה והולכין בו להחמיר ויש סעד לדבריהם בכתמים יבשים שהאשה טמאה משעת כבוס הואיל והדבר ידוע שלא ראתה עכשיו אין אומרין אל תוציאנה מחזקת טהרה אלא משעה שכתם זה ראוי להתיבש אלא כל שמשעת הכבוס ואילך טמאה ויש מקשין לסברא זו והרי לענין מומין אמרו העמד אשה על חזקתה וברשות הבעל נולדו אע\"פ שאי אפשר למומין אלו לומר עליהם שעכשיו נולדו תירצו חכמי האחרונים שבזו כך הדין והטעם שמ\"מ ברשות הבעל נמצאו ואין להחזיקם מרשות לרשות אלא כאן נמצאו וכאן היו:",
+ "המשנה השמינית ואינה מענין הפרק כלל אלא שבאה בכאן על ידי גלגול מה שביאר בבשר בחלב באיזה מין הוא נוהג ואמר על זה חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב חומר בחלב שהחלב מועלין בו וחייבין עליו משום פגול ונותר וטמא מה שאין כן בדם וחומר בדם שהדם נוהג בבהמה וחיה ובעוף בין טמאין בין טהורין וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד אמר הר\"מ פי' כל חלב לה' אמרו לרבות אימורי קדשים למעילה ר\"ל שמי שנהנה בהן משוה פרוטה מעל כמו שנתבאר במעילה וכן אם היה אותו החלב נותר חייבין עליו משום נותר אדם טמא חייבין עליו משום טמא וכן אם תפגל הזבח כמו שיתבאר בשני מזבחים מי שאכל מחלבו חייב ודם הקדשים נאמר בו ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה ואי אפשר שיהא דם קדשים פגול לפי שהוא בעצמו מתיר ואין לו מי יתירנו כמו שנתבאר ברביעי מזבחים ונאמר עוד בדם ממעט אחר והוא מה שנאמר כי הדם הוא הנ��ש ר\"ל שהוא עומד כמו שהוא ואין איסור אחר נופל עליו אמרו חד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה וחד למעוטי נותר וכבר נתבאר שהאוכל מדם באיזה ענין שיהיה אינו חייב לעולם כרת אחר יותר על כרת של דם ודע זה:",
+ "אמר המאירי חומר בחלב מבדם וכו' ר\"ל אע\"פ שהחלב והדם שניהם בכרת אינם שוים לכל דבר אלא חומר בחלב שהחלב אם הוא של קרבן הנהנה ממנו מעל אבל דם קדשים אין מועלין בו אם נהנה ממנו שנאמר לכם נתתיו לכפרה נתתיו ולא למעילה ופרשו בגמ' בין קודם זריקה בין לאחר זריקה וכן החלב חייבין עליו משום פגול שאם נעשה הקרבן פגול או נותר או נטמא הוא ואכלו בטומאת הגוף ואכל חלב ממנו לוקה משום חלב ומשום נותר או משום פגול או משום טמא שהרי לא באו איסורין אלו כאחד כמו שהתבאר ואם שגג מביא שתי חטאות אבל הדם אם נעשה הקרבן פגול ואכלו אינו חייב על הפגול שאין פגול [אלא] על אכילת דברים שהותרו אם לאדם כגון הבשר או למזבח כגון החלבים והאימורין ושאחר מתירם כגון אלו שהדם מתירם שאין מקטירין ולא אוכלין את הבשר עד שיזרק הדם אבל הדם אין אחר מתירו אלא הוא מתיר וכל שהוא כזה אין בו משום פגול כגון הדם והקומץ והקטורת ומנחת הכהנים כמו שיתבאר במקומו וכן הדם הנותר אינו לוקה עליו אלא משום דם וכן אם אכלו בטומאת הגוף כלל הדברים קדם אין חייבין עליו לעולם אלא משום דם חומר בדם שהדם נוהג בבהמה חיה ועוף בין בטמאים בין בטהורים וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד:"
+ ],
+ [
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא אלא שעניניה מתבארים במקומם ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן מה שביארנו על חלב של קרבן שיש בו מעילה אין הפרש בזה בין קדשים קלים לקדשי קדשים ולא סוף דבר החלב אלא אף יותרת ושתי כליות בדין זה ואפי' חלב האליה אע\"פ שאינה קרבה בכל הקרבנות שהרי קרבן השור אין חלב האליה שבו קרבה אע\"פ כן בקרבנות שהיא קרבה בהן יש בה מעילה ומ\"מ בבהמה של חולין אין חלב אליה נאסר באכילה כלל כמו שהתבאר:",
+ "כבר ביארנו במשנה שהדם בין קודם זריקה בין לאחר זריקה אין בו מעילה ומ\"מ לאחר זריקה לא היינו צריכין ללמדה שאין מעילה בשיריים שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו הואיל ונעשה ממנו צורך גבוה אין עליו עוד שום קדש ומ\"מ יש דברים שאף לאחר שנעשית מצותן אסורין בהנאה ומועלין בהם כגון תרומת הדשן שהיו תורמין בכל יום מלא מחתה ונותנה בצדי המזבח ונבלעת במקומה וכן עגלה ערופה אע\"פ שנעשית מצותה אסורה בהנאה שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל שם תהא קבורתה וכן ארבעה בגדי לבן שהיה כהן גדול נכנס בהן לפני לפנים ביום הכפורים וטעונין גניזה עולמית שאין הדיוט עובד בהן בשאר ימות השנה אע\"פ שעבודת כהן הדיוט בארבעה בגדי לבן ולא אף הוא עצמו ביום הכפורים אחר כמו שהתבאר במקומו ואף הדם עצמו אסור ליהנות ממנו בלא דמים משנשפך לנחל קדרון ומ\"מ בדמים מותר כמו שיתבאר במסכת עבודה זרה פרק שלישי:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:"
+ ],
+ [
+ "פרק אחד עשר (תשיעי) בעזר הצור:",
+ "העור והרוטב וכו' כונת הפרק לבאר ענין טומאת אוכלין שבבשר ויתגלגל על יד זה ענין טומאתה אחר מיתתה מדין נבלה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר איזה דבר שבבהמה מצטרף עם הבשר הן לטומאת אוכלין הן לטומאת נבלות והשני אלו הן שעורותיהן נחשבין כבשר להצטרף עם הבשר או לטמא בפני עצמן כטומאת הבשר השלישי באלו שאין עורותיהן כבשר בעוד שהן מחוברין בבשר על איזה צד מטמאין ועל איזה צד אין מטמאין הרביעי אלו הן עצמות המטמאין ואלו הן שאין מטמאין ועל איזה צד נגיעת מה שבחוץ מטמאה מצד מה שבפנים הן בנבלה הן בשרץ וכן על איזה צד מטמא נגיעת הטהור בנגיעת הטמא מצד חבורו החמישי באבר המדולדל שבבהמה עד שאינו יכול לחזור ולחיות היאך הוא דינו הן בחיי הבהמה הן לאחר מיתתה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים אחרים הדומים לענין זה מענין הטמאות כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון ואמר על זה העור והרוטב והקיפה והאליל והעצמות והגידים והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אבל לא לטמא טומאת נבלות כיוצא בו השוחט בהמה טמאה לנכרי והיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות עד שימות או עד שיתיז את ראשה וזה [ריבה] לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות ר' יהודה אומר האליל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייבין עליו אמר הר\"מ פי' כבר זכרנו התנאי בשלישי מזבחים שרוטב הוא מרק וקיפה הוא התבלין ואליל הוא הבשר הנשאר בעור כשמפשיטין הבהמה וגידים שם נופל על הגידים הדופקים ועל שאינן דופקים ועל הקשרים והקרומים והמיתרים והעצבים וביארנו שם כי מה שאמר קרנים וטלפים ר\"ל המקומות הלחים כשחותכים אותם מן החי מבצבץ הדם ממקום החתך וכן בכאן על פי התנאי הזה בעצמו וענין מצטרפין שמצרפין קצתם עם קצתם וכשיצטרף מכללם או מן הבשר ומהם כביצה ויהיה טמא הרי זה מטמא זולתו לפי שכבר זכרנו פעמים שאוכלין טמאים אינן מטמאין זולתם מן האוכלין אלא אם היו אותם האוכלין הטמאים שמטמאין זולתם כביצה ועוד נבאר עיקר זה במקומו בתחלת מסכת טהרות ומה שאמר אבל לא טומאת נבלות לפי שכזית נבלה כמו שידעת יטמא במגע ובמשא ואם היה כזית מאחד מאלו הדברים או היה פחות מכזית נבלה ואחד מאלו משלימו הרי זה אינו מטמא כמו שמטמאה הנבלה ומה שאמר ר' יהודה המכונס ר\"ל אם כנסו ואין הלכה כר' יהודה ומפני מה אין מטמאין (אלא) משום נבלה ומטמאין משום טומאת אוכלין צריך לראיות רבות והוכחות ועוד תמצא אותם מפורדות בסדר טהרות אבל שמע העקר הגדול שהוא יסוד לאלו הדינין נאמר בטומאת נבלה הנוגע בנבלתה ונאמר בספרי בנבלתה לא בעור ולא בעצמות ולא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים עד שיגע בבשר עצמו ונאמר בטומאת אוכלין מכל האכל אשר יאכל כל מה שראוי לאכילה כמו שיתבאר במקומו ומה שהתנה במקומו השוחט לישראל ואפי' שחט לנכרי ושתהא הבהמה טמאה לפי שבה יתבארו כל אלה התנאים תטמא טומאת אוכלין בלא הכשר כפי העקרים שאני עתיד לבאר בשלישי מעוקצין:",
+ "אמר המאירי העור והרוטב וכו' פי' כבר ביארנו שהאוכלין הטמאים מטמאין אוכלין אחרים או משקין או ידים ומ\"מ אינן מטמאין אדם שאין אוכל אב הטומאה שיטמא אדם ואף הדברים שהן מטמאין אותן אין מטמאין אותן בפחות מכביצה הא בשיעור ביצה מטמאין וכביצה בלא קליפה ומ\"מ לקבל טומאה לעצמן אף בפחות מכביצה מקבלין טומאה ויש חולקים בזו כמו שביארנו במסכתא זו ובהרבה מקומות וביאר במשנה זו שאע\"פ שאוכל זה המשוער בכביצה אינו כלו אוכל אלא שדבר אחר מחבר עמו המשלימו לכביצה יש דברים שמשלימים מפני שנחשבים כאחד עמו ויש דברים שאין משלימין וביאר בכאן דברים המשלימין והם שמנה דברים א' העור ר\"ל פחות מכביצה של בשר בהמה שחוטה ועורה אדוק בה ומשלימה לכביצה מצטרף מפני שהוא ש��מר לבשר וכל שומר מצטרף לטומאת אוכלין כמו שיתבאר אע\"פ שאין לו טומאת אוכלין בפני עצמו ב' הרוטב והוא מרק הקרוש על הבשר ואלו היה בפני עצמו לא היה לו טומאת אוכלין כלל ומצטרפת להשלים לטומאת אוכלין ג' הקיפה והוא תבלין שנתבשלה עמהם והם עליה שבפני עצמן אין להם תורת אוכל ומ\"מ מצטרפין להשלים ד' האיליל ופירשו ענינו בגמ' בשר שפלטתו הסכין וענין פלטתו סכין הוא שלפעמים כשמפשיטין את הבהמה נחתך מעט מהבשר על ידי הסכין ונשאר עם העור ופירשו בגמ' שאם חישב על איליל זה לאכילה אף בפני עצמו אם היה בו כביצה מטמא ואין צריך לומר שמצטרף ואם לא חישב עליו לאכילה כלל אף על ידי צירוף אינו מטמא טומאת אוכלין שבטל הוא אצל העור לגמרי אבל חישב על מקצתו ולא על מקצתו ולא פירש איזה קצת אינו מטמא בפני עצמו אבל מצטרף עם שיור אוכלין להשלים פלטתו חיה והוא שנשכתו חיה והפשיטה קצת העור בנשיכתה ונתדלדל עם העור מעט מן הבשר אף זה נכלל בשם איליל אלא שאין זה בטל והרי זה אוכל גמור אף לטמא בפני עצמו אף בלא מחשבה לאכילה וכל שכן להצטרף מקצתו פלטתו סכין ומקצתו פלטתו חיה ולא חישב עליהן ולא הוכרו איזו של פליטת סכין ואיזו של פליטת חיה הרי זו כדין משנתנו אינו מטמא בפני עצמו אבל מצטרף להשלים ונמצא שאתה מבאר איליל שבמשנתנו בשני פנים או בשפלטתו סכין וחישב על מקצתו ולא על מקצתו או במקצתו פלטתו סכין ומקצתו פלטתו חיה ולא חישב עליהם כלל ה' העצמות ר\"ל עצמות שיש להם מוח והמוח קרוי אוכל והעצם נעשה לו שומר ומתוך כך מצטרף העצם עם המוח להשלים ואלו עצם בפני עצמו אינו מטמא מגדולי המחברים פירשוה בעצמות המחוברים בבשר ו' הגידים ז' הקרנים ופרשו בגמ' מקום שחותך בהן ויוצא מהן דם והוא אצל עקרן מלמטה והם רכים שם ומ\"מ בפני עצמן אין מטמאין ח' והטלפים והם צפרני הבהמה מפני שהם שומר כל אלו על הצד שביארנו אין מטמאין בפני עצמן אבל מצטרפין להשלים שיעור כביצה ובגמ' יתבאר עוד לענין זה בעוף הכנפים והנוצה ומקומות הרכים שבצפרנים וחרטום כמו שיתבאר אבל לא טומאת נבלות פי' כבר ידעת שהנבלה מטמאה בכזית ואם היה כאן פחות מכזית נבלה ואחד מאלו משלימין לכזית אין מטמאה משום נבלה לפסול את האוכל או לחייבו על ביאת מקדש שהשומרים והם העור והעצמות והטלפים אין מצטרפין לטומאה חמורה ר\"ל טומאת נבלה אלא לטומאה קלה ר\"ל טומאת אוכלין ורוטב וקיפה אינן ממינה ואילל אינו נקרא בשר שהאילל בטל הוא לגמרי וקרנים וגידים אינן בשר כלל אפי' חתך את הקרנים במקום שמוציאין דם אינו מצטרף לכזית וכן האילל בין פלטתו חיה בין פלטתו סכין ופי' ר' יהודה בסמוך שאם היה בו כזית מכונס במקום אחד מטמא והלכה כדבריו וכן אם כנסו ויש אומרים דוקא בכנסו שהחשיבו וגלה דעתו שאינו רוצה בבטולו וכל אלו שאמרנו אין צריך לומר שאם היו בפני עצמן אין מטמאין משום נבלה אלא אף אם היו מחוברין עם הבשר אין מצטרפין ומ\"מ היו מחוברין בבשר ונגע הנוגע בהן אע\"פ שלא נגע בבשר הואיל ויש בבשר כזית טמא כמו שיתבאר:",
+ "כיוצא בו וכו' כלומר יש לך דברים אחרים באוכלין שאם קבלו טומאה מאב הטומאה הרי הם טמאים טומאת אוכלין לטמא אוכלין אחרים או משקין או ידים ואלו היה בשר נבלה אינן מטמאין והוא ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי ועדין היא מפרכסת הואיל והיא מפרכסת אין לה טומאת נבלה שאין לשום חי טומאת נבלה עד שימות לגמרי חוץ מקצת דברים כגון עשאה גיסטרא וחברותיה כמו שהתבאר ומ\"מ יש כאן טומאת אוכ��ין אע\"פ שבהמה זו אינה ראויה לא לגוי ולא לישראל לא לגוי שהרי אינה נפקעת להם מאבר מן החי עד שתמות לגמרי כמו שהתבאר ולא לישראל שהרי טמאה היא אע\"פ כן הואיל וישראל שחטה ומצינו לישראל שחיטה במקום אחר הרי מחשבתו עושה לה אוכל ואין צריך לומר אם היתה טהורה הא ישראל שנחר בין טהורה בין טמאה ועדין היא מפרכסת אין בה אפי' טומאת אוכלין וכן אם נפסלה בשחיטתה הא למדת שריבה הכתוב בטומאת אוכלין יתר מבטומאת נבלות:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן:",
+ "מנין לשומר שהוא מצטרף לטומאה קלה ר\"ל טומאת אוכלין שנאמר בטומאת אוכלין על כל זרע זרוע וגו' כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטין בקליפתן שעורים בקליפתן עדשים בקליפתו ר\"ל קליפה החופה אותה בעודה בשבלת שהיא לה שומר שהנושרת כשכותשין אותה במכתשת אוכל גמור הוא ומנין לשומר שאינו מצטרף לטומאה חמורה ר\"ל טומאת נבלה שנאמר בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ואע\"פ שעור משלימו לכזית הא עור שיש עליו כזית בשר ונגע בעור מאחרי הבשר אע\"פ שלא נגע בבשר טמא כמו שביארנו:"
+ ],
+ [
+ "יש דברים שהן מחוברין לאוכל שאינן אוכל מהן שנקראין יד והם שהאוכל נתלה בהם כגון עוקצי התאנים והדומים להם ומהם שנקראים שומר והם הקלפין והעור וכיוצא בהם ומהם שאינם לא יד ולא שומר כגון שרשי קולחי כרוב הנשארים בקרקע אחר לקיטת הכרוב ולקטן עם הכרוב וכן כל כיוצא בזה כמו שיתבאר במקומו וכיצד הוא דינם לענין טומאת אוכלין כל שהוא יד ולא שומר מכניס טומאה ומוציא טומאה אבל אינו מצטרף לטומאה כיצד מכניס טומאה היה אוכל שהיד בו טהור ונגע יד זה בשרץ נטמא האוכל על ידי היד שהיד כאוכל לקבל טומאה והרי שמכנסת טומאה לאוכל שהוא מחבר בו וכיצד מוציא טומאה נגע האוכל בשרץ ונגעה אחר כן יד האוכל באוכל טהור נטמא הטהור בטומאת היד והרי שהוציאה טומאה מאוכל המחובר בה לטמא אוכל אחר אבל אם היה אוכל זה פחות מכביצה אין יד זה משלימו לשיעור כביצה וכל שהוא שומר ואינו יד מכניס טומאה ומוציא טומאה ומצטרף להשלים טומאת אוכלין כמו שביארנו כל שאינו יד ולא שומר אינו מכניס טומאה ולא מוציא טומאה ואין צריך לומר שאינו מצטרף:",
+ "הזרעים ושאר אוכלין טומאתם מרובה והוא שהם מקבלין טומאה אף מולדות הטומאה אבל התנור הרי הוא כלי וכלים אין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וכן הדין באדם הא למדת שמיטמאין הן בנבלה שהנבלה אב הטומאה היא ומטמאה אדם אף במשא כמו שיתבאר במקומו:",
+ "תנור שנטמא באב הטומאה הרי הוא ראשון ואוכלין שבתוכו אפי' לא נגעו בחרסו של תנור הרי הן שניים שהרי מיטמא מאוירו:",
+ "הזרעים והאוכלין אין מיטמאין אלא בהכשר ולא הכלים אא\"כ נגמרה מלאכתן כמו שהתבאר:"
+ ],
+ [
+ "הפיטמא של רימון הוא שומר לפיה של רמון ומצטרפת להשלים אבל הנץ והוא הפרח שבתוכו אינו שומר שהרי אינו עומד שם עד גמר פרי ואינו מצטרף ועוד שהרי הוא שומר שעל שומר ואינו דומה לשומר לענין צירוף:",
+ "שומר שאמרנו שהוא מצטרף אין הפרש בין שומר שעל הזרעים לשומר שעל פירות האילן ולשומר שעל גבי בשר וביצים ודגים אלא כלם מצטרפין:",
+ "כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר ואם הוכשרה היד הוכשר האוכל כלו ומקבל טומאה ואין הזרעים מקבלין טומאה ולא הכשר במחובר אלא בתלוש:",
+ "שיעור הזית מרובה משיעור הפול ולפי סוגיא זו אף חצי זית יתר על כפול ואין יד לפחות מכפול אבל יש יד לכפול ואע\"פ שאינו כזית ויש שומר אף לפחות מכפול יש יד לפחות מכזית כיצד הרי שיש כאן אוכל פחות מכזית ויש לו יד והרי אוכל זה עם כביצה אוכלין ונגעה טומאה ביד הרי הכל טמא אבל אם היה אוכל זה שיש לו יד פחות מכפול אינו חשוב להיות לו יד והכל טהור:",
+ "ושיטה זו מפורשת לדעת האומר שאף לקבלת טומאה אנו צריכים לכביצה אבל לדעתנו שלקבלת טומאה אין אנו צריכין לכביצה אי אתה צריך לפרש שיהא אוכל זה עם זה כביצה אוכלין אלא כל שיש שם אוכל כפול ונגעה טומאה ביד טמא:",
+ "יש שומר לפחות מכפול כיצד הרי שיש כאן גרעין ולו שומר הרי זה שומר זה נחשב כגרעין עצמו ואם הגרעין מחבר עם אוכלין שומר זה מצטרף עמו לכביצה ומכניס טומאה ומוציא טומאה על הדרך שהתבאר:",
+ "יש עצמות במת שאין מטמאין באהל אלא במגע ובמשא כמו שביארנו במועד קטן ומאחר שבארנו שהיד מביא טומאה ושיש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול עצם שיש בראשו האחד פחות מכזית בשר ונכנס ראשו האחד בבית הרי הבית טהור שאין פחות מכזית מטמא אבל אם יש בו כזית טמא שהרי ראשו שבצד זה יד לבשר שבראש האחר ומביא טומאה וכן אם אין בראשו האחד בשר אם יש בו מוח כזית אף בראשו האחר:",
+ "היו שני עצמות ועל כל אחד כחצי זית ונכנסו ראשי שניהם לפנים ר\"ל אותם ראשיים שאין בהם בשר הבית טמא הואיל ויש יד לפחות מכזית הרי שני הידות הביאו טומאת הבשר שבראשון לפנים והרי יש כאן כזית לא היה שם בשר אלא שיש בהם מוח בראשיהם שבחוץ באחד פחות מכפול ובשני עד שהוא משלים בינו ובין חברו לכזית הבית טמא שהרי יש שומר אף לזה שיש בו פחות מכפול ושני שומרים הביאו טומאתם לפנים והרי יש כאן כזית:"
+ ],
+ [
+ "קולית והוא עצם הירך והוא סתום מכל צדדיו ויש בו מוח בפנים אם היא של מת ויש בה מוח כזית מטמא באהל שהטומאה בוקעת ועולה היה של נבלה טהור אף במגע ובמשא במגע שהרי אין כאן נגיעת בשר ובמשא שכל שאינו מטמא במגע בנבלה אינו מטמא במשא ואם נקבה כל שהוא יתבאר למטה שמטמאה במגע ובמשא ויש בזו תנאים ומתבארים למטה:",
+ "קולית טהורה שיש עליה בשר והרי הקולית יד לאותו בשר אפי' לא היתה בו אלא כפול נטמא הבשר נטמא הקולית ולדעת המצריכים כביצה אף לקבלת טומאה אתה מפרשה בשהיה אותו בשר עם כביצת אוכלין לא היה עליה בשר אלא שיש בתוכו מוח אפי' פחות מכפול נטמא האחד נטמא כלו:",
+ "שרביט של זרעים כגון של פולין וקטניות שרקנו טהור שהרי אין כאן אוכל שייר בו גרגיר אחד הרי השרביט יד לאוכל וטמא ואע\"פ שאין יד לפחות מכפול לדברי הכל דוקא במה שאינו בריא אבל בבריא יש יד ויש מעמידין אותה בשיש שרביטין אחרים מחברין בו והרי יש אוכל יתר על פול שומר שעל גבי שומר אינו נחשב עם האוכל אלא שומר הסמוך לאוכל:"
+ ],
+ [
+ "שלש קלפות בבצל העליונה הדקה ביותר אינה מצטרפת כלל בין שלימה בין נקובה שניה לה אם שלימה היא מצטרפת עם הבצל ואם נקובה היא אינה מצטרפת ממנה ולהלן הרי הוא אוכל גמור ואפי' נקבה מצטרפת עם הבצל:",
+ "אוכל שיש בו שומר שחלקו לשנים הואיל ואין השומר עכשיו מגין על כל האוכל שבתוכו אין שומר זה נחשב כאוכל:",
+ "פירות שבבד אחד שיש עליהם שומר בכל אחת מהם אין צריך לומר שמצטרפין שהרי יש שומ�� אף לפחות מכפול כמו שהתבאר ומ\"מ הפירות עם שומריהן מצטרפין לכביצה:",
+ "שער המת בשעת חבורו מטמא כיצד המת בחוץ ושערו בבית כל הבית טמא עור שיש עליו כזית נבלה הנוגע בציב היוצא ממנו והיא יבלת הנקראת בירוגאה והוא לה כיד או בשערה שכנגדו מאחורי העור טמא שהעור ושערו שומר לבשר ואין השער שומר על שומר שהשער נוקב את העור והרי הם שומר אחד הא אם נגע במה שאינו כנגדו אלא במקום אחר מן העור אינו טמא ואין זה דומה לקולית שראשו האחד אנו דנין כשומר לראשו האחר שבו המוח שבקולית אף זה מגין ומ\"מ דוקא פלטתו חיה אם היה מרודד ר\"ל קלוש אלא שהוא ארוך ורחב בטל על גב העור אא\"כ היה מכונס הוא כמו שביארנו במשנה:",
+ "אע\"פ שהשער נוקב את העור ונאמר בדין תפלין שאם היה העור נקוב אין לו לכתוב על הנקב אין לחוש בו לכתיבת פרשיות של תפלין שכל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב כמו שיתבאר במקומו:",
+ "יש אומרים ששער זה נידון משום יד וכגון שיש שם הרבה נימין שאדם אוחזו בהן ואינן נפסקות במשיכה:",
+ "זקן השבולת העליון שאוחזין בכלה ביחד ואינה מתפרקת באחיזתה והיא הנקראת מלאי הרי היא יד לשבולת ומביאה טומאה ומוציאה טומאה אבל אינה מצטרפת אבל נפסק הזקן ונשארו אחת או שתים הואיל ומתפרקת באחיזתה אינה יד כלל ולא שומר:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במשנה על הרוטב שהוא מרק הקרוש הא אם היה לח אינו מצטרף ומ\"מ לענין יום הכפרים ציר שעל גבי ירק מצטרף לככותבת שכל שהוא מישב את דעתו בטל ענויו:",
+ "קיפה האמורה במשנה כבר ביארנו שהוא התבלין המתבשלין עמה אבל דק דק של בשר אין אנו צריכין לצירוף שהרי הוא עצמו מטמא טומאת אוכלין ולמדת שהתבלין אין מטמאין טומאת אוכלין ודוקא ביבשות שהן הראויות לתבל בה את התבשיל אבל אם הם רטובות עדין אף הם עצמן מטמאות אוכלין כמו שביארנו בפרק ראשון:",
+ "כבר ידעת על הדם ועל החלב ועל החמץ שאכילתן בכרת אפי' אכלן שלא כדרך אכילה חייב כרת כיצד הקפה את הדם ואכלו או המחה את החלב וגמעו או המחה את החמץ וגמעו ענוש כרת ואם המחה את המצה וגמעה אינו יוצא ידי חובתו דלחם כתוב:",
+ "נבלת עוף טהור שהמחה את חלבה וגמעו מטמאה בגדים בבית הבליעה כבשרו במה דברים אמורים כשהמחהו באור אבל המחהו בחמה אינו מטמא מפני שהסריחו:"
+ ],
+ [
+ "שמנה שרצים שהמחן ואכלן הרי הן כמוהו לאסור בכעדשה שיעור אכילתן כשיעור טומאתן ושאר שרצים שיעורן בכזית וכלו צירן ורטבן וקיפה שלהן כמותן הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקין היוצאין מפירותיהן כמותן באיסורן ובשיעורן אלא שאין לוקין עליהן חוץ מיין ושמן של ערלה ויין ושמן של כלאי הכרם:",
+ "הבכורים באים משבעת המינין ואין מביאין אותן משקה ואם הביאו משקה אין מקבלין מהן חוץ מזיתים וענבים ואע\"פ כן לא היו נוהגין כן אלא הקרובים לירושלים מביאים תאנים וענבים לחים והרחוקים עושין אותם גרוגרות וצמוקים ומביאין הבכורים טעונין קריאה בפרשת ארמי אובד אבי והנחה בצד המזבח בקרן מערבי דרומי בדרומה של קרן כמו שיתבאר במקומו:",
+ "התרומות שלא הופרשו בפירות צריך להפרישן במה שיוצא מהן אם טחנן או דרכן ומ\"מ דברים שהם בני אכילה אין עושין מתרומה שהורמה מהן משקה כיצד תמרים של תרומה אין עושין מהם שכר ולא דבש ולא מתפוחים יין ולא מענבים סיתוניות חומץ וכן שאר פירות של תרומה אין משנין אותן אלא בזיתים וענבים ואם עבר ועשה כן שותהו בטהרת תרומה וזר ששתאן בשוגג אינו משלם לא קרן ולא חומש ובמזיד מכין אותן מכת מרדות:"
+ ],
+ [
+ "כבר ידעת שנבלת עוף טהור אינה מטמאה במגע ומ\"מ אם נגעה בשרץ וכיוצא בו מטמאה מחמת טומאה שקבלה ממנו והחרטום והוא הנקרא ביק נעשה כבשר להכניס ולהוציא טומאה ולהצטרף ודוקא צד תחתון של חרטום עליון שהוא דק ודומה לבשר וכן הצפרנים במקום שבהן המובלע בבשר אבל שאר המקומות אינן בדין זה ומ\"מ לענין טומאת נבלות אינן מצטרפין ויש חולקין בזו ואין דבריהם נראין:",
+ "כבר ביארנו במשנה על ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי ועדין היא מפרכסת שמטמאה טומאת אוכלין וכל שכן בטהורה אבל אם נחרה או שחט בה סימן אחד אינה מטמאה כלל אפי' טומאת אוכלין בשר זה של בהמה טמאה שהזכרנו יש מי שאומר שמטמא טומאת אוכלין בלא מחשבה ר\"ל אע\"פ שלא חישב עליה להאכילה לנכרי שמ\"מ הרי הוא אוכל בלא מחשבה (ר\"ל אע\"פ שלא חישב עליה להאכילה לנכרי שמ\"מ הרי היא אוכל בלא מחשבה) וכן אין צריכה הכשר מים הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה ר\"ל אדם וכלים ויש מי שאומר שצריך מחשבה והכשר ולא אמרו דם שחיטה מכשיר אלא בשחיטה המכשרת לאכילה ודם חלל אינו אלא על ידי גיסטרא ומן הצואר ויש מפרשים שאין דם חלל אלא מאדם והרי הוא כדם מגפתו שאינו מכשיר:",
+ "גוי ששחט בהמה טהורה לישראל הרי היא בדין ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי מכל וכל גדולי המחברים כתבו כדעת ראשון ודרך כלל אמרו שכל אוכל שסופו לטמא אדם וכלים אינו צריך הכשר והזרעים והאוכלין שאין אדם וכלים מיטמאין מהם שאין נעשין אב הטומאה לעולם אפי' נגעו במת הדבר ידוע שאין נעשה אב הטומאה אלא אדם וכלים ואף כלי חרס אינו נעשה אב הטומאה לעולם וכן אוכלין ומשקין נבלת עוף טהור מטמאה בגדים בבית הבליעה אע\"פ שלא חישב עליה לאכילה הואיל ובלע ממנה כזית מ\"מ אף בלא כונה אבל לקבל טומאת אוכלין אם נגעה בשרץ לטמא האוכלין בנגיעה אע\"פ שמחמת עצמה אינה מטמאתם שהרי אינה מטמאה אלא בבית הבליעה צריכה מחשבה ולא עוד אלא מכיון שחישב עליה לאכילה מטמאה טומאת אוכלין מחמת עצמה אע\"פ שלא נגעה בה טומאה אחרת והרי היא כאוכל ראשון לטומאה ואינה צריכה הכשר שהרי סופה לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה:",
+ "יש מי שפוסק מכח שמועה שבבכורות שלא נאמר כן אלא בכפרים שאין רגילים לאכול עופות אבל בכרכים אינה צריכה מחשבה סתמא לאכילת גוים עומדת:"
+ ],
+ [
+ "ישראל ששחט בהמה ועדין היא מפרכסת בין טמאה בין טהורה אסורה לבני נח שהדבר תלוי להם במיתה גמורה ואבר הפורש ממנה כבשר מן החי ואסור אף לאחר שתמות וזהו שאמרו ישנה לאברים ויש חולקים בטהורה כמו שביארנו בפרק שני:",
+ "שחט בה שחיטה הפסולה או נחרה ומפרכסת אין בה שום טומאה שחט גוי במקום שאין עושה אותה טריפה כגון חצי קנה וגמרה ישראל שחיטתו כשרה שחט ישראל בין במקום שעושה אותה טריפה בין במקום שאין עושה אותה טריפה הואיל ולא נגמרה השחיטה ובא גוי וגמרה שחיטתו פסולה:",
+ "בהמה שנשחטה כראוי ורוצה לאכול מבשר הנחתך ממנה קודם שתצא נפשה דרך רפואה חותך מבית שחיטתה שאינה צריכה הפשט ומולחו יפה ומדיחו יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו והגוי אסור בה ויש חולקין וכבר כתבנוה בפרק שני:",
+ "כבר ביארנו שאם נפסלה בשחיטתה הרי היא כנחרה וכל עוד שמפרכסת אין בה טומאת אוכלין מעתה שהא בה או דרס בה או שלא בדק את הסכין או כל פסול שבשחיטה אין בה טומאת אוכלין:",
+ "כבר ביארנו בפרק בהמה המקשה בענין טומאה בלועה וטהרה בלועה שבעלי חיים בהמה וחיה ועופות ודגים שבלעו טומאה או טהרה מעיהן מצילין על טהרה בלועה שבתוכן מליטמא ועל טומאה בלועה שבתוכם מלצאת כיצד כלב שאכל כזית מן המת ונכנס בבית קודם שתתעכל הוא מציל על טומאה זו שלא לצאת וכל מה שבבית טהור בלע טבעת טהורה ונכנס באהל המת הוא מציל על טהרה בלועה שבתוכן מליטמא וכן ביארנו שם שאם מת הכלב אינו מציל עוד על טומאה שבתוכו מלצאת ולא על טהרה שבתוכו מלטמא בטמאת מת מעתה בהמה טהורה שנשחטה ברוב שנים או עוף ברוב אחד אע\"פ שמפרכסת הואיל ומטמאה טומאת אוכלין הרי היא כמתה וכן ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי או גוי ששחט טהורה הא גוי בטמאה או ישראל שנחר או שפסל בשחיטה כל שמפרכסת אין בה שום טומאה והרי היא מצלת כשהיתה ומ\"מ בכלן הרובען חייב הואיל ואין בהם טומאת נבלה הרי היא כחיה לענין זה ואינה כחתיכת בשר אחר שהיא מפרכסת:",
+ "עור שיש עליו שני חצאי זיתים של בשר נבלה בין שפלטתם סכין בין שפלטתם חיה העור מבטלן ואינן מטמאין במגע ולא במשא כמו שיתבאר במשנה הרביעית:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני ואמר על זה ואלו שעורותיהן כבשרם עור האדם ועור החזיר של יישוב ר' יוסי אומר אף עור חזיר של בר ועור חטוטרת גמל הרכה ועור הראש של עגל הרך ועור פרסות ועור בית הבשת ועור השליל ועור שתחת האליה ועור האנקה והכח והלטאה והחומט ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה וכלן שעבדן או שהלך בהן כדי עבדן טהורין חוץ מעור האדם ר' יוחנן בן נורי אומר שמנה שרצים יש להם עורות אמר הר\"מ פי' חטוטרת ידועה ומה שאמר הרכה ר\"ל כל זמן שהן רכות שלא נתקשו עדיין ושיעור זה כל זמן שלא נתן עליו משוי ור' יהודה אומר כמו שהחולדה עורה חלוק מבשרה ולא נאמר שעורותיהן כלן שוים בקושי וברוך וכדי עבודה שילך עליהם ברגלים כשיעור זמן מהלך ארבעה מילין מהלך בינוני ומה שאמר שעור האדם לא יטהר לעולם ואפי' עובד הוא בדרך כבודו של אדם כדי שלא יהנה בעורו ולא ישתמש בשום דבר ור' יוחנן דעתו ששמנה שרצים כלן עורן חלוק מבשרן וחולק על חכמים שאומרין שארבעה מהן עורן כבשרן ואין הלכה כר' יוסי ולא כר' יהודה ולא כר' יוחנן בן נורי:",
+ "אמר המאירי אלו שעורותיהן כבשרן ויש לעור אף בפני עצמו טומאת הבשר עור האדם לטומאת מת והשאר לטומאת (נבלת) [נבלה] עור חזיר של יישוב מפני שעורות אלו רכים הם ר' יוסי אומר אף חזיר הבר ואין הלכה כדבריו ועור חטוטרת של גמל הרכה ובגמ' יתבאר איזו היא קרויה רכה לענין זה ועור הראש שעל עגל הרך והוא שיונק ועור הפרסות והוא מארכובה ולמטה כמו שביארנו בפרק אלו טריפות ועור בית הבשת ר\"ל בית הרחם של נקבה ועור השליל ועור שתחת האליה כל אלו עורות כבשר של אדם לטומאת מת והשאר לטומאת נבלות בין לצירוף כזית בין לטמא בפני עצמן ולענין שרצים לטמא בכעדשה עור האנקה והכח והלטאה והחמט אבל עור חלד ועכבר וצב ותנשמת עורן טהור ואפי' לא עיבדו או לא הילך בהם כדי עבודה ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה ועורה טהור ואין הלכה כדבריו וכלן כלומר כל אלו שאמרנו שעורותיהן כבשרן שעיבד את העור טהורין וכן אפי' לא עיבדן אלא שהילך בהן ברגליו שדרך עורות לשטחן לפני הדורסן והוא ��חלת עבודן וכל שהילך בהן בכדי עבודה והוא שיעור ארבעה מילין הרי הפקיעו מדין בשר וטהורין חוץ מעור אדם שהעמידוהו על טומאתו מדברי סופרים לטמא בכזית כבשרו אע\"פ שעבדו כדי שלא ירגיל אדם לעבד עורות אדם וישתמש בהם ר' יוחנן בן נורי אומר שכל שמנה שרצים יש להם עורות חלוקין מבשרן ואין הלכה כדבריו:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה כסתם משנה הלכה היא חוץ מעור הראש של עגל הרך ומעור בית הפרסות שאין אלו נידונין כבשר ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן:",
+ "חטוטרת של גמל הרכה שאמרנו הוא כל זמן שלא טענה משאוי ולא הגיע זמנה לכך הא אם טיענה והגיע זמנה לכך הרי אינה רכה ויצאה מכלל בשר הגיע זמנה לטעון ולא טיענה או שלא הגיע זמנה לטעון וטיענה הרי זה ספק:"
+ ],
+ [
+ "עור שתחת האליה הרי היא כבשר לענין פגול אבל שאר עורות אינן כבשר לענין זה וכבר ביארנוה בפרק אלו טרפות:",
+ "עשה בעורות אלו מעשה המבטלן מתורת בשר אע\"פ שלא עיבדן ושלא הילך בהן כדי עבודה טהורים כיצד אזן חמור שתלאה בקופתו טהורה וכן כל כיוצא בזה:",
+ "מי שצריך ליטול ידיו לתפלה ואין לו מים ראוי לו לחזר אחריהן עד פרסה ואם היה מהלך בדרך ימתין עד שילך לפניו פרסה אבל לאחריו אין צריך לחזור אפי' מיל הא פחות ממיל חוזר וכבר ביארנו ענין זה בברכות פרק שני ובקונדרס נטילת ידים שלנו הנקרא בית יד:",
+ "התבאר בסוגיא זו שאף לגבל ולתפלה צריך לחזור עד פרסה ופירשו ענין לתפלה אם היה מהלך בדרך והיו לפניו שני בתי מלון אחד שאין בו בית הכנסת ואחד שיש בו והיה זה שיש בו רחוק יותר מן האחר צריך לחזור ללון אפי' היה רחוק פרסה אבל יותר מפרסה אינו צריך וענין לגבל יש מפרשים שיש לו לטרוח ולילך ארבעה מילין להוליך עיסתו לגבל בקי לעשותה בטהרה ואל יעשה כאן בטומאה ויש מפרשים שאם נשכר לחברו ללוש עיסתו בטהרה וצריך לילך למקוה או לנהר להטביל כליו של בעל הבית עד פרסה יש לשכיר זה לטרוח ולילך מכאן ואילך אינו צריך אא\"כ נותן לו בעל הבית שכר הליכה ודברים אלו אע\"פ שגדולי הפוסקים והמחברים לא הביאום גדולי הדורות פסקוה במס' פסחים:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי באלו שאין עורותיהן כבשרן ומחוברין בבשר על איזה צד מטמאין ועל איזה צד אין מטמאין ואמר על זה המפשיט בהמה וחיה טמאה וטהורה דקה וגסה כדי לשטח כדי אחיזה ולחמת עד שיוציא את החזה המרגול כלו חבור לטומאה לטמא וליטמא עור שעל הצואר ר' יוחנן בן נורי אומר אינו חבור וחכמים אומרים חבור עד שיפשיט כלו אמר הר\"ם פי' אמרו בנבלתה ולא בעור יכול אפי' בשעת חבורן ת\"ל טמא וכפי העקר הזה נאמר בכאן שהמפשיט בהמה אם קרע העור מזנבה עד צוארה והתחיל להפשיט העור מעל הבשר שכן היו מפשיטין אצליהם כשהיו רוצים לעשות מן העור מצע לשבת עליו והוא הנקרא שטיח וקודם שיפשיט ממנו כדי אחיזה הוא חבור ואם הפשיט ממנו כדי אחיזה ושיעורו שני טפחים אינו חבור ואם נגע אדם בשני טפחים הללו או יותר ממה שנפשט אינו מטמא אם היתה הנפשטת נבלה ואם היתה שחוטה ונוגע אדם דרך משל העור הזה שיש בה כדי אחיזה אין הבשר מטמא וזהו ענין מה שאמרנו לטמא ולטמא כל מה שנגע בו חבור או אינו חבור והמלאכה השנית בהפשט הבהמה שקורע העור בין שני רגליה מרגל לרגל ואח\"כ חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהקפו וכן מפשיט מי שירצה לעשות חמת ול��יכך אמר שהוא עד שיוציא כל החזה והמלאכה השלישית בהפשטה והוא זר מאד שיוציא כל הכבש עד מקום רגלו בלבד וזהו הנקרא מרגיל מן רגל ומוציא העור כלו שלם אין בו חתך ולא קרע עד שאם תקשור מקומות הידים והרגלים מן העור ומקום הצואר ותפיח בו ינפח כלו וכן מפשיטין אצלנו הרוצים לעשות ממנו נאד להכניס בו מים ואמרו שזה חבור עד שלא ישאר בו עד כלום מהבשר ואע\"פ שהופשט העור מהבשר:",
+ "אמר המאירי המפשיט נבלת בהמה או חיה טהורה או טמאה דקה או גסה שהטמאה שמתה אף היא בתורת נבלה אם הוא מפשיטה לעשות מן העור שטיח למטה או לשלחן ונמצא שמפשיטו פשוט כדרך שהטבחים עושין שיעורם כדי אחיזה ר\"ל שעד שלא הופשט מן העור כדי אחיזה והוא שני טפחים הנוגע אף באותו שהופשט טמא כאלו נגע בבשר שהכל נחשב עדיין כמחובר אבל משהופשט כדי אחיזה הנוגע באותו שהופשט טהור אע\"פ שטומאה זו מן התורה ר\"ל טומאת נבלה ואין צריך לומר בטומאת סופרים כגון טרפה במוקדשין הפשיטה כדי לעשות מן העור חמת כאלו שמפשיטין בשלימות עגולו דרך הפוך ומתחילין מצד הראש והופכין כלפי זנב הרי העור כדבוק לבשר והנוגע אף במה שהופשט טמא עד שיפשיט את כל החזה שהוא קשה להפשיט ולא נקרא הפשט לענין עד שיופשט החזה המרגיל וכו' והוא המפשיט לצורך חמת גם כן אלא שמתחיל מצד הרגלים והופך כלפי הראש הרי כלו חבור עד שיופשט כלו ואפי' עד הצואר חבור אע\"פ שהוא מופשט בנקל ור' יוחנן בן נורי חולק בזו ואין הלכה כדבריו לטמא וליטמא כלומר כשם שאמרנו בעור שהוא מטמא כך הוא חבור להטמא ר\"ל שאם היתה שחוטה ונגעה טומאה בעורו הרי הוא חבור לטמא את הבשר על הצדדין שביארנו:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:",
+ "טלית שהיא טמאה במדרס הזב והטבילה וקודם שיעריב שמשה הוא צריך לטהרות על כל פנים ורוצה לטהרה בקריעה כדין כלי הנשבר והתחיל לקרעה מכיון שקרע רובה הרי היא כמי שנקרעה כלה וטהורה ואין גוזרין שמא יאמרו טבילה בת יומה עולה ר\"ל בלא הערב השמש ומפני שרואין אותו משתמש בה קודם הערב שמש והם אין יודעין בקריעתו אלא כיון שנקרעה טהרה ואפי' נשתייר באותו מיעוט כדי מעפורת ר\"ל סודר ולא נשתייר בה שום טומאה ויראה לי שאין זה דומה לחתיכת שלש אצבעות על שלש אצבעות הבאה מבגד גדול שאע\"פ שנפקעה מטומאת מדרס נשאר בה טומאת מגע מדרס כמו שביארנו בפרק בהמה המקשה שהדברים אמורים שם בבגד שאין כאן אבדת השם אבל בזו כבר נפקע בקריעה זו שם טלית מעליה במה דברים אמורים בשהטבילה כמו שביארנו שיש לנו לומר מכיון שלא חס על קלקול שמחמת טבילתה ודאי על טהרה הוא מחזר ואינו חס שלא לקרעה ברובה אבל לא הטבילה ורוצה לטהרה בקריעה לא טהרה אלא בקריעת כלה שמא יחוס ולא יקרע ברובה:"
+ ],
+ [
+ "עולת העוף צריך לחתוך בה שני הסימנים לגמרי בלא שום שיור וכבר ביארנו ענינה בפרק ראשון:",
+ "הטרפה שחיטתה מטהרתה מידי נבלה ומ\"מ מטמאה היא בקדשים וכבר ביארנו ענין זה בפרקים הקודמים:",
+ "המפשיט עור של שרצים הרי העור אף אותו שהופשט כמחובר לבשר והנוגע בו טמא עד שיפשיט את כלו ואפי' עור הצואר חבור אע\"פ שהוא נח להפשט:",
+ "כבר ביארנו ששיעור הבגד להטמא במגע טמאות שלש אצבעות על שלש אצבעות ושיעורו למדרס שלשה טפחים על שלשה טפחים השק שיעורו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים העור שיעורו למדרס חמשה טפחים על חמשה טפחים:",
+ "עור שנטמא מדרס והתחיל לקצעו לרצועות הרי הוא בטומאתו עד שלא ישתייר שם חתיכה של חמשה טפחים ואין זה דומה לטלית כמו שביארנו שהרי בכאן מ\"מ שם עור עליו שהעור חזק הוא על ידי מקצת הנשאר וכשחוזר ותופרו הרי הוא כבתחלה ולא בטל שמו ממנו הא אם מיעטו מחמשה טהור אע\"פ שלא נקרע אלא באחד מראשיו ולא סוף דבר כדבעי ליה למושב זב ר\"ל מושב של סמיכה שבפחות מחמשה טפחים אינו ראוי אלא אף כשרוצהו לדבר אחר:",
+ "תנור האמור לענין טהרות תחלתו עשוי בפני עצמו כקדרה והוא של חרס ומיטלטל וכשבא לקבעו מעמידו בארץ ומדביק טיט סביבו ומעבהו באותו הטיט וכשנטמא אין בו טהרה אלא נתיצה לא רצה לכתתו כיצד מטהרין אותו אם חלקו לשנים הרי חלק אחד אחד גדול ונטהר הקטן אבל הגדול נשאר בטומאתו שכל שנשתייר רובו אפי' בתנור קטן אין זה נתיצה ואם כיון לחלקו לשנים בשוה שניהם טמאים שאי אפשר לצמצם ושמא יש כאן רובו כמו שביארנו בפרק שני הא כיצד הוא עושה מחלקו לשלשה חלקים וגורר אותו הטיט המודבק על החרסים והוא הנקרא בלשון תלמוד טפלה עד שנמצא שאין הטיט מחבר את החלקים ואפי' נשאר בחלק זה שיעור ארבעה טפחים טהור ויש חולקין בזו והרוצה שלא יבא תנורו לידי טומאה עושהו שלשה חלקים ואינו עושה לו טפלה אלא כיצד מחברו עושה לו טפלה רחוק ממנו מעט ונותן חול או צרורות בין החלקים ובין הטפילה ואינו מקבל טומאה לעולם:"
+ ],
+ [
+ "מה שביארנו שאפי' נשאר מחלקים אלו שיעור ארבעה טפחים טהור דוקא בשחלקו מצד גבהו שאי אפשר להעמיד החתיכות יפה אבל חלקו מצד רחבו אם היה תנור זה גדול עד שנשאר בכל אחד מחלקיו כשכתתו לשלשה לטהרו ארבעה טפחים טמא אע\"פ שלא נשתייר אלא מיעוטו שלם הואיל ויש בשיריו ארבעה טמא הא תנור קטן שאין בשיריו ארבעה ר\"ל שלא נשתייר אלא מיעוטו שלם טהור:",
+ "אין כלי חרס מקבל טומאה עד שתגמר מלאכתו התנור מאימתי גמר מלאכתו משיסיקנו הסקה הראויה לאפות בה סופגנין:",
+ "תנור שהתחיל לבנותו ורוצה לעשותו גדול משבנה בו ארבעה טפחים והסיקו מקבל טומאה ואם היה קטן משיתחיל בו טפח ויסיקנו:",
+ "המשנה הרביעית והכונה בה בביאור ענין החלק השלישי ג\"כ ואמר על זה עור שעליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדה טמא היו עליו שני חצאי זיתים מטמאין במשא ולא במגע דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר לא במגע ולא במשא ומודה ר' עקיבא בשני חצאי זיתים שהן תחובים בקיסם והסיטן שהיא טמא מפני מה ר' עקיבא מטהר בעור מפני שהעור מבטלן אמר הר\"ם פי' סיב הוא חוט דק שנפסק מן העור הסמוך לבשר ההוא בשערה שכנגדו שערו שבשטח העור כנגד הבשר וקיסם הוא עץ דק כמו פלך כוש או כרכר ופי' תחובים מנוקבים שמנקבין אותו באותו העץ הדק ומכניסו בהן והלכה כר' עקיבא וחכמים:",
+ "אמר המאירי עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא כמו שביארנו למעלה היו עליו שני חצאי זיתים מטמאין במשא ולא במגע ר' עקיבא אומר לא במגע ולא במשא והלכה כר' עקיבא וכבר ביארנוה למעלה ומודה ר' עקיבא בשני חצאי זיתים שתחבן אדם בקיסם והסיטן ר\"ל שנשאם שהנושא טמא שהרי נשא כזית ולא אמרו שהן בטלות אלא בעור מפני שהעור מבטלן כמו שביארנו במשנה ומ\"מ הנוגע טהור שאין חבור אדם חבור ויש חולקין בזו וכן הלכה אלא שיש בזה תנאי כמו שיתבאר בגמ':",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא וכד��רי ר' עקיבא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "כזית מן המת שהוא מטמא באהל שנחלק לשנים והכניס שני החצאין לתוך הבית האהל מצרפן ומטמאה באהל וכן כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית יש מי שמפרש דבר זה דוקא בשהכניסן כאחת ויראה אף בשהכניסן בזה אחר זה:",
+ "קולית סתומה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא וכבר ביארנוה למעלה שני חצאין אלו שתחבן בקיסם שאמרנו עליהם במשנה שהנושאן טמא דוקא בשהיה חוט אחד של בשר מתפשט ויוצא ומחבר בין שתיהן אבל אם היו מפורדות מכל וכל אפי' נשאם כל היום טהור:",
+ "המשנה החמשית והכונה בה בביאור החלק הרביעי בטומאת העצמות ואמר על זה קולית המת וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין נקובים בין סתומים טמא קולית הנבלה וקולית השרץ הנוגע בהן סתומים טהורים נקובין כל שהוא מטמאין במגע ומנין שאף במשא ת\"ל הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא אמר הר\"מ פי' קולית הוא כל עצם שיש בו מוח והוא סתום בשתי קצותיו ומה שאמר מוקדשין ר\"ל מן המוקדשין שהוא מטמא כמו שיתבאר ומה שאמר מנין אף במשא הוא מדבר על קולית השרץ אבל השרץ אין בו טומאת משא כמו שיתבאר בתחלת כלים ביצת שרץ המרוקמת טהורה ניקבה כל שהוא מטמאה במגע פי' ענין מרוקמת שיש בו שרטוטי תואר בעל חי ואיבריו כבר בתוך הביצה כמו שנ' אשר עשיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ:",
+ "אמר המאירי קולית המת הנוגע בה בין סתומה בין נקובה טמא שהרי עצמות המת מטמאין במגע ויש בו צדדין שמטמא באהל מצד המוח שבתוכו כמו שיתבאר בגמ':"
+ ],
+ [
+ "קולית המוקדשין וכו' טומאה זו מדברי סופרים בפגול ונותר שיטמאו את הידים ופי' בכאן על גזרה זו שהיא אף בעצמות:",
+ "נבלה ושרץ אין עצמותיהן מטמאין והילכך קולית סתומה שלהן מגעה טהור ואם היתה נקובה כל שהו מטמאה בין במגע בין במשא מצד המוח שבתוכן:",
+ "ביצת השרץ המרוקמת אע\"פ שהשרץ נראה מתוכה טהורה ניקבה כל שהו הנוגע בה טמא ופירשו בגמ' אפי' כחוט השערה הואיל ואפשר לו לבא לידי מגע בחתיכת שער שהוא שומר ויכול להביא את הטומאה וגדולי המפרשים כתבו שאינו מביא טומאה אבל מ\"מ מפרשים בזו הואיל ומ\"מ יכול ליגע בה באיזה צד ואין השרץ מטמא במשא כלל:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שיש בקצת דברים שבה תנאים כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' להשלמת ענין זה אלו הן:",
+ "קולית זו של שרץ ושל נבלה שאמרנו עליהם שאין מטמאין במגע פי' הדבר אפי' היו מלאים מוח ומ\"מ דוקא מוח המתקשקש שאינו מעלה ארוכה אבל אם היה עומד במקומו ויש בו כדי להעלות ארוכה בחי מבחוץ הנוגע בה טמא ככל האיברים שיש בהם לעלות ארוכה:",
+ "קולית המת שלא כתבנו עליה אלא טומאת מגע אם היה בה כזית מוח מטמא באהל שהטומאה בוקעת ועולה שלש טמאות יש במת כמו שביארנו בכמה מקומות מגע ומשא ואהל כל שהוא משם אחד מצטרף משני שמות אין מצטרף כיצד נגע בשני חצאי זיתים או נשאן בבת אחת או שהאהיל בחצי זית וחצי זית מאהיל עליו טמא נגע בחצי זית ונשא חצי זית טהור וכן כל כיוצא בזה:"
+ ],
+ [
+ "טומאה רצוצה יש מי שאומר שטומאתה מגע ומצטרפת עם המגע ויש לפקפק בהם מלא תרוד רקב המת מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע מפני שאי אפשר ליגע בכלו שאינו גוף אחד ויתבאר במקום אחר שאפי' גבלו במים אינו חבור:",
+ "טומאת אהל הוא כיון שיאהיל האדם על המת הן בגופו הן בידו הן שיש טפח או יותר בין ידו לטומאה הן שאין טפח בין ידו לטומאה הן שהאהיל המת עליו הן שלא האהילו זה על זה אלא שנתאהלו האדם והמת תחת אהל אחד וזהו נקרא אהל המשכה שאין הוא מאהיל על הטומאה ולא הטומאה עליו אלא שדבר אחר ממשיך את הטומאה עליו:",
+ "חבלים שהמטה מסורגת בהן וסריגים שבחלונות העשויים כמין סבכה שפירסן בחלון (שבית) [שבין] בית לעליה והמת בבית הרי אלו חוצצין ואין טומאה נכנסת לעליה וכן בחלון שבין בית לבית ואע\"פ שיש אויר בין קליעה לקליעה ובלבד שלא יהא שם אויר בפותח טפח אפי' פירסן על המת באויר שאינן במקום שיהא מעשה שלהן תקרה ואף המכניס ידו כנגד אוירן טהור:",
+ "פירסן באויר על המת בתוך טפח של מת טמא ואע\"פ שאין זה כמת בכסותו שהרי אינו מבטלן לשם בדעתו מ\"מ טומאה טמונה בוקעת ועולה כמו שהתבאר:",
+ "תיבת המגדל והיא תיבה גדולה העשויה לנחת ובגודל המפקיעה מטומאה כמו שיתבאר במקומו והיתה בתוך הבית וסתומה מששת צדדיה ואין בה אלא פתח קטן מטפח טומאה בתוכה הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכה טהור שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס העמידה בפתח ופתחה לחוץ טומאה בתוכה הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכה טהור וגדולי המפרשים כתבו בזו מה שבתוכה טמא שדרך טומאה לצאת דרך הפתח ואין דופן התיבה מפסיק בפניה שהרי כלים שתחת המשקוף טמאים ואין הדלת מפסיק כמו שביארנו במסכת יום טוב וגדולי הרבנים פירשוה בתיבה קטנה והוא תמה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שטומאה בלועה בבעל חיים הרי בעל חיים מציל ומונעה שלא לצאת ואם מתו אין מצילין כיצד כלב שאכל כזית המת ולא נתעכל ונכנס לבית הבית טהור מת הכלב ובשר המת בתוך מעיו הבית וכל מה שבו טמא כמה תשהא הטומאה במעיהן שלא תידון כמעכלת ותהא מטמאה כשימותו בכלב שלשה ימים מעת לעת בשאר בעלי חיים יום אחד:",
+ "כלב שאכל בשר המת ומת בתוך שלשה ימים והרי הוא מוטל על האסקופה והאיסקופה רחבה היא עד שיש ממנה חוץ מכנגד המשקוף העליון ולפנים הימנו וכל שצואר הכלב במקום מן האסקופה שהוא מכנגד המשקוף ולפנים רואין אם יש בחלל הצואר טפח וכל שהוא כן אהל הצואר ממשיך את הטומאה לפנים אע\"פ שהטומאה מחוץ למשקוף והבית טמא ואם מכנגד המשקוף ולחוץ הבית טהור ויש מפרשים משנה זו בדרך אחרת ופוסקים בה בדרך אחרת:"
+ ],
+ [
+ "יש טמאות במת שמטמאות בכל שלש מיני טמאות שבו ויש מהן שאין מטמאות אלא בשתים מהן כיצד מלא תרוד רקב מטמא במשא ובאהל אבל לא במגע עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל גולל ודופק מטמא במגע ואהל אבל לא במשא ויש בדין עצם כשעורה לטמא במגע ובמשא אבל לא באהל הרבה שלא נזכרו כאן והם אבר מן החי שחסר בשרו או עצמו ואבר מן המת שחסר בשרו או עצמו והשדרה שחסרה ואין בה רובע עצמות והגולגולת שחסרה ואין בה רובע עצמות ומדברי סופרים בדין זה ארץ העמים ובית הפרס:",
+ "כבר ביארנו על קולית נבלה שניקבה שמטמאה במגע ובמשא חישב עליה לנקבה ועדיין לא נקבה הרי זה ספק אם מחסר נקבה כמחוסר מעשה אם לאו והנוגע בה ספק טמא ויש מי שאומר שהוא טמא לגמרי:",
+ "חלב בהמה טהורה שמתה אינו מטמא משום נבלה שנאמר וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה מי שאיסורו משום נבלה וטרפה וכו' כוליא המכוסית בחלב שלה הנוגע בחלב טמא כאלו נג�� בכוליא עצמה שהרי כמה חוטין של בשר נמשכין עם החלב והרי היא כקולית שניקבה וכל שניקבה הנוגע טמא ואע\"פ שלא נגע בבשר או במוח הואיל ואפשר לו ליגע הא למה זה דומה לבהמה שבתוך עורה שהיא מטמאה בנגיעת העור שהרי יש בה כמה נקבים האזנים והפה וכיוצא בהם:",
+ "המשנה הששית והכונה בה להשלים ביאור חלק רביעי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה הנוגע בבשר טמא באדמה טהור ר' יהודה אומר אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא אמר הר\"מ פי' הויית העכבר בלבד מן האדמה עד שנמצא קצתו בשר וקצתו עפר וטיט והוא מתנועע כלו וזה ענין מפורסם מאד אין מספר לרוב המגידים לנו שראו זה אע\"פ שמציאות בעלי חיים בזה דבר מתמיה לא נודע בו טענה בשום פנים:",
+ "אמר המאירי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה והוא שיש מין עכבר שאינו פרה ורבה אלא שנוצר מן האדמה ואם עדין לא נברא כלו וצדו אחד בשר וצדו [האחר] אדמה נגע בבשר טמא באדמה טהור ר' יהודה אומר אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא והלכה כסתם משנה ומ\"מ אם השריץ על פני כלו ר\"ל שחציו מצד ארכו נעשה שרץ הואיל וכל האיברים בכלל שירוץ אף הנוגע באדמה טמא:",
+ "זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:",
+ "טומאת השרץ אינה אלא בשמנה שרצים האמורים בתורה ולאחר מיתתם והם חולד ועכבר וצב ואנקה וכח ולטאה וחומט ותנשמת אבל שאר שקצים ורמשים שמתו אפי' מאותן שבארץ כגון צפרדע ונחש ועקרב ודומיהם או של ים אפי' נקרא בשם אחד מאלו כגון עכבר הים טהורים מכלום ואפי' כאוכלין טמאים אינם אחד משמנה אלו שהורד ביד ונגע בו לשם טמא שנאמר השורץ בכל מקום שהוא:"
+ ],
+ [
+ "שנים עשר מיני ספקות טהרו חכמים בטומאה וכלן מתבארות במקומן ואחת מהן ספק טומאה צפה על פני המים שהיא טהורה אף ברשות היחיד ולא נאמר דבר זה אלא בשרץ כיצד שרץ שהיה צף על פני המים הן שהמים בכלי הן שהן במקוה וירד לשם אדם לטבול או לקרר ספק נגע בשרץ ספק לא נגע הרי זה טהור עד שיודע בודאי שנגע:",
+ "שמונה שרצים האמורים בתורה הם מינים ותחתיהם פרטים משתנים זה מזה ערוד שבשרצים והוא הנקרא חברבר הרי הוא ממין הצב וכן בן הנפלים וסלמנדרא וכן בהרבה מהן אלא שאין אנו בקיאין בהן:",
+ "המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק החמשי ואמר על זה האבר והבשר המדולדלים בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דברי ר' מאיר ר' שמעון אומר לא הוכשרו בדמיה מתה הבהמה הבשר צריך הכשר והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן הנבלה דברי ר' מאיר ור' שמעון מטהר אמר הר\"מ פי' מדולדלין תלויין כאלו אינם מן הבהמה וזה על מנת שהיו בענין שאי אפשר שידבקו ולא שירפאו בשום פנים וכבר זכרנו פעמים שהאוכלין אין מתטמאין אלא אחר הכשר וכבר זכרנו בפרק השני מהמסכתא הזאת שאם נשחטה הבהמה ויצא ממנה דם הוכשרה באותו הדם וכבר נתבאר בששי מעדויות שאבר מן החי טמא ובשר הפורש מן החי אינו מטמא ובשר הפורש מאבר הנבלה מטמא בכזית וזהו ההפרש שבין אבר מן החי ואבר מן הנבלה ולפיכך אמר כשתמות בהמה והיה הבשר מדולדל בכדי שאי אפשר שידבק צריך הכשר ואז יטמא טומאת אוכלין והוא בשר מן החי שאינו מטמא משום נבלה ומה שאמר ר' שמעון מטהר ר\"ל הבשר הזה המדולדל אם כשתמות הבהמה שעליה אמר ר' מאיר אם הוכשר יטמא אמר ר' שמעון שאינו נטמא כל עיקר שנ' מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוי אוכל ושאין אתה יכול להאכילו לאחרים לפי שהוא דבוק בבהמה לא הוי אוכל והלכה כר' מאיר בכלהו:",
+ "אמר המאירי האבר והבשר המדולדלין בבהמה עד שאינו יכול עוד לחיות ולהתדבק בגוף הבהמה אלא שמ\"מ הוא מעורה עמו ולא נפסק מכל וכל הרי אותו אבר אינו מכלל הבהמה ומ\"מ בחיי הבהמה אינו מטמא אלא הרי הוא כאוכל טהור וצריכה הכשר לטמא ומיטמא בהכשר ואע\"פ שאין ראוי לאכילה כמו שיתבאר בגמרא:"
+ ],
+ [
+ "נשחטה הבהמה הוכשר אותו אבר בדמי השחיטה ואע\"פ שלא נגעו הדמים באבר מפני שהבהמה נחשבת כיד לאבר ויש מפרשים אף בשחיטה לבד ולא יראה כן ונטהר אותו אבר מידי נבלה על ידי שחיטת הבהמה ור' שמעון אומר לא הוכשר ואין הלכה כדבריו:",
+ "מתה הבהמה אם היה זה המדולדל בשר הרי הוא בשר מן החי ומטמא משום אבר מן החי ולא משום אבר הנבלה ומה הפרש בין אבר מן החי לאבר מן הנבלה שאבר מן החי בשר הפורש ממנו טהור ואבר מן הנבלה בשר הפורש ממנו מטמא בכזית:",
+ "זהו ביאור משנה זו וכן הלכה וכבר ביארנו הענין בפרק בהמה המקשה מטעם אין שחיטה עושה ניפול כמו ביארתי שם:",
+ "כבר ביארנו בדלדול זה שהוא בכדי שאין יכול לחזור ולחיות אלא שמעורה עמו אפי' כחוט השערה הא אם יכול יחזור ולחיות הרי הוא כשאר איברי הבהמה לכל דבר:",
+ "תאנים שצמקו או שיבשו באביהן הרי הן כמחוברין והתולש מהן בשבת חייב אא\"כ יבשו עוקציהן וכן כל אילן שיבשו פירותיו ומ\"מ לענין טומאת אוכלין הרי הן כתלושין ומקבלין טומאה על ידי הכשר שהן כתלושין והרי הם אוכל ואצ\"ל אם נתיבשו עוקציהן:",
+ "ירקות שיבשו באביהן כגון כרוב ודלעת הואיל ויבשו אינן אוכל כלל ואין מיטמאין טומאת אוכלין וכל שכן אם לקטן ונתיבשו לקטן על דעת ליבשן הואיל ומ\"מ אינו יבשות עדין הרי הן מיטמאות טומאת אוכלין עד שיבשו:",
+ "אילן שנפשח ר\"ל שנתלש ענף ממנו וכן פירות אע\"פ שהן לחין הרי הן כחלושין ומיטמאין ולמטה יתבאר שאם ענף זה מעורה עדין עם האילן בכדי שאין יכול לחזור ולחיות כל אוכלין שבו מיטמאין טומאת אוכלין אבל הדבר ספק אם יהא שאר האילן כמו יד לזה היחור להביא טומאה לפירות שבייחור אם לאו ואע\"פ שאין המחובר מקבל טומאה:",
+ "אוכל שנפרס ומעורה ונגע טמא באחד מהם אם כשאוחז בזה שנגע בו ומגביהו השני עולה עמו אלא שהוא מתפרק אינו מצטרף עמו ואם יש בהם כשיעור אינו מיטמא מחמת מגעו של טמא אלא באוכל ראשון:"
+ ],
+ [
+ "יש אוכלין שאין קרויים אוכל כל כך ואפי' הוכשרו אין מקבלין טומאה אלא אם כן חישב עליהן לאכול או להאכיל ושיוכשרו אחר מחשבה זו וכל שהוא ממין זה אנו אומרין עליו שהם צריכים מחשבה והכשר מעתה יש אוכלין צריכין מחשבה והכשר ויש שאין צריכין לא מחשבה ולא הכשר ויש שאין צריכין אלא אחד מהם או מחשבה או הכשר כיצד בשר הפורש מן החי הן מאדם הן מבהמה הן מן העוף ונבלת עוף טמא וחלב שחוטה בכפרים שאין שם רוב עם ואין רגילים לאכול החלב צריכים מחשבה והכשר אחריה ואע\"פ שהוכשר בשחיטה וכן עולשין שזרען או לקטן והדיחו לבהמה ונמלך עליהן אחרי כן לאדם אין מקבלין טומאה עד שיחשוב עליהן לאדם ושיוכשרו אחר מחשבה זו שאין אוכלין המיוחדין לבהמה מקבלין טומאה הרי שצריכין מחשבה והכשר:",
+ "נבלת בהמה טהורה בכל מקום ונבלת עוף טהור בכרכים וכן חלב בהמה בכרכים אין צריכין מחשבה שהרי מיוחדים הם למאכל ואין צריכין הכשר שסופן לטמא טומאה חמורה ר\"ל אדם וכלים וכל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר הרי שאין צריכין לא מחשבה ולא הכשר:",
+ "נבלת בהמה טמאה בכל מקום ונבלת עוף טהור בכרכים צריכין מחשבה ואין צריכין הכשר ודוקא שחשב על פחות מכזית שהרי כזית אב הטומאה הוא הרי שצריך מחשבה ולא הכשר אוכלין המיוחדין לאדם בכל מקום כגון דגים טהורים בכל מקום או טמאים בכפרים צריכין הכשר ולא מחשבה וקצת דברים אלו יתבארו במקומות אחרים:",
+ "דם השחיטה על איזה צד מכשיר ועל איזה צד אינו מכשיר וספק שלנו בנתקנח הדם כבר ביארנוה בפרק שני:",
+ "בהמה בחייה אינה מקבלת טומאה ואבר המדולדל בה אם הוכשר מקבל טומאה כמו שביארנו הוכשר האבר ונגעה טומאה בבהמה הדבר ספק אם שמא נאמר אע\"פ שאין הבהמה מקבלת טומאה מ\"מ נעשית היא יד לאבר להביא עליו טומאה שנגעה בה ותולין עליה:",
+ "אוכל המחובר לקרקע אינו מקבל לא טומאה ולא הכשר קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב הואיל ואין כאן יניקת הארץ הרי הוא כתלוש ומקבל הכשר וטומאה הגדילה ויצאה לחוץ ונוטה על הארץ הואיל ויונק מן הארץ דרך אויר הרי היא כמחובר ואף מה שבתוך העציץ טהור ואין צריך לומר בעציץ נקוב:",
+ "איסורי הנאה אע\"פ שאין לאדם לאכלם מ\"מ הואיל וראויים הם לאכילה מיטמאין טומאת אוכלין מעתה המשתחווה לחצי דלעת שנאסרה בהנאה הרי אותו החצי מיטמא בחצי האחר:"
+ ],
+ [
+ "כבר ידעת על אבן המנוגעת שהיא מטמאה באהל אבן שבזוית שבינו ובין חברו בזמן שהוא חולץ חולץ את כלה וכשהוא נותץ חולק את האבן ונותן את שלו ומניח של חברו שנאמר ונתץ את הבית ולא שני בתים ויש בדבר ספק אם חלק אחד נעשה בית יד לחברו להביא טומאה לבית חברו אם לאו יש מי שאומר שלא נסתפק הדבר אלא בשל שני שותפין אבל אם היה הכל לאחד טמא ועל כגון זה הם מפרשים מה שאמרו בפרק מצות חליצה בית מוחלט מטמא מאחוריו ולא יראה כן שאף טומאת אחוריו יש לומר בה שאינה דומה לזוית אחרת:",
+ "טרפה שנשחטה אע\"פ שאסורה באכילה שחיטתה מטהרתה מידי נבלה כמו שהתבאר:",
+ "אבר מן החי הפורש מן הבהמה טמא כנבלה אבל בשר מן החי אפי' פירש מן הטומאה טהור איזהו אבר המטמא כל שהוא אבר כבריתו בשר גידים ועצמות אבל הכוליא והלשון והשפה וכיוצא באלו אע\"פ שהם איברים ידועים ואין עושין חליפין הואיל ואין בהם עצם הרי הם כבשר רכבה הנמכרת עם הראש הואיל ואין בה בשר יראה שאין מטמאה משום אבר מן החי בשר מן החי הפורש מן השרץ טהור אבר הפורש טמא ומטמא אף בפחות מכעדשה שהאיברים אין להם שיעור לא באדם ולא בנבלות ולא בשרצים איזהו אגר המטמא כשהוא כבריתו בשר גידים ועצמות:",
+ "הכוליא והכבד והלשון הרי הן בשר כמו שביארנו בשר מן החי הפורש מן האדם טהור אבר הפורש ממנו טמא במה דברים אמורים כשהוא כברייתו בשר גידים ועצמות אבל הכוליא והלשון וכיוצא בהם הרי הן כבשר:",
+ "חסר מעצמו של אבר כל שהוא טהור חסר מבשרו אם נשאר עליו בכדי שבחי מעלה ארוכה ומתרפא טמא ואם לאו טהור וכן בכלם:",
+ "עוף בין טהור בין טמא אבר מן החי הפורש ממנו טהור:",
+ "החותך בשר מאבר מן החי של בהמה ואחר שחתכה חישב עליה לאכילה צריכה הכשר ליטמא אבל אם חישב לאכילה קודם שיחתכנה ואחר כך חתכה אינה צריכה הכשר מפני שמטמא טומאה חמורה וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר ומקבל טומאה מאביו בשעת החתך ואין זה מגע בית הסתרים כמו שביארנו בפרק בהמה המקשה:"
+ ],
+ [
+ "כיפת שאור שיבשה וייחדה לישיבה בטלה מתורת אוכל והרי נקראת מושב לענין מדרס שאין כאן עמוד ונעשה מלאכתנו שמא תאמר אם כן מצינו אוכלין שסופן לטמא טומאה חמורה והיאך הם צריכים הכשר אין זה כלום שבשעה ששמש לטומאה חמורה לא שמש מתורת אוכל אלא מתורת מעשה עץ ר\"ל שנשתנה מכמות שהיה לא מחמת יבשותו אלא מחמת נולד שבו ופנים חדשות הן לא נאמר על שסופו לטמא [טומאה] חמורה שאין צריך הכשר אלא במה שבכל שעה הוא אוכל ולענין חמץ אם טח בפניה בטיט בטלה ומותר לקיימה:",
+ "תקרובת ע\"ז מטמאה כנבילה במגע ומשא ומ\"מ אינה מטמאה באהל וכבר ביארנוה:",
+ "בפרק ראשון אוכלים המחוברים לכלים בטלו מתורת אוכל ואם נטמא הכלי הרי הן מטמאין טומאת הכלי בעצמו:",
+ "חלב נבלה של בהמה טהורה צריך הכשר ואין צריך מחשבה לא בכרכים ולא בכפרים:",
+ "בית שסככו בזרעים כגון המסכך ביתו בשבלים ובהם הזרעים כיון שסכך בהם בטלו הזרעים ונעשו אהל ואם פרחה צרעת בבית נטמאו עמו אע\"פ שביארנו באוכלין שסופן ליטמא טומאה חמורה כבר ביארנו שמחמת שם אחר יורדת הטומאה בהם ופנים חדשות באו:"
+ ],
+ [
+ "המשנה השמינית ואינה מכונת הפרק אלא שנתגלגלה על ידי מה שהוזכר במשנה שלפניה האבר והבשר המדולדלין באדם טהורים מת האדם הבשר טהור והאבר טמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת דברי ר' מאיר ור' שמעון מטהר אמר הר\"ם פי' נתבאר בששי מעדיות שאבר מן החי כזית בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טהור ואמנם מטמא כלו ושאבר מן הנבלה כזית בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טמא ור' שמעון אומר שבשר הפורש מאבר מן המת גם כן טהור וכן עצם כשעורה הפורש ממנו טהור ואין הלכה כר' שמעון:",
+ "אמר המאירי עקר ענינה הוא שכבר ידעת שאבר מן החי של אדם מטמא באהל כאבר מן המת וכמת עצמו ולמדנו במשנה זו על האבר או הבשר המדולדלים באדם ומעורים במקצת אע\"פ שאין יכולים לחזור ולהתרפא טהורים שאין טומאה אלא במה שהוא משולל מן החיות לגמרי:",
+ "מת האדם אם היה מדולדל זה בשר טהור לגמרי שמיתה עושה ניפול כמו שביארנו והרי היא כבשר מן החי ואם היה דלדול זה אבר מטמא משום אבר מן החי ולא משום אבר מן המת דברי ר' מאיר וכן הלכה ובגמ' יתבאר מה בין אבר מן המת לאבר מן החי והוא שאבר מן החי בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו הרי הן כמי שפרשו ממת שלם ומטמאין בשיעור הנתון להם כזית וכשעורה וכבר ביארנו באבר עצמו כשהוא שלם שמטמא בכל שהוא וכשם שאבר מן החי צריך שיהא כברייתו:",
+ "כמו שביארנו כך אבר מן המת אינו מטמא אלא בדרך זה ימים הכתובים במגלת תענית כבר ביארנו במקומם שכלם בטלו ולא נשאר ענינם אלא בחנכה ופורים כמו שהתבאר במקומו:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:"
+ ],
+ [
+ "פרק תשיעי (עשירי) בע\"ה:",
+ "הזרוע והלחיים וכו' כונת הפרק לבאר בשלמות ענין מתנות כהנה הניתנות לכהן אחר שחיטה והם הזרוע והלחיים והקיבה ויתגלגל בתוכו ענין שאר מתנות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר במתנות אלו על איזה צד אדם חייב בהן ר\"ל באיזה מקום ובאיזה זמן ובאיזה מין של בהמה והשני לבאר מי הוא החייב בהן ומהו בבשר בהמה קודם שניתנו ומי ראוי ליטלו והנוטלן על איזה צד מתנהג בהן השלישי לבאר בו שיעור מתנות אלו הרביעי על ידי גלגול בביאור שאר מתנות כהנה:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תכוין להתחיל בביאור עניני החלק הראשון ואמר על זה הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין שהיה בדין ומה אם חולין שאין חייבין בחזה ושוק חייבין במתנות קדשים שחייבין בחזה ושוק אינו דין שחייבין במתנות תלמוד לומר ואתן אותם לאהרן ולבניו לחק עולם אין לך אלא מה שאמור בענין אמר הר\"מ פי' הראיה מן אותם שהוא מיעוט לאלו שמקיש לענינים אחרים ר\"ל חזה ושוק:",
+ "אמר המאירי הזרוע והלחיים וכו' פי' כבר ידעת מה שאמרה תורה וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה הא למדת שמצות עשה מן התורה על השוחט בהמה ליתן לכהן מתנות אלו על הדרך שאדם חייב ליתן תרומה ומעשרות מתבואה שלו ובאה משנה זו להודיע שמצוה זו נוהגת אף בחוצה לארץ ואף שלא בפני הבית ר\"ל שלא בקיום הבית ובחולין אבל לא במוקדשין שהרי נאמר בחזה ושוק ואתן אותם וגו' אותם ולא מתנות אחרות ופירשו בגמ' שכשם שאין מתנות אלו נוהגות בקדשים כך אין חזה ושוק נוהגות בחולין שהרי כל עצמם לתנופה הם צריכים ואין תנופה אלא בעזרה שנ' לפני י\"י ואין חלין נכנסין לעזרה:",
+ "זהו ביאור המשנה ולענין פסק שלה נחלקו בה המפרשים לשלש כתות והוא שגדולי הפוסקים והמחברים פסקו כמשנה זו ונמצא שהמתנות אדם חייב ליתנם בזמן הזה בכל מקום וסתם משנה זו מוכחת כדבריהם ומ\"מ גדולי הרבנים פוסקים שאין נוהגות בחוצה לארץ כלל ומביאים ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק ראשית הגז שר' אלעאי היה אומר על המתנות ועל ראשית הגז שאינם נוהגים אלא בארץ ומשום דיליף נתינה נתינה מתרומה מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף מתנות וראשית הגז בארץ אין בחוצה לארץ לא ואמרו על זה האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי כר' אלעאי בראשית הגז וכר' יהודה בן בתירא בדברי תורה וכר' יאשיה בכלאים כמו שביארנו שלשתם במסכת ברכות פרק מי שמתו ופירשו הם כר' אלעאי בראשית הגז והוא הדין למתנות שהרי שתיהן הוקשו לתרומה שאינה נוהגת אלא בארץ ומ\"מ קשה לדבריהם שאם כן היה לו לומר נהוג עלמא כתלתא סבי כר' אלעאי במתנות ובראשית הגז ועוד שהרי אמרו במתנות אלו על חכמים שבבבל שהיו קונסין וממשכנין עליהם ומתוך כך הכריעו חכמי האחרונים לדעת שלישית שבבבל ובשאר מקומות הסמוכין לארץ ישראל נוהגות שהרי אף בתרומה ומעשרות תקנו כן ומ\"מ בראשית הגז אף באותן המקומות לא נהגו שהרי חכמי בבל העידו שהם נוהגים בו שלא ליתנו ועל שיטות אלו השניות נראה שסמכו בדורות הללו שאין נותנין מהם כלום:",
+ "זהו פסק של משנה זו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:",
+ "כבר ידעת שכל פטר רחם שהוא זכר מצוה להקדישו שנאמר כל הבכור וגו' ומצוה זו אינה נוהגת במוקדשין אלא בבהמת חולין כמו שיתבאר וכן ראשית הגז אינו נוהג אלא בחולין לא במקדשין שהרי אינן בני גיזה ואינו נוהג אלא בכבשים ורחלות שצמרן ראוי לבגדים לא בתישים והדומים להם וכן מעשר בהמה אינו נוהג במוקדשין אלא בחולין:",
+ "מעשר בהמה אין הזקנים והם המעושרים כבר מצטרפין עם שאינן מעושרין עדיין וכן אין מעשר זה נוהג אלא בולדות הנולדים ברשותו הא אם לקח מחברו טלאים הנולדים בשנה זו או שנתנו לו במתנה פטורין הן מן המעשרות וכן היתום והוא שמתה אמו או נשחטה עם לידתו אינו בדין מעשר והוא הדין לכלאים ונדמה ויוצא דופן כמו שיתבאר במקומו ומ\"מ בעלי מומין אע\"פ שאינן ראויים להקרבה נכנסין לדיר להתעשר ודברים אלו יתבארו בכדי הצורך במקומן בע\"ה:"
+ ],
+ [
+ "המזיק מתנות כהונה כגון שהשליכן לאור או שאכלן פטור מלשלם משתי סבות אחת שהרי כתוב זה כלומר כשהם בעין ועוד שהרי ממון שאין לו תובעין הוא וכשכהן זה תובעם יכול לומר לכהן אחר אני רוצה ליתנם וכן הדין אם מכרם לאחר והקונה אותם אע\"פ שאינו רשאי לקנות הואיל וקנאן מ\"מ רשאי הוא למכרן:",
+ "מתנות אלו אין נותנין אותם לכהן עם הארץ שנאמר משפט הכהנים מלמד שהמתנות דין ר\"ל שראוי לעיין בהם מי ראוי ליטלם וכן כתוב ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים הלויים למען יחזקו בתורת י\"י המחזיקים בתורת י\"י יש להם מנת שאין מחזיקין בתורת י\"י אין להם מנת:",
+ "יש שואלין והלא במסכת חלה פרק אחרון אמרו אלו ניתנין לכל כהן החרמים והבכורות ופדיון הבן ופטר חמור וזרוע ולחיים וקיבה ראשית הגז וכו' ופירשו חכמי האחרונים על האמור כאן שהוא בשיש שם חבר ועם הארץ ומאחר שיש שם חבר ראוי לכבדו על האחרים אבל כשאין שם חבר נותנין לאותו שהוא לשם ואפי' עם הארץ ובכיוצא בזו נשנית אותה שבמסכת חלה וכן הדברים נראין ומ\"מ חזה ושוק אין ניתנין אלא לכהן חבר וכן תרומה טהורה כמו שכתבנו באחרון של סנהדרין:",
+ "ויש מתרצים שזו של חלה פירושה שאינו צריך ליתנה לכהן שבאותו משמר וכבר הכרענו שם מצד המשנה הסמוכה לה ומצד סוגיית תלמוד המערב שאי אפשר לפרשה כן אלא על הדרך שכתבנו או שמא זו של מסכת חלה באה ללמד שנותנה אף לכל כהן שאינו אוכל חולין בטהרה ומ\"מ דוקא חבר:",
+ "זה שאמרנו שהמתנות ממון שאין לו תובעין הם הדברים אמורים אפי' באה הבהמה שלימה לידו של כהן אחר שנשחטה בתורת פקדון ואין אומרין משבאה לידו זכה במתנותיה ואם החזירה והזיקו הבעלים את המתנות שיהא יכול לתבעם אלא לא זכה בהן כלל הואיל ולא הורמו המתנות והוא ענין דאתו לידיה בטבליהו ולמדת מדברינו שאין הלכה כדברי האומר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ומ\"מ הורמו המתנות ובאו לידו זכה בהן:",
+ "בעל הבית שהיה הולך מעיר לעיר וכלתה הוצאתו ואין לו צורך הוצאה אע\"פ שהוא עשיר במקומו מותר לו עכשיו ליקח לקט שכחה ופאה ומעשר עני והוא הדין לצדקה ואף לכשיגיע לביתו אינו חייב לשלם שהרי עני היה באותה שעה וכדין נטל:",
+ "אפי' נטל דברים אלו והוא אינו צריך להם אינו חייב לשלם מן הדין ומ\"מ אם רצה לצאת ידי שמים ולקיים בעצמו מדת חסידות משלם:",
+ "בעל הבית שאכל פירותיו טבלים או בן לוי שאכל מעשרותיו בטבלן חייבין מיתה בידי שמים ומ\"מ פטורין הם מן התשלומין שאין לכהן בהם כלום אלא משעת הרמה ואילך אכלה משעת הרמה ואילך יתבאר במקום אחר שאם בשוגג משלם קרן וחומש ואם במזיד אם התרו בו לוקה ואינו משלם ואם לא התרו בו משלם את הקרן לכל אפי' הופקדו הטבלים אצל הכהן לא זכה בהם הואיל ולא הורמו וכשהחזירן ואכלן בעל הבית בטבלן פטור:"
+ ],
+ [
+ "אנסו מבית המלך את גרנו אם עשו דבר זה כדין מפני חוב שהיה הוא חייב להם חייב לעשר ממקום אחר שהרי הוא כאלו מכרו ואם אנסוהו בגזלה גמורה או שלא כדין ובלא ראיה והוא הנקרא אנפר��ת אע\"פ שבאים בטענה פטור מלעשר:",
+ "מי שאמר לחבירו מכור לי בני מעיה של פרה זו והיתה שם הקיבה הרי זה הלוקח נותנה לכהן ואינו מנכה לטבח מן הדמים הואיל ובני מעיה לקח לא היתה הקיבה בכלל ואם לקח הימנו במשקל ליטרא בכך נותנה לכהן ומנכה לו מן הדמים ויתבאר זה במשנה הששית:",
+ "עשרים וארבעה מתנות ניתנו לכהנים כמו שיתבאר מנין שלהן למטה יש מהן שהם חייבים לאכלן בקדושה ואינן להם כנכסים שלהם לעשות כל צרכיהם ויש מהן שהם נכסי כהן לקנות מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ובעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתבתה וקונה בהם אפי' ספר תורה אע\"פ שאין מגיע ממנה הנאת אכילה ומה הן מתנות אלו שזכה בהן כל כך שלשה עשר הן אע\"פ שלא נמנו כאן אלא שבעה א' התרומה ב' תרומת מעשר ובכללה תרומת [מעשר של] דמאי ג' החלה ד' הבכורים ה' ראשית הגז ו' מתנות כהונה ר\"ל זרוע לחיים וקיבה ז' עורות קדשים ח' קרן וחומש האמור בגזל הגר ט' שדה אחוזה י' שדה חרמים י\"א בכור בעל מום י\"ב פדיון הבן י\"ג פטר חמור ויש כוללין בזה בכור תם ואין הדבר כן אלא בבכור בזמן הזה וכן הדבר מתבאר במסכת בבא קמא:",
+ "ואע\"פ שיש באלו שאסורות לזרים מ\"מ מוכרן לאוכליהם הנוהגין בהן בקדושתן והוא עושה בדמיהם כל צרכיו לוי אין נותנין לו מתנות אלו שלא ניתנו אלא לכהן אבל אם הם נותנין מתנות אם לאו הדבר בספק שהרי כתוב מאת העם ויש ספק בלויים אם הם בכלל העם אם לאו מעתה אינם חייבין ליתן ומ\"מ אם באו מתנותיו ליד הכהן או שנטלן אין מוציאין אותן מידו:",
+ "ארבעה מתנות יש לעניים בבצירת הכרם והם השכחה והפאה והפרט והעוללות ובתבואה שאין לומר בה פרט ועוללות יש בה שלשה מיני מתנות והם השכחה והפאה והלקט ובאילן אין שם אלא שתים והם השכחה והפאה וענין כל אחת מהם יתבאר במקומו בע\"ה:"
+ ],
+ [
+ "ומ\"מ מתנות אלו אין בהם טובת הנאה לבעלים שיהא רשאי לתתם לכל עני שירצה עד שיהא אדם אחר יכול לומר לו הריני מהנה אותך בדבר זה וכן כל מעשרותיך לפלוני עני קרובי אלא כל שבא תחלה נוטלן על כרח הבעלים ואפי' עני שבישראל חייב במתנות עניים שהזכרנו ואינו מעכבן לעצמו מצד עניו:",
+ "לפי דרכך למדת שחמש מתנות יש לעניים בין הכל והם שכחה ופאה ולקט ועוללות ויש להם עוד מתנה ששית והיא בשנה שלישית וששית והוא מעשר עני ואינה בדין זה אלא יכול להכניס כל תבואתו בביתו ומאחר שהכניס מעשר העני בביתו יש לו בו טובת הנאה ונותנו לכל עני שירצה אבל אם היה מתחלק בגורן אין לו בו טובת הנאה אלא כל הקודם זכה כמו שיתבאר במקום אחר ומ\"מ אף מעשר עני מוציאין אותו מכל אדם ואפי' היה עני שבעניים:",
+ "הכהנים אע\"פ שהם נוטלים תרומות ומעשרות משאר העם אין רשאין לאכול פירותיהם בטבלם אלא מפרישין תרומות ומעשרות ומעכבין לעצמן וכבר ידעת בענין המעשרות שאחר שהפרישו תרומה גדולה היו מפרישין מעשר ראשון ונותנין ללוי והיה הלוי מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן מעתה אף הלויים והכהנים היו מפרישין מתרומתם מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר אין מוציאים אותו לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל וכל שכן מלוי לכהן וכן כל מתנות כהנה אינן יוצאות מכהן לכהן:",
+ "עזרא קנס את הלויים בזמנו שלא ליתן להם מעשר ראשון מפני שלא עלו עמו לירושלים ונתנו לכהנים ומ\"מ לא קנס את הלויים שיהיו נותנים אותו לכהן הא שאר הפרשות כגון תרומה וחלה ותרומת מעשר מוציאין אותה מלוי לכהן:",
+ "ראשית הגז הלויים בו בכלל ישראל וכלם נותנין אותו לכהן כמו שיתבאר:",
+ "הכהן פטור מן המתנות וכן הנכרי ששחט לו ישראל וזהו שאמרו השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות כמו שיתבאר במשנה החמישית:",
+ "טומאת מקדש וקדשיו שנעשית בשוגג יתבאר ענינה במסכת שבועות על איזה צד יתחייב בקרבן ועל איזה צד לא יתחייב וכשלא יתחייב איזה קרבן תולה לו או מכפר ומ\"מ טומאת מקדש וקדשיו שנעשית במזיד הן שאירעה לפני לפנים הן בהיכל הן במזבח אם היה המזיד מן הכהנים פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר ואם היה לוי או ישראל או אשה או עבד כנעני ובמל וטבל לשם עבדות דם שעיר הנעשה בפנים ויום כפורים מכפר שנאמר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וכתיב על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר:",
+ "מתנות כהונה שלפנינו ר\"ל זרוע לחיים וקיבה שרצו הבעלים ליתנם לכהנת הרי הם רשאים ואפי' היתה נשאת לישראל ולא עוד אלא שבעליהן אוכלין מהן בשבילן מכאן סמכו הגאונים שבעל הכהנת אינו נותן מתנות אם זכתהו אשתו ליקח דין הוא שתזכהו שלא ליתן:",
+ "כבר ידעת בדיני מנחות שמנחת ישראל נקמצת ושיריה נאכלין לכהנים אבל מנחת כהן כלה כליל מעתה מנחת כהנת הרי היא בזו כישראל ונקמצת ושיריה נאכלין לכהנים:"
+ ],
+ [
+ "כבר ידעת כי מצות עשה לפדות כל בן זכר שהוא בכור לאמו ופדיונו חמש סלעים וניתנים לכהן כהנים ולויים פטורים ממצוה זו ולא עוד אלא אף ישראל שנולד לו בן מן הכהנת או מן הלויה פטור הבן מחמש סלעים:",
+ "כבר ביארנו שחיוב מתנות כהונה ר\"ל זרוע לחיים וקיבה אינו אלא בבהמה אבל לא חיה ולא עוף שנאמר אם שור או שה ומ\"מ תיש ועז הרי הוא בכלל שה אפי' כלאים הבא מן הכבש והעז חייב במתנות וכן הכוי לדעת האומר שהוא בריה בפני עצמה ומ\"מ לדעת האומר שהוא הבא מן התיש ומן הצביה אע\"פ שלא יראה לנו כן כמו שהתבאר יש בדין זה תנאים פעמים שהוא חייב בחצי מתנות והוא בצבי הבא על התישה ופעמים שהוא פטור מכל וכל והוא בתיש הבא על הצביה וכבר ביארנו ענין זה בפרק אותו ואת בנו וגדולי האחרונים מחייבים במתנות בין תיש הבא על הצבייה בין צבי הבא על התישה שהתורה רבתה אותו למתנות שנאמר אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את כוי:",
+ "מאחר שהכוי לא נתברר לנו ענינו נוהגין בו חומרי בהמה וחומרי חיה מעתה חלבו אסור כבהמה וכן חייב במתנות כבהמה על הצדדין שביארנו וטעון כסוי כחיה ואסור להרביעו בין בבהמה בין בחיה וכן דמו וגידיו אסורין כבהמה וחיה:",
+ "מתנות אלו אע\"פ שהזכיר הכתוב בהן שור ושה לא סוף דבר שהוא חייב בהן בשוחט שור ושה אלא אפי' לא שחט אלא שור אחד או שה שהרי נאמר אם שור אם שה וענין הנזכר כאן שהדין עם הטבח יתבאר במשנה החמישית:",
+ "המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון להודיע איזו בהמה תתחייב במתנות אלא שנתגלגלו בה על ידי זה ענינים אחרים הדומים לזה ואמר כל קדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין להגוז ולהעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן ושוחטן בחוץ (חייב) [פטור] ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור והמעשר אמר הר\"מ פי' כל הענין הזה מבואר ונגלה ועוד יתבארו דיני כל עקר מאלו הדינין ופירושו בפרק שני מבכורות:",
+ "אמר המאירי כל בהמת קדשים שהיה בה מום קבוע קוד�� שהקדישה אע\"פ שאסור להקדיש בעלי מומין ושהוא לוקה על הקדשו כמו שיתבאר במקומו מ\"מ הרי היא קדושה לענין זה למזבח שפודין אותה בערך הכהן ומביא בדמיה קרבן ואינו כמקדיש עצים ואבנים למזבח שנמכרין בלא הערכה כמו שיתבאר אלא מעריכין אותה ופודין אותה וכשנפדית הרי היא חולין גמורין וחייבת במתנות וכן אם ילדה זכר בפטר רחם בנה קדוש בבכורה הא אם לא נפדית פטורה מן המתנות ומן הבכורה שקדשת דמים מדחה מן המתנות ומן הבכורה וכן יוצאות לחולין על ידי פדיון זה לגמרי להיות בהמה זו מותרת בגזה ועבדה וולדה מותר כיצד אם היתה מעוברת קודם שתפדה וילדה אחר הפדיון ולדה חלין לגמרי ואם ילדה קודם שתפדה פודה את הולד אע\"פ שהוא תמים ויוצא לחולין וכן חלבה מותר אחר הפדיון והשוחטן בחוץ אפי' קודם פדיון פטור שהרי אינו ראוי לפנים:",
+ "וכן אין בהמה זו עושה תמורה ר\"ל שאינה תופסת תמורתה מפני שלא נתקדש גופה וכל שאין בו אלא קדושת דמים אינו עושה תמורה ואם מתה קודם שתפדה הרי זו נפדית אחר שמתה הואיל ולא חלה עליה קדושת הגוף שכל שחלה עליו קדושת הגוף אינו נפדה לאחר מיתה שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכן שהם צריכים העמדה והערכה כמו שהתבאר חוץ מן הבכור והמעשר שאע\"פ שקדם מומם להקדשן לא פקעה עקר קדושתן והרי הם כקדושת בכור ומעשר לבעלים או עושין מהם מה שירצו שהרי הבכור קדושתו מרחם וכן מעשר בהמה נאמר העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:",
+ "המשנה השלישית והיא תשלום ענין המשנה שלפניה כל שהקדיש בהמה תמימה ואחר הקדשו נעשית בעלת מום או אפי' שבשעה שהקדישה היה בה מום עובר ולאחר הקדשו נולד בה מום קבוע והרי שנקדשה בהמה זו קדושת הגוף וידוע בקדשי הגוף שנולד בהם מום שמצוה לפדותן ויצאו לחולין ונאכלין ומ\"מ הואיל וחלה עליה קדושת הגוף אע\"פ שיצאה לחולין פטורה מן המתנות ואם ילדה זכר בפטר רחם פטור מן הבכורה דכתיב כצבי וכאיל מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה שהרי בקר וצאן כתיב אף זו כן ואסורין אף לאחר שנפדו בגזה ועבודה שהרי נאמר בהן תזבח ואכלת אין לך בה אלא היתר זביחה ואכילה וכן חלבה אסור שנאמר בשר ולא חלב וולדה הנולד לאחר פדיונה הואיל ונתעברה קודם הפדיון אסור ואינו נפדה ואין צריך לומר אם ילדה קודם הפדיון:",
+ "והשוחטן בחוץ חייב ר\"ל קודם שנפדו ומ\"מ שואלים בה והרי אינה ראויה לפנים ואין דין שחוטי חוץ נאמר אלא בראויה לפנים ומתוך כך פירשוה בבכורות שלא היתה בה מום אלא בדוקין שבעין ועל דעת ר' עקיבא שהיה אומר באלו אם עלו לא ירדו ומאחר שאם עלו לא ירדו שחטן בחוץ חייב ומ\"מ אין הלכה כן:",
+ "ועושה תמורה קודם פדיונה שאם המירו עליה תופסת תמורתה הואיל וחלה עליה קדושת הגוף ואם מתה קודם שתפדה תקבר כשאר הקדשים התמימים אם מפני שצריך העמדה והערכה אם מפני שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא חוץ משחיטת חוץ כמו שכתבנו ולא נתחדש על משנה זו דבר:",
+ "המשנה הרביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר בכור שנערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כלן פוטרין את כלן אחד שוחט את כלן אין פוטרין [לו] אלא אחד אמר הר\"מ פי' הבכור הזה הוא שהגיע ליד כהן מפני שהבכור הוא של כהן כמו שנתבאר בהקדמות הסדר הזה ונופל בו מום ברשות הכהן ומכרו לישראל שאין הב��ור הזה חייב במתנות כל עקר אחר כך נתערב אצל ישראל עם אחרים והרי דינו כפי מה שזכר:",
+ "אמר המאירי בכור שנתערב במאה וכו' פי' שהבכור פטור מן המתנות ואם נתערב במאה בהמות ונמצאת כל אחת ספק בכור אם כל אחת מהן היא של אדם אחד כלן פטורות ופירשוה בגמ' דוקא שבא הבכור כבר ליד כהן וחזר ומכרו לישראל במומו ונמצאת כל בהמה מאלו בספק ואומרין לכהן בכל אחד מהן הבא ראיה וטול שמא זה בכור היה ואין לך בו מתנות ומ\"מ אם לא בא הבכור ליד כהן הרי כלן חייבות במתנות אם בכור היא כלה לכהן אם אינו בכור מתנותיה לכהן ואם בראשונה אם היו כלן לאחד אין פוטרין לו אלא אחד שהרי אין כאן אלא בהמה אחת פטורה:",
+ "זהו ביאור המשנה והלכה היא וכן אתה אומר מכחה בבהמת קדשים שנפסלה מחמת מום שאינה חייבת במתנות כמו שביארנו שאם נתערבה בכמה בהמות ש[א]ם כל אחד מהן של אחד כולן פטורות שהרי כל אחת בספק והמוציא מחברו עליו הראיה ואם היו כלן לאחד לא פטר אלא אחת וספק מעשר פטור מן המתנות שהמוציא מחברו עליו הראיה ולא נתחדש תחת משנה זו בגמ' דבר שלא ביארנוהו:",
+ "המשנה החמישית והיא גם כן מענין משניות שלפניה ובא להשמיענו שהכהן והנכרי פטורין מן המתנות כמו שביארנו למעלה השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות והמשתתף עמהם צריך לרשום ואם אמר לו חוץ מן המתנות פטור מן המתנות אמר הר\"מ פי' מה שאמר פטור מן המתנות ר\"ל הטבח לפי שהעקר בידינו הדין עם הטבח והוא הנתבע במתנות ואפי' היה הטבח כהן מוציאין אותו מידו ונותנין אותו לזולתו ומה שאמר צריך שירשום הוא שירשום חלקו ומנתו ויניח המתנות במקומותם ואם התנה בעקר השותפות שאינו משתתף עמהם במתנות אלא שהם עומדין במקומן אינו צריך שירשום חלקו:",
+ "אמר המאירי פירשו בגמ' ממה שאמר שהכהן מוציא המתנות מיד השוחט אע\"פ שאין הבהמה שלו הואיל והבהמה בת חיוב אין השוחט רשאי לעכב ולומר המתן עד שיבא בעליה או שתלך אתה לפניהם ומ\"מ זו שפטרנו בשוחט לכהן ולנכרי דוקא שהבהמה של כהן ושל נכרי הא אם שחט הוא את שלו להאכיל לגוי או לכהן או לכלבים או לרפואה חייב והמשתתף עמו צריך לרשום פי' בא להשמיענו שלא סוף הדבר שהכהן והנכרי פטורין אלא אף ישראל השותף עמהם בבהמה זו פטור הישראל מחלקו ומ\"מ צריך לרשום ר\"ל לעשות סימן במתנות להודיע שנשתתף עמו כהן או נכרי ולא יחשדוהו כגוזל את המתנות שאין הכל יודעין שהכהן שותף עמו ודבר זה הקשו בו בגמ' ממה שאמרו בבריתא והמשתתף עם הגוי אינו צריך לרשום ופירשו בה על דעת פסק שאם נשתתף עם הגוי אינו צריך לרשום אם היה הגוי יושב עמו בבית המטבחיים שסתם גוים מקרקשים וצועקים למכור את שלהם ביוקר כלומר לא תתנהו בכך והכל יודעים שהוא שותף בה ואפי' לא היה שם בשעה שמכרה אבל כשנשתתף עם הכהן צריך לרשום ואפי' היה הכהן עמו יושב בבית המטבחיים שהכהן עומד הוא בצניעות ואינו צועק ומ\"מ אם היה נושא ונותן עמו אין צריך לרשום הכל יודעין שלא לחנם הלך זרזיר אצל עורב ולענין ביאור זה שאמרו בגמ' הכא בדיתיב אמסחתא כלומר בריתא דקאמר שהמשתתף עם הגוי אין צריך לרשום בדיתיב אמסחתא ר\"ל שיושב עמו בבית המטבחיים ושאל דכותה גבי כהן דיתיב אמסחתא ואם כן אף במשתתף עם הכהן למה צריך לרשום ואי משום דאמרי בשרא זבין כלומר ואינו עומד שם למכור אלא לקנות אף בגוי כן והעמידוה בדיתיב גוי אכסיפתא ר\"ל על הארגז שנותן בה המעות ובכהן כיוצא בזה צריך לרשום דאמרי הימוני הימניה כלומר שהעמידו שם לשמרם שלא יגנבו הימנו בני אדם ולא שיהא לו חלק בבהמה אבל בגוי ודאי מכירים שחלק יש לו בה שמן הסתם אינו מאמין בו סמוך הוא על הנחה קדומה האמורה על עובדי האלילים אין אמונה בגוים אחר כך אמר איבעית אימא סתם גוי מיפעה פעי כלומר לעולם כדמעיקרא דיתיב גוי אמסחתא וכיוצא בו בכהן שצריך לרשום אבל בגוי אין צריך לרשום דמיפעא פעי ועל הדרך שביארנו:",
+ "אמר לו הכהן הרי אתה משותף עמי בכלה חוץ מן המתנות שלא יהא לך בהם כלום הרי ישראל פטור והמתנות לכהן שהרי הבהמה היתה שלו ושייר המתנות לעצמו:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "מה שביארנו שהכהן פטור מן המתנות דוקא בשוחט לשלחנו אבל שוחט למכור לאחרים יש בו צדדין שהוא חייב ויש בו צדדין שהוא פטור כיצד קבע מקום למכירתו כמוכר בבית המטבחיים קבוע או שנשתתף לו עם טבחי ישראל המוכרים לשם חייב מיד לא פטרנו לא הוא ולא המשתתף עמו אלא בשוחט לשלחנו אע\"פ שאחר כך נמלך ומכר לא קבע מקום למכירתו אלא ששוחט לעתים ומוכר דרך אקראי אע\"פ שעקר כונתו למכור עד שלש שבתות פטור מכאן ואילך מוציאין אותן מידו ונותנין אותן לכהן אחר ואם לא רצה ליתן מנדין אותו עד שיתן:",
+ "זו היא שטה הנכונה שבספק זה וחכמי התוספות פרשו בה שלא נאמר חיוב זה אלא בכהן שנשתתף עם ישראל הא בשלו אע\"פ שעשה כן למכור לאחרים פטור לגמרי:",
+ "כבר ידעת בדין מלקות שלא נאמר אלא על העובר בקצת לאוין ידועים במקומם וששיעור מלקות ארבעים מכות חסר אחת ואסור להוסיף עליהן ומ\"מ מצות עשה שאינו רוצה לקיימה והיא מוטלת עליו כל שעה לעשותה מכין אותו מדברי סופרים על העתיד עד שתצא נפשו או יקבל עליו לעשות:",
+ "היה זה מזיד ואינו רוצה ליתן את המתנות קונסין אותו אף בלא התראה ליתן יתר מן הדין כגון כל הירך וכיוצא בזה ואם אין הבשר לפנינו ממשכנין אותו על כך הואיל והמתנות בעין וכבר ביארנו שאם אכלן או הזיקן שפטור ויש מפרשים אותו אף בשאינן בעין ומתורת קנס ולא מן הדין כמו שביארנו ויש מפרשים שלא נאמר קנס זה אלא למי שנתנדה על דבר זה ועמד בנדויו ואינו רוצה להרגיל עצמו ליתן וכן הדברים נראין:",
+ "מתנות אלו שלא רצה ליתן את כלם לכהן אחד רשאי לחלקם וליתן הזרוע לאחד וקיבה לאחד ולחי אחד לאחד ולחי האחר לאחד אבל לא יתן חצי הזרוע לאחד וחציו לאחר וכן בכל המתנות שאין זה מתנה ראויה ואם היו של שור מחלקן לשנים שהרי יש בחצי כל אחת מתנה הראויה:",
+ "בהמה שלא הורמו מתנותיה מותרת באכילה שאין המתנות טובלות כתרומה ומעשר אלא חיוב נתינתן על השוחט והרי הן ניכרות ואסור ישראל לאכלן אא\"כ ברשות כהן אם כן אין לנו על האוכל משאר הבשר דין ודברים:",
+ "אין הכהנים רשאים לאכול מתנות אלו אלא צלי בחרדל דרך שררה וגדלה למשחה בהם כדרך שהמלכים אוכלים:",
+ "כבר ביארנו לדעת רוב מפרשים שבזמן שאין שם כהן חבר נותנין מתנות לכהן עם הארץ ומ\"מ דוקא עם הארץ גרידא והוא שאינו בקי בענין המתנות היאך דין מתנתם והיאך הם נאכלין בגדולה וכיוצא באלו אבל כהן שאינו מודה בהן אלא שלבו נוטה למינות אין לו חלק בכהונה כלל לא במתנות אלו ולא בשום חלק שהכהנים זוכים בו ולא בשום עבודה משש עשרה עבודות שהם היציקות והבלילות והפתיתה ומליחת הקרבנות והתנופות והה��שות וההקטרות והקמיצות והמליקות וההולכות והקבלות וההזאות ועריפת עגלה והשקאת סוטה ונשיאת כפים וטהרת מצורע הא אם היה מודה בהן אע\"פ שלא היה בקי בדין אין מוחין בידו וכן אע\"פ שאינו יודע חוטי דם שבלחי שהזכרנו ענינם בפרק גיד הנשה הואיל ומ\"מ מודה הוא בהלכותיהן אין נמנעין מליתן במקום שאין שם אחר שאין בזו חשש מכשול שאם הוא אוכלן בצלי כדינו הרי אין צריך מליחה כלל כמו שביארנו ואם אוכלו לקדרה אע\"פ שאינו רשאי הרי הוא מחתך ומולח שהכל יודעין שכל בשר שלקדרה צריך מליחה:"
+ ],
+ [
+ "אע\"פ שהתורה זכתה את הכהן במתנות אלו ויכול ליטלן מעצמו אין ראוי לו להחזיק בכך ר\"ל שלא יטלם לעולם מעצמו עד שיתנום לו ואם הוא מן המהדרין ראוי לו שלא ישאלם בפיו שהרי בבני שמואל נאמר ויטו אחרי הבצע ואמרו רבותינו בפירוש דבר זה חלקם שאלו בפיהם ר\"ל שלא היתה גזלה בידם אלא שהיו תובעים הראוי להם מצד שהיו לויים ר\"ל מעשר ראשון בפה ודרך גרגרנות והוחזקה להם מדה זו כגזלה אלא אם נתנו לו נוטל:",
+ "היו נהנים רבים בית המטבחיים וכלם מצפים למתנות ראוי לצנועים למשוך ידיהם שכך מצינו בלחם הפנים כשנשתלחה בו מארה משמת שמעון הצדיק ולא היה מספיק לכלם הצנועים מושכים ידיהם והגרגרנים חוטפין ואם היה כהן זה צנוע ויושב אוהלים ואינו רגיל אצל הבריות כדי לישא תמיד את כפיו הרי זה לוקח לפעמים בכונה כדי שלא תשתכח כהנתו:",
+ "כבר ביארנו שהכהן שרצה להאכיל מתנותיו לישראלים אפי' לישראל עשיר ואפי' לגוים רשאי או להאכילן לכלבו שחולין גמורין הם בידו של כהן:",
+ "לא באו המתנות עדיין ביד כהן אלא שיש לו מכירים שנותנין לו המתנות בכל בהמותיהן אע\"פ שלא באו לידו עדיין הרי הם כמי שבאו לידו לענין זה והוא רשאי לזכות בהן ישראל חברו ואותו ישראל לוקחן במקומו וראוי לכהן שהוא מסתפק ויש חכם או תלמיד בשכונתו שאינו מספיק שיהדרנו בכך:",
+ "מה שאמרנו שרשאי הכהן לזכות בהן ישראל ואפי' ישראל עשיר אע\"פ שלא באו לידו הואיל והן ממכירים שלו דוקא בשאין כהן זה שמש לישראל זה ולא שכירו ולקיטו אבל אם היה כן אינו מזכן לו שאם כן אף הוא רוצה לזכות בהם בעל כרחו של כהן ומ\"מ אחר שבאו לידו יכול ליתנם לו וכן אם היה ישראל זה אורח לבעל הבית ושמשו של בעל הבית הוא כהן ובעל הבית נותן לו מתנותיו אין לישראל זה הנכנס עמו שיהא משתדל עמו לזכות לו מתנותיו שמכיון שהוא נכנס לשם אף השמש בוש הימנו ומזכהו על כרחו:",
+ "יש מי שאומר שאף בשאינו ברשותו אין יכול לזכותן אלא לישראל שאין לו כדי לקנות וכן שיטת הסוגיא מוכחת ולא יראה לי כן לא נאמר בגמ' לדעתי דלא אפשר ליה וכו' אלא שבזו ראוי לכהן לגמלו בכך:",
+ "מאחר שביארנו שאין הכהן החשוב נוטלן מעצמו ולא שואלן היה חפץ במתנות רשאי הוא לומר לכהן אחר שיהא מזכהו ליקח במקומו והראיה שהרי רבא כהן היה ומבית עלי ולא רצה לקבלם אלא על דרך זה ומ\"מ יש מפרשים על רבא האמור כאן שלא היה אותו האמור בכל התלמוד ולא יראה כן:",
+ "ראוי לתלמיד חכם להזהר שלא לקבוע עתו עם תלמיד שאינו הגון שגנאי הוא לו ויחשד לסוף כשיראו קלקול מעשיו של תלמיד זה עד שמתוך קלקול מעשיו של זה יחזיקנו מי שלא ידעו ביורשי גיהנם:",
+ "אע\"פ שגמילות חסד מדה מעולה היא ושנתיבות התורה סובבות עליה אינו מחוייב לגמול טובה למי שאינו מכירה דרך צחות אמרו כל העושה ��ובה למי שאינו מכירה כאלו זורק אבן למרקוליס:"
+ ],
+ [
+ "פסולי המוקדשין שנפדו שביארנו עליהם שפטורים מן המתנות צריך לרשום שיכירו הכל שהן פסולי המוקדשין שאין מקום מכירתן מוכחת עליהן שהרי פסולי המוקדשין נשחטין באיטלין ונמכרין באיטלין ונשקלין בליטרא כחולין גמורין ומ\"מ בכור ומעשר אינו צריך לרשום הואיל ואין ריוח להקדש במכירתן באיטלין שהרי אינן נפדין כמו שביארנו במסכת יום טוב החמירו עליהן שלא לימכר באיטלין ומתוך כך מכירתן בבית מוכחת עליהן ואין צריך רשום:",
+ "בהמת השותפין חייבת במתנות שנאמר זובחי הזבח אא\"כ היה אחד מן השותפין פטור כגון כהן שנשתתף עם ישראל הרי שנשתתף כהן עם ישראל באחד מן האיברים שיש בהם מתנה ולא בשאר הבהמה הרי זה פטור ממתנה שבאותו אבר וחייב באחרות כיצד נשתתף עמו בכל הראש פטור מן הלחיים ונשתתף עמו ביד פטור מן הזרוע נשתתף עמו בבני מעים פטור מן הקיבה ואפי' לא נשתתף עמו בכל האבר אלא בקצתו ואפי' בחלק אחד ממאה שבו הדין כן:",
+ "היה הדבר בהפך שכל הבהמה של כהן או של גוי והראש לבדו של ישראל חייב בלחי שהרי האבר החייב ברשותו:",
+ "עשרים וארבעה מתנות נתנו לכהנים בקנין חזק עד שנאמרו בתורה דרך כלל ודרך פרט ובברית מלח דרך כלל שנאמר בפרשת ויקח קרח לכל קדשי בני ישראל לכם נתתיו ודרך פרט כמו שמתחיל למנותם וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש ונאמר בסוף ברית מלח עולם היא ומה הן מתנות אלו עשרה מהן במקדש ר\"ל ליאכל בעזרה וארבעה בירושלים ליאכל בכל העיר ועשרה בגבולין ר\"ל קצתן בכל ערי ארץ ישראל וקצתן אף בחוצה לארץ עשרה שבמקדש א' חטאת בהמה שבשרה נאכל הכהנים ב' חטאת העוף ג' אשם ודאי ד' אשם תלוי ה' זבחי שלמי צבור והם כבשי עצרת שאין שלמים לצבור אלא הם ויש להם דין קדשי קדשים ליאכל בעזרה ו' לוג שמן של מצורע ר\"ל מה שנשאר ממנו שהוא לכהנים כמו שהתבאר בזבחים ובמנחות ז' שתי הלחם של עצרת ח' לחם הפנים ט' שירי מנחות אחר שנקמצו י' מותר העומר ולא כללוה בשאר המנחות אחר שהיא מנחת צבור ואין לצבור עוד מנחה:",
+ "ארבעה בירושלים א' בכור תם מ\"מ בכלל מתנה זאת בכור בעל מום ואע\"פ שאין בו קדושה ב' הבכורים ג' מורם מתודה ר\"ל חזה ושוק ולחמי תודה וכן המורם מאיל נזיר והוא זרוע בשלה וחלה ורקיק ונחשבו אלו באחת מפני שענינם אחד ובכללם חזה ושוק שבכל מיני שלמים ד' עורות קדשים ר\"ל של קדשי קדשים כגון עולה וחטאת ואשם שזכו בהם הכהנים ואע\"פ שבכל מקום מותר להשתמש בהם שהרי ודאי חולין הם בידם מ\"מ הואיל ויש בהם צד חמור שמן המקדש הם זוכים בהם ויש בהם צד קל שהם משתמשים בהם בכל מקום מצעו עליהם את התחום לימנות כאותן שבירושלים:",
+ "עשר שבגבולין א' תרומה גדולה ב' תרומת מעשר ג' חלה ד' ראשית הגז ה' מתנות ר\"ל זרוע לחיים וקיבה ו' פדיון הבן ז' פדיון פטר חמור ח' שדה אחוזה שהקדישה ולא גאלה ומכרה גזבר לאחר שיוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים שבאותו משמר ט' שדה חרמים י' גזל הגר שנשבע גוזלו לשקר והודה לאחר מיתת הגר כמו שמפורש בפרשת נשוא:",
+ "גדולי המחברים מנו מתנות אלו בדרך אחרת והם שהם מנו חטאת בהמה וחטאת העוף באחת וכן אשם ודאי ואשם תלוי באחרת ובמקום שתים אלו הוציאו מכלל מורם מתודה איל נזיר וחזה ושוק ונמנו מורם מתודה באחת ומורם מאיל נזיר באחרת וחזה ושוק של כל שלמים באחרת וסדרו במתנות אלו ששמונה מהן אין נאכלות אלא בע��רה והם העשרה שמנינו תחלה כשחלקנו החטאות והאשמות וחמש אין נאכלין אלא בירושלם והם הבכור והבכורים ומורם מתודה ומורם מאיל נזיר וחזה ושוק וחמש זוכין בהן מן התורה בארץ ישראל לבד שלשה של קדש והם תרומה ותרומת מעשר וחלה ושנים של חולין והם ראשית הגז ושדה אחוזה וחמש זוכין בהן בכל מקום והם מתנות ופדיון הבן ופטר חמור וגזל הגר וחרמים וחמשתן חולין גמורין ונשארה אחת שזוכין בהן מן המקדש והיא עורות של קדשי קדשים עשר שבמקדש שהן שמנה לחשבון האחרון יתבאר במקום אחר שאין נאכלין אלא לזכרי כהנה אבל חמש שבירושלם לחשבון אחרון או שלש לחשבון ראשון נאכלות אף לנקבותיהם ועליהם נאמר לבניך ולבנותיך אתך ומ\"מ אין ניתנין אלא לזכרים שהרי רבן לאנשי משמר הן והבכור צריך להקריב אימוריו ואין מקריב אלא זכר:",
+ "יש באותן שבגבולין ששה מהן שאין ניתנין אלא לזכרים עורות קדשים ושדה אחוזה וגזל הגר וחרמים שהרי ארבעתם לאנשי משמר ופדיון הבן שהרי נאמר בו לאהרן ולבניו ופטר חמור שהוא בכלל בכור לדין זה נשארו חמש מתנות שניתנות לנקבות כזכרים והם תרומה ותרומת מעשר וחלה ומתנות וראשית הגז:",
+ "כשם שהכהן פטור מן המתנות כך פטור מראשית הגז וכן הנכרי אע\"פ שגזז לו ישראל כיצד כהן או גוי שמסרו צאנם לישראל לגזזם לצרכם פטור אפי' לקח גז צאנם אחר שגזזם פטור הואיל ובשעת הגיזה נפטר וכל שכן אחר שגזזן הגוי לקח הצאן מכל וכל וגזזן אע\"פ שמן הפטורים נלקחו חייב אפי' לקחן לגיזה ואע\"פ שהגזה גדלה ברשות הגוי והצאן חוזרות לגוי הואיל והגוזז ישראל והגזות שלו חייב כמו שיתבאר:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו במשנה שאם אמר לו כהן לישראל הרי כל הבהמה משתפת לי ולך חוץ מן המתנות שהישראל פטור מן המתנות שהרי אין לו בהם כלום והוא הדין אם אמר לו הרי כל הבהמה לך חוץ מאיברי המתנות שאני משתף בהם ומ\"מ אם אמר לו הכהן על מנת שהמתנות שלי הרי הישראל חייב במתנות ולא זכה בהן אותו כהן אלא נותנן לכל כהן שירצה שהאומר ע\"מ לא [שייר] בעצמן של מתנות לעצמו כלום הואיל ולא שייר לעצמו שותפות בהם לא קנאן בתנאי זה בדבר זה שאין דברים אלו נקנין דרך מקח וממכר ודרך תנאי אע\"פ שתנאי כזה מועיל בכל מקום לקיים או לבטל המכר ואע\"פ שבבן לוי שמכר שדה לישראל ואמר על מנת שמעשר ראשון שלי אמרו שמעשר ראשון שלו כמו שיתבאר בבתרא פרק הבית כבר ביארנו שם לדעתנו שאינה דומה לזו כמו שכתבנו שם ויש מי שמפרש בכאן שאם אמר על מנת שתתן לי המתנות יועיל אבל כשאמר על מנת שהמתנות שלי הוא כאלו אמר הן עכשיו שלי והוא אינו זוכה אלא מכח הנותנם ואין זה כלום:",
+ "המשנה הששית והיא מענין החלק השני בביאור מי הוא חייב ליתנם מי שאמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בה מתנות ר\"ל הקיבה הרי זה הלוקח נותנה לכהן ואינו מנכה לטבח מן הדמים שהרי ידע בזה ועל מנת כן לקח ואם לקחם ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לטבח מן הדמים:",
+ "זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:",
+ "אחר שביארנו שהלוקח נותנן לכהן אם לא רצה לוקח ליתנם אין לכהן דין ודברים על הטבח אלא עם הלוקח במה דברים אמורים בששקל הלוקח לעצמו אבל שקל לו הטבח יש לכהן לדון עם מי שירצה או עם הלוקח או עם הטבח הואיל והמתנות בעין שמתנות כהנה נגזלות ר\"ל תורת גזל חלה עליהן לענין זה ר\"ל לדון מהם עם הטבח אע\"פ שהם ברשות לוקח הואיל ומ\"מ הם בעין ואין זה דומה למכרן שכתבנו למעלה שהוא פטור שלא נאמרה למעלה אלא במכר המתנות בפרט שהוא כמזיק:",
+ "מי שגזל את חברו ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר וגזל את הגוזל ואכל את הגזלה הרי נגזל ראשון תובעה לאיזה מהן שירצה כמו שיתבאר במקומו:",
+ "המשנה השביעית והכונה בה ככונת שלפניה גר שנתגייר והיתה לו בהמה שחוטה אם נשחטה קודם שנתגייר פטור הואיל ובשעת הזביחה היה פטור ואם נשחטה אחר שנתגייר חייב כשאר ישראל ואם ספק פטור שהרי המוציא מחברו עליו הראיה:",
+ "זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:",
+ "אע\"פ שלענין מתנות אמרו שהמוציא מחברו עליו הראיה לענין מתנות עניים אינו כן כיצד זרעים שנמצאו בשדה בחורי הנמלים והיו חו(ז)רין אלו בתוך הקמה ר\"ל שלא נקצרה עדיין הרי הן של בעל השדה שאין לעניים במה שלא נקצר דין ודברים ואם נמצאו לאחר הקוצרים ר\"ל במה שנקצר הכל לעניים ואין אומרין המוציא מחברו עליו הראיה ושיביאו עניים ראיה שמשבלי הלקט גררוהו אלא הואיל והדבר בספק הרי הוא לעניים שספק לקט לקטו וכן הדין בספק שכחה וספק פיאה זהו שאמר הכתוב עני ורש הצדיקו (וכן) [וכי] מצדיקין אותו בדינו והלא כתוב ודל לא תהדר בריבו אלא צדק משלך ותן לו פירשו בתלמוד המערב שאפי' היו זרעים שבחורים אלו ירוקים עד שצורתם מוכחת שמאשתקד הם ואינם לקט אע\"פ כן הרי הם של עניים שאי אפשר לגרן בלא ירוקים:",
+ "אף לענין איסורין אין אומרין המוציא מחברו עליו הראיה כיצד גר שנתגייר והיתה לו עיסה אם נתגלגלה עד שלא נתגייר פטור מן החלה משנתגייר חייב ספק חייב מפני שיש בו איסור מה שאין כן במתנות שאין עון באכילתם הגיורת שילדה ספק אם ילדה קודם שנתגיירה אם לאחר שנתגיירה מביאה קרבן מספק שהרי יש כאן ספק כרת אם תאכל בקדש עד שתביא כפרה שמחוסר כפורים אסור בקדשים ומביאה חטאת העוף הבא על הספק ואינה נאכלת שכל חטאת העוף הבא על הספק נשרף שמא אינו חטאת ונמצאו חלין בעזרה וקרבן העולה מביאתו על תנאי שאם אינה חייבת עולה תהא נדבה שהרי עולה באה נדבה:",
+ "גר שנתגייר וילדה חמורה שלו זכר בפטר רחם ואין ידוע אם קודם שנתגייר ילדה אם לאחר שנתגייר ילדה הרי זה חייב לערוף או לפדות ומ\"מ אם פדהו בשה יכול הוא לעכבו מאחר שפדהו הרי פרח האיסור וחזר לדין ממון שאין לשה שום קדושה אלא שהוא ממון כהן והמוציא מחברו עליו הראיה:",
+ "נתגייר וילדה בהמה טהורה שלו זכר בפטר רחם ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה אם לאחר שנתגייר ילדה הרי זה בכור מספק שהרי יש כאן ספק כרת אם שחטו בחוץ והילכך ממתין לו עד שיפול בו מום וחזר הדבר לדין ממון ואוכלו שהמוציא מחברו עליו הראיה:"
+ ],
+ [
+ "אירע ספק זה בפדיון הבן כגון שילדה אשתו זכר והיא מבכרת ואין ידוע אם קודם שנתגיירה אם לאחר שנתגיירה המוציא מחברו עליו הראיה וכן אם אירע ספק זה בראשית הגז שלו המוציא מחברו עליו הראיה כמו שביארנו במתנות כהונה ובפדיון פטר חמור ר\"ל השה שהפריש שמעכבו לעצמו כמו שביארנו:",
+ "בעל הבית שקצר שדהו והניח לקט הראוי להניח לעניים ולא באו עניים או שאין שם עניים הרי זה מניחן עד שיעור הניתן ללקט במקום אחר והוא משילכו הנמושות והם מלקטים שניים הבאים אחר הראשונים וכן בכל המתנות כשיעור הניתן להם כמו שיתבאר כל אחד במקומו מכאן ואילך הנשאר מהם או אם לא באו לשם מותר לבעל הבית ולכל ��דם שאין גופן קדוש כתרומות ואינו חייב ליתן להם דמיהם שלא נאמרה לאלו נתינה אלא עזיבה ולא אמרה תורה עזוב לעטלפים ולעורבים אלא לעניים ועניים אין כאן:",
+ "בתרומות אינו כן אלא אע\"פ שאין ישראל חייב להביא תרומה לכהן מן הגורן לעיר או ממדבר לישוב אלא שילך הכהן ויטלנה במקומה מ\"מ אין שם כהן אם היה הגורן מקום המשתמר מפרישה ומניחה ואם אין בה מקום המשתמר שוכר בהמה ומביאה ומצניעה לו מפני הפסד תרומה שהרי נאמרה בה נתינה ונוטל שכרו מן הכהן:",
+ "אף במתנות כהנה ר\"ל זרוע לחיים וקיבה אם אין שם כהן ליטלם ורצה זה לצאת ידי חובה צריך שישום דמי המתנות ויאכלם בתורת חוב שיהא נותן את דמיהן לכהן:",
+ "הזוכה בקצירת שדה אחרים מן ההפקר פטור מלקט שכחה ופיאה ומשאר המתנות אבל אם הפקיר שדהו או כרמו והשכים בבקר וזכה בו וקצר או בצר חייב במתנות העניים כלן ומ\"מ פטור הוא מן המעשרות כמו שיתבאר במקומו:",
+ "עור הזרוע ניתן עם הזרוע ומתוך כך אין מולגין אותו כדי שלא יפסידו לו את עורו אלא שיתנו את הזרוע בעורו ובצמרו אף במקום שנהגו למלוג על הצדדין שהתרנו את המליגה בפרק כל הבשר:",
+ "זו היא שטת של גאוני ספרד והם גורסים מקום שנהגו למלוג לא ימלוג את הזרוע כלומר שעור הזרוע הוא לדעתם בכלל המתנות ולפיכך לא ימלגהו שלא יפסידהו לו וכן דעת גדולי הפוסקים ומ\"מ גדולי הרבנים סוברים שאין עור הזרוע בכלל המתנה ומ\"מ מקום שנהגו ימלוג את הגדיים ואת הטלאים ברותחין ונישר השער ואוכלין את העור הרי עור זה במקומם בכלל הבשר ואינו רשאי להפשיט את העור אלא למלגו וליתנו עם העור והם גורסים מקום שנהגו למלוג לא יפשיט את הזרוע:",
+ "הלחי אף במקום שמפשיטין את הראש אין מפשיטין אותו כלל אלא נותנין אותה בעורה או בצמרה שאין מנהג למעט את מתנותיו והרי שער הלחי וצמריו זכה בו מן התורה כמו שיתבאר למטה:",
+ "בני הישיבה שנשתלחה להם נדבה אע\"פ שדעת השולח לזכות בה מי שיזכה מהם לא יהא אחד מהן קופץ וזוכה בה אלא ראש ישיבה או מי שימנוהו על כך יהא זוכה ומחלקה ביניהם ואם זכה בה זה לשם כלם רשאי ואם היה הזוכה ראש ישיבה והוא אדם חשוב זוכה בה לעצמו שהרי כלם חייבים להעשירו אף משלהם על הדרך שאמרו בכהן גדול שיהא גדול מאחיו בכח בנוי בעושר ובחכמה ואם אין לו אחיו הכהנים נותנים לו משלהם כל אחד לפי עשרו עד שיהא עשיר יותר מכלם ומ\"מ אין דברים אלו מעכבין כמו שהתבאר במקומו:",
+ "המשנה השמינית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי בשיעור המתנות ואמר על זה איזהו זרוע מן הפרק של רכובה ועד כף של יד והוא של נזיר וכנגדו ברגל הוא השוק ר' יהודה אומר שוק מן הפרק של רכובה ועד סובך של רגל ואיזהו לחי מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת אמר הר\"מ פי' זרוע הוא היד הימין וכבר נתבאר מגבול היד וממה שביארנו למעלה ששני פרקים נוטל הכהן האחד הוא המפורסם אצל כל בני אדם שהוא הרגל הנמכר עם הראש בבהמה דקה והפרק שלמעלה ממנו והוא הנקרא אצל העם זרוע ונמכר עם הבשר ודע שלשון עם שני לחיים תחשב והוא מכלל מתנות הכהנה וכתוב בתלמוד אמר ליה רבה לשמעיא זכי לי מתנאתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא ודע שהמתנות האלו נותן אותם למי שירצה ואע\"פ שלא הגיע לידו לפי שאין בהן קדושה ונותנין אותן גם כן לכהנת והבעל אוכל בשביל אשתו כשהיא כהנת ואין הלוי חייב במתנות לתתן ואם לא נזדמן כהן במדינה נוטל אותם ��טבח לעצמו בדמים ונותן הדמים לכהן והכלאים חייבים במתנות גם כן ואם עבר השוחט ונתן מתנות כהנה לא נאסר הבשר באכילה אבל חייב נדוי כפי מה שכתוב בתלמוד ואין מותר לקנות ממנו המתנות כדי שלא לחזק ידו על הגזל ואם עבר וקנה אותם אינו נאסר באכילה לפי שהעקר בידינו שמתנות כהנה נגזלות ואין הכהן רשאי לתבוע לטבח אלא למי שאכל ולפי דעתי זהו לענין הדין ממי מוציא הדמים אבל אכילת המתנות האמתיות בעצמם מ\"מ הוא גזל ואין שום צד להתיר זה לכתחלה וראוי שתדע מה שאמר מתנות כהנה אינן נאכלות אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל כדי שיהיו חביבין אצלם כדרך שהמלכים אוכלין ואומר ונתן לכהן ואכל ולא שיטול מעצמו לפי שאין מותר לזלזל בעצמו וליטול מתנותיו ואין ראוי להצריכו לכך ואמרו הזרוע לאחד הסיבה לאחד הלחיים לשנים ואם היו מתנות שור מחלקין אותו לרבים לפי שאין מותר בכל מתנות כהנה לתתם אחד וכבר מנע מזה מאד ושובך של רגל שבכת רגל ר\"ל ענפי המיתרים ואין הלכה כר' יהודה:",
+ "אמר המאירי איזהו זרוע מן הפרק של רכובה עד הכף של יד ר\"ל מפרק רכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד והוא עצם רחב של כתף שקורין אשפאנולא והם שני איברים מעורין זה בזה והוא של נזיר ר\"ל וזהו גם כן שיעור זרוע בשלה של איל נזיר וכנגדו בשלמים כשנוטלין השוק שיעורו מפרק רכובה הנמכרת עם הראש עד בוקא דאטמא ור' יהודה חולק בשוק לומר שאינו אלא מפרק רכובה ולמטה עד הסובך והוא הנקרא קאוילייא ויש מפרשים עצם אמצעי שמארכובה עד הקולית ומ\"מ אין הלכה כר' יהודה ואיזהו לחי מן הפרק של לחי אצל הצדעין וחותך כלפי מטה עד פיקה של גרגרת ר\"ל פתחה של גרגרת והוא ראש טבעת גדולה והוא מקום חוטי הלשון וכל מה שבין אלו הלחיים הכל לכהן:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא זרוע זה אינו אלא זרוע של ימין ולא זרוע של שמאל הלחיים צריך הוא ליתנם עם עורם ושערם או צמרם שנאמר הלחיים להביא צמר שבראש הכבשים ושער שבזקן התיישים הקיבה הוא מקום שמתכנס שם חלב שהתינוק יונק ובדין היה ליתנה בחלב ועל גבי הקיבה אלא שהכהנים נהגו להניח את החלב שעליה לבעלים ומקבלים אותה עם חלב שבתוכה:",
+ "התבאר במקום אחר שהלוקח בהמה מפירות שביעית חייבת במתנות וכן המשלח בשר לחבירו והיו בה מתנות אוכלו בלא שום פקפוק ואינו חושש שמא עבר זה וגזלן:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:"
+ ],
+ [
+ "פרק עשירי (אחד עשר) בעזר הצור:",
+ "ראשית הגז. כונת הפרק לבאר בשלמות ענין ראשית הגז הניתן לכהן ואע\"פ שאין זה מענין המסכתא נתגלגל על ידי מה שנמשך לבאר בענין ב' מתנות כהנה כמו שהקדמנו בראש המסכתא ועניני הפרק אמנם יחלקו לארבעה חלקים הראשון באיזה מקום ובאיזה זמן נוהג וכן אם בחולין אם במוקדשין השני באיזה מין של בהמה נוהג ובכמה בהמות נוהג השלישי בשיעור המתנה כמה צריך שיהא בה ועל איזה תכונה צריך ליתנה ר\"ל אם מלובנת אם כמות שהיא הרביעי איזה דבר פוטר את המין המחוייב שלא ליתן ובכלל זה מי הוא המחוייב ליתן זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בסבתם דברים אחרים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין אמר הר\"מ פי' פסק זו ההלכה שאינו נוהג אלא בארץ ומה שאמר אבל לא במוקדשין אין דעתו לומר קדשי מזבח לפי שזה מבואר שנ' לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך אבל ר\"ל בקדשי בדק הבית שנאמר גז צאנך ולא של הקדש:",
+ "אמר המאירי ראשית הגז וכו' מתוך שלא נתנה נחלה לשבט לוי הוצרכו לזכות משלחן גבוה לפי צרכיהם ואחר שזכה להם הקב\"ה מאכלם ומשתיהם מן התרומות והמעשרות ושירי המנחות ולחם הפנים והדומים להם וזיכה להם בשר בכדי פרפראותיהם מן המתנות שהזכרנו ר\"ל הזרוע והלחיים והקיבה ושאר בשר שזוכין בו מקדשי קדשים ופירותיהם מן הבכורים זיכה להם בראשית הגז לצורך מלבושיהם וכן זיכה להם לשאר הוצאותיהם גזל הגר וחרמין ופדיון הבן ושדה אחוזה ומצוה זו ר\"ל ראשית הגז הוא שמצוה לכל ישראל וכן הלוי בכללם כשגוזזין את צאנם שיתנו ראשית הגז לכהן כל זמן שהוא גוזזם ואמר במשנה זה שמצוה נוהגת בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחלין אבל לא במוקדשין:",
+ "זהו ביאור המשנה וענין המוקדשין שאין מצוה זו נוהגת בהם יתבאר בגמ' בריוח ומ\"מ משנה זו כולה הלכה היא חוץ ממה שנאמר בה שהיא נוהגת בחוצה לארץ והוא שבגמ' יתבאר שאינה נוהגת אלא בארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית וכן הלכה ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן:",
+ "מוקדשין שאמרו שאין ראשית הגז נוהג בהם לא סוף דבר קדשי הגוף אפי' הוממו ונפדו שהרי אסורין הם בגיזה ומה שהוא קדוש אין צריך לומר בו שאינו ניתן לכהן אלא אפי' בקדשי בדק הבית שלא פדאן שהרי מ\"מ אסורין בגיזה מדברי סופרים אפי' עבר וגזזן הרי הגיזה מ\"מ קדושה מדברי סופרים ואין צריך לפדותה כדי ליתנה לכהן לפי דרכך למדת לפי שטה זו שגיזת בהמה של בדק הבית יכול לפדותה אע\"פ שאינה בת העמדה וכל הקדוש בבעלי חיים טעון העמדה והערכה מפני שלא נאמר כן בקדשי בדק הבית במה שאינו בעלי חיים עצמו אע\"פ שהוא עליו וכל שכן לדעת הפוסקים שקדשי בדק הבית כל שבבעלי חיים טעון העמדה והערכה כבעל חיים עצמו שאין גיזה זו בת פדיון ואין ראוי ליתנה לכהן:",
+ "וכן אם הקדיש בהמה לבדק הבית חוץ מגזותיה אע\"פ שאין בגיזה זו שום קדושה אינו גוזז כדי ליתן לכהן ואין צריך לומר אם הקדיש כן קדשי הגוף שהרי אף בדרך זה מ\"מ אסורה בגיזה וכן אם הקדיש גיזה עצמה לבדק הבית הואיל וצריכה פדיון אינו חייב ליתן ממנה ראשית הגז לכהן:",
+ "קדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדית חייבת בראשית הגז כחולין גמורין קדם הקדשן למומן או שקדם מום עובר להקדשן ואחר כך נולד בהם מום קבוע ונפדו פטורין מראשית הגז על הדרך שביארנו בפרק הזרוע לענין מתנות:",
+ "המקדיש אבר אחד מן הבהמה הן לבדק הבית הן למזבח הרי הדבר ספק אם נאסור את כלה בגזה ועבודה אם לאו כמו שיתבאר במקום אחר:",
+ "וכן יתבאר במקום אחר שהמקדיש עובר למזבח אמו מותרת בגזה שאין הגיזה מזקת לולד ומ\"מ אסור לעבוד בה שהעבודה מכחשת את העובר:",
+ "המקדיש אבר מן הבהמה לעולה יש בו צדדין שכלה קדושה ויש בו צדדין שאין קדושה אלא באבר וכבר ביארנו ענין זה בפרק בהמה המקשה:",
+ "בהמת השותפין חייבת בראשית הגז אלא שיש מחלוקת בין המפרשים בדבר זה והוא שגדולי המפרשים כתבו שאם יש ביניהן חמש צאן שהוא שיעור חיוב ראשית הגז כמו שיתבאר הואיל ויש לו חלק בכל אחת חייב וגדולי המחברים כתבו שאינו חייב אא\"כ יש בין בכדי שאם יחלקו יגיעו לכל אחד חמש צאן שהוא חיוב שיעור ראשית הגז היה שותף עם הגוי פטור אפי' היה כמה שהרי מ\"מ יש לגוי חלק בכל אחת מהן:"
+ ],
+ [
+ "ישראל שהוא שותף עם הגוי בתבואה חלקו של ישראל חייב שאין שותפות הגוי פוטרת בתרומה אבל חלקו של גוי יש צדדין שהוא חייב מדברי סופרים אם לקח ישראל ממנו ויש צדדין שהוא פטור כיצד ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות וחלקו התבואה הן בקמה הן בגדיש אם היה דבר זה בארץ ישראל שהתרומות והמעשרות בה מן התורה וכבר ידעת שכל שהוא מן התורה אין ברירה והרי אף כשחלקו נמצאו החלקים כלם מעורב בהם ישראל וגוי נמצאת תבואה זו טבל וחלין מעורבין זה בזה וכיצד יעשה יש אומרין שאין לו תקנה שנמצא מפריש מן הפטור על החיוב שאע\"פ שחלקו של גוי חייב מ\"מ מדברי סופרים הוא ומ\"מ גדולי הרבנים פירשו שיש לו תקנה והוא שיפריש ממקום אחר על המחוייב שבכאן ואם אין לו ממקום אחר מפריש מניה וביה לחשבון הכל שאם יש כאן עשרים סאין בולל את הכל ומפריש שנים ואומדין חייב לחייב ופטור לפטור על הדרך שביארנו במסכת ראש השנה בחדש וישן צובר גרנו ואומדין ישן לישן וחדש לחדש ויש חולקין בזו שלא נאמר אלא בששניהם חיוב וכן יש מי שאומר שלא נאמר אלא בלח כגון יין ושמן שהוא מתערב יפה כמו שביארנו במסכת ראש השנה:",
+ "היתה תבואה זו של סוריא שאין חיובה אלא מדברי סופרים כבר ידעת שכל שמדברי סופרים יש ברירה והרי חלקו של ישראל טבל גמור ומתקנו ושל גוי פטור מכלום:",
+ "תבואת השותפין ישראלים הרי היא בחיובה כאלו היא של אחד לגמרי לא נאמר דגנך אלא למעט דגון גוי כגון גוי שלקח תבואה של ישראל ומרחה שמרוחו פוטר אפי' חזר ישראל ולקחה וכן בא דגון גוי למעט שאר דברים כמו שיתבאר במקומו בע\"ה:",
+ "עיסת השותפין ישראלים חייבת בחלה היה גוי שותף בה עמו אם יש בחלקו של ישראל כשיעור חלה חייב וכמה שיעורה כדי עיסת מדבר והוא היה עומר והעומר עשירית האיפה ואיפה שלש סאין וסאה ששת קבין וקב ארבעת לוגין ולוג ששה ביצים נמצא שיעור חלה כשיעור מ\"ג ביצים וחומש ביצה כמו שיתבאר במקומו:",
+ "שדה של שני שותפין חייבת בפאה ומ\"מ אם היה נכרי שותף בה יראה שהיא פטורה:",
+ "בהמת השותפין חייבת בבכורה לא נאמר בקרך אלא למעט שאם היה הגוי שותף בה הן באם הן בולד אפי' לא היה לו אלא אבר אחד פטורה כל זמן שאם יחתך חלק הגוי ישאר הבכור בעל מום כמו שיתבאר במקומו:",
+ "בית של שותפין ישראלים חייב במזוזה לא נאמר ביתך אלא לדרוש דרך ביאתך ר\"ל שיניחנה מצד ימין הנכנס שהביאה מיוחסת לימין מפני שכל זמן אדם עוקר את רגלו הימנית תחלה:"
+ ],
+ [
+ "המעשרות דינן כתרומה ונמצאת תבואת השותפין חייבת במעשר ושותפות גוי כדין שביארנו בתרומה:",
+ "כבר ביארנו על בהמת השותפין שחייבת במתנות ומ\"מ נשתתף בה אחד מן הפטורים פטור:",
+ "פירות של שותפין חייבות בבכורים לא נאמר בארצך אלא להודיע שאין הבכורים נוהגים אלא בארץ ובפני הבית וכן כתוב ראשית בכורי אדמתך תביא בית י\"י אלהיך:",
+ "כסות שהיא של שני שותפין חייבת בציצית לא נאמר כסותך אלא למעט את השואלו שאין לו בה כלום ואף זו אינה פטורה אלא שלשים יום הא משלשים יום ואילך חייבת:",
+ "בית של שני שותפין אף הוא חייב במעקה לא נאמר גגך אלא למעט כנסיות ובתי מדרשות:",
+ "ראשית הגז כבר ביארנו במשנה שאינו נוהג אלא בארץ וכן ביארנו דין המתנות אם נוהגות בחוצה לא��ץ אם לאו בפרק שלפני זה:",
+ "התרומות אינן נוהגות אלא בארץ מן התורה ומתקנת נביאים היו נוהגות בארץ שנער מפני סמיכותה לארץ וכן התקינו החכמים הראשונים שיהיו נוהגות בארץ מצרים ועמון ומואב מפני שהם סביבות ארץ ישראל:",
+ "אע\"פ שהתרומה אוסרת קודם הפרשתה משום טבל במתנות וראשית הגז אינו כן שהמתנות אע\"פ שלא הורמו מותר לאכול מבשר הבהמה וכן ראשית הגז אינו אוסר את הגיזה ולא הנאתה ואין בהנאתה לא מיתה במזיד ולא חומש בשוגג כתרומה וכיון שנתן ראשית הגז נפטר ואין מתנה עוד אחריה ממינה כמו שיש בתרומה שבאין אחריה מעשרות וכן אינו דומה לתרומה בענין חדש על הישן שהתרומה אין תורמין ממנה מן החדש על הישן וראשית הגז יש לו להפריש בו מן החדש על הישן ואם גזז שתים בשנה זו ושלש בשנה זו מצטרפות:",
+ "כבר ידעת שסוריא לא היתה כבוש רבים ומתוך כך אין חיוב תרומה ומעשרות שבה מדברי תורה אלא מדברי סופרים מעתה מי שקנה שם קרקע מן הגוי ויש בה קמה אם הביאה שליש ביד גוי פטורה מכל וכל ואם לא הביאה שליש ביד גוי ונגמרה ביד ישראל הואיל וקנאן עם הקרקע חייב בתרומות ומעשרות:",
+ "חמורה בדומה לזו ראשית הגז שאם לקח ישראל מן הגוי גז צאנו פטור מראשית הגז אפי' קודם שגזזה אלא שמגדולי המחברים פירשוה לאחר שגזזה אבל אם לקח הצאן לגיזתן ר\"ל לגיזה העתידה להתגדל בהם חייב בגיזה ואע\"פ שגדלה הגיזה ברשות הגוי:"
+ ],
+ [
+ "כבר ידעת שבתרומות ומעשרות אין תורמין ומעשרין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה ומ\"מ כל שאינו כלאים בחברו תורם ומעשר מזה על זה היו לו שני מיני חטים שחמתית ולבנה תורם מזה על זה וכן תאנים שחורות עם לבנות וכל כיוצא בזה:",
+ "היו לו שני מיני גיזה כגון גיזה לבנה וגיזה שחורה או גיזות של זכרים וגיזות של נקבות הרי זה נותן מזו על זו ואינו חושש:",
+ "יתבאר במשנה האחרונה שהלוקח גז צאנו של חברו אם שייר המוכר מקצת צאנו להגזז חייב המוכר להפריש ממה ששייר על הכל ואם מכר את כלן הלוקח חייב להפריש ומ\"מ אם היו לו שני מיני גיזה ומכר את המין האחד ושייר את המין השני ואע\"פ שרשאי ליתן מזו לזו לוקח נותן לעצמו ממין שלקח והמוכר נותן לעצמו ממין ששייר ומ\"מ אם רצה למחול בזו ולפרוע בעבורו רשאי שנותנין גיזה משחורות על לבנות ומנקבות על זכרים אע\"פ שגזת הנקבות רכה משל זכרים ואע\"פ שגיזת הלבנות רכה משל שחורות:",
+ "מי שהרבה בתרומות יותר מן הראוי הואיל ושייר מקצת חולין תרומתו תרומה שהרי באומד היא ניטלת ואין שיעורה מן התורה אבל אם אמר כל גרני תרומה או כל הפירות האלו תרומה לא אמר כלום התורה אמרה ראשית אין ראשית אלא ששיריה ניכרין וכן הענין בחלה שהרי אין לה שיעור מן התורה:",
+ "במעשרות אינו כן שהרי במדה או במשקל או במנין הוא צריך לעשר ולא באומד ומתוך כך המרבה במעשרות יתר מן הראוי הפירות מתקנין אבל המעשר מקולקל שהרי הטבל מעורב בו הואיל והתורה נתנה בהם שיעור:",
+ "ראשית הגז אע\"פ שאין לו שיעור מן התורה ואע\"פ שכתוב בו ראשית אם אמר כל גזותי ראשית דבריו קיימין:",
+ "טבילה שתקן עזרא לבעלי קריין עמדו האחרונים ובטלוה וכבר ביארנו בענין זה הטעם בפרק מי שמתו במסכת ברכות מפני שאין דברי תורה מקבלים טומאה:",
+ "אין הזורע כלאים בכרם חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה בתוך הכרם והוא הדין אם זרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכבר ביארנו ענין זה במסכת ברכות:",
+ "המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני ואמר על זה חומר בזרוע ובלחיים ובקיבה מראשית הגז הזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בבקר ובצאן במרובה ובמועט ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ואינו נוהג אלא במרובה וכמה הוא מרובה בית שמאי אומרים שתי רחלות שנ' יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן ובית הלל אומרים חמש שנ' חמש צאן עשויות ר' דוסא בן הורכנוס אומר חמש רחלות גוזזות ופרס חייבות בראשית הגז וחכמים אומרים חמש רחלות גוזזות כל שהן אמר הר\"ם פי' ואינו נוהג אלא ברחלים שנ' גז צאנך ונאמר באיוב מגז כבשי יתחמם וצמר אחר זולתי צמר כבשים אינו ראוי למלבוש אצלם מפני שהוא קשה וצמר הכבשים הזכרים והנקבות רך והוא שיהיו לובשים אצלם ואמרו שהוא ניתן לו לצורך מלבוש והראיה הזאת על דרך רמז כמו שידעה בגדר כונתם כפי מה שביארנו בתחלת חבור זה ומה שהן יש לו שיעור והוא משקל ששים סלעים וכבר ביארנו בתחלת קדושין שמשקל הסלע עשרים וארבעה דרכמונים מהדרכמונים שמשקל אחד מהם ששה עשר גרגרי שעור והלכה כחכמים כמו שביארנו:",
+ "אמר המאירי חומר במתנות מבראשית הגז שהמתנות נוהגות בבקר וצאן ובכללם עז ותיש כמו שהתבאר במרובה או במועט ר\"ל אפי' בבהמה אחת וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים בלבד הן זכרים הן נקבות שהזכרים ונקבותיהם הם הם שצמרו ראוי ללבוש וכבר ביארנו שאין מתנה זו ניתנת אלא כדי ללבוש ואינו נוהג אלא במרובה כמו שהוא מבאר עכשיו וכמה הוא מרובה ר\"ל כמה כבשים יהיו לו ויהיו חייבים בראשית הגז בית שמאי אומרים שתים אבל לא אחת שהרי גז צאנך כתוב ואין אחת נקראת צאן ובית הלל אומרים חמש והלכה כדבריהם ור' דוסא מוסיף עוד לומר שאף בחמש אינו חייב אלא אם יש גיזה בכל אחת מהם משקל מנה וחצי שכך שיעורה של פחותה מן הגיזות ופחות מכאן אין קרויה גיזה וחכמים אומרים חמש רחלות גזוזות כל שהו פירשו בגמ' מנה ופרס בין כלם ולא מנה בין עשרים וחמש סלעים כמנה סתם האמור בתלמוד אלא מנה בן ארבעים סלעים שכן מצינו לפעמים במשנה מנה שיש בו ארבעים סלעים כמו שיתבאר בגמ' והלכה כחכמים ונמצא שכל חמש צאן שיש בחמש גזותיהם משקל ששים סלעים חייבות בראשית הגז ופירשו בגמ' דוקא שיהו מחומשות ר\"ל שתהא בכל אחת משקל י\"ב סלעים הא אם היתה באחת מהו פחות מכן אע\"פ שחברתה ממלאה חסרונה או יותר פטורות:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:",
+ "ראשית הגז נוהג אף בטרפה אבל לענין מעשר בהמה אין הטרפה נכנסת לדיר להתעשר כלל:",
+ "אע\"פ שביארנו בראשית הגז שהוא נוהג בטרפה אם גזז את המתה פטור ומ\"מ נוהג הוא בכלאים:",
+ "הבכור אפי' נולד טרפה קדוש והרי הוא לכהן ונכסי כהן ואם לא נודע טרפותו עד שנשחט אם תם היה העור נשרף והבשר יקבר ואם במומו נשחט יקבר הבשר ויהנו הכהנים בעורו כמו שיתבאר במקומו:",
+ "מעשר בהמה נוהג בין בזכרים בין בנקבות וכן ראשית הגז מה שאין כן בבכור:",
+ "מעשר בהמה אינו נוהג אלא בבקר וצאן וכן ראשית הגז בכבשים ורחלים ובכור נוהג אף בבהמה טמאה ובלבד בחמור וכן נוהג באדם וכן מעשר בהמה וראשית הגז אין להם מקום אלא בפשוטים אבל לא בבכורות וכן לא הוקדשו אלו אלא לאחר הדבר ר\"ל מתן תורה והבכורות הוקדשו במצרים:",
+ "הית��ם והוא שמתה אמו עם לידתו קדוש בבכורה אבל אינו מתעשר כמו שהתבאר ובכורה וראשית הגז נוהגות בו:",
+ "הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו או ניתנו לו במתנה פטורין מן המעשר עד שיולדו ברשותו וכן שותפין שהביא זה מאה טלאים וזה מאה טלאים ונשתתפו בהן כל אותם המאתים פטורים מן המעשר שכל אחד מהם כמכור או כנתון ובכורה וראשית הגז נוהגין באלו השלש:",
+ "בכור בהמה טהורה גדולי המחברים כתבו שאינו נוהג אלא בארץ אף שלא בפני הבית וגדולי האחרונים שבספרד מגיהין עליהן בכך לומר שהוא נוהג אף בחוצה לארץ וזהו שאמרו כאן בפני הבית כלומר שהבכור נוהג אף שלא בפני הבית מה שאין כן במעשר בהמה וראשית הגז ומ\"מ לענין פסק מעשר בהמה נוהג בחוצה לארץ מן התורה אלא שחכמים גזרו שלא לעשר בחוצה לארץ ולא אף בארץ אלא בקיום הבית גזרה שמא יאכלוהו בתמימות ואם עבר ועשר הרי זה מעשר ויאכל במומו אבל ראשית הגז כבר ביארנו שאין נוהג בחוצה לארץ אלא בארץ אף שלא בפני הבית:",
+ "הבכור נכסי כהן על הדרך שביארנו למעלה וכן ראשית הגז אבל מעשר בהמה הרי הוא שלמים:",
+ "בכור אע\"פ שמצוה להקדישו בפה ולומר הרי זה קדוש אם לא עשה כן קדוש הוא מאליו:",
+ "מעשר אפי' עשר והקדיש בפה אינו מועיל אלא כונס כל הנולדים לשנה זו לדיר ופותח פתח קטן ומעמיד אמותיהן מבחוץ ויוצאין לקראתן אחד אחד ועוברים מאליהם תחת השבט ומונה והיוצא עשירי בין זכר בין נקבה בין תמים בין בעל מום סוקרו בסיקרא ואומר הרי זו מעשר ואם לא אמר הואיל והזכירו עשירי מ\"מ הרי זה קדוש וראשית הגז אין בו אלא הפרשתו:",
+ "בכור יכול למכרו לכל אדם אם נפל בו מום ואפי' לא נפל בו מום יכול למכרו למי שאוכלו בקדושתו והמעשר אסור למכרו תם לעולם ואף בבעל מום אסור מדברי סופרים:",
+ "הבכור וכל קדשי מזבח בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אסורין בגיזה ועבודה שנאמר לא תגוז בכור צאנך ולא תעבוד בבכור שורך אע\"פ שלא הזהירה תורה אלא בגזת הצאן ובעבודת השור הוא הדין אם גזז את השור או עבד בבכור צאן שהוא חייב אלא שדבר הכתוב בהווה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו שאין חיוב ראשית הגז אלא בכבשים ובנקבותיהן שהצמר שלהן ראוי לבגדים ולא של שורים ותישים ולא של מין אחר של בהמה טהורה:",
+ "היה צמרם של כבשים אלו קשה ואין ראוי ללבישה פטורין מראשית הגז שלא ניתנה מתנה זו אלא ללבוש הימנה ועל זו אמרו דבר שראוי לשירות ר\"ל לתכלת שהוא צמר וצריך שיהא מצמר הרך יראה לי שזהו שנאמר בבכורות רחל שילדה מין עז פטור מראשית הגז והוא הנדמה הא רחל הבאה מן הכלאים אם צמרה רך חייבת גדולי המפרשים נוטים לומר בעז שילדה מין רחל ר\"ל שצמרה רך שמצטרפת לחיוב ראשית הגז ולא יראה כן:",
+ "אע\"פ שתפשה תורה לשון גיזה אם תלש צמר רחליו בידו ולא גזזן או ששטפן במים ושטף המים תולש מהן את הצמר חייב לא תלה הכתוב בגיזה אלא שדבר הכתוב בהווה ומ\"מ לקט האמור בתורה שתפש בו לשון קצירך אנו מדקדקים אחר הלשון ר\"ל שאין לקט אלא הנופל מן המגל בשעת קצירה אבל אם היה תולש בידו או עוקר או קוטף אין הנופל מתחת ידו נקרא לקט ומ\"מ אם היה תולש או עוקר דברים שדרכן ליקצר בתלישה או בעקירה ולא במגל כגון קטניות ומיני ירקות הרי זה לקט והוא שאמרו בספרי קציר אין קציר אלא בקוצר עוקר מנין תלמוד לומר לקצור תולש מנין ת\"ל בקוצרך ולשון עקירה הוא שעוקר השורש עמו ותלישה הוא שתולש שלא עם השרש:",
+ "בסדר זרעים התבאר שכל דבר שיש בו חמשה דברים חייב בפאה והם שהוא אוכל וגדולו מן הארץ ונשמר ולקיטתו כלו כאחד ומכניסו לקיום אוכל למעוטי סטיס פאה והם זרעים שאין ראויין לאכילה וכל שכיוצא בהם גדולו מן הארץ למעט כמהין ופטריות נשמר למעט זוכה מן ההפקר לקיטתו כאחד למעט את התאנים וכיוצא בהם שאין גמר בשולן בא כאחד כזיתים וענבים מכניסו לקיום למעט את הירק:",
+ "השומים והבצלים אע\"פ שהם ירק חייבים בפיאה שהרי מיבשין אותם ומכניסין אותם לקיום:",
+ "התבאר גם כן במסכת זרעים שאין מניחין משדה זה על חברתה ושדה אחד שהיה נחל בתוך השדה עובר בין שני קצותיו או דרך רחב ארבע אמות הרי אלו מפסיקין ונעשה השדה שנים ומניחין פאה בכל אחד מהם ואינו מניח מזה על חברו אע\"פ שהשיעור שוה היה מין אחר של זרעים מפסיק בין שני הקצוות או אילנות ושני הקצוות זרועים מין אחד יום צדדין שהוא מפסיק ויש צדדין שאינו מפסיק כמו שיתבאר במקומו:",
+ "מעתה ערוגות של בצלים הזרועות בשדה אחד שהירק מפסיק ביניהן בין ערוגות לערוגות אינו מניח פאה על הבצלים אלא במקום אחד אע\"פ שהירק מבדיל ביניהם ועושה אותן מיוחדין ערוגות ערוגות:",
+ "מה שביארנו שאין חיוב ראשית הגז אלא בחמש צאן יש פוסקים בארבע ולא יראה כן:",
+ "מה שאומרין בכל התלמוד הלכה כדברי המכריע צדדין יש בו והוא שאמרו אין הכרעת שלישי מכרעת והיאך הוא ענין זה מקצת גאוני ספרד כתבו שכל זמן שאין המכריע גדול מן המוכרעים הוא קורא אותה הכרעת שלישי וקורא אותו שלישי לשון נקיה כלומר שאין לנו בו אלא שהוא גוף אחר לא שנצטרף לכוף עצמנו לקבל את דבריו אבל כשהמכריע גדול מן החולקים ראוי לקבל את דבריו והוא הנקרא מכריע ואע\"פ שהדברים נאים אין הדברים נראין כן לענין פי' אלא הכרעת שלישי הוא שזה מחדש דעת שלישי שלא כזה ושלא כזה אע\"פ שהוא ממוצע בין שניהם כגון ראשית הגז שבית שמאי מחייבים בשתים ובית הלל בחמש ובא המכריע ואמר בארבע אין זה הכרעה לדבריהם אלא שהוא מחדש דעת שלישי שלא כאחד מן החולקים ואין זה מכריע אלא חולק אבל הכרעה גמורה היא כשהוא תופס דברי האחד בדרך אחת ודברי השני בדרך אחרת המשל בזה נציע דרך הצעה שיהיה המחלקת בין בית שמאי ובין בית הלל כך שבית שמאי אומרים שחייב ראשית הגז בשתים בין לישראל בין ללוי והיו בית הלל אומרין שאין חיובה אלא בחמש בין ישראל בין ללויים והיה המכריע אומר בישראל בשתים ובלוי בחמש היינו אומרים שהלכה כדברי המכריע שהרי פטור שתים בישראל היו בו הלל יחיד אצל רבים וחיוב שתים ללוי היה בו שמאי יחיד אצל רבים וכן כל כיוצא בזה שמא תאמר והלא אף בכיוצא בזו אנו מוצאין שקוראה הכרעת שלישי שלא להכריע שהרי אמרו חבית תרומה שנתגלתה הואיל ואין היין ראוי לשתייה בית שמאי אומרים תשפך מיד ובית הלל אומרים תעשה זלוף ואמר ר' ישמעאל בר' יוסי אני אכריע בבית תשפך בשדה תעשה זלוף ואמרו לו אין הכרעת שלישי מכרעת יפה שאלת אלא שגדולי הרבנים מפרשים שאף זו סברא מחודשת היא ולא הכרעה שאלו הזכירו בית שמאי ובית הלל במחלקתם בית ושדה והוא שיאמרו בית שמאי בין בבית בין בשדה תשפך ויאמרו בית הלל בין בבית בין בשדה תעשה זלוף והיה המכריע אומר בבית כדברי בית שמאי ובשדה כדברי בית הלל היה זה מכריע גמור אבל מאחר שלא הזכירו מחלקתם בית ושדה אלא סתם ובא המכריע וחדש ופרט דברים אלו אין זה הכרעה אלא מחלקת שאין הכרעה אלא במי שאומר הלכה כפלוני בזו שהזכיר ולא בחברתה שהזכיר והלכה כפלוני בזו שהזכיר ולא בחברתה שהזכיר וכיוצא בה בפרק כהן גדול ונזיר בשמועת חצי קב עצמות וחצי לוג דם וכו' שמקצתם היו אומרים חצי קב וחצי לוג לכל ר\"ל שמטמא בין לתרומה וקדשים בין לנזיר ועושה פסח רובע קב ורביעית לא לכל ר\"ל שאינו מטמא אף לאחת מכלם ומקצתם היו אומרים אף רובע ורביעית לכל ובית דין של אחריהם הכריעו חצי לכל רובע ורביעית לתרומה וקדשים ולא לנזיר ועושה פסח ואמרו להם אין הכרעת שלישי מכרעת כלומר הואיל והראשונים לא הזכירו בדבריהם לא תרומה וקדשים ולא נזיר ועושה פסח ומ\"מ דבר זה שנתגלגל בידינו הלכה הואיל ואסור בשתיה ישפך ויש גורסים בזו חבית יין של תרומה שנטמאת ופסקו בה שקוברין אותה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ביארנו ששיעור חיוב ראשית הגז הוא כשיש לו חמש צאן שעושות גיזות חמשתן ששים סלעים כמה הוא נותן לכהן משקל סלע שמן התורה אין שיעור לראשית זו ומ\"מ מדברי סופרים שלא לפחות מאחד מששים:",
+ "היו גזותיו יתר מששים מרבה לו עד שיהא אחד מששים שבגזותיו לחשבון גדול אם לא היה חלק זה מגיע אלא לחמש סלעים אינו רשאי ליתנו אלא לכהן אחד הואיל ובידו ליתן צריכין אנו לכדי נתינה הראויה וכן אפי' הגיע חלק זה למשקל תשעה סלעים הא אם הגיע לעשרה רשאי הוא ליתנו לשנים אחר שיגיע משקל חמש לכל אחד וכן בחמשה עשר לשלשה וכן לפי חשבון זה לעולם כמו שיתבאר במשנה השלישית:",
+ "תרומה גדולה כבר ביארנו שאין לה שיעור מן התורה אפי' חטה אחת פוטרת את הכרי ומ\"מ חכמים נתנו בה שיעור לעין רעה אחד מששים וכן רמוז ביחזקאל ונתנו לעין יפה אחד מארבעים לבינונית אחת מחמשים והוא הרמוז במלת תרומה תרי ממאה וכן הדין בתרומה שאין חיובה אלא מדברי סופרים:",
+ "הפיאה אין לה שיעור מן התורה אפי' הניח שבולת אחת יצא וחכמים תקנוה בששים וכן הבכורים אין להם שיעור מן התורה אבל מדבריהם צריך להפריש אחד מששים וכן הדין בחוצה לארץ אע\"פ שאין בה חיוב פאה אלא מדברי סופרים:",
+ "קרבן הראיה האמור בשלש רגלים אין לו שיעור מן התורה וכבר ביארנו ענינה במסכת חגיגה:"
+ ],
+ [
+ "כבר ידעת שאין שום כלי מקבל טומאה עד שתגמר מלאכתו שאם נשבר טהור לפיכך חמת חדשה של עור שלא נגמרה תפירתה מכל וכל אע\"פ שאין שם סדק שיצאו רמונים מתוכו או אפי' זיתים אינה מקבלת טומאה שהרי מ\"מ לא נגמרה מלאכתה:",
+ "נגמרה מלאכתה ואחר כך נקרעה אם נקרעה בכדי שאינה מחזקת פקעית של שתי גדולה טהורה ושיעור פקעית זה הוא שתהא במשקל עשר סלעים והוא רביעית המנה למנה בן ארבעים סלעים:",
+ "המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי בשיעור המתנה ואמר על זה וכמה נותנין לו משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל מלובן ולא צואי כדי לעשות ממנו בגד שנ' ונתן לו שיהא בו כדי נתינה אמר הר\"ם פי' מה שאמר מלובן ולא צואי שיתן לכהן שעור שיהא בו אחר כדי שיכבסנו וילבננו חמש סלעים לא פחות מזה ומשנה הזאת אינה מדברת אלא במי שיש אצלו שיעור הרבה מראשית הגז שהוא לא יתן לכל כהן ממנו פחות משיעור זה והרי זה כמו שאמרנו בסוף פיאה אין פוחתין לעניים בגורן כמו שביארנו שם ושיעור ראשית הגז כמה הוא הרי אחד מששים ממה שגזז וכבר אמרנו שהשיעור הקטן שחייב בראשית הגז משקל ששים סלעים על מנת שיהיו מחמש רחלות ועל מנת שלא יגזז מאחת מהחמש רחלות פחות משנים עשר סלע הנה נתבאר שראשית הגז לא יהיה פחות ממשקל סלע:",
+ "אמר המאירי כמה נותן לו משקל חמש סלעים ביהודה שהם עשר בגליל וכבר ביארנו שלא נאמר דבר זה אלא במי שיש לו גיזות הרבה ורוצה לחלקן לכהנים הרבה שלא יתן לכל אחד [פחות] ממשקל חמש סלעים ואם לא הגיע בכדי שיעור שיגיע לכל אחד חמש סלעים לא יתנם אלא לכהן אחד ומ\"מ שיעור ראשית הגז אחד מששים ונותן לכהן אחד ממשקל ששים סלעים שהוא חיוב ראשית הגז סלע לכהן וממשקל ק\"כ סלעים משקל שני סלעים לכהן וכן כלם עד שיגיע שיעורו לחמש סלעים ואם היתה לו גיזה שיגיעו חמש סלעים לכמה כהנים מחלקה לכמה שירצה ובלבד שיגיע לכל אחד חמש סלעים ומשקל חמש סלעים זה הואיל ויש שם יותר מכשיעור אלא שהוא רוצה לחלקו צריך שיתנהו לו מלובן ולא צואי ופי' דבר זה לא שיהא ישראל צריך ללבנו אלא שיתנהו לו כל כך בריוח שאחר שילבנהו יהא בו משקל חמש סלעים שכשיעור זה שיערו חכמים שראוי לעשות ממנו בגד קטן כאבנט וכיוצא בו:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:",
+ "הציץ של כהן גדול היה טס של זהב רחב שתי אצבעות ומקיף מאוזן לאוזן נקוב בשתי קצותיו ופתיל תכלת למטה ממנו נכנס מנקב לנקב ונקשר באותו פתיל כנגד העורף:",
+ "אבנט של כהן גדול בכל השנה ענינו כאבנט של כהן הדיוט ר\"ל שהוא של כלאים והוא שש ותכלת שהשש הוא של פשתן והתכלת של צמר אבל אבנטו של כהן גדול ביום הכפרים הוא של בוץ לבד:",
+ "המשנה הרביעית והכונה לבאר בה איזה דבר פוטר את המין המחוייב שלא ליתן גזז ולא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור לבנו ולא צבעו חייב אמר הר\"מ פי' אם נצבע מראשית הגז ואין מותר לעשות במתכוין:",
+ "אמר המאירי לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור מראשית הגז הואיל וצבען אחר הגיזה שקנאן בשנוי והרי הוא כמזיק מתנות כהונה שהוא פטור אפי' מהחזרת דמים מפני שהוא ממון שאין לו תובעים וודאי כך הדין בראשית הגז אבל אם לבנו ולא צבעו חייב שאין הליבון מפקיע ומ\"מ אם היה הצמר אדום או שחור מצד עצמו חייב:",
+ "זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא.",
+ "מי שהיו לו חמש צאן שהם חייבות בראשית הגז גזז את הראשונה ומכר את הגיזה ואחר כך גזז את השניה ומכר את הגיזה וכן כלן עד שבשעה שגזז את החמישית לא היתה בידו אלא גיזה אחת הרי כלן מצטרפות וחייב ליתן כשיעור הראוי ליתן אפי' לאחר כמה שנים למדת לפי דרכך בראשית הגז שאע\"פ שמצותו בתחלה אם הפריש בין באמצע בין בסוף יצא לא היה לו חמש צאן כאחד אלא היתה לו אחת וגזזה ואחר כך קנה אחרת וגזזה וכן עד שקנה חמש זו אחר זו הואיל ובשעה שגזז את האחת לא היו לו חמש אין מצטרפות:",
+ "המשנה החמישית והיא מענין החלק הרביעי הלוקח גז צאנו של נכרי פטור מראשית הגז לקח גז צאנו של חברו שייר המוכר חייב לא שייר הלוקח חייב היו לו שני מינים טחופות ולבנות מכר לו טחופות אבל לא לבנות זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו אמר הר\"מ פי' טחופות שם נופל על שאינו לבן בין שיהיה שחור או אדום או זולתם מן הגוונים שנאמר גז צאנך כמות שהיא ודע שהנוטל צמר רחלה בלא גזיזה חייב בראשית הגז וכן אמרו ז\"ל השוטף את רחלו חייב ור' יוסי חולק עליהם והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי הלוקח גז צאנו של נכרי פטור מראשי�� הגז אפי' קודם שגזזה וגדולי המחברים פירשוה לאחר שגזזן ולא ידעתי למה ודקדקו בגמ' הא צאנו ליגזז ר\"ל שלקח הצאן לגיזתן העתידה להתגדל בהן הואיל וגוף הצאן משועבד לו עד שיגדל הצמר ויגזז אע\"פ שגדלה הגיזה ברשות הגוי ואע\"פ שאין הצאן קנוייה לו אחר הגיזה כלל חייב וכן הלכה לקח גז צאנו של חברו ושייר המוכר מקצת צאנו ליגזז המוכר חייב להפריש מן המשוייר על הכל ואם לא שייר לוקח חייב היו לו שני מינין טחופות ר\"ל שחומות ולבנות ומכר שחומות אבל לא לבנות או זכרים אבל לא נקבות לוקח נותן על מה שלקח ומוכר נותן על מה ששייר כמו שפירשנו למעלה:",
+ "זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:",
+ "יתבאר במקום אחר שהמפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותו עד שיתן לכהן ראשית הגז חולין הוא לכל דבר ומכאן סמכו גדולי המחברים לומר שנותנים אותה אף לכהנת הנשואה לישראל כדין מתנות הבהמה כמו שהתבאר:",
+ "כבר ביארנו שהפאה נוהגת באילנות כבשדה מעתה מי שיש לו הרבה אילנות בתוך שדהו והתחיל לגדרם אינו צריך להניח פאה בכל אילן ואילן אלא באילן אחד על כלן מכר אילנות בתוך שדהו לחברו ושייר לעצמו הקרקע וקצת מן האילנות אם התחיל הוא לקצור קודם שמכר הוא מניח פאה על הכל שכיון שהתחיל לקצור חלה עליו חובת הכל ואם מכר קודם שיתחיל לקצור מניח כל אחד פאה במה שלקח והוא מניחה במה ששייר וכן הדין במוכר שדהו חתיכות חתיכות:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:"
+ ],
+ [
+ "פרק שנים עשר בעזר הצור:",
+ "שלוח הקן וכו' כונת הפרק לבאר ענין מצות שלוח הקן על תכלית השלמות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים:",
+ "הראשון לבאר שלוח הקן באיזה מקום נוהג ובאיזה זמן השני באיזה מין נוהג ובאיזה שבאותו המין השלישי לבאר אף במין שהוא נוהג בו איזה מפקיע מצוה זו ממנו ואיזה צד אינו מפקיע הרביעי בעונש העובר על מצוה זו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים כמו שיתבאר:",
+ "והמשנה הראשונה אמנם תיוחד לבאר באיזה מקום ובאיזה זמן ובכלל זה אם בחולין אם במוקדשין ואמר על זה שלוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחלין אבל לא במוקדשין אמר הר\"מ פי' אפשר שיהא זה במוקדשין כמו שאני אומר והוא שאם הקדיש עוף לבדק הבית והוא ברשותו ואחר כך עף ויצא מרשותו והיה מכירו ואחר כך מצאו רובץ על הביצים חייב להביא הכל על ידי גזבר שאינו נוהג במוקדשין זו הלכה היא שנאמרה בתלמוד והוא שאפשר להיות ואי אפשר זולתו כפי העיקר שבידינו שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו מוסף על מה שהתבאר בפרק הזה:",
+ "אמר המאירי מצות שלוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ בין בפני הבית ר\"ל במציאות הבית וקיומו בין שלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין פי' בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית כמו שיתבאר בגמ':",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:",
+ "עוף שהרג את הנפש ואחר כך הלך ונמצא על הקן והוכר שהוא הוא שהרג ונטל את הבנים פטור מלשלחו ואע\"פ שלא נגמר דינו עדין שהרי מצוה להביאו לבית דין לדונו ליהרג:"
+ ],
+ [
+ "מוקדשין אלו שביארנו עליהם שהוא פטור מלשלח צריך אתה לשאול על איזה צד נאמר כן שאם היה קן זה בביתו ובביצים שלו תרנגולים ותרנגולת או יונים ושאר עופות שקננו בבית הרי אף בחלין אין כאן שלוח שאין דין שלוח אלא בעוף טהור ושאינו מזומן כמו שיתבאר כגון ייני שובך ועליה ועופות שקננו בפרדס ואם תאמר שנזדמן קן זה בחצרו ואין זה מזומן הואיל ואין הביצים שלו שלא קנאן על ידי חצר המשתמרת אע\"פ שבשאר דברים קונה לאדם שלא מדעתו מפני שאסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליה ולפיכך אפי' היתה רובצת על הביצים או על האפרוחים בביתו מזומנים ולא קנתה לו חצרו והרי הוא אצלו שאין מזומן כמו שיתבאר וחייב לשלח אם היתה של חלין הרי מ\"מ הואיל ואי אפשר לזכות בה אי אפשר לו להקדישה וכל שכן אם ראה קן במקום שאין קנוי לו ואין ביצים שלו שאי אפשר לו להקדישו שנאמר איש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ואם שהגביה את הביצים או את האפרוחים וזכה בהם מ\"מ שהרי אין כאן מזומן והרי בידו להקדישן הואיל וקנאם בהגבהה שלא אמרו שהאיסור מפקיע את הקנין אלא בחצרו שלא זכתה לו אבל בהגבהה מ\"מ קנה ואחר שהגביהן הקדישן והחזירם למקומם ובאה האם עליהם והוא נוטל את הבנים ולימדנו על זו שפטור מלשלח את האם הרי אף בחולין כיוצא בזו פטור כמו שיתבאר ואם שהגביה את האם תחלה וזכה בה והקדישה והחזירה ואחר כך בא ליטול את הבנים ואתה אומר על זו שפטור מלשלח והלא כשתפש בה בתחלה נתחייב בשלוח ואין ההקדש מפקיע מצות השלוח שהיא קודמת לו שהרי כיוצא בזו אנו דנין בכסוי הדם שאינו נוהג במוקדשין שאם הקדיש תחלה ואחר כך שחט פטור מלכסות הא אם שחט תחלה ואחר כך הקדיש חייב לכסות הואיל ומצות הכסוי חלה עליו אין הקדש הבא אחריה מפקיעה הא כיצד אמרו במוקדשין שאין שלוח הקן נוהג בהם ושכיוצא בה בחולין חייב כגון שהיה לו שובך והקדיש אפרוחים שבו למזבח שהאמהות אינן ראויות מפני גדלן והיה בהן שגדלו ופרחו וקננו במקום שאין מזומן לו ומצאו על הקן והכינו נוטל את הבנים ופטור מלשלח את האם וכן כשהקדיש אף הגדולים או איזה עוף אף שאינו ממין הכשרים לקרבן והקדישו לבדק הבית ופרח לו וקנן במקום שאינו מזומן ונמצא והוכר ונוטל את הבנים ופטור מלשלח שהרי צריך להביאו לגזבר ומדברי גדולי המחברים יראה שהכל צריך להביא לידי גזבר:",
+ "מי שהקדיש מנה לבדק הבית ונגנב או נאבד עד שלא הגיע ליד גזבר אם אמרה בלשון הרי עלי חייב באחריותה ואם אמרה בלשון הרי זה פטור וכן בקדשי מזבח כמו שהתבאר במסכת ראש השנה:",
+ "מי שאמר בית זה עלי קרבן הואיל ואין הבית דבר הראוי ליקרב הרי זה לבדק הבית שמלת קרבן כוללת היא אף קדשי בדק הבית שנאמר ונקרב את קרבן י\"י וגו' אצעדה וצמיד ואם אמר למזבח יראה שימכר ויביאו בדמיה עולות על הדרך שאמרוה במקדיש שדה אחוזתו למזבח כמו שיתבאר במקומו וכן המקדיש עצים ואבנים למזבח או טומטום ואנדרוגינוס ויוצא דופן הואיל ואין במינן קדש ימכרו בלא פדיון ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה ואין זה כבעל מום שהבעל מום יש במינו קרבן מה שאין כן באלו ויש מי שפירש ענין זה ר\"ל בית זה קרבן באומר דמי בית זה עלי קרבן וכן כתבוה גדולי המחברים:",
+ "נפל הבית אם אמר בלשון הרי עלי חייב באחריותו ואם אמר זה פטור אמר זה ואמר עלי כגון שאמר בית זה עלי חייב:",
+ "מי שהעריך או נדר את דמיו והפריש ערכו או דמיו ונגנבו או נאבדו הרי זה חייב באחריותן עד שיבואו לידי גזבר ואפי' לא אמר עלי מה שאין כן בשאר נדרים וכיצד אדם מעריך שלא יאמר עלי כגון שיאמר הריני בערכי או בערך פלוני:",
+ "הקדש ומעשר שחללם ע�� מעות יצאו ההקדש והמעשר לחולין ואפי' לא הגיעו מעות הפדיון ליד גזבר וגנבו או נאבדו אין זה חייב באחריותן:",
+ "המשנה השניה והכונה לבאר בה החלק השני ר\"ל שלוח הקן באיזה מין נוהג ובאיזה שבאותו מין ואמר על זה חומר בכסוי הדם מבשלוח הקן שכסוי הדם נוהג בחיה ובעוף מזומן ושאינו מזומן ושלוח הקן אינו נוהג אלא בעוף ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן [איזהו שאינו מזומן] כגון אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס קננו בתוך הבית וכן יוני הדרסיאות פטור מלשלח אמר הר\"מ פי' הדרסיות מיוחסים אל הודורוס המלך והוא התחיל לגדל יונים בבתים:",
+ "אמר המאירי חומר בכסוי הדם משלוח הקן שכסוי הדם נוהג בחיה ועוף בין מזומן בין שאינו מזומן כמו שהתבאר ושלוח הקן אינו נוהג אלא בעוף ובשאינו מזומן כגון יוני שובך ויוני עליה או אפי' אווזים ותרנגולים שהם גדלים בבית והם מזומנים אם מרדו ויצאו מן הבית וברחו וקננו בפרדס מקום שאין משתמר ואין נצודין אלא בטורח גדול כעין טורח שבמדברים ומתוך כך חייב לשלח אבל כל שקננו בתוך הבית אפי' מין שאינו מזומן כגון יוני הדרסיאות והם הגדלים בבתים פטור מלשלח שהרי גדולם בבית עושה אותם מזומן:",
+ "זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "מצות שלוח הקן אינה מצוה שיהא צריך לחזר אחריה ר\"ל שאם ימצא לו קן שיטול את הבנים כדי שיקיים מצות שלוח באם או שיחזר אחר מצוה זו בהרים וגבעות אלא לכשיזדמן לידו יקיים שנאמר כי יקרא אפי' לא היתה רובצת אלא על אפרוח אחד או על ביצה אחת חייב לשלח שנאמר קן מ\"מ כמו שיתבאר במשנה החמישית:",
+ "שלוח הקן אינו נוהג אלא בעופות הטהורים כמו שיתבאר במשנה השלישית:",
+ "היה קן זה ברשות הרבים או אף ברשות היחיד שאינו מזומן כגון פרדס חייב לשלח מכאן אמרו יוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקננו בטפיחין ובבירה על הדרך שהתבאר במסכת יום טוב ואווזים ותרנגולים שקננו בפרדס חייב לשלח קננו בתוך הבית וכן יוני הדרסיאות פטור מלשלח:",
+ "המוצא קן בים או בנהר כגון ששטף ים את האילן וקן בראשו חייב לשלח וכן אם נמצא קן בראשו של אדם חייב לשלח אבל אם היה עוף נושא קן באויר אינו חייב לשלח:",
+ "המשנה השלישית והכונה להשלים בה בביאור החלק השני לבאר באיזה מין נוהג ואמר על זה עוף טמא פטור מלשלח עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור ועוף טהור רובץ על ביצי טמא פטור מלשלח קורא זכר ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרים אמר הר\"מ פי' אמר רחמנא כי יקרא קן צפור לפניך וצפור שם נופל על עוף טהור בלבד שנ' כל צפור טהורה וקורא הוא עוף ידוע פרדיץ בלעז והמין הזה רובץ הזכר מהן כמו שרובצת הנקבה ולפיכך נחלקו בזכר הקורא בלבד כשנמצא רובץ אבל הזכר מכל שאר המינין הכל מודים שהוא פטור והלכה כחכמים:",
+ "אמר המאירי עוף טמא פטור מלשלח טמא רובץ על ביצי עוף טהור או טהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח:",
+ "קורא זכר שנמצא רובץ על ביצי בת זוגו ר' אליעזר מחייב מפני שהקורא טבעו בכך לרבוץ עליהם לחממם והרי הוא לענין זה כאם וחכמים פוטרין מ\"מ אם כתוב בפרשה והלכה כחכמים ובשאר זכרים הנמצאים על הקן מודה ר' אליעזר שאין בהם מצות שלוח וקורא זה האמור כאן הוא הנקרא בלשון לעז פרדיץ ולא עוף הנקרא קוניל שהרי עוף טמא הוא ולא הוצרך למעטו מצד שהוא זכר:",
+ "זהו ביאור המשנה וכל�� על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:"
+ ],
+ [
+ "שתי צפרים חיות היו באותן בטהרת המצורע כמו שנתפרש בפרשת זאת תהיה שוחטין האחת ומשלחין האחרת המשולחת מותרת באכילה שלא אמרה תורה שלח לתקלה והשחוטה אסורה בהנאה משעת שחיטה ותקבר ואם אכלה עובר על לא תעשה ועל עשה שנאמר וזה אשר לא תאכלו ודרשו בו זה לרבות צפור שחוטה שבטהרת מצורע ללא תעשה ובמקום אחר נאמר כל צפור תאכלו הא אחרת לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל האוכל את הטרפה אין בה אלא איסור לא תעשה לבד:",
+ "צפורי מצורע צריך שלא יהיו מחוסרות אבר וכן שלא יהא בהם שום טרפות הנודע שחט האחת ונמצאת טרפה יקח זוג לשניה והשחוטה מותרת בהנאה שאין שם צפור של מצורע חל על הטרפה כלל כך דרשו רבותינו נאמר מכשיר בפנים ר\"ל אשם מצורע וקרבן מחוסרי כפרה של זב ויולדת שביאתן להתירו בקדשים ונאמר מכפר בפנים כל חטאות ואשמות וכן נאמר מכשיר בחוץ והוא צפרי מצורע שבאין לטהרו ומכפר בחוץ והוא שעיר המשתלח מה מכשיר ומכפר האמור בפנים עשה בו מכשיר כמכפר שכל טהרה או כשרות הצריך לזה צריך אף לזה שהרי אף הם אימורים שלהם קרבים אף בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר ומה שעיר המשתלח הטרפה פסולה בו שהרי אלו חל עליו הגורל לגבוה היה קרב אף המכשיר והוא צפרי מצורע הטרפה פסולה בו:",
+ "שתי צפרים אלו אין לוקחין אותם מצפרים שבעיר הנדחת ולא מצפרים שהוחלפו בדמי ע\"ז ולא מצפרים שהרגו את הנפש בין קודם גמר דין בין לאחר גמר דין שהרי כל אלו אסורות בהנאה ולא סוף דבר בצפור המשתלחת שהרי לא אמרה תורה שלח לתקלה והרי צדין אותה לאחר זמן ואוכלין את האיסור אלא אף אותה ששוחטין אסורה בכל אלו:",
+ "מצורע ששחטו הצפור האחת שלו וקודם שישלחו את השניה בא מצורע אחר ליטהר לא יאמר לו הבא צפור אחת לשחיטה ותזדווג עם זו הנשארת לזה ואחר שחיטה נשלח את זו על שם שניכם אלא ישלח את הראשונה לשם הראשון וזה האחרון יביא שתים אחרות אחת לשחיטה ואחת לשלוח:",
+ "היתה האם טרפה חייב לשלח אבל אם היו האפרוחים טרפות פטור מלשלח את האם שהרי אין כאן תקח לך:"
+ ],
+ [
+ "הושיט את ידו לקן ושחט מקצת סימנים של אפרוחים והניחם הואיל ובידו לגמרם הרי יש כאן תקח לך וחייב לשלח את האם אע\"פ שלא גמר ומ\"מ בזו אם לא שלח אינו לוקה:",
+ "היתה מטלית פרוסה על הביצים וחוצצת בין רביצת האם לביצים אע\"פ שאין בשר האם נוגעת בביצים הרי זה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה וכן אם היתה נוצה תלושה מפסקת ביניהם:",
+ "ביצים מוזרות והם שאין אפרוח בא מהם אין הרובצת עליהם בדין שלוח כמו שיתבאר היו ביצים מוזרות מפסיקות בין ביצים הראויים לאפרוח ובין האם חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה היו כלם ביצים הראויים לאפרוח אלא שהיו שתים שורות של ביצים זו על גב זו ולא נתכון ליטול אלא התחתונים והרי שורה העליונה חוצצת הרי האם בדין שלוח ואם לא שלח אינו לוקה זכר הרובץ על האפרוחים אינו בדין שלוח כמו שהתבאר היה הזכר רובץ על האפרוחים או הביצים והנקבה רובצת עליו הרי האם בדין שלוח ואם לא שלח אינו לוקה וגדולי המחברים כתבו כן באם על גבי אם:",
+ "עוף טהור נקבה שהיתה רובצת על ביצים שלא ממינה כגון יונה על גבי ביצי תסיל והוא עוף הנקרא טודו או תסיל על גבי יונה או כיוצא באלו הרי זו בדין שלוח ואף בזו אם לא שלח אינו לוקה:",
+ "המשנה הרביעית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי ר\"ל איזה צד מפקיע את המין המחוייב ממצוה זו ואיזה אינו מפקיע היתה מעופפת בזמן שכנפיה נוגעים בקן חייב לשלח אין כנפיה נוגעין בקן פטור מלשלח אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח שנ' קן קן מ\"מ היו שם אפרוחים מפרחים וביצים מוזרות פטור מלשלח שנ' והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא [יצאו מוזרות] מה ביצים שצריכין לאמם אף אפרוחים שצריכים לאמם [יצאו מפריחין] שלחה וחזרה אפי' ארבעה חמשה פעמים חייב לשלח שנ' שלח תשלח [את האם] אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב שנ' שלח תשלח את האם נטל את הבנים והחזירן לקן ואחר כך חזרה האם עליהן פטור מלשלח אמר הר\"מ פי' שלח מקור והמקור נופל על המעט והרב לפיכך חייב מצד שהוא מקור לשלח אותם ואפי' אלף פעמים וכל ההלכה הזאת מבוארת:",
+ "אמר המאירי היתה מעופפת ר\"ל שהתחילה לעוף בשעה שרוצה זה ליטול את הבנים ואינה רובצת עליהם אם היו כנפיה נוגעות עדין בקן חייב לשלוח שעדין היא בדין רביצה אבל אם עמדה לה מכל וכל עד שאין כנפיה נוגעות בקן יצאה לה מכלל רביצה ופטור מלשלחה אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח לא נאמר ביצים ואפרוחים בלשון רבים אלא שדבר הכתוב בהווה היו האפרוחים גדולים עד שהם מפרחים ואין צריכים לאמם יצאו מכלל בנים ויכול ליטול אף האם:",
+ "היו ביצים אלו מוזרות והם שנתחממו תחתיה ושאין אפרוח נוצר מהן כגון שהיו מספנא מארעא אין האם בדין שלוח כלל:",
+ "שלח את האם וחזרה קודם שיטול את הבנים חייב לשלחה פעם אחרת וכן כל זמן שתחזור עליהם אפי' מאה פעמים רצה ליטול את האם ולשלח את הבנים אין זה כלום על כל פנים צריך הוא לשלח את האם נטל את הבנים ושלח את האם ואחר כן החזיר את הבנים לקן ואחר כך חזרה האם עליהן פטור מלשלח:",
+ "זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:",
+ "היתה יושבת ואפרוחים או ביצים סמוכים לה מכאן ומכאן ואינה נוגעת בהן בדרך רביצה פטור מלשלח וכן אם היתה עומדת בצד הקן אפי' היו כנפיה נוגעות בצד הקן פטור מלשלח היתה עומדת על שני בדי אילן הסמוכין זה לזה והקן תחתיה כנגד אויר שבין שני הבדים רואים אם כשיתרחקו הבדים זה מזה תהא היא נופלת על הקן בכיוון חייב לשלח ואם לאו פטור:"
+ ],
+ [
+ "צפור הרובצת שהיה צריך למצוה כגון לטהרת מצורע אינו רשאי ליטלה כמו שיתבאר במשנה שהרי שלוח הקן עשה ולא תעשה וטהרת מצורע אינו אלא עשה ולא עוד אלא אפי' עבר ונטלה שכבר עבר על הלאו ואין כאן אלא עשה של שלוח חייב לשלחה אין עשה דוחה עשה אחר שכמותו ואע\"פ שיש בעשה זה של מצורע הטלת שלום בין איש לאשתו שהמצורע בימי ספירו אסור בתשמיש ובטהרה זו חוזר להיתרו כמו שביארנו במסכת מועד קטן אע\"פ כן שלוח הקן אינו נדחה בשום פנים:",
+ "כל לאו שנתקו הכתוב לעשה כגון לא תקח האם ואם לקחת שלח תשלח וגו' אם נטל אינו לוקה על הנטילה לבד שהרי יש לה תקון בשלוח ומ\"מ נטלה והתרוהו לשלח ולא שלחה בשעת התראה הרי זה לא קיים עשה שבה ולוקה אע\"פ שלא נתבטל העשה עדין ר\"ל שעדין לא שחטה ויש לו שהות לשלח הואיל ולא שלחה בתוך כדי דבור של התראה לא התרו בו ונתבטל העשה מאליו כגון שמתה מאליה קודם שישלחנה או שברחה מתחת ידו ולא שלחה הוא או שחטפה חברו מידו ושלחה בכל אל�� הרי זה לוקה שהרי עבר על הלאו ולא קיים העשה וכל שכן אם בטל העשה בידים כגון ששחטה ויש אומרים שאינו חייב מלקות אא\"כ בטלו עד שלא יהא באפשר עוד להתקיים ומ\"מ אפי' שחטה הוא אע\"פ שלוקה הבשר מותר באכילה:",
+ "המשנה החמישית והכונה בה לבאר החלק הרביעי בעונש העובר על מצוה זו ואמר הנוטל את האם מעל הבנים ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה זה הכלל כל מצוה בלא תעשה שיש בה קום עשה אין לוקין עליו לא יטול אם על הבנים אפי' לטהר את המצורע אמר הר\"ם פי' המצות האלו שהן לא תעשה שנתק לעשה כבר ביארנו בתחלת מכות שכל זמן שלא קיים מצות עשה שבה לוקה אבל אם קיים אינו לוקה לפי שהלכה כרבנן וכל מי שלקח האם וקצץ כנפיה עד שאינה יכולה לעוף ואפי' שלחה מכין אותו מכת מרדות ואחר כך מניחה אצלו עד שיגדלו כנפיה ומשלחה כדי לקיים עשה שבה כמו שביארנו למעלה:",
+ "אמר המאירי הנוטל אם מעל הבנים ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח ר\"ל לוקה ואינו נפטר בשלוח לבד ופירשו טעמו בגמ' מפני שאינו קורא בזה לאו הניתק לעשה שמה שאמרה תורה שלח תשלח מקודם הנטילה הוא אומר כן כלומר לא תקח וגו' הא כיצד תעשה קודם שתקח שלחה אבל הנטילה אין בה תקון ולוקה וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה שהשלוח לאחר הנטילה הוא אמור והרי הוא לאו הניתק לעשה וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו והלכה כחכמים:",
+ "זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:",
+ "כל לאו הניתק לתשלומין כגון לא תגזול לא תגנוב אין לוקין עליו ואפי' נשרף אותו דבר שהרי מ\"מ הוא חייב בתשלומיו:"
+ ],
+ [
+ "מתנות עניים ר\"ל לקט שכחה ופיאה ופרט ועוללות כלן לאו הניתק לעשה הן שנאמר לא תכלה פאת וגו' לא תשוב לקחתו וגו' וכרמך לא תעולל וכו' ולקט קצירך לא תלקט וכו' ופרט כרמך לא תלקט וכו' ונאמר בכלם לעני ולגר תעזוב אותם עבר ולקטם אינו לוקה שהרי רשאי ליתנם אפי' טחנו קמח נותנו בקמח אבד כל הקציר או הבציר ונשרף הרי זה לוקה שאי אפשר לו לקיים מצות עשה שבה ויראה מזו שאין להם תשלומין:",
+ "הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ואם הותיר עד הבקר שורפה ואינו לוקה וכבר ביארנוה בפרקים הקודמים:",
+ "שלח את האם מכיון שהוציאה מתחת ידו ופרחה לה וצדה מותרת לא אסרה תורה אלא לצודה והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שמרחפת עליהם הא מכיון שהוציאה מתחת ידו מותרת כיצד הוא משלחה אוחז בכנפיה ומפריחה תלש את גפה כדי שלא תהא פורחת אלא מעט ושיוכל לתפשה אחר שישלחנה מכין אותו מכת מרדות וקונסין אותו שישהנה אצלו עד שיגדלו כנפיה ומשלחה ואם שלחה בדרך זה או ברחה ואבדה לוקה שאין זה שלוח כלל והרי לא קיים העשה כך כתבו גדולי המחברים אלא שיש לתמוה אם כן מכת מרדות שקודם זה למה ושמא מתורת קנס ויש אומרים שאין מכין אותו מכת מרדות עד שיגדלו כנפיה וישלחנה שאין שם מלקות ולא יראה כן מלשון הגמ':",
+ "אחר שראה בזה שהוא משלח פורס לו מצודה אם ירצה כדי ללכדה ואין כאן בית מיחוש ומ\"מ חכם שנמלכו עמו בשלוח זה והזהיר עליו לא יפרוס לה מצודה שמא יחשדוהו שהוא דורש לעצמו אא\"כ היה אפשר לו לעשות כן כלאחר יד בדרך שלא יהא הענין מורגש למשלח:",
+ "יוני שובך ויוני עליה והם יונים מדבריים הבאים לעליית השובך אינם נקראים מזומן שאע\"פ שהיה לנו לומר ששובכו ועלייתו זכו לו אינו כן מפני שאסור לזכות בביצים או באפ��וחים כל זמן שהאם רובצת עליהם כדי לעשותם מזומנים ליפטר משלוח האם ומכיון שהוא אינו יכול לזכות אין חצרו זוכה לו והרי זה אינו מזומן:",
+ "יונים שקננו בחצרו של אדם האמהות אין בהם משום גזל שאין דעתו של בעל החצר סומכת עליהם שלא לפרוח על האפרוחים או הביצים אם זכה בהם בעל השובך אחר שלוח האם הרי זה גזל גמור ואם עבר וזכה בהן קודם שלוח בהגבהה כמו שהתבאר יש כאן גזל מפני דרכי שלום לבד ולא גזל גמור ובמסכת בבא מציעא כתבנוה בדרך מדוקדק יותר מזה אלא שהכל עולה לטעם אחד:",
+ "מי שרוצה להקנות לחברו במכר או במתנה פירות של שובך והם הביצים והאפרוחים שלא עמדה האם מעליהם עדיין לא קנה שהרי לא קנאם המקנה שאין חברו זוכה לו בהם כמו שביארנו ואין אדם מקנה בקנין מה שלא קנה כיצד הוא עושה מטפח המוכר על השובך כדי שיפרחו האמהות מחמת טפוחו ויגבהו מעל הארץ ותקנה לו חצירו את הפירות ואחר כך מקנה אותם לחבירו בקנין או על גב קרקע או באחת מן הקניות:",
+ "אפרוחים אלו מוקצים הם ואם רוצה לאכול מהם ביום טוב צריכים הכנה מבערב ומ\"מ די לו כשיאמר זה וזה אני נוטל וכבר ביארנו ענין זה במסכת יום טוב:"
+ ],
+ [
+ "המשנה הששית והכונה בה ככונת מה שלפניה בהודעת גמול המסיים מצוה זו ואמר תחלה שלא יעבור על מצוה זו אף לכונת קיום מצוה כגון לטהרת מצורע כמו שביארנו למעלה ואמר אחר כן על מה שאמרה תורה במצוה זו למען ייטב לך והארכת ימים שראוי לאדם להתבונן כמה שכר צפון למקיימי מצות שעל מצוה קלה שאין בה חסרון כיס אלא בכאיסר ייעד גמול הטובה והארכת ימים ומה גם באחרות שיש בהם טורח וחסרון כיס ומ\"מ התבאר בגמ' שלא יהרהר אדם על מה שרואה מהעדר הסדור בין בני אדם במבוכת צדיק ורע לו שהשכר האמתי הוא בתכלית עם המשך הגמול אף בבלתי התכלית אלא שיערבבוהו לפעמים סבות אשר אופני המשפט בהן נעלמות ממנו והוא שאמרו אין לך כל מצוה ומצוה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלוי בה לא נאמר למען ייטב לך אלא לעולם שכלו טוב וכן הארכת ימים לעולם שכלו ארוך:",
+ "ונשלם הפרק תהלה לאל:",
+ "וזה שיעור מה שראינו לכללו במסכת חלין תהלה לאל ובהשלמו נשלם סדר מועד כמו שהקדמנו יבא אחריו מה שיכללהו סדר נשים בעזרת הצור ויותחל המאמר במסכת קדושין בעזרת הצור ובישועתו אמן ואמן אמן."
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Meiri on Shas",
+ "http://www.sefaria.org"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "מאירי על חולין",
+ "categories": [
+ "Talmud",
+ "Bavli",
+ "Rishonim on Talmud",
+ "Meiri",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "מאירי על חולין",
+ "enTitle": "Meiri on Chullin",
+ "key": "Meiri on Chullin",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "הקדמה",
+ "enTitle": "Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file