diff --git "a/txt/Halakhah/Chokhmat Adam/Hebrew/merged.txt" "b/txt/Halakhah/Chokhmat Adam/Hebrew/merged.txt" new file mode 100644--- /dev/null +++ "b/txt/Halakhah/Chokhmat Adam/Hebrew/merged.txt" @@ -0,0 +1,3548 @@ +Chokhmat Adam +חכמת אדם +merged +https://www.sefaria.org/Chokhmat_Adam +This file contains merged sections from the following text versions: +-Hokhmat Adam, Vilna, 1844 +-http://dlib.rsl.ru/viewer/01006560322#?page=5 + +חכמת אדם + +הקדמת המחבר + +אמר המחבר כבר מילתא אמורה בהקדמת לחיבורי ח״א מה ראיתי על ככה לחבר חיבורי ורוב התועלת המגיע ממנו ובמה אכף ואקדם להודות ולהלל לשמו הגדול ב״ה שזיכני לתור המעלה הזה ולהיות ממזכי הרבים וחיבורי ח״א כבר נתקבל ונתפשט בכל המדינות ותורתי בפיהם יש קהלות שקבעו ללמוד בו עם בע״ב ותלמידים אשר עדיין לא הגיע זמנם להבין דברי קדשו של הש״ע ויש שלומדים הש״ע וחוזרים חלילה בחיבורי ובעיני ראיתי שכמה שלא הגיעו למדה זו להבין דברי הש״ע והאחרונים מעצמן ולמדו מקודם בחיבורי ומזה הבינו דברי הש״ע והאחרונים על בורים וכאשר ראו רבים וכן שלימים ומהם מופלגי תורה כי ה׳ נתן לי לשון לימודים להמתיק כל דין ודין בטעמו ונימוקו ובלשון קל להבין מאד בקשו ממני לחבר חיבור כזה על ש״ע י״ד למען תהיה תורת ה׳ בפי הכל שגם בעלי בתים שאין להם פנאי לעסוק בי״ד יוכלו ליהנות מאורו ולהוציא הטעות מלבם המורגל בפומא דאינשי שחלק הי״ד הוא שייך לרבני מ״ץ ובאמת הוא טעות גדול הגם שהאמת כן הוא שהרבה הלכות שייכים למ״ץ מ״מ רוב י״ד הוא צורך גדול לכל ישראל כמו הל׳ מאכלי נכרים ריבית ונדרים ונדה חוץ מאיזה סימנים: וכל הל׳ קטנות שבי״ד השייכים לכ״י כאשר אסדר אותם אי״ה לקמן: והנה היה מסודר אצלי הל׳ אלו השייכים לכלל רק אלו סימנים המיוחדים למ״צ לא סדרתי אותם כמש״כ בהקדמת ח״א: גם סדרתי מח״מ כל הדינים השייכים לכלל: כי תורתנו הקדושה בבין אדם לחבירו נחלק לב׳ חלקים והם צדק ומשפט וצדק הוא שלא יעשה דבר שמזה יצא עול כמו שכתב הגר״א בביאורו על משלי ומשפט הוא כאשר כבר נעשה העול אזי ישפטו הב״ד ביניהם וגם בחלק אה״ע יש כמה וכמה דינים שצריך כל אדם לידע אותם וזה א׳ מהטעמים שחלקתי חיבור זה לשערים כי בשער בית הנשים היה בדעתי לכתוב כל הדינים הנצרכים לכלל מאה״ע ובשער משפט צדק כל הדינים שבין אדם לחבירו שאין אחד מכחיש לחבירו ואלו היו יודעין הדין עם מי לא היה מריבה כלל כמו שאינו בכעס כשמטריפין לו בהמה אפילו אם ההפסד גדול רק מחמת שאינם יודעים הדין כ״א אומר הדין עמי ומתוך זה באים למריבות וסדרתי ע״ז קונטרס גדול אך לא עלתה בידי מחמת גודל הטרדות ויגון נפשי מחולי ופטירת בני זצ״ל כמבואר בקו׳ מצבת משה ולכן לא היה באפשר לסדר הכל על נכון ומה גם שראיתי שההוצאה רבה עלי מה שלא יהיה באפשרי להשיג ולכן השמטתי הרבה מאה״ע ומחלק ח״מ לא הדפסתי כלום אולי יאבה ה׳ אדפוס אותו בפ״א. והנה בראותי שרבים משתוקקים לחיבורי י״ד אמרתי עה לעשות לה׳ והגם שכשל בעוני כחי וגם אור עיני אין אתי כבראשונה לכתוב הכל אזרתי כגבר חלצי ובטחתי בה׳ הנותן ליעף כח וסדרתי כל דיני הי״ד בשלימות ופעם א׳ היה הל׳ מליחה שסדרתי ביד עמיתי הצדיק הרב ר׳ שמעון מ״ץ דקהלתינו זלה״ה וכאשר ראה הסידור הנכון וזה היה בשעת הדפסת חיבורי ח״א ראה ושמח לבו ואמר שאדפיס אותו בסוף חיבורי למען יטעמו כולם צוף אמרי נועם בכדי שאוכל להוציא אל הפועל להדפיס חלק הי״ד כי אמר מה שצריך לחזור תמיד בש״ע ביגיעה ב׳ שבועות לפחות הל׳ מליחה יכול לחזור מחיבורי ביום א׳ או ב׳ ובהיותי בק״ק ליסא שנת תק״ע וקבלתי פני גדול הדור פאר הזמן הגאון הגדול צדיק ועניו מוה׳ יעקב בהמ״ח ס׳ חוות דעת אב״ד דק״ק הנ״ל ונתכבדתי ממנו לעיין מעט בחיבורי ח״א אמר ברוב ענותנותו אלו היה החיבור הזה מסודר עפ״י סימני ש״ע היה תועלת גדול אף למופלגי תורה כי היה להם הש״ע ללמוד וחיבורי זה לחזור בו: וכן אמר לי ידידי הגאון הגדול מ״ו חיים וולאזין ז״ל אני פי מלך שמרתי ובביאתי לביתי חזרתי על חיבורי וסדרתי אותו עפ״י סימני ש״ע ולא השמטתי מכל הש״ע אם לא עפ״י שגיאה איזה דבר קטן זולת דינים שאינם בנמצא כלל כגון בהל׳ שחיטה שוחט בסכין מלובן או בגלגל והשוחט לשם עולה וכיוצא בו ובשאר הל׳ לא השמטתי כלל רק מה שאינו נמצא כלל כי המלאכה היה כבד עלי ובאמת היה בדעתי שלא לדפוס כלל שחיטות ובדיקות כי כבר נתחבר ע״ז חיבורים הרבה אך ידידי הגאון מהר״ח א״ל שאין מהראוי לשמוט אותם למען יהיה הספר שלם ולכן הם מחוברים יחד. והנה שלמה אמר בחכמתו בהקדמתו לס׳ משלי לתת לפתאים כו׳ לנער כו׳ ישמע חכם כו׳ ונבון כו׳ וביארנו שם דר״ל שיגיע מספרו תועלת לכל הכתות כן א״א שאי״ה יגיע מחיבורי זה תועלת לכל כי הבעלי בתים החפיצים לידע וללמוד ואין להם פנאי ללמוד מתוך הש״ע יכול ללמוד מחיבור זה ויהיה יודע כל הדינים כאלו יגע זמן רב בש״ע ואם לא ירצה ללמוד הדינים השייכים למ״ץ ילמוד עכ״פ שאר הל׳ ממחויב לכל כגון מהל׳ מליחה כלל ל׳ ל״א והל׳ תולעים כלל ל״ח ל״ט מ׳ והל׳ מאכלי נכרים מכלל ס״ה עד תשלום הספר ואם ירצה ידלג בהל׳ נדה סימן קפ״ז קצ״א קצ״ב ושאר הל׳ ודאי חיוב גמור על כל אחד וא׳ לידע אותם: והתלמידים אשר אין להם כח להבין דברי הש״ע ואחרונים ילמוד תחלה הסימן בחיבורי ואז יבין דבריהם: ואשר יש להם כח להבין ולהורות מדברי הש״ע אזי אחר שילמוד הסימן בש״ע יהיה לו חיבורי לחזור בו למען לא ישכח ולא יצטרך לחזור תמיד בש״ע ומתוך כך יכול ללמוד שאר דברים: וידעתי כי גם מופלגי תורה ישיגו איזה תועלת מחיבורי בינת אדם שימצאו הרבה הקדמות צודקות שיגעתי עליהם עד שמצאתי ויקל להם לעיונם וכ״ש לאנשים כערכי וגם בחלק א׳ ימצא בכל סימן חידוש מעט ונרשם בב׳ חצי לבנה. ומלבד שסדרתי חיבור זה עפ״י סדר הש״ע גם זה לא מנעתי מלעשות כללים מכל דין ודין הדמיון בסימן ק״ה יש בו דין כבוש ודין עירוי ודין חם בחם ודין מליחה וידוע הדין כבוש שם הוא בש״ע מעט מזעיר ומפוזר בהרבה סימנים זעיר שם וזעיר שם וגם הוא כולל ב׳ דברים שנכבש אוכל באוכל או בכלים ועשיתי מזה ב׳ כללים א׳ דין כבוש כמבושל ודין כלים הנאסרים ע״י כבישה או שכבשו היתר בכלי איסור ודין עירוי כ״ר וכ״ש לכלל בפ״ע וכן כלם. וסימן צ״ב כללתי בו כל דין חנ״נ ואפשר לסוחטו המפוזרים בכמה סימנים וחלקתי אותו ג״כ לכללים וכבר כתב ר׳ ירוחם בהקדמתו אף על פי שאינו כותב שום חידוש מ״מ הסדר הנכון הוא יהיה לתועלת עכ״ל כללו ש״ד ידעתי בע״ה כי כולם יודו שחיבור הזה הוא תועלת גדול לאנשים כערכי וכ״ש לפחותים ממני וכ״ש לבעלי בתים והדרים בעיירות קטנות ואין להם מורה אם הוא למדן אף שאינו בקי בש״ע יכול למצוא הדין שיצטרך בקל גדול ע״י לוח הסימנים: והנה ידעתי כי יתלחשו עלי ויאמרו הגם שאול בנביאים הלא זה האיש ידענו בו שהיה מסוחרי ארץ לפ״פ ולייפסיג יותר מט״ו שנים ותורתו אימת נעשית והתורה העידה לא מעבר לים הוא שאינה מצויה לא בתגרנין ולא בסחרנין: דע לך אחי כי נסיעתי למרחקים לא היה לקבץ עושר חלילה יעיד עלי אדון הכל רק לפרנס ב״ב וירושה היא בידי מאבותי הקדושים ה״ה אא״ז הרב הגדול המפורסם בדורו לצדיק תמים מה׳ שמואל בעהמ״ח ס׳ נחמות ציון חתן הגאון מהור״ר יחיאל מיכל אב״ד דק״ק שאטלאנד פ״ע דנציג ולרוב צדקתו נתגלה לו משמים בשנת תס״ט שנה א׳ קודם שהתחיל הדבר ר״ל ונרדם בלימודו על הספר ובאת אמו זקנתו שהיתה צדקת גדולה ואמרה לו דע בני שנגזר דבר ר״ל והרבה טרחנו לבטל ולא הועיל ע״כ צא מן העיר ולמחר גילה זאת וניצולו כל השומעים לו זה היה דרכו כל ימיו לא נהנה מהתורה והיו לו י׳ בנים וכלכל אותם בכבוד ביגיע כפו והיה דורש תמיד לרבים בדברי מוסר ובצע כסף לא לקח גם אני הלכתי בעקבותיו ולא זזה הוראה מתוך ביתי זה יותר מעשרים שנה ולא נעשה דבר גדול בקהלתנו בלתי הסכמתי לא בכסף ולא במחיר עד זה שנתים שמטה ידי והייתי מוכרח לקבל עלי עול הוראה בקבלת פרס שהתירה התורה לת״ח בזקנותם וברוך אשר עשה לי הנפש הזה מעודי שלא לאהוב ממון ודע לך אחי כי לימוד התורה היא פעולת הנפש ותולדותיה וכמו שאז״ל על האשה שאם אין דעתה להנשא וישבה י׳ שנים בלא בעל לא תלד עוד ואם דעתה להנשא לאיש אף שישבה שנים הרבה בלא בעל אעפ״כ נשאר כח הלידה בנפשה וכאשר נשאת תלד כך האיש הישראלי אם יעזוב את התורה ומייאש ממנה אזי גם היא מרחקת ממנה ולא נשאר בנפשו עוד כח הלידה אבל אם אין דעתו נעזב׳ רק מחמת אונס א״א לו ללמוד ולדבק בה ח״ו שתתרחק ממנו רק שתשב באלמנותה ומצפה להנשא עוד אליו ונשאר הכח בנפש כן א״א על עצמי הגם שנסעתי למרחקים והייתי סוחר אף חכמתי עמדה לי כי בנסיעתי לדרך דעתי עליה ובישיבתי בחנות דעתי עלי׳ ותיתי לי שאפילו בשעת מו״מ פעמים הרבה היה דעתי עליה בהרהור פירוש או קו׳ ובפרט בששה מ״ע שכתבתי בח״א כלל א׳. וקיימתי בעצמי אל תעזביה ותצרך. ובביאורי על איוב ביארתי על פסוק תהום אמר לא בי היא ים אמר אין עמדי ומזה סמכו חז״ל ואמרו אין התורה מצויה לא בתגרנין ולא בסחרנין והדקדוק בפסוק במלות שונות מבואר וביארתי כי כאשר יבקש אדם איזה הלואה מעשיר אף שיהיה מעותיו מונח בסחורה או בהלואה וכיוצא בו באופן שאין לו מזומן ישיב לו הנה כעת אין עמדי מעות אך אוכל ליתן לך לאחר שעה אמנם אם יבקש הלואה מאיש עני יענה אין לי וטעית כי לא בי היא וכן התגרנין הם ר״ל תגרים הגדולים העוסקים יום ולילה בסחורה וכמו שפרש״י תהום אמר הנוסעים על ים אוקיינוס לאסוף ולכנוס אבנים טובות ומרגליות והסחרנין הם הסוחרים הקטנים וזהו שאמר תהום אמר מי שנפשו כתהום שבולע כל מימות של עולם כך זה שאין די לו ומחשבתו לאסוף ולכנוס ועינו לא ישבע עושר וע״ז אמר לא בי היא שאם תשאל לו איזה דבר תורה אינו יכול להשיב לא עכשיו ולא לאחר זמן כי אין בו כלל וכלל אבל ים אמר ר״ל הסוחר הקטן שאינו להוט אחר ממון רק מסתפק עצמו במה שחננו ה׳ אף שלא ימלט שלא ישכח מלימודו מ״מ אם ישאל לו שאלה ישיב אין עמדי כעת וכאשר מיישב דעתו נזכר כל המקומות השייכים לזה כן אני קורא עלי ים אמר אין עמדי שאף שבלתי ספק שבעת נסיעתי נשכח ממני הרבה אבל הוא היה רק בגדר שאשיב אין עמדי אבל אחר יישוב דעת ב״ה הוחזר לי אבידתי ויעידו עלי הסוחרים שאפילו בעת נסיעתי בלייפסיג לא מנעתי ליקח עמי גמרא ומקרא ומשנה ואפי׳ בשעת יריד כמעט שלמדתי בכל יום דף וחצי גמרא חוץ משניות וחיי ראשי שאין אני כותב זאת להתגאות ולהתפאר כי מה אני ומה חיי ואם ריב״ז אמר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת וכ״ש אם ילמוד מעט דמעט אשר כ״א מחוייב בזה וכי יש התפארות שמניח תפילין בכל יום כך החיוב ללמוד בכל יום כדכתיב ובלכתך בדרך ואני כותב זה רק לידע ולהודיע שטועים מאוד הסוחרים כשהם על הדרך ובפרט בשעת יריד אומרים כדרך הלצה כיון שנעשה מעם פטור מן המצות חלילה לא זהו דרך התורה כמאמר ר׳ טרפון ואי אתה בן חורין להפטר ממנה וחיוב זה הוא בכל עת וזמן כדכתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ואולי ממני ילמדו בני יוצאי חלצי אם אפילו א׳ מאלף ויהיה לי לזכות קצת. והנה קראתי שם הספר חכמת אדם וח״ב בינת אדם ע״ש הכתוב כי היא חכמתכם ובינתכם וכבר ביאר רש״י שחכמה הוא מה שלומד מאחרים ונבון שיבין דבר מתוך דבר ולכן ח״א קראתי חכמת אדם כי בו כתבתי מה שמצאתי בדברי הש״ע וביאוריו וח״ב קראתי בינת אדם כי בו מבואר מה שחנן ה׳ אותי להבין דבר מתוך דבר ושם אדם הוא נוטריקון שמי ושם א״א זלה״ה: + + + + + +Klal 1 + +מ"ע מה"ת שמי שרוצה לאכול בשר ישחוט אותו שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך: חיה מנין שנאמר בפסולי המוקדשין אך כאשר יאכל הצבי והאיל והלא פסולי המקודשין הוא בהמה והקיש הכתוב לצבי ואיל שהם חיות לבהמה ללמד מה בהמה בשחיטה אף חיה בשחיטה. עוף מנין שנאמר אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך דמו מלמד ששפיכת דם העוף כדם החיה מה חיה בשחיטה אף עוף בשחיטה: ואמנם כל הלכות שחיטה אינו מבואר בכתוב וכלם הם הלכה למשה מסיני שנאמר וזבחת מבקרך וכו' כאשר צויתיך ולא מצינו בכל התורה שצוה אותו וקבלו חז"ל דר"ל כאשר צויתך בעל פה הלכות שחיטה. ואע"ג דמדינא הכל שוחטים לכתחלה מ"מ נוהגין בכל אשכנז וצרפת שאין אדם שוחט אא"כ נטל קבלה מחכם ואין החכם רשאי ליתן לו קבלה עד שידע בו שהוא יודע הלכו' שחיטה ואומן יד ונוטל כתב מן החכם לראיי' שנתן לו קבלה: וכל שוחט אעפ"י שנטל קבלה יראה שיחזור לפרקים הלכו' שחיטה ובדיקות ריאה שיהיו שגורים בפיו ובלבו שלא ישכחם דהינו מתחלה יחזור בכל יום פעם אחת וכן יעשה ל' יום ואח"כ פ"א בכל חדש וכן יעשה שנה תמימה. ואחר שנה יחזור בכל תקופה פ"א וכן יעשה כל ימיו. וכל שוחט שאינו נוהג במדות הראוים לשוחט ה"ה מאכיל טרפות לישראל ושגגתו עולה זדון וענשו מפורש שמתגלגל בכלב וחטא הרבים תלוי בו ואין מספיקין בידו לעשות תשובה (תב"ש): והמנהג להתחיל לשחוט ג' תרנגולים ובתוכם יהיה תרנגול אחד מפני שהשחיטה קשה בו מחשש שמוטה. וצריך שישחוט כל ג' אלו כראוי ואם שחט א' שלא כראוי צריך לשחוט ג' אחרים בכשרות כדי שיתחזק ג"פ רצופים שהוא אומן יד שאינו מתעלף (שם): ואסור ליקח שכר ע"ז וגם התרנגולים אל יהנה ת"ח מהן אלא יתנם לעניים ואפילו מי שהוא בקי לשחוט תרנגולים אינו יכול לשחוט עופות קטנים כגון צפורים או תורים אלא מי ששחט אותם כבר ואתמחי ולכן אפילו המומחים הגדולים כשיבא לידם לשחוט עוף קטן מהדרים שישחטו אותו עם תרנגולת כדי להסתלק מחשש ברכה לבטלה או ששוחטים ב' צפורים או יונים יחד דכולי האי לא חששו שיתנבלו שניהם. ומקצת גדולים נהגו שכותבים בתוך כתב קבלה שלא יועיל רק עד ג' שנים ואז יצטרך ליקח קבלה חדשה (כרתי ופלתי) וראוי לב"ד לחקור ולדרוש אחר הבודקין והשוחטים שיהיו בקיאים וכשירים כי מסור לכל וראוי שלא ליתן קבלה אלא מי שיכול ללמוד קצת ולא לע"ה: וגם ראוי לתקן בכל עיר שעכ"פ לא ישחוט א' אלא שיהיה עוד שוחט א' עומד ע"ג שיבדוק הסכין אחריו קודם שחיטה ולאחריה ומכ"ש בזמן ששוחטים הרבה (תב"ש): +מדינא חייב השוחט להראות תמיד הסכין לחכם העיר ואם לא הראה ונמצא יפה גוערין אותו משום דפגם בכבוד החכם ואם נמצא פגום גוערין אותו ומעבירין אותו: והאידנא כיון שיש שוחטים קבועים כשהחכם נותן לו קבלה הרי זה כאלו מחל לו כבודו כי הם זהירים וזריזים. ובעירובין דף ס"ג מוכח דאפילו אם שוחט לעצמו צריך להראות סכינו לחכם וא"כ צריך ליטול קבלה דאמרינן התם צורבא מדרבנן חזי לנפשיה וא"כ דוקא צורבא מדרבנן אבל אינש דעלמא לא. ולכן אסור לאדם לשחוט אם לא נטל קבלה מחכם (סימן י"ח) אבל לא מהני מה שנוטל קבלה משוחטים אלא דקא מחכם (סימן ח' ט"ז סק"ד): +א"צ שידע כל חלוקי דינים אלא אם אומר על דבר זה אלו בא לידי הייתי מסתפק ושואל קרינן בו שפיר יודע: ומ"מ זהו מעיקר הדין אבל בזמה"ז שנדפסו הרבה חיבורים בהלכות שחיטות ובדיקות והם סדורים בסידור נכון ואם יאמר על דבר המפורש שם אינו יודע או אפילו על מותר אסור הרי חזינן שלא למד והרב המחבר בית הלל העביר שוחט אחד ל' יום מפני שלא ידע הסימן על אורך הסכין הגם שזה אינו מעכב כלל אם א"י מ"מ כיון שמוכח שהתרשל ללמוד או לחזור על לימודו. ולכן עכ"פ אין ראוי ליתן קבלה עד שידע כל הלכו' שח"וב בלא שום גמגום (תב"ש) ומ"מ הלומד שח"וב מתוך הש"ע ומכ"ש מספרי ראשונים אעפ"י שא"י סמנים כאלו אין לקנסו כלל וצריך שיהיה בקי בדין ובהל' בדיקת הסכין שיתבאר כלל ג' ובהל' שחיטה שיתבאר לקמן כלל ז' ובדין בדיקת סמנים שיתבאר שם ואם אינו יודע הלכו' שחיטה אפילו שאלו לו עשית כך וכך ומתוך תשובתו נראה ששחט כראוי אין לסמוך עליו ואפילו אמר ברי לי ששחטתי יפה דמאחר שבשעת שחיטה לא ידע לאו אדעתיה וסובר שעשה למה ששואלים: ומי שדרכו להתעלף ואנו יודעים שאינו מוחזק ושחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן ואפילו שתק ואינו אומר כלום מותר דכיון דיודע הלכות שחיטה ודאי אלו שהה או דרס לא היה שותק והיה אומר ששהה או דרס (סימן א') מי שיודעים בו שאינו יודע הלכות שחיטה יכולים ליתן לו לשחוט אם אחר עומד על גביו. ובלבד שיראה אותה מתחלת שחיטה עד סופה ואפילו ראה ששחט סימן א' יפה לא אמרינן כיון ששחט זה הסימן יפה מסתמא שחט גם השני יפה אלא חיישינן שמא שהה או דרס כן סתם בש"ע אבל אנו נוהגין וחוששין להמחמירים דדינו כאילו אינו בר זביחה כלל. ולכן עכ"פ לא יתנו לו לכתחלה לשחוט כ"ז שידעינן בודאי שא"י הלכות שחיטה אבל אם לא ידעינן אם יודע א"ל מותר ליתן לו לכתחלה כשאחרים עע"ג (סימן א' סעיף ט' ובש"ך): +חרש המדבר ואינו שומע לא ישחוט לכתחלה מפני שאינו שומע הברכה וכן ערום לא ישחוט שאינו יכול לברך. ובדיעבד כשר דאין הברכה מעכב אבל השומע ואינו מדבר שוחט אפילו לכתחלה דהיינו שאם אחר שוחט ג"כ אזי יברך האחר ויכוין להוציא גם זה וזה יכוין ג"כ שיוצא בברכה זו אבל אם האחר אינו שוחט לא מצי לברך דהוי כברכת הנהנין דאמרינן לא יהנה ואינו דומה לברכת המצות (שם אחרונים דלא כט"ז): +שכור אעפ"י שלא הגיע לשכרותו של לוט לא ישחוט לכתחלה. אף דדינו כפקח לכל דבר היינו במידי דתלוי בדעת אדם אבל לא בזה שתלוי בכבידות איבריו ויבא לידי דרסה ולכן צריך שמירה מעולה שכל שוחט יהיה נזהר שלא ישתה משקין המשכרים ומכ"ש יין שרף סמוך לשחיטה עד שירגיש בעצמו שכבר סר ממנו כח המשקה (שם): +העובר על חרם שחיטתו כשרה. ומ"מ אם נתנו קהל חרם ברשיון הממשלה שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר אם היה יודע מן החרם ועבר במזיד ה"ז כחשוד על אותו דבר ולכן שחיטתו פסולה אבל אם בשוגג מותר ואפי' אם הקהל תקנו ברשיון הממשלה בלא חרם אסו' (שם ש"ך ס"ק ל"ח ובפ"ח): +מומר אוכל טריפות לתאבון ר"ל שאם יש לפניו בשר כשר וטריפה אינו אוכל טריפה. אלא שאם אין לפניו בשר כשר אינו מטריח א"ע למצוא ב��ר כשר ואוכל נבילה א"כ הוא בר זביחה אלא כיון שאינו מטריח א"ע יש לחוש שמא לא יטריח עצמו לבדוק הסכין כראוי ולכן אסור לאכול משחיטתו ששחט בינו לבין עצמו אפילו אם ישבע ששחט בסכין בדוק שהרי כבר עבר על שבועה זו שנשבע בהר סיני ע"ז אבל כשישראל בודק סכין ונותן לו ויודעין בו שיודע הל"ש מותר לאכול משחיטתו אפילו שחט בינו לבין עצמו ואפילו אם הוא לא יאכל שלא חיישינן שמא עשה אותו פגום דלא חשוד ע"ז וגם לכתחילה יבדקו הסכין אחר שחיטה שמא נפגם בעור אעפ"י שידענו שהוא בדק אח"כ לכתחלה לא סמכינן עליה (סעיף ב' ג' ועיין שם עוד מזה) וכ' בה"י בזמנינו כשהוא חשוד לאכול נבילות לתיאבון אין אוכלין ממנו שום דבר מאכל ומכ"ש שלא לאכול משחיטתו ע"מ שיבדוק אחר. ומי שהוא מועד לעבור על עבירה אחת ממצות ה' לרמב"ם דינו כמומר לתאבון כיון דחזינן דפוקר בשביל תאותו באחד משאר עבירות חיישינן שמא פוקר שלא לקיים שום מצוה כהלכה ואין לו' נאמנות לשחוט אא"כ אחר בודק הסכין (סימן ב'): +אבל מי שעושה עבירה א' להכעיס. או שהוא מומר לחלל שבת בפרהסיא או מי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבלות אף על פי שאינו עושה להכעיס דינו כלהכעיס ולכן אפילו אחר בודק הסכין וזה שוחט ואפילו ישראל עומד ע"ג ורואה ששחט כתיקונו מכל מקום שחיטתו נבלה דכתיב וזבחת מי שהוא בר זביחה וזה כיון שפקר אינו בר זביחה. ודוקא מחלל שבת במלאכה דאורייתא אבל אם מחלל במקח וממכר וכיוצא בו בדבר שאין איסורו אלא מדרבנן כשר (תב"ש) ומי שאינו מאמין בדברי חז"ל חשיב כנכרי לענ"ז ומחלל שבתות (עיין סימן קי"ט בש"ך ס"ק ט"ז): והקראים בזמה"ז דינם כנכרים גמורים לענ"ז ואינם בר זביחה כלל (ש"כ סימן ב' ס"ק כ"ד): +השוחט צריך ליטול שכר מן הטריפות כמו מן הכשירות שלא לבא להקל כדי לקבל שכרו מן הכשרות. ומה שנהנו ליקח הכרכשתא אעפ"י שאינו נכון כבר ישבו האחרונים דמשום דבר קטן כזה לא יאכל טריפות ועוד דלא חשדינן ליה שיאכל טריפות אלא יצטרך למכרם ומתירא שמא ירגישו בו שאינו אוכל (ועיין סימן י"ח בכו"פ יישוב נכון למנהג זה בשוחט הקהלה שאפילו אם נטרף הבהמה ישחטו אחרת וא"כ אין לו שכר או הפסד במה שמכשיר זו דאפילו אם תטרף זו יקח מאחרת ולפ"ז בשוחט בהמה אחת כשוחטי כפרים אסור. מיהו כבר נהגו כן): +מעיקר הדין מותר להיות שו"ב בהמות עצמו ומוכר לאחרים אם הוא מוחזק בכשרות. אבל נהגו בכמה מקומות שאין שום אדם רשאי להיות שו"ב לעצמו למכור כ"א הממונים מקהל. ומ"מ אם אירע לו הוראה בשחיטה אסור מדינא להורות לעצמו כיון דבחייה בחזקת איסור עומדת. אבל בבדיקות מותר להורות לעצמו. דנשחטה הותרה. וכן מותר לראות ולבדוק סכינו שהרי הסכין אין לו חזקת איסור ועוד שבידו לתקנו (ט"ז שם ססי' י"ח): +דין שוחט שהעיד עליו עד א' ששחט שלא כהוגן מבואר לקמן כלל ע"א (ובי"ד ססי' א' ובש"ך שם): +טבח שאמר בהמה זו טרפה ואחר כך אמר שהיא כשרה ולא אמר כן אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו ליקח ממנו בשר נאמן כיון שנתן אמתלא לדבריו אבל אם עשה בו דבר נוסף כגון שעשה סימן שהיא טרפה לא מהני אמתלא (עיין בט"ז ססי' א' ס"ק כ"ב ובפ"ח שם) אבל אם לא עשה דבר נוסף ממה שעושה בכל בהמות כגון שרגיל לעשות סימן בכל טרפה מהני אמתלא. ומ"מ ראוי להחמיר לעצמו גם בזה (עיין ש"ך בי"ד סימן קפ"ה): +השוחט בהמה בפני עדים וכשבא ישראל לקנות ממנה אמר לא תקנה ממנה כי לא שחטתיה אם יכול לתרץ דבריו ולומר שכוונתו היה לא שחטתיה כראוי נאמן. ואם לאו אע"ג שיש לו מגו לומ�� שהיא טרפה כיון שאומר לא שחטתיה ועדים מעידין ששחטה אינו נאמן ומ"מ לעצמו שויא חד"א סימן א' סעיף י"ב) ועיין במל"מ פ' ט"ו מהל' אישות הלכה ט"ו שכ' שזה דוקא (כשעומד בדיבורו אבל אם חזר מדבריו הראשונים גם הוא מותר. ועיין בפ"ג מהלכות יבום וחליצה הלכ' י"ג שסותר דבריו. וצ"ע: +שחיטת חולין א"צ שיכוין לשחיטה מדכתיב בקדשים ושחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן בקר ש"מ דבחולין א"צ כוונה. אבל אם נפלה סכין ושחטה פסולה דבעינן כח גברא עכ"פ דכתיב וזבחת כמו ועשית ר"ל שתעשה מעשה זבוח שתהא מכח גברא ולכן אם הפיל הסכין ושחט כראוי כשר כיון שהפילה בכוונה (סימן ג' וסימן ז'): +דין השוחט לשם כוכבים ולשם חמה ולבנה ולשם קדשים מבואר בש"ע סימן ד' ה'. ישמעאלים שאינם מניחים ישראל לשחוט אא"כ יהפוך פניו למזרח ראוי לגעור במי שעושה כן ומ"מ בדיעבד אינו אסור דזה מחשב וזה עובד ל"א (פ"ח שש) ולפי שאינו מצוי לא הארכתי: + +Klal 2 + +דין שוחט שבדקו אותו ונמצא שא"י ודין מי שהוציא טרפה או דבר איסור מתחת ידו:
אם בדקו איזה שוחט ובודק ונמצא שאינו יודע הרמ"א מחלק דאם נטל פעם א' קבלה וא"כ ע"כ פעם א' היה יודע ולכן מוקמינן אחזקתו ואמרינן השתא הוא דשכח אבל אם לא נטל קבלה מעולם א"כ לא היה לו חזקת יודע מעולם ולכן כל מה ששחט למפרע טרפה (והסכים עמו הב"ח וש"ך) וקצת אחרונים מחמירין דאפילו היה יודע פעם א' אין מעמידין על חזקה זו דבודאי לא שכח בפעם א' אלא שכח מעט מעט וא"כ לא ידעינן עד איזה זמן נעמידנו על חזקתו ולכן הכל אסיר אף למפרע אפילו נטל קבלה (ט"ז ופ"ח) וכו"פ מכריע דאם שכח הל' שחיטה יש להקל ולומר כפי שרגיל לשחוט בלא שהייה ודרסה כן עשה תמיד מחמת הרגל אבל אם שכח להרגיש פגימת הסכין יש להורות להחמיר. ואם יש לתלות השכחה כגון שהיה חולה או שלא עסק זמן רב בשחיטה ועי"כ שכח. פסול עד אותו זמן ומקודם לזה כשר. ואם המיר דתו ומכ"ש שאר עבירה אין אוסרין רק משעה שהמיר (סימן א' סעיף ה'): +עוד מחלק הכו"פ אפילו בלא נטל קבלה דוקא שאינו יודע הל' שחיטה ומכ"ש בדיקת הסכין ואם כן יש כאן חזקת איסור דבהמה שאינו זביח ולכן אסרינן למפרע אבל אם אינו יודע רק הלכות בדיקת הריאה ואם כן יש לבהמה חזקת היתר דנשחטה בחזקת היתר עומדת אפילו לא נטל קבלה לא אסרינן למפרע דלא יהא אלא נאבדה הריאה דכשר: +אפילו במקום דאסרינן למפרע מ"מ הכלים שעברו עליהם מעת לעת דהוי נטל"פ יש להקל אבל המאכל שנתבשל בכלים שהיה אז עדיין בתוך מע"ל אסור (כו"פ): +ריאה טרפה שנמצאת בין הכשרות ואמר הבודק שהיה יודע באותה סרכה ובשגגה נתערבו אבל בין הכבשים לא היה תערובת נאמן (ססי' ק"י): +מי ששחט והוציא טרפה או דבר איסור מת"י מדינא יש בו ג' דינים (א) אם יש בו חשד חימוד ממון והם הטבחים שבודקים ושוחטים לעצמם ומוכרים הבשר או השוחטים לאחרים ונוטלין שכר מכשרות ולא מטריפות או השוחטים בחנם כדי שימכרו להם הכשרות להשתכר בהם מיד שתצא טרפה מת"י בפעם א' מעבירין אותו תיכף ואין לו תקנה אלא עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או יוציא טרפה לעצמו בממון חשוב שרואים שכבר שב מחמדת ממון ודוקא במקום שאין מכירין דאז ליכא למיחש לערמה וזהו נקרא תשובה דפרק זה בורר (דשם נתבאר תשובה זו) ואין לו התנצלות לומר שוגג הייתי אם לא במקום שנוכל לומר שהוא מוטעה או שוגג דאז סגי בקבלת ד"ח ותשובה לפי ראות הדיין. ומ"מ באדם שהוא ידוע שהוא ירא שמים ומדקדק במעשיו אמרינן בודאי משגה הוא ומ"מ צריך לקבל דברי ח��רות כמו בדין ב' אלא לענין להעבירו בזה יש חילוק בין ירא שמים ונראה לי דוקא בפעם א' אבל ג' פעמים אין חילוק בין ירא שמים (פ"ח סימן קי"ט) (ב) שוחט שאין בו משום חימוד ממון כגון שלוקחין שכירות מקופת הקהל או שיש להם שכר קצוב מכל בהמה ובהמה בשוה בין כשרה ובין טרפה. בפעם א' שיצא טרפה מת"י אעפ"י שלא נוכל לקרא אותו מזיד כיון דאין בו חימוד ממון ומסתמא יצא מתחת ידו שלא בהשגחה מכל מקום פושע מקרי שהיה לו להשגיח היטיב שלא יצא מתחת ידו טרפות ולכן סגי בקבלת דברי חברות ואין רצוני לומר תעניתים וסגופים אלא יקבל עליו בפני שלשה כשרים שבעיר שלא ישוב עוד לעשות כדברים אלו אלא שיבדוק בדיקה יפה וידאג ויצטער על האיסור שיצא מתחת ידו ואם הוא בענין דליכא למיחש שעושה זאת בערמה ואז כשר אבל אם יצאה מתחת ידו ג' פעמים הוה ליה כמזיד גמור ולית ליה תקנתא אלא בתשובה דפרק זה בורר הנ"ל (ג) בדבר שאין כאן וודאי איסור וגם אין כאן מקום ידוע היכן הוא האיסור כגון אלו הבודקים בקטניות וירקות מתולעים ולכן אם נמצא אחר בדיקתם תולעים אינם לא כמזידים ולא פושעים אלא כאנוסים ויש לסמוך על בדיקתם עד שלשה פעמים אבל משלשה פעמים ואילך נראים הדברים שאינו חושש בבדיקתם ולכן לא מהימני עוד אלא בקבלת דברי חברות ואין חילוק בכל דברים אלו בין שהוא איסור תורה או איסור דרבנן וכן הדין במוכר דברים אסורים (שם) (עיין ביש"ש פג"ה סימן י"ז תשובה ארוכה): +ומכל מקום עכשיו שהדור פרוץ ואין כח להעמיד על הדין אם נראה לחכמים שאי אפשר לו לנוד. ממקומו דתלוי בו טפלי וכיוצא בו נותנין לו תשובה במקומו בסיגוף כדי שיהיה עומד במשקל הזה ועוד מקלינן בזמ"הז שבפעם א' יזהירנו לפי ראות עיני החכם לפי הזמן והענין (קי"ט ט"ז ס"ק ט"ז) ומכל מקום לענין הכלים אין להחזיקו למפרע לרשע אלא אמרינן השתא הוא דאתרע (ש"ך שם ובסימן א' ס"ס ק"ח) ועיין לקמן כלל כ"ח סימן י"ג: + +Klal 3 + +דין במה שוחטים ובאיזו זמן שוחטין וכל דיני סכין:
אין שוחטין בדבר המחובר לקרקע או לגוף כגון צפורן ושן המחוברין בבהמה. ואם שחט אעפ"י שבדק ואין בה פגימה פסולה שנאמר ויקח המאכלת לשחוט דבר הניקח מיד ליד אבל בכל דבר תלוש שוחטין ובלבד שיהיה חד ולא יהיה בו פגם (סימן ו' סעיף א') ומכל מקום כבר נוהגין שאין שוחטין אלא בסכין כי בשאר דברים אין פגימה ניכר כל כך (ב"ח) והשוחט בסכין פגומה הרי זה נבילה שנאמר ושחט ולא ועקר: +סכין ארוך שיש בו פגימה ונשאר בו שיעור שחיטה בלא פגימה אפילו הכי אסור לשחוט בו ואפילו אם כרך מטלית על הפגימה גזרה שמא ישחוט כך ובמקום הפגימה וכן לא ישחוט בסכין שיש לו עוקץ חד בראשו שמא יעשה חלדה. ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי במקום הפגימה אפילו לא כרך מטלית וכן בסכין שיש לו עוקץ שחיטתו כשרה. ובלבד שהיה יודע בפגימה זו אלא שנזהר ממנו אבל אם לא ידע כלל מפגימה אפילו אמר ברי לי שלא נגעתי אפילו בדיעבד שחיטתו פסולה דהוי מלתא דלא רמיא עליה דאינשי (שם בט"ז). ומכל מקום בשעת הדחק וכן ביום טוב שאי אפשר להשחיז הסכין מותר לשחוט לכתחלה אם כורך מטלית על הפגימה ובלבד שיהיה הסכין כמלא צואר חוץ לצואר בלא הפגימה אפילו כשמוליך ומביא וכן בסכין שיש לו עוקץ יתחוב קיסם בראשי (שם וסימן י"ח). וסכין שיש לו ב' פיות צריך לבדוק ב' הצדדין ואם נפגם צד א' אסור לשחוט בצד השני משום גזרה שמא ישחוט בצד הפגם (שם) ולכתחילה יש ליזהר אפילו אין לסכין פגימה רק בין הקתא לסכין לא ישחוט בו ומכל מקום אם שם אינו שחוז כלל והוא עב כדרך כל הסכינים לית לן בה (כו"פ סימן ו'): +צריך לשחוט בהולכה והובאה מהלכה למשה מסיני וגם ילפינן מקרא שנאמר ושחט. ואין שחט אלא לשון משיכה כדכתיב חץ שחוט כו' ואם שחט בהולכה או הובאה לבד צריך שיהיה אורך הסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר דהיינו רוחב ב' מפרקת מדבר ששוחט ואם לאו פסולה שכל שאין בו כשיעור הזה אי אפשר לשחוט בלא דרסה על ידי הולכה או הובאה לבד ואם הוליך והביא אף על גב דמדינא אפילו כל שהוא כשמשער לפי אומד דעתו שכשיוליך ויביא בה שלא ידרוס אבל לכתחלה לא ישחוט עד שיהיה אורך הסכין י"ד אצבעות וסמכו על פסוק דגבי שאול כתיב ושחטתם ב"ז"ה גמטריא י"ד ודוקא בהמה דהתם גבי שאול כתיב ויגישו איש שורו ושיו אבל עוף לכולי עלמא סגי כשהסכין הוא מלא אורך ב' צוארין דהיינו רוחב המפרקת של אותו דבר ששוחט: והוא הדין בהמה אם אין לו סכין של י"ד אצבעות שוחט בסכין שהוא כמלא אורך ב' צווארין דהיינו רוחב המפרקת (סימן ח') ומכל מקום צריך ליזהר לכתחלה שלא לשחוט עוף בסכין גדול ששוחט בו בהמות שקרוב לעשות דרסה מפני כובדו ובדיעבד אם ברי לו שנזהר מדרסה כשרה ואפילו לכתחלה לצורך גדול ובלבד שיזהר היטיב ולכתחלה יכוין לשחוט בהולכה והובאה אף על פי שהסכין ארוך (תב"ש) ולענין דיעבד מבואר לקמן בדין דרסה: +אסור לשחוט בסכין של איסור אפילו אינו בן יומו אם לא בהגעלה או שישחזנה במשחזת של אבן דלדעת הש"ע (בסימן קכ"א) הוי כהגעלה. ואפילו לדעת רמ"א דלהשתמש בו רותח לא מהני השחזה לכתחלה כדאיתא כלל מ"ז לענין שחיטה כולי עלמא מודים דמהני ובדיעבד שאין לו במה להשחיז נועץ י' פעמים בקרקע בתולה כמבואר שם ושוחט בו דעל ידי הנעיצה מסיר הקליפה הדקה של הסכין (נק"הכ סימן י') ואין כח בחום בית השחיטה להפליט הבלוע בסכין לפנים מקליפה זו ואם שחט בלא שום הכשר צריך לקלוף בית השחיטה משום שמנונית בעין שעליה ואפילו במקונח אם הוא בן יומו מפליט על כל פנים כדי קליפה מקליפת הדקה של הסכין ובולע כדי קליפה (ש"ך ס"ק ז' כ' ואפשר דגם רשב"א מודה וזה סותר למש"כ סס"ק י"ז) אבל אסור לשחוט בהם לכתחלה על דעת שיקלוף דחיישינן שמא ישכח. וכן לא ישחוט אפילו בסכין שאינן בני יומן וגם נקי כדין כל הכלים שאינן בני יומן דאסורים לכתחלה ואם שחט בדיעבד מותר כיון שהוא נקי ואינו בן יומו (סימן י' וע"ש בש"ך): +ספק ששחט בו כשרה אף על פי שמלוכלך בדם מותר לשחוט בו ואינו צריך לקנח הדם דבלא"ה יש הרבה דם בבית השחיטה אלא דאמרינן איידי דטרידי סימנים לפלוט דם לא בלע אבל אסור לחתוך בו רותח ואפילו לא שחט בו רק פעם אחת ולא מהני לזה הדחה דחיישינן לדעת הסוברים דבית השחיטה רותח ובולע הסכין. ומכל מקום בדיעבד אם חתך בו רותח אפילו לאחר ששחט בו כמה פעמים י"א דמותר אחר שהדיחו היטיב דקיימא לן ביה"ש צונן: ומ"מ לכתחלה יקלוף אותו מקום דאפילו למאן דאמר דביה"ש רותח אינו בולע הסכין יותר מכ"ק ואם רוצה להגעילו לכתחילה יגעילנו כדין דהיינו בכלי ראשון או עכ"פ ע"י עירוי דבדיעבד אמרינן דאפילו ביה"ש רותח אינו מבליע בסכין רק כ"ק ועירוי גם כן מפליט כ"ק (שם ועיין בש"ך ופ"ח): +אבל צונן מותר לחתוך בו אפילו שחט בו הרבה פעמים רק שידיחנו יפה שהרי אין כאן שמנונית איסור וגם הצונן לא יפליט כלום מן הסכין רק משום דם בעין שעליו אבל קינוח הסכין לא מהני דקינוח גרע מהדחה. ואם לא הדיח הסכין אזי ידיח הצונן (שם): +סכין ששחט בו ונמצא טרפה ונמצא שיש בסכין איסור משמנונית ו��ם של טרפה ולכן אסור לשחוט בו שיחזיר הכשרה לבלוע דאף על גב דטרידי הסימנים לפלוט דם מכל מקום בולע שמנונית מ"מ כיון שעדיין לא נאסר הסכין אלא ע"י שחיטה זו ששוחט בו הטריפה על ידי חום ביה"ש אמרינן דסכין קשה הוא לבלוע ואינו בולע ואפי' אם תמצא לומר דביה"ש רותח והסכין בולע כיון שיש שם שמנונית בעין מ"מ אין כח ברתיחת ביה"ש להפליט מן הסכין ואם כן אין כאן איסור אלא מחמת שמנונית הטריפה הנדבק בסכין ולכן אם מדיח הסכין מותר לשחוט בו או מקנחו בדבר קשה ונוהגין עכשיו לקנחו יפה בשער הבהמה בין כל שחיטה ושחיטה שמא תהיה בהמה זו ששחט טרפה ובעופות אין המנהג לקנח כיון דלא שכיח בו טריפות (ואע"ג דלעיל סי' ג' לחתוך בו צונן לא מהני קינוח אפילו בשחט כשרה הכא שבא רק לשחוט בו יש עוד טעם דכיון דטרידי לפלוט דם משא"כ בחתיכת צונן (ש"ך שם ס"ק ט"ז): +ואם שחט בלא הדחה או קינוח דינו כסכין של נכרי בסי' א' שצריך שיקלוף ביה"ש שהרי בלע משמנונית בעין שעליו (דלא כהמחבר בש"ע וכבר נחלקו עליו כל האחרונים): +ואם שחט שלשה בהמות ונמצאו כולם טרפות או אפי' לא היה רצופין אלא ששחט הרבה ובין כולם נמצא ג' טריפות אסור לשחוט בו עוד דדינו כסכין של נכרי בסי' א' ומ"מ לא דמי ממש דהתם בלע הסכין על ידי רותח ממש משא"כ הכא ולכן אפי' לכתחלה מותר לשחוט בי ע"י נעיצת י' פעמים ומ"מ הכשרות א"צ קליפה מאחר שנוהגין לקנח בין שחיטה לשחיטה ועכשיו נוהגין לסמוך על הקינוח שעושין בין כל א"וא ואינם עושים נעיצה ומכל מקום צריך להזהירם שיקנחו כדין היטיב (שם): דין סכין של נכרי לא כתבתי לפי שאינו מצוי: +השוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה אפי' מן הצד אצל החוד הרי זה ספק נבלה דחיישינן שמא נפגמה בעור ואפילו נגע בעצם המפרקת אף על גב שהעצם יותר קשה מהעור ואפילו בעוף שעורו דק ונגע במפרקת שהוא קשה ואם כן י"ל יותר שנפגם במפרקת ואם כן הרי שחט בלא הפגימה אפ"ה אסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת (לרש"י בחזקת איסור אבר מ"ה ולתוספת בחזקת איסור שאינו זבוח) ואינו יוצא מאיסורה עד שיודע בודאי שנשחטה כראוי ולכן כל ספק שיקרה בשחיטה הוי ספק נבלה (סי' י"ח סעיף א'): +שיעור הפגימה כל שהוא אפילו שלא יכנוס בפגימה אלא כחוט השערה ואף על גב דחז"ל אמרו שיעור פגימה כדי שתחגור בו צפורן ולכן בודקין בצפורן כדלקמן. באמת השלם בדעת ירגיש בצפורן אפילו פגימה כחוט השערה ולכן פגימה דקה מן הדקה הכל נקרא כדי חגירת צפורן (ועיין פ"ח וכו"פ שדבריו אמיתים) וז"ל כו"פ בסי' י"ח ובעו"ה הרבה מקילין ואומרים על הסכין שהיא אינו פגימה רק בלשון אשכנז רויך והוא לחסרון הרגשתם וידיעתם כי רויך הוא פגימות קטנות נרגשים ברוב השגחה. ומי ששחט בסכין שהוא רויך הוא רשע ומאכיל טריפות לישראל בעו"ה ויש להכריז שזה השם רויך לא יזכר ולא יפקד והוא פגימה גמורה עכ"ל הכו"פ (ומקצת שוחטי קהילתינו הנהיגו מנהג רע יותר מזה שכאשר נדמה להם על הסכין לאחר שחיטה שהוא רויך אז לקחו סמרטוט קטן ושפשפו בסכין וכאשר לא מצאו אחר זה פגימה הכשירו ברם זכור אותו האיש לטוב מהו' שבתי שוחט שצוח עליהם ככרוכיא וקבצנו יחד חכמי העיר וקראנו לכל שוחטי דמתא ואז צוינו לר' שבתי הנ"ל שיעשה בסכין פגימה קטנה דק שבדקין והראה לכל השוחטים וכלם הרגישו באותה פגימה וצוינו עוד לאחד מן השוחטים לשפשף בסמרטוט על אותה פגימה ושפשף מעט ואז הראה לכל השוחטים והעידו כלם שאין כאן פגימה כלל ואני הראיתי להם נגד השמש וראו כולם הפגימה ואז נבהלו כולם וגז��נו עליהם שלא יעשו עוד כזאת וב"ה שנתבטל עד היום. אחר זה נהגו שאם ידמו בעיניהם שהסכין הוא רויך אז ישפשפו אותו על יד הנה והנה עד שיסירו הרויך ואני צוחתי ככרוכי' גם ע"ז אבל לא עלתה בידי וכתבתי להגאון בע"המח בית מאיר והשיב לי ששאל להשוחטים דשם והשיבו שאינם יודעים מזה כלום אלא שאם ידמו בעיניהם שהוא רויך אז דנים אותו כספק פגימה ובהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע במה נשחטה כדין כל ספק בשחיטה טרפה והראיתי האגרת לחכמי קהילתינו והרבה טרחו בדבר. ושמעתי שכבר בטלו המנהג הרע הזה כי אין ספק שכל זה הן פגימות קטנות כמ"ש הכו"פ ואפילו אם יאמרו שהוא כמו סכין שאינה חלק אלא כמגע ראש שבולת המוזכר בש"ע סעיף ו' הרי כתב שם רמ"א דאין אנו בקיאין בדבר ומי יאמר שהוא כן. סכין שיש בה סדק ברחבה והעוקצין ממש זה אצל זה ואינו נרגש כלל בבדיקה יש לחוש שבדחקתו על הסימנים נפתח הסכין קצת ואסורה אפילו בדיעבד (תב"ש סימן י"ח) ודבריו אינם מובנים לי דזה שייך בנאבד הסכין לאחר שחיטה אבל כשהסכין לפנינו ועדיין אינו נרגש שום פגימה וצריכין אנו לחוש שנפתח ואחר כך נסתם הפגם ומהיכי תיתי נחזיק ריעותא. אבל לי נראה דהטעם כמו שכתבנו בשם כו"פ דלפעמים יש פגימה קטנה שאינה נרגש בצפורן ולכן כמה אמוראים דבדקו בשמשא ומיא ואם כן בשלמא בשלא ראינו שום ריעותא בסכין אנו סומכין על בדיקתינו והרגשתינו משא"כ כשיש בו סדק נקרא ריעותא יש לחוש שמא אין אנו מרגישין בפגימה ולכן דיעבד אסור וכן אם נחלק חוד הסכין לאורך הסכין אסור אפי' בדיעבד אבל אם השחיזו הסדק ולא נראה שום ריעותא עוד וכן בכל פגימות ובדיקות הסכין אם הרואים ומרגישים אומרים שאין בו פגימה ואחד אומר שמרגיש אין כולם צריכין לשמוע ליחיד: +יש פגימות המבוארים בש"ע (שם סימן י"ח) הנקראים מסוכסכות ויש בזה דינים שונים. ולפי שאין אנו בקיאים לכן בכל מקום שימצא פגימה בין בראש הסכין ובין בסוף הסכין טריפה והכי נהוג אבל סכין שהיא עולה ויורדת ואין בה פגם אפילו כמה עולה ויורד שוחטים בו אפילו לכתחילה: +סכין שפיה חלוק ואינו חד הואיל ואינו פגום שוחטין בו ואף על פי שהוליך והביא בה כל היום עד ששחטו כשרה ולא מבעיא לשיטת הש"ע דלא פסל שהיה במשהו אלא אפילו להנמשכין אחר רמ"א דשהיה אפילו במשהו טרפה ואם כן בבהמה אם שחט סימן ראשון ואחר כך סימן ב' וכיון דצריך לשחוט ב' סימנים ואם כן בשלמא בתחילת שחיטה נחשב הכל לשחיטה אבל אחר ששחט רוב סימן הראשון נחשב המיעוט הנשאר כאלו כבר נשחט ואם כן מה שמוליך ומביא בשחיטת מיעוט אחרון של סי' ראשון אינו נחשב כלל מן השחיטה רק כחותך בידה וברגלה אפילו הכי דעת אחרונים דאם לא שהה כשיעור שהיה המבואר לקמן כלל ז' כיון דהכל הוא בדרך שחיטה ולא שהה כלום מלשחוט כשרה דאם לא כן אפילו בסכין חד נמי פסולה דשחיטות מיעוט האחרון להוי שהיה ולא גרע מגמי המבואר לקמן כלל ז' אבל התב"ש כתב דדעת הב"ח להטריף לרמ"א אף על פי שהיה בדרך שחיטה דשמא שהה כ"כ בשחיטת מיעוט האחרון כשחיטת רוב ב' סימנים בסכין יפה כדלקמן שם מה שאין כן בסכין חד דבודאי שחיטת מיעוט הסי' אינו כ"כ כשחיטת רוב ב' ואמנם אם תפס ב' הסימנים והניחן ביחד ושחטן בבת אחת כשרה שהרי כבר נשחט רוב ב' (שם סימן כ"ג): +בדיקות הסכין צריכין אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא שהם י"ב בדיקות דהיינו על חוד הסכין בבשרא וטופרא בהולכה והובאה הם ד' וכן בכל צד ס"ה י"ב דהיינו שמוליכה ומביאה על בשר אצבע שהוא רך כמו הוושט ואחר כך מוליכה ו��ביא על צפרנו שהוא קשה כמו הקנה וכיון שאין אלו מרגישין גם הוושט והקנה לא ירגישו בפגם זה. וילחלח הצפורן במעט רוק שהסימנין גם כן הן מלוחלחין בחיי הבהמה אף על פי שהציפורן מרגיש יותר הפגימה בלא רוק וכן יבדוק משלש רוחותיה שהן פיה ושני צדדיה כדי שלא יהא בה פגם כלל ומכל מקום הרושם שעושין האומנין בצד הסכין אינו מזיק כלל שהוא רחוק הרבה מן החוד (ט"ז ס"ק א' וצ"ע אם הוא סמוך לחוד מה דינו וכמה הוא השיעור של ריחוק) והטעם שצריך לבדוק מן הצדדין דשמא יש שם מורשה קטנה וקורעת הסימן דאף על פי שכבר נחתך הסי' על ידי חדוד הסכין מכל מקום אחר כך קורע המורשה וקיימא לן דוושט שניקב קודם שנשחט רוב הסימנים אפילו במקום שכבר נחתך טרפה כדאיתא בסי' כ"ז ואפילו להמכשירין בסי' ט' בשוחט בסכין מלובן דאמרינן חידודו קודם לליבונו ובית השחיטה מרווח רוח ולכן עכ"פ אם יודע שהיא מלובנת והיה זהיר שלא ליגע בצדדין כשר דהתם אפשר לו ליזהר שלא ליגע בצדדין משא"כ במורשה יוצא לא מהני במה שנזהר שלא ליגע וכ"ש דמסקנת אחרונים כדעת האוסרין דל"א בית השחיטה מרווח רוח (סי' ט' בט"ז ובש"ך). ויבדוק לאט ובכוונת הלב שלא יפנה לבו לדברים אחרים וצריך לשנות הצפורן אחר קצת בדיקותיו שמא נפגמה הצפורן בחודה של סכין ואולי יש פגימה בצדדין שלא ירגיש בהן לפי שעברה בתוך פגימות הצפורן (סעיף ט') ולאחר השחיטה ירחץ הסכין קודם הבדיקה שלפעמים טיפת דם בסכין ועל ידי כן אין פגימה נרגשת (פ"ח ס"ק י"ד) ולא יבדוק שני צדדי הסכין ביחד אלא כל אחד בפני עצמו והרבה צריך ישוב הדעת ויראת השם לבדיקת הסכין הלא תראה כשיבדוק אדם פעמים ושלש ולא ירגיש בפגימה דקה ואחר כך ימצאנה כי הכין לבו באחרונה ובחינת חוש המישוש הוא לפי כוונת הלב. (שם): +השוחט בהמות רבות או עופות הרבה צריך לבדוק בין כל אחד ואחד בכל פרטי בדיקה י"ב בדיקית הנהוגין ועם כל זה אינו הפסק בין ברכות שחיטה לשחיטת כל הבהמות כי הכל צרכי שחיטה ולא הוי הפסק ואם לא עשה כן ובודק באחרונה ונמצא הסכין פגומה הכל ספק נבלות ואפילו הראשונה דחיישינן שמא בעור הראשונה נפגמה ומי שרוצה להכניס עצמו לספק זה אין צריך לבדוק בין שחיטה לשחיטה ומיהו צריך שלא יקחו מהנשחטין לאכול קודם בדיקת הסכין שלאחר שחיטה וכל זה כשישחט לעצמו אבל כשישחט לאחרים ודאי החוב על השוחט לבדוק בין כל אחד ואחד שאם לא יבדוק וימצא לבסוף פגימה הלא הכל למפרע טרפה והוא אינו יודע למי שוחט ואפילו אם יודע למי שוחט למקצת פוסקים חייב לשלם אפילו שוחט בחנם כדין מזיק בידים ואפילו להפוסקים דפטור מלשלם מכל מקום אסורא קעביד ולא טוב עשה בעמו לא יהיה אלא גרמא בניזקין קי"ל דאסור אף על פי דאין חייב לשלם ואם רואים שהוא מועד לכך וזה לאות שהוא מקלי דעת ראוי לחייבו לשלם למגדר מלתא ועיין בכו"פ שהאריך בתוכחות מוסר בענין שחיטת הכפרות בערב יום כפור ועיין בחיבורי חיי אדם בהלכות יו"הכ שהארכתי בזה (שם). וכתב התב"ש דבשעת הדחק כגון בעיו"כ עכ"פ יבדוק אחר ששחט כל העופות שביד השליח מבית אחד כדי שלא ילך השליח קודם הבירור: +אף על פי שבדק הסכין קודם שחיטה צריך לחזור ולבדוק לאחר שחיטה. והני מילי שהסכין לפנינו אבל אם נאבד שחיטתו כשרה הואיל ובדק קודם שחיטה ומוקמינן הסכין בחזקת בדוק ואפילו שחט בה הרבה זה אחר זה לא אמרינן שמא נגע בעצם המפרקת של הראשונה או מתוך ששחט הרבה בהמות נפגם. ואם נגע במפרקת של אחד ונאבד הסכין יש להחמ��ר ולחוש לכל אותן שנשחט אחר כך דמן הסברא עושה המפרקת פגימה טפי מן העור. ע"כ אין לנו לאסור הראשונה כיון שבדק תאלה לא מחזקינן ריעותא מחמת העור אלא מחמת המפרקת דלחומרא אמרינן דמפרקת פוגם אבל לא לקולא כדלעיל סימן י' (שם): +שחט בסכין בדוק ונאבד קודם שיבדקיה אחר שחיטה ואחר כך נמצא והוא פגום וכל שכן אם בדק הסכין גם אחר שחיטה ונמצא יפה והצניעו ואחר כך נמצא פגום שחיטתו כשרה דכיון דכבר יצא בהיתר דאלו נאבד לגמרי הסכין כשרה כמו בסימן הקודם ולכן אף שמצא עכשיו שנפגם כשרה ואמרינן שמא עשה בו מלאכה ונפגם או שנפגם בדבר אחר דאין זה דרכי נועם שאלו מתחלה קודם שמצא היה מותר לו לאכול מבהמה זו ואחר כך כשנמצא הסכין נמצא שאכל נבלה (שם). וכן אם לא נאבד הסכין והוא בפנינו אלא שאחר השחיטה שיבר בו עצמות או שהכה בעץ ובברזל וכיוצא בו או שנפל על קרקע קשה וראינו שנפל על חודו כשר אבל מספיקא אין תולין לומר שנפל על חודו דכיון דעדיין לא יצאתה הבהמה לחזקת היתר שהרי הסכין לפנינו וצריך עדיין לבודקו ולכן כיון שיש ספק שמא נפגמה בשחיטה טרפה מספק ככל ספק בשחיטה (שם בט"ז וש"ך) ואם שיבר בו עצם המפרקת אפילו דרך שבירה אין תולין בו מפני שהוא רך. והאחרונים דעתם להתיר בדרך שבירה (ועיין כו"פ): +אם לא בדק הסכין קודם השחיטה ושחט בה ונאבד אחר שחיטה שחיטתו פסלה. במה דברים אמורים בסתם סכין או אפילו סכין המיוחד לשחיטה ומצניעו אלא שדרכו לפגום שהברזל אינו קשה אבל שוחט שיש לו סכין מיוחד לשחיטה ואין דרך אותו סכין לפגום (עיין בשער חזקה סימן י"א) והוא מצניעו במקום המיוחד ואינו עושה בו שום דבר אם שחט בה ונאבד שחיטתו כשרה ולכן ראוי לכל שוחט שיהיה לו סכין מיוחד ומוצנע תמיד. ומכל מקום לכתחלה לא ישחוט בו עד שיבדקהו קודם שחיטה מלבד ביו"ט דמותר לסמוך על הבדיקה שבדק עיו"ט ושוחט בו לכתחלה על סמך שיבדקנו אחר שחיטה שהרי אפי' נאבד או יארע אונס שלא יבדוק אחר שחיטה מ"מ כשר כיון שהוא סכין טוב ומיוחד לכך (שם ובא"ח סי' תצ"ח): +אין חילוק בכל זה אם בדק הסכין סמוך לשחיטה או שהיה בחזקת בדוק תחלה ולא בדקו סמיך לשחיטה דכל זמן שלא יצא מחזקתו דהיינו שהיה מונח במקום מוצנע שאין חשש שמא נשתמש בו אדם נקרא לעולם סכין בדוק (שם) ומסתברא דדוקא ערך ב' או ג' ימים (תב"ש) שוחט שמצא פגימה בראש סכינו. ואמר שהפגימה היא מפני שאני מכסה בה דם העופות בראש הסכין וכשאני שוחט אני נזהר שאינו נוגע בפגימה מעבירין אותו וקרוב לומר שהכלים אסורין (שם): +שוחטין בין ביום ובין בלילה כשאבוקה כנגדו וכן כששוחט במקום אפילה צריך אבוקה וב' נרות בין קלועים ובין אינם קלועים חשיבי כאבוקה ואם באמצע שחיטה כבה הנרות יגמור: ולא ישחוט לאור הלבנה (כו"פ) ובדיעבד אם אמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי ובדק בסימנים ששחט רוב כשר: אין שוחטין לימים ונהרות ולא לתוך כלים אלא אם כן יש בכלי עפר או מים עכורים אבל לא בצלולים ולא לתוך הגומא שכל זה היו עושין בשנים הקודמות לעבודת כוכבים. היה בספינה מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט על דפנותיה והדם שותת ויורד לתוך המים ובזמ"הז יש להתיר בדיעבד (סי' י"א י"ב): + +Klal 4 + +דין בעלי חיין שאינן צריכין שחיטה ודין בהמה מסוכנת ודין אותו ואת בנו ושלא לשחוט עד יום ח' (סימן י"ג י"ד ט"ו ט"ז):
בהמה חיה ועוף צריכין שחיטה אבל דגים וחגבים אין צריך שחיטה דכתיב כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא סגי וחגבים אתקשו לדגים דכתיב לכל נפש הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים ומותר לאכלן מתים או לחתוך מהם אבר ולאכלו אבל אסור לאכלן חיים משום בל תשקצו (סימן י"ג): +השוחט בהמה ונמצאת כשרה נמצא בה עובר בן ח' בין חי או מת דגם חי חשוב כמת שאי אפשר לו לחיות או בן ט' מת מותר באכילה דכתיב בבהמה אותה תאכלו וקבלו חז"ל דרצה לומר כל שבבהמה תאכלו אבל דמו אסור. (ולענין חלבו וגידו מבואר בדין חלב כלל כ"ח סימן ב') ואינו טעון שחיטה לפי שניתר בשחיטת אמו וגם אין בו משום אותו ואת בנו כיון שאינו טעון שחיטה ואם מצא בו בן ט' חי אם הפריס על גבי קרקע רצה לומר שהלך קצת טעון שחיטה מדרבנן שיאמרו שמותר לאכול בהמה בלא שחיטה ולכתחלה יברך על בהמה או עוף כמו בדבר דאתיליד בו ריעותא ואם אין לו כתב הפ"ח שיברך על השחיטה אבל שאר טרפות שאינו מחמת שחיטה כיון שאינו מפורסם אינו אוסר אותו. אבל טרפות שמחמת שחיטה כגון שהה ודרס וכל שאר דינים הפסולים בשחיטה פוסלים גם בזה כיון שהצריכוה שחיטה צריך שיהיה שחיטה כראוי ואם לא הפריס על גבי קרקע אינו טעון שחיטה אבל אם לא שחט האם או ששחטה ונתנבלה או נטרפה עכשיו שאין בקיאין בין בן ח' או בן ט' כל עובר שנמצא בה אפילו בן ט' חי כיון שנטרפה האם טרפה ואסור באכילה דשמא הוא בן ח' ולא מהני ליה שחיטה ואם המתין עד תחלת ליל ח' ללידתו שאז יצא מס' נפל אפילו היתה אמו טרפה ניתר בשחיטת עצמו: הא דאמרינן שנמצא בבהמה מותר והיינו מדכתיב כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו קבלו חז"ל דדוקא דבר שיש לו פרסות על זה קאמר קרא בבהמה תאכלו ונחלקו הפוסקים. י"א דבפרסה תלוי מלתא שיהיה לו רגל של בהמה אף על פי שאינה שוסעת אלא שפרסותיו קלוטות מכל מקום מותר דלא בעינן רק פרסה ואז אפילו כל הגוף הוא דמות עוף מותר ואם אין לו פרסה אפילו היה דמות עוף טהור אסור (רמב"ם וכ"פ בש"ע לדעת הש"ך ס"ק י"ז) וי"א דהכל תלוי בדמות פרסה רצה לומר שיהיה מין בהמה שיש לו פרסות אבל אין תלוי בפרסה דאם הוא דמות בהמה אפילו אין לו רגלים כלל או שיש לו רגלי עוף אפילו הכי מותר ואם הוא דמות עוף אף על פי שיש לו ב' פרסות אסו' (תוס' ורא"ש עש"ך ס"ק י"ט) ולכן יש להחמיר שאינו מותר אלא אם כן הוא דמות בהמה וגם יש לו רגל עם פרסה (עפ"ח דיש לומר דגם הרמב"ם סבירא ליה הכי) (שם) דין עובר שהוציא ידו מבואר בש"ע סימן י"ד: +אסור לשחוט בהמה עד שנדע בודאי שאינו נפל דאין שחיטה מועלת לנפל דדומה לנבלה אף על פי שהיא חי ומשעבר עליו שבעה ימים עם יום הלידה והגיע ליל יום שמיני נודע שאינו נפל (ואף על גב דגבי קרבן כתיב מיום השמיני דהיינו ביום שאני התם דלילה אין ראוי לקרבן) ולפיכך הקונה גדיים מנכרי ומסתפקין בו אם הוא יום שמיני אף על פי שהנכרי מסיח ל"ת שכבר הוא בן ח' ימים אינו נאמן אפי' קודם שמכרו דיש לומר להשביח מקחו אומר כן (סי' ט"ו' ויש סימן בגדיים לבדוק שאם הקרנים הם קשים וחדודים שאינו יכול לתחוב בו הציפורן וגם גודל כל ח' שינים בידוע שעברו עליו שבעה ימים שלימים (פ"ח שם) ובעגלים כשיצמחו הקרנים (ת"ש): +כתיב בתורה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד וקבלו חז"ל דאותו רצה לומר האם עם בנה ול"ש זכר או נקבה. דבנו ר"ל הכרוך אחריו ודרך הבהמות להיות כרוך אחר האם ולכן השוחט בהמה ובנה. או תחלה שחט בנה ואחר כך אותה ביום א' לוקה מן התורה ואסור להאחרון לאכול בו ביום מטעם קנס ויש מתירין וכן סתם הב"י בש"ע ואם ידוע מי הוא אביו כגון שאין בכל העדר אלא זכר אחד נסתפקו חז"ל אם האיסור הוא גם כן על הזכר ובנו או לא. ולכן אסור לשחוט הזכר ובנו אם הוא יודע שזה אביו ויום אחד הוא שהיום הולך אחר הלילה ולכן אם שחט ראשון תחלת ליל ד' אסור לשחוט השני עד תחלת ליל ה' ואם שחט הראשון סוף יום ד' מותר לשחוט השני תחלת ליל ה' שהרי זה יום אחר (ט"ז): +אפילו אינו נודע בודאי שזה הוא בנה אלא שכרוך אחריה ומכ"ש כשיונק ממנה חזקה שהיא אמו (שם): +לאו דוקא שאחד אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד אלא אפילו אם יודע שישראל אחד שחט את אחד מהם אסור לו לשחוט השני אותו היום דכתיב לא תשחטו ביום אחד לשון רבים. לפיכך אם המוכר שחט אחד מהן או אם מכרה לאחר ואמר לו שרצונו לשחטה היום או שהוא יום שדרך העולם ששוחטין באותו יום כמו שדרך בני אדם בארצותינו בעיירות קטנות בערב שבת וערב יום טוב. ולכן אפילו לא אמר הקונה שישחטנה היום מסתמא ישחטנה. צריך המוכר להודיע ללוקח השני כדי שלא יכשל השני וישחטנה ויעבור על לאו אבל אם נתנבלה בשחיטה הראשונה בדבר שהוא מצד הדין נבלה. או שנכרי לקחה אפילו ודאי שחטה או נחרה היום כיון שאיני שחוטה כראוי מותר לשחוט השני ואם נתנבלה בשחיטה בדבר שאינו מעיקר הדין אלא משום ספק או חומרא כגון שיהוי במיעוט בתרא וכיוצא בו אסור לשחוט בו ביום וה"ה אם נמצא טריפה אסור לשחוט בו ביום (שם): +נכרי שמכר שני בהמות אם קודם שמכר אמר שהם אותה ובנה נאמן ואם נראה מדבריו שעושה כן להשביח מקחו כגון שהאם היא שמנה ונותנת חלב הרבה ואמר על העגל שהיא בתה כדי שיחשוב הלוקח שתהיה בהמה טובה אפילו קודם שמכר אינו נאמן ולאחר שמכר לעולם אינו נאמן אפילו מסיח לפי תומו (שם): אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבדהאבל לא בחיה ועוף דכתיב שור או שה אותו כו' ומדלא כתיב סתם אותו ואת בנו לא תשחטו אע"כ דוקא שור או שה אבל לא דבר אחר ועז בכלל שה: וכלאים הבא מן עז וכבש או"ב נוהג בו ואם היה האב חי' והאם בהמה חייב דשה אפילו מקצת שה משמע אבל אם היה האב בהמה והאם חיה יש אוסרין לכתחלה לשחוט ולכולי עלמא אינו לוקה (וע' פרטי דינים אלו בש"ע סימן ט"ז): מותר לשחוט את המעוברת דעובר ירך אמו ואם יצא העובר חי אחר שחיטת אמו והפריס על גבי קרקע אין שוחטין אותו ביום אחד מפני מראית העין ואם שחט אינו לוקה שהרי מן התורה אין צריך שחיטה כלל כדלעיל סימן ב': סימן י"ח נתבאר בכלל ג': +השוחט את הבריאה ולא פרכסה (פירש שלא נתנענעה) הרי זו מותרת אבל המסוכנת והוא כל שצריך להעמיד אותה בידים דאעפ"י שעומדת מעשה עץ בעלמא הוא דקעבדה. וכן אם מעמידין אותה בגערה או במקל ואינה עומדת אעפ"י שאוכלת כבריאות אם שחטה ולא פרכסה כלל הרי זו נבילה ולוקין עליה דקים לחז"ל דכל שלא פרכסה בידוע שנשמתה נטולה הימנה קודם שחיטה. ואם פרכסה הרי זו מותרת. וצריך שיהא הפירכוס בסוף השחיטה ונמשך עד אחר שחיטה ואפי' רגע (ש"ך וכו"פ דלא כפ"ח) אבל בתחילתו אינו מועיל וכ"ש אם היה כל הפרכוס לאח"ש דמהני (תב"ש) דקיי"ל שאפילו שלאחר ששחט שני סמנים היא כחיה לכל דברי' אבל א"ל דכל הפרכוס יהיה דוקא לאח"ש דאם כן למה לא אמרו סתם שהפירכוס יהיה לאח"ש ונ"ל שאם היתה מסוכנת וחתך כל המפרקת עם רוב בשר אעפ"י שמעורה עדיין ואח"כ פרכס אע"ג דבבריאה בהפ"מ קיי"ל דכשר כדלקמן כלל ז' סי' ח' במסוכנת טריפה מדינא דהפירכוס של אחר שחתך המפרקת אינו אלא כזנב הלטאה (עיין ב"ח): +כיצד הוא הפרכוס בבהמה דקה ובחיה גסה ודקה בין שפשטה ידה והחזירה או שפשטה רגלה אף על פי שלא החזירה או שכפפה רגלה לבד והוא הדין שכפפה ידה בלבד הרי זו פרכוס ומותר אבל פשטה ידה ולא החזירה הרי זו אסורה שאין זו אלא הוצאת נפש בלבד ובבהמה גסה אחד היד ואחד הרגל בין שפשטה ולא ככפה בין כפפה ולא פשטה הרי זו פירכוס ומותרת. ואם לא פשטה לא יד ולא רגל ולא כפפה כלל הרי זה נבילה. ובעוף יש אומרים דאפי' לא רפרף (פירש מענין כהרף עין) אלא בעיניו ולא כשכש (פירש נענע) אלא בזנבו הרי זו פרכוס אבל רוב האחרונים סוברים דרפרף של עין לא מהני אלא דוקא שרפרף בגפה (שם): +בהמה שכשכש בזנבה או שגועה ועבה קולה דהיינו שקולה חזקה או שהטילה רעי ומתרזת למרחוק או כשכש באזנה כל אחד מהן הוי פירכוס וסגי בהכי דבודאי בריאה (פ"ח שם ס"ק ו'): +גדולי חכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים לשחוט אותה כדי שלא תמות. ואע"פ שפרכסה בסוף השחיטה. ודבר זה אין בו איסור. אלא כל הרוצה להחמיר בדברי זה הרי זה משובח אבל מדות חסידות ליכא אלא לגדולי ישראל: ויש מסוכנת שלא מתכשרא עד דקיימא בכרעה ממילא ואזלא ארבעה גרמידי בדקה ומלא קומתה בגסה וגם זה אינו מעיקר הדין (עיין שם בש"ע): + +Klal 5 + +דין ברכת השחיטה (סי' י"ט)
השוחט צריך שיברך קודם השחיטה אקב"ו על השחיטה שחט ולא בירך בין בשוגג בין במזיד כשרה. מכל מקום ראוי לקנוס לזה שלא בירך במזיד (סי' י"ט ט"ז) ואם שוחט דבר דאתיליד בו ריעותא וצריך בדיקה ושמא תטרף ולא תבא לידי אכילה וכתיב וזבחת ואכלת נוהגין לשחוט מקודם עוף וכיוצא בו לברך עליו. ומ"מ בי"ט דאין להרבות בשחיטה חנם או שאין לו דבר אחר לשחוט ישחטנו בלא ברכה וכשימצא כשר מברך על השחיטה ובלבד שלא הסיח דעתו בין שחיטה לברכה ולא דיבר דברים אחרים אבל בשחט בלא ריעותא ולא בירך לא יברך עוד אחר השחיטה וש"ך וכו"פ שם) ואם שוחט להאכיל לנכרים מברך שהרי ראוי' לאכילה אבל אם אין שם מי שיכול לבדוק לא יברך (פ"ח ותב"ש) ואם שוחט בבית המטבחים שהוא מקום מטונף יברך ברחוק ד' אמות קודם שיכנס לשם ולא ידבר עד אחר השחיטה (ועיין בחיבורי ח"א כלל ה'): +שחט בהמות וחיות ועופות ברכה אחת לכולן ואם שנים שוחטין יכול אחד לברך להוציא חבירו ויתכוונו שניהם לצאת ולהוציא ולא ידבר בין ברכה לשחיטה בדבר שאינה מצרכי שחיטה ואם דיבר צריך לברך פעם אחרת ובין שחיט' לכיסוי יזהר שלא לדבר די"א דהיא גמר מצות שחיטה (סי' י"ט): +אם רוצה לשחוט הרבה צריך ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה. ואם דיבר צריך לכסות דם שחיטה ראשונה אם היה עוף או חיה שהיא גמר מצות שחיטה ששחט ולברך פעם אחרת על השחיטה כיון שדיבר בינתים אבל על הכיסוי השני א"צ לברך אם היה כוונתו בברכה שבירך על הכיסוי גם על זו. דהברכה על השחיטה לא הוי הפסק (כמו ביקנה"ז). והשחיטה ג"כ אינה הפסק. ואם יש שוחט אחר ישחוט אחר די"א דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק (שם): +ראוי לכל שוחט להיות דעתו בשעה שמברך על כל מה שיביאו לו לשחוט שיהיה יוצא בברכה זו ואם לא היה דעתו בבירור ע"ז אם הוא שוחט קבוע ודרך אותו מקום שמביאין לשחוט תמיד מסתמא כאלו מתכוין לזה ולכן כל זמן שעוסק בשחיטה אעפ"י שכבר אין לפניו עוד לשחוט בין שהביאו לו ממין ראשון ששחט או ממין אחר כ"ז שלא הפסיק בדיבור א"צ לברך: ושוחט שאינו קבוע שבירך ע"ד לשחוט א' ואח"כ הביאו לו עוד אם הביאו לו ממין ראשון י"א דא"צ לחזור ולברך וי"א דצריך לחזור ולברך ואם הם עופות יכסה דם ראשון ויברך עליו. ויברך על השחיטה שניה ולא על כיסוי ב' אם הביא�� לו קודם שבירך על כיסוי א'. ואם היה לפניו עוד מאותם שבירך עליהם אפילו היה שוחט רק אחד' ולאחר שבירך קודם ששחט הביאו לו עוד אינו צריך לברך: +שחט חיה או עוף ודעתו לשחוט עוד ושכח וכיסה ובירך כשחוזר לשחוט אין צריך לחזור ולברך על השחיטה שאין הכיסוי הפסק ולענין ברכת כיסוי שני' אם השכחה היתה שטעה בדין שהיה סבור שצריך לכסות ולברך בין שחיטה לשחיט' הרי לא כיון לפטור כיסוי השני בברכה ראשונה וצריך לחזור ולברך. וכן אם השכחה הי' שהיה סבור שאין לו לשחוט עוד גם בזה הוי נמלך לגבי כיסוי ב' אבל אם השכחה היתה בלי שום כוונה כלל אלא ששכח וכסה בסתם אין צריך לחזור ולברך וט"ז פ"ח) (ועיין בח"א כלל מ"ט סי' י"ג): +שחט עוף ורוצה לשחוט בהמה מכסה דם העוף ויברך ואח"כ שוחט הבהמה בלא ברכה דכיסוי לא חשיב הפסק אבל אם צריך לשחוט חיה ובהמה דצריך לבדוק הריאה קודם הכיסוי אם כן יפסיק הרבה בין שחיטה לשחיטה טוב יותר שישחוט תחלה הבהמה ומ"מ אם שחט כבר החיה לא חשיב בדיקת הריאה הפסק דחשיב הכל מצרכי שחיטה וה"ה בעוף ובהמה ישחוט הבהמה תחילה כדי שלא יפסיק בכסוי (פ"ח וכו"פ): + +Klal 6 + +דין מקום השחיטה ושיעורה (סי' כ')
מקום השחיטה בצואר בקנה לצד הראש לכתחלה ישחוט דוקא למטה מטבעת גדולה ואם שחט למעלה מטבעת גדולה אין להכשיר אלא בהפסד מרובה וראוי להעביר אותו שוחט ולקנסו (כו"פ) ובלבד שיהיה משיפוי כובע ולמטה והוא שבסוף הקנה למעלה יש בתוך טבעת גדולה כמו ב' גרגרים ונקראים חיטי ואם שחט בתוך החיטין ושייר מהם כל שהוא למעלה כשרה שהרי שחט משיפוי כובע ולמטה ואם לא שייר מהם כלום אלא שחט למעל' מהם ה"ז מוגרמת שיתבאר לקמן דטרפה ושיעורו למט' עד ראש כנף האונא העליונ' לצד שמאל (עיין בש"ע סי' כ'): +ובושט מתחלת המקום שכשחותכים מתכוויץ (ר"ל שהוושט הוא רך כשחותך נעשה קמטים והחלל מתכסה משא"כ התורבץ הוא קשה ואף כשחותך בו אין מתקמט ונשאר החלל מגולה (ט"ז) עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצים בכרסי שחט למעלה ממקום זה והוא נקרא תורבץ הוושט או למטה ממקום זה והוא מתחלת בני מעים ה"ז נבלה דאע"ג דנקובת תורבץ הוושט אינה אלא טרפה מ"מ כיון שלא נשחטה הרי זה כמתה: וקבלה ביד הקדמונים שבכל בהמה וחיה השיעור של תורבץ הוושט עד מקום שמגיע שם אוזן הבהמה או החיה כשכופפין אותה (שם): +ועוף שיעור הוושט למעלה כנגדו בקנה משפוי כובע ולמטה. ולמטה בוושט וקנה עד גגו של זפק והסימן איזה הוא גגו מקום שאין בו שני עורות כמו בוושט ועוף שאין לו זפק כגון אווזא עד מקום נגד התחלת חבור אגפיים לגוף (תב"ש) ולפי שאין אנו בקיאים בשעורין אלו נכון לשחוט באמצע הצואר לארכו דאז יוצא מידי ספק: +צריך לשחוט באמצע צואר של הקיפו ואם שחט מן הצדדים וחתך גם המפרק' שחיטתו כשרה והוא שהחזיר הסימנין ויודע שחתכם קודם שחתך המפרקת כי הסימנים רכים ונדחים מן הסכין וכן השוחט מן העורף צריך שיחזיר הסימנים (שם ועי"ג) ולדידן אין נ"מ בזה דאפילו חתך המפרקת לאחר שחיטת הסימנין טרפה כדלקמן כלל ז' סי' ח' אלא דשם אינו אלא מחמת חומרא אבל אם חתך המפרקת קודם היא נבלה מה"ת: +טוב להזהר למשמש בסימנים ולתפשם קודם השחיטה כדי שיזדמנו קודם בשר הצואר וביונים נמצאים הסימנים בצדדים וצריך אומן יד וזהירות גדולה שאם לא ימשמש בהם ויזמינם לפניו קודם שחיטה קרוב הדבר שיחתוך המפרקת קודם הסימנים (שם) וגם בזה אין נפקא מינה לדידן: +השחיטה המעולה בין בהמה ובין עוף שיתכוין השוחט לחתוך ב' סימנים דה��ינו הקנה והוושט. ובדיעבד אם שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ובחיה שחיטתו כשרה ובעינן רוב הנראה לעינים ומדינא אם נשחט יותר מן החצי אפי' כחוט השערה כשר אם בדק הסימנים תיכף באותו רגע אבל אם המתין רגע או רגעים ומצא רק כחוט השערה וודאי טרפה דכל שהוא כהאי יכול לבא בקל ע"י פרכוס והוא שכיח (סי' כ"א כו"פ) ורוב הקנה הוא הקרום שבפני' הגרגרת המחבר את הטבעות יחד אבל הטבעות עצמן נקראין גרגרת וא"כ צריך שיהיה רוב החלל של הגרגרת נשחט ולא מצטרף רוב עובי הטבעת (ש"ך ס"ק א'): +מיהו במקום צורך כגון אווזא שמלעיטין אותן ושכיחי שאין בוושט יכול בעל נפש להחמיר לשחוט קנה לבד כדי שיכול לבדוק אח"כ הוושט שלא יהיה נשחט במקום השחין (כו"פ שם) וצריך שיתפוס הקנה לבדו בידו ויתכוין לכך שלא ליגע בוושט דאל"כ ה"ז כמילתא דלא רמיא עליה דאינשי ואז אפי' אמר ברי לי שלא נגעתי בוושט אינו נאמן (ש"ך ססי' כ"א וסי' כ"ג ס"ק ט"ו): +אם שחט בבהמה סי' א' כולו וחצי השני ובעוף שני חצאי סימנים פסולה עד שישחט לפחות רוב של כל סימן וסימן: +ואם שחט כאן מעט וכאן מעט כיון שאינו מצוי לא כתבתי ומבואר בש"ע סי' כ"א סעיף ג': +שחיטה העשויה כקולמוס דהיינו באלכסון כשר בין שהניח הסכין על הצוואר מעוקם קצה א' לצד הראש וקצה ב' לצד הגוף או שעוקם הסכין וירד למטה או למעלה ואפילו לכתחלה יכול לשחוט כקולמס: +היה חצי קנה פגום על ידי חולי ושחט בו והשלימו לרוב כשר דמהיכא תיתי נחזיק ריעותא לוושט אבל אם נפגם ביד דיש לחוש גם ליושט לדידן דאין בקיאין טרפה (עיין ט"ז וש"ך וכו"פ): +דין שחיטת הוורידין לא כתבתי כיון דאנו נוהגין להסיר הראש ואז אין חשש בזה ומ"מ במקום שנוהגין לצלות שלם אעפ"י שדעתו בשעת שחיטה לנתחו אבר אבר הואיל ודרכו בכך חיישי' דלמא יצלנו שלם ולכן צריך לשחוט עכ"פ ב' וורידין או לנקבם בשע' שהוא מפרכס שעדיין הדם חם כדי שיצא הדם (סי' כ"ב): + +Klal 7 + +דין ה' הלכות שחיטה (סי' כ"ג כ"ד)
ה' דברים פוסלין את השחיטה והם הלמ"מ כמש"כ וזבחת כאשר צויתיך ולא מצינו בתורה שום ציווי בשחיטה אלא ר"ל שצוה אותו בע"פ וכל שוחט שאינו יודע אותם אסור לאכול משחיטתו ולדידן אפי' באחר עומד ע"ג כדלעיל כלל א' סי' ד' והמוסיף דעת לידע טעמם יוסיף מכאוב כי מדמה מילתא למילתא ועי"ז מכשיל רבים אלא הם מן החוקים שאין לידע טעמם (תב"ש) ואלו הן: שהיה: דרסה: חלדה: הגרמה: עיקור: +שהיה כיצד הרי שהתחיל לשחוט ושהה בין בשוגג ובין במזיד בין בבהמה ובין בעוף אע"ג דהב"י בש"ע נתן שעור לשהייה דהיינו בהמה דקה שעור שהייתה כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט עד רוב הסמנים ובגסה כדי שיגביה בהמה גסה וירביצנה וישחוט ובעוף כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט: וי"א דשהיה בעוף הוא דבר מועט רק כדי שחיטת רוב א' בעוף בלא הגבהה והרבצה ובהמה כדי שחיטת רוב ב' סמנים בלא הגבהה והרבצה ואין אנו בקיאין בשעור זה ולכן אנו נוהגין עפ"י הכרעת רמ"א להטריף כל שהיה אפילו משהו בין בבהמה ובין בעוף ואין לשנות ואפילו בהפ"מ טרפה. ומ"מ דוקא שפסק מלשחוט אפילו משהו אבל נדחה ידו למטה אין שם שהיה עליו וכשר (ט"ז) ומ"מ אפילו לפסק הש"ע דיש שעור לשהיה מ"מ אם שחט ושהה מעט וחזר ושחט ושהה מעט מצטרפין השהיות ואם יש בין כלם שעור שהיה אסור לכ"ע ואם נמצא לאחר שחיטה גמי וכיוצא בו מונח בוושט או בקנה ונשחט עמו טרפה דהסמנים מתוחים והגמי או העשב אינו מתוח וידוע בחוש שדבר רך שפוגע בו חדוד הסכין ואינו מתוח שוהה יותר לחתוך או��ו מאילו היה מתוח וא"כ הרי שהה מעט בחתיכת דבר ההוא לאחר ששחט הסימן והוי שהייה במשהו (סי' כ"ג סעיף ב' ומה שכתב בפ"ח שם ס"ק כ' במצא גרעין דכשר היינו לשיטת הב"י דיש שיעור לשהייה אבל לדידן טרפה) ועכ"פ נ"ל דוקא אם מצא הגמי חתוך אבל אם מצא גמי או גרעין מונח בוושט שלא במקום החתך כשר לכ"ע שהרי לא חתך אותו. ובמקום הפ"מ יש להתיר בבהמה כיון דאינו אלא חשש שהיה אם לא בדבר קשה דאז ודאי עיכב בשחיטה וכן בעוף אם לא נחתך שום דבר רק שהוושט מלא שעורים או סובין כשר כיון שהשוחט לא הרגיש עיכיב בחתיכתו אמרינן שהסכין עשה מקום ועבר ואם בשעת שחיטה חתך באצבעו ונבהל יש לחוש ששהה קצת וטרפה ובבהמה אין להחמיר מספק משהו ואם לא ראה החתך ולא הרגיש רק אחר שחיטה ראה שחתך אין לחוש כל שלא הסיר הסכין מהסמנים ואפילו בעוף (תב"ש). ונ"ל דאם חתך באצבע של המחזיק העוף כשר כיון שלא הסיר הסכין אפילו ידע בשעת שחיטה: +לדעת הב"י (בש"ע שם סעיף ה') אין שהייה פוסלת במיעוט בתרא של סי' ב' בבהמה דלאחר ששחט רוב שנים בבהמה שוב אין פוסלת שהייה שהרי כבר נשחטה כהוגן וה"ז כמחתך בבשר וה"ה בעוף לאחר ששחט רוב סמן א' אבל אנו נוהגין עפ"י הכרעת רמ"א (והיינו עפ"י פרש"י שפירש בחולין דף ל' החליד במיעוט סמנים ובדף ל"ב שהה במיעוט סמנים פירש"י ר"ל במיעוט סימן אחרון דאע"ג דאם לא שחט כלל כשר כיון ששחט רובם מ"מ כיון ששחט כולה שחיטה אח' הוא וכיון שהחליד או שהה באמצע אסור ועלתה בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא. והנה דעת רשב"א ורש"ל דאפ"ה אינו אלא מדרבנן והתב"ש וכו"פ כ' דלרש"י הוי דאוריית' ואעפ"י שלא מצינו בגמר' דבעיא רק בשהיה ובחלדה כתבו כל הפוסקים דבודאי ה"ה בדרסה דינא הכי אלא דבהגרמה ועיקור ס"ל לתוס' ורא"ש דאפילו לרש"י אין הגרמה במיעוט בתרא כיון דאינו במקום שחיטה וכן עיקור כיון דאינו בדרך שחיטה. ואנו נוהגין עפ"י מהר"ו דלרש"י ה"ה הגרמה ועיקור במיעוט בתרא אסור (וכתבתי זאת כדי לידע איזה אסור לדידן מעיקר הדין ונ"מ לענין תערובות דיש לצדד להקל קצת) להטריף אפילו שהיה במיעוט בתרא של סימן ב' כל שהוא בדרך שחיטה ולכן אם לאחר ששחט רוב שנים שוהה הבהמה או העוף למות לא יחזור וישחוט ואפילו בסכין פגום ואפילו בקרדום אלא יכנו על וראשו להמיתו ואפילו בדיעבד אסור ואפילו אם ישראל אחר התיז בקרדום אסור ואם התיז נכרי הראש אחר ששחט רוב הסמנים בהפ"מ יש להקל כיון שאינו בר שחיטה (עיין בש"ך סי' ב' ס"ק כ"ז בשם הפרישה ובת"ש סי' כ"ג): +אם שחט עוף ולא תפס בקנה ואחר שהתחיל לשחוט בקנה שהה אפילו במיעוט קמא דקנה אעפ"י דמדינא היה מותר לגמור השחיטה בקנה ואח"כ יהפוך הוושט ויבדקנו מבפנים ואם לא נמצא טיפת דם בידוע שלא נגע בוושט וכשרה וכן פסק הש"ע אבל אנו נמשכין אחר רמ"א וקיי"ל דאין אנו בקיאין בבדיקת הוושט וחיישינן שמא נגע בוושט ונקיבתו במשהו ואפילו לא נגע גם בקנה אם חתך כל העור ושהה משהו אעפ"י שלא יצא דם נהגו במדינות אלו להחמיר דחיישינן שמא נגע בוושט אבל אם לא יצא דם ולא ידעינן אם חתך כל העור יש תקנה שישחוט למעלה או למטה ממקום זה ויהפוך העור ויבדוק באותו מקום אם לא עבר החתך כל העור כשר אבל אם יצא דם אין לסמוך על בדיקה אלא בהפ"מ ודוקא בבהמה שייך זה דעורה עב אבל בעוף ל"ש זה דעורו דק ואם חתך העור ודאי עבר כולו ואסור ולכן אסרינן כל שהייה אפילו במיעוט קמא דקנה אע"ג דאפילו אם היה חצי קנה פגום כשר כדלעיל כלל ו' סי' י"א מ"מ אם נעשה ביד אסור שמא נגע בוושט ונקובתו במשהו ואסור למכרו לנכרי כך אלא ימיתנו ואח"כ ימכרנו לנכרי ואפילו אם יאמר השוחט ברי לי שלא נגעתי בוושט כיון שלא נתכוין לכך הוי מלתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתיה אבל אם נתכוין לכך כגון שתפס הקנה בידו לבד ונתכוין שלא יגע בוושט אין שהייה פוסלת במיעוט קמא דקנה (ש"ך ס"ק ט"ו): +אם תלש נוצת עוף אפילו בשעת שחיטה ויצא דם מדינא אין חוששין לנקובת הוושט אבל כבר נהגו במדינות אלו לאוסרו ומ"מ בהפ"מ או לעני יש להתיר ודוקא שיש שם איזו ריעותא שנקרע העור ויצא דם או שנעשה נולד שחין דיש לחוש לקוץ וכיוצא בו אבל אם אינו אלא נפוח סביב הסמנים לא חיישינן שמא ניקב הוושט אלא תולין דמחמת חולי הוא ואפילו אם נצרר שם דם לית לן בה (ב"ח סי' ל"ג ססי' ט"ו). ואם לא יצא דם אלא נתאדם הבשר או שנמצא על הצואר איזה גרר יבש כשר מיהו בהא צריך לשחוט במקום אחר ואחר השחיטה יהפוך העור ויבדוק נגד הגרר אם אין שם ריעותא (ע' בט"ז דמשמע מדבריו דאם לא בדק טריפה וכ"מ יותר מלשון התב"ש וכן מצאתי בפמ"ג סי' כ"ג סק"ח בט"ז להדיא דאם לא בדק טריפה. והיינו משום דהוי ס"ס במקום חזקת איסור ע"ש (ועיין בב"א בתשובה בהגהות הנוספות) (סעיף ו' בש"ך וט"ז שם): +דרסה כיצד כגון שהניח הסכין על הצואר ודחק וחתך למטה כחותך צנון ה"ז פסולה ואצ"ל אם הכה בסכין על הצואר כדרך שמכין בסייף וחתך הסמנים בבת אחת (סי' כ"ד): +אע"ג דמדינא אם הוליך והביא אפילו שחט בסכין קטנה מאד כשרה אנו הנמשכין אחר רמ"א נוהגין לפסול בבהמה אפילו הוליך והביא אם אין בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כל שהוא לענין לכתחלה מבואר לעיל כלל ג' סימן ג'. ואם שחט בהולכה או בהובאה אעפ"י שהסכין חריף ויודע ששחט בלא דרסה אם אין בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר פסול מדרבנן (פ"ח): +היה שוחט וחתך כל המפרקת הב"י סתם דכשר אך אנו עפ"י רמ"א במקום שאין הפ"מ נוהגין להטריף אפי' לא חתך רק רוב המפרקת עם החוט השדרה ואם הוא מסופק אם חתך הרוב עם החוט וכיוצא בו כל ספק תולין להקל כי טריפות זו אינו אלא חומרא (שם בט"ז ס"ק ב'): +כשאדם שוחט עוף ואוחז בסימנים בב' אצבעותיו צריך שיאחז אותם יפה שאם אינו אוחז אותן בטוב פעמים שיהיו נשמטין לכאן ולכאן ולא יכול לשחטן ע"י הולכה ויבא לידי דרסה וכן לא יניח האצבע על הסכין אלא יחזיק אותו בקתא כדי שלא יבא לידי דרסה ובדיעבד כל שידוע לו שלא דרס כשר (בל"י) ואפילו לא עשה דרסה אלא משהו בין במיעוט קמא ובין במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט טרפה (סעיף ו'): +חלדה כיצד כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן ושחט ממטה למעלה או אפילו שחט התחתון כהלכתו מלמעלה למטה וחזר והוציא הסכין ושחט העליון וכ"ש כששחט שניהם מלמטה למעלה כיון שהחליד הסכין טרפה. והחליד הוא לשון הטמנה כחולדה המטמנת בארץ (שם): +החליד את הסכין תחת העור או תחת צמר מסובך בצואר הבהמה או תחת מטלית הקשור בצוארה או שהמטלית מדובק בו ושחט שחיטתו פסולה ולכן יש ליזהר בכבשים שיש להם צמר מסובך בצואריהם לתלוש הצמר המסובך שלא לבא לידי חלדה וכן בעופות אם יש חשש מחמת הנוצות יחלוש מקודם ואם המטלית אינו קשור רק שפרוש על צוארה כגון שבא לשחוט ונפל טליתו ממנו על מקום השחיטה וכדומה יש ליזהר לכתחלה ובדיעבד כשר (שם ז'): +צריך שישחוט עם אמצע הסכין. ואם חס על העור שלא יעשה בו קרע גדול ושוחט בראש הסכין ומתכסה מהעור ה"ז חלדה וטרפה. וכל חלדה טרפה בין במיעוט קמא ובין במיעוט בתרא בין בקנה ובין בוושט לפי מנהגינו כרמ"א (סעיף ט' י'): +הגרמה כיצד זה השוחט בקנה א�� בוושט למעלה או למטה ממקום שחיטה שמבואר בכלל ו' אפי' שחט רוב סמנים במקום שחיטה ובמיעוט בתרא נטה הסכין למקום שאין שם מקום שחיטה טרפה לדידן הנמשכין אחר רמ"א בין שהגרים במיעוט קמא או במיעוט בתרא בין בקנה ובין בוושט (סעיף י"א): +עיקור כיצד כגון ששחט בסכין פגום שהפגימה עוקרת הסימן וכתיב ושחט ולא ועקר: וכ"ש אם עקר רוב סימן ביד או נעקר מאיליו בשעת שחיטה בין מאמצע סימנין ובין ממקום חבירן בלחי: וכן אם נשמט א' מהם או שניהם קודם גמר שחיטה פסולה ואפילו בעוף שהכשירו בסימן א' אם קודם ששחט רוב סימן א' נשמט אותו סימן או אפילו נשמט סימן השני ה"ז נבלה מה"ת דמ"מ בעינן שיהיו שניהם ראוין לשחיטה אבל אם אחר ששחט רוב סימן א' בעוף נשמט אותו סימן או סימן השני כשר דאין עיקור במיעוט בתרא כן סתם בש"ע: וכן מעיקר הדין לא נקרא עיקור אפילו בשעת שחיטה אא"כ נעקר רוב הסימן אבל אנו הנוהגין אחר הכרעת רמ"א נוהגין להטריף כל עיקר בין במיעוט קמא ובין במיעוט בתרא בין בקנה ובין בוושט ואפי' שחט בסכין יפה אלא שנשמט כיון שנעשה בשעת שחיטה נוהגין להטריף כל עיקור אפי' כל שהוא משום גזירה דניקב הוושט (כ"כ הב"ח והש"ך ס"ק כ"ג ובנ"הכ וכ"כ הפ"ח לפי מנהגינו דלא כט"ז בס"ק י"א ואני תמה שלא הביאו שכ"כ בהדיא בד"מ ס"ק י"א דבין נעקר רובו או מקצתו דטריפה ומ"מ דוקא בשוחט בסכין פגום או שאחר ששחט רוב הסימן נעקר הסימן שעכ"פ הוא בדרך שחיטה אבל שחט הרוב ועקר הנשאר ביד או עקרו ממקום חבורן ולא שחט אח"כ כלל כיון שאינו בדרך שחיטה כלל אע"ג דלכתחלה אסור לעשות כן מ"מ בדיעבד בהפ"מ יש להכשיר (תב"ש). ונ"ל דמזה יצא המנהג בעוף שקורין אינדיק שלאחר שחיטה תיכף עוקר הראש מן הגוף בדרך גלגול ובילדותי שמעתי שאומרים שיש ארס בעור הצואר שלו שקורין קרעלין וכשנשאר מחובר אזי מתפשט בכל הגוף וכמדומה לי שהוא שיחת נשים ומ"מ כיון שנהגו כן בכל המקומות אין כח בידינו למחות אבל לחתוך אותו אפילו בקרדום אסור אפילו בדיעבד מטעם שהיה במיעוט בתרא כדלעיל סימן ג': +עוד יש עיקור שלא בשעת שחיטה כגון שנעקרו הסימנים או א' מהם ממקום חבורם בלחי קודם שחיטה או בשעת שחיטה בין ע"י מעשה ובין מאיליו והוא נקרא שמוטה שאין שחיטה מועלת בסימנים עקורים ואפילו בעוף כדלעיל ואם שחטו הוי נבלה מה"ת אך לא נקרא עיקור אא"כ נעקר הקנה והוושט מן הלחי מהבשר אבל אם נשאר מחובר לבשר כשר (ש"ך וע' ט"ז) ודוקא כשנעקר כולו אבל אם נשתייר אפי' מיעוט כשר ובלבד שיהיה אותו שנשאר במקום א' אבל אם מיעוט הנשאר הוא מדולדל כאן מעט וכאן מעט פסול. שניכר הדבר שנעקר בכח. ומה שנשאר מחובר הוא רק חבור מדולדל והוי לי' כנעקר כולו ופסול: ואם לא נעקר אלא מיעוט ורובו קיים אעפ"י שרוב זה הנשאר הוא מדולדל מעט כאן ומעט כאן כשר ואפי' למנהגינו להטריף כל עיקור היינו דוקא בשעת שחיטה אבל בנעקר קודם שחיטה מוקמינן אדינא: וי"א דאפילו במקום שהבהמה טריפה מ"מ כל זמן שהיא בחייה חלבה וביצים שלה מותרין דכך נאמרה הלמ"מ דאין שחיטה מועלת לה כיון שא"א לשחוט אותה הואיל וסימנים מתנדנדין אבל בחייה כשרה אבל רוב הפוסקין אוסרים חלבה וביצה (סעיף ט"ו): +שחט בעוף אחד מהסימנים ונמצא השני שמוט ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמט הרי זה ספק נבילה ואפי' זרק העוף מידו לא אמרינן שמחמת זריקה או פירכוס נשמט מיהו השוחט נאמן לומר שלא היה שמוט בשעת שחיטה ודוקא שאמר שהרגיש בבירור ויש לו סימנים על כך דהיינו המקום הנעקר מתהפך ובא למקום השחיטה ובזה נאמן לומר שלא היה בשעת השחיטה כן ואנו מוכרחים לומרי שנעשה אח"כ על ידי פירכוס (ט"ז ס"ק י"ד): ואם נמצא הסימן השחוט שמוט לא מבעיא אם תפס בסימנין דאפשר לשמוטה שתעשה שחוטה דטרפה דאפשר דנשמט קודם שחיטה ואפילו לא תפס בסימנין דאז א"א לשמוטה שתשחט אפ"ה טריפה לדידן דאין בקיאין בבדיקה (שם): +שחט עוף כדרכו בהכשר ואחר גמר שחיטה מצא טבעת מהגרגר' שלם על הסכין כשר כן סתם הב"י בש"ע אף דהוא ספק איסורא ס"ל דלא שכיח שיהא הטבעת מהגרגרת נשמט מחיים ולא יהי' ניכרת המכה ודם צרור ותלינן לעולם במצוי ואמרינן דנעשה ע"י גלגול הגרגרת ששחט בב' מקומות ע"י גלגול ולכך נפרד אבל אנו הנוהגין עפ"י רמ"א דטריפה דהוי ספק דאורייתא שמא נעקר קודם שחיטה ואפי' את"ל שנעקרה אחר שנשחטה רוב הגרגרת ואח"ז נפסק הטבעת ממחברתו אפ"ה הוי עיקור (ועיין בד"מ ס"ק י"א מבואר שם דאין חילוק בין אם נמצא רובה או מקצתה לעולם מטריפין וזה דלא כט"ז דאזיל לשיטתו בסי' כ"ד ס"ק י"א דאין עיקו' פוסל בכל שהו' כמו שכתבתי לעיל סי' י"ד) ומ"מ אם נמצא אחר השחיטה על חוד הסכין טבעת אחת דהיינו שהיתה חתוכה ושני צדדי החיתוך על שני צדדי הסכין יש להכשיר דבזה נראה ברור שלא ע"י דחיקת הסכין על הגרגרת נקפצה חוליא אחת ממקומה שהרי נחתכה הטבעת ואין לחוש שמא תחלה נדחפה ממקומה ואח"כ חתך דאין לחוש לדחיפה כלל אלא כשרואין שלא נחתך הטבעת דיש לומר דכח הסכין דחפו ולא הי' בו כח לחתכו אבל כאן שאנו רואין שנחתך למה לנו להחזיק איסורא (ט"ז) וכן אם לא נחסר טבעת אלא ב' חצי טבעת דבוקים זה בזה עם עור שביניהם דאין דרך עיקור שיהיו הטבעות נחתכים לשנים בהקיפם ומחוברים יחד בעור המחברם אלח ודאי בסכין דרך שחיטה שהוליך והביא נעשה וע"י גלגול הגרגרת נחתכו לשנים בהקיפ' (ש"ך בסי' ל"ד ס"ק ט"ז) ואם נמצא טבעת על הארץ מחלוקת בין האחרונים (הט"ז ומ"ב מכשירים והש"ך והב"ח מטריפים וכן דעת הכו"פ) ובת"ש מסיים שכל זה הוא ספק בשחיטה בין נמצא על הארץ או על הסכין בין שלם ובין חתוך או ששני צדי החתך מונחים על שני צדי הסכין ותחוב עליו בין באורך בין ברוחב הכל אסור ואין לך שום צד להתיר כ"א בנמצא מיעוט טבעת ושאר גרגרת הוא שלם עכ"ל: +השוחט צריך שיבדוק בסימנים אחר שחיטה אם נשחטו רובן או שיראה בשעת שחיטה שהם שחוטין רובן ואם לא ראה שרובן שחוטין אסור והוי נבילה משום דבחזקת איסור הראשון עומדת שלא היתה שחוטה והרי היא מתה ומטמאה (סי' כ"ה בפ"ח וכ"כ הרמב"ם בהדיא) ונהגו לבדוק בדרך זה שתוקף אגודל על שיפוי כובע ומתוך הדחק יפלטו הסימנים לחוץ ואז יכול לראות אם נשחטו רובן גם אם עביד שמוטה כי אם לא יכנסו הסימנים לפנים לאחר שהסיר אצבעו הוי שמוטה וטריפה ולכתחלה יש לבדוק גם אחר שחיטה דהוי מילתא דשכיח אלא דבדיעבד אם לא בדק אחר שחיטה כשר כיון דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקר הסימנים קיימא ולא דמי לאם לא ראה שנשחטו רובן דהתם בחזקת שאינו זבוחה קיימא. ויש לבדוק אח"ז קודם שיזרוק העוף מידו אבל אם לא בדקו תחלה ומצאו שהסימן שחוט כולה לא חיישינן שנעקר יותר בפרכוסה ממה ששחט אבל בנמצא ששחט רובה חיישינן וכן בעוף אם לא שחט אלא הקנה ודרך הקנה להתפרק וחיישינן דבקל נעשה רוב בפרכוסה אבל כשנמצא הוושט שחוט אין דרכו להתקרע ברוחב אלא באורך ולכן כשר ואם שחט במקום סמוך לראש צריך לראות שנשחט במקום שחיטה בלא הגרמא ואם שחט באמצע הצוואר אין צריך לחוש להגרמא (ש"ך סס"ק ג'): +כל ספק שיש בשחיטה טריפה דמוקמינן אחזקה הראשונ' ובחיי' בחזקת איסור עומדת ולאחר שנשחטה כראוי בחזקת היתר עומדת לפיכך אפי' בא זאב ונטל בני מעיים והחזירן כשהן נקובים כשר דתלינן הנקבים בזאב (שם ועיין כלל ט'): דין נקובת היושט ובני מעים בשעת שחיטה מבואר בש"ע סי' כ"ז: ודין שלא יחתך אבר מבהמה בעודה מפרכסת יתבאר בדין אמ"ה כלל כ"ז: + +Klal 8 + +דין כיסוי דם (סי' כ"ח)
מ"ע מן התורה כאשר ישחוט אדם חי' או עוף שיכסה הדם דהיינו שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר ולא כתיב עפר. ומיהו א"צ לכסות כל הדם אלא שצריך להמתין עד שמתחיל לירד טיפין שאז בידוע שיורד דם הנפש ואז יכסה כדי שיכסה מקצת דם הנפש: +מצוה זו היא מוטלת על השוחט דכתיב ושפך כו' וכסהו וקבלו חז"ל דר"ל מי ששפך הוא יכסה ואמנם מדכתיב ואומר לבני ישראל קבלו חז"ל דר"ל מצוה זו מוטלת על כל ישראל לענין זה דאם לא כסה השוחט חייב כ"א מישראל לכסות הדם ומזה נהגו השוחטים לכבד לאחר לכסות הדם וזה אסור אבל אם אומר לו הי' שליח שלי לכסות הדם יש מתירין (סי' כ"א): +הכיסוי אע"ג שהיא גמר מצות שחיטה מ"מ היא מצוה בפ"ע. ואפי' אם הזיד ולא כסה השחיטה כשרה אפי' להשוחט אם לא שמזלזל בה אז ראוי ללקות ולאסור השחיטה על העובר ואם שחט ולא יצא דם מותר באכילה: +קודם שיכסה מברך אקב"ו על כיסוי דם בעפר ואם אמר רק על כיסוי דם ולא אמר בעפר יצא (ט"ז ס"ק י"ז וש"ך ס"ק כ"ט) ודעת הרבה פוסקים שמי ששחט פעם ראשון מברך שהחיינו על הכיסוי אבל לא על השחיטה משום דמזיק בריה והאחרונים חולקים שלא לברך שהחיינו (ועיין מה שכתבתי באיבורי שערי צדק בחלק משפטי ארץ פ' י"א סי' כ' בשם כו"פ דמברך לא הפסיד): +השוחט ונתנבלה בידו או נמצא' טרפה פטור מלכסות שנא' אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל. ר"ל הראוי לאכילה דהיינו כשר' אעפ"י שא"צ לאכילה אלא שצריך לדם או להאכילה לנכרים דעכ"פ ראוי לאכילה אבל נבילה וטריפה אינו ראוי ואם הוא ספק נבלה או טרפה וה"ה לכל פיסול שהיא מחמת ס' יכסה בלא ברכה ולכן צריך לבדוק הסימנים והסכין קודם הכיסוי (לפי מה שכ' רמב"ם בפ"א במצא סכין פגומה ה"ז ספק נבלה ובלא בדק סימנים כ' נבלה א"כ משמע בלא בדק סמנים א"צ לכסות כלל ועיין בשער חזקה סי' א' ב' שכתבתי די"א דאינו אלא מדרבנן וא"כ צריך כיסוי בלא ברכה וה"ה לכל פסול בשחיטה) ובחיה לא יכסה עד שיבדוק הריאה דאע"ג דמברכין על השחיטה ולא חיישינן שמא נמצא טרפה דמוקמינן אחזקה ש"ה דלא אפשר אבל הכא כיון דאפשר לברר לא סמכינן אחזקה ודבר דמדינא כשר אלא שמחמירים בו כגון אם חתך כל המפרקת וכיוצא בו נהי דמחמירים שלא לאכול אבל חייב לכסות בברכה וכוי ובופלי ספק חי' ולכן יכסה בלא ברכה או ישחוט תחלה עוף ויברך עליו: +העפר שמכסה בו צריך שיהי' תיחוח ואין מכסין בטיט ובעפר לחה ממים דכתיב מי מנה עפר יעקב ולחה א"א למנות וכל דבר שהזרעים שנזרעים בהם מצמיחים הם בכלל עפר אבל אם אינו מצמיח זרעים אע"פ שכשמשים לתוכן צמחים הוא מגדלם לא מהני. לפיכך מכסין בזבל ובחול הדק מאוד עד שאין היוצר צריך לכתשו כלל ובסיד ובלבינה ומגופה של חרס שכתשן ובשחיקת אבנים ובשחיקת חרסין ובאוכלים או בגדים שרופים עד שנעשו עפר ובשיחור היא כתישת פחמים ואפר נקרא עפר דכתיב ולקחו לטמא מעפר כו' ואין מכסין בעפר המדבר מפני שהיא ארץ מלחה ואינה מצמחת ואם אין לו עפר לכסות לא ישחוט אלא ימתין עד שיהי' לו עפר ואם הולך במדבר או בספינ' ישחוט וימצה הדם בבגד או בסנדל ויברך על כיסוי דם ולא יאמר בעפר וכשיגיע למקום עפר יכבס הבגד או הסנדל שיצא הדם ומכסה בלא ברכה: +שחט הרב' חיות או הרב' עופות או חיה ועוף במקום א' כיסוי א' לכולם ואם סח בין כיסוי לכיסוי דינו כדלעיל לענין ברכת שחיטה: +השוחט ונבלע הדם בקרקע אם רישומו ניכר חייב לכסות כסהו הרוח פטור מלכסות דהא מכוסה ועומד. חזר ונתגלה חייב לכסות מספק שמא אין דיחוי אצל מצות ולכן אין מברכין. אבל אם אדם כסהו כבר קיים המצוה ואינו חושש אם יתגלה או לא: +שחט ולא הי' עפר למטה צריך לגרור הדם וליתנו בעפר תיחוח ולכסות עליו עפר תיחוח: +יכסה בידו או בקתא של סכין או בדבר אחר אבל לא יכסה ברגל מפני ביזוי מצוה: +השוחט לחולה בשבת ישחוט לתוך הכלי ויתן בו מעט אפר כירה בענין דא"א לומר שמכסה בו ובלילה יכסנו כדין דאע"ג דאסור לשחוט לתוך הכלי בז"הז דאין דרך בכך מותר (ש"ך ס"ק יוד) ואם שחט על הקרקע בלילה אם רישומו ניכר יכסנו וי"א דמותר לכסות באפר כירה: + +Klal 9 + +דין טריפת הריאה והאונות (סי' ל"ה)
ריאה שנקבה טרפה הל"מ וכל טרפות הריאה שיתבארו בע"ה כולם מחמת נקובה הם דקים לחו"ל שאם לקתה בא' מאותן לקוחות סופה לנקוב וכל העומד לינקב כנקוב דמי ויש דברים שקבלו חז"ל דאע"ג דהיא לקותא מ"מ הדרא בריא וכשרה ומ"מ כיון שעכ"פ מקרי לקותא וריעותא ולכן אם יש ע"ז עוד ריעותא אע"ג דגם ריעותא השני' אילו היתה לבד' היתה כשרה כגון בועה דקיי"ל דכשרה כדלקמן וכן סרכא תלויה לבד כשרה ואם יש סרכא תלויה ע"ג בועה הוי תרתי לריעותא (סי' ל"ז) ומזה למדו הפוסקים דה"ה כל תרתי לריעותא: וכל דבר דמצינו לאחד מן הפוסקים דמטריף באיזה דבר אף דלא קיי"ל הכי מ"מ מקרי ריעותא לענין ב' לריעותא (ונ"ל הטעם דודאי כיון שזה מטריף דהלקותא היא כ"כ גדולה שא"א עוד שתחיה הבהמה מזה וא"כ הא דלא ס"ל כוותי' ודאי ל"ש לומר דסבירא לן דלא הוי לקותא כלל ולעשות פלוגתא רחוקה אלא דאנן אמרי' דהלקותא אינו גדולה כ"כ שתמות מזה אלא דהדרא בריא עכ"פ לכ"ע לקותא הוא וא"כ הוא ריעותא לפחות ולכן אפי' יתרת בדרא דאינא אע"ג דבהדי' אמרי' בגמרא דכשרה מ"מ כיון דרבא ס"ל דטרפה ואינה חיה וא"כ הא דאמרינן כשרה דיכול לחיות אבל עכ"פ לקותא היא שלא לעשות פלוגתא רחוקה כנ"ל ומ"ש הש"ך סי' ל"ט ס"ק י"ט דסירכה ביתרת כשר היינו משום דסירכה כסדרן לא מיקרי ריעותא כמ"ש הש"ך שם ס"ק י"ז) וטרפה בכל ענין דריעותא א' מעידה על חברתה (ט"ז סי' ל"ז ס"ק ג' וש"ך סי ל"ה ס"ק כ"ב) ואמנם לא נקרא ב' לריעותא אלא בעומדין זו ע"ג זו ואם יש ביניהם הפרש כרוחב קש לא מקרי סמוך ובפחות מזה צ"ע (תב"ש וצ"ע דבש"ך שם משמע אפי' ברחוק א' מחברו הוי ב' לריעותא) ודוקא שיהיה הב' ריעותות כל א' משם אחר כמו בועה וסרכא אבל משם א' כגון ב' בועות דסמיכי במים זכים כשר דהכל שם אחד (ט"ז סי' ל"ז ס"ק ג' ובסי' ל"ט ס"ק ט' סותר דבריו שבכאן) ודוקא שיהי' הב' ריעותות מעידין על עדות א' דהיינו ששניהם מטעם נקב או סופו להנטל אבל אם א' מטעם נקב וא' מטעם סופו להנטל אינם מצטרפים ובכל מקום דהוי ב' לריעותא לענין סרכא לא מהני מיעוך ומשמוש אפי' ע"פ מנהגינו ושמור כללים אלו שבכל מקום שנכתוב דהוי ריעותא ר"ל לענין ב' לריעותא: +הריאה היא ב' ערוגות ומערוגה דימין יפרדו ג' אונות ואומה א' גדולה ונקראת אומה מפני שנראית עיקר מחמת גדלותה (מלשון אם) ומערוגה דשמאל יפרדו ב' אונות ואימה א' גדולה דהיינו כשתולין הבהמה ברגליה ופניה נגד פני הבודק אז האומה וגם אונות שתחתי' הם בצד ימין דהבודק שהו' ג"כ ימין הבהמה ואומה וב' אונות הן בשמאל הבודק עוד יש לה בצד ימין אונה קטנה ונקראת ענוניתא דוורדא ע"ש קטנותה ותוארה ואינה עומדת בסדר האונות כ"א לפני' ויתבאר דינה אי"ה לקמן ואם לקתה הריאה בחסר ויתיר וחליף טרפה: +גודל איכות של האונות אין לו שיעור למעלה וכן למטה ומ"מ לא תהי' פחותה מעלה של הדס לאחר שנפחוה ואם היא פחותה טריפה (סעיף ו) וטרפא דאסא שנזכיר בכל מקום לא פחות מכצפורן של אגודל להחמיר ר"ל אם יש יתרת מגבה רק כטרפא דאסא דהיינו כצפורן אגודל טריפה ולהקל ר"ל להכשיר הבהמה כגון בדין זה שחסר אונה וצריכין זו להשלים צריכה שתהי' כפרק אמצעי של גודל ולהקל צריך שיעור אורך פרק אמצע של אגודל והטעם דאין כל אילני הדס שוין בעלין יש שיש להם עלין גדולים ויש שהעלין קטנים וכיון שאמרו סתם כעלה של הדם צריכין אנו לילך תמיד לחומרא: +חסרה אחת מאונות הימין אני שנוהגין אחר הכרעת רמ"א דקי"ל בחסר הורדא דטריפה א"כ פשיטא דאין הורדא יכולה להשלים דממ"נ אם נחשב אותה לאונא א"כ הוי לה חסרון הירדא וטריפה אלא אפי' אם יהא חוץ מהורדא עוד יתרת מקמא אע"ג דיתרת מקמא כשר כדלקמן סי' ח' מ"מ כיון שאין עומדת בדרי דאונה אינה משלמת וטריפה (סעי' ז') ועיין לקמן סי' י"א מדין אם הפיצול משלמת למנין: +אם בצד האחד של הריאה חסרה אונא אחת אלא שבסוף האומה שבאותו צד היתה בליטה גדולה כמו אונא הב"י בש"ע מכשיר ובמדינות אלו נוהגין להטריף כי כל מה שלמטה מן הורדא מקרי שלא בדרי דאונא ואינה משלמת (סעי' ט'): +חלוף כיצד אם היה בצד השמאל אונות יותר מבצד הימין כגון שהיה ב' מימין וג' משמאל וי"א אפי' כשהיה בימין ג' אלא שבצד שמאל היה ד' הרי זה חליף וטריפה שהרי צריך להיות מצד הימין אונות יותר מבצד שמאל והפ"ח וכו"פ מכשירין בזה בהפסד מרובה וכן משמע בראב"ן סי' רל"ט) וס"ל דלא מקרי חלוף אא"כ ב' בימין וג' בשמאל אבל כשיש בימין ג' לא איכפת לן מה שיש יותר מבשמאל דחשבינן היתרת שבשמאל ליתרת בדרי דאונה ובדוחק גדול יש לסמוך ע"ז (סעי' ב') ואם הם שוה בשוה מבואר לקמן בדין יתיר סי' י"ב ומ"מ כל אלו החלופי' ושבסי' שאח"ז מקרי ריעותא לענין ב' לריעותא: +צורות האונות מימין אינה דומה לשל שמאל ואם נתחלף י"א דטרפה וכן בצד ימין גופה האונה התחתונה של ימין דרכה להיות עבה וארוכה מאונה האמצעית (סעיף ח') וגם היא יותר גבוה משל שמאל ואם נשתנה צורתן שהאונה האמצעית של ימין גדולה מהתחתונה וכן אם אומה של ימין גדולה משל שמאל הוי חילוף וטריפה (סעיף ב') כן כתבו מקצת הפוסקים אבל כל האחרונים כתבו כיון שלא נזכר בגמרא צורות האונות והאומות ולא נזכר אלא מנינם וע"ז אמרו חליף ר"ל שנתחלף מנינם אבל אם נתחלפו בצירתן לא מקרי חליף וכשר אך כיון שכבר נהגו אפשר שמשום איזה גדר תקנו גאונים הראשונים כן ועכ"פ בהפסד מרובה יש להקל ואם האומה למעלה והאונות למטה טריפה אפי' בהפ"מ (ש"ך ס"ק ה'): +יתר כיצד נתוספו האונות במנינם אם היתה האונה היתרה בדרא האונות (ר"ל בצד האונא) או יתרת מקמא דהיינו מלפני הריאה שהיא לעומת הלב כשרה ומ"מ מקרי ריעותא (שהרי הרבה פוסקים אוסרין יתרת מקמא) אבל יתרת מגבה שהיא לעומת הצלעות הרי זה טרפה והוא שתהא כעלה של הדס אחר שנפחוה דאז שם אונה עליה אבל אם היא פחות מזה אין שם אונא עליה כלל וכשרה (סעיף ג') (צ"ע אם נקרא ריעותא כיון דיש מחמירין אפילו בפחות מט"ד (עיין בב"י סימן ל"ה) אבל יתרת מקמא פחות מט"ד לא הוי ריעותא (ת"ש) ואם נמצא יתרת בערוג' שהיא למעלה מהאונות סמוך לשדרה לפנים מן הריאה טרפה דזה נכלל בעל גבה יותר מקמא (ט"ז ס"ק י"ח): +בד"א ביתרת אונה ממש שלא נתפצלה מויף הריאה שהוא חזק אבל פיצול שנתפצלה מגוף הריאה שהוא אינו חזק ולכן הדין להיפוך דאם נמצא פיצול ועל גבי ריאה וגומא תחתיה וכשנופחין הריאה כל האונה נופלת לתוך הגומא ושוה לשאר הריאה אעפ"י שאינה נכנסת לתוך הגומא אלא כשמניחים היד בנחת עליה כשרה דאין זה יתרת אלא פיצול הריאה ומאחר שיש לו גומא תחתיו לנוח בו אינו עתיד להתחכך ולהתפרק כשאר יתרת וכשרה דאמרינן הואיל כשמניחי' היד עליה בנחת יורד לגומא ה"ה כשתגע בדופני הבהמה יורד לגומא וא"צ להתחכך (סעיף ה') ול"ד שוה ממש לריאה אלא אפילו אם היתה קצרה מהגומא כשר דסוף סוף כיון דנח בגומא אינו עתיד להתפר"ק (שם בנקה"כ ופ"ח דלא כט"ז ס"ק י"ב) אבל אם היתה ארוכה מהגומא טריפה דאז מתחכך בצלעות וכל זה כשהפיצול הוא מגבה דהפיצול מונח על הגומא אבל מקמא כיון שאינו אלא פיצול מגוף הריאה שהרי כשהופכין הריאה הפיצול נופל לגומא א"כ נראה שנתפצל מגוף הריאה וכיון שאינה חזק סופה להתפרק וטריפה (ט"ז ס"ק י"ג וש"ך) וכיון שהטעם שסופו להתפרק וא"כ אפי' פחות מטרפא דאסא טרפה (כו"פ) ואם נמצא יתרת נגד חריץ הוורדא לדידן דקי"ל יתרת מקמא כשר אפילו אם אמרינן דאין דינו כפצול בגומא (ש"ך ס"ק ל"ח) מ"מ כשרה: +נמצאת האונה יתירה בסוף שפולי האומה כשרה דלענין זה נקרא דרא דאונא ואפילו להאוסרין יתרת מקמא מודים בזה דכשר ואע"ג דלענין חסרון אינו משלים כדלעיל סימן ה' שאני הכא דאונות הם כתקונן במנינם וא"כ בליטה זו לא גרע מיתרת שעומדת בדרא דאונא (ט"ז וש"ך סעי' ט'): +אונא עליונה של ימין הסמוכה לגרגרת במיצר החזה אצל הצואר ממש התחתונה שהיא עליונה אם נמצא על גבה אפילו יותר מטרפא דאסא כשרה אע"ג דהוי כיתרת מגבה שכן דרכה ליפצל מפני דוחק החזה אבל השמאלית דינה כשאר אונות וי"א דדוקא למעלה מחציה אבל למטה מחציה טרפה וגם בזה נחלקו די"א למעלה מחציה ר"ל לצד חוד האונא ולמטה מחציה ר"ל לצד השרש ומשערין ברחב האונה וי"א דאפי' לצד החוד אינו כשר אלא למעלה מחצי ר"ל לצד הקנה אבל חצי השני שהוא לצד הריאה זהו למטה מחציה וטריפה ולכן אין להכשיר אלא בחצי שהוא לצד החוד ולצד הקנה (סעיף ה' ובט"ז שם) והתב"ש כ' דוקא לצד החוד ודוקא חוץ לחריץ ההולך שם מלמעלה למטה באלכסון אבל מהחריץ ולצד השרש לא דבמקומות אלו אין שם דוחק ואם נמצא באותה אונה יתרת מבפנים אע"ג דיתרת מקמא כשר הכא טרפה מפני שמתחכך בגרגרת ותתפרק ואע"ג דהב"ח מיקל בזה מ"מ ברוב מקומו' נוהגין לאיסור וכ"ש כשהוא כט"ד דיש להחמיר בכל מקומות (תב"ש ואמ"ו בנ"ב הקיל בתערובת כיון שהב"ח מקיל): +יתרת בדרא דאונא אם הם שוה בשוה אפי' ד' או ה' בכל צד אם כולן עומדות בדרא דאונא כשר (סעיף ה' ברמ"א) ואם ע"י נפיחה נוטה היתרת מעט לצד חוץ אם הבליטה יתירה ר"ל כטרפא דאסא טרפה (פ"ח ס"ק י"ח) אבל אם נתעקמה והולכת מעט למעלה כיון שמושרשת במקום כשר כשרה (ט"ז סס"ק י"ז): +ולא נקרא יתרת אא"כ יש לה צורת אונא אבל אם נמצא ע"ג הריאה מקום גבוה ורחב למטה ועב למעלה שאינו חד בראשו נקרא גבשושית וכשרה אבל אם למעלה או למטה חד ככובע טרפה אבל רחב למטה ועגול למעלה כשר (שם ובט"ז ס"ק י"א) וכל גבשושית מקרי ריעותא לענין ב' לריעותא (סי' ל"ז סעיף ב') ודוקא אם הוא כט"ד ומ"מ מורסא או טנרא על גבשושית לא מקרי ריעותא (תב"ש סי' ל"ז סעיף ג'): +מעשה שהיה בימין ד' אונות האונה הסמוכה לצואר כדרכה ואצלה אונה קטנה ואצלה אונא גדולה ואצלה קטנה סמוך לאומה והטריפוה כיון שהורדא עומדת למטה מכולן ואם נחשוב הרביעית ליתרת ה"ל הורדא שינתה מקומה שהרי הוורדא צריכה לעמוד עם הסמפון שלה בין סמפון אונה הסמוכה לאומא ובין סמפון האומה כמו שין או סגול והרי עתה היא רחוקה מאונה הגדולה השלישית (פ"ח ס"ק ה' ותב"ש סי' ל"ט) ונ"ל דאם הוורדא עומדת במקומה בהפ"מ יש להכשיר להמכשירים בשינתה צורתה לעיל סי' ו': +ריאה שאין לה חתוכי דאונא ונקראת בלשון חכמים דמיא לאופתא ר"ל שהיא חלקה כבקעת טרפה אע"ג די"ל דאין זה דומה לחסר האונות דשם יש לה אונות אלא שחסרו ממנינם אבל זו אין לה כלל אפ"ה טרפה מטעם אופתא (רש"ל) ויש לבדוק דהיינו לחתוך הקרום המכסה כל הריאה ולקלוף אותו ואם ימצאו לה אונות ואומות כשרה (וע' בט"ז ס"ק י"ד) ואם יש שם סדק עומד במקום הראוי להיות כמראה הפרש ביניהם כשיעור עלה הדס בין בעיקרן בין באמצען ובין בסופן כשר ודוקא שהסדק הוא במקים שדרך להיות שם מתפצל אבל שאר סדקים לא מהני ובהפ"מ יש להכשיר אפי' אם אין בה היכר או סדק כטרפא דאסא אלא כל שהוא דכיון דיש היכר קצת נראה שהיו האונית כתיקוני אלא דנסרכו כסדרן (סעי' ח' ובש"ך) וצ"ע בכל הסדקין אם נקרא ריעותא ונ"ל דתלי במחלוקת הט"ז ס"ק י' ובנק"הכ (שם): +האונה תחתונה של ימין דרכה להיות עבה וארוכה מאונה האמצעית גם היא יותר גבוה משל שמאל ואם היא דבוקה לאומא לגמרי רק שנראה היכר סימנים אלו במקום שראוי להיות האונה מקרי היכר וכשרה דכיון דיש היכר נראה דאין כאן חסרון אלא דסריכא בכסדרן וה"ה אם ניכר שם סי' אחר שניכר האונא קצת ואפי' היכר ע"י סמפון הרגיל להיות באונא אם נמצא שם סמפון במקום הרגיל להיות אונא מקרי היכר והוי כסרכה בכסדרן וכל אלו הדברים בדקינן ומשערינן אחר שנפחו הריאה משים דבחיי הבהמה הריאה נפוחה (סעי' ח') ודוקא כשכל ריאה כתיקונה אלא דאונא תחתונה דבוקה או שאר ב' אונות דבוקות יחד דלא מטעם אופתא אתינן למיטרף אלא מטעם חסר וכיון דיש סמפון ונראה שהיא אונה בפני עצמה אמרינן דנסרכה בכסדרן אבל כשכל ריאה דבוקה יחד אין להכשיר מטעם סמפון כה"ג רק דוקא בהיכר חיתוך וסדק (ש"ך ס"ק מ"ד ומ"ה): +י"א דבגדיים וטלאים אין להטריף אם לא נמצאו אונות אפי' בלא היכר וסדק כלל דהכי רביתייהו ואורחייהו דבקטנות לית להו וכשמגדלים גדילים האונות בהדייהו ודוקא כשאין לו היכר אונות לגמרי אבל אם מצד אחד יש לו ומצד השני אין לו הרי אנו רואים שכבר גדלו האונות והצד השני הוא חסר וטרפ' ולא נקרא רכים לענין זה רק תוך ל' יום ללידתן וגם נגררין אחר אמם שמניקתן ומן הסתם אמרינן שהוא לאחר שלשים יום אא"כ ידעינן בודאי שהוא תוך שלשים דדין זה הוא קולא גדולה שלא נזכר בש"ס (שם ברמ"א וש"ך): +אם נמצא בצד שמאל אונה וג' סדקים מצטרפין להכשיר ולא להטריף ואמרינן סדק אחד הוא מועיל להכשיר והוי ליה ב' אונות והסדקים אחרים לא חשבינן כלום ולא אמרינן ממ"נ אם נחשב לסדק לאונה א"כ נחשוב כולם וה"ל ד' אונות בשמאל וה"ז חלוף דכללא דסדקין מצטרפין להכשיר ולא להטריף וכן אם נמצא בצד שמאל ג' אונות וסדק לא אמרי' דהוי כד' אונות דלא חשבינן לסדק כלל וה"ה אם נמצא בימין אונה וב' סדקים או ב' אונות וסדק דכשר (סעיף ה' ברמ"א) ואם יש בימין ב' אונות והג' ניכר בה חיתוך כדי להכשיר על ידו ובצד שמאל ג' אונות יש להכשיר בהפ"מ (עיין ש"ך בנקה"כ ובט"ז סק"י): +וכן אונה שנתפצל ויש לה שורש אחד כעובי אצבע אינה נחשבת אלא לאחת לענין להטריף אבל להכשיר לא גרע מהכשר סדק וחשבינן לשנים (ש"ך ס"ק ל"ד) ונפקא מינה כמו בסי' הקודם לענין סדקים והטעם בכ"ז הוא דרוב בהמות יש להם אונות כתיקונן ולכן מצטרפין כדי להעמידה על הרוב ואמרינן דנסרכה בכסדרן אבל להטריף דצריכין להוציא הבהמה מחזקתה מהיכי תיתי נחזיק ריעותא לומר דנסרכה והיה לה אונות יתירות: +כבר ביארנו שהענוניתא דוורדא עומדת בצד ימין לצד פנים תחת האונות וצורתה שהיא קטנה ולכן נקראת ענוניתא (ר"ל אזן קטן) והיא עגולה ולכן נקראת וורדא. ויש לה חריץ. וכשנופחים הריאה החריץ מכוון נגד החיתוך שבין אונה לאומה. וגבה כנגד הלב. ופניה כנגד הכליות ומונחת בכיס. ואמרי' בגמ' דרב אשי סבר להטריף שהיה סובר דזה הוי כיתרת אונא והשיבו לו כל הני ברייתא הכי אית להו (ר"ל כך דרך כל הבהמות) וקורין אותו ענוניתא דוורדא ולכן מחולקין הפוסקים כיון דסבר רב אשי להטריף ש"מ דלאו בכולי בהמות יש כן אלא דהשיב לו שהרבה בהמות יש להם כן ולכן בין שיש לה ענוניתא ובין שחסר או שיש לה שתים או שנמצאת בצד שמאל וכן בשאר שינוים שנכתב בסמוך ס"ל דהכל כשר וכן סתם הב"י בש"ע אבל אנו נוהגין אחר הכרעת רמ"א כאותן הפוסקים דכיון דא"ל כל חיויא ברייתא אית להו ולכן אם חסרה הענוניתא או שנמצאו ב' וורדות דאע"ג דקיי"ל דיתרת מקמא כשר מ"מ הכא טרפה כדלקמן סי' כ"ב וכן אם עומדת בצד שמאל או אפי' בצד ימין אלא ששינתה מקומ' אבל אם עומדת במקומה אלא שהחריץ נהפך שראוי להיות נגד החיתוך ונהפך שהוא נגד הלב או גבה נגד החיתוך אע"ג שיש מטריפין גם בזה יש לסמוך על המקילין בהפסד מרוב' (סעיף ב' ובש"ך ס"ק ח' ט') ונ"ל דכ"ז נקרא ריעותא: +אם שינתה צורתה שאין לה חריץ. או שהיא משוכה וחדודה כאונא ולא עגולה דאע"ג דבשאר אונות לא איכפת לן בצורתן שאני הכא דכיון דאינו כשר אלא מטעם כל חיוי ברייתא הכי אית להו קים לחכמים דדוקא אם היא כצורת הורדא אז דרכה בכך אבל אם שינתה ה"ל כחסר. או שהיא גדולה כאונא הסמוכה לאומה דאז נחשבה לאונה וא"כ ה"ל חסר הוורדא או שהיא פחותה מעלה של הדס לאחר נפיחה כל זה הוי כאלו חסר הורדא וטרפה (שם ובש"ך): +אם נמצאו ב' וורדות ויש להם שורש אחד כעובי אצבע ר"ל שיעור גובה השרש של שניהם קודם שמתחלקים צריך שיהיה כאצבע (ט"ז ופ"ח) בין בדקה בין בגסה נחשבת כאחת וכשר אע"פ שיש בשרש הנשאר סדק אינו מזיק וסדקין אינן מצטרפין להטריף כדלעיל סי' י"ח ואם אחד מאלו השנים שיש להם שרש אחד הפוך והשני אינו הפוך הולכים אחר היותר גדולה ואם היא אינה הפוכה כשר אבל אם שניהם שוין ואין אחד גדול מחברו ואחד הפוך טרפה (ש"ך ס"ק י"ג) ועיין לקמן סי' כ"ח: +הא דמטריפין בב' וורדות אע"ג דקי"ל לעיל סי' ח' דיתרת מקמא כשר וא"כ לא יהא אלא יתרת מקמא היינו משום דכל יתר כנטול דמי וא"כ הוי כחסר הוורדא ולפי זה אם יש לה ב' וורדות אחד בימין ואחד בשמאל כשר דכיון שאינה עומדת במקומה לא אמרי' כנטול דמי (ט"ז ס"ק ד' וכ"כ לשיטתו בס"ק י"ז) אבל הש"ך (ס"ק י"ז) כתב דטעמא דקים לחז"ל דדוקא יתרת מקמא דרכה בכך אבל יתרת דוורדא לאו אורחייהו ולכן אפי' עומדת בשמאל טרפה וההפרש שנדע איזו היא יתרת דוורדא או יתרת מקמא הוא כשיש לה תואר וורד ממש כצורתה והוויתה אפי' עומדת בצד שמאל הוי יתרת הוורדא דהא נראה לעין דב' וורדות הם אבל כשאין לה תואר וורד ממש בענין שיש להחשיבו ליתרת דאונה יש להכשיר אם אינה עומדת במקום הוורדא (ש"ך שם ודברי הפ"ח בס"ק י"ט שכתב כטעם הש"ך וכתב כיון דניכר שהן ב' וורדות והיא משמאל כשר וצ"ע): +בד"א כשאין לה כיס אבל אם יש ליתרת הזה כיס בפני עצמה אע"פ שאינה עומדת במקומ' שאין לה תואר וורד ממש כיון שניכר ע"י הכיס דב' וורדות הן טרפה. ודוקא כשיש לה תואר וורד קצת וגם כיס אבל אם אין לה תואר וורד כלל אע"פ שיש לה כיס כשר (ש"ך ס"ק י"ז): +ואם עומדת במקום הורדא ממש אם יש לה תואר וורד קצת טריפה (ונ"ל אפי' אין לה כיס) אבל אם דומה ממש לאונה יש להחשיבה ליתרת מקמא וכשר ואם יש להם שרש אחד נתבאר בסי' כ"ב (ש"ך שם): +הוורדא דרכה להיות מונח בכיס ואם אין לה כיס או שיש לה ב' כיסים מצד ימין דהוי כל יתר כנטול ודמי לחסר הכיס וטרפה אבל אם כיס השני הוא מצד שמאל אם אין בו חלק וורדא כשר אבל אם יש בו חלק וורדא טרפא מטעם ב' וורדות (ש"ך ס"ק ט"ו) ובהפסד מרובה יש להקל בב' כיסים. ונ"ל דה"ה בכל כטרפות שבכיס (עיין בש"ך ס"ק י"ד דלכאורה לא משמע כן בדבריו מ"מ הרי גם בחלוף צורת אונות בסעיף ז' הטעם רק משום דברים המותרים וע"ש בש"ך דמתיר בהפסד מרובה וא"כ נ"ל דה"ה הכא): +ואם יש לה כיס ואינה מונחת בתוכו ואף כשמניחין אותה בתוכה חוזרת ויוצאת ממנה כשנופחין הריאה טרפה דבידוע ששינתה מקומה פורתא (שם ובש"ך): +אם חסר מקצת מן הוורדא יש לבדוק באונות או באומה מצד שמאל אם נמצאת החתיכה החסרה שם כשר כי כן נמצא בגדיים וטלאים לפעמי' ולכן יש מכשירין אף בגסה דכיון דהשרש עומד במקום הראוי אלא שחסר קצת בראש הענוניתא וכיון שכן הוא רגיל למצוא בצד שמאל אמרי' דהיינו רביתא ודוק' כשנשאר בו צורת וורד שכשמצטרף שניהם יהיה בהם צורת וורד דאל"כ בלא"ה טרפה מטעם שינתה צורתה ואין להתיר בזה אפי' בגדיים וטלאים כי אם בהפסד מרובה (עיין ש"ך ס"ק כ') ואם יש לחתיכה שבצד שמאל כיס טרפה כדלעיל סי' כ"ד: +אם יש לה תואר וורד בשורש שלה כעובי אצבע ובראשה אין לה תואר וורד כשר רק שלא תהא הפוכה ולא שינתה מקומה וכן אם נמצאו ב' וורדות בשורש אחד שאינו כשיעור עובי אצבע (עיין לעיל סי' כ"ב) ואין לו תואר וורד רק ע"י צירוף כשר דחשיב כחדא (ש"ך ס"ק י"ח) ועיקר הטעם להקל בכל אלו כיון דגדולי פוסקים ס"ל דכשר בכל ענין בין שחסרה ובין ששינתה (סוף סעיף ב'): +אין כל הדברים הללו אמורים אלא בבהמה וחיה אבל בעוף אין לו חיתוך אונות ואם ימצא אין לו מנין ידוע (סעיף י'): + +Klal 10 + +דין נקובת הריאה (סי' ל"ו)
הריאה יש לה ב' קרומים. ניקבו שניהם זה כנגד זה טרפה לכ"ע ואם נקבו שניהם זה שלא כנגד זה הב"י סתם בש"ע דכשר לפי ששני הקרומים הם דבוקי' יחד והרוח לא יבא ביניה' על הרוב ואת"ל שנכנס הרוח בזה ויצא בזה מ"מ כיון שהם זה שלא כנגד זה לא אתרמי אהדדי ואנו נוהגין אחר הכרעת רמ"א דאפי' בזה שלא כנגד זה טרפה. דלפעמים יכנס בזה ויצא בזה ואפילו בב' רוחות טרפה (כן משמע בש"ך). אבל הט"ז ופ"ח מכשירין כשהם בב' רוחות: +אפי' נגלד (פי' נקלף) קרום העליון כולו כשרה אלא שצריכה בדיקה ר"ל בנפיחה והת"ש כתב דצריך בדיקה בפושרין ואפילו לדידן דאין אנו בקיאין ובכל דבר שצריך בדיקה מטרפינן הכא סמכינן אבדיקה זו דאי איתא דיש נקב כיון שנגלד היה מבצבץ הרבה וניכר לעין כל ובזה אנו בקיאין (ש"ך ס"ק ט' דלא כט"ז) ואם לא בדק טרפה (ט"ז סי' ל"ט ס"ק א') ואם שמוה פ"א במים חמים או קרים שוב אין מועיל לה בדיקה ודוקא נגלד דהיינו כולו או רובו אבל בניקב עור עליון לבד אין צריך שום בדיקה. ומ"מ אפי' נגלד מקצתה מקרי ריעותא (ת"ש): +אם נפחו הריאה ונקרע הקרום מחמת הנפיחה אם אין בו ריעותא אחרת אמרי' שמא מחמת חוזק הנפיחה נקרע אבל אם יש בריאה איזה יובש ונקרע הקרום סביב היובש טרה דבודאי נקרע מחמת היובש וכן אם היה בה מראה כדלקמן כלל י"ב ונפחוהו וע"י נפיחה נקרע הקרום ונתבטל המראה טרפה דממ"נ אי דיינינן לה כקודם הנפיחה טרפה מחמת המראה אי כלאחר הנפיחה הרי היא נקובה (ש"ך ס"ק ה') ונ"ל אפי' נקרע רחוק מן המראה: +נקבה ועלה בו קרום ונסתם טרפה דכל נקובי טרפות לא מהני להו סתימא ואפי' סתימא מעליותא (ועיין בש"ך ס"ק ו' ובט"ז ס"ק ד' ובכלל י"ד סי' י"ז) ולכן אע"ג דנגלד כשר בסי' ב' אם נמצא בועה אפי' של מים זכים על מקום שנקלף העור העליון טרפה דהוי קרום התחתון כקרום שעלה מחמת מכה (סעיף ב' ובש"ך שם) וענוניתא דורדא שניקבה והכיס סותם לא מהני סתימה וטרפה (פ"ח ס"ק ח'): +ריאה דאוושא ר"ל שנשמע בה הברה כשנופחין אותה אם ניכר המקו' שממנו נשמע ההברה מושיבין עליו רוק או תבן וכיוצא בו אם מתנדנד בידוע שהיא נקובה וטרפה ואם לא ניכר המקום מושיבין אותה במים פושרין והם כחמימות הרוק אבל לא בחמין דמכווצי וסותם הנקב ובקרירי לא דמטרשי ר"ל מקשים אותה וסותמין הנקב ולכן צריך דוקא פושרין ונופחין אותה אם בצבץ טריפ' ואם לאו בידוע שקרום התחתון בלבד ניקב והרוח מהלך בין ב' הקרומים ומפני זה נשמע בה קול הברה בשעת נפיחה וכשרה (וענין הכלי עיין בש"ך ס"ק ז' ובפ"ח סי' ל"ז ס"ק ל"ו ולכן נ"ל דאין אנו בקיאין בבדיקה וכמש"כ הש"ך בשם אגודה ואפ"ה בי"ד סי' קפ"ח לא הגיה רמ"א דאין אנו בקיאין וע"כ צ"ל דסמך על מה שכתב הרבה פעמים דבכל דבר שצריך מדינא בדיקה אין אנו בקיאין וא"כ הכא נמי) והת"ש כ' דאפי' ידעינן מקום דאוושא כיון דמדינא צריך בדיקה אין אנו סומכין על בדיקתינו: +נמצאת נקובה במקום שיש לתלות שנעשה אחר שחיטה כגון במיצר החזה והיינו מהחוט ולמעלה וידע הטבח שהכניס ידו ומשמש במקום הנקב שמתוך שהמקום צר צריך לדחוק ידו שם תלינן דנקב בצפרנו או שלקחה זאב והתזירה נקובה כיון דדרך זאב וכלב לעשות נקבים תלינן להקל וכשרה. ואפי' נמצא בועה במקום הנקב תלינן להקל (ש"ך וט"ז ס"ס ל"ז סעיף ו' ופ"ח סי' ל"ו סעיף ה') ודוקא נקב בבועה תלינן וה"ה בשאר ריעותא שא"צ בדיקה כגון גבשושית וכיוצא בו שאילו לא היה שם נקב א"צ בדיקה כלל אבל אם נמצא במקום סרכה אפילו עוברת ע"י מיעוך ומשמוש או סמוך לו במקום שצריך בדיקה טרפה דהא א"א לבדוק במקום הנקב. ונ"ל דזה תלוי בדעת המורה אם מסתפק שמא הגיע הסרכא עד שם שהרי הטעם כתב התב"ש דכיון דסרכא שלא בכסדרן לא מחזקינן לכשרה עד שיעבור הסרכא ויבדוק ברוק וכ"ז שלא בדק בפושרין או רוק היא בחזקת טרפה וכיון דא"א לבדוק הסרכא מחמת הנקב לא יצתה מחזקת טרפה וזה שייך דוקא כשיש להסתפק שמא היה שם הסרכא אבל ברחוק קצת שלפי ראות עינינו לא היה שם הסרכא הרי יש לה בדיקה אבל בסרכה כסדרן או תלויה תלינן במקום שיש לתלות במקום צורך גדול (תב"ש בשם הב"ח) ודוקא אם הנקב משוך אבל עגול אין דרך שתהיה כן ע"י טבח. וכן כל נקב שהוא פתוח או שהושחר או אדום סביב הנקב או סביב הצלעות שכנגד הנקב או שסביב הנקב לבן וקשה כעין שומן דכל זה הוא ודאי נקב ישן וטרפה ואפי' אם ספק אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה אלא שאין דבר לתלות בו אע"ג דמהני בדיקה מדינא אנו אין בקיאין בבדיקה וטרפה (סעי' ה') ואם לא תלש בכח או שלא היה המקום דחוק כמיצר החזה לא תלינן אא"כ ידוע שהעביר הטבח ידו שם ויכול לתלות שנקבה בסכין ולצורך גדול יש להתיר אם ידוע שהעביר ידו בכח באותו שטח אע"פ שא"י בבירור שהיתה ידו במקום הנקב (עיין תב"ש סי' ל"ו סעיף ט) ואע"ג דתלינן צריך לבדוק כנגד הנקב בצלעות שאם ימצא שם אדום או שחור בידוע שנקב מחמת מכה (תב"ש בשם ד"מ) ולענין אם תלינן בגלוי (ע' בב"א סי' י"א): +תולעים שנמצאו על הריאה שניקבוה ואין ידוע אם קודם שחיטה פירש או לאחר שחיטה קי"ל דודאי לאחר שחיטה פירש וכשרה וא"צ לדקדק שיהיו התולעים נמצאים דוקא על הנקב או בסמוך לו או שימצאו כ"כ הרבה תולעים כמספר הנקבים אלא כיון שאנו רואין התולעים על הריאה יש הוכחה גלויה שהנקבים באו ע"י המורנא וקי"ל לאחר שחיטה פירש אבל אם נמצא נקבים בריאה ולא נמצא על הריאה שום מורנא (ר"ל תולעת) אין להקל ולומר שבאו ע"י מורנא אפי' אמרו הבודקים שהם מכירים הנקבים שעל ידי מורנא אין לסמוך עליהם (ש"ך ס"ק ט"ו): +ואם ניכר שהם מנקבי מורנא ואין מוצאין תולעים על הריאה מבחוץ מניחין אותה בשמש ובתורף כגד התנור אם מתחממים ויוצאין לחוץ כשרה דאמרי' דכי היכי דהשתא פרשו לחום השמש לבקש חמימות ה"נ לאחר שחיטה כשהרגישו שחום הטבעי אפס במות הבהמה דחקו לצאת ונקבוה לבקש חמימות (וע' בש"ך ס"ק י"ח) וכו"פ מחמיר בזה שאין לסמוך על בדיקות השמש וע' תב"ש שגם דעתו להחמיר): +ניקב אחד מהסמפונות (פי' קנים החללים שבתוך הריאה) שבפנים לחבירו כגון במקום שמתפצלים זה מזה ואין בשר ביניהם טרפה שחבירו קשה ואין מגין עליו אבל ניקב לבשר הריאה הבשר מגין עליו וכשרה: +הריאה שנשפכה כקיתון וקרום העליון שלה קיים שלם בלא נקב אם הסמפונות עומדים במקומה ולא נמוחו כשרה ואם נימוק אפי' סימפון אחד טרפה מדינא מי שבקי לבדוק מהני הבדיקה המבואר בש"ע סימן ל"ו סעי' ז'. אך נ"ל דא"א בקיאין בזה וכעין זה כ' תב"ש אבל אם לא נשפכה כקיתון אלא שלאחר הנפיחה נראה שנחסר מבפנים מבשר הריאה עד רביעי' הלוג כשר דחסרון מבפנים אינו חסרון אבל אם מחזיק יותר מרביעית טרפה דסופו לינקב (שם) ונ"ל דמ"מ מקרי ריעותא שהרי רש"י הביא גרסא דכ"ע שמיה חסרון והתב"ש כתב דהרמב"ם פסק ג"כ דשמיה חסרון ולכן כתב סתם חסר גוף ריאה משמע בין בפנים ובין מבחוץ ובש"ך סי' ל"ז סק"ה מוכח דחסרון מבפנים אינו ריעותא כלל: +ריאה שכשהיא נפוחה נראה בה חסרון מבחוץ כעין גומא ופגם והעור והבשר אין שום ריעותא אחרת בהם המנהג במדינות אלו להטריף אם החסרון ברוחב הריא' ככף כפופה דהיינו החסרון מקיף הבשר השלם והוי החסרון כף כפופה ודוקא ששיעור החסרון אחר הנפיחה כמו אצבע אגודל בינוני ופחות מזה כשר אבל אם החסרון ככף פשוטה כשר אפי' החסרון גדול וטעם חילוק זה לא אתפרש לן שפיר וכן אם נפגם שיפולי הריאה מעבר לעבר עד שנראה הפגם ככף כפופה וכאן א"א לומר שמקיף הבשר שלם שבתוכו שהרי מעבר לעבר בפגמה בסופה אם יכולין להניח אגודל בינוני לתוך הפגם אחר הנפיחה טרפה כיון דנפנם כ"כ הרי הפגם סמוך לסמפונות וחיישינן לקלקולם אבל אם צדו א' ארוך מחבירו וכ"ש אם צד א' שוה עד למטה והרי היא ככף פשוטה אין זה חסרון רק כיותרת בדרי דאונא וכשר וה"ה בכף כפופה דלעיל שע"פ שטח הריאה דוקא כשצד מעלה ומטה שוים אבל אם צד א' ארוך מהשני דינו ככף פשוטה וכשר ואם החסרון כעין גומא עגולה או כרצועה אפי' שיעור גדול כשר במכ"ש מכף פשוטה אבל חסר בתמונות אחרות כגון ל וכיוצא בו מתמונות שאין ללמדם לא מכף כפופה ולא מפשוטה יש להחמיר בדליכא ה"מ ולהכשיר בה"מ דה"ל כאלו ליכא מנהגא בהא ודוקא כשהחסרון כשיעור אגודל כנזכר. ובכל מקום אף חסרון מועט צריך נפיחה לראות שהעור קיים בלא נקב ואם לא נפחוה טרפה וכן אם יש קמט כעין חריץ צריך נפוח אפי' דיעבד לראות אם העור קיים. ומ"מ אפי' חסרון כל שהוא מבחוץ מקרי ריעותא שהרי כתב ש"�� דיש מטריפים (תב"ש): +הריאה שאירע בה מקרה שנפחוה ונמצא בה מקו' אטום כל שהוא שמשמושה קשה ומראיתה כמראית הריאה אלא שאין רוח נכנס בו ואינו עולה בנפיחה מביאין סכין וקורעין הקרום לבד ולא בשר דאל"כ יצא הרוח כשיחתוך האטום ושמא משם ולמטה מטומטם ולכן קורעין רק הקרום לבד סמוך ממש למקום האטום ואם נמצא בה ליחה או דם עכור או הבשר נרקב כשרה שמחמת דברים אלו לא עלתה בנפיחה ובחיי הבהמה הי' אפשר לדברים האלו לצאת מן הבהמה ואם לא ינמצא בה אחד מדברים האלו נותנין עליו מעט רוק או נוצה אם מתנדנד כשרה שהרי הרוח בא שם ואם לאו טרפה שהריאה בחיי הבהמה מרחפת על הלב ואם יש בה אטום אינה יכולה להכניס הרוח ולהניף: ולא מקרי אטום אלא כשמראהו דומה לשאר ריאה אלא שאינו עולה בנפיחה אבל אם מראהו דומה למוגלא אינו אלא טינרא וכשר בלא בדיקה ואף באטום יראה תחילה ליתן הריאה במים פושרין או ליתן מים פושרין תוך הקנה לנענע אותה או למשמש הרבה במקום האטום ולשפוך אחר כך מה שבתוך הקנה ואם עולה אח"כ בנפיחה כשרה ואפילו כבר נחתכה הריאה אם יוכל לבדוק ע"י שפופרת שיעלה המקום האטום בנפיחה יש להכשיר (סעי' ט') והטעם דאטום טרפה לר"מ משום נקב ולרשב"א כיון דאינו יכולה לרחף על הלב סוף שתינטל הלב. ונ"מ לענין ב' לריעותא כגון סרכא או בועה על האטום לר"מ הוי ב' לריעותא ולרשב"א אין עדותן מכוונת וכשר כדלעיל ריש כלל ט' ומיהו אנן קיי"ל כטעם ר"מ: +ריאה שקשה כעץ במשמושה טרפה וה"ה אם קלה כעץ שנרקב טרפה: +ריאה שנתמסמסה דהיינו שנמצאת שלמה וכשתולין אותה תחתך ותפול חתיכות חתיכות טרפה ואם נמצאת נפוחה כמו עיקר חריות של דקל אוסרין אותה מספק: +ריאה שיבשה אפי' כל שהוא טרפה והוא שתהי' נפרכת בצפורן ואם משרטט בצפורן על בשר הריאה ונראה השרטוט בתוכה מקרי יבש וטרפה (סעי' י"ג) ואם חזר לקדמותו מעצמו לאט לאט אע"ג דאינו חוזר לאלתר לא ה"ל יבש אבל אם חוזר ע"י משמוש ידים או נפיחה יתירה אפילו לאלתר הוי יבש ואם אינו חיזר אע"ג דאם ניקב באותו מקום מוציא דם אסור דדילמא נתייבשו הקרומים לבד (תב"ש): +צמקה והיא אינה כמו יבשה דסימן הקודם דהתם דנפרכת בצפורן אפילו מקצתה טרפה אבל צמקה היינו קרוב ליבשה ואינו נפרכת בציפורן לכן בעינן דוקא כולה או רובה אם מחמת בני אדם שהפחידוה טרפה ואם בידי שמים כגון שפחדה מקול רעם או ראתה זיקים או מפחד שאר בריות כגון מקול שאגת ארי' וכיוצא בזה כשרה ואם הדבר ספק בודקין אותה כמבואר בש"ע סימן ל"ו סעי' ט"ו (גם בזה א"א בקיאין) ואם צמקה אונה שלימה מניחין אותה במים וממשמשין בה או יתן מים לתוך הקנה ואם תחזור לבריאותה כשרה ואם אינה חוזרת לבריאותה טרפה דכיון דצמקה אונה שלמה הוי כחסר האונ' ולא דמי לצמקה הריאה מקצתה דכשר דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון (ש"ך ס"ק כ"ט) ואם יש ריעותא על צימוק של מקצת הריאה הוי ב' לריעותא (שהרי הב"ח מטריף בצימוק מקצת כמש"כ הש"ך ס"ק כ"ט) ואמנם מצאתי בס' לבושי שרד סי' ל"ה אות א' ס"ק כ' וז"ל מדין צמקה הריאה דטרפה כל שאינו לא בתורת ניקב ולא בתורת חסרון ונ"מ בצמקה הריאה מקצתה ויש עלי' עוד איזו ריעותא דלא הוי תר"ל והשיג על הפמ"ג בזה והאריך בראיות מגמ' ופוסקים דטרפות דצמקה הוא רק שאינה יכולה להניף על הלב ואינו טריפות מצד עצמו וכן איתא בתב"ש סי' ל"ו סק"פ דטריפות דצמקה שאינה ראוי' לעשות מלאכתה להניף על הלב כראוי א"כ עכ"פ בהפ"מ יש לסמוך עליהם ולא מיקרי ריעותא לענין תר"ל וע' בלבושי שרד): +ובצימוק בידי שמים צ"ע אם נק��א ריעותא כלל (דאפשר דדומה למראות כשרות בכלל י"ב דלא בעינן לטע' דהדר בריא. ובאמת לא מצאתי לאחד מן הראשונים שיכתוב הטעם משום הדר בריא זולת הלבוש שכתב טעם דהדר בריא וא"כ משמע דעכ"פ מקרי לקותא וצ"ע): +דין מחט שנמצא בריאה תמצא לקמן בדין מחט כלל כ"א: + +Klal 11 + +דין אבעבועות (סי' ל"ז):
דרך הריאה לגדל בה מיני צמחים והם ג' מינים (א) בועות (ב) טינרא (ג) מורסא: +בועות הם כוללים מינים הרבה פעמים הם מלאים רוח או מים. לפעמים מים זכים ולפעמים מים עכורים וסרוחים וכן לפעמים מלאים מוגלא עכורים וסרוחים ולפעמים הם מלאים ליחה כדבש וכיוצא בו כל אלו נקראים בועות והן בולטים וגבוהים מבשר הריאה. וטינרא הוא בלשון תרגום סלע ר"ל שהם קשים כאבן בין שיש בה ליחה יבישה מעט וקשה כאבן ומראהו דומה למוגלא (דאם מראהו כמראה ריאה והוא יבש לגמרי כאבן הוי אטום כדלעיל בדין נקובת הריאה סימן י"ב) וגם היא בולטת מן הריאה ואם יש בה טפה ליחה דינו כבועה וצריך לבדוק אח"ז ואם לא בדק מחזקינן לבועה: ומורסא היינו שקורין בלאטער שאינם גבוהים מבשר הריאה וקרום הריאה מכסה אותה ומראה הליחה אשר בתוכה הוא כעין מראה אבן טוב שקורין (טירקיס) והם גדלים בין עור נבשר ואין לה מראה ריאה רק מראה המורסא ושמור כללים אלו ושמותיהן: ונבאר חילוקי דיניהם בפרטיהם: +ריאה שנמצא בה בועות ואפי' הרבה אלא שאינם סמוכות אפילו היא מלאה ליחה סרוחה ועכורין למנהגינו ע"פ רמ"א כיון שאינם סמוכות כשר' דהדרה בריא ומ"מ נקראת ריעותא לענין ב' לריעותא כדלעיל כלל ט' ואם עור הבועה משתנית למראה ריאה ממש אע"ג דעומדת בגבשושית או שאר ריעותא כשר דכיון דיש בו מראה ריאה לא ה"ל אלא חסרון מבפנים (ש"ך ס"ק ה') ואז אפי' סרכא תלוי' יוצא ממנה כשר שהרי אינה יוצא מן הבועה אלא מן הבשר (תב"ש) ועיין לקמן כלל י"ג: +אבל אם יש בה ב' בועות סמוכות זו לזו אסורות אפי' מלאות מים זכים. והטעם י"א דאין סמיכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה את הבועות (רש"י) וי"א שהדבר קרוב שיש נקבים ביניהם (רמב"ם) וי"א דכיון דסמוכות זו לזו מתוך שכל אחת דוחקת חבירתה סופו של עור לינקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי מעכשיו (רשב"א) ואפי' מלאות רות דעת הפ"ח להטריף לפי טעם זה והב"ח והש"ך מכשירין. ומ"מ כיון שיש פוסקים דס"ל דאפילו ב' בועות דסמיכי אם הם מלאים מים זכים צלולים ומתוקים דכשר (רמ"א סעי' ג' וע"ש בש"ך ובט"ז) ואפי' לטעם שדוחקת זו את זו דס"ל כיון דהמים זכים יתהפך מהר למיגלא וישוב להתרפאות במהרה וכן יש פוסקים המכשירים במלאים רוח אע"ג דסמיכי (ב"ח וש"ך בס"ק ט') יש לסמוך עליהם אם הוא הפסד מרובה וגם שעת הדחק אבל בלא"ה אין להכשיר אם לא במקום שכבר נהגו כך להכשיר עפ"י אותן הפוסקים (ש"ך ס"ק ט"ז) ולפי מה שכתב הש"ך שם ס"ק ט"ז דאין להכשיר במים זכים אם לא בהפ"מ ושעת הדחק והיינו מטעם הרשב"א וא"כ ה"ה במלאים רוח וגם דברי הש"ך שכתב דמלאים רוח לא מקרי בועה צ"ע שהרי המחבר בס"ח הכניס מלאה רוח בכלל בועות) והסימן לידע איזה מים זכים דאנן לא בקיאין בין זכים לעכורים כל שיש לה כיס בפני עצמה ונקלף מן הריאה ואין רוח יוצא ממנו כשמנקבים הבועה וגם עור של הבועה לבנה היא גם מבפנים הוא סימן שהיא מים זכי' (ש"ך ס"ק ט"ו) והמי' יקבל אותם בכלי ולא ביד ולא ינקוב בסכין אלא בקוץ שאם ינקב בסכין מיד יהיו מלוחים (פ"ח ס"ק י"ב בשם מהרי"ו) ואח"כ יטעום אותם מן הכלי אם אינם מרים או מלוחי' (כן מוכח מדברי מהר"יו שהבאתי) דאז דינם כעכורים (ש"ך שם): +ולא מקרי סמיכי אלא שאין ביניהם כשני חוטי שער לאחר שנפחו הריאה אבל אם יש הפרש לפחות כב' חוטי שער כשר אפילו לטעם שדוחקת זו את זו כיון שרחוקים כ"כ לא ידחקו זה את זה ודוקא שיהי' במה שמפריש ביניהם מראה ריאה אבל אם הוא מראה מוגלא אעפ"י שהיא ממראות הכשרות שנבאר בכלל שאחר זה מ"מ כיון שיש תחתיו מוגלא ה"ז כסמיכי וטרפה: +ודוקא ב' בועו' דסמיכי טרפה אבל ב' טנרות או מורסות הסמוכו' כשר דקים להו לחז"ל דכל הטעמים שכתבנו בבועות לא שייך בטנרות ומורסות ולכן אפילו יש הרבה טנרות ומורסות על הריאה כשר אלא שצריך לבדוק כ"א וא' ולא מהני מה שבדק הרוב שכן דרכן להתקלקל א' א' (הב"ש): +ב' בועות זה כנגד זה בין ב' אונות כשרה אפילו לטעם דדוחקת זה את זה מ"מ כיון דדרך האונות להיות פרודות בחיי הבהמה אינן דוחקו' זה את זה אבל בועה נגד טנרי כהאי גוונא טרפה דהטנרי קשה ומנקבת הבועה שכנגדה ודוקא בזה כנגד זה בב' אונות אבל בועי וטנרי סמוכים זה אצל זה באונא אחד אע"פ שאין ביניהם כרוחב ב' חוטי שער כשר דכיון דהטנרי הוא קשה ועומד במקומ' אינה דוחק' הבועה (ש"ך בנק"הכ) ואע"ג דעדיין הבועה מצד עצמה נדחקת בטינרי (פ"ח) צ"ל דוקא אם דוחקת זו את זו סופו לנקוב אבל כשהאחד עומד במקומו לא תנקב (כן נ"ל) ומ"מ יש להחמיר לעצמו (עוין ט"ז סק"ד ופ"ח סקי"ח): +בועה על חריץ או קמט במקום שאין דרך להיות חריץ וקמט טרפה דהוי ב' לריעותא ואפילו הבועה במ"ז ואפי' בועה על חריץ אונא עליונה של ימין או חריץ הוורדא מ"מ טרפה דהוי כתרי בועי דסמיכי ואפילו במים זכים יש להחמיר בחריץ אונא עליונה שיש לחוש לחיכוך צלעות וגרגרת (ש"ך ס"ק י"ח י"ט) אבל בועה בשאר מקומות אפילו במקום שהריאה סמוכה לשדרה לא אמרינן סופה להתפרק דדרכה להכפף ולכנוס לפנים ואם נראה לעינים שכלה חוץ רק כאלו דבוקה בריאה יש לאסור בכל מקום בריאה שסופו להתפרק בצלעות (תב"ש): +ב' בועי דסמיכי טרפה אפי' כשמנקבין א' שפכי להדדי לא אמרינן דהוי כאחת אלא אדרבה אמרינן שמתחלה היו שנים ונקבה הריאה ונתקרבו להדדי וה"ז כקרום שעלה מחמת מכה אבל אם היא אחת אלא שנראית כשתים אז רואין אם כשנוקבין אותה באחת מצידה שיפכות להדדי צריך לבדוק ולראות שאם הם בב' כיסים הרי חזינן שהיו שנים אלא שנתקרבו יחד ולא מהני אם שופכות להדדי אבל אם יש להם רק כיס א' כיון ששופכו' להדדי כשר (סעיף ג'): +בועי שנמצא בשפולי ריאה דהיינו בכל מקום שיש שם חידוד אפי' למעלה במקום שהריאה דבוקה לשדרה אם הוא נגד חיתוך האונות שעדיין הריאה שם מדה ונקרא שפולי נוהגין לאוסרו משום שעומד בשפולי סופו לפסוק ולנקוב או משום שנראה כתרתי בועי דסמיכי וטרפה אם אין בשר כל שהוא מקיף בכל צד אפי' רק כחוט השערה אחת ואפי' אין בהיקף זה מראה ריאה ובלבד שיהיה מראה כשרה דכיון דסגי אפי' בהיקף כחוט השערה ובודאי דאין לזה מראה ריאה ואם אין חוט בשר מקיף נופחין אותה וממשמשין לצד בועה אם ע"י כך חוט בשר מקיף כשרה ואפי' אם לא היה לו חוט בשר מקיף ובאו אח"כ בודקים אחרי' ונפחוה ומשמשו בה ועשו שהיה שם חוט בשר מקיף כשר (סעי' ד') ודוקא בועה אבל טנרי כשר בשפולי ריאה וי"א דאפי' בועה אינו אוסר אלא בתחתית האומה או האונה שזה נקרא שפולי אבל לא החתוכים שבין אונא לאונא וכן סתם הב"י בש"ע אבל לדעת י"א שברמ"א גם החתוכים שבין אונא לאונא נקרא שיפולי ואף במדינתינו במקום שנהגו כהב"י אין למחות בידם (סעי' ד') ובועי בשפולי ולא הספיקו לנופחה ולראות אם חוט בשר מקיף או לא וכבר נחתכה הריאה אם עכ"פ ��או שהיה חוט מקיף כשר ולצורך גדול יש להקל אפילו לא ראו (תב"ש): +בועה בריאה ונכרת מעבר לעבר אי קיימא במקום הסמפונות דהיינו ב' אצבעות מן השפולי בדקה וד' בגסה בסתם בהמה דעד שיעור זה מן השפולי במקום העבה יש שם סמפונות טרפה אפי' במים זכים משים חשש שמא נימוק הסמפון ובזה לא מהני בדיקה אפי' להבקיאין דאפשר שנימוח הסמפון ונרקב ואינו ניכר ויש מכשירין במים זכים ואומרים דאז אין לחוש לסמפון (ט"ז סעיף קטן י"ד) ובהפסד מרובה צריך עיון (ש"ך ס"ק כ"ו) ודוקא אי שפכי להדדי אבל בלא שפכי להדדי כשר אפי' בעכורים וסרוחים דכיון דלא שפכי אהדדי אין כאן חשש סמפון ואם לא קיימי במקום הסמפונות אע"ג דלא שפכי אהדדי ומחזי קצת כתרי בועי דסמיכי אפ"ה כשר ולכן לעיל סימן י' בבועה בשפולי וחוט בשר מקיף אין לאסור מטעם מעבר לעבר דהתם אינו מקום סמפונות (ט"ז ס"ק ט"ז): +בועה שהיא תחת הוורדא אפי' במקום הדק טרפה דניכרת מעבר לעבר ולא מהני כאן חוט בשר מקיף כדלעיל סי' י' שגם במקום הדק יש סמפון וכ"ש במקום העב או בשרש שלה אם ניכר מעבר לעבר דטרפה ואפי" חוט בשר מקיף ויש מכשירין אם חוט בשר מקיף (ש"ך ס"ק ל"א וע"ש בט"ז ס"ק ט"ו): +טינרא הניכרת מעבר לעבר במקום הפ"מ יש להכשיר דבטנרא אין חשש דסמפונות (עיין ש"ך ס"ק ל"ב): +בועה שנמצא בו נקב במקום דמשמשי ידא דטבח' כגון במיצר החזה או שתלשה בכח תלינן בטבח וכשר כדלעיל כלל י' סי' ו'. אבל אם הוא במקום דלא משמשא כו' אפילו יש ספק אם מחיים או לאחר מיתה טרפה אע"ג דנקובת הריאה דוקא בנקובה ב' קרומות מ"מ הכא כיון שקרום התחתון אינו אלא עור הבועה והוי כקרום שעלה מחמת מכה ולכן כשלא ניקב העליון כשר כיון שהעליון קיים והוא עיקר ריאה משא"כ כשניקב העליון (סעיף ו' וט"ז ס"ק ח'): + +Klal 12 + +דין מראות הריאה (סימן ל"ח)
אלו מראות הפוסלות בריאה (א) שחור כדיו (ב) דומה למראה בשר (ג) ירוק בל"א געל. בין שהוא כמראה חלמון ביצה או ככרכום. בין ככרכום גופא בין כדברים הנצבעים בכרכום. בין שהוא כמראה כשותא והוא ג"כ מראה געל ובכלל געל כזהב או שעוה או כאתרוג או כהורקת פני אדם שקורין געל זוכט כל אלו נכלל במראה געל (ד) לבן כמראה הבקעת או כלובן ביצה דהיינו אחר הבישול דאז הוא לבן וי"א כקרום של ביצה שהוא לעולם לבן כל אלו ד' מראות פוסלין בכל שהוא: ושחור כדיו ר"ל כדיו יבש שהוא שחור מאוד ואם אינו שחור עכ"פ כזפת יש להכשיר בהפ"מ ומראה בשר ידוע שהוא אדום ומה שאומרי' שמראה בשר שמן הוא געל מכחיש הידוע (ויש מין צבע הידוע לסוחרים שקורין פלייש פארב) ועוד שהרי אמרו בגמרא כבשרא ומנ"ל כבשר שמן שמא כבשר כחוש. ולכן צריך להבחין אם אין האדמומית זו דומה למין בשר (תב"ש ודבריו נכונים וברורים לענ"ד. ושמעתי שכל השוחטים מכשירים כל מראה אדום ולא ידעתי על מה סמכו אם לא שכן קבלה בידם ובאמת צ"ע דא"כ הי' לנו להחמיר בכל מראה אדום כיון שא"א בקיאין והי' לו לרמ"א או לא' מן האחרונים לכתוב כן) ומראה לובן יש לאסור כל מיני לבן דאין אנו בקיאין איזו לבן כבקעת (תב"ש): +כל אלו המראות אינם פוסלים עד שנופחים אותה וממרס בידו אם נשתנית למראה המותר מותרת אע"פי שאינה חוזרת למראה ריאה ממש כשירה ואם עמדה בעינה טריפה שהרי הבהמה בחיי' הריאה נפוחה: +ואין מראות הללו פוסלות אלא כשהשינוי בעור מחמת המראה עצמה אבל אם השינוי מראה מחמת מוגלא שבתוכו או מכח שער שחור או דם נצרר המונח בריאה כשר (ש"ך ופ"ת) ואם לאחר שהוציא המוגלא נשאר שחור אין להקל כי אם בהפ"מ ושעת הדחק (עיין תב"ש ובט"ז סס"ק ד' יש ט"ס וכצ"ל מעשה בריאה שהיתה על גבה חוט אחד שחור כו') ומש"כ בתב"ש בשם משמרת הבית דאם המראה בבשר הריאה וקלפו הקרומים והלכה המראה מן הקרומים דאסור הוא תמו' ואדרבה במשה"ב משמע להדי' דכשר שהרי כתב דהוי חסרון מבפנים): +אלו מראות הכשרות (א) כמראה הכחול הדומה לרקיע ובלאה בל"א ואע"פי שנוטה לשחור (ב) ירוק כעשבים ובל"א גרין (ג) כמראה הכבד וכמראה הטחול (ד) אדום אפי' בתכלית האודם כשרה וכולן אפי' אינה מתלבנת קצת בנפיחה ואפי' כל הריאה כך וכן אם יש בה הרבה גוונים מאלו המראות כשרות כשרה. ואם יש בה מראה אדומה וירוקה כתב הכו"פ דיש להטריף ממ"נ דאם עדיין לא נפל בה דם א"כ אדומה מה טיבה ואם יש בה ריבוי דם ירוקה מה טיבה: +המראה הפוסלת אם לא עברו ב' הקרומות רק הקרום העליון הט"ז וכו"פ אוסרין ופ"ח מתיר וצ"ע: +היה בריאה אדמימות כל שהוא ויש מכה בדופן כנגדה טרפה דרגלים לדבר דהמכה שלטה גם בריאה ולכן כשיש אדמומית בריאה צריך לבדוק בדופן כנגדה ומ"מ אם לא בדק יש להכשיר (תב"ש) ואם נפחה וחזרה למראה ריאה כשר (ט"ז וש"ך) ואם חזרה למראה כשרה יש להקל בהפ"מ (תב"ש) וכ"ש אם מתחלה נגד המכה שבדופן לא היה אדום כ"א אחד משאר מראות המותרות דכשר ואם יש על הריאה כמו נקודות אדומות צריך לבדוק אחר נקבים במקום האדמימות ואם לא בדק טרפה (תב"ש): +כל המראות הכשרות הכריע אמ"ו בנודע ביהודה דאינו נקרא ריעותא כלל (כמש"כ רש"י בכוחלא דקים לחז"ל דזה לא הוי לקותא) לענין ב' לריעיתא חוץ מן אדום (דאמרו בגמרא הדר בריא משמע דעכ"פ הוי לקותא קצת): ונ"ל דלפ"ז כל מראה ירוק (שהרי גם בזה אמרו דהדר בריא) : +אם יש בה קליפות כמו נתק והיא שלימה כשרה ואפי' יש בין קליפה לקליפה סירכה לאו כלום היא דהני קליפות לאו מגוף הריאה הוא (פ"ח): ואם יש אצל הקליפות מראה כשרה וכן ווארצלען הסמוכין למראה כשרה אין בידי להקל (תב"ש) אבל בועה אצל המראה כשרה כשר לכ"ע דתלינן בשנוי מראה מחמת הבועה (שם): +גם בעוף פוסלין המראות הללו אלא שאין צריך לבדוק אחר זה בעוף (פ"ח): + +Klal 13 + +דין בדיקת הריאה וסירכות (סימן ל"ט)
מן התורה אין צריך לבדוק אחר שום טרפות בין בריאה ובין בשאר איברים דכל בהמה יש לה חזקת כשרות מכח רוב דרוב בהמות הם כשרות. ואפילו בריאה דחזינן דרוב בהמות נטרפות ממנה היינו משום דאנו מחמירין כמה חומרות מכח שאין אנו בקיאין בבדיקה. ובכל האיברים לא החמירו חז"ל לבדוק שאין שכיח בהם טריפות ואע"ג דלא מוקמינן אחזקה במקום שיוכל לבררו מ"מ אם באנו לבדוק צריכין לבדוק מכל י"ח טרפות והוי טרחה יתירה ולכן סמכו חז"ל על חזקת כשרות אבל בריאה כיון דמצוי להטריף בסרכות ושאר טרפות דשכיחי בה (כן לשון הש"ך ס"ק ב' מלשון זה משמע דצריך לבדוק לא מסרכות לבד אלא גם ממראות הפוסלות אבל ברמב"ם פ' י"א מהל"ש וטור וב"י סימן ל"ט לא כתבו אלא משום דשכיח בו סרכות): ומ"מ יש להוציא הריאה אחר שבדק בפנים כדי לבדקה במראית עין ויש גדולים שגוזרים במקומם על הבודקים בחרם שלא יסמכו על בדיקת פנים לחוד דכיון דשכיחי בה סרכות חייבו חכמים לבדוק וכל הפורץ גדר לאכול בלא בדיקה ישכנו נחש ובקצת מקומות נהגו ג"כ לנפוח כל ריאה אפילו אין בה ריעותא ובקצת מקומות מקילין שלא לנפחה רק אם היה בה סרכה עוברת ע"י משמוש או שאר ריעותא אעפ"י שהיא כשרה כגון נגלד קרום העליון וכיוצא בו: +כשבא לבדוק יחתוך בנחת לפתוח הטרפש וא"צ לבדוק אם יש נקב בטרפש דסמכינן ארובא (ט"ז סס"י מ') ויטה לצד הצלעות ולא יותר מכדי כניסת ידו כדי שלא יחתוך שם איזה סירכא ויש חותכין או קורעין בצפורן נקב קטן רק להכניס אצבעו ולבדוק סביב ואח"כ ירחיב הנקב ומכניס ידו בנחת וממשמש בכל חלקי הריאה במתון וישוב הדעת להרגיש אם אין בה חסר או חלוף או סרכות וכל שאר טריפות התלוים בריאה והבודק צריך שיהיה בקי ביד ובהרגשה ויודע כל צורת ריאה ומקומה ודרך הנחתה בתוך הבע"ח וכשבודקה בפנים ומרגיש שאין בה טריפות א"צ יותר ומ"מ יש להוציאה: +אם הוציא הריאה קודם שבדקה בפנים והרי היא בפנינו בלא שום ריעותא צריך להניחה במים פושרין ולנופחה דחיישינן שמא אי הוי בדק קודם שהוציא' היה מרגיש בה סרכות אלא שנתקו ואע"ג דאין אנו בקיאין בבדיקה מ"מ כיון שאין ריעותא לפנינו סמכינן ע"ז (תב"ש דלא כט"ז) אבל אם נטלה והלך לו וכיוצא בו שנאבדה הריאה מדינא כשר כיון שלא ידענו שום ריעותא מוקמינן אחזקת כשרות וכן סתם הב"י בש"ע אלא שבמדינות אלו חוששין להפוסקים דאפילו נאבדה ריאה באונס או בשוגג אסור משום שרצו חכמים לחזק דבריהם בבדיקת ריאה ואם בדיעבד יהיה מותר כ"א ישליך הריאה ויאמר שבאונס נאבדה ומ"מ בהפ"ג או בגדיים וטלאים וחיות שאין סירכות מצוי בהם יש להתיר (עיין בש"ך ס"ק ט' שכ' לעיין בס"ק ל"ח ושם מבואר דכ"ז שנקרא בלשון בני אדם גדי וטלה ושם כ' לעיין סי' ל"ה לענין חיתוך אונות. וכוונתו דכל דבר אמרינן לחומרא ולכן לענין חיתוך אונות כ' דוקא בתוך ל' יום ויונק וכן לענין שלא למעך בסרכא כתב להחמיר כ"ז שנקרא גדי וטלה ומה שכתב כאן לעיין בס"ק ל"ח מוכח דכוונתו דהכא כיון דמדינא בנאבדה ריאה מותר ואינו אלא חומרא וכמש"כ הש"ך בס"ק ח' ולכן אזלינן לקולא דכ"ז שנקרא בלשון בני אדם גדי וטלה כשר בנאבד) ולכן אם אבדה במזיד שהשליכה וכיוצא בה דינו כמבטל איסור דרבנן במזיד (ודינו מבואר לקמן כלל נ"ב (ולכ"ע אפילו במקום שנהגו לנפח כל ריאה אם נאבדה לאחר שבדק קודם נפיחה מותר אם לא שראינו בו ריעותא שצריך בדיקה מדינא דאסורה (ש"ך ס"ק ד' וס"ק ו'): +אם יש בה סירכא (פי' חוט של ריר) ראשה א' דבוק באונה זו וראש השני דבוק באונה אחרת טרפה ובכל מקום שנזכיר סירכה אין חילוק בין עבה מאד ובין דקה כחוט השערה ובין דבוקה ממש בלא שום חוט. ולרוב הפוסקים אונא הסרוכה לאונא או לאומא בין סרוכה מעט בין סרוכה כולה אם שלא כסדרן טרפה ואם כסדרן כשרה אפילו בלא בדיקה ואין נקרא כסדרן אלא בשתים זו אצל זו ובין אונא לאונא שאצלה באותו סדר דהיינו של ימין בשל ימין או בין אונא לאומה שאצל' באותו סדר ודוקא מחיתוך של זו לחיחוך של זו אבל מגבה של זו לגבה של זו שאצלה או אפילו מחיתוך לגב או משיפולי לשיפולי או משיפולי לחיתוך או מחודה של זו לחודה של זו שאצלה או אפילו מחודה של זו לחיתוך של זו שאצלה או מחיתוך ערוגה זו לחיתוך ערוגה שכנגדה או מחיתוך ערוגה לקנה שביניהם (ט"ז ס"ק י"ד) כל זה נקרא שלא כסדרן וכן סתם הש"ע (בסי' ל"ט סעיף ד'): +והטעם למה סרכה טריפה נחלקו הפוסקים י"א דבין כסדרן ובין שלא כסדרן אין סרכה בלא נקב אלא דבכסדרן אע"ג שהיה בו נקב כיון שסרוכה במקום שאינה עומדת להתפרק סותמה ומגינה יותר שהקרום הולך וחזק ור"ל שסירכה סותם הנקב (רש"י) וי"א משום דבכסדרן אינה באה מחמת נקב אלא מחמת דוחק רביצה (ראב"ד) וי"א דיש סרכה בלא נקב ושלא כסדרן טרפה משום דסופה להתפרק וכנקוב דמי (רשב"א ור"ן) ולכן אפילו כסדרן אם נמצא שם נקב טרפה אפי' לרש"י שהרי חזינן שהסרכה לא סתמה הנקב (רמ"א שם): +סרכא היוצא מן הריאה והיא תלויה שאינה דבוקה לשום מקום כשרה וא"צ בדיקה לכ"ע ואפילו להסוברין אין סרכה בלא נקב דוקא כשנסרך למקום אחר אבל תלויה אינו אלא הפשטת ליחות הריאה ולא מחמת נקב ומ"מ נוהגין לנפוח (סעיף ח' ובט"ז ס"ק י"ב) ואם הסרכה תלויה מתנפחת ע"י נפיחת הריאה טרפה שזו ודאי נקובה וכל סרכא תלויה צריך לבדוק נגד הצלעות ואם יש מכה בדופן כנגדה טרפה דודאי נתקה משם ולא נקרא מכה אלא דוקא כעין נגע אבל אם יש בהרות שחורות בלבד אינה סי' מכה ממש ואם נשבר הצלע אעפ"י שחזר ונקשר קרינן ביה שפיר מכה (סעיף ט' ובש"ך שם) וי"א דאפי' אין מכה ממש רק שינוי לריעותא ואפי' בהרות שחורות וכדומה הוי מכה לענין זה וחיישינן דנתקה משם (תב"ש ס"ק מ"ד) ואם אירע שמיעך ומשמש בתלויה ולא עברה כיון דדרך הפשטת ליחה לעבור ע"י משמוש ולכן לא מתכשרא אפילו בדיעבד כ"א כשנפחה וגם בדק במקומות שכנגדה ולא נמצא ריעותא או מכה והמחמיר לכתחלה לבדקה גם בפושרין כשיש בה ריעותא זו תע"ב (שם) ואם הריאה מליאה ליחה מבחוץ צריך לבדוק אחר נקבים כי הליחות באו דרך נקב שבריאה וזהו תחלת הסרכא (פ"ח ריש סי' ל"ט) וסרכא שהיא תלויה ובסופה כעין כפתור ונרא' כבועה מלאה מוגלא אם הסרכא דקה והכפתור קטן עד שיש לתלותו בהפשטת ליחה בעלמא יש לנפח הריאה אם אין הסרכא עולה בנפיחה כשרה בין בשפולי ובין בשאר מקום ואם לא נפחה טרפה ואם הסרכא עבה והכפתור גדול ועב ה"ז בועה תלויה וטרפה (ט"ז סי' ל"ח וסי' ל"ט ס"ק כ"ג ופ"ח סי' ל"ז): +סרכא שהוא ממקום למקום באונא או באומא עצמה ונקרא סרכא מניה וביה דינה כסרכה תלויה אפילו להאומרים אין סרכא בלא נקב דאלו היתה מחמת נקב היתה נסרכת באונה שאצלה או באומה ואין זאת אלא הפשטת ליחה וה"ה אם יוצאה מערוגה ונדבקת באותה ערוגה או מאונה לערוגה נגד אותה אונה וכן מאומה לערוגה שיוצאת ממנה הכל ה"ל כמו מאונא לאונא עצמה אבל מאונא לערוגה כנגד האומה או כנגד אונא אחרת ה"ל כמאונא לאונא אחרת (תב"ש) ומ"מ צריך לנפח הריאה כדין תלויה ואם אחר הנפיחה רואין שהסרכה קצרה מבשר הריאה עד שהבשר תחתיה מקמיט טרפה שסופה לינתק (סעי' ט' ובש"ך ס"ק כ"ח אבל משום הקמט עצמו אין חשש (כמש"כ הש"ך סי' ל"ו ס"ק כ"ג) דאע"ג די"ל דהקמט מעכב הנשימה אמרינן טבע הריאה להתרפאות ולהפשיט הקמט אבל כשהקמט הוא מחמת סרכא אז מעכב הנשימה או משום שסופה לינתק ולכן לא מהני בזה מיעוך ומשמוש דאפי' אם עבר הסרכא ע"י מיעוך ולא נשאר קמט כיון שקודם שעבר הסרכא היה מקמיט טרפה. שהרי אנו רואים שהקמט הוא מחמת הסרכא ואם מיעך ועברה הסרכא ועדיין מקמיט התב"ש כתב דהוי ב' לריעותא ואמ"ו בנודע ביהודא צידד להקל בזה דס"ל דבסרכא תלויה מהני מיעוך ומשמוש אפי' במקום תרתי לריעותא וצ"ע (עיין בסי' כ"ח): +כתבו הפוסקים דלא נקרא סרכא אלא סרכא שרירא אבל מה שנפסק בהכנסת יד הבודק לבדוק ולא נודע מקומו איה אינו אלא ריר בעלמא וכשרה ואם נפסק והוציא הריאה ונמצא ראש א' בריאה או בדופן או במקום אחר כיון שהרגיש שהיתה מחוברת אעפ"י שנפסקה מחמת ידו עדיין לא יצאה מכלל סרכא דדוקא כשאין בה כח להתחזק אפי' מאחד מקצותי' ה"ל רירא בעלמא. ואפי' אם עברה במשמוש היד צריך שיהיה הבודק כשר וירא שמים שיש לסמוך עליו שלא הכניס בכח (תב"ש): +עוד כתבו שמכניס אצבעו תחת הסירכא ומגביה קצת אם נפסקה מחמת הגבהה כל שהוא תלינן שהוא ריר בעלמא (ש"ע סעיף י"א) ובזה אם נפסק רק באמצע ונשארו הראשים מחוברים הואיל ונפסק ��"י תנועה קלה כזו ודאי ריר הוא וי"א שהגבהה זו היינו שלא יוגבה כלל מהריאה עי"ז אבל אם הוגבהה קצת מהריאה בהגבהת הסרכא ה"ז סרכא וגם בזה אין להכשיר אלא בהפ"מ ובודק ירא ה' מרבים (תב"ש): +במדינות אלו נהגו להקל יותר שכשמוצא סירכא במקום שמטריף ממשמשים בה וממעכים אפילו הרבה רק שיהיה בנחת עד שמסירין כל הסרכא מהריאה וכשהלכה ע"י מיעוך ומשמוש מחזקינן אותה לריר כי סוברים שסרכא גמורה כל עוד שמשמש בה היא מתחזקת יותר ומ"מ אחר שהסירו הסרכא בודקים מקום הסרכא ע"י נפיחה ופושרין או רוק כי חוששין שמא לא נזהרו למשמש בנחת כ"כ או שמא מחמת שזה זמן קרוב שנעשית הסרכא עדיין לא הוקשה ואע"ג דבדיקת נפיחה זו אינה עיקר דכל דבר שצריך בדיקה מדינא אין אנו סומכין על בדיקותינו אלא עיקר ההיתר לפי שעברה הסרכא ע"י משמוש מחזקינן לריר בעלמא ובדיקה זו אינה אלא לחומרא שמא תבצבץ ומ"מ אם לא בדקו כן טרפה הואיל ועיקר היתר מיעוך סרכות קולא גדולה היא (ט"ז וש"ך תב"ש). וצריכין הבודקים ליזהר שלא ימעכו כ"א בנחת ולא בכח כלל וכ"ש שלא ימעכו בסמרטוט או בצפורן או ע"י אפר וחול רק באצבעותיו יגלגל קצת ולא יאמר מה בכך הרי עתיד אני לבדוק בפושרין שכבר בארנו דבדיקה זו דפושרין אינו אלא להחמיר. גם צריך ליזהר שיסיר כל הסרכא מהריאה ולא שישאר ממנה כלום ולא שום דלדול דכל שלא הלכה מכל וכל יראה מזה דלאו ריר הוא כ"א סרכא גמורה ועוד דאיך יבדוק ע"י פושרין והלא הסרכא סותמת וכל שאינו נזהר בזה מאכיל טרפות לישראל. גם צריך הבודק ליזהר שלא לבדוק במים צוננין אלא דוקא בפושרין או מכניס מים לפיו עד שיתחמם כרוק (תב"ש) גם יש בודקים שממעכים והולכים עד שנעשה הסרכא כחוט ואז דוחין באצבע עד שנפסק ואח"כ מפרקין הסרכא מן הריאה וזה מאכיל טרפות (כו"פ) ולכן צריך הבודק שיהיה ירא אלהים ויודע ליזהר למעך בנחת שלא ינתק בכח וכל הירא לנפשו יהיה נזהר שלא לאכול מבהמה שהיה בה סרכות שעברו ע"י מיעוך. וכן נוהגין כל היראים שבכל עיר ועיר וע"ז נאמר ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה: +ונוהגין במדינות אלו למעך בכל סרכות ואפילו בשלא כסדרן וכן נוהגין למעך בסרכות הורדא שנסרכה למקום אחר אע"ג דלגבי הורדא הכל הוא שלא כסדרן והנח להם לישראל מוטב כו' (ש"ך ס"ק ל"ז). וסרכא המתנתקת ע"י נפיחה לדידן דמתירין כשעברה ע"י מיעוך ה"ה בזה דכשרה דזה לא גרע ממיעוך (ש"ך ס"ק כ"ט): +ואנו שנוהגין להכשר במדינתנו בלא שום מיעוך סרכא בכסדרן אם הוא מעיקר האונות עד חצין אע"פ שאינה דבוקה כולו אלא שיש חלון (דלא כיש אוסרין בחלון עיין ט"ז סק"ח) ואפי' באלכסון אם כל האלכסון הוא למטה מחצין לצד השורש ואפי' יש כמה סרכות בכסדרן וביניהם כמה חלונות כשר: ואין חלוק בין מאונא לאונא או מאומא לאונא (ש"ך ס"ק י"ג שכן נוהגין וכ"כ הפ"ח דלא כט"ז דאוסר מאונא לאומה בשיש חלון כיון דר"ת אוסר אפי' בלא חלון בין אונא לאומה כיון שעומדת במקום רחב ועי"ז מתנענע יותר חיישינן שמא תפסוק) ואם עומדת בכסדרן במקום החיתוך וכשנופחין הריאה נראה מקום הסירכא מחמת שהיא פרודה שם קצת במקום שמנהג להכשיר כשר (ש"ך ס"ק יב) ובמקום שאין מנהג ראוי להחמיר (תב"ש). וסרכא בכסדרן וארוכה עד שבנפיחה יוצאת מבין החתוכים לצד הגב יש לאסור דבחיי' תתחכך הסרכא בצלעות ותתפרק ול"ד לסרכא תלויה דאינה אלא הפשטת ליחה ואפי' תתפרק לא תתקלקל הריאה. ומ"מ אם ארוכה ומתכפלת ומונחת מעצמה בתוך החתוכים או יוצאת לפנים אין לחוש שמא בחיי' עתידה לצאת לצד הגב דלא מחזקינן ריעותא (שם): +ב' אונות זו אצל זו אחת ארוכה ואחת קצרה אין למדוד החצי' כי אם בקצרה ואפילו אם דבוקה כל אחד בחצי' שלו. ר"ל בצד אחד נדבק בקצרה בחצי שלו ומצד אחד דבוקה בארוכה בחצי שלו. ל"א זיל הכי והוי ליה מחצי' ולפנים וכן בזו דכיון דמחצי' ולחוץ לקצרה מחזקינן לשיפולי ואמרי' דמתפרקה שם מחברתה א"כ גם בחברתה ליכא שם סתימה כי אם כנגד חצי הקצרה (שם): +סרכא בכסדרן ומאותה סרכא יוצא סרכא אחרת תלוי' או דבוקה לאותה סרכא עצמה והיא נקראת סרכא כפולה כשר (ש"ע סי' סעי' ד') ואם דבוקה למקום אחר אפילו באחת מאונות אלו רק שלא מחצי חיתוכו ולפנים הט"ז בס"ק ט כ' דהוי תרתי לריעותא (וצ"ע דהוי הכל בשם אחד) והש"ך בס"ק י"ז מסכים לב"י דכשרה מטעם ס"ס ספק מחמת ריאה ספק מחמת הדיבוק ואת"ל מחמת ריאה שמא הוא באותה אונא עצמה והוי ליה סירכא מניה ובי'. ומ"מ לדידן מהני מיעוך ומשמוש וכ' התב"ש דדווקא כשניטל הכל ע"י משמוש דמזה נראה דהכל היה רק הפשט' ליח' אבל אם הסרכ' כפולה עברה ע"י משמוש והראשונה שבין החתוכים לא עברה שנראה עזה שסרכא גמורה היא יש להטריף כיון דבודאי איכא הכא ריעותא לא סמכינן אמיעוך ומשמוש: +אם יש קרום בין אונא לאונא או בין אומא לאומה כסדרן יוצא מעיקרא אפילו נדבקה כולה ביחד מראשה עד סופה כשרה בלא בדיקה דדרך הוא להמצא כך. דדוקא כשהקרום מחיתוך לחיתוך כדין כסדרן אבל מחידוד לחידוד אף בקרום טריפה (ט"ז ס"ק ז' וכ"כ הפר"ח דלא כב"י) ודוקא שאין פילוש אבל אם יש בו פילוש וחלין דינו כסרכא ואינו כשר אלא עד חצין. וכן אם נמצא קרום כזה בשאר מקומו' אינו אלא סרכא דאין דרך קרום זה להמצא אלא בין אונא לאונא או לאומה ולא בשאר מקומות (ש"ע סעיף ד' ובש"ך שם). וקרום שנמצא על אונא או אומה דינו כסרכא מיניה ובי' ואם נראה תחתי' נקבים טריפה דהוי קרום שעלה מחמת מכה (ולא כמו שמקצת שוחטים אומרים שזה צלקת הנזכר בט"ז ס"סי ל"ט וכבר בטלנו מנהג זה): +אם סרכ' תלויי' יוצא מקרום שבין החיתוכים או דבוקה להקרום עצמה כשר ואם דבוקה לאותה אונ' שלא בחיתוך אם עוברת הסרכ' ע"י מיעוך ומשמוש כשר דאין כאן ב' לריעותא דהקרום אינה ריעותא כלל אבל אם לא עברה הוי ליה כמחיתוך לגב וטריפה (תב"ש) ואם ניכר שאינו קרום שיש להכיר מה שהוא כתבנית קרום או מה שהוא כתבנית סרכ' שאם אינו חלק ושוה בכל מקום או עב ביותר וניכר שנעשה מהריר כשאר סרכות אפילו ליכא חלון אין לדון בו כי אם כדין סרכ' ודבר זה תלויי בראיית עיני הרגילים בבדיקות והכל משערין דווקא כשהיא נפוחה (שם): +אם נסתפק אם הסרכא בגב האונ' או מחיתוך וכשנופחין אותה הרבה היא בחיתוך וכשאין נופחין אותה כ"כ נראית בגב ויש להסתפק היאך היא נפוחה בחיי' כשרה דבהמה בחזקת כשרה עומדת דרוב בהמות כשרות ולא מחזקינן בה ריעותא מספק (כן סתם בש"ע סעיף ה' ונ"ל דרשב"א לשיטתו דס"ל יש סרכ' בלא נקב וא"כ י"ל דאין כאן ריעותא אבל לדידן דקיי"ל אין סירכ' בלא נקב וא"כ הוי ודאי ריעותא וטריפה (עיין שער רוב וחזקה סימן י"ג): +ענוניתא דורדא לכל מקום שתסרך טריפה דכל המקומות אצלה שלא כסדרן (ש"ע סעיף ו') ואפילו נסרכה לכיס שלה ואפילו כולה נדבקת בו ל"א דרבותא הוא דפעמים הרבה בחיי' יוצאה מהכיס אכן יפרידנה בידו בנחת מהכיס ויבדקנה בנפיחה בפושרין ואם שלימה היא כשרה ואם לא בדקה כן טרפה ואם אינה סרוכה לכיס ולא דבוקה רק שאינה יכולה לצאת מכיסה צ"ע (תב"ש בשם דקשק"א (דף ק' ע"ב) ואם יש ב' ורדות בשורש א' בעובי אצבע והם סרוכים זו ��זו טריפה אע"ג דרביתייהו הוא מ"מ כיון שהלב דוחקן יותר מדאי זה על זה עשויות להפרד ולא מהני מיעוך ומשמוש (תב"ש): +אם הורדא נדבקה למטה השורש שלה עם הכיס שלה כשרה דהיינו רביתייהו (סעיף ו') ולפעמים נמצא בגדיים וטלאים הורדא ע"ג גידים ויש בה קרום למטה כלפי האומא אין לאוחו קרום דין סרכא דהכי אית להו אבל אם יהיה אותו הקרום לצד הראש יש לו דין סירכא ולפעמים היא מחוברת באותן גידים ואינה בכיס ונראה שצריך שיהא מקום חיבורה שהיא אצל האונא שתהא מחוברת באותן גידים ושיהא אותו חיבור מקום גידולה ואינה דבוקה שאם היתה דבוקה טריפה וזה תלוי במראית העין אם היא דבוקה או מקום גידולה (פ"ח ס"ק ז') ואין לנהוג כן כי אם במקומו' דיודעים דרגילים גדיים וטלאים בהכי ומכירי' בו בט"ע יפה (תב"ש): +יתרת מקמא אם נסרכה לשום מקום טרפה דג"כ כולהו לגבי דידה שלא כסדרן ואפילו עומדת בצד הורדא ונסרכה בכסדרן להורדא לאו רביתא היא אבל יתרת בדרי דאונא ונסרכה לחברתה בכסדרן כשרה (ש"ך ס"ק י"ט): +אם נסרכה האונא או האומא לגרגרת טרפה דקשה הוא ואינו מגין וכן לחזה או לשמנונית הלב או לכיסו או לטרפש הלב או לטרפש הכבד או לטרפש העינוניתא שהיא סוף טרפש הלב או לרחם או לסמפון היורד בין ב' ערוגות או לקנה הלב או לשמנונית הסמפונות או לכבד טרפה ואפילו סרוכה לאחד ממקומות הללו בלי פילוש. ושמנונית הלב אע"ג דקי"ל חלב טהור סותם היינו כשהחלב דבוק בו מתולדתו אבל האי חלב מאבר אחר הוא דאין לריאה שום חלב (ש"ע סעיף ז'): +אונות העליונות הסמוכות לגרגרת אם א' מהן או שתיהן דבוקות לגרגרת במקום סמיכתן דיבוק גמור אמרינן דכך נבראו וכשר. ודוקא שדבקו מעיקר עד סופו ואין ביניהם חלון גדול כ"כ שיכול להכניס את האצבע קטנה לתוך החלון אבל בדאיכא חלון גדול כ"כ אמרינן דאין זה דרך ברייתה רק סירכא (סעיף ז') ובדאיכא ב' חלונות אפילו אינ' מכניס לכ"א כ"א מחט משה טרפה דאין לנו כי אם מה שהעידו חז"ל (תב"ש) והא דבעינן עד סופו ל"ד דאפילו פרודה קצת בסוף בדרך חיתוך כשר ובלבד שלא יהיה חלון והאי מקצת ג"כ שיעור בפחות מרוחב אצבע קטנה דכל שהוא פרוד כרוחב אצבע קטנה אין זה ברייתה ויש מקומות נוהגין להכשיר אפילו בפרוד סופו הרבה רק שאין חלון והיכא דנהוג נהוג (תב"ש) ולענין רחב הדיבוק מסופק בתב"ש אי בעינן שיהא כל רוחב האונא הסמוך לגרגרת דבוק בגרגרת או אפילו קצת הרוחב דבוק וקצתה פרוד כיון שכל ארכה דבוק היינו ברייתה ואין להקל כי אם כשהפירוד בצדדים פחות מרוחב אצבע קטנה שאז הוי רק היכר חיתוך אבל כשיש בצד אחד כאצבע קטנה אין זה דבק טוב וכ"ש כשמהודק בצדדי הרוחב ובאמצע פרוד אפי' כ"ש טרפה. ואם אינם דבוקים ממש כ"א כעין סרכא או עור ביניהם המדביקם אע"ג דליכא חלון ואדוקה בחוזק מעיקרה לסופה והסירכא קצרה עד שאין הפרש בין האונא לגרגרת כ"א מעט מזעיר משהו בעלמא אפ"ה טרפה דדבוקים ממש בעינן בתולדותם ולא על ידי דבר אחר המדביקם דודאי סירכא היא (תב"ש): +דופני הריאה מבחוץ מקום שהם סמיכים לשומן הדבוק בשדרה ויורד בין שתי הערוגות אם אותו מקום בריאה דבוק לאותו שומן אמרינן דכך נבראת וכשרה (ש"ע סעיף ז') ודוקא שדבוק כל אורך מתחלת הריאה עד הפירוד שבין האונות והאימות או כל אורך מהתחלת הפירוד שבין האונות והאומות עד סוף האונות וליכא חלון בדבוק שיכול להכניס אפילו מחט ואי לאו הכי סירכא היא ויש מקומות שמכשירים אע"ג דאין הדיבוק ארוך כ"כ רק שלא יהיה שום חלון והיכא דנהוג נהוג (עיין ש"ך ס"ק כ"��) ולענין רוחב הדיבוק יש להכשיר אע"פ שאין כל מה שכנגד השומן דבוק אפי' פרוד רוחב של צד חוץ אבל אם צד החוץ דבוק ובפנים פרוד אפילו משהו טרפה ואם אומה א' דבוקה כדינה ואומה שבצד הב' פרודה לגמרי כשרה וכן נגד האונות שצד אחד דבוק והב' פרוד (תב"ש): +אם כל גגות האונות והאומות דבוקים ממש בשדרה ונקרא גג אחורי הערוגות מקום שרובצת על השדרה ואין שום חלון משהו יש להכשיר שכן גידולו ובמקומות שנהגו להכשיר אפילו רק גג האומות דהיינו מהשלמת האונות עד סוף האומה דבוק בלא חלון אין לסתור מנהגם ודוקא גגות של ב' האומות אבל גג יחידי לא דאין זה דבק טוב ודוקא בדיבוק ולא בסרכא המחברם: +כל אלו הדבוקים שמסימן כ"ב עד כאן אין להכשירם כי אם על ידי שאלת חכם ומומחה ומורה הוראות ואין ללמוד ממקומות אלו לשארי מקומות שנסרכה שם הריאה שבשאר מקומות אין חילוק בין דבוק כולו או לאו: +ריאה שאין לה חיתוכי דאונא רק כטרפא דאסא או על ידי סדק ונסרכה במקום השלם הוי כמגב לגב וטרפה דכיון דחשבינן לאונא בפ"ע (פ"ח ס"ק ד'): +אף על גב דמדינא דגמרא וכ"פ הב"י בש"ע ריאה שניקבה בגב האונא וכשר שבין הצלעות סותמת כשר אבל המנהג במדינות אלו להטריף כל סרכא שמריאה לדופן באיזה מקום שהיא כל שהיא סרכה גמורה שאינה ניתקת על ידי מיעוך ומשמוש וכן אם דבוקה לדופן ואינה מתפרדת ע"י הולכת היד בנחת וכ"ש כשידעינן שניקבה האונא אע"פ שהדופן סותמה היטיב ואין לשנות כי מנהג קדמונים הוא באשכנז וצרפת שאנו מבני בניהם והטע' דמדינא אין להכשיר במגב אונא לדופן כי אם היכא דסביך היטיב בבשר הדופן ואנן לא בקיאין היאך מקרי סביך. ועוד דיש פוסקים דמ"מ בעי בדיקת ריאה בפושרין ואנן לא סמכינן אבדיקתינו להקל ומ"מ בזה מהני מיעוך ומישמוש אבל אם נסרכה גב אונא לדופן ויש מכה בדופן אע"ג דמדינא דש"ס כשיש מכה בדופן עדיף טפי משאין מכה בדופן. דאז תלינן שהסרכא היא באה ממכה שבדופן מ"מ כיון דצריכה בדיקה בפושרין ואנן לא בקיאין לא סמכינן בזה. ואפי' מיעוך ומישמוש לא מהני דכיון שיש מכה בדופן מחלחלת את הסרכא וניתקת בקל ומ"מ במקום שנוהגין עפ"י פסקו הש"ע אין למחות בידם (תב"ש) ונ"ל דזה דוקא במקום שלא קבלו עליהם חומרת רמ"א אבל במדינות אלו שכבר קבלו עליהם כולם חומרת רמ"א אלא שבא גדול אחד הראוי לסמוך על דעתו ולהכריע כפסקי הש"ע מ"מ לאחר מותו דוקא מי ששמע מפיו הן יכולין לעשות כמותו אבל מי שלא שמע מפיו אינו יכול לסמוך ולהתיר מפני ששמע ממי ששמע מפיו : +כבר כתבנו דבכ"מ שיש ב' לריעותא אע"ג שכ"א בפ"ע כשר. כשיצטרפו שניהם טריפה ולא מהני מיעוך ומישמוש וכל ריעותא שאחד מן הפוסקים מטריף אע"ג דאנן קיי"ל להכשיר מ"מ מקרי ריעיתא ולכן סרכא היוצא מן הבועא מ"מ מקרי ריעותא והוי ב' לריעותא ואפי' סרכא תלוי' דקיי"ל לעיל סעי' ו' דאינו ריעותא כלל מ"מ כיון שיוצאה מן הבועא יותר מסתבר לומר שבא מחמת נקב מלומר שהיא הפשטת לחות אם לא במקום שנהגו להכשיר תלוי' מהבועא אין לסתור מנהגם (פ"ח סי' ל"ז ס"ק כ"א) אבל במדינתינו נוהגין להחמיר ומשמע כיון דחשבינן לה לב' לריעותא א"כ לא מהני מיעוך ומשמוש וכן יש לנהוג ואפי' בהפ"מ אין להקל ומ"מ המיקל בהפ"מ ע"י מיעוך יש לו קצת סמך (עיין ט"ז סי' ל"ז סק"ב הגם דאינו מוכרח מדבריו אמנם התב"ש ואמ"ו בנ"ב כ' דמשמע דעת הט"ז להתיר בתלוי' ע"י מיעוך) ואפי' מבועא של מים זכים ויש מכשירין בתלוי' במים זכים (ש"ך סי' ל"ז ס"ק ג' ובס"ק ט"ז כ' דמים זכים מקרי ריעותא) ובמ��ום שנהגו להתיר אין למחות בידם ומליאים רוח דינם כמים זכים: +סרכא מתוך הבועא בחיתוך שבין אונא לאונא למטה מחצין אם יש לה חלון כיון שיש פוסקים דס"ל דאפי' בכסדרן דאמרינן היינו רביתייהו זה דוקא כשדבוק בלא חלון אבל אם יש חלון טרפה ולכן אע"ג דאנן לא קיי"ל כוותייהו כדלעיל סי' י"ב וכן סירכא מתוך הבועא שבין חתוך אונא לאומה למטה מחצין אפי' בלא חלון כיון די"א דכסדרן דכשר דוקא בין אונא לאונא אבל אונא ואומא סופן להתפרק (עיין ט"ז ס"ק ח') כדלעיל שם ולכן חשבינן להו לב' לריעותא ולא מהני מיעוך ומשמוש (סי' ל"ז ט"ז ס"ק ג'). (נ"ל דאפי' מים זכים וכן בכ"מ עכ"פ נקרא ריעותא כמ"שכ הט"ז בסי' ל"ז ס"ק ג' ואפי' להש"ך דכ' שם ס"ק ג' בסרכא תלויה מתוך הביעא דתליא במנהג הרי הוא כ' בסי' ל"ו ס"ק ג' דבועא על נגלד אפי' מים זכים טרפ' וכן כ' בסי' ל"ז ס"ק ג' דלא נקרא ריעותא לא לענין סמיכי ולא לענין תלויה ולא כתב סתם דלא נקרא ריעותא אע"כ דתלוי' שאני די"ל דאינו ריעותא כלל כמ"שכ הרשב"א הבאתי דבריו בשער רו"ח סי' י"ג). אבל בין אונא לאונא למטה מחצין ודבוקה בלא חלון אע"ג דאינו הולכת ע"י מיעוך ומשמוש בהפ"מ יש להכשיר דכיון דנסרכה בכסדרן בלא חלון לא מקרי ריעותא כלל ואין כאן אלא ריעותא דבועא ומ"מ בלא הפ"מ אין להכשיר די"א כיון דאיכא בועא המפסקת בין החיתוכים אינה מנחת להדבק דבק טוב (מה שכ' הט"ז בסי' ל"ט ס"ק י"ג בסופו ונראה דבזה צריך משמוש זה קאי על טנרא ויש חלון עיין תב"ש) וכ"ז כשהסרכ' דבוקה אבל אם יש סרכ' תלויה יוצא מבועא במקומות הללו דינו כתלויה היוצא מהבועא בשאר מקומות הריאה ודינה כדלעיל סי' כ"ח דדוקא כשהיא דבוקה יש לה מעלה מה שהיא במקום חיתוכי שמתחזקת שם אבל בתלוי' אינה מתחזקת בחיתוך שכנגדה (עיין נק"הכ סי' ל"ז ס"ק ג'). ואם למטה מחציה בין אונא לאונא יש ב' בועות ואינם סמיכי אלא שיש הפרש קש ביניהם וסרכא יוצא מא' לשני אפי' בלא פילוש א"נ בועא גדולה וסרכא אצלה ולא על הבועא והבועה אינה מונחת להגיע הצדדים להדדי במקום הסרכא אע"ג דליכא חלון טרפה ואם הסרכא אזלא ע"י מיעוך ומשמוש כשר (תב"ש סימן ל"ט): +הטנרא אינה ריעותא כ"כ כמו הבועא. ומ"מ הוי ריעותא קצת ולכן סרכא תלויה היוצאת מן הטנרא כשר לכ"ע (סי' ך' בש"ע) וסרכא היוצא מן הטנרא ונדבקת למקום אחר שלא כסדרן הוי ב' לריעותא ולא מהני מיעוך ומשמוש (ט"ז סי' ל"ז סק"ב וסי' ל"ט ס"ק י"ג) כיון דהמיעוך היא ג"כ קולא גדולה ולכן במקום שיש ריעותא קצת לא סמכינן ע"ז וסרכא היוצא מטנרא בין אונא לאונא מחציה ולמטה ודבוקה לחיתוך שאצל' בכסדרן אף על גב דלגבי בועא אם יש חלון חשבינן לב' לריעותא כדלעיל סי' כ"ט אבל לגבי טנרא אע"ג דיש לה חלון כשר ע"י מיעוך ומשמוש. ואם אין לה חלון אע"ג דלא אזלא על ידי מיעוך כשר. ויוצא מטנרא בין אונא לאומה ודבוקה לשכנגדה דלגבי בועא הוי ב' לריעותא כדלעיל סי' כ"ט אפילו בלא חלון אבל גבי טנרא בלא חלון מהני מיעוך ומשמוש בהפ"מ ומ"מ אי לא אזלא ע"י מיעוך טרפה ואם יש חלון לא מהני מיעוך ומשמוש (כ"ז יש ללמוד מדברי הט"ז ס"ק י"ג ועיין תב"ש): +סרכא מתוך הגומא או קמט אפילו תלוי' טרפה ולא מהני מיעוך ומשמוש (נלמוד מדין בועא על קמט לעיל כלל י"א סימן ח' וכ"כ תב"ש בהדי' בסי' ל"ט וצ"ע אם יש להקל בזה במקום הפ"מ כמו בתלוי' מן הבועא) ותלוי' היוצא מן האטום הוי נמי ב' לריעותא (פ"ח סי' נ"ט סס"ק כ' וגם בזה צ"ע במקום הפ"מ): +סרכא על מראה כשרה דינו כמו שכתבתי כלל י"ב סי' ז' דאמ"ו בנ"ב ס"ל דכולם לא מקרי ריעות' במקום הפ"מ חוץ מן אדום ונ"ל דה"ה ירוק ולתב"ש כולם הוי ריעות' לענין ב' לריעותא: +סרכא תלוי' או דביקה מהביעא יש לנפוח ולמשמש אם עי"ז עולה בשר הריאה ומכסה הבועא שאינה ניכרת כשרה. דה"ל יוצא מבשר ולא מבועא ובתלוי' ואע"פי שעדיין המקום גבוה לא חשבינן לב' לריעותא וכן תלוי' מן המורסא אע"ג דאין לה מראה ריאה יש להכשיר אבל דבוקה מבועא שנכסה ע"י נפיחה צריך שלאחר שמיעך יהיה שוה לבשר ריאה אבל אם עדיין גבוה ה"ל סרכא מתוך גבשושית וב' לריעותא הוי (תב"ש): +סירכ' שמיעך ויצא דם טריפה. שהרי אנו רואין שאין זה הפשטת ליחה אלא שנקבה ריאה ויצא דם מהסמפונות (ט"ז סי' ל"ז ס"ק ג') ופשוט דאין חילוק בין דבוקה או תלוי' דטרפה: +כל סירכות גדיים וטלאים לא מהני מיעוך כל זמן שנקראים בלשון ב"א גדי וטלה דהיינו עד ר"ה אף על פי שאינם יונקים ועגלים רכים דהיינו תוך שנתו אעפ"י שאינו יונק או לאחר שנתו ויונק (פ"ח). ודעת התב"ש דגם בעגלים כל זמן שנקרא בלשון ב"א עגל. כי יש קבלה בידם להטריף כי הסירכא עדיין רכה ומנתקת על ידי מיעוך (רמ"א סעי' י"ג) ומ"מ יש מקומות נוהגין שכשאין להם חיתוך אונות כלל ולא שום היכר אפי' ביות' מחצין שדבוקין זה בזה ואפי' גם השפולים נדבקו יש להקל כשנפרדו ע"י הולכת אצבע בנחת ביניהם ומ"מ אין להקל יותר רק בדבוקים ודוקא במקום הזה אבל לא בנדבק במקו' אחר (תב"ש): +עצה טובה להשקות הבהמה סמוך לשחיטתה דכל שלא הושקתה היא מלאה סירכות ויש להשקותה צוננים שהסירכה מחמת חמימות באה (סעי' י"ב): +ריאה שנמצא עליה כמו חלב כיסוי והוא בשר בלוי קולפין אותו מעליה ואם הריאה שתחתיו שלם ויפה אע"פ שיש שם קמטים כיון שאין בו טרפות לא אמרינן דהבשר הבלוי הוא ריעותא אלא מכשרינן בכל ענין ואע"ג דמתוך הקמטים מוכח שהיה בו מכה כיון שנתרפא הרי חזינן דמכה זו היתה ראויה להתרפאות (ט"ז ס"סי ל"ט ועיין בב"א סי' ט') ואם יש על הריאה שומא שקורין ווארצלן ה"ז כשירה (תב"ש ס"סי ל"ח): +ריאה שהיה מונח בה מבחוץ עצם דק ארוך קצת ודבק בעורה לרחבה יש מתירין שודאי מצלעות הבהמה נקלף ונדבק בריאה (ט"ז ס"סי ל"ט וכ"כ פר"ח ויש אוסרין ט"ז שם) ונ"ל דהכל לפי עיני המורה כדלקמן (כלל כ"ג סי' י'): +בודק שהוציא ידו ואמר טרפה ואח"כ הכניס אחר ידו ולא מצא טריפות ל"א דהוו חד לגבי חד ונוקמי בחזקת היתר אלא אמרינן שמא היה בו סרכא וע"י שהכניס השני ידו בחזקה העביר הסרכא או הראשון העבירה בהוצאת ידו ואע"פ שכל סרכא הניתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק אמרינן דלאו סרכא היא מ"מ הכא חיישינן שמא העביר בכח ועד אחד נאמן אפי' לאסור כשהוא בידו אבל אם נודע שלא פתח הטרפש כלל ואמר שהיא טרפה מחמת הריא' הרי ראינו שהוא משקר אבל אם אמר סתם טריפה אע"פ שלא נפתח הטרפש נאמן דיכול לומר מחמת שמצא נקב בחצר הכבד ואפי' אם יאמר השני חפשתי בחצר הכבד ולא ראיתי בו נקב לא מהני דלא ראינו אינו ראיה (ט"ז ס"ק כ'): +אמר הבודק סרכא היה בו שלא כסדרן ואחד מכחישו ואומר כסדרן היה וכן הקונה ריאה ואמר שמצא בה סרכא במקום שהיא טריפה והמוכר אמר במקום שהיתה כשרה אם באו שניהם כאחד לב"ד ה"ל חד לגבי חד ואין כאן עדות והרי זה כבהמה שנאבדה הריאה ומוקמינן בחזקת היתר אבל אם בא זה אחר זה ובא זה שמעיד לאסור תחלה תלוי בפלוגתא שבין הריטב"א למהרי"ק (עיין בש"ך ססי' א' ובסי' קכ"ז ס"ק י"ג) (ולקמן כלל ע"ב סימן י"ב): +במקומות ששוחטין אצל נכרי והניחו הבהמות אצלי בין שחיטה לבדיקה. אין חוששין שמא הכני' ידו וניתק סרכות דבדיקות הריאה מדרבנן וספיקו להקל. ואם רגיל לעש��ת כן יש לחוש אפילו דיעבד ולכתחלה יזהר בכל ענין: + +Klal 14 + +דין כללים בטרפות הל' טרפות (סי' כ"ט):
כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ופירושו טרפה שטרפו חיה או עוף הדורס. וקבלו חז"ל דלאו דוקא דרוסה אלא כל חולי ומכאוב הגורמים חולשה ומיתה לבעלי חי. ושמונה מיני טרפות נאמרו למשה מסיני בכללן וחז"ל כפי רוב חכמתם ועוצם בינתם הכריעו איזה חולי מטריף ואיזה לאו. והיינו כל חולי שאי אפשר לבהמה שתחיה י"ב חודש היא טרפה. וכל חולי שתוכל לחיות י"ב חודש כשר וקבלו כך מן הפסוק שנאמר זאת החיה אשר תאכלו והל"ל זאת אשר תאכלו לכלול בהמה חיה ועוף אלא ללמד זאת החיה ר"ל שהיא יכולה לחיות תאכל ושאינה יכולה לחיות לא תאכל: +ח' מיני טרפות שנאמרו הל"מ בכללן הם סימן ד"ן חנ"ק נפ"ש היינו דרוסה. נקובה. חסרה. נטולה. קרועה. נפולה. פסוקה. שבורה: +הדרוסה הוא שדרסה חיה או עוף הדורס ויתבאר בדין דרוסה: +נקובה הוא בי"א אברים שאם ניקב אחד מהן לחללו במשהו טרפה. ואלו הן הוושט עם תורבץ הוושט. קרום של מוח הראש. הלב עם הקנה שלו. המרה. קנה הכבד. הקיבה ובעוף הקורקבן. הכרס. המסס. בית הכוסות. הדקין. הריאה והקנה שלה. וי"א גם האם של בהמה ועוף וי"א גם השלפוחית שמי רגלים נקוים לתוכה וכל אלו יתפרשו אי"ה כל אחד ואחד במקומו וכל אלו הנקבים אינן פוסלין אא"כ נקבו נקב מפולש לתוך החלל שלהן שיהי' הנקב מעבר לעבר: +חסרה הוא ב' איברים שאם חסר ממנינם טרפה והם הריאה והרגלים ובכלל הריאה הוא חילוף האונות או שנמצאת בלא חיתוך אונות או יבשה מקצתה וצמקה וסרכות (כ"כ רמב"ם בפר' ח') אבל אנו קיי"ל שכולם בכלל נקובה חוץ מחסרון אונות. וחסרות רגל. וחסרה ר"ל מתחלת ברייתא וכ"ש אם ניטל אח"כ על ידי חולי או ביד: +נטולה כגון ניטל לחי התחתון ניטל הכבד ולא נשתייר ממנו כלום וניטל צומת הגידין ובוקא דאטמא דשף מדוכתא וגלודה ולקותה בכוליא. ובנטולה מחלוק' רמב"ם ורשב"א דלרמב"ם נטולה דוקא שנבראת בזה האבר אלא שאח"כ ניטלה ביד או על ידי חולי אבל נברא כך כשר דאל"כ למה נמסר הל"מ בשתים חסרה ונטולה אם הכל אחד אע"כ חסרה ר"ל מתחלת ברייתו ונטולה לאחר זמן אבל לרשב"א הכל אחד ובין חסרה ובין נטולה בין שנברא כך ובין שניטל לאח"ז טרפה אלא שנמסר בשתים בכדי שלא נטעה לומר דדוקא ניטל טרפה אבל נברא כשר או להיפך (עיין בב"י סי' מ"א ובפ"ח סימן כ"ט ובט"ז סי' נ'): +קרועה ופסוקה אע"פ שהכל אחד אלא דפסוקה משמע כולה או רובה והיינו נפסק גרגרת ופסיקת חוט השדרה. אבל קרועה שייך במקצת כגון כרס החיצונה שנקרע דאפילו לא נקרע אלא טפח סגי ומ"מ דוקא שנקרע מעבר לעבר (רשב"א) ולרמב"ם פסוקה היא לגמרי מעבר אל עבר כל עובי העור וקרועה אפי' לא נקרע מעבר אל עבר כל שנקרע רוב עובי הבשר (עיין ברמב"ם פ"ט הל' ה' בכ"מ שם): +נפולה שנפלה ממש לקמן בדין נפילה: +שבורה היינו נשברה רוב צלעותיה ונדלדלו סימנין ברובן וגולגולת שנחבסה ועקירת צלע: +אלו הן הטרפות בפרטן בכל אבר ואבר. נתרוצץ עצם הגולגולת ברובו או שנפחת ממנה כסלע או שניקב אפילו בכל שהוא בעוף של מים ונתבאר דינו בכלל ט"ז. ניקב קרום של מוח או שנתמסמס ונתבאר שם. נפסק חוט השדרה נתבאר שם. ניקב הוושט או שניטל או שנשתנו מראות הקרומים דהיינו שנהפך עור הפנימי שמראהו לבן נהפך לאדום והחיצון שמראהו אדום נהפך ללבן. ותורבץ הוושט שניקב וכן אם יש ב' וושטין נתבאר בכלל ט"ז. ניקב הגרגרת או נסדק או ניטל או שנמצאו ב' גרגרת נתבאר שם. ניטל לחי התחתון או העליון נתבאר שם. ניק�� הלב או ניטל או יש לו ב' או שניקב קנה הלב נתבאר בכלל י"ז. ניטל הכבד או יש ב' כבדין או שניקב קנה הכבד והוא המזרק הגדול שמתפצל מן הקנה ונכנס לכבד ונתבאר שם. ניטל המרה או שניקבה או שנתרוקנה או שנמצאו ב' מרות נתבאר שם. ניטל הטחול או ניקב או נמצאו ב' נתבאר כלל י"ח. ניטלו הכליות או ניקבו או שנמצאו ג' נתבאר שם. נקבו הבני מעים או שיצאו או שנמצא מעי יתר נתבאר בכלל י"ט. ניקב השליא והשלפוחית ושלל של ביצים נתבאר שם: ניקב הזפק או ניטל או נמצאו ב' נתבאר כלל ט"ז. ניקב הקיבה וכרס והמסס ובית הכוסות או שניטל אחד מהם או שנמצא ב' נתבאר בכלל כ'. דין טריפות הריאה והאונות נתבאר בכלל ט' י' י"א י"ב י"ג: עוף ובהמה שנפל לאור נתבאר כלל כ"א שבר בבהמה ועוף נתבאר כלל כ"ב. נשבר הרגל או גף העוף נתבאר שם ובכלל כ"ג. בהמה או עוף שנדרסו מחיה או עוף כלל כ"ד. בהמה או עוף שנפלו ממקום גבוה או נפשטו עורם או אכלו סם המות נתבאר בכלל כ"ה קוץ או מחט או שאר דבר נמצא בחלל הגוף נתבאר כלל כ"א: +כל אבר שאמרנו שאם ניקב במשהו טרפה. כך אם ניטל כולו טרפה בין שניטל בחולי או ביד ובין שנברא כך חסר אותו האבר חוץ מן הטחול דניטל כשר וניקב טרפה כמבואר כלל י"ח (סי' נ') וחוץ מן האם דניטל כשר וניקב טרפה כדלקמן כלל י"ט: +כל שאמרנו בו אם נברא חסר טרפה כ"ש אם ניטל ביד שע"י המכה הבהמה חולה יותר אבל כל שאמרנו בו אם ניטל טרפה אם נברא כך כשרה (רמב"ם) וי"א דגם אם נברא כך טרפה (רשב"א כדלעיל סי' ו') וכיון שאין הכרע קיי"ל דבמקום הפ"מ יש לסמוך אמכשירין (סי' נ'): +אם נברא בנקב מפולש כגון טחול שיש בו נקב במקום המטריף כדלקמן כלל י"ח דעת הט"ז בסי' מ"ג דאם נברא כך אין שם נקב עליו אלא שם חסרון ולכן בטחול שאין החסרון פוסל בו כדלקמן ה"ה שאין הנקב הזה פוסל בו דדוקא אם ניקב ע"י חולי טרפה דאז החולי מקלקל שאר הגוף משא"כ כשנברא בנקב אין כאן חולי וזה לא נקרא נקב אלא חסרון ודוקא בדבר שטחי שאין לו חלל כטחול וריאה דמה לי אם נברא חסר בקצה הטחול או באמצע דכל זה נקרא חסרון אבל בדבר שיש לו חלל כגון הדקין ולב וקורקבן וכל האברים שיש להם חלל לכ"ע אם נבראו בנקב טרפה דודאי בזה נקרא נקב ולא חסרון (כן כתב הצ"צ בביאור דברי הט"ז והסכים לדבריו הביאו הפ"ח בסי' מ"ג) והש"ך בנק"הכ ופ"ח סימן מ"ג דעתם דאם אפשר להיות שנקב זה אינו מתחלת ברייתו ודאי טרפה אלא אפי' אם יהיה מופת חותך שהיה כן מתחלת ברייתו דעתם דגם זה אינו בכלל חסר אלא בכלל נקב וטרפה (וראיות הט"ז מריאה אינו ראיה. דהתם מיירי דאינו מפולש מעבר לעבר וזה לא נקרא אלא חסרון אבל אם היה מפולש מעבר לעבר אעפ"י שהיתה מתחילת ברייתה היתה טרפה וכן כתב הפ"ח) והכו"פ כתב כיון שלעולם הנקב במקום אחד מוכח שהוא מתחלת ברייתו וכן דעת אמ"ו בתשובת נ"ב להקל במקום דשכיח: +כל אבר שאמרנו בו אם ניטל טרפה אם נברא בשני איברים כגון שנברא בשני כבדים וכיוצא בו קיי"ל כל יתר כנטול דמי אך בזה יש ג' פרושים י"א דר"ל כאלו נטלו שניהם וא"כ בכבד דניטל הכבד טרפה אם יש ב' טרפה ובשני טחולין דקיי"ל ניטל הטחול כשר הוא כשר ואפילו היו הטחולין דבוקים זה בזה בסומכי (ר"ל במקום העב) דקיי"ל דאם לא נשתייר כעובי דינר זהב טרפה כמבואר כלל י"ח אפ"ה כשר וכן אפי' לא היו השני כבדים דבוקים זה לזה כלל אפ"ה טרפה דכיון דיש ב' טחולין או ב' כבדים חשבינן לגמרי כאלו נטולים שניהם וכאלו נברא בלא טחול או בלא כבד ולדעת רמב"ם שהבאתי לעיל סי' ה' לפי פירוש זה דאם נברא כך כשר וא"כ בב' כבדים היה כשר (כך פירש רש"י ורמב"ם ורא"ש ועיין בט"ז סי' ל"ה ס"ק ד' ובש"ך שם סי' ט"ו דדוקא אם עומדת במקום הראוי וכ"כ רמ"א בסי' נ"ה סעיף ד'): +ודעת רמב"ן הא דאמרינן כל יתר כנטול ר"ל כאלו ניטל ממקומו המחובר לו וכל מקומו עמו ולפ"ז אם יש ב' טחולין דבוקים זה בזה במקום העב טרפה שהרי אנו רואין כאלו ניטל גם המקום המחובר לו ואם כן חסר מן הטחול במקום העב ולא נשתייר כשיעור וטרפה אבל כשאינם דבוקים יחד כשר וכן בב' כבדים אם דבוקים במקום מרה ובמקום חיותה טרפה ואם אינם דבוקים באותן מקומות כשר ודעת רשב"א דר"ל כנטול אותו היתרת לבד ולכן בין בטחול ובין בכבד בכל מקום שמחובר כשר אבל ב' מרות טרפה שכיון שאם יפרדו זה מזה יהי' נקב בעור המרה אך שהוא בעצמו כתב שאין לסמוך על פי' זה אלא כדעת רמב"ן (ועיין בש"ך סי' מ"א ס"ק ט"ז ובסי' מ"ג ס"ק ח' ובסי' נ"ד ובט"ז סימן נ"ה ס"ק ד') וקיי"ל חומרת רש"י ורמב"ן ומ"מ לענין תערובת הוי ספיקא דדינא אם כרש"י או כרמב"ן ואם הכבדים דבוקים יחד למטה ממקום מרה וחיותה וכן ביתר רגל מצומת הגידין ולמטה לכ"ע כשר דדוקא אם אינם דבוקים כלל נחשב לשנים משא"כ כשמדובק למטה אינה אלא תלתול כבד ותלתול רגל ולא נחשב ליתר כלל (ש"ך בסי' מ"א ס"ק ט"ז ובזה מתורץ קו' הט"ז בסי' נ"ה סק"ד): +כל אבר שהנקב פוסל בו אם יש לו חלל כלב וקורקבן צריך שיהיה הנקב עד חללו ואם לא הגיע לחלל אעפ"י שניקב מעבר לעבר ע"י חולי שלא במקום החלל כשר (סי' מ' בש"ך בשם ב"ח וכ"כ ר"ן ונ"ל דה"ה בקורקבן שהרי בגמ' אר"י קורקבן שניקב וכיס שלו קיים כשר) ודקין וקיבה וכרס וכיוצא בהן צריך שתעבור הנקב בכל עובי העור מעבר לעבר ואם לא עבר כולו כשר אם הוא ע"י חולי ואפי' לא נשאר בו רק מעט בתכלית הדק (לא מבעי' לדעת הסוברים דלרש"י דמחמיר בהמסס בצד אחד (בסי' מ"ח סעיף ח') דוקא ע"י מחט אבל על ידי חולי מודה דכשר דפשיטא דה"ה בדקין ואפי' לדעת הב"ח שם דס"ל דלרש"י אפי' ע"י חולי אוסר הלא הוא בעצמו כ' דלא נהיגין בזה כרש"י ומכשיר בהפ"מ) ואם הוא ע"י מחט יתבאר דינם כלל כ"א ובכל האיברים אם נקבו ב' העורות אלא שהנקבי' הם זה שלא כנגד זה כשרים חוץ מן הוושט דאפילו זה שלא כנגד זה טרפה כיון דפעיא בו מתרמין להדדי ואם הם מנוקבים בשיפוע נ"ל דטרפה (וראיה בב"י בסימן מ"ו מתשוב' רשב"א הי' שפ"ו): +כל אבר שנקובתו או חסרונו או נטילתו פוסל ה"ה אם היה שם שינוי בבשר שנרקב במקצת או הבשר רע (סימן נ') ובלבד שיהיה השינוי מעבר לעבר דאל"כ אינו מטריף וח"ו להטריף במקום שאין פיקפוק (כו"פ שם) וכל שהיה בו נקב אעפ"י שעלה בו קרום לא חשוב סתימה כלל אפי' הקרום הוא במראה טוב ועב. דקיי"ל קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום (סי' ל"ו ש"ך ס"ק ו') ולכן אם נמצא בו מחט או קוץ ואינו הולך מעבר לעבר וניכר הדבר שיש בו שביל לבן אעפ"י שאינו נרקב מ"מ ניכר הדבר שחזרה המחט לאחוריו וזו קרום שעלה מחמת מכה ואינו כלום אבל אם אין רואין שינוי בבשר אלא במראה שנשתנה מראיתו כשר ומ"מ אם יש שם סירכא או בועה והמראה עוברת מעבר לעבר א"כ הסירכא או בועה מראים על המראה שזה היא לקותא וכן מצאתי בפמ"ג שהיה על הדקין בועה ותחתי' שחור מעבר לעבר והטריף ע"ש ססי' מ"ו בט"ז (חוץ מריאה וכליות שפוסל במראה) או אפילו נקרע הבשר לא חיישינן שמא נתמסמס הבשר עד שהוא כמו בשר שהרופא גורדו ואין אנו בקיאין בזה לא חיישינן לזה ולא מחזקינן ריעותא (סימן מ"ג סעיף ב' וסי' נ' בסופו וע"ש בט"ז): +בד"א דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום ולא מקרי סתימה דוקא בדבר שהנקב פוסל בו מצד עצמו אבל בדבר שאינו פוסל מחמת עצמו כגון טרפש הכבד וכיוצא בו מהני סתימה (סי' מ"א סעיף ח' בט"ז וש"ך שם) ולענין נפחת הגולגולת נתבאר כלל ט"ו: +כל אבר שאמרנו שהנקב פוסל בו אם אין בו נקב אלא שיש בו סרכא ונסרך למקום אחר או בועא בש"ע סתם דכשרה וי"א דטרפה לא מיבעי' להסוברי' דבריאה אין סירכא בלא נקב ואפילו להסוברי' דיש סירכא בלא נקב היינו דוקא בריאה ששואבת כל משקין משא"כ בשאר אברים (ססי' מ"ו): והפ"ח (ססי' ל"ז) מחמיר אפילו בהפ"מ ועכ"פ אין ראוי להקל כ"כ אם לא בבהמת ישראל (וכ"כ כו"פ ססי' מ') ואמ"ו בנ"ב מ"ת סי' כ"ב כתב וז"ל נלע"ד בכל מקום שיש סירכא באיברים הפנימי' אף שמבואר בש"ע שאין סירכא אלא בריאה מ"מ בדיקה בעינן בחלל הפנימי באותו אבר אם אין קוץ או מחט תחוב נגד הסירכ' עכ"ל ונ"ל דאם לא בדק כשר אף לפ"ד אמ"ו שהרי בכלל י"ז סי' ט"ז כתבתי בשמו דמש"כ דמ"א בטרפש שנסרך לבה"כ דה"ל קרוב לודאי שיש שם מחט ולכן בא"א לבדוק טריפה ואם הדין כן בכל האיברים למה כתב רמ"א כן דוקא בנסרך לבה"כ אע"כ דדעת מורי דוקא לכתחילה ואם נמצא בועות אע"ג דבריאה קיי"ל דבועות כשרין מ"מ בשאר איברים שנקיבתו במשהו צריך לפתוח הבועה ואם נשאר העור שלם תחתיו ייפה כשר בין שהיא מלאה מים זכים או סרוחים אבל אם הבשר רע הוי כנתמסמס וה"ז כנקב (ש"ך ססי' מ"ו וע"ש בבאר הגולה בשם רש"ל) ודוקא בדקין וכיוצא בו שעורן דק אבל בלב וטחול וקורקבן וכיוצא בהן אין להחמיר כיון שצריך שתעבור הנקב עד חללו מאן לימא לן שהגיע הנקב עד שם (כ"כ מהרש"ל ופ"ת שם) ומ"מ במקום שיש מחט אפילו אינו תחוב כלל ונסרכה למקום אחר טרפה דמוכח הדברים שהסירכא מחמת נקב (ועיין לקמן כלל כ'): +כל אבר שהנקב פוסל בו במשהו אם יש עליו שומן או בשר בתולדתו והוא סותמו כשר ואפילו מחט תחוב בנקב ושימן או בשר סותמו כשר חוץ מחלב הלב והקרום שעל הלב וחצר הכבד ושומן הכרכשתא שאלו אינם סותמים אעפ"י שהוא חלב טהור לפי שדברים אלו אינם מהודקים שפיר ולכן חלב טמא לעולם אינו סותם לפי שאינו מהודק יפה והעוף כל שומן שלו סותם אבל חלב חיה אעפ"י שמותר באכילה כל מה שכנגדו אסור בבהמה אינו סותם כיון שאינו מהודק יפה (סי' מ"ו) ועיין לקמן כלל כ"ח סי' ח' לענין חלב שעל הדקין שבראש הקיבה ושעל הכרכשתא אם סותם: +ודוקא אם סותם באותו אבר שמדובק בו בתולדתו אבל אם סותם נקב של אבר אחר כגון שניקבו הדקין ושומן הקורקבן סיתמן לא מקרי סתימה וטריפה שגם זה אינו מהודק יפה וסופו להתפרק וה"ה בשר שסותם דינו בכל דבר כשומן (שם): +ודוקא דבר שנקיבתו במשהו אבל בדבר שצריך שיעור כגון טחול לא מהני סתימה כמבואר כלל י"ח: +כל הטרפות בין מחמת נקב או שבורה וכיוצא בו אם יש לפנינו דבר לתלות כגון שמצאו נקבים במקום שהטבח ממשמש שם וי"ל שע"י המישמוש נעשה הנקבים לאחר שחיטה או שבא כלב או זאב ונטלן והחזירן נקובים וכן נשבר הרגל או נשמט הגף ויודע שעיקם הרגל או הגף לאחר שחיטה עד שעי"ז ראוי להשתבר ולהשמט וכן כל כיוצא בזה אע"ג שהות ספק שמא קודם שחיטה מ"מ כיון שיש לפנינו דבר לתלות בו שנעשה לאחר שחיטה וקיי"ל נשחטה הותרה ר"ל שכל בהמה או עוף עומדין בחזקה זו שאין בהם דבר המטריף אותן דאזלינן בתר רוב ורוב בהמות ועופות כשירים אבל אם אין כאן דבר לתלות בו והספק שקול אם נעשה קודם שחיטה או לאחר שחיטה בהפסד מרובה כתב הש"ך דיש לסמוך על תוספות דמתירין בזה אבל בלא זה אין להקל כלל (סי' נ' ועיין בב"א בשער רוב וחזקה מסי' י"ג עד סי' כ"א): +וכל זה דוקא בדבר שנוכל לומר שנעשה לאחר שחיטה וא"כ עכ"פ חזק�� כשרות דבהמה עומדת במקומה מחמת רוב אבל אם היה בו ריעותא שבודאי היה מחיים אלא שספק אם נגמר הטריפות כגון שחתכו ראש בהמה לשנים ומצאו בו מים ולא נודע אם היה המוח מקיפו כדלקמן כלל ט"ו וא"כ כבר יצאת בהמה זו מחזקתה שהיא מחמת דרוב בהמות כשרות שהרי בבהמות אין להם מים במוח וא"כ אנו רואין שאין זו מן הרוב אע"ג שהש"ך כתב דגם בזו יש להכשיר בהפסד מרובה כבר נחלקו עליו הפ"ח והכו"פ וכתבו שאין לזוז מפסק של רמ"א וכן נ"ל דאפי' התוספות שהביא הש"ך מודים בנידון זה דלא מוקמינן אחזקה שם (ועיין בשער רוב וחזקה סי' כ"ה): +הא דאמרינן דאם יכול לתלות הנקב בטבח דתלינן. היינו דוקא אם הוא משוך אבל עגול אין דרכו בכך שתהיה כן ע"י טבח. וכן כל נקב שהוא פתוח או שהושחר או אדום סביב הנקב. ובריאה וכיוצא בו אפי' הוא רק אדום סביב הצלעות נגד הנקב וכ"ש אם סביב הנקב לבן וקשה כעין שומן דכל זה ודאי נקב ישן הוא וטרפה (סי' ל"ו סעיף ה'): +אפי' לדידן נ"מ בין נבלה לטרפה דבכ"מ שנכתוב טרפה ביצתה אסורה מה"ת כדלקמן בדין ביצים משא"כ ביצת נבלה וכן לענין אותו ואת בנו דאם היא טרפה הוי שחיטה ואסור לשחוט ביום אחד אבל נבלה אין כאן שחיטה ומותר לשחוט אחריה (פ"ח סי' ל"ג מ' סעיף קטן ה'): +כל מקום שנכתוב שצריך בדיקה. אנו בדורות האחרונים אין בקיאין בבדיקה ולכן כל דבר שיש לו ריעותא אין סומכין על בדיקתנו ואוסרין מספק והרי זו טרפה ר"ל שאנו צריכין להטריף מכח ספק (סי' ל"ז סעיף י"ח): +ודוקא בדיקה לא מהני אבל בעוף יכול להשהותה עד שתגמור מליטול ביצים ואז ישהה אותה כ"א יום שכן זמן עיבורה של עוף ואז אם תלד הרי זו הוכחה שאינה טרפה דקיי"ל טרפה אינה יולדת אבל הביצים שמטלת בתוך כ"א יום לא מהני שהרי נתעברה מהם קודם לזה וכל הביצים שנולדו קודם כ"א יום לאחר שפסקה מלהטיל דינם כביצת ספק טרפה ומבואר דינם בדין ביצה כלל ל"ז וה"ה אם לא הטילה מעולם אם שהתה אחר שנולד הספק כ"א יום והתחילה להטיל ביצים כשרה ודוקא בעוף דאין זמן עיבורה רק כ"א יום מהני שהיה ולא חיישינן בזמן קצר לתקלה דכיון דאם סופה לטעון ממהרת לטעון וזמן טעינתה רק כ"א יום. אבל בהמה אפי' דקה שזמן עיבורה ה' חדשים ומכ"ש גסה שזמן עיבורה ט' חדשים לא ישהנה עד שתלד דחיישינן בזמן ארוך כזה שמא יבא לידי תקלה אע"ג דמדינא מותר לשהות אפי' זכר עד י"ב חודש דקיי"ל טרפה אינה חי' יותר מי"ב חודש מ"מ חיישינן לתקלה בזמן מרובה כזה ונ"ל ה"ה בעוף במדינות אלו שאינה מטלת ביצים כל ימות החורף ואירע לה ספק לא ישהנה עד הקיץ ונ"ל דבבהמה אם יודע בידאי שבשעה שאירע לה הספק טריפות לא היתה מעוברת ואח"כ נתעברה אפי' בבהמה גסה אם יש עוד צדדים להקל מותר לשהותה עד שתלד די"א דהא דאין טרפה יולדת ר"ל אינה מתעברת וכיון שנתעברה הוי סימן שאינה טרפה (עיין פ"ח סי' נ"ז ס"ק מ"ז) וא"כ אף שיש להחמיר ככל האחרונים דצריך עיבור ולידה מ"מ לענין זה נסמוך עליו דמותר להשהותה ולא חיישינן לתקלה ועוד נ"ל דבזכר אם רואין שהוא מזדקק לנקבה ויש עוד צדדים להקל יכול להשהותה ג"כ י"ב חודש שהרי י"א דגם בזכר כשמזדקק לנקבה הוא בכלל טרפה אינה יולדת ור"ל גם אינו מוליד (עיין בת"ח כלל ע"ג ובמנ"י שם בשם או"ה ובכו"פ סימן נ"ז) ואף דלא קיי"ל הכי מ"מ לענין שהיה נ"ל דמותר אם יש עוד צדדים להקל אבל בלא"ה אע"ג דהוי ס"ס שמא כשרה כאותו דעה ואת"ל דעדיין ספק שמא לא יבא לידי תקלה לא מהני דהא בלא"ה נמי הוי ס"ס ולא מהני כמש"כ המנ"י שם דקרוב לודאי שיבא לידי תקלה: +הא דמהני שהיה י"ב חודש או לידה דוקא בספק טריפה אבל בודאי טריפה לא מהני אפי' אם חיה שנים הרבה אפ"ה היא בחזקת טריפה דאע"ג דקיי"ל טריפה אינה חיה היינו רובא דרובא אבל מיעוטא דמיעוטא חיה אע"ג שהוא טרפה ולפי זה במקום דאיכא פלוגתא בין הפוסקים אי חזינן דחיה י"ב חודש או שהולידה או הטילה בצים כשרה וכן אפי' לודאי דרוסה מהני שהי' ולידה דאפי' ודאי דרוסה ספק טרפה היא (שם בש"ע) ובש"ך שם ס"ק מ"ב וס"ק מ"ח: +אסור למכור כל ספק טרפה שאינה ידוע וניכר לנכרי שמא יחזור וימכרנה לישראל אלא ימיתנה ואח"כ ימכרנה לנכרי אבל טרפות הידוע וניכר לכל מותר שאין חשש שיקנה אותה ישראל שהרי ניכר הטריפות ואפי' בספק טרפה מחמת פלוגתא דיש מכשירין אע"ג דאיכא ס"ס שמא לא ימכרנה לישראל ואת"ל שימכור שמא הלכה כאותו פוסק דכשר אפ"ה לא ימכור דהא עכשיו גבן אינו אלא ספק אחד ועוד דאם ימכור לישראל יאכל הישראל רק בספק אחד (פ"ח סי' ק"י בכללי ס"ס סי' י"ח) אא"כ יש בלא"ה צדדים להתיר כגון בדרוסה די"א דמותרת בבדיקה ועוד יש בדרוסה צדדין להתיר ולכן כל ספק שבדרוסה שיש בו מחלוקת בין הפוסקים מותר למכרו (ש"ך סי' נ"ז ס"ק נ"א) אבל בוודאי דרוסה אסור למוכרו: +הא דמהני שהיה יב"ח או לידה דוקא בטריפות שהוא מחמת עצמו או בדבר דליכא למיחש שמא תטרף תוך יב"ח כגון שמוטת גף בעוף דטריפה שמא נשמטה עמה הריאה וא"כ ליכא למיחש שמא תשמט לאחר מכן אבל שבורת גף בעוף בתוך אגודל דחיישינן שמא תנקוב את הריאה לא מהני שהיה ולידה דכל יום חיישינן שמא עכשיו מנקבה הריאה ואפי' חיה כמה שנים לא מהני (פ"ח שם וכו"פ): +נ"ל דאפילו שינה איזה אבר מהפנימים את צורתו מכמו שרגילין להיות כגון הטחול שדרכה להיות ארוכה ונמצאת עגולה או מרובעת וכיוצא בו מן התמונות וכן שאר כל האברים כשר כיון שאין בהם שום לקותא: +בכל דבר שצריך שיעור כגון בכבד שיעור זית בסימן מ"א והגרגרת כאיסר בסימן ל"ד וכיוצא בו בכל מקום שנזכר איזה שיעור לעולם משערינן בהשיעור הנזכר אפילו בשור הגדול וכן כל בהמה וחיה הן דקה הן גסה שוין ובעוף משערין לפי ערך בהמה קטנה שבקטנות ששיעורו ג"כ שיעור הנזכר ומשערין לפי ערך בעוף הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו רק כל אווז' שיעור א' אע"פי שיש גדולים וקטנים וכן כל המינים (עיין סימן כ' סעיף ב' ובסימן ל"ד ובסימן מ"א בכו"פ שם וכל מקום שנזכר אצבעות צ"ע אם ר"ל אצבע פשוט או רחב אגודל (ועיין לקמן בדין טריפות מעים סימן ח') (ובפ"ח סימן נ"ו ס"ק ז' כ' בשם הרמב"ם בפ"ט מהלכות ס"ת כל אצבע האמור בכל מקום הוא גודל ע"כ ויש שם ט"ס וצ"ל כמה שכתבתי וצ"ע כי לא מצאתי שם אלא שכתב כל רחב גודל האמור בכל מקום הוא רחב ז' שעורות בדוחק שהם ערך ב' שעורות באורך ע"ש ומה שכתב שכ"כ מהרי"ל לענין אורך צומת הגיד בעוף אין בידי כעת מהרי"ל לעיין בו וצ"ע בטור יורה דעה סימן רפ"ג בב"י שם ד"ה ומ"ש ושיעור הגליון): +א"צ לבדוק אחר שום טריפות דמוקמינן לבהמה בחזקת כשרות דרוב בהמות הן כשרות ולכן מותר להשליך כל הבני מעים או ליתנן לנכרי בלא שום בדיקה (סי' ל"ט וסי' ל"ג) אם לא שרואה איזה ריעות' באיזה אבר מן הדברים שנטרפה בו דאז חייב לבדוק מדינ' כגון כבש שמנענע בראשו שקירין שווינדעל ואם לא בדק ונאבד בלא בדיקה או שא"א לבדוק מחמת שאינו בקי לבדוק טרפה (סימן מ"ח ונ"ז) והריאה צריך לבדוק מדרבנן אע"פי שאין רואה שום ריעותא משום שעלולה לטרוף מחמת סרכות ושאר טריפות ודוקא בבהמה וחיה אבל לא בעוף (סי' ל"ט) וה"ה בכל דבר דשכיח ומצוי בו טר��פות כגון אווזות שמלעיטין אותן ומצוי טרפות בוושטות שלהן כמבואר כלל ט"ז צריכין בדיקה (סי' ל"ג) ומכ"מ אם לא בדקו והשליכו מותר אפילו עשו תקנה בצבור לבדוק אע"ג דשכיח בהן ריעות' מ"מ כיון שלא ראה בהם שום ריעות' מותר (בש"ך שם ססי') חוץ מן הריאה שאם נאבדה קודם בדיקה אע"פי שלא ראה בה שום ריעות' במקום שאין הפסד גדול מחמיר רמ"א לאסור דכיון דחז"ל תקנו כן לבדוק הריאה חמיר טפי (סי' ל"ט): +בכל מקום שאנו מתירים מחמת הפסד מרובה אם יכול למכור לנכרי אע"פ שצריך לזלזל קצת מדמי המכירה אם אין בו הפ"מ לא מקרי הפ"מ (סימן קכ"ו סעיף ב' ש"ך סי' נ"ז ס"ק ג') ועיין עוד בשער רוב וחזקה כללים הרבה מחודשים: + +Klal 15 + +דין גולגולת ומוח וחוט השדרה (סי' ל"א ל"ב)
עצם הגולגולת שנפחת וחסרה ממנו אפי' רק כסלע מצומצם טריפה ושיעור סלע הוא שליש טפח דהיינו אצבע ושליש אצבע (ושיעור אצבע מבואר לעיל כלל י"ד) ואפי' גם הקרום העליון של מוח קיים ואין הטריפות מחמת עצמו אלא דקים להו לחז"ל דכיון שיש בו חסרון כ"כ סוף הקרום של מוח ליפסק אבל בפחות מסלע כשר אף בזמן הזה אע"ג דאין אנו בקיאין בבדיקה דכיון שהחסרון קטן לא חיישינן שתנקב הקרום של מוח בבהמה שקרומיה קשים ואין צריך בדיקה כלל ונ"ל דוקא אם נפחת מעצמו מחמת חולי אבל אם נפחת ע"י הכאת קוץ וכיוצא בו ודאי דצריך בדיקה מדינא כמו בסי' ל"ב סעיף ו' ולדידן דאין בקיאין טריפה: ואם נקבו נקבים קטנים שיש בהם חסרון מצטרף עם השלם שביניהם ושיעורן כסלע (והפ"ח דעתו שאין מצטרף השלם) ואם אין בהם חסרון לא פסלו בגלגולת וצ"ע (סימן ל' וע"ש ש"ך ס"ק ד'): +ובעוף המים כגון אוזא ובר אוזא אפילו לא ניקב העצם אלא כל שהוא טריפה דכיון שעורו רך אפילו בנקב כל שהוא סוף הקרום ליפסק. ובעוף היבשה מדינא שוה לבהמה דאינה טריפה עד שיחסר מגולגולת לפי ערך סלע בבהמה הגדול לפי גדלו. והקטן לפי קטנו. ואם הכתה אותה חולדה בשיניה (דאילו ביד בלא"ה אסור משום דרוסה) או שהכתה בקוץ וספק אם ניקב המוח מדינא מהני בדיקה (כדאיתא בש"ע סי' כ') אבל עכשיו שאין אנו בקיאים בבדיקה לכן כל עוף אפי' מיבשה כתרנגולת וכיוצא בה אם ניקב הגלגולת אפי' כ"ש טריפה מספק שמא ניקב הקרום של מוח (שם): +תרנגולת שניקב עצם הגולגולת ואח"כ נתרפא ונתחברו עצמות עד שאין ניכר שום סדק ונקב טריפה (פ"ח שם ס"ק ח') ונ"ל דאע"ג דכל טריפה שאינו מחמת עצמו מהני לה סתימה כדלעיל כלל י"ד סימן י"ח בטרפש הכבד. שאני התם דאנו רואין הכבד שהוא בשלימות אלא כ"ז שלא נסתם הנקב כיון דסוף הכבד להנטל חשבינן ליה כאלו כבר ניטל ולכן כשנסתם אין סופו להנטל וכשר אבל הכא כיון דאין אנו בקיאים בבדיקה וא"כ חיישינן שמא כבר ניקב הקרום ומאי מהני סתימת הנקב שבגולגולת שאפי' אם ידעינן שנסתם הנקב שבקרום אפ"ה טריפה דהוי קרום שעלה מחמת מכה: +מין אווזים שלאחר שמסירין הנוצות מעל ראשיהם נראה גומא על הגולגולת והעור שעל הגולגולת שלם וכאשר חותכין העור נראה בגולגולת כמין נקב וסדק ומגיע עד הקרום של מוח ויש סימן בראשיהם שיש על ראשה נוצות זקופים למעלה כעין כרבל (ובל"א שעפליך) וניכר שמתולדותם הוא כך כי העצם במקום הסדק לא היה חד כמו שרגיל נהיות כשהוא ע"י שבירה אלא היה חלוק ושלם בכל סביבותיו וחיות יותר מי"ב חדש ומטילות בצים. בתשובת צ"צ סימן ע"א מכשיר בפשיטות. והפ"ח בסימן נ' אינו מכשיר אלא בהפסד מרובה וכן כתב הכו"פ דבמקום דליכא פסידא יש להחמיר אם לא שכבר חי י"ב חדש או שהטילה בצים אז המיקל לא הפסיד ות"ח יחמיר על עצמו (ועיין כלל י"ד סי' י"ג): +בד"א בחסרון הגולגולת אבל בהמה או עוף שנתרוצץ (פרש"י שהוכתה מכות רבות ולא נפחתה ויש שפירשו שהוא קרוב לשבירה אעפ"י שעדיין לא נשברה י"א שנסדק ועיין עוד פירושים בתב"ש) רוב עצם גולגלתה בין ברוב גובהה ובין ברוב הקיפה דהיינו מן העינים עד קרנים כל השטח הוא הגובה וההיקף של כל אותו מקום נקרא רוב הקיפו ולפעמים נתרוצץ רוב אותו מקום מן עינים עד קרני' וזה נקרא רוב גובה אעפ"י שרוב הקיפו קיים או שנתרוצץ רוב היקף איתו מקום אבל השטח מן עינים עד לקרנים שלם (ט"ז ס"ק א') אעפ"י שגם קרום העליון קיים טרפה וזו טרפה מחמת עצמה ולכן אפי' המקילין בנפחתה הגולגולת אפילו בכסלע (ר"ח ובעל העיטור עיין בטור וב"י) אבל בזה כ"ע מודים דטרפה דיותר כאיב לה בנחבסה מבנפחתה (שם) דלא כלבוש וכ"כ הכו"פ וכן מוכח בריש אלו טרפות דפריך הגמרא למה לא קחשיב גולגולת שנחבסה והקשו בתוספות למה לא פריך דליחשב חסרון הגולגולת ומשום קושיא זו ס"ל לר"ת באמת דחסרון גולגולת אפי' יותר מכסלע כשר. ושאר הפוסקים וגם התוספות שם סבירא להו בחסרון כסלע טרפה והא דלא חשיב להו היינו משום דחסרון הגולגולת אינו מחמת עצמו אלא מחמת הקרום (עיין בתוספות ובערובין דף ז' בתוספות שם) ואם כן מוכח דגולגולת שנחבסה היא טרפה מחמת עצמה: +המוח יש לו שני קרומים האחד הוא עליון והוא קצת עב ומחובר לגולגולת מבפנים והשני הוא הנקרא קרום התחתון שהמוח מונח בתוכו והוא דק מאד ואינו ניכר לגמרי נראה כמוח עצמו (פא"ט דף מ"ה ורש"י שם) אם ניקב התחתון נקב מפולש טרפה לכ"ע אבל אם ניקב העליון לבדו כשרה כן סתם ב"י בש"ע סי' נ"א אבל אנו נוהגין עפ"י רמ"א דאפילו ניקב העליון לבד טרפה אם לא במקום הפסד מרובה וכן הסכים הפ"ח וכל אחרונים מחמירין אף במקום הפ"מ (סימן ל"א): +אם יש בגולגולת נפוח ועצם הגולגולת שלם וכן אם יורד דם מחמת שנקרע העור והעצם קיים כ"ז כשר אפילו בעוף המים (ט"ז ופ"ח שם): +המוח עצמו אם נשפך כמים או כדונג אעפ"י שהקרום קיים ואינו חסר כלום טריפה ואפי' לא נתמסמס הרבה רק מעט ממנו אפ"ה טריפה שכיון שהתחיל להתמסמס סופו להתמסמס כולו וסופו שינקב הקרום אבל אם אינו נתמסמס אלא שנרקב או נתמעך והמוח מתנדנד. ואפי' חסר ממנו קצת כל שאינו נחסר עד שכיוצא בו בחוט השדרה אלו היה יוצא למעלה מידו נכפף ונופל כשר וכ"ז שעכ"פ נשאר המוח במהותו ומראיתו אלא שנתרכך ונעשה צלול כמים אבל אינו מים ממש: +אבל אם נמצא מים ממש במוח אפי' צלולים והמוח מקיף המים סביב שלא היו מים מגולים כלל אפי' לקרום כשרים אע"פי שנחסר מהמוח כשיעור המים דכיון דהמוח מקיפו אין סוף הקרום ליפסק והדר בריא וה"ה אם היו המים מונחים בתוך שלחופית (פירש כעין כיס) קטנה כיון שהמוח מקיפה שלא היתה מגולה אפי' לקרום כשרה אע"פ שחסר מן המוח אבל אם השלחופית מונחת בין הקרום והגולגולת או בין מוח לקרום טריפה ודוקא בשלחופית דכיון שכבר גדלה החולי כ"כ עד שנעשה שלחופית יש לחוש לנקיבת הקרום אבל אם נמצא מים בין קרום לגולגולת ואנו רואים שהמוח שלם בכל צדדיו ולא נחסר ממנו כלום דעת הט"ז והסכים עמו הכו"פ דכשר. ובהפסד גדול ויש צדדים בלא"ה להתיר או בתערובות יש לצרף דעתם לעשות ממנו ספק דפלוגתא (ולדבריהם צ"ל כמו שכתבתי דבשלחופית יותר מסתבר לאיסור ובהג"א סי' י"א משמע קצת כדבריהם שהרי כתב תחלה מעשה דראב"י במים ואח"כ כתב מעשה דשלחופית וסיים בשלחופית מגולה או בין קרום לגולגולת ולא כתב סתם אבל אם היו מגולים דהי' משמע דקאי גם על מים. משמע דבמים אע"פ שמונחין בין קרום לגולגולת כיון שהמוח שלם כשר אך מדברי או"ה כלל נ"ד סי' ח' משמע דמים גרוע משלחופית שכתב וז"ל נמצא אפי' מים זכים בתוך המוח טרפה בכל ענין אפי' הן תוך שלחופית והמוח מקיף אותה כו' עכ"ל מדכתב במים זכים טריפה בכל ענין וסיים אפי' בתוך שלחופית ומוח מקיף ש"מ דס"ל דמים גרע משלחופית וכ"כ הש"ך בס"ק ד' דמים גרע ודברי כו"פ תמוהים שהסכים לט"ז והעתיק גם דברי הש"ך): +אם פתחו הראש קודם שנידע הריעותא והי' ספק אם היו המים מכוסה במוח או לא טרפה (ועיין כלל י"ד סי' כ"ד) על כן יש ליזהר כשפותחין הראש שיפתחוה בדרך שיכול לראות אם המוח מקיף אם ימצא שם מים ומ"מ אין צריך לבדוק אח"ז דסמכינן ארובא ויכול להשליך הראש או למכרו לנכרי בלא פתיחה. ודוקא במקום שאין אנו רואים שום ריעותא לפנינו אבל אם יש כאן ריעותא דהיינו שהבהמה בחייה היתה מנענעת בראשה (שקורין שווינדל) פשיטא שיש לאסור עד שיתברר בפתיחת ראשה (שם): +אם נמצא מים בראש כבש א' דמטרפא ביה ולא נודע מאיזה כבש הוא אם הוא הפסד מרובה והוא גברא שמכיר בעצמו שלא יטעה בדמיונות אז יש לבדוק בחוט השדרה של כבשים וכל כבש שנמצא בו מים במוח שבראש יהיה מים בחוט הנמשך מהמוח לשדרה ותולין שהראש הוא מאותו כבש להתיר האחרות וכן אם מקיף הראש לצואר של אחד מהכבשים ונמצא החתיכה דומה ומכוונת יפה יש לסמוך ע"ז להתיר האחרות ובלבד שיהי' מתון בדבר ויכנוף כל הבקיאים שלא יבא לידי טעות ח"ו (סי' ק"א ע"ש בט"ז): +אם נמצא תולעת בקרו' המוח והמוח קיים ואין בקרו' התחתון רושם ולא קורט דם אפילו להסוברים דבניקב קרום העליון לבד כשרה מ"מ הכא טרפה מספק ואפילו בה"מ אע"ג דבריאה וקורקבן קיי"ל בתולעים להכשיר דאמרינן אחרי שחיטה פירש שאני ריאה דבעוד שהבהמה חיה אי אפשר לתולעת לנקוב מתוך שהריאה מרחפת תמיד ובקורקבן קרומיו קשה משא"כ בקרומי המוח כיון שהם דקים מאוד חיישינן שמא נקבו מחיים ואם לא נמצא רושם לא בעליון ולא בתחתון והתלועים מונחים בין קרום עליון לגולגולת יש להכשיר בהפסד מרובה (רש"ל ופ"ח) אבל אם נמצא חוץ לקדרה כגון בחוטם אפילו פי התולעת לגבי חוץ וא"כ נראה שהי' על המוח. מ"מ כשר מטעם ס"ס שמא נתהפך התולעת ולא הי' במוח ואת"ל הגיע שמא לא ניקב הקרום ואפילו בדיקה א"צ. ומ"מ אם נמצא רושם או קורט דם בקרום טרפה (פ"ח): +עצם שהמוח מונח בתוכו יש בו חלל גדול כמו קדרה ויש על פיה כלפי הצואר כמו ב' פולין. וכל מה שיש מהמוח בתוך הקדרה עד הפולין והפולין בכלל נידון בכלל מוח ונקיבת קרומו במשהו ומשם ואילך נידון כחוט השדרה ויתבאר דינו אח"ז: +חוט השדרה שנפסק רוב היקף עור החופה את המוח אע"פ שכל המוח קיים טרפה אבל בנקבים סמוכים זה לזה בהיקף אע"פ שע"י טרוף יהי' רוב בהפסד מרובה אפשר להקל (עיין ש"ך ופ"ח) וכן אם נסדק העור לארכו ונשאר ממנו שלם מעט מלמעל' ומלמטה כשר ואם לא נשאר כלום לא מלמעל' ולא מלמטה בהפסד מרובה יש להקל (כ"כ הב"י וכ"מ מסתימת הפוסקים ומש"כ הפ"ח שבכ"מ כ' דבעינן שיור ליתא אלא שהניח בקושיא ועיין שם) (סימן ל"ב) נשברה השדרה ולא נפסק החוט כשרה (סוף סי' ל"ב): +אם לא נפסק רוב היקף העור אעפ"י שנפסק כל המוח שבפנים או שנתמעך המוח שבתוך החוט ומתנדנד הואיל ועורו קיים כשר וכן אפילו אם נחסר קצית מהמוח ונתרוקן אלא אם מעמידו יכול לעמוד כשר: +אבל אם נימוס המוח כ"כ עד שנעשה כמים ואלו היה החוט נקוב היה יוצא או אינו נשפך אלא שנימוס כשעוה עד שימצא ה��וט כשמעמידו בידו היה המעט שחוץ לידו שוחה ונכפף ולא היה יכול לעמוד או שהוא עב וכבד אף על פי שלא נתרכך מבפנים אלא מחמת עוביו וכבדו אם מעמידין אותו אינו יכול לעמוד טרפה דאז סוף הקרום לנקוב: +חוט השדרה כשמגיע עד הירכים מתפצל פצול אחד לצד ימין ואחד לצד שמאל וכן בהרבה מקומות ועד פי הפצול הג' ועד בכלל הוא מעמיד הבהמה ואם נפסק עד שם דינו בכל דבר כחוט השדרה בכל הטריפות שנוהג בחוט ואפי' אם נפסקו הפצולים מפרשה ראשונה ושניה טרפה שגם הם בכלל חוט השדרה אבל אם נפסקו חוטי פיצול השלישי כשר אבל פי פרשה שלישית דינו כחוט ואם נפסק שם טרפה ומפי פרשה ג' ואילך תשש כח השדרה וירכים מעמידין אותה ואפילו נפסק החוט אינה מתה (שם): +בעוף טרפות החוט עד בין האגפים דהיינו התחלת המקום שהם מחוברים בגוף כן סתם הב"י בש"ע ואנו מנהגינו עפ"י רמ"א להטריף עד מקום כלות שכיבת עצם המחובר לגוף אם לא בהפסד מרובה (שם): +בהמה או עוף שהכו אותה על השדרה במקל והלך המקל על פני כל אורך השדרה כשרה דכיון שהלך המקל על פני כל אורך השדרה א"א שיכה בכח ולכן לא חיישינן שמא נפסק החוט אבל אם יש במקל קשרים חוששין למקום הקשרים וכן אם לא הגיע המקל על פני כל השדרה אעפ"י שהכה לאורך השדרה חיישינן שראש המקל במקום שהוא כלה מכה בכח וכן אם נפסק המקל בשעת הכאה לפי שבמקום שנפסק המקל עושה חבורה כמו בראש השרביט וכן אם הכה לרוחב השדרה חיישינן ובכ"ז חיישינן לרסוק איברים כדין נפולה ועיין לקמן כלל כ"ו וה"ה כאן והיינו אם נפלה לארץ מכח הכאה זו וי"א אפילו בלא נפלה לארץ אפ"ה יש לה דין נפולה לכל דבר ואם שחטה בתוך מע"ל טרפה אם לא הלכה: ואפילו אם הלכה ד' אמות הילוך יפה דבנפולה סגי בהכי ואין צריך שום בדיקה מ"מ בזה חמיר טפי דעכ"פ צריך לבדוק בחוט השדרה כיון דעיקר כח הכאה היתה שם אלא דבזה אפילו בזמן הזה יש לסמוך על בדיקתינו ואם הלכה הילוך יפה ד' אמות ובדק בחוט השדרה ונמלא שלם כשר (ט"ז ופ"ח וכו"פ): +בהמה או עוף שגוררת רגליה אם לא ידענו בה שום ריעותא מה שגוררת רגליה לא חיישינן שמא נפסק החוט דזה לא שכיח אלא תלינן שיש לה חולי שגרונא (ר"ל כאב רגלים) דזה שכיח ולכן א"צ אפילו בדיקה וכן הקונה אווז מן השוק ואינה יכולה לילך או לעמוד מותר לשחטה מיד וא"צ לא שהייה מע"ל ולא בדיקה דתלינן שבא לה מכאב רגלים כיון דלא חזינן בה שום ריעותא ושגרונא שכיח ולעולם תלינן בדבר המצוי בין להקל ובין להחמיר (ועיין בשער חזקה סי' ט' וסי' כ"א) אבל אם נודע שנפלה טרפה מספק לדידן וגרע טפי מנפולה לקמן בדין נפילה דהתם מהני כשהלכה ד' אמות הליכה יפה אבל כיון שגוררת רגליה לא מקרי הילוך וא"כ היה צריך בדיקה וא"א בקיאין בבדיקה (שם) ונ"ל דאפילו לא נפלה ממקום גבוה י"ט כיון דיש לה ריעותא ואינה יכולה להלוך טרפה וכ"כ בתב"ש ואמנם מלאתי באמ"ו בנ"ב סימן כ"ב מסיים דהסומך על משמעות הט"ז בסי' כ"ח סק"א והש"ך סי' ל"ב ס"ק י"ז דמשמע גם כן מדבריו דפחות מי"ט אין בו חשש אין לתפוס עליו בכך ואני לא זכיתי להבין ראייתו ועיין בב"א): +כבר כתבנו בכלל י"ד דאין שינוי מראה פוסל רק בריאה וכליות ולכן אם עור של חוט השדרה הוא שחור והמוח שבפנים הוא שלם בלא שום ריעותא כשר. אכן אם העור לקוי מחמת השנוי מראה ברוב היקף עור החופה את המוח טריפה (עיין בפ"ח בק"א): +עוף שצווארו מעוקם כאילו היה המפרקת נשבר ונתרפא בודקין אותו אם החוט שלם בתוכו ואין בו ריעותא וריקבון וכיוצא בו בהפ"מ יש להכשיר ��אם יש בו ריעותא טרפה דחיישינן שמא נשבר מפרקת או נפסק החוט (ט"ז סי' כ"ז): + +Klal 16 + +דין ושט וגרגרת ולחיים (סי' ל"ג ול"ד)
ניטל לחי התחתון (בענין שאין בו משום עקירת סמנים) ויכול לחיות ע"י שתוחבין המאכל בבית הבליעה כשר וכן בעוף שניטל חרטומו ויכול לחיות עי"ז ומשמע אע"פ שניטל החרטום כולו חלק העליון והתחתון אבל ראיתי בפ"מ שכ' דגם בעוף אם ניטל העליון טריפה אבל אם ניטל לחי העליון בבהמה טריפה מספק ולא מצד עצמו אלא כיון שניטול העליון תכנוס נשימת רוח הקר לריאה ויקרר אותה ותמות (ואע"פ שלא נזכר בש"ס מדוקיא דמתני' שמעינן דקתני באלו כשרות ניטל לחי התחתון משמע אבל אם ניטל העליון טרפה וכיון דטריפות שלו הוא משום ריאה ולכן לא חשיב לו בפ"ע (פ"ח סי' ל"ג) ואם נימוק הלשון עד הטולטלת שהיא ערלת הגרון כשר אבל עם הטולטל' טרפה (רוקח ופ"ח הניח בצ"ע מנין להוסיף על הטריפות): +ושט שניקב לחלל נקב מפולש אפי' כל שהוא ה"ז טריפה וטריפה זו חמור משאר טריפות דאין שחיטה מועיל עוד ואם שחטה ה"ז נבלה וכן כל ספק בשחיטה ה"ז נבלה וכן תורבץ הוושט שניקב ה"ז טריפה ואם שחט במקום תורבץ כיון שאינו מקום שחיטה הוי נבלה (עיין סי' ל"ג בש"ך וסי' כ' בש"ך ס"ק ה'): +ב' עורות יש לו לושט דבוקין זה בזה ניקב אחד מהם כשרה ניקבו שניהם טריפה אפילו אם הנקב אינו מפולש אלא שהם זה שלא כנגד זה אם הוא בענין זה שהם מרוח אחד דכיון דאכלה בו ופעיא בו (ר"ל שצועקת ומנשמת בו) אפשר שיזדמן שהנקבים מתכונים ואפי' רחוקים זה מזה ה"ז כאלו כבר ניקבו שניהם זו כנגד זו (עיין ש"ך ס"ק ו') אבל אם הם בב' רוחות דבשום ענין לא יתכוונו אהדדי כשר ובזה חמור וושט משאר כל האברים שנקבו זה שלא כנגד זה כיון שאין הנקב מפולש כשר ובוושט טרפה מטעם שכתבנו. וכבר כתבנו (כלל י"ד) דקרום שעולה על המכה אפילו הוא עב אינו נחשב לסתימה (סעיף ד'): +זה שאמרנו שאם ניקב מצד אחד כשר היינו כשניכר שהנקב בא מחמת חולי ובחיצון אינו ניכר שום חולי אבל מסתם תלינן שניקב ע"י קוץ ומחט (דאע"ג דבשאר איברים בספק ע"י מחט או חולי מכשרינן מטעם ס"ס כמבואר כלל כ"א סי' ה' וושט שאני כיון דשכיח שכל הבהמות אוכלים קוצים תלינן במצוי דיותר שכיח ע"י קוץ מע"י חולי (ש"ך בנק"הכ סי' מ"ט) ובין שניקב הפנימי ולא החיצון או להיפך אם לא תחב שם קוץ ומחט לא מבעיא שאם מצא נקב בפנימי אע"ג שלפי הנראה אין בחיצון שום נקב אפ"ה טרפה דקיי"ל וושט אין לו בדיקה מבחוץ אפילו לענין נקב דכיון דעור החיצון הוא אדום כדלקמן בסי' ז' חיישינן שמא נכנס טיפת דם בנקב וע"כ אינו ניכר אלא אפילו מצא נקב בחיצון ועור הפנימי הוא לבן כדלקמן ויכול שם לבדוק אפ"ה לדידן דאין בקיאין טרפה דגם בזה אעפ"י שהוא מקום ידוע אין בקיאין בבדיקה (ב"ח וט"ז וכו"פ) אבל דעת הש"ך סק"ז והפ"ח דכיון שהוא במקום ידוע גם אנו בקיאין לבדוק בעור הפנימי עכ"פ וע"כ אם תחוב קוץ או מחט בושט מבחוץ ועדיין תחוב בו כיון שהוא' מקום ידוע מהני בדיקה מבפנים אפילו לדידן (ומ"ש הש"ך בשם הב"ח סוף ס"ק ז' דבמקום ידוע יש בדיקה לוושט אפי' לדידן נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל וכ"כ הב"ח דאדרבה לענין הלכה כתב הב"ח בהדיא דאפילו במקום ידוע אין אנו בקיאין ואפילו בעור הפנימי): +עוף שבא לפנינו וצוארו מלוכלך בדם אע"ג דאין בזה חשש דרוסה כיון שלא ראינו דרום לפנינו כדלקמן כלל כ"ה כיון דעכ"פ צריך לבדוק נגד כל מקום המלוכלך בדם ה"ז כמקום שאינו ידוע ולא מהני בדיקה מבפנים לדעת רמ"א וכן אנו נוהגין אבל לדעת הב"י בש"ע אע"ג דנמצא מחט בחלל טרפה ולא מהני בדיקה היינו משום שצריך לבדוק כל האיברים משא"כ בזה שא"צ לבדוק אלא הוושט לבד במקום שמלוכלך ה"ז כמקום ידוע ומהני בדיקה מבפנים (סעיף ח'): +הא דמצרכינן בדיקה בבא צוארו מלוכלך בדם דוקא כשנקרע הצואר מבחוץ אבל אם העור שלם מבחוץ אלא שאחר שחיטה נמצא ליכלוך דם סביב הוושט מבפנים אין שום חשש בזה אפילו לדידן (ט"ז ס"ק י"ג): +עורות אלו של וושט שאמרנו החיצון אדום והפנימי לבן אם נתחלפו שחיצון לבן והפנימי אדום טרפה וכן אם היו שניהם אדומים או שניהם לבנים אע"ג דיש מכשירין בזה אנן קיי"ל לחומרא וטרפה שהרי אנו רואין שעור אחד נלקה ואין לך נקב גדול מזה (סעי' ה') וגם בזה חמור וושט משאר איברין דקיי"ל דאפילו ניטל עור אחד כולו כשר דהשני מגין עליו אין מדמין בטריפות דקים להו לחז"ל דבוושט אין אחד מגין על חבירו ודווקא שנתחלף כולו או רובו אבל אם החילוף רק במקצתו כשר (ש"ך ופ"ח) וכתב התב"ש דוקא בדליכא שינוי בעור החיצון אבל בדאיכא מקצת אודם בפנימי ומשהו לובן בעור החיצון אפילו זה שלא כנגד זה טריפה ולזה הסכים אמ"ו בנ"ב ומ"מ כתב דאם נמצא בפנימי קצת אודם א"צ לחפש ולבדוק בעור החיצון אם יש שם לובן. ועוד כתב שאם עובר האודם ע"י שממעך ברוק תלינן שנתאדם מחמת השחיטה ע"ש מה"ת סי' ט"ו: +נמצא קוץ בוושט לארכו מסתמא אמרינן דלא היה תחוב כיון שכן דרך אכילתו ואחזוקי ריעותא לא מחזקינן. וה"ה אם נמצא מונח ברחבו ורואים שאינו תחוב בו כשר (ש"ך ס"ק ט"ז). ואם נמצא קורט דם מבחוץ דעת הט"ז והפ"ת לאיסור אע"ג דאינו תחוב כלל והש"ך והכו"פ מכשירין (ובהפסד מרובה נ"ל דיש להקל כי ראיות האוסרין יש לדחות בקל כמ"שכ הכו"פ): +ואם תחוב בו אפי' בארכו אפי' במקצת עור הפנימי שאפילו העור הפנימי לא ניקב משני צדדין מ"מ מקרי תחוב בו וטריפה ואפילו לא נמצא קורט דם לא מבפנים ולא מבחוץ אע"ג שיש כאן הוכחה שלא ניקב. דאם איתא דניקב כיון שיש שם מחט שיכול למיסרך ביה היה מהראוי למצוא דם שם שהרי מטעם זה מכשרינן לקמן כלל כ"א בניקב מצד אחד ולא נמצא קורט דם מ"מ בוושט טריפה דכיון שאוכלים ומשקים עוברים תדיר אמרינן המשקים שטפו את קורט דם וחיישינן שמא הבריא (ר"ל שמא ניקב הוושט) ונתרפא ואינו ניכר ולכן אפילו אם יפריד ב' עורות ורואין שאפילו הפנימי לח ניקב מעבר אל עבר אפ"ה טריפה (ש"ך ס"ק כ') ואין חילוק בין וושט לתורבץ הוושט: +ולכן יש למנוע המנהג שנהגו במקצת מקומות שמלעיטין אוזות לעשות מהם שומן ויש מהן שמלעיטין בשבולת שועל וכיוצא בו ויש מהן שעושין עגולים מקמח ופותחין פי האווז ונותן המאכל לתוכו ותוחב המאכל באצבעו למטה ושכיח הוא שנמצא בתוך הושט כמין שחין ואבעבועות שמסרטין באצבעו או שהמאכל עצמו מסרט כיון שתוחב לו הרבה בבת אחת או העגולים הם גדולים וסומכין את עצמם על דעת מקצת פוסקים דס"ל דלא חיישינן שמא הבריא ומקילין אפי' בישב קוץ אם אינו נקוב מב' צדדים וגם אין שם קורט דם ואין לסמוך ע"ז כי רוב הפוסקים חולקין ע"ז ואם הלעיטו צריך לבדוק הוושט כולו בין מה שנשאר מחובר לראש ממקום השחיטה ולמעלה ובין כל הוושט כיון דשכיח ומצוי שיהיה ריעותא בוושט וא"כ דומה ממש לריאה שצריך בדיקה. ובדיעבד שלא בדקו הוושט ונאבד כשר בדיעבד אפילו עשו תקנה שיבדקו (ש"ך סס"ק כ"ג). ואם נמצא בתוך הוושט כמין שחין ואבעבועות ולא מצא שים ריעותא בעור החיצון יש להכשיר דהוי ליה כניקב ע"י חולי דמכשרינן היכא דליכא ריעותא בעור החיצון (פ"ח בשם ת"ח וט"ז ואפינו אם שלטה הלקותא גם בחיצון במקצת עובי העור ואפילו ברובא מ"מ כיון דדמינן לקותא זו לחילי לא חיישינן שמא נתרפא דדוקא בניקב ע"י קוץ חיישינן לשמא ניקב ותתרפא משא"כ ע"י חולי (ט"ז ופ"ח). ובאמת עיקר הדבר תלוי בתואר הדבר שמלעיטין בו שאם יש לחוש שנעשה נקבים מחמת המאכל כגון שעורים או שבולת שועל ועיגולים גדולים (שם) ה"ז ספק קוץ או חולי וטריפה אעפ"י שלא מצינו שום דבר תחוב בוושט כדלעיל סי' ד' (ובזה ל"ש מש"כ הט"ז) אבל כשאין לחוש שהדבר ההוא עשה נקב כגון שמלעיטין בעיסה או עגולים קטנים ואין בו קוצים מ"הת לחוש שניקב ע"י זה וכשר דבזה שייך מה שכתב הט"ז דהוי ע"י חולי (כו"פ): +אם נמצא מאכל בעוף במקום הסמנים בין קנה לוושט ועור החיצון הוא יפה טריפה כי א"א לבוא שם מאכל אם לא שניקב הוושט אא"כ יש במה לתלות בדבר המצוי (פ"ח): לפעמים נמצא כשמפרידין ב' עורות זה מזה יש ביניהן אבעבועות קטנות ודקות מאד וכמו גרגיר חרדל לבינים ואין בהם ליחה אם אין ריעותא בעור כשר (בל"י): +נפרד הוושט מהקנה ונתדלדלו זה מזה ברוב שיעור ארכן טריפה (סעיף י'): +זפק שניקב גגו דינו כוושט ובנקב משהו טריפה. ואיזהו גגו זה שימתח עם הוושט כשיאריך העוף צוארו והוא מסוף הוושט עד מקום שכלה שיפועו של זפק (פ"ח בשם רשב"א ובטור כתב כל מה שנמתח עם הוושט והוא המקום שמתחיל לישפע כלפי הוושט ונעשה על הזפת ככיסוי על הקדרה) אבל שאר הזפק שניקב מותר ואם ניטל הזפק טריפה אפי' נשתייר בו כדי שיוכל המאכל לעבור מן הוושט אל הקורקבן (סעיף י"א): +ניקב המעי שבין הזפק לקורקבן נקיבתו במשהו כקורקבן וכבני מעים דמעי זה שייך או לקורבן או שהוא כאחד מן הדקין (פ"ח וכן מצאתי בא"וה כלל נ"א בהדיא דלא כש"ד שכתב שהוא ספק אם הוא מן הקורקבן או מן הזפק (וע' בפ"ח ס"ק א'): ואם נמצא בו מחט ואינו תחוב בו יש להכשיר כאן דדוקא בדקין שעורן דק מחמירין שלא במקום הפ"מ כדלקמן כלל י"ט סי' י"ד משא"כ בזה (פ"ח סק"א סי' ל"ג): +אם יש ב' וושטים או ב' קנים טריפה דכל יתר כנטול דמי כמו שבארנו כלל י"ד סי' י"ג ואם הם מחוברים מלמעלה ומלמטה כאצבע כתב הפ"ח בשם הגהת מהר"ץ שרמ"א הטריף והפ"ח מכשיר ואע"ג דכו"פ חרה עליו נ"ל כדברי הפ"ח ובבר אווזים הזכרים יש כמו ב' גרגרת ומלבד שכל המין יש לו כך אלא שבאמת הוא רק גרגרת אחד רק שהוא משונה משאר שבסוף הגרגרת יש כמו כפתור ומשם מתפצל לשנים וכל חלק נכנס לריאה (כו"פ): +נמלה שנמצא תחובה בחוזק בוושט ונאכל חצי העור הפנימי במקום שהיתה הנמלה תחובה שם כשר (ועיין פ"ח ס"ק י"ז): +גרגרת שנפסק רוב חללה (פי' שדופן הקנה עב מלמעלה ולצד הצואר אינו אלא קרום דק ואינה טריפה עד שיפסק רוב החלל ועובי הדופן אינו משלים לרוב) וכן אם נפסק מלמטה למעלה שיש רוב חללה אע"פ שרוב עוביו קיים טריפה ואין שחיטה מועלת לו ואם שחטה הוי נבלה כדלעיל סי' ב' ולא נקרא גרגרת אלא עד למטה ממקום שחיטה לצד הגוף דאם נקבה שם טריפה במשהו כדלקמן סי' כ"ג (סי' ל"ד): +מדינא אם נקבה הגרגרת בהקיפה בין בנקבים שיש בהם חסרון או אין בהם חסרון לעולם מצטרפין אם הם ברוב רחב הקיפה טרפה אלא דביש בהם חסרון מצטרפין אף השלם שביניהם אם אין בין נקב לנקב כמלא נקב ואם עומדין באורך הקנה אזי באין בהם חסרון כשר כמו בנסדקה בסי' שאח"ז ואם יש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר עם השלם שביניהם ולפי שא"א בקיאין באיסר ולכן משערינן לעולם ברוב רחב חלל הקנה ולדעת רמ"א והסכים עמו כו"פ ותב"ש דאפי' בבהמה מש��רינן רוב רחב חלל קנה של עוף בינוני ודעת הש"ך וט"ז דר"ל רוב רחב קנה שלו אם גסה גסה ואם דקה דקה. ולפי שאין דינים אלו מנוים קצרתי (סעיף ב' ג' ד' ה'): +נסדקה כולה לארכה אע"פ שלא חסר ממנה כלום טריפה ואם נשאר ממנה כל שהוא במקום הראוי לשחיטה מלמעלה ומלמטה כשרה מפני שכל מה שהצואר נמשך הסדק סוגר והולך הילכך יחזור להתחבר ולהתרפאות ולא חשבינן ליה לקרום שעולה מחמת מכה כיון שבודאי יתרפא ועומד לכך (וע' בש"ך סס"ק י"ג מה שכתב בשם רש"ל והפ"ח כתב שהוא חומרא יתירה): +ניקב הגרגרת למטה ממקום שחיטה המבואר כלל ו' במשהו טריפה דמשם ואילך נידון כריאה כדלקמן סי' כ"ג: +מצא גרגרת שנפסקה או חסר ואינו יודע אם נעשה מחיים או לאחר מיתה לדידן דאין אנו בקיאים בבדיקה טריפה והוי ספק נבלה: +אפי' במקום שלא נטרף מחמת הגרגרת כגון שנפסק או נחסר רק במשהו דכשר דוקא כשידוע שנעשה מחמת חולי או בשעת שחיטה ותפס הקנה בידו לבדו באופן שידוע בוודאי שלא נגע בוושט אבל אם ס' שמא נעשה ע"י קוץ או מחט לדידן דלא בקיאין בבדיקת הוושט טריפה בכל ענין שמא ניקב הוושט דלא גרע מאלו היה צואר מלוכלך בדם כדלעיל סי' ה' ו': +הקנה בסופו משנכנס תחת החזה מתפצל ומשם יפרד והיה לשלשה ראשים האחד נוטה ללב והוא המזרק הגדול שיוצא ממנו לריאה וי"א שהוא שומן היורד בין ערוגי ריאה. וא' נכנס לכבד היינו המזרק הגדול שבכבד והוא נקרא סמפונא רבא דכבדא. ואחד נכנס לריאה ושלשתן נקיבתן במשהו ועיין עוד כלל י"ז דין קנה הלב וקנה כבד:
סי' ל"ה ל"ו ל"ז ל"ח ל"ט תמצא לעיל מכלל ט' עד כלל י"ד + +Klal 17 + +דין לב כבד ומרה (סי' מ' מ"א מ"ב)
הלב יש לו ג' חללים ניקב לאחד מהן נקב מפולש טריפה ואפי' אם חלב טרפש הלב (פי' כיס שהלב נחבא בו) סותמו דכיון שנעשה ככובע לא מהדק אבל אם שומן הלב עצמו סותמו כשר כן כתב הב"י בש"ע וי"א דלא מהני סתימת שומן הלב ויש לחוש לדבריהם אם לא בהפסד מרובה יש להקל (סימן מ'): +ניקב ולא הגיע לחלל אפי' ניקב נקב מפולש מצד לצד בעובי בשרו (ש"ך) כיון שלא הגיע לחלל אם הנקב הוא מחמת חולי כשרה אבל אם ע"י קוץ או מחט בין שהוא מצד פנים לצד חוץ ובין שהוא מחוץ לפנים טריפה דאפי' שנמצא בחלל הגוף טריפה: +עצם שנמצא בלב אם כל צדדיו גסים ואין בו שום חדות כלל בשום צד מצדדיו יש להכשיר (ש"ך פ"ח וכו"פ) וע' פמ"ג בט"ז ססק"ד: +לב שהי' עליו כסוי מלא מים והלב כולו בתוכו קולפין אותה אם נמצא הלב יפה כשר דתלינן המים באו מחמת שנימס מן הכיסוי ונהפך למים (פ"ח סס"ק ה'): +ניטל הלב בין ביד בין מחמת חולי טריפה ואם יש לתלות שניטלה לאחר שנפתחה התרנגולת אפי' בדרך רחוק תלינן בי' אבל אם אין שום דרך לתלות בו טריפה (עיין כו"פ דלא כתשובת ח"צ) ואם נמצא ב' לבבות לכ"ע טריפה כמבואר (כלל י"ד סימן י"ג): +קנה הלב י"א שהוא קנה שומן שיורד בין שתי ערוגות הריא' וי"א שהוא המזרק הגדול (פי' כעין קנה) שיוצא ממנה לריאה ובשניהם אם ניקב לחללו במשהו טריפה מספק. ומיהו בקנה השומן שיורד בין ערוגות הריאה ללב רגילין להיות בו נקבים דקים וקטנים ובאמת הם אינם נקבים אלא שהם פיות הסמפונות והיינו רביתייהו וכשר אבל אם נמצא נקבים שלא במקום פיות הסמפונות טריפה במשהו (ססי' ל"ד): +אם שומן הלב דהיונו הטרפש דבוק בלב ואדוק מאד מפרידין אותו בסכין ואם נמצא קורט דם ומגיע עד החלל טריפה לכ"ע דאם אין מכה קורט דם מנין ומסתמא ניקב הלב עד החלל. ואם נמצא קורט דם ולא הגיע לחלל בהפסד גדול יש להכשיר אבל בלאו הכי אין להכשיר כלל (עיין כו"פ) ��אם נצרר הדם בעובי הבשר הרי הוא כקורט דם וטריפה: +סרכא או בועא שנמצא בלב או בקנה לב עיין כלל י"ד סימן י"ח: +ניטל הכבד טריפה דעת רוב הפוסקים שהטריפות מחמת עצמו. ולכן אפי' נשארה המרה תלויה בסמפונות טריפה (ולא כרשב"א דס"ל שהטריפות מחמת המרה עיין פ"ח וכו"פ) אא"כ נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיות' שהכבד תלויה בו דהיינו תחת הכליות וי"א שהוא במקום הדבוקה בטרפש ולכן צריך ג' זיתים אלו ושיעור זית הוא חצי ביצה (כדאיתא בא"ח סי' תרפ"ו) וצריך שיהיו הזיתים הללו שלימין במקומן אבל מתלקט או כרצועות או מרודד ה"ז טריפה מספק (שהוא אבעי' דלא איפשטא ועיין סי' נ"ט בב"י ובפ"ח דאינו נכנס בגדר ספק לעשות ממנו ס"ס וזה דלא ככו"פ שכתב להכשיר בכזית התלוי בטרפש מרודד וכזית במקום כליות שלם מטעם ס"ס וליתא ומה שהוציא כן מרמב"ם שכתב יראה לי שהוא טרפה היינו משום שכתב דחוץ מדרוסה יש טרפות דאזלינן מספק לקולא ולכן כתב שבזה יראה לו לחומרא) והקרומות והגידין מצטרף להשלים הכזית כ"כ הכו"פ. ואפשר שיש לסמוך ע"ז בהפסד מרובה ואם ניטלו אלו ב' זתים אעפ"י שנשאר כל הכבד קיים טרפה (סי' מ"א ובש"ך ס"ק ג'). ואם נימוק הכבד דהיינו שנימוק ונעשה לדם דינו כניטל דסופו לירקב הכל ואם נשתיירו ג' זיתים הנ"ל מחלוקת בין האחרונים יש אוסרין ויש מתירין (ט"ז וש"ך): +יבש הכבד עד שנפרך בצפורן דינו לכל דבר כניטל הכבד ואע"ג דמעיקר הדין לא נקרא יבש עד שתהיה נפרכת בצפורן אין אנו בקיאין בזה ולכן אם יבש כ"כ עד שאם משרטט בצפורן על בשר הכבד ונראה השרטוט בתוכה טריפה (ש"ך ופ"ח שם): +אם הכבד קשה כאבן ולא נשתיירו בו הזתים במקום הפ"מ יש להתיר (ועיין לקמן כלל כ"א מסי' י"ג עד סי' י"ט): +אם התליע הכבד אפי' במקום מרה ומקום חיותה ונשאר באותן מקומות כזית בשר לבד נקב התולע כשר ולא אמרינן כיון דאיתלע סופו להתליע כולו אבל אם לא נשאר כזית באותן מקומות חוץ ממקום הנקב של התולעים טריפה: +נעקר הכבד במקומות הרבה ומעורה בטרפשיהן כאן מעט וכאן מעט ועדיין כולה קיימת (רש"י) כשרה: +כבד שהיא נפוחה ועבה ונרקב יש לעיין בריאה אם לבנה היא כצמר גפן טריפה ואם אדומה כשירה דהדרא בריא (או"ה כלל נ"א סי' י') וכתב בל"י דר"ל בריאה פי' במראה וקאי על הכבד אם היא לבנה כו' טריפה דאלו ריאה בלא"ה טריפה אם היא לבנה וכ' בהפ"מ יש להתיר כיון דכל הפוסקים לא הביאו דין זה. טרפש הכבד שניקב נקב מפולש בין בצד הכבד ובין בצד ימין ששם הוא רחוק מן הכבד טרפה. וטרפות זו איני מצד עצמה אלא דמחמת הנקב סוף שתנטל הכבד כן קבלו הגאוני' ולכן כל קרום שסתם הנקב בין מחמת מכה ואפי' בחלב טמא הכל מקרי סתימה וכשר. וכ"ש אם ניקב חצר הכבד שלא כנגד אויר הבהמה רק מצד הדופן דכשר שהדופן סותמו וכ"ש דאם נסרך מן הטרפש לצלעות דכשר דאפי' את"ל שהיה בו נקב הרי נסתם אבל אם נסתם עם הטחול שלא כדרך הנחתה או בשאר סתימות שלא כדרך הנחתן טריפה (דרישה). ונ"ל דאם הכבד סותם הנקב לא מהני וצ"ע: +ואם ניקב חצר הכבד במקום דמשמשי ידא דטבחי כשר אם לא שניכר שהוא נקב ישן כמבואר כלל י"ד: +טרפש הכבד שנסרך לבית הכוסות יש לבדוק בכרס שבודאי יש שם קוץ או מחט שניקבה ועי"ז באה סירכה זו ואם עירו הפרש מתוכ' ולא בדקו טריפה ככל דבר שצריך בדיקה כיון שבודאי הוא כן ואמ"ו בנ"ב מ"ת סי' כ"ב כתב דכוונת רמ"א ר"ל קרוב לודאי ושכ"כ בת"ח כלל פ"ט סי' י' שמא יש מחט אלא דלענין דאם לא בדק טריפה אבל בדיקה מהני ועיין עוד מדין זה כלל כ"א סי' י"ח: +מחט או שאר דבר שנמצא בטרפש או בכבד אפי' כולה טמונה דינו כמחט שנמצא בחלל הגוף המבואר כלל כ"א: +נמצאו ב' כבדים בבהמה ובעוף או שנבראו חסרה בידי שמים מבואר כלל י"ד סי' י"א וסי' י"ב: +וכבד של עופות שנחלק הכבד לב' חלקים וחלק א' גדול מחלק הב' אם חלק הגדול קיים עם קצת למטה מן המרה אפי' ניטל ממנו ג"כ בשיפולו כשר דכל ג' זיתים הם בחלק הזה ואם נרקב או ניטל החלק הגדול ממקום המרה או הדבוק לכליות או במקום שנתלה בטרפשא יש להטריף אף אם השאר כולו קיים (מנ"י בכלל פ"ט ס"ק כ"ו בשם תשו' מ"ב סי' ק"ג) וחלק הקטן ג"כ ניטל כלו כשר (כ"ב במ"ב בהדיא) וסיים שם וז"ל. אפי' לא נשאר במקומות הללו רק כזית אחר או פחות מכזית לית לן בה וכתב זה על כבד של אווז וסיים שם והחכ' עיניו בראשו לשער הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו: +קנה הכבד שניקב במשהו טריפה כדלעיל סוף כלל י"ז: +מרה שניקבה טרפה ואם הכבד סותמה כשרה שזה סתימה מעיקרא ואם ניקבה הכבד ג"כ כנגדה הרי אין כאן סתימה ואם לא נסתם הנקב מן המרה אלא מחמת שהוא סמוך לכבד נראה כנסתם טרפה (סי' מ"ב פ"ח) ודין נסרכה למקום אחר או שיש לתלות שנעשה לאחר מיתה נתבאר לעיל +מרה שהיתה בולטת מבין הצלעות ולחוץ בין עור לבשר ונמצאת המרה שלימה ונפחוה ועלתה בנפיחה ולא נמצא נקב אם העור שלם מבחוץ לכ"ע הוי ס' מחמת קוץ או חולי כדלקמן כלל כ"א ואם גם העור ניקב מבואר שם דהפ"ח מחמיר ורמ"א מכשיר ואם נחוש מחמת שנסרכה לצלעות תלי' בפלוגתא כלל י"ד סי' י"ח והא לכ"ע יש להכשיר דכיון שיש מכה בצלעות תלינן דהסירכה מן הצלעות (פ"ח שם ס"ק ג' בשם צ"צ): +נטלה המרה ביד או חסרה מתחלת ברייתה טרפה ואם חסרה קורע הכבד שתי וערב וטועמו בלשונו אם יטעום טעם מר כשרה דעיקר חיות מן המרה היינו הליחה הירוקה והכיס הוא רק שומר לליחה וכיון שנבלע המרירות בכבד ולכן כשרה ודוקא כשקרע תחלה ואז מצא טעם מר דנראה דנבלע במקומו אבל בלא קריעה לא מהני מה שטע' טעם מר די"ל שנטלה והמרירות נשאר ממה שהיה בו תחלה מרה (תב"ש ול"נ דמהני אף בלא קריעה ) ועיין כו"פ סי' מ"ב ותמצא דברים ראוין למי שאמרן רק מה שכתב שהוא האמת שכיון דבה"ג מסופק בניטל אם טריפה ולכן כשיש טעם מר וא"כ היה לו מרה אמרינן העמד על חזקת כשרות לא הבנתי כלל דמה העמדה על חזקה יש כאן בדבר שמסופק בדין) ואם עדיין לא טעם מר יצלנו בגחלים ואם נאבדה קודם שטעם טרפה כיון שהי' כאן ריעותא ברורה אע"ג דאין שכיח שתהא המרה נטולה (מנ"י כלל פ"ח) ויש מכשירין וא"כ עכ"פ הוי ספיקא דדינא וצ"ע ועי' בכו"פ ועי' בב"א והעיקר שיש לחפש אצל טחול של עוף וסמוך לו ימצא על הרוב מרה קטנה עד למאד (כו"פ) ואם טעם טעם מר ואח"כ אינו מרגיש עוד מרירות תלינן שנתקנח וכשרה (פ"ח): +נמצאו ב' מרות אפי' אינן דבוקות טרפה דכנטולה דמי ואם היא אחת ונראית כשתים נוקבין אותה אם שופכות זו לזו א' היא וכשרה ואם לא ינפחו באחת אם גם חברתה תעלה בנפיחה זו או שהטילו מים באחת מהן וע"י כך נתמלאת גם חברתה מים כשרה דמסתמא מה שלא שפכו להדדי היה מעובי הליחה וה"ה אם הם ב' מרות נפרדו' ומקום חיבורן אחד וכשמגביה הצד האחד שופך אל השני דרך חיבורן (פ"ח): +אעפ"י שהם ב' מרות גמורות רק שבמקום דבוקן בכבד כמו רוחב אצבע היו כאחת כשרה ואפי' לא שפכי אהדדי וה"ה אם כשמתחילין הן ב' ולבסוף הם מתערבות ונעשה אחת כשירות: +היו ב' מרות בכבד אחת הנה ואחת הנה וסמפון אחד שופך מרה לשתיהן וכשאדם זוקף אחד חוזרת הליחה למקום שהסמפון מחלק מרה ושופך לשתיהן אבל כשהן שוכבות כדרך שהן עומדות בחיי הבהמה ואין שופכו' זו לזו בבהמת ישראל יש להכשיר כיון שהרבה פוסקים מכשירין לגמרי בב' מרות דהא ב' מרות טרפה דכנטולה דמי והרבה פוסקי' ס"ל דוקא ניקב המרה טרפה אבל ניטלה המרה כשרה (ש"ך): +מרה הניכרת מעבר לעבר של כבד אי שפכי להדדי חדא היא וכשרה ואם לאו טרפה (סעי' נ'): +בועא כמו כיס קטן יוצא סמוך למרה תלויה בסמוך לה ולא שפכי אהדדי אם קרעוהו ולא מצאו כ"א מים זכים ולא היו מרים כשר דאין זה מרה אלא בועה ובועה אינה מטריף אלא בריאה (פ"ח): +מרה שנתרוקנה והכיס תלוי במקומה כשרה שתולין שדרך הסמפון נשפך המרה ולא נקבה ומסתברא דהוי ריעותא להצריך נפיחה ואם תעלה בנפיחה לא חיישינן לנקב (פ"ח) (עיין תב"ש). ובהפ"מ צ"ע. ואם יש לתלות שנעשה הנקב ע"י משמוש היד אפי" נפיחה א"צ כן נ"ל פשוט: +מרה שהי' כיס שלה נפוח (ר"ל גישוואלן) נ"ל דטריפ' דהוי כבשר שהרופא גורדו וא"א בקיאין בזה וכ"ש אם הליחה הירוקה שבתוכו נהפך לעפשות ונרקב דטריפה שהרי עיקר טרפות המרה הוא בשביל הליחה כן נ"ל ועוד נ"ל דאפי' לא נהפך לעיפוש רק שנתקשה הליחה כאבן הוי לקותא וטרפה: +יש מיני עופות שאין להם מרה והם תורים ובני יונה ואילים והצבי מרה שלו אינו בכבד אלא סמוך לזנבו ואם בא לפנינו עוף שלא נמצא בה מרה טרפה עד שיודע שהמין הזה אין להם מרה: +דין מחט וגרעין הנמצא במרה מבואר כלל כ"א: + +Klal 18 + +דין הטחול והכליות (מ"ג מ"ד):
בריית הטחול ראשו אחד עב והשני דק כבריית הלשון אם ניטל הטחול כשרה וכן אם ניקב חלק הדק או נחתך כשרה אבל אם ניקב בראש העב נקב מפולש במשהו טרפה ואם ניקב נקב שאינו מפולש אם נשאר תחתיו כעובי דינר זהב כשר פחות מכן ה"ז כמפולש וטרפה ואין אנו יודעין שיעורו של עובי דינר זהב ועכ"פ הוא פחות מחצי עביו של אותו טחול במקום שהוא עב בין דקה בין גסה (כו"פ דלא כפ"ח) (דכיון דאמרינן אם נשאר כעובי כו' ומדקרי לי' שיור ש"מ שהוא פחות מחציו) ואפי' בקצה הדק של צד העב אע"ג שהוא דק מ"מ כיון שהוא בחלק העב דינו כאלו ניקב בעוביו (סי' מ"ג ובט"ז שם): +מקצתו של צד העב של הטחול הוא דבוק לכרס ובזה לכ"ע דינו כמבואר בסי' א' אך אם ניקב המקצת מן העב שאינו מונח על הכרס נסתפקו האחרונים אם זה שייך לצד העב או לצד הדק והפ"ח כתב להקל בהפ"מ. והכו"פ הכריע דאע"ג דאין אנו בקיאים בעובי דינר זהב מ"מ אם הוא שיעור שליש אצבע ויותר (עיין שם שכתב סמך לשיעור זה בדבר נפלא) בענין שיש לספק שמא הוא שיעור דינר זהב כשר דהוי ס"ס דשמא זה שייך לחלק הדק ואת"ל שהוא מצד העב שמא יש בה כשיעור עובי דינר זהב אבל אם נשאר בפחות מזה דאין כאן אלא ספק אחד טריפה (שם): +ניקב ולא נשתייר כעובי דינר זהב ושומן כשר או בשר סותמו אינו וסתימה דאע"ג דקיי"ל דחלב טהור סותם היינו דוקא בדבר שנקיבתו במשהו אבל בזה כיון דצריך שיור עובי דינר זהב מאן יימר דסתימה זו מועיל כעובי דינר זהב מבשר טחול עצמו (ט"ז וש"ך בסי' מ"ו סעי' א'): +נמצא בטחול בועא מליאה מוגלא או מים עכורים וסרוחים או שאר לקותא שהבשר לקוי מחמת שינוי כיון שאין אנו בקיאין בבשר שהרופ' גורדו ולכן כל שהבשר נשתנה דיינינן כאלו נתמסמס וכן אם נקרע הטחול או נימק דכל זה דינם כניקב ודינם שוה שאם הוא בצד העב ומתחיל הלקותא מבחוץ אם נשתייר כעובי דינר זהב כשרה ולא אמרינן שסופו לרקוב הכל אבל אם הבשר שמבחוץ שלם מכל צד בלי שום ריעות' אף שמבפנים כולו לקוי בלא שיור כעובי ד"ז כשרה (ט"ז שם ס��' מ"ג סוף הסי' אלא שכתב דמסתפינא להקל והפ"ח וכו"פ כתבו להכשיר בלא פקפוק ודוקא שהבשר שלם מכל צד אבל אם לא נשתייר רק העור שעל גבי טחול שמנקרין אותו טריפה שזה העור אינו מגוף הטחול) (ט"ז ס"ק א') אבל עור של עצמו הדבוק בו נחשב מגוף הטחול ואם הוא שלם מכל צד ה"ז אינו מפולש וכשר (עיין פ"ח ס"ק א') ומ"מ אין להכשיר כ"א בהפ"מ וכ"כ מנ"י כלל פ"ט (ומה שהק' בתב"ש דא"כ למה קרע ולמה גרר מבפנים י"ל שהיה שם מראה לקותא מבחוץ והיה צריך לגרר ולראות אם הלקותא שלם בעור) : +נמצאו ב' טחולין שאינן מחוברין כלל כשר דכל יתר כנטול וניטל הטחול כשרה וכן אם דבוקים יחד למטה בצד הדק אבל אם מחוברים בצד העב טריפה לדעת רמב"ן שכתבנו כלל י"ד סי' י"ד ומ"מ בהפ"מ יש להכשיר (שם): +טחול העוף עגול כענבה ואינו דומה לשל בהמה לפיכך אין הנקב פוסל בו כן סתם הש"ע אבל כל האחרונים כתבו עכ"פ להחמיר לעצמו ולהתיר לאחרים נראה שאין להקל כ"א בהפסד מרובה: +בהמה שנמצא בה ב' טחולין ואחד ניקב בסומכ' אם אינו ניכר איזו היא עיקר טריפה ואם ניכר שהנקובה היא היתרת דעת הצ"צ להכשיר (והוא עפ"י מה שכתב בש"ע בסי' מ"ד סעי' ז' ע"ש בט"ז וש"ך) והפ"ח מטריף בכל ענין וגם הש"ך שם הניח בצ"ע ולכן אין להקל: +טחול שהקטינה מחמת חולי כשר וכ"ש כשנבראת כך קטן דאין שיעור לגדלותה אבל אם ע"י חולי נימוקה בסומכיה אפילו אם נטלה אח"כ כולה טריפה דאיך תחזור לכשרותה (כו"פ סי' מ"ד): +דין אם נמצא נקב בטחול מתחילת ברייתה מבואר לעיל כלל י"ד סי' י"ב: +ניטלו הכליות כשרה ודוקא כשניטלו בידי אדם כולו כאחד או שנבראת כך אבל אם ינטלו ע"י חולי וה"ה בידי אדם שחתך מעט מעט טריפה דכיון שהקטינה לפחות מכשיעור המבואר לקמן בסי' כ"א כבר נאסרה איך תחזור להכשירה כשגמרו לכלות והסימן לידע אם נבראת כך או ע"י חולי בודקין הכיס שלהם אם הכיס מלא חלב ניכר שזה תחלת ברייתה וכשרה. ואם נמצא חלב ומקום ריק ניכר שהיו לה כליות אלא שנימוחו וטריפה (סי' מ"ד סעיף ו' הסכמת הט"ז והש"ך וכ"מ שהיא מסקנת הפ"ח ומה שהקשה מריאה ודופן סותמה כבר תירץ הש"ך. ומה שהקשה מטרפש הכבד נראה לי דלא קשה מידי דשאני הכא שאין להטריפות מחמת עצמה אלא מחמת הכבד וכיון שנסתם כשר): +כיון שניטלו הכליות כשר ולכן אם נבראת בכוליא אחד או בב' כליות כשרה (שם): +אע"ג דניטל כשר אבל לקתה הכוליא שנעשה בשרה כבשר המת שהבאיש אחר ימים שאם תאחוז במקצתה יתמסמס ויפול טריפה ונ"ל כיון שאין אנו בקיאין בבשר שהרופא גרדו ולכן כל שניכר שהבשר לקוי ורע היא לקותא וכן אם נמצאת בכוליא ליחה אע"פי שאינה סרוחה או שנמצאו בה מים עכורים או סרוחים טריפה אבל אם נמצאו בה מים זכים אפי' אם נמצאו המים הזכים בשלחופית קטנה בכוליא לעולם כשרה (שם): +אם נמצא מלאה מים שמראיהם רע אבל לא היו עבים ועכורים אלא מראיהם כמראה דבש בש"ע כתב הב"י דכשרה ויש אוסרין אבל אנו הנוהגין עפ"י רמ"א קי"ל כהאוסרין דהוי לקותא וטריפה: +לקותא שכתבנו דטריפה בכוליא אינו אלא דוקא אם מגיע הלקותא על הלובן שנכנס תוך הכליות תחת המתנים ששם מעורים בגידין באמצעית הכוליא והוא במקום חריץ שבאותו מקים כאיב לה הרבה יותר מאלו נטלה לגמרי כ"כ בש"ע. אבל דעת האחרונים דלקותא ע"י מוגלא לא בעינן שיגיע לחריץ אלא דאפילו במעט מוגלא רחוק הרבה ממקום חריץ טריפה דכיון דיש שם מוגלא סופו שירקיב כולו (ש"ך ס"ק ח') והט"ז מחלק שאם יש בועא בולטת מבחוץ ויש בה מוגלא אפילו לא הגיע לחריץ טריפה אבל אם לא היתה הבועא מבחוץ אלא מבפנים צריך שתגיע הליחה למקום חריץ (ט"ז ס"ק ו' כ"כ בשם רש"ל אך צ"ע שאף שרש"ל כ"כ ביש"ש מ"מ בקיצור פסקים שם כ' סתם דאפילו לא הגיע לכוליא טריפה משמע כש"ך) ובמים זכים אפילו הגיע בתוך הלובן כשר ובלבד שיהיה מקצת מן הלובן קיים אבל אם כל הלובן נהפך למים אפילו זכים טרפה (ט"ז ס"ק ח') ואמנם התב"ש כתב שאין להחמיר בהמססה רק בנימסמס ממש אבל בשינוי קצת וכ"ש שינוי מראה אין להחמיר אלא בשהגיע הריעות' עד החריץ אבל במוגלא מחמיר ג"כ כדעת האחרונים דאפי' רחוק מן החריץ טריפה וכמו שכתבתי בסי' י"ד הגם הפ"ח מיקל כדעת הש"ע כבר דחה ראיותיו בטוב טעם הגם שהכו"פ ג"כ מחזיק דברי ש"ע יש לדחות ראיותיו ולכן אין להקל כ"א בדוחק גדול: +ואם היכתה בכוליא במכת חרב עד שנבקעה לשנים וי"א אפי' לא נבקעת לשנים אלא שהוכתה בכח (ט"ז ס"ק ה' וש"ך ס"ק ז') אלא דבזה צריך שיגיע המכה תוך הלובן שהוא החריץ לכ"ע ואם לא הגיע לחריץ כשר לכ"ע ואם נחתך ממנה חתיכה בנחת אעפ"י שנחתך ע"י חרב אפי' אם הגיע המכה תוך החריץ כשרה: +אם ניקב הכוליא אעפ"י שהגיע הנקב תוך החריץ כשר ודוקא שניקב ע"י מחט וכיוצא בו אבל ע"י חולי לא גרע מנתמסמס וכ"ש לדידן דאין אנו בקיאין במסמוס (פ"ח) וכן בנאסר ע"י חולי דיש להחמיר (מנ"י כלל פ"ט ס"ק י' ועיין ט"ז ס"ק ב') ואם ניקב ע"י חולי שלא במקום הלבן אפילו בנתמסמס כשר (ש"ך סס"ק ב' וצ"ע אם כוונתו דווקא לדעת המחבר דס"ל בנתמסמס דהיינו' לקותא ע"י חולי צריך דוקא שיגיע למקום חריץ וא"כ לפי מה שכתבנו לעיל סי' י"ד בשם האחרונים בנתמסמס אפי' רחוק מן החריץ טריפה א"כ ה"ה כאן או כונתו כיון שכתב הב"ח דלמעשה צריך להתיישב וא"כ כיון דלהש"ע אפילו בלקותא צריך שיגיע למקום החריץ ולכן כתב דכשר וא"כ לפי מה שכתב הפ"ח דכיון דאין אנו בקיאין בהמססה יש להחמיר למעשה ואם כן יש להחמיר לגמרי כמו בלקותא): +נמצא בה דם דינו כמים וכשרה אפילו הגיע לחריץ שאין זו לקות' הואיל והיא כולה דם משא"כ במים שמראיתו רע לעיל בסי' י"ג. ואם יש בלובן דם צ"ע שהרי שם אין דרכה להיות דם וא"כ לרמ"א דמטריף במראה דבש ה"נ טריפה (עיין ש"ך ס"ק ט'): +כיון שעיקר חיות תלויה בלובן ולכן אפי' כל הכוליא קיימת אלא שהלקותא הי' רק בלובן טריפה ונ"ל אפי' רק במקצתה חוץ ממים זכים דכשר במקצתה כדלעיל סי' י"ד (עיין ט"ז ס"ק י' שכתב דכולה שלם בעינן מן לקותא אפילו במים זכים ושם בס"ק ח' כתב דבמים זכים במקצתו כשר וצ"ע): +בכל מקום שכתבנו שצריך שיגיע עד הלובן אם נאבד קודם שבדקו וא"י אם הגיע או לא טריפה ככל ספק טריפה (כו"פ): +נמצאו בכוליא אבנים כשרה כי דרך האבן לגדל בכליות ואם נמצאו במקו' הלובן יש להכשיר בהפ"מ (שם בט"ז וש"ך): +כוליא שהקטינה מחמת חולי בבהמה דקה עד כפול ופול בכלל טריפה ובגסה עד ענבה בינונית וענבה בכלל טריפה ואם היתה קטנה בתולדתה כשרה. וכיצד יודעין זה. אם היא כולה מלאה ואין שם חלל סביבותיה ולא ריקוב כלל אז ניכר שכך היתה תחלת ברייתה וכשרה. ואם נמצא שם חלל בידוע שהקטינה וטריפה ואם מסופק בזה טריפה. אבל אם קודם שבדק אם נשאר בה כשיעור נאבדה כשר דהוי ס"ס ספק שמא היה בו כשיעור ואת"ל שלא היה בו כשיעור שמא נתילדה כך מתחלת ברייתה כן נ"ל: +אם יש לה ג' כליית או יותר ואינם עומדות בשורה א' אלא א' עומדת למטה מהם שניכר שהיא יתרת והיתרת הזו הקטינה כשרה ואם כולן עומדות בשורה אחד כיון שאינו ניכר איזה היא יתרת נחלקו הפוסקים (עיין ש"ך ס"ק ט"ז ומש"כ שמהרש"ל כ' להיפך אינו ר"ל איפכא ממש אלא בדין זה כתב להיפך) והפ"ח אוסר בכולן כיון דאפי' ניטלו הכליות כשר אלא דהקטינו טרפה מטעם דכאיב לה א"כ אין חילוק בין כוליא העיקרת או היתרת. ונ"ל דה"ה בכל לקותא דינו שוה להקטינו דמ"ש: +אע"ג דבכל האיברים אין שינוי מראה פוסל בהם חוץ מריאה אבל בכוליא כיון דלקותא פוסל בה ושינוי מראה עכ"פ לקותא הוא ולכן שינוי מראה פוסל בה מ"מ כיון שדין זה דשינוי מראה לא נזכר בגמ' ולכן אינה טריפה אלא עד שיגיע ממש לחריץ אע"ג דבלקותא ממש אפי' אינו מגיע לחריץ טריפה כדלעיל סי' י"ד כדעת האחרונים (כ"כ ביש"ש הביאו הט"ז ס"ק ט"ו וכן משמע מדברי הש"ך ס"ק י"ז) וכיון דכוליא נוטה לאדמומית לפיכך אם יש בה לובן הוי לקותא וכיון שמגיע מראה הלבן עד החריץ ממש אע"פ שא"א לידע אם נכנס גם לחריץ או לא מ"מ טריפה מספק אבל ירוקה כשרה ודוקא ירוק ככרתי דהייני שקורין בל"א בלא או גרין (דכמו דגבי ריאה הדר בריא ה"ה כאן וס"ל להטור דמה שכתב בעה"ע וכל שינוי מראה ר"ל מראות פסולות ומה שלא כ' אדום משום דכוליא נוטה לאדמומית ובזה מתורץ קו' הב"י) אבל געל ושחור טריפה ואם האדימה כולה או מקצתה כשרה: +אע"ג דלענין טחול בעוף כתבנו לעיל סימן ד' להחמיר אבל בכליות אין טריפות בעוף לפי שהם סגורים בעצם ואין מגיעין שם בני מעים ועוד כיון שכל הטריפות תלוי בלובן ובעוף אין שם לובן וחריץ (פ"ח) ולכן אפי' נפחה כוליתה כביצת תרנגולת ושחורה כדיו כשר (ט"ז): +בלובן הכוליא יש עליו קרום דק מלמעלה ולפעמים נמצא אותו קרום שחור ותחת אותו הקרום מוצאין הלובן שהוא בריא כשאר כליות. כתב הפ"ח שבירושלים תוב"ב נוהגין להכשיר דהקרום לא נקרא חריץ ע"ש: + +Klal 19 + +דין טריפות בבני מעים וב"מ יתירים וניטל השליא ושלפוחית ושלל של ביצים (מ"ה מ"ו מ"ז):
בהמה שניטל האם שהולד מונח בתוכה כשר ובעוף כיון שחיותו מועט אם ניטל המעי שהביצים מונחים בו יש מטריפין ולכן במקום שאין הפ"מ יש להחמיר (סימן מ"ה): +ואם ניקב או נימוק האם אע"ג דלפי הכלל המבואר בכלל י"ד דאם ניקב טרפה כ"ש ניטל וא"כ כיון דניטל כשר כ"ש דניקב כשר אלא דמ"מ י"א דדומ' לטחול דאע"ג דניטל כשר מ"מ ניקב טריפה וה"ה היכא וכ"ש נימוק דיותר כאיב לה ניקב ונימוק מניטול. ולכן יש להחמיר אם לא בהפ"מ וכן בנחתך מקצתה. וה"ה אם נימוק הולד במעי בהמה דינו כנימוק האם (שם עיין בפ"ח): +תרנגולין שנמצאין בשלייתן ביצים סרוחים ונקרשין כשר (פ"ח שם): +נטלה השלפוחית שמי רגלים נקוים לתוכה לדעת הב"י בש"ע משמע להתיר בהפסד מרובה אבל להנמשכין אחר הכרעת רמ"א טריפה דס"ל דהוא בכלל הבני מעים ואפי' בניקב ואם משתינה דם צריך לבדוק בשלפוחית: +מחט שנמצא בשלל של ביצים טריפה כדין נמצא בחלל הגוף ואם נמצא נוצות מבואר (כלל כ"א סי' ח'): +ניקבו הדקין טריפה ואפי' ליחה שבהן סותמן (והוא הגלד העשוי כצמר מבפנים וגוררין אותו בחוזק) ואפי' היא דבוקה בהן הרבה עד שאין יכול להוציאה ע"י הדחק וה"ה אפי' עלה בו קרום דקרום שעלה מחמת מכה אינו סתימה כמבואר כלל י"ד ואם שומן שעל הדקין סותם הנקב כשר כמבואר שם סי' י"ט אבל אם ניקב הכרכשתא (ר"ל מעי הדבוק בפי הטבעת) אע"פ שהשומן שעליו סותם לא הוי סתימה שאינו מהודק יפה (סי' מ"ו) ועיין לקמן כלל כ"ח מה שכתבתי בזה בשם כו"פ באיזה מקום אינו סותם אבל אם ניקב המעי הסמוך לקיבה שהוא תחלת המעיים אע"ג דקיי"ל שהחלב שעליו אסור בארך אמה וא"כ הוי כחלב טמא ואינו סותם מ"מ פיון דמקצת גאונים ס"ל שהוא חלב טהור כמבואר שם סי' ולכן לדידן עכ"פ מהני לענין סתימה (פ"ח בק"א): +הדרא דכנתא (פי' המעים דקין שסובבים סביב לשומן שלהם) שניקב א' לחבירו כשרה שחבירו מגין עליו שהרי גם בשר שאצלו בתולדתו סותם כמבואר בכלל י"ד ואצ"ל אם ניקב לכנתא שהוא חלב טהור (מ"ו): +חולחולי' והוא מעי האחרון שממנו הריעי יוצא (והיא הכרכשתא) והוא שוה בלא עיקום אם ניקב במשהו טריפה כמו שאר המעים וחמור מהם שהשומן שעליו אינו סותם בד"א שניקב לחלל הבטן דאז תצא הריעי דרך הנקב לחלל הבהמה ותמות אבל אם ניקב במקום שהוא דבוק בין הירכים כשר שהירכים מעמידין וסותמין הנקב ואפי' ניטל כל מה שדבוק בין הירכים כשר אם נשאר ממנו כמלא בטדא דתורא והוא שיעור ד' אצבעות לשור הגדול ובדקה הגדול לפי גדלו כו' והוא ב' אצבעות לשה ואצבע אחד לגדי וטלה (ונ"ל דר"ל אצבע פשוט שהרי כתב הש"ך בשם ראב"ן דקישור החיצון של אצבע הגדולה לצאן והוא ב' אצבעות וא"כ גם האצבעות שכתב בשם רוקח ר"ל אצבעות פשוטים) ואם יש נקב באותם ד' אצבעות יש אוסרים במשהו וי"א עד שינטל רוב רחבו (ועיין פירושו בש"ך סי' מ"ו ובפ"ח שם ולפי שהוא מילתא דלא שכיחא לא הארכתי) ודע דבעוף לא שייך כלל דין זה דדוקא בבהמה שהכרכשתא דבוק בין היריכים שייך לומר שהם סותמין הנקב משא"כ בעוף ולכן בכל מקום שניקב טריפה: +סירכא יוצא מהדקין מבואר בדין כלל י"ד סי' י"ח. ומ"מ לפעמים יש בועות הרבה ועל ידן נסתמו המעים ואז היא טריפה וכ"ש תרנגולים שיושבים על ביצים להוציא אפרוחים יש להחמיר ביותר משאר עופות מכח חלישתן (שם): ויש לבדוק ע"י קש או נוצה אם נסתמו ואפי' בזמה"ז מותר לבדוק כיון דאין כאן נקב (ט"ז שם): +יצאו הדקין לחיץ והוחזרו מאליהן כשרה ואם אדם החזירן אם ידוע בודאי שלא נתהפכו כשר אבל אם לא אסיק אדעתיה לדקדק בזה בשעה שהחזירן טריפה דחיישינן שמא נתהפכו וכיון שנתהפכו טריפה דאינה יכולה לחיות ולא מהני מה שהחזירן אח"כ כיון שכבר נהפכו פעם אחד אין לו תקנה עוד (פ"ח שם) וה"ה אם לא יצאו ונמצאו מהופכין טריפה (שם וכן הסכים פ"ח וכו"פ דלא כש"ך): +נמצאו המעים בין עור לבשר ונמצא תפור שם יש לחוש שיצאו ונתהפכו אבל אם לא נמצא שם תפירה ולא ניכר שם שנקרע ולא היה ניכר בה שום ריעותא מחיים דהיינו שהיתה הולכת יפה בענין דאין לחוש לריסוק איברים כשרה ולכן אפי' בתרנגול מסורס שלא היה ניכר בו שום קרע ולא תפירה אע"פ שבני מעיו מקצתן דבוקין בבשר וסמוכים לעור אם היה הולך בטוב בחייו יש להכשיר בהפ"מ שסירוסו אינו ריעותא כלל שכן הוא המנהג (ש"ך ופ"ח): אבל הכו"פ כ' דראוי להחמיר בתרנגול מסורס וכדעת הלח"מ: +תרנגולת שיצאו מעיה דרך הטבעת טרפה דא"א שיחזרו למקומן כסדרן דרך נקב צר (רש"ל בא"ו דף פ' ע"ב וצ"ע מסימן י' דאם חזרו מאליהן כשר וצ"ל התם מיירי שהיה נקב גדול וכדאית' בגמ' דפקע כריסו): +מה שנהגו בכל המקומות שהנכרים מסרסים התרנגולים זכרים ותפורין מקום הקריעה אין חשש בדבר דהמתעסק בסירוס בקי הוא שאינו נוגע במעיים ואף אם בשעת הקריעה נופלין מעיו בין עור לבשר מאליהן יצאו והוא לא הפך במעיים ואף אם מכניסים בידים מסתמא יודעין להכניס בענין שלא יתהפכו (כו"פ בשם דמש"א וכ"ג): +מחט שנמצאת בדקין לארכו ואינה תחובה בו כלל יש להכשי' בהפ"מ דאמרי' שנכנס כך עם המאכל דרך הוושט ונכנס כך למעים אבל אם תחובה בעור הדקין טרפה כיון שעורן דק חיישינן שמא נקבה לחוץ ואינו ניכר. ואם נמצא קורט דם מבחוץ אפי' בנמצא לבד טרפה דאם אין מכה ק"ד מנין (פ"א ובסי' מ"ח ס"ק כ"ב בבית הכוסות כתב דאם אינו תחוב אע"פ שנמצא ק"ד מבחוץ כשרה צ"ל דגבי דקין כיון דהר"ן אוסר אפי' בנמצא לבד ואפי' אין ק"ד ולכן אע"ג דבזה לא קיי"ל כוותיה מ"מ ביש גם קורט דם מחמיר ועיין לעיל כלל ט"ז ס' ח'): +ב' דקין היוצאין מן הקיבה או מן הקורקבן וניכר שהוא ב' בני מעיים דעת הב"י בש"ע דבבהמה במקום שאין הפ"מ צריך שיהיו מחוברים יחד במקו' שיוצאין מן הקיבה קודם שיתחיל זה המעי לפרוד כרחב אצבע גם למטה יתחבר יחד עם שאר הדקין כרחב אצבע שלם. אבל אם אין כאצבע שלם מלמעלה ומלמטה טריפה ובמקום הפ"מ סתם הב"י בש"ע דאעפ"י שאינו שלם מלמעלה ומלמטה כרחב אצבע רק שיוצאים מן הקיבה כאחד וחוזרים ומתערבים ונעשה אחד מב' ראשיו ובאמצע מובדלין כשר אא"כ אינם מתערבים כלל מלמטה וכיון שמתחלה יוצאים ממקום אחד ה"ז ב' מעים וטרפה כן הוא לדעת הב"י. ולהנוהגין אחר הכרעת רמ"א אפי' בהפ"מ אין להכשיר בבהמה אא"כ מחוברים מלמעלה ומלמטה כרחב אצבע דוקא ולפי שיש עוד פוסקים דס"ל דלא מהני מה שחוזר ומתערבין אא"כ אינם מובדלין באמצע רק כאורך אצבע ולכן ראוי להחמיר עד שיהיו מתערבין למעלה אצבע וכן מלמטה ושלא יהיה ההבדל יותר מכאצבע והפ"ח כתב שכן ראוי להורות אם לא בהפסד מרובה (מ"ז): +וכ"ז בבהמה אבל בעוף אפי' לדעת רמ"א אע"פ שאינם מתערבים כרחב אצבע כיון שעכ"פ חוזרים ומתערבים מלמטה כשר ואפי' כמה ענפים יוצאים אם כולם חוזרים ומתערבים למטה כשר (ש"ך): +וכ"ז כשהם יוצאים כאחד מן הקיבה או הקורקבן דניכר שהם ב' מעים אבל אם מאמצעית הדקין יוצא מעי קטן וא"כ אינו יתרת הדקין כלל אלא דלדול בעלמא אפי' הוא ארוך כאצבע או יותר מזה אם הוא סתום בסופו כשר ככל דלדול שבשאר איברים כמבואר כלל י"ד סי' ט"ו. ודוקא דלדול אחד אבל ב' דקין היוצאים בענין זה אעפ"י שהם סתומים טרפה ואם היותרת פתוח בראשו טרפה דאע"ג דאינה יותרת הדקין מ"מ לא גרע מניקבו הדקין ועוד שהרי הריעי נופל לגוף ע"י מעי זה ותמות ובמקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר אפי' בדק אחד וסתום בראשו (ש"ך שם ובש"ך סק"ז יש ט"ס וכצ"ל והשיב לי כיון שפירש יוצא כו' אלא ב' מעים היוצאין מן המעי הארוך היוצא מן הקורקבן כו' כן הוא בראב"ן) ורש"ל מכשיר בעוף בכל ענין ולענין תערובות יש לצרף דעתו: +וכל זה איירי במעי שיש בו ריעי אבל אם אין בה ריעי אעפ"י שהיא חלול אינו יותרת אלא הוא ווריד נמשך מן הכבד ולפעמי' מסתבך במעים ונראה כמעי יתר וכשר (פ"ח בשם ב"י) אבל צריך דקדוק גדול בקיבוץ טבחים שיודעים להבין הענין על בוריו אם הוא בדומה ממש לדבריהם (יש"ש): +תרנגולת שיש בה ב' נקבים מאחוריה שבהם היא מוציאה הריעי בודקין אותה אם המעי שבו יוצא הריעי הוא אחד לבד אלא שבסוף אותו המעי הוא מתפשט לב' מקומות כשר שאין זה יתור (פ"ח שם): +בהמה שיש לה ב' בית הכוסות או ב' קיבות היוצאים במקום אחד והדרי ערבי כרוחב אצבע כשרה (ש"ך סק"ג) וכן אם יש לה ב' סניא דיבי (הוא מחובר לדקין בכרס וסתום בראשו) טריפה ואי שפכי להדדי כשרה שאז נראה שהוא אחד ואם נמצא באמצע הדרא דכנתא יתרת כעין סניא דיבי וצורתו כצורת סניא דיבי ומלא פרש אעפ"י שאינה במקומה ה"ז כב' סניא דיבי וטרפה (פ"ח שם בשם מבי"ט) ומעי היוצא מבית הכוסות להמסס כשר דרביתייהו בהכי והיוצא מבית הכוסות לכרס טרפה דלאו היינו רביתייהו ויותרת הוא (שם סי' מ"ז): +בהמה שאכלה דבר שנוקב בני מעיה כגון קורט של חלתית וכיוצא בו טרפה. דקים לחז"ל שבודאי מנקב את המעים וה"ז כאילו כבר נקוב ולפי זה אפי' שחטה תיכף לאחר שאכלה טרפה (פ"ח ססי' נ"א) אבל אם אכלה עלין של חלתית כשרה שהעלין אינם חריפים כל כך ואינם מנקבין. ואם אכלה דבר שספק אם מנקב טרפה מספק. ואם אכלה עשב שקורין בלשון ערבי (כלך) ועי"ז נמצא בבני מעים בהרות אדומות אין להכשיר אלא בבהמות ישראל (ש"ך שם): + +Klal 20 + +דין קיבה וכרס והמסס ובה"כ וקורקבן (סי' מ"ח מ"ט):
קיבה שניקבה טרפה ואם חלב שעל היתר סותם הנקב כשרה אע"ג דקיי"ל חלב טמא אינו סותם ואנן בני בבל קיי"ל דאסור משום חלב מ"מ כיון שבני א"י אוכלין אותו וא"כ אינהו מיכל אכלי אע"ג שאין אנו אוכלין אותו מ"מ לא חמיר כולי האי אפי' לדידן ומהני סתימתו אבל שעל הקשת שהוא חלב שאסור לכ"ע מן התורה אינו סותם (סי' מ"ח): +כרס שניקבה טרפה ואין החלב שעליו סותמו לדידן האוסרים חלב שתחת הפריסה כמבואר לקמן וא"כ הוי חלב טמא ואינו סותם ואע"ג דלבני ריינוס נוהגים היתר באותו חלב כמבואר שם מ"מ אינו סותם כיון דאנו אוסרין אותו מדינא לחייב עליו כרת (ט"ז סי' ס"ד ס"ק ח') ולהסוברים דאף חלב היתר אסור מדינא צ"ל כיון דרק בני ריינוס נהגו היתר לא חשוב מנהגם כ"כ שנאמר אינהו מיכל אכלי כו' ואם היה הנקב בכרס למטה לצד הקרקע טרפה וודאי אבל אם הנקב מצד הצלעות נ"ל דאינו אלא ספק טרפה עיין בטור בהג"הה שם ובב"א: +וכן אפי' ניקב במקום שהטחול מונח על הכרס וסותם הנקב וקיי"ל דבשר נמי סותם כמבואר בכלל י"ד מ"מ כיון שעל הטחול יש קרום שמנקרין אותו והוא חלב טמא ולכן לא מהני סתימתו (סי' מ"ח ט"ז ס"ק ב') וא"ל דכשניקב גם כקרום ונשתייר בטחול כעובי דינר זהב שיסתום הטחול דא"כ מצינו לטרפה שיחזיר להיתר דכיון דקודם שהגיע לטחול טרפה אינו חוזר לכשרות כדאי' סי' מ"ד ובט"ז שם ס"ק י"ג): +תולעים שנמצאו בכרס כשר דמן הפרש הן גדילין או הבהמה אכלה אותן. ואם נמצאו בו נקבים וניכרים שנעשו ע"י תולעים ואין ידוע אם נעשו הנקבים מחיים או לאחר מיתה פירשו כשר דאמרינן אחר שחיטה פירש כמו בריאה (ט"ז וש"ך ופ"ח סי' מ"ח): +הכרס מיעוטו נחבא בין הצלעות שבחזה ורובו מונח על בשר הבטן ובשר הבטן חופה אותו ואם נקרע בשר זה אעפ"י שלא הגיע קרע זה לכרס עד שיהי' הכרס נראה אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה בארכו או ברחבו ארך טפח בבהמה גדולה אעפ"י שאין רוב אורכו. או בבהמה קטנה ונקרע רוב ארך אותו הבשר אעפ"י שאין באורך הקרע טפח טריפה ואין חילוק אם נקרע לארכו או לרחבו דדינם שוה דבגדולה סגי בטפח ובקטנה ברובו אבל דעת האחרונים בהפ"מ דאם אינו מפולש אעפ"י שנקרע רוב עובי העור לא מטריף אעפ"י שהוא רוב אורך או טפח אא"כ הנקב מפולש רוב ארכו בבהמה קטנה או טפח בגדולה או ברחבו ויש להקל בהפסד מרובה (ש"ך ופ"ח) ואם הוא פחות מטפח בגדולה או רובו בקטנה אפי' מפולש כשר אם נעשה ע"י חולי ואם נעשה ע"י קוץ או מחט אפילו במשהו טריפה דחיישינן שמא ניקב איברים פנימים (פ"ח) ואם ניטל אותו בשר אפילו ע"י חולי טריפה ואם נקדרה בעיגול עיין בש"ע סי' מ"ח סעיף ד' וכבר כתבנו בכלל י"ד דאם הבשר רע דינו כניטל: +ואם נמצא נקב בבשר החופה והעור קיים וידוע שזה נעשה מנגיחת הבהמות דהדרי בריא וכשרה לכ"ע (פ"ח בשם ב"ח): +דין זה דבשר החופה לא שייך בעוף שהרי אין לו כרס ולכן אפי' נקרע העור של העוף והדקין שלימין אם ניכר הדבר שלא נעשה ע"י קוץ אלא ע"י חולי כשר (ט"ז בססי' מ"ט): +מחט שנמצא בקיבה או בכרס דינו כמו שנבאר בנמצא בבהכ"ס בסמנים הסמוכים לזה אך י"א דכל הכרס דינו כהמסס לרש"י אך הרדב"ז ח"א סי' קי"ג כתב בהדיא דכל הכרס עורו עב ואפילו לרש"י כשר והסכים עמו הפ"ח: +המסס ובית הכוסות דבוקים זה בזה וההמסס אין לו אלא עור אחד ובהכ"ס מקצ��ו עבה ויש בו ב' עורות דבוקים זה בזה והיינו הצד שמדובק בהמסס שם הוא עב ומקצתו דק ואין בו אלא עור אחד (ש"ך ס"ק י"ג) ואם נמצא נקב בהמסס או בית הכוסות אפילו במקום הדק וניכר שהנקב היא ע"י חולי אם אינה מפולש הנקב מעבר לעבר כשר לכ"ע (דלא כב"ח דס"ל דלרש"י בהמסס אפי' ע"י חולי טריפה מצד א' ש"ך ס"ק י"ב) דכיון שאין שם מחט וא"כ אי אית' שהיתה נקובה מעבר לעבר עדיין הי' ניכר הנקב דלא חיישינן שמא ניקבה ונתרפא אבל אם הנקב ע"י קוץ או מחט יש חילוק שאם הוא בבה"כס במקום העב שיש לו ב' עורות אם אינו ניכר מעבר לעבר נקב מפולש כשר ולא חיישינן שמא כבר נקבה מעבר לעבר ונתרפא כיון שעורו עב לא חיישינן אבל אם ניקב ההמסס או בהכ"ס במקום הדק שאין לו שם אלא עור אחד הב"י סתם בש"ע דאין חילוק ולעולם כשר אם לא עבר המחט מעבר לעבר וכן אנו נוהגין בהפסד מרובה אבל שלא במקום הפ"מ אנו הנמשכים אחר רמ"א קי"ל כהפוסקים (דהיינו רש"י) דס"ל כיון שעורן דק חיישינן שמא ניקב מעבר לעבר וחזרה המחט לאחוריה ונתרפא הנקב ואינו ניכר ולכן אפי' אם בדק ואינו רואה שום ריעותא וגם לא קורט דם אפ"ה טרפה ומ"מ צריך שיהיה ק"ד מבפני' דאל"כ נימא אחר שחיטה נתחב דאי איתא דקודם שחיטה נתחב הוי ליה למצוא שם ק"ד כיון שיש שם מחט למסרך (שם ס"ק י"ד) ואפי' לדידן שאין אנו בקיאין בבדיקה מ"מ סומכין על בדיקתינו כיון שאינו ניקב מב' צדדים (ש"ך שם ס"ק ל'): +ואם נקבו המסס ובית הכוסות במקום שמחוברין יחד אעפ"י שהנקב מפולש מזה לזה כשרה דהא בלא"ה שופכים זה לזה וכן אם אינו מפולש מזה לזה אלא שאחד נקוב כיון שהוא מקום חיבורן השני מגין עליו (פ"ח) אבל שלא במקום חיבורן אפי' נקבו ב' העורות במקום ששוכב ע"ג ההמסס ומדובק שם בשומן אינו סות' דחלב טמא הוא (ש"ך ס"ק י"א): +אם ניקב אחד מהם נקב מפולש מעבר לעבר ע"י מחט או קוץ ועודנו תחוב בו בודקין אותו אם נמצא קורט דם סביב המחט בין בפני' בין בחוץ אפי' הוא רחוק קצת מן הנקב כרחב קש וכ"ש עליו ממש (סעי' ח') או אפי' לא נמצא דם אלא שנמצא חלודה על פי המחט או סביבות הנקב (סעיף ט') דכל זה הוא הוכחה שהנקב הי' מחיים וטרפה. ואם נמצא חלודה באמצע המחט ולא על פיה וגם לא על בהכ"ס י"א דתלינן שהמחט היתה חלודה מקוד' שבא לבהמה וכשרה ורוב אחרונים מטריפין גם בזה דכיון דאנו רואין שניקב מעבר לעבר אלא שאנו מסופקים שמא לא עבר עד לאחר שחיטה ולכן בהוכחה קלה אנו מטריפין (ב"ח וכ"מ בש"ך ס"ק ל"ה ופ"ח ס"ק כ"ב) אבל אם לא נמצא דם סביבות המחט לא מבפני' ולא מבחוץ וגם המחט יפה שלא העלתה חלודה אעפ"י שאנו רואים שהמחט עבר מעבר לעבר כשר. דיש כאן הוכחה שעבר לאחר שחיטה דאי מחיי' כיון שיש שם מחט היה הדם נדבק בו (שם): +בד"א שלא מלח ולא הדיחו דיכול לבדוק אחר ק"ד אבל אם כבר מלחו או הדיחו ואינו יכול לבדוק עוד אחר ק"ד או חלוד' דשמא ע"י המליחה והדחה הלכה לה או כשכבר נטלה משם המחט דשוב אין יכול לבדוק אחר קורט דם די"ל שהדם היה על ראש וחוד המחט וכיון שנקוב מעבר לעבר היא בחזקת איסור עד שתבדוק להוציא מחזקת איסור וכיון שאין יכול לבדוק טריפה וה"ה אם נאבד בית הכוסות קודם שבדק אחר ק"ד וכ"ש אם נמצא כמו שביל שנראה שעבר המחט מחיי' דטריפה אעפ"י שלא נמצא ק"ד או חלודה. וכן אם נעשה ע"י חולי וניקב מעבר לעבר אפי' אין שם ק"ד טרפה דדוקא ביש מחט כיון שיש דבר שיסרך הדם אמרינן אי איתא דמחיי' הוי ליה לאשכוחי ק"ד אבל ע"י חולי כיון שאין כאן דבר שיסרך בו הדם עומדת בחזקת איסור שנעשה מחיי' (שם): +במדינות אלו נוהגין כהפוסקים דבזמן הזה אין אנו בקיאין בבדיקות ולכן כיון שראינו שהמחט עבר מעבר לעבר אפי' לא נמצא לא קורט דם ולא חלודה טרפה ומ"מ בהפ"מ צ"ע (דהב"ח כתב דלא נוהגין כן עיין ש"ך ס"ק ל'): +אם נמצא המחט תחוב בבית הכוסות או בהמסס ולא עבר המחט מעבר לעבר י"א דמן הדין חייב לבדוק מבחוץ נגד פי המחט אם נמצא שם נגד פי המחט קורט דם או חלודה טרפה דבידוע שניקב כולו דאם אין שם מכה קורט דם מנין ואם לא נמצא נגד פי המחט אפי' נמצא ק"ד סביבות הנקב כשרה (ש"ך ס"ק י"ז) אפי' לא נשאר רק מעט מעור החיצון שלא ניקב ואפי' ראש העב של המחט לצד חוץ וחודה לצד חלל בהכ"ס. דכה"ג גבי כבד טריפה כמבואר כלל כ"א סי' י"ד ט"ו משום דאמרינן דרך הוושט נכנס אבל הכא כיון שיש אוכלין ומשקין הם דוחקים את המחט אפילו צד העב שתכנס ותתחב בבשר ותולין במצוי שנכנס דרך הוושט לבית הכוסות ומשם נכנס לדופן בית הכוסות ולא הספיק' לנקוב מעבר לעבר (שם): +וכיון שצריך בדיקה אחר ק"ד ולכן אם מלחו או הדיחו או שנאבד בית הכוסות קודם שבדק אחר קורט דם טריפה דכיון שצריך בדיקה מדינא מחמת ריעותא אע"ג דלא ראינו שניקב רק מצד אחד מ"מ ריעותא הוא להצריך בדיק' ולכן אם א"א לבדוק טרפה כן סתם הב"י בש"ע בנמלח והודח (ש"ך ס"ק ל"ג): +אך י"א דאם לפי האומדנא נראה שאינו נקוב לחוץ א"צ לבדוק כלל מבחוץ אחר קורט דם דעדיין הבהמה בחזקת כשרות קאי נגד הנקובים האלו ואמרי' מסתמא לא ניקב מע"ל ואע"ג דלא קיי"ל הכי מ"מ אם הוא לפנינו סומכים על בדיקתנו ובודקין אם לא נמצא קורט דם או חלודה על פי המחט כשר דכיון דא"צ בדיקה אלא כנגד פי המחט אין כאן בקיאות גדול (ש"ך ס"ק נ"ג) ואם נאבד הבית הכוסות או שנלקח המחט משם או שמלחו והדיחו קודם בדיקה כיון שלפי אומד הדעת לא היה הנקב מעבר לעבר וא"כ לדעת אותן הפוסקים א"צ בדיקה כלל ולכן בהפסד מרובה סמכינן עליהם וכשר וכבר כתבנו לעיל סי' ט' דבהמסס אם נמצא קורט דם אפי' מבפני' אפי' ודאי לא ניקב מבחוץ טריפה לרמ"א במקום שאין הפסד מרובה (שם): +אבל אם אינו ידוע כלל אם ניקב מע"לע או לא אפילו עפ"י אומדנא ונאבד או נלקח המחט או נמלח והודח מחלוקת בין האחרונים עיין ש"ך ס"ק כ"ה דיש מתירין בהפסד מרובה והט"ז והפ"ח אוסרין אף בהפסד מרובה. ונ"ל דאפשר דיש להקל במקום הפסד מרובה מטעם שכתב הש"ך בסי' נ' לסמוך על דעת התוספות דאם לא איתרע חזקת' מחיים מוקמינן על חזקת כשרות: +ואם נמצא מחט או קוץ בהמסס או בבה"כס בחללו ולא נתחב בהן כלל כשר בכל ענין וא"צ בדיקה וכן אם נמצא מסמר וראש העב מונח בתוך הקמטי' של המסס באופן שאין החוד מול עובי הדופן אעפ"י שאינו יודע אם היה תחוב בו כשר בלא בדיקה (ט"ז ס"ק י"ט) ואם נמצא קורט דם מבחוץ הט"ז כתב לאיסור והפ"ח כתב להכשיר. (והש"ך בס"ק ל"א כתב לאיסור וצריך לומר שכן כתב לדעת רמ"א אבל הוא לא ס"ל הכי שהרי אפי' בוושט כתב בסי' ל"ג ס"ק י"ז דכשר ומשיג על רמ"א) ומצאתי בנ"ב סי' י"ט כדברי והסכי' להיתר ואם נסרך לטרפש הכבד צריך לבדוק אחר מחט דודאי יש שם מחט ואם לא בדק טרפה (מנ"י כלל פ"ט ס"ק ל"א) ואם היה המחט תחוב בו נגד המקום שנסרכה טריפה דהסירכא הוי הוכחה דניקב מעל"ע (צ"צ) ואם יש הפ"מ ועוד כמה צדדים להקל צ"ע וע' בכו"פ סי' מ"א ואם אינו תחוב בו רק שנמצא מונח בתוכו ונסרך יש להקל אבל דוקא בהפ"מ או סעודת מצוה שהרי אפי' בלא מחט כיון שיש סירכא אין להתיר בלא הפ"מ כדלעיל כלל י"ד (כו"פ שם): +בית הכוסות שניקבו ב' עורות זה שלא כנגד זה כשר דכיון דמינת נייח לא יתרמי להדדי ואינו דומה לוושט לעיל ��לל ט"ז (ש"ך בסי' מ"ט ס"ק א' ופ"ח): +מחט שנמצא בדופן ב"הכ באורך. ר"ל שאורך המחט הוא בדופן. שאינם יכולים להבין באיזו צד פונה הקופה טריפ' כיון דחללו רחב אי דרך הושט עייל על הפרש מיבעי לאשתכוחי ולפי"ז אין היתר במצד אחד כ"א כשהמחט מונח בחלל ביה"כ ותחוב בו לא כשתחוב באורך הדופן (ט"ז בשם א"וה והגהת ש"ד ורש"ל) והפ"ח חולק ולא הביא ראיה לדבריו ומשמע לפי"ז דאפילו בדליכא קורט דם כיון דחיישינן שבא מבחוץ: קטן שמצא מחט תחוב בכרס אם הוא חריף לידע ולכוין בדברים אלו יש להחמיר ולאסור על פיו דכל שנמצא מחט רגלים לדבר ואינו אלא גילוי מילתא בעלמא וכן נכרי שהיה מתעסק בהוצאת הפרש מן הבהמה ואמר ראה שמצאתי מסמר זה תחוב בכרם הבהמה והראה לו מקום שאינו נטרף בו ה"ז כאלו נלקח המחט בסי' י"ז ודווקא כל זמן שעוסק בהוצאת הפרש ומצאו הישראל ואמר לו כן דאינו אלא גילוי מילתא אבל אם כבר פסק הנכרי מלאכתו והוציא מת"י הכרס ואחר כך א"ל שמצא מסמר א"צ להאמינו (נק"הכ שם וע"ש בט"ז): +בהמה או עוף כשפתחו להוציא בני מעים זב מים רבים ובני מעים הכל יפה כשר דהוא חולשה באדם (שקורין וואשר זוכט) והוא מחמת נפוח ואין להרבות בטריפות (כו"פ סי' מ"ח) ושכן משמע בתשובת ב"ח ודלא כפ"ח בסי' נ"א י"א שהוא סכנה שיבוא האוכל לידי חולי זה ומ"מ צריך לראות שיהיה הבני מעיים והריאה הכל בטוב בלא שום שינוי והריאה צריך נפוח ואפי' בדיעבד מעכב (תב"ש): +הקורקבן יש לו שני עורות דהיינו הבשר העב הוא אחד והכיס המונח בפנים שקולפין אותו ומשליכין אותו הוא השני ואם ניקב זה בלא זה כשר עד שינקבו שניהם זה כנגד זה אבל אם ניקבו זה שלא כנ"ז כשרה ונ"ל דאם מנוקב בשיפוע דינו כזה נגד זה (מנ"י) ואם ניקב שלא כנגד החלל רק בעובי הבשר ע"י חולי אף על פי שהוא מעבר לעבר כשר (כדלעיל כלל י"ד סימן ט"ו) (סי' מ"ט): +ניקב ושומן שעליו סותמו כשר וכ"ש אם לא ניקבו כל ב' עורות אעפ"י שלא נשאר רק מעט מעור החיצון שלא ניקב דכשר ואם המחט לא ניקב לחוץ אלא שבמקום המחט יש לה בועא היוצאת לחוץ וסביב הבועא מלא שומן יש להטריף כיון שיש בועא ארוכה הבולטת לחוץ ודאי שכבר יצא שאילו לא ניקב עור החיצון לא נהייתה אותה בועא (מנ"י כלל צ"ה ס"ק ד') ואם השומן סביב המחט ולא עפ"י המחט בידוע שכבר ניקב לחוץ (שם) ואז אפילו נשאר מעט גם מהעור טרפה (תב"ש) ושומן של אווזות שמלעיטין י"א דלא הוי סתימה כיון שאינו בתולדה ואין נוהגין כן והרוצה יחמיר לעצמו: +אם נמצא מחט תחוב בו מבפנים דינו לגמרי כבית הכוסות בין לענין ניקב מצד אחד ובין לענין ניקב מב' צדדים ואינו אסור מדינא אא"כ נמצא עליו קורט דם או חלודה כדלעיל. ולענין הפ"מ לדידן שאין אנו בקיאין בבדיקה עיין לעיל סי' י"ג (ש"ך ופ"ח) והט"ז ס"ק י"ז כ' דבקורקבן כיון שעורו עב אפי' בלא ק"ד אסור אם ניקב מעל"ע: +מחט שנמצא בקורקבן וכולו נבלעת בעובי בשרו ונשאר כחצי אצבע מצד הכיס גם מצד החוץ שלא היתה המחט אוכלת ולא היה ניכר שום נקב לא לצד פנים ולא לצד חוץ תולין להקל לפי שדרך הוושט נכנס עם האוכלין אלא שנסתם הנקב דע"כ אחד מהנקבים נסתם ואם כן תולין במצוי דהמחט בא מבפנים והוי כניקב מצד אחד ואם אין עליו ק"ד מבחוץ כשר (בש"ך ס"ק ל"ט ט"ס וכן צ"ל אבל אם יש עליו ק"ד אפילו כו') ודינו ממש כבה"כ בסי' י"ד ט"ו ט"ז י"ז. וי"א דעדיף קורקבן מבה"כ דאפילו להאוסרי' בבה"כס וסבירא להו דכיון דנקב מצד אחד מחזקינן ליה בחזקת מינקב ואם נאבד טריפה אבל קורקבן כיון שעורו עב לא מחזקינן בחזקת מינקב (ש"ך בשם רש"ל) אך הש"ך ו��"ח וכו"פ חולקין על זה וסבירא להו דמדינא צריך לבדוק אחר ק"ד (עיין בב"א שער א"וה סימן ט"ו כתבתי דנ"ל דדעת הש"ך בס"ק כ"ח ובס"ק מ' להתיר) ואם נמלח ונאבד טרפה שהרי יש מחמירין ואוסרין לעולם דאמרינן שמא ניקב הוושט ונכנס בקורקבן מבחוץ דאע"ג דיותר י"ל שנכנס דרך הוושט כיון שהבשר מבחוץ ראוי להתרפאות שעורו יותר רך מעור הפנימי שהוא קצת קשה ומאחר שאינו ניכר מבפנים בודאי בא מבחוץ (בא"הג) ולכן אם מרגיש בפיו בשעת אכילתו שיש מחט בקורקבן כיון שאי אפשר לבדוק אחר ק"ד טרפה ואפי' כל התערובת אסור (ט"ז סי' מ"ח ס"ק י"ח): +ואם נמצא מחט בקורקבן לאחר הבישול ויוצא הרבה מקורקבן ובשע' מליחה ושטיפה לא הרגישו כלום יותר מסתבר לומר שנתחב בו אחר שחיטה דאי אפשר שלא היו מרגישין בו כלל (פ"ח): +כבר נתבאר כלל י"ד דהא דמצד אחד כשר דוקא כשניקב מבפנים אבל אם ניקב מצד חוץ ע"י קוץ ומחט טריפה ואם ספק אם ע"י חולי או מחט כשר מטעם ס"ס כדלקמן כלל כ"א: +תולעים יוצאים מהקורקבן כשר דלאחר שחיטה פריש: +קורקבן שנמצא נקוב ונתערבו העופות מדמין שומן שבקורקבן לשומן התרנגולת של מקום חיבור הקורקבן ואם אינו דומה לשומן שאר העופות מותרין האחרים וכן כל כיוצא בזה ודוקא שיש הפרש גדול ביניהם (סי' ק"א בט"ז):
סימן נ' נתבאר בכלל י"ד: + +Klal 21 + +דין מחט וקוץ הנמצא בחלל הגוף (סימן נ"א)
המאכל נכנס דרך הוושט לכרס ומשם לבית הכוסות ומשם להמסס ומשם לקיבה ומשם לדקין ומסוף הדקין שהיא הכרכשתא יוצא הריעי והן איברי המאכל ובין איברים אלו הנזכרים המחוברין בוושט ובין איברי הנשימה והחיות התלויס בקנה והם הריאה והלב מפסיק מחיצה והוא עור עב ההולך מן החזה עד בין הירכים והיא נקראת טרפש הכבד או חצר הכבד וכשקורעין אותה נראה הריאה והתלוין בו ואם קוץ או מחט נמצא בחלל הגוף או שתחוב באחד מן האיברים שנקיבתן במשהו כגון לב וקורקבן וטרפשא דלבא וטרפשא דכבדא ודקין וכיוצא בהן מצד החיצון ה"ז ס"ט דקוץ זה מהיכן בא את"ל שבלעו א"כ כבר ניקבו הדקין ואת"ל שנכנס מבחוץ הא קיי"ל בקוץ שהגיע לחלל טרפה שמא ניקב אחד מאיברים הפנימים (זהו דעת הש"ע שכ"כ בהדיא בסי' מ"א בטרפשא דכבדא וכ"כ בהדיא בב"י בסי' מ') ואמנם דעת הרבה פוסקים שהיא ודאי טרפה אפי' רק נמצא בחלל דרוב הנבלעין נכנסין דרך הוושט וא"כ ודאי ניקב הוושט ויצא וכ"ש בעוף דאין דרך להתחכך אפשר דלכולי עלמא הוי טרפה ודאי (סימן נ"א): +ופשיטא גרעין של תבואה או שאר זרעונים או אבן וכיוצא בו שנמצא בחלל הגוף דטריפה ונ"ל דבזה לכ"ע טריפה ודאית שהרי א"א לומר בזה שנכנס מבחוץ ואפילו בעוף שיש לו זפק לא תלינן דניקב הזפק ויצא דאמרינן כאן נמצא וכאן היה. ועוד שדרך הזפק א"א ליכנס לחלל הגוף (עיין ב"א סי' י"ז). ודוקא שהוא בענין שאי אפשר לומר עכשיו נפל אבל אם אפשר לומר עכשיו נפל עיין כלל י"ד סי' כ"א (שם): +ואפילו ראינו שנתחב הקוץ והמחט בבהמה מבחוץ מ"מ טריפה מספק לכ"ע שמא ניקב אחד מאיברים פנימים בשעת כניסתו (ואם הוא ספק אם ניקב הבשר עד החלל עיין בב"א סימן כ"ה) לפיכך אם ניקב בקוץ לפנינו נגד אחד האיברים כגון שראינו שנכנס המחט מבחוץ נגד הלב ותחובה עתה בלב ולא נכנס בחלל הלב תלינן דלא ניקב רק כנגדו ולא במקום אחר וכשרה וכן כנגד כל האיברים. ואפילו לא ראינו כשנכנס המחט מבחוץ אלא שנמצא מחט תקועה מקצתה בדופן ומקצתה בלב וכיוצא בו ויש היכר בדופן שבאה מבחוץ נמי כשרה דע"כ נכנסה מיד מדופן ללב ונתקיימה כך דאם לא כן תמה על עצמך מי כיוונה לחזור ולכנוס בדופן למקום שנכנס בו מתחלה מבחוץ לחלל הגוף ואם אינה תחובה בדופן אלא שניכר ריעותא בדופן לחוד במקום הפ"מ צ"ע (עיין שם בש"ך ס"ק ג'): +ולפיכך כל האיברים שדינם שאם ניקב מצד אחד כשר כלב וקורקבן וכיוצא בהן אם נעשה על ידי קוץ ומחט אזי דוקא שהנקב מצד פנים ואם מצד חוץ דוקא כשנעשה ע"י חולי דאם ע"י מחט אפי' לא ניקב כלל טרפה כדלעיל סי' א': +מצא נקב בלב וקורקבן וכיוצא בו מצד חוץ ואינו יודע אם הוא מחמת מחט וקוץ או ע"י חולי כשר. דהוי ס"ס שמא על ידי חולי וא"כ אין כאן בית מיחוש כלל ואת"ל ע"י מחט שמא לא ניקב שום אבר רק נכנס מבחוץ ופגע תיכף באבר זה ונתחב בו (שם בש"ע ועיין בט"ז סימן מ"ט ס"ק ב' להשיג ע"ז מטעם דאינו מתהפך והכו"פ כתב דהכל שם אחד ועיין בשער רוב וחזקה סי' נ"ב דאין זה משם אחד ובש"ך בכלל ס"ס סי' ט"ו): +אם לא נמצא שום מחט ולא נקב באחד מהאיברים אלא שנמצא העור והבשר שנקבו עד החלל כשר ומכל מקום בזו צריך להחמיר לבדוק נגד הנקב אם לא נמצא שם ריעותא (ש"ך ס"ק ב') ונ"ל דאפילו עכשיו סמכינן אבדיקה זו כיון דאינו אלא להחמיר ודעת הפ"ח כשהעור שלם יותר מסתבר שבא ע"י חולי ואם העוף ג"כ נקוב יותר מסתבר שבא ע"י קוץ (בסימן נ"א ס"ק ב' ובסי' מ"ב ס"ק ג'): +אם הקוץ או המחט לא ניקבו ולא הגיעו לחלל אלא שנמצא תחוב בבשר אפי' כולו טמון בבשר כגון בירך לא מיבעיא אם חזר המחט כלפי החלל וצד העבה מן המחט כלפי חוץ דכשר אלא אפי' אם צד העב כלפי פנים והחוד כלפי חוץ דיש קצת הוכחה שנכנס דרך פנים שהרי א"א שתנקוב בצד העב וע"כ נכנס דרך הוושט ונקבה הדקין ויצא אפ"ה כשר דדרך בהמה להתחכך בכתלים וע"י החיכוך דוחק ועובר אפי' בצד העב וזה שכיח שע"י החיכוך תכניס ולכן לא אזלינן בזה אחר רוב הנבלעין כיון שיש לבהמה ג"כ חזקת כשרות דנשחטה הותרה ודוקא בבהמה אבל בעוף שאין דרכו להתחכך ולכן אם צד העב כלפי פנים טריפה שהרי א"א לומר שנכנס מבחוץ שהרי בצד העב א"א שתנקוב אבל כשצד העב כלפי חוץ כשר שהרי יש הוכחה שנכנס מבחוץ דאי מבפנים היאך תנקוב בצד העב. ונ"ל דמ"מ אם ידוע שהעוף דחק ונכנס במקום צר אף בעוף כשר אבל בסתם לא תלינן בעוף שמא דחק ונכנס (פ"ח דלא כט"ז ס"ק ד') ודוקא שראש העב הוא עב כ"כ כגרעין תמרה אבל בפחות מזה יכול לנקוב אף בצד העב כדלקמן סימן י"ט: +לפעמים בתוך האווזות נמצא בתוך השומן סמוך לבני המעיים נוצות ארוכות או במקום הפשטת העור מן הבשר נמצא חלל ובתוכו מונח כמו נוצות מקופלים וקרוי מכסה עליהם ומקצתן בלוים ומקצתן תבניתן וארכן כשאר נוצות של אווז כשר דזה לא נעשה מחמת נקב אלא שהטבע לא הוציאן לחוץ ולכן גדלו מבפנים (ט"ז ופ"ח): +הא דמטרפינן דוקא בקוץ או מחט שהם דקים ואי אפשר לבדוק אחר נקב משהו אבל בקנה או חתיכת עץ וברזל עב כשר ע"י בדיקת האיברים שנקובתן במשהו אם לא ניקבו כשר דכיון שהוא עב אי איתא דניקב היה ניכר ונ"ל דאפילו לדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה נוכל לסמוך על בדיקתינו דלזה א"צ בקיאות (כן משמע מדלא הגיה רמ"א) וכן כתב הש"ך בסי' נ"ז בס"ק ל"ג בהדיא: +ודוקא בחלל הגוף או בשאר איברים אבל אם נמצא מחט בריאה ולב וכבד ומרה שהם תלוים בקנה ומן הקנה נכנס סמפונות בריאה וכן בלב שהקנה בסופו מתפצל ונכנס בלב וכן לכבד (כמבואר כלל י"ז סי' כ"ב) ולכן ריאה שהרגיש בה במשמוש היד שמחט בתוכה אם שלימה היא נופחין אותה אם עולה בנפיחה כשרה בין אם היא דקה או עבה בין אם נכנסה דרך חודה או דרך קופה (ר"ל ראש המחט שהיא עבה) דאע"ג דאין דרך קנה לבלוע ורוב הנבלעין הוא דרך הוושט מ"מ כיון שהיא שלימה ועולה בנפיחה ע"כ לא ניקבה אלא דנכנס דרך הקנה ומשם נכנסה לסמפונות שבתוך הריאה ומן הסמפונות נכנס לבשר הריאה ואעפ"י שצד העב לצד חלל הבהמה לא אמרינן היאך אפשר לנקוב עם צד העב דכיון דבשר הריאה רך מנקב אפילו בצד העב וה"ה אם נמצא בתוכה גרעין של זית וכ"ש של תמרה (פ"ח) ומ"מ אם לא הרגישו שום מחט אלא שנפחו הריאה מחמת איזה סיבה ועלתה שפיר בנפיחה ולא ראו שום ריעותא ואח"כ מצאו בו מחט כשהיא חתוכה אזי אין להכשיר (סימן ל"ו סעיף ט"ז ובש"ך שם) ואם נמצא קורט דם מבחוץ אף על פי שעולה בנפיחה טריפה דאם אין מכה ק"ד מניין. אע"כ שניקבה ועלה בה קרום והוה קרום שעלה מחמת מכה ואפילו לא נמצא קורט דם כנגד המחט ממש כגון שהמחט מלמטה והקורט דם מלמעלה רק שהיה באותו צד טריפה דע"י נענוע הריאה י"ל דנקבה וירד למטה אבל אם המחט בצד ימין והקורט דם בצד שמאל כשר (פ"ח) ואם ניקבה לחוץ אעפ"י שלא נמצא קורט דם טרפה (ש"ך ופ"ח וע"ש החילוק שבין ריאה לבית הכיסות): +ואם מצאו בחתיכה דריאה בכל ענין טריפה. לא מבעי כשהחוד הוא כלפי הסימפון והראש העב הוא לצד החלל הבהמה דאזלינן בתר רוב הנבלעין ומסתמא נכנס דרך הוושט וניקב הוושט ונכנס בחלל הגוף ומשם נקבה בחודה הריאה אלא אפילו אם נמצא ראש העב לצד הסמפון והחוד לצד חלל הגוף וא"כ י"ל דיותר מסתבר שלא נקבה הוושט אלא שנכנס דרך הסמפון ומה"ת לחוש שמא נקבה כבר לחוץ דקיי"ל אחזוקי ריעותא לא מחזקינן אפ"ה טריפה דכיון דקרומי הריאה רכים ויש כאן ריעותא ברורה חיישינן אעפ"י שנכנס דרך הסמפון שמא כבר נקבה עם חודה כל הריאה ואח"כ חזרה הראש העב לאחוריו דרך הנקב ולכן לא ראינו נקב מבחוץ וגרעין של זית דינו כמחט ופשיטא שיבולת שועל דינו כמחט (פ"ח בק"א סי' מ"א) וגרעין של תמרה כיון שאין לו חוד כלל ואין דרך לנקוב כלל אפילו נמצא בחתיכה דריאה כשר דתלינן שנכנס דרך הסמפון (פ"ח שם): +ואם נמצא מחט בסמפון הגדול של ריאה מדינא א"צ לבדוק כלל אפי' בנפיחה דבודאי דרך הקנה נכנס דכאן נמצא כאן היה. אלא דבמדינתינו נוהגין כשיש קצת ריעותא נופחין הריאה אבל אם כבר נתתך הריאה וא"א לנפוח כשר לכ"ע (שם): +אבל מחט שנמצא בכבד אין חילוק בין שבא לפנינו שלם או חתוכה אלא דלעולם אם צד העב של המחט הוא לצד חלל הבהמה אפילו כולה טמונה בכבד אעפ"י שי"ל שנכנס דרך הקנה ומשם לסמפון הכבד ומשם לכבד טריפה שהרי יש כאן הוכחה שנכנס דרך הוושט וניקב היושט ויצא לחלל ומשם נקבה בחודה הכבד ונכנס דאי איתא שנכנס דרך הקנה והסמפון היאך היתה יכולה לנקב עם ראש העב את הכבד שהוא עב כבשר ואינו רך כריאה לעיל בסי' י' (שם סי' מ"א): +אבל אם צד הדק של המחט כלפי חלל הבהמה ולא יצא לחוץ (דא"כ הוי כמחט שנמצא בחלל) אלא כולו טמונה בכבד וצד העב כלפי הסמפון הרי יש כאן הוכחה שנכנס דרך הקנה ומשם לסמפון הכבד ולכבד. דאי איתא שנכנס דרך הוושט ונקבה הוושט ונכנס לחלל ומשם לכבד היאך היה אפשר שתנקוב בראש העב הכבד וא"ל דאת"ל שנכנס דרך הקנה מ"מ י"ל שנקבה הכבד ומשם חזרה דרך אותו נקב עם ראש העב בדלעיל סי' י"א בריאה. שאני התם דאי יצאה פעם אחד לחוץ טריפה מחמת דריאה שניקבה טריפה אבל בכבד דניקב הכבד כשר וא"כ כיון דנכנסה דרך הסמפון אפילו אם יצאה כבר לחוץ וחזרה כשרה: +ובהפסד מרובה יש להתיר בזה אפי' אינה טמונה כולה בכבד אלא שכבר יצא חודה לחלל הגוף ולא דמי למחט שנמצא בחלל דטריפה דחיישינן שמא נקבה אחד מאיברים פנימים התם אפי' את"ל שנכנס מבחוץ עכ"פ נעשה בכח ע"י חיכוך בכותל אבל הכא שנכנס בנחת אין חוששין לזה (שם וש"ך ס"ק ח'): +הא דמכשרינן בצד העב כלפי סמפון דוקא שפונה לצד הסמפון ממש אבל אם פונה לצדדין בכל ענין טריפה שאלו נכנס דרך הסמפון לא היה אפשר לה להתעקם לגמרי ולתחוב בעובי כבד (שם): +הא דמכשרינן בשחודה כלפי חוץ לאו דברי הכל הוא דדעת גדולי ראשונים דאדרבה אם החוד כלפי חוץ טריפ' דמסתמא תלינן שנכנס דרך הקנה בין בריאה ובין בכבד אלא החילוק בין ריאה לכבד שהריא' סמוכ' לקנה מיד והכבד הוא בשיפולו ולפיכך כשהצד הדק נכנס והוא כלפי הכבד צריכה לעבור עד למטה עד הכבד ובמקום צר וחוששין אולי דרך כניסתה נטתה כאן או כאן וניקב אחד מן הקנים שנקובתן במשהו כקנה הלב והכבד לפי שעוברת במקום צר ומהלך רב אבל כשצד העב לצד הכבד אינו עשוי לנקוב מחמת שהיא עבה אבל בריאה אין חשש בכל זה לפי שכשהוא נכנס דרך הקנה מיד היא פוגעת בריאה ולפיכך אין חילוק בין קופא לבר או לגאו אלא שחוששין שמא ניקבה הריאה עצמה ולכן מחלקין בין היא שלימה או חתוכה כדלעיל סי' י"א (דעת רמב"ם שם עיין בב"י ופ"ח) ולכן אין להכשיר אפי' בחודה כלפי החלל אם לא בבהמת ישראל ובהפסד גדול: +וכל אלו החילוקים שחלקנו במחט בין צד העב או הדק הוא דוקא כשראש המחט היא עבה כמו גרעין של תמרה אבל בפחות מזה אפילו במחט שתופרין בהם השקין נקרא קטנה וא"כ אין חילוק דלעולם חיישינן וטריפה ואם נמצא בכבד גרעין תמרה או שאר דבר שאינו יכול לנקוב טריפה לדעת רוב הפוסקים דמסתמא נקבה הוושט ואע"ג דא"א לנקוב הא גם בסמפון א"א לנקוב (כו"פ והפ"ח כתב דכשר ולא ידעתי טעמו כי אין זה אלא לרשב"א עיין כו"פ ואנן לא קיי"ל כרשב"א) ומיהו אם נמצא כמו אבן בכבד טמון בבשר כשרה לפי ששם מתהוה ממותר המאכל היורד אל הכבד להתהוות דם (פ"ח שם בסוף הסי') ומ"מ נ"ל שאם רואין שהוא אבן ממש טריפה ואם נמצא בכבד של עוף אפילו דבר שאינו מנקב כחול וכיוצא בו טריפה בכל ענין דבעוף א"א לומר שנכנס דרך הקנה כי הקנה מחובר אל הריאה והכבד מונח למעלה על הוושט וא"א בשום ענין לבא לצד התחתון של הכבד אם לא ע"י נקיבת איברים פנימים ומכ"ש אם נמצא שבולת שועל דדינו כמחט (פ"ח בק"א סי' מ"א): +ואם נמצא קוץ או מחט בסמפון גדול שבכבד והוא סמפון הגדול שנכנס בתוכו כשר. דודאי דרך הקנה נכנס ומשם לסמפון הגדול (שם) ואף להפוסקים שכתבתי בסי' י"ז כשר כיון שעדיין לא הלך מהלך רב ל"ח שמא נקבה הקנה (אלא דצ"ע שהרי בנמצא בסמפון הלב מחלק רמ"א בין קופא לבר או לגאו כדאיתא בסי' מ' וא"כ מ"ש מסמפונא דכבדא ובאמת הפ"ח דעתו להכשיר בנמצא בסמפון הלב אבל לרמ"א צ"ע) ואם נמצא מחט בטרפש הכבד דינו כמחט שנמצא בחלל הגוף (שם): +ואם יש לתלות שנפל המחט לאחר השחיטה בכבד כגון שנתעסקה האשה המבשלת במחטין וכיוצא בו בענין שנוכל לומר שמא נתחב המחט בתוכו לאחר שחיטה וא"כ יש כאן ס"ס שמא לאחר שחיטה נפלה ואם תמצא לומר מחיים שמא לא נקבה יש להתיר במקום הפסד מרובה וגם סעודת מצוה אבל אם לא נתעסקה במחט אם כן מהיכי תיתי שנאמר שנפל לאחר שחיטה וטריפה אפילו בהפסד מרובה (עיין פ"ח סי' מ"א וזאת הוא הכרעת כו"פ ודבריו נכונים): +מחט שנמצא בלב אעפ"י שאינה ניכר מבחוץ טריפה בין כשראש העב לצד ראש הבהמה ובין שהוא לצד חלל הבהמה דממ"נ אם צד העב לצד החלל א"א לומר שנכנס דרך הגרגרת ומשם לקנה הלב ומשם ללב שהרי יש כאן הוכחה שנכנס דרך הוושט דאם דרך הקנה היאך אפשר לה לנקב בראש העב בשר הלב שה��א בשר עב כמו גבי כבד בסי' י"ד ואפי' אם ראש העב לצד הסמפון וצד הדק לצד החלל וא"כ א"א לומר שנכנס דרך הוושט דא"כ היאך אפשר לה שתנקוב בראש העב וע"כ נכנסה דרך הקנה די"ל שנכנסה דרך הקנה וחודה למטה וניקבה בשר הלב בחודה ויצאה קצת ואחר כך חזרה המחט דרך אותו נקב וניקבה הלב טרפה וה"ה אם נמצא המחט בטרפש הלב (שהוא הכיס שהלב נחבא בתוכו) וכן אם נמצא בסמפון הגדול שבלב וראש העב לצד ראש הבהמה נמי טריפה כדלעיל שמא נקבה בדרך הילוכה את הסמפון וקנה הלב דינו במשהו (ועיין לעיל סימן י"ט) אבל אם ראש העב לצד חלל הבהמה וליכא הוכחה שכבר היתה בפנים כשרה (עיין סימן מ' ובש"ך שם) ושאר דינים שבלב מבואר בדין לב: +מחט או קוץ שנמצא במרה לעולם טריפה ואע"ג שהיא תלויה בכבד וי"ל שנכנס דרך הקנה לכבד ומשם למרה דרך הסמפון הנכנס מכבד למרה מ"מ חיישינן שמא ניקבה המרה כיון שעורה דק ועוד כיון דסמפון זה שנכנס לה מן הכבד אינו רחב יותר מסתבר לתלות שניקבה הוושט ומשם נכנס למרה. אבל אם נמצא במרה גרעין שהוא כמו גרעין של תמרה שאין ראשה חד כשרה דכיון שאינו מנקב אמרינן שנכנס דרך הקנה לכבד ומשם דרך הסמפון למרה אעפ"י שהסימפון אינו רחב ואם ירצה להוציא הגרעין דרך הסימפון לא תצא י"ל על ידי ניענוע הבהמ' שמנענע עצמה בחייה בהליכתה ימים רבים נכנסה שם (ססי' מ"ב) בתרנגולים אינדיאן מצוי להיות כמו אבנים קטנים ולבינים תוך הכבד ומרה. ושמעתי שבא ע"י שמתרגזין מאד ונוהגין להכשיר. (מנ"י בקו' סולת בלולה כלל פ"ט) ואפשר שאם ימצא כן בתרנגולים שלנו גם כן יש להכשיר כדלקמן כלל כ"ב סימן ד' כנ"ל): +מחט שנמצא בכרס והמסס ודקין וקורקבן תמצא כל אחד במקומו: + +Klal 22 + +דין עוף שנפל לאור (סי' נ"ב):
עוף שנפל לאור וסלקוהו מיד ולא שהה שם כלל וגם לא ראינו בו שום שינוי כשר אבל אם שהה שם שיעור שיתחממו בני מעיה צריך לבדוק באיברים הפנימים שמא נשתנו מכח האור ואי ליתא קמן לבדקה טריפה מספק (סי' ה' בט"ז סק"י) ועוף שנפל לאור ונתחממו בני מעיה ונשתנו הלב וקורקבן וכבד שדרכם להיות אדומים והוריקו או המעיים שדרכן להיות ירוקים האדימו טריפה אפילו במשהו מהם שנשתנו ואפי' לא הגיע הלקותא לחלל דכיון שנשתנו מחמת אש סופן לנקב אבל אם אלו שדרכן להיות אדום הוסיפו באדמימות וכן המעיים הוסיפו בירוקות כשר דאין זה שנוי (סי' נ"ב ובש"ך סק"א): +הא דאמרינן בכבד שהוריק דוקא בנשתנה למראה גרין כעשבים אבל אם נשתנה הכבד למרא' חלמון ביצה שהוא געל אם הוא עוף שמן כשר שכן דרך כבד של עוף שמן להוריק כביצה אבל בעוף כחוש שאין דרכו להיות הכבד געל לכן אפילו בירוק כחלמון ביצה דהיינו געל טרפה: ולב וקורקבן אין חילוק בין כחוש לשמן דירוק כעשבים טריפה לכ"ע והאחרונים כ' דאפי' געל טריפה ומ"מ בהפ"מ ויש עוד צדדים להקל יש לצרף דעת מקצת הפוסקים דמראה געל לעולם כשר (עיין ש"ך ס"ק ב' וכו"פ שם): +הא דשינוי פוסל בכבד אינו מצד עצמו דלא יהא אלא ניטל דכשר אא"כ נשתנה כנגד המעים דהיינו בראש הדק שלו וכלפי פנים דוקא אבל הראש הגס שבה מקום שהיא תלוי' בו שזה אינו כנגד המעים או אפי' ראש הדק אלא שנשתנה צד החיצון שהוא כלפי הצלעות ואינו כנגד המעיים ולכן אינו פוסל שם השינוי אלא דוקא בראש הדק וכלפי פנים דאם נשתנה שם אפי' בכל שהוא ודאי לקו גם הבני מעים שתחת הכבד אלא שאינו נראה עדיין שאין בטבעו להתגלות כ"כ מהר כמו הכבד ולכן אפילו הבני מעים לפנינו ואין רואין בהם שום ריעותא טריפה כיון שאין בטבעו להתגלות מהר. וה"ה אם נשתנה כנגד המרה דהוי כאלו ניקב המרה ואם השנוי במקום חיותה ששם אין הטריפות מצד אבר אחר שאין אבר כנגדו שיפסול בנקב אלא האיסור מצד הכבד ומ"ה אין האיסור אא"כ הוריק ממקום חיותה בכדי שאם תנטל מקום הירקות לא ישאר כזית במקום חיותה (ש"ך סק"ו): +הריאה שנשתנה מחמת נפילתה לאור אם ירוק כביעתא דהיינו געל בל"א טריפה אפי' בלא נפלה לאור אבל אם הוריקה כעשבים דהיינו גרין י"א דאעפ"י שאנו רואים שנשתנה מחמת האור אפ"ה כשרה דתלינן השינוי בדבר אחר שהרי בלא נפלה לאור אם הוריקה כעשבים כשר ה"ה בנפלה לאור דאין האור מזיק בעוף לריאה מפני שצלעותיה מגינות עליה שצלעות העוף אינם שוכבים על רחבן אלא על חודן ובולט רחבן לפנים והריאה נחבאת בהן (כן דעת רמב"ם ורא"ש וש"פ) מיהו י"א דכיון דידעינן דנפלה לאור אע"ג דלכתחלה א"צ לבדוק את הריאה מטעם הנזכר ואם נאבדה הריאה כשרה מ"מ כיון דהריאה לפנינו ואנו רואין שנשתנה לא תלינן הירקות בדבר אחר אלא אמרינן שהוריקה מחמת האש והרי אנו רואים שלא הגינו הצלעות עליה וטריפה ובהפסד מרובה יש להקל (ש"ך ס"ק ד'): +טחול העוף שנשתנה כשר שהרי בעוף אין שום טריפות בטחול כדלעיל בדין טחול אם לא במקום שאין הפסד כ"כ (שם סק"ט): +אע"ג דמדינא אעפ"י שנשתנו האיברים אם שלקן מעט וחזרו למראיהן כשר כיון דאין אנו בקיאין לחלק בין שלוק מעט להרבה ולכן כיון שנשתנו אעפ"י שע"י הבישול חזרו למראיהן טריפה (שם ס"ק י'): +נמצא שינוי באחד מאיברי' אלו אע"פי שלא נודע לנו שנפלה לאור טריפה אע"ג די"ל שהשינוי מחמת חולי מ"מ הוי ספק דכיון דיש ריעותא לפנינו אפשר שנפלה לאור ויש מכשירין וס"ל דיותר מצוי מחמת חולי מלתלות שנפלה לאור שהוא דבר שאינו מצוי כי מיד שתפול לאור תפרח ותצא ואם נשרפו כנפיה שלא תוכל לפרוח תשרף במקומה ולכן תלינן במצוי ובהפסד מרובה יש להקל ומ"מ בלא נפל לאור והוא עוף בייתי שבמינו מדברי והוריק הכבד כשר דכל עופות המדברית כבדן ירוק וא"כ בכבד של אווז שיש במינם מדבריות פשוט להתיר ובשאר עופות דוקא בהפ"מ אבל בנפלה לאור אין להקל בזה (פ"ח וכו"פ): +ואפי' להאוסרין בנמצא שינוי דוקא שנמצא השינוי קודם שבשל אותן אבל אם לא נראה בהן שום שינוי ולאחר הבישול נשתנו אם לא נודע שנפלה לאור כשר לכ"ע אבל אם נודע שנפלה לאור אע"ג שמתחלה לא ראה בה שום שינוי רק ע"י הבשול אמרינן ע"י הבשול נתגלה הריעותא. ומ"מ אעפ"י שידוע שנפלה לאור מותר לאכלו צלי וא"צ לחוש שמא יש בהם ריעותא וע"י הבישול יתגלה כיון שאינו רואה שום ריעותא אחזוקי איסורא לא מחזקינן (שם ס"ק י"א י"ב): +אין טריפות שינוי איברים אלו פוסל אלא בעוף אבל בבהמה אפילו ידענו שנפלה לאור אין שינוי איברים פוסל לפי שעורה קשה וגם עובי הצלעות מגינין וגם בני מעי' קשים להתחמר כי בטרם יחמרו מאש ישרף עורה ובשרה ותלינן השינוי בדבר אחר כן הסכמת הב"י בש"ע אבל אנו נוהגין עפ"י הכרעת רמ"א ובמקום שאין הפסד מרובה קיי"ל כהפוסקים דס"ל דאף בבהמה אם ידוע שנפלה לאור ונשתנו בני מעיה דטריפה (עיין בתב"ש דמחמיר אף בהפ"מ אפי' בבהמה) ואם הוריקה הטחול בסומכיה אפי' כל שהוא טרפה דסופו לינקב אבל אם לא ידעינן שנפלה לאור או אפי' נפלה לאור אלא שנאבדו הבני מעים כשר (שם ש"ך): +עוף שנפל לאור וכל האיברים יפים רק בכבד נמצא קצת שינוי ולא ידעה האשה אם הוא ירוק או אדום או לא ועוד ספק אם הוא במקום האוסר ונאבד הכבד יש מתירין מטעם ס"ס ופ"ח אוסר: +י"א דאין אנו בקיאין בבדיקת נפלה לאור (ש"ך ס"ק י"ט): + +Klal 23 + +דין שבר ומכה בבהמה ועוף ונשברו הצלעות (סימן נ"ג נ"ד):
עוף שנחתך או נשברו אגפיו אפי' נשברו סמוך לחיבורו בגוף כשר ובלבד שיהיה מקום חבורו בגוף שהוא כבוכנא באסיתא קיים דאל"כ ה"ל נשמט ודינו כנשמט לקמן: וגם צריך שלא יהא בשבר העצם החיצון עוקץ שאם הי' בו עוקץ צריך לבדוק הריאה שמא ניקב עוקץ הריאה ואנן לא בקיאין בבדיקה כן סתם הב"י בש"ע (סי' נ"ג) אבל אנו הנוהגין אחר הכרעת רמ"א קיי"ל דאם נשבר סמוך לגוף עד שלא נשאר כרחב אגודל מאדם בינוני והיא שיעור שני שעורות באורך טרפה. אבל אם הוא רחב אגודל אפי' בצימצו' חוץ מה שנכנס באסיתא כיון שהוא רחוק מן הגוף לא חיישינן שמא ניקבה הריאה ואין חילוק בין יש לו עוקץ או לא דלעולם אם הוא פחות מרחב אגודל טריפה וברחב אגודל כשר ומודדין רחב אגודל ממקום שהתחיל השבר לצד הגוף אם השבר באלכסון צריך שישאר בעצם הנשבר מחובר לגוף כשיעור אגודל (ש"ך ופ"ח). ואם שוכבים זה על זה אפי' אין מהעצם החיצון שנתחבר עליו אגודל כזה כיון שהתחלת השבירה נעשה רחוק אגודל כשרה (ש"ך יש שם ט"ס וצ"ל ולכן אם נשאר כו') ואם רואה שנצרר הדם מעבר לצלעות אפי' רחוק מהגוף חיישינן שמא ניקבה הריאה ומ"מ א"צ לבדוק אח"ז רק כשהשבר קרוב בפחות מרוחב אגודל או שיש לו עוקץ (ט"ז) יש להחמיר לעצמו לעיין בצלעות ואם נאבד הגף או שא"א להבחין השיעור אם יש עוד צד להתיר יש להקל כי רוב פוסקים מכשירים בנשבר (כו"פ). ולענין האבר הנשבר אם מותר מבואר לקמן כלל כ"ז סי' ו': +ואפי' אם נתרפא יפה שבר אל שבר יחדיו ידובקו טריפה כיון שהוא סמוך לגוף וחיישינן שמא ניקבה הריאה ומ"מ בהפ"מ וסעודת מצוה יש לצדד ולהקל ולומר כיון שנתרפא יפה שבר אל שבר יחדיו ידובקו מוכח שלא ניקבה הריאה דאלו עי"ז נטרפה לא היה נקשר יפה כ"כ (עיין כו"פ שכתב ח"ו להקל נגד הש"ך וצ"ט שהרי הש"ך עצמו סיים דאפשר לצדד ולהקל הואיל ובלא"ה רוב הפוסקים מכשירין בנשבר אפי' סמוך לגוף והיינו בלא עוקץ דבעוקץ רוב מטריפין ומ"מ צריך לבדוק בצלעות שלא יהיה שם שום ריעותא (ש"ך שם בשם רש"ל): +ואם נשמטו אגפיו אפי' אחד מהם מעיקרו דהיינו הבוכנא מאסיתא חוששין שמא ניקבה הריאה לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששמטה גפה מנתקת הריאה עם הגף ובכל מקום שצריך בדיקה אין אנו בקיאים וטריפה מספק. ואמנם י"א דשמוטת גף אין ר"ל הבוכנא אלא שיש עצמות קטנות שוכבים על הריאה ממש ודומין לסכינים (ש"ך סי' ל"ב) ואפילו לפ"ז אין לאסור באותן עצמות אם נשברו (בל"י בשם כנה"ג סי' נ"ד ס"ק י) ובהפ"מ או תערובת יש לסמוך ע"ז (פ"ח סי' נ"ג) ויש עוד לצרף בזה דעת הכו"פ שכ' כדברי התש"בץ שהביא בש"ך סי' נ"ג סק"ד דבשמוטת גף בעוף בעינן דוקא עיכול ניבי': +נמצא הגף שבור ואינו יודע אם קודם שחיטה נשבר או אח"כ יש להכשיר מכח ס"ס ספק שמא נשבר אחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא ניקבה הריאה ודוקא בנשבר יש לסמוך על ס"ס זה דרוב פוסקים מכשירין לגמרי בנשבר אבל בנשמט דמדינא דגמרא אסור מספק אין לסמוך על ס"ס זה כיון שספק הב' שמא לא ניקבה הריאה הוא מחמת חסרון ידיעה שהרי הבקי יכול לבדוק הריאה ומ"מ בהפ"מ יש להתיר גם בנשמט דבס"ס אפילו הוא מחמת חסרון ידיעה אינו מזיק דאפי' בדיקה א"צ ואם נשבר ויש עוקץ בשבורה כיון דרוב פוסקים אוסרים א"כ אין להתיר ג"כ אלא בהפ"מ דוקא (ש"ך וכ"כ הפ"ח): ואם יש מקום לתלות בו השבירה או השמוטה פשיטא דכשר וכ"ז כשאין שום ריעותא בצלעות וכ��"ג אבל אם יש ריעותא בצלעות או בריאה לא סמכינן על ס"ס זה וטריפה ואפילו בדיקה לא מהני (ש"ך ס"ק י"ג) : +ואווזות שמוליכין לשוחט ומעקמין אגפיהן מצוי הוא יותר לומר שנשבר קודם שחיטה מ"מ אם יש לתלות ג"כ בלאחר שחיטה כגון שהשליכו בכח על אבן או קרקע קשה או כיוצא בו יש להתיר מטעם ס"ס ואם הרגיש השוחט שבשעת שחיטה היה הגף שלם אלא שנסתפק אם נשבר בתחלת שחיטה או בסוף שחיטה כשר דבשעה מועטת כזו לא חיישינן שניקבה הריאה אבל בשמוטה לא מהני דשמא באותו רגע ניקב' הריא' עם שמיטתו (ט"ז ופ"ח) וכן אם לא נמצא שום צרירת דם בודאי לאחר שחיטה נעשה דאם נשבר קודם שחיטה לא ימלט שיהיה סביב וסמוך לשבירה רושם וצרירת דם (כו"פ): +עוף שהיה לו מכה עמוקה תחת הכנף כנגד הריאה לדידן דאין בקיאין בבדיקה טריפה. ובהפ"מ יש לבדוק בענין זה שימלא מקום המכה מים וינפח בקש דרך הגרגרת אם לא יבצבצו המים כשר דכיון דאין כאן ריעותא בריאה סמכינן על בדיקתנו (ט"ז וש"ך): +נשמטו ידי בהמה מעיקרם או שנשתברו או נחתכו לגמרי בבהמה מתוך שעור' קשה לא חיישינן לנקיבת ריאה כן סתם הש"ע אבל אנו נוהגין עפ"י רמ"א דבנשמט או נשבר סמוך לגוף ורואין שנצרר הדם מעבר לצלעות שרואין שעברה המכה תוך הגוף טריפה אבל אין לחוש לזה כ"ז שאין רואין שנצרר הדם ואין צריך בדיקה ובמקום שאין הפ"מ יש להחמיר בנשמט אפילו לא נצרר הדם (עיין ש"ך) ודין עצם הנשבר אם מותר מבואר לקמן כלל כ"ז ואם יש לבהמה ג' ידים כשרה דאעפ"י דכל יתר כנטול דמי הא חסר יד אינו טריפה: +עוף שנבראת חסרת גף או בשני אגפים כשר שהרי אין בזה חשש משום נקיבת ריאה ומטעם חסרות גף מצד עצמו כשר (ט"ז פ"ח): +הבהמה יש לה כ"ב צלעות גדולות שיש בהם מוח י"א מכאן וי"א מכאן לבד מאותן ב' צלעות קטנות הנחתכות עם החזה שהם נקראים חזה ולא צלעות וכל אחד תקוע בחולי' שלה והם לצד הצואר: ולמטה מהן לצד האחוריים יש עוד ג' צלעות קטנות שאין בהם מוח ולאחר שכלו כל הצלעות יש חוליות שאין צלעות תקועות בהם ס"ה יש ח"י חוליו' ואם נשברו רובן של כ"ב הגדולים מחצין ולמעלה כלפי השדר' בין ששה מצד זה וששה מצד זה או י"א מצד זה וא' מצד הב' טרפה ואם נעקרו מהחוליא והחוליא קיימת הוי כאלו נשתברו (סי' נ"ד): +ואם נשתברו או נעקרו הצלעות הקטנות שאין בהם מוח או אפי' נשתברו הגדולות אלא שאין בהם רוב והצלעות הקטנות משלימות לרוב כשר: +הא דמכשרינן בנשתברו הצלעות היינו כשאין שום עוקץ בעצם ואינו בולט לצד פנים אבל אם יש בו עוקץ ונוטה לפנים לא גרע ממחט שנמצא בחלל הגוף דטריפה והכל לפי ראות המורה איך היה העוקץ ולאין נוטה ובעוף בודאי יש להחמיר ומכ"ש בצלעות שע"ג הריאה (פ"ח וכו"פ ומה שכתב הט"ז סק"א בשם הר"ן להכשיר תמוה שכ"כ בשם הרשב"א דס"ל דה"ה גבי כבד הכי כמש"כ הש"ך בשמו סי' מ"א סק"ח אבל לפי מסקנת הר"ן דאין לחלק בין בכח או בנחת א"כ ה"ה הכא ולכן אין להתיר אלא בהפ"מ ולפי ראות המורה בעוקץ): +נעקר מהצלעות גדולות צלע וחצי חוליא עמה טריפה ורוב אחרונים מטריפים אפילו נעקרה צלע קטנה וחצי חוליא ואין להתיר אלא בהפ"מ (פ"ח וכו"פ) וכן יש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה אפי' נעקרה צלע אחת אעפ"י שכל החוליא קיימת (ש"ך ס"ק ד') ואם נעקרה חוליא אחד כולה אפילו מאותן שאין להם צלעות ואפי' הם למטה במקום שאין פסיקת חוט השדרה פוסל שם כמבואר לעיל כלל ט"ז טריפה: +ואם נבראת חסירה צלע עם חצי חוליא או חוליא כולה חסרה מתחלת ברייתה תליא בפלוגתא דרמב"ם ורשב"א לעיל בכלל י"�� ואין להכשיר אלא בהפ"מ ואם נבראת בחוליא יתירה ואפילו עם ב' צלעות כגון שנמצאו י"ב צלעות גדולות שיש בהם מוח וכן אם נמצא בצד אחד כתקון ובצד אחד ט"ו צלעות כתב רמ"א בש"ע דכשר דאפילו אם נאמר כל יתר כנטול וא"כ הוי כניטל עוד צלע וניטל צלע כשר עד שינטלו רובן וכן אם נבראת יתירה חוליא א' וא"כ אם נאמר כל יתר כנטול הוי כחסר חוליא אחד ותליא בפלוגתא דלעיל דרמב"ם ורשב"א וקיי"ל בהפ"מ דאע"ג דניטל ביד טרפה מ"מ בנבראת כך כשר (כ"כ רמ"א והט"ז והש"ך) אבל י"א דביתר צלע טריפה דהא דאמרינן כל יתר כנטול אינו ר"ל כאלו נטול עוד אחד דלפ"ז אם יהיה לבהמה ג' מרות יהיה כשר דאמרינן על ב' כל יתר כנטול וא"כ לא נשאר אחד אלא ר"ל כל יתר כאלו נטול הכל וא"כ ה"נ ביתר צלע וכ"ש חוליא אנו אומרין כנטול. ר"ל כאלו ניטלו כל הצלעות או כל החוליות ופשיטא דטריפה (פ"ח וכו"פ כ' שבא מעשה לידו ולא רצה להתיר ומורה אחר אמר ג"כ שהגאון בעל עה"ג דעתו לאסור): + +Klal 24 + +דין טרפות ברגל (סי' נ"ה נ"ו)
ג' פרקים ברגל הבהמה. התחתון שחותכין עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה. (ונקראת ארכובה הנמכרת עם הראש). ולמעלה ממנו פרק ב' והיא נקרא שוק וצומת הגידין בתחתיתו סמוך לארכובה. ובין ב' פרקים הללו יש עצם קטן הנקרא קיבי (ובלשון אשכנז טשיך) והוא נקרא ערקים וצומת הגידין מסיימים בסוף השוק ואינם מחברים בערקום זה. ולמעלה מפרק ב' הוא פרק ג' והוא מחובר לגוף ונקרא קולית. וכן בעוף יש ג' פרקים הללו דהיינו פרק התחתון והוא הארכובה והוא העצם שבו מחוברים כף הרגל עם האצבעות שיש בו כמו קשקשים ופרק ב' מחובר בו (שקורין פאלקע) וצומת הגידין בתחתיתו במקום שמחובר לארכובה אלא שבעוף אין בין הארכובה לעצם אמצעי אותו עצם קטן הנקרא ערקום. ופרק ג' הוא הקולית המחובר בגוף (סי' נ"ה): +בפרק התחתון בכל מקים שיחתך או שישבר כשרה. בפרק העליון המחובר לגוף בכל מקום שיחתוך או ישבר ואין עור ובשר חופין את רובו כדלקמן בסי' ג' טריפה. בפרק האמצעי דעת מקצת פוסקים (רי"ף ורמב"ם) דאין בו טרפות מחמת עצמו דאם נחתך או נשבר שלא במקו' צומות הגידין כשר ואם נחתך או נשבר במקים צו"ה טריפה מטעם פסיקת צו"ה כדלקמן סי' י' ולכן אם הי' בקי לבדוק בצו"ה ונמצאו שלימים כשר. וכ"ש אם נחתך או נשבר בתוך הערקום דכשר ובלבד שלא יהיה חשש מחמת צו"ה. וכן סתם הב"י בש"ע כדעה זו. אלא שכתב דיש אוסרין (רש"י ורא"ש) בנחתך ונשבר בעצם האמצעי בכל מקום ואפי' שלא במקום צו"ה דהטריפות בו מחמת עצמו ולכן אפי' צו"ה שלמין אפ"ה טריפה וכדעה זו נוהגין לאסור בכל אשכנז וצרפת ואין לשנות. ולדעה זו אפילו נחתך או נשבר בערקום טרפה דהערקום דינו כעצם אמצעי לכל דבר וי"א עוד דבערקום כשנחתך או נשבר יש בו חשש משום פסיקת צו"ה ונ"מ כדלקמן סימן ט"ו. בעוף שאין בו ערקום זה אם נחתך בין הפרקים טרפה לכל הדיעות ואפילו עור ובשר חופין דחיישינן לפסיקת צו"ה (פ"ח סק"א): +הא דכתבנו דבנשבר טריפה. מדינא אינו אסור אא"כ נשבר ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רוב עוביו ורוב הקיפו כך קבלו חז"ל ודעת גדולי ראשונים דאין נפקא מיניה אם יצא העצם לחוץ או לא אלא הכל תלוי שיהיה עור ובשר חופין רוב עוביו וריב הקיפו דהיינו שלפעמים העצם מצד אחד הוא עגול ועב והולך ומיצר כזה # וכל כמה שמתארך זה הקצר כן מתרבה ההיקף והשבר ואם החיפוי הוא לאותו צד הדק אף אם החפוי הרבה יותר מרוב הקיפו מ"מ רוב עובי העצם נשאר מגולה וטריפה ואם החפוי הוא לצד העב ה"ל מחופה רוב הקיפו שהרי רוב ההיק�� היא בצד הדק וטריפה עד שיהיה החיפוי בשניהם (פ"ח ס"ק י"ד) וכדעה זו סתם הב"י בש"ע וצריך שיהיה החיפוי הרוב מן הבשר ומיעוט מן העור מצטרף אבל חצי מן בשר וחצי מן עור לא מהני בבהמה רק בעוף הואיל דעורו רך אפילו חצי מן העור מצטרף וכבר נתבאר בכלל י"ד שאם הבשר נשתנה כיון שאין אנו בקיאין בבשר שרופא גרדו אינו מציל ועיין עוד מדיני חפוי בשר בש"ע. וכ"ז הוא מדינא עפ"י פסק הש"ע אבל אנו הנוהגין אחרי הכרעת רמ"א נוהגין לאסור עפ"י הפוסקים (רש"י וסה"ת) דאפילו כשעור ובשר חופין רובו אם יש לחוש שיצא פעם אחד העצם לחוץ טריפה דס"ל הא דאמרינן רוב עוביו ר"ל רוב חלל העצם ורוב הקיפו ר"ל שיהא רוב היקף הבשר שעל השבר קיים ולפ"ז אם יש נקב קטן בעור ובשר חיישינן שמא יצא לחוץ רוב חלל העצם וטריפה. ולפי שיש חלוקים רבים בדין חיפוי בשר ואין רבים בקיאים ועוד שמא יבא להכשיר כשיהיה נקב קטן ולכן נוהגין במדינות אלו להטריף כל שבירה בעצם שאם נחתך טרפה אפילו כשעור ובשר מקיפין אותו מכל צדדיו ואין שם נקב כלל וא"כ כשר לכל הדיעות מ"מ כבר נהגו להחמיר ואין לשנות אם לא במקום הפ"מ לפי ראות המורה שיש להקל להורות כהלכה (ז"ל רמ"א בש"ע). ונ"ל דכוונתו דבמקום הפ"מ יש להורות כהלכה וכדעת הב"י בש"ע דאם יש חיפוי בשר רוב עוביו ורוב הקיפו כשר אעפ"י שיש נקב קטן כן נ"ל וכן משמע בש"ך ס"ק י"ז: +ודוקא כשלא חזר ונקשר אבל אם חזר ונקשר אפילו לא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו אם העור ובשר שלם ואין ניכר ריעותא כלל כשר כיון דאינו אלא חומרא והרוצה יחמיר לעצמו אבל לא לאחרים: +אבל אם יש ריעותא בבשר ונתחבר שבר אל שבר יחדיו ידובקו אפי' אם הוא עדיין עב במקום השבר וניכר עדיין שנשברה כשרה דכיון שנתחברו השברים שבר אל שבר יחדיו ידובקו הוא הוכחה שלא יצא לחוץ ושהי' עורו ובשר חופין את רובו דאלו יצא פעם אחד לחוץ או שהיה פעם אחד שלא היה עור ובשר חופין רובו לא היה באפשרי שיחזרו השברים להיות דבוקים יחד יפה. ומיהו י"א דוקא כשעכשיו עור ובשר חופין רובו (ש"ך בשם ת"ח) וי"א דאפי' עכשיו אין חופין רובו כשר דבודאי הי' חופה רובו אלא דעכשיו נפל (פ"ח כו"פ): +ודוקא שבר אל שבר יחדיו ידובקו אבל אם לא חזר למקומו הראשון אלא ב' שברי עצם שוכבים זה על זה. זה נמשך למעלה וזה נמשך למטה טרפה ודינו כמו בסי' ג'. ואם היתה השביר' כקולמס בשיפוע וחזרו ונתדבקו השברים באותו שיפוע רק שלא נתכוונו ממש כמו שהיו בתחילה אלא עוקץ זה נמשך קצת למטה וזה קצת למעלה כשר דהוי כמו שבר אל שבר יחדיו ידובקו אלא כשעוקץ אחד נמשך על הצד או ששוכבין זע"ז אז טריפה וכל זה כשהשבר למעלה מצו"ה ודינו יתבאר לקמן בדין צומת הגידין: +ונ"ל דבעצם האמצעי במקום הפ"מ כיון דלשיטת הש"ע אם נשבר שלא במקום צו"ה כשרה אפי' לא יתחברו ולכן אעפ"י שח"ו לשנות ולהקל. מ"מ בחזר ונקשר אלא שאינו שבר אל שבר יחדיו ידובקו אעפ"י שיש ריעותא בבשר כיון דמקצת פוסקים מכשירין יש לסמוך עליהם (עיין ט"ז ס"ק י"א וכ"כ הב"ח בהדיא והפ"ח בס"ק ל"ב דס"ל דאם הי' יוצא לחוץ פעם א' או שלא היה בשר חופה את רובו לא היה אפשר להתקשר יחד אעפ"י שאינו שאש"יי) ומ"מ ישליך האבר כדלקמן אבל בעצם הקולית בעינן דוקא שאש"יי ובהפ"מ וסעודת מצוה יש להקל גם בזה: +וכ"ז לענין להטריף הבהמה ועוף אבל לענין האבר עצמו שנמצא בו השבורה נתבאר דינו לקמן כלל כ"ז באיזה ענין אסור: +נמצא שבור ואינו ידוע אם נעשה מחיים או לאחר מיתה אם מקום המכה שחור בידוע שנעשה מחיים ואם אינם יכולין לעמוד עליו אם יש במה לתלות כגון שדרסה או שרצצה וכיוצא בו אפי' בבהמה שהעצם קשה אפ"ה תלינן ואם לאו נ"ל דאם רוב עור ובשר קיים כשר אפי' להנוהגין כרמ"א כיון שיש עוד ספק שמא לאחר מיתה שפיר י"ל דדוקא בידוע קודם שחיטה נוהגין כדעה זו אבל לא בספק (וכמש"כ המ"ב בסימן ל"ז לענין חהר"ל) אבל אין להתיר מטעם ס"ס עיין בש"ך סימן נ"ה סעיף קטן ד' ובסי' ק"י בדיני ס"ס: +כבר כתבנו בסי' א' שבפרק האמצעי בסופו שם יש צומת הגידין (ר"ל מקום שהגידין נקשרין יחד) והם בבהמה בעצם האמצעי כלפי חוץ שהזנב טפל עליו וכן סתם הש"ע אלא כיון שיש מגדולי הפוסקים דס"ל שהם כלפי פנים לצד חלל הבהמה ולכן יש להחמיר כשתי הסברות (סי' נ"ו): +צומות הגידין בבהמה הם ג' אחד עב (והוא אותו שמפרידין כשתולין הבהמה היינו לדעה שהם מבחוץ) והוא מונח על השני' והם דבוקים בבשר ובעצם והתחלתם למעלה מהערקום שנתבאר לעיל סי' א' ועולים ומתפשטי' בשוק עד שמתרככים וחוזרין כעין בשר ושיעור ארכן ממקום שמתחילין עד שמתפשטים בבשר בבהמה גסה ט"ז אצבעות וי"א ד' אצבעות ובבהמה דקה לא נתנו חכמים שיעור אלא במראית ובמשוש שכל זמן שהם לבינים קשים ועבים יש להם דין צו"ה אבל כשהן מתחילין להתרכך או שהם קטנים ודקים אין להם דין צו"ה ובמקום שאין לבנים כ"כ אלא לבנים קצת ומזהירים כעין זכוכית לא הוי צו"ה ויש גידים אחרים שנבלעים באלו כזכרות בנקבות ואותם אינם בכלל צו"ה (סעיף ה'): +נפסקו או ניטלו כנגד הערקום אע"ג דמדינא כשרה שהרי התחלתם הוא למעלה מן הערקום מ"מ בנשבר הערקום יש חשש שמא ע"י השבירה נפסקו החיטים ולכן אפי' במקום שעור ובשר חופין שכשרה מדין שבירת עצם מ"מ טריפה מספק שמא נפסקו החוטין ואין אנו בקיאין בבדיקה. ואם נפסקו או ניטלו למעלה מן הערקום והוא המקום שהטבחין תולין בו טריפה ואפילו לא ניטלו לגמרי רק שנעקרו מן הארכובה ונקפלו מן העצם ממטה למעלה טריפה (סעיף ד'): +ואינה טריפה אא"כ לא נשתייר רוב מנין או רוב בנין ולכן אם נחתך הגיד העב כשרה שהרי נשארו שנים הדקים שהם רוב מנין. נחתכו השנים הדקים כשרה שהרי נשאר העב שהוא רוב בנין אבל הרבה פוסקים סבירא להו דבין שנפסק רוב העב או רוב מן השנים דטרפה וכן יש להחמיר ואין להקל אא"כ בהפ"מ ויש עוד צדדים להקל אבל בלא"ה לא ואם נחתך רובו של כ"א טרפה לכ"ע (ש"ך סק"ו): +צומת הגידין בעוף הם ג"כ בעצם אמצעי והם ט"ז ואם נפסק רובו אפי' של אחד מהם טריפה וסימן מקום שכלים בעוף כסמנים בבהמה דקה. ומי שבקי לשער יוכל לשער בכל עוף לפי גדלו ולפי קטנו כל זמן שהם קשים הוי צו"ה ובמקום שמתרככין לא הוי צו"ה ומי שאינו בקי לשער ישער בעוף ממקום שמתחילין ברחב אצבע אגודל וי"א לפחות ב' אצבעות (לפי השיעור בבהמה ט"ז אצבעות) ולעולם אין צו"ה למעלה מחצי עצם אמצעי בין בעוף ובין בבהמה ולכן בעוף קטן ששעורו ב' אצבעות יותר מחצי עצם א"צ לשער אלא בחצי עצם (שם) ובהפ"מ יש להכשיר למעלה מרוחב אצבע ונקשר יפה כדלעיל סי' ז' שהרי יש מתירין אם לא נשתנה מראית בשר שעל השבר (שם סעי' י') ולכן אפי' א"א בבדיקה כגון שנאכל כבר מותר דהוי ס"ס דפלוגתא ועיין סי' ט"ו: +כיון דבצו"ה של עוף אין אנו בקיאין לבדוק לפי שהם ט"ז והם דקין ולכן אפילו אינו רק נפוח ונצרר הדם הרבה עד שכמעט אין הגידים ניכרים מפני הדם מאחר שהיה צריך בדיקה וא"א בקיאין בעוף טרפה אבל בבהמה אנו בקיאין לבדוק כיון שאינן אלא ג' אבל מעט צרירת דם וכ"ש שנוי מראה לחוד כמו (בלא געל גרין ברוין) אפי' בעיף כשרה ואם יש שם חתך במקום צו"ה זה בא מע��ה לידינו והטרפנו וכ"ש שלא היתה הולכת בטוב. ובין שהנפיח לצד חוץ או לצד פנים לעולם חיישינן כדלעיל סי' י' (סעיף ט' ובש"ך ס"ק י"א): +נשבר העצם במקום צו"ה אפי' חזר ונקשר היטב שאש"יי ולא נשתנה מראית הבשר כלל טריפה לדידן (סי' צ"ג בש"ך ס"ק ו') דדוקא אם הטריפות מחמת שבירת העצם ויצא לחוץ אמרינן כיון דשאש"יי הוכחה שלא יצא לחוץ כדלעיל סי' ה' אבל כאן שהחשש הוא מחמת שנפסקו הגידין וא"כ אפי' ידעינן בודאי שלא יצא העצם לחוץ ושהיו בודאי עור ובשר חופין אפ"ה צריך לבדוק בצו"ה וכיון שא"א בקיאין בעוף טרפה אבל בבהמה בקיאין ולכן בחזר ונקשר דאין ריעותא כ"כ סמכינן אבדיקה שלנו אבל אם עדיין שבור דיש ריעותא גדולה כ"כ וגם צריך בדיקה לרוב פוסקים אסור אפי' בבהמה (סעי' י'): +עצם הקולית שניתק ממקומו במקום חבורו בגוף והיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתא (פי' ראש הקולית התחובה בחור עצם האלי' שניתק ממקומו) טרפה בין בבהמה ובין בעוף והוא דאיעכול (פי' שנרקבו) ניביה (והם הגידים שבעצם הכף שיוצאות על עצם הקוליא ואוחזות אותה) אבל אם לא נתעכלו על ידי רקבון אף על פי שנפסקו כשר וכן אם לא נתעכלו רק מיעוטן ורובן קיים כשר וכ"ז מדינא אך אין אנו בקיאין בעיכול ניביה ולכן כל שמוטת ירך אסור שמא אעיכול ניביה ודוקא אם נפסקו הניבין אבל אם לא נפסקו א"כ כ"ש שלא נתעכלו יש להתיר בהפ"מ וכן אם נשבר סמוך לגוף אעפ"י שחזר ונקשר שאש"יי טריפה שמא איעכול ניבי' כדלעיל בסי' הקודם ונקרא סמוך לגוף בגסה ד' אצבעות ובדקה ב' אצבעות ובעוף הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו: ומ"מ בהפ"מ יש להכשיר בנשבר אעפ"י שנראה שנפסקו אבל בנשמט אם נפסקו הניבי' אלא שאינו בקי אם נתעכלו טרפה אפי' בהפ"מ דחסרון ידועה לא הוי ספק (נ"ה סעיף ב'): +אם מצאו שמוטה לאחר שחיטה ואינו יודע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה אם יודע שבשעה שהובא לפניו לא היתה שמוטה כשר דבודאי בשעה מועטת כזו לא נתעכל ניביה אבל אם ספק שמא היתה שמיטה מקודם (אע"ג די"ל ס"ס ספק שמא לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא איעכל ניביה עיין ש"ך סי' נ"ה ס"ק ד') טריפה ובמקום הפ"מ צ"ע (ע"ש בש"ך בסוף ס"ק ד' וזה סותר למה שכתב בסי' נ"ג דבס"ס אינו מזיק חסרון ידיעה עיין פ"ח סס"ק י') ודעת המל"י בכלל פ"ז ס"ק י"ג להטריף מטעם דהוי ס"ס שאינו מתהפך וצ"ע. ודוקא שידוע שהיתה שמוטה אבל אם רק צולעת וא"י אם היא שמוטה ואפי' בעודה בחייה לענין החלב או לאחר שחיטה ונאבד הירך צריך עיון: +אם לא נשמט הירך אע"ג דאיעכול ניביה כשר: +ראש עצם הקולית המחובר לשוק שניתק ממקומו כשרה אפילו אם איעכול ניביה ודוקא כשעור ובשר חופין רובו: +אם יש לה ג' רגלים טריפה דכל יתר כנטול דמי וכאילו חסר רגל אחד והוא שיהיה זה היתר אינו דבוק ברגל אלא בפני עצמו או שהיה מחובר מראש עצם התחתון ולמעלה ויש לו תואר רגל ועומד במקום רגלים אבל בלא"ה אינו מקרי יותרת ולא הוי רק דלדול בשר ועיין בכלל י"ד ואם נבראת חסר רגל אחד טריפה לכ"ע (שם): + +Klal 25 + +דין דרוסה (סימן נ"ז)
דרוסה טריפה וזהו שכתב בתורה ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ר"ל שהכה חיה או עוף שיש להם ארס את הבעלי חיים וארס הזה שורף בו עד שימות וקיבלו חז"ל דלא כל חיה ועיף שווין בדריסה אלא מעלות מעלות יש. כיצד הארי יש לו דריסה אפילו בשור הגדול ובגסה שבחיות: +הזאב יש לו דריסה בדקה ואפילו בגדולה שבדקות כגון כבשים גדולים אבל בבהמה גסה ואפילו בקטנה שבהן כגון עגל אפילו עגל רך מחלוקת בין גדולי הפוס��ים די"א דיש לו דריסה אפילו בשור הגדול וי"א דאין לו דריסה אפילו בעגל ולכן בגסה היכא דאפשר למכרם לנכרי בלא הפסד יש למכרו לנכרי ואסור לשוחטו ובעגלים היכא דליכא הפסד מרובה במכירתו לנכרי אע"פ שצריך לזלזל קצת בדמי המכירה חייב למוכרו לנכרי. ובספק דרוסה נ"ל לסמוך על כו"פ שכתב דמותר מטעם ס"ס ספק לא דרס ואת"ל דרס שמא הלכה כאותן פוסקים דזאב אין לו דריסה בגסה וספק דרוסה ר"ל שלא ראינו אם דרס אותו או לא. ודאי דרוסה ר"ל דראינו שנדרס אלא שאין מקום הדריסה ניכר מבחוץ (ש"ך ס"ק ל"ה): +חתול ונמיה ושועל אין להם דריסה בכבשים גדולים אבל יש להם דריסה בגדיים וטלאים וכ"ש בכל העופות (וצ"ע עד אימת נקרא גדי וטלה אם כל זמן שנקרא כן בלשון בני אדם כמש"כ הש"ך בסימן ל"ט ס"ק ל"ח או דר"ל תוך שלשים יום וכמו שכתב הש"ך בסי' ל"ה ס"ק מ"ו) ונראה מדכתב בש"ע הכבשים גדולים משמע דוקא בכבשים גדולים אין לו אבל כל זמן שאינם גדולים יש לו והיינו כל זמן שנקרא בלשון בני אדם: +חולדה אין לה דריסה בבהמה כלל ואפילו בגדיים וטלאים אבל יש לה דריסה בכל העופות אפילו בגסה: +כלב אין לו דריסה כלל אפילו בעופות. ואם ניקב עד החלל דינו כקוץ שניקב לחלל שנתבאר בכלל כ"א: +שאר חיות טמאות אם אינה גסה מהזאב אפילו היא גסה כזאב יש לה דריסה בגדיים וטלאים וכ"ש עופות. אבל לא בכבשים ועזים. ואם היא גסה מזאב אפילו גדולה כארי דינה כזאב בסי' ב' ורמ"א כתב לחוש לחומרא כאותן פוסקים דכל שהוא למעלה מן הזאב יש לה דריסה אפילו בבהמה גסה ואסור לאכלו אלא ימכרנה לנכרי. ודוב ונמר הוא למעלה מן הזאב: +היתה גסה יותר מארי הרי היא כארי ויש לה דרוסה אפילו בגסה: +כל העופות הטמאים אין להם דריסה בבהמה אפילו בגדיים וטלאים חוץ מהנץ שיש לו דריסה בגדיים וטלאים ומ"מ קיל דריסתו משאר דורסים שמטילים הארס אעפ"י שלא ניקבו בצפרניהם עד החלל דאמרינן הארס מתחלחל לפנים ושורף. אבל נץ אין דריסתו מזיק אלא אם כן ניקב בצפרניו לבית החלל דכיון שהכה כל כך בכח שמע מינה דמרתח קרתח טובא ואז מטיל ארס ושורף ודינו בכל דבר כדרוסה ואפילו שחטו אותו תיכף וראו שלא נגע כלל באיברים הנפסלים בנקב משהו כיון שעכ"פ ניקב עד החלל סוף הארס לשרוף ולנקוב (ועיין ט"ז ס"ק ז'): +והא דבעינן בנץ עד שיגיע לחלל דוקא בגדיים וטלאים אבל בעוף אפילו עוף גדול ממנו אם הוא ממין העופות הדקים כתורים ובני יונה או אפילו בשאר עופות כשהן קטנים יש לו דריסה ואפילו לא הגיע הנקב לחלל אבל בתרנגולות גדולים וכ"ש שלמעלה מתרנגולת אם הם גדולים דינם כגדיים וטלאים: +שאר עופות הדורסים אם גדולים מהנץ שוין לנץ. ואם הם למטה וקטנים מן הנץ יש להם דריסה בעוף שכמותם ובעוף הדק: +הגס והוא עוף שקורין פאלקון או אוסטר וכ"ש אותן שלמעלה הימנו יש להם דריסה בכל העופות: +כל שיש לו דריסה אפילו אין באין להציל הנדרס ממנו דאז אינו כועס כ"כ מ"מ יש לו דריסה וכן באלו שאין להם דריסה אע"פ שבאין להציל מידו וכועס הרבה אפ"ה אין להם דריסה: +דריסה שאמרנו שמטיל ארס ושורף קבלו חז"ל בחיות הדורסים שאינו מטיל ארס אלא דוקא ביד. אבל אם דרס ברגל אינו מזיק לבעל חיים שהכה אותו בו וכן בין חיה או עוף הדורסים אינם מטילים ארס אלא כשהכה בצפורן אבל אם נשך בשיניו אין דינו אלא כקוץ ומחט: +ואין דריסה אלא מדעת הדורס אבל שלא מדעתו כגון שנפל עליו דרך מקרה ונתחב בו צפרנו או שהיה הדורס ישן והכה בהמה או עוף שלא מדעתו לא הוי דריסה אלא כקוץ ומחט: +ואין דריסה אלא מחיים של דורס ונדרס ובשעה שהוא מוציא הצפורן מן הנדרס הוא זורק הארס לפיכך אם עד שלא הוציא הצפורן הומת הדורס או חתכו ידו או נשחט הנדרס הרי זה כשר אפילו ראינו שהאדים הבשר נגד בני מעיים כשר שהרי לא מטיל ארס (סעיף ח'): +במה דברים אמורים כשראינו מתחלה ועד סוף וידענו בבירור שלא הוציא פעם אחד הצפורן אבל אם בא לפנינו וצפורן תחובה לו בגבו בין לחה או יבשה חיישינן שמא דרס וחזר ודרס ולפיכך אלו הצדים בעופות הדורסים אפילו שחטו הנדרס קודם שהסיר צפרנו אסור שכן דרכו שמכה בו כמה פעמים עד שיצודנו ואפילו ראינו שלא דרס אותו קודם לכן חיישינן ליה שלפעמים כשהנץ רודף אחר העוף הוא מכהו דרך פריחתו: +ארי שנכנס לבין השוורים וכן שאר הדורסים וכן עוף הדורס שנכנס לכלוב מלא עוף או לליל של תרנגולין אם שניהם שותקים אמרינן שעשו שלום ביניהם. וכן אם שניהם צועקים אמרינן שמתירא כל אחד מחבירו ואוקמינן אחזקת כשרות ואין חוששין אבל אם שמענו שהוא שותק והם מקרקרים איתרע חזקתייהו וחוששין שמא דרס אותם ודינו כספק דרוסה: +במה דברים אמורים דבששניהם שותקים או מקרקרים מותר. הני מילי דלא חזינן דנגע בהו אבל אם ראינו דקפץ עליהם כדרך הדורסים אפילו הוא ודאי בן תרבות וידעינן בו שאינו דורס מ"מ אסור מספק שהרי ראינו דשבק לתרבותיה. ולכן דוב שקפץ על השור אע"ג שהוא בן תרבות אסור ומ"מ מותר למכרו לנכרי כמבואר בכלל י"ד סי' ל': +במה דברים אמורים בהוא שותק והם מקרקרים דאסור אפילו לא ראינו שהכה אותם דוקא באינו בן תרבות אבל בחתולים שלנו שהם בני תרבות ולכן אפילו אם נכנסים בלול של תרנגולין ושמענו שהוא שותק והם מקרקרים אפ"ה מותרין אם לא שראינו שהכה אותם דאז חיישינן לאותו עוף שהכה אבל שאר עופות שלא ראינו שהכה אין חוששין שכיון שלא רדף אחריהם אע"פ שהכה לאחד עדיין הוא בחזקת בן תרבות. אבל כשראינו שרדף אחריהם והכה אפילו לא ראינו שהכה אלא אחד חיישינן לכולם שהרי כבר יצא מחזקתו והרי הוא כשאר הדורסים (כן הכריע כו"פ עיין ש"ך ס"ק י"ח ט"ז ס"ק ט') ומ"מ אפשר דיש להתיר למכור לנכרי (ע"ש בט"ז): +ודוקא הכה ממש חיישינן אבל לפעמים כשזורקין מאכל לתרנגולים בא החתול וחוטף מהם ונגע בהם בידו ומניח ידו עליו ואינו בדרך רדיפה והכאה מותר (ט"ז שם) דלא חשיבה הכאה אא"כ באה דרך רוגז. ועוד נ"ל דכיון דלא הכה בכח בודאי לא נגעה כלל הצפורן בעור התרנגולת רק בנוצתה ולכן אפילו בהוא שותק והם צווחין מותר (ט"ז שם) ועיין בב"א סי' י"ט: +אם לא ידעינן אם שתק או צווח או אם הם שתקו או שצווחו לא חיישינן ומותר. דמוקמינן לבהמה בחזקת כשרות כיון שלא ראינו שום ריעותא ואע"ג שראינו שנכנס הדורס לשם זה לא נקרא ריעותא וכן סתם הב"י בש"ע אבל רמ"א כתב דיש לחוש ולאסור כהפוסקים דס"ל דמה שנכנס הדורס הוי ריעותא. ולכן יש לחוש ולאסור ולמכור לנכרי. ובהפ"מ הש"ך כתב דנראה להקל והפ"ח הניח בצ"ע (ועיין מה שכתבתי בשער חזקה סי' י"ג): +והא דכשהוא שותק והם מקרקרים חיישינן דוקא כשנכנס הדורס למקום צר כגון בבהמה בדיר שלהם ובעופות בכלוב ולול שלהם שאינם יכולים לברוח. אבל אם העופות בחצר רחב אע"פ שיש שם מחיצות מקיפות כיון שנשמטים אנה ואנה מותר. ובבהמות י"א דאפילו חצר רחב מקרי מקום צר כיון שהוא מוקף מחיצות ולא נקרא מקום רחב לגבי בהמות אלא במקום שהם רועים שאינו מוקף מחיצות ומ"מ כיון די"א דחצר רחב אפילו בבהמה מקרי רחב וא"כ הוי ספיקא דדינא ומותר למכרו לנכרי. ויער אע"פ שיש בו אילנות המעכבים ריצת הבהמה מ"מ מקרי מקום רחב שכמו שמעכב להנדרסים כן מעכב להדורס כן נ"ל פשוט (סעיף ט'): +נכנס הדורס ונמצא צפורן של הדורס תלושה בגבו של אחד מהבהמות או עופות בין צפורן לחה או יבשה אסור דאמרינן דרס וחזר ודרס ואח"כ נשמט הצפורן וכ"ש מקום צפורן אפילו שניהם שותקים או שניהם מקרקרין חוששין לכל הבהמות והעופות שהיו שם דשמא דרס לכולם. ודוקא בדיר שלהם. אבל במקום רחב אינו אסור אלא אותו שהצפורן בגבו שהוא איתרע חזקתו אבל לשאר אין חוששין כיון שהוא מקום רחב אמרינן לא השיגם (פ"ח ס"ק ל"ז): +ודוקא שראינו שנכנס הדורס ולכן בנמצא צפורן אסור אבל אם לא ראינו שנכנס הדורס ובא לפנינו שור וצפורן יושבת לו על גבו כשר דהוי ס"ס שמא לא נכנס ואת"ל נכנס שמא בכותל נתחכך (ש"ך ס"ק ל') ואם נמצא ב' וג' שעומדים בשורה אחד אפילו לא ראינו שנכנס אסור שניכר הדבר שנדרס (פ"ח שם): +ספק אם נכנס שם דורס או לא א"כ הוי ס"ס שמא לא נכנס ואחז"ל נכנס שמא לא דרס. וכן ספק זאב או כלב או שמא בקנים ניגף אם יש לפנינו דבר היתר לתלות בו בכלב או קנים מותר אע"פ שהוא ספק השקול תלינן לקולא. דרוב בהמות בחקזת שאינם נדרסים. אבל אם בא לפנינו מבעבע בדם ולא ידענו במה תלינן במצוי בין להקל ובין להחמיר ועיין בב"א סי' כ"ה: +נכנס הדורס והרג אחד מהם אפילו הוא שותק והם מקרקרים אין חוששין לאחרים דאמרינן כבר נח רוגזא. ודוקא כשהרג אחד מהם אבל אם לא הרג אלא שפצע או דרס אחד מהם חוששין לכלם דכ"ש דחמתו בערה בו כשהציל עצמו ולא הרגו וכן אם הרג אחד וקצתם נמצאו נדרסים אע"פ די"ל דדרס אלו קודם שהרג אחד וכשהרג כבר נח רוגזיה אפ"ה אזלינן לחומרא ואמרינן אדרבה הרי ראינו שלא נח רוגזיה וכולן אסורין אפילו בשניהם שותקים: +אם נמצא שהרג ב' או יותר מחלוקת בין האחרונים יש אוסרין השאר שהרי אנו רואין דלא נח רוגזא וי"א דהשאר מותר דאמרינן קמא קמא דמטא לידיה הרג עד דנח רוגזיה ויש למכור לנכרי (עיין פ"ח ס"ק כ"ח): +ודוקא שנמצא שחתך ראש אחד אעפ"י שלא ראה עד למחר אבל אם נמצא אחד שמת כולן אסורין די"ל דשמא דרס אותו ומחמת הדריסה מת וכיון שלא הרג רק שדרס לא נח רוגזא ושמא דרס גם הנשארים (ועיין בתשובת צמח צדק סי' ק' ובש"ך ס"ק כ"ח ובט"ז): +במה דברים אמורים דאם חתך ראשו של אחד דאין חוששין דוקא כשנכנס הדורס לתוכו ועמד עמהם דכיון שהיה יכול לדרוס כרצונו אמרינן דנח רוגזא אבל אם עלה לכלוב מלא עוף והכניס ידו מבפנים והרג לא אמרינן נח רוגזא דמתוך שהם בורחים אף הוא כועס עליהם וחוששין לכולם (סעיף י'): +מדינא יש תקנה אפי' אם ודאי נדרסה שיבדוק נגד כל החלל מכף הירך מקום צו"ה ועד הקדקד אם לא נמצא בה רושם הדריסה מותר אך אנו בדורות הללו אין בקיאין בבדיקה בכל מקום שצריך בדיקה ולכן אסור הכל. וכל מקום שהפוסקים מחולקים מותר למכרו לנכרי: +אם דרסה בפנינו מצומת הגידין ולמטה כשר שהרי אפילו נשרף כולו כשר (פ"ח בשם רשב"א ס"ק ל"ח) ונ"ל דה"ה בגף העוף אם אינו סמוך לגוף :
שאר דינים מענין שהיות ס"ט נתבאר לעיל כלל י"ד: + +Klal 26 + +דין נפולה ובהמה שנפשט עורה ואכלה סם המות (סי' נ"ח נ"ט ס'):
בהמה או עוף שנפלו ממקום גבוה עשרה טפחים לארץ או לבור עשרה טפחים זהו נפולה שהוא הלכה למשה מסיני שהוא טרפה ואין חילוק בכל דיני נפולה בין בבהמה ועוף וכיון שאינה יכולה לעמוד מעצמה חייפינן שמא נתפרקו כל איבריה וחוליותיה ואין טריפות ניכר בה מיד עד שהשהה מעת לעת ואז כל אבר שיש בו רסוק תפסד צורתו ויתגלה בהתתו ולכן אם שחטה בתוך מעת לעת אפי' בדקוה ומצאו אותה שלימה מכל איבריה טריפה אבל אם שהתה מע"ל או שעמדה מעצמה אפי' תוך מעת לעת או אם נתרסקו איבריה היה ניכר (עיין ט"ז ס"ק ג') אך חיישינן שמא נפסד צורתה או שמא נקרע או נפסק אחד מאיברים פנימים אפי' אבר שאם ניטל כשר כגון טחול וכליות ולכן צריכה בדיקה כל החלל מקדקד הראש עד הירך ואנן אין בקיאין בבדיקה ולכן אין להתיר אפי' שהתה מעת לעת ועמדה מעצמה אלא דוקא כשהלכה דכיון שהלכה אפי' בתוך מעת לעת אין בו שום חשש (סעי' ו') ואפי' לא עמדה מעצמה אלא אפי' העמידוה אחרים והלכה כשרה בלא שום בדיקה (ש"ך ס"ק ו'): +לא נקרא הלכה אלא אם כן הלכה ד' אמות הילוך יפה כדרכה כמו שהלכה קודם שנפלה או כשאר בהמה אם לא ידע דרך הליכתה מקודם (א"וה). אבל הלכה והיא צולעת לא הוי הילוך דאע"ג דאם לא נודע שנפלה והיא צולעת לא חיישינן כלל דאמרינן כגרונא נקטא כדלעיל כלל ט"ו סי' כ'. מ"מ כיון שנידע שנפלה לא תלינן בשגרונא נקטא ואם הלכה ד' אמות הילוך יפה ואח"כ אינה יכולה לילך דינה כשאר מסוכנת (שם): +הלכה הילוך יפה ונמצא שינוי באיבריה כל שאין השינוי מטריף בשאר בהמה אין חוששין לה ומ"מ המחמיר בזה לעצמו תבוא עליו ברכה (סעיף ה' ובש"ך): +הא דבעינן שיפול השור בבור עמוק עשרה טפחים דוקא שהיה מונח על הארץ אבל אם היה עומד על רגליו אפילו לא נפל רק לבור עמוק ששה טפחים הרי זה נפולה שמכרס השור עד לארץ לא פחות מארבעה טפחים (סעיף א' ובט"ז): +הא דבעינן גובה עשרה טפחים דוקא בנפלה מעצמה או הפילוה אחרים וידעה שרוצים להפילה דאז מחזיק את עצמה עד שמגיע לארץ ואף על גב שאינה עומדת בארץ אלא שמפיל אותה באויר ול"ש לומר שנועץ צפרניו ומחזיק עצמו עד שמגיע לארץ אפילו הכי כיון שאינו מפיל איתה בבת אחת היא מתאמצת עצמה בכל כחה ולכן צריך שיהיה גבוה עשרה טפחים אבל אם הפילוה אחרים שלא מדעתה או אפילו ידעה בכך אלא שהפילוה בבת אחת פתאום או שקשרו רגליה והפילוה אפילו בפחות מי"ט חוששין (שם): +שור שהרביצוהו לשחיטה אע"פ שנפל נפילה גדולה שיש לה קול בעת שמפילים אותו אין חוששין לו דכיון שמרגיש שרוצים להפילו נועץ צפרניו ומתחזק עד שמגיע לארץ. ודוקא שלא קשרו כל רגליו משהפילוהו אבל אם כל רגליו קשורים בשעה שמפילין אותו חוששין לו אפילו בפחות מעשרה. ולכן צריך להזהיר להשוחטים שלא יעשו כן אלא יקשרו רק ב' רגלים או לכל היותר שלש רגלים ולדחוף אותה עד שתפול או לפחות שלא יקשור הרגלים אלא ימתחו החבל ומחמת זה יתקרבו יחד רגלי השור באופן שלא נתהדקו רגלי השור עד שעת נפילתו על הארץ (סעיף י'): +טבח שנשא כבש על צוארו ומשליכו לארץ ודאי חוששין שהרי גבוה יותר מי"ט אבל אם אחז רגלי הכבש בידו אפילו לא אחז רק ב' רגלים האחרונים ונשמט הבהמה מחמת כובד ונחבטה לארץ אם אין מאחיזת ידו לארץ עשרה טפחים כשר (וכתב הפ"ח שדברי הש"ך ס"ק י"ד אינו מבין ועיין כו"פ): +קפצה מדעתה אפילו ממקום גבוה הרבה אעפ"י שאנו רואים שאינה יכולה לילך אין חוששין לה לא שנא קפצה מחלון שבכותל לא שנא מארובה שבאמצע הגג אעפ"י שאין לה מקום להתחזק דכל שקופצת מדעתה אמדה נפשה תחילה שלא תתרסק ריסוק שתטרף בה ומה שאינה יכולה לילך הוא מחמת כאב וחולי לפינך אם הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין לה (סעיף י"א) אבל בהמה או עוף שנקשרו רגליה כמו שמוליכין לשחיטה והניח על השולחן וכיוצא בו ומצאה למטה ודאי חוששין וצריך להתירה ולראות אם תלך הילוך יפה ד' אמות. כן נ��אה לי: +עוף שנחבט על פני המים או שדבקו בדבק עיין בש"ע סי' נ"ח סעיף ז' ח' וכן אם נחבט על דבר קשה חוששין לו ועיין בפ"ח ס"ק י"ז שהאריך לבאר מה נקרא דבר קשה ולפי שאינו מצוי כלל לא כתבתי: +העוף שדרסו אדם ברגליו או טרפו לכותל או שרצצתו בהמה וכן אם נפל אבן או דבר קשה על עוף ויש בו כדי להמית בעוף או על הבהמה אם הוא גדול כ"כ עד שיש לחוש בבהמה בכל זה יש להם כל דין נפולה ואין חילוק אם נפל האבן מגבוה י' טפחים או לא דדוקא כשהבהמה נופלת שייך לומר החי נושא את עצמו. משא"כ בנופל עליו. ואם הוכתה באבן במקום אחד כנגד איברים פנימים צריך בדיקה מדינא נגד אותו אבר ואם הוכה עוף נגד ריאה שלו כיון שא"א בקיאין בבדיקה טריפה ולא מהני בזה אעפ"י שהלכה הילוך יפה (פ"ח) וצ"ע ועיין בב"א סימן י"ב ונ"ל דוקא עוף שהריאה נחבא בין הצלעות. אבל בבהמה צלעותיה מגינות עליה ודינו כשאר איברים. (דין גנבים שהחזירו בהמה והשליכוה מעבר לגדר בש"ע שם סעיף י"ב). זכרים המנגחים זה את זה ונפלו לארץ חוששין להם אפילו בפחות מי"ט (ט"ז וש"ך): +הגלודה אסורה והוא שנפשט עורה בין בידי אדם ובין ע"י חולי טרפה ואם נשתייר מן העור רחב סלע על פני כל השדרה ורחב סלע על הטבור ורחב סלע על ראשי איבריה כשירה ואם נטלה ברחב סלע באחד ממקומות אלו והשאר עור קיים עיין בש"ע סימן נ"ט. בט"ז שם ס"ק א' ט"ס וכצ"ל אבל דעת מהרש"ל דדוקא שלשתן כו'. עוף שניטל נוצתו כשירה כן סתם הב"י בש"ע ורמ"א כתב דיש להחמיר בנפלו כולם מ"מ אם נפלו נוצותיו מרוב שומן אעפ"י שנפלו כולם ונשאר ערום מ"מ כשר הואיל ולא נעשה מחמת חולי: +אחוזת הדם (שגבר עליה חולי מחמת שגבר עליה הדם). והמעושנת (שנכנס עשן בגופה). והמצוננת (חולי מחמת צנה) או שאכלה סם המות שהורגת בהמה או ששתה מים הרעים (ר"ל מים מגולים) כשירה. אבל אם אכלה סם המות של אדם או הכישה נחש וכיוצא בה מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות (סימן נ"ט): +בהמה ועוף שנפסקו רגליה במקום שיש לחוש שמא נשכה נחש לא יאכל אלא צלי שאם תהיה נשוכת נחש תתפרק ותפול חתיכות חתיכות וזו היא בדיקתה. ואפילו במדינות אלו שאין חוששין לגלוי מ"מ כיון שנולד בו ריעותא גדולה שנפסקו רגליה טוב לחוש שלא לאכול אלא ע"י בדיקה זו (סימן ס'): +בהמה שרוב גידוליה מאיסורי הנאה כגון עבודת כוכבים וכיוצא בו אסור אבל באיסורי אכילה לחוד מותר (עיין סימן ס' בש"ך ופ"ח וכו"פ ועיין בחיבורי נ"א בהלכות פסח):
(סימן ס"א דין מתנות כהונה נדפס בחבורי שערי צדק): + +Klal 27 + +דין אבר מן החי ואבר מדולדל ובשר שנתעלם מה"ע (סי' ס"ב ס"ג):
כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר וקבלו חז"ל שהוא אזהרה שלא לאכול אבר מן החי ר"ל שלא תאכל הבשר כל זמן שנפשו בו ולוקין עליו ונוהג בבהמה חיה ועוף הטהורים דוקא אבל לא בטמאים. ודוקא בישראל אינו נוהג אבר מן החי בטמאים. אבל בן נח מוזהר על אבר מן החי אף בטמאים ולפיכך אסור לישראל להושיט לבן נח אבר מן החי בין מטמאה ובין מטהורה. ואיסור אבר מן החי אינו נוהג בדגים וחגבים דכל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על איבריו. אבל דגים וחגבים שדמם מותר גם איבריהם מותר (סימן ס"ב ובש"ך ס"ק ג'): +אחד אבר שיש בו בשר וגידין ועצמות כגון יד ורגל. ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון והביצים והטחול והכליות והלב וכיוצא בהן. אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי. והאבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אבר מן החי עד שיפרש כברייתו בשר גידין ועצמות: +בשר הפורש ��ן החי בין שחתך בשר שבתוך הבהמה ובין בשר שמבחוץ וכן בשר שפירש מאבר שלם כיון שאינו אוכל האבר כמו שהוא בבשר וגידין ועצמות לא מקרי אבר מן החי אלא בשר מן החי ואסור משום ובשר בשדה טריפה: +ביצי זכר שנתלשו ועדיין הם מחוברים בכיסם אינו אסור מה"ת שהרי יש בו מקצת חיות ולכך אינו מסריח ואעפ"כ אסור לאכלו ממנהג שנהגו ישראל שלא לאכלו מפני שדומה לאבר מן החי: +אבר או בשר המדולדלים אם יכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה מותר. ואם מתה הבהמה אינו לוקה עליו משום אבר מן החי אלא משום נבלה אבל אם אינו יכול לחזור ולחיות אם מתה הבהמה מיתה עושה ניפול וה"ל כאלו נפל מחיים לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי ואם נשחטה הבהמה האבר אסור מדרבנן משים מצות פרוש דדומה לאבר מן החי. אבל מ"הת מותר דאין שחיטה עושה ניפול ר"ל שנאמר דהוי כאלו כבר נפל מחיים זה לא אמרינן וא"כ השחיטה מטהר אותו אבר אלא מדרבנן אסור ולהרמב"ם אסור מן התורה אלא דאין בו מלקות וכתב הפ"ח דראוי להחמיר כדבריו ולענין ספק אזלינן לחומרא לדעה זה: +הא דמפלגינן בין אם יכול לחזור ולחיות או לא היינו דוקא במדולדל ממש דהיינו שנעקר ממקומו לגמרי ומחובר קצת אבל אם נשבר עצם בבהמה ועוף במקום שאינו עושה טריפה כמבואר לעיל כלל כ"ד כגון שנשבר גף העוף רחוק מן הגוף וכיוצא בו מדינא אם עור ובשר חופין את רובו כמבואר שם בסי' ג' אף האבר מותר ואם אין עור ובשר חופין את רובו האבר אסור מדרבנן וליתנו לנכרי יש אוסרין ויש מתירין. וכן משמע דעת הש"ך בסי' מ"ה ס"ק י"א ובסי' ס"ב ס"ק ג' ובסוף ס"ק הנ"ל ט"ס וכצ"ל שנדפס בסי' נ"ה כו'. וצריך לחתוך האבר כולו (ר"ל כל החתיכה מהשבר מלמטה אבל הנשאר מחובר אין צריך לחתוך מדינא כלל רק מקום החתך אסור וכן כתב הש"ך סימן נ"ה סעיף קטן י"ב וכן משמע בחולין ריש פרק המקשה דדוקא אם יש לידה באברים אסור אף המיעוט הנשאר אבל מחמת שיצא רובו אפי' נשאר רק המיעוט מותר וכ"ה להדיא בפסחים פ"ה ע"ב אבר שיצא מקצתו כו' אלא שנהגו בעלי הוראות לאסור כל האבר ולא ידעתי טעם לזה) ומשום שא"א לצמצם ולכן יחתוך כ"כ שבודאי לא ישאר מאבר האסור (וזה נקרא מקום החתך) והוא אסור מדרבנן משום אמ"ה וצריך לחתכו קודם שימלחנה עם הבהמה והעוף ואם מלחו עמו צריך ס' נגד האבר וכ"ש בצלי ובשול (ולפי שכתבתי עכ"פ אין צריך לשער רק כנגד מה שאסור מדינא היינו מהשבר ולמטה ומקום החתך) ולפי מנהגנו המבואר שם בסי' ג' דאם השבירה יצא פעם א' מחיים אף אם עור ובשר חופין את רובו אסור ואם ספק אם יצא לחוץ אע"ג דנהגינן לחתוך האבר ולהשליכו אפ"ה אם מלח או נצלה או נתבשל עם אותו אבר אין לאסור אפילו ליכא ס' וכ"ש היכא דאין ריעותא בעור ובשר וחזר ונקשר אלא שלא נקשר שבר אש"י יש להתיר אפילו האבר גופי' וכן אפי' היכא דיצא בודאי לחוץ דצריך ס' בתבשיל או בנלי ומליחה נגדו אין להחמיר בו היכא דאין ס' בחתיכה נגדו לומר חנ"נ כדין איסור דבוק כמבואר בדין חנ"נ כיון דאין בו אלא מצות פרישה ודוקא דבוק ל"א אבל היכא דאין בתבשיל ס' כנגדו צריך אח"כ ס' כנגד התבשיל כיון דנ"נ תחילה דדוקא דבוק לא מחמרינן אבל חנ"נ אסור (עיין ש"ך סי' נ"ה ס"ק י"ג וע"ש ס"ק י"ד בסופו שכתב דאין להחמיר כלל כשאין ניכר ריעותא ומש"כ בס"ק י"ג דנוהגין להשליך האבר צריך לומר דר"ל כפי פשטא דלשון רמ"א): +אבר הנשמט ממקומו במקום שאינו מטריף הבהמה אע"פ שאין עור ובשר חופין את רובו כשר מן התורה כמו ביצי זכר לעיל סימן ד' אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור ולכן אסרו לאכלו אפילו עור ובשר חופין (סימן ס"ב סעיף ג') וכנה"ג מתיר בעור ובשר חופה (בל"ז): +יתרת אבר העומד במקום שאינו מטריף הבהמה מותר לאכול ולא הוי כאבר המדולדל (שם): +החותך מבהמה לאחר שנשחטה כראוי ועודנה מפרכסת אסור לאכול ממנה עד שתמות דכתיב לא תאכלו על הדם וקבלו חכמים ז"ל שאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה (ולרמב"ם הוא מה"ת ולרש"י מדרבנן וקרא אסמכתא) אבל לאחר שמתה מותר לאכול ממנה אפילו מה שחתך ממנה קודם שמתה וכיון דלישראל מותר לכן מותר ג"כ לחתוך בשר מהנשחט אע"ג שעודו מפרכס וליתנו לנכרי אע"ג דנכרי מצוה על אמ"ה ונכרי לאו בשחיטה תלי' מלתא וה"ל אמ"ה עד שימות מ"מ ליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וכיון דשחיטה זו אהני לישראל להוציא מאיסור אמ"ה אהני ג"כ לנכרי אבל אם נתנבלה בשחיטה א"נ ישראל ששחט בטמאה או נכרי בטהורה אסור לחתוך ממנה קודם שתמות וליתן לנכרי אפילו אחר שתמות דהא ליתא לשחיטה כלל ולכן צריך ליזהר שאם נתנבלה איזה חי בשחיטת סימנים אסור ליתן הריאה ובני מעים לנכרי אפילו לאחר שמתה שהרי לאחר ששחט הרי הבני מעים דומין כאלו מונחים בדקולא ולא מהני להן עוד מיתת הבהמה וא"ל דלא שייך בזה לפני עור כיון שיוכל לקנות אצל הנכרים ולפני עור ל"ש אא"כ א"א להשיג בלא זה ז"א שהרי הנכרים אינן חותכים הסימנים אלא נוחרים וא"כ נשאר תלויה בסימנים וכיון שמתה הבהמה ניתרים גם הם משא"כ בישראל ששחט הסימנים וכיון שנתנבלה בשחיטה ולא מהני שחיטה זו לישראל לטהרה מידי נבלה א"כ ה"ז כחותך בשר כשמפרכסת מבהמה טמאה דאסור לבני נח (ועיין כ"ז באריכות בכו"פ ובתב"ש סימן כ"ז): +בשר אדם הפורש ממנו כשהוא חי אסור באכילה מה"ת באיסור עשה דכתיב זאת החיה אשר תאכלו שור שה כו' ר"ל דוקא אלו אבל לא ד"א ולאו הבא מכלל עשה עשה (סי' ע"ט ש"ך ס"ק ג'): +דין הכה תרנגולת והפילה ביצה מבואר לקמן כלל ל"ט סי' ז': +כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד נכרי בעיר שרוב הטבחים ישראלים מה"ת מותר דאזלינן אחר הרוב אבל חכמים אסרו אפילו במקום שכל המוכרים והשוחטים ישראלים ואפילו ידוע בודאי שלקח הנכרי מישראל בשר כשר כיון שנעלם מעיניו אסור משום בשר שנתעלם מן העין ואפילו הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין אסור מדרבנן דחיישינן שמא שרצים ועיפות הביאו ממקום אחר אא"כ הי' לו בו סימן או שהיה לו טביעת עין והוא מכירו בודאי וכל אדם אפילו ע"ה נאמן לומר שמכירו שהוא זה או שהיה צרור וחתום ומ"מ בתלאו במסמר לא חיישינן לשרצים ועופות אם לא במקום שיש חשש לנכרי אבל תלה כלי מלא חתיכות ונשבר הכלי ונפלו החתיכות לארץ ובא ומצא חתיכות ואין לו בהם לא סימן ולא טביעת עין אסור שהרי יש לומר שהחתיכה שהיה בכלי גררו שרץ וזה בשר אחר ובהמה שלימה נחלקו האחרונים כן סתם הב"י בש"ע וכתב דיש מתירין בשר שנתעלם מן העין אם מצאו במקום שהניחו בלא שינוי אפילו רוב טבחי נכרים דאמרינן היא היא החתיכה שלקח אבל אם לא מצאה במקום שהניחה אפילו באותו בית כיון דיש ריעותא חיישינן לעורבים וכיוצא בו שמא החליפו וצריך סימן או טביעת עין ודוקא בעיר שרוב טבחי נכרים דחיישינן שמא עורבים לקחו מאותה עיר אבל עיר שרוב טבחי ישראל מותר דלא חיישינן שמא הביאו ממקום אחר ואם מסופק אם הוא במקום שהניחו או לא אסור (ש"ך סס"ק ט' והלבוש מתיר וכ"כ בת"ש) וכ' רמ"א שכן המנהג להקל כסברא זו ואפילו אם היה ביד הנכרי במקום שכל המוכרים או רובו הם ישראלים המוכרים לעולם רק בשר כשר אבל אם לפעמים מוכרים טרפה אסור (סימן ס"ג בש"ך ס"ק ח' בהג"ה שכתב וכן פסק רוקח כו' וכ"פ באו"ה כו' במקום שרוב נכרים כו' נ"ל שהוא ט"ס דבאו"ה כלל כ"ב דין י' כ' ז"ל ברחוב ישראל פי' שמצויין רוב ישראל) (ואם נמצא גבינה וסכין או כיוצא בו הולכים אחר המצוים שם אפילי רוב העיר והשוק נכרים אם רוב המצויים שם ישראלים מותר ואם הם נכרים אפילו רוב העיר והשוק של ישראל אסור ואם נכרים וישראלים מצוים שם בשוק אזלינן בתר רוב השוק שנמצא שם ואם שוים בשוק אזלינן בתר רוב עיר ואם שוים בעיר אסור (ש"ך סימן א' ס"ק י"ז) ובסכין חריצי החלב ודאי הוי סימן להתיר אף מקום שרוב נכרים (בל"י בשם תשו' ש"י) ובל"י חלק על זה ועל כל פנים בהגעלה וודאי מותר עיין שם: +הניח י' חתיכות ומצא ט' אם הם בלתי מקושרין ודאי לא חיישינן אבל אם הם מקושרים יש לחוש להחמיר בעיר שרובו טבחים נכרים ועיין עוד מדינים אלו בכלל ע': +קדרה עם שומן שנשארה בין נכרים וכבר לקח ישראל א' מן השומן בכף וכשהוחזר הקדרה עם השומן הכיר הישראל הגומא שבשומן שנלקח ממנו השומן מותר דזה הוא טביעת עין וכן אפי' לא הי' להם ט"ע בזה רק שהי' להם ט"ע בכלים נמי מותר (סי' קי"ח בט"ז בסוף הסימן ויש שם ט"ס): + +Klal 28 + +דין חלב וניקור מחלב ודם וג"ה (סי' ס"ד ס"ה):
כתיב וכל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו כי כל אוכל חלב ונכרתה וכל שאר בהמות טהורות נכללין תחת סוג ג' מינים הללו ואף האוכל חלב נבלה וטרפה חייב משום חלב וגם משום נבלה או טריפה דאיסור חל על איסור באיסור כולל שכולל גם הבשר ולכן חל ג"כ על החלב (פ"ח) אבל שאר מינים כגון חיות מותר ושל בהמות טמאות אין בהם איסור חלב אלא איסור טמאה (סי' ס"ד וע"ש בש"ך וכו"פ הנפקא מיני' לדידן) וכוי חלבו אסור מספק דשמא הוא בהמה (סי' ס"ד): +השוחט את הבהמה ומצא בה עובר בן ח' או בן ט' בין חי בין מת חלבו וגידו מותר דכתיב כל בבהמה תאכלו וקבלו חז"ל דקרא אתא לאשמעינן דבהמה שנמצא בבהמה הכל מותר והא דבבן ט' מותר דוקא כשלא הפריס ע"ג קרקע אבל הפריס ע"ג קרקע אסור משום מראית עין כן סתם הב"י בש"ע שם וכתב די"א שאם שלמו לו חדשיו ומצאו חי אעפ"י שלא הפריס ע"ג קרקע חלבו אסור וחייבין עליו כרת וצריך להוציא ממנו כל החוטים והקרומין האסורים בשאר הבהמות וכן ראוי להורות ולהחמיר באיסור חלב וכ"ש בגיד הנשה דרוב הפוסקים מחמירים דדוקא בחלב פליגי דכתיב חלב שור וכשב וכל זמן שלא נולד לא נקרא שור אבל בגיד לא כתיב שור וכשב ועם יצירתו נאסר ולכן כ"ש שיש להחמיר (ש"ך ופ"ח שם) וחלב נפל שהפילה הבהמה אע"ג דאין בו כרת דלא נקרא שור מ"מ איסורא איכא משום חלב מלבד איסור נבלה דכיון דלא נשחט האם ה"ז נבנה: +איזהו חלב כל שהוא תותב קרום ונקלף ושלא יהא בשר חופה אותו דכתיב את כל החלב המכסה את הקרב מה חלב המכסה את הקרב הוא תותב ר"ל פרוס כשמלה על הקרום שמפסיק בין החלב ובין הקרבים. ונקלף פי' שאינו אדוק באופן כשנקלף קרום התחתון נקלף עמו. (ע"ש בט"ז פ"ח) ומרבינן מקרא חלב שעל גבי הדקין בראשן אבל חלב הקיבה שעל היתר אינו תותב אלא חתי' חתי' והוא אדוק ואינו נקלף וכן שעל הדקין מראשו והלאה לאו תותב הוא: ובחלק האחורים צריך לנקר מטעם חלב את האליה והחוטים וחלב הכסלים עם הקרום וחלב שתחת מתנים וא"א לפרש זאת בספר היטב אלא צריך ראיה מן הבקי בניקור והמדקדקים אין אוכלים מחלק אחוריים עד שיראה למנקר אחר ויבדוק אם מנוקר כראוי אבל בחצי הפנים של בהמה אין בה מחלבין אלו רק קצת מן הקרום שעל חלב הכסלים הנשאר בראש הדפנות הנשאר שם בראשה וצריך להסיר אותו קרום ויש נוהגין להפריד גם כן הבשר הנדבק שם זה על גב זה ולגרור החלב שביניהם ויש מתירין משום דמחשב חיפוי בשר וכן המנהג באשכנז ואם נמצאו בבהמות צלעות יתירות כגון י"ג או י"ד בכל צד וכולן דומות זו לזו כלן מותרים רק אותן הסמוך לאחוריים ונוהגים בכל בהמה להניח צלע א' מכאן ומכאן לחלק אחוריים נ"ל דאם לא הניח אינו אוסר דאינו אלא מנהג (ע"ש בש"ך ס"ק י') ובלבד שיזהר מאד שלא ישאר חלב: +חלב שעל הכרס ובית הכוסות אסור וענוש כרת וזהו מכלל חלב שעל הקרב חלב הדבוק לכרס שתחת הפריסה אסור (פירוש קרום פרוס על הכרס וקורין אותו טריפה (ליילוך) בל"א או (נעץ) ותחת אותו הקרום יש חלב דבוק בכרס עצמה) ואסרו רבינו אפרים וכן המנהג בכל מקום שהיא מפרש תותב שפירושו שמלה והוא המכסה שקורין פריסה של חלב הפרוס על הכרס ותחתיו קרום ותחתיו חלב דבוק בכרס ונקלף הימנו וזהו ונקלף והיינו תותב קרום ונקלף ולכך אסור חלב הדבוק אבל רבינו יואל פירש תותב שמלה הנ"ל ולו יש קרום שנקלף הימנו מאותו פריס' אבל החלב הדבוק לכרס מזה לא דברו חז"ל כלל והיא רק שומן בעלמא הדבוק בבשר הכרס וכדבריו נוהגין מקצת בני ריינוס ולד"ה צריך להסיר הקרום שתחת המכסה ולא נחלקו אלא בחלב שתחת אותו קרום ובכ"מ שנוהגין בו איסור דינו כשאר חלב להבטל בס' אבל אין אומרים בו חנ"נ להצריך ס' נגד כל החתיכה כיון דיש מתירין לגמרי ואם באו ממקום שנהגו בו איסור למקום שנהגו בו היתר אין נמנעים מכלים של אלו ומבשוליהן אך הכרס אין אוכלין אותו אבל התבשיל אוכלי דמסתמא המעט חלב שעל הכרס הוא בטל נגד הכרס והמרק והלפתן שעמו: +קרום שעל דד הטחול והוא הצד הגס חייבין עליו (ר"ל על החלב שעליו כו"פ) ואמנם מלשון הגמ' ופוסקים משמע שחייבין גם על הקרום ולא ככו"פ ושל שאר הטחול והחוטין שבתוכו י"א שאסורין מדרבנן וכן כל שאר החוטין האסורין משום חלב אינן אלא הרחקה מדרבנן דחלב אסרה תורה ולא חוטין וי"א דאסורין מה"ת (רמב"ם פ"ג מהל' מ"א) ואם נצלה הטחול בלא נקור מבואר כלל ל"ד סי' כ"ה: ניטל ראש הגיד שבתוך הטחול ומושך אותו ונמשכים עמו ג' חוטין שבתוכו וצריך ליזהר שלא יפסוק שום חוט מהם ואם נפסק צריך לשרש אחריו: ואם ספק אם נפסק אחד מהם עיין בבינת אדם סי' יט ודין ניקור הכוליא עיין בש"ע סי' ס"ד סעיף י"ב: +יותרת הכבד יש מצריכין לנקר הקרום העליון של צד הכבד משום חלב הקרב שמונח עליו ויש מחמירין עוד לנקר השומן שתחת הקרום ההוא אבל צד פנים של צד הריאה אין צריך נקור כלל אבל המנהג לנקר ולהסיר שני קרומין דילמא אתי למטעי ובדיעבד אין צריך ס' רק נגד צד הכבד: +הקיבה עשוי כמין קשת בעיגול. החלב שעל הקשת אסור מן התורה שהוא תותב קרום ונקלף. ושעל היתר אסור ממנהג שנהגו בו איסור. ויש אומרים שמדינא אסו' דאע"ג דאינו רק קרום ונקלף ואינו תותב מ"מ חשבו שאם יבא להתי' שעל היתר יבואו להתיר גם שעל הקשת: +חלב שעל הדקין אסור מה"ת (יעויין במל"מ פ' י"ג מהל' שגגות די"א דנתרבה אף לכרת וי"א דאין בו כרת רק לאו והיינו ריש מעי באמתא בעי גרירה י"א שהוא כשמתחילין לצאת מן הקיבה ומשם ואילך שומן הוא ומותר וי"א שראש המעי שצריך לגרור חלבו שעליו הוא המעי שיוצא בו הרעי שהוא סוף המעיים וירא שמים יצא ידי שניהם לגרור אורך אמה מכאן ואורך אמה מכאן וי"א שאינו צריך אורך אמה ממש. לכן נהגו להקל למדוד בזרוע ואין מצריכין אמה בצמצום וא"צ להסיר רק הקרום עם הדבוק בו שעל אורך אמות אלו אבל לא השומן הדבוק בטבחיא שתחתיו וכן ��והגין. ולפי"ז כ' הכו"פ והעיד שאם מחט תחוב בכרכשתא והשומן שתחת הקרום הזה סותם שהכשירו בק"ק פראג דהוי חלב טהור אבל אם הקרום העליון סותם טריפה אפילו להסוברים דהוא חלב טהור כיון שנעשה ככובע כדלעיל כלל ך' סי' ו' ודלא כמש"כ בפ"ח בק"א סי' מ"ז דסותם וכבר תמה עליו במל"מ פי"ג מהל' שגגות אבל אם ניקבו הדקין באמה היוצא מן הקיבה והחלב סותם כשר כיון די"א דזהו חלב טהור וא"כ אינהו מיכל אכלי (שער אפרים) כו' ומסירין מן הטבחייא ג"כ חוט ארוך שמונח עליו עם השומן שאצלו ונהגו במדינות אלו להסיר הקרום שעל כל הדקין בהדרא דכנתא דעגל משום שנשארים הדקין עם הדרא דכנתא ואוכלין הכל ביחד על כן מסירין כל הקרום שלא יניחו ג"כ שעל ראש הדקין ונהגו ליקח הקרו' משני צדדין מה שאין כן בכבש שאין דרכן להניחן ביחד וניכר ראש הדקין כן נראה טעם המנהג אבל יש להחמיר וליקח הקרום משני צדדיו גם בכבש (רמ"א שם): +אין מולחין חלבים עם הבשר ולא מדיחין אותם עמו. וכלי שמדיחין בו חלבים אין מדיחין בו בשר. וסכין שחותכין בו חלבים אין חותכין בו בשר אפי' אם מיוחד כלי אחד ונזהר להדיח תמיד בשר תחלה ואח"כ חלב וכן בסכין נזהר לחתוך מתחלה בשר ואח"כ חלבים לא סגי בהכי אלא ב' כלים וב' סכינים. נהגו מנקרי הבשר לנקר בסכין אחד מפני שנותנים בגד על ירכים וכל שעה שנוגע הסכין בחלב מקנחו בו ועיקר ההיתר שאין חותכין חלב שאסור מה"ת אלא גורר אותו בסכין ואין בו דוחקא דסכנא ואפי' משתכח דאית ביה דוחקא דסכינא בדיעבד מותר בהדחה והרי כל ישראל נהגו להדיח הבשר ונכון ללמד אדם לבני ביתו שישפשפו הבשר יפה במים: +אין פורשין הכסלים ע"ג הבשר בעוד שלא נצטנן חלב שעליהם מפני שהוא נימוח ונבלע בבשר וכן יש לנקר הבשר תוך ג' ימים מן החלב שלא יתקשה החלב שבו ומ"מ אם לא ניקרו תוך ג' ימים אין לאסור בדיעבד אלא מנקרו אח"כ ושרי אפילו לקדירה (ש"ך סי' ס"ט ס"ק נ'): +כל אלה הדברים אם נעשו לא נאסר הבשר ואין מכין העושה אלא מלמדין אותו שלא יעשה ואם עשה מותר רק שישפשף הבשר היטיב: +אין מולחין הבשר קודם שיסירו החוטין והקרומים האסורין וגיד הנשה ואם מלחן מסירן אח"כ ומבשל הבשר ויש מי שאוסר עד שיסיר ממנו כדי קליפה וי"א דבעינן ס' כמו בשאר חלב הנמלח עם בשר דקי"ל בס' כמו שיתבאר כלל ל"ב וכלל מ"ב ויש להקל ולהתירו ע"י קליפה אם יש בו הפסד קצת מאחר דיש מתירין אפי' בלא קליפה וגם אין שייך לגזור מפני חלב שמן דמפעפע דכל הקרומין אינם רק חלב כחוש נראה דיש לסמוך אמאן דמתיר בקליפה ודוקא במליחה אבל אם נתבשל עמו צריך ס' ואמרינן חנ"נ (ט"ז ס"ק ט"ו) ועיין כלל ל"ד לענין טחול. ודוקא בחוטין והקרומים אבל בחלבי' שעל הקיבה ושעל הטחול אם מלחו ולא הסיר החלב לכ"ע דינם כחלב גמור. ונ"ל דבכרכשתא שהסירו החלב שעל הקרום ולא הקרום ומלחו דיש לסמוך להתיר שיסירו אותו אח' המליחה דלא מצינו מקום מפור' דהקרום יהיה אסור ע' בגמ' וטוש"ע וכ"ש שהרמב"ם חשב כל הקרומים ולא חשב קרום זה ועוד שהרי י"א דאין זה ריש מעים: והדרא דכנתא שנמלח עם המעי אם המעי דבוק בהדרא דכנתא זו קרוב לודאי שיש בו ס' מן החלב (פ"ח בשם תשו' מהרי"ו בסי' ק"ה ס"ק ל"ב) : +טבח שדרכו לנקר בשר ונמצא אחריו חוט או קרום מלמדין אותו ומזהירין אותו שלא יזלזל באיסורין אבל אם נמצא אחריו חלב אם הוא כשעורה מעבירין אותו ואם נמצא אחריו כזית ואפי' בהרבה מקומות מכין אותו מכות מרדו' ומעבירין אותו וחזרתו לכשרותו ותשובתו הכל לפי ראות עיני הדיין אם עבר בשוגג או במזיד ומנהג כשר שהטבח המוכר בשר ומנקרו קודם שימכרנו פן יכשלו בו הקונים. ודין באיזה מקום שמעבירין אותו בש"ע סי' קי"ט ולעיל כלל ב': +גיד הנשה נוהג בבהמה וחי' אפי' אם אין כף שלהם עגול ונוהג בירך של ימין ובירך של שמאל ונוהג בכוי ואינו נוהג בעוף מפני שאין כף שלו עגול אבל אם נמצא בו כף עגול נוהג בו וא"צ לבדוק אחריו אם הוא עגול ואין חילוק בין חיה לבהמ' או עוף אם יש לו כף עגול רק מה שאסור משום חלב א"צ לנקר בחי'. ובשליל נכון להחמיר כדעת האומרי' דאעפ"י דחלבו מותר גידו אסור כדלעיל סי' ב'. ואין ללמוד סדר ניקור רק במראית עין וגופו של גיד אינו אלא כעץ שאין בו טעם כלל ואעפ"כ אסרתו תורה ומ"מ אינו אוסר בתערובתו מחמת פליטתו אבל הקנוקנות והשומן אסורים מדרבנן ויש בזה טעם ולפיכך אוסרים תערובתן בנ"ט. וג"ה מותר בהנאה וי"א דאסו' בהנאה ואעפ"כ מותר לשלוח ירך לנכרי אעפ"י שהגיד בתוכו שאין הנכרי מחזיק לו לטובה בשביל הגיד: +יש חוטין שאסורין משום דם שבהם כגון חוטין שביד. ושבכתף. ושבלחי התחתון שבצד הלשון מכאן ומכאן. ובלשון ובצואר. וחוטי הלב. וחוטי הדקין שהם בתוך שומן הדקין כמו בית עכביש מסובכין זה בזה. ונוהגין להסיר ג"כ ג' חוטי אורך אצל החזה מבפנים וכן נוטלים חוטין אחורי אזנים לפי שהם מלאים דם ובאמת אינו אלא חומרא דאינו דם רק שומנא בעלמא. וקרום שעל המוח שבקדקוד. וקרום שעל הביצי זכר. לכל אלו אין מליחה מועלת בהם אם לא שיחתכם תחלה ויניח החתוך לתחת ואח"כ ימלחם ומותר לבשל. ולצלי א"צ לא חתיכה ולא מליחה דנורא משאיב שאיב ובלבד שלא יהיו מובלעים בבשר דאז אין האש שואב אא"כ יחתכם. ואם לא נטלן ובישל בלא חתיכה צריך ס' נגד כל החוטין (סימן ס"ה) אע"ג דמדינא א"צ ס' אלא נגד הדם הכנוס בגידין מ"מ כיון דלא ידעינן כמה בלע ולכן צריך נגד כל החוטין. ומ"מ אפילו למנהגינו דאמרינן איסור דבוק וחנ"נ ל"א דצריך ס' נגד החתיכה שדבוק בו החוטין דכיון דהחוט מפסיק בין הדם אינו ממהר לבלוע ולכן ל"א דבוק (סימן כ"ב בש"ך שם) ובצלי סגי בקליפה וה"ה במליחה. ומ"מ אם בשלו ולא קלפוהו מותר דאינו אלא חומרא דכב"כפ במליחה וצלי': +הרוצה לצאת ידי חתיכת חוטין אלו לא יסמוך על חתיכת הבשר רק יחתוך הבשר והעצם לשנים וחוטי הצואר לא מהני בהו אם חתכם רק יחתוך המפרקת לשנים (סימן ס"ה): +גף העוף כיד הבהמה והילכך צריך לחתוך עצם האגפים ולמלחם וכן עצם הלחיים בעוף כן סתם הב"י. אבל אנו נוהגין כרמ"א דא"צ ליטול בעוף חוטין אלו לפי שהדם יוצא משם ע"י מליחה שהם דקין ולא עבים כשל בהמה וכן המנהג שאין נוטלין מן העוף רק חוטי צואר ובאותן יש ליזהר ליטלן משם או יחתכם עם המפרקת לשנים מיהו בדיעבד אם הוסר רק הראש מן העוף סגי ונוהגין לחתוך בירכי העופות בפרק הארכובה התחתונה משום שלפעמים נמצאים חוטין אדומים ברגלי העופות ואם לא עשה כן מותר בדיעבד אפילו נתבשלו כך אעפ"י שנמצאו חוטין אדומין שאינו אלא שומן בעלמא. ונהגו לנקר הביצים אף כשהן פחותים משלשים יום וכן להסיר משם גיד הגדול ולחתוך בהם הרבה חתיכות. ונהגו ליקח מן הכתף הבשר שקורין דרי"ז ואין בו איסור רק הוא משום מיאוס עוד נהגו בלינביל שקורין לידווץ לצלותו ולא לבשלו ואין בו איסור אם מבשלו ואפילו לכתחילה מותר וכן נוהגין להסיר העינוניתא דוורדא ולהשליכה ולא לאכלה ואין איסור בדבר. וכן נהגו לחתוך בין הפרסות של רגלי הבהמה ולהסיר משם בשר לבן ודק משום מיאוס ואם לא עשה כן אין לחוש (שם): +מי שניקר והלך לו ואין אנו יודעים אם הוא בקי בניקור ואין כאן מי שהוא בקי בניקור להראות לו מותר. ודוקא שיודעים שהשלים ניקורו דאם לא כן אסור דשמא לא השלים הניקור ואם אפשר להראות לבקי אין לסמוך על הניקור אם לא ידעינן איתו בקי בניקור ומוחזק בכשרות ואע"ג דרוב המצויין אצל ניקור מומחין הן מ"מ טוב להחמיר (ועיין לעיל סימן א' גבי רוב מצוין אצל שחיטה). הטבחים נאמנים על גיד הנשה ומיהו אין לוקחין בשר מכל טבח ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים אלא אם כן הי' מוחזק בכשרות (שם): + +Klal 29 + +דין דם ודין דם ביצים (סימן ס"ו ס"ז)
דם בהמה וחיה ועוף בין טמאים בין טהורין אסור וחייבין עליו כרת במזיד ועל שגגתו חייב חטאת וכן דם שליל אבל דם דגים וחגבים מותר: +דם ביצים אם ידוע שהוא מרוקם אפרוח דהיינו שיש טפת דם במקום שאוסר כל הביצה שמשם מתחיל האפרוח להתרקם אסור מה"ת דכבר חשוב מין בשר אבל אם אינו מרוקם אפרוח (ר"ל שהוא במקום שאינו אוסר כל הביצה) אינו אסור מה"ת אלא שחכמים אסרוהו וי"א דכל דם ביצים אפילו דם ריקום אינו מה"ת אלא שחכמים גזרו כו כיון שהוא ממין שדמו אסור (עיין בבית יוסף בשם תוס' ורא"ש): +והא דאם הוא מרוקם אפרוח אסור מה"ת דוקא כשלא נמצא רק טיפת דם אבל אם כבר נהפך כל הביצה לדם עפרא בעלמא הוא ואינו אסור מה"ת אלא מדרבנן (שם ש"ך ס"ק ד' ובסימן פ"ו ס"ק מ"ג): +איזהו דם ריקום. הביצה יש לה ב' ראשים א' כד (ר"ל עגול) ואחד חד ויש לו חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים ויש לכל א' קשר בראש החד. (והוא דבר שנתפס בה מזרע הזכר וניכר הוא לעין). בחלבון הוא המקום שבו הוא מקושר יותר משאר החלבון. ובחלמון הוא כדמות כתם עגול כמלא רחב עדשה גדולה וכיון שאינו אסור אלא דוקא אם הדם במקום שמתחיל האפרוח להתרקם ורבו בו המחלוקת בין הפוסקים מאיזה מקום מתחיל י"א דאינו תלוי כלל בקשר או חוץ לקשר אלא בחלבון וחלמון דיצירת האפרוח הוא מחלמון ולכן בכל מקום שנמצא טפת דם על החלמון כל הביצה אסורה דאז שדי תכלא בכולא ואם נמצא על החלבון ניטל הדם עם כדי קליפה וזורק ואוכל הביצה (זהו שיטת הגאונים והר"יף ורמב"ם וכן סתם הב"י בש"ע) וי"א דאם נמצא הדם מן הצדדים רחוק מן הקשר לעולם מותר אלא דהכל תלוי בקשר דאם נמצא על קשר החלבון ולא נתפשט לחוץ מן הקשר הדם אסור והשאר מותר שהרי אנו רואין שעדיין לא נתפשט הרקום ואם נמצא על הקשר וגם נתפשט חוץ לקשר הרי ראינו דכבר שדי תכלא (ר"ל ריעותא) בכולה ואסור כל הביצה וכ"ש אם נמצא על קשר החלמון שהוא מכוין נגד קשר החלבון שהרי כבר נתפשט לפנים וכולה אסור אבל אם נמצא על חלבון או חלמון שלא על הקשר זורק הדם ואוכל הביצה שזה אינו רק מנשיכות התרנגול דאפילו בביצה בת יומא נמצא לפעמים כן ויש מחמירין עוד דאפילו לא נמצא רק על קשר החלבון לבד ולא יצא לחוץ כולה אסורה דגזרינן משום קשר חלמון דאסור ולפי כל הדעות האלו היה לנו להתיר אם נמצא על החלבון מן הצדדים רחוק מן הקשר אלא דאנו חוששין לדעת האומרים דאדרבה עיקר יצירת האפרוח הוא מן החלבון ולא מן החלמון (רא"ה ורוקח) והיפוך משיטת הגאונים דבכל מקום שימצא דם על החלבון אסור ועל החלמון מותר ואינו תלוי בקשר ולכן מספק אנו אוסרין בכל מקום שימצא טיפת דם בביצה: +ואם נמצא טיפת דם בביצה בת יומא על החלמון אסור משום דלא פלוג רבנן והיינו לשיטת הש"ע (כדעת הגאונים) ומ"מ בנמצא על החלבון שלא במקום הקשר מותר בביצה ב"י (ת"ח כלל ס"ב מנ"י ס"ק ה'): +ביצים הטרופות בקערה ואחר ��התחיל לטרוף נמצא דם על חלמון של א' מהם אעפ"י שזרק החלמון שעליו הדם אסורות מפני שמאחר שהן טרופות בקערה החלבון שהוא דק מתערב ביחד והכל אסור אבל ביצים שבורות יחד בקערה ולא טרופות ונמצא דם בחלמון של א' מהם יקח החלמונים הכשרים כל אחד ואחד בפני עצמו וכל חלבון העולה עמו כשר (מנ"י בשם אגודה ומהרי"ל) דמסתמא החלבון שעולה עמו הוא ממנו וישאיר אותה אשר בה הדם בקערה עם החלבונים הנשארים ויזרקם וזהו לדעת הב"י בש"ע דהאיסור תלוי בחלמון לבד. ולדעת רמ"א ולמנהגינו דס"ל דבכל מקום שנמצא אסור כל הביצה וא"כ אין חילוק בין נמצא על החלבון או על החלמון לעולם דינא הכי ולפ"ז להסוברים דם ביצים מה"ת אפילו אינו יודע אם היה במקום האוסר הכל אסור דהוי ספיקא דאורייתא ואפי' בנתערב חד בתרי לא מקרי ספק דרבנן כיון דעיקר האיסור הוא מה"ת: +אך כיון דהרבה פוסקים ס"ל דכל דם ביצים אפילו דם ריקום אינו אסור אלא מדרבנן ולכן אם הביצה לבדה או אפילו נתערב חד בחד דכל חד בחד לא נקרא תערובות כלל (אחרונים דלא כש"ך בס"ק י' ) אפי' לא ידעינן אם היה הדם במקום האוסר דהיינו על הקשר אפ"ה אסור דחיישינן לדעת הפוסקים דדם ביצים אסור מה"ת וא"כ הוי סד"א ולחומרא וכן אפי' נתערב חד בתרי אם ידעינן שהיה במקום האוסר לכ"ע כגון שנתפשט מקשר חלבון עם קשר החלמון אוסר ג"כ התערובת כדין כל איסורין דבעינן ס' אבל אם אינו יודע אם נמצא במקום האוסר לכ"ע הכריעו האחרונים (הט"ז וש"ך ופ"ח) דאעפ"י שאנו חוששין לדעת הגאונים ולדעת רא"ה מ"מ לעולם אינו אלא ספק דאם נמצא על החלבון שמא הלכה כהגאונים דמותר ואם נמצא על החלמון שמא הלכה כרא"ה דמותר ולכן אם נתערב חד בתרי או שיודע בבירור שביצת ההיתר גדול יותר משל איסור (עיין כלל מ"ט סי' ד') דאז אפי' הי' ודאי אסור וכאותן פוסקים דאסור מה"ת מ"מ כיון שנתערב ברוב אין כאן איסור מה"ת בודאי ולכן בזה סמכינן על הפוסקים דס"ל דדם ביצים אינו אלא מדרבנן והוי ספיקא דרבנן ולקולא ואין חילוק בזה בין אם הם חיין או מבושלים כל שנתערבו ברוב מותר (והמנ"י כ' דבנמצא על החלמון אסור אפילו בתערובות דכיון דהגאונים ורי"ף ורמב"ם אוסרים נחשב דעת רוקח ורא"ה ורש"י כיחיד ואינו נכנס בגדר ספק כלל ואפשר י"ל דבדבר דתלי בסברא ובפירוש הש"ס י"ל כדבריו אבל כיון שמחלוקתן תלוי בגירסת הש"ס כמש"כ רוקח י"ל שפיר דהוי ספק גמור): +ודוקא שנתערבו בשאר ביצים דהוי מין במינו דדוקא ביצה שיש בה אפרוח עם שאר ביצים הוי מין בשאינו מינו (כמש"כ הט"ז וש"ך בסימן ק"ז) אבל בטיפת דם עם שאר ביצים ודאי שאין הטיפה נותנת טעם והביצה לא נשתנה טעמו אעפ"י דאמרינן שדא תכלא בכולה (פ"ח) וא"כ בטל מה"ת ברוב אבל אם נתערב בשאינו מינו כגון שלש קמח עם ביצים וכיוצא בו דמה"ת אינו בטל אלא בס' ולכן אפילו ע"י תערובות לדידן דאסרינן בכל מקום הכל אסור עד ס' ומ"מ אם לש עם שלשה ביצים ונמצאת באחת טיפת דם וקיי"ל דאמרינן סלק את שאינו מינו כמו שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו כמבואר כלל נ"א סי' ט"ו יש מתירין (ט"ז ס"ק ה') וכבר כתבנו שם דהאחרונים חולקין ולכן אין להתיר אלא בהפסד ממון ודוקא שכבר נילוש אבל אם עדיין לא נילוש והביצים מונחים בעין יקח החלמונים הכשרים וזה שנמצא עליו הדם יזרוק. והחלבונים דינם כדלעיל סימן ו' ואם כבר נתערבו הביצים במקום הפסד מותר ללוש בהם כיון שכבר נודע התערובת ודינו כדין יבש ביבש בכלל נ"א סימן כ' ועיין בב"א ואם משחו בו החלות כנהוג אם עדיין לא נאפה יגרור היטיב ואם כבר נאפה צריך כדי נטילה אע"ג דקיי"ל דאפוי צריך ס' מ"מ כיון שיש ספק שמא לא היה במקום האיסר סמכינן על הפוסקים דסגי בנטילה: +נמצא הדם בביצה בחלבון לדעת הש"ע דהדם אסור ושכח ולא זרק הדם וטרף הביצה עם הדם מותר שהרי י"א דאפילו הדם מותר ואפילו לפי מה דקיימא לן דהדם אסור מ"מ בודאי אינו אלא מדרבנן כיון דאינו דם ריקום אלא שאסרו משום מראית העין ולכן דוקא בעינו אסור אבל כשנתערב ואינו ניכר מותר ודוקא שערבו בשוגג אבל ערבו במזיד אסור לדידיה ולמי שנעשה בשבילו כדלקמן כלל כ"ב סי' ז' אבל לפי הכרעת רמ"א דבכל מקום שנמצא לעולם אסור כל הביצה וא"כ ה"נ דאסור (ש"ך ס"ק י"ב): +נמצא דם בביצה ששמוה על החמים להצטמק כיון שאין במקום הביצה רוטב לא עדיף מצלי ולכן לשיטת הב"י דס"ל דחם בחם בלא רוטב באיסור כחוש סגי בנטילה וא"כ ה"נ החתיכה שהביצה מונח עליו אסור כדי נטילה ושאר הקדירה מותר אפילו היתה הביצה קלופה ולדידן אחר הכרעת רמ"א שבארנו לעולם צריך ס' (ועיין לקמן כלל ל"ז) ודוקא שידוע שהיה במקום האיסור ודאי אבל אם אינו יודע יש לסמוך על דברי ב"י ואינו אוסר אלא כ"ק אבל בנתבשל ברוטב צריך ס' כדלקמן כלל ל"ט סימן ט' אם היה במקום האוסר ודאי דאל"כ הא קיי"ל דבטל ברוב (סי' פ"ו ש"ך ס"ק י"ז) ובאינו קלופה הט"ז מתיר: +ביצים שאינם מזכר אלא מספנא דארעא ואין ראוים שיצא מהם אפרוח ולכן אפילו נמצא בהם דם במקום האוסר ואפילו לדידן זורק הדם והביצה מותר ואינם נקראים ספנא מארעא אא"כ היתה התרנגולת סגור בלול או בית כ"א יום שזהו זמן עיבורה בלא הטלת ביצים וכל ביצים שמטלת אח"כ ע"כ לא נוצרו אלא מחמימות הארץ ומותרים אבל מה שמטלת עכשיו ביצים בלא תרנגול זכר אינו כלום שהרי י"ל שנתעברה מתרנגול זכר שמגדלים אפרוחים. ומיהו אף אם שהתה כ"א יום סגורים שכבר נתעברה מחמימות הארץ והתחילה להטיל ביצים אם אח"כ הניח תרנגול זכר בהדה לא מיקרי ספנא מארעא משום שכתבו חכמי הטבע שאם יתחבר זכר עם הנקיבה בעוד הביצים באם לפעמים יצא מהם אפרוח ולפיכך יש להחמיר בזה ואם מתגדלות בחצר צריך שלא יהיה זכר תרנגול עד ס' בתים או דאיכא נהרא דמפסיק בלא גשר או חבל לעבור עליו התרנגולת הא לאו הכי לא מקרי ספנא מארעא (ש"ך ס"ק י"ד ופ"ח): +ביצים מוזרות (פי' שנפסדו מחמת שהתרנגולת ישבה עליהן) ואפילו ישבה עליהן ימים רבים אם אינו אסטניס מותרים ובלבד שיזרוק הדם ודוקא דספנא מארעא אבל סתם ביצים אם ישבה עליהן שלשה ימים מעת לעת אפילו אין בהם דם אסורים משום שיקוץ (עיין פ"ח וכו"פ): +מותר לאכול ביצים צלויות אף על פי שאינם יכולים לבדוק וכן א"צ לבדוק הביצים אם יש בהם דם דסומכין על רוב ביצים שאין בהם דם ומ"מ נהגו להחמיר כשעושין מאכל עם ביצים ביום שרואין בהם אם יש בהם דם (סעיף ח'):
ודין מליחת ביצים תמצא בכלל ל"א: +דם דגים אעפ"י שהוא מותר אם קבצו בכלי אסור משום מראית עין לפיכך אם ניכר שהם מדגים כגון שיש בו קשקשים מותר: +דם אדם אם פירש ממנו אסור משום מראית העין לפיכך אם נשך הככר בשיניו ויצא דם משיניו על גבי הככר צריך לגרדו אבל שבין השיניים מוצצו וכל דם דגים ודם אדם הואיל ומדינא שרי אינו אוסר תערובתו: +בדם בהמה וחיה נמי אין איסור כרת אלא בדם הנפש שהנשמה יוצאה בו אבל דם האיברים אינו אלא בלא תעשה והנ"מ כשפירש מן האבר ויצא לחוץ או שנצרר בחתיכה או שפירש ממקומו מחיים ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר אבל אם לא פירש ולא נצרר מותר (סימן ס"ז) וכן אפילו אם פירש לאחר שחיטה ע"י צלי או מליחה ונבלע במקום אחר מותר כיון שלא יצא לחוץ (ש"ך סימן ע"ו ס"ק א') וי"א דאפילו לא יצא לחוץ כיון שפירש ממקום למקום אסור (ש"ך בשם א"וה סימן ס"ט ס"ק ע"ד): +לפיכך מותר לאכול בשר חי ובלבד שידיח משום דם שעל פני הבשר כמבואר בדין מליחה ובלבד שלא יהא בו מהחוטין שדם בהם שהדם שבחוטין הוא ככנוס ועומד בכלי (סימן ס"ז): +השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה כיון שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה ומחמת ששובר מפרקתה אינה יכולה לזנק וחוזר ונבלע באיבריה לפיכך אסור לאכול מבשרה חי שהרי פירש ממקומו ונבלע במקום אחר. ומ"מ ע"י מליחה מותר אפילו לקדירה שחוזר ויוצא ע"י מליחה וכן מותר לצלי אפילו בלא מליחה והיינו עד חצי צליתו כדין צליית בשר כן סתם הב"י בש"ע אבל כיון די"א דמליחה לא מהני בזה לא לקדירה ולא לצלי ולכן הכריע רמ"א לחתכו ולמולחו ואז מהני אפילו לקדירה. ומ"מ אף לצלי צריך חתיכה ומליחה דוקא. וצריך ליזהר לכתחלה שלא לשבור מפרקת הבהמה או עוף או לתחוב סכין בלבה כדי לקרב מיתתה משום שמבליע דם באיברים אבל מותר להכות על ראשה דדוקא ע"י שבירת מפרקת מבליע דם (שם סעיף ג') ומ"מ העוף שקורין אינדיק המנהג ששוברין מפרקתה תיכף לאחר שחיטה וא"כ אסור לצלותו שלם אלא ע"י חתיכה ומליחה דוקא: +נצרר הדם מחמת מכה אסור לבשלו עד שיחתוך אותו מקום וימלחנה יפה אבל לצלותו מותר כדין שאר בשר לצלי. ומשום זה יש להחמיר לקלוף בית השחיטה או לחתוך באותה בשר קודם מליחה הואיל ונצרר שם הדם בשעת שחיטה (סעיף ד'): +מדינא מותר ליתן בשר בחומץ להצמית דמו בתוכו ואין אנו בקיאין בזה ועיין דין זה בש"ע סי' ס"ז: +כל מקום שנכתוב דיש חילוק בין בישול לצלי ר"ל לצלות בשפוד על הגחלים אבל לצלות בקדרה קרוי בישול לכל דבר:
דין מליגה המבואר בש"ע סי' ס"ח תמצא לקמן כלל ל"ג ונ"ח: + +Klal 30 + +דין הדחת הבשר ומליחתו והכלי שמולחין עליו (סימן ס"ט):
אסור לבשל בשר בלא מליחה שכשיבשל יפרוש הדם ע"י הבישול לחוץ ויחזור ונבלע בתוכו דאף על גב דקיי"ל דדם כל זמן שלא יצא לחוץ אעפ"י שפירש מבפנים ממקום למקום מותר כמבואר בכלל כ"ט סימן ט"ו מ"מ כיון שכבר יצא פעם אחד לחוץ אסור ולכן אסור לאכול בשר עד שימלחנה יפה יפה (סי' ס"ט) ודם שמלחו או בשלו מחלוקת בין הפוסקים אם אסור מה"ת או מדרבנן : +כיון שידוע שיש דם בעין על הבשר שנפלט לחוץ מחמת חתיכות הבשר לחתיכות ואפילו דופן שלימה מ"מ יש דם בעין עליו וכשימלח בלא הדחה מבליע המלח את הדם דכן טבע המלח להוציא ולהפליט הדם שבתוך החתיכה ולהבליע הדם בעין שעליו ולכן תיקנו חז"ל דאסור למלוח הבשר עד שידיחנו יפה ועוד כדי שיתרכך הבשר להוציא הדם וגם להעביר הלכלוך שעליו שלא יעכב מלהוציא דם (סעיף א' וט"ז וש"ך). ואם הדיחו הטבח הדחה מעליא כדרך שמדיחין בשר למליחה דהיינו ששרה אותו קצת ושפשף כל אבר ואבר א"צ להדיחו בבית אבל מה שרוחצין במעט מים בלי כוונה להעביר הדם לא מהני וגם צריך הטבח להדיחו אחר שמנתחו דאם נתחו אח"כ אין מועיל הדחה קמייתא כדלקמן סימן ד' (ש"ך ס"ק ב' וכו"פ): +לכתחלה יזהר לשרות במים ערך חצי שעה ולהדיחו ולשפשפו יפה יפה במי השריה וצריך לדקדק במקומות שנראה בו דם וכ"ש דם שנצרר ע"י מכה וכן בחלל העופות ובמקום בית השחיטה ושם צריך שפשוף היטיב ואפילו בדיעבד אם מצא שם דם בעין אחר המליחה צריך לקלוף מן הבשר מעט באותו מקום ולכן צריך ליזהר בזה ולצורך גדול שאין לו פנאי לשרות חצי שעה ידיחנה היטיב היטיב במים וישפשף היטיב ויחזור וידיח במים שניים עד שתשאר המים לבן (ש"ת לר"י) ואחר הדחה ושרייה ימתין מעט שיטפטף המים קודם המליחה כדי שלא ימס המלח במים דאז לא יוציא דם אבל לא ימתין עד שיתנגב לגמרי דאז לא ימס המלח ולא יוציא דם ויזהר שלא ישרה הבשר מעת לעת דאז הוי כמבושל ודינו יתבאר לקמן (שם): +אם אחר שהדיח חתך החתיכה לשנים או שהסיר טלפי הרגלים צריך לחזור ולהדיחו שע"י דחיקת הסכין פולט דם ואם לא חזר להדיח הוי כאלו לא הודח כלל וכן אם מלח בשר וקודם ששהה שיעור מליחה חתך החתיכה לשנים צריך לחזור ולהדיח אותו מקום ולחזור ולמולחו אבל אם אחר ששהה שיעור מליחה חתך א"צ לחזור ולמולחו שהרי כבר פלט כל דמו (ש"ך ס"ק כ"ד): +בשר שנקרש מחמת הקור אסור למלחה עד שיתרכך כמו שהיתה מתחלה ואם נקרש בתוך שיעור המליחה ימתין עד שיפשר ויתרכך וימלחנה שנית ויניחנה אח"כ שיעור מליחה ובדיעבד אם היה מונח שיעור מליחה קודם ההפשר ואחר ההפשר אפילו ע"י צירוף ונתבשל מותר ואם צריך לשבת או לאורחים ואין לו שהות להמתין עד שיפשר מחמת עצמו מותר להניחו בכלי שני. וטוב ליזהר שלא יהיה חם כל כך שהיד סולדת בו. ואם אין לו שהות מותר אפילו ביד סולדת בו כיון שהוא כבר בכלי שני דאע"ג דקיי"ל דכ"ש עכ"פ מבליע מ"מ כיון שמלחו אח"כ יחזור ויפלוט הדם כיון שעכ"פ כ"ש אינו מבשל ובלבד שיזהר שלא יערה עליו רותחין מכלי ראשון דעירוי מבשל כדי קליפה ואז אינו יוצא ע"י מליחה (ש"ך ס"ק י"א) ואם הונח בשר שלא נמלח אצל התנור שהוא חם הבשר מותר לצלי ולא לקדירה: +הכלי ששורין בו אע"ג דמדינא מותר להשתמש בו לאחר שהדיחו היטיב מן הדם מ"מ נוהגין שלא להשתמש בו כלל אפילו בצונן (סעיף א') ונ"ל דאם הוא דחוק לשרות באקראי בקדירה וכיוצא בו מותר להדיחו ולהשתמש בו כיון שאין מיחד הכלי לשרות בו ואפילו להשתמש רותח בהכלי אחר שידיחנו יפה מותר בדיעבד: +לא ימלח במלח דק כקמח שאינו מפליט יפה ולא במלח גס ביותר שנופלת מעל הבשר ואם אין לו אלא מלח דק כקמח מותר ואם הוא גס ידיקנו (ובדיעבד בכל מלח שמלח מותר ש"ך ס"ק י"ז): +יפזר עליו מלח שלא ישאר בו מקום בלי מלח ומולח מב' צדדים. ועופות ושאר דברים החלולים צריך למלוח גם מבפנים ולכן יש ליזהר שיקרע העופות מצד אחד כולו או רובו ולא כמו שנוהגין מקצת נשים לעשות רק נקב קטן להוציא הבני מעיים שאינם יכולים למלוח יפה מבפנים. ובדיעבד אם לא מלח מב' צדדים הב"י מתיר ואנו נוהגין כרמ"א ולכן אם לא בישל עדיין אם הוא תוך י"ב שעות דאז עדיין פולט ציר יחזור וימלחנו ואמרינן כשם שיפלוט ציר כך יפלוט הדם. ואם הוא לאחר י"ב שעות אז לא יבשלנו אלא יצלה על שפוד ונורא משאיב שאיב. ובהפ"מ תוך מעת לעת יחזור וימלחנו כדלקמן כלל ל"ב ואם כבר בישל בהפסד מרובה יש להתיר (סעיף ד') אבל אם מילא עופות או חתיכה בשר בבשר שלא נמלח ומלח את החיצון ובשלו כך אסור אפילו בהפסד מרובה ואפילו להמתירין בנמלח מצד אחד שאני הכא דהפנימי לא נמלח כלל דגרע מחתיכת בשר עבה וא"כ הפנימי אוסר גם החיצון (סימן ע"ז) אלא צריך תחילה למלוח ולהדיח כל אחד לבדו ואח"כ ימלאנו (ועיין לקמן כלל ל"ה): +שיעור שהייה במלח לא פחות מכדי הילוך מיל שהוא שיעור י"ח מינוטין. וי"א שהוא שיעור כ"ד מינוטין. ונ"ל דראוי להחמיר (כי לדעתי דם שבשלו הוי דאורייתא) ועל זה יש לסמוך בדיעבד או אפילו לכתחילה לצורך שבת או אורחים ואפשר גם כשהוא על הדרך ואין ממתינים עליו או שהוא שעת הדחק אבל בלאו הכי המנהג להשהות במלח שיעור שעה (סעיף ו'): +לאחר שיעור מליחה ינפץ מעליו המלח וידיחנו על כל פנים ב' פעמים או שיתן מים בכלי ויניח הבשר בתוכו וידיחנו שלשה פעמים אבל אם לא מדיח אעפ"י שיחתוך מכל צדדיו לא מהני דיש אומרים דכל זמן שלא הדיחו לא נסתם נקבי פליטה ופולט דם (ש"ך ס"ק פ"ה) ובדיעבד אפילו לא הדיח רק פעם אחד ונתבשל כך מותר (ש"ך ס"ק כ"ט) ולהדיח במי פירות הדחה אחרונה לכ"ע מותר. והדחה ראשונה הש"ך מתיר והפ"ח מפקפק בזה וצריך ליזהר שלא יחן הבשר בכלי קודם שנותן לתוכו מים דהוי כמולח בכלי שאינו מנוקב כדלקמן ומ"מ בדיעבד אין לחוש לזה אם חזר ונטל אותו מתוכו תיכף קודם שנראה ציר בכלי אעפ"י שנמצא קצת מוהל (ש"ך ס"ק ל"ה) ואם הניחו בכלי חלב או טריפה אם היה בו מעט מים מבטל כח המלח ואז אפילו היה הכלי מלוכלך מותר ואם לא היה בו מים כלל יתבאר דינו כלל ל"ב ונ"ז: +המלח שמלחו בו פעם אחד אסור למלוח בו פעם שני שכבר נחלש כחו ואם מלח ועדיין לא נתבשל ידיחנו ויחזור וימלחנו ובדיעבד אם בישל מותר (ש"ך סעיף קטן מ') (ועיין בקונטרס מצבת משה סימן י"ב דצריך עיון). וכל שכן שאסור לאכלו אפילו אחר שנתייבש היטיב (ש"ך סעיף קטן מ"א) שהרי נבלע בו דם (רמ"א סוף סעיף ט'): +אין מולחין אלא בכלי מנוקב או על גבי קשין וקיסמין או במקום מדרון בענין שאם ישפוך שם מים יצאו מיד ולא יתעכבו שם ודף חלק ברהיטני שמים זבים ממנו א"צ להניח במדרון אבל אם אינו חלק ברהיטני צריך להניחו במדרון ודוקא שאין בו גומות אבל אם יש בו גומות שמתקבץ שם הציר לא יועיל אפילו אם מעמידו במדרון ולכן צריך למחות בנשים שמולחין על כסאות ועל חתיכות עצים ועל דפים המזדמנים להם ויש בהם גומות ואפילו בדיעבד צריך על כל פנים ששים נגד החתיכה שמונח בגומא (סעיף ט"ז): +עוברי דרכים שמולחין בשר וכורכים אותו בבגד אסור אפילו בדיעבד דהנקבים סתומים ואי אפשר לדם לצאת (מנ"י כלל י"א בשם תוספות יום טוב: +המולח עוף או דופן שלימה שיש לו תוך ובית קיבול נכון להפוך צד החלל למטה כדי שיכיל הדם והציר לזוב (סי' ע' סעיף א'): +ראוי ליזהר שלא להניח בשר קודם שנמלח על דף ושולחן שמניחים שם לפעמים מלח דהוי כנמלח בלא הדחה (ט"ז ס"ק י"ג) ואין להניח בשר בכלים שאינם מיוחדים לכך כי רבים מקילין להניח גם באותו כלי לפעמים ירקות או פירות וכיוצא בו דברים שדרכן לאכול בלא הדחה והדם נסרך בהם (פ"א ס"ק ט"ז): + +Klal 31 + +כיצד מולחין הראש ורגלים ואברים פנימים בכלל:
הראש אם מלחו שלם נאסר המוח והקרום שבפנים שהרי עצם הגולגולת מקיפו כיון שיש בו שורייקא דדמא בקרום הוי כמולח בכלי שאינו מנוקב ולכן צריך לחתכו לשנים ולהסיר המוח ולקרוע הקרום ולמלחו בפ"ע וגם הראש ימלח בפנים ובחוץ אבל מותר למלוח ע"ג השער דאינו מעכב מלפלוט דם (ע"א) ועיין לקמן כלל ל"ג מדין הטמנת הראש להעביר השער: +עצם הקולית וכן כל שאר עצמות שיש בהם מוח כל זמן שהן מחוברין עם הבשר מולחין הבשר כדין ומועיל גם לעצם ולמוח שבו ואם כבר נפרד מן הבשר לא ימלחנו לכתחלה עם שאר הבשר כיון דאין במוח דם כ"כ ל"א איידי דטרוד למפלט לא בלע אלא ימלח העצם בפני עצמו ועכ"פ מועיל למוח שבתוכו אעפ"י שהעצם סתום לגמרי דל"ד למוח שבראש בסי' ח' דהתם כיון דאית ביה שורייקא דדמא הוי כדם כנוס בתוכו מה שאין כן בשאר עצמות (שם) ועיין לקמן כלל ל"ג: +רגלי הבהמות שיש להם טלפים והוי ככלי שאינו מנוקב ואין הדם יוצא דרך הטלפים. ולכן צריך ל��תוך מעט למטה ויניח מקום החתך למטה וימלח ואין השיער מעכב ואם לא חתך למטה הב"י מתיר אף מה שבתוך הטלפים ואנו נוהגים כרמ"א לאסור מה שבתוך הטלפים (שם ובסי' ס"ח) ועיין לקמן כלל ל"ג: +הלב מתקבץ הדם בתוכו בשעת שחיטה לפיכך לא מהני ליה מליחה אלא אם כן קורעו להוציא דמו שבתוכו ואחר כך ימלחנו ואפילו לבשלו אחר כך נוהגין להתיר ויש ליזהר שלא לאכול לב בהמה ועוף כי הוא קשה לשכחה (ע"ב): +הריאה מדינא אין צריך לחתוך אותה כלל דלא יהא אלא חתיכת בשר עבה אלא דנוהגין לקרעה ולפתוח הקנוקנות הגדולים שבה (שם): +הכבד יש בו רבוי דם לפיכך אין לו תקנה לבשלו על ידי מליחה אלא קורעו שתי וערב ומניח חתוכו למטה או ליטול ולחתך הגידין והקנוקנות באותו צד שהמרה תלויה בו וחותך מעט מבשר הכבד עמהן דאפשר לדם לצאת דרך אותו נקב ומדיחין אותה ומולחין אותה מעט כשהיא מונחת על האש לצלותה ואחר כך ידיח אותה משום דם הדבוק בו אפילו רוצה לאכלו כך צלי וצריך לצלות עד שיהא ראוי לאכילה דהיינו חצי צלייתה ואז מותר לבשלו ואם לא הדיח ובשלה כך מותר ואם לא קרעו שתי וערב וגם לא חתך הקנוקנות אלא שניקבו הרבה פעמים בסכין לא מהני לכתחלה לבשלו אחר הצליה אבל בדיעבד שכבר נצלה ונקבה הרבה פעמים בסכין מותר לבשלו (ש"ך ס"ק ג') אבל לצלי לבד אין צריך שום חתיכה כלל. כן אנו נוהגין עפ"י רמ"א אבל הב"י מחמיר לקרעו אך לצלי לבד ואם לא קרעו קודם צליה יקרענו אחר צליה להוציא הדם ואין למלוח הכבד עם הבשר מחמת רבוי דם שבו ואפילו לבדה אין למלוח כדין מליחה מפני שהאור יבליע הדם שיצא על ידי מליחה ואם מלחה ידיחנו קודם הצלי (ע"ג) ועיין כלל ל"ד. בשר שצלו אותו אצל האש ונגעה בקדירה שיש בו תבשיל חם בין כלי מתכות ובין כ"ח יש לצדד ולהתיר התבשיל דנורא משאב שאיב כדאיתא בסי' ע"ו לענין השפוד כמו מילוי לפר"ח סימן ע"ז סק"ב אף במאכל רך והקדירה באין הפסד יש לאסור (פמ"ג סי' ק"ה בט"ז ס"ק ט"ז) והח"ד בסימן ע"ו ביאורים סק"ב כתב ע"ז דבב"י ודאי המאכל אסור דבאו"ה מבואר הטעם משום דאמרינן משרק שריק ובכ"ח לא אמרינן מישרק שריק ואף בכלי מתכות צריך עיון במ"ש דהמאכל מותר דכיון דעכשיו מבשל בקדירה אף מה שבתוך הקדירה הוי כבשול: +מה שנוהגין קצת נשים שכורכין הכבד בנייר לצלותה כדי שלא תתלכלך באפר נ"ל דאפילו בדיעבד אסור דהא א"א לדם לזוב והוי כנצלה בכלי דאסור דלא כט"ז : +הטחול אף על פי שגם היא נראית שכולו דם ככבד מ"מ דינה כבשר ממש (ע"ד): +הכליות נהוג שלא לבשל וכן ביצי זכר אפילו לאחר שניקרן כדין משום שיש בהם רבוי דם ובדיעבד אין לחוש ומכל שכן שמותר למלות אותן עם שאר בשר אחר שניקרן כדין (שם): +הדקין והחלחולת אם יש עליהן שומן דינן כבשר דשומן מוחזק בדם אבל אם אין עליהם שומן אין בהם דם כלל ואפילו הכי נוהגין למלחם עם בשר דמכל מקום פולטים ציר ואמרינן איידי דפלטי ציר לא בלעי אם יש עליהם שומן צריך למלוח דוקא בצד החיצון דהיינו על השומן ואפילו בדיעבד אם מלח רק צד הפנימי ולא על השומן אסור (ועיין לקמן כלל ל"ד סימן כ"ב כל פרטי דינים מזה) אבל אם אין עליהן שומן אין לחוש באיזה צד ימלח (ע"ה): +הכחל (פירש דדי הבהמה) יש בו חלב וחלב שחוטה אסור מדרבנן ולכן אסור למלחו עם בשר ובדיעבד מותר ונוהגין שלא לבשל הכחל כלל אבל לצלותו על גבי גחלים מותר לאחר שיקרענה שתי וערב וטחו בכותל או שיחתכנו כמה פעמים שתי וערב ועדיף מטיחה בכותל אבל לצלותו בכלי אסור דכל שבכלי מקרי בשול ולאחר ��נצלה מותר לחתכו בסכין של בשר אף על פי שהוא רותח וכן להניחו בכלי של בשר ואפילו אם ימצא גומות מלאות חלב אין לחוש דכל זמן שלא פירש לא גזרו רבנן אבל לבשלו אחר כך לכתחלה יש לאסור (ט"ז סי' צ' ס"ק י') אבל אם לא קרעו שתי וערב הוי כאלו היה החלב כנוס בכלי ואסור ועיין לקמן כלל מ"א: +הקיבה של עגלים אעפ"י שנמצא בו חלב אין לו דין כחל כלל ולאחר שהוסר חלבו והדיחו מותר למלחו עם בשר (שם): +ביצים הנמצאים בעופות בין שלא נגמר אלא החלמון או שנגמרה כולה אפילו הקליפה הקשה צריכין הדחה ומליחה ויזהר למלחן לבדן או למעלה מן הבשר שלא יגעו בבשר אבל אם מלחן עם בשר או למטה מהבשר דאז נוטף עליהן ציר מהבשר אסורים ואפילו אם החלמון לבדו דהא עינינו רואות שאין להם לא דם ולא ציר ואם כן אין להם מה לפלוט ובלעי (ע"ה) ומכל מקום בדיעבד אם נילוש עיסה באלו שאין להם אלא חלמון לבד יש לסמוך על הפ"ח (ס"ק י"א וכן העיד הב"י). ואם יש לו קליפה קשה יש להתיר בדיעבד על מה שזורקין הקליפה (פ"ח וכו"פ): +מי שאין לו מלח או שרוצה לאכול מהר מותר לצלות הבשר בלא מליחה שהאש שואב הדם. והמנהג להדיחו תחלה מן הדם בעין שעליו ולמלחו קצת כאשר נתחב בשפוד וצולהו מיד קודם שתתמלא המלח דם. ונהגו לכתחילה שלא להפוך השפוד תמיד כדי שיזוב הדם ובדיעבד אין לחוש אפי' הפכו כל שעת צלייתו ואסור ליתן כלי תחת הצלי לקבל השמנונית הנוטף עד שיהיה נצלה חצי צלייתו היינו שיתיבש מבחוץ דאז כבר פסק כל הדם ומה שיוצא אחר כך הוא מוהל ומותר לאכלו אף על פי שיש בו מראה אודם כ"כ עד כשהוא חותכו על הככר עובר האדמומית בככר מעבר לעבר דלאחר שצלאו חצי צלייתו אינו דם כלל ולכתחלה יזהר שלא להשהות הצלי על השפוד לאחר שהוסר מן האש דכל זמן שהוא על האש אמרינן כל מה שבולע הבשר מן השפוד חוזר ופולט דכב"כפ משא"כ לאחר שהוסר מן האש שאז אינו פולט וכן הדין לחתוך בסכין כ"ז שלא פלט כל דמו ובדיעבד מותר הצלי והשפוד והסכין (ט"ז דלא כב"ח). אבל אם צלה בשפוד בשר איסור אסור השפוד דדוקא גבי דם אמרינן משאב שאיב או כבולעו כך פולטו אך לגבי השפוד אבל לא לענין ציר ושמנונית איסור דסמכינן על הפוסקים דסבירא להו דנורא מישאב שאיב כל הדם ואינו מניחו לבלוע לא בשפוד ולא בסכין (ע"ו) ועיין לקמן כלל ל"ה: +מותר למשוח הצלי בשעת צלייתו בשומן ומי פירות דאין זה מעכב לפלוט הדם אבל אסור למשוח בעיסה אפילו בלילתו רכה מאד. ונראה לי דה"ה בביצים שהם נקרשים ומעכבין הדם מלצאת (ע"ח): +לכתחלה אסור לצלות בשר שנמלח עם בשר שלא נמלח דכיון דכבר נמלח אם כן אין טרוד להפליט דם ובולע מזה שלא נמלח ובדיעבד מותר ואפילו אם זה שלא נמלח לא הודח גם כן ויש עליו דם בעין מכל מקום אמרינן דנורא משאיב שאיב וכב"כפ (ע"ז): +טולייתא ר"ל עופות או חתיכות בשר שממלאין אותו עם בשר לכתחלה לא ימלא אא"כ נמלחו שניהם. ובדיעבד עיין לקמן כלל ל"ה: + +Klal 32 + +דין או"ה מאיסור דם ע"י מליחה (סי' ס"ט וסימן ע')
מלח ולא הדיח תחלה כדין הדחה אלא הדחה מועטת אע"ג דלכתחילה צריך הדחה היטיב כדי שיתרכך הבשר אבל בדיעבד סמכינן על הפוסקים דטעם הדחה היא משום הדם בעין שטח על הבשר וכיון שהדיחו עכ"פ הדחה מועטת עי"ז הלך לו הדם בעין ולכן אפי' לא נתבשל עדין כיון שנמלח כבר א"צ לחזור ולמלוח (ס"ט סעיף ב' ובש"ך) ונ"ל דאם יש לו פנאי ידיחנו ויחזור וימלחנו לחוש לטעם שיתרכך ומהיות טוב כו' וכן אם ידוע שהדם שהיה על החתיכה היה מועט שבודאי יש ס' בחתיכה נגד הדם שעליו מותר אפי' לא הדיח כלל דעיקר טעם הדחה רק משום דם שעליו והיינו אם כבר נתבשל ובסתם אין בו ס' (ש"ך ס"ק ט"ו): +אם לא הדיח כלל קודם המליחה ומלחו אפילו לא מלחו רק מעט כדרך שמולחין לצלי ואפילו לא שהה עדין במלחו שיעור מליחה נוהגין לאסרו דחשבינן לדם זה שטח על הבשר כדם בעין שנפל על הבשר וקיי"ל דאע"ג דטבע המלח להפליט הדם היינו דוקא מה שנבלע בתוכו אבל לא דם הבא ממקום אחר ולכן לא מהני מה שידיחנו ויחזור וימלחנו שהרי גם אם ימלחנו מאה פעמים לא יצא ומ"מ כ"ז שלא שהה עדיין שיעור מליחה אינו אסור רק לקדירה ע"י מליחה אבל לצלי דאש מפליט יותר ממלח וכיון שעדיין לא שהה שיעור מליחה לא נבלע כ"כ ויוצא ע"י צלי אבל בשהה כבר נבלע בו הרבה ואפילו לצלי אסור. ובמקום הפ"מ יש להתיר אפילו מלח כדין וגם שהה שיעור מליחה ע"י שידיחנו ויחזור וימלחנו דסמכינן על הפוסקים דדם זה לא נקרא דם בעין אלא דם פליטה ויוצא ע"י מליחה ולאחר המליחה מותר אפילו לקדירה (שם ובש"ך ס"ק י"ב י"ג): +ומטעם זה אם נמלח חתיכה שלא הודח עם שאר חתיכות. השאר חתיכות מותרות דלגבי שאר חתיכות לכ"ע חשבינן לדם זה שטח על הבשר כדם פליטה והיא אסורה (שם): +בשר שנמלח ונתבשל בלא הדחה אחרונה א"צ ס' נגד כל החתיכה שהרי פלט כל דמו ואין האיסור אלא מן הדם שנבלע במלח וכיון דלא ידעינן כמה לכן צריך ס' נגד כל המלח ולחלוחית דם שעליו ואמנם אין לך חתיכה אפילו עבה שיהיה ס' נגד המלח שעליו וכן להיפך אין לך חתיכה אפילו דקה (כן משמע מדסתמו הפוסקים) שלא יהיה בו עכ"פ שלשים נגד המלח ולכן אם יש בכל מה שבקדירה כ"כ כמו החתיכה מותר הכל אפילו החתיכה דאינו דומה לנתבשל בלא מליחה בסי' ז' דהכא כבר פירש הדם מתוכה רק שדבק ע"ג החתיכה והוי כדם או שאר איסור שנופל בקדרה וגם לא הוי כאיסור דבוק דתיכף כשבא לקדירה נמס המלח מן הבשר (סעיף ט'): +ואם ליכא ס' אפילו לא הושם הבשר רק בכ"ש שהי"סב אם אין הפ"מ אסור דאע"ג דקיי"ל דכ"ש אינו מבליע ומפליט (בסי' ס"ח) מ"מ הכא כיון שיש מלח וציר מבשל אפילו בכ"ש ומ"מ בהפ"מ או לצורך שבת או אורחים מותר דקיי"ל כ"ש אינו מבליע ומפליט (ש"ך ס"ק ל"ז) ואם הודח פעם אחד בדיעבד אם בשלו כבר סגי ונקרא הדחה אחרונה (שם) ואם שמוהו לכלי ראשון אחר שהעבירו מהאש אם הוא בשר שור שנמלח ולא שהה שיעור מליחה והודח או שלא נמלח כלל מותר א"ל התחיל עדיין להתבשל דקי"ל בשר שור לא מתבשל בקל (ט"ז ס"ק כ"ג בשם תש"ל) אבל הכו"פ כ' ח"ו להורות כן אלא שאין גוערין בהמורה והמנ"י כתב ונראה דאין להקל רק בהפ"מ וצורך שבת) אבל אם שמוהו לכלי ראשון שאר בשר או אפילו בשר שור אלא שנמלח ולא הודח וא"כ המלח מועיל להתבלע בתוכו ואסור לכ"ע: +אבל בשר יבש שנתיבש אחר המליחה ולא הודח לכתחילה יש ליזהר שלא לבשלו ולא להדיחו במים שהי"סב עד שידיחנו כדין הדחה אחרונה ובדיעבד אפי' נתבשל כך מותר דכבר נתייבש המלח ובודאי יש ס' נגד המלח (שם): דין נכרי משמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדרה וא"י אם הדיחו נתבאר לקמן כלל ע"ב: +בשר שנתבשל בלא מליחה ואפילו רק שמוהו בקדירה ונתחמם מקצתה עד שהיס"ב (מנ"י כלל ב' ס"ק ה' ונ"ל שט"ס הוא בת"ח וצ"ל ומקצתה חם ועיין זבחים צ"ו ע"ב תוס' ד"ה בשל דכתב דמקצת קדרה מבשל ומקצת צונן או אפילו מלחי אלא שנמלח שלא כדין כגון שלא שהה כשיעור או ששהה ג' ימים בלא מליחה דכבר נתקשה הדם בתוכו ואינו יוצא עוד ע"י מליחה צריך שיהיה ס' בתבשיל נגד כל הבשר דכיון דלא ידעינן כמה דם הי' נבלע בחתיכה אזלינן לחומרא ואפילו בדאיכא ס' התבשיל מותר והחתיכה אסור דהרוטב מבלבל טעם החתיכה ופורש ממקום למקום דדוקא דם איברים שלא פירש כלל מותר אבל אם פירש ממקום למקום אסור ומ"מ לצורך שבת או הפ"מ או לצורך אורחים מותר אף החתיכה דהרבה פוסקים ס"ל דמה שיצא כבר נתבטל כיון שיש ס' ומה שנשאר בתוכו לא פי' מעולם והוי כדם איברים שלא פירש ומותר (ש"ך ס"ק מ"ו וע' בט"ז ס"ק כ"ח בשם א"וה ובאמת הם ב' נוסחאות בש"ד ססי' ב' וע"ש בהגהות רנ"ש) ואם נתערב באחרות להפוסקים דדם שבשלו מדרבנן ולהפוסקים דבאיסור דרבנן ביבש אפילו בא"מ בטל ברוב סי' ק"ט בש"ך ס"ק ט') ה"נ בטל ברוב ודינו כדלקמן כלל נ"א סי' י"ז וסימן כ' ואמנם כתבתי בנ"א סי' ל"ח דיש לחוש הרבה לדעת הפוסקים דאף דם שבשלו מה"ת ולכן כשאין הפ"מ יש לאסור או שיוסיף עכ"פ עד ס' (עיין ש"ך ס"ק נ"ז ופ"ח ס"ק מ"ח) ואם נתערבה חתיכה שאינה מלוחה במלוחות (כ' הט"ז ס"ק ל"ה בשם רש"ל דחד בתרי בטיל וא"צ למלוח כולם מספק) ונ"ל דכיון דמצוה להסיר האיסור כמש"כ רמ"א סי' צ"ח ס"ד ולכן ה"נ אם הם רק איזו חתיכה שאינו הפסד כ"כ בהוצאות המלח ימלח כל חתיכה לבד בענין שלא יגעו זה בזה וגם בכדי שלא יתערב הציר. אבל אם הרבה בשר וצריך הוצאות מרובה על המיל אז מותר לבשל יחד בלא מליחה כדעת הט"ז הנ"ל ואם הוא שומן חתיכה קטנות במקום שאין הפסד בהוצאת המלח אך מחמת קטנותן א"א למלוח כל חתיכה בפני עצמו נראה לי דמוטב למלוח כולם ביחד מלבשל בלא מליחה דכשיבשל בלא מליחה ודאי בלעו אבל כשימלח ומכ"ש כשהוא עכ"פ בתוך מע"לע אחר שנמלחו אפשר דנתקן הכל דבאלו שנמלחו אמרינן בהפ"מ בתוך מע"לע איידי דטרידי לפלוט ציר לא בלעי ואפילו אם המלוחות הודחו ג"כ אחר המליחה יש לסמוך על הסוברים דאפילו לאחר הדחה פולט ציר (בט"ז סי' ע' ס"ק י"ז): +בשר שנשרה במים מע"ל קודם מליחה קיי"ל כבוש כמבושל ודינו כנתבשל בלא מליחה מ"מ לענין זה גרע מבישול דאינו מבלבל טעם החתיכה ולכן אם יש ס' במים נגד החתיכה החתיכה מותר לצלי עכ"פ ואפי' היה הבשר מלוכלך בדמים לא אמרינן דהוי כדם בעין שנבלע שאינו יוצא אף ע"י צלי דכיון דיש ס' במים נתבטל הדם בעין במים ואם אין ס' במים נגד החתיכה אסור אפי' לצלי אפי' אינו מלוכלך (סעי' ט"ו ובש"ך): +בשר ששהה ג' ימים מע"לע בלא מליחה נתייבש דמו בתוכו ואינו יוצא עוד ע"י מליחה אפילו אם יתנו בפושרין ולכן אסור לאכלו מבושל אלא צלי על האש דהאש שואב הדם ואפילו לא נקרו אותו מגידי הדם שבו תוך ג' ימים אפ"ה מותר לצלי ומולחין אותו קודם הצלי כמו שאר בשר לצלי שנתבאר דינו כלל ל"ה ומ"מ אפילו לאחר הצלי לא יבשלנו דחיישינן שמא כיון שנתייבש כבר הדם בתוכו שמא גם ע"י הצלי לא יצא כולו ואח"כ ע"י הבישל יצא ומ"מ בדיעבד אם בשלו אחר הצלי מותר דתלינן דמסתמא יצאה כולו ע"י הצלי ומ"מ אין להשהות לכתחלה ג"י בלא מליחה על דעת לצלותו דשמא ישכח ויבשלנו. ואם שרו אותו במים תוך הג"י יכול להשהותו עוד ויש מקומות נוהגין איסור לכתחילה להדיחנו כדי להשהותו ויש מקומות נוהגין היתר בזה (סעי' י"ב) ואם מלחוהו כשיעור מליחה והדיחוהו ואח"כ צלהו מותר לבשל אפילו לכתחילה (ט"ז ס"ק נ"ב) ואפשר בהפ"מ וסעודת מצוה יש להקל כט"ז והפמ"ג כ' בשם כ"ג דאין להתיר רק דוקא במקום דוחק גדול אך הבל"י כ' בשם כמה גדולים דאפי' שלא במקום מצוה ודוחק ג"כ מותר לבשל אחר שנצלה : +אם נתערב חתיכה זו בחתיכות אחרות שלא שהו שלשה ימים ולא נמלחו עדיין אז מותר לבשל כולן כשימלח כולן וכן אם נמלחו כולם אלא שא' נמלח אחר ששהה ג"י בטל ברוב ומותר לבשל כולן בלא מליחה ול"א דהוי דבר שיש לו מתירין לצלי דזה לא הוי דשיל"מ שהרי לצלי לא נאסר מעולם כדלקמן כלל נ"ג ומותר אח"כ לבשלן בקדירה אחת כשיוסיף עד ס' או לבשל כל א' וא' בפ"ע כדין יבש ביבש וא"צ להחמיר ולהשליך א' כדין יבש ביבש כיון דדין זה דשהה ג"י לא נזכר בגמרא רק חומרת הגאונים ואפילו היתה חהר"ל בטל כיון שאין איסורו משל עצמו אלא מחמת הדם הנבלע בו והדם אינו ראוי להתכבד (סעי' י"ד): +ספק אם נמלח תוך ג"י מותר וכן ספק אימת נשחט הבהמה מעמידין הבהמה על חזקת חיים כל שעה שנוכל ואמרינן עכשיו נשחטה ומותר (כו"פ) אבל ספק אם נמלח כלל הט"ז ס"ק כ"ד מתיר ול"נ דאסור ועיין בשער חזקה ס' ד' ה' : +בשר ששהה ג"י בלא מליחה ומלחה עם שאר בשר שמלחוהו עכשיו להוציא דמו כיון שעכ"פ פלט ציר אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע וכב"כפ (ש"ך בנ"ה וכו"פ) ובשר ששהה ג"י ומלחו בכלי מנוקב ואח"כ בכשא"מ הכריע הכו"פ דמה שבתוך הציר אסור ומה שלמעלה ממנו מותר (ועיין ט"ז ס"ק ל"ב ובנק"הכ): +חתיכות בשר וחתיכות חלב מונחים יחד וספק אם נמלחו יחד הצ"צ אוסר ומיהו אם קולף הבשר מותר דדין זה אם חלב מפעפע במליחה הוא ס' ולא ודאי וא"כ הוי ס"ס שמא לא נמלחו יחד ואת"ל שנמלחו שמא הלכה כפוסקים דאינו אוסר רק עד כדי קליפה (כו"פ סי' ס"ט וכן נ"ל ועיין בב"א סי' נ"ז) אבל בחלב ושומן או בשר שמן דהוי מב"מ אם יודע בבירור שהיה רוב בהיתר וא"כ מן התורה בטל ברוב אלא דמדרבנן צריך ס' וכיון שמסופק שמא לא נמלחו יחד הוי ספק דרבנן ומותר (צ"צ וכו"פ דלא כפ"ח): +בשר שנמלח בכשא"מ ושהה בו כשיעור שיתנו מים על האש ויתחיל להרתיח דזה שיעור כבישה בציר כדלקמן כלל נ"ז ולכן כל מה שממנו בציר אסור אפי' לצלי דכבוש הוי כמבושל ומה שחוץ לציר אינו אסור אלא כ"ק ואפילו הוא שמן ל"א שמפעפע עמו הדם דקי"ל אין הנאסר יכול לאסור אלא למקום שהאיסור יכול לילך לשם כן סתם בש"ע אבל אנו נוהגין כרמ"א דאפי' לא נמלח רק מעט עד שנראה ציר בכלי אסור דהציר הוא תיכף רותח שכן טבע המלח לא מבעי' זה שמונח בציר דמחמת חורפי' דציר הוי כאלו נתבשל בתוכו אלא אפי' מה שלמעלה מן הציר אסור דתיכף כשנמלח מתחיל הדם לפרוש ממקום למקום וכיון שמונח בכלי שאינו מנוקב ואין מקום לדם לצאת חוזר ונבלע בתוכו ואין יוצא עוד ע"י מליחה וצלי לא מבעיא להפוסקים דהא דדם איברים שלא פירש מותר דוקא כשלא פי' כלל אבל פירש ממקום למקום אסור הכי נמי פירש ממקום למקום. ואפילו להפוסקים דאפילו פי' ממקום למקום מותר מ"מ קנסו חכמים כיון שלא מלח כדין (עיין ב"א סימן מ"ה) מ"מ אם נמלח שאר חתיכה על חתיכה זו ואינם נוגעים בציר שלמטה מותר דאין חתיכה אחת דחוקה כ"כ על גבי חברתה שנאמר שהתחתונה מעכב העליונה לפלוט ואפילו קליפה א"צ (סעיף י"ח ובט"ז ס"ק מ"ה) וכן אם נתערב חתיכה תפילה בחתיכה מונחת בכלי שאינו מנוקב ובלעה דם מותרת ע"י הדחה ומליחה (סי' ע' בש"ך ס"ק מ"ח) ודין הכלים ותשמישן יתבאר לקמן סי' ל"ב: +אם נתערב חתי' זו חד בתרי אפי' בבישול בטל ברוב וא"צ ס' ואפי' נמלח כמליחה לקדירה ושהה שיעור מליחה ואפי' להפוסקים דם שבשלו מה"ת שהרי רוב פוסקים מתירין מה שחוץ לציר (עיין ש"ך ס"ק ע"ו): +נ"ל כיון שעיקר הטעם דמה שחוץ לציר אסור משום קנס (וכדאיתא בהגהת ש"ד הביאו מנ"י כלל י"ב ס"ק ט"ז) ולכן דוקא דנמלח בכשא"מ דשייך למקנסי' אבל אם מלח בכ"מ ונפל ממנו לכלי שא"מ או על הקרקע אפי' תוך שיעור מליחה דבזה לא שייך למקנסיה ולכן אם לא נשתהה ש�� והגביהו תיכף אינו אסור רק מה שבתוך הניר וזה נאסר תיכף אבל מה שלמעלה מן הציר מותר (דלא כש"ך בס"ק ע"ה) וכ"ש בנפל אחר שיעור מליחה או בספק אם נפלה קודם שיעור מליחה דאינו אסור אלא מה שבתוך הציר (סי' ע' בש"ך ס"ק מ"ז): +קרקע מרוצף בלבנים שקורין ציגיל דינו ככלי שא"מ אבל קרקע שאינו מרוצף אע"ג שהוא קשה וכן המרוצף באבנים שקורין גיהויענע שטיינר (כו"פ) הוא ספק אם דינו ככלי שא"מ ולכן מה שנוגע בקרקע לציר אסור כ"ק ומה שלמעלה מזה מותר (ס"סי ס"ט): +קיי"ל מליח הרי הוא כרותח בין גוף החתיכה ובין הציר היוצא ממנו ואמנם כ"ז בתוך שיעור מליחה המבואר כלל ל' אבל לאחר שיעור מליחה נחלקו הפוסקים י"א דאז לא נחשב עוד כרותח שכבר פסק כח המלח ולא עוד אלא דהציר היוצא ממנו לאחר שיעור מליחה אינו דם כלל רק מוהל מן הבשר דאע"ג דהבשר עדיין מלוכלך מבחוץ מדם ומלח שעליו והציר מתערב עמהם מ"מ בטל הוא בציר הזה היוצא עכשיו. וי"א דכ"ז שלא הדיח הבשר עכ"פ הדחה אחת באחרונה נחשב הציר היוצא ממנו רותח לעולם וכן נוהגין במדינות אלו (שם סעיף כ'): +ולכן אפילו לאחר שיעור מליחה אם נתן הבשר לכלי שא"מ ונתמלא מציר מה שבתוך הציר אסור כלו ומעט למעלה ממנו כ"ק ומה שחוץ לציר מותר ואם יש ס' בזה שבתוך הציר נגד הציר הכל מותר אבל מה שלמעלה מן הציר אינו מצטרף לבטל זה שבתוך הציר דדם אינו מפעפע למעלה ובמקום הפסד יש להקל דאפילו מה שבתוך הציר אינו אסור אלא כ"ק: ואפילו יש ס' נגד הקליפה לא מהני וצריך לקלוף דכל דבר שנאסר כ"ק ל"ש לבטל בס' כיון שהוכר האיסור (עיין ש"ך ס"ק פ"א) ואם נפל ציר זה לכלי נאסר הכלי מיד (ע' סימן ק"ה בש"ך ס"ק ב') כדי קליפה. ולכן אם יכול לקלפו קולף אותו מקום או יגעיל ובכלי חרס לשבר ובמנ"י כלל י"ג "ק ג' משיג על הש"ך וכ' דגם בכלי חרס אם יכול לקלוף קולף אותו מקום ואם נפל אותו ציר על גבינה וכיוצא בו דבר מאכל אוסר עד ס' אפילו צונן דציר דין לחלוחית בשר מלוח יש לה להתבלע מיד בלתי שיעור כבישה כרותח דצלי (או"ה כלל י' דין ח') וכן בשר שנמלח רק קצת כמו לצלי ציר הנוטף ממנו על הגבינה אוסר עד ס' שהציר אינו נאכל מחמת מלחו (שם בהג"ה סוף הספר וכ"כ הש"ך סי' צ"ח ס"ק י"ד) ואם נפל הבשר לכלי חולבת אפילו הוא בן יומא מותר דאין מליחה לכלים להפליט אבל אם היה מלוכלך צריך ס' נגד הלכלוך (סי' ס"ט ובש"ך ס"ק פ"ג וע' לקמן כלל נ"ז סי' י"ב). ומ"מ אם נתערב אותה חתיכה חד בתרי בטל דבזה סמכינן על הפוסקים דלאחר שיעור מליחה לא הוי רותח (שם ט"ז ס"ק מ"ז וש"ך סי' צ"א ס"ק י"א) ואם נפל דם בעין על בשר אפילו לאחר שיעור מליחה קודם הדחה נאסר הבשר דלגבי דם בעין לא אמרי' איידי דטריד למיפלט לא בלע ולא כבולעו כך פולטו ולכן לא מהני שיחזור וידיחנו כדלקמן בסי' כ"ב וסימן כ"ד כ"ה דהתם מיירי בציר אבל לא בדם בעין (סימן ע' ובש"ך ס"ק מ"ד): +ובמקום הפ"מ ואית ביה ג"כ צורך סעודת מצוה סמכינן על הפוסקים דס"ל דלאחר ששהה שיעור מליחה אינו דם כלל וגם הבשר לא נחשב עוד רותח (שם): ודין סכין שחתך בו בשר תוך שיעור מליחה נתבאר בכלל מ"ז: +מותר לחלוח הרבה חתיכות זה ע"ג זה ואפילו בזה אחר זה ולא אמרי' כיון שזמן פליטת דם הראשונה יכלה קודם שיכלה פליטת דם שמלח באחרונה ואז יצא דם מאחרונה ויבלע הראשונה דעכ"פ הראשונה עדיין פולטת ציר אמרינן איידי דטריד למפלט ציר לא בלע דם ואפילו את"ל דבלע עכ"פ אמרי' כשם שתפלוט ציר דידיה כך תפלוט דם דבלע (סימן ע' סעיף א') ולכן מותר למלוח בשר שור עם בשר גדיים וטלאים או עופות שא"א להם לגמו' כל פליטת צירן עד שיגמור בשר שור לפלוט דמו ואמרינן איידי דטריד כו' ומ"מ לאחר ששהה הראשונה במלחה שיעור מליחה לכתחילה לא ימלח עליה שאר חתיכות (סעיף ו') ואפילו בפ"ע אין למלוח חתיכה אחת ב"פ לאחר ששהתה שיעור מליחה קודם הדחה דלכתחילה חיישינן כיון דכבר שהה שיעו' מליחה ויש דם על החתיכה יבליע המלח השניה את הדם ובדיעבד אין לחוש לזה דאע"ג דמלח מבליע הדם בעין מ"מ הכא ליכ' דם בעין רק דם פליטה ועוד דכ"ז דפולט דם או ציר אמרי' כבכ"פ ולכתחלה יזהר שלא לשהות הבשר' במלח לאחר י"ב שעות דאז כלה זמן פליטת צירו ויחזור ויבלע לחלוחית הדם והמלח שעליו ובדיעבד אפילו שהה כמה ימים במלחו מותר דכיון דמונח בכלי מנוקב דם משריק שריק (סעיף ה') ונוהגין להחמיר לכתחילה שכל חתיכה שיש לה בית קיבול כגון דופן שלימה מהפכין אותה שיזוב דמה ואין חילוק בכ"ז אם מולח בשר שור או שאר בשר ואפילו עופות דקים לחכמים שא"א לשום בשר שיגמור כל פליטת צירו עד שיגמור פליטת הדם מבשר השור (סימן י"ד סעיף א'): +כיון דאמרינן איידי דטריד למפלט ציר לא בלע דם ולכן בשר שנמלח ופלט כל דמו דהיינו דכבר שהה שיעור מליחה ונגע בבשר שהוא עדיין בתוך שיעור מליחה או שנמלח עמו כיון שעכ"פ פולט ציר זמן רב אמרינן איידי דפלט ציר לא בלע דם ואמנם זמן פליטת ציר י"א שהוא זמן י"ב שעות וי"א דזמנו כ"ד שעות ולכן בהפ"מ יש להקל תוך כ"ד שעות דאמרינן דאיידי דטריד למפלט ציר לא בלע לכן אין צריך אפילו לחזור ולהדיח ולמלוח כיון דלא בלע כלל (שם סעיף ו' בהגהת רמ"א): +וכ"ז כשלא הודח לאחר המליחה הבשר שכבר שהה אבל אם כבר הודח דעת רוב אחרונים (ש"ך ס"ק כ"ו ול"ז) דע"י הדחה נסתם נקבי הפליטה ואין פולט עוד ציר וא"כ בולע דם ושוב אינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלי. ומ"מ לצורך גדול יש להתיר גם בזה דסמכינן על הפוסקים דס"ל דאפילו לאחר הדחה פולט ציר (צ"צ סימן ח' ופ"ח וכו"פ) ונ"ל דבזה צריך לחזור ולמלוח דודאי דע"י הדחה נסתמו נקבי הפליטה אלא דע"י המליחה חוזר ונפתח אבל בשר ששהה כבר מע"לע שכבר פלט כל צירו ונגע בבשר שנמלח ולא שהה עדיין שיעור מליחה אפי' בדיעבד אסור ואפי' לצלי ולא מהני הדחה ומליחה אח"כ דכיון דאינו טרוד לפליט כלום בולע ואינו יוצא עוד וכולו אסו' לדידן דמשערינן במליחה בס' ונאסר מיד דמחמת המליחה הוי כרותח (ש"ך ס"ק ל'): +בשר שהוא עדיין תוך שיעור מליחה ונפל לציר בכלי מנוקב (דאל"כ אסור מטעם כלי שאינו מנוקב ס"ק מ') ואפילו הודח קודם שנפל דבתוך שיעור מליחה לא נסתמו נקבי פליטה (ס"ק מ"א) ולכן לכ"ע יחזור וידיחנה הדחה מועטת דכיון דיש בו דם של עצמו אמרינן איידי דיפליט דם דידיה יפלוט ג"כ דם דאחרינא וכל שכן אם לא נמלח עדיין כלל ואפילו לא הודח ג"כ הדחה ראשונה בין שנפל לציר ובין שנמלח או נגע בבשר שהוא תוך שיעור מליחה ולא נשתהא שם כדלקמן בסימן זה מותר דאין כח ברתיחת הציר אלא להתבלע היא עצמה אבל לא להבליע הדם בעין שעליו ואפילו מונח הבשר בציר כשיעור שיתנו על האור וירתיח דקיי"ל דהוי כמבושל מ"מ לא הוי כמבושל ממש שלא יצא עוד ע"י מליחה ועוד כיון דמיירי שהציר הוא בכלי מנוקב ובזה לכ"ע לא נקרא כמבושל אא"כ מונח בתוכו יום שלם שהוא שיעור כבישה בכל דבר (ש"ך ס"ק ל"ו) ומ"מ אם נשתהה חתיכה שלא הודחה הדחה ראשונה בין חתיכה מלוחה בתוך שיעור מליחה כיון שנשתהה אפשר שקבלה טעם מהמלח עצמו ואז אינו מועיל הדחה ומליחה ודינו כדין חתיכה שנמלח בלא הדחה ��אשונה לעיל סימן ב' (עיין ש"ך ס"ק כ"ט בסופו ובעל מנ"י בכלל ו' ס"ק ד' היה לו גירסא אחרת בש"ך): +אבל אם שהה שיעור מליחה ונפל לציר (ר"ל דם שנטף מן הבשר בתוך שיעור מליחה) או שנפל ציר עליו כיון דציר נוח לבלוע ולכן אע"ג דבשר זה עדיין טרוד לפלוט ציר מ"מ בולע ציר ואגב הציר נבלע ג"כ הדם ולכן י"א דלא מהני הדחה ומליחה שנית דדוקא אגב דיפלוט דם דידיה יפלוט ג"כ דם דאחרינא אבל לא איידי דיפלוט ציר יפלוט גם כן דם (רש"ל בש"ך ס"ק ל"ז) ולכן נחית דרגא מסימן כ"ב דאם הוא תוך י"ב שעות ולא הודח הבשר כיון דלכולי עלמא נמשך זמן פליטת הציר י"ב שעות ולכן בהפ"מ מהני שיחזור וידיחנו הדחה מועטת (דבהדחה כהדחת הבשר אזי נסתם נקבי הפליטה) כדי להעביר הציר ויחזור וימלחנו ואמרינן איידי דיפלוט ציר דידיה יפלוט ג"כ דם דאחריני ולצורך גדול יש להתיר אף כשלא חזר ומלח ובשלו דאמרינן איידי דטרוד לפלוט ציר לא בלע כלל ונ"ל דאם כבר הודח הבשר כיון דלעיל סימן כ"ג כתבנו דאין להתיר אלא לצורך. וא"כ י"ל דהכא אפילו בהפ"מ אסור. דלאחר הדחה הרי זה דומה כלאחר י"ב שעות. מ"מ נ"ל דבהפ"מ וגם סעודת מצוה יש להקל גם בזה (ש"ך ס"ק ל"ז) אבל אחר י"ב שעות אע"ג שלא הודח מ"מ כיון די"א דלאחר י"ב שעות שוב אין לה ציר דגופיה ולכן אסור ולא מהני לו הדחה ומליחה שנית (ש"ך ס"ק ל"ח). ובמקום שנאסר נאסר מיד ואין שיעור לדבר דהא קיימא לן מליח כרותח ואוסר כולו (סימן ע' ש"ך סעיף קטן מ"ו): +בכל אלו שכתבנו שצריך לחזור ולהדיח ולמליח אם בדיעבד מלח ולא הדיח תחלה מותר ולא אמרינן דהוי כבשר שנמלח בלא הדחה קמייתא דהתם בדם בעין אמרינן הכי משא"כ ציר דהוי דם פליטה (ש"ך ס"ק מ"ג): +הא דנפל לציר דאסור (לעיל בסימן כ"ה) אינו אסור אלא מה שמונח בתוך הציר וכדי קליפה למעלה ממנו אבל מה שלמעלה מן הציר מותר דדם אינו מפעפע למעלה ואפילו אותו מקצת שבציר שמן מותר (ש"ך ס"ק מ"ה) ודוקא בציר שלא נתערב במים אבל אם נתערב במים ויש במים עכ"פ רוב נגד הציר אין לו דין ציר כלל. וכן ספק ציר ספק מים מותר דדם שמלחו אינו אלא מדרבנן והוי ספק דרבנן (רמ"א סוף סימן ע') ואם הציר בכלי שאינו מנוקב עיין לעיל סימן י"ד וסימן ט"ז ובב"א: +כל דבר היתר שנמלח או שנגע בבשר בתוך שיעור מליחה אע"פ שההיתר אינו מלוח מ"מ מחמת רתיחתו מחמם הדבר שנגע בו ונבלע בו הדם ונאסר כולו לדידן דקיימא לן דמליחה ג"כ בששים דמפעפע בכולו אע"ג דדם הוא כחוש מכל מקום אוסר כולו לדידן דלא מחלקינן בין כחוש לשמן (ש"ך סימן ק"ה ס"ק י"ח): +ודוקא כשמונח זה בצד זה או תחת הבשר או למטה מן הבשר שהדם דרך ירידתו נבלע בו אבל אם ידוע בודאי שההיתר היה מונח למעלה מן הבשר או על הבשר א"צ אלא קליפה במקום שנגע דדם אינו מפעפע למעלה אבל אם מסופק בזה אסור אפילו להסוברים דדם שמלחו איני אלא מדרבנן לא הוי כשאר ספק דרבנן דמסתמא נגע בכולו שכן דרך במליחה להתהפך העליון למטה והתחתון למעלה (ש"ך סימן ע' ס"ק ח') ואפילו היה ההיתר דבר שיש בו קצת דם וציר כגון דגים ואפילו עם עופות לא אמרינן איידי דטריד כו' דכיון שדמן וצירן הם מעט פולטין הכל קודם שפלט הבשר דמו ואח"כ חוזר ובולע דם ואפילו לא נמלחו הדגים כלל רק שנגעו בבשר לא אמרינן איידי דיפלוט דם דידהו יפלוט דם שבלע כיון דרפו קרמייהו מבלעי טובא ונסרך בהם ביותר (ש"ך ס"ק ו') ומ"מ במקום הפסד יש להתיר בזה ע"י שיחזור וימלחנו (כדעת רמ"א. ועיין ש"ך ס"ק י"ד וט"ז ס"ק ח') ומ"מ אם הדגים עדיין בקשקשיהן מותר דאז אינן פולטין מיד ולא בלעי דאיידי דטרידי לפלוט לא בלעי. ואם היה דג מלוח ובשר תפל ונתנם זה ע"ג זה או זה אחר זה הכל מותר דאע"ג דבכהאי גוונא טריפה תפל וכשרה מליח אסור לקמן כלל מ"ג היינו משום דעכ"פ המלוח גורם שיפלוט הטרפה ציר וציר טרפה אוסר. אבל הכא שהאיסור משום דם אינו מרתיח כ"כ שתפלוט דם ואפילו אם תפלוט אינו פולטת רק מעט כל זמן שהדגים פולטין ציר (ש"ך ס"ק ז'): +ואם הניחו דגים או שאר דבר היתר אצל בשר ששהה כבר שיעור מליחה אפילו שניהם מלוחים מותר הכל דאע"ג דלעיל סימן ח' כתבנו דיש פוסקים דאפילו לאחר שיעור מליחה הציר היוצא מן הבשר נחשב לדם וגם אמרינן דהבשר והציר עדיין הוא רותח. היינו לענין שאר איסורים או אפילו לענין איסור דם כשהציר בעין. אבל הכא דאין כאן אלא לחלוחית שעל הבשר לחוד לא נהגינן לאסור (ס"ק י"א): +חתיכת היתר שנמלחה או נגעה בבשר שהוא בתוך שיעור מליחה להוציא דם ונאסרה חתיכה זו כדלעיל אם נגעה בו חתיכה אחרת אינו אוסר דדם הוא איסור כחוש ואינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב (ש"ך בסימן ק"ה ס"ק י"ח) ועיין כלל ס' סימן ד' ה': +כלי שאינו מנוקב שמלחו בו בשר ונאסר הכל ונשתמשו בו ברותח דינו כשאר כלי טרפה ושייך לדין תתאה גבר שאם הקערה קר ושמו בו רותח סגי ליה בקליפה ואם הוא רוטב בעינן ס' נגד קליפת כל הקערה ואפילו בצינן אסור להשתמש בו בלא הדחה אם היא כלי חרס שהקערה נחשבת לרותח אעפ"י שהוא קר שרתיחת המלח עדיין נשאר בה ואם נשתמש בה בלא הדחה ידיח מה שנשתמש בה ובשאר כלים יקנח יפה ומותר אף בלא הדחה (סימן ס"ט סעיף ט"ז) ולפי שדין זה אינו מצוי כלל וכלל לא אאריך בזה (ועיין כלל נ"ו מה שכתבתי בארוכה שם והוא הדין הכא) אבל מותר לחזור ולמלוח בה בשר לאחר שנקבוהו ואפילו אם היא כלי חרס דקיי"ל אין מליחה לכלים ר"ל אין כח במלח להפליט מן הכלי אע"ג דיש לו כח להבליע ולאסור. ודוקא בשר שהוא דבר שדרכו להדיח קודם שיבשל אבל דבר שאין דרכו להדיח אסור להניח בו אפילו צונן שמא ישכח ולא ידיח וכן מותר למלוח דגים בכלי שמלחו בו בשר אם דרך אותן דגים להדיחן קודם בישול אבל אם אין דרך להדיחן קודם בישול אסור (ש"ך ס"ק י"ג) ועיין לקמן כלל נ"ה ואפילו בלא נקיבה מותר למלוח בו בשר שכבר נמלח ויצא כל דמו (ואע"נ שהבשר יהיה מונח בציר וישהה איזה שעות מותר דאע"ג דקיי"ל דכבוש בציר כדי שיתנו על האור וירתיח אוסר דבר מאכל כמו שבארנו כלל נ"ב הני מילי במאכל אבל בכלי אינו מוציא בליעתו רק בשהה בתוכו מעת לעת בין בציר בין בשאר משקין (ועיין כלל נ"ז סי' י') ולכתחילה ודאי אסור שיניח בתוכו מעת לעת אפילו בשאר משקין שהרי אז מפליט מן הכלי:
דין טריפה שנמלח עם כשרה יתבאר לקמן כלל מ"ג: + +Klal 33 + +דין איסור והיתר ממליחת הראש והרגלים (סימן ע"א):
כבר נתבאר לעיל כלל ל' שהראש צריך לחתכו לשנים קודם שימלחנו והקרום שעל המוח יש בו חוטין מלאים דם והמוח עצמו יש בו דם ואינו יוצא במליחת והראש לפי שעצם הראש מקיפו ואין מקום לדם לזוב לפיכך הבא למלחו קורעו ומוציא המוח וקורע הקרום ומלחו ואם רצה למלוח הראש שיהא שלם עם המוח בתוכו ינקוב העצם כנגד הקרום וינקוב גם הקרום ויניח נקב למטה דוקא ואז מותר אפילו לבשל אבל לא מהני אם יניחנו לבית השחיטה או אנחיריו כדלקמן בצלי בסי' ג' (סי' ע"א): +ואם נמלח הראש שלם בלא נקיבת העצם בין בעוף ובין בבהמה הקרום והמוח אסורים דהוי כנמלחו בכלי שאינו מנוקב ושאר הראש מותר לפי שעצם הגולגולת מפסיק בין דם שבתוכו לבשר וכל שכן אם נמלח עמו שאר בשר אף על פי ש��מלח כבר ופלט כל דמו וצירו (דהיינו לאחר כ"ד שעות) אפילו הכי מותר (שם): +הטומן הראש בעפר וגחלים לצלותו או למלגו צריך שיכוין שיהא בית השחיטה למטה כדי שיזוב הדם דרך שם ולא דמי למליחה לעיל סימן א' דנורא משאיב שאיב כשיש מקום פתוח שדרך שם יצא הדם ואם מניחה על הצדדים כיון שאין מקום לדם לצאת לפיכך המוח והקרום אסורים לפי שעצם המוח מקיפו והוי כנתבשל בקדירה ושאר הראש מותר כדלעיל סימן ב' גבי מליחה (בש"ך סי' ס"ח ס"ק א' ט"ס וצ"ל לפי שהעצם מפסיק) ואם ניקב עצם המוח והיה הנקב למטה מותר אף על פי שלא ניקב הקרום דכיון דצולהו כל שנוקב העצם שוב אין הדם מתכנס בתוכו ובזה עדיף ממליחה בסימן ח' לפי שהדם זב דרך שם וכן אם הניחו על נחיריו ונעץ בנקב החוטם קנה או דבר אחר כדי שלא יהיה סתום מותר ואם לאו המוח והקרום אסור (סימן ס"ח): +ולכתחילה נוהגין שלא לצלות שום ראש שלם ואפילו רוצה להניחו אבית השחיטה חיישינן שמא יתהפך לצדדיו. ולבשל בקדירה נוהגין לכתחילה ליטול המוח קודם המליחה מתוך הגולגולת ולחתך הגולגולת שתי וערב שאז מתחתך הקרום היטיב ויש מסירין הקרום ובדיעבד שכבר מלחו אפילו לא בישלו עדיין ולא הסיר הקרום קודם המליחה וא"צ להסיר המוח (בש"ך ס"ק ח') כיון שחתכו שתי וערב סגי ומותר לבשל (שם): +אם צלו שלם ולא הניחו אבית השחיטה או אנחיריו כדלעיל הקרום והמוח אסור והשאר מותר בין שהטמינו בין שלא הטמינו (שם סעיף ד'): +ואם בישלו הראש שלם הכל אסור אא"כ יש ס' בקדירה כנגד המוח והקרום אם נמלח תחלה ואם לא נמלח תחלה דינו כשאר בשר שנתבשל בלא מליחה כמבואר כלל ל"ב וזה לשיטת המחבר בש"ע דלא אמרינן חנ"נ אבל אנו שנוהגין ע"פ רמ"א דקיי"ל איסור דבוק וחנ"נ ה"נ כיון שאין בראש ששים נגד המוח והקרום א"כ הראש כולו נ"נ וצריך בקדירה ס' נגד כל הראש ואפ"ה נשאר הראש באיסורו ואם הראש מחובר בעוף כל העוף מצטרף לס' נגד המוח והקרום (שם): +נוהגין לחרוך הראש להסיר השיער וכן עופות משיורי נוצות שעליהן דהואיל ואינו מונח על מקום אחד אלא מעבירו הנה והנה לא חיישינן שנבלע בו הדם ואפילו לשומו ע"ג גחלים להחם ולשנות מקומו תמיד מותר בכל ענין ואפילו להניח על הצדדים ובלבד שלא ישהה במקום אחד ואינו אסור אלא הטמנה שמונח תמיד במקום אחד ונוהגין לחרוך על קש ותבן שאין להם חמימות כ"כ לבשל הדם ואפילו הכי יעבירם על האש תמיד שלא ישהה במקום אחד הרבה (שם סעיף ג' ובש"ך ס"ק ה'): +הבא למלוג הראש צריך לחתוך חוטין שבלחי (האסורים משום דם כמבואר כלל כ"ח סימן ט"ז) קודם מליגה וכן צריך להדיח בית השחיטה כדי שלא יהא שם דם בעין וכן כשמולגין העוף ואפילו אם חורך רק להסיר השיער דינא הכי אם חורך ע"ג עצים וכן אם הוציא הבני מעיים תחלה צריך שידיחנו מבפנים יפה יפה קידם שיהבהבנו לפי שהגוף מלא דם ואין כח באש להפליטו שאין האש מפליט אלא דם הבלוע אבל דם בעין אדרבה מייבש אותי ומבליע (ש"ך ס"ק י"ח) ומ"מ בדיעבד אינו נאסר בחרך בעלמא אם לא הסיר החוטין ולא הדיח אבל לפי שנהגו להבהב רק על קש ותבן לפיכך אף לכתחלה לא נהגו להדיח בית השחיטה רק צריך להזהיר בני ביתו דאפילו מקש שלא ידליקו אש גדול עד שיחם כל העוף (שם סעיף ה' ובש"ך ס"ק י"א): +אע"ג דמדינא מותר למלוג (ר"ל להסיר הנוצות) תרנגולת באפר חם או להבהב באור לאחר שהדיח כל דם בעין כדאיתא בסימן הקודם דאף על גב דבראש צריך להניח אבית השחיטה או אנחיריו היינו משום שיש בראש עצמות הרבה ודברים המעכבין את הדם מלצאת אבל בתרנגולת האש משאיב שאיב כל הדם מ"מ עכשיו נהגו שלא למלוג כלל באפר אפילו לאחר שהסיר הראש ואפילו תרנגולת דאם יטמין אותו קודם שהוציא הבני מעיים אסור אם ישהנו כל כך עד שיחם הכבד והלב ויפליטו כדלקמן כלל ל"ד חיישינן שמא לא יפתח העוף להוציאם שיחוש שיכניס אפר בתוכו וילכלך אותו ובדיעבד דין הראש כדלעיל שהמוח והקרום אסור והשאר מותר וכל מקום שהיה דם בעין לשיטת המחבר יקלוף ולשיטת רמ"א כדי נטילה דאע"ג דדם בעין שנבלע צריך ס' כיון שזהו היא דם עצמו ולא נפל עליו ממקום אחר סגי בקליפה או נטילה (שם סעיף ט' ובש"ך): +הרגלים מותר לחרוך על האש להסיר הטלפים (רצה לומר המנעל של הפרסה אפילו קודם מליחה אלא שראוי להחמיר ולחתוך ראשי הטלפים מעט ומניחם החתך למטה כדי שיזוב הדם וכן נוהגין ואם נמלחו בקליפתן ולא חתך ראשי הטלפים מותר כ"כ הב"י בש"ע אבל אנו נוהגין על פי רמ"א דבין שנמלחו או הטמינו ברמץ והיה מונחין שם ברמץ בין שמונחין לארכן או שעומדין על טלפיהן מה שבתוך הקליפה אסור דהוי כמולח בכלי שאינו מנוקב והשאר מותר שהרי לדעת המחבר הכל מותר אבל כשמעבירין על האש ומשנה מקומן תמיד לכתחלה גם בזה יסיר ראשי הטלפים תחלה אלא דבדיעבד מותר הכל ובש"ך ס"ק י"ג יש ט"ס וצ"ל כדרך הדם שיזוב למטה ולא להתפשט כו' כצ"ל): +דין נמלג במים חמין מבואר כלל נ"ח: +עצם הקוליות ושאר עצמות שיש בהן מוח אין צריך לנקוב העצם אלא מולח העצם ומועיל אף למוח שבתוכו דדוקא בראש יש חוטי דם בקרום והרי זה כדם כנוס בתוכו. ולכתחילה לא ימלוח העצם כשאין עליו בשר עם שאר בשר רק לבד ואם בשל בלא מליחה המוח אסור ואם יש בקדירה ס' נגד המוח שבעצמות אף המוח עצמו מותר (עיין בש"ך סי' ע"א ס"ק ט') ובעצם הקולית אש נתבשל בלא מליחה (עיין במנ"י בת"ח כלל ט"ו ס"ק כ"א ובב"י ס"סי ע' שכתב בשם המרדכי שאין מחזיקין דם במוח שבעצם הקוליות דלא כש"ך) יש להתיר אף בלא ס' ובשאר עצמות שיש בהם מוח בהפ"מ אפשר גם כן דיש להתיר אף בלא ס' (ע"ש במנ"י): + +Klal 34 + +דין או"ה ממליחת הלב והריאה וכבד ובני מעיים וזפק וקורקבן וטחול (סי' ע"ב ע"ג ע"ד ע"ה):
הלב מלבד הדם שנבלע בבשרו יש בו עוד דם בעין בחללו שמתקבץ שם מחמת הגניחה שבשעת שחיטה לפיכך לא מהני ליה המליחה לבד אלא צריך לקורעו קודם מליחה ולהוציא דמו וימלחנו ואז מותר לבשלו אפילו עם בשר ויש מקומות נוהגין שלא לבשלו אפילו על ידי קריעה שמא יבשלו בלא קריעה אלא לאחר הקריעה צולין אותו ואחר כך מבשלין וכן אם רוצה לצלותו צריך לקורעו ולהוציא דמו קודם צליה דאין כח במליחה וצליה להוציא הדם הכנוס בחלל ולהפליטו לגמרי ואפילו אם מלחו וצלאו אחר כך לא מהני בלא קריעה והמדקדקין אין אוכלין שום לב בין של בהמה ובין של עוף ולא מחמת איסור אלא שקשה לשכחה ונוהגין לחתוך לכתחלה ערלת הלב שהוא החוד ולחתוך הגידים בפנים ואינו אלא חומרא וזהירות בעלמא (סימן ע"ב): +בדיעבד שמלחו או צלאו ולא קרעו יקרענו אחר מליחתו או צלייתו ומותר דכבכ"פ ואף על גב דהוי דם בעין ובדם בעין ל"א כבולעו כך פולטו כיון שהלב הוא חלק ואינו בולע הרבה רק מעט ולכן לגבי דידיה נחשב דם פליטה ולכן אם אחר שנמלח הלב נפל לציר מותר מטעם זה דשיע (פירש חלק) ולא בלע (שם ובש"ך ס"ק ג'): +אבל אם בישלו בלא קריעה אף על פי שמלחו כבר דע"כ מלח העוף מבפנים ומבחוץ היטיב אם כן ע"כ נמלח גם הלב עמו (יש"ש פרק כ"ה סימן מ"ט בסופו) אפילו הכי אסור עד שיהא ס' כנגד כל הלב דלא ידעינן כמה דם יצא ממנו ולא שייך לומר דשיע דעל ידי בישול בולע וגם ל"ש לומר כבולעו כ"פ שהרי כל מה שנפלט ממנו הוא בקדרה וחוזר ובלע (ש"ך ס"ק ד') ואם יש ס' לדעת הב"י אף הלב מותר ולרמ"א אפ"ה הלב עצמו אסור כדלקמן בדין חנ"נ דאף על גב שאינו נ"נ אפילו אם הוא דבוק דכיון שהוא שיע מהני שיעתו שאינו ממהר לבלוע יותר משאר תבשיל אפ"ה אסור משום דלפעמים הדם שבלב מתבשל ונתייבש כולו בכל הלב ואינו יוצא לחוץ וגם יקלוף המקום שהלב מונח עליו אף על פי שיש בו ס' שהרי כבר נחסר כדי קליפה בשעת מליחה (שם): +בדיעבד אפילו אם מלחו עם בשר בלא קריעה סגי בקליפה שיקלוף המקום שנגע בו הלב בין שהלב דבוק באותה חתי' ובין שאינו דבוק דבדיעבד חשבינן גם לזה לדם פליטה ואמרינן אפילו לגבי הבשר כבכ"פ ועוד דבמליחה בלא"ה לרוב הפוסקים סגי בקליפה וכ"ז במליחה אבל בצליה צריך נטילה (שם): +ונראה לי דאם אין הלב דבוק בחתיכה דקיימא לן דצריך ס' נגד כל הלב אם כבר נמלח הלב דאין בו דם של עצמו רק דם בעין שבחללי בהפ"מ יש לסמוך דאין צריך נגד כל הלב אלא כנגד מה שבחללו כמ"ש רש"ל והפ"ח ואם כן סגי עכ"פ כשיש בין הכל בקדירה כמו ל' ביצים שהם ערך ב' קווארט ורבע להמשערים שיעור חלה ג' קווארט או ג' קווארט ורבע להמשערים שיעור חלה ה' קווארט ואז התבשיל מותר שאין לך עוף שיהיה בדם שבחללו כזית. וכזית היא שליש ביצה או חצי ביצה עיין בא"ח סי' תפ"ו (כו"פ) ועיין במנ"י כלל כ"ז בשם מהר"י מינץ: +וכל זה באינו דבוק או אפילו דבוק ונמלח לדעת הב"י דאין חילוק בין דבוק דלעולם ל"א חנ"נ בשאר איסורין אבל אם היה דבוק לדידן דנוהגין עפ"י רמ"א ואם כן החתיכה או העוף שהיה דבוק בו צריך ס' נגד כל החתיכ' או העוף ואפילו הכי אותה החתי' או העוף אסור אבל אם העוף שלם אפילו אין בו הראש והרגלים או במקום הפסד אפילו כשהוא בלא הכנפים ובלא הצואר רק שהגוף שלם בידוע שיש בו ס' נגד הלב ואז הכל מותר חוץ מן הלב ומכל מקום אם הוא בפנינו ישער באומד יפה אם יש ס' נגד דם שבחללו ומכל שכן אם הוא עם הכתפים שקורין פאלקע רק שהופשט עורה יש להקל ולומר שיש ס' (עיין ט"ז ודו"פ ובמנ"י שם) והמנ"י כ' דבאינו דבוק כיון שהדם מתייבש בתוכו אם כן נעשה נבלה וצריך ס' נגד כל הלב אפילו בנמלח אבל בדבוק דצריך באותו עוף ס' אין צריך לשער רק נגד חללו. הנה מה שמחמיר באינו דבוק וס"ל דאמרינן חנ"נ לא משמע כן מדברי הש"ך הגם שהוא מתרץ דברי מהרא"י מכל מקום אינו מוכרח ומה שכ' בדבוק וסיים לסמוך בהפ"מ לשער רק נגד חללו לא הבינותי שהרי כבר כ' כל האחרונים השיעור וכולם מיירי בנמלח הלב שהרי דבוק ואם כן נמלח העוף כבר וכן רש"ל שמיקל לשער בנמלח נגד דם חללו ואפילו הכי מחמיר באווז שהופשט עורו הגם שהפ"ח חולק על רש"ל בזה אפשר דחשיב העור דבר מועט ולכן אין להקל יותר ממה שכתבתי עפ"י הכרעת אחרונים: +ודוקא שהיא דבוקה בתולדתה אבל אם אינה דבוקה אלא מונחת כך בתוך העוף ואף על פי שעל ידי הבישול נצטמקה באחד מן החתיכות שבעוף כאלו היתה דבוקה בו לא חשבינן ליה לאיסור דבוק (ש"ך שם ס"ק י"ז) וצ"ע מ"ש מתולע וחתיכ' קרעפש שנמצא בדג דחשיב דבוק כמש"כ הט"ז סימן צ"ב ס"ק י"ד: ועיין לקמן כלל מ"ד סימן ט"ו: +וכל הדינים שכתבנו אין חילוק בין אם הלב היה סגור גם מלמעלה אפילו הכי מהני ליה קריעה אחר מליחתו או צלייתו או אפי' אינו סגור למעלה מכל מקום צריך לקרעו דמה שפתוח מלמעל' לא מקרי קרוע וכן אם נתבשל כך אסור (שם ס"ק י"ג): +עוף שצלאוהו ומלאו אותו בביצים ונמצא בו לב או כבד ומחמת שהביצים נקרשים נעשה כאלו נתבשל הלב או הכבד בתוכו ואפ"ה ל"�� כיון שהמלוי הזה גורם להיות כבישול וא"כ ע"כ צ"ל שמתחלה נבלע פליטת הלב לתוכו וא"כ נחשב את המילוי כאלו הוא חלק מן העוף ונצרף המילוי עם העוף לבטל הלב או הכבד בס' אפילו כשהוא דבוק בעוף זה ל"א אלא שאם הי' דבוק צריך שיהיה בעוף לבד ס' נגד הלב או הכבד לבטלו בלא המילוי ואז אפי' המילוי מותר שהמילוי חשיב לגמרי כאלו נתבשל בקדירה דאז גם הרוטב מותר ואם אינו דבוק אז מצטרף המילוי עם העוף ואם יש בין הכל ס' הכל מותר ואם לאו הכל אסור ואפילו אם מלאוהו בבשר אלא שיש שם ג"כ ביצים כיון שהביצים נקרשים ומעכבין הדם מלצאת לא אמרינן כבכ"פ אבל אם מלאוהו בבשר לבד אעפ"י שאותו בשר לא נמלח מ"מ דינו כצלי (סימן ע"ג בסופו ועיין לקמן כלל ל"ה סימן י"ב): +הריאה אינה צריכה תיתוך ואם מלחוה ובשלוה כך מותר אלא דנוהגין לקרעה ולפתוח הקנוקנות הגדולים שבה וכן ראוי לעשות ואפילו בדיעבד כ"ז שלא בשלו (וע' ט"ז סי' ס"ט ס"ק י"ג) דין צליית הכבד מבואר לעיל כלל ל"א סי' ו': +הכבד אע"פ שכולו דם מותר דלא נקרא דם אלא מה שהוא צלול ונשפך כמים כדכתיב על הארץ תשפכנו כמים אבל הכבד וכן הטחול אינם נשפכים ומ"מ יש בהם ג"כ דם כשאר כל האיברים ואדרבה יש בכבד ריבוי דם ולכן כבד שנתבשלה בקדירה קודם שנצלה וקודם שנמלחה בין שנתבשלה בלא בשר ובין שנתבשלה עם בשר לעולם אמרינן מחמת שהיא פולטת דם הרבה אינו בולע כלל. ולפיכך הכבד לעולם מותר ואפילו אין ס' נגד הכבד. אבל הבשר והקדירה אסורין שהרי הם בולעין פליטת הדם של הכבד ואם יש ס' נגד הכבד הכל מותר ואין חילוק בין שהיה הכבד דבוק בעוף או אינו דבוק זהו דעת הב"י בש"ע אבל אנו שמנהגנו ע"פ רמ"א נוהגין לאסור הכל אפילו נמלח הכבד קודם בישולה שיעור מליחה לקדרה והדיחה כדין שאר בשר דלפי שהיא מרובה בדמים לא מהני לה שום מליחה ואפילו ע"י קריעת שו"ע (ועיין בש"ך ס"ק ט' באם שהורה המורה להתיר אחר שנמלחה הכבד לאחר קריעת שו"ע וחתיכה לתחת ונתבשלה לא מהדרינן עובדא ואם חסר א' מאלו התנאים הכל אסור) אפילו נתבשלה בלא בשר די"א דדוקא בבשול אינה חוזרת לבלוע אבל אם הוא שלוק שהוא יותר מבשול חוזרת לבלוע ואנן לא בקיאין מהו שלוק או מבושל ולכן הכל אסור ומ"מ הכלים שנשתמשו בו ע"י עירוי מותר אם נמלחה תחילה (סי' ע"ג): +ואם נכבש הכבד במים מע"לע יש אוסרים מספק דכבוש קיי"ל שהוא כמבושל (עיין ת"ח כלל כ"ד במנ"י ס"ק ב' ובתשובת צ"צ סימן קכ"א) והכ"ופ מתיר מטעם ס"ס ספק שמא כבוש אינו כשלוק ואת"ל דהוי כשלוק הא גדולי פוסקים מתירין אפילו בשלוק ושמא הלכה כמותם דזה הוא ס' גמור ואם נכבשה עם שאר בשר מע"לע הבשר ודאי אסור כדין מבושל. ואם נכבשה בכלי אם נאסר הכלי עיין כלל נ"ז ואם נכבש בציר ושהה כדי שירתיח מספק במנ"י אם חשוב כבישול אבל אם לא שהה וכן אפילו נמלחה הכבד ונפל לציר או לדם בעין מותר (מנ"י כלל כ"ד סק"ב): +כבד ששהה ג' ימים בלא מליחה וצלאו אין להחמיר אחר צלייתו דדין דבשר ששהה ג' ימים הוא רק חומר' הגאונים (כו"פ) ובמ"ני כלל ד' כתב בשם הצ"צ דאסור: +בתנורים שהיו בימי חכמי הגמרא שפיהם הי' למעלה אם היו צולין הכבד עם בשר הי' אסור לכתחילה שיהיה הכבד למעלה על השפוד והבשר מתחתיו אע"ג דבשר ע"ג בשר מותר ולא חיישינן שמא יהי' התחתון כבר נצלה והעליון עדיין יפלוט דם ויבלע התחתון אפ"ה גבי כבד לכתחלה אסור משום שיש בכבד רוב דם ולא שייך בו כ"כ לומר כבכ"פ ומ"מ בדיעבד מותר דקיי"ל דם משריק שריק ואפילו בשפודין שלנו שמונחים באורך ואפ"ה אסור לכתחילה לצלותו עם בשר דלפעמ��ם מגביהין צד אחד ויהיה הכבד מלמעלה ואם נמלחה הכבד כבר כשיעור מליחה מותר לצלותה עם בשר אפילו כשהכבד למעלה דכבר נתמעט דמו והיי כבשר ע"ג בשר דמותר וכ"ש כשהכבד למטה ואע"ג שכבר נמלח לא אמרינן דאין בו עוד דם כ"כ וא"כ יבלע הדם שיפלוט הבשר דהמליחה בכבד כיון שיש בו ריבוי דם לא משוי ליה אלא שיהיה כבשר שלא נמלח ולא כבשר שנמלח כבר ולפיכך בין על הבשר או תחת הבשר לעולם מותר (שם ש"ך ופ"ח): +נוהגין שלא למלוח הכבד כלל אפילו לבדה משום היכר שלא יבא לבשלה עם בשר ועוד שהאש יחזור ויבליע הדם אלא ימלחנה כשהיא תחובה בשפוד או מונחת על האש לצלותה. ואם טעה ומלחה ושהה במלחו ידיחנו קודם צליה ובדיעבד א"ל הדיח מותר כדלקמן כלל ל"ה סימן ה' (ועיין בת"ח כלל כ"ד סי' י). ואם לא הדיח קודם מליחה ע"ש במנ"י דיש להקל לצלי וסיים וצ"ע למעשה ואם מלח הכבד עם בשר והניח הכבד על הבשר אפ"ה מותר דכבכ"פ ואם היה הבשר כבר נמלח והודח ומלחו עליו הכבד אסור ודינו כמו בבשר על גבי בשר כלל ל"ב סימן כ"ג (ועיין ש"ך ס"ק ט"ו דכתב דאסור והיינו לשיטתו שם בבשר שהודח) ואם מצא הכבד דבוקה בעוף אחר המליחה יקלוף אותו מקום ואינו אלא חומרא ולאחר הצליה נוהגין להדיח הכבד משום דם הדבוק בה ואם לא הדיח מותר (שם): +אם מלח הכבד בכלי שא"מ אסור דלא גרע מבשר (ועיין במנ"י כלל כ"ד ס"ק ב') ואם כרכה בנייר וצלה אותה (הט"ז מתיר בסימן ס"ה ס"ק א') ומדמה לקרום של מוח. ול"נ דאסור דהקרום הוא בתולדתו ואינו מעכב הדם לצאת כמו שאינו מעכב העצם מדם שבמוח שבעצמות ועור על הבשר אבל נייר דומה לכלי שא"מ (ועיין בב"א סימן כ"ו): +נמצא כבד בעוף צלי מותר ויש להחמיר לקלוף אותו מקום ואפילו אינו דבוק ואם לא קלפו אפילו בדבוק מותר (שם): +נמצא כבד בעוף כשהוא מבושל צריך ס' נגד הכבד ואין לך עוף שיהיה ס' נגד הכבד שלו ולכן לדעת ב"י בש"ע דל"א חנ"נ ולא דבוק כשיש ס' בין הכל דהיינו העוף והתבשיל הכל מותר ולמנהגינו אחר דעת רמ"א כיון שאין בעוף ס' ולכן אם הוא דבוק צריך ס' נגד כל העוף ואפ"ה העוף אסור ואם אינו דבוק אזי מצרפין הכל וכשיש ס' הכל מותר לבד הכבד אסור (ועיין בש"ך ס"ק ס"ג שכתב שלא נמצא כן ברי"ו וכבר כתב מנ"י כלל כ"ד שהוא ט"ס וצ"ל במהרי"ל) מ"מ אם נתבשל הכבד לבדו ואיכא במים ס' יש מתירין הכבד (ט"ז שם ס"ק ד' בשם רש"ל והוא חולק על רש"ל בזה (וכן נ"ל כי באמת מ"ש לבדו או עם בשר): +הקיבה והדקין הסובבים את הכנתא (הוא השומן) והכרכשתא בלא שומן שעליהם אינם מוחזקים שיהיה בהם דם ואפ"ה לכתחלה צריך למלחן בכלי מנוקב וכדין מליחת בשר דא"א לנקר אותן שלא ישאר בהם שומן מעט (והשומן מוחזק בדם כדלקמן). ומ"מ בדיעבד אם מלחן בכלי שא"מ או שבשלן בקדירה בלא מליחה מותר אבל אם ראינו שהם אדומים בידוע שיש בהם דם ואז דינם כשאר בשר לכל דבר (סימן ע"ה): +הכרס הב"י בש"ע סתם דדינו כקיבה דלעיל ואנו עפ"י רמ"א אוסרים אפי' בדיעבד דדינו כבשר ובהפ"מ יש לסמוך על הב"י: +הקורקבן מוחזק בדם ודינו כשאר בשר ואם נמלח עם הפרש אשר בתוכו שלא חתכו אותו ובשלו יש אוסרים עד שהיה ס' נגד הפרש שהפרש בולע דם כיון שאין לו דבר להפליט כמו בשר שנמלח והודח לאחר כ"ד שעות שמלחו עם בשר שנאסר (מנ"י כלל ט' ס"ק ט') ול"נ דמותר כיון שנבלע בפרש הרי זה שלא כדרך הנאתן : +אבל אם נמלח עם הזפק ששם עדיין אינו מעוכל מסתברא כדברי האוסר (מנ"י שם) ואם עדיין לא נתבשל פשיטא דא"צ כלום אלא זורק הזפק ועומד במקום קליפה (כמש"כ בש"ע סימן ס"ד לענין הקרומין) ואם נת��של כך נ"ל דמ"מ א"צ ס' רק נגד קליפת המאכל שהיה בזפק דבזה יש לסמוך על הסוברים דלעולם מליחה אינו אוסר יותר מכדי קליפה: +השומן שעל הדקין ושעל הכרכשתא דינו כשאר בשר ולפיכך כשמולחן צריך למלחן דוקא בצד החיצון ששם השומן דבוק ומצד הפנימי א"צ למלוח ואע"ג שהשומן אינו נמלח מצד השני כיון שאין בשומן דם כ"כ סגי בזה אבל אם מלח רק צד הפנימי ולא מבחוץ אם לא נתבשל עדיין יחזור וידיחנו וימלחנו מבחוץ אפילו שהה כבר מע"ל ואם כבר נתבשל כך וידע שהיה בו שומן צריך ס' נגד השומן והגיד שבה ואז אפילו השומן מותר ואע"ג דבשאר בשר שנתבשל בלא מליחה ואפילו אם יש ס' אותה חתיכה אסורה וגם בשאר דברים נוהגין דצריך ס' נגד הדבוק בו וא"כ ה"נ נצרך ס' נגד השומן והחלחולת שדבוק בו מ"מ כיון דעינינו רואות שלפי מראית העין אין בהם דם אלא שיש בו מעט מזעיר והתם הוא ג"כ מצד החומרא ולכן בכאן לא מחמרי' אבל אם לא ידע בודאי שיש בו שומן רק מטעם שא"א לנקרה מהשומן מותר בדיעבד (ועיין באו"ה כלל ד' סימן י' בשם רשב"א ובת"ח כלל ט"ו במנ"י ס"ק כ"ד דדוקא בחלחולית בנמלח רק צד פנימי טרפה בדיעבד ואע"ג דבשאר בשר בנמלח מצד א' ונתבשל כך בהפ"מ מותר כלל ל' סימן ח' שאני הכא דכיון שאינו מוחזק דם בחלחולת רק בשומן א"כ אם מלח צד פנימי הרי לא מלח השומן כלל אפילו מצד אחד שהרי החלחולת מפסיק בין המלח ובין השומן (נקה"כ סימן ס"ט ס"ק ו') אבל בשאר דקין כשר בדיעבד לפי שאין בהם גידין ע"ש): +כל שומן אפילו של עופות דינו כשאר בשר לענין מליחה והדחה: +שומן הכנתא ששהה ג' ימים בלא הדחה ומליחה מותר למלחה כיון דאינו אלא חומרת הגאונים (כו"פ בשם שבות יעקב וחולק עליו וכן בתשובת נ"ב חולק ג"כ על השב"י) ואפילו בכנתא של עופות אוסר הכל ובהפ"מ צ"ע ובח"ד כ' דבכל שומן יש תקנה למלוח ואח"כ יבשל במים שיהיה ס' במים נגד השומן כיון דדין בשר ששהה ג' ימים רק חומרת הגאונים ואין כאן רק ספק שמא לא יצא דמו ע"י מליחה ובמקום שאין איסור בבירור אין כאן משום מבטל איסור לכתחלה כדלקמן כלל נ"ב לכן ישפוך המים שבשל בהם והשומן מותר דבהפ"מ קי"ל כדעת המחבר סימן ס"ט סעיף י"א דאפילו בנתבשל בלא מליחה אם יש ס' אף אותה חתיכה מותר (כדלעיל כלל ל"ב סימן ז'): +הטחול שנמלח או שנצלה או נתבשל בלא ניקור יש אומרים דבסתם יש בו ס' (ת"ח וכו"פ סימן ע"ד) ויש אוסרין אא"כ יודע בודאי שיש בו ס' (ט"ז ופ"ח שם) ובהפ"מ בנתבשל יש להקל וליצטרף גם הרוטב ולא אמרי' איסור דבוק (כו"פ שם) ואם נמלח עם בשר והוא הפ"מ המיקל להתיר הבשר לא הפסיד (בל"י בשם שב"י ורש"ל) אבל הטחול אסור: + +Klal 35 + +דין בשר לצלי (סימן ע"ו ע"ז ע"ח)
במקום שאין מלח מצוי או שרוצה לאכול מהרה ואינו רוצה להמתין עד שימלח אזי יצלה על האש או על גחלים (דצלי קדר דינו כבישול) והצלי אין צריך מליחה כלל לפי שהאש שואב הדם שבו מעצמו בלא מליחה ואפילו לא נצלה יפה אלא כחצי צלייתו דהיינו כדי שיתייבש מבחוץ (בל"י בשם ש"ד): אבל דם אחר שנטף על הצלי בין שנטף עליו בשעה שהוא אצל האש ובין שנטף עליו קודם בשהיה עוד צונן ואח"כ צלאו אדרבה טבע האש להבליעו ואינו שואב אותו ואוסר לדעת הב"י כדי נטילה ולרמ"א עד ס' כמבואר כלל ס' (סימן ע"ו): +ולכן לכתחילה צריך להדיח הבשר קודם צלייתו משום דם בעין שעליו. ובדיעבד מותר בין שלא הדיחו ולא מלחו כלל ונצלה כך ובין שמלחו בלא הדחה ולא שהה שיעור מליחה אע"ג דהמלח הבליע דם בעין שעליו מותר לצלותו דמ"מ לא נבלע בו בחוזק וגם לא נבלע הרבה וכיון דלא הוי דם בעי�� ממש הבא לו ממקום אחר אמרינן שפיר שהאש שואבו דאע"ג דלקדירה אם נמלח בלא הדחה אפילו לא שהה שיעור מליחה אסור כמבואר כלל ל"ב מ"מ כח האש מפליט יותר ממליחה (שם בש"ך ס"ק ט'): +אבל אם לא הדיח הדחה ראשונה ומלחו ושהה שיעור מליחה קודם הצליה אע"פ שהדיחו קודם הצליה מ"מ אסור דכיון דשהה שיעור מליחה נבלע הדם בעין שעליו בחוזק עד שאפילו האש אינו יכול להפליטו: +כיון די"א דצלי צריך מליחה קצת לכן נוהגין שלאחר שהדיחו הבשר תחילה מולחין אותו קצת כאשר נתחב בשפוד צולהו מיד קודם שיתמלא המלח דם וצריך ליזהר לכתחילה שלא ישהה במלחו כבסמוך: +אם מלחו וצלאוהו מיד אין צריך להדיח הבשר לאחר הצליה דאין לחוש לדם שעל המלח שהאש שואב ומונע המלח מלבלוע הדם אבל אם שהה במלחו שיעור מליחה אפילו הדיח אותו קודם המליחה מ"מ נשאר דם הנפלט ונבלע במלח לפיכך צריך להדיח הבשר קודם צליה ואם לא הדיחו קודם צליה ידיחו אחר הצליה ואפילו בלא שהה המנהג להדיח אחר הצליה וכל הדחה שאחר צליה ג"פ כדין הדחה שלאחר מליחה (שם בש"ך ס"ק ט"ו) ובדיעבד אפילו שהה שיעור מליחה אם לא הדיח וצלאו כך מותר דהאש שואב ואין חילוק בכל זה בין בשר לעופות אע"פ שהם חלולים והדם פירש מדופן לדופן מ"מ כבכ"פ (שם): +בכל זה אין חלוק אם רוצה לאכלו כך צלי או רוצה לבשלו אח"כ רק שיצלנו תחלה כדי שיהא ראוי לאכילה דהיינו חצי צלייתו ואז מותר אפילו לבשלו אח"כ דבחצי צלייתו כבר נפלט כל דמו וקודם לזה אסור אפילו לאכלו כך צלי (ש"ך ס"ק י"ג בשם או"ה ולשיטתו אזיל דס"ל בפירש ממקום למקום אסור כמ"ש הש"ך בסמן ס"ט ס"ק ע"ד אבל לפי מה שכתב הש"ך בסימן ע"ו ס"ק א' בשם הרא"ש וא"כ מותר לאכלו כך אף קודם חצי צלייתו וכ"כ הפ"ח): +עופות או גדיים שממלאין אותו בשר שלא נמלח אם לצלי מותר ואין חילוק בין פיו למעלה או למטה דאפילו בחתיכות בשר בעלמא שממלאין אותו נמי דינא הכי דמותר שהאש שואב הדם ולא מבעיא אם נמלחו שניהם או שלא נמלחו שניהם או שנמלחו שניהם ולא שהו שיעור מליחה דכיון דשניהם שוין אמרינן כבכ"פ ונירא משאב שאיב וכן כשהפנימי לא נמלח והחיצון נמלח ושהה שיעור מליחה וגם הודח וא"כ החיצון אינו פולט כלום לא אמרינן שהפנימי יפלוט הדם ויבלע החיצון ויאסר החיצון דקיי"ל דנירא משאיב שאיב ואף על פי שהחיצון מפסיק פולט הפנימי ולענין החיצון אמרינן כבכ"פ אע"ג דבשר שנמלח ע"ג בשר שנמלח והודח אסור כדלעיל כלל ל"ב סימן כ"ב וסי' כ"ג שאני הכא שנפלט מיד בשעת הבליעה (ע"ז): +אבל אם הפנימי נמלח ולא שהה והחיצון נמלח ושהה והודח או פלט כבר כל צירו כדלעיל בדין הנזכר נאסר החיצון דבולע ג"כ מהפנימי קודם הצלי שהרי הפנימי הוא בתוך שיעור מליחה ופולט דם כל שעה וא"כ תיכף בולע החיצון ושוב אינו יוצא ע"י האור שהרי אינו פולט מיד בשעת הבליעה (שם): +ואם נמלח הפנימי ושהה כדי מליחה והחיצון תפל או לא שהה שיעור מליחה נאסר הפנימי דכיון דהחיצון פולט דם והפנימי אין לו עוד דם לפלוט א"כ בולע הפנימי מן החיצון ולא אמרי' לגבי הפנימי כבכ"פ דדוקא כשיש לו דם אמרי' איידי דטריד למיפלט לא בלע אבל כיון שאין לו דם ולא טריד למיפלט בולע וכיון שבלע לא אמרינן כבכ"פ כיון שהוא מבפנים וכן ל"א נורא משאיב שאיב מן הפנימי דדוקא אם לא נמלח ויש לו דם של עצמו אמרינן שאין החיצון מפסיק ונורא משאיב שאיב אבל מה שבולע ממקום אחר לא אמרינן נורא משאיב שאיב (שם): +ואם לא נמלח הפנימי והחיצון נמלח ולא שהה נאסר ג"כ הפנימי שכיון שהחיצון פולט דם בתוך שיעור מליחה בולע הפנימי קודם הצלי' כיון שלא נמלח ולא אמרינן איידי דיפלוט דם דידיה יפלוט ג"כ דם שבלע מהחיצון כדאמרי' גבי מליחה כמבואר שם כיון שהיא בפנים (שם): +אבל י"א (הפ"ח והמנ"י כלל ט') דגם אפילו לגבי פנימי אמרינן כבכ"פ ולכן אם נמלח הפנימי והחיצון תפל מותר וכן בלא נמלח הפנימי והחיצון נמלח ולא שהה מותר הפנימי דלעולם נורא משאיב שאיב (והוכיחו כן מרמב"ם ושאר פוסקים): +כל זה לא מיירי אלא במוליתא שאין ממלאין אותו אלא בבשר לבד או ירקות שאינם נמנעים מלהפליט הדם אבל אם נתן במוליתא ביצים בין שמילא הבשר רק בביצים ובין שמילא איתו עם בשר שלא נמלח ונתן בו ג"כ ביצים אסור שהביצים נקרשין ומעכבין הדם מלצאת ודינו כאלו נתבשל בקדירה דאם לא נמלחו והודחו תחלה שניהם הפנימי והחיצון קודם שממלאם אסור הכל (שם) ועיין לעיל כלל ל"ד סימן ט' לענין לב וכבד: +שאר דינים מצליה בלא מליחה ודיני השפוד מבואר בכלל ל"א מסימן י"ד עד סופן: + +Klal 36 + +דין סמני בהמה חיה ועוף ודגים (סי' ע"ט פ' פ"ב פ"ג):
סמני בהמה וחיה נתפרשו בתורה והם ב' סמנים. מעלת גרה ופרסותי' סדוקות ויש חילוק בין חיה לבהמה. דדם חי' טעון כיסוי וחלבה מותר ושבעה מיני חיות אמורים בתורה בפרשה ראה. ואם היה מכיר אחד מהן אפי' לא מצא לו קרנים חלבו מותר וטעון כיסוי ואם אינו מכיר נתנו חכמים סימנים להכיר בין חיה לבהמה ובין חיה טהור' לטמאה ולפי שאין אנו אוכלין אלא מה שקיבלו במסורת מאבותינו כדלקמן סימן ו' וא"כ אסור לנו לאכול מן החיות רק הצבי שניכר לנו ולכן לא העתקתי הסימנים והרוצה לידע ימצא בש"ע סימן ע"ט וסימן פ': (סי' פ"א תמצא בכלל שאח"ז): +סמני עוף טהור לא נתפרש מן התורה אלא שמנה הכתוב טמאין בלבד והם כ"ד מינין האמורים בתורה והשאר מותרים וכל מי שהוא בקי באותן מינין המנויין בתורה ובשמותיהן ה"ז אוכל כל עוף שאינו מהם ואין אתנו יודע עד מה ומ"מ ומצד הדין אע"פ שאינו מכירם בודק בסימנים כל עוף שהוא דורס ואוכל כמו שעושה הנץ ושאר עופות הדורסין שנועץ צפרניו בבעלי חיים ודורסן: וי"א דורס ואוכל ר"ל שנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכלו ומחזיקו ברגליו שלא ינוד ולא ינטל כולו אצל פיו (רש"י ורמב"ן) בידוע שהוא טמא ואם אינו ידוע אם הוא דורס או לאו אם כשמעמידין אותו על חוט חולק את רגליו ב' אצבעות לכאן וב' אצבעות לכאן: או שקולט מן האויר ואוכל ר"ל שאינו מניחו לארץ עד שיבלענו (לאפוקי תרנגול אע"ג שגם הוא קולט האוכל מן האויר מ"מ קודם שיבלענו מניחו על הארץ) בידוע שהוא דורס ולא מהני ליה שום סימן טהרה דגם בכ"ד עופות יש מהם שיש להן ג' סימני טהרה כדלקמן אלא שהם דורסין (סימן פ"ב): +ואם יודע בודאי שאינו דורס יש ג' סימני טהרה (א) אצבע יתירה פי' רש"י אצבע שאחורי האצבעות וי"א דר"ל האצבע האמצעי הוא גדולה מהאחרים (ב) זפק (ג) קורקבנו נקלף ביד לאפוקי אם אינו נקלף אלא בסכין ואם אינו נקלף ביד אא"כ מניחו בשמש ואז נתרפה ונקלף ביד הרי זה כנקלף ביד וכיון שיש בו ג' סמני טהרה אלו ויודע בודאי שאינו דורס מותר לאכלו שאין בכ"ד עופות טמאים כיוצא בו (שם): +אבל אם יש בו ג' סימנים הללו ואינו יודע אם דורס או לאו חיישינן שמא הוא טמא ולכן אסור לאכול אפילו ע"פ ג' סמנים הללו אפילו אם רואה שאינו דורס עכשיו שמא ידרוס לאחר זמן ולכן אסור אלא עפ"י מסורת ר"ל שהוא דבר פשוט באותו מקום שעוף זה טהור שכך מסרו להם אבותיהם וכיון שמסורת בידם שזה העוף טהור אפילו אין בו ג' סמנים הללו מותר ולכן א"צ לבדוק אחר שום סי' ומ"מ אפי' יש בו ג' סמנים הללו וגם מסורת אם אנו רואים שהוא דורס אסור שהרי ראינו שהמסורת היה בטעות (שם): +וי"א שכל עוף שיש לו ג' סימנים הנזכרים בגופו אע"ג דאינו יודע אם דורס אם יש לו חרטום רחב וגם כף רגלו רחבה כשל אווזא בידוע שאינו דורס ומותר אף בלא מסורת (שם): +אבל אנו במדינתינו קיי"ל כאותן הפוסקים דכל הסמנים שבעולם לא מהני להתיר אלא מה שנמסר לנו מאבותינו. ומ"מ אותן שקורין ווילדי גענז או ווילדי ענטין בעל צ"צ מפקפק להחמיר והכו"פ כתב דיש להתיר בפשיטות כיון שיש להם ג' סמנים בגופן וצ"ע דהרי אווז ובר אווז אין להם זפק וחרטום רחב וכף רגלו רחבה: +מי שהוא במקום שנוהגין איסור בעוף אחד מפני שאין להם מסורת והלך למקום שיש להם מסורת יכול לאכול שם אפי' דעתו לחזור ולא אמרינן דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם כיון דהם אינם אוסרין מחמת איסור אלא שאין להם מסורת ואם יצא ממקום שיש להם מסורת למקום שאין להם מסורת מותר ג"כ לזה שבא ממקום ההיתר לאכלו שם ואין שייך בזה חומרי מקום ואפילו אין דעתו לחזור דמה שהם אינם אוכלים הוא רק להעדר המסורת (כו"פ): +אבל בני מקום זה שאין להם מסורת שנוהגים שלא לאכול עוף זה אינם יכולין לשנות מנהגם ולסמוך על אותו מקום שיש להם מסורת דשמא נהגו בו איסו' מחמת סייג שהיה שכיח אצלם ממינים הטמאים (שם): +ואם בא לפנינו עוף שאין אנו מכירין אותו כלל לא שייך בו מנהגי מדינה ואם עד א' מעיד עליו שהוא מקובל מפי נאמן שעוף זה טהור הוא נאמן דעד א' נאמן באיסורין אך בזמ"הז אין לסמוך כלל על שום אדם ואסור לאכול רק מה שהוא פשוט וידוע שהוא טהור וז"ל פ"ח ס"ק א' ז"ל מהר"י סג"ל בסי' ק' והבא להעיד מסורת חדשה על עוף שאין מכירין אותו יצטרך שיהא בר סמכא ומעיד על אנשי מדינה אחרת שהוא מנהג פשוט שם לאכלו או שמקובל מפי אדם גדול דכדאי לסמוך על עדותו דודאי דייק שפיר וחזי מאן מסהיד עליה אבל אינש דעלמא לא סמכינן עליה כו' וזה אינו נמצא האידנא כלל עכ"ל ונ"ל פשוט דאפי' ידעינן בודאי שאוכלין אותו במקום א' צריך שיהא ידוע שאותו מקום אוכלין עפ"י ת"ח וותיקין משא"כ מקום חדש שנתיישב בקרוב ואינם מצוים שם חכמים שראוי לסמוך עליהם ודאי דאין עדותן כלום דאולי הוא טעות בידם (ועיין בב"י בשם תשו' רא"ש): +סמני דגים מפורשים בתורה כל שיש לו סנפיר וקשקשת טהור וקשקשת הן הקליפות הקבועות בו וסנפיר הוא ששט בהם. ודוקא שהם נקלפים ביד או בכלי אבל אם אי אפשר לקלפן מעור הדג לא מקרי קשקשת ואפי' אין לו אלא סנפיר א' וקשקשת א' מותר ואע"ג די"א דאין חילוק באיזה מקום שעומד הקשקשת ובלבד שנדע שהוא מגופו באופן שלא נחוש שמא נדבק בו ממקום אחר וכן סתם הב"י אבל במדינתנו נוהגין שאין להתיר בקשקשת אחת רק כשהיא עומדת תחת לחייו או זנבו או סנפיריו (סימן פ"ג): +יש מיני דגים שקשקשיו הן דקים מאד ואינם ניכרים ואם כרכוהו בבגד או נתנו אותו בכלי מלא מים ונמצאו קשקשים מותר וה"ה אם מעמיד הדג נגד השמש ורואה קשקשים קטנים מותר (ש"ך שם): +כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ומה שכתבה תורה סנפיר הוא כדי שלא נטעה לימר דקשקשת הוא סנפיר ולפיכך מצא חתיכות דג שיש לו קשקשת אין צריך לחזור אחר סנפיר אבל אם מצא לו סנפיר לא יאכלנו עד שידע שיש לו קשקשת: +מצא חתיכות דגים ויש באחת מהן קשקשת אם החתיכות מתאימות כולן מותרות חזקה מדג אחד באו ואם אינן מתאימות את שנמצאו בהן קשקשין מותרין אפילו מלוחות יחד דציר דגים אינו אלא מדרבנן ותלינן שאחר שנמלחו עירבן יחד כדלקמן בסמוך והשאר אסורות: +ציר דגים טמאים אינו אלא מדרבנן אם אין בהם שמנונית וסתם דגים מלוחים אין בהם שמנונית ואם מונחים דגים טמאים מלוחים עם דגים טהורין מלוחים בערבוב על השולחן שמוכרין אותן שם אסור לקנות מהן לכתחלה וכיון שמונחין עם הטמאים אמרינן מסתמא נמלחו כך מתחלה יחד אא"כ שיש ס' מן הטהורים נגד הטמאים דאז קונים לכתחלה ולא חיישינן שמא היו הטמאים יותר ומכר מהם כיון דציר דגים אינו אלא מדרבנן. והערינג ומארקדיש נוהגין לקנות אף לכתחלה אפילו מונחים עם טמאים בחביות אחת משום דאין דרך למלחם עמהם כי הדרך שמביאין ההערינג ממרחקים בחביות המיוחדות להן לבדם ובודאי לאחר ימים רבים ממליחה הניחו אלו אצלן ואמרינן דאחר שפלטו כל צירן עירבן יחד ואע"ג דכתבנו בכלל ל"ב דאפילו לאחר ששהה שיעור מליחה אפילו הכי חשיב רותח מ"מ ציר שבדגים הוא מועט וכיון ששהו שיעור מליחה פלטו כבר צירן בפרט דציר דגים אינו אלא מדרבנן (ש"ך ס"ק ז') ואפילו בשאר דגים אין להחמיר ולפשפש ולבדוק אם יש ביניהם דגים טמאים דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואמרינן מה"ת יהא כאן איסור (שם): +במה דברים אמורים שמצאן מונחים כך במלחן אבל אם מצאן שהדגים טמאים שרוים במים עם הטהורים אפילו בהערינג יש לאסור שהרי עינינו רואות שמי הציר עזין וחזקים ומבליעין בודאי וגרע טפי מציר המעורב במים דלא חשוב כרותח (לעיל כלל ל"ב סי' כ"ז) אבל אין חוששין שמא נשרה אף על פי שאנו רואין בבית נכרי ששורה אותן לפעמים כיון שאינו רואה אלו ששרה אין מחמירין (שם): +וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד שקנאן יש להתיר בכל ענין בין בשאר דגים ובין בהערינג בין מלוחים ובין שרוים דכיון דציר דגים דרבנן אמרינן שמא לא נמלחו יחד ואין חוששין בדיעבד לבליעתן זה מזה דאמרינן שכבר פלטו כל צירן קודם שנמלחו יחד ודוקא שידוע בודאי שלא נכבשו ביחד מעת לעת שזה הוא שיעור כבישה לאסור מן התורה אבל אם מסופק שמא נכבשו יום שלם קיי"ל דכבוש כמבושל והוי ספיקא דאורייתא ואפילו אם לית בהו שמנונית כלל מ"מ ע"י הכבישה יוצא עיקר הלחלוחית (שם): +ואפילו לא נכבשו יחד דמותרין דוקא דלית בהו שמנונית אבל אם אית בהו שמנונית אסור מן התורה דכיון שיש בו שמנונית בודאי אע"ג דספיקא שמא לא נמלחו יחד אפילו הכי אסורין דהוי ספיקא דאורייתא אבל אם יש ספק שמא אין בהן שמנונית הוה ליה ספק ספיקא ספק שמא אין בהם שמנונית ואם תמצא לומר שיש בהם שמנונית שמא לא נמלחו יחד ואע"ג דאפילו באין בהם שמנונית מ"מ אסורין מדרבנן מכל מקום מותרין כיון שיש בהם ספק ספיקא (ש"ך בכללי ס"ס): +ואם הדגים מלוחים יבישים מותר בכל ענין מאחר דהטמאים ג"כ יבישים דמסתמא מלחן כל אחד ואחד לבדו שכן דרכן שתולין ומפרידין אותן זו מזו כדי שתשלוט הרוח והחמה ויתייבשו שם מהר ובזה יש מקומות נוהגין בו היתר לקנותן אפילו לכתחלה ויש מקומות שגם בזה אין קונין לכתחלה אם מונחים ביניהם (שם): +נכרי שהביא חבית מלאה דגים ואינו ידוע אם טמאים או טהורים ובדקו אחד מהם ונמצא בו קשקשת בענין שהוא בודאי קבוע בגופו ושאין לחוש שמא נדבק בו ממקום אחר כל הדגים שבחביות שהם מאותו מין מותרים (עיין עבודת כוכבים דף מ' ע"א ההיא ארבא דצחנתא עיין ברש"י ד"ה מי איכא ובתוס' ד"ה חזא ביה קלפי וע"ש בר"ן דמוכח שגירסתו בגמרא מיתיבי חתיכה שיש בו סימן כו' תרגמא רב פפא כו' עד קמ"ל שצריך להיות אחר המעשה דההוא ארבא דצחנתא ע"ש) ועכ"פ צריך לבדוק כל החביות שיהיו כולם ממין זה: +ודין דכלבית שוטטת כתב הש"ך דבזמן הזה אין אנו יודעין מין זה ולכן לא כתבתי: +ביצי דגים וה"ה הקרביים אם היה שני ראשיהם כדים (ר"ל עגולים) או חדים טמאים ודאי. ואם אחד כד ואחד חד יכול להיות שהם טהורים ובמדינות הב"י המנהג לקנות ביצי דגים סתם בין שלימים בין נימוחים ואפילו מן הנכרים ובלבד שיהיו אדומים דהקדמונים חקרו הדבר ומצאו שבאדומים לא יפול שום ספק דביצי דגים של טמאים בודאי אינם אדומים וכיון שהם אדומים בודאי הן טהורים ואין הספק נופל אלא בשחורים ולכן מנהגינו שאין אנו אוכלין כלל שחורים אפילו כשהן שלימים ורואה שראש האחד חד וראש האחד כד ובמדינתינו אין סומכין כלל על הסימנין ואין לוקחין כלל קרבי דגים מן הנכרי אלא מישראל שמוחזק בכשרות ואז לוקחין אפילו נימוחין ואם רואה ששני הראשים חדים או כדים הרי אנו רואין שאינו בחזקת כשרות שהם ודאי טמאין: +דג טהור שנמצא במעי דג טמא אפי' לא ראינו שבלעו אפילו הכי ודאי בלעו דרוב דגים במינם משריצין ולכן טהור. ודג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור (סימן פ"ג):
דין טהורה שילדה טמאה או להיפך תמצא בכלל ל"ז: + +Klal 37 + +דין דברים היוצאים מאדם ובהמה כגון דם וחלב ומימי רגלים וולד טרפה (סימן פ"א):
כל היוצא מן הטמא טמא מדאורייתא דמרבינן מקרא לפיכך חלב בהמה וחיה הטמאה וצירה ומי רגלי חמור דעכירי ודומין לחלב אסורין כבשר עצמו אבל מי רגלים משאר בהמות טמאות לרוב הפוסקים אסור והרמב"ם מתיר כיון שאינן באין מגופה אלא ממה שהכניסה לגופה ולכ"ע מי רגלים של אדם מותר מן התורה אפילו למ"ד דבשר אדם אסור מן התורה דהרי הם צלולים כמים ואינו מתמצה מגופו מ"מ לכתחלה אסורין משום בל תשקצו אלא לחולי שאין בו סכנה או לאיזו צורך אחר או בדיעבד שנפל למאכל וכן מי רגלי בהמה וחיה הטהורים דינן כמי רגלי אדם (סימן פ"א): +מימי חלב והוא לאחר שעשו הגבינות ובשלו החלב הוציאו כל האוכל הצף מלמעלה אע"ג דמתחלה כשהיה מעורב עם החלב מותר לכ"ע אבל לאחר שנפרש יש אוסרין משום אבר מן החי ודומה לדם שכל זמן שמובלע בבשר מותר וכשפירש אסור (ש"ך ס"ק י"ג) והמנהג כהפוסקים דמתירין דכיון דהתיר הכתוב חלב וא"כ לא אסרה תורה מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר שהוא אזהרה לאבר מן החי אלא דוקא דבר שהוא גופו כמו בשר אבל חלב מותר א"כ ה"ה מימי חלב (שם ס"ק י"ב): +חלב אשה שחלבתו לתוך כלי או לתוך היד מותר אבל להניק גדול מדדיה או אפילו לחלוב לתוך פיו הרי זה כיונק מן השרץ דאתי לאחלופי ולהתיר גם מבהמה טמאה ואפילו לחולי שאין בו סכנה אסור (שם בש"ך ס"ק כ"א) ודין תינוק יונק תמצא בחיבורי חיי אדם בדין חינוך קטן סי' י"ג י"ד. מן הדין תינוק יונק עד ד' שנים לבריא והוא הדין לחולה אם לא פירש ועיין שם ובשולחן ערוך סימן פ"ד סעיף ז' ועכשיו נוהגין שהתינוק יונק רק שני שנים אם הוא בריא. ומצאתי בשיטה מקובצת שכתב הא דאשה מינקת לא תנשא עד שיהא הוולד כ"ד חודש סמך ממדרש לא תבשל גדי בחלב אמו אותיות תבשל עולה שני פעמים שס"ה לבד מיום שנולד בו ויום שנתארסה בו: +דם אדם הוא להיפך כל זמן שלא פירש מותר להבליע ולכן אם הדם יורד משיניו מותר למוצצו אבל אם כבר פירש על הככר אסור דאתי לאחלופי בשאר דם (סימן ס"ו סעיף י') ומה"ת מותר דאע"ג דכל היוצא מן הטמא טמא ובשר אדם אסור מן התורה כיון שאינו אלא באיסור עשה כדלעיל כלל כ"ז דדוקא מה שאסור בלאו אמרינן כל היוצא מן הטמא כו' (סי' ע"ט בש"ך ס"ק ד'): +גבינות שנעשו מחלב בהמה ונמצאת טריפה אם הוא טריפות שאפשר שלא אירע לה עד רגע קודם שחיטה כגון ניקב קרום של מוח וכיוצא בו מותר דכל זמן שנוכל להעמיד אותה בחזקת שהוא מרוב בהמות הכשרות מעמידין אותה ואמרינן השתא נטרפה ומותר כל החלב שנחלב עד שעת שחיטה אבל אם ידוע שלא נעשה קודם שחיטה ממש וא"כ ע"כ יצאתה מחזקתה מחיים זמן מה כגון שנמצא מחט בעובי בית הכוסות וכיוצא והוגלד פי המכה דידוע שעכ"פ שלשה ימים קודם שחיטה נטרפה וכן סירכא שבודאי נטרפה בו וכיון שעל כרחך יצאתה מחזקתה מחיים ולא ידעינן לומר בזה זמן מוגבל אימתי ולכן כל החלב שנחלב ממנה אפילו קודם שלשה ימים אסור עד שנים עשר חודש וביתרת אבר וכיוצא בו שנולדה טריפה מן הבטן אפילו קודם שנים עשר חודש אסור דבודאי טריפה לא מהני שהיית שנים עשר חודש כן סתם הב"י (עיין סימן פ"א בש"ך ס"ק ד' ה') אבל הנוהגין כרמ"א ס"ל דדוקא ביתרת או שאר טריפות הבא מן הבטן אסור מה שנחלב לעולם אבל בהוגלד פי מכה כיון שנוכל לומר גבול אימתי שנטרפה דהיינו שלשה ימים מוקמינן על חזקתה ואמרינן דעד ג' ימים קודם שחיטה היתה כשרה ולכן מה שנחלב קודם שלשה ימים מותר (שם) ועיין בשער רוב וחזקה סי' י"ד וסי' כ"ח: +ואם נטרפה על ידי סירכא כל מה שנחלב תוך שלשה ימים אסור דאין סירכא בפחות משלשה ימים ואפילו בהפסד מרובה ואפילו בסירכא שאנו אוסרין רק מספק אף על גב דיש לומר ספק ספיקא ספק שמא אינה טריפה ואם תמצא לומר טריפה שמא עכשיו נטרפה כיון דקיימא לן אין סירכא בפחות משלשה ימים אין כאן אלא ספק אחד אבל מה שנחלב קודם שלשה ימים מותר דמוקמינן אחזקתה עד שלשה ימים (ש"ך ס"ק ט') (ואם נחלב תוך שלשה ימים ונתערב בחלב אחר ברוב מן התורה מותר דמין במינו בטל ברוב רק מדרבנן בעינן ששים ואם כן הוי ספק דרבנן ומותר עיין בפמ"ג סימן פ"א סעיף קטן ה' בט"ז). ובניקב קרום של מוח וכן בלא הוגלד פי המכה הכל מותר אפילו סמוך לשחיטה: +ואם נתערב החלב של טריפה זו עם שאר חלב אם יש ס' בטל ואם יש ס' בהמות בעדר ולא ידעינן בודאי שחלב מן הטריפה היא יותר מחלב אחת מהאחרות אמרינן מסתמא הכל חולבין בשוה ויש ס' וה"ה בשאין ס' בהמות אלא שאנו יודעים שיש בהמות משובחות הרבה עד שאפשר שהיה בחלב ס' מותר כיון דמין במינו מה"ת בטל ברוב רק דרבנן הצריכו ס' הרי זה דומה למב"מ ונשפך בכלל נ"א סימן י"ג (ט"ז) אבל אם ידעינן שהטרפה נותנת חלב יותר מאחת מהאחרות הכשרות אסור עד שנודע בודאי שיש ס' (ש"ך ס"ק ז') אבל אם עשו גבינות מהחלב איסור לבד קודם שנתערב החלב אלא שהגבינות נתערבו כולן אסורות דגבינות הוי דבר שבמנין אבל לאחר שנתערב החלב אעפ"י שעש' מהכל גבינות או שיש ספק אם נעשה גבינות ממנה לבד הכל מותר דהוי ספק דרבנן (ט"ז): +כשרה שינקה מן הטרפה חלב הנמצא בקיבתה מותר וכ"ש טרפה שינקה מן הכשרה משום דחלב המכונס בקיבה פרשא בעלמא הוא ואפילו חלב צלול שנמצא בקיבת כשרה שינקה מטרפה וכ' הב"י שכן נוהגים אבל במדינתינו נוהגים עפ"י רמ"א דחלב צלול אסור ומיהו אין חוששין שמא ינקה מטמאה או טרפה והכל מותר כ"ז שלא ידענו בודאי שינקה מהם. ולכתחלה נוהגין איסור להעמיד בקיבת טרפה שינקה מכשרה אפי' בקרוש מפני מראית העין דנראה כאוכלין טרפות. ובדיעבד שכבר העמיד בה או שנתערב בקיבות אחרות הכל מותר (סעיף ו'): +בהמה או חיה טמאה שילדה כמין טהורה אף על פי שיש לה כל סימני טהרה אסורה שכל היוצא מן הטמא טמא וטהורה שילדה כמין טמאה מותרת אע"פ שיש לה כל סימני טמאה. ודוקא כמין בהמה טמאה אבל כמין עוף אסור שאינו מתקיים: ודוקא שהטמא נולד בפנינו ��ידעינן בודאי שהטהורה ילדתה אבל אם הניחה מעוברת ואח"כ מצא מין טמא הולך אחרי' אעפ"י שכרוך אחרי' ויונק אסור (סימן ע"ט וע"ש בש"ך): +וולד טרפה כגון שנתעברה קודם שנטרפה (דטרפה אינה יולדת) או שידוע שהיא טריפה ודאית דלא מהני בזה מה שמולדת כדלעיל כלל י"ד מותר דאע"ג דקיי"ל עובר ירך אמו הוא מ"מ כיון דאין איסורה של האם רק משום דאינה חי' ועובר זה חי הוא. ול"ד לביצת טרפה דאסורה דהתם כיון שכל גידולה באיסור כדלקמן כלל ל"ט. ומ"מ אם נטרפה מחמת שנדרסה צ"ע דאפשר דטיפת הארס מזיק גם לוולד (שם ובט"ז) אבל אם נדרסה כנגד הצואר או כיוצא בו מקום שבודאי אינו ניכר חלל הבהמה הדבר ברור שאין כאן בית מיחוש כלל לולד ואין טפת הארס מזיק כלל לעובר (פ"ת ס"ס ע"ט): + +Klal 38 + +דין תולעים (סימן פ"ד)
הרבה אזהרות הזהירה התורה בשרצים והאוכל שרץ המים חייב ד' מלקיות ושרץ הארץ חייב ה' מלקיות ושרץ העוף כזבובים וכיוצא בו לוקה ששה מלקיות ומטמאים הנפש כדכתיב ונטמתם בם ולכן צריך האדם ליזהר מאוד שלא יכשל ח"ו: +השרצים הגדילים בימים ובנחלים ובמים הנובעין אסורים לכולי עלמא משום שרץ המים כדכתיב כל אשר לו סנפיר וקשקשת כו' וכל אשר אין לו כו' לא תאכלו. אבל השרצים הגדילים בבורות של מים מכונסין שאינו דומה כלל לימים ונחלים שהרי אינן נובעין וגם אינן מושכין לכולי עלמא כל זמן שלא פירשו חוץ לבור לא מקרי שרץ כלל מכל שכן אותן שרצים שדרכן ליגדל במים או שאר משקין שבכלים שכל זמן שלא פירשו לאחורי הכלי לא מקרי שרץ כלל וכך קבלו חכמינו ז"ל מדכתיב כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו וכוונת הכתוב דדוקא בימים ובנחלים הוא דבעינן סנפיר וקשקשת אבל אלו הגדילים בבורות ובכלים אפילו אין להם סנפיר וקשקשת מותרים ואפילו פירשו מן המים לדופן הבור מבפנים או לדופן הכלי מבפנים מותרין דכיון דמצינו דהתיר הכתוב אותן ובודאי דרכן של שרצים לפרוש לדופן הבור מהכלי והוי כאלו ידענו בודאי שפירשו ואפילו הכי התיר הכתוב אבל אם פירשו לאחורי הכלי או מן הבור ולחוץ אסורין על כל פנים משום שרץ הארץ שהרי תיכף כשפירשו מן מקום גדילתן נקראו שרץ הארץ על כל פנים ואף על גב דיש לומר דכיון דהתירה תורה בימים בסנפיר וקשקשת ובבורות וכלים אפילו באין לו ואם כן יש לומר כשם שבסנפיר וקשקשת מותר אפילו פרשו לגמרי ה"ה בכלים ובורות דאפילו אין לו סנפיר מותר ואפילו פירש לגמרי אמנם קבלו חז"ל מדכתיב בפרשת שרץ המים ואת נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסננו דכיון שסננן הרי כבר פירשו ואסורים מה"ת והגדילין בחריצין המושכין אלא שאינם נובעין כיון שדומין בצד א' לימים ונחלים מאחר שהן מושכין ולכן יש אוסרין ויש מתירין כיון שאינן נובעין: +אע"ג דהתולעים שבכלים ושבבור כ"ז שלא פירשו מותרים מה"ת מ"מ מדרבנן אסור לאכלן בפ"ע אפילו אם יכניס ראשו לבור או לכלי ויבלענו בפיו אוסר משום בל תשקצו או משום מראית עין אבל עם המשקין אפילו אם כבר פרשו לדופן הבור והכלי וחזרו ונפלו לתוך המשקה מותר לשחות ולשתות מן הבור והכלי ואינו חושש אף אם יבלע השרצים שבהם ואפילו בל תשקצו ליכא אם אינו נמאס בעיניו כיון שאינו בעין בפ"ע אבל אסור לשאוב בכלי מן הבור או בידו דכיון דשכיח דפרש בדופני הכלי מבפנים וכיון שתחילת גדילתן היה בבור מקרי פירש ואע"ג דלא ידעינן אם פריש אסור שמא פירש ודוקא מן הבור אבל מים שבכלי שנתגדל בהם תולעים מותר אפילו לשאוב בכלי דאע"ג שיפרש לאחורי הכלי השני לא מקרי פירש דזה הכל דרך גדילתן וכ"ש דמותר לערות מכלי ראשון לכלי שני וכל דין כלי ראשון יש גם בכלי ב' דאפילו פרשו על דופן הכלי השני מבפנים מותרים ואם פרשו ע"ג כלי ב' מבחץ אסורין דדוקא בשעת שאיבה לא איכפת לן אם נפרשו דכ"ז שהכלי בתוך המים הכל היינו רביתייהו משא"כ לאחר שהוציאו ופרשו מבפנים לחוץ אסורין : (ש"ך ס"ק ד' וס"ק י'). +ודוקא בתולעים וכיוצא בהם אבל במין זבובים דידועים שפורחים לאויר העולם וחוזרים אסורין שהרי כבר פרשו (רמב"ן בחומש פ' שמיני): +ולכן בארות המים והנהרות שמוחזק שיש בהם תולעים אסור לשתותן בלא סינון ואפילו בדיעבד אם בישל באותן המים בלא סינון נ"ל דאסור דאע"ג דבודאי יש ששים וא"כ בטל מה"ת רק מדרבנן דהוי בריה לא בטל לא אמרינן שמא נימוח כיון דאתחזק איסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא אבל אם אינו מוחזק בתולעים או שיש ספק ואפשר שהתליעו בכלי יש להתיר בדיעבד דהוי ס"ס: +צריך ליזהר במים הידועים ומוחזקים שיש בהם תולעים שאסור לשרות בו בשר או להדיח בו דבר מאכל בלא סינון דהתולעים נדבקים במאכל: +המסנן מים שיש בו תולעים אפילו לא התליעו אלא בכלי כיון שסננן אם המסננת הוא בנקבים גדולים קצת שיוכל לעבור דרך הנקבים אסורין המים דחיישינן שמא פירש על המסננת ואז נקרא שרץ ואח"כ חזר ונפל לתוך המים וכיון שפירש כבר פעם אחד אעפ"י שחזר למים אסור משום שרץ ולכן צריך ליזהר לסנן דרך מפה שלא יהיה באפשר אפילו לתולע דק שבדקין לעבור (סעיף ג'): +וכן חומץ שהתליע אסור לסננו כי אינם ניכרים כ"א נגד השמש וחיישינן שמא יפרוש על המסננת ויחזור לתוכו אבל בלא סינון מותר כדין מים שהתליע בתלוש (עיין בב"א סימן ל"ב) ושמעתי בבירור דאפילו יהיה בגד דק מאוד שאין בו נקב קטן בשום אופן אפ"ה תעבור ואין לו תקנה אלא שיבשל החומץ תחלה ואח"כ יסנן דכיון שהתולע מת לא תעבור בסינון : +פירות שאין דרכן להתליע במחובר אלא בתלוש אין התולע אסור שלא אסרה תורה אלא שרץ הארץ. בד"א שלא פירשו מן הפרי אבל אם פירש מן הפרי ואפילו לא פירש אלא מקצתו ומקצתו עדיין בפנים ואפילו לא פירש רק באויר כ"ז נקרא פירש ואסור ואם חורו נקוב לחוץ אעפ"י שכולו בפנים אסור דחיישינן שמא פירש וחזר דכיון דנקוב לחוץ הוי הוכחה שפירש ול"ד לשרצים שבמים (ש"ך ס"ק י"ג) ולפעמים נמצא בפרי כמין נקודה שחורה והוא מקום שמתחיל התולעת להתרקם וצריך ליטלו משם בעומק דאסור כמו התולעת עצמו (ועיין ש"ך ס"ק כ') ואמנם התולעים שקורין מילבין הנמצאים במיני גרויפין ופירות יבישין מסתמא פירשו עכ"פ מפירי לפירי ואסורים: +ספק אם התליע במחובר או בתלוש אסור שהרי הוא ספק תורה: +מילבין שנמצאו בקמח או בכל דבר שאינו משקה אפילו בכלי אסור דחיישינן שמא פרשו לדופני הכלי אפילו בפנים וחזרו ולא עוד אלא שאפילו אם לא שרצו רק בקמח גופה ג"כ מקרי פירש כמו פירש מפירי לפירי : ודוקא מילבין אבל לפעמים נמצא תולעים גדולים בקמח וכיוצא בו ואלו סגי כשמנפה בנפה וכברה עד שמשליך התולעים (ועיין ש"ך ס"ק י"ד ט"ו) וכל דבר שהתליע ואין דרך לבדוק אחר תולעים אסור למכרו לנכרי שמא יחזור וימכרנה לישראל ומ"מ מותר לעשות ממנו יין שרף ולא חיישינן לתקלה בזמן מועט ובלבד שלא ישהנו זמן רב (ועיין ט"ז וש"ך סעיף ה') ועיין לקמן סי' כ"ו: +תולעים הגדילים בפירות במחובר אסורין מה"ת אעפ"י שלא רחשו ולא פרשו מכל מקום נקרא שרץ הארץ ולכן אותן פולין גדולין שנמצא תחת קליפתן תולע אף על פי שהמקום דחוק להם ולא רחשו כלל ואפילו לא ניכר עדיין השרץ רק תחלת ריקומו וסימן הוא שנעשה אותו מקום שחור אסור כתולע עצמו אף על פי שיש מקילין וכן סתם הב"י בש"ע דאינו אסור עד שירחש מ"מ הולכין להחמיר בשל תורה (ט"ז וש"ך ס"ק י"ט ומש"כ הב"ח בסימן ה' עיין בב"א בכללי ס"ס סימן נ"ב) ומ"מ אם עבר ובשלן אם הוא בענין שאין לחוש שיאכל התולע עצמו בעין אלא שעכ"פ הוא נימוח מותר די"א דלעולם איכא ס' נגד התולע אפילו בפירי קטן ועוד כיון דהטעם פגום הוי נטל"פ ובהצטרף דעת המקילין בזה. אבל אם יש לחוש שמא יש תולעים בעין אסור התבשיל אף על פי שיש ס' דבריה אינה בטלה כדלקמן סימן כ"ב (ט"ז וש"ך שם): +כל פרי שדרכו להתליע במחובר אסור לאכלו עד שיבדקנו מתוכו שמא יש בו תולעים ואם עברו עליו יב"ח א"צ בדיקה שכל בריה שאין בו עצם אינו מתקיים יב"ח וכבר נעשה כעפרא בעלמא (סעיף ח') ואין כל המדינות שוין בזה כי הקרסין במדינות אשכנז זאקסין צרפת כל המינין מוחזקים בתולעים בעודן במחובר זולתי מין אחד שקורין זויער קירסין וכן כל מיני פלוימען וכל מיני פירות וצריך לבדקן מבפנים: ובדאנציג וק"ב ומדינותיהם הפלוימען שכיח בהן מתולעים אבל הקירסין אינו שכיח אלא המתולעין ניכרין מבחוץ שיש בו כמו גומא ובמדינות ליטא הפלוימען הגדלים שם מחמת שהפירות כחושי' מאוד לא שכיח בהם תולעין כ"כ בפלוימען קירסין אבל הפלוימען היבשים שמביאין לשם ממדינות אחרות צריך לבדוק מבפנים כי הם מוחזקים בודאי בתולעים: +כל דבר שצריך בדיקה לא מהני מה שבדק מקצתן ואפילו בדק הרוב לא מהני אלא צריך לבדוק כל פירי ופירי דהוי מיעוט דשכיח (שם ובש"ך): +הירקות בכל המדינות מוחזקים בתולעים וכן ירק שקירין פעטריסקע (ובל"א פעטער זייל) וקימל ועשב שקורין הויפט או קאפ קרויט ושאר כל מיני ירקות מוחזקים בתולעים ואסור לאכלן בלא בדיקה וכן מיני סאלאטין וכן בצלים ירוקי' שאוכלין אותם חיים וצריך לבדוק היטיב היטיב וכן קטניות ירוקות בעודן בשרביטין שקורין (ערביש שיטין) מוחזקים מאוד בתולעים ואסור לאכלן עד שיפתח כל שרביט ושרביט ויבדוק הקטניות כ"א בפ"ע ומה שאומרות הנשים שמהבהבין הירקות באש אינו מועיל. ומין ירק שקורין (קראפע) שמניחין אותו באגירקעס אין לך קלח וקלח שאין בו כמה וכמה תולעים כאשר הראיתי לכל ולכן אפילו בדיעבד אם הניח אותן באגורקעש צריך לסנן הרוטב ולהדיח האגורקעש אך כשרוצין להניח משום ריח אזי יחתכו כל העלין ויניחו השרביטים כי גם להם יש אותו הריח: +הפירי שקורין מאלינעס הם מוחזקים בתולעים עד שכמעט א"א לבדוק ואני מעודי לא אכלתי וכן ראוי לכל י"ש: +העדשים שמעתי שיש בהם ב' מינים יש מין שמוחזק בתולעים ר"ל שנתערב בתוכן כמין תולעים אדומים ויש מין שלא נמצא ביניהם כלום וראוי לבדוק אחר זה: +כמהין ופטריות שקורין (שוועמליך) אף על גב דלענין ברכה לא חשיבי גדולי קרקע מ"מ לענין שרצים אסורים מה"ת ומוחזקים בתולעים (סעיף ו' ובט"ז ס"ק י"ז) ותפוחים ובערנס יש בגרעינים שבפנים תולעים ולכן לא יאכלו הגרעינים: +קליפת פאמאראנצין צריך לבדוק אחר מילבין כי הוא שכיח ואם מניחם בתנור חם כ"כ עד שישרפו שם המילבין הנהיג רבי שמעון מ"ץ הזקן שמותר לאכול : +ראוי לאדם להסתכל במה שאוכל ועי"ז ינצל מכמה תולעי' ומעיד אני עלי שכמה וכמה פעמים ניצלתי עי"ז ב"ה: +הדגים קטנים צריך לבדוק אם יש ביניהם דגים טמאי' והי��שי' שנשברו לגמרי לחתי' וא"א בבדיקה אסורין: +פרי שדרכה להתליע במחובר ובישל בלא בדיקה בתוך יב"ח אם יכול לבדוק בודק וא"ל אם אינו מוחזק בתולעים מותר דהוי ס"ס שמא לא היה בו תולעת ואת"ל שהיה שמא נימוח (מש"כ הש"ך בס"ק כ"ט בשם רשב"א דהוי כבא זאב צ"ע שהרי כ' הש"ך בשמו בסי' נ' דשאני זאב דיש בפנינו דבר לתלות בו אלא היה לו לכתוב דהוי כנאבדה הריאה) אבל אם הדבר מוחזק בתולעים ואם כן אינו נחשב לספק שמא לא היה בו תולעים כיון שמוחזק בכך וכן אפילו אינו מוחזק אלא שנמצא קצת בקדרה אם הוא פרי גדול כתפוח וכיוצא בו אזי בודאי יש ס' נגד התולעת ולכן יבדוק וישליך מה שימצא מן התולעים והשאר מותר אבל פירות קטנים כמו קרסין וכיוצא בו אין ס' נגד התולע ולכן י"א דבעינן ס' נגד כל הפירי לדעת רמ"א דאמרינן חנ"נ באיסור דבוק ומ"מ נ"ל בהפ"מ כיון דהרבה פוסקים לא ס"ל איסור דבוק וגם י"א דטעם התולעת פגום ולכן אם נימוחו התולעים יש להתיר דלא בעינן ס' נגד כל הפירי וסגי בששים נגד התולעת ובתשובת צ"צ סי' נ"א כ' דאף פלוימען הוא פירי גדול (וצ"ע) ודוקא שלא נמצא רק א' או ב' אבל אם נמצאו ג' תולעים בעין בתבשיל אם הוא בענין שיכול לסנן צריך לסנן והבשר ירחץ וישפשף היטב ואם אינו יכול לסנן הכל אסור מאחר שכבר הוחזק בג' תולעים חיישינן שמא יש עוד תולעים שאינו מוצאן והוי ספק דאורייתא ודוקא פירות וכיוצא בו דמיניה קא רבי אבל תבשיל אחר שנפל לתוכו תולעים זורקן והשאר מותר דלא מחזקינן איסורא ואמרינן שאין בו עוד יותר (ט"ז ס"ק י"ז ובסי' נ"ז סס"ק ל"ד ומ"א סי' תס"ז ס"ק י"ב ועיין בב"א): +דבש שנפלו בו נמלים יחממנו עד שיהיה ניתך ויסננו ואין זה מבטל איסור כיון שמסננן להוציא האיסור ולא יאכל האיסור ועוד שאין כוונתו רק לתקן הדבש ומרקחת שנפלו לתוכו תולעים ונמלים אף על פי שעברו עליו יב"ח יש להסתפק אם מהני מפני שהדבש דרכו להעמיד הדברים הנטמנים בתוכו (ומצאתי בבל"י שכ' דאם נמצא בקדירה שמונח בו איין גימאכטש מילבין סביב. ירחצו וינקרו היטיב ויקח מהמאכל כעובי אצבע ויראה לעין השמש אם יש עליו עוד וא"ל מותר דהא כ' בכה"ג אותם מילבין לעולם אינם בתוך הפרי רק עליהם עכ"ל): +חיטים מתולעים מותר לטוחנן לאחר שביררן יפה דאת"ל שנשאר עוד י"ל דהתולעים בורחין בשעת טחינה מנדנוד רחיים וא"כ אין כאן משום מבטל איסור ואם אין לו רחיים שיש בו אפרכסת בענין שתוכל לברוח מותר לטחון גם ברחיים של יד כיון שאין כוונתו לבטל האיסור וצריך שירקד הקמח לאור היום וכל תולעת שיראה יזרקנה והשאר מותר דהוי ס"ס ס' שמא ברחו ואת"ל לא ברחו שמא נימוחו וזה שייך ברחיים גדולה וברחיים של יד אע"ג דאין כאן ס"ס מותר דעכ"פ ודאי נימוחו ובטל בס': +אע"ג די"א דנשים אינן נאמנות על בדיקת ירקות מפני שיש בו טורח ונשים עצלניות הן מ"מ המנהג להקל ואם נמצא אחר בדיקתה שרץ הנראה לעינים כגון חומט אסור לאכול מבדיקתה אבל אם לא נמצאו אלא תולעים שאינו נראה לעינים מותר: +לוטווארג ויש קורין פאוידעל והוא נעשה מן פירות שמבשלים אותן עד שנימוחו כמו מפלוימן או קערשין בשו"ת צ"צ סימן נ"ב כ' דאותן הנעשים מפלוימן ובשאר מקומות נקראו קריכן שידוע שהם גדולים ובאלו י"ל ובודאי יש בכל א' וא' ס' נגד התולע ועוד שע"פ רוב עושין הפאוידל מאותן פלוימן שנתבשלו בסוף גמר בישולם דהיינו באלול ותשרי ובאלו אין התולע מצוי כלל ומותר אבל אותן הנעשים מקירסן או וויינקשל שהם פירות קטנים ובזה י"ל שאין בכל א' ס' נגד הפירי וידוע שבאותן מדינות הקירשן והוויינקשל הם מבן מתולעים באלו יש לאסור וכן התיר שם בסימן נ"א לעשות יי"ש מפירות מתולעים שאין שם אלא טעם התולע דזה ודאי בטל בס' אפילו מפירות קטנים ולפ"ז נראה דה"ה מקמח שהתליע מותר לעשות יי"ש ואין חוששין שמא יבא לאכלן ודלא כט"ז בס"ק ט': +חתך צנון או פירות בסכין וחתך גם התולעת אע"ג דהוי דבר חריף מ"מ אינו אוסר אלא יקלוף מעט דהטעם של התולע' פגום (ט"ז סוף סימן צ"ו בשם הת"ח) וגם אין חריפות הצנון מועיל לתולעת לעשותו חריף (פ"ח): +תולעים הנמצאים בבהמה בין שהם בין עור לבשר או במעים אסורים דבהמה בשחיטה תליא מלתא ואלו שגדלו בתוכם עד שלא נשחט באו מאיסור אמ"ה ושחיטת בהמה לא מהני להו שהרי יש להם חיות בפ"ע ואינו דומה לשליל דמרבינן מכל בבהמה תאכלו אבל אלו באיסורייהו קיימי (ש"ך ס"ק מ"ב) והנמצאים בדגים במוח ובכבד ובמעים אסירים דמעלמא אתו והנמצאים בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרים דל"ש בהם אמ"ה כדגים עצמם ואמנם הגדילים כל העור מבחוץ אסורין דמעלמא אתו (ויש מקומות שהמים מגדילים בדגת הים שרצים אצל הסנפירין סמוך ממש להם וגם על הסנפירין ובתוך הפה והם עגולים כעדשה ואין ניכרין כלל. ויש להם עינים שחורים כב' טיפי זבובים סמוכין זה אצל זה והמכיר אותן יכול להפרישן בסכין ובק"ק פראג הכל מכירין אותן ונתפרסם שם האיסור וקורין אותן (פיש לייז) וכמה פעמים הראתי אותן להסוחרים שנסעו עמי מלייפסיג דרך דרעזין ושלעזיא והפרשתי אותו והנחתי בצלוחית של מים וראו אותן שטין במים ולכן עכ"פ חיוב גדול לגרר היטיב היטיב על הסנפירין וסמוך להם ועל הזנב ויבדוק היטב היטיב אחורי אזנים ובפה (ואלו פיש לייז לא מצאתי בדגים שבווילנא וק"ב ודאנציג אבל בכפר בעצקא הסמוך לעיר שטאליפיאן בדקתי שם הדגים ומצאתי ג"כ) ובכל המקומות צריך לבדוק תיכף מתחלת ימי פסח בדגים בפה ובאזנים ובפרט בדג שקורין העכט שיש שם תולעים כמו חוטין והם כמו נחש ארוך ודק ואני הראתי להם הרבה פעמים וכמעט זה מצוי בהעכט מקודם פסח עד ימי החורף: ומיני עופות הגדילין באילן ותלוין באילן בחרטומיהם אסורים משום שרץ כו' ואין שחיטה מועלת בהן: +התולעים הנמצאים בדגים ובגבינה או בבשר לאחר שחיטה כ"ז שלא פירשו מן הקערה הרמ"א מתיר דדוקא בדבר שגידולו מן הקרקע אף שהוא בתלוש מ"מ שייך בו שרץ השורץ משא"כ בדבר שאין ג"ק כלל ל"ש שרץ אבל ליטול התולע ביד או בסכין אסור דהוי פירש גמור ואסור משום מראית העין אלא דאותן הגדילים בבהמה אסורין משום אבר מן החי משא"כ אלו והפ"ח אוסר הכל ולכ"ע אם נתערבו בתבשיל סגי ברוב ולא בעי ס' (ש"ך שם): +שמעתי בשם גאון א' מק"ק בראד דאע"ג דקיי"ל במורנא שנמצא בריאה דכשרה מ"מ אם נמצא ג' תולעים א"כ הוחזקה אותה ריאה בתולעים ואסורה באכילה עד שיבדוק אחר התולעים: + +Klal 39 + +דין סימני חגבים וביצים ושאר דין ביצים (פ"ה פ"ו):
סימני חגבים כל שיש לו ד' רגלים וד' כנפים וכנפיו חופין את רוב אורך גופו ורוב הקיפו ויש לו כרעיים לנתר (ר"ל לקפץ) בהם ואפילו אין לו עכשיו ועתיד לגדלם לאח"ז ושמו חגב ועכשיו נוהגין שלא לאכול שום חגב אפילו יש בו כל הסימנים הללו ובידוע ששמו חגב ולפי שאין אנו בקיאין בשמותיהן (פ"ה): +סימני ביצים להכיר שהם מעוף טהור אם היו שני ראשיהן כדים (פירוש עגולין) או שניהם חדין או שהיה החלמון מבחוץ וחלמון מבפנים בידוע שהוא ביצת עוף טמא ואפילו העידו עליו מאה עדים שהוא טהור לא יועיל דבודאי משקר. ואם ��אשו אחד כד ועגול וראש השני חד ועגול וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים אפשר שהוא ביצת עוף טמא ואפשר שהוא ביצת עוף טהור. ומדינא אין ליקח ביצים אלא אם כן יש בהם טביעות עין שהם ביצי עוף טהור או שיאמר המוכר של עוף פלוני הוא ואנו מכירין שאותו עוף הוא טהור דכיון שאומר של עוף פלוני חזקה שאינו משקר ואפילו הוא נכרי סמכינן עליו שמתיירא שמא יביאו ביצי אותו עוף ויראו שאינן דומין לאלו ונמצא מאבדה אבל אם יאמר התם של עוף טהור הם אפילו ישראל סתם שאינו מוחזק בכשרות אינו נאמן שיכול להשמיט עצמו ויאמר של עוף אחר הוא וכל זה מדינא (סי' פ"ו): +ועכשיו נוהגין ליקח ביצים מעופות השכיחים דהיינו ביצת תרנגולת ואווזות ובר אווזות. ובאלו א"צ לבדוק כלל אחר הסימנים לפי שניכרים בטביעות עין אבל אין לוקחין ביצים מעופות שאינם שכיחים עד שיראה בסימנים (שם): +ביצת נבילה אינה אסורה אלא מדרבנן דמן התורה מותר דהא אי אפשר שתגמר לאחר מיתה אבל ביצת טריפה אסורה מן התורה מפני שנגמרה באיסור ואפילו ידעינן בודאי שלא נטרפה עד רגע קודם השחיטה בין שתהיה טריפה ודאי או ספק לא פלוג רבנן ואסרו (עיין ש"ך ס"ק ח' ומנ"י בת"ח כלל ע"א ס"ק ב') ובמדינתינו מוכרין אותן במנין ולכן אפילו נתערבה אפילו באלף אינה בטילה דהוי דבר שבמנין כדלקמן כלל נ"ב סימן ט"ז: +ספק אם היא ביצת נבילה או לא מותר בין שאינו יודע אם ביצה זו היא מתרנגולת הנבילה או מתרנגולת אחרת כשירה ובין שיודע שהיא מתרנגולת זו אלא שהספק הוא בתרנגולת עצמה אם היא נבילה כגון שאירע לה ספק בשחיטה מכל מקום אינו אלא ספק דרבנן ומותר אפילו בלא תערובת אבל אם היא ספק טריפה או כשירה אסורה דהוי ספק דאורייתא: +השוחט את העוף ונמצאת טריפה הביצים דינם כדין החלב שנחלב מבהמה טריפה ומבואר בכלל ל"ז סימן ה' (שם): +הכה תרנגולת על זנבה והפילה ביצתה קודם שנגמרה או שהפילה מעצמה מותרת ואין כאן משום אבר מן החי והוא שאינו מעורה בגידין דאם היתה מעורה בגידין הרי זה כבשר הפורש מן החי ואסור כמבואר כלל כ"ז (שם): +ביצת עוף טמא או נבלה או טרפה שנתבשלה עם אחרות אם היא בקליפתה אינה אוסרת שאין כח בבישול להוציא גוף האיסור דרך הקליפה כיון שאין בה ממש רק מיא בעלמא אבל אם היא קלופה או נקובה אף על פי שהאחרים הם בקליפתן אוסרת וצריך ס"א ביצים של היתר כנגדה לבשלה בין שהיא שלמה ומסירה או שהיא טרופה ואף על גב דבכל איסורין סגי בס' החמירו בביצים לפי שיש בביצים גדולים וקטנים והבא לבטל הביצה אינו משגיח לראות אם שוין הן ולכן הוסיפו אחת ולפ"ז אם נתבשלה בתבשיל של היתר אין צריך אלא ס' מן התבשיל לבטלה אבל י"א הטעם משוש דביצה הוי כעין בריה ולכן מחמת חשיבתה הוסיפו עליה א' ולפ"ז אם היתה טרופה דבטל חשיבתה אין צריך אלא ס' אפילו נתבשלה עם ביצים ואם היא שלימה אפילו נתבשלה עם שאר תבשיל צריך ס"א ויש להחמיר כשני הדיעות (ש"ך ס"ק ט"ז) ויש מן הפוסקים דס"ל דאפילו באינם קלופים אוסר בין ביצת עוף טמא או ביצת נבלה וטרפה וכן יש לנהוג במקום שאין הפ"מ אבל במקום שיש הפ"מ יש לסמוך על המקילין (שם) וכ"ז לבטל פליטתה אבל היא עצמה אינה בטילה כדלקמן כלל נ"ג סי' ט"ז: +ביצה שיש בה אפרוח אוסרת המתבשל עמה אפילו אינה קלופה שהבשר נ"ט (שם) ואם נמצא בו טיפת דם עיין לעיל כלל כ"ט ואם היה במקום דאוסר בוודאי דינו כאפרוח דשדי תכלא בכולא אבל אם א"י בטל ברוב: +אפרוח שנולד מביצת נבילה וטריפה מותר שאין האפרוח נוצר מן הביצה עד שתסרח ואז נעשה כעפרא ��עלמא (שם): +אין מוכרין ביצת נבילה וטריפה לנכרי שמא יחזור וימכרנה לישראל. כיצד יעשה יטרפנה בקערה וימכרנה לנכרי דביצים טרופות אסור לקנות מן הנכרי. ומכל מקום מותר לקנות מן הנכרי פת שנילוש בביצים במקום שנוהגין לאכול פת של נכרי ולא חיישינן שמא יש שם ביצים אסורות ומכל מקום לנכרי נחתום במקום שנוהגין לערב בפת ביצים לא ימכור לו אפילו ביצים טרופות שמא יערב בפת וימכור לישראל (שם) ועיין כלל ס"ח: +ביצה שנתבשלה עם בשר אף על פי שהיא בקליפתה אסור לאכול עם חלב שבולעת טעם בשר (סימן צ"ה סעיף ב' ובטי"ז שם ס"ק ב' בסופו צ"ל נ"ל דאין נקב כו'): + +Klal 40 + +(סי' פ"ז פ"ח פ"ט)
כתיב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים קבלו חז"ל האחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור בישול ואחד לאיסור הנאה ועוד קבלו דאע"ג דכתיב גדי לאו דוקא אלא הוא הדין כל בשר בהמה טהורה אסור אלא שדיבר הכתוב בהווה שכן היה דרכם לבשל גדיים בחלב. והוציא הכתיב איסור אכילה בלשון בישול ללמד דאינו אסור מה"ת באכילה אלא אם כן דרך בישול אבל אם נבלע בו על ידי שנכבש בשר בחלב מעת לעת או שנמלחו יחד מותר מן התורה אלא מדרבנן אסור בכל ענין (פ"ז). אבל צלי וטיגון הוא כבישול ואסור מן התורה (פ"ח): +ולפיכך בשר וחלב שנאסר ע"י בישול צריך לזרוק לבית הכסא ואסור ליתנו אפילו לכלב שאינו שלו אבל הקדירה מותר להשתמש בו פירות ודברים יבישים ולהחם בו מים לחוף ראשו דבזה אינו נהנה מן האיסור (סימן צ"ד) אבל אם אינו אסור אלא מדרבנן כגון בשר עוף בחלב או אפילו בשר בהמה על ידי כבישה ומליחה מותר בהנאה דעל הנאה לא גזרינן (ש"ך ס"ק ב'): +מדכתיב ג' פעמים גדי קבלו חז"ל דאתי למעוטי חיה ועוף ובהמה טמאה. ודוקא בחלב טהורה דומיא דגדי בחלב אמו שהוא טהור בחלב טהורה. אבל בשר טהורה בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה מותרים בבישול ובהנאה ואפילו לענין אכילה לא גזרו בהם חז"ל איסור של בשר וחלב דכיון שהם אסורים בלאו הכי משום טמא לא גזרינן (ונ"מ דל"א חנ"נ וגם לא הוי חתיכה הר"ל עיין ש"ך ס"ק ג') וכן בשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה מותר בבישול והנאה ומ"מ בזה גזרו חכמים שאסור באכילה דשמא יטעה ויאמר מאי שנא בשר חיה ועיף או בשר בהמה אבל דגים וחגבים אין בהם שום איסור אפילו מדרבנן והרוצה לאכול בשר אפילו של עוף עם חלב שקידים צריך שיניח שקידים בתוך החלב משום מראית עין דאף על פי דעוף בחלב אינו אלא מדרבנן מ"מ גם באיסור דרבנן גזרו משום מראית עין (ס"ק י'): +אע"ג דמותר לאכול חלב אשה כדלעיל כלל ל"ז מ"מ אסור לבשל כדי לאכול בשר בחלב אשה משום מראית עין ומ"מ אם נפל חלב אשה לתוך התבשיל בטל ואין צריך שיעור אבל אם רוצה לבשל שלא לצורך אכילה אלא שצריך להניח על מכתו וכיוצא בו וכן אם צריך לבשל בשר טהורה בחלב טמאה או בשר טמא בחלב טהור לרפואה אפילו לחולה שאין בו סכנה מותר כיון דאינו מבשל לאכילה ליכא משום מראית עין (ס"ק ז') אבל שלא לרפואה כגון שמבשל להאכיל לנכרי אסור מפני מראית העין בין בטמאה ובין בעוף בחלב (ט"ז וש"ך): +ביצים הנמצאים בעופות אם הם גמורות דהיינו שיש להם גם הקליפה הקשה לכתחילה נוהגין הנשים שלא לבשלן בחלב אבל מדינא מותר ואלו שאינן נגמרים אלא בחלבון וחלמון וקליפתן רכה אסור לכתחלה ובדיעבד מותר אבל אלו שאין להם אלא החלמון לבד דינן כבשר עצמו ואסורין לאכלן בחלב. ובהפסד מרובה יש להתיר אפי' אם לא נגמר רק החלמון לבד ומעורה ג"כ בשדרה ומ"מ אם אכלם בפני עצמו מותר לאכול אחריהם גבינה וחלב (ש�� בש"ך): +המעושן והמבושל בחמי טבריה והמבשל בשר במי חלב דהיינו אחר שעושים גבינות מבשלים הנסיובי והאוכל צף מלמעלה ולא נשאר בו אלא מים (שקורין סיראווטקי) וכן חלב של בהמה שחוטה מה שנמצא בכחל (ר"ל דדי בהמה) או חלב מתה וכן דם בחלב וחלב זכר של בהמה (דאי של אדם דינו כחלב אשה) כל אלו אסורין בבישול מדרבנן וכן האוכלן אין לוקין משום בשר וחלב מן התורה אלא מדרבנן ואם נפלו לתבשיל אוסרים התבשיל כשאר איסור דרבנן (סעיף ו' ובש"ך). ומי חלב המתמצה מקפאון גבינה (ר"ל כשעושין גבינות נוטף המי חלב) יש אומרים דאינו בכלל מי חלב ואסור מן התורה לבשלן עם בשר ושליל דינו כבשר וחייב על בישולו ואכילתו מן התורה אבל שליא ועור וגידים ועצמות ועקרי קרנים וטלפים הרכים אסורים בבישול ובאכילה מדרבנן (סעיף ז'): +טוב ליזהר מלחתות אש תחת קדרה של נכרי לפי שמבשלים בהם פעמים בשר ופעמים חלב ונמצא שנבלע בו בו"ח וכן הכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש אין לשמש בו שעושין בו מאפר שע"ג כירה ורגילות הוא להתערב שם בו"ח וכן טוב ליזהר שלא להשתמש מן הקדרות של תנורי בית החורף שמבשלי' בתוכו דלפעמים ניתז עליהם מהקדרות שמבשלים בתנור אבל אם הם של מתכות אין לחוש שמתלבנים וכ"ז אינו אלא זריזות וחומרות והמיקל לא הפסיד (שם): +חלב הנמצא בקיבה לכתחלה אסור לבשל בו בשר ואפילו בחלב הקרוש שבו משום מראית עין ובדיעבד מותר אפילו אם בישל בצלול שבו כן פסק הב"י אבל אנו נוהגין דאפילו בדיעבד אסור אפילו אם בישל בקרוש שבו (סעיף ט' ובש"ך ס"ק כ"ה) ובהפ"מ יש להתיר בקרוש: +עור הקבה או שאר בני מעיים שמייבשין אחר שנמלחו עד שנעשין כעץ וממלאין אותן חלב מותר דמאחר שנתייבש כ"כ הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר כלל ומ"מ לכתחלה לא יעשה כן (ס"ק ל"ג) ונ"ל דה"ה להעמיד בו גבינות דלכתחלה אסור ובדיעבד מותר: +חלב הנמצא בקבה לכתחלה אין להניחו בקבה עד שיצטנן החלב בתוך הקבה שחלב הקבה חריף וחמוץ שהרי מעמידין בו אבל בדיעבד אין לחוש עד שנמלח בקבתה כשיעור שיתן על האש ויתחיל להרתיח ויהיה נמלח כ"כ שלא יהיה נאכל מחמת מלחו ואפילו להנמשכין אחר רמ"א דקיי"ל דאפילו נמלח מעט ולא שהה כלל אסור מחמת מליח כרותח מ"מ הכא כיון דהרבה פוסקים סבירא להו דאינו אלא כפרש בעלמא אפילו הצלול וגם הא מילתא דרבנן דאינו דרך בישול יש להתיר בדיעבד אלא א"כ נמלח שאינו נאכל ושהה כדי שיעור כבישה בציר או אפילו לא נמלח כלל אלא ששהה בתוכו מעת לעת דהוי כבוש ואסור להעמיד בו (סי' פ"ז סעיף י') ולענין אם העמיד גבינות (עיין כלל נ"ג סימן ל"ד עד סופו): +כיון דבו"ח מותר כל א' וא' בפני עצמו והאדם רגיל בהם תמיד חששו חכמים שאם יהיו שניהם לפניו יאכל משניהם יחד ולא עוד אלא שלפעמים יטעה מסדר השלחן שיצטרך להעלות על השלחן לזה בשר ולזה גבינה ויניח הגבינה באותו אלפס רותח שמונח בו הבשר ונמצא דנתבשלו יחד ואסור מה"ת ולכן גזרו חז"ל דאסור להעלות על השלחן בשר וגבינה כאחת ואגב בשר בהמה גזרו גם אפילו על בשר עוף אף על גב דגם אכילתו אינו אלא מדרבנן מ"מ לא פלוג רבנן בזה (ומש"כ בש"ע שלא יבא לאכלם וע"ש בט"ז תמוה שהרי בגמר' מוכח דטעמא כמו שכתבתי) וגזרו דאפי' ב' בני אדם המכירים זה את זה אפילו הם מקפידים זה על זה אסורי' לאכול על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה אא"כ עשו היכר ביניהם כגון שכ"א יאכל על מפה אחרת או שיניחו דבר המפסיק ביניהם ואפילו פת או כלי עם משקין הוי היכר אם אינן אוכלין ושותין מאותו פת ומאותו כלי דאל"כ אין כאן היכר וכן כל דבר שאין רגיל להניחו על השלחן כגון מנורה ביום הוי היכר. וכ"ש אם אוכל בפני עצמו או עם ב"ב שצריך היכר ויזהרו שלא יאכלו מפת א' ולא ישתו מכוס א' שהמאכל נדבק בהם ויבואו לידי איסור וכן צריכין ליחד כלי של מלח לכל א' כי לפעמים מטבילין מאכלם במלח וזה אפילו באינו מכירין זא"ז אסור: אבל ב' בני אדם שאינם מכירים זא"ז כגון ב' אכסנאים מותר לאכול כ"א בפ"ע זה בשר וזה חלב וכן מותר לישראל לאכול עם נכרי אף על פי שהוא אוהבו ומכירו זה בשר כשר וזה בשר טרפה כיון דישראל בדיל תמיד מטריפות לא חיישינן (סימן פ"ח): +עוד גזרו חז"ל שאם אכל בשר אפילו של חיה ועוף שאין איסורן אלא מדרבנן מ"מ לא פלוג באיסו' בשר וחלב ואסרו לאכול אחריו חלב עד סעודה אחרת ונחלקו הפוסקים בפירוש הדבר י"א דר"ל זמן סעודה דהיינו ששה שעות בין בקיץ בין בחורף (כו"פ דלא כפ"ח) והטעם לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן זה שאז כבר נתעכל לגמרי ולכן אפי' אין בשר בין שיניו צריך להמתין ולפ"ז הלועס לתינוק א"צ להמתין שהרי אינו מושך טעם (טור) וי"א (הרמב"ם) דהטעם לפי שכל זמן זה יש בשר בין שיניו ועדיין נקרא בשר ולפ"ז אפי' לועס לתינוק צריך להמתין וגם אפילו אם כבר המתין ו' שעות אם יש בשר בין שיניו צריך להסירו ואנו קבלנו לחומרא כשני הטעמים. ואם מצא אח"כ בשר בין השינים ומסירו א"צ להמתין דחשבינן ו' שעות מאכילתו אך צריך קינוח והדחת הפה: והקינוח הוא שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה והדחה הוא שידיח פיו במים או בשאר משקין ואין קפידא אם מקדים הקינוח או הדחה: ושומן של בשר או אפילו של עופות דינם כבשר (פ"ט) ואם אכל גבינה א"צ להמתין ומותר לאכול אחריו בשר ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם ובלילה שאינו יכול לעיין היטיב צריך לרחצם במים דוקא (ש"ך ס"ק י') וגם צריך הדחה וקינוח וכן אם אוכל בשר או תבשיל של בשר אחר תבשיל של גבינה צריך נטילה בינתים כן סתם הב"י (סימן פט): +וי"א דמה שאמרו בגמרא בסעודה אחרת מותר אינו ר"ל זמן סעודה אלא סגי בהמתנת שעה א' דזה הוא זמן התחלת עיכול (עיין כו"פ) ובלבד שלא יאכל בסעודה אחת קודם בהמ"ז אפי' המתין כמה שעות לא מהני אלא דוקא שיברך מקודם בהמ"ז וגם שיהיה שעה אחת לאחר שאכל הבשר בין שהמתין קודם בהמ"ז או לאחר בהמ"ז ואם אכל בשר בלא סעודה לא מקרי סילוק עד שיברך ברכה אחרונה ואם מצא בשר בין שיניו אחר השעה צריך הדחה וקינוח ואם לא מצא א"צ הדחה וקינוח. והמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין ששה שעות כדעת הב"י ועוד אנו נוהגין להחמיר שאפילו אם אכל גבינה קשה דהיינו שהיא מתולעת או שישנה ששה חדשים (ט"ז ס"ק ד') אין אוכלין אחריה אפילו תבשיל של בשר וכן אם אכל אפי' תבשיל של בשר אין אוכלין אחרי' מאכל של חלב אלא בהמתנת ששה שעות ולאחר בהמ"ז והמיקל בזה עובר משום בל תטוש תורת אמך ומ"מ אם אין בשר בתבשיל רק שנתבשלו בקדירה של בשר אף על פי שלא הודחה יפה (ש"ך ס"ק יט) מותר לאכול אחריו גבינה ואין בו מנהג להחמיר וכן נוהגין לאכול בשר אחר תבשיל שיש בו גבינה או חלב מיהו יש ליטול ידיו ביניהם אפילו ביום ואפילו לא יאכל בשר ממש רק תבשיל של בשר אחר תבשיל של גבינה או נגע בהם בידיו ואפילו שמש המשמש בסעודה אף על פי שאינו אוכל אלא שנוגע באוכל צריך נטילה בין מאכלי חלב למאכלי בשר (ש"ך ס"ק כ"א) ומ"מ לצורך חולה קצת נ"ל פשוט דיש להתיר אפילו אכל בשר בהמה לאחר שימתין שעה ויחטט שיניו לאחר בה"מז (שם): +האוכל גבינה רכה וחמאה ורוצה לאכול אח"כ בשר צריך לבער מן השולחן שיורי פת שאכל עם הגבינה ואסור לאכול גבינה על מפה שאכל בשר וכן להיפך וכ"ש שאסור לאתוך גבינה אפילו צוננת בסכין של בשר וכן להיפך מיהו ע"י נעיצה בקרקע קשה מותר בשעת הדחק שאין לו סכין אחר וה"ה בסכין של איסור דינא הכי כמו שנבאר לקמן א"יה כלל מ"ז אבל לחתוך הלחם לא בעינן נעיצה אלא סגי בקינוח יפה שלא יהא שום שמנוני' דבוק בו ואף שלא בשעת הדחק ומנהג כל ישראל להיות להם סכינים מיוחדים לב"וח ומנהג לרשום של חלב (שם): + +Klal 41 + +דין כחל (סי' צ)
הכחל (פי' הדד של בהמה): בין של קטנה שלא הניקה ובין של גדולה מה"ת מותר נבשלה בין בפ"ע ובין עם בשר שאין בשר שנתבשל בחלב שחוטה אסור מה"ת אלא שחכמים אסרוהו דדמי לב"וח: וכן הדין אם קרע והוציא את החלב שבו מותר לצלותו ולאכלו אבל לבשלו אפי' בפ"ע אסור דאעפ"י שהוציא החלב מ"מ נשאר עדיין חלב בגומית: +ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב מותר לבשלו אפי' עם בשר ואפי' לכתחלה ואם קרעו וחתכו כמה פעמים שו"ע על פני כולו עדיף ומהני יותר מטיחה בכותל וכן אם נתנו תחת המכבש הוי כטיחה בכותל וכל זה מדינא: +ומ"מ נהגו שלא לבשלו עם בשר כלל אפילו על ידי קריעת שו"ע וטחו בכותל ולבשלו בלא בשר בטיגון או בפשטידא אפילו במחבת מותר ע"י קריעת שו"ע וטיחה בכותל דוקא ולצלותו על השפוד סגי בקריעת שו"ע בלא טיחה בכותל (סעי' ב'): +ובדיעבד אם עבר ובשלו בלא בשר אפילו בלא קריעה אעפ"י שבשלו עם ירקות או שאר דברים מותר לאכלו (ס"ק ג') ומכ"ש אם צלאו אבל אם בשלו עם בשר אחר צריך ס' נגד כל הכחל שהרי אין אני יודעים כמה חלב נפיק מיניה ומ"מ בדבר זה הקילו חכמים בכחל אע"ג דבשאר איסורים צריך ס' חוץ מן האיסור אבל בכחל מצרפין גם הכחל עם הבשר ולכן אם יש נ"ט פעמים בשר ושאר דברים שבקדירה נגד הכחל הבשר והתבשיל מותר שהרי הכחל עצמו הוא בשר וא"כ יש ס' נגד החלב ונתבטל טעם החלב ולפיכך מותר אבל הכחל אפ"ה נשאר באיסורו מפני שיש גומות בכחל שהחלב כנוס בתוכן ויש באותו חלב טעם מן הבשר שנתבשל עמו ואותו חלב שבגומות א"א להפרישה מן הבשר דלא מהני קריעה לאחר הבישול ואע"ג דבגמר בישולו יוצא כל חלב מ"מ קודם גמר בישולו נאסר בשביל חלב שבגומות ותו לא משתרי דחיישינן שמא יאכלנו קודם גמר בישולו א"נ משום מראית העין (ש"ך ס"ק ה') ואם לא הי' בין הכל ס' הכל אסור מדרבנן ומ"מ מותר בהנאה: +ואעפ"י שהיה ס' נגד הכחל אם נפל לקדירה אחרת דינו כקדירה ראשונה ומשערינן בו בס' והכחל מן המנין ואפילו לא היה בקדירה ראשונה ס' נגד הכחל ונאסר מדינא אפ"ה מצטרף למנין ס' שלא יהא סופו חמור מתחלתו (עיין ט"ז ס"ק ד') כל זה הוא לדעת הב"י בש"ע ולדעת רמ"א אם לא היה בו ס' בקדירה הראשונה ונפל אחר כך לקדירה אחרת אין הכחל מצטרף לס' דכיון דנ"נ איך יצטרף להתיר (סעיף א'): +מנהגינו ע"פ הכרעת רמ"א דלצלי בפ"ע בלא בשר לכתחלה צריך קריעת שו"ע והטחה בכוחל ובדיעבד אם נצלה לחוד בלא בשר אפילו לא קרע כלל מותר ואם נצלה עם בשר אם נקרע שו"ע וטחו בכותל שניהם מותרין אפילו ידוע שנתהפכו על השפוד דכיון שנקרע שו"ע וטחו בכותל חשוב כבשר ממש לענין זה (ס"ק י"א) ואם לאו העליון מותר והתחתון אסור ולא חיישינן שמא נתהפך השפוד ונעשה העליון תחתון דבדיעבד לא מחזקינן איסורא וכן אם ידוע ששניהם היו תחובין בשוה בשפוד ולא היה שום אחד מהם עליון או תחתון שניהם מותרים אבל לכתחלה אין לצלותו עם בשר כלל משום שרגילות להתהפך השפוד לפעמי�� זה עליון וזה תחתון וכ"ז בצלי על השפוד אבל במחבת דינו כמבושל בקדירה: +ולקדירה בלא בשר נוהגין בו איסור לכתחלה אפילו ע"י קריעת שו"ע וטחו בכותל דגזרינן שמא יבא לבשלו עם בשר וה"ה לטגן אפילו בלא בשר דאין חילוק בין טיגון לבישול. ואפילו נתייבש כבר הכחל. ואם עבר ובשל בקדירה לבדו בדיעבד אם נקרע שו"ע וטחו בכוחל מותר אפילו בלא ס' אבל אם לא קרע שו"ע או לא טחו בכותל אפי' בדיעבד אסור עד שיהא ס' נגד הכחל וכחל עצמו מן המנין (רמ"א סעי' ב'): +ולבשלו עם בשר אפילו קרעו שו"ע וטחו בכותל אסור ובדיעבד במקום הפ"מ יש להתיר אבל לא בלא"ה (שם): +ואם אנו רואין שנתייבשה הכחל או לאחר ל' יום דמסתמא כבר נתייבש (ס"ק י"ז) אם עבר ובשלה אפילו עם בשר מותר בדיעבד אפי' בלא קריעה כלל דכיון שכבר נתייבש אינה נותנת טעם ולכתחלה אסור אפילו בנתייבש: +לעשות פשטידא מן הכחל דהיינו שמניחין אותו בעיסה (כמו שאופין לחם ממולא בבשר) בלא בשר נוהגין בו היתר אם אין אופין אותם במחבת אלא בתנור אבל במחבת דומה ממש לבישול בקדירה ואם נתייבש תחלה מותר בפשטידא אפילו במחבת ויש נוהגים איסור אפילו בנתייבש אם אופין במחבת (רמ"א סעיף ב'): +ולאפות הפשטיד שבו הכחל בתנור קטן עם מאכלי חלב דינו כשאר ב"וח שנאפה בתנו' א' ומבוא' דינם כלל ס"ב ועם מאכלי בשר יש מחמירין שלא לאפותם יחד אלא יש להניח הפשטיד בפי התנור ויש ליזהר לכתחלה אעפ"י שאינה אלא חומרא (שם): +כל כחל שקרעו שו"ע וטחו בכותל דמותר בדיעבד כמבואר לעיל מותר לחתוך אותו כשהוא רותח בסכון שחתכו בו בשר וכן כחל חי אעפ"י שהיא מלאה חלב כיון שהוא צונן וכן מותר לחתוך בשר בסכין שחתכו בו כחל וכן הדין לאכול זה בכלי שאכל בו זה וה"ה לצלות זה בשפוד שצלו בו זה וה"ה דמותר להניחו בקערה עם בשר צלי אפילו אם שניהם חמים דלאחר צליית הכחל שאנו מתירין בדיעבד דינו כשאר בשר לכל דבר (שם סעיף ג'): +ולפי מנהג ע"פי פסק רמ"א לעיל סימן ו' אם עבר וצלה בלא קריעה או קריעה מועטת כל הדברים האלו אסורים לכתחלה ואם נצלה כל צרכו כיון שקרעוהו שו"ע אפילו לא טחו בכותל מותר לחתוך בסכין של בשר אבל קודם שנצלה כל צרכו אסור לכתחלה אא"כ קרע שו"ע וגם טחה בכותל: +לכתחלה אסור למלוח כחל עם בשר ובדיעבד אפילו לא קרעו כלל מותר ואפילו עלוי' בשרא (ש"ך ס"ק כ"ז) ועיין לעיל כלל ל"ד סימן י"א: + +Klal 42 + +דין בשר וגבינה או א"וה הנוגעין זה בזה צוננין (סימן צ"א):
בשר וגבינה צוננין שנגעו זה בזה וכן איסור שנגע בהיתר אם הם יבישים לגמרי א"צ אפילו הדחה (סימן צ"א סעיף א') ואם אחד מהם לח או שניהם לחים קצת ולא מחמת מליחה צריך להדיח מקום נגיעתן ואם הוא דבר שמן כחמאה וחלב לא סגי בהדחה רק צריך שפשוף היטיב ג"כ ואין חילוק בין בשר וחלב לשאר איסורין בין שנפל בשר צונן לחלב צונן או היתר גוש לאיסור צלול או להיפך הגוש צריך הדחה (שם בש"ך ס"ק י') ולכן צריך ליזהר שלא להניחם יחד בענין שיגעו זה בזה דכיון דעכ"פ צריכין הדחה חיישינן שמא ישכח ולא ידיח: +וכן הדין בכל דבר שצריך הדחה ואפילו להניח יחד על סמך שידיח אסור דחיישינן שמא ישכח. ודוקא דבר שאין דרכו בהדחה אבל דבר שדרכו בהדחה כגון בשר חי שהמנהג קודם שמבשלין אותו מדיחין אותו מותר להניח בכלי איסור וכיוצא בו אעפ"י שהוא לח קצת (שם סעיף ב') ובדיעבד שבישל בלא הדחה אך שא"א להדיח מותר דין תשמיש היתר בכלי איסור מבואר הכל בכלל נ"ז: +מותר לצור בשר וגבינה או איסור והיתר במטפחת אחת זה בצד זה וזה בצד זה ולא חיישינן שמא יגעו זה בזה (שם סעיף א') וכן מותר ליתן בתוך תיבה אחת כד של בשר אצל כד של חלב דמזהר זהירי שלא יפול מזה לזה ומ"מ אם הם מגולים טוב ליזהר לכתחילה במקום שאינה צורך כיון שאין דבר המפסיק ביניהם (סימן צ"ה סעיף ו') משא"כ לצור במטפחת דאפילו לכתחלה מותר: +וכן מותר להניח כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו חומץ או שאר משקין אפי' שניהם מגולים דאפילו את"ל שיפול לתוכו חלב יהיה ניכר ואם יפול בתוכו מעט יתבטל בששים אבל אין מניחין כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו מלח אם שניהם מגולים שמא יפול לתוכו עד שאם היה משים אל לב להשגיח יהיה ניכר החלב בעין במלח וכיון שניכר לא שייך לומר שהוא בטל אך לא ישים לבו ע"ז כי יחשוב מהיכא תיתי שנפל לתוכו וימלח ממנו בשר ומ"מ בדיעבד מותר ולא חיישינן שמא נפל אל המלח (שם): +צריך ליזהר שלא יגע בשר או גבינה בלחם אם א' מהם לח קצת שאם יגעו זה בזה אסור לאכיל בו גבינה או בשר ומ"מ אם מדיח קצת המקום שנגע בו מותר (צ"א סעיף ג'): +בד"א בצונן חי כגון בשר חי שלא נמלח אבל צלי צונן שנפל לחלב צונן אפילו שניהם אינם מלוחים צריך קליפה ואם יש בו בקעים או שהוא מתובל בתבלין והיא צלי אף על גב שהכל צונן אסור כולו וה"ה אפוי ומבושל צוננים דכיון דנצלה או נאפה או נתבשל אע"ג דהוא צונן רכיך ובולע וכן יש לנהוג במקום שאין הפ"מ ומ"מ החלב מותר דדוקא הגוש בולע מן הצלול אבל אינו מפליט כיון שאינו מלוח ושניהם צוננין (ואפילו בהפ"מ צ"ע להקל עיין ש"ך סימן צ"א ס"ק כ"א דרוב הפוסקים אוסרין כולו) ואם הוא חי אלא שיש בו בקעי' או שהוא מתובל בתבלין עד שאינו נאכל מחמת זה. (בל"י בשם דמש"א) הרבה פוסקים אוסרין כולו (ש"ך שם) ובש"ע מתיר מ"מ ראוי להחמיר לעצמו אף בחי וגם לאחרים צ"ע שהרי הפ"ח אוסר באמת ביש בקעים אפי' בהפ"מ (סעי' ז') ואם הי' אחד מהן מלוח עיין כלל מ"ג: +אבל אם אין בו בקעים ולא מתובל בתבלין אפי' צלי רותח ונפל לחלב צונן אפי' נמלח קצת קולף הבשר והשאר בשר מותר דקיי"ל תתאה גבר ר"ל שהתחתון לעולם גובר וכיון דהתחתון צונן מקרר את העליון ומ"מ אדמיקר לי' בלע פורתא ולכן צריך קליפה ואפי' הצלי שוקע בתוך החלב והחלב צף עליו אינו כצונן לתוך חם דכל שהוא במקומו גובר והחלב כיון שהוא במקומו והצלי נפל בתוכו גובר עליו ומקררו (שם בש"ך ס"ק כ"ג) וה"ה חלב רותח שנפל על בשר צונן בין בעירוי שנפסק הקילוח או לא נפסק הקילוח לעולם צריך קליפה ודי בזה (ש"ך שם ס"ק ז'): +אבל בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד או אפילו בשר צונן לחלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח הכל אסור משום דתתאה גבר ומחמם העליון והוי כשניהם רותחין וצריך ס' לבטל (ועיין כ"ז עוד בכלל ס'): +כל מקום שנכתב רותח ר"ל רותח כ"כ שהיד סולדת בו ואף לאחר שהעבירו מן האש כל זמן שלא נתן אותו בכלי שני נקרא רותח (סימן ק"ה סעיף ג') ואם הוא דבר גוש והיס"ב י"א דאפילו הניחו בכלי שני נקרא רותח ויש לו דין כאלו הי' בכ"ר (ועיין בכלל ס' סימן י"ב): +כל מקום שצריך קליפה אם לא קלפוהו ובשלו כך כגון בשר שנאסר כ"ק וחתכוהו לחתיכו' דקית בענין שא"א לקלפו עוד וכ"ש חלב או שאר דבר לח שנפל איסור או בשר לתוכו שהחלב הי' ג"כ צריך קליפה אלא שא"א לקלפו בהפ"מ מותר אבל בלא"ה אין להתיר אפילו בדיעבד ואפילו החלב אסור אם אין בה ס' נגד שיעור קליפה ואם הוא בענין שאפשר לקלפו אע"פ שכבר בישל הבשר צריך לקלוף (סעיף ד' ובט"ז) ואם א"י איזה חתיכה שצריך קליפה בטלה ברוב (סי' ק"ה ש"ך ס"ק ל"ה): וכן אם בישל בקדירה שנאסר מתחלה רק כ"ק כגון שמלחו בו בשר להוציא דם או דבר איסור וכיוצא בו וא"כ צריך ס' נגד קליפת הכלי וכיון שקליפת הכלי עומד בעין ולכן אם אין ס' בתבשיל נגד הקליפה אסור אעפ"י שא"א לקלוף התבשיל (ש"ך סימן ס"ט ס"ק ס"ד ובסימן צ"ח ס"ד) והכל מצטרף לבטל הקליפה הבשר והרוטב ול"א דחנ"נ כדלקמן כלל מ"ד (ש"ך סי' צ"א ס"ק ח') והמ"א כ' (בסי' תמ"ז ס"ק ל"ג) דבכל מקום דצריך קליפה צריך ס' נגד הקליפה רק בדין תתאה גבר דאינו אלא מצד החומרא שם מותר אם א"א לקלוף: +שיעור קליפה שנכתב בכל מקום הוא כדי שתוכל להנטל כולו כאחד לאחר שקלפוהו (סי' צו בש"ך ס"ק כ"א): + +Klal 43 + +דין א"וה או בשר וגבינה שנמלחו יחד (סי' צ"א):
קיי"ל דמליח הרי זה כרותח ומדינא דוקא כשנמלח כעין שמולחין לקדירה ושהה כדי מליחה לקדירה דזה נקרא שאינו נאכל מחמת מלחו אפי' לא מלחו אלא מצד אחד מחשב כרותח ואנו אין בקיאין ולכן טוב להחמיר במקום שאין הפ"מ אפילו אם נמלח רק כמליחת צלי. ומחשב כרותח עד שידיחנו. ומליח כעין מליח דבעי לה לאורחא (נראה לי דזה מה שקורין בל"א פעקל פלייש שהוא מלוח הרבה לעולם) אפילו לאחר שהדיחו כל זמן שלא שראו במים דינו כרותח (סעיף ה'): +תיכף כשנמלח ומתחיל ציר לצאת נחשב הציר היוצא ממנו כרותח ולכן בין שמלחו בשר כשר ונבלה או בשר וגבינה יחד בתוך שיעור מליחה אוסר אפי' במקום הפ"מ וסעודת מצוה (סי' צ"א בש"ך סס"ק י"א) ולכן הציר הנוטף ממנו בתוך שיעור מליחה אפילו לא נמלח רק לצלי ואפילו שהה כמה ימים לעולם הוא רותח (כו"פ שם) דבציר אין חילוק אם נמלח לקדירה או לצלי דאף על גב דלא נמלח כמליחת קדירה ולא נחשב הבשר כרותח מ"מ הציר נחשב כרותח (ואם נפל על גבינה או על כלי אוסר כדלעיל כלל ל"ב סימן י"ט ע"ש רמ"א ססעי' ה'): +אבל אחר ששהה שיעור מליחה המתבאר כלל ל' סימן ט' בזה יש חילוק דאם מלח בשר נבילה להוציא דם ושהה שיעור מליחה וקודם הדחה מלחו עמו או שהניחו עליו בשר כשר או גבינה בזה נחלקו הפוסקים כמו שביארנו לעיל כלל ל"ב סימן י"ח י"ט ולכן במקום הפ"מ וסעודת מצוה ג"כ סמכינן על הפוסקים דלא נחשב כרותח והכל מותר בהדחה (ש"ך ס"ק י"א): +בד"א דאמרינן דלאחר ששהה שיעור מליחה לא נחשב רותח שמלחוהו להוציא דם דכיון דהמלח מוציא הדם אמרינן דתש כחו אבל בשר שמלחוהו שנית לאחרי שהדיחו אותו ממליחה להוציא דמו ונגע בגבינה וכן בשר נבילה ובשר כשר שנמלחו או נגעו יחד לאחר שנמלח פעם ב' כיון שהמלח הזה לא עשה שום פעולה ולא תש כח המלח כלל לעולם הוא רותח אפילו שהה כך כמה ימים כ"ז שלא ידיחוהו ואוסר ההיתר שנגע בו ולא מהני אפילו הפ"מ וסעודת מצוה (עיין שם בש"ך ובכו"פ): +הא דנאסר ע"י מליחה דוקא כשטמא מלוח דנחשב כרותח ואז אעפ"י שהטהור תפל (ר"ל מבלי מלח) הטמא שהוא רותח מבליע להיתר וכ"ש בשניהם מלוחים שאפילו אין נוגעים זה בזה ממש אלא שמונחים בענין זה שהפליטה והציר של זה נוגעת בזה אפ"ה אסור ולכן בשר שחוטה שמלחו עם בשר נבלה אפי' מלח הבשר להוציא דם וא"כ הכשרה טריד למיפלט דם ל"א איידי דטריד למיפלט לא בלע דנהי דלא בלע דם טרפה מ"מ בולע ציר טרפה וציר נבלה וטריפה ושרצים אסור מה"ת דילפינן מדכתיב הטמאים לרבות צירן אבל אם הטמא תפל והכשר מלוח אפילו נוגעים זה בזה מ"מ אין כח בבשר המליח לחמם את הטמא שעי"ז יפלוט ויבליע בטהור וא"צ אלא הדחה ומ"מ במקום שאין הפ"מ יש להחמיר גם בזה אם נוגעים זה בזה ממש דס"ל דאין חילוק בין טמא מלוח או טמא תפל אלא כשאינם נוגעים רק שעומדין בסמוך בכדי שפליטה של זו נוגעת בזו ואז אפילו הדחה לא צריך ונ"ל דעכ"פ בזה במקום הפסד קצת סגי בקליפה כיון דרוב פוסקים מתירים לגמרי (עיין סימן ע' סעיף ג' ובש"ך ס"ק כ'): +אע"ג דקיי"ל בחם ע"י אור תתאה גבר כמו שנבאר לקמן כלל ה' מ"מ במליחה אין חילוק בין שהטמא המליח למטה והטהור התפל למעלה או להיפך דלעולם המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו דדוקא ברתיחת אור יש חילוק דמחמת אור שהוא גובר מרתיח את חבירו או מצנן אותו כי כן דרך תולדות האור אבל מחמת מליחה אין כח באותו שהוא תפל לבטל כח המליחה כי כן דרך המליחה שאינה יכולה להתבטל כ"א ע"י הדחה וכן אין כח במליחה לעשות התפל כמליח (סימן ק"ה ש"ך ס"ק מ"א): +מ"מ נ"ל בספק טרפה ויש בו עוד צדדים להקל שנמלח עם טהור והיה טמא מלוח וטהור תפל למטה והטמא למעלה יש לסמוך בהפ"מ וסעודת מצוה ג"כ על הפוסקים (וכן סתם הש"ע שם סעיף י"א) דאף במליח' אמרינן תתאה גבר דאע"ג דרמ"א כתב שם דנוהגין כהפוסקים דאין חילוק י"ל היינו דוקא בודאי טרפה אבל לא בס"ט (וכעין זה ממש כ' המ"ב בסימן ל"ז לענין חהר"ל בס"ט שנתערב ע"ש) ומותר עכ"פ ע"י קליפה אפילו לדידן: +הא דטהור מליח וטמא תפל מותר. היינו שהטמא יבש אע"ג שהוא לח קצת דכיון שהוא תפל אין כח במלח שבטהור להפליטו (כ"כ הפ"ח בסימן צ"א ומשמע אבל אם היה הטמא מלוח אע"ג שהוא יבש אסור הטהור וכן משמע ג"כ מדברי רמ"א סימן צ"א וצ"ע דבהדיא איתא באו"ה כלל י"ב סימן ז' וז"ל דאפילו שניהם מלוחים ורק האחד לח והשני יבש אותו היבש חשוב לכל דבר כתפל שאם הנבלה יבישה וכשרה לחה מותרת עכ"ל. והפ"ח אזיל לשיטתו דס"ל דאם נתלחלח אח"כ אסור כמו שאכתוב בסמוך וצ"ל דר"ל יבש לא יבש לגמרי אלא ר"ל דבר גוש אע"ג שהוא לח קצת לאפוקי צלול) אבל כשהטמא התפל צלול והטהור המלוח הוא ג"כ לח קצת אסור דכיון שהוא מלוח בולע מן הצלול אבל אם הטהור יבש לגמרי אע"ג שהוא מליח אינו בולע מן הצלול התפל דכיון דכבר נתייבש ממלחו ה"ל כאלו לא נמלח כלל (והפ"ח בס"ק ט"ו כתב דלפי מה דקיי"ל דלעולם לא פסק כח המלח א"כ אפילו בזה אסור דכיון דנתלחלח חוזר להיות רותח וכדעת הגאונים אבל באו"ה לא משמע כן שהרי ס"ל דאפילו בנמלח להוציא דם לא פסק כח המלח כמש"כ הש"ך בשמו בסימן צ"א ס"ק י"א ואפ"ה כ' בכלל י"ב סימן ד' דאם נתייבש פ"א כבר פסק כח המלח ואפילו נתלחלח אח"כ) ודוקא צלול ממש כחלב וכיוצא בו אבל חלב רך שאינו מהותך לא מקרי צלול (ש"ך שם ס"ק י"ד): +בשר וגבינה שניהם מלוחים שנגעו זה בזה אם הם יבישים או לחים ולא מחמת מליחה סגי בהדחה אבל אם הם לחים מחמת המלח שניהם אסורים ול"א איידי דטריד למיפלט לא בלע דזה לא שייך רק בדם דמשריק שריק אבל לא בשאר דברים ואם א' מהם מלוח וא' תפל המלוח מותר בהדחה שאינו מפליט מן התפל (וע' סימן ד' ה') והתפל אסור שהוא בולע מן המלוח (שם סעיף ה' ובש"ך ס"ק י"ג): +בשר מלוח שנפל לחלב אע"ג שהחלב אינו מלוח שניהם אסורין דהבשר חשוב כטהור מלוח לטמא תפל צלול דאסור והחלב ג"כ אסור דכיון שהבשר מלוח מפליט לתוך החלב: ואם החלב לבד מלוח י"א דהחלב מותר דדוקא הבשר אסור שבולע מן החלב אבל החלב מותר דאין כח במלח אלא להבליע ולא להפליט וי"א דהכל אסור דכיון דאחד מהם מלוח וצלול שניהם אסורים דמבליע וגם מפליט מן הבשר וה"ה בשאר איסור (שם ס"ק ט"ו ובס"ק י"ז כ' משמע אפילו מלוח הכל שרי ודבריו אינם מדוקדקים דא"ל כוונתו אפילו מלוח הכל ז"א דאם הטמא לח מלוח אזי נאסר היבש והאו"ה מיירי בחלב מלוח ובשר יבש דהחלב מותר והבשר אסור כ"כ בהדיא בכלל י"ב סימן י"ב ואם כוונתו הטהור מלוח וי��ש א"כ מאי זה שכ' הכל שרי שהרי מיירי בא' טמא וצ"ל דמיירי מב"וח והבשר יבש לגמרי אע"ג שהוא מלוח): +(סימן ק"ה) הא דאוסר במליחה מחלוקת בין גדולי ראשונים רוב הפוסקים ס"ל דלעולם אין כח במליאה להבליע אלא בכדי קליפה אפי' הוה האיסור שמן (סעי' ט' בהגהת רמ"א) וי"א דדוקא באיסור כחוש דינו בקליפה אבל כשאחד מהם שמן לא מיבעי' אם האיסור שמן ומלוח דמפעפע הרבה אלא אפי' אם האיסור כחוש ומלוח ובשר שמן נוגע בו אמרינן אזיל ההיתר ומפטם לאיסור ועושה אותו שמן וחוזר האיסור ואוסר (ש"ע שם). ודוקא שהיה גם ההיתר מלוח דאז יכול לפטם (ועיין לקמן כלל ס' סי' ד' ה' וכ"ש לענין מליחה) אבל אם ההיתר תפל אע"ג דהמלוח הטמא אוסר מ"מ אין כח בהיתר לפטם כיון שהוא תפל ואינו אוסר רק כ"ק (ש"ך ס"ק כ"ח ומה שהקשה שם הש"ך דלמה לא כ' המחבר דין זה אפילו באיסור כחוש לגמרי י"ל דהמחבר ס"ל כמ"ש הש"ך בס"ק י"ט בשם הד"מ ע"ש) ובהפ"מ יש להתיר אפילו בשניהם מלוחים אם האיסור כחוש ולא אמרינן במליחה אזיל היתר ומפטם (ע"ש בש"ך ס"ק כ"ח וכ"כ הפ"ח בסימן ק"ה ס"ק י"ט וס"ק ל"ה): +ודוקא אם האיסור דבוק בחתיכה או שנוגע ממש באיסור אבל אם אינן נוגע באיסור ממש אלא שנוגע בחתיכה הנוגע באיסור כגון חלב אפי' שמן ואפילו דבוק בחתיכות בשר וחתיכת בשר נוגע בבשר זה ולא נוגע בחלב עצמו אותו חתיכה מותר אפילו בלא קליפה דאין כח במליחה לפעפע מחתיכה לחתיכה דדוקא בבישול שיש שם רוטב או בצליה שהוא רותח הרבה אבל במליחה אע"ג דדינו כרותח דצלי מ"מ לענין זה גרע דאינו מפעפע מחתיכה לחתיכה (שם סעיף ט'): +ולפ"ז אפילו יש כאן חתיכות הרבה הנוגעים בחלב עד שיש בכולם ס' לבטל החלב אלא שאין בכל אחד ואחד לבטל החלב כל חתיכה שאין בו ס' אסור ולהיפך כל חתיכה שלא נגעה בחלב ממש אלא בזו שנגעה בחלב מותר ולסברא זו הסכים הב"י בש"ע שם: +ואם אינו יודע אם נגעה בכולן כולן אסורות דבכ"א הוא ס' מה"ת ומ"מ אם נתערבה אחד מהם או נפלה לקדירה לא אמרינן חנ"נ אפילו לדעת רמ"א ויצטרך ס' נגד כולה אלא אם יודע כמה היה האיסור כגון שנגע בכזית חלב אין צריך ס' אלא נגד הכזית דכיון שלא הוברר האיסור שמא אין כאן איסור כלל ל"א חנ"נ (ש"ך שם בסי' צ"ב ס"ק ב' בשם א"וה ויש שם ט"ס וצריך להיות א"וה כלל י"ד דין ח' ועיין לקמן בדין חנ"נ סי' י"ח) והם ידוע שלא נגעה אלא בא' ואינו ידוע איזו היא ויש בכל החתי' ס' לבטל החלב כולן מותרות דחד בתרי בטיל אבל אם אין בכולן ס' לבטל החלב גם בזה אסור שהרי חלב עם בשר הוי מבשא"מ וא"כ אם יבשלם יתן טעם ויטעום טעם חלב (ק"ה סעיף ע'): +אבל רמ"א כ' דמנהג מדינותינו לשער כל מליחה בששים ובזה יש קולא וחומרא קולא דאפי' חתיכה זו שנגע בחלב ואין בו לבד ס' נגד החלב כיון שיש שם עוד חתיכה שנגעו זה בזה הרי אנו מצרפים הכל ואמרינן דחלב מפעפע מחתיכה לחתיכה כמו בבישול ומכל מקום כל חתי' שנגע בחלב צריך קליפה דלא אמרינן ודאי דמפעפע אלא ספק. וא"כ ממ"נ אם מפעפע הרי הכל מצטרף לבטל ואם אינו מפעפע הרי לרוב הפוסקים אינו אוסר רק כ"ק אפילו בשמן וגם יש לפ"ז חומרא דאם אין בין הכל ס' אז כל חתיכה אפילו לא נגעה בחלב או בחתיכה שדבוק בו החלב אלא שנגע בחתיכה אחרת שנגע בחתיכה זו שהחלב דבוק בו כולן אסורות (שם): +עוד מנהגינו שאין לחלק בין כחוש לשמן דאפילו אם האיסור כחוש דינו כשמן דאין אנו בקיאין איזו הוא שמן ומכל מקום בהפ"מ יש להתיר במליחה ע"י קליפה אם האיסור כחוש לפי ראות עינינו כגון בהמה כחושה וכיוצא בו אע"ג דיש לגזור אטו ��מן ואם האיסור הוא דבר כחוש בטבעו כגון החוטין והקרומין האסורין וגיד הנשה ושומנו הנזכרים בכלל כ"ח (ובי"ד סי' ס"ד) יש להתיר על ידי קליפה אם יש הפסד קצת דבאלו לא שייך למיגזר אטו שמן ואם האיסור כחוש והוא איסור דרבנן ולא שייך בו שמנונית אפילו אין בו הפסד קצת אין צריך אלא כ"ק (שם ס"ק ל"ח): +ולענין חמץ בפסח אע"ג שהוא כחוש מחמרינן לאסור אותה חתיכה שנמצא החטה עליה כולה וחתיכות האחרות הנוגעות בחתיכה זו ולא נגעו בחטה בודאי מותרין ע"י קליפה ואם מסופק שמא נגע החטה בשאר חתיכה כולן אסורין (ונ"ל דר"ל כדי קליפה דמ"ש מדין שאח"ז) ואף שידעינן בודאי שלא נגע אלא באחד מהן ולא ידעינן באיזו נגע מדינא כולן אסורין וטעונין קליפה דחמץ בפסח לא בטל ברוב וא"כ אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת תערובתן (עיין בא"ח סי' תס"ז במ"א ס"ק ל"ב) ואם ירצה יכול למכור הכל לנכרי או להשהות חתיכות האחרות המונחות עמה עד אחר הפסח ודוקא שמצא החטה בעודה מונחת במלח קודם שהדיחו אבל אם מצאה לאחר שהדיח הבשר ע"כ נפל לאחר המליחה דאל"כ היה נופל ע"י ההדחה ואם מצא בתוך עוף שהוא חלול אפי' לאחר הדחה אסור דאמרינן מה שלא נפל הוא מחמת שמונח בתוכו ומכל מקום אם יש לתלות שעכשיו נפל אפי' בעוף מותר (שם במ"א ס"ק ל') וכל זה שנמצא במליחה להוציא דם אבל אם נמצא בחביות שמלחוהו שם כל מה שמונח בציר אסור כולו (שם במ"א) וע' בחיבורי ח"א כלל קכ"ב: + +Klal 44 + +דין איסור והיתר על ידי בישול ודין חתיכה נ"נ ואפשר לסוחטו (סימן צ"ב):
חתיכת בשר שנפלה ליורה של חלב רותח או להיפך שנפל מעט חלב לקדירה רותח של בשר משערין בששים שאם יש ששים נגד הבשר או החלב מותר ואם לאו הכל אסור ואין חילוק לדידן אם היה החתיכה כולה ברוטב או חציה ברוטב ונפל איסור על מה שחוץ לרוטב (שיטת ר"י) דלעולם אם יש ס' בכל מה שבקדירה נגד האיסור מותר ואם לאו הכל אסור שהרוטב מבלבל ומוליך הטעם בשוה בכל הקדירה ומ"מ יש חילוק דאם כולה ברוטב אף החתיכה עצמה מותר שהרי תיכף כשנפל נתחלק טעם האיסור בכולן אבל במקצתה חוץ לרוטב יש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה לאסור אותה חתיכה דיש אומרים דכיון דמקצתה חוץ לרוטב אין האיסור מתפשט בכולו (שיטת רש"י דסבירא ליה דבמקצתה ברוטב אין כל מה שבקדרה מצטרף) דבשלמא כל הקדירה מותר ממה נפשך אם היה מפעפע לתוך הקדירה הרי יש כאן ס' לבטל ואם לא פעפע לפנים פשיטא דמותר אבל החתיכה עצמה שמא אינו מפעפע בכל הקדירה וא"כ נ"נ ולכן יש אומרים דאסורה ולפי"ז שאר חתיכות הנוגעות בחתיכה זו צריכין נטילה (צ"ב וש"ך שם): +ואם ניער אח"כ הקדרה או כיסה אותה יש להחמיר ג"כ להצריך ס' נגד כל החתיכה שהרי לסברא זו נעשית החתיכה נבילה אך במקום הפסד אין לחוש לכל זה דהעיקר כדעת הפוסקים כיון דמקצתה ברוטב הרוטב מבלבל תיכף הטעם ומוליך הטיפה בכל הקדירה בשוה ואפילו בבשר בחלב וכל שכן בשאר איסורין (שם בש"ך ס"ק ו' וס"ק י"ג): +והוא הדין אפילו כולו חוץ לרוטב ותיכף כשנפל האיסור ניעראו כיסה הקדרה מצטרף הכל לבטל האיסור דעל ידי הניעור או הכיסוי נתחלק הטעם בכל הקדרה ודוקא שניער וכיסה כל כך עד שהרוטב היה עולה למעלה מעל החתיכה אבל אם לא ניער כל כך רק שמקצתה היה בקדירה לא מהני (דהיינו לרש"י) ואם לא ניער תיכף ומיד כשנפל לא מהני מה שמנער אח"כ דכיון שכבר קיבלה טעם מן האיסור נ"נ וקיי"ל אפשר לסוחטו אסור כדבסמוך: +ואם נפלה על חתיכה אחת אעפ"י שהוא חוץ לרוטב אם אינו יודע על איזה חתיכה נפל אעפ"י שלא ניער תיכף ��ותר לנער או לכסות הקדרה בכדי שתתפשט הטעם בכולו ולא אמרינן דמבטל איסור לכתחלה כיון שאין כאן איסור ודאי דשמא אין כאן איסור כלל דשמא לא נפל על חתיכה זו וכן לא אמרינן דחתיכה נעשה נבילה דכיון שאינו יודע איזו חתיכה היא לא אמרינן דחתיכה נ"נ כדלקמן סימן ז' וזהו לדעת הב"י אבל דעת רמ"א דגם בזה אסור לנער דכיון דהיה אפשר לברר האיסור על ידי טעימת נכרי כל חתיכה וחתיכה בפני עצמו אע"ג דאין אנו סומכין להתיר טעימה היינו לחומרא אבל לא לקולא ולכן אם לא ניער בתחלה לא יועיל הניעור אח"כ שכבר נעשית נבלה (שם בש"ך ס"ק ח'): +טיפת חלב שנפל לתוך בשר רותח ולא היה בבשר ששים לבטל את החלב ונאסרה החתיכה מחמת החלב נעשית כל החתיכה איסור כאלו היתה כולה נבילה ולכן אם בשלה עם אחרות צריך ששים לבטל כולה ולא אמרינן כיון שידוע שאין בחתיכה זו רק מעט חלב שיהיה די שיהיה בכולם ששים לבטל החלב זה לא אמרינן כדבסמוך סימן ז' ולכן אם יש ששים נגד החתיכה ומכירה משליכה דקיי"ל אפשר לסוחטו אסור כדלקמן ואחרות מותרות ואם אינה מכירה כיון שיש ששים נגד החתיכה אז הרוטב מותר והחתיכות אם חתיכה זו שנאסרה אינה ראויה להתכבד כולם מותרים כדין יבש ביבש דבטל ברוב ואם ראוי להתכבד כולן אסורות דאע"ג דאם בלעה שאר איסורין אף על גב דראוי להתכבד בטלה כיון שאין איסורו מחמת עצמו מ"מ בשר וחלב הוי איסור מחמת עצמו כמבואר לקמן כלל נ"א וכלל נ"ג (סעיף ג'): +ואע"ג דלענין זה אמרינן דחשיב כנבילה וכאיסור מחמת עצמו ולא כבלוע מ"מ אם נגעה חתי' זו בחתי' אחרת חם בחם בלא רוטב לא חשיב לענין זה רק כבלוע כמו שנתבאר כלל ס' סי' ט' (ש"ך בסימן ק"ה ס"ק י"ז וע"ש הטעם לחלק) דקים להו לחז"ל שאין שום טעם יוצא מהחלב אלא ע"י רוטב (שם): +מה"ת לא אמרינן חתי' נ"נ אלא דוקא בב"וח דכל חד באנפי נפשיה שרי וכי איתנהו בהדדי אסור הלכך הבשר נעשה איסור ואם אכל חצי זית מבשר וחצי זית מחלב לוקה (כמבואר בט"ז סימן צ"ב ס"ק ט' כוונתם. ולי נראה דכוונתם דס"ל דאע"ג דטכ"ע דאורייתא מ"מ אין לוקין כשיטת ר"ת הביאו הפ"ח בא"ח סימן תמ"ב והיינו דוקא בשאר איסורין דההיתר עכ"פ לא נעשה נבלה משא"כ בבשר וחלב דלוקין עליו) ובשאר איסורין נחלקו הפוסקים יש אומרים דלא אמרינן כלל חנ"נ אפילו מדרבנן ולכן אם נפלה כזית נבילה בקדירה ולא היה בו ששים לבטלו ונאסרו כל החתיכות שבקדירה אם חזר אחד מן חתיכות ההיתר הזה שנאסר ונפל לקדירה אחרת א"צ ס' אלא נגד כזית הנבילה וכן פסק בש"ע בסי' צ"ב וסימן ק"ו אבל אנו נוהגין על פי הכרעת רמ"א כאותן הפוסקים דבכל איסורין אמרינן חנ"נ עכ"פ מדרבנן וא"כ צריך ס' נגד החתיכה שנפל (סעיף ד') ומ"מ לענין חתיכה שחציה ברוטב קיל מבשר וחלב לעיל סימן ח' ב' דבזה לא חיישינן כלל לשיטת רש"י ואמרינן דמפעפע בכל הקדירה ומ"מ לענין אותה חתיכה במקום שאין הפסד יש לאסור (ע"ש בש"ך ס"ק י"ג): +ואף לדעת הש"ע מ"מ החתיכה עצמה שנאסרה תחלה נשאר באיסורו אעפ"י שיש עכשיו ס' נגד הכזית נבילה שנבלע בו תחלה דקיימא לן אפשר לסוחטו אסור ר"ל דלא אמרינן שאפשר לסחוט האיסור עכשיו שיצא כולו ממנו ולהתפשט בקדירה שנית ואף שיש מקילין גם בזה וס"ל דאפשר לסוחטו מותר בשאר איסורין מ"מ לא קיי"ל כן (סימן ק"ו) והכו"פ כתב דדעת המחבר בסי' צ"ב סעיף ד' להתיר באיסור דרבנן גם אפשר לסוחטו): +וי"א דאע"ג דבכל איסורין קיי"ל חנ"נ היינו דוקא לח ביבש אבל לח בלח כגון יין נסך ליין כשר או חלב נימוח לשומן ימוח ואח"כ נפל ממנו להיתר אחר לא אמרינן חנ"נ ואין צריך ��' אלא נגד האיסור לבד (שם וע"ש בט"ז ס"ק ט"ו) ואין חילוק אם ההיתר האחר לח או יבש (ש"ך והפ"ח מסיים) וטעמא דמילתא דבדבר לח וצלול לא שייך ביה בליעה אלא שנבלל ומתערב האיסור עם ההיתר יפה ומשום הכי לא אמרינן חנ"נ. ובהפסד גדול יש לסמוך על זה בשאר איסורין אבל לא בבשר וחלב ואם בשלו חתיכה נבילה בקדירה ולא היה בקדירה לבטל ונטלו מהרוטב ונתנו לקדירה אחרת דעת רש"ל (ביש"ש סימן ס' הביאו הט"ז שם) דצריך ס' נגד כל הרוטב אע"ג דהוי לח בלח כיון דהחתיכות אסורות לא חלקו חכמים בדבר וגם הרוטב אסור כולו ולא אמרינן שלא יצטרך בקדירה ב' ס' רק לפי חשבון האיסור שיש ברוטב כגון שהיה בקדירה ראשונה ארבעים נגד האיסור וא"כ לא היה ברוטב רק חלק אחד מארבעים של האיסור כדאמרינן אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון זה לא אמרינן אבל דעת המרדכי בשם הראב"ן (הביאו יש"ש שם) אפילו ברוטב אינו צריך לשער רק לפי חשבון חוץ מבשר וחלב דאין חילוק דאם נאסר החלב מבשר ונפל לחלב נעשה הכל נבילה (ש"ך שם) ונ"ל לפי"ז דה"ה אם נפל מעט חלב למים ונפל מן המים לבשר אין צריך לשער רק לפי ערך החלב שנפל למים כגון שנפל רביעית חלב לכ' רביעית מים ונפל מזה רביעית לבשר אין צריך ששים רק לחלק עשרים מרביעית שהרי אין ברביעית זה שנפל אלא לפי שיעור ועיין בפמ"ג סימן צ"ב ס"ק כ"ד בט"ז (ועיין סימן צ"ט סוף סעיף ו' בהגהת רמ"א כזית חלב כו' דמשמע דווקא כשהיה במים ס' נ"ל דאו"ה אזיל לשיטתו דכתב להדיא בכלל כ"ד סימן ז' דלא אמרינן לשער לפי חשבון המדומע אלא דחשבינן הכל כרוטב של נבילה ולפי"ז גם מש"כ בש"ע בצלים הבלועים מבשר אינו ר"ל לפי חשבון אלא כנגד כל הבשר ואם היה רוטב נגד כל הרוטב אבל לפ"ד המרדכי בשם ראב"ן שכתבתי לעיל לעולם משערינן לפי חשבון. ועיין לקמן כלל מ"ו סימן ז' דאין לסמוך על זה כי אם במקום הפסד לצורך גדול ויבש ביבש לעולם לא אמרינן חנ"נ אף בבשר וחלב אלא לעולם כל שניתוסף אחר כך היתר הוי נתערב לכתחלה: +אפילו במקום דאמרינן חנ"נ אם קודם שנודע לו התערובות הוסיף עליו היתר עד ס' נגד האיסור במקום הפסד מרובה וסעודת מצוה יש לסמוך על המתירין (דהיינו או"ה ורמ"א סימן צ"ט וכו"פ שכן דעת תוס' בבכורות כ"ב ומתרץ קושיית הש"ך ס"ק מ"ו) דכיון דלא נודע וכבר נתבטל ולא יטעום טעם איסורא ובלאו הכי הרבה פוסקים ס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין ומ"מ אותה חתיכה אסורה (שכן מוכח שם בתוס') וכל שכן באיסור דרבנן דיש להקל אבל בבשר וחלב דלכ"ע מה"ת חנ"נ אין להקל: +במקום דלא אמרינן חנ"נ אם ריבה עליו בשוגג או באונס ואפילו לאחר שנודע לו התערובות מותר ואם טעה בדין זה שסבור שמותר להרבות. במקום הפסד מרובה יש לסמוך ולהתיר ודיינינן ליה כשוגג (עיין סי' צ"ט בט"ז שם והפ"ח והמנ"י מפקפקים בזה): +לא אמרינן חנ"נ אלא באיסור שנפל להיתר ומכל שכן בבשר וחלב שנתבשלו יחד אבל קדירה שבשלו בה ירקות או מים ונפל לתוכו חלב ואח"כ נפל הכל לבשר לא אמרינן שנחשוב כל מה שיש בקדירה כאלו הוא חלב אלא אי ידעינן כמה חלב נפל לתוכו א"צ לשער רק נגד החלב (סימן צ"ד סעיף ו' וע"ש בש"ך) ולכן בצלים שחתכן בסכין של בשר ונתנן לקדירה של חלב א"צ ס' אלא נגד הבלוע שבו אם ידוע כמה בשר בלוע בו או ס' נגד כדי נטילה מהבצלים שהרי הבצלים אינו בולע יותר מכדי נטילה כדלקמן כלל מ"ט או אם יודע כמה נגע מסכין ישער ששים נגד מקום הסכין אפילו נחתכו דק דק. אך מן הסתם הדרך לחתוך בכל הסכין ואם יש ס' הכל מותר וא"צ להסיר הבצל שכיון שהיה היתר לא שייך לומר אפשר לסוחטו (ט"ז סימן צ"ו ס"ק ה' וש"ך סימן צ"ד סס"ק כ"ג) (ודוקא שנתבשלו אבל אם נכבשו הבצלים עם שאר דברים הבצלים נשארו באיסור דע"י כבישה אינו פולט הטעם כולו (מ"א סי' תמ"ד ס"ק ל"ח) אבל אם חתכו בסכין של איסור לדעת הב"י בש"ע דלא אמרינן בשאר איסורין חנ"נ גם בזה סגי בס' נגד הנטילה ואם חתכו דק דק סגי בס' נגד מקום הסכין ומ"מ צריך להסיר הבצלים מהאוכל ע"י סינון או בענין אחר דאע"פ דלא אמרינן חנ"נ מ"מ אפשר לסוחטו אסור כדלעיל סימן ח' ולדעת רמ"א בחתך בסכין של איסור אם יודע הנטילה סגי בדיעבד ששים נגד הנטילה שנעשה נבילה ואם חתכן דק דק צריך ס' נגד כל הבצל אפילו הוא גדול יותר מן הסכין שהרי כל חתיכה וחתיכה נ"נ (סימן צ"ו סעיף א' וסימן צ"ד סעיף ו') ואם חתך בסכין של חמץ קודם הפסח אפילו יש בו ס' מותר להשהותו ואסור לאכלו בפסח דמ"מ משהו איכא (סימן תמ"ז מ"א ס"ק כ"ח): +יש אומרים דאפילו בבשר וחלב לא אמרינן חנ"נ אלא דוקא אם הוא דרך בישול או צלי או צונן לחם דגם זה הוא דרך בישול. ושאר איסורי תורה כיון שאין אומרים בהם חנ"נ אלא משום לתא דבשר בחלב משום הכי לא אסרינן גם כן אלא דומיא דבשר וחלב דהיינו דרך בישול אבל ע"י מליחה וכבישה בשאר איסורין אע"ג שאסור מן התורה ומכ"ש בבשר וחלב דאינו אלא מדרבנן וכן בשאר איסורין שהם מדרבנן אפילו ע"י בישול לא אמרינן חנ"נ (פ"ח סימן צ"ב ס"ק י"ז בשם הר"ן וכ"כ הש"ך בשמו בסימן קל"ד ס"ק ט"ז) וי"א דאפילו באיסורי דרבנן אמרינן חנ"נ (ט"ז בסימן צ' ס"ק ד' יש"ש פג"ה סוף סימן ל"ה וכו"פ שם בשם תוס' וכן מצאתי באו"ה כלל כ"ד סימן א' שכ"כ בהדיא וכ"מ עוד שם סי' ו') ומכל מקום במליחה יש להתיר לצורך הפסד מרובה אפילו בשמן ולא אמרינן חנ"נ כיון דלהרבה פוסקים אפילו בשמן די בקליפה (ש"ך בסי' צ"ב ס"ק ט"ו ובסי' כ"ב ס"ק י' משמע דטעמו במש"כ הר"ן כיון דמליחה אינו אסור בבשר וחלב מה"ת וא"כ משמע שמסתפק בזה) ולהסוברין דבאיסור דרבנן לא אמרינן חנ"נ הוא הדין דאפשר לסוחטו מותר כדמוכח להדיא מדברי הרמב"ם שהביא הפ"ח שם: +עוד אנו נוהגין על פי רמ"א שבמקום שהאיסור דבוק כגון חתיכת בשר שדבוק בו חתיכת חלב אע"ג דיש ס' בכל מה שבקדירה נגד החלב אסור הכל עד שיהיה ס' באותו חתיכה נגד החלב או שיהיה ס' נגד כל החתיכות שהחלב דבוק בו דחיישינן שמא פעם אחד נשאר לבדו ברוטב בסוף העירוי או שמא פעם אחד הוציאו רותח חוץ לקדירה ואם כן נעשה נבלה וכשיחזירנה לקדירה אוסר כל הקדירה לדידן דקיי"ל חנ"נ (ט"ז סימן ס"ב ס"ק י"ב) והש"ך בסימן ע"ב ס"ק י"ח כתבו הטעם דאותה חתיכה שהאיסור דבוק בה ממהרת לבלוע האיסור תחלה ונעשית תיכף נבלה. ולכן כשיש בקדירה ס' נגד החלב שדביק בחתיכה לדעת הב"י דלא אמרינן חנ"נ וא"כ אף על פי שיש ס' בקדירה צריך ליזהר שלא יוציאנה תחילה דאם יוציאנה אז כיון שאין ס' בחתיכה גופה נגד החלב יאסור החלב את החתיכה וגם לא יסיר שום דבר מהקדירה בעוד שחתיכת האיסור בתוכו דחיישינן שמא תשאר באחרונה בשעה שאין בקדירה ששים לבטל החלב אלא יניחנה עד שתצטנן הקדירה ואז אף החתיכה מותר אבל לדעת רמ"א יסירנה. דלמה יניחנה בחנם בקדירה שהרי החתיכה נשאר באיסורו (סימן ק"ו סעיף ב' ועיין שם בש"ך): +ולאו דוקא דבוק בתולדתו אלא אפילו דג טהור שנמצא במעיה לאחר שנתבשל שרץ או דג טמא. אבל בנמצא שרץ בראשו לא הוי דבוק שהמים יכול לבא לשם (ט"ז סי' צ"ב ס"ק י"ב ושם ס"ק י"א ט"ס וצ"ל בשם מהרי"ל היינו מה שכתב בשמו ס"ק י"ב ועיין בש"ך סימן ע"ב סעיף י"ז). (ואמנם זה לא מהני רק שיערה כל הדגים והרוטב בפעם אחת אבל אם לקח עם כף הראש לבד וא"כ אף שלא נקרא דבוק עכ"פ צריך ס' בראש לבד ודינו כדלקמן כלל ס"א) ונ"ל דאם יש ספק אם יש כאן ס' כגון שנשפך וכיוצא בו יש לסמוך ולהתיר דאף דקיי"ל דבוק י"ל דוקא בודאי איסור ולא בספק ואפשר דה"ה בספק טריפה (וכעין זה כתב המ"ב סימן ל"ז) וכן לענין חנ"נ בנשפך יש להתיר בשאר איסורין: +לא אמרינן איסור דבוק אלא כשהחתיכה עומד בפני עצמו אבל לא בחצי חתיכה כגון שחתך בצל בסכין של איסור ונאסר ממנו כדי נטילה ונתנוהו בקדירה של היתר לא אמרינן שיהיה איסור דבוק ויצטרך ס' נגד כל הבצל אלא כל הקדירה מצטרף לבטל כדי נטילה ומותר וי"א דבכה"ג לא אמרינן ג"כ חנ"נ (סי' צ"ו בש"ך ס"ק ט'): +לא אמרינן חנ"נ אלא כשיש כאן איסור מבורר אבל אם אינו מבורר כגון שיש כאן ספק שמא אין כאן איסור כלל אע"ג דאסור מספק מ"מ לא אמרינן חנ"נ כגון חתיכת ספק נגע באיסור או לא אבל ספק טרפה הוא איסור מבורר ועיין כלל מ"ג סי' י"ד (ש"ך ס' צ"ב ס"ק ח'): +לא אמרינן חנ"נ אלא באוכל אבל בכלי לא אמרינן חנ"נ כגון כלי חדש שבלע כזית איסור או כזית בשר ובתוך מעת לעת בישל בתוכו היתר או חלב לא אמרינן שיצטרך ס' נגד כל הכלי דלא שייך לומר שגוף החרס יעשה נבלה ולכן אין צריך ס' אלא נגד כזית שבלע וכן אפילו קדירה ישינה של היתר או של בשר ולאחר מעת לעת בישל בה כזית איסור או של חלב ובתוך מעת לעת של בישול הכזית הזה חזר לבשל בו היתר או בשר אע"ג די"ל דכאן כיון שיש בקדירה זו בלוע וא"כ נעשה הבלוע נבלה אפ"ה א"צ ס' אלא נגד הכזית שבלע בתוך מעת לעת זה שמה שבלע הקדירה קודם מעת לעת היה לפגם ואם כן לא נאסר הבלוע אבל אם בישל בקדירה היתר או בשר ובתוך מעת לעת בישל בה כזית איסור או חלב וא"כ נאסר הבלוע ונעשה נבלה ולכן כשחזר ובישל אח"כ בתוך מעת לעת היתר או בשר יש אומרים דהבלוע נ"נ וצריך ס' נגד כל הקדירה או נגד כל מה שבישל בקדירה בפעם ראשון קודם שנאסר ויש אומרים דבבלוע לעולם לא אמרינן נ"נ ובמקום הפסד מרובה בכלי מתכות או של עץ כיון שיוכל להפריד האיסור ולהוציאו ע"י הגעלה יש להקל ולומר דבבלוע לא אמרינן חנ"נ (סי' צ"ה ש"ך ס"ק כ"א) ובכלי חרס נ"ל דבשאר איסורין במקום הפסד מרובה לא אמרינן ג"כ נ"נ כיון דהרבה פוסקים ס"ל דלא אמרינן בשאר איסורין חנ"נ ובבשר וחלב יש להחמיר ועיין בט"ז סי' צ"ח ס"ק ח' בסופו (ועיין בת"ח כלל נ"א וכלל פ"ה) ואם לקח מן הקדירה בכף חתיכת דג טמא וכיוצא בו שהיה ס' בקדירה כנגד האיסור והחזיר הכף לקדירה צריך ס' נגד האיסור לבד ולא נגד הכף אם הוא הפסד מרובה דלא אמרינן בבלוע חנ"נ אפילו בישן ואם היה גם כן מעט תבשיל עם האיסור בכף והחזיר הכל לקדירה אע"ג שבקדירה יש ס' נגד האיסור מ"מ עכשיו כיון שהכניס הכף בכלי ראשון גם הוא נעשה כלי ראשון לחומרא (ועיין כלל נ"ט סי' ג') וא"כ נעשה התבשיל שהוא עם האיסור בכף נבלה ולכן אם ידע כמה היה התבשיל והאיסור שבכף והם פחות מן כל הכף א"צ ס' אלא נגד האיסור והתבשיל ואם אינו יודע כמה היה התבשיל צריך ס' גם נגד כל הכף שהרי אילו יודע כמה בלע הכף (סימן ק"ז בש"ך ובמנ"י כלל נ"א ס"ק כ'): + +Klal 45 + +דין טיפת חלב שנפל על הקדירה ודין אם זב חלב או איסור תחת קדירה (סי' צ"ב):
טיפת חלב שנפל על קדירה שבשל בה בשר וכן טיפת איסור על קדירה של היתר מספקא לן אי מפעפע בכל הקדרה או אינו מפעפע ולכן אם נפלה כנגד התבשיל אין צריך אלא ס' נגד הטיפה והתבשיל מותר ממ"נ דאם מפעפע מסתמא פעפע לפנים וא' יש ס' בתבשיל לבטל ואם אינה מפעפע פשיטא דכשרה ומכל מקום יערה התבשיל מיד מצד השני שלא כנגד נפילת האיסור ולא ימתין עד שיצטנן דחיישינן שמא נשאר עוד מעט שעדיין לא פעפע ואם יערה התבשיל באותו צד אפילו אם הקדירה חדשה ובב"וח בענין דלא נ"נ (עיין לקמן סי' ו') מ"מ אסור לבטל לכתחלה וכ"ש בנפל איסור דמבטל איסור וגם לא ימתין עד שיצטנן דשמא מפעפע ולכן הקדרה לעולם אסורה ואם אין בתבשיל ס' נגד הטיפה שנפל אף התבשיל אסור: +ואם עבר ובישל בקדירה זו שהיה בו ס' בתוך מע"לע דינו כמו בתבשיל ראשון וצריך ס' נגד מה שנפל בבישול הראשון אבל אם לא היה בתבשיל ראשון ס' נגד הטיפה וא"כ נאסר התבשיל כולו ואוסר כל הקדירה ואם כן צריך בתבשיל השני ס' נגד כל הכלי ואין לך כלי שיהיה ס' בתוכו כנגד כל הכלי ואם כן כל התבשיל אסור: +ואם הוא קדירה שאין דרך להשתמש בו במועט אלא דוקא הרבה באופן שיהי' תמיד ס' נגד מה שנפל כיון די"א דכלי דדרכו להשתמש תמיד הרבה מותר להשתמש בו לכתחלה אף שנפל בו איסור (בסי' צ"ט סעי' ז' ובסי' קכ"ב סעי' ה' ובא"ח סי' תנ"א) ואע"ג דלא קיי"ל הכי (כמו שכ' הט"ז והש"ך שם) מכל מקום בזה דנפל נגד הרוטב ואינו אלא ספק שמא מפעפע וא"א לבא לידי איסו' מה"ת סמכינן על המתירין ומותר לכתחלה לבשל באותה קדירה וכן בקדירה קטנה ונפל מעט עד שלעולם עכ"פ יש בו ס' נגד מה שנפל (מנ"י כלל נ"ו ס"ק ה' וכו"פ סי' צ) אבל אם יש ספק אם יש בתבשיל ששים נגד מה שנפל אע"ג די"ל דהוי ס"ס שמא אינו מפעפע ואת"ל דמפעפע שמא הי' ס' דמה שנסתפקו הראשונים אינו נכנס בגדר ס' כמש"כ הפ"ח בכללי ס"ס ובהפ"מ צ"ע עיין בב"י סי' נ"ט ובב"א סי' ס"ב אך בסי' צ"ז בש"ך סק"ב כ' ג"כ ספק שמא אינו מפעפע ולכן יש להקל: +ודוקא שבישל בו עכשיו בשר או בטיפה של איסור אבל אם בשל מים בקדירה של בשר ונפל טיפת חלב על הקדירה כנגד המים ובתוך מע"לע בישל בו בשר אפי' לא היה במים ס' נגד הטיפה מותר הבשר דאי לא עברה הטיפה בבישול ראשון גם עתה לא תעבור ואם עברה מ"מ אין בקדירה מן החלב אלא לפי שיעור החלב שנתערב במים דהא בהיתר לא חשבינן כל החתיכה כבליעה עצמה (כדאיתא כלל מ"ד) ונגד דבר המועט ההוא מסתמא יש ס' בהבשיל שלאחר כך (ט"ז סי' צ"ב ס"ק כ"ד בשם או"ה כלל ל"א סי' ג') ומסיים בא"וה שם אבל אם נפל במקום הריקן אעפ"י שלא בישל אלא מים ובתוך מע"לע בישל בו בשר נאסר הבשר (כ"כ בא"וה שם בהדיא) אך צ"ע דאו"ה אזיל לשיטתו שכ' בכלל כ"ד סי' ט' דבבלוע בכלי ל"א חנ"נ אבל לפי מאי דקי"ל לעיל כלל מ"ד סי' י"ח דאף בבלוע אמרי' חנ"נ בכ"ח וא"כ אין חילוק בין אם בישל מים או בשר דאם הקדירה ב"י מבישול הבשר א"כ נ"נ וצריך ס' נגד הקדירה וצ"ל דהט"ז מיירי בקדירה חדשה או אינו ב"י לכן לא הביא הט"ז דין אם נפל במקום הריקן דבחדשה או אינו ב"י אין חילוק) ולפי דעת המרדכי שכתבנו כלל מ"ד סי' ט' אפשר דיש להקל בהפ"מ גדול אף בנפל טיפת איסור כנגד המים ובתוך מע"לע בישל בו היתר: +ואם נפלה הטיפה כנגד מקום הריקן ובאותו צד שאינו אצל האש חיישינן שמא מפעפע בדופן הקדירה עד סמוך לרוטב כ"כ שאין ס' נגד הטיפה הרי נאסר מהקדירה שבלעה בשר או איסור ס' פעמים נגד הטיפה סך הכל ס"א פעמים וא"כ אם לא יהיה בתבשיל ס' פעמים ס"א ויערה התבשיל דרך אותו צד שנפלה הטיפה יאסור התבשיל ולכן יניחנו ולא יגע בה עד שיצטנן אבל לא יערה דרך צד השני כדלעיל סי' א' דהכא חיישינן שמא ינענע הקדירה ויגע הרוטב בצד שנפל הטיפה ויאסר התבשיל. ומ"מ אפי' לא היה בתבשיל ס' פעמים ס"א ועירה התבשיל באותה צד ונאסר התבשיל מ"מ אם חזר ובישל תבשיל אחר בתוך מע"לע ��יש בו ס' פעמים ס"א מותר התבשיל ול"א בזה דכל הקדירה נ"נ (עיין במנ"י כלל נ"ו ס"ק ז'): +ודוקא אם הקדירה ישינה והיא בת יומא ואם כן הבלוע בקדירה נ"נ ולכן צריך ס' פעמים ס"א אבל אם הקדירה חדשה אף על גב שעכשיו מבשל בה וחשוב כישינה מכל מקום ל"צ ס' פעמים ס"א ממ"נ אם בישול מפעפע למעלה אם כן נתבטל הטיפה בס' ואם אינה מפעפע למעלה למקום הריקן אם כן לא היה שם בלוע הבשר ל"ש לומר דהבלוע נ"נ וכן ישינה והיא אינה בת יומא דהבלוע שבה לפגם אם כן אין כאן בלוע וגוף החרס ל"א נ"נ לכולי עלמא (כדלעיל כלל מ"ד סי' י"ח) ולכן אפילו בנפל על מקום הריקן סגי כשיש בתבשיל ס' פעמים נגד הטיפה ומ"מ לא יערה באותו צד וכדלעיל סימן אב"ג וכן אם הקדירה מכוסה והקדירה רותחת דאז כשנופל תיכף ההבל מבלבל הכל ואם כן אין חילוק דאפילו נפל במקום ריקן סגי בס' נגד הטיפה (פ"ח ס"ק כ"ג): +ובשעת הדחק כגון בע"ש או לצורך אורחים או הפ"מ או לעני יש להקל ולהתיר אפילו בנפל במקום הריקן כשיהיה בתבשיל ס' נגד מה שנפל דסמכינן על הפוסקים דבלוע לא נ"נ אפילו בכ"ח ויניח עד שיצטנן ואם קשה לו להמתין עד שיצטנן אז יערה מיד מצד השני והקדירה אסורה: +ואם נפל באותו צד שכנגד האש ונפל שם דבר מועט הכל מותר אפילו בלא ס' ואפילו הקדירה מותר שהאש שורף ומייבשו תיכף בנפילתו אבל כשנפל הרבה אזי דינו כדלעיל בשלא כנגד האש: +טיפה הנופלת על גבי כיסוי קדירה אם הקדירה מרתיח דהזיעה עולה תמיד ומגיע אל הכיסוי דינו כאלו נפלה על הקדירה כנגד הרוטב שהרי מבלבל הטעם תיכף ולא חיישינן שמא באותו פעם לא עלתה הרתיחה. ומותר ממ"נ אם עלתה הרי מתפשט למטה ואם לא עלתה הרי גם כן לא יתפשט למטה (פ"ח בשם א"וה וכ"כ המנ"י כלל נ"ה ס"ק י"ב דלא כט"ז) ואם לא התחיל להרתיח עדיין לא נאסר כלל מה שבקדירה אפילו אין בו ס' שהרי אינו מפעפע כלל למה שבקדירה דעדיין הוי כצונן (שם סעיף ז') והכיסוי אם היס"ב נאסר ואם לאו סגי בהדחה (פ"ח שם) ועיין לקמן כלל מ"ו מדין כיסוי: +מחבת שמבשלים בה חלב על האש ולמעלה ממנה קדירה של בשר אם המחבת מגולה והזיעה עולה מן החלב לקדירה שעליה והוא קרוב כ"כ שהי"ס בזיעה במקום שנוגע בקדירה צריך שיהיה בתבשיל של בשר ס' נגד כל החלב אבל אם אין הי"ס בזיעה הכל מותר וכן אם המחבת שעם החלב מכוסה ואם כן אין הזיעה מחלב עצמו ומותר דהוי כשני קדרות שנגעו זו בזו דמותר: +קדירה של בשר צוננת או אפילו חם קצת רק שאין היס"ב שעומדת על הכירה וכיוצא בו במקום צונן והיה עומדת אצלה קדירה של חלב רותחת מחמת הרתיחה היה זב החלב מן הקדירה למטה אל הקדירה אם נפסק הקלוח מן הקדירה הרותחת קודם שהגיע אל הצונן דינו ככלי שני ומותר הכל אבל אם לא נפסק הקילוח אפילו נזחל תחלה על הכירה ומן הכירה על הקדירה מכל מקום הוי כעירה מכלי איסור ואוסר כ"ק והכא הקדירה עולה במקום קליפה ואסורה והבשר מותר אפי' בלא קליפה (שם סי' צ"ב): +בד"א שהקדירה והמקום שעומד עליו צונן אבל אם הקדירה של בשר חמה והוא כלי ראשון וכ"ש עומד אצל האש אפילו נשפך עליה צונן ממש הכל אסור הקדירה והתבשיל עד שיהיה ס' נגד מה שנפל דהקדירה כיון דעומדת במקומה הוי כתתאה וגובר ודינו כצונן לתוך חם דכולו אסור ודינו כדלעיל סימן א' ב' ג' (שם): +בד"א דאפילו קילוח צונן אוסר כילו דוקא כשנפל על הקדירה דחשבינן לקילוח עילאה ולקדירה תתאה אבל אם זב תחת הקדירה ממש לא אמרינן כיון שהקדירה עומד במקומו יש לו דין תתאה אלא הזב תחת הקדירה הוא התחתון ולכן אם זה שזב תחת הקדירה הוא צונן דינו כחם לצונן והקדירה אסורה משום קליפה והתבשיל מותר (פ"ח סי' צ"ב ס"ק ל"ב וכ' דל"ד למש"כ כלל מ"ב סימן ז' בצלי רותח שנפל לחלב צונן דאפילו בשוקע בתוכו החלב הוא הצונן כיון שעומד במקומו ש"ה דעכ"פ גם תחת הצלי יש חלב משא"כ כאן): +בד"א שנשפך במקום צונן אבל אם נשפך אצל האש שאותו מקום הוא מרותח ועדיף מכ"ר ולכן אפילו העמיד עליו קדירה צוננת הכל אסור אפי' התבשיל עד שיהיה בו ס' נגד הנשפך (ש"ך ס"ק ל"ב ויש"ש ופ"ח ומנ"י וכו"פ):
מכל מקום נ"ל דאם יש ספק אם יש ס' בקדרה נגד מה שזב דמותר מס"ס שמא היה ס' וספק שמא אינו מפעפע לפנים (ועיין בב"א): +וכן אם הנשפך הוא צונן ובמקום צונן אלא שהקדירה שנשפך תחתיו הוא עומד אצל האש (כן הוא ביש"ש וא"וה) מחמת רתיחת האש שאצלה א"א לומר תתאה גבר כי חום העליון שבקדירה מרתיח התחתון ואינו מניחו להתקרר ובולע שפיר ואוסר כולו וצריך ס' ולא אמרינן תתאה גבר אלא כשהעליון אינו עומד אצל האש (הש"ך בס"ק ל"ב ל"ג. וכ"כ רש"ל בפג"ה סימן ל"ח בהדיא): +וכ"ש אם ב' הקדירות של בשר ושל חלב עומדים אצל האש וזב מאחד לתחת השני דצריך ס': +וכל זה שהמקום שזב החלב או האיסור היה נקי בלא אפר אבל אם היה זב תחת האפר המונח שם וא"כ נעשה הדבר הזה לפגם ואינו אוסר (מנ"י כלל י"ז ס"ק כ') ומ"מ נ"ל שאם זב הרבה והיה שם מעט אפר אין להקל והכל לפי הענין בשגם דגוף הדין אם אפר פוגם אינו מוסכם אליבא דכולי עלמא לכן אין להקל כ"א לצורך גדול ועוד נ"ל דל"ד למש"כ הצ"צ בענין הזייף ששם מבשלין האפר עם המים משא"כ בזה שרק שזב תחת האפר. ואפשר דבזה גם הב"י אוסר ואינו דומה לססי' צ"ה ששם בשלו האפר עם מים): +ואם לא ראה בשעה שזב אלא שמצא שקרקע הכירה הוא לח מקדירה זו לזו אבל אינו יודע אם נגע בקדירה אחרת או לא וגם אינו יודע כמה זב נ"ל ואפילו שניהם עומדים אצל האש מותר דהוי ס"ס ס' שמא לא הגיע עד הקדירה הב' ואת"ל שנגע שמא היה ס' ופשיטא דלא מחזקינן איסור אם לא ראה כלל שזב: +ואם נשפך חלב או איסור רותח על קרקע וכיוצא בו במקום שאין מרותח מחמת אש והעמיד עליו קדירה צוננת הכל מותר דכיון דנשפך כבר ונפסק הקילוח הרי אנו דנין המקום שנשפך עליו ככלי שני והכל מותר רק שידיח הקדירה ואם היה הקדירה רותחת הרי זה כחם לתוך צונן דבעי קליפה וא"כ הקדירה אסורה והתבשיל מותר והמנ"י בכלל נ"ו ס"ק כ"א כ' כיון דעכ"פ עדיין הנשפך רותח שהיס"ב רק דהוי ככ"ש ולכן כיון שהעמידו עליו קדירה מרותחת בקל מתבשל אף ע"י כ"ש ולכן צריך ס' נגד הנשפך ואם כבר נבלע הכל בקרקע ואינו נשאר ממש אף על פי שהעמיד עליו קדירה רותחת מותר דכיון דנבלע בתוכו ה"ז כקדירה שבלוע מן התבשיל ושתי קדרות הנוגעות זו בזו מותרין: +נר של חלב העשוי כנר של שעוה שנטף ממנו טיפה על כלי אין צריך אלא גרידה דפסק כח רתיחתו אבל אם נפל טיפה מחלב מהותך שדולק בנר שקורין (לאמפ) כל הכלי אסור אעפ"י שנפסק הקילוח כיון שרתיחתו ע"י אור הוא מרותח הרבה עד שאפילו כשנפסק עדיין יש לו דין כ"ר אבל אם נטף מצד אחר מן הכלי שהפתילה בתוכו (ט"ז שם ס"ק ל') או שנפל טיפה מחלב שנרתח בקדירה אצל האש כיון דפסק הקילוח לא חשיב ככ"ר (תה"ד סימן קע"ו) וכן אם נפל הנר הדולק על כלי או אפילו אם הסיר הפחם וזרק על כלי ל"א שכבר נשרף החלב כי עדיין יש בו לחלוחית (עיין פ"ח סי' ק"ח ס"ק כ"ג) וכולו אסור (וכ' בפמ"ג דצריך ליבון ולא מהני הגעלה) ומ"מ בנרות העשוין מחלב שעומד ימים רבים ומוסרח למאוד טרם שנעשה נרות הוי נטל"פ ומותר (כו"פ שם): +כל מקום שכתבנו דצריך ס' נגד קליפת הכלי עיין בש"ך ססי' ס"ט ס"ק ס"ה דמהפוסקים משמע דלעולם יש ס' במה שבתוך הכלי נגד הקליפה זולת בקערה רחבה ואינו גבוה ובאמת קערות כאלו היה בימיהם ועדיין הם נמצאים בגליל פוזנא אבל בקערות שלנו המקיל וסומך על סתימת לשון הפוסקים כח דהתירא עדיף : + +Klal 46 + +דין מאכל שנתבשל בקדירה של בשר לאכלו בחלב ודין קדירה וכף של בשר וחלב שתחבן זה בזה (סימן צ"ג צ"ד):
קדירה שבישל בו בשר הרי נבלע בו טעם בשר ולכן אסור לבשל בו אלב מן התורה בתוך מעת לעת דקיימא לן טכ"ע דאורייתא וכן אם בישל בו איסור אסור לבשל בו היתר ואם בישל בו חלב או בקדירה של איסור דבר היתר בתוך מע"לע קיימא לן דאין לך כלי שיהיה בתוכו ס' נגד כל הכלי (אם לא שיהיה רוחב הקדירה גדול ונחושתו דק ונ"ל שהוא כעין יורה גדולה עיין ש"ך סי' צ"ג ס"ק א') ואם כן נאסר התבשיל ובב"וח אסור הכל בהנאה וישליך לבה"כס ובשאר איסורין מותר בהנאה ואין חילוק בין שהיה הכלי של מתכות או עץ או חרס דלעולם משערינן נגד כולו (סי' צ"ג לאפוקי מדעת ראב"ד דס"ל דבמתכות ועץ אין צריך לשער נגד כולו כיון שאפשר להפריד האיסור אלא משער באומד יפה כמה יצא מן הכלי דלא קיי"ל הכי ש"ך סי' צ"ח ס"ק י"ב): +בד"א דצריך ס' נגד כולו אם לא ידעינן כמה בלע הקדירה מן החלב או האיסור בתוך מע"לע זה אבל אם היתה חדשה וידעינן כמה בלע או אפי' ישינה אלא דידעינן כמה בלע בתוך מע"לע זה מהבשר או החלב אין צריך לשער רק נגד מה שבלע מהחלב ואם יש ס' כנגדו מותר התבשיל והקדירה אסורה כדלקמן אבל מה שבלע הקדירה קודם מע"לע א"צ לשער כנגדו אפילו אינו יודע כמה בלע דכל מה שבלע קודם מע"לע כבר נפגם ונט"לפ מותר כדלקמן כלל נ"ד (ש"ך סי' צ"ג ס"ק א') וכן אם בישל בקדירה שאינה בת יומא מבישול כ"ר המאכל מותר דנט"לפ ומ"מ הקדירה אסורה כדלקמן שם וכלל נ"ד: +כיסוי הקדירה מדינא דינו כקדירה וכל הכלים דאם אינו בת יומא אינו אסורת אלא שהמנהג להחמיר בכיסויים שיש להם כעין חלל למעלה והוא קצר בענין שאין יכולים לנקות שם וא"כ יש שם בעין מחמת הזיעה והרתיחה שעלה שם ובבעין לא מהני מעת לעת ולכן אוסרין אפילו אם הכיסוי אינו בן יומא ואע"ג שמה שהוא בעין הוא דבר מועט מ"מ חיישינן שהזיעה של בשר עולה למעלה עד שאין ס' נגד הבעין וא"כ אותו הבעין נ"נ וצריך ס' פעמים ס"א נגד אותו מקום של כיסוי כדלעיל בכלל הקודם סי' ו' ומ"מ במקום שיש עוד צד להקל וכן לצורך שבת או הפסד יש להתיר בכל הכיסוים דאם אינו בת יומא מותר (סי' צ"ג): +אם לקחו כיסוי רותח מקדירה שמבשלין בה בשר ונתנו אותו על קדירה שמבשלין בה חלב אם שניהם חמין שהיס"ב שניהם אסורים דסתם כיסוי רותח יש בו לחלוחית ונבלע בקדירה וכן מן הקדירה עולה הבל לכיסוי ולא גרע מכף חולבת שתחב בקדירה של בשר דצריך ס' נגד הכף ה"נ צריך שיהיה בתבשיל ס' נגד הכיסוי וה"ה אפילו אם הכיסוי צונן ויבש רק שהיא בת יומא אם היתה מונחת על הקדירה החמה עד שהתחילה להזיעה עד שהיס"ב בזיעה הכל אסור דתתאה גבר (שם): +ואם לקח כיסוי חם שהיס"ב מקדירה שמבשל בה בשר והניחו על קדירה של חלב צוננת אם הכיסוי יבישה שאין בו לחלוחית הכל מותר אבל מסתמא יש בו לחלוחית ומכ"ש אם ידע שהיה בו לחלוחית שהיס"ב המאכל צריך קליפה ואם אינו יכול לקלוף דינו מבואר כלל מ"ב סימן י' והקדירה אם אינו הפסד כל כך יש לאסור אותה ובמקום הפסד אף הקדירה מותר דטיפה אחת כח חמימותו פוסק וגרע מעירוי שנפסק הקילוח (שם בש"ך ס"ק ו') וא�� אין מאכל בקדירה ושניהם יבישים הרי זה כשני קדירות שנגעו זה בזה דמותרים ואם אחד יש בו לחלוחית דינו שוה לדין הנזכר דיש להחמיר לאסור הקדירה וכן הסומך או מניח כף של חלב בקדירה של בשר דינו כנזכר: +התוחב כף חולבת שהוא בתוך מעת לעת מתשמיש כלי ראשון אעפ"י שעכשיו היא צונן ונקי בקדירה של בשר רותחת שהוא כלי ראשון שהיס"ב ואפילו לאחר שהעבירו מן האש או איפכא וכן כף איסור בקדירה של היתר צריך ס' נגד כל מה שתחב מהכף בתוך התבשיל אם אינו יודע כמה בלע ואם יודע כמה בלע צריך ס' נגד כל מה שבלע ומבואר לעיל כלל מ"ד סי' י"א אבל מה שלא תחב בתבשיל אפילו מה שהוא בתוך חלל הקדירה א"צ לשער נגדו. ואפילו בכלי מתכות אע"ג דחם מקצתו חם כולו ואע"ג דקיימא לן בחתיכה שמקצתה ברוטב שמפעפע ומפליט מכולו כדלעיל כלל מ"ד זהו דוקא במאכל אבל בכלי אפילו כלי מתכות קיי"ל דאינו מפליט מכולו (כדעת המ"א בסי' תנ"א ודעת הש"ך בסי' קכ"א ודלא ככו"פ שמחמיר בזה ומדייק מדכתב בש"ע כל מה שנכנס בקדירה ועיין באחרונים ובב"א וראיה מא"וה כלל ל"ז סעיף ב' שכתב בהדיא לתוך התבשיל והוא בעצמו כתב שם דאינו מפליט מכולו אלא שמסתפק בזה משום שנעלם ממנו שהם דברי המ"א וכתב זה מסברתו ע"ש) ואם אינו ברור עד כמה תחב משערינן בסתם מה שדרך לתחוב דהיינו ראש הכף (סי' צ"ד ובש"ך סק"א) ואם תחב צד השני מן הכף צריך ג"כ ששים נגד מה שתחב דאף על גב דאינו מפליט מכולו מכל מקום מוליך בליעתו בכולו : +אם תחב הכף בקדירה ב' פעמים אם נודע בנתיים כבר נתבטל ונעשה היתר ולכן אע"ג שתחבו עוד הפעם הרי חוזר להתבטל באותו ס' גופה אבל אם לא נודע בינתיים לדעת הב"י בש"ע צריך ב' פעמים ס' דמתחלה צריך ס' נגד החלב וחיישינן שמא נשאר בו מעט חלב וכשהוציא מן הקדירה נעשה כל הכף נבילה מבשר וחלב וצריך לבטל הכף פעם שני ודעת הפ"ח וכו"פ דלאו דוקא ב' פעמים אלא על כל תחיבה צריך ס' לדעח הב"י (ודלא כש"ך) אבל מנהגינו על פי הכרעת רמ"א דסגי בפעם א' ששים ואפילו לא נודע בינתיים דהרבה פוסקים ס"ל דבדבר בלוע לא אמרינן חנ"נ ואע"ג דלא קיי"ל הכי כדלעיל סוף כלל מ"ד מ"מ בכה"ג אין להחמיר שהרי אפילו איסור עצמו שנפל לקדירה כמה פעמים קיי"ל דא"צ אלא פעם אחד ס' כמבואר כלל נ"א סימן ז' אבל אם תחב בו כף אחר או שחזר ותחב אותו כף לקדירה של בשר וחזר ותחבו בחלב לכ"ע צריך כ"כ ס' כפי הפעמים שתחב בו שהרי בכל פעם הוא תחיבה חדשה ובכף חדש או ישן ואב"י שתחבו בקדירה שמבשלין בה נבילה ותחבו לקדירה של בשר כשר במקום צורך והפסד גדול יש לסמוך על המרדכי שכתבתי לעיל כלל מ"ד סימן ט' דאפילו ע"י בישול לא אמרינן לח בלח נ"נ וא"כ א"צ ס' אלא כפי שיעור הבשר נבילה שנבלע בכף וכן אם בשלו בקדירה ירקות וכיוצא בו ונתנו לתוכו חלב מעט וניער וכיסה היטיב עד שבודאי נתפשט החלב בכל הקדירה ותחב הכף שניער בו הקדירה של ירקות לקדירה של בשר נ"ל דא"צ לשער רק לפי שיעור החלב כדין בצלים הבלועים מבשר בסימן צ"ד לדעת ראב"ן שם (באמת בא"וה כלל כ"ד סי' ז' כתב וז"ל איסור שנפל להיתר בין באיסור לח כו' וכ"כ שם בסי' ח' וז"ל ומיהו ברוטב של בשר שנפל לחלב צריך ס' נגד כולה דהוי שם בשר על כל המים כמש"ש המרדכי פ' כ"ה דקיי"ל כמ"ד דמשערינן כאלו המים כולו בשר ולא כמ"ד במה דבלעי מיא ובכלל ל"א סי' ט"ו כתב דרוטב נבילה שנפל לקדירה לא סגי לבטל לפי המדומע אפשר דנוסח אחר היה לו במרדכי שהרי משמע דאף בבשר וחלב לא ס"ל כן אלא צריך ס' נגד כל החלב וכן משמע מא"וה הביאו רמ"א סימן צ"ט ססי' ו' אך לפי מה שפסק רמ"א בלח בלח דלא אמרינן חנ"נ וא"כ ה"ה בנבילה) ודעת רש"ל הביאו הט"ז סימן צ"ב ס"ק ט"ו דבדרך בישול צריך ס' כנגד כולו וכן משמעות כל האחרונים ולכן אין לסמוך ע"ז אלא בהפסד וצורך גדול כי מי יוכל לחלוק עליהם בלא ראיה מוכרחת וכ"ש שכן כ' בהדיא באו"ה גם לענין חלב שנפל למים: +אם יש ששים לבטל אז הקדירה והתבשיל מותרין אבל הכף אסור לבשל בו אפילו עם ירקות ושאר דברים שהרי נ"נ שהיא בלועה מבשר וחלב ואפילו בדיעבד אוסרת אם חזר ותחבה בין בבשר ובין בחלב ובין בשאר דברים אם היא בתוך מעת לעת של תחיבה זו שנאסרת על ידה אף על פי שכבר עבר מעת לעת מבישול ראשון. וה"ה אם לקח עתה עם הכף מאכל מקדירה זו והחזיר המאכל לקדירה צריך ס' נגד כל המאכל שהרי הכף יש לו דין כלי ראשין כדלקמן כלל נ"ט סי' ג' וא"כ המאכל נעשה נבילה בתוך הכף שהרי ע"י תחיבה זו נ"נ (ש"ך סק"י וכ"כ כל האחרונים) ולאחר מעת לעת מתחיבה זו אסור לכתחלה להשתמש בה כדין כל נטל"פ ובדיעבד מותר בין שתחבה בבשר או בחלב כיון שכבר עברה מעת לעת ואם עבר עליו לינת לילה ואח"כ תחב אותו במין שבישל בו באחרונה בתוך אותו מעת לעת כגון שתחב כף חולבת בקדירה של בשר קודם ערבית ולמחר חזר ותחב אותו בשל בשר צ"ע די"ל כיון דאינו נ"נ בודאי שהרי אפשר שפלט כל החלב שבתוכו וא"כ אין בו בלוע רק בשר (עיין ש"ך ס"ק ד') וא"כ אפשר דהוי ס"ס שמא פלט הכל ואת"ל דלא פלט שמא קיי"ל כמ"ד לינת לילה פוגם ועיין לקמן כלל נ"ה סימן ה' ואם אין ס' נגד הכף הכל אסור בהנאה והמאכל ישליך לבית הכסא והקדירה אסור להחם בו חמים הראוים למאכל ומשתה ואפילו לאחר מעת לעת אבל מותר לבשל בו חמין עם אפר לחוף הראש ואם בישל בה לאחר מעת לעת אף על גב שהמאכל מותר כיון שהיא כבר נט"לפ ישליך דמי הקדירה לנהר וי"א דא"צ ולענין להשתמש בו פירות וצונן מבואר כלל נ"ו: +במה דברים אמורים דאפילו יש ס' מ"מ הכף אסור כשבישל עכשיו בשר בקדירה דאז קיבל הכף טעם מבשר עצמו אבל אם בישל ירקות או מים בקדירה של בשר ב"י ותחב בו כף חולבת ב"י ויש ס' בירקות נגד הכף אז גם הכף מותר שהכף לא קיבלה טעם בשר אלא מנ"ט בר נ"ט ודברי הש"ך בסי' צ"ד ס"ק ח' שכ' אפי' הכף אסור צ"ע שהרי להדיא כתב רמ"א שם סעי' ה' דאם יש במאכל ס' הכל שרי וכ"כ הא"וה בהדיא בכלל ל"ז סי' ג' וסי' ט' וכ"כ בד"מ ובאמת דברי א"וה סותרין דבכלל ל"ד סי' ט"ו גבי הדחה כ' דהכף אסור וצ"ע) ואפשר מצד המנהג יש לאסור הכף ועיין כלל מ"ח: +אם אין הכף בן יומא מבליעת כלי ראשון הקדירה והתבשיל מותרין והכף אסור לכתחלה בין עם בשר בין עם חלב כיון שבלוע מב"וח אעפ"י שא' מהן הי' נטל"פ ואם תחבה למין התבשיל שבקדירה מותר אבל אם תחבו אותו למין התבשיל שהיה בלוע בכף אם הוא בתוך מע"לע מתחיבה זו שתחבה בקדירה אפי' בדיעבד אסור שכיון שהכף אינו ב"י א"כ מן הדין נעשה כמין המאכל שהי' בקדירה ונבלע בו וא"כ אוסר וכן אם בשלו בשר בקדירה חולבת אינו ב"י וחזרו ובשלו בו בשר בתוך מע"לע מותר אבל אם בשלו בו חלב בתוך מע"לע שבשלו בו הבשר אסור הכלי שהרי טעם הבשר שנבלע בקדירה הוא לשבח וכן כל כיוצא בזה ועיין כלל נ"ד: +הא דכתבנו שאם נשתמש א' מן הכלים בכ"ר דצריך ס' נגד כולו דוקא ששימש בו דרך בישול כגון קדרה שבישל בה וכף שתחבו בקדירה שעומדת על האש או אפי' לאחר שהעבירה מעל האש ועדיין היא רותחת שהיס"ב אבל המערה רוטב של בשר מקדירה רותחת לקערה חולבת שנשתמש בו ביום כיון שלא בלעה רק ע"י עירוי וא"כ א"צ ס' אלא כנ��ד קליפת הקערה דעירוי אינו מבשל ואינו מבליע יותר מכ"ק (ועיין בא"וה כלל ל"ז סי' א') וכבר כתבנו לעיל בדין טיפת חלב שזב על קדירה כלל מ"ה סי' כ"א דלעולם יש ס' בכלי נגד קליפתה וא"כ המאכל מותר והקערה אסורה שבלועה מב"וח בכדי קליפתה עכ"פ (ועיין לקמן כלל נ"ז וכלל נ"ט): + +Klal 47 + +דין סכין של היתר שחתך בו איסור או מבשר לחלב (סימן צ"ד):
בשר רותח מחום כ"ר שחתך בסכין חולבת שהוא ב"י מתשמיש חלב מכ"ר כגון שחתך בו (פיינקוכין) וכיוצא בו רותח אע"פי שקנחו יפה אפילו הסכין למטה ל"א תתאה גבר כדלקמן כלל נ"ו סי' א' כיון דיש כאן דוחקא דסכינא אין חילוק דלעולם הבשר הרותח מפליט מן הסכין ובולע ואסור כולו אם אין בו ס' נגד מקום הסכין דהיינו שאם יודע בבירור עד כמה חתך מן הסכין א"צ לשער נגד כולו דאינו מפליט אלא במקום שחותך אבל מן הסתם הדרך לחתוך בכל הסכין וצריך ס' נגד כל הסכין חוץ מן הקתא ואע"ג שיש ס' צריך לקלוף גם המקום שחתך בו כדין כל איסור כמבואר בכלל ס' (עיין ט"ז ופ"ח סי' צ"ד סעיף ז') וגרע טפי מחם בחם בלא רוטב דלדעת הש"ע סגי בנטילה כדלקמן כלל ס' סימן ז' דאגב דוחקא מתפשט בכולו ועוד דמסתמא בלע הסכין ג"כ שמנונית כחמאה ובדבר שמן אפי' בבלוע מתפשט בכולו כמבואר שם (ועיין סי' צ"ד בש"ך ס"ק כ"ז ובסי' ק"ה ס"ק כ"ג שמסתפק בכלי שבלע שומן): +ואם אין הסכין בן יומו או שאינו יודע דאז אמרינן מסתמ' אב"י כדלקמן כלל נ"ט וא"כ א"צ ס' נגד הבלוע בסכין שהרי הוא לפגם מ"מ לא אמרינן סתם סכין נקי כמו דקיי"ל סתם כלים נקיים אלא אדרבה אמרינן סתם סכין שמנונית טוח על פניו לכן צריך קליפה דעל כל פנים אין בשמנונית הרבה רק דבר מועט ואינו מתפשט יותר מכ"ק ובין כך וכך הסכין צריך להגעיל שהרי יש בו בלוע מב"וח (שם סימן צ"ד): +ואם הבשר בכלי שני ועדיין היס"ב י"א כיון שהוא דבר גוש דינו ככ"ר כמבואר כלל ס' סימן י"ב ולהאומרים דאין חילוק בין גוש וצלול אפילו אין הסכין ב"י צריך לקלוף הבשר כיון שעכ"פ יש בו חימום דכ"ש ודוחקא וכן אפילו היה הבשר צונן נכון לקלוף הבשר ואין חילוק בין שהסכין ב"י או לא כיון שסתם סכין שמנונית קרוש עליו ויש כאן דוחקא דסכינא אבל מדינא בבשר צונן א"צ אלא הדחה ושפשוף היטיב (ואע"ג דבסימן ק"ה סעיף ג' כ' דאינו אוסר כלל וכ"כ בסימן ס"ח דכ"ש אינו מפליט ומבליע וא"כ קשה למה צריך קליפה ואפשר דחושש לדעת א"וה מטעם גוש כיון שהיס"ב ועושה כמו פשר להצריך קליפה או מטעם דוחקא כמש"כ הט"ז. ובאמת בא"וה כלל ל"ו לא חילק כלל בין כ"ר לכ"ש דלשיטתו כל גוש דינו ככ"ר וכתב אפילו בצונן נכון לקלוף אבל מדינא מותר בצונן בשפשוף כמ"ש הש"ך בסימן י' בס"ק כ' ובסימן ס"ד בש"ע סעיף י"ז) והסכין צריך נעיצה (שם): +וה"ה אם חתך היתר בכלי איסור נמי דינא הכי וזה הכלל (א) אם חתך בו רותח שהיס"ב ועדיין הוא בכ"ר צריך הגעלה (שם צ"ד וע"ש בש"ך) (ב) ואם חותך דבר שהיס"ב ומונח בכ"ש יש להגעיל הסכין ובמקום צורך יש לסמוך להקל דאפילו בדבר גוש כיון שמונח בכ"ש סגי בנעיצה (ג) ואם חתך בו צונן סגי בהדחה היטיב (ד) ואם חתך בו דבר קשה כגבינה קשה אע"פי שהגבינה צונן צריך נעיצה ואם מללו גבינה בריב אייזין נקי של בשר או של איסור מותר הגבינה אם אינה מלוחה כמליחת בשר כיון שהיה נקי ואם לא היה נקי צריך ס' נגד מה שהיה בעין וכ"ז אם אב"י ואם היה ב"י ונקי וחתך גבינה קשה כיון שהסכין צריך נעיצה יש להחמיר ולהצריך קליפה ובמקום הפסד יש להקל (ע"ש בפ"ח): +ול��ן צריך למחות במנקרי בשר בסכין של היתר שלא יחתכו בסכין חלב שאסור מה"ת אלא יגררו אותו בענין שלא יהיה בו דוחקא דסכינ' ובדיעבד ידיחו וישפשפו אותו המקום היטיב (סימן ס"ד סעיף י"ז) ולא סגי בהדחה לבד דדוקא בדם מהני הדחה דטח להעבירו משא"כ בחלב (סימן י' בש"ך ס"ק כ'): +בשר שמלחו להוציא דמו בין שהוא עדיין תוך שיעור מליחה או כבר שהה שיעור וחתך ממנו בסכין אם לא נתייבש עדיין הציר עליו סגי בהדחה ואם כבר נתייבש הציר צריך נעיצה וכן נוהגין לכתחלה שלא לחתוך בסכין צלי שצולין בלא מליחה על השפוד כל זמן שלא נצלה כ"צ מפני דם שנבלע בסכין והמחמיר בין במליחה ובין בצלי להגעיל תע"ב ובדיעבד מותר (סימן ס"ט בש"ך ס"ק פ"ז): +אבל בשר טרפה שנמלח וחתכו בסכין היתר בתוך שיעור מליחה הסכין צריך הגעלה דדוקא ממליחת איסור דם לא נאסרה דדם משרק שריק אבל בשר טריפה שיש שם שמנונית איסור נבלע בסכין עכ"פ כ"ק וכ"ש צלי אסור שעל האש שחתכו בסכין שנאסר הסכין כדלעיל סימן ד' (וכן אם חתכו בסכין בשר חזיר שמייבשין אותו אסור הסכין כי ידוע שמולחין אותו הרבה ולעולם דינו כרותח כדלעיל כלל מ"ג סימן א'): +סכין של איסור אסור להשתמש בקביעות אפילו בצונן ואפילו לחתוך בו רק פת בקביעות ואם רוצה להשתמש בו בדרך ארעי צריך נעיצה י"פ בקרקע קשה וכל פעם ופעם ינעץ במקום אחר כדי שתהיה בכל פעם קרקע קשה שע"י הנעיצה כבר נתרחב הגומא קצת ואינו מנקה השמנונית ואז מותר לחתוך בו אפילו דבר חריף כצנון ובצל ומליח דע"י הנעיצה מעביר ומפליט מה שבקליפת הסכין ואם יש בו גומות צריך הגעלה וצריך לנקות מקודם היטב הגומו' ואז יגעילנ' ואם יש לחוש שמא נשתמש בצלי על האש דאז הגעלה לא מהני כדלקמן ילבין אותו ואם א"א ללבן היטיב משום הקתא ילבין ואח"כ יגעיל או שישחיזנה במשחזת של נפחים היטב ואח"כ יגעילנה דמהני כליבון אם יכול לנקות הגומות עוד יש תקנה לחתוך בו צונן אם אי אפשר בנעיצה כגון שהארץ נקרש מחמת הקור שישחזנ' במשחזת של נפחים היטב וזה מועיל כמו נעיצה אם אין בו גומות. ובדיעבד אם השחיז היטב במשחז' של נפחין ונשתמש בו רותח מותר (סימן קכ"א): +דין סכין של בשר לאכול בו גבינה ולחם מבואר בכלל מ' סימן י"ב: ודין סכין ששחט בו מבואר בכלל י"ג: + +Klal 48 + +דין נ"ט בר נ"ט ודין הדחת כלים של בו"ח או א"וה יחד (סי' צ"ה):
קיי"ל נ"ט בר נ"ט מותר כגון דגים או ביצים אפילו קלופים וכיוצא בו שנתבשלו או נצלו בקדירה של בשר ב"י מקונח יפה או אפילו אינו מקונח אלא שיש ס' נגד הממשות מותר לאכלן בחלב שהרי אין כאן אלא נ"ט בר נ"ט ר"ל שהבשר נתן טעם בקדירה והקדירה בדגים וכיון שהטעם קלוש כ"כ אינו ראוי שיחול עליו אחר שנתנו בחלב שם חדש מב"וח (אבל אם בישל ביצה אפי' אינה קלופה עם בשר אסור לאכלו בחלב) כן סתם בש"ע (סימן צ"ה) אבל אנו נמשכים אחר רמ"א קיי"ל דלכתחלה אסור לאכלן בחלב דכיון שנתבשל בתוכו ה"ז כאלו הבשר היה בעין בתוכו ומ"מ בדיעבד שכבר נתן לתוך החלב מותר דבדיעבד סמכינן על פסק הש"ע בין בנתבשלו בין בנצלו (אחרונים דלא כש"ך ס"ק ד') ואם לא נתבשל בתוכו אלא שבישל דגים בכלי שאינו לא בשר ולא חלב והניח מרותחין לכלי בשר והכלי היה צונן (דאם שניהם חמין הוי כנצלה ש"ך סק"ו) מותר לאכלו בחלב אפילו לכתחלה כיון שלא נתבשל בתוכו לא חשבינן להבלוע כאלו היה הבשר בעין וכן אפילו נתבשל בכלי של בשר מותר לכתחלה ליתנם בכלי של חלב כיון שאין אוכלן בחלב ממש ומ"מ צריך ליזהר שלא יתנם בדרך עירוי לערות מכלי של חלב לבשר כדלקמן סימן י"ג ומ"מ לכבוד שבת וכיוצא בו אם אין לו כלי אחר יש לסמוך על המתירין דמותר לערות ומ"מ ימתין עד שיצטנן קצת מרתיחתו דאז לכ"ע מותר לערות ובשעת הדחק כגון על הדרך מותר לבשל לכתחלה בכלי של בשר וליתנו לכלי של חלב רק שלא יאכל בחלב (עיין פ"ח שם ס"ק ז'): +אם היה הכלי שנתבשל בו אינו ב"י מותר לאכלו בחלב אפילו לדידן אבל אסור לכתחלה לבשל בכלי שאב"י כדי לאכלו בחלב דנטל"פ אסור לכתחלה (שם בש"ע ובא"וה כלל ל"ד) וכשחממו מים בכלי של חלב ב"י ולש בהם לחם אסור לאכול הלחם עם בשר אבל אם חממו בכלי שאב"י מותר. ונ"ל דאם אין לו כלי אחר לחמם בו יש לסמוך ולהתיר ללוש בהם אפילו לכתחלה כיון דאיכא תרתי נטל"פ ונ"ט בר נ"ט. (עיין בא"וה כלל ל"ד דין ו' שכתב להדי' דאם בדיעבד הוחמו מותר ללוש וכ"כ עוד כלל ל"ג דין י"ג ומש"כ שם בכלל ל"ד סימן ב' בהגהת סימן ב' בשם מהרא"י כיון שלא הוחמו לשתי' הוי כלכתחלה ע"ש נ"ל דנרשם בטעות שהרי בהדי' אי' בש"ד סימן נ"ט הגהה זו על כלים של איסור דל"ש בו נ"ט בר נ"ט וכ"כ הא"וה שם דבכלי של איסור אף בזה אסור) ואף דבאו"ה כתב דוקא דיעבד שכבר הוחם נ"ל דאם אין לו כלי אחר וא"א להשאיל הוי כדיעבד (כמ"ש הת"ח כלל י"ז הביאו הט"ז סימן צ"א ס"ק ב' במתאכסן בבית נכרי) מים שנתבשל בכלי בשר שאב"י נ"ל דמותר לבשל בו קאווע ולשתותו עם חלב אבל אם חימם בכלי איסור אפילו אב"י אסור ללוש בהם או לבשל דזה מיקרי לכתחלה ואפילו אם חממו לצורך שתייה דכל זמן שהמים בעין הוי כלכתחלה דבאיסור ל"ש נ"ט בר נ"ט כדלקמן סי' י"ז (ועיין בש"ע סי' קכ"ב סעי' ו' ובש"ך שם): +קדרה חדשה שבשל בה מים ותחבו בה כף חולבת ואח"כ אפילו באותו יום חזרו ובשלו בה מים פעם אחרת ותחבו כן בשר ושתי הכפות היה ב"י ובשום א' מהפעמים לא היו במים ס' הקדרה לא נאסר לדעת הב"י בש"ע שהרי לשיטתו אפילו תחב שניהם בבת א' במים הכל מותר כדלקמן סימן ו' ומן הדין יכול לבשל בקדרה זו בשר או חלב אך כיון שצריך לקבוע לו תשמיש מסתמא נשאר בו טעם יותר מהכף האחרון אע"ג דלא חשוב טעם דהוי נ"ט בר נ"ט מ"מ טעם קלוש יש בו ולכן יקבע אותו לתשמיש ככף האחרון דהיינו בשר (סימן צ"ד סעיף ה' וע"ש בש"ך ופ"ח): +וכ"ש אם נשתמש בשר בקדירה זו שתחבו בה בראשונה כף חולבת ב"י דמותר לבשל אח"כ בה בשר אבל לכתחלה לא היינו מתירים לבשל בה בשר כיון שצריך עכ"פ לקבוע תשמיש לקדירה כיון שהיא חדשה יש לקבוע לה מחלב שנבלע בה בראשונה (ש"ך שם בסימן צ"ד סס"ק ט"ו): +ולמנהגינו ע"פי רמ"א אם תחב ב' כפות בפעם א' בקדירה אסור הכל (כדלקמן סימן ו') אבל אם תחבן בזה אחר זה מותר לבשל בקדירה בשר כתחיבת כף האחרון ואע"ג שכבר קיבל' הקדירה טעם מכף ב"י חולבת וה"ז כדגים שנתבשלו בקדירה של בשר לעיל סימן א' דקיי"ל לשיטתו דאסור לאכלן בכותח דדוקא בדיעבד מותר נ"ט בר נ"ט אבל לכתחלה ע"י בישול אסור. שאני התם דהתם הבשר הנבלע בדגים חשוב טעם כי נבלע אוכל באוכל אבל הכא טעם החלב הנפלט מכף חולבת למים וחוזר ונבלע בקדירה אינו חשוב טעם כשיחזור הקדירה ויפלוט אותו לתוך הבשר ועוד דשם אינו אלא ב' נ"ט דהיינו הבשר בקדירה והקדירה בדגים ובזה נוהגין להחמיר אבל הכא איכא ג' נ"ט החלב בכף והכף אל המים והמים לקדירה ועדיין הוא היתר ובג' נ"ט לכולי עלמא מותר (ונ"ל דיש לדחות טעם זה כמש"כ הש"ך בסימן צ"ה ס"ק ה' בשם הר"ן בטעם א' דמאן לימא לן שלא יתערבו כו' ע"ש וא"כ ה"נ שמא בלעה הקדירה מכף החולבת שלא באמצע המים וא"כ גם הכא אינו אלא ב' נ"ט): +קדירה של בשר ב"י שבשלו בו מים או ירקות ותחב בו חולבת ב"י אפילו אין במים ס' נגד הכף מותר הכל לדעת הב"י בש"ע (סימן צ"ה סעיף ג') דהוי נ"ט בר נ"ט דהתיר' ר"ל הבשר נתן בקדירה והקדירה במים ועדיין היה היתר שהיה מותר לאכול לכתחלה המים והירקות עם חלב ואפילו תחב ב' כפות א' של חלב וא' של בשר ושניהם ב"י בפעם א' בקדירה הכל מותר (פ"ח סימן ל"ד ס"ק ט"ו): +וכן אם הדיח כלי בשר ב"י עם כלי של חלב ב"י ביחד במחבת שאינו לא בשר ולא חלב במים רותחין שהיס"ב או אפילו קערות בשר ב"י שהדיח במחבת חולבת ב"י בחמין שהיס"ב אע"ג שבאו ב' הפליטות בפעם א' ל"א דהוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא אלא חשבינן ליה לנ"ט בר נ"ט דהתיר' שכ"א נבלע בכלי ומן הכלי למים (סימן צ"ה סעיף ב'): +בד"א אם ברי לו שלא היה שום שומן או חלב דבוק אפילו באחד מהם דאם היה בעין צריך ס' נגד ממשות שהיה על א' מהכלים ואם אין ס' הכל אסור שהרי הממשות הוא נ"ט במים ונעשה המים כמו הממשות וכשנפלט הטעם מן כלי השני אע"פ שהוא נקי הרי המים נ"נ ואוסר הכל עד שיהיה ס' נגד השומן (שם) ואם נסתפק אם היה שומן דבוק בו אמרי' מסתמא היה שומן דבוק בו דאע"ג דקיי"ל סתם כלים הם נקיים היינו לאחר שהודחו אבל אלו שרוצה להדיחם אדרבה מסתמא אינם נקיים (שם בש"ך ס"ק א'): +בד"א שהיו שניהם ב"י אבל אם א' מן הכלים אינו ב"י אם השומן דבוק באותו שאינו ב"י הכל אסור שהרי המים נ"נ מהשומן שיש בעין ומפליטת הכלי שהוא ב"י אבל אם השומן דבוק באותו שהוא בן יומו והכלי שאינו ב"י נקי אז אותו שאינו בן יומו אסור מפליטת הכלי שהוא ב"י אבל זה שהוא ב"י מותר שהרי מקבל טעם מכלי שאינו ב"י שהוא לפגם (שם בש"ך) וכן אם שניהם אינן ב"י אלא ששומן דבוק בשניהם פשיטא דאסור: +ולמנהגינו ע"פי הכרעת רמ"א כל שנתערב יחד ב' פליטות של שני כלים שהם ב"י חשבינן ליה לנ"ט בר נ"ט דאיסור' דדוקא כשעמד טעם ב' בהיתר אמרינן נ"ט בר נ"ט מותר כגון דגים שעלו בקערה של בשר שיש כאן נ"ט בר נ"ט ועדיין אין בו תערובת איסור וכדלעיל סימן א' אבל הכא תיכף נתערבו ב' הפליטות יחד אא"כ יש ס' נגד אחד מן הכלי דכיון דיש ס' נגדו א"כ לא נתן טעם וכדלעיל סימן ט' או שהיה אחד מן הכלי אינו ב"י מבליעת כ"ר דאז ג"כ הכל מותר דאותו שהוא ב"י ודאי מותר שהרי לא קיבל טעם אלא מאינו ב"י שהוא נ"ט לפגם ואותו שאינו ב"י נמי מותר שהרי קיבל טעם מנ"ט בר נ"ט ועדיין הוא היתר כיון שהכלי השני אינו בן יומו וא"כ כל הכלים מותרים (שם בהגהת רמ"א): +ולכן קדרה של בשר שבשלו בה ירקות או מים ותחבו בה כף חולבת ואחד מהם ב"י וא' אינו ב"י הכל מותר מטעם הנזכר בסימן הקודם אלא שנוהגין להחמיר לאסור הכלי שאינו ב"י משום מראית העין כיון שהמאכל אוכלין במין הכלי שהוא ב"י (ט"ז סי' צ"ה) ואינו אלא חומרא בעלמא ולכן אם חזר ותחב כלי זה שאינו ב"י שנאסר בקדרה אחרת אינו אוסר (צ"ד סעיף ה') ומה שנתבשל בתוכו אם הוא מים לבד נוהגין בהן איסור לכתחלה דכיון דאינו מאכל ואין בו הפסד כלל הוי כלכתחלה דאפילו נותן טעם לפגם אסור לכתחלה (צ"ה סעיף ג') ואם הוא דבר מאכל מותר מדינא לאכלו כמין הכלי שהוא ב"י כגון שהיה הקדרה של בשר ב"י ותחבו בה כף חלב אב"י מותר לאכול המאכל עם בשר ואם הוא מאכל שאפשר לאכלו בלא שומן או חלב וגם האדם אינו מקפיד בכך הוי כלכתחלה ומ"מ יאכלנו במין הכלי שהוא ב"י ר"ל בכלי בשר אם הכלי של בשר היה ב"י ואם אי אפשר לו לאכלו כך הוי כדיעבד ומותר לאכלו בשומן או חלב כמין הכלי שהוא ב"י (כו"פ סימן נ"ד) (ואם הקדירה אב"י ויש ס' נגד הכף שהוא ב"י נל"ד דהכל מותר אפילו לדעת הש"ך שהבאתי בכלל מ"ו סימן ט' שהרי מן ההכרח בכא�� לאכול דוקא המאכל במין הכלי שאב"י היינו הקדירה דנטל"פ לכתחלה אסור ונגד הכף יש ס' ואין כאן שום טעם אפילו מנ"ט בר נ"ט) והפמ"ג כתב אם בשלו מים בקערה שאב"י ותחבו כף חולבת ב"י אפילו אין ס' נגד הכף מותר הקדירה כיון דהמים נשפכין ליכא משום מראית העין: +ואם עירה מים שאינן לא של חלב ולא של בשר על כלים של בשר וחלב יחד בין ששניהם שומן דבוק בהם ובין שא' נקי ואחד שומן דבוק בו ובין ששניהם נקיים במקום הפ"מ יש להתיר ולומר דאע"ג דעירוי מבשל כדי קליפה מ"מ קודם שנמחה השומן ויבליע ויפלוט כבר בטל העירוי ודינו ככלי שני אבל בלא הפ"מ אין להתיר אפילו בשניהם נקיים ולא הוי כנ"ט בר נ"ט כיון דפליטת שניהם מתערבים יחד וקיי"ל עירוי מבשל כדי קליפה. ונ"ל דלעולם יש להורות שימתין מלהשתמש בכלים אלו עד לאחר מעת לעת בכדי שלא יהיה בזה חשש איסור דאורייתא (עיין סימן צ"ה בש"ך ופ"ח ס"ק י"ז דמחמיר אף בהפ"מ): +ואם עירה מים מכלי של בשר נקי ב"י על של חלב ב"י מדינא מותר לגמרי לא מבעיא לשיטת הב"י בש"ע אלא אפילו למנהגינו לאסור כששני הפליטות מתערבים יחד זה לא שייך בעירה והוי נ"ט בר נ"ט ומכל מקום במקום שאין הפסד יש לאסור דחשבינן כאלו הנצוק הזה המקלח מכלי לכלי מחבר יחד ב' הפליטות ומתערבין זה בזה (שם ט"ז ס"ק י"ג) ואינו אלא חומרא (שם כו"פ ועיין בש"ך שם ס"ק ה' בשם מ"ב) אבל המערה מים מכלי איסור לכלי היתר אסור דבאיסור ל"ש נ"ט בר נ"ט כמבואר לקמן סי' י"ז (ומ"מ אפילו בכלי של איסור אין אסור אלא אותו כלי שהקילוח של עירוי עליו (ש"ך ס"ק י"ח ועיין לקמן כלל נ"ט): +ואם בשלו דבש במחבת של בשר ב"י והוריקוהו חם בקערה של חלב ב"י מותר אלא דבזה אפי' בלא הפסד מותר אף למנהגנו בין הדבש ובין הקערה ולא מבעיא במשקה מעד שנעשה מדבש דבזה לכולי עלמא השמנונית נ"ט לפגם אלא אפילו בדבש עצמו דלדעת רמ"א שמנונית אינו נ"ט לפגם מכל מקום מותר כיון די"א דגם בדבש נ"ט לפגם סמכינן על דעת הב"י דלעולם נ"ט בר נ"ט מותר (צ"ד סעיף ט' ובש"ך שם) ולפי"ז י"ל בקדירה שבשלו בה בשר היום ועבר עליו כל הלילה ולמחר בשלו בה ירקות ותחבו בה כף חולבת ב"י אע"ג שלא עבר עדיין על הקדירה כ"ד שעות מבישול הבשר מותר אפילו אין בו ס' כיון דל"א דלינת לילה פוגמת סמכינן ע"ד ב"י דנ"ט בנ"ט מותר כנלע"ד): +כל זה שכתבנו בהדחה שאוסר דוקא אם הדיח במים נקיים אבל אם נתנו אפר במים חמין שביורה קודם שרחץ הכלים אע"פי שהשומן דבוק בהן מותר דע"י האפר נ"ט לפגם (צ"ה סעיף ד') ועיין לעיל כלל מ"ה סי' י"ז: +אם נמצא כלי חולבת בין כלי בשר לא אמרינן מסתמא הודחו יחד דהוי ס"ס שמא לא הודחו יחד ואת"ל שהודחו יחד שמא לא היתה ב"י ולכן אפילו רגילין באותו בית להדיח תמיד בכלי ראשון מותר (שם ובט"ז): קדרה של חלב שבשלו בו מים תוך מע"לע ואחר כך בשלו בו בשר ועדיין הוא בתוך מע"לע של בישול החלב ואם כן לכולי עלמא צריך שיהיה בו ס' בבשר נגד כל הקדרה אם אינו יודע כמה חלב בלע ואם יודע כמה חלב בלע אין צריך ס' רק נגד החלב שבלע כדלעיל כלל מ"ו דאף על גב שבישל בו מים תוך מע"לע ולא היה במים ס' נגד החלב לא אמרינן שנחשב כל המים לחלב ויצטרך ס' נגד כל המים דכיון דאינו אלא נ"ט בר נ"ט החלב בקדרה והקדרה במים ועדיין כולו היתר ובדבר היתר ל"א חנ"נ כדלעיל כלל מ"ד ולפיכך א"צ לשער בבשר רק שיהיה ס' נגד החלב שבלע בקדרה. ואם בישל בו בשר לאחר מע"לע מבישול החלב אע"פ שהוא בתוך מע"לע ובבישול המים המאכל מותר דחשבינן לקדרה כאינו ב"י ולא חשבינן מבישול המים (סי' צ"ד סעיף ו') ואפילו בישל דבר חריף בקדרה ב"ו של בשר ואחר מע"לע מבישול הבשר בישל בו חלב אף על פי שהיא עדיין בתוך מע"לע מבישול החריף וקיימא לן דבדבר חריף עושה הבלוע לשבח אפילו הכי מותר החלב שהרי גבי מים שחיממו בתוך מע"לע היה נמי לשבח ואפ"ה מותר מטעם נ"ט בר נ"ט (סימן קכ"ב בש"ך ס"ק ב') (ואף על גב דהחריף מוציא גוף הטעם כדלקמן כלל מ"ט סי' א' מכל מקום מה שנבלע עתה בקדירה מן החריף אינו רק טעם קלוש אף על גב דבודאי אין במה שבקדירה ס' נגד הכלי מ"מ נקלש טעם הבשר הרבה. וכעין זה נזכר גם בט"ז) וכן אם בישל דבר חריף בקדרה של בשר שאב"י ואחר כך בישלו בו חלב בתוך מע"לע המאכל מותר דלא אמרינן חריפות הראשון עושה שמפליט עכשיו לשבח (שם) אבל אם בישל דבר חריף בקדרה של בשר שאב"י ותחבו בו כף של חלב ב"י צריך ס' לבטל הכף שהרי יש בו טעם בשר לשבח ונמצא ב' טעמים מתערבים יחד ואם יש ס' בקדרה המאכל והקדרה מותר והכף אסור. (וכללא הוא דדבר חריף משוי לשבח מה שנפלט מן הקדרה לתוכו אבל אינו עושה לשבח הבלוע בקדרה ואף על פי שעכשיו ג"כ נבלע החריפות בתוך הקדרה מ"מ אינו נבלע בתוכו רק טעם קלוש היינו נ"ט בנ"ט): +כל מה שכתבנו להתיר מטעם נ"ט בר נ"ט זה שייך דוקא בבו"ח כדגים שנתבשלו ביורה של בשר ב"י לאכול אותם בחלב דכיון דנקלש טעמו של בשר כ"כ מתחלה ביורה ואחר כך בדגים וא"כ כשמניח הדגים אח"כ בחלב רותח אין בו כח שיחול עליו שם בו"ח שטעם הבשר נקלש אבל בשאר איסורין ל"ש כלל לומר נ"ט בר נ"ט ואסור ולכן קדירה של איסור ובתוך מע"לע חימם בו מים ואחר כך בישל בו היתר אם היה בתוך מע"לע של חימום המים אע"פ שכבר עבר מעת לעת מבישול האיסור אסור דכיון דנפלט האיסור במים בתוך מע"לע הוא משובח וחוזר ונבלע בכלי ולכן חשבינן משעת החימום (כו"פ סי' צ"ד ועיין כ"ז כלל נ"ה): +ולכן לדעת רמ"א דבכל איסורין נ"נ א"כ נעשו כל המים נבלה וכשחוזר ובישל בתוך מע"ל של חימום המים צריך ס' נגד כל המים ואין לך כלי שיהיה בו ס' נגד הכלי והכל אסור אבל לדעת הב"י דל"א חנ"נ בשאר איסורין אע"ג דל"ש נ"ט בר נ"ט באיסור וא"כ נאסרו המים מ"מ אם היה האיסור כזית ואחר כך חימם מים רק נ"ט זיתים וא"כ נאסרו המים אבל לא נעשו נבלה לשיטה זו אלא שאסורים מטעם דל"א נ"ט בר נ"ט באיסור מ"מ כשחוזר ונבלע בקדירה אינו נבלע בו אלא לפי שיעור וא"כ אע"ג דחשבינן מע"ל משעת החימום מ"מ נ"מ דלדעת המחבר א"צ בתבשיל רק ס' נגד האיסור ולרמ"א צריך ס' נגד כל המים (ועיין כו"פ שם) וה"ה אם היה קדירה של איסור ובשלו בו לאחר מע"ל דבר חריף דקיימא לן דאגב חורפיה משוי ליה לבלוע לשבח ואחר כך בתוך מע"ל לבישול השני בישל בו דבר היתר שאסור אע"ג שכבר עבר מע"ל מבישול הראשון כן משמע בש"ך סי' קכ"ב דבישול דבר חריף לאחר מע"ל נעשה כבישול מים בתוך מע"ל ומ"מ במקום הפסד קצת יש להקל בכל זה ולחשוב מע"ל רק מבישול איסור כיון דלא בלע מגוף האיסור ובלא"ה לרוב הפוסקים ל"א חנ"נ בשאר איסור וכ"ש בלח בלח כדלעיל כלל מ"ד סי' ט' (סי' ק"ג בש"ך ס"ק כ') ועיין היטיב בבל"י סי' קכ"ב ס"ק ב' חילוקי דינים בזה ומה שמגיה ג"כ בש"ך: + +Klal 49 + +דין מאכל חריף שנחתך או שנתבשל בסכין של בשר או של איסור (סימן צ"ו):
נ"ט בר נ"ט ונטל"פ לא שייך בדברים החריפים דאגב החריפות עושה מה שבלוע בכלי לשבח וגם עדיף מנ"ט בר נ"ט דמחמת החריפות ודוחקא דסכינא מוציא מן הכלי גוף הטעם שבו ועדיף מאלו נתבשל בו דאפילו לדעת המתירין נ"ט בר נ"ט ע"י בישול כדלעיל בכלל הקודם מ"מ בדברים חריפים מוציא עיקר הטעם ואפי' בדיעבד אוסר אם חתכו בסכין של בשר צנון וכיוצא בו ונתנו בחלב ומ"מ אם טעמו ישראל ואמר שאין בו טעם בדיעבד מותר וסמכינן על טעימתו וה"ה אם בישל דבר חריף בקדירה אפילו אב"י וכן אם דכו תבלין או שחתכו בסכין של בשר ונתנו בחלב וה"ה בחתכו בסכין של איסור או שדכו מלח במדוך של בשר או במדוך של איסור ובזה כ"ע מודים כיון שהמדוכה והסכין בלעו מהאיסור בעין: +מדינא אינו אוסר רק כדי נטילה דמחמת החריפות אינו מתפשט הטעם יותר מכדי נטילה וכן סתם הב"י בש"ע אבל אנו נוהגין כרמ"א לאסור לכתחלה כשחתך בסכין של בשר צנון וכיוצא בו אסור לאכלו כולו בחלב דחיישינן לדעת הפוסקים דס"ל דהטעם מתפשט בכולו ומ"מ בדיעבד אם כבר נתבשל סמכינן על הש"ע ואין צריך ס' רק כנגד הנטילה ואם הסכין קטן מכדי נטילה או אפילו הסכין גדול אלא שיודע בבירור שלא נגע בכל הסכין רק בקצת ממנו א"צ ס' רק נגד מקום הסכין רק מן הסתם אמרינן שחתך בכל הסכין וכן אם חתך הערינג וצנון בסכין של איסור ויש קצת הפסד הסומך לזרוק כדי נטילה ולאכול השאר לא הפסיד דזה נקרא דיעבד דדוקא בחתך בסכין של בשר נוהגין לכתחלה לאסור כולו לאכלו בחלב כיון דאפשר לאכלו עם בשר אבל בסכין של איסור הוי כדיעבד (מנ"י כלל ס"א ס"ק י"א): +בד"א דסגי בנטילה בחתך רק במקום א' כגון שהצנון והבצל עדיין שלם ולא חתכו רק במ"א אבל אם חתכו דק דק וא"כ כל חתיכה וחתיכה נאסרה כדי נטילה וצריך ס' נגד כל הצנון ואם הסכין קטן מן הצנון א"צ ס' אלא נגד הסכין אם הוא בב"וח אבל אם חתכו דק דק בסכין של איסור להנמשכין אחר רמ"א דאמרינן בכל איסורין חנ"נ וא"כ כל חתיכה וחתיכה נעשה נבלה וא"כ לעולם צריך ס' נגד כל הצנון בחתכו דק דק (ש"ך ס"ק ט') ועיין בכלל מ"ד סימן י"ב ולפי מ"ש שם סימן י"ג דלא אמרינן חנ"נ רק דוקא ע"י בישול וא"כ בסכין של איסור נמי אם הסכין קטן אין צריך ס' רק נגד הסכין (פ"ח סק"ח) אך זה דוקא לענין התבשיל אבל הבצלים נשארים באיסור מטעם דאפשר לסוחטו אסור כדלעיל כלל מ"ד סימן י"ב וילקט הבצלים מהתבשיל מה דאפשר: +לדעת מקצת פוסקים ראשונים לא מקרי דבר חריף רק דוקא קורט של חלתית וי"א גם צנון דזה איתא בגמרא בהדיא דמקרי חריף ודעת הרבה פוסקים וכן סתם בש"ע דאפי' תרדין ושומין ובצלים וכרישין ותמכא (שקורין חריין) וכן חומץ אפי' אינו חזק ובארשט ואפי' אינו חמוץ הרבה עדיין כיון דאיתא לקיוהא דפירי (ט"ז ס"ק ט') ודגים מלוחים שקורין (הערינג) וכן תבלין כגון (אינגבער) ופירות חמוצים וכיוצא בו כ"ז יש להם דין חריף לכל החומרות ולפיכך אם חתך צנון ושאר דברים מהנזכרים בסכין של בשר אב"י והוא מקונח אסור לאכלו בחלב וכן אם חתכו בסכין של איסור ודינו כדלעיל (ועיין בב"א סימן מ"ח) ובהפ"מ יש להתיר בחומץ שכר או יין שאינו חזק כדעת המ"א בסימן תמ"ז ס"ק כ"ח ונ"ל דלפ"ז ה"ה (בארשט) שאינו מחומץ הרבה וכ"כ בח"ד שאם יכול לשתותו חי דינו כפירות מחומצים: ואף בדבר שהוא חריף לכ"ע אם לבנו בביצים או נתנו בו מים בטל חורפיה: +ודוקא הצנון עצמו הוא חריף אבל אם חתך הירק מן הצנון וכן זנבות השומים והבצלים ר"ל השרשים שלהם לא נקרא חריף ואפי' לא נשאר מן הירק רק כרחב קש של חיטים מותר הצנון (ת"ח) והמנהג לקנות חריין אף שנראה שנחתך דמסתמא תלינן שלא נחתך בסכין אלא במרא וחצינא שכן הדרך ואם ספק שמא נחתך בסכין או ספק אם היה הסכין ב"י או לא וא"א לקנות אחרים שאינם נמצאים קונין אותן וחותכין כדי נטילה שהיא כעובי אצבע דכיון דיש ספק סמכינן על דעת הש"ע דאינו אוסר יותר מכ"נ אבל אם אפשר לקנות שאינם נחתכים נוהגין לאסור כולו (מה שהק' הכו"פ נעמיד הצנון על חזקת היתר צ"ע שהרי בסימן קי"א בקדרה א' וב' חתיכה באיסור תורה אסור דע"י נפילה אתרע חזקתו) וצנון שחתכו וידוע שהסכין היה ב"י אלא שמסופק אם חתכו בו כתב הש"ך דאזלינן לחומרא דדוקא בחריין די"א דלא מקרי חריף מקלינן ומשמע מדבריו דכולו אסור (וצ"ע דהא עכ"פ דעת הש"ע דאפי' בצנון אינו אוסר יותר מכ"נ וא"כ בספק אם חתכו בו ג"כ יש להתיר עכ"פ לאחר שיטול כ"נ שהרי לדעת הש"ע מותר) וצריך לדקדק בבצלים כי הרבה שחותכין הזנבות וזה ודאי נעשה ע"י סכין ולכן אסור לקנות א"ל שנשאר כרחב קש: +הא דדגים מלוחים נקרא חריף דוקא (הערינג) אבל שאר דגים שנמלחו לא מקרי חריף ולכן אם חתכם בסכין של איסור סגי בגרירה בעלמא וכן בכל החריפים לא נקרא המאכל חריף בשביל מעט מלח או תבלין שיש בו אלא דוקא אם כולו או רובו הוא חריף (סימן צ"ה סעיף ב'): +פירות החמוצים אע"ג דכתבנו דהוי חריף מ"מ במקום הפסד יש להקל דהא י"א דדוקא חלתית הוי חריף (ט"ז ס"ק ח' ט') ועכ"פ נ"ל דיש להקל בדברים שאינם חריפים וחמוצים הרבה אם חתכו בסכין שאב"י ולסמוך על הפוסקים דס"ל דאפי' בצנון אינו אוסר רק דוקא ב"י ובמקום הפ"מ אפשר דיש לסמוך אפי' בב"י ולסמוך על הפוסקים דאפי' בדברים חריפים מותר נ"ט בר נ"ט אבל בסכין של איסור בן יומו אין להקל כלל (סימן צ"ו) ועיין בב"ח ובב"א סימן ס"ז: +מי לימניש שמביאים נכרים וכן תפוחים חמוצים וכיוצא בהן מותר לקנות מהם דאפי' את"ל שנחתכו בסכינן כיון שחותכין הרבה מאד נתבטל טעם הסכין בראשונים והראשונים נתבטלו באחרים הנחתכין אח"כ וגם להרבה פוסקים לא מקרי חריף אבל צנון ובצלים שהם חריפים בודאי אפי' חתך הרבה הכל אסור (שם ועיין בש"ך): +פירות שאינם חמוצים שחתכן בסכין של בשר מותר לאכלן בחלב ובלבד שיגרור מקום החתך דסתם סכין אין נקי אבל הדחה לא מהני וכן בכל דבר שיש בו לחות דמכח הלחות אדרבה נדבק בהם השמנונית ואם חתך בו לפת (שקורין ריבין כ"כ הש"ך בשם מהרי"ל ונ"ל דל"ד ריבין דה"ה (מערין) ושאר לפתות וכ"מ מלשון רמ"א שכ' אבל חתך ירק משמע דוקא ירק אבל אין חילוק בין לפתות) די בהדחה ולא עוד אלא אפי' צנון שחתכו אחר הלפת שרי בהדחה לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מסכין ודוקא לפת אבל אם חתך ירק או לחם לא מהני לחתוך אחריו צנון ואפי' לפת אין להתיר אא"כ שחותך תמיד בין כל חתיכה של צונן יחתוך לפת ובסכין של איסור יש להחמיר דאפי' בחותך הלפת ואח"כ הצנון ואם נתערב הצנון אח"כ בתבשיל יש להתיר בדיעבד (ת"ח כלל ס"א ומנ"י שם ס"ק ל"ד): +מדוכה שדכין בה זנגביל ושום וכיוצא בו מדברים החריפים שחתכו אותם בסכין של בשר הרי נעשה המדוכה של בשר דע"י דוחקא וחורפא בלע ואסור לדוך בו דברים חריפים לאכלם בחלב כיון דל"ש נ"ט בר נ"ט בחריף ובדיעבד צ"ע ועיין לעיל סימן ז' ואם חתך דברים חריפים בסכין של חלב וחזר ודך אותם במדוכה זה הרי נבלע בו בשר וחלב וצריך להגעילו וכן הדין במדוך של נכרים במקום שדוכין בו דברים חריפים הנחתכין בסכין של איסור (א"ח סימן תנ"א במ"א ס"ק ל"א: ועיין במנ"י כלל ס"א וא"ר בסימן תנ"א דזנגביל מקרי חריף כדעת רמ"א בת"ח ודלא כש"ך ס"ק י"ז): +ריב אייזן שגוררין בו חריין שנחתך בסכין של בשר אסור לגרור בו גבינה ודינו כדין מדוכה אך בזה אפי' לחם אסור לגרר עליו לאכול עם חלב דא"א לנקותו יפה והא דאמרינן דאגב חורפא בלע היינו כשיש ג"כ דוחקא אבל בלא דוחקא לא בלע ולא מפליט ולכן אם גררו חריין על קערה חולבת נקיה אפילו אם הוא ב"י מותר לאכיל החריין עם בשר (ט"ז ס"ק ג'): +דין דבר חריף שבישל בקדרה ותחב בו כף חולבת מבואר בכלל מ"ח סי' ט"ז ועיין לקמן בכלל נ"ה ס"ס ב' מ"ש בשם (ח"י): + +Klal 50 + +דין פת שאפה עם בשר או גבינה (סי' צ"ז):
אין לאפות שום פת עם (פלאדן) של גבינה או פשטידא של בשר בתנור אחד אפילו פי התנור פתוח (דאם היה סתום מבואר בכלל ס"ב) ואפי' התנו' רחב ואינו משופע דחיישי' שמא יזוב מהם אל הפת ואפי' הם במחבת נהגו להחמיר לכתחלה ונהגו לשום אותם בפי התנור וכ"ש דאסור להעמיד קדרה עם חלב לבשל דטבע החלב להעלות רתיחה לחוץ. ואם זב מן הפשטידא (הפלאדן) לחוץ דינו כאלו נילוש עמו ויתבאר בסמוך: ובדיעבד אם אין התנור משופע או שהפת עומד למעלה מהפשטידא לא מחזקינן איסור שמא זב דאפילו את"ל דזב שמא לא הגיע לתחת הפת והוי ס"ס אבל אם ראינו שזב מפשטיד' לחוץ אע"פי שהפת רחוק מהפשטידא אסור דהא קיי"ל דמספקא לן אם מפעפע בכל הכלי כדלעיל כלל מ"ה וא"כ אין כאן אלא ספק אחד: ואם התנור משופע מסתמא זב תחת הפת עצמו (ש"ך שם) ובהפ"מ נ"ל אם לא זב תחת הפת ממש יש לסמוך להתיר הפת דהוי נ"ט בר נ"ט השומן בתנור והתנור בפת וא"כ עכ"פ אין לדמותו לנילוש עם החלב ומות' לאכול הפת עכ"פ במלח (עיין כו"פ): +ואם זב חלב או שומן בתנור ואח"כ העמיד על אותו מקו' קדרה של בשר או חלב הקדירה אסורה דאע"פ שנבלע בתנור מ"מ ידוע שהשמנונית של בשר או חלב עדיין נשאר בעין והמאכל שבקדירה אם יש בו ס' נגד השמנונית מותר ואם נתן על אותו מקום לחם דינו כנילוש עמו אבל אם אפה (פלאדין) בתנור בלא מחבת וה"ה קיכליך שנלושו בחמאה או בשומן ידוע שלא נשאר בתנור שמנונית בעין אלא שנבלע בתנור ואז גם הקדירה מותר דכיון שכבר נבלע בתוכו ואין שם ממשות שומן או חלב בתנור הוי כשני קדרות הנוגעין זה בזה ומותר (ט"ז ס"ק ג'): +אין לשין עיסה בחלב או בשומן אפילו לאכלו לבדו. גזרה שמא יאכלנו עם הפוכו ואם לש אסור לאכלו אפילו במלח ואפילו אם נתפרסם בעיר שכל הלחם נילוש בחלב מ"מ אסור משום אורחים הבאים לשם (פ"ח) ואם היה דבר מועט כדי אכילה פעם א' או כלחמי שבת שאוכלין באותו יום או ששינה צורת הפת שתהא ניכרת שלא יאכל בה בשר מותר וי"א דסימן מהני (הגהת ש"ד סימן ל"ה) ודוקא פת שעומד לאכול עם בשר ועם חלב אבל מה שאין דרך לאכלו רק לקינוח או עם משקה מותר ולא חיישינן שיאכלנו אחר שאכל בשר או גבינה דכולי האי לא חיישינן (פ"ח): +ודוקא שהיה בו כ"כ חלב שאין בעיסה ס' כנגדו אבל אם אין בו רק מעט חלב עד שיש בעיסה ס' כנגדו מותר לאכלו לבדו או עם חלב ולא גזרינן שמא יבא לאכלו עם בשר (סי' צ"ז) ונ"ל דאם אינו יודע אם יש בו טעם חלב מות' לטעמו ואם אין בו טעם חלב מותר לאכלו לבד: +במקום הפס"מ יש לסמוך להורות בפת שזב תחתיו חלב או שומן אז יחלק הפת לבתים הרבה לכל בעל הבית ככר אחד דמ"ש מאפה תחלה דבר מועט דמותר וה"ה עכשיו שמחלק לכל אחד דבר מועט ועוד אפשר להקל שיעשה ג"כ סימן בכל ככר וככר דהיינו אם זב תחתיו שומן יתחוב בכל ככר עצם לסימן ואם זב חלב אזי ימשוח מלמעלה בגבינה וכיון שעושה ב' דברים יש להתיר וכן הורה הרב מהר"ש הזקן מ"ץ דק"ק ווילנא ודוקא בזב תחתיו אבל לכתחלה לא יסמוך על זה כיון שהוא מפורש בגמרא: +התנור שזב תחתיו שומן או חלב צריך היסק כדין עד שילכו הגחלים על פני כולו ועד שיתלבן: +ודוקא בפת וכיוצא בו שעיקר חיות אדם תלוי בו גזרינן (עיין כלל נ"ב סי' ה') אבל מדוכה של בשר שדכו בו בשמים או שהמדוכה אינו לא של בשר וחלב ודכו בו עם בשר מותר לאכול עם אותו מין ולא גזרינן גזירות מה שלא נמצא בש"ס (פ"ת ומנ"י בת"ח כלל ס' דלא כט"ז): +דין דגים שאפה עם בשר בתנור א' עיין כלל ס"ט סימן א': + +Klal 51 + +דין ביטול איסורין בלח ויבש (סימן צ"ח)
דע דביטול כל האיסורין לא שייך אלא במה שאינו ניכר אבל אם יכול להכיר האיסור אין לו ביטול עולמית בין בלח בין ביבש: כיצד הרי שנפל חתיכה אחת של איסור בקדרה שיש בה מרק ותבשיל וחתיכה אחת של היתר דומה לחתיכת איסור בין שהוא מאותו המין או ממין אחר אע"פ שיש ס' בהיתר לבטל חתיכה של האיסור המרק והתבשיל מותר. שהרי אין בהם טעם איסור. אבל השני חתיכות אסורות שהמרק והתבשיל מבטל פליטת החתיכה לפי שהפליטה היא מתערבת במרק ותבשיל משא"כ החתיכה שאינו מתערב עם המרק והתבשיל ואיך יתבטל אא"כ יש רוב בחתיכ' היתר במב"מ דאז יתבטל חתיכת איסור ברוב חתיכת היתר כמו שיתבאר לקמן. כללו של דבר אין היבש מתבטל בלח ואין הלח מתבטל ביבש כיון שאינם נבללים וה"ז כאלו הוכר האיסור שהרי אפילו אם כבר נתבטל והוכר האיסור צריך להסירו ואפילו יבש ביבש אם יוכל להכיר האיסור אינו בטל אפילו באלף כגון שנתערבו חטים מצומחים שהם חמץ בשאר חטים ל"ש ביטול (א"ח סימן תס"ז) אפילו באלף כיון שיכול להכיר האיסור ולהסיר אפי' ע"י טורח גדול (עיין פ"ח סי' ק"ד ס"ק ג') ובכל זה אין חילוק בין איסורי תורה לאיסורי דרבנן: +ולכן חלב שנפל לתבשיל אע"פ שיש שם ס' אעפ"כ צריך ליתן בו מים צוננים וטבע החלב להקפיא ולצוף למעלה על המים ויסירנו. ואם המאכל מתקלקל ע"י המים במקום הפסד מרובה אפשר שיש להקל ולומר כיון שעכשיו מעורב וכבר נתבטל והוא לח אינו מחויב לעשותו ליבש ואינו דומה ליבש ביבש שגם עכשיו ניכר (עיין כו"פ בסי' צ"ט ומדמה זה לדין כלי שנתערב בכלים בסי' ק"ב לדעת הש"ע דא"צ להגעילו ע"ש ובא"וה כלל כ"ג ססי' ט' כתב וז"ל והשיב ראב"ן חלב שנפל לקדירה ונמס אם יש ס' מצוה ליתן בו מים קרים לקרוש החלב ולהסירו משמע כדברי הכו"פ דאינו אלא מצוה) ומ"מ נ"ל דיניח שיצטנן התבשיל דאין המאכל מתקלקל כ"כ עי"ז שיוכל לחזור ולחמם אח"כ וכ"ז שיש במאכל ס' אבל אם אין בו ס' לא מהני נתינת מים הצוננים שהרי נותן טעם ולא עדיף מנפל איסור בקדירה ואין בו ס' דאפילו אם מכירו וזרקו שלם אפ"ה אסור הכל סי' צ"ח סעיף ד' (ובש"ך שם): +ואם נימוח האיסור לחתיכות דקות וקטנות אם יכול לסנן המאכל במסננת אינו בטל אפילו באלף כיון שיכול להסירו ואם נימוח כ"כ עד שיעבור ג"כ במסננת א"כ הוי כלח בלח ואם המאכל עב קצת שא"א להסיר ע"י סינון וא"א להכיר האיסור בשום אופן אזי דינו כיבש ביבש ובטל אבל אם הוא רוטב עבה שא"א לסנן והאיסור לא נימוח כ"כ אלא שנפרך לחתיכו' דקות מאוד אסו' שהרי אפשר להכירו במשמוש היד (עיין כ"ז בפ"ח סימן ק"ד ובש"ך וט"ז שם ובסימן ק' בש"ע ובת"ח כלל פ"ה דין י"ז מתיר רמ"א באם אינו יכול לבררו וכת' המנ"י ובהפ"מ יש לסמוך עליו): +כל מקום שנכתוב בטל ברוב י"א דמדרבנן דוקא חד בתרי וי"א דאפילו באיסו' תורה א"צ שיהיה כפלים ר"ל אחד של איסור וב' של היתר (כדמשמע פשטא דלישנא דש"ס חד בתרי) אלא ר"ל שיהיה ההיתר עכ"פ יותר מעט מן האיסור (ועיין בא"ח סימן תמ"ז סעיף ט' ובפ"ח שם ובסי' תנ"ה במ"א ס"ק ט"ו) והיכא דאם יודע שההית' הוא הגדול א"כ אין תערוב' ואם אינו יודע איזו היא ההיתר ואיזהו האיסור א"כ שמא הגדול הוא האיסור ולא משכחת ��ה אלא שיש כאן חתיכה א' גדולה וב' חתיכות קטנות אלא דב' חתיכות הקטנות ביחד הם יותר גדולות בכמות מהחתיכה הא' ואינו יודע איזהו האיסור וא"כ ממ"נ יש כאן רוב דאפילו אם החתיכה הגדולה היא האיסור מ"מ הרי יש בב' הקטנות דהיתר יותר מן הגדולה של איסור אבל אם ב' הקטנות הם שוין בכמות כמו הגדולה אסור דאף ע"פי דיש לומר ג"כ ממ"נ יש כאן רוב שאפי' אם הגדולה היא האיסור הלא יש ב' חתיכות נגדה ובטל חד בתרי ז"א דמנ"ל לילך אחר רוב חתיכות שמא נלך אחר הכמות והרי חתיכה זו גדולה כ"כ כמו השנים ואין כאן רוב (סי' ק"ט בש"ך ופ"ח) ועכ"פ בלח מב"מ דמ"הת בטל ברוב ר"ל כשהיתר מעט יותר מן האיסור הרי יש כאן רוב היתר: +מדינא דש"ס וכ"כ המחבר בש"ע שאם נפל איסור להיתר מין בשאינו מינו נותנין אותו לטעום לנכרי ובלבד שלא יהיה ידוע לנכרי שרוצין לסמוך עליו בא"וה אלא במס"לת דאף על גב דבאיסור תורה אין נכרי נאמן במס"לת הכא כיון דעביד' לגלויי שהרי כשיאמר שאין בו טעם איסור יאכל הישראל ובמלתא דעבידא לגלויי סמכינן עליו: או שנותנין אותו לטעום לנכרי קפילא (ר"ל אומן המבשל) ואע"פי שיודע דיסמכו עליו בא"וה דכיון שהוא אומן לא מרע חזקתי' ואם יאמר הנכרי שאין בו טעם איסור סומכין עליו ומותר (ואם ירגיש הישראל טעם האיסור הרי נראה ששקר ענה ואסור) ואפילו אין בהיתר ס' כי יש דברים שאינן נותנים טעם כ"כ ואם היה דבר היתר כגון שנדר אחד מאיזה דבר ונתערב בדבר אחר מבשא"מ וכן בצל וכיוצא בו שחתכו בסכין של בשר ורוצה לאכלו בחלב נותנין אותו לטעום לישראל אם יאמר שאין בו טעם מותר ואפי' אין בו ס' (צ"ח סעיף א'): +ואמנם עכשיו אין נוהגין כלל לסמוך בדבר איסו' על טעימת נכרי אלא משערין הכל בס' שכן קיבלו חז"ל שאין לך דבר שנותן טעם ביותר מס' זולת תבלין וכיוצא בו שנבאר לקמן: וכחל כמבואר בדין כחל. וביצת איסור כמבואר בדין בצים ובפחות מס' אסור בין איסור מה"ת ובין איסור מדבריהם בין כזית או פחות מכן דקיימא לן חצי שיעור אסור מה"ת בכל תערובת לח בלח אבל בדבר היתר מותר לסמוך גם עכשיו על טעימת ישראל ובלבד שיהיה אותו הישראל בקי להבחין בטעמים (שם): +איסור שנפל להיתר בין איסור תורה ובין איסור דרבנן (סימן צ"ח פ"ח ס"ק י') אם מכירו צריך להסירו ואפילו הכי צריך ס' נגד כולו שאין אנו יודעין כמה יצא ממנו אע"ג דהחתיכ' עבה וגדולה עכשיו כבתחלה י"ל שפלט מן האיסור ובלע מן ההיתר ואם הוציא האיסור וחזר ונפל לאותה קדרה סגי בפעם א' ס' שהרי אפילו פלט הכל די בס' ולא יהיה המיחוי שיצא ממנו חמור מן האיסור עצמו ואם נפל לקדרה אחרת צריך ס' באותה קדירה נגד האיסור דשמא לא פלט בקדרה א' רק מעט ובקדרה זו יפליט הכל (שם סס"עי ד' ובאו"ה כלל כ"ד וצ"ע שהרי בלא"ה אפילו פלט כולו הא ס"ל חנ"נ וצ"ל משום דא"כ ק' בקדירה ראשונה נמי נימא הכי וכמו שהק' הכו"פ באמת ולכן ס"ל לאו"ה דל"ש חנ"נ אא"כ לא היה ס' אבל הכא שהיה ס' נגדו לא נ"נ מעולם אלא דחיישינן שמא לא פלט הכל): +איסור שנפל להיתר מין בשאינו מינו כגון חֵלֶב לבשר סתם (דבשר שמן וחלב הוי מין במינו ש"ך ס"ק א') וכן חתיכ' איסור שבישל במים צריך ס' נגד האיסור מ"הת דקיי"ל טעם כעיקר אסור מה"ת ר"ל איסור שנתן טעם בהית' אע"פ שהסיר האיסור שלם ולא נשאר בו רק טעם אפ"ה אסור מה"ת דילפינן מנזיר דכתיב וכל משרת ענבים לא יאכל וקבלו חז"ל דר"ל שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם של ענבים אסור לנזיר אע"ג שהסיר הענבים ולא נשאר במים רק הטעם ולכן כל ספק אזלינן לחומרא כגון שקודם ששיער לידע אם יש בו ס' נשפך הרוטב או שהניח נכרי או תינוק לתוך הקדרה חתיכת איסור אינו מינו ואינו יודע כמה הניח וכן כל ספק לחומרא כדין ספיקא דאורייתא לחומרא (סי' צ"ח סעיף ב'): +ודוקא לח בלח או לח ביבש אסו' מה"ת מפני הטעם אבל יבש ביבש שנתערב אפילו מין בשאינו מינו כגון שנפרך האיסור לחתיכות דקות ואינו ניכר או ששחט ג' מינים ואחד נשחט שלא כהוגן וא"י איזהו (ק"ט ש"ך סק"ח) מה"ת בטל ברוב ומותר לאכלן כך ביבש שהרי כל דבר בטל ברוב מה"ת אם אינו נותן טעם אלא שחז"ל אסרו במין בשאינו מינו אפילו ביבש עד שיהיה בחתיכה ס' נגד חתיכת האיסור דשמא יבשלם ואז יתן טעם ולכן בעינן ס' דאף אם יבשלם אין כאן נתינת טעם בשום אופן (ש"ך שם ס"ק י') והכו"פ כתב אם נתערב כזית בכא"פ שהוא לערך א' בט' זיתים שהפרס הוא ג' ביצים וכזית הוא שליש ביצה אז אסור מן התורה וצריך ס' אבל ביותר מזה אינו רק מדרבנן דשמא יבשלם ויתן טעם): +ולכן חתיכת איסור שנפל לקדרה שאינו מינו ויש שם רוטב וגם חתיכות ואינו מכיר האיסור אע"ג דלענין לבטל טעם של האיסור מצטרף גם החתיכות של היתר שהרי אין לאסור הרוטב והתבשיל רק בשביל הפליטה שפולטת האיסור ונותן טעם בהם ונגד זה גם החתיכו' של היתר פולטין ונותנים טעם ולכן הכל מצטרף נגד האיסור ואם יש בין הכל ס' מותר התבשיל והרוטב. אבל מ"מ החתיכות כולם אסורין שהרי החתיכות היבשים אינן אסורים משום הטעם אלא שמא יאכל האיסור ולכן צריך שיהיו רוב בחתיכות ההיתר נגד האיסור ואם מכירו זורקו שהרי קיי"ל אפשר לסוחטו אסור כדלעיל והשאר מותר הכל בין החתיכות ובין התבשיל (שם ובסי' ק"ו וסי' צ"ח סעי' ד'): +ודוקא באיסורי תורה הוא דאמרינן דצריך ס' ביבש בכדי שלא לבא לידי איסור דאורייתא אם יבשלם אבל איסור דרבנן שנתערב מבשא"מ ואינו מכירו כיון דלא אפשר למיתי לידי איסור דאורייתא בטל שפיר ברוב וכדין מין במינו שנכתוב בכלל זה (סי' ק"ט בש"ך ס"ק ט') +והא דאמרינן דבאיסור תורה עכ"פ בטל בס' ביבש היינו דוקא (אבל) אם נתערב מין בשא"מ שאינו מכירו (אך כשיאכל אותו ירגיש) בענין שכתבנו בסי' ט' שא"א בשום ענין שיטעום טעם איסור [אבל] בטעם שהוא של איסור כגון חתיכה בשר שנפל עליו חלב ונתערב עם שאר חתיכה בשר ואינו מכירו [אך כשיאכל אותו ירגיש] כיון כשיאכל יטעום טעם האיסור י"א דלא בטיל כלל (וע' בפ"ח סי ק"ט ס"ק ו' בסי' ק"ב ס"ק ח' ועיין בסי' ק"ב בש"ך ס"ק א' בשם הב"ח שמשיג על תשובת בן לב א"כ משמע דהוא הדין בדין זה חולק (אבל בש"ך סי' ק"ז לדעת ר"ב משמע כב"ח): +וכל זה במין בשאינו מינו דטעם כעיקר דאורייתא בלח וגזרו יבש אטו לח אבל מין במינו שנתערב לח ביבש או לח בלח כיון דשם לא שייך טעם וא"כ מה"ת בטל ברוב אלא דחז"ל גזרו להצריך ס' כיון שכנגדו במין בשא"מ צריך ס' מ"הת וכיון דאינו אלא מדרבנן ולכן כל ספק שיסתפק בו אזלינן לקולא כדין ספק דרבנן כגון שנשפך הרוטב קודם שנודע לו אם יש ס' או שהניח תינוק או נכרי וכיוצא בו חתיכת איסור בקדרה ואינו יודע גודל איכותו כמה היה לשער אם יש בו ס' מותר כיון שהוא מין במינו (סי' צ"ח סעיף ב'): +וכן אפילו מין בשאינו מינו אם הוא איסור דרבנן כגון בשר עוף בחלב וכיוצא בו נמי אם מסופק אם היה בו ס' מותר (ש"ך סק"ד) ואפשר דאפילו אם מסופק ג"כ אם היה בו רוב נגד האיסור כיון שעכ"פ מסופק דאפשר שהיה בו ס' מותר (ועיין סי' קי"א ובת"ח כלל פ"ה במנ"י ס"ק מ"ז בסופו): וכתב הכו"פ דמיירי בענין שא"א לעמוד על טעמו דאל"כ צריך ליתנו לנכרי לטעום דאע"ג דאין אנו סומכין על טעימת נכרי היינו לחומרא אבל ל�� להקל ח"ו ודבריו נראים נכונים ונ"ל דזהו כוונת הת"ח הביאו הש"ך ס"ק ז' שכתב דאפילו בעוף שהוא דרבנן הואיל וטכ"ע דאורייתא ותמהו עליו ע"ש ונ"ל כוונתו דר"ל כיון דאפשר למיקם אטעמא ולכך צ"ע להקל בעוף): +ואם נפל או שהניח נכרי ותינוק חתיכת איסור בקדרה עם בשר מין במינו ואינו ידוע אם היה ס' נגד האיסור כגון שנשפך הרוטב או שא"י גודל איכותו והוא איסור תורה והרי יש כאן מין במינו דהיינו החתיכה נבלה עם ההיתר וגם יש כאן מין בשאינו מינו שהרי הנבלה נותן טעם במים ויודע בבירור שהיה רוב בחתיכת היתר נגד חתיכה האסורה יש אוסרין שהרי יש כאן ספק דאורייתא אם היה בו ס' כיון שיש כאן ג"כ מבשא"מ (ע' סי' צ"ח בש"ך ס"ק ח') ויש מתירין דאמרינן סלק את שאינו מינו כמי שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו שהרי כשם שהנבלה פולטת כך הכשרות פולטת וא"כ תיכף כשפולט הנבלה יש רוב מן פליטת ההיתר המבטל פליטת האיסור ברוב מן התורה ואין צריך ס' אלא מדרבנן והוי ספק דרבנן (עיין ט"ז שם וכו"פ שם ולי צ"ע דמאן יימר שתיכף פלטו גם ההיתר שמא קדמה נבילה לפלוט ואם כן יש כאן ברוטב איסור תורה או שמא פלטה הנבלה יותר מההיתר וא"כ לא נתבטל אפילו מן התורה) ובהפסד מרובה וצורך מצוה יש להקל: +ודוקא שהספק הוא בענין שכתבנו שא"א לידע מחמת שנשפך או נאבד או שלא ידע כמה הניח בקדירה שאין אדם בעולם שידע זה אבל אם הוא לפנינו אלא שאינו בקי לשער אם יש בו ס' זה לא נקרא ספק כלל דדעת שוטים הוא זה שמי שהוא בקי יכול לשער ואפילו באיסור דרבנן לא מהני ספק זה ואסור (סעיף ג'): +ודוקא בלח במין במינו גזרו להצריך ס' כיון דבאינו מינו צריך ס' מה"ת מחמת הטעם אבל יבש ביבש מין במינו שכנגדו במין שאינו מינו מה"ת גם כן בטל ברוב שהרי כשיאכל ביובש ליכא טעם ולכן במב"מ לא גזרו והניחו על דין תורה שיבטל ברוב ומדינא מותר לאדם אחד לאכול כולן. ובלבד שלא יאכל כל ג' בבת אחת דאז אוכל האיסור בודאי ואע"פ שנתבטל מ"מ אסור שהרי אוכל בודאי האיסור אבל כשאוכל אותם אחד אחד או אפילו ב' בפעם א' אמרינן שכולם היתר ואח"כ כשאוכל השלישי אנו אומרים שכבר נאכל האיסור וזה ההיתר וזהו מדינא אבל ראוי לנהוג כאותן הפוסקים שאדם אחד לא יאכל כל הג' אלא ב' בני אדם שכל אחד יוכל לתלות האיסור בחבירו ויש מחמירין עוד להשליך א' מהן או ליתנם לנכרי בכדי לתלות שהישראל אוכל רק ההיתר (סימן ק"ט): +ודוקא כשרוצה לאכלן כך ביובש אבל אסור לבשלן יחד דא"כ יחזור להיות כלח ביבש אבל מותר להרבות עליהן כדי שיעור ס' ולבשלן ואין בו משום מבטל איסור לכתחלה כיון שכל אחד בפ"ע מותר ואם לא הוסיף ובשלן כך קודם שנודע התערובות ואז לא שייך לומר שנתבטל דביטול לא שייך אלא אם יודע שיש כאן תערובת אבל שאינו יודע כלל מתערובת מה שייך ביטול (הש"ך בסי' ק"ט ס"ק י"ב כתב דמה"ת לא בטל וכ"כ הפ"ח שם והמנ"י בח"ח כלל ל"ט בסופו תמה על הש"ך וכתב דברא"ש ס"פ ג"ה מבואר להדיא דאינו אלא מדרבנן ואינו מוכרח דמש"כ שם הרא"ש ומדרבנן החמירו במב"מ שנתבשל קודם שנודע התערובות להצריך ס' הוא סבר דהאי מדרבנן קאי על קודם שנודע כו' ובאמת כוונת הרא"ש י"ל דהא דבעינן ס' הוא מדרבנן ע"ש ברא"ש) ולכן לכ"ע דינו כאלו נפל איסו' יבש בקדרה וצריך ס' נגד האיסור כמו שמבואר ואפילו לאכלן כל אחד ואחד בפני עצמו ואפילו ג' בני אדם אסור: +ואם קודם שנודע התערובות בשלן בב' קדרות כיון שלא נתבטל האיסור שניהם אסורות שהרי לא ידעינן באיזה קדרה הוא האיסור (ומ"מ אם נודע לו בשעת הבישול אם הם של אדם אחד וראוין לערבן כדלקמן כלל ס"ד סי' י' י"א מצטרפין) אבל אם בישל בב' קדרות אחר שידע התערובות וא"כ עכ"פ נתבטלו מן התורה וגם מדרבנן ברוב אלא שאסור לבשלן יחד משום שיחזור להיות איסור נבלל וא"כ כיון שבשלן בב' קדרות דלא חזר להיות איסור נבלל אף דהוי ספיקא הוי ספק דרבנן ולקולא (ש"ך שם): +ואם כבר נודע התערובת ובשלן בקדרה אחד י"א דאפ"ה אסור ודינו שוה לבשלן קודם שנודע התערובות (רשב"א) וי"א דכבר נודע התערובות וחזר האיסור להיות היתר מה"ת וגם מדרבנן ולכן אע"ג שבשלן יחד אין הפליטה אוסר ומותר לאכול התבשיל. והחתיכות דינן כמו קודם בישול (רא"ש) ובמקום הפסד יש לסמוך להתיר (שם ססי' ק"ט) (ואפילו לבשלן לכתחלה או"ה ובמ"א סי' תמ"ז ס"ק י"א וע' בב"א ססיל"ב): +איזהו דבר שנקרא יבש כל שאינו נבלל והאיסור עומד בעצמו אלא שנתערב עם ההיתר עד שאינו מכירו כגון חטים בחטים ואפילו כאורז ושומשמין שהרי אינם נבללים וחתיכות איסור שנתבשלה עם חתיכת היתר אפילו ע"י משקים או מים דאע"ג דהרוטב מקרי לח בלח שהרי מתערב יפה מ"מ החתיכות נקראו יבש אפילו יהיה קטנים שבקטני' והחתיכות עם הרוטב נקרא לח ביבש. ולח בלח הוא במקום שגוף האיסור או טעמו שמתערב ונבלל יפה עם ההיתר באופן שבכל חלק מן התערובות אפילו בדבר מועט יש שם או"ה מעורבין יחד כגון יין ביין ושמן בשמן ומים במים וכיוצא בו וכן הרוטב שנתבשל בו איסור והיתר הרוטב מקרי לח בלח וכן כל כיוצא בו (פ"ח סי' ק"ט): +בצים עם בצים אם הם שלימים מקרי יבש ביבש ואם הם שבורים החלבונים שהם דקים ומתערבים יפה יחד הוי לח בלח והחלמונים דכל חד וחד לחוד קאי מקרי יבש ביבש ואם הם טרופים יחד הוי לח בלח (פ"ח שם) עיין כלל כ"ט וכלל ל"ח: +קמח בקמח דעת האחרונים דמקרי לח בלח (ואין לומר דדוקא כשנטחן יחד דאז מחמת הטחינה מתערב יפה מה שאין כן כשמערב כך קמח בקמח דאפשר דלכ"ע הוי יבש ביבש ז"א שהרי הסמ"ג בל"ת סי' קל"ח הביא ראיה מב' מנחות שלא נקמצו כו' ושם מיירי שנתערב קמח בקמח בלא טחינה וכן מוכח בפסחים דף מ"ד בתוספות ד"ה איתיביה וכ"כ הט"ז בא"ח סי' תנ"ג) ומ"מ במקום הפ"מ במין במינו יש לסמוך ע"ד רמב"ם דס"ל דהוי יבש ביבש שהרי אפילו לדעת הפוסקים דהוי לח בלח מה"ת נמי בטל ברוב כדין מב"מ (סי' ק"ט בכו"פ וכ"כ פ"ח בא"ח סי' תמ"ז סעיף ט'): +ור"ל דעיסה הנילושה מקמח ומי בצים הוי ג"כ לח בלח ונ"מ דבהפ"מ ל"א חנ"נ וא"כ אם יש ס' בין הכל דהיינו הקמח והרוטב והתבשיל הכל מצטרף לבטל הביצה שמצא בה טיפת דם או שנולדה בי"ט ואפשר דל"א גם בזה אפשר לסחטו אסור ובמקום הפ"מ או סעודת מצוה יש לסמוך על הפוסקים דאף אפשר לסוחטו ל"א באיסור דרבנן. אך הגאון בעל חות דעת אמר לי שדעתו לאסור אפשר לסחטו ומי שלבו שלם ויודע להכריע יכריע: +כל האיסורין שבטילין בס' אזלינן לענין מבשא"מ ומב"מ בתר טעמא דאם הם חלוקים בטעמן אע"פי שיש להם שם אחד כגון חתיכת בשר שור עם חתיכת בשר כבשות ותרנגולת וכיוצא בו אעפ"י שיש להם שם אחד שהכל נקרא בשר מ"מ כיון שחלוקין בטעמן הוי מין בשאינו מינו לכל הדינים שכתבנו ובשר ולב וכבד וכחל הפ"ח כתב בפשיטות דהכל מין אחד הוא בטעמא דאע"ג דקצת יש שינוי טעם באחד מחבירו מ"מ הוי מין במינו בין לענין טעמא ובין לענין שמא וצ"ע (ועיין דינים אלו בב"י ופ"ח סימן צ"ח ובש"ך שם ס"ק ו') ובשר שמן וחלב הוא מין במינו אבל בשר כחוש וחלב הוי מין בשאינו מינו: +אבל כל איסור שאינו בטל בס' כדבר שיש לו מתירין וערלה וחדש וכיוצא בו דאפילו באלף לא בטילי אם נתערבו במינן באלו אזלינן בתר שמא דוקא שאם יש להם שם אחד אעפ"י שחלוקין בטעמן הוי מין במינו ואם יש להם ב' שמות אעפ"י שיש להם טעם א' הוי מין בשאינו מינו (ש"ך שם): +איסור שנתבטל כגון שהיה ס' כנגדו וחזר ונפל לתוכו חתיכת איסור אחרת מאותו מין כגון שנפל לקדרה חתיכה נבלה והיה ס' כנגדו וחזר ונפל לתוכו חתיכה נבלה אחרת ממין ראשון כגון ששניהם מין בשר א' או שניהם חלב וכיוצא בו חוזר וניעור גם איסור ראשון וצריך שיהיה בתבשיל לבטל ב' החתיכות ולא אמרינן הרי הראשון כבר נתבטל ונעשה היתר וא"כ לא יצטרך רק ס' נגד החתיכה השניה (צ"ע סעיף ו' בהג"ה) (ואפילו מין במינו בלח כיון שכנגדו בשאינו מינו ניכר הטעם ש"ך ס"ק כ"א): +ולא מבעיא בלח שודאי חוזר וניעור שהרי כל זמן שמרגישין הטעם ל"ש ביטול וכיון שכנגדו במין בשא"מ מרגישין הטעם של האיסור צריך ב"פ ס' לבטל טעם שניהם אלא אפילו יבש ביבש דאין שם טעם אפ"ה חוזר וניעור. ולא מבעיא קידם שנודע לו מן התערובת דאז לא נתבטל כמו שנתבאר לעיל סי' י"ח אלא אפילו אם כבר נודע לו התערובת והוא יבש ביבש שבטל כבר מה"ת וגם מדרבנן דאפילו אם בשלן יחד מותר כדלעיל סימן כ' אפ"ה אסור שהרי אם יכיר האיסור לאחר שנתבטל ודאי שהוא אסור דלא נהפך האיסור להיתר אלא כל זמן שאינו ניכר וכיון שניתוסף עליו איסור ה"ז כאלו הוכר האיסור ולכן אסור (שם) וע"ש בש"ך ס"ק כ"א דדעתו להקל בהפ"מ במב"מ ביבש ביבש לאחר שנודע: +בד"א בב' מיני אסורים מאיסור אחד כגון נבילה ונבילה וחלב וחלב וכיוצא בו אבל ב' מיני אסורים שמשונים בטעמם כגון קדירה שיש בה נ"ט זיתים של היתר ונפל לתוכה כזית חלב וכזית דם (להפוסקים חנ"נ מיירי בבת אחת דוקא. ולהפוסקים דבשאר איסורין ל"א חנ"נ אפלו בזה אחר זה) וכן קדרה שיש בה נ"ט זיתים או ירקות או כיוצא בה ונפלו לתוכה כזית בשר וכזית גבינה אפילו בזה אחר זה לכ"ע (דבזה לא שייך חנ"נ כדלעיל כלל מ"ד) בכ"ז לא אמרינן חוזר וניעור אלא אדרבה כל אחד מצטרף להיתר ומבטל איסור השני דכיון דטעם דם וחלב או בשר וגבינה אינם שוין הרי נתבטל טעם הגבינה או הבשר בס' וטעם הדם או החלב בס' דמה לי אם ההיתר מבטל טעם האיסור או האיסור מבטל טעם האיסור רק שיתבטל טעם האיסורין ולא יהא בהם כח ליתן טעם בהיתר. (סימן צ"ח סעיף ט'): +וכן קדרה שיש בה כ"ט זיתים של היתר ונפל לתוכה כזית דם ובקדרה אחרת יש בה ל' זיתים של היתר ונפל לתוכה כזית חלב ונתערבו ב' הקדירות בשוגג דכל אחד מצטרף לבטל את חבירו והכל מותר ואפילו להסוברים חנ"נ משכחת לה בלח בלח בהפסד מרובה כדלעיל כלל מ"ד סי' ט' או שנתערבו קודם שנודע התערובת ובהפסד מרובה דלא אמרינן חנ"נ כמבואר שם סימן י' (שם ובש"ך ס"ק ל"ד): +במד"א שאיסורים מבטלים זה את זה דוק' כשהם ב' מיני איסורים וחלוקין בטעמן אבל אם הם שוין בטעמן אעפ"י שחלוקין האיסורים כגון כזית בשר טרפה וכזית בשר נבילה אינן מבטלין זא"ז אלא אדרבה מצטרפין זה עם זה וצריך שיהא בקדרה ס' לבטל שניהם כיון שטעמן שוה וגם אמרינן חוזר וניעור (שם בש"ך בסופו): +כשם שאיסורים מבטלים זה את זה כך היתר מבטל היתר כגון שנפל כזית חלב לס' זיתים של מים הרי נתבטל החלב במים ומותר. ליתן מן המים לקדרה של בשר. ודוקא בדיעבד שכבר נפל אבל לכתחלה אסור לערב חלב במים כדי לבשל עם בשר דכיון שכוונתו לכך הוי כמבטל איסור לכתחלה (סימן צ"ט ססעי' ו'): דין כף חדש שניער בה קדרה נתבאר לעיל כלל מ"ח ודין דבר דעביד לטעמא מבואר לקמן כלל נ"ג: + +Klal 52 + +כיצד משערין לבטל איסור ואין מבטלין איסור לכתחלה (סימן צ"ט):
כל מה שאסרה תורה לא אסרה אלא מידי דבר אכילה כדכתיב לא תאכלו כל נבלה וכן כל האיסורין ולכן העצמות בין עצמות נבלה או טרפה או שאר איסורים הקשים שאין בהם שום לחלוחית מותרין דכעצם בעלמא הם ולכן חתיכת איסור שיש בו בשר ועצמות שנפלה לקדר' של היתר אם הם עצמות רכות וכן המוח שבעצמות אפילו יבישות נחשבין כדין בשר וצריך ס' אף כנגדן אבל העצם הקשה של איסור כיון שאין בו לחלוחית לא מבעי' שאינו מצטרף לאיסור כיון שאין בו לחלוחית במה לאסור אלא אדרבה מצטרף להיתר לבטל בשר האיסור שעכ"פ על ידי הבישול בולע מבשר האיסור ומכ"ש שעצמות ההיתר מצטרפין להיתר לבטל האיסור כן סתם הב"י בש"ע אבל אנו נוהגין ע"פי הכרעת רמ"א דאין מצטרפין עצמות איסור לבטל האיסור ומ"מ אין צריך לבטל האיסור. ומ"מ במקום הפסד יש להקל כי העיקר כדעת הש"ע. ואע"פי דקיימ' לן דבאיסור דבוק אמרינן חתיכה נעשית נבילה וא"כ ה"נ נימא דעכ"פ העצמות הדבוקין בבשר הנבילה קבל טעם תחלה ונעשית נבלה שאני עצמות שיש להם דין כלי עצם דאפשר להפריד האיסור ע"י הגעלה ודומין לכלי מתכות ועץ דלא אמרינן חנ"נ כמבואר כלל מ"ד סי' י"ח (סי' צ"ט): +בד"א כשהחתיכה של נבלה עם העצם היה חי ולא נתבשל תחלה אבל אם נתבשל תחלה הרי כבר בלע העצם מן הנבלה וכיון דלא ידעינן כמה בלע צריך ס' נגד הכל בין בשר ובין עצם (שם) (ואם נמלח עמו צריך ס' נגד הקליפה דמליחה אינו מבליע בכלי יותר מכדי קליפה כדאיתא בסי' צ"ח סעיף ד'): +לעולם משערינן ס' נגד האיסור כמו שהוא בא לפנינו אע"פי שהיה בהיתר יותר מתחלה ונתמעט בבישולו ונבלע בקדרה. אפילו במב"מ דבטל ברוב מ"הת. דאם נשער במה שבלע הקדרה יבא מזה כמה מכשולים ואסור לשער ע"פי משקל שישקול האיסור וההיתר כי יש דבר שבטבע קל ויש שבטבע כבד והמתיר ע"י משקל מאכיל טרפות אלא ישער מאומד (שם ובפ"ח) וז"ל הפ"ח בסי" צ' סק"ו ולענין דינא איסור שנפל לתוך היתר אלא שלא נודע שיעורו בשעת הנפילה או שנודע שיעורו אלא שלא נודע אם היה בהיתר ס' כדי לבטלו אסור הכל אף שיש לפנינו ס' בהיתר נגד האיסור המצומק משום דלא ידעינן כמה היה האיסור וכמה נמחה מגופו אם מעט ואם הרבה ולא מיבעיא בחלב שדרכו להיות נימוח אלא אף בשאר איסורין כגון בשר נבלה ודג טמא וכיוצא אמרינן שהיה גדול ונצטמק הרבה מכמו שהיה ולפיכך אסור הכל אם לא שבאומדנא יש ס' לפי מה שהיה יכול להיות גדול וכן כל כיוצא בזה: ואם בשעה שנפל האיסור היה נודע שהיה בהיתר ס' כדי לבטלו ל"מ אם יש עכשיו ס' נמי בהיתר נגד האיסור המצומק הבא לפנינו דפשיטא דהכל מותר אלא אפי' כשאין האיסור בעין דליכא למיקם עלה דמילתא מעמידין הדבר על חזקתו ומסתמא אמרינן דכי היכי שנתמעט מן ההיתר כן נתמעט מן האיסור לפי חשבון אבל אם בשעת נפילת האיסור לא היה בהיתר ס' כדי לבטלו אעפ"י שנצטמק האיסור ביותר ויש עכשיו ס' בהיתר כדי לבטלו הדבר פשוט שאסור הכל: וכן כשהיה ס' בהיתר בשעת נפילת האיסור ואח"כ נצטמק מן ההיתר הרבה יותר מס' לערך מה שנצטמק מן האיסור או שלא נצטמק האיסור באופן שאין בהיתר ס' עכשיו נגד האיסור אזלינן בתר השתא וחזר האיסור לאסור הכל ולית לן למימר שנתמעט האיסור עפ"י חשבון אלא בדלא מצינו לברורי אבל כי חזינן שלא נתמעט לפי חשבון לית לן לאקולי ולומר שנופח מן ההיתר דלהחמיר אמרינן הכי לא להקל והכל אסור ומיהו אף בדידעינן דבשעת נפילת האיסור היה ס' בהיתר נגדו אי איסורא איתא בעין לא סמכינן אחזקה ולומר שנתמעט לפי חשבון דבמקום דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה ואי ליכא השתא ס' ל"מ שנאסר כ"מ שבתוך הקדירה אלא אף הקדירה עצמה אסורה שאע"פי שהיא בלועה מהיתר לערך ס' יותר מהאיסור מ"מ הרי בלעה מהתבשיל אחר שנאסר ונאסרה עכ"ל הפ"ח): +דין עצם קשה חלול שנמצא בחלב וספק אם היה בו מוח או לא עיין בשער חזקה סי' מ"ג: +יש מן האחרונים שכתב שיעור ס' נגד כף קטן וגדול ואין לסמוך ע"ז כלל כי הם כתבו לפי הכפות שבמקומותיהם. והכפות נשתנו עפ"י המקומות לפי עובים כי אני שערתי בכף הפרור של מדינות ליטא עפ"י השיעור כדין לתחוב בכלי מים ומצאתי שהוא שיעור רבע קווארט וכף של עץ שאוכלים עמו הקטנים צריך שיעור ג' קווארט נגדו והגדולים צריך ה' קווארט והעיקר שצריך לשער לפי הכף: +אסור לבטל איסור לכתחלה (לראב"ד אסור מה"ת ולרוב פוסקים אינו אלא מדרבנן) אפי' נפל כבר איסור להיתר ואין בו שיעור לבטלו אסור להוסיף עליו וכ"ש דאסור לערב לכתחלה איסור בהיתר לבטלו וזהו באיסורי תורה אבל באיסורי דרבנן לכתחלה אסור לערבם ולבטלם אפי' בדבר שאין לו עיקר מה"ת אבל בדיעבד שנפל מעצמו ואין בהיתר לבטלו מותר להוסיף עליו עד ס' ולבטלו זהו דעת המחבר בש"ע סי' צ"ט: +אבל אנו נמשכין אחר רמ"א אפי' אם כבר נפל אסור להוסיף ולבטלו אפי' בדבר שעיקרו מדרבנן. ובכל מקום שאסור לבטל ולהוסיף אם עשה כן בשוגג מותר ואם במזיד אסור למבטל ולבני ביתו אם הוא שלו וכן למי שנתבטל בשבילו אם ידע זה שנתבטל עבורו וניחא ליה אפי' לא צוה אותו לבטלו דאי שרית ליה או למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתא למימר לנכרי שיבטלנו אבל אם לא היה שלו וגם לא נתכוין לבטל בשביל עצמו שרי למבטל דכיון שבשביל עצמו לא נתכוין וגם אינו שלו ולמי שנתכווין לבטלו אסור א"כ לא אהני מעשיו הרעים וכן אם הוא שלו וביטל בשביל אחר והאחר לא ידע מזה כלל מותר להמתבטל. ובמקום האיסור אסור למוכרו לישראל אחר אם הישראל נותן ביוקר מן הנכרי אלא יתננו בחנם או באותן הדמים שנותן הנכרי (צ"ט) (ורש"ל והט"ז בסי' צ"ט ס"ק י"ב פסקו כדעת הב"י בש"ע רק כיון שנהגו כדעת רמ"א חלילה להקל אבל אם הוסיף בדיעבד מחמ' שסבר שמותר לעשות כן יש להקל): +הא דאין מבטלין איסור דוקא במקום שיש איסור בבירור אבל אם אפשר דאין כאן איסור כלל מותר ולפיכך חיטין מתולעים מותר לטחנן ברחים גדולים דאפשר שיברחו התולעים מקול הרחים (סי' פ"ד בש"ך ס"ק מ' ובסי' צ"ב ס"ק ח') ועי' כלל ל"ח סי' כ': +ואפי' באיסור ברור דוקא במקו' שמכוין לבטל האיסור אבל אם אין כוונתו לכך כגון דבש שנפלו בו נמלים מותר לחממו עד שיהי' ניתוך ויסננו כיון שאין כוונתו אלא לתקן הדבש וכן חיטים המתולעים מותר לטחנן אפי' ברחיים של יד כיון שאין כוונתו לבטל וכן חיטי' שיש בו מצומחים ויש בו ס' מותר לטחנן קודם פסח (סי' פ"ד ובא"ח סי' תנ"ג). דין אם נתוסף היתר על האיסור נתבאר לעיל כלל מ"ד סי' י': +אם נבלע איסור מועט לתוך כלי כשר אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר מותר להשתמש בו לכתחלה ואין כאן משום אין מבטלין איסור כיון שהאיסור מעט וא"א לבא לידי נתינת טעם אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט כקער' וכיוצא בו אסור להשתמש אפי' בשפע גזרה שמא ישתמ' בה בדבר מועט ויבא לידי נתינת טעם (סי' צ"ט סעיף ז') וכל אחרונים חלקו ע"ז ומ"מ בדבר שהוא פוגם לכ"ע מותר (ט"ז שם): +אם אין כוונתו לבטל אלא לתקן איזה דבר כגון יין לבן שהוכחה מראיתו שמשימין לתוכו חלב בהמה לתקנו אם נתנו בו כ"כ עד שיש ביין ס' לבטלו מותר כיון דאין כוונתו לבטל וגם לא שייך ל��זור שמא ישת' עם בשר דאפי' לכתחלה מותר כיון שכבר נתבטל אבל אם אין ביין ס' לבטל החלב אסור דגזרינן שמא ישתה אותו עם בשר וכן הדין אם מתקנו בחלב חטה לענין פסח (במ"א סי' תמ"ז ס"ק ה'): + +Klal 53 + +דין דברים שאינם מתבטלים כגון בע"ח וברי' וחתי' הר"ל ודשי"למ ודבר המעמיד (סי' ק' ק"א ק"ב):
אלו דברים שאינם מתבטלים אפי' באלף: ברי'. וחתי' הראוי להתכבד. ודברים החשובים בכל מקום והן ז' דברים. או שהוא חשוב באותו מקום וי"א כל דבר שבמנין חשוב ולא בטיל. ודבר שיש לו מתירין כגון ביצה שנולדה בשבת וי"ט. וחדש. ונדרים וכיוצא בו. ודבר שנעשה לטעם ודבר המעמיד. ואיסור הניכר וקבוע במקומו. כל אלו אוסרין תערובתן אפי' א' באלף: +כל אלו שאינם בטילים אינו אלא מדרבנן דמה"ת הכל בטל כדכתיב אחרי רבי' להטות אלא דחכמים החמירו בדברי' אלו לפיכך אם נסתפק בהן אזלינן לקולא דהוי ספק דרבנן ודוקא ספק שהיא בריה ספק אינו בריה וכן ספק חתיכה הראוי' להתכבד או לא וכן בכולה אבל אם הוא ודאי בריה או חהר"ל או כיוצא בו אלא שהוא ספק איסור לא בטיל (ט"ז סי' ק' ס"ק א' וש"ך סי' ק"א ס"ק ב'): +ברי' כיצד כל שיש בו ד' תנאים (א) שיש בו חיות (ב) ואסור מתחילת ברייתו (ג) ושאם יחלק אין שמו עליו (ד) ולא חסר ממנו כלום אלא הוא בשלימות כמו שנברא נקרא ברי' ולפיכך נמלה ושאר כל השרצים ועוף טמא וגיד הנשה שעל הכף דהיינו כרוחב ד' אצבעות בשור הגדול ובכבש קטן ב' אצבעות ואבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהן נקרא בריה אבל עוף טהור שנתנבלה בין בשחיטה ובין שמתה או שנטרפה אינו בריה שאין איסור זה של נבלה מתחילת ברייתו ועוד שאם תחלק עדיין שמו עליו שכל חתיכה וחתיכה נקרא נבלה שנבלה אינו שם העצם אבל כל אלו אם יחלקם אין שמם עליהם אלא נקרא חתיכת עוף טמא דעוף הוא שם העצם וכן כולם ולכן חלב נמי אינו בריה שכל חתיכה וחתיכה נקרא חלב וכן ביצה שיש בה טיפ' דם אינו ברי' שעדיין אין בה חיות וכן אם נחסר ממנו כלום אפי' רגל קטן מן הנמלה אינו ברי' וכן אם היא מרוסק עד שנאבדה צורתה אעפ"י שלא חסר ממנה כלום (סי' ק' וכן בריה שנסרחה בטל חשיבתה ממנו כ"כ א"וה כלל כ"ה ססי' ב') וכלל ל"ב ססי' ו' דלא כפ"ח בסי' ק"א וק"ג) ואבר מן החי דהוי ברי' דוקא בטהורים אבל מבהמה ועוף טמאים אבר מהן לא מקרי בריה (ש"ך סי' ס"ב ס"ק ב' ופ"ח שם): +דבר שהוא ברי' שנתבשל עם ההיתר אם אינו מכירה הכל אסור והרוטב אם יש בו ס' נגד האיסור יסנן ואם מכירה זורקה והכל מותר אם יש בהם ס' וגיד הנשה אין טעמו אוסר דאין בגידין בנ"ט אבל שמנו אוסר וצריך ס' נגדו להתיר הרוטב ואם נמלח הגיד ואינו ניכר צריך ג"כ ס' כנגדו שאעפ"י שהוא כעץ התורה אסרתו (סי' ק'): +קדרה של מרק שנפל בה ברי' יסנן ואם אי אפשר למצא אותה אף ע"י סינון אסור הכל (שם) ועיין כלל נ"א סי' א' ב' (שם): +חתיכה הראויה להתכבד כיצד אפילו היא אסורה בהנאה כגון חתיכת בשר שנפל עליו חלב ונאסרה בהנאה כיון שאם תתבטל היתה מותר' וראוי להתכבד ואם נתערבה חתיכה זו בחתיכות אחרות כולן אסורים בהנאה אלא ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבה ואפילו אינה אסורה רק מדרבנן אינה בטילה ואם היא ספק אם ראוי' להתכבד או לא אפילו הוא אסור מה"ת אזלינן לקולא (סי' ק"א): +אין לו דין חתי' הר"ל אא"כ אסורה מחמת עצמה כגון נבלה ובשר בחלב שהבשר והחלב נחשב לגוף אחד אבל אם נאסרה מחמת שקבלה טעם מאיסור ולא היה בה ס' לבטלה אפי' לסוברים חנ"נ אין לה דין חהר"ל דמ"מ אין האי��ור הנבלע בה חשוב חתיכה הראויה להתכבד. ואמ"ו בנ"ב כתב במעשה שאפו בכלי קרעפליך ממולאים בשר ובאותו יום אפו אח"כ קרעפליך ממולאים בגבינה ונתערבו מהם בשאר קרעפליך אעפ"י שמשחו הכלי בשומן וחמאה והי' החמאה בעין וא"כ נאסר כולו מ"מ בטלים ברוב דלא מיקרי חהר"ל דאע"ג דבו"ח הוא איסור מחמת עצמו מ"מ הכא העיקר הוא העיסה וא"כ אין כאן בעיסה אלא הבלוע וא"כ שפיר בטל אלא דאם משחו תחלה בשומן של בשר וא"כ אף ביבש צריך ס' מטעם דאם יבשלם יתן טעם אבל אם היה שומן של עוף וא"כ אינו אלא מדרבנן וא"צ ס' כדלעיל כלל נ"א סי' י"א). ואפילו חתי' שלא נמלחה אין איסורה מחמת עצמה רק מחמת דם הבלוע בה וכן כל חתי' שלא נאסרה רק כדי קליפה אפילו של בו"ח. ונ"ל דה"ה כדי נטילה בטלה שהרי הקליפה והנטילה אינה ראויה להתכבד (שם) ואם הקליפה ר"ל אינה בטלה (ש"ך ס"ק ו'): +תרנגולת בנוצתה וכבש שלא הפשיטה מעורה כיון שמחוסרין מעשה גדול בטלה שהרי עכשיו אינם ראוים להתכבד ואעפ"י שאחר שנתערבה הסיר הנוצ' והפשיט העור כיון שבתחילת התערובת נתבטל אינו חוזר וניעור. ונ"ל דדוקא אם מכבר נודע לו התערובת קודם ההפשט אבל א"ל נודע לו התערובת עד לאחר ההפשט אינה בטילה דקודם ידיעה לא שייך ביטול כדלעיל כלל נ"א סי' י"ח (וכ"כ בתשו' רדב"ז ח"א סי' רס"ז) (וא"מ בנ"ב סי' ט"ז כתב דאחוריים שלא ניקר לא הוי חהר"ל דזה נחשב מחוסר מעשה גדול אע"ג דראוי להתכבד לנכרי זה לא מיקרי חהר"ל אא"כ ראוי להתכבד לכל אדם ומ"מ לא החליט זה להיתר גמור רק שצירף סברא זו לסניף לשאר סברות ע"ש) וכן רגלים של עגל וראש של עגל כ"ז שלא נחרכו משערם ורגלי אווזא כ"ז שלא הוחרך עורן מעליהן כמו שרגילין לעשות בטילות אבל אם כבר נחרכו אעפ"י שלא נטלו טלפיהן לא חשיב מחוסר מעש' גדול וחשיבה חר"ל ואפי' לא נמלח עדיין אבל ראש של שור וראש של עופות ורגלי בהמה דקה ונ"ל דה"ה מגסה ורגלי שאר עופות לא חשיבי ובטילים ולשון של שור הוי חהר"ל ואווז שהופשט עורו ונתערב ממנו הבטן (שקורין בילק) בק"ק קראקא וגלילותי' ששם הבילק חה"ל וכן בק"ק ווילנא וגלילותיה שהירך שקורין פאלקע ר"ל כיון שניטל תפארתן שהוא העור לא חשיבה עוד חר"ל (ע' בט"ז סי' ק"א) ובדרבנן אזלינן לקולא: +לרוב הפוסקים וכן פסק הב"י בש"ע דכבש שלם אפילו אם כבר הופשט עורה וכן חתי' גדולה יותר מדאי וכן חתי' חיה כ"ז לא נקרא חהר"ל שאין דרך ליתן בפני אורח חתי' גדולה כ"כ או חיה דבעינן דוקא שיהיה ראוי להתכבד בו כמו שהו' עכשיו ואנו נמשכין אחר רמ"א קיי"ל דאפי' כבש שלם אם הופשט עורה הוי חהר"ל שהרי ראוי לחתוך אותו לחתי' הר"ל ולבשלו (שם): +שומן הכנתא אין ראוי להתכבד אבל הדרא דכנתא של עגל חשוב ראוי להתכב' אבל שאר בני מעים לא חשיבא. והכרכשתא אע"פי שאין מוכרין אותו אלא במנין בטלה כיון דאין אוכלין אותה אלא ע"י מילוי אינה חשובה (סי' ק"י ט"ז סס"ק א') ונ"ל דלפי"ז ה"ה עור הצואר של אווז או שאר עופות כיון שאין החשיבות שלהם מצד עצמן אלא מצד המילוי בטילה: +עור שומן אווזא י"א דהוי חתיכה הראויה להתכבד (סי' ק"א סעיף ד') וי"א דאינה ראויה להתכבד. (ל"ח וכ"כ הכו"פ) ואינו דומה לחתיכה גדולה דקיי"ל דהוי חתיכה הראוי' להתכבד דהתם לאחר הבישול יחתוך אותה לחתיכו' ממוצעות שיהא כל אחד ראוי' להתכבד משא"כ בעור האווזא כשהיא שלימה ודאי אינה ראוי' להתכבד ולאחר שיחתוך אותה לחתיכות קטנות דאז יהי' ראוי' להתכבד ידוע שאין מכבדין בחתיכה אחת וא"כ כל חתיכה וחתיכה אינה נקראת ראוי' להתכבד ובפרט במילתא דרבנן: +קורקבן של או��זים במדינה זו חשיבא ראויה להתכבד אבל של שאר עופות וכן כל בני מעים אינה ראויה להתכבד וכבד של אווזות במקומות שנהפכו ללובן מכח השומן ונמכרים ביוקר ודאי חשיבא ולא בטלה: +כללו של דבר כל זה תלוי לפי מנהג המקומות שאם חשוב הוא באותו מקום אעפ"י שאינו חשוב בשאר מקומות לא בטל ואם אינו חשוב באותו מקום אעפ"י שהוא חשוב בשאר המקומות בטל והכל תלוי לפי ראות עיני המורה ואם יש ספק אזלינן לקולא (ש"ך שם ס"ק י"ג): +חתיכה הר"ל שנחתכה לחתיכות עד שלא נשאר באחד מהם שתהא ר"ל וכן אם נתמעך עד שנאבד צורתו בענין שאינה ר"ל עוד בטל ממנה חשיבתה ובטל ואפי' אם נחתך או נתמעך לאחר שנתערב עם ההיתר ואפי' לאחר שנודע תערובתו אם הוא בענין דלא שייך בו לומר חנ"נ כדלעיל כלל נ"א ועיין לקמן כלל ס"ג סי' י"א ודוקא שנעשה שלא במתכוין אבל אם נתכוין לכך אסור כמבואר בכלל נ"ב וכן הדין בברי' ואין חילוק בין נתערבו במינן ובין שלא במינן דאפי' שלא במינן לא בטיל בין ברי' ובין חתיכה הראויה להתכבד ובחתיכה הר"ל אם נתפרר ממנו ע"י בישול כדרך להתפרר ע"י בישול עדיין נקרא חתיכ' הראוי' להתכבד (כמש"כ הב"י ססי' ק"א בשם מהר"יא ועיין בב"א סי" ע"ב): +דבר חשוב כיצד דבר חשוב שנתערב בין במינו ובין שלא במינו (עיין לעיל כלל נ"א סי' ט' היכא תמצא שיתערב שלא במינו) אפי' באלף לא בטל וז' דברים שמנו חכמים שהם חשובים בכל המקומות ואלו הן אגוזי פרך ורמוני בדן וחביות גדולות סתומות אבל קטנות אפי' סתומות או גדולות ופתוחות לא חשיבי ובטילין ויש אומרים דביין נסך חביות גדולות ואפי' פתוחות לא בטיל משום חומרא דיין נסך וחליפות תרדין וקלחי כרוב וככרות שלימות בין של בעל הבית ובין של נחתום וכן בעלי חיים בין גדולים ובין קטנים כל אלו חשובים הם ולא בטילים וכן כ"ד שהוא חשוב אצל בני מקום מהמקומות אינו בטל באותו מקום (סי' ק"י): +וי"א דכל דבר שבמנין דהיינו שדרכו למנותו תמיד אינו בטל וככר חמץ שנתערב במצה וכן מצות חלה שניתן לכהן ונתערב בשאר מצות הוי דבר שבמנין ולא בטל (מ"א בסי' תמ"ז ס"ק מ') וכן ביצת נבלה וטריפה במדינתינו שאין מוכרים ביצים אלא במנין לא בטל (ועיין בא"ח סי' תרע"ג לענין נר חנוכה שנתערב) וכל זה דוקא כשהן שלימים אבל אם נשברו או נחתך קצת מהם בטל חשיבותייהו (כדאי' בפ"ג דערלה נתפרסו הככרות כו') (ובמ"א שם משמע דאפי' נחתך ממנו הוי דבר שבמנין שהרי כתב מצה שנמצא בה חטה כו' וחתכו ממנה כו' דבטלה משום דאין איסורו מחמת עצמו משמע דאלו היה מחמת עצמו לא בטיל וצ"ל שנחתך ממנו רק מעט דאעפ"כ עדיין נמכר במנין) וכן בעלי חיים שנשחטו בטל חשיבתו (ק"י): +לפיכך ספק דרוסה שנתערב באחרים ונשחטו מהם בשוגג אפי' אחר שנודע התערובת מותר והשאר אסור ואם נשחטו כולן כולן מותרין וכן הדין בחהר"ל וע"ל בדין קבוע סי' י"א. ודוקא בעלי חיים קטנים שאינם ראוים להתכבד אחר שחיטה ואם נודע התערובת קודם שהופשט עורה או קודם שניטל נוצתה אפילו לגדולים נמי בטילה כיון שמחוסרין מעשה גדול אינו חשוב לא דבר שבמנין ולא חתיכה הראויה להתכבד כדלעיל (סימן ק"א בש"ך ס"ק ז' ועיין בסי' ק"י בש"ך ס"ק י"ג): +הא דדבר חשוב אינו בטל ג"כ אינו אלא מדרבנן לפיכך אם יש בו ספק אם הוא דבר חשוב או לא אזלינן לקולא כדלעיל סי' ב': +(סי' ק"ב) דבר שיש לו מתירין כיצד כל דבר שיש לו מתירין כגון ביצה שנולדה בי"ט דאפשר שיאכלה למחר וכן חדש שאפשר שימתין עד לאחר פסח וכן נדרים שיכול לשאול על נדרו וכיוצא בהן אפילו נתערבה באחרות מה"ת בטל ברוב א��א דחכמים החמירו ואסרו דלא יתבטל אפי' באלף וכן אפילו ספק אם הוא דבר שיש לו מתירין כגון ביצה ספק אם נולדה בי"ט או לא אע"ג דקיי"ל ספק דרבנן לקולא בדשיל"מ אסור דלמה יאכלנו באיסור ימתין עד שעת היתרו ויאכלנו בהיתר ואפילו ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין יש מחמירין וכ"ש כשנפל א' לים דבשאר איסורין אני אומר דהאיסור נפל כדלקמן כלל ס"ג סי' י' אבל בדשיל"מ לא תלינן וכן נוהגין אם לא לצורך או בהפ"מ (ועיין בסי' ק"י בסוף סעי' ח' ובש"ך שם ובא"ח סי' תצ"ז סעיף ד' ובמ"א שם) וביצה ספק אם נולדה בי"ט או בחול ונתערבה באחרות אפי' להמתירין ס"ס בדבר שיל"מ הכא גרע טפי דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת די"א דלא הוי ס"ס ולכן בי"ט אחר שבת ונולדה בי"ט דאז אם ודאי נולדה בי"ט אסורה הביצה מן התורה ולכן אפילו בספק אם נולדה היום אסור ובי"ט דעלמא אין להתיר כי אם לצורך גדול (עיין בא"ח סי' תקי"ג במ"א סקי"ד ויש שם ט"ס מה שכתב שם מיירי בחדש צ"ל בי"ט אחר שבת ועי' בי"ד סי' ק"י): +בד"א דדבר שיל"מ לא בטל דוקא שנתערב במינו אבל אם נתערב שלא במינו בטל. ואינו דומה לבריה וחהר"ל דאין חילוק אם נתערב במינו או שלא במינו שאני הכא דאין החשיבות מצד האיסור עצמו אלא מאחר שיהיה לו היתר אח"כ לא רצו חכמים להתבטל וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על שם דבר האיסור אלא על שם דבר שנתערב בו והוי כמי שאין לו מתירין (ש"ך ס"ק ד'): ומין במינו לענין זה הוא כשהן שוין בשמא שיש להם שם אחד אע"ג שאינן שוין בטעמן ה"ל מין במינו ואם יש להם ב' שמות אעפ"י שטעמן אחר הוי מין בשאינו מינו (כמו שנתבאר לעיל כלל נ"א סי' כ"ו): +לפיכך ביצה שנולדה בי"ט ונתבשל בשוגג עם תבשיל אם יש ס' כנגדו הכל מותר אפילו נתערבה ונטרפה עם התבשיל ואם הביצה שלימה מסירה וטעמו בטיל דהא דדשי"למ לא בטיל היינו דוקא כשהאיסור בעין שיש עדיין ממשות האיסור בתערובת אבל טעמו בטיל וכן אם בשל ביצה קלופה עם שאר ביצים ומכירה מסירה והטעם בטל אבל אם נעשה לחזותא וטעמא כגון שלבנו בו מאכל או שמלאוהו בתרנגולת וניכר במראה וטעם דאז הוי כאלו הוא בעין ולא בטיל (עיין בא"ח סי' תקי"ג במ"א שם) ואע"ג דבמלאוהו בתרנגולת הוי מבשא"מ כל דבר שבא לתקן זא"ז וכגון מים ומלח בעיסה חשיב מב"מ (ש"ך סק"ו והארכתי בחבורי נ"א דרוב פוסקים לא סבירא ליה הכי) ובמקום שאין צורך גדול יש להחמיר כדעת האחרונים דאפילו טעמו לבד לא בטיל) עיין בי"ד סי' ק"ב בש"ך ופ"ח): +ביצה שבורה של ספק טרפה שנתערבה באחרות אע"ג שיש לה מתירין לאחר שתטיל ביצים כדלעיל כלל י"ד מ"מ לא דיינינן לה כדבר שיל"מ ובטילה דלא אמרו דבר שיל"מ אלא כשהמתיר עתיד לבא בודאי כביצה שנולדה בי"ט וחדש או אם המתיר בידו לעשותו בלא הפסד כנדרים דאי בעי מתשיל עליה אבל דבר שאין בידו או אפילו שהוא בידו אלא שצריך להוציא עליו הוצאות או שאינו בודאי שיבוא המתיר אינו בדין דבר שיש לו מתירין (עיין בש"ך ס"ק ז' שהניח בצ"ע דלמה כתב י"א שהרי כן מוכח מסוגיא דביצה ונ"ל ועפ"י מש"כ תוס' ע"ש בביצה דף ג' ד"ה אחרות באחרות דפירש ר"ת נתערבה באלף אאיסור עצמו קאי וע"ש במהר"ם לובלין דלפ"ז הכי פריך אא"א ספק טרפה וא"כ ונתערבה ר"ל הודאי טרפה ה"ל דבר שיש לו מתירין וא"כ לא קשה מידי קושיית הש"ך): +ודוקא במקום הפסד גדול או טורח גדול אמרינן כיון שצריך להוציא הוצאות לא הוי דשיל"מ אבל במקום הפסד מועט כגון כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים אע"ג די"א דבטל ברוב כדין יבש ביבש ואין דינן כדשיל"מ אע"ג שיכול להגעילו לפי שצ��יך להוציא הוצאות מ"מ כיון שזה הפסד מועט ומכש"כ שיש לחוש שישתמש באותו כלי בשאינו מינו ואז ניכר האיסור ולא בטל ולכן נכון להורות לשהות עד שלא יהא הכלים בני יומן (שם ס"ק ח' וע"ש בפ"ח): +במקום שאם ימתין עד למחר יתקלקל המאכל אין לו דין דבר שיל"מ ובטל (סעיף ד'): +אעפ"י שאין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת שנבלע (דזה גרע מטעם שכבר הסיר כל האיסור) ונתערב בו איסור מ"מ נקרא דשי"למ ולא בטל ואינו דומה לדעיל סי' ז' בחתיכה הר"ל דהתם הא דחתיכה הר"ל לא בטל הוא מטעם חשיבות וכיון שהאיסור הבלוע אינו חשוב ולכן בטל אבל בדבר שיל"מ הטעם דלא בטל משום שיכול לאכלו בהיתר וא"כ מ"ש אם איסורו מחמת עצמו או מחמת בלוע ואפ"ה חתיכ' שלא נמלחה תוך ג' ימים אע"ג דיש לה היתר דמותרת לצלי מ"מ בטל דלא מקרי דבר שיל"מ אלא אם יש לה היתר לאותה דבר שהיתה אסורה תחילה וזו לצלי לא נאסר ולבישול אין לה היתר (שם): +וכן לא נקרא דבר שי"למ אלא א"כ הותר למי שנאסר אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור אע"ג שמותר לאחרים כגון המבשל בשבת במזיד דאסור לו לעולם לא מקרי דבר שיש לו מתירין (שם): +כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב כנון גיגית מלאה ענבים והיה בו יין צלול קודם השבת אעפ"י שגם בשבת יוצא משקה מהענבים כיון שאינו ניכר קודם שנתערב שהרי תיכף כשיוצא מתערב עם היין שבגיגית בטל ומותר לשתות הימנו בשבת אעפ"י שיש לו מתירין (שם): +דבר שיש לו מתירין וחוזר ונאסר כגון חמץ בפסח שנתערב י"א דהוי דבר שי"למ אם נתערב ביותר מששים דאז אם ישהנו לאחר הפסח חוזר להיתר (רמב"ם פט"ו מהל' מ"א) וי"א דזה לא מקרי דשי"למ כיון שאלו היה החמץ בעין אסור אף לאחר הפסח (לח"מ פ"א מהל' חמץ) ונ"ל דלכ"ע יי"ש או שכר מחדש שנתערב ביי"ש ושכר ישן לא הוי דשי"למ כיון דחייב לבער בפסח (אבל יי"ש של חדש שנתערב ביי"ש של פסח מקרי מב"מ לדידן דאזלינן בתר שמא הוי דשיל"מ ופשיטא תבואה חדש שנתערב או קמח אפילו של חטין בשל שעורים הוי דשיל"מ לדידן כמש"כ תוס' יבמות (ד' פ"ב ע"א ד"ה ר"י) דהוי מב"מ לרבא דאזיל בתר שמא. ומה שכ' תוס' פסחים (ד' מ"ד ע"א ד"ה איתיבי') דהוי מבשא"מ צ"ל דהתם מרא דשמעתת' הוא אביי דאזיל בתר טעמא. ואפי' היה החדשה לתותה ונתחמצה כיון שנתערב בשאינה לתותה א"כ מה"ת בטל עכ"פ בששים ומותר לשהותה בפסח הוי דשיל"מ אבל להיפך שהישנה הוא לתותה אעפ"י שהחדשה שנפל לתוכה אינה לתותה מ"מ אסור לשהותה וא"כ בטל החדש ואע"ג דהלתותה אינה חמץ ודאי רק ספק וי"ל כיון דהוי ספק בדשיל"מ נמי אסור מ"מ נ"ל כיון דעכ"פ מחמת ספק אסור לשהותה וא"כ הוי דבר שאל"מ) דין דברים חשובים שאינם מתבטלים ונאבד או נאכל א' מהם מבואר בדין קבוע כלל ס"ג: +דבר שנעשה לטעם כיצד כל דבר חריף שאיסורו מצד עצמו ולא מחמת בלוע אפילו איסור דרבנן כגון תבלין ומלח של הקדש או של עבודת כוכבים וחומץ של יין נסך שנתערב בתבשיל אינה בטילה אפילו באלף לפי שמסתמא נותנים טעם אפילו באלף אבל אם ידוע בבירור שאינם נותנים טעם כגון שנפל קורט אחד של מלח ליורה גדולה בטל וכן כל האסורים אע"ג דלא עבידא לטעמא אם ידוע או שנרגש טעמא של איסור אסור ולא בטל אלא דבכל איסורים אמרינן דמסתמא אינם נותנים טעם ביותר מס'. והא דעבידא לטעמא לא בטל אינו אלא מדרבנן דמסתמא ביותר מס' אין לו טעם כעיקר אעפ"י שמרגישין קצת הטעם מ"מ אינו אלא טעם קלוש (כ"כ או"ה כלל נ"ה בהדיא) ואם אינו ידוע אם מרגישים טעם או לא מותר לסמוך אפילו בזמן הזה על טעימת נכרי במסיח לפי תומו (סי' צ"ח סעיף ח' ובש"ך שם): +ודוקא דבר חריף מקרי מילתא דעבידא לטעמא אבל שומן וחמאה וכיוצא בהם אע"ג שנתנו אותו לקדירה להטעים את התבשיל אפילו הכי לא מקרי מילתא דעבידא לטעמא (שם בט"ז): +דבר שנעשה לטעם אם נפל לשאינו מינו דהיינו שחלוק בטעמא אעפ"י ששווין בשמן שיש להם שם אחד אפ"ה לא בטיל אבל אם נפל לדבר ששוה בטעמו בטל בס' (ש"ך שם ועיין כו"פ שם): +מלח הבלוע מדם כגון שנמלח בו בשר ונתנוהו בקדירה או שנתנו בקדרה בשר מליח בלא הדחה סגי בס' נגד המלח ולא אמרינן דהוי כדבר דעבידא לטעם כיון שאין איסורו מחמת עצמו (סי' ק"ה בסופו): +דבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל שהרי זה כאילו הוא בעיניה וגם זה אינו אלא מדרבנן דמה"ת בטל בס' דיותר מס' טעמו קלוש (עיין מ"א בסי' תמ"ב ס"ק ט' שכתב דדעת הטור דמה"ת לא בטיל) ודוקא כשהוא איסור מחמת עצמו כגון המעמיד גבינות בעור קיבת נבלה וטרפה ובהמה טמאה וכן המעמיד בערלה ובשמרי יין נסך ובשמרים של תבואה חדשה וכיוצא בו דאז רואים כאלו האיסור בעין אבל אם אינה אסורה מחמת עצמה אלא שבלעה איסור או אפילו אם העמיד בעור קיבת כשרה שנתן עור הקיבה בחלב ועי"ז העמידה בטיל שפיר בס' כשאר אסורין דמאחר דהעור בפני עצמה היא מותרת ולא נאסר אלא ע"י שקיבלה טעם מחלב דאז נעשית נבלה ונעשה איסור מחמת עצמו וכיון שיש ס' נגד העור וא"כ אין טעם בחלב כלל מן הבשר ולא נקרא בשר בחלב כלל ואע"ג שהעור קיבלה טעם מחלב מ"מ נגד החלב הוא כעומד בפני עצמו (סי' פ"ז סעיף י"ג ובש"ך) (ואפילו אי נימא דבשר בחלב ממש שנאסר ע"י בישול חשוב כגופו של איסור ואם העמידו בו אח"כ אסור במשהו מ"מ הכא כיון דלא נאסר אלא ע"י מליחה או כבוש דאינו אלא מדרבנן לא חשוב כגופו של איסור לענין שאסור במשהו (ש"ך ס"ק ו') (ונ"ל דגם לענין חהר"ל דבעינן דוקא איסור מחמת עצמו ובו"ח חשבינן כאיסור מחמת עצמו כמ"שכ בש"ע סי' ק"א סעיף ב' היינו דוקא בו"ח שנאסר ע"י בישול אבל אם נאסר ע"י כבוש ומליחה לא חשבינן כאיסור מחמת עצמו ואין בו דין חהר"ל): +וכן אם העמיד בחלב הצלול הנמצא בקיבה ונמלח עמה אפי' מליחה שאינו נאכל מחמת מלחו וגם שהה כשיעור שיתנו על האור וירתיח או שעמד בו מע"ל דנעשה נבלה (כדאיתא בדין כבוש) מ"מ אם יש ס' בחלב נגד הצלול מותר מטעם הנזכר. ולדעת הב"י בש"ע אפילו לא היה ס' בחלב מותר דאפילו הצלול יצא לו מתורת אוכל ואינו חשוב רק כפרש וטינופת ומותר לבשל בו בשר רק כיון שנמלח או נכבשה עם העור אע"ג דהיא פרש מ"מ קיבלה טעם בשר מהעו' ולכן אסור לכתחלה להעמיד בו גבינות אפילו בקרוש אבל בדיעבד מותר (ש"ך שם ס"ק כ"ט): +וכן אפי' לדעת רמ"א אם היה החלב שבקיבה קרושה אינו אוסרת כלום אפי' בלא ס' מותר בדיעבד דאע"ג דקיבל' טעם בשר אינו דומה לבצלים הבלועים מבשר ונתנן לחלב דבעינן ס' נגד הבשר שהיה בליע בהם כדאיתא כלל מ"ד דשאני הכא שאין כח בטעם שקבל פרש זה מן העור לכשיתחבר אח"כ עם חלב גמור שעושין ממנה הגבינות שיוליך עמו טעם בשר (ש"ך שם ס"ק ל"א) (ועיין שם מה שכתב בשם הב"י וא"כ משמע דוקא משום בשר בחלב דלא חשוב לעשותו כב"וח משמע אבל אם קבלה משאר איסור כגון החלב הקרוש שנמלח עם איסור ואח"כ העמיד עמה גבינה אוסר עד ס' דעכ"פ קבלה טעם איסור אבל מלשון שכתב בד"מ והביאו הט"ז ס"ק י"א דטעם הבשר הנבלע בה הוי כפרשא ולפ"ז אף בשאר איסורין מותר (ועיין במנ"י כלל ט' ס"ק ט'): +ואם היה הקיבה צלול מתחלה ונקרש י"א דלא מקרי קרוש אלא כשמצא כך שנקרש בחיי הבהמה אבל צלול אלא שנקרש לאחר שחיטת הבהמה יש לו דין צלול ובהפ"מ יש ��סמוך על הפוסקים המתירין דכיון שנקרש עכ"פ הוי כפרש (שם): +הא דדבר המעמיד לא בטל דוקא כשאין שם דבר המסייע להעמיד אבל אם יש שם ג"כ דבר אחר המסייעו להעמיד הוי זה וזה גורם ומותר וא"צ אלא ס' נגד האיסור ודוקא כשאין באיסור לבד כח להעמיד בלא ההיתר אבל אם יש בו כח להעמיד אף בלא ההיתר כגון שאור של חדש וישן וחמצו בו עיסה וכן שמרים של חדש וישן שנתנו בשכר לא מבעי' כשנפלו שניהם בבת א' דאסור אלא אפי' נפל האיסור לבסוף לאחר שכבר העמיד ההיתר אסור (ע"ש בט"ז ובש"ך פ"ח וברמב"ם פט"ז מהל' מ"א הל' ט"ז) ואע"ג דהוי נטל"פ מ"מ כיון שראוי לחמוץ בו עיסות אחרות לא הוי לפגם (לח"מ שם): +גבינות עובדי כוכבים אסרו חכמים מפני שמעמידים אותם בעור קיבת שחיטתם שהיא נבלה ואפי' העמידו בעשבים או ממילא אסור דלא פלוג רבנן (סי' קט"ו): +כל המשקין שדרכן לערב בתוכן יין או חומץ שלהם כיון שעיקרו כך אינו בטל (עיין בב"י בססי' קל"ד בשם תשו' רשב"א ובמ"א סי' תמ"ב): +המחמץ עיסה בשאור של איסור או בשאור ושמרי של חדש אינו בטל ואין חילוק בין מינו לשאינו מינו דהוי כדבר המעמיד: +דבר הנעשה לחזותא וצבע אם הוא איסור דרבנן מותר ובטיל ובאיסור דאוריי' מאיסורי הנאה לא בטיל דהוי כממשו של איסור (עיין בפ"ח סי' ק"ב ס"ק ה'): + +Klal 54 + +דין נטל"פ (סי' ק"ג):
כל איסורין שבתורה שנסרחו עד שאינן ראוין עוד לאכילת אדם מותר שנאמר לא תאכלו כל נבלה לגר כו' וקבלו חז"ל דר"ל אם ראויי' לגר קרוי' נבלה ושאינו ראויי' לא קרוי נבלה: +בד"א בנבלה וכיוצא בו שמתחלה היה משובח ונפגם אבל זבובים ונמלים ושאר שרצים הפגומים מתחלת ברייתן י"א דאפי' נסרחו חייב עליהן שהרי גם מתחלה היה כעפרא בעלמא ואפ"ה אסרה תורה וא"כ ה"ה אם נסרחו (פ"ח סי' ק"ג) וי"א דגם הם אם נסרחו מותר מ"מ בהלכות מ"א פ"ב עיין פ"ח) ולכ"ע אין אוסרין התבשיל אם נטל"פ כדלקמן סי' י"ב: +ומאחר שמצינו שהתירה התורה נטל"פ ולכן אפי' איסור שהוא מוטעם ומשובח מצד עצמו אלא שפוגם את תערובתו כגון חומץ של יי"נ שנפל לגריסין שהחומץ מעצמו הוא משובח אלא שפוגם הגריסין מותר שהרי מה שאנו אוסרים איסור שנתערב בהיתר הוא מחמת שהאיסור נותן טעם בהיתר וכיון שטעם זה האיסור הוא פוגם אינו חשוב טעם ומותר ואפי' אינו פוגם לגמרי עד שיהא קץ לאכלו אלא שפוגם קצת מותר דעכ"פ טעם זה הוא לפגם ואין חילוק בין שההיתר מרובה על האיסור או שהאיסור רבה על ההיתר: +אבל דבר שיש לו טעם ובתבשיל זה אינו לא לשבח ולא לפגם אסור דמ"מ נותן טעם שאינו פוגם אבל דבר שנתייבש ואין לו טעם כלל ה"ז כעץ בעלמא ואינו אוסר אפי' אם נימוח גוף האיסור חוץ מגיד הנשה שאעפ"י שהוא כעץ בעלמא ואינו נ"ט כלל אוסר אם נימוח מגז"הכ (עיין בפ"ח באורך דלא כש"ך): +בד"א בשאין שם אלא טעמו לבד כגון שהכיר את האיסור והסירו אבל אם האיסור נשאר ונתערב עם ההיתר בין שנמחה שם או לא נמחה אם ההיחר מרובה על האיסור מותר שהרי מה"ת יבש ביבש אפי' מין בשא"מ בטל ברוב כמבואר כלל נ"א אלא שאסור משום שאם יבשלם יתן טעם והכא שהטעם אינו אוסר אפי' לא נמחה גופו אלא שנתערב בענין שאין מכירו מותר אבל כשהאיסור מרובה על ההיתר או אפי' מחצה על מחצה דלאו משום טעם לבד אוסר אלא שהוא עצמו אסור וא"כ אינו מותר עד שתפסול מאכילת אדם כנבלה וציר של איסור דינו כגופו של איסור ואינו נידון כטעם (ת"ח כלל פ"ה סי' כ"ד ובש"ך סי' ק"ג): +וי"א דאם נתערב גופו של איסור אע"ג שההיתר רבה עליו אסור אם הגדיל האיסור מדתו כ"כ עד שהוא נהנה יותר מזה שנתרבה המאכל ממה שהוא מפסיד ע"י טעמו שפגם דאז דינו כנבלה ממש וצריך עד שתפסול מאכילת אדם (סי' ק"ג): +במד"א שאפילו אם האיסור משובח רק שנטל"פ בטל ברוב דוקא בדבר דמדינא בטל ברוב רק משום טעמא אוסר וא"כ כיון שנטל"פ אינו אוסר כדלעיל סי' ג' אבל דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו כגון בריה וחהר"ל דאפילו באלף לא בטיל אע"ג שאינו נ"ט ולכן דוקא אם מוסרח בענין שבטל חשיבותו אזי בטל אבל לא בלא"ה (שם ברמ"א): +בד"א שכל שטעמו פוגם קצת מותר דוקא שפוגם מתחלתו ועד סופו אבל אם משביח בתחלה כגון חומץ של יין נסך שנפלו לגריסין דטבעו הוא דבגריסין צוננין הוא משביח וברותחין הוא פוגם וא"כ אם נפל לצוננין והשביחו ונאסר אע"ג שאחר כן הרתיחו ונפגם על ידו מ"מ אסור שכיון שכבר נאסר ה"ז ככל איסורין שאינו חוזר להיתר עד שיפסל מאכילת אדם וכ"ש אם מתחלה נפל לגריסין רותחין ונפגמו ואח"כ נצטננו והשביחו פשיטא דאסור דהשתא בהשביח ולבסוף פוגם דאותו שבח אינו עומד להתקיים ואינו אלא ע"מ לפגום ואפ"ה אסור כ"ש בעומד ע"מ להשביח דאסור (שם): +מיהו י"א דדוקא כשכבר משובח אז אסור אבל כ"ז שהוא פוגם מותר (ש"ך ס"ק ז') וי"א כיון דעומד שישבח אסור אפי' בפגום (פ"ח וכן משמע מלשון הש"ע בסי' צ"ח סעיף א'): +ספק אם פוגם או משביח אם הוא איסור תורה אסור ואם הוא איסור דרבנן או מין במינו דמה"ת בטל ברובא כיון שיש בו רוב ה"ל ספק דרבנן ולקולא (פ"ח סס"ק ח') ונ"ל דוקא אם נפל בו איסור ולא ידעינן מה היה האיסור דאפשר שהיה לפגם בתבשיל זה ובזה שפיר י"ל דמותר בדרבנן אבל אינו ידוע אם דבר זה פוגם או משביח הוי ספק מחמת חסרון ידיעה ולא נקרא ספק (עיין בי"ד סי' צ"ח): +אפי' אין כח באיסור לבדו לפגום אלא ע"י דבר אחר שמסייעו כגון שנפל איסור לקדרה שיש בה מלח או תבלין ואלמלא המלח והתבלין שבה לא היה כח באיסור לפגום מ"מ כיון דעכ"פ השתא פגום מותר וכן איפכא אלמלא היו שם מלח ותבלין כראוי לא היה פוגם כיון דהשתא מיהו פוגם מותר (ק"ג): +אע"ג דהמאכל מותר מ"מ הקדרה אסורה דחיישינן שמא יבשל בו דבר שהאיסור נותן בו טעם לשבח ואם בתוך מעת לעת בשלו בו תבשיל שהאיסור הראשון היה בו לשבח נאסר התבשיל השני דלא יהא כתחלתו לפגם וסופו לשבח. ומיהו כשיש בתבשיל ס' נגד איסור הראשון מותר אפי' לדעת רמ"א וא"צ ס' נגד כל התבשיל הראשון שהרי לא נ"נ: +ואם נערו התבשיל הראשון בכף וחזר ותחב אותו אפילו תיכף לתבשיל ב' שהוא ג"כ פוגם בו לא נאסרה הקדרה השני אפי' לדעת רמ"א שיש כאן ג' נ"ט האיסור בכף והכף בתבשיל והתבשיל בקדרה ועדיין הוא היתר כיון דהוא פוגם (עיין פ"ח) וכן דבר שאין לו טעם כלל כגון היורה שמתיכין בו דבש אעפ"י שיש שם דבורים לא נאסרה היורה וכן כל כיוצא בזה (שם): +דבש דבורים אעפ"י שגופי הדבורים מעורבים בו ומחממין ומרתיחין אותן עמהן מותר משום שגופי הדבורים עצמן פוגמין הדבש (סי' פ"א סעיף ח') וכן נמלים וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם למיאוסן אפי' נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכן אם ההיתר רבה עליו מותרים. ומ"מ כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן ומיהו בחומץ ושכר אסור כמו בעכבר לקמן סי' כ"א ונ"ל דה"ה ביין שרף (סי' ק"ד) ולכן זבובים וכיוצא בהן שנפלו ליין שרף או לחומץ אם שהו כדי לתנם על האור וירתיח אסור אם לא שיש במשקה ס' נגד האיסור ובשכר אם שהה בתוכו מע"ל או שמצאו בקדרה אע"ג שבש"ע כתב דנוהגין להיתר מ"מ רוב פוסקים אוסרים ולכן אין להתיר אלא במקום הפסד מרובה (ש"ך ססי' ק"ז) (וע' במנ"י כלל נ"א ס"ק כ"ז כתב בפשיטות דבמאכל שהוא בעצמו פגום מתחלת ברייתו אין חילוק בין דבר חריף או לא דלעולם היא בפגומתו ולא אמרינן חורפי' מחלי' לשבח רק בכלי שאינו ב"י שהיה מתחלה לשבח ואח"כ נפגם ע"ש וא"כ אין לאסור בזבוב שנפל לחומץ או ליי"ש אפי' באין בו ס'): +שמן זית אם ידוע שנתבשל בכלי איסור ב"י אסור דבשר ושמנונית בשמן נ"ט לשבח בין שהוא חי בין שהוא מבושל ומ"מ סתם שמן זית מותר דסתם כלי אב"י ולא חיישינן למה שאומרים שמערבין בו בשר חזיר דזה ודאי נטל"פ בו ועוד כמה היתרים (קי"ד ובסי' ק"ג בש"ך ס"ק י"ד ועיין בתשו' רמ"א סי' נ"ד): +י"א דבשר בדבש פוגם ומסריחו וי"א דדוקא במשקה הנעשה מדבש אבל לא הדבש עצמו ובהפסד גדול יש להתיר (שם בססי' צ"ד): +בשר או חלב (דהיינו תרבא) ביין הוי לפגם (שם) אבל חלב נ"ט לשבח ולכן יין שבשלו בקדרה ב"י ותחבו בו כף חלב ב"י היין מותר שהרי הבשר נטל"פ והכלים צ"ע עיין בתשובת אמ"ו נ"ב שאוסר הכלים כמש"כ סי' י"ב (ובתשו' צ"צ סי' פ' כתב דחָלָב ביין הוי נטל"פ ולכן נ"ל דבין חָלָב ובין חֵלֶב דינו כדין ספק אם נטל"פ או לשבח לעיל סי' י'): +קולינרי קונפיטי אעפ"י שנותנין בחומץ מותר דהוי נטל"פ (סי' קכ"ג): +יי"נ שנפל על גבי תאנים מותר שהיין פוגם בטעם התאנים (קל"ד סעיף ט'): +צבע שנתנו בהם חומץ או מלח שמבשלים נכרים ונותנים בו יין או דם ללבנו או דיו של נכרים מותר וה"ה בכל כיוצא בזה ויש מחמירין בדיו של נכרי מפני שלפעמים נותן קולמסו לתוך פיו והדיו עליו והמיקל לא הפסיד (סי' קל"ד): +עכברא דדברא נ"ט לשבח שהרי עולה על שולחן מלכים אבל עכברא דמתא ביין ושמן ודבש שצריכין להיות מבושמים ודאי נטל"פ ואין צריך ס' לבטל פליטתו וי"א דה"ה בכל משקין נטל"פ ומכל הפוסקים משמע דאין חילוק כלל בין עכברא דדברא ובין עכברא דמתא וזו"ז שוין הם בכל דיניהם (ק"ד בש"ך ס"ק א') ועכבר שנמצא בשומן וחמאה וכיוצא בו מבואר כלל נ"ח ואם נמצא בשכר וחומץ מספקא לן אם הוא לפגם או לשבח ולפיכך אם נפל לצונן והסירו שלם אם לא שהה בתוכו מע"ל מותר ועיין לקמן בדין כבוש אם בעינן בחומץ מע"ל ואם היה רותח או אפילו צונן ושהה בתוכו מע"ל בין שהסירו שלם בין שנחתך חתיכות דקות ויכול לסננו במסננת בענין שלא ישאר ממנו בתוכו כלום בין שנמוח בתוכו לגמרי ונעשה כולו משקה ולא נשתייר ממנו שום ממשות ניתר ע"י ס' נגד העכבר ואם נחתך לחתיכות דקות והוא בענין שא"א לסננו כגון שנתערב השכר או החומץ במאכל עב הכל אסור ואין שם ביטול דחיישינן שמא יפגם בממשו של איסור ולא ירגיש (סי' ק"ד סעיף א' ועיין כלל נ"א לענין שאר איסורים): + +Klal 55 + +דין כלים שאינם ב"י וסתם כלים (סי' ק"ג וקכ"ב):
כל קדירה שאינה בת יומא חשיבא טעמה לפגם ואינה אוסרת. ונקראת בת יומא כל זמן שלא שהתה מע"ל אחר שנתבשל בה התבשיל הראשון וכיון שעבר עליה מעל"ע נקראת אינה ב"י ואם היתה של איסור או של בשר ואחר מע"ל בישל בה היתר או חלב התבשיל מותר דהוי נטל"פ ואם היה שומן טח על פניה בעין לא אמרינן שהוא ג"כ נפגם אלא צריך שיהיה ס' נגד מה שהוא בעין דמה שהוא בעין אע"ג שהוא דבר מועט לא נפגם בשהיית מע"ל אבל הבלוע הוא נפגם לאחר מע"לע ודוקא שידעינן בודאי שהיה שומן דבוק בו אבל בסתם אמרינן סתם כלים הם מודחים ונקיים חוץ מן הסכין דאפי' בסתם אמרינן סתם סכין שמנוניתו קרוש עליו וכן כלים בשעה שרוצים להדיחן אז הם בחזקת מלוכלכים (סי' ק"ג ובש"ך סק"ט): +ואם בישלו בקדרה זו שאינה ב"י דברים חריפים כגון תבשיל ש��ובו חומץ או תבלין או שאר דברים חריפים או חמוצים וכן אם דכו תבלין או מלח במדוכה שאב"י במדוך של איסור או בשל בשר ונתנו לחלב כ"ז אוסר אפי' בדיעבד אבל אינו נקרא חריף משום מעט תבלין ומלח שנתן לתבשיל אא"כ כולו או רובו (שם וסי' צ"ה וקכ"ב) ומשקה שעושין מסובין שקורין בארשט הוי חריף (סי' צ"ו בט"ז ס"ק ט') ונ"ל דה"ה הנעשה מן עלי ירקות שכובשין אותם אם הם חמוצים אעפ"י שאינם חמוצים הרבה מ"מ מקרי דבר חריף מידי דהוי אחומץ שאינו חזק וכבר מבואר כלל מ"ט: (ועיין בחק יעקב בא"ח סי' תמ"ז ס"ק מ"ב מ"ג דס"ל כיון שקבל הטעם מנטל"פ אע"ג דאח"כ נעשה חריף לא אמרינן מחליא לשבח וע' בחיבורי נ"א בה"ל פסח): +אבל אם היה האיסור דבר חריף ואח"כ שהה הקדירה מע"ל ובישל בו היתר שאינו חריף מותר דאין החריפות הראשון משוי ליה לשבח (קכ"ב סעיף ג') וכן אם בישל דבר חריף בקדירה של איסור שאינה ב"י ונאסר התבשיל ולאחר מע"לע מבישול החריף בשל בו היתר מותר: +כלי שעבר עליו יב"ח כבר כלה כל הלחלוחית ואין בו טעם כלל. ולכן בדיעבד אם בשלו בו אפי' דבר חריף ואפי' לענין חמץ בפסח מותר דאע"ג דלענין חמץ קי"ל נטל"פ אסור היינו משום שיש בו עכ"פ איזו טעם אלא שהוא לפגם משא"כ בזה שנעשה עפרא בעלמא (תשו' ח"צ סי' ע"ה) ויש חולקין וס"ל דיישון יב"ח לא מהני רק לענין יי"נ) קדירה של איסור או שהיא בלוע מבשר וחלב שנתבשלה בה ביחד או בזה אחר זה בתוך מע"ל דאז דינו כשאר איסורין וקודם שעבר לילה אחת הוחמו בה מים וא"כ הרי המים נ"נ להב"י בב"וח ולרמ"א אפי' בשאר איסורין ולכן חשבינן להכלי מע"ל משעת חימום המים שאם בישל בה היתר בתוך מע"ל של חימום המים אסור ואם עבר לילה אחת דהיינו מתחלת השקיעה עד שהאיר היום (דלא ידעינן אם תחלת הלילה גורם הפגם או סוף הלילה או כל הלילה ולכן צריך כל הלילה) קודם שהוחמו בו מים יש לסמוך בכה"ג על הפוסקים דס"ל דלילה אחת פוגם וא"צ מע"ל (דהיינו רש"י ור"ת כיון דבלא"ה יש פוסקים דאעפ"י שחימם בו מים לא חשבינן מע"ל מחימום המים אלא מבישול גוף האסור ואע"פ דלא קי"ל הכי מ"מ בצירוף גם דעת הפוסקים דלילה אחת פוגם יש להתיר אבל אם חממו המים קודם שעבר לילה א' לאחר בישול האיסור אעפ"י שעבר לילה אחת לאחר חימום המים לא מהני אלא צריך מע"ל אחר חימום המים (ק"ג וקכ"ב) ועיין כ"ז לעיל כלל מ"ח סי' ט"ז י"ז (ומ"מ בהפסד קצת יש להקל בשאר איסורין דאפי' חימם מים קודם שעבר לילה חשבינן מע"ל מבישול ראשון כיון שלא קבל המים טעם מגוף האיסור ובלא"ה להרבה פוסקים לא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין אבל בבו"ח אע"ג שלאחר שכבר נאסר ה"ל כשאר איסורין מ"מ כיון דיש בב"וח דין דח"ננ לכן אין להקל אלא בהפ"מ (עש"ך סי' ק"ג ס"ק י"ט): +ונ"ל דה"ה אפי' כלי שבשלו בו חלב היום ועבר עליו לילה ולמחר בשלו בו בשר ואינו יודע אם כבר עבר מע"ל או שמא הוא עדיין תוך כ"ד שעות יש להתיר בהפ"מ מטעם ס"ס שמא כבר עבר מע"ל ואת"ל לא עבר עדיין שמא הלכה כדעת הפוסקים דלינת לילה פוגם (ודומה לזה מצאתי במנ"י כלל נ"ט ס"ק ט' בבשלו בשר בקדירה ועבר עליו לילה ובתוך מע"ל בשלו חלב והיה מסתפק אם זה הוא הקדירה שבשלו בו בשר אתמול ומתיר מטעם זה דהוי ס"ס ע"ש): +אע"ג דתבשיל שבשלו בקדרה שאב"י מותר מ"מ הקדירה אסורה וכן הדין בכל כלי שתחבו באיסור או כף חולבת אינה בת יומא שתחב בבשר הכלי לעולם אסור שגזרו חכמים אב"י אטו ב"י ואם יתירו להשהות הכלי עד לאחר מע"ל שמא יטעה ויבא לבשל בו בתוך מע"ל וכל זה הוי לכתחלה ולכן אסרו ואפילו בבישל בו איסור פגום אסורה הקדיר' דגזרינן שמא יבשל בו דבר שנ"ט לשבח אבל התבשיל שנתבשל בכלי שאב"י ה"ז דיעבד ולכן מותר (א"וה) וי"א הטעם דהקדירה היה בו האיסור קודם שנפגם אבל התבשיל לא היה בו איסור מעולם (תוס' ורא"ש סוף ע"ז) ולפ"ז בבישל בו דבר פגום מעיקרא אף הקדירה מותר (ועיין במנ"י כלל פ"ה ס"ק ע"ג): +י"א דבמקום הפסד גדול יש להתיר בכלי חרס להשתמש בו אחר מע"ל דהוי כדיעבד ונ"ל דבמקום שיש עוד צדדים להקל אפשר שיש לסמוך ע"ז אבל לא בלא"ה (עיין בת"ח כלל פ"ה במנ"י ס"ק ס"ד שכתב שכן משמע בר"ן פ' כ"ש וכוונתו נעלמה ממני דאדרבה הר"ן כתב שם בסוגי' דקדרות בפסח להיפך ובחי' אנשי שם הניח בצ"ע דגבי תנור חדש יותץ כתב הר"ן בהיפך כיון דצריך נתיצה הוי כדיעבד ע"ש והנה בתוס' בפסחים דף כ"ו ע"ב ד"ה בין חדש כתב דבתנור אם צריך נתיצה הוי כדיעבד ובדף ל' ד"ה לשהינהו כתב דדוקא בחמץ דבלע משהו פריך לשהינהו דהוי דיעבד אבל בקדרה שאב"י צריך שבירה דבלע הרבה וא"כ נמי ק' שהרי בתנור בלע הרבה ואין לחלק בין קדרה א' להרבה שהוא הפ"מ דא"כ היה לתוס' לתרץ ולחלק בין קדרות בפסח לקדרה שאב"י ולכן לא ידעתי ראיה לזה וגוף ס' נחלת יעקב שהביא המנ"י בשמו היתר זה אינו בידי וצ"ע): +סתם כלי בין של ישראל ובין של נכרי דיינינן ליה לאב"י דהוי ס"ס שמא לא נשתמשו בו היום ואת"ל שנשתמשו בו היו' שמא השתמ' בו בדבר שפוגם בעין או בדבר שאינו נ"ט (מזה נמי ראיה דאע"ג דרוב תבשילין אינם פוגמים בעין מ"מ כיון דמיעוט פוגמין בעין נחשב לס"ס ולכן בדיעבד אם בישל בכלי של נכרי אעפ"י שיאמר אח"כ שהיה ב"י אפ"ה מותר שאין הנכרי נאמן לא לאיסור ולא להיתר כמבואר כלל ע"ג (קכ"ב ש"ך סק"ד) ואם אמר לו שהוא ב"י קודם שבישל בו כיון שהיה בידו נאמן ולכן אפי' בדיעבד שבישל בו אסור (פ"ח שם קכ"ב וע"ש כלל ע"ג סי' י"ז וכן אם הנכרי מהימן ליה לעולם אסור אפי' בדיעבד ובכלי של ישראל צריך לשאול לבעל הכלי ואם הוא מסופק סמכינן לומר סתם שאב"י: +ישראל שעבר ובשל מים בקדרה שאינו ב"י להדיח בו כלים אעפ"י דלענין זה מקרי דיעבד מ"מ אסור לבשל בו או לשתותו דכיון דלא חממו לצורך זה הוי כלכתחילה ולא עוד אלא אפי' חממו ללוש בו אסור ללוש בו שהרי העיקר לא הוחמו אלא לאפיה ולענין זה הוי לכתחלה שעדיין לא התחיל הנאתו (ת"ח כלל נ"ט) וכ"ש לשתותו דהוי כלכתחלה אבל אם חממו לשתותו מותר לשתותו דהוי כדיעבד ועיין כלל מ"ח סי' ב' (סי' קכ"ב סעיף ו'): +ונכרי שחמם מים לצרכו מותר לישראל לשתותו ולבשל בו דדברים הנעשים ביד נכרי הוי כדיעבד. ומ"מ אסור לומר לו בשל לי מים בקדרתך דכיון דאומר לו בשל לי הוי כאלו בישל בידים (שם) ומ"מ אם יש להם כלים מיוחדים לזה מותר: +יש ליזהר מלהניח בבית נכרי כלי סעודה דחיישי' שמא ישתמש בהם ואפי' אם נתנן לאומן לתקן צריך לעשות בהם סימן שלא ישתמש בהם נכרי ואם עבר ושהה אצלו כחצי יום בזמן סעודה שיש לחוש שמא נשתמש בו הנכרי אסור להשתמש בהן באותו יום אלא ישהנו אצלו מע"ל ואז מותרים מטעם ס"ס דאת"ל שנשתמש בו הא כבר נפגם במעת לעת ואם עבר ושהה בבית הנכרי והשתמש בהן באותו יום יש אוסרין המאכל ואין להקל כ"א במקום הפסד אבל אם לא שהה רק לפי שעה מות' להשתמש בו באותו יום (שם) ואם נתן קדרות לצפות בבדיל מותר להשתמש בו מיד דודאי לאחר הצפוי לא השתמש בו כדי שלא יקלקל היופי של הצפוי ואם נשתמש בו קודם שצפה לא אכפת לן שא"א לצפות אא"כ ילבנו באש (פ"ת שם): +קערות וכלים ששלח ישראל לנכרי עם מאכל ושהו שם אם ניכר בהם המאכל ששלח הישראל בתוכם מותר וא"ל אסור אם רגילין להדיח הכלים בחמין דחיישינן שמא הודח עם כלי איסור (שם) ועיין בכלל שאח"ז סי' ה' ו': + +Klal 56 + +דין באיזה ענין מותר להשתמש בכלי של איסור:
כלים של נכרי שנשתמש בהם בודאי בצונן ואין בו חשש שמא נשתמש בו איסור ע"י מליחה או כבישה מע"ל מותר לכתחלה להשתמש בהם לאחר הדחה ואם יש חשש שמא נשתמש בו בחמין או מליחה או כבישה אסור להשתמש בהן חמין עד לאחר הגעלה ולענין להשתמש בהן בדברים צוננים אם אינם מקונחים יפה עד שיודע בודאי שלא נדבק בו שום שמנונית אסור להשתמש בהן אפי' דברים יבשים שאינם חריפים אם אין דרכו להדיח אח"כ אעפ"י שדעתו להדיח אח"כ שמא ישכח ואם נשתמש בהן צריך להדיח אותו דבר ואם א"א בהדחה כגון שישתמ' בו דברים לחים דיעבד נ"ל דמותר דמסתמא יש ס' נגד מה שהיה דבוק מן האיסור ואם הכלי מודח ומקונח יפה אם הם כלי מתכות או של עץ ואפי' היה תשמישו בודאי בחמין מותר לכתחלה להשתמש בהן דברים יבשים ואפילו חריפים כמלח ותבלין אבל דברים לחים וחריפי' כגון חומץ והערינג לכתחלה אסור. ודברים לחים קצת ואינם חריפים אם דרכם להדיח אח"ז כגון בשר שדרכו להדיח בשעה שמניחי' בקדרה מותר להניח לכתחלה אעפ"י שאין הכלי מודח על סמך שידיחנו אח"כ ואם אין דרך אותו דבר להדיח צריך להדיח הכלי תחלה אחר שקינח אותו יפה ואז מותר (סי' צ"א) ונ"ל דאם הוא בבית הנכרי ואין לו כלי אחר מותר אף לכתחלה להשתמש בו אף דבר חמוץ ומלוח קצת אחר שהדיח וקינח הכלי יפה דהוי כדיעבד ואם היה חומץ חזק וכן אם מלח בו דגים ובשר עד שיהיה ציר בכלי עיין בכלל שאח"ז: +וכ"ז בכלי מתכות וכלי עץ אבל כלי חרס דבליעתו מרובה די"א דגוף הכלי נעשה איסור וי"א דעכ"פ גזרו חכמים בהם כיון שאין להם תקנה להשתמש בהן בחמין אם נתיר להשתמש בצונן יטעו לומר דאפילו בחמין מותר להשתמש בהם ולכן אסור להשתמש בהם אפי' לאחר שקינח והדיח יפה דברים אפי' אינם חריפים ואפי' הוא בבית הנכרי ואין לו כלי אחר ואפי' בטעלער שהוא כלי שני דמ"מ בלוע מאיסור ומכ"ש דידוע דמדיחין הכלי בכלי ראשון וא"כ כל כלי הנכרים הוי כאלו הם כלי ראשון ומכ"ש דאסור להשתמש בדברים חריפים דכל דבר שהוא אסור מדינא אין חילוק אם הוא בבית נכרי או בביתו. ונ"ל דאם חתך עליו הערינג ואוגרקעס חמוצים אפי' דיעבד אסור דדוחקא דסכינא וחורפא דמליח מפליט מן הכלי עכ"פ במקום החתך ואף ששמעתי שמקילין בזה שאומרים דזה לא הוי דוחקא לא נ"ל כלל (שהרי בחולין גבי סכין ששחט בו אמרינן ג"כ אגב דוחקא ע"ש ואף שאינו אלא חתך) ועיין כ"ז בש"ך סי' צ"א: +ומ"מ נ"ל דלצורך שבת יש לסמוך על המתירין ולהשתמש אפילו בכלי חרס בדברים צוננים שאינם חריפים ואפילו להניח עליו הערינג ואוגרקוס ובלבד שלא יחתוך על הכלי דזה נ"ל אפי' בדיעבד אסור וכן אסור למלוח בהם דגים ובשר וכיוצא בהם או להשהות בחוכו חומץ חזק וכן לשרו' בו הערינג אסור שעינינו רואות דמי שרית הערינג הוא חזק (כמש"כ המ"א סי' תמ"ז): +הא דאמרינן דבכלי עץ ומתכות אפי' נבלע בחמין מותר להשתמש בו צונן לאחר הדחה דוקא בדרך ארעי אפי' בביתו אבל לייחד אותו לתשמיש צונן בקביעות אסור דחיישינן מחמת שמשהא אותו בביתו יבא לידי תקלה וישתמש בו בחמין משא"כ אם אינו משתמש בו רק בדרך ארעי לא גזרינן שמא ישתמש בו בחמין כיון שיש לו היתר ע"י הגעלה לא יטעה (סי' קכ"א): +מה שנהגו עוברי דרכים שלוקחין כלים שעומדים בבית נכרי שנכתב בהם בכתב יהודי כשר אם נכתב בו ג"כ מה הם של חלב או של בשר מותר לבשל בהם. ובזמ"הז צריך לחוש הרבה כי יש אפיקורסים הרבה וגם הנכרים יכולים לכתוב (קכ"ב סעיף י"א): +וכל זה כששואל כלי מן הנכרי אבל הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי אם הם של מיני מתכות או כסף או זכוכית אסור להשתמש בהם עד שיטבילם אחר הגעלה כמו שנבאר לקמן בדין טבילת כלים כלל ע"ג: +כשמבשל בבית הנכרי צריך ליזהר שלא יעמיד קדרה על הכירה שהוא מלוכלך דמסתמא נשפך שם איסור ואם יעמיד קדרה עליה אעפ"י שהמקום הוא צונן אם הקדרה תהיה מרותחת מחמת האש אז אפילו התבשיל יהיה אסור או אם אותו מקום מרותח כדרך שהכירה היא רותחת אזי אפי' העמיד עליו קדרה צוננת הכל אסור אפי' התבשיל ואפי' לא תהיה מרותחת הקדרה כיון שהיא חמה עכ"פ הקדרה תהיה אסורה ואם א"א אזי ישים על אותו מקום גחלים הרבה עד שישרוף גוף האיסור או עכ"פ ישים על מקום המלוכלך חול הרבה כעובי אצבע וגם צריך ליזהר שלא יתקרב הקדרה לקדירות של הנכרי שאם ישפוך על הקדרה שלו אפי' טיפה עכ"פ תהיה הקדרה אסורה (ועיין לעיל כלל מ"ה): + +Klal 57 + +דין היתר שנתנו לכלי איסור או להיפך ודין כלים הנאסרים ע"י כבוש ומלוח (סי' ק"ה):
כלי של איסור שנתן עליו היתר דינו כמו גבי אוכל דאמרי' תתאה גבר (ק"ה סעיף ג') ולכן אם הכלי חם שהי"סב יש בו ג' דינים שאם נתן בו יבש גמור צריך קליפה ואם יש בו לחלוחית צריך נטילה ולהנמשכים אחר רמ"א אוסר כולו כיון דמדינא מפליט ואוסר כדי נטילה י"ל כיון דאנן לא מחלקינן בין כחוש לשמן דאוסר כולו (ש"ך שם ס"ק כ"ג) ואם הוא רוטב צריך ס' נגד כולו אם הוא כלי שנאסר כולו כקדרה שמבשלין בו וכיוצא בו ואם הוא קערה וכיוצא בו שאין תשמישו רק ע"י עירוי וא"כ לא נאסר רק כ"ק צריך ס' נגד קליפת הקער' וכן הדין בשניהם חמין (עיין כ"ז בפ"ח סי' ס"ט ס"ק נ"ד ובש"ך שם ס"ק ס"ד ובסי' צ"ד ס"ק ל"ג): +ואע"ג דאיסור כחוש הנבלע בחתיכה קיי"ל דאינו אוסר הנוגע בה אפי' בנצלו יחד וא"צ אפי' קליפה (כדאיתא בסי' ק"ה סעיף ז' ובט"ז שם ס"ק י"ד ומבואר לקמן כלל ס' סי' ד') הנ"מ במאכל שיש לו מה לפלוט מגופו ולכן אין הבליעה נפלט ממנו בלא רוטב אבל כלי שאין בה פליטה מגופה שפיר יוצא הבלוע אעפ"י שהאיסור שנבלע בה היה איסור כחוש ומ"מ אינו אוסר יותר מכ"ק ביבש גמור (ומש"כ הש"ך שם ס"ק כ"ג אע"ג דב' דברים יבישים קיי"ל דאוסר כולו וכ"כ בסי' צ"ד סס"ק ל"ג לא זכיתי להבין שהרי בעצמו כתב בס"ק י"ז וי"ח דזה דוקא באיסור מחמת עצמו אבל לא בבלוע דאפי' נצלו מותר גם מה שכתב ברטיבות קצת לאסור כולו צ"ע הרי גם בנצלו יחד ודאי יש רטיבות קצת ואפ"ה מותר וכתב הט"ז בשם רש"ל דאפי' קליפה אינו צריך ואף המ"א סי' תמ"ז סס"ק א' שכתב לאסור אותה חתיכה נראה דדוקא לענין חמץ כ"כ אבל לא בשאר איסורין וצ"ע: +וכ"ז כשבלע הכלי איסור כחוש אבל כשבלע איסור שמן נסתפק הש"ך (שם) כיון דבמאכל אוסר כולו וא"כ י"ל דה"ה בכלי בשניהם חמין או אפי' התחתון חם אבל המ"א בסי' תנ"א ס"ק ל"ו כתב בפשיטות דאינו אוסר רק הקליפה (ושם יש ט"ס וצ"ל בי"ד סימן ק"ה סעיף ז'): +ואם הכלי צונן וההיתר חם שהיד סולדת בו בין שההיתר דבר יבש לגמרי או שיש לו רטיבות קצת כבשר אין צריך אלא קליפה דתתאה גבר. ואם הוא לח וגמור כרוטב בעינן ס' נגד קליפת הכלי במקום שנשתמש בו ותליא במחלוקת ר"ת וריב"א בסי' צ"א סעיף ד' ולעיל כלל מ"ב סי' י': +ואם הניח דבר איסור שהיד סולדת בו בכלי של היתר נאסר הכלי לעולם עכ"פ כדי קליפה (צ"ד סעי' י'): +ודוקא שהיה איסור מחמת עצמו אבל חתיכה בשר שנאסר מחמת בלוע של איסור כחוש (דאם נאסר מחלב הוי איסור מחמת עצמו כדלעיל) ונפל לכלי של היתר אינו אוסר אפי' בשניהם חמין דדוקא הכלי פולט בלא רוטב אבל המאכל אינו פולט בלא רוטב (עיין ט"ז שם סי' ק"ה ס"ק י"ז) ואורז ודגים וכיוצא בו שנבלע בו חלב אינו חשוב בלוע ואם תחב בהם כף בשר או להיפך והכף ב"י נאסרו שניהם (ש"ך שם ס"ק כ"ב): +ופשיטא שאין כלי איסר כלי הנוגע בו אפי' שניהם חמין (ש"ך שם ובסי' צ"ג) ולכן אם אפו בתנור פלאדן של חלב ואח"כ נתנו שם קדרה עם בשר מותר דהרי כבר החלב נבלע בתנור ואינו בעין ולא הוי אלא כשני קדרות (סי' צ"ב ובט"ז ס"ק כ"ט) וע"ל כלל נ' סי' ב': +ובשר רותח שהניח בכלי חלב או להיפך הכלי נאסר תמיד עכ"פ כדי קליפה וא"כ נאסר כולו והבשר או החלב דינו כדלעיל בכלי של איסור כל דינים אלו אין חילוק בין שהניח היתר בכלי איסור ובין שהניח כלי איסור חם אפילו ע"י אש על היתר צונן דאמרי' תתאה גבר ואינו אוסר אלא כ"ק: +ואם נכבש היתר בכלי של איסור במים או בשאר משקה חוץ מחומץ וציר אם לא שהה שם מעת לעת סגי בהדחה כדין צונן ואפי' בשר שהיה מונח בחלב פחות ממעת לעת כמבואר בכלל שאחר זה אבל אם נכבש בתוכו מע"ל אם תיכף באותו רגע שפינהו מן הכלי האסור נתנו לתוכו ההיתר אסור כדין כבוש דכבוש הוי כמבושל ועדיף ממליחה דאע"ג דקיי"ל אין מליחה לכלים להפליט הבלוע שבתוכו אבל כבוש הוי כמבושל ומפליט מן הכלי ומבליע בהיתר אבל אם שהה אפילו זמן מועט בלא האיסור ואח"כ נתנו לתוכו ההיתר כיון דקיי"ל דלאחר מעת לעת מה שבלוע בתוך כלי הוא נפגם וא"כ הוא נותן טעם לפגם ומותר (ש"ך וט"ז ריש סי' ק"ה ומ"א סי' תמ"ז): +ונ"ל דזה שייך דוקא בשאר משקין אבל אם נכבש היתר בכלי של איסור בחומץ חזק או שמלחוהו אותו שם במלח ונעשה ציר או שכבשוהו בציר ונכבש בו מע"ל (סי' ס"ט בט"ז ס"ק מ"א) אזי כל מה שמונח בציר אסור דכיון דציר וחומץ הוא דבר חריף וקיי"ל דאגב חורפיה משוי ליה לשבח (כדאיתא בי"ד ריש סי' צ"ו ובסי' קי"ד) והש"ך כתב דאפי' שהה בתוכו מעת לעת מותר דלאחר מע"ל היא נותן טעם לפגם (ועיין סי' ס"ט ס"ק מ"ח ודבריו צ"ע דבדבר חריף לא מועיל אב"י (ובמנ"י כ' דמיירי במליחה מועטת דאינו חריף) ובמקו' שאין הפ"מ יש להחמיר דתיכף כששהה בציר כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח מפליט (מ"א סי' תמ"ז ס"ק ט"ז) ולענין אם נבלע בכלי בדבר חריף אם בעינן מעל"ע או לא צ"ע די"ל דלהבליע בקל יותר מלהפליט שכן מליחה אינו מפליט מכלי ואעפ"כ מבליע : +והכלי שנכבש בתוכו דבר איסור נאסר כולו וצריך ס' נגד כולי (ש"ך בסי' צ"ח ס"ק י"ג ונ"ל דאין ר"ל דאם נכבש בחצי הכלי דיצטרך ס' נגד כל הכלי שהרי אפי' במאכל אמרינן דאינו מפעפע במה שלמעלה כמבואר בדין כבוש ואפי' בכלי מתכות דחם מקצתו חם כולי קיי"ל דאע"ג דמבליע בכולו אינו מפליט מכולו כמש"כ המ"א בסי' תנ"א ס"ק כ"ד ועיין בש"ך סי' ס"ט ס"ק ס"א) אלא דר"ל נגד כולו היינו המקום שנכבש בתוכו דאעפ"י דצד השני אינו מונח בכבישה אפ"ה מפליט מעבר לעבר ומ"מ אין נפקא מינה כלום דכיון דקיי"ל דאין לך כלי שיהיה בתוכו ס' נגד הכלי וא"כ ה"ה בנכבש במקצתו אין בו ס' נגד מקצתו. ומ"מ נ"מ לענין כלי שנאסר על ידי כבישה שנכבש במקצתו והכניסו לכלי אחר אם צריך ס' נגד כולו או רק נגד מקום שכבש בו (ועיין בב"א סי' נ"ח נ"ט) וכל זה לענין להפליט מן הכלי או להבליע אבל לענין מאכל שנכבש היתר ואיסור מבואר לקמן כלל נ"ח: +אבל כלי שנפל עליו ציר בין ציר של איסור או ציר היוצא מבשר בשעת מליחה שאסור מדם או ציר בשר על כלי חלב אינו אוסר הכלי ר�� כדי קליפה ולכן אם יכול לקלפו יקלוף המקום שנפל עליו הציר ודיו ואם נפל על כל הכלי ויכול לקלפו ג"כ מות' ובכלי חרס אסור וע"ל כלל ל"ב סי' י"ט (סי' צ"א סוף סעיף ה'): +וכלי שנאסר ע"י מליחה אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה וא"צ לשער רק כדי קליפה (סי' צ"ח סעיף ד') אם השתמש בו ע"י בישול אבל להשתמש בו ע"י מליחה בדבר שדרכו להדיח אותו מותר אפי' לכתחלה דאין כח במליחה להפליט מן הכלי מה שנבלע בתוכו ולכן מותר למלוח בשר בכלי שנמלח עליו בשר שנמצא טרפה כיון דאורחי' בהדחה ובלבד שיהיה הכלי נקי מציר ופשיטא שמנוני' הטריפה דאל"כ המלח מבליע וצריך ששים נגד מה שהוא בעין על הכלי אבל הבלוע אינו יוצא וכן מותר למלוח בשר וכל מידי דאורחיה בהדחה בכלי של יין נסך (סימן קל"ז) וכן כלי שאינו מנוקב ומלחו בו בשר ונאסר לאחר שנקבוהו מותר למלוח בו בשר להוציא דם או אפי' בלא נקיבה אם כבר שהה במליחתו והודח או שאר דברים ואפילו בכלי חרס אמרינן אין מליחה לכלים להפליט (סי' ס"ט בש"ך ס"ק ס"ז): +אבל דבר שאין דרכו להדיח אסור למלוח בתוכו ולכן לכתחלה אסור לעשות גבינות בדפוסי עובדי כוכבים שנמלחו בתוכן גבינות האסורות וכן כל כיוצא בו (ועיין בש"ך סי' ס"ט ס"ק ס"ז) ובדיעבד הכל מותר וידיח את ההיתר (סי' ק"ה סעיף י"ב) ודוקא דבר לח אבל דברים יבשים אפי' חריפים מותר ולפיכך מותר להניח לכתחלה מלח ותבלין יבשים בכלי של איסור נקי שאין איסור דבוק בו וכן מותר להניח מלח בכלי של בשר ולתנם בחלב וכן להיפוך והמחמיר תע"ב (שם): +ודוקא למלוח בו מותר דמליחה אינו מפליט מכלי אבל כלי שנאסר ע"י מליחה או כלי שאינו מנוקב ומלחו בו בשר אסור להשתמש בו רותח דרתיחת האש מפליט מן הכלי ואם נשתמש בו דינו כדלעיל סימן א' ב'. ואפילו במלח בכלי שהוא מנוקב אסור לכתחלה לאכול בו רותח ובדיעבד מותר דכיון שהוא מנוקב לא בלע דדם משרק שריק אבל אם הוא כלי חרס שהוא נוח לבלוע אף בדיעבד אסור אם נשתמש בו רותח (סי' ס"ט ש"ך ס"ק ע') (ובמקום הפ"מ יש להתיר בדיעבד אפילו בכלי חרס) ולענין תשמיש בצונן עיין כלל נ"ו ועיון לעיל כלל ל"ב סי' ל"ב: +כלי של בשר שכבשו בו לפתן עד שנתחמץ ובשלו אותו בכלי של חלב יש לצדד ולהתיר בהפ"מ עיין בב"א ואם נכבש איסור בכלי נחשת ובשלו בו הית' במקום הפ"מ צ"ע אם יש לסמוך על הפוסקים דס"ל דכלי נחשת אינו בולע אא"כ האור מהלך תחתיו (כמו שכ' הש"ך סימן ס"ח) דאפשר דהפוסקים הנ"ל אינם ממעטין אלא עירוי אבל ע"י כבישה דהוי כמבושל אפשר דמודים אף בכלי נחשת וצ"ע: + +Klal 58 + +דין כבוש כמבושל (סי' ק"ה):
קבלו חז"ל דכבוש הוא כמבושל ר"ל שמבליע ומפליט כאלו בשלו יחד (אבל אינו ר"ל שיהיה לכל דבר כמבושל שהרי לענין ב"וח פטור ומותר מן התורה מדכתיב לא תבשל וכן לענין שבת ודאי פטור שאינו חייב אלא בתולדת אש וכמ"שכ הרמב"ם בפ"ט מהלכות שבת ומש"כ בפ' כ"ב הכובש כבשים אסור דהוי כמבשל ר"ל אסור לעשות כן מדרבנן ובכו"פ סימן ק"ה שגג בזה דסובר דמ"הת כתב הרמב"ם דאסור והא ראי' שלא כתב בפ"ט אלא כ' בפ' השבותים) ולכן איסור שנשרה עם ההיתר אסור ולא נקרא כבוש אלא כשהי' אחד דבר לח בין שהאיסור לח או שההיתר לח או ששרה א"וה בדבר לח כגון בדם ויין נסך וחומץ ואפילו מים ואפילו אינו לא צלול אלא כדבש ושומן רך או חמאה רכה (ובפ"מג כ' בשם תשוב' הרא"ש שהאיסור המונח בתוכו מתנענע ממקום למקום וכ"כ בח"ד במים קרושים או בשומן וחמאה לא מיקרי כבוש עכ"ל. משמע דוקא דצריך שיהא נימס השומן או החמאה) הרי נאסר ההיתר כולו כל מה שבתוך הלח אבל מה שחוץ לכבישה מותר דאע"ג דהוי כמבושל מ"מ אינו מפעפע למעלה אלא במה שבתוך הלח ודוקא באיסור כחוש אבל באיסור שמן אף מה שחוץ לכבישה אסור וציר של דם אין דם מפעפע למעלה ואפי' הבשר שמן מ"מ הדם הוא כחוש (ש"ך סימן ק"ה ס"ק ב'): +שיעור הכבישה לאסור הוא לא פחות מע"לע אבל בפחות מזה א"צ אלא הדחה (בא"וה כלל ל' סימן ד' כתב דאם בשלו בלא הדחה צריך ס' נגד כל מה שנשרה בחלב דלא ידעינן כמה בלע וכתב המנ"י בכלל כ"ב ס"ק ט"ו שדבריו נכונים ומה שלא כתב בת"ח דבריו היינו לרוב פשיטותן ובאמת דבריו צ"ע דא"כ חמור מצלי ומליחה דאינו אוסר רק כדי קליפה ובצונן בפחות משיעור כבישה דמדינא לא בעי אלא הדחה יהיה צריך ס' נגד כולו ובא"וה גופה כלל כ"ח ריש סימן ב' כ' בשר צונן שנפל לחלב צונן ובתוך שיעור כבישה נתנו לקדרה אם יש ס' בחתיכה ובקדרה לבטל החלב שעליה אף החתיכה מותר כו' עכ"ל וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים וכן בש"ע כתב סתם בהדחה סגי): +בד"א בלח שאינו חריף אבל אם הוא כבוש בתוך ציר (והוא תערובת מלח ומים) או בחומץ חזק אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל הרי הוא כמבושל אבל חומץ שכר וכיוצא בו שאינו חזק דינו כשאר משקין (א"ח סי' תמ"ז במ"א ס"ק כ"ח ובכו"פ סימן ק"ה האריך והביא ראיה ברורה מפסחים דף ע"ז דאפילו חומץ וכ"כ הט"ז סי' צ"ו ס"ק ט' אף שיש לדחות ולומר דדוקא לענין דם מבליע ומפליט מ"מ נראה דדבריו נכונים ולכן נ"ל דבדבר מאכל יש להחמיר בכל חומץ אפילו אינו חזק אבל לענין לאסור כלי דוקא חומץ חזק כיון דבלא"ה לדעת א"וה ואפילו בציר בעינן מע"ל עיין בכלל הקודם) ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה להמחבר דס"ל דמשערין במליחה בקליפה ולהנמשכין אחר רמ"א דס"ל דכל מליחה משערין בס' א"כ אם נכבש בציר אפי' בפחות מכדי כבישה מ"מ לא גרע מרותח דמליחה דאוסרין כולו מה שבתוך הציר אם הוא איסור דאורייתא ואם נשרה איסור דרבנן עם היתר בציר (עיין בסימן ק"ה בהגהה סעיף ט') אף לרמ"א בפחות משיעור כבישה אינו אוסר רק כדי קליפה (עיין בש"ך סי' ק"ה ס"ק ג' ובסימן ע' ס"ק מ"ו) (וכ"ז לענין המאכל אבל לענין אם מפליט מכלי או לאסור הכלי מבואר בכלל הקודם סי' ט' י' י"א): +הא דאסור ע"י כבישה הוא מ"הת והוא מכלל השיעורין שהם הלמ"מ ולפיכך אף בספיקו אזלינן לחומרא כדין ספק דאורייתא (ק"ה סעיף א') ודוקא בכה"ג כגון שיש כאן ב' חתיכות אחד נכבש ודאי שיעור כבישה ואחד בפחות ולא ידעינן מי הוא הנכבש כשיעור וכיוצא בו אבל אם הוא מסופק אימתי נפל לתוכה במקום הפ"מ יש להתיר בזה ואוקמינן אחזקה ואמרינן עכשיו נפל (כו"פ בסימן ק"ה והארכתי בזה בשער חזקה סימן ל"ג ל"ד וכתבתי שכן דעת רוב הפוסקים וכדברי כו"פ): +בד"א בשאר איסורין אבל בבשר וחלב אם נשרה בשר בחלב אפי' כמה ימים אינו אסור אלא מדרבנן דלא אסרה תורה אלא דוקא דרך בישול כמ"שכ לא תבשל ולכן כל ספק שיסתפק בה מותר כדין ספק דרבנן לקולא (שם בש"ע): +עכבר שנמצא בשומן וה"ה בחמאה (מנ"י) ועכשיו השומן נקרש וקשה והעכבר מונח בתוך השומן או אפילו למטה בשולי הקדרה אם יש לספק שמא היה העכבר שם כשעירו עליו שומן רותח הכל אסור דידוע כשמערין בשומן שומן רותח נמס הכל (כצ"ל בש"ך) וא"כ הקילוח נוגע תמיד בעכבר ונאסר הכל ואע"פי שיש ס' בשומן נגד כל העכבר ובארנו למעלה כלל מ"ד סימן י"א דאם נתוסף היתר קודם שנודע מותר אפי' להסוברים חנ"נ וכ"ש להסוברים דל"א חנ"נ בשאר איסורין וקיי"ל כוותייהו בלח בלח בהפסד מרובה כמו שנתבאר שם סי' ט' מ"מ הכא אסור (דלא חשבינן זה ללח גמור כיון שדרכו לקרוש תיכף וקיי"ל אפשר לסוחטו אסור כ"כ הכו"פ ודוחק והפ"ח שכתב דלמ"ד דל"א חתיכה נ"נ ביש ס' מותר והכו"פ הק' הרי זו מתשובת הרא"ש והרא"ש ס"ל דלא אמרינן חנ"נ ול"נ דמשום זה לא אריא שהרי הב"י בסי' צ"ב דחק עצמו למצוא מנין לו להטור דהרא"ש ס"ל דל"א חנ"נ ועיין בסמוך לענין הפסד מרובה) ואע"ג שיש כאן ס"ס שמא לא נגע הכל בעכבר ועוד שמא העכבר הוא נותן טעם לפגם שהרי באמת י"א דעכבר נותן טעם לפגם בכל המשקין זולת בשכר וחומץ מ"מ זה לא נחשב לספק כלל כיון דבעלי הש"ס היו מסופקים בזה לא נחשב זה כלל לספק (ק"ד ובש"ך ס"ק ד' וצ"ע בב"י סימן נ"ט גבי גלודה): +אבל אם ידוע שלא עירו עליו או אף על פי שעירו אלא שיודע בבירור שבשע' העירוי לא היה שם עכבר או שנמלא העכבר מונח על השומן והשומן בא לפנינו קשה סגי לי' בנטילת מקום והשאר מותר מטעם ס"ס שמא נכנס העכבר לתוך השומן כשהיה קשה ואז לא שייך כבוש כדלעיל סי' א' ואת"ל שנכנס לשומן כשהיה רך שמא נתקשה קודם מע"ל שהוא שיעור כבישה (שם): +אבל אם עדיין השומן רך ויש ספק שמא היה העכבר בתוכו מעת לעת או אפילו כשהוא עכשיו קשה אלא שניכר שלא נכנס העכבר בתוכו כשהוא קשה וא"כ בודאי נכנס שם כשהוא רך וכן אפילו כשהוא עכשיו קשה אלא דידעינן שהיה השומן רך מע"ל וספק אפשר שהיה העכבר שם מע"ל כשהיה רך בכל זה הוי רק ספק אחד אם נכבש העכבר מע"ל או לא והוי לי' ספק דאורייתא ולחומרא אלא דבאלו ספקות כיון שידוע עכ"פ שלא עירו על העכבר רק שנכנס מעצמו או נפל לתוכו ולכן אם יש ס' נגד העכבר מותר (שם): +ומ"מ במקום הפסד יש להתיר במקום שנוכל לתלות שמא מזמן קרוב נפל לתוכו כשהיה רך ונקרש אח"כ (דאף דקיי"ל דמחזקינן איסור מזמן לזמן זה דוקא בקדשים עיין בכו"פ ובב"א שער חזקה סי' ל"ד שהארכתי בזה) ומכ"ש בדין המבואר בסי' ו' ויש ס' (וכדברי הפ"ח) אם לא בידוע שהיה רך כשנפל ובמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילין וסבירא להו דעכבר נותן טעם לפגם בכל המשקין ומותר הכל (שם) כמבואר כלל נ"ד: +אפי' במקום דמותר ואפי' יש ס' או ק' נגד העכבר אם מאוס לו ואפי' אם אינו מאוס לאחרים ומותר להם מ"מ כיון דמאוס לו אסור לו משום בל תשקצו וכן בכל דבר כמו שבארנו בכלל ס"ט סי' ה': +כל מקום שהשומן אסור באכילה אסור ג"כ להדליק ממנו בבית הכנסת ונראה לי דה"ה לכל נר מצוה משום הקריבהו לפחתך (ט"ז בסי' ק"ד ובא"ח ' סי' קנ"ד במ"א ס"ק י"ט) וי"א דאפי' במקום דמותר כיון דמאוס אסור לגבוה (שם): + +Klal 59 + +דין עירוי וכלי ראשון וכ"ש (סי' ק"ה):
כל היתר שנאסר על ידי איסור על ידי חום אינו נאסר אא"כ הי' חם כל כך שהיד סולדת בו מחמ' חמימות ולפי שיש אנשים שיראים ממעט חום ויש שאינ' יראים אפי' מחום גדול וא"כ נתת דבריך לשיעורים ולכן אמרו בגמרא כל שכריסו של תינוק נכוית ממנו נקרא יס"ב (לשון ר' ירוחם בהל' שבת נתיב י"ב ח"ב) אבל אם אין היד סולדת בו אפי' הוא כ"ר ועומד על האש אינו אוסר ומ"מ בדבר מאכל כיון שנוח לבלוע יש להחמיר לאסור כ"ק אפי' אינו עומד על האש אבל להבליע מכלי לכלי בכלי אינו אוסר כלל (ש"ך סי' ק"ה ס"ק ה' ועיין במנ"י כלל כ"ג ס"ק ד') ונקרא כ"ר כ"ז שהיס"ב אעפ"י שאינו עומד על האש (ש"ך שם ובא"ח סי"ח ובי"ד סי' צ"ה) (ואם יש שם מלח או חומץ וציר ושאר דברים חריפים אוסר אפי' בכ"ש ואם היה הדבר חריף מעורב בתבשיל אינו מבשל (ס"ט סעיף ע' וע"ש בש"ך ובט"ז ובח"ד בביאורים): +המערה מכלי ראשון על מאכל או על כלי מבשל כדי קליפה ולא יותר ואפי' עירוי שנפסק הקילוח מבליע כדי קליפה אלא שאינו מפליט ומבליע בפעם אחד ומ"מ טיפה אחת כיון שנפסק ממקומו אינו רותח כ"כ ואינו אוסר כדלעיל כלל מ"ה סי' כ' (וע' במנ"י כלל נ"ה נ"ו וס"ק י"ט ובכו"פ סי' צ"ב וסי' ק"ה בדין נפסק הקילוח שהאריכו להקשות מדברי רמ"א בסי' צ"ב סעי' ז' שכ' בנפסק הקילוח דהוי ככ"ש והמעיין יראה דשם איירי שנזחל ע"ג כירה וא"כ כבר נתקרר ע"ג כירה דמ"ש אם נתן אותו בכלי או ע"ג כירה ושם סעיף ט' בטיפה הנופלת מן נר טעמא משום שאינו אלא טפה א' וכמ"שכ הש"ך בסי' צ"ג ס"ק ו' בשם הד"מ) ואם עירה איסור לכלי נחשת ובישל בו אח"כ צ"ע אם יש לסמוך על הפוסקים דס"ל דכלי נחשת אינו בולע אלא ע"י אור ועיין לעיל סוף כלל נ"ז: +כלי שהכניסו לכלי ראשון בשעה שמרתיח ושאב ממנו חמין אפי' אם השהה קצת הכלי בתוך הכ"ר עד שהרתיחה עולה תוך כלי הזה אעפ"כ הוא ספק אם יש לו דין כלי ראשון די"ל דלא נקרא כלי ראשון אלא כשעומד בלא הפסק אבל זה י"ל תיכף כשהוציאו יש לו דין כלי שני ולחומרא קיי"ל בכל מקום דדינו ככ"ר אבל לקולא דהיינו להגעיל בזה ענין לא הוי ככלי ראשון (ט"ז סי' צ"ב בסופו וש"ך בסי' ק"ז ס"ק ז') ודוקא שהוציא הכלי מכ"ר עם תבשיל אבל אם תחב לכלי ראשון והוציא ריקן יש לו דין כ"ש לגמרי (ט"ז שם): +ונ"ל דאם עירה חלב רותח לקערה של בשר דידוע דאין תשמישו של קערה אלא ע"י עירוי וא"כ אין בו בליעת בשר רק כ"ק וא"צ ס' רק נגד כ"ק (וכ"כ הט"ז בסי' צ"א ס"ק ז' והש"ך בסי' ס"ט ס"ק ס"ד וכבר כתבתי כלל מ"ה סי' כ"א דלעולם יש ס' נגד קליפ' הכלי ומ"מ אם יודע שעירה באותו מע"ל כמה פעמים בקערה זו יש להחמיר כדעת א"וה בכלל ל"ד ססי' ט"ו דשמא כל עירוי ועירוי מבליע כ"ק א"כ ע"י עירויות הרבה בלע האיסור כולו והב"ח בסי' צ"ה כ' שזה הטעם עיקר אך מכל הפוסקים לא משמע הכי ומ"מ לענין זה אין נ"מ אף לדעת א"וה הנ"ל דעכ"פ במה שעירה עתה לתוך הכלי אין מפליט מן הכלי יותר מכ"ק אך נ"מ לדעת א"וה הנ"ל שאם הכניס קערה חולבת לבשר אז צריך ס' נגד כל הקערה): שאר דיני עירוי מבואר בכלל מ"ח. ודין אם עירו שומן על עכבר מבואר בכלל נ"ח: +אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן אסור ודוק' כשהתחתון חם והעליון צונן דאני ההבל והזיעה עולה למעלה ומערבו אבל שניהם חמין אפי' התחתון יותר חם מותר ובדיעבד הכל מותר ואם מערה שומן איסור חם לתוך שומן היתר קר אסור אפי' בדיעבד ולא שייך כאן לומר תתאה גבר לפי שע"י העירויות נמס הכל ונבלל ונאסר כולו (בל"י וע' כלל נ"ח סי' ו' בעכבר) (כו"פ סי' ק"ה ססעי' ג'): +חום כלי שני אפילו היס"ב בדיעבד מותר וא"צ אפילו קליפה במקום הפסד דכ"ש אינו מבליע ומפליט (סי' ק"ה ט"ז ס"ק ד' וש"ך ס"ק ה' ושם יש ט"ס וכצ"ל דאע"ג דכ"ש אינו מבשל מ"מ מבליע ומפליט והפ"ח אוסר אפי' בדיעבד וכן הט"ז אם לא בהפ"מ) וכן בכלי חרס יש להחמיר בכ"ש שהיס"ב אם לא במקום הפסד. ולכתחלה אסור למלוג עוף (ר"ל שמכניסו למים רותחין כדי שיעברו הנוצות ממנו) אפי' בכ"ש שהיד סולדת בו אבל לכבוד שבת או אורחים ואי אפשר בענין אחר שצריך הרבה לבשר והבשר מלאה קרח שאי אפשר למלחו כך מותר להניחו בכלי שני אפילוי לכתחילה ומ"מ אם אפשר יזהר שיניחנו דוקא שלא יהיה היד סולדת בו (סי' ס"ח) ואם הוא חם כ"כ שהיד נכוית במים אפי' בכלי שני מבשל (כ"כ הרמב"ם בהדיא בהל' מעשרות ועיין בחיבורי ש"צ פ"ב סי' ט' בפרט שהרשב"א אוסר אפי' בדיעבד ביס"ב וכן הסכים הפ"ח) אבל אם מלג בכלי ראשון קודם מליחה או קודם שניקר מחלב ודם אפי' בדיעבד אסור וכן אסור לערות על העוף וכיוצא בו מכ"ר דהא מבשל כ"ק ואם עירה די בקליפת העור בין שהיה מונח על הצדדים או שהיה מונח ורגליו למעלה אבל אם ראש העוף למעלה כשמערה א"צ קליפה שהנוצות מגינות עליו כדי קליפה אבל אם עירה ב' פעמים אז מכח עירוי הראשון עברו הנוצות והשני אוסר כדי קליפה (סי' ס"ח סעיף ו'): + +Klal 60 + +דין א"וה חם בחם בלא רוטב שנצלו או נאפו או שנגעו זה בזה ודין תתאה גבר (סי' ק"ה):
צלי או אפוי או מבושל בלא רוטב כ"ז שהם חמים כ"כ שהיס"ב קודם שהניח בכלי שני אם הניחם זה אצל זה או האיסור החם מלמטה וההית' מלמעל' בין שהוא חם או צונן מדינא אם היו שניהם כחושים אפי' גדי כחוש שצלאו בחלבו אינו אוסר אלא כדי נטילה ושיעור כדי נטילה שנכתוב בכל מקום הוא כעובי רוחב אצבע דחלב מבהמה כחושה כחוש הוא בטבעו ואינו מפעפע ואין חילוק בין שהי' איסור תורה או איסור דרבנן (סי' ק"ה סעיף ה'): +ולכן אם נפל איסור על חתיכה שבקדירה שכולו חוץ לרוטב כגון שחתי' אחת מונחת חציה חוץ לרוטב וזו מונחת עליה ולא ניער הקדרה ולא כיסה אותה חשוב כ"כ כצלי ואם שניהם כחושים סגי בנטילה ואם מקצתה ברוטב מבואר לעיל כלל מ"ד (שם): +בד"א שאינו אוסר אלא כדי נטילה כשהיו שניהם כחושים אבל אם היה אחד מהן שמן לא מבעיא אם האיסור הוא השמן דאז אפי' ההיתר כחוש לגמרי אפ"ה אסור כולו אם אין שם ס' נגד האיסור דכיון דאיסור שמן מפעפע בכולו אלא אפילו אם האיסור כחוש וההיתר שמן אפ"ה אסור כולו עד ס' דאזיל ההיתר השמן ומפט' לאיסור יהדר אזיל האיסור ומפעפע להיתר ואע"ג דקיי"ל דאין הנאסר יכול לאסור יותר ממקום שהאיסור יכול לילך שם כדבסמוך בסי' שאח"ז שאני הכא כיון שהיא איסור מחמת עצמו ובלא"ה פולטת רוטב של איסור ואוסר כדי נטילה הלכך ההיתר השמן מחזיק פליטתו ומבליע בכולו (שם סעיף ה' ובש"ך סס"ק י"ט) וכל דבר שיש לו פעפוע שנפל למקום ידוע מהחתיכה בצלי אע"ג שיש בו ס' לבטל האיסור מ"מ צריך נטילת מקום (שם ע"ש בש"ך ס"ק ט"ו): +קיי"ל אין הנאסר יכול לאיסור מדינא יותר ממקום שהאיסור יכול לילך שם ולכן בכל מקום שאוסר כ"ק או נטילה ל"א שיאסור הקליפה או הנטילה שאר החתיכה דכיון דאין האיסור יכול להתפשט ולפעפע יותר מכ"ק או נטילה ולכן גם הקליפה אינו יכול לילך יותר ולכן חתי' היתר שמן שנגע בו איסור כחוש ונאסר החתי' היתר כולו כמבואר בסי' ג' מ"מ אם נגע חתי' היתר אחרת בחתי' היתר זה השמן שנאס' אינו נאסר כיון שאין השמן הזה אסור מחמת עצמו רק מחמת בלוע אע"ג דההיתר הראשון נאסר כולו מן הכחוש כמי שבארנו טעמו מ"מ אין בו כח לפעפע בחתי' שני' אפי' כ"ק (ט"ז ס"ק י"ד) כיון שהאיסור היה כחוש (ש"ך שם) אבל אם היה חתיכ' שמן איסור מחמת עצמו ונגע בחתי' היתר אפילו כחוש ונאסרה החתיכה כחוש כולה מחמת שבלעה איסור שמן האיסור מחמת עצמו שיש בו כח לפעפע ולפיכך אם חזר ונגע חתי' היתר אפי' כחוש בחתי' היתר זו הכחוש' נאסר כולו שאיסור השמן בעצמו מפעפע מחתיכה לחתיכה אפי' בלא רוטב (ובזה חמור צלי ממליחה בכלל מ"ב): +וי"א דאפילו אם נאסר מאיסור כחוש אם שייך בו עכ"פ שמן כגון שנאסר מחלב כחוש כיון שההיתר שמן וגם האיסור שייך בו עכ"פ פעפוע רק מחמת שהוא כחוש אינו מפעפע מ"מ ההיתר השמן מפטם לאיסור ומחזיק להאיסור הנבלע בו שהוא בעצמו מפעפע לחתיכה שניה כדין שמן שמפעפע אפילו בלא רוטב (ש"ך שם בשם ד"מ) ונ"ל דאפשר דגם דעת המחבר כן ואז מתו' קו' הש"ך שם ס"ק כ"ח דלמה לא כתב המחבר רבותא יותר אפילו בכחוש לגמרי) ונ"ל במקום הפ"מ או לצורך שבת יש להתיר אא"כ האיסור מח��ת עצמו וגם חלב כחוש אבל כחוש לגמרי כגון חמץ בפסח אע"פי שהוא איסור מחמת עצמו או אפילו בחלב כחוש אלא שאינו נאסר רק ע"י בליעה כיון דכל הפוסקים לא ס"ל כלל סברא זו דההיתר מפטם לאיסור יש להקל (עיין כו"פ סי' ק"ה): +וי"א עוד דהנ"מ בדברים גושים אבל אם נפל איסור צלול על חתיכ' צלי או בקדירה על חתיכ' שכולה חוץ לרוטב כיון שהוא צלול מפעפע בכל החתי' וכולו אסור מדינא (ש"ך בשם רש"ל סי' צ"ב ס"ק ג'): +וכ"ז מדינא וכן סתם בש"ע אבל מנהגנו ע"פי רמ"א מאחר שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן ולכן לעולם כל חם בחם בלא רוטב כגון צלי ואפיי' או מבושל בלא רוטב אם הוא איסור מחמת עצמו לעולם אוסר ההיתר הנוגע בו עד שיהיה ס' נגד האיסור ואפ"ה צריך ג"כ נטילת מקום דשמא הוא באמת כחוש וא"כ מדינא לא מהני לבטל אותו נטילה (ובמקום הפ"מ צ"ע אם יש להקל במקום שהוא כחוש באמת דאע"ג דלענין מליחה כתב רמ"א בסי' ק"ה להקל בהפ"מ י"ל דשאני מליחה דלרוב פוסקים אפי' בשמן אינו אוסר יותר מכ"ק משא"כ בחם בחם דבשמן לכ"ע אוסר כולו וא"כ י"ל דאפילו בהפ"מ אין אנו סומכין על בקיאתינו. ומצאתי במנ"י כלל ל"ח ס"ק ח' שנסתפק ג"כ בזה והניח בצ"ע ואפשר בספק טרפה וכחוש בוודאי ויש עוד צדדים להקל אפשר להצטרף להקל): +ודוקא באיסור חלב או ציר נבלה וכיוצא בו דשייך עכ"פ שמנונית אבל בכחוש לגמרי כגון שנגע חמץ במצה אינו אוסר רק כדי נטילה ומ"מ המנהג גם בחמץ לאסור אותה חתי' שנגע בה כולה והשאר הנוגעים בזו מותרים ע"י קליפה כדלעיל כלל מ"ג (והט"ז בי"ד סי' ק"ה ס"ק י"ד כתב דאפי' בלא קליפה מותר ועיין מ"א סי' תמ"ז): +בד"א דלדידן אוסר חם בחם בלא רוטב דדיינינן הכל לשמן דווקא כשנגע באיסור מחמת עצמו וא"כ חיישינן שמא הוא שמן ואז מדינא מפעפע בכולו אבל אם חתי' זו אינה אסור מחמת עצמה אלא שבלעה איסור כחוש מוקמינן אדינא ואמרינן דאיסור בלוע כחוש אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ודם (חלב) הוי איסור כחוש (וְחָלָב אי מיקרי איסור כחוש ע' בש"ך סי' צ"ב ס"ק ג' ובסי' ק"ה ס"ק י"ז). ולכן טיפת חלב שנפל על חתי' בשר ונאסר ונגע חתי' זו בחתי' אחרת אינו אוסר רק כדי נטילה (ש"ך ס"ק י"ז) ויש אומרים דְחָלָב שנבלע בבשר לא מיקרי הבשר איסור מחמת עצמו לאסור חברתה רק כדין בלוע אע"ג דהבשר ודאי נקרא כולו נבילה אבל לאסור חברתה אינו אלא בלוע ואינו אוסר כלל אפי' כ"ק וכ"כ הט"ז סי' ק"ה ס"ק י"ג). ודברי הש"ך ס"ק י"ז מגומגמים קצת ונ"ל שיש ט"ס וכצ"ל אחר שכתב ובע"כ צ"ל דכאן מיירי שנגע בשר חם כו' ומביאו הב"ח וס"ל לרב כו' עד כולי האי לא מחמרינן ואח"כ צ"ל תיבת אלו ואין זה עיקר גם מהרש"ל כו') וכ"ז כשהיו שניהם חמים מחום כלי ראשון כגון מיד שהסירו מן האש: +ואם א' חם וא' צונן בזה יש חילוק דאם החם מלמטה והצונן מונח עליו אסור כולו דקיי"ל תתאה גבר ר"ל כן טבע כל דבר שהוא חם ע"י האש גובר על העליון ועושה אותו ג"כ חם והרי הוא כאלו שניהם חמין ולא מבעיא אם התחתון החם הוא האיסור שאוסר ההיתר הצונן המונח עליו ומבליע אלא אפי' אם התחתון החם הוא ההיתר ועליון הצונן הוא האיסור אמרי' דהתחתון החם גובר ומרתיח העליון עד שמפליט ובולע ההיתר ממנו והכל אסור לדידן אפי' בצלי ואפוי. ולשיטת הש"ע בדבר של רוטב או צלי שמן אבל אם התחתון הוא הצונן והעליון הוא החם אפי' העליון החם הוא האיסור מ"מ התחתון גובר וא"צ אלא קליפה דמ"מ כ"ק בולע דאדמיקר ליה בלע (ר"ל קודם שמקרר אותו בולע עכ"פ כדי קליפה): +ואם מונחים זה אצל זה אפי' שניהם חמים אין אחד גובר על חבירו ולכן יש מקילין דסגי ב��ליפה ואפי' בשמן (סמ"ק ומרדכי) אבל לא קיי"ל הכי אלא דגם בזה כולו אסור (הכרעת רמ"א ואחרונים וע"ש בש"ך ס"ק ט') ואם א' חם וא' צונן ונגעו זה בצד זה אפי' האיסור חם ההיתר צריך קליפה (שם ובש"ך שם) ובזה קיל חם ממליחה דבמליחה נאסר כולו כדלעיל כלל מ"ג סימן ה' ו' משום דבמליחה יש לחלוחית וציר שמפעפע משא"כ בחם בלא רוטב ומ"מ במקום שאין הפ"מ יש להחמיר ולאסור כולו אם האיסור הוא חם כמו גבי מליחה (ט"ז ס"ק ה'): +כוליא שצלאו בחלבו אינו אוסר רק כ"ק שהקרום מפסיק כן סתם הב"י בש"ע אבל לדעת רמ"א אסור כולו דחיישינן שמא נפחת הקרום ואין לשנות ואם נתבשל כך הכוליא נעשית נבילה וצריך ס' נגד כולו וה"ה בקרום שעל היותרת (סי' ק"ה סעיף ח') ולענין מליחה כתב רמ"א סי' ס"ד סעי' כ' דבכל הקרומות א"צ אלא קליפה במקום הפסד קצת: או"ה שנגעו זה בזה לאחר שמונחים כבר בכלי שני אם הוא חם כ"כ שהיס"ב והוא דבר גוש כחתיכ' בשר ודגים וכיוצא בו או אפילו כאורז ודוחן המבושלים בישול עב שאינם נשפכים כרוטב י"א דדינו ככ"ר לכל דבר (שם ש"ך ס"ק ח' וט"ז שם ס"ק ד') ובהפ"מ יש לסמוך על הפוסקים דאין חילוק דגם בדבר גוש לעולם אמרי' דכלי שני אינו מבליע אא"כ יש ג"כ דוחקא דסכינא ודבר גוש אז יש להחמיר (ט"ז סי' צ"ד ס"ק י"ד ועיין ש"ך סי' ק"ה סק"ח): דין או"ה שנמלחו יחד נתבאר לעיל כלל מ"ג:
סי' ק"ו נתבאר לעיל כלל נ"א + +Klal 61 + +דין המבשל ביצים או דגים ונמצא אחד מהם של איסור (סי' ק"ז):
המבשל ביצים הרבה בקליפתן לא יוציאם מהמים שנתבשלו בהם עד שיצטננו או יתן עליהם מים צוננין לצננם ואח"כ יוציאם דחיישינן שמא ימצא באחת מהן אפרוח ואם היה מוציא מהם קודם שיצטננו שמא היתה נשאר אותה שיש בה אפרוח עם האחרונות והיתה אוסרתן לפי שלא היה נשאר שם ס' לבטלו (ואם נמצא בו דם עיין כלל כ"ט): +וכן המבשל דגים קטנים הרבה דיש חשש שמא יש בהן דג טמא. ואם עירה החמין מן המחבת לכלי אחר בלא דגים כיון שיש כאן איסור דאורייתא מין בשא"מ אנו חוששים שמא בסוף העירוי נשאר טמא עם כ' או ל' דגים וגם מעט מים עד שאין שם ס' וע"י המעט המים פולטת הדג טמא ואוסרת כל הדגים שישנם שם במים שאין שם ס' כי הדגים שלצד מעלה אינם מצטרפים עם התחתונים לבטל שהרי הם חוץ לרוטב ואינו מפעפע בלא רוטב ואח"כ חוזרין אותן הדגים התחתונים שנאסרו ואוסרין את הדגים שלצד מעלה עכ"פ כדי קליפה ולא מהני לומר דיבש ביבש בטל ברוב דמ"מ כולם נאסרין כ"ק (אבל אם לא היה החש' שמא נשאר מעט מים לא היה שום חשש איסור שהרי לא נאסר אז אלא הדגים הנוגעים אל הטמא והם עצמם לא היו נאסרים אלא כ"ק כדין יבש ביבש בלא רוטב וא"כ לא היו אוסרים השאר דגים כיון שהם גופם אינם נאסרים אלא כ"ק אבל ע"י החשש שמא נשאר מעט מים וא"כ ע"י המים נאסרו כל הדגים התחתונים הנוגעים בטמא ושפיר יכולין לאסור העליונים עכ"פ כ"ק) וזהו שיטת ריב"א אבל העיקר כדעת ר' ברוך דס"ל דאפי' נחוש לזה מ"מ אותם כ' או ל' דגים אע"פ שהם נאסרו לגמרי אינן יכולים לאסור השאר דגים שלמעלה מהם חוץ לרוטב אפי' כ"ק דאין איסור הבלוע יוצא בלא רוטב ואינו אוסר אפי' כדי קליפה (וי"א דגם לשיטתו צריך קליפ' ומחלוקתם לענין אסור הכל) ואותן כ' או ל' מתבטלים ברוב לאחר שיערה הכל לקערה כדין יבש ביבש והרוטב שבקערה אז אינו אוסר דהוי כלי שני ולפי זה צריך עכ"פ שיהיה רוב ולכן בבצים שאין דרך לבשל כ"כ הרבה א"כ גם לר' ברוך אסור: +וכ"ז שעירה תחלה כל המים מהמחבת אבל אם עירה הדגים עם הרוטב הכל ביחד בדרך עירוי בין שנאמר שהאיסור היה ב��י המחבת ובין שנאמר שהיה בשולי המחבת עכ"פ ע"י העירוי אוסר עכ"פ כדי קליפה כל הדגים ולזה לא מהני ביטול ברוב דהא כ"א וא' צריך קליפה וכיון שניכר הקליפה צריך לקלפו כמבואר לעיל כלל מ"ב סי' י' (עיין כ"ז בט"ז ופ"ח) (ומ"מ הכלים מותרים ודוקא לאחר מעל"ע סק"ב): +ואם בפעם אחד זרק כל הדגים והרוטב לקערה שלא בדרך עירוי נ"ל דהכל מותר שהרי לעולם היו הכל ביחד ויש כאן ס' (ורמ"א פסק כר"ש דבכל ענין מותר דלא מחזקינן איסור לומר דנשאר האיסור בלא ס' ואמרינן כל דפריש מרובא פריש): +ואם הוציא הדגים בכף כ' הט"ז דכולם אסורין דחיישינן שמא הוציא האיסור תחלה ונעשה הכף נבלה ואוסר כולם (וצ"ע שהרי אדרבה אמרי' בזה כל דפריש מרובה פריש ונשאר האיסור בסוף כיון שלא נודע כלל מן הטמא וכדאי' בי"ד סי' ק"י סעיף ה') ומטעם אחר יש לאסור דחיישינן שנשאר האיסור בשולי המחבת ולא היה ס' כנגדו וא"כ נאסר הכל מה שנשאר במחבת הדגים והרוטב וא"כ אפילו יהיה רוב נגד הדגים שנאסרו עכ"פ אח"כ כשעירה הרוטב לקערה והרוטב ג"כ גאסר עכ"פ אוסר כל הדגים כדי קליפה וכ"ש כשאין שם קי"ט דגים שיהיה רוב נגד נ"ט דגים שנאסרו שהכל אסור (ועיין כו"פ. ודין אם הוציא איסור בכף והחזירה לקדרה מבואר בכלל מ"ד סי' י"ח): + +Klal 62 + +דין או"ה שנאפו בתנור ודין פת ודג עם צלי (סי' ק"ח):
איסור והיתר ואפי' איסור דרבנן אם שניהם כחושים מותר לצלותם בתנור א' אם אינם נוגעים זה בזה דכיון ששניהם כחושים אינם מפטמים זה את זה (ש"ך ס"ק א') אבל אם א' מהן שמן אפי' רק הכשירה אין צולין אותם בתנור אחד אעפ"י שאין נוגעין זה בזה דאזיל ההיתר ומפטם לאיסור ע"י ריח (ר"ל עושה אותו שמן והדר אזיל האיסור ואוסר להיתר ע"י ריח. ובדיעבד שצלו כבר נחלקו גדולי הראשונים י"א דאפי' בדיעבד אסור דריחא מילתא היא ר"ל הריח שנכנס מן הטריפה לכשירה ה"ז כאילו נתן בו טעם וצריך ס' מן ההיתר לבטל האיסור וי"א דריח לאו מילתא היא ואינו אוסר בדיעבד וכן הכריע הב"י בש"ע דבדיעבד מותר ואפילו היתה הטריפה שמינה וההיתר כחוש אפי' הכי מותר ואם התנור גדול שמחזיק י"ב עשרונים (דהיינו י"ב שיעור חלה כשהן עשוין מצות וכל מצה עובי' טפח ומדביקין אותה בכל ארבע דפנותיהם (פ"ח וכו"פ) ופיו פתוח אע"פ שאין פתוח לגמרי אלא במקום שעשן יוצא דאז הריח יוצא דרך הנקב ואינו מפטם או אחד מהן מכוסה בקערה או בבצק וכיוצא בו שאין מקום לריח שיצא אפילו בתנור קטן ופיו סתום מותר לצלותם יחד ובלבד שלא יגע זה בזה וה"ה לאפות בשר עם חלב נמי דינא הכי (סי' ק"ח): +בד"א בצלי שצלאו על השפוד אבל אם בא לבשלן או לצלותן בקדירה (ש"ך ס"ק ט"ו) זה לעצמו וזה לעצמו אפילו בתנור קטן ופיו סתום מותר אע"פ שהקדירות מגולין למעלה וי"א דבצלי קדר אסור ודינו כצלי דדוקא בבישול מותר דאין ריח המבושל מפטם כל כך (מ"א בסי' תמ"ז) ובמקום הפ"מ יש לסמוך על המקילין וכ"ז לשיטת הב"י בש"ע: +אבל מנהגנו ע"פי רמ"א דלכתחילה אסור אפילו בתנור גדול ופתוח ובדיעבד אם התנור פתוח קצת מן הצד או למעלה במקום שהעשן יוצא מותר. ובמקום הפ"מ אפי' סתום לגמרי והתנור קטן מותר וכ"ז בצלי אבל בבישול דלא שייך ריח כ"כ מותר לכתחלה כשתנור פתוח קצת אבל אם סתום מכל הצדדים והאיסור וההיתר שניהם מגולים כדרך שמטמינים החמין לצורך שבת אפי' בדיעבד אסור שהרי נראה בחוש שיש ריח גדול בהטמנה של שבת (מ"א סי' תמ"ז אבל אם מבשל בחול בשעה ובשתים וסותמין התנור לפי שעה אין להחמיר כ"א בהטמנה של שבת ובמקום הפ"מ אפי' בחמין הטמונים לשבת יש להקל (ח"י סי' תמ"ו): +פת שאפה עם הבשר (לדעת המחבר בש"ע בתנור גדול ופיו פתוח מותר ולדעת רמ"א אפי' בתנור גדול ופיו פתוח למעלה אם שניהם מגולין אסור לאכלו עם חלב אם יש לו פת אחר וכן אם נכרי אפה פת עם איסור אסור לקנות אותו פת אם יש פת אחר דכ"ז מקרי לכתחלה אבל אם אין פת אחר בריווח או בהפ"מ מותר בשניהם דזה מקרי לענין זה דיעבד ומותר אפי' בתנור קטן כדלעיל סימן ג': +אם האיסור דבר חריף או שנעשה לריח וכ"ש אם ההיתר חריף ריחא מילתא ואפי' בדיעבד ואפי' בתנור גדול ופתוח בצדו אסור אם שניהן מגולין לפי שדבר חריף הוא שואב את הריח ולכן בצל שנצלה עם נבלה אסור אבל אם א' מהן מכוסה אפי' בבצק בעלמא מותר בדיעבד ואם משח הבצק המכסה בשומן או שלשו בשומן דינו כמגולה. ובהפ"מ יש להתיר אם היה האיסור חריף אפי' בתנור סתום (ח"י בסי' תמ"ז) או אפילו בהיתר חריף בתנור גדול ופתוח (ט"ז בשם רש"ל וב"ח) (ובמנ"י כלל ל"ה סק"ח מסתפק בחריף ע"י בישול אם אוסר ובמ"א סי' תמ"ז ססק"ד משמע דאין חילוק שהרי כ' דבארשט מקרי חריף וזה ע"י בישול) ופשיטא כשיש ס' מן ההיתר אפילו בכל מה שבתנור אע"ג דאין איסור יוצא מחתי' לחתי' בלא רוטב מ"מ במקום הפסד בריח יש להקל ולומר כל מה שנכנס בספק מסייע לבטל (שם ט"ז וש"ך) ונ"ל דדוקא הקדירות שהם מגולים הם מסייעים לבטל אבל המכוסים אינם נכנסים כלל לספק: +או"ה שאפו או צלו תחת מחבת (ר"ל שכפה על שניהם מחבת עיין ד"מ בשם תשו' מיי') ושניהם מגולים שלא כסה א' מהם בכלי או בבצק אסור אפי' בדיעבד דגרע מריח שאין כאן מקום לריח לצאת ומפטם זא"ז וה"ה אם אפו בכה"ג פת עם בשר אסור לאכול בחלב אם היה פת מועט כדלעיל כלל נ' ואם היה פת מרובה אסור אפי' במלח כמבואר שם אף על גב דאם אפה פת עם בשר בתנור לא אסרינן רק עם חלב הכא גרע מריח (ובזה מסולק קו' פ"ח על הש"ך) אבל אם אפו או צלו תחת המחבת בזה אחר זה מותר כי לא נמצא ריח ופיטום לכלי שיחזור ויפלוט לאוכל ואפי' הכלי ב"י רק שלא יגע ממש (ש"ך ס"ק י"ב) אבל אם הזיע המחבת משניהם ה"ז ככיסוי קדרה לעיל כלל מ"ה סי' ט' ואפי' בזה אחר זה אסורין אם שניהם מגולין: +איסור האוסר במשהו כגון חמץ בפסח אם התנור קטן וסתום ואו"ה מגולין לרוב הפוסקים אסור אפי' להסוברין ריחא לאו מילתא דלא גרע ממשהו. ומ"מ בהפס"מ יש לסמוך על המקילין גם בזה בין בצלי ובין בחמין הטמונין לשבת ואפי' בתנור סתום לגמרי ודלא כמ"א בא"ח סי' תמ"ז. (כו"פ וח"י). אבל בהיתר דבר חריף אפי' בתנור גדול ופתוח אסור אפי' בהפ"מ (ח"י שם): +מרדה שקורין פאלא או (לאפיטא) אם נשפך עליה דבר איסור או שהוציאו בו פשטידא של איסור וה"ה מבשר לחלב ולכן כל זמן שהיא בת יומא אסור ליתן עליה היתר שהרי בלועה מאיסור ולא מהני לה הגעלה אוי קליפה דדינה כתשמישה ע"י אור. ומ"מ כשאינה ב"י מותר להשתמש בה אם אופין אצל נכרי שהנכרי לא ישמע לו לעשות תמיד מרדה חדשה (סעי' א' בט"ז וש"ך שם) אבל בשל ישראל אפילו אינה ב"י אסור ככל הכלים (פ"ח): +פת חמה המונח ע"ג חביות פתוחה של יי"נ אפילו סתם יינם אם מונח על המגופה אסורה מפני ששואב הריח של יין וחמיר טפי מריח ובמקום הפסד יש להתיר בסתם יינם (כו"פ) אבל אם הפת צוננת אפי' חביות פתוחה או פת חמה וחביות סתומה מותר: בד"א בפת חטים אבל בפת שעורים בין כך ובין כך אסור שהשעורים שואבת (סעיף ד'): +כל דבר שעיקרו אינו עומד להריח כגון אתרוג של ערלה מותר להריח בו וכ"ד שעיקרו עומד להריח כגון וורד והדס ושאר בשמים של ערלה וכלאי הכרם האסורין בהנאה אס��ר גם להריח בהן. ואם הם דברים האסורין באכילה ומותרין בהנאה אעפ"י שעומדין להריח מותר להריח בו דריח אינו חשוב אלא כהנא' ומותרין לברך עליו ולכן מותר להריח בבושם שקורין מושק אע"ג שאסור באכילה (ע' בא"ח סי' רי"ו במ"א ס"ק ג'): ובשמים של עבוד' כוכבים אפי' אינו עומד להריח אסור להריח בו אם יש לחוש שהקטירו לעבוד' כוכבים ומ"מ מותר לשאוף בפיו או בחוטם ריח יי"נ בדרך נקב שבחביות לידע אם הוא טוב דליכא הנאה דאדרבה חוזק היין נכנס בגופו ומזיקו אבל אסור לטעמו בפיו אף על פי שאינו בולע וה"ה בכל איסורי אכילה אעפ"י שמותרין בהנאה אסור לטועמו ואפשר אפי' בדבר שהוא פגום אסור לטעמו (עיין פ"ח סימן ק"ח ס"ק י"ב ובסימן מ"ב ס"ק ה' ובתשו' צ"צ סימן מ"ז מתיר לטעום בפגום): +וכן מותר לזלף סתם יינם בזמ"הז להמתירין בהנאה כיון שאינו הנאה ממש וכן שק של פלפלין וזנגביל שמשימין בקנקנים של יי"נ מותר להריח בהם שהמריח אינו מכווין לריח היין אלא לריח התבלין ועוד שאין נותנים אותן ליין כדי שהיין יתן בהם טעם אלא אדרבה הם יתנו טעם ביין ומ"מ לא יקח מהם להבדלה משום דמאיסי והקריב נא לפחתך: +השותים טיטון ראוי לבע"נ שלא יבערנו מן הנר של חלב לפי ששואב לחלוחית החלב שעל פי הנר אם מקרב השפופרת אצל הפתילה הדולקת ומבעירו משם אבל מותר להבעיר מאש השלהבת שרחוקה מפתילה דהתם מקלי קלי איסורא וליכא ממשא ובע"נ יחוש גם לזה משום לך כו' (עיין פ"ח שם):
סימן ק"ט נתבאר לעיל כלל נ"ח: + +Klal 63 + +דין קבוע (סימן ק"י) ~אמר המחבר להיות שסי' זה וסי' קי"א הוא מפתח גדול לכל דיני ס"ס וכבר כתב הש"ך שאין להורות מס"ס מה שאינו מפורש. והגם שהאחרונים חלקו עליו מכל מקום על כל פנים אינו מסור לכ"א ולכן לא כתבתי אלא איזה כללים בקיצור מקיצור כללי ס"ס מש"ך ויסדתי ע"ז בב"א שער בפ"ע וקראתיו שער הקבוע ובו ביארתי כיד ה' עלי לפי קט שכלי ושם הארכתי בכל פרט ופרט והרוצה לעיין ימצא דברים נכוחים למבין בעזר צורי וגואלי. סעיף א' ב' שבסי' ק"י נתבאר לעיל כלל נ"ג סימן ט"ו ט"ז:
ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה וא' מוכרת בשר נבלה לקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח לא אמרינן דניזיל בתר רוב ומותר דכיון דהאיסור ניכר במקומו קיי"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואסור וכן לקולא כגון ט' חניות נבלה וא' כשרה ולקח מאחד מהן לא אמרינן דניזל בתר רוב ואסור כודאי איסור אלא כמחצה על מחצה ואין אסור אלא משום ספק (ש"ך ס"ק ט"ו) וזהו לכ"ע הוי קבוע דאורייתא. ויש עוד קבוע כגון שהיו בעיר י' חנויות כולן בחזקת שמוכרות בשר כשר ולקח מאח' מהן ואינו יודע מאיזה לקח ואחר שלקח נודע שחנות א' היא טרפה וידוע איזה הוא י"א דגם זה נקרא קבוע דאורייתא כיון שהאיסור ניכר ומ"ש אם היה נודע הטריפה קודם שלקח או אח"כ אין זה אלא גילוי מלתא בעלמא (הרא"ה בבד"ה) וי"א כיון דקבוע הוא חידוש אין לך בו אלא משעת חידושו ולכן כיון שקודם שלקח עדיין לא נודע הטריפות מותר (ר"ן וכתב הפ"ח דכן דעת רשב"א במשה"ב דלא כש"ך ס"ק י"ד שלא הבין כן). ויש עוד קבוע ג' כגין שיש טריפה בחנות א' ולא נודע באיזהו מהן כגון שיש כאן י' חניות ובכל א' בהמה א' ונתערבו הריאה של כולם ונמצא טריפה באחד מהם ולקח מאחד מהם ויודע מאיזו חנות לקח אך א"י אם זו היא הכשרה או הטריפה זה נקרא ג"כ קבוע מן התורה (ב"ח וט"ז ס"ק ה' וש"ך בס"ק י"ד וס"ק כ"ט) דכל חתי' עומד בפני עצמה בחנות שלה ולא נתערבה החתיכה כלל רק שהספק איזה חנות היא הטריפה ה"ז קבוע כמחצה על מחצה ומכל מקום לדעת הר"�� דקבוע אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך כל מה שלקחו קודם שנודע התערובות מותר ומה שלקחו לאחר שנודע התערובות אסור (ועיין בב"א סימן א' ב' ומסימן ז' עד סימן י"ד): +ודוקא שלקח מן החנות שנולד הספק במקום הקביעות אבל אם נמצא חתיכה בשר מונח בארץ (בענין שאין בו איסור משום בשר שנתעלם מן העין) אזלינן אחר הרוב ואם רוב הוא כשר מותר כיון שלא נולד הספק בקביעות אמרינן כל דפריש מרובא פריש (וכיצד נקרא פירש ואם הולכין אחר רוב בשר או רוב חניו' עיין בב"א סימן ג' ד' ה' ו' ז') ודוקא כשלא ראינו שפירש אבל אם ראינו שפירש או שראינו שנכרי לקחו הוי כאלו לקחו משם בידו כיון שנולד הספק במקום הקביעו' ונחלקו הפוסקים י"א דפירש בפנינו ה"ז קבוע מ"הת וי"א דאינו אלא מדרבנן (ש"ך ס"ק כ"ב ובב"א סי' ך"א ובש"ך שם ט"ס וכצ"ל דהא קאמר שהלוקח משמע אפילו ישראל ועוד דא"א דעל נכרי קאי לל"ל כלל שהלוקח מן הקבוע דהא הזכיר כו'): +ואם נתערבה חתיכה זו שלקח מקבוע בחתיכות אחריות בטלה ברוב דהוי ס"ס שמא לא זה הוא שבאה מהקבוע ואת"ל זו הוא שמא של היתר הוא ודוקא כשאינן אוכלין בבת אחת דאל"כ אין כאן אלא ספק אחד אם היא של היתר (ש"ך ס"ק כ"ד כן סתם הש"ע אבל רמ"א הכריע כהפוסקים דכל מקום שהספק ראשון אסור מה"ת שהרי קבוע כמחצה על מחצה לא חשבינן כלל לספק ואם כן אין כאן אלא ספק מכח התערובות ואסור ולפי זה אינו אסור אלא דוקא בקבוע מה שהוא לכ"ע מה"ת דהיינו קבוע דט' חניות כו' אבל בקבוע ב' (לדעות רא"ה) וקבוע ג' (לדעת הב"ח) וכן בפירש לפנינו דיש אומרי' דאינו אלא מדרבנן וכ"ש איסו' מדרבנן אם נתערב ברוב מותר כפסק הש"ע (ש"ך ס"ק כ"ו): +וכ"ז בתערובות חניות אבל בתערובת חתי' כגון שנתערב בחנות א' חתיכה הראויה להתכבד או מדברים שאינם מתבטלים כמבואר לעיל כלל נ"ג אע"ג דחכמים נתנו עליהן דין קבוע אפי' בתערובות מ"מ בזה לכ"ע אם לקח בשר ממקולין הזאת שנתערב שם חתי' הר"ל טרפה בין הכשירות ולא נודע חתיכה הטריפות (ש"ך ס"ק כ"ח) כל מה שלקחו קודם שנודע לנו הטריפות מותר דאמרי' כל דפריש מרובא פריש ואין חילוק בין שנפרש קודם שנולד התערובת או שפירש לאחר שנולד התערובת (עיין ש"ך ס"קל ובב"א סי' י"ג) אבל אסור ליקח אדם מאותו חנות אפי' חתי' שאינה ראויה להתכבד אע"ג דמדינא שרי דממ"נ מותר אם היא הכשרה טוב ואפי' את"ל שהיא טרפה א"כ כבר נתבטלה ברוב כיון שאר"ל מ"מ כיון שתערובות היא במקולין שרבים קונין משם קרוב הדבר לטעות ויקחו גם חהר"ל אבל ליחיד בביתו אותן שאינן ר"ל מותרין ממ"נ (סעי' ה' ובש"ך ס"ק ל"א): +ואם שחטו איזו בהמות והביאו איזו מהם ליאטקע והשאר נשאר בבית השחיט' ומבהמה א' הביאו החצי ליאטקע וחצי השניה נשאר במקומו ואח"כ נודע שא' מהם הוא טריפה א"כ אותן שפרשו ודאי מותרים והנשארים בביה"ש ודאי טרפות אך על החצי שפירש נחלקו האחרונים י"א כיון שהחצי שבביה"ש טריפה גם החצי שפירש טריפה וי"א כיון שהחצי שפירש מותר גם החצי שבבי"הש מותר והפ"ח כתב שזה שפירש מותר והחצי הנשאר אסור וע"ש ולזה הסכים גם הכו"פ: בע"ח וש"ד החשובים כגון חהר"ל ודבר שבמנין וברי' שנתערבו' בהיתר שאינם בטילים אפילו אם פירש א' מן הרוב אחר שנודע התערובות אם הפרישו במתכוין אעפ"י שלא פירש בפניו כגון שנתערב בהמה ספק טריפה בשאר בהמות ועמד מאחורי הגדר וזרק אבנים כדי שיפרשו זה מזה אסור דגזרינן שמא יקח מן הקבוע קודם שיפרשו אבל אם פירש ממילא שלא בפנינו או נתפזרו כולן אפילו בפנינו (ש"ך ס"ק ל"ה) מותר דכל המיעוטין שפרשו אמרי' על כל אחד כל דפריש מרובא פריש ואיסורא ברובא אשתייר כ"פ הש"ע (סעי' ו') ולפ"ז אם פירשו מחציתן וכ"ש הרוב בבת א' אסור (ועיין בב"א מסי' ל"ב עד סימן מ"ב) אבל י"א דאפילו פירשו ממילא אסור דל"ד לט' חניות לעיל בסי' א' דהתם האיסור ניכר ולא חיישינן שיקח מן הקבוע דברשיעי לא עסקינן משא"כ הכא שנתערב הכל והכי נהוג אם לא בהפ"מ (ש"ך ס"ק ל"ו): +ודוקא שפירש לאחר שנודע התערובות אבל אם פירש קודם שנודע התערובו' לכ"ע מותר בפירש ממילא דקודם שנודע לא שייך למיגזר מידי כיון שבחזקת היתר עומדין מאי אמרת שמא יקח אחר שנולד הספק דזה לא אתי למטעי (ש"ך ס"ק ל"ג וט"ס שם וכצ"ל. אבל קודם שנודע התערובות מותר אפי' למ"ד כו'): +הא דהפרישו במתכוין אסור דוקא כשנשאר מקצת הקביעות במקומן דשייך למיגזר שמא יקח מהקבוע אבל אם בדיעבד נתפרשו כולן ממקום קביעתן או שהפרישן במתכוין דלא ידע דיש איסור בדבר (סעיף קטן ל"ז) אפי' פרשו לפנינו (ס"ק ל"ה) ובשעת עקירתן פרשי קצתן אותן שפרשו אז לא נקראו פרשו מן הקבוע ומותרין דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ולא גזרינן בזה שמא יקח מהקבוע כיון שכבר נתבטל כל קביעות ראשון וכן כל מה שיפרוש מן הרוב מותר (ועיין בב"א מסי' כ"ד עד סי' ל"ב) רק שנים אחרונים אסורים דבזה ל"ש לימר כל דפריש כו' (רמ"א סעי' ו') ואפי' חזרו כלן ובאו יחד במקום א' אפ"ה מותרין דכיון דנודע פרישתן הרי כבר היו מותרין וכיון שהותרו אינן חוזרין ונאסרין (עיין ש"ך ס"ק ל"ז ובסי' קי"ד ס"ק י"ט כ' דאם הביאו מן הבתים לחניות חזרו להיות קבוע דהתם לא נודע לנו מן הפרישה אבל הכא מיירי להדיא שנודע מן הפרישה) אבל אם קודם שנודע לנו חזרו לקבוע במקום אחר חזר הקביעות למקומו ואם נתפזרו כלן אפילו בפנינו כלן מותרין דל"ש כאן לומר ב' אחרונים כיון שאין יודע מי הם שהרי נתפזרו כלן בב"א (ועיין בב"א סי' י"ט ך' ך"ב ך"ג): +הא דחזרו להיות קבוע נ"ל דוקא כשחזרו כלן אבל אם חסר א' וא"כ י"ל דאין כאן איסור כלל לא מקרי קבוע (עיין ב"א סי' מ"א): +נתערבה תרנגולת טריפה בכשירות ונמצא ביצה ביניהם הביצה מותרת אע"ג דהתרנגולים חשובים ולא מתבטלין אבל לגבי ביצה אעפ"י שהיא ג"כ דבר שבמנין מ"מ אמרינן כל דפריש כו' ול"ג שמא יקח מן התרנגולים (ש"ך בכללי ס"ס) אם היו ב' תרנגולים א' ס"ט וא' כשרה ונמצא ביצה וא"י מאיזו עיין לקמן סי' ט"ו ובב"א סי' מ"ד: +דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו כגון בעלי חיים ובריה וחהר"ל שנתערבו באחרים ונודע התערובות ונאכל א' מהם בשוגג או נפל מעצמו לים או לכל מקום שאבד בענין שנאבד מן העולם כיון שמה"ת כבר נתבטל ברוב ואין אסור אלא מדרבנן ובדרבנן אמרינן שאני אומר והכי נמי תולין ואמרי' שהאיסור נאכל או נאבד ואלו הנשארים הם כולם של היתר. ודוקא כשאוכל הנשארים בענין שיהא ממה שאוכל בודאי עכ"פ המחצית היתר כגון שאם נתערב אחד יאכל השאר שנים שנים ואם נתערב שנים צריך לאכול ארבע ארבע וכן אם היה ג' צריך לאכול שש שש דאז אמרינן כיון שחצי זה בודאי היתר החצי שני נמי היתר שאם יאכל רק ה' וכן בנפל ב' ויאכל ג' ל"ל מדזה היתר כו' דשמא המיעוט דהיינו א' הוא ההיתר ואיסורא ברוב' דהיינו בשנים וכן בנפל ג' ויאכל ה' י"ל דהאיסור בג' ולכן צריך שיאכל שיהיה הא"וה שוין עכ"פ (ש"ך ס"ק מ"ז) ויש מתירין דאם נתערב ב' יאכל ג' וכן כולם (עיין פ"ח ס"ק ל"ו) ואפילו לאכלן שתים שתים אסור לאדם אחד לאכול את כולם ואפילו בב' אין לאכלם כולם בב"א ובה"מ יש להתיר דבשנים שנים מותר לאכלם לאדם אחד רק שלא יאכל לכולם כאחד (עיין כ"ז בב"א סימן מ"ז עד סימן מ"ט ובסי' ק"י סעיף ז' ובש"ך שם ס"ק מ"ב יש ט"ס ונ"ל דכצ"ל או פירש ממילא אפילו למאן דאוסר כו' דהא למאן דס"ל פירש ממילא מותר דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ואם כן איך נאמר אח"כ כשנפל לים דהוא האיסור ועיין פ"ח שם. ודוקא נפל לים ממילא אבל אם הפילה אפי' בשוגג אסור דגזרינן שוגג אטו מזיד וה"ה בהאכיל א' לכלב בשוגג דשייך לגזור אטו מזיד אבל בנאכל א' לישראל בשוגג ל"ש למגזר אטו מזיד שהרי הוא עושה זאת להתיר האחרים כדי שנאמר זו שנאכל היא האיסור ואיך יאכילנו לישראל (וזהו דעת הש"ע אבל י"א דאפי' בנאכל בשוגג לישראל אסור דגזרינן שמא יאכיל לכלב ולכן אין להתיר אלא דוקא בנאכל' מעצמה לכלב ט"ז וש"ך) ודוקא בנודע התערובת מקודם יש חילוק בין שוגג למזיד אבל קודם שנודע התערובת לא שייך לחלק בין שוגג למזיד ובין מעצמו נפל או הפיל במזיד ולעולם מותר כיון דלא שייך למגזר ועש"ך ס"ק מ' וס"ק מ"ב: +במה דברים אמורים דתולין בשנאבד מן העולם דכיון דאין אנו צריכין לדון על אותה חתיכה אמרינן שהיא היה של איסור אבל אם נפל למקום שאפשר להמצא או נחתכה חתי' א' בענין שנתבטל חשיבותה אין תולין לומר של איסור נפל או נחתך ויהיו כלם מותרות דכיון דאנו דנין גם עליה מאי חזית לומר שהיא האיסור שמא היא ההיתר ולכן אותה חתי' מותר ממ"נ אם היא האיסור כבר נתבטלה ואם היא היתר פשיטא דמותר ואפי' נחתכו רובן אין תולין לומר שהאיסור מהרוב שנחתכו דאדרבה כל שנשתנה מכמות שהיה אמרינן כל דפריש מרוב' פריש ואם כן הנחתכין הן מן ההיתר שהם הרוב והאיסור נשאר בשלימות (ועיין בש"ע סי' ק"א סעיף ז' ובט"ז שם ובב"א סימן ד"ה ובסימן ל"ג) ובנחתך בשוגג מותר ולא קנסינן שוגג אטו מזיד כמו בנפל או נאכל בסימן הקודם דבזה כיון דתולה לומר שהאיסור ונאכל או נאבד ואין כאן איסור כלל קיל ליה הדבר ולכן גזרינן אבל בנחתך וכן בכל איסורין שביטל בשוגג וריבה עליו כיון שהאיסור עדיין כאן חמיר ליה ולכן לא גזרינן (ב"י סימן צ"ט והט"ז בסימן צ"ט מחלק בענין אחר ע"ש) ולכן ביצת טריפה שנתערב ברוב ולקח א' מהם ועשה לביבות אפילו אין ס' בתבשיל נגד הביצה התבשיל מותר ושאר ביצים נשארים באיסור דאמרינן כל דפריש כו' ונ"ל דאפי' לא נודע התערובת מקודם וא"כ לא נתבטל הביצה כלל מ"מ הכא לא מטעם ביטול אתינן אלא מטעם מרוב' פריש כאלו ידעינן בודאי שהכשירה נפרש והא דכ' הט"ז סימן ק"א ס"ק י"ג בשם או"ה דצריך ס' היינו שכל התערובת בתוך הקדירה דאם רק החתיכה שנחתכה בקדירה מותר בלא ס' כיון דהחתיכה בעצמה מותר' לאכלה בעין מחמת שנתבשלה היאך יהיה טעמו אוסר לא מצינו דבר המותר שיהיה טעמו אוסר ולא יהיה טעם של החתיכה חמור מגוף החתיכה אע"כ מיירי שכולן בקדירה וזה פשוט דבעי ס' כמו בבישלן בסי' ק"ט ע"ש ועיין בח"ד סימן ק"א ביאורים סק"ז): +דברים החשובים האסורין בהנאה ונתערבו אפי' באלף כולן אסורין בהנאה. ומ"מ מותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן אם הוא בענין שאין לחוש שיחזור וימכור לישראל אבל השלכת הנאה לים המלח לא מהני אלא בעבוד' כוכבי' דתופס דמיה אבל לא בשאר איסורין (עיין ש"ך ס"ק ב' ובא"ח ריש סימן תמ"ז ובפ"ח שם): +דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערב ברוב וחזר ונפל מהתערובות הזאת למקום אחר שיש בו רוב כנגד מה שנפל (והיינו למאן דס"ל פירש ממילא אסור מיירי אפי' פירש ממילא ולמאן דס"ל פירש ממילא מותר מיירי בפירש לפנינו) במקום הפ"מ יש להתיר התערובות השני אם אינם אוכלן כא' דהוי ס"ס שמא זה שאוכל הוא מאותן השניים ואת"ל שהוא מהתערובות הראשון ��היינו מזה שנפל לתוכן שמא הוא ההיתר אבל אם אוכלן בב"א אין כאן ס"ס אבל בלא הפ"מ יש להחמיר כדעת הש"ע דהתערובות השני אסור רק כשנתערב מן התערובות השני עוד ברוב אזי מותר התערובות הג' אפילו לאכול כולן בב"א דבתערובות הג' אפי' אכלן כאחת הוי ס"ס שמא זה כשנתערב הי' מתערובות השני ואת"ל מן הראשון שמא היה של היתר (סעיף ח' ובש"ך): +וכן נתערב ספק איסור תורה ברוב וחזר ונתערב מתערובות זה לתערובות ב' שיש בו רוב התערובות השני אסור לאכלן כאחת (רמ"א ופ"ח אבל הש"ך מתיר בספק לאכול תערובות ב' כלן כא') ודאי דרבנן כס' איסור תורה ועיין בב"א עיין בב"א מסי' מ"ו עד סי' נ"א): +ספק טרפה שנתערב ואין בו כדי לבטל או אפי' יש בו כדי לבטל אך שהוא מדברים שאינם מתבטלים מחלוקת בין גדולי ראשונים דעת ר"ת דהוי ס"ס ומותר עכ"פ מה"ת אבל לדעת ר"י אסור דאין כאן ס"ס דלא הוי רק ס' א' בגופו וא' על ידי תערובות דלא מקרי ס"ס אלא כשתיכף כשבא הספק בעולם א"א לבא לפנינו אלא ע"י ב' ספיקות (ככל ס"ס שבש"ס) כגון ס' זנתה תחתיו או לא את"ל תחתיו שמא באונס וכן נמצא דם בספל שאיש ואשה משתינין בה ס' מן האיש או מן האשה את"ל מן האשה שמא לא מן המקור או ע"י ב' תערובות כדלעיל סי' י"ג וכן אם יש בחצר ב' תרנגולים א' ספק טרפה וא' כשרה ונמצא ביצה א' בחצר מותרת הביצה שהרי תיכף כשנולד הביצה יש כאן ב' ספיקות שמא מן הכשרה ואת"ל מן הטרפה שמא אינה טריפה וכן ב' חניות בא' ס"ט ובא' כשרה ונמצא חתי' בשר (בענין שאין בו איסור בשר שנתעלם מן העין) מותר שהרי תיכף כשנולד הספק יש כאן ב' ספיקות (ש"ך בכלל ס"ס סי' ז') ונ"ל דוקא שנולד הביצה שלא בפנינו וכן כשנמצא הבשר אבל אם לקח מהחנות או שפירש בפנינו אסור דאין כאן אלא ס' א' בגופו דכיון שראה או לקח ה"ז כהתרנגולת והבהמה עצמה וכשם שהבהמה אעפ"י שנתערבה חד בחד אסור דס' ראשון אסור מהתורה שהרי ספק זה שמא היא טרפה היתה מקודם שנתערבה ואסורה כדין ס' דאורייתא דדינה כודאי אסור וא"כ איך תאמר אח"כ כשנתערבה שמא מן הכשרה ואת"ל מן הטרפה שמא אינה טריפה הלא כבר אסרת מס' ואפילו לא נודע לנו שהיתה ס"ט ועתה נודעו הב' ספיקות ביחד מ"מ כיון שאפשר שהתוודע קודס ס' השני לא מקרי ס"ס (ועיין בב"א סי' מ"ד מ"ה) ונ"ל דמה שלקח קודם שנודע הספק מ"מ אסור (כדלעיל סי' א' לדעת רא"ה והכא ל"ש קבוע חידוש דהא הכא אין הטעם משום קבוע) ואם נמצא ב' חתי' או ב' ביצים וידוע שא' מן הכשרה וא' מן הטריפה ולא נודע איזהו שתיהן אסורות ואפילו חזרה ונאבדה אח"כ א' מהם בענין שנאבדה לגמרי מן העולם מ"מ השניה אסורה (ש"ך סי' ז' ח' ט'): +ויש אומרים דוקא כשנודע ספק ראשון תחלה וא"כ הוא ספק ראשון מן התורה שהרי תיכף כשנודע שהיא ספק טריפה אתה צריך לאוסרה כדין כל ספק תורה וא"כ איך תאמר את"ל שהיא הספק שמא היא כשרה והלא כבר אסרת אותה מספק אבל אם נולדו ב' הספיקות ביחד הוי שפיר ס"ס ולכן הכריע הש"ך דבהפ"מ וגם סעודת מצוה יש להקל בנודעו שני הספיקות ביחד והמנ"י מיקל אפי' בהפסד מועט ובתשו' מ"ב מצרף עוד די"ל דאע"ג דקי"ל כר"י דלא הוי ס"ס היינו בודאי דבר חשוב כגון בעלי חיים או חתי' קטנה הר"ל אבל בחתי' גדולה וחי' דלהרבה פוסקים לא הוי ר"ל אע"ג דאנו מחמירין וחושבים לחהר"ל י"ל דזה דוקא בודאי טריפה אבל לא בספק טריפה וסיים הש"ך ובלבד שלא יאכלנו כולם כאחת ויאכלנו שנים שנים (ש"ך שם וע' מ"ב סי' ל"ז): +לא נקרא ס"ס אא"כ שהספק א' מתיר יותר מחבירו. ונ"ל דאין הכוונה שיהיה נ"מ באמת להיתר אלא ר"ל שיהיה הספק ראשון מותר לגמרי ואין בו שום צד ��איסור ואת"ל שיש בדבר זה צד לאיסור מ"מ אפשר שאפ"ה מותר ונמצא שספק השני מתיר יותר מן הראשון שאעפ"י שיש בו צד לאיסור נגד זה יש בו ג"כ צד להיתר הדמיון עכבר שנטל חתי' לחם ונכנס לבית בדוק ואינו יודע אם היה הלחם חמץ או מצה נמצא שיש כאן ס"ס שמא מצה נטל ואין כאן צד איסור כלל ואת"ל חמץ ונמצא שיש בו צד איסור מ"מ י"ל אכלתו: אבל אם נטל ככר חמץ אע"ג שי"ל ג"כ ס' שמא אכלתה ואת"ל לא אכלתה שמא גררתה זה לא הוי ס"ס שאין א' מתיר יותר מחבירו וא"כ שני הספיקות הם משם אחד (מ"א סי' תל"ט) וכן עז שהיתה חולבת למ"ד חלב פוטר ואח"כ ילדה זכר ונקבה הוי ס"ס ספק שמא ילדה כבר וא"כ אין בלידה זו שום ספק בכור ואת"ל שלא ילדה מכבר וא"כ יש כאן ס' בכור י"ל שמא הנקבה יצאה ראשון (ש"ך סי' י"א) וכן המארס קטנה ומשהגדילה ונשאה נמצא פתח פתוח אסורה לבעלה ישראל אע"ג דהוי ס"ס שמא באונס ואת"ל ברצון שמא כשהיתה קטנה וקיי"ל פיתוי קטנה אונס הוא זה לא הוי ס"ס כיון דאין ס' ב' מתיר יותר מן הראשון דבשלמא אם היה הדין שקטנה יש לה רצון ואפ"ה מותר הוי ס"ס אבל כיון דקטנה אלו היה לה רצון היתה אסורה אלא שאין לה רצון א"כ שם אונס א' הוא (ש"ך שם סי' י"א י"ב) ועיין בכלל ס"ס סי' נ"ג שהארכתי בזה: +ס"ס שאינו מתהפך לא הוה ס"ס. הדמיון שחט בסכין בדוק ומצא פגום דאיכא ס"ס שמא בעצם המפרקת נפגם וא"כ אין כאן שום ס' איסור ואת"ל בסימנים וא"כ יש כאן איסור שמא במיעוט בתרא נפגם וא"כ לא הוי משם אחד ואפ"ה לא הוי ס"ס דמאי חזית דמתחיל הספק כך נימא איפכא שמא בסימנים. ואם תרצה לומר כך שמא במיעוט בתרא ואת"ל לא במיעוט בתרא שמא במפרקת זה הוי משם א' שהרי אין ס' ב' מתיר יותר מן הראשון דמ"ש מיעוט בתרא או מפרקת בשניהם אין צד איסור (ש"ך סי' י"ג י"ד): +וכ"ז במקום ששני הספיקות הם שוין להתחיל בו אבל במקום שלא נוכל להתחיל בשני כגון ספק יש בו תולעים או לא ואת"ל שיש בו תולעים שמא נימוחו הוי ס"ס אע"ג שאינו יכול לומר איפכא דא"א להתחיל כלל בספק ב' שמא נמוחו התולעים ואיך נחליט שהיה בו תולעים כיון דע"ז אנו דנין אם היו בו תולעים או לא וכן כל כיוצא בזה (ש"ך סי' ט"ו) והפ"ח כתב אע"ג דאינו מתהפך הוי ס"ס וכו"פ מכריע דבמקום דאיתחזק איסורא צריך שיהיה מתהפך וא"כ לא בעינן מתהפך וצ"ע: +במקום שיש ס"ס בענין שהוא מותר מה"ת אעפ"י שאסור מדרבנן הוי ס"ס ומותרים הדמיון ציר דגים אם יש בהם שמנונית אסור מן התורה ואם אין בו שמנונית מותר מן התורה ואם יש ספק אם נמלחו דגים טמאים עם טהורים מותר משום ספק ספיקא ספק לא נמלחו ואת"ל נמלחו שמא אין בהן שומן ואף על פי שגם ציר דגים שאין בהן שומן אסור מדרבנן מכל מקום הרי יש ספק אם נמלחו עמהם או לא וספק דרבנן לקולא וכן כל כיוצא בזה (ש"ך סימן ט"ז): +איסור דרבנן כגון ביצת נבלה וכיוצא בו גם כן אינו בטל אם הוא דבר חשוב כמו איסור תורה ואם יש ספק אם היה ביצת כשרה או נבלה מותרת ואפילו נודע האיסור דרבנן קודם שנולד הספק (סי' י"ז): +גבינה שיש בה ספק אם היא גבינה של ישראל או של אין יהודי א"א בזה ספק דרבנן לקול' שכיון שאסרו חכמים גבינות מחמת חשש איסור בגופן עשאוה כאיסור של תורה וכן כל כיוצא בזה ולא אמרו ספק דרבנן לקולא אלא (כצ"ל בש"ך) בדבר שלא אסרוה מחמת חשש איסור בגופו אלא שאסרוה משום ד"א כגון ביצת נבילה גזרה משום ביצת טרפה וציר דגים משום שומן דגים ובישולם משום חתנות ואבר המדלדל משום אבר מן החי ובשר שתלאו במסמר ונפל לארץ ומצאו במקום שהניחו לדעת הב"י בסי' ס"ג דאינו אלא משום חומרא (עיין פג"ה צ"ה ע"א בתוס') ומוקצה וכיוצא בו אבל גבינות הוא מחמת חשש איסור בגופן ולכן גבינות הנכרי בנתערבה אינה בטלה ברוב אם היא חתיכה הראוי להתכבד אבל נתערבה גבינה זו שיש בה ספק אם היא גבינת ישראל או גבינת הנכרי בטלה ברוב (עיין לקמן כלל ס"ד) (ש"ך סי' י"ח) ובשר שנתעלם מן העין כגון שלא מצאו במקום שהניחו הש"ך בס"ק י"ז כתב דגם זה אינו אלא משום חומרא והמנ"י השיגו דכיון שלא מצאו במקום שהניחו חיישי' שמא הוא טריפה ואסור מדינא כמש"כ בב"י סי' ש"ג וא"כ דינו ממש כגבינות. ונ"ל דה"ה בחלב שחלבו נכרי דמי לגבינות דג"כ איסורו מחמת עצמו שמא נתערב בו חגב טמא: +אין אומרים ספק דרבנן לקולא אלא אם הספק הוא בעצמו ומצד עצמו הוא דרבנן אבל אם האיסור מצד עצמו ספק איסור תורה הוא ומצד אחר בא שהיא מדרבנן א"א בזה ספק דרבנן לקולא כגון ספק טריפה שנתערבה באחרים אעפ"י שלא נודע הספק עד אחר שנתערב וא"כ אין כאן אלא ספק דרבנן שהרי מה"ת אפי' ודאי איסור בטל ברוב אלא שחכמים אמרו שדבר חשוב לא בטל וא"כ אינו אלא ספק דרבנן אלא כיון שהאיסור מצד עצמו הוא ספק מה"ת אסור וכן כל כיוצא בזה. בד"א שיש כאן חשש איסור שהרי בתערובת זו עכ"פ יש ספק איסור תורה אבל אם יש ספק אם יש כאן שום איסור כלל אפי' בא לו מצד אחר שהיא מדרבנן אנו אומרים בו ספק דרבנן לקולא כגון שתי קדירות אחד של היתר ואחד של איסור ונפל חתיכת נבילה לאחד מהם ואינו ידוע לאיזו נפל אם יש בקדרות היתר רוב והוא מין במינו בענין שהוא מותר מה"ת אע"ג דעדיין אסור מדרבנן שהרי מדרבנן צריך ס' כיון שיש לומר שמא אין כאן איסור כלל הרי הספק מצד עצמו בא לו שהוא מדרבנן (ש"ך ס"ק י"ט): +ספק דרבנן ויש לה חזקת איסור מחלוקת בין האחרונים הש"ך בסי' כ' אוסר והפ"ח מתיר (ועיין בכללי ס"ס סי' נ"ח): +אם נתערב איסור דרבנן חד בחד אעפ"י שאינו דבר חשוב ואח"כ נאבד אחד מהן מן העולם ולא נודע איזהו כיון שנתחזק איסור בב' חתיכות אלו אין אומרין בזה ספק דרבנן לקולא (שם סי' כ"א) ש"ך והיינו לשיטתו וע' לקמן כלל ס"ד סי' ג': +אבל איסור דרבנן שנתערב חד בתרי ואינו דבר חשוב במינו בטל ברוב אפי' איסור תורה ושלא במינו צריך ס' היכא שאין הפסד כ"כ אבל אם נאבד אחד מהן אעפ"י שישנו בעולם אפי' אין כאן ס' מותר כיון דהוא איבור דרבנן ובטל ג"כ ברוב מן הדין (שם סי' כ"ב): +נתערב איסור דרבנן שהוא דבר חשוב ברוב או אפילו באלף אינו בטל ודינו ממש כאיסור תורה ועל הדרך שנתבאר וכן אם נאבד אחד מהן דינו ממש כאיסור תורה על הדרך שנתבאר (שם סי' כ"ג): +איסור דרבנן שנתערב חד בחד והוא דבר חשוב ואח"כ נתערב אחד מהן ברוב אינו בטל כיון שנתחזק מתחילה האיסור בב' חתיכות א"כ כל אחד ואחד הרי' הוא כגופו של איסור (שם סי' כ"ד) וזה ג"כ לשיטתו: +ס' דרבנן ויש כנגדו ס"ס להחמיר אזלי' לחומרא עיין מל"מ פ"ד מהלכות בכורות ובפ"י מהל' מקוואות): +ספק איסור תורה שנתערב חד בחד כל אחד הוא כגופו של איסור. ואם נתערב אח"כ ברוב אינו בטל מטעם ס"ס (כ"ה): +וכל הדינים שהזכרנו למעלה בס' איסור תורה וכיוצא בו שהוא אסור אפילו בהפ"מ ואפי' אינו רוצה לאכלו כולו כאחד (שם סימן כ"ו): +דבר שיש לו חזקת איסור אעפ"י שיש בו ס"ס גמור ה"ז אסור שהרי בספק הראשון אנו מעמידין אותו על חזקת איסור א"כ אין כאן אלא ס' אחד: היו כאן שלשה ספיקות מותר שאף אם תעמידנו על חזקת איסור יש כאן ס"ס לא יהא זה חמור מודאי איסור שאין לך חזקת איסור גדול מזה ומותר בס"ס וכל זה בחזקת איסור ממש וכן ס' בשחיטה הוא חזקת איסור דהחזקה הוא בשחיטה ד��בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת אבל ס"ס גמור כדרוס' או ספק אם נשבר הגף מתירין מטעם ס"ס דאעפ"י דבהמ' בחייה בחזקת איסור עומדת מ"מ לענין דרוס' ושבור' הגף אין לנו חזקת איסור וכן כל כיוצא בזה (ש"ך בכללי ס"ס מסי' כ"ז עד סימן ל' ועיין בב"א סימן נ"ג): +לפיכך בהמה שאירע לה ספק בשחיטה ונתערב חד בחד ונמצאת חתיכה אע"ג דהוי ס"ס כדלעיל סי' ט"ו מ"מ הואיל ויש כאן חזקת איסור לא הוי ס"ס ואפי' נתערבה אח"כ חתי' זו אינה בטילה אם היא חשובה דדינו כספק איסור שנתערב אבל אם יש בחתיכה ג' ספיקות כגון שנמצא אחר שחיטה ס' פגימה וא"כ שמא אין בו פגימה ואת"ל שהיא פגימה שמא במפרקת נפגמה אע"ג שלא היינו מתירין הבהמה בשנתערבה חד בחד כיון שיש לה חזקת איסור מ"מ החתיכה זו שיש בה ספק אם היא ממנה מותרת כדלעיל סימן ט"ו (ש"ך מס"ק ל' עד ל"ג): +לא מקרי ספק או ס"ס אלא כשהאיסור וההיתר שוים אבל אם יש לתלותה באיסור יותר מבהיתר וכן אם האיסור שכיח יותר מהיתר אין זה ס' כלל (שם) ועיין בב"א סימן נ"ד: +ספק בחסרון חכמה אינו ספק כלל לא לענין ספק אחד ולא לענין ס"ס (שם): +במקום שיש ס"ס גמור א"צ לבדוק כלל אע"פי שיש לברר האיסור ע"י בדיקה כגון נשבר הגף וספק אם ניקבה הריאה וכן ס"ס בדרוסה וכל כיוצא בזה ויש חולקין ויש להחמיר היכא דאפשר ואין הפסד בדבר (שם) ועיין בב"א סימן נ"ח: + +Klal 64 + +דין איסור שנפל לקדרה ואינו יודע לאיזה קדרה ודין איסור דרבנן או תורה (סימן קי"א):
כבר כתבנו דקיי"ל ספק דרבנן לקולא ודוקא אם מסופק אם יש כאן איסור כלל כגון שהוא מסופק אם ביצה זו הוא ביצת נבילה או כשרה וכן כיוצא בו לבד מספק דשיל"מ כגון שהוא מסופק אם זו היא הביצה שנולדה ביום טוב או לא או שאר דשיל"מ דאסור כדלעיל כלל נ"ג: +אבל אם יש כאן ודאי איסור דרבנן אלא שנתערב חד בחד וא"כ על כל א' יש ספק שמא היא הכשרה כגון שיש כאן ב' ביצים א' ודאי ביצת נבלה וא' מכשרה ונתערבה אע"ג דדעת מקצת פוסקים דגם זו מקרי ספק דרבנן ומותר לב' בני אדם (הגהות א"ז הביאו הש"ך סימן ק"ט) מ"מ לא קיי"ל הכי אלא דזה לא הוי ספק דרבנן לכ"ע (עיין בב"א שער קבוע סימן נ"א) דחד בחד לא מקרי תערובת: +ואם נפל אחת מהם ונאבד מן העולם דעת הש"ך (בכללי ס"ס סימן כ"א) כיון שהיה לו' פעם א' חזקת איסור דתערובת חד בחד נחשב כגופו של איסור ואם כן לא נחשב עוד לספק דרבנן והמנ"י בכללי ס"ס ס"ק ל"ז כתב דלענין אם נאבד לא מקרי אתחזק איסורא כלל דכמו שהיה לזה חזקה איסור ג"כ יש לזה חזקת היתר אבל הפ"ח כתב דגם זה מקרי סד"ר דלכ"ע באיסור דרבנן עכ"פ אמרינן שאני אומר כדלקמן בסי' הסמוך וא"כ ה"נ אמרי' האיסור נאבד ואפי' אם נאבד בענין שישנו בעולם ואפשר להמצא אם אין אנו צריכין לדון כלל ע"ז שנפל רק אנו מסופקין ע"ז הנשאר לפנינו דעת הפ"ח דאף בזה מותר דאמרינן האיסור נפל ואמנם אם אנו צריכין לשון גם זה שנפל כגון שנפל א' מב' חתיכות אלו לתוך הקדירה דאנו מתירין הקדירה מטעם שאני אומר ההיתר נפל כדלקמן סימן ד' וא"כ עכ"פ הנשאר הוא האיסור (כדמוכח ממתניתין פ"ז דתרומות משנה ה' דהשניה נוהג בה כתרומה): +ולכן אם היה כאן קדרה אחת של היתר. ולפניו ב' חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור דרבנן אפילו דבר שיש לו עיקר מן התורה ונפל בה אחת מאלו ב' חתיכות ואין ידוע איזו היא אנו תולין דשל היתר נפל ואפי' נתערבו החתיכות בענין שא"י איזו היתר או איסור אע"ג דהוי תערובת חד בחד מ"מ כיון שההיתר כאן הוא מחמת שאני אומר ולכן אע"ג דלעניין לאכול החתיכו' שניהם אסורות מ"מ הקדרה מו��ר ומוקמינן הקדרה על חזקה (כדמוכח ממתניתין דתרומות שם נפל א' מהן לחולין אינו מדמעת (סימן קי"א סעיף א' פ"ח וכו"פ): +ולא זה דלא איתרע חזקת הקדרה כ"כ שהרי אפשר לומר שלא היה כאן נפילת איסור כלל ולכן אפילו אם האיסור רבה על ההיתר מותר (ש"ך סק"ו) אלא אפילו ב' קדרות א' של היתר וא' של איסור ולפניהם חתיכה א' מאיסור דרבנן ונפל לתוך א' מהם וא"י לאיזו נפל אע"ג דכאן איתרע קצת חזקת הקדרה שהרי היה כאן נפילת איסור ודאי אפ"ה אנו תולין לומר שנפל לתוך הקדרה של איסור. ומ"מ בזה צריך שיהיה עכ"פ בקדרות היתר כ"כ כמו האיסור אבל אם האיסור רבה על ההיתר ל"א בזה סד"ר לקולא (שם): +ולא זה דעכ"פ לא איתרע הקדרה שהרי אפשר לומר שלא נפל לתוכו כלום אלא אפילו ב' קדירות א' של איסור וא' של היתר ולפניהם ב' חתי' א' של איסור דרבנן וא' של היתר ונפל חתיכה אחת לקדרה זו וא' לזו וא"כ איתרע חזקת הקדירה שהרי ודאי נפל לתוכו וגם שידוע שעכ"פ האיסור נפל ג"כ אפ"ה תולין לומר היתר לתוך היתר נפל ואיסור לתוך איסור וגם בזה צריך שעכ"פ יהיה הקדירה של היתר שוה לאיסור (ולדעת הש"ך שכתבתי סימן ג' היינו דוקא כשלא נתערבו החתי' דאם נתערבו קודם הנפילה וא"כ נחשבים שניהם כודאי איסור ול"א סד"ר לקולא ודברי הש"ך ס"ק ד' תמוהים ועיין פ"ח): +ואם קדירה א' של היתר ולפניו איסור דרבנן ונאבד ואינו ידוע אם נפל לקדירה נ"ל אם לא נתעסק בחתיכה כלל א"כ למה נחזיק ריעותא אבל אם נתעסק סמוך לקדירה נ"ל דאסור (עיין בשער רוב וחזקה סימן כ'): +היה האיסור איסור תורה אם האיסור מין אחד והקדירה מין אחר ל"א שאני אומר לתלות בהיתר דבשל תורה לא תלינן לקולא (ססעי' ד') אבל אם היה האיסור עם הקדירה הכל מין אחד דהיינו מין במינו ומ"הת בטל ברוב אלא דמדרבנן צריכין ס' ולכן אם ידוע שיש רוב בקדירה נגד האיסור וא"כ ה"ל איסור תורה ושיעור דרבנן דינו כדין איסור דרבנן ותלינן להקל (סעיף ג' ד'): +היו כאן שתי קדירות של היתר ולפניהם שתי חתיכות א' של היתר וא' של איסור ונפלה אחת לתוך זו ואחת לתוך זו שתיהן אסורות אפילו באיסור דרבנן שכיון שעכ"פ צריכין אנו לומר שקדירה אחת אסורה וא"כ מאי חזית דאסר' להאי דילמא איפכ'. בד"א ששתיהן אסורות שאין בכל א' מהקדירות כדי לבטל האיסור אבל אם באחת מהקדירות כדי לבטל האיסור (בששים אפי' מב"מ ואיסור דרבנן בעינן ס' דאם אין ס' א"כ נשאר באיסור אכילה וא"כ מאי חזית (פרישה ס"ק ט') אם היה האיסור דרבנן אנו תולין לומר שהאיסור נפל לתוך זו שיש בה כדי לבטל וה"ה באיסור תורה אם יש באחד כדי לבטל בששים ובשני יש בה עכ"פ רוב נגד האיסור אם האיסור הוא מב"מ עם הקדירה הקטנה אמרינן ג"כ שאני אומר אבל אם אין באחת מן הקדירות כדי לבטל האיסור אעפ"י שאחת גדולה וא' קטנה לא תלינן שהאיסור נפל לתוך הקטנה דמאי חזית כו' (ש"ך ס"ק י"א): +ובמקום הפ"מ אפילו אם אין באחת מהן ס' נגד האיסור אלא שיש בשני הקדירות ע"י צירוף ס' נגד האיסור ושני הקדירות ראוין להתערב ביחד ששניהם של חלב או של בשר ושניהם מתוקים או חמוצים וכיוצא בו בענין שראוים להתערב ביחד והם של אדם אחד אזי מותר לערב אותם לכתחלה ולא הוי כמבטל איסור דכיון דעומד להתערב כמעורבין דמי (ש"ך ס"ק י"ג י"ח) ודוקא במב"מ או באיסור דרבנן (ס"ק י"ז) אבל מין בשאינו מינו כיון דיכול לעמוד על טעמו אין מצטרפין (ש"ך סימן ק"ה ס"ק ל"ב וסימן ק"ז ס"ק א' ופ"ח ססי' קי"א): +ואם הם של ב' ב"א אם באו לשאול בבת אחת או שאחד שואל בשבילו ובשביל חבירו כיון שע"כ צריכין אנו לאסור את א' מהן ואם כ�� מאי חזית כו' אבל אם באו לשאול בזה אחר זה וכל אחד שואל רק בשבילו מותר דכל אחד תולה שהאיסור בשל חבירו (ס"ק י"ט): +וכ"ש אם היו שתי קדירות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואינו ידוע לאיזה מהן נפל במקום הפ"מ יש להקל באיסור דרבנן אם יש בב' הקדירות ס' כדי לבטל את האיסור והם של אדם אחד וראוין להתערב כדלעיל או בב' ב"א ובאו לשאול בזה אחר זה הכל כמבואר בסימן הקודם (סעיף ז'): +היו כאן ב' קדירות של היתר ונפל איסור לתוך א' וידוע לאיזה מהן נפל וחזר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואינו ידוע לאיזה מהן נפל אני אומר למקום איסור הראשון נפל גם השני אבל אם נפל איסור לתוך אחת מהן ואינו ידוע לאיזה מהן נפל ואח"כ נפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזה מהן נפל שתיהן אסורות ולא אמרינן למפרע לתלות שגם הראשונה נפל לזה (סעיף ו'): + +Klal 65 + +דין פת (סימן קי"ב)
יש דברים שאינם אסורים מה"ת אלא שחז"ל אסרום עלינו כמו פת כמבואר בכמה מקומות המפוזרים בש"ס. ולכן כל איש הירא וחרד לדבר ה' יזהר בזה מאד מאד. אך הם לא אסרו אלא פת של ה' מיני דגן אבל פת קטניות ושל אורז ודוחן אינו בכלל פת של מינים אלו כיון שאינם חשובים לא גזרו בזה כלל וגם אינם אסורים משום בישולם דאינו עולה על שולחן מלכים (סעיף ח' וש"ך): +כשגזרו חז"ל גזרה זו של פת לא נתפשט בכל המקומות של ישראל מפני הדחק שחיי האדם תלוי בו ולכן יש מקומות שמקילין לקנות מפלטר במקום שאין פלטר ישראל דאין קרוב הדעת כ"כ כיון שעוסק באומנתו כן סתם המחבר ויש מקילין לקנות מפלטר אעפ"י שיש ג"כ פת ישראל מצוי (רמ"א) אבל כל בעל נפש ראוי ליזהר כיון שיש פת ישראל מצוי אם לא שיפה משל ישראל (ש"ך): +לא הלכו באיסור זה אחר מי שהפת בידו עכשיו אלא אחר התחלת האפי' ולפיכך פת בעה"ב אסורה לעולם אפי' קנאה פלטר ואפי' שלחה לישראל לביתו ושל פלטר מותרת לעולם אפי' קנאה בעה"ב ממנו (סעי' י"ז) ומ"מ י"א דאם הזמין פלטר לישראל הרי פתו כפת בע"הב (סעי' ג' ובש"ך ס"ק י"ב): +כיון שלא נתפשטה גזרה זו ולכן במקום שאין פלטר מצוי מותר אפי' של בעה"ב ואין צריך להמתין על פת כשר (סעי' ח') וי"א שאם יש פת ישראל מצוי עד פרסה (סעי' ט"ז) והוא הולך לשם צריך להמתין (פ"ח) ונ"ל דעכ"פ לדעה זו שיעור מיל צריך לילך אפי' אינו הולך לשם (כדקיי"ל לגבל ולתפלה לאחריו עד מיל): +אין האיסור תלוי אלא באפיה אבל אם לשה וערכה כיון שעשה הישראל א' מצרכי האפי' שהם היסק התנור וחתיית גחלים וליתן הפת בתוך התנור או שנפח באש או אפי' לא זרק רק עץ א' לתוך התנור התיר כל הפת שבו שאין הדבר אלא להכיר שהפת שלהן אסורה (סעי' ט') ואפי' בהכשר התנור פעם אחת כ"ז שלא עמד התנור מעת לעת בלא היסק הכל מותר מכח היסק הראשון. ואם הוא ספק אם הכשיר ישראל את התנור מותר דהוי סד"ר (סעי' י' ובש"ך): +פת של ישראל שאפאה אין יהודי בלא השלכת קיסם ובלא חתוי אסור משום בישולם אפי' במקום שמתירין פת של נחתום דהיינו משום שהיא גזרה שא"א לעמוד בו משא"כ בזה (ש"ך ס"ק ז' ובש"ע סעי' י"א) ונ"ל פת שנאסר לישראל אסור למכור שמא ימכור לישראל ואם חתך אותו לחתי' מותר דאסור לקנות חתי' פת אפילו במקום שנהגו היתר בפת פלטר דשמא הוא פת איסור שמכרו לו ישראל: +במקום שנהגו היתר בפת פלטר אפי' הוא נילוש בביצים או שביצים טוחים עליו אע"ג דביצים אסורים משום בשול כדלקמן בכלל שאח"ז מ"מ כיון שהעיקר הוא הפת מותר דבטילים אצלו כ"כ בש"ע אבל רמ"א כ' דאם הטיח הפת בביצים על פניו כיון שניכר אינו בטל לפת ואסור משום בשול וכן יש מיני קיכלעך שאופין על ברזל ומושחין מלמטה בשומן חזיר יש לאסרן וכן המנהג אבל לעקוך וצוקער גיבעקס שנעשה מקמח ודבש או צוקער במקום שנהגו היתר בפת פלטר גם אלו מותרין ובמקום שנהגו איסור אסורין אבל אותן צוקער גיבעקס שנעשים רק מצוקער ושקדים ואף שיש בהם מעט דמעט קמח לדבוקי בעלמא מברכין עליו שהכל ואין בהם משום ב"נ ואותן שקורין קאנדיטער טארטין והם נעשים מקמח מעט וביצים ושקדים אף שנאמר שהביצים בטלים בקמח וצוקער מכל מקום צריך ליזהר לפעמים שהאומנים מושחים הדפוס שנעשים בהם בשומן חזיר ואף שאפשר שאם קנה יש להתיר ע"י קליפה דמסתם יש ס' נגד השומן ואפשר דנטל"פ (עיין סי' קי"ד סעי' ד' ובסי' קי"ג סעי' ב' בהגהת רמ"א) מ"מ אסור לצוות לעשותו לכתחלה שכיון שמצוה אותו לעשות בשבילו הוי כמבטל בידים (כדאמרינן בחולין ו' כיון דאמר לי' עשה לי משליכי כמאן דעריב בידים דמי וכ"כ בש"ע סי' קכ"ב סעי' ו' ואף שכתב שם דע"י אומנים מותר דמסתמא מיחדים כלים למלאכתם זה לא שייך הכא ועיין בסי' ש"ב סעי' ב' ובש"ך שם ס"ק ד' דדוקא ביש לעמוד על הדבר אמרינן לא מרע אומנות וזה לא שייך בזה שא"א לעמוד עליו) אע"ג דאין כאן איסור מצד הכלים כמש"כ בסי' קי"ד סעי' ד' ול"נ שאותן טארטין הביצים עיקר כמו הקמח ואסורין משום בישולם משום הביצים וכן אותן שבלילתן רכה אסורין לכ"ע דאין זה פת אלא בכלל בישולי אין יהודי (ובש"ך ס"ק י"ח יש ט"ס וצ"ל בלילתו עבה): +כל זמן שהפת צריך לתנור ומשביח באפייתו אע"פ שכבר קרמו פניו מועיל חיתוי של ישראל ובשעת הדחק אפי' כבר הוציא מן התנור יש תקנה להחזירו לתנור ע"י ישראל אם הוא משביח עדיין עי"ז (סעי' י"ב): +בעה"ב שהוא נזהר מפת ש"נ ומיסב עמו אורח שאינו נזהר ולכבוד האורח מונח על השולחן גם פת ש"נ יפה משל ישראל מותר לבע"הב לבצוע על פת ש"נ ומותר בכל אותה סעודה בפת ש"נ ולא עוד אלא שיש מקילין שאם אוכל עם אחרים שאינם נזהרים מותר לאכול עמהם דכיון דפת הוא חיי נפש אם יפרוש מהם איכא איבה (סעי' י"ג) אבל בשאר איסורים אפי' דרבנן אפי' חמאה לא מהני טעם זה להתיר (סעי' י"ג ובש"ך): +פת ש"נ שנתערב בפת כשר או בשאר דברים אפי' הוא דבר חשוב בטל ברוב אבל אסור לערב לכתחלה כדי לבטלו ומ"מ מותרים לאכול מקערה א' אעפ"י שנתערב הטעמים (סעי' י"ד ט"ו) ומותר ליקח שאור של אין יהודי לחמץ בו עיסה אפילו במי שנזהר דעל הטעם לא גזרו חכמים (ט"ז ס"ק י') וכן מותר ליקח עיסה מאין יהודי דעל פת גזרו ולא על עיסה (ר"ן): +לקח פת במקום שלא היה פת ישראל ואח"כ הביאו לשם פת ישראל מותר (ובש"ך ס"ק י"ג וגרסתו היה לקח ולכן הק' אבל צ"ל ליקח אבל לקח לכ"ע מותר וכ"כ הפ"ת אבל ליקח לכתחלה מפלטר כ"ז שפת ישראל שם אסור עד שכלה הפת של ישראל: ואם הביא עמו פת שלקח ממקום שאין פת ישראל מצוי ואוכלין שם פת של אין יהודי ובא למקום שנוהגין איסור ויש שם פת ישראל וכ"ש חמאה אסור ואין להביא ראי' מסי' ר"ח סעי' ב' בש"ך וט"ז דשאני התם שלא היה עליו שום איסור בעולם משא"כ הכא: + +Klal 66 + +דין בישולי אין יהודי ושכר ומי דבש שלהם (קי"ג וקי"ד):
דבר שבשלו אפילו בביתו של ישראל ובכלי של ישראל אסרוהו חז"ל משום חתנות ועוד שאם יהי' הישראל רגיל לאכול מבישוליהם יאכילנו דבר טמא ולא אסרו אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם שיהי' מאכל שעולה על שולחן מלכים ללפת בו הפת או לקינוח סעודה או בתורת מאכל דבדבר שנאכל כמות שהוא חי לא חשיב הבישול כלל ואם אינו עולה עש"מ אין דרך להזמין עליו ולא יבאו לידי חתנות וגם אין כאן רגילות דליגזור משום דבר טמא (סעי' א'): +ולכן אעפ"י דפת אורז ודוחן מותר אבל מבושלים כיון שהם באים למאכל אסורים (ש"ך סי' קי"ב ס"ק ה' ופ"ח סי' קי"ג) וכן ביצים אעפ"י שראוי לגמעה חי' כיון שאינו אלא ע"י דוחק גדול אפי' להמתירין לקמן סי' ג' באכילה על ידי הדחק אם בשלם אסורים (סעי' י"ד וט"ז שם) וכל מיני פירות שנאכלין חיים מותרים (רמ"א סעי' ב') ושאינן נאכלים חיים אלא ע"י דוחק גדול אסורים: ודייסא משעורים כתושים אינו עולה עש"מ ונ"ל דאורז שקורין הירז ג"כ אינו עולה עש"מ: +דגים מלוחים גדולים אינם נאכלים אלא ע"י הדחק ע"י מלחן וכ"ש בשר מלוח ולכן אסורים בין אם בשלן או צלאן וכן כ"ד שנאכל חי ע"י הדחק דינו כדגים גדולים אבל דגים קטנים שאינם עולין עש"מ כל עיקר כמו אלו שקורין פלאטקעס ושטינקעס וכיוצא בהן אפילו בשלן או שצלאן בתנור מותרים אבל שאר דגים קטנים שידוע שעעש"מ בין שכבר גדלו כל צרכם כגון אלו שקור' סטראנגן (ובל"א לאקס פארט) וכן מה שקורין אגורקעש ובל"א קול בערשט וכיוצא בהן ובין אלו שעתידין לגדל עוד כגון העכט קטנים ושא' דגים שבקטנותן מבשלים אותן בחמאה כידוע כ"ז אסורין ואם מלחן ישראל או אפילו נכרי עד שעי"ז נאכל לרוב בני אדם במלחן או שעשנן עד שיהי' ראוים לאכילה (ש"ך ס"ק י"ח) אע"פי שבשלן אח"כ אין יהודי מותרין דאין בישול אחר בישול דמליח חשוב כבישול (עיין בש"ך ס"ק ט"ז בשם הב"ח ואפשר דבדורו היה כך או שלא היה בקי במאכל השרים אבל בזמן הזה ידוע כמו שכתבתי) ולכן אותן העכט קטנים שצולים אותן בתנור אסור לאכלן ויש מתירין בכל דבר שנאכל ע"י הדחק ע"י המלח דהוי כאלו נתבשל כבר וכן אם עשנן תחלה: +מיצי לפתות שקורין מערין וריבין נ"ל אעפ"י שנאכלין חיין כיון שאין זה אלא לפרקים ע"י הדחק ועולה עש"מ אסורין וכן כמיהין ופטריאות שקורין שוועמליך (ש"ק ס"ק ב') ונ"ל דפירי שקורין ערד עפיל או בולבעס עול' עש"מ. כללו של דבר הכל הולך אחר המקום מה שדרך לאכול באותו מקום לרוב בני אדם כשהוא חי או שאינו עולה על ש"מ מותר וא"ל אסור אבל אם הוא אוכל כשהוא חי לא אזלינן בתרי' דבטלה דעתי' (פ"ח): +אע"ג דקיי"ל דמליח וכבוש הוי כמבושל מ"מ לענין זה לא גזרו רק מה שמבשלין ע"י האור אבל על המליחה והכבישה לא גזרו וכן המעושן מותר (סעיף י"ג) ולכן נהגו לאכול מין דג' שקורין פלאנדערקעס ושאר מיני דגים יבישים אעפ"י שעולין עש"מ ואומרים שאינן מייבשין אותם בתנור שהוסק דא"כ הוי צלי ואסור אלא אומרין שתולין אותם ומניחים תחתיהם גחלים ודברים המרבים עשן ועל ידי זה נגמרין: +עירב דבר הנאכל כמו שהוא חי עם דבר שאינו נאכל אזלינן בתר העיקר וכן אם עשה אין יהודי פאנאדע ר"ל שממלאין פת עם שומן ואופין בתנור מקמח שלו דאם הקמח של ישראל הוא כפת ישראל שאפה אין יהודי דבלא"ה אסור (ובש"ך ס"ק ו' ט"ס וכצ"ל למ"ש הרב דאפילו בבשיל) אעפ"י שהקמח עיקר ובמקו' שמות' לאכול פת אין יהודי מ"מ אסור אם אפה חי או בשומן דגים שהרי השומן נאסר תיכף משנמחה קודם שנבלע בפת אבל אם אפה בשומן שכבר נתבשל ע"י ישראל מותר (סעיף ג' ובט"ז וש"ך) אבל מיני טיגון אסור לעולם משום בשולם שהרי אפי' עיסה של ישראל שאפה אין יהודי אסור כדלעיל: +אפילו בשלו השפחות הנשכרות לנו שלא שייך בזה חתנות שהרי עושין בע"כ אפ"ה אסור אם לא שחיתה אחד מבני הבית כמו שנבאר ומ"מ בהפ"מ יש להתיר (עיין ש"ך סק"ז): +מדינא נאע"ג דלענין פת מהני אם עשה א' מצרכי אפיה כמו שבארנו בכלל הקוד' סימן ה' זה דוקא בפת אבל בבשול לא מהני אלא מצרכי בשול כגון שהפך והגי�� בו הישראל ובלא זה לא היה מתבשל או שיתן הישראל הקדירה על האש במקום שראוי להתבשל (ש"ך ס"ק ח') ולא מהני מה שהישראל מכניס רק לתנור אלא צריך לקרבו אל האש ממש (פ"ח) אך מפני הדוחק יש לסמוך על המקילין דס"ל דה"ה הדלקת האש או שנפח באש או חתוי בגחלים אפילו חתוי בלא כונה או השלכת קיסם מהני ויזהר לכתחלה שיראה שיהיה החתוי מועיל לקרב הבישול ובדיעבד אפילו לא הועיל אין כח למחות אפילו אם רק הדליק מאש של ישראל או שהשליך קיסם (סעיף ו' ז' ובש"ך): +נתן הישראל קדירה על האש וסלקה קודם שהגיעה לשליש בשולו נמצא נתבטל מעשה הראשונה ואם החזיר אחר כך אין יהודי אסורה אם לא עשה ישראל שום דבר שנתבאר בסימן ח' ואם הגיע לשליש בישולו קודם שסילקה הוי כאלו כבר נתבשל ע"י ישראל ומותר (סעיף ח) ולפ"ז היה לנו לאסור אם נתבשל ע"י בלא שום סיועת ישראל כמאכל ב"ד שהוא שליש בישול ומ"מ מתירין בזה דלקולא אמרינן דהוי כאלו נתבשל כבר ולא לחומרא כיון דאיסור זה מדרבנן הוא לא גזרו בזה ואם סילקה והחזירה אם הישראל הדליק האש מותר אבל אם הניח הישראל אצל אש של אין יהודי וסילקה קודם שליש בישילו והחזירה אסור (ט"ז ופ"ח וש"ך) (ואם ספק אם היה כבר מבושל שליש בשולו ע"י ישראל וכן ספק אם חתה הישראל וכל ספק בבשולם מותר כיון שהוא מדרבנן): +בישל ולא נתכוין לבשול מותר. כיצד שהצית אור באגם כדי להעביר החציר ונתבשלו בו דגים מותר. ונ"ל דה"ה אם הצית אור בתנור בית החורף להחם הבית והיה עומד קדרה שם והוא לא ידע מזה ונתבשל מותר אבל אם כיון לשם בישול כגון שהסיק התנור לבשל בו והיה בו בשר תחלה או אפי' הסיק לחמם הבית אלא שידע שיש שם בשר אסור דמסתמא כיון לבשל (סעיף ה' ובט"ז): +כלים שבישל בהם דבר שאסור משים בישולם צריכים הכשר ולכן צריכין ליזהר שמי שיש לו משרת ומבשל דברים שיש בהם משום בשולם בקדירה של ישראל לעצמו נאסרו הכלים דכיון שמבשלה לעצמו אין רגילות שחתה ישראל ואפשר דלא מהני בזה חתוי דגרע מאילו מבשל בשביל ישראל (ש"ך ס"ק כ') ומ"מ לא החמירו חכמים בדבר והקילו דאע"ג דכלי חרס שנאסר אין לו תקנה אפילו בהגעלה בזה הקילו דאפי' כ"ח מגעילו ג"פ ודיו. ובדיעבד אם בישל בו בלא הגעלה התבשיל מותר כיון שיש עכ"פ רוב נגד הפליטה ובשולי אין יהודי בטל ברוב כמו הפת שלהם לעיל. וכן החמאה שלהם בטל ברוב (סעיף ט"ז): +אין יהודי שבישל לחולה בשבת התבשיל אסור למ"ש אפי' לחולה אם לא שאין לו מה לאכול יש להתיר והכלים יש להתיר אחר מע"ל אפי' בלא הגעלה כן נ"ל (כיון שיש מתירין אפילו המאכל ססי' קי"ג ועוד שהרי י"א שאין צריך הכשר בסעיף ט"ז): +פירות קודם שנתבשלו כאגוזים וכיוצא בהם שאינן נאכלים חיין אפילו ע"י דחק שמטגנין אותו האומנים בצוקר אסורין משום בש"נ (ט"ז ס"ק י"ד) אבל אם נעשה ע"י כבישה בצוקר מותר. ואם הוא ספק מותר ככל ספק דרבנן אם לא שהרוב נעשה ע"י בשול: +שכר בין של תבואה בין של תאנים או של דבש שקורין מעד אע"ג דאין בזה איסור משום בישולם ואפילו בשל תבואה שהרי אין כאן אלא המים ולא התבואה והא ראיה שמברכין עליו שהכל ולא במ"מ אפ"ה אסרו חכמים משום חתנות. ואמנם לא אסרו בזה אלא במקום מכירתו וכשקובע עצמו לשתות בביתו אבל אם הביא השכר לביתו או שנכנס לביתו לשתות משום צמא או שלן בביתו מותר לשתות בין לשלוח לקנות במקום אחר ובין ששותה משל האכסניא מותר ואף שבזמן הזה נוהגי' להקל לשתות שכר של תבואה בביתו ואין למחות בידם כי יש מקילין אבל ראוי לכל בעל נפש להרחיק מזה (עיין פ"ח ואף שראיותיו מ��"פ יש לדחות בקל מ"מ דבריו נכונים) וכ"ז בשכר שמצוי אבל יין תפוחים ושאר פירות מותר דדבר שאינו מצוי ל"ג וכן קאווע ושאקאלדע מותר לשתות בביתו (פ"ח): + +Klal 67 + +דין חלב וחמאה וגבינה של אין יהודים (סי' קט"ו):
החלב של אין יהודי אעפ"י שלא היה גזירה מוחלטת מן חז"ל כמו גבינה שגזרו עליה דאפי' ידוע בודאי שאין בו שום דבר איסור אעפ"כ גזרו עליה ולכן אין בה שום צד היתר אבל החלב לא נגזרה במנין לחלוטין אלא היכא שיש לחוש שמא ערבו חלב טמא אעפ"י שרחוק הדבר מאד לחוש שמא עירב בו חלב טמא מ"מ אסור דכל מה שגזרו חכמים אם יש במציאות אפילו רחוקה מ"מ אסור ולכן חלב שחלבו ואין ישראל רואה ל"ש חלבו לצרכו או לצורך ישראל אסרו חכמים ולכן לכתחל' צריך להיות ישראל בתחלת החליבה ויראה בכלי שחולבין בו שהוא נקי ואפילו אין דבר טמא בעדרו (ש"ך סק"ה) ואפי' בדיעבד אסור אם לא ראה תחלה בכלי והיה שם מתחלת החליבה לדעת כל האחרונים ואפי' אין בכל העיר דבר טמא לחלוב וה"ה אין יהודי שדר לבדו באכסני' ואין לו דבר טמא (וע' בתשו' תשב"ץ חלק ד' סי' ל"ב וכפתור ופרח דף ך' והוא כ' בשם ספר העיתים דאם אין בכל אותה מדינה דבר טמא מותר וסיים ויש מחמירין וכיון שכל גדולי ראשונים ואחרונים אין א' שיזכיר היתר זה ש"מ דכלם קבלו עליהם כהיש מחמירין וא"כ הוא אצלנו ככל איסורין שקבלנו עלינו לפסוק כפוסק א' ואסור לשנות. וז"ל או"ה כלל מ"ח דין ד' כל עיר ועיר חייבים לנהוג כדעת הגדול הרב המנהיג הראשון שהיה באותו מקום מתחלה מאל השופט אשר יהיה בימים ההם כשאין ב"ד האחרון גדולים מהם בתורה ובמנין עכ"ל ולכן אין כאן מקים לדברי הפ"ח) ועוד שהרי גם הם לא התירו רק אם אין בכל העיר דבר טמא): צריך לראות קודם החליבה בכלי שלא יהיה בו חלב וגם צריך לראות החליבה מתחלה ועד סוף או ביוצא ונכנס או בעומד בצד הרפת מבחוץ באופן שלא יחוש שמא הלך למקום אחר דכיון דאין דבר טמא בעדר או ברפת וא"כ אין כאן חשש אלא משום זיוף ולכן סגי בזה ואם לאו החלב אסור (ט"ז וש"ך ופ"ח ומנ"י) ואפשר דבאין דבר טמא בעדרו אעפ"י שלא ראה מתחלה בכלי כיון שראה עכ"פ החליבה יש להתיר בשעת הדחק (עיין מנ"י שהרי הפ"ח מתיר אם אין בכל העיר דבר טמא הראוי לחלב וגם התשב"ץ חלק ד' סימן ל"ב ואני מצאתי בכפתור ופרח דף ך' ואף דלא קיי"ל הכי כיון שעכ"פ ראה החליבה) ולכתחלה נהגו להחמיר שלא יחלוב בכלי שאין יהודי חולבת בו שמא נשארו בו צחצוחי חלב ובדיעבד או על הדרך אין לחוש לזה: +שפחות שחולבות הבהמה בבית ישראל או בדיר שלהם אם אין בית אין יהודי מפסיק בין בית ישראל להדיר ואין לחוש לדבר טמא מותר אפילו לכתחלה להניח אותן לחלוב אע"פ שאין שם ישראל כלל ואם בית אין יהודי מפסיק דינו כבבית אין יהודי. ואפי' קטן או קטנה בני ט' שנים מועילים דמרתת. בדיעבד אפילו לא ראה כלל מותר כיון שהם בהמות ישראל ודיר של ישראל (ש"ך ס"ק י"ב ט"ז): +הכותח של אין יהודים דהיינו שקורין שמאנט אם היא עבה יש אוסרין ויש מתירין שהרי חלב טמא אינו עומד ודומה לחמאה וקיל ממנה דהתם יש לחוש לחלב דביני אטפאי משא"כ בסמעטני עבה אין חשש בזה דבטל ברוב כמ"שכ הט"ז סי' קי"ב ס"ק ט' בשם דרישה וב"ח וכן הסכים הש"ך בנק"הכ והפ"ח מ"מ בסמעטני רכה שיש בו חלב הרבה אסור כמש"כ שם הש"ך: אבל אם הוא עדיין צלול ששותין בו קאווע אסור לכ"ע שהרי ידוע שיש בו חלב הרבה ואינו דומה לחמאה כלל (עיין בסי' קי"ב סעיף י"ד בט"ז שם ובנק"הכ ובפ"ח שם): +נ"ל דקטן חריף נאמן אפי' בן שש להעמידו אצל החליבה. לא ��בעיא אם הוא יודע שאסור לישראל דאז מרתת אלא אפילו אם אינו יודע מנהג ישראל ול"ש מרתת אפ"ה נאמן (דאין בו חשש אלא מדרבנן שמא יחליף כמש"כ הש"ך בסימן קי"ח ס"ק ח' ובדרבנן קטן נאמן ובסי' קכ"ז סעיף ג' ד': ואמרו לי שהגאון החסיד מוה' יאסקי אב"ד דק"ק פוזנא ז"ל לא סמך על קטן וצ"ע): +חלב של אין יהודי אוסרת כלים שנתבשל' בהם כשאר איסור אעפ"י שאינו רק ספק שמא עירב בה דבר טמא ואוסר עד ס' (ש"ך ס"ק י"ז): וה"ה גבינה שלהם ובהפ"מ אפשר יש לסמוך על או"ה דמתיר אפי' בגבינה שנתבשלה דבטל ברוב וא"כ עכ"פ בחלב דקיל מיניה יש לסמוך עליו אע"ג דבגבינה אסור עד ס' (ע"ש בש"ך): +חלב שנאסרה אינו מועיל אם יעשה אחר כך גבינות או חמאה ממנה אלא נשארת באיסורה. ודוקא בסתם חלב אבל אם ידוע שדעת האין יהודי לעשות גבינות מהחלב מיתר לישראל לעשות אח"כ ממנה גבינות ומ"מ אסור לאכול החלב כך (ש"ך ס"ק י"ח): +גבינות חמור מחלב דאעפ"י שידוע לנו בודאי שאין בה שום דבר איסור לא פלוג רבנן ואסרו כיון דיש מעמידין הגבינות בעור קיבה נבלה לכן אסרו הכל לכן הפורץ גדר ואוכל גבינות או חלב האסור פורץ גדר ועובר על דברי חכמי' ואפי' הישראל ראה החליב' ועשיות הגבינות אסור אם היה חלב של אין יהודי אם לא שהישראל יעשה מעשה דהיינו שישים הקיבה לתוך החלב אבל בחלב ישראל או שהישראל קנה סכום גבינות מן האין יהודי או ששכר ממנו הבהמות וא"כ הוא כחלב של ישראל ואז כיון שהישראל רואה החליבה והעשי' סגי דעל גבינותיהם גזרו ולא על גבינות ישראל שעשאן וכן נוהגין שאין יהודי' בבית ישראל עושים גבינות של ישראל (עיין בש"ך ס"ק כ') (אבל המנ"י כלל פ"א חולק על הש"ך ופסק כרמ"א דלעולם מותר כשראה החליבה ועשיית הגבינות אף בחלב של אין יהודי וכ"כ אמ"ו בנ"ב מ"ת חלק א"ח סי' ל"ז) ואם לא היה שם בתחלת החליבה מותר בדיעבד כיון שחולב לעשות גבינות וחלב טמא אינו מעמיד ואפילו היה טמא בעדרו כיון דדעתו להקפיא ואם לא ראה החליבה כלל יש להתיר בהפ"מ דוקא (ס"ק כ"ב) ודוקא שקנה לעשות סכום גבינות או לפי משקל אבל אם קונה ממנו החלב במדה וש לחוש משום עירב חלב טמא ואסור (ס"ק כ"ג): +ישראל שעשה גבינות בבית אין יהודי וחתמם בחותם דפוס של עץ ושכח הדפוס בביתו אין חוששין שמא זייף וחתם אחרים באותו דפוס שירא שיחוש שהיהודי רגיל לעשות חותמו במקום מיוחד. ומ"מ במקום שאין הפ"מ יש להחמיר אא"כ הניחו מונח על הגבינות שעשה הישראל ססי' קי"ח): +החמאה אעפ"י שיש פוסקים אומרים שדינו לגמרי כגבינה מ"מ אין מוחין במקום שנהגו בו היתר על פי הפוסקים המתירים ואומרים דבחמאה אין בו שום חשש שחלב טמא אינו עומד ועפי"ז נתפשט המנהג בכל אשכנז לאכלו בין חי ובין מבושל אבל במקום שנהגו בו איסור אסור לאכלו ואפי' ההולך ממקום שנהגו בו היתר למקום שנהגו בו איסור אפי' הביא עמו ממקומו אסור לאכול שם אפי' יש בו היכר דהוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אבל אם הולך למקום שנהגו בו היתר אע"ג דבשאר איסורין ההולך ממקום שנהגו בו איסור למקום שנהגו בו היתר צריך לנהוג כחומרא של מקומו אבל בחמאה מקילין דס"ל דהטעם של האוסרין הוא רק מחמת שחקרו שבמקומן אינם עושים בהכשר ובמקומות שנוהגין בו היתר הוא מטעם שחקרו שנעשה בענין שאין בו חשש (ת"ח) ולפי שמסיים מוטב שיהיה כו' ולכן נהגתי שלא לאכול חי רק מבושל וכדעת הרמב"ם דאף שיש לחוש שמא יש בו מעט חלב ע"י בישול יתבטל והולך לו ואין זה מבטל איסור לכתחלה דאפשר דאין כאן איסור כלל (ש"ך) אך בזמ"הז שמענו בבירור שמזייפין החמאה בשומן של חזיר באכסניא ולכן ראוי לכל בעל נפש שלא יאכל כי אם מהחמאה שמוכרין במקומות גדולים על השוק אבל לא מה שמוכרין בבתים חתי' חתי' (ועיין בתשו' רמ"א סי' נ"ד ובמדינותינו נהגו איסור בחמאה וא"כ אין היתר אפי' ע"י בישול דדוקא במקו' שאין מנהג קבוע סמכינן על הרמב"ם דמתיר לבשל (ועיין בב"י ובת"ח) (אבל הפ"ח כתב דאפי' במקום שנהגו איסור מותר לבשל: +החמאה אפי' במקום שנוהגין בה איסור אינה אוסרת הכלים שנתבשלה בם ולא תערובת שלה שאם נתערבה בהיתר בטלה ברוב: + +Klal 68 + +דין דבר שאסור משום סכנה (סי' קט"ו):
קבלו חז"ל דסכנה בדבר לאכול בשר ודג שנתבשלו או נצלו יחד שקשה לצרעת ולכן חתי' דג שנפל לקדירה של בשר או איפכא אסור עד שיהא ס' דאז נתבטל טעמו וכמאן דליתא דמי (ש"ך בנק"הכ ופ"ח) (אבל פליטת כלים אפי' ב"י אינו אוסר כ"כ א"וה בהדיא וכ"כ הט"ז סי' צ"ה ס"ק ג' והטור כ' דיש מחמירין ליחד להם כלים) ואם נפל שממית שקורין שפין לתוך אוכל או לתוך משקה אינו מועיל ס' דהטע' משום ארס (בל"י) וע' במ"א סי' שט"ז ס"ק כ"ג שכ' שא' מאלף שהיא מסוכנת במאכל אפשר יש לסמוך להתיר עכ"פ בס' וגם מצאתי בספר הברית שכ' שאין להם ארס כלל) ואסור לצלות דג ובשר בתנור א' אפי' אם אינם מונחים זה אצל זה ואין כאן חשש שיזוב מן א' לחבירו אפ"ה אסור אפי' בדיעבד דחמירא סכנתא מאיסורא אם לא בתנור גדול או שאחד מהם מכוסה דאז אין שייך ריחא. ומ"מ פת שאפה עם בשר בתנור אחד מותר לאכול הפת עם דגים דאין בו אלא ריח (ט"ז) וה"ה דמותר לבשל בב' קדירות בתנור א' דאין ריח יוצא מזה לזה אבל בתנור שסתום לגמרי אף זה אסור (ועין כלל ס"ב סי' ג' וה"ה כאן) ודוקא לצלות או לבשל יחד איכא סכנה אבל אם נמלחו יחד בשר ודגים במקום שאין בו איסור משום דם מותר דאין סכנה במליחה (סי' ע' בש"ך ס"ק ט"ז) ויש נוהגין לרחוץ ידיהם בין בשר ודגים אבל אין מן הצורך ומ"מ ישתה דבר ביניהם שלא לאכלם יחד: +צריך ליזהר מזיעת אדם שכל זיעת אדם סם המות חוץ מזיעת הפנים ולכן יזהר שלא יתן מאכל בין בגדיו לבשרו מפני הזיעה וכן לא יתן מעות לתוך פיו שיד הכל ממשמשין בו ויש מהן חולין: +אסור ליתן תבשיל או משקין תחת המטה אפי' הם מכוסין שרוח רעה שורה עליהם: +אסור לילך במקום סכנה כגון קיר נטוי וגשר רעוע וכיוצא בזה ולא יצא יחידי בלילה ולא יישן יחידי בחדר ואסור לשתות מן הנהרות או להניח פיו על קלוח מים אם יש לחוש שיבלע שרצים המזיקים ומכ"שכ באגמים שמצוי בהם עלוקה ואסור לאדם לסמוך על נס. וכל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה דכתיב השמר לך ושמור נפשך מאוד ואם לא הסיר והניח המכשולת או שהכניס א"ע בסכנה הרי ביטל מ"ע זו ועבר על לאו דלא תשים דמים בביתך (ועיין רמב"ם פ' י"ב מהל' רוצח ובי"ד סי' קי"ו): +אסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם כגון משקין ואוכלין שנתערב בהם קיא צוא' וליחה סרוח' וכיוצא בו וכן לאכול ולשתות בכלים הצואי' או על גבי כלים מלוכלכים או בידים מזוהמות שכל אלו בכלל אל תשקצו כו' ואפי' יאמר האדם שאין נפשו קצה בטלה דעתו כיון שהכל קצים בזה והעובר על זה חייב מכת מרדות אבל בדברים שאין הכל קצים בו אעפ"י שרובא דאינשי קצים בו כיון דעכ"פ יש הרבה אנשים שאינם קצים וגם הוא לא קץ בו מותר אבל אם קץ בו אע"פ דכ"ע לא קץ בו אסור (פ"ח סי' פ"ד ס"ק ב'): +בהמה או עוף המסוכנת אעפ"י שניתרת בשחיטה המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאכלה וכן כל דבר שהורה בה ח��ם מצד סברא ולא נמצא הדין בפירוש להתיר כל בעל נפש יחמיר על עצמו (קט"ז סעיף ז'): +אסור לקצוץ אילן מאכל העושה פירות והוא סכנה ואם הם סמוכים לאילנות אחרים שחשובים יותר ממנו והוא מכחש אותן וכן אם צריך למקומן מותר לקוץ (ט"ז ס"ק ו'): + +Klal 69 + +דין סחורה בדבר איסור (סי' קי"ז):
כל דבר שאסור מה"ת אע"פי שמותר בהנאה אם הוא דבר המיוחד לאכילה אסור לעשות בו סחורה או להלוות עליו (ודעת כל הפוסקים דאסור מה"ת וכ"כ הפ"ח והמ"למ פ"ח מהל' מ"א) ובק"ק ווילנא נתפרץ הדבר שיש אנשים נושאים ונותני' בעופות וחיות טמאות וחביריי רבו עלי והעלימו עין מזה כי לדעת' בודאי לא ישמעו להם ומוטב שיהיו שוגגין ובאמת אי בדידי לבד הדבר תלוי הייתי מוחה בידם וע"כ ישמעו אך מה אעשה ועכ"פ בכל מקום ומקום ראוי לכל מ"ץ להשגיח ע"ז ולמחות ביד המורדים והפושעים שלא יביאו לקהלתינו ואז ממילא יתבטל גם כאן: ולקנות כדי להאכיל לפועליו יש אוסרין והמנהג פשוט לקנות לצורך פועליו: ולקנות לגדלן לצורך פועלים לכ"ע אסור (ש"ך ס"ם קי"ד וט"ז סק"ד ופ"ח) אך השוכרים כפרים מן השר ובכלל זה חזירים עיין ט"ז ס"ק ד' שמלמד זכות עליהם אבל מותר לקנות ולמכור סוסים וחמורים העומדים למלאכה: וחֵלֶב אע"ג שעומד לאכילה מותר לעשות בו מו"מ שהרי בפירוש התירה התורה יעש' לכל מלאכ' ולכן שלא כדין עושין החנוונים שעושים סחורה בדגים טמאים ואם נזדמנה לו טריפות או שהוא ציד וצד דגים טמאים ולא נתכוין לכך מותר למכרם בין ע"י עצמו ובין ע"י שלוחו אבל אסור לישראל אחר לקנות ממנו כדי למכור לנכרי ולהרויח בו דגם זה נקרא סחור' ונ"ל דבתורת שליחות מותר לישראל זה למכור טריפות של חבירו ואף אם ירויח בו ובלבד שלא יקנה מן הישראל לחלוטין דאז אינו שלוחו (ובזה סרה קושית הט"ז ס"ק ב') ואפי' בנזדמן לו אסור לגדלן עד שיהיו שמנים אלא צריך למכרם מיד וכן מותר לגבות בחובו ולמכור מיד ואפילו חזירים ואסור לשהותן להשתכר בהם אבל מותר לשהותן בכדי שלא יפסיד מן הקרן (ש"ך ס"ק י"א י"ב): +דבר שאין איסורו אלא מדרבנן כגון גבינות של אין יהודי מות' לעשו' בו סחורה חוץ מיין די"א דהוא אסור בהנאה וכבר בארנו בהל' יי"נ דאין מוחין ביד המקילין: +אין יהודי שהביא דורון לישראל דברים טמאים מותר לקבלן: +אסור למכור נבלה בחזקת כשרה דאסור לגנוב דעת הבריות (ש"ך ס"ק י"ג): +מי שא"י הל' שחיט' אסור לשחוט כדי למכור שהרי מכוין לעסו' בנבלות (ט"ז ס"ק ד') ולנחור תיישים בכדי שלא יקלקל העור הט"ז מתיר והב"ח ומ"ב וש"ך אוסרים (שם): + +Klal 70 + +דין בשר וש"ד הנשלח ע"י אין יהודי (סי' קי"ח):
השולח ע"י אין יהודי בשר או חתי' דגים שאין ניכרי' בהם סנפיר וקשקש' שיש בזה איסור מ"הת צריך ב' חותמות אבל דבר שאינו אלא מדרבנן כגון חלב דרוב חלב הוא טהור וכן גבינה דאפי' אם העמיד בקיבת נבלה מכל מקום אין איסורו אלא מדרבנן דבודאי יש ס' נגד הקיבה אלא דאסור משום דבר המעמיד וכן כל איסורי דרבנן ולכן די בחותם א'. ואם מפקיד אצלו ועתיד לראות חותמו או אפי' בשולח לחבירו והודיע לו (ש"ך ס"ק ט"ו) שמודיע לחבירו צורת החותם וא"כ מרתת י"א דאפי' לכתחלה סגי בחותם א' אפי' בדבר שאיסורו מה"ת וי"א דאפי' בשולח סגי בחותם א' דדוקא בישראל חשוד בעינן ב"ח ועכ"פ בדיעבד בודאי מותר אפי' בחותם א' אפי' בשולח (רמ"א סעיף א') ומ"מ אפי' בב' חותמות אע"ג דמדינא אמרינן לא מזייף ומכ"ש בחנוני מ"מ נכון הדבר להודיע לחבירו צורת החותם כדי שיחזור ויעי��ן בהחותם אם אינו מזויף (ש"ך שם) ובפרט בזמ"הז שנתקלקלו הדורות (ובדידי הוי עובדא שקניתי גבינה מחנווני לאחר שהרא' לי כ' הכשר מהגאון ר' רפאל אב"ד דק"ק המבורג ולאחר העיון היטיב ראיתי שהוא מזויף כי לקח החתימה שהיה מונח על נייר וקשר אותו בגבינה אחר והקשר היה נטמן בגבינה. ואם נדפס על הגבינות כשר בזמ"הז צריך לחוש בדבר אם לא שיש כ' הכשר מאדם מפורסם אעפ"י שאינו מכיר חתימת ידו ונתכוין המשקל על הגבינות פ"ח סעי' ט' ע"ש שהאריך: ודוקא שיש ג"כ חותם על הגבינות אבל בלא"ה אפי' ניכר ח"י כתב הכשר אסור ממ"נ אם המשקל מכוון הלא ידוע שדרך הגבינו' להתייבש ואם אינו מכוון אין כאן סימן וע"ש בפ"ח: ובזמ"הז יש שיודעים לכתוב וגם ישראל אפקורסים ראוי לחוש עד שיכיר אם הוא חתימת ידו וכן בשר הנמצא בידי אין יהודי וכתוב עליו חותם או כשר אע"ג דמדינא מותר אעפ"י שאינו יודע מי כתבו מ"מ בזמה"ז דמצויין כדלעיל אסור לקנות מהם אא"כ יודע מי כתבו: +כיון שהחתימו כראוי מדינא א"צ לחזור ולראותו מ"מ אם רואה שהחותם מקולקל ונעשה ע"י אדם בכוונה אסור אפי' החתים במאה חותמות אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או ע"י בהמה או תינוקת שלא בכוונה או שהיה ישראל יוצא ונכנס מותר בדיעבד (סי' ק"ל סעי' ח'): +אפי' נתקלקל החותם בכוונה (ש"ך ס"ק כ"א) לא חיישינן לחליפין אלא בדבר שיש לו הנאה בחליפין או ביין שי"ל שאסרו בנגיעה ע"י התעסקות אבל אם רואה הדבר ששלח או הפקיד והוא טוב כמו ששלח ולא נהנה אם החליפו לא חיישינן שיחליף להכעיס (סי' קי"ח סעי' ב'): +מפתח וחותם הוי ב' חותמות. ובדברים שדי בחותם א' אם היה שם שני מפתחות דינו כחותם א' (פ"ח) ומפתח אחד במקום הפ"מ יש להתיר ולומר דדינו כחותם א' (ב"ח ט"ז פ"ח סעי' ד') וכן ב' מפתחות חשוב כשני חותמות: +אם שולח איזה דבר בשק וחתם השק אינו אפי' כחותם א' אא"כ הפך התפירות לפנים ואם חתם הדבר ששלח וגם חתם השק הוי כשני חותמות (שם סעי' ד'): +אם שלח בשר ע"י אין יהודי כל חתי' שניכ' בה ניקור ישראל מן הגידי' והחוטי' כדרך שישראל מנקרים הוי סימן וכן עוף שניכר בה ניקור הגיד של הצואר הוי סימן אבל שחיטה לא הוי סימן ולכן אם שלח על ידי בהמה או עוף לשחוט בלא חותם אסור ואם כתב השוחט ע"י ששחט עוף או בהמה ובע"הב מכיר העוף או הבהמה בטביעות עין מותר אבל בלא כתב מהשוחט אסור שמא שחטו להחזיק בידו דמי השחיטה או משום טורח הדרך (שם ובש"ך ס"ק כ"ו וט"ז סי' ס"ב ס"ק ג'): +שלח בשר וכל דבר שהוא מה"ת וניכר מקצת חתי' ע"י ניקור ויש בו חתיכות אחרות שאינו ניכר בו. הניכרות מותרות והאחרים אסורים אע"ג שהם יותר יפים מאלו החתיכות שאינם מנוקרים ויש סברא לומר אלו החליף היה נוטל היפים אפ"ה אסור דהוי ספק דאורייתא אבל אם שלח גבינות או שאר איסור דרבנן ומכיר קצתם שלא הוחלפו כולן מותרין אף אלו שאינו מכיר אם אותן שמכיר שלא הוחלפו הם יותר טובים דאי איתא שהחליף היה לוקח הטובים שבהם (שם סעי' ה'): +היה אותו מקום מעבר לרבים אפי' לא שכיחי ישראל מותר בדיעבד אפי' בלא חות' שירא שמא יראה א' מן העוברי' ויגידו לישראל ויתפס עליו כגנב (שם סעי' ז' ובט"ז) ולכתחלה לא ישלח אלא ע"י חותם ומ"מ המנהג לשלוח ע"י אין יהודי במקום מעבר לרבים והוא שכונת ישראל ואין אין יהודי' מצוין שם (ט"ז ס"ק י"א ושם ט"ס דמידע ידעי הוא ס"ק בפ"ע דהיינו ס"ק י"ב): +המניח אין יהודי בביתו ובו דברים שאם הוחלפו יש בהם איסור דאורייתא אם הוא יוצא ונכנס או אפי' קטן או אפי' שהה זמן רב רק שלא הודיעו שדעתו לשהות מות�� אפילו בדבר שנהנה בחליפין שמתירא שמא יבא הישראל ואם הודיעו שדעתו לשהות אסור ואם בא ומצא שהדלת סגור לעולם אסור אם הוא דבר שנהנה בחליפין ולכן יש להחמיר שלא להניח הקדירות אצל השפחות כשהולכין לב"הכ והשפחות יודעין ששוהין שם אם לא שנשאר בבית יוצא ונכנס ואז אפילו לכתחלה מותר (סעי' ד' ובסעי' י"ב ובש"ך ס"ק ל"ב ל"ז): +ישראל ונכרי ששפתו ב' קדירות זו אצל זו זה שחוטה וזה נבלה מותר ואין לחוש שמא כשהחזיר ישראל פניו החליף הנכרי דמרתת ואפי' אם של ישראל משובח ואפי' הן מגולין אין לחוש שמא יתזו ניצוצות. ומ"מ יזהר שלא יתזו ניציצות ולכתחילה יש ליזהר שלא לשפות שתי קדרות זה אצל זה (שם סעי' י"א): +הא דמתירין מחמת דמרתת אין חילוק בין שפחתו לאכסנאים שאינם מכירים זא"ז דגם בזה שייך מרתת (ש"ך ס"ק ל"ה): +נכרי שאמר אל תאכלו מקדירה זו שאני השלכתי חלב לתוכו אין משגיחין עליו ומותר המאכל (שם ש"ך ס"ק ל"ח): +דין ישראל שעשה גבינות בבית נכרי ושכח החות' מבואר לעיל בדין חלב וגבינה: + +Klal 71 + +דין החשוד לדבר אין לסמוך עליו (סי' קי"ט):
אעפ"י שכל אדם נאמן בשלו מדאורייתא כמבואר לקמן כלל שאח"ז. ה"מ בסתם בני אדם אבל החשוד לאכול דברים האסורים בין שהוא חשוד באיסור תורה או באיסור דרבנן אין לסמוך עליו לאכול עמו אפי' אם נתארח אצלו אסור לאכול משלו מדברים שהוא חשוד עליו וכ"ש לקנות ממנו (סעי' א') ואפי' אם ישבע החשוד שזה כשר אינו נאמן שכבר עבר על שבועתו שהיה מושבע מהר סיני ע"ז: +אע"ג דבסתם אדם שאינו יודע אם הוא חשוד או לא מחזקינן אותו בחזקת כשרות ומותר לאכול עמו כשנתארח אצלו שהרי אינו חשוד לאכול דבר איסור מ"מ לקנות ממנו י"א דאסור כל דבר שיש לחוש בו לדבר איסור אפי' דרבנן כגון יין ואפי' חלב ופת אא"כ מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות דשמא חשוד על לפני עור וכן ראוי לנהוג בזמ"הז בפרט על הישובים שדר שם ישראל א' ומי יודע אם הוא כשר או חשוד והרבה יש ליזהר בדבר בזמ"הז שלא לאכול כי אם אצל מי שמוחזק בכשרות ובפרט בשר דאפשר דלכ"ע אסור (עיין ש"ך סק"א) וע"ז נאמר ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה (שם) (ולא זכיתי להבין דברי הש"ך ס"ק א' שהקשה דברי הט"ז אהדדי שהרי י"ל דכוונת המחבר דמחשוד אין לסמוך אפי' אם נתארח אצלו אבל לקנות שפיר י"ל דמודה הרמב"ם דאפי' בסתם אין לקנות ומש"כ רמ"א וי"א דמשום דלא מפרש בהדיא בדברי המחבר): +אם אינו חשוד לאכול אלא למכור אוכל עמו וכן אם שולח לביתו מותר דחזקה ממה שהוא אוכל משגר לו (שם): +לא מקרי חשוד אא"כ הוא אוכל האיסור במזיד ואפי' כשיש לפניו היתר ואיסו' אוכל האיסור אבל אם אוכל רק לתאבון כמו שיש בני אדם כשהם על הדרך אוכלין חלב שחלבו נכרי וכיוצא בו אבל אם לפניו היתר ואיסור אינו אוכל האיסור לא מקרי חשוד לאותו דבר ול"ד למומר אוכל נבלות לתאבון דאסור לאכול משחיטתו עד שיבדוק לו הסכין דהתם חיישינן שלא יטריח מעצמו בהשחזת הסכין (ש"ך שם): +בד"א בדבר שהוא חשוד עליו אבל אם חשוד בדבר א' חוץ מעבודת אלילים וחלול שבת בפרהסיא דאלו נחשבים למומר לכל התורה (סעי' ה') נאמן בדבר אחר ואפי' לקנות ממנו וכ"ש לאכול עמו משלו בד"א שבדבר שחשוד עליו אינו נאמן דוקא בשלו אבל בשל אחרים נאמן אפי' על אותו דבר שחשוד בו דקיי"ל החשוד על הדבר נאמן על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו ודוקא החשוד אבל אם הוא מועד לכך אינו נאמן אפי' על של אחרים לאותו דבר (סעי' ז' ובש"ך שם): +מותר ליתן משלו לחשוד לאכול דברים האסורים לתקן ולבשל לו ולא חיישינן שיחליפו דאינו חשוד על הגזל ואם הוא בענין שחושש לתקנתו או שבוש ממנו חיישינן שמא יחליף ולכן לפעמים כשנותן לפונדק אם מכיר בעצמו שרוצה בתקנתו בין מחמת שכר או כדי שימצא חן בעיניו חיישינן שמא יחליף (סעי' ג'): +החשוד על איסור חמור חשוד על הקל ממנו בעונש אא"כ חמור בעיני בני אדם שנזהרים בו יותר מבחמור (ועיין ש"ך): +מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה לא מקרי חשוד מיהו לאותו דבר אינו נאמן כ"א בשבועה ע' ש"ך ס"ק י"ט (סעי' ז'): +מי שנוהג בדבר איסור מכח שסובר שדינא הוא הכי או מכח חומרא שהחמיר על עצמו מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר דודאי לא יאכילוהו דבר שנוהג בו איסור ובלבד שיודעים שהוא נוהג בו איסור (סעי' ז'): +המוכר דבר איסור לחבירו אם עד שלא אכלו נודע לו יחזיר לו המקח והוא יחזיר לו הדמים ואם כבר אכלו אם הוא איסור תורה מחזיר לו הדמים משום קנס אם המוכר היה יודע מהאיסור ומכרו במזיד ואם היה איסור דרבנן אם הוא בעין מחזיר המקח אבל אם כבר אכלו לא קנסו חכמים וא"צ להחזיר הדמים (סעי' י"ג). ודין המוכר בשר ונמצא טרפה מבואר בסעי' י"ד ובח"מ סי' רל"ב סי"ב. ודין אם מעבירים אותו ותשובתו נתבאר לעיל כלל ב': +האומר למי שהוא חשוד לאכול גבינה של נכרים קנה לי גבינה כשרה ממומחה והביא לו ואומר כשרה ממומחה קניתי אינו נאמן אבל אם אמר לו מאיש פ' מומחה קניתי נאמן דמרתת שמא ישאלו לאותו פ' ואפשר אפי' אמר לו המשלח רק שיקנה לו גבינה כשרה אעפ"י שלא אמר לו ממומחה נאמן כיון שאמר לו ממומחה פ' קניתי מרתת (סעי' י"ט ובש"ך): ובאיסור דאורייתא אם השליח חשוד לאכלו ואמר לו מאיש פ' מומחה קניתי מחלוקת בין אחרונים אם מהני (עיין ט"ז ס"ק י"ח דכתב דמהני ולזה הסכים בפ"ח והש"ך הסכים לב"י ורמ"א דלא מהני): + +Klal 72 + +דין מי נאמן על האיסורים ודין אשה וקטן ונכרי (סי' קכ"ז):
מה"ת סמכינן על כל אדם כשיאמר על דבר שלו שהוא היתר נאמן כדמצינו שהאמינה התורה לאשה נדה דכתיב וספרה לה משמע לעצמה ואפילו בדבר דאיתחזק איסורא אם הוא בידו לתקן כגון הפרשת תרומה ושחיטה נאמן שהרי כתיב ושחט (חולין דף י' ע"ב רש"י ד"ה עד א') משמע שיחיד שוחט ואין אחר רואה ואע"ג דעכשיו הבהמה מתה לפנינו האמינו התורה דכיון שזה אומר ששחט כהוגן מאמינין אותו (עיין מרדכי ריש חולין דלר"ת כל שבידו ר"ל שהיה בידו לתקן נאמן ולרא"ם כל שבידו עכשיו וא"כ צ"ל הא דאין א' נאמן או מטעם רוב מצויין כו' ע"ש): +ודוקא להתיר את האיסור האמינו התורה אבל לאסור את המותר כגון שיעיד עד א' על דבר שהיה לנו בחזקת היתר שנאסר אינו נאמן דכיון דלא מצינו בתורה להאמין עד א' ה"ז בכלל כל עדיות שבתורה שנא' לא יקום עד אחד כו': +ומ"מ בדבר שהוא שלו או שהוא תחת ידו ויש לו מיגו שיוכל עכשיו לאסרו נאמן לאסור ולכן אפילו פגע בו פ"א ולא אמר לו דבר ואח"כ אמר לו שנאסר ואע"פ שאומר שכבר נאסר זמן רב וא"כ היה לו לומ' לו בפעם הראשון שפגע בו אפ"ה נאמן כיון שיש לו מיגו אבל במקום שאין לו מיגו אעפ"י שהוא ת"י אינו נאמן בזה כלל וכלל כמבואר בפוסקים אבל י"א דכל שהוא ת"י אעפ"י שאינו שלו אלא שחבירו נתן לו בפקדון ואפי' אין לו מיגו מ"מ ה"ז כאלו הוא הבעלים של אותו דבר ופשיטא דכל אדם נאמן לומר על דבר שהוא שלו שהוא אסור (ש"ך שם בשם רא"ש וטור) ונ"ל דבאיסור תורה יש להחמיר במקום שאינו הפ"מ: +בדבר שהוא ת"י ויש לו מיגו אפילו הבעלים מכחישו לא מהני כיון שיש לו מיגו. ונ"ל דבאיסור תורה ואינו הפ"מ יש להחמיר כהפוסקים דאפי' במ��ום שאין לו מיגו כגון שכבר החזירו אם בפעם ראשון שמצאו אמר לו שנאסר לא מהני הכחשת הבעלים (מה שהקשה הש"ך בס"ק ג' הא כללא לא יקום עד אחד נ"ל דהרא"ש והטור אזלי לשיטתם שכתב הש"ך ס"ק א' בשמם דכיון שנתנו לו לשמרו הוי כבעליו וא"כ אז הוי כאלו הוא שלהם וכיון דבעודו בידו נאמן ה"ה כשהחזירו כן נ"ל ליישב דבריהם. ואם הבעלים מכחישים ואומרים שכבר ראוהו ולא אמר לו בפעם ראשון הבעלים נאמנים ואם לא היה בידו מעולם לכ"ע כשהבעלים מכחישים אינו נאמן לאסור אלא כשהבעלים שותקים (ש"ך ס"ק ה'): +ואם כבר החזירו ולא אמר לו בפעם ראשון שראהו ואמר לו אח"כ אם תוך כדי דיבור הבעלים מכחישים אותו או שאומרים לו שמא לא דקדקת יפה או שאמר אינו יודע. אע"ג שאמר לו דבר זה נאסר בפניך או שאמר לו ידעת דרגלים לדבר אינו נאמן ומותר לכל העולם ואם שתק מתחלה שלא ידע שיועיל לו מה שיכחישו מותר ללמדו ולומר לו הדין שאם אינך מאמין אותו או שאינך יודע לא יוכל לאסור עליך (נקה"כ שם בפירוש דברי רמ"א שכתב ומלמדין אותו) ואם לא הגיד לו בפ"א שמצאו ואומר לו אח"כ ואמר אמתלא למה לא אמרו לו בראשונה יש לחוש לדבריו: +ואם שתקו הבעלים ולא השיבו לו תכ"ד אם אמר לו נאסר בפניך או ידעת אעפ"י שאמרו הבעלים אח"כ מה ששתקתי הוא מתמת שלא הייתי חושש להשיבך או שאומרים אח"כ אינו יודע אם האמת אתך ומה ששתקתי היה כדי ליישב בדבר ולזכור אם הוא אמת אפ"ה אסור דכיון ששתק משמע שסמך על דברי העד וכהודאה דמי אבל אם מכחישים אותו אח"כ ואומר מה ששתקתי תחלה הוא כדי להתיישב ולזכור אם הוא אמת ונזכרתי שאתה משקר או שאמנר חשבתי שאתה אומר אמת ונתברר לי שהוא שקר ומברר זה ע"פי אותן אחרים נאמנים הבעלים ומותר לכל אדם (ט"ז ס"ק ב' וש"ך ס"ק י' י"ז י"ח): +ואם לא אמר לו נאסר לפניך אלא נאסר סתם ושתקו הבעלים לא אמרינן שתיקה כהודאה ולכן אם אח"כ מכחישו י"א דהבעלים נאמנים וי"א כיון שעכ"פ מה ששתק הוא מחמת שלא ידע בבירור הוי כספק איסור ואסור (ש"ך ס"ק ט"ז): +והא דאמר לן שתיקה כהודאה ר"ל דמסתמא סומך על העד ואפילו לא היה בידו מעולם כיון שאומר לו ישראל הנאמן לעדות שדבר זה נאסר והוא שותק אסור לכל העולם אבל אם היה העד גזלן ופסול לעדות אפי' שותק מותר (ש"ך ס"ק ט' י'): +וכ"ז במקום שהעד אינו מפסיד כלום או אפי' מפסיד אלא ששכרו דבר מועט אבל במקום שאם נאסר אותו דבר מפסיד זה שכירותו ושכרו הרבה נאמן דמיגו דנאמן להפסיד שכירותו נאמן לאסרו אפי' אינו עתה בידו וגם לא אמר לו בפעם א' ואפי' אם הבעלים אומרים איני מאמינך לא מהני אבל אם הבעלים יודעים בברור שהוא משקר והבעלים מכחישים גם בזה אינו נאמן (עיין ש"ך ס"ק כ"א) ודוקא שאומר שנאסר בדרך שהוא גלוי לכל שמפסיד שכרו כגון בפשיעה אבל אם אמר בדרך שאפשר לומר שטעה הפועל וסבר שאינו מפסיד שכרו או שסבר שיפסיד דבר מועט משכרו אעפ"י שבאמת עפ"י הדין מפסיד הכל אינו נאמן (סעיף ב'): +וכ"ז כשאין מאמין לו באמת אבל אם בלבו מאמין אותו לא מהני מה שיאמר בפיו להכחישו או שאמר איני יודע וביי"נ אפי' מאמין לו בלבו כיון שאומר איני מאמינך אין להחמיר: +בא אחד ואמר לו בא ואראך היאך נכרי אוסר תבשילך צריך לחוש לדבריו ואם לא הלך אסור ולא מהני בזה שהבעלים מכחישים אותו ואפי' עד אחד מכחישו כיון שהוא דבר שיכול לברר מחויב לברר ואם הלך ולא מצא אין כאן איסור (סעיף ג'): +עד אחד בהכחשה כגון חתי' ספק חלב ספק שומן ואמר עד א' שהוא חלב או שעד אחד אומר נאסר תבשילך ועד א' מכחישו אם הבעלים שם ושותקים י"א ��יון שהם שותקים ה"ז כאלו מודה להעד ולכן אין בדברי המכחיש כלום ואסור לכל אדם ואפי' להעד המכחיש וי"א דאין חלוק אם הבעלים שם או לא אלא אם באו לב"ד זאח"ז מחלוקת הפוסקים י"א דאע"ג דקיי"ל בכ"מ שעד א' נאמן ה"ל כתרי ואין דבריו של א' במקום ב' היינו דוקא בעדות אשה דמן התורה צריך ב' עדים דאין דבר שבערוה כו' אלא דחכמים האמינו לעד א' שיהיה כשנים שפיר אמרי' אין דבריו של א' כו' ולכן אם בא עד אחד ואמר מת בעלה ואח"כ בא עד אחד ואמר לא מת אינו נאמן אבל בכל האיסורין דמה"ת לא צריך אלא אחד וא"כ כשבא הא' והעיד לא האמינו אותו אלא בא' ולכן אם בא א' ומכחישו אמרינן אוקי חד לגבי חד והעמיד הדבר על חזקתו ולכן בנתנסך יינך אוקי אחזקת היתר ובס' חלב כיון שאין כאן לומר אוקי אחזקה אסור (ש"ך בשם ריטב"א בסי' קכ"ז ס"ק י"ג ומהרש"ל וב"ח בי"ד ססי' א' וש"ך שם) ולפ"ז בשוחט שאמר עד א' ששחט שלא כהוגן אוקמי אחזקתה ופסולה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואם היה הכחשה בבדיקות כגון שא' אומר שנסרך לכסדרן וא' אומר שלא כסדרן אוקי אחזקתא ונשחטה הותרה וי"א דאפי' בשוחט אמרינן כיון שהאמינוהו כתרי אין דבריו של א' במקום שנים ואעפ"י שהיה לבהמה חזקת איסור ואפילו העד המכחישו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא אבל אותה בהמה אסורה לו דשויה אנפשיה חד"א (מהרי"ק וכן סתם הש"ע סס"י א' ובסי' ל"ט סעיף ט"ז י"ז) ואם באו לב"ד בב"א לכ"ע אמרי' אוקי חד לגבי חד ואוקי מילתא אחזקתה ומ"מ בשחיטה נאמן השוחט דחזקה מסייע לו דרוב מצוין כו' ולכן אפי' בב"א נאמן השוחט ובבדיקות אם בא האוסר תחלה לב"ד למהרי"ק אסור דאמרינן אין דבריו של אחד במקום ב' ולריטב"א כשר דאוקי חד ואוקי בהמה על חזקתה: +דבר שאינו לא בחזקת היתר ולא בחזקת איסור אסור מספק ואם אמר עד א' שמכיר בו שהוא של היתר נאמן אפי' להתירו וכן לאסרו שיהיה איסור וודאי ונ"מ לענין ספק ספיקא וכן אם היו ב' חתיכות א' של איסור ואחד של היתר נאמן עד אחד לומר זה איסור ואפילו אשה נאמנת (שם בהגהת רמ"א): +ב' אחים אינן אלא כעד א' לענין איסורים וכל פסולי עדות כשרים לענין להתיר כגון לומר בשר זה שחוטה אבל לאסור אינו נאמן דאפילו בעד כשר אינו נאמן אלא כשהבעלים שותקים וסומך על העד אבל בעד פסול ודאי אינו סומך על עדותו ואם חשוד על דבר א' מבואר בכלל הקודם (ש"ך ס"ק כ'): אשה נאמנת באיסורין דווקא בדבר שאיסורו ידוע כגון לנקר בשר ולהפריש חלה ומליחת בשר וכיוצא בו אבל בדבר שאין בו אלא ספק איסור כגון לברר דגים טמאים מטהורים או בדבר שיש בו צדדים לומר מסתמא אין כאן איסור או אפי' בדבר שודאי אלא שיש בו טורח גדול כגון ניקור אחוריים אינן נאמנות מפני שדעתן קלות והן עצלניות (סעיף ג'): +דברים שאין בהם חזקת איסור אלא חששא שמא יחליפנו נכרי או יגע בו סומכין על הקטן מכיון שבא לכלל דעת שמירה (סעי' י"ד): +קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין מ"מ בקטן חריף ובקי בדבר ואיכא רגלים לדבר יש להחמיר אם מעיד על דבר איסור: ולהקל היכא דאתחזק איסורא והוא בידו לתקן נאמן (ש"ך ס"ק ל"ח) ומיהו י"א דוקא בדרבנן אבל בדאורייתא אע"ג דבידו לתקן אינו נאמן: וי"א דאפי' בדאורייתא נאמן (עיין מ"א סי' תל"ז ס"ק ל"ח ובי"ד סי' ק"ך פסק בש"ע דאין קטן נאמן על טבילת כלים ואינו מחלק בין כלי מתכות לזכוכית משמע דס"ל דאפי' בדרבנן כיון דאתחזק איסורא לא מהימן ובא"ח שם פסק דקטן נאמן על בדיקת חמץ ומשמע אפי' בבית שאינו שלהם וא"כ אין לחלק ולומר דבטבילת כלים מיירי באינו שלהם וצ"ע ועיין במ"א שם) ומותר לשלוח ע"י קטן חריף לשחוט ולא חיישינן שמא משום שכר השחיטה ישחוט בעצמו וכן לקנות בשר ויין דאין עשוין לקלקל לקנות מן האיסור (פ"ח סי' קי"ח ס"ק כ"ח): +והנכרי אם הוא מסיח לפי תומו ואינו יודע מנהג ישראל כלל. בדבר שאיסורו מדרבנן ולא אתחזק איסורו כגון שהנכרי מביא ביצים בי"ט ומסיח לפ"ת שנולדו מאתמול נאמן ואם ידע במנהג ישראל לכ"ע אינו נאמן כיון שהביצי' שלו י"ל להשביח מקחו אומר כן ואם הביצים של ישראל ואין שייך להשביח מקחו ויודע מנהג ישראל נחלקו האחרונים י"א שאין נאמן (בסי' ס"ט סעיף י' פרישה וב"ח) ויש מתירין (ש"ך שם ופ"ח וט"ז) וכגון שאומר כן בפני אחרים שלא שאל לו דאם שאל לו לא מקרי מסל"ת ובאיסור דאורייתא אע"ג דלא אתחזק כגון שהביא ביצים בי"ט שלאחר שבת דאם נולד בשבת אסור מדאורייתא (עיין בא"ח סי' תקי"ג במג"א שם ס"ק י"ג הביא בשם יש"ש דבמדינתנו שכיחי הרבה בצים ומביאים הרב' י"ל דהם מן הרוב שנולדו כבר ואע"ג דבדבר שיל"מ לא אזלינן בתר הרוב מ"מ מדאורייתא הוא מותר דאזלינן בתר הרוב וא"כ אינו אלא איסור דרבנן ודרבנן נכרי מסל"ת נאמן וא"כ אפי' ביו"ט אחר שבת נאמן) או בדרבנן ואתחזק איסורא אינו נאמן אם לא שיש עוד טעם להתיר כגון נכרי משרת בבית ישראל ונתן בשר בקדרה וא"י אם הדיחו לאחר המליחה כיון דנכרי אנקיותא קפיד ולכן אעפ"י דאתחזק איסורא כיון דדם שבשלו אינו אלא מדרבנן נאמן ובדבר שיכול לעמוד על הבירור אפי' בדאורייתא נאמן (ש"ך בסי' צ"ח וססי' קל"ז) וכ"ז לקולא ואם מסל"ת ולחומרא אם הוא דבר שלו והוא עדיין תחת ידו נאמן (עיין סי' ט"ז סעיף י"א וסי' קכ"ז בש"ך סס"ק ך' ובפ"ח סי' ס"ט ובש"ך שם) אבל לאחר שיצא מידו אינו נאמן ומיהו אם מהימן ליה אסור ואפי' אינו מס"לת ועיין עוד כלל ע' ואם יודע מנהג ישראל והיה שם ישראל יוצא ונכנס אפי' רק קטן בן דעת נאמן דמרתת ואם מיחה לנכרי שלא ידיח הבשר בלא רשותו והוא עבר על דבריו אסור דהא חזינן דאינו מרתת ואין לסמוך גם אדבריו (סי' ס"ט סעיף י'): +המוכר חמאה בחזקת כשרות ואמר שראובן תיקן החמאה ובא ראובן ומכחישו ואמר שמעולם לא תיקנה המוכר נאמן כיון דאינו אלא איסור דרבנן (רמ"א בתשו' סי' ס"ו) וי"א דוקא בחמאה דקיל איסורו אבל שאר איסור דרבנן הראשון נאמן (ועיין ט"ז סק"ז ובנק"הכ): + +Klal 73 + +דין טבילת כלים (סי' ק"ך):
כתיב בכלי מדין אך את הזהב כו' כל אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא כו' הפסוק הזה לא מיירי בטהרת כלים מטומאתן שאין לך טומאה שעולה ע"י האש אע"כ שמדבר מהכשר כלים מאיסורן ע"י ליבון או הגעלה וכתיב וטהר הוסיף לך טהרה אחרת והיא הטבילה ומפרש הכתוב שצריך לטבלו במקוה או מעין שיש בו מ' סאה שראוי לנדה לטבול בה ולכך כתיב אך במי נדה כו' והכתוב הזה מיירי בכלי סעודה מדכתיב תעבירו באש ואין דרך להשתמש בכלים ע"י אש אלא בכלי סעודה ומדחזינן דאפי' אחר הליבון הצריך הכתוב טבילה ידעינן דה"ה חדשים דאחר הליבון הרי הם כחדשים וכיון דטבילה זו ע"כ אינו מצד טומאה דאל"כ בלא"ה ידעינן דצריכין לטביל' משום טומאה וא"כ ל"ל קרא אלא הכתוב הצריך טבילה לכלים שיוצאין מרשות לרשות ולכן אפילו להשתמש בו צונן אסור בלא טבילה ודוקא כלי מתכות צריך טבילה כדכתיב זהב וכסף אבל כ"ח וכלי עץ אין צריך טבילה ואמנם חכמים תקנו טבילה לכלי זכוכית דכיון דהן שוים במקצת לכלי ברזל דאם נשתברו יש להם תקנה שיכול להתיכן וה"ה כ"ח המצופין באבר בפנים שקורין גלוזירט אבל אם מצופין מבחוץ אין צריך טבילה ויש פוטרין כ"ח אפילו המצופין: ולכן הקונה כלי סעודה מן הנכרי אפי' חדשים אם הם כלי מתכות או כלי זכוכית מטבילן ומברך אק"בו על טבילת כלים ואם הם כלי חרס המצופים אבר מטביל בלא ברכה ואם הם כלי מתכות ישנים שנשתמש בהם הנכרי צריך להכשירן תחלה או ע"י ליבון או בהגעלה כדין הכשר כלים האסורים ואח"כ מטבילן אבל אם הטבילן קודם ההכשר הוי כטובל ושרץ בידו. ומ"מ י"א דבדיעבד עלתה לו טבילה ולכן יחזור ויטבול בלא ברכה (סעיף א') +כיון דהטבילה הוא משום שנכנס לרשות ישראל ולכן אם שוכר או שואל כלי מנכרי א"צ טבילה שהרי אינו בא לרשותו (סעיף ח') ואם משכן נכרי אצל ישראל והישראל משתמש בו אם נראה שדעת הנכרי שישתקע ביד ישראל טעון טבילה בברכה שהרי הוא עכשיו כאלו מכרו ואם לאו אפילו ודאי יפדנו (אחרונים דלא כש"ך) יטבלנו בלא ברכה דמשכון דומה קצת למכר ואעפ"כ אם אח"כ נשתקע בידו יחזור ויטבלנו בלא ברכה וכ"ש אם לבסוף הוצרך הישראל להוסיף עוד מעות לנכרי עבור הכלי והוי כאלו קנאו עכשיו אע"ג שכבר טבל מ"מ כיון שעכשיו הוי כקונה יטבלנו בלא ברכה (פ"ח וכן נ"ל דלא כש"ך ס"ק כ' שכתב בשם או"ה דצריך לברך דאדעתא דהכי לא הטבילו וצ"ע מה בכך לא גרע מנפל למים ממילא שנכתוב לקמן סי' כ"א בשם הש"ך דעלתה לו טבילה וצ"ע על הש"ך ואכשר דא"וה פסק כב"ח דבעי כוונה): +וישראל שמשכן כלי ביד נכרי אם היה דעתו מתחלה בשעה שמשכן אדעתא שלא לפדותו עוד וא"כ הוי כמוכרו לו וחוזר וקונה ממנו וצריך טביל' (סי' כ"ה) אבל אם מתחלה לא היה דעתו לשקעו בידו ואח"כ נמלך לשקעו בידו וחזר ונמלך ופדאו א"צ טביל' (שם בשם או"ה) וכן ישראל שגנבו כלים ממנו והוחזרו לו א"צ טבילה שהרי לא נקרא שם נכרי על הכלי אבל אם אנסו ולקח כליו וכבר נשתקעו בידו אע"פי שחזר ונתן לו צריך טבילה. וישראל שמכר כליו לנכרי וחזר ולקח ממנו צריך טבילה (סעיף כ"א) ולפ"ז כשמוכר היורות לנכרי בע"פ משום חמץ צריך טבילה לאחר פסח ולכן מוטב שלא למכרם: +ישראל שנתן כסף לאומן נכרי לעשות ממנה כלי או להיפך נחלקו הפוסקים י"א דאזלינן לעולם בתר האומן דאומן קונה בשבח כלי וי"א דאזלינן לעולם בתר הכסף ולכן מטביל בלא ברכה. ודוקא כשכל הכסף של הנותן אבל אם גם האומן נתן מקצת הכסף ועש' כלי מחדש או שהיה נקב בכלי עד שלא מחזיק רביעי' וא"כ נתבטל שם כלי ממנו לגמרי ונתן לאומן לתקנו אם בעל הכלי נתן הטלאי במה לתקן מטביל בלא ברכה אבל אם האומן נתן הטלאי אזלינן בתר האומן כיון שיש לו ג"כ חלק בכלי ולכן אם הנכרי הוא האומן ונתן מקצת הכסף או אפילו הטלאי מטבילו בברכה (ש"ך ס"ק כ"ב שם והט"ז כתב שלא לברך). ונ"ל דישראל המחזיק הוטא שעושין זכוכית ויש לו פועלים נכרים או להיפך יש לסמוך על המקילין ולעת הצורך מותר להשתמש בלא טבילה דהוי ס' דרבנן (כעין זה כתב הפ"ח ס"ק כ"ו) וצריך להזהיר החנונים שיזהירו הלוקחים זכוכית שלא יברכו על הטבילה אם לא שהמחזיק הוטא נכרי ופועלים נכרים: +וכן אומן ישראל שעשה כלי לנכרי וכל הכסף של הנכרי וקנאה ממנו תלי' נמי בפלוגתא זו אי אזלינן בתר האומן וא"כ א"צ טבילה או אזלינן בתר מי שהכסף שלו ולכן יטבילנו בלא ברכה: +אבל ישראל שקנה מתכות מן הנכרי או אפילו כלים ישנים מן הנכרי והתיכן ועשה מהם כלים א"צ טבילה כלל שהרי אין לנכרי חלק בזה ואפילו נכרי וישראל שקנו כלי בשותפות א"צ טבילה שהרי עדיין שם הנכרי נקרא על כלי זה ואינו יוצא מטומאתו ואם חזר הישראל וקנה חלקו מנכרי צריך טבילה (שם): +כיון דלא צריך טבילה אלא כלי סעודה ולכן אם לקח הישראל מן הנכרי שלא לצורך סעודה כגון לחתוך בו קלף ונייר ולתקן קולמוס אעפ"י שתחלת עשייתו היה לצורך סעודה א"צ טבילה ומ"מ אסור להשתמש לצורך סעודה אפילו דרך ארעי עד שיטביל וה"ה אם קנאו מתחלה לצורך סעודה ונמלך אח"כ לחתוך קלפים דינו הכי (בש"ך ס"ק י"ז): +ישראל שקנה כלי מנכרי והשאילו לחבירו אסור להשתמש בו עד שיטביל שהרי כבר נתחייב ביד הראשון אבל אם הראשון לא קנה לצרכי סעודה אלא לחתוך קלף וכיוצא בו או לסחורה כיון שלא נתחייב ביד הראשון לטבול שהרי אם לא ישתמש בו צרכי סעודה אין צריך טבילה ולכן אם השאיל לחבירו והשני רוצה להשתמש בו צרכי סעודה י"א דא"צ טבילה כיון שגם הוא לא קנה לחלוטין אלא בתורת שאלה וי"א שצריך טבילה בלא ברכה ובכלי זכוכית יש לסמוך לעת הצורך ולהשתמש בו כך : +א"צ טבילה אלא מה שנוגע במאכל עצמו והראוי לאכילה עכשיו בלא שום תקון ולכן הברזלים שמתקנים בו המצות ושחותכין בו העיסה ושמנקרין בו העריבות ושמתקנין בו הקרעפליך והקיכלעך והמחטים שתופרים בו מולייתא כ"ז א"צ טבילה כלל אבל סכין של שחיטה וסכין שמפשיטים בו כיון דאפשר לשמשן למאכל אחר צריך טבילה בלא ברכה ודרייאפוס שמעמידין עליו קדרה א"צ טבילה אבל שפוד של מתכות שצולין עליו צריך טבילה בברכה שהרי לאחר שנצלה יהיה ראוי לאכילה וכן הכלי שקורין סקאווראדע צריך טבילה (סעיף ה' ובש"ך): +רחיים של פלפלין צריך טבילה משום המתכות אבל התחתון המקבל התבלין אין צריך טבילה דכלי עץ וכן המשפכות (שקורין לייקע או טרעכטר) וכן הברזות שקורין צאפין וכלי ששואבין בו מים צריכין טבילה ונ"ל דכלי שקולין בו קאווע א"צ טבילה (עיין ש"ך ס"ק י"א) ומדוכות צריכין טבילה ואפשר גם רחיים של קאווע (די"ל דרחיים של פלפלין שאני ששוחקין בו בשמי' הראוים לאכילה וצ"ע): +עיקר הכלי של עץ ומעט ברזל קבוע בו כמו אלו המשפכות של עץ ובתוכו שפופרת של ברזל א"צ טבילה כיון שאפשר להשתמש בלא הברזל וכן כל כיוצא בזה. והמדוכות של פלפלין של עץ שעל המדוך מצופה ברזל אם אפשר לדוך בלא צפוי א"צ טבילה אבל כלי המתוקן ביתידות של ברזל ובלא היתידות לא היה אפשר להשתמש בו והם מבפנים צריך טבילה וכלי עץ שיש לו חשוקים של ברזל מבחוץ שמעמידים אותו יטבול בלא ברכה (סעיף ו') וכוס של כסף שהוא עשוי כתקונו רק שהוא מחובר בכלי עץ טעון טבילה אבל אם לא היה העץ לא היה הכוס מתוקן כלל והעץ הוא מעמידו מטביל בלא ברכה (וסעיף ז'): +צריך להטביל ידות הכלים (סי' כ') ואם הם ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום שעתיד לקצצו ודיו (סי' ר"ב): +היורות הגדולות שמבשלין בו שכר נ"ל דצריכין טבילה ואעפ"י שקובעין אותן ומחברין אותן לקרקע מ"מ דינו ככלי ונ"ל דאין להם תקנה אלא שיטבילם או שינקוב בהם נקב גדול כדי שיתבטל מתורת כלי ואז יתקן אומן ישראל כדלעיל סי' ד' (והארכתי בתשו') אך לפי מה ששמעתי שהשכר שמבשלין בו אינו ראוי לשתיה כלל עד שמסננין אותו וא"כ דומה לסי' ט' ואפשר ע"ז סמכו העולם שאינם טובלים אותן: +כיצד מטביל צריך לנקותו תחלה מכל טנוף ולכלוך וחלודה כדכתיב אך את הזהב וקבלו חז"ל דאך הוא מעוט ר"ל שצריך להעביר כל חציצה שלא יהיה רק הזהב ואם אין עליו רק רושם חלודה או שחרורית של חלודה מבחוץ אינו מזיק כיון שדרכו בכך ונ"ל דה"ה הכלים שיש להם קנים (שקורין שנוצין) אע"ג שאינו יכול לנקרו הוי כמיעוט ואינו מקפיד וכל מיעוט שאינו מקפיד ואינו יכול להעבירו מותר לטבול כך אעפ"י שהוא מבפנים אבל אם הוא מיעוט ומקפיד עליו או ברובו של כלי אעפ"י שאינו מקפיד אסור לטבלו כך ואפילו בדיעבד לא עלתה לו טבילה (סי' ר"ב): +וצריך שיכנס כל הכלי במים בפ"א שלא ישאר ממנה חוץ למים אפילו כל שהוא ואם הוא גדול ואינו יכול לטבלו כלו כאחד נ"ל דאסור להטביל לחצאין דומי' דטבילת נדה כדלקמן בה' לדה ואינו דומה להגעלה שהוא להפליט האיסור וכיון שהגעיל המקצת הרי הפליט אבל הכא משום טומאה וכיון שנשאר מקצת ממנה חוץ למים חוזר ומתפשט בכל הכלי (וכן מוכח בסי' הסמוך): +וצריך שיבא המים על כל הכלי בין מבפנים ובין בחוץ ולכן אסור לתחוב סכין בדלי ולהטבילו שהרי מה שתחוב בדלי לא תעלה לו טבילה וכן צריך ליזהר שלא יתפוס בכלי בשעת טבילה דא"כ יהיה חציצה אא"כ מרפה ידיו ממנו תוך המקוה או אפי' שאוחזו בתוקף בידו האחת תוך המקוה והגביה בשניה ואח"כ חוזר ותפסו בשניה והגביה בראשונה וטובלו כך באחיזת ידו מותר לכתחלה היכא דא"א בע"א אע"פי שאין מגביה הראשונה ממנו עד שתפס כבר בשני' דהא מקדמין לו מי המקוה אך מצוה לרפות ידיו ממנו בשעת הטבילה בכל יכולתו וכן הסכין יקשור בחוט וכה"ג בדבר הרפוי (עכ"ל א"וה מזה משמע להדיא דלא מהני טבילה לחצאין) ואם לחלח ידו תחלה במי מקוה אין לחוש (סי' ק"כ סעיף ב'): +מותר להטביל כלי תוך כלי אפי' אם ימלאנו קודם במים שאובין דכשחוזר ושוקע בבאר והמים שבבאר צפין על פני כלי החיצון ויתחברו המים שבבאר עם המים שבכלי מטהר. והרוצה להטביל צלוחית שפיה צר שקורין פלאשין או בוטעלקס צריך למלאם תחלה במים שאובין או שישהא אותן במקוה כ"כ זמן עד שישער שבודאי נתמלאו כלם מבפנים מים אבל יותר טוב למלאן במים אף שאובין ויניחם בסל גדול או בדלי ומכניסו למקוה ועי"ז נתערב המי מקוה במים אלו והוי טבילה ומאחר שמלא הכלים במים והן כבידים יזהר שלא יושיב הכלים על שוליהן או על פיהן דמחמת כובד הכלי יכבד למטה ולא יבא מים מבחוץ תחת הכלי אלא יניחם על צדיהם ואז יתגלגלו במקוה בתוך הכלי. ואם הם כלים רקים ופיהם רחב כטעלר וכיוצא בו מותר להניחה אף על שוליהם או פיהם דבודאי יבא המים גם מתחת רק יזהר שלא יניח כלים זה על גב זה כדי שלא יכבידו אלא יניחם זה אצל זה ואף שבמקוה יפלו זה על גב זה אין לחוש דא"א שלא יבאו שמה מים ומותר לטבול כלים בסלים או בשק כיון שאין מחזיקין מים (א"וה): +כלי שהטבילו דרך פיו כאלו לא טבל לפי שאין המים יכולין לכנוס בשוליו אפי' מכניסו כולו למים ומ"מ דוקא כלי שאין רחב מאד אבל כלי שרחב מאד ואינו גבוה כקערות שפיר נכנס בו המים ויותר טוב להפכו על הצד (סי' ר"ב): +כבר כתבנו שצריך להטביל במעין או במקוה וצריך שיהיה בהם שיעור מ' סאה שהוא שיעור מקוה אמה על אמה ברום ג' אמות ואף שאינו במדה זו רק שיהיה שם מים כשיעור זה [ואין] (ומעין) מטהר עד שיהיה עומד במקום א' בגומא אע"פי שאינה עמוקה רק שיש בו מים כשיעור זה ונקווה במקום א' אבל אם הם זוחלים על הארץ אינו מטהר ודוקא שבאו המים בידי שמים ע"י גשמים אבל מים שאובין פסולים ולכן הגומות והחפירות שבשדות שנראה שנעשה ע"י גשמים מותר לטבול בו (סי' ר"א סעיף ע"ד). ונ"ל דבשעת הדחק מותר לטבול כלי זכוכית בשלג דטבילתו ודאי רק מדרבנן אם הוא במקום א' אבל לא כלי מתכות דלהרבה פוסקים הוא מה"ת (סי' ר"א סעיף ל' ובא"ח סי' ק"ס במ"א שם ובסי' קל"ט סעיף ט"ו ע"ש ובמג"א): +אם נשתמש בכלי קודם שטבלו לא נאסר המאכל ומ"מ אפי' בישל בו מאה פעמים צריך לטבול אותו: +קטן אינו נאמן על טבילת כלי מתכות ונ"ל ��בכלי זכוכית לצורך שבת נאמן דאינו אלא מדרבנן (עיין מ"א ססי' תל"ז) ועיין לעיל כלל ע"ב: +כלים שנפלו למים קודם טבילה א"צ לטבול עוד דלא בעינן כוונה לטבילה ולכן אם הטביל כלים ע"י נכרי עלתה להם טבילה (סי' ק"ך בש"ך שם ס"ק כ"ח): +אסור להטביל כלי בשבת וי"ט ואם שכח בע"ש יתנם לנכרי במתנה ויחזור וישאלנה ממנו ואם הוא כלי שראוי להביא בתוכו מים מן המקוה במקום שמותר לטלטל בשבת ישאוב בו מים להביא לבית דלא מחזי כמו שמטביל ולא יברך ואא"א נ"ל דכדאי הוא הב"י לסמוך עליו ולטבול בשבת אם הוא בענין שיתבטל ע"י כך מסעודת שבת אבל בלא"ה לא (דאף שבא"ח סתם בש"ע דמותר הא בי"ד כ' סתם דאסור): + +Klal 74 + +דין הכשר כלים (סי' קכ"א):
כלים האסורים בין כלים ישינים של נכרי או שנאסרו מבשר וחלב או שאר איסור כדרך שנאסרו כך הוא הכשירן לפיכך הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי שנשתמש בהם בצונן כגון כוסות וצלוחי' וכיוצא בהן מדיחן ומשפשפן היטב במים כדי להסיר מה שדבוק בהם ואח"כ שוטפן במים ומטבילן ומותרים ואם נשתמש בהם בחמין אם כלי חרס אין להם תקנה ואם הם של אבן או מתכות או עצים או של עץ צריכין הגעלה ומדינא כלי שנשתמש בו בכלי ראשון צריך הגעלה בכלי ראשון וקערות וטעליר שתשמישן ע"י עירוי הגעלה שלהם ג"כ ע"י עירוי אך נוהגין להגעיל הכל בכלי ראשון דלפעמים מכסה בהם קדרה וכיוצ' בו וכן הכפות לפעמים מכניס אותן לקדרה ומכ"ש כלי נכרי שידוע שמדיחין יחד בכלי ראשון (סעיף א' ב'): +סדר הגעלה כך הוא תחלה צריך לשפשף הכלי היטב מבפנים שלא יהיה בו שום דבר שמנונית נדבק בו וכן צריך להעביר כל חלודה שמבפנים אבל כשיש רק רושם חלודה אינו מזיק וצריך שלא יהיה בכלי שום סדק או גומא ואם יש בו צריר להרחיבו ולנקר היטיב ואם אינו יכול לנקר ישים שם גחלים עד שישרוף גוף האיסור אם יש שם ועיין כל דיני הגעלה בא"ח סימן תנ"א ובחיבורי ח"א בהל' פסח כלל קכ"ה: +צריך להגעיל גם ידות הכלים ומיהו סגי שישפוך עליהם מים רותחין מכ"ר שהרי ג"כ אינו בולע רק ע"י מה שניצוצות נופלים מתוך הכלי עליו וצריך שינקר במקום שמחובר הבית יד שלא יהיה שם איסור בעין ואם אינו מדובק יפה ויש חשש שיש שם איסור בעין צריך ללבן אותו מקום וכן אם יש טלאי בכלי צריך להניח שם גחלים שיתלבן ואח"כ יגעיל הכלי ואם ניכר שהטלאי היה מחדש והוא מדובק יפה שאין בו חשש שיש שם איסור בעין סגי בהגעלה (שם): +דרייא פוס צריך ליבון לפי שנשפך עליו איסור וכן קאצערעס שמוציאין בם הקדירות מהתנור ובדיעבד כיון שאינו נותן עליו התבשיל בעין וגם אין עליו איסור בעין אלא בלוע נ"ל דמותר דהוי כב' קדרות שנגעו זב"ז: +כלי שנשתמש בו באותו יום בתוך מעל"ע לא מהני הגעלה אא"כ שיכניס הכלי בכלי גדול שיהיה במים ס' נגד הכלי של איסור וזה לא שכיח (שם): +כלי שמשתמשין בו ע"י אור כגון מחבת שמטגנים בו לא מהני הגעלה דמה שבלע ע"י אור אינו מפליט ע"י הגעלה אלא דוקא ע"י אור ואם הוא כלי שנאסר מאיסור צריך ליבון כ"כ עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו אבל מחלב לבשר כיון דהתירא בלע סגי בליבון קל עד שישרוף עליו קש מבחוץ. וכלי שהכשירו ע"י ליבון אעפ"י שיש בו גומות או סדקים או חלודה אינו מזיק שהאש שורף הכל. ובדיעבד בהפ"מ יש לסמוך על הפוסקים דמחבת לא נקרא תשמישו ע"י אור לפי שלעולם לחלוחית השמנונית שם ולא מקרי תשמישו ע"י אור רק שפודין ואסכלאות שצולין בו וכ"ש תנור (א"ח סי' תכ"א בט"ז ס"ק ח' וס"ק ט"ז ובמ"א ס"ק י"א) וצ"ע: +אם הגעיל כלי הצריך ליבון אסור להשתמש בו ב��מין אפילו שלא ע"י אש דחיישינן שמא לא פלט הכל ע"י הגעלה ויחזור ויפלוט בפעם ב' (סימן קכ"א ט"ז ס"ק ד'): +כל מקום שצריך הגעלה לא מהני אם קלפו לכלי בכלי אומנות שהרי נבלע בו האיסור מעבר לעבר (שם סעיף ה'): ודין המרדה של איסור נתבאר לעיל כלל ס"ב סי' ח': +כלים שתשמישן בצונן אם יש לחוש שחממו בו יין או שמלחו בו או שעמד בו מעל"ע דהוי כבוש נוהגין להגעיל ואין לשנות ואפילו תיבות ושלחנות הנקחים מן הנכרים נוהגין להגעיל שמא נשפכו עליהם חמין ונוהגין להכשיר השולחנות ע"י עירוי (ועיין בח"א הלכות פסח) ומכל מקום בדיעבד אין לחוש ועיין לקמן בדין הכשר כלי יין: +תנור או כירה שנאסר ע"י איסור צריך ללבנה עד שיהא ניצוצות נתזין ממנו וגם צריך שילכו הגחלים על פני כולו דכיון שבלעה ע"י גחלים צריך להפליט על ידי גחלים ואם ספק אם הלכו על פני כולו אסור אבל מבשר לחלב כיון דהתירא בלע אע"פי שאינן מהלכין ע"פ כולו מותר בהפ"מ ובלבד שילבן היטב (א"ח סי' תס"א ובמ"א שם): +כלי מתכות אעפ"י שי"א שאם נשתמש בו איסור במקצתן נאסר כולו משום דחם מקצחו חם כולו אבל לענין הכשרו לא עלה לו הכשר עד שיכשיר כולו בין לענין הגעלה ובין לענין ליבון דאע"ג דמוליך הבליעה בכולו מ"מ אינו מפליט מכולו ולכן אם השתמש במקצת על ידי אור וליבן אותו המקצת ואח"כ תחב הצד שלא הגעיל בכלי אסור לכ"ע שהליבון אינו מפליט כלום אלא ששורף האיסור אבל דבר שנבלע ע"י חמין במקצ' והגעיל אותו מקצת אם נשתמש באותו מקצת שהגעיל מותר בדיעבד דאמרינן אינו מפליט מכולו אבל אם השתמש באותו מקצת שלא הגעיל נחלקו האחרונים המ"א בסי' תכ"א ס"ק כ"ד כ' דאסור בדיעבד והש"ך ופ"ח מתירים ונ"ל דבהפ"מ ויש עוד צדדים להקל יש להקל אבל לא בלא"ה (ועיין לעיל כלל מ"ו סי' ו' ובב"א סימן מ"ד): +יש מקומות שגהגו היתר לשום יין בכלים שהנסרים שלו מודבקים בחלב משום שטבע היין לברוח מן החלב והחלב נקרש ועומד בעצמו ואינו נוגע ביין (קכ"א סעיף א'): +כלים הנאסרים ע"י מליחה צריכין הגעלה. ובדיעבד אם מלחו בהם אמרי' אין מליחה להפליט: +דין סכין של איסור והכשרו נתבאר לעיל כלל מ"ז סימן ח': ודין הכשר כלי נתבאר לקמן כלל פ"א:
סימן קכ"ב מבואר לעיל כלל נ"ה + +Klal 75 + +דין חומר איסור של יי"נ ומי האוסר במגע (סימן קכ"ג):
יין שנתנסך לפני עבוד' כוכבי' אסור בהנאה מדאוריי' כדכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם ואתקש לזבחי עבודת כוכבים אבל סתם יינם מותר מדאורייתא אפילו בשתיה אבל חכמים גזרו לאסור בשתיה גזירה משום בנותיהן וכדי שלא יטעו לומר דגם יי"נ ממש אינו אסור אלא בשתיה ולכן גזרו שאפי' סתם יינם יהיה אסור בהנאה וגזירה זו הוא מגזירת י"ח דבר שאפי' יבא אליהו לא מהני היתר לאיסור זה שכבר קבלו עליהם כל ישראל ואיסור זה של סתם יינם אעפ"י שהוא קל בעיני העולם ודימו לשאר איסור דרבנן אבל באמת האיסור חמיר מאוד והשותה סתם יינם עוקר נשמתו ממקום שנשרש בו בקדושה ביין המשומר בענביו ואין לו חלק לעה"ב והאריכו מאוד בעונש זה המקובלים ונתחבר על זה ספר מיוחד הנקרא יין המשומר והקורא בו תסמר שערת בשרו מגודל העונש וכתבו שקבלה בידם שהשותה סתם יינם יכשל בודאי לבעול ארמית כמו שגרו חכמים יינם משום בנותיהם (וכן הוא בסמ"ג) ובספר הזכרונות מהחסיד ר' שמואל אבוהב מאריך ג"כ בעונשו ולכן כל אדם יזהר בזה מאוד לנפשו ויזכה לסעודות לויתן וליין המשומר ואם נכשל ושתה יי"נ יתענה לפחות ה' תעניתים נגד ה' פעמים גפן שבתורה (לבד משנה תורה) ויתודה ולא ישתה עוד (ססי' קכ"ג): +יין שנוגע בו עכו"ם אפילו יין שלנו יש לו כל דין סתם יינם ואין חילוק ביניהם כלל: +ואפי' נתחמץ היין אח"כ נשארה באיסור ואפילו חומץ יין שלנו שנגע בו עכו"ם אסור כל זמן שאינו חזק כ"כ שאם משליכין על הארץ מבעבע ואין אנו בקיאין בזה ואסור (סעי' ו'): +אם נמצא חביות יין שנתחמץ עד שמבעבע כשמשליכין אותו בארץ דאז מדינא אין בו משום מגע עכו"ם ותוך ג' ימים למפרע נגע בו עכו"ם אין לחוש למגעו שבוודאי ג' ימים קודם לכן היה חומץ בריחו וטעמו (סעיף ז'): +יין שנקרש מחמת קור ונגע בו עכו"ם כשהוא קרוש אין בו שום מגע עכו"ם אבל לאחר שנמס ה"ז כיין ואסור אבל יין שהקרים אסור (ש"ך ס"ק י"ב): +החרצנים והזגין ושמרי יין שלהם תוך י"ב חדש אסורים ולכן היין שרף שנעשה מזיעה שלהם אסור כיינם ולאחר י"ב חדש אם תמדן במים תחלה (ר"ל ששפך עליהם מים לעשות תמד) מותרים אפי' באכילה שכבר יצא מהם היין אבל אם לא תמדן אסורים לעולם אפי' יבשם בתנור ודוקא החרצנים שהיה על יי"נ אבל אם שלה חרצנים מן הגת קודם שהמשיך היין כמו שיבאר בכלל שאח"ז וכן אלו שדורכים ענבים בחביות דלא שייך בו משיכה אע"פ שהיין צף עליהם למעל מותרים ולכן המחמיץ עיסה בשמרי יין של עכו"ם כל העיסה אסורה ואפי' באלף לא בטיל דלטעמא עביד ואם דרך העכו"ם להחמיץ בשמרי יין או ליתן אותם בשכר ודבש אסור לקנות מהם (סעיף י"ד ט"ו): +התמצית של יין הנקרש על דופני החביות והקנקנים (נ"ל דר"ל מה שקורין וויין שטיין) נהגו בו היתר להשתמש בהכלים לאחר שהכשירו כדין המבואר בכלל פ"א ואין מקליפים התמצית הנקרש עליו שכיון שנתייבש כ"כ כבר כלה כל לחלוחית היין שבו וכעפר בעלמא הוא ועיין לעיל כלל ס"ו סימן י"ח (סעיף ט"ז): +יין צמוקים לאחר ששרה אותם במים אע"ג דלא מצא יותר רק כפי המים שנתן עליהם מ"מ כח הפירי העומד בתוכן נותן טעם חזק והוי כיין גמור ואע"ג דעדיין הצמוקים מעורבים עם המים וקיי"ל לענין יי"נ דאינו נקרא יין להתנסך עד שנמשך עכ"פ על הגת (כדלקמן כלל ע"ו) שאני התם דאין דרך להניח הענבים עם היין משא"כ הכא שדרך הוא להניח הצמוקים בתוך החביות ושם נעשה יין גמור כיון שעברו עליו ג' ימים (שם וש"ך ס"ק כ"ד וט"ז ס"ק י"ג ובא"ח סי' ר"ב בט"ז ס"ק י' ובמ"א ס"ק כ"ז וצ"ע ל"ל ג' ימים שהרי כבוש הוי מע"ל) (ובאו"ה ובד"מ לא נזכר ג' ימים ולכן נ"ל דלאחר מע"ל דינו כיין ותשובת רלב"ח אינו בידי ואפשר דמעשה כך היה): +דין מים שנותנים על החרצנים שלנו וכן שמרים שלנו שתמדן במים מבואר בש"ע סעיף ט' וסעיף י"א: +כיון שאיסורו משום בנותיהן לכן לא גזרו אלא על יין דשכיח לשתותו אבל יין של ישראל שבשלו ולאחר שנתבשל בישול גמור על האש עד שנתמעט ע"י הריחה וכן יין של ישראל שמערבין בו דבש או פלפלין עד שנשתנה טעמו עד שעי"ז לא נקרא עוד שמו עליו ונגע בו עכו"ם מותר אפילו בשתיה אבל יין מר (שקורין ווערמיט וויין) כיון שדרך לשתותו כך דינו כיין גמור (צ"צ סי' ע"ד) (ומצאתי באורח מישיר דחולק על צ"צ וכ' דלשון כל הפוסקים משמע כיון דנשתנה טעמו לגמרי אע"פ שנקרא יין מה בכך) אבל אם בישל יין של עכו"ם וכיוצא בו אסור שהרי כבר נאסר מתחלה. ותבשיל שיש בו יין ואינו ניכר בו בעין אלא שנבלע בו אין בו משום ניסוך ולכן אם נגע בו עכו"ם לאחר שנתערב מותר ואם הוא בעין נאסר (סעיף ג' ד'). ויין מזוג דהיינו כשיש כנגדו ששה חלקים של מים בטל ומותר בשתיה. ומי בוסר נאסרים במגע עכו"ם לפי שא"א בקיאין מתי נקרא בוסר (סעיף ח'): +דבש של ישמעאלים דהיינו שלוקחים ענבים ומשימים עליהם עפר לבן ידוע שעה א' או יותר קודם דריכתם כדי שיצול היין היוצא מהן מהרה ויעמיד במתיקתו ואח"כ דורכים אותם ומבשלים אותו יין בישול יפה עד שיתעבה ונעשה כעין דבש ואלו בעכו"ם אחר היה זה איסור גמור כיון שתחלתו היה יין גמור אלא אפילו בישמעאלים דתחלת אסורו אינו אלא משום חתנות אפ"ה אסור (סעיף כ"ו): +יש ליזהר מלהוציא החרצנים והזגים מהגתות ע"י עכו"ם אפילו אחר שהוציאו מהם יין ראשון ושני דשמא יש בו מופח יין ואוסר אבל בנעצרו בגלגל וקורה אין לחוש בכה"ג למגע עכו"ם (סעיף י' ובש"ך): +כיון שזה שאסרו בהנאה הוא משום גזירות יי"נ ממש ולכן מי שאינו עע"ז כגון תינוק משנולד וכל זמן שאינו מזכיר שם ע"ז ומשמשיה וגר תושב וגר שמל ולא טבל כראוי אינן אוסרין במגע בהנאה ויש מקילין בגר תושב וגר שלא מל דאינו אוסר במגע ועכו"ם שאינו מאמין כלל בע"ז וישמעאלים כל אלו בין יינם ובין במגעם מותר בהנאה לכ"ע (אפי' להאוסרים סתם יינם בהנאה) אבל בשתיה אסור לכ"ע שהרי השתיה אסורה משום חתנות אבל ישראל מומר דינו בעכו"ם (סימן קכ"ד) והקראים בזמה"ו יינם אסור לשתות אפילו בבית ישראל משום בנותיהן אבל מותר לשתות עמו יין שלנו אע"פ שנוגע בו (דו"פ בשם רש"ל): +ומטעם זה יש מן הגאונים דס"ל דעכו"ם בזמ"ז כיון שאינן רגילין לנסך לעכו"ם דינן כתינוק עכו"ם בזמן הש"ס ולכן יינם אסור בשתיה משום חתנות ומותר בהנא' ובמקום צורך יש לסמוך על זה ולכן מותר לגבות בחובו סתם יינם וכן אם עבר וקנה מותר למכור אבל לכתחלה ראוי לאסור שלרוב הפוסקים גם בזמה"ז סתם יינם אסור גם בהנה וכן ראוי לכל בעל נפש להחמיר ויצליח (סימן קכ"ג סעיף א') וכן שאין להשכיר עצמו או ביתו או בהמתו או כליו או לשמש ולמזוג לעכו"ם ביי"נ או להיות תורגמן וסרסור ואפי' לשמור בחנם חביות של יי"נ אע"ג שפטור אם נשברה או נאבדה ואפי' לא יחזיק לו טובה מ"מ אסור שאם תשבר או תאבד מתוך שמירתו מיצר הישראל נמצא שהוא רוצה בקיומו ומצוה לבטל ע"ז ומשמשי' (סימן קל"ג סעיף א' וסעיף ג' בט"ז וש"ך) וכן לא יתן יין בכלי לעכו"ם המכריז להטעימו שכיון שנגע בו נעשה יין נסך וכשמכריזו ומטעימו ומראהו נהנה הישראל מיי"נ (שם סעיף ה') וכן בכל מקום שאין הפסד ראוי להחמיר ולאסור בהנאה רק אין בידינו למחו' ביד העושין מו"מ בסתם יינם כיון שיש מקילין אפי' לכתחל'. וכ"ש בעתים הללו שהעניות מצויה: + +Klal 76 + +דין מאימתי נקרא יין וכיצד נאסר במגע עכו"ם ובכח (סימן קכ"ג קכ"ד):
ע"י ג' דברים נאסר היין (א) ע"י נגיעה. ואפילו לא נגע אלא שהיה נקב בחביות ותחב בו עכו"ם ברזא קצרה אעפ"י שלא נגע ביין מ"מ אלו לא סתם הנקב הי' כל היין יוצא ה"ל כנוגע בכולו ואסור בהנאה מדינא (ב) ע"י כחו שהטה העכו"ם החבירות ועי"ז יצא היין וזה אינו אסור מדינא אלא בשתיה (ג) ע"י ניצוק. כגון המערה יין לתוך כלי שיש בו יי"נ האסור בהנאה מדינא. כיון שהקילוח מחברן הכל אסור: +מאימתי נקרא יין לאסור במגע עכו"ם משהתחיל לימשך דהיינו משנמשך בגת בעצמו אע"פ שעדיין לא ירד וקלח ממנו לחוץ כלום אלא שהגת הוא מורדן ופינה החרצנים והזגים למקום אחד עד השולים ונראה היין לבדו צליל עומד במקום אחד זהו נקרא המשכה (רש"י) ואם נגע בו העכו"ם נאסר כל מה שבגת אפי' לא נגע אלא בחרצנים וזגים אם יש בהם טופח ע"מ להטפיח. וא"ל לא נאסר אלא מה שנגע כדלקמן סי' ד' וכ"ש אם נמשך חוץ לגת לבור דהוי המשכה (אפי' לר"ח) ואם נוגע אח"כ אפי' מה שבגת אסור אבל כ"ז שלא הבדיל היין עד שולי הגת מן החרצנים והזגים לא הוי המשכה אע"פ שיש הרבה יין במקום א' מכונס בגומא א' שבין החרצנים והזגים שאינה מגיע עד השולים אינו נאסר במגע דלא נקרא המשכה כיון שיש ענבים תח היין הלכך אם הגת סתומה ומלאה בענין שא"א ליין לבדו למשך בה אפי' ממילא אין בו תורת יין לאסור במגע ואפי' לקח העכו"ם בידו הרבה עם חרצנים חגים לא הוי המשכה ומותר להחזירה לתוכו (קכ"ג סעיף י"ג ולשון זה העתקתי מלבוש): +אם מילא מהגת כוס יין וכונתו לשלותו (ר"ל להסיר) מהחרצנים והזגים הוי המשכה וכל היין שבגת תורת יין עליו לאסור משום מגע וכן אם נתן סל לתוך הגת או גיגית דרוכה נקרא המשכה ואפי' לא לקח הישראל מיין שבסל כיון שהיין צלול נכנס לתוך הסל ונבדל מהחרצנים והזגים אבל אם לקח החרצנים עם היין לא הוי המשכה ואפי' אם לקחן עכו"ם ביחד מותר להחזיר המותר (שם סעיף י"ח ובש"ך): +גיגית מלאה וכ"ש אינה מלאה ענבים דרוכים עומדת בבית עכו"ם והם של עכו"ם יש לאסור לקנות ממנו דשמא המשיך ממנה ואפי' בהעלמ' עין שהעלים הישראל עיניו ממנה אסור אם לא שחתם הגיגית אבל אם היא של ישראל אין חשש שמא המשיך העכו"ם במקום שהי' נתפס עליו כגנב (שם סעיף י"ט וע' בתשו' צ"צ שהאריך בזה בסי' י"ב) ודוקא בגיגית דשייך בו המשכה אבל בעריבה שאין דרך למשוך משם מותר לקנות ממנו ענבים דרוכות ובעל נפש יחמיר גם בזה דשמא הי' אותן ענבים הדרוכים כבר במקום ששייך המשכה וידוע שלא יקנה הישראל מאותו כלי וע"כ הוא מריקם לעריבה וכן ראוי לנהוג במקום שאפשר (ט"ז ס"ק ט"ו): +גת שהיא סתומה ומלאה דלא שייך המשכה וירד ממנה יין וחרצנים ביחד לתוך סל שלפני הגת שהיין מסתנן בו אין על מה שבגת תורת יין אלא על מה שבסל בלבד למה הדבר דומה ללוקח ענבים ויין ביחד מן הגת ונתנו למקום אחר ומשם נמשך היין מן הענבי דדבר ברור הוא שאין מה שבגת נקרא יין בשביל שנמשך יין מאותו מקום ואם נגע עכו"ם בסל נאסר ואם החזירו לגת נאסר מה שבגת משום תערובת יין שבסל שנתערב בו. ואם יש במה שבגת ס' נגד היין שנפל בו מהסל מותר לדידן דקי"ל סתם יינם בטל בששים ולכן אפי' אין בגת רק יין נמי בטיל ואפי' ע"פ הדין לשיטת הש"ע דיין אסור בכל שהוא וא"כ אם אין שם אלא יין אסור מ"מ אם יש בגת ג"כ חרצנים והזגים דהוי מבשא"מ עם היין דהא דיי"נ אסור בכ"ש הוא דוקא במינו אבל שלא במינו בטל לכ"ע בס' ודוקא כשיש ס' בחרצנים וזגים לבד דאז גם היין מותר מטעם סלק אבל אין היין מצטרף לס' לדעת הש"ע (ט"ז ס"ק י"ג ודלא כמשמע מש"ך ס"ק מ"א) ושמרים שלא עברו עליו י"ח עם יין הוי מב"מ (ססי' קכ"ו): +גת סתומה ומלאה ר"ל שסתם הצנור של גת שלא יוכל היין לירד ממנו לבור וגם מלאה כדי שלא ימשוך בגת עצמו אלא במקום שנסחט שם עומד מעורב עם הזגים מדינא הי' מותר לדרוך בה עם העכו"ם אלא שר"ת החמיר לאסור בה כיון שיש מציאת שיהי' בו המשכה כגון שיקח בכלי יין צלול מן הגת כדלעיל סי' ב' ג' וכיון דבהמשכה כל דהו נעשה יי"נ וא"א ליזהר ממגעו של עכו"ם אחר המשכה וגזרו קודם המשכה אטו לאחר המשכה ועוד החמירו דאפי' בגיגית ויש בו ברזא גדולה דל"ש בו המשכה שאם יקח הברזא יצאו גם הענבים עמו אפ"ה אסור לדרוך עמו כיון ששייך בו קצת המשכה כשמנענע הברזא ואז יוצא יין צלול וכ"ש כשיש בו ברזא קטנה שאין ענבים יכולין לצאת משם גם בזה גזרינן שמא יגע לאחר השכה וגזרינן קודם המשכה אטו לאחר המשכה ואפי' הי' העכו"ם כפות דל"ש שמא יגע בידו. ולכן אפי' אינו נוגע ברגליו בענבים כגון ששם עצים ודפים על הענבים ועלה העכו"ם על הדפים ודרך אפ"ה אסור לכתחלה ובדיע��ד כל זמן שלא נמשך ממנו היין אפי' נגע בהם העכו"ם מותר אבל כשכבר נמשך וישראל עומד על גבו וראה שלא נגע לא בידיו ולא ברגליו כל מה שיצא לחוץ אסור בשתי' הואיל ויצא מכחו ולידן במקום הפסד מותר אף בשתי' אבל מה שבגת ובגיגית מותר. אבל בגיגית שאין בו ברזא כלל דל"ש בו כלל המשכה אע"ג דגם שם שייך המשכה דהיינו אם יפנה כל הענבים למקום א' בגיגית והיין מן הצד דזה הוי המשכה כדלעיל סי' ב' כיון דזה לא שכיח כלל דלמה יעשה כן ולכן מותר לדרוך בגיגית כזה וכן בעריבה (סי' קכ"ג סעיף כ"א כ"ב) ועיין לעיל סיף ד' (וע' כ"ז בט"ז ס"ק י"ד ובש"ך): +כיצד היא הנגיעה שיאסור דינא בהנאה שיגע בכוונה בידו וי"א אפי' ברגלו או בשאר איבריו שדרכן לנסך (עיין ש"ך סי' קכ"ג ס"ק מ"ג) או בדבר אחד שבידו בכוונה וישכשך אפי' ששוך מועט או ששתה ממנו בין ששתה העכו"ם מהחביות בין ששתה מהכוס והחזיר הישראל את המותר לחביות או שמצץ במניקת (שקורין ליווער) בחביות והעלהו לפיו כל היין אסור בהנאה (סי' קכ"ד סעיף י"א) ואפי' לא נגע ביין אלא ברתיחה שעל היין (שם) או שהגביה כלי עם יין ושכשך מעט והכלי הי' פתוח הוי כאלו נגע ביין עצמו ומדינא דש"ז אסור בהנאה (סעיף י"ז): +נגע ביין ולא שכשך כלל מותר בהנאה מדינא (ש"ך ס"ק כ') ולדידן משמע מ"ך ס"ק ל' דמותר בשתי' כדלקמן סי' ו': +אחז עכו"ם בכלי פתוח ושכשך אבל לא הגביה ולא נגע ביין לרמב"ם וכ"כ בש"ע סעיף י"ז דאסור בהנאה מדינא ורבים חולקים וס"ל דשכשוך בלא הגבהה לא מקרי שכשוך ומותר אפי' בשתי' ובמקום הפסד יש לסמוך ע"ז (רמ"א שם) וכ"ש דבנגיעה הכלי לחוד בלא הגבהה ושכשוך דמותר (ש"ך ס"ק מ"ג): +בד"א כשהי' הכלי פתוח אבל אם הי' הכלי סתום בין שהי' מלא או חסר אעפ"י שהגביה ושכשך מותר בשתי' לכ"ע דאין דרך ניסוך בכך (שם סעיף כ"ה ובש"ך וסי' קכ"ה סעיף ח' ט'): +הי' הכלי פתוח והגביהו אבל לא נגע ביין אם הי' הכלי צר אסור כיון שהגביה ושכשך דזה דרך ניסוך אבל אם הי' הכלי רחב כדלי וכיוצא בו אע"פ שהעכו"ם נושא הכלי ובודאי משכשך בדרך הילוכו כיון דלא ניחא לי' בשכשוך זה דמתירא שמא ישפוך מותר אפי' בשתי' ובלבד שיהי' הישראל הולך אחריו שיראה שלא יהי' חשש שמא נגע ביין אבל אם מכוין לשכשוך או כלי שפיו צר ופתוח אע"פ שהוא כדרך הילוכו כיון שמגביה ומשכשך הכלי אסור (סי' קכ"ה סעיף י' ובש"ך ס"ק י"ט) וי"א דאפי' גביה ושכשך כיון שלא נגע ביין לא בגופו ולא בדבר אחר מותר בהנאה מדינא (ט"ז סי' קכ"ד ס"ק ט"ו) ואם ניתז על עכו"ם וחזר ליין אעפ"י שניתז על בשרו מותר דאין דרך ניסוך בכך (ש"ך ס"ק כ"א בסי' קכ"ה): +מגע עכו"ם לאסור בהנאה מדינא צריך ג' תנאים (א) שיהי' בר כוונה לנסך לאפוקי תינוק כל זמן שאינו יודע בטיב ע"ז או אפי' גדול אלא שנפל לבור של יין ועלה מת (קכ"ד סעי' י') או שנתקל ונתגלגל בתוך היין ונתגלגל גם לחוץ שהי' באונסו גם לבסוף אבל אם לאחר שעבר האונס נמצא עדיין נוגע ביין אפי' אונס דעלמא דלא קרוב למיתה אסור בהנאה (שם בש"ך ס"ק נ"ו) (ב) שידע שהוא יין (ג) שלא יהא עוסק בדבר אחר (סעי' י') ועכו"ם בזמה"ז שאינם עע"ז כל מגען מיקרי שלא בכוונה וא"כ אם נגעו ביין שלנו אינו אסור אלא בשתי' וא"כ ה"ה במקום דמדינא אפי' בעע"ז אינו אסור אלא בשי' כגון שלא ידע שהוא ין או שהי' עוסק בד"א ונגע ביין שלא בכוונת מגע א"כ בעכו"ם שלנו מותר אפי' בשתי' דלעולם נחתינן חד דרגא ומ"מ אין להתיר רק דוקא במקום הפ"מ ואין לפרסם הדבר בפני ע"ה אבל יין שלהם אפילו של ישמעאלים אסור בשתי' אפי' בזמה"ז ואין חילוק בזה אלא לענין נגיעה (ש"ך ס"ק ע"א) ולכן בכ"מ שנכתוב אסור בהנאה לדידן מותר בהנאה ובמקום שנכתוב אסור בשתי' לדידן מותר אפילו בשתי' ואם יש ספק אם נתכוין ליגע או לא תלינן לקולא דהוי סד"ר (ש"ך ס"ק ל"ג) ונ"ל ה"ה אם יש לספק אם ידע שהוא יין או לא: +הושיט ידו לחביות בסבור שהוא של שמן ונמצאת שן יין מותר בהנאה (סי' קכ"ד סעיף י"ב) ולדידן מותר בשתי' במקום הפסד (ש"ך ס"ק מ"ט) ואם נודע לו שהוא יין וכן אם פשט ידו לחביות וידע שהוא יין אלא שפשט ליטול משם דבר שנפל לתוכו כיון דבכניסתו לא ידע שהוא יין או שהי' טרוד בהצלת הדבר א"כ לא הי' כוונתו לנסך ולכן אם הוציא מיד מותר בהנאה ומ"מ אפי' לדידן אסור בשתי' אבל אם תפסו ידיו קודם שמוציאה שלא ישכשך בהוצאתו דבשלמא בכניסתו הי' טרוד בהצלת הדבר מה שנפל לו אבל בהוצאתו לא טרוד ולכן צריך אז שמירה שלא ישכשך ולכן צריך לתפוס ידו ולפתוח החביות מלמטה עד שירד היין וירד למטה מידו ואז מותר בהנאה ולדידן במקום הפסד מותר בשתי' (סעי' י"ג בט"ז ובש"ך שם ס"ק ל'): +מדד עכו"ם הבור שיש בו יין או החביות דהיינו שהכניס קנה לתוכו לידע מדתו או שהי' מטפח על פי חביות הרותח כדי שתנוח הרתיחה הוי כמגע עכו"ם שלא בכוונה לנסך ומותר בהנאה ולדידן במקום הפסד מותר בשתי' ויש מקילין אפי' במדדו בידו וכן אם זבובים או יתושים ע"פ חביות והתיזן בין בקנה בין בידו מותר בהנאה ולדידן בשתי' דבכ"ז עוסק במלאכתו וכן עכו"ם שדרך יין ברגליו ושמרהו וראו שלא נגע בידו מותר בהנאה אפי' להאוסרים ניסוך ברגל דבמלאכתו הוא עסק (ואם נגע בידו ע' בט"ז ס"ק י"ז ובש"ך) ואין לדמות מלתא למלתא להתיר דברים אחרים מאומד הדעת לומר זה אינו מתכוין לנסך ואין לך בו אלא מה שאמרו חכמים (סעיף י"ט): +חביות שהי' נקב בצדה ונשמט הפקק מהנקב והניח העכו"ם ידו במקום הנקב כדי שלא יצא היין (סעיף י"ד) או שסתם הנקב בברזא קצרה שאינה עוברת כל עובי השוליים (ש"ך ס"ק ס') כל היין שמראש החביות עד הנקב אסור בהנאה דכיון דסופו לצאת והעכו"ם סותמו ומונע לצאת הוי כנוגע בכולו ושמן הנקב ולמטה מותר בהנאה אך כיון דחשבינן לי' כמעורב וא"א ליהנות ממנה בפ"ע ולכן מותר למכור הכל לעכו"ם חוץ מדמי היין האסור בהנאה ודוקא שהי' שם ישראל להציל את היין ובא עכו"ם והצילו ונמצא שלא הי' העכו"ם טרוד במלאכתו אבל אם לא היה שם ישראל להציל או שהי' הישראל רחוק ממנו קצת או עוסק בדבר אחר וחשש העכו"ם על הנשפך ביני לביני ובא עכו"ם להצילו ועדיף ממדרן בידו בסי' הקודם כיון שאינו פוגע ביין ומאחר דבמלאכתו הוא עוסק והכל מותר בהנאה ולדידן במקום הפסד מותר בשתי' (סעיף כ"ג וסעי' י"ד ובש"ך): +וכן חביות של חרס שנסדק' לארכו והיין יוצא ולא הי' שם ישראל ובא עכו"ם וכרכה או חבקה בידיו וחברה בכחו כדי שלא יצא היין ה"ל כנוגע ע"י ד"א ומותר בהנאה ואם נסדקה לרחבו והיין מטפטף ונתן ידו עלי' והכביד עלי' עד שהדקה ומנע יציאות היין מותר בשתי' שאינו רק כמעשה לבינה הנתונה ע"פ חביות ומכבידה. ובחביות של עץ שיש לה חשוקים (שקורין רייפין) אף בנסדקה לארכו מותר בשתי' שהרי לא הי' הדפנות נופלת שהחשוקי' מחזיקין אותן (סעי' כ"ב) ולדידן לעולם מותר בשתי' במקום הפסד: +בד"א שהניח רק ידו על הנקב או שתחב ברזא ואינה עוברת כל השוליים אבל אם הכניס אצבעו לפנים או ברזא ארוכה שעוברת השוליים כל היין אסור בהנאה ולא אמרינן דכוונתו להציל וטרוד במלאכתו כיון שהיה יכול להציל בהנחת יד לבד מבלי שיכניס ידו לפנים ולכן אפי' אין ישראל להציל אסור ומ"מ היכא דא"א להציל אם לא שיתחוב ידו לפנים ואין עם ישראל להציל מותר בהנאה דטריד במלאכתן (ש"ך ס"ק כ"ז) ולדידן בהכניס אצבע מותר בהנאה במקום הפסד ואם לא הי' יכול להציל אלא ע"י שיכניס אצבעו ואין שם ישראל וכן בהכניס ברזא ארוכה מותר אף בשתי' במקום הפסד (ש"ך ס"ק ס"ח): +אם הוציא הברזא התחובה בנקב והיתה נוגעת עד היין כולו אסור שא"א שלא ישכשך ודוקא שידע שהברזא עוברת כל השוליים אבל אם אנו מסופקים אם ידע העכו"ם שעוברת כל השוליים או לא תלינן דלא ידע וא"כ ה"ל מגע עכו"ם שלא בכוונה ע"י דבר אחר דמותר אפי' בשתי' כדלקמן אבל אם אינה עוברת כל עובי השוליים בענין שא"א לו לשכשך כשמוציא א"כ הוי כמו כחו (ר"ל שהיין יוצא מכחו) ולכן מה שיצא אסור בשתי' ומה שנשאר בחביו' מותר אפי' בשתי' ולדידן במקום הפסד אפי' מה שיצא לחוץ מותר בשתי' וכ"ש אם הוציא שלא בכוונה דהוי כח עכו"ם שלא בכוונה דאף מה שיצא מותר ועכו"ם שוטה שנכנס לבית שיש בו יין ואפי' ראינו שהוציא הברזא כל שלא נגע בידו ביין עצמו ה"ל מגע עכו"ם שלא בכוונה ע"י דבר אחר דמותר אפי' בשתי' (ש"ך ס"ק ל"ו) ואם היתה ברזא ארוכה תוך החביות ובתוך אותה ברזא נקב ונותנים שם ברזא קטנה לסתום נקבו. אם לא הוציא רק הברזא הקטנה כאינה עוברת עובי השוליים דיינינן לה (סעיף י"ד ט"ו): +אם הוא בענין שאלו לא הניח העכו"ם ידו על הנקב הי' יוצא כל היין כגון שעושין מניקת כפופה שמניח ראשה א' לתוך היין שבחביות והראש האחר חוץ לחביות ומוצץ היין ועי"כ יוצא כל היין שבחביות והניח העכו"ם אצבעו ע"פ המניקת ומנע היין מלצאת דינו כאלו נגע בכל היין וכל היין שבחביות אסור בהנאה שלולי ידו היה כל היין יוצא ונמצא הכל כבא מבחו בד"א כשהמניקת מגיע עד שולי החביות ואז הי' יוצא כל היין אבל אם אינו מגיע עד השוליים ונמצא שלא היה יוצא היין רק עד מקום שמגיע המינקת וא"כ דינו ממש כדלעיל סי' י"ג דמה שהיה יוצא היא אסור בהנאה והשאר אסור בשתי' וימכור הכל (סעיף כ"ג ובש"ך) ודוקא שהניח ידו על פי המניקת שעל היין ממש והוי כנוגע בכל היין אבל אם לא נגע שם אלא הגביה קצת המינקת ותפס בה מבחוץ ומחמת זה מנע היין מלצאת עוד כדרך שעושין אם רוצים להפסיק הקילוח אז אין איסור אלא מחמת שהריק מן המניקת לחביות ודינו כדין המערה מכלי לכלי לקמן כלל ע"ז סי' י' דיש איסור במאי שיצא לחוץ וזהו בטל בחביו' לדידן (ט"ז ס"ק כ"ו): +אם נדנד עכו"ם הברזא ולא יצא מן היין לחוץ והברזא ארוכה ועברה הדופן ונכנסה בתוך היין אם הברזא אינה מהודקת בחזקה נאסר היין בנדנוד זה אבל אם היתה מהודקת בחזקה אפי' היין יוצא ומטפטף מותר (סעיף ט"ז ובש"ך): +וכן ברזא שהיתה רפויה בחביות ובא עכו"ם והדקה מותר אפי' בשתיה דאין דרך ניסוך בכך ועוד דמעשה לבנה בעלמא קעביד (סעיף כ"ו): +מגע עכו"ם ביין ע"י דבר אחר שלא בכוונה כיצד כגון שהיה יורד מן האין ומקל בידו ונגע בראש המקל ביין שלא בכוונה או שהיה מהלך ונגע בכנף בגדו שלא בכונה וכן אם נתכוין ליגע בו ע"י דבר אחר אלא שאינו יודע שהוא יין מותר אפי' בשתיה (סעיף כ"ד) אבל אם ידע שהוא יין אע"ג שהוא לא נגע בידו אלא שנגע ע"י דבר אחר מ"מ אסור בשתיה ולדידן במקום הפסד מותר בשתיה ומכל מקום אם היה אותו הדבר ביין קודם נגיעתו כגון שנפל ישראל לבור של יין ושלח עכו"ם ידו ואחז בו והוציאוהו וישראל אחר שמרו שלא נגע ביין וכן אם היה קנה מונח כבר ביין ובא עכו"ם ונגע בקנה אין זה מגע ע"י דבר אחר דמשמע שהוא מגיע דבר אחר ליין אבל זה אינו נוגע אלא בקנה הנוגע כבר ביין מותר אף בשתיה ואפי' אומר בפירוש שנתכוין לנסך דזה לא נקרא נגיעה כלל (סעיף כ"א בט"ז וש"ך שם): +יין שהיה מונח ברה"ר ובא עכו"ם ודקרו שם בסכין להוציא יין מה שיצא לחוץ אסור בהנאה דמסתמא נגע בו ומה שבפנים מותר אפי' בשתיה כיון דלא כיון עכו"ם רק לנקוב החביות ולא כיון ליגע ביין אפי' נגע ביין הוי ליה מגע ע"י ד"א שלא בכונה ומותר ולא חיישי' שמא נגע בידו ביין בשעה שיצא לחוץ דאז הכל אסור דלמה לו לעשות כן (קכ"ד ססעי' כ"ד): +חביות של עץ שהוא מטפטף או שותת יקח ישראל הנעורת בידו ויניחנו כנגד הנקב שימנע היין קצת מלצאת ויבא עכו"ם אומן ויהדקו בסכין בנקב עד שיסתום היטיב ואם היין שותת הרבה צריך ליזהר ביותר שלא יגע עכו"ם ביין בידו אבל בסכין בדיעבד מותר כיון שאינו מכוין ליגע ביין והוי במגע ע"י ד"א שלא בכוונה והרוצה לעשות מן המובחר יהדק החביות בחבל ויפסוק שתיתות היין ואח"כ יתקנו (סעיף כ"ז) ולדידן אף ביד שרי במקום הפסד כיון דהוי מגע שלא בכונה (ש"ך ס"ק ע"ז): +עכו"ם שעשה נקב בחביות ותחב בו קנה חלול וע"י הקנה שתה מן היין הוי מגע עכו"ם ע"י ד"א וכן אם הוציא העכו"ם יין ע"י מינקת קטן כשיעור שמחזיק אותה מינקת והוא נוגע ביד ביין שהוא בפי המינקת הוי מגע ע"י ד"א ואסור בשתיה מדינא ואע"ג שחזר ונתערב ביין איזה טפה מפיו או מה שנגע בידו לדידן דקי"ל דיי"נ בטל בס' כדלקמן וא"כ זה בטל בס' (ט"ז סי' קכ"ד ס"ק ל"ב) ולדידן במקום הפסד מותר בשתיה: + +Klal 77 + +דין יין הבא מכח עו"ג וכח כחו ודין ניצוק (סימן קכ"ה קכ"ו):
עוד אסרו חכמים אפי' לא נגע ביין ולא שכשך אלא כיון שיצא היין מן החביות מכחו של עו"ג אסור אלא דזה אינו אסור מדינא אלא בשתיה כיצד נטל עכו"ם כלי של יין והגביהו ויצק ויצא היין אע"פ שלא שכשך נאסר בשתיה שהרי היין בא מכחו והנשאר בכליח אסור משום ניצוק ולדידן במקום הפסד הכל מותר ואם לא ידע שהוא יין הכל מותר וכח כחו ככחו דמי אבל כח כח כחו כגון שגלגל קורות הגת שיש שם ג' כחות הדפין והגלגל והקורה בדיעבד מותר אפי' בשתיה אבל לכתחלה אפי' י' כחות אסור ולדידן במקום הפסד אפי' כחו ואפי' ידע מותר בשתיה (סי' קכ"ה סעיף א' ב' ובש"ך סק"א ססק"ג): +אם כח עכו"ם וכח ישראל מעורב יחד כגון ששניהם מעירן ביחד לכתחל' אפי' הרבה ישראלי' ועכו"ם א' ואפי' הישראל יכול לבדו אסור ובדיעבד אפילו היה העכו"ם יכול לבדו לערות בלא סיוע ישראל והישראל לבד א"י מותר והוא שיהא ישראל המסייע גדול אבל אם היה נער קטן אסור דמסייע זה ודאי אין בו ממש שהרי ניכר שהעיקר הוא העכו"ם (סעי' ג' וש"ך ס"ק ו'): +אם היין מקלח מהחביות שבעגלה לתוך כלי אחר והעכו"ם מגביה העגלה כדי שיקלח היין יותר יפה מותר כיון דבלא"ה מקלח ואף שעכשיו מקלח יותר יפה הוי מסייע ואין בו ממש אבל אם בלא הגבהת עכו"ם לא היה מקלח אסור דהוי כחו וה"ה אם ישראל מרק מכלי אל כלי ובא עכו"ם ומנענע ידו של ישראל אם היה היין מקלח בלא"ה מותר וא"ל אסור ועכו"ם שבא לפרוק חביות יין מעל עגלה ויצא מכחו יין שרי דהוי שלא בכוונה דבמלאכתו הוא עוסק (שם סעיף ד'): +עכו"ם שהביא ענבים בסלים ודרדורים (ר"ל חביות קטנות) וכיוצא בו וזרקן לגת שיש בו יין דרוך אע"פ שיש יין בדרדורים מה שזב מהענבים שבהם מ"מ מותר בדיעבד שהרי יין זה לא נקרא יין כיון שלא נמשך בגת ומ"מ לכתחלה אסור אטו שפיכת יין גמור ואם ישראל מסייע לעכו"ם בזריקתו לגת מותר אפי' לכתחלה (שם סעי' ו' ובש"ך): +עכו"ם שזרק מים לתוך היין מותר אפי' בשתיה ואע"פ שהניצוק (ר"ל הקילוח) מחברן היינו דוקא יין ביין ��דלקמן סי' ל"ג אבל מים ביין לא ולכן אפי' נגע במים מותר ואם מכוין למזוג אסור בשתיה אפי' לדידן דקרוב ליגע ואם אינו ידוע אם כיון למזיגה מותר דהוי ספק דרבנן ולקולא (סעיף ז' וע"ש בט"ז וש"ך לחלק בין חביות לכוס ולפי שבמדינתינו אין דרך למזוג כמש"כ הש"ך ולכן לא הארכתי): +עכו"ם שמערה מכלי שבידו לכלי שביד ישראל היוצא אסור בשתיה ולדידן במקום הפסד מותר בשתיה וכ"ש מה שבפנים. וישראל שמערה מכלי שבידו לכלי שביד עכו"ם אם לא הגביה העכו"ם הכלי אע"פ שנדנדו מותר בשתיה ואם הגביה ונדנדו א"כ הוי שכשוך ודינו כדלעיל כלל ע"ו סי' ח' ט' (סעיף ח'): +בד"א דכחו אסור דוקא כשהיה בכוונה אבל שלא בכוונה כגון עכו"ם שנושא חביות אפי' על כתפו ובהליכתו יצא מן היין לחוץ אפי' יודע שהיא מטפטפת מותר בשתיה אפי' מה שיצא לחוץ דכחו שלא בכוונה לא גזרו (סעיף י"א): +המערה יין לתוך כלי שיש בו יין עכו"ם אפי' סתם יינם בזמה"ז ונמצא שהניצוק דהיינו הקילוח מחבר יין שבכלי שמערה ממנו ליין האסור ורואים הכל כאלו היה מעורב נחלקו הפוסקים י"א דנצוק אוסר דהוי חיבור וי"א דאינו חיבור ולכן הכריע בש"ע דבהפסד מועט אסור ובהפ"מ מותר ואיזו הפ"מ כגון שהוציא מהחביות לכלי שיש בו יי"נ בין שהיה בחביות יין הרבה או מעט כיון דאם היה בו הרבה היה הפ"מ ולכן אפי' אין בו אלא מעט מותר ואפי' אם יכול למכרו לעכו"ם כיון שצריך לזלזל קצת במכירה לעכו"ם מותר. ואם עירה מקנקן או כוס מקרי הפסד מועט וימכרנו לעכו"ם אבל ניצוק בר ניצק כגון שישראל יצק מקנקן לכלי של יין נסך ונאסר יין של ישראל ע"י הניצוק וחזר ישראל אחר ויצא מקנקן לקנקן של ישראל הראשון הנאסר מה שבקנקן השני מותר (שם בש"ך ס"ק ה') וכן אם עירה וקיטף כגון שקודם שנגע הקילוח בשל איסור הפסיק קילוח היורד מהיין של היתר מותר שהרי אין כאן ניצוק (סי' קכ"ו סעיף אב"ג): +ולא מקרי ניצוק לאסור אא"כ יש בכלי התחתון עכ"פ משקה טופח להטפיח או בכלי שדרכו להכניס בו יין לקיום והוא עכ"פ טופח אבל בסתם כלים ואין בו אלא משקה טופח בלבד אינו אסור אלא מה שבכלי שעירה לתוכו אבל את שעירה ממנו מותר אפי' בשתיה ומ"מ אם יש בתחתון ששים נגד יין האסור הכל מותר (שם) אבל אין העליון מצטרף לששים (קל"ד) וכן אם יש בעליון ס' נגד כל מה שיש עכשיו בתחתון אע"ג דהתחתון אסור כיון שאין בו ס' מ"מ העליון מותר דלא גרע מאלו נתערב הכל בעליון (סימן קכ"ו סעיף ה'): +לא אמרו ניצוק חיבור אלא המערה ליי"נ האסור בהנאה מדינא ואז אסור אפי' לדידן דאע"ג דכל מגעם אינו אוסר רק בשתיה מ"מ אלו היה בר כוונה היה אסור בהנאה (ש"ך ס"ק ט'): +עכו"ם המערה יין מכלי לטיט או לאשפה או למקום לכלוך אין דרך ניסוך בכך ולכן אפילו נגע עכו"ם זה המערה ביין הכל מותר שהרי עשה אותו כמים ואין כאן מחשבת ניסוך כלל אבל אם עכו"ם אחד נגע בקילוח הכל אסור ואם מערה ע"ג קרקע דינו כמערה לתוך כלי שגם הם מזלפים ע"ג קרקע לפני ע"ז (סעיף ד') וה"ה דעכו"ם שנגע בקילוח היין היוצא מן החביות מה שבחביות אסור היינו מטעם ניצוק ולפ"ז לדידן דינו כמו בסי' ז' דבחביות מותר ובקנקן אסור (סי' קכ"ד סעיף כ"ב ובש"ך סק"ע) (ועיין בנקה"כ סי' קכ"ג ס"ק ל"ג). סי' קכ"ז נתבאר לעיל כלל ע"ב: + +Klal 78 + +דין עכו"ם שנתייחד עם יין (סי' קכ"ח קכ"ט):
מדינא בזמן שהיו העכו"ם עע"ז אם נתייחד עם היין אפי' ברשותינו ואפי' שעה מועטות אסור בהנאה אבל מי שנודע לנו שאינו עע"ז כגון גר תושב וישמעאלים מותר להתייחד עם היין ברשותינו לזמן מועט כגון כדי שיעור מיל ��ו יותר ואפי' בעיר שכולה עכו"ם ואפי' הודיע שהוא מפליג דכיון דלא פלח ע"ז לא נגע אבל אין מפקידין אצלו יין בביתו אפי' לזמן מועט דאע"ג דהוא אינו עע"ז מ"מ כיון שהוא בביתו ועכו"ם נכנסים אצלו ודאי אינו מקפיד אם נגעו בו וכן אפי' בבתינו אם נתייחד עם היין זמן מרובה אסור ואין היתר אלא בבתינו ולזמן מועט ואם עבר והפקיד או אפי' בבתינו ולזמן מועט אלא שיש לחוש נגעו לשתות או להנאה אחרת אסור בשתיה (סי' קכ"ח סעיף א'): +כבר כתנו דעכו"ם בזמה"ז יש להם דין ישמעאלים ולפיכך ולכתחלה אין מייחדין יין אצלם ואם נמצא עכו"ם במרתף של יין ישראל לא מבעיא בדלת נעול דנתפס עליו כגנב אם הוא עכו"ם שאינו אלם וא"כ מרתת ולא נגע אלא אפי' הפתח פתוח דאינו נתפס כגנב אפ"ה מותר בשתיה אא"כ יש לחוש שנגע לשתת או להנאה מיהו אם פי החביות רחב או שהוא בקנקן שיש לחוש שמא נגע בו דרך מתעסק חיישינן (שם סעיף ד' ברמ"א) ובמקום הפסד אפי' יש לחוש לנגיעה מ"מ מותר בהנאה (ש"ך ס"ק י"ג): +וכן אם היו בשוק חביות יין ונמצא עכו"ם ביניהם אם הוא עכו"ם שאינו אלם שאימות שופטי העיר עליו ואם ימצאהו נוגע נתפס כגנב מותר בשתיה וא"ל אסור בשתיה (שם סעיף ה') ונלד לדידן דינו כמו בסי' הקודם: +עכו"ם שנמצא בבית שיש בו יין אם יש לו מלוה על אותו יין כגזן שעשאו אפותיקי או משכנו לו בסתם אסור אפי' היה חתום בחותם א' להש"ע דס"ל דצריך אפי' בדיעבד ב' חותמות כדלקמן בכלל שאח"ז. אבל אם אין לו מלוה על היין אעפ"י שיש לו מלוה על הישראל בעל היין והגיע זמן המלוה מותר ואפי' אין ביין שום חותם ואפי' החביות פתוחה ואפי' עומד בצד היין ממש ואפי' נמצא בידו קצף שרגיל לעלות על פי יין אם הוא בבית הפתוח לר"ה וישראלים עוברים שם (כדלקמן שם) שמאחר שיודע שיפסיד ישראל יינו ירא ליגע ותלינן הקצף לקח מדופני החביות ולא מפיו אבל אם מצא שהעכו"ם תופס הברזא בידו היין אסור ול"א דהברזא מנפשיה נפל דתלינן בדבר הרגיל ומ"מ כיון דלא חזינן שום ריעותא לא חיישינן שמא הכניס אצבעו לפנים ונגע בו או שנגע ביין שיצא לחוץ דרך הברזא וא"כ נאסר מה שבפנים מטעם ניצוק אלא אמרינן שהעכו"ם הוציא הברזא וא"כ לדידן במקום הפסד מותר בשתיה דהוי מגע ע"י דבר אחר שלא בכוונה (סעיף ב' ובש"ך שם): +בד"א דאפי' עומד בצד היין מותר דוקא בבית שאין לעכו"ם שום שייכות בו כגון בחצרו של ישראל שלא לקחו ולא שכרו מעכו"ם ואז אפי' היה עכו"ם דר באותו חצר ואין ישראל דר בו אלא נכנס ויוצא (דאל"כ לא עדיף ממניח עכו"ם בביתו והודיע שהוא מפליג לקמן בסי' ו' ש"ך סי' ק"ל ס"ק י"ד) מותר אפי' אין מפתח וחותם ביד ישראל דכיון דאין לו שום שייכות ביין נתפס עליו כגנב אבל ישראל ששכר או קנה בית בחצירו של עכו"ם ומלאו יין אם ישראל דר שם אע"פ שיש לעכו"ם שייכות בבית כיון שאין לו שייכות ביין אע"פ שהניח היין בחצר ואין עליו לא מפתח ולא חותם מותר אפי' אם גם העכו"ם דר באותו חצר אא"כ יצא הישראל והודיע שהוא מפליג (ש"ך ס"ק י') אבל אם לא היה ישראל דר באותו הצד אם היה ביד ישראל מפתח וחותם ולדידן בחותם א' בדיעבד מותר וא"ל אע"פ שהיין באותו בית שקנה או שכר מעכו"ם אסור כיון שהעכו"ם דר בחצר ואין ישראל שם. ואם אין דר שם העכו"ם וגם לא ישראל א"כ הוי כעכו"ם אחר ומותר אפי' בלא חותם כדלעיל סי' ד' אך כיון שהבית היה של עכו"ם אע"ג דהישראל קנה או שכר ממנו אם נמצא עומד בצד היין אסור דאינו נתפס כגנב דאדם עשוי לראות מה שמכר או ששכר ואין לוקח מקפיד עליו וא"כ יש לו קצת שייכות (סימן ק"ל סעיף ט' י'): +הא דא�� עכו"ם דר בחצר של ישראל ואין ישראל דר בו דמותר אפי' בלא חותם דוקא ביום אבל בלילה אסור דדוקא במקום שאין לעכו"ם שום שייכות לכנוס לחצר דמתירין מטעם מרתת אין חילוק בין יום ללילה אבל בזה כיון שהעכו"ם דר בו ואין ישראל דר בו וא"כ מסתמא נועלו בלילה ואינו מרתת כולי האי ולכן אסור בלילה ולכן אפי' ביום אם נעל ואין חור וסדק שיכולין לראות היין אסור אבל כשיש חור וסדק כל מה שיכולים לראות ע"י החור מותר ביום אפי' נעלו בודאי ובלילה אסור אבל בפתוח הדלת לגמרי מותר אפי' בלילה דמרתת דלמא השתא מדכיר לחמרא ויבא (שם רמ"א וט"ז): +לכתחלה לא יניח אדם בביתו יין או חומץ יין עם עכו"ם לבד אא"כ כשישראל אפילו קטן יוצא ונכנס דאז מרתת ובדיעבד כל מקום שהיין בחזקת משתמר דאיכא למתלי שלא נגע בו העכו"ם מותר אפי' בלא חותם כיצד המניח העכו"ם בחנותו ויצא או שהיה לו יין בספינה או בקרון והניחו עם העכו"ם והלך לו לבהכ"נ או למרחץ או שהיה מעביר לו חביות יין ממקום למקום והניחו לבדו עם היין ויצא אע"פ שבכל אלו יש לעכו"ם שייכות ביין ואית ליה לאשתמוטי שהרי ברשות ישראל עומד שם אפ"ה אפי' אם שהה זמן רב מותר מפני שהוא ירא תמיד שמא יזכור הישראל שהעכו"ם הוא אצל היין יבא ויראנו ולכן אינו נוגע וכ"ש מי שיש לו משרת עכו"ם שיש עליו אימת רבו שהרי נתפס עליו כגנב דמותר בדיעבד (ש"ך ס"ק ד') והוא שלא נודע שסגר העכו"ם החנות או שהרחיק הספינה והקרון בענין שאין יכול לראותו אבל אם נודע שסגר החנות ואין שם חור או סדק שיכולין לראותו (דאז חשוב כפתוח) אסור היין אם הם חביות פתוחות או סתומות ושהה כדי שיסיר מגופת החביות שהרי אינו נתפס עליו כגנב כיון שברשו' ישראל עומד שם בד"א שיש דרך עקלתון שיוכל לבא עליו פתאום שלא יראנו והעכו"ם הוא לבדו דאם הם ב' או יותר אפשר שאחד מהם ישמור הדרך העקלתון וא' יגע וכן כשהלך לבית המרחץ הלך דרך עקלתון בענין שלא ידע העכו"ם שהלך לבית המרחץ אבל אם ראה שהלך לכנוס למרחץ יודע שלא ימהר לבא ולכן אם אמר לעכו"ם שהניח בחנות שמור לי יודע שנסתלק משמירתו וכן אם אמר לעכו"ם המעביר החביות לך ואני אבא אחריך או בכולן אם הודיע שהוא מפליג אם החביות פתוחות כיון שנעלמה מעיניו אסורות ואם הם סתומות אם יש בהפלגתו שיעור כדי שיוכל להסיר מגופת החביות כולה בין שהוא של טיט או סיד ולהחזירה ותנגב אסור ובהפ"מ יש להתיר בסתומות בכל ענין אם היה המגופה טוח בטיט ונתייבשה דאז הוי כחותם וכ"ז מדינא אבל לדידן ליכא למיחש לנגיעה אפי' בפתוחות אא"כ יש לו הנאה כגון שישתה או יחליף (סי' קכ"ט סעיף א"ב): +המוסר מפתח חנותו לכותי היין שבו מותר אפי' לא נשאר שום יהודי בעיר אפי' הודיע שהוא מפליג שלא מסר לו אלא שמירת המפתח והוא ירא לכנוס בו דשמא יאמרו עכו"ם לישראל ועכו"ם אחרים מתייראים ממנו ואם עבר העכו"ם ונכנס שם אם נתפס כגנב דהיינו שהוא ירא משופטי עיר (עיין ש"ך סי' קכ"ח ס"ק י"ב) מותרואם אינו מתפס כגנב שיש לו התנצלו' על מה שנכנס אסור (כצ"ל ברמ"א) ודוקא כשסגר הדלת במנעול מבפנים ואין סדק בחדר שיכולין לראות משם אפי' ביום אבל אם יש שם סדר וביום וכ"ש פתח פתוח היין מותר אפי' היה לו רשות בפירוש לכנוס שם אם לא אמר לו שיפליג דהעכו"ם מרתת דאע"ג דאינו נתפס כגנב על הכניסה מ"מ נתפס כגנב על הנגיעה. ואם אין העכו"ם מרתת כגון עבדי מושל שמחפשין בבית יהודים הכל אסור אם אין לו סימן שלא נגעו (שם סעיף ה'): +ישראל ועכו"ם שהיו יושבין ושותין יין כל אחד מיינו ושמע הישראל שקו��ין לבה"כ והלך שם להתפלל אע"פ שהעכו"ם יודע שהולך לשהות שם מ"מ מותר דכיון דא"א לו להתפלל כאן סובר העכו"ם כיון שהישראל היה טרוד מחמת הקריאה לבה"כ ושכח ביינו והלך לו וחושב כשיזכור ישראל יינו יבא ולכן אפי' היין פתוח מות וכן כל כיוצא בו שבדבר שיוכל לחשוב שהישראל עשה כן מחמת בהלה שכח להיין ואלו לא שכח להיין לא היה יוצא אבל כל שהוא פירש משם בלא טירדא אלא בישוב דעתו אסור ל"ש רחיצה ול"ש תפלה (שם סעיף ז' ובש"ך ס"ק י"ט כ'): +ישראל ששכר בית בחצר העכו"ם והניח בו יין וסגר הדלת והכניס הבריח בטבעת ושכח ולא סגרו במפתח והפליג ולסוף ימים הרגיש העכו"ם שלא היה סגור במפתח והודיע הדבר ליהודי מותר לא מבעיא אם לא הודיע שהוא מפליג דשרי דעכו"ם מרתת ואמר השתא אתי ישראל אלא אפי' הודיע שהוא מפליג מותר דמימר אמר העכו"ם כשיזכור הישראל שלא סגר במפתח ישוב לביתו (שם סעיף ח' ובט"ז ובש"ך): +גנבים שנכנסו למרתף ופתחו חביות יין אם רוב גנבים עכו"ם בזמה"ז אסור בשתיה ואם יש ליהודים שכונה לבדם אם אין דלתות ננעלין בלילה ואין דרך העכו"ם מפסיקתה או אפילו דרך הרבים מפסיקתה אלא שדלתות ננעלות בלילה אזי הולכין אחר רוב בני השכונה אע"פ שרוב בני העיר עכו"ם ודוקא שראינו ריעותא כגון שהיו תחלה סתומות ונפתחו אבל אם היו סתומות ונמצאו סתומות או שהיו כולם פתוחות ולא נמצא בהם ריעותא כלל הכל מותר ואפילו מצאו לחביות א' שלא היה לו ברזא ועשו לו ברזא ושאר חביות היה להם ברזות אינו אסור אלא אותה חביות שראינו בו ריעותא והשאר מותר ואם ידוע שיש גנב אחד מישראל ומעכו"ם א"י תלינן בישראל הידוע (סעיף י"א): +ישראל שיש לו יין באוצר שלו ופתח האוצר סגור במפתח א' ומצא הפתח פתוח ועכו"ם א' מודה שהוא פתחו לשאוב מים מבורו אף על גב דלא נתפס כגנב מ"מ כיון שהיה סגור במפתח ופתח בלא ידיעת הישראל הוי נתפס כגנב ולכן היין מותר (שם סעיף כ' וע"ש בט"ז): +בעל הבית שאמר לשפחתו להכין השולחן ומצא יין על שולחנו ושפחתו עכו"ם אומרת שלקחה היין ממרתיפו שבו יין הרבה. שעל השולחן אסור והיין שבמרתף מותר דאין העכו"ם נאמנת ואומר במקום אחר לקחה ואפילו אם ידוע שלקחה היין מהמרתף ויש ברזא בחביות שאינה צריכה ליגע בידה ביין מותר לרידן במקום הפסד דה"ל מגע עכו"ם ע"י ד"א שלא בכוונה כדלעיל בכלל הקודם גם לא חיישינן שנגעה ביין להכעיס כמבואר שם אבל אם אין ברזא בחביות וא"א לה ליקח מן היין שבמרתף אא"כ תגע בידה שצריכה לשאוב בידה מן החביות אם ידוע שלקחה מן המרתף כל היין שבמרתף אסור דאע"ג שאפשר לה ליזהר שלא תגע מ"מ חיישינן שמא נגעה בו דרך התעסקות כדלעיל בכלל הקודם (שם ש"ך ס"ק מ"ב): +וכן באחת שטמנה מפתח ממרתף שלה ולא מצאה במקומה ומצאה כד יין טמון בתבן ואומרת שפחה עכו"ם שהיא לקחה היין מן היין שבמרתף שרי ואין השפחה נאמנת (שם): +גנבים שנכנסו למרתף ומשכו יין והניח' הברזות פתוחות ונמצא אח"כ הברזות סתומות ואמרה שפחה עכו"ם שהיא סותמתן לדידן בזמה"ז כיון שהעכו"ם אין מנסכין אם כן לא חיישינן שמא נגעה בכוונה בידה לנסך אלא כשנגע להנאתו וא"כ למה לה ליגע ביין ומסתמא סתמה רק בברזא וה"ל מגע ע"י ד"א ומותר במקום הפסד (שם ש"ך ס"ק מ"ג): +כותי שנגע ביינו של ישראל להכעיס כדי לאסרו עליו אפי' אין יודעין כן אלא באומדנות המוכיחות מותר אפילו בשתיה ויש לשתותו בפני העכו"ם כדי שלא ירגילו בכך (ססי' קכ"ד) ואם העכו"ם יודע שבעושה להכעיס מותר אסור שהרי אין זה עושה להכעיס (נקה"כ שם): + +Klal 79 + +דין חתימת היין ויין כשר שנעשה ברשות כותי (סי' ק"ל קל"):
מותר להפקיד ולשלוח יין ביד עכו"ם אם הוא חותם בתוך חותם או מפתח וחותם והנ"מ בחביות של חרס אבל לא בחביות של עץ מפני שיכולין להוציא יין מבין הנסרים ולא ירגישו וכ"ש בנודות שבקל יכולין להוציא ין מבין התפירות ואין תקנה אלא שיכניס כל החביות של עץ או הנוד בשק שאין בו תפירה מבחוץ ויחתום פי השק (סימן ק"ל): +עכשיו נוהגין שלא להתיר לשלוח יין כלל בחביות של עץ מעיר לעיר אם לא על ידי נאמן ישראל שומר ביום ובלילה ואין לשנות ולהקל כלל מיהו אם מכסים כל דופני החביות בחשוקים וגם השוליים בנסרים מותר ובדיעבד אם היה נזהר שיהא המגופה נסתם כראוי ולכתחלה יזהר שלא יהיה שם ברזא ומ"מ אם יש שם ברזא בדיעבד מותר רק שיזהר לחתוך כל הברזות וישים עור על המגופה ועל הברזא ויקבענו במסמרות ויכתוב אותיות חציין על העור וחציין על הברזות שאז אם יגביה העכו"ם העור לא ידע לחזור ולכוין העור כבתחלה (שם בט"ז וש"ך ס"ק א' ב'): +ובדיעבד אף בחביות של עץ ואפי' בלא שום תיקון אחר כגון כיסוי עור וחשוקים או להכניס החביות בשק. אם חתם בחותם א' סגי ומ"מ אם לא חתך הברזא אפילו בדיעבד אסור דהא בקל יכול להוציא הברזא ולהמשיך היין (שם ס"ק ב' וצ"ע בסי' קכ"ט בש"ך בס"ק מ"ב מ"ג): +במקום הפ"מ מועיל מפתח א' כמו חותם א' (עיין ט"ז ס"ק ה' וש"ך ס"ק ד') ואם טח בטיט סביב המברזא ונתייבש אם הפקיד אצל העכו"ם דמונח במקום אחד מהני בהפ"מ כחותם א' אבל אם מוליך החביות על עגלה ממקום למקם דאז מחמת ניענוע נתלחלח תמיד הטיט אינו כחותם א' ואסור (ט"ז ס"ק ז' וע"ש שהאריך): +כל שינוי שמשנה מדברים שאין דרך כל אדם לעשות כן הוי כחותם א' ומכל מקום קשירות העגלות אע"פ דאין לך קשר משונה מזה מה שקשור בראש עגלה ונתון כמה פעמים אילך ואילך בכל אורך העגלה ובסוף העגלה פעם ב' מ"מ לא הוי כחותם דמאי דסמכינן אקשר משונה או חותם היינו משום דלא טרח ומזייף א"נ מרתת משא"כ בזה דמוכרח הוא להתיר הקשרים ולפתוח העגלות כדי ליקח מאכל שלו שבתוך העגלות (ש"ך ס"ק ח'): +כיון שחתמו כדין אפי' העכו"ם אמר שהחביות היה מטפטף והוא הדקו ונגע ביין אינו נאמן לאסרו ואפי' ניכר עדיין קצת יין מבחוץ ויש אומדנות כדבריו (שם סעיף ח'): +כל דיני החותם ואם נתקלקל החותם מבואר לעיל כלל ע': +ישראל שעשה יינו של כותי בטהרה כדי שיהא מותר לישראל בין שמכרו לישראל ולא פרע לו כלום (דאם פרע לו מקצת בענין שיש לישראל חלק ביין דינו כדלקמן) בין שלא מכרו לו אלא שמטהרו למכרו ע"י לישראלים אם נתנו ישראל בחצרו של אותו עכו"ם עצמו והישראל דר בחצר מותר אפילו בלא חותם אפילו אם העכו"ם ג"כ דר שם דהוי כמו שומר ביוצא ונכנס ואם אין ישראל דר באותו חצר אם דר ישראל באותו עיר והבית שהיין בו פתוח לרשות הרבים אם אין העכו"ם דר בחצר שרי אפי' בלא חותם (ש"ך ס"ק ד') ואם העכו"ם דר בחצר דעת הרבה פוסקים ראשונים דאפילו חותם בתוך חותם לא מהני דהעכו"ם אינו מתיירא מליגע דסבר אם יראה הישראל לא אפסיד שהיר היין הוא שלי (ש"ך ס"ק ה') ויש מקילין עכ"פ בחת"ח או מפתח וחותם וכן פסק בש"ע ולדידן בדיעבד מותר אפי' בחותם א' או מפתח א' ואם אין הבית פתוח לר"ה אעפ"י שהרבה ישראלים דרים בעיר או בעיר שכולה עכו"ם אפי' חבית פתוח לר"ה אסור אפי' בחותם ת"ח עד שיהא ישראל יושב ומשמר אפילו ביוצא ונכנס ואפילו שהה זמן רב אם לא הודיעו שהוא מפליג כדלעיל כלל ע"ח ואם רוכלי ישראל רגילין לבא לעיר ואין לה חומה דלתים ובריח בענין שי��ולין לבא שם בכל שעה שירצו חשוב כישראל דרים שם חוץ משבתות וי"ט שאין מתירא מרוכלין שאין מחזרין אז בעיירות שלהם ואם הבית פתוח לאשפה או שיש בחצר נגד הפתח חלון פתוח לר"ה חשוב כפתח פתוח דמתיירא שמא יבא ישראל ומ"מ בלילה לא מהני פתח פתוח לר"ה וכ"ש חלון כדלעיל כלל ע"ה סימן ה"ו (סי' קל"א סעיף א'): +בד"א כשהיין בבית עכו"ם בעליו אבל אם העכו"ם בעל היין נתנו בבית עכו"ם אחר מותר במפתח וחותם ולדידן בדיעבד אפילו בחותם אחד ואם העכרו"ם הזה הוא כפוף תחת יד עכו"ם בעל היין בענין שאם יבא ליגע ביין אינו רשאי למחות בו הוי כאלו הוא ברשות בעל היין (שם בש"ע בסיף א'): +ואם כתב העכו"ם לישראל התקבלתי או שזקפו עליו במלוה אם כשיבא הישראל להוציאו אינו מעכב עליו הרי הוא כיינו ומותר במפתח וחותם ובדיעבד אפילו בחותם א' אפי' בעיר שכולה עכו"ם ואם כשבא ישראל להוציאו אינו מניחו עד שיתן לו מעותיו דינו כאלו לא כתב התקבלתי ודוקא התקבלתי או זקפו במלוה מהני אבל אם קנאו ממנו בפני עדים לא מהני (שם ובש"ך ס"ק י"ג): +ויש מגדולי הפוסקים דס"ל דחותם בתוך חותם או מפתח וחותם מותר בכל ענין אפי' ביינו של עכו"ם ברשותו של עכו"ם שדר בו ואין ישראל דר שם ועיר שכולה עכו"ם דחב"ח מהני כמו שומר ויש לסמוך ע"ז בזמה"ז בהפסד גדול אף בשתי' או עכ"פ לקנות אותו ולמכור לעכו"ם ולהרויח דרוב הפוסקים חולקים על סברא זו (עיין ט"ז ס"ק ה' וש"ך ס"ק ט"ו): +בד"א במטהר יינו של עכו"ם שגדל בכרמו שלא טרח בו בעל היין כ"כ ולא הוציא עליו הוצאות הרבה ולכן אינו חושש אף אם ירגיש בו ישראל שזייף אבל עכו"ם שקונים יין מישראל ומחתימן אותם חב"ח ומוליכן אותו למרחוק בספינות או עגלות ויש לו בזה טורח גדול והוצאה מרובה וגם קנה אותו ובודאי שזה חושש לטרחו ולהוצאתו ולא יזייף ומ"מ אפי' לדידן בזמה"ז דמקלינן דבמקום שצריכין ב' חותמות מדינא קיי"ל דסגי בחותם א' מ"מ בזה לא מקלינן רק דוקא בחת"ת דכיון דטעם ההיתר אינו אלא שכן נוהגין הסוחרים להוליך היין ולא נהגו להקל אלא דוקא בענין זה אם לא במקום שנהגו להתיר גם בזה בחותם אחד מותר (בש"ך ס"ק ט"ז ט"ס וכצ"ל וכ' הב"ח אע"ג דמדינא להט"ו לדעת ר"ת): +ואם ישראל ועכו"ם טהרו יינו של עכו"ם בשותפות ופרע הישראל חלקו להעכו"ם או שכ' לו התקבלתי לכתחלה צריך שיהיה המפת' ביד הישראל וגם חותם אחד על היין ובדיעבד אפילו היה היין מונח בביתו של עכו"ם שותפו כיון דאית ליה לישראל שותפות מרתת העכו"ם ולא נגע והלכך אם יש עליו חותם א' לדידן סגי בדיעבד (שם ססעי' ב'): +דין שלא להנות מיין נסך כגון למכור סתם יינם או ישראל שמוכר יין כשר לעכו"ם כיצד יעשה בקבלות המעות מבואר בש"ע סימן קל"ב. דין שלא להשתכר ביין נסך מבואר בש"ע סימן קל"ג ונתבאר לעיל סוף כלל ע"ה ולפי שבזה"ז נותנין להקל בכ"ז כמש"כ רמ"א לכן לא כתבתי: + +Klal 80 + +דין יי"נ שנתערב (סי' קל"ד):
מדינא יין שנתנסך לעכו"ם שנתערב מב"מ אוסר בכ"ש ומבשא"מ בנ"ט דהיינו בס' ולכן יי"נ שנתערב ביין של היתר אוסר בהנאה בכל שהוא וסתם יינם שנתערב ביין כשר אוסר בכ"ש בשתי' וימכור כולו לעכו"ם ולוקח דמי היין איסור שבו ומשליכו לים המלח ויהנה בשאר המעות או שימכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו ובזה"ז כל סתם יינם בטל בששים במקום הפסד וי"א דא"צ הולכת הנאה ליה"מ או למכרם לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו וי"א דמ"מ במקום שאין הפ"מ יוליך הנאה לים המלח (סימן קל"ד ובש"ך ס"ק ט"ו) ובמקום דנתערב ע"י ניצוק אין יין עליון מועיל ליין התחתון לבטל האיסור וכמו שנתבאר לעיל סוף כלל ע"ז: +יי"נ שנתערב במים וה"ה בשאר משקין (ט"ז סי' קי"ד סק"ד וכן הסכים הפ"ח ומ"א סי' ר"ד) אם יש במים כדי לבטל טעם היין דהיינו ששה חלקים מים נגד היין מותר אף בשתיה ואם אין במים בשיעור הזה מוכר הכל לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו ומיהו לא ימכור לעכו"ם הרבה ביחד שמא יחזור וימכור לישראל ומיהו אם יש הפסד בדבר מותר למכור אפילו גם דמי יי"נ שבו דבמקום הפסד בזה"ז מותר בהנאה ואם נפל לתבשיל שהיין משביח בו צריך ס' (ש"ך ס"ק כ"א): +חומץ של עכו"ם שנפלה לתוך יין של היתר או יין של עכו"ם שנפלה לחומץ של היתר כיון דהוי הין בשא"מ לכ"ע בטל בס' ואפילו חומץ של עכו"ם שנפלה לתוך חומץ של שכר דהוי מב"מ דבתר שמא אזלינן מ"מ לדידן בזה"ז בטל בס' (סעיף ז'): +יין של עכו"ם בין ישן בין חדש שנפלה על ענבים אם הם שלימות ולא עבר עליהם מעל"ע (ש"ך ס"ק כ"ז) מדיחן והן מותרות באכילה ואם הם מבוקעות או שנטל עוקצו אם יש בהם בנ"ט אסורות באכילה ויעצרם וימכרם לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו אבל לא ימכרם כמו שהן שמא יחזור וימכור לישראל ואם אין בו כדי ליתן טעם מותרות באכילה (סעיף ח'): +נפלה על עדשים ושעורים וכיוצא בהן ידיחם והם מותרין ואם עבר עליהם מעל"ע ודאי בלע ואין להם היתר בהדחה ומשערים אותם בנ"ט והיינו בס' נפלה ע"ג חיטים אין להם היתר בהדחה מפני שמתוך שיש בהם סדק היין נבלע בהם ולפיכך אם אין בהם ס' נגד היין אסורות באכילה ולא ימכרם לעכו"ם שמא יחזור וימכרם לישראל אלא כיצד עושה טוחן אותם ועושה מהם פת ומוכרן לעכו"ם שלא בפני ישראל ואם הוא במקום שנהגו לאכול פת עכו"ם אין להם תקנה אלא שיחתוך הפת לפרוסות ואז ימכרם לעכו"ם דפרוסות אסור לקנות מעכו"ם בכל מקום (סעיף י' י"א): +נפל ע"ג תאנים מותרים מפני שהיין פוגם טעם התאנה ועיין עוד לעיל כלל נ"ד כמה דברים שהיין פוגם בהם: + +Klal 81 + +דין כלי יין והכשירן ואיזו משקין מותר ליתן לתוכן קודם הכשירן (סימן קל"ה קל"ו קל"ז קל"ח):
כלים שהכניסו בו יין הרי הכלים בולעים יי"נ ואסורים בלא הכשר והכשירן אינן שוין יש מהם שדי בשכשוך ויש מהם שצריכין מילוי ועירוי והשכשוך שנכתוב בכ"מ הוא שידיחנו ג' פעמים במים אבל לא ביין ויש מקילין בדיעבד אם עושה השכשוך ע"י יין אבל היין ששכשך בו אסור בשתיה שהרי בלע מן האיסור (שם סי"א) וכל מקום שנכתוב שצריך עירוי ר"ל שצריך למלאותו מים על כל גדותיו וצריך שיוסיף על פה הכלי טיט וכיוצא בו כדי שיעלה המים על פיו שהרי גם שם בלע איסור או שידיחם בכל אחר ויהפכם על פיו (ש"ך ס"ק כ"ה) ויניח בו המים כ"ד שעות מע"ל ולסוף כ"ד שעות ישפכם והמים מותרים שהמים מבטלין טעם היין ויש אוסרין המים דכיון שנתן אותן בכלי להכשירו נמצא אם היה שותה המים היה עובר על אין מבטלין איסור לכתחלה (ש"ך שם ס"ק כ"ט) ואז יתן בו מים שניים ויניחם בו כ"ד שעות מעל"ע וכן יעשה פעם שלישית ולפי שאי אפשר לצמצם ברגע א' ואם לא היה בתוכו כ"ד שעות שלימות לא מהני ולכן יותר טוב שיעמיד מעט יותר מכ"ד שעות ואם עמדו בו המים כמה ימים ולא שפכם לא עלה לו אלא יום א' (שם סעיף י"ב) ומי מלח חזקים שיש בהן שליש מלח ושני שלישים מים מועילים במעל"ע כמו עירוי ג' ימים: +כלים שאין מכניסין לקיום דהיינו שאין דרך להכניס בו יין לעמוד בו ג"י בין שהם של עור בין של עץ או זכוכית או אבן או מתכות אם אינם מזופתים משכשכין במים ומותרים (חוץ מכלי הגת שיתבאר לקמן כלל ס"ב) בין שהיה תחלת תשמישן ביד עכו"ם בין שהיה בו יין שלנו ונגע בו עכו"ם בע��ד משקה טופח להטפיח על הכלי. ואם היו מזופתים וחדשים בימיהם דרכן לשום בהם יין בשעת זפיתה ואותו יין אין אוסר דהוי במשליך לאיבוד מ"מ אם נתן אח"כ בהם יין אינו ניכר כ"כ וחיישינן שמא נתנו בהם יין וכ"ש אם הם ישנים שנתיישנו ביד עכו"ם בתשמיש יין קולף את הזפת ומשכשן ומותרים ואם לא רצה לקלוף ממלאן ומערן ג"י כדלעי ובזה"ז שאין רגילין ליתן בהם יין בשעת זפיתה כ"ז שהם חדשים מראיתן צהוב עד שיתנו בהם יין לפיכך יכול לקנותם מהם כ"ז שהם צהובים דאם היה נותן בהם יין היה ניכר וי"א דבכלי שלנו שהיה משקה עליהם טופח ע"מ להטפיח ונגע בהם עכו"ם אם הם של עץ ואבן או מתכות ושכשכם אפי' הם זפותים ועבר ונתן בהם יין אין לאסור בדיעבד ואפילו אין בו ס' ומכל שכן דמסתמא יש ס' נגד קליפת הכלי אבל של עור שהם רכי' והזפת מבליע בהם היין לכ"ע צריך עירוי (שם סעיף א' בט"ז ובש"ך) ומ"מ לא נקרא זפותים בשביל מעט זפת כגון משפך שהוא מזופף מעט סביב הברזל וכן כלי שהיא שוע בשעוה אין דינו כמזופף דשועה לא בלעה (סעיף ב'): +כלי חרס אע"ג דלענין הגעלה קיי"ל דלא מועיל הגעלה מ"מ לענין יי"נ כיון שתשמישו היה בצונן קים להו לחז"ל דע"י עירוי המים מקלישין טעם היין ומ"מ כיון שהם נוחים לבלוע ולכן אפי' אין מכניסים לקיום ואינם זפותים אם נשתמש בהם עכו"ם כ"ז שלא שבעו לבלוע צריכים מילוי ועירוי ומאימתי שבעו מלבלוע ביין שבעו בשני פעמים לפיכך אם נשתמש בו ישראל ביין שני פעמים אזי כבר שבעו מלבלוע ואם נשתמש בהם עכו"ם אח"כ די בשכשוך ואם נשתמש בו ישראל במים ב' פעמים כיון דמיא קלישי ונבלע יותר אינו שבע מלבלוע עד שישתמש בהם ישראל ג"פ במים ואז כבר שבע ואם אח"כ נשתמש בו עכו"ם מותר גם כן בשכשוך אבל אם נשתמש בהם עכו"ם ביין בפעם ראשון קודם שהשתמש בו ישראל או אפי' שכבר נשתמש בו ישראל פעם אחד אפי' ביין והעכו"ם השתמש בו פעם ב' או שנשתמשו בו במים אפי' ב' פעמים כיון שלא שבעו מלבלוע בולע ולפיכך צריך מילוי ועירוי. ואם נתן בהם מים פעם א' ושהו בהם שעה גדולה כמו רביע היום הוי בלועים ממים כאילו נתן בהם מים ג"פ ויש מקילין עוד דאם כבר שבעו מלבלוע אפי' במכניסו לקיום א"צ מילוי ועירוי ואע"ג דבשאר כלים במכניס לקיום צריך מילוי היינו משום דשאר כלים אינם שובעים לעולם (ב"ח) וי"א דבמכניסו לקיום דינו כשאר כלים (ב"י בש"ך ס"ק ט"ו) וכ"ז באינם זפותים אבל אם הם זפותים צריך מילוי ועירוי ובשלנו שנגע בהם בעוד משקה טופח להטפיח נוהגין לכתחלה לשתות בהם ע"י שכשוך כיון שכבר שבעו מלבלוע ולכן עדיפי משאר כלים (סעיף ד' ובש"ך ס"ק ט"ו) וכדים של עכו"ם שהם מיוחדים ליין אין להשתמש בהם יין דתחילת תשמישן ביד עכו"ם אבל אותן שממלאים בהן גם מים הוי ס' דרבנן שמא נשתמש בהן תחלה מים ומותרים בהדחה (ט"ז ס"ק ח'): +כלים שמכניסים בהם יין לקיום דהיינו שדרך להכניס בו יין לג' ימים (ססעי' ט') צריכים עירוי בין זפותים או אינם זפותים אפילו הם כלים שלנו ונשתמש בהם עכו"ם אפילו לפי שעה דגזרינן שמא ישתמש בהם שיעור כבישה כדלקמן אבל אם רק נגע בכלים שלנו כשהיו טופח להטפיח דינו כאין מכניסו לקיום (סעיף ז' ובש"ך ס"ק כ"א כ"ב): +י"א שלא החמירו בשביל מכניסו לקיום אלא בכלי חרס ויש מוסיפין גם של עץ ועור ויש מוסיין גם של אבן ומתכות וכן ראוי לנהוג אבל כלי זכוכית לכ"ע אין מחמירין בהם בשביל שמכניסו לקיום דהם קשים ובליעתן מועטת (סעיף ח') וכן כוסות אע"פ ששותין בהם תדיר מ"מ אין היין שוהה בהן תמיד אלא ממלאן לפי שעה ושותה ומערה. הלכך אין להם דין מכניסין לקיום (סעיף ט') ודין נודות וחמת של טייעים מבואר בש"ע שם: +אפילו במכניסו לקיום אינו בולע יותר מכדי קליפה לפיכך אם העביר עליהם מלקט ורהיטני או קלפם בקרדום הוכשרו אבל קליפת הזפת לא מהני בכלים המכניסים לקיום שהזפת מבליע היין בכלי ומ"מ כשעושה מילוי ועירוי א"צ לקלוף הזפת (סעיף י"ג ובט"ז) ודוקא בסתם שלא נודע לנו אם עמד בו יין מע"ל אבל אם ידוע שעמד בו יין מע"ל הוי כבוש וכבוש כמבושל ואפילו הוא אינו ב"י דאדרבה כל שמתיישן היין בכלי הוא נ"ט לשבח (סימן קל"ז ש"ך ס"ק י') ואין לו תקנה לא במילוי ועירוי אלא דוקא הגעלה כדינו ובכלי חרס אין לו תקנה (ש"ך סי' קל"ה ס"ק ל"ג ובסימן קל"ז ס"ק ט') ומ"מ לצורך גדול י"ל דאפילו ידוע שעמד בו מע"ל כיון דנבלע בו בצונן יש להתיר במילוי ועירוי וכן לענין חמץ אם יש דוחק גדול וא"א להשיג כלים זכוכית חדשים יש להקל ע"י מילוי ועירוי כיון דהתירה בלע (ועיין במ"א סימן תנ"א ס"ק ל"ט ובס"ק מ"ט) אבל בשאר איסורין אע"פ שלא נבלע בו רק בצונן כיון שנכבש בכלי מע"ל הוי כמבושל וכן אפילו לענין יי"נ אם ידוע שנשתמש בו בחמין צריך הגעלה וכ"ח אין לו תקנה (ע"ש בש"ך ובסי' קל"ה סעיף ו'): +כלי חרס שנשתמש בו יי"נ אם החזירן לכבשן והסיקן מבחוץ ונתלבנו אפי' לא השהה בתוכו עד שנשר הזפת אלא שנרפה שרי אבל אם הסיקן מבפנים לא מהני אא"כ הסיקן כ"כ עד שעבר חומם לצד חוץ כ"כ שהיד סולדת (סימן י"ד): +כלי עץ וכלי עור וכלי חרס אפילו מזופתים ואפילו הכניסן לקיום ניתרים בהגעלה בכלי ראשון. ויש מתירין אפילו ע"י עירוי שמערה בהן רותחין ולגלגלן כיון דתשמישן בצונן ויש לסמוך ע"ז בדיעבד. ואפי' לכתחלה נוהגין ליתן אבנים קטנים מלובנים תוך החביות או גדולים ונותנו על המשפך ושופך עליהם רותחין ויורדים לתוך החביות ומגלגלו ומחשבין זה לכלי ראשון (סימן ט"ו): +כל הכלים שישנן י"ב חודש שרי וא"צ להתיר הקשים שודאי כלה כל לחלוחית יין שבהם ואפי' נתן לתוכם מים תוך יב"ח אין בכך כלום (סעיף ט"ו): +השולח ביד עכו"ם כלים המיוחדים ליין צריך להחתימם לכתחלה בב' חותמות ולפחות בחותם א' כדי שתהא ניכר אם הכניס בהם העכו"ם יין ואם עבר ושלחם ושהה ביד עכו"ם אפילו שעה א' צריך הכשר כפי ענין ההכשר המבואר לעיל אבל לשהותם מעל"ע לא מהני דבכלי יין לא מהני שהיות מע"ל דהיין כ"ז שמתיישן משביח (ש"ך ס"ק ב') ואם עבר והשתמש בו מותר בדיעבד. ואם הם חביות גדולות מותר לשהותן בבית עכו"ם אומן יום או יומים לתקנם דבכלי גדול כזה אין רגילין להשתמש בו לפי שעה (סימן קל"ו): +כל הכלים האסורים מחמת יי"נ בדיעבד שהכניס ישראל לתוכו יין קודם שהכשירן לדידן דקי"ל דיי"נ בטל בס' וכיון דנבלע בו בצונן אינו נבלע בו יותר מכדי קליפת הכלי ואין לך כלי שלא יהיה בו ס' נגד קליפת הכלי ואם עמד בו מע"ל דאז צריך ששים נגד כל הכלי אם היה כלי שאין מכניסו לקיום והוא יבש לא נאסר אא"כ עמד בו יינו של ישראל כ"ד שעות דאז פולט האיסור ואם הוא כלי שמכניסו לקיום נאסר יינו של ישראל מיד ולצורך גדול יש להתיר ולסמוך על סתימת הפוסקים דאפילו עמד בו היין האסור כמה ימים אינו נבלע בו יותר מכ"ק וא"כ אפי' אין בו מים מותר (סי' קל"ז ובש"ך ס"ק ט'): +הא דבעי' מילוי ועירוי לכלים הנאסרים מיי"נ היינו דוקא ליתן לתוכו יין אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או שכר או שאר משקין מותר כי טעם היין הנפלט לתוכן פגום מעיקרא הוא ואפילו לשהות שם המשקין כמה ימים מותר דאף על גב דנטל"פ לכתחלה אסור ביין נסך הקילו ועוד דהוי פגום מעיקרא (שם בט"ז ס"ק ז' ט"ס וצ"ל ותו דאם תאמר שאם נשתהא איסור אסור א"כ אפי' כו' ומדבריו משמע שאם בישל דבר שפגום מעיקרא והוא איסור דרבנן הקדרה מותר וצ"ע ומש"כ שם הש"ך ס"ק ט"ז דדוקא באקראי בעלמא אבל בקביעות אסור דבריו תמוהי' מאוד דכי' שכן הוא בש"ס והיינו דאית' בט"ז ל"ג ע"ב רבינא שרי' ליה לר' חייא בר"י למירמא ביה שכרא אזל רמא בים חמרא וא"ה לא חש לה למלתא אמר אקראי בעלמא ור"ל שאע"ג שראה שכיון שהתיר לו שכר רמא ביה ג"כ יין וא"כ הו"ל לגזור שכר אטו יין אפ"ה לא גזר דאמר מקרה בעלמא היה וכן מצינו ב"פ בש"ס ודאל כש"ך) וכן מותר למלוח בהם דהמלח שורף את היין: +ודוקא שנתן לתוכו מים או שאר משקין שלא לכוונת הכשר הכלי אבל אם נתן לתוכו לכוונת הכשר הכלי דינו כמבטל איסור לכתחלה (ש"ך סקל"ה ס"ק כ"ט): +אם עשה המילוי ועירוי ביין כדין עירוי מ"מ אסור לכתחלה ליתן לתוכו יין אפילו לדידן דבטל בס' דמ"מ שלא במקום הפסד קי"ל דאוסר במשהו אם לא שאין לו כלי אחר דמותר (סימן קל"ז בש"ך ס"ק י"ח): +כלים שנתחזק שהיה בו יין של יי"נ ועכו"ם לפי תומו מסיח שכבר נכשרו אינו נאמן אע"פ שאינו אלא מדרבנן כיון דאיתחזק איסורא (שם "ק י"ט) וע' לעיל כלל ע"ב סימן י"ז: + +Klal 82 + +דין הכשר כלי הגת (סימן קל"ט):
גת של אבן או משל עץ הזפות אפילו זפתו ישראל ונתן בו יין ונגע בו עכו"ם בעוד משקה טופח להטפיח וכ"ש שנשתמש בו עכו"ם ביי"נ אע"ג דאין מכניסו לקיום מ"מ הואיל ומשהין בו יין כל ימי הגיתות ותדיר בו יין דומה לכלי שמכניסין בו לקיום דאסור אפילו לפי שעה ומ"מ א"צ עירוי ג' ימים אלא סגי בניגוב. ואם דרך עכו"ם בזפות אז מפני כובד הדריכה נעשה נקבי' בזפת הלכך אין די לו בניגוב אלא יקלוף הזפת ואח"כ ינגב או יערה ג' ימים בלא קליפה או יישנו י"ב חודש ואם היתה של עץ ויש נעורת של פשתן בין נסר לנסר. או שיש שם בקעים ואין דבר סותם כלל (ט"ז ס"ק ה') אין די לו בניגוב אלא צריך מילוי ועירוי או הגעלה. ושל חרם אינה ניתרת בקליפה וניגוב אלא במילוי ועירוי בלא קליפה ואם זפתו עכו"ם ודרך בה צריכה קליפה ומילוי ועירוי. או הגעלה בלא קליפה או יישן י"ב חודש או להסיקו בכבשן עד שירפה הזפת אבל אם אינו זפות יש לחלק שאם תחלה תשמישו ע"י עכו"ם צריך ניגוב ובשל חרס אם דרך בה צריכה עירוי ואם תחלת תשמישו ע"י ישראל אם היא של עץ או אבן סגי בהדחה ואם היא של חרס צריכה ניגוב: +גת הבנויה מלבנים או סיד וגיפסן (פי' חומר יותר לבן מסיד) דינה כשל חרס: +הגת וכליו הצריכים ניגוב ניתרין בהגעלה ע"י עירוי שמערה מכלי ראשון עליהם דלא תהא הגעלה זו פחותה מניגוב ועיין לעיל כלל פ"א סי' ח' מועיל גם כאן: +גיגית גדולה שדורכין בה ויש שם ברזא שמשכין משם יין צלול (דאי באין שם ברזא אין שם יין צלול ואפילו הדחה א"צ ט"ז ס"ק י') והמשפך וכלי המדה והמינקת שקורין הייבער או ליווער (ט"ז ש"ק י"א) והמחץ והוא כלי שדולין מהבור לחביות כולן דינן כגת (ולפי מש"כ הט"ז שם במינקת דכיון דמתאסף יין בעקמומיתו לא תועיל הדחה צ"ע דא"כ הגעלה נמי לא תהני דבדבר שהוא בעין לא מהני הגעלה): +הקורה שעוצרין בו הענבים ונוגעות בהן והדפין שמשימין על העבוט (פירוש כי גדול) סגי ליה בהדחה: +העקלים (פי' כמין קופות) מסורגת במצודה שכורכים סביב העביט העשוים מחריות של דקל ושל קנבוס מנגבם. ושל שיפה ושל גמי בולעים יותר וצריך ליישנו י"ב חודש ויש להחמיר בשל קנים כמו בשל שיפה. ואם רוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים או מניחן תחת צינור שמי��יו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין י"ב שעות ואח"כ מותרין וה"ה לגת וכל כלי מהני הכשר זה ודוקא שסילק השוליים שאז המים מקלחין ורודפין מעבר לעבר (ש"ך ס"ק ז'): +משמרת של יין של עכו"ם אם היא של שער מדיחה ואם הוא של צמר צריכה ניגוב ואם היא של פשתן צריכה ליישנה י"ב חודש וא"צ להתיר הקשרים (בש"ך ס"ק ח' שכ' ומודה כו' דצריך להתיר נ"ל דצ"ל א"צ להתיר וכוונתו דדעת רשב"א דוקא ברוקי דארמאי צריך להתיר אפי' ביישן כמש"כ בב"י ססי' קל"ח): +כלי חלף (פי' מין עשב שעושין מחצלאות וחבלים) וכיוצא בהם מכפיפות שמסננין בהם היין אם היה תפורין בחבלים מדיחן ואם היה אחוזות זו בזו בחיבור קשה צריכה ניגוב ואם היו תפורות בפשתן מיישנן וצריך להתיר הקשרים: +ומפות שלנו שנפלו עליהם יינם סגי להו בהדחה דהיינו בכיבוס שרגילין לכבסן בכמה כיבוסין באפר וכיבוס בחמים בכלי שני ובצונן ואפילו נפל עליהם יין רותח: +כל מקום שצריך ניגוב צריך להתיר הקשרים אבל בהכשר מילוי ועירוי וכן ביישן יב"ח א"צ להתיר הקשרים: +כל מקום שאמרנו שצריך ניגוב אם הם לחים מקנחם באפר ואח"כ מקנחם במים ואח"כ מקנחם באפר פעם שנית ואח"כ מדיחן במים שנית. ואם הם יבשים מקדים מים ואחר כך אפר ואח"כ מים ואח"כ אפר ואח"כ מים: +גת שדרך בו עכו"ם כשבא ישראל לנגבו מכבר כדרכו ואינו מחייבין אותו ללקט החרצנים ואין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוין לבטל דמסתמא כל שהיה בעין אזיל ליה ע"י הכיבוס (ט"ז ס"ק י"ד) וכן צ"ל בט"ז שם: +וכ"ז לכתחלה אבל אם עבר ודרך בגת או בכלי הגת שלא הוכשר ואפי' בלא הדחה מותר בדיעבד שהרי יש ששים בחרצנים וזגים נגד קליפת הגת אבל אסור להוציא היין דרך נקב שהיין של עכו"ם יורד בו שהנקב אסור והיין יוצא משם צלול מבלי תערובת חרצנים ולכן צריך שיעשה נקב חדש או יוציא היין מלמעלה ואם עבר והוציא דרך הנקב לפי מה דקי"ל דסתם יינם בטל בששים כאן ג"כ כל היין מותר (סימן קל"ז) סעיף ב' ובש"ך סימן קל"ח ס"ק ד'): + +Klal 83 + +דין הכשר יין הכא ממקום למקום בקיצור:
הרוצה לעשות יין כשר צריך להכשיר תחלה כלי הגת וכלי היין כמבואר לעיל כלל פ"ב. ושלא ידרוך עם העכו"ם הענבים אפילו אם אינו נוגע בענבים ברגליו כגון שהניח דפים עליהם וכ"ש שלא יסייע העכו"ם להכניס היין לחביות ואם היין שייך לעכו"ם רק ששכר ישראל לעשות בשבילו כדי למכור לישראלים אזי לכתחלה אפילו כשמונח היין בעיר שיש בו ישראל אם מונח בחצר שעכו"ם דר שם יש פוסקין שאוסרין וס"ל דאפילו חותם בתוך חותם לא מהני דכיון שהוא בעל היין לא מרתת לזייף אא"כ כתב לישראל שקיבל כבר דמי היין ואינו מעכב לישראל מלהוציא כשירצה ואפי' לשאר פוסקים דמתירים אף שלא כתב לו התקבלתי מ"מ מצריכים שיהיה דוקא חותם בתוך חותם או מפתח וחותם דאז הוי כשומר או עכ"פ חותם א' ושהישראל ידור באותה חצר שהיין מונח בו או בעיר שישראל דר בו והבית שהיין מונח בו פתוח לר"ה ובלילה צריך להיות הישראל ישן שם ולכן אנשי מעשה אינם שותין כלל יין במדינות שבא היין ממרחקים. אך מי שאינו רוצה להחמיר כ"כ עכ"פ צריך ליזהר באלו דברים שנבאר בין יהודי שאינו מוחזק לאיש כשר וישר ומכ"ש כשאינו מכירו כלל ופשיטא אם הוא חשוד לשתות סתם יינם כמו שהוא בזמנינו בעו"ה וכ"ש עכו"ם המוכר יין צריך שיראה מקודם הכתב הכשר מאיזה מקום בא היין וצריך שיכיר חתימת הרב של אותו מקום (ויהיה נודע לו שהרב הוא מוחזק בכשרות כי בעו"ה בזמה"ז נתרבה האפיקורסים והמקילין בסתם יינם) ושיהיה מבואר בכתב הכשר שנעשה בהכשר גמור ואיזה חותם הוא על היין ומכ"ש בזמה"ז שיש הרבה מפתחי פתוחי חותם ישראלים שעושים חותם לעכו"ם וחוקקים יין כשר ועכו"ם חותם בו יין וכמו שקרה כן כמה פעמים וכ"ש במקומות שאין שם רב ומשגיח כמו בלייפציג ובמקומות שאין דרים שם יהודים צריך לדקדק מאוד ולראות הכתב הכשר וענין החתימות: +דין חתימת היין בין ששולח לחבירו ממרחקים או אפילו במקום קרוב ע"י עכו"ם בלא שומר ישראל צריך לכסות כל החביות בחשוקים שקורין רייפן כדי שלא יכול להוציא היין מבין הנסרים והשוליים יעשה כפולים ולא יהיה שום ברזא שקורין צאפען רק יחתוך כל הברזות דאל"כ הוא דבר קל להוציא היין וישים עור על המגופה ועל הברזא ויקבעם במסמרות ויכתוב אותיות או שיעשה חתימה מן טריף וואקס או שעוה חצין על העור וחצין על הברזות שלא יוכל להגביה העור. ויניח החביות בשק שאין בו תפירות מבחוץ ויחתום השק וזה הוא על צד היותר טוב שאפשר דהוי חותם בתוך חותם וכן ראוי לעשות לכתחלה ובדיעבד אפי' הוא בחביות של עץ בלא תיקון אחר כגון כיסוי שק וחשוקים רק שהוא חתום בחתימה א' סגי ומיהו אם לא חתך הברזות אפי' בדיעבד אסור שבקל יכול להוציא הברזא (סי' ק"ל ש"ך ס"ט ב' וצ"ע מסי' קכ"ט בש"ך ס"ק מ"ב מ"ג): +אם רואה שהחותם מקולקל וניכר שקילקולו בכוונה ע"י אדם אסור אבל אם יש לתלות שנתקלקל מעצמו או שלא בכוונה מותר בדיעבד: +קשר משונה דינו כחותם ושני קשרים משונים הוי כב' חותמות וכן כל שינוי שמשנה מדברים שאין דרך כל אדם נחשב כחותם ונכון שיודיע המשלח צורת החותם ואע"פ שלא הודיע כיון שמצאו הישראל השני חתום מותר אבל מה שזופתין המגופה בזפת או טריף וואקס ואין בו אותיות כלל אין לו דין חותם כלל והיין אסור: + +Klal 84 + +דין עכו"ם ומשמשיה ונויה (סי' קל"ט ק"מ):
ע"כ אסורה בהנאה ואפי' אם שרפה ישראל אסור להנות בגחלתה ואפרה (סי' קמ"ב) וכן תשמישי ע"כ ונוי שלה ותקריבתה בין ע"כ של נכרי ובין ע"כ של ישראל מומר דכתיב לא תביא תועבה כו' וכתיב ולא ידבק כו' מן החרם (סי' קל"ט): +ע"כ של נכרי אסורה מיד כשנעשה דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון משפסלו ועשה נעשה אלקי. ושל ישראל אינו אסור עד שיעבדנה דכתיב ושם בסתר עד ישים לה דברי' שבסתר (שם סעיף א'): +תשמישי' ונויה בין של כותי או של ישראל אינו ואסור עד שישתמשו דכתיב אבד כו' כל המקומות אשר עבדו שם ואינו ר"ל המקומות שהוא הקרקע שהרי כתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם שאפי' עובדים להר אינו נעשה ע"ז אע"כ כל המקומות ר"ל התשמישים ומדכתיב אשר עבדו ולא כתיב אשר עשו אלא ש"מ דתשמישים אינם אסורים עד שיעבדו וכ"ש דנו אינו אסור עד שישתמשו בהם לע"ז ונוי' ע"ז דאסור ילפינן מדכתיב לא תחמד כסף וזהב עליהם (שם): +תקרובת ע"ז אסור בהנאה שנאמר ויאכלו זבחי מים וכתיב אשר חלב זבחימו כו' מה זבח אסור בהנאה אף תקרובת ע"ז אסור בהנאה: +ע"כ של כותי וכ"ש נויה ותשמישיה מהני להם ביטול דכתיב פסילי אלהיהם כו' לא תחמוד כסף כו' ולקחת לך והוא מיותר דודאי החימוד הוא כדי ליקחם וכבר כתיב תשרפון באש וע"כ האי ולקחת לך קאי על ראש הפסוק שאמר פסילי אלהיהם ודרש ינן נמי לשון פסולת ור"ל אם פסלת אותו. דהיינו ע"י ביטול אזי ולקחת לך. אבל תקרובת ע"ז לא מהני ביטול שהרי הכ' קראה זבחי מתים מה מת אין לו ביטול אף תקרוב' כן ושל ישראל בין אליל ובין התשמישין לא מהני ביטול דכתיב לא תטע לך אשרה אצל מזבח מה מזבח טעון גניזה אף עכו"ם טעון גניזה (סעיף ב'): +איזו נוי ואיזו תקרובת נוי כג��ן שמדליק לפנים נרות או שטח לפניהם בגדים וכלים נאים לנוי ותקרובת כל שכיוצא בו קרב ע"ג מזבח כמו כל מיני מאכל כגון בשר ושמנים וסלתות ומים ומלח אם הניחו לפניהם לשם תקרבות נאסר מיד אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים אינו נאסר ובשר חיה ועוף כ' הט"ז כיון שאינו קרב ע"ג מזבח אינו נאסר משום תקרוב' (סעי' ג'): +אבל אם שחט לפנים אפי' חגב נאסר אפי' אין עבודתה בכך. כל דבר שכיוצא בו קרב לפנים אם מוצא אותו בפני האליל או שמוצא אותו לפנים מהמחיצה הפרוסה לפנים אסור שאנו תולין שהכניסו שם לשם תקרובת ואפי' מים ומלח שאינו דרך כבוד. וכל שמוצא חוץ מהמחיצה אם הוא דרך כבוד אסור משום נוי ואם לאו מותר. ופעור ומרקוליס כל מה שמצא עמהם אפי' דרך בזיון בחוץ הכל אסור ומה שרואין שמכניסין אותו לאליל ועדיין לא נכנס מותר שעדיין לא נעשה תקרובת (סעיף ה' ו') וכל בעל נפש יחמיר שכל הדברים שהיו בביתם איכא משום תקרובת דשמא נכנסו במקום עבודתם ואין להם ביטול כלל להרמב"ם וא"כ אסור ליקח הנרות (ש"ך ס"ק ג') ודין תקרובת ע"ז שנתערב מבואר בש"ע סי' ק"מ: +מצא בראשה מעות כסות וכלים אם מצאן דרך כבוד אסורים משום נוי ואם הם דרך בזיון כגון כיס תלוי בצוארו ובגד מקופל על כתיפו וכלי כפוי על ראשו מותרין אבל מעות בלא כיס וכלים דרך מלבוש וכלי נעשה ככובע ה"ז נוי ואסור: +הככרות שנותנים לכהנים שלה מותרים שאין מקריבין אותם אלא חק לכהנים: +נרות של שעוה שמדליקין בפניה נויה הם ואסורים אפי' לאחר שכב דשמא כיבן לחזור ולהדליקן אבל אם כיבן לצורך עצמו זה בטולו ולכן אם משכנס או מכרו לישראל אעפ"י שאינו יודע שכבן לצורך עצמו כיון שמכרן או משכנן מסתמא כיבן לצורך עצמו ומותר אבל אם ידוע בודאי שכבו מאיליהן אעפ"י שמכרן או משכנן מחלוקת הפוסקים די"א דמכר ומשכן הוי כביטול וכן סתם הב"י (סעיף י"ב ורמ"א בסי' קמ"ו סעיף ח') וי"א דזה לא הוי ביטול ואעפ"י שבודאי ביטלן מ"מ אסורים לנר מצוה לנר שבת וחנוכה או ללמוד לאורן ובבהכ"נ וכן תכשיטי הכהנים כגון המעילים שלובשים כהניהם לא יתקן מהם טליתות ולא שום דבר מצוה משום דמאיסי לגבוה (סעיף י"ג) ונ"ל דשעוה הנוטף מהנרות להסוברים דמכירה לבד לא הוי ביטול אסור פי' להדיוט דדוקא במכרן לאחר שכבה מותר דאמרי' שכיבן למכרן משא"כ בשעוה הנוטף ולנר מצוה לכ"ע אסור דעדיין חזותי' עליה (ועיין בא"ח סי' תרע"ג בט"ז ס"ק י') וחתי' שעוה שנותנים לפניה מותרת דלאו נוי הן ולא תקרובת (שם): +מלבושים שלובשים הכהנים כשנכנסים לבית עכו"ם נוי שלהן הן ולא נוי של אליל ואפילו ביטול א"צ וי"א שצריכים ביטול אבל מה שלובשין לאליל וכן הבגדים ששוטחין לפניה מקרי נוי וצריך ביטול (שם סעיף י'): +כלים שאוחז הכהן בידו כגון הגביעים והמחתה שמקטיר בה וחלילים ושאר כלי זמר (סי' קמ"ג סעיף ד') משמשים הן וצריכים ביטול וכל המשמשין אם מכרן או משכנן לישראל זהו ביטולם וי"א דאין זה ביטול דסובר הנכרי כיון שאינם ראוים לישראל מסתמא יחזור הישראל וימכרם לנכרי (סעיף י"ב): +ספרי עכו"ם ביד ישראל השייכים לזמר בהם לעכו"ם י"א דמותר למכרם להם וי"א דאסור והמחמיר תע"ב (שם סעיף ט"ו): +אילני סרק שרגילין ליטע בפני ע"ז לא גרע מנוי ונטיעתן זו היא תשמישן ולכן אסורים בהנאה ואפי' לישב בצלן (סי' קמ"ב סעיף י"ג ובש"ך) ואם נטל מן האילן מקל א' או אפי' עלה א' לצרכו זהו ביטולו והאילן ומה שנטל ממנו מותר אבל אם נטל ליפות האילן לא נתבטל האילן ומ"מ מה שנטל מותר שהרי זרקה (סי' קמ"ו סעיף ו'): +הבית תפלה של ע��ו"ם שיש בו עבודת כוכבים אעפ"י שאין הבית נעבד מ"מ לא נרע מתשמישן ונויה ולכן אפילו אם פנו משם האליל אסורה בהנאה אא"כ הוציא עכו"ם את האליל בדרך ביטול דהיינו שלא להכניס עוד שם אבל הוציאה ישראל לא מהני לבטל מבית זה דין משמשין ואם הבית הוא משמש לאליל של ישראל לא מהני ביטול עולמית כדלעיל סימן ה' (סי' קמ"ה) ומיהו לאחר שנתבטלה כדין מותר אפי' להתפלל בתוכה ואינו דומה לשאר דברים שאסורים למצוה כדלעיל סי' ג' דשאני הכא כיון שהוא מחובר אע"ג דתלוש ובסוף חברו הוי כתלוש מ"מ לענין זה הוי כמחובר (מ"א בסי' קנ"ד ס"ק י"ז) אבל בית שלא הוקצהו לע"ז לגמרי אלא לפי שעה הקצו לע"ז כ"ז שהע"ז בתוכה אסור בהנאה ואם הוציאה אפי' ע"י ישראל ואפי' דעתו להחזירה מותר (סי' קמ"ה סעיף ג'): +כיון דבית ע"ז אסור בהנאה א"כ אסור לכנוס לתוכה ואפי' לישב בצלה אבל לעבור בצלה מותר (סעיף ט') ומצוה להתרחק שלא ילך נגד הפתח בתוך ד' אמות (סי' קמ"ב סעיף י') ואסור לשמוע הכלי שיר ולהריח הריח ולהסתכל בנויה וכ"ש בע"ז עצמה (סעיף ט"ו) ואם צריך לילך דרך שם ישמור א"ע שלא יהנה ואע"ג דאינו מתכוין כיון דהוי פ"ר ובמתכוין אסור אפילו אין לו דרך אחר (סי' קמ"ב קמ"ט ק"נ ובש"ך שם): + +Klal 85 + +דין מגלולים וצורת כלים שיש עליהם צורת ודין איסור עשיית צורת (סימן קמ"א קמ"ב קמ"ג):
בזמה"ז כל הצורות הנמצאים בין בכפרים בין בכרכים אם ניכר הדבר שנעשה לשם ע"כ אסורים (ש"ך ס"ק ג' ד') וכן צורת עבודת כוכבים שעומד על הדרכים דינו בע"ז שהרי מכבדין אותן ולוקחין הכובע ומשתחוין להם. אבל צורת שו"ע שתולין על הצואר לא נעשה רק לזכרון ולא נקרא צלם ומותר ונ"ל דאין חילוק אם תלוי עליו אדם או לא ומ"מ השרים והכהנים שיש להם שו"ע בבגדיהם או על צוארם יש להחמיר שלא להשתחות להם או להסיר הכובע לפניהם רק בדרך שאינו נראה או שישתחוה ויסיר הכובע קודם בואו אצלו דלענין השתחויה חמיר טפי ומ"מ אם א"א בענין אחר יש מקילין גם בזה הואיל וידוע שגם העכו"ם אין מסירים הכובע ומשתחוים לצלם רק להשר (סי' ק"נ ובתה"ד סי' קצ"ו שמחלק בזה): +בזמן הקודם שהיו הגוים אדוקים ע"ז והיו חוקקים צורות על כלי תשמישן והיו עובדים להצורות אסורים ואמנם דוקא כשהיה נחקק על כלים מכובדים כגון מיני תכשיטין כשיראים וטבעת ונמים ושעל בגדי משי ורקמה ואלו הצורות הם בחזקת שנעשו בכלים לשם ע"ז אם לא שידוע בודאי שנעשו שלא לשם ע"ז והחקוקים על הכלים המבוזים שתשמישן תמיד במים ושאר תשמישי אכילה ושתיה וכן שעל המטבעות הם בחזקת שלא נעשו לשם ע"ז לכלים הללו אעפ"י שאותה צורה נעבדת מ"מ כיון שהיא על כלים מבוזים אין עובדין אותה ואם הוא ספק אם הם כלים מבוזים או מכובדים כיון שאותה צורה נעבדת אסור מספק (ש"ך) ויש מחמירין יותר שכל שידוע שאותה צורה נעבדת אעפ"י שהיא על המבוזה אסור אך אם ספק אם עובדין לאותה צורה או לא אזי אם היא על מכובדים אמרינן מסתמא עובדין אותה ואם היא על המבוזין מסתמא אין עובדין אותה וכ"ז בימיהם אבל בזמה"ז שנכרי שלנו אין אדוקים כלל ואפי' אותן הצורות שעובדין אותן מ"מ על כלים אין עושין רק לנוי לכלי ולזכרון ולעולם אין נעשה שיהיו עובדין לצורה זו שעל הכלי ולכן נוהגין להתיר אותן כלים בהנאה אבל מ"מ אסור להשהותן משום חשד אם הם בולטין אבל ראוי להחמיר בספק איסור תורה ואינו מותר אלא על המבוזה (סי' קמ"א סעיף ג'): +כתיב לא תעשון אתי אלהי כסף כו' וקבלו חז"ל דזהו אזהרה שאסור לצייר צורות שבמדור עליון ותחתון ור"ל לא תעש��ן דמות הצורות שהם אתי במרום ולכן אסור לצייר צורות ד' פנים שבמרכבה וצורות שרפים ומה"ש וכן אסור צורת אדם לבדו ואפי' לגוי או אפי' בשביל כותית אסור לעשות ודוקא בצורה בולטת אסור אבל מותר לצייר בבגד אפי' מעשה אריגה או לצייר בכותל בסמנים כיון שאינו בולט מותר לצייר (שם סעיף ד"ה): +י"א דפרצוף פנים אדם לבד אסור וי"א דאינו אסור אלא כל צורת האדם דהיינו הראש בב' עינים וב' אזנים וחוטם וכל הגוף עם ב' ידים וב' רגלים אבל צורת הפנים לחוד אפילו בב' עינים ואזנים או אפי' צורת כל הגוף והוא רק צורת חצי הפנים והגוף מותר וראוי להחמיר כדעת הראשון דהוא איסור תורה (סעיף ז' ובש"ך ס"ק כ"ה) ונ"ל דאעפ"י שאינו אלא חצי הגוף מצד הפנים אעפ"י שאינו עושה כל הגוף פנים ואחור מ"מ אסור (וראיה מחותם בסעיף ה'): +וכן אסור לעשות צורת חמה ולבנה וכוכבים כאותן הדמות שנראה לנו שגם הם משמשים שבמדור התחתון ובאלו אסור אפי' לצייר בסימנים שהרי גם ברקיע נראה לנו כן (סעיף ד'): +כשם שאסור לעשותן כך אסור לומר לנכרי לעשותן דאמירה לנכרי שבות בכל המצות ואפי' להשהותן אסור משום חשד (ש"ך ס"ק כ"ג) ונ"ל דצורת אדם בזמה"ז מותר לשהותן דכיון דאינו אלא משום חשד וידוע דבזמה"ז אין עובדין לצורת אדם ואותו שנעבד עושין אותו משונה וכן מתלמידיו הנעבדים יש בכל א' מהן סימן ואלו ודאי אסור להשהותן אבל שאר צורת אדם ומכ"ש אם סימא עיניו וכיוצא בו דאין בו משום חשד (וראיה דא"ל סמיא עיניה דדין בפ' ראוהו ב"ד): +מותר לצור צורת בהמות וחיות ואילנות ואפי' צורת אריה ושור וטלה שהם בתוך י"ב מזלות ואפי' כל הגוף שלם מותר לעשות וכ"ש לשהותן אבל צורת י"ב מזלות ביחד אסור ומ"מ בבהכ"נ ראוי להחמיר שלא לצייר שום צורה שלא יהיה נראה כמשתחוה להם (סעיף ו'): +אבל דעת רמב"ן ור"ן דכל הצורת האסורין משום לא תעשון אין חילוק בין שוקעת או בולטות ואסור מה"ת לעשותן אלא לענין לשהותן וכן בשאר צורת האסורין משום חשד בזה יש לחלק בין שוקעות לבולטת וראוי לחוש לדבריו (ט"ז בס"ק י"ב): +אסור להסתכל בצורת אדם הרי נקרא פסל ועובר משום אל תפנו אל אלילים אבל בצורת שעל המטבעו' כיון שרגילין בהם מותר (ע"ז דף נ' ותוס' שם ד"ה בנן). טבעות שיש עליו חותם שהוא מצורות האסורות אם הצורה בולטת אסור להניחה משום חשדא ומותר לחתום בה שהרי הנחתם נעשה שוקע ואם היתה שוקעת הדין להיפך מפני שהנחתם תהיה בולטת וה"ה דאסור לומר לעכו"ם לחתום בחות' שוקע אפי' אינה רוצה לשהות' דאמיר' לעכו"ם שבו (סעי' ה'): +אסור לעשו' תבנית היכל או אולם או עזרה כשיעור גבהם וארכם ורחבם אא"כ שינה במקצ' ולכן לא יעשה שלדן תבני' שלחן מנורה תבנית מנורה אבל עושה של ה' קנים או של ו' או של ח' אבל של ז' קנים לא יעשה אפי' משאר מיני מתכות דאעפ"י שאינה זהב כשרה במקדש ואפי' בלא גביעים וכפתורים ואפי' אינה גבוהה י"ח טפחים (סעי' ח' ועיין במהרי"ק סי' ע"ה): + +Klal 86 + +דין שהאליל ותשמשיהם אסורים בהנאה ואם הי' ביתו סמוך לבית ע"א ואם מכרן וביטלן ודין דאסור לאבד דברים קדושים (סי' קמ"ד קמ"ה קמ"ו):
כשם שהאלילים אסורים בהנאה כך כל הנאות הבאו' ממנה אסורו' אפי' אם שרפה ישראל אסור להנות בגחלתה ואפרה ואם הסיק בהן התנור ואפה הפת או שנטל עץ מן אשרה וארג בו בגד או סכין של ע"א ושחט בה הכל מבואר בש"ע סי' קמ"ב ולפי שאשרה וכל דינים אלו אינם בנמצאים כלל לכן לא העתקתי: +מרחץ שיש בו אליל מותר לרחוץ בה מפני שלא נעשית שם לעבדה אלא לנוי ועוד דכתיב את אלהיהם בזמן שנוהגים בה משום אלהות אבל בזו הכל משתינים לפניה (שם סעיף י"ד): +מי שהיה ביתו סמוך לבית אלילים ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד' אמות ובונה ושאר פרטי הדינים מבואר בש"ע סי' קמ"ג ואם יש לאליל גנה או מרחץ אם אין השכר לע"א עצמה אעפ"י שנהנין מהן הכהנים יש לסמוך ולהקל ויש אוסרין וכל חניות והשכר לאליל אסור לשכור מהם ואם נופל השכר למדינה והם קונים צרכיהם מותר וכן גבאים שנוטלים מכס לאליל אם הוא לצרכי עכו"ם אסור ליתן אבל כשנופל השכר לכיס בני המדינה אעפ"י שהם קונים צרכי אליל מתר (שם): +ישראל שמכר אליל ולקח המעות מקודם ואח"כ לקח העכו"ם האיל לכ"ע אורים בהנאה (קל"ב) דכתיב והיית חרם כל מה שיהיה ממנו ה"ה כמוהו ואפי' החליף האליל על בעלי חיים וקיי"ל המשתחוה לבהמה לא נאסרה מ"מ אם החליפו באליל אסור ובחליפי חליפין יש מתירין דכתיב היא ולא חליפין וי"א גם בזה (ססי' קמ"ה). אבל אם א"י יש לחוש שמא מכרה לקנו' אליל אחר וא"כ הרי המעות מוקצה לע"א ואסורים (קמ"ד): +ישראל שמכה אליל לעכו"ם וכן יי"נ האסור בהנאה בהקפה כיון שנכרי קנה במשיכה וא"כ מה שפורע לו אח"כ לא הוי דמי אליל ולכן י"א דלבעל היין לבד אסור מטעם קנס אבל לאחרים מותר ויש לסמוך ע"ז בהפ"מ (ש"ך סי' קל"ב ס"ק ג') ואם קודם שסילק הכרי לישראל חזר העכו"ם ומכר לעכו"ם אחר גם בזה י"א דאינו מותר אלא לאחרים אבל לבעל היין אסור ובמקום הפ"מ יש להקל דגם לבעל היין מותר (סי' קמ"ד סעיף ב' ובט"ז וש"ך שם): +המשתחוה למחובר כל שאין בו תפיסת יד אדם ה"ז מותר בהנאה שנאמר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ומ"מ הצפוי ומשמשיו אסורים בהנאה ואילן שנטעו מתחלה לעבדו אסור וזהו אשרה האמורה בתורה דאע"ג דהוא מחובר מ"מ היה בו תפיס' ידי אדם שהרי נטעו אבל אם לא נטעו מתחלה לעבדו כיון שנשרש דינו כמחובר ושאר הדיני' מבוארים בש"ע סי' קמ"ה: +אליל של עכו"ם שבטלה עכו"ם אפי' אינו שלו אלא של עכו"ם אחד ואפי' בעל כרחו ואפי' אם אינו עובד אותו אליל אלא לאליל אחר עכ"פ כיון שיודע עכ"פ בטיב אליל ה"ז מבוטלת ומותרת אבל קטן שאינו יודע בטיב ע"ז וכן ישמעאלים שאינם עובדים ע"ז כלל אינם יכולים לבטל וה"ה לגר תושב וכ"ש דישראל אינו יכול לבטל ע"ז אפי' של עכו"ם דכתיב פסילי אלהיהם כל שפסלו מאלוקי דאעפ"י שאינו עובד אותו מ"מ עובד לאחרת והוא בכלל אלהיהם משא"כ מי שאינו מחזיק כלום לאלקי דאינו יכול לפסלו (ובזמה"ז שהרבה מן האומות אינם מאמינים כלל בשום ע"ז צ"ע אם מהני ביטולם ועיין בע"ז ס"ד ע"ב) אבל אליל של ישראל אין לו ביטול עולמו' ואפילו יש לכותי שותפת בו אין ביטול העכו"ם מועיל לחלק הישראל (סעיף א' ה'): +אפי' ע"ז של כותי משבאת ליד הישראל וזכה בה שוב לא מהני לה ביטול מדרבנן דגזרינן משום ע"ז של ישראל ודוקא שכבר בא ליד הישראל אבל כל זמן שלא באת לידו אלא שקנאה בכסף מן הכותי ולא משך עדיין אעפ"י שמעות קונה בנכרי לא גזרו בזה כיון שעדיין לא בא ליד הישראל לא מחזי כע"ז של ישראל (שם ובט"ז סק"ג) אבל אם בא ליד הישראל אעפ"י שלא קנאה בזה כגון שמצאה לפני יאוש או שגזלה כיון שהיא ביד הישראל גזרינן שפיר משום ע"ז של ישראל (ש"ך בשם הב"ח ונ"ל דגם הט"ז מודה בזה) ודוקא לע"ז עצמה אבל במשמשי ע"ז ונויה אעפ"י שכבר באו ליד הישראל מהני ביטול הגוי (שם סעיף ב'): +לפיכך הלוקח שברי כלי מתכות מן הנוי ומצא בהם ע"ז אם נתן מעות ולא משך יחזירה לעכו"ם או שיאמר לכותי לבטלן וכן אם משך ולא נתן המעות אעפ"י שמשיכה קונה בודאי מ"מ מותר להחזיר לכותי שהרי המשיכה הי�� בטעות שאלו ידע שהיה בהם ע"ז לא היה קונה וגם בזה מותר לומר לכותי לבטלה אבל אם כבר נתן המעות וגם משך אע"ג דמ"מ הוי כמקח טעות מ"מ כשיחזור ויתן הע"ז לכותי ויקבל ממנו המעות מחזי כמוכר ע"ז וצריך להוליך הע"ז לים המלך בזה לא מהני ג"כ מה שמבטל אח"כ הכותי כיון שכבר בא ליד הישראל זכו בה (שם סעיף ג'): +כיצד היא הביטול קטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה מיעוך פניה אעפ"י שלא חסרה הוי ביטול אבל רק בפניה או גררה אין זה ביטול כיון שלא עשה מעשה בגופה וי"א דאפילו באמירה בעלמא שאומר שרוצה ליקטע ראש אזנה הוי ביטול ודוקא שאומר בהדיא שמבטלה אבל אם מכרה לישראל שאינו צורף או אפי' לנכרי צורף לא הוי ביטול די"ל דהכותי סובר שהישראל והנכרי יעבדנה אבל אם מכרה לצורף ישראל י"א דהוי ביטול וי"א דלא הוי ביטול אבל במשכנה אפי' א"ל אם לא אפדה עד יום פלוני יהיה שלך אסור לכ"ע ובמשמישי' ונויה אם מכרן או אפי' משכנס וא"ל אם לא אפדה עד יום פלוני יהיה שלך אפשר שיש לסמוך על המתירין ונ"ל אפי' בישראל שאינו צורף (עיין סי' קמ"ו סעיף ח' ובסי' קל"ט סעיף ט' וסעיף י"ב) הא דמהני ביטול באמירה בעלמא דוקא כשהנכרי מבטל' ברצונה אבל אם היה באונס לא הוי ביטול דדוקא כשעושה מעשה בגוף ע"ז מהני אפי' בעל כרחו דגוי משא"כ באמירה בעלמא (סעיף ז'): +ע"ג שנשתברה מאליה השברים אסורים עד שיבטל לפיכך המוצא שברי ע"ז אסורים בהנאה שמא לא בטלה עכו"ם ואם השברים הם שאין הדיוט יכול להחזירם ולחברם סגי כשמבטל חתיכה א' ואם הדיוט יכול להחזירם צריך ביטול לכל שבר ושבר (וא"ל דלהוי כע"ז שבאת ליד ישראל דלא מהני כדלעיל סי' א' וצ"ל בשברים לא גזרו רבנן כיון דמציאת שברים הוי מלתא דל"ש אבל כשמוצא ע"ז שלמה לא מהני ביטול עיין בש"ך סי' קמ"ו ס"ק ל'): +המבטל ע"ז נתבטלו משמשיה אפי' הם ביד ישראל שהם טפלים לע"ז אבל אם בטל המשמשין לא נתבטל הע"ז (שם סעיף י"ג): +מצוה על כל המצוא ע"ז שיבערנה ויאבדנה וכיצד מבערה שוחק וזורה לרוח או לנהרות או מטיל לים אפי' בלא שחיקה דין שם חשש שימצאנה אחר וה"ה למשמשין ולנויה שנאמר אבד תאבדון והלוקחה לביתו עובר משום לא תביא תועבה אל ביתך ובא"י בזמן שיד ישראל תקיפה צריך לשרש אחריה אבל לא בח"ל אלא אם בא לידו יבערנה (שם): +וכשם שמצוה לאבד ולהשחית את העכו"ם כן אסור לאבד ולהשחית דברים הקדושים. ולכן כל המוחק אות א' משבעה שמות הקדושים שאינם נמחקים חייב מלקות ולא מאותיו' הנטפלות מאחריהם כגון ך' מאלקיך וכ' מ' של אלקיכם. ואלו הן הי"ה א"ד שדי אל אלקים אהי' צבאות. וי"א גם שלום (סי' רע"ו ובנקה"כ) שנאמר ואבדתם את שמם כו' לא תעשון כן לה' כו' ושאר כתבי הקודש כולן ופירושיהן וביאורן אסור לשרפן או לאבדן ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות ולכן צריך ליזהר שלא לקשור ספרים בדפין של סרפים הנדפסים אעפ"י שאין בהם משות (ועיין כ"ז ברמב"ם פ"ו מהל' יסודי התורה ובמ"א סי' קנ"ב קנ"ד): +הסותר אפי' אבן אחד דרך השחתה מן המזבח ומן המקדש לוקה שנאמר כי את מזבחותם תתוצון כו' לא תעשון כן כו' ולכן אסור לנתוץ אבן אחד מבית הכנסת ובהמ "ד דרך השחתה אבל דרך תיקון מותר (וראיה מב"ב דף ד' דרי"בב נתן עצה להורדוס לסתור בהמ"ק ולבנותו) ונ"ל דאסר לסתור כותל בהכנ"ס לעשות חלונות לעזרת נשים דאז"נ אין בו קדושת בהכ"נ כלל כלל וא"כ אף שאינו דרך השחתה מ"מ אסור מדרבנן: + +Klal 87 + +דין שלא להשביע בעבודת כוכבים ודין הזכרת שמה ושותפת עכו"ם ודין חגם (סיק קמ"ז קמ"ח קמ"ט וק"נ קנ"א):
הנודר או הנשבע ב��ם עכו"ם ה"ז לוקה שנאמר ושם אלקים אחרים לא תזכירו ואסור להזכיר שמה בין לצורך בין שלא לצורך ושם חגם שלהם שהם כשמות בני אדם אין חשש להזכירם והוא שלא יקראם כמו שמזכירים אותם הע"ג בלשון חשיבות ומותר להזכיר שם אלילים הכתובים בתורה ומותר לומר לעכו"ם אלקים יהי' בעזרך או יצליחך אבל לא יאמר אלקיך (קמ"ז): +אסור לגרום לע"ג שידור או שישבע בשם ע"ג דכתיב לא ישמע על פיך משמע שלא יגרום שאחרים יזכירנה ולכן אסור לעשות שותפת עם עכו"ם שמא יתחייב לו שבועה ויש מקילין בזמה"ז שאין העכו"ם נשבעים בע"ג אלא כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתתפים שם שמים וד"א והם אינם מוזהרים ע"ז ונמצא שאין כאן משום ולפני עור (שם): +בימים קדמונים שהי' אדוקים בע"ז היה אסור לישא וליתן עמהם ביום חגם וג' ימים לפניהם משום דאזלי ומודי לע"ז וקעבר ישראל משום לפני עור שהיר גם הם מצווים על ע"ז שהיא א' מז' מצות ב"ג ובזמה"ז שאינם אדוקים בע"ז וגם משום איבה ולכן מותר ולא הוי דבר שבמנין שלא גזרו מתחלה אלא במקום שאדוקים לע"ז (רא"ש סיק קמ"ח): +מותר לשלוח דורון לעכו"ם ביום חגם ואם אפשר לשלוח קודם לכן יותר טוב ומותר לילך לביתם לברכם משום איבה וכן אם נכנס לעיר או לבית ומצאם שמחים מותר לשמוח עמהם אם יש לחוש לאיבה אבל בלא"ה אסור (שם) +סתם ירידם של עכו"ם נתקנו ע"ש ע"ז ומדינא אסור לעבור דרך אותה עיר ומ"מ בזמה"ז סתם יריד לאו לעכו"ם ומ"מ מקום שמתקבצים העכו"ם במקום מיוחד ואומרים ששם מוחלים עונותיהם שזה בודאי לשם עכו"ם אסור לעבור דרך שם ולישא וליתן עמהם שם (ט"ז שם וצ"ע לפמ"ש הש"ך ססי' קמ"ח דבזמה"ז לא שכיחי דאזלי ומודי וא"כ צ"ע דאפשר דמותר) ופשיטא דאסור לטייל שם ולראות בשמחתם וצריך כ"א לזהור מלראות בקניגאות ומחולתם או שום דבר שמחתם שנאמר אל תשמח ישראל כו' ואם תשמע שהם מחנגין ושמחם האנח ותצער על החורבן ומתפלל רבון עולמים עמך אשר הוצאת ממצרים חטאו בכפלים ולקו בכפלים ונמדד ואתה ה' אל לעד תאנף בנו ואל לעד למשך אפך בצאן מרעיתך ובנה ירושלים ושמחנו בה (ב"ח בשם ס' האשכול ובמ"א בא"ח סי' רכ"ד ס"ק ג') וההולך בקניגאות אפי' של ישראל ה"ז מושב לצים: +כשמסבבים הכומרים על הירידים לקבץ נדבות אם מבקשים ואומרים תן לאלקי שלי אסור ליתן ואם מבקש סתם או אפי' כשאומר בשביל אלקי מותר דאפשר שיתנו לעניים (קמ"ט): +מצוה להתרחק מדרך עכו"ם ד' אמות: +ישב לו קוץ ברגלו או נתפזר לו מעות לפני ע"ז לא ישוח להסיר הקוץ או ליטול המעות שנראה כמשתחוה לע"ז ואפי' אין שם אדם שיראה דכל מה שאסרו חכמי' משום מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור אלא ישב או יפנה אחוריו או צדו לע"ז ואח"כ יטול וכן כשצריך להסיר הכובע ללצרכו לא יסיר עד שיעבור מע"ז שלא יהא נראה שמסירו לכבודו (סי' ק"נ): +פרצופים העומדים לפני ע"ג ומקלחים מים אסור לשום פיו על פיהם לשתות שנראעה כמנשק לו אבל העומדת שלא בפני ע"ג מדינא מותר אלא שהמחמיר גם בזה תע"ב (שם ובש"ך) ונ"ל דפרצוף אדם עפי' אינו בפני ע"ז אסור %ע ודין עו"ג שעבודת כוכבים תלוי בצוארם להשתחות להם ולהסיר הכובע מפניהם מבואר לעיל כלל פ"ה סי' א': +דברים המיוחדים למין ממיני עכו"ם שבאותו מקום ויודע בודאי שאין קונין זה אלא לעבודת גילולים אסור למכור להם שהרי עובר על לפני עור אבל בדבר שאנו מסופקים בו אם קנה לצורך עכו"ם או לא מותר למכור להם וכל דבר אם אומר בפירוש שרוצה לקנות לצורך ע"ז אסור למכור להם אבל בסתם מותר שאנו תולין שקונה אותו לצרכו ויש מקילין עוד דאפי' הוא מיוחד לע"ז ונ"ל דה"ה אם אומר בהדיא שקונה לצורך ע"ז דמ"ש דאינו אסור אא"כ א"א לו לקנות מאחרים דאז איכא לפני עור אבל אם אפשר לקנות מאחר א"כ אין כאן לפני עור ונהגו להקל כסברא זו ומ"מ המונע מכל זה ישא ברכה מאת ה' וכן להלוות לצורך בנין בית ע"ג ולקנות תשמישים וה"ה לקשור ספריהם הכל דין א' (סי' קנ"א): +אסור ליתן מתנת חנם לעובדי גלולים שאינו מכירו דכתיב לא תחנם ודרשינן לא תתן מתנת חנם אבל במכירו מותר דהוי כמוכרו לו שהיום עושה לו טובה ולמחר בהיפך וכן אסור לספר בשבחן לומר כמה נאה עכו"ם זה וק"ו לספר בשבח מעשיו ולחבב דרכיו שכ"ז הוא בכלל לא תחנם לא תתן להם חן והכל כדי שלא יתקרבו עמהם וילמדו ממעשיהם (שם): +עכו"ם העושה משתה לחופת בנו ובתו ומזמין ליהודים לאכול עמו אפילו הישראלים אוכלים משלהם ומשמשים משלהם אפ"ה אסור דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו ולמה כתיב וקרא לך לאשמעינן דכיון שקרא לך והזמין אותך לאכילה אפי' אם תאכל משלך ה"ה כאלו אכלת מזבחו ואפי' כשמיחד בית מיוחד לישראלים אסור (סי' קנ"ב בט"ז) אבל כששולח לביתו בשר ועופת שחוטים כד"ת ודגים וכיוצא בו מותר לאכול ממנו כיון שאין זה דרך קריאה ודוקא לסעודת שמחה אבל אם מזמינו שלא לסעודת שמחה מותר ושלשים יום לפני החופה ולאחריה הוי בסתר מחמת החופה אפי' אינו אומר לו אבל לאחר ל' יום עד יב"ח אם אומר לו בשביל החופה אסור וא"ל מותר ואם חביב עליו ביותר לעולם אסור (שם):
דין יחוד ישראל וישראלי' עם עו"ג ודין מילדות כותית וישראלי' מבואר בשלחן ערוך סימן קנ"ג וקנ"ד: + +Klal 88 + +דין רפואה בדברים אסורים ובאיזו דבר יהרג ואל יעבור (סימן קנ"ה קנ"ו קנ"ז קנ"ח קנ"ט):
באהבת ה' עמו וחפץ לזכותינו בתורה ומע"ט לעה"ב הזהירנו על בריאותינו להיו' מקיימים לפניו בגוף חזק ובריא לעבדו בעה"ז שנאמר ושמרתם את חוקתי כו' וחי בהם וקבלו חז"ל שנתנו המצות לחיו' בהם ולא ישמות בהם ולכן כל האיסורים שבתורה נדחים מפני סכנת נפשו' חוץ מע"ז וג"ע שושפ"ד דעל אילו אם רוצים לאנסו שיעבור על א' מהם מחויב למסור עצמו למיתה ולא יעבור וכבר בארתי דינם בח"א כלל כ"א סימן י"ג וכן אסור להתרפאו' ע"י א' מאילו ג' דברים כגון שבא לרפאו' ע"י לחש שמזכירים בו שם ע"ז או שאומר לו ליקח סמים מאילן זה שהוא של ע"ז ולא מאילן אחר שהוא ג"כ מין אילן זה אע"פ שימות אסור להתרפאו' אבל אם אינו מזכיר לו שם ע"ז אע"פ שאותו דבר אינו מצוי אלא משל ע"ז כיון שלא תלה הרפואה בע"ז מותר (קנה). וכן מי שלבו העלה טינא וחולה בחולת אהבה וחשק באש' איש או אפיו פנויה והיא נדה או גויה אע"פ שהוא מסוכן למות למוטב שימות ואפי' לספר עמה כדי לרוות תאותו מוטב שימות ולא יספר עמה דכל דבר שהוא אסור משום ע"ז ג"ע או שפ"ד אפי' אין בו מיתה אלא לאו בעלמא חייב למסור עצמו למיתה ובכ"ז עובר בלאו דלא תקרבו לגלו' ערוה שדברים אלו הוא מביא לגלות ערוה (סימן קנ"ז) אבל עכו"ם הבא על בת ישראל פנויה אפי' אם עושה מעשה שמביאה הערוה עליה אין זה בכלל ג"ע ואינה בכלל תהרוג ואל תעבור אבל באשת איש אם אינה עושה מעשה אינה צריכה להרוג דאשה קרקע עולם הוא אבל אם אומרים לה שתעשה מעשה ה"ז בכלל ג"ע ותהרוג ואל תעבור: +אבל בשאר איסורין שבתורה אפי' חמץ בפסח מתרפאי' במקום סכנה אפילו דרך הנאתן כגון לאכול חמץ אם הרופא אמר שזהו רפואתו ואם החולה רוצה להחמיר על עצמו אחרי שהוא יודע שצריך לכך עליו נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ואל תהי צדיק הרבה ואפילו רק ספק נפשות דוחה שבת אפי' שבת ��חמורה ויי"נ בזמה"ז מותר לשתות במקו' סכנת נפשו' אך אם החולה רוצה להחמיר על עצמו ולחוש לדעת ריב"ש סימן רנ"ה ורנ"ו דס"ל דאפי' סתם יינם הוא בכלל אביזרי דע"ז ודינו יהרג ואל יעבור א"כ צ"ע אם מותר להטעותו ולומר לו שהו איין כשר אלא נ"ל שיאמרו לו שדעת רוב הפוסקים להתיר בזמה"ז (שם): +חולי שאב"ס אסור לאכול אפילו איסור דרבנן וכן אסור לשתות סתםיינם (כ"כ רמ"א בהדי' סי' קנ"ה ועיין בחיבורי נשמת אדם בהל' שבת כלל ס"ט שהארכתי בזה ומש"כ הש"ך בס"ק ט"ז דהם מיירי לדין הש"ס תמוהים דבריו שהרי הם השיבו דבריהם להשואלי' להם עיין ברשב"א וריב"ש וגם לא עיין בריב"ש סי' רנ"ו שכ' דההיתר בזמן הזה אינו אלא לענין הנע אבל לא בסתם יינם) ודוקא כדרך אכילתן אבל שלא כדרך אכילתן כגון שערבו האיסור עם דברים המרים שאין בהם הנאה לחיך מותר אפילו דברים האסורים מה"ת ואפי' באיסורי הנאה כגון חמץ בפסח חוץ מכלאי כרם ובשר בחלב דאפילו להנות מהן שלא כדה"נ אסור אא"כ בחולי שיש בו סכנה דבכל איסורין כתיב לא יאכל וילפינן מינה דוקא דרך אכילה והנאה אבל בכלאים ובב"ח לא כתיב לשון אכילה ולכן אפי' שלא כדה"נ אסור (שם ובמ"א סימן תס"ו) ואם מותר לבריא עיין בב"א %עא: +ודוקא שערבו בדברי' מרים אבל אם ערבו עם עיקרין וסמנים שאינם מרים אסורים ואפילו סתם יינם דכיון שתחילת עשייתו כך לא שייך ביטול (כ"כ הרשב"א הביאו הב"י סימן קל"ד ובריב"ש סימן רנ"ה) ולכן הרפואת שנותנים הרופאים בתערובת יי"נ או חומץ יי"נ והחיך נהנה מהם אסור ומותר לשרוף שרך ושאשר שאיסורים לאכלם לרפואה (סימן קנ"ה): +וכ"ז לאכול ולשתו' האיסור אע"ג שהוא רק איסור דרבנן אבל לעשו' ממנו מרחץ וכיוצא בו יש מתירין אפי' דבר שדרכו בכך ואפילו ביי"נ בזמה"ז ואין למחות ובע"נ יחמיר על עצמו (עיין בר"ן פ' כ"ש ובריב"ש) ודוקא לחולי שאין ב"ס אבל לבריא אסור דסיכה ורחיצה הוי כשתי' (שם): +אם מותר לכרך דבר איסור בתוך מאכל היתר ולהבליע אותו אם זה נקרא שלא כדרך הנאתן צ"ע %עב %עג: +כל חולי בין שיש בו סכנה ובין אב"ס שמאכילין לו איסור צריך שתהא הרפואה ידוע עפ"י מומחה (כ"כ הגמיי') פי"ד מהלכת מ"א ונ"ל ראי' גמורה לזה מיומא מ"ט ע"א מי מסי' כו' ולא הבינותי מש"כ המ"א ריש סימן תס"ו דהגמיי' מחמיר ביותר) ואפי' רופא גוי הרגיל לרפאות בעיר ומחזיקן אותו למומחה וי"א דישראל אפי' אינו מומחה אומר שהוא מכיר החולי ויודע שזו רפואתו סמכינן עליו אבל לא על סתם עכו"ם ומ"מ אינו נאמן להכחיש המומחה (א"ח בימן שכ"ח): +אם החולי אמר שצריך לרפואה פלונית ורופא אמר א"צ שומעים לולה אבל אם המומחה אמר שיזיק לו שומעין לרופא (שם): +אין מתירין שום איסור לחולה אם יכול לעשו' בהיתר כמו באיסור אע"פ שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר מאחר שאין סכנה בדבר (ס"ס קנ"ה): +חולי שיש בו סכנה וצריך לאכול או להניח על מכתו חמץ בפסח אם הדבר בהול מותר לישראל לקנות חמץ ולעשותו וליתן ע"ג המכה ואם אינו בהול כ"כ ויש שעות יאמר לכותי תן לו לשתות חמץ ואני פורע ואם אפשר שילך או שישאו התינוק לבית הנכרי ולהשקותו שם יותר טוב ואם לאו מותר ולומר לכותי שיבא לתוך ביתו אבל לא יקנה מן הגוי החמץ דא"כ הוי חמצו שלו ועובר בב"י וגם לא יקדים לו מעות ע"מ לקנו' ממנו החמץ דגם זה הוא חמצו אבל כשיאמר לו תן למי ואני פורע לא מקרי חמצו כלל (במ"א סימן שמ"ב וסימן ת"ן סעיף ו' וסימן תס"ו): +אסור להתרפאו' בדברי תורה ולכן תינוק או גדול שנפגע אין קורין עליו פסוק כדלקמן בכלל שאח"ז: +מותר לרופא להקיז דם ולמשמש די��וק ושאר מקומות שבאשה ואפי' במקום התורפה כדרך הרופאים דכיון דאין עושה לשם הנאה אלא במלאכתו הוא עוסק לא הוי אביזרא דג"ע ומותר ואפילו בא"א ואפי' כשיש רופאים גוים (סי' קצ"ה בש"ך ס"ק ך'): +אסור לאדם לומר הוא עכו"ם כדי שלא יהרגוהו אבל מותר ללבוש בגד נכרי ואפילו של כלאים כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי כיון שאינו אומר הוא עכו"ם ומות' לומר לשון דמשתמע בתרי אפי' שהעכו"ם יבין שהוא אומר שהוא עכו"ם והוא מכוין לדבר אחר או אם יכול לטעותם בדבר אחר שיסברו שהוא עכו"ם ודוקא משום סכנת נפשות אבל משום ממון גם זה אסור וכן הולכי דרכים אם יש סכנה לישראל יותר מעכו"ם מותר ללבוש בגדי עכו"ם (סימן קנ"ד): +מי שנתחייב מיתה מותר לברוח לבית עכו"ם שיש להם חק שלכבוד הע"ז אינם מוסרים להמית כיון שהיהודי אינו עושה ושם דבר ואינו מודה כלל ואם לא שייך שימשוך אחרי' שהרי אין אומרים שהבית מציל (שם): +עכו"ם שאמרו לישראל תנו לנו א' מכם ונהרגנו לא יתנו להם א' אא"כ ייחדוהו ואמרו תנו לנו פלוני וי"א דאפי' בכה"ג אין למוסרו אא"כ חייב מיתה עפ"י דתי המלך אע"ג דאינו חייב עפ"י ד"ת והעוסק בזיופים מוסרין אותו דהוי כמו רודף ומ"מ אפילו בזה שיחדוהו וגם חייב מיתה אין מורין כן לכתחלה וצריך לחזור על כל צידי צדדים קודם שימסרוהו ובכ"מ שאסור למוסרו אין חילוק בין למסרו למית' או יסורין או לממון (ט"ז סק"ח וש"ך) וכן נשים שאמר להן נכרים תנו לנו א' מכם ונטמא אותה מוטב שיטמאו כלם ואל ימסרו נפש א' מישראל: +ישראל בעל עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבלות לתאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו. אבל ישראל שממרים לעבוד ע"ג דינו כמומר להכעיס וכן העושה עבירו' להכעיס אפי' אכל נבלה או לבש שעטנז להכעיס ה"ז מין. ואפקורס והם שכופרין בתורה ובנבואה מישראל. וכן המבזה ת"ח או המבזה חבירו בפני ת"ח (ש"ך ס"ק ו' ומי נקרא ת"ח עיין סימן רמ"ג) היו נוהגין בימים הקדמונים בא"י לאסור הצילתן וכ"ש לחלל עליהם שבת (סי' קנ"ח):
הל' רבית מסי' קנ"ט עד סי' קע"ח יתבאר לקמן אי"ה בשער מפשטי צדק: + +Klal 89 + +דין מעונן ומנחש ופאות הראש והזקן (סי' קע"ח קע"ט ק"פ קפ"א):
אין מנחשין בעובדי כוכבים שנא' לא תנחשו כיצד כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי או מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שלא אצליח וכיוצא מדברי שטות כאלו וכן אלו שאומרים שחטו תרנגולת זה שקראה כתרנגול וי"א דדוקא לומר שחטו בשביל זה אסור אבל אם שוחט סתם ואינו אומר דבר מותר וי"א דמותר אפי' לומר (וגרסתם בגמרא אין בו משום דרכי אמורי) ויש עוד הרבה דברים וכללו של דבר כל דבר שהתועלת או הנזק נגלה לעינים בין מדרך רפואה או בדרך סגולה אין בו משום ניחוש או דרכי האמורי אבל מה שאינו נגלה יש בו משום דרכי האמורי ואסור. והבוטח בה' חסד יסובבנו: +איזהו קוסם העושה מעשה עד שיאמר דברים שעתידין להיות ויש מי שיסתכל במרא' של ברזל או עששיות וכיוצא בו והעושה אחד מאלו היה לוקה והשואל לקוסם היו מכין אותו מכת מרדות ומזה תראה שהשואלים לצורה שנעש' דמות אדם של עץ עוברים על זה והוא שאמר הנביא עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו: +איזהו מעונן אלו נותני עתים שאומרים יום פלוני טוב למלאכה ויום פלוני רע והאומרים אל תגבה ממני מעות במוצאי שבת ובתחלת השבוע ובתחלת החדש וכיוצא בו. ומ"מ נוהגין שאין מתחילין ביום ב' וד' בחדש כיון שידוע שהכוכבים המושלים בהם הם מורין על לא טוב ואין לאדם לעשות נגד המזל ולסמוך על נס ונוהגין שאין נושאין נשים אלא במילוי לבנה לסימן טוב אבל אסור לחקור אחר זה ואפי' לשאול בחוזי כוכבים שנאמר תמים תהיה עם ה': +עוד אמרו חז"ל איזהו מעונן זה האוחז את העינים והוא מין מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמיתתו בהם כמו שנראה אותם יעשו תמיד יקחו חבל וישימו אותה בכנף בגדיהם ויוציאו נחש וישליך טבעת לאויר ואח"כ יוציאו מפי אדם א' העומד לפניו והעושה זה לוקה (רמב"ם במנין המצות סי' ל"ב) ומזה תראה שאותן הבדחנים שעושין כדברים אלו על החתונות ונקראין טאשין שפילער עוברים בלאו דאורייתא והמצוה לעשותן עובר משום לפני עור ולכן מי שבידו למחות צריך למחות וכ"ש שאסור להסתכל ולראותם אבל אם הוא נכרי שעושה נ"ל דמותר לראות: +איסור דורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה רוח הטומאה ואותן נשים וכן ע"ה שהולכין על קברי מתים וכאלו מדברים עם המתים ואומרים להם צרותיהם קרוב הדבר שהם בכלל זה ונמצא שיש מן הגאונים היו רוצים לאסור להשתטח על קברי מתים אלא ההולכים שם יתפללו לה' שימלא שאלותם בזכות אבותיו ובזכות הצדיקים (ועיין ב"ח בי"ד ססי' רי"ז והש"ך ס"ק ט"ו קיצר ולא העתיק כל דבריו): +השבעת שדים ע"י שמות הקדושי' מותר מ"מ רוב העוסקין בזה אינם נפטרים מהם בשלום וכן לעשות פעולות ע"י שמות הקדושים מותר אבל אנו אין ראוים לכך בזמנינו וראה שישעיה הנביא נענש ע"ז כדאיתא בגמרא שהרגו מנשה. ור"ח בשערי קדושה כתב כל המשתמש בשמות הקדושים או ישתמד הוא או בניו או יעני או ימות הוא או בניו ולכן כל שומר נפשו ירחק מזה אבל המקטר לשד ה"ז עובד עבודת כוכבים: +הלוחש על המכה וקורא פסוק אפי' בלשון לע"ז (ומה שכתב הש"ך דבלשון לעז אינו שם כלל ומותר למחקו תמוה שהרי המקלל בשם בכל לשון חייב כמ"שכ בח"מ סי' פ"ז) וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ס"ת או תפלין על הקטן בשביל שיישן לא די שהם בכלל מנחשים וחברים אלא שהם בכלל הכופרים בתורה שהם עושים דברי תורה רפואת הגוף ואינן אלא רפואת הנפש שנאמר ויהיו חיים לנפשך ודוקא שכבר נפגע התינוק אבל הבריא מותר לומר פסוקים שזכותן יגין עליו טור בשם רמב"ם (סי' קע"ט) ובמקום סכנה הכל מותר: +מחוקות העובדי כוכבי' הי' להצטער על מתיהם ולתלוש שערם ולשרט בבשרם מחמת צער והעושה זה היה לוקה משום ושרט לנפש כו' וצריך להזהיר בזה הנשים שלא יתלשו שערות ראשם שמא יבואו לידי קרחה וי"א דבשני שערות חייב. ובשער אחד עכ"פ איסור איכא וגם הנשים מוזהרות על לאו זה ועל השריטה על המת חייב ועל שאר צער איסורא מיהא איכא (סי' ק"פ): +עוד מחוקותיהם שהיו שורטים על בשרם וממלאים השרט במין צבע או בדיו או שצובע תחלה ואח"כ שורט והעושה כן חייב מלקות כדכתי' וכתובת קעקע כו'. ומ"מ מותר ליתן אפר מקלה ושאר דברים על המכה לרפואה אעפ"י שיהיה נשאר הרושם דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה משום חוקת עובדי כוכבי' (סי' ק"פ): +אסור להעביר שער הזקן ולא אסרה תורה אלא בתער שנאמר ולא תשחית פאת זקנך דבר שהוא משחית וזהו תער והמעבירו בתער עובר בה' לאוין שיש בו ה' פאות אבל במספרים מותר אפי' כעין תער. ומ"מ נזהרין כשמסתפרין במספרים שיעשה הגילוח בחלק העליון מן המספרות ולא בתחתון שאם יעשה בתחתון לבד הוי כתער (סי' קפ"א): +פיאות הזקן הם ה' ורבו בו הדיעות לפיכך ירא שמים יצא את כולם ולא יעביר תער על כל זקנו כלל ואפי' על השפה העליונה או תחת הגרון: +אשה שיש לה זקן מותר להשחיתו (שם): +פאות הראש הם שתים בסוף הראש והוא מקום חיבורו ללחי מימין ומשמאל אצל האזן והמעביר פאת ראש בין שגילח הפאות לבד בין שגילח כל הראש עם הפאות חייב ב' מלקות שנאמר לא תקיפו פאת ראשיכם ומדלא כתיב בו לא תשחית כמו שכתוב בפאות הזקן ולכן יש מגדולי הפוסקים דס"ל דאע"ג דבזקן אינו אסור אלא בתער אבל בפאות ראש אפי' במספרים אם הוא כעין תער דהיינו שמגלח סמוך לבשר ולא משייר כלום מן השערות סמוך לבשר חייב ויש מגדולי הפוסקים דס"ל דגם בפאות ראש אינו אסור אלא דוקא בתער ולכ"ע אינו אסור אלא כעין תער דהיינו סמוך לבשר ולכן אם צריך לגלחם לרפואה יזהר שלא יגלח סמוך לבשר ממש ואז מותר לכ"ע (סי' קפ"א) ושיעור הפאה מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד: +אחד המקיף ואחד הניקף חייבין אלא שהניקף כיון שאינו עושה מעשה אינו לוקה אא"כ מטה ראשו אליו להקיפו אבל איסורא איכא אפי' אינו מסייע כלל לפיכך אסור להיות ניקף אפי' ע"י נכרי ואפי' אינו מסייע כלל כגון שאינו מטה אליו כלל והמקיף את הקטן חייב דאע"ג דקטן לאו בר חיובא מ"מ המקיף הוא בר חיובא וגם הקטן יבא לידי חיוב כשיגדל אבל מותר להקיף את הנכרי או אשה כיון שאינם מוזהרים כלל וכן קטן מותר להיות ניקף מן הנכרי: +אשה אינה במצות הקפה מדכתיב לא תקיפו פאת ראשיכם ולא תשחית פאת זקניך כל שישנו בהשחתת זקן יש בהקפת ראש ונשים כיון שאין להם זקן ואינן בדין השחתה אינן ג"כ בדין הקפה ומ"מ אעפ"י שמותרת להקיף פאת ראשה אבל אסורה להקיף פאת ראש האיש ואפי' של קטן: + +Klal 90 + +דין דברים האסורים משום לא ילבש גבר (סי' קפ"ב):
כתיב לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה מדשני התורה בלישנ' ולא כתב ולא' ילבש כו' ואשה לא תלבש כו' ש"מ דאי כתיב הכי הוי אמינא דאינו אסור אלא מה שהוא מלבוש ומדכתיב לא יהיה כלי משמע אפילו דבר שאינו מלבוש ולכן האיש הלובש בגדי צבעונין ותכשיטי זהב במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימין אותן התכשיטין אלא נשים בין שהמלבוש הוא שוה לבגד נשים מחמת עשייתו ותפרו בין מחמת צבעו וכן האשה המשימה בראשה מצנפת וכובע ממלבושי האיש לפי מנהג המקום ההוא או שמגלחת ראשה כאיש אפי' באחד מן הבגדים אעפ"י שניכרים בשאר בגדיהם שהוא איש או אשה חייב מלקות מה"ת: +וכן אסור לאיש ללקט אפי' שיער א' לבן מתוך השחורות או לצבוע הלבנות שיהיו שחורות שכ"ז הוא נוי אשה וכן אסור לאיש להסתכל במראה אם לא משום רפואה או להסתפר עצמו ואסור להעביר שער בית השחי או בית הערוה אפי' במספרים כעין תער אם לא מחמת איזה שחין שיש לו שם דאז מותר אבל שער של שאר הגוף מותר במספרים אפי' כעין תער אבל לא בתער ואסור לחוק בידו בשער בית השחי או בית הערוה כדי להשירו אבל מותר לחוק בבגדו להשירו ובבית הערוה דוקא בבגד עבה (עש"ך): +אשה ההולכת במקל בידה לנוי חייבת מלקות ואם בשביל שלא תפול מותר :
הל' נדה מסי' קפ"ג עד סי' ר"ג יתבאר אי"ה בשער בית הנשים: + +Klal 91 + +דין איזה נדר אסור או מגונה או מותר (סי' ר"ג):
כתיב כי ידור נדר או השבע כו' ולאסור אסר כו' ולא יחל דברו וכתיב כל היוצא מפיו יעשה וכתיב מוצא שפתיך תשמור כו' והוא מצות עשה שיקיים אד' שבועתו או נדרו ואם עבר על נדרו עובר בלאו דלא יחל (סי' ר"ג): +כתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא וקבלו חז"ל הא אם נודר אעפ"י שמקיימו נקרא חוטא ואם אפשר להתיר נדרו ואינו רוצה להתירו מקרי רשע ולכן יזהר האדם מאד שלא ידור ��ום נדר אפילו נדרי מצוה או לצדקה אלא א"כ יוכל לקיים תיכף אזי יעשה המצוה או יתן צדקה בלא קבלת שום נדר. ואם פוסקי' צדקה וצריך לפסוק עם הצבור או אם אומר יזכור כנהוג להזכיר נשמת אבותיו יאמר בפה מלא שאינו מקבל עליו בנדר. ומ"מ אם בדיעבד נדר לצדקה או שאר מצוה וכן אם נשבע על איזה דבר יזהר לקיים תיכף אע"ג דמהני להם התרה מ"מ אין נשאלין עליהם אלא מדוחק כאשר נבאר בדין התרת נדרים (שם): +איחר נדרו ולא קיימו ולא התירו אע"פ שהוא דבר של רשות פנקסו נפתחת ומדקדקים במעשיו אם הם כדאי להגן נגד חטא זה (גמ' ופי' רא"ש): +כשהאדם בצרה מותר לנדור כדכתיב וידר יעקב כו' לאמר ר"ל לאמר לדורו' שידרו בעת צרה וי"א שאין לזה התרה (שם): +האומר אשנה הלכה זו או אעשה דבר זה והוא דבר מצוה ה"ז נדר כדמצינו ביעקב דכתיב וידר כו' וכתיב עשר אעשרנו כו' וחייב לקיימו ולכן צריך האדם שירגיל א"ע שבכל דבר שרוצה לעשות יאמר בלא נדר (שם): +מדינא אם קיבל עליו לעשות איזה מצוה וירא לנפשו שיתרשל בהקמתו מותר לקבל עליו בנדר שלא יאכל עד שיקיים נדרו וכיוצא בו כדכתיב נשבעתי כו' לשמור משפטי כו' ר"ל שנשבע לקיים המצוה. מ"מ בזמן הזה יזהר האדם מאד בזה כי ראיתי שנכשלים בזה אא"כ הוא דבר שיוכל לקיים תיכף כי היצה"ר יתגבר עליו יותר (וכ"כ בס"ח סי' ת"כ וסי' תתס"ו): +אפילו מי שהיה זולל וסובא וכיוצא בו מדות מגונות ומצד הדין מצוה לעשות גדרים לאסור עליו בשר וכיוצא בו וע"ז אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות מ"מ אמרו חכמים לא ירגיל עצמו אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר ובפרט בזמן הזה (סעי' ז'): +אל יאמר אדם אדור ומה בכך כשארצה אלך ואתירנו דאעפ"כ נענש על מה שנדר ולא קיים (ס"ח סי' תתרצ"ה) וזה דומה לאדם שנפל בצואה ורוחצין אותו (שם). וגדולי האחרונים היו קונסין הנודר באיזה דבר קודם שהתירו הנדר (עיין במהר"ם מינץ): + +Klal 92 + +דין מה הוא נדר (סי' ר"ד ר"ה ר"ו ר"ז ר"ט):
ענין הנדר הוא א' מב' ענינים: (א) נדרי הקדש ובזמ"הז הוא הנודר לב"הכנ ולב"המד ולהספקת עניים ולשאר דבר מצוה ויתבאר משפטם בהל' צדקה אי"ה (ב) הוא נדרי איסור שאוסר על עצמו דברים המותרים כגון שלא יאכל ושלא יישן ושלא ילך ושלא ידבר ושלא יהנה וכיוצא בו (ש"ך סי' ר"ה ס"ק א'): +נדר האמור בתורה כגון שאמר ככר זה עלי קרבן או כקרבן ואיסור האמור בתורה כגון שאומר ככר זה אסור עלי או יאסר עלי ככר זה אסור עליו כדכתיב לאסור אסר על נפשו (ר"ד) ואם אמר ואסר ייני או פתי וש"ד על כל ישראל ספק אם יכול לאסור לאחרים בלשון איסור והוי ספק דאורייתא אבל אם אמר קונם או קרבן ככר זה על כל ישראל הוי איסור דאורייתא לכ"ע (ר"ה ש"ך ס"ק ז' ועיין מל"מ פ"א מהל' נדרים): +המתפיס בנדר ה"ז כנדר עצמו כגון שאסר עליו דבר אחד בנדר או באיסור או שהיה מונח לפניו דבר שנאסר בנדר על אחרים שאסרו על עצמם ואמר דבר זה יהיה כזה ה"ז נתפס בנדר ואם אמר ככר זה עלי כשלחן שבמקדש או כאחד מנלי הקודש הוי נדר שהרי התפיס בדבר הנדור אבל אם נדר או נשבע בשלחן הקדש או בא' מכלי קדש אינו נדר מה"ת אלא מדרבנן צריך התרה וכן המתפיס או נודר בשלחן סתם ואין רצונו בשלחן שבמקדש אינו נדר כלל ומ"מ צריך התרה מדרבנן בע"ה (ר"ד ובש"ך ס"ק ח') אבל אם התפיס בדבר האסור ממילא אפילו אינו אסור רק מדרבנן ואמר דבר זה יהיה כזה או שאמר ככר זה יהיה כחזיר וכנבילה וכיוצא בו לא חל הנדר כלל מדאורייתא דבשלמא אם תפס בדבר הנדר אפשר לדבר זה שאעשה כזה שהרי יכול לאסור עליו דבר המותר אבל אי אפשר ��יעשה דבר היתר כחזיר וכשאר איסור לפיכך האומר אסור עלי יום זה לאכול כמו שבעה עשר בתמוז וט' באב וכ"ש כיה"כ אין כאן נדר כלל מה"ת אבל אם אמר כיום שמת בו אבי או אמי כיון שאותו יום נאסר עליו ע"י נדרו שקיבל עליו להתענות הוי שפיר דבר הנדור ויכול להתפיס בו. זה הכלל כל שמשים דברים המותרים כדברים האסורים אם אותו דבר יכול לעשותו בנדר הרי אלו אסורים ואם אינו יכול לעשותו בנדר הרי אלו מותרים מה"ת דכתי' איש כי ידור נדר וקבלו חז"ל דר"ל אם יתפיס יהיה בדבר הנדור דוקא ומ"מ מדרבנן הוי נדר וצריך שאלה (סי' ר"ה ש"ך ס"ק א'): +אמר אם אעשה דבר פלוני יהיה ייני יי"נ ופתי פת כותי י"א דהוי נדר גמור דכמו שב"ד יכולין להעניש ולהחמיר יותר מדינא כפי הצורך שעה כן האדם על עצמו יכול לקבל עליו כל החומרות בדרך קנס ואז נאסר לכל ישראל ולכ"ע צריך שאלה עכ"פ מדרבנן אבל אם לא אמרו בדרך קנס רק שאמר יהא ייני יי"נ ופתי פת כותי לא נאסר בכך (שם): +האומר ככר זה אסור עלי כחזיר י"א דהוי נדר דאורייתא שהרי אם לא סיים כחזיר היה אסור מדאורייתא (מל"מ פ"א מהל' נדרים אבל הש"ך שם בס"ק ז' ע"כ לס"ל הכי): +המתפיס בנדר יכול לאסור ולהתפיס בזה שנתפס וכן לעולם זה בזה שהנתפס בנדר הוא לעולם ג"כ אסור כמו הנדר עצמו וכן אם נדר א' ושמע חבירו ואמר ואני כמותך בתוך כדי דיבור ה"ז אסור במה שנאסר חבירו שמע הג' לזה שאמר ואני כמותך ואמר ואני ואפי' היו ק' וכ"א אמר ואני בתוך כ"ד של חבירו כלם אסורים (סי' ר"ד אבל המל"מ פ"ג כ' דדוקא כשאמר רק ואני צריך דוקא תכ"ד אבל כשאומר ואני כמותך אפי' לאחר כ"ד אסור כמו בנזיר ואפשר דל"ד דבנזיר שייך לומר ואני כמותך כמו שאתה נזיר אבל בנדרים אם לא אמר בתוך כדי דבור אינו מוכח כלל מה כונתו ואינו דומה למתפיס בככר שנדר עליו דמוכח מילתא) ודוקא במתפיס במה שאומר חבירו אבל המתפיס בדבר הנדור אפילו אחר כמה ימים ושנים אסור עליו (רמב"ם פ"ג מהל"נ) כגון שנדר מבשר והתפיס פת בבשר והתפיס דבש בפת אפי' אמר כן אחר כמה ימים כולן אסורין כיון שהמתפיס תלאן הכל זה בזה ולכן אם הותר האחרון הוא מותר וכולן אסורים הותר האמצעי ממנו ולמטה מותר ממנו ולמעלה אסור הותר הראשון כולן מותרים שהרי החכם עוקר הנדר מעיקרא אבל אשה שנדרה והתפיס בה אחר שאמר ואני כמותך והפר לה הבעל או האב היא מותרת והמתפיס אסור שהרי הבעל רק מיגז גייז ר"ל שאינו רק מכאן ולהבא (רכ"ט ובש"ך): +אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם לכשיבא לעולם ונ"ל דל"ש בנדר ול"ש בשבועה (ססי' ר"ד וע"ש בש"ך). ומי שנדר לתת מעשר ומטה ידו ונתחרט מבואר לקמן אי"ה בהל' צדקה בדין נדרי צדקה: +עיקר לשון נדר הוא שאוסר החפץ עליו כגון שאמר דבר זה עלי אסור אבל כשאומר אני נודר שאוכל או שלא אוכל אין זה לשון נדר אלא לשון שבועה ושבועה נמי לא הוי שלא נשבע בלשון שבועה (ר"ו סעי' ה') ועיקר לשון שבועה שאוסר עצמו על החפץ כגון בשבועה שלא אלך ושלא אישן ושלא אוכל או שבועה שאוכל או אישן או אלך אבל אם אמר הרי עלי שלא אוכל או שלא אישן בשבועה אין זה אלא לשון נדר ונדר נמי לא הוי כיון שלא אסר החפץ עליו וי"א דנדר שאומר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני מה"ת מדין ידות שנבאר בסי' שאח"ז. ולכ"ע כיון דהאידנא מרגלא בפומי' דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים (שם וסי' רל"ט סעי' י"א וע"ש בט"ז ס"ק ה' ובש"ך ס"ק י"ז דמשמע דשבועה שהוציא בלשון נדר לכ"ע הוי שבועה): +ידות נדרים כנדרים מה"ת כדכתיב ככל היוצא מפיו יעש�� (ול"נ מדה"ל לכתוב כל היוצא וכתיב ככל היוצא משמע אעפ"י שלא יצא אלא מקצתו) וידות נדרים היינו שהתחיל בלשון שמשמעו נדר ולא גמר הדיבור אעפ"כ נאסר עליו כאלו גמר כל הדיבור וזה דומה לאדם שאוחז ביד הכלי וע"י כך משתמש בכלי כאלו אחז בו בעצמו והוא שיהיו מוכיחות קצת על הנדר כיצד האומ' לחבירו מודרני ממך שאיני אוכל לך או מופרשני ממך או מרוחקני ממך שאיני אוכל לך אסור לאכול עמו: ונקרא יד כיון שהתחיל לומר בלשון מודרני ולא סיים לומר כקרבן לא הוי נדר שלם אלא יד כמו יד הכלי ואף ע"ג דאסר עצמו על החפץ ולא הוי לשון נדר ממש מ"מ אסור וכ"ש אם אמר מודרני ממך שאני אוכל לך דמשמע שזה שאני אוכל משלך יהי' עלי בנדר דזהו לשון נדר ממש (ש"ך ס"ק ב') אבל אם אמר שאיני אוכל לך ביו"ד בלא מודרני ממך לא הוי אפי' יד דדוקא כשאומר כל הנדר אלא שאמר בלשון שבועה בזה תליא בפלוגתא שבסי' שלפני זה אבל אם לא סיים דבריו ואוסר עצמו על החפץ דזה אינו לשון נדר לא הוי יד לכ"ע. ואם אמר שאני אוכל לך בלא יו"ד לחוד נמי לא אמר כלום ואם מסרבין בו לאכול ואמר שאני אוכל לך הוי הוכחה כיון דלא אמר לא אכילנא ואמר שאוכל לך ודאי דר"ל מה שאוכל לך קונם (ש"ך שם) ואם אמר מודרני ממך או מופרשני ממך או מרוחקני ממך ולא סיים דבריו שאיני אוכל לך במודרני ממך אסור לדבר עמו ובמופרשני ממך אסו' לשאת ולתת עמו ובמרוחקני ממך אסור לעמוד בד' אמותיו ואע"ג די"א דאם לא סיים מותר בכל דלא הוי אפי' יד לדברים הללו מ"מ ראוי לבעל נפש להחמיר על עצמו אם לא שיודע שלא היתה כוונתו לכך (ש"ך): +אמר מנודה אני לך או משמתינא ממך אם סיים דבריו שאני אוכל לך אינו נדר ומותר בכל דאין זה לשון נדר כלל ואם לא סיים דבריו אסור לעמוד בד' אמותיו (והש"ך כ' דאפי' בסיים דבריו אסור לעמוד בתוך ד' אמותיו) אבל אם אמר נדינא ממך וסיים בדבריו שאיני אוכל לך אסור לאכול עמו. לא סיים דבריו שאיני אוכל לך אסור ליהנות ממנו (וע"ש בש"ך ס"ק ו' שהסכים לפסק הב"י): +הנדר הוא בכל לשון שיאמרו עליו לא מבעיא בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים. הנודר בהם ה"ז נדר גמור אלא אפי' בלשונות שאינם גמורים ומכנו על דבר אחר הולכי' אחר הכינוי שכל כינוי נדרי' כנדרים והולכין אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן וכן האומ' קונ' קונח קונם שהם לשון הקדש אלא שנשתבש מלשון קרבן ולפיכך האומר א' מלשונות אלו הרי אלו כינויין לקרבן אם מכיר אותו לשון אבל אם אינו מכיר אלו לשונות שדברו בהם חכמים אעפ"י שנדר בהם לאו כלום הוא (סי' ר"ז) ולכן האומר לחבירו איך טוא איין נדר פון דיר הוי כאומר מודרני ממך או איך וויל מיך פורש זיין פון דיר הוי כאומר מופרשני ממך או איך וויל מיך מרחק זיין פון דיר הוי כאומר מרוחקני ממך ודינו כמבואר בסי' ט': +אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שענינו כעניית אמן שהוא קבלת דברים כגון שאמר הן וכיוצא בו אסור אבל כשחבירו מדירו משלו כגון ראובן שאומר לשמעון אתה תהיה מודר מנכסיך א"צ לקבל דבריו (ר"ט) וע' לקמן כלל צ"ב סי' ב' וסי' י' ואם אמר לו תהיה מודר מנכסי פשיטא דא"צ לענות אמן דאפי' מסרב בפירוש מ"מ אסור שאדם יכול לאסור נכסיו על חבירו בע"כ (ש"ך שם): +הנודר בתורה כגון שהיה מונח לפניו תורה ואמר פירות אלו עלי כזו מה"ת א"נ התרה כלל דדעתו אגווילין ומ"מ מדרבנן צריך התרה לדידן דכולי עלמא נחשבין לע"ה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. ואם אמר הרי עלי במה שכתוב בה ה"ז נדר מה"ת ואפי' אינו מונח לפניו רק יריעה אחת שכתוב בה לשון איסור או קרבן או איזה הזכרה דכ"ז הוי כמתפיס בדבר הנדור שע"י הכתיבה והכנה לקדושה הם קדושות ומכ"ש אם אמר אני נודר באזכרות דהוי נדר ואם נטל בידו אפי' יריעה אחת ואמר הם עלי כזו אפי' לא אמר במה שכתוב בה הוי נדר מה"ת (סי' רי"ב): +דברים המותרים ויודעים בו שהוא מותר ונהגו בהם איסור לסייג וגדר ופרישות הוי כאלו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בלא התרה אפי' אם צריך מחמת בריאות ולכן הרוצה לנהוג באיזה דבר מצוה יאמר מתחלה קודם שיתחיל בפעם ראשון שאינו מקבל עליו בנדר ושאין דעתו לנהוג כן אלא כ"ז שירצה יהיה מותר אבל אם נהגו כך מחמת טעות שהיו סבורים שהוא אסור ובאמת אין כאן איסור כלל או שהיו סוברים באיסור גדול הוא ונתברר לו שאינו איסור כ"כ ופשיטא שאינו אלא מדת חסידות וכיוצא בו. מדינא א"צ התרה כלל אך י"א דאעפ"כ צריך התרה ועכ"פ מהני התרה בזה כיון שהוא מחמת טעות או אפי' יודע שהוא מותר אלא שנהג כן לפרישות והמנהג כסברא ראשונה אבל אם ידע שהוא מותר ונהג בו איסור לא מהני התרה שכבר קיבלו עליו באיסור של תורה (סי' רי"ד ועיין פ"ח א"ח תצ"ו) ולכ"ע דווקא מה שקבלו עליהם איזה יחידים אבל מה שקבלו עליהם כל ישראל איזהו מנהג אין לו התרה לכ"ע (ע"ש ועיין בחיבורי נ"א בהל' פסח): +סתם נדרים להחמיר כיצד אמר פירות אלו כבשר מליח או כיי"נ שיש במשמעו כמליח של קדשים או יי"נ לשמים והוי נדר גמור שהרי התפיס בדבר הנדור ויש עוד במשמ' מליח ויי"נ של עבוד' כוכבי' ואינו נדר כלל שהרי מתפיס בדבר האסור ולכן בסתם אנו תולין להחמיר אא"כ שהוא אומר שכוונתו היה כיי"נ של עבוד' כוכבי' ויודע שהמתפיס בדבר איסור אינו נדר אז נאמן וא"צ שאלה אפי' עם הארץ אבל אם אינו יודע שאין מתפיסין בדבר האסור אפ"ה צריך שאלה בעם הארץ שלא יקיל ראשו בנדרים (סי' ר"ח ש"ך ס"ק ב') נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי להיות נודר בו קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגרשתי מדינא ת"ח נאמן אך בז"הז נחשבים כולם לע"ה ולכן צריך להתיר נדרו מדרבנן וכן כל כיוצא בזה (סי' ר"ח): +מה בין נדר דאורייתא לנדר דרבנן אם עבר על נדר דאורייתא במזיד קונסין אותו ואין מתירין לו אא"כ ינהג איסור כימים שעברו עליו ונהג בו היתר אבל אם הוא נדר שאינו אלא מדרבנן אין קונסין אותו ומתירין לו מיד. ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול ליזהר בו כגון שאסר עליו כל פירות שבעולם (חוץ מלחם דאל"כ הוי נדר שוא ואינו נדר כלל) וכן מי שאסר עליו בשר ויין אם יעבור עבירה פלונית ועבר עליה ולא נזהר מבשר ויין ובא להתיר נדרו אם נראה שיכול לעמוד על עצמו ולא יעבור עוד אין מתירין לו עד שינהג איסור כימים שנהג בהם היתר ואם יש חשש שלא יוכל לעמוד ע"ע מתירין לו וא"צ לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר (סי' ר"ח): ואם נהג בהם היתר זמן מרובה י"א דאין קונסין אותו רק שינהוג איסור ל' יום וי"א שצריך לנהוג כימים שנהג בהם היתר (ש"ך ס"ק י"ג): והנשבע שלא ישא אשה תוך ג' שנים ועבר ונשא אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הוי ליה כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו ופטור משבועתו כדלקמן אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהם קלות ראש בנדרו. ואם קיבל עליו דבר בנדוי וחרם הוי כנדר מה"ת וצריך שינהג איסור כימים שנהג היתר אבל מנוד' שלא נהג דברים שמנודה אסור בהם כיון דאין זה אלא מדרבנן א"צ לנהוג איסור כימים שנהג היתר (שם): +אם נסתפק אם נדר ונשבע או לא אסור מספק ככל איסורי תורה ואם נסתפק אם נדר או נשבע נותנין עליו חומרות שניהם כמבואר לקמן כלל צ"ה (שם ש"ך ס"ק א'): + +Klal 93 + +דין מה הוא שבועה:
(סי' רל"ו) ד' מיני שבועות הן א' שבועות ביטוי ב' שבועות שוא ג' שבועות העדות ד' שבועות הפקדון. שבועות ביטוי הוא שנאמר בתורה או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב והיא נחלקת לד' חלקים ב' להבא וב' לעבר כיצד לשעבר שאכלתי (או שלא אכלתי וכן כולם) או שזרקתי אבן או שעשיתי דבר הזה ואפילו בדבר שאין בו ממש כגון שישנתי או שדברתי ואפילו בדבר שאינו יכול לעשות אלא ע"י אחרים כגון שנתתי לפלוני ושעשה פלוני דבר הזה ושישן פלוני ושזרק פלוני כיצד להבא שאוכל ושלא אוכל שאזרוק ושלא אזרוק שאישן כו' ושאדבר כו' כ"ז הוא שבועות ביטוי ואם עבר הרי נשבע לשקר וע"ז נאמר לא תשבעו בשמי לשקר ואם במזיד חייב מלקות ובשוגג חייב קרבן עולה ויורד הנאמר בויקרא: +שבועות שוא נחלקת ג"כ לד' חלקים (א') שנשבע על דבר הידוע שאינו כן. כיצד שנשבע על איש שהוא אשה ועל אשה שהוא איש ועל אבן שהוא זהב וכל כיוצא בו שידוע לשלשה ב"א שאינו כן כמו שנשבע (ב') שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם שהוא כן כגון שנשבע על אבן שהוא אבן ועל שנים שהוא שנים ועל שלשה שהוא שלשה וכל כיוצא בזה שא"צ לצדק הדבר ע"י שבועה כיון שבלא"ה נדע שהוא כן (ג') שנשבע לבטל את המצוה שלא יתעטף בציצית ושלא יניח תפילין ולא יאכל מצה או שיתענה בשבת וי"ט וכן הנשבע לקיים את המצוה דהא בלא"ה חייב לקיים או שנשבע להרע לפלוני כגון להכותו או לקללו או שיעשה חבירו דבר פלוני כגון שיזרוק פ' צרור לים או שלא יזרוק אין שבוע' זו חל כלל והוי לשוא (ד') שנשבע על דבר שאינו בכח לעשות כגון שנשבע שלא לישן ג' ימים ולילות רצופים ושלא יטעום כלל ז' ימים רצופים וכל כיוצא בזה. וכל הנשבע שבועות שוא לוקה שנאמר לא תשא בשמי לשוא ואם היה שוגג בזה פטור מקרבן אם נשבע סתם שלא יאכל ושלא יישן הוי כנשבע לעולם והוי שבועת שוא (שם): +שבועות הפקדון כיצד כל מי שיש ממון חבירו בידו בין פקדון בין מלוה או שגזלו או עשקו או מצא אבידה ולא החזירה וכיוצא בו ותבע ממנו ממון שבידו וכפר בו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תכחשו ואם נשבע על שקר הרי זה עובר בלאו שני לא תשקרו איש בעמיתו וזה נקרא שבועת הפקדון שחייב קרבן אשם ודאי ונקרא אשם גזילות ואפילו במזיד (רמב"ם ריש הל' שבועות): +שבועות העדות כיצד עדים שידעו עדות ממון ותבעם בעל העדות להעיד לו וכפרו בעדותם ולא העידו ונשבעו שאינם יודעים לו עדות זה נקרא שבועות העדות וחייבים קרבן עולה ויורד (שם): +כיצד הוא השבועה האומר אני נשבע שאעשה דבר פלוני או שלא אעשנו אעפ"י שלא הזכיר לא שם ולא כינוי בין שאומר בלשון הקודש הריני נשבע או בכל לשון כגון איך שווער או בשאר לשונות ואפי' כינוי שבועה כגון שבלשון ארמי קורין לשבועה מומתא והעלגים מכנים ואומרים מוהא כיון שאמר לשון שמשמעו וענינו שבועה ה"ז כמו שהוציא לשון שבועה (סי' רל"ז ובש"ך) והכל לפי הזמן והמקום להוסיף בכינוים או לגרוע כדלעיל בכינוי נדרים: +הזכיר השם בין בל"א או בשאר לשונות אפילו לא הזכיר בתחלת דבריו לשם שבועה כגון אלו האומרים בייא גאט הוי שבועה (שם בש"ך ס"ק ב' ובחי' רשב"א נדרים): +אמר אהא באלה או בארור אם לא אעשה דבר פלוני הוי שבועה דאלה וארור הוי לשון שבועה (שם): +האומר פעמים על דבר ��חד אעשנו או לא אעשנו ונתכוין לשם שבועה אע"פי שלא הזכיר בלשון שבועה הוי שבועה שכן מצינו דכתיב אשר נשבעתי על מי נח ולא מצינו שבועה אלא דכתיב ולא יכרת כל בשר כו' ולא יהיה מים למבול ומדלאו לאו הוי שבועה ה"ה הן הן. בד"א שאמרם בזא"ז אבל אם מבקשים אותו עליו והוא אמר אעשנו או לא ובקשוהו עוד ואומר אעשנו או לא לא הוי שבועה (שם): +תקיעת כף דינה כשבועה ויש מחמירין לה יותר משבועה ואומרים דלא מהני לה היתר דהוי ככריתות ברית דכתיב וגם במלך נ"נ מרד אשר נתן ידו כו' ומפרשים דהיינו ת"כ ודוקא כשהיא דרך שבועה אבל כשהוא בדרך הסוחרים שתוקעים כפם זה לזה לקיים המקח אין לה דין שבועה כלל (סי' רל"ט סעיף ב' ובח"מ סי' ר') ואפי' המגביה ידו ואמר אני תוקע כפי לשמים או לצורי הוי כת"כ: נידוי וחרם יש להם חומר שבועות וחומר נדרים (סי' רל"ט): +האומרים באמונה אעשה זאת או לא אעשה בין ליהודים בין לנכרי בעי התרה ואפי' אמר בלשון אשכנז (ש"ך סי' רל"ז ס"ק י"ז) ונ"ל דכוונתו שאמר (בייא מיין גלויבען) וצ"ע: +האומר בשמים ובארץ ושמש וכיוצא בו הוי שבועה דרבנן וכן אם אמר בכתבי קודש אלו ולא נטלן בידו ולא אחזן בידו ולא אמר במה שכתוב בה אבל אם אמר במה שכתוב בה אפי' לא אחזן בידו הוי שבועה גמורה וכן אם אחזן בידו או שהניח ידו עליהם או שפתחן דזה הוי כאוחזן בידו ואפי' א"ב ואפי' כתב אשורית שהוא מחכמות חיצונית הוי שבועה והנשבע בתורה אפי' לא אחזה בידו ואפי' לא אמר במה שכתוב בה הוי שבועה ונ"ל דכ"ז שלא אמר הריני נשבע אלא שאמר בשמים כו' דאע"ג דאם אמר ברחום וחנון אע"פי שלא הזכיר לשון שבועה הוי שבועה גמורה כדלעיל סי' ו' וה"א דה"ה כשאמר בשמים וארץ כיון דכוונתו למי שבראם הוי נמי שבועה גמורה ע"ז כתבו הפוסקים דלא הוי שבועה גמורה אבל אם אמר הריני נשבע בשמים למה יגרע לשון שבועה בזה כיון דגם כוונתו למי שבראם וצ"ע (שם סעיף ו'): +ידות שבועות כשבועות כמו בנדרים וכן כינוי שבועות כשבועות (סי' רל"ז): +אחד הנשבע מפיו ואחד מפי אחרים אפילו נכרי או קטן כגון שאמר לו אני משביעך שתעשה דבר פלוני או שלא תעשנו וענה אמן או הן או קבלתי דבריך וכל לשון שמשמעותו שמקבל שבועתו ה"ז כאלו נשבע בעצמו (שם סעי' ב'):
דין ב' שנשבעו ועבר א' בסי' רל"ו מבואר לקמן כלל ק' סי' נ"ז: + +Klal 94 + +דין נדר ושבועה אינן חלין עד שיוציא מפיו ודין המתנה על נדריו (סי' ר"י ר"א):
כתיב כי תשבע לבטא בשפתים קבלו חז"ל שאין שבועה או נדר חל עד שיוציא מפיו ויהיה פיו ולבו שוין לפיכך היה בלבו לידור מפת חיטים ונכשל בשפתיו ואמר פת שעורים מותר בשניהם. בחיטים שהרי לא הוציא מפיו. ובשעורים שהרי לא נתכוין לומר שעורים אבל אם הוציא מפיו פת סתם אסור בזה שהיה בלבו שאם היה בלבו פת חיטים אסור בשל חיטים לבד ואם פת שעורים אסור בשל שעורים לבד ואע"ג דגם הכא היה הוצאות פיו בטעות שהרי בלבו היה על פת של מין א' והוא הוציא פת סתם כיון שעכ"פ פיו אינו מכחיש מה שבלבו דפת חטים או שעורים נקרא ג"כ פת סתם מרבינן מדכתיב לכל אשר יבטא דאזלינן בזה אחר מחשבתו (סי' ר"י) ואם נדר ע"ד אחרים כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע אין תלוי במה שיאמר שבלבו היה כך וכך שהרי לא נשבע על דעתו וכיון שלבם ופיהם של אחרים היה שווין חייב כפי שיאמרו האחרים שהיה דעתם כך יחול הנדר והשבועה שלבם במקום לבו (שם בש"ך ס"ק ג'): +ודווקא שטעה והוציא מפיו פת סתם אבל אם הוציא בכוונה פת סתם ומתכוין שלא לומר פת חיטים אלא שחשב כן בלבו כיון שאין כאן טעות בפיו לא אזלינן בתר מחשבתו דדברים שבלב אינם דברים ואסור בכל מיני פת וכן כל כיוצא בזה (ש"ך ס"ק כ') וכ"כ בסימן רל"ב ס"ק ל"ב: +הנודר או נשבע וחוזר בו מעצמו תוך כדי דיבור (דהיינו שלום עליך רבי) או ע"י שמיחו בו אחרים חזר בו תוך כ"ד לנדרו (אבל תוך כ"ד של מחאתן אינו חזרה כיון שהאחרים אינם שייכים לנדרו) (ר"י ש"ך ס"ק ז') לא הוי נדר ושבועה כלל והוא שיאמר כך בפיו שהוא חוזר אבל אם מחשב בלבו אינו כלום דדברים שבלב אינם דברים לבטל מה שהוציא בפיו בכוונה אבל כשמוציא מפיו בלחש להשמיע לאזנו מהני כאן (פרישה סי' ר"י): +הנודר או נשבע בחלום מדינא אינו כלום שהרי לא הוציא בפיו מ"מ י"א שיתירו עשרה דידעי למקרי ויתירו ע"י חרטה כאלו נדר בהקיץ וכן נוהגין. מיהו אי לית ליה בקלות עשרה דידעי למקרי יתירו בשלשה כשאר נדרים (שם) וה"ה אשה שנדרה בחלום דינו כאיש ואין הבעל יכול להפר ביום שמעו דדין נדר זה הוי כנידוי בחלום (ש"ך ס"ק ה'): +האומר נדר זה שאני רוצה לידור או נדרים שאני רוצה לדור לא יהיה נדר ותיכף אח"ז נדר אינו נדר (ט"ז ש"ך) (והפרישה כתב ומביאו הש"ך דאין הדבר תלוי באם מתנה עתה קודם הנדר רק שמתנה ואומר בפי' למחר או לאחר שנה אנדור נדר זה והריני מבטל מעתה הרי זה בטל) בד"א שהוצי' בתחלה בשפתיו בקול רם בפרהסיא אבל אם דבר בלחש לא מהני. וכיון שהתנה בפירוש שאף שידור לא יהא נדר (לכל א' מהפוסקים הנ"ל לפי דעתם הנ"ל) אינו חל כלל ואע"פי שבשעה שנדר זכר לתנאי וא"כ ה"א שעקר לתנאי (כמבואר בש"ע רי"א סעיף ב') ל"ד דהתם מתנה סתם אם אנדור אבל הכא כיון שאומר נדר זה שאדור לא יהא נדר אמרינן דאין הנדר חל ואם בשעה שנדר היה כוונתו שיחול הנדר חל הנדר: +ודווקא בזה שאמר נדר פלוני שאדור יהיה בטל אבל האומר סתם כל נדרים שאני אדור מהיום יהיו בטילים כמו שאנו נוהגין בער"ה י"א דלא מהני תנאי זה אא"כ יזכרנו לתנאי תוך כ"ד לאחר הנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ולכ"ע אם זכר בשעה שנדר שמסר מודעה ואעפ"כ נדר אז הנדר קיים כיון דלא מסר מודעה בפירוש על נדר זה אלא סתם וכיון דזכר שמסר מודעה ואעפ"כ נדר אמרינן עקריה לתנאי ואם לא זכר התנאי שמסר מודעה לצורך גדול סמכינן ע"ז וצריך שאלה (שם) (ויש להסתפק בנדר וזוכר לתנאי בשעת הנדר דאמרינן הנדר קיים דעקריה לתנאי אם אח"כ נדר איזה נדר ואינו זוכר עוד לתנאי מי אמרי' כיון דבדבור הראשון עקריה לתנאי מחמת שזכר התנאי א"כ התנאי עקור לגמרי ואף הדבר השני קיים א"ד דוקא לאותו נדר עקר אבל לא לנדרים אחרים והנדר השני בטל כיון שלא זכר התנאי עיין כ"ג (מהרי"ט): +כ"ז לא מהני אלא מה שנודר אדם לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אינו מועיל לזה שום ביטול בעולם (שם סעי' ד') ואם נשבע לעצמו בנק"ח ספק אם מועיל לזה כל נדרי (ש"ך סק"ה): +ודוקא בזה שהתנה מתחלה שלא יחול הנדר אבל אם התנה אפי' בשעת הנדר והשבועה שאימת שירצה יבטלנו או שתלה באחר שאימתי שירצה יתיר אותו איש פלוני אינו בתנאו כלום דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא ע" התרת ג' הדיוטות כדין כדלקמן בסי' שאח"ז סי' רל"א: +הנודר או נשבע על דעת חבירו שלא לעשות דבר פלוני אעפ"י שנתן לו חבירו רשות לעשותו לא מהני כיון שכבר חל הנדר אבל אם אמר שכוונתו היה כשנשבע ע"ד חבירו ר"ל אם יסכים אותו פלוני וכ"ש כשאמר כן בהדיא בשעת הנדר שלא יחול עד שיסכים חבירו אם תיכף כששמע חבירו אמר שאינו מסכים בזה נמצא נדרו ושבועתו ממילא בטל אבל אם שמע חבירו ולא בטלו תיכף בשמיעתו חל הנדר ולא מהני אח"כ מה שיאמר שאינו מסכים (סי' רכ"ח סעיף ל"ז וסימן רל"א עיין בא"ע סי' ל"ח סי' ח' וצ"ע אם ג"כ ה"ה הכא): +אמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא יישן היום כיון שאין עיקר הנדר על מחר אלא שתלה נדרו בתנאי חיישינן שמא ישכח ויישן למחר שהרי אינו איסור בעצם ונמצא עבר למפרע אבל אם אמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום ונמצא שעיקר האיסור הוא למחר והיום הוא התנאי מותר לישן היום ולא חיישי' שמא יישן למחר כיון שכבר ישן היום ונמצא אסור לישן למחר לא חיישי' שישכח לאיסורו וכן כל כיוצא בזה (ססי' רי"ג וס"ס ר"כ וססי' רל"ט וע' בר"ן נדרים ע"ט ע"ב ד"ה אילימא ודבריו סתומים דמשמע דוקא כשאמר מהיום וא"כ גבי ככרות ססי' רל"ט שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו דאסור לאכול של איסור תתלה מיירי נמי שאמר מהיום וזה דוחק אבל בר"ן שבועות באלפסי דף רצ"ח כ' דאם תלה דבר א' בחבירו כמו בככרות ושינה לעולם אסור וחיישי' שמא ישכח לתנאי דאם תאמר שלא נאסר אלא לאחר שיתקיים התנאי נמצא שיהא אפשר שיקיים תנאו ולא יחול נדרו כלל דהיינו אם נאכל איסור ראשון הילכך אמדינן לדעתיה ששבועתו היתה שכ"ז שלא יתקיים תנאו אפי' בסוף נדרו אבל האומר קונם פירות עולם עלי אם ארחץ בזה שרי לאכול פירות ואפי' אם רוחץ אח"כ לא עבר למפרע שכיון שהדבר נמשך קודם התנאי ואחר התנאי אמרי' דאין כוונתו לאסור אלא פירות שיאכל אחר הרחיצה שהרי אפי' יאכל קודם מ"מ אפשר שיחול הנדר שלאחר הרחיצה יהיה אסור בפירות) אבל האומר קונם בשר עלי אם אעשה דבר פלוני כיון שהוא דבר הנמשך אף לאחר שיעבור ויעשה הדבר יהיה אסור בבשר אז ולפיכך מותר לאכול קודם ולא חיישי' שמא ישכח ויעשה הדבר דאף אם ישכח לא יעשה שום איסור במה שאכל מקודם דאמרי' שלא היה כוונתו אלא אם יעבור אבל אם אמר קונם בשר זה עלי אם אעשה דבר פלוני אסור לאכול אותו בשר דבודאי דעתו הי' שיהיה הבשר הזה איסור עליו מעכשיו דאל"כ אפשר שלא יחול הנדר כלל וכן כל כיוצא בזה (עיין שם בר"ן שבועות פ"ג):
סי' רי"ד נתבאר לעיל כלל צ"ג סי' י"ד: + +Klal 95 + +דין נדרי' ושבועו' על מה חלין ומה בין נדרי' לשבועו' ונדרי מצוה ודבר שאין בו ממש (סי' רי"ג רט"ו):
כבר ביארנו שהנדר הוא שאוס' החפץ עליו ושבועו' הוא שאוס' את עצמו מן החפץ ועפ"י טעמים אלו תמצא בו ד' דברים יש בין נדרים לשבועות ביטוי (א') דשבועות ביטוי חל על דבר שיש בו ממש ושאין בו ממש ונדרים אינן חלין אלא על דבר שיש בו ממש (ב') שבועות אינו חל אלא על דבר רשות ונדרים חלין אף על דבר מצוה כרשות (ג) המתפיס בשבועה פטור והמתפיס בנדר חייב (ד') שבועות ביטוי אין שבועה חלה על שבועה ובנדרים יחול נדר על נדר (רמב"ם פ"ג) כאשר נבאר אבל בכל שאר הדברים בין לענין איסור בין לענין היתר נדרים ושבועות שוין: +השבועה חל בין על דבר שיש בו ממש או אין בו ממש כגון שבועה שלא אישן ושלא אלך ושלא אדבר והוי שבועה מה"ת שהרי השבועה חל על האדם ואדם יש בו ממש (רנ"ט סעיף ג') אבל הנדרים אינם חלים מה"ת אלא על דבר שיש בו ממש שהרי הנדר חל על החפץ וכיון שאין בו ממש על מה יחול. ולפיכך האומר קונם שאיני מדבר ושאיני מהלך שאיני אישן או שאמר דיבורי והליכתי ועשייתי אסורים עליך אינו נדר מה"ת ומ"מ מדרבנן אסורים ולפיכך האוסר עליו לשמוע תפלת שמעון צריך שאלה מדרבנן אבל אם הזכיר האיברים כגון שאמר קונם פי מדבר עמך קונם ידי עושות עמך קונם רגלי להלך ועיני לישן הוי נדר מה"ת שהרי האיברים יש בהם ממש ואם אמר דבור פי עליך או נט��ל' אבן עלי הואיל והזכיר החפץ י"א דהוי נדר (רי"ג): +שבועה אינה חל על דבר מצוה המפורש בתורה מטעם הנזכר כיון ששבועה הוא על גוף האדם הרי הוא כבר מושבע בהר סיני בין שהוציא בלשון שבועה שאמר שלא אשב בסוכה ובין שאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה דדינו נמי כשבועה לפיכך לוקה על שבועתו משום שבועת שוא וישב בסוכה (רל"ט) אבל בנדר כיון שהאיסור חל על החפץ שאוסרו עליו וא"א להאכיל לאדם דבר האסור לו לפיכך האומר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל כיון שהזכיר החפץ הוי דבר שיש בו ממש וחל הנדר ואסור לישב בסוכה וליטול לולב אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו ויש בזה מחלוקת די"א דגם בנדר שוא חייב מלקות דאורייתא וי"א מה"ת אינו לוקה אלא מכת מרדות מדרבנן ועכ"פ צריך להתיר נדרו ולקיים המצוה והנודר או נשבע שלא לאכול מצה בליל פסח אין מצה עשירה בכלל אבל אם נדר שלא לאכול מצה כל שנה אפשר דמצה עשירה בכלל (רט"ו) והנודר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וי"ט ור"ח ושאר ימים שאין אומרים בו תחנון הכל מבואר שם: +הא דשבועה אינו חל ע"ד מצוה דוקא בדבר המפורש בתורה כגון ציצית ותפילין ומצה וכיוצא בו אבל הנשבע לעבור על מ"ע שאינה אלא מדרבנן כגון שלא להדליק נר חנוכה ושלא לקרות המגילה או שנשבע לקיים מצוה דרבנן או לדבר שאינו מפורש בתורה אלא שהוא מדרש חכמים חל השבועה אבל אם נשבע לקיים מצוה דאורייתא אינה חלה דבלא"ה מחוייב לקיים ואפי' לא קיים אינו חייב קרבן אלא מלקות משום שבועות שוא (רל"ט ורמב"ם פ"ה מהל"ש) ואם נשבע לעבור על ל"ת דרבנן י"א דחלה השבועה. ומ"מ אפי' נשבע בכולל דברים המותרים עם דברים אסורים השבועה חלה ומ"מ כופין אותו להתיר שבועתו ולא יעבור וכן בנשבע לבטל מצוה דרבנן (רל"ט סעיף ו' ובש"ך שם): +הא דאין שבועה חלה ע"ד מצוה דוקא כשנשבע על המצוה לחוד כגון שאמר שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח ושלא אשב בצל סוכה אבל כולל גם דברים המותרים כגון שאמר שלא אוכל מצה ושלא אשב בצל דאז אסור אפי' כל ימות השנה אמרי' מגו דחיילא שבועה על דבר המותר חל נמי על המצוה (ססי' רט"ו וסי' רל"ט סעיף ד'): +אמר שבועה שאוכל ככר זה ואח"כ אמר קונם ככר זה עלי הנדר חל ואסור לאוכלה וכן אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה ואח"כ אמר קונם ככר זה ואכלו חייב ב' וכן כל כיוצא בזה כי הנדר חל על השבועה (סי' רט"ו בש"ך ס"ק יד): +נשבע להרע לפלוני כגון להכותו או לקללו אינו חל דזה מפורש בתורה אבל להרע לעצמו אע"פ שאינו רשאי חיילא שבועה דאינו אלא מדרש חכמי' אע"פ שהוא דאורייתא (רל"ו סעיף ב'): +מלמד שנשבע שאם לא יפרעו לו שכירותו יבטל הילדים מלימודם עד שיפרעוהו השבוע' חלה דמצוה לאו עליה רמיא אלא על האבות (רל"ט סי' ה): +הנשבע שלא לגלות לחבירו דבר שיצילנו מן ההפסד י"א דהוי נשבע לבטל את המצוה ואינו חל ומ"מ יש להתירו תחלה ואח"כ יגלה אבל כשנשבע שלא להגיד עדות לכ"ע אינו חל נ"ל דאפי' זה אינו תובעו שיעיד לו ועיין עוד בש"ע סי' רל"ט מה נקרא דבר מצוה (מש"כ הט"ז סי' רכ"ח ס"ק מ"ב דדוקא כשתובעו צ"ע דברמב"ם פ"ה מהל"ש משמע להדיא דאפי' אינו תובעו דהוי שבועת שוא ומש"כ ראיה מח"מ התם לענין שבועות העדות): +המתפיס בנדר כגון שאמר בשר זה עלי אסור וחזר ואמר אפי' אחר כמה ימים הפת הזה כבש' הזה הרי זה הפת נתפס ונאסר חזר ואמר ודבש הזה כפת הזה יין זה כדבש זה אפי' הן מאה כלן אסורין מה"ת (רכ"ט סעיף ג') אבל המתפיס בשבועה כגון שנשבע שלא יאכל ככר זה ואמר על דבר אחר יהא כמוהו מה"ת לא חלה האיסור על אותו דבר מטעם הנזכר דבנדר יש איסור על החפץ משא"כ בשבועה שאין איסור על החפץ אלא על האדם ומ"מ מדרבנן אסור אבל אם שמע חבירו כשנשבע זה ואמר אני כמותך ה"ז אסור כמוציא שבועה מפיו שהרי התפיס גופו באיסור גופו של חבירו (רל"ט) וי"א דאפי' במתפיס בחבירו אינו שבועה אלא איסורא (עיין בב"י וסותר דבריו שבכ"מ שכ' דגם לרמב"ם איסורא איכא): +אין שבועה חלה על שבועה. כיצד אמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זה אין השניה חלה כלל שהרי הוא כבר מושבע עליו והרי עליו כשאר איסור תורה והוי כנשבע לקיים המצוה דהוי שבועה שוא. ודוקא בשבועה דלהבא הוא דאין חל השניה דהוי כנשבע לקיים המצוה אבל בשבועה שלעבר כגון שאמר שבועה שלא אכלתי היום וחזר ואמר שבועה שלא אכלתי היום יש כאן עונש ב' שבועות לשקר דתיכף כשנשבע שבועה ראשונה יצאתה מפיו לשקר והלכה לה והשני' שבועה לעצמה (ססי' רל"ח): +אבל נדר חל על נדר כיצד אמר ככר זה עלי ככר זה עלי שניהם חלים ואם אכלו חייב ב' והטעם שהרי בנדרים האיסור חל על החפץ ולכן חל עליו אפי' ק' פעמים. ומ"מ לענין שאלה שניהם שוים שאם נשאל על ראשונה אפי' בשבועה חלה שניה דכיון דחכם עוקר הנדר והשבועה מעיקרו וא"כ ה"ה כאלו לא נשבע מתחלה (רל"ט סעי' י"ג) ועיין לקמן כלל צ"ט: +נידוי או איסור חל על השבועה ולכן האומר קונם אשתי אסורה לי אם לא אוכל היום נבלות וטרפות ולא אכל אשתו אסורה וכן אם אמר הרי הוא מנודה אם לא אוכל היום נבו"ט אם עבר היום ולא אכל הרי הוא מנודה ואף ע"ג שהוא מושבע שלא לאכול נבו"ט ואסור לו לאכול מ"מ הנידוי והאיסור יכולין לחול שבאמת לא יאכל ויהיה מנודה ותהיה אשתו אסורה (רל"ח סעי' י"ט): + +Klal 96 + +דין חילוק בין האומר פירות אלו או ככר זה וכיוצא בו או אמר סתם: והאיסר מן הדבר במה מותר או אסור (רט"ו רי"ז):
האומר קונם פירות אלו עלי או שהיו לפניו ואומר קונם הם עלי או שאמר פירות של איש פלוני או של מקום פלוני הם קונם עלי או שאמר קונם פירות אלו על פלוני וא"כ נעשים עליו כהקדש ואסור בחלופיהן ובגדוליהם ובגדולי גדוליהן אם הוא דבר שאין זרעו כלה. ונ"ל במשקין היוצא מהם דאסור לעולם אבל חלופי חלופיהן מותר ואם הוא דבר שזרעו כלה מותר בגדולי גדוליהן. (רט"ז בש"ך סס"ק ד' יש שם חסרון וכצ"ל ובגדוליהן קודם שהגיעו לכלל פירות כן הוא ברא"ש): +אבל אם לא אמר אלו אלא שאמר קונם מה שאני אוכל או טועם מהם וא"כ לא אסר אלא האכילה והטעימה מהם ולכן אם הוא דבר שזרעו כלה כגון חטים ופירות האילן וכיוצא בהם מותר בחלופיהם ובגדוליהם ובדבר שאין זרעו כלה כשזורעין אותו כגון שום והבצלים אפי' גדולי גדולין אסורין ואע"ג דהוי זה וזה גורם וגם ראוי שיתבטל בגדולין אלא דנדרים הוי דבר שיש לו מתירין ולא בטיל וכן החלופים אסור (ש"ך ס"ק ו') וכן משקים היוצאים מהם אסורים סעי' ב: +וכן האומר לאשה קונם מעשה ידיך עלי אסור בחלופיהם ובגדוליהם שהכל הוא ממעשה ידים אבל אם אמר קונם שאני אוכל או שאני טועם ממעשה ידיך מותר בחלופיהן וגדוליהן בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה אפילו גדולי גדוליהן אסורין (שם סעיף ג'): +אמר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח וכן כל כיוצא בזה כל זמן שהוא ברשותו אסור אפי' מכרו וחזר וקנאו או שנפל ובנאו אפי' לא בנאו במקומו הראשון ואם מכרן ונתן לאחר מותר שהרי אינו ביתו וכן אם קנה בית אחר לגמרי מותר דלא נתכוין זה אלא לבית שהיה לו בשעת הנדר (ש"ך ס"ק י"א) ואם אמר קונם בית אביך אע"פ שמת האב אסור דכל יוצאי חלציו קרוין בית אב (סעיף ד): +אמר קונם לבית זה שאני נכנס בו אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחרים אבל אם נפל ובנאו אפי' במקומו וכמדתו ראשונה מותר שהרי אין זה אותו בית שנדר עליו (סעיף ה'): +אמר קונם לביתך זה שאני נכנס וא"כ מספקא לן איזה לשון עיקר אם מה שאמר ביתך או אם מה שאמר זה ולכן נותנין עליו חומרי שניהם דבין שמת או מכרו לאחר אסור שהרי אמר זה ואם נפל ובנאו אסור שהרי הוא ביתו (סעיף ו'): +אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס אע"פ שלא אמר בחיי ובמותי ומת או מכרו לאחר אסור שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אף ע"פ שיצא מרשותו הרי הוא באיסורו (ודוקא כשמתחיל האיסור בעודנו ברשותו אבל אם אמר קונם לכשיצא מרשותי אינו יכול לאסור) (ש"ך ס"ק י"ט). ומ"מ אם נפל וחזר ובנאו מותר כדלעיל סי' ה' (ס"ק י"ח) אבל אם אמר לו קונם לביתי שאתה נכנס אם מת או מכרו או נתנו לאחר מותר שהרי אינו עוד ביתו ואם נפל ובנאו אסור שהרי עדיין הוא ביתו כדלעיל סי' ד' (ס"ק כ'): +אמר לחבירו ככרי אסור עליך או שאמר ככר זה או שאמר ככרי זה דינו כמו בבית בכל פרטיו (סעיף ח' וע' בט"ז וש"ך): +אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל שיש בו טעם בשר ויין ואם נדר מחמת שטעם יין ובשר קשה לו מבואר לקמן כלל שאחר זה ואם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל כיון שהוסיף בדבריו או שאמר קונם בשר זה או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם בשר או יין ולכן אם יש שם ישראל שרשאי לטעום ויאמר שאין בו טעם מותר לזה לאכול ואם אין שם אחר ישער בששים וה"מ מין בשאינו מינו אבל אם נתערב מין במינו אפי' באלף לא בטיל דנדרים הוי דבר שיש לו מתירין (סעיף י). ונ"ל דבזה אפי' אמר שכוונתו היה מחמת שהבשר קשה לו ולא הטעם אפ"ה אסור כיון דדיינינן ליה כאלו אמר בהדיא לאסור התבשיל לא אזלינן בתר מחשבתו כדלקמן כלל שאח"ז: +האוסר על עצמו יינו של פלוני או של מקום פלוני דינו כדין האומר יין זה (סעיף י"א): +אסר עליו יין זה ואחר הנדר נעשה חומץ אפ"ה אסר עליו אבל אם היה חומץ בשעת הנדר מותר דיין אסר עליו ולא חומץ (שם): +אמר קונם זיתים וענבים עלי מותר בשמן ויין היוצא מהן אפי' ביין חדש שטעמו שוה ואם אמר קונם זיתים וענבים שאני טועם או שאמר זתים אלו אסור אף במשקים היוצא מהם ובתבשיל שנותנים בהם טעם (סעיף י"ב): +נשבע או נדר שלא יאכל דבר זה אע"ג דסתם אכיל' בכזית מ"מ אסו' אפי' בכל שהוא דחצי שיעור אסור מה"ת ואם אמר שלא אטעום ממנו חייב מלקות בכל שהוא דטעימה אפי' כ"ש משמע (רל"ח סעיף א'): +שבועה או קונם שלא אוכל שתיה בכלל דשתיה בכלל אכילה ונ"ל שאם אמר שכוונתו היה רק על אכילה מותר בשתייה כדלקמן כלל שאחר זה אבל אם נשבע שלא לשתות מותר באכילה דאין אכילה בכלל שתיה (שם): +שבועה שלא אוכל ככר זו חל השבועה על כל זית וזית ואסור אפי' בכ"ש אבל שבועה שלא אוכלנה משמע כלה לפיכך האומר שבועה שאוכל ככר זו אפי' נאבד מקצתה חייב לאכול המותר שהרי הוא מושבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנה ובזה שאוכל הנשאר מקיים שבועתו אבל אם אמר שבועה שאוכלנה לא יצא ידי שבועתו מי שיאכל כולה לפיכך אם נאבד מקצתה א"צ לאכול המותר שלא יצא בו ידי חובתו (רל"ח): +הנשבע לפרוע לחבירו מנה ביום פלוני ואירעו אונס שלא היה לו כל המנה לא כסף ולא שוה כסף פטור מן השבועה כיון שלא יכול לקיים כמו שנשבע וכן הנשבע לפרוע מנה ביום פ' ואם יעבור על השבועה יתן קנס עשרה זהובים ופרע לו המחצה חייב ליתן כל הקנס כיון שהשבועה היית�� על כל הסך דוקא ואם אמר בזה הלשון שבועה שאשלם לך מנה ביום פ' ואם לא אשלם לך המנה אתן לך קנס ונתן לו המקצת נותן לו הקנס לפי ערך מה שעבר (ט"ז סי' רל"ח ס"ק י"א ובח"מ סי' ע"ג סעיף י"ח) ובמל"מ פ"ה מה' שבועות הלכה כ' כתב דאם נשבע לתת מתנה לחבירו ליום פ' ר' זהובים ומטה ידו ואין לו אלא מנה נסתפק שם אם מחויב ליתן ומשמע שמסקנתו דחייב ליתן לו: + +Klal 97 + +דין דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וכיצד הולכין אחר כונת הנודר (סי' רי"ז רי"ח):
בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ואם נדר בלשון הקודש ובאותו מקום אין מדברים בלשון הקודש הלך אחר לשון תורה (סי' רי"ז ש"ך ס"ק א') כגון שנדר או נשבע מהמבושל בלשון הקודם אם דרך אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן קוראין מבושל אף לצלי ולשלוק (ר"ל שעדיין אינו מבושל כל צרכו) ה"ז אסור בכל ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין מותר בצלי ושלוק וכן המעושן והמטוגן והמבושל בחמי טבריה וכיוצא בהם הולכים בו אחר לשון של אותה עיר (סעיף א) וכן כל כיוצא בו. היו מקצתן קורין כך ומקצתן כך אין הולכין אחר הרוב דסתם נדרים להחמיר (ועיין בסי' ר"ח בש"ך ס"ק ד') ולעיל כלל צ"ב סי' י"ד: +מקום שדרכם אם ישלח אדם שליח לקנות לו בשר אומר לו לא מצאתי אלא דגים אם אסר עליו בשר אסור גם בדגים דכל מידי דמימלך עליו שליח בר מינא הוא ובכל מקום הנודר מהבשר אסור בבשר עופות ובראש וברגלים ובקרביים ובכל דבר שהוא מין בשר ואם נראים הדברים שלא נתכוין אלא לבשר בהמה בלבד או לבשר עוף בלבד הולכין אחר כוונתו (סעיף ה') וכיון שכל דברים האלו משתנה לפי המקומות והזמן לכן לא העתקתי ומבואר הכל בש"ע סימן רי"ז: +הנודר לדור בשכונת יהודים צריך לדור בשכונה הגדולה וברחוב שלה דכן הוא לשון בני אדם ול"א דג' בתים מקרי שכונה (סעיף ל"א) והנודר מן הבית אסור בעליה שהעליה מכלל בית אבל חדר ויציע אינם בכלל בית ובבית אינו אסור אלא מהאגף ולפנים דהיינו מסתימת הדלת ולפנים אבל מסתימת הדלת ולחוץ על עובי המפתן מותר והנודר לעמוד בבית א' אסור מאגף ולחוץ: הנודר מן העיר אסור לכנוס לעיבורה דהיינו תוך ע' אמה ושיריים אע"ג דלכל דבר תוך התחום דינו כעיר שאני נדרים דהלך אחר לשון בני אדם (סעיף כ"ח כ"ט ל"א ובש"ך): +בנדרים הולכין אחר שעת אמירה לא בתר חלות נדר. כיצד האומר לאחר זמן פ' יהיו יושבי עיר פלוני אסורים עלי ובתוך כך עקר א' דירתו מאותו עיר אסור בו כיון שבשעת אמירת הנדר היה מאותו עיר וכן אם בשעת אמירה לא היה שם אף על פי שבשעת חלות הנדר הוא שם מותר וכן כל כיוצא בזה (ש"ך ס"ק ל"ט): +מי שנדר או נשבע שלא יצחוק שום צחוק אסור להטיל גורלות ולא שום אדם בשבילו וכן אסור להמרות זה עם זה (ר"ל שקורין וועטין) והולכין בזה אחר כוונתו דאם עיקר כוונתו היתה בשביל הפסד ממון מותר לשחוק בחנם אבל אם כוונתו היה משום איבוד זמן או משום שמתוך השחוק באין לידי קטטות אסור אף בחנם (ט"ז ס"ק ל"ט) גם שלוחו אסור דשלוחו של אדם כמותו (ססי' רט"ו בדרישה): +כל מי שנדר שלא לקבל פקדון וא"כ י"ל דאסר עצמו גם ללות על המשכון שהרי גם משכון הוא פקדון ולכן אזלינן בתר כוונתו אם אומר שכוונתו היה מחמת שאמרו חז"ל הרחק מן הפקדונות וא"כ אין משכון בכלל ומותר ללות על משכון (ש"ך ס"ק מ"ה). ונ"ל אם נדר שלא לקבל שום פקדון א"כ משכון ג"כ בכלל פקדון: +סופר של ראובן שנתן תקיעת כף לשמעון כשיגמור מלאכת ראובן שלא יכתוב לשום אדם כ"א לשמעון ואח"כ נשרף קונטרס אחד של ראובן מה שכת' הסופר אם נשרף קודם שגמר לראובן את הספר ודאי יכול לכתוב כי עדיין לא נגמרה מלאכת ראובן אבל אם נשרף הקונטרס אחר שסיים כל מלאכת ראובן לא יכול לכתוב וה"ה בכל מלאכות (ש"ך שם): +נדר או נשבע על דבר חוץ מימים טובים או מועדים אין חנוכה ופורים בכלל שאין אלו ימים מבוררים בלשון בני אדם לקרותן י"ט או מועדים ואם אמר שכונתו היה גם עליהם נאמן. ועי"הכ דינו כי"ט וכן חול המועד אבל ר"ח דינו כחנוכה (סעי' מ"ז ובא"ח סי' תק"ע ובמ"א שם): +כל הנודר או נשבע רואין הדברים שבגללן נדר ולומדים מהם לאיזו דבר נתכוין והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור כיצד היה טעון משא של צמר או פשתים והזיע והיה ריחו קשה ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר פשתים לעולם ה"ז מותר ללבוש בגד צמר ופשתן ולהתכסות ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו היה לבוש בגד צמר ונצטער בלבישתו ונשב' או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם אסור ללבוש ומותר לטעון עליו ומותר להתכסות בגיזי צמר שלא נתכוון זה אלא לבגד צמר ואם לא נצטער בלבישתו א"כ ליכא הוכחה אסור גם בטעינה (רי"ח ש"ך ס"ק א' ועיין ט"ז שם): +שנים שהיו דרים בבית א' ואוכלים על שלחן א' ונפל קטטה ביניהם בשביל שכירות הבתים ונשבע א' שלא ישב ביחד בבית אחד עם חבירו ושלא יאכלו על שולחן א' כיון דכונתו היה רק משום שדרין ואוכלין ביחד ולכן אחר שיפרדו זה מזה וכ"א ידור בבית מיוחד מותר לאכול עמו בביתו ועל שלחנו שלא היה כונתו אלא שלא ידורו כא' ואצ"ל בבית אחר ובשמחת חופה וכיוצא בו (ש"ך שם): +מי שהעלילו עליו מפני שמכר יין לישמעאלים ומפני כך נשבע שלא יעשה יין למכור והיה לו יין עשוי מקודם אסור למכרו דאעפ"י שאמר שלא יעשה הא סיים ג"כ למכור משמע שכונתו הוא על המכירה ויעשה לאו דוקא (רי"ח סעי' ב' וע"ש בט"ז ונק"הכ): +היה מפציר בחבירו שיאכל אצלו ואמר קונם לביתך שאני נכנס וטפת צונן שאני טועם מותר לכנוס לביתו ולשתות משלו שלא נתכוין זה אלא על סעודה זו וכן כל כיוצא בזה: +אסר עצמו בבשר אם מחמת שהבשר קשה לו מותר בתבשיל שנתבשל בו בשר ואם מחמת שהטעם קשה לו או מטעם אחר אסור אף בתבשיל של בשר וכן כל כיוצא בו (סי' רט"ז ש"ך ס"ק כ"ה) ועיין בכלל שלפני זה סי' ט': +בד"א דאזלינן בתר כוונתו בנודר בינו לבין עצמו אבל בנודר לחבירו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו אם לא באומדנא דמוכח (רי"ח סעי' א' ועיין בט"ז ס"ק ב'): +וכ"ז כשפירש שכן היה כוונתו אבל אם נדר ולא פירש מה היה כוונתו אזלינן לחומרא כל מה שסובל לשון הנדר דספק נדר לחומרא ככל ספק דאורייתא ואפילו אם מסופק אם נדר או ששכח מה שנדר אזלינן לחומרא ועיין לעיל כלל צ"ב סי' ט"ז: +מי שהשביע את בנו או חבירו שלא ילוה מעותיו לאחרים א"ל ברשות ראובן ושמעון מותר להלוות ברשות אחד מהן כדקיי"ל בכ"מ שנאמר פלוני ופלוני כמו אביו ואמו קילל משמע שנים כאחד ומשמע כל אחד בפ"ע עד שיפרוט לך הכתוב כמו שפרט בכלאים לא תחרוש בשור וחמור יחדיו ואי לא כתב יחדיו היה משמע בשור לבד וחמור לבד וה"נ כשהשביעו לא השביעו אלא שלא ילוה ברשות אחרים אלא דוקא ברשות שני האלו וה"ה ברשות א' מהן (סי' רכ"ח סעי' מ') וי"א דבנדרים דהולכין אחר לשון ב"א לא שייך זה ואסור כי אם ברשות שניהם דוקא ופוק חזי מאי עמא דבר במי שקיבל עליו ב' דיינים שאין אחד מהם יכול לדון (סי' רט"ז ש"ך ס"ק כ"ב) ומ"מ במת א' מהם אם היה מזה תועלת ליורשיו צריך שיהא גם ברשותם ואם אין תועלת ליורשיו יכול ללוות ברשות הא' החי שבודאי לא היה דעתו שאסור זה לעולם (ע"ש סי' רכ"ח בט"ז ס"ק מ"ט): + +Klal 98 + +דין הנודר בלא קביעות זמן או שקבע זמן או דבר שאין זמנו קבוע (רי"ט ר"כ):
הנודר או נשבע לזמן כשיגיע הזמן בטל ממילא וא"צ התרה (סי' רל"א) אבל הנודר או נשבע לישא אשה או לקנות איזה דבר ולא קבע זמן או שאמר לישא ולקנות תוך שנה אין מחייבין אותו לישא אשה ולקנות מיד מה שיזדמן לידו עד שימצא הראוי לו דמסתמא כך היתה כוונתו וכן הנשבע לשכור מלמד לבנו עד מאה ר"ט וכיוצא בו אין אומרים לו שישכור החכם היותר בנמצא אלא כל זמן שישכור מלמד הגון פטור דכיון שגם זה ראוי אע"ג שלא הגיע למדרגות הרבנות כמו א' מגדולי הרבנים דאזלינן בתר כוונתו ומ"מ תיכף כשיזדמן לו אשה הגונה לו ולקנות או לשכור מלמד ההגון לו מחוייב לשכור מיד דאל"כ עובר וגם יזהר שלא ישלח המלמד הראשון עד שיבא השני (סי' רי"ט): +הנודר לילך על קברי צדיקים שבמקום פ' אין מחייבין אותו עד שימצא זמן ראוי לכך ואם אירע לו שהשכירוהו לילך לשם יוצא ידי נדרו אבל אם נדר להוציא הוצאות ע"ז אינו יוצא י"ח עד שיוציא (תשוב' מהרי"ל סי' קי"ח ובא"ח סימן תקס"ח): +מי שאסר דבר א' עליו בלא זמן לא מבעי' בנדר דאסר החפץ עליו דנעשה כהקדש ואסור לעולם ואפי' בשבועה שאוסר א"ע מן החפץ ודומה קצת לנזירות דסתם נזירות אינו אלא ל' יום אפ"ה אסור לעולם (סעי' ג' ט"ז וש"ך) ולפיכך אמר שבועה שלא אוכל ושלא אישן אם אמר סתם נדרתי ומכ"ש שאומר שכוונתו היה יותר מז' ימים באכילה וג' ימים ולילות בשינה לוקה ואוכל וישן לאלתר דהוי שבועת שוא (סי' רל"ו סעי' ד') ואם אמר שכונתו היה על יום א' נאמן ואזיל בתר כוונתו (ש"ך רסי' רל"ו): +אמר קונם שאיני אוכל יום או (בל"א איין טאג) יום א' אסור בו מעת לעת משעה שנדר ואם אמר שלא אוכל היום או יום זה או (בל"א היינט) אינו אסור אלא עד שתחשך בין שעמד בתחלת היום או בסופו ומ"מ מדרבנן גם בזה אסור מע"ל דשמא פעם אחרת יאמר יום א' ואז אסור מן התורה ולכן צריך שאלה מדרבנן ודוקא באוסר עליו דרך נדר אבל במקבל עליו להתענות אעפ"י שאמר הרי עלי להתענות יום א' א"צ להתענות אלא עד חשיכה דודאי נתכוין להתענות בתקנות חכמים דהיינו מעלות השחר עד שתחשך ול"ג אטו שאר נדרים דהדין דתענית ידוע (סי' ר"כ): +אמר אם אעשה דבר פלוני לא אוכל אותו יום ועשה מותר בלילה ואם אמר אותו היום ולמחרתו אסור גם בלילה שבנתיים דכיון דהתחיל נדרו לא פקע ואם עמד בלילה והתחיל הנדר אסור בלילה וביום של אחריו ובליל ב' ויום ב' (שם): +עמד באמצע שבוע ואמר קונם דבר זה שבוע זו אסור כל השבוע וגם בשבת דשבת שייך לשבוע שעבר ואפי' אמר בל"א (דיא וואך) ושבת הוא היפך מחול מ"מ בלשון בני אדם גם שבת נכלל בוואך (נק"הכ דלא כט"ז ונ"ל ראיה כששואלין לתינוק כמה ימים יש בשבוע בל"א מחשבין ז' ימים) ואם אמר שבוע אחד או (וואך) אסור ז' ימים מע"לע משעה שנדר (שם): +אמר קונם יין חוץ משבת ויו"ט אסור לשתות יין של הבדלה דזה אינו שייך לשבת (שם ש"ך סס"ק י"ח): +היה עומד באמצע חודש ואמר חודש זה אסור עד ר"ח שאעפ"י שיום א' דר"ח שייך לחודש העבר מ"מ בלשון בני אדם קורין אותו ר"ח וכ"ש אם נדר לעשות איזה דבר קודם ר"ח צריך לעשות קודם יום א' דר"ח. אמר חודש סתם אסור מיום ליום כגון שהיה עומד בח' לחודש אסור עד ח' לחודש האחר וי"א שאסור שלשים יום וכן הדין בשנה ור"ה שייך לשנה הבאה (שם): +אמר עד ר"ח אדר אינו אסור אלא עד ר"ח אדר ראשון ואם אמר עד סוף אדר אסור עד סוף אדר ב' ששני אדרים חשובין כחודש א' ואם אמר עד חצי אדר או כ' אדר היינו אדר ראשון דדוקא סוף אדר משמע א��ר ב' ואם ידע ששנה זו מעוברת אפי' אמר עד ר"ח אדר אסור עד ר"ח אדר ב' (עיין ש"ך): +כל דבר שיש לו זמן קבוע ונדר עד אותו זמן אינו אסור אלא עד שיגיע לפיכך האוסר עצמו בדבר עד הפסח וכיוצא בו אינו אסור אלא עד שיגיע פסח וכן בל"א (ביז פסח אדר ביז פאר פסח) ואם אמר עד שיהא פסח או בל"א (ביז עס ווערט זיין פסח) אסור עד שיצא פסח מ"מ אפי' אמר עד פסח צריך שאלה מדרבנן שלא יטעה בעד שיהא וכן כל כיוצא בו ונ"ל שאפי' אמר עד שיהא אם אמר שכוונתו היה עד יום א' או יום ב' נאמן אבל אם אמר שכוונתו היה עד לפני פסח אינו נאמן ועיין לעיל כלל הקודם: +כ"ד שאין זמנו קבוע אפי' אמר עד שיהא אינו אסור אלא עד התחלת אותו הזמן כגון עד הקציר עד הבציר דכיון דאין יודע ההתחלה או משך הזמן לא עייל נפשי' לספיקא ובודאי היה דעתו להתחלת אותו דבר ועיין באריכות בש"ע סי' ר"כ מסעיף י"ב עד סופו: +נדר עד שיהא משתה בנו ספק אם חשוב זמנו קבוע שהרי קבע לה זמן או אפשר דאפ"ה כיון דבידו לדחות לא הוי זמנו קבוע ומספק אסור עד שיעבור המשתה. נדר עד משתה בנו או עד שיהיה בר מצוה ומת הבן י"א שצריך להמתין עד הזמן שקבע להמשתה ועד שיהיה בנו ראוי לעשות ב"מ ויש להתיר נדרו (סימן ר"כ סעיף ט"ו): +יחיד ורבים שקבלו עליהם תענית או צדקה מחמת איזה צרה ועבירה חייב לקיים נדרו ודוקא שקבלו סתם אבל אם פירש דבריו אם יחיה פלוני החולה אם מת פטור שהרי התנה ולא בעינן תנאי כפול דלא גרע מכונת הנודר (שם): +קונם יין שאיני טועם בחג בין שאמר בלה"ק בין שאמר בלשון חול בחג הסוכות אסור גם בשמיני עצרת ושמחת תורה דבין בלשון תורה ובין בלשון ב"א נכלל בשם חג הסוכות (ט"ו ס"ק פ"ו): +דין האומר לאשתו מה שאת עושה קונם שאיני נהנה ממנו עד הפסח או שאמר קונם שאת נהנית לי עד פסח אם תעשה זאת עד החג וכיוצא בו מבואר בש"ע שם סעיף כ"א עד סופו: + +Klal 99 + +דין הנודר הנאה מחבירו מסי' רכ"א עד רכ"ח:
ראובן שאסר נכסיו על שמעון או שאסר עצמו מנכסי שמעון אם אסר הנאתו כגון שאמר קונם שאתה נהנה לי או שאני נהנה לך הנאסר אסור אפי' לעבור על שדה האחר אפילו בבקעה בימות החמה שאין בני אדם מקפידים על דריסת רגל שבה דאפי' ויתור אסור במודר הנאה ואפי' אינו מקצר דרכו (סי' רכ"א ט"ז וש"ך שם) ואסור לשאול ממנו שום כלי שבעולם דהא נהנה. אבל אם לא נדר ממנו אלא מאכל שאמר קונם שאיני אוכל לך או קונם מה שאתה אוכל משלי אינו אסור אלא לאכול משלו: ואם אמר הנאת מאכלך עלי אסור לאכול משלו וגם אסור אפי' ללעוס חטים ליתן על גבי מכתו דאף על גב דאינו אוכל אותם מ"מ נהנה מגוף המאכל אבל מותר לשאול ממנו כלים שעושין בו מאכל: ואם אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור לאכול משלו אבל מותר ללעוס חטין להניח על מכתו שהרי אינו בא לידי מאכל ואסור ליהנות בכל דבר שמשכירין כיוצא בו דכיון שמוחל לו השכירות ובאותן הדמים היה יכול לקנות אוכל נפש והרי הוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל ומה שאין משכירין כיוצא בו מותר אם אין בו שייכות מאכל אבל אם יש בו שייכות מאכל כגון נפה וכברה ואפילו שק להביא בו פירות וחמור להביא עליו פירות וסוס לרכוב עליו לבית המשתה וטבעות לילך לבית המשתה שיהא נראה כאדם חשוב ויתנו לו חלק טוב ולעבור דרך שדהו לבית המשתה אעפ"י שאין משכירין כיוצא בו אסור וכן אסור לקנות לו צרכי סעודה ואסור להשאיל לו קרדום שמבקעין בו עצים לבשל בו מאכל דכיון שא"א לבשל בלא עצים א"כ הקרדו' הוא המתקן המאכל ומותר להשאיל לו כוסות וקערות ותמחויים ש��בר המאכל מתוקן אלא שנותן לתוכן ואין זה הנאת המאכל אבל אלפסים וקדירות אסור וכן אסור להלוות לו מעות שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר (שם בש"ך ס"ק ה'). וכל שאר פרטי דינים האסורין מבואר הכל בש"ע מן סי' רכ"א עד רכ"ז: +אף על פי שיכול האדם לאסור על עצמו דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו אבל על חבירו אינו יכול לאסור לא דבר שאינו שלו ולא דבר שלא בא לעולם (ססו' ר"ד בש"ך) לפיכך האומר לחבירו קונם נכסי עליך או פירות דקל אינו אסור אלא בנכסים ופירות שהיו לו באותה שעה אבל פירות שיגדלו או שיקנו מותר אבל האוסר הנאתו על חבירו כיון דהנאתו בדידיה תליא ואיהו בא לעולם אסור לפיכך האומר קונם הנאתי עליך או שאמר מה שאתה נהנה ממני קונם עליך אסור אפי' בנכסים שקנה את"כ (סי' רכ"ז בש"ך ס"ק ד') האומר קונם שאין אתה נהנה מדקל זה אסור אפילו מפירות שיגדלו שהרי האילן הוא בעולם: +נשבע או נדר שלא לדבר עם חבירו יכול לכתוב לו או לדבר עם אחר והוא שומע ובלבד שלא יתכוין להשמיע לזה אבל אם נתכוין להשמיע אפילו אם עומד אחורי הכותל או שמדבר בינו לבין עצמו לא יפה עשה (רכ"א סעי' י'): +אסור לנאסר ללמוד בספריו של האוסר אע"ג דמצות לאו להנות נתנו ה"מ כשאין נהנה ממנו אלא המצוה כגון לתקוע שופר בשבילו וליטול לולבו בי"ט ב' דלא בעינן לכם דאין כאן אלא הנאת מצוה אבל ספרים כיון שיש להשכיר הספרים וליקח שכר נמצא שזה נהנה וכן בכל המצות דינא הכי דאם יש איזה הנאת הגוף אסור (שם): +האוסר הנאתו על חבירו ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ואומר ה"ז הפקר לכל מי שירצה ודוקא בנותן לאחר לשם מתנה בסתם אבל אם אמר לחבירו אני נותן לך ויבא פלוני שהוא אסור בהנאתו ויאכל עמך אסור ולא עוד אלא אפי' נותן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבא פלוני ויאכל עמך אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לו אלא ע"מ שיבא פלוני ויהנה כגון שהיה מתנה מרובה אסור שהרי ניכר הדבר שלא גמר להקנותו (שם סעיף ע'): +ולפ"ז החייב לאחרים ממון ושולח שלוחו לאותו מקום עם ממון ומתירא שישביעוהו לשליח שם אם אין בידו מעותיו ולכן מערים ונותן המעות במתנה גמורה להשליח כיון שמזכיר לשליח שהוא עושה כן רק כדי שיכול לישבע שאין בידו מעותיו אין במתנה זו כלום ואפי' לא אמר כלום להשליח בשעת מתנה אלא אח"כ אמר לו או שנתן לו רשימות איזה סחורות שיקנה לו הרי הוכיח הדבר שאינו אלא הערמה ואסור לשליח לישבע ואפי' אינן משביעין אותו ע"ד המקום וע"ד אחרים אסור שהרי הוא שבועת שקר שהרי אין במתנה זו כלום דדוקא במקום שמעלילין עליו ליקח שלא כדין מהני הערמה כדלקמן כלל ק"א סי' כ"א אבל הכא אין כאן עלילה (עיין בב"י בסי' רכ"ח בשם תשובת רא"ש וריב"ש ובח"מ סי' צ"ט ובס"ח סי' תכ"א: +ודוקא במתנה זו שהיתה ערמה במתנה וא"כ אין במתנה זו כלום אבל כשנותן לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר כיון דאין במתנה ערמה הוי מתנה גמורה ויכול לישבע שהכל שלו במקום שאינו נשבע ע"ד המקדש וע"ד אחרים אבל כשמשביעין אותו ע"ד המקום גם זה לא מהני. ונ"ל דאפילו שנותן השליח שט"ח להמשלח ואפי' נכתב סתם שהוא חייב למוכ"ז מ"מ אינו יכול לישבע שזה אינו ממון של פלוני ועוד שהרי עכ"פ משועבד לזה מדר' נתן וחייב ע"פי שדר"נ לשלם לזה (ואפי' במתנה גמורה סתם כיון שאינו נותן לו אלא להפקיע מבעל חובו וכן כשהקהל עושין איזו נתינה מסחורותיו או ממעותיו לא מהני אפילו מתנה גמורה (ב"י שם בשם תשו' רא"ש) ומשמע שם דאפי' במתנה ע"מ להחזיר אינו יכול ל��שבע ע"ד המקום ע"ש בתשובת ריב"ש ורא"ש. (ועיין בא"ע סי' ל"ח סעיף י"ח ובח"מ שם ר"ל דהתם משמע אדרבה אע"ג דמשועבד לבע"ח אם לא אמר מעכשיו הוי כממון שלו מ"מ נ"ל דלא עדיף ממתנה דאם היתה ערמה מוכח' אינה מתנה ה"נ בזה ולכן נ"ל כאן דאין תקנה כלל אלא שלא יקבל המעות מן המשלח אלא המשלח יתן לו רייסטער איזו סחורה יקנה ויאמר לו שיקבל ממון ע"ז מאחר ואז כשיקבל ויאמר לו שנותן לו מעות לקנות כפי הרייסטער שנתן לו המשלח ואז יוכל לישבע שאין לו ממון מן המשלח ואם משביעין אותו שהוא אינו שלוחו נ"ל שיוכל לומר בפני עדים שחוזר בו משליחותו: +הנודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו לעשות מלאכה בשכר דמקרי הנאה מה שהניח אחרים ושכר לו (ט"ז ס"ק מ"ד): +המודר הנאה מחתנו מותר לזון אשתו ובניו אע"ג שהבעל חייב במזונתם ונהנה שא"צ ליתן מזונות מ"מ הנאה זו ממיל' אתי ועוד שהיו יכולין לחזור על הפתחים (רכ"א סעי' ב') אבל אם רצה ליתן מעות לבתו כדי שתהא נהנית בהם ומוציאה אותם בחפציה ה"ז נותן לה ואומר לה המעות האלו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן אלא יהיו למה שאת נותנת לתיך פיך או למה שתלבשי וכיוצא בו ואז לא קנה הבעל אותם אפי' לאכול הפירות ומ"ש יכול גם הבעל להנות מהם דמשל אשתו נהנה (סי' רכ"ב בט"ז ס"ק א') ואם אמר רק ע"מ שאין לבעלך רשות בהן ולא פירש שתהא המתנה דוקא לכך ולכן ה"ז קנה הבעל לאכול פירותי' ואסור וכן אם אמר המעות האלו נתונים לך שתהיה אוכלת ולובשת ולא אמר ע"מ שאין לבעלך רשות בהן זכה הבעל ואסור (ט"ז וש"ך). ואם אמר ע"מ שאין לבעלך רשות בהן ומה שתרצי תעשי בהם מחלוקת בין הפוסקים י"א דלא קנה הבעל ומותר וכן סתם בש"ע (וכ"כ באה"ז סי' פ"ה) וי"א כיון דאינו מפרש בפירוש לצורך מה נתנו לה א"כ הוי מתנה לכל דבר ולכן לענין נדרים הולכין לחומרא ולענין ממונא קיי"ל המ"עה ולכן יכול המוחזק לומר קים לי כדע' זו (ולפי מה שכ' בא"הע סי' פ"ה סעי' י"א שאם היא בת יורשת אעפ"י שנתן לה אביה ואמר ע"מ שאין לבעלך כו' אלא מה שתאכל ותלבש אפ"ה כשמת אביה והיא יורשת אותו נתבטלה המתנה וזכה בה הבעל א"כ יהיה אסור ליתן לה מתנה במודר הנאה שהרי הוא נהנה שאם ירצה ימכור זכות זה שמא ימות האב וצ"ע: +האומר לחבירו פירותיו של פ' אסורין עליך אינו כלום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו אא"כ ענה הנאסר אמן או שאר ענין שמשמעו שמקבל דבריו (סי' רכ"ה): +דין המודר הנאה מבנו כדי שלא יתבטל מת"ת איזה דבר מותר הבן לעשות לאביו ודין אוסר בנו מהנאתו אם מת מבואר בש"ע סימן רכ"ג: +שותפין שנדרו הנאה זה מזה אע"ג דמדינא אסורין ליכנס לבית הכנסת כבר תיקנו הראב"ד וכל חכמי דורו שאין אדם יכול לאסור חלקו מבה"כנ ולא מספרים ואם אסר אין אסורו אסור. ומי שהשאיל ביתו לב"הכנ תיקן ר"ג שאין רשאי לאסרו על א' מבני הקהל אא"כ יאסרנו על כלם ושאר הדברים שאסורין זה בזה מבואר בסימן רכ"ד רכ"ו רכ"ז. ואם יש להם מקום בב"כנ בשותפות או שאר מטלטלים מבואר בסי' ר"ו סעי' א': + +Klal 100 + +דין התרת נדרים (סי' רכ"ח ור"ל): [*) כל הענין מהתרת נדרים ושבועות המוזכר פה אינו מדבר רק במי שנשבע בינו לבין עצמו בדבר אשר אינו שייך לשום אדם כגון לאכול או שלא לאכול ונתחרט אז מהני התרה אבל מה שהשביעו חבירו או רבים ומכ"ש הנשבע להממשלה אין לו שום התרה בעול' כמבואר להלן בכלל הזה סי' נד,]
מי שנדר ונתחרט יש לו תקנה ע"י שיתירו לו נדרו מדכתיב לא יחל דברו וקבלו חז"ל דר"ל הוא אינו רשאי לעשות דבריו חולין אבל אחרים מוחלין לו (רכ"ח) וה"ה דלשבועה *) מהני התרה אפי' נשבע בהזכרת השם. ומ"מ כיון די"א דלא מהני היתר לשבועה דכתיב לא ינקה ולכן לא יתיר לשבועה אלא מדוחק או לצורך מצוה ומי שהוא פרוץ בנדרים ראוי שלא להתיר לו שום נדר עד שיקבל להתענות עליהם בה"ב וכה"ג לפי האדם ולפי הנדר וכן ליתן מעות לדבר מצוה לפי עשרו כדי שלא יזלזלו בנדרים שאומר מאי אכפת לי אם אשבע ואדור אלך אצל חכם ויתיר לי (ש"ך סי' ר"ל): +אין מתירין הנדר בזמן הזה פחות מג' בני אדם ולא יהיו ע"ה אלא שמבינים אם לומדים עמהם הלכות אעפ"י שאינם יכולין ללמוד מעצמם ואף שאינם מבינים היטב כיון שעכ"פ מבינים קצת וגם שיהיו יודעים לפתוח פתח לחרטה דשמא יבא לפניהם נדר שצריך פתח ולא סגי בחרטה לחוד ואם לא התיר בפני ג' אפילו היה א' או ב' חכמים גדולים אין בהתרתן כלום. ונ"ל שהמתירים יהיו בקיאים בדינים אלו שכתבנו בכלל זה שהרי יש נדרי' שאין להם התרה (רסי' רכ"ח): +מתירין ב' ג' נדרים ביחד לומר לו מותרים לך וכן מתירין לב' או לג' אנשים ביחד ויוכלו לומר מותר לכם ומותר להתיר בין יושבים בין עומדים ואפי' בקרובים ובלילה ובשבת אפי' היה אפשר להתיר מאתמול ובלבד שיהיה לצורך שבת ואם נשבע לעשות דבר פלוני עד זמן פ' ולא נזדמן לו לעשות עד יום האחרון של אותו זמן ואותו יום בא בשבת וא"א לעשות בשבת נשאל אפי' בשבת (ש"ך ס"ק ח) וכן חרמי צבו' ברשיון הממשל' מתירין ברשיון הממשל' אפי' שאינו לצורך שבת דאז הם מקובצים יחד ואם לא יתירו אז לא יוכלו להתיר (שם). ומ"מ נוהגין שהמתירין יושבין והשואל עומד כיצד היא ההתרה יאמרו לו ג"פ מותר לך או מחול לך שר"ל שהם מתירין הקשר שהיה נקשר עד עכשיו ומחול לך ר"ל שהנדר יהיה מחול כאלו לא קיבל עליו ועי"ז נעקר הנדר מעיקרא אבל אם יאמרו מופר לך לא מהני דלשון הפרה משמע שמופר ומעכב מעכשיו. ומצד הדין סגי כשיאמרו פעם אחד מותר לך ונוהגין לומר ג' פעמים (שם סעי' ב' ג'): +צריך הנודר או הנשבע לבוא בעצמו לפני המתירין אבל לא מהני ע"י שליח או שכתב בכתב ידו שמתחרט לא מהני ואם המתירים אינם מבינים לשונו כיון שגם הוא עומד לפני המתירין יכולין לשמוע מן המתורגמן (שם סעיף ט"ז): +הנדר והשבועה ניתר על ידי ב' דברים (א) אם מתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם וא"כ על ידי זה נעקר הנדר מעיקרא וצריך שיהיה גומר שיתחרט באמת אבל אם בלבו היא שהיה רוצה בנדר עד עכשיו ואעפ"י שמעכשיו מתחרט אע"פי שאומר בפיו שמתחרט מעיקרא אין מועיל לו ההתרה והוא באיסור נדר כל ימיו (ב) אם אינו מתחרט על עיקר הנדר רק מעכשיו מחמת איזה סיבה כגון שמפצירין בו בני אדם אזי צריך לפתוח בפתח ואומרים לו אלו היית יודע שמפצירין בך הרבה ב"א שתשאל על נדרך ולא תוכל להשיב פניהם כלום נדרת והוא אומר לא הייתי נודר נמצא שנדרו היה בטעות ונעקר ממילא מעיקר' ואין זה נולד דזה שכיח ועכ"פ צריך באמת להתחרט מעיקרו ואם משקר לחכם אין התרתו כלום ולפי שיש חלוקי דינים הרבה בענין למצוא פתח דיש דברים שאין פותחין בהם כגון שנשבע שלא יכנס לבית זה ונעשה אותו בית בהכ"נס אין פותחין לו אילו ידעת שיהי' בה"כ לא היית נודר דאנן סהדי כיון דלא שכיח מימר אמר שמא לא יבא ולכן אפי' אם היה מעלה על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור וכן בכל דבר שהוא נולד ואינו שכיח לא מקרי פתח וגם יש פוסקים דאין מתירין בחרטה לחוד אלא דוקא ע"י פתח וחרטה ולכך נוהגין עכשיו ששואלין אותו אם מתחרט מעיקרא וכשאומר שמתחרט מעיקרא אומרים לו אלו היית יודע בשעת הנדר שסוף שתתחרט כלום ��יית נודר והוא משיב לא וא"כ נעקר הנדר מעיקרא ונעשה כטעות שהרי אפי' את"ל שאיני מתחרט רק מעכשיו מ"מ ממילא נעקר שהרי אנו מתירין לו עכשיו ע"י פתח (סעיף ז' ועיין ש"ך ס"ק נ"ו ובס"ק כ"ד ומש"כ הט"ז ס"ק י"א דבזה לא יצאנו מחומרת ר"י בכור שור לא הבנתי דהוא לא קאמר אלא שאין להתיר בחרטה לבד אלא שצריך ג"כ פתח וא"כ כיון שאנו עושין מן החרטה פתח א"כ אין כאן מיחוש כלל) ולכן אין חשש ג"כ אם מתחרט מחמת נולד אע"ג דלא שכיח כיון שמתחרט מחמת הנולד ואימר שאלו ידע בזה לא היה נודר די בזה ולכן לא כתבתי איזה נקרא נולד דלדידן אין נ"מ בזה ומבואר בש"ע מן סעיף י' עד סעי' י"ד: +הבא להתיר נדרי תענית או שאר דבר מצוה ואינו רוצה להיות תוהה על הראשונות יאמר שמתחרט מעיקרא על שקבל עליו בלשון נדר אלא שהיה לו לעשות המצוה בלא קבלת נדר וכן הנוסח בהפרת נדרים שנוהגין לעשות בער"ה ולעשות פתח משום שאיני בריא בתשובת רדב"ז סי' רצ"א מסתפק קצת אם זה שכיח ומ"מ מסיק הרדב"ז דכיון שהוא חולה יש לעשות ממנו פתח: ובש"ך סימן רי"ד סק"ב משמע ג"כ קצת דלא אסיק אדעתא שלא יהא בריא ועכ"פ התר' מהני לזה ולעשות מזה פתח: +החרם והנידוי אע"ג דצריכין היתר [*) היינו שקיבל בעניני גופו על עצמו בנידוי או חרם אבל לא נגד אחרים דאז לא מהני היתר בלא דעתם,] אבל אין צריכין לא פתח ולא חרטה ולכן אם קיבל עליו איזה דבר לעשות או שלא לעשות בנידוי וחרם מתירין לו (שם סעי' ח'): +אסר על עצמו הניית בני העיר אסור לשאול נדרו מבני אותה העיר שהרי נהנה מהם ובדיעבד מותר ולכן נשבע או נדר שלא יהיה גבאי או שאר מינוי בקהל אינו נשאל מבני איתה העיר שהרי מה שאסר עליו הגבאות ר"ל הנאת הגבאות מה שנהנה מן העיר (שם סעי' ה' ו'): +כיון שיש נדרים שאסור להתירן כמבואר בכלל זה ולכן הצריכו חז"ל שצריך לפרוט הנדר וגם הסיבה שבשבילה נדר כגון שנדר ונשבע שלא יסע מעיר הזה בשביל שחבירו הלוה לו מעות נמצא שאין יכילין להתירו עד שירצה חבירו כדלקמן סימן כ"ו ואם לא יאמר הסיבה שבשבילה נדר אלא יאמר הנדר שלא יסע מעיר ויתירו שהרי המתירין אינם יודעים שהיה לטובת חבירו ונמצא שהוא באיסור נדר כל ימיו ומיהו א"צ לפרוט בפני כל המתירין דסגי אם הודיע לאחד מהם ואע"ג דזה צריך להודיע הסיבה שבשבילה נדר אינו חוב על המתירין שישאלו לו למה נדר אלא הוא חובה על השואל התרה שיודיע להם ואם לא הודיעם הוא ישא עונו: נ"ל דבזמ"הז שרובם אינם יודעים שום דין ראוי להמתירין שיאמרו לו שיודיע הסיבה למה נדר ושיודיע על כל פנים לאחד מהם (שם סעי' י"ד וע"ש בש"ך): +אין מתירין נדר שיש בו נדנוד עבירה אפילו אינו אלא איסור דרבנן כגון לשחוק ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה להרבה פוסקים אפ"ה אין מתירין לו ודוקא שאין לו אומנות אחרת אבל מי ששוחק לפעמי' יכולין להתירן וכן אם צריך לשחוק מחמת שאינו בריא כדי שירוח לו מתירין לו ובדיעבד שהתירו לו נדר של דבר איסור י"א דלא מהני התרתם וי"א דמהני (סעי' ט"ו) ונ"ל דאם היה נדר דאורייתא כדלעיל כלל צ"ב או שנשבע א"כ אזלינן לחומרא ואם אמר אני נודר שלא לשחוק דאינו אלא מדרבנן (ואפי' למאן דס"ל לעיל שם דהוי יד לנדר וידות הם דאורייתא מ"מ הוי דבר שאין בו ממש) אפשר דבדיעבד אם התירו לו מהני אבל אם הזכיר הדבר ששוחקין בו כגון קארטין וכיוצא בו הוי נדר דאורייתא (לרמב"ן דהוי יד לנדר) ועיין לעיל כלל צ"ז סימן ה' מהו בכלל שחוק: +לפיכך מי שנשבע על דבר אחד ואמר שאם ישאל על נדרו אינו יהודי אסור לשאול על נדרו ואפי' בדיעבד יש להוכיחו ולייסרו שתלה אמונתו בנדרו וצריך כפרה וסליחה. ודוקא בכה"ג שנדר או נשבע תחלה על איזה דבר רק שאמר אם ישאל כו' וא"כ יש נדנוד עבירה בהתרה אבל אם אמר אם אעשה דבר פלוני לא אהיה יהודי אפילו היתר א"צ דאין כאן שום רמז נדר או שבועה ומ"מ לא טוב עשה ויש להוכיחו ע"ז (סי' רכ"ט סעיף ד'): +נדרי הקדש או שאר דבר מצו' מצו' לקיימן ולא ישאל עליה' אלא מדוחק ומ"מ מהני בהם התרה אפי' נודר לצדקה כ"ז שלא בא ליד גבאי ואפי' אם כבר נתן המקצת יוכל לשאול על השאר (סעי' מ"ב) ודוקא שנדר לצדקה סתם או שאמר הרי עלי לצדקה אם אעשה דבר זה ועדיין לא עבר ולא נתחייב כדלקמן אבל אם עבר ועשה וא"כ כבר נתחייב בצדקה לא מהני היתר דתיכף כשנתחייב הוי כמסירתו לגבוה (תשובת מהר"מ מינץ סימן ע"ג ועיין לקמן סימן כ"ד כ"ה): +המנדה עצמו בעוה"ב אם יעשה כך י"א שאין לו התרה דכיון שהכניס עצמו בנידוי שלמעלה מי יתירנו ולכן שומר נפשו ירחק ממנו. ומ"מ אם כבר נדר והוא במקום מצוה יתירו לו (סעי' מ"ה): +הנודר בעת צרה שאם ינצל יעשה דבר מצוה כך וכך יש אומרים דלא מהני התרה דהוי כנדר על דעת המקום ומכל מקום אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול או שלא יכול לקיים נדרו והנודר בחליו שלא יאכל גבינה מפני שרעה לחליו וזה לא מקרי נודר בעת צרה כיון שאינו דבר מצוה ועכשיו מתחרט אין פותחין לו בחרטה לפי שאין פותחים בחרטה אא"כ הי' חרטה דמעיקרא וזה בשע' שנדר הוצרך לאסור הגבינה אלא שעכשיו מתאוה לה ולפיכך אין להתיר אלא ע"י פתח (ועיין ש"ך ס"ק ק"ח ונ"ל דלדידן כיון דעושין מחרטה פתח א"כ אין חילוק בין נדר דגבינה לשאר נדרים): +הנודר להתענות ומבטל מלימודו מותר להתיר נדרו אף לכתחלה כי ת"ת כנגד כולם ואסור להתענות ולגרום הביטול וגם לשוחט ולבודק ולהורות ולמלמד יכולין להתיר דכ"ז נקרא לצירך מצוה והכל לפי טבעו כי יש אוכלים פת במלח ומתענגים ויש מעונים כשאינם יושבים על סיר הבשר או כשנראה הדבר שנדר דבר שאינו יכול לקיים נדרו ויבא לידי מכשול מתירין לו לכתחלה (ש"ך ס"ק ק"ו): +אין מתירין שום נדר עד שיחול ויבא לידי קיום אפילו יש לחוש למכשול הנודר דכתיב לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה משמע אחר שהנדר בא לכלל עשיה אז אמרינן דאחרים מוחלין לו לפיכך היה נודר או נשבע בניסן שלא יאכל בשר ל' יום מר"ח אייר ואילך אינו יכול להתיר נדרו עד שיגיע ר"ח אייר ואז יחול הנדר שמחויב לקיימו ואז יכול להתירו ואעפ"י שדבר זה תלוי בזמן והזמן ממילא בא ולכן י"א שיכולין להתירו אף בניסן מ"מ בדאורייתא אזלינן לחומרא: ומכ"ש אם אינו תלוי בזמן אלא במעשה כגין שאמר אם אעשה דבר זה יאסר עלי בשר או שאמר קונם בשר עלי אם אעשה דבר זה כיון שלא אסר עליו עשיית דבר ההוא והדבר ההוא אינו אסור עליו רק שתלוי ברצונו ולכן א"א להתירו עד שיעשה אותו דבר ויאסר באכילת בשר ובזה כ"ע מודים שהרי אפשר שלא יחול כלל הנדר שמא לא יעשה אותו דבר (סימן רכ"ח סעיף י"ז ובד"מ סי' רכ"ט יש כאן ט"ס וצ"ל כיון שאין תולין בתנאי מתירין ובלבוש שכתוב אם לא אעשה דבר זה לזמן פלוני לא ידעתי למה כתב לזמן פלוני וכן כתב בט"ז כמו שכתבתי וכן הוא בנדרים ע"ט קונם שאני עושה לפיך אם נהנית לאבא): +נשבע או נדר שאם לא יפרענו חמיו קודם פסח שלא יהיה עצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אין מתירין לו נדרו עד עצרת וכיון די"א דנדר התלוי בימים דתיכף אחר פסח כשלא פרעו חל ממילא האיסור כמו בסימן הקודם וא"כ שמא ישכח או יהיה לו אונס ויהיה עצרת באיסור ולכן יתירנו קודם עצרת אך להי"א דאינו חל ולכן צריך להתיר גם אחר כניסת עצרת (סעיף י"ח ובט"ז): +נשבע או נדר לעשות דבר פלוני בתוך שנה חלה עליו השבועה מעתה אלא שאינו עובר עליו עד שיעבור השנה ולכן יכולים להתיר מיד (סעיף י"ט) נשבע שלא יהיה שבת בעיר יכולין להתיר לו ע"ש סמוך לחשיכה דאז חל עליו שמחויב לצאת (ש"ך ס"ק ל"א) וגם לאחר כניסת שבת (ט"ז שם): +נשבע שלא יעשה דבר פלוני וחזר ונשבע שאם יעשה דבר פלוני יהיה אסור בבשר א"א להתיר שבועה שניה תחלה שהרי לפי נוסח שבועה שניה אין כאן איסור לעשות דבר פלוני ועוד דשבועה זו בלא"ה אין לה מקום לחול שהרי בלא"ה אסור לעשות דבר פלוני מכח שבועה ראשונה ולכן מתירין לו שבועה ראשונה ואז מותר לעשות איתו דבר ואז חלה שבועה ב' ואמנם עדיין אין מקום להתיר שכ"ז שלא יעשה דבר פלוני אינו אסור בבשר (כדאיתא בנדרים דף ע"ט דפריך ה"ד אילימא דאמר קונם פירות עלי אם ארחץ לא תרחץ ולא תאסור (ועיין לעיל כלל צ"ד סי' י' מה שכתבתי בשם הר"ן) ואמנם אחר שעשה אותו דבר ואז אסור בבשר אז מתירין (סי' רכ"ט): +ומטעם זה א"א להתיר ג"כ שני השבועות בבת אחת אע"ג דמתירין כמה נדרים ושבועות בב"א כדלעיל מ"מ הכא א"א דדוקא בנשבע על דברים מחולפים וכל נדר הוא דבר אחר שעכ"פ כבר חלו משא"כ הכא (רכ"ח סעיף מ"ו): +נשבע על דבר אחד וגם כלל בשבועתו שלא ישאל על שבועתו או שכלל שלא לעשות אותו דבר בלא התרה נשאל תחילה על מה שאמר שלא ישאל על שבועתו (סי' רכ"ט סעיף ד') וכן אם נשבע על דבר אחד ב' פעמים או יותר מתירין לו תחלה הראשונה ואח"כ יחול השניה ולכן מתירין לו כ"כ פעמים כפי שנשבע (סי' רכ"ח סעיף מו וע"ש ש"ך ס"ק ק"י ודלא כמ"שכ הש"ך סימן רכ"ט ס"ק י"ג): +אסר על עצמו איזה דבר אם יעשה דבר פלוני ואמר שיהא באיסורו בכל פעם ופעם שישאל ויותר מהאיסור שיחול עליו פעם אחרת וכן לעולם נמצא מה שאמר כל פעם ופעם כ"א וא' הוי נדר או שבועה לעצמו. ומה שאמר וכן לעולם אע"ג דמשמע שיהא לאין תכלית ובלא שיעור כיון שכלל הכל כאחת אינו אלא נדר אחד ולפיכך צריכין לשער כמה פעמים שאמר בכל פעם ופעם כך פעמים יתירו לו שהרי כ"א וא' הוי שבועה בפני עצמה ואח"כ יתירו לו מה שאמר וכן לעולם וגם בזה לא מהני להתיר כולם בפעם א' שהרי א"א לשניה לחול עד שיתירו לו ראשונה וכשמתירין לו הראשונה אז חל שניה וכשמתירין שני' חל שלישית וכן לעולם (סי' רכ"ט סעי' ה'): +ואם לאחר שהתירו לו נזכר שאמר עוד כמה פעמים כל פעם ופעם א"צ היתר עוד כיון שבשעה שנשאל היה סבור שכבר התירו ומותר באותו דבר וא"כ לא חל עליו הנדר והשבועה כלל אף על פי שנזכר אחר כך (תשובת ר"נ ססי' י"ז דהוי כאומר שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה יאכל הראשונה בשוגג ושניה במזיד דפטור ומותר (עי' ססי' רל"ט): +האומר אם אעשה דבר זה אתן ק' זהובים לצדקה והיה הדבר מחמת שאירע לו מקרה רע מאותו דבר כגון שרכב על סוס והזיקו ולכן נדר אזלינן בתר דעתו שאין כוונתו ליתן הצדקה אלא כוונתו לאסור עליו הרכיבה והוי כאילו אמר הרי עלי שלא ארכב וכדי לחזק הדבר קנס עצמו באם שיעבור ליתן צדקה וא"כ הנדר חל מיד שאסור לרכוב מיד ויכולין להתיר לו תיכף ואז אינו חייב כלום לצדקה עוד שהרי לא היה אלא תנאי להנדר של רכיבה וכיון שכבר הותר הנדר בטל התנאי ממילא. ואם רכב באיסור קודם שהתירו לו חייב ליתן הצדקה ולא מהני לו מה שיתיר נדרו דכיון דכבר נתחייב כדלעיל סי' י"ב (דאע"ג דאפי' השוחט בחוץ ונתחייב כרת מהני לו היתר ופטור וכן הנשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלו ��פילו כולו מהני לו התרה דהחכם עוקר הנדר מעיקרא כדאיתא בסי' רל"ח סעי' כ' היינו דווקא לגבי איסורא לשמים אבל הכא כבר נתחייב לצדקה (תשובת מהר"ם מינץ סימן ע"ג): +אבל אם אמר הרי עלי שלא לרכוב ואם ארכב אתן בכל פעם לצדקה נמצא שהם ב' נדרים אחד שלא ירכיב ב' כשירכוב יתן צדקה והשני אינו חל עד שירכוב ואינו תלוי בנדר א' שהרי הוא נדר בפ"ע ולכן ישאל תחלה על נדר ראשון ואז מותר לרכוב ונשאר נדר ב' ואם היה אמירתו אם ארכב אתן לצדקה היינו מתירין לו ואפי' לא היה מחמת כעס והיזק אלא רצונו כשיעשה זה יתן צדקה וה"ז נדר של צדקה אפ"ה מתירין לו שהרי לא עשה שום איסור בזה שרכב שכיון שלא אסר עליו הרכיבה אלא הרכיבה היה תנאי ודומה לאומר שתמיד אחר האכילה יתן צדקה שהנדר הוא הצדקה ולא האכילה וא"כ אף שא"א להתיר קודם שעשה המעשה כיון שלא חל הנדר של צדקה מ"מ לאחר שאכל או רכב ואז חל הנדר של צדקה היינו מתירין לו דהוי כאדם שאומר הרי עלי ליתן צדקה דמתירין לו מדוחק אך כיון שזה אמר בכל פעם שארכב אתן צדקה א"כ י"ל דהוי כאילו אמר בכל פעם ופעם עד אין מספר וכ"א וא' הוי נדר לעצמו כדלעיל סי' כ"ב וא"כ צריך תמיד להתיר הנדר אחר הרכיבה ואע"ג שכבר רכב מהני התרה שהרי על הרכיבה אין כאן איסור כלל ואינו דומה לסימן כ"ד דהתם הנדר היה הרכיבה ועבר על נדרו אבל הכא לא היה הנדר הרכיבה אלא הצדקה וא"כ לא עשה שום איסור והוו כנדרי צדקה בעלמא (שם ועיין בש"ך סי' רל"ט ס"ק כ"ט (ועיין מה שכתבתי בתשובה סימן ): +ונ"ל דה"ה האומר הרי עלי ללמוד בכל יום שיעור קבוע בקנס לצדקה כיון שכוונתו היה רק משום הלימוד חל הנדר תיכף ויכולין להתירו כדלעיל סי' כ"ד אבל אם אמר ובאם לאו אתן כך לצדקה נמצא שהם ב' נדרים אז יתירו לו הא' אם הוא לצורך ונדר ב' נשאר בספק כדלעיל סי' כ"ד ועיין בב"א שכתבתי שם תיקון כזה: +נדר על דעת חבירו בשביל שום טובה שעושה לו בשביל השבועה כגון שנתן לו בתו לאשה או מלוה לו מעות ומתירא שיברח ומשביע אותו שלא יזוז ממקומו בלא ידיעתו אין מתירין לו אא"כ הודיע לאותו שנדר לו ויתרצה בזה להתירו כדמצינו במשה שנשא בת יתרו וכתיב ויואל משה כו' דהיינו שנשבע ליתרו שלא לשוב למצרים ומצינו שאמר לו הקב"ה לך למדין ואמרו ז"ל שאמר לו במדין נדרת לך והתיר לך נדרך במדין וכל מקום שהנשבע קיבל טובה מן המשביע אע"ג שהמשביע קבל יותר טובה ממנו אפ"ה מיקרי הטבה שהרי יתרו קבל יותר טובה ממשה שנשא בתו ואפ"ה מקרי הטבה. ואם נשבע לפני שלוחו אין מתירים לו אלא מדעת משלחו או מדעת השליח עצמו דשלוחו של אדם כמותו (סי' רכ"ח סעי' כ) ואם מת המשביע י"א דלא מהני התרה (ש"ך שם ס"ק ל"ג) ואפשר דיורשיו הם במקומו וצ"ע: +אבל אם לא נשבע ונדר לחבירו מחמת טובה שעושה לו בשביל השבועה אלא שחבירו הפציר שישבע ע"ז או שנשבע מעצמו ותלה נדרו בדעת חבירו אם יתרצה בזה ונתרצה שיהיה נדר (עיין לעיל כלל צ"ד סי' ט') אעפ"י שהקדים לו טובה כיון שהטובה לא נעשה לו בשביל השבועה יכולים להתיר בלא רצון חבירו. ומ"מ צריך להודיע לחבירו שהתיר נדרו דאל"כ יחשוד אותו שעבר על נדרו ואם א"א להודיע לו כגון שמת מתירין לכתחלה דאין כאן חשד שכן מצינו ביוסף שהשביע אותו יעקב ואפ"ה מצינו שאז"ל שאמר לו פרעה שיתיר נדרו ואעפ"י שאין לך קבלת טובה יותר מן הבן מאביו אלא כיון שלא היתה הטובה משום השבועה וגם חשד ליכא שהרי מת מותר להתיר נדרו (שם ש"ך ס"ק מ"א): +ובדיעבד שהתירו לו אם נשבע מחמת טובה שקיבל מן השבועה ופרט הנדר והסיב' לפניהם אף על פי שאותו בית דין שהתירו לו ראוי ליסרו ולהוכיחו כדמצינו בצדקיהו שנשבע לנ"נ והתירו לו הסנהדרין קבלו ענשם דאפילו בדיעבד לא מהני התרתן ומצדקיהו אין ראיה דבאמת חזי מה עלתה לצדקיהו ולסנהדרין אבל אם נשבע שלא מחמת טובה שקיבל אם הוא דבר שאין בו תועלת כלל לחבירו מתירין לו לכתחלה רק שיודיע לו שהתירו לו כדלעיל סי' כ"ז (ש"ך ס"ק נ"ח) אבל אם יש לחבירו תועלת משבועתו כגון שנשבע לעשות לו איזה דבר ולא עשה כן משום טובה שקיבל מחמת השבועה לכתחלה אין מתירין לו (שם ש"ך ס"ק מ"ט) ואם מת אותו שנדר על דעתו יורשיו הם במקומו (שם רמ"א) ואם לא פרט הנדר אפי' בדיעבד לכ"ע אינו מותר כדלעיל סי' ט': +אף לצורך מצוה דעת האחרונים שאין מתירין נדר שנשבע ע"ד חבירו שהרי אין לך מצוה גדולה מהליכת משה למצרים לגאול לישראל ואפ"ה הוצרך ללכת ליתרו להתיר לו שבועתו (עיין ש"ך ס"ק נ"ד): +פועל שקבל עליו בשבועה לעשות מלאכה אצל בעה"ב משך זמן וחוזר בו י"א שיכול לשאול על קבלתו שלא ברצון ב"ב דאע"ג דהבע"הב עשה טובה עם הפועל שנתן לו מלאכה מ"מ אין הטובה מחמת השבועה וי"א דזה הוי מחמת טובה (ש"ך ס"ק מ'): +איש ואשה שנשבעו או שקב"ח זה לזה לישא זה את זה אין מתירין לא' בלא דעת חבירו דזה מיקרי הטבה שכ"א רוצה לישא חבירו ונשבעו משום כך זה לזה אבל אם האחד לא נשבע לא מקרי טובה בריצוי לבד ואפילו נשבעו שניהם אם האשה אומרת ששונאה אותו ונותנת אמתלא טובה לדבריה מתירין לה שלא מדעתו דאפילו אם כבר נשאה האומרת מאוס עלי י"א דכופין להוציא (ססעי' כ'): +הנודר או נשבע ע"ד רבים אין לו התרה בלא דעת' והסכמת' אא"כ הוא לדבר מצוה דמסתמא כולם מסכימים לעשו' [*) כל הענין הזה מדבר במי שנודר מעצמו לעשות דבר מה או השבע שבועה בלי שישביעוהו אחרים אך הוא בעצמו נשבע ותלה בשבועתו ע"ד רבים ומסתמא לדבר מצוה יסכימו להתיר, אבל אם אחרים ישביעוהו או ידירוהו בענין מה, חלה השבועה ואין לה היתר כלל כמבואר לקמן סי' נ"ד דאל"כ ח"ו בטלה כל שבועה שישבע איש לרעהו:] מצוה ואם אותם רבים אומרים שלא להתיר לו אפילו לצורך מצוה אין מתירין לו (רמ"א סעי' כ"א) ודוקא אם א"א לקיים המצוה בלא התרת הנדר. והנשבע שלא יכנס חבירו לביתו ויש בית הכנסת בביתו מקרי דבר מצוה ומתירין לו שיבא חבירו להתפלל ואפילו אין שם מנין כיון שכבר קבעו מקום לתפלתן (סמ"ג) וכן לעשות שלום בין איש לאשתו או לבטל שאר מחלוקת דגדול השלום. וכן משום צרכי רבים מקרי דבר מצוה להתיר בשבילם וכן לצורך פרנסתם וכן מי שנשבע שלא להנות מאביו ומתחרט מקרי דבר מצוה וכן מי שנשבע שלא להיות ממינה אם אין במדינה ראוי להיות ממונה יותר ממנו: וכן שלא לפרוד מאשתי אלא יהיה באותו עיר שאשתו (שם ובש"ך) (ובש"ך ס"ק ס"ג כ' דאין ללמוד מזה למקום אחר שאין מצוה כ"כ וצ"ע שזהו מתשובת רשב"א עיין בב"י ורשב"א לשיטתו הביאו הב"י ד"ה ונדר שעד"ר כו' וחושש לסברת ר"ת דאפילו לדבר מצוה אין מתירין ע"ש ולכן כ' דאין ללמוד למקום אחר אבל לפי הכרעת הש"ע דלעולם לדבר מצוה מתירין וכ"כ בב"י בבד"ה בשם ריטב"א דאפילו במצוה של דבריהם מתירין עד"ר): +י"א לדבר רשות אפילו עם דעתם אין להתיר לפי שאין חרטתן שוין דזה מתחרט מטעם זה וזה מתחרט מטעם זה אבל לדבר מצוה כולם מסכימים ומתחרטים מטעם אחד ולפ"ז אפילו לדבר רשות אם כולם מתחרטים בחרטה א' יש להתיר ולפ"ז המקבל עליו בחרם או בנידוי ברשיון הממשלה עד"ר נמי יכול להתיר עם דעתם לכ"ע דהא חרם א"צ פתח וחרטה כדלעיל סעיף ז'. ומ"מ יש להחמיר בכולם שאין להתיר לכתחלה כיון שנדר עד"ר (עש"ך ס"ק נ"ט): +אין נקראין רבים פחות משלשה ואם נדר בפני ג' ואמר הריני נודר עד"ר ואותן ג' שייכי' באותו נדר לכ"ע הוי עד"ר דמסתמא הנך דשייכי בגויה שעומדים לפניו קאמר ואם אמר להם על דעתכם אני נודר פשיטא דלכ"ע הוי עד"ר ועדיף מאומר ע"ד פלוני ופ' ופ' (ש"ך ס"ק ס"ז) וכן אם אמר הריני נודר על דעת פלוני ופ' ופ' אע"פ שאינו עומד עמהם הוי עד"ר לכ"ע אבל אם אמר סתם עד"ר ונדר בפני ג' שלא פרט אותם וגם לא שייכי באותו נדר מחלוקת בין הפוסקים די"א דגם זה הוי עד"ר דמסתמא ע"ד אותם שעומדים לפניו קאמר ויש מחמירין יותר שאפילו אמר סתם עד"ר אפילו לא נדר בפניהם אין לו התרה ונכון להחמיר לכתחלה גם בזה (שם ס"ק ס"ו) וה"ה אם נשבע וידענו על מי נתכוין כגון שנשבע ע"ד הקהל או ע"ד ג' רבני העיר ואין שם אלא ג' רבנים שודאי לאלו נתכוין ואם נדר ע"ד הקהל אף אם יסכימו הרוב לבטל נדרו אינו כלום עד שיסכימו כולם שהרי פי' ע"ד הקהל גדולים וקטנים שנראה שלא ע"ד רוב הקהל הוא סומך (ש"ך ס"ק נ"ח בשם ריב"ש ונ"ל דכוונתו שאמר כן בפירוש ע"ד הקהל גדולים וקטנים ולכן לא מהני רוב וכעת אין בידי ריב"ש) ואם אמר הנודר שכוונתו היה ע"ד רוב הקהל נאמן אבל אם אמר בהדי' ע"ד פלוני ופ' ודאי ע"ד שיסכימו כולם קאמר ואף שאומר שכוונתו היה על הרוב אינו נאמן (ש"ך שם): +ד' שנשבעו יחד לאיזה ענין שהוא לטובת כולם מקרי ע"ד רבים דכ"א נשבע לג' חביריו ועל דעתן נשבע ואפילו אם אמרו הריני נשבע על דעת כל א' יש להסתפק (ש"ך ס"ק ס"ח): +בדיעבד אם התירו נדר שע"ד רבים לדבר הרשות עם דעתם מותר ואין לייסר הב"ד שהתירו כיון שרוב פוסקים מקילין (ש"ך ס"ק ס') אבל אם התירו בדיעבד לדבר רשות שלא מדעתם אם אמר סתם ע"ד רבים ולא פרט ולא עמד בפניהם סמכינן בדיעבד על התרה זו בשעת הדחק אבל אם אמר ע"ד פלוני ופלוני אפילו בדיעבד לא מהני התרתם ולפי זה ראוי לייסר המתירים (עיין שם ס"ק ס"ט): +אפילו נדר שעל דעת רבים גמור אם יש בנדר או בשבועה ההיא נדנוד עבירה מותר להתיר לו בלא דעתם כי אין דעת רבים מסכמת בדבר שיש בו עבירה (סעי' כ"א רמ"א): +נשבע שלא לעשות דבר פלוני כי אם ברשות ג' אנשים נקובים בשמותם לא מקרי ע"ד רבים דדוקא כשאומר על דעתכם או ע"ד פ' ופ' ששיתף דעת רבים בעיק' הנדר אבל הכא אדרב' אלו הרבים דנקט להקל עליו לעשות ברשותם בלא התרה כלל כדבסמוך (שם ססעי' כ"א): +אם נדר מעצמו בלא קבלת טובה מחבירו ונדר ע"ד א' או ע"ד ב' יש לו התרה אפילו בלא דעתם מיהו אם נשבע או נדר ע"ד המקום אפילו ביחיד דינו כנדר שעל דעת רבים לגמרי ואין לו התרה אם הנדר הוא לדבר מצוה אבל אם הוא לדבר רשות יש מקילין (סעי' כ"ב): +נדר שהודר במעמד רבים ולא אמר ע"ד רבים מתירין לו מאחר שלא אמר על דעתם וא"צ להודיע' ודוקא שאין להרבים ההם תועלת מזה הנדר דאם יש להם תועלת צריך להודיעם משום חשד כדלעיל סי' כ"ז (סעי' כ"ג ובש"ך): +מי שנדר לעלות לא"י יש לו התרה כשאר נדרים ואם אשתו הרה ויש סכנה להוליכה לא"י אפילו נדר עד"ר יש לו התרה ואין אומרים יניח אשתו וכן אם אשתו אינה רוצה ללכת עמו אפילו נדר עד"ר ובעת צרה יש לו התרה במצוה רבה כזו (סעי' ל"ו ובש"ך): +הנשבע שלא לעשות דבר פלוני שלא ברשות פלוני כגון שלא יסע מאותו מקום בלא רשותו וכיוצא בו כיון שנתן לו אותו פלוני רשות א"צ להתיר שבועתו ואפילו אם לא שמע מפיו אלא שכתב לו בכתב ידו ומכיר חתימתו סגי שהרי לא שיתף חבירו בנדרו ודומה כאלו נשבע שלא יעשה איתו דבר עד אותו זמן שיגיע אותו זמן א"צ התרה (סעי' ל"ח בש"ך ס"ק צ"ט) ואם נשבע על דעת חבירו מבואר לעיל כלל צ"ד סי' ט': +הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא ע"פ חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי (שם סעי' ל"ט כדלקמן בכלל שאח"ז סי' כ"ט) יעיין בסי' רנ"ח בש"ך ס"ק כ"ג). ודוק' כשאומר לו הריני כאלו התקבלתי אבל כשאינו אומר כאלו התקבלתי אלא שמאריך לו הזמן ואם לא יפרע לו לזמן שהאריך יעבור על השבועה שנשבע לא מהני דדוק' כשמבטל חבירו השבועה לגמרי מהני אבל בזה עדיין השבועה קיימת ואם חושש המלוה שאם יאמר התקבלתי לא יסלק לו עוד הלוה לא מהני שישבע לו הלוה תחלה שיפרע לזמן אחר דהוי שבועתו שוא שהרי עדיין שבועה ראשונה קיימת שיפרע לו מקודם אלא צריך המלוה לומר לו הריני כאלו התקבלתי על מנת שתשבע לפרוע לזמן אחר ואם לא ישבע גם התקבלתי לאו כלום הוא (לבוש וצ"ע אם מהני שיאמר הריני כאלו התקבלתי על מנת שתפרע לי לזמן פלוני): +הנשבע ליתן מתנה לחבירו יכול ליתן לו במתנה ע"מ להחזיר ודוקא אם הוא עשיר אבל בעני לא מהני כדלקמן בהלכות צדקה (ססי' רל"ח): +הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני או להזמין בתו לנשואין לזמן פלוני אעפ"י שלא תבעו תוך הזמן השבועה במקומה עומדת (ח"מ סי' ע"ג) י"א שאם עשה ממנו ב' דברים דהיינו שאומר שבועה שאעשה דבר פלוני ואעשה אותו לזמן פלוני א"כ אפילו כשעבר הזמן חייב לקיים הדבר מכח השבועה אבל אם אמר בפעם אחר כגין שאמר שבועה שאעשה דבר פלוני ביום פלוני כיון שעבר אותו יום אינה חלה עליו השביעה עוד ולוקה על מה שעבר על השבועה ואין צריך לעשות עוד (רשב"א) אבל י"א דאין הדבר תלוי בין אם אמר בב' פעמים או בפעם א' אלא אפילו אם אמר בפעם אחד שבועה שאפרע לך ביום פלוני או שאעשה דבר זה ביום פלוני עיקר השבועה הי' על הפרעון ועל העשי' והזמן הוא לזירוז בעלמא ולכן אפילו עבר הזמן חייב לקיים שבועתו ודווקא בדבר שמחייב לעשות אף בלא השבועה כגון לפרוע לחבירו שכבר הוא חובה עליו וכיוצא בו אבל בדבר שלא היה עליו שום חוב כגון שנדר בעת צרה לעלות לא"י בחדש אייר ונתהוה אז מלחמה שלא יכול לעלות פטור משבועתו דעיקר שבועה הי' על הזמן ומ"מ נכון הדבר להתיר שבועתו וכן יש לנהוג (סעי' מ"א ט"ז ס"ק ג' וש"ך ס"ק ק"ב וט"ס שכן צ"ל שאם אמר נדרו וקציבת כו'): +נשבע לתת בתו לפלוני לאשה לזמן פלוני ובתוך הזמן קלקל המשודך מעשיו או שהמירה אחות המשודך ונ"ל דה"ה אחיו כיון שהיא פגם גדול אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשבע ואם בא לב"ד בעודן בקלקולו אפילו התרה לא צריך אעפ"י שחזר אחר כך בתשובה דכיון דבשעת קלקולו לא הי' אפשר לה להנשא למומר וא"כ הותר באותו זמן והותר לעולם אבל אם לא בא לב"ד עד אחר ששב בתשובה צריך התרה לשבועתו אעפ"י שפטור מן הקנס ואם קלקל אחות אבי המשודך לא הוי פגם כ"כ (סעי' מ"ג וט"ז ס"ק נ"א): +הנשבע לחבירו לפרוע לו בזמן פלוני ואותו יום חל בשבת עיין בחיבורי חיי אדם בהלכות שבת כלל ס' סי' י"ג ובא"ח סי' ש"ו ס"ק ט"ז ובח"מ סי' ע"ג ובש"ד וט"ז שם ססי' ז': +הנשבע לפרוע בר"ח חייב לפרוע ביום א' דר"ח דבלשון בני אדם נקרא ר"ח אבל אם קבע זמנו בחנוכה יש לו זמן עד יום האחרון ואם נשבע לשלם עד ר"ח אדר והיה השנה מעוברת חייב לשלם ביום א' דר"ח אדר ראשון (בח"מ שם ובי"ד סי' רכ"ח סעי' מ"ח): +הנשבע לחבירו לפרוע לו ביום פלוני והגיע הזמן והמלוה איננו בעיר אם המלוה דר באותה העיר פטור עד שיבא המלוה או שלוחו אבל צריך שיהיה המעות בידו באותו יום ואינו רשאי להוציאם אבל אם היה המלוה דר בעיר אחרת בשעה שנשבע לו צריך ��הוליכו למקום המלוה דאדעתא דהכי נשבע תחלה וי"א דאפילו אם עקר דירתו ממקום למקום אם אינו רחוק מן המלוה יותר מבתחלה צריך להוליכו אחריו (ח"מ שם סעי' ח'): +מי שנשבע לשלם לחבירו אעפ"י שלא הי' חייב לשלם לו מ"מ חייב לשלם מכח שבועתו (שם) והוא בעצמו חייב למכור כל מה שיש לו אפילו חלוק ומכנסיים ואבנט לפרוע לבעל חובו ויתפלש באפר ולא יעבור על שבועתו ולא נקרא אונס לפטור משבועתו בעוד שיש לו ברשותו איזה דבר למכור אפילו עד שוה פרוטה ותקיעת כף הוי כשבועה (ח"מ ססי' צ"ז ובבה"ג שם) עיין במל"מ פ"ה מהל' שבועות הל' כ': +ראובן נשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב ואח"כ נשבע לפרוע לשמעון לזמן פלוני וכשהגיע הזמן טוען אין לי מעות וכבר נשבעתי שלא למכור משלי לפרוע שום חוב אם חוב שמעון קודם לשבועה שלא למכור משלו לא חלה השבוע' והיו מכין אותו בימי קדם עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע ואם השבועה קדמה לחוב שמעון נמצאת השני' שבועת שוא והיו מכין עליה בימי קדם מכת מרדות ואם מתוך אימת המלקות יתחרט וימצ' פתח לשבועה ראשונה יתירוהו לו וימכור ויקיים שבועה שני' (ח"מ סי' ע"ג סעי' ה' וע"ש סמ"ע וש"ך): +הא דמהני התרה לנדר ושבועה דוקא אם הנדר שייך לעצמו אבל מה שהשביע חבירו או שנשבע לאחרים או צבור שנתנו חרם ברשיון הממשלה על אי זה דבר לא מהני בזה שום התרה: +נדר שהותר מקצתו הותר כולו דמעיקר' לא נדר אלא ע"ד שיתקיים כולו. כיצד נדר להתענות או שלא לאכול בשר זמן ידוע ואירע בו שבתות וי"ט אומרים לו אלו נתת אל לבך שמא יארע בו שבתות וי"ט לא היית נודר ואמר הן הותר הכל וכן אם אמר לחבור' אנשי' קונ' שאיני נהנה לכולכם או שאמר שאיני נהנה לזה לזה לזה וכ"ש אם אמר לזה ולזה ולזה דכל אלו הוי כלל שכלל כולם בנד' א' ולכן אם הותר א' מהם הותרו כולם אבל אם אמ' קונם שאיני נהנה לזה קונם שאיני נהנה לזה כו' כיון שאמר קונם על כל אחד ואחד הוי נדר בפ"ע ואם הותר אחד לא הותרו כולם ולרמב"ם דוקא כשאמר לזה ולזה ולזה בווין הוי כאומר לזה וזה הב' יהיה כזה הא' וזה הג' יהיה כזה הב' ולפיכך אם הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין אבל אם אמר לזה לזה בלא ווין הוי כאומר קונם לכל א' וא' וצריך פתח וחרטה לכל א' וא' וה"ה נדר או נשבע שלא יאכל ענבים ושלא ילבש בגדי משי או שאמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה אם נשאל על אחד מהם לא הותר השניה לרמב"ם אבל אם אמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים הוי שבועה אחד ואם הותר א' הות' כולו (סי' רכ"ט סעי' א' ובש"ך ס"ק ו') וי"א דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא כשניתר ע"י פתח דדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו אבל בניתר ע"י חרטה שאין שם טעות מעיקרו אלא שנהפך דעתו עתה ולכן ל"א הותר כולו וי"א דאפילו ע"י חרטה נמי הותר כולו כיון שהנדר נעקר מעיקרו (שם): +בד"א בנודר לעצמו אבל אם נדר או נשבע לחבירו לפרעו או לעשות לו מלאכה והתיר לו חבירו מקצתו לא הותר לו השאר וה"ה אם היו שנים והותר אחד וכן אם החרימו קהל ברשיון הממשלה או נידו מ' בני אדם והתירו אחד מהם וכן בהפרת הבעל אם הפר נדר אשתו במקצת בכל אלו לא אמרינן הותר כולו ואינו מותר אלא מה שהתירו דקיי"ל דהתרת צבור וכן הבעל מכאן ולהבא הוא מותר מה שאין כן בהתרת חכם דעוקר נדר מעיקרו (שם): +שנים שנשבעו לעשות דבר אחד ועבר אחד מהם על השבועה השני פטור שכן מצינו כיון שפלשתים עברו על השבועה לפיכך הותר לישראל להלחם עמם (ש"ך בנק"הכ) לפיכך איש ואשה שנשתדכו זה לזה וקבלו חרם לינשא לזמן קבוע מי שיעכב והעביר המועד אסור לינש' לאחר והלה מותר וא"צ התרה וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא כנגדו ואפילו אם טען זה העובר המועד שהי' אנוס אינו נאמן שיתחייב שכנגדו עדיין בשבועתו ומ"מ אם רצה זה לפטור משבועתו ילך ויתיר שבועתו בפני ג' דשמא יביא זה שכנגדו עדים שהיה אנוס בדבר ונמצא עבר על שבועתו אם נשא בלא התרה ודוקא שנשבעו זה לזה כאברהם ואבימלך דהוי ככריתת ברית אבל ב' או יותר שנשבעו יחד לעשות דבר כגון שלא לדבר עם פלו' ועבר א' מהם השאר חייבי' לקיים שבועתם ואם תלי' זה בזה שא"א לאחד לקיים שבועתו בלא חברו כגון שנשבעו לילך יחד לא"י והאחד עובר וקשה לשני לילך לבד פטור (סי' רל"ו סעי' י' וע"ש בט"ז ובש"ך בנק"הכ שהאריכו בזה במי שמתנה ע"ד ואירע אונס אם השני חייב לקיים או לא): + +Klal 101 + +דין נדרים ושבועות שאינן צריכין היתר (סי' רל"ב):
יש נדרים שאין צריכין התרה והם ד'. נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין ובכלל שגגות התולה נדרו בדבר ולא נתקיים (סי' רל"ב) ובשבועה לרמב"ם אסור בכולן חוץ משבועת אונסין (רל"ט) ולשאר פוסקים אין חילוק בין נדרים לשבועות. ומ"מ אסור לנדור ופשיטא לישבע לכתחלה אם לא שדעתו לקיימן רק בדיעבד א"צ התרה (רל"ב סעי' י"ג): +נדרי זרוזין כיצד. הי' מוכר חפץ לחבירו ואמר קונם חפץ זה עלי או דבר אחר אם אפחות למכור פחות מסלע ואמר הלוקח קונם דבר זה עלי אם אוסיף לך מחצי סלע כיון שכך דרך התגרים לידור כדי לזרז חבירו שלא לדחוק אותו במקח ואין בלבו לשום נדר וכיון דבעי' בנדר פיו ולבו שוין כדלעיל כלל צ"ד ואע"ג דדברים שבלב אינן דברים לבטל מה שמוציא מפיו להיפך כיון דאנן ידעינן שכן דרך התגרין אנן סהדי שלא נתכוונו לנדר ונאמנים בזה כשאומרים שלא הי' בלבם לנדר ואפילו בסתם אמרינן שלא נתכוונו לנדר אבל אם אומרים שנתכוונו לנדר גמור אזי אסורים להחליף הנדר וצריכים לקיימו (סעיף ב'): +הא דבסתם דאמרינן דלא נדר הוא מ"מ י"א דאסור לכל א' למלאות דברו דהיינו שאסור ללוקח ליתן סלע וכן המוכר אסור למכרו לזה בחצי סלע שכיון שכל א' נדר אמרינן עכ"פ שכל א' נדר שלא ימלא דברי חברו אלא זה יוסיף מעט על חצי סלע וזה יפחות מעט מסלע ויש מקילין גם בזה (שם רמ"א): +ודוקא שמיד באותו מעמד נתרצו זה לפחות וזה להוסיף אבל אם העמידו דבריהם ולא נתרצו זה אלא בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ונתפרדו זה מזה ודאי לנדר גמור נתכוונו ואסורים ומ"מ לאחר מותר למכור בפחות די"ל לפלוני אוזיל לי' (ש"ך) ואם אחד לא העמיד דבריו אלא נתרצה לפחות או להוסיף אעפ"י שהשני העמיד דבריו ונתבטל דבריו מ"מ כיון שבטל הנדר לאחד בטל גם לשני וגם בזה דוקא בסתם אבל אם אמר שנתכוין לנדר אסור: +אמר המוכר קונם אם אפחות לך אפילו פרוטה פחות מסלע או שהלוקח אמר קונם אם אוסיף לך אפילו פרוט' על חצי סלע כיון שדקדקו כ"כ אמרינן אפילו בסתם דהוי נדר (שם): +נדר לשנים שרוצים לקנות ממנו ואמר קונם שאיני פוחת לכם מן הסלע ואח"כ אמר שלאחד נתכוין לנדר גמור ולאחד לזרז כיון שהכל נכלל בנדר אחד אמרינן כיון דלא חל הנדר לזה גם לשני לא חל (שם ברמ"א): +המזמין חבירו שיאכל אצלו והוא מסרב ומדירו הוי נדר זרוזין אבל אם גם מזמיני' אותו אצל אחר ואומ' לזה הדירני כדי שלא יפצירו עוד השני הוי נדר גמו' ואין למידין שאר דברים מאלו שאין לך בזה נדרי זרוזין אלא מה שמבואר (סעי' ג'): +נדרי הבאי כגון שאמר קונם ככר זה אם לא ראיתי חומה גבוהה לשמים או שאר דבר גוזמא שא"א ��כן דרך העולם להפליג' ואמרינן בסתם שלא נתכוין לשום נדר וגם בזה אם אמר שנתכוין לנדר גמור אסור (סעי' ד'): +בכלל נדר הבאי הוא נדר שוא כגון שאסר עליו כל פירות שבעולם כיון דכל פירות (עיין ש"ך ס"ק ח') כולל כל דבר שבעולם וא"א לחיות בלא זה וא"כ הוי נדר שוא אבל אם אמר חוץ מן החיטין כיון שאפשר לחיות בלא חיטין י"א דהוי נדר וי"א דלא הוי נדר אבל אם אומר חוץ מן הדגן הכולל כל ה' מינים או שאמר חוץ מבשר אסור לכ"ע (עי' בש"ך ס"ק י"א ובסי' רי"ז בש"ך ס"ק ל"א) וכן האומר קונם כל פירות עלי אם לא עשיתי דבר פלוני הוי נדר שוא ומ"מ אם אמר שנתכוין לאסור עליו רק איזה ימים אסור כיון דאפשר לחיות אבל האומר בלשון עתיד אם אעשה דבר פלוני יאסר עלי כל פירות שבעולם יש אומרי' כיון דאפשר שלא יעשה אותו דבר ויהיה מותר וא"כ תיכף חל הנדר ולכן אפילו עבר ועש' אותו דבר אסור (סעי' ה'): +נדרי שגגות כיצד. אמר קונם ככר זה אם אכלתי ושתיתי ונזכר שאכל ושתה כיון שהיה שוגג בשעה שהוציא הנדר מפיו או שאמר קינם עלי ככר זה אם אוכל ואשתה ושכח שנדר ואכל ושתה נמצא בשעת שהיה ראוי לנדר שיחול דהיינו בשעה שאוכלו כבר נשכח הנדר ממנו ולא היה נזכר שיהא תלוי באותה אכילה שום נדר א"כ לא חל הנדר כלל וילפינן מדכתיב גבי שבועות לכל אשר יבטא האדם ודרשינן שצריך שיהא האדם אדם בשעה שתחול השבועה כלומר שיהא זכור את השבועה אז הוא חייב אבל אם שכח בשעה שתחול לא הוי אדם ואינו חל כלל (סעיף ו'): +וכן האומר אם הי' פלוני אצל דבר זה אתן לצדקה כך וכך והיה סבור שלא היה שם אותו פלוני ובאמת היה שם. וכן הרואה מרחוק אנשים אוכלים פירותיו והיה סבור שהם אנשים אחרי' ואמר קונם פירות אלו עליהם ואח"כ הכירם שהם אביו ואחיו ואמר שאלו היה יודע שהם אביו ואחיו לא היה אוסר עליהם כ"ז הוי נדרי שגגות שהרי הוא מוטעה בעיקר הנדר ולא חל כלל (ועיין בש"ע סעיף ז' ח' בענין זה) ודוקא באביו ואחיו שהדבר מוכיח שלא היה אוסר עליה' אמרינן דלא הוי פיו ולבו שוין אבל אם אמר אלו הייתי יודע שזה הוא פלוני לא הייתי נודר אעפ"כ אסור דבכה"ג שאינו מוכח אמרינן דברים שבלב אינן דברים (בזה מסולק קו' מהרי"ט הנדפס בגליון הש"ע): +וכן ב' שהמרו (שקורין וועטין) באיזה ענין היאך היה זה אומר כן וזה אומר כן ונתנו ת"כ זה לזה שמי שיהיה כדבריו יתן לו חבירו סך ממון פטור אותו שהפסיד דהוי כנדרי שגגות (ט"ז ס"ק י"ב): +ודוקא באלו שהי' הנדר בטעות שהרי אלו היה יודע שהיה אביו לא היה נודר כלל אבל אם אין בנדר טעות אלא שהסיבה שבגללו נדר היה בטעות כגון שאמר קונם אשתי נהנית לי או קונם שאיני נושא פלונית אע"ג שבדעתו היה שנודר משום איזה טעם והטעם באמת לא היה בשעה שנדר אפ"ה הוי נדר שהרי אין כאן טעות בעיק' הנדר אלא שהטעות היה בסיבה שבגללו נדר בזה אמרינן דברים שבלב אינם דברים (כן נ"ל לפרש דברי הר"ן הביאו הש"ך והט"ז סעיף ו' ז' ועיין במהרי"ט שם) דמאן יימר שהיה כך כוונתו דאין כאן הוכחה כלל אבל אם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני ונמצא שלא גנבה ולא הכתה וכן אם אמר קונם שאיני נושא פלונית שהיא כעורה ובאמת היתה יפה בשעת הנדר כיון שאמר בפירוש בשעה שנדר שנודר מטע' זה ונמצא שלא היה כן הרי הנדר בטל ודוקא שהיתה יפה בשעת הנדר אבל אם היתה כעור' בזמן הנדר אלא שיפוה אח"כ חל הנדר דאין דרך כעורה להיות יפה אבל אמר שאיני נושא פלונית שאביה רע אם אח"כ מת או שעשה תשובה לא חל הנדר דזה שכיח ואמדינן דעתו שלא אמר עליו רק כ"ז שהוא חי והוא רע וכן כל כיוצא בזה (ועיין סי' רל"ב סעיף ו' וסעי' י"ט ובש"ך): +ולפ"ז בנשבע שלא יעשה כך מפני שהיה סבור שהוא איסור גדול ואח"כ נודע לו שאין בו איסור כ"כ צריך התרה אם לא שפירש בשעה שנשבע מפני שהוא איסור גדול דאז לא חל כלל (ט"ז ס"ק ט"ז) דלא כש"ע בסעי' י' וכן המטעה את חבירו ונשבע לו שיתן לו סך ממון ונמצא שאותו דבר הי' שקר אין ממש באותו שבועה ונ"ל דה"נ האי טעמא דהוי כאלו פירש ואמר מפני שעשית לי אותו דבר אני נשבע ליתן לך (סעיף י"א): +וכן המקבל עליו להתענות למחר ואמר שהיה סבור שהוא יום ה' ובאמת היה יום ד' צריך התרה שהרי כמה אנשים שמתעני' אף באמצע שבוע אם לא שפירש שמקבל עליו מפני שהוא יום ה' (ט"ז ס"ק י"א) וכן כל כיוצא בזה: +נדרי אונסין כגון שנדר על איזה דבר אם לא יעשה וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר או שאר אונס פטור מנדרו ומ"מ אם היה אונס דשכיח חייב לקיים נדרו דכיון דהוא שכיח ה"ל לאתנויי אבל בשכיח ולא שכיח נקרא אונס בנדרים (ש"ך ס"ק כ') ואם אפשר לסלק האונס ע"י ממון אומדים הדברים לו שהענין מוכח שאלו היה יודע מתחלה שצריך לפזר עליו כ"כ ממון לא היה נודר אין בנדרו כלום דהוי כנדר טעות דע"ז לא נדר וכן אם גזר עליו השר שלא יקיים נדרו ושבועתו בקנס ממון הרבה מקרי אונס ומ"מ אם עבר האונס חייב לקיים נדרו אם הוא בענין שעדיין הנדר נוהג (סעיף י"ב ועיין בסי' רכ"א סעיף מ"א ובכלל שלפני זה סי' מ"ז) וכן הנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן פלוני ואם לא יפרענו יאסר בבשר וירד מנכסיו פטור משבועתו (ש"ך ס"ק כ"ב) ומ"מ אם יכול לקיימה אחר כך דינו כאלו עבר על שבועתו במזיד ומכ"ש כשהכריח השר את המלוה להרויח לו זמן או שפטרו לגמרי השבועה קיימת וחייב לקיים וצריך לפרוע לו אחר כך (שם בהגהת רמ"א): +נשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו יום שמא ישכח ויעבור על שבועתו ואם לא עשה מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו י"א דמקרי אונס וי"א דלא מקרי אונס (שם ברמ"א וע' בא"ח סי' ק"ח במ"א שם ס"ק י"א): +לא נקרא אונס אא"כ היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע אבל אם לא היה מגיע לו טובה ונשבע כדי שיהיה לו טובה מזה לא מקרי אנוס ואפילו מסר מודעה כיצד ראובן שנשבע לאביו שלא ישא אשה בלי רשותו וקודם שנשבע מסר מודעה בפני עדים לבטל שבועתו באמרו שהיה ירא פן לא ירצה אביו ללכת עבורו למקום פלוני אם ימאן מלישבע לו ע"ד זה אין כח במודעה לבטל השבועה דלא חשיב אונס כיון שאינו עושה לו דבר רע אם לא ישבע אלא שנמנע מלהיטיב לו (לבוש וכ"כ הש"ך ס"ק כד): +נאמן אדם לומר ששבועתו היה באונס או על תנאי שהוצאתי מפי (דדברים שבלב אינן דברים) ודוקא קודם שעבר על שבועתו אבל אם כבר עבר אינו נאמן לפטרו ממלקות וכן אם התרו בו ואמר לא נשבעתי ואחר שהעידו עליו שנשבע ע"ד כך וכך אינו נאמן ודוקא בנדר ושבועה לעצמו אבל בשנשבע לחבירו אינו נאמן לומר שהיה באונס אא"כ נודע לנו בבירור שהיה באונס (ש"ך ס"ק כ"ה): (שם רל"ו סעי' ו'): +מי שהודה ברבים או כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אח"כ שלא נשבע ונותן טעם למה אומר שנשבע נאמן וכ"ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו ואם כ' בשטר שנשבע בפועל או שעדים כתבו בשטר שנשבע והוא אומר לא נשבעתי והתובע מכחישו צריך לקיים שבועתו ומ"מ אם אינו ניתן אמתלא לדבריו למה כתב שנשבע אלא שאומר לא נשבעתי אפילו התובע מודה שלא נשבע בפניו מ"מ שויא אנפשיה חתי' דאיסור' שהרי כ' שנשבע ואפשר שנשבע שלא בפניו וכשהתובע אומר שנשבע בפניו אפשר דאפילו אמתלא לא מהני (סימן רל"ו סעיף ו' ובש"ך ס"ק כ"ח) ואם נכתב בשטר לשון השבועה והוא מודה רק שלא הוציא הלשון בפיו כתב בתשובת רדב"ז ח"ג סי' תר"ה דהוי דברים שבלב ובשבועה כתיב לבטא בשפתים דוקא וע' בחיבורי נ"א כלל ט' ומ"מ נ"ל שאם הוא אי אחר קרא השטר לפניו ואח"כ בא על החתום הוי כמוציא שבועה מפיו כדלעיל כלל צ"ג סי' י"ג. ועוד נ"ל שאם היה סבור שזהו שבועה ועבר עליו אע"ג דאח"כ נודע לו שלא חל השבועה מ"מ איהו לאיסורא קא מכוין כדין אשה שנדרה והפר לה בעלה והיא לא ידעה ועבר על הנדר מ"מ לוקה מכות מרדות (כדאיתא ברמב"ם פי"ב מהלכות נדרים) וע' בבאר הגולה סעי' זה בשם תשובת ר"מ מודינא בשם ר"י הלוי במי שנשבע בכ"י ולא הוציא מפיו דחייב לקיים שבועתו ואם לא קיים דינו מסור לשמים ובדיני אדם אין לחייבו: +כל שהוא אנוס בשבועה [*) כל הענין הזה מדבר במי שנשבע מעצמו על דבר מה והיה אנוס שלא כדין תורה והממשלה במדינה,] אעפ"י שאמר ע"ד המקום וע"ד רבים אינו כלום (שם): +הנודר או נשבע לאנס אינו כלום לפיכך נשבעין למי שרוצה ליקח ממונו שלא כדין כגון לגזלנים או אפילו למוכס שקנה המכס מן המלך או השר ואינו נוהג בלקיח' המכס כדת ע"פי הנהוג שנמסר לו מן המלך אלא שהוא מוכס שאין לו קצבה שלוקח מה שירצה ופשיטא מוכס העומד מאליו אבל אם אין לוקחין ממנו ממון שלא כדין כגון במוכס שלקח המכס מן המלך אם אינו לוקח רק כפי שקצב המלך כיון שדינא דמלכותא דינא אסור לישבע לשקר (סעיף י"ד): +וכן ראובן שהפקיד מעות אצל שמעון ואנסו את שמעון שישבע שאין בידו כלום משל ראובן אם רוצים ליקח ממון ראובן שלא כדין אלא בגזלנותא יוכל הנפקד לישבע שאין בידו ע"י ביטול בלב אבל אם רוצים ליקח כדין כגון שראובן חייב לו אסור לו לשמעון לישבע לשקר ואפילו ע"י ביטול בלב (שם הגה"ת רמ"א): +אבל אם נשבע מכח עונש יסורין [**) גם זה מדבר מאונס יסורין שלא ע"פי חוקי המדינה אך בדבר הנהוג ע"פי דיני המדינה מוכרח לקיים שבועה, ] ומיתה אין באותה שבועה כלום אפי' אם אינה מבטלה בלבו וי"א דמחמת מיתה כגון שהוא אונס מבורר אמרינן אגב אונסו גמר ומקני וחלה השבועה: +במקום דלא שייך וא"א למצוא שיתנה בלבו איזה תנאי שלא יהיה סותר דבריו שהוציא בפה צ"ע אם מוציא בשפתיו קודם שנשבע תוך כדי דיבור ואומר שבועה זו תהי' בטילה אם מהני (עיין בר"ן פ' האיש מקדש דף רכ"ט מה שכ' בשם רמב"ן ועיין בב"ק תוס' ד"ה נודרין שכ' ואם יבטל בשפתיו בלחש כ"ש דהוי ביטול גמור וכן משמע במהרי"ק שהביא הב"י בסימן רל"ב על ראובן שנשבע לאביו שלא ישא אשה כנ"ל דמשמע דוקא כיון דלא חשיב אונס אין כח במודעה לבטל ועיין ביש"ש פ"י דב"ק סי' י"ח והביאו הש"ך בס"ק ל"ה אך מה שהעתיק הש"ך הוציא התנאי בשפתיו ליתא שם אלא שכ' ומ"מ נראה שאם הוציא בשפתיו בלחש כו' וכ' עוד שם אבל היכא שמבטל בשפתיו בלחש כו' וצ"ע): +אפילו במקום דמותר לישבע ע"י ביטול בלבו [**) גם זה מדבר מאונס יסורין שלא ע"פי חוקי המדינה אך בדבר הנהוג ע"פי דיני המדינה מוכרח לקיים שבועה, ] דוקא שלא יודע המשביע שהוא משקר דליכא חילול השם אבל אם המשביע יודע שהוא משקר ואיכא חילול השם בדבר אסור וע"י ביטול שהוציא בשפתיו גם בזה מותר מיהו ביטול בשפתיו לא מהני אלא תוך כדי דיבור (וע' סימן הקודם ובש"ך ס"ק ל"ה): +אשה נדרה לבעלה בחליו שלא תנשא אחרי מותו או להיפך או מי שנדר לחולה איזה דבר אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרף דעתו עליו הוי כנדרי אונסין וא"ל אלא משום דבר אחר הו�� כנדר על דעת חבירו דלעיל כלל צ"ד (סעיף י"ח): +מי שפירש בשעת נדרו על מה נדר ה"ז כתולה נדרו באותו דבר ואם לא נתקיים הדבר שנשבע בגללו מותר כגון שאמר שאינו נושא את פלונית שאביה רע ושמע שמת או שעשה תשובה אפילו מת או עשה תשובה אחר הנדר א"צ התרה דהוי כאלו פירש שנודר על זה התנאי וכיון שנתבטל נתבטל הנדר וכדלעיל סי' י"ג (סעיף י"ט): +עוד יש נדר שא"צ התרה כגון שאמר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה נוטל ממני כך וכך ה"ז יכול להתיר נדרו בלא שאלה שיאמר לו כלום נדרת אלא לכבדני וזהו כבודי שלא אטול ממך ואפילו אין המדיר אומר בפירוש שכך היתה כוונתו אלא מן הסתם מותר אבל אם המדיר אומר לא כי אלא לכבודי נתכוונתי כדי שאתכבד שתקבל מתנה ממני אסור. וכן אם אמר לו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי כך וכך ה"ז יכול להתיר בלא שאלה שיאמר לו הרי הוא כאלו התקבלתי: +י"א דדוקא בדבר קיום מעשה יכול לומר כאלו עשיתי אבל בביטול מעשה כגון שיאמר קונם נכסי לך אם תלך למקום פלוני לא יוכל לומר לך והוי כאלו לא הלכת וי"א דאין חילוק לפי שאותו תנאי עצמו לא אמר מתחלה אלא להשלים רצינו שהיה רוצה שלא ילך ועכשיו כיון שאינו חושש אם ילך או לאו כבר נשלם רצונו. וכל תנאי שהוא לטובת הנודר יכול לומר לו הרי הוא לי כאלו קיימת התנאי כגון מי שאומר אי אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כך וכך אם הבן סומך על שלחן אביו הרי לא נתכוין האב אלא לטובתו שהרי אם לא יתן זה צריך ליתן הוא לפיכך יוכל האב לומר הרי הוא כאלו קבלתיו ופטור אבל אם אינו סומך על שלחן אביו אין האב יכול לומר כן רק הבן (ססי' רל"ב): +יהודי שגנב לנכרי וחייבוהו לישבע במעמד שאר יהודים ויודעים שישבע לשקר יכפוהו שיתפשר עם הנכרי ולא ישבע כיון דיש לו במה להתפשר ויכול להתפשר כפינן ליה שלא יתחלל השם ואם אין לו במה להתפשר יש לסייעו בכל מה דאפשר גם בשל אחרים כדי שלא יתחלל השם שיש עונש גדול על זה כידוע מכמה מקומות בתלמוד (סי' רל"ט): +מי שהכריחו אותו לישבע שאין בידו ממון של חבירו נתבאר לעיל כלל צ"ט בדין הנודר הנאה מחבירו סי' ו' ז': +הנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו הוי ספיקא דדינ' והמ"עה (סימן ר"ל ע"ש בש"ך ועיין בשע' בית הנשים בב"א מה שכתבתי שם באחד שנשבע שלא ליתן גט ודוקא כשכבר נגמר המקח באחד מדרכי הקנאה אבל אם עדיין לא נגמר המקח אנא לענין מי שפרע בטל לגמרי (שם ובסי' קע"ה):
סימן רל"ג דין עונת נדרים לזכר ולנקבה מבואר בחיבורי חיי אדם כלל ס"ו סימן י"ב: + +Klal 102 + +דין תקנות הקהל (סימן רכ"ח) [*) כל דינים הללו היו בימים הקדמונים, כי עתה נשבר שבט החרם והנדוי מיד הב"ד והקהל אם לא עפ"י רשיון המלוכה והממשלה ואם גזרו הקהל אם הוא נגד רשיון המלוכה מותר לעבור כמבואר לקמן סי' ד'.]
כל ב"ד שבעירו וכן זט"הע הנבחר ע"פי הסכמת המנהג שנוהגים בעירם היה להם בימי קדם דין כב"ד הגדול שהיו יכולים לתקן תקנות ולהחרי' ולהשביע וכל תקנה שתקנו בחרם היה לו כל דין איסורא דאורייתא והולכין בספיקו לחומרא. ואם תקנו בלא חרם ושבועה אלא תקנה בעלמ' הוא ככל מילתא דרבנן והולכין בספיקו לקולא (עיין סי' רי"ח ובש"ך ס"ק ג' ובסי' רכ"ח ט"ז ס"ק מ"ב) כללו של דבר כמו שמחו בין לקיים תקנות חכמים שתקנו לנו אנשי כנ"הג ותנאים ואמוראים כך מחוייבי' לקיים כל תקנו' הקהל שתקנו בעירם אם לא שמתקנין דבר שאין רוב ציבו' יכולין לעמוד בו (ססי' רכ"ח) דאז אינו חל כלל ולא יוכל שום אדם לומר לא שמעתי החרם כי אע"פי שלא שמעו כלל אפ"ה חל חרם הציבור על כל אדם ואפילו אותן שאינם נותנים מס ואסור לעבור על חומרי המקום כ"ז שהוא בתחום העיר (סי' רכ"ח סעיף ל"ג): +אם תיקנו אתה דבר בחרם ונידוי בעת שהיו שרויין על אדמתן היה חל גם על דורות הבאים ויכולין לתקן שאפילו מי שישנה מקומו וידור בעיר אחרת (ועיין סי' רי"ד) ואז חל החרם אף על הבאים אחריהם ואפשר אפי' לא פרשו כן חל החרם דאע"פי דבשאר דברים כשאין דעתו לחזור מותר הכא חרם זה אקרפתא דגברי מונח (שם בש"ך ס"ק צ"ד): +הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל ה"ז שבועת שוא ועל כרחו חל עליו תקנת הקהל ולא מיבעיא כשהיה תקנתם קודם לשבועתו אלא אפילו אם נשבע תחלה כגון שנשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואח"כ נתנו הקהל חרם ברשיון הממשלה חייב להגיד וי"א דאם הוא דבר שעשו לסייג ולגדר לדברי תורה א"צ התרה כלל לשבועתו ואם הוא בענין מסים וכיוצא בו צריך התרה וי"א דלעולם חייב להתיר שבועתו ולקיים תקנת הקהל (שם ועיין ט"ז ס"ק מ"ב וש"ך ס"ק צ"א): +אם צוה המלך לעבור על החרם של הקהל אין איסור בדבר כי דינא דמלכותא דינא ומ"מ החרם בתקפו כשיעבור גזירות המלך ויש להם להשתדל בכל מאמצי כחם לבקש לבטל הציווי (שם סעיף מ"ד ועיין ססי' של"ד): +הקהל היו יכולים בעת שהיו שרויים על אדמתם לרדות המורדים והפושעים שיינם יהיה אסור ופתן פת ישמעאלים (ססי' ר"ה): +קהל שנדרו כל מה שיגבו יהיה לצורך בהכ"נס ובנין בה"מד יתנו מחצה לזה ומחצה לזה אעפ"י שלא גבו להספיק א' (סי' רט"ז סעיף י"ז) וכן כל כיוצא בזה (עיין סי' רכ"ח סעיף מ"ט): +קהל שעשו תקנה לאסור איזה דבר והיה בידם מכבר זה הוא בעיי' דלא איפשטא ולכן אם מתקנים בחרם ברשיון הממשלה דהוי דאורייתא אסור ככל ספק דאורייתא ואם תיקנו בתקנה בעלמא הוי ס"דר ולקולא (סימן רי"ח סעיף ב' ובט"ז וש"ך שם): +נדרים וחרמים שמטילין הקהל על פי רשיון הממשלה אע"פי שאמרו על דעת המקום וע"ד הקהל יכולין הקהל בעצמו להתיר על פי רשיון הממשלה אפילו הזכירו שבועה עם החרם דאינו אלא גזרה ונדוי על מי שיעבור על גזירתם אבל אם החרימו בכבוי נרות ות"ש וכיוצא בו או שאמרו ע"ד קהלות האחרים הרי זה נדר שע"ד רבים ואין לו התרה ואם לא היה ע"ד רבים אפילו התנו שלא יעשו התרה ולא התרה להתרה עד סוף העולם יתירו תחלה חרם האחרון מה שאמרו ולא התרה להתר ואח"כ מה שהחרימו שלא להתיר ואח"כ יתירו הראשון (סי' רכ"ח סעיף כ"ה וסימן רכ"ט סעיף ד') ומשמע שצריכין התרה בפני ג': +אין נדרי ציבור ניתרים אלא מכאן ולהבא אבל לא על מה שעבר (סעיף כ"ו) ולכן אם החרימו עשרה ב"א והתירו לאחד ל"א נדר שהותר מקצתו הותר כולו (רכ"ט סעיף ע"ב) וה"ה אם אסרו איזה דברים והתירו דבר אחד השאר נשאר באיסורו: +אפילו לא בטלה הסיבה שבשבילה תקנו והחרימו אם רצו להתיר מתירין על פי רשיון הממשלה ואפילו בתוך הזמן שקבעו להמשך התקנה ואפילו לא בא זמן הנדר ולא חל הנדר יכולין להתיר (עיין לעיל כלל פ' סי' י"ז) דחרמי ציבור הם כאלו יש בהם תנאי שיוכלו להתיר כ"ז ויכולין להתיר מקצתו ולהניח מקצתו (שם סעיף י"ז): +אם היתה ההסכמה נדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולין להתיר וכן בנדר של שחוק (סעיף כ"ח) ואם כללו בחרם שכל מי שיעבור הוא מנודה כל מי שכבר עבר יכולין להתיר כדרך שמתירין שאר המנודים וכן נראה שמתירין הנדוים אפילו מכאן ולהבא שאין היתר זה בגוף האיסור ממש כגון השחוק אלא הקנס הוא שמתירים ואיסור השחוק במקומו עומד (ש"ך שם): +אם קהל אחד עשו תקנה למיגדר מילתא והלכו קצתם לעיר אחרת אע"פי שאין דעתם לחזור אם הפרצה ההיא מצויה שם חייבים להתנהג בנדר שקבלו עליהם בעירם הראשונים ואם עברו הם עבריינים ומכ"ש מי שיצא ממקום שנוהג בו חרם דר"ג שלא ישא ב' נשים למקום שמקילין אסור לישא דבזה גרע טפי דהוי כתקנה שעשו ב"ד הגדול ואין המקום גורם אלא אקרקפתא דאדם חל (סעיף כ"ט): +צבור שהסכימו על ענין א' ונשבעו כל איש מהם ואח"כ רצו להתיר אין להם תקנה עד שיתחרטו כולם וימצאו פתח לשבועתם כשאר שבועות ויתירו להם ג' אנשים שאינם מבני העיר (וע"ש בש"ך ס"ק פ"ו): +קהל שרוצים להתיר הסכמה בחרם ויש מוחין הולכין אחר הרוב שאם הרוב מסכימין להתיר מתירין ומי שלא הסכים להתרה לדידיה לא הותר ואם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל (סעיף ל"א): +צבור שנתנו חרם ברשיון הממשלה וכתבו בתקנה שכל העובר יהיה מוחרם ומנודה אין ספק שמן הדין מהראוי למי שיודע שזה עבר על התקנה שינהגו בו כל דין מנודה ואמנם כיון שלא נהגו כך י"ל שעל דעת המנהג הם מתקנים שהעובר ישא עונו אבל הקהל או היודעים לא יתפשו במכשול עונו עד שיכריזו עליו וה"ה כאלו כתבו כן בפירוש בהתקנה (שם): +קהל שעשו תקנה או חרם באיסור כגון שהחרימו ללות להם בריבית אין בתקנתם וחרם זה כלום (ש"ך ס"ק צ"ה): +דין קהל שתקנו בחרם ואח"כ חזרו ותקנו מה שסותר לזה עיין סי' רכ"ח סעיף ל"ה ובט"ז וש"ך שם ועיין בב"א בשער בית הנשים בדין א' שנשבע שלא ליתן גט: +דין קהל בעניני מסים עיין בח"מ סי' קמ"ג: +קהל שגזרו בארץ ישראל שלא לקנות בתים אסור להחליף דזה נמי מקרי קנין ומכירה (סי' רי"ז סעיף ל"א): +קהל שגזרו בחרם שלא להתפלל במנין משום איזה דבר אסורים לקרות בתורה דכל דבר קדושה נקרא תפילה (שם סעיף מ"ח): +קהל שהחרימו על אחד שלא ידור עמהם ואח"כ רוצה לישב שם בחנות דנין כפי הענין שנדרו עליו אם לא כיונו רק על דירת קבע עם אשתו ובניו חנות שרי ואם לאו הכל אסור (ססי' רי"ח): +לשון מסופק בהסכמה בחרם נידון כפי מה שיאמרו רוב הקהל שהיתה כוונתם בשעת החרם וכן בשאר דברים שהציבור מחולקי' בו בענין תקנתם וחרם שלהם: ואם התנו שכל לשון המסופק יהא נידון על פי פלוני לא יוכל לדון על פי אומד דעתו אלא כפי מה שנראה מלשון הסכמה והתקנה (רכ"ח סעיף נ'): +קהל שעשו חרם ברשיון הממשלה על ה' שנה וקבעו זמן שיתחיל החרם ובאותו הזמן היו אנוסים או שוגגום ולא התחילו לקיים הנדר צריכים לקיימו אח"כ כי אינו בטל משום זה (סי' רל"ב סעי' י"ב בהגה' רמ"א): + +Klal 103 + +דין הפרת האב והבעל (סימן רל"ד):
האב מפר נדרי ושבועות בתו כ"ז שהיא קטנה או נערה דהיינו בת י"ב שנים ויום אחד והביאה ב' שערות דכתיב בנעוריה בית אביה עד שתבגר אבל משבגרה דהיינו אחר י"ב וששה חדשים או שנשאת אפילו בקטנותה שוב אינו יכול להפר: +וכן הבעל מפר נדרים ושבועות אשתו משתכנס לחופה עד שתתגרש (סעיף א' ב'): +אע"פי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו היינו משום שהוא מתיר בלשון מותר לך או מחול לך שהלשון משמע שעוקר מעיקרא אבל האב והבעל דכתיב והפר לה אביה וכן הפר בעלה ולשון הפרה משמע שמפר מעכשיו ולא עוקר מעיקרא ולפיכך אינה צריכה שום חרטה שאפילו אינם מתחרטים מפירים לה ולפיכך אפילו נדרו ונשבעו ע"ד רבים יכול להפר שכשם שאין דעתה מעכבת מלהפר אע"פי שרוצה בנדר מ"מ גזרת הכתוב הוא שיכול להפר ה"ה דאין דעת הרבים מעכב ואפילו אם יבטל הבעל דעתו ויתן לה רשות לידור עד"ר אינו כלום כיון דסתם אשה ע"ד בעלה נודרת ותלה הכתוב הפרתה בבעל יכול לחזור ממה שנתן לה רשות וכן האב (ש"ך ס"ק ד' ובסימן רכ"ח ס"ק ע"ו): +אין האב והבעל מפירים אלא ביום שמעם. ודוקא כל היום ולא מעת לעת שאם שמע בתחלת הלילה מפר כל הלילה ויום המחרת ואם שמע סמוך לחשיכה אינו מפר אלא עד שתחשך כדכתיב ביום שמעו משמע אותו יום ואם עבר היום ושתק אע"פי שכיון בלבו להפר לה רק ששותק כדי לצערה אינו יכול להפר עוד ומכ"ש אם כיון בלבו שיהיה הנדר קיים דאז לאלתר הוי קיום ואינו יכול להפר עוד אפילו באותו יום (רל"ד סעיף כ"א): +ואם שתק מפני שהיה סבור שאין בידו להפר בין מחמת שסבור שהאב והבעל אינו יכול להפר שום נדר או שסובר שנדר זה א"א להפר. כשיוודע לו אפילו לאחר כמה ימים שיכול להפר חשבינן אותו יום שיודע לו כאלו נדרה בו ביום ויכול להפר כל אותו היום דכ"ז שסב' שאינו יכול להפר לא מקרי יום שמעו דמאי מהני שמיעתו (שם): +אבל אם יודע שיש בידו להפר נדר זה אבל היה סובר שמותר להפר אימת שירצה כיון שטבר יום שמועה אינו יכול להפר עוד שהיה לו להפר ביום שמעו (סעי' כ"ב) ונ"ל דה"ה כשטעה שסובר דמה ששותק אינו מפסיד אינו יכול להפר עוד מזה הטעם (עיין בלבוש): +כשם שנתנה התורה רשות לאב ולבעל להפר דמסתמא נודרת על דעתם ה"נ נתנה תורה רשות בידם לקיים נדרם לפיכך אם שמע שנדרה בתו או אשתו לא מבעיא אם הוציא בשפתיו ואמר בכל לשון שיהיה משמעותו שמקיים נדרה דהוי הקמה אלא אפילו לא הוציא מפיו הקמ' אלא שחשב בלבו שיהיה קיים ה"ז קיים שהרי אפילו אם החריש כל היום הוי קיום ולכן כשמקיים בלב לאלתר הוי קיום (ש"ך ס"ק ל"ה) ואפילו היה סובר שלשון זה אינו לשון הקמה והפר לה באותו יום אין בהפרתו כלום דאם היה בדעתו להפר למה אמר לשון הקמה ואע"פי שאומר שכיון לצערה הא קיי"ל דברים שבלב אינן דברים (סעיף כ"ב) ואם נשאל על ההקם הפרתו שהפר ביום שמעו לאחר הקמה הוי הפרה וא"צ לחזור ולהפר כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו הרי הקמה ראשונה כאלו לא היה (ש"ך ס"ק ל"ו): +כשקיים הנדר שוב אינו יכול להפר אא"כ חוזר מן ההקמה תוך כ"ד או שישאל התרה על ההקם בפני ג' כדין התרת נדרים ואז יפיר לה אם הוא ביום שמעו ואם אינו ביום שמעו כיון די"א דאין נשאלין על ההקם אלא ביום שמעו ולכן לאחר שנשאל הבעל על ההקם יתיר לה וגם תשאל האשה על נדרה בפני ג' כדין התרת נדרים אבל קודם שנשאל הבעל על הקיום י"א דלא מהני התרת ג' דכיון דנודרת על דעתו והוא קיים לה לא מהני' חרטתה וראוי לחוש לזה אם לא שאין הבעל רוצה להשאל על ההקם או שאינו בפניו יש לסמוך על המתירין שאעפ"י שקיים לה הבעל והאב יכולה להתיר נדרה בפני ג' כדין התרת נדרים בחרטה ופתח וכ"ש כשלא קיים לה הבעל אלא שהחריש או שלא שמע שתוכל להתיר נדרה כשאר התרת נדרים (סעיף כ"ב כ"ג): +כל זמן שלא שמע הנדר אינו יכול להפר ואפילו אמר כל נדר שתדור יהיה מופר אינו כלום אבל אם אמר כל נדר שתדור יהיה מופר לכשאשמע אז כששמע חלה הפרה למפרע ובבתו דוקא כשעדיין ברשותו (סעיף כ"ה ובש"ך): +ואינן מפירין קודם שתדור דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו את שלא בא לכלל הקם לא בא לידי הפרה אבל משנדרה אע"פי שעדיין לא חל הנדר כגון שנדרה בניסן שתתענה באייר כיון דזה ממילא יבא לכ"ע יוכל להפר אע"ג דהחכם אינו יכול להתיר כדלעיל בדין התרת נדרים סימן ט"ז. אבל אם אינו תלוי בזמן כגון שאמרה אם אעשה דבר זה אתענה אע"ג די"א דגם בזה יכול להפר אע"פי שעדיין לא הגיע שעת חלות הנדר מ"מ כיון דיש פלוגתא בזה והוי איסור דאורייתא אזלינן לחומרא. ודוקא שהתנאי היה מדברים שהיא רגילה לעבור עליו כגון שאמרה קונם יין אם אלך למקום שרגילה לילך שם אבל בלא"ה אין להפר עד שיחול (סעיף כ"ח ש"ך ס"ק מ"ה): +קטן אינו מפר לפי שאין לו אישות מדאורייתא ופשיטא שוטה (שם) וחרש המדבר ואיני שומע כיון שאינו ראוי לשמוע אינו מפר: +אינו יכול לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו דוקא אישה ולא שלוחו אבל יכול להפר אעפ"י שלא שמעה ושלא בפניה אעפ"י שאם לא ידעה שהפר לה ועברה על נדרה חייבת מכת מרדות מדרבנן כדכתיב וה' יסלח לה וקבלו חז"ל דקאי אמי שהפר לה בעלה ולא ידעה מ"מ נפקא מיניה שאם שמע שנדרה ולא יוכל לבא לביתו ביום שמעו ואם יעבור היום לא יוכל להפר עוד יכול להפר שלא בפניה היום וכשיבא לביתו יאמר לה שהפר (וצ"ע דהא דאין יכול לקיים ע"י שליח דהא אפילו אם מקיים בלב הוי קיום וצ"ל דאמר בהדיא שאין רצונו בקיום הנדר אא"כ שיקיים בפניה (סעיף ל'): +הפרה בטעות לא הוי הפרה. כיצד נדרה מן תאנים וסברה שנדרה מן הענבים אעפ"י שהפר לה אינו כלום עד שיחזור ויפר לה שנאמר ושמע אביה את נדרה עד שידע איזו נדר נדרה וכן צריך שיכוין לאשה שנדרה אבל אם אמרו לו נדרה אשתך והפר ובאמת אשתו לא נדרה אלא בתו אין בהפרה זו כלום שנאמ' לא הניא אותה עד שתהיה ההפרה לעצמה של הנודרת (סעיף ל"א): +כיצד הוא ההפרה אומר ג' פעמים מופר לך או בטל בכל לשון אעפ"י שאינה מכרת בין בפניה ובין שלא בפניה ובפעם אחד שיאמר נמי סגי וכל לשון שמורה שעוקר הנדר מעכשיו כאלו לא נדרה מעולם (עיין ט"ז ס"ק ל"ו) אבל אם אמר אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר לא אמר כלום שאין זה לשון הפרה ואם אמר לשון התרת חכם כגון מותר לך או מחול לך או שרוי לך לא אמר כלום דכתיב זה הדבר בנדרים למעוטי חכם שאמר בלשון הפרה ובעל שאמר בלשון התרה דלא מהני ואם אמר אין נדר זה כלום מחלוקת בין הפוסקים ויש להחמיר (סעיף ל"ז): +חישב לשון הפרה בלבו ולא הוציא בשפתיו אינו כלום דדברים שבלב אינן דברים ודוקא שלא אמר שום דבר אבל אם חישב בלבו לשון הפרה וגם אמר טלי ואכלי כיון שגילה דעתו בפיו שאינו רוצה בנדר זה מהני לשון הפרה שחישב בלבו (סעיף מ'): +בד"א בחול אבל בשבת לא יאמר לה מופר ליכי כבחול שהרי אין מתירין נדרים בשבת אא"כ לצורך השבת ואע"ג דבעל ואב יכולין להפר אפילו שלא לצורך השבת דל"ג חכמים בזה כיון דאם לא יפירו ביום שמעם לא יוכלו להפר עוד מ"מ ישנה מבחול אלא יחשוב בלבו לשון הפרה ויאמר טלי אכלי וכיוצא בזה (סעיף כ"ד): +אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה בין שאסרה עצמה בכל המין בין שאמרה תאנים וענבים אלו וקיים לאחד מהם והפר להשני אע"ג די"א דמה שקיים קיים ומה שהפר הפר כיון דהוא איסור דאורייתא קיי"ל להחמיר דאם קיים מקצתו כולו קיים ואם הפר קצתו אינו מופר כלל דכתיב אישה יקימנו ודרשינן יקים ממנו ר"ל אפילו קיים המקצת כולו קיים אבל יפירנו דליכא למדרש הכי ולכן אינו מופר כלל (סעיף ל"ו ובט"ז): +אין הבעל והאב מפירין אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש או דברים שבינו לבינה אלא שנדרי עינוי נפש מותרת בהם לעולם ואפילו לאחר שנתגרשה ואפילו לאחרים אבל דברים שבינו לבינה אין ההפרה מועיל אלא לעצמו כל זמן שיש לו תועלת מהם דהיינו כ"ז שלא נתגרשה או כ"ז שלא נשאת לאחר שראוי לחזור אליו אבל לאחר שתנשא לאחר חל הנדר ואפילו לדידיה אסור שהרי חלקן הכתוב דכתיב כל נדר לענות נפש אישה יפירנו ועוד כתיב אלה החקים כו' בין איש לאשתו דמשמע אפילו דברים שבינו לבינה ולכן צריך לחלק בדינם כמו שכתבנו אבל שאר נדרים אין הבע�� והאב יכולין להפר: +שאר נדרים שאין בהם לא עינוי נפש ולא בינה לבינו וכן אפילו עינוי נפש וכו' אם תרצה יכולה היא להתיר נדרה כדין התרת נדרים לאנשים (כ') אע"ג דאין אדם יכול לעשית שליח להתיר נדרו אבל הבעל יכול להיות שליח להתיר נדרי אשתו דאשתו כגופו דמי ובלבד שמצא שלשה מקובצים כבר אבל הוא לא יקבצם דשמא היא אינה רוצה שיתפרסם הדבר ע"י שיקבצם ולפ"ז אם נתנה לו רשות גם לקבצם ולהתיר מותר (ר"ן) וי"א הטעם כיון שנדרי אשתו קשה לו ואם יהיה לו טורח ג"כ לקבצם שמא יוסיף על חרטתה ולכן אפילו נתנה לו רשות שיקבץ ג' ואינה חוששת אם יתפרסם הדבר שנדרה אפ"ה אסור (עיין ט"ז וש"ך סעיף נ"ז נ"ח שמקילין בזה): +ולפי שאשתו כגופו ולכן אין הבעל מצטרף עם ב' להתיר נדרי אשתו בלשון התרה אבל האב כיון שאינו כגופו מצטרף עם ב' להתיר נדרי ביתו אבל אינו נעשה שליח כדין שאר אנשים (שם): +איזו היא נדרי עינוי נפש. נדרה שלא תאכל איזו מין אפילו הוא רע לה ומזיק לה בבריאות ומ"מ יש לה חשק ומתאוה לאכול אותו כיון שיש לה צער מזה או נדרי תענית הוי נדרי עינוי נפש לכ"ע (סעיף ס"א): +אסרה עליה פירות של מדינה זו או של איש זה כיון דאפשר לאכול אותו מין מאיש אחר י"א דלא הוי עינוי נפש אלא בינו לבינה: +נדרה שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה או לבית אביה ואמה או שלא תלך במחול או שלא לשמוע קול שיר הוי נדרי עינוי נפש (סעיף ס"ב) וי"א דלא הוי עינוי נפש (ש"ך בסימן רצ"ה ס"ק ט"ו): +נדרה שלא תרחוץ ושלא תתקשט אפילו יום א' י"א דהוי עינוי נפש וי"א דאינו אלא בינו לבינה (סעיף ס'): +נדרה מדברים שגורמים איבה בינה לבינו הוי דברים שבינו לבינה (סעיף ס"ד): +נדרה שלא לעשות לו מן המלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה כגון מזיגת הכוס ולהציע לו המטה ושאר מלאכות המבוארים בא"ע סימן פ' סעיף ו' אינו צריך להפר לפי שמשועבדת לו ומ"מ יפר לה שמא יגרשנה כדלעיל אבל אם נדרה מן המלאכות שאינה חייבת כגון שלא תתן מאכל לפני בהמתו אינו יכול להפר (סעיף ע"ב): +נדרה שתשתה סם כדי שתתעבר אעפ"י שמכחיש יפיה אין הבעל יכול להפר דודאי ע"מ זה נשאת לו שתתעבר ויהיה לה בנים (סעיף ל"ד לבוש): +עוד יש פרטי דברים הרבה בזה ומבואר בש"ע בסימן רל"ד ולא הארכתי בזה כי אינו שכיח וגם לא כתבתי דין הפרה כשהיא ארוסה שהאב והבעל מפירין כיון שאינו נוהג בינינו שתהיה ארוסה אלא זמן מועט תחת החופה. סימן רל"ה דין המדיר אשתו מתשמיש או שלא תלך לבית אביה מבואר בש"ע. סימן רל"ו דין מה הוא שבועת ביטוי או שוא מבואר לעיל כלל פ"ג. סימן רל"ז אם צריך לישבע בשם או בכנוי מבואר לעיל שם. סימן רל"ח שבועה שלא אוכל סתם או פירש לעיל כלל פ"ו. רל"ט נשבע על דבר שאין בו ממש או לבטל המצוה לעיל כלל פ"ה: + +Klal 104 + +הלכות כבוד רבו ות"ח והל' מלמדים (סימן רמ"ב מ"ג מ"ד מ"ה):
חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו שאביו הביאו לחיי הע"הז ורבו מביאו לחיי עו"הב ואם אביו רבו מובהק מדינא לקרותו רבי ולא אבא אלא שלא נוהגין כן דמסתמא אביו מוחל ע"ז והחולק על רבו כגון שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים אעפ"י שהוא במדינה אחרת ה"ז כחולק על השכינה. אבל מותר לחלוק עליו באיזו פסק או הוראה אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין כן. אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת היו בבית השבי פודה את רבו ואח"כ פודה אביו אא"כ אביו שקול כנגד רבו דאז של אביו קודם. ויש עוד דינים מרובים שחייב נגד רבו ואמנם כ"ז ברבו מובהק דהיינו שרוב חכמתו ממנו אם מקרא מקרא ואם משנה משנה אם גמ' גמ' אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו אינו חייב לכבדו בכל אלו הדברים אבל עומד מלפניו משיגיע לד' אמותיו אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד בין גדול ובין קטן עומד מלפניו וקורע עליו ועיין לקמן בדין קריעה ולפי שבזמ"הז בעו"ה אין לנו רבו מובהק ולכן לא העתקתי כל הדינים. ודיניהם מפורשים בש"ע סימן רמ"ב: +תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה ה"ז שוטה רשע וגס רוח ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה והתלמידים הקטנים הקופצים להורות ולישב בראש להתגדל בפני עם הארץ מרבים מחלוקת ומחריבים העולם ומכבין נרה של תורה. ומצות עשה שכל חכם שהגיע להוראה יורה שנאמר להורות את בני ישראל ואם אינו מורה ה"ז מונע תורה ועליו נאמר ועצומים כל הרוגיה (סעיף י"ג י"ד): +ויזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין שנאמר יין ושכר אל תשת כו' ולהורות את ב"י. דהיינו רביעית יין חי שאינו מזוג. שתה כדי רביעית בלבד והיה בו מים כל שהוא או ישן מעט או הלך כדי מיל כבר עבר היין ומותר להורות אבל ביותר מרביעית אפילו מזוג או שינה מעט או דרך מוסיפין בשכרותו אלא ישהה לפי השכרות עד שלא ישאר משכרותו שום דבר שבעולם. בי"ט או בסעודה גדולה כגון מילה ונשואין ופורים וכיוצא בזה במקומות ששותין הרבה אסור להורות כל היום עד למחר. ואם נתן דעתו כבר ע"ז פסק הדבר מותר להורות בין לאיסו' בין להיתר ודוקא בסתם אבל אם בריא לו שכבר סר יינו מעליו מותר לשיכור ללמוד תורה אפילו הלכות ומדרשות והוא שלא יורה ואם היה חכם וקבוע להוראה לא ילמד שלמודו הוראה היא (ש"ך ס"ק י"ט): +ול"ד יין אלא אפילו שאר דברים המשכרים אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה ואפילו בדבר הפשוט אם לא שהוא דבר ברור בפוסקים וזיל קרי בי רב הוא כגון שרץ צפרדע טהור דם אסור אבל שאר הוראות אפילו נטל"פ ובטל בששים אע"ג דלענין להורות במקום רבו מותר אבל שתויי יין אסורים בהם דהא לאו זיל קרי ביה רב הוא. ומי שמיצר ואין דעתו מיושבת עליו אל יורה בשעה שהוא מיצר ומדת חסידות לכל בעלי הוראה שיהא נזהר מלהורות ביומא דרתח או בא מן הדרך ברגלו או ביתא דאית ביה שכרא אבל אין בו איסור אפילו לכתחלה (ש"ך ס"ק כ"א): +כל ת"ח שדעותיו מכוונות אין מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה אע"פי שלא למד ממנו כלום ואין לאדם להורות עד מ' שנה יש אומרים משנולד וי"א משעה שהתחיל ללמוד עד מ' שנה אם יש גדול ממנו בעיר אעפ"י שאינו רבו. ואם שניהם שווין י"א דמותר אע"פי שלא הגיע למ' שנה וי"א שאין להורות עד מ' שנה אפילו בשוין דכיון שיש חכם כמותו שהגיע להוראה בשנים והוא לא הגיע לשני הוראה אל יורה וע"ז נאמר כי רבים חללים הפילה זה ת"ח שלא הגיע למ' שנה ומורה ויש זקן בעיר היודע כמותו (ש"ך ס"ק נ' נ"א): +חכם שאסר וכבר חלה הוראתו אין חבירו רשאי להתיר משיקול הדעת ואפילו התיר אינו מותר (ש"ך ס"ק נ"ד שהרי כבר נעשה חתיכה דאיסורא ע"י הוראת חבירו. ודוקא חבירו אבל כל שאינו חבירו שהוא גדול ממנו יכול להתיר מה שאסר חבירו אפילו במידי דתליא בסברא אבל י"א דאפילו אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין (ש"ך ס"ק נ"ג נ"ד) אבל אם יש לו קבלה שאין הדין כן או שטעה בדבר משנה כגון דברים המפורשים בדברי הפוסקים יכול להתיר. ואפילו אם טעה בשיקול הדעת דהיינו שהוא מחלוקת בין הפוסקים ופסק האוסר כחד מינייהו וסוגיא דעלמא כאידך יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו וכיון דהשיקול הדעת היה בטעות לא שייך לומר שוי' חתיכה דאיסורה אבל אם אינו יכול לברר בראיות שטעה אע"ג שגם המורה חוזר בו מ"מ נשאר באיסורו ואינו יכול להתיר כיון דכבר שויה חתיכה דאיסורא ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאיסור ואפילו אם התיר הראשון י"א דאם כבר חלה הוראתו אין לשני לאסור מתוך שיקול הדעת משום כבודו של חכם אבל י"א דדעת רוב הפוסקים דדוקא להתיר מה שאסר חבירו אסור משום דכבר חלה הוראתו אבל לאסור את המותר לא חיישינן לכבודו של חכם וכ"ז באותה הוראה עצמו אבל במעשה אחר פשיט' שיכול להורות מה שנראה אליו ואם החכם הראשון אסר מחמת חומרא או גדר או סייג אינו יכול להתיר אפילו במעשה אחר (סעיף ל"א ובש"ך): +ות"ח שאמר דבר הלכה בדבר השייך לדידיה אם אמרה קודם מעשה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו. ודוקא שאמר כך קבלתי אבל אם אומר דבר מסברא ומראה פנים לדבריו והוא נראה שומעין לו אבל אין שומעין לדידיה לסמוך על סברתו דילמא מדמי דברים להדדי שאינם דומים אבל אם הוא פשוט שומעין לו (סעיף ל"ו ברמ"א וע"ש בט"ז): +קיצור הנהגות הוראות איסור והיתר ע"ש בש"ך: +ת"ח פטורים מדינא מכל מיני מסים בין מסים הקצובים על כל בני העיר בין שהוא קצוב על איש לבדו בין קבועים ובין שאינם קבועים וחייבים בני העיר לפרוע בשבילם אפילו הקבועים על כל איש ואיש ודוקא בת"ח שתורתם אומנתם ואין חילוק אם הוא עשיר או עני אבל אם אין תורתם אומנתם חייבים. מיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט מו"מ אפילו מלוה בריבית להתפרנס בו ואינו מתבטל מלימודו כי אם לזון את בניו וב"ב ולפרנסם וללבשם ולכל הדברים הצריכים לאדם ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר לד"ת ולומד תדיר נקרא תורתו אומנתו ואין חילוק בין שהוא תופס ישיבה או לא רק שהוא מוחזק לת"ח בדורו שיודע לישא וליתן בתורה ומבין בדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים ותורתו אומנתו כדרך שנתבאר. ואפי' לא יהיה כ"כ חשוב בין ת"ח אחרים שאינם בעירו מ"מ אחר שביניהם ת"ח הוא ראוי להצילו מכל מם ואע"ג דאין בדורינו עכשיו חכם לענין שיתנו לו ליטרא דדהב' המביישו מ"מ לענין לפוטרו ממס אין מדקדקין בזה רק אם היא מוחזק לת"ח כמו שנתבאר ומ"מ יש מקומות שנהגו שלא לפוטרן ממס רק ת"ח היושב בראש הישיבה משום דבזמן הזה שאר ת"ח נותנים ונושאים כדי להתעש' ואין חוזרים לתלמודם תמיד כשפונים מעסקיהם אבל ת"ח המזלזל במצות ואין בו י"ש הרי הוא כקל שבצבור (סימן רמ"ג): +עון הוא לבזות ת"ח או לשנאותן וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעו"הב והוא בכלל כי דבר ה' בזה (שם סעיף ו'): +מי שהעידו עליו שביזה ת"ח אפי' בדברי' אפי' שלא בפניו ב"ד בימי קדם היו [*) אבל בזמן הזה אין בנו כח להחרים אם יהיה ת"ח כ"א עפ"י רשיון הממשלה ודינא דמלכותא דינא,] מנדין אותו ברבי' ולא היו מתירין לו עד שיפייס את החכם שנדוהו בשבילו ואם בזה את החכם לאחר מותו ב"ד היו מנדין אותו ולא היו מתירין לו עד שיחזור בתשובה אבל אין דין ת"ח בזמ"הז לענין שיתן לו המבייש ליטרא דדהבא. ומ"מ יקנסו הב"ד המבייש ברשיון הממשלה לפי המתבייש ובלבד שלא יתחיל החכם במריבה לבזות בני אדם שלא כדין ויגרום בזה שיבזוהו ויתרסו נגדו ומ"מ אף אם התחיל החכם קצת אין רשות לכל אדם להחציף נגדו לענות לו בעזות. החכם עצמו בימי קדם הי' מנדה לכבודו לע"ה שהתפקר כנגדו וא"צ לא עדות ולא התרא' ולא היו מתירין לו עד שירצה החכם ואם מת החכם באים שלשה ומתירים לו ואם רצה החכם למחול לו ולא נדהו הרשות בידו ואעפ"י שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אין שבח לת"ח ��ינהג עצמו בדבר זה. בד"א שחרפוהו בסתר אבל אם חרפוהו בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו אלא עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו (רמ"ג) ועיין שם עוד דינים הרבה שחייבים לנהוג בת"ח: +סימן רמ"ד דין קימה והידור בפני חכם מבואר בחבורי חיי אדם כלל ס"ט: +מ"ע על איש שילמד את בנו תורה ואם לא למדו אביו חייב ללמוד לעצמו. היה הוא צריך ללמוד ויש לו בן ללמוד ואין ידו משגת להספיק לשניהם אם שניהם שוין הוא קודם לבנו ואם בנו נבון ומשכיל מה שילמד יותר ממנו בנו קודמו ואף על פי כן לא יבטל הוא אלא כל מה שביכולתו ללמוד חייב ללמוד (סי' רמ"ה): +כשם שמצוה ללמד את בנו כך מצוה ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ולא לבן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים שגם הם נקראים בנים אלא שמצוה להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו וחייב להשכיר מלמד לבנו ולבן בנו ולבן בן בנו אבל לבן חבירו אינו חייב להשכיר וה"ה בן בתו קודם לבן חבירו (שם): +אפילו תינוק שאינו מבין לקרות לא יסלקוהו משם אלא ישב עם אחרים אולי יבין ולא יכה אותו המלמד מכות אויב ומוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה ויושב ומלמדם כל היום וקצת מהלילה כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה ולא יבטל התינוקות כלל אפי' לבנין בהמ"ק חוץ מערב שבת ועיו"ט בסוף היום: +אין מקרין התינוקות בשבת מתחלה מה שלא למדו משום טורח שבת אבל מה שקראו פעם א' שונים אותו להם בשבת (שם): +מלמד תינוקות שמניח התינוקות ויוצא או שעושה מלאכה אחרת עמהם או שמתרשל בתלמודו הרי זה בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה לפיכך אין להושיב מלמד אלא בעל יראה מהיר לקרות לדקדק ואין למלמד לנעור בלילה יותר מדאי שלא יהיה עצל ביום ללמוד וכן לא יתענה או לעצור במאכל ובמשתה או לאכול ולשתות יותר מדאי כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמוד היטב וכל המשנה ידו על התחתונה ומסלקין (שם): +אסור למלמד להשכיר עצמו לבעל הבית שיש לו מלמד אחר בביתו דהוי כעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה שנקרא רשע אם לא שיאמר הבעל הבית אין רצוני לעכב המלמד שלי אבל אם שכר הבעל הבית מלמד אחר יכול בעל הבית אחר לשכור אותו המלמד עצמו (ח"מ סימן רל"ז): +מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד ודין המלמד עם בן חבירו שלא מדעת האב וכל דיני מלמד יתבאר בח"מ סי' של"ד של"ה:
מן סי' רמ"ו עד סי' רצ"ב יתבאר בשערים דלקמן והרבה מהם כבר מבוארים בחבורי חיי אדם ובחבורי שערי צדק וע' בראש הספר בלוח הסמנים ותמצא כלם על הסדר: + +Klal 105 + +הל' שלוח הקן (סימן רצ"ב):
מ"ע מן התורה כשיזדמן לאדם קן מעופות טהורים שישלח האם ואז מותר ליקח הבנים שנאמר כי יקרא קן צפור כו' לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם ואם נטל האם על הבנים עובר בל"ת ואם משלחה אח"כ פטור ממלקות אבל אסור לעשות כן בתחלה ואם מתה או שחטה קודם שישלחנה כיון שא"א עוד לקיים המעשה חייב מלקות וכן כל מל"ת שניתק לעשה חייב לקיים עשה שבה ואם לא קיימה לוקה (סעיף ו' ובש"ך) וכן אסור ליקח האם ולשלח הבנים שנאמר שלח את האם (סעיף ה): +בכל מקום שימצאנו בין באילן ובין בארץ או בבורות שיחין ומערות בין בים בין ברה"ר ובין בר"הי חייב לשלח (סעיף ג') וצריך לשלח האם עד שתצא מתחת ידו ואח"כ יקח את הבנים ואסור לחתוך כנפיה קודם שישלחנה כדי שלא תוכל לפרוח ויקחנה אבל לאחר שתצא מידו יקחנה אם ירצה ואם חתך כנפיה ישהנה עד שיגדלו כנפיה וישלחנה: +ואינו נוהג אלא בעופות טהורים שנאמר קן צפור וצפור הוא טהור ואפילו אין שם ��לא אפרוח אחד או ביצה אחת שנאמר קן מכל מקום ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן שנאמר כי יקרא כגון יוני שובך ועליה וצפרי' שקננו בחורים שבחומות ובבורות ואווזין ותרנגולים שקננו בפרדס שאינו משתמר דכיון שמרדו הוי שאינו מזומן אבל קן המזומן אצלו כגון יונים שדרכם לגדל עם בני אדם בבתים ואווזים ותרנגולים שקננו בבית פטור וכן פרדס המשתמר הוי כמו ביתו ופטור. ואפילו אינו משתמר וכן שאר מקומות שאינם משתמרים רק שהם שלו וא"כ זכתה לו חצירו דקיי"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ולכן א"א לקיים המצוה אא"כ שתיכף כשהטילה הבצים ועדיין לא הוגבהה האם מעל הביצים כלל דאז כיון דאסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם וכיון שהוא אינו יכול לזכות בהם גם חצירו לא קנה לו ואז יכול לקיים אבל תיכף כשהוגבהה האם מעליהם זכתה לו חצירו וה"ל מזומן: +עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור או להיפך או שזכר רובץ על הקן פטור ואם רובצת על ביצים שאינה מינה ה"ז משלח: שאר דינים כיון שאינו מצוי כלל וכלל לא כתבתי ומבואר בש"ע שם: מן סי' רצ"ד עד רצ"ז מבואר בחבורי שערי צדק: + +Klal 106 + +דין כלאי בהמה וכלאי בגדים (מסי' רצ"ז עד סי' ש"ה):
המרביע זכר על נקבה מין בשאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ובעוף אפילו טהורה עם טהורה אם הכניס בידו כמכחול בשפופרת לוקה מדאורייתא ואם העלם זה ע"ז או שעוררם בקול מכין איתו מכות מרדות. ובלא"ה אסור לאדם להסתכל בשעה שמזדוגים יחד בהמה או עוף אבל מותר להכניסם לדיר אחת ואפי' אם ראה שרובעים זה על זה א"צ להפרישם (רצ"ז): +אסור לישראל ליתן בהמתו לנכרי להרביעה בשאינו מינו וכן בכל דבר שאסור לישראל אסור לומר לנכרי לעשותו: +אסור לעשות מלאכה בב' מינין כגון לחרוש ולמשוך בקרון או למשוך עגלה או אבן ואפי' אם הם רק קשורים יחד בחבל א' אסור שהרי נושאים החבל והמנהיג' אפי' בקול לוקה ולכן צריך ליזהר שלא לקשור ביחד אפי' ב' מיני עופות שלא יברחו שהרי נושאים החבל והא דכתיב לא תחרוש בשור וחמור ל"ד אלא ה"ה בלא חרישה וכן ב' מינים אפילו עופות ויש אוסרים להנהיגם אפי' אינם קשורים יחד ולכן אסור לרוכב למשוך בחבל כלב אצל הסוס וכ"ש דאסור לקשור בחבל שקשר בסוס שום עוף או כלב: +עגלה הנמשכת במין אחד לא יקשור מין אחר בחבל לא בצדדים ולא מאחוריו: +עגלה שמושכין אותה כלאים אסור לישב בה אע"פי שלא הנהיג שישיבתו גורמת להם שימשכו העגלה: +נכרי המנהיג בכלאים מותר לדבר עמו ולא חיישינן שמא ילכו הבהמות משום קולו דהוי דבר שאינו מכוין אבל אם משא של הישראל על העגלה לא ילך הישראל סמוך לעגלה דשמא יצעק על הבהמות שילכו במהרה ואז הוא מנהיג כלאים וגם אסור לומר לנכרי שיקשור כלאים בעגלה וכ"ש כשנצרך הישראל לקשור בהמות בעגלה של ישראל להוציאו ממקום שנכבש שם בטיט ושלג דאסור לומר לו אבל יכול לשכור אותו סתם להוציא העגלה ובלבד שלא יעמוד הישראל שם ופשיטא שלא יגעור על הבהמות וצריך להזהיר הסוחרים ע"ז כי ראיתי שנכשלים בזה (סעיף י"ב): +לא אסרה תורה אלא ב' מיני ב"ח אבל אדם ובהמה מותר לחרוש וכל מלאכה דדוקא שור וחמור יחדיו אסור אבל אדם ושור מותר: +כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים וקבלו חז"ל דלא נקרא צמר אלא צמר רחלים ושל אילים שהם הכבשים אבל צמר גמלים שקורין (קעמל האר) או של ארנבת שקורין (האזין האר) וכן של שאר בהמה וחיה לא נקרא צמר ולכן כל מיני צמר חוץ משל כבשים מותר עם הצמר ועם הפשתן אבל של כבשים אסור עם הפשתן וכן קנבוס (שקורין האנף או קנ��פלש) וכן צמר גפן (שקורין בוימוואל) מותר אפילו בצמר רחלים וכן משי אע"פי שדומה לפשתים בזמ"הז שהכל מכירין אותו אין בו אפי' משום מראית עין ומותר בין עם צמר ובין עם פשתן (רצ"ח): +צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה וטוה מהם טווי אם היה הרוב של גמלים הרי נתבטל הצמר וה"ה כאלו הוא הכל של גמלים ומותר לערבו עם הפשתן שכיון שלא נטוה עדיין לא חשיבי ובטילי ולכן מותר ג"כ לתפור עורות של כבשים בחוטי פשתן אע"פי שנימין של צמר נכרך בחוט הפשתן שתופר בו שבטל במיעוט אבל אחר שנעשה חוטין אין לכלאים שיעור שאפילו חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן או איפכא אסור ללבשן אפי' מצדו השני אע"פי שהצד שבו הכלאים נגרר ע"ג הקרקע ואפילו נאבד החוט ולא ידענו מקומו ל"ש בו ביטול ואסור (רצ"ט): +בגד שהשתי של משי או צמר גפן וכיוצא בו והערב של פשתן אסור לתפרו עם הצמר אף על פי שרובו משי וכן אסור לעשות בו ציצית של צמר (שם): +כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וקבלו חז"ל דתיבת שעטנז הוא כאילו כתיב שוע טוי נוז ונחלקו הפוסקים בפירוש' ולכל הפירושים הצמר והפשתן שהיו שועים יחד ר"ל שנסרקו במסרק ואח"כ נטוו יחד ואח"כ ארגן יחד לרש"י הוי כלאים דאורייתא וכן אם היה כל אחד שוע לבד וטווי לבד ואח"כ קלען או תפרן או קשרן יחד לכ"ע נמי הוי דאורייתא כדמוכח מהא דקי"ל דהתירה התורה כלאים בציצית מסמיכת הכתובים דסמיך ליה גדילים תעשה לך אצל שעטנז והתם הוא ע"י קשירה (רק באריג ס"ל לרש"י דאינו אסור מה"ת אא"כ היה שוע וטווי כאחד) ואע"ג שאינן שזורין החוטין (חוץ לר"ת כיון שאינו שזור אינו דאורייתא דס"ל דנוז ר"ל שזור) היה שוע או טווי לבד כגון הלבדין שקורין פילשין או הכובע שקורין קאפעלושין לרמב"ם הוי כלאים דאורייתא ולשאר פוסקים דרבנן וכן העורות התפורים בפשתן לתפרם תחת בגד של צמר או לחבר בגד צמר בבגד פשתן ע"י שמפסיקין ביניהם בבגד משי או חתיכה עור לרמב"ם הוי כלאים דאורייתא ואפי' נתן צמר ופשתים בשק וכרכן הוי כלאים דאורייתא ומעכשיו נפרט הדברים מה שאסור לרמב"ם ואף שנוהגין כשאר פוסקים מ"מ כל י"ש יעשה מלבושיו שלא יהיה בו שום חשש איסור לכ"ע: +המחבר יחד בגד צמר עם בגד פשתן אפי' כשתפרם בחוט של משי וכן התופר בגד צמר בחוט של פשתן או איפכא או שקשרן יחד בקשר של קיימא כל זה אסור מדאורייתא לכ"ע ודוקא שחברו בב' תכיפות כגון שהעביר המחט פעם א' ולא העביר כל החוט ומעביר המחט פעם ב' ונמצא שני ראשי החוטין ביחד וי"א דוקא כשקשרן יחד אבל אם תחב המחט רק פעם א' בבגד זה אינו חבור כלל (שם) ואם קשרן לרמב"ם גם זה הוי כלאים: +בגד צמר שנקרע מותר לכרוך אותו בחוטי פשתן דהיינו שכורך שני צדי הקרעים ולא יהדקנה בחוזק אלא בכדי שיכול להוציא ב' ראשי הקרעים בלא התרת הקשר (ש"ך סק"ד): +נוהגין העולם היתר ליתן צמר בכר או כסת של פשתן או בשק של פשתן אעפ"י שתופרין פיו ולפעמים תוחבים החוט של פשתן שתופרים בו גם בצמר ואפ"ה נוהגין היתר כיון שיכולין להוציא הצמר ע"י נקב קטן בלא התרת התפירה (סעיף ג') ולרמב"ם אסור מדאורייתא (סעיף ה') אבל ליתן לתוכו בלאי בגדים של צמר אסור לכ"ע אפי' אינו תוחב התפירה בבגדים שהרי א"א להוציא הבגדים בלא התרת התפירה (שם סעיף ג'): +מותר לחבר בגד צמר בבגד פשתן ע"י קנעפלאך וקרסים אם הם בענין שהם רפוים אבל אם הם מהודקים יפה שא"א להוציאן בקל אא"כ יכפוף הקרסים או שיקרע הנקבים אסור לכ"ע (שם): +כבר נהגו העולם ללבוש בגד צמר על חלוק של פ��תים אעפ"י שחוגר בחגורה וקושרו מבחוץ. ודוקא בגד על חלוק דאפשר לפשוט התחתון אע"ג שהעליון נשאר עליו שיוציא זרוע אחד ויפשוט ואח"כ ילבש העליון ויפשוט זרוע השני אבל ב' אנפילאות שקורין (זאקען) יש אוסרים ונכון ליזהר (שם): +מותר להכניס חבל של פשתן בשק של צמר או איפכא דרך נקבים ובלבד שלא יקשור ראשי החוט כדי שיכול להוציא החוט בלא קריעת הנקבים (שם): +נהגו העולם לחבר עורות התפורות בפשתן תחת בגדי צמר ולרמב"ם הוי כלאים דאורייתא: +נהגו העולם לחבר בגד צמר בבגד פשתן ע"י שמפסיקין ביניהן בבגד משי או עור ולרמב"ם הוא כלאים דאורייתא אבל לחגור בחגורה שמצד אחד הוא פשתן ומצד השניה צמר אע"פ שרצועה של עור באמצע כיון שהוא קושר שני ראשים ביחד כשחוגר בה לכ"ע אסור עכ"פ מדרבנן (סעיף ה'): +אסור ללבוש בדרך לבישה כלאים אפי' אם אינו מתכוין לשום הנאת הגוף רק להציל בגדיו מטינוף דכל שהוא לבישה ממש אסור בכל ענין כיון דעכ"פ מכוין ללבישה זו אבל מותר ליתן עליו כך בלא דרך לבישה להציל בגדיו מטינוף ובלבד שלא יגיע לגופו שום הנאה לחמם עצמו או להציל גופו שלא יגיע הגשמים על גופו דזה אסור אפילו אינו לובש ואסור בלבישה אפי' בדרך ארעי ואפילו הבגד קטן מאד ואפילו ע"ג י' בגדים אע"פ שאינו נהנה כלל ויש מתירין אפילו ללבשו אם אינו עושה לצורך לבישה על גופו רק כדי להראות מדת ארכו ורחבו להקונים כיון שאינו מתכוין כלל ללבישה. ונ"ל דלכ"ע אסור אם רוצה לקנות ולבשו לפי שעה לראות אם הוא כמדתו שהרי מכוין ללבשו ולכן הקונים הכובעים שקורין קאפעלושין התפורים בשעטנז וכן בגדים אסור ללבשן לכוין למדתו אפי' ארעי (ש"ע סעיף ד'): +והא דשרי אם אינו בדרך לבישה דוקא להציל בגדיו מטינוף אבל אם מציל עצמו מן החום והקור אפילו רק אבר מאיבריו אסור לפיכך אסור ליקח קדרה חמה או ביצה חמה במטפחות של שעטנז שהרי מציל ידיו מן החום ומכוין לכך או במקום אעפ"י שאינו מתכוין להנות אם הוא פסיק רישיה לכן מטפחות שמקנחין בהם ידים ומטפחות שמסתפגים במרחץ או שמסתפגים בהם כלים וקרקעות ומטפחות של ספרי קודש אסור לעשותן כלאים שהידים נוגעות בהם תמיד ומתחממין ואפי' מטפחות שפורסים על השולחן שאוכלין עליו או שקורין עליו ואפי' בבית הכנסת אסור שלפעמים מקנח בהן ידיו ואפי' וילון שכנגד הפתח וכיוצא בו אסור אבל הפרוכת של ארון הקדש מותר שאין מתעטפין בו לעולם אבל מותר לישב בעגלה שהמכסה שלו הוא שעטנז אעפ"י שמגין עליו מן החום והגשמים כיון שאינו מתעטף בו ועכ"פ יזהר שלא יגע בו וכן אם צידי העגלה מכוסים שעטנז יזהר בכל מה דאפשר שלא יגע בהן (מסעי' ו' עד סעיף י"ב): +ודוקא דברים שדרך חימום בכך אבל צלצול קטן שנותנין בו מעות וסמרטוט שמניחים עליו רטיה אין דרך חימום בכך ומותרים. ואותות שעושים הכובסים והצבעים והגרדים בבגדים לסמן אסור משום כלאים (סעיף י"ד): +יש מתירין ללבוש מנעלים שאין להם עקב שקורין פאנטאפיל. דכיון דאינו מלבוש גמור כיון שאין מסבב כל הרגל וגם עור הרגל הוא קשה ואינו מתחמם כ"כ ולכן מותר אע"פ שהוא של כלאים כגון שהוא של צמר ותפרו בחוטי פשתן יש ליזהר בזה כי י"א דדוקא עור העקב שהוא קשה לא שייך בו חימום וכ"כ רוב הפוסקים. ונראה דעכ"פ מותר להניח במנעל תחת פרסות הרגל כלאים דעור הפרסות קשה (סעיף י"ג ועיין דו"פ): +מדכתיב לא תלבש ולא יעלה עליך קבלו חז"ל דאינו אסור מה"ת אלא לבישה או העלאה אעפ"י שאינו לובש אך הגוף נהנה ממנו אבל להציע תחתיו מותר מה"ת אבל מדרבנן אס��ר אפי' להציע תחתיו ואפי' י' מצעות זה ע"ג זה ומאיס תחתיהם אסור. ודוקא ברכין אבל בקשין ונתונים על עץ או אבן מותר דכיון שהם קשים ל"ח שמא תכרוך נימא ואותן כרים שממולאין בצמר ותפורין בפשתן אסור לישב עליהם אפילו כשמונחים על עץ. ולפ"ז אסור לישב על הכסאות שנעשה משעטנז שקורין פילש לכולי עלמא או שממולא עם צמר לדעת רמב"ם. והעולם אינן נזהרין בזה ויושבין בבתי נכרים על כסאות שלהם ומוטב שיהיו שוגגין אך כל איש יזהר בזה (סעיף א' ב'): +ראוי לכל י"ש שלא ילבוש הבגדים של צמר שרגילין למצוא בהן חוטין של פשתן (וענגילשע פאציילע עפ"י נסיון ראינו שהשתי פשתן והערב צמר): +הלוקח כלי צמר מנכרי צריך לבדוק יפה יפה שמא הם תפורין בפשתן וצריך להתיר כל התפירות ואפילו הנכרי אומר שתפרן בקנבוס או משי אינו נאמן ואסור לומר לנכרי לתפור לו בגדים אא"כ נותן לו חוטי קנבוס או משי ויזהירנו שיבדוק אח"כ אם לא החליף ואז יענש עפ"י נימוסיהם ויתיירא מזה (עיין ספר הזכרונות) וי"א דיכול לבדוק כי של פשתן כבה מהר ושל קנבוס הולך ושורף ושל משי נכרך וי"א סמן אחר שכאשר ימשוך החוט כמין שערות ארוכות הוא קנבוס וי"א דאין מועיל שום בדיקה (שם): +הרואה את חבירו שלבש כלאים של תורה קורעו מעליו מיד אפילו בשוק וי"א שאם הלובשו הוא שוגג ישתוק עד שיגיע לביתו ותיכף כשנודע לו שהוא לבוש כלאים חייב לפושטו תיכף וכל רגע שישהא עליו עובר בלאו ואסור להלביש חברו כלאים משום לפני עור כו': +כל דבר שדרך להתכסות בו או להשתמש בו לצורך הגוף לא יעשה של כלאים אבל בלא"ה מותר לעשותם ולקיימם ואינם אסורים אלא בלבישה. וכל הזהיר שלא ללבוש שעטנז יזכה ללבוש בגדי ישע ומעיל צדקה:
אברך בכל רעיוני האסורים מתיר. שזכני לגמור שער איסור והיתר + +Klal 107 + +דין נדה וזבה מה"ת (סי' קפ"ג):
כתיב בפ' קדושים ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה כו' ונכרתו שניהם מקרב עמם ודוה הוא כולל ב' מינים נדה וזבה (שדוה ר"ל שזב ממנה דם) וכתיב מקורה הערה למדנו שאפי' לא גמר ביאתו אלא שהערה בה לבד מ"מ חייבים כרת ואין הפרש אם היא גדולה או קטנה או פנויה בין שפחה בין משוחררת וגיורת ובין ראתה באונס או ברצון ואפי' לא יצא הדם לחוץ אלא נעקר מן המקור ועדיין הוא בבית החיצון דהיינו בין השינים מקום שמגיע אליו האצבע בשעת גמר ביאה טמאה (רמב"ן פ"ג): והנני מבאר לך מה היא נדה ומה היא זבה מדין תורה ואיך הוא מנהגנו עפ"י תקחז"ל ואעתיק לך לשון הזהב של הרמב"ן בהל' נדה וז"ל נדה האמורה בתורה כל שראתה דם בבשרה ממקור דמיה בין שלא ראתה אלא טפה אחת כחרדל או פחות מכן בין שהיתה שופעת דם ז' ימים ופסקה בסוף יום ז' דין אחד הוא וטובלת בלילה שהוא ליל שמיני וטהורה לבעלה וזו היא נדה האמורה בתורה שנאמר שבעת ימים תהיה בנדתה. חזרה וראתה מליל שמיני ואילך זו היא הנקראה זבה שנאמ' ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה מפי השמועה למדו ימים רבים ג' לומר שאם ראתה אחר זמן נדתה או סמוך לנדתה ג' ימים רצופים שבכל יום תראה דם אפילו טפה פחותה מן החרדל ה"ז זבה גדולה ומאחר שתפסוק ראייתה צריכה לספור ז' ימים נקיים חוץ מן היום שפוסקת בו וטובלת ביום ז' לספירה אחר שתנץ החמה וטהורה לבעלה שנאמר וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר: +כל חייבי טבילות טבילתן ביום ספירתן אחר הנץ החמה מיד חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה שלאחר ספירה שנאמר בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה הש��עה כולן בנדות וכן יולדת זכר בליל שמיני ויולדת נקבה בליל ט"ו שהיולדת כנדה כמו שיתבאר: +ימים אלו שהזבה סופרת צריכה שלא תהא טומא' מפסקת ביניהם ואם ראתה אפי' ביום ז' סמוך לשקיעת החמה סותרת כל המנין וחוזרת וסופרת ז"נ רצופים לפיכך אעפ"י שטובלת ביום ז' לאחר הנץ החמה אם שמשה בו ביום ה"ז תרבות רעה ובעילתן תלויות שמא תראה ותסתור כדין זבה גדולה ונמצא בעל את הזבה שהוא בכרת: +אין יום אחר הלל"מ (הלשון מגומגם קצת). שי"א יום הסמוכים לז' ימי נדות בלבד שהאשה נעשית בהם זבה אבל מאחר שנשלמו הי"א חזרה לימי נדות שאפי' ראתה ביום ז' טובלת בליל שמיני וטהורה כמו שביארנו ואחד עשר ימים אלו הם הנקראים י"א יום שבין נדה לנדה מפני זה הטעם שבארנו: +הרואה בתוך י"א ימים הללו יום א' בלבד בין שראתה בתחלת הלילה ובין שראתה בסוף היום ופסקה בו משמרת כל הלילה אם לא ראתה משכמת וטובלת לאחר הנץ החמה. ראתה גם ביום ב' ופסקה בו משמרת יום ג' אם לא ראתה משכמת וטובלת לאחר הנץ החמה ובספירת ימים נקראת שומרת יום כנגד יום וזו היא שהחכמים קורין אותה זבה קטנה: +אע"פי שטובלת ביום שפירשה בין בשני ובין בשלישי לאחר שתנץ החמה מיד והרי היא טהורה אינה משמשת מפני שהיא תלויה שמא תראה ותסתור כדין זבה גדולה: +אין אחד עשר עצמו צריך שימור מה"ת אלא אם ראתה בו טובלת בלילה וטהורה שהרי יום י"ב מימי נדות ואינו מצטרף לזיבה: +אין בין זבה גדולה לזבה קטנה אלא ספירת ז' והבאת קרבן שזבה גדולה צריכה לספור ז' ימים נקיים וזבה קטנה אינה סופרת אלא יום אחד בלבד וזבה גדולה מביאה קרבן כשתטהר ולא זבה קטנה אבל למנין טומאה ואיסורי ביאות שתיהן שוות: +ספירת הנדות והזיבה כך הוא. הרואה דם תחלה יושבת ז' לנדתה ראתה יום ח' נעשית זבה קטנה ושומרת יום כנגד יום ראתה יום ט' שומרת יום כנגד יום ראתה יום עשירי ה"ז זבה גדולה וצריכה ז"נ: +משעה שהאשה נעשית זבה גדולה אינה חוזרת לימי נדות עד שתספור ז"נ כיצד הרי שראתה ג' ימים בסוף י"א ושפעה וראתה גם ביום רביעי שהוא מן הימים הראוים לנדה אפי' התחילו נקיים שלה וסתרה וחזרה למנותן וסתרה אינה אלא זבה שסותרת וכשתשלים ז"נ ותראה תחזור לתחלת ימי נדה בין שהתחילה לראות בראשון של י"א בין ג' אחרונים שהם תשיעי עשירי וי"א מכיון שנעשית זבה גדולה אפי' שופעת אח"כ ק' יום משתספור ז"נ ותראה תחזור לתחלת ימי נדה: +ראתה נדה בתחלה ולא ראתה בי"א יום משתראה ביום י"ט לראייתה היא נדה לא ראתה בתחלה עד יום כ"ו אין מונין ליום הראוי לזיבה אלא ה"ז תחלת נדה: +אין זיבה אלא בי"א שסמוכין לז' שראתה בהן נדות והזהר במנין זה שכבר טעה בו אחד מגדולי המחברים (כונתו על הרמב"ם בש"ך סימן קפ"ג): +ימי נדתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבה קטנה שאם ראתה יום עשירי לזיבה ויום י"א וחזרה וראתה ביום י"ב אם עבר עליה יום א' בלא ראייה מן הששה שמשלמת לנדתה טובלת בליל ח' לנדתה וטהורה אבל בזבה גדולה אצ"ל שהרי אינה נעשית זבה כמו שבארנו: +אין האשה טמאה עד שתראה דם ממקור דמיה והוא המקום שהחכמים קורין אותו חדר ואין כל המשקה היוצא מן החדר מטמא אלא הדם בלבד. ומראות היו לחכמים שבהן מטמאין הדמים וכל שאינה מאותן המראות מטהרין אותו: +כשנתמעט לבן של חכמים מפני כובד ותכיפת הצרות חששו שמא יבואו לטעות בדבר שזדונו כרת שהרי אפשר שתראה האשה בימי נדתה ז' ימים ויהיה של ששה דם טהור ושל יום ז' דם טמא ואפי' מראה דם לחכם גדול ובקי אפשר שתטעה בעצמה במנין הנדות והזיבה: +הרי שראתה בס��ף י"א מימי הזיבה ומחרתו וטעתה והיתה סבורה שראיה ראשונה בימי הנדות ומונה ממנה ואינה ראויה למנות אלא מיום המחרת שבו התחילה נדותיה ולפיכך עמד רבינו הקדוש ותקן שכל אשה שתראה יום אחד תספיר ז"נ ואם ראתה שנים תשב ו' נקיים ואם ראתה ג' תשב ז"נ ובכל ימים שתראה כך היא נידונית ואינה צריכה להראו' דם לחכם ולא למנות ימי נדות וזיבה: +אעפ"י שזו התקנה אין בה בית מיחוש החמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו ראתה יום א' טפה כל שהיא ופסק הדם סופרת לה ז"נ בין שראתה בעת נדתה בין שראתה יום א' או ב' או הז' כלן או יותר משיפסוק הדם סופרת ז"נ כדין זבה גדולה: +ומפני מה החמירו בנות ישראל כך על עצמן כדי שיהיו בכ"ז מונות מנין אחד ולא תשתנה מנהגן בין ראיה א' לג' ימים הרי שראתה ג' ונעשית זבה התחילה וספרה עד ז"נ וראתה בז' טפה כחרדל ודאי צריכה לישב ז"נ שאינן בקיאות בין תחלת ראיה לסתירת הספירה ויבא הדבר לידי טעות: +חומרא זו שנהגו בנות ישראל הוכשרה בעיני החכמים ועשו אותה כהלכה פסוקה בכל מקום לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם עכ"ל רמב"ן: + +Klal 108 + +דין שצריך לפרוש מאשתו קודם לווסתה (סי' קפ"ד):
רוב נשים יש להם ווסת (ר"ל זמן קבוע אורח כנשים) לראות בזמן ידוע או מכ' יום לכ' יום או פחות או יותר כאשר נבאר פרטיהם בכלל קי"ב וכשהגיע הזמן לראות צריך לפרוש ממנה עונה אחת י"א שהוא מדאורייתא דכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם וסמיך ליה והדוה בנדתה ללמד כשhגיע זמן נדתה יהיו מוזהרים ומופרשים ממנה וי"א דקרא אינו אלא אסמכתא והפרישה אינו אלא מדרבנן שמא תראה בשעת תשמיש וכן דעת רוב הפוסקים ולכ"ע אין צריך לפרוש אלא מתשמיש לבד אבל משאר קריבות שאסור בימי נדתה מותר ובחיבוק ונישוק יש אוסרין אפי' למאן דס"ל ווסתות דרבנן שקרוב הדבר שיבא ג"כ לידי בעילה ויש מתירין כיון דהבעילה גופא אינו אלא מדרבנן והמחמיר תבא עליו ברכה (סעיף א' ב' ובש"ך): +וכמה היא העונה או יום או לילה כיצד אם דרכה לראות ביום פורש ממנה אותו יום כולו אפי' אם דרכה לראות בסוף היום ומותר מיד בלילה שלאחריו ואם הוא בתחלת היום אעפ"י שלא ראתה אסור כל אותו היום ומותר בלילה שלפניו וכן הדין אם ווסתה לראות בתחלת הלילה אעפ"י שלא ראתה אסורה כל אותו הלילה וכן אפי' אם ווסתה לראות בסוף הלילה אסור אף בתחלת הלילה ומותר ביום שלפניו וכן ביום שלאחריו אם לא ראתה וי"א דחשבינן לעולם י"ב שעות ליום וי"ב שעות ללילה ולכן יש להחמיר כחומרת שניהם (בש"ך סק"ז יש ט"ס מש"כ שעות זמניות צ"ל שעות שוות ומש"כ וכה"ג וכו' ע' בס"ט) ואפילו בתמוז שהלילות קצרות צריכים לחשוב לחומרא י"ב שעות צריכים פרישה ואם ווסתה בסוף היום אזלינן לחומרא אף שהיום ארוך צריכה לפרוש כל היום (ש"ך ס"ק ז' ועיין סדרי טהרה): +בד"א שיש לה ווסת קבוע באיזו זמן שתראה ביום או בלילה כגון שרואה לעולם בתחלתו או לעולם באמצעיתו או לעולם בסופו ואז א"צ לפרוש אלא אותה עונה שהווסת בתוכו אבל אם רגילה לראות ביום ואין לה שעה קבוע רק לפעמים בתחלתו ופעמים באמצעיתו ופעמים בסופו א"כ כל היום וסתה וצריך לפרוש עונה מקודם לה היינו כל הלילה (ש"ך שם) אבל מנ"י וכו"פ כדעת כל הפוסקים דלעולם אין חילוק וא"צ פרישה לכל היותר אלא עונת הווסת. ונ"ל דבעונות הווסת וכן אם לפעמים רואה בתחלתו ופעמים באמצעיתו ופעמים בסופו הוי כל היום עונת הווסת ואסורה כל היום מדאורייתא לכ"ע: +אם רגילה לראות בהנץ החמה ולא ידעה אם ��ודם הנץ החמה או אחריו אינה אסורה אלא ביום דבלילה מותר דהוי ס' דרבנן אבל ביום דאפי' ראתה קודם הנץ היתה אסורה ביום ונחשב היום כמו ודאי וכן אם רגילה לראות ביהש"מ אינה אסורה אלא בלילה (מה שהקשה הס"ט והרי קיי"ל דמע"הש נחשב ליום ולמה תלינן כאן בהנץ החמה דוקא נ"ל עפ"י מש"כ הכו"פ דראיית הנדה היא תלויה דלפעמים גורם מה שהחמה נכנסה תחת הארץ או למעלה מהארץ וא"כ לק"מ) (סעיף ד') ואם רגילה לראות ראיה מקודם הנץ החמה עד אחר הנץ אסורה בלילה וביום כשיעור הנמשך בו (בש"ך ס"ק ט"ו ט"ס וצ"ל קודם הנץ כו' וכל היום שלפניו כו'): +אם הווסת נמשך איזה ימים ששופעת או מזלפת אינה צריכה לפרוש אלא עונה הראשונה של תחלת הווסת ולא אמרינן שכולה ראיה אחת היא או שכל יום ויום הוא ווסת בפ"ע אלא אמרינן שעונה הראשונה הוא התחלתה והשאר נמשך מזה כיון שכבר נפתח המעיין לא נסתם עד איזה ימים ואותה העונה היא שגרמה הראיה (סעיף ו): +אשה שאין דרכה לראות בפחות מכ' יום לכ' יום אבל אח"כ אין לה קצבה ועפ"י רוב תראה מכ"ו יום לכ"ו יום אלא שלפעמים מקדמת שעת ווסתה ורואות לכ"א או לכ"ב ועד כ"ו ולפעמים מאחרת לכ"ז וכ"ח וכיוצא בו אם כבר קבעה ווסתה ג"פ ליום כ"ו ולא עקרה ג"פ רצופים ליום אחר כאשר נבאר משפטי קביעות הווסת ועקירתה בכלל קי"ב וא"כ עד ליל כ' ודאי מותרת ובליל כ"ו ודאי אסורה רק מקודם לזה ואחר זה י"ל כיון דקיי"ל בסי' הקודם לזה דאזלינן בתר התחלת הווסת וא"כ ה"נ תאסר ליל כ"א שהיא עונה ראשונה ממה שנשתנה אצלה ואפשר גם ליל כ"ז מפני האיחור יותר ואמנם י"ל דלא דמי דדוקא התם שראתה בכל אותן הימים כבר נפתח מעינה שפיר אזלינן בתר התחלה אבל הכא בכל יום חיישי' שמא תראה (הש"ג בפ"ב דשבועות מחמיר וכ"כ מנ"י וכו"פ וס"ט אך בש"ג מסיק דשאל למהר"ן והשיב לו בדרך מו"מ דיש להקל וכ"כ לבוש בסי' קפ"ז ושינה לשון רמ"א וכ' צריך לפרוש ממנה בעונה שב' או ג' ימים קודם לכן או אח"כ עכ"ל וכ"כ הש"ך סי' קפ"ט ס"ק נ"ט ולא ידעתי למה המתין הש"ך להקשות על רמ"א עד סי' קפ"ט ולא הק' בסי' קפ"ד שהרי שם מבואר בש"ע דאזלי' בתר התחלת הווסת והרמ"א לא הגיה שם ש"מ דמודה ובסי' קפ"ט שם שכ' רמ"א וכן עיקר היינו מטעמא שכ' הב"י דהרז"ה ורא"ש שם אזלי לשיטתם דפסקו הכי בסי' קפ"ד דאזלינן בתר התחלת הווסת) והדעת מכרעת כהמחמירין ואמנם נראה דוקא ברגילה בכך אבל בלא"ה אינה חוששת אלא כדין שאר כל ווסת שאינו קבוע שנעקר בפעם אחד כדלקמן כלל קי"ב. ונ"ל דאם אירע ליל טבילה או שיוצא לדרך דאפשר יש לסמוך אדעת המתירין ואינה צריכה לחוש אלא לעונה הראשונה (וביוצא לדרך נ"ל דלכ"ע מותר שהרי יש מקילין בלא"ה אפי' סמוך לווסתה ממש כדבסמוך בסי' ז') ומ"מ נ"ל דאם קבעה ווסתה שהיא רואה תמיד בלילה או תמיד ביום נ"ל דאין צריך להחמיר אלא באותה עונה שרואה ב' או ג' ביום או בלילה: +היוצא לדרך צריך לפקוד אשתו אפי' סמוך לווסתה ולכ"ע חייב לדבר על לבה דברי פיוסין ודברי ריצוי וחיבוק ונישוק אלא דרוב הפוסקין מתירין אפי' תשמיש וסמכו אקרא דוידעת כי שלום אהלך דכיון דאשה משתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך יותר משאר הימים כדכתיב ואל אישך תשוקתך ואמרו חז"ל דזה קאי על שעת יציאת בעלה לדרך וחששו חז"ל שמא תזנה כיון שאין בעלה בעיר ואין אימת בעלה עליה ולפיכך התירו אפי' סמוך לווסתה שהרי פרישה לווסת אינו אלא מדרבנן לרוב הפוסקים (והחולקין ס"ל דהפרישה דאורייתא אבל בליל הטבילה אסור לכ"ע סמוך לווסתה (כו"פ ססי' קפ"ז וס"ט סי' קפ"ד): +בד"א ש��ריך לפרוש בגדולה אבל בקטנה שלא הגיעה לי"ב שנים או שלא הביאה סימנים וכן זקנה שנסתלקו דמיה שלא קבעתו ג"פ (ועיין בסי' קפ"ט ס"ק מ"ג ובנק"הכ שם) ומעוברת לאחר ג' חדשים לעיבור' וכן מינק' כל כ"ד חודש משנולד הולד אפי' גמלתו או מת הולד כולן מותרין וא"צ פרישה סמוך לווסתן ר"ל לווסת שהיה לה מקודם אבל אם ראתה פעם א' בימי עיבור והנקה מבואר לקמן ובסימן קפ"ט דחוששת כמבואר דינם בכלל קי"ב בסופו (סעיף ג') (בש"ך סי' קפ"ז ס"ק י"ט מש"כ בשם רש"ל וסיים וע"ל סימן קפ"ט סעי' ל"ג כונתו דשם מבואר דמעוברת ומניקה אפי' בפעם אחת חוששת) ואם היתה נחבאת במחבא מפני פחד קיי"ל דחרדה מסלקת הדמים ולכן אפילו הגיע שעת ווסתה אינה חוששת לו וי"א דלא מהני זה אלא לענין דאם עבר הווסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה בלא בדיקה אבל לכתחלה צריכה בדיקה דבשלמא מעוברת ומניקה חזינן דדמיהם מסולקין משא"כ בזו אנו רואין כמה נשים אע"ג שהיו במחבא לא שינו תפקידם (סעיף ח'): +כל הנשים חוץ מאלו המסולקת בדמים כשיגיע הווסת צריכה בדיקה דאמרינן חזקה אורח בזמנו עכ"פ מדרבנן עבר הווסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה י"א דא"צ בדיקה כלל כיון שלא הרגישה וי"א דאעפ"כ אסורה עד שתבדוק וכן עיקר ומ"מ אפי' שהתה זמן מה אחר זמן ווסתה מהני בדיקה וי"א דצריכה לבדוק תיכף וא"ל בדקה תיכף לא מהני בדיקתה אח"כ דס"ל דאע"ג דווסתות דרבנן כעין דאורייתא תיקון והכו"פ מקיל כדעת הש"ע וכ"ז בווסתות הקבוע לימים לבד אבל בווסתות שע"י מקרים שבגופה כיון שהרגישה במקרים הללו ולא בדקה אפילו בווסתות שאינו קבוע אסורה לשמש עד שתבדוק (ט"ז סי' קפ"ט ס"ק ל"ח): +אשה שיש לה ווסת לימים לבד או לימים ולמקרי' כאשר נבאר בכלל קי"ב והגיע שעת ווסתה אסור לבא עליה עד שישאלנה ואם שהתה אחר הווסת שיעור שתספור ז"נ ותטבול מותר בלא שאלה דאימר לא ראתה ואת"ל שראתה שמא טבלה ואם היה לה ווסת לימים וליוסת הגוף כגון קפיצה או שאוכלת שיש ופלפלין (עיין ש"ך שם ס"ק ל"ב) כיון שתלוי במעשה אימר לא קפצה ולא ראתה וא"צ שישאלנה אבל חוששת לעונה בינונית שהוא מל' יום לל' יום כדין ווסת דלעיל אבל אם היתה בחזקת טמאה מבואר לקמן סי' ב': + +Klal 109 + +דין בדיקת האשה לפני תשמיש ולאחריו ואם אמרה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה הייתי (סי' קפ"ה קפ"ו):
אשה שיש לה ווסת קבוע א"צ בדיקה כלל לא לפני תשמיש ולא לאחר התשמיש ואין לה לבדוק כלל בפני בעלה בשעת תשמיש כדי שלא יהיה לבו נוקפו ודוקא שלא הרגישה כלום דאם הרגישה אסורה עד שתבדוק תיכף כמו שנבאר בכלל קי"ג ואם אין לה ווסת ג"פ ראשונים צריכין לבדוק קודם תשמיש ולאחר תשמיש הוא בעד שלו והיא בעד שלה ואם הוחזקה באותן ג"פ שאינה רואה דם מחמת תשמיש שוב א"צ בדיקה כלל לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש ולרמב"ם ורא"ש כ"ז שאין לה ווסת צריכה היא בדיקה לעולם קודם תשמיש ואחר תשמיש והרמב"ם מצריך שגם הבעל יבדוק עצמו אחר תשמיש ומ"מ א"צ עד חדש על כל תשמיש ותשמיש שעושין בלילה אחת אלא מקנחין עצמן כל הלילה בעד ולמחר צריכה בדיקה ואם מצאה דם טמאה (כו"פ כצ"ל בכונת רמ"א ועיין בנדה דף ט"ז בתוס' ד"ה ב"ש) ואם קנחה עצמה בעד ואבדה לא תשמש עד שתבדוק עצמה הואיל ואין לה ווסת ויש מקילין דאפי' באין לה ווסת א"צ בדיקה כלל ואם היא מעוברת או מינקת לכ"ע אפי' באין לה ווסת א"צ בדיקה (ס"ט סק"ד) ואשה שאינה רואה בפחות מי"ד יום אחר טבילתה אבל לאחר י"ד יום אין לה קבע עד י"ד ימים דינה כיש לה ווסת ולאח"ז כאין לה ווסת ואשה שלא ראתה מעולם דהיי��ו בתולת דמים בחזקתה קאי וא"צ בדיקה לבעלה (ס"ט בשם ר"ד ערמאה) (סי' קפ"ו): +האשה שהיא בחזקת טמאה אסור לו לבא עליה עד שתאמר לו טבלתי אם עברו ימים שאפשר לה למנות ולטבול ואף שהבעל מסופק אם עברו אם לא היא נאמנת לאפוקי כשיודע בבירור שלא עברו ואפי' בגדים מלוכלכים בדם נאמנת לומר שבא לה ממקום אחר שהרי התורה האמינה דכתיב וספרה לה משמע לעצמה שאינה צריכה עדים לכך (קפ"ה): +האשה שהוחזקה נדה בשכנותי' שראוה לובשת בגדים המיוחדות לימי נדתה חשובה כודאי טמאה ואפי' אם תתן אמתלא לדברי' מפני מה החזיקה עצמה לטמאה לא מהני דאם מפני האמתלא הי' סגי שתאמר טמאה אני אבל כיון שעשתה מעשה מסתמא פרסה נדה ואינה נאמנת עוד אבל אם אמרה לבעלה או לשכנותיה שהיא טמאה אפילו לא גלתה לבעלה ואח"כ אומרת טהורה אני ומה שאמרתי טמאה אני היה מפני איזה אמתלא כגון סבורה אני שאני נדה ועכשיו בדקתי ומצאתי שאני טהורה או מפני שבעלה תבעה ולא היה לה כח לתשמיש או מפני בושה שהיו ישנים באותו בית אנשים או מחמת שיראה מעין הרע או מחמת קטט וכיוצא בו נאמנת (והט"ז כ' דאפי' באמרה לשכיניה לא מהני אמתלא וצ"ע דא"כ למה כ' רש"י וכ"כ הפוסקים כגון שלובשת בגדי נדה ולט"ז באמירה בעלמא לא מהני אמתלא וכ"כ מנ"י דלא כט"ז) ואם לא היה אפשר לה לעשות בענין אחר אא"כ שתלבש בגדי נדות גם בזה נאמנת ומ"מ מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא להאמין לה מדת חסידות הוא (שם): +אמרה פלוני חכם טיהר לי והחכם אומר שהיא משקרת אע"ג דהתורה האמינתה הכא כיון שאמר' שאותו פלוני טיהר והוא אומר שמשקרת החכם נאמן וטמאה שכן הדין בכל עד מפי עד אם בא הראשון וכפר אין השני האומר בשמו נאמן ודוקא שהחכם בפנינו ואומר שהיא משקרת אבל אם אין החכם בפנינו רק שא' אומר שהיא משקרת היא נאמנת (ט"ז שם): +יש לאדם להניח את אשתו לבדוק גם עד שלו דמתוך שנאמנת על שלה נאמנת גם על שלו (קפ"ו): +הבעל יכול לראות דמי אשתו (קפ"ח) ונראה לי דאם אירע לה שאלה בענין הטבילה אין הבעל יכול להורות דומיא דשחיטה לעיל כלל א' סי' י"א : +עברה ושמשה בעונת הווסת אעפ"י שלא ראתה שניהם צריכים תשובה כדין עובר על מצות דרבנן כדלקמן סי' ח' (ועיין במ"א ס"ס שנ"ד ס"ק ל"ד) וליש פוסקים הפרישה הוא דאורייתא ואם מצאה אח"כ דם ויש לחוש שמא ראתה תחתיו שניהם צריכים כפרה וחייבין באשם תלוי שהרי שניהם בספק איסור כרת (קפ"ה): +היה משמש עם הטהורה שלא בשעת ווסתה ולא הרגישה כלום אפילו מצאה אח"כ דם על עד שלו דודאי ראתה בשעת תשמיש שניהם אין צריכין כפרה שהרי אנוסים היו אפילו לא בדקה עצמה תחלה שהרי א"צ בדיקה אבל אם בשעת תשמיש הרגישה ואמרה לו נטמאתי ימלא פחד ורתת על העבירה שבא בידו ואסור לו לפרוש מיד בקישוי אבר דאם פורש מיד חייב כרת שיציאתו הנאה כביאתו: כיצד יעשה יהא מונח כך בלא דישה ולא יסמוך עליה אלא יסמוך על רגליו וידיו שלא יהנה וימתין עד שימות האבר ואז פורש עצמו ואם היה שוגג שלא ידע שאסור לפרוש באבר חי הרי היה שוגג באיסור כרת ויתענה עכ"פ מ' יום אפילו אינם רצופים ולאחר התענית אסור בבשר ויין ויש להחמיר בתשובתו וכל המרבה לשוב זכות הוא לו. ואם אינו יכול להתענות אזי יתן בעד כל יום מהתעניתים כפי השגת ידו ועכ"פ לא יפחות מליתן בעד כל תענית ח"י ג"פ ומלבד התעניתים יתן לצדקה עבור שהיה חייב חטאת סך שיכול לקנות בעד זה הפחות שבכבשים או בעיזים (עי' נ"ז במ"א שם) אבל האשה א"צ כפרה שהרי היה שלא בשעת ווסתה ואין לה הנאה מן הפרישה (שם) ואמ"ו בנ"ב מ"ב כתב דאם שמטה מתחתיו גם היא צריכה תשובה: + +Klal 110 + +דין אשה שראתה דם מחמת תשמיש ואשה שיש לה מכה באותה מקום (סי' קפ"ז):
אשה שראתה דם מחמת תשמיש מותרת לשמש לאחר שתטהר ואם ראתה גם בפעם ב' אפ"ה מותרת לשמש לאחר שתטהר בפעם ג' דתלינן שמא בעל בכח ואין כל הכחות שוות ראתה גם בפעם ג' ה"ז מוחזקת לראות דם מחמת תשמיש עם בעל זה דזה הוי כמו ווסתות דאמרינן עכ"פ מדרבנן אורח בזמנו בא וא"כ בזו נמי אמרי' אורח בזמנו בא ואם תשמש תראה דם ולכן אסורה לשמש עוד עם בעל זה. ואפילו לא בדקה עצמה קודם תשמיש צ"ע אם תלינן שהיה מקודם (ס"ט סי' קפ"ו ס"ק ד' בסופו ועיין כו"פ וצ"ע) ואסור להשהותה אף אם אינו רוצה לבא עלי' דחיישינן שמא יבא עליה לאחר טבילה כיון דאינה אסורה עליו אלא מדרבנן דווסתות דרבנן וכשתראה הרי שגג בשגגת כרת אא"כ רוצה להשהותה ע"י שליש ולא ילך אצלה אלא בעדים או שתדור בשכונה אחרת ואם לא קיים פו"ר כופין אותו להוציא (סי' קפ"ז סעיף י"ב ובש"ך) אלא תתגרש ומותרת להנשא לאחר דאין כל האצבעות שוות (ר"ל אבר התשמיש) דאפשר דאבר התשמיש של בעל זה גורם לה שתראה והוי ס"ס שמא מחמת מיעוך תשמיש ראתה מהצדדין ואת"ל מן המקור שמא אין כל אצבעות שווין. נשאת לאחר וראתה ג"כ דם מחמת תשמיש ג"פ רצופי' אסורה גם לשני אלא תתגרש ומותרת להנשא לשלישי שעדין לא הוחזקה ע"י ג' אצבעות נשאת לג' וראתה דם מחמת תשמיש ג"פ רצופים כבר הוחזקה ע"י ג' אצבעות ומוחזקת שבודאי תראה ע"י תשמיש ולכן אסורה אפי' להנשא עוד לכל אדם עד שתבדוק: כיצד בודקת ניטלת שפופרת של אבר ר"ל קנה חלול של עופרת או שאר מתכות שיכולין להחליקו שלא יסרט (לאפוקי של ברזל או עץ) ופיה כפול לתוכו שלא יסרט ונותנת בתוכו מכחול ובראשו מוך ומכנסת תחלה השפופר' לאותו מקום עד מקום שתשער האשה בעצמה לפי אומד דעתה שהגיע עד מקום שהשמש דש ואח"כ תכניס המכחול לתוך השפופרת כדי שלא תיגע המכחול בצדדין ואח"כ מוציאה המכחול קודם שתוציא השפופרת אם נמצא דם על ראש המכחול בידוע שהוא מן המקור ואסורה לכל העולם דכיון דודאי הוא מן המקור א"כ לא נשאר אלא ספק א' שמא לא כל אצבעית שווין (סמ"ג) ואם לאו אם נמצא דם על הצדדין של השפופרת מותרת אפי' לאותו בעל שהרי יש הוכחה שהדם היה מן הצדדין ולכן אפי' תמצא אח"כ מ"ת כמה פעמים טהורה שהרי זה דם צדדין ואם לא נמצא לא על המכחול ולא על השפופרת וא"כ י"ל שכבר נתרפאה ומותרת לשמש אח"כ ואם אח"כ נתחזקה ג"פ וראתה צע"ג להתיר ואפי' בחזרה וראתה פעם א' הרי איגלאי מילתא שלא נתרפאת (עיין ש"ך ס"ק י"א ובס"ט סק"ו) ואף בזמ"הז יש לסמוך אבדיקה זו ואם תרצה תוכל לבדוק בענין זה שתעשה מבגד פשתן כיס ארוך וקצר כמדת האבר ולמלאות הכיס במוכין בדוחק עד שנעשה עגול ועב כמדת אבר בינוני דק מלמעלה ועב למטה ותכניס לאותו מקום ואז אם תמצא דם מן הצד ולא על ראשו בידוע שהדם הוא מן הצדדין וטהורה ואמנם אם תמצא בראשו אינה הוכחה שהוא מן המקור דשמא נתלכלך ראש הכיס מן הצדדין ואז צריכה בדיקת שפופרת (ס"ט): +אם רוצה לבדוק עצמה בעודה תחת ראשון אחר שראתה ג"פ הרשות בידה ואם לא נמצא על ראש המכחול מותרת לו שלא אמרו שתתגרש מראשון אלא להקל עליה דאם תבדוק ותמצא על ראש המכחול אזי אסורה לכל העולם ולכן הקילו עליה להנשא עד שתתחזק ע"י ג' אנשים אבל אם תרצה להכניס בספק זה רשות בידה אבל י"א דאין זה מצד קולא אלא מצד הדין דדוקא משלישי ואילך כיון שאסורה לכל אדם הקילו משום עיגון אבל כל זמן שיש לה תקנה להנשא לא הקילו חכמים ויש לסמוך להקל כסברא ראשונה. ואם הרגישה צער וכאב בשעת תשמיש לכ"ע יש לסמוך אבדיקה אפי' בבעל ראשון כי נראה קצת כי חולי ומכה יש לה (ש"ך ס"ק ט"ז): +לא מקרי ראתה מחמת תשמיש מדינא אלא אם ראתה תיכף מיד אחר התשמיש בכדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד לבדוק בו ותקנח עצמה דכיון דראתה סמוך כ"כ לתשמיש אע"ג דעדיין י"ל דראתה אחר התשמיש מ"מ כיון דבזמ"הז כשמצאה דם חייבת באשם תלוי מקרי ג"כ רואה מ"ת אבל אחר שיעור זה לא מקרי רואה מ"ת ואפילו לא קנחה רק שמצאה על הכתונת או על הסדין סמוך לתשמיש ממש דינה כאלו קנחה וצ"ע (עיין ס"ט ס"ק ג') וזהו מדינא אך כיון שא"א בקיאין בזה ולכן כל שרואה ג"פ סמוך לתשמיש מקרי לדידן רואה מ"ת ונאסרה על בעלה. ומ"מ לענין נאסרה על כל העולם לאחר שהוחזקה בג' אנשים צ"ע דאפשר דוקא כשראתה בשיעור שאסורה מדינא אסורה לעולם (עיין ש"ך ס"ק ז' וס"ט) ומ"מ דוקא כשראתה סמוך לתשמיש ממש אבל אם מופלג אחר התשמיש בדקה עצמה ומצאה דם וכ"ש באשה שראתה ג"פ בבוקר בליל טבילתה כשקמה ממטתה מצאה על כתונת שלה ריבוי דם לא מחזקינן לה ברואה מחמת תשמיש ומותרת לבעלה ואפי' אם תראה אח"ז פעם א' או ב' מיד אחר התשמיש ל"א איגלאי מילתא למפרע שגם פעם הראשון היה מחמת תשמיש אלא חשבינן מכאן ואילך והראשונה תלינן שראתה אחר התשמיש (ש"ך ס"ק א') אבל אם נמצא דם על עד שלו (ר"ל במה שמקנח עצמו אבר התשמיש) אפי' נמצא זמן מופלג אחר התשמיש מקרי רואה מ"ת דעל שלו ודאי בשעת התשמיש ראתה (סק"ד) וכן להיפך אם בדקה עצמה תיכף אחר התשמיש ולא מצאה כלום ואח"כ ראתה ואפי' היה בתוך שיעור הנזכר מותרת לבעלה ואם נמצא על כתונת שלו אפי' נמצא גם על כתונת שלה אין זה אלא ככתם ותלינן בשלו שהיה עליו מקודם צ"ע אם ר"ל שלא קנח בו כלל אבל אם קנח בו הוי כעד או ר"ל אע"פי שקינח בכתונת כיון שלא היה בדוק לו מקודם דינו כעד שאינו בדוק (ס"ט סי' קפ"ז ס"ק ג') ואם נמצא על כתונת שלה שלא ע"י בדיקה אפי' סמוך לתשמיש צ"ע שם: +ולא מקרי רואה מ"ת לענין שתאסור על בעלה אא"כ ראתה ג"פ רצופים בלי הפסק תשמיש של היתר בנתיים אבל אם ראתה פעם א' או ב' וחזרה ושמשה אפי' פ"א ולא ראתה ואח"כ שמשה וראתה לא מקרי רואה מ"ת שהרי לא הוחזקה בכך ואפי' כבר ראתה ג"פ רצופים ואח"כ עברה ושמשה אפי' פ"א (ש"ך ס"ק ל"ג) ולא ראתה חזרה להתירה הראשון ומותרת לשמש עם בעלה דבעילה זו של היתר ה"ז כאלו בדקה עצמה בבדיקת שפופרת (ט"ז ס"ק ה') ומ"מ אם תחזור ותראה ג"פ חוזרת לאיסורו (עיין ס"ט ד' ח' ע"ב): ובכל מקום שאינה בחזקת רואה מ"ת אפי' ראתה כמה פעמים מותרת ואין חילוק בין אם ראתה ג' פעמים מיד שנשאה או שנתקלקלה אח"כ וראתה ג"פ (סעיף א' רמ"א): +אם היתה אשה שיש לה ווסת קבוע לנדתה ועברה ושמשה בתוך עונת ווסתה כגון שהיתה ווסתה בלילה ושמשה באותה לילה (ועיין ש"ך ס"ק ט"ו היכא תמצא בהיתר) לא חשבינן לה לרואה מ"ת אלא תלינן ראייה זו שהיא ראיית ווסתה דאזלינן אחר רוב נשים דאין דרכן לראות מ"ת ואם אין לה ווסת דקיי"ל דחוששת לעונה בינונית אם שמשה סמוך לעונה בינונית צ"ע ועיין בכו"פ סק"ד: +אשה שיש לה מכה במקור אם יש לה ווסת קבוע ושמשה שלא בשעת ווסתה אעפ"י שאינה יודעת כלל שדרכה של מכתה שמוציא דם כיון שיודעת בוודאי שיש לה במקור מכה לא דיינינן לה לרואה מ"ת דאעפ"י שיודע' דדם זה מן המקור תלינן הראיות ע"י מיעוך האבר במכה מוציא דם (דכיון דיש פוסקים דס"ל אע"ג דווסתות דרבנן מ"מ ס"ל דכעין דאורייתא היא (עיין ש"ך סי' קפ"ה ס"ק כ"ג) וס"ל דאפי' הדם מחזקינן בדם מכה וא"צ אפי' ז"נ דאמרינן אורח בזמנו בא וכיון שעדיין לא הגיעה שעת ווסתה מוקמינן האשה על חזקת טהרה ואמרינן מסתמא דם מכה הוא ואפי' אינה יודעת כלל אם יש לה מכה עיין במרדכי הביאו הב"י והש"ך בס"ק כ' ואע"ג דלא קיי"ל הכי ולכן אם אינה יודע' שיש לה מכה דיינינן לה לרואה מ"ת מ"מ כיון דגם איסור זה שתאסור על בעלה מחמת שרואה מ"ת ג"כ אינה אלא מדרבנן דכיון דראתה הוי ליה כווסתות ולכן שלא בשעת ווסת סמכינן ע"ז שלא לאסור אותה על בעלה כיון דרוב נשים אינן רואות מ"ת) אבל עכ"פ צריכה ז"נ כיון שאינה ידוע לה שמכתה מוציאה דם ולענין ז"נ ה"ל ס' דאורייתא (ש"ך ס"ק כ') ובמקום שאין האשה יכולה לטהר ויש חשש עיגון אפשר דיש לסמוך על הרשב"א כפי שפירשו דבריו הב"י והד"מ והב"ח ושאר אחרונים ועיין בב"א סימן ד' דאפי' אינה יודעת אם מכתה מוציאה דם דכיון דיש לה ווסת מותרת בין ווסת לווסת וכ"ש אם יש לה ג"כ כאב או שרואה מוגלא דזה הוכחה שיש לה מכה ואפילו להסוברים דכאב אינו כמכה מ"מ אם ידעה בודאי שיש לה מכה שהרגישה בהליכתה ובישיבתה או כדומה לזה רק שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם אם בכל פעם שכואב לה המכה מוציאה דם אזי מסתמא המכה היא שמוציאה דם (עיין ס"ט סי' קפ"ז דף י"א ע"א): +אבל אם אין לה ווסת קבוע כיון שיודעת שדם זה בא מן המקור אע"ג שיש לה גם כן מכה במקור מ"מ כיון שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם לא תלינן במכה ואפי' לענין שתהיה כרואה מ"ת ואפי' שמשה בתוך עונה בינונית שהוא מל' יום לל' יום כיון שאין לה ווסת: +בד"א דבאין לה ווסת אינה תולה במכתה דוקא שיודעת בבירור שדם זה בא מן המקור בין שבדקה עצמה או שהרגישה שנופל מן המקור אבל אם האשה מסופקת אם הדם מן המקור או מן הצדדין תלינן במכה מכח ס"ס ספק שמא מן הצדדין ואת"ל מן המקור שמא מן המכה שכיון שיודעת שיש לה מכה במקור אע"ג שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם מכל מקום ספק הוי ולכן אפי' האשה טהורה וא"צ ז"נ: +וכ"ז דוקא אם המכה במקור עצמו אבל אם א"י שהמכה במקור אעפ"י שיודעת שיש לה מכה באותו מקום כיון שיודעת שהדם מן המקור אינה תולה במכה (ש"ך ס"ק י') דאיך תאמר שמא מן הצדדין כיון שהדם בוודאי מן המקור אבל אם אינה יודעת אם הדם בא מן המקור וגם א"י אם המכה במקור צ"ע דאפשר די"ל ס' מן הצדדין את"ל מן המקור שמא המכה במקור והדם מן המכה או אפשר י"ל ס"ס להיפך שמא אין לה מכה במקור ואת"ל שיש לה מכה במקור שמא אינו מן המכה (אלא די"ל דאין זה ס"ס דהכל א' הוא אם מן המקור אי לא) ואין ראיה מסימן קצ"א באיש ואשה שמא מן האיש או שמא יש לה מכה התם שאני דאין דרך דם מקור לצאת עם מי רגלים וגם י"ל דדוקא כשיש מכה במקור אעפ"י שאינה יודעת אם מוציא דם וא"כ שפיר י"ל את"ל מן המקור שמא מן המכה אע"ג שא"י אם מוציאה דם הלא גם המקור אין דרכו להוציא דם שלא בשעת ווסת והוי ספק השקול אבל כשאין שם מכה אמרינן רוב דם מן המקור. ואם המכה בודאי מן הצדדין א"כ אין כאן אלא ס' אחד אם מן הצדדין או מן המקור ועיין לקמן סימן י"א: +ואם יודעת שדרך מכתה להוציא דם והמכה במקור עצמה אעפ"י שאינ' מרגשת עתה שדם זה בא ממכתה וכן כל מכה שרגילין נשים אחרות לראות דם ממכה כזו אעפ"י שזו אינה יודעת ה"ז כאלו יודעת שדרך מכתה להוציא דם (ט"ז ס"ק י') אעפ"י שאין לה ווסת קבוע אם שמשה בתוך ל' יום דהיינו עונה בינונית תלינן בדם מכה ואז אף האשה טהורה וא"צ ז"נ (ש"ך ס"ק כ"ג) וה"ה אם מרגישה שנופל ממנה דם מהרחם בלא תשמיש או שמוצאה דם ע"י בדיקה כיון שיש לה מכה במקור שיודעת שמוצאת דם אעפ"י שאינה מרגשת שדם זה הוא בא מן המכה מ"מ האשה טהורה אם יש לה ווסת והוא שלא בשעת ווסתה (ש"ך ס"ק כ"ד) ונ"ל ה"ה באין לה ווסת והוא בתוך ל' יום כמש"כ ס"ק כ"ג ועיין נדה דף ט"ז ע"א רש"י ד"ה אפילו תוך ימי נדתה) ומ"מ בשעת ווסתה או מל' יום לל' יום שהוא העונה בינונית דדינו כעונת הווסת אינו תולה לומר שזה הוא דם מכה אעפ"י שיודעת שמכתה מוציאה דם דא"כ לא תטמא לעולם והרי אנו יודעין שהיא רואה כשאר נשי' אבל אם מרגשת בבירור שדם זה בא מן המכה אפילו בשעת ווסתה טהורה דל"ש לומר א"כ לא תטמא לעולם שהרי כשלא תרגיש בבירור שבא מן המכה תהיה טמאה בשעת ווסתה (ש"ך ס"ק כ"ו הלשון מגומגם ונ"ל שכצ"ל דהא תהיה טמאה כשלא תרגיש וכ"כ תוספת ואגודה עד סוף הס"ק ואחר כך צ"ל ועוד כו' עד וכ"כ תוספת): +אם כל זמן שהיא בודקת בחורים וסדקים אינה מוצאת כ"א במקום א' בצדדין יש לתלות שממכה שבאותו צד בא כיון שיש הוכחה לזה שתמיד מוצאת במקום אחד וכ"ש אם מרגשת בשעת בדיקה כשנוגעת בצד המקום ההוא כואב לה קצת ובשאר חורין וסדקין אינה מרגשת כאב כלל ובזה אין חילוק בין יש לה ווסת או לא כיון שיש הוכחה שהוא מצדדים (עיין ש"ך בנק"הכ ס"ק י') ומ"מ יש להחמיר באשה שאין לה ווסת אם לא במקום הדחק (עיין ט"ז וש"ך בנק"הכ) ולכאורה היה נראה דזה מיירי שאינה יודעת כלל שיש לה מכה מבוררת רק מכח אומדנא שתמיד מוצאת במקום אחד אבל אמ"ו בנ"ב סי' מ"ו כ' דזה מיירי דוקא ביודעת שיש לה מכה רק שא"י אם מוציא דם וכן נראה באמת מדברי מהרא"י ואין לזוז מדבריו: +כל שיש לה מכה שתולין בה א"צ להראות לחכם לראות אם דם ראיה זו משונה מדם מכתה דמסתמא אמרינן שאינה משונה עד שנתברר שהוא משונה דאז אין תולין בה (שם ס"ק י"ט) ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום ונאמנת לומר ברי לי שאין דם זה מן המקור: +אם תרצה להתרפאות צריך שיהיה קודם שתתחזק אבל אחר שתתחזק יש מסתפקים אם מותר לסמוך על הרפואה ולשמש אח"כ ואם רופא זה עשה רפואה זו לאשה קודם שנתחזקה ונתרפאת יכולה אשה אחרת לסמוך עליו אף לאחר שנתחזקה ומותרת לשמש עד שתחזיר לקלקולה (סעיף י' ובש"ך) ואם יש רגלים לדבר שהיא משמשת בצער מה שלא היה קודם לכן כ' רדב"ז סי' ת"י שקרוב בעינינו שסומכות על רופא מומחה שאמר שנתרפאת ומותר' לשמש פעם ד' (ס"ט ס"ק כ"א) ויש מי שמתיר אם אמר לה רופא שנתרפאה. ואם תראה האשה שפסק דם ווסתה וראייתה ע"י רפואות וניכר שהועיל לה יש לסמוך אף על הנכרי ומ"מ אם תחזור ותראה אפי' פעם אחת חזרה לקלקולה ואשה שראתה ג"פ מ"ת והזקינה עד שחדל להיות לה אורח כנשים לגמרי מסתפק הכו"פ אם מותר' לבעלה (עיין בס"ט ס"ק כ') וזקנה שראתה ג"פ מ"ת ויש לה צער וכאב בשעת תשמיש ע"ש בס"ט בשם שב"וי דמיקל וע"ש: +ואם הפחידוה פתאים ונפל ממנה חררת דם הוא סי' שנתרפאת אלא שבזמן הזה אין לעשות רפואה זו לכתחלה להתירה ע"י כך וכן אם נתגרשה ואח"כ עשתה רפואה זו אין מתירין אותה להנשא אבל אם עשתה רפואה זו בעודה תחת בעלה אין מוציאין אותה עד שתבעול ותחזור לקלקולה (סעי' ט'): +הרואה דם בשעת תשמיש מותרת לשמש כשתטהר מיהו מיחש חיישינן אפי' בפעם א' כגון אם ראתה פעם א' בליל טבילה צריכה לחוש ב' חששות א' שמא הטבילה גרמה לה לראית ושמא היום גרמה לה כדין ווסת החודש לפיכך צריכה לחוש לווסת החדש וגם צריכה לחוש אפי' לא היה הטבילה השניה באותו יום בחדש דשמא הטבילה לבד גרמה. ואם לא ראתה בליל טבילה שניה א"צ לחוש לליל טבילה ג' דכיון דלא קבעה ��"פ נעקר בפעם א' ולא אמרינן זה שלא ראתה בליל טבילה ב' היה מחמת שלא שמשה דהטבילה גורם כשתשמש אז תראה וא"כ עדיין תאסור לעולם בליל טבילה לשמש זה לא חיישינן אלא החששה היא שהטבילה לבד גורמת לראות בין תשמש או לא תשמש ולכן כשטבלה ולא ראתה נעקר חשש הזה. ראתה פעם ב' בליל טבילה צריכה לפרוש ליל טבילה ג'. ראתה פעם ג' בליל טבילה ה"ז כרואה מ"ת ואסורה לשמש אא"כ היה ביאת היתר בנתיים כדין רואה מ"ת ודלא כמו שהבינו המנ"י ומקצת אחרונים דס"ל והבינו מט"ז ס"ק י"ד דקבעה ווסת לראות בליל טבילה ואסורה לשמש תמיד בליל טבילה אבל מותרת לשמש בליל ב' שלאחר הטבילה אבל כו"פ וס"ט דחו זה בב' ידים וס"ל דדינה כרואה מ"ת ואסורה גם בליל ב' שלאחר' טבילה דדוקא לחומרא חיישי' שמא הטבילה גורמת אבל לא לקולא: +ואם ראתה מ"ת ג"פ כל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה בין שהיה בליל הטבילה או בליל ב' או ג' כיון שראתה ג"פ מ"ת לכ"ע ה"ז מוחזקת שהיא רואה מ"ת ואסורה עד שתבדוק בשפופרת שהרי רואה תמיד בביאה ראשונה ומ"מ אם עברה ושמשה והיה ביאת היתר בנתיים מותרת כדלעיל סי' ד' (כו"פ וס"ט דלא כמנ"י ומקצת אחרונים שהבינו מט"ז ס"ק י"ד דאפילו ביאת היתר היה בנתיים אסורה ועיין שם בנק"הכ כ"ז דחו בב' ידים עיין שם שהאריכו): +ראתה ג"פ אחר לידה כגון שטבלה לאחר מ' ללידת זכר ופ' ללידת נקבה וראתה מ"ת ולאחר שספרה ז"נ וטבלה חזרה וראתה מ"ת וכן לאחר טבילה ג' ולא היה ביאת היתר בנתיים אעפ"י דנוכל לומר שראתה מחמת חולשת הלידה לא תלינן בזה אלא דינה כרואה ג' פעמים רצופים מ"ת ואסורה עד שתבדוק בשפופרת אבל אם אחר שראתה ג"פ אחר הלידה עברה ושמשה ולא ראתה אע"ג דחזרה לראות ג"פ רצופין אחר לידה שניה מותרת לשמש דכיון שהיה ביאת היתר בינתים הרי יש הוכחה שהראיות הראשונות לא היה מ"ת רק מכח חולשת הלידה הוכה הצדדין ואע"ג דלענין לטהרה לגמרי בלא ז"נ לא תלינן בזה מ"מ לענין לאוסרה על בעלה דאינו אלא מטעם ווסתות וקיי"ל ווסתות דרבנן תלינן בזה וכן אפילו ראתה כך אחר ג' לידות בכל פעם ג"פ רצופין אם עברה ושמשה בנתיים אפילו ראתה אחר לידה ד' ג"פ רצופים מותרת לשמש ול"א דתקבע ווסת עכ"פ תמיד אחר לידה דכיון דהיה תשמיש היתר בנתיים וקיי"ל דתשמיש היתר עדיף מבדיקת שפופרת ותלינן שהיה מן הצדדין לענין זה שלא תהיה כרואה מ"ת רק שצריכה ז"נ (וע' כ"ז באריכות בש"ך ס"ק ל"א ונק"הכ וכו"פ וס"ט) ואם טבלה בתוך ימי טוהר לזכר או לנקבה אע"ג דראתה ג"פ רצופים מ"מ צ"ע להוציאה מבעלה דאע"ג דהאידנא אין בועלין על דם טוהר מ"מ לענין להוציאה מבעלה לא מחזקינן להחמיר (ש"ך ס"ק ל"ב) והכו"פ מחמיר כיון דעל כל פנים מעין א' הוא והוחזקה לראות מ"ת מה לי דם טהור ומה לי דם טמא ומ"מ אם ראתה ג"פ מ"ת ונתעברה וילדה מותרת לשמש לאחר שתטבול בימי טוהר שלה דכולי האי י"ל דלא החמירו שמא תראה דאפי' אם תראה הא דם טוהר הוא ואם לא תראה י"ל דמותר לשמש אח"כ אפי' לאחר שעברו ימי טוהר שלה דכבר היה ביאת היתר בנתיים (כו"פ וס"ט): +אשה שראתה מ"ת ט"ו תשרי חוששת לווסת החדש ואסורה לשמש ט"ו חשוון. עבר ט"ו חשוון ולא ראתה מותרת לשמש ט"ו כסליו דתלינן שהימים לבד גורמין ולא התשמיש דאין דרך אשה לראות מ"ת חזרה וראתה מ"ת ט"ו ניסן הרי יש כאן הפלגה חצי שנה ושמא תקבע ווסת להפלגה כדלקמן כלל קי"ב ואעפ"כ צריכ' לחוש גם לווסת החדש דהיינו ט"ו אייר ואם לא ראתה ט"ו אייר עקרה לווסת החדש ואסורה לשמש ט"ו תשרי ואם קבעה ווסת לראיית מ"ת ג"פ ווסת שוה או לחדש או להפלגה כמבואר לקמן בדיני ��ביעות ווסת מותרת לשמש בין ווסת לווסת אך ימי הווסת פורשת עד שיעקר ג"פ (סעיף י"א): +הבועל את הבתולה כמה פעמים וראתה דם מחמת תשמיש לעולם מחזקינן שהוא דם בתולים עד שתשמש פעם אחת ולא תראה דם מ"ת ואם אח"כ תראה ג"פ מ"ת הוחזקה להיות רואה מ"ת וכן אפי' אם לא פסקה לראות פעם א' אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש לא תלינן בדם בתולים (סעיף י"ג):. +מי שמוציא דם ממנו דרך פי האמה ושימש האשה תולה בו. ואם מותר להוציא זרע כדי לבדוק עיין באה"ע סימן כ"ה ובב"ש ס"ק ב' דהניח הדבר בצ"ע אבל ביש"ש יבמות פ"ח סי' ט"ו כ' בפשיטות דאסור להוציא זרע ביד שהרי חייב מיתה ואפי' להסתכל בפנויה שע"י זה יוציא זרע אסור וע"ש בגמ' דמוכח להדיא לאיסור ועיין בסוטה ססי' קצ"א: +אשה שיש לה מכות ופצעים שאינה יכולה לטבול תצא מתחת בעלה כדי שלא יבטל מפ"ור (סי' י"ד): + +Klal 111 + +דין מראות הדמים ואשה שמצאה קורטין או דם יבש (סי' קפ"ח):
מן התורה אינו טמא אלא ה' מיני דמים שקבלו חז"ל וכולם אדומים אלא שכל א' יש לו צבע אחר ועכשיו אין חכם בישראל שיבחין זה ולכן כל מראה אדום בין אם היא כהה הרבה או עמוק כל מראה הנוטה לאדמומית טמא. וכן כל מראה שחור דקבלו חז"ל דשחור אדום הוא אלא שלקה ואע"ג דמדינא אינו טמא אלא שחור כחרת אבל דיהה הימנו טהור מ"מ בדורות האחרונים טמאו כל מראה שחור (כמ"שכ בטור ובש"ע סי' קפ"ח וכ"כ הראב"ד בס' בע"נ) ומראה הנוטה לצבע ברוין בל"א שהיא כעין קליפת ערמונים (שקורין קאשטאניס) וכמשקה קאווע טהור וכ"ש בכתם שזה אינו נוטה לאדמומית (ס"ט ריש סי' קפ"ח בשם מ"כ אך מש"כ שזה נוטה לשחור וכבר שנינו דיהה מכן טהור צ"ע שהרי לדידן כל מראה שחור טמא כ"כ הר"ן בחי' דף י"ט וז"ל כל מראה שחור אפי' דיהה דדיהה טמא וכ"כ רמב"ן כל שיש בו אדמומית אפי' דיהה הרבה וכן כל מראה שחורה) אבל כל מראה שאין לספק באדמומית כלל כגון הלבן ואפילו אינו לבן לגמרי אלא כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק שהוכהה לבנוניתו טהור וכן מראה ירוק אפילו כמראה שעוה או זהב או חלמון ביצה וכ"ש ירוק ככרתי שקורין גרין או כתכלת שקורין בל"א דכל אלו אין נוטין לאדמומית כלל ואפי' יש בו סמיכות והוא עב הרבה ואפי' הרגישה שנפתח מקורה ובדקה ומצאה מראות הללו טהורה אע"ג דאם לא נמצא כלום כיון שהרגישה שנפתח המקור טמאה דאמרינן שהדם שיצא נאבד מ"מ כיון שמצאה מראית הללו וגם דם זה בא מן המקור תלינן שנפתח בדמים הטהורים האלו: +כשבא דם טהור לפני החכם א"צ להמתין לראות עד שתתייבש דלפעמים מאדים אח"כ אלא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואם עכשיו הוא טהור יטהר אותה ואפי' אם לאחר שנתייבש נוטה לאדמומית אפ"ה טהורה ותלינן שנתאדם מחמת האויר דאין זה דרכי נועם שתלך האשה ותשמש ולאח"ז כשיתאדם נמצא בעל נדה (ס"ט בשם תשובת ח"צ) והכו"פ סי' קפ"ז כ' דטמאה. ואם ראה בלילה ונסתפק אם היא נוטה לאדמומית ולמחר רואה שאינו נוטה כלל לאדמומית טהורה ול"א שנשתנה אבל אם היה מחזיק בחזקת אדום ואעפ"י שלמחר רואה שאינו אדום אין להקל (ס"ט סי' ק"ץ סס"ק צ"ג): +נאמנת אשה לומר ראיתי ממראות הכשרות ואבדתיו וטהורה שהרי התורה האמינה לה שנאמר וספרה לה לעצמה ואין מחזיקין אותה בטועה בדמיונות (ב"י בשם רשב"א) ונ"ל דה"ה אם אמרה ראיתי ונסתפקתי אם הוא אדום או לבן ואבדתיו שהיא טמאה מספק כיון שאין מחזיקין אותה לטועה בדמיונות אבל אם אנו מסופקים על איזה מראה אם הוא טמא או לא והיא אומרת כיוצא בזה הראיתי לחכם וטיהר לי אינה נאמנת אבל אם אומרת דם זה טיהר לי החכם נאמנת: +כל דם היוצא מן האשה בין לח ובין יבש טמא ולא עוד אלא אפי' יצא ממנה צורת בריה כמין קליפות או כמין שערות או כמין יבחושים אם הם אדומים והוא שיהיו נימוחים בתוך מע"ל ע"י ששורין אותם במים פושרין כל משך מע"ל ואם הם קשים כ"כ שאינם נימוחים בתוך מע"ל טהורים אפילו הם נימוחים ע"י מיעוך שממעכין בצפרנים ברוק ונ"ל דבזמ"הז אין אנו בקיאין בזה כיון דצריכין פושרין של מע"ל (עיין בי"ד סי' ל"ו בש"ך ס"ק ט') ואם מעכן ברוק (כצ"ל וכן הוא בגמ' ובכל הפוסקים) על גבי הציפורן ולא נימוח טהורה וא"צ לבדוק ע"י שריות (ועיין בשער בית הנשים סימן ו' באריכות) דכיון דלא נימוחו קים להו לחז"ל שאינו דם ואפי' יודעת בודאי שבאו מן המקור ודאי מכה יש לה במקור שממנו באו דברים הללו. ולא מהני אם בדק מקצתן ולא נימוחו אלא צריך שיבדוק את כלם שלא יהיו נימוחים (ומה שהק' בס"ט כיון דנתברר שיש לה מכה א"כ נתלה הדם שהוא דם מכה והנה כפי שכ' שם בפסקי מהרא"י שראתה כמין שערות וע"ז לא אמרו בגמ' אלא שיש לה שומא באותו מקום וא"כ על מהרא"י בודאי לק"מ ואפי' לפי מה דמשמע מדברי רמ"א דקאי גם על קליפות דאמרו בגמ' מכה יש לה תי' הס"ט דכיון דיש גלדי מסתמא כבר נרפא המכה ומכ"ש כמין יבחושין דכ' רשב"א בחי' דבריות נינהו ואצ"ל שהם מן מכה ועיין בב"א) ואם בדקה ג"פ כל מה שראתה ולא נימוחו שוב א"צ לבדוק מה שהיא רואה אח"כ בדרך זה שהרי הוחזקה שדברים אלו אינו דם רק באים ממכה שבגופה וי"א דאין חילוק בין יש לה ווסת או לא או שרואה בשעת ווסתה דלענין זה עדיפי ממכה שמוציאה דם לעיל כלל קי"ח סי' ח' ט' דהתם אמרינן דאנ"כ לא תטמא לעולם אבל הכא תטמא כשתראה דשעת ווסתה דם ממש (ש"ך ס"ק ט"ז) ואם יש לה מין כנים שקורין פילץ לייז וידוע שהם מוציאים טפת דמים ולכן תחכך בעד במקום השערות ואם תמצא טפת דם יכולה לתלות בהם (ס"ט סימן ק"צ): +בד"א שאם לא נימוחו טהורה בזמן שהם יבשים גמורים שאין עמהם דם כלל אבל אם יש עליהם שים ליחלוח דם טמאה משום הדם (שם): +בד"א שצריכה בדיקה בשרייה במפלת כמין קליפות ושערות שהם כמין בריות אבל חתיכת דם אעפ"י שקשה ואינו נימוח טמא שאין זה אלא דם יבש (שם סעיף ו' ובש"ך): +ונ"ל דכ"ז דוקא בקרטין שניכרים שבאים מן האשה כאשר היה למראה עיני כמה פעמים והם בתכלית האודם ונמצא מהם הרבה על העד לפעמים ארוכים קצת ולפעמים הם כמו שומשמין וכאשר ממעכים אותם נראה דם אבל מה שנמצא עפ"י רוב על העד כנקודה קטנה אחת או ב' דק שבדקין דפעמים שחור ולפעמים אדום ודבר קטן כזה יכול להיות שבא מעלמא שהיה נדבק על השערות או על בגדיה וא"כ יש ס"ס שמא מעלמא ואת"ל מן המקור שמא אינו נימוח וגם לא שייך בהם בדיקה דבודאי אף בזמן הגמ' לא היה באפשר לבדוק אותם בפושרין מחמת קטנותם. ונ"נ דעכ"פ הבדיקה של הפסק טהרה שהיא מחזקת אותה לטהרה וזו צריכה להיות בלא שום תליה אלא בדיקה ברורה אבל שאר הבדיקות אפי' כל ז"נ בנקודות שחורות שהם מצוים מאד מאד אזלינן בתר המצוי ותלינן מעלמא אתי ובאדומים בתוך ג"י של ז"נ אם אינה שעת הדחק יש לטמאה דזה אינו מצוי כ"כ מעלמא ובשעת הדחק שאינה יכול לטהר לבעלה זמן מרובה גם באלו יש להקל אפי' תוך ג"י ובלבד שילקטם מהעד ויראה שאין שום לכלוך אדום על העד ועיין בב"א שהארכתי בזה לקמן כלל קי"ד עוד מדיני הקרטין: +אשה שכמו חתי' בשר תלוי בין רגליה והנה י"ל בזה שהוא שבר של בני מעים או כמו ששכיח בנשים כי הרחם עומד למעלה מפרוזדור והוא מתקבץ כמו המסס ובית הכוסות יהוא רחב מלמטה וקצר מלמעלה והנה לפעמים יקרה שע"י הלידה ע"י מילדת שאינה בקיאה היטיב והיא שומטת את הולד ועי"ז נעקר המקור ממקומו ומתהפך כי מושכת צד העליון לחוץ ומחמת זה זבה תמיד דם ולפעמים יש להן ווסת כשאר נשים אך תמיד מוצאת טפת דם ולפעמים שהרחם עומד במקומו רק מחמת חולשת האשה נפשטו הקמטים והקשרים שבו נקשר הרחם ועי"ז נשתרבב לחוץ וכמו מעי תלוי לה מבחוץ ועי"ז היא מוצאת דם וקורין אותן פאהר פאל (ר"ל שהרחם נפל לחוץ) והנה יכול להכיר אם הוא שבר של בני מעיים תמצא תמיד מן הצדדים אבל נפילת המקור הוא באמצע בית החיצון גם הבני מעיים הם ירוקים והמקור היא אדומה (ס"ט סי' קפ"ח סס"ק ד') והנה כאשר יבדוק רופא מומחה ויאמר שהוא מחמת המקור שנעקר או נשתרבב ממקומו וא"כ אין המקור במקומו במקום עגון יש לסמוך על הכו"פ וכ"כ הס"ט שם שיש לסמוך על הר"ש מקוצי שכ' הרא"ש בפרק המפלת ע"פ פירושים בר"ש במעשה כזה ואמר שהיא טהורה דכתיב דם בבשרה דוקא כשראתה בדרך שהנשים רואות אבל אם אין המקור במקומו כיון שאין דרך לראות כך טהורה ולפי זה משמע שאפילו בזמן ווסתה לעולם טהורה כיון שאין לה מקור (ט"ז ס"ק ה') ואמנם כיון שהרבה פוסקי' פרשו דברי ר"ש באופן אחר ואת"ל שדעת ר"ש כזה מכל מקום מאן יימר דהלכה כמותו ולכן במקום עגון יש להתיר אם יוצא הדם שלא בהרגשה (כו"פ ססי' קפ"ז) ואמנם שלא במקום עגון אין להקל אא"כ שתוכל עכ"פ להפסיק בטהרה דכיון דיש לה ווסת והיא מרגשת אימת ווסתה ולכן אחר שתפסוק אזי עכ"פ תפסוק בטהרה שיהיה בדיקה זו כדין ולא תראה שום אדמומית וגם תבדוק ביום א' מז"נ שיום א' תהיה נקיה לגמרי כי זה מעכב ותמעט בהליכה ובעסק כדי שתוכל לטהר (ובמקו' דוחק גדול אפשר דסגי בזה (ס"ט דף ט"ו ובסי' קצ"ו ס"ק י"ד בשם הגאון מהר"ג) ואז תמנה ז"נ וכל מה שתראה נתלה שהוא מן המכה ויותר א"צ לבדוק ואז כשתטבול טהורה דיש כאן ס"ס שמא הלכה כר"ש וכפירוש הט"ז ושאר אחרונים ואת"ל אין כוונתו לכך שמא הוא דם מכה אבל בשעת ווסתה א"א ספק זה דבשעת ווסתה לא תלינן במכה כדלעיל כלל ק"י: + +Klal 112 + +דין קביעת הווסת (סי' קפ"ט):
כבר ביארנו שכל אשה צריכה לפרוש מבעלה כשיגיע זמן ווסתה ואין חילוק אם יש לה ווסת קבוע כגון שקבעה ג"פ או אם לא קבעה עדיין כגון שראתה אפילו פעם אחת או ב' פעמים וזה נקרא שאינו קבוע כאשר נבאר אי"ה: +ווסת קבוע צריכה לחוש תמיד אפילו כבר עברו עליו ב"פ אותו הווסת ולא ראתה אעפ"כ עדיין צריכה לחוש לה עד שתעקרנו ג"פ כאשר נבאר לקמן אבל ווסת שאינו קבוע אפילו ראתה ב"פ כיון שהגיע אותו זמן הווסת ולא ראתה אפילו פעם אחת כבר נעקר ווסת זה וא"צ לחוש לו (סעיף ב'): +עוד יש חילוק בין קבעתו ג"פ ללא קבעתו ג"פ שהקבוע אעפ"י שעברה עונתה ולא הרגישה אסורה לשמש עד שתבדוק ותמצא טהורה אבל כל שלא קבעתה ג"פ אם הגיע זמן הווסת ולא בדקה ולא ראתה ולא הרגישה מותרת לאחר שעבר העונה כמו שנתבאר בכלל ק"ח ודיקא באשה שעכ"פ יש לה ווסת אלא שמשנית ווסתה אבל אם אין לה ווסת כלל ובכל יום ויום חוששת שמא תראה נתבאר דינה שם ועונה בינוני' שהיא לל' יום דינה כווסת קבוע לענין זה שאסורה לשמש עד שתבדוק אבל לענין עקירה נעקר בפ"א (סעיף ד' מנ"י): +כיצד קובעת ווסתה. הנשים אינן שוין בווסתן אלא שקביעתן נחלק לי' מינים (א) עונה בינונית (ב) ווסת החודש (ג) ווסת הפלגה (ד) ווסת החודש בדילוג (ה) ווסת הפלגה בדילוג (ו) ווסת הימים שוין ובדילוג (ז) ווסת השעות (ח) ווסת הגוף ��זמן ידוע או בלא זמן כלל (ט) ווסת שע"י אונס קפיצה וכיוצא בו (י) ווסת שע"י אכילת דברים חריפים: +עונה בינונית כיצד סתם נשים שאין לה ווסת אחר דרכם לראות משלשים יום לשלשים יום לפיכך כשראתה היום צריכה לחוש ליום שלשים מראיה זו כגון שראתה בט' בניסן צריכה לחוש לח' אייר שהוא יום שלשים (סעיף א) אך י"א שעונה בינונית הוא ווסת החודש אשר נבאר בסימן הסמוך ולכן א"צ לחוש ח' אייר אלא ט' אייר (עיין כ"ז בש"ך ס"ק ל') וזכור כלל זה כי לא אכפול עוד. ובכ"מ שכתוב ווסת החודש תדע שהוא בלא עונה בינונית וצריכה לחוש לשניהם להמקצת פוסקים וכן נכון להחמיר (כן כתבו הפוסקים דאע"ג דלרוב הפוסקים ווסתות דרבנן מ"מ במקום שמחולקין הפוסקים בלא הכרעה ברורה חיישינן להחמיר וראיה ממה שכתב השו"ע בסעיף ז' ולקמן סי' ט'): +ווסת החודש כיצד. ראתה באחד בניסן צריכה לחוש לאחד באייר דהיינו יום ב' דר"ח שהוא שוה לימי החודש וכן לאחד בסיון דאע"ג דזה מלא וזה חסר אין בכך כלום דלעולם אזלינן אחר ימי החודש ולהפוסקים דצריכה לחוש אף לעונה בינונית צריכה לחוש גם א' דר"ח אייר שהוא יום שלשים מן א' ניסן וזכור זה. כיצד קובעתו ראתה בא' בניסן צריכה לחוש א' באייר לא ראתה א' באייר אינה צריכה לחוש א' סיון שהרי עקרתו כבר ובפ"א אבל אם חזרה וראתה א' באייר חוששת א' בסיון. לא ראתה א' בסיון א"צ לחוש א' בתמוז שכבר נעקר בפ"א שאעפ"י שראתה ב"פ נעקר בפ"א חזרה וראתה בא' בסיון הרי כבר קבעה לראות תמיד א' בחודש וצריכה לחוש לעולם א' בחודש עד שיעברו עליו ג"פ אחד בחודש ולא תראה שהווסת הנקבע ג"פ אינו נעקר עד שיעבור אותו הווסת ג"פ ולא תראה בו שאז נעקר ואינה חוששת לו עוד וכן הדין בכל הווסתות חוץ מאלו שנכתוב בו בפירוש שנעקר בפ"א (כ"ז בסעיף א' ובסעיף ו' ובסעיף י"ג (ברמ"א): +ווסת הפלגה כיצד ראתה ד"פ וביניהם ג' זמנים שוין כגון שראתה היום ולסוף כ' יום פעם אחרת וכן ד"פ. כיצד קבעתו ראתה א' ניסן וחזרה וראתה כ' בו חוששת ט' אייר שהוא ג"כ הפלגת כ' יום. ראתה ט' אייר חוששת כ"ח אייר שהוא ג"כ הפלגה כ' יום מן ט' אייר ואם לא ראתה ט' אייר א"צ לחוש כ"ח בו שהרי כבר נעקר הפלגה זו של כ' יום חזרה וראתה כ"ח אייר הרי כבר קבעה לה ווסת להפלגת כ' יום בד' ראיות שהם א' ניסן כ' בו ט' אייר כ"ח בו ולמה בהפלגה בעינן ד' ראיות ובווסת החודש סגי בג' ראיות לפי שא"א לומר בהפלגה כ"א ע"י ב' ראיות. ולפיכך לכ"ע ראיה ראשונה בווסת הפלגה השוה אינו מן המנין (סעיף ב'): +ווסת החודש בדילוג כיצד ראתה בט"ו בניסן ט"ז אייר י"ז סיון י"ח תמוז חוששת כן לעולם כיצד קבעתה ראתה ט"ו ניסן וט"ז אייר אעפ"כ א"צ לחוש לי"ז סיון שכיון שאין דרך נשים לדלוג ל"ח כלל שמא תדלוג וכ"ש שאינה צריכה לחוש לאחר ראיה ראשונה שהיה ט"ו ניסן לט"ז אייר דמהיכי תיתי שתדלוג (סעיף י"א) ולא דמי לווסת הפלגה שחוששת לאחר שראתה ב"פ כדלעיל סי' ז' דזה הוא שכיח בנשים שתקבע ווסת להפלגה. חזרה וראתה י"ז סיון יש פוסקים שכבר קבעה לה ווסת שהרי היה כאן ג' ראיות ט"ו ניסן ט"ז באייר וי"ז סיון וצריכה לחוש לי"ח תמוז ולי"ט אב וכן לעולם עד שתעקרנה ג"פ ויש מגדולי הפוסקים דס"ל דעדיין לא קבעה ווסת לדילוגין שהרי א"א לומר שדלגה אלא בראיה שניה שאז ניכר הדילוג אבל הראשונה לא היתה בדילוג ואפילו היה לה ווסת מקודם כגון בי"ב בחודש ודילגה לט"ו מ"מ זה הדילוג אינו שוה לדילוגה שאח"כ שזה היה דילוג של כמה ימים ועכשיו אינה מדלגת אלא יום אחד אם לא שהיה לה ווסת קבוע מקודם בי"ד לחודש ודילגה לט"ו בניסן וט"ז אייר וי"ז סיון שאז ניכרים ג' הדלוגין אבל בלא"ה א"צ לחוש עד שתראה גם י"ח תמוז אז קבעה לה ווסת לדילוגין וצריכה לחוש לי"ט אב כ' אלול וכן לעולם עד שתקבעני ג"פ. ואם היה לה ווסת מקודם לזה בט"ו לחודש לכ"ע ראיה זו שראתה בט"ו ניסן אינה מן המנין דאמרינן זו לא היתה בדילוג שהרי ראתה בזמנה כיון שהיה לה מקודם ג"כ ווסת קבוע לט"ו לחודש (סעיף ז' ט"ז וש"ך דלא כדרישה): +כיון שלא הכריעו הפוסקים אזלינן לחומרא דהיינו דתיכף שראתה ג' ראיות ט"ו ניסן ט"ז אייר י"ז סיון צריכה לחוש לי"ח תמוז דשמא הלכה כדעה ראשונה דקובעת בג' ראיות אך לענין זה לא אמרי' דקבעה ווסת דלא תצטרך לחוש לי"ז תמוז שהוא ווסת החדש דאלו לדעה זו א"צ לחוש לי"ז תמוז שהוא ווסת החודש כדין כל אשה שאין לה ווסת קבוע דצריכה לחוש לווסת החודש וגם שהוא יום הפלגה שהרי מן ט"ז אייר עד י"ז סיון הוא ל"א יום דאייר חסר ומן י"ז סיון עד י"ז תמוז הוא ג"כ ל"א יום וא"כ לדעה זו א"צ לחוש עוד לי"ז תמוז שכבר יש לה ווסת קבוע לדילוג אבל כיון דאפשר דהלכה כהפוסקים דראיה ראשונה אינה מן המנין וא"כ עדיין אין לה ווסת קבוע ולכן מספיקא צריכה לחוש לי"ז בתמוז וגם לי"ח בתמוז (ודע דבש"ך ס"ק י"ט שכתב שחוששת להפלגה שקבעה ב"פ ובאמת אין הפלגה זו שוה שהרי מן ט"ו ניסן עד ט"ז אייר הוי ל"ב דניסן מלא ומן ט"ז אייר עד י"ז סיון הוי ל"א יום דאייר חסר אלא כוונת הש"ך כיון שלא ראתה לימי החודש שוין א"כ צריכה לחוש לווסת הפלגה שהרי כבר ב"פ ראתה בהפלגה וא"כ צריכה לחוש לי"ז תמוז שתהיה גם כן הפלגה ל"א יום אך צ"ע דבלא"ה צריכה לחוש לי"ז תמוז משום ווסת החודש וגם אזלינן לחומרא שאינה נעקר אלא בג"פ וגם אסורה עד שתבדוק כדלעיל סימן ג' (ש"ך שם): +ראתה ג"פ בג' חדשים בדילוג וחזרה וראתה באותן דילוגים עצמם אם נהגה כן ג"פ הרי זה ווסת קבוע לדילוג חליל' כיצד ראתה ט"ו ניסן ט"ז אייר י"ז סיון וחזרה חלילה וראתה ט"ו תמוז ט"ז אב י"ז אלול. ועוד חזרה וראתה ט"ו תשרי ט"ז חשוון י"ז כסליו קובעת ווסת לדילוג וחוששת לעולם ט"ו לחודש זה וט"ז לחודש זה וי"ז לחודש זה ואפי' לדעה ב' דלעיל בסי' ח' דבעינן ד' ראיות מודה הכא שכיון שראתה כן ג"פ בט"ו לחודש זה וג"פ בט"ז וג"פ בי"ז א"כ דומה ממש כאלו ראתה בג"פ לג' חדשים בימים שוין (סעיף ח') וה"ה בג"פ בב' חדשים וחוזר חלילה נמי הוי ווסת קבוע כגון שראת' ט"ו ניסן י"ו אייר ט"ו סיון י"ו תמוז ט"ו אב י"ו אלול קבע ווסת וחוששת אח"כ ט"ו תשרי י"ו חשוון ט"ו כסליו י"ו טבת וכן לעולם (ש"ך ס"ק כ"א): +וכן ראתה בא' בניסן ובא' בסיון ובא' באב קבעה לה ווסת לר"ח לדילוגים לכ"ע דאינו דומה לדילגה בימים שאינם שוין דלכך י"א דבעינן ד' ראיות אבל הכא שהם לימים שוין ביום קבוע סגי בג' ראיות וחוששת לעולם לב' חדשים אבל אם דילגה לחודש אחד כגון שראתה א' בניסן וא' באייר וא' בסיון לא ראתה וראתה א' תמוז לא קבעה ווסת וכן הדין כשראתה ט"ו ניסן ט"ז אייר י"ח סיון אינו כלום ולא קבעה ווסת לדילוגין ואפילו אם היה לה קודם לכן ווסת קבוע ליום י"ד ל"א כיון שראתה עתה ביום ט"ו י"ו דקבעה ווסת אלא בעינן שתראה ג' ראיות מלבד ראיה די"ד והלכך זו שסירגה לי"ח לא קבעה ווסת (ש"ך ס"ק כ"ד) אלא שאם תראה י"ט תמוז אזי תקבע לה ווסת הפלגה מן ל"ב יום בד' ראיות שהרי מן ט"ו ניסן עד ט"ז אייר הוא ל"ב יום וכן מט"ז אייר עד י"ח סיון ל"ב יום וכן מי"ח סיון עד י"ט תמוז יש ל"ב יום (סעיף י' ובש"ך ס"ק כ"ג): +היה לה ווסת קבוע לר"ח דהיינו כגון שראתה א' שבט א' אדר א' ניסן ואח"כ סירגה וראתה א' סיון א' אב לכ"ע ��דינן ראית א' ניסן אחר הווסת הקבוע לה ואינה קובעת עד שתחזור ותראה א' תשרי וכן כל כיוצא בזה (ש"ך ס"ק כ"ו): +כבר כתבנו שאינה חוששת לדילוגים עד שתקבענה ולפיכך ראתה בר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר. לא ראתה ר"ח אייר אינה חוששת לר"ח סיון שהרי כבר נעקר יום זה. ראתה ר"ח סיון חוששת לר"ח תמוז לא ראתה ר"ח תמוז אינה חוששת לר"ח אב אע"פי שיש כאן הפלגת ב' חדשים דלא חיישינן להפלגה אלא כשאינה ראוי' ראיה שניה להצטרף עם הראשונה לפי ימי החודש כגון שראתה ח' בר"ח וא' בכ"ט וכיוצא בו דנמצא דאנו רואים דלא תקבע לחדשים אלא להפלגת זמן אבל כששתי ראיות היו שוין לימי החודש אינה צריכה לחוש לימי הפלגה אלא לחדשים והרי כאן אנו רואים שראתה ר"ח ניסן ר"ח סיון ואינה חוששת להפלגה של נ"ט יום דמסתמא תקבע יותר לימים. (ב"י בשם בעל נפש) ראתה ר"ח אב קבעה לה ווסת לר"ח לדילוגין: +ווסת הפלגה בדילוג כיצד כגון שראתה היום וראתה שנית לסוף ל' ושלישית לל"א ורביעית לל"ב ואז קבעה ווסת וחוששת לדילוג של הפלגת ל"ג ואם ראתה חוששת לל"ד וכן לעולם וכן אם דילגה למפרע כגון שרגילה לראות לשלשים ודלגה לכ"ט ואח"כ לכ"ח ולכ"ז דמאי שנא ואין חילוק אם הרחיקה דילוגה הרבה כגון מכ"ט לל"א ואח"כ לל"ג ואח"כ לל"ה חוששת שוב לל"ז ואח"כ לל"ט וכן לעולם כמו שכתבנו לעיל בווסת החדש רק שיהיו הדילוגים שוים אבל אם פ"א דילגה יום א' ואח"כ ב' ימים אינה קובעת וכבר כתבנו דאינה חוששת לדילוג עד אחר שתקבע ג"פ שהם ד' ראיות וכבר כתבנו לעיל בוסת החודש בדילוג די"א דסגי בג' ראיות וי"א דוקא ד' ראיות וא"כ ה"ה בהפלגה דלכ"ע בשוה בעינן ד' ראיות כמבואר בסי' ז' וא"כ אם הוא בדילוג להפוסקים בוסת החודש בדילוג דצריכה דוקא ד' ראיות וא"כ בהפלגה בדילוג צריכה ה' ראיות כגון היום ל' ל"א ל"ב ל"ג דאז קובעת וסת וכבר כתבנו שם דצריך להחמיר כשני הדעות וא"כ ה"ה הכא (סעיף ה' ובש"ך): +ווסת הימים שוין ובדילוג. כיצד ראתה ג"פ באחד בשבת או בה' בו כגון שראתה ביום א' בשבת ולאחר ג' שבועות חזרה וראתה בא' בשבת ועוד חזר' וראתה אחר ג' שבועות ביום א' בשבת כיון שראתה ג"פ ביום א' ושוותה ראייתה שאינו מופלג אחד מחבירו קבעה לה וסת ואלו דיינינן לה בהפלגה היתה צריכה לראות פעם רביעית לאחר כ"א יום שא"א לומר הפלגה עד שתראה פעם שני כדלעיל סי' ז' משא"כ כשקבעה הפלגה זו לפי ימי השבוע דינה כווסת החודש שהרי ניכר ראיה ראשונה שהיתה ביום מיוחד מימי השבוע כמו בווסת החודש ולכן ג"כ דינה כווסת החודש לענין זה שאעפ"י שתחזור לראות בדרך משל בשבוע ב' ביום ב' ואלו חשבינן רק להפלגה בטלה כבר ראיה זו מיום א' אבל כיון דאמרינן שהיום הקבוע הוא הגורם לא בטלה ראיה זו הראיה שראתה ביום א'. ועוד נ"מ דאלו קבעה ווסת להפלגה והיתה חוששת ליום הפלגה וכשעבר אותו יום הפלגה א"ל לחוש עוד להפלגה עד שתראה פ"א כגון שרגילה לראות ד' ראיות מכ' יום לכ' יום ואח"כ עבר פ"א יום כ' ולא ראתה א"א לה לחוש להפלגה עד שתראה פעם אחת ואז חוששת ליום כ' מאחר שהיה לה ווסת קבוע כמו שנכתוב בסימן י"ח אבל אם קבעה ווסת ג"פ עפ"י ימי השבוע ואח"כ עבר פ"א לסוף ג' שבועות ולא ראתה כשיגיע יום א' בשבת לאחר ג' שבועות שהיתה ראויה לראות חוששת כמו בווסת החדש שאם יש לה ווסת קבוע בר"ח ואח"כ עבר ר"ח אחד ולא ראתה דאעפ"כ צריכה לחוש לר"ח השני עד שתעקרנו ג"פ וה"ה הכא ונ"ל דעכ"פ א"צ לחוש עד שתראה ב"פ באחד בשבת ואז תחוש לאותו זמן לא' בשבת שהרי אינה יודעת למתי תפליג ואם לא ראתה בזמן מופלג שוה אינה קובעת לימים (סעיף ו' ועיין דרישה וב"ח וש"ך וס"ט ומנ"י) וצ"ע בדין זה דאם ראתה כבר ד' פעמים בכה"ג די"ל דקבעה ווסת להפלגה או עפ"י השבוע מי נימא דראתה בהפלגה ודיינינן לה כווסת הפלגה או דינה כווסת עפ"י השבוע (ועיין בכו"פ וס"ט ס"ק נ"א שהניחו בצ"ע וסיים בס"ט שיחוש לחומרא כשניהם כמבואר בסי' ט'): +אין האשה קובעת ווסת אפילו ראתה ג' ר"ח זא"ז אא"כ יהיו כולן בעונה אחת ביום או בלילה ואם ראתה ג"פ ביום חוששת אח"כ ביום ולא בלילה וכן להיפך ואם ראתה אח"כ להיפך חוששת לשניהם ביום ובלילה כדין כל החששות לאותו היום (וצ"ע שהרי דין זה כבר מבואר דא"צ פרישה אלא אותה עונה שרואת בו ומה זה לענין קביעות הווסת ועיין בב"י שהעתיק לשון הראב"ד וא"כ אין הכונה שלא תקבע ווסת לימים אלא ר"ל שתקבע ווסת לעונות שאם ראתה ג"פ ביום ופעם ד' בלילה וא"כ צריכה לחוש פעם ה' לשניהם ואם לא ראתה פעם ה' בלילה אינה חוששת רק לקביעות הראשון) אבל אם ראתה פעמים ביום ופעמים בלילה שלא על הסדר כגון שראתה ראשונה ביום ושניה בלילה והשלישית ביום (לבוש) ונ"ל דה"ה אם גם השלישית בלילה כיון שלא ראתה ג"פ בעונה אחת אע"פי שהימים שוין אינה קובעת ווסת (סעי' י"ג): +ווסת השעות כיצד. היתה רגילה לראות בשעה ידוע שכל פעם שהיא רואה אינה רואה אלא באותה שעה ביום או בלילה כגון בחצי יום וחצי לילה או כגון אחר טבילה ושאר דברים וכיוצא בזה שרגילה לראות מחמת אותו זמן אלא שאין לה זמן קבוע לראייתה משום הכי תמיד היא חוששת לאותה שעה בכל יום. עברה השעה ולא ראתה מותרת אפילו בלא בדיקה. ודוקא שלא היה לה ווסת לימים או להפלגה אלא פעמים ביום זה ופעמים בזה אבל אם היה לה יום קבוע אעפ"י שרגילה לראות ג"כ בשעה ידוע לא מהני ואסורה כל אותה עונה כדלעיל כלל ק"ח סי' ג' (סעיף ג' ובב"י בשם הראב"ד): +אחר שבארנו לך דין באיזה ענין ראוי לקבוע ווסת הנני מבאר לך הנהגתה מתחלת ראייתה עד שתקבע לה ווסתה האשה שראתה פעם אחת יש לה לחוש חששה אחת שהיא ווסת החודש ולדעת יש פוסקים גם לעונה בינונית כגון שראתה בא' בניסן צריכה לחוש א' דר"ח אייר משום עונה בינונית ויום ב' דר"ח אייר שהוא ווסת החודש. ראתה גם כ' ניסן ניתוסף לה עוד חשש ב' שמא תקבע לה ווסת להפלגה של כ' יום אעפ"כ צריכה לחוש לא' באייר שהוא יום ב' דר"ח משום ווסת החדש שהרי עדיין לא עקרה יום זה אבל א"צ לחוש ליום א' דר"ח משום עונה בינונית שהרי כבר ראתה לכ' יום חזרה וראתה בא' אייר לדעת רוב אחרוני' א"צ לחוש לט' באייר שהוא הפלגה של כ' יום מן כ' ניסן שהרי כבר עקרה הפלגה זו ע"י מה שראתה באחד באייר וא"כ הפליגה רק י"ב יום אלא שצריכה לחוש י"ב אייר שהוא הפלגה י"ב יום. ודעת קצת הפוסקים (רמ"א וט"ז) דאפי' חזרה וראתה בא' באייר אמרינן דראיה זו לא באה מכח ששינתה הפלגה של כ' יום לקבוע לי"ב יום אלא מה שראתה היא מחמת שהיום גורם שתקבע גם לימי החודש כמו א' בניסן ואעפ"כ תראה לזמן הפלגה של כ' יום וא"כ צריכה לחוש גם ט' אייר שהוא הפלגה מן כ' ניסן. ונ"ל דגם בזה אזלינן לחומרא כדלעיל סי' ט' ובין ראתה בא' באייר או לא ראתה לד"ה צריכה לחוש כ' אייר שהוא ווסת החודש מראי' שראתה כ' ניסן (הגהת רמ"א סעיף י"ג): +לא ראתה אחד באייר א"צ עוד לחוש א' בסיון שכבר נעקר ראית ר"ח בפ"א ראתה ט' אייר חוששת לכ"ח אייר שהוא הפלגה כ' יום מן ט' אייר כמו שיש מן כ' ניסן עד ט' אייר. עבר כ' אייר ולא ראתה נעקר גם יום כ' לחודש וא"צ לחוש עוד כ' סיון. ראתה כ"ח אייר כבר קבעה לה ווסת הפלגה לכ' יום ע"י ד' ראיות שהם א' ניסן כ' בו ט' אייר כ"ח בו וצריכה לחוש ח"י סיון וכן תמיד ליום כ' עד שתעקרנה ג"פ וא"צ לחוש עוד לכ"ח סיון דאיגלאי מילתא דראי' כ"ח אייר הוא מהפלגה ולא מטעם יום החודש (שם בש"ך ס"ק ל"א ולא בסיון צ"ל ולא' בסיון): +ראתה א' בניסן וגם כ' בו וחזרה וראתה בא' באייר חוששת לרוב האחרונים לי"ב אייר משום הפלגה ולרמ"א גם ט' אייר כמו שכתבתי בסי' הקודם ובין לא ראתה או ראתה בא' אייר חוששת לכ' בו משום ווסת ובין ראתה או לא ראתה בו אם חזרה לראות א' בסיון הרי קבעה לה ווסת החדש לר"ח ואם ראתה גם כ' באייר חוששת אעפ"כ כ' סיון אע"ג שסבר קבעה לה לר"ח שמא תקבע עוד ווסת לכ' בחודש לא ראתה כ' בסיון נעקר יום כ' בחודש שהרי לא קבעה אותו ג"פ אבל חוששת תמיד לר"ח עד שתעקרנו ג' פעמים ואינה חוששת עוד להפלגה כיון שכבר יש לה ווסת קבוע ועל דרך שנבאר לקמן. (שם בט"ז ס"ק י"ט דבריו אינם מדוקדקים ע"ש): +ראתה א' בניסן וכ' בו וא' באייר וי"ב בו חוששת לכ' אייר משום כ' ניסן ולכ"ג אייר שהוא הפלגת י"ב יום מי"ב אייר חזרה לראות כ"ג אייר קבעה לה ווסת להפלגה של י"ב יום ואינה חוששת לא' בסיון וכ' בו דאיגלאי מילתא דראייה זו של א' באייר וכ' אייר לא היה מטעם ווסת החודש אלא מטעם הפלגה וכן על דרך זה צריכה לחשוב לעולם (שם): +כיצד עוקרת הווסת כבר כתבנו דכל שלא נקבע ג"פ נעקר בפ"א ואם קבעה ג"פ צריך שתעקור ג"פ ואפי' עקרה ג"פ אם חזרה וראתה באותו יום שהית' רגילה לראות בו אפילו אחר כמה הפסקות חזרה לקביעות הראשון וחוששת לו תמיד וצריכה עוד ג' פעמים לעקור דאמרינן אורח בזמנו בא ודוקא שלא שינתה לווסת אחר אבל אם שינתה לווסת אחר כבר נעקר הראשון לגמרי ואם תחזור עוד לראות בו הרי הוא לה כתחלת ווסת וכאשה שמשנית ווסתה לווסת אחר דבעינן ג"פ לעקירת ווסת הראשון ולקביעות השני וא"כ הראשון נעשה שני והשני ראשון לפיכך היה לה ווסת קבוע לראות מכ' יום לכ' יום ושינתה ולא ראתה ביום כ' אלא עד יום ל' עדיין צריכה לחוש לאחר ראיה זו ליום כ' וליום ל' שמא תעקר ווסתה ותקבע לל' דלחוש לעולם חיישינן אפילו בפ"א. חזרה ולא ראתה ביום כ' צריכה לחוש ליום ל' ועדיין צריכה לחוש גם ליום כ' אחר ראיה זו וגם ליום ל'. חזרה ולא ראתה ביום כ' צריכה לחוש ליום ל' ראתה ביום נ' הרי כבר קבעה ווסתה מל' לל' ואינה צריכה לחוש ליום כ' שהרי כבר עקרה ג"פ ואם חזרה וראתה אחר ראיה זו ליום כ' אינה חוששת אלא פ"א כדין ווסת שאינו קבוע ונעקר בפ"א אבל אם קודם שראתה פעם ג' ביום ל' ראתה ביום כ' כבר חזר ווסת של כ' למקומו ואינה צריכה לחוש ליום ל' כיון שלא ראתה ביום ל' רק ב"פ ועכשיו שינתה וראתה לכ' יום הרי כבר נעקר ווסת זו של ל' (סעיף י"ד וכפי מה שמפרש המע"מ בדברי הש"ע שהביא הש"ך ס"ק מ' כו"פ וס"ט ושכן כתב להדיא ברמב"ן): +וכן אם לא ראתה ב"פ ביום כ' אלא ביום ל' ב"פ ובפעם ג' לא ראתה לא ביום כ' ולא ביום ל' אלא לל"ג וכיוצא בו ולאחר ראיה זו ראתה ליום כ' חזר הווסת של כ' למקומו ואינה חוששת עוד ליום ל' ומיהו צריכה לחוש להפלגה אחרונה שהוא ל"ג וכיוצא בו שאם אשה מדלגת ווסתה פעמים ושלש ואינה רואה בנתיים לזמן אחר וחוזרת לראות לזמן הווסת לא נעקר הווסת (זהו פירש הש"ך בס"ק מ' ובס"ק מ"ג ועיין כו"פ ס"ק י"ח מה שמתמה על הש"ך): +שינתה ראיותיה ולא השוה אותם כגון שהיתה ווסתה לראות יום כ' ושנתה פ"א ליום ל' והשני לל"ב והג' לל"ד א"כ נעקר הווסת הראשון עכ"פ ולהפוסקים לעיל סי' ח' דבווסת הדילוג צריכה ה' ראיות א"כ לא קבעה זו עדיין ווסת אחרת לדילוג שהרי אין כאן אלא ד' ראיות כ' ל' ל"ב ל"ד וא"כ א"צ לחוש לל"ו מש��ם דילוג רק שצריכ' לחוש להפלגה אחרונה לל"ד אבל הפוסקים לעיל דבד' ראיות קבעה ווסת וא"כ אע"ג דראית כ' אינו מן המנין כיון שהיה לה ווסת לכ' יום מ"מ כיון שהפליגה מכ' לל' א"כ כשחזרה וראתה אח"כ לל"ב דילגה ב' ימים ואח"כ דילגה מל"ב לל"ד וא"כ הרי יש כאן ג' דילוגים מכ' לנ' ולל"ב ולל"ד וא"כ קבעה לה ווסת לדילוגין וכבר כתבנו דלחומרא קיי"ל כשני הדעות וצריכה לחוש לנ"ו שמא הלכה כדעה זו ומ"מ צריכה לחוש גם להפלגת ל"ד שמא קיי"ל כדעה הראשונה א"כ עדיין אין לה ווסת קבוע (סעיף ט"ו ובש"ך) ואם חזרה לראות ביום הווסת הראשון חזרה לקביעות הראשון וחוששת לו תמיד עד שיעקר ממנה ג"פ וה"ה להפסיקה מלראות ג' עונות ואח"כ חזרה לראות ביום הווסת כל שלא שינתה בנתיים בג' ראיות אחרות ואחר כך חזרה לראות ביום הווסת הראשון חזרה לקביעתה הראשון וצריכה לחוש עד שתעקרנה ג' פעמים (סעיף ט"ו): +כיוצא בו דין עקירת ווסת החודש. כיצד היתה רגילה לראות בר"ח ועבר עליה ר"ח ולא ראתה חוששת תמיד לר"ח עד שיעבור עליה ג"פ ר"ח ולא תראה ואפילו לא ראתה ר"ח א' אפ"ה צריכה לחוש לר"ח הב' והג' ואינו דומה לווסת הפלגה שאם היה לה ווסת לל"ב יום ועבר ל"ב יום ולא ראתה א"צ לחוש ליום ס"ד אעפ"י שהוא יום שהיתה ראויה לראות דשאני התם שתלוי בהפלגת ראיה וכיון שלא ראתה למה תחוש אבל בווסת החודש שהיום גורם וא"כ אעפ"י שלא ראתה בר"ח א' מ"מ צריכה לחוש לשני שהרי אמרינן שיום זה גורם ראייתה ועדיין לא עקרה ג"פ (ש"ך בס"ק מ"ה): +וה"ה אם שנתה ראייתה ג"פ לראיות שאינן שוות כגון שהיתה ווסתה קבוע בר"ח ושנתה פעם א' לח' בחודש ופעם ב' ביו"ד לחודש ופעם ג' לט"ו לחודש כשחזרה וראתה פ"א בר"ח חזר הווסת של ר"ח למקומו כיון שלא קבעה לה ווסת אחר וצריך לחזור ולעקרנה ג"פ (ש"ך ס"ק מ"ו): +ראתה ט"ו ניסן והמשיכה ראייתה ג' ימים וחזרה וראתה ט"ז אייר והמשיכה ראייתה ב' ימים ובסיון התחילה לראות י"ז בו כתבו כל האחרונים דהולכין תמיד אחר תחלת ראייה ויש לו דין ווסת הדילוג לבד כדלעיל סי' ח' אך י"א שחוששת גם לווסת השוה דאע"ג דקיי"ל דהולכין אחר תחלת הווסת לעולם מ"מ הכא כיון דווסת הדילוג לא שכיח ויותר שכיח ווסת השוה א"כ אמרינן דקבעה ווסתה בי"ז לחודש ומה שהקדימה לראות בט"ו ובט"ז היא תוספת דמים וא"כ צריכה לחוש גם לי"ז בתמוז (כ"כ הכו"פ שצ"ע על פסק רמ"א שלא מצא מי שיחלוק על רמב"ן וטור שהיא דעה ראשונה שבש"ע ססי' י"ג): +ווסת הגוף כיצד יש קובעת ווסת ע"י מקרים שאירע בגופה כגון שמפהקת. ויש בזה ג' מינים או כאדם שפושק זרועותיו מחמת כובד או כאדם שפותח פיו מחמת כובד (שקורין גענצין) או כאדם שמוציא קול דרך הגרון (שקורין גרעפצין) ויש שיקרה לה שמתעטשת מלמעלה (שקורין ניסין) או בהפחה מלמטה ויש שחוששת בפי כריסה נגד טיבורה ובשיפולי מעיה ויש שע"י שאחזוה צירי קדחת או שראשה ואיבריה כבדים עליה בכל א' מאלו אם יארע לה ג"פ שבכל פעם עושה כן הרבה פעמים בזה אחר זה מה שאין רגיל כן בשאר בני אדם קובעת ווסת (סעיף י"ט) ואין אחד מצטרף עם חבירו כגון שפיהקה פעם אחד ונתעטשה ב"פ אינן מצטרפין (סעיף כ"ג): +יש שקובעת ווסת ע"י מקרים אלו בלא שום זמן ידוע אלא בכל פעם שעושה כך תראה. ויש שאינה קובעת אלא לזמן ידוע כגון עפ"י ימי החודש או עפ"י הפלגה מזמן לזמן (שם): +כיצד קבעתה אם פיהקה בר"ח יש לחוש שמא תקבע ווסת לפיהוק בלא זמן ידוע או אפשר לפיהוק ולימים דהיינו אם תפהק בימים ידועים תראה או אפשר להפלגה או אפשר שהפיהוק היה רק מקרה ותקבע לימים לבד ולכן כשתפהק עוד הפעם בתוך ימי החודש צריכה לחוש לאותו פיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק (עיין ט"ז ס"ק ל"ח) וצריכה לחוש עוד גם לר"ח אפילו לא תפהק דשמא היום גורם ולא הפיהוק. וגם צריכה לחוש להפלגה כדין הפלגות לעיל. פיהקה פעם א' ולא ראתה אינה חוששת עוד לפיהוק שהרי נעקר כבר בפ"א. פיהקה גם בר"ח השני וראתה חוששת עוד לכל החששות הנזכר. פיהקה פעם ג' בתוך ימי החודש וראתה הוברר הדבר שאין היום גורם הראיות שהרי לא ראתה בר"ח והוברר הדבר שהפיהוק גורם וקובעת ווסת לפיהוק לבד. ואם ראתה פעם ג' בר"ח שלא ע"י פיהוק הוברר הדבר שאין הפיהוק גורם אלא הימים וקובעת ווסת לימים לבד היינו לר"ח. ואם היה הראיה שבר"ח הג' ג"כ ע"י פיהוק או אפילו פיהקה בכ"ט לחודש וראתה בר"ח ה"ז כאלו פהקה היום בר"ח והוברר הדבר ששניהם גורמים ולכן קובעת ווסת לשניהם יחד דוקא. ולכן א"צ לחוש אפילו תפהק בתוך ימי החודש ואפילו בר"ח ג"כ א"צ לחוש עד שתפהק שהרי כבר קבעה ווסת לשניהם ביחד דוקא (סעיף כ' כ"א): +וכן הדין להפלגה אם פיהקה היום ופיהקה לסוף כ' אם תפהק עוד אפי' שלא ביום כ' חוששת לאותו פיהוק שמא תקבע לפיהוק לבד. פיהקה פ"א ולא ראתה אינה חוששת עוד לפיהוק גרידא אבל צריכה לחוש ביום כ' מראיה ראשונה וכן צריכה לחוש ליום הקבוע לחודש שמא תקבע לימי החודש (סעי' כ"ב): +קודם שקבעה ווסת לפיהוק לבד שאז צריכה לחוש גם משום הימים אזי צריכה פרישה כל העונה (עיין ט"ז ס"ק ל"ט ובמנ"י) כדין כל הנשים אך לאחר שקבעה ווסתה לפיהוק לחוד אזי אינה צריכה לפרוש אלא אותה השעה שרגילה לראות בו ואם עבר הזמן ולא ראתה ובדקה ומצאה טהורה מותרת. היתה רגילה לראות בהתחלת הווסת מיד אסורה כ"ז המשכת הווסת ואם היתה רגילה לראות סוף הווסת אינה אסורה אלא בסופה ואם רגילה שהראיה נמשכת גם אחר הווסת אסורה מתחלת הווסת עד סוף עונה א' (סעיף כ"ד ועיין בש"ך): +עקירת ווסת הגוף כדין כל עקירות שאר הווסת ואם היה לפיהוק לבד נעקר ע"י שתפהק ג"פ ולא תראה ותבדוק ואם היה לפיהוק ולימים צריכה עקירה ג"פ באיתן הימים דוקא ולאחר בדיקה (בש"ע סעי' כו): +יש שנקבעה ווסת ע"י אכילת דברים חריפים כגון אכלה שום וראתה אכלה בצל וראתה אכלה פלפלין וראתה י"א שקבעה לה ווסת לאכילת דברים חמים. וי"א שכל זה שראתה ע"י מאכל דינו כמו שתראה ע"י קפיצה (בסי' שאח"ז) ושאר מעשה שהיא עושה דמקרי ראיה ע"י אונס ואינה קובעת ווסת אלא עם הימים. וי"א שדינה כווסת שתראה ע"י מקרים שבגופה וקובעת אותו אפי' בלא ימים שוין (רמ"א סעיף כ"ג): +יש שקובעת ווסתן ע"י אונס כגון ע"י קפיצות או שאר מעשים שתעשה. ווסת זה אפי' אירע לה כן הרבה פעמים אינן נקבעים להיות כווסת קבוע אלא חוששת כשתעשה אותו מעשה ודינו כווסת שאינו קבוע אא"כ תקבענה לימים ג"כ ואז דינו כשאר ווסתות ודינו לכל דבר כווסת הגוף שביארנו לעיל סי' כ"ח אלא שבזה חלוק שבווסת הגוף אפילו ע"י פ"א צריכה לחוש כשיארע לה כן עוד הפעם באיזה זמן שיהיה דהטבע גורם כשיגיע הזמן לראות נולדו בה מקרים אלו אבל בווסת שע"י אונס אם קפצה פעם אחד וראתה אע"פי שחזרה וקפצה אינה צריכה לחוש כלל דאמרינן מקרה הוא ע"י אונס אבל לאחר שאירע לה כן ג"פ באיזו יום שיהיה בין שוין ובין אינן שוין צריכה לחוש מיהו נעקרת בפ"א כיון שלא קבעתה לימים ומ"מ צריכה לחוש גם בפעם ראשון לאותו יום דשמא היום גורם ולא הקפיצה וכן בפעם ב' צריכה לחוש משום הפלגה וכל דינו כדין ווסת הגוף אלא שבווסת הגוף אם פיהקה יום אחד קודם לזמן ולמחר ראתה אפ"ה אמרינן שקבעה לה דא��רינן שהיום גורם שפהקה מאתמול כיון שהטבע גורם כן משא"כ בקפיצות אפי' קפצה ב"פ ביום ידוע כגון בר"ח או בא' בשבת וראתה ובפעם הג' הקדימה לקפוץ ולא ראתה באותו יום אלא שראתה למחר קבעה לה ווסת רק לימים בלא קפיצה שהרי אין זה בטבע והרי נודע שהיום גורם ולא הקפיצה. ומיהו יש פוסקים דאף בזה דינו שוה לווסת הגוף וראוי לחוש ולהחמיר בין לענין לחוש ובין לענין עקירה כדלעיל סי' ט' (סעיף י"ז וי"ח): +קטנה פחות מבת י"ב שנה אפילו הביאה שערות דאמרינן שומא (ר"ל שערות בעלמא) הוא ולא סימני גדלות או אפי' היא כבר י"ב שנה אלא שבדקוה ולא הביאה שערות (אבל אם לא בדקוה כיון שכבר הגיע לשנים אמרינן מסתמא הביאה שערות) כל זמן שלא תראה ג"פ אמרינן מקרה וא"צ לחוש כלל לא לווסת הימים ולא להפלגה דאע"ג דבגדולה חוששת בפעם א' אבל זו א"צ לחוש כלל ומ"מ כשראתה ג"פ חוששת לשאר ראיות שתראה וקובעת לה ווסת כגדולה. ולפי שדין זה אינו מצוי בינינו לא אאריך בזה והרוצה לעמוד על דיניה עיין בסימן קפ"ט סעיף פ"ז: +זקינה שזקנה כ"כ שראויה לקרות לה אימא בפני' מחמת זקנותה ואינה בושה בזה וכיון שהיא זקינה כ"כ רגילה להחדיל להיות לה אורח כנשים ואם עברו עליה ג' עונות בינונית שהם צ' יום ולא ראתה ה"ז בחזקת מסולקת בדמים ואינה חוששת עוד לווסתה הראשון ואפילו חזרה וראתה ג"פ אם אינה רואה באותן עונות שראתה כבר אינה חוששת עד שתקבע לה ווסת כדין בג"פ אבל אם ראתה באותן ימים שראתה מתחלה אם ווסת החודש פ"א או להפלגה בב' ראיות חזרה לווסת הראשון שהרי נתגלה שלא היתה בחזקת מסולקת מדמים אלא מקרה היה (סעיף כ"ח כ"ט): +מעוברת ומניקה אעפ"י שהיא רואה באותן העונות שהיתה רגילה לראות אעפ"כ אינה חוששת ותלינן במקרה. ומ"מ לענין זה גרע מזקינה שצריכה לחוש לראיה שתראה כדרך שחוששת לכל ווסת שאינו קבוע בין שתראה באותן עונות שהיתה רגילה או ליום אחר דזקינה אין לה דם בטבע משא"כ מעוברת ומיניקה שיש לה דם רק שהעובר מעכב (בט"ז ס"ק מ"ח עיין ס"ט). עבר זמן העיבור והנקה חוששת לווסת הראשון כגון אם היה ווסתה בר"ח חוששת לר"ח ראשון שתפגע ובהפלגה כשתחזור ותראה פ"א חוששת להפלגה שהיתה רגילה להפליג ודעת רוב הפוסקים דאפילו לווסת החודש ושאר ווסתות אינה חוששת עד שתראה פ"א (סי' ל"ג ל"ד): +מעוברת היינו דוקא לאחר ג' חדשים דאז כבר ניכר עוברה ומינקת הוא כל כ"ד חודש משנולד הולד אפילו מת הולד או שגמלתו דכיון דאיבריה מתפרקין מכח הלידה דמיה מסתלקין ואינן חוזרין עד לאחר כ"ד חודש ואם הפילה נפל כל שיש לה דין ימי טוהר המבואר בסימן קצ"ד יש לה דין מינקת (כו"פ ססי' קפ"ט): +הרוצה לקיים מצות פרישה כתקונו יזהיר לכתוב תמיד יום הווסת ואז יוכל לחשוב ימי ווסתה כתקונו כך קבלתי מרבותי וכך הייתי נוהג כל ימי ולא אנה לי כל און ב"ה המקדש עמו: + +Klal 113 + +דין כתמים ודם שנמצא על בדיקה מאשה (סי' ק"צ):
מה"ת אין האשה טמאה נדה אא"כ הרגישה שיצא מגופה שנאמר זוב יהיה בבשרה וקבלו חז"ל דר"ל שתרגיש בבשרה והרגשה זו אינן שוות יש שמרגשת שנפתח המקור ויש שמרגשת שזב ממנה דבר לח ויש שמרגשת שנזדעזעו איבריה ובאיזה ענין שתרגיש טמאה מדאורייתא: ולא עוד אלא שאפילו אם לא הרגישה זיבת דם רק שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם אם לא בדקה א"ע אח"ז תיכף או אפילו בדקה ולא מצאה כלום טמאה שאני אומר טפת דם כחרדל יצא ממנה ונאבד שבודאי בחנם לא תפתח המקור ואע"ג שיש לה חזקת טהרה מ"מ רוב דמים שבמקור ט��אין לפיכך אם בדקה עצמה תיכף ומצאה מראה כשרה כגון ליחה לבנה או ירוקה או כמראה געל טהורה שגם דברים אלו באים מן המקור ולא מחזקינן איסור שאינו לפנינו כיון שיש לפנינו דבר טהור לתלות בו (סי' ק"צ) אבל בהרגשה שנזדעזעו איבריה אם בדקה ולא מצאה כלום טהורה שתלינן ההרגשה בשאר מקרים כן נ"ל: +ודוקא בסתם נשים אבל מעוברת ומניקה כיון שהן בחזקת מסולקת בדמים אפילו הרגישה שנפתח מקורה ולא מצאה כלום טהורה דתלינן מה שנפתח מקורה היה להוציא ליחה לבנה או ירוקה שגם אלו באים מן המקור דכיון דהן בחזקת מסולקת בדמים יותר מסתבר לתלות בהם ממה שנאמר שיוצא דם (מנ"י וס"ט רסי' ק"צ): +וכן אשה שהיתה מתעטשת בחוזק וכח וע"י כח גדול של העיטוש ניתז ממנה למטה מי רגלים לפי דעתה ולא בדקה עצמה ואח"כ מצאה בכתונת כתם קטן פחות מכגריס תלינן במצוי שהיה מ"ר דכן דרך נשים לפעמים (דדוקא עיטוש פעמים הרבה הוא ווסת כדלעיל כלל קי"ב משא"כ עיטוש איזה פעמים) (ס"ט שם בשם שב"י) ונ"ל דה"ה נשים שרגיל בהם ליחה לבנה ומוחזקות בזה אפילו הרגישה זיבת דבר לח ולא בדקה טהורה כיון שמוחזקת בכך ורגילה בכך תלינן במצוי (ועי' בשער רוב וחזקה סי' כ"א): +וכל זה מה"ת אבל חכמים גזרו שאפי' לא הרגישה כלום אלא שמצאה בין על בשרה במקום שיכול דם המקור ליפול שם כדלקמן או אפילו על בגדיה אפי' לא הרגישה כלום טמאה (שם) ויתבאר לקמן ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה יש עלי' כל דיני נדה כדלקמן ודוקא בבגד האשה גזרו על הכתמים אבל אם נמצא כתם בבגד האיש ואפילו על חלוקו לאחר התשמיש אין לו דין כתם כלל אם לא שקינח עצמו בו דאז האשה טמאה כדלקמן כלל קי"א: +תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דהיינו שהיא פחותה מי"ב שנים אפי' הביאה ב' שערות וכן אפילו היתה יתירה מי"ב שנים אם בדקוה ולא הביאה שתי שערות (דאם לא בדקוה אמרינן חזקה כיון שהגיע לכלל שנים הביאה ב' שערות) בין שהיא בתולה בין שהיא בעולה (ש"ך ומנ"י דלא כרש"ל) ואפילו אם ראתה כבר ב"פ לא גזרו עליה לטמא כתמיה בין שנמצא על סדינים ובין שנמצא על גופה (ש"ך ס"קג) אבל אחר שראתה ג"פ אפילו ביום א' כגון שראתה ופסקה וחזרה וראתה עד ג"פ חוששת לכתם ואם אח"כ פסקה מלראות שיעור ג' עונות שהם צ' ימים חוזרת לקדמותה וכתמה טהור עד שתחזור ותראה ג' פעמים (שם): +כיון שכתמים דרבנן ולכן הקילו לומר דכל מקום שיכולה לתלות שכתם זה אינו מגופה אלא מעלמא תולה בו ולכן לא גזרו על הכתם אא"כ יש בו כגריס ועוד (והנהוג בינינו שהוא בערך כמו דיטקע פרייסעש החדשה) ואם אין בו כזה השיעור אנו תולין לומר דם כנה הוא אעפ"י שלא הרגה כינה אבל כשיש בו כזה השיעור אין תולין בכנה דאין דרך דם כינה להיות יותר מכזה השיעור ואין חילוק אם הוא מרובע או ארוך או עגול ובמקום שמצוי הרמש פשפש (שקורין בל"א וואנץ) אפילו אינה יודעת אם הרגה ולא הריחה ריחה או אפי' במקום שאינו מצוי רק שיודעת שהרגה פשפש או הריחה ריחה תולה בו עד כתורמוס והוא גדול כמו מטבע שקורין באשכנז חצי פאץ וכן אם עברה בשוק של טבחים או שנתעסקה בכתמים או שישבה בצד המתעסקים בכתמים תולה בהן אפילו מצאה כתם גדול ועיין עוד לקמן בכמה דברים שיכולה לתלות ודוקא כשכל הגריס הוא מחובר במקום אחד אבל אם אין בו כשיעור זה במקום א' אעפ"י שיש שם טיפין הרבה סמוכין זה לזה עד שאם נצרפם יש בהם יותר מכגריס טהורה שאלו תולין כל טפה בכינה עד שיש בו כגריס ועוד במקום א' (סעיף ה' סעיף ח'): +כתם הנמצא על בשרה לבד במקום שחוששין להם ג"כ אינו טמא אא"כ יש בו כשיעור ומ"מ חמור בזה מנמצא על חלוקה דאפילו לא היה כשיעור במקום א' אלא טיפין טיפין אם יש בין כולם להצטרף עד כשיעור טמא אפילו אם אורך הכתם לרוחב יריכה או שהיה נראה כאלו הוא ממטה למעלה או עגול או שהיו טיפין טיפין הואיל והוא כנגד בית התורפה טמאה ואין אומרים אלו נטף מן הגוף לא היה כזה (סעיף ט' ובש"ך ס"ק י'): +כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו כיצד בדקה קרקע עולם (ע' בס"ט ד' ברלין ד' צ"ו ע"ב) או בה"כס שאינו מקבל טומאה כגון של בנין אוכל דבר שאינו מקבל טומאה או שנמצא דם על כלי חרס מגבו (רמב"ם פ"ט מהל' איסורי ביאה הל' ז' דכ"ח אין לו טומאה מגבו) או אפילו מין שהוא מקבל טומאה אלא ששיעורו גורם לו כגון מטלית שאין בו ג' על ג' בכל אלו טהורה ואם מקבל טומאת נגעים אעפ"י שאין מקבל טומאת מדרס טמאה סוף ח' (ש"ך ס"ק ט"ז) ונייר הוא דבר המקבל טומאה וע' בב"א דלא כס"ט: +וכן לא גזרו בכתם שנמצא על בגד צבוע ולפיכך עצה טובה שתלבש אשה ותציע על מטתה בגדי צבעונין כדי להצילה מכתמים ואין חילוק בין אם הוא צבוע אדום או שאר צבעונין (סעיף י'): +כתם שנמצא על בגד מנומר בגוונים לבנים וגם שאר צבעים כמו גראטקעס (ובל"א איין ווערפיל) ולא היה כשיעור על לבן א' אע"ג שכשנצטרף עמה מה שעל הצבע יש בו כשיעור אינו מצטרף אבל אם עבר הכתם בלבן השני ובב' הלבינים יש בהם כשיעור כתם אעפ"י שהצבע הוא באמצע כיון שעכ"פ הכתם עובר גם על הצבוע מחבר הלבינים לחשוב כאחד וטמא אבל אם אינו עובר גם על הצבוע אין ב' הלבינים מצטרפין (ס"ט ס"ק כ"א בשם תשובת מעיל צדקה) ואם שתיו צבוע וערבו לבן או להיפך הכל הולך אחר הנראה (כדאיתא בנגעים פרק י"א ועורות הצבועות בידי שמים מטמאין בנגעים וה"ה בכתמים ובידי אדם אינן מטמאין אבל בבגדים בין חילוק בין צבועין בי"א או בי"ש: +לא בכל מקום שימצא שם כתם טמאה אלא במקום שאפשר שבא מן המקור כיצד נמצא על עקבה טמאה אם ישבה כדרך הישמעאלים שמשימים רגליהם תחת עגבותיהם (ט"ז סק"י) דשמא נגעה באותו מקום וכן אם נמצא על כל אורך יריכה ושוקה ופרסותיה מבפנים והם המקומות הנדבקים זה בזה בעת שתעמוד ותדבק רגל ברגל ושוק בשוק וכן אם נמצא על ראש גודלה מרגליה וכ"ש על רגליה ממש שכנגד הרגל לפעמים דמתרמי בשעת הליכה תחת אותו מקום וניטף עליו ומ"מ אם יש עוד צד להקל או שאין בו כגריס במקים א' יש להקל דבשאר גב הרגל שהוא לצד חוץ וכ"ש בנמצא בשאר ראשי ד' אצבעות דטהורה (סעיף י"א ב"ח ט"ז ש"ך מנ"י): +וכן אם נמצא על ידה אפילו על קשרי אצבעותיה מבחוץ אפילו לא בדקה א"ע מקודם מפני שהידים עסקניות הן ושמא נגעו באותו מקום. ומ"מ אם אמרה ברי לי שלא נגעתי באותן המקומות שאפשר ליפול שם דם מן המקור נאמנת ול"א דהוי מילתא דלא רמיא עלה וטהורה (ס"ט ס"ק כ"ו) ומ"מ יש להקל דאע"ג דבשאר הגוף אפילו אין כגריס במקום א' אלא ע"י צירוף טמאה כדלעיל סי' ז' מ"מ בידים יש להקל דבעינן כגריס במקום אחד (ס"ט ס"ק כ"ה) ועוד נ"ל דאם מצאה על גב ידה למעלה מן קשרי האצבעות במקים שיש עוד צד להקל יש לצרף ולומר דדוקא עד קשרי אצבעות טמא אבל שאר גב היד כיון דאפי' ע"י שחין הרבה א"א לה ליגע באותו מקום אינו מטמא כלל בכתמים ומכ"ש כשלא בדקה סמוך לזו או אפילו בדקה אלא שנטלה ידיה דיש לסמוך על הפוסקים דס"ל דדוקא כשבדקה ולא נטלה ידיה אזי חיישינן בידים אבל בסתם ידים ל"ג כלל בידים (סעיף י"ב וע' כ"ז בס"ט) ופשיטא במקים שא"א ליגע באותו יד באותו מקום אם לא שתגביה ידה ולפנים כגין שהבגד סתום לגמרי באותו צד והיא אומרת שבודאי לא הגביה בגדיה נ"ל דיש להקל. ועיין עוד לקמן ססי' ט"ו: +אבל נמצא על ירכותיה ושוקיה ועל פרסותיה לצד חוץ או אפילו מן הצדדים ואין צ"ל למעלה מאותו מקום טהורה ולא חיישינן שמא הביאתו שם בידיה דטומאה ממקום למקום לא מחזקינן (שם): +במקום שכתבנו שאם נמצא שם כתם על בשרה טמא אפילו עברה בשוק של טבחים או אפי' נתעסקה בכתמים בידים אפ"ה לא תלינן בה אע"ג דאם נמצא על חלוקה אם נתעסקה בכתמים תלינן דמעלמא אתי אבל אם נמצא על בשרה לבד יש הוכחה לאיסור דאם איתא שהכתם בא ממה שנתעסקה בו הוי לה למצוא גם על חלוקה וכיון שלא מצאה על חלוקה מסתמא בא מן המקור ולכן אם מצאה גם על חלוקה ויש מקום לתלות שבא על החלוק מעלמא כדלקמן טהורה דתלינן שגם על בשרה בא ממקום אחר כיון שאין כאן הוכחה לאיסור (סעיף י"ב) ואפילו אם החלוק לא היה בדוק ל"א שהכתם היה על החלוק מקודם וזה שעל בשרה הוא מגופה אלא תלינן שגם על החלוק בא לה עתה ממה שנתעסקה בכתמים ומזה בא גם על גופה (ס"ט ס"ק ל"ה) וכן אפילו הכתם שעל חלוקה אינו נגד הכתם שעל בשרה טהורה שדרך החלוק להתהפך (ס"ט ס"ק י"ג): +בד"א דבנמצא על בשרה לבד אינו תולה דוקא כשאין לה לתלות אלא בעסק שעסקה בכתמים או בשוק של טבחים אבל אם יש לה מכה בגופה שאפשר שמשם בא ונטף הדם על אותו מקום תולה בה וטהורה (סעיף י"א) ואפי' נתרפאת אם אפשר לה להתגלע ולהוציא דם ע"י חיכוך תולה בה ואע"פי שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת (סעיף י"ח) אבל אם המכה בכתיפה ומצאה כתם על יריכה במקום שא"א לבא שם מן המכה טמאה ול"א דנגעה בידיה במכה ומשם והביאה ליריכה דידים עסקניות הם דלא מחזקינן לא טומאה ולא טהרה ממקום למקום ודוקא בעינן שלא ידעה אם נגעה או אפי' נגעה ולא ידעה אם נתלכלכו ידיה מדם שבמכה דהוי ס"ס להחמיר שמא לא נגעה במכה ואת"ל שנגעה שמא לא נתלכלכו ידיה ואת"ל שגם נתלכלך שמא לא הכניסה ידה ליריכה וכיוצא בו אבל אם נגעה בודאי במכה או בשאר דברים ויודעת שנתלכלך ידיה מאותן הדברים וגם נמצא עכשיו דם על ידיה וגם על יריכה ודאי תלינן כיון דידיה ודאי נתלכלכו תלינן כיון שידים עסקניות הן שמא הכניסה ידי' גם לשאר מקומות שבגוף וטהורה סעיף י"ב (ס"ט ס"ק כ"ח בשם הפרישה) ונ"ל שאם המכה ודאי מוציא' דם וידעה שנגעה בודאי במכה וכן אם נתעסקה בידיה בבשר ודגים שהיו מלוכלכים בודאי בדם אע"פי שלא ידעה בודאי שהיו ידיה מלוכלכים בדם מ"מ טהורה שדבר ידוע שהנוגע בדם ודאי נדבק בידיה: +וכן אפילו אין בה מכה אבל בעלה או בנה יש להם מכה או שנתעסקו בכתמים ונמצא בהם דם אעפ"י שעכשיו אין בהם דם אלא שנודע שהיה בהם אפי' מצאה על בשרה לבד תולה בהם ואמרי' שבשעה שנגעה בהם הי' בהם דם ולא הוי ממקום למקום כדלעיל בסי' הקודם לפי שדרכם ליגע בה וכן אם שכבה במטה עם נשים שיש להם מכות בגופן או שעסקו בכתמים ונמצא עליהם דם אעפ"י שעכשיו אין בהם דם תולה בהם אבל אם לא נודע אם נמצא עליהם דם אע"ג שעסקו בכתמים אם לא עסקו בדבר שדרכו לנתז כגון שחיטה וכיוצא בו אינו תולה בהם דהיאך תתלה בהם מחמת שנגעו בה שמא בעצמם לא היה דם. ואם עסקו בדבר שדרכו לנתז כגון שחיטה וכיוצא בו ונמצא גם על חלוקה וגם על בשרה תולה אעפ"י שלא נודע אם היה בהם דם אבל אם מצאה רק על בשרה ולא על חלוקה אף בזה אינו תולה דלא עדיף מעברה בשוק של טבחים (סעיף י"ט ובס"ט שם בשם הפרישה): +וכן כתם שנמצא על חלוקה אינה טמאה אא"כ נמצא במקום שאפשר שיבא לשם דם המקור דהיינו ל��טה מהחגור או במקום החגור והוא מעט למעלה ממקום התורפה כי לפעמים שוחה מעט ובא לה מקום החגור כנגד בית התורפה אבל למעלה מזה אפילו כשמגיע לשם כששוחה הרבה טהורה מסתם כשלא ידעה ששחתה הרבה (ס"ט ס"ק ל"א) ובכ"מ שיוכל לומר שיבא לשם מן המקור אין חילוק בין נמצא בחלוקה לפניה או מאחריה או מן הצדדים או אפילו לא מצאה לצד הפנים רק בצד החיצון מן החלוק אפ"ה טמאה מפני שכן דרך של החלוק להתהפך ולחזור הנה והנה (סעיף י"ב): +ואפילו מהחגור ולמטה דוקא בכתונת או אפילו כשלובשת ב' או ג' כתונת ונמצא על העליון טמאה מפני שמתהפכת אבל אם מצאה בבגדים אפילו בצד בפנימי כיון שנשים שלנו חוגרות בבגדיהן אין דרכם להתקפל שיבא תחת התורפה ואי מגופה על הכתונת היה לה למצוא וכן אם מצאה על הסדין שמציע תחתיה והיא ישינה עליו אם מצאה בחלוק העליון ששוכבת עליו כיון שמונח עליה הכרים בתחת ראשה ומצאה כך בבוקר ומכ"ש על הכרים שתחת ראשה דאין חוששין כלל וכן בכר המונח תחת הסדין ונמצא עליו כתם אפילו נגד התורפה אם מצאה הסדין מונח עליו כמו שהציעה אין חוששין שבודאי הכרים אינם בדוקים ומכ"ש בכר השני ולא חיישינן כדלקמן (ט"ז ס"ק ל"ז ס"ט סעיף י"ח בשם פ"מא) אבל מצאה סשדין שתחתיה שידוע שלפעמים מתקפלות מצד זה לזה וכ"ש אם מתכסה בסדין וכיוצא בו בכ"מ שתמצא טמאה מפני שהוא חוזר הילך והילך (ש"ך ס"ק כ"ז): +נמצא על בית היד (שקורין ארבעל) של חלוקה אם המקום שנמצא בו הדם בבית יד מגיע עד בית תורפה טמאה אפילו אינה יכולה להגיע לשם אא"כ תשחה הרבה וא"ל טהורה (סעיף י"ג) ונ"ל לפי מה שנוהגות נשים שלנו לקשור הבית יד אם נמצאת למעלה כתם טהורה (וכ"מ בס"ט ס"ק ל"ד שהרי רש"י כתב הטעם לפי שלפעמים פושטתן מעל זרוע' ונופל למט' משמע אבל בלא"ה לא) ומ"מ נ"ל שתשער האשה בעצמה שתשחה הרבה עד שתגע עד פי הטבעת שכן דרכן לפעמים למשמש שם לקנח ועד המקום שמגיע מבית ידה לשם חוששין ולא יותר ואם יש לבית היד קמטי' ונמצא כתם על הקמטי' אם מצטרפין לגריס עיין בב"א : +ב' נשים שכיסו עצמן בסדין אחד או בחלוק א' שתיהן טמאות ואם אחת כסתה ואחרת לא כסתה אע"פי ששתיהן לבשו החלוק אם נמצא למעלה מהחגור דמשום הלבישה טהורה כיון שהיא למעלה מהחגור וא"כ זו שכסתה טמאה והשנית טהורה אבל אם היה למטה מהחגור אע"ג דיש לתלות בזו שכסתה ג"כ בלילה די"ל דזה מצוי יותר לראות בלילה מביום דביום היתה מרגישה מ"מ שניהם טמאים (סי' ט"ו וס"ט ס"ק ל"ו): +מצאה כתם למעלה מהחגור וכתם למטה ממנו ויודעת שלא נזדקרה טהורה שאני אומר כמו שהעליון בא מעלמא כך בא התחתון בד"א כשיש בעליון כגריס ועוד או יותר שבודאי מעלמא בא שהרי אין לתלותו בכנה אבל אם אין בו כגריס ועוד אין תולין אותו מעלמא דשמא דם כנה היא ואם יש בתחתון כגריס ועוד שאין לתלות בכנה טמאה (סעיף י"ז) ודווקא אדום באדום תלינן אבל כשאחד אדום ואחד שחור לא תלינן ואם נמצא בחלוקה למעלה מהחגור ועל בשרה למטה מהחגור צ"ע אם תולה כמו בשניהם בחלוק (ס"ט ס"ק מ'): +מי שרגיל לצאת ממנו דם דרך פי האמה ובשעת תשמיש נמצא בעד האשה דם תולה בבעלה וכ"ז שתוכל לתלות שפולטת ש"ז דהיינו ג' ימים שזהו זמן פליטה תולה בו (סעיף כ' ובס"ט): +ודווקא שידעה בו ודאי שעברה בשוק של טבחים או שישבה בצד המתעסקים בכתמים אבל אם היא מסופקת בכך אינה תולה אא"כ שדרכה בכך להתעסק כאן וכאן במקומות שעוסקין בכתמים דאז אנו תולין אפילו מספק שמא נתעסקו במקום שעברה ולא הרגישה (סעיף ר"ב): +בכ"מ ד��ולין בכתמים אין חילוק בין אם הכתם עגול או משוך דאפילו אם משוך ל"א מסתמא בא ע"י קינוח באותו מקום אלא תלינן שנעשה כך משוך וטהורה (ש"ך ס"ק מ"ב): +נתעסקה בדבר אדום ונמצא עליה כתם שחור או איפכא אין תולין אבל אדום באדום ושחור בשחור אפילו אינו ניכר ממש שדומה לו תולה בו אפילו זה אדום הרבה וזה אדום קצת מ"מ שמא בהתחברו עם הפשתן יולד מבין שניהם שינוי (סעיף כ"ג ועיין שם בס"ט בשם ראב"ד) וא"צ לדמות כתם חלוקה לכתם שנשתמשה בה אם דומה לה או לאו אלא בסתם תולה כל מיני אדום באדום וכל מיני שחור בשחור (סעיף ל'): +ב' נשים שנתעסקו בדבר שאין בו אלא כסלע דם ונמצא על כל א' כסלע אם באו לשאול בז"אחז מטהרינן לכל א' דתלינן כ"א בדם שנתעסקה אבל באו לשאול בב"א או ששואלת אני ועוד אחת עסקנו כיון שמזכירה גם חבירתה ה"ז כאלו באו בב"א ושניהן טמאות (סעיף כ"ה ט"ז ונק"הכ ומנ"י וכו"פ): +נתעסקה בדם שא"א שיהיה ממנו כתם אלא כגריס ונמצא עליה כב' גריסין ה"ז תולה כגריס בדם שנתעסקה בו וכגריס במאכול' אבל אם נמצא הכתם יותר מב' גריסין טמאה שהרי אפילו אם נתלה כגריס במאכולת יש עוד יותר וכיון שזה היותר מגופה אף הגריס מגופה ועיין עוד מדינים אלו בש"ע סעיף כ"ז כ"ח: ומ"מ אם נתעסקה בדם ואינה יודעת בכמה אזלינן לקולא ואמרינן שהיה בדם כשיעור הכתם (סעיף כז): +הרגה פשפש שאנו תולין בו עד כתורמוס חזר כתורמוס לשיעור הגריס לכל הדינים שאמרנו (סעיף כ"ט): +מצאה כתם ואין לה במה לתלות והדבר ספק אם הוא דם או צבע לדידן דאין אנו בקיאין טמא מספק אע"ג דהוי ספק לכ"ע וי"א דזה הוי ס' גמו' (ט"ז בסי' צ"ח) מ"מ כיון שהוא לפנינו וצריך בדיקה קיי"ל בכל דבר שהוא לפנינו וצריך בדיקה ואין אנו בקיאין לבדוק צריכין להחמיר מספק (סעיף ל"א). אבל אם נאבד קודם שראה החכם וא"י אם היה בו כגריס או לא או אם היה אדום או לא וכיוצא בו בכתמים שהוא מדרבנן אזלינן לקולא (עיין בב"א): +האשה שבדקה עצמה בעד הבדוק לה ונמצא עליו אפילו טפה כחרדל בין עגול בין משוך טמאה ואפילו נמצא עליו מאכולת מעוכה דכיון דבא לה ע"י בדיקה הוי ס' דאורייתא ולחומרא וכן הדין אפילו לא בדקה העד תיכף לאחר שהוציאה מגופה אלא הניחה אותו בקוספא וכיוצא בו או אפילו מגולה רק שהיא בחזקת שאין בו דם וכתמים ואחר זמן בדקה העד ומצאה עליו טפת דם כחרדל בין עגול ובין משוך טמא (סעיף ל"ג מה שכתב הט"ז ס"ק כ"א דפשוט במתניתין דלאחר זמן טמא תמוה): +אבל אם לא בדקה העד תיכף לאחר הבדיקה והניחתו תחת הכר וכסת ששם מאכולת מצוי וכיוצא בו אם עגול טהור אם אין בו כגריס ועוד דכיון דלא הרגישה בשעת יציאת הדם ולא הרגישה מקודם לבדיקה שום דבר שיתחייב לה לבדוק תלינן דזה בא על העד ממאכולת שהיה על הכר ועוד שיש הוכחה שלא בא ע"י הבדיקה דא"כ היה ראוי שיהיה משוך שכן דרך ע"י בדיקה שהוא בדרך קינוח וכן אפילו היתה יותר מכגריס אם יש מקום לתלות בו כדלעיל בדין כתמים אבל אם הוא משוך אפילו רק כטפת חרדל טמא כיון שהוא משוך חזקתו שבא מהקינוח (סעיף ל"ד עיין בב"א סי' ז'): +ואם לאחר שבדקה בעד הבדוק טחתו ביריכה ואח"ז נמצא עליו דם י"א דלעולם טמא אפילו בכ"ש בין עגול בין משוך דל"ד לכר וכסת דשם מאכולת מצוי וכן יש להחמיר לכתחלה אבל רוב הפוסקים וכן סתם בש"ע דגם בזה יש חילוק בין משוך לעגול דבמשוך טמא בכ"ש אבל בעגול אם אין בו כגריס ועוד תלינן שבא על העד מן הירך (סעיף ל"ה): +ומ"מ אם יש לה מכה בצידי הרחם שמוציאה דם וכיוצא בו כגון אשה שרגילה שיוצא ממנה דם דרך בית הרעי ובשעת בדיקה יודעת שנוגעת שם אע"פ שהיה העד בדוק תולה בזה אם הוא שלא בשעת וסתה ואפילו אם היה משוך שגם זה נעשה דרך קינוח. ודוקא שלא בדקה עצמה מחמת איזה הרגש שקודם לה וא"כ כיון שלא הרגישה אין כאן איסור דאורייתא דאע"ג די"ל דהרגישה בשעת בדיקה תלינן דטעתה שסברה שהיא מרגשת ובאמת היה הרגשת העד וגם צריך שיודעת בודאי שנגעה שם וגם שרגילה שיוצא משם דם ואז תולה בזה אפילו יותר מכגריס (ט"ז ס"ק כ"ג ועיין בב"א סי" ז'): +בדקה א"ע בעד שאינו בדוק לה אפילו הניחתו שמור בתיבתה ומצאה עליו דם אינה טמאה אא"כ יש בו כגריס ועוד אבל בפחות מכגריס ועוד טהורה ואין חילוק בין משוך לעגול דכיון שהעד לא היה בדוק תלינן שמא מקודם לזה היה על העד ונתקנחה בו עד שנעשה משוך (משא"כ כשהניחה תחת הכר או תחת הכסת דתלינן שנעשה ממאכולת שתחת הכר ולכן צריך הוכחה שלא נעשה בדרך קינוח עיין ס"ט ס"ק ס"ב) ודוקא בעד בינוני דהיינו שאין חזקתו בדוק ולא מלוכלך דהיינו שנטלתו ממקום מוצנע שדרכן של נשים להצניע להכין להם עדים ואין מוליכות בשוק ולא מתעסקין בהם בכתמים אבל כשלקחה חלוק מן השוק ואינה יודעת ממי לקחה מנכרית או מישראלית נדה או טהורה או שקנחה בעד המזדמן לה בבית וכ"ש אם בדקה עצמה בעד שחזקתו מלוכלך כגון שלקחה עד ממקום שדמים מצוין שם שחזקתו שכבר היו בו כתמים ובדקה עצמה בו ונמצא עליו כתם לכ"ע טהורה אפילו יותר מכגריס סעיף ל"ו): +אבל בדקה בעד שאינו בדוק ואח"ז טחתו ביריכה (עש"ך וס"ט וכו"פ) וכ"ש אם הניחתו במקום שיש לתלות הכתם אפילו ביותר מכגריס טהורה אבל אם הניחתו במקום שאין דם שכיח אפילו לא הניחתו בקופסא אם הוא יותר מכגריס טמאה (סעיף ל"ז): +איזה עד הבדוק. כל שבדקתו בין היא בין חברתה פ"א והניחתו במקום מוצנע ולא נודע שנכנס בו כתם ולא העבירתו בשוק של טבחים ולא בצד המתעסקים בכתמים אעפ"י שלא בדקתו סמוך לבדיקה מוקמינן אותו על חזקתו וה"ז בחזקת בדוק: אבל אם נטלה עד שלא בדקה מעולם לא היא ולא חברתה רק שנטלה ממקום מוצנע שאין חזקתו בדוק ולא מלוכלך או בבגד לבן חדש או לאחר הכביסה זהו עד שאינו בדוק דמחלקינן לעיל סי' ל"ד בין כגריס לפחות מכגריס (סעיף ל"ח וברמ"א סעיף ל"ו) ואם בדקה בכתונת שלה ומצאה בו עד שתוכל לתלות בכנה ופרעוש אע"ג דמתחלה בשעה שלבשה היה בדוק לה מ"מ הדבר ידוע שאין לך כתונת שאינו מלוכלך בדם פרעושים וטהורה (ס"ט ס"ק נ"ה). ונ"ל אפי' בג' ימים ראשונים ועיין לקמן סי' מ': +ספק אם היה העד בדוק לה קודם שקנחה ונמצא עליו דם מוקמינן לה בסתם עדים שדרכן להיות בדוקים (ס"ט בשם מהר"ם לובלין ס"ק ס"א). ונ"ל דהכל לפי הענין יש לדון אותו לעד הבדוק או לשאינו בדוק ועכ"פ לא הוי כעד המזדמן שחזקתו מלוכלך ואם בדקה עצמה בכתונת שפשטה היא או בעלה וכבר היה מונח בין הכלים המוכנים לכביסה נ"ל דדינו כעד המזדמן (ועיין בס"ט ס"ק ס"א בשם פמ"א) וגם זה לפי הענין אם מצניע החלוקים בתיבה דשם אינו מצוי דם ועכ"פ לא גרע מעד שאינו בדוק ועיין בסי' הסמוך: +אין האשה טמאה בכתם שנמצא בחלוקה אא"כ היה בדוק לה קודם שלבשת' כדין עד הבדוק שבארנו בסי' ל"ו דלא כט"ז (אחרוני') אבל אם אינו בדוק לה קוד' שלבשתו ולבשתו בלא בדיקה אפילו נמצא בו כתם יותר מכגריס טהורה וכ"ש אם לבשה חלוק של בעלה שהיה כבר מונח בין החלוקים המוכנים ליתן לכביסה שכיון שכבר פשט ואין בדעתו ללבשו עוד דאינו מקפיד באיזה מקום מונח או אפילו היה מונח זמן קצת בחרץ במקום דנוכל לתלות ששם היה דם תולין ולפ"ז י"ל כיון דנשים שלנו אינם בודקות הכתונות קודם הלבישה אם לא היתה נזהרת להניח אותה במקום מוצנע תיכף לאחר הכביסה אלא שהניחה אותה במקומות שאינם נקיים כגון במטה וכיוצא בו ומצוי שם פשפשין (שקורין בל"א וואנצין) וא"כ יש לתלות בזה אפילו היה הכתם מגליד אבל אם הניחתו תיכף במקום מוצנע אע"פ שלא בדקה אותה קודם הלבישה וכן אפילו הניחה במטה אלא שאין פשפשים מצוין שם אם יותר מכגריס טמאה אם הכתם מגליד (ר"ל שאינו נכנס תוך הבגד אלא ניכר שהוא טוח על גביו) דכל בגד לאחר הכביסה מ"מ בחזקת שבודאי שאין בו דם מגליד אבל אם הכתם מקדיר (ר"ל שנכנס תוך הבגד מעבר לעבר) אז הוא בחזקת שהיה בו קודם הכיבוס (סעיף מ"ו ועיין בכו"פ ס"ק כ' וס"ק כ"ד ובס"ט ס"ק ס"ז ועיין בש"ך ס"ק ס"א והכו"פ מגיה דנרש' שלא במקומו דס"ל כיון דחזקתו בדוק לא תלי' במקדיר אלא דהש"ך קאי על ישראלית בפנינו והס"ט מקיים הגירסא וכ"מ מש"ך ס"ק ס"ה דלפי הפסק ש"ע הכל תלוי במקדיר או מגליד ואפילו בישראלית והחלוק בפנינו אם מקדיר תלינן ולדבריו צ"ל דה"פ דהש"ך כ' דע"כ בישראלית ואינה בפנינו דפוסק בש"ע דאינה תולה ע"כ דהחלוק נאבד דאל"כ תבדוק במקדיר או מגליד אלא מיירי שנאבד ובכה"ג אין להחמיר אם לא מהטעם חזקתו בדוק דדוקא אם הוא בפנינו ואינו ידוע אם מקדיר או מגליד טמא מספק אבל בנאבד והוא מסופק אם מקדיר או מגליד הוי לן לטהר רק כיון דנתכבס ע"י ישראלית חזקתו בדוק ולכן אינה תולה): +הא דכתבנו דאם מקדיר טהור דוקא כשיודעת שלבשתו בימי נדתה וכשפשטתה לא בדקה החלוק ואעפ"י שלא נודע לה שראתה דם בעת שהיה החלוק עליה מ"מ תלינן דקרוב לודאי שנתלכלך החלוק אבל אם אינה יודעת אם לבשה החלוק בימי נדותה הוי ס"ס להחמיר שמא לא נתלכלך כלל ואת"ל נתלכלך שמא עבר ע"י הכיבוס ול"ד לכתונת שקודם כיבוס דלעיל דהכיבוס דרך להעביר הדם (ס"ט ס"ק פ"ז): +וכ"ש אם לבשה החלוק הבדוק לה בימי נדתה ופשטתה ולא בדקתה וחזרה ולבשתו בלא בדיקה בימי טהרתה ונמצא בו כתם דתולה שמימי נדותה הוא ואפי' היה הכתם מגליד שהרי לא נתכבס החלוק ומ"מ בג' ימים ראשונים של ז"נ לדידן הנוהגין עפ"י רמ"א דקיי"ל דאז לא תלינן אלא דוקא במכה שבגופה כדלקמן מ"מ לא חשבינן זה למכה שבגופה דדוקא במכה שבגופה דעדיין המכה בגופה תלינן להמקילין אבל לתלות בימי נדתה שכבר עברה המכה לא תלינן (מנ"י וס"ט ס"ק פ"ב בשם מל"מ) וכן ראוי להורות (שהרי הש"ך מחמיר אפי' במכה שבגופה) ודוקא שלא ידעה בודאי שהחלוק היה נכתם מנדות דאז לא תלינן בג' ראשונים אבל אם ידוע לה שהחלוק היה נכתם מנדות אלא שנסתפקה אם נתוסף בה כתם אפילו בג' ראשונים תלינן דלמה נחוש שנתוסף בו כיון שהחלוק כבר אתחזק בכתמים אם לא שפשטה ולא לבשה בגד לבן בימי ספירתה דראוי לקנחה ואפילו אם פשטה אם היא אומרת שהיא מכרת אותן הכתמים בטביעות עין שהיו בו מנדותה נאמנת דאפילו ע"ה נאמנת במילי דאיסורי בט"ע שם (ס"ט בשם תשו' מ"צ ס"ק ע"ג) ועיין עוד לקמן בכלל קט"ז מדין תליות בג' ימים ראשונים ובכ"מ דאמרינן דתולה הכתם שהיה בבגד מקודם לזה ואעפ"י שהיתה לובשת בו מתחלת ז"נ רק שלא נודע לה מן הכתם עד לאחר ג' ימים ראשונים תולה דאזלינן אחר שעת המציאה ולא אחר זמן הלבישה דכיון דבדקה עצמה בכל יום כדין ונתחזק ע"י הבדיקות להטהורה תלינן אבל אם לא בדקה עצמה לאחר ג"י צ"ע וכן אם פשטה חלוקה בתוך ג"י ולא בדקה להחלוק ולאחר ג"י מצאה בו כתם שיכולה לתלות שבא עליה מעלמא לאחר ג"י אם היא בדקה א"ע (ס"ט ס"ק ע"ד): +לבשה חלוק קודם שהיתה מעוברת ואחר שנתעברה לבשתו בלא בדיקה ומצאה עליו כתם תולה שהכתם היה בו קודם שנתעברה וכן במינקת או זקינה תולה בעצמה בימים שלא היתה מינקת וזקינה אע"ג שגם אז באותן הימים היתה טהורה מ"מ לא היתה בחזקת מסולקת מדמים ועכשיו היא בחזקת מסולקת משא"כ בסי' ל"ט כשאינה יודעת אם לבשה בימי נדותה אע"ג שהיא אשה שיש לה ווסת מ"מ אינה בחזקת מסולקת (סעיף מ"ה וש"ך ס"ק מ"ט): +בדקה חלוקה ולבשתו ופשטה ומצאה טהורה והשאילתו לחברתה ולבשה ומצאה בו כתם הראשונה טהורה שהרי בדקה אותה והשניה טמאה ואינה יכולה לומר שאינה מאמנת לבדיקת הראשונה וה"ה אם בדקה הראשונה א"ע ומצאה טהורה ולא בדקה החלוק והשאילה לחברתה אם בדקה עצמה תיכף בשעת פשיטה הראשונה טהורה כיון שהוחזקה בטהרה ע"י הבדיקה אבל השניה אעפ"י שבדקה א"ע ונמצאת טהורה טמאה שאני אומר עם סילוק ידיה ראתה (דרישה וכ"כ הס"ט ס"ק ס"ח) אבל דעת הב"ח וש"ך בס"ק מ"ז דאם לא בדקה החלוק פעם שני כשפשטה אע"ג דבדקה עצמה ומצאה טהורה שתיהן טמאות דמאי חזית דמקלקלת להך תקלקל לאידך: +כיון דכתמים דרבנן הקילו חכמים לתלות בין בעצמה ובין בחברתה כגון שהשאילה החלוק הבדוק לחברתה ואח"כ נמצא בו כתם וא"י אם מהראשונה או מהשניה אם שניהן טהורות שניהם טמאות דמאי חזית דמקלקלת להאיך טפי מהאיך אבל אם אחת מהן מקולקלת כבר דאם תתלה בה לא תקלקל אותה היא טמאה וחבירתה טהורה ולפיכך לבשה החלוק הבדוק ופשטתה והשאילה לישראלית נדה או אפילו לסופרת ז"נ ועדיין לא טבלה או לנכרית שכבר הגיע זמנה לראות פ"א וכבר ראתה פ"א אעפ"י שאינה רוא' בימי השאלת החלוק דנכרית אין מקפדת לנקות עצמן מן הנדות (משא"כ בישראלית ולכן בעינן שהיא נדה בימי שאלה) ואח"כ החזירה לה החלוק ונמצא בו כתם. וה"ה אם בדקתו ולא לבשה אותו אלא השאילתו להן ואח"כ לא בדקה קודם הלבישה ומצאה בו כתם תולה בהן והיא טהורה כיון דאינה מקלקלת אותם שהרי הם בלא"ה טמאים ואפילו בסופרת ז"נ דמקלקל לה קצת מה שספרה אפ"ה כיון שבלא"ה היא טמאה לא חשיב זה קלקול מה שיסתור ימים הראשונים. ובכ"מ שתולה אין חילוק בין שהיא בג"י ראשונים לדעת הב"י אבל אנן הנוהגין עפ"י רמ"א בג"י ראשונים של ז"נ אין תולין בכתמים בדבר אחר כ"א במכה בגופה כדלעיל סי' מ' (סעיף מ"א מ"ב): +וכן אפילו השאילתו לקטנה שלא ראתה מעולם ולבשתו הקטנה לאחר שנבעלה או אפילו ליושבת על דם טהור ר"ל בתוך ל"ג לזכר וס"ו לנקבה שמן הדין היא טהורה אפילו אם רואה ואם כן אם תתלה בה אינה מקלקלת אותה דאפ"ה נשארת טהורה מדינא ולכן אעפ"י דנוהגין שלא לבעול על דם טוהר ואם כן אם תתלה בה תהיה טמאה ומקלקלת אותה אפ"ה תולה בה דאעפ"י שהחמירו עליהן לעצמן החמירו אבל לא שלא להציל על חברתה (סעיף מ"ב ובש"ך) וכן בקטנה שנבעלה אע"ג דבזמן הזה היא ככל הנשים מ"מ מדינא נותנין לה עד שתחיה המכה: +לבשה החלוק הבדו' לה ופשטתו וכבסתו והשאילתו לחברתה ונמצא עליו כתם וא"א לידע ע"י שאלה אם היא מהשניה או לאו אם מגליד ידוע שמהשניה היא והיא טמאה והראשונה טהורה ואם הוא מקדיר בידוע שמן הראשונה היא והיא טמאה והשניה טהורה (סעיף מ"ז). בד"א בשכלן שוות כגון כלן זקינות או שאר המסולקין בדמים כגון עוברות ומניקות כו' כמו שיתבאר או כלן ילדות ואע"פ שאחת הגיע ווסתה ואחת לא הגיע ווסתה קרוין שוות ואין תולין זו בזו וכן א' מעוברת וא' מניקה וכיוצא בזה כיון שכלן אינם ראויות לראות אין תולין זו בזו אבל אם אחת ראויה לראות יותר מחברתה שאינה ראויה תולה בראויה כיצד אחת זקנה שעברו עליה ג' עונות ולא ראתה ואחת ילדה זקנה טהורה וילדה טמאה. אחת מעוברת שהוכר עוברה ואחת שאינה מעוברת מעוברת טהורה ושאינה מעוברת טמאה. אחת בתולת דמים שלא ראתה מעולם ואחת שראתה שלא ראתה טהורה אפילו היא נשואה ושראתה טמאה אחת מניקה ואחת שאינה מניקה מניקה טהורה ושאינה מניקה טמאה (סעיף נ"ב): +בד"א דתולה בחברתה דוקא כשחברתה ראתה ראייה ממש מגופה ואז אמרינן כיון שהיא בלא"ה מקולקלת תולין הקלקול במקולקלת אבל אם חברתה לא ראתה מגיפה אלא שנטמאה מחמת כתם לא מבעי' אם שכשלבשו שניהם החלוק עדיין היו שניהם בחזקת טהרה ואח"כ לבשה השניה חלוק אחר ומצאה בו כתם ואח"כ נודע מן הכתם שבחלוק הראשון דלא תלינן שגם כתם זה הוא מן השניה כיון שבשעה שנולד בה הספק לא הכירו עדיין בכתמה לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע שגם כתם זה הוא ממנה (וכדלעיל בדין ב' קדירות כלל ס"ד סימן י"ג) אלא אפילו אם היתה זו ששאלה החלוק קודם השאלה כבר טמאה מכתם ואח"כ שאלה החלוק לא תלינן בה כיון דראיה ראשונה לא היתה מגופה וכ"ש אם לבשתה ופשטה ובדקה והשאילה לטהורה וחזרה ולבשתה ונמצא כתם בחלוק ששניהם טמאות דמאי חזית דמקלקלת להאיך כו' (סעיף מ"ג ובש"ך): +בד"א שלא נתעסקה אחת מהם בכתמים אבל אם נתעסקה אחת מהם בכתמים אפילו אם היו שניהם טהורות שניהם טהורות שזו תולה בזו והיא תולה בכתמים שנתעסקה בהם (סעיף נ"ג). עוד מדיני תלויות עיין בש"ע סימן ק"צ וסעיף מ"ט עד סופו ולפי שאינו מצוי כלל לא העתקתי: +נמצא כתם לבן על חלוק דנראה שודאי באה מגופה ובראש הכתם הלבן היה נמצא מראה אודם סביב הכתם הלבן כדמות דבר לח המתפשט בבגד וע"כ היה נדמה לעין שהמראה האודם הנ"ל היה קצוות הכתם הלבן ושהכל כתם א' אם אין דבר לתלות גם המראה הלובן שבא לה מעלמא אלא שהוא ודאי מגופה ויש באודם לבד כגריס ועוד בין שהוא מקיף הלבן או מחובר עם הלבן אעפ"י שיש דבר לתלות האדום בדבר אחר לא תלינן ואמרינן כיון שהלובן ודאי מגופה ה"נ האודם אבל אם אין באודם לבד כגריס ועוד או שיש לתלות הלובן ג"כ שבא מעלמא תלינן וטהורה כ"כ רמ"א בתשובה סי' צ"ז אבל בט"ז כתב דדוקא כשניכר שמראה האודם הוא קצוות הכתם ושהוא ודאי כתם א' אבל אם המראה כשרה הולך על מראה האודם וכ"ש קצת רחוק ממנו ואפשר לתלות האודם במידי תלינן להקל וכ' הש"ך בנק"הכ דדינו מסתבר ולכ"ע אם האודם פחות מכגריס טהורה אעפ"י שנראה שהכל כתם א' (עיין בס"ט סי' ק"צ ס"ק צ"ג דף מ"ה בשם תשובת מ"צ וכן הוא מסיק להלכה למעשה בפחות מכגריס ותשובת מ"צ אין בידי ולדעתי כן מוכח מרמ"א גופה): +אשה מוכת שחין דבר פשוט שכתמיה טהורין ואפי' אם בשעת ווסתה לא בדקה עצמה ושוב בדקה עצמה ומצאה כתמים על חלוקה ועל סדינה טהורה דתולה במכתה ואפילו אם אינה יודעת שמכתה מוציא דם: אלא דאם יודעת דמכתה מוציאה דם תולה אפי' בג"י הראשונים אבל אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם בג"י הראשונים אינה תולה ובשאר הימים תולה (ט"ז ס"ק מ"א ובסי' קצ"ו סעיף י' בהגהת רמ"א והסכימו לזה מנ"י וכו"פ וס"ט דלא כש"ך): +אין בכתמים משום ווסת כיצד מצאה כתם בר"ח אפי' ג"פ לא קבעתו ולא עוקרתו חוץ מכתמי עד הבדוק לה שהם מטמאים בכל שהן והרי הן כראיות לכל דבר (סעיף נ"ד): + +Klal 114 + +דין אשה שמוציאה דם או קרטין במי רגלים (סי' קצ"א):
אשה שהשתינה מים ויצא ממנה דם עם מי רגלים בין שהשתינה והיא יושבת או עומדת בין מקלחת או שותתת ה"ז טהורה אפילו הרגיש' בגופה ונזדעזע אינה חוששת שהרגשת זו הרגשת מי רגלים היא שאין מי רגלים באין מן המקור לפיכך ודאי גם הדם אינו בא מן המקור אלא ממקום שיוצאין משם המי רגלים ומכה יש לה שם במקום יציאת המי רגלים ומשם יוצא הדם מן החלחולת או מן הכוליא וכן סתם הב"י בש"ע: +וי"א שאין להתיר אלא ביושבת ומשתנת שאז יש למי רגליה פתח פתוח לצאת בריוח ואינם חוזרים לצד המקור שיביאו משם הדם ובודאי הדם הזה ממקום מי רגלים באו וכמו שאמרנו אבל אם היא עומדת ומשתנת אז אם היא מקלחת לתוך הספל ונמצא שם דם בספל טהורה שכיון שהיא מקלחת הרי ודאי היה רחמה פתוח לרוחה והיה מקום רויח למי רגלים לצאת ולא חזרו לצד המקור ובודאי הדם הזה גם הוא ממקום מי רגלים יצא ממכה שיש לה שם ואם שותתת שאין מי רגלים שותתות אלא על שפת הספל ונמצא שם דם טמאה דכיון שהיא שותתת הרי נפתח רחמה ומתוך שבית הרחם צר לא יוכלו המי רגלים לצאת בריוח וחוזרים ודוחקים לצד המקור ומביאין משם הדם וכ"ש אם שותת לתוך הספל דאז היה לה מי רגלים מרובים דאמרינן איידי דדחק לה הדר למקור (ש"ך) אבל ביושבת אפילו שותתת טהורה דכיון שהיא יושבת ודאי נפתח רחמה ויצאו המי רגלים בריוח ומה ששותתת אינו אלא מפני שאינה משתנת בגבורה ולא באו המי רגלים למקור והדם מן המכה יצא (קצ"א): +וי"א דכששותת בכל ענין טמאה אפי' יושבת וכן בעומדת בכל ענין טמאה אפילו במקלחת שכיון שהיא עומדת ודאי רחמה צר ומה שיוצאין המי רגלים בקילוח אינו אלא מפני שהיא משתנת בכח וגבורה אבל אעפ"כ מתוך שרחמה צר חזרו המי רגלים למקור והביאו משם הדם ואין כאן היתר אלא ביושבת על שפת הספל ומקלחת דאיכא תרתי לטיבותא וגם בזה לא התירו אלא כשנמצא הדם תוך הספל לחוד שאז ודאי יצא הדם עם קילוח המי רגלים וממקום המי רגלים בא דאי איתא דבתר דתמו מיא אתא על שפת איבעי לאשכוחי אבל אם נמצא הדם על שפת הספל ג"כ הרי היא טמאה אעפ"י שישבה ויצאו המי רגלים בקילוח חיישינן שמא אחר שפסק הקילוח יצא הדם מן המקור ונטף על שפת הספל שאם בתוך הקילוח יצא היה לו להיות בתוך הספל ולכך היא טמאה אבל ביושבת באמצע ספל טמאה והכי נהוג לחומרא (רמ"א וש"ך שם): +וכ"ז מיירי דוקא בספל שהיא לבדה משתנת לשם שידוע שהדם ממנה היא אלא דמספקינן אם הדם מן המקור או אם ממכה שבמקום מי רגלים אבל אם נמצא בספל שהאיש והאשה שניהם הטילו שם מים בכל ענין היא טהורה דס"ס הוא ספק מן האיש ספק מן האשה ואם תמצא לומר מן האשה שמא לא מן המקור אלא ממכה שיש לה במקום מי הרגלים דאין דרך דם נדה לבא עם מי רגלים לפיכך טהורה בכל ענין (ומ"שכ הש"ך ס"ק ו' דדוקא בנמצא תוך הספל כ' הכו"פ דבין נתכוין ליושבת ובין לעומדת ליתא וכ"כ הס"ט ע"ש): +וכ"ז אם נמצא דם במקרה אבל אשה שרגילה לראות דם במ"ר ומרגשת כאב בשע' שהיא מטלת מים כגון החולי שקורין (הארן ווינד) (נ"ל שהוא חולי שתמיד צריכה להטלת מ"ר מעט מעט ואין מ"ר שלה בב"א (ס"ט ס"ק ה') יש להתיר בכל ענין דהא איכא ידים מוכיחות שיש לה מכה המכאיב אותה בהטלת מ"ר וממנה הדם יוצא ואפי' לא מצאה בתוך מי רגלים אלא אחר שקנחה עצמה מהשתן מצאה על העד דם טהורה דמאחר דמרגשת כאב ולא מצאה דם רק אחר הטלת מ"ר ודאי דם מכה הוא ול"א דע"כ לא בא מחמת מ"ר דא"כ היה לה למצוא בתוך מי רגלים די"ל דנתעורר לצאת עם המ"ר ולא יצא עד עכשיו (לבוש וכ"מ להדיא בהגהת ש"ד וכ"מ מרמ"א דאל"כ הל"ל ואפי' אם מצאה גם אחר הטלת מ"ר כיון דעיקר ההיתר הוא ממ"ר אע"כ דליתא) ואם לא היה לה כאב בשעת הטלת מ"ר אלא קודם לכן ואח"כ הצ"צ מחמיר דדוקא כשהיה לה כאב בשעת הטלת מ"ר אמרינן דמוכח שהוא מחמת מכה אבל אם הכאב היה קודם הטלת מ"ר ואחריו אמרי' דהדר למקור ואייתי מן המקור אבל הס"ט כ' דאם ראתה גם במ"ר אז צריכה שתהיה הכאב בשעת הטלת מ"ר אבל אם לא מצאה בתוך מ"ר רק אחר שהטילה מצאה על העד אז אפילו אינה מרגשת בכאב רק אחר הטלת מים סגי (ועיין בתשו' אמ"ו נ"ב סי' מ"ח וסי' נ' דהחליט דבדיקת מהרי"ו מהני אפינו בלא כאב) . ואם הכאיב לה קודם הטלת מ"ר בסמוך לה ממש ובשעת הטלת מים לא הרגישה כאב צ"ע (ונ"ל דסברא זו ס"ל דכאב הוא דומה למכה מבוררת דידוע שהיא מוצאת דם מלעיל כלל ק"י סימן ו'. ולפ"ז אין חילוק ג"כ בין אשה שיש לה ווסת או אין לה ווסת (שם) ואפשר דדוקא בכאב זה ס"ל דדומה למכה כיון שיש קצת הוכחה שהוא עם מ"ר): +אבל יש מחמירין וס"ל דדוקא אם יש לה מכה מבוררת כדלעיל מקלינן אף באין לה ווסת אבל בזו שאין לה מכה מבוררת אע"ג שיש לה כאב לא חשבינן כאב כמכה ולכן אין מתירין בזו אלא דוקא ביש לה ווסת כדין מכה שאינה ידוע אם מוצאת דם ואפילו ביש ווסת אינה מותרת רק דוקא ע"י בדיקה בכדי שתדע שאין זה הדם מן המקור והכי נהוג: +כיצד היא הבדיקה קודם שתשתין תבדוק עצמה היטיב בחורין וסדקי' ובעומק ככל דין בדיקה המבואר בדין בדיקת הפסק טהרה ואח"כ יכניסו מוך של צמר גפן נקי ולבן ורך ותכניס הרבה מוך במקור בפנים כ"כ הרבה עד שלא יהיה בשום אפשר שיצא טיפת דם כחרדל מן המקור והנשים יודעות זה המקור כי ב' נקבים יש לה א' שהשתן יוצא והוא למטה וא' שנכנס למקור והוא למעלה ממנה ואחר שהכניסה המוך תשתין ואחר ההשתנה תקנח יפה יפה או שתרחוץ אותו מקום היינו מקום הכתלים ובית החיצון מחמת שנתלכלך במי רגלים ודם שיצא עם המ"ר ואח"כ תנגב יפה יפה בכדי שלא תשאר שום לכלוך אדמומית ואח"כ תוציא המוך ואם הוא נקי הרי הוכחה ברורה שלא בא הדם מן המקור (שם): +ואע"פי שבודקת בבדיקה זו לא סמכינן על זה להתיר רק דוקא באשה שיש לה ווסת קבוע ואז סמכינן ע"ז להתירה ע"י בדיקה זו בין ווסת לווסת דס"ל להאי סברא דכאב אינה כמכה ואפילו כמכה שאינה ידוע להוציא דם או עכ"פ לא עדיפא ממכה שאינה ידוע שמוציא דם דקיי"ל בכלל ק"י דצריכה ז"נ ולכן ע"י בדיקה זו סמכינן על זה להתירה לגמרי אבל באין לה ווסת לא סמכינן אבדיקה זו ואפילו באין לה ווסת קבוע כגון שפחתה או הותירה ג' או ד' ימים נמי מותרת ע"י בדיקה זו רק שיהיה לה עכ"פ אורח כנשים שתראה ג"כ לפרקים שלא ע"י הטלת מ"ר (ומ"שכ רמ"א אשה שיש לה ווסת ר"ל אורח כנשים) (ולכל הפחות מסוף ראיה כך וכך ימים) ולכך טהורה בין עונה לעונה או מל' יום לל' יום אבל אם אין לה אורח נשים כלל ואינה רואה תמיד רק בהטלת מי רגלים וא"כ אם נטהר אותה א"כ לא תהיה טמאה לעולם וזה א"א (ש"ך ס"ק ז'): +ואם בדקה עצמה ג"פ בכה"ג ומצאה המוך נקי מותרת אח"כ בלא בדיקה שלא בשעת ווסתה דכבר הוחזקה דזה דם מכה מאחר שאינה מוצאה אותו רק אחר שהשתינה (שם): +וכ"ז דוקא כשמרגשת כאב עם מ"ר דמחמת הכאב נתברר שיש לה מכה אבל אם אינה מרגשת כאב ובודקת עצמה אחר הטלת מ"ר ומוצאת דם אם לא מצאה דם במ"ר ודאי טמאה אבל אם מצאה דם תוך מ"ר וגם על העד שבדקה בו אעפ"י שיש מקילין לדעת הב"י שכתבתי בסי' א' דס"ל דמה שמצאה במ"ר לעולם טהור ותלינן זה הדם שמצאה על העד שהוא מתמצית מ"ר מ"מ אנן דקיי"ל כדעת המחמירין לעיל בסי' ב' וכ"ש בזה שמצאה גם על העד מ"מ א"צ לבדוק אח"ז ואפי' אם היתה רגילה לראות אם בדקה עצמה ג"פ ומצאה טהורה שוב א"צ בדיקה ואם אינה רגילה לראות רק לפרקים קבעה לה ווסת כדין קביעות ווסת לעיל כלל קי"ב (שם): +ואם אינה מוצאה דם אח"כ כשבודקה עצמה רק קרטין קרטין כמו חול וחצץ אדום וימצא כזה ג"כ במ"ר. ובשעת ווסתה או לפעמים אחרים רואה דם ממש כשאר נשים ואינה מוצאת אותו חול רק אחר מ"ר טהורה דאינה דם רק חול שדרכו להולד בכליות וא"צ בדיקה במים אם לא נמוחו כדלעיל כלל קי"א דהכא אפילו נימוח טהורה דכיון שהיא רואה עם מ"ר תלינן שבא מן הכליות ודוקא שאינה מוצאת רק קרטין אבל אם מוצאת הקרטין עם דם טמאה (שם ובש"ך) וכן אם מוצאת במ"ר חצץ אדום ועל העד שקנחה אח"כ מצאה דם טמאה ואם יש לה כאב בשעת הטלת מ"ר דינו כנ"ל (ס"ט סק"ח בשם פמ"א) ובמוצאת קרטין לבד דאמרינן דטהורה אפילו בנמוח דוקא שנמצא אחר מ"ר ובמ"ר כיון דבלא"ה להרבה פוסקים לעולם טהורה לדעת הב"י לעיל סימן א' אלא דאנו חוששין שמא הדר מ"ר למקור ואתי דם דוקא אתי דם אמרינן אבל לא קרטין דאין דרך קרטין להולד במקור ויותר מסתבר למתלי שהם מן הכליות אבל אם מצאה קרטין בלא מ"ר ונימוחו ונעשו דם לא תלינן שהם מן הכליות אדרבה אמרינן שהם מן המקור (ח"צ וכ"כ כו"פ סי' קצ"א וס"ט סי' ק"צ ס"ק צ"ה דלא כט"ז ס"ק ד') ומ"מ אם יש לה כאב בכליות שהם באחוריים בצד סיום השדרה נ"ל דאפשר לדעת שסוברים דכאב כמכה וע"ש בס"ט אפשר דיש לצדד להקל אבל אם הרגישה הכאב למעלה ממקור ששם אינו מקום הכליות וא"כ מהמקום לומר שבא מהכליות (ועיין כו"פ שם): +אשה שאינה יכולה לטהר ג' רבע שנה שתמיד מוצאת ע"י בדיקה כתמים אדומים כשריית בשר ויש לה חול שקורין זאנד (ר"ל חול במ"ר) וקודם בדיקתה מרגשת כאב גדול במתנים ואחר הכאב מוצאה כתמים הנ"ל ויש לה ווסת קבוע ובשעת הטלת מ"ר אינה מרגשת כאב רק שמוצאת כמין חול אדום. והכתמים הנ"ל כשהם לחים הם כמו מוגלא ולאחר שנתייבש נתקשה הכתם מאד ויכול לגרוד אותן מהבגד צידד להקל כיון שדם ראייתה משונה ורואה מחמת כאב וגם רגילה למצוא במ"ר חול וחצץ אדום ויש לה ווסת קבוע אע"פי שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם וגם א"י אם המכה במקום שהדם בא מ"מ כיון שמכה וכאב במתנים קרובים לכליות וגידי מקור (ס"ט ססי' קצ"א בשם תשו' פמ"א סי' קנ"ו): + +Klal 115 + +דין כלה הנכנסת לחופה ובעילת מצוה ודין יולדת (סימן קצ"ב קצ"ג קצ"ד):
אמרו חז"ל שכל אשה שתובעין אותה להנשא דהיינו מיום שסומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה מחמת חימוד לפעמים רואה טפת דם כחרדל ולפיכך תקנו דאפי' לא הרגישה כלום צריכה לישב ז' נקיים בין גדולה ובין קטנה ואפילו בדקה עצמה בשעת תביעה ומצאה טהורה דשמא נאבד הדם מחמת קטנו. ומ"מ כיון דאינו אלא חומרא דרבנן וגרע אפילו מכתם דעכ"פ מצאה דם אבל כאן שלא הרגישה ולא מצאה כלום ולכן מדינא א"צ הפסק טהרה אלא אפילו לא בדקה ביום התביעה להפסיק בטהרה מונה מיום המחרת ז"נ אבל אנו נוהגין שלא לחלק ולעולם צריכה לכתחל' הפסק טהרה ככל הנשים ודם מדינא צריכה בדיקה כל יום ויום מז"נ לכתחלה מיהו בדיעבד אם לא בדקה עצמה רק פ"א תוך ז' סגי: +וכ"ז מיירי בקטנה שלא ראתה מעולם ולא הגיע זמנה לראות דהיינו פחות מי"ב שנים אבל אם הגיע זמנה לראות או שידעינן שראתה פ"א לדידן שאין הנשים וכ"ש בתולות טובלין עצמם רק לבעלה ודאי דכל דין נדה עליהם בין לענין הפסקת טהרה ובין לענין בדיקת כל ז' כדלקמן בדין לובשת לבינים ובדיקת הפסק טהרה בבתולה אע"ג דא"א לה לבדוק בעומק כ"כ עכ"פ תבדוק עצמה היטיב כפי כח האפשר וסגי בזה אבל קינוח בעלמא אינה בדיקה כלל (ב"ח): +אם ספרה ז"נ קודם שמכינה עצמה לחופה אפי' קדשה כבר אין עולין לה אלא צריכה לספור ז"נ אחרים סמוך לחופה. ויש לסמוך הטבילה סמוך לבעילת מצוה בכל מה דאפשר דכל מה שהיא קרובה יותר לנשואין לבה הומה ומחמדת ומכ"מ אין חימוד זה דומה לחימוד של תביעה דהתם אפילו בדיקה לא מהני משא"כ תוך ז"נ או אחר טבילה בדיקה מיהו מהני ולכן אם טבלה איזה ימים קודם הנשואין צריכה לבדוק עצמה בכל יום ויום ואפ"ה אין לסמוך ע"ז להרחיק הטבילה מבעילת מצוה יותר מד' לילות דהיינו כשתבעל במוצאי שבת תהיה הטבילה ליל ד' ר"ל אור ליום ד' ותבדוק בכל יום ויום ויותר מזה אין להרחיק על סמך בדיקה (ס"ט בשם ב"ח דלא כמשמע מרמ"א דבד' לילות א"צ בדיקה בכ"י) ומ"מ בדיעבד אם הרחיק' הטבילה יותר מזה ובדקה עצמה פ"א בתוך ז' ימים או אפי' ביום ז' עלתה לה הטבילה אבל אם לא בדקה עצמה ז' ימים אחר הטבילה לא עלתה לה הטבילה ולא הז"נ ראשונים וצריכה לחזור ולמנות ז"נ דאע"ג דאשה דעלמא יכולה לטבול א"ע כמה ימים קודם שתזדקק לבעלה אפילו יותר מז' ימים וא"צ בדיקה שאני הכא דכל שהוא קרובה לנשואין איכא חשש חימוד: +אם דחו הנשואין לגמרי מתוך קטטות והסכימו צד החתן והכלה שיהיה פטורים זה מזה ולא ישאו זה את זה אע"פי שנתפשרו יחד למחר צריכה לספור ז"נ מחדש דזה דומה לתביעה חדשה לאיש אחר וה"ה אם מתוך המריבה נתרצית הכלה להנשא לאיש אחר וכן עשתה ונכנסה לחופה עם איש אחר אפילו באותו יום צריכה ז"נ מחדש שהרי זה איש אחר ולא עוד אלא אם אחר שעשתה שידוך עם השני חזר הראשון ונתרצה לישאנה צריכה ג"כ ז"נ ולא מהני בזה מה שבדקה שחרית וערבית כיון דאיכא חימוד חדש (עיין ט"ז): +אבל אם דחו הנשואין מחמת איזה סיבה או מחמת קטטות ומריבות וחזרו ונתרצו זה לזה בזה לא שייך חימוד חדש ומ"מ חיישינן שמא לא אסקה אדעתה שתהא נזהרה יפה בבדיקתה ולכן אם דחו הנשואין לגמרי ולא קבעו זמן הנשואין אלא אמרו כשנתוועד יחד או כשנתפשר יחד אזי נקבע זמן לנשואין ואז כיון שאינה יודעת כלל מתי יהיה הנשואין לא אסקה אדעתה ולא נזהרת בבדיקה ואפילו אם בדקה עצמה ומצאה טהורה לא מהני וצריכה לישב ז"נ אבל אם היה הדחיה והקביעות הכל במעמד אחד כ"ז שעסוקין באותו ענין אינה צריכה לחזור ולישב ז"נ דמ"הת לא תהא נזהרת בבדיקה יפה כיון שבאותו מעמד קבעו זמן הנשואין בתיך איזה ימים (מש"כ הש"ך ס"ק ו' ואי בדקה כו' ומצאה טהורה כו' ע' ס"ט סס"ק י' שכ' שהש"ך לא העתיק יפה דברי הב"ח והמעיין בב"ח נ"ל דגם הוא לא יצא י"ח לפרש דבריו דהב"ח כ' תחלה דאם דחו בסתם ואמרו כשישלימו יקבע זמן צריכה ז"נ אבל אם היה הכל באותו מעמד א"צ דאז נזהרת יפה וכ' וז"ל ותביעה חדשה פשיטא דליכא אפילו אם דחו בסתם דדוקא כשנדחו כו' והסכימו שלא ישאו זה את זה והתפשרו הוא דאיכא תביעה חדשה כו' אבל כשאינו נדחה אלא מזמן ראשון והסכימו שיקבעו זמן ב' כשיתפשרו וישלימו ואח"כ ביום או יומים השלימו וקבעו זמן ב' התם ליכא משום תביעה חדשה ואי בדקה באותו שעה ומצאה טהורה טהורה (ר"ל כך היה הדין) אלא דאיכא למיחש שמא לא אסקה אדעתה מקודם שתהא נזהרת יפה וכיון שהדחי' וקביעות זמן ב' הכל היה ביחד לא חיישינן למידי עכ"ל מוכח מזה דבזה א"צ שום בדיקה באותו שעה): +וכ"ז כשהסכימו החתן והכלה שניהם לדחות הנשואין אבל אם לא נדחו בבירור רק שלא הושוו באותו יום והכלה חושבת שיתפשרו או שילכו לדין עד שיתרצה החתן אע"פי שזה נמשך יום או יומים לא מקרי דחיות הנשואין דהכלה סומכת דעתה דשמא יתפתה החתן ובודקת יפה (ט"ז ס"ק ו'): +ואם ספרה ז"נ אדעת זמן הנשואין שהיו מוגבלים לר"ח ניסן וכשהגיע ר"ח ניסן לא בא ולמחרתו בא ציר מהחתן דאתיליד ליה אונסא בדרך ושיבא בתוך יום או יומים א"צ ז"נ אחרים אפילו לא בדקה עצמה בימים שבנתיים אם לא עברו עליה ז' ימים בלא בדיקה דודאי רמיא אנפשא ויהבה דעתה שתבדוק יפה ושלא תבא לידי חימוד (ש"ך) ומ"מ כיון די"א דבזה יש לחוש לחמוד (עיין ט"ז) ולכן יש להורות כשיבא הציר תבדוק עצמה מיד (ס"ט): +ואם היה זמן מוגבל להנשואין אלא שהחתן אמר שאפשר שיקדים הנשואין וכן אם רצו קרובי הכלה להקדים החתונה איזה ימים לפני יום המוגבל ושלחו להחתן שיקדים ויבא לזמן זה ולפי שפשו' היה בעיניהם שישמע החתן לקולם התחיל' הכלה לספור ז"נ שיהיו סמוכים לחופה יכולה לסמוך אספירה זו לטבול סוף ז"נ ותבדוק עצמה בעת שיתברר לה יום הנשואין ובדיעבד אם לא בדקה עצמה באותו שעה ואיכא הפסד שמתקלקלין האוכלין ויצטרכו לעשות חופת נדה יש להקל ובתנאי שתבדוק עצמה בכל יום אחר הטבילה כמו קודם הטבילה (תשו' ב"ח וס"ט ס"ק י"ב דלא כט"ז): +אם עשה חופת נדה או שפירסה נדה אחר החופה קודם שבא עליה לא יתיחד עמה אלא הוא ישן בין אנשים והיא ישינה בין הנשים והמנהג ליקח קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה ואין מתיחדין ביום בלא קטן וקטנה דהיינו בפחותים מבן ט' שנים ואין חילוק בין בחור לאלמן ובין בתולה לאלמנה דאעפ"י דמותר להתייחד עם אשתו נדה שאני התם שכבר בעל ולא תקיף יצרו כולי האי ואם היתה טהורה כשנשאה ולא בא עליה ופרסה נדה אח"כ אינה צריכה שימור עוד דהא חזינן דלא תקיף יצרי' כיון שלא בא עליה עד השתא והמחמיר תבא עליו ברכה ובמקום שהמנהג שלא לבעול רק אחר ב' או ג' ימים אחר הנשואין אעפ"י שראוי ונכון לבטל מנהג זה ויש בו כמה איסורים ואוי לנפשם כי גמלו להם רעה מ"מ כיון שהמנהג כך אם כן אם פרסה נדה ודאי דצריכה שימור דהא דלא בעל תחלה היינו משום המנהג וכן נוהגין להצריך שימור: +מחזיר גרושתו צריכה לישב ז"נ ואם כנסה בחופת נדה וכן הנושא אשה שכבר בא עליה בזנות אעפ"י שצריכה ז"נ מ"מ אם כנסה בחופת נדה א"צ שמירה כיון שבעל אותה כבר (ט"ז וס"ט בשם רדב"ז): +עבר וכנסה בתוך ז"נ ונבעלה צריכה להמתין ו' עונות שלימות ואח"כ תשלים מנין הימים שחסר מז' נקיים שלה כדלקמן בדין לבישת לבנים כלל קי"ד סי' י"ח אבל אם דחו הנשואין דצריכה ז"נ אחירות שמא לא נזהרה בבדיקה יפה כדלעיל אם עבר וכנסה ונבעלה צריכה למנות ז"נ אחרות אחר כלות ו' עונות שלימות ואח"כ תשלים מנין הימים של ז"נ כדלקמן (ס"ט דלא כמשמע במנ"י): +אע"ג דכל הנשים צריכין להמתין מיום הראיה עד שמפסקת בטהרה ה' ימים עם יום הראיה כדלקמן בדין לבישת לבינים מ"מ בכלה אפי' באלמנה אם מתוך זה צריך לעשות חופת נדה או שיתקלקלו המאכלים וכיוצא בו מותרת להפסיק בטהרה תיכף כשתמצא עצמה טהורה ומכ"ש אם לא מצאו רק כתם (סי' קצ"ז ט"ז ס"ק ז' וש"ך ס"ק כ' וס"ט שם): +אם אירע ליל טבילתה בשבת מותרת לטבול. ומ"מ טוב להקדים טבילתה אם אפשר (שם ש"ך ס"ק ג') ודוקא בתולה אבל באלמנה כיון דאסור לבעול בשבת בעילה ראשונה לכן לא תטבול (ועיין במ"א סימן של"ט ס"ק י"א): +הכלות מותרות לטבול ביום בין שטובלת ביום ז' או ביום ח' כיון שאין באות לחתן עד הלילה (הגהת רמ"א שם וס"ט וכ"כ בש"ד להדיא ודלא כהש"ך בסי' קצ"ד ס"ק ט') ודוקא אם טובלת קודם החופה אבל אם טובלת אחר החופה אעפ"י שהיא טבילה הראשונה לבעל זה דינה כשאר נשים (קצ"ז ש"ך ס"ק י'): +הכונס את הבתולה בועל בעילת מצוה וגומר ביאתו אפילו אם הדם שותת ופורש מיד אפילו באבר חי אפילו היה קטנה שלא הגיע זמן ��ראות ולא ראתה וכן אפי' היא בוגרת לא אמרינן שכבר כלו בתוליה (ט"ז) ואפילו בדקה ולא מצאה דם טמאה דשמא ראתה טפת דם כחרדל וחפהו ש"ז דאע"ג דדם בתולים היא ואין הדם נדה כלל שאין זה בא מן המקור מ"מ כבר נהגו כל ישראל להחמיר ולהחזיק דם בתולים כדם נדה. ומ"מ נהגו להקל אם לא גמר ביאה רק הערה בה ולא ראתה דם אבל אם בא עליה ביאה ממש דהיינו שהכניס כל האבר אעפ"י שלא זרע צריך לפרוש ממנה אעפ"י שלא ראתה דם וצריך החתן שיזהר שלא ישהה עצמ' מלבעול ב"מ כדי שלא יבא ח"ו לידי קישוי אבר וכ"ש להשז"ל (סימן קצ"ג): +אחר הבעילה דינה כשאר נדה לענין הרחקה אלא שמותר לו לישן באותה מטה לאחר שעמדה מאצלו ואפילו בסדין שהדם עליו וכן היא מיתרת לישן על מטה המיוחד לו וצריכה להפסיק בטהרה כשאר נשים אלא דבזה קי"ל דיכולה להפסיק בטהרה ביום ד' אחר יום הבעילה שיהיה יום ה' ראשון לז"נ (ט"ז שם סק"ד) אבל אם פרסה נדה אחר הבעילה גם זו צריכה להמתין מלמנות ז"נ עד יום ו' לאחר הבעילה (ס"ט): +מותר לבעול בתולה בשבת (אה"ע סימן ס"ג): +לאחר שבעל והוציא דם בתולים יטול ידיו ויברך בלא שם וזה נוסחתו ברוך אתה אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים. בל ימשול זר במעין חתום על כן אילת אהבים שמרה בטוהר וחוק לא הפרה ברוך הבוחר בזרעו של אברהם (שם): +יולדת אפילו לא ראתה דם טמאה כנדה מה"ת בין ילדה חי או מת או נפל ומה"ת יולדת זכר ימי טומאה שלה ז' ימים אפילו לא ראתה וטובלת ואח"כ סופרת ל"ג יום. ואפילו היא רואה בהן הוא דם טוהר ואם יולדת נקבה ימי טומאה י"ד ימים אעפ"י שלא ראתה כלום וטובלת ואח"כ ימי טוהר שלה ס"ו ימים אפילו רואה בהן. וכ"ז כשראתה בימי נידותה אבל אם ראתה בימי זיבה שהם בי"א ימים שבין נדה לנדה צריכה לספור ז"נ כדין זבה מה"ת ובזמ"הז חשבינן לכולם שהם יולדות בזב וצריכות ז"נ וימי לידה שאינה רואה בהן אעפ"י שהם ימי טומאה עולין לה לז"נ ובלבד שלא תטבול קודם י"ד לנקיבה ואפילו אם טבלה קודם לכן לא עלתה לה טבילה אלא צריכה להמתין עד ליל ט"ו ויש מקומות שנוהגין שאין טובלין תוך מ' לזכר ופ' לנקיבה אבל מקום שאין מנהג אין להחמיר כלל וכן נוהגין במדינות אלו רק מיד שלא ראתה דם אחר ז' לזכר וי"ד לנקיבה וסופרת ז"נ מותרת לבעלה אבל אם חזרה וראתה לאחר הטבילה אפילו טפת דם כחרדל טמאה אע"ג דמדאורייתא הם דם טוהר כבר פשט המנהג בכל ישראל שאין בועלין על דם טוהר ודינו כשאר דם לכל דבר (קצ"ד): +המפלת בתוך מ' לטבילתה שלאחר ראיה ממש (לאפוקי לאחר כתם דאפשר דנתעברה מקודם) בענין שאין לספק שמא נתעברה קודם הטבילה חוששת משום נדה אפילו לא ראתה מפני שא"א לפתיחת הקבר בלא דם ומיד לאחר שספרה ז"נ אפילו הוא קודם י"ד יום מן הלידה מותרת ואין חוששין שמא היה ולד דקודם מ' יום לא נגמרה יצירת הולד ולכן אין לחוש שמא היתה וולד (שם): +אבל המפלת כמין בהמה חיה ועוף או כמין דגים וחגבים או שקצים ורמשים או שפיר ושליא או חתיכה שקרעוה ויש בו עצם עכשיו בזמ"הז שאין אנו בקיאין בצורות חוששת לולד וא"כ חיישינן שמא היתה נקבה ולכן אם הז"נ היה בתוך י"ד יום אם טבלה קודם ליל ט"ו אפילו במקום שנהגו להחמיר שלא לטבול תוך מ' לזכר ופ' לנקבה במפלת מכ"מ לא נהגו להחמיר (ש"ך) ומ"מ ראוי לפרוש ממנה ליל מ"א וליל פ"א משום ס' זכר או נקבה (ש"ך סק"ד) ולא הבנתי למה כ"כ במפלת ולא כ"כ מקודם בכל היולדות אבל לפי מש"כ הט"ז סק"ב לדידן א"צ לפרוש כלל בליל מ"א או פ"א) ואם הפילה חתיכה וקרעוה ולא נמצא בה עצם אינה חוששת משום וולד אלא משום נדה (ס"ט): +שאר דיני יולדת כגון שהפילה תאומים או ולד בשליא או טומטום ואנדרוגינוס ויוצא דופן עיין בש"ע סי' קצ"ד: + +Klal 116 + +דין דברים האסורים בימי נדתה (סי' קצה):
כ"ז שלא טבלה האשה מנדתה ואפילו מכתם אפילו כבר ספרה ז"נ דינה כנדה גמורה אפילו כמה שנים דכתיב ז' ימים תהיה בנדתה וקבלו חז"ל דר"ל דלעולם תהיה בנדתה עד שתעשה מעשה אחר והיינו טבילה ומה"ת אין אסור אלא תשמיש וחבוק ונשוק כשאר ערוה וחז"ל עשו הרחקה לזה ואסרו לבעל ולה לעשות שום דבר של חיבה המרגיל לעבירה כגון דברי שחוק וקלות ראש עמה אבל מותר להתיחד עמה דלא תקיף יצריה כולי האי כיון שכבר בא עליה פעם אחת (סעיף א' וסעיף י"ד): +לא יגע בה אעפ"י שאינו מכוין להנות ולא יושיט מידו לידה אפילו דבר ארוך שא"צ ליגע בה וכן לא יקבל ממנה אפילו ע"י זריקה מידו לידה אסור ויש מקילין לזרוק כלפי מעלה שלא לנוכח אשתו והיא פושטת ידה ומקבלה (כו"פ): +לא יאכל מקערה אחת דברים שתיכף לאחר שהוציא מן הקערה אוכל תיכף בלא הפסק כגון הרוטב או אפילו כשחותכין בשר לחתיכות קטנות וכ"א נוטל תמיד חתיכה חתיכה כדרך אכילה כ"ז אסור אבל ליקח חתיכה בשר מן הקערה כפי חלקו על הטעלער וכן הרוטב שלקח בכף ומניחו בטעלער מותר ליקח מן הקערה שאין זה דרך חיבה ומ"מ אפילו על שולחן אחד אסור לאכול עמה אא"כ יש שום שנוי כגון שכלם אוכלים על טעלער אחד והוא מניח כלי תחת הטעלער או מפה או שיהיה שום דבר מפסיק בין קערה שלו לשלה דבר שאין משתמשין לצורך אותה סעודה כגון לחם שאין אוכלין ממנו או קנקן שאין שותין ממנו או שיגלה המפה מן השולחן ויניח שם טעלער שלו ואם דרכם שאוכלים תמיד מן הקערה סגי כשהיא או היא יאכלו מן הטעלער (סעיף ג'): +אסור לבעל לשתית משיורי כוסות ששתתה היא ואפילו שתתה חציו ומלאוהו אסור דעכ"פ שותה שיורה אם לא שמפסיק אדם אחר ביניהם או שהורק מכוס זה לכוס אחר אע"פי שחזר לכוס ראשון דכיון שיש היכר לא מרגלא וכן אם הלכה מותר דכיון שכבר הלכה אין כאן חיבה ואם שתתה והוא אינו יודע ורוצה לשתות מכוס שלה אינה צריכה להגיד לו שלא ישתה ואם שתתה כל הכוס מנהג יפה להדיח הכוס אבל אין נוהגין כן וכן אסור לאכול שיורי מאכלה ואם הפסיק אדם אחר מותר כמו בשתיה (וכן בכל הקולות שיש בשתי' ה"ה באכילה ט"ז) ויש מקילין אם משיירת לו בקערה דזה הוי היכר לאיסור דאל"כ היה לו לאכול עמה בפעם אחד. ונ"ל דדוקא אם בשעת אכילה נתכוונה לשייר אבל אם במקרה שיירה לא שייך זה (כו"פ וס"ט) אבל היא מותרת לאכול ולשתות שיורו דהיא לא מרגלא ליה לעבירה משא"כ באיש שדעתו להרגיל ונשים דעתן קלות: +לא ישב במטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה וכ"ש שאסור לשכב במטתה ויש אוסרין שגם היא לא תשכב על מטתו (ט"ז) דגרע משיורי שתיה דיש כאן הרהור טפי ומ"מ נ"ל דשלא בפניו ושלא בפניה מותר עכ"פ בישיבה (עיין מנ"י וס"ט). ונ"ל דה"ה על כרים המיוחדים לה דאסור אבל מותר ליגע בהם ואפילו הסדינים המלוכלכים בדם נדתה ומכ"ש שאסורים לישן במטה אחת אפילו שניהם מלובשים ואפילו אינם נוגעים זה בזה ואפילו יש לכל אחד מצע בפ"ע ואפילו אם ישן כל אחד במטה שלו אם המטות נוגעים זו בזו ואפשר דאם המטות מחוברין בכותל כ"א ישן במטתו דמותר (עיין ש"ך ס"ק י"א ועיין בס"ט שתמה עליו ונ"ל דתיבת או הוא ט"ס וצ"ל של עץ של בנין דומיא דספסל וצ"ע) ואפילו לישב על ספסל ארוך שמתנדנדת אסור אבל אם הוא קבוע בכותל מותר ויש מתירין אם אדם אחר מפסיק ויושב ביניהם וכן לא ילך עם אשתו בעגלה או בספינה אחת אם הוא רק לטייל לגנות ולפרדסים וכיוצא בזה אבל אם הולך מעיר לעיר לצרכיו מותר אפילו הם לבדן ובלבד שישבו בדרך שלא יגעו זה בזה ואם אדם מפסיק ביניהם לא גרע מספסל המתנדנדת דמותר (סעיף ה'): +לא יסתכל אפילו בעקבה ולא במקומות המכוסים שבה והמסתכל הווין ליה בנים שאינם מהוגנים אבל מותר להסתכל בה במקומות הגלוים אע"פי שנהנה בראייתה דהואיל דהיא מותרת לו לאח"ז אינו בא למכשול וכ"ש דמותר להתייחד עמה בחדר אחד: +כל שהאשה עושה לבעלה נדה עושה חוץ ממזיגת הכוס בפניו ולהניחו לפניו על השולחן אלא ע"י שינוי שתניחנו על השולחן ביד שמאל או שתניח אפילו בימין על הספסל וכיוצא בו וליתן הקער' עם התבשיל על השולחן אם גם בני הבית אוכלין מן הקערה פשיטא דמותר אבל קערה עם מאכל לבעלה לבד יש לאסור דהוי דומיא דמזיגת הכוס ומ"מ אם אין לו מי שישמשנו יש להקל ובלבד שלא תתן המאכל בקערה בפניו (עיין ס"ט) וכל תיקון המאכל לכ"ע מותר דאין זה אלא דרך עבדות: +אסורה להציע מטתו בפניו ודוקא ליתן המכסה וכיוצא בו שהוא דרך חיבה אבל הצעת הכרים והכסתות שהוא דרך טורח ואינו חיבה מותר ושלא בפניו הכל מותר אע"פי שהוא יודע שהיא מצעת אותה (סעיף י"א): +אסורה ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו ואפילו ליתן לפניו הקיתון עם המים והכלי שירחוץ בו אסור ואפילו אינה נוגעת בו ואפילו המים צוננים (סעיף י"ב): +כשם שהיא אסור לעשות לו כך הוא אסור לעשות לה ואסור אפילו לשלוח לה כוס של יין ל"ש כוס של ברכה ל"ש כוס אחר המיוחד לה אבל אם שותים הם מאותו כוס ושתתה איהו אבתרייהו לית לן בה: +אשה חולה והיא נידה אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה ולהקימה ולהשכיבה ולסומכה ואם אין לה מי שישמשנה וצריכה הרבה לכך המנהג להקל ואם היא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו דכיון שהוא חולה וחלש לא ירגילנה משא"כ כשהוא בריא אפילו שהיא חולה יפייסנה ומ"מ תזהר ביותר שתוכל להזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו אבל מזיגת הכוס מותר שאין בזה חיבה כל כך כרחיצה (שם): +אם בעלה רופא ואין רופא אחר וצריכה אליו שיש סכנה בדבר מותר לשמש לה הדפק וכן לענין הקזת הדם (שם): +כל אלו הרחקות צריך להרחיק כ"ז שלא טבלה וכ' רש"ל שנתקבצו הקהלות והחרימו שלא להקל כלל בימי ליבונה (שם): + +Klal 117 + +דין לבישת הליבון (סי' קצ"ו):
כבר כתבנו שקבלו עליהם כל בנות ישראל שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבת עליו ז"נ וז' הנקיים בעינן דוקא שיהיו שלימים לילה ויום ולכן כל אשה שראתה בין אשה שראתה יום אחד וכ"ש כשראתה ג' ימים דאז היא זבה דאורייתא אם הוא בימי זוב והאידנא אין אנו בקיאין בימי זוב וימי נדה וא"כ בזה מדינא דאורייתא צריכה נקיים ומדינא תיכף באותו יום שפוסקת מלראות אם הוא עדיין יום תוכל לבדוק א"ע כמו שנבאר דין הבדיקה ותספור מיום המחרת ז' נקיים ואמנם כיון דמדינא קיי"ל דפולטת שכבת זרע בתוך ימי ספירתה בתוך ו' עונות וכל עונה הוא י"ב שעות סותרת אותו היום דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז מה זיבה סותר אף ש"ז סותר אלא דבזה קיל דאינו סותר אלא אותו יום דכתיב לטמאה בה ר"ל כטומאתו דמה ש"ז אינו טמא אלא יום אחד אף לענין סתירה אינו סותר אלא יום א' ואיתקש זבה לזב בכל דבר דכל ו' עונות עדיין לא נסרח הש"ז אבל אח"כ כבר הוא מוסרח ואינו אלא מים בעלמא ואע"פי שפולטת אינו סותר ולכן אם תשמש בדרך משל במוצאי שבת או כל יום א' עד קודם הלילה וא"כ צריכה מדינא להמתין מלספור עד יום ה' דאם תפלוט א��ילו תחלת ליל ד' יום ד' אינו עולה מן המנין שהרי סותרת כל אותו יום ואמנם חששו שאם נאמר דלעולם מיום השימוש צריכה להמתין ד' ימים עם יום השימוש חיישינן שמא תשמש ביום א' בין השמשות ותחשוב שעדיין הוא יום וא"כ כשתתחיל למנות מיום ה' בשבת שהיא לדעתה ד' ימים עם השימוש שמא באמת היה לילה כבר וא"כ כשתפליט ליל ה' רגע קודם עת שימושה הרי עדיין הוא בתוך ו' עונות וסותרת כל היום ולכן החמירו שלא תתחיל למנות מיום השימוש עד לאחר ה' ימים עם יום השימוש ובזה יצאנו לכל החששות ואמנם כ"ז שייך אם שמשה אבל אם לא שמשה קודם לראיה כמה ימים לא שייך כל החששות ואמנם כיון שאין אנו בני תורה ולא ידעו טעם הדבר לחלק בין שמשה ללא שמשה ולכן לא פלוג רבנן ואפילו לא שמשה צריכה להמתין ה' ימים עם יום שראתה בו ואזלינן לעולם בתר הראיה ולא אחר השימוש ואפילו לא היה בעלה בעיר זמן רב נוהגין כן ואין לשנות וכל דין זה לא שנא אם ראתה דם או כתם דלעולם צריכה להמתין ה' ימים קודם שתספור ז"נ עם יום שראתה בו (סעיף י"א) ומ"מ אפילו ראתה ביום א' סמוך ללילה אפילו אחר שהתפללה ערבית רק שהוא עדיין יום נחשב ליום וביום ה' תפסוק בטהרה (ש"ך ס"ק י"ט): +ומ"מ כיון דמדינא אין צריכה להמתין אלא ד' ימים עם יום הראיה ולכן בלא שמשה כשיש עוד צד להקל כגון שאם תמתין מלמנות עד לאחר ה' ימים תהיה טבילתה בשבת שלאחר י"ט ותהיה רחוקה הטבילה מן החפיפה ולכן מוטב לדחות חומרא זו ותתחיל למנות מיום ה' לראייתה כיון דבלא שמשה אינו אלא חומרא ואפילו בשמשה יש להקל מטעם זה שתתחיל למנות מיום ה' לראייתה (ס"ט שם) ועיין לעיל כלל קט"ו לענין כלה: +וכ"ז בתחלת ראייתה אבל אם התחילה כבר לספור ז"נ ונתקלקלה שראתה דם או כתם מותרת להתחיל ולספור ז"נ תיכף כשפסקה ואז תבדוק כדין ומתחלת לספור מיום המחרת (ש"ך ס"ק כ"ב) ואפילו ראתה לאחר שבאתה מבית הטבילה לביתה קודם שנזדקקה לבעלה מותרת לספור מיד כשתטהר ולא גזרינן בזה אטו שמשה (ס"ט בשם מ"צ): +ביום החמישי מתחלת ראייתה קודם בהש"מ צריכה לבדוק עצמה היטיב וזהו הבדיקה של פסיקת טהרה ואפילו בדיעבד מעכבת אם לא היתה כדין שהרי היא בחזקת רואה ומה יועיל לה כל הבדיקות כיון שלא היה בהש"מ בחזקת שפסק כבר הדם ואדרבה הוא בחזקת זו שרואה דם ולכן אפילו בדיעבד אם לא בדקה עצמה כדין קודם בהש"מ לא עלה לה אותו היום אפילו בדקה עצמה בהש"מ ומצאה טהורה אינו עולה לה אותו היום דכיון דהיתה בחזקת רואה שמא ראתה טיפת דם כחרדל בהש"מ ונאבד אבל כשבדקה עצמה כדין קודם בהש"מ ונמצאת טהורה היא בחזקה זו שלא תראה עוד ולעולם ילמוד אדם בתוך ביתו להחמיר לכתחלה שתהא בודקת ביום הפסק טהרתה במוך דחוק ושיהא שם כל בהש"מ שבדיקה זו מוציא מידי כל ספק: +לכתחלה ראוי שתבדוק עצמה קודם שהתפללו הקהל ערבית דאם כבר התפללו מעריב ע"כ אמרינן שכבר נחשב ללילה וא"כ היאך תבדוק עצמה אז שהרי הבדיקה צריך להיות ביום דוקא ופשיטא שצריכה לבדוק קודם שתתפלל היא מעריב וכ"ש קודם קבלת שבת. ומיהו בדיעבד ששכחה או אפילו פשעה ולא בדקה עד שהתפללו הקהל מעריב אם היא לא התפללה עדיין מותרת לה לבדוק אבל אם כבר גם היא התפללה מעריב וכ"ש כשקבלה שבת דכיון דהוא דאורייתא אזלינן לחומרא דלא תעביד תרתי דסתרי (עיין מ"א ססי' ל' וכן כתב הש"ך בסי' שע"ה) ומכל מקום בקיץ שהקהל מתפללים מעריב בעוד יום גדול ובודאי יותר טוב שתבדוק סמוך ללילה שהרי לכתחלה ראוי שתבדוק סמוך לבה"שמ ולכן היותר טוב ונכון שתבדוק קודם מעריב ותניח אצלה מוך דחוק או שתבדוק עוד הפעם סמוך לבה"שמ או בחול לא תתפלל היא מעריב עד ערך שעה קודם הלילה אבל בשבת דצריכה להדליק נרות קודם שיאמר הקהל ברכו דאח"כ אסורה להדליק שהיחיד נגרר אחר הציבור והצבור מקדימין הרבה לזה תניח אצלה מוך דחוק או שתבדוק עוד הפע' סמוך לבה"שמ ואם לא עשתה כן אם לא ראתה באותו יום וכבר נסתם המעיין עלתה לה בדיקה זו כדבסי' הסמוך אבל אם ראתה גם באותו יום דאז בע"כ צריך שהבדיקה תהיה סמוך לבה"שמ לא עלתה בדיקה זו כן נ"ל אבל כבר נהגו דבדיעבד אפילו כבר התפללה ג"כ ואפילו בע"ש בודקת א"ע כ"ז שהוא יום ולא מבעיא אם נסתרה בימי ספירתה אלא אפילו בתחלת ספירתה אם ראתה אחר ברכו או ששגגה או פשעה מותרת להפסיק אחר ברכו (עיין ב"ח וס"ט ס"ק ו' ובש"ך ס"ק ה' ו'): +אותן נשים בורות שאין בודקין בה"שמ אלא שאומרת שהיתה מתכוונה שתתחיל הנקיים שלה קודם הלילה ובודקין עצמן בלילה הם נדות גמורות לכל דבריהן וצריך לפרסם הדבר: +בדקה עצמה שחרית אם ראתה באותו יום דם ממש בגופה כיון דמעינה פתוח אפילו בדיעבד לא מהני אא"כ בדקה סמוך לבה"שמ ממש ויש להחמיר בזה טובא שגם יהיה מוך דחוק כל בה"שמ (עיין ס"ט) די"א דאפילו בדיעבד לא מהני אם לא היה מוך כל בה"שמ אבל אם לא ראתה אלא כתם באותו יום אפשר להקל בדיעבד אם לא בדקה סמוך לבה"שמ ממש אבל אם לא ראתה באותו יום כיון שלא הוחזק מעינה פתוח באותו יום אע"ג דלכתחילה אפ"ה צריכה לבדוק דוקא סמוך לבה"שמ מ"מ בדיעבד אם בדקה עצמה כדין אפילו שחרית ומצאה טהורה סגי בכך (סעיף ב'): +כיצד דין פוסקת בטהרה תרחץ יריכותיה ופשיטא אותו מקום ותלבש חלוק הבדוק שלא יהיה בו כתם וגם תציע על מטתה סדין נקי וגם תבדוק הכרים והכסתות שיהיו נקיים ואם אין לה אלא כתונת אחת וסדין א' תבדוק אותה היטיב ואם יהיה בהם דם או כתם צריכה לרחצם ולנקותם דאל"כ ממ"נ בג' ימים ראשונים אם תמצא בהם כתם דקיי"ל דאז אין תולין ומטמאין אותם חנם ואם תמצא לאחר ג' ותתלה שהיה בו מקודם שמא באמת ראתה ולכן צריך שתהיה נקי וכן אם היא בדרך ואין לה בגדים תבדוק החלוק והסדין ואם אין לה מים לרחוץ ירכותיה עכ"פ צריכה לרחוץ אותו מקום אפילו ברוק שבפיה או במי רגליה עד שיהיה נקי. ונ"ל דאע"ג שכתבנו לעיל כלל קי"ג סימן ט' שאשה יכול' ללבוש צבעונים כדי להציל מכתמים היינו בימי טהרתה שהיא בחזקת טהורה אבל בשבעה נקיים אלו יהיה לבינים כדי שאם תראה עוד שיהא ניכר בחלוקה (עיין בב"י בשם מרדכי ורוקח) ומ"מ אין עיכוב אף אם תלבש צבעונים ואם פשטה ולא לבשה בגדי לבינים ראוי לקונסה (ועיין כלל קי"ג סי' מ' בשם ס"ט סעיף ג'): +אח"כ תקח בגד פשתן לבן ישן (כי החדש הוא קשה ויכולה לקלקל עצמה) או צמר גפן ותכניס באותו מקום לחורין ולסדקין עד מקום שהשמש דש ותראה אם יש בו שום מראה אדמומית או שחור ונ"ל אפילו כמראה געל כשעוה ופשיטא בזהב יש להחמיר בבדיקה זו (דאע"ג דקיי"ל בסימן קפ"ח דירוק טהור כיון דשל"ה ב' בשם רש"ל שכ' מהר"ם מינץ בשם הגדולים דאין לטהר במהירות ולכן עכ"פ בבדיקה זו שעדיין הוא בחזקת רואה יש להחמיר כן נ"ל) ואם יקשה בעיניה מאד להכניס כ"כ בעומק מ"מ תבדוק היטב בחורין ובסדקים בעומק יפה כפי כוחה אבל אם תכניס רק מעט ומקנחת עצמה אינה מועיל כלום ולא הוי בדיקה כלל (סעיף ו') ואותן הנשים הבודקות באצבע הן נדות גמורות לכל דבריהן (ס"ט בשם הגהות ש"ד): +כל הבדיקה תהיה לאור היום ולא לאור הנר דאין ניכר כ"כ הצבעים דהיינו שחרית בקומה ממטתה ובערב קודם תפלת ערבית ובדיעב�� מהני אפילו לאור הנר (סעיף ד'): +כמשפט בדיקה זו של פסיקת טהרה כך תבדוק עוד ביום ראשון של ז"נ ואם לא עשתה כן בבדיקת יום ראשון תעשה פעם אחת כן בבדיקת שאר הימים או ביום השביעי. ונ"ל לפי מה שכתב בסי' הסמוך דצריכה בדיקה גם ביום ז' וא"כ ראוי להחמיר נמי בבדיקה זו (סעיף ו'): +בכל יום מז' ימי ספירה צריכה להיות בודקת לכתחלה פעמים בכל יום א' שחרית וא' סמוך לבה"שמ אלא שאם יקשה בעיניה להכניס כ"כ בעומק יש להקל בשאר הבדיקות חוץ מבדיקות הפסק טהרה שזה מעכב אפילו בדיעבד ובדיקה פעם אחת בתוך הז' ימים כדלעיל ובדיעבד אם לא בדקה עצמה רק בהפסק טהרה וביום הראשון וביום השביעי אעפ"י שלא בדקה עצמה בשאר הימים כיון שבדקה ביום ראשון ושביעי ונמצאת טהורה עלו לה אבל אם לא בדקה בכל הז' וביום ח' בדקה ומצאה טהורה אין לה אלא יום ח' בלבד (סעיף ד') ובמקום חשש עיגון שאין האשה יכולה לטהר עצמה יש לסמוך על גדולי הפוסקים דס"ל דאפילו לא בדקה עצמה תוך שבעה רק ביום א' מכל הז' באיזו יום שיהיה חוץ מבדיקות הפסק טהרה עלה לה מאחר שבדקה ביום שקודם הז'. ודוקא שעכ"פ לא הסיחה דעתה מלמנות אלא שלא בדקה אבל אם פסקה בטהרה או בשאר ימים הנקיים הסיחה דעתה מלמנות לנקיים כגון שסברה שבעלה נוסע למק"א ולא תצטרך לטבול כעת או שמצאה כתם בימי ספירתה ופסקה בטהרה ואמרו לה חברותיה שצריכה להמתין ה' ימים ולא בדקה עוד ולאחר ב' או ג' ימים שאלה לחכם והורה שאינה צריכה להמתין בכ"ז כיון שהסיחה דעתה מלמנות אינם עולין לה וצריכה פסיקת טהרה מחדש (ס"ט סי' קצ"ו ס"ק י"ח בשם תשו' מע"צ): +האשה המרבה לבדוק בין בימי ספירתה בין בימי טהרתה ה"ז משובחת אבל הנשים העלולים למצוא ע"י בדיקה נקודים קטנים שחורות ואדומות כנזכר בב"א סי' ו' מוטב להם שלא יבדקו כלל בימי טהרתה אם לא שמרגשת בעצמה זיבת דבר לח אזי מחוייבת לבדוק (ועיין בשער חזקה סי' כ"א מה שכתבתי שם) אבל בימי ספירה צריכה בדיקה ב' פעמים בכל יום (סעיף ד') ועיין בנ"א ובהשמטות: +ז' ימים נקיים אלו צריכים שיהיו רצופים שלא תראה בהם כלל שאם ראתה דם או כתם שטימא החכם אפילו בסוף יום הז' סתרה כל הימים וצריכה להפסיק בטהרה ולחזור ולמנות ז' נקיים דכתיב וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר משמע ספירה אחת לכל הז' ימים שלא תהא טומאה מפסקת (ויש נשים בורות שחושבין שאין סותר אלא אותו יום וצריך להזהיר ע"ז) והנכון שבכל יום לאחר שבדקה שחרית תאמר היום יום א' ובשני תאמר היום יום ב' וכן כל ז' ימים ואפילו בלשון אשכנז: +אם טעתה במנין הימים ולא ידעה כמה הם אזלינן לחומרא דהוי ספק דאורייתא: +הסומא בודקת עצמה ומראה לחברתה החרשת ששומעת ואינה מדברת או להיפך הרי הן כפקחות אבל אם אינה שומעת ואינה מדברת וכן השוטה או שנטרפה דעתה צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן ווסתות כדי שתהיינה מותרות לבעליהן הוקבע להן ווסת הרי הן כשאר כל הנשים לא הוקבע להן חוששות מל' יום לל' יום ובודקות על ידי פקחות (שם סעיף ח'): +אע"ג דקיי"ל דתולין כתם בכל דבר שיוכל לתלות מ"מ בג' ימים ראשונים של ז"נ לא תלינן בשום דבר אם הכתם הוא יותר מכגריס ועוד דבעינן שתדע בודאי שפסק דם המקור. ומ"מ אם היא מלאה שחין או מכה שיודעת בודאי שמוציאה דם יש לסמוך על האחרונים ולהקל דס"ל דאף בג' ימים ראשונים תלינן. ודווקא כשהיא מלאה שחין או מכה שבגופה ויודעת ודאי שמוציאה דם אבל בדבר אחר לא תלינן ומ"מ אם לא נטמא מחמת ראיה ממש רק מחמת כתם או כלה אחר בעילת מצוה יש להקל אף בגי"ר לתלות בכל דבר דת��ינן בכתם (סי' קצ"ו ס"ט סי' ק"צ ס"ק ע"ד) ונ"ל דה"ה אם נטמאת מחמת איזה נקודה קטנה אדומה ושחורה דגם זה יותר מסתבר שלא נפתח המקור: +טעתה במנין יום אחד וטבלה ושמשה צריכה להמתין ד' ימים עם יום השימוש כדי שלא תפלוט ש"ז ואח"כ תמנה יום אחד נקי ותטבול וה"ה אם טעתה ב' ימים או ג' תמנה אחר ד' ימים לתשלום ז' נקיים אם יום א' או ב' או ג' (ט"ז) ונ"ל דמ"מ צריכה לבדוק עצמה בכל יום אם לא תראה דם שהרי היא עדיין בתוך ימי ספירה אלא דאפילו אם לא תראה אינו עולה למנין ז' נקיים אבל אם כבר ספרה ז"נ וטבלה אלא שלא טבלה כראוי ושמשה ה"ז טובלת בכל עת דסתירה דלאחר ז' אינה סתירה (סעיף י"ב) ובדיעבד אם לא המתינה אחר ראיתה אלא ד' ימים אפילו בשמשה או בלא שמשה והתחילה לספור ז' נקיים וטבלה ושמשה דא"צ לספור עוד תשלום הימים שהקדימה למנית ולטבול שנית דשמא נתעברה שלא להוציא לעז על העובר וע"ש בס"ט ס"ק מ"ב טעמים נכונים: +אע"ג דמדינא אע"ג דשמשה מטתה וראתה אחר כך ופסקה ורוצה לספור תיכף מיום המחרת תקנח יפה יפה אותו מקור במוך או בבגד להפליט כל הזרע או תרחץ במים חמין והם יפליטו כל הזרע אך כיון די"א דא"א בקיאין בזמן הזה אין לסמוך על זה וכל הפורץ גדר בדברים אלו במקום שנהגו להחמיר ישכנו נחש (סעיף י"ג): +הלובשת לבינים בשבת וי"ט או בי"הכ תרחץ בין ירכותיה ובא"מ בחמין שחממו מע"ש ועי"ט או בצונן אפילו כל גופה ובלבד שתהיה נזהר שלא תרחוץ בבגד שלא תבא לידי סחיטה. ויש נשים נוהגות שאינם לובשין לבינים במוצאי שבת דאז תטביל במוצאי שבת ותרחיק הטבילה מן החפיפה ובט"ב וביום אבלה אפילו תוך ז' תלביש ותציע כדרכה בשאר ימות השנה רק שתלבוש חלוק נקי ולא לבן ממש אם אפשר (ט"ז סי' שפ"א ס"ק ב') ולא תרחוץ רק באותו מקום ובין ירכותיה בין בחמין ובין בצונן (שם בט"ז וש"ך דלא כרמ"א ובא"ח סי' תקנ"א סעיף י"ו): + +Klal 118 + +דין זמן טבילה (סי' קצ"ו):
אין הנדה וזבה ויולדת עולות מטומאתן בלא טבילה שאפילו אחר כמה שנים הבא עליה חייב כרת אא"כ טבלו כראוי בלא חציצה ובמקוה הראוי דהיינו במקוה שיש בו כשיעור וטבילת נדה אע"ג דאינו מפורש בתורה מ"מ קבלו חז"ל דאין לה טהרה אלא בטבילה מדכתיב בשאר טמאים ורחצו במים זה בנין אב לכל הטמאים. ועוד ק"ו ממגעה דכתיב והנוגע במשכבה ורחץ במים וק"ו היא עצמה שטעונה טבילה ועוד כתיב בכלי מדין במי נדה יתחטא וקבלו חז"ל דר"ל במים שהנדה טובלת בהם ובזבה כתיב ואחר תטהר וקבלו חז"ל דר"ל אחר מעשה הטבילה תטהר ועוד שהוקשה נדה לזב ובזב כתיב בהדיא ורחץ במים: +דין תורה הנדה צריכה טבילה בלילה לאחר שכלו ז' ימי נדה מדכתיב ז' ימים תהיה בנדתה משמע כל הז' ימים ואם טבלה ביום ז' לא עלתה שנאמר ז' ימים תהיה בנדתה וקבלו חז"ל דר"ל תהיה בנדתה אפילו טבלה ביום ז' אבל הזבה דצריכה ז' נקיים מדין תורה מותרת לטבול ביום הז' מדכתיב בזבה וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר קבלו חז"ל דר"ל דאפילו לא עבר עליה אלא מקצת יום ז' תטהר כדלעיל כלל ק"ז וא"כ נשים שלנו דנותנין עליהן לחומרא דספק זבות ממ"נ מותרת לטבול ביום ז' לספירתה שהרי גם הנדה דוקא ביום ז' אסורה לטבול אבל ביום ח' מותרת לטבול אפילו ביום מדאורייתא ונשים שלנו כבר עבר עליהן לא פחות מן ח' ימים מראיתה. ואפילו אם תאמר שהיתה זבה הא זבה מותרת לטבול ביום ז' לנקיתה מ"מ אסרו חז"ל שמא יטעה הבעל שהטבילה מתרת אותה תיכף וישמש ובאמת אף שטבלה מ"מ אסורה לבעלה עד שעבר עליה גם יום הז' נקי ואם תראה ביום ז' אפילו סמוך ללילה סותרת כל ז' נקיים וצריכה לספור ז' נקיים אחרים ונמצא שבעל זבה שהוא בכרת ולכן תיקנו חז"ל שאפילו זבה ודאי אסורה לטבול עד הלילה וחששו חז"ל עוד אפילו בנשים שלנו ואפילו אם תטבול ביום ח' לאחר שכלו ז' נקיים דאז לא שייך שתסתור ספירתה ומותרת לבעלה תיכף לאחר שתטבול מ"מ חששו חכמים שבתה תראה שאמה טבלה ביום והיא סברה שטבלה בז' ותטבול היא בז' ביום ואע"ג דאין כאן איסור דאורייתא מ"מ עדיין גזרת חכמים עומדת שהרי אפילו זבה בודאי אסורה לטבול מדרבנן ביום שמא תשמש ותראה ותסתור ואע"ג דהוי גזרה לגזרה כדי שלא להרגיל לעבירה חששו ולכן כל הנשים שלנו אסורות לטבול ביום אפילו ביום ח' או ט' ואפילו אין לה בת מ"מ לא פלוג רבנן (והא דאמרו משום סרך בתה ולא אמרו סתם משום נשים אחרות היינו דאשה מצנעת טבילתה שלא תדע בה אשה אחרת אבל בתה יודעת) (סעיף ג'): +וכיון דז"א אלא מחמת חשש ולכן היכא דאיכא אונס כגון שיראה לטבול בלילה מחמת צינה או פחד מאנשי' או שסוגרין שערי העיר או שיש פרסום גדול והאש' מתביישת בכך (ס"ט בשם תשו' רמ"א) וכל כיוצא בזה מותרת לטבול ביום ח' ביום אבל בז' אפי' במקום דאיכא אונס אסורה לטבול דבזה יש חשש קרוב שמא תשמש קודם הלילה (סעיף ד') ואפילו אם תרצה לטבול בז' ולא תבא לביתה עד הלילה אסור אבל ביום ח' אם טבלה סמוך לחשיכה ותבא לביתה בלילה אין למחות ביד הנוהגין היתר כיון דאין כאן אלא משום סרך בתה (ש"ך ס"ק ו'): +במקום שהנשים חופפות ורוחצות בבית הטבילה מותרת לילך שם מבע"י לרחוץ שאין כאן משום סרך בתה שהיא יודעת שצריכה לרחוץ ולחוף אבל במקום שרוחצת וחופפת בביתה אסורה לכנוס לבית הטבילה עד הלילה משום בתה שסברה שטובלת ביום (שם): +אם א"א לה לטבול בח' ובט' מחמת אונס כגון שהוא יום חגם וכיוצא בו וביום ז' יכולה לטבול ביום ולא בלילה אזי יכולה לטבול בז' ביום ותזהר הרבה להסתיר הטבילה מבעלה עד הלילה (ס"ט ס"ק י"ג בשם ב"ח) ואם הורה המורה שתטבול בז' סמוך לחשיכה משום דבלילה א"א לטבול ואע"ג דיכולה לטבול בח' מ"מ מבטל עונה א' אין מזחיחין אותו (ס"ט שם בשם עה"ג) וכן הדין אם מתבישת שלא ירגישו בה בני אדם (שם): +עברה וטבלה בח' ביום בלא אונס עלתה לה טבילה ומ"מ אסורה לשמש עד הלילה ותסתיר טבילתה מבעלה עד הלילה אבל עברה וטבלה בז' ביום בלא שום אונס י"א דעלתה לה טבילה והאחרונים מחמירים דצריכה טבילה שנית והיכא דאפשר טוב להחמיר (סעיף ה') ומ"מ דוקא שלא באתה לביתה עד שתחשך אבל אם באתה לביתה קודם שתחשך צריכה טבילה שנית דבזה יש חשש קרוב שבעלה יבא עליה. ונ"ל דה"ה הדר בכפר וצריכה לטבול בעיר וחל ליל טבילתה בליל שבת להמתירין לטבול בז' סמוך לחשיכה משום ביטול עונה א' ה"ה כאן אע"ג דכאן גרע דיש כאן סרך בתה שתדע שטבלה בעוד יום מ"מ אם הורה המורה אין מזחיחין אותו רק שלא תבא לביתה עד חשיכה (ס"ט ס"ק ט'): +וכ"ז שטובלת לנדתה אבל אם כבר טבלה אלא שלא טבלה כראוי ואחר יום או יומים נזכרה וטובלת שנית אם יש קצת דוחק מותרת לטבול אפי' ביום דכולי האי ל"ג משום סרך בתה (ש"ך ס"ק ח'): +אם בעלה בעיר מצוה לטבול בזמנה אע"ג דקיי"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה דלכן האלמנות והבתולות אין נוהגין לטבול מ"מ בנשואה משום בטול פו"ר אפילו לילה א' ולכן אם אירע זמן טבילתה בליל שבת מותרת לטבול אם לא יכולה לטבול קודם לכן או שטבלה מקודם רק שמחמת ספק צריכה לחזור ולטבול ולא נודע לה עד יום ו' וכן אם שכחה ליטול צפורן או שטבלה בליל שבת ומחמת ספק צריכה לטבול שנית בכ"ז מותרת אבל אם היה באפשר לה לטבול ��קודם וברצונה עכבה או אחר לידה שדרך הנשים להמתין כמה שבועות מחמת חולשת' אעפ"י שלא ראו דם או שלא היה בעלה בעיר ובא בע"ש בזה יש מקומות נוהגין להחמיר שלא לטבול בליל שבת דנראה כמתקן (כדאיתא בח"א בהל' שבת כלל מ"ד) ובמקום שאין מנהג ידוע יש להקל אפילו כשכבר ספרה ז"נ כבר כמה ימים אבל כשכלו ז"נ שלה בשבת לכ"ע מותרת: ואם היולדת אינה יכולה למנות ז"נ מקודם מחמת שראתה דם לדידן דהכל טמא מותרת לטבול בזמנה: ואפילו במקום שנהגו להחמיר דוקא כשטבלה משחשיכה אבל לטבול סמוך לחשיכה מותר דבדבר שהוא משום שבות ל"ג בהש"מ ותבא לביתה משחשכה וכדלעיל סימן ד' רק שיהיה קודם שהתפללו צבור דאז אפילו שבות אסור (כדאי' בא"ח סי' רס"א במ"א) ואעפ"י שהוא עדיין יום רק שלא תזוז מבית הטבילה עד שחשיכה יש להקל בזה לפי ראות המורה ושעת הדחק (ס"ט ס"ק ד') ואפילו במקומות שנהגו להחמיר בשבת מ"מ בי"ט יש להקל (ס"ט סק"ה): + +Klal 119 + +דין חציצה בטבילה (סי' קצ"ח):
כל הטעונין טבילה צריך שלא יהיה בו שום דבר חוצץ בינו למים דכתיב ורחץ את כל בשרו במים וקבלו חז"ל דר"ל שלא יהיה חוצץ בינו למים ולא מבעי' בבשר אלא אפילו בשערות החציצה פוסלת אע"ג דכתיב בשרו מדכתיב את בשרו וכל את לריבויא אתי את הטפל לבשרו דהיינו השערות ולא מהני ג"כ טבילה אא"כ טבל כל גופו בפעם אחת לפיכך אם מצאה חציצה בידה או בשאר מקום לא מהני שתטבול שנית אותו אבר כיון שלא טבלה בבת אחת: +מדכתיב בשרו קבלו חז"ל דדוקא מה שהוא בגלוי כבשר הוא דבעי שיבא בו מים אבל בית הסתרים דהיינו תוך הפה ותוך האזנים וכיוצא א"צ שיבואו בו המים שאפילו לא באו המים תוך הפה וכיוצא בו סגי ולכך א"צ שתפתח פיה אבל עכ"פ בעינן שיהיה ראוי לביאת מים דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ולפיכך תזהר שלא תעצום עיניה ולא תעצום פיה ביותר עד שלא יהיה ראוי לביאת מים וכן בין השינים החציצה פוסלת בו דאע"ג דהוי בית הסתרים מ"מ ראוי לביאת מים בעינן (ובפ"ב מהל' מקואות כ' המל"מ בשם ריטב"א דאינו אלא מדרבנן ועיין בס"ט דף צ"ו ע"א ד"ה ולפ"ז): +אע"ג דחציצה פוסלת מדאורייתא מ"מ הלכה למ"מ דאינה פוסלת אלא דוקא כשהחציצה הוא ברוב הגוף או ברוב השערות ולא חשבינן הגוף והשערות כאחד (ססי' ה' זהו דעת הגאונים אבל הרמב"ם כתב דשערות הם בכלל הגוף בפ"א דמקואות) דלעולם כל השערות הם מיעוט הגוף אלא חשבינן שערות הראש בפ"ע וכן כל מקום כינוס שער כגון בית השחי ושכנגד הלב ושבאותו מקום כאו"א נחשב בפ"ע (עיין ס"ט ס"ק י"ז שהאחרונים נסתפקו בזה די"א דכל השערות שבגוף נחשבין כאחד) ואם יש בו חציצה ברוב השערות אעפ"י שהוא מיעוט הגוף ומיעוט של כל השערות שבגופו מ"מ חוצץ מדאורייתא (ועיין לבוש וס"ט וצ"ע). ודוקא אם הוא רובו ומקפיד בין שהטובל מקפיד ע"ז לפעמים אע"ג שאינו מקפיד עכשיו וגם רוב בני אדם אינם מקפידין בזה לעולם כיון שהוא מקפיד עליו הוי חציצה וכן אפילו הוא אינו מקפיד ע"ז בשום פעם וגם רוב ב"א אינם מקפידין עליו אלא לפעמים הן מקפידים מקרי רובו ומקפיד עליו וחוצץ מדאורייתא (ועיין בט"ז ס"ק ב' דמשמע דלא כ"כ ועיין בס"ט שחולק עליו) נמצא מדאורייתא בעינן תרתי שיהיה רובו וגם מקפיד אבל חז"ל גזרו דאפילו יש כאן רק חדא לריעותא כגון שהוא מיעוט ואפילו כל שהוא אלא שמקפיד עליו כדין הקפדה שכתבנו או אפילו אינו מקפיד עליו לא הטובל ולא שום בן אדם אם הוא רובא חוצץ כיון דבצד אחד שוה לאיסור דאורייתא אבל מיעוטא ואינו מקפיד אפי' מדרבנן אינו חוצץ ומ"מ לכתחלה לא תטבול אפילו במיעוט שאינו מקפיד שלא יבא הדבר לכלל טעות. ונ"ל דבמקום דא"א הוי כדיעבד ואם כל הגוף או כל השערות שבראש מכוסים אפילו אינו מקפיד חוצץ מדאורייתא (יבמות ע"ח) וצ"ע למה השמיטו כל הפוסקים דין זה: +ולא מקרי חציצה אלא דבר שהוא מהודק בגוף דלא עיילי מיא לבשר כגון הטבעות והנזמים ובאגד שע"ג המכה ולוחות של עצים שעושים רופאים ע"ג מכה (סעיף כ"ג) ורצועות או חוטי צמר ופשתן שכורכין בהם השער בראש וכן כל כיוצא בו אבל אם הם רפויי' עד שאפשר שיבא המים לבשר ולשער אין חוצצים (סעיף ב') ומיהו לכתחלה אסור לטבול אפי' בדברים רפוים שא"א בקיאין איזה מקרי רפוי אבל בדיעבד שכבר טבלה אם היה רפוי לפי ראות העינים עלתה לה טבילה. ובטבעות של כסף או זהב שאינה מקפדת להסירן בדיעבד אם שמשה יש להקל אפי' במהודק זולת ביש בו אבן טוב דאז מקפדת (ס"ט ס"ק מ"ג) ולכן אם נמצא על בשרה גמי וכיוצא בו שמדבקת במים על בשרה עלתה לה טבילה וכן בשעת הדחק שאין לה מי שיעמוד ע"ג בשעת טבילה לראות שלא יצא מן השערות חוץ למים תכרוך שערה בחוטי צמר וכיוצא בו ובלבד שיהיו רפוים שבודאי יכול לבא המים מתחת למקום הכרוך (סעיף מ) וכן אם לפעמים נמצא כנה או פרעוש על בשרה לאחר הטבילה בדיעבד עלתה לה אבל אלו הכניס הנקראים פילץ לייז שדבוקין מאד בבשר צריך להסירם ע"י חמין ולגוררן ואם לא הסירן אפילו בדיעבד חוצץ ומיהו אם א"א להסירן אינו חוצץ דהוי ליה מיעוט ואינו מקפיד (סעיף מ"ז): +שתי שערות או יותר שהיה קשורי' קשר אחד אין חוצצים שאינם מהדקין אבל שערה אחת שנקשרה בין שהיא קשורה עם חברתה א' עם א' או קשורה בפ"ע חוצצת אם מקפדת עליהם כמו שנתבאר בסי' ג' אבל שערות הראש ושבבית השחי שנדבקו יחד ע"י זיעה ואינן קשורות אם הם מיעוט שערות אינן חוצצין דהוי כמיעוט ואינו מקפיד אבל ברוב אע"ג שאינו מקפיד חוצץ (ס"ט ס"ק י"ז) אבל שער שכנגד הלב ושבזקן הנדבק זה בזה מחמת זיעה חוצץ ושבאותו מקום באיש אינו חוצץ ובאשה נשואה חוצץ מפני שהיא מקפדת שלא תתגנה על בעלה ואותן נשים שיש להם כמין קליעות שערות דבוקות ז"בז ונעשים בלילה ע"י שד שקורין (מאר לאקין) או קאלטונעס אפי' הם בכל שערות הראש או רובו א"ח כיון שהוא סכנה להסירן ואם נבלע בהם חוטין וא"א להסיר החוטין אם אינם נראים מבחוץ אינו חוצץ (ע' בס"ט) ואם קליעות הנ"ל נעשה בידי אדם ע"י סמים אם הוא עפ"י רופא מומחה שאומר שהוא רפואה לה אם אינה בכל השער אע"פי שהוא ברוב השער דעכ"פ אינו אלא מדרבנן דמסתמא כל הנשים שיש להם חולי אינן מקפידות ע"ז (דומיא דמוכרי רבב לקמן סעיף י"א) אפשר דיש להקל אבל אם הוא בכל השערות אפילו אינה מקפדת הוי חציצה מ"הת כדלעיל ס"ס ד' כן היה נ"ל אבל דעת בעל פ"מ וס"ט דאפי' ברוב שערות חוצץ אפילו בדיעבד ובטלה דעתי נגד דעתם (וצ"ע דאפשר דיש כאן ס"ס בפלוגתא שהרי הרמב"ם כתב דשערות נחשבין כגוף וא"כ הוי מיעוט עכ"פ והכ"מ כ' שם שאין כאן הכרע אם כגאונים או כרמב"ם ואת"ל כגאונים דשערות נחשבים לחוד מ"מ הא כתב הפרישה דספק אם שערות ראש נחשבות לעצמן או דחשבינן כל השערות כאחת וא"כ אף שרוב שערות הראש קלועים עדיין שאר השערות מותרים ואין כאן אלא מיעוט שערות ואף דהב"י הביא שדעת כל הפוסקים כהגאונים ומשמע דהרמב"ם יחיד בדבר הא כתב שם די"ל רבותיו של רש"י כרמב"ם. ובכ"מ שם כ' דאין הכרע. ומ"מ צ"ע אם הוא כיחיד נגד רבים ועוד דהוי כשם אונס חד הוא ועיין במנ"י בקונטרס הספיקות (סי' ז' ח'): +לפלוף (פירש צואת העין) שחוץ לעין חוצץ אפי' לח ולפלוף שבעין אינו חוצץ אא"כ התחיל להוריק שזהו הסימן שכבר נתיבש. כחול שבעין אינו חוצץ ושחוץ לעין חוצץ ואם היה פותחת וסוגרת עיניה תדיר אפילו מה שחוץ לעין אינו חוצץ דם יבש שעל המכה חוצץ וריר שבתוכה (פי' שהוסר הגליד מעליה) אינו חוצץ ואם יצא הריר מתוכה כל תוך ג' ימים אז לח הוא ואינו חוצץ לאחר מכאן יבש הוא וחוצץ וכן אם הקיזה דם תוך ג' ימים אינו חוצץ מכאן ואילך חוצץ כ"ז שהגליד עליו עד שיתרפא כהוגן או שתסיר הגליד לפיכך אשה בעלת חטטים צריכ' לרחוץ במים עד שיתרכך ואפי' כואב לה הרבה. מ"מ בדיעבד בכל אלו אם אפשר לטבול שנית יש להחמיר אבל היכא דלא אפשר יש לסמוך על הפוסקים דכ"ז אינו חוצץ חוץ מלפלוף שחוץ לעין דאפילו בדיעבד חוצץ (סעיף ז' ח' ט' ובש"ך ס"ק י"ג): +רטיה של המכה ואפילו שעל בית הסתרים (סעיף מ"ג) חוצצים שהרי בעינן ראוי לביאת מים. וצ"ע באם א"א להסירן דמ"ש מפילץ לייז בסי' הקודם דהיכא דא"א להסירן אין חוצצין וכן ברטיה באינה מקפדת עיין בא"ח סי' קס"א ובס"ט ס"ק כ"ד: +קוץ התחוב בבשר או שאר דבר אם שוה לבשר נקרא נראה מבחוץ וחוצץ ואם הוא מקצת משוקע בבשר ואינו שוה לבשר אע"פי שנראה מבחוץ דינו כאינו נראה מבחוץ ואינו חוצץ (ועיין בס"ט שהגיה בש"ך ס"ק ז' וצ"ל לקולא) ואם קרם עליו קרום של בשר אע"ג שנראה תחת העור לכ"ע אינו חוצץ ונ"ל דאע"פי שאינו אלא מורסא ירכך המורסא היטב באם א"א בענין אחר (סי' י"א): +לכלוכי צואה שעל הבשר מחמת זיעה אינן חוצצין אבל כשיש זיעה מרובה על בשרו ומתייבש ונעשה גלד חוצץ וכן מלמולין שעל הבשר (ר"ל כשמלוכלך בטיט או בצק ומשפשף בידיו נופל כמין גרגרים) חוצץ וכל מיני טיט לדידן דאין אנו בקיאין בטיט היון ולכן אפילו לח חוצץ (סעיף י"ב י"ג): +כל מיני שרפים לדידן שאין אנו בקיאין חוצצין אפילו לח אבל הדיו והחלב והדבש ומי פירות לחים אינם חוצצים יבשים חוצצין (סעיף ט"ו) ודם שהתחיל להתיבש ולהדבק קצת שכשתולין בו אצבע נמשך והולך חוט ממנו ואפילו לח חוצץ ואם הוא מבושל באש בין לח בין יבש חוצץ (סעיף ט"ז): +נשים הצובעות פניהם וידיהן לנוי או שמלאכתה במלאכת הצביעה ותמיד נשארים ידיה צבועות וכן הנשים העוסקות בקצבות וידיהם מלוכלכים תמיד בדם כיון שכל שאומנתן בכך אינן מקפידין הוי כמיעוט שאינו מקפיד וא"ח וכן אם נתפחמו ידיה או בשרה ביורה ובקדרה וכיוצא בו כיון שאין שם ממש רק מראה בעלמא א"צ טבילה שנית (ט"ז ס"ק י"ז) אבל נמצא עליה דם וחלב אעפ"י שאומנתה בכך כיון שהם ב' דברים אפשר דחוצץ (כדאיתא בזבחים צ"ח ובמ"ח סי' קס"א ס"ק ז'): +מדינא צואה ושאר דבר טינוף שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר דהיינו מה שהצפורן עודף על הבשר חוצץ ששם מקפידין כיון שגלוי לכל אבל מה שכנגד הבשר כיון שאינו נראה אין דרך להקפיד כ"כ וי"א דוקא צואה נדבקת אבל אינה נדבקת א"ח כלל (ט"ז ס"ק י"ט וש"ך ס"ק כ"ב) אבל בצק אפילו כנגד הבשר חוצץ שהכל מקפידין ע"ז שלא יאמרו שאוכל מזוהמת צפרניו ומ"מ אם הוא דבר מועט שאין מקפידין עליו אפילו בצק אינו חוצץ (ט"ז) ומפני שאינן יודעין לכוין מה נקרא נגד הבשר או שלא כנגדו ולכן נהגו הנשים ליטול צפרניהם קודם טבילה ומ"מ אינה צריכה ליטול יותר מן המקום שניכר שיש תחתיו שחרורית ודלא כהנשים שחותכות מה שדבוק בבשר (סעיף י"ח ובש"ך שם): +אם יש לה נפוח על מקום הצפורן ואינה יכולה לא לחתוך ולא לחטט אם נפוח כ"כ שאין הטיט שתחת הצפורן נראה אינו חוצץ ואפילו אין עליו קרום והטיט מגולה ואם הוא משוקע בעומק שאינו נראה בשוה לבשר אינו ח��צץ כדלעיל סי' ז' בקוץ (סעיף י"ט ובש"ך): +הצפורן עצמו אע"פי שהוא גדול ועובר למעלה מן הבשר אפ"ה אינו חוצץ ובלבד שיהיה נקי שלא יהיה תחתיו צואה וטיט. ומ"מ כיון שיש מי שאומר שהצפורן עצמו כיון שהוא גדול ועומד לקצוץ כקצוץ דמי ונמצא חוצץ ואף שהוא דעת יחיד מ"מ כיון שכבר נהגו נשים ליטול צפרניהם ולכן אפילו שכחה מליטול צפורן א' וטבלה כבר אם נזכרה בעוד שלא שמשה עם בעלה צריכה לחזור ולטבול אבל אם לא נזכרה עד אחר ששמשה אם אפשר בקל לטבול שנית תטבול שכבר קבלו עליהם הנשים חובה אבל בא"א לטבול שנית אפילו לא שמשה אלא שעברה הלילה עם בעלה א"צ טבילה שנית שלא יוציא לעז עליה ששמשה נדה ובלבד שידעה שהיה נקי ואם מסופקת אם היה נקי ועכשיו הוא נקי גם בזה סמכינן לקולא (סעיף כ' בט"ז ובש"ך ועיין בס"ט ס"ק ל"ט): +ואם היתה ליל טבילתה בשבת ושכחה ליטול צפורן אם אפשר שתטול ע"י נכרי בידים או בשינים ולא ע"י כלי טוב ואם א"א אם שכחה רק צפורן א' או ב' תבדוק ותעיין היטב ותנקר תחת הצפורן היטב ובלבד שלא תגרר מן הצפורן אלא הטיט לבד דהיינו שתדחוק הבשר למטה כדי שיהיה ריוח בין הבשר לצפורן אבל אם שכחה ליטול כל הצפרנים דקשה הדבר לסמוך לנקר כולן ראוי שלא תטבול ומ"מ המורה גם בזה שתסמוך על הניקור אם א"א ע"י נכרי לא הפסיד ובלבד שתעיין היטב שלא יהיה בו שום טינוף (עיין מ"א סימן ש"מ ובס"ט): +צפורן המדולדל בין מקצת מן הצפורן שדרך לחתכה או אפילו הצפורן עצמה שפירש מן האצבע אם פירש רק המיעוט והרוב נשאר מחובר כיון דבודאי עתידה לחתוך אותו מקצת שפירש א"כ הוי כחתוך א"כ אותו בשר שתחת הצפורן או אותו צד צפורן שנשאר מחובר על האצבע צריכין ע"כ שתבא בהם מים וכיון שאין כאן אלא סדק דחוק נמצא שלא יוכל המים לבא לשם וא"כ זה המקצת שפירש הוי חציצה לבשר או לצפורן הנשאר אבל אם פירש רוב רובה מ"מ כבר יש ריוח גדול ויכול המים לבא באצבע ובחלק הצפורן הנשאר ולכן א"ח (כ"כ הלבוש וכיוצא בזה כ' הט"ז ס"ק כ"ב וט"ס בדבריו שהעתיק בדברי המרדכי להיפך ובש"ך ס"ק כ"ז כ' וכ"ש לטעם דהצפורן גופא מעכב ול"נ דאדרבה לטעם זה אפילו לדידן רובו א"ח דהוי כאלו ניטל כולו כמ"שכ המרדכי שהביא הט"ז) ולפ"ז נ"ל דאם יש רק סדק כפגימה בעלמא בצפורן לארכו דזה אינו עומד לחתוך או אפי' לרוחב הצפורן אבל אינו עומד לחתוך אע"פי שהוא רק מיעוט גמור וא"א שיבא מים ביניהם א"ח ונ"ל דאם קליפת עור הבשר תלוים אינם חוצצין דדינם כצפורן שהרי המים יכול לבא שם והצד שמחובר לבשר לעולם לא חשבינן לחציצה (ועדיף מצפורן שידוע שאין שום אדם מקפיד על קליפות אלו ואין דרך כלל לחתכן כי נושרין מאליהן והוי מיעוט שאינו מקפיד דלכ"ע אינו חוצץ): +כל דבר שהוא בחלל הגוף ואין דרכו להתגלות כגון צואת החוטם אפילו יבש אינו חוצץ ואינו טעון ביאת מים כלל אלא דוקא בשפת החוטם בפנים וכן תוך העין ובית הסתרים וקמטים שדרכו להתגלות אבל בגובה החוטם וכן מה שבתוך האוזן בגובה אע"פי שאינה יכולה להוציא הצואה מבפנים אינו חוצץ כלל עיין בספר בה"נ סי' שהעתקתי לשון תשובת מ"ע סימן ק"י) ומ"מ גם בצואת החוטם בדיעבד יש להקל (ס"ט ס"ק פ"ג דכ"מ בש"ך ס"ק נ"ה): +נ"ל דנשים שיש להם שינים תחובות אין חוצצין אבל מה שסותמין נקבי השן ע"י רופא כדי שלא תכנוס בו רוח חוצץ ועיין בב"א :
שאר דינים מסי' קצ"ח נתבאר בכלל קכ"א + +Klal 120 + +דין חפיפה (סימן קצ"ט):
כיון דמן התורה אסור להיות חציצה בט��ילה וכל דבר שהוא בחזקת טומאה אינו יוצא מחזקתו אלא ע"י בדיקה לפיכך מה"ת צריכה האשה לבדוק ולעיין בבשרה ובשערה (נ"ל שכצ"ל בש"ע) סמוך לטבילתה ממש שלא יהא עליה שום דבר מאוס או נימא קשורה במקום שער שבה ובזה סגי ועזרא ובית דינו תקנו שלא יהא סגי במקום שערות בעיון לבד ששם מצוי מאד אבק ושערות דבוקים וקשורים ולכן תקנו שתהא האשה חופפת דוקא כל מקום כינוס שער שבה דהיינו ראשה ובית השחי ומקום ערוה וא"צ שתבדוק אותה חברתה אלא היא בעצמה תעיין ותמשש בידיה בראשה ובגבה: +ומה הוא החפיפה שתרחוץ היטב במים חמים דוקא ולא בשאר משקין ותסרוק שער ראשה במסרק היטב (רש"י) ושאר מקים השערות תפספס בידים ותפריד השערות בידיה והסריקה תהיה דוקא בשעת רחיצה בחמין שזה מנקה היטב אבל הנשים הסורקות עצמן בביתן ביובש בלא רחיצה ואח"כ בבית הטבילה רוחצת בחמין אינה יוצאת ידי חפיפה אלא תחוף ותסרוק הכל בבית הטבילה כדלקמן או עכ"פ שתרחוץ ראשה בחמין בביתה ותסרוק היטב סמוך לטבילתה הכל בביתה ואם לא סרקה במסרק רק שרחצה היטב בחמין ופספסה בידיה אם כבר עברה לילה עם בעלה יש להקל שלא תחזור ותטבול (ס"ט) כדלקמן ססי' ג' אך נ"ל דלא דמי דהתם הוי ס"ס שמא סרקה מאחר שבקשה מסרק מאשה אחרת ואת"ל לא סרקה שמא הלכה כרמב"ן משא"כ הכא שבודאי לא סרקה וצ"ע: +אע"ג דתקנת עזרא לא היתה אלא בחפיפת מקום שערות אבל כל הגוף אוקמי אדאורייתא דסגי בעיון לחוד מ"מ כבר נהגו כל בנות ישראל לחוף ולהשתטף בחמין כל הגוף נמצא צריכה האשה לחוף ולהשתטף כל גופה בחמין מצד המנהג ולחוף ולסרוק ראשה ולפספס בידיה שאר מקום כנוס שערות מתקנת עזרא ובשעת חפיפת גופה ושערה תעיין בעצמה מדאורייתא ואפילו בדיעבד אם לא חפפה ראשה אפילו עיינה לא עלתה לה טבילה אבל שאר הגוף אם עיינה היטב ולא נמצא דבר חוצץ ולא רחצה כלל עלתה לה טבילה (סעי' א' ובש"ך אע"ג שכבר נהגו לרחוץ גופה בחמין ואף בזמן הש"ס כבר נהגו כך כמ"שכ הב"י ואם כן אפשר דדומה למה שנהגו לישב ז"נ על טפה כחרדל אך בש"ך בס"ק י"ז בשם הב"ח משמע דעלתה לה טבילה) ואם שכחה אם סרקה עצמה קודם טבילה או לא אלא שיודעת שביקשה מאשה אחרת להשאיל לה מסרק ושאלה לה אם לא שמשה עדיין ולא עבר עליה לילה אחת יש להחמיר שתטבול שנית אבל אם עבר עליה לילה א' יש להקל דכיון דידעה שחפפה עצמה ודרך הנשים לפספס בשערן בשעת חפיפה וליש פוסקים מהני כמו סריקה (ס"ט בשם שב"י ס"ק ו'): +חפיפות שבמקום שער מדינא צריך דוקא שלא יהא במים קרים שהקרים מסבכים את השערות ומיהו אפילו בחמי חמה סגי ובלבד שלא יהיו קרים אלא שנהגו כבר לחוף אפילו כל הגוף בחמין ואסור לחוף השערות בשארי דברים או במשקין שיש הרבה דברים שמסבכין השערות ונהגו לחוף במה שקורין זייף שזה מנקה השער ואם צוו לה רופאים שלא תחוף ראשה במים רק ביין או שאר משקין יש לשאול לרופאים אם אינן מסבבין השערות ואם אינן בקיאין אזי תנסה בעצמה תחלה ג"פ אם מסבך שערותי' ואפילו אם נסתה אשה אחרת ואינה מסבך אינה מועיל שלא כל טבע שערות בני אדם שוין (ס"ט) ואם חפפה בשאר דברים ובדקה וראתה בעצמה שאין שערות שלה קשורים ומסובכין מותרת לטבול טבילה זו ע"י חפיפה זו וא"צ לחזור ולחוף אבל לא תסמוך ע"ז בשאר טבילות לחוף בדבר זה (סעיף ב' ובש"ך): +המנהג הכשר שתתחיל לחוף מבע"י ותעסוק בחפיפה גם משתחשך כדי שתהיה החפיפה ביו' ובליל' ואז תטבול וכן אעפ"י שחפפה בביתה כדין אעפ"כ תשא עמה מסרק לבית הטבילה ותסרוק שם ובשעת הדחק שא"א לה לחוף בליל' או שא"א לה לחוף ביום יכולה לחוף ביום או בלילה ובלבד שתחוף כראוי ולא תמהר ללכת לביתה ועכ"פ תעסוק בחפיפה שעה א' ואם בא בעלה בלילה ולא ידעה מותרת לחוף בלילה ולטבול דהוי כשעת הדחק (ס"ט) ומ"מ תסמוך החפיפה לטבילה בכל מה דאפשר ונ"ל דאפילו הזידה ולא חפפה ביום מותרת לחוף בלילה ולטבול (דהא לשאילתות ורוב פוסקים דוקא בלילה (עיין ב"י) ואפילו לרש"י אינו רק מוטב לחוף ביום כמש"כ תוס' דף ס"ח. ודוקא בחפפה ביום כ' הרשב"א דדוקא בדיעבד כשטבלה דלשיטתו חפיפה צריך להיות דוקא בלילה ע"ש (ועיין בס"ט ס"ק י"א): +חל טבילתה במוצאי שבת שא"א לחוף ביום תחוף בע"ש ובמ"ש תחזור ותחוף ותסרוק מעט עכ"פ וכן אם חל במוצאי יו"ט (סעיף ה'): +חל טבילתה בליל שבת או יו"ט או במ"ש שהוא י"ט שא"א לה לחוף סמוך לטבילתה תחוף בע"ש או בערב יו"ט כשהוא חול (סעיף ו') ואם חל ב' י"ט ביום ה' ו' וחל טבילתה במ"ש או שחלו יום א' ב' וטבילתה ביום ב' תחוף בליל טבילתה ומ"מ תרחץ היטיב גם בע"ש או בעי"ט כמו בסי' ו' (ש"ך ס"ק ו') וכן בחול אם הוא מחמת אונס מותר לחפוף היום ולטבול מחר (ב"י וד"מ בשם רמב"ם): +כל מקום שאין החפיפה סמוך לטבילה ואפילו אם טובלת בליל שבת וחפפה בע"ש צריכה ליזהר לאחר החפיפה מכל טינופת שלא ידבק בה ואפילו מנגיעת אוכלין הנדבקין ואם אי אפשר לה לזהר כגון שאין לה מי שיעשה במקומה אין לחוש ומ"מ תרחץ ידיה כל פעם שלא תבא לידי חציצה ותקשור שערותיה או בענין אחר תשמרם שלא יתבלבלו (סעיף ו') וכן אין לה לאכול בין הרחיצה לטבילה (קצ"ח סעיף ד'): +ואם לא נזהרה ועסקה בדברי' הנדבקים ואפי' נתנה דבר הראוי לדבק לבנה או שהיה התינוק מלוכלך בטיט או שהיה בידו תבשיל ולקחה אותו בידים או ערומה וטבלה ולא עיינה נפשה אעפ"י שבדקה עצמה אחר הטבילה ולא מצאה עליה שום דבר חוצץ אפ"ה לא עלתה לה טבילה דחיישינן שמא היה עליה ובעליתה מן המים נפל מעליה אבל בדקה עצמה קודם טבילה א"צ טבילה אחרת (קצ"ח סעי' מ"א): +אעפ"י שכבר עיינה בגופה ושערה בשעת חפיפה מע"ש או עי"ט אעפ"כ צריכה בשעת טבילה לחזור ולעיין ולבדוק היטיב כל גופה ושערה שלא יהא בה דבר חוצץ ותדיח בית הסתרים וכל קמטים שבגופה במים חמין אם הוא בי"ט מדיח אפי' בחמין שהוחמו בי"ט ואם הוא שבת תדיח בחמין שהוחמו מע"ש וכן תחצץ שיני' בטוב וכן תנקה צואת אזנה וחוטמה דבר שמותר לעשות בשבת ויו"ט (קצ"ט סעיף ו'): +במקום שיראות לטבול בלילה אין להתיר לחוף מע"ש ולטבול ביום שבת דתרי קולא בהדדי לא מקלינן קולא דסרך בתה וקולא דהרחקת חפיפה מטבילה: +בדיעבד אפי' בלא אונס אם חפפה ועיינה עצמה היום וטבלה יום אחר אפילו בחול עלתה לה טבילה אע"פי שלא עיינה ובדקה עוד הפעם סמוך לטבילתה אבל אם לא חפפה כלל אע"פי שעיינה וחפפה מיד אחר הטבילה וסרקה במסרק ולא מצאה שום דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה ואצ"ל אם חפפה במקום שער ולא עיינה בשאר גופה שלא עלתה לה טבילה שעיון הגוף הוא דאורייתא (סעי' ח') ונ"ל טעם הדבר דכ"ז שלא חפפה ועיינה לא היתה בחזקת שאין עליה שום דבר חוצץ אבל אם עיינה וחפפה קודם הטבילה עכ"פ היתה בחזקת שאין עליה דבר חוצץ ודוקא שלא עסקה אחר העיון והחפיפה בדברים החוצצין אבל אם עסקה בהם הרי חזרה לצאת מחזקה זו (דומה ממש למש"כ בסי' ק"צ סעיף ל"ח) ואם הרחיקה הטבילה מן החפיפה אפילו ג' ימים כ' הס"ט ס"ק כ"ג דנמי דינא הכי אפי' בחול בדיעבד שהרי מצינו כן אפילו לכתחלה בשבת וב' י"ט שטובלת במוצאי י"ט ראשון אבל כשהרחיקה ד' ימים אפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה דלא מצינו שהקי��ו בזה חכמים כיוצא בי דבחל טבילתה במו"יט כשחל י"ט א' ב' צריכה חפיפה במ"יט ב' ודוקא כשכבר טבלה אבל קודם טבילה אסור לה לסמוך על אותה חפיפה: +בד"א בשאר כל הגוף אבל בבית הסתרים כדלקמן כלל קכ"א סי' א' לא מבעי' לדעת הפוסקים (ריטב"א) דהא דקיי"ל דראוי לביאת מים בעינן אינו אלא מדרבנן אלא אפילו להפוסקים דהוי דאורייתא מ"מ כיון דראו חז"ל דהתורה הקילה בהם שא"צ אלא ראוי לביאת מים הקילו בהם ג"כ דאם לא עיינה אותם קודם לכן ואח"כ עיינה ולא מצאה בהם שום דבר עלתה לה טבילה כיון דאינו אלא מיעוט המקפיד דאינו אלא מדרבנן ול"ג בזה (סעי' ט' ס"ט דלא כט"ז): +ומטעם זה נמי הקילו עוד דאם לא עיינה בבית הסתרים קודם טבילה וכ"ש לא חפפה וגם לאחר טבילה לא עיינה אותם עד שנתעסקה בדברים החוצצים ואח"כ נמצא בה מאותו המין תולין להקל ויש להחמיר (סעיף י"ב וש"ך שם): +חפפה ועיינה וטבלה ובעלייתה נמצא עליה דבר חוצץ בין על בשרה ובין על שערה אם היה הכל בעונה א' כגון שחפפה ועיינה בלילה וגם תיכף אחר החפיפה טבלה א"צ טבילה אחרת אבל אם לא היה הטבילה סמוך לחפיפה שחפפה תחלת הלילה וטבלה בסוף הלילה או אפילו היה סמוך אלא שחפפה בסוף היום וטבלה תיכף בתחלת הלילה נמצא שלא היה החפיפה והטבילה בעינה אחת צריכה לחזור ולחוף ולטבול ואפילו עיינה סמוך לטבילה דאימר שלא חפפה ועיינה שפיר (סעיף י'). ולכן אם הוא ליל שבת וי"ט שא"א לה לחוף ראשה בחמין אסור לה לטבול ואפילו טבלה בדיעבד לא מהני כדין טובלת בלא חפיפה והפרישה כ' הטעם דכיון שטבלה במים קרים ומסתבכין השערות ולכן צריכה חפיפה אחרת ולפ"ז אם לא טבלה בקרים מותרת לטבול שנית רק שתעיין היטיב בכל גופה וראשה. ונ"ל דאם מצאה החציצה בגופה ולא בשערה אפשר יש לסמוך על טעם הפרישה שהטעם משום דקרים מסבבין השערות ולכן אם טבלה במים שאינם קרים לא אמרינן דאיגלאי למפרע כשם שלא עיינה שפיר בגופה כך לא עיינה וחפפה ראשה דמה"ת שהרי גם לענין חציצה חשבינן השערות בפ"ע אבל אם טבלה בקרים אסור לטבול שנית שהרי צריכה חפיפה וזה א"א בשבת וי"ט ודוקא כשהם קרים לגמרי אבל אם הם חמים כחמי חמה סגי ואם הוא בחול אפילו טבלה בחמין צריכה לחזור ולחוף ואפילו לא מצאה אלא בגופה (עיין ס"ט ס"ק כ"ח) דחיישינן שמא לא חפפה יפה וכן אם טבלה בחול במים קרים אפילו חפפה וטבלה בעונה א' ומצאה טבעת וכיוצא בו שהיה עליה קודם טבילה ודאי צריכה לחזור ולחוף דמסתבכין השערות (ס"ט שם) ובאמת צ"ע לטעם הפרישה דאיך אפשר דבשעה מועטת שהרכינה ראשה במים קרים מסתבכין שערה דא"כ היאך אפשר טבילה בקרים שהרי כ"ז שלא טבלה כל גופה בפעם א' לא עלתה לה טבילה. וא"כ נימא תיכף כשנכנסה במים קרים נסתבכו שערות שבמקום ערוה ושבבית השחי וכשהכניסה מקצת שערות ראשה נסתבכו ואם כן היאך תעלה לה טבילה וגם טעם זה לא נזכר בראשונים אלא הטעם כיון שלא היה סמוך לטבילה חיישינן שמא לא נזהרת יפה ולכן אם המים קרים וחזרה וטבלה בדיעבד בלא חפיפה אלא שעיינה היטיב בגופה וראשה אם היה החפיפה סמוך לטבילה ובעונה א' יש להקל ועיין בס"ט שסותר טעם הפרישה אלא שכ' שלא מלאו לבו להקל נגד הפרישה ומ"מ במקום צער צינה דחשבינן לחולי אפשר שיש להקל וצ"ע): +במקום דאפשר בקל (ס"ט) יש להחמיר כדעת הרמב"ם דאפילו היה החפיפה והטבילה בעונה א' ונמצא עליה דבר חוצץ שתחזור ותטבול אלא דאז א"צ חפיפה אחרת סעיף י' (מזה הוכיח בס"ט דלא כפרישה שכתבתי בסי' הקודם דדוחק לומר דהרמב"ם מיירי שטבלה בחמין): +במקום שאמרנו שצריכה טבילה שנית אם נתעסקה באותו המין לאחר הטבילה פסק בש"ע דתלינן שנדבק בה אחר טבילה אבל הב"ח והש"ך פסקו כגדולי הפוסקי' דלא מהני דכיון דהיתה בחזקת טומאה אינה עולה מטומאתה עד שתאמר ברי לי שלא היה עליה דבר זה קודם טבילה (סעיף י"א ובש"ך ס"ק ט"ז) (מיהו מה שכ' הב"ח מי ימלא לבו להקל באיסור כרת ר"ל שעיקר איסור נדה הוא איסור כרת אבל ודאי חציצה זו אינו אלא מדרבנן אם לא ברובו המקפיד וזה אינו שכיח ועוד צריך לעיין מה שכתבו תוס' בנדה דף ה' ע"ב ד"ה ואם א"א דהא איתא בחולין אי אמר ברי לי שלא נגעתי ל"ד אלא קרוב לודאי ע"ש וא"כ ה"נ קשה מאי דמסיים הבריי' עד שיאמר ברי לי אכ"ק פשיטא אך מתוס' שם דכ' דעזרה הוי ר"ה משמע דקרוב לודאי נקרא ספק) אעפ"י שאינה יודעת אם היה עליה בשעת טבילה כיון שעכ"פ קודם טבילה ודאי לא היה עליה (כ"כ הס"ט): +בד"א בשאר כל הגוף אבל בית הסתרים אם לא עיינה וכ"ש אם לא חפפה אותן קודם טבילה ואחר טבילה ג"כ לא עיינה עד שנתעסקה בדבר החוצץ ואח"כ נמצא בהם מאותו מין תולין להקל ואפילו נמצא בין שיניה ששם מצוי להיות (ס"ט דלא כמשמע בט"ז ס"ק י"א) והטעם כדלעיל (סי' י"ג): +כשחל י"ט יום ז' וליל טבילה ליל ו' וחפפה ביום ה' ומחמת אונס לא טבלה בליל ו' יש להקל שתסמוך על החפיפה ומותרת לטבול ליל שבת ואפשר דה"ה באומרת מותר שסברה שמותר לחפוף היום ולטבול ליל שאחריו או שהיתה טרודה במו"מ ומחמת זה שכחה ואפשר גם אם מחמת קטט אבל אם פשעה ולא טבלה אסורה לטבול בליל שבת (ועיין בב"א): + +Klal 121 + +דין הטבילה (סי' קצ"ח):
ביום הז' לספירת ז' נקיים לערך שעה קודם הלילה תלך לבית המרחץ או לביתה ותחתוך צפרני ידיה ורגליה עד מקום ניכר רושם השחרו' שזה אינו מחובר לבשר ויותר מזה אפילו דקדוק מצוה אין כאן ואח"כ תעסוק בחפיפה דהיינו שתרחץ ראשה במים חמים ואפילו בפושרין או חמי חמה סגי ותסרוק ראשה היטיב שלא יהיו השערות דבוקים ומקושרין ואח"כ תרחץ בחמין כל מקום שער שבה ובריסי עיניה ותפספס בידיה להפריד השערות הנדבקים ומקושרים ואח"כ תרחץ כל גופה בחמין ותשטוף בשעת חפיפ' גופה ושערה וגם תרחץ היטיב רגלים מן האבק (סעיף מ"ד) ובפרט פרסות רגלים שנדבק בו אבק אבל לא כנשים המתחסדים נגרר בסכין שזה מעשה שטות ובשעה שחופפת ראשה וגופה תעיין היטיב בכל מקום שאפשר ובראשה ובגבה תמשמש בידים לבדוק אם אין שם חציצה דעיון ובדיקה הוא מדאורייתא. ומ"מ א"צ שחברתה תבדוק אותה אלא היא בעצמה תמשמש בידיה ואם לא עיינה בשעת חפיפה תעיין קודם טבילתה ותדיח כל בית הסתרים שבה וכל הקמטים שבגופה כגון תחת דדיה ובין ירכותיה ותחת השחי ותרחץ עיניה שלא יהיה בו לפלוף יבש מבפנים או מבחוץ אפילו לח ותסיר כל לחליחי צואה שעל בשרה מחמת זיעה ותנקה צואת החוטם וצואת האזנים (כצ"ל ססעיף מ"ג וכ"כ בד"מ) מה דאפשר אבל מה שיש בגובה החוטם ובגובה האזנים א"צ להוציא וצריכה שתחצוץ בין השניים שלא יהיה שום דבר חוצץ שאם תמצא שם שום דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה (סעיף כ"ד ובש"ך) ולכן נהגו הנשים שלא לאכול בשר ביום לכתן לטבילה מפני שהוא נכנס בין השניים יותר ממאכל אחר ואעפ"י שחוצצת שיניה חוששת שמא תשתייר מידי ומנהג יפה הוא אבל בשבת ויו"ט נוהגין לאכול בשר רק שתזהר לנקר ביותר (סעיף כ"ד) ומ"מ אם שכחה או אפילו במזיד ואכלה בשר אפילו בחול א"צ לעכב הטבילה (ט"ז ס"ק כ"ה) ואין לה לעסוק כל היום בבצק ובשעוה ובשאר דברים הנדבקים שאינו עובר בקל כדי שלא תדבק בה (סע��ף כ"ד) ולכבוד שבת וי"ט אם אין לה מי שישמשנה מותר ללוש (קצ"ט סעיף ו'). ותזהר היטיב שתרחץ תיכף ובין הרחיצה לטבילה תזהר שלא תאכל אפילו בשבת וי"ט ותסיר מגופה כל בגדיה וכל תכשיטיה כנזמים וטבעת וכ"ד ואם יש לה שחין עכ"פ צריכה לרכך איתם היטיב ויש להחמיר שתסיר השחין לגמרי אם אפשר ותסיר כל רטיה שבגופה ותרחוץ היטיב שלא יהיה שם מוגלא ודם יבש מודבק בו וכן אם הקיזה דם שנגלד על מקומות כמין גליד אם הוא לאחר ג' ימים כבר נתייבש וצריך להסירו או לרככו עכ"פ אם יש בגופה מין כינים שקורין פילץ לייז צריכה לגרר בצפורן ולרחוץ בחמין להסירן אם לא שא"א להסירן בשום ענין אינו מעכב: +אחר שכל גופה נקי צריכה להטיל מים אם צריכה לכך ותבדוק עצמה לגדילים שלא תהא צריכה לעצור עצמה דאז אין ראוי לביאת מים ומ"מ בדיעבד אינו מעכב (סעיף מ"ג): +אח"כ תלך למקוה המים הכשרה כמבואר בכלל שאחר זה ולא תטבול במקום שיש חשש שיראוה בני אדם שמתוך כך ממהרת לטבול ואינה מדקדקת בטביל'. ומיהו בדיעבד אם ברי לה שטבלה שפיר עלתה לה טבילה (סעיף ל"ג) ואם טבלה בבגדים הרחבות בדיעבד עלתה לה טבילה שהמים יבאו בהם אבל אם מהודקין על בשרה לא עלתה לה טבילה (סעיף מ"ו): +צריך לעמוד על גבה יהודית גדולה יותר מי"ב שנים ויום א' בשעה שהיא טובלת שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על המים ואם יש ספק שמא נשאר משהו מבחוץ אפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה ואם אין לה מי שיעמיד על גבה או שהוא בלילה תכרוך שערה על ראשה בחוטי צמר או ברצועה ובלבד שיהיה רפוי או אפילו בגד רפוי על שערותיה בענין שיכול לבא שם מים (סעיף מ"ו): +אם היה טיט במקום שטובלת לא תעמוד על גבי כלי עץ ואפילו עושה סולם בשליבות רחבות ואח"כ קבע הסולם במקוה אסור ואפילו היו הנסרים רחבים ד"ט שאין בו חשש שתתיירא לעמוד אפ"ה אסור כיון שהיה פעם א' כלי ואפילו בדיעבד י"א שלא עלתה לה טבילה. ופשיטא שאם הכניסו ספסל במקוה ועמדה עליו וטבלה שלא עלתה לה טבילה אפילו בדיעבד וכן מה שנוהגים בקהלות קטנות שמורידים סולמות שבביתם לתוך באר מים ועומדת על השליבות וטובלת אין טבילתן טבילה והן נדות גמורות ובניהן בני נדות (נ"ב ובל"י כ"מ בש"ך ס"ק מ"ה) אבל אם קבעו מתחלה במקוה נסרים ומדרגות ולא היה עליהם שם כלי מותר לעמוד עליהם ולטביל ומ"מ טוב לחוש לכתחלה שלא לעמוד על המדרגות ולתקן המקוה למטה ברצפה באבנים ולא בנסרים ולא תעמוד על דבר שתפחד שלא תפול ולא תטבול כראוי ולכן צריך להשגיח שאם עומדת על המדרגות וטובלת שיהיה רחב המדרגה לפחות ד' טפחים (ט"ז סס"ק ל"ב) ומ"מ אם עברה וטבלה עלתה לה טבילה (סעי' ל"א ל"ב): +ואם קרקעית המקוה אינו מרוצף ויש שם טיט אע"ג דרוב פוסקים מתירין אם אין הטיט עבה אלא שנמחה במים מ"מ יש פוסקין דס"ל דחוצץ ולכן טוב שתתן בקרקעית המקוה ענפי אילנות שאינם מקבלין טומאה ואם א"א תתן שם נסרים ובלבד שלא יהי' עליו שם כלי ומ"מ אם הטיט הוא טיט עבה לכ"ע חוצץ וצריך ליתן זמורות או נסרים. ול"נ דבכל טיט צריך לחזור ולטבול אם לא במקום שאין שם מקוה אחרת דיש לסמוך על המתירין (ועיין בב"א) (סעיף ל"ג): +צריכה ליזהר שלא יכנסו צרורות וקסמים בסדקי רגליה בין האצבעות דאפילו בדיעבד חוצץ ולא עלתה לה טבילה דאע"ג דבית הסתרי' א"צ ביא' מים מ"מ ראוי לביאת מים בעינן (סעיף מ"ב): +לא תטבול בקומה זקופה מפני שיש מקומות שמסתתרין בה ולא יבא שם מים ולא תשחה הרבה שאז ידבקו סתרים זה בזה אלא שוחה מעט עד שיהיה סתרי בית הע��וה נראה ואינה צריכה להרחיב ירכותיה ולהרחיק זרועותיה מן הגוף יותר מדאי אלא כדרך שהן מרוחקין בעת הליכה וע"י שתשחה מעט יתגלה מעט תחת הדד ויהיה כדרך שנראה בשעה שמניקה שבכ"ז שיערו חז"ל שהם ראוים לביאת מים מ"מ אם שינתה כגון ששחתה ביותר או זקפה ביותר כיון די"א דלא עלתה לה טבילה ולכן אם אפשר לטבול שנית תטבול שנית ובשעת הדחק יש לסמוך על המקילין (סעי' ל"ה ובש"ך שם): +צריך שיהיה המקוה גבוה ממעל לטיבורה חצי אמה לפחות ובפחות מזה נכון שלא לטבול לכתחלה. ומ"מ אם אין מקוה אחרת אפילו אם אינם גבוהים כ"כ ואפילו הם נמוכים הרבה תוכל לטבול בענין זה שתשכב עצמה בקרקעית המקוה ובלבד שיהיו המים עולים ומכסים כל גופה וזה יותר טוב מלטבול בשחיה גדולה (סעיף ל"ו ל"ז ובסי' ר"א סעיף ס"ו): +אינה צריכה לפתוח פיה כדי שיכנסו בו המים ולא תקפוץ אותו יותר מדאי ואם קפצה יותר מדאי לא עלתה לה טבילה אלא תדבק שפתותיה דיבוק בינוני שיהא ראוי לבא מים לתוך הפה (סעיף ל"ח): +לא תעצים עיניה ביותר ואל תפתחם ביותר. ומ"מ אינו דומה לקפצה פיה ביותר בסי' הקודם שאינו ראוי כלל לביאת מים ומש"ה אפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה אבל הכא אינו מעכב כ"כ לבוא המים בקמטים ומש"ה בדיעבד עלתה לה טבילה. ומ"מ י"א דלא עלתה לה טבילה (סעיף ל"ט): +לא תתן שערה או מעות לתוך פיה ולא תקפוץ ידה ואם עשתה כן בענין שלא באו מים בהם לא עלתה לה טבילה (סעיף כ"ז) מ"מ אין לחוש ולהסתפק שמא סתמה פיה ושמא פתחה עיניה או סתמה ביותר כי מי יוכל להבחין בין עצמה ביותר או לא דאם באנו לחוש לזה אין לדבר קץ רס"ט בשם רמב"ן): +אשה שאינה יכולה לטבול בעצמה וצריכה שחברתה תסייע אותה ואוחזת אותה לכתחילה תדיח חברתה ידה במי מקוה דוקא שתהיה טופח להטפיח ואז אין לחוש אם מרפה ידה ממנה בשעת טבילה או לא אבל אם לא הדיחה תחלה ידה לא תאחוז בה כלל. ואם א"א לה לטבול כ"א בסיועת חברתה אם לא הדיחה תחלה ידה סגי כשתרפה ידה כדי שיבואו המים במקום אחיזת ידיה ואף אם א"א לה לטבול כלל אין לה תקנה ע"י שישכבוה בסדין ויטבילוה דסדין מקבל טומאה ואין טובלין עי"ז (סעיף כ"ח): +צריכה לברך אק"בו על הטבילה. ונוהגין שאין מברכין עד אחר שטבלה בעודה עומדת תוך המים ולכתחילה תדבק ידיה למטה מלבה כדי להפסיק בין ערותה ללבה ואם לא עשתה כן אין בכך כלום ומיהו עכ"פ צריכה שתסתכל חוץ ולא תסתכל למים אם המים צלולים משום לא יראה ערות דבר (סי' ד'): +יש לאשה להיות צנועה בליל טבילתה שלא ירגישו בה בני אדם ומי שאינה עושה כן נאמר עליה ארור שוכב עם בהמה (סס"י קצ"ח): +תיכף כשיוצאה מן הטבילה תפגע בה חברתה כדי שלא יפגע בה תחלה דבר טמא. ואם פגעה בהן תחלה אם היא יראת שמים תחזור ותטבול (שם): + +Klal 122 + +דין המקוה (סי' ר"א):
אע"ג דכתיב בכל הטמאים ורחץ במים אין הכוונה שירחצו במרחץ דאפילו יבואו עליו כל מימות שבעולם עדיין הוא בטומאתו וכן הנדה חייבים עליה כרת אפילו תרחץ בכל מימות שבעולם אלא הרחיצה ר"ל טבילה במקוה או מעין כדכתיב אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור וקבלו חז"ל דאין כוונת הפסוק שלא יקבלו טומאה דזה פשיטא כיון שהם מחוברים לקרקע ומחובר אינו מקבל טומאה אלא כוונת הפסוק שהטובל בהן יהיה טהור וכל רחיצה האמור בתורה היינו טבילה: +כתיב כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר וקבלו חז"ל דכוונת הכתוב ללמד שצריך שתהיה טהרת הטמא בבת אחת ר"ל שיהיה כל גופו ושערו מכוסה בפעם א' במים ולכן הוקש הטבילה לטהרת ביאת השמש מה טהרתו ע"�� ביאת השמש הוא בבת אחת דהיינו רגע האחרונה של סוף שקיעת השמש ה"נ טהרתו ע"י טבילה צריך שיהיה בבת אחת לאפוקי אם יטבול כל גופו חוץ מאבר א' או שער א' לא עלתה לו טבילה אע"ג שיחזור ויטבול אותו אבר אח"כ כיון שלא היה בב"א ועוד כתיב ורחץ את כל בשרו במים קבלו חז"ל דר"ל מים שכל בשרו עולה בהם בב"א וקבלו חז"ל שהשיעור הזה הוא אם יש במים כפי שיעור שיחזיק אותם גומא שהיא אמה על אמה מרובע וגובהן ג' אמות שכל אמה תהיה ששה טפחים וחצי אצבע דכל אמות של תורה חשבינן באמות גדולות ששיעור המים היא מ' סאה ובשיעור הזה יכול אדם לטבול כל גופו בבת אחת: +ומ"מ אם אין הגומא מחזקת אלא שיעור זה לא עלתה לה טבילה שהרי ע"כ אז צריכה שתהיה מלאה הגומא על כל גדותיו ואז כשתכנוס בגומא יתפשט המים לחוץ ולא ישאר בגומא שיעור מ' סאה ולכן צריך שתהיה הגומא גדולה יותר: +כיון דעיקר הטעם של מ' סאה כדי שיכול לטבול כל גופו בב"א ולכן אם יש כאן גומא שאין בגובהה רק שאם תכנס האשה בתוכה יהיו המים מגיעים לה ממעל לטבורה ג' טפחים דאז יכולה לטבול בב"א בלא שחיה מרובה אע"ג שאין בעומקה ג' אמות רק שתהיה אורך ורוחב הגומא יותר מאמה על אמה דהא עכ"פ א"א לטבול אא"כ יש במים שבגומא מ' סאה ואפי' האשה קטנה לא עלתה לה טבילה ואפילו אם יכלה לטבול בב"א אא"כ יש במים שבגומא שיעור מ' סאה כפי השיעור של אמה על אמה ברום ג' אמות ואע"ג די"א (עיין בטור) דמדאורייתא סגי במעין אם כל גופה עולה בהם אעפ"י שאין בו מ' סאה מ"מ מדרבנן לכ"ע אפילו במעין לא עלתה טבילה בפחות ומכ"ש די"א דאפילו מדאורייתא לא עלתה לה ולכן אפי' כשיש ספק אם היה במקוה או מעין מ' סאה ואפילו יכולה לטבול בב"א אפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה לכ"ע: +יכולה לטבול בין במקוה והיינו מקום שנתקבץ שם מים ע"י גשמים ובין במעין אלא שהמקוה אינו מטהר אלא באשבורן ר"ל שהם קבועין ומכנוסים ועומדין במקום א' כגון שהיה כאן גומא וירדו לתוכו מי גשמים או שנזחל לתוכה מים מן ההרים אבל כשהן זוחלין פירוש שאינם מכונסים אלא שנמשכין והולכין אע"פי שיש באותו מקום אלף סאה ואפי' גבוה המים הרבה פסול מה"ת דכתיב אך מעין ובור מקוה מים וכל אך הוא מיעוט וקבלו חז"ל דאתי למעט דדוקא מעין מטהר בזוחלין אבל לא מקוה אבל המעין כשר אפילו אינו מכונס אלא שנמשך והולך כנהרות שהם מימי מעינות. ובורות שחופרים בארץ עד שהמים נובעים יש להם דין מעין שהרי המים נובעים ממילא: +אכן יש ליזהר שלא תטבול בנהרות שאעפ"י שהנהר הוא מן המעינות מ"מ בשעת הגשמים ובהפשרת שלגים שיורדים לתוכו הרבה מי גשמים חיישינן שמא רבו המי גשמים על המים שיש בו מן המעינות ואז דינם כמקוה ואיננו מטהר בזוחלין אא"כ יעשה בנהר היקף באיזה דבר כעין גדר כדי שיהיה כמקוה אכן כיון שיש פוסקים המתירים בזה לכתחלה ולכן במקום שאין שם מקוה אין למחות ביד הנוהגין לטבול בנהר לעולם בכל השנה דס"ל דאפילו אם לפי ראות עינינו רבו הגשמים על מי הנהר באמת אינו כן אלא שבעת הגשמים יתרבו המקור להביא מים מתחתיו ולעולם המי מעיין הרוב (סעיף ב): +ומ"מ נהר שדרכו שכל גידולו הוא מגשמים וכשאין גשמים פוסק לגמרי אעפ"י ששאר נהרות שופכים מים לתוכו בשעת הגשמים ומתהוה על ידן מ"מ הואיל דפוסק לגמרי בשעת היובש אסור לטבול בו דרך זחילתו עד שיעשו בו מחיצות (שם): +אינו קרוי מקוה אלא שנתקבצו בו מים ממילא אבל אם אדם שפך לתוכו הוי שאובים ופסול מה"ת דכתיב אך מעין ובור מקוה מים מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים ולכן ספי��א לחומרא ואם היה כבר שם מי גשמים הרוב ונתן לתוכו מים שאובים להשלים השיעור פסול מדרבנן וספיקא לקולא (שם): +אם המשיך מים לגומא יש בו דינים מרובים ואין לעשות זה אלא ע"פ מורה הבקי בדינים וכן הרוצה להמשיך מים למקוה מן המעין או ע"י סילונות צריך לזה מורה ועיין בש"ע סי' ר"א סעיף מ"ה מ"ו מ"ז מ"ח מ"ט: +כיון דמיעוט שאוב אינו אלא מדרבנן לפיכך מקוה שלא היה בה כשיעור מקוה ובא ומצאה מלאה כשיעור ולא ידענו מי מלא אותה אם היתה רובה בהכשר דהיינו כ"א סאין אזלינן לקולא דהוי ספק דרבנן ואם לא היה רובה בהכשר או שנסתפק בזה אם יש להסתפק שהנכרים מלאוה כדי לרחוץ בה פסולה דהוי ספק דאורייתא ואם ודאי שישראל מלאוה כדי לטבול בה כשר דרוב מצוין אצל מקוה להכשיר' בקיאין הן דמסתמא לא עשה אלא בשאלת חכם ואם הישראל בפנינו ואומר שבהכשר מלאה אע"פי שהנכרים מכחישים אותו נאמן הישראל (סעיף ד') וכן מקוה שהיא של נכרי ומקבל ממנו שכר אין להאמינו אא"כ יש במקוה לעולם עכ"פ כ"א סאין (שם): +צריך שלא יהיה מ' סאה של מקוה בתוך הכלי שאין טובלים בכלים כמו שאין טובלין בשאובין דכמו שהוקש מקוה למעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים לאפוקי שאובין וה"נ מה מעין הוא במחובר לקרקע ה"נ מקוה דוקא במחובר לקרקע לאפוקי כלים (סעיף ו') לפיכך גגית הקבוע בארץ אעפ"י שחפרה ונתמלאה ממי גשמים אין טובלין בה כיון שהיה שם כלי עליו קודם שרבעו אבל אם לא היה עליו שם כלי קודם שקבעו כגון שקבעו עץ או אבן ואח"כ חקקו כשר (ש"ך ס"ק כ"א): +לפיכך הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה ונקבו נקב כשפופרת הנוד דהיינו שנכנס בנקב ב' אצבעות ראשונים מהד' שבפס היד ויכול לחזור הב' אצבעות תוך הנקב בריוח בין שהוא עגול או מרובע (סעיף מ') והוא בשוליו בענין שאינה יכולה לקבל מים כל שהוא דעי"ז נתבטל לגמרי מתורת כלי וקבעו בארץ ונתמלא ממי גשמים כשר לטבול בו אפילו השיבוהו על הארץ ואפי' ע"ג סיד וגפסיס לא חשיב סתימה אבל אם עירב סיד וגפסיס וסתמו חשוב סתימה אבל אם נקבה מן הצד בענין שמקבל מן הנקב ולמטה שום מים פסילה אף שהנקב גדול מאד שעדיין נקרא כלי (ועיין בש"ע סי' ר"א סעיף ז' וסעיף מ' ובש"ך שם) ואין חילוק בזה בין שנתמלאה הכלי ע"י גשמים או גשמי מעין יורדים לתוכו הכל דין אחד להם אבל כ"ז שלא קבעה בארץ אעפ"י שמנוקב כשפופרת הנוד בתחתית הכלי פסול (סעיף ז' וסעיף מ' ובש"ך): +צנור שאין לו ד' שפות אינו חשוב כלי שהרי אין המים נשארים בתוכו אלא מקלחין לחוץ ובלבד שלא יעשה בו גומא קטנה אפי' אינה מחזקת אלא כל שהוא אם נעשה בכוונה הרי כל הצינור נעשה כלי ע"י גומא זו וכל המים שיעברו דרך הצינור פסולים דהוי שאובין אבל אם לא עשה בכוונה אע"פי שמחמת רקבון נעשה גומא בתוך הצינור לא נקרא כלי וכשירין ולכן מותר לעשות מקוואות ע"י צינורות וסילונות של עץ להמשיך מים מן הנהר או מעין אל המקוה ובלבד שלא יבואו המים לתוך המקוה ע"י כלים או ע"י אדם וגם שלא יהיה הצינור דבר המקבל טומאה כגון צינור של מיני מתכות דאז אפילו הצינור אינו מקבל מים פסול ולא יסמוך אדם לעשות מקוה אלא ע"י מורה צדק הבקי (ומבואר סעיף ל"ו): +הרוצה לשאוב מים מן המקוה לנקותו וכשישאוב בכלי מן המקוה אחר שחסרו במקוה ממ"ם סאה יש לחוש שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו המים ג' לוגין ואז יפסלו המקוה דקיי"ל דג' לוגין מים שאובין פוסלין מקוה ולכן יקוב הכלי ששואב בו בשוליו כל שהוא ואז לא יחשבו המים שבכלי לשאובין ודוקא במקוה שנעשה ע"י גשמים פוסלין מים שאובין שנפלו לתוכה אבל מקוה שבא לו מים מנביעה שיש בו רוב הפוסקים ס"ל דאין מים שאובין פוסלין במעין אפילו אין בו מ' סאה אך יש פוסקים דאפילו במעיין פוסל שאיבה ולכן לכתחלה יש להחמיר דאפילו במעיין יש לנקוב הכלי ששואבין בו לנקות לנקוב אותו ככונס משקה. ובדיעבד אם לא עשו כן ונפלו שם ג' לוגין ונפסלה המקוה ורוצין להכשירה אם אפשר לפקוק נקבי הנביעה בקלות טוב להחמיר ולעשות כן ומותר לפקק אפילו במטלניות המקבל טומאה ואם יש טורח גדול בדבר או בדיעבד שלא עשו כן יש לסמוך על המקילין דסוברין דבמעין אינו פוסל שאיבה ואפילו במקוה שאינו ע"י מעין אם יש לספק שמא לא נפלו ג' לוגין בב"א אזלינן לקולא דג' לוגין שאובין אינו אלא מדרבנן (סעי' מ'): +ג' לוגין מים שאובין פוסלין המקוה בין שהיו מתחלה בגומא ואח"כ מי המקוה ובין שנפלו הג' לוגין שאובים אחר מי המקוה ודוקא כ"ז שאין בו מ' סאה אבל כשיש בו מ' סאה אפי' נתן לתוכו יותר ממה שהיה שם בתחלה כשר (סעי' ט"ו): +מקוה שנשתנה מראה המים מחמת עצמן כשר (סעי' כ"ז): +מקוה שהוא מוחזק שמימיו מתמעטין ולעמוד על פחו' ממ' סאה וטבלה בו לא עלתה לה טבילה כ"ז שלא ידענו בודאי שבשעה שטבלה היה בו מ' סאה אבל אם לפעמים מתמעטים המים ועכ"פ נשאר בתוכו מ' סאה כשר הדבר לעיין קודם טבילה אם יש בו מ' סאה ובדיעבד עלתה לה טבילה (סעי' ס"ה): +צריך לזהר הרבה שיהיה במקוה מ' סאה בשופי גדול שאם הם רק מצומצמים יש בזה כמה חלוקי דינים בענין הטביל' ומבואר בי"ד סי' קצ"ח סעי' כ"ט ובסי' ר"א סעיף ס"ב ס"ג ס"ד: +כל המקואות שנראו שנעשו בידי אדם פסולין שחזקתן שאובין אבל אם נראו שנעשו בידי שמים כגון בגומות וחפירות שבשדה וכיוצא בו שנתמלאו ע"י גשמי' ולא ע"י אדם כשרין (סעי' ע"ד ובש"ך): +כבר נהגו בכל המקומות להחם מים חמין ולהטיל למקוה אע"ג דיש אוסרין משום גזירות מרחצאות כיון שעכ"פ טובלת במקוה כשרה אין לגזיר ומכ"ש בדורותינו שהחולשה ירדה לעולם והכל חולים אצל הצינה והמחמיר תע"ב ומ"מ אם טבילתה בליל שבת שאסור לרחוץ כל גופה בחמין אפילו הוחמו מע"ש צריך לדקדק שלא יהיה אלא פושרין (סעי' ע"ה):
סי' ר"ב נתבאר לעיל כלל ע"ג + +Klal 123 + +דין זמן נשואין ואיזה אשה ראוי לישא (אה"ע סי' א'):
יתברך שמו של הקב"ה שברצונו להיטיב עם בריותיו ברא כל העולמות ולא לתוהו בראה אלא לשבת יצרה למלאות פני תבל למען יכירו כח מלכותו ולכן צוה יוצרנו ובוראנו לפרות ולרבות וכל מי שאינו עוסק בפ"ור כאלו שופך דמים וכאלו ממעט הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ועונו גדול מאד: +קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהי לו לאשה ואז נקראת אשת איש ואם בא עלי' חברו חייב עלי' מיתה וכיון שנתנה תורה קדשנו במצותיו וצוה לנו שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהיה לו אשה שנאמר כי יקח איש אשה (רמב"ם פ"א מהל' אישות). וקיחה הוא דבר הניקח וליקוחין אלו הם מצות עשה מן התורה. והוא באחד מג' דברים שהאשה נקנית בהן בכסף בשטר או בביאה ואם קידש שלא בעדים לא הוי קידושין אפי' שניהם מודים (סי' מ"ב) והמקדש בביאה בפני עדים אע"ג דמקודשת היו מכין אותו בימי קדם מכות מרדות מפני שהוא דבר פריצות ואם קידש בכסף ולא שידך תחלה י"א דג"כ היו מכין מ"מ ואין נוהגין כן (סי' כ"ו) [*) ועתה נשברה כח ב"ד מלהכות מכות מרדות כ"א כשיתחייב עפ"י חוקי המדינה וכאשר ישפטוהו המושלים]: +קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו וזו נקראת קדשה כדמצינו במעשה יהודה ותמר. משניתנה תורה נאסרה הקדשה שנאמ' לא תהיה קדשה מבנות ישראל לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין אפילו היא ישראלית וקטנה שלא ראתה נדה מימיה או שטבלה לאחר נדתה לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה (רמב"ם שם) ואצ"ל שאם היא נדה שחייב כרת ואצ"ל כותית שקנאין פוגעין בו אם הוא בפרהסיא ואפי' בצנעה ענשו מפורש יכרת ד' לאיש אשר יעשנה כו' ועון זה יש בו הפסד שאין בכל עריות. שבנו הבא מן העובדת כוכבי' אינו בנו ונמצא הוליד בן לעבודת כוכבים ומחלל את קדושתו כמש"כ כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר ויעויין כל זה בפוסקים שהאריכו למעניתם בדינים האלו: +ולפיכך לאחר שניתנה תורה אינו יכול לקיים מצות פריה ורביה עד שישא אשה בחופה וקידושין בפני עדים ומצוה גדולה הוא מאד. שאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה או לישא אשה ואעפ"י שת"ת כנגד כלם. ומי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי תמיד ונדבק בה ואין יצרו מתגבר עליו אין בידו עון אם אינו נושא אשה מ"מ בזמה"ז ידוע שאין אדם בעולם שיש בו מידות הללו ולכן מצוה על כל אדם שישא אשה עכ"פ כשהוא בן י"ח שנים דאעפ"י דבכל המצות חייב מבן י"ג שנים קבלו חז"ל דמצוה זו אינו חל עד בן י"ח כדי שיהיה פנוי ללמוד תורה קודם שישא אשה (סי' א'). ומיהו אם עוסק בתורה וטרוד בה ומתיירא לישא אשה כדי שלא יהיה טרוד תמיד במזונו ויתבט' מת"ת ויצרו אינו מתגבר עליו מותר להתאח' ואם קיים כבר מצות פריה ורביה פטור מלישא אם יתבטל מת"ת ואין יצרו מתגבר (תשובת מהר"ם מינץ סי' מ'): +אע"ג דמצד הדין הי' שמי שהגיע לי"ח לכוף אותו לישא אשה כדין כל מ"ע שכופין לקיימו. מ"מ בזמה"ז לאחר החורבן שהיה בדין לגזור על עצמנו ולכן נוהגין שלא לכוף (שם בש"ע סי' א'): +כיון שהטעם לישא אשה הוא מטעם פו"ר ולכן אסור לאדם לישא אשה שאינה בת בנים כגון עקרה וזקנה וקטנה בשביל שנותנת לו ממון הרבה ומיהו אם הוא אינו ראוי להוליד או שיש לו כבר בנים הרבה ומתירא מחמת מריבה בביתו מותר לישא אשה שאינ' בת בנים ולא ישב בלא אשה אם מתירא שיצרו מתגבר עליו (סעי' ח'): +כיון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצות פו"ר והוא שיהיה הבן והבת ראוים להוליד שלא יהיה סריס ואיילונית ואם מתו והניחו בנים דהיינו זכר ונקבה משני בניו ה"ז קיים אבל אם היו ב' בני בניו מהבן לבדו או מהבת לבדה לא קיים מצוה זו (סעי' ד'): +נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה מצוה לגרשה (ועיין בש"ע אה"ע סימן קנ"ד סעי' י'): +אשה אינה מצווה על פריה ורביה (סעי' י"ג): +ולא ישא אדם אשה שיש בה שום פסול משפחה. ודוקא פסול ממזרות או חללה לכהן וכיוצא בו וכל המשפחות בחזקת כשרות ולעולם ישתדל אדם לישא בת ת"ח ולהשיא בתו לת"ח ויבדוק באחיה אם הם יראי ה' וצדיקים ולומדים כי רוב הבנים הולכין אחר אחי האם לא מצא בת ת"ח ישא בת מי שהוא ירא ה' אעפ"י שאינו יכול ללמוד וטוב יותר מי שהוא ירא ה' אעפ"י שהוא ע"ה מת"ח ומיוחס משלשלת היוחסין ואינו ירא ד' ובת מי שעובר עבירו' ועובר על מצות אעפ"י שאינו עושה להכעיס הוא שקץ ובנותיהם שקץ ועל בנותיהם נאמר ארור שוכב עם כל בהמה וכל הנושא אשה פסולה משום ממון הווין ליה בנים שאינם מהוגנין ומי שפסקו לו ממון הרבה לשידוכין וחזרו בהם או שהעני לא יעגן כלתו משום זה ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו ואע"ג שמות' לישא אשה משום ממון אם אין בה ובמשפחת' פסול ממזרות דוקא כשנותנין לו ברצון טוב אבל לעגן כלתו ולעגן עצמו משום ממון כל העושה כן אין זיווגו עולה יפה ואינו מצליח (סי' ב'): +לא ישא אדם לא ממשפחת מצורעין או נכפין והוא שהוחזק ג' פעמים שיבואו בניהם כך (שם סעיף ז'): +ע"ה לא ישא בת כהן ואם נשא אין זיווגם עולה יפה אבל ת"ח אדרבה נאה ומשובח (שם סעי' ח'): +לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה שדבר זה גורם לזנות ומ"מ אין איסור בדבר אם שניהם מרוצים (סעיף ט') ועין בספר חסידים מסי' שע"ג עד סי' שצ"ד מדיני זיווגים ודע דמה שכתב בצוואת ר"י חסיד סי' כ"ו שלא ישא אשה ששמה כשם אמו או שמו כשם חמיו הוא דוקא כשהם משולשים כגון אדם ששמו ראובן וחתנו שמו ראובן ואם יקח עוד חתן זה חתן ששמו ראובן אזי לא יצליח כיון שהוא משולש וכן אשה ששמה רבקה כו' וכ"כ להדיא בס"ח סימן תע"ז והעולם טועים בזה: +אשה שכבר מתו לה ב' אנשים לא תנשא לשלישי שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים אבל נתגרשה ב"פ אין בכך כלום וכן אם נהרג א' מהם וכיוצא בו או שהוא זקן י"א דלא הוי קטלנית ואיש שמתו ב' נשיו אפי' במיתה אחת כגון מן ההריון אין חוששין (ועיין בש"ע סי' ט'): +המגרש אשתו כ"ז שלא נשאת לאחר מותרת לחזור לו אפילו זנתה מותרת דכתיב והלכה והיתה כו' והוויה הוא קדושין דוקא אבל אם נתקדשה לאחר וגרשה אסור להחזירה כדכתיב לא יוכל בעלה הראשון כו' (סי' י') המגרש אשה כדי שישאנה חבירו אסור לישא אותה (ססי' י"א): +כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה אסורה להתארס ופשיטא להנשא עד שתמתין צ' יום חוץ מיום שנתגרשה או שנתאלמנה וחוץ מיום שנתארסה בו כדי שיודע אם היא מעוברת או לא להבחין בין זרע של ראשון לזרע של אחרון אבל מותרת לעשות שידוכים בלא אירוסין כמו שנוהגין במדינות הללו וצריך המשדך לישבע שלא יכנס לבית המשודכת עד שיגיע הזמן שלא יבאו לידי תקלה אפילו היא אשה שאינה ראוי' לילד כגון קטנה וזקנה עקרה ואיילונית ואפי' היה בעלה במדינת הים או סריס דלא פלוג רבנן (סי' י"ג): +גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו בין שהיא אלמנה או גרושה (ואם זנתה עיין ש"ע סי' י"ג) ולא מניקת חבירו כל זמן הנקה דהיינו כ"ד חודש וי"א דאם נתעברה השנה אין חדש העיבור עולה למנין ומ"ש בש"ע כל דיני מניקת חבירו: +כהן אסור מה"ת בגרושה זונה וחללה ואסור בחלוצה מדרבנן ואם נשא אחד מהפסולות מחמירין אותו ומחמירין שלא ישאו ויתנו עמו וכיוצא בו בחומרו' עד שיגרשנה (סי' ו') וע"ש איזה נקראת זונה: +אשת כהן שנבעלה אפי' באונס אסורה לו אבל אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה ישראל אבל אם מת בעלה ישראל אסורה לכהן (סי' ו' סעי' י"א): +נכרי הבא על בת יהודי וילדה ממנו בת אותה הבת פגומה לכהונה ולא ישאנה לכתחלה (סי' ד') אבל יהודי שבא על נכרית הולד כמותה וה"ה נכרי גמור (שם ססי' י"ז): +מי שגירש אשתו לא תדור עמו בחצר אפי' נזהרים שלא להתיחד ואפי' בחצר שאין משתמשין בו אלא לכניסה ויציא' שמא יבואו לידי זנות ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכפר קטן נידון כמבוי וכן באשת ישראל לאחר שנשאת' לאחר וכ"ז במבוי אבל במבוי מפולש ודרך הרבים עובר ביניהם מותר ואפי' אין בכל העיר שום יהודי רק הם לבד מותר ואם גרשה מחמת שאסורה עליו אעפ"י שלא נשאת לאחר דינה כאלו נשאת. ומי נדחה מפני מי היא נדחת מפניו אפילו אם החצר שייך לשניהם או שדרים בשכירות ואם נשאת לא' מבני המבוי היא והבעל השני נדחין מפניו. ואם היה חצר שלה הוא נדחה מפניה. ולא ישא ויתן עמה. הי' לה מלוה אצלו עושה שליח לתובעו ומותר לכנוס לביתה אעפ"י שנשאת רק שלא ישא ויתן עמה. וגרושה שבאה עם המגרש לדין מחמת אי��ה עסק מנדין אותן ומצוה לזון גרושתו יותר משאר עניים שנא' ומבשרך אל תתעלם רק שיזון אותה ע"י שליח (סי' קי"ט): + +Klal 124 + +דין האסורים לבא בקהל ודין סירוס באדם ובהמה ועוף (אה"ע סימן ה'):
ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם עד סוף כל הדורות בין זכרים ובין נקבות שנאמר לא יבא ממזר בקהל ואיזהו ממזר הבא מאחת כל העריות בין מחייבי כריתות ובין מחייבי מיתות חוץ מבן הנדה או מפנויה שאינו אלא פגום. וישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר לעולם וממזר מותר לישא גיורת דגרים לא מקרי קהל אבל מ"מ הולד ממזר (ועיין סימן ד' כל דינים אלו): +כל המשפחות בחזקת כשרות ומ"מ תקנות מדינת ליטא שמי שבא מארץ אחרת הן איש או אשה בחור או בתולה צריך ראיה שהוא ישראל (עיין בטור ובב"י סי' ב' סעי' ב'): +הקראים אסור להתחתן בהם וכולם הם ספק ממזרים (ססי' ד'): +פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לישא אשה ישראלית שנאמר לא יבא פצוע דכא בקהל ה' ומותרים בגיורת ואפי' כהן פצוע דכא מותר בגיורת לפי שאינו בקדושתו ואיזהו פצוע דכא כל שנפצעו הביצי' שלו וכרות שפכה כל שנכרת הגיד שלו ובשלשה אברים אפשר שיפסל הזכר בגיד ובביצים ובשבילים שבהם מתבשל שכבת זרע והם הנקראי' חוט ביצים וכיון שנפצע אחד מג' איברים אלו או נכרת או נתמעך הרי זה פסול (וביאורי הדברים תמצא בא"הע סי' ה' סעי' ב') ודוקא שנעשה ע"י מעשה אבל אם נולד כרות שפכה או בלא ביצים כשר ואם חלה מחמת גופו ובטלו ממנו איברים אלו מחלוקת בין הפוסקים (שם): +אסור להפסיד איברי הזרע בין באדם או בבהמה חי' ועוף בין טמאים בין טהורים בין בא"י ובין בח"ל וכל המסרס לוקה מה"ת בכל מקום שנאמר ומעוך וכתות כו' ובארצכם לא תעשו וקבלו חז"ל דר"ל כל מה שבארצכם דהיינו בין אדם או חיה ועוף לא תעשו ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה כיצד הרי שבא אחד וכרת הגיד ובא אחר וכרת הביצים או נתקן ובא אחר וכרת חוטי ביצים וכיוצא בו אעפ"י שלא סירס האחרון אלא מי שהיה כבר מסורס לוקה והמסרס את הנקבה בין באדם ובין בשאר מינים ע"י מעשה פטור אבל אסור אבל אשה מותרת לשתות סמים ורפואות כדי שלא תלד דכיון שאינה מצווה על פריה ורביה וגם אינה עושה מעשה לא גזרו חכמים אבל המשקה כוס של עיקרין לאדם ובהמה אפילו הוא סריס כבר ואפילו קיים כבר מצות פריה ורביה אסור ואין לוקין עליו כיון שאינו נוגע באיברי הזרע ואפילו לרפואה אסור לשתות אע"ג שאינו מכוין כלל להסתרס עי"ז מ"מ כיון דהוי פסיק רישא אסור (שם): +מותר ליטול כרבלתו של תרנגול אע"ג דמסתרס עי"ז וכן כל כיוצא בזה שאינו עושה כלום באיברי הזרע ולא נשחתו איברי הזרע עי"ז אלא מחמת שהתרנגול מתאבל על שניטל הודו ותפארתו מכח זה אינו מזקק לנקבה מותר אבל בדבר שמשחית עי"ז איברי הזרע אעפ"י שאינו נוגע באיברי הזרע אסור בזכרים שהרי אסור להשקותם כוס עיקרין כדלעיל סי' ה': +אסור לומר לנכרי לסרס בהמה שלנו שגם הנכרים מצוים על הסירוס ועובר על לפני עור ואם לקחה הנכרי מעצמו וסרסו מותר ואם הערים הישראל בדבר זה או אפילו לא הערים אלא שהנכרי מכירו ומכוין לטובתו קונסין אותו ומוכרן לישראל אחר ואפילו לבנו הגדול מותר למכרה אבל לבנו הקטן אינו מוכרה ואינו נותנה לו (שם): +מותר ליתן בהמה לנכרי למחצית שכר אעפ"י שהנכרי בודאי יסרסנו דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד ומותר למכור לנכרי בהמות ותרנגולים אע"ג דהנכרי קונה אותם לסרסם ויש אוסרין בכל זה ואם יודע שהנכרי לא יסרס בעצמו אלא שיתן לנכרי אחר או לשלוחו לסרס מותר דאין שליחות לנכרי אעפ"י שהנכרי עובר על לפני עור כו' אלפני דלפני בנכרי אין מוזהרין (שם): + +Klal 125 + +דין להתרחק מן העריות (סי' ט"ו):
לפי שראיתי ושמעתי מהרבה בני אדם שהם ע"ה וחושבים שכל הקרוב קרוב יותר מותר לחבקו ולנשקו כאילו היה אשתו וח"ו ומצוה לפרסם דאדרבה כל הקרוב קרוב יותר צריך להתרחק שהרי הבא על אמו וכלתו בסקילה ועל אשת איש בחנק ולכן צריך האדם ליזהר מאד ומכל שכן מאלו שלבו גס בהם ואלו הן העריות מן התורה אמו. ואשת אביו אפילו לאחר מיתת אביו. אשת אחי אביו מן האב. אחותו בין מן האב בין מן האם אפילו נולדה ע"י זנות. בתו. ובת בתו. ובת בנו. בת אשתו מבעל אחר. ובת בתה. ובת בנה. אם אשתו. ואם אם אשתו. ואם חמיו. אחות אביו. ואחות אמו בין שהאחוה מן האב או מן האם. אשת בנו. אשת אחיו בין מן האב בין מן האם אפי' נילדו בזנות. אחות אשתו בין שהיא אחות מן האב או מן האם כל זמן שאשתו קיימת אפי' גרשה אבל לאחר מיתתה מותר. ואשת איש. כל אלו הם עריות מן התורה והבא עליהן יש מהן בסקילה ויש מהן בשריפה ויש מהן בחנק ויש מהן בכרת ועוד יש הרבה עריות מדרבנן דהיינו הדורות שלפניהם ולאחריהם כגון אם אמו. ואם אם אמו וכן אם אבי אמו. וכן יש לכל העריות שניות מדרבנן וכולן מבוארין בא"הע סי' ט"ו ואשת חמיו אע"ג דיש מתירין כל האחרונים הסכימו לאיסור (שם): +המחבק ומנשק לאשה האסורה לו או שנהנה ממנה בקירוב בשר ה"ז לוקה וחשוד על העריות דכתיב לא תקרבו לגלות ערוה ודוקא כשמחבק ומנשק לשם תאוה אסור מה"ת ולרמב"ן מדרבנן והבא עליה אפילו שלא כדרכה כיון שהערה בה דהיינו שהכניס העטרה חייב מיתה או כרת ואפילו לא ראו העדים כמכחול בשפופרת אלא שראו דבוקים זה בזה כדרך המנאפים נהרג (ועיין בא"הע סימן כ' וביורה דעה סי' קנ"ה בש"ך סק"י): +צריך האדם להתרחק מהנשים מאד מאד ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחת מן העריות ואסור לשחוק עמה להקל ראשה כנגדה או להביט ביופיה אפילו אינו מהרהר ואסור להריח בבשמים שעליה ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה ואסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה שהוא מכירה אפילו מונחים על השולחן וכן בכל תכשיטי נשים שמא יבא להרהר בה כיון שמכירה פגע אשה בשוק אסור להלוך אחריה אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו ולא יעבור בפתח אשה זונה אפילו ברחוק ד' אמות והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין להנית ממנה כאלו מסתכל בבית תורפה ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה ואין חילוק בכל זה בין קטנה או גדולה ואפילו פנויה אם כבר פרסה נדה ולא טבלה הרי היא ככל העריות ואפילו פנויה שטבלה אסור להסתכל בדרך תאוה וזנות וע"ז נאמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה אבל מותר להסתכל בפנויה לבדקה אם היא יפה שישאנה בין שהיא בתולה או בעולה ולא עוד אלא שראוי לעשות כן שאסור לקדש אשה עד שיראנה (סי' כ"א) ובאשתו נדה מותר להביט בפניה אבל לא במקומות המכוסים שבה ונתבאר דינה בהלכות נדה: +אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה שמא יבא לידי הרהור ודוקא בתשמיש שהאשה עושה לבעלה דבר חיבה כיון רחיצת פניו ידיו ורגליו אפי' ליצוק לו רק המים ואינה נוגעת בו והצעת המטה בפניו ומזיגת הכוס ואמנם נוהגין היתר וסומכין עפ"י הפוסקים דכ"ז אינו אסור רק בדרך חיבה אבל התשמיש שאנו משתמשין הוא בדרך שירות ועבדות מותר ועוד שיש פוסקים דדוקא במקום יחוד אסור. ומ"מ במקום שיש לחוש להרהור פשיטא דאסור ול��ן אסור לרחוץ משפחות גויות במרחץ לא מבעי כשאינן מכוסות כולה בבגדיה דלכ"ע אסור ואפילו כשהן מכוסות כולו שומר נפשו ירחק מזה ומותר לאכול מקערה אחת ולהושיט מידו לידה בכל הנשים אפילו עריות דלא אסרו זה אלא באשתו נדה שיש לו קירוב הדעת ביותר ויש אוסרין גם בזה (סעיף ה'): +אין שואלין בשלום אשה ואפי' באגרת לא יכתוב לבסוף ותאמר שלום לאשתך אבל מותר לכתוב בתחלת האיגרת בשלום זוגתו אבל מותר לשאול לבעלה משלום זוגתו ואם היתה חולה מותר לכתוב יודיעני משלום זוגתו (סעיף ו' ובפסקי מהרא"י סי' רס"א כתב לאשה מנשים באהל תברך מ' הענדלין צ"ל דאין זה ש"ש): +המחבק והמנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בו אעפ"י שאין לו שום הנאה ה"ז מגונה ביותר ודבר איסור הוא חוץ מהאב לבתו ולבת בתו אפילו הם גדולות (סעיף ז' ב"ש ס"ק ט"ו וצ"ע) והאח לאחותו הקטנה בת ג' שנים שאין זה לחיבת ביאה אלא קורבה אבל אם מנשק בשביל להנות אזי אין חילוק בין בתו לאחרת ובין גדולה או קטנה (ב"ח): +מותר האם לישן בקירוב בשר עם בנה הקטן וכן האב עם בתו אם לא נתקדש' כל זמן שאין הבת בושה לעמוד ערומה לפני אביה והאם אינה בושה לעמוד בפני בנה ערומה אבל אם הגיעו לכלל הזה או שנתקדשו אעפ"י שהם עדיין קטנים אין ישנים עמהן אלא בכסותן ואם הגיעו לבת י"א שנה ולבן בן י"ב שנה אפילו לא נתקדשה ואינה בושה אסור (יש"ש) ואם הם מלובשים מותר לשכוב עם בתו אפילו הם גדולות ומשמע אפי' הם נשואות (ב"ש) וכן מותר בבתו ובבת בתו לעיין ברישי' אבל לשכוב בחיקה ולעיין ברישי' אסור בגדולות אפילו פנויות או נשואות אפילו קטנות דזה הוי כקירוב בשר ואחות לאח לעיין ברישי' ולא ישכוב בחיקה אפשר דמותר (ב"ש בשם הט"ז): +שאר כל הנשים בין נשואה ובין פנוי' אסור לעיין ברישי' אפילו אינו מונח בחיקה וה"ה לישן עמהם אפילו שניהם בכסותם ובאשתו לעיין ברישי' בפני אחרים אסור שיבואו להרהר (ססי' ה' בט"ז): +לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק בין שיש לה בעל בין שאין לה בעל ואפילו אנוסה או בתולה שנתקדשה אבל בתולה מותרת (סעיף ב'): + +Klal 126 + +דין איסור יחוד (סי' כ"ב)
אסור להתיחד עם ערוה מהעריות בין חייבי לאוין ומכ"ש חייבי כריתות ומיתות ב"ד ולדעת רוב הפוסקים הוא מדאורייתא בין ישראלית ובין נכרית בין פנויה בין נשואה ומכין שניהם מלקית מרדות אם היה ע"ז ב' עדים חוץ מאשת איש ישראלית שאף על פי שאסור להתיחד עמה אם נתיחד אין לוקין שלא להוציא לעז עליה שזנתה ונמצא מוציאין לעז על בניה שהם ממזרים ומכ"ש שאין אוסרין אשה על בעלה בשביל יחוד לבד (ובא"הע סי' י"א מבואר באיזה ענין אוסרה על בעלה): +במקום שיש איש ואשתו עמו לא שייך שם איסור ייחוד שהוא בוש מפני אשתו וא"כ גם באנשים אחרים אין בהם יחוד שהרי אשה זו ובעלה משמרים אותם וכן הנשים האחרות אין בהם משום יחוד שהרי אשה לא תזנה בפני בעלה א"כ גם הנשים האחרות בושים לזנות אבל אשה לא תתייחד עם הנכרי אע"פי שאשתו עמו (סי' כ"ב סעיף ג'): +אפילו ב' נשים ואנשים הרבה אסור להתייחד אע"פ שהם כשרים דאין אנו בחזקת כשרות כ"כ אבל ג' נשים עם אנשים הרבה מותר ונ"ל דה"ה עם ב' אנשים לדעה זו (סעיף ה' ב"ש ורש"ל לדעת הרמב"ם) והט"ז כתב דאף הרמב"ם מתיר ב' אנשים עם ב' נשים: +אבל איש אחד עם ב' נשים לכ"ע אסור ששתיהן נוחות להתפתות ואין בושה זה מזה ועם ג' נשים (דזה מקרי הרבה) ואין לבו גם בהן רש"י וסמ"ג מתירין אפי' איש אחד והרמב"ם ור"ת אוסרים וכ"ז לדעת הש"ע דפסק כהרמב"ם: +אבל יש פוסקין דאשה אחת מתיחדת עם ב' אנשים שאינם חשודים בדבר איסור דמסתמא הם כשירים וכיון שהם שנים אין זה יחוד אבל בחשודים אפילו עם י' אסור והרבה נשים עם הרבה פרוצים דעת האחרונים נוטה לאיסור (עיין בח"מ ססק"ט שכתב דלפ"ז אין נ"מ בדין זה דנשים הרבה עם אנשים הרבה דממ"נ בכשירים אפי' אשה אחת מותר ובפריצים אפילו הרבה אסור אלא שהש"ע אזיל לשיטתו דפסק כרמב"ם ואמנם הסמ"ג סוף הלכות א"ב פסק כדעת רמ"א ע"ש בשם ירושלמי דסוטה ואפ"ה כתב לדין זה דאנשים הרבה עם נשים הרבה וצ"ע ומיהו י"ל דהסמ"ג מפרש דוקא תלמידים שהם כשרים ומצאתי כן ביש"ש קדושין) וכ"ז בעיר אבל בשדה או בלילה אפי' בעיר אפי' כשרים בעינן דוקא ג' אנשים דחיישינן שמא יצטרך א' לנקביו וילך ממנה ותשאר היא עם אחד ולפ"ז דוקא כשילכו עמה לשמור אותה א"כ השני מחוייב לשמור אותה אבל אם אין הולכין לשמור רק בהזדמן בעלמא מותר אפי' רק ב' אנשים דאם יצטרך א' לנקביו אז גם השני ילך עמו ותשאר היא לבדה דהא לא חיישינן שמא ישאר א' עמה במזיד דהא בעינן דוקא שיהיו אנשים כשרים ולא יעבור במזיד וכן בלילה לא מהני ב' אפילו כשרים דחיישינן שמא יישן אחד מהם וישאר השני עמה אע"ג דאפשר לו להקיץ חבירו שהרי מיירי בכשרים מ"מ ביני לביני מתיחד עמה אך האחרונים כתבו דאפי' אם אינם הולכין עמה לשומרה אסור אלא דוקא בג' אנשים ולכן נתפשט המנהג דהנשים לוקחין עמהם תינוק או תינוקות בדרך דאז כשתצטרך היא או התינוק לנקביו תלך היא עם התינוק ויש מן האחרונים שאוסרים גם בזה בדרך דלא מהני תינוק אלא בעיר אבל לא בדרך והט"ז מתיר דבודאי לא חיישינן שתזנה אלא דחיישינן כיון שהם לבדם אזי יפתה אותה וכיון שיש קטנה עמה יבוש ממנה וכשתלך לנקבים ילכו שניהם וישאר העגלן לבדו: +אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתיחד עמה מפני שאימת בעלה עליה ואם היה זה גם בה כגון שגדלה עמו או שהיא קרובתו ופשיטא כשקינא לה בעלה עם זה לא יתיחד עמה אעפ"י שבעלה בעיר ודעת רש"י דלכתחלה אסור אפילו בעלה בעיר. ונ"ל דדוקא בביתה אין בה משום יחוד דחוששת שמא יבא בעלה אבל כשתלך היא לבית אחר א"כ אין אימת בעלה עלי' שהרי בעלה אינו יודע היכן היא ואם הלכה ברשות בעלה וכ"ש כשבעלה נתן לה רשות לדבר עם איש א' דבר סתר ולסגור הדלת פשיטא דאסור: +בית שפתחו פתוח לר"ה אין בו משום יחוד ואם פתוח לחצר שיש שם ג' בני אדם דנחשב ר"ה לטומאה צ"ע אם ה"ה לענין יחוד וכן אם דר בעליה ואם יש ב' חדרים זה כנגד זה והאיש בחדרו והאשה בחדר שכנגדו נ"ל דתליא בפלוגתא דלרש"י אסור ולרמב"ם מותר והא דפתוח לר"ה דמותר רק ביום ובתחלת הלילה כ"ז שלא כלה רגל מן השוק אבל ב' או ג' שעות בלילה שכ"א יושב בביתו לא מהני פ"פ לר"ה (ב"ה בשם כנה"ג): +מותר להתיחד עם ב' יבמות או אשה וחמותה או אשה ובת בעלה או אשה ובת חמותה מפני שאלו הנשים שונאות זו את זו ואין מחפות זו על זו (סעי' י'): +אשה שיש עמה תינוקת קטנה שיודעת מה הוא ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה מחמת קטנותה מותר להתיחד עמה שאינה מזנה לפניה לפי שהיא מגלה סודה וכן תינוק בן ט' שנה וכבר ביארנו די"א דדוקא בעיר מהני אבל לא בדרך: +מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות בין זכרים ובין נקבות מפני שאמותיהם באות לבית הספר לבניהן ואפי' במקום דליכא יחוד מ"מ אסור משום שמתגרה בנשים וכן אשה א' לא תלמד קטנים בין ז"ונ מפני אבותיהן שיבואו להתיחד עמה ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא הוא מלמד במקומו והיא בביתה והמ"מ כתב דדוקא מי שאין לו אשה כלל אבל כשאשתו במקום אחר מותר וע"ז סומכין המלמדים ללמוד בקהלות אחרות (ב"ש ס"ק כ"א): +אסור לת"ח לדור בקביעות בחצר שיש בו אלמנה אבל מותר להתאכסן אפילו בביתה בדרך שאין בו יחוד בדרך ארעי (משמעות לשון הראב"ד שמשיג על הרמב"ם שאוסר אפי' בחצר וע"ז כתב דהפריז על המדה שלא אמרו חכמים אלא שלא יתאכסן עמה עכ"ל ר"ל בביתה אבל בחצר מותר אבל להתאכסן בדרך מקרה אפי' בביתה גם לראב"ד מותר): +מותר לאב להתיחד עם בתו והאם עם בנה אפי' לדור בקביעות ועם אחותו התירו יחוד ארעי והמחמיר תע"ב: +מי שאין לו אשה לא ישכור משרתת אלמנה אפילו יש לה בן אצלה דלא בכל שעה יהיה הבן שם והיינו אם הוא דר לבדו בבית: +לא נחשדו על משכב זכור ועל הבהמה לפיכך אין איסור להתיחד עמהן ואם נתרחק אפי' מיחוד זכור ובהמה ה"ז משובח ומ"מ במדינה שרבו הפריצים יש להתרחק מלהתיחד עם הזכר ודוקא יחוד בעלמא אבל לשכוב יחד צריך להתרחק בכל מקום וכ"ש ב' רווקין אסורין לשכוב יחד ויש למחות ביד העושין כן: +אסור להיות סרסור להביא נשים לחבירו לניאוף שנאמר לא תנאף כאלו כתיב תנאיף (שבועות מ"ו ע"ב וסמ"ג לאוין ססי' ק"ג) ול"ד לחבירו אלא אפי' לנכרי עובר: + +Klal 127 + +דין איסור הוצאת ז"ל ודברים המביאים לידי כך (סי' כ"ג):
אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מאוד מכל עבירות שבתורה וקבלו חז"ל שזה היה עון של דור המבול כמש"כ כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ר"ל שהוציאו בידי' הזרע ע"י חימום עד שנשפך על הארץ וזה היה עון ער ועונן שהיו דשין מבפנים וזורים מבחוץ כדכתיב וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע כו' ושיחת ארצה ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאלו הרג הנפש ובגמרא ובפרט בזוהר מחמירין עד מאד בעון זה והעושה זה חייב נידוי ואם לא נידוהו ממילא הוא בנידוי מן השמים ומ"מ אם הסיתו היצר ח"ו ורואה את עצמו שאי אפשר לכוף יצרו המסיתו לבא על הנדה או על שאר עריות מוטב שיוציא הזרע לחוץ ולא יבעול הערוה ואח"ז ישוב ע"ז עפ"י תיקוני התשובה המבואר ברוקח ובכתבי האר"י: והבורא לא ברא האדם להשתמש בתאוה זו כי אם לפרות ולרבות באשה הכשירה לו כי לולי היה תאווה זו כתאות שאר דברים הי' מהראוי שיוכל האדם להתאוות בכל עת שירצה והנסיון יעיד שתיכף כשהזרע יוצא לא יתאווה עוד הרי הנסיון יעיד שלא נברא אלא לפריה ורביה ולכן המוציא זרעו לבטלה או בערוה הרי הוא כאלו הרג בניו ואין לך רשע שנקרא רע אלא המוציא זרעו חוץ מאשתו וכתיב לא יגורך רע וזה נקרא רשע רע: +המקשה עצמו מדעתו בידים או שמביא עצמו לידי הרהור אמרו חז"ל שהוא בנידוי והמהרהר הרהורים רעים עובר על לאו דאורייתא דכתיב ונשמרת מכל דבר רע וקבלו חז"ל שהוא אזהרה שלא יהרהר האדם ביום שעי"ז יבא לידי טומאת קרי בלילה וגם עובר על לאו דלא תתורו אחרי עיניכם ואם יבא לו הרהור יסיע לבו לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן ואפי' כשהוא במרחץ ובית הכסא מותר להרהר בד"ת אם הוא צריך כדי לבטל הרהורים רעים (א"ח סי' פ"א מ"א סעיף קטן ה'): +לפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה עד שיטה מעט שזה הוא על פי הטבע שכשישכוב כך יבא לידי קישוי אבר ויטמא בקרי: +וכן אסור להסתכל בבהמה חיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה ומ"מ אלו המלומדים להרביע הבהמות מותרים אפילו להרביעם בידים מפני שבמלאכתן הם עוסקים ולא יבואו לידי הרהור: +אסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידיו במבושיו כדי שלא יבא לידי הרהור ואפי' מתחת טיבורו לא יכניס ידו שלא יבא לידי הרהור ואם השתין מים לא יאחוז באמה וישתין ואם היה נשוי ואשתו עמו והיא טהורה מותר ושלא לצורך נקביו אפי' נשוי אסור ליגע בגיד וכ"ש להתחכך: +אשה שיש לה אוטם ברחם ועי"ז כשמשמש עמה זורה מבחוץ אסור אבל מותר לשמש עם קטנה אע"ג דלכתחילה אסור לישא קטנה מ"מ אם נשא קטנה וכן אילונית מותר הואיל ומשמש כדרך כ"ה: +אסור לרכוב על בהמה בלא אוכף ואסור ללבוש מכנסים הדחוקים על בשרו ועל הגיד כי כ"ז גורם לידי חימום: +אסור לרחוץ עם אביו ואחיו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו במרחץ אם הולכין בגילוי ערוה שדבר זה מביא לידי הרהור אבל כשערותן מכוסה מותר: +חסידים הראשונים וגדולי חכמים התפארו שלא נסתכלו במילה שלו ואמרו המסתכל במילתו קשתו ננערת אלא ירגיל עצמו להסתכל בדברים קדושים והמקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה ככתוב קדושים תהיו כי קדוש אני ה': + +Klal 128 + +דין שלא להרבות בתשמיש וכיצד יתנהגו בשעת תשמיש (סימן כ"ה ובא"ח סי' ר"מ):
ראוי לאדם להרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מלהכשל בדבר ערוה ויזהר מהיחוד ולהתרחק מהשחוק ומהשכרות ומדברי שחוק והיתול וכ"ש דברי חשק שכלן הם הגורמים הגדולים לערוה ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה גדולה והשמירה המעולה לכ"ז הוא שיפנה עצמו ומחשבתו לתורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות אלא בלב פנוי מחכמה: +לא יקל ראשו עם אשתו ולא ינבל פיו בדברי הבאי אפי' בינו לבינה הרי הכתוב אומר ומגיד לאדם מה שיחו ואמרו רז"ל אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתיד ליתן עליו את הדין ואל יספר עמה בשעת תשמיש ולא קודם לכן כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו אם צריך לכך או אם היה לו כעם עמה וצריך לרצותה שתתפייס יכול לדבר עמה לרצותה: +אעפ"י שמותר אדם לעשות עם אשתו כל מה שירצה ולבעול בכל עת שירצה ומנשק בכל עת שירצה חוץ ממקום התורפה כ"ז לא התירה התורה אלא כנגד יצה"ר אבל צריך לגדור בעצמו ולכוף יצרו שהרי גם יפת תואר התירה התורה כנגד יצ"הר ואעפ"כ הבן הנולד ממנה הוא בן סורר ומורה (ס"ח) ולא ירבה בתשמיש שדבר זה הוא פגום מאד ומעשה בורות ועוד הש"ז הוא כח הגוף ומאור העינים וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וחייו אובדים וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות ואמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת משארי חולאים ואלף מרוב התשמיש ולפיכך יזהר האדם בזה: +ומ"מ אסור לבטל העונה האמורה בתורה כמש"כ ועונתה לא יגרע כדלקמן סי' י"ח ואף כששימש בעת העונה לא יכוין להנאתו אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייב לקיים עונתו ולקיים מצות בוראו בפריה ורביה ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימים מצות בישראל ולהביא בעולם עבד ה': +לא יבעול אלא מרצונה ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה ויהיה צנוע מאד בשעת תשמיש ולא ישמש בפני שום אדם אפילו קטן אא"כ הוא תינוק שאינו יודע לדבר ומה טוב שלא לשמש כשבני הבית נעורים אפילו בהפסק מחיצה אבל כשהם ישינים או אפי' נעורים אם הוא בענין שאינה מרגישים כלל מותר ע"י הפסק מחיצה: +כתיב וברותי מכם המורדים והפושעים אלו הם בני ט' מדות (ר"ל כי כולם הם פושעים ומורדים כענין בן יפ"ת והלבוש פי' שהבועל נקרא מורד ופושע ואין הלשון משמע הכי) בני אנוסה לא מבעי' שאנס אשתו אלא אפי' שלא אנס רק שאינה מרוצה לכך מפני כעס שיש לה עליו ולכן צריך לפייס מקודם עד שתתרצה ותאהבנו. בני שנואה ששונא אותה בשעת תשמיש אבל אם בשעת תשמיש אוהבה אע"פי שקודם תשמיש שנאה שרי: בני נידוי בין שהוא או היא בנידוי: בני תמורה שבועל אשה זו ומכוין לאחרת ושתיהן נשיו. בני מורדת דאמר' לא בעינא לך ואעפ"כ הוא משמש עמה אע"פי שרצוי' בשעת תשמיש' בני שכרות או הוא או היא: בני גרושת הלב שבדעתו לגרשה כגון מאותן שכופין להוציא אע"פי שהוא אוהבה: בני ערבוביא שנותן דעתו על אחרת. בני חצופה שתבעתו היא בפה והרי היא כזונה אבל אם אשתו מרצה אותו ומקשטת עצמה שיתן דעתו עליה אדרבה חייב לבעלה דאז חייב בעונה והויין ליה בנים מהוגנים: +אסור להסתכל באותו מקום שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על הצנע לכת ומעביר הבושה מעל פניו שכל המתבייש אינו חוטא דכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה וכתיב לבלתי תחטאו וכ"ש הנושק שם שעובר על כל אלה ועוד שעובר משום בל תשקצו את נפשותיכם והמסתכל באותו מקום הווין ליה בנים סומין והמנשק באותו מקום הווין ליה בנים אילמים הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות והוין ליה בנים חגרין: +לא ישמש בתחלת הלילה ולא בסופה כדי שלא ישמע קול בני אדם אלא באמצע הלילה ומ"מ מי שיצרו תקפו נ"ל דמותר: +אסור לשמש לאור הנר אעפ"י שמאפיל בטלית אבל אם יש מחיצה גבוה י"ט בפני הנר אעפ"י שאור הנר נראה דרך המחיצה שרי ומ"מ צריך האפלת טלית ואפילו אין שם אלא קצת אור כגון שדולק הנר בתוך השפופרת שהנר מונח בתוכו אסור והמקובלים אוסרים אפי' ע"י מחיצה אא"כ שאין האור נראה לגמרי ואם הלבנה מאירה עליהם להדיא אסור אבל אינה מאירה עליהם אע"פי שמאירה לבית מותר ויאפיל בטליתו וכן אם הנר בחדר אחר ומאיר לחדר זה צריך האפלת טלית וכן אסור לשמש ביום ואפי' ע"י האפלת טלית אא"כ הוא בבית אפל. ולצורך גדול שיצרו מתגבר עליו מותר ביום ע"י האפלת טלית: +אסור לשמש בבית שיש בו ס"ת או חומשים העשוים בגלילה. ונ"ל דה"ה שאר ספרים מכ"ד ספרי קודש כמו מגילת אסתר עד שיעשה מחיצה בפניהם ואם יש לו בית אחר אסור עד שיוציאנה אבל תפילין או שאר ספרים הנכתבים או נדפסים אסור עד שיתן כלי בתוך כלי. ולרמב"ם דוקא אם אין לו בית אחר וגם א"א לעשות מחיצה אז מהני כלי בתוך כלי (י"ד סי' רפ"ב סעיף ח') והוא שלא יהא השני מיוחד לו אבל אם הוא מיוחד להם אפילו מאה כחד חשיבי ולכן צריך לפרוש עליהם עוד סדין וה"ה אם המזוזה היא בפנים אע"פי שמונחת בתיק צריך לכסותה עוד בכלי. ונ"ל דבין במזוזה או שאר ספרים אם עשה מתחלה ב' כלים שיחשב אחד לכלי בת"כ כגון שכרך המזוז' בנייר ואח"כ הניחה בתיק שלה מותר וכיסוי הזכוכית שנוהגין להניח על המזוזה מהני לחשוב כלי אבל לא מהני אם יעשה ויניח עוד כלי זכוכית אע"ג דמכוסה בשני כלים מ"מ כיון דנראה ובערוה בראי' תליא רחמנא כדכתיב ולא יראה בך ערות דבר לכן לא מהני עד שיכסה: +ומטעם זה ג"כ לא מהני מחיצת של סריגות שקורין גגאטר לפי שהספרים נראין וטוב לכסות אבל לענין אור הנר ודאי לא מהני שהרי הנר מאיר ואם הספרים עומדים בארגז גדול שמחזיק מ' סאה והוא לפי חשבון אמה על אמה ברום ג' אמו' דהוי רשות לעצמו מותר ואם הספרי' עומדים למעלה מי"ט ויש מחיצה לפני המטה אעפ"י שהם מגולים אפשר דמותר (עיין בא"ח סי' שט"ו במ"א ס"ק ג' ובסי' רמ"א במ"א ס"ק ט"ו ועיין מה שכתבתי בהלכות ברכות כלל ג' בנ"א סי' ג' ובכלל ל"א סי' ב') ועכ"פ בית שיש בו ספרים ובני אדם ישינים שם או שיש שם אור הנר צריך כל אדם להשתדל שיעמיד מחיצה סביב המטה שקורין פארוואן שיש לו דין מחיצה גמורה אבל מה שסומכין על היריעות שסביב המטה אין היתר כלל שלא נקרא מחיצה כיון שהוא נד אא"כ קשר אותם מלמטה שלא ינוד ברוח מצויה דאז דין מחיצה עליו. ודין לעשות מחיצה זו בשבת עיין כלל ל"ט במלאכת בונה בחיי אדם סי' ג': +אסור לשמש במקום מגולה שאין שם מחיצות וכן אסור לשמש אפי' בבית ערום אלא שיכסה ויהיה צנוע ואמרו חז"ל מעשה באחד שבעל תחת אילן והלקוהו: +אכסנאי אסור לשמש אא"כ יש לו חדר מיוחד ובלבד שלא יישן בסדינים של בעל הבית דאז יראה הקרי שעליו: +אסור לשמש מטתו בשני רעבון או שאר צרות אא"כ מי שהוא חשוכי בנים (ועיין בא"ח סי' רמ"א ובסי' תקע"ד במ"א שם): +לא יבעול והוא שבע או רעב אלא כשיתעכל המזון ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום שיוצא לדרך והולך ברגליו אבל אם יושב בעגלה או בספינה או רוכב לית לן בה: +היוצא מבה"כם קבוע אל ישמש עד שימתין שיעור חצי מיל (גיטין דף ע') ואשה שמניקה לא תשמש אלא בשעה שהתינוק ישן ואח"כ לא תניק עד שתשהא שיעור ב' מילין ואם התינוק בוכה על כל פנים שיעור מיל: +המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן קבלו חז"ל שאותו תינוק נכפה ואם התינוק בן שנה או אפילו בפחות והתינוק מונח אצל ראשו או שמניח ידו עליו לית לן בה: +מטה שישן בה עם אשתו צריך שתהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום: +העונה האמורה בתורה שחייב האדם לאשתו אין שוה בכל אדם אלא שהתורה מסרה הדבר לחכמים להבחין כל אחד ואחד לפי אומנתו שהאשה תספיק בזה ואסור לבטל העונה אפילו בימי עיבור והנקה ואם קיים כבר מצות פו"ר והיא מוחלת עונתה מותר לבטל אבל כשלא קיים לא מהני מחילתה ולפי שכ"ז הוא מדינא ועיקר העונה הוא כשרואה שאשתו משתדלת אותו בדברים או שמתקוטטת עמו והוא מבין שהוא בשביל שהיא רוצה בתשמיש יותר אז חייב לקיים העונה ואפילו העונה שקצבו חכמים שלא לפחות הוא דוקא במי שגופו בריא אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים ואפילו ת"ח דמדינא עונתו משבת לשבת ראיתי בצוואת ר"י ל"ס מפראג שצוה לתלמידיו פעמים בשבת והעיקר הכל לפי מה שהוא אדם ועוד נ"ל דאפילו בכ"מ שאסור לשמש כגון ביום וכיוצא בו אם ח"ו יצרו מתגבר עליו ומתירא שיוציא ח"ו ז"ל מותר לשמש בכל אופן ולכן לא העתקתי העונות והרוצה לעיין יעיין בא"ח ריש סי' רמ"א ובא"הע סי' כ"ו. ועכ"פ אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה ואם מנעה כדי לצערה עובר בל"ת שנאמר ועונתה לא יגרע ואם אינו יכול לבעול אם ראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפא ואם אין ראוי לרפואה ימתין ששה חדשים ואז אם אינה רוצה למחול יוציא ויתן כתובתה ולא יעגנה ועובר בכל יום על לא תעשה: +הזמנים שאסור לשמש עפ"י כתבי האר"י ז"ל כגון בליל פסח ועצרת ור"ה כ"ז אינו אלא לאדם שהוא מלא ביראה ולא יחטא ח"ו אבל אלו שיצרם מתגבר עליהם והם חושבים שהוא כעין איסור תורה ועי"ז באים חם ושלום לידי כמה מכשולים מצוה גדולה לשמש אפילו בראש השנה ויטבול למחר דמצד הדין אין איסור אלא ביה"כ ובט"ב ובימי אבלות שלו או שלה: +כל אדם חייב לפקוד את אשתו בלילה שיוצא לדרך ובליל טבילתה (ועיין בהלכות נדה): +אסור להשתין מים בפני מטתו אבל בכלי מותר: + +Klal 129 + +דין החופה וז' ברכות וז' ימי המשתה:
כיון שהכנים האיש ארוסתו לחופה אעפ"י שלא נבעלה ה"ז כאשתו לכ"ד ומנהג הפשוט שקורין חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסאות ומכניסים תחתיה' חתן וכלה ברבים ומקדשה שם ומברכין ברכת ארוסין ונשואין ואח"כ מוליכין אותן לביתם (סי' נ"ה) ולכתחלה לא יעשה חופה כשהיא נדה די"א דחופת נדה אינו קונה לפי שאינו ראוי לביאה רק אנו נוהגין כמ"ד דקונה (סי' ס"א) ועושין החופה תחת השמים לסימן טוב שיהא זרעם ככוכבי השמים: +נוהגין שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן י"א הטעם משום שהוא יום סליחה דידהו וי"א שמא ישתכר וא"צ להתענות אלא עד אחר החופה אף שהחופה בעוד יום גדול ואף לפי הטעם שהוא יום סליחה אך אחר החופה הוי יו"ט וע' במ"א סי' תקנ"ט ס"ק י"א ובעט"ז שם ונ"ל דאם אחרו החופה שעה או ב' בלילה יש לסמוך על טעם ראשון וא"צ להתענות רק עד צ"הכ כי מאחר שהתעני' הזה אינו מוזכר כלל בגמ' יש לומר מעיקרא לא קבלו עליהם להחמיר יותר משארי תעניתים והיינו עד צ"הכ מיהו אעפ"כ יש ליזהר שלא לשתות משקה המשכר קודם החופ' ואינם מתעני' בר"ח חוץ מר"ח ניסן ור"ח אב שהם ת"צ ולא בחנוכה ופורים ובט"ו בשבט ובט"ו באב אבל בניסן וימים שבין ר"ח סיון עד שבועות ובין יה"כ לסוכות ול"ג בעומר מתענין: +מברכין תחת החופה ברכת ארוסין והיינו הברכה שמברכין אשר קדשנו כו' וצונו על העריות כו' וקודם לה מברכין על הכוס של יין בפה"ג ואם אין לו יין מברכין על השכר ובדיעבד אפי' בלא כוס. ואח"ז מקדשין וקורין הכתובה כדי להפסיק בינה לברכת נשואין והם ז' ברכות הידועים עם ברכת בפה"ג ולכתחלה אין מברכין ז' ברכות אלו אלא עד שיהיו שם עשרה גדולים עם החתן בין כשמברכין אותן תחת החופה או לאחר בר"המז ולכן אין לעשות חופה אלא במקום שיש בו עשרה לברך כדי לברך שבעה ברכות כי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ובדיעבד אפי' אם בירך בפחות מי' יצא וא"צ לחזור ולברך ואם א"א בי' אלא בטורח גדול לא יברך ומותר לבעול עד שימצא עשרה ואז יברך אפי' אחר כמה ימים ובכל סעודה וסעודה שאוכלין שם מברכין שבעה ברכות: +עד כמה מברכין אם היה אלמן שנשא אלמנה מברכין אותה ביום ראשון ובסעודה ראשונה בלבד ואם אכלו ביום ראשון הרבה פעמים אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה ראשונה ואם לא אכלו סעודה ראשונה עד הלילה יש להסתפ' אם יש לברך ז' ברכות בלילה ואפי' היה שם פנים חדשות ומסתמא ספק ברכות להקל (ב"ש סק"ה) ולפי מש"כ המג"א א"ח סי' תקמ"ו הבאתי דבריו לקמן סי' ט"ז דהלילה נגרר אחר היום וא"כ היה נראה לברך בלילה ולדבריו ג"כ אין ראיה מי"ד סי' שע"ח שכתב הב"ש דשם לא שייך זה ואם התחיל לאכול סעודה ראשונה ביום ראשון ונמשך הסעודה עד הלילה מברכין בלילה ז' ברכות ודוקא ז' ברכות אין מברכין אלא ביום ראשון אבל ברכת אשר ברא מברכין כל ג' ימים אפילו באלמן שנשא אלמנה: +בחור שנשא אלמנה או אלמן שנשא בתולה מברכין ז' ברכות כל ז' ימי משתה ואלו ז' ימים מתחילין מיד לאחר ז' ברכות שברך בראשונה ודוקא כשהי' שם באותו סעודה פנים חדשות שלא היו עדיין בסעודת נשואין אפי' היה בשעת החופה ושמע הברכות אם לא אכלו שם עד עתה מקרי פ"ח ומברכין בשבילו ז' ברכות וכן בשבת וי"ט הוי כפנים חדשות בסעודת לילה ושחרית ובסעודה ג' אם החתן דורש הוי כפנים חדשות וא"ל צריך פנים חדשות: +ברכת חתנים דהיינו ברכה אחרונה שמז' ברכו' שהיא ברכת אשר ברא אינו צריך י'. ומ"מ ג' בעינן ודוקא כשמזמנין אחרים אבל אם אוכל עם ב"ב אין מברכין וגם א"א שהשמחה במעונו ונ"ל אפילו אינו פנים חדשות (דהא לדעת הש"ע משמע דלעולם מברכין ברכה זו כל שבעה): +נוהגין שאין אומרים שבעה ברכות על כוס אחד שאין עושין מצות חבילות אלא לאחר ב"ה מניח הכוס של ב"המז על השולחן ולוקח כוס אחר ואומ�� עליו ששה ברכות ומניח כוס זה על השלחן ולוקח כוס של בהמ"ז ואומר עליו בפ"הג וא"צ להכין כוס השני אלא בעת שאומר הברכות. ואפי' לאשר ברא לחוד לוקחין ב' כוסות וכשמברכין שבעה ברכות אומרים דוי הסר וכשאין אומרים ז' ברכות אלא אשר ברא אומרים נודה לשמך (שם): +ז' ברכות אלו אין הסדר מעכב ואם שכח ולא אמר א' מברך אותה כשזכר (שם ב"ה בשם אגרות רמב"ם): +כשהחתן והכלה הולכין לעיר אחרת אחר החופה מברכין שם ז"ב כל ז' אבל אחר ז' אפי' הלכו תיכף אחר החופה ושהו בדרך כל ז' אין מברכין וט"ז חולק בזה וכ' דכיון דהלכו מיד אחר החופה נעש' אותו מקום שהלכו לשם מקום החופה ומתחילין ז"י מיו' שבא לשם ונ"ל דאפי' לדבריו דוקא מקום הקובעים שם דירתם אבל אם במלון שלנים שם חתן וכלה לא נקרא מקום חופה ואין מברכין ז"ב: בני החופה שנתחלקו לחבורות אפי' אם אוכלין בבתים שאינם פתוחים למקום שהחתן אוכל כולם מברכין ז"ב לא מבעי' אם השמש משמש בכל הבתי' א"כ השמש מצרפן אלא אפי' אם אין שמש א' לכל הבתי' וא"כ אין השמש מצרפן מ"מ כיון שהתחילו לאכול אותם שבשאר בתים כשהתחילו אותם של בני החופה כולם חשובים כאחד לברך ז"ב כיון שאוכלים מסעודה שהתקינו לחופ'. והשמשים האוכלים אחר הסעוד' מחלוקת הפוסקי' אם מברכין ז"ב (ס"ב): +מדינא משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נשואין ולהכינה עד ל' יום אחר הנשואין מברך נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ואם היו י' אומר נברך אלהינו שהשמחה כו' והם עונים ברוך אלהינו שהשמחה כו' והאידנא ערבה כל שמחה וא"א שהשמחה במעונו אלא בז' ימי משתה וכשסועדים עמו אחרים ובאלמן שנשא אלמנה אומרים בג' ימים שהוא שמח עמה אבל במחזיר גרושתו א"א שהשמחה במעונו: +הנושא בתולה צריך לשמוח עמה ז' ימים שלא יעשה מלאכה ולא ישא ויתן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח עמה בין אם הוא בחור או אלמן ואפי' היא מוחלת מ"מ אסור בעשיית מלאכה ואסור לצאת יחידי בשוק ומזה נשתרבב המנהג שאין החתן נכנס לב"הכנ כל ז' כיון שאינו בנמצא שיהיה עמו שומר: והנושא בעולה אם הוא אלמן לכ"ע א"צ שמחה אלא ג"י ואם הוא בחור י"א דדינו כאלמן וי"א כיון שהוא בחור צריך לשמוח ז"י כיון שמברכין בשבילו ז"ב ומ"מ בזה האשה יכולה למחול על שמחתה (סי' ס"ד): +נהגו שלא לישא נשים אלא בתחלת החדש בעוד שהלבנה במלואה (שם): +אין כונסין בתולה לחופה בשבת לפי שע"י החופה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה וה"ל כקונה קנין בשבת אבל מותר לבעול בתולה בשבת: ואלמנה אין חופה קונה בה אלא ע"י ייחוד הראוי לביאה וי"א ביאה ממש לפיכ' אם כנסה בע"ש צריך להתיחד עמה אחר החופה יחוד שראוי לביאה היינו בלא שום שומר (מ"א סי' שצ"ט) קודם שבת או לפחות בין השמשות וא"ל אסור לבעול בשבת כדי שלא יהא כקונה קנין בשבת (שם): +אין נושאין נשים בח"המ אפי' בלא סעודה (א"ח ס" תקמ"ו מ"א ס"ק א') לפי שאין מערבין שמחה בשמחה לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין אבל מחזיר גרושתו מן הנשואין אבל לא מן האירוסין אבל מותר לישא בערב הרגל אך המ"א כ' דסעודה ראשונה אסור לעשות בלילה ראשונה (והגאון מ' אבלי פאשוועלר הביא ראיה שמותר לישא ערב הרגל דאיתא בפסחים דף ע"א ע"א ובסוכה דף מ"א ע"א מרבה אני כו' ומה ראית כו' ומוציא אני ליל יו"ט ראשון שאין שמחה לפניו ע"ש ומצאתי ג"כ בח"מ שכתב כן בליל יו"ט דעיקר שמח' יום א' והלילה נגרר אחר היום דמתחלת ביום ונגמרת בלילה ולכן המנהג שלא לישא בערב הרגל (א"ח שם מ"א ס"ק ד' וכ"כ הט"ז שם ס"ק א'): +דין בעילת מצוה של בתולה והברכה שמברכין מבואר בכלל קט"ו סי' יח: +הנכון לקדש בטבעת דווקא ולא במטבע (סי' ל"א ב"ש) ומ"מ כשאין להחתן טבעת מקדשין במטבע ולכתחלה אין לקדש בטבעת שאולה מאשה שיש לה בעל בלא ידיעת בעלה ונוהגין להקל גם בזה ועכ"פ צריך לשאול להחתן אם הטבעת היא שלו אם היא שאולה (סי' כ"ח סעיף י"ח) וגם צריך שיהיה עכ"פ ב' עדים כשרים אצל הקדושין: +מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניה ולומר שהיא נאה וחסודה ואסור להסתכל בכלה ונותנין אפר מקלה בראש החתן במקום הנחת תפילין זכר לחורבן דכתיב לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר והמנהג במדינות אלו לשבר כוס תחת החופה: +חתן ושושביניו ר"ל ריעים השמחים עמו וכל בני החופה פטורין מן התפלין משום דשכיח שחוק וקלות ראש אבל רש"י כ' הטעם משום דעוסק במצוה ולדידן דאנו בלא"ה אינם מכוונים אפילו הכונס את הבתולה חייב בק"ש ותפלה והמ"א סי' ל"ח כ' דאם החתן מיסב עמהם דאז הוי מצוה המיקל שלא להתפלל לא הפסיד: אסור לאדם לשהות עם אשתו שעה א' בלא כתובה ובעילתו בעילת זנות שכך תקנו חז"ל כדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה ואע"ג דבזמ"הז בלא"ה אסור לגרש בע"כ וא"כ ל"ש טעם זה מ"מ אין לשנות כיון דאם עבר על חדר"ג מגורשת ולכן אם נאבדה הכתובה צריך לכתוב אחרת ומ"מ בשעת הדחק יש לסמוך שמקבל קנא"ס בפני עדי' שיכתבו לה הכתובה ומיד כשיהי' פנאי יכתבו ואם אינה יודעת היכן הוא כתובת' כיון שהיא בחזקת אבודה צריך לכתוב לה אחרת ואפילו אם מחלה כתובתה לא מהני (סי' ס"ו) וכשהאב קיים ומשיא בתו כותבים ודין דהנעלה ליה מבי' אבוה וכשאין האב קיי' כותבין מבי נשא ואם שינה ל"ל בה (ס"ז): +הנושא אשה צריך לעמוד בעירו שנה תמימה לשמוח עמה שנאמ' לא יצא בצבא נקי יהי' לביתו שנה' א' ושמח את אשתו (לקוטי פרדס וחינוך מצוה תקפ"ב וכ' מחלוקת אם מהני מחילתה בזה) ומ"מ נ"ל דהאשה יכולה למחול:
אברך בוראי אשר נשמה בי השים. שזכני לגמור שער בית הנשים: + +Klal 130 + +איסור ריבית ולמי מותר להלוות בריבית (סי' קנ"ט ק"ס):
יתברך יוצרנו אשר ברא עולמו בחסד ורוצה שיתנהגו בריותיו זה עם זה בחסד ורחמים וחמלה וצוה בת"הק ללות לעני לזכותינו לעו"הב ולפי שנפשו של אדם מתאוה וחומד לממון לפיכך הזהיר אותנו בהרב' לאוין כדי להרחיקנו מלהרבות ממונינו ברבית (א) אזהרה על המלוה שלא להלוות בריבית שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך (ב) אזהרה על הלוה שלא ללות מישראל בריבית שנאמ' לא תשיך לאחיך ר"ל שלא ינשך למלוה (ג) שלא להשית יד בין מלוה ללוה בריבית (ד) שלא להיות ערב או עד או סופר שנאמ' לא תשימון עליו נשך מלבד שכל א' ואחד עובר על לאו הכולל לפני עור לא תתן מכשול שהרי כ"א מכשיל חבירו הא למדת שהמלו' בריבית עובר על ו' לאווין לא תהי' לו כנושה (שכן דרך המלוה ללות בריבית) את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך (ואין חלוק בין נשך כסף לנשך אוכל כדכתיב נשך כסף נשך אוכל כו' ולא חלקן הכתוב אלא לעבור בכל אחד בב' לאוין) אל תקח מאתו נשך ותרבית. לא תשימון עליו נשך. ולאו הכולל שלפני עור. הלוה עובר בג' לאחיך לא תשיך. לא תשיך לאחיך. לפני עור. ערב ועדים וסופר עוברים ב' לא תשימון עליו נשך. ולפני עור. והסרסור ביניהם עובר בלפני עור בלבד שהרי אינו משים עליו הנשך (ק"ס סעי' א'): +הא דערב ועדים וסרסר וסופר עוברים בלפני עור דוקא בענין שאלולי הם לא היה מלוה אותו אבל אם גם בלא"ה היה מלוה אותו אינם עוברים בלפני עור (דכן הדין בלאו דלפני עור בכל התורה שאינו עובר אלא דוקא שא"א שיעשה השני האיסור מבלעדו) ומ"מ אסור מדרבנן (א"ח סי' שמ"ז במ"א שם בשם הרא"ש וכ"כ תוס' בשבת דף ג' ע"א) אבל הלוה אע"ג דאם לא ילוה הוא ילוה המלוה לישראל אחר אפ"ה עובר (עיין לח"מ ומל"מ פ"ד מהל' מלוה): +בריבית דרבנן המלוה עובר בכולן מדרבנן והלוה אינו עובר אלא על לפני עור (שם): +כל המלוה בריבית ה"ז ככותב ומעיד עליו עדים שכפר באלהי ישראל ושכפר ביציאת מצרים שנאמר את כספך כו' אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ור"ל שאני המשגיח בעולם ובידי העושר והכבוד וזה המלוה בריבית עובר על דבריו מראה בעצמו שאין ביכלתו לפרנסו ולהעשירו זולת זה ולכן עונשו מדה כנגד מדה שנכסיו מתמוטטים כך הוא קבלה ביד חז"ל (סעיף ב'): +אפילו מבניו וב"ב אסור ללות בריבית אע"ג דאנן סהדי דאף בלא"ה היה נותן להם מתנה ואינו מקפיד עליהם אפ"ה אסור כדי שלא ירגילם בזה (סעיף ח') והתולה מעותיו לומר שהם של נכרי ומלוה אותם בריבית הקב"ה יפרע ממנו. ואם הוא גונב בזה דעת האנשים. אך הש"ית המשגיח על כל איש ואיש והוא חופש חדרי בטן הוא יודע ומכיר בשקרו. וכלל אמרו חז"ל בהרבה מקומות בדבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך. ועל כן עונש של האיש התולה מעותיו גדול מאוד: +מ"הת מותר להלוות לנכרי ברבית וללות מהן כדכתיב לנכרי תשיך. ובזמן התנאים אסרו חכמים באיסור גמור. אך בזמ"הז התירו. אבל ראוי לכל איש ישר הולך אם באפשר לו שימנע את עצמו גם מהלוואת נכרי וישלך על ה' יהבו: וכל פרטי דינים אלו וטעמם הלא הם מפוזרים בספרי הפוסקים. ע"כ אין רצוני להאריך בזה +הקראים בזמן הזה עיין ש"ך סימן קנ"ט ובמשנה למלך פרק ה' מהלכות מלוה הלכה א' מ"ש שם והאריכו למעניתם בדין הזה (סעיף ג'): +מותר ללות בריבית לצורך פ"נ ומ"מ המלוה עושה איסור דמה פ"נ שייך אצלו וכן אסור ללות לצורך הקהל כ"א לצורך גדול דאז נחשב לפ"נ (ק"ס ס"ב) ואם הקהל צריכים מעות ימכרו עזר היין או שאר דברים (ר"ל שלא יהיה רשות לשום א' מהקהל למכור יין רק זה) ליחידים לזמנים ידועים והקונים יתנו שט"ח ע"ז ואח"כ ימכרו הקהל השט"ח למי שיתן המעות מיד (קע"ג סעי' ה') וגם נהגו היתר ללות מהנכרי אע"ג דהם כשלוחי הקהל (עיין סי' קס"ט סעיף י"ז) ולוין בריבית לצורך שבת או סעודת מצוה (א"ח סי' רמ"ב במ"א סק"ב בשם ש"ל וירושלמי) (בבאר יעקב מבואר שדוקא ברבית דרבנן ובפ"מ א"ח ס"ק הנ"ל ובמחצית השקל אי' להדיא שפי' שלוין ברבית בהיתר אבל לא באיסור ואמר הגאון מוהר"א הנ"ל שהרבותא הוא שמחוייבים ללות אפילו בריבית לצורך שבת כדאיתא ד' ט"ו ע"ב לוו עלי כו' אבל לא באיסור וצ"ע בירושלמי ובר"ל בשם ירושלמי): +מותר ללות מעות של יתומים או של הקדש עניים או לב"הכנ בריבית דרבנן דהיינו קרוב לשכר ורחוק להפסד דהיינו כשיהי' הפסד יהיה חל הכל על המקבל אם יהיה ריוח יחלוקו ונקרא יתום לענין זה כ"ז שלא הגדיל היתום לעסוק במעותיו כשאר אנשי' ואפי' הוא גדול אלא שאינו יודע להתעסק בשלו אבל אם יש לו אב אלא שאינו רוצ' לפרנסו אין לו דין יתום: וכן אלמנות אע"ג דמסתמא א"י להתעסק בשלהן כאנשים מ"מ כיון שהם מתעסקים כשאר נשים אסור (ק"ס סעיף י"ח ובט"ז וש"ך) ואם יש טענו' בין הלוה והיתום (מבואר שם בט"ז וש"ך) ומיהו יש מקומו' שנהגו שלא ללות אפילו בריבית דרבנן אלא בדרך היתר כשאר מעות הדיוט (ש"ך ס"ק כ"ו) והאפטרופוס שהלוה מעות היתומים בריבית קצוצה אם הלוה נטל לחלקו כ"כ ריוח כמו שהתנה לתת להם מותר ואם לא נתן להם חייב ליתן דהוי כאלו התנה אע"ג דבאדם אחר כל שנעשה הלואה באיסור אסור ליטול אפילו מרויח הלוה הרבה כמב��אר לקמן בדין עיסקא כלל קמ"ב אבל אצל יתומים אמרינן הרי הוא כאלו לא התנה ואע"ג דלא התנה ג"כ להתירא הוי כאלו התנה להיתר ולכן יש אומרים שהיתומים נוטלים החצי מכל מה שהרויח המקבל ואפילו יותר מהקציצה רק שינכה שכר טרחא כיון דהוי כאלו לא התנה כלל וא"כ אמרינן דהוי כאלו התנה שיקח החצי (ט"ז ס"ק י"ז) וי"א שא"צ ליתן להם רק מה שקצץ ואם לא הרויח אלא כמו שהתנה לתת להם י"א דא"צ לתת להם אלא החצי (ש"ך ס"ק ל"א) וי"א שיתן הכל כפי הקציצה ואפילו לא יטול הוא שום ריוח (שם): +עבר האפטרופוס והלוה מעות יתומים בריבית קצוצה והאכיל ליתומים ר"ל שלא הרויח כלום ונתן משלו (ע' ב"י) י"א דפטורים מלשלם אפילו לכשיגדלו לפי שהם לא התנו באותו ריבית ולא לקחוהו מיד הלוה אלא הלוה נותן אפטרופו' שהתנה עמו והאפטרופוס נותן ליתום וגם האפוטרופוס פטור לפי שהלוה לא נתן לאפטרופוס על דעת שיעכב לעצמו אלא כדי שיתן להיתום והאפטרופוס הוא סרסור דחטאה ואינו בתורת השבה (סעיף כ') והש"ך ס"ק ל"ב כ' דיצא בדיינין ואם יש ביניהם טענות ע"ש סעיף י"ט כ': +יש מתירין להלות על ספרים ללמוד בהם או מקומות בהכ"נ ולישב עליהם אעפ"י שאינו מנכה לו כלום בעד זה משום דהוי צורך מצוה ומותר ללות בריבית לצורך מצוה. ודוקא כשהאחריות המשכנות על המלוה אבל כשלוה כ' אחריות על שאר נכסיו ולא יוכל להגיע למלוה שום הפסד אסור (סי' קע"ב סעיף א' ובש"ך סק"ט). ומ"מ יש להחמיר ללוות דוקא בנכייתא כדלקמן כלל קל"ה סי' ד': + +Klal 131 + +דין איזה ריבית דאורייתא ואיזה דרבנן ודין ריבית מוקדמת ומאוחרת (ק"ס קס"א):
בכל דבר שהוא מוסיף לו בפרעונו מחמת שהלוה לו יש בו משום ריבית דאורייתא בין כסף בכסף בין אוכל באוכל בין אוכל בכסף בין כסף באוכל בין שאר דברים בכסף ואוכל בין כסף ואוכל בשאר דברים בין שאר דברים זה בזה דאע"ג דכתיב נשך כסף נשך אוכל כבר רבי קרא דכתיב כל דבר אשר ישך לרבות כל דבר ובפחות משוה פרוטה ובהלואת קרקע כגון שהלוה לו חמשה גפנים שיחזור לו ששה י"א דהוי ריבית דאורייתא (רשב"א) וי"א דאינו אלא דרבנן (תוס' ורש"י בכתובות מ"ו ור"ן) ודוקא קרקע בקרקע אבל אם הלוה כסף ונותן לו ריבית קרקע לכ"ע הוי דאורייתא (ש"ע וב"י ריש סימן קס"א) אפי' במלאכה יש בה משום ריבית כאשר נבאר כלל קל"ו: ובצד א' בריבית כגון המלוה לחבירו והתנה עמו שבאם שיצטרך לסלק מס יהיה רבית ואם לא יצטרך לסלק אין כאן ריבית כלל וכן כל כיוצא בזה ועיין לקמן כלל קל"ה סי' ח' נחלקו הפוסקים י"א דהוי ר"ק וי"א דהוי א"ר (עיין ש"ע רסי' קע"ד דפסק דהוי ר"ק ועיין בט"ז סי' ק"ע ס"קב ובש"ך סי' קע"ב ס"ק כ"ט): +אם קצץ לו הריבית בשעת הלואה לכ"ע הוי ריבית דאורייתא כדכתיב את כספך לא תתן כו' משמע בשעת נתינה אבל אם הלוה לו סתם ואח"ז כשתבע חובו קצץ לו ריבית משום שהרחיב לו זמן הסכמת רוב הפוסקים דאעפ"כ ריבית דאורייתא (קס"ו ססעיף ב' וש"ך ס"ק ח') ודוקא שאמר לו כן בשעה שמרויח לו זמן דאז הוי כשעת הלואה אבל אם כבר הרויח לו זמן ובא בתוך הזמן ואמר דור בחצירי בשביל מעותיך שהם בטילות אצלי כ' הש"ך דלא הוי אלא א"ר (סק"ט): +מה"ת אינו אסור ריבית אלא דרך הלואה כדכתיב אם כסף תלוה כו' לא תשימון נשך וחכמים עשו הרחקה משמרת לדבר ואמרו כללא דריבית כל שהוא אגר נטר אסור פירוש כל שמרויח בשביל המתנת מעותיו בין שבאלו החוב בדרך הלואה או בדרך מקח וממכר או דרך שכירות או דרך מלאכה בין שמקדים לו ריבית קודם ההלואה או לאחר שהחזיר לו ההלואה אע"פי שלא קצץ עמו בשעת הלואה ו��ל זה נקרא אבק ריבית (קס"א סו' סעיף א') ואם יש טובת הנאה מן ההלואה אם התנה עמו מתחלה או אפילו לא התנה אלא דבלא"ה לא היה עושה לו למ"ד דטובת הנאה ממון הוי ריבית קצוצה (סס"ז ק"ס) ועיין לקמן כלל קל"ו סעיף א' ב': +ואפילו אינו קוצץ עמו ריבית אלא שמלוה לו מעות בענין שאם ירויח יתן לו ריוח ואם יפסיד יהיה הכל חל על הלוה ונמצא שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד אסור מדרבנן והעושה כן נקרא רשע (גמרא ורמב"ם פ"ה ובש"ע סימן קע"ז): +אפילו אם אמר לו בשעת פרעון אני נותן לך במתנה ואפילו בריבית דרבנן ואפילו לא קצץ בשעת הלואה אסור לקבלו אבל אם לקח ממנו ריבית אפילו ריבית דאורייתא וצריך להחזירה כדין. לזה מועלת מחילה לפטרו מידי דהוי ככל גזל ואפילו מתנה ע"מ להחזיר אסור בריבית (ק"ס סעיף ה'): +ודוקא שבאו המעות לידו בתורת הלואה בזה אסרו ליתן לו מתנה בשעת פרעון דמחזי כריבית אבל אם בא לידו בתורת מכר כגון שנתן לו מעות על סחורה כדרך שנותנין מעות להעמיד לו חטין וכיוצא בו ובשעה שנותן לו הסחורה נותן לו יותר ממה שפסק עמו אם נותן לו סתם ואינו מזכיר שהוא בשביל עיכוב מעותיו מותר דאמרינן אזולי הוא דקא מוזיל גבי' ר"ל שמוכר לו הסחורה יותר בזול ממה שהתנה עמו (לשון רשב"א הביאו הב"י סי' ק"ס) וה"ה אם היה המעות בידו בדרך מקח וממכר להתעסק בו דבזה שייך ג"כ אזולי קא מוזיל שלוקח ריוח בפחות ממה שהתנה עמו כן נ"ל אבל אם נתן לו סחורה בהקפה על זמן ועיכב הזמ"פ ולא סילק בזמנו ואח"כ נותן לו יותר בסתם ואינו מזכיר לו שהוא משום עכבת המעות נ"ל דאסור דבזה ל"ש אזולי קא מוזיל ועוד כיון שזקף עליו במלוה יש לו כל דין מלוה (והלבוש כ' וז"ל אבל אם בדרך מקו"מ באו לידו ואח"כ והוסיף לו בחזרת המעות לא אסרוהו דה"ל כחוזר וקונה ממנו ולא הבנתי כוונתו וע"ש בסי' ק"ס בש"ך ס"ק ד' וכן נראה שהרי דין זה למד הרשב"א ממעשה דרבינא דיהיב זוזי לבני אקרא ושפכו ליה טפי כו' א"ל אחולי מחלי גבך ועיין בב"י ריש סי' ק"ס בבד"ה ועיין במל"מ פ"ה הל' י"א בשם מהריב"ל דדוקא מאותו מין סחורה מתיר הרמב"ם אבל כששלח לו דורון דליכא למימר אזולי מוזיל לגבי' אסור ועיין עוד במל"מ פ"ט הל' ח'): +ואם המלוה והלוה שניהם ת"ח אם הלוו זה לזה דברים של מאכל ונתן לו יותר על מה שלוה ממנו עד חומש מלגיו כגון' ק' בק"כ ה"ז מותר דכיון דיודעים דריבית אסור הדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה ויש מתירין עוד בזה אפי' בהתנו תחלה כך מותר כיון שהוא דבר מאכל ודבר מועט בודאי אינו אלא מתנה גמורה ומ"מ לא ירגילו ת"ח עצמם בכך מפני המון עם שלא ילמדו מהם (ססעי' י"ז): +ולא מבעיא דבשעת פרעון אסור דמחזי להדיא כריבית אלא אפילו ריבית מאוחרת אסור. כיצד הרי לאחר איזה ימים שכבר פרעו לו שלח הלוה למלוה דורון אפילו הוא דבר מועט ואפילו הוא דבר דלפעמים אפילו לא היה מלוה לו היה משלח לו דורון אם פירש לו ואמר בשביל מעותיך שהיו בטילות אסור למלוה לקבלו (ש"ך ס"קו) וכן אם אפילו לא פירש בשביל מעותיך אלא ששלח לו בסתם מתנה מרובה דמוכח מלתא שהוא משום הלואה ואפשר דאפילו היה רגיל מקודם ג"כ ליתן מתנה מרובה אפ"ה אסור אפילו בסתם דהוי כמילי דפרהסיא שנבאר לקמן דאסור (ש"ך ס"קט) וכן אפילו מתנה מועטת ובסתם אלא שידוע דבלא"ה לא היה נותן לו אסור וכ"ז במלוה דאינו יודע מחשבת הלוה ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ולא מותר לקבל דבר מועט בסתם (ע"ש במל"מ אבל הלוה אם דעתו הוא משום הלואה הכל אסור ואפילו מופלג מן ההלואה ימים הרבה כיון שמתכוין משום ריבית אבל המלוה מותר לקבל מופלג ימים הרבה מן ההלואה אפילו מתנה מרובה א"ל שאמר לו בפירוש בשביל מעותיך דאז אפילו מופלג הרבה אסור (שם בש"ך ס"קי): +וכן הדין בריבית מוקדמת כיצד הרי שנתן עיניו ללות ומשגר לו דורון זו הוא ריבית מוקדמת ודינו שוה לריבית מאוחרת (שם סעי' ז'): +ולא מבעיא בזה דממונו של מלוה מתרבה אלא אפי' הנאה בעלמ' אפילו דבר שהיה עושה הלוה בלא"ה אסור למלוה ליהנות מלוה בלא דעתו דנראה שסומך עליו שבשביל מעותיו שבידו יסבול לו אבל מדעת הלוה וברשותו מותר כיון שגם בלא"ה היה עושה לו זאת ובלבד שלא יהיה דבר של פרהסיא כגון לדור בחצירו ולהשתמש בעבדיו כדלקמן סי' י"ג (סעי' ז'): +ואפילו ריבית דברים אסור כיצד אם לא היה רגיל להקדים לו שלום אסור להקדים לו ולא יאמר לו הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פ' וכיוצא בו ואסמכוהו אקרא כל דבר אשר ישך אפי' דיבור (סעי' י"א י"ב): +אפילו דבר מצוה כגון ללמד עם המלוה או עם בנו בין מקרא ובין גמרא אם לא היה רגיל בזה מקודם אסור כ"ז שמעותיו בידו (סעי' ו'): +אסור לומר לחבירו עשה עמי מלאכה היום ששוה דינר ואני אעשה עמך בשבוע אחר מלאכה ששוה ב' או מלאכה שהיא יותר כבידה כדלקמן כלל קל"ו סי' ג': +י"א דמותר ג"כ לומר לחבירו הלויני ק' זהו' על חודש ואני אחזור ואלוך ק' זהו' על חודש דזה דומה לאומר לחבירו עשה עמי מלאכה זו היום ואני אעשה עמך מלאכה זו למחר דמותר וי"א דאינו דומה למלאכה ואסור (ומשמע דזה הוי ר"ק) דהתם אין כאן הלואה אלא שזה חייב לו שכר מלאכתו ומה לי אם זה פורע לו במעות או שעושה מלאכה ששוה ג"כ כך אבל הכא אין הלוה חייב לזה כלום עבור ההלואה ומה שחזר ומלוה לו הוי ריבית ולכ"ע אם מתנה שילוה לו כפל או על זמן יותר ארוך הוי ר"ק (שם) ועיין בקונטרס הסמ"ע ולקמן כלל קמ"ג סי' ט"ו): +המלוה לחבירו ק' שיתן לו ק"ך כגון שהלוה מאה רובל סיג ע"מ שיתן לו ק"ך והמקח עכשיו כ"ד רובל כסף וכשהוא משלם לו המקח כ' רובל כסף ונמצא שהק"כ נ"כ אינם שוים אלא כ"ד רובל אפ"ה הוי ריבית דאורייתא דבתר שעת הלואה אזלינן אבל אם הלוה לו ק' בק' אעפ"י שנתייקר אח"כ לא הוי אלא ריבית דרבנן ועיין לקמן כלל קל"ד (סעי' כ"א): +המלוה את חבירו אסור למלוה ליהנות מן הלוה אפילו בדברים שהמלוה אינו נהנה והלוה אינו חסר כלום אם הוא דבר של פרהסיא כגון לעשות מלאכה בעבדו אפילו הוא בטל או לדור בחצירו חנם אפי' הוא חצר שאינו עומד להשכיר וגם המלוה אינו דרכו לשכור ואפי' להשכירו פחות משויו אסור כדלקמן סי' קל"ו סי' א' וה"ה כל דבר של פרהסיא אסור כגון לקנות עבורו בב"הכנ לקרותו בתורה ושאר כיבודים אפי' אם הלוה אינו מתכוין כלל לכבדו בשביל המלוה דהרואים יחשדו שעושה כן בשביל הלואה אא"כ ידוע לכל שבלא"ה עושה כן ואם הלוה מתכוין בשביל הלואה אסו' (קס"ו) ואם הדבר ידוע שקודם הלואה היו אוהבים זא"ז כ"כ שהיו משאילים חצר זה לזה כשצריכים לפעמים מותר אף לאחר הלואה (ורש"ל אוסר) ודוקא דברים של פרהסיא אבל מותר להשאיל כליו ובהמתו אם היה משאילו בלא"ה כיון שאינו דבר של פרהסיא ובלבד שיעשה מדעת הלוה ושלא יתכוין הלוה בשביל ההלואה (שם) ועיין לקמן כלל קל"ו ומענין דר בחצירו סי' א': +היה המלוה בעל מלאכה והתנה עם הלוה שכל מלאכה שתבא לידו יתן אותה למלוה או איפכא שהלוה בעל מלאכה והתנה עמו המלוה שיעשה לו מלאכתו בזול מבואר שם סי' ד': + +Klal 132 + +דין ריבית כסף בכסף ע"י הלואה באיזה צד מותר (ק"ס):
לא אסרה תורה אלא ריבית הבא מיד הלוה למלוה כדכתיב את כספך לא תתן כו' וכן גבי אזהרת הלוה כתיב לאחיך לא תשיך משמע דוקא מלוה למלוה או משליח לוה לשליח מלוה ואין הכוונה שהלוה אינו נותן בעצמו הריבית למלוה אלא ששולח לו ע"י שליח דזה ודאי אסור מדאוריית' שאפילו שלחו ע"י קוף הוי ריבית שכיון שהלוה לוה מן המלוה א"כ הרי המלוה מתרבה ממונו מן מעות הלוה (עיין מל"מ פ"ה) אלא הכוונה שאין הלוה נותן ריבית כלל דאע"פי שהמלוה מתרבה ממונו לא איכפת לן לפיכך מותר לאדם לומר לחבירו הילך דינר והלוה לפלוני י' דינרין שכיון שאין הלוה ניתן מכיסו כלום מותר לפיכך אסור לזה לחזור וליקח דינר זה שנתן מהלוה ויש אוסרין אם פייס הלוה לאותו פלוני שיתן עבורו דאם פייסו מחזי כשלוחו ואסור מדרבנן ורוב פוסקים מתירין בזה (סי' ק"ס סעי' י"ג) וכ"ש שלא יקדים לו הלוה לנותן מתנה דרך שכירות שישתדל לו הלואה ממלוה והוא חוזר ונותן למלוה המתנה ההיא או פחות או יותר קצת ריבית גמור הוא (ט"ז סק"ז) וי"א דאפי' חוזר הלוה ונותנו מותר דהא מדינ' לא הי' חייב הלוה לשלם לזה כלים ומאי דיהיב לי' שכר טרחו יהיב לי' מנפשי' (ע"ש מה שכתבתי בשם ריטב"א) אבל אם הבטיח הלוה לשליח זה לחזור לו מעותיו לכ"ע אסור מדרבנן ואם אמר הלוה כל מה שיתן לפלוני כדי שילוה לי אינו מפסיד בזה נחלקו הראשונים דיש אוסרין ויש מתירין (עיין ב"י ומל"מ שם) אבל אם אמר כ"ז שלא יתן לך פלוני מעות שאתה מלוה לו אתן לך כל חודש דינר אסור דמקבל עליו ריבית וכ"ז שאין הלוה פורע לו הקרן יש ע"ז חוב הריבית נמצא גם אחריות הקרן עליו (ט"ז סק"ו): +אם אמר הלוה למלוה פלוני יתן ריבית בשבילי אסור דהוי כשלוחו (שם ונ"ל דאינו אלא מפני הערמת ריבית עיין בקדושין דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה דארווח) וי"א דלהמתירין ללוה לפייס לזה שיתן עבירו ה"ה דאפילו אמר הלוה למלוה פלוני יתן בעבורי מותר (מל"מ פ"ה וכ"כ בשם רמב"ן שם) דכיון דאין הלוה ניתן משלו כלום מותר ואם א"ל הלויני מנה וטול דינר מיד פלוני שאמר שיתן לי מותר כיון דלא זכה בו עדיין מותר (מל"מ בשם רשב"א שם): +ואם אמר המלוה ללוה פייס לפלוני שיתן לי ד' דינרין ואלוה לך אעפ"י שאין הלוה אומר תן לפלוני כדי שילויני וגם כשנותן אותו פ' למלוה אינו אומר כדי שתלוה לפלוני אפ"ה אסור כיון שהמלוה אומר אמור לפלוני שיתן לי מחזי כשלוחו ולא עוד אלא שאסור למלוה לומר פייס פלוני שיתן לך ד' דינרין ואלוה לך דכיון שרוצה בתקנתו ה"ל כאלו מהנה למלוה בשליחותו (סי' ק"ס ש"ך סק"כ ועיין במל"מ): ואם אמר המלוה ללוה אלוה לך מעות ע"מ שתקבל ממני מתנה אם הוא אדם חשוב שאינו מקבל מתנות בלא פיוס אסור (ט"ז ס"ק ק"ח): +ואם אמר המלו' ללוה פייס לפלוני שיתן דינר לפלוני אפי' להקדש או לנכרי או זרוק לים ואלוה לך הוי ריבית קצוצה ומוציאין מהמלוה ללוה כיון שהוא קצץ עמו ליתנו לפלוני (ש"ך ס"ק י"ט) דאע"ג דלא אתי זוזי לידי המלוה ולא לשלוחו ולא פרע בהן חובו מ"מ מה שנתן על פיו הרי הוא כאלו הגיעו לידו והוא יתן לפלוני או זרקו לים ואין חילוק דה"ה אם הלוה אמר כן למלוה ומשום זה הלוה לו (סעי' י"ג): +מותר לומר לחבירו הילך זוז ואמור לפלוני שילוני ואפילו לבן המלוה מותר לימר כן ודוקא כשהוא גדול ואינו סומך על שולחן אביו אבל בקטן אעפ"י שאינו סומך על שולחן אביו מ"מ אם לא יהי' לו הוא מוטל על האב לפרנסו וכ"ש בסמוך על שולחנו אפילו הוא גדול אסור דהוי כאלו נותן למלוה עצמו ומיהו י"א דווקא כשאין המקבל נותן מזה למלוה דאל"כ מחזי כשלוחו (סעי' ט"ז) אבל יש מתירין גם בזה (כ"כ בשיטה מקו' ��הדיא בשם הריטב"א שם ד"ה ואמר רבא שרי לי' בתירוץ ב' עיין בב"א סי' ב') ובלבד שיהי' גדול ואינו סומך ע"ש אביו: +וכ"ז כשהלוה לוקח ההלואה מיד המלוה או משלוחו או ששלח לו שטר בח"י ע"י שלוחו ולוה בין מהמלוה עצמו או משלוחו שהרי עכ"פ הלוה נשתעבד למלוה אבל אם ראובן שלח שלוחו שמעון שילוה מלוי ולוי מכיר אותו שהוא שליח ראובן או שכתב לו ראובן ששמעון הוא שלוחו ולוה שמעון מלוי בריבית על שם ראובן ואפילו נתן לו ג"כ שטר וחתם עצמו בפקודת ראובן מ"מ אין כאן ריבית כלל שהרי זה אפילו צוה לו ראובן שילוה בריבית קיי"ל דאין שליח לדבר עברה וא"כ אינו שלוחו כלל וה"ז כאלו השליח לוה לעצמו וחוזר השליח ומלוה ללוה והלוה כשנותן הריבית לשליח הרי אינו נותן הריבית שיחזיק לעצמו אלא ליתן להמלוה וה"ז כאלו אומר הילך זוזי ותלוה לפלוני דהיינו לשליח דמותר כדלעיל סי' א' וכשהשליח נותן הריבית למלוה אעפ"י שהוא הלוה כיון שאינו נותן משלו כלום אין כאן איסור כלל (מה שהאריך בזה הט"ז בסי' ק"ס בס"ק י"א עיין במל"מ פ"ה ולק"מ) וכ"ז בהלואה ע"פ או שהשליח חתם עצמו בפקודת המשלח שאין השליח משתעבד למלוה (עיין סי' ק"ע בט"ז סק"ב) והלוה לא כתב למלוה שילוה לו בריבית רק סתם שילוה לו והיינו בהיתר וגם לא אמר לשליח תן לי ואני פורע לך דזה אסור לכ"ע (עיין מל"מ שם ומה שנכתוב בב"א) אבל אם השליח נותן למלוה שט"ח בח"י הלוה שנכתב בו ריבית ה"ז ריבית מיד הלוה למלוה שהרי המלוה מתרבה והלוה נחסר ובאה מהלוה למלוה וה"ה ע"י שליח המלוה ואפי' אם שליח המלוה עשה שלא בידיעת המלוה ולכן המשולחי' שלוין מעות בירידים ונותנין שט"ח שלהם בר"ק עוברי' על איסור דאורייתא והרוצה לעשות כן ביארתי יפה בנ"א כיצד יעשה בהיתר: +מותר ליתן שכר לחבירו שיהי' ערב בשבילו אע"ג דמחזי כאלו הוא המלוה ומה שזה נותן לו שכר מחזי כריבית והוי כרבית מוקדמת מ"מ מותר דאין זה אלא שכר טרחתו מה שמתחייב עצמו בעד חבירו ואפילו אם לא יתרצה המלוה בערבו' לבד אלא דוקא שיהי' ערב שלוף דוץ וא"כ באמת הוא המלוה מ"מ מותר כיון שזה לא ביקש ממני שיהי' שלוף דוץ רק ערבות בלבד ואמנם כיון שהוא שלוף דוץ לא התירו אלא דוקא בשהקדים לו השכר קודם ההלואה אבל לאחר שהלוה לו אסור ליתן לו שכר דכיון דעכשיו הוא באמת המלוה מחזי כניטל שכר על מעותיו (בסימן ק"ע הט"ז סק"ג אוסר והש"ך בנק"הכ חוכך בזה ולא ראו דברי ריטב"א בשי' מקו' דף ס"ט ע"ב ד"ה א"ר הילך כו' שהעתקתי בב"א סי' ב') אבל אסור לו לבקש ממנו שיהי' שליף דוץ ודוקא בהלואה אבל אם מבקש מחבירו שיתן שט"ח לחבירו בעד סחורה שקונה ונותן לו סחורה בזה יש תקנה שיאמר הערב להמוכר אני קונה ממך הסחורה כיון שאני ניתן לך שט"ח ע"ז וא"כ מה שניתן לחבירו הוא בתורת מקח שקונה ממנו (ט"ז שם): +השותפין שהוצרכו ללות מעות מישמעאל בריבית צריכין שיבואו שניהם עה"ח או אם יש מנהג בין הסוחרים שכאשר יחתום א' שמו וכותב ושיתפו נתחייב בזה השתוף די בזה דאז שניהם הם הלוין אבל אם א' מלוה על שמו לבד א"כ הוא חוזר ומלוה לחבירו בריבית ואם שניהם עוסקי' בשותפות וא' מהם נוטל מישמעאל בריבית ומניחו לעסק השותפות יכול תחלה למלאות הפרעון במה שצריך לתת ריבית והמותר יחלוקו כי לא נעשה כאן הלואה מעולם אלא הריוח וההפסד מגיע לאותו סך ממון של הלואה והריבית הוא בכלל הפסד אבל אם א' מניח לחבירו ממון וחבירו מתעסק בשותפות לחוד וזה המניח הממון נטל ממון מישמעאל על ריבית לצורך השותפת אין לו ליטול מהשו��פות לפרעון הריבית כיון שהוא אינו מתעסק אלא חבירו לא יוכל לומר שהריבית ממעט חלק בריוח אלא ה"ל כאילו מניח מכיסו אותו סך לצורך השותפות ואם לוה א' מישראל בעסקא ונותנו לשותפות שפיר יכול ליתן הריוח מן השותפו' דבדרך שהוא מקבלו בעסקא כך נותנו לשותפות בעסקא. ונ"ל דה"ה אם א' מלוה לשותפות ממעות שלו או שלוה מאחרים על שמו עפ"י היתר זקוקים צריך ללות המחצית לחבירו על דרך היתר דוקא או שחבירו יתן לו בתחלת השותפות או כ"ז שירצה שט"ח עפ"י היתר זקוקים על סך כפי שמשער שצריכים ללות תמיד ויתן לו רשות למכיר הזקוקים שלו לצורך השותפות כשיצטרך (ועיין כ"ז סי' ק"ע בט"ז ס"קג): +כבר נהגו להלוות זהב בזהב ר"ל שזה ליה אדומים ומחזיר לו אדומים ואע"ג דלפעמים מתיקרים ונמצא דהא ריבית עכ"פ מדרבנן וא"כ מצד הדין היה אסור אא"כ שיעשנו דמים דהיינו שאם יתיקר האדום זהב אזי לא יתן לו אלא מעות כסף כפי המקח שהיה בשעת הלואה כמו שנכתוב לקמן כלל קל"ד בדין ריבית אכל באכל מ"מ סמכו העולם על דעת הפוסקים דדינר זהב כיון שהוא יוצא בהוצאה אין לו דין פירות אלא דין מטבע ובמטבע מותר ללות לו מטבע לשלם לו אותו מטבע או אחרת דאף שלפעמים נתיקר אין היוקר והזול תלוי בו אלא הפירות הם זלים ויוקרים (סי' קס"ב) ול"נ כיון שאנו רואים לעינים שהאדום זהב היוקר והזול תלוי בו ולא בפירות ולכן יותר טוב שיזהר הלוה שכשיצטרך ללות אדומים יהיה לו עכ"פ אדום זהב אחד וא"כ דינו כדין הלואת סאה בסאה כדלקמן כלל קל"ד בכל דיניו ופרטיו דאם יש לו מותר לכ"ע וכן הדין בבאנק נאטען ובמדינתינו קוראין אסיג וכן בר"טיס האלענדער (ונ"ל שמש"כ הפוסקים שאין היוקר תלוי בהם אלא בפירות היינו שמנהגם היה שהכל נמכר כך וכך לטרות בעד ר"ט או בעד אדום זהב כמו שהמנהג עד היום ברוגע ובעיר לופאיי שהכל נמכר כך לטרות בעד ר"ט ולכן יש לו כל דין מטבע משא"כ במדינתינו ובמדינות שכל מו"מ הכל במטבע אסיג אזי הוא להיפך שהאסיג הוא מטבע והכסף נחשב לפירות ודינו כדין זהב): +כבר נהגו בק"ק ווילנא וסביבותי' להלות בריבית בדרך היתר על ענין זה שכותבין בשט"ח וז"ל השט"ח: משמעות שט"ח על החתום דמע"לד ע"ס מאה זקוקים כסף צרוף מה שהודה החתים דמע"לד שיש בידו וברשותו סך כסף הנ"ל וקבל בק"גאס ונתן הברירה לבע"השט או ליתן לו סך הכסף הנ"ל או לשלם עבורם סך אלף זהו' במזומנים והזמ"פ כותבין שהוא באותו יום שנעשה ההלואה כגון שהלוה אותו ר"ח ניסן כותבין והזמ"פ ר"ח ניסן והלשון אינו מדוקדק שההיתר הוא כך שהלוה מודה שיש לו כסף דהיינו שאין בו צורה וחושבין כל זקוק שהוא שוה עשרים זהו' שכך היה שוה הזקוק בזמן שנתקן ההיתר זה ואף שעכשיו שוה יותר (כי זקוק הוא מארק והוא עכשיו ערך ס"ו זהו') מ"מ הולכין בזה אחר המנהג והלוה מוכר אותו בעד עשרה זהו' כי כיון שיש לו בביתו רשות לאדם למכור מטלטלין שיש לו אף שוה מנה בדינר וכיון שמודה שיש לו נאמן ומקבל בקג"אס ועי"ז נתחייב הלוה סך הזקוקים למלוה ונותן הברירה לבע"השט שהוא המלוה כשירצה חייב הלוה ליתן לו הזקוקים אלא שנתרצה המלוה שכאשר ירצה הלוה ליתן לו בעד כל זקוק ערך הרוחים שפוסק עמו אזי פוטר אותו מן הזקוקים וזהו שכותבים ויעלה רוחים לשנה כך למאה ר"ל כיון שכבר קנה המלוה הכסף והוא שוה הכפל עתה נתרצה ומוחל להלוה הכסף כשיסלק לו במזומן עם ריוח ולכן צריך לכתוב כך ונתן הברירה לבע"השט או שיתן החתום סך הכסף או שיתן עבורם סך אלף זהו' וגם צריכין ליזהר לכתו�� ויעלה רוחים לשנה כך וכך וכן לפ"ע לחצי שנה או לפ"ע לכל חודש דהוי כאלו מרחיב לו זמן לשנה ואם יקדים לו מעות מוכר אותו בזול אבל אסור לכתוב ויעלה רוחים לחודש כך וכך וכן לפ"ע לכל חודש דלא יהא אלא שמוכר לו סחורה דאסור למכור לו בתנאי זה שאם תתן לי עכשיו או לאחר חודש המקח י' זהו' ואם תסלק לב' חדשים המקח י"א זהו' דהוי ריבית כאשר נבאר בדין ריבית שע"י מקח וממכר ומה שכותבים והזמ"פ ביום ההלואה הוא אינו מן הצורך שיוכל לכתוב והקנה לו בקג"אס מהיום שהרי כותבין יום שנכתב בו ג"כ בשטר וא"כ יוכלו לכתוב והזמ"פ לשנה או אימת שירצו אלא שכותבין כך משום דלפעמים מקיף לו סחורה בלא רוחים על זמן רק כשיעבור הזמן אזי יחשוב לו ריוח ולכן אם רוצים לחשוב רוחים מאותו היום לכן כותבים שהזמ"פ באותו יום ואינו מן הצורך (עיין ט"ז סי' קע"ג ס"קט) ועיין לקמן כלל קל"ט סי' י"א י"ב : +היתר זה של זקוקים הוא פורח באויר וטוב לפני ה' ימלט מזה ולדעתי לא התירו אלא במי שאין לו במה להתפרנס שהרי הלוה אין לו הכסף וגם המלוה יודע שמשקר ואין זה אלא כגונב דעת עליון כמו שהארכתי בב"א אך יש היתר שהוא בעצמו ההיתר של זקוקים ויוכל להעשות עפ"י דין בהיתר גמור דהיינו שהלוה יכתוב רייסטער מסחורותיו או מטלטליו שיהיו שוין אף יותר מן הכפל ממה שרוצה ללוות ויכתוב בשטר בקג"אס שמכר לו מעכשיו הסחורות או מטלטליו כפי הרשימה שביד בע"השט בעד סך כך וכך אפילו שוה מנה בדינר וכיון שיש לו רשות למכור לאדם כרצונו ושאם לא יעמידם לבע"השט לזמן פרעון אזי חייב לבע"השט כפי שיתפשרו וזה היתר גמור אלא שהט"ז בסי' קס"ז מחמיר שלא לומר בתחלה הלויני אלא תיכף יאמר הלוה למלוה יש לי סחורה שוה שני מאות ואמכור לך בעד ק' זהו' להעמיד לך לחצי שנה או לשנה כפי שירצו ואם לא אעמיד לך אזי הברירה בידך שתקח כך וכך והש"ך בנק"הכ מתיר אפילו אמר בתחלה הלויני (ועיין בסי' הסמוך) ועיין עוד היתרים להלוות לקמן בדין עסקא כלל קמ"ב ונוסח שט"ע: +המלוה לחבירו לכל הנאותיו ואינו מקבל ממנו ריוח אלא שהתנה שאם יצטרך לסלק מס המלך אע"ג דאפשר שלא יצטרך לסלק והוי צד א' בריבית אסור (קע"ז סעי' ח') וכן אסור לומר לחבירו הא לך עשר דינרין ופטרני ממה שאני חייב לפלוני י"ב דינרין אע"ג דאפשר שיפטור עצמו בי' דינרין דאע"ג דהלוה מותר לקנות החוב מן המלוה עצמו בפחות ממה שחייב לו כמבואר כלל קל"ט סי' ט' אבל כשנותן לאחר פחות מחובו כדי שהוא ישלם למלוה כשיגיע הזמן הוי ריבית גמור (סי' קע"ג סעי' ד' ובש"ך ס"ק י"ב) וכן כל חוב ברור שעליו כגון שצריך לעשות אומנות למלך ששוה ש' זהו' לאחר איזה זמן וא"ל הרי לך עכשיו ר' זהו' ותפול אתה לאומנות המלך כשיצטרך אסור וכן ראובן שמשכן בית לשמעון באלף זהו' על ה' שנים ונתן ללוי ת"ק זהו' עכשיו ע"מ שלוי ישתרר לו הבית אסור (שם וסי' קע"ז סעי' י' ובט"ז שם) אבל מותר לומר לחבירו הרי לך ר' זהו' ותשתדל למלטני מן אומנות המלך (שם): +המלוה מעות לחבירו לזמן והתנה עמו שאם לא יפרענו לזמ"פ הריני חייב לך מעכשיו לזמן העיכוב כך וכך אם התנאי היה שיסלק לו במעות אפילו קנו מידו בענין שאין בו אסמכתא אסור משום הערמת ריבית אבל אם התנה עמו שיסלק לו בפירות כפי השער שיהי' אז או בסחורה וכיוצא בו מותר וכן המוכר סחורה לחבירו בס' זהו' כפי השער אפילו אין לו או אם יש לו אפילו בפחות משוין דכיון דיש לו מותר לזלזל כדנכתוב בדין ריבית שע"י מכירה והתנה עמו שאם לא יסלק לו לזמן חצי שנה יתחייב לסלק לו בעד הסחורה ק' זהו' וקנו מידו והגיע הזמן ולא פרעו חייב ליתן לו מאה זהו' דהואיל דמכר לו סחורה ומסלק לו במעות או שהלוה לו מעות ומסלק לו בסחורה לא מחזי כריבית שהרי אין כאן אגר נטר כלל אלא קנס ותיכף כשהגיע הזמן נתחייב בפעם א' ק' זהו' ואפי' אם מתנה עמו שימתין לו הקנס עד כלות שנה מותר שהרי אינו ממתין לו אלא הקנס אבל אסור להתנות שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן לו ק' זהובים לשנה והמלוה מחוייב להמתין כל הק' זהו' עד שנה שהרי זה ריבית גמור דאגר נטר (סי' קע"ז סעי' י"ד וסעי' י"ח ואפי' א"ל תחלה הלויני מותר כ"כ בנק"הכ סי' ק"ס ודלא כט"ז בס"ק כ"ב) ואפי' להסוברים (דהיינו רשב"ם) דכשפסק על שער שבשוק אסור ליתן לו אח"כ מעות לקמן כלל קמ"א סי' ה' הכא שאני כיון שהוא דרך קנס אלא דאסור משום הערמת ריבית וכן במוכר לו סחורה אפילו הערמת ריבית אין כאן (ש"ך שם ס"ק ל"ח): +אבל אם התנה עמו שאם לא יפרע לו לזמ"פ יתן לו כל חדש וחדש כך וכך אע"ג דכ' דרך קנס ואם היה פורע לו בזמנו אין כאן ריבית כלל מ"מ הואיל וכתב ליתן לו דבר קצוב בכל חדש אסור וי"א דהוי ר"ק וי"א דאינו אלא א"ר אבל אם לא כ' לו ליתן קצבה בכל חדש כגון שכ' אם לא אפרע לך בתשרי ס' זהו' ישלם לו בחשוון ס"ו לכ"ע אינו אלא איסור דרבנן (ש"ך ס"ק ל"ג ונ"ל דר"ל דאסור משום הערמת ריבית כמ"שכ בש"ע סעי' י"ד): +וכן המלוה על המשכון ובשעת הלואה א"ל אם לא אפדנו לזמן פרעון יהיה שלך מעכשיו (בענין שלא יהיה בו אסמכתא כדאי' בח"מ סי' ע"ג סעי' י"ז ובש"ך שם ס"ק מ"ח מ"ט נ') והמשכון שוה יותר מן החוב כיון שמתנה עמו כך בשעת הלואה מחזי כריבית וכתב הש"ך דזהו דוקא לדעת האוסרים בנותן מעות ומקבל סחורה וצ"ע אבל אם כבר הלוהו על המשכון ועתה אומר לו אם לא פרעתיך יהא המשכון מעכשיו שלך מותר דאין זה אלא קנס (שם ועש"ך ס"ק ל"ד ל"ה): +המתחייב מתנה לחבירו ומתנה עמו שאם יעכב מליתן לו המתנה לזמן פ' יתן לו בכ"ח שיעכב כך וכך מותר שהרי אינו חייב לו כלום ואין זה אלא כמוסיף על המתנה אבל אם כבר נתן לו שט"ח על המתנה לסלק לו לזמן פ' דינו כחוב בעלמא ואסור להוסיף אם לא בדרך היתר לפיכך העושה שידוך עם בנו או בתו ובשעת השידוך פוסק לנדן כך וכך מותר להתנות שאם ימתין לו בפרעון יתן לו בעד כל חדש או שנה כך וכך דהוי כמתנה אבל אם כבר פסק לו ונכתב ההתקשרות והתנאים דאז כבר אין יכול לחזור בו אסור להוסיף אם לא ע"י היתר (סי' קע"ו סעי' ו' ובט"ז שם ובסי' קע"ז סעי' ט"ו): +המלוה את חבירו ונתן לו שטר שאם לא יסלק לו לזמן המוגבל ישלם לו ההזיקות והגיע הזמן ולא פרעו והלך המלוה והלוה ממקום אחר בריבית בין מנכרי או מישראל בדרך היתר ואפי' התנה עמו שנותן לו רשות ללות על ריבית מ"מ אסור ליקח ממנו הריבית (ט"ז) בסי' ק"ע ס"ק ג' וצ"ע שכ' שם דאפילו נתן מפקינן מיניה וקשה אמאי דהא אינו ר"ק וצ"ל דמאי שהתנה עמו להחזיר לו הריבית הוי כקצץ והוי ר"ק): +המפקיד מעות אצל חבירו והנפקד נשא ונתן בהם הנפקד חייב באונסין וא"צ ליתן להמפקיד מן הריוח שהרויח כלום ומ"מ אם הנפקד רוצה לתת לו ריוח מעצמו מותר כיון דלא נתנו בתורת מלוה וזה לא התנה עמו כלום (קע"ז סעיף י"ט): +אסור להלות כ' זהו' על אחריות הסחורה ההולכת בספינה או משאר מקום שיש אחריות הדרך והמלוה מקבל עליו כל האחריות עד שובה ונגד זה יתן לו הלוה בביאת הסחורה כ"ד זהו' אפ"ה אסור דלא יצא מידי הלואה דכיון דניתן מעות ומקבל מעות הוי אבק ריבית אבל מותר לתת כך וכך למאה מי שמקבל עליו אחריות הדרך שאין כאן הלואה כלל אלא כעין ממכר ואפי' אם ניתן לו עכשיו כך וכך למאה וכשיהיה הפסד יצטרך זה ליתן בעדם כך וכך מאות והוי כריבית הדבר ידוע שלא יתן זה מאה ריוח בשביל דבר מועט שקיבל אלא מפני שקיבל עליו ההפסד ומה שנתן לו מתחלה כבר קנאם המקבל תחלה (סו' סי' קס"ג ובט"ז וש"ך): +הנצרך למעות על שעה חדא ויש לו בביתו אלא שנאבד המפתח וכיוצא בו ואמר לחבירו תן לי כך וכך מעות עד שאמצא המפתח ואתן לך יותר אע"פי שלא הזכיר לשון הלואה וגם הזכיר לו בהדיא עד שאמצא המפתח וא"כ הוי כמקח וממכר שמוכר לו המעות שבביתו בעד מעותיו אפ"ה הוי ריבית דאורייתא. ולאו דווקא מעות במעות דה"ה תבואה בתבואה דכיון דהוי הכל מין א' לא הוי כמכירה והוי ר"ק כיון שנתן לו יותר (סי' קע"ג סעי' ו' ועיין בנ"י בפ' הזהב דף פ"ע ועיין לקמן בדין ריבית שע"י מכירה סי' י"א י"ב): +י"א דמותר לומר לחבירו הלויני ק' זהובים על חדש ואני אחזיר ואליך ק' זהו' על חדש דזה דומה לאומר לחבירו עשה עמי מלאכה זו היום ואני אעשה עמך מלאכה זו למחר דמותר (סימן ק"ס) וע' לקמן בקונטרס הסמ"ע וע' לעיל כלל קנ"א סי' י"ד: +אסור ללות לחבירו ע"מ שאם לא ישלם לו לזמן פ' יתן לו פירות כשער כל עכשיו אע"ג דמותר לפסוק על שער שבשוק כדלקמן כלל קל"ד הכא כיון שבא ע"י הלואה אסור (וע' לקמן כלל קל"ד סי' י' י"א):
דין המלוה על המטבע והוסיפו במשקלו מבואר בש"ע סי' קס"ה: + +Klal 133 + +מה יש בין ריבית דאוריי' לריבית דרבנן (סי' קס"א):
כל ריבית דאורייתא נקרא ריבית קציצה ואם לקח יוצא בדיינין דכתיב ווחי אחיך משמע לא תקח ואם לקחת אהדר לי' כי היכי דליחי וגז"הכ הוא אע"פ שאין כאן גזל שהרי מרצונו נותן לו אבל אין ב"ד יורדין לנכסיו ואם כבר החזיר הריבית עפ"י ב"ד או מעצמו ואח"כ חזר ותפס משל לוה בעד הריבית יורדין לנכסיו דהא הוי ליה גזל וכן אם בתחלה לקח ר"ק בע"כ של לוה (חוץ מפחות משוה פרוטה דאפי' למ"ד דהיי דאורייתא אינו יוצא בדיינין שאיני חשוב) וכל ריבית דרבנן נקרא אבק ריבית דאע"ג דאסור ללוה ליתן ולמלוה לקבל מ"מ אם עברו איני יוצא בדיינין אבל אם בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר מלבד ריבית מוקדמת ומאוחרת המבואר כלל קל"א בסי' ח' ט' דאפי' לצאת ידי שמים איני חייב להחזיר אבל אם לא נתן הלוה מדעת או אפילו אם המלוה הוציא כבר מן הלוה ע"י דיני או ע"פי טעות ב"ד יוצא בדיינין אבל אם כבר נתן הלוה מדעתו ורצונו ואח"כ תפס הלוה משל המלוה מוציאין מן הלוה ונותנין למלוה שהרי מ"הת אין כאן ריבית והוא נתן לו מדעתו ה"ז ממונו של המלוה ונמצא זה גזלו ואם נתנו לו שטר על הא"ר קיי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי (קס"א סעי' ב"גד) וכל דבר שאינו אפילו א"ר אלא דאסור משום הערמת ריבית מחוייב לסלק (סי' קס"ג סעי' ג' וסי' קע"ז סעיף י"ד): +היכא דהוי א"ר כדלקמן כלל קל"ו סי' א' י"א שאפי' אם לא פרע עדיין ותובע הלוה שינכה לו מחובו שיעור הריבית לא מנכינן לי' שאם אתה מנכה לו הוי כאלו מוציא ממנו ודומה למשכנתא בכלל קל"ה סי' ט' וי"א דדוקא במשכנת' דהמלוה מוחזק בהמשכון והקרקע ת"י היא והלוה מסר לו על דעת שהפירות יהיה שלו נחשב סילוק בלא מעות כאלו מוציא ממנו משא"כ בשאר מקומות וכ' הרמ"א דכן עיקר (סי' קס"ו סעיף ג') וכל אבק ריבית דבשטרא מנכינן ליה ולא מגבינן ליה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי (סי' קס"א ש"ך ס"קה): +הבא לעשות תשובה מעצמו בלא כפיות ב"ד ולהחזיר הריבית אם הוא דבר שהוא בעין מקבלים ממנו וצריך להחזיר לו הדבר כמו שלקח ממנו ולא תמורת כספו (סעיף ט') ואם אינו בעין ורוב עסקו ומחיתו הו�� בריבית אע"ג שהוא חייב להחזיר כדי לצאת ידי שמים מ"מ כל המקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו כדי שלא לנעול דלת בפני בעלי תשובה ואם הלוה חייב לאחרים ואין לו במה לפרוע מותר לקבל כדי שיפרע לבעלי חובו (כ"כ הש"ך בח"מ סי' שס"ו בשם ס"ח) ודין החזרה עיין בי"ד סי' קס"א סעיף ח' ט' י': +לקח ר"ק ומת אין הבנים צריכין להחזיר דלדידיה אזהיר רחמנא לא תקח מאתו כו' ולא לבניו וע"ז נאמר יכין רשע שהוא האב וילבש צדיק שהם הבנים אבל אם הוא דבר מסויים כגון פרה וטלית וכיוצא בו כל דבר שהוא בעין אם עשה אביו תשובה אלא שלא הספיק להחזיר חייבין בניו להחזיר משום כבוד אביהם שלא יאמרו זהו דבר שלקח פלוני בריבית דכיון דעשה תשובה חייבין בכבוד אביהם אבל אם מת בלא תשובה א"כ אין חייבין בכבודו כמבואר בדין כיבוד אב ולכן א"צ להחזיר (סי' קס"ח סעיף ו'): +שטר שנכתב בו ריבית בין דאורייתא בין דרבנן ונכתב בו הקרן לבד והריוח לבד גובה בו את הקרן ומי שבא לידו יקרענו (אם אינו במקום שמתירא שיעלילו עליו) דחיישינן שמא יגבה הריבית ועוד שהרי המלוה עובר בקיום השטר אבל אם אינו מפורש אלא שכולל הקרן עם הריבית אינו גובה בו אפילו הקרן דגזרינן שמא יגבה הריבית בתורת קרן ואם הלוה מודה י"א דגובה (וע' בח"מ סי' נ"ב) ומ"מ א"צ הלוה ליתן שום דבר מהריוח שהרויח במעות של המלוה אפילו הרויח הרבה אלא שראוי לקנסו ליתן מהריוח לעניי העיר (ש"ך ס"ק כ'): + +Klal 134 + +דין ריבית אוכל באוכל כגון שלוה סאה בסאה (סי' קסב) ודין אוכל בכסף ע"י הלואה כגון שהלוה לו מנה ופסק עמו ניתן לו חיטין כשער של עכשיו (ש"ך ס"ק סי' קס"ג):
כשם שאסור מה"ת ללות כסף בריבית כן אסור מה"ת ללות דבר מאכל בריבית כדכתיב נשך אוכל ואמנם אינו אסור מה"ת אלא בענין שמתרבה אצל המלוה כגון שלוה לו סאה תבואה או שאר פירות ליתן לו לזמן פלוני יותר מסאה וחכמים אסרו כל דבר שלפעמים יתיקר השער ולכן אסור ללות סאה ע"מ שיחזיר לו לזמן פ' סאה אע"פי שאינו נותן לו יותר ממה שלוה דשמא יתיקר ונמצא עכ"פ מתרבה אצל המלוה וכן כל דבר שדרכו בכך חוץ מן המטבע כסף שלעולם הוא במקח א' ולא מבעי' אם קובע לו זמן אלא אפילו אינו קובע לו זמן ורשות ביד הלוה להחזיר כ"ז שירצה ויוכל להמתין עד שיהיה כשער של עכשיו אפ"ה אסור אלא צריך שיעשנו שומא כמה היא שוה עכשיו סאה זו שאם יתיקרו לא יצטרך ליתן לו סאה שלוה אלא יסלק לו בדמים ואם עבר ולא עשה דמים ונתייקר נותן לו הדמים שהיו שוים בשעת הלואה ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו ואם שינה עבר באבק ריבית (קס"ב סעיף א') ודין אם מותר ללות דינר זהב בדינר זהב ושאר מטבעות נתבאר לעיל כלל קל"ב): +ואם יש לו מטבע מאותו המין בביתו או אפי' שאינו בביתו אלא בפקדון ביד אחר באותו העיר או אפילו בעיר אחרת אלא שיש למלוה דרך לאותו העיר חשבינן כאלו הקנה הלוה לזה מה שיש לו להמלוה ונחלטת לו וא"כ אם נתייקר הרי ברשות המלוה נתייקר שה"ז כאלו הוא פקדון ביד הלוה וה"ז דומה כאומר לחבירו הלויני סאה חיטין עד שאמצא המפתח ואתן לך מה שיש לי בביתי דודאי אין כאן הלואה כלל ומותר וה"נ כיון שהותר ללותו נגד מה שיש לו וזה שיש לו נקנה למלוה וכיון שזה לוה ממנו הרי חזר ויש לו וא"כ מותר ללות על סאה אחת אפילו אלף סאין בב"א ואצ"ל לו קני בזאח"ז דלא החמירו בו חכמים כיון דאיסור זה אינו אלא מדרבנן ואפילו הוא עם הארץ ולא ידע בהיתר זה מותר ומ"מ לכתחלה יהיה דעתו שמקנה לו ונאמן הלוה לומר שיש לו מעט מזה המין ואם אין ללוה כלל מאיתו המין יתן לו המלוה במתנה מעט מאותו המין או שמקנה לו מעט וישום אותה בדמים כפי השער ואז נקנה לו והוי כיש לו ומותר (סעיף ב' ובש"ך וביש לו אפילו אם קבע לו זמן וא"ל שלא יקבל ממנו עד הזמן כיון שיש לו מותר (ש"ך ס"ק י"א): +ודוקא שיש לו מאותו המין אבל אם לוה חיטים ויש לו שעורים או שאר מינים מהני ואפילו הם בשער א' ואפילו יצא שער של שניהם דאע"ג דביצא השער מותר כיון שהלוה על מין אחר דלפעמים אינן שוים אסור (ססעיף ה' בט"ז וש"ך) וכ"ש דלא מהני אם יש לו מעות מזומן אע"ג דיכול לקנות בעדם חיטים לא מהני (שם בש"ך סק"ה דלא כט"ז בס"ק ב'): +והא דמותר ביש לו דוקא במלוה בסתם אבל אסור להתנות עם הלוה שאם יתיקרו החיטים ישלם לו חיטין ואם יוזלו יתן לו דמים כשער של עכשיו דהוי קרוב לשכר ורחיק להפסד ואסור כ"ש דאסור להתנות שיסלק לו מעות יותר מכדי השער דהוי ריבית גמור (שם): +והא דאסור סאה בסאה דוקא במקום שאין כאן שער קבוע כלל אלא שזה מוכר בכך וזה בכך אבל במקום שיצא השער אע"פי שהשער משתנה תמיד (סי' קע"ה ש"ך ס"קג) כיון שעכשיו יש שער קבוע ויכול הלוה להשיג בקל לקנות בשוק במזומן או בהקפה ולכן אפילו אין לו ללוה כלל ואפילו מעות אין לו (ש"ך סק"י) מותר דהוי כיש לו ולכתחלה נכון שידעו המלוה והלוה שיצא השער אע"פי שאינם יודעין בכמה כדי שלא יתכוונו שניהם לאיסור ובדיעבד אפילו לא ידעו כלל רק שיצא השער חייב לשלם לו דהא באמת לא נעשה כלל איסור בהלואה דהא באמת יצא השער (סעיף ג' ובש"ך ס"קט) והט"ז ס"קג אוסר בלא ידעו שניהם: +והא דיכול ללות על שער שבשוק היינו דהלוה יכול לפרוע לו אימת שירצה אע"פי שקבע לו זמן דהא דקבע לו זמן אינו אלא לתועלת הלוה שאין המלוה יכול לכופו בינתים אבל אם בא לפרוע לו תוך זמנו פורע ולכן מותר אבל אם אמר לא אקבל הפרעון קודם הזמן אע"פי שאינו אומר לא אקבל הפרעון עד שעת היוקר אסור דאע"פי שאינו יודע שיתייקר השער אז אפ"ה אסור דדמי להלויני כור חיטין עד הגורן ואפילו אם נתייקר השער אין חייב לשלם לו. ודוקא שקבע לו זמן סתם לתועלת הלוה אבל אם קבע לו זמן מחמת שיש לחוש שיוזל אחר ההלואה קודם הזמן אפילו לא אמר לו לא אקבל עד זמן הפירעון אסור לכ"ע דכיון דקבע לו זמן משום חשש שיוזלו יוכל המלוה לומר לא אקבל חובי קודם זמן כי כן הדין בכל דבר שקבע המלוה ללוה הזמן ורצה לפרעו תוך הזמן שמתירא מפני איזה היזק דאינו יכול לפרוע קודם זמנו להפסיד המלוה וא"כ דומה ממש כאלו אמר לא אקבל הפרעון עד הזמן ולכן אסור (ש"ך ס"ק י"א): +מלוה אדם את אריסיו (פי' שיש לו חלק חצי או שליש) סאה בסאה לזרע בין קודם שירד האריס להשדה בין לאחר שירד דהוי כאלו התנה שיקח בע"הב סאה אחת תחלה מהיוצא בשדה ויחלקו המותר בד"א במקום שנהגו שיתן האריס הזרע ואם לא יתן יכול בע"הב להעבירו ולכן אפילו אחר שירד לתוך השדה וכבר חרש כיון שאין לו זרע לזרוע יכול בע"הב לסלקו וה"ז כאלו ירד לתוכה עכשיו והוי כאלו התנו האריס וקבל עליו שיטול בע"הב סאה ראשונה היוצא מן השדה אבל במקום שבע"הב נותן הזרע רק שזה האריס שנתן עינו על שדה זו מוותר משלו שיתן הוא הזרע ולכן אם הריצוי הזה נעשה קודם שירד לתוכה נמצא דאדעתא דהכי דוקא ירד וע"כ כל כמה דלא יהיב זרע בטלה ירידתו ויכול ללות מבע"הב אבל אם כבר ירד לתוכה סתם כמו שאר אריסין ואח"כ נתרצה לשנות ליתן הוא הזרע וכיון דאין הבע"הב יכול לסלק איתו מאחר שירד סתם אדעתא דמנהגא ירד ולכן אסור ללות מבע"הב (סעיף ד' ובט"ז): +הלוה לו סאתיים ועשה לו שטר עליהם וידוע שהלוה לו בזמן הזול או שנזכר זמן הלואה בשטר וידעינן שבאותו זמן היה בזול כיון שיש צד ריבית לפנינו אם טוען הלוה שנעשה באיסור צריך המלוה לברר שיצא השער בשעת הלואה או שהיה ללוה מעט מאותו המין ואם לא יברר הלוה שלא יצא השער ושלא היה לו כלום מאותו המין ולא יפרע אלא דמים שהיו שוים בשעת הלואה ואין המלוה יכול לומר הקניתי לו משלי ע"י אחר דלא מהני בלא דעת הלוה דאע"ג דזכין לאדם שלא מדעתו אבל הכא חוב הוא לו ואין מקנין לאדם בעל כרחו (ועיין בט"ז ס"ק ח' ובנק"הכ) אבל אם טוען המלוה עתה הלויתיך או שלא נזכר בשטר רק פלוני חייב לפלוני כך וכך סאין לשלם לזמן פ' וטוען המלוה אתה חייב לי סאין אלו כי קניתי ממך בקג"אס ונתתי לך בעדם לפי שהם שוים עכשיו או שטוען שלא נתייקר מעולם אלא כך היה ג"כ השער בשעת הלואה אע"ג דהלוה באיסור דשמא יתייקר השער מ"מ השתא לאו ריבית קא שקיל לפי דברי המלוה לפיכך המלוה נאמן ואם כ' בשטר שיהיה המלוה נאמן על כל הענינים לעולם המלוה נאמן (סעיף ה'): +ואם נתחייב לו חטים והלואה היתה במקום אחד והתביעה במקום אחר ושם החיטים יקרים יותר ממקום הלואה אינו משלם אלא כשוין במקום הלואה (שם): +והא דלוין ע"ש שבשוק דווקא סאה בסאה אבל לא ילווהו מעות ולהתנות עמו אם לא תשלם לי עד זמן פ' חייב אתה ליתן לי פירות כשער של עכשיו דכיון דעד אותו זמן הוו ליה שם הלואה עליו וא"כ מאימת מתחיל הפסיקה על הפירות באותו זמן ובאותו זמן אינו נותן לו מעות (סי' קס"ג ט"ז סק"ה וש"ך סק"ד) ועיין לקמן בדין ריבית שע"י מכירה: +ודוקא בענין זה דבבירור יש כאן הלואה תחלה אסור אבל אם אומר לי הריני נותן לך מעות על פירות שתתן לי כל השנה כשער של עכשיו אלא שאני נותן לך ברירה אם תרצה תוכל ליתן לי מעות עד זמן פ' דשרי דכיון שזכר בשעת נתינת המעות גם הפסיקה על הפירות אלא שעושה לו טובה באם ירצה לחזור מהמקח שיכול לחזור ובפרט דרש"י מתיר בכל ענין להלות אפילו מעות על שער שבשוק דיש להתיר עכ"פ בכה"ג (ט"ז שם): +היה חייב לחבירו מעות שהלוהו ואמר לי תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטין וכיוצא בו אמר ליה צא ועשה אותם עלי כשער של עכשיו ויהיה אצלי חיטים בהלואה כך וכך סאים אם יש לו חטים ככל שיעור מעותיו מותר שהרי זה קנה אותם בכסף שנתן לו ואע"ג דלא משך מ"מ כיון שאין הלוה יכול לחזור מן המקח עד שיקבל עליו מי שפרע גמר ומקני וא"כ אף אם יתיקרו החטים הרי נתיקרו ברשות המלוה ואין כאן ריבית כלל ונאמן המוכר לומר שיש לו כ"כ חיטים וא"צ להביא ראיה לדבריו (ועיין לעיל כלל קל"ב סי' י"א) ודווקא שיש לו באמת ולא מהני מה שמשקר ואם משקר הלוה עושה איסור ועובר על לפני עור ואם המלוה יודע שמשקר גם הוא עובר וע"ש מה שכתבתי בנ"א (ונ"ל דאפילו אם מכרם פחות מהשער מותר דכיון דבטעמא דיש לו רשות לאדם למכור נכסיו בכל מה שירצה ומה שכתבו הפוסקים עשה עלי כשער של עכשיו היינו משום סיפא דבאין לו אפילו יצא השער אסור ומה שכתב הש"ך בסק"ד בשם הפרישה קאי דוקא בפוסק ואין לו דאז בעינן דוקא כפי השער עיין בפרישה אות ג' ובש"ך וצ"ע) אבל אם אין לו ככל השיעור מעותיו לא מהני אם יש לו מעט מאותו מין כדלעיל סי' ב' דהתם הלואה היא וחשבינן כל מיעוט ומיעוט כאלו נקנה למלוה וחוזר ולוה לו כדלעיל משא"כ הכא במכירה אינו יכול למכור מה שאין לו ואפילו יש לי מעות מזומן כשיעור כל החיטים לא מהני כדין כל דבר שאינו ברשותו שאינו יכול למכור אע"פי שיש לו מעות שיוכל לקנות ולכן אפילו יצא השער לא מהני דכיון שאין כאן מכר הרי היא הלואה ומה שיש לו המעט כבר נמכר וא"כ השאר הוא כמלוה סאה בסאה ואין לו כלל ושמא יתיקרו והוי ריבית (קס"ג סעיף א'): +וכן אם היו לו חטים ונתחייב לו להעמידם לזמן ידוע ובא לזמ"פ יאמר לו תן לי החטים שאני רוצה למכרם וליקח בהם יין וא"ל צא ועשה עלי כשער שבשוק אם יש לו יין מותר וא"ל אסור (סעיף ב'): +אמר לו הלויני מנה א"ל אין לי מנה אלא חטים יש לו נותן לו חיטים במנה וקנה זה באחד מדרכי הקנין בק"גאס או במשיכה ונמצא זה נתחייב לו מנה וחזר ולקחם ממנו בתשעים וזה היתר גמור שהרי יכול למכור מטלטלין שוה מנה בדינר ועדיין הם שוים ק' (דאם הוזלו קודם שחזר ולקחן ועמדו על צ' אין כאן שום הערמת ריבית ומותר לכתחילה ש"ך סק"ו) אם התנה עמו שיפרע לו במעות אסור כיון דא"ל תחלה הלויני מעות הוי כהערמת ריבית שהרי מסלק לו ק' ולא קיבל רק צ' ומ"מ אפילו אבק ריבית אין כאן ומוציא ממנו ק' בדין. וי"א דהוי אבק ריבית ואין מוציאין לא מלוה למלוה ולא ממלוה ללוה ומ"מ מותר לסלק לו בחיטין בעד ק' אלא שאין כופין אותו לפרוע כל הק' בחיטין ואם התנה עמו שיפרע לו בפירות י"א דאפילו לכתחלה מותר לסלקו במעות ויש אוסרין כדלקמן בדין פוסק על הפירות סי' ה' וכ"ז כשקנה ממנו החיטין באותו מעמד אבל אם זקפן עליו במלוה ולאחר שעה חזר ולקח ממנו אפילו הערמת ריבית אין כאן. ואם התנה מתחלה שיחזור ויקנה ממנו החיטין בפחות ממה שקנה הוי כמין ריבית גמור ואפילו פרע לו פירות אסור (ססי' קס"ג) בד"א באמר לו תחלה הלויני מנה דנראה כהלואת מעות אבל אם אמר לו מתחלה הלויני כך וכך סאין חיטין אע"ג שחוזר ומוכרו בזול מותר להתנות עמו שיפרע במעות כל דמי החיטין (ש"ך ס"ק ט') ודוקא שמשך ממנו החיטין באחד מדרכי הקני' אבל בלא"ה אפי' פרע אח"כ בחיטין אסור אפילו אמר לי' תחלה הלויני חיטים וגם לבסוף פורע לו המנה בפירות (ש"ך ס"קו): +נוהגין להלוות זה לזה ככר לחם בככר לחם דמאחר דדבר מועט הוא לא קפדי בני אדם להדדי בזה (קס"ב ססעיף א'): + +Klal 135 + +דין הממשכן בית או שדה אם מותר המלוה לחזור להשכיר ללוה ודין הממשכן ע"מ שיאכל הפירות (סי' קס"ד וסי' קע"ב):
המלוה את חבירו ומשכן לו בית או שדה על משך שנים הרבה ע"מ שיאכל הפירות כל ימי המשכונא אם היא כמשכנתא שהיו נוהגין בסורא (ולכן נקראת משכנתא דסורא) שהיה כותב לו בשטר שלאחר המשך תחזיר המשכון לבעליו חנם אפילו אם השכירות שוה אלף דינר לשנה ולפי חשבון הלואה אינו מגיע לנכות לכל שנה אלא דבר מועט מותר לכ"ע שאין זה דומה למשכיר ביתו בזול כדי שילוה לו מעות דהתם הוי הלואה אבל הכא אין כאן הלואה כלל אלא שמשכיר לו ביתו בזול ורשות לכל אדם למכור ולהשכיר בזול גדול וגם אין כאן ריוח בודאי שהרי אפשר שהשדה לא יעשה פירות והבית יפול או ישרוף ולא מבעיא כשאין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אלא אפילו אם מתנה הלוה שכשיהא לו מעות ינכה לו עבור כל שנה כפי שמגיע לחשבון והמותר יחזיר לו ודומה להלואה אפ"ה מותר כיון שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום וא"כ אין כאן הלואה אלא שכירות (סי' קע"ב סעיף א'): +ואמנם המנהג כהפוסקים להתיר אפילו אינו כמשכנתא דסורא אלא במשכנת' בנכייתא כגון שאין המלוה רוצה להלות לו לזמן ארוך אלא לאיזה שנים ושינכה לו מן החוב דבר קצוב אפילו דבר מועט לשנה ואפילו שהלוה יכול לסלקו בכל זמן מותר כיון שמנכה לו מן החוב והוי כקונה ממנו הפירות בין יהיה או לא ואפילו אם גם ביד המלוה לגבות חובו (ש"ך סק"ז) כיון שעכ"פ מנכה לו בעד כל שנה דבר קצוב אינו אלא כשכירות ומותר אבל אם אינו מנכה לו אם יוכל הלוה לסלקו בכל זמן י"א דהוי ר"ק ואם אינו יכול לסלקו עד כלות זמן הלואה כיון שאין כאן ריוח ידוע כמו שכתבנו הוי א"ר (ש"ך שם): +ודוקא שלא שיעבד הלוה למלו' שאר נכסיו שאם יקרה אונס באלו שמשכן לו יהיה שאר נכסיו משועבדים אע"ג שאעפ"כ רשות למלוה להגבות חובו משאר נכסיו כיון שהמלוה צריך לטרוח ולמצוא שאר נכסי הלוה מותר אבל אם כתב לו שיהיו שאר נכסיו משועבדים ונמצא תיכף כשישרוף ויפול הבית יש לו משכון אחר אסור כיון שאין באפשר כלל שיגיע למלוה שום הפסד (שם בהגהת רמ"א וש"ך ס"קי): +וה"ה מטלטלין וספרים ומקומות בב"הכנ שמותרין בנכייתא (שם) והלבוש אוסר מטלטלין ועיין לעיל כלל ק"ל לענין ספרי' ומקומות בה"כנ: +מ"מ יש חילוק בין משכנתא דסורא למשכנתא בנכייתא דבסור' י"א דמותר לחזור ולהשכיר אותה לבעל השדה ובלבד שלא התנה מתחלה על כך וגם שכבר החזיק המלוה בשדה. ובנכייתא אפילו שהתה זמן רב בידו אסור דכיון שהיא לוה שלו ושקיל מיניה יותר ממה שהלוהו ואם השכיר לבעל השדה רוב הפוסקים ס"ל דהוי ר"ק. ועוד דבסורא אם שכר אדם אחר מהמלוה מותר להשכירה ללוה ואפי' לא החזיק בה כלל המלוה (סי' קס"ד סעי' ב' בש"ך ס"קד) ובלבד שלא יתנה מתחלה בזה הלוה אבל בנכייתא אפילו כבר החזיק וירד לתוכה המלוה כמה שנים ואח"כ השכיר לאדם אחר אסור ללוה לשכור אותם מזה אעפ"י שלא התנה והוי א"ר ואם התנה כן מתחלה הוי ר"ק (שם ובסי' קע"ב סעי' ב' וש"ך ס"ק י"ט): +הא דמשכנתא שריא דוקא כשהשכין לו השדה בשעה שנותן לו המעות דהוי כמכר וקונה בכסף אבל אם הלוה היה חייב לו מכבר ועכשיו נותן לו משכנתא אפילו בנכייתא אסור דכיון דנותן לו בתורת משכון אין כאן דבר שעי"ז יקנה המלו' כיון שאינו נותן לו כסף ואם אמר לו תחזיק בשד' ותקנה אותה בחזקה להיות קנוי לך לפירותי' והוא החזיק כן מותר אם הוא בנכייתא וכ"ש דסורא (קע"ב סעי' ג' רמ"א וט"ז ס"ק ט'): +אבל מותר למכור שדהו לאחר ולהתנות עמו שימכרנו לו אח"כ וכן למכור ביתו ולהתנות עמו שישכרנה אח"כ דכיון שהוא מכיר' באמת לחלוטין אין כאן ריבית בשום ענין ובלבד שיחזיק בו הקונה תחלה כדין דאל"כ אין כאן מכר אלא הלואה (קס"ד סעי' ג' בט"ז): +הלוהו על שדהו ואמר לו אם לא תתן לי מכאן ועד ג' שנים הרי הוא שלי ולא אמר מעכשיו (ואם אמר מעכשיו מבואר כלל ק"מ) בענין שאין המקח קיים (כמבואר בח"מ סי' ר"ז ס"י) תוך ג' שנים לא יאכל הפירות ואם אכלם הוי ריבית קצוצה וי"א דאינו אלא א"ר דהוי כמשכנתא בלא נכייתא אבל מה שאכל אחר ג' שנים אכל בגזל ומה שהניחו לאכול מפני שהיה סבור שנחלטה לו והוי מחילה בטעות אבל מה שאכל תוך ג' שנים לא הויא טעות שהרי בידו וברשותו היה להחזיר המעות למלוה ואם לא החזיר ש"מ דמחל ולכן לא הוי אלא אבק ריבית (סעי' ד'): +בכל מקום דהמשכנתא הוי א"ר אם בא הלוה לנכות למלוה הפירות שאכל כפי חובו אע"ג די"ל שזה לא נקרא שמוציאין ממנו וכ"ש אכל טפי משיעור החוב לא מנכינן לי' דהואיל והמשכנתא הוי מתחלה ברשות המלוה שלוה עליו אלו מנכין לו אפילו מחובו הוי כאלו מוציאין הא"ר ממנו בדיינין מיהו אם אמר לו (י"א בב"ד וי"א אף שלא בב"ד) לא בעינא דתיכול פירות בריבית אפילו הוא באתרא דלא מסלקי מחלוקת בין הראשונים י"א דאע"ג דא"א להסתלק אותו לגמרי כיון דהוא באתרא דלא מסלקי מ"מ ב"ד שמין דמי כולי פירי והוא אוכל בשומא וי"א דלא מנכינן לי' כיון שהוא קודם זמן הסילוק והוי ספיקא דדינא והמ"עה (קע"ב ש"ך ס"ק י"ז) אבל באתרא דמסלקי אפי' בתוך הזמן או באתרא דלא מסלקי אלא שהוא לאחר זמן מנכין לו פירות שאכל כיון שזה מוחה עליו שלא יאכל בגזל (קע"ב סעי' א') ובנכייתא ושלים זמנא וזה אוכל לאחר זמנו בנכייתא כמו שהיה אוכל תחלה שזה מותרת אע"ג דלא כ' לי' אכול בנכייתא כ"ז שתמשך זו בידי: מ"מ אם אמר אטרח ואייתי זוזא אם אכל אח"כ אפי' באתרא דלא מסלקי מנכין בפירות שאכל אח"כ (שם ש"ך ס"ק י"ד): +המלוה לחבירו ומשכן לו בית או שדה ואמר לו ע"מ כן אני מלוה לך שאם תמכרנה לא תמכרנה אלא לי בכך וכך בדמי שוין מותר אבל אם אמר אל תמכרנה אלא לי בכך וכך והוא שוה יותר אסור שהרי מוזיל גבי' בשביל מעותיו. מ"מ יש להחמיר לכתחלה שלא יאמר כלל בסך כך וכך דכיון שפוסק עמו דמים ידועים הוי אבק ריבית דהוי צד א' בריבית אלא יאמר תמכרם לי בדמי שויו (קע"ב סעי' ד' ובש"ך ס"ק כ"ח וכ"ט ולהסוברים צד א' בריבית מה"ת הוי ר"ק): +הממשכן בדרך היתר הנזכר וצריכין לסלק מס מן הקרקע אם מסלקין מעו' מיתר ללוה לסלק המס אעפ"י שהמלוה אוכל הפירות שהרי גוף הקרקע הוא של לוה אבל כשהמס מוטל על הפירו' כגון שהשר נוטל עישור תבואה וכיוצא בו אסור ללוה לסלק לאדון מכיסו שהרי פירות הקרקע לא היה יכול למשכן או למכור מה ששייך להשר ונמצא כשזה פורע בשביל המלוה נותן ריבית למלוה (סעי' ו' ל"ב ס"ק ל"ב): +במשכנתא זו אם נותן המלוה ללוה דבר מועט בכל שנה בשביל שיקבל עליו הלוה כל אחריות הקרקע אפי' מנפילה או שריפה י"א שזה אסור דהרי ליכא קרוב להפסד כלל למלוה בהאי משכנתא ובשביל אותו דבר מועט לא מקרי קרוב להפסד אבל אם התנה עמו לתת לו דבר מועט לשנה בשביל איזה תיקון שיצטרך בבית כגון שביר' קורה וכיוצא בזה שרי דאכתי נשאר על המלוה אחריות נפילה או שריפה. וכל משכנתא נפדית לחצאין שאם בא הלוה להחזיר לו קצת מעותיו תוך הזמן צריך לקבל במקצת פרעון מיהו אע"ג שמביא לו קצת המעות המלוה אוכל כל הפירות עד שיתן מותר המעו' דכולא משכנתא אישתעבידא לי' לכולא מלוה ואנו רואין המעות שנתן כאילו הם פקדון בידו עד שיפרע הכל (ש"ך ס"ק כ"ב): ומשכנתא שנעשית סתם ולא התנה זה עם זה כלום אם דסורא או בנכייתא הולכין אחר מנהג אותו העיר וכן בענין אם יוכל לסלקו או לא הכל כמנהג העיר ועיין ש"ך (סעי' ג'): +מי שיש לו חורבה ורוצה לבנותה ואומר לחבירו בנה חורבתי ודור בה ונכה לי בכל שנה דבר קצוב עד שיכלו דמי ההוצאה אפילו אם שוה ג' זהובים לשנה והוא אינו חושב אלא זהב א' מותר שזה דומה למשכנתא דסורא: +ראובן השכין ביתו של שמעון אצל לוי ושמעון שתק ולוי דר בבית זה כמה שנים מפני שהיה חושב שהוא ביתו של ראובן ודר בה בנכייתא ובאחד מדרכי ההיתר שכתבנו ואח"כ תבע שמעון את לוי והוציא הבית מיד לוי והוצרך לוי לשלם לו גם השכירות מכל הזמן שדר בו מפני שהיה קיימת לאגרא וגברא דעביד למיגר וכה"ג צריך ראובן לשלם לו ללוי הכל הקרן וגם כל שכירות הבית שמין לשמעון ואין בו משום ריבית שמה שמוסיף לו אינו מוסיף לו בשביל המתנת המעות רק בעד השכירות שנתן הוא נותן לו מחמת שמכר לו דירת הבית לדור בתוכו בעד הנכייתה שמנכה לו ונמצא עכשיו שאין דירת הבית שלו והמוכר דבר שאינו שלו הרי הוא חייב באחריותו ואף כי איזיל גבי האי הוי כאלו קיבל עליו אחריות המקח בכל מה ששוה (ססעי' ו'): דין המלוה על המטבע והוסיפו על משקלו באיזה מטבע ישלם מבואר בש"ע סי' קס"ה: + +Klal 136 + +דין ריבית שע"י שכירות ומלאכה (סי' קס"ו):
כבר כתבנו בכלל קל"א סי' ט"ז דאסור למלוה לי��נות מלוה אפילו בדבר שזה נהנה וזה לא חסר. ולכן המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אפילו הוא חצר שאין עומד להשכיר ונמצא שהלוה אינו חסר כלום וגם המלוה אין דרכו לשכור דירה ונמצא שאינו לוקח כלום אסור כיון דהוי דבר של פרהסיא ודוקא שהמלוה רוצה לכנוס עכשיו בחצר זה אבל אם היה דר בו כבר וזה לא אמר צא או שבדיעבד נכנס ודר בו לאחר הלואה אם ידוע שהחצר אינו עומד להשכיר והוא בענין שאם לא הלוהו לא היה חייב לתת לו שכר מחמת שדר בו באופן שנתבאר בח"מ סי' שס"ג סי' וז"ח אפילו אם המלוה דרכו לשכור כיון שזה לא חסר א"צ לצאת ממנו אפילו לצאת ידי שמים (ולרמב"ם לעולם הוי א"ר וצריך להחזיר אם בא לצאת י"ש) אבל אם החצר עומד להשכיר הוי א"ר לכ"ע ואם אמר לו דור בחצרי בשכר הלואה אפי' לא קיימא לאגרא הוי ר"ק דכיון דאמר לי בשכר מעותיך הוי כאלו השכירו ואם אמר לו הלויני ודר בחצירי סתם ולא אמר בשכר הלואה די"ל דה"ק דור בחצירי חנם אע"פי שלא תלויני אי קיימא לאגרא הוי ר"ק ואי לא קיימא לאגרא הוי א"ר ולהרבה פוסקים לעולם הוי ר"ק כיון דהתנה עמו כן בשעת הלואה (ש"ך סק"ו) ואם הלוהו ואח"ז תבע לו חובו והרחיב לו זמן וא"ל דור בחצירי תליא בפלוגתא אם הוי ר"ק או א"ר ונתבאר לעיל כלל קל"א (סי' ב' סי' קס"ו ולענין אם צריך לסלק לי דמי הדירה ע"ש ובש"ך סק"ה): +מלמד שהלוה מעות לבע"הב וגם לומד עם בן בע"הב והתנה עמו שיתן לו הוצאות הוי לי' כהלויני ודור בחצירי דאסור כיון שהתנה עמו בשעת הלואה אע"ג דבלא"ה היה נותן לו הוצאות זו מחמת שלומד עם בנו אפ"ה אסור אבל אם הלוה לו סתם ואח"כ שכר אותו ללמד עם בנו ולתת לו מזונות בעד שכירות הלימוד כ' הלבוש דמותר שכן דרך בע"הב להתנות למלמד ובשעת הלואה לא התנה עמו כלום (סי' קס"ו): +אסור לומר לחבירו עשה עמי מלאכה היום ששוה דינר ואני אעשה עמך בשבוע אחר מלאכה ששוה ב' או מלאכה שהיא יותר כבדה ואפילו לעשות עמו באותה מלאכה אלא שיהיה בזמן שהוא יותר כבדה כגון שעכשיו הארץ לחה ובאותו זמן תהי' יבישה וכל כיוצא בזה אבל כששני המלאכות שוין ובזמן שוה מותר (סי' ק"ס סעי' ט' וסי' קע"ו סעי' ז' ועיין כלל קל"א סי' י"ד לענין הלואה): +היה המלוה בעל מלאכה והתנה עם הלוה שכל מלאכה שתבא לידו יתן אותה למלוה ויתן לו ביוקר משער הקצוב או שהלוה בעל מלאכה והתנה עמו המלוה שיעשה לו מלאכתו בזול משער הקצוב הוי ר"ק ואם התנו שיעש' בשויו וא"כ אין כאן אלא טובת הנאה שצריך שיתן המלאכה דוקא לו תליא בפלוגתא דלעיל כלל קל"א סי' ג' אם טובת הנאה ממון הוי ר"ק ולמ"ד דאינו ממון הוי א"ר וכן הדין בכל טובת הנאה ואפילו לא התנו מתחלה אם אינו רגיל בלא"ה אסור ואם בלא"ה כ"א מחזיק טובה לחבירו מותר (ק"ס סעי' כ"ג): +אסור להשכיר מעותיו שיאמר לו אשכיר לך י' דינרין בדינר לחודש דכיון דמלוה להוצאה ניתן וא"כ תיכף הוי הלואה גבי' אבל אם שוכר להתלמד בהן או להראות אותן לבני אדם שהוא עשיר ומחזירם לו בעין מותר (דאם הוציאו אע"פ שבאו לידו אותן עצמן אסור) ובלבד שלא יחייב עצמו בהן אלא כשאר שוכר שיהא חייב בגנבה ואבידה ופטור מאונסין אבל אם קיבל עליו אפילו אונסין יצא מכלל שוכר ונעשה מלוה ואסור ואם קיבל עליו המשכיר כל האחריות אפילו מאונסין יש מתירין אפילו השכירן להוציאן אבל אם קיבל עליו רק גניבה ואבידה ולא אונסין או להפך והשכירן להוציאן הוי א"ר ואם לא קיבל עליו אחריות כלל הוי ר"ק (סימן קע"ו סעי' א'): +מותר להשכיר כלים אפילו נותן לו רשות למכרם ולעשות בהם כל חפצו רק שלבסוף יחזיר לו כלי אחר כזה דאין כאן הלואה (סעי' ב'): +מותר להשכיר כלי ולקצוב דמיו מיד ולהתנות שיקבל עליו השוכר להתחייב באונסין שהרי מותר לשוכר להתחייב א"ע להיות כשואל ואע"ג ששם אותן בדמים וחייב בכל אינסין וא"כ ה"ל כהלואה והשכר שנוטל מחזי כריבית אפ"ה שרי כיון שאינו מתחייב בדמיו אא"כ ישבר וכל זמן שהוא בעין הוא מחזירו כמו שהוא ועד שעת שבירה הוא ברשות המשכיר לזולא וגם הוא נפחת ע"י שמשמשין בו ואם יחזירהו בעין הרי מפסיד בעל הכלי וא"כ מה שנוטל אינו אלא שכירות ואם נשברה משלם כפי מה ששוה בשעת השבירה (סעיף ג') ולפ"ז כלי כסף וזהב שאינו נפחת אסור אם מקבל עליו אונסין אבל י"א הטעם כיון שיש לו רשות להחזירה כשהיא בעין והוא ברשות הבעלים ליוקרא וזולא מותר (עיין בב"י): +מותר לשכור פרה ולשומה בדמים כגון שיאמר הרי פרתך שוה ל' זהו' אם תמות אשלם לך וכל זמן שהיא אצלי אתן לך כך וכך בחדש בשכירות מותר ואינו דומה למקבל בהמות שאם ימותו ישלם וכל זמן שהם אצלו מחלקין הגיזות והולדות דאסור כמו שנתבאר לקמן כלל קמ"ב סימן א' דהתם אינו עושה בהם מלאכה שיכחישו מחמתן ואעפ"כ מקבל אחריו' מעתה אבל הכא שעוש' בה מלאכה ומכחישה שפיר יכול לקבל אחריות עליו וגם היא ברשות הבעלים לענין יוקרא וזולא עד שעת מיתה ומיהו י"א דא"צ לשלם אלא מה ששוה בשעת מיתה שהרי לענין כחש וזולא היה ברשות הבעלים (סעי' ד'): +המשכיר שדה לחבירו בי' סאין לשנה ואמר לו תן לי ר' זהו' שאוציא על השדה לזבלה יותר וכיוצא בו ואני אתן לך י"ב סאין לשנה מותר שע"י שיזבלנה יהיה שוה י"ב סאין לשנה וכן אם השכיר לו חנות או ספינה בי' דינרין לשנה וא"ל תן לי ר' זהו' ואציירנה ואייפנה או אעשה לו כלי תשמיש יותר ואעלה לך י"ב דינרין בכל שנה מותר דכיון דמוציא המעות בגוף הספינה או החנות שעי"ז הוא שוה יותר אבל אם א"ל תן לי ר' זהו' כדי להתעסק בהם בחנות בסחורה ואני אוסיף לך שכירות אסור (סעי' ה'): +מותר להרבות בשכר קרקע כיצד השכיר לו את החצר ואמר לו קודם שהחזיק בו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בי' סלעים לשנה ואם תתן שכר חודש בחודש הרי היא בסלע לחודש ה"ז מותר לפי ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וא"כ באמת זה לא נתחייב לו כלום לשלם עכשיו אלא שמוזיל גבי' ומיחל לו מדמי השכירות הראוי אבל אם כבר החזיק בו או בשטר ושכרו בי' סלעים לשנה מעכשיו אסור לומר לו תן לי בכל חודש סלע ואמתין לך המעות דהוי אגר נטר וכ"ש אם כבר נתחייב לו השכירות ונותן לו דבר בהמתנת המעות דאסור (ועיין בכ"ז דהוי ר"ק ובנק"הכ מסתפק בזה כיון שאינו ע"י הלואה) ונ"ל דבמקום דהמנהג לעולם לסלק השכירות מתחלה ואפי' בשוכר סתם דאדעת' דמנהגא שכר א"כ תיכף כשהשכיר לו נתחייב לו כבר ולכן א"צ לסלק לו בעד העשר אלא כפי התנאי ונ"ל שיכולין לבטל השכירות ואז ישכיר לו לחודש כך וכך ולא יתנה עמו אם לשנה בכך ואם לחודש בכך כיון שהמנהג לעולם לשלם תחלה (סי' קע"ו סעי' ו'): +השוכר את הפועל בימות החורף לעשות עמו מלאכה בימי הקיץ בדינר ליום ומקדים לו שכרו מעתה ושכרו שוה בימי הקיץ יותר מדינר אלא שמזלזל בו בשביל הקדמת המעות אסור אבל אם אמר לו עשה עמי מלאכה מהיום עד זמן פלוני בדינר ביום מותר דכיון שמתחיל לעשות עמו מעתה אינו נראה כנוטל שכר מעותיו (סעי' ח'):
סי' קס"ז יתבאר לקמן כלל קמ"ב: + +Klal 137 + +דין ריבית באמצעות האין יהודים (סי' קס"ח קס"ט):
ישראל שחייב מעות לאין יהודי בין בריבי' ובין שלא בריבית וביקש להחזירם ואמר לו חבירו תנם לי ואני אעלה לו ריבית וכ"ש אני אעלה לך ריבית אפילו כתב הישראל השני שטר על שם האין יהודי ונתן משכנו' וגם הריבי' יתן לאין יהודי אסור והוי ר"ק שכיון שבשעה שנתן הישראל המעות לחבירו היה עדיין אחריות המעות עליו לגמרי והוי כאלו הישראל מלוה לישראל ע"מ שתתן ריבית לאין יהודי דפשיטא דהוי ר"ק דאפי' אין הישראל חייב כלום לאין יהודי כיון דבשכר הלוא' נותן ריבית עפ"י המלוה הוי ר"ק (סעי' א') ועיין לעיל כלל קל"ב סי' ד': +ואפי' העמידו הישראל אצל האין יהודי ואמר האין יהודי לישראל הראשון תנם לזה והפטר והוא יתן לי קרן וריבית אסור דכיון דמ"מ קיבל מיד הישראל מחזי כריבית דנראה כנותן ריבית לאין יהודי בשליחותו אבל ריבית גמור אין כאן דאע"ג דאין שליחות מ"מ זה מקבל בשביל האין יהודי ועוד שהרי הישראל אינו מתנה כלום ליתן לו איזה תוספ' והאין יהודי מתנה עם הישראל ליתן לו ריבית (דו"פ) ואפילו אם הישראל השני לא עשה הלואה עם ישראל ראשון אלא שהאין יהודי א"ל לקבלם מישראל ראשון אפ"ה אסור אם נותן הריבית לישראל הראשון סעי' ג' (ב"ח ט"ז ובש"ך דלא כרמ"א): +אבל אם קיבל האין יהודי המעות מיד הישראל ראשון ונתן לשני אפי' לא אמר בהדיא לישראל ראשון שפוטר אותו דמסתמא כיון שקבלו מידו נפטר הישראל מותר דמסתמא אפי' אם אמר לו האין יהודי שיתן הריבי' ליד הישראל אפ"ה מותר שבשביל האין יהודי מקבל אותו וכן אם העמידו אצל האין יהודי ואמר האין יהודי לישראל הראשון הנח על הקרקע או על השלחן והפטר וכן עשה ולקחן השני מותר (סעיף ב"ג) ודוקא כשאמר והפטר אבל אם לא אמר והפטר י"ל דה"ק הניחם ויהא ברשותך (ט"ז וש"ך) וכן אם אמר האין יהודי ליתנם לישראל הב' דרך פקדון ואח"כ יהא בידו הלואה מותר הואיל ולא יצא מעות הראשון בתורת הלואה (שם): +אין יהודי שלוה מעות מישראל בריבית וביקש להחזירם ומצאו ישראל ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך או אפילו אני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו מותר שהרי עדיין האחריות על האין יהודי והוי כאלו לוה מהאין יהודי (סעי' ו'): +אבל אם העמידו אצל הישראל ואמר הישראל הראשון להאין יהודי ליתנם לשני אעפ"י שהאין יהודי נותן המעות ליד הישראל וא"כ כיון דקיי"ל דאין נעשה שליח וא"כ אין לומר הוא שלוחו של ישראל אלא האין יהודי הוא המלוה אפ"ה אסור מדרבנן דדוקא לקולא אמרינן דאין שליחות אבל לחומרא קיי"ל דיש שליחות מדרבנן וה"ז האין יהודי שלוחו של ישראל (דעת רש"י) אבל י"א (ר"ת) דאפילו לחומרא לא אמרינן שליחות ולכן מותר לגמרי ואף שהעיקר כסברא ראשונה מ"מ במקום שנהגו להקל בזה אין למחות בידם (שם) ומ"מ אף לר"ת אם הישראל השני אומר שהוא מקבל המעות בשליחות ישראל ראשון והראשון באמת עשה אותו שליח לקבלו אסור אבל אם לא עשה אותו שליח ל"ש לומר שנעשה שלוחו שלא בדעתו (ש"ך ס"ק ט"ו): +וכ"ש אין יהודי שהלוה מעותיו לישראל בריבית על מנת שיתן ריבית לישראל דמותר (סעי' ד'): +אין יהודי שלוה מישראל בריבית והלך והלוה אותן לישראל אחר בריבית בשליחות ישראל הראשון וחוזר ישראל א' ונוטל ריבית מאין יהודי אסור מדרבנן לא מבעיא להפוסקים דס"ל דלחומרא יש שליחות מדרבנן דאסור ואפי' למאן דס"ל דלגמרי אין שליחות מ"מ כיון שהישראל כופה לאין יהודי ליתן לו הריבית והוא יכפה לישראל מחזי כריבית אבל אם יש לאין יהודי משכון מישראל ב' שאין צריך לכוף אותו שהמשכון שוה כמו הקרן והריבית וגם לא עשה בשליחות ישראל לכ"ע מותר כמו שנבאר בסמוך (סעי' ה' ועיין בט"ז ס"ק י"ז) וכ"ז היכא שנעשית בלא ערמה אבל אם הישראל מערים ותולה מעותיו ביד אין יהודי כדי שילוה אותן לישראל לכ"ע אסור: +וכן ישראל שאמר לאין יהודי לוה לי מעות בריבי' מישראל בשמך והמלוה לא ידע שבשביל ישראל הם המלוה מותר ליקח הריבית אבל הלוה להפוסקים דיש שליחות לחומרא נמצא עשה איסור ולהפוסקים דאין שליחות כלל אין כאן איסור כלל ואפילו אם המלוה ידע שהוא עבור ישראל מותר כדלקמן ודוקא בענין דלא מחזי כריבית כדלעיל סי' ז' (סעי' ז' ש"ך ס"ק י"ח וט"ז ס"קח) ואם ישראל אמר לאין יהודי לוה לי מן אין יהודי בריבית והלך האין יהודי ולוה מישראל אפילו ידע המלוה שלצורך ישראל הוא מותר דכיון דשני שליחותי' אין כאן שליחות (סעיף ח'): +עוד יש נ"מ בין אלו הדעות באין יהודי הבא ללות מישראל בריבית על משכון שידוע וניכר שהמשכנית הם של ישראל כגון בגדי ישראל וספרים למאן דס"ל דיש שליחות אסור לזה ללות עליו כדלקמן אבל למאן דס"ל דאין שליחות מותר ליתן לכתחלה משכנות לאין יהודי אפי' לעבדו ושפחתו למשכנם אצל ישראל אפילו ספרים והמלוה מכירן שהם של ישראל ואפילו אם אח"כ הישראל פודה בעצמו המשכון שרי מיהו אם אין המלוה רוצה ליתנם לישראל זה שרוצה לפדותן הרשות בידו שהרי אין לו עסק רק עם האין יהודי ולכן צריך ג"כ בתחלה שיהא המשכין שוה נגד מעותיו כדי שלא יהא לו עסק עם הלוה וכבר כתבנו דאין למחות ביד הלוהגים היתר כדעה זו ולכ"ע אם כבר הלוה הישראל ולא ידע שהם משכנות של ישראל מותר להמלוה ליקח הריבית ואפי' אם בא הישראל ואמר המשכנות הם שלי והוא נותן לו הריבית שחייב להאין יהודי לא יאמינו המלוה דמסתמא לא שביק היתירא ואכיל איסורא (ש"ך ס"ק כ') ולפי"ז א"צ לטעם שכ' הש"ע דעדים לא יוכל להביא כי לא יוכלו להעיד שאלו מעות עצמו שנתן המלוה לאין יהודי חזר ונתן לישראל כי יוכל לומר שאלו עכבם לעצמו וממעותיו הלוה לו אבל לפי דברי הש"ך הנ"ל אפי' אם העדים יאמרו שלא זזה ידו של אין יהודי מידינו מעת קבלת המעות מהמלוה עד שנתן להישראל השני יכול המלוה לומר שאינו מאמין לו ואמרינן מסתמא הקנה הישראל הזה משכנות אלו לאין יהודי והאין יהודי קנאם במשיכה וכל מה שנותן הישראל הכל הוא בשביל האין יהודי אלא דאם ידע אסור לכתחלה להלות ע"ז לדעת המחמירים שמא לא הקנה אותם ואפי' אם א"י בודאי אם הם ספרים וכיוצא בו שניכר שהם של ישראל מכוער הדבר שיקח ריבית הואיל דידע מתחלה שהם של ישראל (סעיף ט'): +ולפ"ז אם ישראל היה חייב לאין יהודי ולא רצה לפרעו ומישכן אותו בע"כ של ישראל והלך האין יהודי ולוה מישראל אחר על אלו משכנות אם ישראל זה יודע שהם משכנות של ישראל ואחריות החוב והריבית הוא על המשכון אם בא הישראל לפדותו מישראל זה אסור להמחמירין דה"ל כשלוחו ואסור ליקח הריבית מן הישראל שהרי בודאי לא הקנה הישראל לאין יהודי המשכנות שהרי משכנו בע"כ אבל להמקילין מותר (ש"ך ס"ק ס"ו וט"ס שם וצ"ל מיהו לר"ת) ואם אחריות החוב והריבית אינו על המשכון לבד אלא גם על האין יהודי או שהישראל הממושכן לא ידע שהאין יהודי רוצה למשכן אותו ביד ישראל לכ"ע מותר ליקח הריבית מישראל שהרי אין כאן צד שליחות (סעי' י') ודוקא בענין זה שהלואה היא לצורך ישראל או שמשכן אותו בע"כ דל"ש לומר שהקנה לאין יהודי אבל ישראל שלוה מאין יהודי בריבית על משכון ואח"ז נצרך האין יהידי למעות ומלו' על משכון זה מישראל אע"פ שזה יודע שהם משכנות של ישראל מותר לזה ללות עליו וליטול הריבית מיד ישראל ראשון שכל מה שניטל הוא רק בשביל האין יהודי וא��ן שום עסק לישראל זה עם הישראל אלא עם האין יהודי (סעי' כ' ובש"ך שם ס"ק ס"ו ס"ז) ויש אוסרין גם בזה אא"כ אמר ישראל בעל המשכון לאין יהודי קנה מעכשיו המשכון אם לא אתן לך עד יום פלוני (שם): + ישראל שחייב לאין יהודי חוב על ריבית ואין יהודי לוה מישראל וגם נתן לו בטחון שטר של ישראל זה שחייב לו אם האין יהודי מקבל הריבית מישראל ונותן לישראל מותר אבל ישראל מישראל מחזי כריבית ומיהו מה שכבר עלה הריבית ביד האין יהודי ומשכן האין יהודי ריבית זה לישראל הט"ז מתיר לכתחלה אך מה שעולה מזמן שמשכן לישראל אוסר ואם האין יהודי הקנה החוב לגמרי להישראל והאין יהודי מסולק ממנו לגמרי אסור לישראל לקבל אפי' מאין יהודי הרבי' שיעלה מאותו זמן שהקנה לו (סעיף י' בט"ז ס"ק י"ב והנ"קכ חולק בשתיהם אבל אינו מוכרח וצ"ע שהרי מוכח להדיא מדברי הש"ך או בעה"ת שהביא הב"י בדין משכונו של ישראל ביד אין יהודי שכ' בש"ע סעי' כ' דאפילו לאוסרים עכ"פ הריבית שהיה עליו מכבר שקיל ישראל מיניה ע"ש והיינו כדברי הט"ז וע' בתשו' ריב"ש שהביא הב"י קרוב לסוף הסי' ד"ה אין יהודי שעשה לישראל אפוטרופס ע"ש) ומ"מ אם האין יהודי הקנה החוב לישראל הב' בדיניהם ולא בדינינו אין האין יהודי יכול לחזור מישראל ראשון אפי' הקנה לו החוב לחלוטין מותר ליטול מאין יהודי גם לש"ך (ש"ך שם בנק"הכ): +ישראל שהשאיל משכונו לאין יהודי ללות עליו בריבית לעצמו ומשכנו האין יהודי אפילו ידע הישראל דהמשכנות הם של ישראל מותר לישראל להלות עליו בריבית ואפי' הלך לו האין יהודי ופורע הישראל בעל המשכון קרן וריבית מותר דהא הישראל הקנה המשכנות לאין יהודי וקנאם במשיכה (סעי' י"א ובש"ך) אבל לא יוכל לזכות להאין יהודי משכון ע"י אחר שילוה בו מעות מישראל בריבית בשביל אין יהודי למ"ד אין זכים אבל אם האין יהודי השואל אומר לישראל המשאיל לו המשכון תנהו לפ' אין יהודי שילוה לי עליו מישראל בריבית ותיכף כשתמסרנו לידו אני חייב לך להחזיר המשכון מותר (ש"ך ס"ק כ"ט): +אם אין יהודי זה ששאל משכנות מישראל אינו רוצה לפדות המשכון ולהחזיר לבעליו ובא ישראל המשאיל ורוצה לפדותם אם האין יהודי הוא אנס ואינו יכול לכוף אותו לפדותו אין המלו' יכול לומר להמשאיל לאו בע"ד דידי את אלא צריך ליתן לו לפדות משכונו דהוי כגזלן ומיהו אם הוא אנס ואילו בא לפדותו היה המלוה צריך ליתן לו בלא ריבית צריך לתת ג"כ לבעל המשכון בלא ריבית (סעי' י"א) ומיהו אם בשעת הלואה לא היה אנס אלא שעכשיו איתרע צריך ליתן לו הריבית שעולה עד אותה שעה (ט"ז ס"ק ט"ז) אבל אם אין האין יהודי אנס ויכול בעל המשכון לכוף לאין יהודי לפדותו יכול המלוה לומר להמשאיל לאו בע"ד דידי את (שם ברמ"א) ומיהו אם השאילו רק למשכן לפי שעה ומשכן לזמן ג"כ הוי כגזלן וצריך ליתן לישראל לפדותו (ש"ך ס"ק ל"א וס"ק כ"ד): +אין יהודי שהשכין משכון לישראל וחזר ומכרו לישראל אחר כשבא הישראל לפדותו אפי' שהה זמן לפדותו צריך ליתן למלוה קרן וריבית (שם ברמ"א): +ישראל שהלוה לאין יהודי בריבית על משכון ואח"כ אמר האין יהודי להמלוה שיתן המשכון לראובן למכור וכן עשה וראובן עיכב המעות בידו אחר מכירת המשכון והמלוה תובע ריבית עד שיביא מעותיו לידו והאין יהודי אינו רוצה ליתן יותר מעד שעת מכירה בענין שהאין יהודי כופה לראובן שיסלק המותר יכול המלוה ליטול כל הריבית מהאין יהודי שהרי אין למלוה שום עסק עם ראובן ומאי נפקא ליה למלוה מיניה אם האין יהודי יכוף לראובן שיפרע לאין יהודי או לא (סעיף י"ב): +אין יהודי שאמר לישראל לוה לי מעות בריבי' מישראל על משכוני או אפילו בלא משכון אלא שהשליח הודיע למלוה שהוא לצורך אין יהודי פלוני (ש"ך ס"ק ל"ד) ואין אחריות המלוה כלל על השליח אלא על אין יהודי מותר למלוה ליקח הריבית מיד ישראל השליח דאע"ג דאין שליחות נמצא אין זה שלוחו מ"מ מותר דאמרינן שהוא שליח של המלו' להוליך המעות לאין יהודי ולהביא לו משכונו ואפי' אם פדאו השליח במעותיו מותר שלא אסרה תורה אלא ריבית הבא מיד לוה למלוה וכאן הלוה הוא אין יהודי והישראל אינו אלא שליח בעלמא (ועיין לעיל כלל קל"ב סי' ו') ולכתחלה צריך המלוה לומר להשליח אתה תהיה שלוחי להביא לי המשכון מן האין יהודי באחריותי ולהוליך לו המעות באחריותי וכן בשעת פדיה תהא שלוחי להביא לי המעות ולהחזיר לו המשכון והכל באחריותי ואם אינו מאמינו יאמר כך בלבו וא"צ להודיע או שיתנה עמו שלא יהא נאמן לומר נאנס או נאבד אלא בעדים ואם הישראל הביא המשכון מתחלה לישראל בלא שליחות הישראל א"צ הישראל לקבל עליו אלא אחריות המעות ואם לא אמר לו כן מ"מ אם זה הישראל נותן לו מדעתו הריבית או שיש משכון ת"י מותר לזה ליטול הריבית דמסתמא דעתו להיתירא שיהיה שליח המלוה (אך אם אינו רוצה ליתן לו אינו יכול לכופו אם אין לו משכון) ואם אמר לו זהו משכון של אין יהודי אפי' אם באמת אינו של אין יהודי אלא שזה מודה שהוא של אין יהודי הודאת בע"ד כמא' עדים אבל לא מהני שיאמר אני מזכה לך משכון זה וזכה בהם תחת האין יהודי דאין זכיה כדלעיל סימן י"ב (ש"ך ס"ק ל"ו) ואפילו יחזור זה וכופר ואמר שלא זיכהו לו ישבע המלוה שכן אמר לו וא"צ להחזיר המשכון עד שיפרע לו הריבית וכן אם אמר לו בשעת פדיה לא אמרתי לך האמת תחלה אלא שלי הוא יאמר המלוה איני מאמינך אלא לדבריך הראשונים אני מאמין אבל חושש אני לדבריך ואיני רוצה לקבל ממך המעות וכשיבא האין יהודי ויתן לו המעות אתן לו משכונו (ואם יש הכחשה ביניהם עיין בסי' קס"ח סעיף י"ג ובש"ך ס"ק ל"ח ל"ט מ' נ"ה ע"ז ע"ח ע"ט) וכללא הוא דאם הלוה מכחיש למלוה צריך המלוה לישבע אבל אם אינו מכחישו אלא שאומר לו לא אמרתי לך האמת א"צ המלוה לישבע אלא שאומר לדבריך הראשונים אני מאמין (ש"ך ס"ק ל"ח) ומ"מ אם נודע למלוה באמת שכן הוא כדבריו אע"פי שאין ביד ב"ד לכופו שלא ליקח הריבית שאומר שאינו מאמין לשום אדם (אפילו לעדים לדעת הש"ע דהודאת בע"ד כמאה עדים אבל הש"ך כ' בשם רש"ל דעדים נאמנים עיין ס"ק מ' מ"מ אסור לו ליקח הריבית כיון שידוע לו שהוא של ישראל ומ"מ הלוה שהוא מערים בזה ללות בשם אין יהודי ואומר שלי הוא נקרא רשע ואם אין בידו משכון אלא שנתן לו מעות להלות לאין יהודי בריבית ואמר לעצמי לקחתי הלוה נאמן שלצורך עצמו לקחה ולא לוה לאין יהודי ונקרא רשע (עיין ש"ך ס"ק מ"ה ובט"ז ס"ק י"ט ובנק"הכ (סעיף י"ג): +ישראל שלוה מחבירו לצורך אין יהודי וקצב עם האין יהודי על הריבית ביוקר ועם המלוה קצב בפחות זכה הלוה במה שקצב עם האין יהודי יותר ממה שקצב עם הישראל (אם קצב עם המלוה ביוקר והאין יהודי אינו רוצה לפרעם אם מזכיר לו שם האין יהודי תחלה ומכירו אין צריך לשלם הלוה מכיסו) שאם אין מזכיר לו שם אין יהודי אין המלוה צריך להאמין ללוה כדלקמן סי' י"ט (ש"ך ס"ק מ"ח וע"ש בט"ז ס"ק כ' ובש"ך ס"ק מ"ז): +אע"ג דישראל מותר להיות שליח מן האין יהודי ללות מישראל חבירו דוקא כשיאמר שהוא לוה לצורך אין יהודי והאין יהודי יפרע קרן וריבית אבל אם הישראל אמר לו שהוא יפרע הקרן והריבית נמצא סמיכת הישראל על ישראל חבירו אע"פי שיודע שלוה בשביל אין יהודי מ"מ הוי כישראל המלוה לישראל והוא חוזר ולוה לאין יהודי וקרוב הדבר לר"ק ואמנם אם המשכון טוב כ"כ להלוות עליו סך ההלואה שיהא שוה קרן וריבית שיגיע עליו אפילו יעמוד זמן ארוך דאז סמיכת המלוה על המשכון נוהגין להתיר אבל אם המשכון אינו טוב כ"כ צריך הישראל ליתן להמלוה שט"ח ע"צ היתר לבטחון. ומ"מ אפילו המשכון טוב יש ליזהר בדבר שלא יאמר הישראל שהוא יפרע קרן וריבית (ש"ך ס"ק מ"ט): +אם בא השליח לפדות המשכון והמלוה מרוצה בזה מותר לקבל ממנו הריבית אבל אם פודה השליח משלו הוי רמאות שהרי מתחלה ע"מ כן הלוהו שיהא המשכון בידו עד שיפדה האין יהודי ולכן אם אין השליח רוצה לפדותו אין המלוה יכול לכופו לפדותו כיון שלא לוה לצרכו אלא לצורך האין יהודי מ"מ חייב הוא להעמידו אצל האין יהודי (סעיף י"ד) ואם המלוה רוצה למכור המשכון והשליח אמר שלא ימכור שהוא ירא מאין יהודי אין צריך לחוש לדבריו כי אין למלוה עם האין יהודי כלום ואם ירא יציל עצמו ויפדה המשכון. ודוקא בסתם אבל אם אמר המלוה אתה תהיה שלוחי כדלעיל סי' ט"ז פשיטא דיוכל השליח לומר למלוה אל תמכרהו וכן אם לא הביא המשכון עמו אלא ששלחו האין יהודי להביא לו מעות ואח"כ יתן לו משכונו דאז לא היה אחריות המשכון מעולם על השליח רק השליח היה שלוחו של ישראל כדלעיל יכול השליח לומר אל תמכרנו שתזיקני ואם מכרו ובא השליח לידי היזק מזה חייב המלוה לפצותו (סעיף ט"ו ש"ך ס"ק נ'): +ישראל שאמר לחבירו טול מעות הללו והלוה אותם לאין יהודי ברבית אם אחריות המעות על השליח בהולכה או בהובאה או שאמר לו השליח כל זמן שאין האין יהודי פירע הקרן אני נותן לך ריבית (ט"ז ס"ק כ"א) נמצא שאחריות המעות עליו אסור ליקח הריבית מיד השליח או מיד שלוחו של שליח אפילו מאה דכיון שמקבל עליו אחריות יותר משאר שלוחים הוי כאלו הוא הלוה מישראל והוא מלוה לאין יהודי ואם לא קיבל עליו אחריות רק כשאר שלוחים אם שומר חנם כשומר חנם ואם שומר שכר כשכיר מותר (סעיף ט"ו): +ישראל שאמר לחבירו לוה לי מעות מהאין יהודי בריבית אם נתן לו משכון והמשכון טוב כנגד החוב והריבית דמסתמא האין יהודי סומך רק על המשכון ואין לו שום תביעה על השליח מדין לוה מותר לשליח ליקח הריבית וליתנו לאין יהודי (ול"ד לדלעיל סי' א' דהתם לוה מתחלה הישראל לצורך עצמו ועוד דהכא סומך האין יהודי על המשכון לבד) ואם לא נתן לו משכון אסור אא"כ אמר לו לוה לי מעות מאין יהודי בריבית על שמי והאין יהודי מאמין ללוה ולא על השליח ולענין ערבות עיין בכלל שאח"ז סעיף י"ז) ולענין מנהיגי הקהל המלוים לצורך הקהל מבואר לעיל: +ישראל שהלוה לאין יהודי על משכנות והביאו לישראל חבירו שילוה לו עליו והריבית שיעלה עד אותו יום יקח הראשון ומה שיעלה מאותו יום יקח השני אם המשכון ברשות הישראל לגמרי כגון שהאין יהודי אמר לו מעכשיו יהיה שלך או שרואה שבדעת האין יהודי שלא לפדותו עוד או במקום שהמנהג שאחר זמן קצוב רשות למלוה למכור וכיון שהמשכון שייך לישראל צריך שיאמר המלוה לישראל השני הנני מוכר לך כל זכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך ולא לך עלי ואם אח"כ נתרצה השני שיחזור הראשון ויטול המשכון מותר ליקח ממנו הקרן והריבית שעלה ברשותו אבל אינו יכול לכופו לחזור לו כיון שכבר מכר לו מכירה גמורה וגם אסור להתנות עמו שיהיה מחויב להחזיר לו דא"כ אין כאן מכירה כלל כדלקמן כלל ק"מ אבל אם המשכון אינו שייך לגמרי לישראל אלא שממושכן בידו מותר לזה ללות עליו סתם ולהתנות עמו שכשירצה יחזיר לו המשכון דכיון דהמשכון שייך לאין יהודי ועיקר סמיכת הישראל השני הוא על המשכון א"כ הריבית שנוטל הוא נוטל רק ממשכון של האין יהודי (סעיף י"ח וש"ך ס"ק נ"ז) ומ"מ ראוי לכל בעל נפש שלא יתנה עמו שמחויב להחזיר לו רק שיהיה מרצון המלוה השני לחזור ולפדותו אם פודה בלא דעת האין יהודי (ט"ז סס"ק כ"ו): +במקום דהוי כמוכר לו המשכון של אין יהודי יכול הראשון ללות על המשכון יותר ממה שהלוה לו לאין יהודי והשני יטול רק הריבית שנותן האין יהודי דהוי כמוכר לו המשכון ומה שהלוה לו יותר הוא בחנם בלא ריבית (לבוש) עיין ט"ז ס"ק כ"ד שאוסר והש"ך בנק"הכ מסכים ללבוש להתיר וכתב שכן המנהג): +גם יכול הראשון לקצוב עם השני בפחות ממה שנוטל מן האין יהודי או להתנות עמו שהוא יקח חלק בריבית בכל שבוע ואם ירצה השני שהמשכון יהיה מונח ביד הראשון מותר ובלבד שיקנה לו הראשון אם הוא בענין שכתבתי בסי' כ"ב שהוא שייך לישראל יקנה לו ע"י אחר או בקג"אס בתורת מכר ואם אינו אלא משכון כמבואר שם יקנה לו בתורת משכון ויהיה אחריות המשכון מכאן ואילך על השני מ"מ יכול השני להתנות עם הראשון שיהיה באחריותו שהרי מותר לשומר חנם להיות באחריות כשואל ובדיעבד אפילו לא הקנה לו מותר דכיון דמה"ת מעות קונות והכא שאינה מכירה גמורה אלא להיתר אוקמוה אדאורייתא (שם הגהת רמ"א וש"ך ס"ק נ"ח): +וכ"ז כשלא זקף הראשון עם האין יהודי קרן ורוחים אבל אם כבר זקף עליו קרן וריבית על שנה להבא וכיוצא בו נמצא נעשה הכל קרן ביד הישראל הראשון בין במשכון או בלא משכון ולכן לא יכול להתנות עמו שכל מה שיעלה ריבית מאותו יום יהיה שלו דהוי כאלו נותן לו מכיסו אלא ימכור לו סתם כל המשכון שמגיע עליו כך וכך ימכור לו בפחות וכשיחזור וירצה לפדותו יקנה ממנו במעט יותר ממה שנתן לו כפי ערך הריבית שעלה ברשותו ואסור להתנות עמו שיחזור וימכרנו לו אלא יקנה לו החוב בקנין גמור ויחזור הקונה להבטיחו שכשיהיה לו מעות יחזור ויתננה לו אבל לא בדרך תנאי (שם ברמ"א): +וכ"ז כשהמשכון שיה בטוב כפי ההלואה והריבית אבל אם אינו טוב כ"כ או שיש לו שט"ח על האין יהודי ופשיטא כשהוא מלוה בע"פ דא"א להקנות חוב של אין יהודי בע"פ לא בא"גק ולא במעמד ג' ואפילו אם יאמר לו הנני מוכר לך החוב של המשכון אינו כלום ולכן צריך שיאמר המלוה הא' להשני הריני מוחל חוב של האין יהודי להאין יהודי כשתתן לי כך וכך ובזה יהיה קנוי לך ולא אודיע זאת להאין יהודי וכל מה שאוציא מן האין יהודי אתן לך ולא אזכה לעצמי (בש"ך סי' קע"ג ס"ק ח') או כל מה שתוציא מן האין יהודי יהיה שלך או שיאמר השני בסך זה שאני ויתן לך אתה תפטר מן האין יהודי ואין לך עליו כלום ובסך זה אני קונה ממך שכל מה שאוציא מן האין יהודי הוא שלי ואם ירצה הלוקח צריך המוכר שילכו שניהם להאין יהודי ויאמר הראשון להאין יהודי תדע שהחוב שמגיע לי מעכשיו שייך לחבירי ואז אתה פטור ממני כשתבטיח שתסלק לחבירי (שם בש"ע מה שכתב בש"ע אתה תפטור האין יהודי בכך וכך ר"ל כשאתן לך כך וכך אזי תפטור אותו לגמרי ובכך וכך שאני נותן לך אני קונה ממך (סעיף י"ח): +נאמן הלוה לומר שיש לי משכון של אין יהודי ואין צריך להביא ראיה ויוכל המלוה להלוות לו אם לא שאינו מוחזק בכך דאז ודאי משקר ומכ"ש כשיודע המלוה שהוא שקר דאז אסור להלות לו (שם ברמ"א): +ישראל הבא לחבירו ואמר לו הלויני מעות על משכנות אלו שהם של אי�� יהודי ובאמת הם של אין יהודי אלא שממושכנים אצלו בלא ריבית או אפילו בריבית רק שמקבל לפרוע לו הריבית סתם בין יפרע לו האין יהודי או לא אפילו אם האין יהודי נותן לו ריבית והישראל נותן לו ריבית אסור דדוקא כשאמר לו משכון זה של אין יהודי תלוה עליו כך וכך וכשיבוא האין יהודי תקח ממנו כך וכך אמרינן מסתמא נתכוין להתירא שהוא מוכר לו המשכון אבל אם אמר לו הלויני מעות בריבית על אלו המשכנות שהם של אין יהודי ודאי ר"ק היא שהרי קצץ עמו ריבית בין אם יתן האין יהודי ריבית או לא ומאי מהני שהיה המשכון של אין יהודי מאחר שהישראל נותן לו ריבית. ואע"ג דמותר לישראל להיות ערב אחר שיש משכון הכא שהישראל מלוה תחלה לצרכו אסור. ודווקא שהמשכון נשתקע לישראל כדלעיל סי' כ"ב אבל כשהם ברשות האין יהודי בכל ענין מותר כדאיתא שם סי' כ"ב (סעיף י"ט ש"ך ס"ק ס"ד): +וכן אם הישראל הלוה לאין יהודי על המשכון ק' זהובים ורוצה להשכינם ליד ישראל בחמשים וא"כ נראה לעינים שהוא שלו ואינו כמוכרו לו ולכן אסור (ט"ז ס"ק כ"ח ונק"הכ שם): +וכן האומר לחבירו הלויני מעות בריבית ואני אשלח לך משכון ע"י אין יהודי והאין יהודי הביא המשכון למלו' והוליך המעות ללוה אע"פי שהמשכון הוא של אין יהודי תחבולות רשעים הוא זו ולא מהני כלום ולא יטול ריבית כלל והוי ר"ק (שם בש"ע): +ישראל שהפקיד מעותיו אצל אין יהודי והלו' אותם בריבית לישראל אם עשה שלא מדעת ישראל נמצא שהם באחריות האין יהודי לגמרי שאפילו אם לא יסלק הישראל חייב האין יהודי לסלק מותר לזה ליקח הריבית אבל אם עשה כן מדעת המפקיד אע"פי שאמר לו הישראל הילך שכרך או חלק בריוח והלוה מעות בריבית כדלקמן סי' ל"ג אם קיבל עליו האין יהודי כל האחריות שאם לא יפרעו החובות יצטרך הוא לפרוע מכיסו וא"כ האין יהודי הוא הלוה מותר אבל אם זה לא יפרע לו לא יצטרך האין יהודי לפרוע אעפ"י שהם באחריות האין יהודי כשאר שומרין אפילו קיבל עליו שיהיה כדין שואל לחייב באונסים מ"מ כיון שהם ברשות ישראל אסור לקבל הריבית והוי ר"ק (סעיף כ"א): +אין יהודי שהפקיד מעותיו ביד ישראל אם הם באחריות ישראל שאם לא יפרע הלוה יצטרך הוא לפרוע מכיסו אסור לו להלותם בריבית ואם התנה עמו שילוה אותו לישראל פלוני ואם לא ימצא לו נכסים אזי יפרע הוא מותר דאין זה אלא כערב וכדלקמן בדין ערבות ומכ"ש אם הם לגמרי באחריות האין יהודי אע"פי שהישראל קיבל עליו אחריות אונסין כדין שומרין קודם שילוה אותם אבל משילוה אותם אינן באחריותו כלל אלא שאם יאבדו החובות יאבדו לאין יהודי מותר מדינא ומ"מ אסור משום מראית העין (סעי' כ"ב): +ישראל שאמר לאין יהודי הילך שכרך או פליגנא לך בריוח והלוה מעותי בריבית אסור שהם באחריות הישראל ואין יהודי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי בריבית מותר אלא שאסור משום מראית העין. ואם הדבר מפורסם לרבים דאומנתו בכך מותר אבל מה שמודיע ללוה ולעדים שהם של אין יהודי לא מהני (סעיף כ"ג מ"ש הש"ך ס"ק ע' ויראה דגם בפקדון כו' הוא לשון הטור שהטור לא כתב בדין מעותיו של אין יהודי ביד ישראל דאסור משום מראית עין ולמד דין דלעיל מדין זה עיין בטור): +וכן הדין באין יהודי שעשה לישראל אפוטרופוס על נכסיו אע"פי שלא עשאו אפוטרופוס על כל נכסיו מותר ללות ממנו בריבית וישראל שעשה לאין יהודי אפוטרופוס על נכסיו אסור ללות ממנו בריבית והוי ר"ק וגם זה תלוי במי שאחריות עליו (סעיף כ"ד): +ראובן שאמר לשמעון לקחת ממני ריבית ושמעון השיב לא לקחתי או שאר טענות שביניהם אם יש שטר ביד המלוה או שהלוה רצה להוציא מן המלוה כ"ז מבואר בסעיף כ"ה: +ראובן משכן משכנות של אין יהודי אצל שמעון ולימים תבע שמעון את ראובן שיפדה אותם המשכנו' אין ראובן חייב לפדות המשכנות שהרי ראובן נעשה שליח של שמעון להוליך המעות לאין יהודי ולהלותם לו ואין עליו הכרח לפדות המשכנות או למכרן כדלעיל סימן ט"ז אבל חייב הוא להעמיד את שמעון אצל האין יהודי (סעיף כ"ז): +ישראל שהשכין אצל חבירו והמלוה נגשו לפדותו וא"ל הלוה לך ומשכן אצל האין יהודי ועלי לפרוע קרן וריבית אם המשכון טוב שהאין יהודי סומך עצמו רק על המשכון או שאמר לו המלוה הראשון ראה שאין אני משועבד לך כלל אלא הלואתך הוא על המשכון לבד מותר ואם לאו אסור ועיין לעיל סי' כ"א (סעיף כ"ו): +ישראל שהוא חייב לאין יהודי ושעבד לו קרקע שיתן לו כל השנה כך ריבית או שיאכל הפירות אם הלוה יכול לסלק האין יהודי בכל זמן שירצה אסור לישראל אחר לקנותו מן האין יהודי דכיון דהלוה יכול להחזיר לו מעותיו לא זכה האין יהודי בפירות או בריבית ולא הקנה לישראל השני רק הקרן וא"כ כשזה יתן לו ריבית ה"ז ר"ק אבל אם אין בידו לסלק לאין יהודי אלא לזמן הקצוב ביניהם הרי זכה האין יהודי במה שנתחייב לו הלוה לפרוע בכל שנה ולכן מות' הישראל לקנותו ממנו וליקח הפירות או ריבית בכל שנה מיד הישראל הלוה דכל מה שלקח ממנו בכח האין יהודי ובשליחתו לקחו ממנו (סעיף כ') וצ"ע ממ"ש רמ"א בסעיף י' בשם רשב"א וע"ש בט"ז ובנק"הכ): + +Klal 138 + +דין ערבות בין ישראל לאין יהודי (סי' ק"ע):
ישראל שלוה מעות מאין יהודי בריבית אסור לישראל להיות ערב אם יכול האין יהודי לתבוע את הערב תחלה שהרי הוא כאלו האין יהודי מלוה להערב והערב מלוה לישראל אבל אם מנהג המקום שצריך לתבוע הלוה תחלה או שהתנה עמו כך שלא לתבוע אותו עד שלא ימצא לגבות מן הלוה או שיהיה אנס או שיברח ונמצא שהאין יהודי היא המלוה לישראל מותר להיות ערב והאידנא מסתמא הוי כאלו קיבל עליו דסתם ערבות כך הוא ואם עבר ונעשה ערב סתם במקום האסור והוצרך ישראל זה לפרוע לאין יהודי קרן וריבי' אם כבר החזיר הישראל להערב אין יכול לכופו להחזיר לו די"א דסתם ערב מותר ואינו אסור אלא בערב שלוף דוץ כדאיתא בסי' ב' ואם לא נתן עדיין א"צ זה ליתן לו דכיון די"א דאסור הוי המוציא מע"ה (סעיף א' ובש"ך): +ודוקא ערב סתם אבל ערב שלוף דוץ דהיינו שאין להמלוה שום עסק עם הלוה רק עם הערב דזה אסור לכ"ע ודינו כר"ק דאפילו נתן מוציאין מידו (ט"ז וש"ך) אבל רמ"א וב"ח ס"ל דגם זה אינו אלא א"ר: ולכ"ע צריך לשלם לו כל ההפסד המגיע לו על ידו חוץ מן הריבית דלכ"ע אסור ליתן לו (שם וע"ש בט"ז ס"ק ב' דכ' דתליא בפלוגתא אם צד א' בריבית הוי ר"ק או לא כדלעיל כלל קל"א סי' א'): +וכן אין יהודי שלוה מישראל בריבית אסור לישראל להיות אפילו ערב סתם אא"כ התנה או שהמנהג כן שכ"ז שיש ללוה לפרוע ולא יהיה אלם ולא יברח אלא שירצה לשלם לא יוכל לתבוע הערב דאז מותר להיות ערב ואם לא יהיה לאין יהודי לפרוע או שיהיה אלם או יברח ויצטרך הישראל לשלם מותר לקבל ממנו קרן וריבית ונ"ל דבזה במקום שנהגו לתבוע הערב תחלה ולא התנה הוי ר"ק דישראל מישראל קא שקיל וכ"מ בש"ך סס"ק ב' (סעיף ב'): +והא דאסור להיות ערב דוקא בעד הקרן והריבית אבל אם היה ערב בעד הקרן לבד מותר אפילו בערב שליף דוץ דאפי' את"ל דהישראל הוא הלוה ומלוה לישראל הא אינו מקבל מן הישראל אלא הקרן ואף שהאין יהודי נותן הריבית ה"ז כאומר לחבירו הילך זוז והלוה לפלוני או הלויני ופלוני יתן לך ריבית (עיין בריבית שע"י הלואה כלל קל"ב סי' ב' ג' מה שכתבתי בשם המל"מ ובזה ל"ק קו' הט"ז בס"ק ה' מסי' ק"ס סעיף י"ג) וכן אם היה לו ערב רק בעד הריבית ולא בעד הקרן ג"כ מותר (רמ"א שם וש"ך סס"קו) והא דערב לו בעד הריבית שצריך לסלק לו הריבית דוקא כשקנו מידו דאי לאו הכי הוי כערב שלא בשעת מתן מעות שהרי הריבית יעלה להבא וקיי"ל ערב שלא בשעת מתן מעות אם לא קנו מידו לא הוי ערב כלל (משא"כ לקמן סי' ח' בזקף הקרן עם הריבית כיון דנחשב הכל קרן הוי אפי' על הריבית כשעת מתן מעות (ש"ך ס"ק ה'): +ודוקא שהאין יהודי נוטל המעות מיד המלוה אבל אם ישראל הערב נוטל המעות מיד המלוה אסור להיות אפי' ערב סתם אפי' בעד הריבית לבד ואפי' לא היה ערב כלל אסו' דכיון שהוא נוטל המעו' מיד ישראל אע"פ שנותנין לאין יהודי מחזי כאלו הוא הלוה כדלעיל כלל קל"ז סי' ב' איך יתן אח"כ הריבית. והא דאסור כשישראל לוקח המעות אפילו אינו ערב רק בעד הקרן היינו כשישראל נותן אח"כ הריבית אבל אם האין יהודי נותן הריבית מותר (שם ובש"ך ס"קו): +והא דאסור כשהישראל נוטל מיד ישראל דוקא שהיתה ההלואה בלא משכון אבל כשהית' הלואה על משכון של אין יהודי אעפ"י שנטל הישראל הערב המעו' מן המלוה ונתנן לאין יהודי מותר להיות ערב בעד הריבית שאין אחריות הקרן למלוה אלא על המשכון (רמ"א שם) אבל כשערב לו ג"כ בעד הקרן אסור (ש"ך סק"ח): +ואם אמר לו הישראל למלוה כל זמן שמעותיך ביד האין יהודי אני נותן לך דינר בחדש ולא תוכל לכופו לשלם לך אפילו נטל האין יהודי המעות מיד המלוה ואפילו לא ערב הישראל רק בעד הריבית אסור להיות אפילו ערב סתם בעד האין יהודי אם הלוה בלא משכון שהרי גם אחריות הקרן הוא על הישראל שכ"ז שאינו מסלק הקרן צריך ליתן לו ריבית (ט"ז ס"קו וש"ך סק"ז): +אם היה לישראל משכון מאין יהודי או ערב מאין יהודי ובא ישראל וא"ל למלוה שיחזיר לאין יהודי את המשכון או שיפטור את הערב והוא ערב לו צריך לשלם לו כל הקרן והריבית שעלה עליו עד אותו היום וא"צ לתבוע לא את הלוה ולא הערב אין יהודי אבל לא הריבית שיעלה עליו מכאן ואילך שכל מה שעלה עליו עד אותו יום נעשה הכל קרן ואינו נקרא ערב אלא בעד הקרן אבל מה שיתרבה מכאן ואילך עליו מתרבה אם לא שהמשכון היה שוה יותר שאז צריך להעלות לו גם הריבית שיעלה עליו מכאן ואילך עד כדי דמיו של המשכון אז יחזיר לו המשכון שהרי על פיו נתנו לאין יהודי והוא ערב בעד כל המשכון ואם זקף האין יהודי מתחלה הקרן עם הריבית אז אפי' מה שיעלה אח"כ הוי כקרן עד כדי הזקיפה וצריך לשלם עד כדי הזקיפה בין היה לו משכון על הכל או לא אלא שפטר הערב עפ"י דיבורו דכיון דהכל נחשב כקרן הרי לא נעשה ערב אלא בעד הקרן ואין כאן ריבית ואם היה משכון ואמר שיחזיר לו המשכון או שפטר את הלוה שא"ל מעתה לא יהיה לי עסק עמך רק עם הערב אפי' לא קנו מידו צריך לשלם כיון דעל פיו החזיר המשכון או שפטר את הלוה ה"ל כערב בשעת מתן מעות אבל בפטר הערב כיון שיש לו עדיין עסק עם הלוה י"ל דהוי כערב שלא בשעת מתן מעות וצריך קנין עיין ש"ך ס"ק ט' דהניח בצ"ע והיינו דוקא בערב סתם אבל ערב שלוף דוץ דהיינו ערב קבלן דינו כלוה עצמו וה"ז כאלו פטר הלוה עצמו (ש"ך שם):
סי' קע"ב נתבאר לעיל: + +Klal 139 + +דין ריבית שע"י מכירה (סי' קע"ג):
כל ריבית שהוא בדרך מקח וממכר אסור מדרבנן כגון שמכר דבר ששוה י' זהו' בי"ב בשביל שממתין לו אסור אפילו אם המוכר עשיר וא"צ למעות וגם הסחורה לא היתה נפסדת אצלו ואם ישהנו אצלו וימתין עד אותו זמן ידוע שעתיד להתיקר באותו זמן דהשתא אין כאן ריוח כלל לזה ממה שקנה זה עכשיו מ"מ אסור כיון שאם היה ללוקח מעות היה קונה כשער של עכשיו נמצא מה שנותן לו יותר בשביל המתנת מעותיו אע"ג דאין המלוה מתרבה מ"מ הלוה נחסר ואפילו אם גם דעת הלוה להניחו לשער היוקר אסור דעכ"פ בשעה שנוטלו ממנו נוטלו באיסור (קע"ג ובט"ז ס"קא): +בד"א בדבר שיש לו שער ידוע או דבר ששומתו ידוע אבל דבר שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידוע אם אמר לו בפירוש אם תתן לי מיד הרי הוא לך בי' זהו' ואם לזמן פלוני בי"ב אסור אפי' לא החזיק הלוקח עדיין במקח והוי א"ר אבל בסתם שאמר לו הריני מוכר לך שתסלק לי לזמן פ' מותר (שם) ואפילו דבר שיש לו עכשיו שער קבוע ואמר לו תפרעני לזמן פ' כפי השער שיהי' באותו הזמן בין ביוקר ובין שיהיה בזול משער של עכשיו אע"פי שדרך אותו הסחורה שבאותו זמן תתיקר אפ"ה מותר (ש"ך סק"ג ודבריו אינם מובנים אבל דבריו מתבארים כמ"ש ב"י דרמב"ם אוסר בדבר שאין שומתו ידוע ומודה בקרקעו' דמותר עוד כ' בשם חכמי לוניל דבקרקע כיון דאין לו אונאה מותר לומר לו אם תפרעני עכשיו הוא לך במנה ואם תאחר מלפרעני תן לי ר' זהו' כיון שלא החזיק הלוה כשאומר לו במנה כיון שאין אונאה לקרקע יכול המוכר לומר איני מוכר אלא בר' דדוקא כשהחזיק כבר ואח"כ א"ל אם לזמ"פ אסור וע"ז כ' בעה"ת דדבריהם צ"ע ולכן כתב דאפי' לא החזיק אסור): +ואפי' בסתם דוקא במוכר לו מעט יותר אבל אם מעלהו הרבה עד שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו הוי ליה כמפרש ואסור (שם בש"ע כ' בשם י"א ובאמת אין חולק בזה אלא כיון שלא נמצא זה אלא בטור כ' י"א) והוי א"ר (ש"ך ס"ק ד'): +דבר הנמכר בי' זהובים ולפעמים כשבאים שרים לעיר או שאר סיבה נמכר בי"ב אם רגילות ברוב פעמים שבאין שרים לעיר מותר למכרו בי"ב (שם רמ"א): +היה לו סחורה או פירות שאם ירצה למכרה בשוק וליקח דמיהם מיד מוכרם בי' ואם יתבע אותם הלוקח לקנותן ויתן המעות מיד יקנה אותן בי"ב ה"ז מותר למכרם לזמן בי"ב מאחר שהם שווין עכשיו י"ב שכן כל הבא לקנותם יסלק י"ב אלא שהמוכר בשוק הוא מזלזל במקח (סעיף ב') ונ"ל דה"ה אם המקח בכל החנויות בי"ב והמוכר הזה צריך למעות ואומר אם תרצה ליתן לי במזומן אמכור לך בי' וא"ל איני מוכר אלא כפי השער בכל החניות בי"ב אע"ג שמפרש מותר שזה רוצה לזלזל בשביל המעות: +המלוה לחבירו מעות ע"מ שיקנה ממנו סחורה ידועה ביותר משוי' במעות בעין מחלוקת הפוסקים אי הוי ר"ק או א"ר (ש"ך סק"ו): +מכר לו סחורה כפי המקח שעשה עמי לפרוע לו לזמן פלוני ונגמר המקח וזכה בו הלוקח כבר יכול לומר לו תפרע לו מיד ולא אקח ממך אלא י' ואם לא נתרצה הלוקח ליתן עכשיו י' מותר ליקח ממנו לאח"ז י"ב אבל קודם שנגמר המקח אם אמר לו תפרע לי עכשיו י' שוב אסור ליקח אח"ז י"ב אם לא ירצה הלוקח ליתן עכשיו י' (סעיף ג'): +מי שיש לו שט"ח על חבירו או מלוה ע"פ מותר למכרו לאחר או ללוה עצמו בפחות שיסלקנו קודם הזמ"פ וצריך שהמלוה יסלק עצמו לגמרי מתוך אותו החוב שאם הוא בשטר ימסרנו לקונה ויכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודו ואם הוא נכתב סתם למוכ"ז א"צ אלא שימסור לו השט"ח ואם הוא מלוה ע"פ צריך שיקנה בו הקונה במעמד ג' דהיינו שהמלוה יאמר ללוה במעמד אותו הקונה הרי חוב זה שמגיע לי מזה יהיה שייך לך וצריך שיהיה אחריות השטר והמלוה על הלוקח כדי שלא יהא קרוב לשכר ורחוק מהפסד ואפי' לקבל אחריות רק על הסך כפי שמקבל מהלוקח אסור אלא הכל על הלוקח כגון אם יעני הלוה שלא יהיה לו ממה לפרוע או שלא יוכל לגבות מחמת גזרת המלך שלא יחזור על המוכר אבל אחריות שבא מחמת המוכר כיון שנמצא פרוע או שטרפו בע"ח מוקדם א"צ שיהיה על הלוקח ואם יש ביד המלוה משכון של הלוה מותר למוכרו ללוקח. וכן מותר ללוה שיבטיחנו בערבות או במשכון ואם עבר וקיבל עליו המוכר אחריות תנאו קיים ואם אינו יכול לקבל חובו מחזיר לו מעותיו דהוי כשטר שיש בו ריבית דגובה את הקרן ואם יש בו ריוח יהיה למוכר (סעיף ד) ואם הלוה הוא אין יהודי מלוה ע"פ דלא מהני קרן ומעמד ג' יאמר המוכר להקונה אני מוחל להאין יהודי כל מה שחייב לי ובטח בי שלא אודיע לאין יהודי וכשאגבה אתן לך ולא אזכה בו לעצמי ומעכשיו אני פטור ממך ועיין עוד לעיל כלל קל"ז סי' כ"ו (ש"ך סק"ח) וכשם שיוכל למכרו לאחר בפחות כך יוכל למכרו ללוה עצמו (שם): +ונ"ל דאם אח"כ אמר בעל החתום שמעולם לא היה שט"ח זה שייך להמוכר אלא שהוא נתן להמוכר שימכור שט"ח זה מפני שהיה דוחק למעות אם נודע להקונה או שמאמין לדבריו אסור ליקח ממנו יותר ממה שנתן ואפשר דהוי ר"ק אע"ג שאמר לו בלשון מכירה כמי שכתבתי ססי' י"ב וע"ש בב"א סי' ו' אבל אם אינו ידוע יכול לומר לו איני מאמינך כדאיתא בש"ע סי' קס"ה סעיף ט' ולעיל כלל קל"ז סי' ט' וכ"ש אם המוכר אמר כן להקונה שיוכל לומר לו לדבריך הראשונים אני מאמין שאמרת שהשט"ח הוא שלך כדאי' בש"ע שם סעיף י"ג ובש"ך ס"ק ל"ח ולקמן שם ס"ח ט"ז: +אבל אסור ללוה ליתן לאחר פחות מחובו כדי לשלם הוא למלוה חובו כשיגיע הזמן דהוי ריבית גמור שהרי זה מקבל עליו ליתן יותר משום הקדמת מעות אע"פי שאפשר שיפטרנו בזה (שם ברמ"א ובש"ך ס"ק י"א) וכן כל חוב ברור כגון ראובן שהשכין ביתו לשמעון לה' שנים באלף ונתן ללוי ת"ק וקיבל עליו לשחרר לו השעבוד משמעון לזמן המשכינה אסור אע"ג דאפשר שיפייס לשמעון בפחות כיון שהוא חוב ברור (סי' קע"ז ט"ז ס"ק י"ח) ועיין לעיל כלל ק"ב: +האומר לחבירו תן לי כך וכך זהו' ואני אתן לך עבורם כסף או מטבעות שאינם יוצאין וכיוצא בו יותר מזה אע"פי שדעתו ליתן לו תיכף באותו שעה אם יש לו בביתו אלא שאבד המפתח וכיוצא בו מותר וכן אם אמר תן לי סאה חיטים ואני אתן בעדם יותר שעורים או דוחן מותר יהוא שיש לו בביתו מה שהבטיח לו אלא שאינו עכשיו ברשותו מחמת שאבד המפתח או שבנו ושלוחו אינו בביתו ואע"פי שלא אמר לו בהדיא עד שאמצא המפתח מ"מ מותר כיון דניתן לו מין אחר וגם לא אמר לו הלויני הוי כמקח וממכר כמו כל חליפין דכיון דזה משך דבר אחד נקנה השני לזה ואפילו במעות שאיני קונה בתורת חליפין מ"מ מותר דה"ל כפוסק על הפירות ומוזיל גביה כדלקמן כלל קמ"א סי' ג' דכיון שיש לו כסף או מטבע שאינו יוצא דינו כפירות ולכן צריך דוקא שיהיה בידו כנגד שיעור כל מעותיו ועיין כלל קל"ב בסי' י' בדין הזקוקים וע"ש בב"א: +ודוקא שנותן לו מין אחר דהוי דרך מכירה אבל מעות במעות אפי' שניהם אינם יוצאין או פירות בפירות אפי' אמר לו בהדיא עד שאמצא מפתח מ"מ אסור והוי ר"ק אם נותן לו יותר ואינו מותר אלא שוה בשוה כדלעיל בדין ריבית באוכל סי' א' ואפי' אמר מכור לי דאין כאן מכירה כיון שהכל מין אחד כן נ"ל (עיין ט"ז רסי' קע"ב וצ"ע) עיין ברדב"ז ח"א סי' תמ"ט בראובן שאמר לחבירו מכור לי זה (כו' שצ"ל זהב) ואתן לך מ"ה מאדי ואינו שוה אלא מ"ם מאדי: +ואפי' שוה בשוה אינו מותר ליתן מין אחר אלא באמר לו סתם או תן לי אבל אם אמר הלויני כבר נתבאר שם דאסור לומר הלויני סאה חיטין ואתן לך סאה דוחן אפי' יש לו דוחן דלא שייך לומר שנקנה לו הדוחן כיון שאמר בהדיא הלויני (עיין כ"ז בסי' קע"ג סעיף ו' ובש"ך שם): +כשם שאסור למכור דבר ששוה י' בי"ב אם מפרש לו משום המתנת מעותיו ה"ה דאסור לקנות דבר ששוה י"ב בי' בשביל שמקדים המעות קודם קבלת הסחורה. ודוקא כשאומר לו בהדיא אם תתן לי עכשיו הממון הוא בי' ואם לזמן פלוני בי"ב אבל אם מוכר לו סתם אם יש לו הסחורה בביתו אפי' הוא דבר ששומתו ידוע ויצא השער מותר שהרי אדם יכול למכור מטלטליו אפי' שוה אלף בדינר אבל אם אין לו אותו סחורה אם הוא דבר ששומתו ידוע או שיצא השער אסור אפי' בסתם כיון דידוע שדבר זה שוה י"ב ומוכרו בי' הוי כמפרש אם תתן לי עכשיו ה"ז בי' ואם לאח"ז בי"ב אבל אם הוא דבר שאין שומתו ידוע כלל לעולם לא עכשיו ולא בזמן הפרעון ומוכר לו בסתם מותר אפי' באין לו דלא מחזי כלל כריבית (סעיף ז'): +המקדים מעות לבעל הגינה מעות עשר דלועין אלו שיתנם לו כשיהיו גדולים בני אמה בעד דינר אע"פי שעתה הם בני חצי אמה מותר כיון בנותן לו אנו שהם כבר בשעת הפיסוק וכבר גדלו קצת וממילא קרבי אין כאן ריבית דה"ל כאלו הקנס לו מעכשיו והשאיל לו קרקעו עד שיתגדלו אבל לתת לו מפירות אחרים אסור ועיין בסי' ט"ז (סעי' ח'): +אבל אמר לחבירו מה שבהמתי חולבת ומה שצאני גוזזות ומה שכוורתי רוד' דבש מכור לך כל מדה בכך וכך ומוזיל גביה בשביל הקדמת המעות אסור דאינו דומה לפירות דכל מה שגדל אח"כ אינו גדל אלא מכח הראשון שהרי אם יתלוש אותם בקטנותם לא יגדלו אחרות באותו שנה משא"כ בכל אלו דמה שגדל אח"כ אינו גדל מכח הראשון שהיה בשעת המכר דהא אפי' אם יטול הראשונים שהיה בשעת מכר לגמרי יביאו אחרים ואסור דהוי כמו לעיל בפירות אחרים אבל אם אמר כל מה שחולבת וגוזזות הן רב הן מעט מכור לך בכך וכך מותר כיון שאינו מוכר לו ע"פי מדה הוי קרוב להפסד כמו לשכר (סעיף ט'): +ודוקא פירות מדליעין וכיוצא בהן דלאחר שגדלו כבר קצת א"צ בעל הפירות לעבוד ולטרוח בה הרבה ועוד שלא ניכר כ"כ התוספת שמוסיף לו עתה שאין זה אלא דבר מועט אבל אסור לקנות פרי הכרם של יין קודם שיגמור ויתבשל שאין דרך כלל למכרם כך שמה שהוא שוה עכשיו עשר כשיגמור יהיה שוה עשרים וניכר לכל התוספת ועוד שצריך עוד לטרוח הרבה בגדילתן אע"ג שהלוקח יקבל עליו אחריות מן הברד והקור אפ"ה אסור (סעי' י') אבל מותר לקנות עגל בזול ולהניחו ביד המוכר עד שיגדל ובלבד שיהיה באחריות של הלוקח ואם ימות או יכחוש יהיה באחריות של הלוקח שזה דבר מצוי (שם): +מי שיש לו סחורה ונמכרת כאן בזול ובמקום אחר ביוקר וא"ל חבירו במקום הזול תנה לי ואוליכנה למקום היוקר ואמכרנה שם ואעשה שם צרכי במעות עד זמן פלוני ואפרענה לך כפי מה ששוה שם אם אחריות בהליכה על הלוקח אסור שהרי זה מלוה גמורה ואם האחריות על המוכר מותר שאין זה אלא כשליח. ומ"מ כיון שהתנה עמו שלאחר שמכר שיהיה הלואה אצלו צריך ליתן לו שכר טרחו (ועיין בש"ך ס"ק ל' והט"ז מיקל דסגי בקיבל עליו אפי' דינר כדלקמן בדין עיסקא (ונ"ל דה"ה אם יש לו מעותיו ואם יסע עמם לבד יעלה לו הוצאות גדולות יש לסמוך על הט"ז ודי בדינר (דלא גרע מאם המוכר אדם חשוב שפוטרין ללוקח המכס דא"צ ליתן לו שכר טרחו (סעי' ט"ו): +חבית של יין שהיא שוה עתה דינר ומכרה לו בשתים עד הקיץ על מנת שאם תארע תקלה ה"ה ברשות המוכר עד שימכרנה הלוקח אע"פ שלא הי' יוכל להחזיר' למוכר כשלא הי' מוכרו ביוקר כמו שירצה אפ"ה מותר כיון שעכ"פ הוא ברשות המוכר לתקלה וכן אפי' אם הי�� הכל ברשות הלוקח אלא שא"ל היתר על ב' יהיה שלך בשביל שאתה מטפל בה למכרה ואם לא תמצא למכרה כמו שתרצה החזיר' לי ה"ז מותר אע"ג שהוא תיכף באחריות הלוקח דכיון דיש לו רשות להחזיר לבעליה כל זמן שירצה מות' (ש"ך שם ס"ק כ"ט) ואם הוא באחריות המוכר מכל תקלה אע"פי שהמקבל מחזיק המעות עד הקיץ ומרויח בה וה"ל הלואה מ"מ מותר (שם בשם דרישה) וכן אם המוכר מקבל אחריות עד הזמן שקבע לו אם לא ימכרנה ואחר שהגיע הזמן הוא ברשות לוקח לכל דבר אע"פי שלא ימכרנה כלל כיון שאם אבדה או נשברה תוך הזמן אין משלם לו כלום וכן אם הוזל ולא מצא למוכר' ולהרויח בה היה יכול להחזירה תוך הזמן שקבע לו דכ"ז היא בכלל אם תארע תקלה וא"כ כיון שקבל עליו אחריות מותר (שם בשם הב"ח ויש חסרון בדבריו בש"ך) וכ"ז כשקצץ לו קצבה לדמי החביות שמוכר אבל אם מוכר לו בלא קצבה כגון שמכר לו ז' חביות ואמר לו תשלם לי כל החביות כמו שיהיה השער בעת שתקח כל חבית שרי אע"ג דעכשיו אינו שוה כ"כ (סי' קע"ג סעיף י"ד): +מותר ליתן מעות להולכים על הכפרים ששם קונים תבואות ושעוה וכיוצא בו בזול ולהביאם לו לעיר ששם הוא ביוקר לא מבעי' אם חייב ליתן לו תיכף בשובו לעיר דא"כ אין כאן הלואה כלל ואינו אלא שליחות ואז אפי' מקבל זה כל אחריות עליו מותר ואפי' בלא שום שכר שהרי רשות לשומר חנם שיתנה שיהיה כשואל אלא אפי' אם מתנה עמו שיעמיד לו סחורו' הנ"ל לזמן דאז מרויח זה שנושא ונותן במעות שקיבל עד אותו זמן ונמצא מלוה אצלו ויש כאן ריבית שבשכר המתנת המעות מביא לו ממקום הזול למקום היוקר אם מקבל הנותן המעות עליו אחריות הדרך בחזרה מותר דתיכף באותו זמן שקונה הסחורה ליתן לזה הנותן המעות הרי נקנה תיכף שם הסחורה במקום הזול לזה הנותן המעות וא"כ אין כאן אלא הטורח של הבאה וזה ניחא להו אפי' לא היה נותן לו שיחזיק המעות זמן ידוע אלא שיביא לו תיכף היה ג"כ עושה שע"י שרואין הסוחרים שם שיש לו ממון הרבה נותנין לו בהקפה וגם אם ידעו שהוא משולח מזה כיון שיודעין שאין זה מרויח כלום מוכרין לו סחורה קצת בזול ומיהו אדם חשוב ראוי להחמיר על עצמו שיתן ג"כ שכר טרחו ואז לכ"ע מותר ואז כשנותן לו שכר טרחו אפי' כל האחריות המעות על המקבל מות' (סעיף ט"ז) ונ"ל דבזמ"הז מותר כן בכל הסחורות על הירידים הגדולים אע"ג דבגמרא ובש"ע לא התירו אלא דוקא בחיטין וכיוצא בו ידוע דבזמ"הז כל ב' הטעמים שייכים בכל הסחורה ולכן נ"ל דמותר ליתן מעות למי שנוסע ללייפסיג וכיוצא בו וליתן לו שכר טרחתו ואפי' אם מתנה עמו שבבואו לביתו יקנה הוא הסחורה ממנו בריוח דמותר. ואע"ג דבש"ע ובסי' שאח"ז לא התיר אא"כ מקבל הנותן הסחורה לידו היינו לפי מש"כ בש"ע דבמיני סחורות אסור משא"כ בזמ"הז כן נ"ל: +המוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר ואמר לו' חבירו תנם לו ואני אתן שם פירות תחתיהם לזמן פלוני אם יש לו שם פירות מותר דתיכף נקנו הפירות ההם לזה ואם לאו אסור דדינו כהלואת סאה בסאה לעיל בדין ריבית אוכל (סעיף י"ז) ונ"ל דלפ"ז זה לא שייך אלא בפירות אבל במטבעות אין כאן איסור כלל ואפילו אדומים כיון שנוהגין להתיר בהלואת זהב בזהב ועיין כלל קל"ב סי' ט': +מותר ליתן ק' זהובים לחבירו על היריד שיקנה לו בהם סחורה ושיתן להמלוה בשובו לביתו ק"ך זהובי' ובלבד שיקבל המלוה הסחורה ויוליכנה לביתו ויהיה אחריות הדרך על המלוה דהוי כמו שיש לו חלק בריוח הסחורה הואיל ומקבל עליו הסחורה (סעיף י"ח): +דין להלוות על אחריות הספינה מבואר לעיל כלל קל"ב סי' י"ט: + +Klal 140 + +ד��ן ריבית שע"י מכירה במוכר בית ע"מ להחזיר (סי' קע"ד):
המוכר שדה לחבירו והתנה עמו המוכר שכשיהיה לו מעות יחזיר לו קרקע או שהמנהג כך שכל מי שקונה צריך להחזיר כשיהיה להמוכר מעות במשך זמן ידוע נמצא שאין כאן מכר כלל ואסור ללוקח לאכול הפירות ואם אכל כיון דאינו אלא צד א' בריבית תליא בפלוגתא כלל קל"א סי' א'. די"א דהוי ר"ק וי"א כיון דאפשר שלא יהיה לו פירו' לא הוי רק א"ר (סי' קע"ד ע"ש בש"ך) אבל במקום שהמקח קיים רק שהבטיח לו הלוקח כן ולא כתבו בשטר אין כאן תנאי כלל והמקח קיים והלוקח אוכל הפירות ואפי' אם לאחר שנגמר המקח בלא שום תנאי חזר הלוקח ונתן שטר למוכר שיחזיר לו מ"מ מותר ללוקח לאכול הפירות אפי' לא היה אלא שעה אחת אחר גמר המקח דאין זה אלא חסד שרוצה להתחסד עמו ולהחזיר לו מקחו ובלבד שלא התנו כן קודם המכר או בשעת המכר דאל"כ אין כאן מכירה כלל (קע"ד סעי' א"ב: +מכר לו קרקע מעכשיו או אפי' לא אמר בפירוש מעכשיו אלא שהלוקח החזיק בו כראוי והמתין לו המעות הלוקח מותר לאכול הפירות והמוכר אסור שהרי זה אוכל בשכר המתנת מעותיו: ואם נתן לו מקצת דמים ואמר לו קנה כשיעור מעותיך כל א' אוכל הפירות כשיעור מעותיו ואם אמר לו המוכר ללוקח לכשתביא לי המעות תקנה. המוכר אוכל. ואם אמר לו לכשתביא שאר המעות תקנה מעכשיו שניהם אסורים לאכול הפירות. המוכר אסור שמא ישלים זה המעות ונמצא שקנה הלוקח למפרע ונמצא שאכל המוכר בשביל המתנת מעותיו והלוקח אסור שמא לא ישלים המעות ונמצא השדה היה שייך להמוכר והלוקח אכל בשכר קצת המעות שנתן להמוכר אלא יניחו הפירות ביד שליש אם יביא שאר המעות יתנם ללוקח וא"ל יחזירם למוכר ואם אמר הלוקח אוכלם ואם לא יגמור המקח כשיחזיר לי המוכר מעות אנכה לו דמי הפירות מותר וכן אם המוכ' אומר אוכל' וכשיגמור המקח אנכה לו דמי הפירות מותר ודווקא שיאמר אנכה לו מן הדמים נמצא כאלו לא אכל מעולם אבל אם יאמר אשלם לך הפירות שאכלתי אסור דסוף סוף ריבית אכל אלא שחוזר ומשלם לו (סעיף ד' ה' ו') וה"ה בזבין ולא איצטריכי ליה זוזי וכה"ג במקו' שהמקח חוזר אסור לאכול הפירות עד דידע דהמקח קיים או שמתנה שינכה לו דמי הפירות (סעיף ז' וע"ש בט"ז): +שאר תנאים שבין המוכר והלוקח ובמקום שהמקח בטל מבואר בי"ד סי' קע"ד: +דין המוכר ביתו ושדהו ע"מ שיחזיר וישכיר לו מבואר כלל קל"ו סי' ז': + +Klal 141 + +דין לפסוק על הפירות כפי השער (סי' קע"ה):
אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער פירש הרוצה להקדים מעות לחבירו על חיטין או שאר פירות או סחורות כדי שיתן לו אותו הסחורה במקח זה כל השנה כשיעור מעותיו שנותן לו עכשיו ואיזיל גבי' בשביל הקדמת המעות ומקבל עליו שאם יתיקר יתן לו בזול כמו שהן עכשיו אסור לעשות כן דהוי עכ"פ ריבית דרבנן אבל משיצא השער אפי' אינו שער קבוע כשער מדינה הנמשך זמן רב אלא כשער של עיירות שמשתנה באיזה ימים כיון שזה נותן לו מעות א"כ יכול לומר לו שקיל טיבותך ושדי אחיזרי מאי אהנית לי שהרי כיון שיצא השער יכול לקנות בעד מעותיו כפי השער של עכשיו שיספיק לו כל השנה ולכן אפי' אם אין למוכר אותו סחורה בביתו הוי כאלו קנה הוא בשוק בכל הדמים והקנה אותם ללוקח וזכה בהן הלוקח וכשנתיקרו אח"כ ברשות הלוקח נתיקר (קע"ה) ואם יצא שער בכרך אחד כל העיירות המסתפקין ממנה פוסקים על אותו שער אע"פי שלא יצא השער בהם (ש"ך ס"ק ב') ואין פוסקין על חיטין חדשות על שער של חדשות וכן בישינות על שער של ישינות עד שיצא השער לחדש ולישן ד��"ז שלא יצא לשניהם לא מקרי שער קבוע (סעיף ב' וע"ש בש"ך וט"ז): +לא מבעי' דמותר לפסוק עמו שיתן לו חיטין כל השנה כשער של עכשיו אלא מותר לפסוק עמו אפי' כשער הגבוהה ר"ל שאם יוזלו יתן לו כשער הזול כגון שעכשיו נמכרות ד' סאין בסלע מותר לפסוק עמו שאם יוזלו ויהיה י' סאין בסלע יתן לו י' סאין בסלע ולא מחזי כריבית שהרי זה לא לוה לו חיטין אלא שנתן לו מעות מזומן ואלו היו מעותיו בידו באותו זמן היה יכול לקנות י' סאין בסלע אע"ג דאמרינן דהוי כאלו הקנה לו המוכר החיטין זה דוקא לענין ההיתר שמותר לפסוק עמו דכיון דכ"ז אינו אלא ריבית דרבנן כיון שהוא בדרך מק"ומ הקילו רבנן וגם מש"ה לא חיישינן מה שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד כיון שאין כאן הלואה כלל ואם נתן לו מעות בסתם ולא פסק עמו כשער הגבוה נותן לו כשער שהיו שוין כשנתן לו המעות ומי שחוזר בו צריך לקבל מי שפרע שהרי קיבל הכסף ואם היה שם קנין אחר אין יכול לחזור בו ואם היה שליח לאחרים אינו נוטל אלא כשער הזול או מחזיר דמים וא"צ לקבל מי שפרע דהשליח פשיטא דפטור דלאו דידיה הוא והמשלח יכול לומר לתקוני שדרתיך כו' והיה לך לפסוק כשער הזול (סעי' ז' ובט"ז): +בד"א דאין פוסקים עד שיצא השער ה"מ כשאין למוכר פירות בביתו אבל אם יש למוכר אותו הסחורה יכול לפסוק עמו אפי' בזול גדול ודוקא כשכבר נגמר קצת מלאכתו אפי' חסר עוד ב' מלאכו' כגון לפסוק על הגדיש שכבר נתיבשו בחמה ואע"ג שחסר עוד לדוש ולזרות כיון שאינו חסר אלא ב' מלאכות מותר אבל אם חסר ג' מלאכות אפי' אם אין בידו לגמרו אסור ודוק' שיש לו כפי שיעור מעותיו מאותו המין שכל אדם יכול למכור פירותיו וסחורותיו בזול והרי נקנה מיד ללוקח ואפילו מכר אח"כ המוכר מה שהיה בידו חייב ליתן ללוקח כפי מה שהוא שוה בשעת פסיקה (סעיף ד' ובש"ך ס"ק א'): +הפוסק על השער צריך שלא ירויח בדבר כלום כגון שאם מנהג שהלוקח נותן שכר סרסור צריך ליתן לו וצריך שינכה למוכר החסרון שראוי לאכילת עכברים או מתפזרת לפי המדה והזמן כמבואר בח"מ סי' רצ"ב (סעיף ה'): +הפוסק על הפירות ובשעת הפרעון נתיקרו י"א דאסור לשום אותן אז בדמי' ולקבל עבורם מעות דכיון דמעות נתן וגם מקבל מעות יותר ממה שנתן מחזי כריבית (רשב"ם) ויש מתירין (ר"ת) גם בזה כיון שהפסיקה היה בהיתר אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן אבל פירות אחרים לכ"ע מותר לקבל עבורם (סעיף ו'): +פסק עמו על החיטין והגיע הזמן פרעון ואמר לו תן לי חיטין שאני רוצה למכרן ולקנות בהם יין ואמר לו אני אתן לך בעד זה כך וכך מדות יין או שאר דבר אם לא שם החיטין בדמים רק שאומר כך וכך סאין יש לי אצלך תן לי בהם כך וכך יין או שאר דבר מותר אעפ"י שאין לזה יין אם יצא השער של יין דכיון דמתחלה לא באו המעות לידו בתורת הלואה ה"ל כמחליף פירות בפירות אבל אם שם החיטין בדמים שאמר כך וכך מעות יש לי בידך תן לי בהם יין אם יש לו היין מותר אבל אם אין לו אסור אע"ג דיצא השער כיון שאינו מקבל עכשיו ממנו מעות לא שייך לומר שיכול לקנות ועיין לעיל כלל קל"ד סי' י"ב י"ג י"ד (שם): +ממה שנתבאר לעיל מבואר מה שנוהגין הסוחרים שנותנים מעות כסף לחלפן להעמיד להם אדומים או שאר מטבעות ובשביל הקדמת המעות מזלזלים קצת במקח האדומים בפחות מהשער שהוא באותו עת אם יש לחלפן כפי שיעור מעותיו מותר ואם לאו אסור אלא יותר טוב שיכתוב שטר ע"פי היתר ויתנה עמו שאם ירצה ליתן לו המטבע בעד כך וכך המקח הרשות בידי הלוה (ועיין בקונטרס הסמ"ע כלל קמ"ג) נוסח השטר: +וכן להיפך שהסוחר נותן לחלפן אדומים ליתן לו בעד זה מעות כסף ובשביל המתנת המעות נותן לו יותר בעד כל אדום זהב שניכר לכל שהוא בריבית הוא איסור גמור ודינו כדלעיל בדין ריבית שע"י מכירה כלל קל"ט סי' בג"דה אלא צריך לכתוב שטר ע"פי היתר כנוסח הנ"ל: +ומה שנוהגים עוד הסוחרים שיש להם אדומים וצריכים למעות פרייסעש וכיוצא בו לסלק בלייפסיג ואם ירצו למכור האדומים בעירם יוכלו להשיג כ' זהו' בעד אדום זהב והחלפן אינו נותן להם רק י"ט זהו' שם בלייפסיג רק משום שהחלפן מלוה לו עוד סך אם מזכיר לו בפירוש שהוא משום הלואה הוי ר"ק דאף דיש לו רשות לזלזל בזה שיש לו מ"מ במה שמלו' לו הוי ר"ק ואמנם בסתם י"ל אפש' דמה שמזלזל במקח הוא מטעם שהחלפן מקבל עליו אחריות הדרך ואמנם הם מזלזלים ביותר ממה שהדרך ליתן בעד קבלות אחריות ומכ"ש שלפעמים אדרבה הסוחר מקבל המעות לידו על אחריותו ולכן הוא איסור גמור אלא יכתוב שטר ע"פי היתר: +וכן מה שנוהגין שהחלפן מלוה להם סך ופוסק עמם שבעד המזומן יתן לו המקח כך וכך ובעד ההלואה כך וכך כ"ז איסור גמור וצריך לכתוב שטר ע"פי היתר: +מותר להקדים מעות על היין בשעת הבציר ע"מ שיתן לו יין טוב בניסן או בטבת לפי המקום שדרך לבחור היין אם הוא טוב אע"ג דלא יצא השער כיון שיש לו אע"ג דהמוכר מקבל עליו אחריות שאם יחמיץ יהיה ברשותו והוי רחוק מהפסד שהיין רגיל להחמיץ וא"כ הוי כריבית דשמא אם היה מקבל בתשרי היה מחמיץ אפ"ה מותר דקים להו לרבנן שכל יין שסופו טוב גם תחלתו היה יין וכל שמחמיץ לבסוף גם מתחלת עשייתו הי' חומץ והיה קלקולו בתוכו אלא שלא הורגש בעודו תירוש מחמת מתיקתו ונמצא אם נתחמץ הרי המכירה בטל שזה קנה ממנו יין ולא חומץ ומ"מ צריך הלוקח לקבל עליו אחריות מיוקרא וזולא אבל אם המוכר מקבל עליו גם יוקרא וזולא אסור (סי' קע"ג סעיף י"ג וט"ז וש"ך שם ועיין כ"ז בדף ס"ד תוס' ד"ה אי תקפה ותוס' ד"ה קרוב לשכר: +ואפי' על חבית ידוע של יין ואפי' באמצע השנה מותר להקדים מעות ולהתנות עם המוכר שאם יוזיל או יתיקר עד זמן מכירת היין יהיה ברשות הלוקח ואם יחמיץ יהיה ברשות המוכר דכיון דנמצא חומץ גם מתחלה הי' חומץ ואין חילוק בין אם הוא מושכו ברשות הלוקח או שהוא בבית המוכר אבל אם אין הלוקח מקבל עליו אחריות הזול אסור אפי' מושכו לרשותו (שם ובש"ך): +מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף במקח משום אגר נטר וכיוצא בזה המקח קיים ויתן כשער של היתר והריבית אם נתן לו אין מוציאין מיד המוכר והוא שנתקיים המקח בא' מדרכי הקנאה אבל א"ל נתקיים המקח אלא לענין מי שפרע בטל לגמרי (ס"סי קע"ה סעיף א'):
דין איזה השכרה אסורה בסי' קע"ו נתבאר לעיל כלל קל"ו: + +Klal 142 + +דין הנותן לחבירו בהמה או סחורה או שאר דבר או שנותן לו מעות על עיסקא (סי' קע"ז):
אין מקבלין צאן ברזל מישראל (לפי שכן היו רגילין לקבל צאן שהגיזות והולדות והחלב יחלוקו עד שנה כמו שהתנו ואם מתו הצאן המקבל משלם דמיהם וזהו רחוק להפסד וקרוב לשכר ולכן כל עיסקא בין סחורה וכל דבר נקרא צאן ברזל כן פירש"י) ולכן כל הנותן עיסקא לחבירו בין בהמות ובין סחורה ובין מעות שיעסוק בהם אם המקבל העיסק' מקבל עליו כל האחריו' ואם ירויח יתן לו גם חלק ריוח ואם לא ירויח כלום לא יתן לו כלל ואפי' נותן לו שכר כפועל אפ"ה אסור מדרבנן דהוי א"ר ונקרא רשע שהרי הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד והוי כמלוה לפיכך אם קיבל עליו הנותן שאם הוקרו או הוזלו או נטרפו הם ברשותו ה"ז מותר. ואם מתנה עמו עוד וקונה ממנו הספק שמשער בד"מ שירויח כ' זהו' על חלקו וזה קונה ממנו הספק שבין ירויח או לא יתן לו י' זהו' ריוח (זהו פי' ר"ת בצאן ברזל) הוי ר"ק לכ"ע שהרי אין כאן עיסקא כלל אלא מלוה גמור כיון שכל האחריות על המקבל וגם קצץ לו ריבית (סעי' א' ובש"ך ס"ק א'): +ולא מבעי' זה דאסור אלא אפי' אם נותן לו בתורת עיסקא גמור שיהי' חצי אחריות על הנותן וחצי על המקבל נמצא שהחצי הוא ג"כ ברשות הנותן מ"מ אסור מדרבנן דקיי"לן כל עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון והרי החצי שהוא באחריות המקבל הוא מלוה גמורה לכל דבר והחצי שהוא באחריות הנותן היא פקדון גמור ונמצא זה מטריח א"ע בחלק הפקדון בשביל זה שהלוה לו והלכך תיקנו חכמים שצריך ליתן לו שכר עבור חלק הפקדון ומ"מ הקילו בזה שאם יש לזה בלא"ה עסק אחר נמצא שטרחתו בחלק הפקדון מעט די שנותן לו אפי' זהב א' לכמה אלפים וכן אפי' אין לזה עסק אחר אם מתנה עמו בתחל' השותפות ונתרצה זה אפי' בדבר מועט מותר ואם נשתתפו ולא התנו וזה תובעו שיתן לו שכר טרחו או בסדר חילוק ההפסד והריוח מבואר בי"ד (סי' קע"ז סעי' ד' ובט"ז שם סק"ו ובש"ך שם ס"ק י"ד) דלרוב הפוסקים המקבל נוטל ב' חלקים ריוח ואם יש הפסד מקבל חצי הפסד ואם כבר נתן המקבל להנותן קרן וריוח שלו ולא נתן לו שכר טרחא אין לו עליו שום תביע' ולא הוי אלא א"ר ואפי' אם נשאר המקבל חייב להנותן מצד אחר שאינו מעסקא זו אינו יכול לנכות מזה כיון שבשעת פרעון העיסקא לא ביקש כלום הוי מחילה אבל כ"ז שלא נתן לו עדיין הקרן שלו מן העיסקא יכול לעכב עצמו מן הקרן כדי שכר טרחא (ט"ז ס"ק ז') וצריך להיות כל אחריות פלגא הפקדון על הנותן אפי' אחריות אונסין אבל אם אחריות האונסין על המקבל אע"פי שהאחריות יוקרא וזולא על הנותן לא מהני וכ"ש אם נותן לו מעות למחצית שכר דלכ"ע לא מהני (סעי' ב' ובש"ך ס"ק י'): +וכל זה כשיש למקבל חלק בריוח דמחזי כמלוה אבל אם אין לו ריוח כלל אלא שעושה לטובת הנותן א"כ אינו אלא שלוחו ואין כאן מלוה כלל ולכן אפי' אם מקבל עליו כל האחריות מותר דהא מותר לשומר חנם לקבל עליו כל האחריות (סוף סעי' א'): +ואם הנותן מקבל עליו כל האחריות מכל העיסקא בין מאונסין ובין מגניבה ואבידה וביוקרא ובזולא כ"א בפשיעה גמורה ויהיה המקבל העיסקא נאמן בזה ע"פי עדים או בשבועה ונגד זה מתנה עמו שיתן לו ריוח דבר קצוב אפי' לא ירויח כלום יש מתירין בזה כיון שמתחלה נותן בעיסקא ועיין בש"ך ס"ק י"ט כ': +וכ"ז כשאחד נותן המעות והשני עוסק בשכר המעות אבל שנים שנשתתפו יחד וכל א' וא' נתן מעות ואפי' אם א' לבד מתעסק הוי כשותפין בעלמא וחולקין ההפסד והריוח באיזה ענין שירצו ואין חוששין משום ריבית (סוף סעי' ג' ומדלא חילק אם א' נותן יותר מחבירו מוכח דאפי' א' נותן יותר הוי כשותפין וכן מוכח בסמ"ג מ"ע סי' פ"ב הל' שותפין שכ"כ וז"ל אמר שמואל השותפין שהטילו לכיס זה ק' וזה ר' כו' ונתעסקו כולם בממון ובשערי ריף כתב שאף אם א' נתעסק בממון כן הדין כו' וכ"כ עוד שם בדף נ"ז והתימא שבח"מ סי' קע"ו לא הזכיר מזה כלום לא בש"ע ולא באחרונים): +ואם הנותן העיסקא מתירא ורוצה להיות בטוח על הקרן יכול להתנות עם המקבל כל תנאי שירצה כגון להתנות עמו שלא ישמור הכספי' אלא תחת הקרק' ושלא יעסוק בהם אלא בעסק פלוני ואפי' מה שאינו כלל מנהג של המקב' להתעס' בו כגון אם דרכו לסחו' בסחור' יכול לתנות עמו שיעסוק דוקא במעו' שלו בהלואה על משכנות כסף וזהב ואם הוא חלפן בחילוף מטבעות יכול להתנות עמו שדוקא יהיה קונה סחורה ולמכור במעותיו או שיחלוף דוקא בביתו ולא ע"י אנשים אחרים כן נ"ל ובכל לילה יטמנם תחת הקרקע וכל כיוצא בזה מן התנאים שאפשר להתקיים אע"ג דהכל יודעים שאין כלל בדעת הנותן והמקבל להתקיים התנאי מ"מ מותר (סעי' ה') עוד יכול להתנות שלא יהי' נאמן לטעון שהיה לו הפסד מן הקרן כ"א ע"פי עדים כשרים המוחזקים לכל אדם לאנשים כשרים ושלא יהיו מקרוביו אפי' קרוב רחוק או ממחותניו שכ"ז דבר שאפשר שיתקיים התנאי (ע' בש"ך ס"ק כ') ושאם יעבור א' מן התנאים אזי כל האחריות על המקבל ושאם ירויח מ"מ צריך ליתן לו חלקו בריוח ואינו קרוב לשכר ורחוק להפסד דהא אם לא ישנה קרוב לזה כמו לזה ומ"מ מותר למקבל לשנו' לכתחלה ולא הוי כגזלן שהרי אין כוונתו לגזול אלא לטובת חבירו שירויח הרבה ואם מתירא שמא לא ירויח באמת והוא רוצה להרויח דווקא יכול להתנות עמו שלא יהיה נאמן לומר שלא הרויח כ"א בשבועה בנק"ח וקרוב הדבר שלא ישבע שמא לא ילוו לו עוד ואם מתנה עמו מתחלה שאם ישנה יהי' כל ההפסד עליו והריוח יחלוקו לא מהני עוד שיאמר לעצמו שניתי כיון שהתנה עמו (סעי' ה') ועיין בנוסח השטרות: +יכולין להתנות שאם ירצה המקבל ליתן לו סך קצוב למאה כפי שיתפשרו יהיה המקבל פטור משבועה ואף אם ירויח יותר יהיה הכל להמקבל אך כשיטעון זה שאינו מגיע לחלקו כפי מה שנתפשר עמו או שאינו מגיע לו ריוח אזי יהיה נאמן בשבועה ומ"מ צריך ליתן לו שכר טרחו כמו שכתבתי בסי' ב' ואין לחשוב זה לשכר טרחו דמאן יימר שיגיע על חלפו יותר ריוח ממה שנתפשר עמו (קו' סמ"ע וט"ז ס"ק ד'): +המושיב את חבירו בחנות להתעסק ויחלוקו הריוח לא יהי' לוקח ומוכר דברים אחרים ממעותיו שלא יתבטל ממלאכתו שהרי מחוייב לעסוק תמיד בחנות ואם עשה כן שלקח ממעות של עצמו ומכר חצי הריוח לבעל החנו' כאלו התעסק במעות החנות (סעי' כ"ט): +אע"פי שכל עיסקא פלגא מלוה אינו יכול להוציא החצי לצרכו ולהתעסק בחציו השני לבד לצורך הנותן דאם מתעסק גם עבור עצמו מתעסק יפה ועוד דשמא לא יהיה למלוה ממה לפרוע וכן לא יכול להניח חלק הפקדון ביד ב"ד (סעי' ל') ואפי' אם יתעסק בכולו רק יקנה בעד החצי שלו חיטין ובחלק חבירו שעורים או שאר ב' מיני סחורות אסור אלא יהיה הכל בשותפו' (סעי' ל"ז) אבל מותר לו לקנות ממעותיו אפי' ממין שקונה לשותפות רק שלא ימכרם ביחד דשמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כ"כ כמו של שותפו' ונמצא חבירו נפסד (סעי' ל"ח): +נ"ל דאפי' אם הפסיד המקבל מותר ליתן לו חלק בריוח כפי תנאי ואין כאן מיחוש כלל (וראי' גדולה מדברי ראב"ד שכתבתי בב"א סי' י' בכוונת אמימר): +אם נתן לו עיסקא על זמן ונתעכב בידו לאחר זמ"פ אפ"ה צריך המתעסק ליתן לו ריוח דמסתמא נשאר בידו על תנאי (ט"ז סי' קע"ז ס"ק י"ד וס"ק ל"א) ואם הפסיד כתב בקו' הסמ"ע דההפסד על המתעסק ואם התנה מתחלה שבכלות המשך יהיה נחשב חלק הריוח ג"כ לקרן כגון שנתן לו ק' זהו' ונתפשר עמו שיתן לו בעדם לא יותר מי"ב זהו' כדלעיל סי' ז' וא"כ בכלות המשך נחשב לקרן קי"ב זהו' וצריך ליתן לו ריוח מן קי"ב זהו' י"ב למאה כיון שהתנה מתחלה כך או אפי' לא התנה אלא שכ' בשטר ואם ימשוך הפרעון אפי' מקצתו קיבל עליו מעכשיו להתעסק באותו סך שיעכב אצלו בתורת עסק כיון שהריוח נחשב לקרן חייב ליתן ריוח מן הריוח (ט"ז ס"ק ל"א) ואם לאחר שכלה זמן העיסקא עשו קצבה ביניהם והתנה עמו לתת לו כך וכך לשנה אם הלוה הוציא המעות ביציאותיו ונתן ריוח הוי ר"ק להסוברים בכלל קל"א דאפי' לא קצץ בשעת הלואה הוי ר"ק ואפי' חצי אחריות של המלוה כיון שהוציא המעו' ביציאותיו אבל אם הי' מתעסק והולך ופרע מ��יוח שהרויחו הנכסים כיון דמתחלה בא לידו בתורת עיסקא אם חצי הריוח שהרויחו המעות עלה למה שנתן לו מותר ואין משביעין אותו ע"ז אלא אומרין למקבל זכור דסמכינן על אמונתך (סעיף ז' ובט"ז וש"ך): +הנותן ק' זהו' לעיסקא ונתפשר עמו ליתן לו י"ב זהו' לשנה בעד השבועה אסור לכתוב בשטר עסקא קבלתי מפ' מנה למחצית שכר וקניתי ממנו הריו' בעד י"ב זהובים ולא אשבע והרי אני חייב לו קי"ב זהו' אע"פי דזה דומה לקונה ממנו הספק דמאן יימר שירויח ונמצא נותן לו ריבית (סי' קע"ז סעיף כ"ד): +וכן לא יתן לו שט"ח או וועקסיל אפי' על הקרן לבד ואפי' נותן לו ג"כ שטר עסקא ואפי' מבטיחו שנותן לו נאמנות שאם יפסיד או לא ירויח יהיה נאמן ואפי' היה המלוה חסיד גדול אסור שמא ימות ויבא השטר לידי יורשין ואינם יודעין מזה התנאי או שיכחישו ויעלימו השטר עסקא אא"כ השלישו השטר עסקא או שיתנו בפני עדים שהשט"ח הוא רק בתורת עסקא כ"כ הש"ך בס"ק מ"ט בשם הב"ח ומט"ז ס"ק ל"ג משמע דלא מהני וכ"מ בריטב"א שכ' דאם השלישו השטר מותר משמע אבל עדים לא מהני דשמא ימותו העדים ויגבו היורשים ולעת הצורך יש לסמוך על הב"ח וש"ך בריבית דרבנן או שיכתבו על הוועקסיל שהוא ע"פי אופן המבואר בשט"עס. ובדיעבד נ"ל דכיון דבאמת זה היה מתנה עמו ע"פי היתר מותר לו ליתן ריוח אבל המלוה אם כוונתו הי' באמת שאם יהיה הפסד יעלים השט"ע ויתבענו עם השט"ח או הוועקסיל אסור לו ליקח ריבית אבל אם כוונתו ג"כ באמת היה לו להאמין מותר לו לקבל בדיעבד (שם) : +עוד יש היתר בהלואה כעין עסקא דהיינו שיתעסק בו הלוה לתועלת המלוה עד שיהא שם ריוח כך וכך וכל אותו הזמן יהי' הכל באחריות המלוה מיוקרא וזולא ומאונסין כדין פקדון ויהיה נאמן בשבועה או בעדים כשרים מפורסמים כדין שומר פקדון ועל הריוח לא יהא נאמן כ"א בשבועה חמורה כרצון בע"השט ולאחר שירויח למלוה כך וכך אזי יהיה הכל הלואה ובאחריות הלוה אפילו מאונסין וכל מה שירויח עד הזמן פלוני יהיה הכל ללוה וה"ה איפכא שתחלה יהיה הלואה ולבסוף פקדון ובין כך ובין כך צריך שיתן לו שכר טרחתו כדלעיל סי' ד' (קס"ז): +אם יש ללוה סחורה וצריך למעות עיין לקמן בקיצור קונטרס סמ"ע מסי' ה' ואילך: +נ"ל דהמלוין לסוחרים גדולים על עסקא מסתמא סביר וקיבל שלא יצטרך הלוה ליחד סחורה ידוע דוקא אלא שיקנה לאמצע ואם יהיה הפסד נ"ל דחושבין לפי ערך המעות דהוי כאלו התנו (כדאיתא בח"מ סי' קע"ו סעיף ה'): +המתעסק בשל חבירו ונותן לו ריוח כל שנה ולבסוף טוען שלא היה שם ריוח אינו נאמן מאחר שנתנו לשם ריוח (סעיף כ'): +הנותן לחבירו עסקא סחורה או שאר דברים בתורת עסקא שמין אותו כפי המנהג בענין שלא יהא בו הפסד למקבל דאל"כ הוו' ריבית ולכן אם דרך לשכור כתף להוליכו לשוק לא יאמר לו כיון שאני נותן לך שכר טרחך אתה תתן שכר הכתף אלא שמין כמה צריך ליתן והוא בכלל הקרן (סעיף כ"א): +אם יש למקבל סחורה שקנה בזמן הזול ועכשיו נתיקר לא ישום אותו כמו שקנה שהרי יכול למכרו ביוקר אלא כפי מה ששוה עכשיו. במקום שנהגו לתת מעשר מריוח המעות אין המקבל יכול ליתן המעשר אלא יתן חציו לנותן והוא יתן למי שירצה (סעי' כ"ב): +כל עסקא שנעשה מתחלה באיסור אינו נוטל הנותן שום ריוח כיצד היה לו חיטין שקנה בזמן הזול ונתן לו ראובן מעות על עסקא שיקנה לו החיטים כמו שקנה ויתעסק בהן כדין מתעסק אם נתן לו שכר בטלה וא"כ העסקא עכ"פ נתקיים אלא ששמין החיטין כשער שהיו בעת שנתן לו המעות וחולקין הריוח ואם לא נתן לו ג"כ שכר בטלה א"כ נעשה כולו באיסור אין לנותן שום ריוח וכן כל כיוצא בו (ט"ז ס"ק כ"ו) וע"ש בב"י: +דין הנותן בהמה לחבירו בעסקא עד כמה יטפל בהם ודין לחלוק הולדות מבואר בש"ע (סעיף כ"ג): +מתעסק שמת ויש עדים שמעו' או מטלטלין אלו הם מזה העסק נוטלן בעל הממון בלא שבועה ואין בע"ח ולא האשה נוטלין כלום מהקרן ולא מחלק ריוח הנותן ויכול הנותן ליקח כל עסקא מידם אע"פי שעדיין לא כלה הזמן שקצץ עם המקבל (סעיף ל"א ועיין בח"מ סי' ע"א סעיף ג' ואם המקבל נתן במתנה לאחרים ע' בש"ע סעיף ל"ב ובט"ז וש"ך שם): +כבר בארנו דסתם עסקא הוא פלגא מלוה ופלגא פקדון ולכן כשנותן לו למחצית שכר והפסד צריך שיתן לו שכר טרחו ולאו דוקא שיתן לו למחצית שכר אלא אם רוצה להתנות עמו שלא יטול המתעסק רק שליש ריוח או רביע הרשו' בידו אלא דאז יהיה אחריות על המקבל ג"כ לא יותר משליש או רביע כללו ש"ד לפי ערך הריוח שיטול המתעסק כן יקבל עליו האחריות רק שיתן לו שכרו המבואר לעיל סי' ב' (ועיין בב"י ובשיטה מקו' בשם ריף) אבל כשיהיה על המקבל חצי ההפסד ושליש ריוח הוי ריבית דמה שמקבל עליו אחריות הוא מלוה ואע"ג דנותן לו שכרו ורשאי שומר חנם להתנות שיהיה כשואל מ"מ הכא הוי מלוה ואסור כ"כ בתשו' רא"ש כלל פ"ח סי' ב' ואע"ג דהתם מיירי שהמקבל קיבל עליו כל אחריות נ"ל דל"ש דבתשו' רדב"ז ח"א סי' תקע"א כ' ג"כ דמותר לנותן לקבל ב' תלתא באגר וכן בהפסד אם נותן לו שכר טרחתו ואעפ"כ כתב דהוי כהערמת ריבית וכ' עוד שם דאם התנה ב' תלתא באגר ותלתא בהפסד ונותן לו שכרו ה' בשם רא"ש דאסור דמחזי כריבית וצ"ע שהרי בתשו' רא"ש שם משמע דהוי ריבית ועכ"פ א"ר וצ"ע) רק שיהיה דוקא חלק הריוח וההפסד של המקבל שוה ומה שמטריח בשל הנותן בחלקו לזה מהני שכר טרחו ולכך מה שנהגו קצת סוחרים שאינם בקיאים היטיב במו"מ ונותנין להבקי מעות למחצית שכר והמקבל אינו נותן לו לשותפות מעות רק הנותן לבד ומתנה עמו שיהיה למחצית שכר והפסד רק שקודם לכל יקח הנותן א' למאה רוחים בעד מעותיו וזה איסור גמור ואם מתנה עמו שאפי' לא יהיה שום ריוח אעפ"כ יקח רוחים הוי ר"ק ואפי' מתנה עמו שיקדים ליקח מן הריוח א' למאה והשאר יחלוקו עכ"פ הוי א"ר שהרי לעולם אדרבה המקבל צריך ליטול ריוח יותר מן הנותן ולכן אין לזה תקנה אלא שהמקבל יניח מעט מעות לשותפות ואז כיון שהם נותנים מעות ה"ל כשותפין בעלמא כדלעיל סי' ה' וכאשר נכתוב לקמן בנוסח שטר שותפות וגם יתן הנותן להמתעסק אפילו דינר בעד טרחתו (וכמו שכתב הב"י בשם תשו' רא"ש בעסקא שנעשה באיסור שכאשר נתן לו שכר טרחא הוקל האיסור ע"ש וכדלעיל סי' כ'): +אם כתוב בשטר פלגא באגר ובהפסד אם הנותן או המקבל אדם גדול וידוע שלא היה עושה איסור ריבית דנין אותו להיתר ומפרשין לשון השטר דר"ל אם יטול חצי הריוח שיקבל עליו ב' חלקים באחריות ואם לא יקבל עליו אלא חצי האחריות שלא יטול אלא שליש ריוח ור"ל פלגא באגר או בהפסד ואזלינן בתר משמעות השטר אם כתוב בה דיהיב מרי דעסקא למקבל פלגא באגר ובהפסד משמע שהדבר תלוי בנותן ובדידיה תליא מילתא ליקח לו הברירה הן להפסד או לשכר ואם כתוב בזה שיטול המתעסק פלגא באגר ובהפסד משמע שנתן להמתעסק הברירה מה שיבחר הן להפסד או לשכר (סעיף כ"ו) ומפקינן מן הלוה בע"כ אבל באדם דעלמא דלא אתחזק בהכי דיינינן לשטרא כפשטי' וה"ל שטר שיש בו ריבית ואם יש הפסד יפסיד החצי כפי תנאו ואם יש בו ריוח אפי' אם רוצה ליתן לו עכשיו שכר טרחה כיון שאינו מפורש בשטר ובשטר כתוב בו ריבית ה"ל כדין עסקא שנעשה באיסור ��לכן לא יקבל כלום מן הרויח כדלעיל סי' כ' (סעיף כ"ה): +המקבל עסקא מחבירו והפסיד ולא הודיע לו אלא נתעסק ומילא הקרן אינו יכול לומר תפסיד חלקך מהפסד אלא יתמלא הקרן מריוח ואם יש מותר יחלקו לפי תנאם. ואם הודיע לו שהיה הפסד וא"ל לא אעסוק עוד עד שתקבל עליך שנפלוג בריוח מהיום והלאה ולא יהא הריוח משועבד לקרן הרשות בידו (סעי' ל"ד) דכל המקבל עסקא לזמן קצוב יכול המקבל לחזור בו כדין פועל שחוזר בחצי היום אבל בעל המעות אינו יכול לחזור בו עד שיכלה זמן הקצוב (סעיף ל"ו): +מי שנתן לחבירו עסקא א' וכ' עליה ב' שטרו' אין שטר א' משועבד לחבירו שאם הי' בא' ריוח ובשני הפסד ל"א שימלאו הקרן ואח"כ יחלקו הריוח אלא יחלקו כל שטר לפי תנאם ונמצא המקבל מרויח שהרי ההפסד מגיע עליו בפחות ממה שמגיע בריוח (דהיינו אם תרי תלתא בהפסד על הנותן) ואם נתן לו ב' עסקות בב' פעמים וכתבם בשטר א' והרויח בא' והפסיד באחרת ימלא הקרן תחלה ואח"כ יחלקו המותר (סעיף ל"ג): +היכא דאיכא פלוגתא בין הפוסקים אי הוי ר"ק או א"ר בודאי ראוי לכל אדם להחמיר על עצמו והב"ד יאיימו עליו ויאמרו שהוא איסור ואם אינו משגיח בכ"ז אין כח ביד ב"ד להוציא ממנו כיון דהוי ספיקא דדינא והמ"עה (ש"ך ס"ק ס"ח ונ"ל דר"ל אם כבר נתן הריבית ואין רוצה להחזיר כדין א"ר דבבא לצאת י"ש יחזיר ובזה יאיימו עליו דשמא הוא ר"ק): + +Klal 143 + +קיצור מקונטרס מבעל סמ"ע על הל' ריבית נדפס בק"ק שקלאוו תקמ"ג ובתוספת שלי ונוסח שטרות:
שלא יעשו שום הלואה או נתינה על סחורה או התעסקות בענין שיהיה לו ריוח בוודאי אבל צריך שיהיה קרוב לשכר ולהפסד בשוה ואם נותן לו מעות בעסקא צריך ליתן להמקבל שכר טרחו ואם התנה עמו בתחלת הלואה ליתן לו אפי' דינר א' ונתרצה הלוה שפיר דמי אבל לא מהני שיאמר לו שאם יהיה הפסד יהיה החצי עלי ואם יהיה הריוח אפילו שתרויח הרבה אין אתה צריך ליתן לי אלא כך וכך והמותר יהיה שלך בשכר טרחך דזה לא מהני דשמא לא ירויח יותר ונמצא שטרח בחנם: +אע"ג דתקן מהר"מ (הוא הגאון מהו' מענדיל אב"ד דק"ק לאדמיר) שלא יהיה נאמן על הפסד בקרן כ"א ע"פי עדים אבל על הריוח לא מהני מה שמתנה שלא יהיה נאמן כ"א ע"פי עדים דשמא באמת לא הרויח ונמצא נוטל ריבית (עיין בלבוש ריש סי' קס"ז ובקו' הנ"ל סי' ח' ט') אלא צריך שיהיה נאמן על הריוח בשבועה כדין שבועת השותפין בנ"קח : +וגם צריכין שיהיו הענינים הללו מבוארין בשטר וידעו ויבינו זה הלוה והמקבל (נ"ל דס"ל כמ"שכ הב"ח הביאו הש"ך בסי' קס"ב ס"ק ז' וס"ק ט' וגם הש"ך כ' דלכתחלה צריכין שידעו): +ויוכל המלוה לומר ללוה אני מתנה עמך שלא תתעסק אלא בעסק פלוני כגון אבנים טובות ואם המקבל הוא מלוה בריבית יתנה עמו שלא ילוה אלא על כסף וזהב ויטמנם בקרקע כדלעיל בכלל קמ"ב: +הסוחרים שכבר קנו סחורה ואח"כ לוקחין מעות לא יפה הן עושין אלא צריך להקנות להמלוה הסחורה בקג"אס או בדרך התגרים לפי הזמן ואח"כ יחזור המלו' ויאמר ללוה הסחור' הזו יהי' בידך בעסק' והזהר בהן שלא תסחור אלא עם המלו' ובמקום פלוני ועל מטבע פ' ואיזה תנאי שירצה אעפ"י שיודע בודאי שלא יקיים וא"צ לעשות הקנין בפני עדים דלא איברי סהדי אלא לשקרא אלא המלוה יתן סודר שלו ויאמר ללוה שע"י שמקנה לו מקצת סודר זה יהיה הוא קונה החליפין דהיינו הסחורה כדין כל ק"ס שהוא בכליו של קונה אבל נתינת מעות לא מהני כי מעות אינן קונות (וצ"ע שכיון שאין כאן אלא משום היתר קיי"ל דגם מעות מהני וצ"ל דכאן יש מכירה גמורה): +או שהלוה יקנה להמלוה סחורה שיש לו בביתו ואפי' בזול גדול וא"ל העמד הסחורה הלז לביתי תוך חצי שנה או שנה על אחריותי והוצאותי ואם לא תעמידנה אזי תצטרך ליתן לי בעבורה כך וכך אפי' יותר מהכפל רק שיהיה באמת שיש ללוה אותו הסחור': +ואם אין ללוה שום סחורה בביתו יכתוב לו שחייב לו סחורה ידוע שכבר יצא השער ושחייב לו להעמידנה לזמן פלוני בעד אותו שער ואם לא יעמידנה לאותו זמן חייב לו בעדה כך וכך רק בזה צריך שיהיה המלוה בטוח שלא יתן לו הסחורה (עיין לבוש סי' קס"ז ועיין בדין ריבית שע"י הלואה סעי' י"ב): +אם יש בידו שט"ח על אחר יכול למכור איתו בפחות ובלבד שיהיה באחריות הקונה לבד שאם יטעון פרעתי וכיוצא בו זה מותר להיות באחריות המוכר ואם אין לו שט"ח יכול לפייס לחבירו שיתן לו שט"ח עליו או מה שיש לו על אחר וימכרנה בפחות אבל אסור למכור שט"ח בח"י אפי' ע"י שליח והוי ר"ק (בכלל קל"ט): +אסור למכור סחורה בהקפה יותר משווי' בדבר ששומתו ידוע וגם אם אין שומתו ידוע מ"מ אסור ליתנו בהקפה כ"כ ביוקר עד שנראה שנותן בעדה כ"כ בשביל הריבית (שם) ועיין לעיל כלל קמ"ב: +הנותן מעות על סחורה כגון עורות ושעוה והדומה להם קודם שיצא השער וכ"ש כשיצא השער והוא נותן על הסחורה פחות מדמי השער לאותו סחורה הוא איסור גמור אם לא שיש להמוכר מאותו סחורה כ"כ כמו שפוסק עמו ואם הסחורה שנתן עליה אין שומתו ידוע יכול לקצוץ עמו בקצת בפחות משווי' לרוב עולם וכדין המוכר בהקפה דבר שאין שומתו ידוע כדלעיל בסי' הקודם (שם) ושם כלל הנ"ל: +ואם נותן להמתעסקים עם כפרים על דבש או שעוה שהם דברים הנולדים וההוים תמיד כל שנה ושנה ביד הכפרים ויש להם מו"מ הרבה עמהם רשאי ליתן להם מעות בפחות על זמן כשיעור שהם יכולים לקנותם מהכפרים: +והדרך הכלל לכל מיני' סחורות יעשו כדרך הזה שאם ירצה ראובן ליתן לשמעון שהוא קצב על עורות או חלב יעשה עמו עסקא בקצבו' ויאמר הריני נותן בידך ק' זהו' לחצי רווח והפס' לחצי שנה וניתן לו שכר טרחתו ונאמנות בשבועה על הריוח כנזכר לעיל והברירה בידך שבאם תרצה לסלקיני מכל ריוח שבעולם שיעלה לי מכל הקצבות תתן לי העורות דהיינו עורות של שוורים כ"א בסך)(של פרות פ"א בסך)(ושל עגלים בסך וחלב כל אבן בסך ומותר כל הריוח ישאר בידך ואם תפסיד יהי' לחצאין וה"ה לנותן למי שאינו קצב מותר להתנות עמו כך בעסקא לזמן ויעשה כן וגם בשאר מיני סחורות יעשה עד"ז ודוקא בעסקא והברירה ביד המקבל: +ההולך למקום שקונים סחורות בזול מותר ליתן לחבירו' מעות שיקנהו שם בזול ויביאהו למקום שהוא מקום היוקר ולאחר שיבא למקום היוקר יכול למוכרו אפי' להמביא עצמו כפי השער או בדבר שאין שומתו ידוע אפי' במעט יותר אע"פי שלא נותן לו שכר טרחתו וגם אחריות הדרך היה על המביא שהרי אין כאן אגר נטר כלל לפי שקנאו כפי השער או שאין שומתו ידוע וגם בדרך הליכתו לא נהנה המביא מן המעות כמבואר בכלל קל"ט: +מי שיש לו סחורה הנמכרת כאן בזול ונותן לחבירו להוליכה למקום היוקר מבואר שם סי' כ"א: +מה שנוהגין שלוין זה מזה מעות ע"מ שיחזור ללות לו כפל או לזמן ארוך יותר אסור לכ"ע ואפי' כשמלוה לו כסך הזה וכזמן הזה יש בו פלוגתא כדלעיל כלל קל"ב ומיהו אם מלוה לו בלא תנאי ואין מקפידין זה על זה אם יחזור וילוה לו כסך הזה וזמן הזה או פחות והברירה ללוה הראשון למאן דמתיר שוה בשוה ה"ה אפי' מלוה לו יותר כיון שלא התנו ואין מקפידין: +המוכר לחבירו חטים בזמן הקציר שהם בזול ע"מ שיפרע לו בניסן כשער שיהי' אז מותר וב��בד שלא יקצץ עמו בשעת מכירה בדבר פסוק שהרי יכול להיות שלא יהיה בניסן יותר ביוקר ממה שהן עתה וה"ה למוכר לו כל כיוצא בזה: +דין ללות על משכנות של אין יהודי וכל הדינים שבאמצעית האין יהודי מבואר הכל לעיל כלל קל"ז קל"ח: +כשאחד מן השותפין מלוה מעות לצורך השותפות צריך לעשות בדרך היתר ומבואר לעיל בכלל קל"ב סי' ח': +כשאחד נותן לחבירו מעות למחצית שכר והנותן רוצה ליקח חלק ריוח יותר מן המקבל מבואר לעיל כנ"ל קמ"ב סי' כ"ג: +בענין חילוף המטבעות מבואר בכלל קמ"א סוף סי' ז':
נוסח שטר עיסקא בקצרה עצהיו"ט
(א) מודה אני ח"מ שקבלתי לידי סך (כך וכך) בתורת עיסקא והתחייבתי א"ע שכל סחורה טובה שיהי' נראה בעיני שהוא היותר קרובה להרויח בה מחויי' אני לקנות בעד סך הנ"ל והם קודמין למעותיו כל הריוח שיזמין ה' לידי מאותו סחורה אזי יהיה מחצית הריוח לי ח"מ והמחצית למוכ"ז רק שאנכה מחלקו בעד טרחתי רבע ר"כ לכל משך השותפות בין שיהי' ריוח או לא וכן ח"ו להפסד הוא חלק כחלק ואין לי נאמנות לומר הפסדתי אלא ע"פי ב' עדים כש"ונ מוחזקים לכשירים ועל הריוח אין אני נאמן רק דוקא בשבועה חמורה ובפירוש הותנה שכאשר ארצה ליתן למוכ"ז מחלקו הריוח א' וחצי למאה לכל חודש אזי אף שארויח הרבה אין לבע"השט עלי שום שבועה כי המותר שייך לי לבד וכד"תנ לבע"השט אף לאחר זמ"פ והזמ"ש בכל חודש וחודש אך כשיהי' ריוח כנ"ל אזי אינו יכול ליקח העיסקא מידי עד כלות משך ששה חדשים (או יותר כרצונם) רק שמחוייב אני להודיע לו בכ"ח אם לא הי' ריוח וכ"ש הפסד ח"ו וכשלא אודיע לו אזי שתיקה כהודאה שהי' ריח כנ"ל וכל זמן שלא אחזיר המעות הנ"ל הם בידי בעיסקא הנ"ל כל הנ"ל נעשה בקג"אס כתיקון חז"ל ורשות להעתיק על נייר שטעמפיל כו':
נוסח שטר עיסקא להיות בטוח על קרן ורווחים
(ב) מודה אני ח"מ שקבלתי לידי ממוכ"ז סך (כך וכך) להתעסק בהם וכל עסק ומו"מ טוב שיזדמן לפני לקנות מחוייב אני לקנות דוקא במעות הנ"ל ותמיד מעות הנ"ל קודמין למעותי וכל מה שארויח בהם יהי' חצי ריוח להנותן וחצי ריוח לי ח"מ ועבור טרחתי נתרציתי לנכות מחלק הנותן רבע ר"כ לכל משך השותפו' כשלא יהי' ריוח וכן אם יהי' ח"ו הפסד הוא לחצאין ובפירוש הותנה שאין אני רשאי למסור המעות הנ"ל לשום אדם שבעולם ואפי' לקרעמר שלי או לאשתי ובני כו' אלא דוקא אני בעצמי מחוייב לעסוק במעות הנ"ל בין בקניית הסחורה ובין למכור וגם אין לי רשות להחזיק בכל חנותי שום סחורה האסורה ע"פי קיסר יר"ה וכ"ש לקנות במעו' הנ"ל מסחורות האסורות וגם אין לי רשות לנסוע עם המעות הנ"ל לקנות סחורה חוץ למדינה. ושלא ליתן מסחורה הנ"ל או מעות הנ"ל בהקפה לשום אדם בעולם ומחוייב אני לשמור המעות הנ"ל כדין כספים בקרקע וכשאקנה מהם סחורה מחוייב אני להחזיקו בלילה דוקא בבית שאני ישן בתוכו או להעמיד שומר ועל כל הנ"ל איני נאמן לומר שקיימתי כל הפונקטין הנ"ל אלא ע"פי עדים כ"ונ המוחזקים לכשירים בעיני כל אדם בלא פקפוק ושלא יהיו מקרובי אפי' קרוב רחוק או קרוב ונתרחק או מממחותני ובפירוש הותנה שאם אשנה א' מכל הפונקטין או אפילו אם אפסיד כל ההפסד חל עלי ח"מ ואם יהי' ריוח החצי שייך לנותן ואפי' כשאקיים כל הפינקטין הנ"ל אין אני נאמן לומר שהי' ההפסד בהסחורה או במעות הנ"ל אלא ע"פי עדים כשירים ונאמנים כנ"ל וגם אין אני נאמן לומר שלא הרוחתי או כמה הרוחתי אלא ע"פ שבועה חמורה אך זאת הותנה בפירוש שאפי' אם ארויח הרבה אם אתן לנותן העיסקא בעד חלקו סך (כך וכך למאה לפי שפסקו) אחר ניכוי שכר טרחתי כנ"ל אזי אין לו עלי שום שבועה וג"ש וק"בח בעולם וזמ"פ של העיסק' הוא בסוף החודש ואמנם כשיהי' ריוח בסוף החודש על חלק הנותן כפי תנאי הנ"ל אזי אינו יכול לכוף אותי לסלק לו הנ"ל אלא ישאר בידי על כל אופנים הנ"ל עוד על חודש וכן עד כלות ששה חדשים מהיום דלמטה ולאחר כלות ששה חדשים (או יותר כפי התנאי) מחוייב אני להחזיר סך הנ"ל עם ריוח המגיע לחלקו כפי התנאי הנ"ל במזומן דוקא ולא בסחורה ואמנם בתוך ששה חדשים הנ"ל מחוייב אני לעשות חשבון בסוף כל חודש וחודש וכשלא יהי' ריוח עכ"פ שיגיע לחלק הנותן סך)(למאה כנ"ל וכ"ש שיהי' הפס' ח"ו ויתברר הכל כנ"ל אזי מחוייב אני להודיע למוכ"ז ע"י הסרסור ושמש ב"ד שהי' הפסד או שלא מגיע על חלקו ריוח כנ"ל ורשות אז למוכ"ז לגבות מעותיו תיכף וכן בכל חודש וחודש ובאם שלא אודיעו ע"י הנ"ל אז השתיקה כהודאה דמיא וכאלו הייתי מודה בב"ד חשוב שלא הי' הפסד והרוחתי על חלקו כנ"ל ואין אני נאמן לומר לא בשבועה ולא בעדים שלא הי' ריוח ופשיטא הפסד ורשות להעתיק על נייר שטעמפיל ולשלם פאסלינע כפי חוק הקיסר יר"ה ויהי' כתב עיסקא הלז כל תוק' שט"ח וועקסיל בד"י ובד"א וכדת"נ לבע"השט נגדי וב"כ וי"ח אף לאחזמ"פ כל הנ"ל נעשה בת"כ ובפ"מ ובקגא"ס ובאופן כו':
נוסח שט"ח על מעות יתומים או של הקדש
(ג) מודה אח"מ שקבלתי לידי זוזי דיתמי (או של הקדש) סך (כך וכך) להתעסק בהם וכל עסק טוב שיזדמן לידי מחויב אני לקנות במעות הנ"ל והם קודמין תמיד למעותי וכל מה שארויח בהם מחויב אני ליתן המחצה למו"כז אפטרופוס היתומים אך בפירוש הותנה שכאשר אתרצ' ליתן ליתומים חלק ריוח (כך וכך) לכל מאה אזי אפילו ארויח הרבה המות' שלי ואין להם עלי ש"ש וקב"ח אך כשאומר שאינו מגיע על חלקם ריוח כפי התנאי הנ"ל אין אני נאמן כ"א בשבועה חמורה ואם יהיה ח"ו הפסד חל הכל עלי ואם לא יהיה ח"ו שום ריוח לאחר שאשבע בשבוע' חמורה ואחזיר להם הקרן סך הנ"ל אין להם עלי שום ט"ומ ורשות להעתיק כו' כל הנ"ל נעשה בקג"אס ובת"כ ובפ"מ ובאופן היותר מועיל כתיקון חז"ל:
נוסח שטר שותפות
(ד) אנחנו ח"מ עשינו שותפת על אלו אופנים דהיינו אני ח"מ ראובן הנחתי בכיס השותפו' י' אדומים ואני ח"מ שמעון הנחתי בכיס השותפו' צ' אדומים וראובן התחייב א"ע לעסוק בכל סך מעות הנ"ל ומה שנרויח או נפסיד ח"ו יהיה לחצאין וזאת הותנ' בפירו' שיש לשמעון מעות קדימה מהריוח בכל חדש א' למאה והשאר נחלק בשוה וכבר קבלתי לידי שכר טרחתי עד כלות השותפת (ויזהר שמעון ליתן לראובן אפילו זהב בעד טרחתו) ויתר תנאים כפי רצונם:
נוסח שט"ע עם החלפנים
(ה) מודה אח"מ שקבלתי לידי סך עשרת אלפים רובל אסי"ג להתעסק בהם למחצית שכר במו"מ של חילוף מטבעות ומה שארויח יהיה לחצאין וכן להפסד ח"ו ובעד טרחתי נתרציתי לנכות מחלק הנותן חצי רו"כ לכל משך העסקא אף כשלא יהיה שום ריוח ובפירוש הותנ' שאין לי רשות למסור המעות הנ"ל לשום אדם ממשולחי ואפילו לאשתי ובני רק יהיו דוקא צרורים בידי בכל ענין החילוף ואין לי רשות להוליך המעות לבית אחר ופשיטא לעיר אחרת להחליף רק דוקא בביתי או בקנטאר שלי ועל ידי עצמי דוקא ומחויב אני לשמרם כראוי דהיינו ביום יהיו צרורים בידי ובלילה יהיו עמי במטה שאני ישן בו ואין אני נאמן לומר שקיימתי כל הפונקטין הנ"ל כ"א עפ"י עכ"ונ המוחזקים לכשרים ושלא יהיו מקרובי אפי' רחוק וממחותני וכ"ש שותפי אפילו במו"מ אחר או משרתי וכשאשנה א' מכל הפונקטין אזי ההפסד ח"ו חל עלי הכל ואם יהיה ריוח יהיה לחצאין ועל הריוח אין אני נאמן כ"א בשבועה חמורה אך הברירה לי ח"מ כשארצה ליתן למו"כז בעד כל מאה רובל אסי"ג סך () אזי אין לו עלי ש"ש וג"ש אפי' ארויח הרבה שייך הכל לי לבד וזמ"פ של העסקא הוא לזמן () ובפירוש הותנה שכאשר יעוכב הפרעון הנ"ל בידי אפילו ברצין בעהש"ט אזי מחויב אני ליתן מהריוח עד שיעלה חלק ריוח של מו"כז () למאה לכל חדש או שאשבע כנ"ל שלא הרוחתי ובכל עת שירצה ליקח העסקא מידי לאחר זמ"פ הנ"ל רשות ביד המו"כז וכ"ז שלא יקח מידי הוא תמיד על כל פרטים הנ"ל וכד"תן לבע"השט נגדי ונגד ב"כ. כל הנ"ל נעשה בקג"אס ובאופן כו' ורשות להעתיק כו':
(ו) להיות שראיתי שכמה פעמים מגיע להסוחרים הפסד שאינם כותבים כ"י כד"ת ולכן כתבתי נוסחתה:
מודה אני ח"מ וח"י תעיד עלי כק' עדים כ"ונ שאני חייב למו"כז לשלם במזומנים דוקא ויהיה לכ"י כל תוקף שט"ח או וועקסיל וכד"תן לבע"השט אף לאח"זמפ והז"מפ נאם ראובן בן יעקב בפנינו הח"מ הודה החתום הנ"ל דדא ח"י ממש ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי יום:
נאום פב"פ
ונאום פ"בפ
בכל שטר או כ"י יזהרו שיקיימו עדים חתימתו או שיהיה ח"י ניכר שיכול לקיים חתימתו כשירצה וא"ל ח"ו יהיה מהצועקים ואינם נענים וגם יהיו נזהרים לכתוב בו וכד"תן לבע"השט אף לאח"זמפ: + +Klal 144 + +דין חיוב נתינת צדקה (סי' רמ"ז רמ"ח רמ"ט ר"נ):
ועיין עוד מהל' צדקה בס"ח מסי' שי"ז עד סי' של"ג
מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת ידו וכמה פעמים נצטווינו בה במ"ע וגם יש בה ל"ת המעלים עיניו ממנה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל כדכתיב פן יהיה דבר עם לבבך בליעל כו' וכאלו עובד עבודת כוכבי' ומאד יש ליזהר בה כי אפשר שיבא לידי שפיכת דמים שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד כמעשה דנחום איש גם זו (בתענית כ"א ע"ב) ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וכל המרחם על העניים הקב"ה מרחם עליו ויתן האדם אל לבו שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקב"ה וכמו שהוא מבקש שישמע שועתו ותפלתו כך הוא ישמע שועת עניים גם יתן אל לבו שגלגל הוא שחוזר בעולם וסוף שיבא הוא או בנו או בן בנו לידי מדה זו ואל יעלה על לבו לומר איך אחסר ממוני ליתנו לעניים כי יש לו לדעת שאין הממון שלו אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד וזה חלקו מכל עמלו בעה"ז חוץ משאר מע"ט כדכתיב והלך לפניך צדקך והצדקה דוחה גזירות רעות ומוספת לו חיים (רמ"ז): +כל אדם חייב ליתן צדקה כפי השגת ידו ואפילו עלי המתפרנס מן הצדקה כגון שיש לו מעט ממון ואיני נושא ונותן בהם דמותר ליטול מצדקה כיון שאין לו כדי להתפרנס מן הריוח מ"מ כיון שיש לו במה להתפרנס חייב ליתן צדקה ממה שיתנו לי וב"ד כופין על הצדקה כיון שעובר בלאו וממשכנים על הצדקה (רמ"ח): ב' עניים שחייבים ליתן צדקה יכול כל א' מהם ליתן צדקה שלו לחבירו אבל אם התחייב כל א' קנס שעברו על איזה דבר אינם יכולים לתת א' לחברו דא"כ אין כאן קנס (רנ"א סעיף י"ב): +וראוי שיכוף אדם יצרו וירחיב ידו. וכל דבר שהוא לש"ש יהיה מהטוב והיפה. האכיל רעב יאכילנו מהטוב והמתוק שבשלחנו הלביש ערום יכסנו מהיפה שבכסותו הקדיש דבר לבה"כנ יקדיש מהיפה שבנכסיו שנאמר כל חלב לה' (שם): +אין פוסקין צדקה על היתומים אפי' לפדיון שבויים אפי' יש להם ממון הרבה אא"כ כוונת הדיינים לכבודם שהם בני בלי שם טוב ועל ידי שפוסקים עליהם משימים להם שם אבל כשהם בלא"ה בעלי שם טוב אין פוסקים עליהם להחשיבם יותר ואם אין כוונתם לעשות להם שם גם בזה אסור ומוציא ממון שלא כדין וכן אם האפוטרופס עומד ואומר שאינו חפץ שיצא להם שם אין כופין אותן ודוקא לפסוק עליהם עכשיו אבל אם יש להם עניים קרובים וכבר היה להם קצבה מאביהם כל שנה ושנה ואם לא יתנו להם יחזרו על הפתחים ויהיה גנאי ליתומים כופין אותן ליתן הקצבה ואפילו אינם מופלגים בעשירות. ודוקא כשהיה להם כבר קצבה מאביהם אבל אם לא היה קצבה מאביהם אע"פי שיתבזו אין פוסקים עליהם דאין זה אלא סילוק פגם ולא קבלת טובה (ש"ך שם): +שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן לעני די מחסורו אשר יחסר לו היה רעב יאכילהו. הצריך ללבוש ילבישנו. אין לו כלי בית קונה לו כלי בית ואפי' היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר והעני חייב לקנות לו סוס ועבד וכן לכל א' וא' לפי מה שצריך הראוי ליתן לו פת יתן לו פת הראוי ליתן לו פת חמה חמה צונן צונן להאכילו תוך פיו מאכילין אין לו אשה ובא לישא משיאין לו ושוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכלי תשמישו ואח"כ משיאין לו אשה ואשה שבאה להנשא נותנין לה כפי הראוי לה כל הצטרכות (ש"ך ס"קג) ואף שאפשר שאין כ"ז חל על היחיד לבד אא"כ הוא עשיר מופלג מאד או שאינו דר באותו מקום רק הוא לבדו מ"מ על כלל העיר ודאי חל כל החיוב הזה וכ"ז בעניים שאינם מחזירים על הפתחים אלא שמתפרנסים בחשאי אבל עניים המחזירים על הפתחים נותנים לכ"א מקופת הקהל וכן כל יחיד ויחיד שמחזר אצלו נותן לו מתנה מועטת (רנ"ו): +ת"ח חייבים לתת לו לפי כבודו ואם אינו רוצה לקבל מתעסקין לסחור לו סחורה שקונים לו בזול וקונים ממנו ביוקר ואם יודע להתעסק בפרקמטיא מלוין לו מעות לסחור בהם ואמרו חכמים כל המטיל מלאי לת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה ואמרו כל הנביאים לא נתנבאו אלא לעושה פרקמטיא לת"ח ומשיא בתו לת"ח (סי' רנ"ג): +עני העובר ממקום למקום נותנין לו לחם מזון ב' סעודות ולפתן עם הפת כגון ירק וקטניות וכיוצא בו ובשבת נותנין לו צרכי שבת ואם לן נותנין לו מצע וכסת לישן עליו ואם מכירין אותו נותנין לו לפי כבודו (ר"נ): +עיקר חיוב הצדקה חל לפי ממון לפיכך אם היו עניי העיר מרובים והעשירים אומרים שיחזרו על הפתחים והבינונים אומרים שלא יחזרו אלא תהיה פרנסתן מוטלת על הצבור לפי ממון הדין עם הבינונים (שם): +מי שהוא עבריין שרגיל לעבור אפי' באחת מן המצות ולא עשה תשובה אינן חייבין להחיותו או להלותו ולפדותו אבל אם עבר לתיאבון איזה עבירה פעם א' מ"מ לא יצא מכלל אחוה בזה ובעושה להכעיס עבירה א' עיין בי"ד סי' רנ"א סעיף ב' בש"ך וט"ז שם: +עשיר מופלג מותר לבזבז אף יותר מחומש מנכסיו (עיין רסי' רמ"ט) ואם אינו מופלג בעשירות יתן עד חומש נכסיו ואל יבזבז יותר מחומש כדי שלא יצטרך לבריות ומדה זו היא עין יפה ומדה בינונית ליתן עכ"פ מעשר פחות מכן הוא עין רעה: +חומש ומעשר שאמרנו היינו שנה ראשונה מהקרן מכאן ואילך חומש או מעשר שהרויח בכל שנה וי"א דלעולם חייב ליתן חומש מן הריוח דהיינו בכל חצי שנה יעשה חשבון ויתן מעשר כדכתיב עשר אעשרנו (ע' כנה"ג שנדפ' סביב הש"ך) ואין לעשות מחומש או ממעשר שום דבר מצוה כגון מה שנתחייב בה כבר אלא יתננה דוקא לעניי' וכן מותר ליתן מזה להיות בעל ברית ולהכניס חתן לחופה ולקנות ספרים ללמוד בהן ולהשאילן לאחרים אם לא היה יכולת בידו בלא"ה לעשו' מצות אלו וכן לקנות מצות בב"הכנ אפילו לכבד אחרים שהרי אף במעשר דגן טובת הנאה שלו ויתן למי שירצה ובלבד שיהיה כוונתו בשעת קניית המצות שיפרע ממעות מעשר שלו דאל"כ כיון שכבר נתחייב אסור לפרוע חובו ממעות מעשר וכן כל דבר שהוא מחויב ליתן אע"פי שנקראת צדקה כגון לפרוע מסים דאע"ג דכתיב ונוגשיך צדקה וכל מה שנוטלין א"ה נקרא צדקה מ"מ כיון שחייב בלא"ה ליתן מס אסור לפרוע חובו ממעשר וכן מותר לפזר מזה לבניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם ואפילו כשבידו לפרנס בלא"ה אבל לקטנים כיון שמחויב לפרנסם אסור וכן לאביו אם אין ידו משגת לפרנסו מותר אבל אם יש לו לפרנס תבא לו מארה ואם הוא עשיר והם סמוכים על שולחנו אפילו לבניו הגדולים אסור (רנ"ג סעיף א') ואם קנה ספרים צריך לכתוב עליהם שהן מן המעשר כדי שלא יחזיקו בניו בהם כשלהם וגם צריך ליזהר שישאילן לאחרים אם לא שהיא צריך ללמוד בהם אזי הוא קודם (רמ"ט ס"ט ט"ז ס"קא) ועיין לקמן כלל קמ"ח סי' ד' נתבאר עוד מדיני מעשר: +הא דאסור לבזבז יותר מחומש דוקא בחייו אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה ומ"מ נ"ל דאין ראוי ליתן מממונו לצדקה ולהניח בניו ריקם אם הם צריכים לפרנסה (כדאיתא בח"מ ססי' רנ"ב שהאומר לעשות דבר טוב מנכסיו נותנין ליורשין) ועכשיו מצאתי בשאלתות דר"א סוף פ' כי תשא אהא דהמבזבז כו' יותר מחומש הנ"מ מחיים אבל לאחר מיתה תילתא וכן הילכתא ובכתובות ד' ס"ז ע"ב א' התם הנ"מ מחיים אבל לאחר מיתה לית לן בה משמע כדברי רמ"א אלא דמר עוקבא לא רצה ליתן יותר ממחצית אך כיון דמשאלתות משמע דהא דקאמר לית לן בה ר"ל מותר יותר מחומש אבל לא כולו אלא או מחצה או שליש לפי הנוסחאות בדברי מר עוקבא וכ' שם הגאון ר"י ברלין אלו ראה רמ"א דברי השאלתות ודאי היה כותב כן: +צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות בשמחה וטוב לב וזה עיקר קבלת השכר ויתאונן עם העני בצערו וידבר לו דברי תנחומין ואם נותנו בפנים זועפות ורעות לא מבעי' שהפסיד זכותו אפילו אם נותן לו הרבה אלא גם עובר בלאו ולא ירע לבבך כו' ואם אין לו מה יתן לו לא יגער בו ולא יגביה קולו עליו אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת. ואסור להחזיר העני השואל ריק' אפי' נותן לו רק דבר מועט שנאמר אל ישוב דך נכלם (שם): +המעשה אחרים ומשתדל אצלם שיתנו שכרו גדול משכר הנותן שהרי ב' מצות בידו. א' שזיכה את העני במה שנותן לו להחיות ועוד מצוה ב' שזיכה את חבירו לעשות מצוה. כן נ"ל פירושו: +ח' מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה הגדולה שאין למעלה הימנה המחזיק ביד ישראל שאינו צריך עדיין לבריות רק שאין בידו כ"כ מעות לפרנס מפירות של מעותיו וע"ז נאמר וכי ימוך אחיך והחזקת בו ומדקאמר והחזקת משמע שעדיין הוא עומד אלא שאם לא יחזיק אותו אזי יפול לגמרי וידוע כי עד שלא יפול האדם דבר נוח הוא להקימו אבל משנפל אזי קשה להקימו ולכן מצוה לעשות עמו שותפת או ללות לו או להמציא לו מלאכה כדי שיתפרנס במעשה ידיו (רמ"ט): +פחות מזה הנותן צדקה לעני ולא ידע למי נותן והעני אינו יודע ממי מקבל וקרוב לזה הנותן לקופה של צדקה שקורין מתן בסתר ואמנם לא יתן אדם לקופה של צדקה אא"כ יודע שהממונה עליה נאמן ויודע לנהוג בו כשורה: +פחות מזה שיודע הנותן למי נותן אבל העני אינו יודע ממי לוקח כגון גדולי חכמים שהיו הולכים בסתר ומשליכים המעות בפתחי העניים וכזה ראוי לעשות ומעלה טובה היא אם אין הממונים על הצדקה נוהגים כשורה ויש אנשים ששולחים לעניים ע"י שליח נאמן שהעני רגיל עמו ואינו מתבייש מן השליח ומזהיר לשליח שלא יגלה להעני מי הוא הנותן והם בכלל מדה זו (שם): +פחות מזה שהעני יודע ממי נוטל ולא ידע הנותן למי נותן שאעפ"כ העני מקבל קצת בושה כיון שיודע ממי נוטל ובמדה זו הנותן לשליח מהימן לחלק למי שירצה והשליח הודיע להעני מי הוא הנותן (שם): +פחות מזה שיתן לעני בידו קודם שישאל: +פחות מזה שיתן לו כראוי אחר שישאל: +פחות מזה שנותן לו בסבר פנים יפות אבל אינו נותן לו כראוי: +פחות מכולם שנותן לו וצר בנתינתו אע"ג שאינו מראה לעני פנים זועפות אבל אם מראה לו פנים זועפות אינו נחשב לצדקה כלל כדלעיל (שם): +ולא יתפאר האדם בצדקה שנותן ואם התפאר לא דיו שאינו מקבל שכר אלא אפי' מענישין אותו עליה ומ"מ מי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שישאר לו לזכרון או לטעם אחר ובלבד שלא יהיה כוונתו להתפאר בזה (עיין בתשו' רשב"א סי' תקפ"א) ולכאורה כל הראיות שהביא אינו אלא שאחרים מפרסמים מעשיו אבל מנ"ל שהוא עצמו יכתוב עליו: +טוב ליתן צדקה קודם כל תפלה שנאמר אני בצדק אחזה פניך (שם): +אמרו החכמים יהיו עניים בני ביתך ר"ל שמצוה שיהיו בני ביתו העניים והיתומים ומוטב להשתמש בהן משישתמש בעבדים ויחשב לו לצדקה (סי' רנ"א סעיף ו'): + +Klal 145 + +דין איזה צדקה קודם לחבירו (סי' רנ"א רנ"ב רנ"ג):
פרנסת עצמו קודם לכל אדם ואינו חייב ליתן צדקה עד שיהיה לו פרנסתו דכתיב וחי אחיך עמך משמע חייך קודמין לחיי אחיך ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו אם הם עניים ואם ידו משגת לפרנסם ממעותיו ומפרנסם ממעו' מעשר אמרו חכמים תבא לו מאירה לפרנס' שמבזה אביו ואמו לפרנסם ממעות צדקה. והם קודמין לפרנסת בניו שנאמר ויאמר יהודה כו' ונחי' גם אנחנו גם אתה גם טפינו (דרישה) ואח"כ פרנסת בניו ובנותיו אף שהם יותר מבני שש שנים דאז אין חיוב על האב מ"מ אם מפרנסם כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה והם קודמים לאחיו וכופין האב לזון בנו העני ואפילו הוא גדול וכופין אותו יות' משאר עשירים שבעיר וכן שאר קרובים. ואחיו מאביו קודם לאחיו מאם והם קודמין לשאר קרובים והקרובים קודמין לשכיניו (ר"ל עניי ביתו כן הוא ברמב"ם וכמדומה לי שראיתי בס' קדמון ואינני זוכר דשכן ר"ל מי שרגיל עמו ולא מי שדר בשכונת ביתו ובח"מ סי' קע"ה סעיף נ' ע"ש בב"מ דף ק"ח ברש"י משמע כטור אלא צ"ע דשם איתא דשכן קודם לקרוב מדכתיב טוב שכן קרוב ע"ש) ושכיניו לאנשי עירו ואנשי עירו לעניי עיר אחרת אפילו באים לעירו ואפי' לעיר ארץ ישראל ויושבי א"י קודמין לעניי עיר אחרת שבח"ל (רנ"א) ולא יתן אדם כל צדקותיו לעני אחד או לקרוב א' ולהניח שאר קרובים (רנ"ז) ונ"ל דר"ל שלעולם הוא נותן רק לזה: +האשה קודמת לאיש בין לפרנסה ובין להלבשה שאין דרך האשה לחזור על הפתחים ואע"ג שעתה גם האשה מחזרת על הפתחים יש להקדימה וכן יתום ויתומה שבאו לישא מקדימין היתומה ליתום שבשתה מרובה אבל להציל מסכנת מות לעולם האיש קודם שלומד (סי' רנ"א) וע' לקמן סי' ט"ו: +חייב להקדים להאכיל הרעב מלכסות הערום ומי שבא ואמר האכילוני אין בודקין אחריו אם הוא ראוי אלא מאכילין אותו מיד היה ערום ובא ואמר כסיני בודקין אחריו אם הוא ראוי ואם מכירין אותו מכסין אותו מיד (סי' רנ"א): +היו לפניו עניים הרבה ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות מן השבי את כולם מקדים הכהן ללוי והלוי לישראל וישראל לממזר ואם היה הממזר ת"ח והכהן ע"ה ממזר ת"ח קודם ואפי' חכם לכסות וע"ה להאכיל ת"ח קודם ואשת חבר כחבר. והא דת"ח קודם היינו כשיש לע"ה עכ"פ לחם לאכול אבל אם יש לחוש שימות ברעב או שאר סכנה ובת"ח אי�� חשש סכנה פשיטא שאין לך דבר שעומד מפני פ"נ ואפי' יש ספק שמא יחסר אח"כ לת"ח. ת"ח וקרוב או שכן צ"ע מי קודם ואף דבח"מ סעי' קע"ה סי' נ' מבואר דת"ח קודם אין ראי' כ"כ שהרי שם שכן וקרוב שכן קודם ולענין צדקה הקרוב קודם (וצ"ע): +כ"ז בפוסק צדקה סתם דמסתמא דעתו לחלקם כדין תורה אפילו אם מת כיון שלא מסרו ליד גבאי אלא שאמר שיתנו צדקה כך וכך אומדן דעתו הוא לחלק' כדין תורה דבכל דיני נדרים והקדשו' אזלינן בתר אומדנא ועל פיהם דנין (עיין ש"ך סי' רנ"א סק"ט ובמהרי"ק ססי' קכ"ג) אבל הפוסק צדקה לעניי עולם אינו רשאי להחזיק לקרוביו לבד אבל רשאי להחזיק המחצה לקרוביו וי"א ב' שלישים (עיין ב"י סי' רל"א) והשאר צריך לחלק לעניים אחרים וכ"ז בפוסק צדקה לבד אבל אם פוסק צדקה עם בני העיר על דעת בני העיר נדר: +ומזה תראה שנואלו אותן הב"ב במקום שיש תקנת הקהל ליתן מכל בגד שיעשו בני העיר למלביש ערומים ולהכנסת כלה וכיוצא בו ומחזיקים זה לקרוביהם שאסור לעשות כן דכיון דמחויבים מצד תקנות הקהל ואינו תלוי בדעתו וא"כ דינו כפוסק צדקה עם בני העיר שאין לו בו שום זכות (עיין במרדכי פ"א דב"ב שכ' דאפי' אם הוא עצמו העני אינו יכול להחזיק וע"ש שהאריך בראיית ונ"ל דבזה מיושב ג"כ קושית תוספות בערכין ו' ע"ב ומההיא דחנן בישא י"ל דהיה עני כדמשמע לישנא איזיל ואברי בי' נפשאי ע"ש וע"ש עוד במרדכי (סימן תק"ב): +לפרנס עניים החולים ור"ל דה"ה מחוסרי לחם אעפ"י שהן בריאים בזמן הרעב [כדאיתא פ' ויבא שלמה קדשי דוד כו'] הוא קוד' לכל הצדקו' ואם אין סכנת מות אלא ליתן לעניים כדי צרכם וגם צריכין לבנית בה"כנ או לשאר צרכי בית הכנסת עדיף טפי ליתן לבית הכנסת אם אין בידם להספיק שניהם ולהספקות נערים ללמוד תורה וכ"ש ליושבי ב"המ כדי שילמדו וכל צרכי ב"המ קודם לב"הכ (ועיין בב"י סי' רמ"ט בשם תשובת מהרי"ק) ולהשיא בתולות עניות וכ"ש יתומות עדיף טפי ליתן לעניים (ומשמע במהרי"ק ססי' קכ"ג דעדיף טפי מבנין ב"הכנ דסתם צדקה לעניים ע"ש) סי' רמ"ט (סעיף ט"ו ט"ז): +כל דבר שהוא סכנות נפשות כגון לפרוע המס להשר ואף יש כמה עניים שאין להם ליתן ויכוס ויפשיטום ערומים וכיוצא בזה וכ"ש פדיון שבוים קודם אפי' לתלמוד תורה וכ"ש מפרנס' עניים ומלכסותן ואין מצוה גדולה כפדיון שבוים (רנ"א סעי' י"ד): +כ"ז שא' קודם לחבירו היינו בסתם צדקה שלא פירש על איזה מצוה מפריש אבל אם פירש על איזה מצוה מפריש עיין לקמן כלל קמ"ז בדין גבאים. והאומר סלע זו לצדקה אין פדיון שבוים בכלל (ועיין בי"ד סי' רנ"ב בט"ז וש"ך שם) ואין לפדות בסלע זו רק מדעת בני העיר ואע"ג דא"א לחזור ולגבות יכולין בני העיר לשנותו (ש"ך ס"ק ג') משא"כ בשאר צדקה כדאיתא לקמן: +בזמן הש"ס כשהיה לאדם ר' זהו' היה יכול לפרנס עצמו בהם ולא היה רשאי ליטול צדקה אבל בזמ"הז יכול ליטול עד שיהיה קרן כדי שיתפרנס הוא וב"ב מהריוח (רנ"ג סעיף א' ב'): +בעה"ב העובר ממקום למקום וכלו מעותיו בדרך ואין לו מה יאכל יטול צדקה וכשיחזור לביתו אינו חייב לשלם דה"ל כעני והעשי'. ול"ד שנטל צדקה אלא אם אדם א' עשה עמו חסד ונתן לי ספיקו בדרך חסד כיון שלא היה לו נכסים באותה שעה אינו חייב לשלם אמנם אם היה לו נכסים או קרקעות אפי' ביד אחר חייב לשלם אם חבירו תובעו אבל הזן יתום ויתומה בתוך ביתו אין עליהם שום תביעה ואפי' אם יש להם אם לא שפירש שבתורת הלואה זן אותם אבל בסתמא לא אבל אחר אפי' בסתם נמי אמרי' שדרך הלוא' עשה מאחר שיש לו נכסי' (שם סעי' ד): +עני שאין רוצה ליקח צדקה מערומים ונותנין לו לשם מתנ�� או לשם הלואה ועשיר המרעיב עצמו אין משגיחין בו ועני שנתנו לו צדקה אין בע"ח יכולים להפרע מזה שגבה אם לא שנכתב בכתב קבוצו שחייב לאחרי' דאז אדעתא דהכי נתנו לו שישלם (שם סעי' ט'): +ת"ח חייבים לתת לו לפי כבודו ואם אינו רוצה לקבל מתעסקין לסחור לו סחורה שקונים לו סחורה בזול וקונים ממנו ביוקר ואם יודע להתעסק בפרקמטיא מלוין לו מעות לסחור בהם (שם סעיף י"א): +המעלים עיניו מפ"ש עובר על לא תאמץ כו' ועל לא תקפוץ כו' ועל לא תעמוד על דם רעך ועל לא ירדנו בפרך לעיניך וביטל מצות פתוח תפתח כו' ומצות וחי אחיך כו' ואהבת לריעך והצל לקוחים כו' והרבה דברים כאלו. וכל רגע שמאחר לפדות השבוים היכא דאפשר להקדים הוי כאלו שופך דמים (ובפי' המשנה לרמב"ם פ"א דפאה מ"א כ' שחייב ליתן חומש נכסיו מן הקרן ע"ש ועיין בפירוש הגר"א ריש פאה בענין המבזבז (רנ"ב סעיף ב'): +איש ואשה שהם בשביה ואין בהם סכנת נפשות האשה קודמת לאיש שלא יטמאו אותה ובמקומות שרגילין במשכב זכור האיש קודם. ובמקום שיש סכנת נפשות האיש קודם שהוא חייב במצות טפי מאשה (שם): +פדיון שבוים קודם לפרנסת עניים ולכסותן וכדומה לזה הילכך לכל דבר מצוה שגובה מעות בשבילו יכולים לשנותו לפדיון שבוים ואפי' אם גבו לצורך ב"הכנ ואפילו אם כבר קנו העצים ואבנים שאסור למכור בשביל מצוה אחרת מותר למוכרו בשביל פ"ש אבל אם בנאוהו כבר אם אפשר לגבות בע"א לא ימכרו אבל אם אי אפשר בע"א מותר ומכ"ש דמותר למכור ס"ת דקיימא בקדושתה (סי' רנ"ב ט"ז וש"ח): +אין פודין שבוים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם שלא יהא אויבים מוסרים עצמם לשבויי' אבל אדם יכול לפדות עצמו בכל מה שירצה וכן לת"ח או לתלמיד חריף שאפשר שיהא אדם גדול פודין אותו בדמים מרובים ואם אשתו נאחר דמי או לא מבואר באה"ע סי' ע"ד. אין מבריחין השבוים מפני תיקון העולם שלא יהא האויבים כשעתידים לשבות עוד אחרים מכבידין עולם עליהם ומרבים בשמירתם. ומי שמכר עצמו לערבי או שלוה מהם ושבו אותו בהלואתו פ"א וב' פודי' אותו ג' אין פודין אותו אבל פודין את הבני' אחר מיתת אביהם ואם יש חשש שלא יטמעו בין הערביים פודין איתם אפי' בחיי אביהם ואם בקשו להרגו פודין אותו מיד אפי' אחר כמה פעמים (שם) ואם אוכל נבלות להכעיס אין פודין אותו ועיין סי' רנ"א סעיף ב' ולעיל סי' ט': +הפודה חבירו מן השבי חייב לשלם לו אם יש לו וצריך לשלם לו מיד ונפרעין בזה אפי' מנכסי יתומים קטנים ואפי' אם יש לו טענות ואומר שרוצה לציית דין אעפ"כ צריך לשלם לו מיד ואח"כ יתבענו לדין דבלא זה אין אדם פודה את חבירו (ס"סי רנ"ב): +דין אם גבו לעניים או לשבויים והותיר או שמת העני והשבוי או שהמיר מבואר בכלל קמ"ח סי' ט"ו: + +Klal 146 + +דין להרחיק מקבלת הצדקה ושלא לקבל צדקה מן ישמעאלים (סי' רנ"ד רנ"ה):
לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה ויגלגל עצמו בצער שלא יצטרך לבריות וצוו חכמים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ואפילו היה חכם מכובד והעני יעסוק באומנות ואפי' באומנות מנוולת ואל יצטרך לבריות אבל אם אינו יכול לחיות אא"כ יטול כגון זקן או חולה או בעל יסורין או שיש לו בנות רבות ואינו יכול להשיאן ולפרנסן אלא א"כ יטול ומגיס דעתו ואינו נוטל ה"ז שופך דמים ומתחייב בנפשו ואין לו בצערו אלא עונות וחטאים וכל מי שאינו צריך ליטול ומרמה העם ונוטל אינו מת עד שיצטרך לבריות וכל מי שצריך ליטול ומצער בעצמו ואינו נוטל עליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה' כו' (סי' רנ"ד): +בזמן הש"ס היה אסור לישראל ל��טול צדקה מעובדי כוכבים בפרהסי' מפני חלול השם שישראל אין מפרנסים אותו. ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל מותר (סי' רנ"ה): +בזמן הש"ס שלטון עובד כוכבי' או שר ששלח ממון לישראל לצדקה היו מקבלין משום שלום ואם שלח סתם לחלקן לעניים ינתנו לעניי עובדי כוכבים אבל אם שלח לחלקם דוקא לעניי ישראל אסור לגנוב דעתו ואפי' של עובדי כוכבי' ויעשה מה שצוה השלטון ודוקא כששלח משום מצוה אבל אם שלח רק מחמת רחמנות מטבעו הטוב מותר ואם מנדבין דבר לבית הכנסת מקבלי' מהם דהוי כמו קרבן ומקבלין נדרים ונדבות מעובדי כוכבי' (שם) ואם התנדב מנורה וכיוצא בו אין רשות ביד זט"הע למוכרו כ"ז שלא נשתקע שם בעלים וכ"ז ששם הבעלים חקוק על הכלים מקרי לא נשתקע שם בעלים אע"ג דבישראל שהתנדב ולא נשתקע מותר לשנותה לדבר מצוה כדלקמן כלל קמ"ח אבל בעובדי כוכבי' אסור משום חילול השם שיאמר אני הקדשתי והם מכרוהו אבל בישראל אע"פי שיצעוק אין כאן חילול השם אבל בנשתקע לא שייך חילול השם ומותר אפילו לדבר רשות (סי' רנ"ח) והא דמקבלין מעובדי כוכבים מנורה וש"ד לבית הכנסת דווקא כשאמר בדעת ישראל הפרשתי דאל"ה שמא בלבו היה לקרבן וטעון גניז' (שם) אבל מן המומרים אין מקבלים אפי' נדבה לבה"כנ (סי' רנ"ה וע"ש בש"ך ס"ק ה' שכ' דדוקא קרבן אין מקבלין מהם אבל הקדש לעניים או הקדיש ביתלב"ה מקבלין): + +Klal 147 + +דין גבאי צדקה ואפוטרופסי' וכיצד יתנהג בו (סי' רנ"ו):
בזמן הש"ס הי' בכל עיר קופה דהיינו שהיו מחזרים לגבות מכל אחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו והם מחלקין המעו' מערב שבת לע"ש ונותנים לכל עני מה שיספיק לו לשבעה ימים וזו היא הנקראת קופה וזה מחויב להיות בכל מקו'. ועוד היה מנהג בקצת מקומות להעמיד גבאים שלוקחים בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים ונותנים ממנו לכל עני פרנסת יומו וזהו הנקרא תמחוי ולכן מי שיש לו מזון שבעה ימים לא יקח מן הקופה ומי שיש לו מזון יום אחד לא יקח מן התמחוי. בתענית מחלקים מזונות לעניים וכל תענית שאכלו העם ולנו ולא חלקו צדקה לעניים הרי אלו כשופכי דמים. במה דברים אמורים בשלא נתנו להם הפת והפירות אבל אם אחרו המעות או החטים אינם כשופכי דמים (רנ"ו סעי' א'): +הקופה אינה נגבית בפחות משנים שאין עושים שררה על הצבור בממון פחות משנים אבל לאחר שנגבית אחד נאמן עליה להיות גזבר וכן יכולים למנות שני אחים להיות גזברי' ואינה מתחלקת אלא בשלשה לפי שהיא כדיני ממונו' לעיין על כל עני ועני כמה ראוי ליתן לו ותמחוי כמו שמתחלק בשלשה כך אינו נגבה אלא בשלשה לפי שאינו דבר קצוב וצריכים לעיין על כל אחד ואחד כמה ראוי שיתן (שם): +התמחוי נגבה בכל יום והקופה מע"ש לערב שבת. התמחוי לעניי עולם והקופה לעניי אותה העיר בלבד. רשאי' בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנות' לכל מה שירצו מצרכי צבור ואע"פי שלא התנו כן בשעה שגבו ואם היה במדינ' חכם גדול שהכל גובים על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שירא' הרי זה יכול לשנותו לכל מה שיראה לו מצרכי צבור (שם): +ובזמן הזה אין נוהגים בקופ' ותמחוי מ"מ כל עיר ועיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהן גבאים לצדקה ידועים לנאמנים וצריכין הגבאים שיהיו חכמים ונבונים שידקדקו על כל עני ועני ליתן לו הצריך ושלא יהיו העניי' רמאים חוץ ממי שמבקש שיאכילוהו אין מדקדקין אחריו ואם אין הגבאים חכמים וראוים לכך דוחין אותם ולא יגבו כלל ואם אין יכולין לדחותן אסור ליתן צדקה על ידם שכן אמרו חכמים לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אא"כ ממונה עלי' כר' חנניא בן תרדיון ואע"פי שבזמן הזה לא נהגו להקפיד שיהיה דוקא ת"ח מ"מ אדם כשר בעינן (שם): +ג"צ כשגובי' לצדק' אינם רשאים לפרוש זה מזה בשוק מפני החשד שלא יאמרו שזה הגוב' יחידי דעתו לגנוב אלא כדי שיראו זה את זה כגון שיהא זה פורש לשער וזה פורש לחנות וגובי'. מצא הגבאי מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא לתוך ארנקי של צדקה וכשיגיע לביתו יטלם. היה הגבאי נושה בחבירו מנה ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא לתוך ארנקי של צדקה וכשיגיע לביתו יטלם ולא ימנה מעות מהקופה שנים שנים אלא אחד אחד מפני החשד שלא יחשדוהו שנוטל אחד מכל מנין שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל (רצ"ז סעיף א'): +ג"צ שאין להם עניי' לחלק מחליפי' המעות בדינרים לאחרים אבל לא לעצמם וכן אם צריכים למכור מה שגבו מהתמחוי ימכרו לאחרים אבל לא לעצמן מפני החשד. אין מחשבין בצדק' עם גבאי צדקה אם הם כשירים ונתמנו ע"פי הצבור ומ"מ כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל טוב להם ליתן חשבון וכ"ז בגבאים הכשרים אבל מי שאינו כשר אפי' נתמנה מדעת הצבור אם קוראין עליו תגר וחושדין אותו צריך לתת חשבון אבל א"צ ליתן חשבון (כצ"ל ובש"ך חסר אלו תי') לפני כל מערער עליו דידוע כמה דברים צריכין להוציא ממעות צבור שאין לגלות אלא לצנועין ומכ"ש מי שנתמנה באלמות וחזקה צריך ליתן חשבון וה"ה בכל ממונים על הצבור וכשרוצים הצבור יכולים לסלק הגבאי כשיגיע הזמן כפי מנהגם לקבוע גבאים אבל בתוך הזמן אין הצבור יכולים לסלקו משום חשד (שם סעי' ב'): +כשחסר בכיס של צדקה צריך הגבאי להלות וכשימצא בכיס יפרע ממנו וא"צ ליטול רשות מהנותנים (שם): +ג"צ שאומר בעודו גבאי כך וכך הלויתי לכיס של צדקה נאמן ולאחר שסלקוהו אם אמר בשעה שסלקוהו אע"ג שעדיין לא גבה מעותיו עד לאחר שסלקוהו נאמן בלא שבועה אבל אם לא אמר עד יום או יומים לאחר שסלקוהו צ"ע ואם היה מוחזק בכשרות ומפורסם בצדקות נאמן (סעיף ו'): +ג"צ אם יחרפוהו העניים אין לו לחוש ואז זכותו יותר גדול (שם): +עני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו אין גבאי העיר חייבי' לפרנסו ואפי' לפדותו מן השבי' אע"ג דקרוביו ג"כ נותנים בכיס (רנ"ב סעי' ב' ורנ"ז ס"ח) ונ"ל דזה מיירי במקום שיכולין לכוף קרוביו אבל במקום שאין יכולין לכוף קרוביו מה יעשה עני זה וכן מצאתי להדיא בתשו' רדב"ז סי' קמ"ז: +גבאי המחלק צדק' צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר משאר בני אדם אבל שאר אדם אדרבה קרוביו קודמין רק שלא יתן הכל לאחד (שם ס"י): +המניח מעות שהקרן יהי' קיימת והפירות יתנו לצדקות כיון שאין בידם אלא הפירות אינם יכולים להפקידם ביד אחר או להמנות אחרים אבל אם יש להם רשות אפי' על הקרן יכול להמנות אחרים (שם סעיף י"א ע"ש בט"ז ובנק"הכ): +גבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה ישיאו בהם בתולות עניות שאין צדקה גדולה מזו (רמ"ט סעיף ט"ו): +הצדקה עד שלא בא ליד גבאי אעפ"י שהפריש כבר המעות יכול ללותו לעצמו או לאחרים ויפרע אחרים תחתיו וכן אם הקדיש כלים יכול למכרם בפני ג' הבקיאים בשומא ונותן דמיהם לצדקה אבל משבא ליד גבאי אסור ללותו בין לו בין לאחר בין לגבאי אבל לדבר מצוה יכול הגבאי לשנו' אבל לא לדבר רשות אם לא שהמנהג כן (רנ"ו ש"ך ס"קח) ואין נושאין ונותנין בצדקה העומדת לחלק לעניים כי אם כסף בכסף וכיוצא בו שמא יבואו עניים ולא יהיה להם מעות לחלק אבל צדקה שאינה עומדת לחלק רק הקרן יהא קיים ויאכלו הפירות שרי (רנ"ט סעיף א'): +בני העיר שמינו גבאי ונתפרדה החבילה ונפרדו זה מזה ועדיין מעות צדקה ביד גבאי אם היה רשות ביד הגבאי בתחלה לעשות מה שירצה גם עתה יעשה מה שירצה ואם בתחלה היה צריך למלוך בבני העיר גם עכשיו יעשה כן. ואם א"א לו למלוך או שאינן יכולין להשוות דעתם יעשה הגבאי מה שירצה ובלבד שיעשה בו דבר מצוה (רנ"ו סעיף ד'): +הפריש ממונו ליושבי בה"מד והגבאין מחלקין להם עפ"י דעתם וביד הגבאים להרבות לעני זה ולמעט לעני זה יכולים לשנות ג"כ לשאר צרכי בה"מד אם הם רואים שזה הוא לתועלת העניי' (תשו' מהרי"ק סי' ו' ועיין לקמן כלל קמ"ח בדין לשנות מצדקה לצדקה): +גבאי צדקה אין מקבלין מהנשים ומתינוקות אלא דבר מועט אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל בעלם ומאביהם וכמה הוא דבר מועט הכל לפי עושר הבעלים ועניותם. והנ"מ בסתמא אבל אם הבעל מוחה אפילו כל שהוא אסור לקבל (רמ"ח סעיף ד') ומ"מ אם היא עשירה ורצתה ליתן לקרובים דבר נכון לפי עושרה כדרך נשים עשירות אין ביד הבעל למחות בידה (תשובת מהר"ם מינץ סי' ז' ועיי"ש שכ' שדעתו שמחויב הבעל לשלם כל מה שנדרה קודם שנשאת) ועיין בס"ח סי' תתר"מז דאם הבעל גנב או שחייבוהו שיתן כך וכך תתן היא ותבא עליה ברכה וכן ישיבו הגזלה היא או בניו: +הפוסק צדקה שיש לה קצבה לקרוביו ומת ומינה אפוטרופסים נותן הקצבה מנכסיהם דאל"כ הוא פגם להיתומים (רמ"ח): ועיין כלל קמ"ד סי' ד': +הגבאי והאפוטרופס עד שלא החזיק ולא נתעסק בממון הצדקה יכול לחזור בו אבל משהחזיק או שהתחיל להתעסק לצרכי העניים אינו יכול לחזור בו דכיון שהתחיל במצוה צריך לגמור (הטעם מבואר ברי"בש סי' תפ"ט) אבל אם צריך לילך מן העיר יכול לחזור (כן הוא בח"מ סי' ר"צ לענין אפוטרופס של יתומים). ונ"ל דה"ה לענין הצדקה וצ"ע. ומ"מ אפשר דאם שאר הגבאים חביריו אינם נוהגים כשורה וירננו גם עליו יכול לחזור (ועיין בס' חסידים תתרכ"ז עד סי' תתרנ"ב): +אדם נדיב שנותן צדקה יותר מהראוי לו או שמיצר לעצמו ונותן לגבאי כדי שלא יתבייש אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה והגבאי שמכלימו ושואל ממנו עתיד ליתן הדין (סי' רמ"ח): +הבא בסחורה לעיר אחרת וגזרו שם תענית וצדקה מחמת איזה גזרה וגזרו גם על הבאים לשם אם היה יחיד צריך ליתן הצדקה לגבאי שבאותו עיר ואם היו רבים אינם נגררים אחריהם. ומ"מ צריכין ליתן ליד הגבאי משום חשד אך כשחוזרים לביתם לוקחים מיד הגבאים ומפרנסים עניי עירם אבל דבר שהוא חק קבוע או מנהג א"צ ליתן ליד הגבאים. ולכן אנשי ישובים שבאים לעיר בר"ה ויו"כ ומזכירין שם נשמות ונודרין צדקות א"צ ליתן לגבאי אלא מחלקין הצדקה במקומם אבל אם קנו שם מצות צריכין לסלק לגבאי שהרי מפסידים לאותה בה"כנ (רנ"ו סעיף ו'): +תקנות קדמונים על אנשי הכפרים שאין להם מנין ובאין לקהלות ומביאין נרות של שעוה יניחו המותר בב"הכנ שהדליקו בי"הכ ואם עשו ב' יניחו א' בבה"כנ שמתפללין וא' במקומם (שם בש"ך): +המחייב עצמו בקנס לצדקה ועבר צריך ליתנן לעניים שבעיר ולא יוכל לומר שיתנם לעניים אחרים ויכול הגבאי לתובעו דמקרי ממון שיש לו תובעים אבל מי שהקדיש ממון הרבה ומינה עליהם יורשיו לחלקו כטוב בעיניהם אפילו לעניי עיר אחרת מקרי ממון שאין לו תובעין ואין גבאי העיר יכולין לכוף אותם ולתובעם שיקיימו מצות המת ואע"ג דעוברים וגוזלין העניים שהרי כיון שצוה ליתן הרי ממון זה לא שייך להם רק שייך לעניים מ"מ מקרי ממון שאין לו תובעין הואיל ויכולין לחלק לכל מי שירצו ואפילו היו האפטרופסים שנים ומת א' מהם אין הקהל יכולים למנות אחר אלא זה הנשאר יעשה מה שירצה וכמו שצוה הנותן ומ"מ נהגו בקהלות למנות אבי יתומים ולפקח בעסקי אפטרופסים ע"כ גם בזה יפקחו ויראו שאין להשאיר הממון ביד א' מהם וכן המנהג כשממנים ב' גבאים ומת א' מושיבין אחר במקומו (רנ"ח סעי' ה' ובט"ז). ונ"ל דכ"ש אם רואין שאינו נוהג כשורה שהרי גם אפוטרופס שמינהו אבי היתומים והיתה שמועתו טובה והיה ישר ורודף מצות וחזר להלוך בדרכי חשך ב"ד חייבים לסלק אותו כדאי' בח"מ סי' ר"צ סעיף ו' וא"כ ה"ה בצדקה כיון שהיה בשעה שמינה אביהם אפוטרופס או גבאי בחזקת כשרות ועכשיו איתרע ודאי לא לכוונה זה נתכוין אם לא שהיה כך בשעה שמינהו דאז נתרצה לזה כמבואר שם בח"מ: +אין אדם יכול לתבוע צדקה אא"כ יש לו הרשאה מן הגבאי או טובי העיר (שם) ונ"ל דזה דוקא לתבוע צדקה הנהוג ליתן (וכ"מ להדיא בתשובת רשב"א הביאו ב"י סי' רנ"ט) אבל אם משתדל אצל אנשים שיתנדבו ליתן לידו לחלקה לפי ראות עיניו אין ביד הגבאים וקהל לעכבו אפילו אם אומרים הגבאים שעי"ז ימעטו ליתן צדקה בקופה של מתן בסתר וכן הי' מעשה על ידי שרצו הגבאים למחות בידי בשעת שערורית והורה לי מחותני הגאון החסיד זלה"ה שאין בידם למחות ואין אני צריך להגיד להם למי שאתן וגם הוא ביקש ממני שאמסור לידו ממעות הנדבה לחלק: +הנודר צדקה ומסר ליד גבאי העיר או שמינה גבאים ע"ז אין לו וליורשיו שום כח בהם. והגבאי או בני העיר יעשו הטוב בעיני ה' ואדם (סי' רנ"א סעיף ה'): +וכן אם נדר צדקות ואח"ז העני א' מבני משפחתו ואפילו בניו אין אומרים דאומדן דעתא דמסתמא היה נותן לבני משפחתו אלא כיון שבאותו שעה היה עשיר אדרבה אומרים וכי דעתו היה שלא ליתן הצדקה שהפריש לכפרה עד שיעני א' מבניו או ממשפחתו וביני לביני יהיה דנין אותו ולכן אין להם בו אלא כשאר עניים (רנ"א סעיף ה' וע"ש בב"י מש"כ בשם המרדכי) ואפילו אם מסר ליד גבאי שישכרו רב מהריוח ושכרו רב ונמצא חתן המקדיש גדול כרב זה מ"מ אחר שכבר בא ליד גבאי אין לבניו שום כח משאר עניים והגבאים יעשו הטוב בעיניהם (שם במרדכי): +מי שקנה קרקע או שהניח מעות ומינה גבאים לקנות קרקע והפירות יהיה לעניים וקנו ונראה בעיני הגבאים שהוא תועלת לעניים למכרו מותרים למכרו ולקנות אחרת וכן להחליפו באחר ואפי' אם היורשים טוענים שרצונם שיקרא שם המקדיש עליו אינו כלום שהרי יכולים לפרסם ע"י הכרזות ועוד דבמקום שיש תועלת לעניים לא איכפת לן בטענה זו אבל למכרו ולהאכילו לעניים אינם רשאים שהרי רצון המקדיש היה שיהיה הקרן קיים (כ"כ בתשו' רדב"ז סי' תשל"ח שכן דנין מעשים בכל יום ואין מוחה בידם ופסק כן הל' למעשה וכ"כ הש"ך סי' רנ"א ס"ק ט' דבכלל נדרים והקדשות הולכין עפ"י אומדנא): +אדם שהפריש לצדקה ומסר לגבאים שמינה הוא אין בני העיר יכולים לשנותה דלא על דעתם התנדב ואם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לפלוני ופלוני אסור לשנות אפי' לתלמוד תורה אע"ג דיש לומר דאומדנא שאלו ידע דת"ת שקול יותר ובכל הצדקות אזלי' בתר אומדנא כדלעיל כלל קמ"ה סי' ה' זהו דווקא כשנדר סתם לצדקה ע"ד הגבאים אבל כיון שאמר לעניים ידועים תיכף זכו בהם עניים וה"ז כאלו גזלו (רנ"ו סעיף ד' ובש"ך ס"קי) ומשמע דוקא בדבר דשייך לומר שזכו בו העניים אבל אם אמר סתם שיתנו כך וכך בכל שנה להלביש ערומים כך וכך להכניס כלות צ"ע ונ"ל דהא דצריך ליתן טעם דזכו בו העניים היינו משום דאל"כ ה"א דאומדנא דנותן לת"ת שהוא שקול יותר אבל לשנות למצוה דכוותיה כגון ממ"ע לבק"ח וכיוצא בו כיון שפירש לצדקה זו אסור לשנות מדעת הנותן כיון שהוא מינה גבאים לזה ולא מסר לקופת הצדקה ועיין כלל קמ"ח: +אדם שהצבור רוצים וחפיצים בו למנותו גבאי יש לקבל עליו (ד"מ בשם מרדכי): + +Klal 148 + +דין נדרי צדקה ומעות צדקה (סי' רנ"ז רנ"ח רנ"ט):
הצדקה ה"ה בכלל נדרים ולכן צריך אדם לזהר מלידור ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם וכן כשיאמר יזכור על נשמת אביו ואמו יאמר בלא נדר כדלעיל ריש הל' נדרים (סעי' ג"ד). והאומר הרי עלי סלע לצדקה או הרי סלע זו לצדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עובר בבל תאחר שנאמר כי תדור נדר כו' לא תאחר לשלמו וקבלו חז"ל דפסוק זה נאמר בו ג"כ צדקה ואע"ג דבקדשי' אינו עובר על בל תאחר אלא עד שיעברו עניו ג' רגלים היינו משו' שא"א להקריב אלא בב"המק אבל כשנדר צדקה הרי בידו ליתן מיד לעניים דעניים מצויים ומ"מ לא מקרי עניים מצויים אלא עניים הצריכים לחלק מיד אבל אם אין דרך לחלק מיד לא מקרי עניים מצויים ואם הוא במקום שאין שם עני מפריש ומניח עד שיזדמן לו עני וא"צ לחזור אחר עני אפילו עברו ג' רגלים אלא ימתין עד שיזדמן לו ואפילו אמר שיתן לאיזו עני שירצה אינו יכול לפטור עצמו ולומר אין רצוני ליתן לאלו דא"כ יפטור לעולם אלא צריך ליתן לאיזה עני שירצה מאלו עניים שישנו לפניו ואם אמר אתן לפלוני ופ' אינו עובר עד שיבא איתו עני אע"ג דמצויים שאר עניים (רנ"ז סעי' ג' ובש"ך ס"ק ז' ס"ק ח'): +וכ"ז בצדקה שיש בידו לחלקה בעצמו אבל כשנודרין ליתן ליד גבאי וכן שאר צדקות הבאים ליד גבאי אינו עובר אע"ג דעניים מצויים אא"כ תבעו הגבאי ואז אפילו לא קיימי עניים עובר דשמא צריך הגבאי לשלם לעצמו או לאחרים שלוה לצורך עניים אא"כ לא קיימי עניים וידוע לו שהגבאי א"צ כלל למעות זה רק שיהיה מונח ביד הגבאי אז אינו עובר (שם ובס"ק ו'). ואם הגבאי אינו יודע כלל אם נדר לצדקה צריך להודיע לגבאי מה שנדר כדי שיוכל לתבוע לו ואם נדר בב"הכנ ע"י הש"ץ מסתמא יודע הגבאי ואינו עובר אא"כ תבעו (שם): +ודוקא במפריש צדקה סתם אבל כל אדם יכול להפריש מעות לצדקה שיהיו מונחים אצלו ליתנם מעט על יד על יד כמו שיראה בעיניו וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה שיהיו הגבאים רשאים לשנותה הרי אלו מותרים (שם): +הניהגים להפריש מעשר ויש לו זמן קבוע להפריש מותר להלות לעני ושיחשב זה שנתן לו עכשיו כאלו נותן לו אז שהרי העני חייב לפרוע לו וא"כ הוי כאלו נותנו לו אז ואם מת העני בתוך הזמן או נתעשר אינו יכול לחשוב זה שנתן לו כבר דהא א"א לומר כאלו נותן לו עכשיו שהרי מת או העשיר וגם צריך בזמן שמפריש מעותיו לזכות בהן לאותו עני שהלוה לו ע"י אחר ויחזור אותו הזוכה לפרוע לו החוב בשביל העני (שם סעיף ה' ובש"ך ס"ק י"ג) ומי שיש בידו מעות אחרים למחצית שכר או בדרך אחר ונותנין מעשר מן הריוח צריך ליתן הריוח לבעליו והוא יתננה למי שירצה אם לא שיש תקנה בעיר (ססי' רנ"ו וע"ש בש"ך): +המתפיס בצדקה ה"ז כמתפיס בנדר כיצד היה סלע של צדקה מונח לפניו ואמר על אחר ה"ז כזה או שהפריש סלע ואמר ה"ז לצדקה ואמר על אחר וזה הרי גם השני לצדקה (רנ"ח סעיף א') ושכיב מרע האומר סלע זה לצדקה וסלע זה ולא הספיק להשלים הדבור ונשתתק (אע"ג דהוא אבעי' בגמרא דילמא ה"ק הדין לצדקה והדין לנפקותא ר"ל להוצאה ועלתה בתיקו מ"מ בש"מ לא שייך לומר לנפקותא אפילו אין לו ממון אחר מ"מ כיון שמצוה מכח שחושב שימות ורצה שיהלוך לפניו צדק ולכן) אע"פי דבבריא לא היו יכולין להוציא מידו כיון דנשאר בתיקו מ"מ בש"מ ודאי הוי ידים מוכיחות ולכן מוציאין מן היורשין גם סלע ב' ואם עמד ואמר מה היה כוונתו נאמן ואם אינו יודע כוונתו או שאינו מוציאין ממנו (רדב"ז ח"ג סי' תכ"ו): +יזהר אדם שלא יאמר דבר זה הקדש דמשמע הקדש בדק הבית ואז אסור בהנאה לכל אדם אלא יאמר לצדקה ומ"מ בדיעבד אמרי' מסתמא כוונתו לצדקה לעניים אם לא שאמר שכוונתו היה הקדש ממש דאז צריך להתיר נדרו שיאמר אילו ידעתי שעי"ז נאסר בהנאה לא הייתי נודר כך ומתירין לו (רנ"ח שם): +הצדקה חמור מנדרים דאע"ג דבנדרים לכ"ע אם לא הוציא בפיו אע"ג שגמר בלב אינו כלום כדכתיב ככל היוצא מפיו אבל הצדקה לרוב הפוסקים דאם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו כמו בהקדש מזבח דכתיב כל נדיב לב עולות הרי דתלוי בלב ואע"ג דהקדש שלנו דין חולין יש לו דמסתמא הוא לעניי' מ"מ ילפינן מקדשים דגם צדקה נקרא נדר ונדבה אלא דכ"ז שלא מוציא מפיו לא שייך לכופו ובאמירה כופין אותו לקיים (שם סעיף י"ג) ואם כוונתו היה לומר דבר זה יהיה לצדקה וטעה בדבורו ואמר על אחר יתן זה שחשב בלבו (שם סעיף ב' ובש"ך): +הנודר צדקה וא"י כמה נדר צריך שיתן כ"כ עד שיאמר לא לכל כך נתכוונתי (סעיף ג'): +אסור לשנות מדעת הנותן ולפיכך האומר תנו ק' זהובים או ס"ת לבית הכנסת יתנו לב"הכנ שהוא רגיל בעיר שהוא דר שם דמסתמא נתכוין לאותו ב"הכנ ואם רגיל בשניהם יתן מחצה לזו ומחצה לזו ואם אמר ליתן שמן למאור יתן לב"הכנ ולא לב"המד (סעיף ד') ונ"ל דהכל לפי המנהג ואם אמר תנו ק' זהובים לעניי' יתנו לעניי אותה עיר שהוא דר בה דמסתמא דעתו לזה וכן אם אין לו מקום קבוע לדירתו אלא פעם כאן ופעם כאן נותנים לעניי העיר שהוא בעת שנדר ואם דר בעיר אחרת נותנין לעניי עירו דמסתמא דעתו לחלקם כדין תורה וכדלעיל כלל קמ"ה סי' ה' (סעיף ד'): +וכ"ז בסתם אבל במקום שיודעין כוונתו שלא כיון לעניי אותה העיר לבד כגון במקומות שדרך עשירים ליתן לצדקה הרבה בשעת מיתתן ודרך לחלוק אותן הצדקות לכל עניים והולכים אח"ז ואפילו נדר סתם הולכים אחר המנהג דחלקו יורשיהם לצדקה לכל עניים הטובים בעיניהם אפילו אינן בעירן ואפילו אותה צדקה מונחת ביד אחר או ביד הגבאי יתנו אותם ליורשים ויודיעם שכך נדר (סעיף ה'): +כבר כתבנו בכלל הקודם דהאומר סלע זו לצדקה או הרי עלי סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד הגבאי מותר ללוות' בין לעצמו ובין לחבירו ובלבד שיפרע אחר תחתיו אבל לשנותו לגמרי אפילו למצוה אחרת אסור אבל משבא ליד גבאי אסור ללותה בין לו בין לאחרים אע"פי שיפרע אחר תחתיו אבל הגבאי מותר לשנותו למצוה אחרת ונ"ל הטעם דכ"ז שלא מסר לגבאי לא יצא ידי נדרו עד שיתן למה שאמר שהרי על דעת עצמו נדר אבל כשמסר לגבאי העיר מסתמא נדר על דעתו ודוקא הגבאי אינו רשאי לשנות אלא לדבר מצוה אבל זט"הע או שהיה במדינה חכם גדול שהכל גובי' על דעתו והוא יחלק לעניי' כפי מה שיראה לו ה"ז יכול לשנותו לכל צרכי צבור אפילו לדבר הרשות ודוקא צדקה הקבוע דאם יחסר להם יגבו פעם אחרת וא"כ אין הפסד לעניים אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים כגון שהוצרכו לגבות לצורך כסות או שבאו עניים הרבה וגבו לשמם לא ישנו לדבר אחר ולא אפילו לצורך עניים אחרים ומ"שכ הש"ך דאם ראו זט"הע שיש צורך בדבר לשנות לדבר מצוה מותרין לשנות אבל לא לדבר רשות היינו לדעת ב"י בפירוש הרא"ש אבל לפי מה שכ' רמ"א (כמ"שכ בסי' הסמוך) כיון שגבו לשמם אסור לשנות: +ודוקא בנדבות שבאו ליד הקהל או גבאי העיר אפילו היה נדבת יחידים כיון שמסרו ליד גבאי העיר מסתמא נדר על דעתם אבל אם מינה בעצמו גבאים אין זט"הע יכולים לשנותה דלא על דעתם התנדב (רמב"ן הביאו הב"י סי' רנ"ו) ומשמע אפי' בדבר דל"ש לומר דזכו בו עניים וכן משמע מדברי רמ"א וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני אין להם רשות לשנות אפילו לת"ת דכיון שאמר לעניי העיר מיד זכו בה עניי העיר והמשנה הוא גוזל אותן עניים ונ"ל דאפילו לצורך פדיון שבויים אסור לשנות כיון שזה זכו בו אותן עניים ואסור לגזלן (ודלא כש"ך בסי' רנ"ב ס"קג ובסי' רנ"ו ס"קז דמשמע דלפ"ש מותר לשנות והתימא שזה נגד מה שכתב רמ"א בהדיא שזכו בה העניי' ועיין בב"א): +ולכן מי שצוה ליתן קצבה מע"ש לעניי העיר בכל שבוע אין בני העיר יכולים ליתן לצורך לומדים עניים הבאים ממקום אחר ללמוד דכבר זכו בו עניי העיר והוי כאלו גבו לצרכם ואע"ג דאיכא אומדנא דאלו ידעו דת"ת עדיפא היה נותן לת"ת מ"מ הכא לא מהני אומדנא דכבר זכו בו עניים. (ד"מ סי' רנ"ו ובט"ז שם ס"ק ד'): +ומיהו כל מידי דשייך לב"הכנ לכ"ע ביד הגבאים וזט"הע לשנות אפי' לדבר הרשות מה שהוא לצרכי צבור דבודאי כל מילי דב"הכ נמסר לזט"הע שיעשו בהם כפי הנראה בעיניהם (כ"כ הרא"ש פ"ק דב"ב והביאו הב"י סי' רנ"ט): +עני שגבו לו להשלים לו די מחסירו והותירו על מה שצריך המותר שלו וכן אם גבו לשבוי המותר שלו וה"ה אם גבו לעניים ידועים או לשבוים ידועים המותר שלהם דתיכף כשגבו זכו בהם העניים והשבוים וכן אם גבו למת ידוע או למתים ידועים המותר הוא של יורשים (רנ"ג) דאע"ג דל"ש לומר שזכה המת דמת לאו בר זכיה הוא אלא משום שזלזלו המת בגביה זו מחיל לזילותא לגבי יורשים (סי' שנ"ז בש"ך) אבל אם מת השבוי ונ"ל דה"ה בעני י"א שהם של יורשים וי"א שלא זכו היורשים וכ' בש"ע דלזה הדעת נוטה דאמדינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כך וה"ה אם המיר השבוי קודם שנפדה וה"ה אם נדר א' ליתומה מעות ומתה דלא זכו בהן יורשים ועיין בח"מ סי' רנ"ג סעיף ט"ז בד"א שגבו לעניים ושבוים ומתים ידועים אבל אם אמר הגובה בשעה שגבה מן הקהל תנו נדבה לעניים או לשבוים או למתים ישמרו המותר למה שגבו דהיינו מותר עניים ישמרו לעניים אחרים וכן במתים ושבוים (דו"פ) ואם ראו הפרנסים שיש צורך שעה ורצו לשנות הרשות בידם כדלעיל (סי' רנ"ג סעיף י"ז) ונ"ל דזה קאי דוקא בגבו סתם אבל כשגבו לעניים ידועים אין ביד הפרנסים לשנות ועיין בב"א סי' י"ב: +כל דבר שהתנדב איזה יחיד כגון שהתנדב נר או מנורה לב"הכנ או לצורך בה"כנ או לצורך בית עלמין ונשתקע שם הבעלים מהם שאין נקרא עוד שמו עליו ורצו הצבור לשנותה הרשות בידם לשנות אפי' לדבר הרשות ואפילו אם המתנדב או היורשין קוראין תגר על השינוי (כ"כ הט"ז ס"ק ה' דאף במעות לצורך בה"כנ צריך דוקא נשתקע כו' ואין כן משמעות הפוסקים ונ"ל דלא שייך נשתקע אלא בדבר מסיים כגון מנורה וכיוצא בו אבל במעות לא שייך נשתקע דאע"ג דלא נשתקע מותר כיון שאינו דבר מסוים) אבל כ"ז שלא נשתקע שם הבעלים ממנה אפי' לא הדליקו עדיין על המנורה ל"א דאינה אלא הזמנה והזמנה לאו מלתא היא דמאי שנתן ליד גבאי הוי מעשה (ש"ך ס"ק א' ובא"ח סי' קנ"ג בא"ר) ולכן אסורים בני העיר לשנות לדבר רשות אפי' אם ירצו לשנותן ולפרעו אח"כ אבל לדבר מצוה אם היא לעלוי כגון שנדב לצורך בה"כנ ורצו לשנות לב"המד או לת"ת מותר שהרי אפי' בה"כנ גופא מוכרין לבנות בה"מד דקדושת בה"מד חמורה מקדושת בה"כנ וכ"ש לת"ת (והמ"א בסי' קי"ג ס"ק ל"ו כ' דוקא אם הנודר אינו מבני אותה העיר אבל אם הו�� מאותה העיר ועומד וצוח שלא נדר על דעת זה יכול למחות) אבל למצוה שכיוצ' בה וכ"ש למצוה הפחותה מינה כגון שהתנדב לת"ת או לב"המד ורצו לשנות לב"הכנ אסורין לשנות אא"כ שלא יחסר משום זה לדבר שהתנדב כגון שיחזור ויגבו לת"ת אבל אם עי"ז יתבטל המצו' שהתנדב אסור לשנות (סי' רנ"ט וט"ז ס"ק ד"ה וש"ך ס"ק ה' וס"ק י' י"א) ואפי' במקום דמותר לבני העיר לשנות לדבר רשות אבל הגבאים אסורים לשנות אא"כ לדבר מצוה (ט"ז וש"ך שם) וכל זמן ששם בעלים חקוק על הכלים שנתן לא נשתקע שם בעליה (רל"ט סעיף ג'): +ואם התנדב לצורך שמן לב"הכנ אם אין קבע למאור אלא על פי יד הנודר ולפעמים לא יספיקו הקהל שמן למאור די הסיפוק אין כח ביד זט"הע לשנות אבל אם לא יחסר המזג מכדי הספוק אף בלא נדבתו אלא שהמאור מתרבה ומדליק בריוח יותר מפני נדבתו של זה הנודב יכולים לשנותה (ש"ך ס"ק י"ג) ונ"ל דוקא בזה שהוא נדבת יחיד אבל כשגבו קהל אפי' אם יחסר המזג מותרים לשנות זט"הע כדלעיל סי' ט"ו: +אפי' במקום דאסור לשנות אם אין צריכין לדבר שנדר כגון שהקדיש קרקע לבנות עליה בה"מד ואינן יכולין לבנות מיד אין המתנדב יכול לחזור בו אלא יהיה עומד כך עד שיבנו עליה (רמ"א סעיף ב'): +וכ"ז במקום שאין מנהג קבוע וידוע בעיר אבל במקום שנוהגים שהגבאי או בני העיר משנים לכל מה שירצו או אפילו במקום שנוהגים שאדם משים איזה דבר בבית הכנסת כגון ס"ת או כלי כסף וכדומה וכשירצה חוזר ולוקחו וכשיורד מנכסיו מוכרו לאחרים הולכים אחר המנהג דכל המתנדב אדעתא דמנהג מקדיש ולב ב"ד מתנה ע"ז ומ"מ אם התנה המקדיש בפירוש שלא ישנו הקדשו ולא יהא כח בזה פשיטא דאסור לשנותו (שם ברמ"א וע"ש בש"ך שהאריך בזה): +הנודר לצדקה אינו יכול לחזור בו אבל יכול לשאול על נדרו כדין התרת נדרים ואם כבר הגיע ליד הגבאי אינו יכול לשאול עליו (רנ"ח סעיף ו'): +אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו או אפילו הוא שלו אלא שאינו ברשותו כדכתיב כי יקדיש איש ביתו דוקא ביתו שהוא שלו וגם ברשותו שקרקע אינה נגזלת ולכן היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו אין הבעלים יכולים להקדישו אבל אם לא כפר בו יכול להקדישו שהרי הוא ברשותו שאימתי שירצה נוטלו אבל אם היה לו משכון ביד חבירו מה שהוא נגד הלואתו ודאי אינו יכול להקדישו שהרי אינו ברשותו שאם ירצה ליטלו המלוה מעכב עד שיפרע לו מעותיו אבל המותר שיווי המשכון מן החוב י"א דיכול להקדיש וי"א דאפי' המותר אינו יכול להקדיש שכל המשכון משועבד להמלוה ואם אמר משכון זה לכשאפדה תקדש הוי הקדש הואיל ובידו לפדותה אבל אם אמר תקדש מעכשיו לא הוי הקדש שעכשיו אינו ברשותו (רנ"ח): +הגוזל את חבירו ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה שאינו ברשותו ודוקא במטלטלין אבל אם גזל קרקע אם יכול להוציאה בדיינין יכולין הבעלים להקדיש אעפ"י שעדיין לא הוציאה שהקרקע עצמה ברשות בעלים (שם): +אם יש לו חוב אצל חבירו ואמר חוב זה יהיה הקדש או לצדקה אינו כלום שהרי איני ברשותו וגם אינו חייב משום נדר שהרי לא אמר לכשאגבנו אקדישנו דאז הוא חייב להקדישו כשיגבה משום נדר ואם אמר כן בפני הגבאי או אדם חשוב שבעיר או בפני טובי העיר אפי' אמר חוב שיש לי ביד פלוני יהיה לצדקה ואמר כן במעמד הבעל חוב זכה בו הגבאי מדין מעמד שלשתן והוי ליה כאלו בא ליד גבאי ואינו יכול לשנותו ולא לחזור בו ואפי' התרה לא מהני (שם סעי' ח' ובש"ך וע"ש עוד הרבה דינים באומר שדה שמכרתי יהיה הקדש): +שנים שהתנו איזה דבר ביניהם והעמידו קנס לצדקה לקיום הדבר ואח"כ נתפייסו יחד פטורים מהקנסות לפי שלא העמידו הקנסות אלא שלא יעכבו זה את זה ומה לקהל עליהם (סעי' י"א) אבל אם כבר נתחייב הקנס לצדקה ואח"כ פייסו עד שמחל לו אין מחילתו כלום (ונ"ל דאע"ג דבסי' רנ"ח סעי' ט' כ' שאמר כן בפני הגבאי היינו דמיירי שם שהקנס עפ"י תיקון שייך לו ולכן בעינן שיאמר שהקנס יהיה שייך לצדקה אבל אם שייך בלא"ה לצדקה לא בעינן בפני הגבאי): +האומר אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה אע"ג דאותו דבר הוא דבר רשות ואין בו מצוה או איסור כלל אם יעשה אי לא ולכן י"א דהוי אסמכתא ואע"ג שעשה אינו חייב מ"מ כבר הכריעו הפוסקים דאין אסמכתא לצדקה וחייב וכ"ש אם אמר אם יצילני ה' מצרה זו דלכ"ע הוי נדר (שם סעי' י' ועיין בא"ח ססי' תקס"ב במ"א ובנק"הכ אבל אם אמר אם אעשה דבר זה אתן כך וכך לצדקה וכך וכך לפלוני כיון דהוי אסמכתא לפלוני ולא קנה הוי נמי אסמכתא לצדקה ופטור (סי' רנ"ח בט"ז ס"ק ו'): +האומר ליתן לחבירו מתנה אם הוא עני הוא כנודר לצדקה ואסור לחזור בו ולא מהני אם נותנה במתנה ע"מ להחזיר דתיכף באמירתו זכה בו העני (סעי' י"ב): +האומר חפץ זה אני נותן לצדקה בכך וכך והוא שוה יותר אינו יכול לחזור בו דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה אמרי' ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל אם לא היה שוה יותר באותה שעה ולא היה אז שום ריוח לצדקה וא"כ אין הדיבור חל באותו זמן שאמר אע"ג שאח"כ הוקר ושוה יותר ואיכא רווחא לצדקה כיון שלא חל הדבר אז א"א שיחול לאחר זמן וכיון שלא משך ולא נתן הכסף יכול לחזור בו (שם סעי' י"ג): +מי שיש בידו מעות והיא מסופק אם הם של צדקה חייב ליתן אותם לצדקה אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו ומת שאין לידע כוונתו (עיין בסי' רנ"ט סעי' ה' בהג"ה ובט"ז ובש"ך שם ובח"מ סי' ר"ן סעי' ג'): +מצא כיס מעות בתיבתו וכ' עליו צדקה סמכינן ע"ז והרי הן צדקה (רנ"ט סעיף ו'): +השתמש בתיבה מעות צדקה וחולין אם משתמש בב"א אזלינן אחר הרוב ואם השתמש בזה אחר זה אזלינן בתר בתרא ואם מצאן בגומא וכיוצא בו דאפשר לומר שמונח שם כבר זמן רב אפילו בז"אז אזלי' אחר הרוב (שם): +נדר לתת מעשר מן הריוח הבא מחובו ואח"כ מטה ידו ונתחרט נראה שיכול לחזור בו משום דהריוח לא בא לעולם אבל אם אמר כסף זה כל הריוח הבא ממנו אתן ממנו מעשר חלה ההקדש כיון שהכסף הוא בא לעולם וכן אם היה מלוה בריבית וזקף עמו מיד הריבית עם הקרן ונתן לו שט"ח ע"ז אכשר דמזה אין יכול לחזור בו (ש"ך ססי' ר"ד): + +Klal 149 + +(סי' ר"ס רס"א):
מ"ע לאב למול את בנו וגדולה מצוה זו משאר מצוה לפי שיש בה צד כרת כשיגדיל ולא ימול. אם לא מל האב את בנו חייבים ב"ד למולו ואם לא מלוהו ב"ד חייב הוא כשיגדיל למול א"ע ואם לא מל חייב כרת ובכל יום עוברים בעונשין אלו. ואין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אא"כ עבר האב ולא מל ב"ד מלין אותו בע"כ ואם האב יודע למול בעצמו לדעת הרבה פוסקים אסור לכבד או לעשות שליח לאדם אחר כי המצוה מוטל עליו ועיין בב"א שער א"וה סי' ז' ואין האשה חייבת למול את בנה (סי' רס"א ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק ואם נתנו לא' אסור לחזור בו משום שנאמר שארית ישראל לא יעשו עולה מיהו אם חזר בו הוי חזר' ואין מועיל בזה קבלת קנין דהוי קנין דברים אא"כ נשבע דחייב לקיים שבועתו ואם נתנו לא' ולא היה בעיר והאב היה סבור שלא יהיה בזמן המילה ושלח אחר אחר ובתוך כך בא הראשון ימהלנו הראשון דודאי לא חזר מן הראשון אשה אינה יכולה ליתן לא' למול כיון דאין מוטל עליה (רס"ד סעיף א'): +אין מלין עד שתנץ החמה ביום ח' ללידתו ומש"עה יצא בדיעבד וכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימים למצוה ומלין מיד בבקר ואפילו מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום דוקא שנאמר וביום השמיני ביום ולא בלילה ואם עבר ומל בלילה או שמל בתוך ח' צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית אלא שלא יטיף בשבת די"א דמילתו כשרה (רס"ב ש"ך וט"ז) ומשהגיע זמנו אסור לדחות המילה ועובר בכל יום ואפילו היה חולה כיון שנתרפא כדאי' בסימן הסמוך חייב למולו ואסור לדחותו אפי' יום א': +חולה אין מלין אותו עד שיבריא וממתינים לו מעת שנתרפא מחליו ז' ימים מעת לעת ואז מלין אותו ואם היה יום ה' בשבת או יום ו' י"א דאסור למולו דשמא יצטרך לחלל שבת שהוא יום ב' או ג' למילתו (ט"ז שם אבל הש"ך בססי' רס"ו כ' דמותר וכ"כ מ"א בסי' של"א שלא יתרשל במצוה ושם יש ט"ס וצ"ל דמשכח לה אפי' בי"ד כגון שחל ר"ה ג' ד' ונולד ביום ב' בהש"מ וא"כ יום ג' הוא ט' ואסור למולו עד יום א' שהוא י"ד) בד"א שממתין ז' ימים בדוקא שחלצתו חמה וכיוצא בו שהוא חולי שבכל הגוף אבל אם חלה בא' מאיבריו כגון שכאבו לו עיניו כאב מועט וכיוצא בזה ממתינים לו עד שיבריא דכל תינוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין מחמת ד"א אין מוהלין אותו עד שיבריא ולאחר שיבריא מלין אותו מיד ואם כאבו לו עיניו כאב גדול כמו שנתבאר בא"ח סי' שכ"ח סעי' ט' הוי כחולי שבכל הגוף (שם): +קטן שהוא ירוק ביותר (כ"כ הרמב"ם וסמ"ג ור"יו ולא ידעתי למה השמיטו בש"ע) (והוא כולל גרין געל בל"א וכן מוכח בחולין דאמרינן ירוק כשר מדר"נ ופריך אלא ירוק דטרפה כו') זהו סימן שלא נפל בו דמו לא מבפנים ולא מבחוץ (דו"פ) ואין מלין אותו עד שיפול בו דמו ויחזור מראהו כמראה שאר הקטנים וכן אם נמצא אדום ביותר כאלו הוא צבוע (כ"כ רמב"ם) והוא סי' שלא נבלע בו דמו באיבריו אלא בין עור לבשר ואין מלין אותו עד שיבלע בו דמו ואז מלין אותו מיד וצריך לזהר מאוד באלו הדברים שאין מלין ולד שיש בו חשש חולי דסכנת נפשות דוחה את הכל שאפשר לו למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש א' מישראל לעולם וצריך להזהיר המילדות על כך כי בעיני ראיתי המכשלה הזאת שתינוק א' נחלה קודם המילה (שקורין בנומן) והמילדת אמרה זכות מילה יעמוד לו ומלו אותו ומת בו ביום ובק"ק פראג המנהג שהמוהלים הולכים ביום שלפני המילה לראות הילד אם הוא ראוי לימול (רס"ג): +אשה שמתו ב' בניה מחמת מילה שנראה שהמילה הכחיש כח הילד לא תמול הג' עד שיגדל ויתחזק כחו ועיין בסי' רס"ג סעיף ב' ג' כל הפרטים מזה וה"ה אם אשה מלה בנה ומת מחמת מילה וגם אחותה מלה בנה ומת מחמת מילה גם שאר האחיות לא ימולו בניהן אלא ימתינו עד שיגדלו ויתחזק כחם (שם): +נולד בהש"מש והיינו ג' רבע מיל שהוא שיעור י"ג מינוטין וחצי קודם צאת הכוכבים בחול נימול למחר ובע"ש נימול ליום א' וכן אינו דוחה י"ט ואפילו בי"ט ב' של ר"ה דקדושה אחת היא אבל י"ט ב' של גליות דוחין ומלין בו אע"ג שהוא שלא בזמנו וה"ה כל שאר הדברים שאינם דוחין שבת דוחין י"ט ב' של גליות (סי' רס"ו ש"ך ס"קו) אבל מצאתי בסמ"ק סי' קמ"ו וברוקח סי' ק"ח שכ' סתם שאינו דוחה לא שבת ולא יו"ט משמע דגם ביו"ט ב' לא וצ"ע עכשיו מצאתי בשאלתות פ' לך שכ' ג"כ כלשון רמב"ם וידוע שהוא כותב ג"כ של יו"ט ב' של גליות (ולכן נ"ל דהסומך על פסק הש"ע לא הפסיד) ואם נולד קודם לכן כ' המ"א בסימן של"א דלפי מנהגינו שעושין מלאכה עד סמוך לרבע שעה קודם צ"הכ א"כ אם נולד בע"ש קודם לרבע שעה מלין בע"ש ואם נולד כן בשבת מלין בשבת וכ"כ תשובת רדב"ז ח"א סי' רפ"ב דכל הראשונים ס"ל דבהש"מ אינו מתחיל עד ג' רבעי מיל קודם צאת הכוכבים היינו י"ג מינוט וחצי ועיין בש"ך סי' רס"ו ס"ק י"א וצ"ע: +אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור עיין בש"ע רס"ב סעיף ד' ובסדרי טהרה הלכות נדה סי' קצ"ד: +אם נולד כשהיו ברקיע כוכבים קטנים מאד יש לסמוך על הכוכבים לספק למול למחר כיון שלא היה שבת וי"ט ואעפ"י שהיה הרקיע מזהיר כעין אורה של יום (שם ור"ל דקיי"ל דכיון דנראין ג' כוכבים בינונים כבר חשבנין ללילה ולא בעינן דוקא קטנים וא"כ אם אנו רואין שהרקיע מזהיר כיום אפילו היו נראין כוכבים בינונים חשבינן עדיין ליום דדוקא כשכבר החשיך אזי ל"צ דוקא כוכבים קטנים אלא בינונים סגי אבל כשאנו רואים שהוא יום לא מספקינן כלל משום בינונים רק כיון שנראין כוכבים קטנים מאוד ולכן מספקינן שמא כבר לילה ומהלינן למחר אם הוא חול ואם הוא שבת לא מהלינן דשמא היה יום אבל בבינונים מחזקינן ודאי שעדיין הוא יום ומוהלין אפילו בשבת (כך נ"ל לפרש וצ"ע) ודברי הש"ך ס"ק ט' לא זכיתי להבין): +ואם תיכף כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג' כוכבים בינונים (ור"ל שנראה שכבר החשיך אלא שלא נראו כוכבים קטנים רק בינונים) סמכינן על הכוכבים ואמרי' דהוי ודאי לילה ומהלין אף בשבת ואין חילוק בכ"ז אם התפלל כבר או לא אלא תלוי ביציאת כוכבים (שם סעיף ה ו ז'): +נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית וצריך לבדוק היטיב שמא יש שם ערלה כבושה ר"ל שהעור הערלה נדבק מאד בבשר ואם יש לו ודאי ערלה כבושה מלין אותו אפילו בשבת ומברכין אבל אם הוא ספק ערלה כבושה אין מלין אותו בשבת אבל מברכין על המילה ואם ודאי שאין לו ערלה כבושה אין מברכין וכן כשמל אנדרוגינס אין מברכין (רס"ג ש"ך ס"קד ועיין בחיבורי ח"א כלל ה' סי' כא) וצריך ליזהר הרבה האיך לעשות ואין חוששין להטיף דוקא ביום ח' אלא ממתינין הרבה שלא יביאוהו לידי סכנה (שם סעיף ד): +תינוק שמת קודם שהגיע להיות בן ח' וה"ה להגיע לבן ח' אלא שלא נימול בחייו מחמת איזה סיבה מלין אותו על קברו בצור או בקנה ואין מברכין על המילה אבל משימין לו שם לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים ואין עושין כן אפי' בי"ט שני של גליות דאסור לקבור ביו"ט הנפלים דאפי' לטלטלן אסור (שם סעיף ה) ולאחר ל' י"א דמותר לקברו ולהסיר ערלתו דדוקא נפלים אין קוברין אבל לאחר ל' קוברין אותי ע"י נכרי ומסירין הערלה ע"י ישראל וי"א דאפי' לאחר ל' מלינין אותו במרתף עד למחר (שם עיין בא"ח סי' תקכ"ו במ"א סק"ד וס"ק י"ט כ): +הכל כשרים למול אפי' עבד אשה וקטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ואם ישראל גדול שיודע למול הוא קודם לכלם. וי"א דאשה לא תמול דכתיב ואתה את בריתי תשמור ואשה לאו בת מילה היא וכן נוהגין להדר אחר איש אבל נכרי אפילו הוא מהול לא ימול כלל דכתיב המול ימול ודרשינן המל ימול אבל ערבי מהול הוי כאלו לא נימול וכן ישראל שלא נימול בקטנותו מחמת איזה סיבה ואינו מל א"ע במתכוין להפר ברית וכ"ש מומר הוא דומיא דנכרי ואם מלו א"צ לחזור ולחתוך אבל צריכין להטיף ממנו דם ברית (רס"ד): +תינוק שהוצרכו למולו תוך ח' מפני הסכנה לא מקרי מילה כלל. ויכול למול אותו אפילו נכרי אבל אם ישראל מל אותו תוך ח' דעת מקצת פוסקים דיצא והש"ך (בסי' רס"ב סק"ב ובסי' רס"ד סק"ו) כ' דפסול מדינא וכ"כ הב"ח דצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית ומכ"ש אם נשארו ציצין המעכבים את המילה או שמל ולא פרע יגמור ישראל המילה ליטול הציצין או לפרוע לאחר שיתרפא (שם): +כיצד מלין חותכין את הערלה כל העור החופה העטרה עד שתתגלה ��עטרה ונקרא עטרה לענין מילה כל ראש הגיד וחוט הסובב בין ראש הגיד להגיד ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מהעור בציפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה ואח"כ מוצצין המילה עד שיצא הדם מהמקומות הרחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה וכל מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו ואחר שמוצץ נותן עליה אספלנית או רטי' או אבק סמים העוצרים הדם ויהיה נזהר אם יש לאספלנית שפה שיהפכנו לחוץ ולא לפנים שלא לדבק במכה ויבא לידי סכנה. מל ולא פרע כאלו לא מל (שם): +יש ציצין המעכבים המילה ויש שאין מעכבים אותו כיצד אם נשאר מהעור הערלה (כ"כ בסמ"ג) עור החופה את רוב הבשר של העטרה ר"ל ראש הגיד בין שהוא חופה רוב הקיפה של החוט המקיף ראש הגיד שהוא עיקר העטרה כגון חוט דק שמקיף למטה בעטרה רוב היקף העטרה אעפ"י שאינו רוב גובהה של ראש הגיד בין שהוא חופה רוב גובהה של ראש הגיד אפי' אינו חופה רוב גובהה אלא במקום אחד אע"פי שאינו רוב הקיפה זהו המעכב את המילה וכאלו לא נימול ואם לא נשאר ממנו אלא מעט שאינו חופה לא רוב גובהה של עטרה ולא רוב הקיפה של עטרה אינו מעכב המילה מ"מ אם הוא בחול יטול כל הציצין הגדולים אף אותן שאינם מעכבין ואפי' אם פירש יחזור עליהן לחותכן אפילו כשאינם מעכבין המילה (שם): +קטן שבשרו רך ומדולדל או שהוא בעל בשר הרבה עד שנראה כאלו אינו מהול רואים אם בעת שמתקשה נראה מהול א"צ למולו פעם ב' ואפילו אם אינו נראה בעת קשוי רק כשליש עטרה (ונ"ל דזהו שאמרו בגמרא נראה ואינו נראה ועיין בכ"מ שכ' דמשמע דרמב"ם פסק כשמואל ובאמת לא משמע מידי דאדדייק מרישא שהם דברי שמואל לידק מסיפא שהם דברי רשב"ג וכ"כ סמ"ג ורי"ו בהדיא) דהיינו מראש הגיד הואיל ונימול כהוגן וא"כ מה"ת א"צ שום תיקון רק מדרבנן משום מראית עין ולכן אם אפשר לתקן ע"י שידחוק הבשר למעלה מוטב ואם א"א א"צ לחתוך כלום ואם אינו נראה בעת הקשוי רק ראש הגיד לא מבעי' אם יש לספק שמא לא חתכו בשעת מילה כל העור דהוי ספיקא דאורייתא שצריך לחתוך כל העור כדין אלא אפי' ידעינן בוודאי שהיה נימול כהוגן מ"מ מדרבנן צריך לחתוך כל בשר המדולדל עד שיהיה נראה כנימול בשעת הקשוי (שם) וכשחוזרין על הציצין המעכבים המילה צריך לחזור ולברך כל הברכות אבל א"א או"א קיים הילד שכבר התפלל עליו (רס"ה סעיף ד'): +ומזה תראה הרעה הגדולה מהמוהלים שאינם בקיאים וחותכין רק מיעוט מהבשר של ערלה והם ערלים מה"ת דכי היכי דמל ולא פרע כאלו לא מל כ"ש כשפרע ולא מל וכ"ש הוא שהרי פריעה הוא רק מריבוי הכתוב המול ימול ועוד שהרי א"א שלא נצטווה על הפריעה ואפ"ה א"ל המל ימול לרבות ציצין המעכבין (כדאיתא ביבמות דף ע"ב וע"ש ברש"י ותוס') ולכן צריכים המוהלים להשגיח ע"ז הדק היטיב ואם לא חתך כדין אזי תיכף יחתוך הוא או אחר מה שנשאר ולא יהיה המוהל החותך סרבן בדבר מלהניח אחר כי אין זה בושה ומוטב לו להתבייש מעט אעפ"י שאינו בושה מלהוציא מת"י מכשלה גדולה כזה וראוי לתקן כמו שהמנהג בק"ק פראג דאיזה ימים אחר המילה הולכין המוהלים ובודקין התינוק אם נימול כהוגן גם שם המוהלים יש להם חברה קדישא ולכן יכולים לתקן תקנות וכן ראוי בכל הקהלות : +ואם נולד מהול קצת אבל לא לגמרי שהיה העור חופה העטרה אפילו כבר הטיפו דם ברית ואח"כ כשנתקשה אינו נראה אלא מהול קצת צריך לחתוך כל הבשר (ש"ך וט"ז ססי' רס"ד) ובנולד מהול לגמרי והטיפו דם ברית ואח"כ מכח שומנו נתרבה ונמשך העור עד שלא נראה העטרה מסתפק הט"ז ע"ש (שם): +המל מברך ��קב"ו על המילה ואין חילוק במדינתינו אם האב עצמו מל או אחר ולדעת רמב"ם אם האב מוהל מברך למול ובדיעבד גם לדידן אם בירך למול או אפילו אם בירך רק ברכת להכניסו כו' לחוד יצא (רס"ה סעיף א"ב) ולא ימול עד שגמר כל הברכה דכל הברכה צריך להיות עובר לעשייתן ודלא כיש מוהלין המראים חריפותם שתיכף כשמתחילין הברכה חותכין וזהו מעשה בורים וע"ה וא"צ לכסות ערות הקטן בשעת הברכה אע"ג דאסור לברך נגד ערוה אפי' קטן מ"מ כיון שעוסק עכשיו לתקנו מקרי מחניך קדוש ולא מקרי ערוה ואם התינוק טינף עצמו יש לנקותו דלכתחלה יש לזהר מצואת קטן אם אפשר (סעי' ח'): +האב מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ומברך בין חיתוך לפריעה ואם האב מל ופורע וא"כ הוא טרוד וא"א לו לברך יברך קודם שיחתוך על המילה וגם להכניסו (ט"ז ס"ק א') ונ"ל דיזהר דיברך תחילה על המילה ואח"כ להכניסו דאם יברך תחלה להכניסו צ"ע אם יברך אח"כ על המילה שהרי בלהכניסו לחוד יצא גם מברכת המילה כדאי' בסי' י"ט ובא"י נוהגין שהאב מברך לעולם גם שהחיינו אבל במדינתינו אין נוהגין כן אפי' בבנו הבכור כיון שיברך בשעת פדיון הבן ואפי' אם פטור גם מפדה"ב מ"מ נוהגין שלא לברך (שם סעי' ז"ח): +לכתחילה ראוי שיהיה המילה בעשרה לפרסומי מצוה וי"א הטעם משום דהתינוק הוא כיוצא מבית אסורין שצריך להודות בפני י' ולכך אומרים הודו לה' כי לעולם חסדו אבל אינו מעכב (סעיף ו) והאב עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו (סעיף ט): +נוהגין להכין כסא לאליהו הנביא שנקרא מלאך הברית לפי שקינא ואמר להקב"ה שישראל הפרו ברית א"ל הקב"ה חייך שעל כל ברית וברית תהיה שם ותראה שמקיימין הברית וכשמניחו יאמר בפיו זהו כסא של אליהו וכשמביאים התינוק יאמרו האב והעומדים שם אשרי תבחר ותקרב ישכון חציריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכליך ומהדרין להיות סנדק שהיא תיקון לעון קרי ונוהגין שאין נותנין סנדקות מב' בניו לא' שהיה כבר סנדק אצל בנו ויש מקומות שהמוהל מתפלל ביום המילה שנאמר רוממות כו' וחרב פיפיות בידם כו' אבל אינו דוחה לאבל הדוחה לאבל מלהתפלל כאלו גוזל את המת וכאלו מונע מעשות מצוה אם לא במקום שיש מנהג (ש"ך סי' רס"ה): +נותנין את הערלה בחול ועפר וכן רוקקין הדם המציצה אל העפר ואם הוא שבת יזהרו שלא ליקח אלא עפר מוכן כגון חול שמונח בביתו ויזהר שלא יקח חול מבחוץ: +ונוהגים לעשות סעודה ביום המילה שכל מצוה שקבלו ישראל בשמחה עדיין עושין בשמחה וכתיב שש אנכי על אמרתך ומי שאפשר לו לעשות סעודה ומקמץ ואינו נותן רק קאווע או יי"ש ומיני מתיקה לא יפה עושה והגר"א מיחה בהם ואם נמצאו בני אדם מהוגנים שם ומזמנין אותו ואינו הולך הוי כמנודה לשמים. עוד נהגו לעשות סעודה במיני פירות ומשקין בליל שבת שקודם המילה והוא ג"כ סעודת מצוה (סעיף י"א): +מי שיש לו ב' תינוקות למול יכול לברך ברכה א' לשניהם ואפי' אם ב' מוהלים יברך הראשון על המילה ויכוין גם להוציא השני והשני יברך אשר קידש ידיד ויעלה גם על הראשון ודוקא שנתכונו לכך ולא השיחו בנתים בדבר שאינו מצרכי מילה ולכן הנכון שלא יביאו הב' לבית הכנסת עד שימולו הא' ואח"כ יביאו הב' ויברך ואפי' אם מלין שניהם בבית א' יעשו כן ומ"מ אם ירצו יכולין לפטור בברכה א' ובלבד שיתכוונו לכך ולא ישיחו (סעיף ה): +לאחר המילה המוהל או איש אחר מברך אשר קדש ידיד כו' ונותנין לתינוקות לשתות אבל הנכון שהסנדק או השמש ישתה כולו או מלא לוגמיו כדין כל דבר שטעון כוס (ושאר מנהגי מילה ידוע ומבואר עוד שם בסי' רס"ה): +מילה בין בזמנה ובין שלא בזמנה דוחה צרעת שאם יש בהרת בעור הערלה אעפ"י שיש בקציצות הבהרת ל"ת שנאמר השמר בנגע הצרעת מ"מ אתי עשה דמילה ודוחה ל"ת אבל אם לאחר שנימול גדל הבשר במילתו עד שאינו נראה מהול וצריך לחותכו כדלעיל סי' ט"ז מ"מ אם יש בהרת באותו הבשר אסור לחותכו עד שיתרפא כיון שאין צריך למולו פעם אחרת אלא מדרבנן (רס"ז) ונ"ל דאפילו אם הוא ס' אם מהלו אותו כהוגן בתחלה וא"כ הוא ס' דאורייתא מ"מ אין ס' מוציא מידי ודאי שהרי בודאי עובר על ל"ת מה"ת (רס"ו): +מילה בזמנה דוחה שבת ויו"ט שנאמר ביום השמיני וקבלו חז"ל אפי' בשבת אבל שלא בזמנה אינו דוחה אפילו י"ט א' כדלעיל סי' ו'. ואפילו בזמנה אינה דוחה אלא המילה ופריעה ומציצה ואפי' פירש חוזר על ציצין המעכבין דהיינו אם נשאר מהעור עור החופה רוב גובהה של עטרה אפי' במקום א' אבל על שאינו מעכבים כגון על מיעוט העור במקום א' אם לא פירש חוזר אבל אם פירש אינו חוזר. ומותר לתת על המילה אספלנית וכ"ד שדרכו לעשות בחול (שם): +האיזמל שמלין בו הוא מוקצה מחמת חסרון כיס שהרי מקפידין עליו הרבה ולכן אין לטלטלו בחנם אפי' קודם מילה ולאחר שמל חולקים הפוסקים אם מותר לטלטלו ואמנם כל זמן שלא הסירו מידו מותר להוליכו למקים המשתמר (מ"א סי' של"א) ואם הוא ג"כ פורע וצריך להניח מידו כ' א"ר (שם) שיקבל אחר מידו והוא יוליכנו למקום המשתמר ובדיעבד כשיש חשש שלא יגנב יש לסמוך על רמ"א וש"ך בנק"הכ דמותר לטלטל ומשמע אף לאחר שהניחו מידו (שם): +מכשירי מילה אין דוחין שבת וי"ט לפיכך אין עושין סכין למול בו. ונ"ל דה"ה אם הוא אינו חד אסור להשחיזו במשחזת שהרי הוא מתקן כלי והוי אב מלאכה ואין שוחקין סממנים ולא מחמין לו חמין לרחצו שהרי כ"ז הוא אב מלאכה ודוחין המילה עד יום א' ואפי' ע"י נכרי אסור אבל דבר שאינו אלא משום שבות כגון להביא ממקום שלא ערבו מותר ע"י נכרי דהוי שבות דשבות ואם הכין סממנים מע"ש ונתפזרו מחלוקת בין הפוסקים דרמב"ן מתיר כיון שזמן המצוה הוא היום אע"פי שיודע שאח"כ יצטרך לחלל שבת לשחוק סמנים אח"כ מותר משום סכנת נפש ודעת רוב הפוסקים דדוחין המילה עד יום א' (שם ובש"ך ס"קו): +במדינות אלו נוהגין לרחצו בחמין שהוחמו מע"ש או מטמינין לו חמין ואח"כ רוחצין אותו במ"ש וכן ביום ג' למילתו ויזהרו שלא ישרו סדין במים דהוי כיבוס אלא ישים הנכרי הסדין תוך המים אבל אסור לומר לנכרי להחם מים דבזמננו אין סכנה בלא רחיצה וכ"ז בסתם אבל אם יש שום חשש סכנה אם לא ירחצו אותו מותר לחלל עליו שבת כשאר חולי שיש בו סכנה (א"ח סימן של"א): +אדם שלא מל מעולם או שלא פרע (מ"א שם) לא ימול או יפרע בשבת שמא יקלקל ונמצא חילל שבת ואם כבר מל פעם א' מותר ואפי' אם הוא אביו: +דין אם נולד בה"שמ מבואר לעיל סי' ו': +קטן שנולד כשהוא מהול ומי שיש לו ב' ערלות. ואנדרוגינס. ויוצא דופן. ויליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה נימולים לשמונה אבל אין דוחין שבת ויו"ט ודין מי שנולד בחדש ז' או ח' מבואר בש"ע סי' רס"ו סעיף י"א: +ישראל שהמיר ונולד לו בן מישראלית מלין אותו בשבת ולא חיישינן שמא יוציא אותו לתרבות רעה כיון שאמו ישראלית אבל כשאמו ג"כ מומרת ונתנו את הבן למול אין מוהלין בשבת דשמא יחזרו בהן ויוציאו אותו לתרבות רעה (ט"ז וש"ך) וישראל שנולד לו בן מנכרית אין מולין בשבת שהולד כמותה. וממזר מלין אותו אפילו בשבת ומברכים עליו ברכת אשר קדש ידיד עד כורת הברית אבל א"א קיים את הילד דלא ניחא לישראל לקיים ממזרים וכן א"א כשם שנכנס לברית כו' ומ��רסמין בשעת מילתו שהוא ממזר וי"א שקורין שמו כידור ע"ש הפסוק כי דור תהפוכות ומלין אותו בחצר בית הכנסת ובתיקוני זוהר ד' י' משמע דאין מכינים לו חול להטיף דם ברית לתוכו וכן אין נותנים הערלה בחול ע"ש: +נהגו ששני מוהלים מלין בשבת אע"ג דיש מחמירין ונ"ל דעכ"פ במקום שנהגו שמכבדין ג' למציצה בשבת לא יעשו כן אלא הפורע ימצוץ (ססי' רס"ו): + +Klal 150 + +דין פדיון הבן (סי' ש"ה):
מ"ע מה"ת לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית בה' שקלים והם לפי חשבון הגר"א שלשים זהו' ומעט יותר וכן נהגו פה ק"ק ווילנא וקרוב לזה שמעתי שבק"ק פראג נותנין חצי סאפרען ועוד כמה קרייצר שעולה ג"כ כמעט כחשבון הזה אמת שכ"כ בבאורי הגר"א בי"ד אך זוכרני בימיו היו נותנים ארבעים זהו' פ"ט שהם ה' ר"ט דסתם ר"ט במדינה זו הוא ח' זהו' וראיתו משקלים פ"ב מ"ד היו שוקלין דרבונות חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין ע"ש בפי' הרמב"ם דתמיד נותנים כפי המטבע היותר גדולה וע' ברמב"מ פ"א מהל' שקלים הל' ה' מחצית השקל מצותה שיתן מחצית מטבע של אותו זמן בכל מקום וע' בבכורות ד' נ"ב בגמ' ומ"מ עכשיו גם בקהלתנו נתבטל שם ר"ט אלא רובל וא"כ צריך ליתן ה' רובל כנ"ל ומאשכנז אין ראי' דהתם הר"ט הוא ששה זהו' ואין האשה חייבת לפדות בנה: +ה' שקלים אלו נותן לכהן א' או אפי' לעשרה בין בבת א' בין בזה אחר זה וי"א דלכהן א' צריך ליתן בב"א (דו"פ בשם רש"ל) ואע"ג דבלשון הגמ' ופוסקים שכ' יצא משמע דלכתחלה לא יעשה כן נ"ל דל"ד דלא יהא אלא כשאר מתנות כהונה ועיין סי' ס"א לענין זרוע ולחיים: +אלו ה' סלעים נותנין לכהן בין בכסף או בשוה כסף מכל דבר שירצה חוץ מעבדים וקרקעות ושטרות שיש לו על חבירו ואם פדה בהם אינו פדוי מה"ת אבל אם נתן שט"ח לכהן על ה' סלעים אע"ג שהוא חייב ליתנם לו ומה"ת הוא פדוי מ"מ מדרבנן אינו פדוי גזרה שמא יאמרו פודין בשטרות שיש לו על חבירו ואם נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים אם הוא שוה ה' לשום אדם בנו פדוי ואפי' לא שמו הכלי בתחלה אם הוא שוה ה' סלעים בנו פדוי ואם אינו שוה אינו פדוי ומ"מ אם הכהן רוצה להחזיק הכלי א"צ להחזיר לו אלא ישלים לו עד ה' סלעים: +מתנה על מנת להחזיר מהני ובנו פדוי. ודוקא שאמר לו הרי לך ה' סלעים ע"מ להחזיר לי דבכה"ג גומר בלבו שעה א' לשם מתנה כלומר מעכשיו תהא נתונה לך מיהו תחזירנה אח"כ אבל כשאומר הילך ה' סלעים ואתה תחזירנו לי ולא א"ל על מנת או אפי' לא אמר כלום אלא שאומר סתם הילך ה' סלעים אלא שדעתו שיחזיר לו כלו או מקצתן ולולי זה לא היה נותן לכהן אע"פי שהכהן לא החזיר לו כלום וגם לא היה דעתו מתחלה להחזיר לו אינו פדוי כיון דלא גמר בלבו שעה א' לשם מתנה כללו ש"ד שצריך שיהיה דעת האב ליתנו במתנה גמורה לפי שעה ויאמר כן בפירוש לכהן אני נותן לך במתנה גמורה לפי שעה ע"מ להחזיר לי וכיון שהוא אומר כן בפירוש לכהן והכהן מרוצה בזה בנו פדוי אבל אם היה דעת הכהן שלא להחזיר אינו פדוי ומ"מ אפי' נתן לו בסתם רשאי הכהן להחזיר לו הפדיון אך לא יהיה רגיל להחזיר לכל שלא להפסיד שאר כהנים שמתוך כך יתנו הכל לזה הכהן וכ"ש שמזה הטעם לא יקבל ע"מ להחזיר ומ"מ לעניים מותר להחזיר בכל פעם: +הפריש ה' סלעים לפדיון בנו ונאבדו חייב באחריותן עד שיבואו ביד כהן: +אמר לכהן שנותן לו לפדות את בנו אסור לחזור בו ודינו בכולן כמו גבי מילה בסי' א': +סדר פה"ב מביא הבכור לפני הכהן ואומר לו שהוא פטר רחם מאשתו הישראלי' והכהן שואל אותו במאי בעית טפי בנך בכורך או שתתן ה' סלעים דמחייבת מה"ת (וצ"ע שהרי אם האב רוצה להניח הבן לכהן אינו יוצא רק צריך לפדותו דוקא כדאי' שם ברמ"א) והאב אומר חפץ אני בבן בכורי והילך ה' סלעים בפדיונו ובשעה שרוצה ליתן המעות לכהן מברך אקב"ו על פדיון הבן ומברך שהחינו ואח"כ נותן המעות לכהן כדי שתהא הברכה עובר לעשייתן וכן הפודה עצמו מברך נוסח זו ומי שהוא עשיר נכון לעשות סעודה והיא סעודת מצוה ולאחר המוציא פודין אותו ואם יש יין בעיר מברך הכהן על היין מיד אחר הפדיון ואם אין יין אזי פודין לפני נט"י ומברך הכהן שהכל על שכר או יי"ש ואין נוהגין לברך שהשמחה במעונו ואם האב כהן ודאי אין ראוי לפדותו ע"י שליח אבל אם אין האב כהן אע"ג שיכול לפדותו במקום שהוא שם ואומר לכהן יש לי בכור לפדותו והכהן אומר במאי בעית כדלעיל מ"מ אם חושש האב שמא ישכח או לא יהיה שם כהן וכיוצא בו מותר לעשות שליח שיפדה את בנו והשליח מודיע לכהן שהוא שליח מאבי הבן לפדותו וכן הב"ד יכול לפדותו וכ"ש אבי אביו (עש"ך ס"ק י"ח ובב"א שער א"וה לענין כיסוי דם): +אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו ל' יום ואחר ל' יום דהיינו ביום ל"א יפדנו מיד שלא ישהה המצוה כדנפקי' מושמרתם את המצות מצוה שבא לידך אל תחמיצנה ואם חל יום ל"א בשבת אין פודין אותו בשבת וה"ה בי"ט דהוי כמקח וממכר אלא ימתין ליום א' ואם רצה יכול לפדותו בליל מוצאי שבת דמותר לפדות בלילה אלא שנוהגין להמתין לפדות עד יום א' ולכן אם חל יום ל"א בתענית צבור והוא רוצה לעשות סעודה וא"כ כשיעשה ביום הפדיון ובלילה הסעודה אין כאן פרסומי מילתא עושין הסעודה בלילה שלפני התענית ופודין אותו אז בלילה או אם ירצה כשחל יום ל' בע"ש וכבר נעשה הבן כ"ט יום י"ב שעות תשצ"ג חלקים שהוא חדש כמש"כ מבן חדש תפדה ולכן בשעה שכבר עבר כ"ט י"ב תשצ"ג יכול לפדותו וכן בתענית צבור יפדנו ביום ל' לאחר שעברו עליו חדש ימים שהם כ"ט י"ב תשצ"ג ואם ירצה יכול לפדות ביום התענית ולעשות הסעודה בלילה שלאחריו (ש"ך ס"ק י"א) אבל במ"א סי' של"ט כ' דהפדיון צריך להיות דוקא ביום ל"א דאז הוא מבן חדש ומעלה אבל לאחר כ"ט י"ב תשצ"ג לא נקרא חדש ומעלה וכדאמרינן אין מחשבין שעות לחדשים: +מותר לעשות פ"הב בח"המ אע"ג דאין מערבין שמחה בשמחה דדוקא שמחת נשואין אסור דשמח הרבה (סעי' י"א): +תינוק בכור שחלה (כצ"ל בש"ך) ולא נתרפא עד יום ל"א אע"ג דמצות פד"הב נעשית בעיקר זמנה יש להקדים המילה משום דהמילה היא אות הכנסת ברית ואלמלא קבלת הברית אין חיוב למצות פדה"ב ואח"כ יפדה אותו בו ביום (ש"ך ס"ק י"ב): +מת הבן בתוך ל' ואפי' ביום ל' וכן אם נעשה טרפה ודאית קודם שעברו עליו ל' יום אע"פי שחיה שנים הרבה (עש"ך ס"ק ט"ז) אינו חייב בפדיון ואפי' הקדים ונתן לכהן הפדיון יחזירנו לו ואם מת לאחר ל' יום חייב לפדותו ולברך על פדה"ב אבל לא יברך שהחיינו ואע"ג דאם מת אביו ויורשו מברך דיין האמת וגם שהחיינו היינו כיון דזוכה לירושה משא"כ הכא (ואם מת ביום ל' לאחר שעברו עליו כ"ט י"ב תשצ"ג תליא בפלוגתא דלש"ך חייב ולמ"א פטור ונ"ל דהכהן הוי המוציא מחבירו ועליו הראיה): +מי שפדה בנו בתוך ל' יום ואמר לו מעכשיו אין בנו פדוי אפי' המעות עדיין בעין כיון דלא שייך בו פדיון מסתמא מתנה נתן לו ואם א"ל לאחר ל' יום אע"פי שאין המעות קימים לאחר ל' יום מ"מ בנו פדוי וי"א דאם אין המעות קיימים או שהחזירו לאב תוך ל' יום אפי' בדיעבד אינו פדוי וכן אם לא אמר לו כלום אלא שנתן לו סתם בתוך ל' לפדיון בנו יש בו ג"כ מחלוקת (עיין ט"ז וש"ך סעיף י"ג) ולכן טוב לחזור ולפדותו: +מי שהוא ספק אם הוא חייב בפדיון פטור שהכהן הוי המ"עה: +מת האב בתוך ל' יום הרי הבן בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה ואם מת לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיודיעוהו שצוה אביו שלא נפדה: +עבר האב ולא פדה בנו כשיגדיל חייב לפדות את עצמו אם לא פדאוהו ב"ד כדלעיל סי' ז' ומ"מ אם אין נכסים לאב ולא פדאוהו ב"ד כותבין לו על טס כסף או ד"א שאינו נפדה ותולין בצוארו כדי שידע שלא נפדה: +אין פדיון הבכור תלוי אלא בפטר רחם שאם אינו בכור לאם אע"פי שהוא בכור לאב אינו חייב לפדותו ואם יש לו כמה נשים ויש לו בכור מכל א' וא' חייב לפדות כלם וכהנים ולוים פטורים מפד"הב ואפי' כהנת ולויה נשואה לישראל אין הבן בפדיון שאין הדבר תלוי באב אלא באם שנאמר פטר רחם בישראל ואם נתעברה מנכרי אם היא לויה פטור מפדיון שאין לויה מתחללת מביאה פסולה. אבל אם היא ישראלית או כהנת חייב בפה"ב שהרי תיכף כשנבעלה לפסול לה הרי נתחללה מן הכהונה ולא נקראת עוד כהנת ומ"מ אין האם חייבת לפדותו כדלעיל סי' א' אלא כשיגדל הבן יפדה א"ע. ודוקא שנתעברה מן הנכרי אבל אם לא נתעברה ממנו רק שזנתה עם נכרי ואח"כ נתעברה מישראל חייב האב הישראל לפדותו דלא יהא אלא שהיא ישראלית. ואם היא אומרת שמישראל נתעברה והישראל מכחישה ואומר שמנכרי נתעברה וא"כ האב ודאי פטור לפדותו שהרי הוא אומר שאינו בני וה"ל הכהן המע"ה והבן נמי פטור שיוכל לומר שהוא מאמין לדברי אמו שאומרת שלא זנתה עם נכרי וא"כ היא נשארת בכהונה ופטור ודוקא כשהיא פנויה אבל אם היתה נשואה כיון שבעל נאמן לומר לענין ירושה ושאר דברים י"א דצריך הבן לפדות עצמו (ש"ך ס"ק כ"ג): +כהן שנולד לו בן חלל (כגון מגרושה או חלוצה ושאר פסולים לכהונה (כמבואר בא"הע סי' ו' ז') וא"כ אע"ג שהיא חללה מ"מ דינה כישראלית וחייב בפ"הב אלא שמ"מ פטור דהאב בעצמו זוכה בממון ולכן אפי' אם מת האב לאחר ל' יום יורש בנו ממנו הלכך יפריש ה' סלעים ויעכב לעצמו אבל אם מת האב בתוך ל' יום וא"כ לא זכה האב עדיין בפדיונו ולכן חייב הבן לפדות א"ע: +הכותית והשפחה שילדו ואח"כ נתגיירו ונשתחררו וילדו אח"כ פטור שאין זה פטר רחם (סעיף כ"א שם): +המפלת אחר ארבעים יום פוטר את הבא אחריו שהרי הנפל כבר פטר רחם אבל ראש של נפל אינו פוטר לפיכך בן ח' חדשים שהוציא ראשו והוא חי והחזירו ומת או בן ט' שהוציא ראשו אפי' אחר שמת והוחזר ואח"כ יצא אחיו וילדה ולד קיימא אינו פטר רחם שהרי נפטר בראשו של ראשון ומשתצא פדחתו פוטר הבא אחריו וכן המפלת כמין בהמה חיה ועוף שחצי פרצוף פניהם דומה לצורת אדם או סנדל או שליא או שפיר מרוקם (פי' חתי' של בשר כצורת סנדל ופירוש שליא הכיס שהעובר מונח בתוכו ופי' שפיר מרוקם חתיכה של בשר ויש בה צורת אדם ערוך) או שיצא הולד מחותך איברים איברים הנולד אחר כל אחד מאלו אינו פטר רחם (סעיף כ"ב): +בן ח' שהוציא ראשו מת והמפלת שפיר מלא דם או מלא מים או מלא גונים והמפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים והמפלת ליום ארבעים הנולד אחר כל אלו בכור לפדיון וכל זמן שאין איבריו מרוקמים אין פוטר הבא אחריו ואפי' בזמ"הז סומכין ע"ז (סעיף כ"ג) ובתשו' ח"צ סי' ק"ד מסיק ב"הז כל שעברו ארבעים יום והפילה שפיר הבא אחריו פטור מפה"ב ואפי' הרוצה להחמיר עכ"פ לא יברך אלא יתן לכהן דמי הפדיון בלא ברכה אבל מעיקר הדין פטור (ונ"ל שכן יש לנהוג לפדות בלא ברכה): +יוצא דופן והנולד אחריו כדרכו שניהם פטורין הראשון מפני שלא יצא מהרחם והשני מפני שקדמו אחר (סעיף כ"ד): +דין יולדת זכר ונקבה ואינה יודעת איזה יצא ראשון וכן שתי נשים שילדו מפני שאינו בנמצא כלל לא העתקתי ומבואר בש"ע מסעיף כ"ה עד סוף הסימן: + +Klal 151 + +דין בק"ח ורפואה וגוסס סי' של"ו של"ז של"ח של"ט
מצוה לבקר חולים. הקרובים והחברים נכנסים מיד אבל הרחוקים אינם נכנסים אלא אחר ג' ימים כדי דלא ליתרע מזליה להטיל עליו שם חולה ואם קפץ עליו החולי אפילו הרחוקים נכנסים מיד ואפילו הגדול ילך לבקר הקטן ואפילו כמה פעמים ביום ואפילו בן גילו (ר"ל הנולד בשעתו) שנוטל א' מששים מחליו אפ"ה יבקר וכל המוסיף ה"ז משובח. ובלבד שלא יהיה לטורח על החולה אבל השונא לא יבקר חולה ולא ינחם באבלו שלא יחשב ששמח לאידו ואינו אלא לצער לו אבל ללותו מותר דזה סוף כל אדם ומיהו הכל לפי השונאים והשנאה: +כשהחולה שוכב על הארץ לא ישב המבקר ע"ג ספסל שגבוה ממנו שהשכינה למעלה מראשותיו אבל כשהחולה מוטל במטה מותר: +עיקר מצות בק"ח שיבקש עליו רחמים ואם ביקר ולא ביקש לא קיים המצוה ולכן אין מבקרין בג' שעות ראשונות של יום מפני שכל חולה מיקל עליו חליו בבקר ולא יחוש לבקש רחמים ולא בג' שעות אחרונות של יום שאז מכביד עליו חליו ויתיאש מלבקש: +כשמבקש רחמים אם מבקש לפניו יכול לבקש בכל לשון שירצה שהרי מבקש כביכול לפני השכיכה שהיא אצל החולה אבל כשמתפלל שלא בפניו דאז מלאכי השרת נזקקין להעלות תפלתו ואינם מכירים בשאר לשונות ולכן מתפלל דוקא בלש"הק ויכלול אותו בתוך חולי ישראל שמתוך כך תפלתו נשמעת יותר ויאמר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל ובשבת יאמר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובים ושבתו בשלום: +המבקרים אומרים לו שיתן דעתו על עניניו אם הלוה או הפקיד אצל אחרים או אחרים אצלו ואל יפחד מפני זה מהמות: וז"ל ספר חסידים תשי"ז שמע עצה וקבל מוסר שמע עצה בחיים וקבל עצה מאחרים שהרבה ראיתי שציוו בחלים ובני ביתם לא עשו מצותם וזהו שנאמר למען תחכם באחריתך עוד שם כשקרבו ימי אדם למות יצוה לפני עדים ואפילו לאביו לא יאמין כ"ש לבניו ולאשתו עכ"ל): +אין מבקרין לא לחולי מעים משום כיסופא ולא לחולי עין ולחולי ראש שהדבור קשה להם וכן לכל חולי שהדבור קשה לו אין מבקרין אותו בפניו אלא נכנסין בבית החיצון ושואלים ודורשין בו אם צריכין לכבד ולרבץ לפניו וכיוצא בו ושומעין צערו ומבקשים עליו רחמים ומבקרין חולי נכרים: +בחולי מעיים אין האיש משמש את האשה פן יתגבר יצרו כיון שהוא בריא אבל האשה משמשת את האיש כיון שהוא חולה: +נוהגין לברך החולים בב"הכנ ואם הוא מסוכן מותר לברך אפילו בשבת וי"ט וילך אצל חכם שבעיר שיבקש רחמים עליו: +ניחום אבילים קודם לבק"ח דניחום אבילי' הוא ג"ח לחיים ולהמתים וזה דוקא כשא"א לקיים שניהם אבל כשאפשר לקיים שניהם בק"ח קודם כדי שיבקש רחמים עליו שיחיה או לכבד ולרבץ לפניו דהוי כאלו מחייהו: +חולה שמת לו מת אין מודיעין לו שמא תטרף דעתו עליו ואפילו אם נודע לו אין מצוים לו לקרוע שמא תגדל דאגתו ואין בוכין ואין מספידין בפניו בין על מתו ובין על מת אחר אעפ"י שאינו קרובו שיפחד שגם הוא ימות ומשתקין את המנחמין אפילו אינו קרובו שעי"ז נזכר למיתת אותו פלוני (של"ז): +המנהג בקהלות ק' ובפרט בק"ק ברלין כשאדם חולה ביום ג' לחליו (כדאמר רבא הכריזו דחלש) הולכין אליו גבאי בק"ח או שאר אנשים ואומרים לו אתה ידעת שכן הוא התיקון והמנהג אצל כל החולים ולכן אין לך לדאוג מזה כלום ולכן תעשה צואה מה שתרצה ומה שאתה חייב או אחרים חייבין לך ועוד אומרים לו התודה כי כל המתודה על חטאיו מוחלין לו וכיון שבאותן הקהלות המנהג כן אין החולה דואג מזה כלום וכן ראוי לתקן בכל עיר ועיר אך במקום שאין מנהג זה אין אומרים כן לחולה שמא ידאג על מיתתו שכן דרך ההמון לדאוג כשאומרים לו התודה ומ"מ כשרואין המבקרים שנטה למות מסבבים עמו בדברים ואומרים לו התודה ואל תדאג מזה כי הרבה התודו ולא מתו והרבה שלא התודו ומתו ובשכר שאתה מתודה אתה חי וכל המתודה יש לו חלע"ה ואם אינו יכול להתודות בפיו יתודה בלבו ואם אינו יודע להתודות אומרים לו אמור יה"ר שתהא מיתתי כפרה על כל עונותי. וא"א כל אלו הדברים בפני ע"ה ולא בפני נשים וקטנים שמא יבכו וישברו לב החולה אלא מוציאין אותן לחוץ וגם יאמרו לו שיבקש מחילה לכל מי שחטא כנגדו בין בממון ובין בדברים: +סדר ווידוי ש"מ לרמב"ן. יעשה צוואה ויבקש מחילה לכל מי שחטא ויבקש מרבים שיעזרוהו בתפלה ויעשה תשובה שלימה דהיינו שיגמור בלבו שלא לשוב עוד לעשות מכל מה שעשה ויטול ידיו (ויברך ענט"י כ"כ רי"ו נתיב כ"ח וצ"ע) ויתעטף בציצית ויאמר ה' אלהים אמת ותורתו אמת ומשה נביאו אמת ובשמ"לו ויקרא אשרי יושבי כו' עד סוף המזמור ומזמור תפלה לדוד הטה ה' אזניך מזמור פ"ו. ומזמור ד' למנצח מזמור לדוד בקראי ענני. ומזמור קכ"א אשא עיני כו'. ואח"כ ווידוי ש"מ וזה נוסחתו מודה אני לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם יצחק ויעקב אלהי אלהים ואדוני האדונים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד עושה שמים וארץ עושה חסד ומשפט בארץ היה הוה ויהיה שרפואתי בידך ומיתתי בידך יהר"מ שתרפאני רפואה שלימה כי אתה אל רופא רחמן ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל חטאי ועוני ופשעי שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך ותן חלקי בתורתך ובגן עדן וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים ואני מודה ומאמין שהאל הבורא יתברך שמו הוא ברא כל העולמות והאציל וברא ויצר ועשה והוא המשגיח לבדו בכל העולמות ואין שום מציאות לכל העולמות בלתי השגחתו ומאהבתו את אבותינו בחר בעמו ישראל ונתן לנו תורתו אשר היא נצחית וקיימת על ידי נאמן ביתו משה רבינו ועל ידו נתן תורה שבכתב שהוא תורתינו הקדושה אשר בידינו וגם מסר לו בעל פה פירוש התורה והיא הגמרא הקדושה אני מאמין שזה מסר הקב"ה למשה ומאמין שדבר עם נביאיו הקדושים והם ספרי נביאים וכתובים ואני מאמין שיביא לעמו ישראל משיח צדקינו כאשר נהיה ראוים לפניו לגאלינו ושיחיה המתים וכשהשעה דחוקה יזקוף אצבעותיו למעלה ויאמר רבש"ע הריני מקבל עלי המיתה בפועל ממש בשמחה ובלב שלם לקיים מ"ע כוללת כל המצות ותיקון כל הלאוין שכולן נתקין לעשה להעביר מחשבת יצה"ר אשר חפץ להדיח נשמתי מעבודת הקודש והנני מוסר גופי ונפשי ורוחי ונשמתי על יחוד שמו הגדול (ע' יונת אלם ד' פ"ט) וזכני ליחד שם קדשך באהבה רבה וחיבה יתירה לסלקא יקרא מתתא לעילא לאתר דשקי' עמיקא דבירא נגיד ונפיק ותהיה מסירת נפשי בסוד מי נוקבא ליחדא קב"ה ושכינתיה ברחימו ודחילא ביחודא שלים ולבתר לאמשכא מעילא לתתא מההוא שקיא דנחלא לכל דרגא ודרגא עד דרגא בתראה ולקשרא קשרא דכולא כמו שנאמר כי שם ה' אקרא הבו כו' יהר"מ שיהא שלום מנוחתי ויכוין בשם יתעלה ובמעמד הר סיני ויאמר שמע ישראל כו' בשכמ"לו. ולפי צחות החולה כן יאריך בדברי ווידוי ותחנונים. ויאמר עלינו לשבח עד ע"כ נקוה לך ואמת ויציב עד עזרת: +הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ליתן גט ולמתנה ולענין כהן אם מותר לכנוס בבית שיש בו גוסס יש מתירין ויש אוסרין ומ"מ א"צ להקיצו ולהגיד לו כשיש גוסס כמו שצריכין להקיצו כשיש מת כדלקמן כלל קנ"ט וכן אם הגידו והוא ערום מותר להמתין עד שילבש עצמו ואח"כ יצא וקרוב הדבר לומר שא"צ לצאת כלל מבית שיש בו גוסס דדוקא לכתחילה אסור לכנוס אלא שנכון להחמיר ולצאת (סי' ש"ע ש"ך ס"קד וסי' של"ט): +אסור לעשות דבר לקרב מיתתו ולכן אין קושרין לחייו כדי שלא יפתח פיו ואין שומטין הכר מתחתיו ואין נותנין אותו ע"ג חול כדי שלאחר שימות לא יחממו אותו הכרים כללו של דבר שלא יגע בו כלל וכל הנוגע בו ה"ז שופך דמים ולמה הדבר דומה לנר מטפטף שכיון שנוגע בה אדם מיד נכבה ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו ולא מכניסין עמו ארון לבית עד שימות ואין פותחין עליו בצ"ה עד שתצא נפשו וכן אין חוצבין לו קבר עד אחר שימות ומ"מ כיון דמצד הדין מותר אם אין החולה מרגיש בזה ולכן אם הוא בע"ש וחוששין שמא לא יספיקו לקוברו וגם אסור להניחו פתוח ולכן צריך לשער שאם יהיה שהות שאם לא יספיק לקוברו (אזי) יסתמו הקבר בריוח קודם שבת (ש"ך ס"קו) ואסור לחצוב שום קבר להיות פתוח עד למחר שלא יקברו בו המת באותו היום ויש סכנה בדבר וכן אסור לגרום שימות מהרה אעפ"י שהוא גוסס זמן ארוך ויש צער גדול למת ולקרוביו ואסור להשמיט הכר והכסת מתחתיו מכח שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה וכן לא יזיזנו ממקומו או לשום מפתחות בה"כנס תחת ראשו כל זה אסור אבל אם יש שם דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש כגון שיש שם באותו בית קול דופק כגון חוטב עצים וכיוצא בזה מותר להסירו דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע ואינו נוגע בו כלל: +מי שאמרו לו ראינו קרובך גוסס היום ג' ימים צריך להתאבל עליו דודאי כבר מת דדוקא בעודו לפנינו חשוב כחי אבל לא כשאינו לפנינו: +כיון שנטה אדם למות אין רשאי ליפרד ממנו כדי שלא תצא נפשו והוא יחידי מפני שהנפש משתוממת בשעה שיוצאת מן הגוף ומצוה לעמוד על האדם בשעת יציאת נשמה שנאמר ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו וגו' (סי' של"ט סעיף ב' ג' ד) וידברו עמו דברי תורה או יאמר תהלים (ס"א): +מנהג לשפוך כל המים שאובים שבשכונת המת דהיינו ג' בתים והטעם שידעו הכל שיש בו מקרה מות ולא יצטרך להודיע בפה ויהא מוציא דבה ועוד שמלאך המות מפיל במים טפת דם המות (שם): +לאחר שמת לא יזיזו אותו תיכף שמא נתעלף אלא ישהה מעט ונוהגין להניח אצל נחיריו נוצה ואם נשאר מונח שם בידוע שמת ואז אומרים תיכף צדוק הדין וכשמגיע לדיין האמת קורע האבל והעומדים שם כמבואר בכלל שאחר זה סי' ד' ועכשיו נוהגין לומר צ"ה בבית הקברות ויש שאומרים אותו בעוד שהמת עדיין בבית ונ"ל דהאבלים יאמרו תיכף כמש"כ בש"ע כי כן עיקר הדין ואם הוא יורש את המת מברך ג"כ שהחיינו כמבואר בח"א כלל ס"ב סי' י"א ומברכין ברכת דיין אמת אפילו בשבת וי"ט (רוקח): +העומדים אצל הגוסס לא יעסקו בדברים בטילים אלא יעסקו בתורה או בתהלים כמבואר במעבר יבק ויזהרו יפה העומדים שם שלא יצא שום אבר ממנו חוץ למטה כי כל אבר שיצא חוץ למטה בשעת מיתה אינו נכנס עמו לקבורה ולכן כתיב ביעקב ויאסוף רגליו אל המטה ולכן יתקנו המטה בענין זה דהיינו שיעמידו כסאות (שקורין שטולין) סביב מטתו בכדי שלא יוכל להוציא ידיו או רגליו לחוץ ומ"מ אם לא עשו כן והוציא אבר אסור להחזירו שהרי אסור ליגע בגוסס: +כבר כתבתי בחיבורי ח"א כלל ס"ז סי' י"ט דאסור לטלטל המת בשבת אפילו כשהוא מלובש אפילו ע"י ככר או תינוק אם לא שהוא במקום שאם יניחנו שם במטה יסריח או שמלוכלך ב��יט וצואה מיתר ע"י ככר או תינוק או ע"י כסות כדי שלא יתבזה בין החיים אבל אם הוא מונח במקום שאין לחוש לזה או שמת סמוך לחשיכה אסור אלא יניחוהו כך עד שתחשך ואין מזיזין בו אבר וכתבתי שם דאפילו אסור לעמוץ את עיניו אע"ג שאומרים שהוא סכנה י"ל דבשבת קדושת שבת מציל מכל רע וע"ש בח"א: +אסור לטלטל המת לצורך כהנים או לצורך מצוה אפילו ע"י ככר ותינוק רק ע"י נכרי או אפילו ע"י ישראל בטלטול מן הצד דהיינו להפכו ממטה למטה אפילו ע"י ישראל ודוקא אם הקרובים רוצים אבל אינו יכול לכופן להוציאו מן הבית כדי להציל הכהן מאיסור ואם היא נפל דליכא משום כבוד כופין הקרובים להוציאו מן הבית בשביל כהנים על פי אופנים המבוארים וע"ש בח"א: +כיון שנתנה התורה רשות לרופא לרפאות ולכן כל היודע ובקי בחכמת רפואה ה"ז מצוה ובכלל פיקוח נפש הוא ואם מונע עצמו ה"ז שופך דמים ואפילו יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות ומיהו לא יתעסק ברפואה אלא א"כ הוא בקי ולא יהא שם גדול ממנו שאם לא כן ה"ז שופך דמים ואם ריפא שלא ברשות וטעה והזיק חייב בתשלומין אפילו אם הוא בקי ואם ריפא בהרמנותא דמלכא וטעה והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואם המית ונודע לו ששגג גולה על ידו (סי' של"ו סעיף א') ומ"מ א"צ למנוע בשביל חשש ומצוה היא: +הרופא אסור ליטול שכר החכמה והלימוד דאבידת גופו היא ורחמנא אמר והשבות לו לרבות אבדת גופו אבל שכר הטורח והבטלה מותר (שם סעיף ב'): +מי שיש לו סממנים וחבירו חולה וצריך להם אסור לו להעלות בדמיהם יותר מן הראוי ולא עוד אלא אפילו פסקו לו בדמיהם הרבה מפני צורך השעה שלא מצאו סממני' אלא בידו אין לו אלא דמיהן אבל אם התנה בשכר הרופא הרב' חייב ליתן לו שחכמתו מכר לו ואין לו דמים ואע"פי שיש מצוה עליו לרפאותו שכל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא אם נזדמנה לאחד ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מוציאין הממון מידו ולא מפקיעין מידו חיוב שלהן (שם סעיף ג'): +אילו לא נתנה התורה רשות לרפאות כדכתיב ורפא ירפא היה אסור לנו להתרפאות שהרי ההולך בדרכי התורה לא יגיע לו שום מקרה ממקרי הזמן משנוי אוירים ולא ע"י מאכלים כדכתיב ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך ר"ל שתהיה בהם הברכה ולא שום דבר רע המזיק והסירותי מחלה מקרבך ר"ל משנוי אוירים (רא"בע בפ' משפטים) וכתיב עין ה' אל יראיו שהוא ברחמיו משגיח תמיד עליהם והמושגח ממנו ית' ודאי שאין מגיע לו שום נזק וזהו שאמרו אין מזל לישראל ר"ל שאין מונהגים על פי מזל אלא ע"י ית' אך כשאדם אינו מתנהג ומודבק בו ית' אזי נשאר תחת המזל וזהו שאמרו מאן דנולד במזל פ' כו' היינו שהמזל מראה שיהיה כך אבל ביד האדם לשנות המזל והקב"ה יודע מחשבות אדם כי לא יהיו תחת סוג זה מעין ה' אל יראיו וברא בעולמו עשבים ואילנות וכיוצא בהם שיהיה בהם הטבע להתרפאות בהם ונתן לנו רשות להתרפאות בהם להועיל על פי טבע: + +Klal 152 + +דין קריעה (ש"מ):
מי שיש לו מת שהוא קרובו והוא מהמתים שראוי להתאבל עליהם והם אביו ואמו ובנו ובתו ואחיו ואחותו בין מצד אביו בין מצד אמו ואשתו חייב לקרוע מדרבנן ועונשו מיתה בידי שמים אם אינו קורע ואסמכוה אקרא דכתיב גבי בני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ודרשינן אתם לא תמותו הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מדרבנן כמו שאמרו במקום אחר כל העובר על דברי חכמים חייב וצריך שיקרע מעומד שנאמר ויקם דוד ויקרע את בגדיו לפיכך אם קרע מיושב לא יצא וצריך לחזור ולקרוע. ולכתח��ה צריך לקרוע קודם שיסתום פני המת בעוד חימום צערו גדול ומ"מ כל ז' הוי שעת חימום והמנהג הנכון שיאמרו צדוק הדין בשעת יציאת נשמה וכשיגיע לדיין אמת קורע ומברך ברוך דיין אמת עם שם ומלכות כל מצטער עליו: +מקום הקריעה אמרו בכל מקום שנראה דהיינו בית הצואר לפניו אבל אם קרע לאחוריו או בשולי הבגד או מן הצדדין לא יצא. וכן אם קרע לרוחב הבגד לא יצא מפני שאינו נראה שקרע אלא נראה שנקרע מעצמו (רדב"ז ח"ג סי' תק"ס) אלא דוקא בית הצואר: +ושיעור קריעה טפח דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחות מטפח. בד"א בתחלת קריעה אבל אם קרע כבר על מת אחד ובא להוסיף באותה קריעה על מת אחר אם הוא אחר ז' לקריעה ראשונה שאם היה רוצה היה שוללו סגי בתוספת כ"ש דהקריעה ראשונה שעודנה קריעה עולה גם למת זה. ואם הוא בתוך ז' צריך טפח שאין הראשון עולה לו ועל אביו ועל אמו שהם חמורים יותר שאינו שולל עד לאחר שלשים כמו שיתבאר בסי' ט' אפי' אחר ז' קורע עד שיתגלה לבו כמו שיתבאר שאין אביו ואמו בתוספת: +כל העומד בשעת יציאת נשמה של כל אדם מישראל חייב לקרוע. אלא שנוהגין שקורעין בשולי הבגד כיון די"א דאפי' על אביו ועל אמו יצא בקריעה זו ולכן אע"ג דלא קיי"ל הכי בקריעת קרובים מ"מ בקריעה זו סומכין ע"ז. והטעם משום דזה דומה לרואה ס"ת שנשרף שחייב לקרוע מפני שהוא הפסד גדול וחרדה רבה ולפ"ז צריך לקרוע בין על איש בין על אשה בין על קטן. וי"א הטעם לפי שאין לך ריק בישראל שאין בו מצות ולפ"ז א"צ לקרוע על קטן ונהגו שלא לקרוע על קטן. אך בקטן שלומד מקרא לכ"ע צריך לקרוע ואפי' אם לפעמים עשה עבירה לתאבון או שמניח לעשות מצוה משום טורח. אבל הרגיל לעשות עבירה ואפילו לתאבון אין קורעין ואין מתאבלין עליו. וכ"ש על אפיקורוס. אבל שנהרג בידי ליסטים מתאבלין עליו דכיון שנהרג הוי ליה מיתתו כפרה ומתאבלין עליו (סעיף ה') ועיין לקמן כלל קנ"ו: +מדינא צריך לקרוע על חכם גדול ממנו אלא שנהגו להקל (וע' דינים אלו בש"ע סעיף ז' ח' י'): +על כל המתים קורע עליו טפח בבגד העליון ודיו ועל אביו ואמו קורע כל בגדיו ואפי' הוא לבוש י' עד שמגלה לבו אלא שנוהגין שלא לקרוע בגד העליון שקורין (דעליא) שהוא אינו אלא לכבוד וגם לא הכתונת שהוא רק מפני הזיעה. ונוהגין שעל קרובים קורעין מצד ימין ועל או"א מצד השמאל ומכ"מ זה לא מעכב אבל לא קרע על אביו ואמו כל בגדיו לא יצא וגוערין בו וכל זמן שאותו בגד עליו אומרים לו קרע אפילו לאחר ל' (סעיף ט') ומ"מ אם יש עליו בגד שחס עליו לקרוע מותר להחליף ללבוש בגד אחר (תשו' מהרי"ל סי' קצ"ח) ואשה כשקורעה על א"וא ואם תקרע תחלה העליון עד הכתנת העומדים שם יבואו לידי הרהור ולכן קורעת תחילה בגד התחתון ומחזירה הקרע לצדדין ואח"כ קורעת העליון (סעיף י"א): +על אביו ואמו צריך לקרוע כל השפה (שקורין זוים) כדי שיהיו הקרעים מובדלים לשניהם. ועל כל המתים אם רצה מניח שפת הבגד שלימה וקורע מהשפה ולמטה אלא שנוהגין לקרוע על כל הקרובים גם השפה (סעיף י"ב): +על כל המתים יש לו לקרוע בפנים שלא בפני אדם לפיכך יש לו להכניס ידו בפנים וקורע בצינעה ועל א"וא אינו קורע אלא מבחוץ בפני כל אדם (סעיף י"ג): +על כל המתים רצה קורע בכלי ועל או"א דוקא ביד עכ"המ אם בא להחליף תוך ז' מחליף ואינו קורע ועל א"וא אם מחליף תוך ז' קורע כל הבגדים שהוא מחליף דהיינו בחול ולענין שבת מבואר לקמן סי' ח' ואינו מאחה לעולם כמו בפעם ראשון ומ"מ בגדים ישינים שהיו יודעין שלבש אותם קודם מיתת אביו יכול ללובשו בלא קריעה. עכ"המ יכול להחזיר קרעו לאחוריו תוך ז' אבל לא בא"וא (סעיף י"ד) עכ"המ שולל (פי' תופר תפירות שאינו שוה) לאחר ז'. ומאחה (פי' תופר כדרכו) לאחר ל' ואם פגע הרגל בתוך האבילות י"א אע"ג דרגל מבטל אבילות אבל לענין קריעה אינו מבטל וא"כ בערב הרגל מותר רק לשלול סמוך לערב לאחר שהתפללו מנחה (ש"ך ס"ק כ"ד) אבל האידנא נהגו כפוסקים דאין חילוק בין אבילות לקריעה וכשם שהרגל מבטל אבילות כך מבטל קריעה וא"כ אם הוא לאחר ז' מותר לאחות סמוך לערב (ס"ק כ"ה) על א"וא שולל לאחר ל' ואינו מאחה לעולם וכשם שאסור לאחותו כך אסור להפוך צד העליון של בגד למטה ולאחותו ואפילו הלוקח אותו בגד אסור לאחותו לפיכך אם בא למכרו צריך להודיע ואם מכרו לו סתם ולא הודיע אסור לאחותו עד שידע שאינו מהקרעים שאינם מתאחים ואסור למכרו (סעיף י"ט) ומ"מ אם בא לחתוך סביבות הקרעה ולהשליכו ולהושיט שם חתי' בגד אחר שרי לאחר יב"ח לא"וא דאין זה בכלל איחוי הקריעה (ט"ז שם) וכל זמן שאסור לשלול אפי' לחבר ראש הקריעה ע"י מחט אסור (סעיף ט"ו): +על כ"המ אם לא שמע אלא לאחר ל' יום אינו קורע. ומי שאין לו מלבוש שחייב לקרוע בו כדלעיל סי' ו' ונזדמן לו תוך ז' קורע אחר ז' אינו קורע על א"וא קורע והולך לעולם כל בגדיו שעליו בשעת שמועה אבל לא אותן שמחליף כדלעיל סי' ט' (סעיף י"ח) וכן הדין אם לא קרע בין בשוגג בין במזיד תוך ז' קורע דכל ז' הוא כשעת חימום לאחר ז' אינו קורע ועל א"וא קורע לעולם אפילו אחר יב"ח דאינו בדין שימות אביו ולא יקרע עליו (רמב"ן). ואם היה חולה ואין דעתו מיושבת עליו כשיחזור לדעתו נקרא שעת חימום וקורע אפי' על שאר קרובים אם הוא תוך ל' אבל אם היה דעתו מיושבת עליו רק שהיה מסוכן ולא קרע הט"ז כ' דפטור לאחר ז' על קרובים והב"ח והש"ך כ' דגם זה דינו כאין דעתו מיושבת (סי' שצ"ו): +הקורע צריך לקרוע דוקא ממקום שלא היה בו קרע דאז אינו קורע שהרי הוא קרוע ועומד אבל הקורע מתוך איחוי אלכסנדרית דהיינו תפירה שהוא שוה מלמעלה ובולטת מלמטה שקורין (איבר נאט) כמו שעושין בתפירת הכתונת או כמו שעושין החייטין שכופפין הבגד היוצא מהתפירה לב' צדדי התפיר' ותופרין אותו בב' צדדיו ומותחין אותו עד שאין ניכר התפירה יצא (סעיף כ): +קרע על המת ומת לו מת אחר תוך ז' קורע קרע אחר בין באותו קרע עצמו שמוסיף בו וקורע עוד טפח או מרחיק ג' אצבעות וקורע טפח. לאחר ז' מוסיף על קרע ראשון כל שהוא וכן מת לו מת ג' בתוך ז' של שני קורע קרע אחר או מוסיף טפח לאחר ז' מוסיף כ"ש וכן מוסיף והולך עד טבורו הגיע לטבור מרחיק ג' אצבעות וקורע נתמלא לפניו מחזירו לאחוריו וקורע מלפניו (וע' בש"ע סעיף כ"א) וכן מי שמתו לו ב' מתים כא' או שבאה לו שמועה משנים כא' קורע קריעה א' על שניהם. קרע על א' ואח"כ נודע לו על ב' דינו כדלעיל בין בתוך ז' או לאחר ז' (סעיף כ"ג): +מת אביו או אמו וא' משאר קרוביו קורע על אביו או אמו עד לבו ומרחוק ג"א וקורע טפח על האחר. מת אביו וקרע ואחר ז' מת א' מקרוביו מוסיף על קרע ראשון והתחתון מתאחה ועליון אינו מתאחה. מת א' מקרוביו וקרע ואח"כ מת אביו או אמו בין בתוך ז' בין לאחר ז' מרחיק ג"א וקורע מן הצד בשפת הבגד אעפ"י שקרע על הקרוב ג"כ בשפת הבגד כדלעיל סי' ז' לפי מנהגינו מ"מ כיון שעל א"וא חייב לקרוע דוקא להבדיל השפה וכיון שכבר היה נקרע ולכן צריך לקרוע קריעה אחרת שאין א"וא בתוספת שהרי צריך דוקא להבדיל השפה (וזהו כוונת הש"ע סעיף כ"ב וכ"ג וע"ש בש"ך) מת א"וא כא' קורע קרע א' על שניהם: +אמרו לו מת לך מת סתם וא"י מי הוא וקרע ס��ם ואח"כ נודע לו מי הוא יצא ידי קריעה ואם קרע וסבר שהוא אביו ונמצא שהוא א' מקרוביו י"א דלא יצא כיון שכונתו לא היה על מת זה (ב"ח) אבל בש"ע פסק דגם בזה יצא אפילו לא נודע לו עד זמן ארוך (וכ"מ שכן דעת הש"ך וראיה שלו מסי' רל"ד סעיף ל"ג וכ"כ שם הט"ז) אבל אם אמרו לו מת אביך וקרע ואח"כ נודע שהוא בנו אם נודע לו תוך כ"ד יצא ולאחר כ"ד לא יצא (סעיף כ"ד): +היה החולה נתעלף וקרע עליו ואח"כ מת אם מת לאחר כ"ד של קריעה צריך קריעה אחרת (כ"ה): +אמרו לו מת אביו וקרע ונהג קצת ימי אבילות ואח"כ א"ל לא מת והפסיק וחזרו לומר לו שאמת היה שמת בפעם ראשון כמו שאמרו הראשונים יצא ידי קריעה (ולענין אבילות יתבאר לקמן כלל קס"ח סי' ה') אבל אם לא מת באותו עת שקרע אע"ג שמת אח"כ כיון שהוא לאחר כ"ד לא יצא (כ"ז): +קטן אפילו לא הגיע לחינוך (כ"מ בטור) שמת לו מת מקרעין לו מפני עגמת נפש פירש כדי להרבות בהספד ומ"מ כיון שאינו אלא מחמת עגמת נפש סגי בקריעה כל שהוא (דו"פ) אבל אם הגיע לחינוך אפי' מת לו מת דל"ש משום עגמת נפש קורעין לו הדין קריעה כדרך שמחנכין אותו בשאר מצות אבל באבילות המנהג שאין מחנכין אותו אבל דעת הדרישה והט"ז דחייב לחנכו. ונ"ל דזה שייך דוקא אם האב חי שעל האב מוטל מצות חינוך אבל לא על אחרים (ועוד נ"ל דע"כ אין בו מצות חינוך שהרי אפילו בי"הכ מותרין בכל חוץ מן נעילת הסנדל ובט"ב לא מצינו שיהיה חייב לחנך אפי' בנעילת הסנדל וצ"ל דכיון דהוא דבר שיש בו משום צער ל"ג בתינוק אלא דבי"הכ כיון דלרוב פוסקים נעילת הסנדל מדאורייתא החמירו בו וא"כ עכ"פ בודאי מותר ברחיצה ולא עדיף מט"ב דמותר גם בנעילת הסנדל וא"כ ל"ש אלא שלא ילמוד ובזה בודאי ל"ש חינוך לבטל מלימודו אע"ג דבט"ב אסור היינו יום א' ולכן נ"ל כדעת הש"ך בנק"הכ (סעיף כ"ז): +הקורע בחלוק גזול לא יצא דהוי מצוה הבאה בעבירה שע"י העבירה קיים המצוה אבל הקורע בשבת או בי"ט אעפ"י שחלל שבת יצא שהרי אין המצוה בא ע"י העבירה שגוף החלוק אין בו עבירה (כ"ח כ"ט): +קטן שידוע שהוא בן ט' כגון שבעל ופיר' ומת קורעין עליו אבל סתם קטן שנולד ומת בתוך ל' אפילו ביום ל' אין קורעין עליו דהוי ס' דרבנן: +בחול המועד לרוב הפוסקים קורעין על כל אדם אפי' אם אינו קרובו אלא שעומד בשעת יציאת נשמה ומנהג אשכנז שלא לקרוע בח"המ רק על אביו ואמו בין שהוא יום הקבורה או יום שמועה ועל שאר קרובים קורעין לאחר המועד ועל אדם כשר נהגו להקל שלא לקרוע כלל ובמלכות פולין שאין מנהג ידוע יש לקרוע על כלם (ש"ך בשם מ"ב) ובב"ח משמע דמנהגנו כבני אשכנז ומ"מ אפילו במקום שנוהגין שלא לקרוע בח"המ היינו אם אפשר לקרוע אחר המועד אבל היכא ששמע שמועה קרובה ברגל ולאחר הרגל נעשית רחוקה דאינו יכול לקרוע אחר הרגל יש לקרוע. ואם שמע שמועה רחוקה אפילו על אב ואם אין קורעין בח"המ דמאחר דכבר נפסק ממנו האבילות לא חמור הקריעה לדחות הרגל (ט"ז ס"ק י"ח וש"ך ס"ק מ"ז) ונ"ל דר"ל שהוא כבר לאחר יב"ח דאז נפסק האבילות לגמרי משא"כ תוך יב"ח על א"וא וצ"ע: (ועיין כלל ק"ע סי' ו' וע' במ"ק כ' ע"ב משמע דלאחר ל' נפסק האבילות ואינו רק משום כבוד א"וא וע"ש בתוספות ולכן ימתין עד אחר יו"ט): +השואל חלוק מחבירו אסור לקרוע בו דהוי גזלן ואם קרע לא יצא כדלעיל סי' י"ז ואם הודיעו שרוצה לילך בו לבקר אביו עיין בש"ע סעי' ל"ד ל"ה: +קורעין על שמועות רעות כגון שהיו נקבצו רוב הצבור למלחמה ושמעו שנגפו לפני אויביהם ואפילו לא נהרגו אלא המיעוט מהם וה"ה אם הלכו בשבי (סעיף ל"ו) והשומע ברכת השם ואפילו ברכת הכינוי ואפילו בלשון לעז חייב לקרוע והוא שישמענה מישראל. ואפילו השומע מאחד שאמר פלוני גידף השם חייב השומע לקרוע אבל אם זה האומר לא שמע מהמגדף עצמו אלא ששמע מאחר אין זה האחרון חייב לקרוע והרואה ס"ת או תפילין או אפי' מגילה אחת מתנ"ך שנשרף או נקרע או נחתך או נמחק בזרוע (ר"ל בחזקה) בין מישראל בין מנכרי חייב לקרוע שתי קריעות א' על הגוילין וא' על הכתב ובכל אלו הקרעים רשאי לתפור בתפירה רחבה אבל אינם מתאחין לעולם כדלעיל סי' ט' ודין ערי יהודה וירושלים ובה"מק עיין בחבורי שערי צדק: + +Klal 153 + +דין האבל משעת מיתה עד הקבורה ואיזה זמן נקרא אונן (סי' שמ"א):
מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו לא ינהוג בפניו קלות ראש כדי שלא יאמרו על המת שהיה אדם קל ולכך אין זה טרוד בקבורתו ובאבלו ואינו חושש במיתתו וזה גנאי גדול למת ובכלל לועג לרש הוא אלא יתראה לכל שהוא טרוד ונבהל עת מיתתו וקבורתו ולפיכך לא יאכל האבל בבית שהמת בו אלא בבית אחר ואם אין לו בית אחר תוכל בבית חבירו ואם שרוי בין ישמעאלי' עושה מחיצ' של סדין גבוה י"ט ובלבד שיהיה בענין שיכול לקום ברוח מצוי' דהיינו שתוקע שולי הסדין בארץ. אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ודוקא האבלים אבל אדם אחר שאינו אבל מותר לאכול בחדר שיש בו המת (ט"ז ס"ק מ"ו ונ"ל דאינו דומה לעושה מצוה בפני המת כגון ללמוד או תפילין וציצית כדלקמן דהתם איכא לועג לרש שאינו יכול לקיים המצוה אבל הכא הוא רק שנראה שקל המת בעיניו ולכן אחר מותר). ואינו מיסב ואוכל בדרך קביעות ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך לא המוציא ולא ברכת המזון ואפילו אם אחרים אוכלים ומברכים לא יענה אחריהם אמן ואינו מצטרף לזימון ופטור מכל המצות שבתורה מפני כבודו של מת ויש ביד חכמים לבטל אפילו מ"ע דאורייתא בשב ואל תעשה ופשוט שאם אכל ונקבר המת ועדיין לא נתעכל המזון שבמעיו דצריך לברך בה"מז כדלקמן לענין תפלה (וצ"ע די"ל דלא דמי לתפלה דזמנה עד חצות משא"כ הכא דכיון דבשעת אכילה היה פטור א"כ לעולם פטור או אפשר דהכא נמי זמן בה"מז עד שעת עיכול המזון ודמי ממש לתפלה) ולטעם זה אפי' רצה להחמיר על עצמו ולברך ולהתפלל אינו רשאי וגם אפי' אם יש לו מי שיעסוק בשבילו בקבורה כגון שמת אחותו ויש לה בעל שהקבורה חל על הבעל אפ"ה פטור: אבל י"א הטעם מפני שהמת מוטל עליו לקברו ולכן פטרוהו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ולפ"ז אם אין מוטל עליו לקברו חייב ואנן קיי"ל כטעם הראשון ומ"מ אם אין מוטל עליו לקברו או שהעמיד איש אחר במקומו להתעסק בצרכי קבורה ורוצה לסמוך על טעם ב' מותר להתפלל ולברך (ועיין בא"ח סימן ע"א) (ונ"ל דאפ"ה אסור בבשר ויין משום כבוד המת עיין בב"א) ומ"מ אם הוא אונן על אביו ויש מתעסקין ילך לבית הכנסת לומר קדיש שזהו כבוד המת (שם בא"ח ט"ז ס"ק ב' וצ"ע דבי"ד סי' שע"ו כ' להיפך): +ואם הוא בעיר אחרת י"א דאפ"ה כל דין אנינות עליו וי"א דקרובים שבעיר אחרת אין דין אנינות עליהם אם יש קרובים המתאבלים בעיר ששם המת אבל אם אין שם קרובים המתאבלים עליו חל עליהם אנינות (ש"ך ס"ק ה' ומשמע שכן דעתו כדעה זו): +מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא המת ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי קבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו וכמו שיש בקהלות ח"ק מותרים הקרובים בבשר ויין ונ"ל דה"ה ופשיטא שמותרים להתפלל ולברך ואפי' קודם שהוציאוהו מהבית ששוב אינו מוטל עליהם ולפ"ז לא יפה עושים האוננים שממתינים להתפלל עד אחר קבורה דתיכף כשנתפשרו עם ��ח"ק בעד מקום קבורה ונתנו להם כל הוצאות ותכריכין חייבין להתפלל ואמנם לפעמים שעדיין אינן שוין באיזה מקום יקברוהו והוא כבודו של מת או כל זמן שמספידין אותו אזי פטור ותיכף אח"ז מותר להתפלל וחייב (כן נלע"ד) ומקום שנושאין המת מעיר לעיר אם מקום קרוב הוא הוי כאלו מוטל לפניו אבל אם הוא מקום רחוק כגון מהלך ב' ימים מותר עד שיבואו לעיר קבורתו (סעי' ג'): +מי שמת בתפיסה ולא ניתן לקבורה לא חל על הקרובים אנינות שהרי אינו מוטל לפניו לקברו וגם אבילות לא חל עליהם כיון דעכ"פ לא נתיאשו מלקברו ואפי' המושל מבקש ממון הרבה מ"מ י"ל שיתפייס בדמים מועטים כיון שהדבר תלוי בממון אבל אם היתה הגזרה מחמת שנאה וכיוצא בו שאין עשוי לבטל הגזרה חל האבלות מיד דהוי כנתיאשו מלקברו וכן אם קרובי המת בתפיסה אין אנינות חל עליהם כיון שאינם יכולים להתעסק בקבורתו וכן מי שנהרג בדרך או גררתו חי' או שטפו נהר כ"ז שלא נתיאשו מלקוברו אין על הקרובים לא דין אנינות ולא דין אבילות ומונים לו ז' ול' מיום שנתיאשו מלקברו (סעיף ד' ובש"ך): +אם התחיל להתפלל ונודע לו שהוא אונן נ"ל דיכול לגמור תפלתו כדין בכל הדברים דקיי"ל אם התחילו אין מפסיקין ועוד דכיון דעוסק במצוה דפטור מן המצוה (והא דהוצרך לתת טעם דאונן פטור מכל המצות משום כבודו של מת ול"א משום דעוסק במצוה היינו דבעוסק במצוה קיי"ל דאם יכול לקיים שניהם חייב וא"כ ה"נ למה לא יברך המוציא וכיוצא בו דא"א לפטרו מטעם עוסק במצות) ועוד נ"ל דיכול לגמור תפלתו כדרכו וא"צ לקצר בכל ברכה (כדין עומד ונזכר שהוא בעל קרי דהתם התחיל באיסור משא"כ כאן): +מי שמת לו מת בשבת וי"ט אוכל בשר ושותה יין אם ירצה דאין חיוב כ"כ שיאכל בשר ויין בשבת אבל מחוייב להתפלל וכן חייב לברך כל הברכות וחייב בכל המצות ומותר לילך לבית הכנסת ואם צריך להחשיך על התחום כדי לעסוק בצרכי המת ונ"ל דה"ה במקום שצריך להושיב גבאים לאחר מנחה להשוות בעד מקום קבורה חל עליו אנינות ליאסר בכולן משעה שמתחיל ללכת להחשיך ובי"ט ראשון אם רוצה לקברו ע"י נכרי אסור בכלן וכ"ש בי"ט שני שהוא בעצמו יכול לקברו דדינו כחול וחל עליו כל דיני אנינות ואפי' אינו רוצה לקברו כיון דכחול שויא רבנן ודוקא כשיכול לקברו אלא שהוא אינו רוצה אבל אם א"א לקברו מחמת אונס לא חל עליו אנינות דדמי למי שהוא בתפיסה ומ"מ דוקא ביום אבל בלילה דהיינו מוצאי י"ט א' כיון שאין דרך לקוברן בלילה מותר בכל דבר חוץ מללמוד תורה מפני שמשמח ומש"ה אסור שיאמר הגדה ש"פ שיש בו מדרשים אלא ישמע מאחר (ט"ז ס"ק ג' ובא"ח סי' תקמ"א במ"א סק"ח דלא כש"ך בס"קט) ומשמע דוקא בליל י"ט לא חל עליו אנינות כיון שאין קוברין בלילה אבל בחול חל עליו אנינות אפי' בלילה וכן ביום אעפ"י שיש קצת מניעה כגון שאין הגבאים מתקבצין מחמת איזה ענין אפ"ה חל אנינות ונ"ל דאם מת לו מת בי"ט בשחרית בשעת תפלה במקום שהמנהג להושיב גבאים ולא יכול לקבצם עד אחר התפלה לא חל עליו אנינות וחייב להתפלל דהוי כמו אונס ובמוצאי שבת יאכל בלא הבדלה ולא יתפלל ואם אינו יכול להתעסק בצרכי המת עד שתחשך או עד למחר יתפלל מבע"י של מ"ש וגם יקרא ק"ש עם הברכות שהרי רוב העולם מתפללים בכל יום ערבית מבע"י (בא"ח סי' ע"א בט"ז ס"קד) אבל המ"א ס"ס ק"ג וכ"כ א"ר דלא יקרא ק"ש וברכות מבע"י ונ"ל דיקרא ק"ש בלא ברכות ולאחר שיקבר המת יבדיל עד סוף יום ג' בשבת כדאיתא בחיבורי ח"א הל' שבת כלל ח': +מת לו מת קודם תפלת ערבית ולא התפלל ערבית וגם שחרית אסור להתפלל קודם קבור�� כדלעיל ולאחר הקבורה אם לא עבר זמנה דהיינו עד חצות היום יתפלל שחרית אבל ת"ע לא יתפלל שכבר עבר זמנה ול"ד לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים דהתם היה מחויב להתפלל אלא ששכח או שהיה אנוס אבל זה כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל ולכן פטור לעולם (וכ' בספר דגול מרבבה וז"ל נראה דוקא שמת ביום ולא חל עליו תפלת ערבית שעדיין היה יום וא"א להתפלל ת"ע אבל אם מת בלילה רק שהוא עדיין לא התפלל ת"ע כבר חל עליו חיוב התפלה קודם שמת אף שלאחר שמת לא היה יכול להתפלל צריך להתפלל שחרית שתים) וה"ה אם לא נקבר עד חצות לא יתפלל מנחה שתים כיון שבשעת חובתו היה פטור ואפי' במקום שהאבל גופא צריך להתעסק בצרכי קבורה מיד כשמתחילין להשליך עפר על המת יקרא ויתפלל עד חצות אבל ברכת השחר לא יאמר כיון שבשעת חובתו היה פטור (מ"א בסי' ע"א וסיים כמו לענין הבדלה והוא תמוה שהרי אדרבה לענין הבדלה קיי"ל הכא דחייב ודלא כרא"ש וצ"ל דס"ל כמש"כ הט"ז בסי' שצ"ו דהבדלה כך תקנו מתחלה שיהיה זמנה עד יום ד' משא"כ ברכת השחר דנתקן דוקא בשחרית וכיון דאז היה פטור לכן פטור ומש"כ כמו לענין הבדלה כוונתו כמו לענין הבדלה לדעת רא"ש דס"ל דעיקר התקנה היה דוקא במ"ש ולכן ס"ל דפטור וא"כ ה"ה לדידן לענין ברכת השחר): +כל זמן שלא נקבר המת אינו חולץ מנעליו ואינו חייב בעטיפת ראש וכפיית המטה שהרי צריך לילך לצרכי המת אבל אסור לישב או לישן ע"ג מטה אפי' כפויה וכ"ש דאסור בתשמיש המטה וי"א דאסור גם ברחיצה וסיכה ושאלת שלום ותספורת ומלאכה אבל מותר לצאת מפתח ביתו ונ"ל דאם יש הפסד לאונן שהתחיל באיזה מ"ומ ולא הספיק לגמרו עד שמת לו מת מותר לגמרו עי"ז משרתיו או אפי' ע"י עצמו במקום הפסד גדול ובלבד שלא ידחה קבורת המת עי"ז (שהרי הטור כ' בשם רמב"ם ורי"ץ גאות דלא חל עליו שום גזרות ז' וכ' שכ"כ התוס' דאינו אסור אלא בבשר ויין ובתשמיש ועיין במ"ק כ"ג ע"ב בתוס' אבל כל דיני אבלות מותר ולכן יש לסמוך עליהם בהפ"מ לפי ראות עיני המורה שלא יתעכב עי"ז קבורת המת): +אונן שיש לו בן לימול אם אפשר לקברו קודם שיוצאין מב"הכנ בשחרית אזי יתפללו הקברנים תחלה ויקברו אותו וימולו שחרית דאין דוחין זריזות המצוה אבל אם א"א אזי ימולו אותו שחרית ויברך הסנדק ברכת להכניסו דהא מת ומילה מילה קודמת (ט"ז סק"ו): + +Klal 154 + +דין מי שהכין צרכי חופה ומת לו מת (סי' שמ"ב):
בזמן הגמ' היה המנהג שהחתן עושה סעודת נשואין ואבי החתן הוא העוסק בזה ומכין הסעודה ואמה של הכלה היא מכינה להכלה תמרוקי נשים ולפיכך אחז"ל שמי שהכין כל צרכי חופה ואפה פתו וטבח טבחו ומזג יינו או אפי' לא הכין הכל אלא מקצתו ומת אביו של חתן והוא במקום שאינו מצוי למכור ואם תדחה החופה יפסיד מה שהכין וגם אין כאן מי שיטריח בשבילו כיון שמת האב ושל חתן או שמתה אמה של כלה והתכשיטין שהכינה הם דברים שאינם מתקיימים וא"כ יש פסידא וגם אין מי שיטריח בשבילם עוד ולפיכך הקילו חכמים אע"ג דשאר אונן אסור בתשמיש הקילו בזה להכניס את המת לחדר ואת החתן והכל' לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש אפי' נשא בעולה (שבבתולה בלא"ה צריך לפרוש מטעם דם בתולים) ואסור לבעול שנית וקוברין המת וכיון שכבר בעל וחלה עליו החופה הוי לדידיה כרגל ולא חלה עליו אבילות ולכן נוהג ז' ימי משתה ומותר להתעסק אפי' בדברים של שמחה אפי' ביום ראשון אע"ג די"א דהוי אבילות מה"ת מ"מ אנן קיי"ל דאפי' יום א' אינו אלא מדרבנן ולכן אפי' בעסק של שמחה דהוי קום עשה מותר (סי' שמ"ב ש"ך ס"קד) ואח"כ נוהג ז' ימי אבלות והא דהקילו יותר לבעול כשהוא אונן ולא הקילו לקבור המת תיכף ויבעול אחר הקבורה וינהוג ז' ימי משתה ואח"כ ז' ימי אבילות היינו טעמא דאבילות חמור מאנינות ואם יקילו לו לבעול לאחר שיחול עליו האבילות דהיינו מסתימ' הגולל יזלזל בכל האבילות משא"כ מאנינות לאבילות לא יבא להקל דמקל לחמור לא גמירי אינשי (ס"ק ב') וכל ז' ימי המשתה מותר בגיהוץ ותספורת רק שבדברים שבצנעה נוהג ואסור בתשמיש המטה ובחבוק ונישוק ומזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו (ס"ק ה') ולכן אע"ג דשאר אבל מותר ליחד עם אשתו החמירו בזה שכל ז' ימי משתה וז' ימי אבלות אסורין ביחוד כיון שהקילו לו לבעול קודם שנקבר המת יזלזל גם באבילות (ס"ק ו' וצ"ע מס"קב) ולכן צריכים שומרים והמנהג ליקח קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה דהיינו קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת לביאה מפני קטנותה וכיון דמותר בז' ימי משתה אפי' בגיהוץ ותספורת ולכן אינן עולין לו למנין שלשים אלא מתחיל למנות למנין שלשים מז' ימי אבילות אע"ג דמת ברגל הרגל עולה לו למנין שלשים כדלקמן כלל קס"ט דהתם עכ"פ נהג מנהג אבילות בגיהוץ ותספורת (ס"ק י'): +וכ"ז לא הקילו אלא במקום שיש ב' תועליות דהיינו שמת אביו של חתן או אמה של כלה שאין להם מי שיכין וגם במקום שא"א למכור מה שהכינו שיש ג"כ פסידא אבל אם הוא במקום שמצוי למכור מה שהכין וא"כ לא יהיה פסידא ונ"ל ה"ה בזמן הקור שלא יתקלקלו המאכלים או אפי' אם יש פסידא אלא שמתה אמו של חתן או אבי הכלה או א' משאר קרוביהם שנשאר מי שיכין להם פעם אחרת לא התירו לדחות האבילות אלא קובר המת מיד ונוהג ז' ימי אבילות ואח"כ עושין החופה דהיינו תיכף ביום ז' מימי אבילות שהרי נפסק השבעה ביום ז' בשחרית ונוהג ז' ימי משתה: +וכיון שהטעם משום שאבי החתן ואם הכלה הם מטריחין בשבילם ולכן הקילו במקום פסידא וא"כ אם אין אביו ואמו ראוין להטריח אפי' במקום פסידא לא הקילו ונוהג אבילות תחלה (ש"ך בנק"הכ שם בשם ר' ירוחם) ולפ"ז כ"ש בזמ"הז שדין אב ואם שוין לשאר קרובים דהא שכיח ששאר אנשים או קרובים יטריחו בשבילם ולכן בכל ענין נוהג אבילות תחלה ואין בועל עד אחר ג' ימי אבילות ואח"כ ז' י"מ ואפי' כבר ברכו ברכת נשואין דהיינו שמת אחר שנכנסו לחופה אפ"ה חל עליו אבילות דדוקא לאחר שבעל ה"ל כרגל (ש"ך שם בשם ר' ירוחם בשם הרא"ש): +ומ"מ נ"ל שאם הוא בעיר קטנה שאינו מצוי למכור ויהיה פסידא והנשואין נעשו ע"י שקבצו בשבילן מעות ומת אותו המתעסק ידוע דזה לא שכיח דלא כל אדם ראוי לזה וכ"ש לקבץ על יד וליסע מעיר לעיר א"כ מוקמינן אדינא דגמ' דאם אין לו מי שיטריח וגם פסידא דבועל בעילת מצוה ונוהג ז' י"מ ואח"כ ז' י"א (ואינו הולך לב"הק ואינו קורע ולא שום אבילות עד אחר ז' י"מ בל"י בשם מהרי"ל): +ועוד נ"ל בענין כזה שכשרואין שהוא גוסס יעשו החופה ותיכף אחר החופה יבעול ב"מ בבית אבל ואז לכ"ע אצלו כרגל ואם ימות אח"כ לא חל עליו אבילות ונוהג ז' י"מ כנ"ל בסי' א' ואח"כ נוהג י"א ובס"ח סי' תשמ"ד כ' לא יתכן לשמש בשעה שאביו גוסס ע"ש: + +Klal 155 + +דין הלוית המת והספד והוצאת המת (שמ"ג מ"ד מ"ה מ"ו מ"ז מ"ח):
מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה ואם יש חבורות בעיר שכל אחד מתעסקת ביומא מותר ביום שאינו יומו וכדלקמן (סי' שמ"ג): +בכפר קטן כשמת בעיר אין שואלין שלום זה לזה וכ"ש שאין שואלין בשלום בב"הק כשיש שם מת אפי' בעיר גדולה אבל כשאין שם מת שואלין ברחוק ארבע אמות מן הקבר (שם): +הרואה את המת ואינו מלווהו עובר משום לועג לרש ובר נידוי הוא ולפחות ילוונו ד' אמות ואפי' במקום שא"צ ללות את המת צריך לעמוד מפניו ולא מפני המת הם עומדים אלא מפני העוסקים שהם עושים מצוה וכן הדין בכל דבר מצוה שהאדם מתעסק בו צריך לעמוד לפניו. וחובה לבטל אפי' ת"ת להוצאת המת. ולא כל אדם שוין בזה למאן דמתני לאחרים אין לו שיעור ואפי' יש עמו כמה אלפים מתבטל בשבילו. ומי שקרא או שנה ועדיין לא שנה לתלמידים אם יש ס' ריבוא א"צ להתבטל בשבילו דנטילתו כנתינתו מסיני מה נתינת התורה בסיני ס' רבוא אף נטילתה ס' רבוא ומאן דלא קרא ותני כיון שיש לו מי שיתעסק עמו א"צ להתבטל בשבילו והוא שיש עמו עשרה ואם יש אנשים בעיר שיוכלו להתעסק עמו א"צ לבטל תלמודו לראות אם מתעסקים עמו דמסתמא מתעסקים עמו ות"ת קודם והיינו דוקא למאן דלא קרי ותני. וי"א דעכשיו מן הסתם מבטלין שאין לך א' מישראל שאינו במקרא או במשנה ואשה ותינוק נהגו להקל כמאן דלא קרי ותני. ואפי' לדעת זו מ"מ הרב שלומד עם תלמידים לא יבטל בשביל זה מן הסתם (סי' שס"א ט"ז ס"קא) ותינוקות של בית רבן אין מתבטלין כלל אפילו להוצאת המת דאפילו לבנין בהכ"נס אין מבטלין אותם: +בד"א שמבטלים לת"ת דוקא ללוותו בשעת הוצאתו אבל כ"ז שמוטל לקברו אין מבטלין בשבילו ת"ת אלא אם יש חבורות בעיר שכל אחת מתעסקת ביומה אותה שאינה יומה מותרת ללמוד ולשאר מלאכות. ובשעת הוצאה מבטלין מכל שאר מלאכות ובאים ללותו אפילו לא קרא ותני דלא מפלגינן בין לא קרי ותני אלא בביטול ת"ת אבל בשאר מלאכות אפילו אי לא קרי ותני הכל בטלים ובאים ללותו ואם אין חבורות בעיר כל בעלי מלאכות צריכים להתבטל ולהתעסק בו עד שיקבור אבל מת"ת א"צ להתבטל אלא בשעת הוצאתו (סעיף ב'): +ארון עובר ממקום למקום אם שלדו קיימת (דהיינו השדרה עם הצלעות) צריכים ללוותו ועומדין עליו בשורה כמו במת שלם (סעיף ה'): +מצוה גדולה להספיד על המת כראוי ומצותו שירים קולו לאמר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכי' וכל המוריד דמעות על אדם כשר שמת הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו וכל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים וראוי לקוברו בחייו כן הוא הגירסא בגמרא (סי' שמ"ד והש"ך ס"קא העתיק בהספדו של אדם כשר) ומזכירין שבחו ואסור להפליג שבחו יותר מדאי אלא מזכירין מדות טובות שבו ומוסיפין בהם קצת רק שלא יפליג ואם לא היו בו מדות טובות כלל לא יזכיר עליו וחכם וחסיד מזכירין מחכמתם וחסידות' וכל המזכיר למי שלא היה בו כלל או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו גורם רעה לעצמו ולמת כי הוא לו למזכרת עון שיאמרו לא זה שזה לא היה בו אלא אפילו כך וכך עשה ומתוך כך יבואו להזכיר חטאיו ובכלל זה הכותבים שבחים ותוארים על המצבות (ת"ח) והמת יודע ושומע קלוסו כמתוך החלום וכל שאומרים בפניו יודעו עד שיסתום הגולל (שם ט"ז ס"קא) וכשם שמספידין על האנשים כך מספידין על הנשים כראוי להם ונספדת בין האנשים והחכמים ובמקים שרגילין להשכיר מקוננות להספיד חייב לשכיר להספיד על אשתו ואם לא רצה בא אביה ושוכר ומוציא ממנו בע"כ (שם): +מספידין בני עניים בני חמשה ועשירים בני ששה שעני מצטער על בניו יותר מעשיר לפי שאין לו שמחה אחרת בני זקנים כבני עניים וצדוק הדין וקדיש יש מקומות שאומרים עליו משעברו עליו ל' יום ויש מקומות שאין אומרים עד שיהיה בן י"ב חדש. ותינוק שיודע לישא וליתן מספידין אותו במעשה עצמו ואם אין לו מעשים מספידין אותו במעשה אבותיו ואם אין להם מעשים מספידין אותו במעשה קרוביו ובני עשירים ובני חכמים מוסיפין קצת על שבח מעשיהם משום כבוד אבותם (שם): +כלה מספידין אותה בין במעשה אביה בין במעשה בעלה (שם): +המחותך (פי' שהוציאו חתוך מן הבטן) והמסורס (פי' שיצא הפוך מן הבטן) והנפלים ובן ט' מת ועבדים אין מתעסקין להספד וללות אבל צרכי מטה וקבורה מתעסקין עמם (שם): +יורשים שירשו ממון המת ואינם רוצים לפרוע שכר הספד מוציאין מהם בע"כ דהספדא יקרא דשכבא הוא ולפיכך מי שצוה שלא יספדוהו שומעין לו מפני שיכול למחול על כבודו אבל אם רוצה שלא לנהוג עליו ז' ושלשים אין שומעין לו כיון דזה חובה על האבל ולא משום כבוד המת אבל אם צוה האב או האם שלא לנהוג בהם י"ב חודש כיון דאינו בשאר מתים אלא משום כבוד אב ואם מצוה לקיים דבריהם (ש"ך ס"ק ט') ובס"ח סי' תש"כ מצוה לקיים דברי מת כשמצוה על ממון אבל לנהוג בזיון בגופו לא ואם בשביל כפרה שומעין לו: +וכן האומר אל תקברוני מנכסי אין שומעין לו דלאו כל כמיניה להעשיר בניו ולהטיל עצמו על הציבור אלא מוציאין מיורשיו כל צרכי קבורתו בע"כ וכן כל מה שרגילין לעשות לבני משפחתו ואפילו האבן שנותנין על הקבר ואפילו נותן ממון הרבה לאחרים אין מוציאין מן המקבלים מתנות רק מן היורשים והוא שיניח להם עכ"פ מעט ממון שירשו דאל"כ אין כופין הקרובים אלא על הכל מוטל לקברו וכן לענין הספד אם לא ירשו ממנו אינם צריכים לשכור ספדן ואפילו מי שאין לו ממון אם צוה ואמר אל תקברוני אין שומעין לו משום דאיכא בזיונא דחיי (סי' שמ"ח): +אסור לתלוש שער לעשות קרחה בראשו משום צער ומבואר לעיל כלל פ"ט סי' ו': +העם העוסקין בהספד כ"ז שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין ומתפללין אין המת מוטל לפניהם הם יושבים וקורין והאונן יושב ודומם הם עומדים ומתפללים והוא מצדיק עליו את הדין ואומר יהר"מ ה"א שתגדור פרצותי ופרצות עמך בית ישראל ולאחר הקבורה מפסיקין ההספד בין לק"ש ובין לתפלה (שמ"ד): +אין עושין שני הספדים בעיר אחת על מת א' אא"כ יש שם רוב עם לכלכל את שנים ויהיה בכל הספד עם כדי צרכו ואין עושין שני הספדים בעיר אחת על שני מתים אא"כ יש שם לספר שבחיו של זה ושבחיו של זה (שם): +אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת כגון צרכי קבורה והספד אבל שאר כל דבר של דברי תורה אסור אפילו חוץ לד' אמות דהוי כלועג לרש כיון שהוא א"י לדבר תורה אבל לכבוד המת אפילו ד"ת ואפילו תוך ד"א מותר ולכן נהגו לדרוש באגדות ופסוקים ואפילו תוך ד"א ויוצא מענין לענין עד שמגיע לספר שבחיו של מת מעשה תורתו ומדות טובות שהיו בו דכל מה שעושה לכבוד המת הוי דברים של מת (רדב"ז) ולכן מותר לומר תהלים בבית שהמת בו להצילו מרוחות רעות אבל לא יאמרו קדיש וברכו או שאר ד"ת אבל לא כיש שמכונים להראות מעלתם בדרוש שעל המת מה שאינו לכבודו לאו שפיר קעבדי (ט"ז ס"קה) ומילי דעלמא י"א דאפילו תוך ד"א מותר וי"א דתוך ד"א אסור אפילו מילי דעלמא וכל אותו חדר שהמת מונח בתוכו חשוב כד"א (שם ובש"ך): +חכם שמת בית מדרשו בטל וסופדין אותו כל שבעה אבל שאר מדרשות עוסקין בתורה אפילו בשעת הספד ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצין בבית מדרשו אלא מתחברין ב' ג' ולומדין בבתיהם ודין אב"ד ונשיא מבואר שם בש"ע סעיף י"ח ומספידין ת"ח ונשותיהן בבתי כנסיות ובתי מדרשות אבל לא שאר העם (שם) ואין מניחין ס"ת על מטתו של חכם ואם היה אדם גדול וחסיד ויחיד במקומו יהיה הס"ת עומד בתיבה וכיוצא בו (שנ"ג) ובזמ"הז אין נוהגין בזה כלל: +ואין מנהג ולא דרך ארץ להזכיר המת אחר יב"ח לפי שלאחר יב"ח נשמתו עולה ואינה יורדת עוד וכל שאין מגעת שמועה אלא לאחר יב"ח פטורין מהספד ואפילו נתעברה השנה כיון שעברו יב"ח אין מספידין (ט"ז ס"קה): +חכם ואלוף וגאון מכניסין אותן לב"המד ומניחין המטה במקום שהיה דורש וסופדין אותו שם וכשמוציאין המטה סופדין אותו עד בית הקברות וביום הז' עולים לב"הק ומבקרין אותו וכן ביום שלשי' ותכלית יב"ח מבקרין ומשכיבין אותו (ר"ל הזכרה ותפלה בעבורו וקורין אותו השכבה כמנהג ספרדי' וי"מ הספד דו"פ) ואם חל יום ז' בר"ח אינו הולך לב"הק ולא לקטן (שם ע' בב"הג בשם הכלבו והיינו לפי המנהג שלהם שהולכין על הקברות ביום ז' על כל מת (ורע עלי המעשה שראו שעשו כן לאדונינו מרנא ורבנא רשכב"הג מחותני ר' אליהו חסיד שהיה ידוע ומפורסם לכל העולם לגאון וחסיד ויחיד בדור. ממנו למדו לעשות כן גם למי שעושין לכבדו ועליהם נאמר ותבואו ותטמאו את מקדשי ובודאי גורמים רעה למת בזה וראוי לבטל זה שלא להכניס שום מת בב"הכנ וב"המד) וכבודו של חכם להוציאו דרך הפתח ולא לשלשלו דרך גגות ובמטה ראשונה ולא לשנותו ממטה למטה (שנ"ג): +מי שמת לו מת לפני ל' יום הסמוכים לרגל לא יספדנו משיכנסו ל' יום הסמוכים לרגל שלא יהיה עצב ברגל ואפילו יש לו איזה הספד בלא זה כגון שמת לו מת בתוך ל' שמותר לספדו ואפילו בערב הרגל אסור להספיד עמו אותו המת שמת לו לפני ל' יום ונ"ל דדוקא על מתו אסור אבל אדם אחר שאינו קרובו מותר להספידו בתוך ל' יום אלא שהאבלים אסורים לכנוס להספד (שמ"ז) דהכי דייק הגמרא בשבת דף ק"ה דקתני הקורע על מתו ומשני מת דעלמא ופריך והא מתו קתני (וכן בברכות דף י"ח ע"א דפריך מתו אין אבל משמרו לא): +בעיר שיש בה שני מתים מוציאין אותו שמת ראשון ואא"כ מוציאין את השני ואם רוצין להלין הראשון לכבודו כדלקמן כלל ק"נג סי' ח' מוציאין השני דהא בלא"ה לא יוציאו עכשיו הראשון. אבל חכם ות"ח אפילו מת התלמיד ראשון מוציאין החכם וכן ת"ח וע"ה מוציאין הת"ח וכן איש ואשה מוציאין האשה מפני שקרובה לבית הניוול. הוציאו הראשון וקברוהו אין עומדים עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים עד שיוציאו השני כדי שלא לעכב קבורת השני. הוציאו השני וקברוהו באין ועומדין בשורה על הראשון והשני כאחד (כ"כ בדו"פ להדיא בשם הרש"ל ובש"ך סי' שנ"ד סק"ד נ"ל שיש שם טעות דמוכח וצ"ל ועומדין בשורה ע"ש) אבל אין מנחמים שני אבלים כאחד אלא מנחמין את זה וחוזרין ומנחמים את חבירו או נחלקים לשתי כיתות כת זה מנחמים את זה והשני את זה אא"כ היה כבודם וקילוסם שוה אז מנחמים השנים כאחד (סימן שנ"ד) ואין מוציאין ב' מתים במטה א' אא"כ כבודן וקילוסן שוין ומעשה בא' שנפל הבית על ב' בניו ובתו ושאלו את ר"י ואמר הוציאו שלשתן במטה א' ונתנו את החתנים ר"ל זכרי' בראש א' והכלה בראש א' והיו מקלסין לפניהם הוי חתנים הוי כלה (ת"ח בשם תוס' שמחות) וסיים אבל אם יש להם מעשה עצמן שאין א' שוה לחבירו אף שהם בני אב א' אין מוציאין אותם כא' שאין כבודן וקילוסן שוה: +תינוק בן ל' יום יוצא בגלוסמקא שהוא נסר רחב קצת הנוטלת באגפיים (ר"ל בזרועות) ומנהגנו שנושא בתוך סל או ערבה תחת המלבוש ועומדין עליו בשורה כו'. בן יב"ח יוצא במטה ויש מקומות בפחות מב' שנים מוציאין אותו עד בית הטהרה כנ"ל ומבית הטהרה עד הקבר במטה: וכל היוצא במטה רבים מצהיבים עליו (פי' שחוזרים מב"ה עוברים לפני האבל בשורה וכ"א אומר לו תתנחם באר הגולה) ושאינו יוצא במטה אין רבים מצהיבים עליו וכל הניכר לרבים רבים מתעסקים בו ושאינו ניכר לרבים אין רבים חייבים להתעסק בו (שנ"ג): +אין מוציאין מת במטה אח"כ היה ראשו ורובו קיים (שם): +תינוק שמת קודם שנימול מוהלין אותו על קברו בלא ברכה משום תקנות הפושעים שהקב"ה מעביר הערלה מן הקטנים ונותנה על פושעי ישראל וקוראין לו שם לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחית המתים ואין עושין כן אפילו בי"ט שני דאסור לקבור בי"ט נפלים דאפילו לטלטלו אסור ועיין הל' מילה (שם) וע' כלל קמ"ט סי' י"א: +אין מניחין מטה של אשה ברחוב מפני הכבוד מפני שקרובה לניוול (שנ"ה): +יש מקומות נוהגין שהאבלים הולכים לפני המטה ויש לאחר המטה ויש מקומות שהאבלים יוצאין ראשון מן הבית והקרובים והמטה אחריהם והרחוקים נותנים המת על המטה ולוקחים האבילים והקרובים המטה על כתפיהם ואח"כ שאר העם (וצ"ע) ובמדינתינו אין מנהג בזה אלא הולכים בין שאר העם ונהגו עכשיו שהנשים המלוות הולכות דוקא אחר המטה ואחר שהלכי האנשים אבל לא יצאו לב"הק שגורמים רעה ח"ו לעולם ולכן יש למנעם (שנ"ט): +אם פגעו מת וכלה זה בזה מעבירין המת מלפני הכלה להכניס לחופה דלעולם מצות החיים קודמת למצות המתים וכן אם אין בעיר כדי לזה ולזה מקדימין ומכניסין הכלה לחופה ואח"כ קוברין המת אבל לאחר שנכנסו לחופה ויש לפניהם לנחם אבל ולשמח חתן תנחומי אבל קודם וכן הבראת אבל קודם למשתה של חתן שהחתן אוכל משלו ומאכיל לאחרים והאבל אינו אוכל משלו עד שיאכילוהו אחרים. בד"א שיש בידו סיפוק כדי שניהם אבל אם אין בידו כדי שניהם משתה החתן קודם: חתן ואבל בב"הכנ יוצא החתן עם שושביניו תחלה ואח"כ האבל והמנחמים. וכן הקרואים שלהם אוכלי' עם החתן כשירצו ולא עם האבל: מילה ומת מילה קודמת. כ"ז מיירי בסתם מתים אבל מת מצוה הוא קודם לכל דבר שבתורה כדלקמן סי' שע"ד וע"ש מה נקרא מת מצוה (ש"ס): +שורפין על המלכים ועל הנשיאים מטתן וכלי תשמישן ואין בזה משום דרכי אמורי ולא משום בל תשחית שזהו כבודם שלא ישתמשו בהם אחרים ולכן דוקא מטתן וכלי תשמישן ולא דברים אחרים אבל על ההדיוטו' אסור דאיכא יוהרא ובל תשחית (שמ"ח) ושאר דיניו נתבאר בכלל הקודם סי' י' וי"א: +כל דבר שעושין משום עגמת נפש אין בו משום דרכי האמורי לפיכך אם רצו מתירין שערות לכלות ומגלים פני חתנים ונותנים דיו וקולמס בצדו ותולין מפתחו של מת ופנקסו בארונו ומיהו עכשיו לא נהגו כן ומעכבין על מי שבא לשנות המנהג ועושין חופות לחתנים וכלות וזה נוהגין גם בקהלתינו להוליך לקבר תחת חופה ועם כ"ז. ותולין בהם דברים שלא הביאו אוכל נפש אבל דברים שהביאו אוכל נפש אסור מפני שנאסרים בהנאה כדלקמן בכלל שאח"ז וא"כ עובר משום בל תשחית (ש"ן): +אסור להלין המת שנאמר לא תלין כו' כי קבור תקברנו ביום ההוא אבל מותר להלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין או שיבואו קרובים או מקוננת דלא רבתה תורה קבורה לכל המתי' אלא דומיא דתלוי שהוא דרך בזיון אבל כשהוא לכבודו לא רבתה. וכל המתים הממהר להוציא מטתו ה"ז משובח לפי שאין דרך להספיד ולהתאבל עליהם הרבה הלכך יותר כבוד להם כשנקברים מהרה משיעמדו הרבה ולא יספידום אבל על אביו ואמו שחייב להספידם ולקונן עליהם הרבה הממהר להוציא ה"ז מגונה אא"כ היה ע"ש או עי"ט או שהיו גשמים מזלפים על מטתו (שנ"ז): +מת שלא היו לו צרכי קבורה וגבו לו והותירו אם כשגבו אמרו הגובי' שיתנו למת זה ולכן אם מת יתנוהו ליורשיו דאע"ג דהמת לא זכה בהן לא מטעם זכיה דאינו בר זכי' ולא משום האסור בהנאה כדלקמן דהזמנה לאו מלתא אלא כיון שביזו אותו וגבו לצרכו מוחל לזילותיה לגבי יורשים אבל אם גבו סתם לצורך מתים ישאר ביד הגבאים לצורך מתים אחרי' ולכן נכון שהגבאי לא יבקש מהקהל לצורך מת מיוחד (שנ"ו) ועיין לעיל כלל קמ"ח: +נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן בין אותם שהם לפני המטה ובין אותם שלאחריה כיון שיש למטה צורך בהם דהיינו שיש חבורות המזומנים לכך פטורים מק"ש דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ושאר המלוין את המת שאין למטה צורך בהם חייבים: וכן החופר קבר למת פטור מכל המצות ואם הם שנים או יותר כל הצריכים לצרכי החפירה בבת א' פטורים ואם יש נוספים נשמטים וקורין וחוזרין אלו ומתעסקים והאחרים נשמטים וקורין (שס"ה ובא"ח סי' ע"א) וכן המשמר את המת אפי' אינו מתו פטור ואם היו ב' משמרים זה משמר וזה קורא ואח"כ משמר זה וקורא זה (שם): +אין מוציאין את המת סמוך לק"ש כל שאין שהית להוציא לקברו קודם שיגיע זמן ק"ש ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין כדי לקרות ומ"מ בק"ש של ערבית יש להקל כיון דזמנה כל הלילה ומ"מ אם הוא מפלג המנחה יקרא ק"ש ויקברנו (סי' שנ"ח ובמ"א סי' ע"ב): +מת בע"פ מוטב לאכול קודם ואח"כ יוציאו המת ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין לאכילה ואם לא יוכלו אח"כ לאכול חמץ יאכלו בשר ודגים וכיוצא בו (מ"א סי' תמ"ג): +במקום שיש כתפים מיוחדים לשאת את המטה אסורי' בנעילת הסנדל שמא יפסוק סנדלו של א' מהם ונמצא מתעכב מהמצו' ודוקא שאין שם אדם זולתי אלו הנושאי' אבל בזמנינו שיש שם ב"א חוץ מהם דאז אע"פי שיפסוק סנדלו של א' מזומנים תיכף אחרים לשאת ומ"מ ראוי שלא ילבשו סנדלים דבזה שייך שמא יפול מרגליו אבל במנעלים ליכא למיחש (שנ"ט סעיף ג' בט"ז וש"ך בנק"הכ): + +Klal 156 + +דין המאבד עצמו לדעת ועל מי שאינן מתאבלים (סי' שמ"ה שמ"ו):
המאבד עצמו לדעת הוא רשע שאין למעלה ממנו שנאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וחמור מכל חייבי מיתות שבתורה שיצרו גבר עליו לתאוה או כעס וכיוצא בו ובשביל יחיד נברא העולם וכל המאבד נפש א' כאלו מאבד עולם מלא כ"ש שהרשע הזה איבד עולם מלא בידיו ולכן אין מתעסקין עמהם לכל דבר לא קורעין ולא מתאבלין ולא מספידין אותן אבל קוברין אותן ולובשין אותן תכריכין ומטהרין אותן ועומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים כללו של דבר כל דבר שהוא משום כבוד החיים עושין להם (שד"מ בש"ך בס"ק ב' דלרמב"ן והטור קורעין עליו ולפ"ז ה"ה דמתאבלין עליו אלא שאין מספידין עליו עיין ב"י אבל להש"ע שכתב כרמב"ם דאין מתאבלים דס"ל דאבילות אינו כבוד החיים וא"כ דאף הקרובים אין קורעין עליו וע"ש ברמב"ם פ"א מהל' אבל ובלח"מ): +מסתמא לא מחזקי' אינש ברשיעי ואומרים שהיה באונס ולכן אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך ע"ג סייפו אמרי' שמא אחר עשה לו אבל אם אמר ראו שאני עולה באילן ומפיל עצמי וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר (רמב"ם) אע"פי שלא ראוהו מפיל עצמו כיון שאמר הריני עולה וראינו שעלה ה"ז בחזקת מאבד עצמו אבל אם לא ראוהו שעלה אע"ג שאמר אעלה אדיבורי' לחוד לא מחזקי' במאבד כו' (שם סעיף ב') ומש"כ בפרישה שלשון רמב"ם לא משמע הכי לא הבנתי כלל דאדרבה איפכא הוא: +הרגיל לעשות עבירה אפי' לתיאבון אם לא התודה קודם מותו אין מתאבלין עליו ואם התודה מתאבלין עליו ואפי' גנב וגזלן ואפי' מת על מטתו כיון שהתודה מתאבלין עליו וכ"ש נהרג בדינא דמלכותא דאפי' כופר בה' בימי קדם שנהרג היו מתאבלין עליו דכיון שנהרג מיתתו ה"ל כפרה ומשמע אפי' לא ידעו' אם התודה ולא אמרינן דגנב וגזלן ה"ל כמאבד כו' דסבר שלא יתפש שימלט (שם): +קטן המאבד כו' חשוב כשלא לדעת וכן גדול המע"ל והוא אנוס כשאול שהיה מתירא שמא יעשו בו פלשתים כרצונם וכן המאבד עצמו מפני שירא שיענו אותו בענוים קשים אין מונעין ממנו שום דבר: +מי שנתנדה בימי קדם שהיו ישראל על אדמתם משום אפקרותא שעבר עבירה ומת דינו היה כמאבד ע"ל בכל דבר והיו מניחין אבן על ארון אבל נדוהו משום ממון כיון שמת פטור היה מגזירתם והיו מספידין אותו כראוי וגם לא היו מניחין אבן: +כל הפורשים מן הצבור והן האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם ואין נכללין בכלל בני אדם בעשייתם ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות וב"המד אלא הרי הם כבני חורין לעצמן לא די שאינן מתאבלים עליהם אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבינים ומתעטפים לבינים ואוכלים ושותים ושמחים על שנאבד שונאו של מקום שנא' באבוד רשעים רנה (אבל מי שלא רצה ליתן מסים וארנוניות עם הצבור אע"ג שזה חשוב נמי פירש מדרכי צבור מ"מ לא חמיר כולי האי ומתאבלין עליו אבל אין שאר בני העיר צריכין לבטל ממלאכתן בשבילו לעסוק עמו (סעיף ה'): +מי שנפל בים או טבע בנהר או אכלתו חיה אין מונעין ממנו שום דבר אבלות: +מי שקרובו שמתאבל עליו צלוב עמו בעיר לא ישהא בתוכו שהוא גורם לבזות המת שאומרים אותו פ' הצלוב היה אחיו של פ' ודוקא צלוב בעיר אבל במדינתנו שצולבין חוץ לעיר אפילו לא נקבר או אפילו צלוב בעיר אלא שקברוהו מותר לדור בעיר (שמ"ו): +סי' שמ"ז נתבאר לעיל בכלל הקודם סי' י"ט: + +Klal 157 + +דין התכריכין והטהרה מסי' שמ"ט עד סי' שנ"ג:
בראשונה היו עושין בגדים נאים ויקרים למת שהוא סימן שהוא מודה בתחיית המתים וכשראה ר"ג שהעניים מתביישין וברחו והניחו המת נהג בעצמו שלא לקברו אלא בבגדים לבנים ולכן אין קוברין המת בתכריכים יקרים אפילו לנשיא שבישראל אלא לקבור בבגדים לבינים ומ"מ נהגו לחזור אחר בגד פשתן נאה אבל בחשובים יותר מדאי ודאי אסור (שנ"ב) ומותר לעשות התכריכין משעטנז דכתיב במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי מן המצות ואין קוברין אלא בטלית שיש בו ציצית ולפי שיש מחלוקת די"א דא"צ ציצית שהרי פטור מן המצות וי"א משום לועג לרש עושין ציצית ונהגו לקברו בציצית אך שפוסלין א' מן הציצית והיותר נכון כשמונח כבר בקבר אזי יכניסו ציצית א' בכנף (שנ"א) ומכ"ש מי שהיה נזהר בציצית בחייו שמניחין לו ציציותיו (ד"מ): +האיש אינו כורך ומקשר האשה משום הרהור אבל האשה כורכת ומקשרת האיש דאין בה הרהור כ"כ (שנ"ב): +מת ותכריכי המת דישראל לכ"ע אסורים בהנאה ושל נכרי מחלוקת הפוסקים (עיין נק"הכ ובמ"למ הלכ' אבל) דכתיב ותמת שם מרים וילפי' שם שם מעגלה ערופה מה ע"ע אסורה בהנאה כך המת ותכריכיו ודוקא שהזמינו לצרכו ונתנם עליו אבל בהזמנה לבד אפי' עשאם לצרכו לאחר שמת לא נאסרו דהזמנה לאו מלתא הוא וכן אם נתנם עליו ולא הזמינם לכך בתחלה לא נאסרו (שמ"ט): +נויי המת המחוברים בגופו כגון פאה נכרית וכיוצא בו אסורים אם הם קשורים או קלועים בו אבל אם אינן מהודקין בו אלא שתלוי ביחד מותר וכן טבעות שבידם ונזמים אע"ג שהם עליו מותרים בד"א בסתם אבל אם צוה שיתנו נויי גופו המחוברים בו ליורשיו או לדבר אחר מותרים כיון שאינו מגופו ממש אבל שערו ממש אפי' אם צוה עליו אסור בהנאה כמת עצמו ואשה שיוצאת ליהרג נהנין בשערה אף על פי שנגמר דינה אין שערותיה נאסרים עד שתהרג (שם): +כלים שזרקן על המת מחמת מרירות הלב ע"מ לקברן עמו או במטה הנקברת עמו ר"ל שנושאין אותו בה לקוברו ונגע במת אסור בהנאה מדרבנן גזר�� משום תכריכי מת ודוקא שהם שלו דאם הם של אחרים קיי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן אם היו אביו ואמו מזרקין עליו כלים מצוה לאחרים להצילן דהוי כהשבת אבידה דודאי שיתחרטו אח"כ אבל אם כבר נגעו במטה הנקברת אסורים אבל אם נגעו במצע שמניחים על המת או הכר וכסת שנותנים תחת מראשותיו או סדין וטלית שפרסו על הארון או על המטה שמוליכין בה המת לקוברו אינו נאסר וכן הדף שטהרו עליו וכל הכלים שמוליכין המת עליהם לקבורה לא נאסרו שהרי לא נתנם שם ע"מ לקבור עמו (שם): +המציל כלים מלזרוק עליו חייב בשמירתן ולכן אם החזירן לאביו וזרקום בענין שנאסרו חייב המחזיר לשלם דהוי כזרקן למקום גדודי חיות ולסטים (שם): +כל המרבה כלים על המת ה"ז עובר משום בל תשחית (שם): +מביאין מים ומחממין אותו ומרחיצין כל גופו ואיבריו ופניו וראשו ויטהרוהו במתון ובטהרה ובנקיות בין האצבעות ידים ורגלים ובין האזנים ויחופו ראשו ויסרקוהו כדרך שעושין החיים ויטלוהו צפרני ידיו ורגליו כדי שיבא למנוחה בטהרה כמו שהיה רגיל לילך בשבת לב"הכנ (ומ"מ במקום שאין מנהג אין ראוי לשנות המנהג לכן ראוי ליטול הצפרנים בביתו קודם שיוציאו לב"הק) ואח"כ לוקחין ביצים ויין וטורפין יחד מעורבין ומרחיצין ראשו והמתעסקין בו רוחצין ידיהם במלח ומים ונהגו לתקן בגדי פשתן בלא אימרא וחוטין בלא קשר ומלבישין אותו מכנסיים. וחלוק. ואנפליא יילצונש (ר"ל זאקין). וחלוק סרגניזא (ר"ל קיטעל): וחגור פשתן חוגרין אותו. וחגור של מכנסיים כמו כן פשתן. ועונבין אותו אבל לא קושרין שום קשר ולא בחוטי הראש. ומצנפת ובגד שמעטפין אותו סביב שקורין וואלטורה (ר"ל סובב) (כ"ז ברוקח) (ואם היה לו טלית נאה ואחר מיתה רוצים להחליף על טלית גרוע להלבישו לא נכון לעשות כן (בל"י) ונ"ל דאם הניח יתומים קטנים עניים אומדין דעתו של אב אם רוצה בתקנת בניו אז יחליפו). ולאחר שטיהרוהו לא יניחו אותו באותו מקום שטיהרוהו אלא ישכיבוהו כנגד הפתח לפנים מן הבית: ואין מהפכין את הדף שטיהרוהו עליו כי סכנה יש בדבר פן ימות א' תוך ג' ימים (ס"ח) ולא ינשק אדם את ילדיו כשמתו כי הוא סכנה גדולה וכ"ש שלא יאחזו בידו של מת ויאמר שיוליכנו עמו (שם) והמלבישים את המת יכוונו שכשם שהם מלבישים הגוף כך תתלבש נשמתו בלבושים רוחנים בג"ע וכשיגיעו עמו ל' אמות מן הקבר יעמדו עמו כל ד' אמות (ונ"ל כדי שיעמדו ז' פעמים נגד ז' מעמדות שהם נגד ז' הבלים וז' מדורי גיהנם וז' דינים החולפים על המת וכן נכון לעשות) וביום שא"א תחנון א"צ להעמיד וישהו מעט שם שזה קצת כפרה למת (ד"מ בשם ראב"י): +מעצימין עיניו של מת וכבר כתבתי עפ"י זוהר שמי שיש לו בנים אזי בנו הבכו' יעצים עיניו כמש"כ ויוסף ישית ידו כו': +ישראל שנפל מאליו ומת אם יש פצעים בגופו ויצא ממנו דם וא"כ יש לחוש שמא נבלע דם הנפש בבגדיו ובמנעליו ולכן אין מטהרין אותו וקוברין אותו בבגדיו ומנעליו רק למעלה מן בגדיו כורכין אותו בסדין שקורין סובב ונוהגין לחפור במרא וחצינא בקרקע שנמצא שם ההרוג וכן כל דמו שיצא ממנו במקים קרוב לו וקוברין אותו עפר שנבלע בו הדם ומ"מ נ"ל דוקא בגדים שהוא מלובש בו קוברין אבל אם נתז מן הדם על שאר בגדים שאינו מלובש בהן וכן אם הניחוהו על כרים וכסתות ועדיין הדם יוצא א"צ קבורה אלא יכבסם היטיב היטיב עד שלא ישאר בהם רושם דם והמים ישפכו אל קברו עיין ב"א סי' : ואם לא יצא ממנו דם פושטין בגדיו ומטהרין אותו ומלבישין אותו תכריכין כשאר מתים וכן מי שנטבע במים פושטין בגדיו ודינו כשאר מתים (ש"ך בשם רש"ל וב"ח סי' שע"ה) והט"ז כ' דהמנהג לקבור הנטבעים בבגדים הנמצאים והיכא דנהוג נהוג ובמקום שאין מנהג נ"ל דיש לעשות כמש"כ הש"ך. ואפי' אם יצא ממנו דם אלא שכבר פסק ופשטו בגדיו וחי אח"ז איזה ימים ומת מטהרין אותו ועושין לו תכריכים. ונ"ל דאע"ג שהוא מלוכלך מדם שיצא ממנו אפ"ה מטהרין אותו דבודאי אין לחוש לקבור דם שיוצא מן האדם בחייו דדוקא כשיצא ממנו דם בשעת מיתה דחיישינן שמא הוא דם הנפש או נתערב בו אבל לא מה שיצא ממנו קודם מיתה בודאי: +וכן יולדת שמתה מחמת לידה דינה ממש כהרוג דאם ידוע שיוצא ממנה דמים מרובים אין מטהרין אותה אבל אם כבר כלה הדמים לצאת ומתה דאין לספק בדם הנפש עושין לה כשאר מתים ומ"מ הרבה קהלות נוהגין לטהר כל יולדת ולהלבישה תכריכין ולהלבישה בגדיה למעלה מהתכריכין ולמעלה מהן הסדין (ש"ך) ויש מקומות שמלבישין לכל יולדת שמתה תוך ל' ללידתה בגדים ומנעלים (ט"ז) ויש מקומות שמלבישין בגדים נאים (ת"ח) ונהרא נהרא כו': +והנהרג אפילו לא יצא ממנו דם כלל כגון שנחנק קוברין אותו כאשר הוא נמצא כדי להעלות חמה (ש"ך שם): + +Klal 158 + +דין הקבורה וקברות ומצבה (מסי' שס"ב עד שס"ט):
קבורה האמור בתורה הוא שיתן המת בקרקע ממש ואם נתן מתו בארון ולא קברו בקרקע לא נקרא קבורה ועובר משום לא תלין ומצוה מן המובחר שיניח המת ע"ג קרקע ממש בקבר ולא יניח דף תחתיו ומ"מ אם הניחו בארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו (שס"ב) ויש מקומות שמניחים כהנים ובכורים בארון לחשיבות והוא מנהג רע דאע"ג דהאחרונים למדו זכות ע"ז כיון דא"א שלא יהיה בארון נקבים מן הצד ובנקב סגי מ"מ עדיין לא פלטו ממה שהחמיר בזוהר מאד שלא להניח שום אדם בארון אלא שידוע ששמר ברית הקדש כיוסף הצדיק שנאמר ויושם בארון אלא יותר טוב לקברו בקרקע: +נותנין המת על גביו ופניו למעלה כאדם שהוא ישן אבל אם ישכיבו אותו באופן אחר או מעומד או מיושב ה"ל דרך גנאי (שם) ונוהגין להעמיד דפים מן הצד ומניחים עליהם דף כדי שלא יפול עפר על פניו וגופו שהוא בזיון לו ומ"מ מי שיש לו עפר אה"ק מפזרין על גופו והעיקר על ברית הקדש ואין בזה משום בזיון דכל דבר שעושין לתועלת המת אין בו בזיון (רדב"ז ח"א סי' תפ"ד): +אין קוברין את המתים זה בצד זה אא"כ היה דופן הקבר שיכול לעמוד בפני עצמו מפסיק ביניהם והוא לפחות שיהיה בין ארונו של זה לארונו של זה ששה אצבעות דהיינו ג' אצבעות לכל מת וי"א ששה טפחים דהיינו ג"ט לכ"א ועכ"פ הקוברים בפחות מו' אצבעות הם עתידים ליתן הדין כי גוזלים המתים ועיין בב"א שהארכתי בזה (ובודאי אלו ידעו מזה הרבני מ"צ שלפנינו ומכ"ש הגר"א ודאי היה מוחה בידם) ולא המת בצד עצמות ולא עצמות בצד המת אבל ניקבר האיש או האשה עם בנם ובתם או עם בן או בת בנם או בתם זה הכלל כל קטן שישן עמו בחייו ניקבר עמו במותו אבל בן גדול עם אביו או בת גדולה עם אמה אסור (שס"ב) ואפי' בקטנים דוקא לקבור שניהם בפעם א' אבל אם כבר נקבר א' אסור לקוברו אח"כ עמו (דו"פ סי' שס"ד): +אין נותנין ב' ארונות זה על זה ואם נתן כופין העליון שיפנה ואם יש ביניהם עפר ו"ט מותר ואם א"א בענין אחר מותר (שם): +אין קוברין רשע אצל צדיק אפילו רשע חמור אצל רשע קל וכן אין קוברין צדיק וכ"ש בינוני וכשר אצל חסיד מופלג ולכן שלא כדין עושין הח"ק שקוברין עשיר שנותן ממון הרבה אף שלא היה אדם כשר אצל צדיק מפורסם. אבל קוברין בעל תשובה אצל צדיק גמור אבל לא אצל חסיד. שנים שהיו שונאין זה לזה אין לקברם יחד שאף במותם אין להם מנוחה יחד (שם): +אין מפנין המת והעצמות אפי' מקבר מכובד למכובד ואפי' מבזוי למכובד ואצ"ל מבזוי לבזוי או ממכובד לבזוי דהבלבול קשה למת שמתיראים מיום הדין וזכר לדבר אז ישנתי ינוח לי ואפי' בשמואל הנביא כתיב שאמר לשאול למה הרגזתני לעלות אבל אם רוצה לפנותו לקברו אצל אבותיו או להוליכו לקברו בא"י מותר שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו וכן בא"י שעפר א"י מכפר שנאמר וכפר אדמתו עמו אבל משום שאר כבוד אסור. ואם נתנוהו שם על מנת לפנותו מותר בכל ענין: ואם אינו משתמר בזה הקבר שיש לחוש שמא יוציאוהו או שיכנסו בו מים או שהוא קבר הנמצא מצוה לפנותו (שס"ג): +אין מוליכין מת מעיר לעיר שיש בה קברות אחרות משום כבוד המתים הקבורים באותו עיר שמבזה אותם שלא להניח אצלם את זה אא"כ מח"ל לארץ או שמוליכין אותו לקברות אבותיו. ואם צוה להוליכו ממקום למקום או שצוה לקוברו בביתו ולא בב"הק שומעין לו. ומותר ליתן סיד עליו כדי לעכל הבשר מהר בכדי להוליכו למקום אשר צוה (שם) וע' לעיל כלל קנ"ה ססי' בענין צוואת המת: +אין מלקטין עצמות לא מתוך הארון ולא מתוך הקבר לצד זה לקבור שם מת אחר או לצורך המקום (שם): +מקום שנוהגין לקבור בגומות עמוקות בלא ארון עד שיתעכל הבשר ואח"כ מלקטין העצמות וקוברין אותו בארון מותר (שם): +ארון שפינוהו אסור בהנאה אם הוא של אבן ושל חרס ישבר ושל עץ ישרוף ולכן המוצא נסרים בב"הק לא יזיזום ממקומם דשמא הן של ארון: +אסור לפתוח הקבר אחר שנסתם הגולל אפילו אם עוררים היורשים לפתחו כגון שמכר או נתן ורוצים לבדקו אם הביא ב' שערות אסור (שם) ובס"ח סימן תנ"א ובסי' תש"ל כ' דכשיש דבר בעיר מותר לפתוח הקבר לחפש על המתים שמא יש מהם שבלע בגד והוא סכנה או ידיו אין פשוטות דכ"ד שהוא משום פ"נ יכול לעשות למת ונ"ל דל"ד כשיש דבר אלא אם ידעו שלא פשטו ידיו ואצבעותיו כהוגן מותר לפתוח הקבר. ונ"ל עוד דדוקא משנסתם הגולל דהיינו שכבר נתנו עפר על הכסוי של ארון (כדאיתא בסי' שע"ה בט"ז סק"ח) אבל כ"ז שלא נתנו עפר עליו מותר לפתחו אף משום שאר דברים דלא כמש"כ בס' ת"ח: +קבר של בנין אסור בהנאה אבל קרקע עולם של קבר אינו נאסר מדכתיב וישלך עפרה אל קבר בני העם מקיש קבר לעבודת כוכבים מה עבודת כוכבים אינו נאסר במחובר אף קבר אינו נאסר במחובר אבל קבר של בנין הוי תלוש ולבסוף חברו דמקרי תלוש ואסור כמו בעבודת כוכבים לעיל כלל פ"ד וי"א דהקרקע שלקחו מן הקבר וחזרו ונתנו עליו הוי ג"כ כתלוש ולבסוף חיברו ואסור בהנאה ולא נקרא קבר של קרקע עולם אלא כגון החופר כוך בסלע שהוא קרקע עולם שלא נתלש וכ"ש צדדי הקבר ותחתיתו שכ"ז לא היה תלוש מעולם ויש אוסרין עוד לישב על האבן שנותנין על הקבר למצבה וכן אסור למכור מצבה שנשברה ואסור להשען על מצבה ואע"ג דיש מתירין במצבה כיון שאין זה מגוף הקבר אלא שנעשה לסמן אלא שכבר נהגו איסור בכל העולם וגם יש אוסרין להעמיד מצבה שהיה על הקבר על קבר אחר אע"ג דאין זה הנאה לחי (ועיין בד"מ אות ב' מה שכתב בשם רשב"א וצ"ע גם מסי' שס"ג סעיף ג' ובתשו' רדב"ז סימן תשמ"א) וכן אסור לדרוך על גבי קברים משום דאסור בהנאה ומ"מ אם צריך לאיזה קבר ואין לו דרך אא"כ ידרוך ע"ג קברים מותר (סימן שס"ד בט"ז ס"קא) אבל הכלים שחופרין וקוברין בהם מותרין בהנאה מ"מ אין להשתמש אלא מדעת הגבאי כמו בשאר צדקה: +והא דקבר של בנין אסור לעולם דוקא שבנאו לשם מת ונתנו בו אפילו על דעת לפנותו ואפילו לא נתן ��ו אלא נפל אבל אם בנאו לשמו ולא נתנו בו מותר וכן אם נתנו בו אדעתא לפנותו ולא הזמינו מתחלה מותר לאחר שפנוהו אבל אם נתנו בו על דעת להיות בו עולמית אסור אפילו לאחר שפינוהו אפילו לא בנאו לשמו ואם לא בנאו לשמו ונתנוהו בתוכו והוסיף בו דימום (פי' נדבך והוא שורת בנין החומה) לשמו כולו אסור אפילו לאחר שפינוהו ואפילו שקברו שם על דעת לפנותו ואם מכיר הדימוס שהוסיף לשמו מסירו והוא לבדו אסור ושאר הקבר מותר (שם סעיף א'): +קבר הנמצא מותר לפנותו ולא חיישינן שמא מת מצוה הוא דמת מצוה קלא אית ליה. פינוהו מקומו טהור ואפילו היה קבר של בנין מותר בהנאה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל קבר ידוע שנקבר שם מדעת בעל השדה אסור לפנותו ואפי' פינוהו מקומו טמא ואסור בהנאה ואפילו בקבר של קרקע עולם גזרו רבנן טומאה עולמית כדי שלא יפנוהו אבל לרמב"ם קבר הנמצא דהיינו שלא היינו יודעים שהיה שם קבר מותר לפנותו דמסתמא נקבר שם שלא ברשות בעל השדה פינוהו מקומו טמא כלומר השדה סביבותיו היכא דאיכא למיחש לקברים ואסור בהנאה קבר הידוע ר"ל שאין שם אלא הוא לבדו ונקבר שם שלא מדעת בעל השדה אסור לפנותו (כצ"ל בש"ך ס"קט וגם בב"י) פינוהו מקומו טהור ומותר בהנאה כיון שידוע שאין שם קברים אחרים (שם סעיף ב' ועיין בב"י): +מת מצוה שמצא אדם בשדה וקברו שם אפילו שלא מדעת בעל השדה אסור לפנותו דמ"מ קונה מקומו וכל המוצאו צריך לקברו במקום שמוצאו וא"צ להוליכו לקברות (ש"ך ס"קי והלשון אינו מדוקדק שהרי אסור להוליכו לקברות) ואם מצאו על המיצר שצריך לפנותו משם מפני הרבים שלא יאהילו עליו אם מצאו בין שדה בור (פי' שאינה חרושה וזרועה) לשדה ניר (פי' ניר נחרש ולא נזרע) מפנהו לשדה בור. בין שדה ניר לשדה זרע מפנהו לשדה ניר. בין שדה זרע לשדה אילן מפנהו לשדה זרע ובין שדה אילן לשדה כרם מפנהו לשדה אילן ואם שתיהן שוות מפנהו לקרוב שבהם ואם שתיהן שוות בקירוב מפנה לאיזה מהם שירצה בד"א במצאו חוץ לתחום אבל אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות ואינו נקרא מת מצוה אלא א"כ מצא ראשו ורובו (שם סעיף ג') וכ"ש אם נמצא כולו שלם (ועיין עוד מדיני מת מצוה בכלל ק"ס סי' ח' ט') ומה שאין נוהגין עכשיו בדיני מת מצוה האלו לפי שאין הארץ שלנו ואין לנו רשות בכל מקום ואף אם נקבר אותו לשם יש לחוש שאיזה אנשים יחזרו ויוציאו אותו כדי לפשוט בגדיו מעליו או משום זלזול ע"כ מוליכין אותו לב"הק המיוחד (ט"ז וש"ך בשם רש"ל): +קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לדרך אפילו נקבר שם מדעת בעל השדה מותר לפנותו ומקומו טהור ואסור בהנאה אם הוא קבר של בנין כדלעיל אם קדם הקבר אבל אם קדם הדרך מקומו מותר בהנאה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. קבר שפינוהו היכא דמותר בהנאה לא יעשנו בית התבן ולא בית העצים ולא בית האוצרות דגנאי הוא למת לעשות כן (שם): +החוצב קבר לאביו וקברו במקום אחר לא יקבר בו הוא עולמית משום כבוד אביו אפילו בקרקע עולם אבל אחר מותר ליקבר בו (שם): +מרחיקין הקברות מהעיר חמשים אמה מפני ריח רע (שס"ה) ודין החופר קבר דפטור מכל המצות נתבאר לעיל כלל קנ"ו: +המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ומקום הספדו באים בני המשפחה וקוברין אותו בעל כרחו של לוקח ומחזירין את דמיו (סי' שס"ו סעיף א') שגנאי להם שבני המשפחה לא יהיו קבורים במקום אחד כמנהגם ואע"ג דמי שציוה שאל יספדוהו שומעין לו שאני התם דאמר כן בשעת מיתה אבל הכא זוזי אנסוהו ועוד התם לדידיה לחוד אבל הכא מקום הספדו יורשיו ובני משפחתו נספדים ש�� ואיכא פגם שלהם (שס"ו): +אשה שירשה קבר ממשפחת' נקברת בתוכו היא אבל לא יוצאי יריכה אלא א"כ ראתה אותם בחייה מפני שבניה מתייחסים על שם משפחת אביהם וגנאי לבני משפחתם ליקבר אצלם (שם סעיף ב): +אביה אומר תקבר אצלי ובעלה אומר תקבר אצלי תקבר אצל בעלה ויש גורסין תקבר אצל אביה ואם יש לה בנים ואומרת אצל בני קוברין אותה אצל בניה. אביה אומר לא תקבר אצלי ובעלה אומר לא תקבר אצלי קוברין אותה אצל בעלה מפני שחייב בקבורתה (שם): +משתדלין בקבורת מת נכרי כמו בקבורת מת ישראל ומנחמין אביליהם מפני דרכי השלום (שס"ז): +לא ילך בבה"ק או בתוך ד' אמות של מת ותפילין בראשו משום לועג לרש ואם הם מכוסים מותר. לא ילך בב"הק או בתוך ד' אמות של מת או של קבר וס"ת בזרועו ויקרא בו או יתפלל וה"ה ע"פ אסור לקרות אא"כ לכבוד המת וה"ה בקדיש צריך להרחיק ד' אמות מן המת שאין זה לכבוד המת (שם): +מותר ליכנס לבית הקברות או לתוך ד' אמות של מת או של קבור והוא לבוש ציצית והוא שלא יהא נגרר על הקבר אבל אם נגרר אסור משום לועג לרש. בד"א בימים שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם אבל האידנא שאין אנו לובשים אותו אלא לשם מצוה אסור אפילו אינם נגררים. והנ"מ כשהציצית מגולים אבל אם מכוסים מיתר ולכן נהגו היתר בטלית קטן משום שהציצית מכוסין (שם סעיף ד' ובש"ך) יש נוהגין לקשור שני ציצית שבשני כנפים זה עם זה כשנכנסים לב"הק ולא הועילו בתקנתם (שם סעיף ה'): +כיון שהרחיק ד' אמות קורא ומתפלל ואפילו רואה הקבר או ב"הק ואם יש שם מחיצה מותר אחר המחיצה סמוך לו אפילו תוך ד' אמות לקבר (שם): +ב"הק אין נוהגין בהם קלות ראש מפני כבודן של מתים כגון לפנות שם או לאכול ולשתות שם ואין קורין ואין שונים שם ואין מחשבין שם חשבונות אפי' של רבים ואין מרעין בהם בהמות ואין מוליכין בו אמת המים ולא יטייל בהם לקפנדריא (פי' למיעבר מצד זה לצד זה) ולא ילקט מהם עשבים ואם ליקט או שצריך ללקטם לצורך ב"הק שורפם במקומם ואין זה מפני כבוד של מתים אלא קנסא או משום שלא יחשדוהו שמוליכם לבהמתו וכן אין ליקח מקרקע עולם של קבר אע"ג דמותר בהנאה וכ"ז אינו אלא משום כבוד המתים ולכן אם צריך אותו לרפואה שרי וכן מותר ליהנות מהעשבים שעל הקברות או פירות אילנות שעליהם אעפ"י שהם זרועים ונטועים על הקברים לצורך הקברות כגון שהמושל נכרי מרעה בהמות על הקברים ואי אפשר למחות בידו כי אם בהוצאה מרובה ואין יד הקהל משגת מוכרים דברים אלו כדי להציל הקברות מיד נכרי שזהו כבוד המתים ואם אין דברים על הקברות למכור לצורך ההוצאה אם יד הקהל משגת ושבידם למחות בהוצאה מועטת צריכים למחות אם אין חשש בדבר שהמושל יתגרה בהם ע"י זה אבל בלא"ה א"צ למחות (שס"ח): +אבל אילנות שנוטעין בב"הק שאינם על הקברים עצמם מותר ללקט פירותיהן: ולכן מה שנוהגין הגבאים לנקוט הפירות למכרם והדמים לצדקה ומקצתה נותנים אותה לנכרי שומר ב"הק והנכרי יעשה לו גן ג"כ בב"הק צריך ליזהר שלא יהא אילן נטוע ולא הגן זרוע אלא במקום שאין בו ספק קבר (שם): +קבר חדש נמדד ונמכר ונחלק והישן אינו נמדד ולא נמכר ולא נחלק (שם): +עכשיו נוהגין שאחר שנגמר סתימת הקבר מעפר או לאחר שהפך האבל פניו מן המת חולצין מנעל וסנדל ומרחיקין מעט מן ביה"ק כדי לומר קדיש לפחות ד' אמות שהמת תופס ד"א כמש"כ לעיל ואם נקבר בלילה אין אומרים לא צדוק הדין ולא קדיש בב"הק ואומרים קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא ואח"כ תולשין עפר ותולשין עשבים ומשליכין אחרי גיום ורוחצין ידיהם במים ואומרים זכור כי עפר אנחנו וגם הוא רמז לתחיית המתים שיחיו מעפרם ע"ד ויציצו מעיר כעשב הארץ. וכדי לומר שאין טומאה זו נטהרה אלא בג' דברים אלו מים ואפר פרה ואזוב רמב"ן. והכלבו כ' תולשין עשבים בצרור עפרם וזורקין על ראשו דרך צער ע"ד ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה. וי"א שיושבין ז"פ מפני שהרוחות מלוות אותו וכ"ז שיושבין בורחין ממנו ובמדינות אלו לא נהגו לישב רק ג"פ אחר שרחצו הידים ואומרים בכל פעם ויהי נועם וגומר יושב בסתר וגומר ועיין בלבוש שכתב דיש לישב ז"פ בפסוק דכי מלאכיו יצוה לך והיינו בפעם ראשון יאמר עד כי וכי בכלל ובשני כי מלאכיו ובג' כי מלאכיו יצוה ובד' עד לך ובה' עד לשמרך ובו' עד בכל ובז' דרכיך ובסופי תיבות מרומז שני מלאכי שמירה הידועים ויאמר אתה גבור וכו' ויש בזה סוד הקבלה להכרית כיחות הטומאה וכ"כ בפרישה בשם מהרש"ל וכשנקבר המת בי"ט יכולין לישב כך ג"פ כמו בחול וה"ה אם נקבר סמוך לשבת עושין כן בשבת ונוהגין להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ וישב ג"פ ומנהג אבותינו תורה (שע"ו סעי' ד' ובש"ך) ועיין בטור סי' שע"ז דמשמע דדוקא כשחוזרין מב"הק עושין כן אבל כשמלוה וחוזר ומכ"ש כשלא היה בתוך ד"א של מת א"צ: +המנהג להקפיד שלא ליקח מרא או חצינא מיד חבירו כשקוברין המת אלא זורקין מידם ואח"כ לוקחין אותו וכן בשעת הנטילה אין ליקח הכלי מיד מי שרחץ (מענה לשון): +לאחר שהניחו המת בקבר מהפכין המטה ג"פ כי מטה גימטרי' דין לרמז שיתהפך הדין לרחמים והספד למחול זכר לדבר הפכת מספדי למחול לי (שם): +הקוברים המת יכוונו שכל אותו הזוהמא שנתערב במת זה יתעכל בקרקע וישאר נקי (האר"י): +צריכין ליזהר כשלא ראה הקברות ל' יום שיברך ברכת אשר יצר אתכם בדין כו' ויברך תיכף כשבא לב"הק (כדאיתא בגמ' הרואה קברי ישראל):
דין קבורת מת בי"ט וח"המ יתבאר לקמן בכלל קס"ט ודין יא"צ וקדיש בכלל קע"ב: + +Klal 159 + +דין על איזה טומאה מוזהר הכהן וכל דיני טומאת כהן מסי' שס"ט עד סי' שע"ב:
הכהן מוזהר שלא לטמא במת שנאמר לנפש לא יטמא ומרבינן מלנפש דלאו דוקא למת בלבד אלא לכל טומאה הפורשת ממנו וכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו הכהן מוזהר עליו ולוקה כגון כזית מן המת ועל כזית נצל ר"ל ליחה היוצא מן המת לאחר שנתעפש או מלא תרוד רקב ועל השדרה ועל הגולגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי (שיוכל לחזור ולחיות אעפ"י שאין בו כזית) ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהלן ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו על אלו הנזיר מגלח ואם נטמא בהם כהן ה"ז לוקה מ"הת אבל הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן כגון הסככות (דהיינו אילן המיסך על הארץ ויש טומאה תחת ענף א' וא"י איזו הוא) והפרעות (ר"ל אבנים יוצאים מגדר וטומאה תחת א' מהן וא"י איזו) ובית הפרס (דהיינו שדה שנחרש בו קבר) וגולל ודופק (גולל רש"י ורמב"ם מפרשים שהוא מה שנותנין על הקבר לכסותו יהיה איזו דבר שיהיה אפילו בעלי חיים או אבנים ולר"ת גולל הוא מה שמעמידין על הקבר לציון שאנו קורין מצבה) ודופק (הוא מה שסומכין בהם הגולל) ורביעית דם והנוגע באהל המת או האהיל על רובע קב עצמות. וכלים הנוגעים במת. על אלו אין הנזיר מגלח ואין הכהן לוקה עליו ומ"מ איסורא איכא ולפ"ז היה אסור לכהן ליגע בכלים שנוגעים במת וכ"ש בכלי מתכות דקיי"ל מדכתיב בחלל חרב וקבלו חז"ל דחרב ה"ה כחלל והוי אבי אבות הטומאה כמת עצמו ומ"מ כבר נהגו בכל מקום כאותן הפוסקים דס"ל דאין הכהן מוזהר כלל על הכלים ו��ין להרהר אחר המנהג שנתפשט בכ"מ ובזמן שהיה א"י בטהרה היה אסור לכהן לילך מא"י (שס"ג): +ונ"ל דאם לקחו מצבה מן הקבר אין הכהן מוזהר עליו : +מי שנשברה מפרקתו ורוב בשר עמה ובזקן אפילו בלא בשר או שנעשה גיסטרא שנחתך לרחבו בצואר כולה או בשדרה עד חללה או שנחלק לשנים או שנקרע מגבו כדג (לאפוקי אם נקרע מלפניו דלא) כל אלו אפילו הוא עדיין חי חשוב כמת ומטמא באהל: אבל גוסס ומי שנשחטו בו ב' סימנים או פצוע פצעים הרבה אינם מטמאין עד שתצא נפשם ומ"מ אסור לכנוס לבית שיש בו גוסס דאע"ג דאינו מטמא מ"מ עובר הכהן על לא יחלל שהוא מוזהר שישמור בכהונתו שלא יתחלל ושמא ימות זה תיכף ואעפ"י שיש מתירין טוב להחמיר וכבר מבואר לעיל כלל קנ"ט סי' י"ג כל דיני גוסס: +קודם שנכתוב דין אהלים מוכרח אני להקדים כללים בכדי שלא לטעות בהם ולעמוד על אמיתת הדברים (א') כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת שאין לו חלל טפח כגון כזית או רביעית דם מן המת מונח בגל של אבנים או בקרקע נקרא טומאה רצוצה ובוקעת ועולה ובוקעת ויורדת ואינה מטמאה מצדדין כלל ואם כלים מונחים בצד הטומאה ואין נוגעין בטומאה טהורים וכן הכהן מותר ליגע בצד הטומאה רק שלא יגע בטומאה וכן מת שנתנו בארון וקברו אותו בקבר אם אין בין המת ובין הארון טפח מותר לעמוד בצד הקבר רק שלא יגע בקבר (ב') אבל אם יש חלל טפח על טפח ברום טפח בין המת ובין הארון הוי כקבר סתום ומטמא מכל סביביו ואפילו הנוגע מבחוץ טמא: ואם יש חור טפח ע"ט פתוח למעלה לאויר שיש לטומאה מקום לצאת כיון שיש חלל טפח ע"ט בין הטומאה ובין הארון קיי"ל דאהל טפח חוצץ מ"הת ומ"הת מותר הכהן לילך אפילו ע"ג אותו קבר ומ"מ מדרבנן אסור. ובזמנינו שאין פותח טפח לאויר נמצא כל הקברות הוא טמא שבוקעת ועולה ומ"מ בטומאה דרבנן כגון בית הפרס וכיוצא בו אם צריך לילך לשם ללמוד תורה ואין לו דרך אחרת יכול לעבור בה אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר וכן אם האבל עובר דרך שם יכול לילך אחריו לנחמו וכן לישא אשה ולדון עם אחרים ולערער עמהם מפני שהוא כמציל מידם וכן כל כיוצא בו (ועיין בב"י שכ' בשם שאילתות דכ"ש למצות חשובות) וכ"ז בקבר (רמב"ם פ"ז מהל' ט"מ ובב"ב דף י"ב ודף ק' בתוס' שם) (ג') בית שטומאה בתוכו אם אין בו פתח או שהיה בו פתח ופרץ את פצימיו וסתמו דינו כקבר סתום והנוגע בו מאחוריו או מגגו טמא כדין קבר סתום שיש בו חלל טפח בסי' ב': ואם מלאוהו בעפר עד שלא נשאר חלל טע"ט אפילו לא פרץ פצימיו ה"ז בטל הבית ודינו כטומאה רצוצה בסי' א' (רמב"ם שם הל' ו') ובית סתום ולא פרץ פצימיו או שנפתח בו פתח או אפילו לא פתח עדיין אלא שחשב להוציאו בפתח א' הרי יצא מדין קבר סתום ולכן הנוגע בו מאחוריו ומגגו טהור ואין טמא אלא כנגד הפתח (רמב"ם שם) ובזה בית עדיף מקבר דאפילו אין חור שתצא משם הטומאה אפ"ה מאחוריו טהור (וכן מוכח ממעשה דהדרישה במרתף שהביא הט"ז ובש"ך ס"ק ט"ו וס"ק י"ט שלא הזכירו שיהיה חור טע"ט) (ד') שיעור פתח להוצאת המת אפילו הוא שלם שיהיה ד' טפחים על ד"ט (שם) וכזית מן המת פתחו בטפח וגדול מכזית ה"ה כמת שלם ופתחו בד' (ה') שיעור שתכניס בהם הטומאה הוא טפח ע"ט שם ואחר שידעת אלו הכללים נבאר בפרטות אי"ה: +אסור לכהן לכנוס תחת אהל שהמת תחתיו אפילו הוא גדול הרבה ואפילו לבית אחר או לעליה האחרת הפתוחים לאותו בית בנקב שיש בו טפח על טפח ובית לאותו בית עד עולם ואם נכנס לוקה (כדאי' להדיא ברמב"ם פ"ג מהל' אבל הל' ג' הביאו ב"י ודלא כמשמע בש"ך סי' שע"ב ס"קב דמשמע מדבריו דדוקא אותו בית שהמת מונח בתוכו אסור מ"הת אבל שאר בתים שפתוחין לתוכו הוא מדרבנן דליתא כדאי' להדיא ברמב"ם פ"ג ובהרבה משניות וכבר השיגו המ"א בסי' שי"א ס"ק י"ד ובסי' שמ"ג וגם דברי הש"ך יש ליישב דכוונתו דאם הבית שהמת בתוכו סתום מכל צד דאז אין בבתים הסמוכים אלא טומאה דרבנן הואיל וסוף טומאה לצאת דוק בדבריו אע"ג דהלשון אינו מדוקדק מוטב לומר כן משנאמר ששגג בזה בדבר דאיתא להדיא אלא דגם ז"א כדלקמן סי' ח') ואם סתם הנקב כולו בדבר שאינו מקבל טומאה מותר לכנוס לבית האחר או בעליה שהסתימה חוצצת בפני הטומאה דמ"הת אהל שיש בו חלל טפח על טפח טהור דדוקא טומאה רצוצה ר"ל שאין בין המת ובין מה שעל גביו ובצדדין טפח אויר הוא בוקעת ועולה אבל אם יש טע"ט אויר טהור על גביו. ואם סתם כל הנקב אעפ"י שלא ביטל אותו דבר להיות שם עולמית אלא דכוונתו דלאחר שיוציאו המת יטלנו משם אפ"ה חוצץ אבל אם לא סתם כל הנק' רק שמיעטו שלא יהיה בחור ובחלון טפח אם נתנו להיות שם עולמית ממעט וחוצץ בפני הטומאה אבל אם דעתו ליטול משם הסתימה לא מהני המיעוט ואינו חוצץ ודוקא אם סתם בדבר שאינו מקבל טומאה כגון באבנים או פשוטי כלי עץ כקסמים וכיוצא בו אבל אם הוא כלי או אפילו דף הרחב קצת שיכול להניח עליו דבר דהוי כבית קבול (עיין מ"א סי' תרכ"ט ס"ק י"א) כיון שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה (וצ"ע דכיון דאינו מקבל טומאה אלא מדרבנן אפשר דחוצץ עיין במל"מ פי"ב מהל' ט"מ הל' ב' שנסתפק בזה) ולא מיקרי סתימה אא"כ יכול לעמוד בלא סמיכה דאם צריך סמיכה לא מקרי אלא סתימה ארעי ואה מניח באותו חלון או חור עצים ואבנים כ"כ הרבה עד שכותלי החלון מחזיקים אותם זה ודאי מהני וחוצץ ומותר לכהן להיות בבית הסמוך לו אבל אם סתם בפשוטי כלי מתכות אעפ"י שאינם כלים אלא חתי' לא הוי סתימה כיון דמקבלין טומאה אבל גולמי מתכות כגון חתי' ברזל שקורין שטאבעס אינו מקבל טומאה (ועיין רמב"ם ובחולין כ"ה) ואפילו סתם באבנים וכיוצא בו אלא שסמך אותם בכלים כדי שלא יפלו לא הוי סתימה: +בד"א בדבר שאינו מחובר לקרקע אבל אם סתם בדלת אעפ"י שהדלת תלוי בצירים של מתכות ומנעיל ואלולי הצירים לא היה יכול לעמו' אפ"ה מהני סתימה דכל שנעשה מתחלה לשמש את הקרקע וקבע בקרקע ה"ז כקרקע ומחובר אינו מקבל טומאה וכן אם יש חלון בין ב' בתים והטומאה בא' מהם והיו בחלון סריגים שקורין גראטע (ובל"א גאטער) אפילו היה של מתכות אעפ"י שיש ביניהם אויר אם אין באחד פותח טפח חוצץ בפני הטומאה ולא יצטרפו נקבי הסריגות לפ"ט (עי' בב"א ססי' ג' דזה לא שייך בחלונות שלנו שהם נעשים לאורה דשיעורו רק כפונדיון והוא קטן מאד (ש"ך ס"ק ב' וט"ס וצ"ל בפ"ח דאהלות מ"ד וכ"כ רש"י להדיא חולין קכ"ה ע"ב ד"ה חבילי מטה ודלא כט"ז בס"ק ג' וע"ש בנק"הכ שהאריך בזה ועיין לקמן סי' ח' בדין סוף טומאה לצאת: +פעמים שיש מת בבית ומותר לכהן לבוא לתוך הבית שהמת בתוכו ואסור לו לבוא לעליה שעל הבית שאין המת בתוכו כיצד ארובה (ר"ל חור) שבין בית לעליה ואין בה פותח טפח וכזית מן המת למטה בבית כנגד החור נמצא שאין כאן דבר שמאהיל על החור אלא גג של עליה ולכן העליה טמאה שהטומאה בוקעת ועולה לעליה דרך הארובה אעפ"י שאין בחור טפח כיון שהטומאה תחתיו ממש וכיון שיש לטומאה לעלות לעליה אינו מתפשטת לצדדי הבית ואינו יורדת עוד מעליה לבית כיון שאין בחור טפח אבל אם יש בחור טפח א"כ נחשב הבית והעליה כמו חדר א' שחוזרת ויורדת למטה: +הלמ"מ (כ"כ בהדיא רש"י ביצה ל"ח וכ"מ שם בגמ' ובפ' הדר וכ"כ לבוש וכ"כ מע"מ והאריך בזה ומש"כ הש"ך ס"ק ט' ובסי' שע"ב ס"קב שהוא מדרבנן כבר השיגו המ"א בסי' שמ"ג) על הפתח שיוציאו משם המת אפילו אם הדלת נעול אסור לכהן לעמוד מבחוץ תחת המשקוף הואיל וסוף הטומאה לצאת בזה ולכן ג' חדרים זה בצד זה ושנים החיצונים יש לכל א' פתח פתוח להאמצעי ודרך האמצעי נכנסים לאותן שבצד ובשנים החיצונים מונח בכ"א חצי זית מהמת כל זמן שהדלתות נעולים מותר לכהן לעמוד בחדרים שהחצי זית בתוכם שאין חצי זית מטמא וא"כ שני החדרים החיצונים טהורים אבל אסור לו לעמוד בחדר האמצעי דכיון דסוף הטומאה לצאת דרך האמצעי רואה אני כאלו הם מונחים בבית האמצעי ואעפ"כ החיצונים טהורים ול"א שהטומאה חוזרת ונכנסת כיון שהדלתות נעולות ולכן אם נפתחו הדלתות א"כ חזרה הטומאה מן הבית לחדרים החצונים והכל טמא (בט"ז ס"ק ה' כיון שדלתותיהם נעולים הכא סוף הדבור ומש"כ שם דל"א לבוד זה שייך על דברי רמ"א ססעי' ד' ונדפס בטעות): +וכן חצר שיש בו בתים סביב לצד החצר ויש לכל בית פתח לחצר ופתח אחורי החצר לצאת מן החצר לר"ה וזיזין ואכסדראות מקיפין את החצר ומאהילים על הפתחים אך לאחורי החצר שם אינו מוקף בזיזין ולכן אם מת בבית א' שבחצר וכל פתחים וחלונות של אותו בית נעול בין אותו שלצד החצר ובין אותו שלאחורי החצר וא"כ כיון דאין מקום לטומאה לצאת וע"כ סופו לצאת דרך פתח א' וכיון שאינו ידוע דרך איזה פתח יצא וא"כ כיון דסוף טומאה לצאת ולכן הטומאה יוצאת לתחת הזיזין עכ"פ ואם יש שם בית שיש בו חור טפח על טפח או פתח פתוח הטומאה נכנס לשם מן הזיזין ואם כל פתחי הבתים נעולים הבתים טהורים ומ"מ אסור לכהן לעמוד תחת הזיזין. ואם נפתח חלון או פתח או חור שיש בו ד' על ד' אחורי החצר ואותן שלצד החצר כולן נעולים אין הטומאה נכנסת תחת הזיזין כיון שיש לטומאה מקום לצאת אחורי החצר ושם אין זיזין ומ"מ אם נפתח ג"כ פתח לצד החצר הטומאה יוצאת ג"כ תחת הזיזין ונכנס לבית: +וכן גגים הבולטים למעלה לחוץ על פתחי הבתים וטומאה בא' מהבתים כל הבתים שפתחיהם פתוחים או שיש חור טפח ע"ט טמא אבל אם הם סתומים טהורים ולכן כהן שהוא בבית או בחדר שהטומאה נוגע אליו והוא נעול בדלת וחלונות ונודע לו שהגיע הטומאה אליו אסור לצאת מן החדר עד אחר הוצאת המת שהרי כל זמן שלא נפתח החדר לא נכנסת הטומאה לתוכו וכשיפתח תכנס (ש"ך ס"ק ט"ו) וכן אם יש ב' חדרים זה לפנים מזה והמת בחדר החיצון יכול הכהן לכנוס לחדר הפנימי ולנעול כל פתחים וחלונות אבל כשהמת בפנימי אסור לכהן להיות בחיצון אעפ"י שינעול הדלת של הפנימי כיון שסוף טומאה לצאת דרך חדר זה אבל אם יש לכל חדר פתח לר"ה ודעתו להוציאו דרך אותו פתח מותר גם בזה ובלבד שלא יערים דאל"כ נטמא למפרע (עיין רמב"ם בפ"ז הל' ב' מט"מ) וכן אם יש שם מרתף ויש למרתף פתח להוציאו לר"ה מותר להניח המת במרתף אבל אם אין למרתף פתח לר"ה אלא דרך הבית או שדעתו להוציאו דרך הבית א"כ סוף טומאה לצאת ואסור ואין היתר עד שיהיה ג' תנאים (א') שיהיה למרתף פתח או חלון לפחות ד' טפחים על ד' שזה הוא שיעור פתח להוצאות המת לצד חוץ (דאל"כ הבית טמא מחמת סוף טומאה לצאת) (ב) שלא יהיה שום גג או אהל רחב טפח על אותו החור והדלת של המרתף דאל"כ הטומאה יוצאת מן החור וכן מן הדלת כיון שסוף טומאה לצאת משם ונכנס לתחת האהל ומשם לבית (כ"ז תמצא בט"ז ס"ק י' ובש"ך ס"קב וט"ו) וכן אם המת בעליה ויש שם פתח להוציא משם המת ויוציאנו משם ואין אהל על מקום אותו פתח בענין שלא תוכל לצאת ולכנוס מן הצד תחת האהל מותר לכהנים להיות בבית שתחתיו: +כשיש קורה או בנין מונחת על המבוי כמו שעושין לעירוב והקורה רחבה טפח ואפי' אינו רק מצד א' של הקורה והצד הב' אינו רחבה טפח מ"מ מביא הטומאה גם לצד השני (אהלות פי"ב מ"ו וע"ש בתוי"ט) וראשי הקורה או הבנין נכנסין תחת הגגין והגגין מאהיל עליו טפח מכאן ומכאן נמצא כשהטומאה בא' מן הבתים שבצד זה נכנס תחת הגגין ומשם תחת הקורה (נ"ל דהיינו מטעם חבוט רמי) ומן הקורה נכנס לתחת הגגין שבצד השני וא"כ אסור לכהנים לכנוס בבתים שבצד השני ואם הבנין בנוי באופן זה שאין עליו רעפים מן הצדדין וגם משני הצדדין יש בנין מלמטה לארץ עד המשקוף שקורין פוליירעש והבנין שלמטה סותם יותר ממה שהגגין של הבתים בולטין אעפ"י שבאמצע יש רעפים על המשקוף א"א לטומאה לכנוס לשם שהרי אע"ג שהטומאה הוא תחת הגגין ומאהיל על הבנין כיון שמגיע לפוליירעש שמן הצד שאין שם גג א"א לכנוס יותר (עט"ז ס"קט) וכן אם יש חומה באמצע ב' בתים מתחלה ועד סוף אין עליו רעפים והחומה גבוה יותר מן הגגים (שקורין הוט) באופן שאין אהל טפח על הגגין בשום צד. וכן ב' חצרות ואויר ביניהם אלא שיש חומה בצד א' המחבר אותם יחד והחומה מכוסה ברעפים וגגות הבתים מב' צדדים מאהילים על חומה זו יש תקנה ליקח רעפים א' מן החומה באמצע וגם יראה שהגזיעשן לא יהיה בולט שם טפח וא"כ כיון שיש אויר הפסק אין מקום לטומאה לכנוס מזו לזו וכן ב' גגין שאינן נוגעין זה לזה אעפ"י שאין ביניהם רק פחות מג"ט דקיי"ל בכל התורה דכלבוד דמי אבל לענין טומאה הלמ"מ דל"א לבוד לא להקל ולא להחמיר (ט"ז ס"ק ד' שייך כאן): +ודוקא לבוד ל"א בטומאה אבל חבוט רמי אמרי' כגון ב' גגין זה למעלה מזה אפי' למעלה מג"ט שאינן נוגעין אמרי' חבוט ר"ל כאלו העליון נחבט ונוגע בתחתון ודוקא כשיש בבגו טפח אמרי' חבוט אבל לא בפחות מטפח דכך הוא הלמ"מ: +כיון דאמרי' סוף טומאה לצאת הוי כאלו יצאה ולכן יש מחמירים לכהנים לילך דרך שער העיר שסוף המת לצאת משם אלא ימתינו עד שיוציאו המת משם ויש מתירין דס"ל דל"א סוף טומאה אלא באותו פתח שמוציאין תחלה מתוך האהל כיון דע"י אותו היציאה נטהר האהל אבל לא בשאר פתחים ובמקום שאין מנהג להחמיר המיקל לא הפסיד: +אסור לקרב בתוך ד' אמות של מת או של קבר דהמת תופס ד"א מדרבנן שמא יגע במת בד"א שאין הקבר מסויים במחיצות גבוהות י' טפחים אבל אם הוא מסוים במחיצות גבוהות י"ט או בחריץ עמוק י"ט א"צ להרחיק ממנו אלא ד' טפחים אבל הקבר אעפ"י שהוא בנוי באבנים כיון שאין שם מחיצה גבוה י"ט לא מקרי מסיימי מחיצות (עיין ב"י) ולכן מותר לכהן לעמוד אצל בית שיש בו מת ומותר ליגע בכותליו ובלבד שלא יהיה שום דבר מאהיל עליו ואין חילוק אם הוא סתום או פתוח אם לא שפרץ פצימיו דאז דינו כקבר כדלעיל סי' ד' עיין ש"ך ס"ק י"ט (סעי' ה') ודוקא כשמונח במקום קביעותו אסור לקרב לתוך ד"א אבל כשהוא במטה המוציאין אותו ובעת צדוק הדין אף כשמעמידין אותו אינו תופס דאין שם קביעתו (ש"ך ס"ק י"ח): +מת המונח בספינה אם היא קטנה שמתנדנדת כשדורכין בה אסור לכהן לכנוס בה ואפי' חוץ לד' אמות של מת דהוי כמונח בבית שהוא מקום קביעותו כיון שא"א שלא יסיט הטומאה אבל בספינה גדולה שאינה מתנדנדת כשדורכים בה מותר חוץ לד' אמות של מת: +הכהנים אין יכולים לכוף לקרובי המת שיוציאו המת ממקומו כדי שיהיו רשאים לכנוס לבתיהם אם לא שהכהן חולה או בנפל וכבר מבואר לעיל כלל קנ"א סי' כ' כ"א: +כהן שיש�� והוא באהל שהטומאה נכנסת בו עפ"י אופנים המבוארים לעיל אעפ"י שאינו עם מת בחדר א' (דלא כש"ך בס"ק ב' ג' כדלעיל סי' ה') ולא ידע צריך להקיצו דמ"מ עובר בשוגג על איסור דאורייתא ומחויבין להפרישו ואם הוא שוכב ערום אע"ג דיש כאן טומאה דאורייתא מ"מ אין להגיד לו אלא יקראו לו סתם שיצא כדי שילביש עצמו תחלה אע"ג שאנו רואין שהוא עושה איסור בשוגג נדחה מפני כבוד הבריות אבל אם כבר הגידו לו אסור להמתין עד שילבוש דמשום כבוד הבריות לא דחינן איסור תורה במזיד אבל בטומאה דרבנן נדחה מפני כבוד הבריות כדלעיל סי' ד' (שע"ב) ואם הוא ישן א"צ להקיצו: + +Klal 160 + +דין איזה כהן מוזהר ולאיזה מתים מטמא ועד מתי מטמא (שע"ג):
כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות כך מוזהרים הגדולים על הקטנים שנאמר אמור אל הכהנים ואמרת: ודוקא לטמאותם בידים אבל אם הקטנים מטמאין מעצמם אין צריך להפרישן כדאי' בא"ח סי' שמ"ג ובחבורי ח"א בדין חינוך קטן כלל ס"ז. מיהו י"א דהיינו דוקא שלא הגיע לחינוך וקטנים הישנים באהל המת אין מחויבין להקיצן ולהוציאן אך מפני חינוך טוב הוא (סי' שע"ג סעי' א' ובש"ך) ואשת כהן מעוברת מותרת לכנוס באהל המת דהוי ספק ספיקא שמא נפל ואת"ל בן קיימא שמא נקבה (סי' שע"א ש"ך ס"קא ואפילו יודעת בודאי שכלו ט' חדשים מותר דהוי טהרה בלועה (מ"א סי' שמ"ג): +אפילו בעל מום מוזהר מליטמאות אבל חלל וכהנת מותרים ליטמא ודוקא חלל דאורייתא אבל של דבריהם כגון שנולד מחלוצה אסור לטמא ואם הוא נולד מספק חלוצה הוי כהן גמור לכל דבר (שם סעי' ב' ובש"ך): +כל המתים האמורים בפרשה שהכהן מטמא להם מצוה שיטמא להם ואם לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו אחד האיש ואחד האשה שהיתה כהנת מצוה לה לטמאות (שם סעי' ג' ובש"ך) אבל אין איסור לכהנת לטמאות אפילו לכל המתים אלא דבקרובים יש מצוה לה לטמאה: +אלו הם הקרובים שמטמא להם אשתו נשואה שהיא כשרה. אבל פסולה או גרושה ואפילו יש לו בנים ממנה או ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ואינה מחויבת ליטמא לו ומטמא לאמו אפי' נתחללה כגון אחר שנולד כהן זה ממנה נישאת לכהן כשהיא גרושה. ולבנו ולבתו דקים ליה שכלו לו חדשיו או שהם משלשים יום ואילך אפילו הם פסולים לאפוקי ספק נפל דאין מטמאין לו חוץ מבנו ובתו משפחה או כותית שולדה כמותה ולא נקרא בנו כלל. וה"ה לאחיו ולאחותו הקטנים שהם ספק נפלים אין מטמא להם: ולאחיו ואחותו מאביו אפילו הם פסולים אא"כ הם בני שפחה או כותית. אבל לאחיו ולאחותו מאמו אינו מטמא וכן אינו מטמא לאחותו ארוסה אפילו היא ארוסה לכהן ולא לאנוסה ומפותה: אבל מטמא לאחותו ארוסה שנתגרשה מן האירוסין ובוגרת ומוכת עץ ומטמא לשומרת יבם אפילו אם כתב בכתובתה אם מיתת בלא בנים תהדר כתובתה לבי נשא (פי' לבית אביה) (שם סעי' ה' ובש"ך): +כל אלו מטמאין להם אפילו שלא לצורך ומצוה לטמא וי"א דדוקא לצורך קבורה או להביא לו ארון ותכריכים ואז מצוה לטמא אבל שלא לצורך אסור לטמא ולסברא הראשונה אפילו מת לו מת בשבת שאי אפשר לקברו בו ביום מותר לטמאות לו ולשמרו כדי שלא יהיה מוטל בבזיון. ונכון להחמיר כסברא אחרונה שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכים (ונ"ל דמחויב לטמא עכ"פ לצורך קבורה אעפ"י שיש חבורה שהרי טמאו ליוסף הכהן בע"כ ע' בב"י בודאי היה שם בלא"ה מי שיקבור) ואינו מטמא להם אלא עד שיסתום הגולל דהיינו לרש"י כיסוי ארון ולר"ת הוא האבן שנותנין על הקבר לסתמו או אחר השלכת העפר על הקבר וכתב הש"ך דאפילו לרש"י דוקא לאחר שהנוחו המת עם הארון בקבר וסתמו זה הוי סתימת הגולל אבל כל זמן שהוא בבית אפילו אם סתמו הארון במסמרים לא מקרי נסתם הגולל ומותר לטמאות עד שיסתום הקבר ואם דעתו לפנותו משם מותר לטמא לו לצורך עד שיסתום גולל שני (שם סעיף ה"ו ובש"ך): +אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמטמא לקרוביו לפיכך כהן שמת לו מת צריך ליזהר ולקברו בסוף בה"ק כדי שלא יכנס לב"הק ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור דאע"ג דבהליכה אע"ג שמטמא בקברות אחרים מותר כיון שלא פירש עדיין ממתו אבל בחזרה דאז כבר פירש ממתו דאז אסור לטמא והוא יצטרך לילך על קברים והב"ח ושאר אחרונים פסקו דאף בהליכה אסור להוסיף טומאה כיון שאפשר לו לקברו בסוף ב"הק (שם סעי' ז' ובש"ך): +כהן שפירשו אבותיו מדרכי הצבור אינו מטמא להם ולא להרוגי ב"ד ולא למי שמאבד עצמו לדעת ולא לספק כגון שנתערב ולדה בולד חברתה או ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון. ואין הכהן מטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו וכן המלקט עצמות אינו מטמא להם אעפ"י שהשדרה קיימת ואפילו אם כל המת שלם אלא שחסר ממנו כל שהוא אפי' הוא מונח אצלו אינו מטמא לו שאינו מטמא אלא לשלם ויש מי שאומר דהני מילי כשחסר לאחר מיתה או כשחסר בשעת מיתה כגון שחתכו ראשו שאינו עכשיו כמו שהיה בחייו ולא קרינן ביה לאביו אבל אם חסר ממנו אבר בחיים ומת מטמא לו אעפ"י שאינו שלם ויש מי שאומר שאינו מטמא להרוג דמקרי חסר ונכון להחמיר (שם סעיף ח' ט' ובש"ך): +מצוה להטמאות למת מצוה אפילו הוא כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ומצא מת מצוה מטמא לו שנאמר בנזיר לאביו ולאמו כו' דכל הפסוק מיותר שהרי כבר כתיב לנפש מת לא יטמא וקבלו חז"ל דר"ל דוקא לאביו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה. ואינו נקרא מ"מ לענין זה אא"כ מצא ראשו ורובו ואם מצא ראשו ורובו וקברו ואח"כ מצא עוד אבר ממנו קוברו (כן הוא בב"י) ובזה חמור מקרובים שאינו מטמא להם אא"כ הם שלימים כדלעיל בסי' הקודם דהתם לענין טומאה כתיב לאביו כו' משמע אביו שלם וכן כולם אבל קבורת מת מצוה דאתיא מקבור תקברנו משמע כולו ורובו ככולו בכל התורה: +איזהו מ"מ שמצאו בדרך או בעיר של נכרים ואין לו קוברים וממקום שמצאו אינו יכול לקרות ישראל שיעלהו ויבא לטפל בו ולקוברו אסור לו לזוז משם ולהניח את המת אפילו לילך לעיר להביא קוברים אלא יטמא עצמו ויקברנו אבל אם היו ישראל קרובים למקום המת שהמוצא את המת קורא אותם והם עונים לו ובאים לקברו אין זה מ"מ שיטמא עליו הכהן אלא קורא אותם והם קוברין. באו בני העיר אם יש כל צרכו מושך את ידיו ולעולם הוא מ"מ עד שיהיו שם נושאי המטה וקוברים (ט"ז). י"א אם אינו מוצא שיקברוהו רק בשכר אינו חייב לשכור משלו אלא מטמא אם ירצה. מת הנמצא ולא ידעינן מי הוא אזלינן בתר רובא הנמצאים שם דהיינו בתר רוב העוברים ושבים המצויים שם או בתר רוב עיירות ולא אזלינן בתר העיר הקרובה אפילו בקורבה דמוכח אלא בתר רובא אזלינן דכל דפריש מרובא פריש (שם סעי' ג' ובש"ך) ואם נוכל לומר כל קבוע כמחצה על מחצה כגון שידוע שהיו כאן ונהרג א' מהם במקומו וכיון דידעינן בודאי שהיה שם קיי"ל דכל קבוע כמחצה ע"מ כדלעיל כלל ס"ג לא אזלינן בתר רוב אלא ה"ל כמחצה על מחצה וצריך לקוברו אבל אין הכהן מטמא לו כדין הספיקות לעיל סי' ז': + +Klal 161 + +דין על איזו קרוב ותינוק מתאבלין (שע"ד):
כל הקרובים שהכהן מטמא להם שהם אביו ואמו ובנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו הבתולה ואשתו כדלעיל כלל ק"ס מתאבלין ע��יהם ועוד הוסיפו עליהם חכמים אחיו מאמו ואחותו מאמו בין בתולה בין נשיאה ואחותו נשואה מאביו שמתאבלין עליהם אעפ"י שאין כהן מטמא להם וכשם שהוא מתאבל על אשתו כך היא מתאבלת עליו ודוקא אשתו כשרה ונשואה אבל פסולה או ארוסה לא אבל בנו ובתו ואחיו ואחותו אפילו הם פסולים מתאבל עליהם חוץ מבנו ובתו ואחיו ואחותו משפחה וכותית שאינו מתאבל עליהם (סי' שע"ד סעי' ד'): +הגר שנתגייר הוא ובניו או עבד שנשתחרר הוא ואמו אין מתאבלין זה על זה וה"ה גר שנתגייר עם אמו אין מתאבלין עליהם לדידן דקיי"ל אפילו אבילות יום ראשון מדרבנן (עש"ך ס"קד): +כל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו אם מת לו מת ודוקא בפניו אבל שלא בפניו א"צ לנהוג אבלות חוץ מאשתו שאע"פי שמתאבל עליה אינו מתאבל עמה אלא על אביה או על אמה משום כבוד חמיו וחמותו אבל על אחיה ואחותה או בנה ובתה מאיש אחר אינו מתאבל עמה ומ"מ אינו יכול לכופה להתקשט אבל יכולה למזוג לו הכוס ולהציע לו המטה ולרחוץ לו פניו ידיו ורגליו וכן היא אינה מתאבלת עמו אלא כשמתו חמיה או חמותה אבל שאר קרוביו שמתו אינה מתאבלת עמו: +אין מתאבלין עם הקרובים שמתאבלין עליהם אלא כשמתאבלין על הקורבה דשאר כגון בנו ואחיו שמתאבל על בן ובת שלהם אבל על קורבה דקדושין שלהם כגון שמתה אשת בנו או אשת אחיו או בעל בתו או בעל אחותו אינו מתאבל עליהם (שם סעי' ז'): +והאידנא נוהגין להקל באבילות זה של המתאבלים עמו דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים ועכשיו נהגו כולם למחול וכן נוהגין האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים וכל המחמיר אינו אלא מן המתמיהים ואינו כמכבד האבלים אלא כלועג להם ואע"ג דמי שרוצה להחמיר על עצמו ולהתאבל על מי שאינו צריך הרשות בידו כדלקמן היינו דוקא כשמתאבל לגמרי כדין אבלות אבל בשאינו מתאבל אלא לפניו הוי כלועג לאבל ומ"מ נהגו שכל קרובי המת הפסולין לו לעדות מחמת קורבה דשאר אבל לא פסולי עדות מחמת קורבה דקדושין כדלעיל בסי' ד' מראין קצת אבלות בעצמן כל שבוע ראשונה דהיינו עד אחר שבת הראשון שאינם רוחצים כי אם בפושרין גמורים ואין משנין קצת בגדיהם כמו בשאר שבת. ואין כל הקרובים שוין בזה אם היו שני בשני או בן בנו או בן בתו לובש כל בגדי שבת חוץ מבגד עליון: וכשמת חמיו או חמותו וכן אשה שמת לה חמיה או חמותה או אבי אביו או אבי אמו וכן האשה בשביל אבי אביה או אבי אמה אינם לובשים רק כתונת לבן והאשה עוד צעיף לבן וכן המנהג שלא לילך לבית המרחץ ולא לחוף הראש גם אין לאכול חוץ לביתו לא בסעודת מצוה ולא בסעודת מריעות ולאחר שבת הראשון מותר בכל דבר בין אם מופלג או סמוך (שם): +תינוק דלא קים לן אם כלו חדשיו אפילו מת ביום ל' ואפילו גמרו שערו וצפרנו דינו כלפני ל' ואין מתאבלין עליו ולאחר ל' מתאבלין עליו אא"כ נודע שהוא בן ח' ואי קים ליה ביה שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש ונולד חי לט' חדשים גמורים אפילו מת ביום שנולד בו מתאבלים עליו ספק בין ט' לראשון או בן ז' לאחרון שניהם מתאבלין עליו אע"ג דאבילות מדרבנן והחמירו חז"ל דגנאי הוא למת כשלא יתאבלו עליו (ט"ז שם): +תאומים שמת א' מהן תוך ל' והשני חי לא אמרי' מדזה חי גם הראשון היה בן קיימא ואין מתאבלין עליו ואם מת השני לאחר ל' מתאבלין עליו (שם בט"ז וש"ך): + +Klal 162 + +דין אימתי מתחיל אבילות כשנקבר מיד או שמפנין מקבר לקבר (שע"ה):
אבלות יום ראשון מחלוקת בין הפוסקים י"א דבז' מתים המפורשים בתורה שהן אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו הבתולה ואשתו נשואה אם הוא יום מיתה וקבורה הוא מ"הת וילפי' מדכתיב במיתת נדב ואביהוא אם אכלתי חטאת היום כו' אבל ג' מתים שהוסיפו עליהן לאבלות שהן אחיו ואחותו מאמו ואחותו נשואה. ואחותו אנוסה או מפותה אבלותן אינו אלא מדרבנן. ואפילו בז' מתים אם מתו היום ונקברין למחר או שמועה קרובה אפילו יום א' אינו אלא מדרבנן (רמבם ורמב"ן) וי"א דמ"הת אינו אלא לענין קדשים אונן אסור מ"הת ביום א' אבל אין שום אבילות מ"הת אפילו ביום מיתה וקבורה (תוס' ורא"ש אלא שסמכו חז"ל אבלות על פסוקים כמו שנכתב לקמן אי"ה כלל קס"ד אבל הכל הוא מדרבנן (טור סי' שע"ה): +מאימתי חל האבלות משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר מיד מתחיל האבלות ומעטף ראשו אבל אינו חולץ מנעליו עד שיגיע לביתו כדין אבל ההולך בדרך לקמן קס"ה ועכשיו נוהגין לחלוץ המנעל תיכף אחר סתימת הגולל מיד. היה סבור שנסתם הקבר והתחיל להתאבל ואח"כ נודע שטעה חוזר ומתחיל אבלות מחדש (סעיף א'): +מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקברו ואינם יודעים מתי יקברו. מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות ז' ול' ומתחילין להתאבל וההולכים עמו מונים משיקבור ואם גדול המשפחה הולך עמו אף אלו שבכאן אינם מונים אלא משיקבור (ומשמע דאפילו לא יחזור גדול הבית מאיזה סיבה מ"מ משערין לפי אומד הדעת מתי נקבר ומתחילין להתאבל וכ"כ הפרישה בהדיא סי' כ"ז) וגדול המשפחה היינו דביתא סמיך עליה וגרירי כלהו אבתריה לא שנא אח או אפילו קטן וי"א דוקא כשהוא בן י"ג שנים ואם מתה אשתו הבעל נקרא גדול הבית (ש"ך ס"ק י"ב אעפ"י שיש שם אח או אב דאין הולכין בזה אחר המצטער יותר אלא מי שחייב בקבורתו ולטפל יותר בו והוא מדברי רשב"א ע"ש בש"ך אך משמע דרשב"א מפרש כן כל גדול הבית שבענין זה כמ"שכ הפרישה להדיא אך לפי מה שכ' בש"ע קטן והוא פי' רי"ץ גאות דביתא גריר אחריו וא"כ משמע דאם אוכל אצל חמיו ומתה אשתו דחמיו הוא גדול הבית וצ"ע) ודוקא לחומרא אזלינן בתר גדול הבית דאין מונין אלא משיקבור אבל אם גדול הבית נשאר בביתו אעפ"כ ההולכים עם המת אין נבררין אחריו אלא מונין משעה שנקבר (תוס' ולזה הסכים הש"ך) וי"א דלעולם הולכין אחר גדול הבית ואם נשאר בבי' אפילו ההולכים עם המת מונין משיצא המת (טור ע"ש בש"ך סק"ב): +ואפילו בהלך גדול הבית דאמרי' דאף אלו שבכאן מונים משיקבר דוקא אם הוא יכול לבוא אל הקבר תוך ג' ימים אבל אם אינו יכול לבא לקבר תוך ג"י אלו שבכאן מונין מיד וגדול הבית שבב"הק משיסתום הגולל דלא מסתבר כלל אם יקבור המת במקום רחוק שאלו שבכאן ישבו ימים רבים ולא יתחילו אבלות עד שיקבור (ש"ך סק"ג) וכ"ז לענין התחלת אבלות ולענין משך האבלות יתבאר לקמן מסי' י"ב ואילך: +וכ"ז כששולחים לעיר אחרת הרחוקה אבל הקוברים בב"הק הסמוך לעיר החוזרים משערי העיר אינן מתאבלין עד שיאמרו להן שנקבר (ש"ך ס"ק א' ואם הוציאו המת סמוך לשבת או ליו"ט יתבאר לקמן כלל קס"ט): +אם מפנין המת מקבר לקבר אם קברוהו בקבר הראשון על דעת להיות קבור שם עולמית אלא שאח"כ נמלכו לפנותו משם אין מונין אלא משיקבר בקבר ראשון אפילו פינוהו תוך ז' אבל אם בתחלה קברוהו על דעת לפנותו כשיזדמן להם מתחילין אבלות מיד. ואם פנוהו תוך ז' חוזרין ומונין משיקבר שנית ואם לא פנוהו עד לאחר ז' כבר עבר אבלותם ואין מתאבלין עליו פעם אחרת. ואם מתחלה היה דעתם לפנותו תוך ז' אין מתחילין למנות עד שיקבר בקבר הב' (סעי' ג'): +אם נתנו המת בארון ונתנוהו בבית אחר לפי שהיתה העיר במצור מונים לו מיד ז' ול' אעפ"י שדעתם לקברו בב"הק אחר המצור וסתימת הארון במסמרי' הוי כקבורה וחל עליהם אבילות מיד דאע"ג דקיי"ל דאין אבלות חל עד שיסתום הגולל וקיי"ל כפירש ר"ת דסתימת הגולל דר"ל שנותנים גולל הוא אבן שנותנים על הקבר למעלה לסותמו ולא אותו אבן שקורין מצבה שזה אינו אלא לסמן ונקרא ג"כ גולל לר"ת כדלעיל כלל קנ"ח ולא כפרש"י שפי' דגולל ר"ל שסותמין הארון בכסוי נסרים (עיין ט"ז סק"א) מ"מ במצור אע"ג דדעתם לקבור אותו אח"כ בב"הק מ"מ השתא ה"ל קבורה מעליותא שהרי יכול להיות שלא יוכלו לקברו כלל בב"הק וא"כ הוי כנתיאשו לקברו לקמן דחל האבלות מיד ואם קברו אותו בקרקע ואח"כ יפנוהו לב"הק פשיטא דחל האבלות מיד כדאיתא בסי' ו' (סעי' ד'): +הרוגים שאין מניחים אותם לקבור משנתיאשו לשאול לקברו בין תוך ל' או אחר ל' אעפ"י שלא נתיאשו לגמרי מלקברו דאולי יזדמן להם שיוכלו לקברו מ"מ חל האבלות לענין ז' ול' דמילתא דלא שכיחא הוא (סעי' ה'): +מי שהודיעו שצלבו קרובו בעיר אחרת ונהג אבלות מיד ואח"כ נודע לו שעדיין עומד בצליבה אותו אבלות לא עלה לו וחוזר ומונה משנקבר אותו משנתיאשו מלקברו. ומי שטבע במים וכבר נתיאשו מלבקשו עוד ונהגו אבלות ולאחר שעברו ימי האבלות נמצא המת והובא לב"הק א"צ לנהוג אבלות רק אם הוא אביו צריך לקרוע (סעי' ו' וט"ז שם): +מי שנטבע במים שאין להם סוף כיון דאין מתירין לאשתו משום דחיישינן שעדיין הוא חי ולכן אין נוהגין עליו אבלות אבל אם נטבע במים שיש להם סוף או שיוצא קול שהרגוהו ליסטים או שהרגו חיה (דהיינו במי שאין לו אשה או שנתברר שהרגוהו) מאימתי מונין משנתיאשו לבקש. מצאוהו אברים אברים ומכירים אותו בסמני גופו אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או שנתיאשו מלבקש ואם נמצא אחר שנתיאשו ממנו בניו אם הם שם בשעה שנמצא או ששמעו באותו יום מתאבלין אותו ביום ולא גרע מליקוט עצמות לקמן כלל קע"א אבל אם אינם שם ושמעו אחר שעבר היום אין צריכים להתאבל אלא רק לקרוע ושארי קרובים כתב בש"ע דא"צ לחזור ולהתאבל ומשמע אפילו הם שם בשעה שנמצא אבל הש"ך כ' דה"ה שאר קרובים צריכים להתאבל באותו יום כמו בליקוט עצמות: +אם שלחו מתיהם לעיר אחרת שדינם להתחיל האבלות משיחזרו פניהם בענין שנתבחר לעיל סי' ג' והתחילו למנות האבלות ואח"כ נתפס המת ולא ניתן לקבורה זמן ארוך א"צ להפסיק אבלותם וא"צ לחזור ולהתאבל אח"כ דמאחר שדינה נהתחיל עוד א"צ להפסיק. ונ"ל דגם בזה צריכים להתאבל אותו יום שקוברין אותו כדלעיל סי' י': +מי שמת לו קרוב ונודע לו במקומו מונה לעצמו משנודע לו ואפילו בא אח"כ למקום המת אצל שאר אבלים שהתחילו כבר להתאבל לא יקצר אבילתו בשביל זה. וכן אם בא אצל האבלים ואינו במקום שמת המת ולא במקום קבורה כל א' מונה לעצמו משעה שנודע לו: +אבל אם לא ידע שמת עד שבא אל האבלים שבמקום המת או מקום קבורה אם היה במקום קרוב שהיא מהלך י' פרסאות דהיינו מהלך יום א' ה"ז כאלו היה כאן בשעת מיתה ולכן אפילו בא ביום ז' אם מצא מנחמים אצלם ולדידן קודם יציאת ב"הכנ כיון שעדיין נוהגין קצת אבילות מונה עמהם ודוקא כשגדול הבית אצלם דכלם נגררין אחריו אבל אם לא היה שם גדול הבית מונה לעצמו (ש"ך ס"ק י"ג): +וגדול הבית שבא ממקום קרוב כנ"ל אינו נגרר אחר הקטנים ולכן מונה לעצמו (שם): +אם מקצת אבלים הלכו בשעת קבורה לב"הק לעיר אחרת בין שנשאר גדול הבית כאן או שהלך לב"הק מונין עם אלו שבבית בין שב"הק קרוב או רחוק בין באו תוך ג' או אפילו בז' קודם שיעמדו מנחמים (דהא דמבואר לעיל בסי' ג' דאם הלך גדול לב"הק מתחילין משיסתום הגולל אפילו איתן שבכאן היינו כשגדול דר שם במקום שקוברין ונשאר שם ולא יחזור לכאן לפיכך הולכים אחריו אבל אם לא נשאר שם אע"פי שדר שם כיון שבא לכאן מתחילין למנות האבלות משעה שיצא מפתח העיר) ואם באו לאחר שיעמדו מנחמים אותן שהלכו לבה"ק מונין לעצמם משיסתום הגולל (שם): +הבא ומצא שהלך הגדול לב"הק אם חזר הגדול אפילו ביום ז' כיון שהוא מונה עמהם אף זה הבא נגרר עמהם וכולן מונים מנין א' והוא שבא זה ממקום קרוב ודוקא שנשארו מקצתן בבית אבל אם לא נשארו מקצתן בבית מונה לעצמו אם לא שבא תוך ג' ימים (ונ"ל דר"ל אם בא תוך ג' ימים והאבלים יחזרו עכ"פ ביום ז' ואם לא חזר הגדול תוך ז' שאז הגדול מונה לעצמו משיסתו' הגולל אז גם הבא ממקום קרוב אינו מונה עם אותן שבבית מיציאת המת אלא מונה לעצמו משעה שנודע לו וכ"ז שהלך הגדול לב"הק ולא דר שם אלא שבא לכאן (שם): +ואם הגדול דר שם ונשאר שם במקום הקברות אם יכול להגיע שם עם המת תוך ג' ימים כולם מונים משיסתום הגולל וכדלעיל סי' י"ד ט"ו אבל אם לא יכול להגיע לשם תוך ג"י אז הנשארים מונים מיד וגדול שבב"הק מונה משיסתום הגולל (שם): +ואם התחילו אותן שבבית והגדול למנות אבלותן בשוה כולם משיצא המת דהיינו שלא הלכו עם המת או כולם הלכו והתחילו משיסתום הגולל וחזרו כולם אז הבא ממקום קרוב מונה עמהם בכל ענין אפילו בא ביום ז' כיון שחזר הגדול קודם שעמדו מנחמים (שם): +ואם התחילו אבלית בשוה כגון שלא הלך הגדול עם המת ואח"כ הלך הגדול לב"הק לצרכי מת כגון לעשות מצבה או בנין לקבר ולא חזר אחר שבא הקרוב או שחזר בז' לאחר שיעמדו מנחמים דינא הכי אם בא הקרוב תוך ג' מונה עמהם ואם לאחר ג' מונה לעצמו: +ודוקא שהלך הגדול לצורך המת אבל הלך שלא לצורך המת אפי' בא הקרוב תוך ג' מונה לעצמו כיון שלא חזר הגדול לביתו: +ואם בא האבל ממקום רחוק יותר מי' פרסאות בכל ענין מונה לעצמו (שם): +כל שדינו למנות עמהם אפי' חזר אח"כ לביתו מונה עמהם (שם): +מי שהוא אבל ובתוך ז' מת לו מת אחר מונה ז' למת האחרון ועולים לו לתשלום ז' ממת הראשון: +אם התפללו הצבור ערבית וגם הוא התפלל ועדיין הוא יום ושמע שמת לו מת י"א שמונה מיום המחרת ואותו יום אינו עולה לו דהוי כתרי קולי דסתרי אהדדי דכיון שכבר התפללו ערבית ועשו אותו לילה לענין ק"ש כיצד יעשה אותו יום אבל אם הוא עדיין לא התפלל ערבית אע"ג שהציבור התפללו ערבית כיון דאבילות דרבנן יכול לומר לדידי יום הוא כיון שהוא לא התפלל ואין חילוק בין איש לאשה דאפילו אשה אע"ג דרוב אינן מתפללות מ"מ אם היא אשה שרגילה להתפלל ועדיין לא התפללה עולה לה אבל אם אינה רגילה להתפלל נגררת אחר הצבור (עיין ש"ך ס"ק י"ד): + +Klal 163 + +דין ניחום אבלים וסעודת הבראה ובה"מז (שע"ז שע"ח שע"ט):
אין המנחמים רשאין לפתוח עד שיפתח האבל תחלה והאבל מיסב בראש וכיון שנענע האבל בראשו בענין שנראה שפוטר את המנחמים אין רשאין לישב אצלו ואין אבל או חולה חיובים לעמוד אפילו מפני נשיא (שע"ו סעיף א'): +הבא לכבד את חבירו ולקום מפניו אומר לו שב אא"כ הוא אבל או חולה דמשמע שב באבלות שלך. שב בחולי שלך. לא יאמר אדם לא נפרעתי כפי מעשי או כיוצא בדברים אלו שאל יפתח פיו לשטן ואל יאמר אדם לאבל מה לך לעשות כי אי אפשר לשנות שזהו כגידוף דמשמע הא אם אפשר לשנות היה עושה אלא יקבל עליו גזירת הש"י מאהבה (שם סעיף ב): +מת שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל ז' ימי האבלות ושאר העם מתקבצים אליהם ואם לא היו שם עשרה קבועים בכל יום ויום מתקבצים עשרה משאר העם ויושבים במקומו וכתב רמ"א שלא ראה שנוהגין כן ומצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם אפילו אין אבל כי בזה נחת רוח לנשמה ואם יש שם אבל מצטרף למנין (שפ"ד). ואם יש ב' מתים א' יש לו אבל וא' אין לו אבל ואין שם כדי להתפלל במקום שניהם יתפללו בזה שאין לו אבל: +עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשירה ואין אומרי' עליהם תנחומי אבלים אלא א"ל המקום ימלא חסרונך כשם שאומרים לאדם על שורו וחמורו שמתו. מנודה שמת מנחמין אבליו אבל אם מנודה הוא אבל אין מברין אותו ואין אומרים לו תנחומי אבלים דכ"ד שהוא משום כבוד חיים אין עושין למנודה כשהוא אבל (שע"ז): +אבל אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה מדאמר ליה קב"ה ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל ופירושו לחם של שאר אנשים ודוקא ליחזקאל צוה עליו כן מכלל דכ"ע כשהם אבלים מחוייבים למיכל לחם של שאר אנשים ולא מדידהו וכתב רבינו ירוחם והטעם כי האבל דואג ונאנח על מתו ואינו חושש לאכול כי רצונו למות גם הוא ע"כ צוה השם יתברך לאחרים שיאכילוהו משלהם לפיכך הפוחת לא יפחות מסעודה ראשינה שהוא עיקר זמן מרירותו אבל סעודה שניה מותר אפי' הוא ביום ראשון. והלבוש כ' שהטעם שכ"ז בכלל נחמה היא שמראין לאבל שמשימין אותו על לבם ולא ישליכוהו אחר גיום. ויכולין להחליף סעודתן דהיינו שיכול אחד להאכיל את חבירו בימי אבלו והוא יחזיר ג"כ ויאכילנו בימי אבלו ובלבד שלא יתנו בתחל' שאם מתנים הוי חובה והוי כמו שאכלו משלהם ואם לא שלחו לו או שהוא יחידי בעיר אין חייב לצער עצמו שלא לאכול כלל (ט"ז) ובקצת קהלות נוהגין לאכול משל אחרים כל ז' ויש נוהגין לשלוח להאבל מח"ק גמ"ח מעות אפילו לעשירים די מחסורו לכל ז' והכל כדי שלא יצטרכו העניים לעשות מלאכה ולא יתביישו (שע"ח): +אשה שאירעה אבל אין לאנשים להברותה משום הרגל עבירה אלא נשים מברין אותה דודאי גם היא אסורה לאכול סעודה ראשונה משלה לפיכך אשה נשואה שאירעה אבל אינה יכולה לאכול סעודה ראשונה משל בעלה דכיון שחייב במזונותיה כמשלה דמי וכן מי שיש לו סופר או שכיר אם אוכל בשכרו ואירעו אבל לא יאכל סעודה ראשונה משל בע"הב אבל מי שזן עני או יתום או לבנו ובתו בלא תנאי ואירעם אבל יכולים לאכול סעודה ראשונה משל בע"הב שאין זה משלהם (שם): +אם לא רצה האבל לאכול ביום הראשון אך להתענות כדי שלא יקבל הבראה משל אחרים הרשות בידו שלא ציוה הש"י אלא לאחרים שיברוהו אבל לא מצינו שצוה עליו לאכול ואי משום טעמא שלא ימית את עצמו כבר מושבע ועומד הוא מסיני ובלילה מותר לו לאכול משלו אעפ"י שהוא סעודה ראשונה לו אע"ג דקרא סתמא כתיב ולחם אנשים לא תאכל הא כולי עלמא יאכל ומשמע מצוה היא שנוהגת באבל כשאר מצות של אבילות לפי שני הטעמים שכתבתי נראה לחז"ל דהפסוק לא מיירי אלא ביום הראשון מפני שהוא לו עיקר יום מרירותו ועיקר צורך הנחמה אינו אלא בו ביום ואח"כ כיון דדש דש לפיכך ה"ה אם קרה שלא הברוהו ביום הראשון שנמשך עד הלילה מותר לאכול בלילה משלו ואין צריך עוד הבראה: +בזמן חכמי התלמוד היו נוהגין להתענות ביום מיתת החכמים מפני הצער שהיו אומרים הרואה ת"ח שמת כאלו רואה ס"ת שנשרף: +מי שנקבר בע"ש סמוך לחשיכה קודם בהש"מ יש מי שאומר שמברין אותו אעפ"י שלא יכנס לשבת כשהוא מתאוה דס"ל סעודת הבראה נמי מצוה היא כמו סעודת שבת אבל בש"ע כ' שאין מברין דס"ל כבוד שבת עדיף וכן נוהגין (ונ"ל דעכ"פ אם רוצה לאכול קודם שבת אסור לאכול משלו): +אין מברין על הקטן אא"כ הוא בן ל' יום שלמים או קים לן בגויה שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש: +מרביצין ומכבדין בבית האבל ואין בהם משום שמחה וכן מדיחין קערות כוסות וצלוחיות וקיתוניות ואין מביאין שם לא בשמים ולא מוגמר שזה יש בו שמחה אבל מביאין אותם בבית שהמת שם שאינו אלא להעביר סרחונו ולפיכך אין מברכין עליהם כמו שנתבאר בח"א ואין אומרין שמועה ואגדה בבית האבל מפני שיש בו שמחה אלא יושבין ודוממין: +כיון שנקבר המת מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט בתוך הסעודה כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות: +כתיב ויזד יעקב נזיד ואמרו חז"ל אותו היום נפטר אברהם ועשה יעקב תבשיל של עדשים להברות את אביו ולמה עדשים מה עדש זה גלגל אף אבילות גלגל החוזר בעולם או מה עדש זה אין לו פה אף אבל אין לו פה לפיכך מקום שנהגו להברות האבל בבשר ויין ומיני מטעמין עושין. ובלבד שיברוהו תחלה בבצים שג"כ אין לו פה או בתבשיל של עדשים זכר לאבילות ואח"כ אוכלין כל צרכיהם: +אין לאכול עם האבל כ"כ בני אדם שיתחלקו לשני מקומות דהוי כסעודת מריעות שיש בה שמחה: +היכא שצריך למנות שבעה אחר הרגל וכן אם שמע שמועה קרובה בשבת י"א שצריך להברותו סעודה ראשונה שבימי אבלות וי"א כיון שנדחה יום ראשון שהוא יום מרירות שוב אין מברין אותו וכן נוהגין וי"א דבשמועה קרובה בשבת מברין בשבת אבל על שמועה רחוקה אין מברין שאין בה מרירות כ"כ: +בבית האבל פריס (ר"ל מברך המוציא) המנחם הגדול שבהם שנאמר פרשה ציון בידיה מפני שאין מנחם לה משמע הא יש לה מנחם הוא פריס ומסתברא שהגדול פורס שהוא עיקר המנחמים ובשבת האבל פריס כאורחיה שנאמר ברכת ה' תעשיר והיא שבת ולא יוסיף עצב עמה ובחול נותן פרוסת המוציא לאבל בידו שנאמר פרשה ציון בידיה ר"ל הפרוסה נותן לידו ובשבת פורס כדרכו ונותנו לפניו (א"ח סי' קס"ד סעיף י"ח): +תקנו חז"ל שיהיו מזכירין בברכת הטוב והמטיב בבית האבל מעין המאורע ומעין הברכה וזהו נוסחו בא"י אמ"ה האל אבינו מלכנו בוראנו גואלנו יוצרנו קדושינו קדוש יעקב רוענו רועה ישראל המלך הטוב והמטיב לכל אל שבכל יום ויום הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב לנו אל אמת דיין אמת שופט בצדק לוקח נפשות במשפט שליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו משפט ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצות ישראל הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ומעל אבל זה. הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד לחן ולחסד לחיים ולשלום הרחמן הוא וכן הוא בכלבו (שע"ט): +יש מוסיפין בברכה שלישית ג"כ מעין המאורע ומעין הברכה וזה נוסחו רחם נא עד שלא נכלם לעולם ועד (שהרי צריך להזכיר מלכות בית דוד) וכשמגיע לבונה ירושלים יאמר נחם ה' אלהינו את אבלי ירושלים ואת האבלים המתאבלים באבל הזה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם כאמור כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו בא"י מנחם ציון בבנין ירושלים: +י"א בב"המז נברך למנחם אבלים שאכלנו משלו וכו': +בשבת שבתוך השבעה ימים אם אבל מברך ביחיד או בב' אבלים שאוכלים ביחד מברכין ומזכירין כל מעין המאורע של אבילות שאמרנו כדרך שמברכין בחול דהוי צינעה ואם אכלו עוד אחרים עמו ומברכין אין מזכירין מעין המאורע דכיון דאיכא אחרים הוי פרהסיא שאין אבילות פרהסיא נוהג בשבת: +אבל מצטרף לתפלה ולזימון בין לג' בין לעשרה דהא הוא חייב בכל המצות כמו הם ומ"מ בסעודת הבראה אין האבל מצטרף בב"המז: + +Klal 164 + +דברים שהאבל אסור בהם בכללן ודין מלאכה (ש"פ):
אלו דברים שהאבל אסור בהם. במלאכה. ברחיצה. וסיכה ונעילת הסנדל. תשמיש המטה. אסור לקרות בתורה. ובשאילת שלום. ובכביסה. וחייב בעטיפת הראש. ובכפיית המטה: כל אלו אסור וחייב כל ז'. ואסור להניח תפילין ביום ראשון בלבד. ואסור בגיהוץ ותספורת. ושמחה: ואחוי הקרע כל ל'. וכל דברי אבילות נוהגין בין ביום ובין בלילה. וכולם אינן אלא מדרבנן אפילו ביום א' ואסמכוהו כלם אקראי כמו שנכתוב אי"ה כ"א במקומו (שם) ואבל העושה מלאכה מנדין אותו (ט"ז סק"א) ונ"ל דה"ה בכולם): +מלאכה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל הרי הקיש הכתוב אבל לחג ומה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור במלאכה והטעם שאסרו במלאכה הוא כדי שלא יסיח דעתו מן האבילות לפיכך חלקו בדבר ואמרו כל ג' ימים ראשונים שצערו גדול ואבלו רב דנקבע ג' ימים לבכי כדלקמן ולכן אפילו עני המתפרנס מן הצדקה אסור מכאן ואילך שנתקרר מעט אם היה עני ואין לו מה יאכל א"צ להתפרנס מצדקה אלא עושה בצנעה בתוך ביתו ומ"מ אם אפשר לו להסתפק במלאכת ארעי ובצנעה כגון אשה וטוה בפלך בתוך ביתה ואם אין מספיק לו מתירין לו אפילו אומנות בתוך ביתו אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכיניו שהצריכוהו לכך. ודין מלאכת הכתיבה כל מה שמותר לכתוב בח"המ כמבואר בחבורי ח"א הל' ח"המ מותר בימי אבלו וכל מה שאסור בח"המ אסור לכתוב בימי אבלו (שם): +כשם שהוא אסור במלאכה כך אסור לעשות מלאכתו ע"י אחרים אפילו ע"י נכרים ואם הוא דבר האבד מותר ע"י אחרים אפילו דבר האסור במועד משום טורח היינו משום כבוד המועד אבל הכא מאי איכפת לן בטורח של אחרים ולכן מותר אפילו הוא מעשה אומן כיון שהוא ע"י אחרים אבל הוא עצמו אסור לעשות אפילו דבר האבוד ואפילו ע"י עבדיו ושפחותיו או בניו ובנותיו אפילו גדולים אם מעשה ידיהם שלו אבל כשמעשה ידיהם שלהם אפילו קטנים מותרים. ומ"מ כיון דיש מקילין לגמרי בדבר האבד אפי' ע"י עצמו אם א"א לעשות ע"י אחרים ולכן יש להקל לאחר ג' ימים הראשונים או במקום הפסד מרובה אפילו תוך ג"י ואפילו הוא דבר שיש בו טורח ומעשה אומן רק שיהיה בצנעה (שם) אבל מה שאינו דבר האבוד אע"ג דיש דברים המותרין בח"המ משום כבוד י"ט אבל באבל אסורים אפילו ע"י אחרים (סעי' י'): +כשם שאסור במלאכה כך אסור לישא וליתן בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחור' ואם הוא דבר האבד שאם לא ימכור עכשיו יפסיד מהקרן נמכרת ע"י אחרי' ונ"ל דכ"ש בפרקמטיא וכן בכל דבר שנכתוב נעשית ע"י אחרי' דאם א"א לעשו' ע"י אחרים דמותר ע"י עצמו עפ"י אופנים המבוארים במלאכה (ומה שכ' בש"ע ע"י אחרים היינו לפי שגם במלאכה כ"כ ומה שלא הגיה הרמ"א משום דהוא כ"ש ממלאכה) ודוקא כשיהיה לו הפסד אבל אם לא יפסיד אלא שאם ימכרנה עתה ירויח יותר משאם ימכרנה אח"כ אסור ואם מסתפק שמא יפסיד מן הקרן צ"ע (דלענין ח"המ כ' המ"א בסי' תקמ"א דספק דבר אבד מותר וא"כ י"ל דה"ה ק"ו בזה אך כתבתי שם בנ"א שזה אינו מוסכם וא"כ י"ל כיון דחמור מח"המ כ"ע מודים דאסור ומלשון רמב"ן שכתב הטור וז"ל אם שיירות באות כו' וחושש שיזולו הסחורות כו' ואצ"ל אם חושש שמא יפסיד מהקרן שלו משמע דמותר) ומ"מ אם הוא דבר שאינו מצוי כגון שיירות או ספינות באו או שמבקשים לצאת ומוכרים בזול או לוקחים ביוקר מותר למכור ולקנות ע"י אחרים אפילו שלא לצורך תשמישו אלא לעשות סחורה להשתכר (שם) ועוד שהרי רש"ל בתשובה סי' ס"ו כ' דלפי הגמרא דילן אין איסור בפרקמטי' אף לאבל: +מותר להלות בריבית לישמעאלים שרגילים ללות ממנו ע"י אחרים משום דהוי דבר האבד שאם לא ילוה להם ילכו לאחרים וירגילם לבא אצלו וכבר כתבתי בחיבורי ח"א בהל' ח"המ דה"ה למכור סחורה לרגילים אצלו מותר מטעם זה: +מותר לשלוח לתבוע חובות מאדם שעכשיו מוצא אותו ואם ימתין לאחר ז' לא ימצא אותו וכן אם חושש שילך לו או שעדיו חולים מותר לעשות מורשה לדון עמו ולפי מה שכתבתי שם בשם הט"ז דמותר בחובות ח"המ בזמ"הז דחיישינן לקלקול חובות א"כ ה"ה באבלות נ"ל דמותר לעולם (שם): +אבל ששדהו ביד אחרים באריסות דהיינו לשליש ולרביע או בחכירות (שנותן לו סכום מפירות השדה כך וכך) וקבלנות (שנותן לו מעות סכום ידוע) הרי אלו עובדין כדרכן בימי האבל של בעל השדה דכיון שיש לאריס חלק בפירות אין לו לאריס להפסיד בשביל שבעל השדה הוא אבל ואפילו שלמו ימי חכירותם קודם האבלות ונשארו הם בשדה כמו שהיו מותרין שמנהג ידוע הוא דארעא לאריסותא עומד ומסתמא לא מסלק ליה וה"ל כמו מושכרת אצלו מעיקרא (שם): +ואם האריס נעשה אבל לא יעבוד הוא בעצמו אבל ע"י אחרים מותר לכ"ע שאין זה נקרא מלאכת האבל אלא של בעל השדה (סעי' י"ב) ונ"ל דמיירי אפי' במקום שאינו דבר האבד דאל"כ אפי' במלאכת האבל מותר ע"י אחרים כדלעיל סי' ג': +וכ"ז באריסות אבל שכיר יום שעיבד שדה האבל אפי' בעיר אחרת לא יעשה שהרי זה הוא מלאכת האבל והוא בפרהסיא: +בד"א בשדה. אבל אם יש לאבל חמור או ספינה מוחכר או מושכר (חכירות שייך בפירות ושכירות במעות) ביד אחר אם עדיין לא כלה הזמן והוא שכרם קודם שהתחיל האבלות מותר לשוכר לעשות בהן מלאכתו דשכירות קניא וחשובים כשלו אבל אם כבר כלה הזמן קודם שהתחיל האבילות אעפ"י שדעתו להחזיק עוד בשכירות לחדש או לשבוע ה"ז לא יעשה בו מלאכה כיון שדרך בני אדם להחליף חמור וספינה לפי הזמן ולפי השכר שמתחלפים תמיד ולכן אינו דומה לשדה בסי' ז': +וכן אפי' היה החמור או הספינה ביד אחרים למחצה ולשליש ולרביע יש אוסרין דדוקא בשדה מותר דלאריסות קיימא אבל כלים ובהמה נקראים לעולם על שם הבעלים ויש מתירין דכיון שהוא למחצה ולשליש כו' הוי דומיא דשדה: +אם האבל בעצמו מושכר לאחר לא יעשה מלאכה בימי אבלו שהרי אפי' עני המתפרנס מן הצדקה אסור תוך ג"י ראשונים אפי' בצינעה מ"מ מותר לעשות מלאכתו ע"י אחרים ואפי' בדבר שאינו אביד והוא יקח השכר מן הבעלים שהרי עיקר המלאכה של בע"הב וכיון שנעשית ע"י אחרים אין כאן פרהסיא וא"כ דומה ממש לסי' ג' (עיין ש"ך ס"ק י"ז נ"ל דעיקר קו' הרא"ש כיון דהוי פרהסיא וא"כ שפיר כ' בד"מ דע"י אחר מותר כיון דאינו פרהסיא ולכן משרתת בבית אסורה לעשות מלאכת בע"הב כדין שאר אבל ודוקא מלאכה או ללכת מן הבית דברים ששאר אבל אסור אבל מלאכת צרכי הבית כגון לאפות ולבשל והצעת המטה וכיבוד הבית וכיוצא בו מותרת שאפילו בע"הב אבל מותר לעשות כל צרכי הבית הצריך לו רק שלא יעשה מה שאינו צריך לו ולכן אפי' המשרתת בשכר מותר אבל השמש שאירע לו אבל אסו' לו לילך לב"הכ ולשמש בצרכי הקהל דכל מה ששאר אבל אסור אסור גם לשמש (סעי' כ"ב וט"ז שם) ונ"ל דשוחט דמתא מותר לשחוט בתוך ביתו דמ"ש מאפיה ובשול אע"ג שנוטל שכר מהקהל בכל שבוע אבל אסור ליקח שכר בעד כל עוף ובהמה ששוחט דמה שהתירו למשרתת בשכר היינו משום שהוא בהבלעה כדרך לשכור משרתים אבל שלא בהבלעה אסור וללכת חוץ לביתו לשחוט אסור. ונ"ל דאם אין שם שוחט אחר אלא האבל ואין לצבור לאכול מותר לילך בלילה לשחוט דבלא"ה אין איסור כ"כ בלילה כדלקמן בכלל סי' קס"ז ואפילו ביום אפשר דיש להקל (עיין בקו' מצבת משה סי' ז') ומותר לאבל לטחון קמח ולאפות לו פת אפי' מלא תנור אעפ"י שא"צ אלא א' מפני שהפת נאפה יפה ומיהו לטחון יותר ממה שצריך נראה דאסור ומ"מ אם טחן לצורך ימי אבלו והותיר מותר וכן מותר לקצוץ עצים לצורך ולהטיל שכר מה שצריך לימי אבלו ואם עשה יותר מה שצריך לאכול בדיעבד מותר ובלבד שלא יערים וכן כל מלאכות המותרים לעשות בי"ט מותר בימי אבלו (ב"י וד"מ): +היתה מלאכת אחרים ביד האבל אפי' בדבר תלוש כגון לארוג וכיוצא בו וכן סופר הכותב ס"ת שיכול לעשות בצינעה אפילו בקבלנות לא יעשה ואם הוא דבר האבד יעשה ע"י אחרים דדוקא לעיל סי' י"ב כיון שמושכר לחדש וכיוצא בו מותר אפי' באינו אבוד משא"כ הכא (ש"ך ס"ק י"ט) אבל מותר לקבל מלאכה בימי אבלו לעשות אח"כ ובלבד שלא ישקול ולא ימדוד כדרך שעושה בחול (סעיף י"ז): +היתה מלאכתו ביד אחרים בקבלנות בדבר תלוש קודם שנעשה אבל בביתו לא יעשו אבל מותרים לעשות בבית אחרים אבל אם שכרן בימי האבלות אסורים לעשות לו אפי' בבית אחרים ואם היה לו בקבלנות ביד אחרים קודם שנעשה אבל לבנות ביתו בחול לא יעשו אפי' הוא חוץ לתחום העיר דשמא יבואו שם ישראל ויאמרו שזה נתן לבנות בימי אבלו ולא ידעו שהוא בקבלנות ואם הקבלנים הם נכרים כיון שהוא חוץ לתחום אם אין עיר אחרת של ישראל בתוך תחומו של בנין זה מותרים לבנות בשבת וי"ט שחלו בימי האבל דכיון דבאמת הוא קבלנות וא"כ נכרי אדעתא דנפשיה קעביד ואינו אסור אלא משום חשד ובכ"הג ליכא חשד כיון שאין ישראל מצוים שם בשבת (סעיף י"ח): +בד"א בבנין אבל אם קבלו בקבלנות לחרוש ולזרוע שדהו י"א כיון דשדה לאריסות עומד מותרין לחרוש ולזרוע בימי אבלו של בעל השדה דליכא חשד וי"א כיון שאח"כ יראו שזה אינו נוטל חלק בפירות וידעו שהיה רק שכיר יחשדוהו שהיו שכירי יום וששכר אותם לעשות בימי אבלו (י"ט): +ב' שותפים חנונים שאירע אבל לאחד מהם נועלים חנותם שלא יעשה השותף בפרהסיא אבל יכול לעשות בצנעה בתוך ביתו אפי' בעסק השותפת ואם האבל אדם חשוב והשותפת נקראת על שמו שהכל יודעים שיש לאבל חלק בו אסור לשני לעשות אפי' בתיך ביתו ומ"מ כבר נתפשט המנהג להקל לאחר ג' ימים ומ"מ נ"ל בכל הדברים הנזכר בכלל זה ובאחרים ג"י הוא דוקא מיום ד' ואילך (סי' כ"א) ולכן ר"ל דבכל הדברים אין להקל אלא לאחר ג' ימים (ועיין בקונטרס מצבת משה סימן ד'): +ההולך ממקום למקום לסחורה ושמע שמועה קרובה אם יכול למעט בעסקיו ימעט וא"ל יגלגל עמהם (סעי' כ"ג) (דברי הש"ע לא זכיתי להבין על בוריו ומצאתי בריטב"א וז"ל פר"ח אם יוכל למעט בעסקיו שלא יקנה ושלא ימכור ימעט ויקנה צרכיו ע"י אחרים ואפי' למזונותיו ואפי' לאחר ג' וא"ל יגלגל עמהם שיקנה הוא עצמו צרכי הדרך ודברים שהם משום חיי נפש ואפי' תוך ג' ימים שאסור לעשות מלאכה אפי' לעני המתפרנס מן הצדקה הכא שהוא בדרך התירו לו לגלגל כבענין זה שאמרנו ונראה שה"ה שיעשה מלאכה כדי חייו כיון דהוא במקום שאין מכירין אותו ולא יטול מן הצדקה אם אינו לפי כבודו כי גדול כבוד הבריות כו' ונ"ל דאם הוא על יריד ולא ימצא עוד לקנות ולמכור דינו כדלעיל סימן ד': +על כל המתים לאחר ז' אע"ג דמותר במלאכה ומכ"ש בסחורה מ"מ אם רצה למעט לא הוי כמקשה על מתו אבל על אביו ואמו נכון למעט כל ל' בסחורה (ססעי' כ"ד וכמש"כ הב"י בבד"ה) וי"א דגם בתוך ז' ודבר האבד דמותר על כל המתים אבל באביו ואמו אפי' דבר האבד קצת ימעט (שם וע"ש בב"י): +על כ"ה אסור עד ל' יום לילך בסחורה למרחוק דאיכא פרסום גדול ודומה לשמחה שהולך בשיירא ושמחים הרבה בדרך באביו ואמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו לך עמנו (סעי' כ"ה): + +Klal 165 + +דין איסור רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה (סי' שפ"א) עד סי' שצ"א:
אבל אסור ברחיצה דכתיב וישלח יואב כו' ויאמר אליה התאבלי נא כו' ואל תסוכי שמן והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת הרי סיכה בפירוש אסור ורחיצה בכלל סיכה. רחיצה כיצד אסור לרחוץ כל גופו אפי' בצונן אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש דלא אסרו אלא רחיצה של תענוג וכ"ז מדינא אינו אסור רק שבעה אבל אח"כ מותר ברחיצה אלא שנהגו האידנא ע"פי רמ"א לאסור רחיצה בחמין כל ל' יום דגזרו אטו תספורת שכן דרך הרוחצים להסתפר ג"כ אבל בצונן מותר (ש"ך ס"קא) ואפי' לחוף הראש אסור ואין לשנות המנהג כי מנהג קדום הוא ונתייסד ע"פי ותיקין (סעי' א' שם) ומ"מ בעל ברית אפי' על אביו מותר לרחוץ בלילה שלפני המילה לאחר ז' כיון דאינו מצד הדין דהוי כרגל לגבי דידיה וגם נ"ל באשת איש יש להתיר רחיצה בחמין לאחר ז' אם מצטערת הרבה או צורך אחר (ועיין סעי' ה' ובקו' מצבת משה סי' ה'): +סיכה כיצד אסור לסוך אפי' כל שהוא אם מכוין לתענוג אבל אם הוא להעביר הזוהמא מותר וא"צ לומר משום רפואה כגון שיש לו חטטים בראשו (שם): +יולדת אבילה שצריכה לרחוץ מותר אפי' ביום ראשון מיהו אם אין לה צורך כ"כ יש להחמיר ביום ראשון (ש"ך ס"קב) וכן מאן דאית ליה ערבוביא ברישיה מותר לחוף ראשו בחמין דלא גרע מאסטניס (פי' קר הגוף ומצונן) שמותר לרחוץ כל ג"פו ולא כל מי שאומר אסטניס אני מתירין לו אלא דוקא שידוע שהוא איסטניס ומתנהג בנקיות ואם לא ירחץ יצטער הרבה ויבא לידי מיחוש (שם): +מי שתכפוהו אביליו שאירעו שני אבילות זה אחר זה מותר לרחוץ כל גופו: נדה שנזדמנה ליל טבילתה בימי אבלה אינה טובלת שהרי אסורה בתשמיש ומ"מ מותרת ללבוש לבנים אפי' תוך ז' ותלבוש ותציע כדרכה כשאר ימות השנה רק שתלבוש חלוק נקי ולא לבן ממש אם אפשר ולא תרחוץ רק באותו מקום ובין ירכותיה בין בחמין ובין בצונן כדלעיל כלל קי"ח סי' כ': +כיחול ופירכוס הוא כגיהוץ ותספורת דאסיר מדינא כל ל' ומ"מ הקילו באש' איש שלא תתגנה על בעלה והתירו כיחול ופרכוס לאחר ז' כרחיצה והיינו עפ"י פסק הש"ע דכל אדם מותר ברחיצה לאחר ז' אבל למנהגנו דאסור רחיצה ואפילו בא"א (כדמוכח מדברי רמ"א סעי' ה') וא"כ י"ל כ"ש דכיחול ופירכוס יהיה אסור ומ"מ משמע דבזה לא הנהיגו איסור באשת איש (דאל"כ היה לרמ"א להגיהה). והיינו דבזה ל"ש לגזור משום תספורת. וכלה שאירעה אבל תוך שלשים יום לחופתה מותרת להתקשט אפילו תוך ז' דכלה צריכה יותר שיהי' לה חן בעיני בעלה בוגרת שאירעה אבלות כיון שעומדת להנשא מותרת בכיחול ופירכוס אבל אסורה ברחיצת חמין כל גופה ולמנהגנו כל ל'. נערה אבלה אסורה כל ל' אפילו בכיחול ופירכוס דעדיין אינה עומדת להנשא: +אבל אסור בנעילת הסנדל דאמר הקב"ה ליחזקאל ונעליך תשים ברגלך מכלל דשאר אבל אסור בנעילת הסנדל ודוקא של עור אבל באנפליא של בגד או של גמי או של שער או של עץ מותר דלא נקרא מנעל אלא של עור ואם הוא של עץ ומחופה עור אסור. חיה מותרת לנעול כל ל' יום וה"ה חולה ומי שיש לו מכה ברגלו מפני שהצנה קשה להם. כל אדם מותר לנעול במקום שיש סכנת עקרב (סימן שפ"ב סעי' א' ב' ג'): +אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרים בנעילת הסנדל וכשיגיעו לעיר חולצין ויש מי שאומר שאם היא עיר שרובה נכרים אין חולצין עד שיכנס לרחוב היהודים (שם) אם צריך לחלוץ מנעל בב"הק אחר שנקבר המת נתבאר כלל קנ"ג י"א שצריך לילך יחף מבית הקברות לביתו אם מת אביו או אמו ואין נוהגין כן משום הנכרים (שם סעי' ד' ה') וכבר נתבאר שם: +אבל אסור בתשמיש המטה דכתיב וינחם דוד את אשתו ויבא אליה משמע דוקא אחרי הנחמה דהיינו ז' אבל מקודם אסור (שם) אבל בשאר דבר קורבה מותר אפילו במזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו בין באבילות דידיה בין באבילות דידה אבל חבוק ונשוק יש להחמיר ומותרת לאכול עמו בקערה ומותרת לישן עמו היא בבגדו והיא בבגדה אבל בלא בגדים אסור אפי' אם סינר מפסיק אפילו בשבת ורגל (ש"ך) ומיהו משום לך לך אמרינן נזירא יש להחמיר שלא ישן עמה במטה כלל (שפ"ג): +בד"א בשאר אבילית אבל אם מת אביו של חתן או אמה של כלה שמכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהגים ז' ימי המשתה ואח"כ שבעה ימי אבלות אסור להתיחד עמה כל י"ד יום אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים אבל אם כנס לחופה והתחילו ימי המשתה שלו ואח"כ מת לו מת מותר להתיחד עמה כמו בשאר אבילות והוא שבעל אבל אם לא בעל אסור להתיחד עמה כל ימי האבל בין בחול בין בשבת וכן מי שאירעו אבל ברגל מותר לו להתיחד שהרי לא הקילו לו שום דבר אלא הרגל מעצמו הוא שנקבע וגם לית ביה אפושי שמחה כ"כ כמו חתן (שם): +אבל אסור בת"ת כל ז' בתורה נביאים כתובים משנה תלמוד הלכות אגדות דכתיב פקודי ה' וכו' משמחי לב ואבל אסור בשמחה כל ז' ואם רבים צריכים לו להתלמד מותר ובלבד שלא יעמיד תירגמן אלא יאמר לאחר והאחר לתורגמן והתורגמן ישמיע לרבים ומלמדי תינוקות דינם כרבים צריכין לו ועוד דהוא מלאכת האבוד כשהתינוקות בטלים וכן מותר להגיד הלכה אחר ג"י ויכול לפסוק א"וה ליחיד השואל אותו אם אין אחר אלא הוא וצריכין לו (שפ"ד) ומותר לאבל בהגבהה וגלילות ושאר כבודים ואינו אסור אלא ללמוד ומותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים רעים שבירמיה ובהל' אבלות ובפ' אלו מגלחים אע"ג שיש בו כמה דיני מנודה ונ"ל דה"ה דמותר ללמוד הל' נידוי דמ"ש (וע' בא"ח סי' תקנ"ד) אבל אסור לעיין איזה קישיא או תירוץ אפילו בדברים רעים (ע"ש בט"ז ומ"א). והנ"מ בינו לבין עצמו אבל אסור ללמוד עם אחרים אלא הם יושבים ונושאים ונותנים בהל' אבלות ואם טעו משיבן בשפה רפה והוא אינו שואל והנ"מ כשאין רבים צריכין לו אבל אם רבים צריכין לו אפילו בהלכות אחרות מותר אבל שיש לו בנים קטנים אין לו לבטלם מלמודם דאין אבלות לקטן (סעיף ד' ה'): +אם האבל כהן ואין בב"הכנ כהן אחר אסור לו לעלות ולקרות בתורה ולענין שבת עיין לקמן כלל ק"ע. אם אין שם מי שיתפלל להוציא את הציבור ידי חובתן יכול האבל להתפלל להוציאם ומצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם אפילו אין אבל כי יש בזה נחת רוח לנשמה והאבל מצטרף למנין וכ' הרמב"ן שהאבלים צריכין להתאבל במקום שיצאה נשמתי של מת כי באותו מקום נפש המת מתאבלת ושם צריך ליתן לה תנחומין ועיקר התנחומין לנפש הוא התפלה ומ"מ נ"ל שמותרין בלילה לילך לישן לבתיהם (כדאיתא במס' שמחות ה' אחין אעפ"י שכל א' הולך לישן): +אבל אסור בשאילת שלום שאבלות זה צוה הש"י ליחזקאל שיעשה שאמר לו האנק דום שפי' שידום מלשאול שלום לבריות אע"ג דשאר דברי אבלית התיר לו זה צוה לו לקיימו וכן שלא לעסוק בדברי תורה דדום כולל שתיהן שידום מדברי תורה ומלתת שאילת שלום לבריות וכיצד הוא איסורו באבל ג' ימים ראשונים אינו שואל בשלום כל אדם ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו לא ישיבם שלום אלא יודיעם שהוא אבל משלשה ועד שבעה אינו שואל ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו משיב להם משבעה עד שלשים הוא שואל בשלום אחרים שהרי האחרים שרויין בשלום ואין אחרים שואלין בשלומו שהרי הוא אינו שרוי בשלום וכ"ש שאם אחרים שאלו לו בשלום שהוא משיב להם לאחר שלשים יום הרי הוא כשאר כל אדם בד"א בשאר קרוביו אבל על אביו ועל אמו הוא שואל בשלום אחרים לאחר שבעה אבל אחרים אין שואלין בשלומו עד אחר י"ב חדש ובתוך שבעה שאמרנו שאסור בשאלת שלום כ"ש שאסור להרבות בדברים עם הבריות ואם עושה לכבוד רבים כגון שרבים באים לנחמו מותר לומר להם לכו לבתיכם לשלום דלכבוד רבים שרי. ויש מקילין האידנא בשאלת שלום לאבל על אביו ואמו לאחר שלשים ואין טעם להם אם לא שיאמרו שאלת שלום שלנו אינו כמו שאלת שלום שבימיהם דכיון דאנו אומרים רק צפרא טבא לא נקרא ש"ש דא"כ תוך ל' נמי (שפ"ה): +המוצא את חבירו אבל תוך שלשים יום מדבר עמו תנחומים ואינו שואל בשלומו לאחר שלשים יום שואל בשלומו ואינו מדבר עמו כדרכו אלא מן הצד ואינו מזכיר לו שם המת שלא לעורר אבלותו אלא אומר לו תתנחם מתה אשתו ונשא אחרת אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין שלא להטיל שנאה בינו לבין אשתו זו שתראה שזוכר את הראשונה בפניה אלא אם מצאו בשוק אומר לו תתנחם בשפה רפה ובכובד ראש אבל אם לא נשא אחרת מדבר עמו תנחומין בין בביתו בין בשוק עד שיעברו ג' רגלים כיון שכ"כ מתאבל עליה שאינו נושא אחרת ועל אביו ואמו מדבר עמו תנחומים כל י"בח לאחר יב"ח מדבר עמו תנחומים מן הצד (שם): +מקום שנהגו להיות שואלים בשלום אבלים בשבת שואלים וכתב הרמב"ם שהאבל נותן שלום לכל אדם בשבת שאם לא הוי ליה כנוהג אבלות בדברים שבפרהסיא ששאלת שלום דבר שבפרהסיא הוא. ואסור לשלוח מנות לאבל על אביו ואמו כל יב"ח דהוי כמו שאלת שלום ואסור אפילו בשבת במקום שנהגו שלא לשאול בשלומו בשבת אבל במקום שנוהגין לשאול בשבת גם זה שרי (שם): +אבל חייב בעטיפת הראש מדאמר רחמנא ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל דכ"ע מחייבי ומדכתיב הכא לא תעטה על שפם והתם כתיב אבל וחפוי ראש ש"מ שהעטיפה צריכה שתהיה על השפם ועל הראש לפיכך אמרו ז"ל איזהו עטיפה שחייב בו האבל היינו שיכס' ראשו בטלית או בסודר ויחזיר קצתו על פיו ועל ראש החוטם וה"מ שצריך בכל היום אבל כשמנחמין באים אצלו מגלה ראשו לכבודם ובמדינות אלו אין נוהגין בעטיפה זה מפני שמביא לידי שחוק גדול ואין להחמיר ולשנות במה שלא נהגו אבותינו (סי' שפ"ו): +אבל חייב בכפיית המטה שכן אמרו חז"ל אמר הקב"ה דמות דיוקני נתתי בכם שנאמר בצלם אלהים עשה את האדם ובעונותיכם הפכתיה לפיכך יכפו מטותיכם עליה פי' מטת עץ הסרוגה בחבלים יהפוך ראשו למטה ורגליו למעלה. ודוקא בשעת שינה ואכילה יושב על מטה כפוי' מטעם דמות דיוקנו כו' אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפוי' שאין זה די לאבלות אלא יושב על גבי קרקע וכן המנחמים אין רשאין לישב אלא על גבי קרקע להראות צער ואבלות עם האבל שכן מצינו גבי איוב ורעיו שישבו ע"ג קרקע דכתיב וישבו אתו לארץ והתם נמי משום אבלות עשו (שפ"ז) וזהו רק משום כבודו של אבל ולפיכך יכול האבל למחול על כבודו: +עכשיו לא נהגו בכפיית המטה מפני שאין מטות שלנו עשויות כמו מטות שלהם ואין הכפיה ניכר במטות שלנו כמו בשלהם שמטות שלהם לא היו ראשיהם בולטין כמו שלנו ויהיה ניכר בהם הכפי' ברגליהם אבל מטות שלנו ראשיהם בולטים ואין הכפיה ניכר בהן לפיכך לא שייך בהם כפיה ומ"מ אסור לישב ע"ג ספסל או כרים וכסתות כ"א ע"ג קרקע (סי' שפ"ז) אם לא חולה וזקן ש��ש להם צער בישיבה ע"ג קרקע מותרים להשים כר קטן מתחתיו מיהו יכול לילך ולעמוד וא"צ לישב כלל רק כשהמנחמים אצלו צריך לישב ע"ג קרקע וה"ה דצריך לישן ע"ג קרקע מיהו המנחמים יושבים ע"ג ספסל דמסתמא מחיל להו האבל כבודו (שם ובש"ך): +אבל אסור להניח תפילין מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך ואין פאר חבוש אלא תפילין מכלל דכ"ע אסור ודוקא ביום ראשון שאין עיקר מרירותו של אבל שמצטער הרבה אלא יום א' דכתיב ואחריתה כיום מר יום א' משמע אבל ביום ב' מותר דת"ת יש בה משום שמחה דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב ושמחה אסורה כל ז' אבל בתפילין אין בהן אלא משום פאר וסגי שלא יתפאר יום ראשון ואח"כ מותר מיהו גם ביום שני לא יניחם אלא אחר הנץ החמה (סי' שפ"ח) ואם הקבורה לא היה ביום מיתה כתבתי בח"א כלל י"ד סי' כ' שיניחם בלא ברכה. ויום שמועה קרובה כיום מיתה וקבורה דמי ופטור מן התפילין: +מבעי ליה לאבל ליתובי' דעתי לכווני לבי' לתפילין שלא יסיח דעתו מהם אבל בשעת הספד ובכי לא מנח להו (שם): +כתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל ובגדי אבל היינו שאינם מגוהצי' ומכובסים לפיכך אסור האבל לכבס כסותו כל ז' או ללבוש המכובסים קודם לכן ואפילו במים לבד אסור ואפילו אם אינו לובשו אלא לאחר ז' אפ"ה אסור אפילו ע"י אחרים ואם היה ביד אחרים מקודם לכן דינו כדלעיל (כלל קס"ד סי' י"ד) ואצ"ל דאסור ללבוש חדשים. וגיהוץ אסור כל ל' מדינא אך י"א דגיהוץ הוא צקל בלשון ערבי דהיינו שקורין (מנגלין) באבן חלקה וי"א דהיינו כיבוס במים ואפר או בנתר ובורית וי"א בנתר וחול אסור כל ל' אפילו איני מגוהץ ולכן נהגו האידנא לאסור ללבוש אפילו בגדי פשתן די"א דל"ש בהם גיהוץ וי"א עוד דגיהוץ שלנו הוא רק ככבוס שלהם מ"מ נוהגין איסור כל ל' אלא שאדם אחר לובשם תחלה זמן מועט אפילו בפחות משעה ואז יצא מכלל גיהוץ ואז לובשו האבל אבל אם מכובס במים לבד א"צ לזה ומותר ללבשו אחר ז'. ואפילו סדינים ומצעות של מטה ומטפחות ידים אסור לכבסן ולהציע המכובסין אם לא לכבוד שבת דמותר להציע על השלחן מטפחות מכובסות מכבר אפילו תוך ז' אבל לכבס אסור תוך ז'. ובגדי קטנים שמת אביהם מותר לכבס (שפ"ט): +והא דגיהוץ אסור כל ל' היינו לגהץ וללבוש אבל מותר לגהץ אחר ז' בין לעצמו ללבוש אחר ל' ובין לאחרים ואפילו ללבוש או להציע תוך ל' אינו אסור אלא בבגד לבן וחדש אפילו של פשתן ועל אביו ואמו אסור עד שיגיע הרגל אחר ל' ויגערו בו חבריו: +מדינא אינו אסור ללבוש תוך ז' אלא כלים חדשים צבועים וישנים היוצאים מתחת המכבש (פי' כלי שעוצרין בו הבגדים שקורין פרעס) ובגדי שבת אסור תוך ד' שבועות הראשונים ואח"כ מותר אפילו על אביו ואמו וכן לעשות בגדים חדשים אלא שנהגו איסור כל יב"ח ומ"מ אף במקום שאסור ללבוש חדשים אם מניח לאחר ללבשן ב' או ג' ימים הכל מותר אם צריך להם (שם): +אפילו אלו המותרין לכבס בח"המ כגון היוצא מבית השבי ומבית האסורין והמנודה שהתירו לו חכמים והנשאל לחכם והותר והבא ממדינת הים שהלך להרויח (דלטייל אף בח"המ אסור) ולא היה לו פנאי לגלח ולכבס דהתם התירו כלם משום כבוד המועד אבל הכא בימי אבלו לא התירו שאם אירעו א' מהם קודם האבלות ונכנס מיד לתוך האבילות אסור לכבס אא"כ אירע א' ותכפוהו מיד שני אבלות זא"ז אז מותר לכבס אפילו בנתר וחול ואפילו תוך ז' ובלבד שיעשנו בצנעה בביתו ואחר שתכפוהו אבלו זא"ז מכבס במים אבל לא בנתר ואהל (שם): +אבל אסור לגלח שערו מדינא כל ל' מדאמר רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ר"ל לא תניחו לגדל השער שיהיה נקרא פרע דהיינו ל' יום מכלל דכ"ע מחויב בפרע ואחד שער ראשו ואחד שער זקנו וא' כל שער שבו ואפילו של בית הסתרים כל שלשים יום אסור ושער של השפה ומהצדדים כל מה שמעכב את האכילה תוך שבעה אסור לאחר ז' מותר (ש"צ): +ישב לגלח ואמרו לו מת אביו ה"ז משלים ראשו אחד המגלח ואחד המתגלח ומה שהספר גומר היינו בדליכא ספר אחר במתא דמשום כבוד הבריות התירו שלא יהיה זה מגולח מקצתו (שם): +כל אותם שאמרו מותר לגלח בחול המועד אם אירעו א' מהם קודם האבילות ונכנס מיד תוך האבל אסור לגלח אבל אם אירעו א' מאלו ותכפוהו מיד שני אבילות זא"ז מגלח כדרכו בין בתער בין במספרים ואפילו תוך שבעה. ואדם אחר שתכפוהו אביליו זא"ז מיקל שערו בתער אבל לא במספרים ובלבד שיעשנו בצינעה (שם סעי' ג'): +על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ואין הרגל מהני אם פגע קודם שיגערו בו חביריו ועיין בא"ח סי' תקמ"ח ושיעור גערה יש בו פלוגתא י"א ב' חדשים ונוהגים בג' חדשים ובמקומות אלו נוהגין שאין מסתפרין על אב ואם כל י"ב חדש אם לא לצורך כגון שהכביד עליו שערו או שהולך ומתנוול ביניהם בשערותיו דמותר לספר (שם): +אשה מותרת בנטילת שער אחר ז' ויש אוסרין אף לאשה וכן עיקר ומ"מ במקום שדרכה של אשה לגלח שערות אלו כגון ריבוי שערות דצדעה וצדעות מותר ליטול אחר ז' (שם): +לסרוק ראשו במסרק מותר אפילו תוך שבעה אחד איש ואחד אשה שאין כאן לא תענוג ולא שמחה וי"א דאיש אסור ומ"מ אם יש לו ערבובית' ברישא נ"ל דלכ"ע מותר: +כשם שאסור לגלח כל שלשים כך אסור ליטול צפרנים בכלי אבל בידיו או בשיניו מותר אפילו תוך שבעה ואשה שאירעה טבילתה אחר שבעה תוך שלשים ואם תטול צפרניה בידיה או בשיניה אינה נוטלת יפה אלא תאמר לא"י ליטלה לה בתער או במספרים ולאו דוקא א"י אלא ה"ה ישראלית ואם א"א ע"י אחר נ"ל דמותרת ליטול בעצמה (דהא י"א דאשת איש מותרת גם בגיהוץ ותספורת עיין בב"י סי' שפ"א גבי כיחול ופרכוס ובסי' ש"צ): + +Klal 166 + +דין אבל אסור בשמחה ואסור לישא אשה (סמן שצ"א שצ"ב):
דבר פשוט הוא דאבל אסור בשמחה שהרי השמחה הוא היפך האבל ולפיכך לא יקח האבל תינוק בחיקו כל ז' שמא יבא לידי שחוק (של"א): +על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר ל' יום על אביו ואמו לאחר יב"ח ואף אם השנה מעוברת סגי ביב"ח ומיהו שמחת מריעות שעושים ריעים זה עם זה שאוכלים ושותים זע"ז היום וחוזרים ואוכלים עם זה למחר אם היה חייב לפרוע אותה מיד מותר לאחר ז' אבל אם אינו חייב לפרוע אסור עד לאחר ל' ועל אביו ואמו לאחר יב"ח וזה הכלל דתוך ל' לשאר קרובים שוה לאביו ואמו בתוך ל' אלא דלאחר ל' דהוא משום כבוד א"וא בזה יש לחלק ולכן בחבורת מצוה כגון שמשיא יתום ויתומה לשם שמים ואם לא יאכל שם יתבטל המעשה מותר לאחר ל' אבל תוך ל' אפילו לשאר קרובים אסור לכל סעודת מצוה שיש בה שמחה ואע"פי שיש מקילין ואומרים דתוך ל' לקרובים דומה כלאחר ל' לא"וא מ"מ בסעודת יתום שיש שם כלי זמר מודים דאסור אבל סעודת מצוה דלית בה שמחה כגון פדיון הבן ומילה מותר לאכול שם אם הוא בביתו אפילו תוך ז' (דהא אסור לצאת מפתח ביתו כדלקמן כלל קס"ז) אלא די"א דסעודת מילה הוי סעודה שיש בה שמחה והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם תוך ל' לקרובים ובתוך יב"ח לאו"א אם הוא חוץ לביתו ובתוך הבית מקילין שאוכל בסעודת מילה וכ"ש בשאר סעודות שאין בהם שמחה אבל בסעודת נשואין יש להחמיר אפילו בתוך הבית (��מ"א) ואבל שהוא בעל ברית (נ"ל דר"ל סנדק) או מוהל ילבש בגדי שבת עד לאחר המילה ומותר לכנס למילה לאכול שם אם הוא לאחר ל' ואפילו לאביו ואמו ואע"פי שאין המילה בביתו ובסעודת פורים כ' הש"ך בסי' רמ"ו ס"ק כ"ז דמותר לאבל תוך י"ב לאכול שם וצ"ע לפי מנהגנו שכתב רמ"א דאין לאכול בשום סעודת מצוה. ובסעודה של דגים שעושין לאחר נשואין במדינות פולין גדול וקורין סעודת דגים אפילו לפי המנהג שלנו מותר לאכול שם כי מאחר שפסקו לומר שהשמחה במעונו אית ליה היכר שאין שמחה באותה סעודה ושרי (אורח מישור וכן משמע בש"ך סק"ז דלא כט"ז בס"קה) משא"כ בשאר סעודות שלעולם ל"א שהשמחה במעונו ליכא הכירא ומי שמת לו מת ובתוך ל' נולד לו בן אין עושין משתה ושמחה (רוקח) והש"ך כ' דכמדומה לו שלא נוהגין כן (שם): +ליכנס לחופה שלא בשעת אכילה לשמוע הברכות יש מתירין ויש אוסרין אלא עומד חוץ לבית לשמוע הברכות אבל לא יכנס לבית כלל בשעה שעומדים שם במזמוטי חתן וכלה וכן נוהגין באשכנז ובמדינות אלו וכל זה בבית שעושין חתונה שאוכלין ושותין ושמחים שם אבל בחופה שעושין בב"הכנ שמברכין שם ברכת ארוסין ונשואין ואין שם שמחה כלל מותר מיד אחר שבעה ויש אוסרין עד שלשים (רמ"א) ויש מקומות שמחמירין להיות האבל עומד כל יב"ח חוץ לב"הכנ לשמוע הברכות ומ"מ נראה דאבל יכול לברך ברכת אירוסין ונשואין תחת החופה שבב"הכנ וכן יוכל להכניס חתן וכלה כדרך ארצנו שב' אנשים מכניסין החתן לתחת החופה ויכול ללבוש כל בגדי שבת בשעה שמכניסין ובלבד שיהיה אחר ל' והב"ח מקיל על שאר קרובים ואפילו תוך ל' ודוקא להכניסו תחת החופה אבל לאכול על סעודת החתונה אסור אם לא ביתום ויתומה שיש לחוש שיתבטל המעשה כבר מבואר לעיל בסי' הקודם. יש מתירין לאבל לאכול בסעודת נשואין או ברית מילה עם המשמשין בלבד שלא יהא במקום שמחה כגון בבית אחר ויש אוסרין וכן נוהגין רק שהאבל משמש שם אם רצה ואוכל בביתו ממה ששולחים לו מן הסעודה י"א דאסור לאכול בסעודה בלילה שביום המחרת מת אביו או אמו (שם): +כיון דאסור בשמחה ולכן אסור לישא אשה כל ל' יום אפילו בלא סעודה ולאחר ל' מותר אפילו על א"וא ואפילו לעשות סעודה ומותר לקדש אשה אפילו ביום המיתה שמא יקדמנו אחר רק שלא יעשה סעודה עד אחר ל' כ"כ הב"י אבל מנהגנו עפ"י רמ"א דאפילו לקדש בלא חופה אסור כל ל' (שצ"ב): +בד"א באבילות של קרובים אבל מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עלי' ג' רגלים ולא משום תוספת אבילות אלא כדי שתשכח אהבת הראשונה מדעתו בשעה שיהיה עם השניה שלא ישתה בכוס זה ויתן דעתו על הראשונה ולכן א"צ לנהוג שאר דיני אבלות כגון לכנוס למשתה ושאר דיני אבלות אינו נוהג ל' ור"ה וי"ה בש"ע פסק דאינו עולה לג' רגלים שהרי הטעם דמחמת שמחת הרגל ישכח שמחת אשתו ובר"ה וי"כ ליכא שמחה וי"א דעולים שהרי דינן לענין אבלות כרגלים כדלקמן כלל קס"ט (שם בט"ז): +בד"א בשקיי' פ"ור ויש לו בנים גדולים ויש לו מי שישמשנו אבל אם לא קיים פ"ור כמבואר לעיל כלל קכ"ג או שיש לו בנים קטנים או מי שאין לו מי שישמשנו מותר לקדש מיד לדעת הב"י שכ' בסי' ד' ולמנהגינו שם מותר לקדש ולהעמיד חופה אחר ז' ולא יבא עליה עד אחר ל' אא"כ לא קיים פ"ור דאז מותר לבא עליה אחר ז' ואם יש לו בנים קטנים ונתרצה לאחות אשתו מותר לכנסה מיד אפילו לפי מנהגינו כי היא מרחמת על בני אחותה יותר מאחרת ומ"מ לבא עליה אסור בתוך ז' אלא אם יש לו בן ובת שכבר קיים פ"ור לא יבא עליה עד לאחר ל' ואם אין לו אלא בן או בת שעדיין לא קיים פ"ור מותר לבוא עליה לאחר ז' (ש"ך) ובכל זה שבסי' זה אין חילוק בין שהוא אבל מאשתו או משאר קרובים אפילו על א"וא ויש מקילין עוד דאפילו הוא עשיר ויכולת בידו לשכור לו משרתים ומשרתות מ"מ אם אין בתו או כלתו אצלו בביתו שתוכל לשמשו בחפיפת ראש או שאר דברי' שמתבייש מאחרים מקרי אין לו מי שישמשנו וכל כיוצא בו ולכן רבים מקילים בענין ונושאין נשים תוך ג' רגלים ובעל נפש יחוש לעצמו (שם): +מי שתפסו שר ואינו רוצה להניחו מתפיסתו עד שישא אשה תוך ג' רגלים מותר דאם התירו משום בניו כ"ש צער דידיה (שם): +אשה שמת בעלה אע"ג דאסורה ליארס ולינשא עד ג' חדשים משום הבחנה מ"מ אינה מחויבת להתאבל רק ל' יום אע"ג שנוהגת להתאבל יב"ח אין לזה טעם ומ"מ אחר ג' חדשים מותרת להנשא וא"צ להמתין ג' רגלים כמו איש דאשה בכל דהוא ניחא לה ומיד שוכחת אהבת ראשון אחר ל' יום ואם אירע שנשאת תוך ל' יום מאבלותה על קרובים לא תבעל עד אחר ל' (ש"ך ס"קב): +כבר כתבנו בכלל קנ"ד במת אביו של חתן או אמה של כלה ואם ימתינו עד לאחר אבילות יפסידו מה שהכינו וכיון שאין להם מי שיכין אחרים התירו לבעול באנינות אבל בשאר קרובים לא התירו כלום ומ"מ מי שלא קיים פריה ורביה ושידך אשה ואחר שהכין צרכי חופה מת א' מקרובי הכלה שהיא חייבת להתאבל עליו אע"ג דאשה אינה מצוה בפ"ור וא"כ ליכא גבי דידה שום היתר להקל עליה לישא בעל תוך ל' כדלעיל סימן א' מ"מ כיון שיש לגבי הבעל ב' דברים שיהיה לו הפסד וגם לא קיים פ"ור מותר לכנסה תיכף לאחר ז' והיינו ביום ז' לאחר שעמדו המנחמין ולא מבעיא דמותר להעמיד בחופה שזה אינו כ"כ שמחה אלא מותר גם לבוא עליה לאחר החופה אע"ג שזה עיקר השמחה אבל בתוך ז' אסור אפילו לכנוס (שם) (כמ"ש רא"ש בהדיא בפ' אלו מגלחין סי' ל"ו הגם מה שכ' הט"ז בשם הרא"ש דלא התיר לכנוס אף באין לו בנים תוך ז' אינו מבואר ברא"ש המעיין ברא"ש יראה שבאמת כן דעתו כט"ז דממ"נ להרי"ף שם מותר גם לבעול ע"ש ברא"ש ומה שהק' הדרישה דא"כ עכ"פ יפסיד הסעודה נ"ל דמה שכ' הרא"ש יהיה לו הפסד ל"ד הפסד הסעודה אלא שאר הפסד ומש"כ במעשה והכין צרכי חופה היינו שמעשה שהיה כך היה אבל באמת זה לא היה ההפסד שיוכל למכרו אלא שאר הפסד היה לו ולכן נ"ל דאין להקל לכנוס מיד אלא אחר ז'): + +Klal 167 + +דין מתי האבל יכול לצאת מביתו ושלא להתקשות על המת (שצ"ג שצ"ד):
אבל שבוע הראשון אינו יוצא מפתח ביתו אפילו לשמוע ברכות חופה ומילה דאע"ג דחייב בכל המצות היינו במ"ע שבגופו כגון ציצית ותפילין או למול בנו אבל לילך לחופה ומילה דאינו אלא גמילת חסד אין לו לצאת ובג' ימים ראשונים אינו יוצא אפילו לבית אבל אחר או לב"הק כשמת לאחרים מת מכאן ואילך אם מת לאחר מת בשכונתו יוצא אחר המטה לב"הק ויושב עם האבלים ועכשיו אינם נוהגין כן כי אין אבל הולך לב"הק ולא לבית האבל כל ז' כיון דאין מתנחמין כמו בימיהם אבל אם מת לו מת או אפילו אצל אחרים אלא שאין שם כדי מטה וקובריה יוצא אפי' ביום א' ואפילו בשכונה אחרת מיהו המיקל לצאת בלילה מפני הצורך לא הפסיד דהטעם רק שלא יחשבו שהוא מתחבר עם חבורת בני אדם ואינו עוסק באבלו ובלילה אינן רואין אותו והא דאסור לצאת חוץ לביתו היינו דוקא לטייל או למשא ומתן וכדומה אבל אם ישלח המושל אחריו או שצריך לילך בדרך או לשאר דברים הצריכים לו הרבה כגון דבר האבד מותר לו לצאת ויקח עפר במנעליו אם אפשר ועיין כלל קס"ה לענין נעילת הסנדל (שצ"ג): +שבוע שניה יוצא ואינו יושב במקומו בין בב"הכנ ובין בביתו (כן משמע ל' הגמרא ובכל הפוסקי�� הגם דבירושלמי אי' אבל שבוע ב' יכנס לב"הכנ ואינו יושב במקומו די"ל דזה קאי על ב"הכנ אבל בגמ' שלנו ובכל הפוסקים לא נזכר כלל ב"הכנ וא"כ פשיטא דקאי בכל מקום לא ישב במקומו ואינו מדבר בדבורו. שבוע שלישית יושב במקומו ואינו מדבר או שאינו יושב במקומו ואז יכול לדבר שהרי יש לו היכר אבילות: רביעית ה"ה ככל אדם ואעפ"י שלא שלמו ג' שבועות כגון שמת באמצע שבוע מיד כשכלה אותה שבוע ושניה שאחריו חשוב שבוע הבא רביעית ועכשיו נוהגין שאין יושבין במקומם כל ל' יום ועל א"וא כל יב"ח הגם שאין למנהג זה עיקר מ"מ אין לשנות מן המנהג כי כל מקום לפי מנהגו (שם) ולענין שבת יתבאר לקמן כלל קס"ט ומ"מ נ"ל אעפ"י שכתבתי דלא יושב במקומו היינו אפילו בביתו מ"מ לענין יב"ח ודאי אין להחמיר כי מעולם לא ראיתי לנהוג כן אפי' בביתו בשבוע ב' (גם ברש"י שסביב האלפסי מבואר בפירוש אינו יושב במקומו בבה"כנ לזאת אין להחמיר בזה כלל אפי' בשבוע שניה רק בבה"כנ ומכ"ש כל שלשים ויב"ח על או"א): +בדין כניסת האבל לב"הכנ יש מנהגים שונים בא"י נוהגים שבכל יום קריאת התורה יוצא לב"הכנ ומנהגנו שאינו יוצא בחול לבית הכנסת אבל בשבת יוצא וכן בער"ה לסליחות וכן בט"ב וכל מקום לפי מנהגו. ולענין לצאת לקדש לבנה אם הוא חושש שלא יכול לקדש אח"כ כגון בסוף חצי חדש או שהם ימים מעוננים נ"ל דמותר לצאת ואע"ג דלפי מנהגינו דאינו נכנס לב"הכנ ומשמע אפילו מתפלל יחידי ומבטל קדיש וקדושה י"ל דהתם היא ביום משא"כ קידוש לבנה שהוא בלילה וכבר נתבאר לעיל דמותר בלילה לצורך ואם א"א לו לכנוף עשרה להתפלל בביתו צ"ע אם מותר לילך לשמוע קדיש וקדושה (ועיין בקו' מצבת משה סימן ח'): +ואם אבל סנדק או מוהל לאחר ג"י מתפלל בביתו וכשמביאין התינוק למול הולך לב"הכנ אבל תוך ג' לא יצא אא"כ אין מוהל אחר בעיר דאז אפילו ביום א' מותר. ויש מקילין אפילו תוך ג"י אפילו יש מוהל אחר בעיר (הש"ך ס"קו הקשה כיון דהב"י כ' שהוא כ"ש לפי מנהגו שמותר לילך בב"וה לב"הכנ וא"כ כ"ש למול וא"כ לפי מנהגנו שאין הולכין לב"הכנ מנ"ל לרמ"א להקל במילה ונ"ל כיון דהב"י כ' דכ"ש מינה הרי דמילה עדיפא ליה ולכן אפילו למנהגינו מותר במילה ובפרט לפי מה שכתבתי דכל דאינו לטייל מותר וא"כ כ"ש דיש להקל במילה) ואבי הבן פשיטא דמותר לעולם אפילו ביום א' והמוהל מותר לתקן הצפרנים מה שצריך לצורך המילה אם אין שם מוהל אחר אבל יש שם אחר אסור לתקן הצפרנים שהרי זה אסור מדינא כל ל'. וכן כל דבר מצוה שא"א לעשות בלא האבל מותר לו לצאת ולקיים את המצוה (שם): +אין מתקשין על מת יותר מדאי שנאמר אל תבכו למת אל תנודו לו ואמרו חז"ל וכי אפשר לומר כן כדלקמן סימן ט' אלא אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור הא כיצד שלשה ימים לבכי דעיקר תקפו של אבלות הוא ג"י דכל ג"י הנפש טס על גופא סברא שהיא חזרה גביה לאחר ג"י הכרס נבקעת על פניו ואומרת טול מה שגזלת ואזלא וז' להספד דכל ז' ימים טייסא מקברא לביתיה ומביתיה לקברא (ירושלמי ורוקח) ושלשים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר הקב"ה אי אתם רשאים לרחם עליו יותר ממני ואמרו חז"ל כל המתקשה על מת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה שכן ראו הרבה מעשים כדאי' בגמרא ובמדרשים (שצ"ד): +בד"א בשאר העם אבל ת"ח הכל לפי חכמתו מ"מ אין בוכין עליו יותר משלשים יום דלא עדיף יותר ממשה רע"ה דכתיב בי' ויבכו את משה שלשים יום ואין מספידין עליו יותר משנים עשר חדש וחכם שלא שמעו בו שמת עד אחר שנים עשר חדש אין מספידין אותו כלל (שם): +בימי הגמ' שהיו קוברין בכוכין היה מנהגם שהיו יוצאין לב"הק ופוקדין על המתים שלשה ימים ואין בו משום דרכי אמורי אלא שרואין שמא עדיין חי הוא וכן היה מעשה שפקדו על אחד ומצאוהו חי וחי כ"ה שנים והוליד חמשה בנים ואח"כ מת (שם): +אמרו חז"ל א' מבני המשפחה שמת ידאגו כל המשפחה משל למה הדבר דומה לכיפה של אבנים כיון שנזדעזע א' מהם נזדעזעו כלם כלומר שמדת הדין מתוחה כנגדם עד שיתרפה מעט מעט כי כל שבעה החרב שלופה ועד שלשים היא רופפת ואינה חוזרת לתערה עד אחר שנים עשר חדש לפיכך שלשה ימים הראשונים ועד שבעה כאלו זקוף כנגדו בקרן זוית משבעה ועד שלשים כאלו עוברת לפניו בשוק ואח"כ כל אותה השנה עדין מתוח כנגד אותה משפחה ואם נולד בן זכר באותה משפחה נתרפא כל המשפחה ודוקא זכר דזכר בא לעולם שלום בא לעולם (דו"פ) וכן א' מהחבורה שמת מ"הד מתוחה כנגד כל החבורה וידאגו כלם: +כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים הרי זה אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה אולי ינצל מחרבו של מלאך המות (שם): + +Klal 168 + +דין מקצת יום ז' ול' ודין מי שלא נהג אבלות. ודין עדות לנהוג אבלות על פיו (שצ"ה שצ"ו שצ"ז):
ביום השביעי כיון שעמדו המנחמים מאצל האבל מותר בכל הדברים שהיה אסור בהם תוך שבעה דקולא הוא שהקילו חכמים ואמרו מקצת היום ככולו ל"ש מקצת יום שביעי ל"ש מקצת יום שלשים וביום שלשים שאין מנחמין מיד כשתנץ החמה ביום שלשים בטלה ממנו גזירת שלשים. ובמדינות אלו שאין המנחמין רגילים לבא ביום שביעי צריך להמתין עד שעה שרגילין המנחמין לבא בשאר הימים דהיינו לאחר יציאה מב"הכנ שרגילין לבא מנחמים ולא כאלו שרגילין להמתין שעה על היום שאין הדבר תלוי אלא במנחמים (שצ"ה): +דוקא מילתא דתליא בימים כגון שבעה ושלשים לא חשבינן הלילה שלפניו לכלום עד שיאיר היום ותנץ החמה אבל מילתא דתליא בשעות סלקא אפי' בלילה לפיכך אם שמע שמועה רחוקה בלילה כיון דסגיא בשעה אחת סלקא אפי' בלילה (שם) ועיין במצבת משה סי' ו': +ודבר שתלוי בחדשים לא אמרינן מקצת היום ככולו דאל"כ נימא גם מקצת החדש ככולו וזה ודאי אינו. כיצד מי שמת אביו או אמו בר"ח ניסן לא אמרינן בכ"ט באדר שאחריו מקצת היום ככולו אלא צריך לנהוג בדברים האסורים בי"ב חדש עד שיכנס ר"ח ניסן ועכשיו נהגו להוסיף עוד גם אותו היום שמת בו האם והאב לנהוג בו דין י"ב חדש ואפי' חל אותו יום בשבת ואם השנה מעוברת דמותר לכנוס למשתה אחר יב"ח אין נוהג בו דין יב"ח ביא"צ אע"ג שאומר קדיש ומתענה בו מ"מ מאחר שהפסיק כבר מאבלותו שוב אינו חוזר לאבלות ואמנם זה דוקא לשאר אבלות אבל לאכול בסעודה של שמחה ומשתה אסור בכל שנה ושנה ביום היא"צ כדלקמן (שם): +אבל שלא נהג אבלותו תוך ז' בין בשוגג בין במזיד משלים אותו כל ל' חוץ מהקריעה שאם לא קרע בשעת חימום אינו קורע אלא אם הוא תוך ז' דחשוב שעת חימום ועל א"וא קורע לעולם כדלעיל כלל קנ"ב וע"ש דין אונס וחולה (שצ"ו): +בד"א בשלא נהג אבילות כלל כל ז' אבל אם זלזל במקצת ימים ולא נהג אבלות כגון שאמרו לו שמת לו מת ביום א' והיה בעיר אחרת ולא נהג אבלות וביום ב' בא לעירו ונהג אבלות א"צ להשלים ומונה ז' מיום א' (שם): וכן אם א"ל מת ונהג אבלות ואח"כ א"ל לא מת והפסיק וחזרו וא"ל שאמת היה שמת בפעם א' כמו שאמרו הראשונים אעפ"י שביטל מקצת ימים מ"מ עולין לו (סי' ש"מ בש"ך ס"ק מ'): +קטן שמת אביו ואפילו הגדיל תוך ז' כיון שבשעת מיתה היה פטור בטל ממנו כל דין אבלות ומשמע דגם אבלות של יב"ח פטור ואפשר שיש לחלק דבשלמא ז' ול' שהם מצות שקבעו חז"ל באבל וכיון שהיה פטור בשעת חובתו אין לו תשלומין משא"כ אבילות יב"ח שאין אלא משום כבוד א"וא י"ל דעכ"פ בזה חייב (שצ"ו): +מתאבלין עפ"י עד א' ועד מפי עד ובנכרי מסיח לפי תומו י"א דמתאבלין על פיו שהרי משיאין אשה על פי עדותו וי"א דאינו נאמן לענין אבילות (עיין ט"ז דמשמע דעתו להקל) ועכ"פ נ"ל לכ"ע דוקא כענין שמשיאין האשה דהיינו שלא שאלו לנכרי וכענין שמבואר בא"הע סי' י"ז אבל אם שאלו עליו דלא הוי מס"לת או בשאר ענינים המבוארים שם שאין משיאין האשה על פיו לכ"ע אינו נאמן באבילות (שצ"ז): +אם חכם כ' לא' שמת קרובו ואינו מבואר אם הוא תוך ל' או אחר ל' אמרי' מסתמא הוא אחר ל' כיון שהוא חכם אי איתא שהיה אפשר שיגיע הכתב לידו תוך ל' לא היה כותב בסתם אבל באינש דעלמא מוקמינן לאדם בחזקת חי וחייב להתאבל והוא מחלוקת ישינה בין הפוסקים: ומ"מ אם הורה המורה שא"צ להתאבל ולאחר ל' נודע לו שידיעה ראשונה היה תוך ל' א"צ להתאבל כיון שכבר עבר ל' (וע"ש בט"ז ובש"ך שם ט"ס וצ"ל ולפענ"ד א"צ להתאבל כ"כ בנק"הכ ועיין בב"א שער רוב וחזקה סי' מ"ד שהארכתי בזה): + +Klal 169 + +דין מי שפגע רגל בתוך ז' או בתוך ל' ודין אבילות בי"ט ובשבת וח"המ ופורים (סי' שצ"ט ת' ת"א):
כבר כתבנו בכלל קס"ב סי' ח' די"א בז' קרובים האבילות יום א' הוא מה"ת וגיהוץ ותספירת הוא כל ל' מ"הת ואפילו לפי דבריהם אם בא רגל תוך ימי אבילות או שאירע לו אבילות ברגל אינו נוהג אבילות דכתיב ושמחת בחגך והוי עשה דרבים ואבילות אינה אלא עשה דיחיד ומכ"ש דאנן קיי"ל דאפילו ביום א' הוא רק מדרבנן וראש השנה וי"הכ חשוב כרגלים לענין זה ולפיכך הקובר מתו קודם הרגל בענין שחל עליו אבילות ונהג בו אבילות אפילו רק שחלץ מנעליו זמן מועט קודם הרגל הרגל מפסיק האבילות ומבטל ממנו גזירת ז' ונחשב לו כאלו כבר נהג אבילות ז' ויום א' של רגל הוא ח' שלו ומשלים עד ל' ודוקא שנהג אבילות באותה שעה אפילו לא נהג אלא דברים שבצנעה כגון ששמע שמועה קרובה ביום שבת שחל להיות בערב הרגל אעפ"י שאינו נוהג אלא דברים שבצנעה הרגל מפסיק אבל אם שגג או הזיד ולא נהג אבילות או שהיה קרוב לחשיכה ולא היה יכול לנהוג אין הרגל מבטל האבילות וכל שכן אם לא ידע במיתת המת קודם הרגל שאין הרגל מבטלו אלא נוהג ברגל דברים שבצינעה ומונה שבעה אחר הרגל ובאותם השבעה מלאכתו נעשית ע"י אחרים ועבדיו ושפחותיו עישים בצינעה בתוך ביתו דכיון דכבר נתבטל בשבעת ימי הרגל ממלאכה אעפ"י שלא נתבטל מחמת האבל אלא מחמת הרגל סוף סוף נהג בדין אבילות בענין מלאכה הילכך אין להחמיר בו כמו בשאר אבילות ומלאכתו נעשית ע"י אחרים וכל ימי הרגל רבים מתעסקים בו לנחמו הילכך אין מתעסקין בו לנחמו אחר הרגל ורגל עולה למנין ל' (ובש"ך ס"קד יש ט"ס ב' פעמים שכ' ז' וצ"ל ל') ולכן דין ל' דהיינו גיהוץ ותספורת נוהגים ברגל ולא מתורת רגל בלבד אסור בהם אלא אף מתורת אבל ולכן אעפ"י דמתורת הרגל היה מותר ללבוש כלים מגוהצים חדשים ולבנים ושאר דברים המותרים בח"המ כגון הבא ממד"ה וכו' דמותרין לספר ולכבס ומדין אבילות אסור בכולן כמו בחול (שצ"ט): +הקובר מתו ברגל בין בי"ט או בחול המועד לא יחליף בגדיו דזה הוי פרהסיא (מ"א סי' תקמ"ח) משא"כ כשחל אבילות קודם הרגל דצריך לשנות ונוהג דין אנינות כ"ז שלא נקבר כדלעיל כלל קנ"ג ולאחר שנקבר נוהג דברים שבצינעה (ומ"מ מי שרגיל לחזור על לימודו בע"פ ואם לא יחזור כל ימי הרגל יבא לידי שכחה מתיר בתשו' ח"צ סי' ק' כיון די"א דגם דברים שבצנע�� אינו נוהג ואע"ג דלא קיי"ל הכי מ"מ כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו בשעת הדחק ומותר להניח תפילין אפילו באותו יום בחה"מ וה"ה דמותר להניח ביום ראשון שלאחר רגל (מ"א סי' תקס"ח) ומותר ליחד עם אשתו ואסור בת"ת והרגל עולה למנין שלשים שמשלימין עליו שלשים אפילו קברו בחג הסוכות לא אמרינן דש"ע שהוא רגל בפ"ע מבטל. ואין ש"ע עולה רק ליום א' כשקברו ברגל דדוקא כשקברו קודם חג הסוכות הוא דעולה ש"ע ג"כ לזה כדלקמן סי' י"ב משא"כ כאן (ש"ך ס"ק ז') ומ"מ כיון די"א דש"ע עולה למנין ז' לענין שלשים (כמש"כ שם הש"ך) ולכן נ"ל דיש להקל במקום מצטער וכיוצא בו לענין רחיצה ובנשים די"א דאין תספורת נוהג בנשים כדלעיל כלל קס"ה ומתעסקין ברגל לנחמו וכל מלאכה המותרת לו לעשות במועד בדבר האבד מותר לעשות בעצמו ואם אין דבר האבד לעשות ע"י אחרים בבתיהם ועבדיו ושפחותיו עושים בצינעה תוך ביתו ולאחר הרגל מתחיל למנות שבעה ולכשיכלו ז' למיתת המת אעפ"י שעדיין לא כלו ז' ימי האבילות מלאכתו נעשית ע"י אחרים בבתיהם ועבדיו עושין לו בצינעה בתוך ביתו ואין רבים מתעסקין בו לנחמו אחר הרגל מנין הימים שנחמוהו ברגל אבל מראין לו פנים כגון אם קברו בשלשה ימים האחרונים של רגל מלאכתו נעשית ע"י אחרים בשלשה ימים אחרונים של אבל ובמקומות שעושין שני ימים מונה השבעה מי"ט שני האחרון הואיל ומדבריהם עולה מהמנין וה"ה בשני י"ט של ר"ה אפי' מת לו מת בי"ט ראשון של ר"ה מונה הז' מי"ט הב' דהוי ג"כ מדבריהם (ש"ך סק"א ומ"א סי' תקמ"ח ס"קב) ומונה מאחריו ששה ימים בלבד ושותף של אבל שמת לו מת בח"המ ראשון מותר לעסוק בחנות מיד אחר י"ט (א"ר בסי' תקמ"ח) ונ"ל לדידן דנוהגין לאסור רק ג"י ה"ה אם מת בעי"ט אחרון מותר: +אם קבר את מתו שבעה ימים קודם הרגל ונהג בהם גזירת שבעה הרגל מבטל ממנו גזירת שלשים אפי' חל יום שביעי בערב הרגל דמקצת היום ככולו ועולה לכאן ולכאן ומותר לכבס ולרחוץ ולספר בערב הרגל סמוך לחשיכה (בש"ך ס"ק י' ט"ס וצ"ל או יום ו') ואע"ג דתספורת נוהג ל' דהא הכא בטל ממנו גזירת ל' ובערב פסח מותר בכל אחר חצות דהיינו מזמן שחיטת הפסח ואילך דאז הוא י"ט דאסור במלאכה ולכן מותר ברחיצה אחר חצות תיכף ולגלח אפי' קודם חצות כיון דאחר אסור לגלח לו אחר חצות כדאיתא בהל' פסח (א"ר דלא כש"ך בס"ק י"א שהניח בצ"ע) ומדכ' רמ"א מותר בכל משמע דה"ה כשחל ע"פ בתוך ז' שאף חליצת מנעלים וישיבת קרקע מותר אחר חצית דהוי כי"ט לכל דבר וכמו שכ' בהדיא בד"מ בשם התשב"ץ וסיים שם שראוי לסמוך עליו (ולפ"ז צ"ע אם מת לו מת בע"פ אחר חצות כיון שאינו חולץ מנעליו ואינו נוהג שום דבר אבלות אם הרגל מבטל ממנו גזירת ז' אע"ג די"ל דאינו דומה למת בחה"מ דהתם אינו אסור רק בדברים שבצנעה אבל בע"פ אחר חצות אם לא משום אבל מותר לגלח ע"י נכרי משא"כ עכשיו משום אבל אסור אפילו ע"י נכרי הגם דבחה"מ ג"כ אינו מגלח הוא מחמת יו"ט ולא משום אבל וא"כ הוי אבלות עכ"פ לענין גילוח בע"פ ויכול הרגל לבטל ממנו גזירת ז' אך הט"ז בסי' שצ"ט ס"ק ב' כ' דמה שנוהג אבלות בשב וא"ת לא חשיב אבלות ומ"מ נ"ל דדומה לשמע שמועה קרובה בשבת ערב הרגל דאעפ"כ הרגל מבטל גזרת ז' מחמת שנוהג דברים שבצנעה כמבואר בסי' שצ"ט סעי' א' ובסי' ת"ב סעי' י' א"כ הכא נמי מבטל גזירת ז'): +אם חל א' מימי האבילות חוץ מהשביעי בערב הרגל דאז רגל מבטל ז' ואינו מבטל גזירת ל' מותר לכבס כיין דא"א לכבס בלילה מותר לכבס ולא ילבשנו עד הלילה וטוב ליזהר מלכבס עד אחר חצות כדי שיהא ניכר שמפני הרגל הוא מכבס אבל לרחוץ אסור עד הליל�� כיון דאפשר משחשיכה בצונן ויש מתירין לרחוץ אחר שהתפלל תפלת המנחה סמוך לחשיכה וכן נוהגין אפילו לדידן דאסרי' כיבוס ורחיצה כל ל' והרגל לא יבטל ממנו גזרת ל' מ"מ כיון דאינו אסור מדינא משום כבוד י"ט התירו אבל תספורת דאסור מדינא כל ל' אסור אפילו סמוך לחשיכה וי"א דאפילו לכבס בנתר וחול וכן לרחוץ בחמין אסור (עיין א"ר סי' תקמ"ח) ומ"מ אחר הרגל אסור ברחיצה וכבוס עד ל' שהרי הרגל לא בטל ממנו גזירת ל' ושאר דיני אבילות כגון ישיבת קרקע וחליצת מנעל נוהג עד שתחשך (מ"א שם): +אם חל שמיני בשבת שבערב הרגל מותר לכבס ולרחוץ ולספר בע"ש שהרי הרגל יבטל גזרות ל' ואם לא גילח בערב יו"ט אי בערב שבת מותר לגלח אחר הרגל שכבר נתבטל ממנו גזירת שלשים אבל בחול המועד לא יגלח כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל ואם חל שביעי שלו בשבת ערב הרגל אסור לגלח בע"ש שהרי עדיין הוא תוך ז' וה"ה דאסור לכבס ועיין ש"ך ס"ק ט"ו בשם תה"ד מ"מ כיון שלא הביאו רמ"א ש"מ דלס"ל (א"ר) ועיין מ"א סי' תקמ"ח ס"ק ט"ו) ומותר לגלח אחר הרגל וכן בח"המ כיון שלא היה יכול לגלח קודם הרגל (סעיף ג'): +אם פגע יום ל' של אבלות בשבת ויום כ"ט בע"ש מותר לו לרחוץ בע"ש אפי' לדידן דנוהגים רחיצה כל ל' הואיל ואינו מדינא כדלעיל כלל קס"ה משום כבוד שבת לא קבלו המנהג וה"ה כל כיוצא בזה כגון לחזור על מקומו בליל שבת וללבוש בגדי שבת אבל דבר שאסור מדינא כל ל' כגון תספורת אסור (ססי' ח'): +הא דרגל מבטל כל גזירת שלשים בשאר מתים אבל על אביו ואמו שאסור לספר עד שיגערו בו חביריו כדלעיל אפי' פגע בו הרגל לאחר ל' יום אינו מבטל לענין זה (שצ"ט): +נהג שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה כז' וח' ימי הפסח הרי ט"ו ומשלים עליהם ט"ו אחרים: +שעה א' לפני עצרת חשובה כשבעה ועצרת כיון שאם לא הקריב קרבנות עצרת בעצרת יש לו תשלומין כל שבעה חשוב כשבעה הרי י"ד ומשלים עליהם י"ו אחרים יום שני של עצרת עולה למנין הי"ו כיון די"ט שני אינו אלא מדבריהם (שם): +שעה א' לפני ר"ה בטלה ממנו גזירת שבעה מפני ר"ה וגזירת ל' מבטל ממנו יו"כ ומגלח בערב יו"כ וה"ה לקובר מתו בשלשה בתשרי שמגלח בערב יו"כ: +שעה א' לפני יו"כ בטלה ממנו גזירת שבעה מפני יו"כ וגזירת ל' מבטל ממנו החג ומגלח בערב החג: +שעה א' לפני החג והחג הרי י"ד ושמיני עצרת שבעה הרי כ"ח ויום שני של שמיני עצרת הרי כ"ב ומשלים עליהם ח' אחרים: +הקובר את מתו שעה א' לפני הרגל אותה השעה והרגל חשובים כי"ד ומיד אחר הרגל יש לו דין שבוע שלישית לענין שיושב במקומו ואינו מדבר כדלעיל וע"ש מנהגינו (שם): +מת לו מת בע"יוט ונתירא שמא לא יספיק לקברו מבעוד יום ומסרו לנכרי שיוליכוהו לקברו כיון שהוציאו מהעיר ונתכסה מעיני הקרובים חלה עליו אבילות ואם הוא קצת קודם הרגל ונהג בה אבילות בטלה לה גזרת שבעה אע"פי שנקבר בי"ט ונ"ל דזה דוקא כשאין בדעתו לילך למחר אל הקבורה דהוי כנתיאש מלקברו אבל כשדעתו לילך למחר לקבורתו לא הוי רק כנמסר לכתפים דמותר בתפלה ובשר ויין אבל אבלות אינו חל עליו אבל אם קברו אותו מבע"י וכן בע"ש אלא שהוא לא ידע מזה ועכ"פ נהג קצת אבלות מבע"י עולה לו ואם היה עי"ט מבטל ממנו גזירת ז' (ועיין במצבת משה סימן ט'): +חתן שנשא אשה ערב הרגל ובתוך הרגל מת לו מת אין הרגל עולה לו למנין שלשים אלא לאחר שהשלים ימי משתה שלו מתחיל למנות ז' ול' וכדלעיל כלל קנ"ד (ט"ז שם): +אע"ג דרגל מבטל ז' מ"מ מה שנוהגין להדליק נר במקום שמת לכבוד נשמתו ידליקו גם ביו"ט ומ"מ כיון דאיכא למיחש שע"יז יבואו לידי הספד יותר טוב לה��ליקו בב"הכ (א"ר בא"ח סימן קל"ג): +דין אונן בשבת ויו"ט נתבאר לעיל כלל קנ"ג ודין אונן בפורים נתבאר בחיי אדם כלל קנ"א סי' ל"ה ובקו' מצבת משה לקמן סי' א' ודין סעודת הבראה בשבת נתבאר לעיל כלל קס"ג סי' ט' וביום טוב ובח"המ יתבאר לקמן סי' ז' ופורים צ"ע ונ"ל דמברין (עיין סי' כ"ד) ולענין תפילין ביום א' בח"המ כתב המ"א כיון שאינו מעולל בעפר יניח תפילין ובס' ת"ח כ' כיון דיש שאינם מניחין לעולם תפילין בח"המ ולכן שב ואל תעשה עדיף: +במקומות שעושין שני י"ט מי שמת לו מת ביו"ט שני שהוא יו"ט האחרון של פסח או של חג או ביו"ט שני של עצרת וקברו בו ביום נוהג בו אבילות הואיל וי"ט שני מדבריהם ואבילות יום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה של תורה ידחה עשה של דבריהם מפני עשה של תורה אבל אם מת בי"ט שני של ר"ה וקברו בו ביום אינו נוהג בו אבילות ששני הימים כיום ארוך הם בד"א בשבעה מתים דמפורשים בתורה שכהן מטמא להם אבל אותם שהוסיפו עליהם כדאי' בכלל קס"א אין אבלותם אלא מדרבנן לפיכך אינו נוהג עליהם אבילות בשום יו"ט ואפילו באותם שאמרנו שנוהג אבילות ביו"ט שני אינו קורע אבל אנו נוהגין שלא להתאבל בי"ט שני של גליות על שום מת אפילו הוא יום מיתה וקבורה דסוברין כדעת האומרים שאין שום אבילות דאורייתא כן המנהג פשוט ואין לשנות (שצ"ח): +שבת אינו מפסיק אבילות ועולה למנין ז' שהרי קצת דיני אבילות נוהגין בו דהיינו דברים שבצינעה שהם תשמיש המטה ורחיצה אבל כל דברים שבפרהסיא אינו נוהג ולכן צריך להסיר עטיפתו וצריך ללבוש מנעליו ולזקוף המטה ודוקא כשהוא מעוטף עטיפת ישמעאלים כמו שנתבאר לעיל כלל קס"ה אבל קצת עטיפה שנוהגין בקצת מקומות כל ל' א"צ להסיר בשבת אבל מה שנוהגין לשום כל הכובע לפני העינים דזהו נקרא עטיפה לדידן הוי פרהסיא בשבת ולכן כשמגיע לברכו חייב להגביה (ש"ך ס"קב) ושלא ללבוש בגד קרוע אלא מחליפו ואם אין לו להחליף מחזיר קרעו לאחוריו והאידנא לא נהגו לדקדק בזה ואפשר דמנעלים מוכיחים עליהם והיכא דמנעלים ברגליו א"צ לחזרת קרע (שם ס"ק ב') ות"ת הוי דבר שבצינעה אבל לחזור הפרשה כיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו הוי כקורא את שמע ומותר וה"ה לחזור שנים מקרא וא' תרגום מותר (ש"ך ס"קד) ואם קראו את האבל לעלות לתורה צריך לעלות שאם היה נמנע הוי דבר שבפרהסיא ורבינו תם היו קורין אותו בכל פעם שלישי ואירע בו אבילות ולא קראו החזן ועלה הוא מעצמו ואמר כיון שהורגל לקרות שלישי בכל שבת הרואה שאינו עולה אומר שבשביל אבילות הוא נמנע והוי דברים של פרהסיא וכן אם הכהן אבל ואין כהן אחר בבית הכנסת מותר לקרותו אבל בענין אחר אסור (סימן ח'): +גררתו חיה או שהרגוהו לסטים ובשבת נתייאשו לבקשו וא"כ ה"ל כנקבר כדלעיל כלל קס"ב וכן אם שמע שמועה קרובה בשבת כיון דדברים שבצינעה נוהג בשבת עולה לו ליום א' אפילו בתחלת המנין וכדלקמן כלל קע"א ונ"ל דגם בזה לא יפשוט בגדי שבת כדלעיל ברגל: +חל יום ז' בשבת מדינא מותר לקרות בתורה גם בשחרית דאמרינן מקצת היום ככולו אלא כיון שבחול ממתין עד אחר התפלה ולכן גם בשבת ימתין ואז כבר בטל גזרות ז' ומותר בכל דבר ולמוצאי שבת א"צ לישב על הקרקע (ט"ז וש"ך סי' ת"ב): +אין מניחין את המטה ברחוב בח"המ שלא להרגיל את ההספד שאסור להרגיל את ההספד בחו"המ אלא לכבוד ת"ח לפיכך אין מוליכין המת לב"הק בח"המ עד שיהיה כל הקבר מתוקן ומזומן (סי' ת"א סעי' א') ובזמ"הז אין לנו דין חכם לכל דבר (מ"א ססי' תקמ"ז ועיין בחיבורי ח"א הל' ר"ח): +אין קורעין בח"המ אלא מי שהוא ח��יב לקרוע כדאיתא בכלל קנ"ב אבל מי שאינו חייב ורוצה לקרוע מפני הכבוד אסור ואם שמע בח"המ שמועה קרובה חייב לקרוע (וע"ש בכלל קנ"ב סי' כ') ואם מת אביו ונקבר בי"ט אין לקרוע בח"המ שאינה לא שעת קבורה ולא שעת אבילות אלא יש לקרוע אחר המועד (א"ר בשם מהר"ם לובלין בסי' תקמ"ז) ושמועה רחוקה דהיינו אחר ל' על א"וא אינו קורע דלא כמש"כ לעיל שם דצ"ע: +ואין חולצין כתף במועד ואין מברין בו אלא קרוביו של מת וה"ה לחנוכה ופירים וראש חודש וכשמברין אין מברין אלא על מטות זקופות אבל בי"ט אפילו בי"ט שני אין קורעין ולא חולצין ולא מברין ובח"המ מברין הכל על החכם לתוך הרחוב כדרך שמברין את הקרובים שהכל כקרוביו (שם): +נשים בח"המ מענות דהיינו שכולם עונות כאחת אבל לא מטפחות דהיינו להכות כף על כף. בר"ח חנוכה ופורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות דהיינו שאחת מדברת וכולם עונות אחריה: נקבר המת לא מענות ולא מטפחות והני מילי לאינש דעלמא אבל לת"ח בין בח"המ בין בר"ח חנוכה ופורים מענות ומקוננות כדרכן בחול והני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא. ויום שמועה אפילו רחוקה כבפניו דמיא: +אומרים על המת צדוק הדין וקדיש כדרכן וכן בי"ט שני אבל בי"ט ראשון כיון שאין מתעסקין במת אין אומרים אותו ויש חולקין שלא לומר צדוק הדין במועד וכן המנהג פשוט במדינות אלו שלא לומר צדוק הדין בכל הימים שאין אומרים בהם תחנון ולכן אין אומרין ג"כ כשקוברין אחר חצות בערב שבת אבל בערב ר"ח ובערב חנוכה וערב פורים (א"ר סי' ת"כ) אומרים אפי' אחר חצות דלא עדיפי מע"ש (ש"ך ס"ק ג) י"א שאם קוברין המת בלילה שא"א קדיש ולא צדוק הדין (שם): +מת לו מת קודם פורים ופגע בו פורים אינו מפסיק האבילות ומ"מ אין אבילות נוהג בו לא ביום י"ד ולא בט"ו אלא דברים שבצינעה נוהג וחייב לשלוח מנות ואעפ"י שאינו מתאבל עליהם עולים לו ממנין השבעה כמו שבת (שם) ועיין בקו' מצבת משה סי' א' מה שנ"ל ועיין בחיבורי ח"א הל' פורים: + +Klal 170 + +דין הקבורה בי"ט (בא"ח סי' תקכ"ו):
מת המוטל עליו לקברו אם הוא בי"ט א' לא יתעסקו בו ישראל ואפילו יסריח ואפילו א"א בעממין אבל מותר לקברו ע"י נכרי ואפילו אין חשש שיסריח שיכולין לשהותו עד מחר. ודוקא מלאכה דאורייתא אסור ע"י ישראל דהיינו עשיית הקבר ותפירת תכריכין ועשיית הארון אפילו רק לנסר הנסרים לפי אורך המת דהוי מלאכה דאורייתא משום מחתך. ונ"ל ה"ה דאסור לחתוך בגד פשתן בין מה שחותכין במדה מן החתיכה גדולה או שמחתכין לחתי' קטנות כדי לתפרם יחד כדרך שעושין לעשות בגד כמו שכתבתי בחבורי חיי אדם הלכות שבת כלל ל"ו סי' ב' דחייב משום מחתך (כמו שכ' הרמב"ם להדיא) וכן להחזיר העפר על הקבר לאחר שנתנו המת בקבר דגם מילוי גומא הוי בונה וכן להעמיד על הקבר כמין גל כ"ז הוי מלאכה דאורייתא ואסור בי"ט וה"ה לתקן מה שקורין געפליך נ"ל דהוי מלאכה דאורייתא אבל מה שאינו אלא מדרבנן מותר ולכן מותר להלבישו ולטהרו ולהוציאו ולשומו בקבר ולהעמיד הנסרים בקבר ולהחם מים לרחצי' ולטהרו כ"ז מותר ע"י ישראל דטלטול המת אינו אלא מדרבנן ובהוצאה והבערה אמרינן מתוך שהותרה לצורך מותר גם שלא לצורך וטוב ליזהר לטהרו ע"ג קש או ע"ג נסר ולא ע"י סדינים שלא יבא לידי סחיטה וכל שאסור לעשות ע"י ישראל אסור גם ע"י קראים דעובר משום לפני עור. ומ"מ מקום שאין מנהג ידוע אם אין בו שום חשש שיסריח או שיצטרך להשהיתו נכון שלא לקברו ע"י נכרי (א"ח סי' תקכ"ו במ"א ס"ק ד') וכ"כ רש"י בפ' תולין ע"ש ברא"ש שלא כתב כלום מפירש"י אמנם ברא"ש ביצה ו' ע"א הביא רש"י דשבת וכתב פירש"י דוקא אישתהי ופסק שם מחמת זה דדוקא שיש חשש שיסריח אז מותר לקוברו בי"ט א' ע"י עממין אבל היכא דלא אישתהי ואין חשש שמא יסריח אסור לקוברו בי"ט א' ע"י נכרים אך המעיין ברש"י שבת וביצה לא נמצא שם תי' דוקא וכתב הח"מ שרש"י כתב לרבותא אפילו ביש חשש שמא יסריח אסור לקוברו ע"י ישראל בי"ט ראשון אבל ע"י נכרים אף שאין שום חשש שמא יסריח מותר לקברו בי"ט א' עיין בח"מ סי' תקכ"ו סק"א וא"כ נ"ל שמותר לקיברו בי"ט א' ע"י נכרי בלי שום חשש) אבל בביצה דף ו' כ' רש"י דמר זוטרא קאי על י"ט ב' דיתעסק בו ישראל וצ"ע) ואע"ג דטלטול לצורך קבורה מותר אבל להגביהו מן המטה להניחו על הארץ ואינו צורך קבורה רק שלא יסריח דינו כמו בשבת לעיל כלל קנ"א סי' כ' (עט"ז שם ב"י) ואסור להלינו עד י"ט ב' כדי שיתעסקו בו ישראל ואם צריך להוליכו לקברו בעיר אחרת רחוק ממהלך יום א' ולמחר לא יוליכוהו נכרים וגם לא יהיה באפשר לקברו למחר ע"י ישראל יקברוהו ביום א' ע"י נכרי בביתו או יניחוהו בארון ויחמרהו בחמר ובזפת ע"י נכרי ובי"ט ב' יוציאוהו ויוליכוהו לקבורה (שם מ"א ס"ק א'): +מת בי"ט ב' אפילו בי"ט ב' של ר"ה ואפילו אין חשש שיסריח מותר להתעסק בו ישראל בכל דבר הנוהגין לעשות למת אפילו במלאכה דאורייתא די"ט ב' לגבי מת כחול שויא רבנן ואפילו אם אפשר בעממין חוץ מן הכיפה שבונין על הקבר וזהו מדינא אבל המנהג במדינתינו דכל דאפשר לעשות ע"י נכרי אפילו בי"ט ב' נוהגין הכל כמו בי"ט א' חוץ מלכסהו בעפר ואפילו לעשות כמו הר ופשיטא לטהרו מותר ע"י סדין כיון דאינו אלא חשש שמא יסחוט רק שיזהר שלא יסחטו בידים ואם אין באותה עיר קברות לישראל מוליכין אותו לעיר אחרת אפילו חוץ לתחום ומשכירין לו ספינה ועגלה להוליכו ממקום למקום ונ"ל דמותר גם להוליכו על בהמות ישראל ואם א"א ע"י נכרי מותר הכל בי"ט ב' ע"י ישראל. בד"א כשרוצים לקברו בו ביום אבל אם אין רוצין לקברו בו ביום משום כבודו להביא ארון ותכריכין וכיוצא בו אין עושין לו שום דבר איסור מלאכה אפי' ע"י נכרי רק (א"ר) בטלטול דמותר אבל להלינו כדי שיקבר ע"י שראל אסור דאין זה כבודו ולהוציאו לכרמלית יש להחמיר (ע"ש במ"א ס"ק י"א) ואם אינו מוצא מי שיחפור הקבר בחנם מותר להטעותו ולפסוק לו שכר אע"ג דזה אסור ליטול שכר דהוי שכר י"ט ואם א"א להטעותו מותר ליתן לו שכר והניטל יתן את הדין ע"ז (שם) ומכ"ש דאסור לבני ח"ק ליטול מעות עבור מקום קבורה אלא יטלו משכנות ואם צריכים להמתין הרבה שעות להשיג נכרי לקברו ובתוך כך יבא המת לבזיון יתעסקו ישראל אפילו למנהגינו (א"ר): +בי"ט ראשון מותר ללוות המת דוקא עד תוך התחום ובי"ט ב' אפי' חוץ לתחום אם הוא לכבוד המת אבל בשביל כבוד האבלים אסור (א"ר) ואפילו יצאו חוץ לתחום (וגם) ד"א כמו שנתבאר בחיבורי ח"א הל' עירובין מ"מ מותרים לחזור באותו יום כדי שלא להכשילן בפעם אחר שימנעו מללות וכן מותרים להחזיר כלי הקבורה שהוליכו עמהם חוץ לתחום שהרי מלאכתן להיתר שמא יצטרכו בו ביום ולכן מותר לטלטלן שלא יגנובו (שם) ואם א"א להם לילך ברגלים כ"א ע"י צער וטורח מותרים לרכוב על סוסים בי"ט ב' ומ"מ לא ירכבו בעיר מפני האומות ודוקא הקוברים מותרים לרכוב בי"ט ב' אבל המלווים אפילו בי"ט ב' אסורים לרכוב (שם): +אם נודע לבני עיר א' שישראל מת רחוק משם מהלך איזה ימים ולא ניתן לקבורה אעפ"י שלא יוכלו להגיע לו עד לאחר המועד וכבר נתבאר דאם אינם רוצים לקברו בו ביום אין עושין שום איסור אפ"ה מותרים לצאת בי"ט ב' כדי למהר קבורתו כיון שמוטל בבזיון גדול ע"פ השדה ולכן אם אינו מוטל ע"פ השדה אלא באיזו מקום המשתמר יש להחמיר כיון דיש אוסרין אפילו במוטל בשדה (שם ובמ"א ס"ק י"ז) אבל אם יש ספק אם יש שם מת אסור לילך חוץ לתחום ואפילו בודאי דוקא לילך ברגלים מותר אבל לרכוב אסור (א"ר) ומותר להביא מת בי"ט ב' מחוץ לתחום לתוך העיר לקברו בקברות ישראל אעפ"י שאפשר לקברו במקומו כיון שאין שם בית קברות אבל אם יש שם בית קברות ישראל אלא שצוה לקברו בקברות אבותיו אם יש חשש שיסריח קוברין אותו במקומו דאע"ג דמצוה לקיים דברי המת מ"מ אין זה כבודו לחלל עליו י"ט בחנם ואם אין חשש שיסריח מלינין אותו וקוברין אותו בקבורת אבותיו (שם ס"ק י"ח) ולשלוח מת ע"י נכרי בעגלה מותר אפי' בי"ט א' אפילו לא יגיע לשם בי"ט (ע"ש וא"ר הניח בצ"ע): +כשמת בליל י"ט ב' משכימין י' בני אדם וקוברין בשעה שהש"ץ אומר פיוטים ואם הוא אדם חשוב שרבים צריכין ללוותו נוהגין שמוציאין אותו לקברות אחר התפלה ואוכלין ואח"כ קוברין אותו ומ"מ אם הכל מוכן דהיינו הקבר והתכריכין ואפשר לקברו קודם אכילה בענין שלא ימנעו משמחת י"ט עדיף טפי לקברו קודם אכילה דאיתא במדרש לא תאכלו על הדם שאסור לאכול סעודה קבוע קודם שנקבר המת (שם ובמ"א): +אין קורעין על המת בי"ט ב' אפילו קרוביו (שם): +נפל גמור אין קוברין אותו אפילו בי"ט ב' ואפילו מת בתוך ל' ונגמר צפרנו ושערו מ"מ במקום שיש צער לחיים שמסריח בבית יכולין לקברו בי"ט ב' ע"י עממין אם הוא בתוך ל' ואפילו בי"ט א' ע"י עממין במקום צורך גדול ולאחר ל' אם יכול להלינו במרתף או שהעת קר אין לקוברו בי"ט א' אבל אם יש לחוש שיסריח דינו כמת גדול (שם) ועיין לעיל כלל קמ"ט סי' י"א: + +Klal 171 + +דין שמוועה קרובה ורחוקה ודין יאר צייט וקדיש (סי' ת"ב):
כבר כתבנו בכלל קס"ד שסמכו חז"ל אבילות ז' על פסוק והפכתי חגיכם לאבל מה חג ז' אף אבל ז' ולפי שיש חג שאינו אלא יום א' כגון עצרת ולכך חלקו חכמים דאבילות קרובה ר"ל שנודע לו מזמן קרוב דהיינו תוך ל' יום ואפילו שמע ביום ל' נוהג מיום שהגיע השמועה ז' קורע ומונה ל' יום מיום השמועה לתספורת עם שאר דברים כללו של דבר יום שמועתו הקרובה כיום הקבורה ואסור להניח תפילין ואם שמע ביום ל"א א"צ לנהוג אלא שעם אחת ול"ד שעה אלא קצת זמן לא שנא שמע ביום ל"ש שמע בלילה שאם שמע בלילה נוהג מקצת אבילות בלילה שעה א' עולה לו ואפילו שמע על אביו ועל אמו והני מילי לענין גזירת שבעה אבל קורע. ונוהג על אביו ועל אמו כל דין י"ב חודש דהיינו בתספורת עד שיגערו בו חביריו ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו וכן בשאלת שלום וליכנס לבית המשתה ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה לפיכך אם באה לו שמועה על אביו ואמו לאחר יב"ח אינו נוהג אלא שעה א' אף בכל דבר חוץ מהקריעה שקורע לעולם: +השומע שמועה רחוקה א"צ לנהוג כל דין אבילות אלא דיו בחליצת מנעל וא"צ לא עטיפה ולא כפיית המטה ומותר במלאכה רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ובתלמוד תורה ואם אין לו מנעלים ברגליו צריך שיכפה מטתו או יעטיף ראשו שצריך שיעשה מעשה שעושה משום אבילות ואם היה עוסק בתורה או במלאכה או שהיה רוחץ וסך ובאה לו שמועה מפסיק משום אבילות. ומ"מ בזה לא סגי דצריך לעשות מעשה הניכר שעושה משום אבילות כגון חליצת המנעל או כפיית המטה או עטיפת ראש ומיהו באחד מהם סגי וחוזר למה שבידו אבל אם היה לבוש תפילין א"צ לחלצן לפי שאף בשעת אבילות מניח תפילין ואינו חולץ אלא ביום ראשין לבד ולא תהא שמועה רחוקה ח��ורה מיום ב' של אבילות קרובה (ש"ך ס"קב): +אין מברין על שמועה רחוקה ואין קורעין אבל על אביו ועל אמו קורעין לעולם ובמקום שאין לו לקרוע אסור להחמיר על עצמו ולקרוע אם לא על אביו ועל אמו או אדם גדול שהיה רגיל להקשות לו בדבר הלכה דהוי מסתפי מיניה בזה אם בא לעשות מילתא יתירא לכבודו מותר (ש"ך ס"ק ג'): +השומע שמועה בשבת או ברגל והוא יום ל' ולמוצאי שבת ורגל נעשית רחוקה דהיינו ל"א אינו נוהג אלא יום א' ובשבת ורגל אסור בדברים של צנעה ולערב חולץ מנעליו קצת זמן דאע"ג דגם ביום היה אסור בדברים של צנעה לא נפטר בזה שהרי עכ"פ חייב בכל דיני אבילות שעה א' וזה לא היה נוהג בשבת ולכן אינו דומה לדלעיל כלל קס"ט סי' כ"א בחל ז' שלו בשבת שהרי כבר נהג כל דיני אבילות בכל השבוע. וא"ת כיון שהשמועה היה בתוך ל' למה לא ינהוג ז' ול' כאלו שמע ביום ל' בחול ז"א כיון דהשמועה גורם לאבילות ובשבת א"א לנהוג שאר אבילות וא"כ יהיה הגרמתו חמור משל עצמו דבעצמי של יום השמועה אינו נוהג ובמה שהוא גורם ינהוג אבילות משא"כ כששמע בחול (לבוש): +השומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג אפילו דברים שבצינעה ולמוצאי שבת ורגל נוהג שעה א' ודיו השומע שמועה קרובה בשבת השבת עולה לו ליום א' ולמחר קורע והוי ליה יום ששי שביעי לאבילות (שם): +עשרה ימים אחר חג הסוכות שמע שמת לו מת בערב החג אעפ"י שאם נמנה שעה א' לפני החג ז' ושבעת ימי החג ויום שמיני עצרת כ"א ועשרה ימים אחרים הרי ל"א אין לזה דין שמועה רחוקה אלא דין שמועה קרובה מתחיל למנות ז' ול' משעה ששמע שאין הרגל עולה למי שלא נהג אבלות קודם לו כלל וכ"ש למי שלא היה יודע שמת לו מת (שם) ולפ"ז היכא דמת ביום א' ונקבר ביום ב' אעפ"י שהקרובים שהיו אצל הקבורה מונים מיום הקבורה כי אז היתה סתימת הגולל מ"מ אותן שלא היו אצל הקבורה ולא נודע להן שמת עד שהגיע יום ל' מיום הקבורה א"צ לנהוג אבילות כיון דיום שמועה דידהו הוא יום ל"א מן יום המיתה וה"ל שמועה רחוקה. דלגבי דין שמועה יום המיתה היא עיקר (ב"ח ודרישה בשם רש"ל וכ"כ הט"ז וש"ך ובנק"הכ מפקפק בזה מדברי ר' ירוחם שכתב אחר ל' לקבורתו נ"ל דהיינו דמסתמא נקבר באותו יום): +שמע שתי שמועות רחוקות ביום א' אינו נוהג אלא יום א' ר"ל שעה א' היו קרובות או שמתו לו שני מתים כאחד מונה לשניהן כאחד שבעה ושלשים שמע לזה היום ולזה מחר מונה לשני מיום שמיעה ז' ול' וכן במתו לו שנים בזה אחר זה כדלעיל: +שמע שמועה הקרובה בשבת ערב הרגל כיון דדברים שבצינעה נוהג עולה לו אותו שבת למנין ז' ושוב הרגל מבטל ממנו גזירת ל' כדלעיל כלל קס"ט: +מי שהתפלל כבר ערבית ועדיין הוא יום ושמע שמיעה קרובה מונה מיום המחר ואותו יום אינו עולה ועיין לעיל כלל קס"ב סימן כ"ד: +מי שמת לו מת ואינו נודע לו אינו חובה שיאמרו לו ואפילו באביו ואמו ועל זה נאמר מוציא דבה הוא כסיל ומותר להזמינו לסעודת ארוסין ונשואין וכל שמחה כיון שאינו יודע ונ"ל דה"ה אשתו ובניו מותרין במלאכה מיהו אם שואל עליו אין לו לשקר ולומר חי הוא שנאמר מדבר שקר תרחק ומ"מ בבנים זכרים נהגו להודיע כדי שיאמרו קדיש אבל בבנות אין מנהג כלל להודיעם: +מצוה להתענות יום שמת בו אביו ואמו בכל שנה ואם כבר התענה פעם א' מסתמא דעתו היה להתוענות כל ימיו וא"כ הרי הוא עליו כנדר שהוא מ"הת וצריך להתענות אם לא במקום חולי וכה"ג צריך להתיר הנדר ואם פירש שאינו מקבל עליו בנדר א"צ התרה ומתענין לעולם ביום המיתה ולא יום הקבורה ואפילו בשנה ראשונה ואם נמשך הקבורה מן המיתה איזה ימים הכריע א"ר דיתענה ביום המיתה וינהוג האבילות עד יום הקבורה וכן נ"ל כי לדעתי העיקר כט"ז דמשפט יב"ח מתחיל תיכף מן המיתה שהרי ז' דינין עוברים עליו עד הקבור' כדאי' בזוהר. ואם מת בשנה עיבור באדר א' או ב' יתענה לעולם בחדש שמת אבל אם מת בשנה פשוטה באדר יתענה בעיבור אדר א' ויש מחמירין להתענות בשניהם והמ"א בסי' תקס"ח מיקל. ואם מת ביום א' דר"ח כסליו ואז היה ב' ימים ר"ח כסליו אינו אלא יום א' וא"כ י"ל שיתענה בכ"ט בחשוון שהרי באמת בחשוון מת או י"ל דבנדרים הולכין אחר לשון ב"א וקורין אותו ר"ח כסליו ונמצא א' דר"ח שייך לשנה הבאה ר"ח כסליו ולכן אם בשנה ראשונה היה ר"ח כסליו רק יום א' יתענה כ"ט חשון וכן לעולם אבל אם גם בשנה ראשונה היה ר"ח כסליו ב' ימים וא"כ קבע היא"צ בר"ח כסליו הולכין אחר לשון ב"א שהרי שנה ב' הוא מתענה מתורת נדר (א"ח סי' תקס"ח במ"א ס"ק כ') ומה שכ' שם ואם מת ביום א' דר"ח אדר לא זכיתי להבין ומצאתי שט"ס הוא במ"א וכצ"ל דר"ח אדר שני יתענה לשנה הבאה ביום א' דר"ח אדר ולא בכ"ט בו דלעולם אדר עומד תחת אדר שני ואם א"י יום שמת יברור לו יום א' בשנה אך לא יסיג גבול עם הקדישים (מ"א שם) ונ"ל דאם יודע באיזו חדש רק שא"י באיזו יום אזי מוקמינן אותי בחזקת חי כל זמן שיוכל וביום האחרון של החדש מת כדלעיל כלל קס"ח ואם חל היא"צ ביום שא"א בו תחנון אין מתענין ואפילו בר"ח ניסן ור"ח אב דהוא ת"צ מ"מ כבר נוהגין שלא להתענות (ט"ז בא"ח ססי' תכ"ט) ואע"ג דחתן ביום חופתו מתענה בר"ח ניסן כדאית' בא"ח סי' תקע"ג התם משום כפרה אבל יא"צ הוא מטעם דריע מזלא והוא דבר שבשמים וכיון שאינו מתענה לשם שמים לא תאונה לו רעה (א"ח סי' תי"ח ולפ"ז י"ל דת"ח ג"כ לא יתענה בר"ח ניסן והמ"א סי' תכ"ט כ' דיתענה וצ"ע) ואם אירע לו ברית מילה של בנו או שהוא סנדק או מוהל ביא"צ א"צ להתענות שי"ט שלו היא ולפחות א"צ להשלים רק עד אחר חצות דהיינו ו' שעות ומחצה כמו בט"ב שנדחה (עיין בחיבורי ח"א כלל קל"ב סימן ז' ט"ז סי' תקס"ח ס"ק ח') ולפי מש"כ שם ה"ה בפד"הב דהאב והכהן לא ישלימו. ואין לאכול בסעודה בליל יום של יא"צ (ססי' ת"ב) (ובל"י כתב בשם המ"א דוקא בשנה ראשונה אבל בשאר שנים מותר. ונוהגין ביא"צ כל דין יב"ח ססי' שצ"ה) ודוקא סעודת מילה וכיוצא בו אבל סעודת סיום מותר בלילה שלפניו וכן בסעודת מריעות שאינה של שמחה יש להתיר (א"ר סי' תקס"ח ויא"צ בע"ש מבואר בחיבורי בח"א הל' שבת כלל א' סימן ח'): +נמצא במדרשות הרבה מעשים שע"י שאומרים קדיש בשביל אביו ואמו ניצולו מן הדין ע"כ נהגו לומר קדיש בתרא דהיינו אחר עלינו וכן נהגו להפטיר בנביא ולהתפלל לפני העמוד ובפרט במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרים הנשמות לגיהנם וכן בכל יום ערבית שאז תגבורת הדין ומ"מ אין התפלה שייך לאבילים ויש לצבור בהם זכות ונהגו לומר קדיש על האם אעפ"י שאביו חי ואינו יכול למחות ומי שיודע להתפלל ומרוצה לקהל יתפלל ויניח הקדיש שיאמר הקטן (סי' שע"ו בד"מ) ויש מקומות שנוהגים לומר קדיש גם על שאר קרובים ומ"מ אם יש אבל על אביו ואמו אין לגזול ממנו הקדיש ואפי' בשבת ויו"ט אומרים קדיש אבל נהגו שלא להתפלל אבל בשבת ויו"ט ולא ביום שאומרים בו הלל אם לא דליכא דעדיף מיניה ומי שמת בשבת אי יו"ט וא"א לקברו בו ביום כיון דמותר בכל אנינות יאמר ג"כ קדיש אעפ"י שלא נקבר עדיין (ט"ז שם) וכן נ"ל דאע"ג דאין בו דין גיהנם עדיין הא יש כמה דינין עד הגיהנם כדאי' בזוהר (ובזה מסולק השגת הש"ך בנק"הכ) (אך אפשר י"ל דבשבת אין עליו שום דין ובס' בל"י כתב דנוהגין לומר קדיש כמש"כ הט"ז) קונטרס מצבת משה סי' ג' ונהגו שלא לומר קדיש רק י"א חדשים שלא להחזיק אביו ברשע כי משפט רשע בגיהנם יב"ח וכל הקדישים של אותו יום שייכים לו רק ליא"צ יש קדיש א': +בענין הקדישים יש מנהגים שונים וכל עיר ועיר לפי מנהג. יש נוהגין שתושב דוחה האורח רק בפעם ראשון יש רשות לאורח להתפלל ולומר קדיש פעם א' במקום שהתושב יש לו קדיש א' ויש נוהגין שהאורח שוה לבן עיר ונקרא תושב לענין זה אעפ"י שאינו פורע מס רק שיש לו שום דירת קבע ואם יש לבע"הב מלמד או משרת המושכר לו לזמן אם הוא פנוי שאין לו אשה במקום אחר נקרא תושב אבל יש לו אשה במקום אחר ה"ז אורח והלומדים בישיבה אפילו יש לו אשה במק"א דינו כתושב. והמגדל יתום בביתו אפילו בשכר ואין לו אב ואם הוי כתושב אבל אם יש לו אב או אם אפילו מגדלו בתורת צדקה דינו כאורח (ש"ך שם): +בן ז' בין תושב ובין אורח בין קטן ובין גדול דוחה לאבילים לגמרי מכל הקדישים ואפילו פגע הרגל אע"ג דמבטל גזירות ז' ול' אבל לענין קדיש אינו מבטל וגם ל"א בו מקצת יום ככולו ומונין ז' ול' מיום הקבורה אעפ"י שלא שמע האבל מיד. ומ"מ יש לבן ל' וה"ה ליא"צ קדיש א' (ש"ך ס"ס ק"ח ונ"ל שיש ט"ס שם בש"ך מש"כ בשם מנהגים וכצ"ל אז מי שאירע לו) בן ל' קודם ליא"צ ומ"מ יש ליא"צ קדיש א' ואם יש הרבה יא"צ שלא יגיע לכ"א רק קדיש א' נדחה בן ל' לגמרי דזה יאמר למחר משא"כ היא"צ אם לא יאמר היום עבר זמנו ולכן נדחה הבן ל' לגמרי (ט"ז וש"ך שם) ומ"מ משמע דאם יש הרבה יא"צ ובן ז' אע"ג דגם בבן ז' י"ל ג"כ סברא זו מ"מ הבן ז' יאמר קדיש א' והשאר יטילו גורל כי הבן ז' הוא קודם וכן בהרבה בני ל': יא"צ ובן יב"ח נדחה בן יב"ח לגמרי וכל הקדישים של אותו יום הם ליא"צ אפילו קדיש של פרקים ושל שיר השירים ורות וקדיש של מזמור שיר ליום השבת הוא לאבילים: ונהגו שקדיש של מזמור הוא לאבילים (מ"א סי' קל"ב) ונ"ל דר"ל מזמור שיר של יום: +כשמטילין גורל ד' או ה' ויש בהם ב' אותיות שוות והאחרים יש להן מנין פחות בטל הגורל אבל אם א' יש לו למשל ח' והאחרים שוין בפחות זכה הראשון בחלקו והאחרים יטילו גורל אף שיש בהם שאינן שוין (מ"א שם). ב' יש להם יא"צ וא' רוצה להשכים לדרך ואמר תן לי עתה הקדיש וטול אתה למחר והב' אומר נטול הגורל הדין עם הב' דרוצה להקדים עצמו למצוה (שם) וע"ש עוד הרבה דינים מדין הגורל: + +Klal 172 + +דין נידוי וחרם
כל דיני נידוי וחרם המבוארים הי' בעת אשר היו ישראל שרויין על אדמתם והיו תלמידי חכמים ביניהם והיו מכבדין אותם כי כן צוה להם המלך והי' ביכולת הת"ח לנדות לכבודו. אבל בזמן הזה אין לנו תלמידי חכמים ואין לנו דיני תלמידי חכמים כמו שמבואר בחיי אדם (כא ע"ב כלל סג ח). וחוץ מזה בטלו נדוי וחרם ושמתא מישראל על פי דינא דמלכותא. אם לא ברשיון הממשלה הרוממה. ופי מלך שמור הוא כלל גדול בתורה. ועתה נשבר שבט הנדוי והחרם מישראל אם לא ברשיון הממשלה הרוממה:
דין האיך היו נוהגין עם המנודה או המוחרם ועל מה היו מנדין אותו ודין התרתו סי' של"ד:
העובר על דבר איסור כאשר יתבאר לקמן סי' מ"ג היו מנדין אותו בימים הקדמונים לאלתר ומכח ממון לא היו מנדין עד שיתרו בו ג"פ דהיינו בה"ב ואפי' יש לחוש שעי"כ יצא לתרבות רעה אין לחוש בכך (עיין ט"ז ס"ק א' ונ"ל דדיוק תה"ד היא מדסיים משום דשמתינהו דזה ללא צורך דדי במה שאמר דאשתמוד ולדברי תה"ד א"ש) אבל הט"ז כ' דאין לעשות מעשה דשב וא"ת עדיף ונ"ל דהכל לפי הענין דאם הוא לעשות גדר ודאי דאין לחוש אם זה יצא לתרבות וא"ל אלא בשביל לענוש או��ו ודאי עדיף שלא לנדות (וכמש"כ הש"ך ס"ק י"ט) שכן מצינו בברק ששימת והחרים א' בדורו שנקרא מרוז שהוא שם אדם גדול שהיה בדורו ושמתהו והחרימו על אשר לא בא לעזרתו למלחמה עם סיסרא דכתיב אורו מרוז זהו שמתא וכתיב אורו ארור יושביה וארור הוא חרם כמו שיתבאר בע"ה ויושביה היינו דאכיל ושתי בהדיא ויושב בד' אמותיו וסתם נידוי הוא ל' יום ולכן אם חכם נידה לא' והלך לו לא היו מתירין אלא לאחר ל' לדידהו: ולדידן ז' דכיון דהלך לו מסתמא ניחא ליה שיתירוהו אחר זמן זה ואם אינו חוזר בו היו שונים לנדותו לאחר שלשים יום ואם אינו חוזר בו היו ממתינים לו עוד ל' ומחרימין אותו ודין מנודה כדין אבל וחמור ממנו שאפילו פגע הרגל בתוך ל' יום אינו מבטל אותו בד"א דנידוי שלשים יום בנידוי דידהו אבל נידוי דידן כנזיפה דידהו שהיא ז' ימים ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ואביה ירק ירק בפניה ר"ל שנזף בה הלא תכלם שבעת ימים ונזיפה דידן אינו אלא חד יומא: +ומדכתיב יושביה אמרו רז"ל זה דין המנודה לא היו יושבין בד' אמותיו היינו ד' אמות לכל רוח ואפילו בר"ה אבל לא בבית אחר חוץ מאשתו ובניו שמותרין וי"א הוא הדין כל ב"ב היו מותרין ויש להקל דודאי על דרך כן לא נידוהו למנוע ממנו תשמי' בני ביתו שהוא הכרח לו ולא הי' יכול להיות זולתו וגם הם צריכין לו ואין אוכלין ושותין עמו ואם נידוהו מחמת עביר' לא היו מזמנין עליו ולא היו כוללין אותו לכל דבר שצריך י' אבל מחמת ממון לא היו מחמירין עליו בזה ואסור בתכבוסת ובתספורת ובנעילת הסנדל כאבל וי"א דמותר בנעילת הסנדל ומותר ברחיצה וסיכה ותשמיש ובתפילין ושאלת שלום וא"צ קריעה וכפיית המטה. ומותר בדברי תורה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו כלומר נושאין ונותנים עמו: בד"א שפירשו שהוא מנודה אבל אם לא נידוהו בפירוש אע"ג שהוא עבריין או שעבר על גזירת ציבור היו מצרפין אותו למנין עשרה להתפלל עמו ואפילו מנודה ממש שלא היו מצרפין אותו למנין מ"מ היה מותר להתפלל בעודו בבה"כנ כשיש שם עשרה זולתו ומה שנהגו לגרשו מב"הכנ הוא כדי שלא ידחוק יחידים שצריכים להתרחק מד' אמותיו. וחרם היה קשה מנידוי שנידוי פירושו לשון הרחקה בעלמא כלומר שהרחיקוהו והבדילוהו מקהל הגולה אבל חרם יש בו קללה שהרחיקוהו וגם קללוהו. ושמתא פירושו הוא נוטריקון שממה מיתה יהא בזה שהוא אמצעי בין נידוי וחרם. קשה מנידוי וקל מחרם. וי"א שאינו אמצעי בין נידוי וחרם אלא דשמתא הוא כחד מינייהו ואין הכרע. לפיכך אמרו המוחרם לא שונה ולא שונין לו ולא נשכר ולא נשכרין לו וכן הי' אסור להנותו יותר מכדי חייו אבל הי' שונה הוא לעצמו שלא ישכח תלמודו ועוש' לו חנות קטנ' כדי פרנסתו ומות' הי' לדבר עם המנוד' ועם המוחרם אא"כ החמירו עליו ב"ד בפירוש ומ"מ לא ירבה עמו בדברים ולא ידבר עמו אלא לצורך כמו שידבר עם האבל. במקו' שאמרנו שאסור לישב בד' אמותיו אם הי' אדם יושב תחלה ובא המנודה בתוך ד' אמותיו א"צ להתרחק משם דלא כל כמיניה לאסור לו מקימו ואסור לכנוס לבית המנודה כשהוא שם בביתו דכל הבית הוי כארבע אמותיו ואין חילוק בין עומד ליושב ובמהלך צ"ע אם תופס ד"א (ש"ך ס"ק י"ד): +מנודה שמת היו ב"ד שולחין וסוקלין ארונו לא שיעשו עליו כגלו של עכן אלא ב"ד היו שולחין ומניחין אבן על ארונו ללמדך שכל המת בנדוייו הי' חייב סקילה ולא היו קורעין עליו ולא חולצין ולא מספידין עליו שכל אלו הוא משום כבודו ולא היו עושין לו כבוד וה"מ לאפקירותא ועובר על דברי חכמים אבל לממונא כיון שמת הר�� אין לו ממון והיה פטור מגזירתם ולא היו סוקלין ארונו ומספידין אותו כראוי (סעיף ג'): +אפילו נדוהו משום שעבר על דברי חכמים אם חזר אעפ"י שלא התירו נדויו היו מתעסקין עמו לכל דבר (שם): +אעפ"י שאסור הי' לאכול ולשתות עם המנודה או המוחרם מ"מ האוכל ושות' עמו לא היה לו דין מנודה עד שינדוהו ב"ד בפ"ע אם ירצו דכתיב אורו ארור יושביה (שם): +הרשות היה ביד ב"ד הממונין על פי המלכות למעט הנדוי משלשים יום או להוסיף עליהם כפי רצונם וכפי ראות עיניהם וכן היה רשות בידם להחמיר עליו שלא ימולו את בניו ושלא יקברוהו אם ימות ולגרש בניו הקטנים מבית הספר ואשתו מב"הכ עד שיקבלו עליו את הדין ואין בזה משום נשבע לבטל את המצוה דלמגדר מלתא חלה על דבר מצוה כמו על דבר רשות לקיים את דברי תורתנו ואם רצו ב"ד היה יכולים להחרים האוכל והשות' עמו והיושב בד' אמותיו וכן ברשות ב"ד אפי' בנתנדה מחמת ממון לנדות שלא יתפלל בי' ושלא יזמנו עליו (ש"ך ס"ק כ"א): +וכשיגיע הזמן שקצבו אם רצו היו מתירין לו אף אם לא בקש להתירו ואף אם לא יחזור בו ואינו מתחרט ממעשיו ומ"מ אינו מוסיף עוד לעשות ומ"מ טוב הוא שלא יתירו לו אם לא יחזור בו כדי שלא תתמעט יראתם ומכ"ש אם חוזר לעשו' כמו שעשה פשיטא שאין מתירין לו (ט"ז סק"ד): +הא דאמרינן במנודה סתם שהיה אסור בכל דיני המנודה שאמרנו דוקא שהוא מנודה לב"ד שהוא מנודה לכל אדם בין דלא אתי לב"ד או דלא ציית דינא או לאפקירותא דהיינו שביזה לחכם או לדבר עבירה בין נידוהו ב"ד מחמת דברים הללו בין שנדוהו כל אדם דיני שוה בין לעירו בין לעיר אחרת אבל מנודה לחצאין כגון תלמיד שנידה לכבודו וכן מנודה לעיר אחרת שנידוהו לכבודם כיון שאינו מנודה לכל לא היה אסור בכל דין המנודה אלא שבני אדם היו מרחיקין אותו כדי לביישו אבל לא היה אבלות חל עליו שאין אבלות לחצאין (סעי' י"ב): +וכיון שהרשות היה ביד ב"ד הממונין על פי מלכות להוסיף על ימי הנדוי או למעט כפי רצונם מה זה הא דאמרינן אין נדוי פחות מל' יום היינו לענין כשהיו מנדין אותו סתם אמרינן מיד פליני יהא בנדוי שלשים יום ומ"מ אם חזר בו אם היה הנדוי בשביל ממון או אפקירותא ופייס לבעל דינו היו מתירין אותו לאלתר אפי' אם לא חזר בו י"א שהיו מתירין לו לאחר שלשים מיד שכבר קיבל דינו: והוא שיבא לב"ד ויבקש שיתירו לו אבל אם מזלזל בנידוי ואינו מבקש שיתירו לו היו מניחין אותו בנידוי עד שימות וכשימו' סוקלין את ארונו ויש חולק בזה יאומר שאם לא חזר בו לא היו מתירין לו אף לאחר שלשים עד שיחזור בו (סעי' י"ג וע"ש בט"ז וש"ך שהאריכו): +נזיפה הוא שאדם גדול גוער בו לומר כמה פלוני זה חצוף וכיוצא בזה וזה משפטו שיהא מתחבא ויושב בביתו אותו היום לדידן. ולבני א"י ז' ימים ויהא נכלם ולא יראה למי שהכלימו וימעט בשחוק ובדבור ובעסקיו ויצער עצמו לעיני רואיו אבל א"צ להתרחק מבני אדם לא באכילה ולא בשתיה ולא בשאלת שלום וא"צ בכל אחד מכל דיני האבל אלא דאסור בתספורת שאין דרך מתאנח ועצב לגלח וא"צ לפייס למי שהחציף כנגדו וא"צ שיתירו לו אלא כיון שנהג כנזוף זמן נזיפה היה מותר ממילא ואפילו לא אמר לו הגדול כלום אלא שיודע בעצמו שהגדול נקט בלבו עליו היה צריך לנהוג נזיפה בעצמו (סעיף י"ד): +מנודה לרב הי' מנוד' לתלמיד אבל אינו מנוד' לשאר חכמים אפי' קטני' ממנו מנודה לתלמיד שנידהו לכבודו אינו מנודה לרב אבל מנודה היה לשאר העם שאינם חכמים אבל לא לחכמים אפי' קטנים ממנו וי"א אפי' לחכמים שכמותו (עש"ך ס"ק ל). ודוקא במנדה שלא בפני הרב אבל בפני הרב אפקירותא הוא מן התלמיד והוא עצמו בנידוי ואי פליג ליה רבו יקרא שפיר דמי ורב שגזר נידיו וחרם באיזה דבר ואין תלמידיו יכולין לעמוד בגזירותיו לא היו צריכין לקיימן (סט"ז): +תלמיד הי' יכול לנדות למי שביזה רבו או אביו בפניו אע"פי שרבו ואביו אינו שם ומ"מ כיון שלא נידוהו הרב או ב"ד לא היה מנודה לרב (וע"ש ש"ך): +בד"א דמנודה לתלמיד אינו מנודה לרב במי שנידוהו מפני אפקירותא שביזה תלמיד חכם אבל מי שנדוהו על שאר דברי איסורים שעשה שחייב עליהם נידוי אפי' נידהו קטן שבישראל היה חייב אפי' הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו ויתירו לו (סי"ז): +אע"ג שאמרנו שמנדין לכבוד החכם היינו דוקא לכבודו כגון שביזה אותו אבל חכם שנידה לצורך עצמו אפי' כהלכה כגון שאינו מכבדו כראוי או מחמת ממון (ש"ך) ופשיטא להרויח ממון ע"י שינדה כגון שיודע שיתנו לו ממון להתיר הנידוי וכה"ג וכן אם היו רואין שנידה משום שנאה כגון שהרבה אנשים נכשלו בדבר א' שהם חייבים עליהם נידוי והחכם לא נידה כולם אלא א' מהם שזה ודאי לא עשה אלא משום שנאה שיש לו עליו בלבו לפיכך אין נידויו נידוי כי ודאי לא נמסר הנידוי ליד גדולי הדור מדברי הקבלה שאמרנו אא"כ כשנידה לשם שמים לעשות גדר לתורה ולכבוד לומדיה ולא יכוין כלל להנאת עצמו ותועלתו (ושמעתי בשם של"ה שזהו כוונת הגמרא כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש ר"ל כמשארז"ל אמרו לנחש מה הנאה יש לך שאתה נושך וא"כ כך צריך הת"ח לנקום ולנטור שלא יהיה לו שום הנאה מזה רק לכבוד המקום): +מנודה לעירו הי' מנודה לעיר אחרת אפי' העיר האחרת גדול' ממנה בחכמה ובמנין שכל אחד כפוף לב"ד שבעירו וכל מה שיעשו עמו בדין היו חייבין כל ישראל להחזיק מנודה לעיר אחרת לא הי' מנודה לעירו אבל מנודה לשאר עיירות כיוצא בעיר שנידוהו שם בד"א דמנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו שנידוהו העיר האחרת על מידי דאפקרותא שעשה באיתה העיר אבל אם נידוהו במילי דשמיא אפי' מנודה לעיר אחרת הי' מנודה לכל ישראל: בני העיר שעשו חרם על כל מי שיבא לדור בעירם לא הי' אותו החרם חל על אותו שבא לדור שם אא"כ יש לו רב בעי' שאז צריך לקיים נידוי רבו אבל הם היו יכולין לתקן ביניהם ולגדור על עצמן שלא ישאו ויתנו עמו וכל מי מהם שישא ויתן עמו יהא מוחרם ומנודה (סעי' כ'): +מנודה לנשיא שנידוהו לכבודו הי' מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל לא הי' מנודה לנשיא: +נהגו בכל המקומו' בימי קדם מי שעבר על גזירות הקהל אעפ"י שעשו בחרם ובנידויו לא היו נוהגין בו נידוי עד שהכריזו עליו. מי שעבר על גזירת תקנות רבינו גרשום ע"ה אם עבר בשוגג א"צ התרה ואם התרו בו ועבר במזיד כל בי עשר' שלוחי ר"ג הם להתיר לו כשחוזר מדעתו דאמרינן שכן היה דעת ר"ג מתחלה לנהוג נזיפה ונידוי על העובר לפי דעתם אבל בדבר שגזר בפירוש שיהא בנידוי לעולם מי שעובר אז ודאי היה לעולם בנידויו מי שעבר במזיד (סכ"ב): +כיצד התרת הנידוי היו אומרים לו שרוי לך מחול לך ואם הוא שלא בפניו אומרי' פלוני שרוי לו מחול לו: +נדוי הוא כמו נדר לפיכך היו מתירין הנידוי בשלשה הדיוטות או ביחיד מומח' ותלמיד הי' מתיר חרם ונידוי אפי' במקום הרב אעפ"י שבנדרים לא הי' מתיר בחרמות הקילו משום שלפעמים לא היה הרב מזומן ואין לדחות ולשהות היתר השמתא דגבי נדר אין חשש כל כך אם ידחה וישהה התירו עד שיהיה הרב מזומן אבל שמתא אין להשהות על האדם וכל חרם ונידוי שלא הותר אפילו נידוהו סתם אפילו היה זמן רב ב��ידוי וחזר בו אפ"ה לא היה מותר עד שיתירו לו בפירוש כמו בנדר: +שלשה שנידו והלכו להם וחזר בו זה מהדבר שנידוהו בגללו והוא בתוך הזמן שנדוהו היו מתירין לו ג' אחרים וצריך שיהיו גדולים כמותם בשנים ובחכמה וביראה וגדולה אבל לאחר הזמן א"צ אלא כל ג' היו מתירים לו ועיין לעיל סי' א' ובש"ך ס"ק מ"ג: +נידוהו ג' לא היו השנים יכולין להתירו אא"כ נתן להם השלישי רשות אבל שלשתן היו מתירין אפי' זה שלא בפני זה אעפ"י שהיו ביחד בשעת הנידוי ואם היו רבים בשעה שנידוהו אפילו לאחר הזמן (ע"ש בש"ך) צריך שיתירו כולם וכל אותן שנמלכו בהם בשעת הנידוי חשובים מהמנדים וצריך שיתירו גם הם או בני אדם כנגדם חשובים כמותם: +אם זלזל בחרם ולא נהג בעצמו דין מוחרם לא היו מתירין לו עד שינהג איסור כימים שנהג בהם היתר אבל אם זלזל בנדוי דאינו אלא מדרבנן א"צ לנהוג וע"ל כלל ל"ב סי' ט"ז ובט"ז וש"ך סי' ר"ח: +נידוהו בפניו לא היו מתירין לו אלא בפניו וטעמא שאם יתירו לו שלא בפניו ולא ידע ואחרים שואלים לו אם התירו לו ואומר לא וכשירא' שמקרבין אותו יבאו לזלזל בנידוי ולכן צריך להתירו בפניו שידע וגם יגיד לאחרים וי"א שאם התירו לו שלא בפניו הוי היתר בדיעבד דכולי האי לא גזרו ואם נידוהו שלא בפניו י"א דמתירין לו אפילו לכתחלה שלא בפניו דליכא למיחש לשמא יבא לזלזל בנידוי שכשיראו שמקרבין אותו יאמרו שכמו שנידוהו שלא בפניו כך התירו לו שלא בפניו וי"א דלכתחלה אפ"ה לא היו מתירין שלא בפניו (סכ"ט): +נידוהו על תנאי הי' חל הנידוי וצריך התרה אע"פ שמקיים התנאי ואפי' אם נידה את עצמו על תנאי שכן מצינו ביהודה שנידה עצמו על תנאי שאמר אם לא הביאותיו אליך כו' וקיימו ואעפ"כ היו עצמותיו מגולגלין בארון עד שהתפלל עליו משה: ודוקא שהמנודה היה מסופק בשעת התנאי אם יכול לקיימו או לא כמו ביהודה שלא היה ברור בידו שיעמיד בנימין לפני אביו בחזרה אבל אם ברור לו שיוכל לקיימו א"צ התרה: +כשם שאין מתירין נדר עד שיחול כדלעיל כלל ק' סי' כ"א כן לא היו מתירין נדוי עד שיחול ולפיכך המנדה עצמו על תנאי שאמר אם לא אעשה דבר זה לזמן פ' אהי' בנדוי לא היו מתירין לו עד אותו זמן אבל אם אמר אהא בנדוי אם לא אעשה דבר זה מכאן ועד יום פ' נמצא חל הנדוי מיד ויכולין להתירו סעיף ל"א ט"ז וש"ך דלא כש"ע: +המנדה עצמו בע"הז ובעה"ב י"א שאין לו היתר כיון שנדה עצמו לע"הב הכניס עצמו בנידוי שלמעלה ומי יתיר לו לכן שומר נפשו ירחק ממנו (ע"ל כלל ק'): +ת"ח שנידה לעצמו היה מתיר לעצמו אע"ג דנדר אינו מתיר לעצמו בנידוי דדברי קבלה הקילו אפילו נידה ע"ד פלוני ואפילו על דבר שחייב עליו נידוי ויש מי שאומר שאם נידה עצמו על דבר שהיה חייב נידוי אינו יכול להתיר לעצמו וי"א שאם היה דרך שבועה שאמר אני נשבע להיות בנידוי אם אעשה דבר פ' אפילו ת"ח לא היה יכול להתיר לעצמו אפי' בדבר שאינו חייב עליו נידוי דבשבועה כתיב לא יחל דברו הוא עצמו אינו מוחל אבל אחרים מוחלין ומי שאינו ת"ח שנידה לעצמו יש מי שאומר שצריך עשרה שיתירו לו וה"ה בת"ח בדבר שלא היה יכול להתיר לעצמו: +נידוהו בחלום הוי נידוי וצריך התרה ואפילו חזרו והתירו לו בחלום אינו כלום דאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים חיישינן שמא הנידוי אמת והתרה היא דברים בטלים וצריך עשרה להתירו וטעמא שצריך עשרה משום דיש לחוש שמא בשליחות המקום נתנדה ועל כל בי עשרה שריא שכינתא וה"ל הותר באותו ב"ד שנתנדה בו ולפיכך אפילו יודע מי הוא שנידה אותו בחלום אין אותו המנדה יכול להתירו וצרי�� בי עשרה אחרים דאמרינן לשמתיה שווי' שליח למשרי לא שוויה שליח ואותן העשרה צריכין להיות בני אדם ששונין הלכות לא מצא טורח אחריהם עד פרסה לא מצא מתירין לו אפילו עשרה ששונין משנה לא מצא מתירין לו אפילו שיודעין לקרות בתורה לא מצא מתירין לו אפילו עשרה שאינם יודעין לקרות לא מצא עשרה מתירין לו אפילו שלשה וי"א שאין לו התרה אלא ע"י עשרה ששונין הלכות או משניות שראוין לשרות עליהם שכינה ומיהו אם יתירו בזה אחר זה סגי וכשמתירין למי שנדוהו בחלום י"א שיאמרו מחמת דאשתמית פלוני בחלמא מותר יהא ליה לא איסורין ולא קללין יבא עליו יחי ראובן ואל ימות כו' תודיעני אורח חיים וגו' ה' שמעתי שמעך וגו' ויאמרו ג"פ ויעבור וגו' (סעיף ל"ה): +י"א מי שנדוהו בחלום ושלח שליח להתירו לו שלא בפניו אם מצא השליח בי עשרה מכונסין כיון דמסתייע מילתא כך במקרה שריא שכינה בינייהו היו מתירין לו ואי לא לא דהוי כנדוהו בפניו לעיל סי' כ"ד: +עון גדול הוא הנושא שם שמים לבטלה כמו שדרשו מדכתיב לא תשא שם אלהיך לשוא וגו' לפיכך אמרו השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע בפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה חייב לנדותו מפני שהיא עובר משום נושא השם לשוא ואם לא נידוהו הוא עצמו היה חייב נידוי על שלא שם יראת אלהים לנגד עיניו להקפיד על זה וכתיב את שם ה' אלהיך תירא ובכלל יראתו הוא הוא שלא יזכיר שם שמים לבטלה לפיכך לא לבד שבועת שוא אסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדים לבטלה אסור אעפ"י שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר לירא' את השם הנכבד והנורא ואם נידוהו הי' צריך להתירו לו מיד כדי שלא יכשלו אחרים שלא ידעו בנידוי של זה (סעיף ל"ז): +בד"א כשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור אסור לנדותו שלא ענש הכתוב שוגג אלא מזהירו ומתרה בו שלא לשנות בכך: +המנדה את חבירו שלא כדין ואמר ליה הלה אדרבא נידוי של שני נידוי וה"מ שזה השני הוא גברא רבא אעפ"י שאינו גדול כמותו או שאין ידוע מי הוא דחיישינן שמא הוא יותר גדול מהמנדה אבל אם המנדה שלא כדין היא ת"ח והאחר אינו ת"ח לא (ועש"ך ס"ק נ"ט) וה"ה תלמיד נגד רבו לא יוכל לומר אדרבא אא"כ נטל רשות מב"ד: מי שאמר לחבירו אל תעשה דבר זה בנידוי וזה אומר לו אדרבא אעפ"י שזה התחיל לומר כן ועשה שלא כדין מ"מ נידוי השני ג"כ לא הי' כלום הואיל ולא נידהו סתם רק שאמר לו שלא יעשה הדבר הזה בנידוי אין זה אלא מזרז (ל"ט): +ת"ח שביזהו רשע ובשביל זה נדהו אמר ליה הרשע אדרבא היו מכריזין על הרשע שהוא מנודה ויעמוד בנידוי ל' יום ואח"כ יבקש מחילה ברבים מן הת"ח: +אח גדול בשנים שביזה לאחיו הקטן בשנים והוא ת"ח ונידה הקטן בשנים את הגדול בשנים היה נידויו נידוי דאע"ג דדרשו ואת לרבות אחיך הגדול יפה עשה הקטן שנידהו שכיון שאינו נושא פנים לתורה אינו עושה מעשה עמך ומן הדין אינו חייב לכבדו: +חכם זקן בחכמה או אב ב"ד שסרח לא היו מנדין אותו בפרהסיא לעולם אפי' חזר וסרח כמה פעמים אלא א"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנע' שנאמר וכשל גם נביא עמך לילה אעפ"י שכשל כסהו כלילה ואומרים הכבד ושב בביתך וכן כל ת"ח שנתחייב נידוי הי' אסור לב"ד לקפוץ לנדותו במהרה אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו וחסידי החכמים היו משתבחין שלא נמנו מעולם לנדות ת"ח ואף ע"פי שהיו נמנין להלקותו אם נתחייב מלקות או מכת מרדות מדרבנן אשמתא לא נמנו דשמתא חמירא ממלקות ואי סני שומענא כגון שמתעסק בספרי אפיק��רסות ושותה במיני זמראו שחביריו בושין מחמת שמועתו ושם שמים מתחלל על ידו עד שאומרים עליו שרי ליה מריה ליה לפלוני היו משמתין ליה: +על כ"ד דברים היו מנדין את האדם ואלו הם (א) המבזה את החכם שראוי להורות ויגע בתורה ואפילו אחרי מותו (ב) המבזה שליח בית דין הממונין ע"פי מלך שעושה זילותא בזה לב"ד (ג) הקורא לחבירו עבד (ד) המזלזל בדבר א' שעיקרו מדברי סופרים ואין צריך לומר מד"ת אבל דבר שעיקרו מד"ת היו מלקין מ"מ (עש"ך ס"קע) (ה) מי ששלחו בית דין וקבעו לו זמן ולא בא (ו) מי שלא קיבל עליו את הדין היו מנדין אותו עד שיתן (ז) מי שיש ברשותו דבר המזיק היו מנדין אותו עד שיסירנו מפני שהוא עובר על לא תשים בביתך שגורם היזק לבריות (ח) המוכר קרקע לכנעני בארץ ישראל והיתה סמוכה לקרקע של ישראל חבירו היו מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא לישראל חבירו בעל המיצר (ט) המעיד על ישראל בערכאו' בעת שהיו שרויין על אדמתם והוציא ממנו ממון בעדותו שלא כדין היו מנדין אותו עד שישלם (י) טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנה לכהן אחר היו מנדין אותו עד שיתן (יא) המחלל י"ט שני של גליות (יב) העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות (יג) המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ כגון אדם גדול שאוכל דבר הדומה לקדשים ויסברו העולם שהוא קדשים יבואו הם עי"ז לאכול קדשים ממש בחוץ כי יאמרו מותר היא שהרי אדם גדול זה אוכל כמו שמצינו בתודוס איש רומי שהאכיל לבני דורו גדיים מקולסים בלילי פסחים ושלחו לו חז"ל אלמלא תודוס אתה היינו מנדין אותך שאתה מאכיל ישראל קדשים בחוץ שהרואה סובר שהקדישו לשם פסח (טו) המביא את הרבים לידי חילול השם (טז) המחשב שנים וקובע חדשים בח"ל ואסמכוה אקרא דכתיב כי מציון תצא תורה (יז) המכשיל את העיור כגון המכה בנו הגדול מי"ח עד כ"ד שנה שמכשילו שמא יבעט בו ויניחנו ועובר האב משום לפני עור לא תתן מכשול וכל כה"ג (יח) המעכב את הרבים מלעשות מצוה (יט) טבח שיצאה טריפה מתחת ידו (כ) טבח שלא הראה בדיקת סכינו לחכם (כ"א) המקשה עצמו לדעת (כב) מי שגירש את אשתו ועשו בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאן להזקק זה עם זה כשבאו שניהם לבית דין היו מנדין אותן שלא יבאו לידי הרגל עבירה (כג) חכם ששמועתו רעה (כד) המנדה למי שאינו חייב נידוי שלשים ובא לבית דין להתרעם עליו שנדהו שלא כדין בית דין היו מנדין את זה ולא היו צריכין לענין נידוי עדות וראיה ברורה אלא כפי אומד הדעת באמיתת דברים שהתובע טוען ברי או אפילו אשה ואפילו קטן נאמן אם הדעת נותן שאמת הדבר שדברים כאלו היו מסורין לדיין דבקל היה יכול לשקול הדברים כאלו בשכלו אם הם אמיתים או לא: +חכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף הי' חייב נידוי וכן מי שעבר על נדרו וכל ב"ד שנזקק לו לשאלה בר שמתא הוא וכל העושין מלאכה בעוד שיש מת בעיר ועדיין לא נקבר הי' חייב נידוי כדי שלא יתעצלו בקבורתו לפיכך אם היו חבורות בעיר שעוסקין עם המיתים הוה שרי וכן מי שעושה קלים וחמורים או ג"ש לעקור דבר מ"הת או שואל בב"המד או לב"ד דבר שאי אפשר שאין זה אלא כמלעיג על התורה וכן ת"ח המחזיק במחלוקת כנגד הרבים שלא ירבו מחלוקת בישראל וכן המורה הוראה במקום רבו: +צורבא מדרבנן הוה עביד דינא לנפשיה והיה ויכול לנדות למי שהפקיר כנגדו ואם דינו פסוק כגון שקראו עבד היה מנודה לכל ישראל דכיון שהוא דבר פשוט הוי כאלו נידוהו ב"ד ואם אין דינו פסוק לא היה מנודה אלא לקטנים ממנו ואפילו לא ביזהו ב��ירוש רק שכיון לבזותו לפי אומדנא המוכחת יכול לנדותו: +ראובן שחייב לשמעון ממון ומסרב מלפרוע אם נידה שמעון לראובן שיפרענו אפי' אין שמעון ת"ח היה נידויו נידוי דהא כדין נידהו וי"א דאפילו ת"ח דלא הוה עביד דינא לנפשיה לנדות חבירו על דבר ממון וכן עיקר כל שכן אם חבירו אומר שירצה להיות ציית דין אלא שמעכב מעט או שכופר שאומר שאינו חייב לו: +המבזה את החכם ואפילו בדברים ואפילו לאחר מותו אם יש עדים בדבר או אומדנות כדלעיל היו ב"ד מנדין אותו ברבי' והם היו מתירים לו כשחזר בתשובה אבל אם החכם חי אין מתירין לו עד שירצה ויפייס את החכם שנידוהו בשבילו מיהו אם לפי ראות הב"ד עשה זה זה שמוטל עליו ואין החכם רוצה למחול היו מתירין לו נידויו וכן החכם בעצמו היה מנדה לכבודו למי שהוא קטן ממנו שהפקיר כנגדו וא"צ לא עדים ולא התראה ואין מתירין לו עד שירצה ויפייס את החכם ואם מת החכם היו באים ג' ומתירין לו: + +קונטרס מצבת משה + + + + + +Klal 1 + +כתיב והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור א"ר יוחנן זה יומו של יאשיהו ור"ל שיאשיהו היה רך בשנים ומת פתאום ודומה כמי שהשמש בא בצהרים אך יל"ד הכפל סיפא דקרא והחשכתי לארץ כו' דזהו ג"כ ביאת שמש בצהרים ונ"ל עפ"י דאי' בקינות של ט"ב שנתיסד על מיתת יאשיהו שנהרג בחג הסוכות וידוע שחג הסוכות נקרא יום אור שאז המאורות העליונים בשלימות וזהו שאמר והחשכתי כו' ביום אור כמש"כ לעת מרפא והנה בעתה ר"ל שהעת הוא גורם שיהיה מרפא ואפ"ה בעתה. והנה כן קרה לי מקרה בעונותי שביום פורים ידוע שאז נשפע אור גדול עד שכ' בכתבים יום כפורים ר"ל שיום כפור היא כמו פורים וא"כ היא עת מרפא אבל נהפך עלי לבעתה שנפטר בני הצדיק ירא שמים המנוח מ' משה שלום בן כ' שנים שלום שמו ושלימה היה משנתי כי מעיד אני שלמד הכל ע"מ לעשות ואמר לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וקיים כל מה שלמד והיה מתמיד גדול ופעם אחת ראיתי שלא אכל טבולו במשקה בלא נט"י והמתין על מים והוא היה אדם חלש וגערתי בו ואמרתי שהוא כיוהרא ואמר לי א"כ למה נכתב דין זה והיה בקי בש"ע א"ח וקיים בן יכבד אב ועסק עפ"י רוב בחבורי חיי אדם וכל דין ודין הנכתב שם היה לומד מתוך הש"ע והאחרונים עד שמצא מאין יצא הדברים ורשם המראה מקומות וכל דין שנשמט מן חלק א"ח רשם בספרו ולפעמים השיג עלי וכן עשה ביורה דעה כל דין למד מחבורי ומן המקור אשר הם נובעים. אוי לי על שברי נחלה מכתי ואין אני בוכה על המת אלא להולך כי ידעתי אלו היה חי היה בקי גם בי"ד בב' וג' שנים כא' מן הגדולים עם מוצא הדין והיה הולך ממעלה למעלה בכ"י הן בתורה הן ביראה ולא זז ממנו בכל יום ללמוד בספרי מוסר וכל מה שלמד הכל היה לקיים ולא יצא שום הזכרת שם מפיו אפילו בדרך שבח אמר רק ברוך העליון. אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כשישב על שולחני היה אומר לי אבא אמור לי איזה פסוק או ד"ת והיה מאריך בשלחנו תמיד עד שלמד זמן ארוך כאשר יעידו ע"ז כל הלומדים שהיו מכירים אותו והוא היה לי בן יקיר ילד שעשועים אהבה עזה אהבתיהו ומדי דברי בו זכור אזכרנו מדות טובות שבו סופר מהיר ואומן יד בכ"ד ע"כ המו מעי עליו מעולם לא שמע ולא ידע ספורי מעשיות ומלחמות ולא עסק בעולם כ"א או אוכל ושותה או שלמד ולא פנה אל רהבים ואיך אנחם וזאת נחמתי בעניי צדיק ה' בכל דרכיו ה' נתן וה' לקח יהי שמו מבורך ברוך דיין האמת ויודע בעל התאנה אימתי ילקוט התאנים וברוך הוא שהחזרתי לו פקדונו בטהרה ועכ"פ אינו מלוכלך בדברים שבינו לבין חבירו כי לא עסק בשום מ"ומ ולא מעל בברכת הנהנין כי כל ברכותיו היו בדקדוק מלה במלה ועד יום מותו לא שכח מלברך תמיד לפניו ולאחריו וכל ברכה בדקדוק גמור אכתוב מדותיו הטובים תקצר היריעה והנה אמרתו מאחר שכיבד אותי בחיי גם אני אעשה לו נייח ואחלק לו ברבים לעשות זכר לשמו לחיי ע"הב וכ' הרמב"ם בפ"ד הצדיקים אין בונין להם נפש על קברותיהם (ר"ל מצבה) שדבריהם הם זכרונם והנה בחבורי זה לא חברתי הל' מילה ופ"הב והל' אבלות הגם שהרבה מן הלומדים בקשו ממני לכתוב הל' אבלות כי זה כל אדם אך היה כבד עלי הדבר כי כשל בעוני כחי וגם אור עיני אין אתי כבראשונה אך להפצרת בני המנוח ז"ל שהפציר בי הרבה מלאתי רצונו ובפרט זכותו העיר לי בכמה דינים שנתעוררתי בהל' אבלות ולדעתי הם אמתים בראיות ברורות וכבר אחז"ל ראוי היתה פרשת נחלות לכתיב ע"י משה אלא שזכו בנות צלפחד לכתיב ע"י וכן אני אומר מגלגלין זכות ע"י זכאי בני ז"ל. ולכן קראתי קונטרס זה מצבת משה שהיא תהוה מצבתו ובפרט שיש בו דברים שהתעורר הוא ז"ל וזכות הרבים יעמוד לו שתעלה נשמתו מעלה מעלה ויניח בשלום על משכבו ויקויים בו מקרא שכ' בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך:
א
דין אונן בפורים בא"ח סי' תשצ"ו כ' הש"ע דמותר בבשר ויין דלא אתי עשה דיחיד דאבלות ודחי עשה דרבים דאורייתא דדברי קבלה כד"ת דמי עכ"ל והק' המ"א שהרי גם י"ט מחויב בשמח' ואפ"ה אסור והיה אפשר לומר דא"א ס"ל כמש"כ תוס' במ"ק דף י"יד ע"ב ד"ה דחי דשמחת י"ט אינו אלא מדרבנן דושמחת היינו בשלמים דוקא אך ז"א מספיק לפי מש"כ הרמב"ם בהל' י"ט דאעפ"י דבאמת דושמחת קאי על שלמים מ"מ בכלל מצוה זו לשמוח בבשר ויין ועוד שהרי ק"ש נמי מדאורייתא ואפ"ה פטרו חכמים משום כבוד המת דיש כח בידם לעקור מ"ע בשב וא"ת וא"כ ה"נ ק' מ"ש פורים ונ"ל כיון דקבלו דמש"כ במגילה שמחה מלמד דאסור בהספד משמע דה"ק דאפילו במקום שראוי לספוד לא מבעיא שלא יספדו אלא אפילו ישמחו ואין שמחה אלא בבשר ויין וא"כ כיון שכך תיקנו בפירוש ולכן מותר אבל בי"ט אע"ג דכתיב שמחה מינה לא ילפי' דאסו בהספד שהרי בר"ח לא כתיב שמחה ואפ"ה אסור בהספד מ"הת והיינו מדאקרי מועד כדאי' בתענית אלא עיקר הכתוב להיות שמח באכילת שלמים ואונן אסור בשלמים וא"כ ע"כ לא מיירי הכתוב מאונן וכיון שעיקר המצוה לא חל עליו עקרו חז"ל מצוה זו בשב וא"ת משום כבוד המת. ולפ"ז נ"ל דאם אוכל ושותה מותר ג"כ לברך לפניו ולאחריו אע"ג דבתפלה ובשאר ברכות אסור כמו בי"ט וכן בחול אם אוכל שאר דברים אינו מברך היינו משום שהוא רשות דאם ירצה לא יאכל אבל כיון דאכילה זו היא חיוב והתירו בפירוש לאכול מסתמא התירו ג"כ לברך כן נ"ל: +ולענין אבלות בפורים. הנה האחרונים מחולקים בזה כמש"כ בי"ד ססי' ת"א ורמ"א העיד שאינו נוהג והש"ך בשם רוב אחרונים העיד שהמנהג להיפך וכד הוינא טליא כבן ח' או ט' נהירנא שמצאתי לאבל יושב ע"ג קרקע ובחליצת מנעלים ועכ"פ נ"ל שראוי להורות כמו שנהגתי במיתת בני הצדיק דהיינו בפורים שהוא יום י"ד שנאמר בו שמחה אנינות לא היה חל עלי כי בראותי דתקף עלי' עלמא הייתי זריז ונשכר וקיימתי מצות סעודת פורים כדינו ותיכף לאחר שעה י"ב התפללתי מנחה ואח"ז יצאתה נשמתו בקדושה ועד לאחר הקבורה לא ברכתי שום ברכה רק דיין האמת בשעת קריעה ואבילות לא נהגתי באותו יום כ"א בדברים שבצינעה ולאחר מעריב נהגתי כל דיני אבלות אפילו בחליצת נעלים חוץ מישיבה ע"ג קרקע הגם דבש"ע כ' יום י"ד וט"ו לא מצאתי חילוק זה מ"מ כיון דק' לי בשלמא י"ד ד��תיב שמחה י"ל שפיר דאין אבלות נוהג אבל בט"ו דאין נוהג בו שמח' כדאיתא להדיא בגמרא במגילה דכתיב נזכרים ונעשים מקיש עשיה לזכירה דהיינו קריאת מגילה דאינו נוהג אלא יום א' דאסור של זה בזה דהיינו הספד וזה לא ילפי' מדכתיב שמחה אלא מדכ' במגילת תענית יום י"ד וט"ו וע"ז אמר רבא דלהכי חזרו וכתבוהו במג"ת לאסור של זה בזה ועכ"פ לא עדיף ט"ו לדידן מר"ח וחנוכה ועיין בתשובת של הגמיי' בסוף ס' שופטים שהרבה להקשות על מהר"ם מרוטנבורג ובריטב"א סוף מ"ק האריך בזה לסתור דברי האומרים שאין אבילות בפורים ולכן כיון דבלא"ה משמע מש"ך שדעתו לנהוג אבילות וקהילתנו אתרא דש"ך הוא ולכן נ"ל דביום ט"ו ראוי לנהוג כל דיני אבילות רק בישיבת קרקע כיון דתוס' במ"ק דף כ"ז ד"ה מן המנחה כ' דאין ראיה לאסור ישיבת ספסל ולכן הקלתי בזה גם בט"ו ולענין סעודת הבבראה נ"ל דלכ"ע מברין בפורים כדאי' בש"ע סי' ת"ח סעיף ד' ועוד שהרי אפילו בשבת כ' בב"י סי' שע"ח דנוהגין להברותו ומ"מ נ"ל שלא יברו בבצים ועדשים אלא בבשר ויין וכדאי' שם בש"ע: +לאחר שמסרתי כל צרכי קבורה להח"ק וגם בחרתי לו מקום קבורה וכבר חפרו הקבר ואותו יום אסור בהספד ולכן אף שעדיין לא נקבר כיון שמסרתי לכתפים הייתי מברך כדאי' בש"ע והק' לי א' שהרי לפי הטעם משום כבוד המת אי' בהדיא בר"אש דאפילו לאחר שהתעסק בו מ"מ פטור והשבתי לו הרי הר"אש בעצמו כ' שם בפ' מי שמתו בדין דנמסר לכתפים דאפילו אם המת עדיין בביתו מותר וע' שם בב"י בשם רמב"ן) וע"כ צ"ל דדוקא כ"ז שמוטל עליו לקברו אע"ג דכבר עשה כ"צ כיון שלא קברו שמא יתעצל בקבורתו אבל כיון שמסרו לכתפים בודאי יעשו כ"צ ואין שום חשש התעצלות ולכן מותר וא"כ מ"ש אם מסרו לכתפים והוא בביתו דמותר וא"כ ה"נ אף שהאבל הולך ג"כ לב"הק דמותר: +לשאלתי מבני הרב הנגיד מה' יצחק שיש לו שותפת בחנות אם מותר לשותפו להתעסק בחנותו כיון שנקראת השותפות על שמו ומבואר בש"ע דאסור. תשובה כבר נהגו בקהלתנו כל מו"צ עפ"י תשו' רש"ל סי' ס"ו להקל בזה אחר ג"י הגם דלענ"ד הוא קולא גדולה אך בזמ"הז א"א להחמיר ואמנם צ"ע אם אמרינן ביום הג' מקצת היום ככולו וכן בכל הדברים המבוארים בש"ע דאסור ג' ימים צ"ע אם יום ג' הוא בכלל איסור או לא ובאמת לשון כל הפוסקים רי"ף ורמב"ם וכן הוא בש"ע סי' ש"פ כתבו כל ג"י הראשונים אסור במלאכה משמע דביום הג' נמי אסור אלא דרמ"א כ' בסי' שצ"ג ומקצת יום ל' ה"ה ככולו ומשמע דכללא כייל בכל הדברים אלא דצ"ע למה המתין רמ"א עד סי' שצ"ג ולמה לא הגיה כן בסי' ש"כ ובשארי סמנים וכן בסי' שצ"ה שכ' בש"ע דמקצת יום ז' ויום ל' הוא ככולו וכן כ' כל הפוסקים ולא לישתמיט באחד מהם שגם ביום ג' מקצת היום ככולו וגם רמ"א לא הגיה שם כלום ובגמרא פרק א"מ ד' כ"א גבי תפילין איתא ת"ר אבל ג"י הראשונים אסור מג' וג' בכלל מותר כו' משני ושני בכלל מותר כו' הרי חזינן דבמקום שמותר בשלישי איתא בגמרא להדיא דמשלישי ואילך ושלישי בכלל. משמע אבל בכ"מ שאמרו בגמרא ג' ימים כל ג"י אסור ולכאורה הוא תלוי בפלוגתא כמש"כ ברא"ש סי' ל"ז בסופו וכ"כ בתוס' דף כ"א ע"ב ד"ה וכאן אלא בתוספות הגירסא קצת משובש וז"ל תניא במסכת שמחות אבל כל ז' ימים אסור בעשיית מלאכה והכי איתא בירושלמי מי שאין לו מה יאכל ביום א' וביום ב' אינו עושה בג' עושה בר קפרא אמר אף בג' לא יעשה בר קפרא כדעתו דעבד אבל ג' ימים דאמר ר' אבין בו' בשם בר קפרא ג"י נפשיה שייטא על גופי' דסברה דחזרה לגביה כו' לאחר ג"י כרסו נבקעת כו' וא"כ לכאורה משמע שהוא מחלוקת ת"ק וב"ק וא"כ היה לנו לפסו�� כדברי המיקל באבל ובפרט דדברי ת"ק משמע שהם דברי רבים וא"כ היה לנו לומר דמקצת יום ג' ככולו אלא דנ"י כ' שם דף רצ"א ע"ב בברייתא ג"י אסור במלאכה והביא ג"כ ירושלמי זה וסיים וגמרא דילן דקתני כב"ק אתיא עכ"ל הרי שכתב להדיא דגמרא דילן ס"ל כבר קפרא וכן משמע ברבינו ירוחם להדיא בדף קפ"ג ע"א כל ג"י הראשונים אסור במלאכה כו' ובג' ימים הראשונים הנפש חופפת על הגוף כו' והיינו כדאיתא בירושלמי הנ"ל וכ"כ בפסקי תוס' סימן ק"ח וז"ל אבל כל ז' כו' ואם אין לו מה יאכל מותר מג' ואילך כגון יום רביעי וכן משמע בהג"מ פ"ה מהל' אבל הל' ח' שכ' הרמב"ם כל ג"י הראשונים כו' מכאן ואילך אם היה עני כו' וכ' הגה"מ וז"ל פי' רש"י משלשה ימים ואילך וע"כ כונתו שלא נטעה לומר ידמכאן ואילך היינו מיום ג' וע"כ כ' מג"י ואינך דאין לומר דאדרב' שלא נטעה לומר מכאן ואילך ר"ל מיום ג' א"כ הוי ליה לכתוב מיום ג' ואילך אלא ע"כ דכונתו להורות דיום ג' אסור ולפ"ז צ"ל מש"כ בפ"ח הל' ה' בהולך לב"הק די"א דשני ימים אינו הולך לב"הק משמע אבל בג' מותר צ"ל דהני י"א לא הקילו רק בהולך לב"הק כיון שהוא לדבר מצוה וכדאיתא בגמרא דף כ"א ע"א דפסק רבא בתפילין כיון שהניח שוב אינו חולץ ופריך הגמרא ורבא האמר הלכה ג' ימים ומשני מצוה שאני א"כ ה"נ כיון דהוא לדבר מצוה לילך לב"הק ס"ל לי"א להקל בב' ימים וכן הוא כונת רמ"א שכ' שם בסי' שצ"ג כדעת הג"המ דמקצת יום ג' סגי ובאמת הג"המ גופיה סיים שם דל"נ לו אלא ע"י דדעת הרמ"א כיון שהוא לדבר מצוה אמרינן מקצת יום ג' ככולו אבל במלאכה וכל שאר הדברים מודה רמ"א דכל יום ג' אסור ולכן לא הגיה בשום מקום וכן הוא בהדיא בגמרא בדף י"ט ע"ב דאמרינן דהכל מודים כשחל ג' שלו להיות בערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב ופרש"י דודאי ג' שלימים וכ"כ שם הרי"ף הרמב"ם והתוס' אלא דיש לדקדק קצת ממש"כ הרא"ש סי' כ"ו בשם הראב"ד וז"ל וכ' הראב"ד הא דלא אמרי' מקצת יום ככולו לענין רחיצה משום דאפשר ליה לרחוץ לאורתא משא"כ בתגלחת ותכבוסת שהרי אסור לגלח ולכבש משתחשך כו' ומסתברא כדברי הראב"ד דאף כבוס מותר תוך ז' בערב הרגל כיון דאי אפשר לו לכבס בלילה וכן פסק בש"ע סי' שצ"ט סעי' ה' וא"כ משמע לכאורה דאמרינן מקצת היום ככולו וכן משמע שם מדברי הש"ך ס"ק י"ד שכ' מותר לכבס דכבר בטלה ממנו גזירת נ"ל ז' ל"ד קאמר דבטלה גזרת ז' שהרי בשאר דברי' אסור כל היום אלא כיון דא"א לכבס ורגל ברגל מבטל גזירת ז' ולכך מתיר אפי' בשחרית כיון דעכ"פ מותר לכבס מבע"י וגם בזה כ' דטוב לכבס אחר חצות כדי שיהא ניכר שהוא לצורך י"ט ועוד דבודאי לפי שיטת רי"ף ורמב"ם ותוס' ושאר פוסקים דלא הקילו אלא לאחר ג"י וכדאיתא בגמרא הכל מודים בחל ג' שלו כו' ואז בודאי צריך ג' שלימים אבל הראב"ד דפסק דאפילו שעה א' לפני הרגל מבטל ולכן כ' דה"ה בשאר ימים כיון דא"א לכבס מותר משא"כ בשאר דברים לכ"ע ביום ג' ל"א מקצת ככולו אלא כל היום אסור ומצאתי בב"ח שכ"כ בהדיא דזה בזה תליא בסי' שצ"ט ונ"ל שכן דעת הלבוש שהשמיט הגהת רמ"א שכ' בסי' שצ"ג דמקצת יום ג' ככולו ובאמת דברי רמ"א תמוהי' שהרי בהגמיי' כ' דל"נ לו ובד"מ כ' דאפשר דגם דעת הטור כן ובש"ע החליט ולכן נ"ל כמו שכתבתי ברור ונכון: +נשאלתי באשה שחל ליל טבילה מש"ק ויום ו' עש"ק הוא יום ו' לשבעה אם מותרת לחפוף ביום ו' או תמתין בחפיפתה עד מוצאי ש"ק שכבר עבר ז':
תשובה בס"ט סי' קל"ט סס"ק ך' כ' בשם תשו' פנים מאירות דמותר לחפוף ביום ו' כיון דאינה רחיצה של תענוג ולסרוק הראש פשיטא דמותר אפילו תוך ז' אבל הס"ט כתב שלא תחוף עד מוצאי שבת דה�� אפילו בערב תשעה באב שהרחיצה אינו אלא מנהג ומדינא מותר ואפ"ה כ' רמ"א בא"ח סי' תקנ"א סעי' י"ו דאם טובלת ליל י' אב מותר לה לרחוץ בערב ת"ב אם אי אפשר לה לרחוץ בליל י' אב משמע הא אם אפשר אסורה לרחוץ בערב ת"ב וא"כ כ"ש תוך ז' דרחיצה אסור מדינא פשיטא דאסור אם אפשר לה לרחוץ בליל מוצאי שבת ע"ש ומכ"ש לפי מה שכתבתי בהל' נדה דלפי רוב הפיסקים החפיפה צריכה להיות בלילה דוקא סמוך לטבילתה במקום דאפשר לכן נ"ל. אין להקל כי אם במקום דא"א לחוף במ"ש ומ"מ ליטול הצפרנים לכ"ע אסור בערב שבת: +שאלה. אשה שהיא אבלה וכבר עברו ו' ימים ולמחר יש לבעלה דבר נחוץ שצריך ליסע למרחקים אם מותר לשמש בליל ז' אם אמרינן מקצת לילה עולה למנין שבעה:
תשובה כבר כ' בש"ע דמקצת לילה אינו עולה למנין שבעה אלא מקצת יום דוקא אך מצאתי בתשו' הרדב"ז חלק ג' סי' תקנ"ט שכ' דאע"ג דהרשב"ם פשיטא ליה דמקצת היום דוקא ור"ת התיר בשעת הדחק לרחוץ מיד בלילה וריב"א מסתפק ולכן הכריע דלענין ת"ח ותשמיש דאית ביה מוצוה אמרינן מקצת הלילה ככל היום אלא שצריך להמתין מלשמש בלילה יותר ממה שהוא רגיל כדי שיהא נוהג בו מקצת אבלות (דהיינו עפ"י דעת רמב"ן שצריך לנהוג כל דין אבלות) ע"ש שהאריך ולפ"ז בנידון דידן בהולך לדרך דמצינו שהקילו חכמים לפקוד אפילו סמוך לוסתה כדאיתא בש"ע סי' קפ"ד אפשר דיש לסמוך עכ"פ בענין זה על הרדב"ז: +שאלה שוחט דמתא ואין שם אחר אם מותר לשחוט בימי אבלו: תשובה נ"ל כיון דשחיטה הוא ממלאכות המותרות בי"ט וכבר כ' בד"מ בסי' ש"פ דכל מלאכות המותרות בי"ט מותר לאבל לעשות וא"כ בודאי מותר לשחוט בביתו כדין משרתת בבית בש"ע סעי' כ"ב ואפילו לילך בלילה בבית אחר מותר דהא בלילה מותר לילך לצרכיו כדאי' בש"ע סי' שצ"ג ובלבד שלא יקבל שכר על השחיטה אבל השכר שנותנין לו מקופת הקהל בכל שבוע מותר לקבל אא"כ הוא עני ואין לו מה יאכל דמותר לאחר ג"י אף לקבל שכר ונ"ל דמותר לילך לשחוט אפילו ביום דהא אין איסור ההליכה אלא לטייל כדאי' בסי' שצ"ג וכ"ש שהוא צורך הרבים דמותר כדאי' במסכתא שמחות פ"א הביאו הב"י סי' ש"פ. היה נחתום בעיר ואין שם אלא הוא עושה בצנעה מפני כבוד העם וידוע שבשר הוא חיי נפש כמו לחם ועוד נ"ל דאפי' מלאכה גמורה בדבר האבד כגון שאם יש לא' איזה דבר האבד ואין שם אומן היודע לתקן אלא האבל דמותר לאבל לעשות כדי שלא יפסיד חבירו וכמו שכתב הרא"ש בפרק מי שהפך ססי' ד' דאם האבל אריס בשדה של אחר דלראב"ד הוא עצמו מותר כיון שהשדה של אחר אין זה נקראת מלאכת האבל והביאו הב"י וכעין זה מצינו בחה"מ דכמו שהתירו לפועל שאין לו מה יאכל דמותר בעה"ב ליתן לו מלאכה אפילו אינו דבר האבד כדי שיהיה לפועל לאכול ה"נ התירו לפועל אפילו יש לו מה יאכל לעשות מלאכת בע"הב בדבר האבד ואם כן ה"ה באבל אע"ג דחמור ממועד מ"מ כיון דקיי"ל כרא"ש דאפילו בתוך ג"י מותר בדבר האבד וא"כ י"ל דה"ה באבד של חבירו מותר וצ"ע ועכ"פ בשוחט נ"ל דאין כאן פקפוק באין שם אלא הוא דמותר: +צל"ע לפי מה דקי"ל בסי' שצ"ב דלצורך מותר לצאת וכן חייב בכל מצות שבגופו ע"ש בש"ך ס"ק ב' ולפ"ז נ"ל דמה שכתב בש"ע דאסור לכנס לב"הכנ להתפלל היינו לפי מה שכתב בש"ע סימן שפ"ד ובסימן שע"ו דמצוה להתפלל בבית האבל וא"כ יש שם י' ולפיכך אסור לצאת אבל במקום דא"א לכנוף עשרה ויתבטל עי"ז מקדיש וקדושה וברכו למה לא ילך כשם שהתירו לו לילך לצורך דבר האבד ובא"ח סי' תרצ"ו במ"א ס"ק ח' ובס"ק י' משמע דמתפלל ביחידי ועוד ק' שהרי התירו לעבור על לאו דאורייתא לשחרר עבדו כדי לקיים עשה דרבנן דקדיש וקדושה כדאיתא בר"א ששחרר עבדו ולמה נדחה בשביל אבלות דבר שאין בו איסור כלל הגם שי"ל דהתם היה להוציא רבים משא"כ ביחיד מ"מ חזינן דהוא מצוה רבה ולכן נ"ל כיון דאין בו איסור כלל וכמש"כ הנ"י הביאו הב"י דדוקא לטייל אסור ולכן אם יש מנין כנגד ביתו באותו חצר נ"ל דלכ"ע מותר להתפלל בי': +שאלה מת שהוציאו אותו סמוך ליום טוב ונקבר אלא שהאבלים לא ידעו מתי לקבר עד י"ט אם הרגל מבטל שבעה: תשובה בסימן שע"ה ש"ך ס"ק א' כתב דמקבר בעירו אינו מתחיל אבלות עד שידע שנקבר ונ"מ לקובר מתו בערב הרגל ע"ש הרי להדיא דאינו עולה וראיתי בב"ה שם שהביא בשם תשובת רדב"ז סימן ס"ג דעולה לו ואני חפשתי בשלשה חלקים תשובת רדב"ז ולא מצאתי מסתמא יש עוד חלק רדב"ז ולא זכיתי לראות ואמנם נ"ל דיש לחלק שראיתי שכתב שם בענין שנקבר קודם בהש"מ ולא כ' שקברוהו בי"ט ולכן נ"ל דלכאורה יש ראיה מירוש' כדעת הבה"ג ודלא כרמב"ן דבירוש' מ"ק דף ו' ע"ב איתא חל יום ח' שלו בשב' ערב רגל מגלח ערב שב' ופריך בירוש' היך אפשר ר"ל איך אפשר שיחול ח' בשבת ומתרץ כגון שגררתו חי' ונתיאשו מלבקש ועוד איתא בשבא לו שמועה קרובה בשבת ועוד תירץ תפתר שנסתם הגולל ע"ש עם חשיכה ופריך היאך אפשר א"ר אחא תפתר שסתמו נכרי ע"כ ולפירש רמב"ן ק' דלמה הוצרך לומר בסתמו נכרי בשבת דזה נעשה באיסור ולמה לא משני כשהוציאו באותו עיר סמוך לחשכה ונקבר ע"י ישראל אלא שלא נודע לאבילים עד שבת משחשכה ולבה"ג אתי שפיר דכיון דנקבר מבע"י אעפ"י שלא נודע לקרובים מ"מ מתחיל האבילות מע"ש ולכן נ"ל דגם רמב"ן מודה בדין זה דהיכא דנקבר מע"ש אע"ג דלא ידעו מונין מיום שנקבר אלא דמבה"ג משמע אע"פי שלא קברוהו מעי"ט אלא שהנכרים יקברוהו ביו"ט מ"מ מתחילין למנות תיכף משמסר לאותן שיקברוהו ע"ז כ' רמב"ן כיון דדעתו עליו לא חלה עליו אבילות וכ"ש אם דעת האבל לילך ביו"ט על הקברות ולעמוד אצל קבורתו דזה אינו רק כנמסר לכתפים ולכן מדייק הרדב"ז לכתוב דאם קברוהו קודם שבת וי"ט דאז אעפ"י שלא נודע להם עד י"ט עולה אבל אם רק הוציאוהו וקברוהו בי"ט אינו עולה ואמנם במרדכי והביאו הד"מ כ' להדיא ומוכח שם להדיא דאפילו באותו עיר כיון שמסר לנכרים מבטל ומשמע אפילו יקברוהו למחר ומהתימא על הש"ך שלא הביא דברי ד"מ ואמנם י"ל דזה דוקא שאין דעתו עוד לילך על הקברות דהוי כנתיאשו אבל כשדעתו לילך למחר על הקברות לא חל עליו ולא מבטל ועכ"פ נ"ל דבין בע"ש ועי"ט אם נקבר מבעו"י קודם חשיכה מעט בענין שאלו היה שם היה יכול לנהוג קצת אבילות אלא שלא נודע לאבל עד שחשיכה מונה מיום ו' ובאם שמסרו לנכרים מעי"ט ואין דעתו כלל לילך לב"הק כיון דבמרדכי אי' להדיא דמבטל וכ"כ בד"מ ובפרישה (ובמרדכי א"א לומר כמש"כ הב"י בסימן שע"ה על דברי בה"ג דכוונתו שהוליכו לעיר אחרת שהרי המרדכי כ' שמסרו לנכרים או שהוליכוהו לעיר אחרת ובדברי הרא"ש כפשוטן משמע ג"כ דס"ל כבה"ג כמש"כ הב"י וכן ברמזים סימן ל"ט לא כ' שדעת הרא"ש כרמב"ן אלא שכתב סתם דעת בה"ג ורמב"ן (ושם ט"ס שצ"ל אם מת בעי"ט) ולכן לצורך גדול אפשר י"ל ג"כ דרגל מבטל וס"ל לבה"ג ומרדכי דעדיף מנמסר לכתף בחול דעכ"פ עדיין דעתו עליו על קבורתו שהרי עכ"פ אם ירצה יכול הוא בעצמו לקברו ולכן אפילו אם אין דעתו כלל לילך לב"הק מ"מ עדיין לא חל אבלות אבל בי"ט שא"א לו לקברו וכיון שמסרו לכתפים הוי כנתייאשו לקברו וכן אם קברוהו ישראל והאבל בביתו וכן בנקבר סמוך לחשיכה שכתב הרדב"ז י"ל שפיר דעולה כיון שאלו היה יודע היה יכול לנהוג קצת אבילות כן נלע"ד (אח"ז בא לידי תשובת רדב"ז וראיתי שכתב בסי' ס"ג וז"ל ואי לא דמיסתפינא ה"א דאין בה"ג חולק דע"כ לא קאמר הרב אלא בזמן שמסרו לנכרים עם הכנסת יו"ט דאז ודאי מתייאשין ממנו אבל מסרוהו לכתפים ישראל ובחול כיון שיש זמן שיקברוהו ויודיעו קרוביו אין מתיאשין ממנו עד שידעו ומאותו שעה חלה עליהם אבילות כו'. והיכא דנקבר בה"ש חל האבילות אפילו על אותם שלא הלכו עם המטה ועולה להם יום א' וכן אם היה ערב הרגל יבטל מהם הרגל גזירת ז' אעפ"י שלא חזרו הקרובים אלא אחר שנכנס שבת או רגל אעפ"י שבשאר הימים לא חל עליהם אבילות עד שיחזרו הקרובים. וטעמא דמילתא דדעתן עליו עד שיחזרו הקרובים כיון שחוזרים ביום הקבורה ממש אבל כיון שנקבר ביום ושבים בלילה אין דעתם עליו אלא עד שיסתום הגולל עכ"ל): +שאלה כמה צריך הפסק בין קבר לקבר: תשובה בש"ע בי"ד סימן שס"ב אין קוברין שני מתים זה בצד זה אא"כ היה דופן הקבר מפסיק ביניהם ומדלא כתב סתם אא"כ יש הפסק ביניהם ש"מ דבעינן דופן הקבר הידוע והיינו כשיעורא דמתניתין בב"ב ק"א בכוכין דלרמב"ם וטור הוא תשעה טפחים ולר' האי ורשב"ם ששה טפחים ולכן לא כ' הטור והש"ע גם כן איזה שיעור יהיה הפסק כמו שכתב שם סעיף ד' בקבר ע"ג קבר דבעינן ו' טפחים אע"כ משום דא"צ ליתן שיעור כיון שכתבו דופן הקבר ושיעור זה כבר ידוע כמו שכתוב בטור וש"ע בח"מ סימן רי"ז אלא דבקבר ע"ג קבר ס"ד דלעולם אסור דהוי דרך בזיון ולכן הוצרכו לכתוב דאם יש ביניהם ו"ט מותר אך צ"ע מ"ש מן הצדדים שכתב הטור והש"ע כרמב"ם דבעינן ט' טפחים ובע"ג קבר סגי בששה טפחים וצ"ע ומצאתי בתשו' ח"צ סימן קמ"ט שנשאל ע"ז וכ' דעכ"פ בעינן בין קבר לקבר ששה טפחים אך מה שכתב מדלא יהיב הטור והש"ע שיעור רק שכתב סתמא דופן הקבר משמע דפסקו כרשב"ג בב"ב שם שאמר הכל לפי הסלע ולפי מה שכתבתי ליתא דמדכתבו דופן הקבר סמכו עצמם על השיעור שכתב בח"מ וגם הח"צ גופא כ' דזה סותר למה שפסקו בח"מ וכן מצאתי עוד בספר קטן נקרא תורת חסד שכתב בפשיטות דבעינן ו' טפחים וכ' דיש טועין דדוקא כשנקבר המת בקרקע בלא ארון אבל אם יש ארון או נסר מפסיק סגי וכ' דליתא שהרי בכוכין כ' רשב"ם ותוס' דהיו מניחין שם ארון וכ"כ בחי' רמב"ן סנהדרין פ' זה בורר שהיו מניחין בארון ואח"כ מכניסין לכוכין ואפ"ה בעינן ו' טפחים אך כיון שכבר נהגו שלא לדקדק בזה ומקרבין הקברים משום דוחק נתתי לבי לחקור אם הוא איסור לכ"ע וא"כ כי נהגו מי שבקינן להו ומצאתי דאפשר שיש להקל ובתנאי שעכ"פ לא יהיה בין קבר לקבר פחות מששה אצבעות ומנא אמינא לה דצריך להבין הטעם למה יהיה דוקא מרחק ששה טפחים לת"ק ור"ש ורשב"ג ס"ל הכל לפי הסלע והנה מדברי רב האי גאון שהביא הטור והב"י בסי' שס"ג מוכח דס"ל דהטעם דג' טפחים הם תפיסה של מת ולכן צריך כדי תפיסה לזה ולזה וכ"כ הרשב"ם בב"ב ד"ה מת מושכב כמה שיעור תפיסה פירש ר"א שלשה טפאים ובאמת בנזי' ס"ה הגירסא בגמ' שלנו וברש"י ותוספות וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' ט"מ דשיעור תפיסה שלשה אצבעות וצ"ל דר' האי והרשב"ם גורסין ג"ט ולפ"ז אתי שפיר טעמא דת"ק אך טעמא דרשב"ג לא ידענא דא"כ מאי הפרש בין קרקע קשה או רכה צ"ל לפי מה שכתב תוספות שם בנזיר בשם הירושלמי דשיעור זה יורד מוהל היוצא מן המת ואם כן שפיר יש לחלק בין קרקע קשה שלא נכנס כ"כ בעומק עוד י"ל דר' האי ס"ל דרשב"ג דקאמר הכל לפי הסלע ר"ל דאם הסלע קשה עושה ח' כוכין כת"ק ואם הוא רך עושה י"ג כר"ש כמו שפירש הרמב"ם בפי' המשנה והראשון נראה לי יותר (ונ"ל דאע"ג דקיי"ל דבכ"מ ששנה רשב"ג במתניתין הלכה כמותו וכל הפוסקים הרמב"ם והטור וש"ע פסקו כת"ק נ"ל כיון דאין אנו יודעין השיעור לכן סתמו כת"ק דלעולם שיעור שוה ולחומרא או י"ל כמש"כ התי"ט בעירובין פ"ח דלאו כללא הוא כמק"שש וכ"כ תוס' בע"ז ל"ב ע"ב ד"ה הלכה כרשב"ג) וכן משמע ברשב"ם שכתב דלרשב"ג בקרקע קשה א"צ להרחיק ו"ט וצ"ל דס"ל דאז אין מוהל המת נכנס כ"כ בעומק אך כ"ז לר' האי ורשב"ם אבל הרמב"ם והטור והש"ע שכתבו שצריך להרחיק בין קבר לקבר ט' טפחים ע"כ הטעם אינו משום תפיסה ומכ"ש להרמב"ם דשיעור אינו אלא ג' אצבעות וע"כ צ"ל הטעם של הרחקה כדי שלא יפלו דפנות הקבר ורשב"ג ס"ל הכל לפי הסלע וכן משמע שהוא דעת הרמב"ן בתה"א הביאו הב"י בסי' שס"ב וז"ל אין קוברין ב' מתים זה בצד זה פי' אא"כ דופן הקבר מפסיק ביניהם שנמצא כ"א בקבר לעצמו ולגבי כוכין תנן אמה בנתים חצי אמה לדופן הכוך ותנן רשב"ג אומר הכל לפי הסלע הלכך מרחיקין בכדי שיעמדו כוכין ולא ליתי לאנפולי לפי הארץ עכ"ל ומלשון הרמב"ן משמע דפוסק כרשב"ג שהרי אינו נותן שיעור להפסקה אלא כ' דופן הקבר וא"ל ג"כ דכוונתו ששה טפחים דאם כן למה הביא דברי רשב"ג א"ו משמע דדעתו לפסוק כפי הכלל דכ"מ ששנה רשב"ג במתניתין הלכה כמותו ובזה ניחא לי מה שכ' עוד שם הרמב"ן הביאו הב"י שם שקבר ע"ג קבר סגי בג"ט היינו לשיטתו דאין הטעם משום תפיסה אבל הטור דפסק משום תפיסה ולכן כ' דבעינן ו"ט ולק"מ מה שהק' הב"י דלמה כ' הרמב"ן ג"ט והטור כ' ו"ט היינו דכ"א אזיל לשיטתו דהרמב"ן ס"ל דשיעור תפיסה אינו אלא ג' אצבעות ואע"ג דהיה די בששה אצבעות שלשה לזה ושלשה לזה מ"מ כיון דאפיקתא מטפח אוקמוה על דבר מסוים שהיא ג"ט או משום שהעליון מכביד על התחתון בפחות מג"ט אבל הטור י"ל דס"ל דשיעור תפיסה הוא ג"ט כפי שנראה דברי ר' האי ואם כן צריך גם למעלה ששה טפחים ומיהו בהכי סגי אף לשיטתו דפסק בח"מ דבעינן הפסקה תשעה טפחים היינו במן הצד דשייך שלא יפלו הדפנות. מה שאין כן זה ע"ג זה דל"ש לאנפולי רק משום תפיסה וכן צ"ל לרמב"ם דפסק גם כן בהלכות מכירה דבעינן הפסק תשעה טפחים ע"כ צ"ל משום אינפולי וכ"ש לשיטתו דתפיסה אינו רק ג"א ולפי זה כיון שבררנו דלרמב"ם ורמב"ן וטור וש"ע הטעם משום אינפולי ולא משום תפיסה וכבר כתבנו דגירסא בגמ' שלפניו ורש"י ותוספות ורמב"ם דשיעור תפיסה אינו אלא שלשה אצבעות ולפי זה יש לומר דדוקא בכוכין שנתנו בם הארון ונשאר כך חלל שלא מילאוהו בעפר שפיר שייך משום אינפולי משא"כ לדידן דנוהגין למלאות הקבר בעפר ואם כן ל"ש אינפולי א"צ להרחיק כ"כ לרמב"ם ורש"י ותוספות דתפיסה אינו רק ג"א. ומ"מ נ"ל דעכ"פ נכון להרחיק ג"ט שהרי גם הרמב"ן כתבנו דצ"ל דס"ל דאינו רק ג' אצבעות ואפ"ה כ' דצריך ג"ט ולפי זה נ"ל דא"א למחות במה שנוהגין להתקרב הקברים ובלבד שירחיקו ג"ט האף שי"ל דלפי זה סגי בששה אצבעות ומה שכתב הרמב"ן בקבר ע"ג קבר ג"ט היינו שהוא דרך בזיון ביותר משא"כ מן הצדדין מ"מ לא נ"ל להקל כ"כ אבל בפחות מששה אצבעות א"א להקל בשום אופן שהרי לכ"ע אסור להתערב תפיסת ב' מתים ונסרים לא מהני שהרי ירקבו ועיין בתשובת תשב"ץ ח"ג סימן קי"ט: +שאלה אם מותר לכהן לכנוס לבית שיש שם מצבה שלקחו מקבר לתקנו: תשובה מצבה היא גולל לר"ת וכ"כ הטור שמעמידין אותה לסימן ואף לרמב"ם דמפרש כרש"י כיסוי ארון מ"מ נ"ל דמודה דגם מצבה בכלל שהרי כ' בפ"י מהלכות ט"מ הלכה ה' קורה שעשאה גולל כו' עשה ראשה גולל לקבר וה"ה עומדת על הקבר כמו אילן וע"ש בכ"מ שעומדת על פתח הקבר וא"כ להפוסקים דכהן מוזהר אע"ג שאין הנזיר מגלח וא"כ אם נגע בגולל לוקה ואפילו להסוברים דכל טומאה שאין הנזיר מגלח אינו מוזהר עכ"פ אסור לטמאות אלא דאין לוקין עליו כמו שכתב הב"י סימן שס"ט אך נ"ל דזה דוקא כשעומד על הקבר אבל כשנטלה משם אם הוא דבר שאינו מקבל טומאה כגון אבנים וכיוצא בו אין עליו שום טומאה וכמו שכתב רמב"ם בהדיא בפ"ו בהלכות ט"מ הל' ד' וז"ל העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה כגון שהניח על גבי קבר אבן כו' הנוגע בה טמא ז' משום הנוגע בגולל ואם פירשם מלהיות גולל או שהסיר את המת מתחתיהם הרי הם טהורים וכך כתבו התוספות בסוכה דף כ"ג ע"א ד"ה ולא גולל שהקשו למה תני כלל דגולל מטמא באהל תיפוק ליה דטמא משום מאהיל על הקבר ואין לומר דאיצטריך להיכא דאין מת בקבר דאי ליתא א"כ לא מטמא משום גולל ע"כ. הרי בודאי דאין חילוק בין שהסיר המת מן הקבר או שהסיר המצב' מן הקבר כדאיתא ברמב"ם שהבאתי ומש"כ הב"י בבד"הב בשם תשובת הרשב"א שכתב דגולל אף לאחר שפירשו מטמא באוהל י"ל דמיירי אם הגולל מדבר המקבל טומאה אבל בדבר שאינו מקבל טומאה מודה לרמב"ם ותוספות דלאחר שפירשו אינו מטמא ואפילו את"ל שהרשב"א חולק עליהם הרי כ' שם בבד"הב דס"ל דכל שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר עליה ומשמע דס"ל דאינו מוזהר עליה כלל ואפילו איסורא ליכא ועוד שהרי הרמב"ם כ' שם דגולל ודופק אין מטמא באהל אלא מדרבנן ונ"ל דע"כ תוספות ס"ל דאפילו היה גולל מדבר המקבל טומאה מ"מ לאחר שפורשו אינו מטמא באהל דאם לא כן מאי הקשה למה תני אהל דהרי י"ל דתני ליה אם הגולל הוא מדבר המקבל טומאה דמטמא באוהל אפילו לאחר שפירשו אלא ע"כ דליתא ולכן נ"ל בפשיטות דכהן מותר ליכנס בבית כשהמצבה הוא מאבן או שאר דבר שאינו מקבל טומאה (אחר כתבי זאת נ"ל מה שכתבתי דהרמב"ם ורש"י מודים דמה שעושים לסימן הוי גולל דליתא ומה שכתב הרמב"ם קורה היינו שעומדת על פתח הקבר לסתום הפתח ומ"מ יש להתיר מס"ס שמא הלכה כרמב"ם ואת"ל דהוי גולל שמא הלכה כתוס' דלאחר שפירש טהור): +הערה מבני הצדיק המנוח ז"ל כ' בש"ע סי' ס"ט ססעיף ט' מלח שמלחו בו פ"א אסור למלוח בו שנית וכ' הש"ך דבדיעבד אם נתבשל כבר מותר אבל אם לא בישלו עדיין ידיחנו ויחזור וימלחנו והביאו הבאר היטיב ס"ק ל"ד וסיים ופר"ח כ' וז"ל בדיעבד היינו שמלח בו פעם אחרת סגי בהכי וא"צ לחזור ולמולחו וכן עיקר עכ"ל הב"הט. ולא היטיב לראות דהפ"ח כ' בס"ק ל"ט ומשיג על הש"ך דלפי שיטת רמ"א וכל האחרונים בסי' צ"א סעיף ה' ובש"ך שם דבהפ"מ קיי"ל דלאחר ששהה שיעור מליחה כבר פסק כח המלח ואם כן אפילו בדיעבד היה לאסור אפילו אם נתבשל דהוי כנתבשל בלא מליחה וסיים הפ"ח אבל לפי שיטתו דחולק שם על רמ"א וס"ל דלא פסק כח המלח ולכן אם עבר ומלח סגי בהכי וא"צ לחזור ולמלוח וע"ז סיים הפ"ח וכן עיקר וא"כ אנו דקיי"ל כרמ"א וש"ך צ"ע למה מותר אפילו בעבר ובישל ומכ"ש דאם לא נתבשל דצריך לחזור ולמלוח כדברי הש"ך ועיין במנ"י שגם הוא חוכך לאסור אפילו בדיעבד לאחר הבישול: +עוד הערה מבני הצדיק כנ"ל בסימן ס"ו כ' הבאר היטיב בס"ק ו' בשם הט"ז דאם נתערב ביצה שיש דם בשאר ביצים ומשחו בו חלות דאמרינן סלק את מינו כמו שאינו כו' ואני כתבתי בח"א דבהפ"מ יש לסמוך ע"ז והיינו שהרי בסימן צ"ח הש"ך ופ"ח חולקים ע"ז בטעמים נכונים והנה הבאה"ט גופא כ' בסימן צ"ח ס"ק ז' דש"ך ופר"ח חולקין על הט"ז וא"כ לא היה לו להביא בכאן דברי הט"ז בפשיטות כאלו אין חולק עליו: +וראיה לזה מברכות דף י"ח דאי' התם היו ב' משמרים זה משמר וזה קורא כו' בן עזאי אומר היו באים בספינה מניחו בזוית זו וקורין מאי בינייהו חוששין לעכברים מ"ס חיישינן כו' וקיי"ל כת"ק דאפילו בספינה חיישינן לעכברים ואם כן כיון דאפילו לילך לזוית אחרת אסורין לילך כדי לקרות ק"ש וא"כ כ"ש בבית הטהרה שידוע שבכל בתים שכיחי עכברים ומכ"ש לילך לגמרי מאותו בית ולסגרו דאסור אלא צריך שיהיה שומר עומד תמיד אצל המת עוד נ"ל דיל"ד וכי פליגי ת"ק וב"ע במציאות אם יש עכברים בספינה והלא יכולין לשאול אצל הספני' א"ו נ"ל דלאו משום עכברים לבד צריך שמירה למת אלא דידוע תשו' חכמים לצדוקים דעצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כ"הג טמא והיינו דלפי חיבתו טומאתו והיינו שכ"ז שהצדיק חי אין הטומאה יכול לדבק בו ולכן מתאוין למצוא כלי בלא נפש דאז מחבבין אותו הגוף ונדבק ואין כאן מקום להאריך וידוע שהמים הם מעלין הטמא לטהרה והיינו שבמים אין הרוחות הטומאה יכולין לכנוס לשם והם הם העכברין רשיעי שדברו בהם ת"ק וב"ע דת"ק ס"ל דדוקא במים גופא אינן יכולין לשלוט אבל בספינה אע"ג שצפה במים ואינה מקבלת טומאה מ"מ הני עכברים יכולין לשלוט במת וב"ע ס"ל כיון דספינה טהורה גם שם אינם יכולים לשלוט וא"כ לכ"ע בבית הטהרה שהוא מקום מוכן להם בודאי צריכין לשמור המת כדין והשומר פטור מכל המצות ואסור לו לזוז משם לשמוע קדיש וקדושה וזה נ"ל גם כן כוונת שלמה במסכתא שבת ששלח לשאול אבא מוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים ושלחו חתוך נבלה והנח לפניהם ואביך הנח עליו ככר או תינוק והדבר תמי' שהגם שהיה צריך לשאול ב' שאלות הללו באותו זמן מ"מ אין דרך ארץ לשאלם יחד וגם הסנהדרין הקדימו להשיב על הכלבים ולא מסתבר שיהיה אכילת הכלבים קודם לדוד מלך ישראל ועוד שהרי דוד מת במנחה כידוע וא"כ הרי אכלו הכלבים כל היום ולא היו רעבים ועוד שהרי דוד אמר בתהלים אף בשרי ישכון לבטח שהיה בטוח שלא ישליט בו רמה ותולעה ולמה חששו שיסריח בחמה ור"א בר"ש יוכיח שעמד בעלי' כ"ב שנים ול"ל שזהו הענין שבוודאי לא היה צריך לטלטלו בשביל עצמו שבודאי לא יסריח אלא מפני שצריך לשמירה כשאר מתים מפני הכלבים הידועים שעליהם התפלל מיד כלב יחידתי ואמנם מפני שמוטל בחמה לא היה אפשר לשומרים לישב שם וז"ש וכלבים של בית אבא רעבים כי לרוב קדושתו של דע"ה שאמר לבי חלל בקרבי וכאז"ל שהרגו ליצ"הר ור"ל שלא נתן לו שום אחיז' בקדושה ולכן נקרא חי וקים ולא היה ישן ס' נישמין שלא יטעום טעם מיתה ר"ל אחיזת הקליפות ונודע כי לרוב קדושה קנאים מתקנאים בו וכענין הנס שלא אירע קרי לכה"ג ביה"כ (כמבואר בחיבורי נ"א הלכות יה"כ) וז"ש מוטל בחמה וא"א לשמרו וא"ת א"צ שמירה לרוב קדושתי ע"ז דייק כלבים של בית אבא דיקא רעבים כי אין להם יניקה והם רעבים ואולי מרוב הקנאה שמא ח"ו מתגברין. כו' מכל זה מוכרח גודל החיוב על האבל ואם אין ידו משגת להשכיר שומר חיוב גמור על הגבאים דח"ק להזהיר המתעסקים שישמרו את המת בעינא פקיחא וכ"ש בלילה וזהו גמ"ח של אמת: + +Klal 2 + +מעת אשר חלה האדם עד ישוב לקברו:
אמר המחבר בהיותי בקבורת והתעסקות של בני הצדיק המנוח ז"ל על בית החיים וראיתי הנהגתם ולא ישרו בעיני כלל קצת מנהגים הגם שאני מלמד עליהם זכות כי היה ביום שמחת פורים ולא היו שם רק איזה אנשים וגם הם היו טרודים לקיים מצות היום ואמנם אחזה אנכי אולי גם בשאר ימים נוהגים כן ולכן אבוא לסדר כל דיני התעסקות וטהרות המת ולא יהיה דבר זה קל בעיניהם כי הלא החמירו רז"ל כ"כ בכל עניני כבוד המת ופטרו המתעסקים מכל מצות שבתורה ואם זה הוא אפילו בהספדו כ"ש בהתעסקות ובאמת כל עניני טהרתו לא מצינו לזה שרש בגמרא אך הם כלם מקובלים מר' יהודה חסיד וכמבואר ברוקח ובר' ירוחם ובכלבו ועיין במעבר יבק שהוא היה תלמיד מפאנו והוא ר' מנחם עזריה בעל שו"ת מ"ע וס' י' מאמרות ועל כל מנהג ומנהג שנוהגין עם המת כ' סודות גדולים ונוראים אך להיות שהדבר נמסר לכל אדם הכל אצלם כמצות אנשים מלומדה וכפי שראיתי נוהגין עם המת כאלו רוחצים חתיכה בשר אוי לאותה חרפה ובושה ולדעתי תחת שחושבים לקבל שכר ע"ז הלואי שלא יהיה להם עונש גדול ודי בהערה הזו ועכ"פ חיוב גדול על הגבאים של ח"ק שישגיחו היטיב בכל מה שאכתוב ולעשות מהם תקנות קבועות ולהזהיר את המתעסקי' שלא יזוזו מזה מקטן ועד גדול כי אם קטן הוא בעינינו גדול הוא בשמים ממעל לזכות נפש המת ובזה יהיו נקראים גומלי חסד של אמת וממצדיקי הרבים ואל יאמרו כן קבלנו המנהג כי הודה לי ראש המתעסקי' שקיבל שלא לעשות שום קשר בחוטי התפירה כמ"ש ברוקח אלא שאח"כ אמרו לו אחרים שאין קפידה ובלתי ס' שהכל נשתכח מחמת שלא הבינו טעם הדברים וגם אינו מפורש היטיב אלא ברוקח וזה לא היה מצוי כלל ודי בזה ולזאת מהראוי להאלופי גבאים ורבנים דיינים ונאמני' והרב המגיד שלהם לתקן מכאן ולהבא לשמור ככל אשר אכתוב מפי ספרים ראשונים וה' יגמור בעדי שיהיה זכות הרבים תלוי בי:
א
כבר כתבנו כלל קנ"א סימן י"א מנהג ק"ק באשכנז וכן ראוי לתקן בכל ק"ק וכבר היה ברצון עמיתי המנוח הרב ר' שמעון מ"ץ ואני לתקן גם כאן ח"ק משכיל אל דל דהיינו לילך אל החולה אחר ג"י ולדבר אליו שיעשה צוואה ויפשפש במעשיו ולומר עמו וידוי ש"מ ונוסחתו כתבתי שם סי' י"ב או בס' מעבר יבק וזהו ג"ח שלא מת כי כשעדיין הוא בכח וישוב הדעת יכול לפשפש במעשיו ואולי חטא נגד בני אדם אשר גם המיתה אין מכפר יבקש מהם וישיב הגזל והעשק ומצוה יהיה גוררת מצוה שגם הם ישגיחו מהמעות שיקבצו כדרך כל החברה קדישא לשלוח מזה סעודת הבראה לאבילים בין עשיר ובין עני ומה גם שאם יהיה האבל עני ישלחו לו מזונות על כל ז' וגם זה ישלחו בין לעניים ובין לעשירים שלא יתבייש העני ובודאי העשיר יוסיף ממה ששלחו לו וכן המנהג בכמה ק"ק אך שנטרפה השעה בעו"ה שנתבקש לישיבה ש"מ זכותו יגן עלינו: +כבר כתבנו שם שראוי לקבץ י' בעת הגסיסה ויתעסקו בדברי קדושה ויאמרו המזמורים והפסוקים שנדפס במעבר יבק ואלו הן מזמור ט"ז כ' כ"ב כ"ג כ"ד כ"ה ל' מ"ב ומ"ג נ"א ס"ז פ"ד צ"א ק"ב ק"ג קי"ז קי"ח ק"כ קכ"א ק"ל ק"מ קמ"א קמ"ב קמ"ג קמ"ח קמ"ט ק"ן ואם יתעכב עוד הגסיסה יאמר ז"פ מזמור יושב בסתר וגם יזהרו מאוד להעמיד כסאות סביב למטה ממש בכדי שלא יוכל החולה להוציא שום אבר מאבריו כגון הידים ורגלים חוץ למטה וסמוך ליציאת נשמתו יאמרו פסוקי יחוד אך באתי להזהיר לפעמים שהחולה מטנף עצמו ולכן אם אינם מרגישים שום רוח רע יזהרו רק שיהיה מכוסה ויוכלו לומר סמוך למטתו אך אם מסריח אינו מועיל הכיסוי אלא שירחיקו עצמם ד' אמות ממקום שכלה הריח ויזהרו בזה שלא יהיה ח"ו מצוה הבאה בעבירה: +המנהג שמדליקין נרות בפני הגוסס (ונ"ל שהוא כבוד השכינה שבאה לקבל הנשמה: ובמעבר יבק כ' טעם לזה עפ"י סוד ועכ"פ לא יחזיק הנרות סמוך לפניו רק ברחוק מפניו) ולאחר שיצא נשמתו מניחין על חוטמו נוצה דקה שקורין פוך לראות אם אינו מתנדנד וכשמת אזי פותחין חלונות והאבילים יאמרו צדוק הדין וכשיגיעו לברוך דיין אמת יאמרו בשם ומלכות ויקרעו כדין. וכל העומדים שם יקרעו באונטר שלאק של הבגד ומבואר הכל ��כלל קנ"א קנ"ב: +חיוב גדול לשמור המת וחיוב גדול על האבילים כ"ז שהמת בביתם שיהיה שם שומר בין ביום ובין בלילה ויהיה נעור ולא ישן ופשיטא בבית הטהרה ששם יותר קרוב ומצוים שם עכברים רוחות רעות שצריך שמירה וראיתי בעיני שהמת מונח שם בלא שומר והשיבו לי שבבית הטהרה לא שכיחי עכברים וזה שקר מוחלט ואפילו לדבריהם דאינו שכיח מ"מ צריך שמירה (ועיין לעיל סי' י"ד): +סדר התכריכין כבר כתבתי כלל קנ"ז סי' ה' עפ"י רוקח שלא לעשות שום קשר בחוטים שתופרין בהם ולא בלבישה והמעבר יבק כ' שהוא לרמז שנפרדו ממנו כל החושים ול"נ יותר שהוא ע"ד שבארתי בפי' הגדה שלי ורמזתי בחיי אדם ריש הל' ר"ה שכל מה שנעשה דוגמתו למטה לא ישתנה וזהו כוונתם סימנא מלתא והנה תקנת המת בקבר שיתפרדו כל חלקי גופו וישוב לעפר ואז הדין מסתלקת ממנו וזהו הסי' הדוגמא שלא יהיה שום קשר ועכ"פ יהיה הרמז מה שיהיה. ידוע דכל דברי רוקח הם מקובלים בידו וזכה לגלוי אליהו ולכן אין לשנות: +הטהרה כתבתי שם לרחוץ כל גופו היטיב ובפרט בין אצבעות ידיו ורגליו ואחורי האזן ולגוז ראשו שמוזכר בגמ' וברמב"ם ובכל הפוסקים וכן לקוץ צפרניו שמוזכר ברוקח ובש"ע בהגהת רמ"א ובד"מ (ואיתא בזוהר ובגין דא לא בעי ליה לאינש לרבאה לאינון טופרין וסודו מבואר בע"ח ואם כן אצל החי כ"ש אצל המת ולכן צריך לזהר בזה) ונ"ל עוד שינקו פי הטבעת היטיב וצריכין לזהר הרוחצים שלא יהפכו המת על פניו שהוא דרך בזיון אלא יהפכנו על צדו ואח"כ על צדו השני ומה שאמרו שצריכין לדחוק אותו שיוציא ריעי זה לא נזכר בשום ספר לעשות והוא דעת חיצוני ואין לו שרש וכבוד המת הוא מוזכר בתורה ובש"ס וכל הפוסקים ולכן יהיו נזהרים בזה ואם ירצו לדחוק מ"מ יוכלו לעשות כן ויחזיקו אותו על צדיו ולכן נכון להשגיח ע"ז שלא יהפכו אותו על פניו: +ט' קבין ששופכים על גופו יזהרו ג"כ שלא ישפכו כמו שהוא מונח על הדף דממ"נ אם שופכין על פניו הוא דרך בזיון ואם שופכין על הדף אינו מטהר אלא גבו ואין זה דרך טהרה אלא כהדחת בשר והיה להם לקרותו נקיות. אלא טהרה הוא ע"ש ט' קבין שהם מטהרים מקליפות שהם נגעי ב"א ר"ל ואע"ג דטמא מת מטמא שבעה מ"מ טומאה היוצא מגופו הולך לו ע"י ט' קבין ולכן המנהג הנכון כמו שעושין בק"ק שמעמידין המת על הקרקע או קש ושופכין על ראשו ט' קבין וזהו עיקר הטהרה: +כ' רמב"ם ובש"ע טורפין ביצים על ראשו וברוקח טורפין ביצים ביין יחד ומרחיצין ראשו וסודו מבואר במעבר יבק ומזה יצא שטורפין ביצים במים והיינו משום שהיין ביוקר או שלא נמצא ויש לרחוץ בזה ראשו ועכשיו נשתבש שכ"א לוקח מעט מן המים ומזה על המת וזהו עיקר הטהרה שלהם ואומרים שזהו וזרקתי עליכם כו' ואין זה אלא מחוקות העמים ומנהג מכוער מאד וראוי לבטלו אלא ירחצו בו ראשו ואין זה מכלל הטהרה כלל וכלל: +כ' הרוקח וכן הוא בס' חסידים וז"ל צריך לבדוק שלא יקפוץ המת אצבעות ידיו וכ"כ ר' ירוחם כלשון הזה וכ"כ רש"י בפ' חקת במיתת אהרן שא"ל הקב"ה פשוט ידיך קמוץ פיך כו' ומדלא א"ל קמוץ אצבעותיך מוכח שצריך שיהו ידיו פשוטות (ומה דאית' במדרש פ' ברכה שא"ל למשה הנח ידיך על החזה יש סוד בדבר לגבי מדרגות משה) ולכן אני תמה מאוד מה שנוהגין לקמוץ את אצבעותיו ושמעתי י"א שעושין שמות הקדושים בידיו וזהו דבר בדוי כי ידעתי שאין א' מהמתעסקים יודעים מזה ועוד שכל שמות הקדושים שחתם הקב"ה באדם הם כולם בדרך גדילתם ואדרבה לפי הסוד הוא דוקא בידים כדרך גדילתן מונחים פשוטות על המתנים ומה לנו לעשות דברים היפך מה ��נמצא מר"י חסיד ורוקח וגבי אהרן ולכן יש לבטל מנהג זה כי בס' חסידים כ' דמותר לפתוח הקבר בשביל זה ומכ"ש שלא לעשות כן מתחלה: ומה שאומרים קצת שכופפין האצבעות כדי ליתן בידו שרביט שקורין געפליך לדעתי הגעפליך הם חוכא וטלולא ולא מצאתי מזה שום רמז בשום ספר מהקדמונים שכותבים ענין קבורת המת וגם בס' מעבר יבק שלא הניח שום מנהג לא זכר מזה ולכן אם ירצו להחזיק במנהג יניחו אצלו הגעפליך ולא יכפופו האצבעות: +כבר כתבתי בכלל קנ"ח סימן ג' דמן הדין צריך להרחיק בין ארונו של מת לשני ששה טפחים כמש"כ ר' האי גאין מש"ס ופוסקים וכ"כ בתשו' תשב"ץ ח"ג סימן קי"ט ובתשו' ח"צ סימן קמ"ט והרבה טרחתי למצוא היתר עכ"פ לפחות ששה אצבעות ובלתי ספק שרבני המ"ץ אינם יודעים מזה כלל וכן הגבאים והרי הם גוזלים המתים ולכן באתי להזכיר הרבני מ"ץ להזהיר להמתעסקים ומכ"ש לחופרי הקברים שלא ישנו ולא יגזלו עוד המתים: +המתעסקין צריכין ליזהר במת בי"ט א' שאסור לישראל לעשות שום מלאכה דאורייתא ולכן אסורין לחתוך הבגד פשתן מן החתיכה וכ"ש לחתוך המכנסיים ושאר התכריכין כי זהו הכל מלאכה דאורייתא כמש"כ בכלל קע"א: +כבר כתבתי דאסור להלין המת ועובר על בל תלין והיינו אם האבל מלין שאינו רוצה לסלק לח"ק כחק הקצוב אזי האבל עובר ואם האבל טוען שרוצה לציית דין כפי שישומו ב"ד והגבאים אינם רוצים לצ"ד אזי הגבאים עוברים בודאי וגם האבל ואם הוא ע"י התעצלות השמשים אזי הם עוברים ודע דלאו דוקא אם מלינים עד למחר אלא אפילו אם מת קודם שקיעת החמה ומלינים עד הלילה אפילו קוברים בלילה עוברים עכ"פ על עשה כי קבור תקברנו ביום ההוא וכמ"ש בלח"מ פ' ט"ו מהל' סנהדרין ואפילו מת בי"ט ב' צריכין לקוברו ביום שהרי כמה נתחבטו הפוסקים להתיר לקברו לאחר אכילה והגבאים מחויבים להזהיר השמשים ע"ז שלא לשנות. ואפשר דגם עוברים על בל תלין מלבד העשה דדוקא בשכר שכיר דכתיב לא תלין כו' עד בוקר וכן לא ילין חלב חגי עד בקר ולכן זמנו כל הלילה עיין פסחים דף ע"א אבל הכא דלא כתיב עד בקר כל שעה ושעה בלילה עובר עליו מחויבים הגבאים להשגיח ע"ז ואז שכרם משמים: +הנר שמדליקין כל ז' בבית שמת בו הוא מנהג נכון אבל מה שמעמידין צלוחית של מים ומפה הוא מדרכי אמורי וצריך לבטל מנהג זה: +לאחר שנקבר המת יאמרו לך בשלום כן איתא בגמרא וברמב"ם ובכל בו כ' מנהגים שונים שנופלים על קברו ומנשקין העפר ועכ"פ חיוב על כל אדם לומר כשנפטר מן המת מה דאיתא בגמרא להדיא לך בשלום ותנוח ותעמוד לגורלך (וז"ל מעבר יבק ברכות המלוים אותו נשאר לו שמירה מעולה גם אחר שנקבר שהמצוה ההוא להנאתו ולהגן עליו מהלוית המת וכל צרכיו הוא חסד ואמת כי בהם תתחזק נפשו בצרור החיים):
אז"ל כשם שי"הכ מכפר כך מיתת צדיקים מכפרת ולזאת כתבתי כאן שהוא לדעתי לאמיתו בע"ה:
בפ' אחרי יש לדקדק הרבה (א') דמשונה פרשה זו מכל הפרשיות שבתורה שכתב תחלה באיזה יום ואח"כ מה שיקריבו כדאיתא בפרשה אמור ובפרשה פנחס בי"ד לחדש תקריבו וכן כולם וכאן כ' תחלה כל סדר העבודה ובסוף כ' בחדש השביעי ואיפכא ה"ל לכתוב בחדש השביעי כו' (ב') כיון דסיים וכפר הכהן אשר ימשח כו' ממילא ידעינן שהוא דוקא בכה"ג וא"כ למה תני וכפל כ"ש אהרן אהרן וכך ה"ל לכתוב וידבר כו' ויאמר כו' על הכפרת בחדש הזה כו' וכפר הכהן כו' עד בגדי הקדש ואח"כ בזאת יבא כו' וכל הפרשה (ג') הא דפליגי בגמרא ר' וראב"ש חד אמר איל האמור כאן הוא האמור במוספין בפנחס וא"כ ק' למה כפל התורה לכתוב כאן האיל יותר משאר המוספין דלא הזכירו כאן (ד') בפסוק והיתה לכם לחקת עולם ואח"כ כ' עוד הפעם והיתה זאת לכם לחקת כו' ולמה כפל הפסוק ב' פעמים (ה') בפרש' ראשון לא נאמר והיתה זאת לכם ובפרש' ב' כ' זאת לכם (ו') מה שכתב ויעש כאשר צוה ה' פירש"י כשהגיע יה"כ עשה וקשה מאי רבותא שקיים מצות ה' ונ"ל עפ"י ששמעתי בשם מחו' הגאון החסיד מהר"א שדקדק מה שאמרו בגמרא הביאו רש"י ע"פ ובא אהרן ופרש"י כל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק הזה ע"ש ברש"י וק' וכי לא יוכל התורה לסדר הפסוקים כמו שסידרם רש"י ורמב"ן דחק בזה ותירץ הוא ז"ל עפ"י מדרש רבה בפרשה זו פ' כ"א א"ר יודן בר סימן צער גדול כו' ואל יבא בכל עת יש עת לז' שנים ויש לע' שנים כו' א"ל הקב"ה לא עת לשנה ולא לז' שנים כו' אלא בכל שעה שהוא רוצה לכנוס יכנוס רק שיכנס בסדר הזה ע"כ נשמע מזה שדוקא שאר כ"הג אסורים לכנוס לק"ק אלא בי"הכ אבל אהרן היה מותר לכנוס בכל שעה ושעה רק שיכנוס בסדר העבודה שנאמר בפ' זו ולפ"ז התורה דקדקה בסדר שהרי הטעם שאמרו בגמרא דקרא דובא אהרן הוא שלא כסדר דגמירי דה' טבילות וי' קדושין לכה"ג ביה"כ ואי כסדר הכתוב לא משכחת אלא ג' (עיין ברש"י) וזה דוקא ביה"כ היה הלמ"מ דצריך ה' טבילות אבל כשירצה אהרן לעבוד בשאר ימות השנה לא גמירי הלכתא וא"כ באמת אינו אלא ג' ועובד כסדר האמור בפ' וא"כ הפסוק ובא אהרן נכתב כסדר משום אהרן בשאר ימות השנה ע"כ דברי הגאון ותורת אמת היתה בפיהו וש"י והנה מדרש הזה נעלם מבעל ידי משה סוף פרשה תצוה דאית' שם כך אהרן היה נכנס בכל שעה לבק"ק וכ' שהוא ט"ס וצ"ל בכל יה"כ וז"א דבאמת אהרן היה לו רשות לכנס בכל שעה ולפ"ז בפרשה תצוה דכתיב וכפר אהרן אחת בשנה צ"ל דר"ל אחת בשנה מחוייב לכפר. ולפ"ז מתורץ קושית א' ב' דלכן לא התחיל בחדש השביעי שהרי פרשה זו נאמרה לאהרן והוא מותר לכנס בכל שעה. וגם קושיא ג' דלכך כ' כאן האיל משום אהרן בשאר ימות השנה דאז אין מקריב מוספין אלא דוקא בי"הכ מ"מ צריך להקריב האיל. וגם קושית ד' וה' דלכן לא נכתב והיה זאת לכם דמשמע דקאי למעלה ובאמת מכאן מתחיל פרשה אחרת דעד כאן היה מדבר באהרן בכל יום וכאן מתחיל ענין אחר דבחדש הזה תענו ואז וכפר הכהן כו' ואח"כ סיים והיתה זאת לכם ר"ל כל סדר העבודה הנאמר למעלה לחקת עולם ומה שכתב שבת שבתון כו' לחקת עולם עוד הפעם נ"ל מדקרי ליה שבת ה"א דועניתם ר"ל בשאר ענוים חוץ מאכילה שהרי נקרא שבת ולכן כ' שבת כו' ואפ"ה ועניתם ר"ל אפילו מאכילה ובזה מיושב מה שכתב בסוף הפרשה ויעש אהרן שכתב רש"י להודיע זריזותו שעשה כן ביה"כ וק' דאין זה זריזות ולפ"ז א"ש דכונת הכתוב דתיכף כשאמר לו משה עשה כן באותו יום או למחר (ועפי"ז י"ל קושית המל"מ פ"ז מהל' כלי מקדש על מה שכתב הב"י בא"ח סימן קל"ג דאין מצוה במעלה עשן בכל השנה רק ביוה"כ שהרי ביומא ד' נ"ג אמרינן להדיא אין לי אלא ביה"כ בשאר ימות השנה מנין ת"ל וכסה ענן הקטורת וע"ש שדחק מאד ולפי הנ"ל לק"מ דר"ל כשנכנס אהרן בשאר ימות השגה חוץ מיה"כ):
במה אכף ואקדם לאחרון וראשון ילבין את חטאי האודם כשני:
שהחיינו וקיימני לסיים חלק ראשון ויזכני להתחיל ולסיים חלק שני: \ No newline at end of file