8e1cf6cb7f31e69548be77520a7af390dfa5f84cae51670d68b89f496baa9a6d

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Derekh Chayim/English/Nataf translation.txt

@@ -0,0 +1,192 @@
+Derekh Chayim
+דרך חיים
+Nataf translation
+Nataf translation
+
+Derekh Chayim
+
+Introduction
+
+
+
+Kol Yisrael; The Opening Mishna
+
+
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+
+
+Mishnah 21
+
+<i>Rabbi Elazar HaKappar says, "Envy, lust and honor remove a person from the world."</i>
+<b>Envy, lust and honor, etc.:</b> It may be asked, what is the reason these three things remove a person from the world? And that is [the case] even though it certainly should not be asked [from] this mishnah about the statement of Rabbi Yehoshua, who said (Avot 2:11), "The evil eye, the evil inclination, and hatred of the creations remove a person from the world." And likewise [about] that it said above (Avot 3:10), "Rabbi Dosa ben Hyrkanos said, '[Late] morning sleep, midday wine, etc. remove a person from the world.'" As it is possible to say that all of these remove a person from the world. So it is not a difficulty at all. And no number was taught [to say, "Three things."] For a number certainly comes to exclude [other things]; but no number was taught here. But it is [still] difficult - what is the reason that these three things remove a person from the world?
+<b>You should know</b> that man, who is an animal, has a spirit. And this spirit has different faculties, such that it performs different actions with these different faculties - as we explained above (Derekh Chayim 2:9) several times. And the Rambam, may his memory be blessed, wrote in [his] introduction to this tractate (Eight Chapters 1:1), "That the head of the physicians placed into the beginning of his book that there are three spirits [in man]: The vegetative, the vital and the spiritual" - as it is explained above in the chapter [entitled] Rebbe Omer. And he, may His memory be blessed, wrote that the thing is not so, that there be three spirits to a person. Rather the spirit is one, but it has different faculties and does different actions through these different faculties. Then the spirit is one and the faculties are several.
+And he explained the content of these three [main] faculties: The vegetative faculty is what absorbs the nutrition with which a person is nurtured, repels the natural excesses and expands the body in height and in width according to what it is. And it is from this faculty that there is the lust for promiscuity, which is from the excesses of nature that ripen this faculty. And every faculty of lust is from this faculty that is called the vegetative faculty. And the seat of this faculty is in the liver. The second faculty is the vital faculty, from which there is liveliness. And it is from this faculty that a person moves from place to place. And it is from it that vengeance, spite, envy and hatred are generated. And the seat of this faculty is in the heart, since this faculty is there. And the third is the spiritual faculty - many faculties come from this faculty, like the faculties of the five senses, the faculty of thought, of memory and of intellect. And the seat of this faculty is the brain. At the end of the day, the spirit has different faculties. 
+And our Rabbis, may their memory be blessed, divided these faculties as we have explained to you very many times. As the first section are the physical faculties, the second section are the faculties of the spirit and the third section are the intellectual faculties - as we explained above regarding (Avot 4:13), "There are three crowns," see there (Derekh Chayim 4:13). And in several places, our Sages, may their memory be blessed, call them (see, for example, Bereishit Rabbah 14:9), the breath (<i>ruach</i>), the spirit (<i>nefesh</i>) and the soul (<i>neshamah</i>). And so is it appropriate to call them.
+And it is according to the division of these three faculties that they said, "Envy, lust and honor remove a person from the world." As since the spirit has these three faculties that we explained above - if he overstepped the [proper] measure in any of these faculties, behold he has removed [himself] from the world. For a man is in the world through these three faculties. Since man is in the world through his faculty of the spirit, if he oversteps the measure with this faculty, he inclines towards absence. For the spirit of a man has a measure in everything. So if he oversteps the limit with excess, behold he inclines towards absence. For any excess is absence and lack.   
+Hence he said, envy - which comes from the faculty of the spirit, as we have already said that envy is from this faculty. And this envy is an excessive action of the spirit - for why should a person be envious of a thing that is not his? Hence envy is an excessive action, and it brings absence to a person from the angle of his spiritual faculty.
+And likewise lust, which is from the angle of the vegetative faculty - such that he lusts for something that is not needed by a person. Behold this thing is an excess of this vegetative faculty. And with this, he oversteps the limit appropriate for him; hence absence comes to  him. For when any faculty of these faculties oversteps the measure and the limit, with what is not needed and inappropriate for him, he brings himself absence and death.  
+And honor is from the intellectual faculty, since this intellectual faculty demands respect. As it is the level of this faculty that demands respect, since honor is certainly appropriate for it. And it is as it is written (Proverbs 3:35), "The wise shall inherit honor" - behold, honor is appropriate for the intellect. For the intellect is something metaphysical, and not something physical; and that is why honor is appropriate for the intellectual. And it is written (Isaiah 24:23), "and across form His elders is honor," such that you see that honor is for the elders, since the intellect is also with them. And it is also written (Leviticus 19:32), "In the presence of the elderly you shall rise and you shall respect an elder" - and an elder is only this one who has acquired wisdom (Kiddushin 32b). So all of this shows that honor is appropriate for the intellectual faculty. But when he oversteps the measure by pursuing more honor than is appropriate, lack and absence comes to him from the angle of this faculty.
+The principle of the matter is that through these three things, the spirit of a person oversteps its limit that are appropriate for the spirit. Hence he used the expression, "removes him from the world" - meaning to say, it is because he oversteps the limit which is appropriate for the spirit in these three things; that is why a person [experiences] removal from the world through them. And it is already clear.
+<b>And in order</b> that you will understand words of wisdom well, and that you will understand how these three things remove a person from the world - see that these three things are apt for this and that they removed man from the world - that is the first man (Adam). So you will find that the tree from which the first man ate, which brought him death, had these three things in it. This means to say that he overstepped the limit of the measure with these three faculties; such that when a person oversteps the limit with them, he brings death to himself. And that is what Scripture said (Genesis 3:6) - "The woman saw that the tree was good for food, and that it was tempting to the eyes, and that the tree was desirable to contemplate." Behold, Scripture mentioned these three faculties very much in order: "That the tree was good for food," corresponds to lust, for the desire that is with a person is from lust - as was explained above - which is from the vegetative faculty that lusts for eating. "And that it was tempting to the eyes," is corresponding to the faculty of the spirit, which is the vital faculty. As this is the opinion of our Rabbis, may their memory be blessed. And it is as we explained above (Derekh Chayim 2:11), regarding, "the evil eye removes a person from the world" (Avot 2:11). There we explained that the faculty of sight is dependent upon the faculty of the spirit; and like they said (Avodah Zarah 28b), "the tendons of the eye are dependent upon the heart." And "and the tree was desirable to contemplate," corresponds to the intellectual faculty. So behold that these three things were with the tree of knowledge, and the man was drawn towards the tree of knowledge because of this. And if it were not so, but there had rather only been one or two [of these] things in the tree of knowledge, man would not have been drawn to it in all of his parts. As the part that has no connection to the tree of knowledge would have prevented [it]. But now all of the three faculties of man were drawn towards the tree of knowledge, such that these three things were removing the man from the world. 
+And this is what they are arguing in the chapter [entitled] Ben Sorer OuMoreh (Sanhedrin 70a), "Rabbi Meir says, 'The tree from which the first man ate was a grapevine, as nothing brings wailing to the world like wine.' Rabbi Yehudah says, 'It was wheat, as an infant does not know to call his father or mother until he tastes the taste of grain.' Rabbi Nechemiah says, 'It was a fig tree; with the thing with which they sinned, they were rehabilitated.'" Behold, they are arguing which thing is the main thing that brought death to Adam.
+As according to the opinion of Rabbi Meir, the main thing is the faculty of the spirit, from which is the faculty of seeing and the desire of sight. So man was drawn by this the most and death came through it. Hence he said it was a grapevine. For it is stated about wine, which is from the grapevine (Proverbs 23:31), "Do not ogle that red wine, as it lends its color to the cup." Hence Rabbi (Yehudah) reasons regarding wine, that it is suitable to pour libations and to recite <i>kiddush</i> upon it so long as it has the taste and appearance of wine - as it is found in Tractate Bava Batra (97b) [in] the chapter [entitled] HaMokher Peirot - and he brings a proof from that which it is written, "Do not ogle that red wine." And certainly wine is also good for consumption and to contemplate. For behold, this is what our Rabbis, may their memory be blessed, said (Yoma 76b), "Wine and good scents make wise." But the main thing that draws man to wine through his faculty of the spirit is that it is desirable to see. So [Rabbi Meir] reasons that the main [reason] for the death of man was from this faculty -  meaning the faculty of the spirit - because it is the main part of man. And even though the other two things - meaning that they were good to contemplate and good to eat - were also [significant]; nevertheless this thing, that is desirable to see, is the main thing and it was the cause of death. 
+And Rabbi Yehudah reasons [that] it is the intellectual faculty that he was drawn to the most, according to that which is appropriate for a person. And [the following] should not be difficult to you at all: And is it not appropriate for him to be drawn after the intellectual? And he would [only] bring a blessing upon himself! For the excess of intellect that the first man had was a lack to him. For when a person is innocent (<i>tamim</i>), he is drawn after God, may He be blessed, like that which it is the way of the innocent to be drawn after God, may He be blessed; and as it is written (Deuteronomy 18:13), "Wholehearted (<i>tamim</i>) shall you be with the Lord, your God." And they, may their memory be blessed, expounded (Sifrei Devarim on 18:13), "When you are innocent, He is God, may He be blessed, with you." And when he is with God, may He be blessed, he lives forever, as we have explained many times. As it is written (Deuteronomy 4:4), "But you who cling to the Lord, your God are all alive today" - that by clinging to Him who lives and exists, man also lives and exists forever. And the innocent is one who does not have an excess of wisdom. As this is the measure of the innocent - that he does not exceedingly machinate with cunning and plotting. Rather he believes and is innocent. Hence when machination and contemplation came to him - which is from the angle of man himself when it it is more than what is enough - he separated from innocence with this and death came to him.
+And more than this, it is because knowledge of good and evil is excess knowledge. And it is as it is written (Genesis  3:5), "and you shall be like God, knowing good and evil." And this thing is because man - before he sinned - was clinging to Him, may He be blessed. And his Cause was God, may He be blessed, who is the complete good. That is why he only knew the good exclusively - since He, may He be blessed, is only good. But He, may He be blessed, who does not have a cause, knows good and evil. Hence before he sinned, he was not separated from his Cause, may He be blessed and he only knew good exclusively. But the snake told her that when she would eat from the tree of knowledge, they would acquire excess knowledge, to know good and evil. But this thing is excess knowledge and this thing itself is death. For before the sin, man clung to Him, may He be blessed, completely. And that is why he did not know good and evil, but rather only good. But after he sinned, he knew good and evil [and] he was no longer clinging to Him, may He be blessed, completely. So death came to him, as we said above. And earlier (Derekh Chayim 3:15), we explained that the knowledge of evil is not [having] only knowledge of his Cause. Hence this thing separated him from God, may He be blessed, until man was by himself; and this cause him death. However God, may He be blessed, knows good and evil because He has no cause. So that is why he knows good and evil. And understand this explantion because it is choice. Even though we already explained  this above in a somewhat different way, it is all one way of truth. There is no doubt about this.
+And that is why Rabbi Yehudah reasons (Sanhedrin 70b) that it was wheat and that is what caused death to man. And that is corresponding to, "and that the tree was desirable to contemplate," about which the verse spoke. Even though all three were in the tree of knowledge, he is however explaining that the main part was the wheat in that it is good to contemplate. And though there are the other two things with it, the main thing that brought death to man is nevertheless the intellectual faculty when it went beyond what is appropriate. As due to the level of this faculty - being the intellectual faculty - sin with it, causes sin much more. Hence he reasoned that it was specifically wheat, and as above. For the eating of wheat gives wisdom; "as an infant does not know to call his father, etc." And it is as it is found in Horayot (13b): "Five things are good for study - one who eats wheat bread, all the more so, wheat itself." 
+But according to the opinion of Rabbi Nechemiah, who said it was a fig tree - this thing is corresponding to the faculty of lust. As there is more lust to eat the fig than any other fruit, and that is why this fruit is eaten for dessert. But it is well known that figs are good for eating. And Rabbi Nechemiah reasons that death came to [Adam] when he was drawn after the faculty from which there is lust; and about which it said, "that the tree was good for food." And death came because of this. And even though also according to Rabbi Nechemiah, all three of these things were in (the fig tree) [the tree of knowledge]  - as it was also desirable to see and good to contemplate - nevertheless, the main thing that brought death was that he was drawn after the vegetative faculty from which there is lust. And that is why he said it was a fig tree. 
+And Rabbi Nechemiah holds just the opposite [of Rabbi Yehudah], that the main thing that brought death to [Adam] was the vegetative faculty. As because of the lowliness of this faculty - since it is only the vegetative faculty - when he sinned, it is appropriate that its lowliness bring death and absence. For it itself is a lowly faculty; so that through sin with it, one becomes completely corrupted. So there is lack and absence here. And this is the opposite of the opinion of Rabbi Yehudah, who holds that one who sins with something more important causes death more. And that is why he reasons it was wheat. But Rabbi Meir would reason that it is inappropriate to say that the sin was in the intellectual faculty. For sin with the intellectual faculty is not considered lowliness and lacking, since it itself is something with stature, so [that] lowliness does not damage it so much. For its own stature is determinative. And likewise is it inappropriate that the sin be in the vegetative faculty: Even though this sin is considered complete lack when he sins with the vegetative faculty due to its lowliness, nevertheless the sin with this faculty is not considered so much of a lack. As its faculty is not so great and strong, that it should bring death. And that is why it can be said that the sin is in the faculty of the spirit. For this faculty is not so important and not so great [like the intellectual faculty]. Hence it is what brings death. As you cannot say that it is not appropriate that it bring death, since it is not important. For this faculty is certainly important. And you also cannot say that sin with this is not considered such lowliness and absence, due to the stature of this faculty. For it is also not considered so [great]. Hence it is appropriate that death be with it, when he sins with it. There are also further words of substance about these three opinions, but we should not elaborate here. So these three opinions of the Sages have been explained to you in a magnificent fashion.
+And in Bereishit Rabbah (15:7), it brings these three opinions, but it also adds, "Rabbi Abba from Akko says, 'It was an <i>etrog</i> (citron).'" You should know that the opinion of Rabbi Abba from Akko is a magnificent thing. For Rabbi Abba holds that it was not that the sin was from the angle of the parts of the faculties of the whole spirit, but rather from the angle of the whole spirit, as was explained above (Paragraph 3). And he reasons that the sin was not from the angle of the parts of the spirit, but rather from the angle of the spirit - which is one [and] includes all of the three parts. And that is why she said it was an <i>etrog</i>. For an <i>etrog</i> is called that, from the [Aramaic term for] desire, which is the expression, <i>regig</i>, or desire. And desire includes all three of them as one, without any distinction among them. For the desire is for all three of them together. But behold the opinion of Rabbi Abba is a deep thing - that which he said it is an <i>etrog</i>. As that is a fourth opinion. For [as opposed to] the opinion of the previous Tannaim, that the sin was only in the distinct faculties, the opinion of Rabbi Abba was that the sin was not from the angle of the parts, but rather from the angle of the spirit as a whole. And how very much must you understand these things, for they are very deep wisdom. For when Scripture said (Genesis 3:6), "that the tree was good for food, and that it was tempting to the eyes, and that the tree was appealing to contemplate," all three of them were equally hinted. So to each of the Tannaim, one faculty was the main thing, as was explained. But Rabbi Abba reasoned that the sin was from the angle of the spirit as a whole, not from the angle of the distinct faculties. Rather it was from the angle of the spirit, which includes all three of the faculties - when the spirit oversteps the measure and the limit, it brings him death. And since the spirit is completely one, it is impossible to say anything but that it overstepped the limit with desire. For desire is one and it includes the three things, just like the spirit is one [and] includes the three distinct faculties, as was explained above. For envy also comes because of desire, since one who desires something is envious about it. And lust is from desire; and likewise honor - man desires honor.
+And you should know that there are the three things in the <i>etrog</i>: As it is certainly good for food. And it is tempting to the eyes; for behold it is a lovely fruit (<i>pri hadar</i>). And it is desirable to contemplate because of the scent in it, as they said (Yoma 76b), "Wine and good scents make wise" - from the scent in it. And understand these deep words - the opinion of each one of these Tannaim who were mentioned in the Talmud and the opinion of the fourth who was mentioned in the Midrash. For the opinion of each one is magnificent with secrets of wisdom.
+<b>And in order that</b> you will know to understand words of wisdom further - behold two sons were born to the first man (Adam), the first was Kayin, and the second was Hevel. And it was appropriate for Adam who was the first to bring out his faculties, according to the faculties that are in man. For the branches go out according to the trunk. Hence he had two sons, the first was Kayin and the second was Hevel, corresponding to these two faculties - which were the faculty of lust and the faculty of envy. And you should know that only Kayin had envy. For behold he was envious of Hevel when God, may He be blessed, turned to his offering; "But to Kayin and his offering He did not turn" (Genesis 4:5)......
+
+Mishnah 22
+
+<i>He would say, "Those who are born will die, and those who are dead will be revived, and the living will be judged. [It is necessary] to know, to make known, and to become conscious that He is God, He is the Maker, He is the Creator, He is the Understander, He is the Judge, He is the Witness, He is the Litigant, and He is destined to judge. Blessed be He, who has before Him no wrong, no forgetfulness, no respect of persons, no taking of bribes, for all is His. And know that everything is according to the reckoning. And do not let your [evil] impulse assure you that the netherworld is a place of refuge for you; because against your will you were created, and against your will you were born, and against your will you live, and against your will you die, and against your will you are destined to give account and reckoning before the King of kings, the Holy One, blessed be He."</i>
+<b>He would say, "Those that are born, etc.":</b> It may asked about this statement - that he said, "Those who are born will die" - why did he make it depend on, "those who are born," and not say, "People will die"; or "Those that are living will die?" Moreover, what is he coming to make us understand? As who does not know that those that are born will die? Also [about] that which he said, "and those who are dead will be revived, and the living will be judged" - as he should have first said, "The living will be judged," and then, "those who are born will die, and those who are dead will be revived." And also [about] that which he said, "and the living will be judged" - from this it can be known that "He is the Maker, He is the Creator"; and how one can know it from this. And also [about] that which he said, "who has before Him [...] no taking of bribes" - how is the taking of bribes relevant to God, may He be blessed. For what should he take from man?
+<b>Know that</b> after Rabbi Elazar HaKappar said that three things remove a person from the world, not according to the way of the world - when he oversteps what is appropriate, as was explained - he continued to further explain death that comes according to the order of the world: Why does a person leave the world; given that not all who die, die because of envy or because of lust or because of honor. So he came to teach that there is death without sin - as we establish it in Tractate Shabbat (55b), "There is death without sin and there are afflictions without iniquity." So why do they die? That is why he said, "Those that are born will die," and he did not say, "Those that are created will die." Meaning to say, from the angle that he was born, death is appropriate for him. And that is because one born is born after he was not in the world; and just like he was born after he was not, so too does he leave this world. Hence he said, "Those who are born will die," and he did not say, "Those who are created will die" - even though he is also created. Rather [he said], "Those who are born," as there is no proof from one created. For even though he is created, behold his creation is from God, may He be blessed, who is eternal - as we explained. So it is possible that He would preserve him [forever]. But those who are born are from a father and mother. For behold they have a portion from the father and mother, such that they are a cause of the person born. So it is impossible to say that he be preserved forever, since he was born from a father and a mother. Hence regarding the revival of the dead, it is possible that a man live and and not die - for there is no mother and father then that will be a cause of the person. Only God, may He be blessed, will be the Cause. Therefore he specifically said, "Those who are born will die." There is also a deep and clear explanation about this from that which they said in the Midrash (Yalkut Shimoni on Torah 18) on, "These are the generation of the heavens and the earth" (Genesis 2:4) - everything that has generations  withers and ides, and everything that does not have generations does not wither and does not die. But here is not the place to elaborate. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<i>Seven kinds of punishment come to the world for seven categories of sin: [When] some of [the people] give tithes, and others do not give tithes, a famine from drought comes; and some go hungry, and others have plenty. [When] they all decide not to give tithes, a famine from tumult and drought comes. [And when they decide, in addition,] not to set apart the dough (<i>challah</i>) [offering], a famine of annihilation comes. Pestilence comes to the world for the death penalties set forth in the Torah that are not given over to the court [to carry out]; and for [violation of the laws governing] the produce of the Sabbatical year. [The] sword comes to the world for the delay of justice, and for the perversion of justice, and because of those who interpret the Torah counter to the accepted law.</i>
+<b>Seven kinds of punishment, etc.:</b> We have already mentioned (see Derech Chaim 5:16 and note 1076 in the Hebrew annotations to this mishnah) that which exists in the world with the number seven, [and] that is lower than the level of ten. And it said, "Seven kinds of punishment come to the world," because order is by way of seven things, as we have said (Derech Chaim 5:7:4). And therefore, adjacent to it is, "Seven kinds of punishment." As this thing is the opposite of the first - since, "Seven kinds of punishment come to the world for seven categories of sin." And the understanding of this is also as we have said. For God, may He be blessed, constrained the world through the commandments, such that the world not veer from order but rather stay in its condition, as is appropriate. And we have already explained in the book, Gevurot HaShem (Chapter 66) that this is the reason for the seven laws that God, may He be blessed, gave to Adam. And that is explained in its place, see there. And that is why it had appear adjacent, after it, "Seven kinds of punishment come to the world for seven categories of sin." For through these seven sins, the world completely veers from order. And each and every one of these seven sins is one veering. And these things - how these seven sins make the world veer from the appropriate order - are known to the enlightened. And because of that, it said that seven punishments come to the world on account of this. For when the world is ordered in its order, there is no punishment here - as God, may He be blessed, ordered the world to the point that there would be no lack in it all. And punishments are the veering from the order because of sin. As it makes the world veer from order. And therefore punishments come to the world. As punishment are the veering from the order. And that is why it said, "Seven kinds of punishments, etc."
+<b>And the understanding of this thing</b> that it said that famine comes to the world because of the tithe and the dough (<i>challah</i>) [offering]: It can be explained that God, may He be blessed, commanded to give the tithe to the Levites (Numbers 18:21), and to give the dough [offering] to the priests (Bava Kamma 110b); and God, may He be blessed, did not give them a portion and an inheritance (of land) amongst Israel (Deuteronomy 10:9, 18:1). And therefore they said here that when they do not give the tithe and the dough to the one it is appropriate to give them to - the Holy One, blessed be He, also deprives them of their livelihood, and brings famine to the world. And [regarding] that which famine comes more for the dough [offering] than for the tithe - it is because dough is specifically with bread. For bread is the sustenance of man, as it is written (Deuteronomy 8:3), "that man does not live on bread alone." And it is not like the tithe: For even though the tithe comes from olives and grain - and grain is also the sustenance of man, when bread is made from it - nevertheless, it is not the sustenance of man until it is made into bread. And in the chapter [entitled] HaSokher et HaPoalim (Bereshit Rabbah 48:11): "We have found in the Torah, in the Prophets and in the Writings that bread satiates the heart of man - in the Torah, since it is written (Genesis 18:5), 'And I will get a piece of bread and you will satiate your heart'; from the Prophets (Judges 19:5), 'Satiate your heart with a piece of bread'; and from the Writings (Psalms 104:15), 'and bread that sustains man’s heart.'" And the sustenance of a man is certainly in the heart; and hence the dough is greater than the tithe. But nevertheless when they do not bring the tithe, the Holy One, blessed be He, [also] brings famine to the world - for even though fruits do not give sustenance like bread, as it is written, "that man does not live on bread alone," regardless it temporarily satisfies the hunger of a man. And therefore, if he does not tithe, there is drought and famine in the world - since it is possible to satisfy a man who he is to give to with them. But if there is no dough - given that the dough is the sustenance of man - they said that the Holy One, blessed be He, brings a famine of annihilation, which is a complete annihilation of sustenance (life).
+And because of this they did not mention the priestly tithe at all - because there is no requisite amount at all for the priestly tithe. So one [grain of] wheat exempts the threshing floor (Chullin 137b). And hence one [grain of] wheat given to a priest is not something with which he can satisfy himself. However the tithe certainly has a requisite amount. And the dough - even though the dough also does not have a requisite amount, nevertheless since it is the sustenance of man, even the smallest amount is also worth something to him - as it is his sustenance. And also, with the dough, it is written (Numbers 15:21), "and you shall give" - meaning to say that the dough be something important enough that it can be called giving, as is explained by Rashi, may his memory be blessed, in Parashat Shelach Lecha (Rashi on Numbers 15:21). And hence it is [actually] the sustenance of man. But not the priestly tithe and not the first fruits; only the tithe and the dough. 
+<b>And in the Midrash (Bereshit Rabbah 1:4):</b> "The world was created in the merit of three things: In the merit of the dough [offering]; in the merit of the tithes; and in the merit of the first fruits. As it is written (Genesis 1:1), 'In the beginning God created.' And 'beginning' is nothing but the dough, as it written (Numbers 15:20), 'The beginning of your doughs.' And 'beginning' is nothing but the tithe, as it is written (Deuteronomy 18:4), 'The beginning of your grains.' And 'beginning' is nothing but the first fruits, as it is written (Deuteronomy 26:2), 'From the beginning of the fruits of the land.'" And we can wonder [about] that which they mentioned these three things and did not also mention the priestly tithe; as it is [also] called, "beginning," in several places! And another difficulty - why was the world created in the merit of these three things? And the understanding of this is that God, may He be blessed, created the world, and benefited the creatures with what they needed. And if it were not that there would also be people in the world that would benefit from their goods to others, it would not have been appropriate for Him to create the world and to benefit them with what they need. For this trait is connected to the trait of kindness, such that it is only appropriate to do kindness one who is kind. As so did the Sages, may their memory be blessed, say (Ketuvot 72a), "he who buries [someone, others] will bury him; he who carries [someone, others] will carry him." The understanding [of it] is that all of the acts of kindness that a person does, it is appropriate that it also be done to him. And this thing will be explained in its place (Netivot Olam, Netiv Gemillat Chassadim 3) - how it is appropriate that it be done to someone who does acts of kindness  according to the kindness that he does. And therefore if there were not to be people who do acts of kindness in the world and benefit [others] from their goods, it would not have been appropriate for God, may He be blessed, to create the world and benefit the world with what it needs. And this thing is explained above (Derech Chaim 1:18) in the chapter [entitled] Moshe Kibel Torah, on, "The world stands on three things, etc."
+And [the first] is because God, may He be blessed, benefits the world with something that is the main sustenance of man, like bread - which is the sustenance of man. And the second is [because] He benefits the world with something that if it was not in the world would have been lacking - even though it is possible for man to live without it, man would have nevertheless been lacking. And the third is [because] God, may He be blessed, benefits the world with things that - even though if they were not in the world, the world would not have been lacking, it is just that God, may He be blessed, is the Good (Menachot 53b) and benefits man with total goodness. And these are three levels: The first is what is necessary and that is the sustenance of man; the second is such that it be without lack; and the third is that it be with goodness and pleasure. And corresponding to this are three things - the dough, the tithe and the first fruits. The dough is the sustenance of man. So if he gives the dough, God, may He be blessed, gives and benefits the world with necessary things. And if he gives the tithe - given that the sustenance of man is not dependent on the fruits and it is also impossible that he be supported all of his days with fruits, but they are rather a completion of the world, for if there were not to be fruits and wine, there is is no doubt that it would be a lack - so when people give this, it is appropriate that God, may He be blessed, also benefit the world with things that fill the lack. However the first fruits - given that there is no requisite amount to the first fruits (Bikkurim 2:3), but it is rather the way of people to most desire a fruit when the fruit first comes out, such that a person enjoys it, yet it is only due to pleasure and goodness and it does not fill a lack - and hence when a person benefits another with something that is only pleasure and special goodness, it is appropriate that God, may He be blessed, also benefit the world with His goods, even though if this were not in the world, it would not be lacking at all. Rather, they are only for extra goodness.
+And it is corresponding to this that they ordained the blessing, "who creates many souls and their lacks - for all which He created to give life with them, to the soul of all the living" (Berakhot 37a). And the Baal HaTurim (Tur, Orach Chaim 207) explained, "for all which You created to give life with them, to the soul of all the living" - that even if they were not created, man would not be lacking. For encompassed by that which it said, "who creates many souls," are the things that are necessary for man, like bread. For if there were not the things that are necessary for man - which are the sustenance of man - there would be nothing in creation. For behold there would not be sustenance here. And with, "and their lacks," it means to say that if it was not in the world, it would have been a lack. "For all which You created, etc.," are things that are not a lack at all, but for extra good. But according to what appears [correct], the understanding of the exact [wording] of, "who creates many souls and their lacks," means to say that He created for Adam, things that - even though they do not give livelihood and sustenance to man, they are nevertheless necessary to fill the lacks of man. For water, (which) man drinks for his thirst, but it does not give livelihood to man, and it does not sustain a man. Rather it is only that he would die of thirst if he did not drink. And even if he would not die, it would have been a lack to man. And hence, they ordained [for it], "who creates many souls and their lacks." And they likewise ordained it upon all the fruits (Tur/Shulchan Arukh, Orach Chaim 207) that do not give sustenance and livelihood to man at all, but rather fill a lack. And afterwards, it said, "for (<i>al</i>, which can also be understood to mean, beyond) all which You created to give life with them to the soul of all the living" - these are things that give sustenance and livelihood to man. And that is the language, "beyond all which You created, etc." For the sustenance of man is certainly first.
+And nevertheless, these three things are because man benefits all the categories of good to those besides him. And because of this, they did not mention the priestly tithe - because the priestly tithe, which is the smallest amount, is not so much a need of man. But first fruits is [different]: Because it is only on account of the pleasure of a new fruit, it is even with the smallest amount - and it is applicable to make a blessing upon it - as we have explained above. And therefore on account of the tithe - when they do not give the tithe, famine comes to the world.
+And you should also know that that which it said, "and not to set apart the dough," and did not say, "if they do not set apart the dough" - is because it is in addition to the first. As before this, it said that they do not take tithes; and about this it says, that they don't set apart the dough - meaning to say, that they also do not take the dough, to the point that they do not give anything. But one cannot say that at first they do not give the dough; and afterwards they add on not to give the tithes - as this thing is not aplicable. For dough is a small thing. So how should they give the tithe, which is one out of ten, and not give the dough, which is one out of twenty-four for a homeowner and one out of forty-eight for a baker. And therefore, it said, "[When] others do not give tithes, a famine from drought comes; and some go hungry, and others have plenty." And even with those that are hungry, it is not a famine of tumult. But [when] they all do not give tithes, a famine from tumult comes to the world. And the understanding of, "famine of tumult," is that they yell out and run around frantically after [their] livelihood, to the extent that there is a tumult among them. And that is what is called a "famine of tumult." And if they add on, not to set aside the dough - and, all the more so, that they do not give the tithes - then a famine of annihilation comes to the world. So behold, you have three things: When you find a lack among some people; when you find a lack among all people - [both of] which are only a lack; and when you find absence, which is total absence. And therefore it said that if, "some of [the people] give tithes, and others do not give tithes," the lack is in some - meaning, "some go hungry, and others have plenty." But if they all do not give tithes, the lack will be in all of them, such that they will all be hungry. But if they add on to this, not to set aside the dough, then there will be a famine of annihilation in the world.
+<b>But there is nevertheless a difficulty:</b> Why did it not mention gifts to the poor, since it is a greater theft from the poor than the tithes and the dough? Yet later (Avot 5:9) with, "At four times pestilence increases," it mentioned the theft of the gifts from the poor and also the seventh year. And hence we should know that that which it it said here that famine comes because of the tithes and the dough is on account of when famine is in the world, it is a result of blessing being withdrawn from the world. As when there is no blessing from God, may He be blessed, then famine comes. And these two things - meaning tithes and the dough - bring blessing to the world: The tithes, as they said in the first chapter of Taanit (9a), "'You shall surely tithe (<i>Asser titasser</i>)' - tithe, so that you will become wealthy (<i>asser beshvial she'titasher</i>)." And this has already been explained earlier (Derech Chaim 3:13), with, "Tithes are a fence for wealth." And there the reason was explained: That when God, may He be blessed, commanded that one give one out of ten, it is as if He said to give one from his wealth that God, may He be blessed, gave to him, [back] to God, may He be blessed. And hence it is specifically one out of ten. For up until ten, they are individual units; and there is no wealth in individual units. Rather wealth is with ten, since it is not an individual number. And we have already explained that the individual units go up to ten, not including ten. And that is why ten (<i>esser</i>) is called by an expression of wealth (<i>osher</i>) - meaning to say, it is something of wealth. And since he gives of his wealth to God, may He be blessed, it is appropriate [that he have] wealth. And that is [the understanding of], "tithe, so that you will become wealthy" - it means to say that you become completely wealthy. And it is explained more earlier; and it is understood and true - so understand it. 
+And concerning the dough, we also say in the chapter [entitled] BeMeh Madlikin (Shabbat 32b): [That if they do not give the dough,] there is no blessing in what is gathered, a curse spreads to the prices, and they plant but others eat - as it is stated, "I also will do this unto you; I will appoint panic (<i>behalah</i>) over you, etc.; and you shall sow your seed in vain, for your enemies shall eat it” (Leviticus 26:16). Do not read it <i>behalah</i>; rather, read it as <i>bechallah</i>. But if they give [it], they are blessed, as it is stated, "And the first of your dough you shall give unto the priest to cause a blessing to rest on your home" (Ezekiel 44:30). To here [is the Gemara]. Then you should note that blessing is because of the dough, and famine is because of the avoidance of the dough. And you should contemplate the reason that one who separates the dough is blessed. It is because the dough is a commandment that is for the home - meaning the livelihood of the home. And the priestly tithe is not like this, as the priestly tithe is not relevant to the livelihood of the home, as is the dough. And therefore the home of a man is blessed, since blessing is applicable to a home. As it is a home that is blessed - as they said in every place (Ketuvot 103a; Bava Batra 144b). And that is why it brought a proof from the verse in which it is written, "to cause a blessing to rest on your home" - meaning to say, the <i>challah</i> is from the dough that is relevant to the home and the home is blessed because of it. And hence these two (which) are the ones that are included in blessing. And the opposite of this is also [the case] - as one who does not give them is distanced from blessing. And you should understand these things, for they are great things concerning tithes and the dough.
+<b>And some ask about these words [of this mishnah]:</b> [Regarding] that which it said, "Seven kinds of punishment come to the world" - is not famine from drought and famine from tumult [only] one? And also [regarding] that which it said, "for seven categories of sin" -behold, "some of [the people] give tithes, and others do not give tithes," and "they all decide not to give tithes" is all one sin! And also, behold there are many more than seven sins! As note that there is the tithe, the dough, the death penalties that are not given over to the court [to carry out], the produce of the Sabbatical year and the delay of justice. And afterwards, there is idolatry, sexual immorality, the spilling of blood and the resting of the land. But these things are not difficult: For that which it said, "for seven categories of sin" - the understanding of sin [here] is that Israel deviates from the right and appropriate way. And when some of them deviate from something, that, by itself, is called deviating; and when they all deviate, that [too] is called deviating from the path, by itself. And hence, even though they are both the same sin, each one, by itself, is called deviating from the path. So too for the exact same reason is sexual immorality, idolatry, the spilling of blood and the resting of the land considered one sin. For even if they are different things, the teacher [of the mishnah] considered them one sin - since they all completely bring the same punishment of the repayments. And they certainly share the same sin - as idolatry is called impurity, as it is written (Leviticus 18:30), "and you shall not become impurified by them"; and likewise with the spilling of blood, as it is written (Numbers 35:34), "And you shall not impurify the land"; [and] idolatry is called impurity, as it is written (Leviticus 20:3), "in order to defile My sanctuary" - as it is found in Shevuot (7b). And if so, these three are one sin, the sin of impurity. And likewise is the resting of the land called the same sin as these three, as will be explained. And therefore it was well said - "Seven kinds of punishment come to the world for seven categories of sin." As it called the death penalties that are not given over to the court and the produce of the Sabbatical year, one sin, since they are one matter. As it is because of that thing which they share that the punishment comes. And therefore it is one sin. And hence false oaths and the desecration of God's name are [also] considered one sin, since the punishment comes for the sin that they have in common. And there is no difficulty [here] at all. And accordingly are a famine from drought, a famine from tumult and a famine of annihilation, called three [different] punishments. And since each and every one has a separate name, why would this not be three different punishments?
+<b>Pestilence comes to the world, etc.: </b> It may be asked, what is the relation of pestilence to the produce of the Sabbatical year? Even if we say that pestilence is connected to [obstruction of] the death penalties set forth in the Torah - for when we do not give over those who are fit to die to the hands [of the court], pestilence comes to the world and they will die on their own - still, what is the relations of the produce of the Sabbatical year to pestilence? You should know that you find [something] with the produce of the Sabbatical year that you do not find with other things. For even if you find that you have to destroy <i>orlah</i> (fruit of the first three years) and  mixed vineyards from the world - that is the case, because it is forbidden to derive benefit from them. However it is not forbidden to derive benefit from produce of the seventh year - as behold, it is permitted to eat them. Yet He commanded about them to destroy them from the world when it is the time of [their] destruction. And this destruction in which he destroys them from the world is such that he renders them ownerless in a place that people and animals trample [them] with their feet, until they are destroyed from the world. Moreover, it is because the Torah specifically commanded about the destruction of the produce, and that is the actual commandment - to destroy them from the world. And you will not find that the Torah fixed a commandment about this in any [other] place. And hence pestilence comes for the produce of the seventh year, about which He commanded in the Torah, to destroy them from the world. For [pestilence] comes to destroy the creatures from the world; just like He commanded to destroy the produce from the world and be ownerless to all - whether to men or to animals. And when man does not do this, man becomes completely ownerless towards the angel of destruction, such that he not distinguish between the good and the bad. And this thing is understood.

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Derekh Chayim/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,203 @@
+Derekh Chayim
+דרך חיים
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Derekh Chayim
+
+Introduction
+
+
+
+Kol Yisrael; The Opening Mishna
+
+
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+Rebbi Elazar says: "One should be diligent in learning Torah such that he can answer a heretic." Rebbi Elazar is giving Mussar on the Torah , which is the purpose of man, and man vis-a-vis himself was not created except to toil in Torah.  And this is like was written (Job: 5,7) that "Man was born to toil", as we explained above at length (Mishna 8), that the creation of man rests on toiling in Torah.  Therefore it says "be diligent in learning Torah" because if you are not diligent in learning Torah, then it will not be considered that you are toiling in Torah, but rather only that you are learning Torah "for leisure time".
+And it says after this that your Torah should be such that you can answer a heretic.  Which is to say that just like there is a Mitzvah for a person to learn Torah and to acquire the Torah, which is the Torah of Truth (Malachi: 1, 6), so to it is fitting that a person nullifies 'false belief systems' from the world such that Truth increased in the world.  For if Falsity is left to be in the world, the end is that Falsity, God Forbid, will cause Truth to be lost and nullify it such that Falsity dominates the world, and therefore, take much care that you do not give any foothold for Falsity, rather that you know what to answer to a heretic.
+And it says after this and 'in front of who you toil in Torah' corresponding to the massive exertion that  is thrown upon him.  As it says 'be diligent in learning Torah', that he should strive to know how to answer a heretic, and un this point we say 'know in front of who you stand and trustworthy is your boss to pay the reward of your work'.  If you toil in Torah extensively, the reward given to you will be plentiful.    And if this matter is not recognized by a person, it's possible that he will end up in laziness. Now consider if a person is already careful that (Pirke Avos: 1,3) 'one should not work for the sake of receiving reward', which we said means that this kind of person's service is based on serving Hashem on the condition that we receives a reward [which is suboptimal].  But this idea here is speaking to awakening a person, because a person has a body and the nature of physicality doesn't really listen to the service of God, and needs an awakening!  Much like a young child needs an awakening in his learning, so we give him a treat so that he will learn, so too does a man need to be awakened.  And if he awakens himself through thinking about the massive reward that there is to a person, this person would not be called somebody who 'serves for the sake of receiving a reward' since he is doing so only for the self-awakening such that he shouldn't be blocked from his service (of God).  Therefore this (piece of Mussar) counteracts to the Evil Inclination that desires to lessen a person that he shouldn't toil in Torah, and to prevent against laziness tin this toiling.  And even though a person might act from a place of love and not 'on the condition of receiving a reward', a person has to be careful that perhaps he will end up in laziness because he doesn't not believe (deeply) in his soul. [Which is to say that a person will want to act without incentivizing himself, but rather from a place of pure love, and in trying to act from a higher level than he is on, fall short and end up lazy].  And for this reason, it says 'know in front of who you toil and trustworthy...' and through this laziness should not reach his toiling.  But certainly the purpose of his learning cannot be the reward, but this idea can strengthen him so that he shouldn't end up in the hands of laziness - about which one should one.  And it should be clear to you that in all five of these Sages, each one says three things which are related one to the next.   
+But you must know further, in what there is to learn by each individual (of the five students) saying specifically three things.  We can infer from the Tannaic author of the Mishna using the phrase (Mishna 10) 'And they (the five students) said three things', that these Sages were complete people, and therefore intended to complete man, each Sage through the three pieces of Mussar.  Because man is made up of different parts which are ever-changing, there isn't to man one fixed part, but there are different parts.  And therefore, these words of Mussar that come to complete man, need to be more than just one piece of Mussar.  Because an idea which gives Mussar to (addresses) a singular topic [i.e. the body], doesn't give Mussar to (address) the second topic [i.e. the soul]; and that which gives Mussar to (addresses) the second [i.e. the soul], doesn't give Mussar (address) the first[i.e. the body].  And further consider there are how many needs to a person, and they all require words of Mussar -- and somehow they (our mishnayot here) include and head these with only three aspects.  There is to man three aspects: the first aspect is in respect to the capacities of his soul; the second aspect is in respect to the capacities of his body; the third aspect is in respect to man as a whole entity, because these [the capacities of the soul and body] are only disparate pieces, and therefore this third aspect of a person as a whole person includes the body and the soul which comprise a person.  The general rule: in such that a person needs Mussar for the capacities of his body, and needs Mussar for the capacities of his soul, and for his being as an entire entity which includes his different parts.  And therefore, these Sages came in their words of Mussar to complete man in everything, because each and every (of these three parts of a person), needs customized Mussar.  And each and every one of these [5] Sages adds on to the one before him to fix up a person on the totality of these three paths, until the final one will fix up the person totally, in such that a person is fitting on the parts of a person which we mentioned.  Even if he won't be as close as the one before him, as we will explain.  And you must understand this very, very much, that these three things which each Sage mentions is a fixing of Man, which includes that from the right, and the left, and the middle.  And upon this,  everything is founded, and understand this.
+And you must know, that which is said by Rebbi Eleazar 'Let the honor of your friend as dear to your as your own' is a hugely important issue foundation for bringing a person to Olam Haba.  In Perek Tefillot Hashachar (Berachos: 28, Amud B) 'When Rebbi Eleazar got sick, his students entered by his side and said to him 'Rebbi, teach us the ways of life so we will merit the world to come'.  He said to them 'Be careful in the honor of your friends....'.  Behold that Rebbi Eleazar says over here 'Let the honor of your friend be as dear to you as your own'. it means to say that this concept will bring a person to life in Olan Haba.  And lest you ask a Kasha (challenging question): why does this concept bring a person to the world to come? Because this concept, you must understand was spoken about by the Chachamim (Bava Metzia: Daf 59, Amud A) 'Anybody who embarrasses the face of his friend, there is no portion to him in Olam Haba'.  And from this understand that the opposite would be being careful with the honor of your friend, this is the path to life in Olam Haba, like we will explain later on more clearly.
+Because when one sensitizes oneself that the honor within a person, who is made in the Image of God (B'tzelem Elokim), because Man was created in the Image of God (Genesis: Chapter 1, Verse 27), because of this man is fitting to Olam Haba. Because man is not fitting to Olam Haba, except due to the Image of God which bestowed to man from upon High, like it says in the verse (Genesis: Chapter 1, Verse 26): "Let us make man in our image, in our likeness".  And because of this, man is fitting for life in Olam Haba.  And therefore it says that one should be careful in the honor if your friends, and this is regarding the aspect man was made in the Image of God,  and one should not - God forbid - embarrass this image, for within it depends Olam Haba.  And similarly it says in the Sifri 'Do not ascend in steps upon the alter' (Exodus: Chapter 20, Verse 26). Rebbi Yishmael says behold from these words we can make a logical deduction: in such that stones which have within them no knowledge, not for evil, not for good, the Omnipresent says do not accustom yourself to treat them with disrespect, your friends who is in the Image of He who spoke and the world was created, certainly you should not accustom yourself to treat him disrespectfully!  [end quote].'  Behold the warning of a one's friend is because he is created in the Image of God, because this is the greatest attribute a person can have, and because of this, the level of man he merits the loftiest heights: to life in Olam Haba.  And therefore it says (Gemara-Berachos just quoted) that this is the 'way sof life to Olam Haba', to bring a person from Olam HaZeh, which is a world of physicality, to the Olam Hanivdal (The World of Distinction) which is Olam Haba.  And says Rebbi Eleazar also here (in our Mishna) 'Let the honor of your friend be as dear to you as your own' to teach a person the ways of life, that in it he will arrive in Olam Haba.
+And it says after this 'Do not be comfortable to anger'.  Because since this (first clause about honor) is the path to the ways of life which channel a persons strength to reaching the world to come, (now) we examine man that he should be guarded from the path that will make him lose his Olam Haba.  And this (is why we now say) 'Do not be comfortable to anger', because anger is that which brings a person to the hands of personal deficiency (usually translated as Sin, but actually means a personal lack), until it causes a person to lose his world to come as we will explain.  Because a possessor of anger is a the possessor of a personal deficiency, and therefore the anger will precipitate the bringing of a person into the hands of deficiency and he will have been lost from Olam Haba.  For this reason, (the Mishna) begins with 'Let the honor of your friend be as dear to you as your own' because this is the path to bring a person to Olam Haba - as was stated (explicitly) by Rebbi Eleazar in Berachos, and (only) after this do we warn a person against the thing which will cause our Olam Haba to be lost,
+so (then the Mishna) says 'Do not be comfortable to anger'.  And the intention is to say that if you are lacking, and "there is not Tzadik in the land who does (only) good and doesn't sin (isn't lacking)" (Koheles: 6,20), then 'one should be careful to do every single day Teshuva' (Shabbat: 153, Aleph).  And because of this there will be to his life in Olam Haba in Completion.
+And in such that Rebbi Eleazar didn't mention (in the Aggadah from the Gemara we mentioned before) in the Chapter Tefillot Hashachar (Berachos 28, B) these three things (from our Mishna) but only one of them, which is 'be careful with the honor of your friends'.  It is because they (his students) only asked him about 'the ways to life', and this (be careful in the honor of your friends) are 'ways to life' which bring a person to Olam Haba.  And here (in our Mishna) (Rebbi Eleazar) elucidates in order to complete every person according to three aspects: that there should be to him an Olam Haba, and that he should come to lose his Olam Haba [which contains within it two components - the two latter clauses of the Mishna], and this explanation is clear.
+And we already said that these three aspects complete a person from all angles.  In such that it says 'let the honor of your friend be as dear to you as your own', it is Mussar relevant to a person in the aspect of a person as a whole entity, that there is to honor the Image of man in such that he is Man.  As if when it says that you must honor your friend it is saying that your friend is was created in the Image of God.  And if a person is unable to perform this matter (honor his friend), but instead is simply not critical of his friend because he (his friend) was made in the Image of God, it teaches on the lowliness and lack within that (original) person.  Because if a person was the possessor of elevation (in character) like is fitting for a person who is made in this Image, he would be honoring his friend [in an active way, not merely passively NOT being critical] in such that he was made in the Image of God.  And therefore we have this enactment, to fix up a person from the respect of the totality of being a human being.  So we say afterwards 'Do not be comfortable to anger', which corresponds to the distinguished [as opposed to connected - see 5 components of soul above in Mishna 9] capacity of the soul, for anger is aligned with the soul, an according to this it says that one should not be a possessor of anger, because if one does this he will have a lack in his soul (M'Ayin on the Lashon here - See R' Hartmann). Further it's said corresponding to the body 'Return one day before your death', because due to the fact that a person is the possessor of a body the idea of Teshuva [repentance, or return] is relevant to him, because if man was not the possessor of a body, the concept of Teshuva wouldn't be found by him, accordingly say the Chachamim (Pirke Avos: 4, 18) 'Beautiful is one moment of Teshuva and Good Deeds in Olam Hazeh' as we will explain with the Help of God, take a look there.  And corresponding to this it says 'return one day before your death'.  And understand these things which are hinted at here, for they are matters of Chochmah and Emes [wisdom and truth], with no doubt, not through the power of reason or estimation, but only Truth.  It's merely not possible to explain these matters according to what they seem, but only to deeply comprehend the wisdom, the continual wisdom and knowledge [Daat], and behold Rebbi Eleazar joined these three things together because they complete a person as we said.
+And so too, Rebbi Yehoshua says also his words of Mussar to complete a person.  As we already said, due to man containing within him three aspects: the first - his body, the second - his soul; these are the pieces.  And the third is Man as a total entity, which subsumes the two (pieces), as we explained.  And therefore, an Evil Eye removes a person from the world, due to the entanglement with the capacity of the soul which is Evil, there is no doubt that a person will be brought to a loss through this Evil, because it (Evil Eye) is a lack that entangled in his Soul, which is the an Evil Eye.  Therefore, an Evil Eye removes a person from the world.  Stated after this is the Evil Inclination, which is an evil lack entangled within the capacity of the Body, because the Evil Inclination is enmeshed in the Body.  And the proof to this is that even an animal is there is an Inclination, as it says in the first chapter of Bava Kama: that an animal also has an Evil Inclination.  But an Evil Eye an animal does not have, because an animal doesn't have a distinguished capacity of the soul - this is only found in Man - because the Soul of an animal is only considered like it's Body.  And the source of the Evil Inclination is in Arayos (Improper Sexual Relations), which is relevant to the Body, and this matter is obvious.  And in such that the Evil Inclination, which is Evil, entangles within the body of a person, and takes a person out of the world, after Emptiness, which is Evil, enmeshes within this part (the body).  And so too with Baseless Hatred (Sinas Chinam), because creations are (refer to) Man, and if you hate Man in as much as he is a person, there is a lowliness and lack  in the person (the hater) in respect to his entity as a person.  Because if he were a complete person, he would not hate creations - which are Man - rather there exists within him lowliness in the respect to himself as a person.  And therefore, this concept will remove a person from of the world.
+In such that a person should not depart from this until he stands on the source, so it says 'Evil Eye, Evil Inclination, and Hatred of Creations, remove a person from the world, there is to understand that death is brought about to a person because he deviates from the center upon which man was created, and he leans towards one of the edges, in this a person reaches Death.  And this matter is clear, because all Death is an End, but balance and centeredness are Life, like we we explained at length in the introduction (to Pirke Avos), have a look there.  
+And understand that this world which was created by the Blessed One, was created in balance and does not leave the center as we explained that there is Kiyum (Existence), because the Center has Existence exceedingly.  This is taught in what that creation was in six days (Exodus: 20, 11).  Because the letter Vav teaches about balance, and this can be understood by the form (of the letter) which stands like a straight stick in balance, only a little of it curves at the top, even so one cannot find this in any of the other letters.  And also in it's pronunciation, it's pronounced Vav -  balanced in its pronunciation [The pronunciation of the letter Vav is palindromic, which is to say that it's the same sound, a V, pronounced twice, with a small vowel in the middle.].  And also in it's numerical status [The Gematria of Vav is 6] which is balanced exceedingly, as it is written in Rabbi Avraham Ibn Ezra, may he remembered for blessing, in Parshas Shemos on the letter Vav, that the number is balanced [equal] in all of the single digit numbers, and you will not find a single digit number which has balance like the number six, for the three factors which six is divisible are six (when added together), because divided by two one gets three, and divided by three one gets two, and divided by six the factor is one, and all of them added together is six. [Aside from the 6 itself, the factors of 6 are: 3, 2, and 1. When these factors are added, one gets 3+2+1 which equals 6].  Behold when when it's pieces are joined they are equal to the whole.  And this is not found in any other single digit number: because four split into two is two, and in fourths is one, and they are three together.  And the number eight split into two is four, and fourths is two, and eighths is one, behold that's seven.  And it's not found any single digit number which is balanced like the number six.  And because the world was created in balance, it was created in six days, in which the number teaches to the balance found in this world.
+And there is not creation found amongst the creation which is more balanced than Man, and therefore man was created on the sixth (day) (Genesis: 1, 27), which teaches to the balance which exists within man.  And this balance, which is that Man is made up of Body and Soul, needs to stand in balance, that one should not lean towards the edge in which Man is totally Body, nor should he lean towards the powers of the Soul such that he is entirely Soul, but rather he must stand in this balance.  Therefore it is not fitting that man should be in opposition to himself [referring back to Hatred of Creations, or Sinas HaBriyos], in which he leans towards Emptiness entirely.
+And this that it says 'Evil Eye, Evil Inclination, and Hatred of Creations remove a man from the world'.  When a person possess an Evil Eye, the power of his Soul is overactive, until he burns everything with his gaze, and this is an powering of the Soul more than is fitting, and through this he leaves [center] to one edge.  Because a person was only created to balance his Body and his Soul, and in such that he leans towards an edge he entangles in Emptiness, as we explained.  Therefore, it (this lack of center) removes a person from the world.  And so too if a person leans to the power of his Body, the physical Evil Inclination, he entangles in the body as if he is all body.  And this is a leaving towards the edge, and the edge is connected there to Emptiness, which is intself an edge, and this matter will remove him from the world.  Because it's fitting that man should stand without leaning towards an edge. And understand what is said in that 'remove him from the world', because this world is a world of balance, for Hashem created it in balance.  And leaning from balance towards a side entirely, that is removal from the world, and connection to total Emptiness.  And these two things are to a person from the aspect of leaving [the center] towards one side, that through this a person enmeshes in Emptiness, and is removed from the world.
+Really, the third thing, which is Hatred of Creations, because Hatred of Creations removes a person from the world, because he contradicts his own essence, that behold by Creations we mean Man himself, which Hashem created in the world.  And in such that there is Hatred of Creations, a person is in opposition to Man in his essence through his Hatred of Creations [in general], and through this leans towards total Emptiness, because Hatred of Creations is a hatred of them until man will not exist, this is total Emptiness [That which a person hates, he wants to destroy, so the end of Hatred of Creations is the destruction of Man, which is the epitome of creation].  And how is it possible that he should exist in the world, in such that he opposes his very self, and he leans towards Emptiness, in such that he Hates Creations, behold he is opposing his very self, because Creations are really Man [Man is the epitome of Creation, so in hating Creation, one essentially hates Man].  And so too if Creations hate the person (the subject), for when it says 'Hatred of Creations' understand there are two faces" they are if he (the subject) hates the creations, or if he causes that other creations hate him.  And this is because there is within a person opposition and objections to himself, and in this he leans towards total Emptiness.  Because opposite of Man, which is Reality, is the Emptiness within him.  
+And by now it should be clear to you that which is said here 'Evil Eye, Evil Inclination, and Hatred of Creations removes a person from the world' because when a person leaves the world it's through his leaving towards an edge, for through this a person enmeshes with Emptiness, and this is a departure from the world.   And so too when a person opposes his very self, he leans towards Emptiness.  Now understand how Evil Eye is a departure from the left side, and Evil Inclination is a departure from the right side, and Hatred of Creations is a departure from a human being in it's essence, which is the middle, as we explained.  And understand this that these matters are deep in their wisdom.  Now behold look with your eyes, that Revvi Yhoshua gave Mussar to all of the parts of Man: That behold it begins in the Soul and its capacities, for from it is Evil Eye.  Afterwards Mussar is given to the Body, for within it is the Evil Inclination, as we explained above.  After this Mussar is given to a person in respect to him as a whole entity, that he shouldn't Hate the Creations, and shouldn't be hated (by others) either.  For if one hate creations, or is hated by creations, one is not considered a Person.  For if one was indeed a Person, one wouldn't be opposed to one's own self, and this is sliding towards Emptiness.  On this point Mussar was given to Man in all these aspects of his makeup, as we mentioned.  Now clarify for yourself these great matters, true matters, in which there is no doubt in any of what we said.  And we explained this matter with differing aspects from one to the next, so that one could stand on what is correct.  For even with these differing aspects, everything (said above) comes from one true source, without doubt at all to anybody who understands.  
+And so too are the words of Rebbi Yosi, who says 'Let the money of your friend be as dear to your as your own...', it comes to give Mussar in which 'Let the money of your friend be as dear to you as your own', for this is due to the virtue of man, that even his (his friend's) money should be considered important in his eyes, all the more so the person himself should be considered important in his eyes, as was explained above in the statement of Rebbi Eleazar.  Corresponding to this it's said 'Let the money of your friend be as dear to your as your own'. And to the point of completing a person from the aspect of a person being the possessor of a body, who is not prepared for the Torah, he says that one should prepare and rectify himself for the Torah, because the Torah isn't an inheritance for a person, because as we said he's the possessor of a body, as we explained, and therefore he needs to prepare himself with all of his capacities to learn Torah.  And in that it says 'All your deeds should be for the Sake of Heaven', this is Mussar to the Soul, for in it (the Soul) is dependent all of the creations and actions of a person, for the Soul is the Creator, and therefore the creations come from the Soul.  Therefore it says corresponding to this (fixing the Soul) 'And all of your deeds should be for the Sake of Heaven.
+And Rebbi Yosi comes to give Mussar to a person in consideration of all his parts, and this matter is clear.  It's only that the words of Rebbi Yosi are further from what Rebbi Eleazar said, for Rebbe Eleazar said 'Let the honor of your friends be more dear to you than your own' and Rebbe Yose added 'Let the money of your friend etc..'  And so too with what Rebbi Yehoshua gave in his Mussar to the Body to distance oneself from the Evil Inclination, which is within the body, Rebbi Yosi comes to add on further that one should be worked upon for the words of Torah, that behold one shouldn't go after the interests of the body, and (in doing so) turn towards meaninglessness, which is what is said in 'Fix yourself to learn Torah for it will not be an inheritance to you'.  For man in such that he is Man it the owner of a body, and Torah is not his, which wouldn't be the case if he didn't have a body, for then Torah would be by him from his essence [I believe what the Maharal is alluding to is that Torah is a totally Spiritual/Intellectual "Sichli" entity.  Therefore, if Man, which is half Body (guf) and have Spirit/Intellect (Sechel) were to not have his bodily component, he would therefore be entirely Spiritual/Intellectual and in some way inherently an inheritor of the Torah].  And so too does he add further to fix the Soul, that one should create all of his actions for the Sake of Heaven, and not create but one thing that is not for the Sake of Heaven.  
+So comes Rebbi Shimon and adds further to fix a person in his entirety, and this is what is said 'Be careful in (the saying of) Kriyas Shema etc..', the warning from the outset in Kriyas Shema and in Prayer, is from the aspect of Man as a whole entity in such that he is a Man who is fitting to accept upon him the Yoke of the Kingship of Heaven and serve the Exalted One because on this account was man created.  For behold man was not created except for serving the Blessed One as it says (Koheles: 12, 13) "To your God you shall have awe, and his Mitzvot guard, for this is the totality of Man".  And they (the Sages) say, may they be remembered for blessing, (Berachos: Daf 6, Amud B) The totality of man was created for this.
+And due to the fact that man from the aspect of his body is not with the Blessed One, therefore when he enters in front of the Blessed One in prayer, he needs to remove the bodily (material) things completely, and be as if his makeup was an entirely spiritual person.  And therefore corresponding to this, it says 'And do not make you prayer fixed', for your prayer to be like a burden upon a person from the aspect of the body.  And therefore it's written in the Tur: Orach Chaim (Siman 98) [A Halachic Exposition] 'When the Chasidim and the Men of Action would meditate for prayer, until they would arrive to the stripping of all physicality and a strengthening of Spiritual/Intellectual Spirit, until they would arrive close to the loftiness of prophecy.'  This matter is obvious, for he who makes his prayers a supplication, until he enmeshes within the Blessed One, for through this he removes the physicality that causes separation between the Blessed One and between Man.  And therefore it says, from the aspect of a person being the possessor of a physical body, that there is take care that one does not make his prayer fixed.
+And it says after that, 'Do not make yourself an Evil Person vis-a-vis yourself', and this corresponds to the Soul, for Evilness is in the Soul.  And so does scripture states all over the place (Proverbs: 21, 10) "The Soul of an Evil Person desires Evil", as we explained above.   And Evilness is only in the Soul, to the great capacity of Evil and the powerful reach it has, for it works via the capacities of the Soul, and not through the capacities of the Body whatsoever, and this has been explained above within "Evil Eye".  And therefore, Rebbi Shimon sought also to complete a person through the aspects that are fitting to a person, to give Mussar to all of his parts, and this is clear.  And we already explained above what was said in 'Do not make yourself an Evil Person vis-a-vis yourself', which wishes to say that even though the essence of Evil is towards other people, one should not be Evil vis-a-vis oneself in any lack, even if it's not towards another person.  And one could say that this is also the explanation of 'Do not make yourself an Evil Person vis-a-vis yourself', behold that one shouldn't be Evil even within oneself, to afflict ones own body until one does Evil unto oneself.  For just as a person is called a Chassid who gives to his own Soul Goodness, as it says (Proverbs, 11, 17) "Gives to his Soul a Man of Chesed (Lovingkindness)' so too is an Evil Person someone who does Evil to Oneself.  And even regarding fasting we say (Ta'anit: Daf 11, Amud B) 'One who is found causing pain to his own Soul is called Lacking [also could be translated as a sinner.  Either way, the word here is being linked to Evil].'  And behold (our Mishna) doesn't say 'Do not do Evil to yourself' because Evilness is that which is seen by another like we explained, and therefore it (our Mishna) says 'Do not make yourself an Evil Person vis-a-vis yourself', which is to say that you are an Evil Person against yourself.
+And so too with what Rebbi Eleazar said 'Be diligent to learn Torah etc...', it gives Mussar considering all aspects contained within a person.  In such that it says 'Be diligent to learn Torah', this corresponds to a person in his totality, for a person in respect to himself was create to toil in Torah, as we explained above.  And therefore corresponding to this [Nothing less than the reason itself that Man was created, and therefore Man as a whole entity] does it say 'Be diligent to learn Torah'.
+And it says 'Know what to respond to a Heretic', this matter is the thoughts of heresy that arise in the thoughts of a person's Soul.  As it is written (Numbers: 15, 39) "Do not stray after your heart and after your eyes" and it says in the Chapter: Haya Kore (Berachos: Daf 12, Amud B): ' "After your heart" - this is heresy, and so too it says (Psalms: 14, 1) "The benighted man says in his heart, 'There is no God'".  "And after your eyes" - this is thoughts of transgression, as it says (Judges: 14,3) "And Samson said to his father, ‘That one take for me, for she is upright in my eyes’”.  "For you will stray after" - this is thoughts of Idol Worship, as it says (Judges, 8, 33) "And they (the Jews) strayed after the Baalim [a form of foreign idol]".'  And corresponding to this it says 'Know what to respond to a Heretic', for if you learn what to respond to a Heretic, all the more so there won't be any Evil thoughts that arise in his heart.  And due to the fact that it is the Soul which causes these thoughts of heresy, it says that one should be diligent to nullify this from the outset, and behold this is the rectification for the Soul more than all the earlier ones [More so than the previous four remedies of the Soul].
+And corresponding to the aspect of the Body, which is the obstacle to this toiling, it says 'Know in front of whom you stand' that he gives  tremendous reward according to this toiling, and this will awaken a person lest he be prevented from the aspect of physicality.   And this matter was explained above, that all of this which is said about thinking of the reward counteracts the Evil Inclination which is in the body, which incites a person so that he should toil in Torah.  And corresponding to it (the Evil Inclination), one should contemplate the reward that will be to him for his toiling in Torah, and this will subdue his Inclination to toil for Torah.  And it doesn't mean that one should learn because of the reward which will come to him, rather this matter is a thing to use against the Evil Inclination, as we said above in detail, and this (to toil without a thought of reward) is a subsequent level.
+And each one (Sage) added to fix up a person in all of his parts, until these things Mussar a person entirely in these three parts which we said, and understand these matters for they are very clear.  And it should be clear to you the words of these Sages, that each one says three statements of Mussar, to straighten out a person on each of his parts, to the extent that in the three statements of Mussar given by each one includes so very much, as we explained.  And yet there is even further depth in their words on these three matters (Soul, Body, and Self) which the Mussar was given to a person to complete him as a person, as we hinted at above.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<i>With ten utterances the world was created. And what is learned - couldn't it have been created by one utterance? Rather, [it was done this way] in order to punish the wicked who destroy the world that was created with ten utterances and to give reward to the righteous who sustain the world that was created with ten utterances.</i>
+<b>With ten utterances, etc.:</b> In the chapter [entitled] HaKoreh (Megillah 21b), it asks, "These are nine, etc.?" And it answers, "'In the beginning' (Genesis 1:1) is also an utterance, as it is stated (Psalms 33:6), 'By the word of the Lord the heavens were made.'" And we can ask - since, "In the beginning," is also an utterance, why was it not written, "And God said, 'Let there be the heavens and the earth?'" And it appears it is because it is forbidden to tell what happened before the world was created (Chagigah 11b); and this utterance was before the world was created. So that is why it is written, "In the beginning (<i>Bereshit</i>), God created," beginning with creation [as the first word of the Torah]. 
+And we can also answer that even though, "In the beginning," is also an utterance, the utterance of "In the beginning" is dissimilar to the other utterances. For the expression, "utterance (<i>amirah</i>)," appears about speech that is specific - when one is speaking about [a specific] thing. But when He created the heavens and the earth, all of the world was included in it. And that is not a specific thing, since everything was created on the first day (the opinion of the Rabbis in Chagigah 12a and Rabbi Nechemiah in Bereshit Rabbah 23:4). And so, utterance is not applicable - as its explanation is that the heavens and the earth were created with this [particular] statement and will that He expressed. As, in every place, utterance only appears about a specific thing. And it would imply that there is another utterance in the matter of creation, as there is in the other [cases of], "And He said" - meaning to say, with this utterance he created this thing; and with another utterance, He created another thing. But when He created the heavens and the earth - which is the totality of the world - there was no other utterance. And so the expression, "and He said," is not applicable. For the heavens and the earth are everything, since [the participles in the phrase], "<i>et</i> the heavens and <i>et</i> the earth," are to include their multitudes.
+And the proof of this explanation is that it is written (Psalms 33:6), "By the word (<i>devar</i>) of the Lord the heavens were made." And it is known that the expression, speech (<i>dibbur</i>), is not the same as the expression, utterance (<i>amirah</i>). For utterance appears about a specific matter. Therefore, it is written in every place, "And the Lord spoke, saying (<i>laemor</i>)." As speech appears about just making sounds - as with [the term], "a living speaking being" - but it does not appear about specific content. But the "saying" that comes after it is coming about speech of specific content. And that is why it is written, "By the word (<i>devar</i>) of the Lord the heavens were made" - meaning to say that heavens were made from the speech that the Holy One, blessed be He, emitted from His mouth. But the understanding of utterance is that he said [a specific] thing; and that indicates that there is something else [besides it]. But [here] the matter is not like this - since everything was created on the first day, there [can be] no other utterance. 
+And it is not written, "And God spoke, 'Let there be the heavens and the earth'" - for the expression, speech, only comes about speech, which is only emitting sounds. And the heavens and the earth were not created with this. Rather they were only created with [the words that were] heard from the speech - that they would be created - and that is utterance. But his is not what is indicated by the by the expression, speech....
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<i>Rabbi Yehoshua ben Levi said, "Each and every day a heavenly echo goes out from Mount Chorev, and announces and says, 'Woe to the creatures for disparaging the Torah'; for anyone who does not occupy himself with the Torah is called, 'rebuked,' as it is said (Proverbs 11:22), 'A ring of gold in a swine's snout is a beautiful woman who turns from good taste,' and it says (Exodus 32:16), 'And the tablets were the work of God, and the script was the script of God, graven upon the tablets,' do not read 'graven (charut),' but rather 'freedom (cherut),' for there is no free man besides one who occupies himself with Torah; and anyone who occupies himself with Torah is elevated, as it is stated (Numbers 21:19), 'and from Mattanah (a place name that means 'gift,' and so can refer to the gifting of the Torah), Nachaliel; and from Nachaliel, Bamot (a place name that means 'high places').'"</i>
+<b>"A heavenly echo goes out from Mount Chorev":</b> And it may be asked, "Why does the heavenly echo go out from Mount Chorev - and is it not that no person hears this sound? And also from where does he [know] this, that the echo goes out? And to say that he heard this heavenly echo. is forced . And another difficulty: Why did he say, "from Mount Chorev"; and he did not say, "from Mount Sinai?" Moreover, what is the proof that he brought about this thing from, "a beautiful woman who turns from good taste" (Proverbs 11:22), that anyone who does not occupy himself with the Torah is called, "rebuked"; and all the more so, the proofs that he brought afterwards - "and it says (Exodus 32:16), 'and the script was the script of God, graven upon the tablets'" - what is the content of these proofs? As they are not connected to here. 
+<b>And you should know that Rabbi Yehoshua ben Levi</b> came to make known [the reason for] which Mount Sinai is called Mount Chorev (Desolation) (Exodus 33:6). As since the Torah - which is the construction of the world - was given on Mount Sinai, it should not have been called, "Mount Desolation," but rather, "Mount Construction." But it is called, "Mount Desolation," because, that which the Torah was given on this mountain is what brings destruction (<i>churban</i>) to people that distance the Torah. And therefore, from this angle  it is appropriate to call its name, "Mount Desolation." And even though one who brings himself close to the Torah acquires perfection and construction, the mountain is nevertheless called more according to the destruction than it is called according to the one who occupies himself with Torah for its sake, who has all of the virtues that are explained above (Avot 6:2) - since [the first] thing is felt more in the world. For one who [knows] two people, one is his enemy and one is his friend - he gets angry at his enemy and, just the contrary, he finds fulfillment from this friend: Yet the impression of the hatred with which he hates his enemy is more pronounced than the love and satisfaction that he has with his friend. For hatred makes an impact and an impression. But love is not like this, such that no impression is made from it. Therefore the name of the mountain is called, "Desolation," according to the destruction that comes to, and is found with, others. So it is more appropriate that it be called, "Mount Desolation," than that it be called with the name, "Construction." And that which he said, "a heavenly echo goes out from Mount Chorev," in this place - is because he came to say, "Woe to the creatures for disparaging the Torah, etc." So it is relevant to say that this thing is decreed from, "Mount Desolation" - as it is the mountain from which destruction goes out to the world to those that distance themselves from the Torah. 
+But in the chapter [entitled] Haya Koreh (Berakhot 17b), it also says, "A heavenly echo goes out from Mount Chorev and says, 'The whole world is nourished because of Channina, my son, etc.'" - and there, no destruction is mentioned. So it is shown that it is because every heavenly echo is with the trait of [strict] justice (<i>middat hadin</i>). As behold, all expressions of speaking (<i>dibbur</i>) are a harsh language, such as, "The man, the master of the land, spoke to us harshly" (Genesis 42:30). And that is why he said, "a heavenly echo goes out from Mount Chorev." For this name - that which Mount Sinai was called, "Mount Desolation" - indicates the trait of justice. This is as it is found in the chapter [entitled] Rabbi Akiva (Shabbat 89b), "Mount Desolation - as destruction came from it to the nations of the world." Note that the name, "Desolation," is given to Mount Sinai, because destruction and devastation come to the nations of the world from it. And because it is called, "Mount Desolation," on account of the trait of justice which comes from it, he said, "Desolation" - which indicates the trait of justice - regarding the heavenly echo. As it is not applicable to explain there like here (in the previous paragraph). So this is certainly the main explanation. 
+And even though this heavenly echo is not heard, it is nevertheless sensed, and it makes an impression on the world to those that do not occupy themselves with the Torah. And 'even though he did not hear it, his constellation heard it.' So his constellation impels him to the Torah. And hence he said, "A heavenly echo goes out from Mount Chorev." For once the Torah was given on Mount Sinai, 'it was a drug of life for those who are right-handed with it and a drug of death for those who are left-handed with it.' And it is as we say in Tractate Shabbat (88b) in the chapter [entitled] Rebbe Akiva: Rav Chanina said to Rav Pappa, "[Regarding] that which is written (Proverbs 8:6), 'Listen, for I will speak royal ones.' Why are words of Torah likened to a royal one? Just as this royal one is able to kill and to grant life; so too, words of Torah are able to kill and to grant life." This is as Rava said, "It is a drug of life for those who are right-handed with it and a drug of death for those who are left-handed with it." To here [is the Gemara]. Its explanation is that the Torah has this thing: That just like the royal one - the one who draws close to him and does his will, the royal one will raise him and exalt him; and the opposite - in accordance with the greatness of the royal one - if a person transgresses his will, the royal one denigrates him and brings him down. So too, the words of Torah - in accordance with their stature and their level - if one does not act with them according to that which is appropriate, there is punishment and lowliness upon him. And because Mount Sinai was apt that the words of Torah would descend from it to the world, and apt that this decree should go out to the world - that is the heavenly echo that says, "Woe to the creatures for disparaging the Torah." For 'it is a drug of death for those who are left-handed with it.' And that is what they also said there (Shabbat 89b) - "It is called, 'Mount Desolation,' as destruction came from it to the nations of the world." And that is because the nations are distanced from the Torah; and that is the trait of the Torah for those who are left-handed with it - it is a drug of death. And this is the heavenly echo that goes out from Mount Chorev and says that anyone who does not occupy himself with Torah is called, "rebuked." The explanation is that he is distanced from God, may He be blessed - just like any rebuke is a distancing. So too, one who does not occupy himself with Torah is rebuked for the Omnipresent. 
+<b>And he brought the proof,</b> "A ring of gold in a swine's snout is a beautiful woman who turns from good taste" (Proverbs 11:22). And he meant to say that if a gold ring - which is a very praiseworthy thing - is in a swine's snout, it is disgraceful from the angle of the carrier, which is the swine. And so too is, "a beautiful woman who turns from good taste": That is to say that this beauty, along with its significance, is disgraceful and disgusting with one who turns from good taste. Even though good taste is not visible to a person and the woman is the most beautiful, nevertheless this beauty is disgusting. And the "beautiful woman," that he mentioned is meaning to say, a spiritual person. As he is called a beautiful woman, who has beauty, which is radiance. And that is similar to wisdom in every place - as wisdom is light and radiance; as it is stated (Ecclesiastes 8:1), "a man’s wisdom lights up his face." And it is as it is found in Tractate Bava Batra (4a) with Herod, "He extinguished the light of the world (by killing Torah scholars), let him occupy himself with the light of the world." And he called the physicality of a person, "who turns from good taste" - because putridity is lowliness, like feces and that which is similar to it. And the physicality of a person has lowliness.
+The general principle of the thing is that when "a ring of gold," which is clean and pure, is placed "in a swine's snout," given that the swine's snout burrows in the garbage, it is disgusting and loathsome. And through this, the pure ring is disgraced. And so too is "a beautiful woman who turns from good taste." And he wanted to say [that] so too is a person with intellect who does not occupy himself with Torah: For the intellect is found in the physical body - that has lowliness - of a person, and occupies itself with lowly physical thing, so the pure intellect disgraces itself through this. However if he occupies himself with Torah, his intellect is separated from the physical and it does not have the lowliness of the physical. And we have already said that a [spiritual] person is called, "a beautiful woman," on account of the radiance of the intellect. But it "turns from good taste" - meaning that the intellect is found in the body that has the lowliness of the physical. And just like the ring: If it is in the corrupted swine's snout, it is not worth anything; so too exactly is the intellect in a corrupted man. And it is completely wasted when it does not occupy itself with Torah, but rather goes after material things. In this, it is similar to a swine that has a gold ring in its snout and burrows in the garbage. So too is the wisdom inside a wise person when he occupies himself with lowly physical things. But when he occupies himself with Torah - behold it is considered as if he does not have the lowliness of the physical.
+And understand this metaphor that compares a person when he is lacking Torah to a swine: For the swine pursues most the matter of its body and its desires, and there is nothing like it. For other [animals] are not so disgusting. As other animals seek some honor naturally, as they said (Yalkut Shimoni on the Torah 243), "There are four proud ones - the ox among beasts, the lion among animals, etc." And likewise is boldness mentioned about some animals. But the swine only [exists] to seek its material food by way of that which is disgusting and by way of filth. So too is a man who leaves the spiritual Torah, and only goes after his material desire - he is similar to a swine. And that is why above (Avot 3:3), it compared a table upon which there are no words of Torah, to their eating vomit and feces. And that is what he said: That anyone who does not occupy himself with Torah is called, "rebuked" - meaning that he is distanced. For behold, because of the lowliness of the physical, he is distanced. And this thing is understood. 
+<b>And that which he said, "for anyone who does not occupy himself with the Torah,</b> which implies that it is a proof to what is before, "Woe to the creatures for disparaging the Torah," is not referring to what he said, "for disparaging the Torah." Rather it is referring to the word, "Woe." For he said that "anyone who does not occupy himself with the Torah is called, 'rebuked.'" And hence, woe to them. And that which he said, "disparaging the Torah," is meaning to say it is specifically when the Torah is disparaged - which is when it is possible for him to occupy himself with Torah and he does not occupy himself [with it]. But not without this. For there is no disparagement here, since it is impossible for him to occupy himself with Torah. 
+<b>"And it says (Exodus 32:16), 'and the script, etc.":</b> And he brought a proof that one who does not occupy himself with Torah is called, "rebuked." As we already said that the Torah is a drug of life for those who are right-handed with it, a drug of death for those who are left-handed with it (Shabbat 88b). And because you find that those who are right-handed with it are free men - from that, you know that when [people] distance themselves from the Torah, they are lowly, denigrated and inferior. And that is why he brings a proof - that it is stated (Exodus 32:16), "'and the script was the script of God, graven upon the tablets,' do not read, 'graven (<i>harut</i>),' but rather 'freedom (<i>herut</i>).'" But nevertheless, according to the discussion, it should more be understood that he does not bring a proof about his being distanced from God, may He be blessed, but rather even more then this - that he is not called a free man, but is rather called, subjugated. "For there is no free man except one who occupies himself with Torah." And there is no doubt that someone who is not a free man is more denigrated. For one rebuked is only distanced from God, may He be blessed. But he said that it is more than this - that he is not called a free man at all. And this explantion is correct. And Rabbi Yitzchak Abarbanel wrote (here) that he found like this in the baraita (Kallah 8) - that it means to say that it is not that he is rebuked, but that one who does not occupy himself with Torah is also called, subjugated.
+<b>And that which he said, "do not read, 'graven (<i>charut</i>)'":</b> According to what is apparent, this is a very distant teaching. For what is the relation of this to that which the verse (Exodus 32:16) said, "and the script was the script of God, graven upon the tablets" - that it should hint in this place, that the one who occupies himself with Torah is a free man. But this thing is like the other words of the Sages that appear very distant to someone who is lacking knowledge; and they hinted to something very magnificent here. And that is that the intellect is the design of reality; and likewise is the whole Torah, the design of reality. And likewise the script, which is the form and design of the writing. And any etching of writing is designated by the expression, "engraved (<i>charut</i>)" - because script has a form. And that is the concept of script - even though it has a material form, it nevertheless has the name, form, upon it. And it is appropriate to call anything that is form, with an expression of freedom (<i>cherut</i>). And we have explained this thing many times - that subjugation is from the the angle of the physical. As from the angle of form, there is  no subjugation. And they, may their memory be blessed, hinted to this regarding a Canaanite slave (Yevamot 62a) - "'Remain here with the donkey' (Genesis 22:5) - a nation comparable to a donkey (<i>chamur</i>)." As, from the side of the subjugation that it has, it is similar to the physical (<i>chomer</i>). For that which is subjugated is acted upon by another. And this is the content of the physical, that it is acted upon. But with a form - since there is no acting upon a form at all - it is not applicable to say, subjugation, about a form, but rather only freedom. And this thing is understood. 
+And since the words of Torah are detached, completely removed from the physical - for that reason, the verse hints to the form of the letters on the tablets, which indicates the spiritual form of the Torah, which is completely detached. And it is intellect without any combination of the physical, by way of the expression, <i>charut</i> - and not the expression, <i>chakikah</i> (etched) - to tell you that the Torah is complete freedom and completely free. As form is freedom - as will be explained - and all the more so, Torah, which is a completely detached spiritual form. Hence the script of the tablets were seen from both of their sides (Exodus 32:15); such that this etching be a complete etching. And that is complete form, not like other etchings that are on a tablet - even though they are etched, they are not etched from one side to the other. As behold, the carrier that the form is upon remains, so that it is similar to a form that is upon the physical. But the form of the script of the tablets is such that the from indicates the spiritual form of the Torah. And it is complete design without a carrier at all. And so the script of the tablets is etched from both sides, to the point that the form of the letters was a complete form. And this thing is certainly complete freedom, since here there is completely nothing physical, in which there is subjugation. And that is why with this - about which it is written that the script was from both of their sides - it is written for you (Exodus 32:16), "engraved (<i>charut</i>) upon the tablets," which is an expression of freedom (<i>cherut</i>). For that which it was from both of its sides - this thing is complete form without the physical. So this indicates the complete freedom that there is in the Torah, in that the wisdom of the Torah is a detached completely spiritual form. And from here you know that they said truthfully and faithfully, "Do not read 'graven (<i>charut</i>),' but rather 'freedom (<i>cherut</i>).'"
+And the matter of this freedom that there is in Torah - even though we have found many Torah masters that have not been free men - nevertheless this statement here is only that he is a free man in truth, according to the order of reality. But sometimes sin causes [things] from another side. In any case, according to the intellect, "there is no free man besides one who occupies himself with Torah."
+<b>And he said, "for there is no free man besides one who occupies himself with Torah":</b> For even a king - who is a free man - is not called a free man, in comparison to one who occupies himself with Torah. And this is as they said (Avot 6:5), "And do not desire their tables [of kings] since your table is greater than their tables and your crown is greater than their crowns." For the king - even though he is a king - is afraid lest the people of his kingdom will rebel. And because of this, he is not a completely free man. As one is not called a free man except when there is no angle of a possibility of subjugation. And that is only found in Torah - that he is a completely free man, as we explained. For the intellect is free - subjugation is not applicable to it. 
+<b>And he said, "anyone who  occupies himself with Torah learning is elevated":</b> This means to say that it is not only that he is a free man, but he is also elevated - and that is that he is elevated from this lowly world. And that is why he said that "anyone who occupies himself with Torah is elevated, as it is stated (Numbers 21:19), 'and from Nachaliel, Bamot.'" And this verse is expounded about Torah in Tractate Eruvin (54a) in the chapter [entitled] Keitsad Mearavin. But here is not the place to elaborate; as this will be explained, with God's help, in Netivot Shalom (Netiv HaTorah 2) - and we should not elaborate in this place.
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+"Torah is greater than, etc." The meaning is: According to the levels of the thing, and its elevations, and the level needed to acquire its level, and therefore [the Mishna] says Torah is greater, as Torah is acquired in forty-eight levels, and the priesthood is acquired in twenty-four levels, and the kingship is acquired in thirty levels. And Rash"i za"l explains: Those [the levels of kingship] are written in the portion of Samuel (Samuel 1:8), when Israel demanded a king, and they were told 'be aware, that such and such are the rules of a king', and if you check there, there are thirty things, the same which are recited in [Mishna] Sanhedrin: [things for which] the king does not judge and he is not judged. And the twenty-four gifts of the priesthood include ten in the Temple, four in Jerusalem, and ten outside of Jerusalem, and that's it. And in a Baraita, it explains that the thirty levels by which kingship is acquired are: silver, gold, wives, and concubines, and houses, fields, and vineyards, gardens, orchards, the proprietary royal house, provinces, ministers (m) and ministers (f), field and fields, horses, chariot, sword, dresses, weaponry, soldiers, perfumes, scouts, parables, justice, lovingkindness, and charity. And this explanation seems [more likely], because these are all such that if one has them, then one is a king, because these things are his kingship, and it is not so for those things that are recited in the Mishna, which are not all important to the king. Because the things for which he does not judge and he is not judged, is not important for the king: and thus is 'he shall not have an abundance of wives and silver and gold, he shall not have an abundance, he shall not have an abundance of horses', and thus 'he shall write two Torah scrolls'; all of these it is not fitting to call levels, as we said here, but are called commandments to the king, and it doesn't make sense to think of commandments that the king is required. But the levels are that he has things that are fitting for a king. Meanwhile, the twenty-four levels of priesthood are surely those twenty-four things; they are all the level and importance for priesthood, and that's why they are referenced. And because of this, the Mishna says in its language, that kingship [is acquired] in thirty levels, and priesthood in twenty-four levels, because all fo them are levels of importance and authority, but with Torah, [the notion of] 'importance' is not relevant, rather they are forty-eight 'things', and it didn't use the word 'levels', because the Torah does not relate to importance, as explicated above. And the Mishna does not present the twenty-four levels of priesthood, nor levels of the king, because the whole chapter doesn't treat on anything but the Torah,  and its purpose is not to tell how the priesthood is acquired in twenty-four levels, or the kingship in thirty, it only [brings these at all] to say that the Torah is greater than those two.
+And it seems right to say that there is a hint for these levels: The altar had on it a molding, which is a symbol of the crown of priesthood, and the altar was one cubit by one cubit, so if you wrap a string around the altar which was one cubit by one cubit, such that the string wraps around the alter, the string will go around twenty-four handsbreadths, corresponding to the levels of priesthood---as a cubit is six handsbreadths. And the table, on which is a molding, symbol of the crown of kingship, was one and a half cubits tall and one cubit wide; if you wrap a string around the table, which is to say its height and it's width, then the string will be thirty handsbreadths, corresponding to the levels of kingship, which are thirty. And the ark was two and a half cubits long and one and a half cubits wide and one cubit tall, if you wind a string around the ark, the string will be forty-eight handsbreadths, because two and a half cubits from the two sides are thirty handsbreadths, and the width on each side is nine handsbreadths: thus, forty-eight handsbreadths. And why didn't we also wrap the table from above, which would make it thirty-six handbreadths? Because certainly one has to wrap it in the shortest direction, and if you wrap the table in the short direction, it is the height and the width, and the shortet possible length for the table will be thirty handsbreadths, and also for the altar, one has to wrap the shortest, but for the ark, the string goes around the length and the width, which is the shorter distance, because if you wrap vertically, you also have to wrap the cover, and on it are the two cherubim, and that is a lot more, and for that reason the string circles the length and the width, which is the shorter for the ark, and the string circles the height and the width, which is the shorter for the table, and the string circles the length and the width, which is the shorter for the altar; thus we have differentiated all three levels in the vessels which had on them the symbols of the crowns.
+In case it troubles you that the thirty things by which kingship is acquired are not godly things (the things which the text hings to with the table), and because of that we will be forced to interpret the thirty levels, which were not found in the Baraita in a different way, such that all the thirty levels will also be commandments, as it is with the priesthood and with the Torah. But this is no trouble, because these thirty things are a lesson about the greatness and importance of kingship, that the king has thirty levels, and the level is not in those things themselves, rather they just teach that the king is on an elevated and important level. Therefore, he has thirty important things, and the kingship is more important than the priesthood, and the Torah is more important than the kingship. And that's why it says in the chapter 'anointed priest' (Talmud Bavli Horayot 13a): 'the scholar has precedence over the king....the king has precedence over the high priest' as we have there, and therefore it says that Torah is greater than the priesthood and than the kingship, that priesthood is acquired in twenty-four levels and the kingship in thirty levels and the Torah in forty-eight things, which is to say in this you will see that the Torah has more rank than kingship and priesthood, as the level of the priesthood is twenty-four, and the kingship, thirty, and the Torah, forty-eight, because the more important as more levels.
+And you can also understand that the Torah is acquired in forty-eight things, corresponding to this, it is said in Masechet Sofrim [Scribes] (see Chapter 1 [this is an inaccurate reference, it should be Sofrim 2:6, and it is also to a non-standard version of Mas. Sofrim]), that one shouldn't make a column of the Torah fewer than forty-eight lines, because the Torah is wisdom that is in the mind of man and understands these things.
+And the level of kingship of thirty levels correspond to three negative commandments: he shouldn't have too many wives; he shouldn't have too many horses; he shouldn't have too much gold and silver, and corresponding to each and every commandment are ten levels. And you should also know that the levels of the king are thirty as you see that the letter lamed ל [corresponding numerologically to thirty] is taller than all the other letters in the alphabet, thus thirty is appropriate for kingship's largeness and elevation, and the reason is because until ten is considered low, twenty is considered medium, and thirty is considered the highest, and thus the letter whose number is thirty is elevated over all.
+And maybe you will say if so, the rest of the letters with even higher numbers should be even taller, but it is not so, because it is thirty/lamed, because for this matter the goal is to rise as is proper, and this matter is called proper elevation, but more than ths would be a lessening, just as the sages interpreted in Bavli Masechet Megillah (29a), Why do you look askance, tall mountains, as it was said about Tabor and Carmel, which are considered flawed with respect to Sinai, and that was because Sinai didn't stand out from the standard, stayed with what was proper, but Tabor and Carmel were greater than what was proper, and this is called a flaw, because any addition is like a dumb load, and therefore the essential height is the lamed in particular, not the rest of the letters. And therefore kingship is acquired in thirty levels in particular, because at the hands of thirty, the king is raised.
+And you see the letter lamed in the middle of the word king (מלך, mem-lamed-kaf sofit), because the king rises from his siblings of Israel, and it hints at the king who shouldn't be separated from his siblings of Israel, as it says (Deuteronomy 13 [this is not an accurate quote, the closest I could find is Deuteronomy 17:20]) so that his heart shall not be raised from his siblings, and he shall not be separated from them, and therefore the letters mem מ and kaf sofit ך, which are siblings of lamed [they appear before and after the lamed in the order of the alphabet], are stuck to the king, that he shouldn't be separated from them, rather connected to them, with the lamed in the middle. And also, that the king, for this is the way of kingly honor, that he is in the middle, with the nation surrounding him, and that is proper. And also, as it is explicated elsewhere, that everything that raises up is in the middle, and a symbol of this, the land of Israel is higher than all the lands, and it is in the middle of the world, and accordingly, the letter lamed is also in the middle of the alphabet [twelfth out of 22 letters]. And from this you can also understand that the king is suited to thirty levels, in particular because the king is separated in level from all, and there are two enlarged levels: one is the high priest, and the second is the prophet, and the king is greater than both of them, and that's why it says that a king comes before the high priest and the high priest comes before the prophet, as it says in Horayot (13a), and the priest on the right and the prophet on the left and the king in the middle, rising above both of them. And you should really understand this matter, because according to the wisdom, the king rises to the third level, and according to that the three commandments for the king, as was explicated, and corresponding to this the kingship is acquired in thirty levels, because the third level includes thirty: understand this.
+The first, "in study", which means one should learn from one's teacher, and not trust in one's own wisdom;
+the second, "with the hearing of the ear", that one should incline one's ear to hear, because sometimes if one doesn't hear one statement or one word, it ruins the whole idea, and therefore, this includes the hearing of the ear.
+The third, "in preparation of lips", that if one brings out in a more prepared language [=lip], it is more effective for understanding the matter well, and not like when one learns it internally; and as such so that it will not be forgotten quickly, like [it says in Bavli Eruvin 54a:1] 'prepared in all, and preserved', that if it is prepared on ones lips, it is preserved in the 248 organs.
+The fourth, with understanding of the heart, that one should give one's intelligence and one's heart to the matter being learned, and understand well in one's heart.
+The fifth, in awe, that one must sit in awe before one's teacher, as they said (in Bavli Shabbat 30b.6): every student who sits before their teacher, and their lips do not drip bitterness, will not see a good sign in their recitation, as it says [in Song of Songs 5:13] His lips are [lilies dripping] flowing myrrh" don't read flowing myrrh (mor over, מור עובר) rather flowing bitterness (mar over, מר עובר) [and don't read lilies, rather reciters], and the reason is that one needs to be prepared to receive, and this ideas is that if one has awe for one's teacher, then one can be judged as receiving from one's teacher, because if one has awe for one's teacher, one is thought of as a receiving student, and if the student does not sit in awe, one cannot be judged a student who receives, and then one doesn't see a good sign in one's recitation, as one isn't ready to receive, and accordingly, it says in awe.
+The sixth, in fear, the difference between awe and fear is that awe comes when one sees the greatness of one's teacher, and from this one has awe; fear comes when one views one's own smallness and lowliness, one fears before the great, and one who is small fears even someone who isn't very great. Accordingly, a student should sit in awe and in fear, that one should recognize the value of the loftiness and greatness of one's teacher, and also one should recognize the smallness of one's own value,
+and moreover one can interpret awe and fear, that one should have awe and fear of the Holy One, Blessed Be, that one should recognize the value of the loftiness  of the Holy One, Blessed Be, and the greatness of the Blessed One, and also know one's own lowly value, and that is in awe and fear. And it is said of the angels [as referenced in the morning prayers before shma] : they do in awe and in fear the will of their master, and thus the explanation here of in awe and in fear, because one must be ready to receive, and that's when one is thought of as capable, but one who is important and of high standing in one's own eyes, that is not a preparation to receive anything.
+The seventh, with humility, and this matter we already discussed several times, because humility is the first reason for the Torah, like with Moses, that all the levels that he had were not the reason for his Torah except for humility. And they said in the Chapter of "The Man Sanctifies" (Bavli Kiddushin 49b.8), a sign for arrogance is poverty, and there they explain poverty as being of Torah, and from this we learn the opposite, that a sign for humility is Torah. And in Mas. Taanit (Bavli Taanit 7a.15 [there is an error in the Hebrew citation]), R Hanina bar Idi said: why are words of Torah compared to water? What is water? One places it in a high place, and it flows to a low place, so too, words of Torah are not found except in whoever has a lowly temperament, and we will explicate this matter, God willing, in the second part.
+The eighth, with joy, because joy is a great attribute, because when a person is happy, one is whole, and thus attains Torah, which is the wholeness of humanity, and when a person is in distress, then one is lacking, and doesn't attain Torah, which is the wholeness of humanity; the general rule is that Torah, which is divine wholeness, is not proper for someone except at the hands of joy, which is the soul's wholeness, and when a person's soul is happy, then it is proper for one's soul to receive the wholeness of the Torah.
+And without this, because for the depth of the Torah, one's mind needs to be clear, and that's what they said in the chapter of the Splendor (Bavli Eruvin 65a.11, [a slightly different version than the one we have]): R Nahman bar Yitzhak said, legal discussion needs clarity like a day with a north wind, the meaning is that one's mind must be clear like a day that a north wind blows, which is a very clear day, and this matter doesn't require evidence, because when a person is of clear mind, one's heart is more open, and in the chapter of Taking Out (Bavli Shabbat 77b.8), Rav Ada found R Yehuda standing in the door of his father-in-law's house, and he saw that he was in a cheerful mood, and if he asked him any question in the world he would answer him, etc. There you have it, because being in a cheerful mood is a great reason for learning Torah. But what it says in joy seems to be the first explanation, that one needs to be happy because it is not proper to attain the level of Torah, which is the wholeness of a person's soul, except at the hands of joy, which is wholeness of the soul. And the fact that a person needs a clear mind, that is what is said later, בישוב, settled, which is to say settlement of mind, which is clarity.
+The ninth, with the service of sages: that one should serve sages, and then one is prepared to receive Torah, and in the first chapter of Brachot (Bavli Brachot 7b.26), "R Yohanan said in the name of Rashb"i, its service is greater than its learning..., as it says (2 Kings 3:11): 'Here is Elisha ben Shafat, who poured  water on the hands of Eliyahu' it didn't say learned, it only said poured." And the interpretation is because one who serves 'a student of sages', the student connects with the teacher [who is the 'student of sages'], by dint of their service of the Torah, and and by this means the student receives from the teacher, because without a doubt, when a wick gets close to a candle, the candle will ignite the wick, and thus when the student draws close to the teacher, by dint of their service, the Torah will influence them. And it is not like that when the student learns from the teacher without drawing close to the teacher, that they will learn from them as when they serve the 'student of sages', which is itself drawing close to the 'student of sages', and thus receives from them, because coming to learn from the teacher isn't connection to them, only serving them is connection to them, and this matter will be further elucidated in Netivot Olam.
+The tenth, in clinging to colleagues, because a person when they are alone, does not receive Torah, And in the first chapter of Taanit (Bavli Taanit 7a:10-11), R Yosi bar Hanina said: what does it mean (Jeremiah 50:36) "a sword upon the boasters [badim]; they shall be made fools"? A sword upon the haters of the scholars [a euphemism for the scholars themselves], who busy themselves with Torah alone [bad bevad], and not only that, but they become stupid, as it says "they are made fools", ... and it says there (Numbers 12:11) "that we were made fools and that we sinned." And also this matter we discussed above when we talked about two who sit and busy themselves with Torah, because the essence of Torah is at the hands of specifically two. Because a person, of that which they are themselves a master of the material, it is proper to bring out the intelligence to another, and then it is a distinguished/spiritual intelligence, which does not stand in the body of the person; but when one busies oneself all alone, and one doesn't bring out the intelligence to another, to be an intelligence distinguished from the body, one doesn't become wise at all. And not only that, but one becomes stupid, and this is because when one isn't busying oneself with Torah, then one stands according to what is right for someone who is a master of material, to acquire and to know that which relates to the one who is master of the material, what one acquires in matters of the physical world; but when one busies oneself with Torah, and wants to grow wise in Torah, which is totally distinguished intelligence, (as we discussed above in the matter of two who sit and busy themselves with Torah), of course the distinguished intelligence is with two specifically, and therefore if one busies oneself with Torah alone, one grow stupid, because this is not intelligence at all suitable for Torah, which is distinguished intelligence---it's only stupidity, and we will discuss this matter further, God willing.
+The eleventh, by debate of students, and this is because colleagues imitate one another, and thus they imitate their teacher; in the first chapter of Taanit (Bavli Taanit 7a:12), "Rav Nahman bar Yitzhak said: why are words of Torah compared to wood, as it says, (Proverbs 3:18) 'it is a tree of life to those who hold it'? As a small piece of wood ignites a big one, so small words of Torah sharpen big ones; and this is also as Rabbi Hanina said, I learned a lot of Torah from my teachers; from my colleagues I learned more; from my students I learned more than all of them." And the reason is very clear, because it is similar to a tree that doesn't get lit, and thus is a great scholar, as their accomplishment is very great, so they don't begin to ask and to debate in wisdom according to the greatness of their accomplishment, and the simplicity of their intelligence there is no debate, which is questioning, and one needs for every debate a question to exclude---the great ones don't have the question, and because of this it says that the little ones sharpen the great ones, because they ask more, and then the scholar has to answer, and this is likened to the small piece of wood which ignites the big one, as the fire catches more with the small, and thus the lesser one is the beginning of the questioning and the debate, and that's why it says in the debate of students, because the essence of debate comes from students. And for that reason it says I learned a lot of Torah from my teachers, because they handed the wisdom on to me, and from my colleagues more, because they ask each other and stand on the essence of wisdom, and from my students more than all of them, because they debate and sharpen more with questioning, and this matter is clear.
+The twelfth: settled, which means that one's mind should be settled, because if one's mind is not settled, one cannot learn.
+The thirteenth: by reading (from the Scripture).
+The fourteenth: by recitation.
+The fifteenth: with the ways of the land, those are the good principles, as the sages said, (Mishna Avot 3:17.1) if there aren't the ways of the land, there isn't Torah, as above (Derekh Hayim 3:17.1).
+The sixteenth: with patience [lit. distance from anger], that if one gets angry, one's wisdome abandons one, as it says in Pesahim in the chapter 'These are the things' (Bavli Pesahim 66b:7), "R Shimon ben Lakish said, every one who is angry, if they are wise, their wisdom abandons them," and this matter is exlicated in the Netivot Olam.
+The seventeenth, with a good heart, as Torah is called 'good' and because Torah is called 'good', Torah will not be found except in one who is good, which is to say one who has a good heart, and when one has a good heart, then one receives the Torah, which is good, because how will the Torah, which is good, stand in one who has a bad heart.
+The eighteenth, with faith in the sages, because when one believes in the statements of the sages, then one cleaves to the sages as one believes in them, and it is fitting for one to acquire the wisdom of the sages, and to be included among the sages, but if one doesn't believe in the statements of the sages, how will one get wise? And that is what they said in the chapter "what to light" (Bavli Shabbat 23b), that those who revere their teachers will be themselves a 'student of sages', and this will be explicated in Netivot Olam, God willing.
+The nineteenth: acceptance of afflictions, because when one accepts afflictions, one is suited for Torah, and that is what they said in the first chapter of Brachot (Bavli Brachot 5a:20-21): Three good gifts were given to Israel, and all of them were not given except at the hands of afflictions... Torah... as it is written (Psalms 94:12) 'happy is the one whom God afflicts, and from your Torah teach' &amp;c. and as we discussed in the introduction and in the Netivot Olam (Netiv Hayisurin 2:1). Because Torah is particular to the intellect, and wisdom is not a bodily feature, and therefore one can only reach the non-bodily heights by reducing the bodily, and afflictions reduce the bodily until one is able to reach the intellectual level, and that is why it says here acceptance of affliction, that one accepts on oneself the reduction of the material body, and to banish thus its inferiority. Because afflictions banish the body, like they said there (Bavli Brachot 5a:19) Reish Lakish said, it says a covenant of salt of the world and it says a covenant of afflictions, these are the words of covenant, what is covenant that is said of salt: sweetens (mtk root) the meat/flesh, so too covenant that is said of afflictions scours (mrk root) the inferiority of one's body and one's flesh/meat until one is suited for the intellectual quality.
+The twentieth, with reduction of sleep, because if there is sleep there is no learning, as is written (Joshua 1:8) 'meditate on it day and night', because Torah, that is the way to busy yourself with it, day and night. And know that sleep is a most bodily matter, and as we explicated above (Derech Chaim 3:10) with regard to morning sleep, see there how sleep is a bodily matter, and when a person is very drawn after the body, they distance themselves from the intellectual, and the meaning of this is clear.
+The twenty-first: with reduction of business, which is to say, that one should not be a person of trading merchandise, that they said in the 'how to extend' chapter (Bavli Eruvin 55a): '[The Torah] is not across the ocean' (Deuteronomy 30:13) Rava [this is a different version than the common one today, in which this statement is cited to R Yohanan] said you will not find the torah among traders and merchants, and we already  discussed this both in Netivat Olam and above we discussed it at length (Derech Chaim 2:5:4), in reference to 'not all who engage in business become wise', and there is not room here to expand.
+The twenty-second, with reduction of conversation, this has been discussed above (Derech Chaim 2:17), because 'one who multiplies words multiplies nonsense', and we expanded in the place where it says: I did not find good for the body except with silence, because silence is an indication of wisdom, and one who multiplies conversation, that is not an indication of wisdom, because conversation cancels the activity of the intellect, and because of that, this matter, which is the reduction of conversation, is a significant basis for wisdom.
+The twenty-third: with reduction of enjoyment, this is because one who chases after bodily enjoyment is a person of the body and materiality, and is not suited for acquiring wisdom, which is the opposite of the body, as we discussed above in discussing 'this is the the way of the Torah...' (Derech Chaim 6:4:1). And one might challenge the implication of the particular phrasing 'reduction of enjoyment': enjoyment is allowed at all? and we said above 'this is the way of Torah: eat bread with salt, etc. And this is not a challenge at all, as we already discussed, the meaning is not that one has to impoverish one's life, ... In any case, one shouldn't have too much enjoyment, because one incites in this the bodily appetites, and this is the opposite of Torah.
+The twenty-fourth: with reduction of laughter. And one might ask, isn't one not allowed to fill one's mouth with laughter in this world, as it says in the chapter 'one doesn't stand' (Bavli Brachot 31a:4) R Yochanan said in the name of R Shimon b Yochai, it is forbidden to fill with laughter one's mouth in this world, as it says (Psalms 126:2) 'then will our mouths be filled with laughter', and this is not a challenge, because there it is talking about filling the mouth with laughter, which is too much laughter, but laughter in general, it doesn't say, and for matters of Torah, one should reduce laughter completely. And even if it were not so, it still wouldn't be a challenge, as even if it were completely forbidden, even so, we would learn from this that if one multiplies laughter, one doesn't merit Torah, and the reason is because laughter which is exaggerated is the opposite of thought, which is intellect, therefore laughter cancels intellect. And this matter you can understand because laughter renews only from joking and clowning, and there is no doubt that joking is the opposite of intellect.
+The twenty-fifth: with less worldly occupations. In other words, even though all Torah that does not have a worldly occupation, its end is to be nullified, nevertheless don't make your work central (to your life) as it says in Brachos (35b), Rabbah bar bar Chana said R' Yochanan said because of Rebbi Yehuda bar Illai, the earlier generations made their Torah fixed and their worldly occupation temporary, and both existed in their hands. (In Contrast) The later generations made their work fixed and their Torah temporary, and both didn't exist in their hands. And even though it was already taught in the mishna to limit your involvement with sales, this is not a difficulty, as one may have thought that derech eretz is different as we had an earlier mishna say without derech eretz there is no Torah . 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Nezikin/Gra on Pirkei Avot/Hebrew/Pirkei Avot with commentary of the Vilna Gaon, Vilna 1836.txt

@@ -0,0 +1,821 @@
+Gra on Pirkei Avot
+גר"א על פרקי אבות
+Pirkei Avot with commentary of the Vilna Gaon, Vilna 1836
+http://dlib.rsl.ru/viewer/01006756620#?page=5
+
+גר"א על פרקי אבות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>משה קבל כו'.</b> שנאמר (ויקרא כ״ו) אלה החקים והמשפטי' והתורות כו' בהר סיני ביד משה. אדר״נ. בת״כ פ' צו כאשר צוה ה' את משה בהר סיני כו'. אלה לרבות את כולם שכולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני. ובריש פרשה בהר מה ענין שמיטה אצל סיני כו' אלא מה שמיטה כו' מסיני אף כלם כו' ודקדוקיהם מסיני. ובפרשה בחוקותי שם בהר סיני ביד משה מלמד שנתנה התורה הלכותי' ודקדוקיה ופירושי' על ידי משה מסיני דדריש שם אלה החקי' אלו המדרשות כו' ע״ש ושם אלה המצו' כו' שכולם נמסרו למשה מסיני. ובירושלמי פ״ב דפאה ריב״ל אמר ועליה' ככל הדברים מקרא משנה תלמוד ואגדה אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה מסיני כו' יש דבר ראה זה חדש וגו' משיבו חבירו ואומר לו כבר היה לעולמי' ע״ש. ובגמרא פ״א דברכות (ה' א') מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות כו' מלמד שכולם כו' מסיני ובפ״ב דמגילה (י״ט ב') מאי דכתיב ועליהם כל הדברים כו':
+
+<b>ומסרם ליהושע.</b> שנאמר (במדבר כ״ו) ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. ובתמורה (ט״ז א') בשעה שנפטר משה רבינו לג״ע א״ל רבי כלום הנחתיך שעה א' והלכתי כו' לא כך כתבת בי (שמות ל״ג) ומשרתו יהושע כו' לא ימיש כו': 
+
+<b>ויהושע לזקנים.</b> שנא' (שופטי' ב') ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה ה' וגו'. אדר״נ:
+
+<b>וזקני' לנביאים.</b> שנאמר (ירמיה ז') ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאי' יום השכם ושלוח. שם ותיכף אחרי יהושע כתיב (שופטים א') ויעל מלאך ה' מן הגלגל וגו':
+
+<b>ונביאים כו' לאנשי כה״ג.</b> שהם היו בימי נביאים האחרוני': 
+
+<b>היו</b> כו' כמ״ש (ובסנהדרין ז' ב') דרש בר קפרא מנא הא מילתא כו' הוו מתונים כו' דכתיב לא תעלה במעלות וסמוך ליה אלה המשפטי' ובספרי ואצוה את שופטיכ' שיהיו מתוני' בדין כו': 
+
+<b>והעמידו כו'.</b> כמ״ש ביבמו' (ס״ב ב') היו לו תלמידי' בילדותו יהיו לו תלמידי' בזקנותו שנא' בבקר זרע זרעך וגו': 
+
+<b>ועשו סיג כו'.</b> כדרך שעשתה התורה סייג לדבריה. איזהו סייג שעשתה תורה לדברי' ה״ה אומר (ויקרא י״ח) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וגו' הרי הוא אומר (שם) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו כו' לדבר המביא כו' ובמ״ר פ' נשא ק״פ ב' כיצד יעשה אדם סייג לדבריו כדרך כו' וכ״ה אומר וכל משרת ענבים לא ישתה מכל אשר כו' ע״ש. 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>על התורה.</b> שנאמ' (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה וכו' וכמ״ש סוף פ״ג דנדרי' ופ״ו דפסחי': 
+
+<b>ועל העבודה.</b> בסוף מגילה (ל״א ב') מה״מ א״ר אמי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר (שם) אם לא בריתי גו':
+
+<b>ועל ג״ח.</b> שנאמר (תהלים פ״ט) כי אמרתי עולם חסד יבנה וגומ' וכ״כ באדר״נ וכתיב (הושע ו׳:ו׳) חסד חפצתי ולא זבח ודע' אלהים מעולות ששניה' חביבים מעבוד'. ובירושלמי ושלשת' בפסוק אחד (ישעיהו נ״א:ט״ז) ואשים דברי בפיך זו ת״ת ובצל ידי כסיתיך זו ג״ח לנטוע שמים וליסוד ארץ זה הקרבנות: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אל תהיו כו'.</b> כמ״ש בנדרים (ס״ב א') תניא לאהב' כו' שלא יאמר אדם אקרא כו' למוד מאהבה וסוף כו': 
+
+<b>ויהי כו'</b> כמ״ש (דברים י״ג:ה׳) ואותו תיראו וכיוצא בשבת (ל״א א'): 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>יהי ביתך כו'.</b> שנאמר (דברים י״א) ולדבק' בו ואמרו בספרי וכי אפשר לדבק בה' אלא הדבק בחכמים כו':
+
+<b>והוי מתאבק כו'.</b> ר״ל שתלך תמיד אחריהם כמ״ש (משלי י״ג:כ׳) ה��לך את חכמים יחכם ומשלו לחנוני מוכר בשמים שנשאר האבק בו ובאדר״נ פי' שר״ל שתשב לפניה' על הארץ ותקבל דבריהם באימ' בירא' ברתת וזיע כדרך שקבלו אבותינו מהר סיני באימה כו' וכמ״ש בפ״ג דברכות (כ״א ב') והודעתם לבניך וגו': 
+
+<b>והוי שותה כו'.</b> כמ״ש (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא כו': 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>יהי ביתך פתוח כו'.</b> כמו אברהם אבינו שנאמר (בראשית כ״א:ל״ג) ויטע אשל כו' ויקרא שם כו'. ואמרו (אדר״נ) ביתו של אברהם אבינו מפולש כו' וכל הבא אכל ושתה ובירך לשמים וכל שהפה שואל מצוי כו': 
+<b>ויהיו עניים כו'.</b> כמ״ש (איוב ל״א:י״ז) ואוכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה כו'. וע' באדר״נ: 
+<b>ואל תרבה כו'.</b> שמזה נטרד קרח כמ״ש ברב' וז״ש מכאן אמרו כו': 
+
+Mishnah 6
+
+<b>עשה לך רב.</b> כמ״ש (במכילת' פ' בא) דברו כו' שהיה משה אומ' לאהרן למדני ואהרן למשה והיה הדיבור יוצא מבין שניהם: 
+
+<b>וקנה לך חבר.</b> כמ״ש (קהלת ד׳:ט׳) יש אחד ואין כו' טובים השני' כו' ונאמר (מלאכי ג׳:ט״ז) אז נדברו כו' וכמ״ש ברכות ס״ג ב' מאי דכתיב חרב אל הבדים כו' ולא עוד אלא שמטפשים שחבירו מעמידו על האמת כמ״ש בפ״ק דמגילה (ה' ב') קרי עליה טובים השניים וגו' וז״ש קנה כמ״ש (משלי כ״ג:כ״ג) אמת קנ' וגו' וכמ״ש (תעני' ז' א') ומחבירי יותר מהם:
+
+<b>והוי דן כו'.</b> כמ״ש בר״פ העדות (שבועות ל' א') בצדק תשפוט עמיתך הוי דן כו':
+
+
+Mishnah 7
+
+<b> הרחק כו'.</b> כמ״ש בת״כ פ' מצורע ובמתני' סוף פי״ב דנגעים וחלצו מלמ' ששניה' חולצין כו' מכאן אמרו אוי לרש' אוי לשכנו. וברבה. יהודה ויששכר וזבולון שכנים של מטה ואהרן נאמר יהודה מחקקי ומבני יששכר יודעי בינ' לעתים ומזבולן מושכי' בשב' סופר וראובן שכינו של קרח נשתתפו עמו: 
+<b>ואל תתחבר לרשע.</b> כמה שכתוב (ד״ה ב' כ') בהתחברך עם אחזיהו וגו' וכן בהתחבר אמנון ליונדב ויהושפט עם אחאב. אדר״נ: 
+<b>ואל תתיאש כו'.</b> כמה שכתוב בפ' הנזקין (גטין נ״ה ב') מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד כו': 
+
+Mishnah 8
+
+<b>אל תעש כו'.</b> בפרק תולין (שבת קל״ט א') שפתותיכם דברו שקר אלו עורכי הדיינין: 
+
+<b>וכשהיו כו'.</b> כמ״ש (שמות כ״ג ו') לא תטה משפט אביונך בריבו. ואמרו במכילתא אביון במצו' שהוא רשע ותחשוב שודאי מדבר שקר ועם חביריו האמת: 
+
+<b>וכשנפטרים.</b> כמש״ל בצדק תשפוט כו': 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>הוי כו'.</b> כמ״ש (דברים י״ג ט״ו) ודרשה כו'. ומדאורייתא אחד דיני כו': 
+
+<b>והוי זהיר כו'.</b> שנאמר (שמות כ״ג) מדבר שקר תרחק מן הגורם: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>אהוב את כו'.</b> כשם שהתורה ניתנה בברית כו' שנא' (שמות כ' ט') ששת ימים תעבוד ועשית כו'. אדר״נ. ואמרו כבר קדמך יוצרך שנאמר ויכל אלהים וגומר. ואמרינן בפ״א דקדושין (ל' ב) ראה חיים עם כו' חייב ללמדו אומנות כו' ואמרינן ב״מ (ל' ב') והודעת אותם זה בית חייהם: 
+<b>ושנא כו'.</b> כמ״ש (בספ״ק דסוטה) אוי לרבנות שמקברת כו' ולמדו מיוסף, ואמרו באגדה נואף אשה חסר לב זה המקב' הרבנות: 
+<b>ואל כו'.</b> כמ״ש (משלי כ״ח) לעלוקה שתי כו': 
+
+Mishnah 11
+
+<b>חכמים הזהרו כו'.</b> כמו שהזהירה התורה בדבריה כמ״ש (סנהדרין ל״ח ב') כל מקום שנפקרו המינים תשובתן בצידן כו':  
+
+Mishnah 12
+
+<b>הוי מתלמידיו של אהרן.</b> כמ״ש (מלאכי ג') בריתי היתה אתו החיים והשלום: 
+
+<b>אוהב כו'.</b>כמ״ש (תהילים ל״ד:ט״ו) בקש שלום ורדפהו בקשהו ממקומך כו' וכמ״ש במשה רבינו (במדבר י״ד) וילך אל דתן ואבירם ואמרו מכאן כו' וישלח מלאכים אל סיחון כו' ואע״פ שאמר לו הקב״ה להלח' עמו: 
+
+<b>אוהב שלום ורודף' שלום.</b> בירושלמי פ״א דפאה בקש שלום ורדפהו בקשהו ממקומך ורדפהו במקו' אחר וכמ״ש (ויקרא י״ט:י״ח) ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה: 
+
+<b>ומקרבן לתורה.</b> כמ״ש (בראשית י״ב:ה׳) ואת הנפש אשר עשו בחרן: 
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>נגד כו'.</b> באדר״נ שלא יוציא לו שם בשררות ונותני' בו עיניה' ונוטלים ממונו ושם בספי״א אל תתודע לרשות כו' ונטלו כל ממונו ע״ז נאמר מברך רעהו כו' וכן אמרו בגמרא: 
+
+<b>ודלא מוסיף יסיף.</b> אמרו בסוף תענית מן הלילה עד היו' תקבריה אמיה. לפי שנאמר (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה כו' שמים וארץ ושמים נגד יום וארץ נגד לילה והיא אמו כמ״ש (שירים א') בני אמי (איוב א׳:כ״א) ערום יצאתי גו' אשוב שמה: 
+
+<b>ודלא יליף.</b> כמ״ש (דברים ד׳:ט׳) השמר לך ושמור נפשך כו' מלה״ד גו': 
+
+<b>ודאשתמש כו'.</b> כמ״ש בנדרים ס״ב ומה בלשצר כו': 
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>אם אין כו'.</b> כמ״ש (תהלים מ״ט) אח לא פדה כו': 
+
+<b>וכשאני כו'.</b> כמ״ש (איוב ט') ומה יצדק אנוש אף כי אנוש כו' וכיוצא הרבה: 
+
+<b>ואם לא כו'.</b> כמ״ש (קהל' ט' י') כל אשר תמצא גו' כי אין מעשה ג' ואמרינן בפ״ב דשבת ודקאמר שלמה כי לכלב החי גומ': 
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>עשה תורתך קבע.</b> כמ״ש בפ״ק דיומא ודברת בם עשה אות' קבע ואל כו': 
+
+<b>ומלאכתך עראי.</b> כמ״ש בפ״ו דברכות (ל״ה ב') ואספת דגנך כו': 
+
+<b>אמור כו'.</b> כמ״ש בב״מ (פ״ז א') כתיב ואקחה פת כו' וכתיב ואל הבקר כו' מכאן לצדיקים שאומרי' מעט כו'. 
+
+<b>והוי כו'.</b> כמ״ש (משלי ט״ו ט״ז) טוב כו': 
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>ר״ג אומר עשה כו'.</b> פיר' הרמב״ם שהכל דבר אחד שיעש' לו רב כדי להסתלק כו' וכן אל תרבה כו' מפני הספק. וכמ״ש (ויקרא י״ז:ט״ז) ולא ידע ונשא עונו ע״ז ידוו כל הדווים: 
+
+
+Mishnah 17
+
+<b>ולא מצאתי כו'.</b> כמ״ש (משלי י״ז) גם אויל מחרי' כו' וע' סוף פ״ט דפסחים ונאמר (משלי י׳:י״ט) וחושך שפתיו משכיל: 
+
+<b>ולא המדרש כו'.</b> כמ״ש בספ״ב דברכו' (י״ז א') שכל טוב לכל עושיהם ללומדיה' לא נאמר אלא לעושיהם לעושים כו': 
+
+<b>וכל המרבה כו'.</b> כמ״ש (משלי י״ט) ברוב דברי' לא יחדל פשע: 
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל שהוא כו'.</b> כמ״ש (משלי ג' ד') ומצא חן ושכל כו' אלקים ואדם. והוי כו' שמ״ש (משלי ה' ו') אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע וע' רש״י שם ובילקו' ר״פ עקב. 
+<b>והוי מחשב כו'.</b> כמ״ש (שם ד') פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו ובמדרש בחקותי חשבתי דרכי ואשיבה רגלי כו':  
+<b>חשבה הפסד מצוה כו'</b> ובפ״ה דב״ב (ע״ה) באו חשבין אלו שמחשבין כו':  
+<b>והסתכל כו'.</b> כמ״ש בסוף פרק ג' דנדרים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה כו':  
+<b>דע כו' עיין כו'.</b> כמ״ש (איוב ל״א:ד׳) כי עיניו על כל דרכי איש וכל צעדיו יספור. (ירמיהו ל״ב:י״ט) אשר עיניך פקוחות על כל דרכי כו' (משלי ה׳:כ״א) כי נוכח עיני ה' דרכי איש גו'. וע' בילקוט וכיוצא הרבה:  
+<b>ואזן כו'.</b> כמ״ש (תהילים צ״ד:ט׳) הנוטע אזן הלא ישמע גו':  
+<b>וכל מעשיך כו'.</b> כמ״ש (איוב ל״ז:ז׳) ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו:  
+
+Mishnah 2
+
+<b>יפה תלמוד תורה כו'.</b> כמ״ש (קהלת ז׳:י״א) טובה חכמה עם נחלה ועיין ילקוט שם: 
+
+<b>וכל תורה כו'.</b> כמ״ש ברפ״ו דברכות ת״ר ואספת דגנך כו': 
+
+<b>וצדקתם עומדת לעד.</b> כמ״ש ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני הן על כפים חקותיך: 
+
+<b>ואתם כו'.</b> פי' הרמב״ם שאף שימנע עשיית מצוה כו' וכמ״ש בפ״א דברכות ופ״ו דשבת (ס״ג) מאי ולחושבי שמו כו' וכמ״ש ע״פ שנים כו' אם כך ענש הכתוב לנסקל כו' ק״ו לעושי כו': 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הוו כו'.</b> כמש״ל פ״א: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הוא היה כו'.</b> כמ״ש (שמואל ב כ״ג:ג׳) מושל באד' צדיק מושל יראת אלקים וכמ״ש בפ״ג דמ״ק: 
+
+<b>בטל כו'.</b> ע״ש בפ״א דגט��ן (ז) דום לה' כו' השכם כו': 
+
+<b>אל תפרוש.</b> כמ״ש (שמות י״ז:י״ב) ויקחו אבן וישימו תחתיו וע' בפ״א דתענית: 
+
+<b>ואל תאמין כו'.</b> כמ״ש (יחזקאל ל״ג:י״ח) ובשוב צדיק מצדקתו כו' וכמ״ש בפ״ד דברכות: 
+
+<b>ואל תדין כו'.</b> כמ״ש (בראשית ו') הנפילים כו': 
+
+<b>ואל תאמר כו'</b> פי' שלא תאמר דבר בסתר ותאמר איני חושש שאי אפשר להתגלות הדבר הזה וכמ״ש (קהלת י׳:כ׳) ובחדרי משכבך כו' כי עוף השמים כו' ועיין פ״א דב״ב: 
+
+<b>ואל תאמר לכשאפנה אשנה כו'.</b> כמ״ש (משלי כ״ז:א׳) אל תתהלל ביום מחר כי גו'. 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא הבישן למד.</b> כמ״ש (משלי ל׳:ל״ב) אם נבלת בהתנשא ואם זמות גו': 
+
+<b>ולא הקפדן מלמד.</b> כמ״ש ודבר ה' אל משה פנים כו' כשם שאני הסברתי כו' הרב בכעס כו': 
+
+<b>ולא כל וכו'.</b> כמ״ש בריש פ״ה דעירובין (נ״ה א') ולא מעבר לים היא לא תמצא לא בסחרנים כו': 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>על דאטפת כו'.</b> כמ״ש (שמות כ״א:י״ג) והאלהים אנה לידו מרשעים יצא רשע כו' וכמ״ש (מכות י' ב') שמזמנן לפונדק אחד כו': 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מרבה בשר כו'.</b> (איוב י״ד:כ״ב) אך בשרו עליו יכאב: 
+
+<b>מרבה נכסים כו'.</b> כמ״ש (קהלת ב') כי כל ימיו כו' גם בלילה כו': 
+
+<b>מרבה נשים כו'.</b> כמ״ש (יחזקאל י״ג) המשפחות כו' וכן נאמר מכשפה בלשון נקבה: 
+
+<b>מרבה שפחות כו'.</b> כמ״ש בעזרא ט ואיל צאן ואמרו שכולם שפחה חרופה בעלו כמ״ש קדקד שער מתהלך באשמיו על אשם שפחה חרופה כמ״ש דהיא שכיחא וזילא: 
+
+<b>מרבה עבדים כו'.</b> כמ״ש ששה דברים צוה כנען את בניו אהבו את הגזל וכמ״ש כנען בידו מאזני מרמה: 
+
+<b>מרבה תורה כו'.</b> כמ״ש (משלי ג׳:ב׳) כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. ונאמר (משלי ט׳:י״א) כי בי ירבו ימיך: 
+
+<b>מרבה ישיבה כו'.</b> כמ״ש בפ״א דתענית (ז' א') מאי דכתיב ברזל בברזל יחד ואיש כו' והיינו דאמר ר״א הרבה כו': 
+
+<b>מרבה עצה כו'.</b> כמ״ש (משלי י״ב:ט״ו) שומע לעצה חכם. (ישעיהו מ׳:י״ד) את מי נועץ ויבינהו: 
+
+<b>מרבה צדקה כו'.</b> כמ״ש (ישעיהו כ״ז:ה׳) או יחזיק במעוזי יעשה שלום כו': 
+
+<b>קנה שם כו'.</b> כמ״ש (משלי כ״ב) נבחר שם כו' (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב. וכמ״ש במדרש שם: 
+
+<b>קנה לו דברי תורה כו'.</b> כמ״ש (דברים ל׳:כ׳) כי היא חייך ואורך ימיך וכמ״ש בספ״ק דקדושין: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>כי לכך נוצרת כו'.</b> כמ״ש (איוב ה׳:ז׳) כי אדם לעמל יולד ואמרינן בפרק חלק איני יודע אם לעמל פה כו' כשהוא אומר כי אכף כו' ועדיין כו' כשהוא אומר לא ימוש כו'. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>עין טובה.</b> כמ״ש (משלי כ״ב:ט׳) טוב עין הוא יבורך: 
+
+<b>חבר טוב.</b> כמ״ש (משלי ג׳:ל״ד) אם ללצים כו' ולענוים יתן חן: 
+
+<b>שכן טוב.</b> כנ״ל בפ״א מדגל יהודה שנאמר יהודה מחקקי כו': 
+
+<b>הרואה את הנולד.</b> כמ״ש (קהלת ב׳:י״ג-י״ד) החכם עיניו בראשו כו' ואמרו בראשיתו רואה כו': 
+
+<b>לב כו'.</b> כמ״ש (משלי ט״ו) וטוב לב כו'. והרבה מקראות כזה: 
+
+<b>שבכלל כו'.</b> כמ״ש בירושלמי תנה בני לבך לי כו' אין יהבת לבך לי אנא ידעת דאת כולה דילי: 
+
+<b>עין רעה כו'.</b> כמ״ש (משלי י״א) ומונע בר יקבוהו לאום: 
+
+<b>חבר רע.</b> כמ״ש (משלי ג') אם ללצים כו': 
+
+<b>שכן רע.</b> כמש״ל בפ״א: 
+
+<b>לב רע.</b> כמ״ש (במדבר ט״ו) ולא תתורו כו' ואמרו עינא וליבא תרי סרסורי כו' העין הולך אחר הלב כו' ועיין בילקוט ס״פ שלח וז״ש רואה אני כו' שבכלל דבריו כו': 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ואל תהי כו'.</b> כמ״ש (קהלת ז') ואל תבהל כו' כי כעס כו'. ואמרו לא יהיה בך אל זר כו': 
+<b>ושוב כו'.</b> כמ״ש בסוף פכ״ג דשבת בכל עת יהיו בגדיך לבנים כו': 
+<b>והוי מתחמם כו'.</b> כמ״ש (ישעיהו ב׳:ה׳) לכו נלכ' כו'. וכמ״ש (בראשית י״ג:ה׳) וגם ללוט ההולך כו', מי גרם הליכתו עם אברהם ולמד ממעשיו ויפצר בם מאד כו': 
+<b>והוי זהיר כו'.</b> כמ״ש (מלכים ב ה׳:כ״ז) וצרעת נעמן כו'. ועיין בפי' הרמב״ם ובאגדה הפרד נא מעלי ז״ש והוי זהיר כו' שגרם לו פרידת עולם שנאמר (דברים כ״ג:ד׳) לא יבא עמוני כו': 
+
+Mishnah 11
+
+<b>עין הרע כו'.</b> שכולם היו בבלעם והוציאו אותו מן העולם וכמ״ש בפרק ה': 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>והתקן כו'.</b> כמ״ש (במדבר כ״ו) יפקוד אלהי הרוחות כו' קח לך את כו' א״ל הקב״ה בניך היו יושבים ויהושע כו' יאמרו ג' כתרים הן זר ארון כו' כתר תורה עדיין כו': 
+<b>וכל מעשיך.</b> כמ״ש (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעהו כו'. ואמרו איזה פרשה קטנה שכל גופי תורה כו' ועיין סוף ברכות: 
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>שקוד כו'.</b> כמ״ש (משלי ח׳:ל״ד) לשקוד על דלתותי יום יום כו': 
+
+<b>ודע לפני מי.</b> כנ״ל בכל דרכיך דעהו: 
+
+<b>ונאמן כו'.</b> כמ״ש בת״כ פרשת אמור אני ה' נאמן לשלם שכר וכמ״ש בפ״ד דמנחות: 
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>היום קצר.</b> כמ״ש (איוב ח׳:ט׳) כי צל ימינו כו' וכיוצא: 
+<b>והמלאכה מרובה.</b> כמ״ש (איוב י״א:ט׳) ארוכה מארץ מדה ורחבה כו': 
+<b>והשכר הרבה.</b> כמ״ש (משלי ח׳:י״א) וכל חפציך לא ישוו בה וכיוצא: 
+<b>ובעל הבית דוחק.</b> כמ״ש (יהושע א') לא ימוש כו' ופן יסורו כו': 
+
+Mishnah 16
+
+<b>לא עליך כו' ולא כו'.</b> כמ״ש (דברים י״א:י״ג) אשר אנכי מצוה אתכם היום שלא תאמר כו' ארוכה מארץ מדה כו' שכיר יום אתה עד ירצה כשכיר יומו: 
+<b>ודע כו'.</b> כמ״ש (שמות כ׳:י״ב) למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב כו'. וכמ״ש ותשחק ליום אחרון וע״ש: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הסתכל בשלשה כו'.</b> כמ״ש (קהלת י״ב:א׳) וזכור את בוראך כו' ודרש ר״ע בארך זה ליחה סרוחה. בורך זה רמה ותולעה. בוראך זה ממ״ה הקב״ה וע״ש (מדרש רבה קהלת פרשה יב). ואמר בסוטה כתב ועפר ומים, מים - זהו מאין באת, ועפר - לאן אתה הולך, וכתב - ולפני מי כמ״ש (איוב ל״ז:ז׳) ובו כל אדם יחתום כו': 
+<b>מאין באת כו'.</b> כמ״ש (תהילים נ״א:ז׳) הן בעון חוללתי כו' (איוב י״ג:ה׳) מי יתן טהור מטמא כו': 
+<b>ולאן כו'.</b> כמ״ש (בראש' ג') כי עפר אתה כו' (קהלת י״ב:ז׳) וישב העפר כו' וכתיב (איוב כ״ה:ו׳) אנוש רמה ובן אדם תולעה כו': 
+<b>ולפני מי כו'.</b> כמ״ש (קהלת י״א) כי על כל כו'. (קהלת י״ב:י״ד) כי את כל מעשה האלקים יביא כו': 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הוי מתפלל כו'.</b> כמ״ש (חבקוק א׳:י״ד) ומעשה אדם כדגי הים כו' ואמרו בפ״ק דע״א מה דגים שבים כל הגדול כו' והיינו דתנן ר״ח ס״ה כו': 
+
+<b>שנאמר ובמושב לצים כו'.</b> ר״ל שנאמר בסיפא דקרא כי אם בתורת ה' כו' ועיין ברמב״ם וכמ״ש (ישעיהו כ״ח:ז׳) וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא כו' כי כל כו' את מי יורה דעה כו': 
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ר״ח כו'.</b> ומפנה כו'. כמ״ש (דברים ד׳:ט׳) ופן יסורו מלבבך כו' וכתיב (שם) ושמור נפשך כו': 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>כל המקבל כו'.</b> עול מלכות, כמ״ש בפ״ה דעירובין חרות על הלוחות - חירות מגליות. ואמרו בפ״ק דבבא בתרא ויתנו מעט ממשא מלך כו' ע״ש: 
+<b>ועול ד״א.</b> כמ״ש בפ״ו דברכות ולא עוד אלא שאחרים כו' שנא' ועמדו זרים כו' בזמן שישראל עושים כו' שנאמר ועמדו זרים כו': 
+<b>וכל הפורק כו'.</b> כמ״ש ובזמן שאין עושים שנאמר ואספת דגנך ולא עוד אלא כו' שנאמר עבדת כו' ר״ר כמ״ש תחת אשר כו' ועבדת הרי עול גלות ועול ד״א ועבדת ואספת כנ״ל: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ושונה.</b> כמ״ש בפ״ב דחגיגה כל העוסק כו' שנאמר הקוטפי' כו'. ובפ״ב דב״ב כל הפורש מד״ת כו' שנאמר מהאש יצאו כו': 
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>כל שיראת כו'.</b> כמ״ש (תהילים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה' כו': 
+
+<b>כל שמעשיו כו'.</b> כמ״ש בפ״ב דשבת (ל״א א') מאי דכתיב והי' אמונת עתיך כו' ואפ״ה אי יראת ה' כו' ושם ויאמר לאדם הן יראת ה' הי' כו' ועתה כו': 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>כל שרוח כו'.</b> כמ״ש (משלי ג, ד) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם: 
+<b>שינה של שחרית.</b> כמ״ש (משלי כ״ו:י״ד) הדלת תסוב על צירה ועצל כו'. אדר״נ: 
+<b>יין של צהרים.</b> כמ״ש (קהלת י׳:י״ז) אשרך ארץ כו' בגבורה ולא בשתי. ועיין אדר״נ: 
+<b>ושיחת הילדים.</b> שמבטלין מד״ת ואדם נמשך אחריהם ונאמר לא ימיש כו'. שם ע״ש: 
+<b>וישיבת כו'.</b> כמ״ש אשרי האיש כו' כי אם כו': 
+
+Mishnah 11
+
+<b>המחלל כו'.</b> כמ״ש (יחזקאל כ״ב:ח׳) קדשי בזית כו' (שמואל א ב׳:כ״ט) למה תבעטו בזבחי כו': 
+<b>והמבזה כו'.</b> כמ״ש כל המבזה את כו' שנאמר אלהי מסיכה כו' חג המצות כו': 
+<b>והמלבין כו'.</b> כמ״ש בסו' פ״ו דברכות ובב״מ פ״ד נוח כו' שנאמר היא מוצאת כו': 
+<b>והמיפר כו' והמגלה כו'.</b> כמ״ש בפ' חלק ד״א <b>כי דבר ה' בזה</b> זה המגלה פנים בתורה <b>ואת מצותו הפר</b> זה המפר ברית בשר <b>הכרת</b> בעולם הזה <b>תכרת</b> בעולם הבא, מכאן אמר ר״א המודעי כו': 
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>מסורת כו'.</b> כמ״ש במגילה (ג' א') ונדרים ויבינו במקרא כו': 
+<b>מעשרות כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דתענית עשר בשביל שתתעשר כו' ובחנוני נא כו': 
+<b>נדרים סיג.</b> כמ״ש (תהלים קי״ט) ואקימה כו' וכמ״ש בפ״ק דנדרים לזרוזי עצמו ונאמר חי ה' שכבי כו' ואמרו ליצרו נשבע כו': 
+<b>סיג כו'.</b> כמ״ש (משלי י׳:י״ט) וחושך שפתיו משכיל וכן (שם י״ז) חושך אמריו יודע דעת כו' (משלי י״ז כ״ח) אוטם שפתיו נבון: 
+
+Mishnah 14
+
+<b>שבו נברא העולם.</b> כמ״ש (משלי ג׳:י״ט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים כו' ואמרו בראשי' ברא אין ראשית אלא תורה שנאמר ראשית חכמה: 
+
+Mishnah 15
+
+<b>הכל צפוי.</b> כמ״ש (ירמיהו ל״ב:כ״ז) הממני יפלא כל דבר וכיוצא בזה: 
+<b>והרשות כו'.</b> כמ״ש (דברי' ל״א) הנה נתתי לפניך כו' ובחרת כו' ואמרו הכל בידי שמים חוץ מי״ש שנאמר ועתה מה כו': 
+<b>ובטוב כו'.</b> כמ״ש (תהילים ס״ב:י״ג) ולך ה' החסד כי אתה כו' וכמ״ש בפ״ק דר״ה (י״ז א) בתחילה ואמת ואח״כ ורב חסד: 
+
+Mishnah 16
+
+<b>הכל כו'.</b> כמ״ש (שם) כי אתה תשלם כו': 
+<b>ומצודה כו'.</b> כמ״ש (איוב י״ח:ח׳) ועל שבכה יתהלך: 
+<b>והיד כו'.</b> כמ״ש (איוב ל״ו) וביד כל אדם חתום: 
+<b>והכל מתוקן.</b> כמ״ש (איוב מ׳:ל׳) יכרו עליו חברים וכמ״ש בפ״ח דבבא בתרא: 
+
+Mishnah 17
+
+<b>אם אין חכמה כו'.</b> כמ״ש (תהילים קי״א:י׳) שכל טוב כו' ונאמר (משלי ב׳:ה׳) אם לבינה תקרא כו' אז תבין יראת ה': 
+
+<b>אם אין יראה כו'.</b> כמ״ש (תהלים שם) ראשית חכמה יראת כו': 
+
+<b>אם אין בינה כו'.</b> כמ״ש (משלי ט״ו:י״ד) לב נבין יבקש דעת ונאמר (משלי ב׳:ג׳) אם לבינה תקרא כו' אז כו' ודעת אלקי' תמצא. ונאמר (משלי ט׳:י׳) תחילת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה והקשיבו לדעת בינה: 
+
+<b>אם אין קמח כו'.</b> כמ״ש בפ״ו דברכות ואספת דגנך הנהג כו': 
+
+<b>אם אין תורה כו'.</b> כמ״ש (דברים כ״ח:מ״ז) תחת אשר לא עבדת כו' בעירום וברעב כו' ונאמר (ויקרא כ״ו:כ״ו) אם באלה סי' בשברי לכם מטה לחם כו': 
+
+
+Mishnah 18
+
+<b>קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות.</b> פי' אף שלכאורה דיני הקינין והנדה כל פרטיהם היא לפי כללי החשבון כמ״ש במס' קינין כמה דברים ע״פ חשבון, וכן בנדה ימי הזיבות והנדות והטועות, וה״א שלא הוצרך להם בתחילה רק הכללים וכל הפרטים נעשו ע״י כללי החשבון לזה אמר קינין כו' הן הן גופי הלכות ר״ל שנתנו מסיני וא״כ ה״א שחשבון תקופות וגמטריאות גם כן גופי הלכות לז״א תקופות כו' פרפראות לחכמה: 
+<b>תקו��ות כו'.</b> כמ״ש בפ״ז דשבת שנאמר כי היא חכמתכם כו': 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הוי רץ למצוה קלה כו'.</b> בירושל' פ״א דפאה אורך חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה, ו) טלטל הקב״ה מתן שכרן של עושי מצות כדי שיהיו עושין אותן באמונה, ושם כתיב מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים, מכל שיש לך בתורה השמר שאין אתה יודע מאיזה מהן יוציא לך חיים, השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות לחמורה שבחמורות, קלה שבקלות זה שלוח הקן, ומצוה חמורה שבחמורות זה כבוד אב ואם, ובשתיהן כתיב והארכת ימים. ובספרי פי' ראה כל הדבר אשר אנכי מצוה כו' שתהא חביבה עליך מצוה קלה כחמורה. ושם לשמור את כל המצוה כו' שתהא כו' ושם ולשמור ולעשות את כל המצוה שתהא כו'. וכמ״ש (דברים ד') אז יבדיל כו' ואמרו יודע היה משה שאינן קולטת כו' ראה במה רץ חצי מצוה שלא הגיע זמנה: 
+<b>ובורח כו'.</b> כמ״ש (משלי ד') מכל משמור נצור כו' כי ממנו כו': 
+<b>שמצוה כו'.</b> שנאמר אם בחוקותי תלכו כו' ואם לא תשמעו כו': 
+<b>ועבירה גוררת כו'.</b> ספרי פרשת ראה כי יהי' איש שונא לרעהו ברוע לו. מכאן אמרו עבר אדם על עבירה קלה סופו לעבור על עבירה חמורה, עבר על מצוה ואהבת לרעיך כמוך כו' וז״ש ובורח מן העבירה: 
+<b>ששכר מצוה כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דב״ב מאי דכתיב רודף צדקה כו' הקב״ה ממציא לו כו': 
+<b>שכר כו'.</b> כמ״ש (יחזקאל ג') ונתת מכשול לפניו כו': 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מאד כו'.</b> כמ״ש (ירמיהו י״ג:ט״ו) והאזינו ואל תגבהו. ורם לבבך ושכחת כו' לבלתי רום לבבו והרבה כיוצא וע' בפ״ק דסוטה: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הלומד על מנת כו'.</b> כמ״ש מן התורה מן הנביאים מן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו: 
+
+<b>אל תעשה עטרה כו'.</b> כמ״ש בנדרים (ס״ה א') ואהבת את כו' שלא יאמר אקרא כדי שיקראוני רבי כו': 
+
+<b>ולא קרדום כו'.</b> כמ״ש בפר״א: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל המכבד כו'.</b> כמ״ש כי מכבדי אכבד כו' אדר״נ: 
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שאין דן כו'.</b> כמ״ש (איוב כ״ג) והוא באחד כו': 
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>הוי ממעט כו'.</b> כמ״ש ודברת בם כו': 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>העושה מצוה כו'.</b> כמ״ש אם יש עליו מלאך מליץ אחד כו'. ואמרו איזה פרקליטין של אדם כו': 
+<b>והעובר כו'.</b> כמ״ש (איוב ח׳:ד׳) אם בניך חטאו כו' וישלחם כו': 
+<b>תשובה ומע״ט כו'.</b> כמ״ש (מלכים א כ״א:כ״ט) יען כי כנע אחאב מפני כו'. ונאמר (יחזקאל ג׳:י״ח) ובאמרי לרשע מות תמות ושב כו' חיה יחיה כו': 
+<b>כל כנסי' כו'.</b> כמ״ש ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא. ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם ילדים מכבדין כו' קריבה לש״ש ומ״ש: 
+
+Mishnah 12
+
+<b>יהי כבוד כו'.</b> כמ״ש (שמות י״ז:ט׳) בחר לנו אנשים: 
+<b>וכבוד כו'.</b> כמ״ש (במדבר י״ב:י״א) ויאמר אהרן אל משה בי אדוני: 
+<b>ומורא כו'.</b> כמ״ש ויאמר אדני משה כלאם שוקלו נגד שכינה. אדר״נ פכ״ז. ובגמרא פ״ב דפסחים עד שבא ר״מ ודרש את ה' אלקיך תירא לרבות ת״ח וע' תוס' שם: 
+
+Mishnah 13
+
+<b>שלשה כתרים כו'.</b> כמ״ש בפ״ז דיומא שלשה זירים הן ונגד שם טוב היא המנורה שנאמר (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב: 
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>שחבירך כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דתענית מאי דכתיב ברזל בברזל יחד כו' והיינו דאר״ח כו': 
+
+<b>ואל בינתך גו'.</b> פסוק הוא במשלי ג': 
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>הוי מקדים כו'.</b> כמ״ש (תהילים ל״ד:ט״ו) בקש שלום כו': 
+
+<b>והוי כו'.</b> כמ״ש ובאבנר הראש כלב כו': 
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+<b>יפה כו'</b> כמ״ש בפ״ב דשבת (ל' א) ודקאמר כי לכלב החי כו': 
+
+Mishnah 18
+
+<b>אל תרצה כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דברכות מנין שאין מרצין כו' שנאמר פני ילכו: 
+
+<b>ואל כו'.</b> כמ״ש (יש��יהו כ״ב:ד׳) אל תאיצו לנחמני: 
+
+<b>ואל תשאל כו'.</b> כמ״ש ואתחנן אל ה' בעת ההיא ולא בשעת השבועה כמ״ש במדרש ע״ש: 
+
+<b>ואל תשתדל כו'.</b> כמ״ש באדם ויקחו עלה תאנה כו' ואח״כ ויקרא ה' אלהים אל האדם כו': 
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+<b>הלומד ילד כו'.</b> כמ״ש באדר״נ פכ״ג הלומד ילד למה״ד לעגלה כו' שנאמר אפרים עגלה כו' והלומד בזקנותו דומה לפרה שנאמר כפרה כו' ונאמר וכחצים ביד גבור כן בני הנעורים כו': 
+
+<b>הלומ' מן הקטנים כו'.</b> כמ״ש בספרי פ' עקב כי טובים כו' מה יין כל זמן שממתין בקנקן משביח כו' שנאמר בישישים חכמ' זה שאמר ר' מאיר אל תסתכל אלא על היין עצמו שיש קטן שלמד מזקן כמ״ש אמרתי ימים ידברו אכן רוח כו': 
+
+
+Mishnah 21
+
+<b>הקנאה.</b> מן הנחש וקין וכיוצא: 
+
+<b>והתאוה.</b> מן בלעם: 
+
+<b>והכבוד.</b> מן קרח וכלם היו בבלעם כמ״ש בפ״ה. ונאמר (משלי י״ד) ורקב עצמות קנאה. (שם כ״א) תאות עצל תמיתנו ולפני שבר גאון: 
+
+
+Mishnah 22
+
+<b>הילודים כו'.</b> כמ״ש (בראשית ג') כי מעפר כו'. (שמואל ב') כי מות נמות וכמי' כו': 
+
+<b>והמתים כו'.</b> כמ״ש (תהילים ע״ב:ט״ז) ויציצו מעיר כו': 
+
+<b>שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא.</b> כמ״ש (עמוס ד׳:י״ג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח כו' ה' צבאות שמו: 
+
+<b>הוא המבין.</b> כמ״ש (תהילים ל״ג:ט״ו) היוצר יחד לבם המבין כו': 
+
+<b>הוא הדיין.</b> כמ״ש (איוב כ״א:כ״ב) הלאל כו' והוא רמים ישפוט וכיוצא: 
+
+<b>הוא עד הוא בעל דין.</b> כמ״ש (מלאכי ג׳:ה׳) וקרבתי אליהם למשפט והייתי עד כו' וע' בפ״ק דחגיגה: 
+
+<b>לא עולה.</b> כמ״ש (דברים ל״ב:ד׳) כי כל דרכיו וגו' משפט ואין עול (תהלים צ״ב) ולא עולתה בו (איוב ח׳:ג׳) האל יעות כו': 
+
+<b>ולא שכחה.</b> כמ״ש (ישעיהו מ״ט:י״ד) ותאמר ציון עזבני ה' כו' התשכח כו' וכן להיפך נאמר (ירמיהו י״ז:א׳) חטאת יהודה כו': 
+
+<b>ולא משוא פנים.</b> כמ״ש (איוב ל״ד:י״ט) אשר לא נשא פני שרים ולא נכר כו' ונאמר (דברים י׳:י״ז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד: 
+
+<b>שהכל שלו.</b> כמ״ש (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף כו'. ונאמר (דברי הימים א כ״ט:י״ד) וממך הכל כו': 
+
+<b>ודע כו'.</b> כמ״ש (קהלת י״ב) כי את כל מעשה כו' על כל נעלם: 
+
+<b>ואל יבטיחך כו'.</b> שלא תאמר כמ״ש (איוב ג׳:י״ג) כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז כו' עם כו': 
+
+<b>ועל כרחך אתה חי.</b> כמ״ש (איוב ג׳:כ׳) למה יתן כו' וחיים כו' המחכים כו': 
+
+<b>ועל כרחך כו'.</b> כמ״ש (קהלת ו') אין אדם שליט ברוח כו' ואין שלטון ביום כו' (תהילים מ״ט:ט׳) ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם: 
+
+<b>ועל כרחך כו'.</b> כמ״ש (קהלת ח') ודע כי על כל אלה כו': 
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בעשרה מאמרות כו'.</b> ואלו הם בראשית. ויאמר אלהים יהי אור. ויאמר אלהים יהי רקיע. ויאמר אלקים יקוו. ויאמר אלקים תדשא. יהי מארת. ישרצו המים. תוציא הארץ. נעשה אדם. הנה נתתי. ופרו ורבו הוא ציוי. וברכה: 
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עשרה נסיונות.</b> בפרקי ר״א פ' כ״ו. <b>א'</b> כשנולד אברהם אבינו בקשו כל גדולי המלכות להרגו ונחבא מתחת לארץ י״ג שנה שלא ראה שמש וירח, ואחר כך יצא מתחת לארץ מדבר בלה״ק, מאס אשרים ושקץ פסילים ובטח ביצרו.<b> ב'</b> כבשן האש. <b>ג'</b> לך לך. <b>ד'</b> רעב <b>ה'</b> ותלקח שרה. <b>ו'</b> בהלחמו במלכים. <b>ז'</b> דבר ה' אל אברם במחזה. <b>ח'</b> מילה. <b>ט'</b> גרוש הגר וישמעאל. <b>י'</b> העקידה. ע״ש ואדר״נ: <small>(הוא לפי גי' הרמב״ם באדר״נ שם)</small>
+<b>וברמב״ם המה מנויים כך:</b> <b>א'</b> לך לך מארצך. <b>ב'</b> ויה' רעב בארץ. <b>ג'</b> ותלקח שרה. <b>ד'</b> בהלחמו במלכים.<b> ה'</b> לקיחת הגר לאשה.<b> ו'</b> מילה.<b> ז'</b> לקיחת שרה לאבימלר.<b> ח'</b> גרוש הגר. <b>ט'</b> גרוש ישמעאל. <b>י'</b> העקידה: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>עשרה נסים כו'.</b> שנצלו מעשר מכות ובכולם כתיב לבד מכנים. <b>בדם.</b> ולא יכלו מצרים לשתות. ו<b>בצפרדעים.</b> ובכה ובעמך. ו<b>בערוב.</b> והיפלתי כו' ושמתי פדות. ו<b>בדבר.</b> והפלה ה' כו' וישלח פרעה כו'. ו<b>בשחין</b>. כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. <b>בברד.</b> רק בארץ גשן גו'. ו<b>בארבה</b>. ומלאו בתיך ובתי כו'. ו<b>בחשך</b> ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. ו<b>בכורות.</b> ולכל בני ישראל גו' למען תדעון וראיתי את הדם ופסחתי עליכם גו' וכיוצא: 
+<b>ועשרה על הים.</b> באדר״נ. <b>א'</b> נעשה נקבים כמ״ש נקבת במטיו ראש פרזיו. ה<b>ב'</b> שנעשה בקעה. שנאמר בקע ים ויעבירם. כבהמה בבקעה תרד. ה<b>ג'</b> שנעשה גזרים שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים. ה<b>ד'</b> שנעשה חומר שנאמר דרכת בים סוסיך חומר מים רבים. ה<b>ה'</b> שנעשה מדבר שנאמר ויוליכם בתהומות כמדבר ה<b>ו'</b> שנעשה פירורים שנאמר אתה פוררת בעזך ים. ה<b>ז'</b> שנעשה סלעים שנאמר שברת ראשי תנינים על המים ואין משתברין אלא על הסלעים. ה<b>ח'</b> שנעשה יבשה שנאמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ונאמר הפך ים ליבשה. ה<b>ט'</b> שנעשה חומות שנאמר והמים להם חומה כו'. ה<b>עשירי</b> שנעשה נאדות שנאמר נצבו כמו נד נוזלים והיו יוצאין להם מים מתוקים כמ״ש ונוזלים מן לבנון: 
+<b>ועשרה על הים.</b> באדר״נ. ה<b>א'</b> שהרעים עליהם בקולו נפלאות שנאמר (תהילים י״ח:י״ד) וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו כו'. ה<b>ב'</b> שנגלה בקשת שנאמר עריה תעיר קשתך'. ה<b>ג'</b> בחצים שנאמר וישלח חיציו ויפיצם. ה<b>ד' וה'</b> בחרבות ורמחים שנאמר ברקים רב ויהומם ואין ברק אלא חרב שנאמר חרב כו' למען היות לה ברק כו'.. ה<b>ו' וז'</b> במגן וצנה שנאמר החזק מגן וצנה וקומה בעזרתי. ה<b>ח'</b> בחנית שנאמר לנגה ברק חניתך. ה<b>ט' וי'</b> בברד וגחלי אש שנאמר ממנה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש והוא במקום אבנים וקלעים: 
+<b>עשרה נסיונות כו'.</b> כמ״ש בערכין (ט״ו א') שנים בים א' בירידה המבלי אין קברים כו' וא' בעליה וימרו על ים כו' ונאמר וירא ישראל כו' ויאמינו. שנים במים במרה וברפידים שנים במן שנים בשליו בראשון ובשני בשבתנו על סיר כו' והאספסוף כו' בעגל ובמרגלים: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא הזיק כו' ולא אמר כו'.</b> שנאמר (איכה ב') כלילת יופי משוש כו' ואמרו במ״ר איכה וסוף פקודי כפה של חשבונו': 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עשרה דברים נבראו כו'.</b> כמ״ש ואין כל חדש נאמר (שמו' י״ד) לאיתנו ואמרו לתנאו והכל בין השמשו' כמ״ש ויכל אלקים ביום השביעי והקשו והא נאמר וישבות ביום השביעי אלא בין השמשות ואמרו אדם שאינו כו' וז״ש כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות ר״ל לאחר זמן לעשותם עכשיו ברא בכניסת השבת 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>חכם אינו מדבר.</b> כמ״ש (ויקרא ל״א) ויקצוף על אלעזר ואיתמר כו' וידבר אהרן כו': 
+
+<b>ואינו נכנס כו'.</b> כמ״ש בבני ראובן שאמר להם משה כה עשו אבותיכם כו' והמתינו עד שסיים. וכן בחבירי איוב ויען אליפז ויען כו': 
+
+<b>ואינו כו'.</b> כמ״ש באליהו (איוב ל״ב) הן הוחלתי לדבריכם אאזין כו': 
+
+<b>שואל כענין.</b> בנות צלפחד: 
+
+<b>ומשיב כהלכה.</b> יהודה: 
+
+<b>ואומר כו'</b> רבקה בת בתואל אנכי כו': 
+
+<b>ועל מה שלא שמע כו' ומודה כו'.</b> משה רבינו שנאמר למה נגרע והשיבן אין קדשים קרבים בטמא' ואמרו יזרוק כו' והשיב לא שמעתי עמדו ואשמעה כו': 
+
+<b>ומודה כו'.</b> כמ״ש וישמע משה וייטב בעיניו הודה ולא בוש: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואמר שבעה כו'</b> וכלל כל הן חמשה כמ״ש בספרי פרשת עקב וחרה אף כולו ונאמר שפך חרון אפי מה להלן חרון מחיה רעה ודבר אף ��ו' ומה כאן עצירת גשמים וגלות כולו אף כולו נמצא למידים כל מקום שנאמר חרון אף ה' מינים כו' ע״ש: 
+<b>מקצתן כו'.</b> כמ״ש (עמוס ד׳:ז׳) והמטרתי על עיר כו': 
+<b>גמרו כו'.</b> כמ״ש בפ״ב דשבת (ל״א) שנא' ציה גם חם יגזלו כו': 
+<b>ושלא ליטול כו'.</b> כמ״ש שם והפקדתי עליכם כו': 
+<b>דבר כו'.</b> כמ״ש אע״פ שד' מיתות כו': 
+<b>חרב כו'.</b> כמ״ש שם שנאמר והבאתי עליכם חרב כו' יען ובמשפטי מאסו: 
+
+Mishnah 9
+
+<b>חיה כו'.</b> כמ״ש שני ואם באלה אל תקרי באלה אלא כו' וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה כו' וכתיב וחללת ובחלול השם כתיב לא תחללו כו': 
+<b>גלות כו'.</b> כמ״ש שם כ״ו ונתתי את כו' ואתכם כו'. <b>בגלוי עריות</b> כתיב כי את כל כו' ולא תקיא כו'. <b>בשפיכות דמים</b> כתיב ולא תחניפו את הארץ אשר אתם יושבים בה כו'. <b>בהשמטת הארץ</b> כתיב אז תרצה הארץ כו'. עיין שם בפ״ב: 
+<b>בארבעה פרקים.</b> בשניהן בפירות שביעית ובמתנות עניים גוזל את העניים כמ״ש בשביעית (שמות) ואכלו אביוני עמך וכתיב (משלי כ״ב) אל תגזול דל כו' וקבע את כו': 
+
+Mishnah 10
+
+<b>שלי שלך ושלך שלך חסיד.</b> כמ״ש (איוב א׳:א׳) וסר מרע ותרן בממונו היה כו' שהיה כו': 
+
+<b>שלי שלי ושלך כו'.</b> שכל אוהב בצע נקרא רשע כמ״ש (איוב ג׳:י״ז) שם רשעים חדלו רוגז כו' אלו הרודפים אחר הבצע וכמ״ש (קהלת) כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו גם כו': 
+
+<b>וי״א כו'.</b> כמ״ש בחלק (צ״ט א') באו ונשכח כו' שנאמר פרץ נחל כו': 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>קשה לכעוס ונוח כו'.</b> כמ״ש ארך אפים ורב חסד. לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא הרי שפניהם ממדות החסד. ונאמר (ירמיהו ג׳:י״ב) חסיד אני לא אפיל פני בכם ולא אטור לעולם: 
+
+<b>נוח כו'.</b> כמ״ש (סוטה) כל הכועס אפילו שכינה כו' שנאמר רשע בגובע אפו כו' הרי שנקרא רשע ונאמר (עמוס א׳:י״א) עברתו שמרה נצח: 
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>יתן ויתנו כו'.</b> כמ״ש גדול המעשה כו' שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וכמ״ש (הושע ו') זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. צדקה תרומם גוי וחסד כו' ועיין בפ״ק דב״ב: 
+
+<b>לא יתן כו'.</b> כמ״ש (ב״ב) כל המעלים כו' שנאמר עם לבבך בליעל כו': 
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>הולך כו'.</b> ר״ל הלימוד והמעשה הם שני דברים, וכמ״ש בספרי פ' עקב כי אם שמור כו' לעשותם, למד אדם תורה הרי בידו מצוה, למד ועשה אין למעלה הימנה, וכן עשה ולא למד לא למד ולא עשה כמ״ש בסוף כתובות אר״א ע״ה אינן חיים שנאמר כי טל אורות כו' מצאתי להן תקנה מן התורה ואתם הדבקים כיוצא כו': 
+
+Mishnah 15
+
+<b>ספוג כו'.</b> כמ״ש (משלי כ״ז ז') נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל מר מתוק. <b>נופת</b> זהו נפה כמ״ש בספרי פ' עקב. ו<b>נפש רעבה</b> זהו משפך <b>כל מר מתוק</b> זה משמרת כמ״ש (ישעי' ה') שמים מר למתוק: 
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+<b>זו מחלוקת הלל ושמאי.</b> כמ״ש (במדב' ל״א) את והב בסופה כו': 
+
+
+Mishnah 18
+
+<b>כל המזכה כו'.</b> כמ״ש סוף יומא שנאמר (תהלים י״ז) כי לא תעזוב כו': 
+
+<b>וכל כו'.</b> שנאמר אדם כו': 
+
+
+Mishnah 19
+
+<b>עין טובה כו'.</b> שנאמר (בראשית י״ד) אם אקח כו' ונאמר (שם) הנה נא ידעתי כו' וכמ״ש בפ״ק דב״ב ונאמר (שם י״ח) אנכי עפר ואפר: 
+
+<b>ושלשה כו'.</b> כמ״ש (במדבר כ״ד) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן כו' ונאמר (שם) מאן ה' לתתי להלוך עמכם. ונאמר שם אם יתן לי בלק כו' ועיין רש״י שם: 
+
+<b>להנחיל כו'.</b> כמ״ש (ישעיה) זרע אברהם אוהבי (שופטים ז') ואוהביו כצאת השמש כו' העלובין ואינן כו': 
+
+<b>אנשי דמים כו'.</b> כמ״ש (במדבר ל״א) הן הנה היו בדבר בלעם כו': 
+
+<b>לא יחצו ימיהם.</b> כמ״ש בפ' חלק ע״ש: 
+
+
+Mishnah 20
+
+<b>הוי עז כו'.</b> כמ״ש (תהילים קי״ט:מ״ו) ואדברה בעדו��יך נגד מלכים ולא אבוש וע' טור ש״ע א״ח סימן א': 
+
+<b>וקל כו'.</b> כמ״ש (שמואל ב') מנשרים קלו מאריות גברו: 
+
+<b>רץ כצבי כו'.</b> כמ״ש (תהלים שם) חשתי ולא התמהמהתי כו' ונאמר אחרי ה' ילכו כארי' כו' ונאמר (הושע ו׳:ג׳) נדעה נרדפה כו' חשבתי דרכי ואשיבה רגלי כו': 
+
+<b>עז פנים כו'.</b> כמ״ש (ישעי' ג') הכרת פניהם כו' אדר״נ: 
+
+<b>ובושת פנים כו'.</b> כמ״ש (שמות כ׳:י״ז) ובעבור תהיה יראתי על פניכם כו': 
+
+<b>וכל שאין כו' ג' סימנים באומה זו כו' ביישנים כו'. יהי רצון כו'.</b> ט״ס כאן וצ״ל בסוף הפרק כמ״ש למטה: 
+
+
+Mishnah 21
+
+<b>בן עשר כו'. בן ט״ו כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דחולין (כ' א') ומבן חמש ועשרים כו' 
+<b>בן י״ג כו'.</b> דאיש כתיב בעונשין ובכמה מצות ולא קטן, וי״ג נקרא איש שנאמר (בראשית ל״ד) ויקחו שמעון ולוי איש וגו' וי״ג שנה שהיה יעקב אצל לבן אחר הנשואין צא ג' עיבורין שכל א' ו' חדשים נגד זה שהה ח״י חדשים בדרך כמ״ש בספ״ק דמגילה: 
+<b>בן כ' כו'.</b> כמ״ש (במדבר א׳:י״ח) מבן עשרים ומעלה כל יוצא צבא כו': 
+<b>בן שלשים.</b> כמ״ש בלוים (שם) מבן שלשים: 
+<b>בן ארבעים כו'.</b> זכר לדבר א״ם לבינה תקרא: 
+<b>בן חמשים כו'.</b> כמ״ש ברפ״ב דחגיגה שר חמישים כו': 
+<b>בן ששים כו'.</b> כמ״ש (שמואל א') ולא יהיה זקן כו' והיינו פחות מס' כמ״ש בסוף מ״ק תבא בכלח כו' כעלות גדיש בעתו אלמא בן ס' הוא בעתו: 
+<b>בן שבעים כו'.</b> כמ״ש בדוד (מלכים א') וימת בשיבה טובה וכמ״ש (שמואל ב') בן שלשים שנה דוד במלכו וארבעים שנה מלך כו': 
+<b>בן שמונים כו'.</b> כמ״ש (תהלים צ') ואם בגבורות שמונים שנה: 
+<b>בן תשעים כו'.</b> דע״כ הוא בגבורות ולא יותר וכמ״ש (קהלת י״ב:ג׳) ביום שיזיעו שומרי הבית והתעותו אנשי החיל, וכמ״ש בס״פ כ״ג דשבת: 
+<b>בן מאה כו'.</b> כמ״ש (ישעיה מ״ה) הנער בן מאה שנה כו' לברכה: 
+
+Mishnah 22
+
+<b>הפך בה.</b> כמ״ש (משלי ג') סלסלה כו'. וכמ״ש בפ״ב דמגילה לא ידעי רבנן כו': 
+
+<b>והפך בה.</b> כמ״ש (שם) דדיה ירווך וכמ״ש בפ״ב דעירובין מה הדד הזה כו': 
+
+<b>ובה תחזי.</b> כמ״ש (שם) ותורה אור וכמ״ש בפ״ג דסוטה (כ״א א') ועיין רש״י שם ד״ה הגיע כו' הגיע כו': 
+
+<b>וסיב כו'.</b> כמ״ש בסוף קידושין בזקנתו מהו אומר עוד ינובון בשיבה כו': 
+
+<b>ובלה בה.</b> כמ״ש בפ״ט דשבת אדם כי ימות באהל כו': 
+
+<b>ומנה כו'.</b> כמ״ש אל יליזו מעיניך נצור כו': 
+
+<b>שאין כו'.</b> כמ״ש (משלי י״ד) כל חפצים לא ישוו בה ואמרו אפילו מצות ומעשים טובים: 
+
+
+Mishnah 23
+
+<b>לפום כו'.</b> כמ״ש שם בכל עצב יהיה מותר. (וכאן צ״ל <b>י״ר שיבנה כו'</b>, וכן בסוף תמיד, וכאן לפי שהוא כלל התורה משה קבל כו' ואין תורה בלא בית המקדש כמ״ש איכה א' מלכה ושריה בגוים אין תורה, אמר י״ר שיבנה כו' ותן כו' כמ״ש (ישעיה י״א) ומלאה הארץ דעה את ה'): 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>גדולה תורה יותר מן הכהונ' ומן המלכות שהמלכו' נקנית בשלשים מעלות והכהונה בכ״ד.</b> הנה הל' מעלות של המלכות מפורשים בקרא (שמואל א ח׳:י״א) ואלו הן. <b>א'</b> אשר ימלוך עליכם: <b>ב'.</b> את בניכם יקח: <b>ג'.</b> ושם לו במרכבתו: <b>ד'.</b> ופרשיו: <b>ה'.</b> ורצו לפני מרכבתו: <b>ו'.</b> ולשים לו שרי אלפים: <b>ז'</b> ושרי חמשים: <b>ח'.</b> ולחרוש חרישו: <b>ט'.</b> ולקצור קצירו: <b>י'</b> ולעשות כלי מלחמה: <b>י״א.</b> וכלי רכבו: <b>י״ב.</b> ואת בנותיכם יקח: <b>יג.</b> לרקחות: <b>י״ד.</b> ולטבחות: <b>ט״ו.</b> ולאפות: <b>ט״ז.</b> ואת שדותיכם: <b>י״ז.</b> ואת כרמיכם: <b>י״ח.</b> וזיתיכם הטובים: <b>י״ט.</b> ונתן לעבדיו: <b>כ'.</b> וזרעכם: <b>כ״א.</b> וכרמיכם יעשור: <b>כ״ב.</b> ונתן לסריסיו: <b>כ״ג.</b> ולעבדיו: <b>כ״ד.</b> ואת עבדיכם: <b>כ״ה.</b> ואת שפחותיכם: <b>כ״ו.</b> ואת בחוריכם הטובים: <b>כ״ז.</b> את חמוריכם יקח: <b>כ״ח.</b> ועשה למלאכתו: <b>כ״ט.</b> צאנכם יעשור: <b>ל'.</b> ואתם תהיו לו לעבדים.<br> וכנגדן הם ל' מעלות במלך המפורשין במתניתין רפ״ב דסנהד' ואלו הן. <b>א'.</b> המלך לא דן: <b>ב'.</b> ולא דנין אותו: <b>ג'.</b> ולא מעיד: <b>ד'.</b> ולא מעידין אותו: <b>ה'.</b> לא חולץ: <b>ו'.</b> ולא חולצין לאשת: <b>ז'.</b> לא מייבם: <b>ח'.</b> ולא מייבמין לאשתו: <b>ט'.</b> ואין נושאין אלמנותו: <b>י'.</b> מת לו מת אינו יוצא כו': <b>י״א.</b> וכשמברין אותו כל כו' והוא מיסב על הדרגש: <b>י״ב</b>. ומוציא למלחמת הרשות ע״פ ב״ד של ע״א: <b>י״ג.</b> ופורץ לעשות לו דרך כו': <b>י״ד.</b> דרך המלך אין לו שיעור: <b>ט״ו.</b> וכל העם בוזזין ונותנין לפניו: <b>ט״ז.</b> והוא נוטל חלק בראש: <b>י״ז.</b> לא ירבה לו נשים כו': <b>י״ח.</b> לא ירבה לו סוסים: <b>י״ט.</b> וכסף וזהב לא ירבה לו: <b>כ'.</b> וכותב לו ס״ת לשמו: <b>כ״א.</b> יוצא למלחמה מוציאה עמו: <b>כ״ב.</b> נכנס מכניסה עמו: <b>כ״ג.</b> יושב בדין היא עמו: <b>כ״ד.</b> מיסב היא כנגדו: <b>כ״ה.</b> אין רוכבין על סוסו: <b>כ״ו.</b> ואין יושבין על כסאו: <b>כ״ז.</b> ואין משתמשין בשרביטו: <b>כ״ח.</b> ואין רואין אותו כשהוא מסתפר: <b>כ״ט.</b> ולא כשהוא ערום: <b>ל'.</b> ולא בבית המרחץ הרי שלשים מעלות של המלך ועיין בערוך. 
+<b>והכהונה בכ״ד</b> כלם מפורשים בקרא בפ' קרח והם י״ב במקדש וי״ב בגבולין וסימניך ז״ה יהיה לך כו' ושם מפורשים קדשי מקדש ואח״כ וזה לך תרומת מתנם כו' שם מפורשים י״ב שבגבולין. ואלו הן י״ב שבקדשי מקדש. <b>א'</b> מקדש הקדשים זה זבחי שלמי צבור שאין כל השלמים ק״ק אלא אלו ב' מן האש זה עור העולה שהיא כולה כליל לאישים. <b>ג' ד'.</b> כל קרבנם זה שתי הלחם ולחם הפנים שאין מקריבין מהם כלים אלא הם בעצמם קרבנם. <b>ה' ו'.</b> לכל מנחתם זו שירי מנחות ושירי מנחת העומר. <b>ז' ח'.</b> ולכל חטאתם אלו בשר של חטאת בהמה וחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה.<b> ט' י'.</b> ולכל אשמם זו אשם ודאי ואשם תלוי. <b>י״א.</b> אשר ישיבו לי זה גזל הגר שהוא המושב לה'. <b>י״ב.</b> קדש קדשים זה לוג שמן של מצורע ונקרא קדש קדשים לפי שדם מצורע בא לפנים.<br> וזה לך תרומת מתנם כו' אלו י״ב שבגבולין. <b>א'.</b> חזה ושוק אף שהן במקדש מ״מ נחשבים לקדשי הגבול לפי שנאכלין בכל העיר. <b>ב'</b> תרומה. <b>ג'</b> תרומת מעשר. <b>ד'</b> ראשית הגז <b>ה'</b> חלה.<b>ו'</b> הוא מתנות הזרוע והלחיים והקיבה. <b>ז'</b> בכורים. <b>ח'</b> שדה אחוזה.<b> ט'</b> שדה חרם. <b>י'</b> בכור אדם. <b>י״א</b> בכור בהמה טהורה. <b>י״ב</b> בכור בהמה טמאה. וכל אלה מרומזים בפסוקים. לכל תרומת מתנם לכל תנופת כו' אלו חזה ושוק שצריכין תנופה. כל חלב יצהר זו תרומה. וכל חלב תירוש זה תרומת מעשר. אשר יתנו זו מתנות זרוע והלחיים וקיבה וראשית הגז. לה' זו חלה שאסור באכילה עד שיפרישנה אבל תרומה אפילו פירש עדיין אינו ראוי לאכילה. בכור כל. זה בכורים. אשר בארצם זה שדה אחוזה. כל חרם. זה שדה חרם. כל פטר כו' ופדויו כו' אך בכור שור כו'. <br>וכנגדן יש כ״ד מעלות בכ״ג ואלו הן. <b>א.</b> אינו חייב על הוראה אא״כ הורה לבטל מקצת. <b>ב'</b> אינו חייב על טומאת מקדש. <b>ג'</b> אינו חייב על טומאת קדשיו. <b>ד'</b> שמביא פר על חטאת. <b>ה'</b> שמביא פר ביו״הכ. <b>ו'</b> שמביא עשירית האיפה. <b>ז'</b> שאין עבודת יה״כ כשר אלא בו. <b>ח'</b> מצוה על הבתולה. <b>ט'</b> ומוזהר על האלמנה שלא ישאנה.<b> י'</b> שאינו מטמא בקרוביו. <b>י״א</b> לא פורע. <b>י״ב</b> ולא פורם. <b>י״ג</b> מחזיר את הרוצח. י״ד מקריב אונן. <b>ט״ו</b> פרו קודם לפר העדה. <b>ט״ז</b> אינו חייב אלא על העלם דבר. <b>י״ז</b> אין דנין אותו אלא בב״ד של ע״א. <b>י״ח</b> אינו יוצא אחר המטה. <b>י״ט</b> כשמנחם אחרים כו' עיין פ״ב דסנהדרין. <b>כ'.</b> כשהוא מתנחם כו'. שם. <b>כ״א</b> וכשמברין אותו כו'. שם. <b>כ״ב</b> נוטל חלק בראש. <b>כ״ג</b> ומקריב חלק בראש. <b>כ״ד</b> ומשמש בשמונה בגדים. ומפורשים בפ' בתרא דהוריות ברייתא ומבוארים במתניתין גם כן י״א שם ב' בפ״א דיומא ג' בפ״ב דהוריות הרי ט״ז א' במתניתין פ״א דסנהדרין ד' בספ״ב שם והשאר בברייתא דהוריות שם ועיין בהוריות ט' א': 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ותומכיה מאושר ואומר אורך ימים בימינה כו'.</b> כ״ה הגירסא בברייתא דתנא דבי אליהו וחשיב בז' דרגין הראשון מצא אשה מצא טוב. ולכל בשרו כו' שני ביסוד שלישי ותומכיה בנו״ה. רביעי ארך ימים כו' בחו״ג. ה' כי לוית חן כו'. ת״ת ובינה המתפשט בו. ו' תתן כו' עטרת כו' בינה וכתר בסוד אקיה אשר אקיה. ז' כי ארך כו'. בחכמה: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>הנוי כו'.</b> <b>והחכמה</b> לא גרסינן כי בזה לא שייך נאה כי אין בור ירא חטא וכמו שלא חשיב מעשים טובים, וכן לא מביא פסוק ע״ז: 
+<b>שנאמר כו'.</b> מביא ראיה לשיבה ולהלן נאמר עטרת תפארת תמגנך כמ״ש במתני' הקודם ואומר עטרת כו' ראיה לבנים ולהלן נאמר עטרת כנ״ל וכן לכח שנאמר תפארת כו' והשיב' אינו הזקנה אלא השיבה עצמה ומביא ראיה על הזקנה שנאמר ונגד זקניו כבוד ולהלן נאמר בשמאלה עושר וכבוד כנ״ל ואע״ג שאריכת ימיו גם כן נאמר שם מ״מ הזקנה עצמה שהוא הדר לא נאמר אבל הנוי ועושר והכבוד מפורש במתני' הנ״ל בשמאל' כו' תתן לראשך כו': 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>חמישה קנינים.</b> צ״ל ארבעה כמ״ש במכילתא ובגמ':
+<b>שמים וארץ מנין שנא' ברוך אברהם כו'.</b> כצ״ל, וכל הישובים שכתבו המפרשים הם דוחקים גדולים, והאמת יורה דרכו.

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Nezikin/Gra on Pirkei Avot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,824 @@
+Gra on Pirkei Avot
+גר"א על פרקי אבות
+merged
+https://www.sefaria.org/Gra_on_Pirkei_Avot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Pirkei Avot with commentary of the Vilna Gaon, Vilna 1836
+-http://dlib.rsl.ru/viewer/01006756620#?page=5
+
+גר"א על פרקי אבות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>משה קבל כו'.</b> שנאמר (ויקרא כ״ו) אלה החקים והמשפטי' והתורות כו' בהר סיני ביד משה. אדר״נ. בת״כ פ' צו כאשר צוה ה' את משה בהר סיני כו'. אלה לרבות את כולם שכולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני. ובריש פרשה בהר מה ענין שמיטה אצל סיני כו' אלא מה שמיטה כו' מסיני אף כלם כו' ודקדוקיהם מסיני. ובפרשה בחוקותי שם בהר סיני ביד משה מלמד שנתנה התורה הלכותי' ודקדוקיה ופירושי' על ידי משה מסיני דדריש שם אלה החקי' אלו המדרשות כו' ע״ש ושם אלה המצו' כו' שכולם נמסרו למשה מסיני. ובירושלמי פ״ב דפאה ריב״ל אמר ועליה' ככל הדברים מקרא משנה תלמוד ואגדה אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה מסיני כו' יש דבר ראה זה חדש וגו' משיבו חבירו ואומר לו כבר היה לעולמי' ע״ש. ובגמרא פ״א דברכות (ה' א') מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות כו' מלמד שכולם כו' מסיני ובפ״ב דמגילה (י״ט ב') מאי דכתיב ועליהם כל הדברים כו':
+
+<b>ומסרם ליהושע.</b> שנאמר (במדבר כ״ו) ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. ובתמורה (ט״ז א') בשעה שנפטר משה רבינו לג״ע א״ל רבי כלום הנחתיך שעה א' והלכתי כו' לא כך כתבת בי (שמות ל״ג) ומשרתו יהושע כו' לא ימיש כו': 
+
+<b>ויהושע לזקנים.</b> שנא' (שופטי' ב') ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה ה' וגו'. אדר״נ:
+
+<b>וזקני' לנביאים.</b> שנאמר (ירמיה ז') ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאי' יום השכם ושלוח. שם ותיכף אחרי יהושע כתיב (שופטים א') ויעל מלאך ה' מן הגלגל וגו':
+
+<b>ונביאים כו' לאנשי כה״ג.</b> שהם היו בימי נביאים האחרוני': 
+
+<b>היו</b> כו' כמ״ש (ובסנהדרין ז' ב') דרש בר קפרא מנא הא מילתא כו' הוו מתונים כו' דכתיב לא תעלה במעלות וסמוך ליה אלה המשפטי' ובספרי ואצוה את שופטיכ' שיהיו מתוני' בדין כו': 
+
+<b>והעמידו כו'.</b> כמ״ש ביבמו' (ס״ב ב') היו לו תלמידי' בילדותו יהיו לו תלמידי' בזקנותו שנא' בבקר זרע זרעך וגו': 
+
+<b>ועשו סיג כו'.</b> כדרך שעשתה התורה סייג לדבריה. איזהו סייג שעשתה תורה לדברי' ה״ה אומר (ויקרא י״ח) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וגו' הרי הוא אומר (שם) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו כו' לדבר המביא כו' ובמ״ר פ' נשא ק״פ ב' כיצד יעשה אדם סייג לדבריו כדרך כו' וכ״ה אומר וכל משרת ענבים לא ישתה מכל אשר כו' ע״ש. 
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>על התורה.</b> שנאמ' (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה וכו' וכמ״ש סוף פ״ג דנדרי' ופ״ו דפסחי': 
+
+<b>ועל העבודה.</b> בסוף מגילה (ל״א ב') מה״מ א״ר אמי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר (שם) אם לא בריתי גו':
+
+<b>ועל ג״ח.</b> שנאמר (תהלים פ״ט) כי אמרתי עולם חסד יבנה וגומ' וכ״כ באדר״נ וכתיב (הושע ו׳:ו׳) חסד חפצתי ולא זבח ודע' אלהים מעולות ששניה' חביבים מעבוד'. ובירושלמי ושלשת' בפסוק אחד (ישעיהו נ״א:ט״ז) ואשים דברי בפיך זו ת״ת ובצל ידי כסיתיך זו ג״ח לנטוע שמים וליסוד ארץ זה הקרבנות: 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אל תהיו כו'.</b> כמ״ש בנדרים (ס״ב א') תניא לאהב' כו' שלא יאמר אדם אקרא כו' למוד מאהבה וסוף כו': 
+
+<b>ויהי כו'</b> כמ״ש (דברים י״ג:ה׳) ואותו תיראו וכיוצא בשבת (ל״א א'): 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>יהי ביתך כו'.</b> שנאמר (דברים י״א) ולדבק' בו ואמרו בספרי וכי אפשר לדבק בה' אלא הדבק בחכמים כו':
+
+<b>והוי מתאבק כו'.</b> ר״ל שתלך תמיד אחריהם כמ״ש (משלי י״ג:כ׳) הולך את חכמים יחכם ומשלו לחנוני מוכר בשמים שנשאר האבק בו ובאדר״נ פי' שר״ל שתשב לפניה' על הארץ ותקבל דבריהם באימ' בירא' ברתת וזיע כדרך שקבלו אבותינו מהר סיני באימה כו' וכמ״ש בפ״ג דברכות (כ״א ב') והודעתם לבניך וגו': 
+
+<b>והוי שותה כו'.</b> כמ״ש (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא כו': 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>יהי ביתך פתוח כו'.</b> כמו אברהם אבינו שנאמר (בראשית כ״א:ל״ג) ויטע אשל כו' ויקרא שם כו'. ואמרו (אדר״נ) ביתו של אברהם אבינו מפולש כו' וכל הבא אכל ושתה ובירך לשמים וכל שהפה שואל מצוי כו': 
+<b>ויהיו עניים כו'.</b> כמ״ש (איוב ל״א:י״ז) ואוכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה כו'. וע' באדר״נ: 
+<b>ואל תרבה כו'.</b> שמזה נטרד קרח כמ״ש ברב' וז״ש מכאן אמרו כו': 
+
+Mishnah 6
+
+<b>עשה לך רב.</b> כמ״ש (במכילת' פ' בא) דברו כו' שהיה משה אומ' לאהרן למדני ואהרן למשה והיה הדיבור יוצא מבין שניהם: 
+
+<b>וקנה לך חבר.</b> כמ״ש (קהלת ד׳:ט׳) יש אחד ואין כו' טובים השני' כו' ונאמר (מלאכי ג׳:ט״ז) אז נדברו כו' וכמ״ש ברכות ס״ג ב' מאי דכתיב חרב אל הבדים כו' ולא עוד אלא שמטפשים שחבירו מעמידו על האמת כמ״ש בפ״ק דמגילה (ה' ב') קרי עליה טובים השניים וגו' וז״ש קנה כמ״ש (משלי כ״ג:כ״ג) אמת קנ' וגו' וכמ״ש (תעני' ז' א') ומחבירי יותר מהם:
+
+<b>והוי דן כו'.</b> כמ״ש בר״פ העדות (שבועות ל' א') בצדק תשפוט עמיתך הוי דן כו':
+
+
+Mishnah 7
+
+<b> הרחק כו'.</b> כמ״ש בת״כ פ' מצורע ובמתני' סוף פי״ב דנגעים וחלצו מלמ' ששניה' חולצין כו' מכאן אמרו אוי לרש' אוי לשכנו. וברבה. יהודה ויששכר וזבולון שכנים של מטה ואהרן נאמר יהודה מחקקי ומבני יששכר יודעי בינ' לעתים ומזבולן מושכי' בשב' סופר וראובן שכינו של קרח נשתתפו עמו: 
+<b>ואל תתחבר לרשע.</b> כמה שכתוב (ד״ה ב' כ') בהתחברך עם אחזיהו וגו' וכן בהתחבר אמנון ליונדב ויהושפט עם אחאב. אדר״נ: 
+<b>ואל תתיאש כו'.</b> כמה שכתוב בפ' הנזקין (גטין נ״ה ב') מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד כו': 
+
+Mishnah 8
+
+<b>אל תעש כו'.</b> בפרק תולין (שבת קל״ט א') שפתותיכם דברו שקר אלו עורכי הדיינין: 
+
+<b>וכשהיו כו'.</b> כמ״ש (שמות כ״ג ו') לא תטה משפט אביונך בריבו. ואמרו במכילתא אביון במצו' שהוא רשע ותחשוב שודאי מדבר שקר ועם חביריו האמת: 
+
+<b>וכשנפטרים.</b> כמש״ל בצדק תשפוט כו': 
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>הוי כו'.</b> כמ״ש (דברים י״ג ט״ו) ודרשה כו'. ומדאורייתא אחד דיני כו': 
+
+<b>והוי זהיר כו'.</b> שנאמר (שמות כ״ג) מדבר שקר תרחק מן הגורם: 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>אהוב את כו'.</b> כשם שהתורה ניתנה בברית כו' שנא' (שמות כ' ט') ששת ימים תעבוד ועשית כו'. אדר״נ. ואמרו כבר קדמך יוצרך שנאמר ויכל אלהים וגומר. ואמרינן בפ״א דקדושין (ל' ב) ראה חיים עם כו' חייב ללמדו אומנות כו' ואמרינן ב״מ (ל' ב') והודעת אותם זה בית חייהם: 
+<b>ושנא כו'.</b> כמ״ש (בספ״ק דסוטה) אוי לרבנות שמקברת כו' ולמדו מיוסף, ואמרו באגדה נואף אשה חסר לב זה המקב' הרבנות: 
+<b>ואל כו'.</b> כמ״ש (משלי כ״ח) לעלוקה שתי כו': 
+
+Mishnah 11
+
+<b>חכמים הזהרו כו'.</b> כמו שהזהירה התורה בדבריה כמ״ש (סנהדרין ל״ח ב') כל מקום שנפקרו המינים תשובתן בצידן כו':  
+
+Mishnah 12
+
+<b>הוי מתלמידיו של אהרן.</b> כמ״ש (מלאכי ג') בריתי היתה אתו החיים והשלום: 
+
+<b>אוהב כו'.</b>כמ״ש (תהילים ל״ד:ט״ו) בקש שלום ורדפהו בקשהו ממקומך כו' וכמ״ש במשה רבינו (במדבר י״ד) וילך אל דתן ואבירם ואמרו מכאן כו' וישלח מלאכים אל סיחון כו' ואע״פ שאמר לו הקב״ה להלח' עמו: 
+
+<b>אוהב שלום ורודף' שלום.</b> בירושלמי פ״א דפאה בקש שלום ורדפהו בקשהו ממקומך ורדפהו במקו' אחר וכמ״ש (ויקרא י״ט:י״ח) ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה: 
+
+<b>ומקרבן לתורה.</b> כמ״ש (בראשית י״ב:ה׳) ואת הנפש אשר עשו בחרן: 
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>נגד כו'.</b> באדר״נ שלא יוציא לו שם בשררות ונותני' בו עיניה' ונוטלים ממונו ושם בספי״א אל תתודע לרשות כו' ונטלו כל ממונו ע״ז נאמר מברך רעהו כו' וכן אמרו בגמרא: 
+
+<b>ודלא מוסיף יסיף.</b> אמרו בסוף תענית מן הלילה עד היו' תקבריה אמיה. לפי שנאמר (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה כו' שמים וארץ ושמים נגד יום וארץ נגד לילה והיא אמו כמ״ש (שירים א') בני אמי (איוב א׳:כ״א) ערום יצאתי גו' אשוב שמה: 
+
+<b>ודלא יליף.</b> כמ״ש (דברים ד׳:ט׳) השמר לך ושמור נפשך כו' מלה״ד גו': 
+
+<b>ודאשתמש כו'.</b> כמ״ש בנדרים ס״ב ומה בלשצר כו': 
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>אם אין כו'.</b> כמ״ש (תהלים מ״ט) אח לא פדה כו': 
+
+<b>וכשאני כו'.</b> כמ״ש (איוב ט') ומה יצדק אנוש אף כי אנוש כו' וכיוצא הרבה: 
+
+<b>ואם לא כו'.</b> כמ״ש (קהל' ט' י') כל אשר תמצא גו' כי אין מעשה ג' ואמרינן בפ״ב דשבת ודקאמר שלמה כי לכלב החי גומ': 
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>עשה תורתך קבע.</b> כמ״ש בפ״ק דיומא ודברת בם עשה אות' קבע ואל כו': 
+
+<b>ומלאכתך עראי.</b> כמ״ש בפ״ו דברכות (ל״ה ב') ואספת דגנך כו': 
+
+<b>אמור כו'.</b> כמ״ש בב״מ (פ״ז א') כתיב ואקחה פת כו' וכתיב ואל הבקר כו' מכאן לצדיקים שאומרי' מעט כו'. 
+
+<b>והוי כו'.</b> כמ״ש (משלי ט״ו ט״ז) טוב כו': 
+
+
+Mishnah 16
+
+<b>ר״ג אומר עשה כו'.</b> פיר' הרמב״ם שהכל דבר אחד שיעש' לו רב כדי להסתלק כו' וכן אל תרבה כו' מפני הספק. וכמ״ש (ויקרא י״ז:ט״ז) ולא ידע ונשא עונו ע״ז ידוו כל הדווים: 
+
+
+Mishnah 17
+
+<b>ולא מצאתי כו'.</b> כמ״ש (משלי י״ז) גם אויל מחרי' כו' וע' סוף פ״ט דפסחים ונאמר (משלי י׳:י״ט) וחושך שפתיו משכיל: 
+
+<b>ולא המדרש כו'.</b> כמ״ש בספ״ב דברכו' (י״ז א') שכל טוב לכל עושיהם ללומדיה' לא נאמר אלא לעושיהם לעושים כו': 
+
+<b>וכל המרבה כו'.</b> כמ״ש (משלי י״ט) ברוב דברי' לא יחדל פשע: 
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל שהוא כו'.</b> כמ״ש (משלי ג' ד') ומצא חן ושכל כו' אלקים ואדם. והוי כו' שמ״ש (משלי ה' ו') אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע וע' רש״י שם ובילקו' ר״פ עקב. 
+<b>והוי מחשב כו'.</b> כמ״ש (שם ד') פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו ובמדרש בחקותי חשבתי דרכי ואשיבה רגלי כו':  
+<b>חשבה הפסד מצוה כו'</b> ובפ״ה דב״ב (ע״ה) באו חשבין אלו שמחשבין כו':  
+<b>והסתכל כו'.</b> כמ״ש בסוף פרק ג' דנדרים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה כו':  
+<b>דע כו' עיין כו'.</b> כמ״ש (איוב ל״א:ד׳) כי עיניו על כל דרכי איש וכל צעדיו יספור. (ירמיהו ל״ב:י״ט) אשר עיניך פקוחות על כל דרכי כו' (משלי ה׳:כ״א) כי נוכח עיני ה' דרכי איש גו'. וע' בילקוט וכיוצא הרבה:  
+<b>ואזן כו'.</b> כמ״ש (תהילים צ״ד:ט׳) הנוטע אזן הלא ישמע גו':  
+<b>וכל מעשיך כו'.</b> כמ״ש (איוב ל״ז:ז׳) ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו:  
+
+Mishnah 2
+
+<b>יפה תלמוד תורה כו'.</b> כמ״ש (קהלת ז׳:י״א) טובה חכמה עם נחלה ועיין ילקוט שם: 
+
+<b>וכל תורה כו'.</b> כמ״ש ברפ״ו דברכות ת״ר ואספת דגנך כו': 
+
+<b>וצדקתם עומדת לעד.</b> כמ״ש ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני הן על כפים חקותיך: 
+
+<b>ואתם כו'.</b> פי' הרמב״ם שאף שימנע עשיית מצוה כו' וכמ״ש בפ״א דברכות ופ״ו דשבת (ס״ג) מאי ולחושבי שמו כו' וכמ״ש ע״פ שנים כו' אם כך ענש הכתוב לנסקל כו' ק״ו לעושי כו': 
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הוו כו'.</b> כמש״ל פ״א: 
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הוא היה כו'.</b> כמ״ש (שמואל ב כ״ג:ג׳) מושל באד' צדיק מושל יראת אלקים וכמ״ש בפ״ג דמ״ק: 
+
+<b>בטל כו'.</b> ע״ש בפ״א דגטין (ז) דום לה' כו' השכם כו': 
+
+<b>אל תפרוש.</b> כמ״ש (שמות י״ז:י״ב) ויקחו אבן וישימו תחתיו וע' בפ״א דתענית: 
+
+<b>ואל תאמין כו'.</b> כמ״ש (יחזקאל ל״ג:י״ח) ובשוב צדיק מצדקתו כו' וכמ״ש בפ״ד דברכות: 
+
+<b>ואל תדין כו'.</b> כמ״ש (בראשית ו') הנפילים כו': 
+
+<b>ואל תאמר כו'</b> פי' שלא תאמר דבר בסתר ותאמר איני חושש שאי אפשר להתגלות הדבר הזה וכמ״ש (קהלת י׳:כ׳) ובחדרי משכבך כו' כי עוף השמים כו' ועיין פ״א דב״ב: 
+
+<b>ואל תאמר לכשאפנה אשנה כו'.</b> כמ״ש (משלי כ״ז:א׳) אל תתהלל ביום מחר כי גו'. 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא הבישן למד.</b> כמ״ש (משלי ל׳:ל״ב) אם נבלת בהתנשא ואם זמות גו': 
+
+<b>ולא הקפדן מלמד.</b> כמ״ש ודבר ה' אל משה פנים כו' כשם שאני הסברתי כו' הרב בכעס כו': 
+
+<b>ולא כל וכו'.</b> כמ״ש בריש פ״ה דעירובין (נ״ה א') ולא מעבר לים היא לא תמצא לא בסחרנים כו': 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>על דאטפת כו'.</b> כמ״ש (שמות כ״א:י״ג) והאלהים אנה לידו מרשעים יצא רשע כו' וכמ״ש (מכות י' ב') שמזמנן לפונדק אחד כו': 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מרבה בשר כו'.</b> (איוב י״ד:כ״ב) אך בשרו עליו יכאב: 
+
+<b>מרבה נכסים כו'.</b> כמ״ש (קהלת ב') כי כל ימיו כו' גם בלילה כו': 
+
+<b>מרבה נשים כו'.</b> כמ״ש (יחזקאל י״ג) המשפחות כו' וכן נאמר מכשפה בלשון נקבה: 
+
+<b>מרבה שפחות כו'.</b> כמ״ש בעזרא ט ואיל צאן ואמרו שכולם שפחה חרופה בעלו כמ״ש קדקד שער מתהלך באשמיו על אשם שפחה חרופה כמ״ש דהיא שכיחא וזילא: 
+
+<b>מרבה עבדים כו'.</b> כמ״ש ששה דברים צוה כנען את בניו אהבו את הגזל וכמ״ש כנען בידו מאזני מרמה: 
+
+<b>מרבה תורה כו'.</b> כמ״ש (משלי ג׳:ב׳) כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. ונאמר (משלי ט׳:י״א) כי בי ירבו ימיך: 
+
+<b>מרבה ישיבה כו'.</b> כמ״ש בפ״א דתענית (ז' א') מאי דכתיב ברזל בברזל יחד ואיש כו' והיינו דאמר ר״א הרבה כו': 
+
+<b>מרבה עצה כו'.</b> כמ״ש (משלי י״ב:ט״ו) שומע לעצה חכם. (ישעיהו מ׳:י״ד) את מי נועץ ויבינהו: 
+
+<b>מרבה צדקה כו'.</b> כמ״ש (ישעיהו כ״ז:ה׳) או יחזיק במעוזי יעשה שלום כו': 
+
+<b>קנה שם כו'.</b> כמ״ש (משלי כ״ב) נבחר שם כו' (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב. וכמ״ש במדרש שם: 
+
+<b>קנה לו דברי תורה כו'.</b> כמ״ש (דברים ל׳:כ׳) כי היא חייך ואורך ימיך וכמ״ש בספ״ק דקדושין: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>כי לכך נוצרת כו'.</b> כמ״ש (איוב ה׳:ז׳) כי אדם לעמל יולד ואמרינן בפרק חלק איני יודע אם לעמל פה כו' כשהוא אומר כי אכף כו' ועדיין כו' כשהוא אומר לא ימוש כו'. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>עין טובה.</b> כמ״ש (משלי כ״ב:ט׳) טוב עין הוא יבורך: 
+
+<b>חבר טוב.</b> כמ״ש (משלי ג׳:ל״ד) אם ללצים כו' ולענוים יתן חן: 
+
+<b>שכן טוב.</b> כנ״ל בפ״א מדגל יהודה שנאמר יהודה מחקקי כו': 
+
+<b>הרואה את הנולד.</b> כמ״ש (קהלת ב׳:י״ג-י״ד) החכם עיניו בראשו כו' ואמרו בראשיתו רואה כו': 
+
+<b>לב כו'.</b> כמ״ש (משלי ט״ו) וטוב לב כו'. והרבה מקראות כזה: 
+
+<b>שבכלל כו'.</b> כמ״ש בירושלמי תנה בני לבך לי כו' אין יהבת לבך לי אנא ידעת דאת כולה דילי: 
+
+<b>עין רעה כו'.</b> כמ״ש (משלי י״א) ומונע בר יקבוהו לאום: 
+
+<b>חבר רע.</b> כמ״ש (משלי ג') אם ללצים כו': 
+
+<b>שכן רע.</b> כמש״ל בפ״א: 
+
+<b>לב רע.</b> כמ״ש (במדבר ט״ו) ולא תתורו כו' ואמרו עינא וליבא תרי סרסורי כו' העין הולך אחר הלב כו' ועיין בילקוט ס״פ שלח וז״ש רואה אני כו' שבכלל דבריו כו': 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ואל תהי כו'.</b> כמ״ש (קהלת ז') ואל תבהל כו' כי כעס כו'. ואמרו לא יהיה בך אל זר כו': 
+<b>ושוב כו'.</b> כמ״ש בסוף פכ״ג דשבת בכל עת יהיו בגדיך לבנים כו': 
+<b>והוי מתחמם כו'.</b> כמ״ש (ישעיהו ב׳:ה׳) לכו נלכ' כו'. וכמ״ש (בראשית י״ג:ה׳) וגם ללוט ההולך כו', מי גרם הליכתו עם אברהם ולמד ממעשיו ויפצר בם מאד כו': 
+<b>והוי זהיר כו'.</b> כמ״ש (מלכים ב ה׳:כ״ז) וצרעת נעמן כו'. ועיין בפי' הרמב״ם ובאגדה הפרד נא מעלי ז״ש והוי זהיר כו' שגרם לו פרידת עולם שנאמר (דברים כ״ג:ד׳) לא יבא עמוני כו': 
+
+Mishnah 11
+
+<b>עין הרע כו'.</b> שכולם היו בבלעם והוציאו אותו מן העולם וכמ״ש בפרק ה': 
+
+
+Mishnah 12
+
+<b>והתקן כו'.</b> כמ״ש (במדבר כ״ו) יפקוד אלהי הרוחות כו' קח לך את כו' א״ל הקב״ה בניך היו יושבים ויהושע כו' יאמרו ג' כתרים הן זר ארון כו' כתר תורה עדיין כו': 
+<b>וכל מעשיך.</b> כמ״ש (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעהו כו'. ואמרו איזה פרשה קטנה שכל גופי תורה כו' ועיין סוף ברכות: 
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>שקוד כו'.</b> כמ״ש (משלי ח׳:ל״ד) לשקוד על דלתותי יום יום כו': 
+
+<b>ודע לפני מי.</b> כנ״ל בכל דרכיך דעהו: 
+
+<b>ונאמן כו'.</b> כמ״ש בת״כ פרשת אמור אני ה' נאמן לשלם שכר וכמ״ש בפ״ד דמנחות: 
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>היום קצר.</b> כמ״ש (איוב ח׳:ט׳) כי צל ימינו כו' וכיוצא: 
+<b>והמלאכה מרובה.</b> כמ״ש (איוב י״א:ט׳) ארוכה מארץ מדה ורחבה כו': 
+<b>והשכר הרבה.</b> כמ״ש (משלי ח׳:י״א) וכל חפציך לא ישוו בה וכיוצא: 
+<b>ובעל הבית דוחק.</b> כמ״ש (יהושע א') לא ימוש כו' ופן יסורו כו': 
+
+Mishnah 16
+
+<b>לא עליך כו' ולא כו'.</b> כמ״ש (דברים י״א:י״ג) אשר אנכי מצוה אתכם היום שלא תאמר כו' ארוכה מארץ מדה כו' שכיר יום אתה עד ירצה כשכיר יומו: 
+<b>ודע כו'.</b> כמ״ש (שמות כ׳:י״ב) למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב כו'. וכמ״ש ותשחק ליום אחרון וע״ש: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הסתכל בשלשה כו'.</b> כמ״ש (קהלת י״ב:א׳) וזכור את בוראך כו' ודרש ר״ע בארך זה ליחה סרוחה. בורך זה רמה ותולעה. בוראך זה ממ״ה הקב״ה וע״ש (מדרש רבה קהלת פרשה יב). ואמר בסוטה כתב ועפר ומים, מים - זהו מאין באת, ועפר - לאן אתה הולך, וכתב - ולפני מי כמ״ש (איוב ל״ז:ז׳) ובו כל אדם יחתום כו': 
+<b>מאין באת כו'.</b> כמ״ש (תהילים נ״א:ז׳) הן בעון חוללתי כו' (איוב י״ג:ה׳) מי יתן טהור מטמא כו': 
+<b>ולאן כו'.</b> כמ״ש (בראש' ג') כי עפר אתה כו' (קהלת י״ב:ז׳) וישב העפר כו' וכתיב (איוב כ״ה:ו׳) אנוש רמה ובן אדם תולעה כו': 
+<b>ולפני מי כו'.</b> כמ״ש (קהלת י״א) כי על כל כו'. (קהלת י״ב:י״ד) כי את כל מעשה האלקים יביא כו': 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הוי מתפלל כו'.</b> כמ״ש (חבקוק א׳:י״ד) ומעשה אדם כדגי הים כו' ואמרו בפ״ק דע״א מה דגים שבים כל הגדול כו' והיינו דתנן ר״ח ס״ה כו': 
+
+<b>שנאמר ובמושב לצים כו'.</b> ר״ל שנאמר בסיפא דקרא כי אם בתורת ה' כו' ועיין ברמב״ם וכמ״ש (ישעיהו כ״ח:ז׳) וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא כו' כי כל כו' את מי יורה דעה כו': 
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ר״ח כו'.</b> ומפנה כו'. כמ״ש (דברים ד׳:ט׳) ופן יסורו מלבבך כו' וכתיב (שם) ושמור נפשך כו': 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>כל המקבל כו'.</b> עול מלכות, כמ״ש בפ״ה דעירובין חרות על הלוחות - חירות מגליות. ואמרו בפ״ק דבבא בתרא ויתנו מעט ממשא מלך כו' ע״ש: 
+<b>ועול ד״א.</b> כמ״ש בפ״ו דברכות ולא עוד אלא שאחרים כו' שנא' ועמדו זרים כו' בזמן שישראל עושים כו' שנאמר ועמדו זרים כו': 
+<b>וכל הפורק כו'.</b> כמ״ש ובזמן שאין עושים שנאמר ואספת דגנך ולא עוד אלא כו' שנאמר עבדת כו' ר״ר כמ״ש תחת אשר כו' ועבדת הרי עול גלות ועול ד״א ועבדת ואספת כנ״ל: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ושונה.</b> כמ״ש בפ״ב דחגיגה כל העוסק כו' שנאמר הקוטפי' כו'. ובפ״ב דב״ב כל הפורש מד״ת כו' שנאמר מהאש יצאו כו': 
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>כל שיראת כו'.</b> כמ״ש (תהילים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה' כו': 
+
+<b>כל שמעשיו כו'.</b> כמ״ש בפ״ב דשבת (ל״א א') מאי דכתיב והי' אמונת עתיך כו' ואפ״ה אי יראת ה' כו' ושם ויאמר לאדם הן יראת ה' הי' כו' ועתה כו': 
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>כל שרוח כו'.</b> כמ״ש (משלי ג, ד) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם: 
+<b>שינה של שחרית.</b> כמ״ש (משלי כ״ו:י״ד) הדלת תסוב על צירה ועצל כו'. אדר״נ: 
+<b>יין של צהרים.</b> כמ״ש (קהלת י׳:י״ז) אשרך ארץ כו' בגבורה ולא בשתי. ועיין אדר״נ: 
+<b>ושיחת הילדים.</b> שמבטלין מד״ת ואדם נמשך אחריהם ונאמר לא ימיש כו'. שם ע״ש: 
+<b>וישיבת כו'.</b> כמ״ש אשרי האיש כו' כי אם כו': 
+
+Mishnah 11
+
+<b>המחלל כו'.</b> כמ״ש (יחזקאל כ״ב:ח׳) קדשי בזית כו' (שמואל א ב׳:כ״ט) למה תבעטו בזבחי כו': 
+<b>והמבזה כו'.</b> כמ״ש כל המבזה את כו' שנאמר אלהי מסיכה כו' חג המצות כו': 
+<b>והמלבין כו'.</b> כמ״ש בסו' פ״ו דברכות ובב״מ פ״ד נוח כו' שנאמר היא מוצאת כו': 
+<b>והמיפר כו' והמגלה כו'.</b> כמ״ש בפ' חלק ד״א <b>כי דבר ה' בזה</b> זה המגלה פנים בתורה <b>ואת מצותו הפר</b> זה המפר ברית בשר <b>הכרת</b> בעולם הזה <b>תכרת</b> בעולם הבא, מכאן אמר ר״א המודעי כו': 
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>מסורת כו'.</b> כמ״ש במגילה (ג' א') ונדרים ויבינו במקרא כו': 
+<b>מעשרות כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דתענית עשר בשביל שתתעשר כו' ובחנוני נא כו': 
+<b>נדרים סיג.</b> כמ״ש (תהלים קי״ט) ואקימה כו' וכמ״ש בפ״ק דנדרים לזרוזי עצמו ונאמר חי ה' שכבי כו' ואמרו ליצרו נשבע כו': 
+<b>סיג כו'.</b> כמ״ש (משלי י׳:י״ט) וחושך שפתיו משכיל וכן (שם י״ז) חושך אמריו יודע דעת כו' (משלי י״ז כ״ח) אוטם שפתיו נבון: 
+
+Mishnah 14
+
+<b>שבו נברא העולם.</b> כמ״ש (משלי ג׳:י״ט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים כו' ואמרו בראשי' ברא אין ראשית אלא תורה שנאמר ראשית חכמה: 
+
+Mishnah 15
+
+<b>הכל צפוי.</b> כמ״ש (ירמיהו ל״ב:כ״ז) הממני יפלא כל דבר וכיוצא בזה: 
+<b>והרשות כו'.</b> כמ״ש (דברי' ל״א) הנה נתתי לפניך כו' ובחרת כו' ואמרו הכל בידי שמים חוץ מי״ש שנאמר ועתה מה כו': 
+<b>ובטוב כו'.</b> כמ״ש (תהילים ס״ב:י״ג) ולך ה' החסד כי אתה כו' וכמ״ש בפ״ק דר״ה (י״ז א) בתחילה ואמת ואח״כ ורב חסד: 
+
+Mishnah 16
+
+<b>הכל כו'.</b> כמ״ש (שם) כי אתה תשלם כו': 
+<b>ומצודה כו'.</b> כמ״ש (איוב י״ח:ח׳) ועל שבכה יתהלך: 
+<b>והיד כו'.</b> כמ״ש (איוב ל״ו) וביד כל אדם חתום: 
+<b>והכל מתוקן.</b> כמ״ש (איוב מ׳:ל׳) יכרו עליו חברים וכמ״ש בפ״ח דבבא בתרא: 
+
+Mishnah 17
+
+<b>אם אין חכמה כו'.</b> כמ״ש (תהילים קי״א:י׳) שכל טוב כו' ונאמר (משלי ב׳:ה׳) אם לבינה תקרא כו' אז תבין יראת ה': 
+
+<b>אם אין יראה כו'.</b> כמ״ש (תהלים שם) ראשית חכמה יראת כו': 
+
+<b>אם אין בינה כו'.</b> כמ״ש (משלי ט״ו:י״ד) לב נבין יבקש דעת ונאמר (משלי ב׳:ג׳) אם לבינה תקרא כו' אז כו' ודעת אלקי' תמצא. ונאמר (משלי ט׳:י׳) תחילת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה והקשיבו לדעת בינה: 
+
+<b>אם אין קמח כו'.</b> כמ״ש בפ״ו דברכות ואספת דגנך הנהג כו': 
+
+<b>אם אין תורה כו'.</b> כמ״ש (דברים כ״ח:מ״ז) תחת אשר לא עבדת כו' בעירום וברעב כו' ונאמר (ויקרא כ״ו:כ״ו) אם באלה סי' בשברי לכם מטה לחם כו': 
+
+
+Mishnah 18
+
+<b>קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות.</b> פי' אף שלכאורה דיני הקינין והנדה כל פרטיהם היא לפי כללי החשבון כמ״ש במס' קינין כמה דברים ע״פ חשבון, וכן בנדה ימי הזיבות והנדות והטועות, וה״א שלא הוצרך להם בתחילה רק הכללים וכל הפרטים נעשו ע״י כללי החשבון לזה אמר קינין כו' הן הן גופי הלכות ר״ל שנתנו מסיני וא״כ ה״א שחשבון תק��פות וגמטריאות גם כן גופי הלכות לז״א תקופות כו' פרפראות לחכמה: 
+<b>תקופות כו'.</b> כמ״ש בפ״ז דשבת שנאמר כי היא חכמתכם כו': 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הוי רץ למצוה קלה כו'.</b> בירושל' פ״א דפאה אורך חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה, ו) טלטל הקב״ה מתן שכרן של עושי מצות כדי שיהיו עושין אותן באמונה, ושם כתיב מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים, מכל שיש לך בתורה השמר שאין אתה יודע מאיזה מהן יוציא לך חיים, השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות לחמורה שבחמורות, קלה שבקלות זה שלוח הקן, ומצוה חמורה שבחמורות זה כבוד אב ואם, ובשתיהן כתיב והארכת ימים. ובספרי פי' ראה כל הדבר אשר אנכי מצוה כו' שתהא חביבה עליך מצוה קלה כחמורה. ושם לשמור את כל המצוה כו' שתהא כו' ושם ולשמור ולעשות את כל המצוה שתהא כו'. וכמ״ש (דברים ד') אז יבדיל כו' ואמרו יודע היה משה שאינן קולטת כו' ראה במה רץ חצי מצוה שלא הגיע זמנה: 
+<b>ובורח כו'.</b> כמ״ש (משלי ד') מכל משמור נצור כו' כי ממנו כו': 
+<b>שמצוה כו'.</b> שנאמר אם בחוקותי תלכו כו' ואם לא תשמעו כו': 
+<b>ועבירה גוררת כו'.</b> ספרי פרשת ראה כי יהי' איש שונא לרעהו ברוע לו. מכאן אמרו עבר אדם על עבירה קלה סופו לעבור על עבירה חמורה, עבר על מצוה ואהבת לרעיך כמוך כו' וז״ש ובורח מן העבירה: 
+<b>ששכר מצוה כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דב״ב מאי דכתיב רודף צדקה כו' הקב״ה ממציא לו כו': 
+<b>שכר כו'.</b> כמ״ש (יחזקאל ג') ונתת מכשול לפניו כו': 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מאד כו'.</b> כמ״ש (ירמיהו י״ג:ט״ו) והאזינו ואל תגבהו. ורם לבבך ושכחת כו' לבלתי רום לבבו והרבה כיוצא וע' בפ״ק דסוטה: 
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הלומד על מנת כו'.</b> כמ״ש מן התורה מן הנביאים מן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו: 
+
+<b>אל תעשה עטרה כו'.</b> כמ״ש בנדרים (ס״ה א') ואהבת את כו' שלא יאמר אקרא כדי שיקראוני רבי כו': 
+
+<b>ולא קרדום כו'.</b> כמ״ש בפר״א: 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל המכבד כו'.</b> כמ״ש כי מכבדי אכבד כו' אדר״נ: 
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שאין דן כו'.</b> כמ״ש (איוב כ״ג) והוא באחד כו': 
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>הוי ממעט כו'.</b> כמ״ש ודברת בם כו': 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>העושה מצוה כו'.</b> כמ״ש אם יש עליו מלאך מליץ אחד כו'. ואמרו איזה פרקליטין של אדם כו': 
+<b>והעובר כו'.</b> כמ״ש (איוב ח׳:ד׳) אם בניך חטאו כו' וישלחם כו': 
+<b>תשובה ומע״ט כו'.</b> כמ״ש (מלכים א כ״א:כ״ט) יען כי כנע אחאב מפני כו'. ונאמר (יחזקאל ג׳:י״ח) ובאמרי לרשע מות תמות ושב כו' חיה יחיה כו': 
+<b>כל כנסי' כו'.</b> כמ״ש ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא. ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם ילדים מכבדין כו' קריבה לש״ש ומ״ש: 
+
+Mishnah 12
+
+<b>יהי כבוד כו'.</b> כמ״ש (שמות י״ז:ט׳) בחר לנו אנשים: 
+<b>וכבוד כו'.</b> כמ״ש (במדבר י״ב:י״א) ויאמר אהרן אל משה בי אדוני: 
+<b>ומורא כו'.</b> כמ״ש ויאמר אדני משה כלאם שוקלו נגד שכינה. אדר״נ פכ״ז. ובגמרא פ״ב דפסחים עד שבא ר״מ ודרש את ה' אלקיך תירא לרבות ת״ח וע' תוס' שם: 
+
+Mishnah 13
+
+<b>שלשה כתרים כו'.</b> כמ״ש בפ״ז דיומא שלשה זירים הן ונגד שם טוב היא המנורה שנאמר (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב: 
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>שחבירך כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דתענית מאי דכתיב ברזל בברזל יחד כו' והיינו דאר״ח כו': 
+
+<b>ואל בינתך גו'.</b> פסוק הוא במשלי ג': 
+
+
+Mishnah 15
+
+<b>הוי מקדים כו'.</b> כמ״ש (תהילים ל״ד:ט״ו) בקש שלום כו': 
+
+<b>והוי כו'.</b> כמ״ש ובאבנר הראש כלב כו': 
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+<b>יפה כו'</b> כמ״ש בפ״ב דשבת (ל' א) ודקאמר כי לכלב החי כו': 
+
+Mishnah 18
+
+<b>אל תרצה כו'.</b> כמ״ש ��פ״ק דברכות מנין שאין מרצין כו' שנאמר פני ילכו: 
+
+<b>ואל כו'.</b> כמ״ש (ישעיהו כ״ב:ד׳) אל תאיצו לנחמני: 
+
+<b>ואל תשאל כו'.</b> כמ״ש ואתחנן אל ה' בעת ההיא ולא בשעת השבועה כמ״ש במדרש ע״ש: 
+
+<b>ואל תשתדל כו'.</b> כמ״ש באדם ויקחו עלה תאנה כו' ואח״כ ויקרא ה' אלהים אל האדם כו': 
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+<b>הלומד ילד כו'.</b> כמ״ש באדר״נ פכ״ג הלומד ילד למה״ד לעגלה כו' שנאמר אפרים עגלה כו' והלומד בזקנותו דומה לפרה שנאמר כפרה כו' ונאמר וכחצים ביד גבור כן בני הנעורים כו': 
+
+<b>הלומ' מן הקטנים כו'.</b> כמ״ש בספרי פ' עקב כי טובים כו' מה יין כל זמן שממתין בקנקן משביח כו' שנאמר בישישים חכמ' זה שאמר ר' מאיר אל תסתכל אלא על היין עצמו שיש קטן שלמד מזקן כמ״ש אמרתי ימים ידברו אכן רוח כו': 
+
+
+Mishnah 21
+
+<b>הקנאה.</b> מן הנחש וקין וכיוצא: 
+
+<b>והתאוה.</b> מן בלעם: 
+
+<b>והכבוד.</b> מן קרח וכלם היו בבלעם כמ״ש בפ״ה. ונאמר (משלי י״ד) ורקב עצמות קנאה. (שם כ״א) תאות עצל תמיתנו ולפני שבר גאון: 
+
+
+Mishnah 22
+
+<b>הילודים כו'.</b> כמ״ש (בראשית ג') כי מעפר כו'. (שמואל ב') כי מות נמות וכמי' כו': 
+
+<b>והמתים כו'.</b> כמ״ש (תהילים ע״ב:ט״ז) ויציצו מעיר כו': 
+
+<b>שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא.</b> כמ״ש (עמוס ד׳:י״ג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח כו' ה' צבאות שמו: 
+
+<b>הוא המבין.</b> כמ״ש (תהילים ל״ג:ט״ו) היוצר יחד לבם המבין כו': 
+
+<b>הוא הדיין.</b> כמ״ש (איוב כ״א:כ״ב) הלאל כו' והוא רמים ישפוט וכיוצא: 
+
+<b>הוא עד הוא בעל דין.</b> כמ״ש (מלאכי ג׳:ה׳) וקרבתי אליהם למשפט והייתי עד כו' וע' בפ״ק דחגיגה: 
+
+<b>לא עולה.</b> כמ״ש (דברים ל״ב:ד׳) כי כל דרכיו וגו' משפט ואין עול (תהלים צ״ב) ולא עולתה בו (איוב ח׳:ג׳) האל יעות כו': 
+
+<b>ולא שכחה.</b> כמ״ש (ישעיהו מ״ט:י״ד) ותאמר ציון עזבני ה' כו' התשכח כו' וכן להיפך נאמר (ירמיהו י״ז:א׳) חטאת יהודה כו': 
+
+<b>ולא משוא פנים.</b> כמ״ש (איוב ל״ד:י״ט) אשר לא נשא פני שרים ולא נכר כו' ונאמר (דברים י׳:י״ז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד: 
+
+<b>שהכל שלו.</b> כמ״ש (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף כו'. ונאמר (דברי הימים א כ״ט:י״ד) וממך הכל כו': 
+
+<b>ודע כו'.</b> כמ״ש (קהלת י״ב) כי את כל מעשה כו' על כל נעלם: 
+
+<b>ואל יבטיחך כו'.</b> שלא תאמר כמ״ש (איוב ג׳:י״ג) כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז כו' עם כו': 
+
+<b>ועל כרחך אתה חי.</b> כמ״ש (איוב ג׳:כ׳) למה יתן כו' וחיים כו' המחכים כו': 
+
+<b>ועל כרחך כו'.</b> כמ״ש (קהלת ו') אין אדם שליט ברוח כו' ואין שלטון ביום כו' (תהילים מ״ט:ט׳) ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם: 
+
+<b>ועל כרחך כו'.</b> כמ״ש (קהלת ח') ודע כי על כל אלה כו': 
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בעשרה מאמרות כו'.</b> ואלו הם בראשית. ויאמר אלהים יהי אור. ויאמר אלהים יהי רקיע. ויאמר אלקים יקוו. ויאמר אלקים תדשא. יהי מארת. ישרצו המים. תוציא הארץ. נעשה אדם. הנה נתתי. ופרו ורבו הוא ציוי. וברכה: 
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עשרה נסיונות.</b> בפרקי ר״א פ' כ״ו. <b>א'</b> כשנולד אברהם אבינו בקשו כל גדולי המלכות להרגו ונחבא מתחת לארץ י״ג שנה שלא ראה שמש וירח, ואחר כך יצא מתחת לארץ מדבר בלה״ק, מאס אשרים ושקץ פסילים ובטח ביצרו.<b> ב'</b> כבשן האש. <b>ג'</b> לך לך. <b>ד'</b> רעב <b>ה'</b> ותלקח שרה. <b>ו'</b> בהלחמו במלכים. <b>ז'</b> דבר ה' אל אברם במחזה. <b>ח'</b> מילה. <b>ט'</b> גרוש הגר וישמעאל. <b>י'</b> העקידה. ע״ש ואדר״נ: <small>(הוא לפי גי' הרמב״ם באדר״נ שם)</small>
+<b>וברמב״ם המה מנויים כך:</b> <b>א'</b> לך לך מארצך. <b>ב'</b> ויה' רעב בארץ. <b>ג'</b> ותלקח שרה. <b>ד'</b> בהלחמו במלכים.<b> ה'</b> לקיחת הגר לאשה.<b> ו'</b> מילה.<b> ז'</b> לקיחת שרה לאבימלר.<b> ח'</b> גרוש הגר. <b>ט'</b> גרוש ישמעאל. <b>י'</b> העקידה: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>עשרה נסים כו'.</b> שנצלו מעשר מכות ובכולם כתיב לבד מכנים. <b>בדם.</b> ולא יכלו מצרים לשתות. ו<b>בצפרדעים.</b> ובכה ובעמך. ו<b>בערוב.</b> והיפלתי כו' ושמתי פדות. ו<b>בדבר.</b> והפלה ה' כו' וישלח פרעה כו'. ו<b>בשחין</b>. כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. <b>בברד.</b> רק בארץ גשן גו'. ו<b>בארבה</b>. ומלאו בתיך ובתי כו'. ו<b>בחשך</b> ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. ו<b>בכורות.</b> ולכל בני ישראל גו' למען תדעון וראיתי את הדם ופסחתי עליכם גו' וכיוצא: 
+<b>ועשרה על הים.</b> באדר״נ. <b>א'</b> נעשה נקבים כמ״ש נקבת במטיו ראש פרזיו. ה<b>ב'</b> שנעשה בקעה. שנאמר בקע ים ויעבירם. כבהמה בבקעה תרד. ה<b>ג'</b> שנעשה גזרים שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים. ה<b>ד'</b> שנעשה חומר שנאמר דרכת בים סוסיך חומר מים רבים. ה<b>ה'</b> שנעשה מדבר שנאמר ויוליכם בתהומות כמדבר ה<b>ו'</b> שנעשה פירורים שנאמר אתה פוררת בעזך ים. ה<b>ז'</b> שנעשה סלעים שנאמר שברת ראשי תנינים על המים ואין משתברין אלא על הסלעים. ה<b>ח'</b> שנעשה יבשה שנאמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ונאמר הפך ים ליבשה. ה<b>ט'</b> שנעשה חומות שנאמר והמים להם חומה כו'. ה<b>עשירי</b> שנעשה נאדות שנאמר נצבו כמו נד נוזלים והיו יוצאין להם מים מתוקים כמ״ש ונוזלים מן לבנון: 
+<b>ועשרה על הים.</b> באדר״נ. ה<b>א'</b> שהרעים עליהם בקולו נפלאות שנאמר (תהילים י״ח:י״ד) וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו כו'. ה<b>ב'</b> שנגלה בקשת שנאמר עריה תעיר קשתך'. ה<b>ג'</b> בחצים שנאמר וישלח חיציו ויפיצם. ה<b>ד' וה'</b> בחרבות ורמחים שנאמר ברקים רב ויהומם ואין ברק אלא חרב שנאמר חרב כו' למען היות לה ברק כו'.. ה<b>ו' וז'</b> במגן וצנה שנאמר החזק מגן וצנה וקומה בעזרתי. ה<b>ח'</b> בחנית שנאמר לנגה ברק חניתך. ה<b>ט' וי'</b> בברד וגחלי אש שנאמר ממנה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש והוא במקום אבנים וקלעים: 
+<b>עשרה נסיונות כו'.</b> כמ״ש בערכין (ט״ו א') שנים בים א' בירידה המבלי אין קברים כו' וא' בעליה וימרו על ים כו' ונאמר וירא ישראל כו' ויאמינו. שנים במים במרה וברפידים שנים במן שנים בשליו בראשון ובשני בשבתנו על סיר כו' והאספסוף כו' בעגל ובמרגלים: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא הזיק כו' ולא אמר כו'.</b> שנאמר (איכה ב') כלילת יופי משוש כו' ואמרו במ״ר איכה וסוף פקודי כפה של חשבונו': 
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עשרה דברים נבראו כו'.</b> כמ״ש ואין כל חדש נאמר (שמו' י״ד) לאיתנו ואמרו לתנאו והכל בין השמשו' כמ״ש ויכל אלקים ביום השביעי והקשו והא נאמר וישבות ביום השביעי אלא בין השמשות ואמרו אדם שאינו כו' וז״ש כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות ר״ל לאחר זמן לעשותם עכשיו ברא בכניסת השבת 
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>חכם אינו מדבר.</b> כמ״ש (ויקרא ל״א) ויקצוף על אלעזר ואיתמר כו' וידבר אהרן כו': 
+
+<b>ואינו נכנס כו'.</b> כמ״ש בבני ראובן שאמר להם משה כה עשו אבותיכם כו' והמתינו עד שסיים. וכן בחבירי איוב ויען אליפז ויען כו': 
+
+<b>ואינו כו'.</b> כמ״ש באליהו (איוב ל״ב) הן הוחלתי לדבריכם אאזין כו': 
+
+<b>שואל כענין.</b> בנות צלפחד: 
+
+<b>ומשיב כהלכה.</b> יהודה: 
+
+<b>ואומר כו'</b> רבקה בת בתואל אנכי כו': 
+
+<b>ועל מה שלא שמע כו' ומודה כו'.</b> משה רבינו שנאמר למה נגרע והשיבן אין קדשים קרבים בטמא' ואמרו יזרוק כו' והשיב לא שמעתי עמדו ואשמעה כו': 
+
+<b>ומודה כו'.</b> כמ״ש וישמע משה וייטב בעיניו הודה ולא בוש: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואמר שבעה כו'</b> וכלל כל הן חמשה כמ״ש בספרי פ��שת עקב וחרה אף כולו ונאמר שפך חרון אפי מה להלן חרון מחיה רעה ודבר אף כו' ומה כאן עצירת גשמים וגלות כולו אף כולו נמצא למידים כל מקום שנאמר חרון אף ה' מינים כו' ע״ש: 
+<b>מקצתן כו'.</b> כמ״ש (עמוס ד׳:ז׳) והמטרתי על עיר כו': 
+<b>גמרו כו'.</b> כמ״ש בפ״ב דשבת (ל״א) שנא' ציה גם חם יגזלו כו': 
+<b>ושלא ליטול כו'.</b> כמ״ש שם והפקדתי עליכם כו': 
+<b>דבר כו'.</b> כמ״ש אע״פ שד' מיתות כו': 
+<b>חרב כו'.</b> כמ״ש שם שנאמר והבאתי עליכם חרב כו' יען ובמשפטי מאסו: 
+
+Mishnah 9
+
+<b>חיה כו'.</b> כמ״ש שני ואם באלה אל תקרי באלה אלא כו' וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה כו' וכתיב וחללת ובחלול השם כתיב לא תחללו כו': 
+<b>גלות כו'.</b> כמ״ש שם כ״ו ונתתי את כו' ואתכם כו'. <b>בגלוי עריות</b> כתיב כי את כל כו' ולא תקיא כו'. <b>בשפיכות דמים</b> כתיב ולא תחניפו את הארץ אשר אתם יושבים בה כו'. <b>בהשמטת הארץ</b> כתיב אז תרצה הארץ כו'. עיין שם בפ״ב: 
+<b>בארבעה פרקים.</b> בשניהן בפירות שביעית ובמתנות עניים גוזל את העניים כמ״ש בשביעית (שמות) ואכלו אביוני עמך וכתיב (משלי כ״ב) אל תגזול דל כו' וקבע את כו': 
+
+Mishnah 10
+
+<b>שלי שלך ושלך שלך חסיד.</b> כמ״ש (איוב א׳:א׳) וסר מרע ותרן בממונו היה כו' שהיה כו': 
+
+<b>שלי שלי ושלך כו'.</b> שכל אוהב בצע נקרא רשע כמ״ש (איוב ג׳:י״ז) שם רשעים חדלו רוגז כו' אלו הרודפים אחר הבצע וכמ״ש (קהלת) כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו גם כו': 
+
+<b>וי״א כו'.</b> כמ״ש בחלק (צ״ט א') באו ונשכח כו' שנאמר פרץ נחל כו': 
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>קשה לכעוס ונוח כו'.</b> כמ״ש ארך אפים ורב חסד. לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא הרי שפניהם ממדות החסד. ונאמר (ירמיהו ג׳:י״ב) חסיד אני לא אפיל פני בכם ולא אטור לעולם: 
+
+<b>נוח כו'.</b> כמ״ש (סוטה) כל הכועס אפילו שכינה כו' שנאמר רשע בגובע אפו כו' הרי שנקרא רשע ונאמר (עמוס א׳:י״א) עברתו שמרה נצח: 
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>יתן ויתנו כו'.</b> כמ״ש גדול המעשה כו' שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וכמ״ש (הושע ו') זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. צדקה תרומם גוי וחסד כו' ועיין בפ״ק דב״ב: 
+
+<b>לא יתן כו'.</b> כמ״ש (ב״ב) כל המעלים כו' שנאמר עם לבבך בליעל כו': 
+
+
+Mishnah 14
+
+<b>הולך כו'.</b> ר״ל הלימוד והמעשה הם שני דברים, וכמ״ש בספרי פ' עקב כי אם שמור כו' לעשותם, למד אדם תורה הרי בידו מצוה, למד ועשה אין למעלה הימנה, וכן עשה ולא למד לא למד ולא עשה כמ״ש בסוף כתובות אר״א ע״ה אינן חיים שנאמר כי טל אורות כו' מצאתי להן תקנה מן התורה ואתם הדבקים כיוצא כו': 
+
+Mishnah 15
+
+<b>ספוג כו'.</b> כמ״ש (משלי כ״ז ז') נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל מר מתוק. <b>נופת</b> זהו נפה כמ״ש בספרי פ' עקב. ו<b>נפש רעבה</b> זהו משפך <b>כל מר מתוק</b> זה משמרת כמ״ש (ישעי' ה') שמים מר למתוק: 
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+<b>זו מחלוקת הלל ושמאי.</b> כמ״ש (במדב' ל״א) את והב בסופה כו': 
+
+
+Mishnah 18
+
+<b>כל המזכה כו'.</b> כמ״ש סוף יומא שנאמר (תהלים י״ז) כי לא תעזוב כו': 
+
+<b>וכל כו'.</b> שנאמר אדם כו': 
+
+
+Mishnah 19
+
+<b>עין טובה כו'.</b> שנאמר (בראשית י״ד) אם אקח כו' ונאמר (שם) הנה נא ידעתי כו' וכמ״ש בפ״ק דב״ב ונאמר (שם י״ח) אנכי עפר ואפר: 
+
+<b>ושלשה כו'.</b> כמ״ש (במדבר כ״ד) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן כו' ונאמר (שם) מאן ה' לתתי להלוך עמכם. ונאמר שם אם יתן לי בלק כו' ועיין רש״י שם: 
+
+<b>להנחיל כו'.</b> כמ״ש (ישעיה) זרע אברהם אוהבי (שופטים ז') ואוהביו כצאת השמש כו' העלובין ואינן כו': 
+
+<b>אנשי דמים כו'.</b> כמ״ש (במדבר ל״א) הן הנה היו בדבר בלעם כו': 
+
+<b>לא יחצו ימיהם.</b> כמ״ש בפ' חלק ע״ש: 
+
+
+Mishnah 20
+
+<b>הוי עז כו'.</b> כמ״ש (תהילים קי״ט:מ״ו) ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש וע' טור ש״ע א״ח סימן א': 
+
+<b>וקל כו'.</b> כמ״ש (שמואל ב') מנשרים קלו מאריות גברו: 
+
+<b>רץ כצבי כו'.</b> כמ״ש (תהלים שם) חשתי ולא התמהמהתי כו' ונאמר אחרי ה' ילכו כארי' כו' ונאמר (הושע ו׳:ג׳) נדעה נרדפה כו' חשבתי דרכי ואשיבה רגלי כו': 
+
+<b>עז פנים כו'.</b> כמ״ש (ישעי' ג') הכרת פניהם כו' אדר״נ: 
+
+<b>ובושת פנים כו'.</b> כמ״ש (שמות כ׳:י״ז) ובעבור תהיה יראתי על פניכם כו': 
+
+<b>וכל שאין כו' ג' סימנים באומה זו כו' ביישנים כו'. יהי רצון כו'.</b> ט״ס כאן וצ״ל בסוף הפרק כמ״ש למטה: 
+
+
+Mishnah 21
+
+<b>בן עשר כו'. בן ט״ו כו'.</b> כמ״ש בפ״ק דחולין (כ' א') ומבן חמש ועשרים כו' 
+<b>בן י״ג כו'.</b> דאיש כתיב בעונשין ובכמה מצות ולא קטן, וי״ג נקרא איש שנאמר (בראשית ל״ד) ויקחו שמעון ולוי איש וגו' וי״ג שנה שהיה יעקב אצל לבן אחר הנשואין צא ג' עיבורין שכל א' ו' חדשים נגד זה שהה ח״י חדשים בדרך כמ״ש בספ״ק דמגילה: 
+<b>בן כ' כו'.</b> כמ״ש (במדבר א׳:י״ח) מבן עשרים ומעלה כל יוצא צבא כו': 
+<b>בן שלשים.</b> כמ״ש בלוים (שם) מבן שלשים: 
+<b>בן ארבעים כו'.</b> זכר לדבר א״ם לבינה תקרא: 
+<b>בן חמשים כו'.</b> כמ״ש ברפ״ב דחגיגה שר חמישים כו': 
+<b>בן ששים כו'.</b> כמ״ש (שמואל א') ולא יהיה זקן כו' והיינו פחות מס' כמ״ש בסוף מ״ק תבא בכלח כו' כעלות גדיש בעתו אלמא בן ס' הוא בעתו: 
+<b>בן שבעים כו'.</b> כמ״ש בדוד (מלכים א') וימת בשיבה טובה וכמ״ש (שמואל ב') בן שלשים שנה דוד במלכו וארבעים שנה מלך כו': 
+<b>בן שמונים כו'.</b> כמ״ש (תהלים צ') ואם בגבורות שמונים שנה: 
+<b>בן תשעים כו'.</b> דע״כ הוא בגבורות ולא יותר וכמ״ש (קהלת י״ב:ג׳) ביום שיזיעו שומרי הבית והתעותו אנשי החיל, וכמ״ש בס״פ כ״ג דשבת: 
+<b>בן מאה כו'.</b> כמ״ש (ישעיה מ״ה) הנער בן מאה שנה כו' לברכה: 
+
+Mishnah 22
+
+<b>הפך בה.</b> כמ״ש (משלי ג') סלסלה כו'. וכמ״ש בפ״ב דמגילה לא ידעי רבנן כו': 
+
+<b>והפך בה.</b> כמ״ש (שם) דדיה ירווך וכמ״ש בפ״ב דעירובין מה הדד הזה כו': 
+
+<b>ובה תחזי.</b> כמ״ש (שם) ותורה אור וכמ״ש בפ״ג דסוטה (כ״א א') ועיין רש״י שם ד״ה הגיע כו' הגיע כו': 
+
+<b>וסיב כו'.</b> כמ״ש בסוף קידושין בזקנתו מהו אומר עוד ינובון בשיבה כו': 
+
+<b>ובלה בה.</b> כמ״ש בפ״ט דשבת אדם כי ימות באהל כו': 
+
+<b>ומנה כו'.</b> כמ״ש אל יליזו מעיניך נצור כו': 
+
+<b>שאין כו'.</b> כמ״ש (משלי י״ד) כל חפצים לא ישוו בה ואמרו אפילו מצות ומעשים טובים: 
+
+
+Mishnah 23
+
+<b>לפום כו'.</b> כמ״ש שם בכל עצב יהיה מותר. (וכאן צ״ל <b>י״ר שיבנה כו'</b>, וכן בסוף תמיד, וכאן לפי שהוא כלל התורה משה קבל כו' ואין תורה בלא בית המקדש כמ״ש איכה א' מלכה ושריה בגוים אין תורה, אמר י״ר שיבנה כו' ותן כו' כמ״ש (ישעיה י״א) ומלאה הארץ דעה את ה'): 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>גדולה תורה יותר מן הכהונ' ומן המלכות שהמלכו' נקנית בשלשים מעלות והכהונה בכ״ד.</b> הנה הל' מעלות של המלכות מפורשים בקרא (שמואל א ח׳:י״א) ואלו הן. <b>א'</b> אשר ימלוך עליכם: <b>ב'.</b> את בניכם יקח: <b>ג'.</b> ושם לו במרכבתו: <b>ד'.</b> ופרשיו: <b>ה'.</b> ורצו לפני מרכבתו: <b>ו'.</b> ולשים לו שרי אלפים: <b>ז'</b> ושרי חמשים: <b>ח'.</b> ולחרוש חרישו: <b>ט'.</b> ולקצור קצירו: <b>י'</b> ולעשות כלי מלחמה: <b>י״א.</b> וכלי רכבו: <b>י״ב.</b> ואת בנותיכם יקח: <b>יג.</b> לרקחות: <b>י״ד.</b> ולטבחות: <b>ט״ו.</b> ולאפות: <b>ט״ז.</b> ואת שדותיכם: <b>י״ז.</b> ואת כרמיכם: <b>י״ח.</b> וזיתיכם הטובים: <b>י״ט.</b> ונתן לעבדיו: <b>כ'.</b> וזרעכם: <b>כ״א.</b> וכרמיכם יעשור: <b>כ״ב.</b> ונתן לסריסיו: <b>כ״ג.</b> ולעבדיו: <b>כ״ד.</b> ואת עבדיכם: <b>כ״ה.</b> ואת שפחותיכם: <b>כ״ו.</b> ואת בחוריכם הטובים: <b>כ״ז.</b> את חמוריכם יקח: <b>כ״ח.</b> ועשה למלאכתו: <b>כ״ט.</b> צאנכם יעשור: <b>ל'.</b> ואתם תהיו לו לעבדים.<br> וכנגדן הם ל' מעלות במלך המפורשין במתניתין רפ״ב דסנהד' ואלו הן. <b>א'.</b> המלך לא דן: <b>ב'.</b> ולא דנין אותו: <b>ג'.</b> ולא מעיד: <b>ד'.</b> ולא מעידין אותו: <b>ה'.</b> לא חולץ: <b>ו'.</b> ולא חולצין לאשת: <b>ז'.</b> לא מייבם: <b>ח'.</b> ולא מייבמין לאשתו: <b>ט'.</b> ואין נושאין אלמנותו: <b>י'.</b> מת לו מת אינו יוצא כו': <b>י״א.</b> וכשמברין אותו כל כו' והוא מיסב על הדרגש: <b>י״ב</b>. ומוציא למלחמת הרשות ע״פ ב״ד של ע״א: <b>י״ג.</b> ופורץ לעשות לו דרך כו': <b>י״ד.</b> דרך המלך אין לו שיעור: <b>ט״ו.</b> וכל העם בוזזין ונותנין לפניו: <b>ט״ז.</b> והוא נוטל חלק בראש: <b>י״ז.</b> לא ירבה לו נשים כו': <b>י״ח.</b> לא ירבה לו סוסים: <b>י״ט.</b> וכסף וזהב לא ירבה לו: <b>כ'.</b> וכותב לו ס״ת לשמו: <b>כ״א.</b> יוצא למלחמה מוציאה עמו: <b>כ״ב.</b> נכנס מכניסה עמו: <b>כ״ג.</b> יושב בדין היא עמו: <b>כ״ד.</b> מיסב היא כנגדו: <b>כ״ה.</b> אין רוכבין על סוסו: <b>כ״ו.</b> ואין יושבין על כסאו: <b>כ״ז.</b> ואין משתמשין בשרביטו: <b>כ״ח.</b> ואין רואין אותו כשהוא מסתפר: <b>כ״ט.</b> ולא כשהוא ערום: <b>ל'.</b> ולא בבית המרחץ הרי שלשים מעלות של המלך ועיין בערוך. 
+<b>והכהונה בכ״ד</b> כלם מפורשים בקרא בפ' קרח והם י״ב במקדש וי״ב בגבולין וסימניך ז״ה יהיה לך כו' ושם מפורשים קדשי מקדש ואח״כ וזה לך תרומת מתנם כו' שם מפורשים י״ב שבגבולין. ואלו הן י״ב שבקדשי מקדש. <b>א'</b> מקדש הקדשים זה זבחי שלמי צבור שאין כל השלמים ק״ק אלא אלו ב' מן האש זה עור העולה שהיא כולה כליל לאישים. <b>ג' ד'.</b> כל קרבנם זה שתי הלחם ולחם הפנים שאין מקריבין מהם כלים אלא הם בעצמם קרבנם. <b>ה' ו'.</b> לכל מנחתם זו שירי מנחות ושירי מנחת העומר. <b>ז' ח'.</b> ולכל חטאתם אלו בשר של חטאת בהמה וחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה.<b> ט' י'.</b> ולכל אשמם זו אשם ודאי ואשם תלוי. <b>י״א.</b> אשר ישיבו לי זה גזל הגר שהוא המושב לה'. <b>י״ב.</b> קדש קדשים זה לוג שמן של מצורע ונקרא קדש קדשים לפי שדם מצורע בא לפנים.<br> וזה לך תרומת מתנם כו' אלו י״ב שבגבולין. <b>א'.</b> חזה ושוק אף שהן במקדש מ״מ נחשבים לקדשי הגבול לפי שנאכלין בכל העיר. <b>ב'</b> תרומה. <b>ג'</b> תרומת מעשר. <b>ד'</b> ראשית הגז <b>ה'</b> חלה.<b>ו'</b> הוא מתנות הזרוע והלחיים והקיבה. <b>ז'</b> בכורים. <b>ח'</b> שדה אחוזה.<b> ט'</b> שדה חרם. <b>י'</b> בכור אדם. <b>י״א</b> בכור בהמה טהורה. <b>י״ב</b> בכור בהמה טמאה. וכל אלה מרומזים בפסוקים. לכל תרומת מתנם לכל תנופת כו' אלו חזה ושוק שצריכין תנופה. כל חלב יצהר זו תרומה. וכל חלב תירוש זה תרומת מעשר. אשר יתנו זו מתנות זרוע והלחיים וקיבה וראשית הגז. לה' זו חלה שאסור באכילה עד שיפרישנה אבל תרומה אפילו פירש עדיין אינו ראוי לאכילה. בכור כל. זה בכורים. אשר בארצם זה שדה אחוזה. כל חרם. זה שדה חרם. כל פטר כו' ופדויו כו' אך בכור שור כו'. <br>וכנגדן יש כ״ד מעלות בכ״ג ואלו הן. <b>א.</b> אינו חייב על הוראה אא״כ הורה לבטל מקצת. <b>ב'</b> אינו חייב על טומאת מקדש. <b>ג'</b> אינו חייב על טומאת קדשיו. <b>ד'</b> שמביא פר על חטאת. <b>ה'</b> שמביא פר ביו״הכ. <b>ו'</b> שמביא עשירית האיפה. <b>ז'</b> שאין עבודת יה״כ כשר אלא בו. <b>ח'</b> מצוה על הבתולה. <b>ט'</b> ומוזהר על האלמנה שלא ישאנה.<b> י'</b> שאינו מטמא בקרוביו. <b>י״א</b> לא פורע. <b>י״ב</b> ולא פורם. <b>י״ג</b> מחזיר את הרוצח. י״ד מקריב אונן. <b>ט״ו</b> פרו קודם לפר העדה. <b>ט״ז</b> אינו חייב אלא על העלם דבר. <b>י״ז</b> אין דנין אותו אלא בב״ד של ע״א. <b>י״ח</b> אינו יוצא אחר המטה. <b>י״ט</b> כשמנחם אחרים כו' עיין פ״ב דסנהדרין. <b>כ'.</b> כשהוא מתנחם כו'. שם. <b>כ״א</b> וכשמברין אותו כו'. שם. <b>כ״ב</b> נוטל חלק בראש. <b>כ״ג</b> ומקריב חלק בראש. <b>כ״ד</b> ומשמש בשמונה בגדים. ומפורשים בפ' בתרא דהוריות ברייתא ומבוארים במתניתין גם כן י״א שם ב' בפ״א דיומא ג' בפ״ב דהוריות הרי ט״ז א' במתניתין פ״א דסנהדרין ד' בספ״ב שם והשאר בברייתא דהוריות שם ועיין בהוריות ט' א': 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ותומכיה מאושר ואומר אורך ימים בימינה כו'.</b> כ״ה הגירסא בברייתא דתנא דבי אליהו וחשיב בז' דרגין הראשון מצא אשה מצא טוב. ולכל בשרו כו' שני ביסוד שלישי ותומכיה בנו״ה. רביעי ארך ימים כו' בחו״ג. ה' כי לוית חן כו'. ת״ת ובינה המתפשט בו. ו' תתן כו' עטרת כו' בינה וכתר בסוד אקיה אשר אקיה. ז' כי ארך כו'. בחכמה: 
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>הנוי כו'.</b> <b>והחכמה</b> לא גרסינן כי בזה לא שייך נאה כי אין בור ירא חטא וכמו שלא חשיב מעשים טובים, וכן לא מביא פסוק ע״ז: 
+<b>שנאמר כו'.</b> מביא ראיה לשיבה ולהלן נאמר עטרת תפארת תמגנך כמ״ש במתני' הקודם ואומר עטרת כו' ראיה לבנים ולהלן נאמר עטרת כנ״ל וכן לכח שנאמר תפארת כו' והשיב' אינו הזקנה אלא השיבה עצמה ומביא ראיה על הזקנה שנאמר ונגד זקניו כבוד ולהלן נאמר בשמאלה עושר וכבוד כנ״ל ואע״ג שאריכת ימיו גם כן נאמר שם מ״מ הזקנה עצמה שהוא הדר לא נאמר אבל הנוי ועושר והכבוד מפורש במתני' הנ״ל בשמאל' כו' תתן לראשך כו': 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>חמישה קנינים.</b> צ״ל ארבעה כמ״ש במכילתא ובגמ':
+<b>שמים וארץ מנין שנא' ברוך אברהם כו'.</b> כצ״ל, וכל הישובים שכתבו המפרשים הם דוחקים גדולים, והאמת יורה דרכו.

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Vilna, 1901.txt

@@ -0,0 +1,227 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Makhshirin
+אליהו רבא על משנה מכשירין
+Vilna, 1901
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה מכשירין
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>משקין טמאין כו'.</b> ושלא לרצון. הכא במשקין של זב וזבה כגון רוקו ומימי רגליו שטמאים מחמת עצמן דאי במשקין שנטמאו מאחר שלא לרצון היכי משכחת לה הא משקין נמי לא מקבלי טומאה אלא א"כ חשב אותן והו"ל תחלתו לרצון. ותחלתו לרצון כל משקה מכשיר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המרעיד את האילן.</b> להשיר ממנו משקין:
+<b>ונפלו על חבירו.</b> שהמשקין נפלו על אילן אחר וכן בשוכה שהרעידה להשיר ממנו משקין ונפלו המשקין על חברתה:
+<b>ותחתיהן זרעים.</b> או תחתיהן זרעים שהרעיד את האילן או את השוכה להשיר מהן משקין ותחתיהן זרעים או ירקות המחוברין לקרקע ונפלו המשקין על אותן הזרעים והירקות דכולהו נפיל המשקין על המחובר לקרקע:
+<b>בש"א בכי יותן.</b> אע"פ שנפלו המשקין בעודן מחוברין לקרקע הרי הן בכי יותן:
+<b>ובה"א אינן בכי יותן.</b> קסברי ב"ה אין משקה מכשיר עד שיפול בתלוש. כדתניא בתוספתא המרעיד את האילן להשיר ממנו משקין ונפלו על תלושין שבו ועל מחוברין שתחתיו ב"ש אומרים בכי יותן וב"ה אומרים על התלושין בכי יותן ועל המחוברין אינן בכי יותן:
+<b>אמר רבי יהושע כו' תמה עצמך כו'.</b> רבי יהושע אכולהו מתני' פליג דתנן להשיר ממנו משקין היוצאין בכי יותן ואע"ג דלא ניחא ליה בהני משקין כלל אלא שיושרו מן האילן ויצאו לאבוד ואתא רבי יהושע וקאמר תמה עצמך אם יש משקה טמא בתורה עד שיתכוין ויתן בידים אבל נפלו לא שנאמר וכי יתן ורבנן הוא דגזור טומאה בנפול היכא דקא מכוין לנפילה וניחא ליה בהנך משקין דליפול היכא דצריך ליה אבל הכא דלא צריך ליה להנך משקין כלל לא:
+
+Mishnah 4
+
+<b>רבי יוסי אומר אף התחתון טהור.</b> גרסינן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בא במים שאובין כו'.</b> זה הכלל כל זיעה הבאה מחמת המים טמאה וכל שלא מחמת המים טהורה. והיינו טעמא דכולהו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הטורף כו'.</b> תניא בתוספתא הטורף את גגו והמכבס את כסותו אימתי יודע אם רבו גשמים או לאו בתחלה היה מנטף גסות. ועכשיו הוא מנטף טיפין עבות רבי יהודה אומר בתחלה היה מנטף טיפים חתוכות ועכשיו יורד טפה אחר טיפה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>אם יש בה רשות רוחץ בה מיד.</b> דסתמא בשבילו הוחם. ואע"פ שידוע לו שהוחם בשבת מותר שהוחם בשביל הרשות וכן פסק הרמב"ם. והיינו דקתני סיפא גבי ירק אם יש בה רשות לוקח מיד שבשבילו הובא. והא דאמרינן בגמרא שיש לו עשרה עבדים הואיל ויש לו עשרה עבדים אדם חשוב הוא להחם בשבילו. דליכא למימר הואיל ויש לו הרבה עבדים סתמא הוחם אחר השבת שעושים מהר דא"כ גבי ירק מאי איכא למימר מה לי אחד המביא מה לי עשרה שמביאים:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מצא בה תינוק מושלך כו'.</b> תניא בתוספתא מצא בה תינוק מושלך מחצה למחצה מטילין עליו שני חומרים ורבי יהודא אומר אם היתה שם נכרית אחת או שפחה אחת היא חשודה להשליך:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>אם רוב מכניסין לבתיהן פטור.</b> כדתנן במעשרות (פ"א ח') בד"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו:
+<b>דמאי.</b> כלומר ספיקא הוא ולא דמי לשאר דמאי:
+
+Mishnah 11
+
+<b>ושל רביעית על של חמישית.</b> ל"ג דבשתיהם מעשר שני. וא"נ גרסינן משום דאין מעשרין משנה על שנה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לרבנן הכל בכי יותן אפי' הצד שאינו כנגד המים שנתלחלחו מאותן שכנגד המים.</b> ולר"י שכנגד המים בכי יותן דניחא ליה וכל שאינו כנגד ��מים אינו בכי יותן אע"פ שנתלחלחו מאותן שכנגד המים לא ניחא ליה דאי הוה ניחא ליה היה מניחן בשני שקים ע"ג המים והוה כולה כנגד המים:
+
+Mishnah 2
+
+<b>חבית שהיא מלאה פירות.</b> תניא בתוספ' אמר ר' יוסי בד"א בשל חרס אבל בשאר כל הכלים אינן שואבין וכלי אבן הרכים הרי הן ככלי חרס:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המטנן כו'.</b> ה"ג המטנן בטיט הנגוב אם יש בו משקה טופח בכי יותן ואם לאו אינו בכי יותן רש"א בין כך ובין כך אינו בכי יותן. ור"ש אכולהו מתני' פליג כדתניא בתוספתא דר"ש פליג אמרבץ את ביתו דתניא המרבץ את ביתו במים ונתן בו שיבולין וטננו אם יש עליהן משקה טופח הרי הן בכי יותן ואם לאו אינו בכי יותן רש"א אע"פ שיש עליו משקה טופח אינו בכי יותן וטעמא דר"ש משום שאינו מתכוין לטנן אלא לרבץ את ביתו. ה"ג המרבץ את גרנו אינו חושש שמא היה בו חטים וטננו. ובהא אפילו רבנן דפליגי עליה דר"ש מודים דלרבץ גרנו קא מכוין וכן בעשבים מודים כדתניא בתוספתא מודים חכמים לר"ש במרבץ את גרנו שאינו בכי יותן ובמשכים להביא פסולת אם בשביל שיש עליו טל הרי זה בכי יותן ואם בשביל שלא יבטל ממלאכתו אינו בכי יותן:
+<b>רבי יהודה אומר א"א שלא לשמוח כו'.</b> ור"י לטעמיה דאמר גבי פרה (פ"ב ד) רי"א אם העלהו פסולה ואם מעצמו כשרה. דכל דממילא לאו כלום אלא אם כן עשה מעשה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>רבי יהודה אומר אי אפשר כו' אלא אם עמד והדיח באדם.</b> באדם עמד והדיח בעינן ובבהמה טמאה לעולם טמא ובתוספתא גרסינן איפכא דר"ש בן אלעזר אומר המים העולין ברגלי אדם לעולם טמאים רי"א מים העולים ברגלי בהמה טמאה לעולם טמאים והיינו דמתניתין:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אפילו אב הטומאה אינו בכי יותן.</b> דאין משקה מקבל טומאה אא"כ חשב עליהם. והא דתנן בריש מכילתין משקים טמאים מטמאים לרצון ושלא לרצון. הא פרישנא לה התם במשקים דזב וזבה:
+<b>ואם נער בכי יותן.</b> אע"פ שאינו צריך להמים דומיא דהמרעיד את האילן להשיר מהם משקים דפ"ק. בכי יותן הוא דהוי אבל טמויי לא מיטמאי אוקימנא לה בגמרין במנער בכל כחו בבת אחת הא שותתים ויורדים מטמאים בשעת פרישתם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בש"א ישבר.</b> שאם יערה כשיתלשם מן הקרקע יהיו שאובים:
+<b>ובה"א יערה.</b> הואיל ואינו מגביהם מהקרקע אלא מטה על צדה ומערה אינם שאובים:
+
+Mishnah 5
+
+<b>הנתזין והצפין אינם בכי יותן.</b> ה"ה מה שבתוכה אינם בכי יותן וקתני הנתזים והצפים משום סיפא דפליגי בנתזים ובצפים:
+<b>נטלה לשפכה.</b> אלו ואלו מודים שהם בכי יותן בפ"ק דשבת (דף י"ב) אמרינן אלא לסיפא עריבה שירד כו'. וחסרים כמה מלין אלא ה"ג התם עריבה שירד הדלף לתוכה אינו בכי יותן הניחה שירד הדלף לתוכה מים הנתזים והצפים אינם בכי יותן ושבתוכה ה"ז בכי יותן. ובתוספות כתבו ושבתוכה ה"ז בכי יותן אין זה במשנה אלא שהש"ס מדקדק מדנקט הנתזים והצפים אינם בכי יותן משמע הא שבתוכה הרי הן בכי יותן. ולדעתין לאו מדיוקא דמתני' אלא בפירוש קתני לה בסיפא ולאו כי לישנא דאייתי בגמרא דהכי אורחא דתלמודא למייתי מתני' מאי דצריכא ליה בקצרה. ומייתי רישא בירד לתוכה אינו בכי יותן לב"ה לעולם אינו בכי יותן אף מה שבתוכה ואפילו נטלה לשפכה ובסיפא מייתי ושבתוכה ה"ז בכי יותן מדקתני סיפא נטלה לשפכה אלו ואלו מודים שהם בכי יותן. ולאו דוקא נטלה לשפכה מ"ש רישא דפליגי ב"ה ומ"ש סיפא דמודו אלא סיפא לאו משום דנטלה לשפכה אלא משום דהניחה ואפילו לא נטלה לשפכה. דאי משום דנטלה לשפכה לב"ה נמי מה שבתוכה בכי יותן ובנתזים וצפים הוא דפליגי ב"ה ונטלה לשפכה דקתני איידי דתני רישא נטלה לשפכה דפליגי ב"ש וב"ה קתני נמי סיפא דהכא מודים בנטלה לשפכה והשתא הא בהדיא קתני מתני' סיפא דמה שבתוכה לב"ה נמי בכי יותן:
+
+Mishnah 6
+
+<b>הנוגעים בקופה טמאי'.</b> דניחא לי' במים שסביבות הקופה שתודח הקופה:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>הממלא בקילון עד ג' ימים טמאים.</b> ואפילו ידוע שנגבו טמאים עד ג' ימים ולאחר ג' ימים אפילו ידוע שלא נגבו טהורים ור"ע פליג וקאמר בנגבו ולא נגבו תליא מלתא ולא בג' ימים שאם ידוע שנגבו מיד טהורים ואם ידוע שלא נגבו אפילו עד ל' יום טמאים ומודה ר"ע לת"ק בסתם דעד ג' ימים כדתניא בתוספתא:
+
+Mishnah 10
+
+<b>ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד.</b> מילי מילי קתני ולא יסיקם אפילו בידים טהורות שיצאו מים טמאים הבלועות מהם ויטמאו את מי הגשמים שחשבן כשהוציאם שירדו עליהם. ולא יטלטלם ולא יגעם אלא בידים טהורות שאם יגע בידים טמאות יטמא את מי הגשמים מחמת הידים:
+<b>רש"א אם היו לחין כו'.</b> קסבר ר"ש מי פירות מבטלים למים טמאים ברוב והמשקים שמחמת עצמם הם כמי פירות כדתניא בתוספתא ר"ש אומר כו' טהורים מק"ו ומה אם מי גשמים שהם עלולים לקבל טומאה הרי הם מטהרין ברוב מי פירות שאין עלולים לקבל טומאה אינו דין שיטהרו ברוב א"ל לא אי אמרת בגשמים שהם מטהרים את הטמאים תאמר במי פירות שאין מטהרים את הטמאים:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והיה לפניו נהר אחר.</b> דוקא נהר אחר אבל באותו נהר כל הנהר הוא לרצון שאין כוונתו דוקא לטבול במקום זה וכל מקום אותו הנהר הוא לרצון. והכי תניא בתוספתא הטביל בים או בנהר אע"פ שהפליג יותר ממיל הרי הוא בכי יותן עבר בנהר אחר או שדחהו חברו או שירדו עליו גשמים ורבו טהרו שניים את הראשונים:
+<b>דחהו חברו לשכרו וכן לבהמתו.</b> שדחם שלא בכוונה טהרו שנים:
+<b>ואם כמשחק עמו.</b> שדחהו לנהר בכוונה לשחוק עמו ה"ז בכי יותן אע"ג דאיהו לא חשב על המים שעליו מ"מ ע"י מעשה יכול להכשיר אפילו פירות חברו וה"ה להחשיב את המים שעל חברו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>העושה צפור במים.</b> שעושה בקנה צורת צפור במים:
+<b>הנתזים ואת שבה.</b> שבקנה אינם בכי יותן דלא ניחא במים שבקנה ובנתזים:
+
+Mishnah 3
+
+<b>רש"א בכי יותן.</b> דומיא דמרעיד את האילן להשיר ממנו משקה דריש מכילתין (פ"א ב'):
+<b>וחכ"א אינו בכי יותן.</b> דלא ניחא ליה כלל דבללן כדי שיגנבו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>רע"א לעמקו בכי יותן.</b> דניחא ליה במים שברושם הקנה לידע כמה עמקו אע"פ שהמים התחתונים מהרושם לא ניחא ליה הואיל ואי אפשר הוי כמים שאחורי הדלי שא"א למלאות אלא א"כ היה מים אחוריו ומכשרי כדתנן רפ"ד ה"נ א"א לראות למעלה בקנה שיהיה רושם למעלה אלא א"כ יש למטה והכי תניא בתוספתא:
+
+Mishnah 5
+
+<b>זרק אבן לבור כו'.</b> הנתזין בכי יותן גרסינן ואת שבאבן טהורים. דניחא ליה בנתזים שבהם יודע אם יש בו מים ובמים שבאבן לא ניחא ליה דהא יודע בנתזים:
+
+Mishnah 6
+
+<b>שהוא מתכוון שיצאו עם הצואה.</b> ודמיא למרעיד את האילן להשיר ממנו משקים דריש מכילתין והלכה כר' יוסי שהוא היה שלחא ובקי בו:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שיש להן מעשה.</b> בירושלמי ריש תרומות אמר ואיזו מעשה שלהן ר' חונא אמר בתפוש בהן בטל ותנינן תמן הורידה חש"ו אע"פ שחשב שיודחו רגליהם אינן בכי יותן שיש להם מעשה ואין להם מחשבה ואיזו מעשה שלהם אמר ר' חונא במשפשף בהם במים. והוא מתני' דשלהי פ"ג דמכילתין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכי מפני מה טמאו מפני משקה הפה.</b> אר' יהודה פליג דקמפליג בין לחים ליבשים א"ל ר"מ וכי מפני מה טמאו מפני משקה הפה. שדרך להתיר קשר האגודות בפה ונטמאו ממשקה הפה ומה לי לחים ומה לי יבשים. ור' יהודה סבר כלום מתירן אלא ביבשים מבחוץ ולחים מבפנים מתירן בפה ומהפך את שמבפנים לחוץ ואת שמבחוץ לפני' כדי שיתלחלח כולו אבל בלחים גם מבחוץ אינו מתירו ואין בו משקה הפה כלל. והכי אמרינן בירושלמי דדמאי פ"ה דטעמא דר"מ דמטמא משום משקה הפה משום דמתירן וקושרן בפיו להפך שבפנים לחוץ ושבחוץ לפנים דאמר התם ר' יונה בעי וכר' מאיר מעשר מכל קלח וקלח דתנינן תמן אמר רבי מאיר וכי מפני מה טמאו מפני משקה הפה כמה דתימר תמן דרך אגודה ליתור והיא קשורה בפיו ברם הכא דרך אגודה ליתור והוא נותן מה שבפנים לחוץ ומה שבחוץ לפנים:
+
+Mishnah 3
+
+<b>כל הדגים בחזקת טומאה.</b> מפני שמנער את הרשתות ומפיל המים על הדגים ולאחר מותן עודן המים עליהם ומתכשרו ויש טמאין בהן ומתטמאין:
+<b>חתיכות אלתות.</b> שחי הרבה לאחר שיוצא מן המים וקודם שימות ויחשב אוכל מתנגב מן המים שנפלו עליו מהרשתות הלכך טהור:
+<b>כל הציר בחזקת טומאה דחיישינן שמא נפלו עליהם רוב מים.</b> אבל אם ידוע שלא נפלו עליה רוב מים טהורה. והאי תנא ר' שמעון הוא דאמר גבי עצים (ספ"ד) אם היו לחין והסיקן ורבו המשקין היוצאין מהם כו' טהורים דמי פירות מבטל ולכך ע"ה נאמנים עליהם לומר שלא נפלו עליהם רוב מים חוץ משל דגה מפני שהן מפקידין אותה כו' הלכך אינו נאמן על הדגה מפני שמפקידים אותה אצלו וחיישינן אימא נפל עליה רוב מים אצל ע"ה הנפקד והוא אינו יודע:
+<b>ראב"י אומר כו' מים כ"ש טמא.</b> פליג בתרתי קסבר לא בעינן רוב מים אלא אפילו כ"ש טמא דציר אינו מבטלו וע"ה אינו נאמן עליו הואיל ובכ"ש מתטמא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מי רגלים בין גדולים בין קטנים.</b> בין של אדם גדול בין של אדם קטן:
+<b>לדעתו ושלא לדעתו.</b> אמי רגלים קאי:
+<b>והמוחל כשמן כו' רמ"א אע"פ שאין עמו שמן.</b> ואזדו לטעמייהו דתנן בטהרות (פ"ט) והמוחל היוצא מהם טהור נגמרה מלאכתן הרי אלו מוכשרין המוחל היוצא מהם ר"א מטהר וחכמים מטמאים אר"ש לא נחלקו על המוחל היוצא מן הזיתים שהוא טהור ועל מה נחלקו על היוצא מן הבור שר"א מטהר וחכמים מטמאים. ובהא פליגי ת"ק סבר מוחל עצמו הוא משקה ובמוחל עצמו פליגי ר"א ורבנן אם נגמרה מלאכתו ור"ש סבר מוחל עצמו אינו משקה ואפילו נגמרה מלאכתו דכ"ע טהור כי פליגי ביוצא מן הבור לפי שא"א בלא צחצוחי שמן ולהכי רבנן מטמאין בנגמרה מלאכתן וסתם מתני' ר"מ ות"ק דהתם היינו ר"מ דהכא. וג' מיני מוחל הן קודם שנגמרה מלאכתו דברי הכל טהור כדקתני רישא דהתם המוחל היוצא מהן טהור היוצא מן הבור בין לר"מ בין לר"ש חכמים מטמאים לא נחלקו ר"מ ור"ש אלא אם נגמרה מלאכתו ועדיין לא יצא מן הבור לר"מ בזה חכמים מטמאים ולר"ש טהור. והיינו דאמרינן בשבת בפ' חבית דתניא ר' יעקב אומר מוחל הרי הוא כמשקה ומה טעם אמרו מוחל היוצא מתחלה טהור לפי שאינו רוצה בקיומו רש"א מוחל אינו כמשקה מה טעם אמרו מוחל היוצא מעקל בית הבד טמא לפי שא"א בלא צחצוחי שמן מאי בינייהו א"ב דאתא בתר איצצתא. כלומר ר' יעקב סבר כת"ק דטהרות שמוחל הרי הוא כמשקה ומה טעם אמרו כלומר הא דתנן בטהרות המוחל היוצא מהן טהור לפי שאינו רוצה בקיומו כלומר שעדיין לא נגמרה מלאכתו שהוא רוצה עדיין ליקח עוד כדקתני בטהרות ורוצה להניח שם עוד מה שיקח עד שיתרככו גם אותם שיקח ובתוך כך יתקלקלו הפירות האלו ולכך אינו רוצה בקיומו. ורש"א מוחל אינו כמשקה ומה טעם אמרו כלומר שמודה ר"ש במוחל היוצא ��ן הבור שחכמים מטמאים וקאמר מפני שא"א בלא צחצוחי שמן. וקאמר מאי בינייהו קודם שנגמרה מלאכתו לכולי עלמא טהור ולאחר שנגמרה מלאכתו שהוא יוצא מן הבור לכ"ע טמא ומשני דאתא בתר איצצתא אותם שנגמרה מלאכתם שאינו רוצה ליקח עוד ואינו יוצא מן הבור בהא פליגי ר' יעקב ור"ש כדקא פליגי ת"ק ור"ש בטהרות והיינו נמי פלוגתיי' הכא דר"ש סבר שאין המוחל יוצא מידי שמן שא"א בלא צחצוחי שמן ור"מ סבר אע"פ שאין עמו שמן שהמוחל עצמו הוא משקה ומכשיר אף בלא שמן: (שייך למ"ה):
+<b>ואין לנו כיוצא בו.</b> שיהא הדם מטמא כבשר ובשיעורו:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,230 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Makhshirin
+אליהו רבא על משנה מכשירין
+merged
+https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Makhshirin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1901
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה מכשירין
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>משקין טמאין כו'.</b> ושלא לרצון. הכא במשקין של זב וזבה כגון רוקו ומימי רגליו שטמאים מחמת עצמן דאי במשקין שנטמאו מאחר שלא לרצון היכי משכחת לה הא משקין נמי לא מקבלי טומאה אלא א"כ חשב אותן והו"ל תחלתו לרצון. ותחלתו לרצון כל משקה מכשיר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המרעיד את האילן.</b> להשיר ממנו משקין:
+<b>ונפלו על חבירו.</b> שהמשקין נפלו על אילן אחר וכן בשוכה שהרעידה להשיר ממנו משקין ונפלו המשקין על חברתה:
+<b>ותחתיהן זרעים.</b> או תחתיהן זרעים שהרעיד את האילן או את השוכה להשיר מהן משקין ותחתיהן זרעים או ירקות המחוברין לקרקע ונפלו המשקין על אותן הזרעים והירקות דכולהו נפיל המשקין על המחובר לקרקע:
+<b>בש"א בכי יותן.</b> אע"פ שנפלו המשקין בעודן מחוברין לקרקע הרי הן בכי יותן:
+<b>ובה"א אינן בכי יותן.</b> קסברי ב"ה אין משקה מכשיר עד שיפול בתלוש. כדתניא בתוספתא המרעיד את האילן להשיר ממנו משקין ונפלו על תלושין שבו ועל מחוברין שתחתיו ב"ש אומרים בכי יותן וב"ה אומרים על התלושין בכי יותן ועל המחוברין אינן בכי יותן:
+<b>אמר רבי יהושע כו' תמה עצמך כו'.</b> רבי יהושע אכולהו מתני' פליג דתנן להשיר ממנו משקין היוצאין בכי יותן ואע"ג דלא ניחא ליה בהני משקין כלל אלא שיושרו מן האילן ויצאו לאבוד ואתא רבי יהושע וקאמר תמה עצמך אם יש משקה טמא בתורה עד שיתכוין ויתן בידים אבל נפלו לא שנאמר וכי יתן ורבנן הוא דגזור טומאה בנפול היכא דקא מכוין לנפילה וניחא ליה בהנך משקין דליפול היכא דצריך ליה אבל הכא דלא צריך ליה להנך משקין כלל לא:
+
+Mishnah 4
+
+<b>רבי יוסי אומר אף התחתון טהור.</b> גרסינן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בא במים שאובין כו'.</b> זה הכלל כל זיעה הבאה מחמת המים טמאה וכל שלא מחמת המים טהורה. והיינו טעמא דכולהו:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הטורף כו'.</b> תניא בתוספתא הטורף את גגו והמכבס את כסותו אימתי יודע אם רבו גשמים או לאו בתחלה היה מנטף גסות. ועכשיו הוא מנטף טיפין עבות רבי יהודה אומר בתחלה היה מנטף טיפים חתוכות ועכשיו יורד טפה אחר טיפה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>אם יש בה רשות רוחץ בה מיד.</b> דסתמא בשבילו הוחם. ואע"פ שידוע לו שהוחם בשבת מותר שהוחם בשביל הרשות וכן פסק הרמב"ם. והיינו דקתני סיפא גבי ירק אם יש בה רשות לוקח מיד שבשבילו הובא. והא דאמרינן בגמרא שיש לו עשרה עבדים הואיל ויש לו עשרה עבדים אדם חשוב הוא להחם בשבילו. דליכא למימר הואיל ויש לו הרבה עבדים סתמא הוחם אחר השבת שעושים מהר דא"כ גבי ירק מאי איכא למימר מה לי אחד המביא מה לי עשרה שמביאים:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מצא בה תינוק מושלך כו'.</b> תניא בתוספתא מצא בה תינוק מושלך מחצה למחצה מטילין עליו שני חומרים ורבי יהודא אומר אם היתה שם נכרית אחת או שפחה אחת היא חשודה להשליך:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>אם רוב מכניסין לבתיהן פטור.</b> כדתנן במעשרות (פ"א ח') בד"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו:
+<b>דמאי.</b> כלומר ספיקא הוא ולא דמי לשאר דמאי:
+
+Mishnah 11
+
+<b>ושל רביעית על של חמישית.</b> ל"ג דבשתיהם מעשר שני. וא"נ גרסינן משום דאין מעשרין משנה על שנה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לרבנן הכל בכי יותן אפי' הצד שאינו כנגד המים ש��תלחלחו מאותן שכנגד המים.</b> ולר"י שכנגד המים בכי יותן דניחא ליה וכל שאינו כנגד המים אינו בכי יותן אע"פ שנתלחלחו מאותן שכנגד המים לא ניחא ליה דאי הוה ניחא ליה היה מניחן בשני שקים ע"ג המים והוה כולה כנגד המים:
+
+Mishnah 2
+
+<b>חבית שהיא מלאה פירות.</b> תניא בתוספ' אמר ר' יוסי בד"א בשל חרס אבל בשאר כל הכלים אינן שואבין וכלי אבן הרכים הרי הן ככלי חרס:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המטנן כו'.</b> ה"ג המטנן בטיט הנגוב אם יש בו משקה טופח בכי יותן ואם לאו אינו בכי יותן רש"א בין כך ובין כך אינו בכי יותן. ור"ש אכולהו מתני' פליג כדתניא בתוספתא דר"ש פליג אמרבץ את ביתו דתניא המרבץ את ביתו במים ונתן בו שיבולין וטננו אם יש עליהן משקה טופח הרי הן בכי יותן ואם לאו אינו בכי יותן רש"א אע"פ שיש עליו משקה טופח אינו בכי יותן וטעמא דר"ש משום שאינו מתכוין לטנן אלא לרבץ את ביתו. ה"ג המרבץ את גרנו אינו חושש שמא היה בו חטים וטננו. ובהא אפילו רבנן דפליגי עליה דר"ש מודים דלרבץ גרנו קא מכוין וכן בעשבים מודים כדתניא בתוספתא מודים חכמים לר"ש במרבץ את גרנו שאינו בכי יותן ובמשכים להביא פסולת אם בשביל שיש עליו טל הרי זה בכי יותן ואם בשביל שלא יבטל ממלאכתו אינו בכי יותן:
+<b>רבי יהודה אומר א"א שלא לשמוח כו'.</b> ור"י לטעמיה דאמר גבי פרה (פ"ב ד) רי"א אם העלהו פסולה ואם מעצמו כשרה. דכל דממילא לאו כלום אלא אם כן עשה מעשה:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>רבי יהודה אומר אי אפשר כו' אלא אם עמד והדיח באדם.</b> באדם עמד והדיח בעינן ובבהמה טמאה לעולם טמא ובתוספתא גרסינן איפכא דר"ש בן אלעזר אומר המים העולין ברגלי אדם לעולם טמאים רי"א מים העולים ברגלי בהמה טמאה לעולם טמאים והיינו דמתניתין:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אפילו אב הטומאה אינו בכי יותן.</b> דאין משקה מקבל טומאה אא"כ חשב עליהם. והא דתנן בריש מכילתין משקים טמאים מטמאים לרצון ושלא לרצון. הא פרישנא לה התם במשקים דזב וזבה:
+<b>ואם נער בכי יותן.</b> אע"פ שאינו צריך להמים דומיא דהמרעיד את האילן להשיר מהם משקים דפ"ק. בכי יותן הוא דהוי אבל טמויי לא מיטמאי אוקימנא לה בגמרין במנער בכל כחו בבת אחת הא שותתים ויורדים מטמאים בשעת פרישתם:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בש"א ישבר.</b> שאם יערה כשיתלשם מן הקרקע יהיו שאובים:
+<b>ובה"א יערה.</b> הואיל ואינו מגביהם מהקרקע אלא מטה על צדה ומערה אינם שאובים:
+
+Mishnah 5
+
+<b>הנתזין והצפין אינם בכי יותן.</b> ה"ה מה שבתוכה אינם בכי יותן וקתני הנתזים והצפים משום סיפא דפליגי בנתזים ובצפים:
+<b>נטלה לשפכה.</b> אלו ואלו מודים שהם בכי יותן בפ"ק דשבת (דף י"ב) אמרינן אלא לסיפא עריבה שירד כו'. וחסרים כמה מלין אלא ה"ג התם עריבה שירד הדלף לתוכה אינו בכי יותן הניחה שירד הדלף לתוכה מים הנתזים והצפים אינם בכי יותן ושבתוכה ה"ז בכי יותן. ובתוספות כתבו ושבתוכה ה"ז בכי יותן אין זה במשנה אלא שהש"ס מדקדק מדנקט הנתזים והצפים אינם בכי יותן משמע הא שבתוכה הרי הן בכי יותן. ולדעתין לאו מדיוקא דמתני' אלא בפירוש קתני לה בסיפא ולאו כי לישנא דאייתי בגמרא דהכי אורחא דתלמודא למייתי מתני' מאי דצריכא ליה בקצרה. ומייתי רישא בירד לתוכה אינו בכי יותן לב"ה לעולם אינו בכי יותן אף מה שבתוכה ואפילו נטלה לשפכה ובסיפא מייתי ושבתוכה ה"ז בכי יותן מדקתני סיפא נטלה לשפכה אלו ואלו מודים שהם בכי יותן. ולאו דוקא נטלה לשפכה מ"ש רישא דפליגי ב"ה ומ"ש סיפא דמודו אלא סיפא לאו משום דנטלה לשפכה אלא משום דהניחה ואפילו לא נטלה לשפכה. דאי משום דנטלה לשפכה לב"ה נמי מה שבתוכה בכי יותן ובנתזים וצפים הוא דפליגי ב"ה ונטלה לשפכה דקתני איידי דתני רישא נטלה לשפכה דפליגי ב"ש וב"ה קתני נמי סיפא דהכא מודים בנטלה לשפכה והשתא הא בהדיא קתני מתני' סיפא דמה שבתוכה לב"ה נמי בכי יותן:
+
+Mishnah 6
+
+<b>הנוגעים בקופה טמאי'.</b> דניחא לי' במים שסביבות הקופה שתודח הקופה:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>הממלא בקילון עד ג' ימים טמאים.</b> ואפילו ידוע שנגבו טמאים עד ג' ימים ולאחר ג' ימים אפילו ידוע שלא נגבו טהורים ור"ע פליג וקאמר בנגבו ולא נגבו תליא מלתא ולא בג' ימים שאם ידוע שנגבו מיד טהורים ואם ידוע שלא נגבו אפילו עד ל' יום טמאים ומודה ר"ע לת"ק בסתם דעד ג' ימים כדתניא בתוספתא:
+
+Mishnah 10
+
+<b>ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד.</b> מילי מילי קתני ולא יסיקם אפילו בידים טהורות שיצאו מים טמאים הבלועות מהם ויטמאו את מי הגשמים שחשבן כשהוציאם שירדו עליהם. ולא יטלטלם ולא יגעם אלא בידים טהורות שאם יגע בידים טמאות יטמא את מי הגשמים מחמת הידים:
+<b>רש"א אם היו לחין כו'.</b> קסבר ר"ש מי פירות מבטלים למים טמאים ברוב והמשקים שמחמת עצמם הם כמי פירות כדתניא בתוספתא ר"ש אומר כו' טהורים מק"ו ומה אם מי גשמים שהם עלולים לקבל טומאה הרי הם מטהרין ברוב מי פירות שאין עלולים לקבל טומאה אינו דין שיטהרו ברוב א"ל לא אי אמרת בגשמים שהם מטהרים את הטמאים תאמר במי פירות שאין מטהרים את הטמאים:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והיה לפניו נהר אחר.</b> דוקא נהר אחר אבל באותו נהר כל הנהר הוא לרצון שאין כוונתו דוקא לטבול במקום זה וכל מקום אותו הנהר הוא לרצון. והכי תניא בתוספתא הטביל בים או בנהר אע"פ שהפליג יותר ממיל הרי הוא בכי יותן עבר בנהר אחר או שדחהו חברו או שירדו עליו גשמים ורבו טהרו שניים את הראשונים:
+<b>דחהו חברו לשכרו וכן לבהמתו.</b> שדחם שלא בכוונה טהרו שנים:
+<b>ואם כמשחק עמו.</b> שדחהו לנהר בכוונה לשחוק עמו ה"ז בכי יותן אע"ג דאיהו לא חשב על המים שעליו מ"מ ע"י מעשה יכול להכשיר אפילו פירות חברו וה"ה להחשיב את המים שעל חברו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>העושה צפור במים.</b> שעושה בקנה צורת צפור במים:
+<b>הנתזים ואת שבה.</b> שבקנה אינם בכי יותן דלא ניחא במים שבקנה ובנתזים:
+
+Mishnah 3
+
+<b>רש"א בכי יותן.</b> דומיא דמרעיד את האילן להשיר ממנו משקה דריש מכילתין (פ"א ב'):
+<b>וחכ"א אינו בכי יותן.</b> דלא ניחא ליה כלל דבללן כדי שיגנבו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>רע"א לעמקו בכי יותן.</b> דניחא ליה במים שברושם הקנה לידע כמה עמקו אע"פ שהמים התחתונים מהרושם לא ניחא ליה הואיל ואי אפשר הוי כמים שאחורי הדלי שא"א למלאות אלא א"כ היה מים אחוריו ומכשרי כדתנן רפ"ד ה"נ א"א לראות למעלה בקנה שיהיה רושם למעלה אלא א"כ יש למטה והכי תניא בתוספתא:
+
+Mishnah 5
+
+<b>זרק אבן לבור כו'.</b> הנתזין בכי יותן גרסינן ואת שבאבן טהורים. דניחא ליה בנתזים שבהם יודע אם יש בו מים ובמים שבאבן לא ניחא ליה דהא יודע בנתזים:
+
+Mishnah 6
+
+<b>שהוא מתכוון שיצאו עם הצואה.</b> ודמיא למרעיד את האילן להשיר ממנו משקים דריש מכילתין והלכה כר' יוסי שהוא היה שלחא ובקי בו:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שיש להן מעשה.</b> בירושלמי ריש תרומות אמר ואיזו מעשה שלהן ר' חונא אמר בתפוש בהן בטל ותנינן תמן הורידה חש"ו אע"פ שחשב שיודחו רגליהם אינן בכי יותן שיש להם מעשה ואין להם מחשבה ואיזו מעשה שלהם אמר ר' חונא במשפשף בהם במים. והוא מתני' דשלהי פ"ג דמכילתין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכי מפני מה טמאו מפני משקה הפה.</b> אר' יהודה פליג דקמפליג בין לחים ליבשים א"ל ר"מ וכי מפני מה טמאו מפני משקה הפה. שדרך להתיר קשר האגודות בפה ונטמאו ממשקה הפה ומה לי לחים ומה לי יבשים. ור' יהודה סבר כלום מתירן אלא ביבשים מבחוץ ולחים מבפנים מתירן בפה ומהפך את שמבפנים לחוץ ואת שמבחוץ לפני' כדי שיתלחלח כולו אבל בלחים גם מבחוץ אינו מתירו ואין בו משקה הפה כלל. והכי אמרינן בירושלמי דדמאי פ"ה דטעמא דר"מ דמטמא משום משקה הפה משום דמתירן וקושרן בפיו להפך שבפנים לחוץ ושבחוץ לפנים דאמר התם ר' יונה בעי וכר' מאיר מעשר מכל קלח וקלח דתנינן תמן אמר רבי מאיר וכי מפני מה טמאו מפני משקה הפה כמה דתימר תמן דרך אגודה ליתור והיא קשורה בפיו ברם הכא דרך אגודה ליתור והוא נותן מה שבפנים לחוץ ומה שבחוץ לפנים:
+
+Mishnah 3
+
+<b>כל הדגים בחזקת טומאה.</b> מפני שמנער את הרשתות ומפיל המים על הדגים ולאחר מותן עודן המים עליהם ומתכשרו ויש טמאין בהן ומתטמאין:
+<b>חתיכות אלתות.</b> שחי הרבה לאחר שיוצא מן המים וקודם שימות ויחשב אוכל מתנגב מן המים שנפלו עליו מהרשתות הלכך טהור:
+<b>כל הציר בחזקת טומאה דחיישינן שמא נפלו עליהם רוב מים.</b> אבל אם ידוע שלא נפלו עליה רוב מים טהורה. והאי תנא ר' שמעון הוא דאמר גבי עצים (ספ"ד) אם היו לחין והסיקן ורבו המשקין היוצאין מהם כו' טהורים דמי פירות מבטל ולכך ע"ה נאמנים עליהם לומר שלא נפלו עליהם רוב מים חוץ משל דגה מפני שהן מפקידין אותה כו' הלכך אינו נאמן על הדגה מפני שמפקידים אותה אצלו וחיישינן אימא נפל עליה רוב מים אצל ע"ה הנפקד והוא אינו יודע:
+<b>ראב"י אומר כו' מים כ"ש טמא.</b> פליג בתרתי קסבר לא בעינן רוב מים אלא אפילו כ"ש טמא דציר אינו מבטלו וע"ה אינו נאמן עליו הואיל ובכ"ש מתטמא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מי רגלים בין גדולים בין קטנים.</b> בין של אדם גדול בין של אדם קטן:
+<b>לדעתו ושלא לדעתו.</b> אמי רגלים קאי:
+<b>והמוחל כשמן כו' רמ"א אע"פ שאין עמו שמן.</b> ואזדו לטעמייהו דתנן בטהרות (פ"ט) והמוחל היוצא מהם טהור נגמרה מלאכתן הרי אלו מוכשרין המוחל היוצא מהם ר"א מטהר וחכמים מטמאים אר"ש לא נחלקו על המוחל היוצא מן הזיתים שהוא טהור ועל מה נחלקו על היוצא מן הבור שר"א מטהר וחכמים מטמאים. ובהא פליגי ת"ק סבר מוחל עצמו הוא משקה ובמוחל עצמו פליגי ר"א ורבנן אם נגמרה מלאכתו ור"ש סבר מוחל עצמו אינו משקה ואפילו נגמרה מלאכתו דכ"ע טהור כי פליגי ביוצא מן הבור לפי שא"א בלא צחצוחי שמן ולהכי רבנן מטמאין בנגמרה מלאכתן וסתם מתני' ר"מ ות"ק דהתם היינו ר"מ דהכא. וג' מיני מוחל הן קודם שנגמרה מלאכתו דברי הכל טהור כדקתני רישא דהתם המוחל היוצא מהן טהור היוצא מן הבור בין לר"מ בין לר"ש חכמים מטמאים לא נחלקו ר"מ ור"ש אלא אם נגמרה מלאכתו ועדיין לא יצא מן הבור לר"מ בזה חכמים מטמאים ולר"ש טהור. והיינו דאמרינן בשבת בפ' חבית דתניא ר' יעקב אומר מוחל הרי הוא כמשקה ומה טעם אמרו מוחל היוצא מתחלה טהור לפי שאינו רוצה בקיומו רש"א מוחל אינו כמשקה מה טעם אמרו מוחל היוצא מעקל בית הבד טמא לפי שא"א בלא צחצוחי שמן מאי בינייהו א"ב דאתא בתר איצצתא. כלומר ר' יעקב סבר כת"ק דטהרות שמוחל הרי הוא כמשקה ומה טעם אמרו כלומר הא דתנן בטהרות המוחל היוצא מהן טהור לפי שאינו רוצה בקיומו כלומר שעדיין לא נגמרה מלאכתו שהוא רוצה עדיין ליקח עוד כדקתני בטהרות ורוצה להניח שם עוד מה שיקח עד שיתרככו גם אותם שיקח ובתוך כך יתקלקלו הפירות האלו ולכך א��נו רוצה בקיומו. ורש"א מוחל אינו כמשקה ומה טעם אמרו כלומר שמודה ר"ש במוחל היוצא מן הבור שחכמים מטמאים וקאמר מפני שא"א בלא צחצוחי שמן. וקאמר מאי בינייהו קודם שנגמרה מלאכתו לכולי עלמא טהור ולאחר שנגמרה מלאכתו שהוא יוצא מן הבור לכ"ע טמא ומשני דאתא בתר איצצתא אותם שנגמרה מלאכתם שאינו רוצה ליקח עוד ואינו יוצא מן הבור בהא פליגי ר' יעקב ור"ש כדקא פליגי ת"ק ור"ש בטהרות והיינו נמי פלוגתיי' הכא דר"ש סבר שאין המוחל יוצא מידי שמן שא"א בלא צחצוחי שמן ור"מ סבר אע"פ שאין עמו שמן שהמוחל עצמו הוא משקה ומכשיר אף בלא שמן: (שייך למ"ה):
+<b>ואין לנו כיוצא בו.</b> שיהא הדם מטמא כבשר ובשיעורו:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Vilna, 1901.txt

@@ -0,0 +1,318 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Mikvaot
+אליהו רבא על משנה מקואות
+Vilna, 1901
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה מקואות
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שתה טמא ושתה טהור טמא.</b> שמא שתה הטהור אותה טפה שנפלה מפיו של טמא. וכשנטל הטהור בפיו או בידיו לשתות חשב את המים שבפה או שביד ושוב אינה בטלה הטפה ברוב אלא מטמאה את כל המשקין שבפה או שביד ושתה משקין טמאין ונטמא. וכן מילא בכלי טהור. חשב את המים כשמילאן בכלי ונטמאו כל המים שבכלי מן הטפה:
+<b>אם הדיח טמא.</b> שהרי חשב את המים כשהדיח ונטמאו מאותה הטפה:
+<b>ואם לא הדיח טהור.</b> שבטלה הטפה ברוב מים הטהורין שהרי לא חשב על המים שבככר שהככר מעצמו נפל. והכי תניא בתוספתא א"ר נחמיה מפני מה אמרו אם לא הדיח טהור שאין המים שבגבא עלולין לקבל טומאה עד שיתלשו הגביהן רבו הטהורין על הטמאין מפני מה אמרו הדיח טמא הוכשרו המים שבידו ונטמאו וטמאו את הככר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רש"א בין שהדיח כו' טמא.</b> דחיישי' שמא כשהגביהו נפלו כל המים שעל הככר ונשתיירה אותה הטפה ואינה בטלה ומטמאת את הככר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>מי בורות מי שיחין מי מערות.</b> שהעולם נברא בשלשה דברים אמ"ש אויר מים אש. וכל אחד הוא נצרך לשלשה דברים. אויר לרוח החיוני שבו תלוי חיות האדם. ורוח המקיר להקיר עצמו ושלא ירקיבו הפירות. ורוח לזרות התבואה למזון. אש להאיר. אש לבשל. אש לשרוף. מים לרחוץ עצמו. מים לכבס כסותו. מים לשתות. וכנגדן בור שיח ומערה. בור לשתות הילכך הוא עגול שיהא יכול לשתות מכל צד. שיח הוא לכבס כסותו הלכך הוא ארוך שהארוך יפה לכבוס שצריך להוליך ולהביא את הבגד כדרך הכובסין. מערה היא לרחיצה. שבכ"מ שהוזכר רחיצה וטבילה שנינו בו מערה כמו הרוחץ במי מערה וכן בכל הטבילות שנינו בהן מערה. וכנגדן נברא העולם בעגול ושתי מרובעין:
+<b>עד שיהלכו רוב בני אדם.</b> תניא בתוספתא בד"א בגבי שאפשר לשתות ולא יהיה מקום פרסת רגליו נכרות אבל גבי שא"א לו לשתות עד שיהיה מקום רגליו ניכרין מצא שם מקום פרסת רגלי אדם מקום פרסת רגלי בהמה גסה טמא מקום פרסת רגלי בהמה דקה טהור:
+
+Mishnah 5
+
+<b>כשרין לחולין וליטול מהן לידים.</b> גרסי'. דמ"ש חלה מתרומה דתני סיפא כשרין לתרומה אלא הכא לחולין וסיפא לתרומה:
+<b>וליטול מהן לידים.</b> ליטול מהן בכלי וליתן לידים:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ומטבילין.</b> כלים וידים שכשאין בו ארבעים סאה נוטלין מהן בכלי ונותנים לידים אבל אם הטביל בו את הידים לא עלתה לו לא לנטילה ולא לטבילה אבל שיש בו מ' סאה מטבילין בו את הידים ועלתה לו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>רבי יוסי מטמא.</b> והכי נמי פליג בספק ידים ליטהר ומטמא (ידים פ"ב ד) שהן בחזקת טומאה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ספק מים שאובין שטהרו חכמים.</b> דתנן בטהרות (פרק ד ז) אלו ספיקות שטהרו חכמים ספק מים שאובין למקוה ולא פריש לה התם מאי ניהו קתני הכא ספק מים שאובין שהתירו חכמים שאמרתי לך ספק נפלו כו':
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ור"ש מכשיר מפני שלא נתכוין לשאוב.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 7
+
+<b>המניח קנקנים כו' ונתמלאו מים.</b> ואותן מים כשרין הן. שנאמר אך מעין ובור מקוה מים יהא טהור מעין יכול אפי' שאובין ת"ל אך מעין יכול אפילו אין בו תפיסת ידי אדם כגון המניח קנקנים לנגבן ת"ל ובור יכול אפילו יש בו תפיסת ידי אדם ת"ל מקוה מים. והיינו דכתיב מעין מקוה מים בלא ו' ובור כתיב בוי"ו לגלויי דבור לרבויי אתא והנך למעוטי קאתי:
+<b>או יש בו כמעט מים גרסי'.</b> כלומר אם עונת גשמים הוא מסתמא ירדו לתוך הבור כמעט מים שיפלו מי הקנקנים לתוכן או אם אינו עונת גשמים ויש בו כמעט מים בבור:
+<b>ישבר.</b> ויפלו מי הקנקנים לתוך הבור ואינו צריך להמשיכן מצד הבור אלא אפי' יפלו מן הקנקנים לתוך הבור כשר שמי הקנקנים כשרין הן שאין בהן תפיסת ידי אדם. וצריך לישבר שאם יגביהם קצת יעשו שאובין בהגבהתו:
+<b>ואם לאו.</b> שאינו עונת גשמים ואין בבור כמעט מים:
+<b>לא ישבר.</b> ר"א לטעמיה דמחמיר בתחלה במים שאובין. דאמר רביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה ושלשה לוגין ע"פ המים ה"נ מחמיר בתחלה בקנקנים שאין בהן תפיסת ידי אדם הואיל ומ"מ הם בכלים שאם אין בו מעט מים בבור לא ישבר שיפלו לתוך הבור:
+<b>רבי יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר.</b> סבר לה כרבנן דפליגי עליה דר"א ברביעית מים בתחלה וקסברי בין בתחלה בין בסוף ג' לוגין דלא חמיר בתחלה מבסוף וה"נ לא חמיר בתחלה ואפי' אינו עונת גשמים ואין בו כמעט מים בבור ישבר ויפלו לתוך הבור שמי הקנקנים כשרין הן שאין בהן תפיסת ידי אדם:
+
+Mishnah 8
+
+<b>אם היו המים צפים ע"ג כו'.</b> ולא נעשו שאובין מעולם הואיל ומחוברין הן למי הבור:
+<b>ואם לאו לא ישבר.</b> אע"פ שיש בו מים בבור וביש בו כמעט מים בבור מודה ר"א בקנקנים שישבר. התם לאו תפיסת ידי אדם הן דלא ניחא ליה כלל במים שבקנקנים דלנגבן העלן אבל הכא ניחא ליה קצת וקסבר ר"א דהוי כשאובין שאפי' ביש בו מים בבור פוסלין ורבי יהושע סבר דלא הוי כשאובין:
+
+Mishnah 9
+
+<b>אע"פ שבלע הבור את מימיו כו'.</b> סתמא כרבי יהושע שאפי' אין בבור כמעט מים ישבר ומחלוקת ואח"כ סתם הוא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מפני שלא נקרא עליהן שם פסול.</b> איידי דבעי למיתנא סיפא נחלק לשנים פסול מפני שנקרא עליו שם פסול. קתני נמי הכא כשרים מפני שלא נקרא עליהן שום פסול. דהכא בלאו הכי כשרים דכי נתערבו ואית בהו ג' לוגין שאובין אית בהו נמי ארבעים סאה ותו לא פסלי להו מים שאובין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ה"ג כיצד הבור שבחצר ונפלו לו שלשה לוגין והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד ראב"ע פוסל אא"כ פקק או עד שיעמיד בחצר ארבעים סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים.</b> בור שהוא מלא מים שאובין לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים שלשה לוגין. וגירסא דקמן אתחלף ונתערבו הדברים ראשונים לאחרונים ואחרונים לראשוני'. והכי פירושא דמילתא ת"ק סבר אם יצא ממנו מלואו ועוד תולין היוצאין בפסולין שהפסולים שבבור יצאו והכשרים מאמת המים נשתיירו בבור וראב"ע סבר אין תולין אלא דאמרי' אימא מאמת המי' יצאו כולם ושבבור נשתיירו אלא א"כ פקק האמת המים ואח"כ יצאו מן הבור מלואו ועוד דודאי יצאו מן הבור. או עד שיעמיד בחצר ארבעים סאה הן דברי ראב"ע שפסולין אלא א"כ פקק או עד שיעמיד בחצר ארבעים סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים. והדר קתני בור מלא מים שאובין וה"נ באמת המים נכנסת ויוצאת ממנו אלא דלא צריכא ליה למיתני הכא דארישא קאי דקמיירי באמת המים שנכנסת ויוצאת ממנו והכא הואיל ומלא מים שאובין הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשתיירו מן הראשונים ג' לוגין ואפילו רבנן מודו במלא שאובין דמלואו לא מהני אלא מחשבין המים השאובין ומי האמה שנכנסה לתוכה שיהא לפי ערך המים יצאו מן הבור עד שלא נשתייר מן השאובין שלשה לוגין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>צרצור.</b> הוא כלי שיש לה דדין הרבה והיא מלאה מים ומן הדדין שופכין המים מעט מעט:
+
+Mishnah 4
+
+<b>מכלי אחד.</b> אפילו ממקומות הרבה כמו מן הצרצור ומכלים משנים ושלשה מצטרפין מד' אין מצטרפין:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אחד כלים גדולים.</b> הבאין במדה שאינן מקבלין טומאה:
+<b>אמר רבי יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת.</b> ארישא קאי דקאמר רבי מאיר נמנו ורבו ואמר רבי יוסי לא נמנו ולא רבו אלא עדיין מחלוקת במקומה עומדת. דאי אשכח בחצר דקאמר ת"ק מודים קאמר רבי יוסי שנחלקו למאי נ"מ אם נחלקו ב"ש בזה הא הלכה כב"ה אלא ארישא דקאמר רבי מאיר רבו ב"ש קאמר ר"י עדיין במקומה עומדת והלכה כבית הלל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרס.</b> כי הא דתנן בכלים (פ"ב ב) מלוג ועד סאה ברביעית:
+<b>סילון שהוא צר כו' מפני שלא נעשה לקבלה.</b> צר מצדיה הוא דאינו פוסל שלא נעשה לקבלה הא היה בקרקרותה לקבל פוסל ולא דמי להא דתנן בכלים (פ"ב ג) הטהורין שבכ"ח סילונות אע"פ שמקבלין כלומר שיכולין לקבל קצת בקרקרותה והתם בנעשית לקבל מאליה שנרקב מחמת המים אבל הכא שעושין בידים לכך. מצד הוא דלא חשיב קבלה הא היה בקרקרותה חשיב קבלה ופוסל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כשר חוצה לו.</b> כיון שהמים שע"ג השפה הוא כמעין מטהר את כל המים שבשוקת בהשקה כמקוה שיש בו ארבעים סאה דמעין כ"ש הוא כמקוה שיש בו ארבעים סאה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ובלבד שלא יטביל ע"ג הספסל.</b> רבי יוסי קאמר לה וטעמא קאמר הרי הוא כמקוה הואיל וע"ג ספסל אסור להטביל הרי דבר פסול מפסיק בינו לבין המעין ושוב אינו חשוב כהמעין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>מעין שהוא מושך כנדל.</b> שנתייבש המעיין במקומות הרבה ברחבו והולך פסקי פסקי במקומות הנמוכים:
+<b>ריבה עליו והמשיכו.</b> שריבה עליו מים שאובין עד שהמשיכו לכל הפלגים על פני כל הרוחב ונעשין אחד:
+<b>הרי הוא כמו שהיה.</b> הואיל והמעין היה מושך מעצמו. במה שריבה והמשיכו לא בטלו ממה שהיה ומטהר בזוחלין ובכל שהוא:
+<b>היה עומד.</b> שעמד המעין כלל מלהמשיך ולילך ועומד במקום א':
+<b>וריבה עליו והמשיכו.</b> ריבה עליו שאובין עד שנתגדל המעין ומימיו נזחלין ומושכין:
+<b>שוה למקוה לטהר באשבורן.</b> הואיל ועיקר המעין עמד ואינו מזחיל אלא בשאובין הזחילו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>סומך אפילו מקל אפילו קנה אפי' זב וזבה.</b> אפי' זב וזבה סומך את המקל ואת הקנה להזחיל את הנוטפין ע"ג המקל והקנה לעשותן זוחלין ואע"פ שע"ג המקל והקנה מזחילין מעט חשוב זוחלין ואע"פ שהזב וזבה סומכין אותו והוה הזחלה ע"י טמאין:
+<b>רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה כו'.</b> וכ"ש זב וזבה שהן בעצמן טמאים:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המקואות טהורין.</b> ולא חיישי' שמא נתערב האמצעי לשאוב קודם שנתחבר לכשר ומיפסל האמצעי מהשאוב וכן בשאוב באמצע דסיפא לא מיפסלי הצדדין מהשאוב. דבתר דהדרי כ"ח לדוכתיה הדר לנפשיה טפי מלחבריה והמים שאובין חוזרין לעצמן יותר ממה שהולך להכשר וכן מי הכשר חוזרין למקומן יותר ממה שהולכים להשאובים ונתבטלו השאובים ההולכין להכשרין שרוב מי הכשרין החוזרים למקומם והוי רבוי והמשכה ואין השאובים פוסלין כדתנן גבי מי שאובים ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקה (פ"ד ד):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ומטבילין אותן ומעלין אותן כדרכן.</b> גרסינן. ולא גרסינן אלא:
+
+Mishnah 6
+
+<b>אבל טמאים ע"ג כלי חרס.</b> שהגיסטרא יוצאה קצת מהמים וכשהוציא את הכלים אחר הטבילה הם עדיין נגד הגיסטרא ומשקה טופח עליהן ונטמא המשקה מאויר כלי חרס ומטמא את הכלים:
+<b>אם היו המים צפים כו'.</b> שלא נטמא המשקה טופח שעל הכלים מאויר כלי חרס שהרי לא היו הכלים באויר הגיסטרא עצמה אלא בתוך המים והמים טהורין הן שמחוברין עם מי המקוה והכלים לא נטמאו מאויר כלי חרס דאין הכלים מיטמאין מאויר כ"ח:
+<b>וידיו טמאות.</b> ואפילו המים צפין ע"ג שהידים עצמן נטמאו מאויר כ"ח אע"פ שהמים טהורין שאין המים שבתוך התנור מבטל אויר התנור. וכל שהידים באויר התנור טמאים ואחר שעולים מן התנור אין בהמים שע"ג התנור כדי טבילת הידים:
+<b>ואם היו כו' רום ידיו כו'.</b> שנטהרו הידים כשעולין מן התנור מהמים שע"ג התנור שנטבלו בהן שהרי יש בהן רום ידיו:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>המטהרת כו' כמה יהא בנקב כו'.</b> לפי' המפרשים קשיא חדא מאי כמה יהא בנקב וכי לא ידעינן שיעור לוג. ומינה ידעינן שיעור שלשה לוגין. ועוד במאי מיתרצא אחד משלש מאות ועשרים לבריכה אכתי קשיא כמה יהא בנקב ויהיה בו אחד מש"ך לבריכה. דאכתי לא ידעינן גודל הנקב שיכנס בו בבת אחת שלשה לוגין. ותו בריכה למאי קתני לה ליתני אחד מש"ך למקוה. ותו מאי שנא דתנא מטהרת ליתני מקוה של שאובין סמוך לכשרה פחותה ממ' סאה ונקב בכותל שביניהם. אלא הכא בסדן העשוי במרחץ והיא חקוקה בה שני סילונות זה בצד זה להמשיך מים מהן לשאוב מהן אחת חקוקה עמוקה ואחת אינה עמוקה נמצא העמוקה היא תחתונה שהמים שבה נמוכים וחברתה שאינה עמוקה כל כך היא עליונה שהמים שיוצאים בה גבוהים ממים שיוצאים בתחתונה וכותל מפסיק בין השתי סילונות ובהכותל נקב מזו לזו ומים נמשכים אל הסילונות האלו משתי מקומות אחרים להתחתונה נמשכים מים שאובים ולהעליונה נמשכים מים כשרים ומהסילונות יוצאים המימות מהעליונה יוצאים המים אל בריכה וממי העליונה נעשית כל הבריכה ומהתחתונה יוצאים המים למקום אחר ואינם מגיעים לבריכה. ואמות המימות האלו נכנסים אל הסילונות ויוצאים מהם תמיד. ומשעת עשייתן היה הנקב שבין זו לזו. ושנה כאן דין הבריכה הנמשך לה המים הכשרים מהעליונה אם היא כשרה למקוה משום שחוששים שמא דרך הנקב שבין הסילונות נכנסים מים שאובים מהתחתונה להעליונה ויוצאים מהעליונה לבריכה ופוסלים את הבריכה. וקתני אם יש בנקב שלשה לוגין פסול. כלומר אם יש בנקב להלוך שלשה לוגין להעליונה ולצאת מהעליונה לבריכה עד שלא יצאו הימנה ארבעים סאה לבריכה הבריכה פסולה שג' לוגין מים שאובים פוסלים את המקוה אם נפלו בעוד שאין בה ארבעים סאה אבל מקוה שיש בו מ' סאה מים כשרים אפי' כל שאובים שבעולם אין פוסלים אותו. והבריכה הזו שנעשית ממי העליונה אם יוצאים דרך הנקב מים שאובים עד שלא יצאו מ' סאה פסולה. וקאמר כמה יהא בנקב ויהיה בו ג' לוגין. כמה שיעור הנקב שיכנסו בו מים ג' לוגין להעליונה ויצאו מהעליונה לבריכה עד שלא יצא הימנה מ' סאה לבריכה. וקאמר א' מש"ך לבריכה. כלומר א' מש"ך חלקים מה שיוצאין מהכשרים להבריכה יצאו מהפסולין. ונוכל לדעת אם נפקוק את הנקב ונעמיד כלי תחת העליונה שיצאו בו שי"ט לוגין או שאר מדה בשעה ואח"כ נסיר את הפקק ונעמיד כלי ונראה אם יצא עכשיו מהעליונה ש"ך לוגין בשעה נודע כי דרך הנקב יצא אחד מש"ך חלקים של העליונה. ואם יוצא דרך הנקב אחד מש"ך חלקים מהעליונה בין שהנקב מוציא לוג או ג' לוגין או פחות מלוג או יותר אלא שיוצא אחד מש"ך חלקים מהעליונה הבריכה פסולה. מפני שבכל מה שיוצא מהעליונה מים כשרים להבריכה יוצא מים שאובים מהתחתונה אחד מש"ך מעורבת עמו ויוצא מהעליונה כשרים שי"ט חלקים לבריכה ושאובין חלק אחד ונמצא בעוד שיצאו כשרים שי"ט פעמים ג' לוגין לבריכה יצאו עמם מהשאובין ג' לוגים לבריכה ובמ' סאה יש ש"ך פעמים ג' לוגים שהוא תתק"ס לוג וכי יצאו מהכשרים שי"ט פעמים ג' לוגים הרי מ' סאה חסר ג' לוגים ויצאו עמם מהשאובין ג' לוגין ופסלו את הבריכה וכן מעולם אין יוצאים לבריכה מ' סאה כשרים שלא יצא קודם להם ג' לוגים שאובים שבכל יציאה ויציאה מעורבין השאובים א' מש"ך מהכשרים וכי יצאו מהכשרים שי"ט פעמים ג' לוגין שהיא מ' סאה חסר ג' לוגין יצאו מהשאובין בתוכו ג' לוגין ופסלוהו:
+<b>ורא"א אפי' התחתונה כו' כשר.</b> שאין המים שאובים פוסלים בריבוי והמשכה כדתנן לעיל (פ"ד ד') מי גשמים ומי שאובין שנתערבו בחצר ובעוקה כו' וה"נ הא המים הכשרים רבו על הפסולין ונמשכו להבריכה. וכל הני מתני' דתנן אין מים שאובים פוסלים בריבוי והמשכה סתמא כר"א:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הכי גרסינן אבל שאר המשקים ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ לא מעלין ולא פוסלין כיצד מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת נפל לתוכו סאה מהם לא העלוהו ולא פסלוהו היה בו מ' סאה נתן סאה ונטל סאה ה"ז כשר.</b> ול"ג פעמים מעלין ופעמים שאינם מעלים. ומתני' כל הני תלתא בבי דפתח בהו קמפרש ואזיל ומפרש ברישא מעלין ולא פוסלין והדר מפרש פוסלים ולא מעלין והדר קמפרש לא מעלין ולא פוסלין שאר המשקים ומי פירות וכו' ומפרש כיצד לא מעלין ולא פוסלים כדקמפרש באינך בבי כיצד וקאמר מקוה שיש בו מ' סאה חסר אח' וכו' לא העלוהו ולא פסלוהו משום מים שאובים. והדר קתני היו בו מ' סאה מלתא באנפי נפשה היא ואשאובין קאי שאפי' נתן לתוכו סאה שאובין ונטל סאה ה"ז כשר כיון שהיו בו מ' סאה כשרים קודם שנפלו לתוכו סאה שאובין אין כל שאובים שבעולם פוסלים אותו והרי הוא בהכשרו שאפי' נטל אח"כ סאה ה"ז כשר:
+
+Mishnah 3
+
+<b>הדיח בו סלי זיתים כו'.</b> שמעתא דהדיח בו סלי זיתים ודמי הצבע גרסי' בתר הנך שמעתתא דיין ומוחל. וברישא גרסי' נפל לתוכו יין או מוחל כו' כיצד יעשה כו' נפל לתוכו כו' ושינו מקצת מראיו כו' ה"ז לא יטביל בו והדר גרסי' הדיח בו סלי זיתים כו' ר' יוסי אומר מי הצבע כו'. וקמ"ל ברישא דין שנוי מראה דפסול במקוה כגון יין ומוחל והדר קתני הדחת כלים ומי הצבע לר' יוסי אין פוסלים בשינוי מראה דלהך גירסא דקמן קשיא אכתי לא ידעינן דין שינוי מראה דפסול במקוה כלל ותנא הדיח ומי הצבע לר' יוסי דלא פסלי בשינוי מראה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מפני שהמים מקדמין.</b> כשנועץ את הרגלים בטיט כשהתחיל לנעוץ עד שלא יתחבו מקדמין המים לבא בנקב העשוי בטיט מן הרגלים קודם שיתחבו הרגלים בהנקב שדרך הטיט שבמים כשנועץ בו מקל וקנה כשהתחיל לנעוץ עד שלא יתחוב המקל באים המים להנקב שבטיט העשוי מהמקל ונמצאו הרגלים נטבלים במים שבנקב הטיט ונטבלה המטה כולה כאחת במי המקוה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כאילו לא טבלה.</b> שהאשה נטמאה בשני דרכים בשמוש הבית ובפליטת שכבת זרע ואם טבלה אחר ששמשה ולא בדקה לכבד ביתה כאילו לא טבלה שחוששין שמא תפלוט שכבת זרע:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>וכשות של קטן גרסינן.</b> ואחציצה קאי וכשות של קטן נמי אינו חוצץ כי הנך:
+<b>לא טמא ולא מטמא.</b> אכולהו בין אותן שחוצצין ובין אותן שאין חוצצין לא טמא ולא מטמא שאינן חבור לגוף והכי תניא בתוספתא (פ"ו) ושאמרו חוצצין ושאמרו אין חוצצין לא טמאין ולא מטמאין חוץ מקרום שע"ג המכה ואגוד שע"ג המכה וכו':
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>צלוחית שפיה שוקע.</b> ששפתה שלמעלה שסביב פיה היא שוקעת בתוכה ואין המים באים בין השפה לדופני הצלוחית עד שינקבנה מצדה ויבואו המים דרך הנקב בין השפה ולדופן:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלשלת דלי גדול ד' טפחים.</b> שדלי גדול אינו יכול להגביהו מרחוק אלא אוחז בשלשלת מקרוב ומגביהו ודולה והוה יד עד ד' טפחים:
+<b>ושל קטן עשרה.</b> שיכול להגביה מרחוק והוה יד עד עשרה טפחים:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>זה חומר בשותה משקין טמאין מבנפלו עליו.</b> גרסי'. שהן מי"ח דבר שותה משקין טמאים וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגים מים שאובים קתני זה חומר בשותה שכל המשקים מצטרפים ובנפלו עליו אין שאר המשקים מטמאים אותו אלא מים בלבד:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,321 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Mikvaot
+אליהו רבא על משנה מקואות
+merged
+https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Mikvaot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1901
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה מקואות
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שתה טמא ושתה טהור טמא.</b> שמא שתה הטהור אותה טפה שנפלה מפיו של טמא. וכשנטל הטהור בפיו או בידיו לשתות חשב את המים שבפה או שביד ושוב אינה בטלה הטפה ברוב אלא מטמאה את כל המשקין שבפה או שביד ושתה משקין טמאין ונטמא. וכן מילא בכלי טהור. חשב את המים כשמילאן בכלי ונטמאו כל המים שבכלי מן הטפה:
+<b>אם הדיח טמא.</b> שהרי חשב את המים כשהדיח ונטמאו מאותה הטפה:
+<b>ואם לא הדיח טהור.</b> שבטלה הטפה ברוב מים הטהורין שהרי לא חשב על המים שבככר שהככר מעצמו נפל. והכי תניא בתוספתא א"ר נחמיה מפני מה אמרו אם לא הדיח טהור שאין המים שבגבא עלולין לקבל טומאה עד שיתלשו הגביהן רבו הטהורין על הטמאין מפני מה אמרו הדיח טמא הוכשרו המים שבידו ונטמאו וטמאו את הככר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רש"א בין שהדיח כו' טמא.</b> דחיישי' שמא כשהגביהו נפלו כל המים שעל הככר ונשתיירה אותה הטפה ואינה בטלה ומטמאת את הככר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>מי בורות מי שיחין מי מערות.</b> שהעולם נברא בשלשה דברים אמ"ש אויר מים אש. וכל אחד הוא נצרך לשלשה דברים. אויר לרוח החיוני שבו תלוי חיות האדם. ורוח המקיר להקיר עצמו ושלא ירקיבו הפירות. ורוח לזרות התבואה למזון. אש להאיר. אש לבשל. אש לשרוף. מים לרחוץ עצמו. מים לכבס כסותו. מים לשתות. וכנגדן בור שיח ומערה. בור לשתות הילכך הוא עגול שיהא יכול לשתות מכל צד. שיח הוא לכבס כסותו הלכך הוא ארוך שהארוך יפה לכבוס שצריך להוליך ולהביא את הבגד כדרך הכובסין. מערה היא לרחיצה. שבכ"מ שהוזכר רחיצה וטבילה שנינו בו מערה כמו הרוחץ במי מערה וכן בכל הטבילות שנינו בהן מערה. וכנגדן נברא העולם בעגול ושתי מרובעין:
+<b>עד שיהלכו רוב בני אדם.</b> תניא בתוספתא בד"א בגבי שאפשר לשתות ולא יהיה מקום פרסת רגליו נכרות אבל גבי שא"א לו לשתות עד שיהיה מקום רגליו ניכרין מצא שם מקום פרסת רגלי אדם מקום פרסת רגלי בהמה גסה טמא מקום פרסת רגלי בהמה דקה טהור:
+
+Mishnah 5
+
+<b>כשרין לחולין וליטול מהן לידים.</b> גרסי'. דמ"ש חלה מתרומה דתני סיפא כשרין לתרומה אלא הכא לחולין וסיפא לתרומה:
+<b>וליטול מהן לידים.</b> ליטול מהן בכלי וליתן לידים:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ומטבילין.</b> כלים וידים שכשאין בו ארבעים סאה נוטלין מהן בכלי ונותנים לידים אבל אם הטביל בו את הידים לא עלתה לו לא לנטילה ולא לטבילה אבל שיש בו מ' סאה מטבילין בו את הידים ועלתה לו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>רבי יוסי מטמא.</b> והכי נמי פליג בספק ידים ליטהר ומטמא (ידים פ"ב ד) שהן בחזקת טומאה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ספק מים שאובין שטהרו חכמים.</b> דתנן בטהרות (פרק ד ז) אלו ספיקות שטהרו חכמים ספק מים שאובין למקוה ולא פריש לה התם מאי ניהו קתני הכא ספק מים שאובין שהתירו חכמים שאמרתי לך ספק נפלו כו':
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ור"ש מכשיר מפני שלא נתכוין לשאוב.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 7
+
+<b>המניח קנקנים כו' ונתמלאו מים.</b> ואותן מים כשרין הן. שנאמר אך מעין ובור מקוה מים יהא טהור מעין יכול אפי' שאובין ת"ל אך מעין יכול אפילו אין בו תפיסת ידי אדם כגון המניח קנקנים לנגבן ת"ל ובור יכול אפילו יש בו תפיסת ידי אדם ת"ל מקוה מים. והיינו דכתיב מעין מקוה מים בלא ו' ובור כתיב בוי"ו לגלויי דבור לרבויי אתא ��הנך למעוטי קאתי:
+<b>או יש בו כמעט מים גרסי'.</b> כלומר אם עונת גשמים הוא מסתמא ירדו לתוך הבור כמעט מים שיפלו מי הקנקנים לתוכן או אם אינו עונת גשמים ויש בו כמעט מים בבור:
+<b>ישבר.</b> ויפלו מי הקנקנים לתוך הבור ואינו צריך להמשיכן מצד הבור אלא אפי' יפלו מן הקנקנים לתוך הבור כשר שמי הקנקנים כשרין הן שאין בהן תפיסת ידי אדם. וצריך לישבר שאם יגביהם קצת יעשו שאובין בהגבהתו:
+<b>ואם לאו.</b> שאינו עונת גשמים ואין בבור כמעט מים:
+<b>לא ישבר.</b> ר"א לטעמיה דמחמיר בתחלה במים שאובין. דאמר רביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה ושלשה לוגין ע"פ המים ה"נ מחמיר בתחלה בקנקנים שאין בהן תפיסת ידי אדם הואיל ומ"מ הם בכלים שאם אין בו מעט מים בבור לא ישבר שיפלו לתוך הבור:
+<b>רבי יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר.</b> סבר לה כרבנן דפליגי עליה דר"א ברביעית מים בתחלה וקסברי בין בתחלה בין בסוף ג' לוגין דלא חמיר בתחלה מבסוף וה"נ לא חמיר בתחלה ואפי' אינו עונת גשמים ואין בו כמעט מים בבור ישבר ויפלו לתוך הבור שמי הקנקנים כשרין הן שאין בהן תפיסת ידי אדם:
+
+Mishnah 8
+
+<b>אם היו המים צפים ע"ג כו'.</b> ולא נעשו שאובין מעולם הואיל ומחוברין הן למי הבור:
+<b>ואם לאו לא ישבר.</b> אע"פ שיש בו מים בבור וביש בו כמעט מים בבור מודה ר"א בקנקנים שישבר. התם לאו תפיסת ידי אדם הן דלא ניחא ליה כלל במים שבקנקנים דלנגבן העלן אבל הכא ניחא ליה קצת וקסבר ר"א דהוי כשאובין שאפי' ביש בו מים בבור פוסלין ורבי יהושע סבר דלא הוי כשאובין:
+
+Mishnah 9
+
+<b>אע"פ שבלע הבור את מימיו כו'.</b> סתמא כרבי יהושע שאפי' אין בבור כמעט מים ישבר ומחלוקת ואח"כ סתם הוא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מפני שלא נקרא עליהן שם פסול.</b> איידי דבעי למיתנא סיפא נחלק לשנים פסול מפני שנקרא עליו שם פסול. קתני נמי הכא כשרים מפני שלא נקרא עליהן שום פסול. דהכא בלאו הכי כשרים דכי נתערבו ואית בהו ג' לוגין שאובין אית בהו נמי ארבעים סאה ותו לא פסלי להו מים שאובין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ה"ג כיצד הבור שבחצר ונפלו לו שלשה לוגין והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד ראב"ע פוסל אא"כ פקק או עד שיעמיד בחצר ארבעים סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים.</b> בור שהוא מלא מים שאובין לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים שלשה לוגין. וגירסא דקמן אתחלף ונתערבו הדברים ראשונים לאחרונים ואחרונים לראשוני'. והכי פירושא דמילתא ת"ק סבר אם יצא ממנו מלואו ועוד תולין היוצאין בפסולין שהפסולים שבבור יצאו והכשרים מאמת המים נשתיירו בבור וראב"ע סבר אין תולין אלא דאמרי' אימא מאמת המי' יצאו כולם ושבבור נשתיירו אלא א"כ פקק האמת המים ואח"כ יצאו מן הבור מלואו ועוד דודאי יצאו מן הבור. או עד שיעמיד בחצר ארבעים סאה הן דברי ראב"ע שפסולין אלא א"כ פקק או עד שיעמיד בחצר ארבעים סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים. והדר קתני בור מלא מים שאובין וה"נ באמת המים נכנסת ויוצאת ממנו אלא דלא צריכא ליה למיתני הכא דארישא קאי דקמיירי באמת המים שנכנסת ויוצאת ממנו והכא הואיל ומלא מים שאובין הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשתיירו מן הראשונים ג' לוגין ואפילו רבנן מודו במלא שאובין דמלואו לא מהני אלא מחשבין המים השאובין ומי האמה שנכנסה לתוכה שיהא לפי ערך המים יצאו מן הבור עד שלא נשתייר מן השאובין שלשה לוגין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>צרצור.</b> הוא כלי שיש לה דדין הרבה והיא מלאה מים ומן הדדין שופכין המים מעט מעט:
+
+Mishnah 4
+
+<b>מכלי אחד.</b> אפילו ממקומות הרבה כמו מן הצרצור ומכלים משנים ושלשה מצטרפין מד' אין מצטרפין:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אחד כלים גדולים.</b> הבאין במדה שאינן מקבלין טומאה:
+<b>אמר רבי יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת.</b> ארישא קאי דקאמר רבי מאיר נמנו ורבו ואמר רבי יוסי לא נמנו ולא רבו אלא עדיין מחלוקת במקומה עומדת. דאי אשכח בחצר דקאמר ת"ק מודים קאמר רבי יוסי שנחלקו למאי נ"מ אם נחלקו ב"ש בזה הא הלכה כב"ה אלא ארישא דקאמר רבי מאיר רבו ב"ש קאמר ר"י עדיין במקומה עומדת והלכה כבית הלל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרס.</b> כי הא דתנן בכלים (פ"ב ב) מלוג ועד סאה ברביעית:
+<b>סילון שהוא צר כו' מפני שלא נעשה לקבלה.</b> צר מצדיה הוא דאינו פוסל שלא נעשה לקבלה הא היה בקרקרותה לקבל פוסל ולא דמי להא דתנן בכלים (פ"ב ג) הטהורין שבכ"ח סילונות אע"פ שמקבלין כלומר שיכולין לקבל קצת בקרקרותה והתם בנעשית לקבל מאליה שנרקב מחמת המים אבל הכא שעושין בידים לכך. מצד הוא דלא חשיב קבלה הא היה בקרקרותה חשיב קבלה ופוסל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כשר חוצה לו.</b> כיון שהמים שע"ג השפה הוא כמעין מטהר את כל המים שבשוקת בהשקה כמקוה שיש בו ארבעים סאה דמעין כ"ש הוא כמקוה שיש בו ארבעים סאה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ובלבד שלא יטביל ע"ג הספסל.</b> רבי יוסי קאמר לה וטעמא קאמר הרי הוא כמקוה הואיל וע"ג ספסל אסור להטביל הרי דבר פסול מפסיק בינו לבין המעין ושוב אינו חשוב כהמעין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>מעין שהוא מושך כנדל.</b> שנתייבש המעיין במקומות הרבה ברחבו והולך פסקי פסקי במקומות הנמוכים:
+<b>ריבה עליו והמשיכו.</b> שריבה עליו מים שאובין עד שהמשיכו לכל הפלגים על פני כל הרוחב ונעשין אחד:
+<b>הרי הוא כמו שהיה.</b> הואיל והמעין היה מושך מעצמו. במה שריבה והמשיכו לא בטלו ממה שהיה ומטהר בזוחלין ובכל שהוא:
+<b>היה עומד.</b> שעמד המעין כלל מלהמשיך ולילך ועומד במקום א':
+<b>וריבה עליו והמשיכו.</b> ריבה עליו שאובין עד שנתגדל המעין ומימיו נזחלין ומושכין:
+<b>שוה למקוה לטהר באשבורן.</b> הואיל ועיקר המעין עמד ואינו מזחיל אלא בשאובין הזחילו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>סומך אפילו מקל אפילו קנה אפי' זב וזבה.</b> אפי' זב וזבה סומך את המקל ואת הקנה להזחיל את הנוטפין ע"ג המקל והקנה לעשותן זוחלין ואע"פ שע"ג המקל והקנה מזחילין מעט חשוב זוחלין ואע"פ שהזב וזבה סומכין אותו והוה הזחלה ע"י טמאין:
+<b>רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה כו'.</b> וכ"ש זב וזבה שהן בעצמן טמאים:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המקואות טהורין.</b> ולא חיישי' שמא נתערב האמצעי לשאוב קודם שנתחבר לכשר ומיפסל האמצעי מהשאוב וכן בשאוב באמצע דסיפא לא מיפסלי הצדדין מהשאוב. דבתר דהדרי כ"ח לדוכתיה הדר לנפשיה טפי מלחבריה והמים שאובין חוזרין לעצמן יותר ממה שהולך להכשר וכן מי הכשר חוזרין למקומן יותר ממה שהולכים להשאובים ונתבטלו השאובים ההולכין להכשרין שרוב מי הכשרין החוזרים למקומם והוי רבוי והמשכה ואין השאובים פוסלין כדתנן גבי מי שאובים ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקה (פ"ד ד):
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ומטבילין אותן ומעלין אותן כדרכן.</b> גרסינן. ולא גרסינן אלא:
+
+Mishnah 6
+
+<b>אבל טמאים ע"ג כלי חרס.</b> שהגיסטרא יוצאה קצת מהמים וכשהוציא את הכלים אחר הטבילה הם עדיין נגד הגיסטרא ומשקה טופח עליהן ונטמא המשקה מאויר כלי חרס ומטמא את הכלים:
+<b>אם היו המים צפים כו'.</b> שלא נטמא המשקה טופח שעל הכלים מאויר כלי ��רס שהרי לא היו הכלים באויר הגיסטרא עצמה אלא בתוך המים והמים טהורין הן שמחוברין עם מי המקוה והכלים לא נטמאו מאויר כלי חרס דאין הכלים מיטמאין מאויר כ"ח:
+<b>וידיו טמאות.</b> ואפילו המים צפין ע"ג שהידים עצמן נטמאו מאויר כ"ח אע"פ שהמים טהורין שאין המים שבתוך התנור מבטל אויר התנור. וכל שהידים באויר התנור טמאים ואחר שעולים מן התנור אין בהמים שע"ג התנור כדי טבילת הידים:
+<b>ואם היו כו' רום ידיו כו'.</b> שנטהרו הידים כשעולין מן התנור מהמים שע"ג התנור שנטבלו בהן שהרי יש בהן רום ידיו:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>המטהרת כו' כמה יהא בנקב כו'.</b> לפי' המפרשים קשיא חדא מאי כמה יהא בנקב וכי לא ידעינן שיעור לוג. ומינה ידעינן שיעור שלשה לוגין. ועוד במאי מיתרצא אחד משלש מאות ועשרים לבריכה אכתי קשיא כמה יהא בנקב ויהיה בו אחד מש"ך לבריכה. דאכתי לא ידעינן גודל הנקב שיכנס בו בבת אחת שלשה לוגין. ותו בריכה למאי קתני לה ליתני אחד מש"ך למקוה. ותו מאי שנא דתנא מטהרת ליתני מקוה של שאובין סמוך לכשרה פחותה ממ' סאה ונקב בכותל שביניהם. אלא הכא בסדן העשוי במרחץ והיא חקוקה בה שני סילונות זה בצד זה להמשיך מים מהן לשאוב מהן אחת חקוקה עמוקה ואחת אינה עמוקה נמצא העמוקה היא תחתונה שהמים שבה נמוכים וחברתה שאינה עמוקה כל כך היא עליונה שהמים שיוצאים בה גבוהים ממים שיוצאים בתחתונה וכותל מפסיק בין השתי סילונות ובהכותל נקב מזו לזו ומים נמשכים אל הסילונות האלו משתי מקומות אחרים להתחתונה נמשכים מים שאובים ולהעליונה נמשכים מים כשרים ומהסילונות יוצאים המימות מהעליונה יוצאים המים אל בריכה וממי העליונה נעשית כל הבריכה ומהתחתונה יוצאים המים למקום אחר ואינם מגיעים לבריכה. ואמות המימות האלו נכנסים אל הסילונות ויוצאים מהם תמיד. ומשעת עשייתן היה הנקב שבין זו לזו. ושנה כאן דין הבריכה הנמשך לה המים הכשרים מהעליונה אם היא כשרה למקוה משום שחוששים שמא דרך הנקב שבין הסילונות נכנסים מים שאובים מהתחתונה להעליונה ויוצאים מהעליונה לבריכה ופוסלים את הבריכה. וקתני אם יש בנקב שלשה לוגין פסול. כלומר אם יש בנקב להלוך שלשה לוגין להעליונה ולצאת מהעליונה לבריכה עד שלא יצאו הימנה ארבעים סאה לבריכה הבריכה פסולה שג' לוגין מים שאובים פוסלים את המקוה אם נפלו בעוד שאין בה ארבעים סאה אבל מקוה שיש בו מ' סאה מים כשרים אפי' כל שאובים שבעולם אין פוסלים אותו. והבריכה הזו שנעשית ממי העליונה אם יוצאים דרך הנקב מים שאובים עד שלא יצאו מ' סאה פסולה. וקאמר כמה יהא בנקב ויהיה בו ג' לוגין. כמה שיעור הנקב שיכנסו בו מים ג' לוגין להעליונה ויצאו מהעליונה לבריכה עד שלא יצא הימנה מ' סאה לבריכה. וקאמר א' מש"ך לבריכה. כלומר א' מש"ך חלקים מה שיוצאין מהכשרים להבריכה יצאו מהפסולין. ונוכל לדעת אם נפקוק את הנקב ונעמיד כלי תחת העליונה שיצאו בו שי"ט לוגין או שאר מדה בשעה ואח"כ נסיר את הפקק ונעמיד כלי ונראה אם יצא עכשיו מהעליונה ש"ך לוגין בשעה נודע כי דרך הנקב יצא אחד מש"ך חלקים של העליונה. ואם יוצא דרך הנקב אחד מש"ך חלקים מהעליונה בין שהנקב מוציא לוג או ג' לוגין או פחות מלוג או יותר אלא שיוצא אחד מש"ך חלקים מהעליונה הבריכה פסולה. מפני שבכל מה שיוצא מהעליונה מים כשרים להבריכה יוצא מים שאובים מהתחתונה אחד מש"ך מעורבת עמו ויוצא מהעליונה כשרים שי"ט חלקים לבריכה ושאובין חלק אחד ונמצא בעוד שיצאו כשרים ��י"ט פעמים ג' לוגין לבריכה יצאו עמם מהשאובין ג' לוגים לבריכה ובמ' סאה יש ש"ך פעמים ג' לוגים שהוא תתק"ס לוג וכי יצאו מהכשרים שי"ט פעמים ג' לוגים הרי מ' סאה חסר ג' לוגים ויצאו עמם מהשאובין ג' לוגין ופסלו את הבריכה וכן מעולם אין יוצאים לבריכה מ' סאה כשרים שלא יצא קודם להם ג' לוגים שאובים שבכל יציאה ויציאה מעורבין השאובים א' מש"ך מהכשרים וכי יצאו מהכשרים שי"ט פעמים ג' לוגין שהיא מ' סאה חסר ג' לוגין יצאו מהשאובין בתוכו ג' לוגין ופסלוהו:
+<b>ורא"א אפי' התחתונה כו' כשר.</b> שאין המים שאובים פוסלים בריבוי והמשכה כדתנן לעיל (פ"ד ד') מי גשמים ומי שאובין שנתערבו בחצר ובעוקה כו' וה"נ הא המים הכשרים רבו על הפסולין ונמשכו להבריכה. וכל הני מתני' דתנן אין מים שאובים פוסלים בריבוי והמשכה סתמא כר"א:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הכי גרסינן אבל שאר המשקים ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ לא מעלין ולא פוסלין כיצד מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת נפל לתוכו סאה מהם לא העלוהו ולא פסלוהו היה בו מ' סאה נתן סאה ונטל סאה ה"ז כשר.</b> ול"ג פעמים מעלין ופעמים שאינם מעלים. ומתני' כל הני תלתא בבי דפתח בהו קמפרש ואזיל ומפרש ברישא מעלין ולא פוסלין והדר מפרש פוסלים ולא מעלין והדר קמפרש לא מעלין ולא פוסלין שאר המשקים ומי פירות וכו' ומפרש כיצד לא מעלין ולא פוסלים כדקמפרש באינך בבי כיצד וקאמר מקוה שיש בו מ' סאה חסר אח' וכו' לא העלוהו ולא פסלוהו משום מים שאובים. והדר קתני היו בו מ' סאה מלתא באנפי נפשה היא ואשאובין קאי שאפי' נתן לתוכו סאה שאובין ונטל סאה ה"ז כשר כיון שהיו בו מ' סאה כשרים קודם שנפלו לתוכו סאה שאובין אין כל שאובים שבעולם פוסלים אותו והרי הוא בהכשרו שאפי' נטל אח"כ סאה ה"ז כשר:
+
+Mishnah 3
+
+<b>הדיח בו סלי זיתים כו'.</b> שמעתא דהדיח בו סלי זיתים ודמי הצבע גרסי' בתר הנך שמעתתא דיין ומוחל. וברישא גרסי' נפל לתוכו יין או מוחל כו' כיצד יעשה כו' נפל לתוכו כו' ושינו מקצת מראיו כו' ה"ז לא יטביל בו והדר גרסי' הדיח בו סלי זיתים כו' ר' יוסי אומר מי הצבע כו'. וקמ"ל ברישא דין שנוי מראה דפסול במקוה כגון יין ומוחל והדר קתני הדחת כלים ומי הצבע לר' יוסי אין פוסלים בשינוי מראה דלהך גירסא דקמן קשיא אכתי לא ידעינן דין שינוי מראה דפסול במקוה כלל ותנא הדיח ומי הצבע לר' יוסי דלא פסלי בשינוי מראה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מפני שהמים מקדמין.</b> כשנועץ את הרגלים בטיט כשהתחיל לנעוץ עד שלא יתחבו מקדמין המים לבא בנקב העשוי בטיט מן הרגלים קודם שיתחבו הרגלים בהנקב שדרך הטיט שבמים כשנועץ בו מקל וקנה כשהתחיל לנעוץ עד שלא יתחוב המקל באים המים להנקב שבטיט העשוי מהמקל ונמצאו הרגלים נטבלים במים שבנקב הטיט ונטבלה המטה כולה כאחת במי המקוה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כאילו לא טבלה.</b> שהאשה נטמאה בשני דרכים בשמוש הבית ובפליטת שכבת זרע ואם טבלה אחר ששמשה ולא בדקה לכבד ביתה כאילו לא טבלה שחוששין שמא תפלוט שכבת זרע:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>וכשות של קטן גרסינן.</b> ואחציצה קאי וכשות של קטן נמי אינו חוצץ כי הנך:
+<b>לא טמא ולא מטמא.</b> אכולהו בין אותן שחוצצין ובין אותן שאין חוצצין לא טמא ולא מטמא שאינן חבור לגוף והכי תניא בתוספתא (פ"ו) ושאמרו חוצצין ושאמרו אין חוצצין לא טמאין ולא מטמאין חוץ מקרום שע"ג המכה ואגוד שע"ג המכה וכו':
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>צלוחית שפיה שוקע.</b> ששפתה שלמעלה שסביב פיה היא שוקעת בתוכה ואין המים באים בין השפה לדופני הצלוחית עד שינקבנה מצדה ויבואו המים דרך הנקב בין השפה ולדופן:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלשלת דלי גדול ד' טפחים.</b> שדלי גדול אינו יכול להגביהו מרחוק אלא אוחז בשלשלת מקרוב ומגביהו ודולה והוה יד עד ד' טפחים:
+<b>ושל קטן עשרה.</b> שיכול להגביה מרחוק והוה יד עד עשרה טפחים:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>זה חומר בשותה משקין טמאין מבנפלו עליו.</b> גרסי'. שהן מי"ח דבר שותה משקין טמאים וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגים מים שאובים קתני זה חומר בשותה שכל המשקים מצטרפים ובנפלו עליו אין שאר המשקים מטמאים אותו אלא מים בלבד:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Negaim/Hebrew/Vilna, 1901.txt

@@ -0,0 +1,508 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Negaim
+אליהו רבא על משנה נגעים
+Vilna, 1901
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה נגעים
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שניה לה כסיד ההיכל.</b> ר"מ וחכמים תרוייהו ס"ל סיד ההיכל לבן מצמר לבן וכדקתני סיפא בפתוך הפתוך שבשלג הפתוך שבסיד וכן לר"ע קתני אלא של שלג עזה ושל סיד דיהה הימנו ותנן נמי (פ"ז ב') היתה כשלג ונעשה כסיד ההיכל וכן סדר מעלתן שלג סיד צמר לבן וקרום ביצה וכן בגמ' (שבועות ה') א"ר חנינא מתני' דלא כר"ע דאי ר"ע כיון דאמר זו למעלה מזו א"כ טהרת סיד ההיכל מלצרף כו' ושקלינן וטרינן ופרכינן (שם ו') ובפתוך מי שמעת ליה והתנן ר"ע אומר אדמדם שבזה ובזה כיין המזוג במים אלא של בהרת עזה כשלג ושל סיד דיהה הימנו ואם איתא של צמר דיהה הימנה מיבעי ליה אמרי אין הכי נמי והתניא רבי נתן אומר לא שאמר ר"ע של סיד דיהה הימנה אלא של צמר דיהה הימנה. והאי שינויא לאו דמשבשינן לה למתני' דקתני של סיד דיהה הימנה חדא דא"כ הול"ל תני של צמר דיהה הימנה ותו אטו כל הני מתני' דקתני שלג וסיד שבושי קא משבשת להו והא ר' ישמעאל נמי קאמר הפתוך שבשלג הפתוך שבסיד ותנן היתה כשלג ונעשה כסיד. אלא הכי קאמר ר' חנינא דאמר משום ר"ע של צמר לבן עזה מסיד וקאמר מתני' דלא כר"ע אין הכי נמי דקאמר לר"ע של צמר דיהה הימנה כר' נתן דפליג אמתני' כדתניא רנ"א לא שאמר ר"ע של סיד דיהה הימנה כתנא דמתני' אליבא דר"ע אלא של צמר דיהה הימנו וכל הני מתני' כר"מ וחכמים דאמרי אליבא דר"ע של סיד דיהה הימנה ולא ס"ל הא דר' נתן דצמר לבן עזה מסיד הלכך קנסבי לה אבות ותולדות:
+<b>שאת כקרום ביצה שניה לה כו' דר"מ וחכ"א כו'.</b> בהא קמיפלגי ר"מ סבר כדתניא (ת"כ ר"פ נגעים סי' ד') שאת זו שאת בהרת זו בהרת ספחת זו שניה לבהרת ומראהו עמוק שניה לשאת מה לשון שאת מובהקת כמראה הצל שהן גבוהין ממראה החמה מה לשון עמוק עמוקה כמראה החמה שהם עמוקים מן הצל מה לשון ספחת טפילה. הלכך בהרת עזה כשלג כדכתיב אם בהרת לבנה היא היא לבנה ואין למעלה ממנה לבנה שניה לה כסיד ההיכל כדכתיב ספחת לשון טפילה ואבהרת קאי שהיא טפילה לבהרת שאת כקרום ביצה שהיא דיהה מתולדתה שהיא לשון מובהקת כמראה הצל הגבוהה מן החמה. שניה לה כצמר לבן כדכתיב ומראהו עמוק כמראה החמה שעמוקה מן הצל וממאי היא עמוקה אי מבהרת הכתיב בה לבנה היא ואין למעלה ממנה לבנה אלא ע"כ עמוקה היא משאת אביה. ורבנן סברי כדתנא במתניתא ומייתי לה בגמ' (שם) הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפילה לשאת כך טפילה לבהרת ומדקרי להתולדות לשון טפילה מכלל דהאבות הן הלבנים והתולדות הן הטפילות שדיהן מן האבות. והא דקרי לה רחמנא שאת לשון גובה שהיא גבוהה כנגד בהרת:
+
+Mishnah 2
+
+<b>הפתוך שבשלג.</b> שנאמר בהרת לבנה אדמדמת. והוא מראה הפתוך מב' מראות לבנה ואדמדמת:
+<b>כיין המזוג בשלג.</b> ושיעור המזוג דכולה מתני' כדקתני בעלמא שני חלקים מים ואחד יין וכן בחלב:
+<b>ר' עקיבא אומר אדמדם שבזה ובזה.</b> ולא קאמר נמי הפתוך שבזה ובזה כדקאמר ר' ישמעאל משום שחייב אדם לומר בלשון רבו ור' ישמעאל קבל מרבו לשון פתוך ור"ע קבל מרבו לשון אדמדם. כדתנן הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שמאי אומר תשעה קבין. אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו כלומר ארבי קאי דקתני לה לפלוגתא דהלל ושמאי בלשונות שונות ולא קתני להו בחד לישנא הלל אומר שלשת קבין ושמאי אומר ט' קבין לפרושי לפלוגתייהו שפיר אלא שחייב לומר בלשון רבו וכך קבל מרבותיו שהלל אמר בלשון הין ושמאי אמר בלשון ט' קבין. א"נ ר"ע דקאמר אדמדם לאתויי ראיה לדבריו דקאמר שיעורן שוין הואיל וקרא תרוייהו בלשון אדמדם קרי להו תרוייהו חד שיעורא אית בהו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ארבעה מראות נגעים האלו מצטרפין גרסינן.</b> דכולהו מצטרפין ור' חנינא סגן הכהנים היא ודאמרי' בגמ' דלא מצטרפי אלא אב ותולדה כר' דוסא בן הרכינס וכדבעינן למימר קמן:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ר' חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר.</b> קאי אמתני' דלעיל דקתני אלו מראות נגעים שכל נגעים תלוין בהן וס"ל כסתם מתני' דלעיל דקתני ארבעה מראות נגעים האלו מצטרפין דכולהו מצטרפי להדדי הלכך לכולהו ד' מראות לא קחשיב להו אלא לחדא הואיל וכולהו מצטרפי כחדא מראה נינהו וקאמר מראות נגעים ששה עשר היינו הני דקתני לעיל במתני' להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון הא חדא ולפטור את העומד בסוף שבוע שני הוא שני ושלישי להחליט את שנולד לו מחיה בתחלה רביעי בסוף שבוע ראשון חמישי בסוף שבוע שני ששי לאחר הפטור וכל הני ארבעה זמנים בנולד לו שער לבן הא עשרה ושלשה זמנים בנולד לו פסיון להחליט בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור הא שלשה עשר להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור הא ארבעה עשר לפטור ההופך כולו לבן מתוך החלט חמשה עשר או מתוך הסגר הרי ששה עשר:
+<b>רבי דוסא בן הרכינס אומר כו'.</b> שלשים וששה דחשיב נמי הא דתנן (פ"ח ד') כל פריחת ראשי אברים שבפריחתן טהרו טמא כשיחזרו טמאים לחדא ותנינא הא דקתני התם סיפא כל חזירת ראשי אברים שבחזירתם טמאו טהור נתכסו טהור נתגלו טמא. והוי להו שמנה עשר. ועוד פליג עליה וקסבר דלא מצטרפי ד' מראות נגעים אלא אב ותולדתו ותו לא וחשבינן להו להנך דמצטרפי לחדא ואיכא שני מיני מראות אב זה ותולדתו ואב זה ותולדתו ושני פעמים שמנה עשר הרי שלשים וששה. (כך שמעתי מפיו ז"ל ובכתביו מצאתי דרבי דוסא בן הרכינס חשיב נמי הסגר שבתחלה. והן שנים א' בבהרת קטן ב' בבא כולו לבן בתחלה):
+<b>עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים.</b> דחשיב נמי להנך תרתי דר' דוסא והוו להו י"ח אלא דס"ל אב ותולדתו שני אבות ושני תולדות מצטרפין אבל אב עם תולדה מאב אחר אין מצטרפין הלכך הו"ל ד' מראות ע"י צרוף אב ותולדתו זה ואב ותולדתו זה ושני אבות ושני תולדות וד' פעמים י"ח הרי ע"ב. ולא דמי לדר' חנינא דלא חשיב להו אלא לחדא הואיל ורבי חנינא סבר כולהו מצטרפי כולהו כחדא חשיבי אבל עקביא דסבר אב ותולדה אחרת לא מצטרפי קחשיב להנך דמצטרפי לד'. בתוספתא תניא ר' ישמעאל אומר מראות נגעים שנים עשר רבי חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר ר' דוסא בן הרכינס אומר מראות נגעים שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר מראות נגעים שבעים ושנים. והכי פירושא ר' ישמעאל קא חשיב מיני נגעים והן שנים עשר שבעה באדם שלשה במקום בשר עור הבשר שחין ומכוה ארבעה במקום שער קרחת וגבחת נתקי הראש ונתקי הזקן. ארבעה בבגדים בגד ועור שתי וערב. א' בבתים. רבי חנינא סגן הכהנים קא חשיב נמי להני מיני נגעים ועוד חשיב ארבעה סימני טומאה מחיה ושער לבן ופסיון ושער צהוב הרי ששה עשר. ר' דוסא קחשיב נמי להנך וקחשיב נמי למראות הנגעים. חמשה מיני נגעים שבאדם עור הבשר שחין ומכוה וקרחת וגבחת אינן מטמאין אלא בנגע שבהן והנגע מטמא בד' מראות בהרת ותולדתו שאת ותולדתו הרי ד' פעמים חמשה הרי עשרים נתקי הראש ונתקי הזקן מטמאין בכל מראה הרי עשרים ושנים. ארבעה שבבגדים ואחד שבבתים מטמאין בשתי מראות ירקרק או אדמדם הרי עשרה שמנה בבגדים ושנים בבתים הרי שלשים ושנים וד' סימני טומאה הרי שלשים וששה. עקביא בן מהללאל קחשיב נמי להני מיני נגעים ולמראות הנגעים והרי שלשים ושנים וקחשיב לסימני טומאה בכ"ח וחד פסיון נוהג בכל השלשים ושנים הרי ארבעה וששים שער לבן נוהג בג' בעור הבשר ושחין ומכוה מחיה נוהג בג' בעור הבשר וקרחת וגבחת שער צהוב נוהג בשני נתקין בראש או בזקן הרי שמנה. וארבעה וששים הרי שבעים ושנים. ודתוספתא לאו היינו דמתני' דבמתני' ר' חנינא סגן הכהנים ארישא קאי דקתני אלו מראות נגעים שכל נגעים תלוין בהן וקחשיב להו ר' חנינא כדקא חשיב להו מתני' קמייתא ואתאי כולהו אחושבנא דר' חנינא וקאמרי יש עוד בזה רבי דוסא בן הרכינס קאמר יש בהן שלשים וששה ואתא עקביא בן מהללאל וקאמר יש בהן שבעים ושנים כולהו כדאמרן. אבל בתוספתא דקתני ר' ישמעאל אומר שנים עשר ועל כרחך לאו היינו דקחשיב במתני' קמייתא אלא קחשיב למיני נגעים ואתא כולהו אחושבנא דר' ישמעאל וקאמר ר' חנינא סגן הכהנים יש עוד ארבעה ואתא ר' דוסא ואמר יש בזה שלשים וששה ועקביא אמר יש בזה שבעים ושנים:
+
+Mishnah 5
+
+<b>היו לבנות והשחירו.</b> כלל ולא פירש היאך השחירו. וקאזיל וקא פריש אחת לבנה ואחת שחורה שהיו לבנות והשחירה אחת מהן או השחירו שתיהן:
+<b>ארוכות והקצירו.</b> כלל והדר מפרש אחת ארוכה וא' קצרה שהקצירה אחת מהן או הקצירו שתיהן כדפריש מהר"ם ואייתי ניהליה בתי"ט ואיידי דתני סיפא בלהחמיר האי לישנא והתם פירושיה היו שתיהן שחורות והלבינו או שהיה אחת שחורה וא' לבנה והלבינו שתיהן וכן שתיהן קצרות והאריכו או א' קצרה וא' ארוכה והאריכו שתיהן קתני נמי ברישא כי האי לישנא. והאי מתני' קא חשבא רל"ח סימני טהרה מן סימני הטומאה שנטהרו הסימנין של טומאה. שלשים בשער לבן היה בו שער לבן והלך לו שער לבן. היו לבנות והשחירה אחת מהן. או שהשחירו שתיהן. היו ארוכות והקצירה אחת מהן. או שהקצירו שתיהן. הרי חמשה סימני טהרה מן סימני טומאה בשער לבן. נסמך השחין לשתיהן. או לאחת מהן. הקיף השחין לשתיהן. או לאחת מהן. או חלקן. הרי חמשה בשחין לשער לבן. וקתני השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה. והבוהק. אלו חמשה דברים שהיתה בהן אלו החמשה שנסמכו לשתיהן או לא' מהן או הקיפו לשתיהן או לא' מהן או שחלקום הרי חמשה פעמים חמשה שהוא עשרים וחמשה סימני טהרה וחמשה הראשונים הרי שלשים בשער לבן. עשרים וחמשה במחיה. הלכה לה המחיה. היתה מרובעת ונעשית עגולה. או נעשית ארוכה. מבוצרת ונעשית מן הצד. מכונסת ונתפזרה. הרי חמשה במחיה. ובא השחין ונכנס בתוכה. הקיפה או חלקה. או מעטה. הרי ארבעה ואותן הארבעה עשתה השחין או מחית השחין. והמכוה או מחית המכוה. והבוהק. אחת מחמשה עשו הארבעה הרי חמשה פעמים ארבעה. הרי עשרים. והחמשה הראשונים הרי עשרים וחמשה. והרי שלשים שבשער לבן ועשרים וחמשה שבמחיה הרי נ"ה ואותן נ"ה מצינו בארבעה זמנים בתחלה שאם בא בתחלה בשבת ונדחה לאחר השבת ואירעו א' מאותן נ"ה דברים ובסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור ארבעה פעמים נ"ה הרי מאתים ועשרים. שמנה עשר בפסיון הלך לו פסיון. השחין. ומחית השחין. והמחיה. ומחית המכוה והבוהק חולקין בין האום לפסיון הרי ששה והמה בשלשה זמנים בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור שלשה פעמים ששה הרי י"ח ור"ך שבמחיה ושער לבן הרי רל"ח סימני טהרה מתוך סימני טומאה. והלכה לה האום או שנתמעטה לא חשבינן. דהאום לאו סימן טומאה הוא ואנן לא חשבינן אלא סימני טהרה מן סימני טומאה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בגרמוני.</b> זה איש מבני גומר כדאמרינן ביומא גומר זה גרממיא וגרסינן גרמניא וכ"ה בילקוט. והוא שבני נח דרים בג' רוחות העולם שם במזרח יפת בצפון חם בדרום ומפני שהחמה בדרום נמוך הוא מאד בני אדם הדרים שם שחורים וכוש הוא מבני חם ודר בסוף דרום הלכך הם שחורים ביותר מחמת השמש ובני יפת הם דרים בצפון ורחוקים הם מהשמש הלכך הם לבנים וגומר דר בסוף צפון הלכך הם לבנים ביותר. ובכושי שהוא שחור ביותר כהה נראית עזה ובגרמוני שהוא לבן ביותר עזה נראית כהה. והני תנאי בהא קמיפלגי כתוב אחד אומר בעור בשרו וכתוב אחד אומר בעור הבשר תנא קמא דריש לקרא דבעור בשרו דבתר בשרו של נראה אזלינן ובגרמוני עזה נראית כהה להקל ופוטרין אותו ובכושי כהה נראית עזה ומסגירין אותו להחמיר. ור' ישמעאל ור' עקיבא וחכמים דרשי לקרא דבעור הבשר דבתר בשרו של בינוני אזלינן ובמה שמיטהר אחד מיטהרין כולן ובמה שמיטמא הא' מיטמאין כולן אלא ר' ישמעאל סבר דמקיפין אל הנגע מבחוץ עץ אשכרוע שהוא מראה בינוני ור"ע סבר מקיפין בסם בינוני מבחוץ. וחכמים סברי מקיפין את הנגע מבחוץ באדם בינוני. ור' יהודה דריש לתרתי קראי להקל. בגרמוני בעור בשרו להקל בכושי בעור הבשר של בינוני להקל:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בשלש כו'.</b> לאו בתחלת שלש קאמר דא"כ בשבע נמי בתחלת שבע ובתחלת שבע צהרים הוא. אלא ה"ק בסוף שלש וכל ארבע ועד סוף חמש שהוא שתי שעות לפני צהרים ובשבע בסוף שבע וכל שמנה עד סוף תשע שהוא שתי שעות לאחר צהרים. רי"א בארבע בסוף ארבע עד סוף חמש שהוא שעה לפני צהרים ובשמנה בסוף שמנה עד סוף תשע שהוא שעה לאחר צהרים ופליג אדר"מ דאמר שתי שעות לפני צהרים ושתי שעות לאחר צהרים ואיהו סבר שעה אח' לפני צהרים ושעה א' לאחר צהרים. ולא קאמר בסוף שבע שהוא שעה אחת לאחר צהרים כדקאמר בסוף חמש שהוא שעה א' לפני צהרים דס"ל לר' יהודה תגבורת הצהרים מתאחר עד שתי שעות מפני שבצהרים החמה מאירה מאד ואינו ניכר ירידתה עד לאחר שתי שעות:
+
+Mishnah 3
+
+<b>שנאמר לכל מראה עיני הכהן.</b> ואי כתיב לכל עיני הכהן הוה שמעינן פרט לסומא באחד מעיניו השתא דכתיב לכל מראה עיני הכהן ש"מ תרתי סומא באחד מעיניו וכהה מאור עיניו:
+<b>בית אפל אין פותחין לו כו'.</b> והוא שאין לו חלונות כלל אבל אם יש לו חלונות ומגופות פותחין כדתניא בתוספתא בית אפל וחלונותיו מגופות פותחין לאותן חלונות ורואין את נגעו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>כאורגת בעומדין לשחי ליד הימנית.</b> וס"ל בין ליד ימנית ובין ליד שמאלית משערינן להו כאורגת ביד הימנית:
+<b>רבי יהודה אומר כטוה לפשתן לשמאלית.</b> וס"ל לשתי הידים משערינן כטוה בשמאלית ולא גרסינן אף. וכדתניא בתוספתא אמר רבי נראין דר"מ בימין ודר"י בשמאל מדקאמר נראין מכלל דפליגי וקסבר ר"מ בשמאל נמי משערינן באורגת בימנית ור' יהודה סבר בימין נמי משערין כטוה בשמאלית ואסר רבי וקאמר נראין דברי ר"מ בימין ודר"י בשמאל:
+<b>כשם שנראה לנגעו כן הוא נראה לתגלחתו.</b> ולא בבית הסתרים ופריש בתוספתא שנאמר וגלח את כל שערו ונאמר את גבות עיניו מה גבות עיניו בנראה ולא בבית הסתרים אף כל שערו בנראה ולא בבית הסתרים:
+
+Mishnah 5
+
+<b>כל הנגעים כו'.</b> כל ההלכות שבתורה אדם מורה לעצמו חוץ משלשה אלו נגעים ונדרים ובכורות שתלוין במאמר פה. נגעים שיאמר הכהן טמא או טהור נדרים שיאמר החכם מותר ובכורות שיאמר היחיד מומחה או שלשה הדיוטות כשר:
+<b>ר"י אומר אף לא נדרי אשתו.</b> תניא בתוספתא וחכמים מתירין ואצ"ל הנדרים שבינו לבינה והלא הבעל מיפר אותן אלא אף שבינה לבין אחרים. ורואה את קדשיו ומעשרותיו ונשאל על הטהרות ועל הטומאות של עצמו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל מיטמאין בנגעים.</b> ואפילו קטן שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו ואילו נאמר איש הייתי אומר להוציא את הקטן עכשיו שנאמר אדם אפי' קטן במשמע:
+<b>הכל כשרים כו' אלא כו' בידי כהן.</b> שנאמר ואם בעיניו עמד הנתק טהור הוא וטהרו הכהן. הנגע בעצמו יהיה טהור שלא יהא בה סימן טומאה ועוד שיטהרנו הכהן ויאמר טהור:
+<b>אין רואין שני נגעים כאחד.</b> אם מתחלה בא שני נגעים אין רואין את השנים כאחד אלא רואה את האחד ודן אותו אם להסגר אם להחליט אם לפטור ואח"כ רואה את השני:
+<b>אין מסגירין את המוסגר.</b> אם הסגירו בנגע אחד ובתוך ימי הסגירו נולד לו נגע אחר אין רואין את השני:
+<b>אבל בתחלה בסוף שבוע.</b> אם בא בנגע אחד ודן אותו הכהן להסגירו ולא הספיק להסגירו עד שנולד לו נגע שני וכן בסוף שבוע. מסגיר ומסגיר וכן תניא בתוספתא עודהו מסגירו ופוטרו נולד לו נגע אחר ה"ז נזקק לו ואם משהסגירו נולד לו נגע אחר נזקק לו לטומאה ולטהרה עד סוף שבוע:
+<b>המסגיר מסגיר כו'.</b> ולא קתני נמי מסגיר ומחליט מחליט ומסגיר. דמתני' הכי קאמר והמחליט מחליט. מסגיר ופוטר כולהו אמחליט קאי שהמחליט מחליט או מסגיר או פוטר והדר קתני מחליט ופוטר ארישא אמסגיר דקתני המסגיר מסגיר וקתני וכן מחליט ופוטר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>השחין והמכוה.</b> אם היה בו בעורו שחין או מכוה ונרפא קצת ועשו קרום כקליפת השום ואח"כ עלה במקום הקרום נגע:
+<b>בשער לבן ובפסיון.</b> אבל במחיה לא מטמאין הואיל ולא נרפא לגמרי עד שיעשו צלקת:
+
+Mishnah 5
+
+<b>הנתקין.</b> כגון שנשרו שערות ראשו או זקנו כגריס וזהו נתק ואע"פ שאין בו שום נגע הנשירה הוא נגע וטמא משום נתק:
+
+Mishnah 6
+
+<b>הקרחת והגבחת.</b> כאשר נשרו שער ראשו מלפניו או מלאחריו והוא חלק כעור הבשר ועלה בו נגע דינו כעור הבשר אלא שאין בו סימן שער לבן לפי שאין שער צומח בו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>יש בשער לבן כו'.</b> שמנה עשר חילוקי טומאה יש כאן שמובדלין השלשה סימני טומאה שער לבן ומחיה ופסיון זה מזה כ"א וא' בששה דברים. בתחלה מובדלין הן ששער לבן מטמא בתחלה והוא שהפכה שהבהרת קדמה ואח"כ הפכה ללבן ומחיה מטמא בתחלה אף שלא הפוכה ופסיון אינו מטמא אלא בסוף שבוע. ובמראה מובדלין שהמחיה מטמא בכל מראה ואפי' שחורה כדתניא בתוספתא ושער לבן מטמא בכל מראה לובן ופסיון אינו מטמא אלא בד' מראות הנגעים. ובסימן טהרה מובדלין שהמחיה אין בה סימן טהרה ואף מעכבת היא את הסימן טהרה של פריחה שמעכבת את ההופך כלו לבן ושער לבן לא מעכבת ואין בה סי' טהרה ופסיון יש בה סימן טהרה שאם פרח בכלו טהור. ובשיעור הן מובדלין שהפסיון מטמא בכל שהוא ומחיה בכעדשה ושער לבן בשתי שערות. ובמיני נגעים מובדלין שהפשיון מטמא בכל הנגעים ומחיה אינו מטמא אלא בעור הבשר ובקרחת וגבחת ושער לבן מטמא בעור הבשר ובשחין ומכוה. ובמקום הן מובדלין שהפשיון מטמא חוץ לנגע ושער לבן בתוך הנגע ומחיה דוקא במבוצר שיהא בה שיעור שתי שערות מכל צד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רבי שמעון אומר כדי לקרוץ בזוג.</b> ר' שמעון הוא דאמר כר' עקיבא דתנן (נדה פ"ו י"ב) שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים ובכ"מ ר' עקיבא אומר כדי שיהו ניטלות בזוג. וסבר ר"ש כל השיעור של שתי שערות צריך שיהיה לבן. ור"מ ס"ל א"צ כל השיעור של השער שיהא לבן וכדתניא בתוספתא אר"מ שלא יהא בני אדם מדמין שב��ולן הם נידונין אלא אם חודו של שער לבן טמא אין חודו לבן טהור דסגי בחודו לבן:
+<b>בהרת ובו שער לבן ושער שחור.</b> גרסינן. וקמ"ל אע"ג דבנתק שער שחור מציל מידי שער צהוב הכא אינו מציל מטמא. והדר קתני אין חוששין שמא מיעט מלתא באפי נפשה הוא דאין חוששין שמא מיעט מקום השער את הבהרת. וכן בתוספתא הוא תרי מילי דתניא (רפ"ב) יש בשער לבן מה שאין בשער צהוב ובשער צהוב מה שאין בשער לבן שער לבן לא הציל שער אחר מידו משא"כ בשער צהוב. והדר תניא היו בו ב' שערות ושוכבות חוצה לו והדר תניא הא דר' מאיר בחודו לבן והדר תניא שאלו תלמידיו את ר' יוסי בהרת ובה שער שחור חוששין אנו שמא מיעט את מקום הבהרת מכגריס א"ל בהרת ובה שער לבן חוששין אנו שמא מיעט את מקום הבהרת מכגריס א"ל לאו אם אמרת בשער לבן שהוא סימן טומאה תאמר בשער שחור שאינו סימן טומאה א"ל הרי שיש בו עשר שערות לבנות כלום הם סימני טומאה אלא שתים חוששין אנו למותר כו':
+
+Mishnah 5
+
+<b>אם יש בו רוחב שתי שערות כו'.</b> ור"א בר' שמעון פליג דתניא בתוספתא ר"א בר"ש אומר כשם שאין נזקקין לטמא במחיה עד שיהא בה רוחב כגריס כך אין נזקקין לטמא בשער לבן ובפסיון עד שיהא בה רוחב כגריס:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>כנסה ופשתה פשתה וכנסה האי פשתה לאו באותו מקום שהיה בו הנגע בתחלה דא"כ היינו הלכה וחזרה והרי היא כמות שהיתה ואמאי ר"ע מטמא.</b> אלא כנסה באותו מקום שהיה בו הנגע בתחלה מצד זה ופשתה מצד אחר או פשתה תחלה מצד אחר ואח"כ כנסה באותו מקום מצד זה ר"ע מטמא שמצטרפין עם הישנה וחכמים מטהרין הואיל והלכה מן האום תו לא מצטרף והכא אכתי לא גמר למילתיה אלא כלומר בהאי מלתא קמיפלגי ר"ע ורבנן והדר קא מפרש למלתיה וכולהו סיפא פירושא דרישא הוא ונקט בסיפא פשתה וכנסה וה"ה כנסה תחלה חדא מתרתי קתני. ואזיל וקא מפרש אם פשתה כחצי גריס מצד זה והלך מן האום כחצי גריס מצד אחר והיינו כנסה דרישא רע"א הרי הוא כבתחלה גרסינן דמצטרפין הפשיון והאום לכגריס וחכמים מטהרין דלא מצטרפין ואם פשתה כחצי גריס ועוד ר"ע מטמא דמצטרפין והרי פשה וחכמים מטהרין ואם פשתה בכגריס ועוד ר"ע מטמא שהרי פשה מבתחלה וחכ"א תראה בתחלה דאזל ליה קמא והאי נגע חדש היא:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>וחכמים אומרים תראה בתחלה.</b> ואע"ג דכשתראה בתחלה נמי טמא משום מחיה ושער לבן מ"מ עד שיטמאנו הכהן אינו מוחלט. לא גרסי' בהרת כחצי גריס ואין בה כלום נולדה כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זו להסגיר דמאי קמ"ל הא ליכא אלא שערה אחת אלא בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות נולדה בהרת כחצי גריס ואין בה כלום גרסינן. וקמ"ל תלתא בבי דכתיב ושערה מפיק ה' שיהפך כולה את כולו ולא מקצתה כולו ולא מקצתה מקצתו ולא כולה מקצתה והיינו ברישא קמ"ל לא מקצתה את כולה שמקצת הבהרת הפכה את הב' שערות והדר קתני מקצתה מקצתו ומקצתה כולו:
+
+Mishnah 11
+
+<b>ורבי יהושע קיהה.</b> ובתוספתא תניא ר"א בר"ש אומר ספק בהרת קדמה לשער לבן ס' שער לבן קדם לבהרת הואיל וספק נגעים להקל טהור:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ספק שאחרת באה תחתיה.</b> לאו באותו מקום קאמר דא"ל אחרת באה תחתיה הרי היא פשה ומחליט כדתנן לעיל הלכה וחזרה הרי היא כמות שהיתה ואם כשיעור הראשון יסגיר ואם בפשיון יחליט ותנן נמי בפ"ט גבי מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין וכו' שמא תכנוס ותפשה. אלא הכא במקום אחר קאמר ס' שהיא היא באותו מקום ס' שאחרת באה תחתיה במקום אחר תחת הראשונה שהיתה במקום זה כמו עין תחת עין והרי היא נגע חדש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתחלה.</b> ומטמא נמי בחזר פשיון תחתיה בתחלה. כדתניא בתוספתא א"א לפשיון שיטמא בתחלה אבל אפשר לפשיון שיטמא בן יומו כיצד בהרת ובה סימני טומאה והחליטה והלכה לה סימני טומאה ובא לו אצל כהן ופטרו ואח"כ נולד לו פסיון זה פסיון שמטמא בן יומו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>כשם שבטלת את דברי עקביא.</b> גרסינן:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>רבתה הבהרת טמאה.</b> לאו דוקא רבתה אפילו לא רבתה טמאה משום מחיה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ר' מאיר מטמא.</b> דחשיב ליה פסיון. ובמחיה פחותה מכעדשה הוא דפליג ר"מ אבל במחיה כעדשה דרישא ל"פ ר"מ. דהתם בכעדשה המחיה סימן טומאה היא וכי נתמעטה אזיל הסימן טומאה ונרפאת אפי' ר"מ מודה דלאו פסיון הוא אלא הסי' טומאה הוא דאזיל ונרפא דאלת"ה הלכה לה המחיה דתנן בכ"מ היכי משכחת לה הא פסיון היא אלא התם אפי' ר"מ מודה דלאו פסיון הוא אבל הכא בפחותה מכעדשה דלא הויא סימן טומאה כלל קסבר ר"מ כי נתמעטה פסיון הוא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רע"א בין כך ובין כך טהורה.</b> ר"ע ורבן גמליאל תרווייהו כרבנן דפליגי עליה דר"מ דאמרי אין הנגע פושה לתוכו. אלא דר"ע מוסיף אדר"ג וקסבר לפנימית נמי לאו פסיון הוא הואיל והחיצונה מקיפתה ואין הנגע פושה לתוך נגע והכי תניא בתוספתא לר"ע אי משום פסיון אין חוששין לפנימית שאין נגע פושה לתוך נגע:
+
+Mishnah 6
+
+<b>המותר סימן פסיון לפנימית.</b> ר"ש ס"ל כרבן גמליאל וס"ל כת"ק דר' יוסי הלכך החיצונה טמאה משום מחיה:
+<b>היה בו בוהק פחות מכעדשה.</b> כלומר או מחיה פחותה מכעדשה. והשתא בנתמעטה והלכה לה. בחיצונה אם היתה כעדשה מכוונת בין כלה מבפנים בין כלה מבחוץ טהורה שמחיתה נתמעטה והלכה סי' טומאה שלה ומשום פסיון ליכא שאין הנגע פושה לתוכו. אם היתה יתירה מכעדשה ונתמעט המותר בין כלה מבפנים בין מבחוץ להחליט משום מחיה דהא אשתייר כעדשה. אם היתה פחותה מכעדשה ונתמעטה בין כך ובין כך להסגיר. דמשום פסיון אין להחליט שאין הנגע פושה לתוכו ומשום נתמעטה המחיה אין לפטור דהא לאו סימן טומאה היא ולא הוי הלכה סי' טומאה שלה. והפנימית בין היתה כעדשה בין יתירה בין פחותה אם מבחוץ שלה להסגיר ואם מבפנים להחליט משום פסיון:
+
+Mishnah 7
+
+<b>עשרים וארבעה ראשי איברים באדם כו'.</b> תניא בתוספתא ואם מקומן יושב כגריס הרי אלו מיטמאין במחיה ר"א אומר המסמרות והיבלות והטרטולין אין מטמאין משום מחיה ואם מקומן יושב כגריס מטמאין במחיה ועוד תניא היו לו על ראש חוטמו שופע אילך ואילך על ראש אצבעו שופע אילך ואילך טהור שנאמר וראהו כולו כאחת:
+
+Mishnah 8
+
+<b>המורדין.</b> גרסינן וקאי אשחין ומכוה וקדח. תניא בתוספתא רבי יוסי בן רבי יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאזן לחוטם לפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לה עור הבשר וראוי לפסיון:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אלו בהרות טהורות כו'.</b> דכתיב אדם כי יהיה בתר לאמר כלומר מן האמירה ואילך יהיה ולא שכבר היה קודם הדבור. וכתיב נגע צרעת כי תהיה באדם ישראל כו' ואמרינן תהיה בשעה שהוא אדם ולא שכבר היה קודם שנקרא אדם להוציא עובד כוכבים ונתגייר. וגבי שחין ומכוה כתיב ונרפא והיה והיתה מחית המכוה ולא שכבר היה קודם מחית המכוה וקודם שנרפא השחין להוציא את המורדין. וגבי נתק כתיב איש או אשה כי יהיה בו נגע שיהיה בו אחר שנקרא איש ולא שכבר היה קודם שנולד. וגבי קרחת וגבחת כתיב וכי יהיה בקרחת שיהיה הנגע בקרחת וגבחת ולא שכבר היה קודם שנקרח:
+<b>ה"ג השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו נעשו וחיו.</b> ��לומר שהיה בו הנגע עד שלא נעשו השחין והמכוה והיו טמאין ונעשו שחין ומכוה ונטהר וחזרו וחיו ונעשו צרבת ומטמאין והכי תניא בתוספתא בעור הבשר עד שלא נעשה שחין ומשנעשה שחין נעשה צרבת עד שלא נעשה מכוה ומשנעשה מכוה נעשה צרבת טהור ראב"י אומר הואיל ותחלתה וסופה טמא טמא וחכ"א יראה בתחלה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>נעשית מספחת שאת כו'.</b> כלומר שלא נשתנה משאת לקרום ביצה אלא היתה כצמר לבן ונעשית מספחת צמר לבן קצת למטה מצמר לבן ועדיין לא בא לקרום או נעשית מספחת עזה שהיתה עזה כשלג ונעשית מספחת שלג קצת למטה משלג ועדיין לא בא לסיד ההיכל ולרבותא דר"ע נקטי' דאפי' בשינוי קצת ממראהו ואפילו לא בא למראה האחרת קסבר ר"ע תראה בתחלה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>התולש סימני טומאה ולא קתני התולש שער לבן.</b> הא קמ"ל עד שיתלוש שלא ישאר בה עוד סימני טומאה כגון התולש אחד משתים ונשאר א' או ב' מג' אבל אם תלש ב' מן ד' ונשאר ב' שהוא סימן טומאה אינו עובר בל"ת:
+<b>התחלתי מביא להם ראיות.</b> ובתוספתא מפרש מפני מה עד שלא בא אצל הכהן טהור לא מפני שלא ראה הכהן סימן טומאה שבו אף תוך הסגרו טהור עד שיראה הכהן סימני טומאה שבהן א"ל יפה אמרת:
+
+Mishnah 5
+
+<b>קצצה מתכוין רא"א כו' וחכ"א כו'.</b> פריש בתוספת' א"ר יהודה לא נחלקו ר"א וחכמים על שקצצה ונקצץ עמה בשר חי שאין לזה טהרה עולמית ועל שקצצה ושייר הימנו כל שהוא שאם פרחה בכלו שהוא טהור על מה נחלקו על שקצצה מכוון שר' אליעזר אומר אין לו טהרה עד שיולד לו נגע אחר ויטהר הימנו וחכ"א פרחה בכלו טהור. פי' אם נקצץ עמו בשר חי ד"ה פריחה בכלו לא מהני דאימא אי לא קצץ ליה לבשר חי היה מעכב את הפריחה ואם קצצה ושייר מן הנגע כ"ש מכל סביביו ד"ה פרחה בכלו טהור דהא חזינן דפרחה בכלו ובשר חי לא קא מעכב ליה ע"מ נחלקו על שקצצה מכוון דר"א סבר הואיל וקצצה מכוון חיישינן שמא קצץ עמה קצת בשר חי ואי לא הוה קצץ ליה הוה מעכב הלכך פריחה בכלו לא מהני עד שיולד לו נגע אחר ויטהר הימנו ורבנן סברי הואיל ולא נקצץ לבשר חי עמו לשמא קצץ לא חיישינן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הפורח כו'.</b> בפורח מן הטמא קתני עד שתתמעט בהרתו מכגריס ובפורח מן הטהור קתני עד שתחזיר לכמות שהיה משום דבפורח מן הטמא דאיטהר ליה בפריחה וחזירה דראשי איברים קמיטמא ליה משום בשר חי וכל זמן שהוא מתגלה יותר טומאתו יותרת והו"ל האי חזירה סימן טומאה וכל כמה דלא אימעט מכגריס א"נ חזר לכמות שהיה הוה ליה גדלה החזירה וגדלה סימן טומאה דיליה. עד דאימעט מכגריס ואזיל ליה נגעו אבל בפורח מן הטהור דפריחה קא מטמא ליה משום פסיון כי חזר לכמות שהיה הויא הלכה הפסיון וטהור:
+
+Mishnah 2
+
+<b>נולד לו שער לבן רבי יהושע מטמא כו'.</b> תניא בתוספתא שער לבן החוזר אחר פריחת החלט מחיה ושער לבן ופסיון ואחר פריחת הסגר. רבי יהושע מטמא. אמר ר' יהושע שער לבן סימן טומאה והמחיה סימן טומאה מה מחיה חוזרת ומטמאה אף שער לבן חוזר ומטמא א"ל ר"ע אם מחיה חוזר ומטמא שכן הוא מטמא בתחלה תאמר בשער לבן שכן אינו מטמא בתחלה ועוד נאמר בשר חי בשר חי חוזר ומטמא ואין שער לבן החוזר מטמא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל פריחת כו' שבפריחתן טהרו טמא.</b> לאפוקי בא כולו לבן בתחלה כשחזרו ראשי איברים הרי אלו כמות שהיו כדתנן לקמן:
+<b>כל חזירת ראשי איברים שבחזירתן טמאו טהור.</b> לאו דוקא בחזירתן טמאו אלא אם נתכסו מתוך הטומאה ואפילו בא כלו לבן תחלה שחזירתן לא טמאוהו אלא הרי אלו כמות שהיו ואם היה טמא נתכסי טהור כדתנן לקמן מתוך הטומאה טהור אלא אתי לאפוקי אם חזירתן לא טמאוהו והיה טהור נתכסו טמא כדתנן התם מתוך הטהרה טמא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שתי בהרות כו' ואח"כ פרחה בכולו טהור.</b> ור' נחמיה פליג דתניא בתוספת' ר' נחמיה אומר אם מתחלה פרחה מטמאה לטהורה טהור מטהורה לטמאה טמא:
+<b>אם מדובקין זה לזה.</b> גרסי' הואיל ומדובקין ונראין כא' הו"ל פורח מן הטמא וטהור:
+<b>וחכ"א בוהק פחות מכעדשה.</b> או בוהק אפי' כעדשה או מחיה פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה ואין סימן טומאה בסוף. ומודה ר"מ בבוהק שאינו סימן טומאה אלא בתחלה ולא בסוף ולא נחלקו אלא על פחות מכעדשה ר"מ סבר מחיה פחות מכעדשה אפי' בסוף כבוהק בתחלה מה בהק שאינו טמא משום מחיה בנגע בפריחה מעכב בתחלה אף מחיה פחות מכעדשה אע"פ שאינו מטמא בנגע משום מחיה מעכב בפריחה אפי' בסוף. ורבנן סברי מחיה פחות מכעדשה בתחלה כבהק בתחלה ומעכב ובסוף כבהק בסוף ואינו סימן טומאה. ובתוספתא תניא כמה חזירת ראשי אברים רמ"א כל שהוא. ר' יוסי אומר כעדשה. אר"מ וכי משום מחיה הן מטמאין והלא אין מחיה מטמא בראשי אברים אלא גזירת מלך הוא ואפי' בכל שהוא א"ר יוסי וכי משום ראשי אברים מטמא והלא אם חזרה אמצעיתו טמא ועוד נאמר כאן בשר חי ולהלן נאמר בשר חי מה בשר חי האמור להלן בכעדשה אף בשר חי האמור כאן כעדשה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ה"ג הבא כולו לבן יסגיר נולד לו מחיה או שער לבן טמא לא נולד לו לא מחיה ולא שער לבן טהור נולד לו שער לבן יחליט השחירו שתיהם או אחת מהן הקצירו כו' עד והבהק טהור.</b> וברישא אשמעינן סימני טומאה שלו ואם לא נולד טהור והדר למאי דפתח נולד לו שער לבן יחליט שאמרתי לך נולד לו שער לבן טמא אם השחירו שתיהן וכו' טהור וכולן שחזרו כו' הרי אלו כמות שהיו. כיון דבפריחתן לא טהרו טמא דלא איקרי פריחה כלל אלא בהרת גדולה הלכך אין בו דין ראשי אברים והרי אלו כמות שהיו בין להסגיר בין להחליט בין לפטור:
+<b>פרחה במקצתו טמא.</b> אחר שחזרו ראשי אברים פרחה במקצתן טמא משום פשיון:
+<b>פרחה בכולו.</b> אחר שפרחה במקצתן הרי הוא טהור שפרח מן הטמא. והוא שפרחה בכולו אחר שפרחה במקצתו אבל פרחה בכולו כאחת קאזיל וקתני בסיפא:
+
+Mishnah 8
+
+<b>אם בכולו פרחה כו' מתוך הטהרה.</b> כגון הבא כולו לבן בתחלה ולא נולד לו שער לבן או מחיה או שהשחירו וכל גונא דקתני טהור ונתגלו ראשי אברים והרי הוא כמות שהיה וטהור וחזר ופרחה בכולו כאחת טמא:
+<b>מתוך הטומאה.</b> כגון שנולד לו שער לבן או מחיה והחליטוהו ונתגלו ופרחה כולו כאחד שהוא מתוך הטומאה טהור:
+
+Mishnah 9
+
+<b>הבא כולו לבן כו'.</b> דהכא אית ביה תרי סימני טהרה הלכה המחיה ופרחה בכולו ר' ישמעאל סבר הכא משום הלכה המחיה הוא דאיטהר ולא איקרי פריחה אלא סימן טומאה הוא דאזיל ליה והרי הוא כבא כולו לבן הלכך חזירתו לא טמאו כבהרת גדולה דתנן וכולן שחזרו ראשי אברים הרי אלו כמות שהיו והוא היה טהור שהלכה מחייתו. ראב"ע סבר משום פרחה בכולו איטהר והרי היא כבהרת קטנה שפריחתו טהרו וחזירתו טמאו כדתנן לעיל כל שבפריחתן טהרו טמא וכשיחזרו טמאים:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>דק לקוי קצר.</b> ר"ע דרש נוטריקון דק קצר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אחת צהובה ואחת שחורה.</b> לר' יהודה נמי אצטריך כדמשמע בת"כ ואפילו בצומח כדכתב הר"ש:
+<b>אחת לבנה.</b> דצהוב דקרא דוקא צהוב ושחור דקרא לאו דוקא שחור אלא אפילו לבנה וכל מראה לבד מצהוב שתי שערות מצילות. מדכתיב ובו שער צהוב ולא היה בו שער צהוב וכתיב ושער שחור צמח בו ולא כתיב נמי וצמח בו שער שחור כדכת��ב בשער צהוב מכלל דוי"ו ושער שחור אתא לרבויי כל שער לבד מצהוב:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ה"ג שער צהוב שקדם את הנתק ר"י מטמא.</b> ול"ג טהור:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ר"ש אומר כו'.</b> למאי דמפרשי לר"ש שאותו שער צהוב הוא דטהור אבל נולד לו שער צהוב אחר טמא קשיא דר"ש אדר"ש. דהא ר"ש הוא דאמר כל שאינו סימן טומאה בנתק הרי הוא סימן טהרה בנתק ומציל והכא האי שער צהוב טהור הוא אע"ג דאזיל ליה שער שחור וליהוי סימן טהרה לאצולי נמי אשער צהוב שיולד לו אח"כ. ותניא נמי בתוספתא הלך שער שחור מן הנתק והניח שער צהוב במקומו טהור ולא עוד שהוא טהור אלא שהוא מציל מיד שער צהוב דק ופשיון הבאים אח"כ וע"כ ר"ש הוא דאמר בשער צהוב שקדם לנתק כל שאינו סימן טומאה הרי הוא סימן טהרה ומציל דר"א בן יעקב קאמר דלא מציל. תו קשיא היכא אשכחן כה"ג דליתני ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש והדר ליתני רש"א למיפלג אדרשב"י משום ר"ש. הילכך גרסינן ר"ש מקמי דר"ש ב"י והכי אשכחן טובא דסתמא תני אליבא דר"ש הכי והדר קתני ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש הכי. ומתני' הכי מפרשי ת"ק סבר אע"פ שהלך לו שער שחור טהור אותו שער צהוב שהיה קודם לכן אבל נולד לו שער צהוב אחר טמא וראב"י הוא דאמר בשער צהוב שקדם לנתק לא מטמא ולא מציל והכא נמי שער צהוב שטהר על ידי שער שחור לא מטמא ולא מציל ואם נולד לו שער צהוב אחר לא מציל השער צהוב שהיה כבר לטהרו. ר"ש אומר כל שער צהוב שטהר כו' אין לו טומאה עולמית כ"ז שהוא עומד ואפילו נולד לו שער צהוב אחר הרי השער צהוב זה סימן טהרה להציל מיד שער צהוב שנולד לו אח"כ וכן מיד פשיון אפילו נולד לו אח"כ כדתניא בתוספתא ור"ש לטעמיה דאמר התם כל שאינו סימן טומאה מציל. אבל אם נשר שער צהוב זה. ואח"כ נולד לו שער צהוב אחר או פשיון טמא דכל נתק שטהר לא אמרינן. ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה עולמית ואפילו נשר שער צהוב ואח"כ נולד לו שער צהוב או פשיון טהור כיון שטהר הנתק שעה אחת:
+
+Mishnah 9
+
+<b>איזהו זקן כו'.</b> ותניא בתוספתא איזהו הראש ואיזהו הזקן מן הפרק של לחי ולמעלה זה הראש מן הפרק של לחי ולמטה זהו הזקן. מלפניו מותח את החוט מאזן לאזן כל שמן החוט ולמעלה זהו הראש מן החוט ולמטה זהו הזקן מאחריו מפיקה של פירקא ולמעלה זהו הראש מפיקה של פירקא ולמטה אע"פ שהוא מגדל שער הרי הוא כעור הבשר לכל דבר מלפניו מחוליא של גרגרת ולמעלה זהו הזקן מחוליא של גרגרת ולמטה אע"פ שהוא מגדל שער הרי הוא כעור הבשר לכל דבר:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אפילו חוט אפילו משיחה כו'.</b> ואע"ג דכל חדא וחדא באפי נפשה לא מטמא בנגעים עורות הים לא מטמאי וחוט ומשיחה נמי לא מטמאי בנגעים עד שיהא בו כדי לארוג שלש על שלש מ"מ הואיל וחבר להן דבר שהוא מקבל טומאה שהחוט והמשיחה הוא מין המקבל טומאה ואפילו הוא מין המקבל שאר טומאות ולא טומאת נגעים טמא בנגעים:
+
+Mishnah 2
+
+<b>מחצה למחצה מטמא בנגעים.</b> ור"ש ב"י פליג כדתניא בתוס' ר"ש ב"י אומר משום ר"ש הואיל וספק נגעים להקל מחצה על מחצה טהור:
+
+Mishnah 3
+
+<b>הצבועים.</b> בשלשה דברים אמרה תורה צמר ופשתים דוקא בנגעים ובגדי כהונה ובשעטנז בנגעים שאינן צבועים דוקא בשעטנז בין צבוע בין שאינו צבוע בבגדי כהונה צמר צבוע דוקא תכלת וארגמן ותולעת שני ופשתן אינו צבוע דוקא. ובנגעים דבעינן שאינן צבועין ילפינן לה בת"כ דכתיב בפרשה צמר ופשתי' מקיש צמר לפשתים מה פשתים כברייתו אף צמר כברייתו יכול צמר שברייתו שחורה או שאר צבעים מטמא בנגעים ת"ל הפעם השני צמר ופשתים מה פשתים שברייתו לבנה אף צמר שברייתו לבנה דוקא:
+
+Mishnah 4
+
+<b>הכל הולך אחר הנראה.</b> ותניא בתוספתא בבגד הולך אחר הערב ובכרים וכסתות אחר השתי וזה הולכין אחר הנראה. כלומר בבגד הערב נראה ובכרים וכסתו' השתי נראה:
+<b>בירקרק שבירקרוקים כו'.</b> תניא בתוספתא ואיזהו הירוק שבירקרוקים רא"א כשעוה וכחלמון. סומכוס אומר ככנף טווס וכהוצין של דקל ואיזהו אדמדם שבאדמדומי' כזהורית יפה שבים:
+
+Mishnah 5
+
+<b>העומד כו'.</b> הבגדים בשבוע ראשון כהה ועומד יכבס ויסגור ופושה ישרף בשבוע שני פושה ועומד ישרף וכהה יקרע. והאי יכבס דבשבוע ראשון הוא בשבע סממנים כתרגומו ויחוורון ודוקא ע"י ציווי הכהן ואם יסור הנגע אחרי הכבוס דכתיב וכבס שנית וטהר היינו טבילה על ידי עצמו כתרגומו ויצטבע שהוא תרגום של טבילת בגדים. ושני כבוסין הן בשבע סממנין נגעים ודם חטאת שנתן על הבגד ובשניהן תרגומו ויתחורון:
+
+Mishnah 6
+
+<b>חזר למטלית שורף את הבגד.</b> תנא עלה בתוספתא והמטלית תשמש עצמה בסימנים:
+<b>והמטלית כו' הבגד השני בסימנים.</b> תני עלה בתוספתא וטעונה שרפה באחרונה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>פושין מזה לזה.</b> ור"נ פליג דתניא בתוספתא רבי נחמיה אומר לעולם אין מטמאין בנגעים עד שיהא בא' מן הלבן ג' על ג':
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מן הכובד העליונה כו'.</b> כובד העליונה הוא שכרוך עליו השתי והכובד התחתונה הוא שכורכין עליו את הארוג:
+<b>שני דפי חלוק.</b> כדתניא בתוס' ב' דפין חלוק מצטרפין זה עם זה ופושין מזה לזה א"ר נחמיה בד"א בזמן שהן ע"ג קירוס אבל פצען תפרן ועשאן אחד אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה. וקמיירי מתני' כי הא דרבי נחמיה:
+
+Mishnah 10
+
+<b>נראה בשתי העומד כו'.</b> תנא בתוספתא שתי כ"ז שהוא עתיד לארוג חבור. גמר מלארוג אין טמא אלא עד מקום שהוא עתיד לפצוע:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>על ארבע קורות.</b> שבולטין ארבע קורות מבנין ועליהם תלוי הבית אינו מטמא בנגעים דלאו מחובר בארץ הוא שתלוי באויר על ד' קורות:
+<b>על ד' עמודים מטמא.</b> שנעץ ארבעה עמודים בארץ ובנה עליהן הבית מטמא בנגעים דהוי מחובר לארץ הואיל ובנה על גבי העמודים הנעוצים בארץ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ה"ג בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש אחד בסלע ואחד בלבנים ואחד בעפר.</b> ופירוש אחד בין כלומר בין בשיש בין בסלע בין בלבנים בין בעפר טהור:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואפילו חבילי עצים כו'.</b> הני תנאי בהא קמיפלגי ר' יהודה סבר מדכתיב ולא יטמא כל אשר בבית כל לרבות אפילו חבילי עצים וחבילי קנים דלא מיטמאי בשאר טומאות בבית המנוגע מיטמאי וקאמר קרא כל שבבית יטמא. מידי דהוה אבית עצמו דלא מיטמא בשארי טומאות דמחובר לקרקע אינו מקבל טומאה ובנגעים מיטמא גזרת מלך הוא הכא נמי חבילי עצים וחבילי קנים שבבית גזירת מלך הוא דליטמי:
+<b>רבי שמעון אומר עסק הוא לפנוי.</b> מיטמו לא מיטמאו אלא מדכתיב ופנו את הבית הכתוב מעסיקו לפנות אפילו חבילי עצים וחבילי קנים ולאו משום טומאה כלל. וכל דכתיב אכלים דמקבלי טומאה. ור' מאיר פליג אתרווייהו וקסבר כל שאינו מקבל טומאה בשאר טומאות הכא נמי לא מיטמא ולאפנויי נמי לא בעי אלא כלי חרס שאין לו טהרה במקוה אבל כל שיש לו טהרה אפילו הנך דמקבלי טומאה לא בעי לאפנויי דופנו דמצריך קרא משום דחסה על ממונו הוא דמצריך ולא מיבעיא חבילי עצים וחבילי קנים דלא בעי לאפנויי דלא מקבלי טומאה כלל:
+
+Mishnah 6
+
+<b>אלא מביא שתים תחת שתים תחת שלש תחת ארבע.</b> כיון שמביא שתים אפילו תחת שלש תחת ארבע נמי:
+<b>אבל הוא לבדו מביא את העפר שנאמר ועפר אחר יקח.</b> הוא לבדו יקח:
+<b>וטח את הבית.</b> מילתא באנפי נפשה הוא למדרש שאין חבירו מטפל עמו בטיחה וברישא דריש מיקח שאין חבירו מביא את העפר:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר"א אומר בית הבנוי כו'.</b> ר"א אנתיצה קאי דקאמר ת"ק נותץ את שלו ומניח את של חברו ולא קמפליג מידי ואתא ר"א וקאמר בד"א בפתין שהם אבנים קטנים שאין האבן שהנגע בו נכנס לבית חברו אבל נראה בראש שאותו אבן שהנגע בו נכנס לבית חברו נוטל את כולו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במה שהן.</b> האבן במה שהוא אפילו פחות מכזית וקאמר האי לישנא למימר שאם האבן שלם הוא מטמא במה שהוא אפילו פחות מכזית אבל אם איננו שלם אינו מטמא בפחות מכזית:
+
+Mishnah 4
+
+<b>מטמא בתוכו.</b> אם הכניס ידו לתוך הבית ונגע בו ואע"ג דלא נכנס גופו לתוכו דליהוי טמא משום בא אל הבית אם נגע בכותל מתוכו מיטמא כדפירש"י:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>וכן באבן המנוגעת.</b> עד כאן ותו לא גרסינן מידי במתני'. וכ"ה בברכות ובקדושין. וקתני וכן באבן המנוגעת אם אדם נושא את האבן המנוגעת הוא כמצורע שאם עומד תחת האילן מטמא הטהור אפילו עובר שם ואם טהור עומד והוא עובר טהור ולגירסת הספרים מאי טהור ומאי ואם הניחה אפילו לא הניח אלא שעמד הנושא את האבן טמא הטהור. ובתוספתא תניא וכן באבן המנוגעת הטהור עומד ונזרקו אבנים מנוגעו' תחת האילן טהור ואם נחו טמא. כלומר שנזרקו האבני' דרך תחת האילן ונפלו להלן מן האילן שהוא הטהור עומד וטמא עובר טהור ואם נחו תחת האילן הרי הטמא עומד טמא. והתם שפיר קאמר אם נחו דמיירי בזריקה אבל מתני' דסתמא קתני ולא קמפרש מידי מיירי באדם הנושאן וכגונא דרישא ולא צריכה להניחה אלא אם עמד הנושא טמא. ואמרינן נמי בקדושין א"ר נחמן בר כהן זאת אומרת רכוב כמהלך דמי מדאמרינן באבן המנוגעת אם האדם הנושאה עובר טהור ואמאי האבן מיתב יתבא בחיקו אלא אנן לאו בתר האבן אזלינן אלא בתר אדם הנושאה ואיהו הא עובר ורכוב נמי לאו בתרא דידיה אזלינן אלא בתר בהמה הנושאתו. שמעינן מהא דהכא לאו בהניחה עסקינן אלא באדם הנושא את האבן שהוא כמצורע אם עבר טהור ואם עמד טמא. והא דמייתי בקידושין טמא עומד תחת האילן וטהור יושב טהור. ואם ישב הטמא. הטהור טמא. הכי גריס לה רש"י ז"ל מדתניא בת"כ. והאמת שבושא הוא דנפל בת"כ חדא דהתנן אם טמא עומד אפילו טהור עובר טמא ולא מיבעיא טהור יושב ותו רש"י ז"ל בעצמו קמפרש בברכות דמייתי למתני' דהכא טמא עומד וטהור עובר טמא וקאמר רש"י ז"ל מכאן אמרו עומד כיושב דמי דקבוע. אלא בת"כ נמי ה"ג טמא יושב תחת האילן וטהור עובר טמא. טמא עובר תחת האילן וטהור יושב טהור. וכן באבן המנוגעת. והכי נמי גרסינן בקדושין ונקט בת"כ יושב ה"ה בעומד אלא איידי דקרא כתיב מושבו נקט נמי יושב והיינו נמי דדייק רב נחמן בר כהן רכוב כמהלך דמי מאבן המנוגעת דהתם נמי בעובר טהור דהוי כאילו האבן מהלך וכדאמרן:
+
+Mishnah 8
+
+<b>טלית טהורה כו'.</b> בטלית טהורה אם הכניס שלש על שלש אע"פ שאינו רוב הבגד כגון שהוא בגד גדול טמא. כדתניא בתוספתא וטהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת ור' נחמיה מטהר עד שיכניס את רובה מכלל דלרבנן אע"פ שלא הכניס את רובה טמאה ואם הכניס את רוב הבגד אע"פ שאין בה שלש על שלש שהוא בגד קטן טמא ובין שלש על שלש ובין רוב הבגד אע"פ שאין בהן כזית טמא אבל אם אין בה לא רוב הבגד ולא ג' על ג' אף ע"פ שיש בה כזית טהורה ובטלית טמאה אם הכניס ממנה כזית אף ע"פ שאין בה רוב ולא ג' על ג' או הכניס רוב או ג' על ג' אע"פ שאין בהן כזית טמאה כדתניא בתוספתא טלית טמאה שיש בה ג' על ג' ואין בה כזית והכניס רובה לבית טהור טמאתו:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>אינו דין שלא יטמא את מה שעליו כו'.</b> ותני בתוספתא א"ל ר"י מצינו שיפה כח הטמא להציל מכח הטהור ישראל מקבלין טומאה ומצילין בגדים בבית המנוגע הבהמה והכותי אין מקבלין טומאה ואין מצילין בגדים בבית המנוגע:
+
+Mishnah 11
+
+<b>כולם מיד טמאים.</b> גרסינן ול"ג כלים דמכלים קא סליק אלא כולם קתני כלומר אפילו עד הקורות למר ועד ד"א למר כולם טמאים מיד רי"א אם שהה כדי הדלקת הנר ובתוספתא תניא מצורע שנכנס לבית כל הכלים ששם הרי אלו טמאין מיד א"ר יהודא בד"א בזמן שנכנס ברשות אבל נכנס שלא ברשות כל הכלים ששם טהורים עד שישהא כדי הדלקת הנר:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>העביר תער על כל בשרו.</b> לאו דוקא כל בשרו אלא מקום כנוס שער ונראה. אבל לא בית הסתרים. אלא איידי דנזיר אינו מגלח אלא שער ראשו קתני הכא במצורע כל בשרו:
+<b>מנודה מביתו שבעת ימים.</b> שאסור ליכנס לביתו אלא ישב חוץ לביתו וחוץ לביתו נמי אסור בתשמיש המטה והני תרתי שמעינן מאהלו דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ודרשינן מחוץ לאהלו ממש שישב חוץ לביתו ודרשינן נמי אהלו זו אשתו שאסור בתשמיש המטה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>נמצאו שלש טהרות במצורע ושלש טהרו' ביולדת.</b> שלש טהרות במצורע הן מה שטהור מלטמא בביאה ומה שטהור בהערב שמשו לתרומה ומה שטהור בהבאת כפרתו לקדשים. שבשלשתן כתוב וטהר שנאמר ורחץ במים וטהר ואחר שבעת ימים נאמר ורחץ את בשרו במים וטהר שהוא לתרומה ואחר כפרתו נאמר וכפר עליו הכהן וטהר. וג' טהרות ביולדת מה שטהורה לבעלה אחר שבעה לזכר ואחר שבועיים לנקבה ומה שטהורה אחר מ' לזכר ואחר פ' לנקבה לתרומה כשהעריב שמשה ומה שטהורה אחר כפרתה לקדשים. טהורה לבעלה נאמר תשב בדמי טהרה ולתרומה ילפינן כל מחוסר וכפרה מובא השמש וטהר שאוכלין בהערב שמש ולקדשים כתיב וכפר עליה וטהרה. אבל אוכל במעשר לא חשיב דלא כתיב ביה וטהר דמעשר כחולין והלכך לא חשיב אלא מצורע ויולדת דאיתנהו בהו הנך ג' טהרות דאמרן דכתיב בהו וטהר אבל זב וזבה לית בהו אלא ב' טהרות לתרומה ולקדשים:
+
+Mishnah 4
+
+<b>הנזיר והמצורע והלוים.</b> נזיר שער ראשו מצורע ולוים על כל בשרם:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אחד בכלי ואחד ביד.</b> תנא בתוספתא היו ב' כהנים מקבלים את דמו אחד בכלי ואחד ביד זה שקבל בכלי מקבל תחלה וזה שקבל ביד מקבל אחריו ואם שנה כשר זה שקבל בכלי מקבל בימין וזה שקבל ביד מקבל בשמאל ואם שנה פסול זה שקבל בכלי בא וזרקו ע"ג המזבח זה שקבל ביד בא לו אצל המצורע ואם שנה פסול:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ואם לא נתן לא כפר.</b> דכתיב יתן על ראש המטהר וכפר משמע יתן וכפר בזה יכפר שזהו הכפרה אבל אם לא נתן לא כפר:
+<b>ר"י בן נורי אומר כו'.</b> דכתיב גבי דל יתן על ראש המטהר לכפר ולכפר משמע יתן להרצאת כפרה אבל לא לעכב והא דכתיב נמי גבי עשיר וכפר שאם לא נתן מעלין עליו כאילו לא כפר:
+
+Mishnah 11
+
+<b>העני והעשיר כו'.</b> תלתא קראי כתיבי אשר תשיג ידו מאשר תשיג ידו את אשר תשיג ידו. אשר תשיג ידו מלמד אשר תשיג ידו מתחלה כשהיה מצורע ואחר כך קודם שהביא קרבנותיו העני הרי העשיר והעני. מאשר תשיג ידו מקצת אשר תשיג ידו שהשיגה ידו במקצת קרבנותיו ואח"כ העני. את אשר תשיג ידו. את אשר תשיג ידו היום ובשעת מצורע היה עני הרי עני והעשיר נמצאו שלשתן בכתוב:
+
+Mishnah 12
+
+<b>עני שהביא קרבן עשיר יצא.</b> שנא' זאת תורת אשר לא תשיג ידו תורת לרבות כל התורות הכתובים למעלה בין תורת העשיר בין תורת הדל נוהג באשר לא תשיג ידו שאם הביא קרבן עשיר יצא:
+<b>ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא.</b> שנאמר זאת למעט באשר לא תשיג נוהג דין שניהם אבל בעשיר אינו נוהג דין עני:
+
+Mishnah 13
+
+<b>אמר להם יכתוב נכסיו כו'.</b> תנא בתוספתא מה עושין לתקן המצורע הנשאר זו השאלה שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע ואמר להם להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה בא על ספק חטאת העוף אינו יכול שעשיר שהביא קרבן עני לא יצא הא כיצד יכתוב נכסיו לאחרים ונמצא עני ומביא חטאת העוף א"ל ר' יהושע עכשיו שאלתם דבר חכמה:
+סליק מסכת נגעים

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,511 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Negaim
+אליהו רבא על משנה נגעים
+merged
+https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Negaim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1901
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה נגעים
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שניה לה כסיד ההיכל.</b> ר"מ וחכמים תרוייהו ס"ל סיד ההיכל לבן מצמר לבן וכדקתני סיפא בפתוך הפתוך שבשלג הפתוך שבסיד וכן לר"ע קתני אלא של שלג עזה ושל סיד דיהה הימנו ותנן נמי (פ"ז ב') היתה כשלג ונעשה כסיד ההיכל וכן סדר מעלתן שלג סיד צמר לבן וקרום ביצה וכן בגמ' (שבועות ה') א"ר חנינא מתני' דלא כר"ע דאי ר"ע כיון דאמר זו למעלה מזו א"כ טהרת סיד ההיכל מלצרף כו' ושקלינן וטרינן ופרכינן (שם ו') ובפתוך מי שמעת ליה והתנן ר"ע אומר אדמדם שבזה ובזה כיין המזוג במים אלא של בהרת עזה כשלג ושל סיד דיהה הימנו ואם איתא של צמר דיהה הימנה מיבעי ליה אמרי אין הכי נמי והתניא רבי נתן אומר לא שאמר ר"ע של סיד דיהה הימנה אלא של צמר דיהה הימנה. והאי שינויא לאו דמשבשינן לה למתני' דקתני של סיד דיהה הימנה חדא דא"כ הול"ל תני של צמר דיהה הימנה ותו אטו כל הני מתני' דקתני שלג וסיד שבושי קא משבשת להו והא ר' ישמעאל נמי קאמר הפתוך שבשלג הפתוך שבסיד ותנן היתה כשלג ונעשה כסיד. אלא הכי קאמר ר' חנינא דאמר משום ר"ע של צמר לבן עזה מסיד וקאמר מתני' דלא כר"ע אין הכי נמי דקאמר לר"ע של צמר דיהה הימנה כר' נתן דפליג אמתני' כדתניא רנ"א לא שאמר ר"ע של סיד דיהה הימנה כתנא דמתני' אליבא דר"ע אלא של צמר דיהה הימנו וכל הני מתני' כר"מ וחכמים דאמרי אליבא דר"ע של סיד דיהה הימנה ולא ס"ל הא דר' נתן דצמר לבן עזה מסיד הלכך קנסבי לה אבות ותולדות:
+<b>שאת כקרום ביצה שניה לה כו' דר"מ וחכ"א כו'.</b> בהא קמיפלגי ר"מ סבר כדתניא (ת"כ ר"פ נגעים סי' ד') שאת זו שאת בהרת זו בהרת ספחת זו שניה לבהרת ומראהו עמוק שניה לשאת מה לשון שאת מובהקת כמראה הצל שהן גבוהין ממראה החמה מה לשון עמוק עמוקה כמראה החמה שהם עמוקים מן הצל מה לשון ספחת טפילה. הלכך בהרת עזה כשלג כדכתיב אם בהרת לבנה היא היא לבנה ואין למעלה ממנה לבנה שניה לה כסיד ההיכל כדכתיב ספחת לשון טפילה ואבהרת קאי שהיא טפילה לבהרת שאת כקרום ביצה שהיא דיהה מתולדתה שהיא לשון מובהקת כמראה הצל הגבוהה מן החמה. שניה לה כצמר לבן כדכתיב ומראהו עמוק כמראה החמה שעמוקה מן הצל וממאי היא עמוקה אי מבהרת הכתיב בה לבנה היא ואין למעלה ממנה לבנה אלא ע"כ עמוקה היא משאת אביה. ורבנן סברי כדתנא במתניתא ומייתי לה בגמ' (שם) הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפילה לשאת כך טפילה לבהרת ומדקרי להתולדות לשון טפילה מכלל דהאבות הן הלבנים והתולדות הן הטפילות שדיהן מן האבות. והא דקרי לה רחמנא שאת לשון גובה שהיא גבוהה כנגד בהרת:
+
+Mishnah 2
+
+<b>הפתוך שבשלג.</b> שנאמר בהרת לבנה אדמדמת. והוא מראה הפתוך מב' מראות לבנה ואדמדמת:
+<b>כיין המזוג בשלג.</b> ושיעור המזוג דכולה מתני' כדקתני בעלמא שני חלקים מים ואחד יין וכן בחלב:
+<b>ר' עקיבא אומר אדמדם שבזה ובזה.</b> ולא קאמר נמי הפתוך שבזה ובזה כדקאמר ר' ישמעאל משום שחייב אדם לומר בלשון רבו ור' ישמעאל קבל מרבו לשון פתוך ור"ע קבל מרבו לשון אדמדם. כדתנן הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שמאי אומר תשעה קבין. אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו כלומר ארבי קאי דקתני לה לפלוגתא דהלל ושמאי בלשונות שונות ולא קתני להו בחד לישנא הלל אומר שלשת קבין ושמאי אומר ט' קבין לפ��ושי לפלוגתייהו שפיר אלא שחייב לומר בלשון רבו וכך קבל מרבותיו שהלל אמר בלשון הין ושמאי אמר בלשון ט' קבין. א"נ ר"ע דקאמר אדמדם לאתויי ראיה לדבריו דקאמר שיעורן שוין הואיל וקרא תרוייהו בלשון אדמדם קרי להו תרוייהו חד שיעורא אית בהו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ארבעה מראות נגעים האלו מצטרפין גרסינן.</b> דכולהו מצטרפין ור' חנינא סגן הכהנים היא ודאמרי' בגמ' דלא מצטרפי אלא אב ותולדה כר' דוסא בן הרכינס וכדבעינן למימר קמן:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ר' חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר.</b> קאי אמתני' דלעיל דקתני אלו מראות נגעים שכל נגעים תלוין בהן וס"ל כסתם מתני' דלעיל דקתני ארבעה מראות נגעים האלו מצטרפין דכולהו מצטרפי להדדי הלכך לכולהו ד' מראות לא קחשיב להו אלא לחדא הואיל וכולהו מצטרפי כחדא מראה נינהו וקאמר מראות נגעים ששה עשר היינו הני דקתני לעיל במתני' להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון הא חדא ולפטור את העומד בסוף שבוע שני הוא שני ושלישי להחליט את שנולד לו מחיה בתחלה רביעי בסוף שבוע ראשון חמישי בסוף שבוע שני ששי לאחר הפטור וכל הני ארבעה זמנים בנולד לו שער לבן הא עשרה ושלשה זמנים בנולד לו פסיון להחליט בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור הא שלשה עשר להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור הא ארבעה עשר לפטור ההופך כולו לבן מתוך החלט חמשה עשר או מתוך הסגר הרי ששה עשר:
+<b>רבי דוסא בן הרכינס אומר כו'.</b> שלשים וששה דחשיב נמי הא דתנן (פ"ח ד') כל פריחת ראשי אברים שבפריחתן טהרו טמא כשיחזרו טמאים לחדא ותנינא הא דקתני התם סיפא כל חזירת ראשי אברים שבחזירתם טמאו טהור נתכסו טהור נתגלו טמא. והוי להו שמנה עשר. ועוד פליג עליה וקסבר דלא מצטרפי ד' מראות נגעים אלא אב ותולדתו ותו לא וחשבינן להו להנך דמצטרפי לחדא ואיכא שני מיני מראות אב זה ותולדתו ואב זה ותולדתו ושני פעמים שמנה עשר הרי שלשים וששה. (כך שמעתי מפיו ז"ל ובכתביו מצאתי דרבי דוסא בן הרכינס חשיב נמי הסגר שבתחלה. והן שנים א' בבהרת קטן ב' בבא כולו לבן בתחלה):
+<b>עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים.</b> דחשיב נמי להנך תרתי דר' דוסא והוו להו י"ח אלא דס"ל אב ותולדתו שני אבות ושני תולדות מצטרפין אבל אב עם תולדה מאב אחר אין מצטרפין הלכך הו"ל ד' מראות ע"י צרוף אב ותולדתו זה ואב ותולדתו זה ושני אבות ושני תולדות וד' פעמים י"ח הרי ע"ב. ולא דמי לדר' חנינא דלא חשיב להו אלא לחדא הואיל ורבי חנינא סבר כולהו מצטרפי כולהו כחדא חשיבי אבל עקביא דסבר אב ותולדה אחרת לא מצטרפי קחשיב להנך דמצטרפי לד'. בתוספתא תניא ר' ישמעאל אומר מראות נגעים שנים עשר רבי חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר ר' דוסא בן הרכינס אומר מראות נגעים שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר מראות נגעים שבעים ושנים. והכי פירושא ר' ישמעאל קא חשיב מיני נגעים והן שנים עשר שבעה באדם שלשה במקום בשר עור הבשר שחין ומכוה ארבעה במקום שער קרחת וגבחת נתקי הראש ונתקי הזקן. ארבעה בבגדים בגד ועור שתי וערב. א' בבתים. רבי חנינא סגן הכהנים קא חשיב נמי להני מיני נגעים ועוד חשיב ארבעה סימני טומאה מחיה ושער לבן ופסיון ושער צהוב הרי ששה עשר. ר' דוסא קחשיב נמי להנך וקחשיב נמי למראות הנגעים. חמשה מיני נגעים שבאדם עור הבשר שחין ומכוה וקרחת וגבחת אינן מטמאין אלא בנגע שבהן והנגע מטמא בד' מראות בהרת ותולדתו שאת ותולדתו הרי ד' פעמים חמשה הרי עשרים נתקי הראש ונתקי הזקן מטמאין בכל מראה הרי עשרים ושנים. ארבעה שבבגדים ואחד שבבתים מטמאין בשתי מראות ירקרק או אדמדם הרי עשרה שמנה בבגדים ושנים בבתים הרי שלשים ושנים וד' סימני טומאה הרי שלשים וששה. עקביא בן מהללאל קחשיב נמי להני מיני נגעים ולמראות הנגעים והרי שלשים ושנים וקחשיב לסימני טומאה בכ"ח וחד פסיון נוהג בכל השלשים ושנים הרי ארבעה וששים שער לבן נוהג בג' בעור הבשר ושחין ומכוה מחיה נוהג בג' בעור הבשר וקרחת וגבחת שער צהוב נוהג בשני נתקין בראש או בזקן הרי שמנה. וארבעה וששים הרי שבעים ושנים. ודתוספתא לאו היינו דמתני' דבמתני' ר' חנינא סגן הכהנים ארישא קאי דקתני אלו מראות נגעים שכל נגעים תלוין בהן וקחשיב להו ר' חנינא כדקא חשיב להו מתני' קמייתא ואתאי כולהו אחושבנא דר' חנינא וקאמרי יש עוד בזה רבי דוסא בן הרכינס קאמר יש בהן שלשים וששה ואתא עקביא בן מהללאל וקאמר יש בהן שבעים ושנים כולהו כדאמרן. אבל בתוספתא דקתני ר' ישמעאל אומר שנים עשר ועל כרחך לאו היינו דקחשיב במתני' קמייתא אלא קחשיב למיני נגעים ואתא כולהו אחושבנא דר' ישמעאל וקאמר ר' חנינא סגן הכהנים יש עוד ארבעה ואתא ר' דוסא ואמר יש בזה שלשים וששה ועקביא אמר יש בזה שבעים ושנים:
+
+Mishnah 5
+
+<b>היו לבנות והשחירו.</b> כלל ולא פירש היאך השחירו. וקאזיל וקא פריש אחת לבנה ואחת שחורה שהיו לבנות והשחירה אחת מהן או השחירו שתיהן:
+<b>ארוכות והקצירו.</b> כלל והדר מפרש אחת ארוכה וא' קצרה שהקצירה אחת מהן או הקצירו שתיהן כדפריש מהר"ם ואייתי ניהליה בתי"ט ואיידי דתני סיפא בלהחמיר האי לישנא והתם פירושיה היו שתיהן שחורות והלבינו או שהיה אחת שחורה וא' לבנה והלבינו שתיהן וכן שתיהן קצרות והאריכו או א' קצרה וא' ארוכה והאריכו שתיהן קתני נמי ברישא כי האי לישנא. והאי מתני' קא חשבא רל"ח סימני טהרה מן סימני הטומאה שנטהרו הסימנין של טומאה. שלשים בשער לבן היה בו שער לבן והלך לו שער לבן. היו לבנות והשחירה אחת מהן. או שהשחירו שתיהן. היו ארוכות והקצירה אחת מהן. או שהקצירו שתיהן. הרי חמשה סימני טהרה מן סימני טומאה בשער לבן. נסמך השחין לשתיהן. או לאחת מהן. הקיף השחין לשתיהן. או לאחת מהן. או חלקן. הרי חמשה בשחין לשער לבן. וקתני השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה. והבוהק. אלו חמשה דברים שהיתה בהן אלו החמשה שנסמכו לשתיהן או לא' מהן או הקיפו לשתיהן או לא' מהן או שחלקום הרי חמשה פעמים חמשה שהוא עשרים וחמשה סימני טהרה וחמשה הראשונים הרי שלשים בשער לבן. עשרים וחמשה במחיה. הלכה לה המחיה. היתה מרובעת ונעשית עגולה. או נעשית ארוכה. מבוצרת ונעשית מן הצד. מכונסת ונתפזרה. הרי חמשה במחיה. ובא השחין ונכנס בתוכה. הקיפה או חלקה. או מעטה. הרי ארבעה ואותן הארבעה עשתה השחין או מחית השחין. והמכוה או מחית המכוה. והבוהק. אחת מחמשה עשו הארבעה הרי חמשה פעמים ארבעה. הרי עשרים. והחמשה הראשונים הרי עשרים וחמשה. והרי שלשים שבשער לבן ועשרים וחמשה שבמחיה הרי נ"ה ואותן נ"ה מצינו בארבעה זמנים בתחלה שאם בא בתחלה בשבת ונדחה לאחר השבת ואירעו א' מאותן נ"ה דברים ובסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור ארבעה פעמים נ"ה הרי מאתים ועשרים. שמנה עשר בפסיון הלך לו פסיון. השחין. ומחית השחין. והמחיה. ומחית המכוה והבוהק חולקין בין האום לפסיון הרי ששה והמה בשלשה זמנים בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור שלשה פעמים ששה הרי י"ח ור"ך שבמחיה ושער לבן הרי רל"ח סימני טהרה מתוך סימני טומאה. והלכה לה האום או שנתמעטה לא חשבינן. דהאום לאו סימן טומאה הוא ואנן לא חשבינן אלא סימני טהרה מן סימני טומאה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בגרמוני.</b> זה איש מבני גומר כדאמרינן ביומא גומר זה גרממיא וגרסינן גרמניא וכ"ה בילקוט. והוא שבני נח דרים בג' רוחות העולם שם במזרח יפת בצפון חם בדרום ומפני שהחמה בדרום נמוך הוא מאד בני אדם הדרים שם שחורים וכוש הוא מבני חם ודר בסוף דרום הלכך הם שחורים ביותר מחמת השמש ובני יפת הם דרים בצפון ורחוקים הם מהשמש הלכך הם לבנים וגומר דר בסוף צפון הלכך הם לבנים ביותר. ובכושי שהוא שחור ביותר כהה נראית עזה ובגרמוני שהוא לבן ביותר עזה נראית כהה. והני תנאי בהא קמיפלגי כתוב אחד אומר בעור בשרו וכתוב אחד אומר בעור הבשר תנא קמא דריש לקרא דבעור בשרו דבתר בשרו של נראה אזלינן ובגרמוני עזה נראית כהה להקל ופוטרין אותו ובכושי כהה נראית עזה ומסגירין אותו להחמיר. ור' ישמעאל ור' עקיבא וחכמים דרשי לקרא דבעור הבשר דבתר בשרו של בינוני אזלינן ובמה שמיטהר אחד מיטהרין כולן ובמה שמיטמא הא' מיטמאין כולן אלא ר' ישמעאל סבר דמקיפין אל הנגע מבחוץ עץ אשכרוע שהוא מראה בינוני ור"ע סבר מקיפין בסם בינוני מבחוץ. וחכמים סברי מקיפין את הנגע מבחוץ באדם בינוני. ור' יהודה דריש לתרתי קראי להקל. בגרמוני בעור בשרו להקל בכושי בעור הבשר של בינוני להקל:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בשלש כו'.</b> לאו בתחלת שלש קאמר דא"כ בשבע נמי בתחלת שבע ובתחלת שבע צהרים הוא. אלא ה"ק בסוף שלש וכל ארבע ועד סוף חמש שהוא שתי שעות לפני צהרים ובשבע בסוף שבע וכל שמנה עד סוף תשע שהוא שתי שעות לאחר צהרים. רי"א בארבע בסוף ארבע עד סוף חמש שהוא שעה לפני צהרים ובשמנה בסוף שמנה עד סוף תשע שהוא שעה לאחר צהרים ופליג אדר"מ דאמר שתי שעות לפני צהרים ושתי שעות לאחר צהרים ואיהו סבר שעה אח' לפני צהרים ושעה א' לאחר צהרים. ולא קאמר בסוף שבע שהוא שעה אחת לאחר צהרים כדקאמר בסוף חמש שהוא שעה א' לפני צהרים דס"ל לר' יהודה תגבורת הצהרים מתאחר עד שתי שעות מפני שבצהרים החמה מאירה מאד ואינו ניכר ירידתה עד לאחר שתי שעות:
+
+Mishnah 3
+
+<b>שנאמר לכל מראה עיני הכהן.</b> ואי כתיב לכל עיני הכהן הוה שמעינן פרט לסומא באחד מעיניו השתא דכתיב לכל מראה עיני הכהן ש"מ תרתי סומא באחד מעיניו וכהה מאור עיניו:
+<b>בית אפל אין פותחין לו כו'.</b> והוא שאין לו חלונות כלל אבל אם יש לו חלונות ומגופות פותחין כדתניא בתוספתא בית אפל וחלונותיו מגופות פותחין לאותן חלונות ורואין את נגעו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>כאורגת בעומדין לשחי ליד הימנית.</b> וס"ל בין ליד ימנית ובין ליד שמאלית משערינן להו כאורגת ביד הימנית:
+<b>רבי יהודה אומר כטוה לפשתן לשמאלית.</b> וס"ל לשתי הידים משערינן כטוה בשמאלית ולא גרסינן אף. וכדתניא בתוספתא אמר רבי נראין דר"מ בימין ודר"י בשמאל מדקאמר נראין מכלל דפליגי וקסבר ר"מ בשמאל נמי משערינן באורגת בימנית ור' יהודה סבר בימין נמי משערין כטוה בשמאלית ואסר רבי וקאמר נראין דברי ר"מ בימין ודר"י בשמאל:
+<b>כשם שנראה לנגעו כן הוא נראה לתגלחתו.</b> ולא בבית הסתרים ופריש בתוספתא שנאמר וגלח את כל שערו ונאמר את גבות עיניו מה גבות עיניו בנראה ולא בבית הסתרים אף כל שערו בנראה ולא בבית הסתרים:
+
+Mishnah 5
+
+<b>כל הנגעים כו'.</b> כל ההלכות שבתורה אדם מורה לעצמו חוץ משלשה אלו נגעים ונדרים ובכורות שתלוין במאמר פה. נגעים שיאמר הכהן טמא או טהור נדרים שיאמר החכם מותר ובכורות שיאמר היחיד מומחה או שלשה הדיוטות כשר:
+<b>ר"י אומר אף לא נדרי אשתו.</b> תניא בתוספתא וחכמים מתירין ואצ"ל הנדרים שבינו לבינה והלא הבעל מיפר אותן אלא אף שבינה לבין אחרים. ורואה את קדשיו ומעשרותיו ונשאל על הטהרות ועל הטומאות של עצמו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל מיטמאין בנגעים.</b> ואפילו קטן שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו ואילו נאמר איש הייתי אומר להוציא את הקטן עכשיו שנאמר אדם אפי' קטן במשמע:
+<b>הכל כשרים כו' אלא כו' בידי כהן.</b> שנאמר ואם בעיניו עמד הנתק טהור הוא וטהרו הכהן. הנגע בעצמו יהיה טהור שלא יהא בה סימן טומאה ועוד שיטהרנו הכהן ויאמר טהור:
+<b>אין רואין שני נגעים כאחד.</b> אם מתחלה בא שני נגעים אין רואין את השנים כאחד אלא רואה את האחד ודן אותו אם להסגר אם להחליט אם לפטור ואח"כ רואה את השני:
+<b>אין מסגירין את המוסגר.</b> אם הסגירו בנגע אחד ובתוך ימי הסגירו נולד לו נגע אחר אין רואין את השני:
+<b>אבל בתחלה בסוף שבוע.</b> אם בא בנגע אחד ודן אותו הכהן להסגירו ולא הספיק להסגירו עד שנולד לו נגע שני וכן בסוף שבוע. מסגיר ומסגיר וכן תניא בתוספתא עודהו מסגירו ופוטרו נולד לו נגע אחר ה"ז נזקק לו ואם משהסגירו נולד לו נגע אחר נזקק לו לטומאה ולטהרה עד סוף שבוע:
+<b>המסגיר מסגיר כו'.</b> ולא קתני נמי מסגיר ומחליט מחליט ומסגיר. דמתני' הכי קאמר והמחליט מחליט. מסגיר ופוטר כולהו אמחליט קאי שהמחליט מחליט או מסגיר או פוטר והדר קתני מחליט ופוטר ארישא אמסגיר דקתני המסגיר מסגיר וקתני וכן מחליט ופוטר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>השחין והמכוה.</b> אם היה בו בעורו שחין או מכוה ונרפא קצת ועשו קרום כקליפת השום ואח"כ עלה במקום הקרום נגע:
+<b>בשער לבן ובפסיון.</b> אבל במחיה לא מטמאין הואיל ולא נרפא לגמרי עד שיעשו צלקת:
+
+Mishnah 5
+
+<b>הנתקין.</b> כגון שנשרו שערות ראשו או זקנו כגריס וזהו נתק ואע"פ שאין בו שום נגע הנשירה הוא נגע וטמא משום נתק:
+
+Mishnah 6
+
+<b>הקרחת והגבחת.</b> כאשר נשרו שער ראשו מלפניו או מלאחריו והוא חלק כעור הבשר ועלה בו נגע דינו כעור הבשר אלא שאין בו סימן שער לבן לפי שאין שער צומח בו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>יש בשער לבן כו'.</b> שמנה עשר חילוקי טומאה יש כאן שמובדלין השלשה סימני טומאה שער לבן ומחיה ופסיון זה מזה כ"א וא' בששה דברים. בתחלה מובדלין הן ששער לבן מטמא בתחלה והוא שהפכה שהבהרת קדמה ואח"כ הפכה ללבן ומחיה מטמא בתחלה אף שלא הפוכה ופסיון אינו מטמא אלא בסוף שבוע. ובמראה מובדלין שהמחיה מטמא בכל מראה ואפי' שחורה כדתניא בתוספתא ושער לבן מטמא בכל מראה לובן ופסיון אינו מטמא אלא בד' מראות הנגעים. ובסימן טהרה מובדלין שהמחיה אין בה סימן טהרה ואף מעכבת היא את הסימן טהרה של פריחה שמעכבת את ההופך כלו לבן ושער לבן לא מעכבת ואין בה סי' טהרה ופסיון יש בה סימן טהרה שאם פרח בכלו טהור. ובשיעור הן מובדלין שהפסיון מטמא בכל שהוא ומחיה בכעדשה ושער לבן בשתי שערות. ובמיני נגעים מובדלין שהפשיון מטמא בכל הנגעים ומחיה אינו מטמא אלא בעור הבשר ובקרחת וגבחת ושער לבן מטמא בעור הבשר ובשחין ומכוה. ובמקום הן מובדלין שהפשיון מטמא חוץ לנגע ושער לבן בתוך הנגע ומחיה דוקא במבוצר שיהא בה שיעור שתי שערות מכל צד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רבי שמעון אומר כדי לקרוץ בזוג.</b> ר' שמעון הוא דאמר כר' עקיבא דתנן (נדה פ"ו י"ב) שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים ובכ"מ ר' עקיבא אומר כדי שיהו ניטלות בזוג. וסבר ר"ש כל השיעור של שתי שערות צריך שיהיה לבן. ור"מ ס"�� א"צ כל השיעור של השער שיהא לבן וכדתניא בתוספתא אר"מ שלא יהא בני אדם מדמין שבכולן הם נידונין אלא אם חודו של שער לבן טמא אין חודו לבן טהור דסגי בחודו לבן:
+<b>בהרת ובו שער לבן ושער שחור.</b> גרסינן. וקמ"ל אע"ג דבנתק שער שחור מציל מידי שער צהוב הכא אינו מציל מטמא. והדר קתני אין חוששין שמא מיעט מלתא באפי נפשה הוא דאין חוששין שמא מיעט מקום השער את הבהרת. וכן בתוספתא הוא תרי מילי דתניא (רפ"ב) יש בשער לבן מה שאין בשער צהוב ובשער צהוב מה שאין בשער לבן שער לבן לא הציל שער אחר מידו משא"כ בשער צהוב. והדר תניא היו בו ב' שערות ושוכבות חוצה לו והדר תניא הא דר' מאיר בחודו לבן והדר תניא שאלו תלמידיו את ר' יוסי בהרת ובה שער שחור חוששין אנו שמא מיעט את מקום הבהרת מכגריס א"ל בהרת ובה שער לבן חוששין אנו שמא מיעט את מקום הבהרת מכגריס א"ל לאו אם אמרת בשער לבן שהוא סימן טומאה תאמר בשער שחור שאינו סימן טומאה א"ל הרי שיש בו עשר שערות לבנות כלום הם סימני טומאה אלא שתים חוששין אנו למותר כו':
+
+Mishnah 5
+
+<b>אם יש בו רוחב שתי שערות כו'.</b> ור"א בר' שמעון פליג דתניא בתוספתא ר"א בר"ש אומר כשם שאין נזקקין לטמא במחיה עד שיהא בה רוחב כגריס כך אין נזקקין לטמא בשער לבן ובפסיון עד שיהא בה רוחב כגריס:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>כנסה ופשתה פשתה וכנסה האי פשתה לאו באותו מקום שהיה בו הנגע בתחלה דא"כ היינו הלכה וחזרה והרי היא כמות שהיתה ואמאי ר"ע מטמא.</b> אלא כנסה באותו מקום שהיה בו הנגע בתחלה מצד זה ופשתה מצד אחר או פשתה תחלה מצד אחר ואח"כ כנסה באותו מקום מצד זה ר"ע מטמא שמצטרפין עם הישנה וחכמים מטהרין הואיל והלכה מן האום תו לא מצטרף והכא אכתי לא גמר למילתיה אלא כלומר בהאי מלתא קמיפלגי ר"ע ורבנן והדר קא מפרש למלתיה וכולהו סיפא פירושא דרישא הוא ונקט בסיפא פשתה וכנסה וה"ה כנסה תחלה חדא מתרתי קתני. ואזיל וקא מפרש אם פשתה כחצי גריס מצד זה והלך מן האום כחצי גריס מצד אחר והיינו כנסה דרישא רע"א הרי הוא כבתחלה גרסינן דמצטרפין הפשיון והאום לכגריס וחכמים מטהרין דלא מצטרפין ואם פשתה כחצי גריס ועוד ר"ע מטמא דמצטרפין והרי פשה וחכמים מטהרין ואם פשתה בכגריס ועוד ר"ע מטמא שהרי פשה מבתחלה וחכ"א תראה בתחלה דאזל ליה קמא והאי נגע חדש היא:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>וחכמים אומרים תראה בתחלה.</b> ואע"ג דכשתראה בתחלה נמי טמא משום מחיה ושער לבן מ"מ עד שיטמאנו הכהן אינו מוחלט. לא גרסי' בהרת כחצי גריס ואין בה כלום נולדה כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זו להסגיר דמאי קמ"ל הא ליכא אלא שערה אחת אלא בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות נולדה בהרת כחצי גריס ואין בה כלום גרסינן. וקמ"ל תלתא בבי דכתיב ושערה מפיק ה' שיהפך כולה את כולו ולא מקצתה כולו ולא מקצתה מקצתו ולא כולה מקצתה והיינו ברישא קמ"ל לא מקצתה את כולה שמקצת הבהרת הפכה את הב' שערות והדר קתני מקצתה מקצתו ומקצתה כולו:
+
+Mishnah 11
+
+<b>ורבי יהושע קיהה.</b> ובתוספתא תניא ר"א בר"ש אומר ספק בהרת קדמה לשער לבן ס' שער לבן קדם לבהרת הואיל וספק נגעים להקל טהור:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ספק שאחרת באה תחתיה.</b> לאו באותו מקום קאמר דא"ל אחרת באה תחתיה הרי היא פשה ומחליט כדתנן לעיל הלכה וחזרה הרי היא כמות שהיתה ואם כשיעור הראשון יסגיר ואם בפשיון יחליט ותנן נמי בפ"ט גבי מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין וכו' שמא תכנוס ותפשה. אלא הכא במקום אחר קאמר ס' שהיא היא באותו מקום ס' שאחרת באה תחתיה במקום אחר תחת הראשונה שהיתה במקום זה כמו עין תחת עין והרי היא נגע חדש:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בתחלה.</b> ומטמא נמי בחזר פשיון תחתיה בתחלה. כדתניא בתוספתא א"א לפשיון שיטמא בתחלה אבל אפשר לפשיון שיטמא בן יומו כיצד בהרת ובה סימני טומאה והחליטה והלכה לה סימני טומאה ובא לו אצל כהן ופטרו ואח"כ נולד לו פסיון זה פסיון שמטמא בן יומו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>כשם שבטלת את דברי עקביא.</b> גרסינן:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>רבתה הבהרת טמאה.</b> לאו דוקא רבתה אפילו לא רבתה טמאה משום מחיה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ר' מאיר מטמא.</b> דחשיב ליה פסיון. ובמחיה פחותה מכעדשה הוא דפליג ר"מ אבל במחיה כעדשה דרישא ל"פ ר"מ. דהתם בכעדשה המחיה סימן טומאה היא וכי נתמעטה אזיל הסימן טומאה ונרפאת אפי' ר"מ מודה דלאו פסיון הוא אלא הסי' טומאה הוא דאזיל ונרפא דאלת"ה הלכה לה המחיה דתנן בכ"מ היכי משכחת לה הא פסיון היא אלא התם אפי' ר"מ מודה דלאו פסיון הוא אבל הכא בפחותה מכעדשה דלא הויא סימן טומאה כלל קסבר ר"מ כי נתמעטה פסיון הוא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רע"א בין כך ובין כך טהורה.</b> ר"ע ורבן גמליאל תרווייהו כרבנן דפליגי עליה דר"מ דאמרי אין הנגע פושה לתוכו. אלא דר"ע מוסיף אדר"ג וקסבר לפנימית נמי לאו פסיון הוא הואיל והחיצונה מקיפתה ואין הנגע פושה לתוך נגע והכי תניא בתוספתא לר"ע אי משום פסיון אין חוששין לפנימית שאין נגע פושה לתוך נגע:
+
+Mishnah 6
+
+<b>המותר סימן פסיון לפנימית.</b> ר"ש ס"ל כרבן גמליאל וס"ל כת"ק דר' יוסי הלכך החיצונה טמאה משום מחיה:
+<b>היה בו בוהק פחות מכעדשה.</b> כלומר או מחיה פחותה מכעדשה. והשתא בנתמעטה והלכה לה. בחיצונה אם היתה כעדשה מכוונת בין כלה מבפנים בין כלה מבחוץ טהורה שמחיתה נתמעטה והלכה סי' טומאה שלה ומשום פסיון ליכא שאין הנגע פושה לתוכו. אם היתה יתירה מכעדשה ונתמעט המותר בין כלה מבפנים בין מבחוץ להחליט משום מחיה דהא אשתייר כעדשה. אם היתה פחותה מכעדשה ונתמעטה בין כך ובין כך להסגיר. דמשום פסיון אין להחליט שאין הנגע פושה לתוכו ומשום נתמעטה המחיה אין לפטור דהא לאו סימן טומאה היא ולא הוי הלכה סי' טומאה שלה. והפנימית בין היתה כעדשה בין יתירה בין פחותה אם מבחוץ שלה להסגיר ואם מבפנים להחליט משום פסיון:
+
+Mishnah 7
+
+<b>עשרים וארבעה ראשי איברים באדם כו'.</b> תניא בתוספתא ואם מקומן יושב כגריס הרי אלו מיטמאין במחיה ר"א אומר המסמרות והיבלות והטרטולין אין מטמאין משום מחיה ואם מקומן יושב כגריס מטמאין במחיה ועוד תניא היו לו על ראש חוטמו שופע אילך ואילך על ראש אצבעו שופע אילך ואילך טהור שנאמר וראהו כולו כאחת:
+
+Mishnah 8
+
+<b>המורדין.</b> גרסינן וקאי אשחין ומכוה וקדח. תניא בתוספתא רבי יוסי בן רבי יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאזן לחוטם לפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לה עור הבשר וראוי לפסיון:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אלו בהרות טהורות כו'.</b> דכתיב אדם כי יהיה בתר לאמר כלומר מן האמירה ואילך יהיה ולא שכבר היה קודם הדבור. וכתיב נגע צרעת כי תהיה באדם ישראל כו' ואמרינן תהיה בשעה שהוא אדם ולא שכבר היה קודם שנקרא אדם להוציא עובד כוכבים ונתגייר. וגבי שחין ומכוה כתיב ונרפא והיה והיתה מחית המכוה ולא שכבר היה קודם מחית המכוה וקודם שנרפא השחין להוציא את המורדין. וגבי נתק כתיב איש או אשה כי יהיה בו נגע שיהיה בו אחר שנקרא איש ולא שכבר היה קודם שנולד. וגבי קרחת וגבחת כתיב וכי יהיה בקרחת שיהיה הנגע בקרחת וגב��ת ולא שכבר היה קודם שנקרח:
+<b>ה"ג השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו נעשו וחיו.</b> כלומר שהיה בו הנגע עד שלא נעשו השחין והמכוה והיו טמאין ונעשו שחין ומכוה ונטהר וחזרו וחיו ונעשו צרבת ומטמאין והכי תניא בתוספתא בעור הבשר עד שלא נעשה שחין ומשנעשה שחין נעשה צרבת עד שלא נעשה מכוה ומשנעשה מכוה נעשה צרבת טהור ראב"י אומר הואיל ותחלתה וסופה טמא טמא וחכ"א יראה בתחלה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>נעשית מספחת שאת כו'.</b> כלומר שלא נשתנה משאת לקרום ביצה אלא היתה כצמר לבן ונעשית מספחת צמר לבן קצת למטה מצמר לבן ועדיין לא בא לקרום או נעשית מספחת עזה שהיתה עזה כשלג ונעשית מספחת שלג קצת למטה משלג ועדיין לא בא לסיד ההיכל ולרבותא דר"ע נקטי' דאפי' בשינוי קצת ממראהו ואפילו לא בא למראה האחרת קסבר ר"ע תראה בתחלה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>התולש סימני טומאה ולא קתני התולש שער לבן.</b> הא קמ"ל עד שיתלוש שלא ישאר בה עוד סימני טומאה כגון התולש אחד משתים ונשאר א' או ב' מג' אבל אם תלש ב' מן ד' ונשאר ב' שהוא סימן טומאה אינו עובר בל"ת:
+<b>התחלתי מביא להם ראיות.</b> ובתוספתא מפרש מפני מה עד שלא בא אצל הכהן טהור לא מפני שלא ראה הכהן סימן טומאה שבו אף תוך הסגרו טהור עד שיראה הכהן סימני טומאה שבהן א"ל יפה אמרת:
+
+Mishnah 5
+
+<b>קצצה מתכוין רא"א כו' וחכ"א כו'.</b> פריש בתוספת' א"ר יהודה לא נחלקו ר"א וחכמים על שקצצה ונקצץ עמה בשר חי שאין לזה טהרה עולמית ועל שקצצה ושייר הימנו כל שהוא שאם פרחה בכלו שהוא טהור על מה נחלקו על שקצצה מכוון שר' אליעזר אומר אין לו טהרה עד שיולד לו נגע אחר ויטהר הימנו וחכ"א פרחה בכלו טהור. פי' אם נקצץ עמו בשר חי ד"ה פריחה בכלו לא מהני דאימא אי לא קצץ ליה לבשר חי היה מעכב את הפריחה ואם קצצה ושייר מן הנגע כ"ש מכל סביביו ד"ה פרחה בכלו טהור דהא חזינן דפרחה בכלו ובשר חי לא קא מעכב ליה ע"מ נחלקו על שקצצה מכוון דר"א סבר הואיל וקצצה מכוון חיישינן שמא קצץ עמה קצת בשר חי ואי לא הוה קצץ ליה הוה מעכב הלכך פריחה בכלו לא מהני עד שיולד לו נגע אחר ויטהר הימנו ורבנן סברי הואיל ולא נקצץ לבשר חי עמו לשמא קצץ לא חיישינן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הפורח כו'.</b> בפורח מן הטמא קתני עד שתתמעט בהרתו מכגריס ובפורח מן הטהור קתני עד שתחזיר לכמות שהיה משום דבפורח מן הטמא דאיטהר ליה בפריחה וחזירה דראשי איברים קמיטמא ליה משום בשר חי וכל זמן שהוא מתגלה יותר טומאתו יותרת והו"ל האי חזירה סימן טומאה וכל כמה דלא אימעט מכגריס א"נ חזר לכמות שהיה הוה ליה גדלה החזירה וגדלה סימן טומאה דיליה. עד דאימעט מכגריס ואזיל ליה נגעו אבל בפורח מן הטהור דפריחה קא מטמא ליה משום פסיון כי חזר לכמות שהיה הויא הלכה הפסיון וטהור:
+
+Mishnah 2
+
+<b>נולד לו שער לבן רבי יהושע מטמא כו'.</b> תניא בתוספתא שער לבן החוזר אחר פריחת החלט מחיה ושער לבן ופסיון ואחר פריחת הסגר. רבי יהושע מטמא. אמר ר' יהושע שער לבן סימן טומאה והמחיה סימן טומאה מה מחיה חוזרת ומטמאה אף שער לבן חוזר ומטמא א"ל ר"ע אם מחיה חוזר ומטמא שכן הוא מטמא בתחלה תאמר בשער לבן שכן אינו מטמא בתחלה ועוד נאמר בשר חי בשר חי חוזר ומטמא ואין שער לבן החוזר מטמא:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל פריחת כו' שבפריחתן טהרו טמא.</b> לאפוקי בא כולו לבן בתחלה כשחזרו ראשי איברים הרי אלו כמות שהיו כדתנן לקמן:
+<b>כל חזירת ראשי איברים שבחזירתן טמאו טהור.</b> לאו דוקא בחזירתן טמאו אלא אם נתכסו מתוך הטומאה ואפילו בא כלו לבן תחלה שחזירתן לא טמאוהו אלא הרי אלו כמות שהיו ואם היה טמא נתכסי טהור כדתנן לקמן מתוך הטומאה טהור אלא אתי לאפוקי אם חזירתן לא טמאוהו והיה טהור נתכסו טמא כדתנן התם מתוך הטהרה טמא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שתי בהרות כו' ואח"כ פרחה בכולו טהור.</b> ור' נחמיה פליג דתניא בתוספת' ר' נחמיה אומר אם מתחלה פרחה מטמאה לטהורה טהור מטהורה לטמאה טמא:
+<b>אם מדובקין זה לזה.</b> גרסי' הואיל ומדובקין ונראין כא' הו"ל פורח מן הטמא וטהור:
+<b>וחכ"א בוהק פחות מכעדשה.</b> או בוהק אפי' כעדשה או מחיה פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה ואין סימן טומאה בסוף. ומודה ר"מ בבוהק שאינו סימן טומאה אלא בתחלה ולא בסוף ולא נחלקו אלא על פחות מכעדשה ר"מ סבר מחיה פחות מכעדשה אפי' בסוף כבוהק בתחלה מה בהק שאינו טמא משום מחיה בנגע בפריחה מעכב בתחלה אף מחיה פחות מכעדשה אע"פ שאינו מטמא בנגע משום מחיה מעכב בפריחה אפי' בסוף. ורבנן סברי מחיה פחות מכעדשה בתחלה כבהק בתחלה ומעכב ובסוף כבהק בסוף ואינו סימן טומאה. ובתוספתא תניא כמה חזירת ראשי אברים רמ"א כל שהוא. ר' יוסי אומר כעדשה. אר"מ וכי משום מחיה הן מטמאין והלא אין מחיה מטמא בראשי אברים אלא גזירת מלך הוא ואפי' בכל שהוא א"ר יוסי וכי משום ראשי אברים מטמא והלא אם חזרה אמצעיתו טמא ועוד נאמר כאן בשר חי ולהלן נאמר בשר חי מה בשר חי האמור להלן בכעדשה אף בשר חי האמור כאן כעדשה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ה"ג הבא כולו לבן יסגיר נולד לו מחיה או שער לבן טמא לא נולד לו לא מחיה ולא שער לבן טהור נולד לו שער לבן יחליט השחירו שתיהם או אחת מהן הקצירו כו' עד והבהק טהור.</b> וברישא אשמעינן סימני טומאה שלו ואם לא נולד טהור והדר למאי דפתח נולד לו שער לבן יחליט שאמרתי לך נולד לו שער לבן טמא אם השחירו שתיהן וכו' טהור וכולן שחזרו כו' הרי אלו כמות שהיו. כיון דבפריחתן לא טהרו טמא דלא איקרי פריחה כלל אלא בהרת גדולה הלכך אין בו דין ראשי אברים והרי אלו כמות שהיו בין להסגיר בין להחליט בין לפטור:
+<b>פרחה במקצתו טמא.</b> אחר שחזרו ראשי אברים פרחה במקצתן טמא משום פשיון:
+<b>פרחה בכולו.</b> אחר שפרחה במקצתן הרי הוא טהור שפרח מן הטמא. והוא שפרחה בכולו אחר שפרחה במקצתו אבל פרחה בכולו כאחת קאזיל וקתני בסיפא:
+
+Mishnah 8
+
+<b>אם בכולו פרחה כו' מתוך הטהרה.</b> כגון הבא כולו לבן בתחלה ולא נולד לו שער לבן או מחיה או שהשחירו וכל גונא דקתני טהור ונתגלו ראשי אברים והרי הוא כמות שהיה וטהור וחזר ופרחה בכולו כאחת טמא:
+<b>מתוך הטומאה.</b> כגון שנולד לו שער לבן או מחיה והחליטוהו ונתגלו ופרחה כולו כאחד שהוא מתוך הטומאה טהור:
+
+Mishnah 9
+
+<b>הבא כולו לבן כו'.</b> דהכא אית ביה תרי סימני טהרה הלכה המחיה ופרחה בכולו ר' ישמעאל סבר הכא משום הלכה המחיה הוא דאיטהר ולא איקרי פריחה אלא סימן טומאה הוא דאזיל ליה והרי הוא כבא כולו לבן הלכך חזירתו לא טמאו כבהרת גדולה דתנן וכולן שחזרו ראשי אברים הרי אלו כמות שהיו והוא היה טהור שהלכה מחייתו. ראב"ע סבר משום פרחה בכולו איטהר והרי היא כבהרת קטנה שפריחתו טהרו וחזירתו טמאו כדתנן לעיל כל שבפריחתן טהרו טמא וכשיחזרו טמאים:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>דק לקוי קצר.</b> ר"ע דרש נוטריקון דק קצר:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אחת צהובה ואחת שחורה.</b> לר' יהודה נמי אצטריך כדמשמע בת"כ ואפילו בצומח כדכתב הר"ש:
+<b>אחת לבנה.</b> דצהוב דקרא דוקא צהוב ושחור דקרא לאו דוקא שחור אלא אפילו לבנה וכל מראה לבד מצהוב שתי שערות מצילות. מדכתיב ובו שער צהוב ולא היה בו שער צהוב וכתיב ושער שחור צמח בו ולא כתיב נמי וצמח בו שער שחור כדכתיב בשער צהוב מכלל דוי"ו ושער שחור אתא לרבויי כל שער לבד מצהוב:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ה"ג שער צהוב שקדם את הנתק ר"י מטמא.</b> ול"ג טהור:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ר"ש אומר כו'.</b> למאי דמפרשי לר"ש שאותו שער צהוב הוא דטהור אבל נולד לו שער צהוב אחר טמא קשיא דר"ש אדר"ש. דהא ר"ש הוא דאמר כל שאינו סימן טומאה בנתק הרי הוא סימן טהרה בנתק ומציל והכא האי שער צהוב טהור הוא אע"ג דאזיל ליה שער שחור וליהוי סימן טהרה לאצולי נמי אשער צהוב שיולד לו אח"כ. ותניא נמי בתוספתא הלך שער שחור מן הנתק והניח שער צהוב במקומו טהור ולא עוד שהוא טהור אלא שהוא מציל מיד שער צהוב דק ופשיון הבאים אח"כ וע"כ ר"ש הוא דאמר בשער צהוב שקדם לנתק כל שאינו סימן טומאה הרי הוא סימן טהרה ומציל דר"א בן יעקב קאמר דלא מציל. תו קשיא היכא אשכחן כה"ג דליתני ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש והדר ליתני רש"א למיפלג אדרשב"י משום ר"ש. הילכך גרסינן ר"ש מקמי דר"ש ב"י והכי אשכחן טובא דסתמא תני אליבא דר"ש הכי והדר קתני ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש הכי. ומתני' הכי מפרשי ת"ק סבר אע"פ שהלך לו שער שחור טהור אותו שער צהוב שהיה קודם לכן אבל נולד לו שער צהוב אחר טמא וראב"י הוא דאמר בשער צהוב שקדם לנתק לא מטמא ולא מציל והכא נמי שער צהוב שטהר על ידי שער שחור לא מטמא ולא מציל ואם נולד לו שער צהוב אחר לא מציל השער צהוב שהיה כבר לטהרו. ר"ש אומר כל שער צהוב שטהר כו' אין לו טומאה עולמית כ"ז שהוא עומד ואפילו נולד לו שער צהוב אחר הרי השער צהוב זה סימן טהרה להציל מיד שער צהוב שנולד לו אח"כ וכן מיד פשיון אפילו נולד לו אח"כ כדתניא בתוספתא ור"ש לטעמיה דאמר התם כל שאינו סימן טומאה מציל. אבל אם נשר שער צהוב זה. ואח"כ נולד לו שער צהוב אחר או פשיון טמא דכל נתק שטהר לא אמרינן. ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה עולמית ואפילו נשר שער צהוב ואח"כ נולד לו שער צהוב או פשיון טהור כיון שטהר הנתק שעה אחת:
+
+Mishnah 9
+
+<b>איזהו זקן כו'.</b> ותניא בתוספתא איזהו הראש ואיזהו הזקן מן הפרק של לחי ולמעלה זה הראש מן הפרק של לחי ולמטה זהו הזקן. מלפניו מותח את החוט מאזן לאזן כל שמן החוט ולמעלה זהו הראש מן החוט ולמטה זהו הזקן מאחריו מפיקה של פירקא ולמעלה זהו הראש מפיקה של פירקא ולמטה אע"פ שהוא מגדל שער הרי הוא כעור הבשר לכל דבר מלפניו מחוליא של גרגרת ולמעלה זהו הזקן מחוליא של גרגרת ולמטה אע"פ שהוא מגדל שער הרי הוא כעור הבשר לכל דבר:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אפילו חוט אפילו משיחה כו'.</b> ואע"ג דכל חדא וחדא באפי נפשה לא מטמא בנגעים עורות הים לא מטמאי וחוט ומשיחה נמי לא מטמאי בנגעים עד שיהא בו כדי לארוג שלש על שלש מ"מ הואיל וחבר להן דבר שהוא מקבל טומאה שהחוט והמשיחה הוא מין המקבל טומאה ואפילו הוא מין המקבל שאר טומאות ולא טומאת נגעים טמא בנגעים:
+
+Mishnah 2
+
+<b>מחצה למחצה מטמא בנגעים.</b> ור"ש ב"י פליג כדתניא בתוס' ר"ש ב"י אומר משום ר"ש הואיל וספק נגעים להקל מחצה על מחצה טהור:
+
+Mishnah 3
+
+<b>הצבועים.</b> בשלשה דברים אמרה תורה צמר ופשתים דוקא בנגעים ובגדי כהונה ובשעטנז בנגעים שאינן צבועים דוקא בשעטנז בין צבוע בין שאינו צבוע בבגדי כהונה צמר צבוע דוקא תכלת וארגמן ותולעת שני ופשתן אינו צבוע דוקא. ובנגעים דבעינן שאינן צבועין ילפינן לה בת"כ דכתיב בפרשה צמר ופשתי' מקיש צמר לפשתים מה פשתים כ��רייתו אף צמר כברייתו יכול צמר שברייתו שחורה או שאר צבעים מטמא בנגעים ת"ל הפעם השני צמר ופשתים מה פשתים שברייתו לבנה אף צמר שברייתו לבנה דוקא:
+
+Mishnah 4
+
+<b>הכל הולך אחר הנראה.</b> ותניא בתוספתא בבגד הולך אחר הערב ובכרים וכסתות אחר השתי וזה הולכין אחר הנראה. כלומר בבגד הערב נראה ובכרים וכסתו' השתי נראה:
+<b>בירקרק שבירקרוקים כו'.</b> תניא בתוספתא ואיזהו הירוק שבירקרוקים רא"א כשעוה וכחלמון. סומכוס אומר ככנף טווס וכהוצין של דקל ואיזהו אדמדם שבאדמדומי' כזהורית יפה שבים:
+
+Mishnah 5
+
+<b>העומד כו'.</b> הבגדים בשבוע ראשון כהה ועומד יכבס ויסגור ופושה ישרף בשבוע שני פושה ועומד ישרף וכהה יקרע. והאי יכבס דבשבוע ראשון הוא בשבע סממנים כתרגומו ויחוורון ודוקא ע"י ציווי הכהן ואם יסור הנגע אחרי הכבוס דכתיב וכבס שנית וטהר היינו טבילה על ידי עצמו כתרגומו ויצטבע שהוא תרגום של טבילת בגדים. ושני כבוסין הן בשבע סממנין נגעים ודם חטאת שנתן על הבגד ובשניהן תרגומו ויתחורון:
+
+Mishnah 6
+
+<b>חזר למטלית שורף את הבגד.</b> תנא עלה בתוספתא והמטלית תשמש עצמה בסימנים:
+<b>והמטלית כו' הבגד השני בסימנים.</b> תני עלה בתוספתא וטעונה שרפה באחרונה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>פושין מזה לזה.</b> ור"נ פליג דתניא בתוספתא רבי נחמיה אומר לעולם אין מטמאין בנגעים עד שיהא בא' מן הלבן ג' על ג':
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מן הכובד העליונה כו'.</b> כובד העליונה הוא שכרוך עליו השתי והכובד התחתונה הוא שכורכין עליו את הארוג:
+<b>שני דפי חלוק.</b> כדתניא בתוס' ב' דפין חלוק מצטרפין זה עם זה ופושין מזה לזה א"ר נחמיה בד"א בזמן שהן ע"ג קירוס אבל פצען תפרן ועשאן אחד אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה. וקמיירי מתני' כי הא דרבי נחמיה:
+
+Mishnah 10
+
+<b>נראה בשתי העומד כו'.</b> תנא בתוספתא שתי כ"ז שהוא עתיד לארוג חבור. גמר מלארוג אין טמא אלא עד מקום שהוא עתיד לפצוע:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>על ארבע קורות.</b> שבולטין ארבע קורות מבנין ועליהם תלוי הבית אינו מטמא בנגעים דלאו מחובר בארץ הוא שתלוי באויר על ד' קורות:
+<b>על ד' עמודים מטמא.</b> שנעץ ארבעה עמודים בארץ ובנה עליהן הבית מטמא בנגעים דהוי מחובר לארץ הואיל ובנה על גבי העמודים הנעוצים בארץ:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ה"ג בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש אחד בסלע ואחד בלבנים ואחד בעפר.</b> ופירוש אחד בין כלומר בין בשיש בין בסלע בין בלבנים בין בעפר טהור:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואפילו חבילי עצים כו'.</b> הני תנאי בהא קמיפלגי ר' יהודה סבר מדכתיב ולא יטמא כל אשר בבית כל לרבות אפילו חבילי עצים וחבילי קנים דלא מיטמאי בשאר טומאות בבית המנוגע מיטמאי וקאמר קרא כל שבבית יטמא. מידי דהוה אבית עצמו דלא מיטמא בשארי טומאות דמחובר לקרקע אינו מקבל טומאה ובנגעים מיטמא גזרת מלך הוא הכא נמי חבילי עצים וחבילי קנים שבבית גזירת מלך הוא דליטמי:
+<b>רבי שמעון אומר עסק הוא לפנוי.</b> מיטמו לא מיטמאו אלא מדכתיב ופנו את הבית הכתוב מעסיקו לפנות אפילו חבילי עצים וחבילי קנים ולאו משום טומאה כלל. וכל דכתיב אכלים דמקבלי טומאה. ור' מאיר פליג אתרווייהו וקסבר כל שאינו מקבל טומאה בשאר טומאות הכא נמי לא מיטמא ולאפנויי נמי לא בעי אלא כלי חרס שאין לו טהרה במקוה אבל כל שיש לו טהרה אפילו הנך דמקבלי טומאה לא בעי לאפנויי דופנו דמצריך קרא משום דחסה על ממונו הוא דמצריך ולא מיבעיא חבילי עצים וחבילי קנים דלא בעי לאפנויי דלא מקבלי טומאה כלל:
+
+Mishnah 6
+
+<b>אלא מביא שתים תחת שתים תחת שלש תחת ארבע.</b> כיון שמביא שתים אפילו תחת שלש תחת ארבע נמי:
+<b>אבל הוא לבדו מביא את העפר שנאמר ועפר אחר יקח.</b> הוא לבדו יקח:
+<b>וטח את הבית.</b> מילתא באנפי נפשה הוא למדרש שאין חבירו מטפל עמו בטיחה וברישא דריש מיקח שאין חבירו מביא את העפר:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ר"א אומר בית הבנוי כו'.</b> ר"א אנתיצה קאי דקאמר ת"ק נותץ את שלו ומניח את של חברו ולא קמפליג מידי ואתא ר"א וקאמר בד"א בפתין שהם אבנים קטנים שאין האבן שהנגע בו נכנס לבית חברו אבל נראה בראש שאותו אבן שהנגע בו נכנס לבית חברו נוטל את כולו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>במה שהן.</b> האבן במה שהוא אפילו פחות מכזית וקאמר האי לישנא למימר שאם האבן שלם הוא מטמא במה שהוא אפילו פחות מכזית אבל אם איננו שלם אינו מטמא בפחות מכזית:
+
+Mishnah 4
+
+<b>מטמא בתוכו.</b> אם הכניס ידו לתוך הבית ונגע בו ואע"ג דלא נכנס גופו לתוכו דליהוי טמא משום בא אל הבית אם נגע בכותל מתוכו מיטמא כדפירש"י:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>וכן באבן המנוגעת.</b> עד כאן ותו לא גרסינן מידי במתני'. וכ"ה בברכות ובקדושין. וקתני וכן באבן המנוגעת אם אדם נושא את האבן המנוגעת הוא כמצורע שאם עומד תחת האילן מטמא הטהור אפילו עובר שם ואם טהור עומד והוא עובר טהור ולגירסת הספרים מאי טהור ומאי ואם הניחה אפילו לא הניח אלא שעמד הנושא את האבן טמא הטהור. ובתוספתא תניא וכן באבן המנוגעת הטהור עומד ונזרקו אבנים מנוגעו' תחת האילן טהור ואם נחו טמא. כלומר שנזרקו האבני' דרך תחת האילן ונפלו להלן מן האילן שהוא הטהור עומד וטמא עובר טהור ואם נחו תחת האילן הרי הטמא עומד טמא. והתם שפיר קאמר אם נחו דמיירי בזריקה אבל מתני' דסתמא קתני ולא קמפרש מידי מיירי באדם הנושאן וכגונא דרישא ולא צריכה להניחה אלא אם עמד הנושא טמא. ואמרינן נמי בקדושין א"ר נחמן בר כהן זאת אומרת רכוב כמהלך דמי מדאמרינן באבן המנוגעת אם האדם הנושאה עובר טהור ואמאי האבן מיתב יתבא בחיקו אלא אנן לאו בתר האבן אזלינן אלא בתר אדם הנושאה ואיהו הא עובר ורכוב נמי לאו בתרא דידיה אזלינן אלא בתר בהמה הנושאתו. שמעינן מהא דהכא לאו בהניחה עסקינן אלא באדם הנושא את האבן שהוא כמצורע אם עבר טהור ואם עמד טמא. והא דמייתי בקידושין טמא עומד תחת האילן וטהור יושב טהור. ואם ישב הטמא. הטהור טמא. הכי גריס לה רש"י ז"ל מדתניא בת"כ. והאמת שבושא הוא דנפל בת"כ חדא דהתנן אם טמא עומד אפילו טהור עובר טמא ולא מיבעיא טהור יושב ותו רש"י ז"ל בעצמו קמפרש בברכות דמייתי למתני' דהכא טמא עומד וטהור עובר טמא וקאמר רש"י ז"ל מכאן אמרו עומד כיושב דמי דקבוע. אלא בת"כ נמי ה"ג טמא יושב תחת האילן וטהור עובר טמא. טמא עובר תחת האילן וטהור יושב טהור. וכן באבן המנוגעת. והכי נמי גרסינן בקדושין ונקט בת"כ יושב ה"ה בעומד אלא איידי דקרא כתיב מושבו נקט נמי יושב והיינו נמי דדייק רב נחמן בר כהן רכוב כמהלך דמי מאבן המנוגעת דהתם נמי בעובר טהור דהוי כאילו האבן מהלך וכדאמרן:
+
+Mishnah 8
+
+<b>טלית טהורה כו'.</b> בטלית טהורה אם הכניס שלש על שלש אע"פ שאינו רוב הבגד כגון שהוא בגד גדול טמא. כדתניא בתוספתא וטהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת ור' נחמיה מטהר עד שיכניס את רובה מכלל דלרבנן אע"פ שלא הכניס את רובה טמאה ואם הכניס את רוב הבגד אע"פ שאין בה שלש על שלש שהוא בגד קטן טמא ובין שלש על שלש ובין רוב הבגד אע"פ שאין בהן כזית טמא אבל אם אין בה לא רוב הבגד ולא ג' על ג' אף ע"פ שיש בה כזית טהורה ובטלית טמאה אם הכניס ממנה כזית אף ע"פ שאין בה רוב ולא ג' על ג' או הכניס רוב או ג' על ג' אע"פ שאין בהן כזית טמאה כדתניא בתוספתא טלית טמאה שיש בה ג' על ג' ואין בה כזית והכניס רובה לבית טהור טמאתו:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>אינו דין שלא יטמא את מה שעליו כו'.</b> ותני בתוספתא א"ל ר"י מצינו שיפה כח הטמא להציל מכח הטהור ישראל מקבלין טומאה ומצילין בגדים בבית המנוגע הבהמה והכותי אין מקבלין טומאה ואין מצילין בגדים בבית המנוגע:
+
+Mishnah 11
+
+<b>כולם מיד טמאים.</b> גרסינן ול"ג כלים דמכלים קא סליק אלא כולם קתני כלומר אפילו עד הקורות למר ועד ד"א למר כולם טמאים מיד רי"א אם שהה כדי הדלקת הנר ובתוספתא תניא מצורע שנכנס לבית כל הכלים ששם הרי אלו טמאין מיד א"ר יהודא בד"א בזמן שנכנס ברשות אבל נכנס שלא ברשות כל הכלים ששם טהורים עד שישהא כדי הדלקת הנר:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>העביר תער על כל בשרו.</b> לאו דוקא כל בשרו אלא מקום כנוס שער ונראה. אבל לא בית הסתרים. אלא איידי דנזיר אינו מגלח אלא שער ראשו קתני הכא במצורע כל בשרו:
+<b>מנודה מביתו שבעת ימים.</b> שאסור ליכנס לביתו אלא ישב חוץ לביתו וחוץ לביתו נמי אסור בתשמיש המטה והני תרתי שמעינן מאהלו דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ודרשינן מחוץ לאהלו ממש שישב חוץ לביתו ודרשינן נמי אהלו זו אשתו שאסור בתשמיש המטה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>נמצאו שלש טהרות במצורע ושלש טהרו' ביולדת.</b> שלש טהרות במצורע הן מה שטהור מלטמא בביאה ומה שטהור בהערב שמשו לתרומה ומה שטהור בהבאת כפרתו לקדשים. שבשלשתן כתוב וטהר שנאמר ורחץ במים וטהר ואחר שבעת ימים נאמר ורחץ את בשרו במים וטהר שהוא לתרומה ואחר כפרתו נאמר וכפר עליו הכהן וטהר. וג' טהרות ביולדת מה שטהורה לבעלה אחר שבעה לזכר ואחר שבועיים לנקבה ומה שטהורה אחר מ' לזכר ואחר פ' לנקבה לתרומה כשהעריב שמשה ומה שטהורה אחר כפרתה לקדשים. טהורה לבעלה נאמר תשב בדמי טהרה ולתרומה ילפינן כל מחוסר וכפרה מובא השמש וטהר שאוכלין בהערב שמש ולקדשים כתיב וכפר עליה וטהרה. אבל אוכל במעשר לא חשיב דלא כתיב ביה וטהר דמעשר כחולין והלכך לא חשיב אלא מצורע ויולדת דאיתנהו בהו הנך ג' טהרות דאמרן דכתיב בהו וטהר אבל זב וזבה לית בהו אלא ב' טהרות לתרומה ולקדשים:
+
+Mishnah 4
+
+<b>הנזיר והמצורע והלוים.</b> נזיר שער ראשו מצורע ולוים על כל בשרם:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אחד בכלי ואחד ביד.</b> תנא בתוספתא היו ב' כהנים מקבלים את דמו אחד בכלי ואחד ביד זה שקבל בכלי מקבל תחלה וזה שקבל ביד מקבל אחריו ואם שנה כשר זה שקבל בכלי מקבל בימין וזה שקבל ביד מקבל בשמאל ואם שנה פסול זה שקבל בכלי בא וזרקו ע"ג המזבח זה שקבל ביד בא לו אצל המצורע ואם שנה פסול:
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>ואם לא נתן לא כפר.</b> דכתיב יתן על ראש המטהר וכפר משמע יתן וכפר בזה יכפר שזהו הכפרה אבל אם לא נתן לא כפר:
+<b>ר"י בן נורי אומר כו'.</b> דכתיב גבי דל יתן על ראש המטהר לכפר ולכפר משמע יתן להרצאת כפרה אבל לא לעכב והא דכתיב נמי גבי עשיר וכפר שאם לא נתן מעלין עליו כאילו לא כפר:
+
+Mishnah 11
+
+<b>העני והעשיר כו'.</b> תלתא קראי כתיבי אשר תשיג ידו מאשר תשיג ידו את אשר תשיג ידו. אשר תשיג ידו מלמד אשר תשיג ידו מתחלה כשהיה מצורע ואחר כך קודם שהביא קרבנותיו העני הרי העשיר והעני. מאשר תשיג ידו מקצת אשר תשיג ידו שהשיגה ידו במקצת קרבנותיו ואח"כ העני. את אשר תשיג ידו. את אשר תשיג ידו היום ובשעת ��צורע היה עני הרי עני והעשיר נמצאו שלשתן בכתוב:
+
+Mishnah 12
+
+<b>עני שהביא קרבן עשיר יצא.</b> שנא' זאת תורת אשר לא תשיג ידו תורת לרבות כל התורות הכתובים למעלה בין תורת העשיר בין תורת הדל נוהג באשר לא תשיג ידו שאם הביא קרבן עשיר יצא:
+<b>ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא.</b> שנאמר זאת למעט באשר לא תשיג נוהג דין שניהם אבל בעשיר אינו נוהג דין עני:
+
+Mishnah 13
+
+<b>אמר להם יכתוב נכסיו כו'.</b> תנא בתוספתא מה עושין לתקן המצורע הנשאר זו השאלה שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע ואמר להם להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה בא על ספק חטאת העוף אינו יכול שעשיר שהביא קרבן עני לא יצא הא כיצד יכתוב נכסיו לאחרים ונמצא עני ומביא חטאת העוף א"ל ר' יהושע עכשיו שאלתם דבר חכמה:
+סליק מסכת נגעים

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Niddah/Hebrew/Vilna, 1901.txt

@@ -0,0 +1,255 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Niddah
+אליהו רבא על משנה נדה
+Vilna, 1901
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה נדה
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והמשמשת בעדים.</b> היא הבדיקה שלאחר תשמיש דתנן משמשת בשני עדים אחד לו ואחד לה קתני העד שלה הרי זה כפקידה. והא דקתני עדים קמ"ל אותו העד שלה שבשעת מעשה יש עדים שהוא לאחר תשמיש שיש שני עדים אחד לו ואחד לה הוא דהוי כפקידה אבל העד שלה שאין בשעת מעשה אלא עד אחד כגון בדיקה שלפני תשמיש דתנן הצנועות מתקנות להן שלישי לא הוי כפקידה כדאמר רב יהודה אמר רב עד שלפני תשמיש אינו ממעט כפקידה מתוך שמהומה לביתה אינה בודקת בחורין ובסדקין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>אינה מונה אלא משעה שראתה.</b> דסד"א תיהוי מקולקלת ממעת לעת כרואה כתם דתנן הרואה כתם הרי זו מקולקלת (פ"ו י"ג) ה"נ לא ידעה פתח נדתה ואימת קא מתחיל י"א יום שבין נדה לנדה אי מתחיל לאחר ז' ימים ממעת לעת דממעת לעת חזאתה אי מתחיל לאחר ז' ימים מהשתא. קמ"ל אינה מונה אלא משעה שראתה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>אבל הלכה כר"א.</b> לאו ר' יהושע קאמר לה אלא סתם מתני' היא דקאמרה לה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>הכי גרסי' מניקה עד שתגמול את בנה נתנה (את) בנה למניקה גמלתו או מת מטמאה מעת לעת דברי רבי מאיר וחכ"א דיה שעתה.</b> ודברי רבי מאיר אכולהו וקאמר מניקה עד שתגמול את בנה ואפילו מניקה והולכת ארבע וחמש שנים ואם אינה מניקה אלא שנתנה (את) בנה למניקה או גמלתו או מת אפי' בתוך כ"ד חדש מטמאה מעת לעת. קסבר דם נעכר ונעשה חלב. וחכ"א דיה שעתה כל כ"ד חודש בין מניקה ובין שאינה מניקה כל כ"ד חדש דיה שעתה לאחר מכן מטמאה מעת לעת. קסברי יולדת אבריה מתפרקין ואין דמה חוזר עד כ"ד חדש. והכי תניא בתוספתא מניקה שמת לה בנה בתוך כ"ד חדש מטמאה מעת לעת לפיכך אם מניקתו והולכת אפי' ארבע וחמש שנים דיה שעתה דברי רבי מאיר. רבי יוסי ור"ש אומרים דיה שעתה כל כ"ד חודש לפיכך אם מניקתו והולכת אפילו ארבע וחמש שנים אין לה אלא כ"ד חודש. והכי מייתי לה בגמרא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואם ראתה הראשונה מאונס.</b> תניא בתוספתא ואיזהו מאונס פיהקה וראתה קפצה וראתה הכתה בעלה וראתה נשאת משא כבד וראתה זהו אונס:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>איזה אחר זמן כדי שתרד כו'.</b> כלומר איזה אחר. אחר זמן שאחר זמן אותו יום טמאים מספק ופטורין מקרבן וקאמר איזה אחר אחר זמן שלא תטמא עוד את בועלה כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה וזהו אח"כ שנחלקו עליו ר"ע וחכמים. והכי מפרש לה למתני' בגמ' משום דקשיא ליה תוספתא דתניא בכדי שתושיט ידה תחת הכר טמאין מספק ופטורין מקרבן ואם שהתה בכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה וכן כששהתה מעל"ע נחלקו ר"ע וחכמים:
+
+Mishnah 4
+
+<b>או תשמש לאור הנר.</b> מסקינן בגמרא אימא תבדוק לאור הנר:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אם אינו מטמא כו' מטמא משום משקה.</b> כלומר משום מעינות הנדה כמו רוקה ומימי רגליה:
+<b>לא כך ולא כך.</b> לא משום כתם ולא משום מעינותיה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אדומים.</b> אכולהו אשערה ואקליפה ואעפר ואיבחושים שהיו אדומים:
+<b>כמין דגים וכו' שיש ארבעה מיני שרצים המפורשין בתורה.</b> שרץ העוף ושרץ המים ושרץ הארץ הן שנים את שפרים ורבים ואת שאינם פרים ורבים כגון תולעים ודומיהם שנבראים מן האדמה. וכולן שנויין במשנה. דגים הן שרץ המים שכל שבמים נקראים דגים. וחגבים הן שרצי העוף שקצים הן שרץ האדמה שפרים ורבים. ורמשים הן אותן שאין פרים ורבים. והכי תניא בת"כ לכל שרץ אין לי אלא אותן שפרים ורבים שאינן פרים ו��בים מנין ת"ל הרומש על הארץ:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מטמאין משכב תחתון כעליון.</b> אפי' עשר מצעות זו על גבי זו מטמאין המשכב התחתון כעליון ששוכב עליו:
+<b>מפני שהן בועלי נדות.</b> ובנשואים שנו:
+<b>והן יושבות על כל דם ודם.</b> ולא קתני שהן. דתרתי קתני מפני שהן בועלי נדות משום שיום שפוסקת בו זיבה מונה למנין שבעה דסברי מקצת היום ככולו ואנן שבעה נקיים שלמים בעינן ועוד שהן יושבות על כל דם ודם ומשלימות דם אדום לדם ירוק שאם רואה דם ירוק מתחלת למנות שבעה ימי נדה ואם רואה באותן הימים דם אדום משלימים לדם ירוק ומדם אדום ליכא ז':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ב"ש אומרים כרוקה וכמימיה רגלי'.</b> דגזור אטו יולדת בזוב והיינו דקתני סיפא ומודים ביולדת בזוב ומאי נפקא לן מיניה אם מודי ב"ש אלא סיפא לגלויי רישא וה"ט דב"ש דאמרו כרוקה וכמימי רגלי' משום גזרה דיולדת בזוב ומטמא לח ואינו מטמא יבש דעבוד רבנן הכירא:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מטמא בזיבה וכו'.</b> כאן שנה ג' מיני טומאות טומאת זיבה היוצאת מן הגוף. וטומאת נגעים שעל הגוף וטומאת מת שהיא טומאת מגע:
+<b>כחתן שלם.</b> שהחתן דרך להתאבל עליו מאד וקאמר שעל התינוק מתאבלין בכל דיני אבלות כמו שמתאבלין על חתן גמור:
+
+Mishnah 4
+
+<b>וחייבין עליה משום אשת איש.</b> אם בא אחר על היבמה הזו שהיא בת ג' ויום א' והיבם בא עליה חייב משום א"א שקנינו קנין גמור. אבל בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו דקתני סיפא קנאה לא קתני חייבין עליה משום א"א שאין קנינו קנין גמור לחייב עליה משום א"א כדקתני סיפא ואינו נותן גט עד שיגדיל:
+<b>לטמא משכב תחתון כעליון.</b> שאפי' עשר מצעות זו ע"ג זו מטמא משכב התחתון כהעליון ששוכב עליו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ונסקלת על ידו.</b> וקשיא רישא גבי תינוקת נמי ליתני ובהמה נסקל על ידה. שאם בא עליה בהמה נסקל על ידו. ונראה לי דתנן (סנהדרין דף נ"ד) אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא לפי שבאת לאדם תקלה ע"י לפיכך אמר הכתוב תסקל. ד"א שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה. בעי רב המנונא (שם נ"ה) ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו. תקלה וקלון בעינן והכא קלון איכא תקלה ליכא או דלמא קלון אע"פ שאין תקלה. ואמר רב יוסף ת"ש דתנן בקטנה בת ג' שנים ויום אחד ואם בא עליה אחד מכל העריות מומתין ע"י ואפילו בהמה והא הכא דקלון איכא תקלה ליכא וקתני מומתין ומשנינן כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה ואמר רבא תש' בן תשע שנים ויום אחד פוסל את הבהמה ונסקלת על ידו והא הכא תקלה ליכא וקתני נסקלת ומשנינן כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עילויה עליה דידיה חס רחמנא אבהמה לא חס רחמנא. וקשיא לן וכי מאחר דמשנינן בקטנה כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא מאי הדר רבא ופשיט לה מקטן בקטן נמי ל"ש. וניחא לן קסבר רבא האי שינויא דקטנה דיחויא בעלמא הוא דאיכא למימר ואם בא עליה אחד מכל עריות דקתני היינו חוץ מבהמה דקטנה לאו מזידה היא כדאמרינן בעלמא פתוי קטנה אונס וא"נ מדעתה עשתה היא כמפותה והוי אונס והיינו דפשיט ליה מקטן דקתני בהדיא ונסקלת על ידו ומשני כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא והשתא איכא למימר מתני' דלא קתני בקטנה ובהמה נסקל על ידה משום דלא פסיקא ליה דאימא הואיל ופתוי קטנה אונס הוא אינו נסקל אבל בקטן ודאי נסקלת דזכר לא אנוס דאין קישוי אלא לדעת:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>פגה בוחל וצמל.</b> שהאשה כל זמן שהיא בבית אביה נמשלת כתאנה והיינו דכתיב נוצר תאנה יאכל פריה אביה שנוצרה אוכל פירותיה מציאתה ומעשה ידיה ומוכרה. ופירותיה הן כתאנה שנלקטין מעט מעט ואין לקיטתן כאחת כך אביה אוכל פירותיה מעט מעט מה שמוצאת ומה שעושה ומרוחת מעט מעט ומוכר אותה לשנה ונוטל שכר שנה או שנתים וכשהיא בבית בעלה נמשלת כגפן שנאמר אשתך כגפן פוריה וכמו שהגפן אינו אלא לפירות כך אשה אינו אלא לבנים והיינו דתנן נשים בבתוליהן כגפנים. נמצא ד' זמנים באשה. קטנה. נערה. ובוגרת. וכשהיא נשואה נקראת על שם בעלה. אך בתוס' ה"א אשה על שם איש שאם הוא חכם נקראת היא חכמה בעלה עשיר היא נקראת עשירה. חסיד נקראת חסידה. נקב"ה סי'. נער"ה קטנ"ה בוגר"ת ה"א:
+
+Mishnah 8
+
+<b>איזהו סימניה.</b> סימני נערות. דתנן (ר"פ דלקמן) בא סימן התחתון עד שלא בא העליון. מכדי סימן התחתון ודאי סימני נערה דסימן התחתון בבוגרת ליכא אי אמרת בשלמא סימן העליון נמי בנערה היינו דקתני בא התחתון עד שלא בא העליון אלא אי אמרת העליון בבוגרת מאי בא תחתון עד שלא בא העליון פשיטא דסימני נערה מקמי סימני בוגרת קאתי:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בן כ' שנה כו' והוא סריס.</b> זה הכלל עד בן י"ג שנה ויום אחד אפילו אם הביא שתי שערות אינן אלא שומא והרי הוא קטן לכל דבר ואפי' אם נשארו אותן השערות שהביא לפני י"ג ויום אחד עד לאחר י"ג ויום אחד אינן אלא שומא. בן י"ג שנה ויום אחד אם הביא ב' שערות הרי הוא כגדול לכל דבר לא הביא ב' שערות אע"פ שנראו בו סימני סריס הרי הוא כקטן לכל דבר עד שיהא בן עשרים שנה. בן כ' שנה הביא שתי שערות אם נראו בו כל סימני סריס בידוע שהוא סריס והרי הוא גדול למפרע מי"ג שנה ויום א' ואילך. לא נראה בו כל סימני סריס אע"פ שיש בו מקצת סימני סריס הרי הוא כגדול מכאן ולהבא ועד כ' הוא כקטן. לא הביא ב' שערות אם נראו בו אפילו מקצת סימני סריס בידוע שהוא סריס והרי הוא כגדול למפרע מי"ג שנים ויום אחד לא נראו בו סימני סריס כלל ולא הביא ב' שערות הרי הוא כקטן עד שיעברו רוב שנותיו שהוא ל"ה שנים ויום אחד. ואם הוא בן ל"ה ויום אחד אע"פ שאין בו לא סימני סריס ולא ב' שערות בידוע שהוא סריס:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מבין ישראל ומבין הכותי'.</b> כלומר כתמים הנמצאים בעיר שישראלים וכותים דרים בה ואין שם נכרים. ר"מ מטמא חוששין שמא של כותים נדות הן שנחשדו הכותים על כתמיהם וחכמי' מטהרים שלא נחשדו הכותי' על כתמיהם ותולים בדם חיה ובהמה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>טהורין.</b> שחזקת בנות ישראל מצניעין כתמיהם שלא יטמא אדם בהן:
+<b>חוץ מן הנמצאים בחדרים.</b> שמא הצניעו שם:
+<b>ובסביבות בית הטומאות.</b> שמחזיקין אותו בטומאה ואין הולכין שם טהורין חוששין שמא זרקו לשם:
+
+Mishnah 5
+
+<b>פרעות.</b> קוצים וברקנים יוצאים מן הגדר כדפרישית באהלות:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עקבה.</b> הוא כף הרגל הנוגע בקרקע כשעומדת. ופעמים שהוא כנגד המקור כשיושבת וכופשת את רגליה תחתיה ויושבת עליהם הוא כנגד המקור:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תחת הפנימית.</b> כו'. פריך בגמרא מ"ש רישא דלא מפליג ומ"ש סיפא דקמפליג א"ר אמי במשולבות. ופי' רש"י רישא במשולבות שהן תכופות ודבוקות יחד וסיפא בשאינן דבוקות. ואנן לא מסתבר לן לאפלוגי בכה"ג מאחר דשכבי בהדדי מ"ש תכופות ומ"ש אינן תכופות. ותו מ"ש סיפא דקתני נמי בדקו שתים ומצאו טהורות ומ"ש רישא דלא קתני אלא בדקה אחת ומצאה טמאה ולא קתני נמי בדקו שתים ומצאו טמאות הן טמאות והשלישי' טהורה. אלא רבי אמי הכי קאמר סיפא במשולבות שהן שוכבות בבת אחת והיינו דמפליג בין נמצאת תחת הפנימית ובין נמצאת תחת החיצונה ובין תחת האמצעית ורישא בזו אחר זו דומיא דחלוק דבזו אחר זו ואח"כ כשעמדה השלישית נמצא דם במטה כולן טמאות והיינו נמי דלא קתני בדקו שתים ומצאו טמאות הן טמאות והשלישי' טהורה כדא"ר יהודה אמר רב ארישא והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת ולא יותר משיעור וסת הילכך בדקה אחת מהן משכחת לה בשיעור וסת כגון שבדק' האחרונה סמוך לעמידתה מן המטה אלא בדקו שתים לא משכחת לה בשיעור וסת אפי' בשתים האחרונות דמתני' באחר שנמצא הדם על המטה עמדו ובדקו והדם הוא נמצא אחר שעמדה השלישית והא מפסקא שכיבה דשלישית ועמידתה בין עמידה דאמצעית לבדיקתה ואיכא טפי משיעור וסת:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>חלוקת נפש.</b> שנחלקה מנפשה כלומר מעצמה ולא בידי אדם וכן פירשו הגאונים:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>נשים בבתוליהן כגפנים.</b> כללא קא כייל ברישא לפרושי טעמא דב"ה דפרקא דלקמן. דתנן ב"ה אומרים עד שתחיה המכה ולא תלינן לדידהו בימים כי היכי דתלי ב"ש בד' לילות ולא תלינן נמי בשינוי מראה למימר כי אשתנו דמיה למראה אחרת פסקו דם בתולים מינה ואתחיל דם נדה. להכי קא כייל כללא ברישא נשים בבתוליהן כגפנים יש גפן שיינה אדום ויש שיינה שחור כך יש אשה שדם בתוליה שחור ויש שדם בתוליה אדום הלכך שינוי מראה בדמים לאו כלום הוא שדם בתולים עצמן משתנין. ויש שיינה מרובה ויש שיינה מועט כך יש אשה שדם בתוליה מרובה ויש שדם בתוליה מועט הלכך לב"ה ימים לא מעלין ולא מורידין אלא עד שתחי' המכה. ואתא רבי יהודה וקאמר כיון שהנשים משתנין דם בתולים לטהר מנלן שמא אותה האשה אין לה דם בתולים כלל ודם נדה הוא וקמפרק לה משום שכל גפן יש לה יין כך כל אשה יש לה דם בתולים ושאין בה יין הרי זה דורקטי דור קטוע שאין לה לא דם נדה ולא דם בתולים ואם אין לה דם בתולים דם נדה נמי אין לה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רבי יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ושביעי בלבד.</b> קסבר מדאורייתא היא בחזקת טהרה אלא רבנן הוא דגזור ולא גזרו אלא אימים שלא בדקו עצמן מידי דהוה אנזיר שהלך לבית הפרס אין עולה לו אותו היום למנין ואין סותר את הקודמין כדתנן בנזיר (פ"ו ג). משום דמדרבנן הוא לא סתר את הקודמין ועולין לו הקודמין למנין ה"נ הואיל ומדרבנן היא אע"ג דימים שבינתים דלא בדקו אין עולין להן מ"מ אינו סותר את הראשון ועולה הוא לו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בראשונה כו' מערה מים לפסח.</b> אבל במים שבכלי אסורה ליגע שהיא טבולת יום ארוך כדכתיב בכל קדש לא תגע ואע"ג דמים חולין הן ואין טבול יום פוסל את החולין חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי לטמא קדש גמור וטבול יום מטמא משקה קדש ה"נ מטמאה את המשקין לטמא את הפסח שהוא קדש כשידיח בהמים את הפסח. ולערות המים היא מותרת ולא חיישינן אימא איכא משקה טופח על הכלי דאין משקה הנפסל בטבול יום מטמאה כלי כדתנן (פרה פרק ח ו) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום. ומשקה שהיא תחלה מטמא כלי כדאמרינן בכמה דוכתי אבל משקה שנפסל מטבול יום אינו מטמא כלי:
+<b>חזרו לומר הרי הוא כמגע טמא מת לקדשים.</b> כלומר ואסורה לערות מים לפסח שהיא כמגע טמא מת לקדשים שהוא ראשון וחוששין שמא יש משקה טופח על הכלי והוא שיהא ראשונה עושה את המשקה טופח תחלה ומשקה טופח חוזר ומטמא את הכלי והכלי את המים שבתוכה ומים שבתוכה את הפסח כשידיח בהן. דכל שסופו לקדשים כגון זה שידיח בהמים שבתוך הכלי את הפסח עשאוה כמגע טמא מת. מיהא בכלי דאיכא למיחש למשקה טופח הוא דאינה מערה אבל בכלי נגוב דליכא למיחש למשקה טופח מערה. דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה או ממשקה שהוא תחלה. וב"ש אומרים אף כטמא מת שהוא אב הטומאה ואפי' בכלי נגוב אינה מערה. ובגמרא הכי גרסינן מערה אין נוגע לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי סיפא חזרו לומר הרי הוא כמגע טמא מת לקדשים לקדשים אין לחולין לא אלמא חולין שנעשו על טהר' הקדש לאו כקדש דמי. ולא גרסינן אימא סיפא. דלאו קושיא היא וסיפא לא קסתיר לה לרישא אלא פרושי הוא דקאזיל וקמפרש רישא וסיפא ותרוייהו חדא היא. והכי קאמר מדקתני מערה מכלל דנוגע לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמיא לענין קדש גמור. דמטמאה במגעה המים והמים יטמאו הפסח כשידיח בהן. וסיפא קתני הרי הוא כמגע טמא מת לקדשים לקדשים אין לחולין לא אלמא לאו כקדש דמי אלא היכא דסופן לקדשים כגון הכא שידיח בהן את הפסח אבל היכא דאין סופן לקדשים הן עצמן לאו כקדש דמיין למימני בהו שלישי ורביעי כי היכי דמנינן בקדש וכדתנן בטהרות (פ"ב ח) וחולין שנעשו ע"ג קדש ה"א כחולין וכדפרשינן התם דהוא לענין עצמם בשאין סופן ליגע בקדש. והא דאמרי' בגמרא מתני' אבא שאול היא לאו אשקלא וטריא דלעיל קאי אלא מלתא באפי נפשה היא דמתני' אבא שאול היא ואבא שאול פליג אדר' מאיר וחכמים דפרה (פי"א):

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,258 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Niddah
+אליהו רבא על משנה נדה
+merged
+https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Niddah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1901
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה נדה
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והמשמשת בעדים.</b> היא הבדיקה שלאחר תשמיש דתנן משמשת בשני עדים אחד לו ואחד לה קתני העד שלה הרי זה כפקידה. והא דקתני עדים קמ"ל אותו העד שלה שבשעת מעשה יש עדים שהוא לאחר תשמיש שיש שני עדים אחד לו ואחד לה הוא דהוי כפקידה אבל העד שלה שאין בשעת מעשה אלא עד אחד כגון בדיקה שלפני תשמיש דתנן הצנועות מתקנות להן שלישי לא הוי כפקידה כדאמר רב יהודה אמר רב עד שלפני תשמיש אינו ממעט כפקידה מתוך שמהומה לביתה אינה בודקת בחורין ובסדקין:
+
+Mishnah 2
+
+<b>אינה מונה אלא משעה שראתה.</b> דסד"א תיהוי מקולקלת ממעת לעת כרואה כתם דתנן הרואה כתם הרי זו מקולקלת (פ"ו י"ג) ה"נ לא ידעה פתח נדתה ואימת קא מתחיל י"א יום שבין נדה לנדה אי מתחיל לאחר ז' ימים ממעת לעת דממעת לעת חזאתה אי מתחיל לאחר ז' ימים מהשתא. קמ"ל אינה מונה אלא משעה שראתה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>אבל הלכה כר"א.</b> לאו ר' יהושע קאמר לה אלא סתם מתני' היא דקאמרה לה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>הכי גרסי' מניקה עד שתגמול את בנה נתנה (את) בנה למניקה גמלתו או מת מטמאה מעת לעת דברי רבי מאיר וחכ"א דיה שעתה.</b> ודברי רבי מאיר אכולהו וקאמר מניקה עד שתגמול את בנה ואפילו מניקה והולכת ארבע וחמש שנים ואם אינה מניקה אלא שנתנה (את) בנה למניקה או גמלתו או מת אפי' בתוך כ"ד חדש מטמאה מעת לעת. קסבר דם נעכר ונעשה חלב. וחכ"א דיה שעתה כל כ"ד חודש בין מניקה ובין שאינה מניקה כל כ"ד חדש דיה שעתה לאחר מכן מטמאה מעת לעת. קסברי יולדת אבריה מתפרקין ואין דמה חוזר עד כ"ד חדש. והכי תניא בתוספתא מניקה שמת לה בנה בתוך כ"ד חדש מטמאה מעת לעת לפיכך אם מניקתו והולכת אפי' ארבע וחמש שנים דיה שעתה דברי רבי מאיר. רבי יוסי ור"ש אומרים דיה שעתה כל כ"ד חודש לפיכך אם מניקתו והולכת אפילו ארבע וחמש שנים אין לה אלא כ"ד חודש. והכי מייתי לה בגמרא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואם ראתה הראשונה מאונס.</b> תניא בתוספתא ואיזהו מאונס פיהקה וראתה קפצה וראתה הכתה בעלה וראתה נשאת משא כבד וראתה זהו אונס:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>איזה אחר זמן כדי שתרד כו'.</b> כלומר איזה אחר. אחר זמן שאחר זמן אותו יום טמאים מספק ופטורין מקרבן וקאמר איזה אחר אחר זמן שלא תטמא עוד את בועלה כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה וזהו אח"כ שנחלקו עליו ר"ע וחכמים. והכי מפרש לה למתני' בגמ' משום דקשיא ליה תוספתא דתניא בכדי שתושיט ידה תחת הכר טמאין מספק ופטורין מקרבן ואם שהתה בכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה וכן כששהתה מעל"ע נחלקו ר"ע וחכמים:
+
+Mishnah 4
+
+<b>או תשמש לאור הנר.</b> מסקינן בגמרא אימא תבדוק לאור הנר:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אם אינו מטמא כו' מטמא משום משקה.</b> כלומר משום מעינות הנדה כמו רוקה ומימי רגליה:
+<b>לא כך ולא כך.</b> לא משום כתם ולא משום מעינותיה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אדומים.</b> אכולהו אשערה ואקליפה ואעפר ואיבחושים שהיו אדומים:
+<b>כמין דגים וכו' שיש ארבעה מיני שרצים המפורשין בתורה.</b> שרץ העוף ושרץ המים ושרץ הארץ הן שנים את שפרים ורבים ואת שאינם פרים ורבים כגון תולעים ודומיהם שנבראים מן האדמה. וכולן שנויין במשנה. דגים הן שרץ המים שכל שבמים נקראים דגים. וחגבים הן שרצי העוף שקצים הן שרץ האדמה שפרים ורבים. ורמשים הן אותן שא��ן פרים ורבים. והכי תניא בת"כ לכל שרץ אין לי אלא אותן שפרים ורבים שאינן פרים ורבים מנין ת"ל הרומש על הארץ:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מטמאין משכב תחתון כעליון.</b> אפי' עשר מצעות זו על גבי זו מטמאין המשכב התחתון כעליון ששוכב עליו:
+<b>מפני שהן בועלי נדות.</b> ובנשואים שנו:
+<b>והן יושבות על כל דם ודם.</b> ולא קתני שהן. דתרתי קתני מפני שהן בועלי נדות משום שיום שפוסקת בו זיבה מונה למנין שבעה דסברי מקצת היום ככולו ואנן שבעה נקיים שלמים בעינן ועוד שהן יושבות על כל דם ודם ומשלימות דם אדום לדם ירוק שאם רואה דם ירוק מתחלת למנות שבעה ימי נדה ואם רואה באותן הימים דם אדום משלימים לדם ירוק ומדם אדום ליכא ז':
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ב"ש אומרים כרוקה וכמימיה רגלי'.</b> דגזור אטו יולדת בזוב והיינו דקתני סיפא ומודים ביולדת בזוב ומאי נפקא לן מיניה אם מודי ב"ש אלא סיפא לגלויי רישא וה"ט דב"ש דאמרו כרוקה וכמימי רגלי' משום גזרה דיולדת בזוב ומטמא לח ואינו מטמא יבש דעבוד רבנן הכירא:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מטמא בזיבה וכו'.</b> כאן שנה ג' מיני טומאות טומאת זיבה היוצאת מן הגוף. וטומאת נגעים שעל הגוף וטומאת מת שהיא טומאת מגע:
+<b>כחתן שלם.</b> שהחתן דרך להתאבל עליו מאד וקאמר שעל התינוק מתאבלין בכל דיני אבלות כמו שמתאבלין על חתן גמור:
+
+Mishnah 4
+
+<b>וחייבין עליה משום אשת איש.</b> אם בא אחר על היבמה הזו שהיא בת ג' ויום א' והיבם בא עליה חייב משום א"א שקנינו קנין גמור. אבל בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו דקתני סיפא קנאה לא קתני חייבין עליה משום א"א שאין קנינו קנין גמור לחייב עליה משום א"א כדקתני סיפא ואינו נותן גט עד שיגדיל:
+<b>לטמא משכב תחתון כעליון.</b> שאפי' עשר מצעות זו ע"ג זו מטמא משכב התחתון כהעליון ששוכב עליו:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ונסקלת על ידו.</b> וקשיא רישא גבי תינוקת נמי ליתני ובהמה נסקל על ידה. שאם בא עליה בהמה נסקל על ידו. ונראה לי דתנן (סנהדרין דף נ"ד) אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא לפי שבאת לאדם תקלה ע"י לפיכך אמר הכתוב תסקל. ד"א שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה. בעי רב המנונא (שם נ"ה) ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו. תקלה וקלון בעינן והכא קלון איכא תקלה ליכא או דלמא קלון אע"פ שאין תקלה. ואמר רב יוסף ת"ש דתנן בקטנה בת ג' שנים ויום אחד ואם בא עליה אחד מכל העריות מומתין ע"י ואפילו בהמה והא הכא דקלון איכא תקלה ליכא וקתני מומתין ומשנינן כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה ואמר רבא תש' בן תשע שנים ויום אחד פוסל את הבהמה ונסקלת על ידו והא הכא תקלה ליכא וקתני נסקלת ומשנינן כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עילויה עליה דידיה חס רחמנא אבהמה לא חס רחמנא. וקשיא לן וכי מאחר דמשנינן בקטנה כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא מאי הדר רבא ופשיט לה מקטן בקטן נמי ל"ש. וניחא לן קסבר רבא האי שינויא דקטנה דיחויא בעלמא הוא דאיכא למימר ואם בא עליה אחד מכל עריות דקתני היינו חוץ מבהמה דקטנה לאו מזידה היא כדאמרינן בעלמא פתוי קטנה אונס וא"נ מדעתה עשתה היא כמפותה והוי אונס והיינו דפשיט ליה מקטן דקתני בהדיא ונסקלת על ידו ומשני כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא והשתא איכא למימר מתני' דלא קתני בקטנה ובהמה נסקל על ידה משום דלא פסיקא ליה דאימא הואיל ופתוי קטנה אונס הוא אינו נסקל אבל בקטן ודאי נסקלת דזכר לא אנוס דאין קישוי אלא לדעת:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>פגה בוחל וצמל.</b> שהאשה כל זמן שהיא בבית אביה נמשלת כתאנה והיינו דכתיב נוצר תאנה יאכל פריה אביה שנוצרה אוכל פירותיה מציאתה ומעשה ידיה ומוכרה. ופירותיה הן כתאנה שנלקטין מעט מעט ואין לקיטתן כאחת כך אביה אוכל פירותיה מעט מעט מה שמוצאת ומה שעושה ומרוחת מעט מעט ומוכר אותה לשנה ונוטל שכר שנה או שנתים וכשהיא בבית בעלה נמשלת כגפן שנאמר אשתך כגפן פוריה וכמו שהגפן אינו אלא לפירות כך אשה אינו אלא לבנים והיינו דתנן נשים בבתוליהן כגפנים. נמצא ד' זמנים באשה. קטנה. נערה. ובוגרת. וכשהיא נשואה נקראת על שם בעלה. אך בתוס' ה"א אשה על שם איש שאם הוא חכם נקראת היא חכמה בעלה עשיר היא נקראת עשירה. חסיד נקראת חסידה. נקב"ה סי'. נער"ה קטנ"ה בוגר"ת ה"א:
+
+Mishnah 8
+
+<b>איזהו סימניה.</b> סימני נערות. דתנן (ר"פ דלקמן) בא סימן התחתון עד שלא בא העליון. מכדי סימן התחתון ודאי סימני נערה דסימן התחתון בבוגרת ליכא אי אמרת בשלמא סימן העליון נמי בנערה היינו דקתני בא התחתון עד שלא בא העליון אלא אי אמרת העליון בבוגרת מאי בא תחתון עד שלא בא העליון פשיטא דסימני נערה מקמי סימני בוגרת קאתי:
+
+Mishnah 9
+
+<b>בן כ' שנה כו' והוא סריס.</b> זה הכלל עד בן י"ג שנה ויום אחד אפילו אם הביא שתי שערות אינן אלא שומא והרי הוא קטן לכל דבר ואפי' אם נשארו אותן השערות שהביא לפני י"ג ויום אחד עד לאחר י"ג ויום אחד אינן אלא שומא. בן י"ג שנה ויום אחד אם הביא ב' שערות הרי הוא כגדול לכל דבר לא הביא ב' שערות אע"פ שנראו בו סימני סריס הרי הוא כקטן לכל דבר עד שיהא בן עשרים שנה. בן כ' שנה הביא שתי שערות אם נראו בו כל סימני סריס בידוע שהוא סריס והרי הוא גדול למפרע מי"ג שנה ויום א' ואילך. לא נראה בו כל סימני סריס אע"פ שיש בו מקצת סימני סריס הרי הוא כגדול מכאן ולהבא ועד כ' הוא כקטן. לא הביא ב' שערות אם נראו בו אפילו מקצת סימני סריס בידוע שהוא סריס והרי הוא כגדול למפרע מי"ג שנים ויום אחד לא נראו בו סימני סריס כלל ולא הביא ב' שערות הרי הוא כקטן עד שיעברו רוב שנותיו שהוא ל"ה שנים ויום אחד. ואם הוא בן ל"ה ויום אחד אע"פ שאין בו לא סימני סריס ולא ב' שערות בידוע שהוא סריס:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מבין ישראל ומבין הכותי'.</b> כלומר כתמים הנמצאים בעיר שישראלים וכותים דרים בה ואין שם נכרים. ר"מ מטמא חוששין שמא של כותים נדות הן שנחשדו הכותים על כתמיהם וחכמי' מטהרים שלא נחשדו הכותי' על כתמיהם ותולים בדם חיה ובהמה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>טהורין.</b> שחזקת בנות ישראל מצניעין כתמיהם שלא יטמא אדם בהן:
+<b>חוץ מן הנמצאים בחדרים.</b> שמא הצניעו שם:
+<b>ובסביבות בית הטומאות.</b> שמחזיקין אותו בטומאה ואין הולכין שם טהורין חוששין שמא זרקו לשם:
+
+Mishnah 5
+
+<b>פרעות.</b> קוצים וברקנים יוצאים מן הגדר כדפרישית באהלות:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עקבה.</b> הוא כף הרגל הנוגע בקרקע כשעומדת. ופעמים שהוא כנגד המקור כשיושבת וכופשת את רגליה תחתיה ויושבת עליהם הוא כנגד המקור:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תחת הפנימית.</b> כו'. פריך בגמרא מ"ש רישא דלא מפליג ומ"ש סיפא דקמפליג א"ר אמי במשולבות. ופי' רש"י רישא במשולבות שהן תכופות ודבוקות יחד וסיפא בשאינן דבוקות. ואנן לא מסתבר לן לאפלוגי בכה"ג מאחר דשכבי בהדדי מ"ש תכופות ומ"ש אינן תכופות. ותו מ"ש סיפא דקתני נמי בדקו שתים ומצאו טהורות ומ"ש רישא דלא קתני אלא בדקה אחת ומצאה טמאה ולא קתני נמי בדקו שתים ומצאו טמאות הן טמאות והשלישי' טהורה. אלא רבי אמי הכי קאמר סיפא במשולבות שהן שוכבות בבת אחת והיינו דמפליג בין נמצאת תחת הפנימית ובין נמצאת תחת החיצונה ובין תחת האמצעית ורישא בזו אחר זו דומיא דחלוק דבזו אחר זו ואח"כ כשעמדה השלישית נמצא דם במטה כולן טמאות והיינו נמי דלא קתני בדקו שתים ומצאו טמאות הן טמאות והשלישי' טהורה כדא"ר יהודה אמר רב ארישא והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת ולא יותר משיעור וסת הילכך בדקה אחת מהן משכחת לה בשיעור וסת כגון שבדק' האחרונה סמוך לעמידתה מן המטה אלא בדקו שתים לא משכחת לה בשיעור וסת אפי' בשתים האחרונות דמתני' באחר שנמצא הדם על המטה עמדו ובדקו והדם הוא נמצא אחר שעמדה השלישית והא מפסקא שכיבה דשלישית ועמידתה בין עמידה דאמצעית לבדיקתה ואיכא טפי משיעור וסת:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>חלוקת נפש.</b> שנחלקה מנפשה כלומר מעצמה ולא בידי אדם וכן פירשו הגאונים:
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>נשים בבתוליהן כגפנים.</b> כללא קא כייל ברישא לפרושי טעמא דב"ה דפרקא דלקמן. דתנן ב"ה אומרים עד שתחיה המכה ולא תלינן לדידהו בימים כי היכי דתלי ב"ש בד' לילות ולא תלינן נמי בשינוי מראה למימר כי אשתנו דמיה למראה אחרת פסקו דם בתולים מינה ואתחיל דם נדה. להכי קא כייל כללא ברישא נשים בבתוליהן כגפנים יש גפן שיינה אדום ויש שיינה שחור כך יש אשה שדם בתוליה שחור ויש שדם בתוליה אדום הלכך שינוי מראה בדמים לאו כלום הוא שדם בתולים עצמן משתנין. ויש שיינה מרובה ויש שיינה מועט כך יש אשה שדם בתוליה מרובה ויש שדם בתוליה מועט הלכך לב"ה ימים לא מעלין ולא מורידין אלא עד שתחי' המכה. ואתא רבי יהודה וקאמר כיון שהנשים משתנין דם בתולים לטהר מנלן שמא אותה האשה אין לה דם בתולים כלל ודם נדה הוא וקמפרק לה משום שכל גפן יש לה יין כך כל אשה יש לה דם בתולים ושאין בה יין הרי זה דורקטי דור קטוע שאין לה לא דם נדה ולא דם בתולים ואם אין לה דם בתולים דם נדה נמי אין לה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רבי יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ושביעי בלבד.</b> קסבר מדאורייתא היא בחזקת טהרה אלא רבנן הוא דגזור ולא גזרו אלא אימים שלא בדקו עצמן מידי דהוה אנזיר שהלך לבית הפרס אין עולה לו אותו היום למנין ואין סותר את הקודמין כדתנן בנזיר (פ"ו ג). משום דמדרבנן הוא לא סתר את הקודמין ועולין לו הקודמין למנין ה"נ הואיל ומדרבנן היא אע"ג דימים שבינתים דלא בדקו אין עולין להן מ"מ אינו סותר את הראשון ועולה הוא לו:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>בראשונה כו' מערה מים לפסח.</b> אבל במים שבכלי אסורה ליגע שהיא טבולת יום ארוך כדכתיב בכל קדש לא תגע ואע"ג דמים חולין הן ואין טבול יום פוסל את החולין חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי לטמא קדש גמור וטבול יום מטמא משקה קדש ה"נ מטמאה את המשקין לטמא את הפסח שהוא קדש כשידיח בהמים את הפסח. ולערות המים היא מותרת ולא חיישינן אימא איכא משקה טופח על הכלי דאין משקה הנפסל בטבול יום מטמאה כלי כדתנן (פרה פרק ח ו) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום. ומשקה שהיא תחלה מטמא כלי כדאמרינן בכמה דוכתי אבל משקה שנפסל מטבול יום אינו מטמא כלי:
+<b>חזרו לומר הרי הוא כמגע טמא מת לקדשים.</b> כלומר ואסורה לערות מים לפסח שהיא כמגע טמא מת לקדשים שהוא ראשון וחוששין שמא יש משקה טופח על הכלי והוא שיהא ראשונה עושה את המשקה טופח תחלה ומשקה טופח חוזר ומטמא את הכלי והכלי את המים שבתוכה ומים שבתוכה את הפסח כשידיח בהן. דכל שסופו לקדשים כגון זה שידיח בהמים שבתוך הכלי את הפסח עשאוה כמגע טמא מת. מיהא בכלי דאיכא למיחש למשקה טופח הוא דאינה מערה אבל בכלי נגוב דליכא למיחש למשקה טופח מערה. דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה או ממשקה שהוא תחלה. וב"ש אומרים אף כטמא מת שהוא אב הטומאה ואפי' בכלי נגוב אינה מערה. ובגמרא הכי גרסינן מערה אין נוגע לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי סיפא חזרו לומר הרי הוא כמגע טמא מת לקדשים לקדשים אין לחולין לא אלמא חולין שנעשו על טהר' הקדש לאו כקדש דמי. ולא גרסינן אימא סיפא. דלאו קושיא היא וסיפא לא קסתיר לה לרישא אלא פרושי הוא דקאזיל וקמפרש רישא וסיפא ותרוייהו חדא היא. והכי קאמר מדקתני מערה מכלל דנוגע לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמיא לענין קדש גמור. דמטמאה במגעה המים והמים יטמאו הפסח כשידיח בהן. וסיפא קתני הרי הוא כמגע טמא מת לקדשים לקדשים אין לחולין לא אלמא לאו כקדש דמי אלא היכא דסופן לקדשים כגון הכא שידיח בהן את הפסח אבל היכא דאין סופן לקדשים הן עצמן לאו כקדש דמיין למימני בהו שלישי ורביעי כי היכי דמנינן בקדש וכדתנן בטהרות (פ"ב ח) וחולין שנעשו ע"ג קדש ה"א כחולין וכדפרשינן התם דהוא לענין עצמם בשאין סופן ליגע בקדש. והא דאמרי' בגמרא מתני' אבא שאול היא לאו אשקלא וטריא דלעיל קאי אלא מלתא באפי נפשה היא דמתני' אבא שאול היא ואבא שאול פליג אדר' מאיר וחכמים דפרה (פי"א):

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Oktzin/Hebrew/Vilna, 1901.txt

@@ -0,0 +1,88 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Oktzin
+אליהו רבא על משנה עוקצים
+Vilna, 1901
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה עוקצים
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל.</b> השורש העב שהוא באמצע השרשים הדקין והוא מתעקם והולך. וכשהוא נגד האוכל אפילו יבש מצטרף וכשאינו כנגד האוכל לח אינו מצטרף כדקתני סיפא:
+<b>שורש צנון גדול.</b> שורש גדול של צנון:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>רבי יוסי אומר אף עוקץ דלעת.</b> מצטרף דחזי נמי לאוכל עם הדלעת כדתניא בתוספתא ר' יוסי אומר עוקץ דלעת טמא מפני שנשלק עמה. ופליג אדרבנן בתרתי דרבנן סברי עד טפח הוי יד ומטמא טפי אפילו יד לא הוי ועד טפח נמי מיטמא ומטמא משום יד אבל אצטרופי לא מצטרף ורבי יוסי סבר אפילו טפי מטפח אצטרופי נמי מצטרף הואיל וחזי למיכל עם הדלעת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל זמן שהיא לפני התגר טמאה.</b> דניחא ליה לתגר שיהו אוחזין בכשות כי היכי דלא לטנפי לכשות והוי יד:
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל הגלעינין מיטמאו' ומטמאות ומצטרפות גרסינן.</b> לפיכך לא גרסינן:
+ה"ג וכן הסיאה והאזוב והקורנית ול"ג כגון:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ונמוק מן האמצע אינו מצטרף.</b> אפילו השלם שמכאן ומכאן אינו חבור הואיל והנימוק מפסיקן. כדתניא בתוספתא נימוק האמצעי והצדדין קיימין אין הצדדין חבור זה לזה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>קור הרי הוא כעץ לכל דבר כו'.</b> היינו דאמרינן בגמרא דעירובין [דף כח ב] ואע"ג דקלסיה שמואל לרב יהודה הלכתא כוותיה דשמואל משום דסתם מתני' כר' יהודה דאמר קור ה"ה כעץ לכל דבר ואמרינן א"ב ברכה:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,91 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Oktzin
+אליהו רבא על משנה עוקצים
+merged
+https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Oktzin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1901
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה עוקצים
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל.</b> השורש העב שהוא באמצע השרשים הדקין והוא מתעקם והולך. וכשהוא נגד האוכל אפילו יבש מצטרף וכשאינו כנגד האוכל לח אינו מצטרף כדקתני סיפא:
+<b>שורש צנון גדול.</b> שורש גדול של צנון:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>רבי יוסי אומר אף עוקץ דלעת.</b> מצטרף דחזי נמי לאוכל עם הדלעת כדתניא בתוספתא ר' יוסי אומר עוקץ דלעת טמא מפני שנשלק עמה. ופליג אדרבנן בתרתי דרבנן סברי עד טפח הוי יד ומטמא טפי אפילו יד לא הוי ועד טפח נמי מיטמא ומטמא משום יד אבל אצטרופי לא מצטרף ורבי יוסי סבר אפילו טפי מטפח אצטרופי נמי מצטרף הואיל וחזי למיכל עם הדלעת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל זמן שהיא לפני התגר טמאה.</b> דניחא ליה לתגר שיהו אוחזין בכשות כי היכי דלא לטנפי לכשות והוי יד:
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל הגלעינין מיטמאו' ומטמאות ומצטרפות גרסינן.</b> לפיכך לא גרסינן:
+ה"ג וכן הסיאה והאזוב והקורנית ול"ג כגון:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ונמוק מן האמצע אינו מצטרף.</b> אפילו השלם שמכאן ומכאן אינו חבור הואיל והנימוק מפסיקן. כדתניא בתוספתא נימוק האמצעי והצדדין קיימין אין הצדדין חבור זה לזה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>קור הרי הוא כעץ לכל דבר כו'.</b> היינו דאמרינן בגמרא דעירובין [דף כח ב] ואע"ג דקלסיה שמואל לרב יהודה הלכתא כוותיה דשמואל משום דסתם מתני' כר' יהודה דאמר קור ה"ה כעץ לכל דבר ואמרינן א"ב ברכה:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Parah/Hebrew/Vilna, 1901.txt

@@ -0,0 +1,442 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Parah
+אליהו רבא על משנה פרה
+Vilna, 1901
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה פרה
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רמ"א אף בת חמש כשרה והזקנה.</b> גרסינן:
+<b>שמא תשחיר ושלא תפסל.</b> גרסינן. שמא תשחיר או שמא יארע בה פסול אחר:
+<b>שלשית.</b> בקמץ:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>כבשים בני שנה.</b> תניא בתוספתא כבשים בני שנה האמור בתורה שס"ה כנגד ימות החמה דברי רבי. וחכמים אומרי' מאחד בניסן לאחד בניסן מט"ו באב לט"ו באב אם נתעברה שנה נתעברה לו. רבי טרפון קורהו פלגס פלגס הוא לשון פלג לשון ספק ספק איל ספק כבש. אבל חדא מיניה הוא איל או כבש אלא לא ידענא ביה מאי ניהו אם איל אם כבש הלכך האומר הרי עלי איל או האומר הרי עלי כבש אינו מביאו שהוא ספק. אבל האומר הרי עלי או מן האיל או מן הכבש יכול להביאו ממ"נ אם איל הוא יצא אם כבש הוא יצא:
+<b>בן עזאי קורהו נוקד.</b> נוקד הוא לשון צאן שאינו נקרא לא איל ולא כבש אלא הוא בכלל מין הצאן הלכך אם אמר או איל או כבש לא יצא בו אבל אם אמר הרי עלי מן הצאן מביאו:
+<b>רבי ישמעאל קורהו פרכדיגמא.</b> הוא מטבע שנפסל שהוא פסול להקרבה כלל וכלל:
+
+Mishnah 4
+
+<b>חטאת הצבור וחטאת היחיד.</b> דדרשינן בת"כ (פרק ו) אהא דכתיב והביא את קרבנו שעירת עזים מנין שתהא בת שנתה ת"ל בעבודת אלילים תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה הרי כל העושה בשגגה כע"א מה חטאת ע"א באה בת שנתה אף זו באה בת שנתה כשהוא אומר יהיה לרבות שעירי רגלים לכם לרבות שעירי עבודת אלילים לעושה לרבות שעיר נשיא. פירוש יהיה בגימטריא שלשים וכל שעירי רגלים וראשי חדשים הן שלשים. שבעה של פסח וא' של עצרת וא' של ר"ה וא' של יו"כ ושמנה של סוכות הרי י"ח וי"ב של ר"ח הרי שלשים שעירים. לכם לרבות שעירי ע"א של צבור דלכם רבים משמע לעושה לרבות שעיר נשיא דעושה לשון יחיד הוא ונמצינו למדין מזה ששעירי חטאת הצבור ושעירת חטאת יחיד הם בני שנה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רבי אליעזר אומר אינה נלקחת מן הכנענים.</b> שנאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך. בני ישראל יקחו אליך ואין העכו"ם יקחו אליך כדאיתא בפסיקתא זוטא:
+<b>וחכמים מכשירין.</b> דלית להו הך דרשא. והא דלא חשו חכמים לדלמא העלה העכו"ם עליה עול. משום דסימן היה להם בשתי שערות שיש על צואר הבהמה שהן עומדות ואם עלה עליה עול הן נופלות. כדאיתא בפסיקתא זוטרתי (פרשה חקת) פעם אחת הוצרכו ישראל לפרה אדומה מצאוה אצל נכרי אחד הכיר בהם שהם צריכין לה הרבה. והעלה בדמים מרובים נתנו לו כל מה שביקש מהם אמר להם הניחוה עד למחר ולמחר תקחוה. מה עשה אותו הטמא העלה עליה עול. ומנין ידעו. שתי שערות יש לה על צווארה כיון שעולה עליה עול מיד נופלת. אמרו קח את שלך ותן לנו הממון שכבר נפסלה הימנו. הלך אותו הטמא וחנק את עצמו מחמת צער:
+<b>ולא זו בלבד.</b> ור"א ס"ל אף כל הקרבנות אין נלקחין מן הנכרים וקאמרי רבנן ולא זו בלבד נלקחת מן הנכרים אלא כל הקרבנות הצבור והיחיד וכו':
+
+Mishnah 2
+
+<b>גלגל העין כו' אין פוסלין בפרה.</b> ולא שנו אלא שלא מצאו אחרת אבל מצא אחרת אין לוקחין אותה שגלגל עיניה שחורין כדתניא בתוספתא רמ"א פרה שגלגל עיניה שחורין אם אין פרה אחרת כיוצא בה כשרה. כלומר אם אין פרה אחרת כיוצא בה שתהא כשרה כיוצא בה ואין גלגל עיניה שחורין הרי זו כשרה. אבל אם יש אחרת שתהא כשרה ואין גלגל עיניה שחורין אין זו שגלגל עיניה שחורין כשרה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>נתלה בזנבה עבר בה את הנהר.</b> שנתלה בזנבה כשעבר בה את הנהר כדי שיוכל לעבור את הנהר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>רבי יהודה אומר אם העלהו פסולה ואם מעצמו כשרה.</b> ואף על גב דניחא להו לבעליה כשרה דר"י לטעמיה דסבר צריך מעשה כדתנן גבי הכשר (מכשירין פ"ג) המוליך חטין לטחון וירדו עליהן גשמים וכן בזיתים נתוני' בגג ובחמרים שהיו עוברים בנהר דר"י סבר בכולן שאינן בכי יותן אע"ג ששמח אלא אם כן עשה בהן מעשה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>אפילו בתוך כוס אחד.</b> שבהמה יש בשערותיה עגולים עגולים וקאמר רב יהודה אפילו שתי שערות בתוך עגול אחד פסולה ואם מוכיחות זו את זו אפי' בתוך שני עגולים טמא. ובתוספתא תניא בתוך שתי גומות כשרה ר"י אומר אפילו שתי גומות והן מוכיחות זו את זו פסולה והתם קאמר ר"י לישנא דבשתי גומות ומוכיחות ובמתניתין קמ"ל אפילו הן בשתי כוסות ומוכיחות:
+<b>וחכמים אומרים אחר העיקר.</b> תניא בתוספתא היו בה ב' שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר רבי יוסי בן משולם אומר מספר את העליון ואינו חושש משום גוזז. פי' שאינה כקדשים לאסרה בגיזה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מכל שבע חטאות שהיו שם.</b> גרסינן. והיינו דקתני לקמן לא מצאו משבע וקמ"ל דשבע אינו מעכב דאי לא גרסינן הכא שבע. מאי לא מצאו משבע דקתני בתר הכי שבע מאן דכר שמיה. אלא גרסינן הכא שבע וסתמא כר' מאיר דאמר חמש מעזרא ואילך דאי רבנן האמרי שבע מעזרא ואילך והו"ל תשע חטאות והא דמזין עליו מכל השבע חטאות מעלה עשו בה אימא האי פרה עבוד בכשרות טפי מהאי. ובכל יום היו מזין עליו מכל השבעה משום האי טעמא ונמצא מוזה כל השבעה מהאי דכשר טפי:
+<b>ועל של יום הכפורים.</b> דרבנן ס"ל אחד זה ואחד של יוה"כ מזין כל השבעה ור' יוסי סבר אחד זה ואחד זה אין מזין אלא שלישי ושביעי ואתא רבי חנינא סגן הכהנים וקאמר בשל פרה כל שבעה ובשל יוה"כ שלישי ושביעי והכי תניא בברייתא ומייתי לה בגמ' ריש יומא (דף ח'):
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומביאים שוורים וע"ג דלתות.</b> ואף שוורים שאין כריסן רחבים שהיו יושבין על הדלתות ור"י פליג וסבר שלא היו מביאין דלתות אלא שוורים וכריסן רחבות כדתניא בתוספתא ומביאין שוורים וע"ג דלתות ותינוקות יושבים עליהן רבי יהודה אומר לא היו מביאין דלתות כל עיקר מפני שדעתו של תינוק גסה עליו שמא יוציא ראשו או אחד מאבריו ויטמא בקבר התהום אלא מביאין שוורין המצרים שכריסן רחבות והתינוקות יושבים על גביהן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ובפתח העזרה היה מתוקן קלל של חטאת.</b> בפתח עזרת נשים הסמוכה לחיל כדתניא בתוספתא באו לשער היוצא מעזרת נשים לחיל וקלל של אבן היו קבועים בכותל של עזרת נשים וכיסוי של אבן נראין בחיל והיינו דקתני בשלהי פרקין אחד ניתן בחיל היינו הך דבפתח העזרה:
+<b>אלא הוא נוטל ומקדש.</b> והא דבמים עשו כל הני מעלות ובאפר לא עשו. משום דאפר אינו מקבל טומאה מן התורה כלל:
+
+Mishnah 4
+
+<b>לא היו צריכין להזות.</b> תניא בתוספתא והכל שוין שהתינוקות צריכין טבילה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>וישמעאל בן פאבי.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 6
+
+<b>וכבש היו עושים כו'.</b> ורבי יהודא פליג כדתניא בתוספתא:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>כפתוה כו'.</b> ותניא בתוספתא וי"מ במוכני היתה עולה. ר' אליעזר בן יעקב אומר כבש היו עושין לה שהיתה עולה בו:
+<b>ר' יהודה אומר כו'.</b> תני בתוספתא רי"א בימין היה שוחט ונותן הסכין לפניו או לזה שעמו בצדו ומקבל בימינו ונותן בשמאלו ומזה באצבעו הימנית ואם שינה פסול:
+
+Mishnah 10
+
+<b>נבקעה שנאמר אל תוך.</b> אל תוך הפרה עצמה משמע:
+<b>ועמד חוץ מגתה.</b> שנאמר והשליך מרחוק משמע:
+<b>שלשה פעמים על כל דבר ודבר.</b> ותניא בתוספתא ר"א בר' צדוק מוסיף אשליך אשליך והן אומרים לו הן הן ג"פ על כל דבר ודבר:
+
+Mishnah 11
+
+<b>שחור שיש בו אפר.</b> כמין אבק דק מלמעלה:
+<b>ושאין בו אפר.</b> כמין אבק:
+<b>העצם בין כך ובין כך.</b> בין שיש בו אפר כמין אבק בין שאין בו אפר כמין אבק:
+<b>היה נכתש.</b> והא דתניא בתוס' שאם קדש בעצם בלא אבק לא עשה ולא כלום. היינו בעצם עצמו בלא תערובת ומתני' על ידי תערובת עם שאר האפר:
+<b>אחד ניתן בחיל כו'.</b> תנא בתוספתא זה שמתחלק לכל המשמרות היו ישראל מזין ממנו. זה שניתן בהר המשחה היו כהנים מקדשין בו. זה שניתן בחיל היו משמרין אותה שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ושלא רחוץ ידים ורגלים.</b> תניא בתוספתא ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולה ר"א מכשיר שנאמר בבואם אל אהל מועד ירחצו מים אין קדוש ידים ורגלים אלא לפנים. ושלא בכהן גדול פסולה. תניא בתוס' שרפת הפרה והזאתה בכ"ג ושאר כל מעשיה בכהן הדיוט שנאמר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. אותה באלעזר שהוא סגן. ושאר כל הפרות בכ"ג דברי ר' מאיר. ר"י ור"ש וראב"י אומרים אותה באלעזר שהוא סגן ושאר כל הפרות אפילו בכהן הדיוט:
+<b>ובכלי לבן היתה נעשית.</b> תניא בתוספתא מצותה בארבעה בגדי לבן של כהן עשאה בבגדי זהב ובבגד חול פסולה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>הזה מששית שביעי'.</b> דבעינן על כל הזיה טבילה ואם טבל להזות הזאה ששית ובאותה טבילת ששית הזה ששית ושביעית אע"פ שחזר והזה שביעית בטבילה שביעית פסולה דהא מפסקה הזאה פסולה בין הזאת ששית לשביעית דהזאת שביעית בפסול היה שלא טבל עליה אצבעו:
+<b>משביעית שמינית.</b> שטבל טבילה שביעית להזות שביעית והזה מאותה טביל' שביעית ושמינית כשרה דהא כבר שלמו לה ז' הזאות כשרות ואף על פי שחזר והזה שמינית בטבילה שמינית והוסיף בהזאות לא פסול כיון דגמר לז' הזאות בהכשר תו לא חיישינן להוספת הזאות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומעשיה ביום.</b> כל מעשיה עד שתעשה אפר הוא ביום ולא בלילה וכן שרפתה בלילה פסולה. והר"ש כתב שרפתה בלילה כשרה ומתניתין לא משמע הכי אלא עד שתעשה אפר הוא ביום ותו תניא בברייתא ומייתי לה פרק ד' דיומא (דף מ"ב) אין לי אלא הזאת מימיה שאין כשרים כו' אלא ביום מנין לרבות שחיטתה כו' ושרפת' כו' ת"ל תורה כו' אמרת הרי אנו למדין כולן מהזאת מימיה מה הזאת מימיה אינן כשרים אלא ביום אף אני אביא שחיטתה כו' ושרפתה כו' הואיל ואין כשרים באשה כבאיש אין כשרין אלא ביום. שמעינן דשרפתה אינה כשרה אלא ביום. והא דמייתי הר"ש מספרי חטאת הוא מגיד שנשרפת בלילה כיום טעות סופר הוא בספרי:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר"ש אומר מן הסדר השני.</b> אע"פ שהחבר פותח את הכבשן אינו נוטל אלא מן הסדר השני. דחיישינן אימא הסיט ע"ה את הסדר הראשון וא"נ לא נגע אימא הסיט:
+<b>רבי יוסי אומר מן הסדר השלישי.</b> דחייש נמי אסדר השני אימא הסיט ע"ה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במים שהן ראוין לקדש א"צ לנגב.</b> הואיל והמטביל יודע שישא' מים בכלי הו"ל כאילו מילא מתחלה המים הנשארין בכלי לחטאת:
+<b>אם לאסוף לתוכו גרסינן.</b> דבמים מקודשין פוסלין כל מים אפי' מים הראוין לקדש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>מקדשין בה עד שתטמא.</b> דבדלעת טהורה לא חיישינן לשמא תפלוט מים שאינן ראוין לקדש דכי נמי פליט לה טפה בטיל ברוב מים הראויין לקדש בהן הלכך לא חמירי כולי האי למיחש לשמא תפלוט אכל נטמאה דכי פליט לה טפה תטמא את כל המים חמירא וחיישינן לשמא תפלוט. ורבי יהושע סבר בטהורה נמי חיישינן לשמא תפלוט וקאמר בין כך ובין כך בין מים שאין ראוים בין מים הראוין לא יאסוף לתוכה מים מקודשים דחי��שינן שמא תפלוט ובמים מקודשין פוסלין כל מים אפי' ראוין:
+
+Mishnah 4
+
+<b>שפופרת שחתכה לחטאת רא"א יטביל מיד.</b> כגון שחתכה ממחובר ואע"ג דבמחובר לא נטמאת וכי חתכה חתכה לשם חטאת מ"מ משום מעלה דחטאת מחזקינן לה כטמאה לחטאת וצריך טבילה וא"צ לטמאות' כי היכי דליהוי טבול יום ואף דר"א סבר בכל הראוי לטמא טמא מת ולא מדרס שאינו מדף (לקמן רפ"י) היינו שאינו מדף לטמא מדרס אבל לטמא טומאת מת במגע טמא כדפריש בתוספתא טעמא דר"א שלא חדשו טומאה בחטאת ואמר אביי (חגיגה דף כג) שלא אמרו קורדם מטמא מושב כלומר לא אמרו קורדום שאינו ראוי לטמא מושב בשום מקום שאינו מיוחד לישיבה בפרה נמי לא אמרו שיהא מטמא מושב ואליבא דר"א דקסבר אע"ג דכמה מעלות עשו בפרה מ"מ לחדש בה טומאה חדשה שאינו יכול להיות כלל באותו דבר אותה טומאה לא חדשו בפרה והיינו דקאמר ר"א אינו מדף לטמא מדרס הואיל ואינו ראוי למדרס אבל לטמא במגע כטמא מת מחזקינן ליה לטמאה לחטאת הואיל וראוי לטמא טמא מת חדשו בה לעשות שאינו נוגע במת כנוגע במת. ורבנן סברי אף שאינו ראוי למדרס עשו מעלה בפרה לטמאו מדרס וה"נ האי קנה לר"א מחזקינן לה לחטאת כטמאה טומאת מת וצריך טבילה וא"צ לטמאו עוד להכירא:
+<b>חוץ מחרש שוטה וקטן.</b> וטומטום פסול משום ספק ערל. כדתניא בתוספתא טומטום קדושו פסול מפני שהוא ספק ערל. והערל פסול מלקדש. אנדרוגינוס קדושו כשר ורבי יהודה פוסל מפני שהוא ספק אשה ואשה פסולה מלקדש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא במגופת החבית.</b> ותניא בתוס' מגופה שהתקינה לכלי כשרה לקדש בה:
+<b>אין מצילין מיד כלי חרס.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מן הצד כו' כשרים מפני שהם עגולי' כלי.</b> שמעינן מהא שמותר ליטול ידים בכלי שמנוקב מן הצד הואיל ועגולים כלי אע"ג דניקב מן הצד מידי דהוה אמי חטאת דחשבינן ליה כלי וליכא למימר הכא כשהמים הן למטה מהנקב אבל מה שלמעלה מהנקב לא חשיב כלי א"כ הו"ל למתני הלכו המים לשם פסולים כדקתני גבי עטרה של טיט שאם הלכו המים לשם פסולים משום דלאו כלי הוא אלא הכא אפילו הלכו המים לשם כשרים דלמעלה מהנקב נמי חשיב כלי וגבי נט"י נמי ל"ש:
+
+Mishnah 8
+
+<b>וקדש את אחת מהן המים שבשניה מקודשין.</b> והוא שנתן אפר כשיעור כדי שיראה על שניהן:
+
+Mishnah 9
+
+<b>המים שביניהם אינן מקודשין.</b> אבל שבצדדין מקודשין ולא להזות מהן דלהזאה פסולין דמתערבין עם המים שביניהן אלא נ"מ במה שמקודשין שהן מי חטא' פסולין ומטמאין כמי חטאת דאי לא הוו מקודשין לא הוי מי חטאת כלל ולא הוו מטמא. א"נ אם יכול גדלות מהצדדין מעט שלא נתערבו הן כשרין להזות בהן ובתוספתא תניא אמר רבי יוסי שתיהן אינן מקודשות פליג אמתניתין וסבר שאינן מקודשות כלל אף הצדדין ולא הוו מי חטאת לא להזאה ולא לטמא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לתוך ידו כשר מפני שאי אפשר גרסינן.</b> כלומר שמטה השפופרת לתת האפר ואחר שהטה זקפה בארץ הוי מלאכה ופוסלת אם אחר שהטה השפופרת ונתן האפר מגביהה מעט לתוך ידו כדי שתעמוד מליצא אפר מתוכה כשר מפני שאי אפשר לעשות אלא כן שאם לא יעמידה ויניחה מוטה יפול כל האפר מתוך השפופרת הלכך לא הוי מלאכה ולא פסלה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>יחיד כו' ונמלך לקדשן כו'.</b> אע"פ שנמלך לקדשן קידוש אחד אין כשר אלא אחרון שהראשונים ממנו נפסלו במילוי האחרון שהוא מלאכה בין מילוי הראשון ממנו לקידוש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואח"כ מילא את שלו פסול.</b> אבל אם מילא תחלה את שלו ואח"כ מילא לחטאת ואח"כ קשר את שלו כשר דקשירה שלו לא פסלה כיון שהוא צורך החטאת שאינו יכול לשאת אא"כ קשורין שניהם באסל. אלא לכתחלה הוא דקושרו באסל ואח"כ ממלא את של חטאת אבל בדיעבד לא פסל:
+מפני שאי אפשר גרסינן:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>אם התנו ביניהן.</b> שיהא עוזר זה את זה וזה את זה ואם לא יעזור את חברו גם חברו לא יעזרהו כשר שמה שעוזר את חברו הוא צורך מילוי לעצמו שאם לא יעזור את חברו גם חברו לא יעזרהו וכה"ג תניא בתוספתא גבי גדר וקצה:
+
+Mishnah 12
+
+<b>ואם גדר פסול.</b> תניא בתוספתא רבי יוסי אומר הפורץ ע"מ לגדור והתנה עמו אעפ"י שגדר כשר וכן היה רבי יוסי אומר האוכל על מנת לקצות והתנה עמו אע"פ שקצה כשר. כלומר אם התנה עמו שאינו מניח לו לפרוץ אלא א"כ יגדור תיכף אע"פ שגדר כשר שהוא צורך חטאת שאם לא יגדור מיד לא יניחנו לפרוץ ולא יוכל לילך וכן התנה עמו שלא לאכול עד שיקצה מיד אע"פ שקצה מיד כשר שאם לא יקצה לא יניחנו לאכול ואכילה צורך חטאת חשוב שהוא מתחזק באכילה ונושא המים שאם ירעב יחלש ולא יוכל לשאת המים:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והטל עולה וחכמים פוסלין.</b> בתוספתא וחכמים אומרים אין הטל עולה אלא מן הפירות בלבד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>החושב רבי אליעזר אומר פסול.</b> אע"ג דאמר רבי אליעזר אין מחשבה פוסלת בפרה (פ"ד ג') הנ"מ מחשבה דפוסלת בקרבן אבל מחשבה דמלאכה פסול. ורבי יהודה פליג אדמתני' דתניא בתוספתא אמר רבי יהודה והלא אין דברי רבי אליעזר בפרה אלא להקל שר"א אומר כשרה ורבי יהושע אומר כשישתה פסול מפני משקה פיו ואם גרגר כשר. כלומר ר"י קאמר לרבנן והלא אין דברי ר"א בפרה אלא להקל דאמר אין מחשבה פוסלת בפרה אלא שר"א אומר כשרה וכו':
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא יעבירם בנהר.</b> תניא בתוספתא אחד ירדן ואחד כל הנהרות חנינא בן עקביא אומר לא אמרו אלא בירדן בלבד. פי' מפני שמעשה שהיה בירדן היה:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואת הטהור לחטאת לא בידיו לא בגופו.</b> שאין מי חטאת מטמאין לא במגע ולא במשא אלא את הטמא לחטאת מטמא אותו לכל דבר ואע"פ שהוא טהור לתרומה אבל את הטהור לחטאת אין מי חטאת מטמאין אותו כלל לא במגע ולא במשא והני מי חטאת שנפסלו לענין טומאה ככשרין דמיין הלכך את הטהור לתרומה מטמאין אותו בידיו ובגופו ואת הטהור לחטאת אין מטמאין אותו לא בידיו ולא בגופו והיינו דאמרינן בגמרא מזה טהור ונושא טמא ואקשו בה מפרשים מזה דטהור היכי משכחת לה כיון דנטל בידו טמאוהו משום נושא ולדידן לא קשיא דלאו דוקא מזה דטהור אלא כל שטיהר עצמו לחטאת טהור ומזה דקאמר אורחא דמלתא קאמר סתם מזה מטהר עצמו לחטאת ונושא טמא לחטאת:
+<b>נטמאו מטמאין כו'.</b> נותנין עליהן שתי חומרות לטהור לתרומה נותנין עליו חומרי מי חטאת כשרים לטמא גופו ולטהור לחטאת נותנין עליו חומרי משקין טמאין לטמא ידיו:
+
+Mishnah 9
+
+<b>אפר כשר כו'.</b> הני נמי כמי חטאת שנפסלו ולענין טומאה ככשרין דמיין:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל הראוי ליטמא מדרס מדף לחטאת.</b> האי מתניתין אכתי לא קמפרשא דין המדף אלא ברישא קא מפרש מאי הוי מדף לחטאת ומאי דלא הוה מדף לחטאת ובמתניתין דבתרה קא מפרש ליה לדין המדף מאי טומאה איכא במדף:
+<b>מדף לחטאת.</b> פי' מדף מדרס כי הא דאמרינן בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש ובגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת האי מדרס דעבוד רבנן משום מעלה היינו דקרי לה מדף. וקתני כל הראוי לטמא מדרס בין טמא בין טהור ואע"פ שהוא טהור לתרומה ולקדש עשאוהו לחטאת כמדרס דכל טומאה שיכולין לתלות שיכול ��היות בה אותו הטומאה תולין בחטאת:
+<b>ואדם כיוצא בהן.</b> שהוא מדף לחטאת כזב גמור:
+<b>כל הראוי ליטמא טמא מת.</b> ולא מדרס שאינו מיוחד לשכיבה ולישיבה:
+<b>רבי אלעזר אומר אינו מדף.</b> כלומר אינו כמדרס. וכדתני טעמא בתוספתא שלא חדשו טומאה בחטאת ואמר אביי (חגיגה כג) שלא אמרו קורדום טמא מושב. כלומר בדבר שאינו יכול להיות בו כלל אותו טומאה שאינו ראוי לכך לא אמרו בפרה לטמא אותו טומאה. הלכך הכא בין טמא בין טהור אינו מדרס שאינו ראוי להיות מדרס כלל:
+<b>רי"א מדף.</b> אע"פ שאינו ראוי כלל למדרס משום מעלה דפרה עשאוהו כמדרס:
+<b>וחכמים אומרים הטמא מדף.</b> תניא בתוספתא הטמא שאמרו טמא מת ולא טמא מדף:
+
+Mishnah 2
+
+<b>הטהור לחטא' שנשא במדף גרסינן.</b> והאי סיפא פרושי קמפרש לרישא הא דקתני מדף למאי הלכתא. וקא מפרש לה לענין משא דאי במדף היא אפילו במשא מטמא כדין מדרס:
+<b>ולגין של חטאת שנגע במדף טמא.</b> אבל במשא לא מטמא דבמדרס גמור נמי לא מטמא במשא אלא אדם כדתנן בזבים:
+<b>שנגע באוכלים ומשקים בידו טמא.</b> ואפילו הן טהורין הואיל ויכולין לבא לידי טומאת ראשון הלכך עשאן כאילו נטמאו אוכלין ומשקין במת והוי ראשון ומטמאין ידיו וקי"ל בחטאת נטמא ידיו נטמא גופו:
+<b>וברגלו טהור.</b> שאינן יכולין להיות אלא ראשון אין ראשון מטמא אדם:
+<b>הסיטן בידו רבי יהושע מטמא.</b> אפי' הן טהורין ור"י לטעמיה דאמר בראוי לטמא טמא מת אעפ"י שאינו ראוי למדרס מטמא מדרס הואיל ויכול להיות בו שום טומאה ה"נ הואיל ויכול להיות באוכלין ומשקין טומאה על ידי ידים במגע לטמא אדם מטמאין נמי בהיסט ע"י ידים:
+<b>וחכמים מטהרין.</b> אפילו הן טמאין הואיל ואינן יכולין להיות אב הטומאה לעולם לא עשו אותן מדף:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ר"ע מטהר.</b> דסבר קלוטה כמי שהונחה דמיא והוו כמאן דמנחא הקלילות אארעא ובמקום טהור הוא והיינו טעמא דמטמא בסיפא והיינו דמטהר הכא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>לגין של חטאת שנגע כו' של חטאת טמא.</b> דלגין של תרומה טמאין לחטאת ומטמאין ללגין של חטאת בנגיעתן ונטמאו הלגין של חטאת ומטמאין את מי החטאת שאין מונין ראשון ושני בחטאת וכל הטמא לחטאת מי חטאת מטמאין אותו וחזרו מי חטאת ומטמאין את הלגין ונעשו ראשון כדין נוגע במי חטאת והוי ראשון לכל דבר אפילו לתרומה:
+<b>ושל קדש ושל תרומה טהורין.</b> הואיל ולא נגעו אלא בראשון שהלגין של חטאת ראשון הוא ואין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה:
+<b>שניהן בשתי ידיו שניהן טמאין.</b> שנטמא האדם מלגין של תרומה שנגע בהן ונטמא בנגיעתו בהן וטהור לתרומה טמא לחטאת וכיון שנטמא האדם ממגע לגין של תרומה מטמא את הלגין של חטאת ולגין מטמאין את המים שאין מונין ראשון ושני לחטאת. והואיל והוא טמא לחטאת חזרו מי חטאת וטמאום משום נושא מי חטאת שכל הטמא לחטאת מי חטאת מטמאין אותו והנושא מי חטאת מטמא בגדים וכלים במגע בשעה שנושאן כדתנן ר"פ כלים ומטמא הלגין של תרומה במגע בשעה שנושא את מי החטאת והלגין של תרומה נעשו ראשונים שהוא בשעה שנושא את מי חטאת הוי אב הטומאה כל זמן שלא פירש כדתנן בפ"ב דזבים כל המטמא בגדים בשעת מגעו כל זמן שלא פירש הוי אב הטומאה וחזרו הלגין של תרומה שנעשו ראשון ומטמאין את התרומה:
+<b>שניהם בשתי ניירות שניהן טהורין.</b> הואיל ונייר מפסיק בין לגין של תרומה לידיו ולא נגע בהלגין ולא נטמא האדם ועדיין הוא טהור לחטאת כמו שהיה והטהור לחטאת אין מי חטאת מטמאין אותו לא במגע ולא במשא כדאמרן בשלהי פרקא דלעיל הלכך שניהם ��הורין:
+<b>של חטאת בנייר כו' שניהן טמאין.</b> של חטאת טמא אף ע"ג דנייר לא מקבל טומאה כלל הואיל ושל תרומה בידו נטמא במגע לגין של תרומה ומטמא לשל חטאת במשא כדתנן בפרקא דלקמן מתניתין ו' כל הטעון ביאת מים כו' בין מד"ס מטמא את מי חטאת במגע ובמשא והכי נמי הא טעון ביאת מים מד"ס הואיל ונגע בלגין של תרומה שהן טמאין לחטאת. ושל תרומה טמאין הואיל והוא טמא לחטאת חזרו מי חטאת וטמאוהו משום נושא מי חטאת ונעשה אב הטומאה כל זמן שלא פירש ומטמא הלגין של תרומה בשעה שנושא את מי החטאת להיות ראשון וחוזרין ומטמאין את התרומה:
+<b>של תרומה בנייר כו' שניהן טהורין.</b> הואיל ולא נגע בהלגין של תרומה ולא נטמא ואין מי חטאת מטמאין אותו משום דטהור לחטאת הלכך שניהן טהורין:
+<b>ר"י אומר של חטאת טמא.</b> בין שניהן בשתי ניירות בין של תרומה בנייר. ר"י לטעמיה דאמר הסיט בידו אוכלין ומשקין נטמא אע"פ שאין ראויין לטמא אדם בכך כדאמרן התם ה"נ נטמא האדם כשהסיט בידו את הלגין של תרומה ומטמא לשל חטאת במגע ובמשא. אבל של תרומה טהור הואיל ונייר מפסיק ולא נגע בהן ובמשא אינו מטמא כדתנן בפ"ב דזבין כל הטעון כבוס בגדים שאינו מטמא אלא במגע אבל לא במשא אפילו לא פירש:
+<b>היו נתונין ע"ג הארץ כו' של חטאת טמא.</b> הואיל ונגע בלגין של תרומה טמאוהו ומטמא לשל חטאת ולהמים דאין מונין בו ראשון ושני וחזרו מי חטאת ועשאוהו ללגין ראשון לכל דבר:
+<b>ושל תרומה טהורה.</b> דמי חטאת לא טמאוהו להאדם דהא בלגין הוא דנגע ולא במים עצמן והלגין ראשוני' הן ואין אדם מקבל טומא' אלא מאב הטומאה וטהור הוא לקדש ולתרומה:
+<b>הסיטן.</b> את שניהן ר"י מטמא לשל חטאת לטעמיה. דמטמא אף בהיסט כדאמרן אבל של תרומה טהור דאינו מטמא בהיסט אע"פ שלא פירש כדאמרן:
+<b>וחכמים מטהרין.</b> שאין הלגין של תרומה מטמאין אותו בהיסט הואיל ואין ראויין לטמא בהיסט כלל:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל ספק הטהור לתרומה טהור לחטאת גרסינן:</b>
+<b>נשפך לחטאת.</b> הואיל ואין בהן קדושה אלא טהרה לכך נשפך:
+<b>הרפפות.</b> רפפות הן השנויין בפ"ג דזבים שנסטו בזב מחמת שהן רפויין ויש מהן טהורין ויש מהן טמאין כדקתני התם והרעדות הן השנויין בפ"ד דזבים שהקיש הזב עליהן ונפלו מחמת הרעדה ויש מהן ג"כ טמאין וטהורין. וקאמר ת"ק הכא הרפפות הטהורין בזב טהורין לכל דבר לקדש ולתרומה ולחטאת וה"ה רעדות דתנן התם טהורין טהורין נמי לחטאת וחדא מיניה נקט ואתא ר"א וקאמר הרעדות טמאין לחטאת רפפות דתנן התם טהורין טהורין נמי לחטאת שאינו ניכר בהם ההיסט אבל רעדות דקתני התם טהורין טמאין לחטאת הואיל וניכר בהן שמכחו שהקיש בהן הוא דנפלו. ומדר"א נשמע לת"ק דקסבר ה"ה רעדות:
+
+Mishnah 3
+
+<b>והאוכלה חייב מיתה.</b> שנטמא האדם מהדבלה של תרומה שטמאה לחטאת ונעשה טמא לחטאת. וכל הטמא לחטאת מי חטאת מטמאין אותו לכל דבר ונמצא אוכל תרומה בטומאת הגוף וחייב מיתה לאו דוקא דהא תרומה טמאה הוא אלא איסור חיוב מיתה קאמר וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי:
+<b>אין בה כביצה כו'.</b> לא גרסינן לה דאם אין בה כביצה אין האוכלה חייב מיתה. דהא לא נטמא בפחות מכביצה והוי טהור לחטאת ואין מי חטאת מטמאין אותו ולאו אוכל תרומה בטומאת הגוף הוא:
+<b>רבי יוסי אומר בטהורה המים טהורים.</b> כדתניא בתוספתא ר' יוסי ור' שמעון אומרים אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת ואת מזה מי חטאת:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בין לאחר ביאתו חייב.</b> וברישא דקתני ואסור על ביאת מקדש ולא קתני חייב כדקתני הכא. ד��תם כללא קאמר כל הטעון ב"מ מד"ת ויש דטעון ביאת מים מד"ת ואינו חייב על ביאת מקדש כגון כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה וכיוצא בו. אבל הכא לאו כללא דחיובא קאמר אלא נחית לאשמעינן דלא שאני לן בין לפני ביאתו לאחר ביאתו וכל הני דחייב בהו לפני ביאתו מחייב נמי לאחר ביאתו ואי איכא דפטור לפני ביאתו נמי פטור:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>את מי החטאת.</b> מים המקודשין באפר:
+<b>ואת אפר החטאת.</b> אפר בלא מים:
+<b>ואת המזה מי החטאת.</b> וכל הטהור לחטאת:
+<b>במגע ובמשא.</b> בין שנגע בהן הטעון ביאת מים בין שנשא אותן. וטמא שנשא את הטהור דמטמא לא אשכחן לה בשאר מילי אלא בזב שנשא את הטהור:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ושל טהורה לא יזה.</b> מאי טהורה טהורה לחטאת הלכך אם הזה כשר. ולכתחלה לא יזה מפני שמפסיד את התרומה ואע"ג דטהור לחטאת אין מי חטאת מטמאין אותו מ"מ הו"ל מפסיד את התרומה שיכול לבא לידי הפסד שמא יארע בו פסול לחטאת ונמצא מי חטאת מטמאין אותו:
+<b>אלו הן היונקות גבעולין כו'.</b> תניא בתוספתא ואלו הן היונקות גבעולין שלא גמלו תמרות שלא הנצו כל עיקר דר"מ וחכ"א כו'.
+
+Mishnah 8
+
+<b>כשר לטהר בו את המצורע.</b> וקמ"ל דמצורע לא פסיל ביה מלאכה שעשה בהאזוב:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>טובל ומעלה כדרכו.</b> ולא חיישינן שמא יספג ויקנח מצדדי הכלי ותנן בסיפא ובלבד שלא יספג:
+<b>רי"א הזיה ראשונה.</b> דבהזיה ראשונה לא חיישינן שמא יספג קצת דא"נ יספג קצת יבלע באזוב וכי מזה ממי טבילה מזה אבל בהזיה שניה חיישינן כי טבל בתוכה האזוב שמא יסחט לתוך המים ממה שספג בראשונה וכדתניא בתוספת' אבל לא הזאה שניה מפני שהמים נסחטין דברי ר"י:
+<b>לפניו והזה על צדדין שלפניו הזייתו כשרה.</b> ותניא בתוספתא לאחריו והזה על הצדדין שלאחריו הזייתו כשרה:
+<b>מדעתו ושלא מדעתו.</b> ותניא בתוספתא בין ער בין ישן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>נתכוין כו'.</b> אם נתכוין להזות על דבר הראוי להזאה שהוא מקבל טומאה והזה על דבר שאינו ראוי להזאה כלל שאינו מקבל טומאה כמו בהמה דסיפא:
+<b>אם יש באזוב לא ישנה.</b> כלומר לא ישנה לא יזה עוד ממים הנשארין באזוב דנפסלו המים מלהזות בהן עוד הואיל והזה על דבר שאינו ראוי להזייה והכי תניא בתוספתא לשם דבר שהוא ראוי להזייה והזה על דבר שאינו ראוי להזייה על הע"א ועל הבהמה ועל עריבה של אבן המים הנוטפין טמאים ופסולין מלהזות אם יש באזוב לא ישנה:
+<b>על דבר שאינו מקבל טומאה.</b> שאינו ראוי להזאה:
+<b>והזה על דבר שמקבל טומאה.</b> ואע"פ שאינו צריך להזאה שלא נטמא אלא שהוא ראוי להזאה שהוא מקבל טומאה:
+<b>אם יש באזוב ישנה.</b> ישנה ויזה ממים הנשארין באזוב שלא נפסלו מלהזות בכוונתו הואיל והזה על דבר הראוי להזות:
+
+Mishnah 4
+
+פטור הואיל וספק טומאה ברה"ר לא הו"ל לאסוקי אדעתיה אימא אית בה ספק טומאה דא"נ אית בה ספק טומאה ברשות הרבים הוא טהור והו"ל אנוס ופטור אבל ברה"י הו"ל לאסוקי אדעתיה אימא אית בה ספק טומאה דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בכנפיו גרסי'.</b> ואפילו נגע הקרדום במת והוא אבי אבות הטומאה והקרדום עושה כנפו האחד אב הטומאה וכנף הב' נעשה ראשון ואינו מטמא אדם:
+<b>אע"פ כו' טהור.</b> ואע"פ שמצותן ומשאן באין כאחד טהור הואיל ולא נשאן קודם שנעשה מצותן:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>כוש של רובן.</b> הן כמו צמר שיש בין קליפה של עץ ובין העץ ואותו טוין בכוש:
+<b>לא על הכוש ולא על הפיקה.</b> אלא על עיקר הכלי:
+<b>אף החדוקות.</b> גרסינן בדלי"ת וקרוחות הן הידות שתוחבין אותן בבית יד של כלי שהוא חלו�� בפנים ומשימין היד בחלל הבית יד שבכלי. וחדוקות הן שהידות חלולין בפנים ותוחבין את הבית יד של כלי בחלל הידות:
+
+Mishnah 9
+
+<b>וקרן של כליכה.</b> גרסינן בכ"ף:
+
+Mishnah 10
+
+<b>חוץ מטומטום.</b> ובקידוש לא קתני טומטום. דפשיטא ליה הואיל וספק ערל הוא וערל פסול לקידוש וכדאמרן התם. אבל להזאה ערל כשר צריכה לי' למתני טומטום:
+<b>והאשה.</b> הואיל וגבי קדוש קסברי רבנן אשה כשרה וקטן פסול הלכך גבי הזאה אשה פסולה וקטן כשר ור"י דפליג התם בקידוש וסבר אשה פסולה וקטן כשר פליג נמי בהזאה וקסבר דאשה כשרה וקטן פסול כדאמרינן ביומא דמשמע מוציא מיד משמע. ובתוספתא דמייתי רבוותא דתניא הכל כשרין להזות חוץ מחרש שוטה וקטן ור"י מכשיר בקטן ט"ס הוא וה"ג הכל כשרין להזות חוץ מחש"ו דברי ר"י. שר"י מכשיר באשה ופוסל בקטן וניחא הא דיומא ולא קשיא מידי:
+
+Mishnah 11
+
+<b>אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום.</b> כלומר טובל בליל שמיני אחר הזאתו ומזה ביום שלפניו שהוא יום שביעי דקודם הזאתו ודאי אין טובל כדכתיב וחטאו והדר יכבס בגדיו ורחץ. והא דקתני טובל בלילה ומזה ביום ולא קתני כסדרו מזה ביום וטובל בלילה משום לסיומי ביה שאין מזין אלא עד שתנץ החמה:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Parah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,445 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Parah
+אליהו רבא על משנה פרה
+merged
+https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Parah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1901
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה פרה
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רמ"א אף בת חמש כשרה והזקנה.</b> גרסינן:
+<b>שמא תשחיר ושלא תפסל.</b> גרסינן. שמא תשחיר או שמא יארע בה פסול אחר:
+<b>שלשית.</b> בקמץ:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>כבשים בני שנה.</b> תניא בתוספתא כבשים בני שנה האמור בתורה שס"ה כנגד ימות החמה דברי רבי. וחכמים אומרי' מאחד בניסן לאחד בניסן מט"ו באב לט"ו באב אם נתעברה שנה נתעברה לו. רבי טרפון קורהו פלגס פלגס הוא לשון פלג לשון ספק ספק איל ספק כבש. אבל חדא מיניה הוא איל או כבש אלא לא ידענא ביה מאי ניהו אם איל אם כבש הלכך האומר הרי עלי איל או האומר הרי עלי כבש אינו מביאו שהוא ספק. אבל האומר הרי עלי או מן האיל או מן הכבש יכול להביאו ממ"נ אם איל הוא יצא אם כבש הוא יצא:
+<b>בן עזאי קורהו נוקד.</b> נוקד הוא לשון צאן שאינו נקרא לא איל ולא כבש אלא הוא בכלל מין הצאן הלכך אם אמר או איל או כבש לא יצא בו אבל אם אמר הרי עלי מן הצאן מביאו:
+<b>רבי ישמעאל קורהו פרכדיגמא.</b> הוא מטבע שנפסל שהוא פסול להקרבה כלל וכלל:
+
+Mishnah 4
+
+<b>חטאת הצבור וחטאת היחיד.</b> דדרשינן בת"כ (פרק ו) אהא דכתיב והביא את קרבנו שעירת עזים מנין שתהא בת שנתה ת"ל בעבודת אלילים תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה הרי כל העושה בשגגה כע"א מה חטאת ע"א באה בת שנתה אף זו באה בת שנתה כשהוא אומר יהיה לרבות שעירי רגלים לכם לרבות שעירי עבודת אלילים לעושה לרבות שעיר נשיא. פירוש יהיה בגימטריא שלשים וכל שעירי רגלים וראשי חדשים הן שלשים. שבעה של פסח וא' של עצרת וא' של ר"ה וא' של יו"כ ושמנה של סוכות הרי י"ח וי"ב של ר"ח הרי שלשים שעירים. לכם לרבות שעירי ע"א של צבור דלכם רבים משמע לעושה לרבות שעיר נשיא דעושה לשון יחיד הוא ונמצינו למדין מזה ששעירי חטאת הצבור ושעירת חטאת יחיד הם בני שנה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רבי אליעזר אומר אינה נלקחת מן הכנענים.</b> שנאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך. בני ישראל יקחו אליך ואין העכו"ם יקחו אליך כדאיתא בפסיקתא זוטא:
+<b>וחכמים מכשירין.</b> דלית להו הך דרשא. והא דלא חשו חכמים לדלמא העלה העכו"ם עליה עול. משום דסימן היה להם בשתי שערות שיש על צואר הבהמה שהן עומדות ואם עלה עליה עול הן נופלות. כדאיתא בפסיקתא זוטרתי (פרשה חקת) פעם אחת הוצרכו ישראל לפרה אדומה מצאוה אצל נכרי אחד הכיר בהם שהם צריכין לה הרבה. והעלה בדמים מרובים נתנו לו כל מה שביקש מהם אמר להם הניחוה עד למחר ולמחר תקחוה. מה עשה אותו הטמא העלה עליה עול. ומנין ידעו. שתי שערות יש לה על צווארה כיון שעולה עליה עול מיד נופלת. אמרו קח את שלך ותן לנו הממון שכבר נפסלה הימנו. הלך אותו הטמא וחנק את עצמו מחמת צער:
+<b>ולא זו בלבד.</b> ור"א ס"ל אף כל הקרבנות אין נלקחין מן הנכרים וקאמרי רבנן ולא זו בלבד נלקחת מן הנכרים אלא כל הקרבנות הצבור והיחיד וכו':
+
+Mishnah 2
+
+<b>גלגל העין כו' אין פוסלין בפרה.</b> ולא שנו אלא שלא מצאו אחרת אבל מצא אחרת אין לוקחין אותה שגלגל עיניה שחורין כדתניא בתוספתא רמ"א פרה שגלגל עיניה שחורין אם אין פרה אחרת כיוצא בה כשרה. כלומר אם אין פרה אחרת כיוצא בה שתהא כשרה כיוצא בה ואין גלגל עיניה שחורין הרי זו כשרה. אבל אם יש אחרת שתהא כשרה ואין גלגל עיניה שחורין אין זו שגלגל עיניה שחורין כשרה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>נתלה בזנבה עבר בה את הנהר.</b> שנתלה בזנבה כשעבר בה את הנהר כדי שיוכל לעבור את הנהר:
+
+Mishnah 4
+
+<b>רבי יהודה אומר אם העלהו פסולה ואם מעצמו כשרה.</b> ואף על גב דניחא להו לבעליה כשרה דר"י לטעמיה דסבר צריך מעשה כדתנן גבי הכשר (מכשירין פ"ג) המוליך חטין לטחון וירדו עליהן גשמים וכן בזיתים נתוני' בגג ובחמרים שהיו עוברים בנהר דר"י סבר בכולן שאינן בכי יותן אע"ג ששמח אלא אם כן עשה בהן מעשה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>אפילו בתוך כוס אחד.</b> שבהמה יש בשערותיה עגולים עגולים וקאמר רב יהודה אפילו שתי שערות בתוך עגול אחד פסולה ואם מוכיחות זו את זו אפי' בתוך שני עגולים טמא. ובתוספתא תניא בתוך שתי גומות כשרה ר"י אומר אפילו שתי גומות והן מוכיחות זו את זו פסולה והתם קאמר ר"י לישנא דבשתי גומות ומוכיחות ובמתניתין קמ"ל אפילו הן בשתי כוסות ומוכיחות:
+<b>וחכמים אומרים אחר העיקר.</b> תניא בתוספתא היו בה ב' שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר רבי יוסי בן משולם אומר מספר את העליון ואינו חושש משום גוזז. פי' שאינה כקדשים לאסרה בגיזה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מכל שבע חטאות שהיו שם.</b> גרסינן. והיינו דקתני לקמן לא מצאו משבע וקמ"ל דשבע אינו מעכב דאי לא גרסינן הכא שבע. מאי לא מצאו משבע דקתני בתר הכי שבע מאן דכר שמיה. אלא גרסינן הכא שבע וסתמא כר' מאיר דאמר חמש מעזרא ואילך דאי רבנן האמרי שבע מעזרא ואילך והו"ל תשע חטאות והא דמזין עליו מכל השבע חטאות מעלה עשו בה אימא האי פרה עבוד בכשרות טפי מהאי. ובכל יום היו מזין עליו מכל השבעה משום האי טעמא ונמצא מוזה כל השבעה מהאי דכשר טפי:
+<b>ועל של יום הכפורים.</b> דרבנן ס"ל אחד זה ואחד של יוה"כ מזין כל השבעה ור' יוסי סבר אחד זה ואחד זה אין מזין אלא שלישי ושביעי ואתא רבי חנינא סגן הכהנים וקאמר בשל פרה כל שבעה ובשל יוה"כ שלישי ושביעי והכי תניא בברייתא ומייתי לה בגמ' ריש יומא (דף ח'):
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומביאים שוורים וע"ג דלתות.</b> ואף שוורים שאין כריסן רחבים שהיו יושבין על הדלתות ור"י פליג וסבר שלא היו מביאין דלתות אלא שוורים וכריסן רחבות כדתניא בתוספתא ומביאין שוורים וע"ג דלתות ותינוקות יושבים עליהן רבי יהודה אומר לא היו מביאין דלתות כל עיקר מפני שדעתו של תינוק גסה עליו שמא יוציא ראשו או אחד מאבריו ויטמא בקבר התהום אלא מביאין שוורין המצרים שכריסן רחבות והתינוקות יושבים על גביהן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ובפתח העזרה היה מתוקן קלל של חטאת.</b> בפתח עזרת נשים הסמוכה לחיל כדתניא בתוספתא באו לשער היוצא מעזרת נשים לחיל וקלל של אבן היו קבועים בכותל של עזרת נשים וכיסוי של אבן נראין בחיל והיינו דקתני בשלהי פרקין אחד ניתן בחיל היינו הך דבפתח העזרה:
+<b>אלא הוא נוטל ומקדש.</b> והא דבמים עשו כל הני מעלות ובאפר לא עשו. משום דאפר אינו מקבל טומאה מן התורה כלל:
+
+Mishnah 4
+
+<b>לא היו צריכין להזות.</b> תניא בתוספתא והכל שוין שהתינוקות צריכין טבילה:
+
+Mishnah 5
+
+<b>וישמעאל בן פאבי.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 6
+
+<b>וכבש היו עושים כו'.</b> ורבי יהודא פליג כדתניא בתוספתא:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>כפתוה כו'.</b> ותניא בתוספתא וי"מ במוכני היתה עולה. ר' אליעזר בן יעקב אומר כבש היו עושין לה שהיתה עולה בו:
+<b>ר' יהודה אומר כו'.</b> תני בתוספתא רי"א בימין היה שוחט ונותן הסכין לפניו או לזה שעמו בצדו ומקבל בימינו ונותן בשמאלו ומזה באצבעו הימנית ואם שינה פסול:
+
+Mishnah 10
+
+<b>נבקעה שנאמר אל תוך.</b> אל תוך הפרה עצמה משמע:
+<b>ועמד חוץ מגתה.</b> שנאמר והשליך מרח��ק משמע:
+<b>שלשה פעמים על כל דבר ודבר.</b> ותניא בתוספתא ר"א בר' צדוק מוסיף אשליך אשליך והן אומרים לו הן הן ג"פ על כל דבר ודבר:
+
+Mishnah 11
+
+<b>שחור שיש בו אפר.</b> כמין אבק דק מלמעלה:
+<b>ושאין בו אפר.</b> כמין אבק:
+<b>העצם בין כך ובין כך.</b> בין שיש בו אפר כמין אבק בין שאין בו אפר כמין אבק:
+<b>היה נכתש.</b> והא דתניא בתוס' שאם קדש בעצם בלא אבק לא עשה ולא כלום. היינו בעצם עצמו בלא תערובת ומתני' על ידי תערובת עם שאר האפר:
+<b>אחד ניתן בחיל כו'.</b> תנא בתוספתא זה שמתחלק לכל המשמרות היו ישראל מזין ממנו. זה שניתן בהר המשחה היו כהנים מקדשין בו. זה שניתן בחיל היו משמרין אותה שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ושלא רחוץ ידים ורגלים.</b> תניא בתוספתא ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולה ר"א מכשיר שנאמר בבואם אל אהל מועד ירחצו מים אין קדוש ידים ורגלים אלא לפנים. ושלא בכהן גדול פסולה. תניא בתוס' שרפת הפרה והזאתה בכ"ג ושאר כל מעשיה בכהן הדיוט שנאמר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. אותה באלעזר שהוא סגן. ושאר כל הפרות בכ"ג דברי ר' מאיר. ר"י ור"ש וראב"י אומרים אותה באלעזר שהוא סגן ושאר כל הפרות אפילו בכהן הדיוט:
+<b>ובכלי לבן היתה נעשית.</b> תניא בתוספתא מצותה בארבעה בגדי לבן של כהן עשאה בבגדי זהב ובבגד חול פסולה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>הזה מששית שביעי'.</b> דבעינן על כל הזיה טבילה ואם טבל להזות הזאה ששית ובאותה טבילת ששית הזה ששית ושביעית אע"פ שחזר והזה שביעית בטבילה שביעית פסולה דהא מפסקה הזאה פסולה בין הזאת ששית לשביעית דהזאת שביעית בפסול היה שלא טבל עליה אצבעו:
+<b>משביעית שמינית.</b> שטבל טבילה שביעית להזות שביעית והזה מאותה טביל' שביעית ושמינית כשרה דהא כבר שלמו לה ז' הזאות כשרות ואף על פי שחזר והזה שמינית בטבילה שמינית והוסיף בהזאות לא פסול כיון דגמר לז' הזאות בהכשר תו לא חיישינן להוספת הזאות:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומעשיה ביום.</b> כל מעשיה עד שתעשה אפר הוא ביום ולא בלילה וכן שרפתה בלילה פסולה. והר"ש כתב שרפתה בלילה כשרה ומתניתין לא משמע הכי אלא עד שתעשה אפר הוא ביום ותו תניא בברייתא ומייתי לה פרק ד' דיומא (דף מ"ב) אין לי אלא הזאת מימיה שאין כשרים כו' אלא ביום מנין לרבות שחיטתה כו' ושרפת' כו' ת"ל תורה כו' אמרת הרי אנו למדין כולן מהזאת מימיה מה הזאת מימיה אינן כשרים אלא ביום אף אני אביא שחיטתה כו' ושרפתה כו' הואיל ואין כשרים באשה כבאיש אין כשרין אלא ביום. שמעינן דשרפתה אינה כשרה אלא ביום. והא דמייתי הר"ש מספרי חטאת הוא מגיד שנשרפת בלילה כיום טעות סופר הוא בספרי:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר"ש אומר מן הסדר השני.</b> אע"פ שהחבר פותח את הכבשן אינו נוטל אלא מן הסדר השני. דחיישינן אימא הסיט ע"ה את הסדר הראשון וא"נ לא נגע אימא הסיט:
+<b>רבי יוסי אומר מן הסדר השלישי.</b> דחייש נמי אסדר השני אימא הסיט ע"ה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>במים שהן ראוין לקדש א"צ לנגב.</b> הואיל והמטביל יודע שישא' מים בכלי הו"ל כאילו מילא מתחלה המים הנשארין בכלי לחטאת:
+<b>אם לאסוף לתוכו גרסינן.</b> דבמים מקודשין פוסלין כל מים אפי' מים הראוין לקדש:
+
+Mishnah 3
+
+<b>מקדשין בה עד שתטמא.</b> דבדלעת טהורה לא חיישינן לשמא תפלוט מים שאינן ראוין לקדש דכי נמי פליט לה טפה בטיל ברוב מים הראויין לקדש בהן הלכך לא חמירי כולי האי למיחש לשמא תפלוט אכל נטמאה דכי פליט לה טפה תטמא את כל המים חמירא וחיישינן לשמא תפלוט. ורבי יהושע סבר בטהורה נמי חיישינן לשמא תפלוט וקאמר בין כך ובין כך בין מים שאין ראוים בין מים הראוין לא יאסוף לתוכה מים מקודשים דחיישינן שמא תפלוט ובמים מקודשין פוסלין כל מים אפי' ראוין:
+
+Mishnah 4
+
+<b>שפופרת שחתכה לחטאת רא"א יטביל מיד.</b> כגון שחתכה ממחובר ואע"ג דבמחובר לא נטמאת וכי חתכה חתכה לשם חטאת מ"מ משום מעלה דחטאת מחזקינן לה כטמאה לחטאת וצריך טבילה וא"צ לטמאות' כי היכי דליהוי טבול יום ואף דר"א סבר בכל הראוי לטמא טמא מת ולא מדרס שאינו מדף (לקמן רפ"י) היינו שאינו מדף לטמא מדרס אבל לטמא טומאת מת במגע טמא כדפריש בתוספתא טעמא דר"א שלא חדשו טומאה בחטאת ואמר אביי (חגיגה דף כג) שלא אמרו קורדם מטמא מושב כלומר לא אמרו קורדום שאינו ראוי לטמא מושב בשום מקום שאינו מיוחד לישיבה בפרה נמי לא אמרו שיהא מטמא מושב ואליבא דר"א דקסבר אע"ג דכמה מעלות עשו בפרה מ"מ לחדש בה טומאה חדשה שאינו יכול להיות כלל באותו דבר אותה טומאה לא חדשו בפרה והיינו דקאמר ר"א אינו מדף לטמא מדרס הואיל ואינו ראוי למדרס אבל לטמא במגע כטמא מת מחזקינן ליה לטמאה לחטאת הואיל וראוי לטמא טמא מת חדשו בה לעשות שאינו נוגע במת כנוגע במת. ורבנן סברי אף שאינו ראוי למדרס עשו מעלה בפרה לטמאו מדרס וה"נ האי קנה לר"א מחזקינן לה לחטאת כטמאה טומאת מת וצריך טבילה וא"צ לטמאו עוד להכירא:
+<b>חוץ מחרש שוטה וקטן.</b> וטומטום פסול משום ספק ערל. כדתניא בתוספתא טומטום קדושו פסול מפני שהוא ספק ערל. והערל פסול מלקדש. אנדרוגינוס קדושו כשר ורבי יהודה פוסל מפני שהוא ספק אשה ואשה פסולה מלקדש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא במגופת החבית.</b> ותניא בתוס' מגופה שהתקינה לכלי כשרה לקדש בה:
+<b>אין מצילין מיד כלי חרס.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מן הצד כו' כשרים מפני שהם עגולי' כלי.</b> שמעינן מהא שמותר ליטול ידים בכלי שמנוקב מן הצד הואיל ועגולים כלי אע"ג דניקב מן הצד מידי דהוה אמי חטאת דחשבינן ליה כלי וליכא למימר הכא כשהמים הן למטה מהנקב אבל מה שלמעלה מהנקב לא חשיב כלי א"כ הו"ל למתני הלכו המים לשם פסולים כדקתני גבי עטרה של טיט שאם הלכו המים לשם פסולים משום דלאו כלי הוא אלא הכא אפילו הלכו המים לשם כשרים דלמעלה מהנקב נמי חשיב כלי וגבי נט"י נמי ל"ש:
+
+Mishnah 8
+
+<b>וקדש את אחת מהן המים שבשניה מקודשין.</b> והוא שנתן אפר כשיעור כדי שיראה על שניהן:
+
+Mishnah 9
+
+<b>המים שביניהם אינן מקודשין.</b> אבל שבצדדין מקודשין ולא להזות מהן דלהזאה פסולין דמתערבין עם המים שביניהן אלא נ"מ במה שמקודשין שהן מי חטא' פסולין ומטמאין כמי חטאת דאי לא הוו מקודשין לא הוי מי חטאת כלל ולא הוו מטמא. א"נ אם יכול גדלות מהצדדין מעט שלא נתערבו הן כשרין להזות בהן ובתוספתא תניא אמר רבי יוסי שתיהן אינן מקודשות פליג אמתניתין וסבר שאינן מקודשות כלל אף הצדדין ולא הוו מי חטאת לא להזאה ולא לטמא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לתוך ידו כשר מפני שאי אפשר גרסינן.</b> כלומר שמטה השפופרת לתת האפר ואחר שהטה זקפה בארץ הוי מלאכה ופוסלת אם אחר שהטה השפופרת ונתן האפר מגביהה מעט לתוך ידו כדי שתעמוד מליצא אפר מתוכה כשר מפני שאי אפשר לעשות אלא כן שאם לא יעמידה ויניחה מוטה יפול כל האפר מתוך השפופרת הלכך לא הוי מלאכה ולא פסלה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>יחיד כו' ונמלך לקדשן כו'.</b> אע"פ שנמלך לקדשן קידוש אחד אין כשר אלא אחרון שהראשונים ממנו נפסלו במילוי האחרון שהוא מלאכה בין מילוי הראשון ממנו לקידוש:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואח"כ מילא את שלו פסול.</b> אב�� אם מילא תחלה את שלו ואח"כ מילא לחטאת ואח"כ קשר את שלו כשר דקשירה שלו לא פסלה כיון שהוא צורך החטאת שאינו יכול לשאת אא"כ קשורין שניהם באסל. אלא לכתחלה הוא דקושרו באסל ואח"כ ממלא את של חטאת אבל בדיעבד לא פסל:
+מפני שאי אפשר גרסינן:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>אם התנו ביניהן.</b> שיהא עוזר זה את זה וזה את זה ואם לא יעזור את חברו גם חברו לא יעזרהו כשר שמה שעוזר את חברו הוא צורך מילוי לעצמו שאם לא יעזור את חברו גם חברו לא יעזרהו וכה"ג תניא בתוספתא גבי גדר וקצה:
+
+Mishnah 12
+
+<b>ואם גדר פסול.</b> תניא בתוספתא רבי יוסי אומר הפורץ ע"מ לגדור והתנה עמו אעפ"י שגדר כשר וכן היה רבי יוסי אומר האוכל על מנת לקצות והתנה עמו אע"פ שקצה כשר. כלומר אם התנה עמו שאינו מניח לו לפרוץ אלא א"כ יגדור תיכף אע"פ שגדר כשר שהוא צורך חטאת שאם לא יגדור מיד לא יניחנו לפרוץ ולא יוכל לילך וכן התנה עמו שלא לאכול עד שיקצה מיד אע"פ שקצה מיד כשר שאם לא יקצה לא יניחנו לאכול ואכילה צורך חטאת חשוב שהוא מתחזק באכילה ונושא המים שאם ירעב יחלש ולא יוכל לשאת המים:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והטל עולה וחכמים פוסלין.</b> בתוספתא וחכמים אומרים אין הטל עולה אלא מן הפירות בלבד:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>החושב רבי אליעזר אומר פסול.</b> אע"ג דאמר רבי אליעזר אין מחשבה פוסלת בפרה (פ"ד ג') הנ"מ מחשבה דפוסלת בקרבן אבל מחשבה דמלאכה פסול. ורבי יהודה פליג אדמתני' דתניא בתוספתא אמר רבי יהודה והלא אין דברי רבי אליעזר בפרה אלא להקל שר"א אומר כשרה ורבי יהושע אומר כשישתה פסול מפני משקה פיו ואם גרגר כשר. כלומר ר"י קאמר לרבנן והלא אין דברי ר"א בפרה אלא להקל דאמר אין מחשבה פוסלת בפרה אלא שר"א אומר כשרה וכו':
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא יעבירם בנהר.</b> תניא בתוספתא אחד ירדן ואחד כל הנהרות חנינא בן עקביא אומר לא אמרו אלא בירדן בלבד. פי' מפני שמעשה שהיה בירדן היה:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואת הטהור לחטאת לא בידיו לא בגופו.</b> שאין מי חטאת מטמאין לא במגע ולא במשא אלא את הטמא לחטאת מטמא אותו לכל דבר ואע"פ שהוא טהור לתרומה אבל את הטהור לחטאת אין מי חטאת מטמאין אותו כלל לא במגע ולא במשא והני מי חטאת שנפסלו לענין טומאה ככשרין דמיין הלכך את הטהור לתרומה מטמאין אותו בידיו ובגופו ואת הטהור לחטאת אין מטמאין אותו לא בידיו ולא בגופו והיינו דאמרינן בגמרא מזה טהור ונושא טמא ואקשו בה מפרשים מזה דטהור היכי משכחת לה כיון דנטל בידו טמאוהו משום נושא ולדידן לא קשיא דלאו דוקא מזה דטהור אלא כל שטיהר עצמו לחטאת טהור ומזה דקאמר אורחא דמלתא קאמר סתם מזה מטהר עצמו לחטאת ונושא טמא לחטאת:
+<b>נטמאו מטמאין כו'.</b> נותנין עליהן שתי חומרות לטהור לתרומה נותנין עליו חומרי מי חטאת כשרים לטמא גופו ולטהור לחטאת נותנין עליו חומרי משקין טמאין לטמא ידיו:
+
+Mishnah 9
+
+<b>אפר כשר כו'.</b> הני נמי כמי חטאת שנפסלו ולענין טומאה ככשרין דמיין:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל הראוי ליטמא מדרס מדף לחטאת.</b> האי מתניתין אכתי לא קמפרשא דין המדף אלא ברישא קא מפרש מאי הוי מדף לחטאת ומאי דלא הוה מדף לחטאת ובמתניתין דבתרה קא מפרש ליה לדין המדף מאי טומאה איכא במדף:
+<b>מדף לחטאת.</b> פי' מדף מדרס כי הא דאמרינן בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש ובגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת האי מדרס דעבוד רבנן משום מעלה היינו דקרי לה מדף. וקתני כל הראוי לטמא מדרס בין טמא בין טהור ואע"פ שהוא טהור לתרומה ולקדש עשאוהו לחטאת כמדרס דכל טומאה שיכולין לתלות שיכול להיות בה אותו הטומאה תולין בחטאת:
+<b>ואדם כיוצא בהן.</b> שהוא מדף לחטאת כזב גמור:
+<b>כל הראוי ליטמא טמא מת.</b> ולא מדרס שאינו מיוחד לשכיבה ולישיבה:
+<b>רבי אלעזר אומר אינו מדף.</b> כלומר אינו כמדרס. וכדתני טעמא בתוספתא שלא חדשו טומאה בחטאת ואמר אביי (חגיגה כג) שלא אמרו קורדום טמא מושב. כלומר בדבר שאינו יכול להיות בו כלל אותו טומאה שאינו ראוי לכך לא אמרו בפרה לטמא אותו טומאה. הלכך הכא בין טמא בין טהור אינו מדרס שאינו ראוי להיות מדרס כלל:
+<b>רי"א מדף.</b> אע"פ שאינו ראוי כלל למדרס משום מעלה דפרה עשאוהו כמדרס:
+<b>וחכמים אומרים הטמא מדף.</b> תניא בתוספתא הטמא שאמרו טמא מת ולא טמא מדף:
+
+Mishnah 2
+
+<b>הטהור לחטא' שנשא במדף גרסינן.</b> והאי סיפא פרושי קמפרש לרישא הא דקתני מדף למאי הלכתא. וקא מפרש לה לענין משא דאי במדף היא אפילו במשא מטמא כדין מדרס:
+<b>ולגין של חטאת שנגע במדף טמא.</b> אבל במשא לא מטמא דבמדרס גמור נמי לא מטמא במשא אלא אדם כדתנן בזבים:
+<b>שנגע באוכלים ומשקים בידו טמא.</b> ואפילו הן טהורין הואיל ויכולין לבא לידי טומאת ראשון הלכך עשאן כאילו נטמאו אוכלין ומשקין במת והוי ראשון ומטמאין ידיו וקי"ל בחטאת נטמא ידיו נטמא גופו:
+<b>וברגלו טהור.</b> שאינן יכולין להיות אלא ראשון אין ראשון מטמא אדם:
+<b>הסיטן בידו רבי יהושע מטמא.</b> אפי' הן טהורין ור"י לטעמיה דאמר בראוי לטמא טמא מת אעפ"י שאינו ראוי למדרס מטמא מדרס הואיל ויכול להיות בו שום טומאה ה"נ הואיל ויכול להיות באוכלין ומשקין טומאה על ידי ידים במגע לטמא אדם מטמאין נמי בהיסט ע"י ידים:
+<b>וחכמים מטהרין.</b> אפילו הן טמאין הואיל ואינן יכולין להיות אב הטומאה לעולם לא עשו אותן מדף:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ר"ע מטהר.</b> דסבר קלוטה כמי שהונחה דמיא והוו כמאן דמנחא הקלילות אארעא ובמקום טהור הוא והיינו טעמא דמטמא בסיפא והיינו דמטהר הכא:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>לגין של חטאת שנגע כו' של חטאת טמא.</b> דלגין של תרומה טמאין לחטאת ומטמאין ללגין של חטאת בנגיעתן ונטמאו הלגין של חטאת ומטמאין את מי החטאת שאין מונין ראשון ושני בחטאת וכל הטמא לחטאת מי חטאת מטמאין אותו וחזרו מי חטאת ומטמאין את הלגין ונעשו ראשון כדין נוגע במי חטאת והוי ראשון לכל דבר אפילו לתרומה:
+<b>ושל קדש ושל תרומה טהורין.</b> הואיל ולא נגעו אלא בראשון שהלגין של חטאת ראשון הוא ואין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה:
+<b>שניהן בשתי ידיו שניהן טמאין.</b> שנטמא האדם מלגין של תרומה שנגע בהן ונטמא בנגיעתו בהן וטהור לתרומה טמא לחטאת וכיון שנטמא האדם ממגע לגין של תרומה מטמא את הלגין של חטאת ולגין מטמאין את המים שאין מונין ראשון ושני לחטאת. והואיל והוא טמא לחטאת חזרו מי חטאת וטמאום משום נושא מי חטאת שכל הטמא לחטאת מי חטאת מטמאין אותו והנושא מי חטאת מטמא בגדים וכלים במגע בשעה שנושאן כדתנן ר"פ כלים ומטמא הלגין של תרומה במגע בשעה שנושא את מי החטאת והלגין של תרומה נעשו ראשונים שהוא בשעה שנושא את מי חטאת הוי אב הטומאה כל זמן שלא פירש כדתנן בפ"ב דזבים כל המטמא בגדים בשעת מגעו כל זמן שלא פירש הוי אב הטומאה וחזרו הלגין של תרומה שנעשו ראשון ומטמאין את התרומה:
+<b>שניהם בשתי ניירות שניהן טהורין.</b> הואיל ונייר מפסיק בין לגין של תרומה לידיו ולא נגע בהלגין ולא נטמא האדם ועדיין הוא טהור לחטאת כמו שהיה והטהור לחטאת ��ין מי חטאת מטמאין אותו לא במגע ולא במשא כדאמרן בשלהי פרקא דלעיל הלכך שניהם טהורין:
+<b>של חטאת בנייר כו' שניהן טמאין.</b> של חטאת טמא אף ע"ג דנייר לא מקבל טומאה כלל הואיל ושל תרומה בידו נטמא במגע לגין של תרומה ומטמא לשל חטאת במשא כדתנן בפרקא דלקמן מתניתין ו' כל הטעון ביאת מים כו' בין מד"ס מטמא את מי חטאת במגע ובמשא והכי נמי הא טעון ביאת מים מד"ס הואיל ונגע בלגין של תרומה שהן טמאין לחטאת. ושל תרומה טמאין הואיל והוא טמא לחטאת חזרו מי חטאת וטמאוהו משום נושא מי חטאת ונעשה אב הטומאה כל זמן שלא פירש ומטמא הלגין של תרומה בשעה שנושא את מי החטאת להיות ראשון וחוזרין ומטמאין את התרומה:
+<b>של תרומה בנייר כו' שניהן טהורין.</b> הואיל ולא נגע בהלגין של תרומה ולא נטמא ואין מי חטאת מטמאין אותו משום דטהור לחטאת הלכך שניהן טהורין:
+<b>ר"י אומר של חטאת טמא.</b> בין שניהן בשתי ניירות בין של תרומה בנייר. ר"י לטעמיה דאמר הסיט בידו אוכלין ומשקין נטמא אע"פ שאין ראויין לטמא אדם בכך כדאמרן התם ה"נ נטמא האדם כשהסיט בידו את הלגין של תרומה ומטמא לשל חטאת במגע ובמשא. אבל של תרומה טהור הואיל ונייר מפסיק ולא נגע בהן ובמשא אינו מטמא כדתנן בפ"ב דזבין כל הטעון כבוס בגדים שאינו מטמא אלא במגע אבל לא במשא אפילו לא פירש:
+<b>היו נתונין ע"ג הארץ כו' של חטאת טמא.</b> הואיל ונגע בלגין של תרומה טמאוהו ומטמא לשל חטאת ולהמים דאין מונין בו ראשון ושני וחזרו מי חטאת ועשאוהו ללגין ראשון לכל דבר:
+<b>ושל תרומה טהורה.</b> דמי חטאת לא טמאוהו להאדם דהא בלגין הוא דנגע ולא במים עצמן והלגין ראשוני' הן ואין אדם מקבל טומא' אלא מאב הטומאה וטהור הוא לקדש ולתרומה:
+<b>הסיטן.</b> את שניהן ר"י מטמא לשל חטאת לטעמיה. דמטמא אף בהיסט כדאמרן אבל של תרומה טהור דאינו מטמא בהיסט אע"פ שלא פירש כדאמרן:
+<b>וחכמים מטהרין.</b> שאין הלגין של תרומה מטמאין אותו בהיסט הואיל ואין ראויין לטמא בהיסט כלל:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל ספק הטהור לתרומה טהור לחטאת גרסינן:</b>
+<b>נשפך לחטאת.</b> הואיל ואין בהן קדושה אלא טהרה לכך נשפך:
+<b>הרפפות.</b> רפפות הן השנויין בפ"ג דזבים שנסטו בזב מחמת שהן רפויין ויש מהן טהורין ויש מהן טמאין כדקתני התם והרעדות הן השנויין בפ"ד דזבים שהקיש הזב עליהן ונפלו מחמת הרעדה ויש מהן ג"כ טמאין וטהורין. וקאמר ת"ק הכא הרפפות הטהורין בזב טהורין לכל דבר לקדש ולתרומה ולחטאת וה"ה רעדות דתנן התם טהורין טהורין נמי לחטאת וחדא מיניה נקט ואתא ר"א וקאמר הרעדות טמאין לחטאת רפפות דתנן התם טהורין טהורין נמי לחטאת שאינו ניכר בהם ההיסט אבל רעדות דקתני התם טהורין טמאין לחטאת הואיל וניכר בהן שמכחו שהקיש בהן הוא דנפלו. ומדר"א נשמע לת"ק דקסבר ה"ה רעדות:
+
+Mishnah 3
+
+<b>והאוכלה חייב מיתה.</b> שנטמא האדם מהדבלה של תרומה שטמאה לחטאת ונעשה טמא לחטאת. וכל הטמא לחטאת מי חטאת מטמאין אותו לכל דבר ונמצא אוכל תרומה בטומאת הגוף וחייב מיתה לאו דוקא דהא תרומה טמאה הוא אלא איסור חיוב מיתה קאמר וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי:
+<b>אין בה כביצה כו'.</b> לא גרסינן לה דאם אין בה כביצה אין האוכלה חייב מיתה. דהא לא נטמא בפחות מכביצה והוי טהור לחטאת ואין מי חטאת מטמאין אותו ולאו אוכל תרומה בטומאת הגוף הוא:
+<b>רבי יוסי אומר בטהורה המים טהורים.</b> כדתניא בתוספתא ר' יוסי ור' שמעון אומרים אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת ואת מזה מי חטאת:
+
+Mishnah 4
+
+<b>בין לאחר ביאתו חייב.</b> וברישא דקתני ואסור על ביאת מקדש ולא קתני חייב כדקתני הכא. דהתם כללא קאמר כל הטעון ב"מ מד"ת ויש דטעון ביאת מים מד"ת ואינו חייב על ביאת מקדש כגון כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה וכיוצא בו. אבל הכא לאו כללא דחיובא קאמר אלא נחית לאשמעינן דלא שאני לן בין לפני ביאתו לאחר ביאתו וכל הני דחייב בהו לפני ביאתו מחייב נמי לאחר ביאתו ואי איכא דפטור לפני ביאתו נמי פטור:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>את מי החטאת.</b> מים המקודשין באפר:
+<b>ואת אפר החטאת.</b> אפר בלא מים:
+<b>ואת המזה מי החטאת.</b> וכל הטהור לחטאת:
+<b>במגע ובמשא.</b> בין שנגע בהן הטעון ביאת מים בין שנשא אותן. וטמא שנשא את הטהור דמטמא לא אשכחן לה בשאר מילי אלא בזב שנשא את הטהור:
+
+Mishnah 7
+
+<b>ושל טהורה לא יזה.</b> מאי טהורה טהורה לחטאת הלכך אם הזה כשר. ולכתחלה לא יזה מפני שמפסיד את התרומה ואע"ג דטהור לחטאת אין מי חטאת מטמאין אותו מ"מ הו"ל מפסיד את התרומה שיכול לבא לידי הפסד שמא יארע בו פסול לחטאת ונמצא מי חטאת מטמאין אותו:
+<b>אלו הן היונקות גבעולין כו'.</b> תניא בתוספתא ואלו הן היונקות גבעולין שלא גמלו תמרות שלא הנצו כל עיקר דר"מ וחכ"א כו'.
+
+Mishnah 8
+
+<b>כשר לטהר בו את המצורע.</b> וקמ"ל דמצורע לא פסיל ביה מלאכה שעשה בהאזוב:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>טובל ומעלה כדרכו.</b> ולא חיישינן שמא יספג ויקנח מצדדי הכלי ותנן בסיפא ובלבד שלא יספג:
+<b>רי"א הזיה ראשונה.</b> דבהזיה ראשונה לא חיישינן שמא יספג קצת דא"נ יספג קצת יבלע באזוב וכי מזה ממי טבילה מזה אבל בהזיה שניה חיישינן כי טבל בתוכה האזוב שמא יסחט לתוך המים ממה שספג בראשונה וכדתניא בתוספת' אבל לא הזאה שניה מפני שהמים נסחטין דברי ר"י:
+<b>לפניו והזה על צדדין שלפניו הזייתו כשרה.</b> ותניא בתוספתא לאחריו והזה על הצדדין שלאחריו הזייתו כשרה:
+<b>מדעתו ושלא מדעתו.</b> ותניא בתוספתא בין ער בין ישן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>נתכוין כו'.</b> אם נתכוין להזות על דבר הראוי להזאה שהוא מקבל טומאה והזה על דבר שאינו ראוי להזאה כלל שאינו מקבל טומאה כמו בהמה דסיפא:
+<b>אם יש באזוב לא ישנה.</b> כלומר לא ישנה לא יזה עוד ממים הנשארין באזוב דנפסלו המים מלהזות בהן עוד הואיל והזה על דבר שאינו ראוי להזייה והכי תניא בתוספתא לשם דבר שהוא ראוי להזייה והזה על דבר שאינו ראוי להזייה על הע"א ועל הבהמה ועל עריבה של אבן המים הנוטפין טמאים ופסולין מלהזות אם יש באזוב לא ישנה:
+<b>על דבר שאינו מקבל טומאה.</b> שאינו ראוי להזאה:
+<b>והזה על דבר שמקבל טומאה.</b> ואע"פ שאינו צריך להזאה שלא נטמא אלא שהוא ראוי להזאה שהוא מקבל טומאה:
+<b>אם יש באזוב ישנה.</b> ישנה ויזה ממים הנשארין באזוב שלא נפסלו מלהזות בכוונתו הואיל והזה על דבר הראוי להזות:
+
+Mishnah 4
+
+פטור הואיל וספק טומאה ברה"ר לא הו"ל לאסוקי אדעתיה אימא אית בה ספק טומאה דא"נ אית בה ספק טומאה ברשות הרבים הוא טהור והו"ל אנוס ופטור אבל ברה"י הו"ל לאסוקי אדעתיה אימא אית בה ספק טומאה דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בכנפיו גרסי'.</b> ואפילו נגע הקרדום במת והוא אבי אבות הטומאה והקרדום עושה כנפו האחד אב הטומאה וכנף הב' נעשה ראשון ואינו מטמא אדם:
+<b>אע"פ כו' טהור.</b> ואע"פ שמצותן ומשאן באין כאחד טהור הואיל ולא נשאן קודם שנעשה מצותן:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>כוש של רובן.</b> הן כמו צמר שיש בין קליפה של עץ ובין העץ ואותו טוין בכוש:
+<b>לא על הכוש ולא על הפיקה.</b> אלא על עיקר הכלי:
+<b>אף הח��וקות.</b> גרסינן בדלי"ת וקרוחות הן הידות שתוחבין אותן בבית יד של כלי שהוא חלול בפנים ומשימין היד בחלל הבית יד שבכלי. וחדוקות הן שהידות חלולין בפנים ותוחבין את הבית יד של כלי בחלל הידות:
+
+Mishnah 9
+
+<b>וקרן של כליכה.</b> גרסינן בכ"ף:
+
+Mishnah 10
+
+<b>חוץ מטומטום.</b> ובקידוש לא קתני טומטום. דפשיטא ליה הואיל וספק ערל הוא וערל פסול לקידוש וכדאמרן התם. אבל להזאה ערל כשר צריכה לי' למתני טומטום:
+<b>והאשה.</b> הואיל וגבי קדוש קסברי רבנן אשה כשרה וקטן פסול הלכך גבי הזאה אשה פסולה וקטן כשר ור"י דפליג התם בקידוש וסבר אשה פסולה וקטן כשר פליג נמי בהזאה וקסבר דאשה כשרה וקטן פסול כדאמרינן ביומא דמשמע מוציא מיד משמע. ובתוספתא דמייתי רבוותא דתניא הכל כשרין להזות חוץ מחרש שוטה וקטן ור"י מכשיר בקטן ט"ס הוא וה"ג הכל כשרין להזות חוץ מחש"ו דברי ר"י. שר"י מכשיר באשה ופוסל בקטן וניחא הא דיומא ולא קשיא מידי:
+
+Mishnah 11
+
+<b>אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום.</b> כלומר טובל בליל שמיני אחר הזאתו ומזה ביום שלפניו שהוא יום שביעי דקודם הזאתו ודאי אין טובל כדכתיב וחטאו והדר יכבס בגדיו ורחץ. והא דקתני טובל בלילה ומזה ביום ולא קתני כסדרו מזה ביום וטובל בלילה משום לסיומי ביה שאין מזין אלא עד שתנץ החמה:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Tahorot/Hebrew/Vilna, 1901.txt

@@ -0,0 +1,465 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Tahorot
+אליהו רבא על משנה טהרות
+Vilna, 1901
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה טהרות
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ושורפין עליה את התרומה.</b> אם האדם האוכלה נגע בתרומה שורפין את התרומה. וכן אם היא עצמה נגעה בתרומה שורפין את התרומה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>הכנפים והנוצה מיטמאות.</b> כנפים הן הנוצות הגדולות והנוצות הן הקטנות הדבוקים לגוף ומיד כשנעשה נבלה מיטמאות הכנפים והנוצה מדין יד:
+<b>ומטמאות.</b> אחרים כדין יד שמוציא טומאה לטמא אחרים:
+<b>ולא מצטרפות.</b> דקי"ל יש שומר לטומאה קלה ואין שומר לטומאה חמורה אלא הוא כיד כדאמרינן בחולין. והכא אפילו לטומאה קלה אין מצטרפות. דכל עצמה של טומאה קלה שמטמאה אינו אלא משום שסופו לטמא טומאה חמורה הלכך אין שומר לה אלא הוא כיד וכל שהוא יד מיטמא ומטמא ולא מצטרף כדתנן בעוקצין. אבל בעוף טמא דסיפא וכן בשאר עוף טהור מצטרפת לטומאת אוכלין דהוה טומאה קלה ולטומאה קלה יש שומר ושומר מצטרף כדתנן בעוקצין:
+<b>רבי ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת.</b> מפני שנאכלת עמה:
+<b>החרטום.</b> היא הקרום שתחת העצם והצפרנים המובלעין בבשר מצטרפים שנאכלין עמה והוה אוכל:
+
+Mishnah 3
+
+<b>צריכה מחשבה.</b> אפילו בשווקים שאינו מיוחד לאכילה כלל:
+<b>ואין בה כזית בבית הבליעה.</b> דס"ד הא דצריכה כחצי פרס לפסול את הגויה בשכבר נאכל והיא בגויה אבל אם עודה בבית הבליעה אפילו כזית מטמא קמ"ל:
+<b>אבל שורפין עליה את התרומה.</b> אם אכל כחצי פרס ונגע בתרומה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>והרוטב.</b> לא רוטב לבד אלא שנקלף בה מן הבשר קצת:
+
+Mishnah 5
+
+<b>נפלו שניהן כאחד.</b> ואפילו לא נפלו במקום אחד אלא זה מצד זה וזה מצד אחר מצטרפין כרבנן דפליגי עליה דרבי דוסא באהלות (פ"ג) בכל הטומאו' שנחלקו דמצטרפין:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ככרות הקדש כו'.</b> נטמאת אחת מהן בשרץ כו' בתרומה כו'. כדתנן (פ"ב ו') השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל לאוכלי תרומה השלישי שבתרומה מטמא משקה קודש ופוסל לאוכלי קודש. שכל הפוסל את התרומה כגון שני מטמא משקה חולין ותרומה להיות תחלה וכל הפוסל את הקדש כגון שלישי שעושה רביעי בקודש מטמא משקה קדש להיות תחלה אבל שלישי בתרומה אינו מטמא משקה תרומה משום שאינו פוסל את התרומה דאין שלישי עושה רביעי בתרומה והכא נטמאת אחת מהן בשרץ דתנן לאו דוקא שרץ אלא אפילו נטמאת אחת מהן בידים נמי כולן טמאות דהראשונה נעשה שלישי מחמת ידים ומטמאה המשקין שבתוכה להיות תחלה שכל הפוסל בקודש מטמא משקה קודש להיות תחלה וחזרו המשקין ומטמאין את הככר להיות שגני ומטמא הככר השנייה להיות שלישי וחזרו הככר השניה ומטמא המשקין שבתוכ' להיו' תחל' והמשקין מטמאין אותה להיות שני והיא מטמאה את הככר השלישית להיות שלישי וחזרה השלישית ומטמאה להמשקין שבתוכה להיות תחלה והמשקין מטמאין אותה להיות שני וכן עד אלף ככרות כולן טמאות. ושרץ דקתני משום תרומה דאפילו נטמאת אחת מהן בשרץ מטמא שנים ופוסל אחד. דהראשונה נעשית ראשון מחמת שרץ וכן המשקין שבתוכה ראשון ומטמאה את הככר השנית להיות שני וחזרה השנייה ומטמא המשקין שבתוכה להיות תחלה והככר שני כמות שהיתה ופוסלת את הככר השלישי להיות שלישי ושוב אינה מטמאת את המשקין שבתוכה דשלישי אינו פוסל את התרומה ואינו מטמא משקה תרומה (והכי תניא בתוספתא ככרות הקדש בתוך גומותיהם מים המוקדשין נטמאת אחת מהן בשרץ כולן טמאות בתרומה מטמא שנים ופוסל אחד בחולין מטמא אחד ופ��סל אחד אין לך משקה הנוגע בשלישי טמא אלא קדש בלבד. כלומר והיינו טעמא דכולהו וכדאמרן):
+<b>אם יש ביניהם משקה טופח כו'.</b> שהככר הראשונה שנגעה בשרץ נעשה ראשון ומטמא את המשקה טופח שביניהם להיות תחלה והמשקים מטמאים את הככר השני להיות שני והשני מטמא את המשקה טופח שביניהם להיות תחלה והמשקה עושה את הככר השלישית שני והשלישית עושה את המשקה טופח תחלה וכן עד כולן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>חוץ לקדרה במקום הנגוב, כצ"ל:
+<b>אם יש בו כביצה הכל טמא אין בו הוא טמא והכל טהור כצ"ל.</b></b> ומהכא שמעינן אוכלי' ליטמא עצמן ומשקים לטמא אחרים בכל שהוא. ואוכלים לטמא אחרים. הוא דצריך כביצה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>רבי אליעזר אומר כו'.</b> תניא בתוספתא א"ל רבי יהושע לר"א היכן מצינו טומאה בתורה שהיא עושה טומאה אחרת כיוצא בה שאתה אומר ראשון עושה ראשון א"ל אף אתה אומר שני עושה שני א"ל מצינו שהשני מטמא את המשקה לעשות תחלה והמשקין מטמא את האוכלין לעשות שני אבל לא מצינו ראשון שהוא עושה ראשון בכל מקום:
+<b>בחולין שנעשו לטהרת תרומה.</b> וטהרתה טומאה היא אצל הקודש והוי השלישי כראשון וכדתנן לקמן (י'). ובתרומה ממש לא קתני דבהיתר קמיירי אבל תרומה טמאה דאיסור הוא לא קמיירי. ובחולין גרידא לא קתני דשלישי שלו הוי ראשון לקדש והאוכלה שני. משום דחולין גרידא נאכל בנזיד הדמע כדקתני בסמוך ואנן תנן ולא שני לתרומה דאם נגע בה לא פסלה ודייקינן בגמרא הא שלישי לתרומה מיהא הוי למיפסל גופו מלאכול בתרומה ובחולין גרידא אפילו שלישי לתרומה לא הוי דהא שלישי דחולין גופא נאכל בנזיד הדמע ולא מיבעיא האוכל שלישי לחולין דלא פסול גופו לתרומה. ובחולין שנעשו על טהרת קדש לא קתני דאוכל שלישי שלו לא הוי שני לקדש אלא רביעי לקדש. וכי תימא אוכל שלישי בחולין שנעשה על טהרת הקדש נמי ליהוי שני לקדש מידי דהוה אאוכל שני דנעשה שני לתרומה לרבי יהושע משום דמצינו שני עושה שני על ידי משקין כדקתני בתוספתא הכי נמי מצינו שלישי לקודש עושה שני לקודש על ידי משקין דכל הפוסל את הקדש מטמא משקה קדש להיות תחלה והמשקין מטמאין את אוכלי קדש להיות שני. תירץ רבי יהושע כמאן דאמר חולין שנעשו ע"ג קדש הרי אלו כחולין כדתנן לקמן בשלהי פירקין. ולא מטמא משקה קדש להיות תחלה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>הראשון שבחולין טמא ומטמא.</b> האי מטמא היינו פוסל שהוא עצמו טמא ופוסל שני בחולין:
+<b>השני פסול גרסינן:
+ולא מטמא.</b> דאין שני עושה שלישי בחולין:
+<b>והשלישי נאכל בנזיד הדמע.</b> אם נתערב שלישי של חולין בתרומה נאכל שאין שלישי בחולין אפילו לגבי תרומה. ואע"ג דבגדי אוכלי חולין מדרס לתרומה בגדו הוא דהוי מדרס אבל האוכלין של חולין אינן טמאין לתרומה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומטמאים.</b> היינו פוסלים שהראשון מטמא והשני פוסל:
+<b>השלישי פסול.</b> גרסינן:
+<b>והרביעי נאכל בנזיד הקדש.</b> בתרומה שנעשו על טהרת הקדש כדמפרש לקמן (ו) אבל נעשו על טהרת תרומה מטמאין את הקדש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>הרביעי פסול גרסינן:
+<b>והחמישי נאכל בנזיד הקדש.</b></b> משנה שאינה צריכה היא דחמישי עצמה קדש היא אלא איידי דקתני ברישא בחולין ותרומה קתני נמי הכא:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>רבי אליעזר פליג בתרתי.</b> חדא דס"ל אפילו חולין טהורין הן כקדש ולא מיבעיא תרומה ולית ליה דטהרת תרומה ולא מיבעיא טהרת חולין טומאה היא אצל הקודש. ועוד דס"ל שלישי בחולין לפסול קודש. ואע"ג דטהרתה כטהרת הקדש מ"מ פוסל קודש אלמא איכא שלישי בחולין ורבי יהושע סבר שלישי בחולין נאכל בנזיד הדמע דליכא שלישי בחולין כלל אלא לקודש הוא דטמא משום דכל טהרתו טומאה היא אצל הקודש והוי כאילו נגע בשרץ:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>קרשו הרי אלו שניים.</b> ואפילו כביצה מכוון דראשון ראשון שנקרש נוגע באותה טפה שלא נקרש ואוכלין ליטמא עצמן מיטמאין בכל שהן. ומשקין אף לטמא אחרים בכ"ש וטפה אחרונה שנקרשה באחרונה טמאה משום חבור דהוי גוש אחד כדתנן גבי מקרצות נושכות זו בזו בשלהי פ"ק (ז' ח'):
+<b>חזרו ונמחו כביצה מכוון טהור.</b> דפרחה טומאה מיניה דיצא מהן תורת אוכל ואין למשקה זה מי שיטמאנו דמכי יצתה טפה ראשונה ליכא כביצה ואוכלין לטמא אחרים צריך כביצה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>השמן תחלה לעולם.</b> ואפילו נקרש עדיין בלחותו הוא עומד וכן אם חזר ונמוח הרי הוא תחלה כאילו לא נקרש וכן פי' הרמב"ם:
+<b>אם היו פרודין כו'.</b> שכל טפה וטפה שיצתה מכל פרוד ופרוד נשרף ונבלע בתנור ולא נתחברו המשקין וכל טפה נגע בפרוד פחות מכביצה. אבל אם לא היה נבלע כל טפה בתנור ונתכנסו ונתחברו המשקין כאחד מיטמאין המשקין מהפרודין שיש בהן ביחד כביצה והמשקין כולן אחד הן ונגעו באוכלין כביצה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>זב שחלב כו' שכיון שיצאה טפה הראשונה.</b> טפה ראשונה לאו דוקא דכל טפה וטפה נטמאת במשא כטפה הראשונה אלא איידי דאינך נקטיה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>וכל הפקח.</b> לאתויי סימא ואע"ג דלא ידע ספיקו טמא דהא יש בו דעת לישאל. וכדתניא בתוספתא הסומא והישן והמהלך בלילה ספיקן טמא מפני שיש בהן דעת לישאל:
+<b>וכל שאין בו דעת לישאל.</b> כגון חמור וכלים וכדקתני סיפא וכן חמור בין הקברות כו':
+
+Mishnah 7
+
+<b>וכן חמור בין הקברות.</b> כדתניא בתוספתא חמור שהיה עומד במקום טהרה ואפשר לו לעבור במקום הטומאה כלים שע"ג טהורין:
+
+Mishnah 8
+
+<b>כדי שיתנגב.</b> מעצמו:
+<b>שהוא פקח.</b> תניא בתוספתא רבי אלעיא אמר משום ראב"י בכלב הרי זה טהור שהוא אומר בכל שעה משקין מצויין ואין בכל שעה אוכלין מצויין:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מפתח בין הככרות ככר בין המפתחות גרסינן ברישא מפתח ולא גרסינן לבין בלמ"ד.</b> דס"ל בין טומאה בין טהרה הנזרקת ספיקו טהור כדתניא בתוספתא כל הנתלין וכל הנגררין ספיקן טמא מפני שהן כמונחין וכל הנזרקין ספיקן טהור. והא דקתני הזורק טומאה אפילו זורק טהרה אלא איידי דפתח במפתח בין הככרות דהוא זריקה דטומאה נקט הזורק טומא':
+<b>רי"א כו'.</b> ס"ל לא בעינן קביעת מקום אלא לטומאה אבל טהרה אפילו נזרקת טמא. אבל משום דעת לישאל בין לת"ק בין לר"י הואיל ונזרקה ע"י אדם הוה ספק טומאה הבאה בידי אדם שיש בו דעת לישאל:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ספיקו טהור.</b> מפני שני דברים שאין לטומאה מקום ואין בו דעת לישאל:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ספיקן טהור.</b> ואע"פ שיש בהן דעת לישאל הואיל ואין לטומאה מקום:
+<b>היו מנקרים כו' ספיקו טמא.</b> שיש לטומאה מקום ויש בו דעת לישאל:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ספק אדם טמא.</b> שיש בו דעת לישאל ויש לטומאה מקום דכל המאהילין חשובות יש לטומאה מקום:
+<b>ספק כלי טהור.</b> ואע"פ שיש לטומאה מקום טהור שאין בו דעת לישאל. וקתני הכא כולהו בבי ברישא קתני שרץ בפי החולדה ומהלכת שאין בו דעת לישאל ואין לטומאה מקום והדר קתני השרץ בפי החולדה ועברו בין הטהורים שיש בהן דעת לישאל ואין לטומאה מקום ספיקן טהור והדר קתני מנקרין שיש לטומאה מקום ויש בו דעת לישאל וכן במת ספק אדם ספיקו טמא והדר קתני ספק כלים במת שיש לטומאה מקום ואין בו דעת לישאל ספיקן טהור:
+<b>הממלא בעשר דליים.</b> שמילא בעשרה דליים מן הבור זה אחר זה ונמצא שרץ ב��חד מן הדליים הוא טמא וכולן טהורין ולא חיישינן שמא היה השרץ בבור ונטמאו כל הדליים בנגיעתן בשרץ בבור אלא אמרינן כאן נמצא כאן היה ובאותו דלי שנמצא היה בו השרץ. והשרץ שבאותו דלי לא טמא המים שבבור כששואב בו דמים מחוברים לא מיטמאי:
+<b>העליון טהור.</b> דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום ואמרינן כאן בתחתון נמצא כאן היה ולא היה בעליון כלל אבל אם נמצא שרץ בעליון התחתון טמא דמחזקינן טומאה משעה לשעה ואמרינן מקודם שעירה היה בו השרץ:
+
+Mishnah 5
+
+<b>על ספק הרוקין.</b> ולא גרסינן הנמצאין דאפי' שוטה אחת בעיר או כנענית או כותית כל הרוקין שבעיר טמאין כדתנן לקמן (פ"ה ח). על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה. כדפי' בתו' פרק קמא דשבת (ט"ו ב) דכשהן זה אצל זה ניכרות טפי שהן של אדם וליכא אלא ספק אחד:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>רש"א כו' ובקרקע טהור.</b> דבקרקע מקוה הוא דשיעור מקוה מן התורה לכלים ברביעית ומקוה טהור הוא דכתיב אך מעין ובור וגו' יהיה טהור:
+<b>רי"א ספק ירידתו טמא.</b> כדתניא בתוספתא רי"א ספק ירידתו טמא מפני שהמים עולין וא"א לו שלא ליגע. ספק עליתו טהור מפני שהמים דוחפין אותו לצדדין:
+
+Mishnah 9
+
+<b>וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע כו' ספיקו טמא.</b> הואיל וזרקה אדם הוה טומאה הבאה בידי אדם שיש בו דעת לישאל. ולא דמי להא דתנן בריש פרקין הזורק טומאה ממקום למקום טהור דספק טומא' הנזרקין טהורין מפני שאין לטומאה מקום דהתם שזרקה למקום אחר דרך בין הככרות שעברה הטומאה דרך בין הככרות לחוץ ואין מקום לטומאה. אבל הכא בזרקה לבין משקין טהורין שתנוח שם ונשארה בין המשקין ועדיין גם הספק במונח אם נגע לאחר שהונחה שם ויש מקום לטומאה והיינו דגרסינן התם בין הככרות שזורק למקום אחר דרך בין הככרות והכא קתני לבין משקין טהורין שזורק לשם שתנוח שם וכן במקל דסיפא טהור משום דלטמא טהור אבל משום ספק נזרקין הוה טמא שזרקה לבין הככרות שתנוח שם ועדיין הספק לאחר שנח אם נגע:
+
+Mishnah 10
+
+<b>רבי יוסי אומר כו'.</b> כיצד שתי חביות כו'. הא דנקט רבי יוסי בבא חדתא ולא ניחא ליה בבא דנקטי רבנן מקל שהיה בראשו משקין טמאין וסברי רבנן טהור ואיהו לימא בהאי בבא שספק לטמא אוכלין טמא. משום דהתם אפי' ר"י מודה דטהור כדתניא בתוספתא מקל שהיה בראשו משקין טמאין לא זהו ספק משקין שנחלקו עליו חכמים כו' כלומר ר"י ור"ש דתני לעיל בתוספתא דסברי לטמא אוכלין טמא. ולא מטעמא דרבנן קסבר ר"י התם טהור משום דספק משקין לטמא טהור אלא ר' יוסי קסבר נזרק אין בו דעת לישאל הוא ואע"פ שנזרק ע"י אדם לא הוי ספק טומאה הבאה בידי אדם הואיל וזרקו ולא הניחה אדם. ונקט כיצד שתי חביות שאדם נוטל ולש את העיסה בידים והוי יש בו דעת לישאל:
+<b>לאוכלין טמא ולכלים טהור.</b> שעשה העיסה בכלי. וקמ"ל שאותן המשקים עצמן להעיסה מטמאין מספק ולכלי שעשה בו העיסה אין מטמאין מספק:
+
+Mishnah 11
+
+<b>או שנפלו על ראשו ורובו כו'.</b> בנפילה גזרו ג"כ על טהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובים אבל בביאה לא גזרו אלא על טבול יום אבל טהור גמור בביאה לא גזור. כדפי' בתוספות פ"ק דשבת (יג ב) דמעשה שהיה בטבול יום בנפילה היה כדאמרינן שהיו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין ואחר טבילה היו נותנין עליהן מים שאובין והיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין וגזרו עליהן טומאה. וגזרו נמי על טהור גמור בנפילה כדאמרינן התם דאי לא הא לא קיימא הא מיהו בטהור גמור לא גזור אלא דומיא דמעשה שהיה בנפילה וכן גזרו נמי על טבול יום בביאה אבל טהור גמור בביאה לא גזור:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר"ע מטמא.</b> דכי אמרינן ספק ר"ה טהור הנ"מ דספיקא תלוי ברבים וכי מטמאינן ליה מספק מטמאינן נמי לרבים בהדיה כגון רבים שהלכו אצל הטומאה והספק בכולן אם נגעו וספק שהוא על רבים טהור אבל הכא דליחיד הוא דהוי ספיקא אם נגע ולא לרבים לא שאני לן בין רה"י לר"ה והיינו דר"י מטמא בכולן דס"ל כר"ע ומטהר בשביל שדרך בני אדם להלוך והו"ל הספק לרבים שמא הלכו באותו שביל ואין דרכם ליגע ולא הוי הספק אלא ליחיד זה שנגע ולא לרבים:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אם לא טהר בינתיים הראשונות טהורות.</b> גרסינן. והשניות ישרפו. דרישא דאלו ואלו תלויות ליכא למיתלי בחדא טפי מחברתה. וליטהר תרוייהו אי אפשר. דחדא ממ"נ טמא ולא ידעינן הי מינייהו הלכך אלו ואלו תלויות אבל הכא דשניות ישרפו ודאי דממ"נ טמאין תלינן הטומאה בשביל האחרון והראשונות טהורות כדין ספק ר"ה דטהור. והכי תניא בתוספתא הלך בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות הראשונות טהורות והשניות ישרפו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>אם לא טבל בינתים הראשונות טהורות.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>נגע בא' בלילה כו' וחכמים מטמאין.</b> בלא ראהו חי מבערב אבל ראהו חי מבערב מודים חכמים לר"מ שהוא טהור כדתניא בתוספתא נגע בא' בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ובשחר מצאו מת ר"מ מטהר שספק ר"ה טהור וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן ומודים חכמים לר"מ שאם ראהו חי מבערב אע"פ שבא שחרית ומצאו מת טהור מפני שזה ספק ר"ה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>שוטה.</b> בקמץ שהיא נקבה:
+<b>או כנעני.</b> גרסינן שהוא זכר דגזרו על הכנענים שיהיו כזבין לכל דבריהן:
+<b>או כותית.</b> שבנות כותים נדות מעריסתן:
+
+Mishnah 9
+
+<b>נאמן הוא ע"י עצמו כלומר כדתניא.</b> בתוספתא ואין אומרים לו עסוק בטהרות אלא יעשה לעצמו:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רש"א ר"ה מפסקת.</b> כדתניא בתוספתא ר"ש מטהר את הראשונה שהיה ר"ש אומר ר"ה מפסקת למפרע שאינו יכול לומר מת היה ברה"י וחיה בר"ה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>הטמא עומד כו'.</b> דסבר ר' יהושע ספק ר"ה שאמרו טהור לא אמרו אלא כשהטומאה והטהרה עוברין ברה"ר אבל אם א' עומד בין הטמא ובין הטהור הו"ל העובר נמי כאילו הוא ברה"י וספיקו טמא. וכן הטומאה ברה"י וספיקו ברה"ר או איפכא ר"י מטמא הואיל ואחת היא ברה"י וחכמים מטהרין הואיל וא' היא בר"ה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>נכנס לבקעה כו' ר"א מטהר.</b> איצטריך דסד"א מבוי וחצר הוא דמטהר ר"א ספק ביאה הואיל ואיכא מחיצות ביניהן אבל בקעה דליכא מחיצות מפסיקות ביניהן אפי' ר"א מודה קמ"ל דאפילו בהא מטהר ר"א ספק ביאה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>השבילין המפולשין לבורות כו' רה"י לשבת ורה"ר לטומאה.</b> ור"א פליג כדתניא בתוספת' רא"א בזמן שהן מפולשין לרה"ר לכך ולכך ואם אינם מפולשין רה"י לשבת ורה"ר לטומאה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בקעה בימות החמה כו'.</b> תניא בתוספתא ואלו הן ימות החמה משתעקר תבואה מתוכה ואלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה השניה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בסילקי.</b> הוא חצר גדולה שיש לה שני פתחים זה כנגד זה אלא שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה:
+<b>רי"א אם עומד הוא בפתח הזה ואינו רואה את הנכנסין והיוצאין גרסי'.</b> דכי אינו רואה הוי מקום סתירה ורה"י הוא לכך ולכך ואם לאו שהוא רואה רה"י לשבת ורה"ר לטומא' והכי תניא בתוספתא כדבעינא למימר קמן:
+
+Mishnah 9
+
+<b>הפרן.</b> פרן הוא חצר גדולה דומה לבסילקי אלא שפתחיהן מכוונין זה כנגד זה כדתניא בתוספתא ובאמצע לר"ה ר"ה לטומאה אפילו לר"י הואיל ומכוונין זה כנגד זה לא הוי מקום סתירה דהא רואה את הנכנסין והיוצאין ובצדדין פליג ר"מ כיון שפתחיהן מכוונין הן ויכולין להלך באמצע ואין מקיפין לצדדין כלל הוי רה"י לכך ולכך. והכי תניא בתוספתא בסילקי שיש לה שני פתחים זה כנגד זה כו' רי"א אם עומד בצד זה ורואה הנכנסין והיוצאין בצד הלז רה"י לשבת ור"ה לטומאה ואם לאו רה"י לכאן ולכאן בסילקי שיש לה שני פתחים מכוונים זה כנגד זה האמצע שלה רה"י לשבת ורה"ר לטומאה הצדדין רה"י לכאן ולכאן דברי ר"מ וחכ"א אחד הצדדין ואחד האמצע רה"י לשבת ור"ה לטומאה ומודה ר"מ לחכמים בבסילקי שאין שני פתחים מכוונים של זה כנגד זה כגון חצר בית גדי וחמתה שאחד האמצע ואחד הצדדין רה"י לשבת ור"ה לטומאה. כלומר הואיל ואין מכוונין מקיפין בה לצדדין ולא הוי מקום סתירה:
+
+Mishnah 10
+
+<b>חצר.</b> הוא חצר קטנה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה ולא פליג רבי יהודה כי היכי דפליג בבסילקי משום דהכא חצר קטנה ואם עומד בפתח הזה ודאי רואה את הנכנסין והיוצאין וברואה אפי' ר"י מודה שר"ה לטומאה. ור"מ נמי לא פליג בחצר בצדדין הואיל ואין מכוונין מקיפין בה רבים לצדדין כדתניא בתוספתא:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והחיצונות טמאות.</b> שמא נטלן ע"ה לראותן ונגע באוירן:
+<b>א"ר יוסי בד"א במותרות.</b> דחיישינן שמא נטלן ע"ה לראותן:
+<b>אבל באגודות הכל טהור.</b> שאינו יכול ע"ה ליטלן הואיל ואגודות הן זה בזה:
+<b>המוסר מפתחו לע"ה הבית טהור.</b> ור"ש פליג דתניא בתוספתא רש"א המוסר מפתחו לע"ה הבית טמא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ער ומצאו ער.</b> טהור שמתיירא ליגע שחושב שבעה"ב משמרו כיון שהניחו ער:
+<b>ישן ומצאו ישן.</b> לא חיישינן שמא עמד וחזר וישן הואיל ומצאו כמו שהניחו:
+<b>ישן ומצאו ער הבית טמא.</b> שאינו מתירא ליגע שחושב שבעה"ב אינו משמרו הואיל והניחו ישן סובר בעה"ב עדיין ישן הוא ואינו משמרו וחיישינן שמא נגע:
+
+Mishnah 3
+
+<b>המניח אומנים כו' טמא.</b> דסמכי דעתי' דבעה"ב לא משמר לה דמימר אמר בעה"ב אומנים במלאכתן עוסקין ותו לא מיסתפי למינגע:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואחת ממשמשת.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>והסיע את לבו מלאכול.</b> הכא לענין טהרת התרומה קמיירי ר"י מטהר את התרומה ולא חיישינן שמא נגע בהן ע"ה שדרך טמאין פורשין ממנו וממאכליו וסיפא לענין טהרת ידים אפילו ר"י מודה שהידים עסקניות הן:
+
+Mishnah 9
+
+<b>וכן האשה שיצאת.</b> רישא אשמעינן להודיעך כחו דר"ע אע"פ שהעני יודע שתצא האשה ליתן לו את הפת ומתירא ממנה ליגע בככרות מ"מ מטמא ר"ע וסיפא אשמעינן להודיעך כחן דרבנן אע"פ שחברתה אינה יודעת שתצא בעלת הבית מטהרין חכמים:
+<b>וכי מפני מה כו' ל"ג וחכמים מטהרים אלא וכי מפני מה ר"ע מטמא מפני שהנשים גרגרניות הן כו'.</b> ופליג את"ק דסבר דר"ע מטמא אפילו באיש העני ובככרות וכן בקדרה מגולה ורבי אליעזר ב"פ סבר דר"ע לא מטמא אלא באשה ובקדרה ומכוסה מפני שהנשים גרגרניות וחשודה לגלות לידע מה היא מבשלת אבל מגולה אע"פ שלא תגע תדע מה היא מבשלת:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ואין פוסלין את האוכלין.</b> ר"א לטעמיה דאמר גבי ידים אין דנין ק"ו דברי סופרים מד"ת ולא ד"ס מד"ס:
+<b>רבי יהושע אומר כו'.</b> רבי יהושע לטעמיה דאמר גבי ידים דנין ק"ו ד"ס מד"ת וד"ס מד"ס. דתנן (ידים פרק ג ב) היד מטמא את חברתה דברי רבי יהושע וחכ"א אין שני עושה שני א"ל והלא כתבי הקודש שניים מטמאין את הידים א"ל אין דנין ד"ת מד"ס ולא ד"ס מד"ת ולא ד"ס מד"ס. וחכמים דהתם היינו ר"א דהכא דסבר אין דנין מד"ס והכי אמר ר"א בנזיר גבי עצם כשעורה (פ"ז ד) אין דנין כאן מק"ו כלומר שאין דנין ק"ו מהלכה שהיא ד"ס:
+<b>שמעון אחי עזריה אומר לא כך ולא כך.</b> קסבר כרבי יהושע שדנין ק"ו אלא הוא אומר חלוף הדברים כדתניא בתוספתא דטבול יום אחורי כלים שנטמאו במשקין רא"א מטמאין את המשקין ואין פוסלין את האוכלין והלכה כדבריו רבי יהושע אומר מטמאין את המשקין ופוסלין את האוכלין מק"ו מה אם טבול יום שאין מטמא משקה חולין פוסל אוכלי תרומה אחורי כלים שהן מטמאין משקה כו' דין הוא שיפסלו אוכלי תרומה שמעון אחי עזריה אומר חלוף הדברים מה אם טבול יום שהוא פוסל אוכלי תרומה אינו מטמא משקה, חולין אחורי כלים שאינן פוסלין אוכלי תרומה דין הוא שאין מטמאין משקה חולין אמר ר' יוסי ראה איך הלכה זו נחלקו עליו אבות הראשונים ודנו ד"ת מד"ס וד"ס מד"ת:
+<b>משקין שנטמאו באחורי הכלים מטמאין אחד.</b> ופוסלין אחד גרסינן. ול"ג אלא ולאו שמעון אחי עזריה הוא דאמר לה אלא ר"א הוא דאמר לה דסבר מטמאין את המשקין ואין פוסלין את האוכלין קאמר המשקה שנטמא בהן מטמא אחד שהוא מטמא אוכלין שמהשקה ראשון שהמשקין לעולם תחלה ומטמא אוכלין להיות שניים ופוסל תרומה להיות שלישי הרי אוכל אומר להמשקה מטמאיך שהוא אחורי הכלי לא טמאוני שאחורי הכלים אין פוסלין את האוכלין ואתה טמאתני:
+
+Mishnah 8
+
+<b>קטפרס.</b> שאינו חבור כדתנן לקמן הנצוק והקטפרס אינו חבור:
+<b>והבצק מלמעלה ומשקה טופח מלמטן.</b> הבצק מונח למעלה ותחת כל הבצק הוא משקה טופח מלמטן מהבצקות על פני כולן תחת כל חתיכ' וחתיכה וחתיכה:
+<b>ג' חתיכות בכביצה אינן מצטרפות.</b> שהמשקה טופח שבין כל חתיכה וחתיכה נוגע טפה זו שביניהן בשתי חתיכות הבצק שמצד זה ומצד זה ואם השלש חתיכות הוא כביצה אינן מצטרפות לטמא את המשקין לטמא את העריבה דטיפה שבין החתיכות אינה נוגעת אלא בשתי חתיכות שמצדיה ובשתי החתיכות אין בהם כביצה לטמא את המשקה דאם היה המשקה עומד כל המשקה שתחת כל הבצק חבור והרי נוגע כולו בכביצה וכדקתני סיפא אבל קטפרס אין המשקה שתחתיהן ושתי הטיפות שבין החתיכות חבור לחשבן אחת ולומר שנוגעין בכביצה:
+<b>ושתים מצטרפו'.</b> אם בשתי חתיכות יש כביצה מצטרפות לטמא המשקין לטמא העריבה שהרי טפה משקה שבין השתי חתיכות נוגעת בשתיהן שמצדיה והרי נוגעת בכביצה אוכל. ומשקה לטמא אחרים א"צ שיעור:
+<b>רבי יוסי אומר כו' אא"כ היו רוצצות משקה.</b> אינה חבור עד שתהא רוצצת שתעמוד בדוחק בין החתיכות והחתיכות מקורבות זו לזו:
+<b>רבי דוסא אומר פרוד כו'.</b> רבי דוסא לטעמיה דאמר (ריש פרק ו דאהלות) כל המטמאין באהל שנחלקו טהור דסבר לא מצטרף:
+
+Mishnah 9
+
+<b>הנצוק אינו חבור.</b> כגון המערה מכלי לכלי ונגע טבול יום בקילוח אינו טמא אלא אותו טפה כדתנן בטבול יום (פ"ב ז):
+<b>והקטפרס.</b> אינו חבור לטומאה כי הא דתנן באהלות (פ"ג ג) נשפך באויר אם היה מקומו קטפרס והאהיל על מקצתו טהור וכן בטמא שנגע בקטפרס אינו טמא אלא הטפה שנגע ואע"ג דכל טפה וטפה מיטמא בחברתה נ"מ לטבול יום שנגע שאינו מטמא את המשקה אלא פוסלה א"נ נ"מ לקטפרס שתחת ג' בצקות שבין כולם כביצה כדתנן לעיל:
+<b>ולטהרה.</b> לענין השקה הא דמקל דאמרו חכמים עד שיטביל את כולה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבל עתיד ליקח.</b> כיון שעתיד ליקח לא ניחא ליה בהנך משקין היוצאין ממנו כלל שצריך להמתין עד שיתרככו גם הזיתים שעתיד ליקח ובתוך כך יתקלקלו אותן הפירות שיתרככו יותר מדאי הלכך לא ניחא ליה כלל בהמשקין שיוצא מהן ולא הוכשרו:
+<b>אבל עתיד ללות.</b> גרסי'. ולשון הלואה במה שאינו מחזיר בעין והזיתים ג"כ אין מחזירן בעין:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ישייר קופה אחת.</b> ויתננה לעיני הכהן גרסינן:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אפילו הן רום אמה אינן מוכשרים.</b> גרסינן:
+<b>שיפתחם ושימלחם.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 7
+
+<b>רצה ליטול מהן בד אחד.</b> ועדיין לא נגמרה מלאכתו שרוצה ליקח עוד ואותן שנשתיירו במעטן ד"ה לא הוכשרו ולא נחלקו אלא באותן שנוטל שבש"א קוצה בטומאה בשעה שקוצה מהמעטן קוצה אפי' בטומאה ולאחר שקצאן ומוליכן לבית הבד מחפה אותן שנוטל בטהרה שאותן שנוטל חשוב נגמרה מלאכתן. ובה"א אף מחפה בטומאה אף אותן הבדים שהוא מוליך לא נגמרה מלאכתן ומחפן בטומאה הואיל והניח מקצת מהמעטן לא הוה נגמרה מלאכתן בשעה שהוא מוליך אבל אם עוקר כל המעטן הוה נגמרה מלאכתן ור' יוסי אומר אפילו עוקר כל המעטן ומוליכו לבית הבד הוה כאילו לא נגמרה מלאכתן:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ישאלו הבדדים לומר לא נגע.</b> גרסינן. שיאמרו הבדדים לא נגע השרץ בהזיתים:
+<b>אפי' בשערה.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 9
+
+<b>נמצא ע"ג פרודים כו'.</b> כלומר שעל האום מונחין פרודים חתיכות חתיכות זיתים של פחות פחות מכביצה וכמה מהן ביחד הוא כביצה ואם נוגע השרץ בכמה פרודים ביחד עד שהן כביצה הכל טמא שהפרודין קבלו טומאה מהשרץ שאוכל מקבל טומאה בכל שהוא וחוזרין החתיכות בכביצה ומטמאין את האום שנוגע בהם שהאום נוגע בכל כביצה הטמאה מהשרץ:
+<b>פרודים ע"ג פרודים.</b> שאינן מונחין על האום אלא מונחין חתיכות ע"ג חתיכות:
+<b>אף ע"פ שהוא נוגע בכביצה.</b> אע"פ שהשרץ נוגע בהעליונות בכמה ביחד עד שהוא כביצה אין טמא אלא מקום מגעו שהן הפרודים העליונות אותן שנגע השרץ בהן אבל התחתונות כולן טהורין שכל חתיכה וחתיכ' התחתונה לא נגע אלא בחתיכה אחת שהוא פחות מכביצה ואוכלין לטמא אחרים צריך כביצה אבל פחות מכביצה אינו מטמא אחרים הלכך התחתונות טהורין שלא נגעו בכביצה ואין טמא אלא מקום מגעו שמקום מגעו מכל מקום טמא שליטמא עצמן בכל שהן טמאין:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וכי מפני טמאין גרסינן.</b> ר' יוסי אדר"ש מהדר דקא מפליג בין טמאים להם לטהורין להם א"ל ר' יוסי וכי מפני מה טמאים עמי הארץ מפני מה גזור רבנן טומאה על ע"ה אלא שאין ע"ה בקיאין בהיסט ומ"ל טמאים להם מ"ל טהורים להם טמאים להם נמי נהי דממגע יזהרו מהיסט מי יזהרו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכן התנוקות שביניהן.</b> התינוקות שבאו אל אביהן לבית הבד והתינוקות טמאים שנשים נדות מחבקות אותם נאמנים הבדדים לומר לא נגענו בהתינוקות כמו שנאמנים בטומאה לפניהם:
+<b>יוצאים חוץ לפתח בית הבד.</b> מילתא באנפי נפשיה הוא שיוצאים הבדדים חוץ לפתח בית הבד ופונים וכו':
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בש"א נותן בידים טהורות.</b> קסבר הוכשרו במשקה היוצא מהם בסלים ובמשטיח:
+<b>ובה"א נותן בידים טמאות.</b> שלא הוכשרו בהן שמשקה היוצא מהן הולך לאבוד שהסלים מנוקבים והולכת לחוץ ובמשטיח של אדמה האדמה שואבת ולא חשיבי משקה להכשיר:
+<b>ומן העביט ומן המשטיח של עלים.</b> שאין המשקה הולך לאבוד הכל שוים שהוא נותן בידים טהורות שהוכשרו במשקים היוצא מהם:
+
+Mishnah 5
+
+<b>אם יש לו חותם טהור.</b> אע"פ שנגע בהגרגיר בידים טמאות וטמאו הידים את הגרגיר שכבר הוכשר בעבט מ"מ הגת טהור שהגרגר אין בו כביצה ואוכלין לטמא אחרים צריך כביצה:
+<b>אין לו חותם טמא.</b> שנגע בידיו בהמשקה שבגרגר ונטמא המשקה ומטמא כל הגת שמשקה מטמא אחרים בכל שהוא:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ספיקו טהור.</b> משום שאין לטומאה מקום והוי כמו ספק טומאה הנזרקת דפ"ד דספיקו טהור. דלא אמרינן ספיקו טמא אלא בשהטומאה נחה וספק נגע ספק לא נגע שיש להטומאה מקום אבל ספק טומאה הנזרקת ספק הגיע ספק לא הגיע ספיקו טהור משום שאין לטומאה מקום והכא נמי הא נזרקה צינורא מפיו וס' הגיע וס' לא הגיע לבור הלכך ספיקו טהור:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בבור הכל טמא.</b> ולא אמרינן אחר שמלאום נפל דבזמן לא אמרינן עכשיו נפל. ואפילו לא בדק ולא כסה הכל טמא:
+
+Mishnah 8
+
+<b>שלפני הבוצרים.</b> את שלפני הבוצרים שעדיין לא בצרוהו:
+<b>רה"י.</b> שאין מניחין שם בני אדם לכנס:
+<b>ושלאחר הבוצרים.</b> את שלאחר שבצרוהו הבוצרים:
+<b>רה"ר.</b> שנתנה רשות לכ"א ליכנס:
+<b>אימתי בזמן שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו.</b> שיהא בזה שאחר הבוצרים ב' פתחין שנכנסין בזו ויוצאים בזו אבל אם אין בזו שלאחר הבוצרים ב' פתחים אף ע"פ שיש פתח בזו שלאחר הבוצרים ופתח כנגדו בזו שלפני הבוצרים ורבים נכנסים בזה הפתח שלאחר הבוצרים רה"י משום שפתח שכנגדו באותו שלפני הבוצרים הוא ושם הוא רשות היחיד:
+<b>בשבולת הנהר.</b> והוא שיניחנו שם י"ב שעות:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,468 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Tahorot
+אליהו רבא על משנה טהרות
+merged
+https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Tahorot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1901
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה טהרות
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ושורפין עליה את התרומה.</b> אם האדם האוכלה נגע בתרומה שורפין את התרומה. וכן אם היא עצמה נגעה בתרומה שורפין את התרומה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>הכנפים והנוצה מיטמאות.</b> כנפים הן הנוצות הגדולות והנוצות הן הקטנות הדבוקים לגוף ומיד כשנעשה נבלה מיטמאות הכנפים והנוצה מדין יד:
+<b>ומטמאות.</b> אחרים כדין יד שמוציא טומאה לטמא אחרים:
+<b>ולא מצטרפות.</b> דקי"ל יש שומר לטומאה קלה ואין שומר לטומאה חמורה אלא הוא כיד כדאמרינן בחולין. והכא אפילו לטומאה קלה אין מצטרפות. דכל עצמה של טומאה קלה שמטמאה אינו אלא משום שסופו לטמא טומאה חמורה הלכך אין שומר לה אלא הוא כיד וכל שהוא יד מיטמא ומטמא ולא מצטרף כדתנן בעוקצין. אבל בעוף טמא דסיפא וכן בשאר עוף טהור מצטרפת לטומאת אוכלין דהוה טומאה קלה ולטומאה קלה יש שומר ושומר מצטרף כדתנן בעוקצין:
+<b>רבי ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת.</b> מפני שנאכלת עמה:
+<b>החרטום.</b> היא הקרום שתחת העצם והצפרנים המובלעין בבשר מצטרפים שנאכלין עמה והוה אוכל:
+
+Mishnah 3
+
+<b>צריכה מחשבה.</b> אפילו בשווקים שאינו מיוחד לאכילה כלל:
+<b>ואין בה כזית בבית הבליעה.</b> דס"ד הא דצריכה כחצי פרס לפסול את הגויה בשכבר נאכל והיא בגויה אבל אם עודה בבית הבליעה אפילו כזית מטמא קמ"ל:
+<b>אבל שורפין עליה את התרומה.</b> אם אכל כחצי פרס ונגע בתרומה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>והרוטב.</b> לא רוטב לבד אלא שנקלף בה מן הבשר קצת:
+
+Mishnah 5
+
+<b>נפלו שניהן כאחד.</b> ואפילו לא נפלו במקום אחד אלא זה מצד זה וזה מצד אחר מצטרפין כרבנן דפליגי עליה דרבי דוסא באהלות (פ"ג) בכל הטומאו' שנחלקו דמצטרפין:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ככרות הקדש כו'.</b> נטמאת אחת מהן בשרץ כו' בתרומה כו'. כדתנן (פ"ב ו') השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל לאוכלי תרומה השלישי שבתרומה מטמא משקה קודש ופוסל לאוכלי קודש. שכל הפוסל את התרומה כגון שני מטמא משקה חולין ותרומה להיות תחלה וכל הפוסל את הקדש כגון שלישי שעושה רביעי בקודש מטמא משקה קדש להיות תחלה אבל שלישי בתרומה אינו מטמא משקה תרומה משום שאינו פוסל את התרומה דאין שלישי עושה רביעי בתרומה והכא נטמאת אחת מהן בשרץ דתנן לאו דוקא שרץ אלא אפילו נטמאת אחת מהן בידים נמי כולן טמאות דהראשונה נעשה שלישי מחמת ידים ומטמאה המשקין שבתוכה להיות תחלה שכל הפוסל בקודש מטמא משקה קודש להיות תחלה וחזרו המשקין ומטמאין את הככר להיות שגני ומטמא הככר השנייה להיות שלישי וחזרו הככר השניה ומטמא המשקין שבתוכ' להיו' תחל' והמשקין מטמאין אותה להיות שני והיא מטמאה את הככר השלישית להיות שלישי וחזרה השלישית ומטמאה להמשקין שבתוכה להיות תחלה והמשקין מטמאין אותה להיות שני וכן עד אלף ככרות כולן טמאות. ושרץ דקתני משום תרומה דאפילו נטמאת אחת מהן בשרץ מטמא שנים ופוסל אחד. דהראשונה נעשית ראשון מחמת שרץ וכן המשקין שבתוכה ראשון ומטמאה את הככר השנית להיות שני וחזרה השנייה ומטמא המשקין שבתוכה להיות תחלה והככר שני כמות שהיתה ופוסלת את הככר השלישי להיות שלישי ושוב אינה מטמאת את המשקין שבתוכה דשלישי אינו פוסל את התרומה ואינו מטמא משקה תרומה (והכי תניא בתוספתא ככרות הקדש בתוך גומותיהם מים המוקדשי�� נטמאת אחת מהן בשרץ כולן טמאות בתרומה מטמא שנים ופוסל אחד בחולין מטמא אחד ופוסל אחד אין לך משקה הנוגע בשלישי טמא אלא קדש בלבד. כלומר והיינו טעמא דכולהו וכדאמרן):
+<b>אם יש ביניהם משקה טופח כו'.</b> שהככר הראשונה שנגעה בשרץ נעשה ראשון ומטמא את המשקה טופח שביניהם להיות תחלה והמשקים מטמאים את הככר השני להיות שני והשני מטמא את המשקה טופח שביניהם להיות תחלה והמשקה עושה את הככר השלישית שני והשלישית עושה את המשקה טופח תחלה וכן עד כולן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>חוץ לקדרה במקום הנגוב, כצ"ל:
+<b>אם יש בו כביצה הכל טמא אין בו הוא טמא והכל טהור כצ"ל.</b></b> ומהכא שמעינן אוכלי' ליטמא עצמן ומשקים לטמא אחרים בכל שהוא. ואוכלים לטמא אחרים. הוא דצריך כביצה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>רבי אליעזר אומר כו'.</b> תניא בתוספתא א"ל רבי יהושע לר"א היכן מצינו טומאה בתורה שהיא עושה טומאה אחרת כיוצא בה שאתה אומר ראשון עושה ראשון א"ל אף אתה אומר שני עושה שני א"ל מצינו שהשני מטמא את המשקה לעשות תחלה והמשקין מטמא את האוכלין לעשות שני אבל לא מצינו ראשון שהוא עושה ראשון בכל מקום:
+<b>בחולין שנעשו לטהרת תרומה.</b> וטהרתה טומאה היא אצל הקודש והוי השלישי כראשון וכדתנן לקמן (י'). ובתרומה ממש לא קתני דבהיתר קמיירי אבל תרומה טמאה דאיסור הוא לא קמיירי. ובחולין גרידא לא קתני דשלישי שלו הוי ראשון לקדש והאוכלה שני. משום דחולין גרידא נאכל בנזיד הדמע כדקתני בסמוך ואנן תנן ולא שני לתרומה דאם נגע בה לא פסלה ודייקינן בגמרא הא שלישי לתרומה מיהא הוי למיפסל גופו מלאכול בתרומה ובחולין גרידא אפילו שלישי לתרומה לא הוי דהא שלישי דחולין גופא נאכל בנזיד הדמע ולא מיבעיא האוכל שלישי לחולין דלא פסול גופו לתרומה. ובחולין שנעשו על טהרת קדש לא קתני דאוכל שלישי שלו לא הוי שני לקדש אלא רביעי לקדש. וכי תימא אוכל שלישי בחולין שנעשה על טהרת הקדש נמי ליהוי שני לקדש מידי דהוה אאוכל שני דנעשה שני לתרומה לרבי יהושע משום דמצינו שני עושה שני על ידי משקין כדקתני בתוספתא הכי נמי מצינו שלישי לקודש עושה שני לקודש על ידי משקין דכל הפוסל את הקדש מטמא משקה קדש להיות תחלה והמשקין מטמאין את אוכלי קדש להיות שני. תירץ רבי יהושע כמאן דאמר חולין שנעשו ע"ג קדש הרי אלו כחולין כדתנן לקמן בשלהי פירקין. ולא מטמא משקה קדש להיות תחלה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>הראשון שבחולין טמא ומטמא.</b> האי מטמא היינו פוסל שהוא עצמו טמא ופוסל שני בחולין:
+<b>השני פסול גרסינן:
+ולא מטמא.</b> דאין שני עושה שלישי בחולין:
+<b>והשלישי נאכל בנזיד הדמע.</b> אם נתערב שלישי של חולין בתרומה נאכל שאין שלישי בחולין אפילו לגבי תרומה. ואע"ג דבגדי אוכלי חולין מדרס לתרומה בגדו הוא דהוי מדרס אבל האוכלין של חולין אינן טמאין לתרומה:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומטמאים.</b> היינו פוסלים שהראשון מטמא והשני פוסל:
+<b>השלישי פסול.</b> גרסינן:
+<b>והרביעי נאכל בנזיד הקדש.</b> בתרומה שנעשו על טהרת הקדש כדמפרש לקמן (ו) אבל נעשו על טהרת תרומה מטמאין את הקדש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>הרביעי פסול גרסינן:
+<b>והחמישי נאכל בנזיד הקדש.</b></b> משנה שאינה צריכה היא דחמישי עצמה קדש היא אלא איידי דקתני ברישא בחולין ותרומה קתני נמי הכא:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>רבי אליעזר פליג בתרתי.</b> חדא דס"ל אפילו חולין טהורין הן כקדש ולא מיבעיא תרומה ולית ליה דטהרת תרומה ולא מיבעיא טהרת חולין טומאה היא אצל הקודש. ועוד דס"ל שלישי בחולין לפסול קודש. ואע"ג דטהרתה כטהרת הקדש מ"מ פוסל קודש אלמא איכא שלישי בחולין ורבי יהושע סבר שלישי בחולין נאכל בנזיד הדמע דליכא שלישי בחולין כלל אלא לקודש הוא דטמא משום דכל טהרתו טומאה היא אצל הקודש והוי כאילו נגע בשרץ:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>קרשו הרי אלו שניים.</b> ואפילו כביצה מכוון דראשון ראשון שנקרש נוגע באותה טפה שלא נקרש ואוכלין ליטמא עצמן מיטמאין בכל שהן. ומשקין אף לטמא אחרים בכ"ש וטפה אחרונה שנקרשה באחרונה טמאה משום חבור דהוי גוש אחד כדתנן גבי מקרצות נושכות זו בזו בשלהי פ"ק (ז' ח'):
+<b>חזרו ונמחו כביצה מכוון טהור.</b> דפרחה טומאה מיניה דיצא מהן תורת אוכל ואין למשקה זה מי שיטמאנו דמכי יצתה טפה ראשונה ליכא כביצה ואוכלין לטמא אחרים צריך כביצה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>השמן תחלה לעולם.</b> ואפילו נקרש עדיין בלחותו הוא עומד וכן אם חזר ונמוח הרי הוא תחלה כאילו לא נקרש וכן פי' הרמב"ם:
+<b>אם היו פרודין כו'.</b> שכל טפה וטפה שיצתה מכל פרוד ופרוד נשרף ונבלע בתנור ולא נתחברו המשקין וכל טפה נגע בפרוד פחות מכביצה. אבל אם לא היה נבלע כל טפה בתנור ונתכנסו ונתחברו המשקין כאחד מיטמאין המשקין מהפרודין שיש בהן ביחד כביצה והמשקין כולן אחד הן ונגעו באוכלין כביצה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>זב שחלב כו' שכיון שיצאה טפה הראשונה.</b> טפה ראשונה לאו דוקא דכל טפה וטפה נטמאת במשא כטפה הראשונה אלא איידי דאינך נקטיה:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>וכל הפקח.</b> לאתויי סימא ואע"ג דלא ידע ספיקו טמא דהא יש בו דעת לישאל. וכדתניא בתוספתא הסומא והישן והמהלך בלילה ספיקן טמא מפני שיש בהן דעת לישאל:
+<b>וכל שאין בו דעת לישאל.</b> כגון חמור וכלים וכדקתני סיפא וכן חמור בין הקברות כו':
+
+Mishnah 7
+
+<b>וכן חמור בין הקברות.</b> כדתניא בתוספתא חמור שהיה עומד במקום טהרה ואפשר לו לעבור במקום הטומאה כלים שע"ג טהורין:
+
+Mishnah 8
+
+<b>כדי שיתנגב.</b> מעצמו:
+<b>שהוא פקח.</b> תניא בתוספתא רבי אלעיא אמר משום ראב"י בכלב הרי זה טהור שהוא אומר בכל שעה משקין מצויין ואין בכל שעה אוכלין מצויין:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מפתח בין הככרות ככר בין המפתחות גרסינן ברישא מפתח ולא גרסינן לבין בלמ"ד.</b> דס"ל בין טומאה בין טהרה הנזרקת ספיקו טהור כדתניא בתוספתא כל הנתלין וכל הנגררין ספיקן טמא מפני שהן כמונחין וכל הנזרקין ספיקן טהור. והא דקתני הזורק טומאה אפילו זורק טהרה אלא איידי דפתח במפתח בין הככרות דהוא זריקה דטומאה נקט הזורק טומא':
+<b>רי"א כו'.</b> ס"ל לא בעינן קביעת מקום אלא לטומאה אבל טהרה אפילו נזרקת טמא. אבל משום דעת לישאל בין לת"ק בין לר"י הואיל ונזרקה ע"י אדם הוה ספק טומאה הבאה בידי אדם שיש בו דעת לישאל:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ספיקו טהור.</b> מפני שני דברים שאין לטומאה מקום ואין בו דעת לישאל:
+
+Mishnah 3
+
+<b>ספיקן טהור.</b> ואע"פ שיש בהן דעת לישאל הואיל ואין לטומאה מקום:
+<b>היו מנקרים כו' ספיקו טמא.</b> שיש לטומאה מקום ויש בו דעת לישאל:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ספק אדם טמא.</b> שיש בו דעת לישאל ויש לטומאה מקום דכל המאהילין חשובות יש לטומאה מקום:
+<b>ספק כלי טהור.</b> ואע"פ שיש לטומאה מקום טהור שאין בו דעת לישאל. וקתני הכא כולהו בבי ברישא קתני שרץ בפי החולדה ומהלכת שאין בו דעת לישאל ואין לטומאה מקום והדר קתני השרץ בפי החולדה ועברו בין הטהורים שיש בהן דעת לישאל ואין לטומאה מקום ספיקן טהור והדר קתני מנקרין שיש לטומאה מקום ויש בו דעת לישאל וכן במת ספק אדם ספיקו טמא והדר קתני ספק כלים במת שיש לטומאה מקום ואין בו דעת לישאל ספי��ן טהור:
+<b>הממלא בעשר דליים.</b> שמילא בעשרה דליים מן הבור זה אחר זה ונמצא שרץ באחד מן הדליים הוא טמא וכולן טהורין ולא חיישינן שמא היה השרץ בבור ונטמאו כל הדליים בנגיעתן בשרץ בבור אלא אמרינן כאן נמצא כאן היה ובאותו דלי שנמצא היה בו השרץ. והשרץ שבאותו דלי לא טמא המים שבבור כששואב בו דמים מחוברים לא מיטמאי:
+<b>העליון טהור.</b> דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום ואמרינן כאן בתחתון נמצא כאן היה ולא היה בעליון כלל אבל אם נמצא שרץ בעליון התחתון טמא דמחזקינן טומאה משעה לשעה ואמרינן מקודם שעירה היה בו השרץ:
+
+Mishnah 5
+
+<b>על ספק הרוקין.</b> ולא גרסינן הנמצאין דאפי' שוטה אחת בעיר או כנענית או כותית כל הרוקין שבעיר טמאין כדתנן לקמן (פ"ה ח). על ספק מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה. כדפי' בתו' פרק קמא דשבת (ט"ו ב) דכשהן זה אצל זה ניכרות טפי שהן של אדם וליכא אלא ספק אחד:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>רש"א כו' ובקרקע טהור.</b> דבקרקע מקוה הוא דשיעור מקוה מן התורה לכלים ברביעית ומקוה טהור הוא דכתיב אך מעין ובור וגו' יהיה טהור:
+<b>רי"א ספק ירידתו טמא.</b> כדתניא בתוספתא רי"א ספק ירידתו טמא מפני שהמים עולין וא"א לו שלא ליגע. ספק עליתו טהור מפני שהמים דוחפין אותו לצדדין:
+
+Mishnah 9
+
+<b>וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע כו' ספיקו טמא.</b> הואיל וזרקה אדם הוה טומאה הבאה בידי אדם שיש בו דעת לישאל. ולא דמי להא דתנן בריש פרקין הזורק טומאה ממקום למקום טהור דספק טומא' הנזרקין טהורין מפני שאין לטומאה מקום דהתם שזרקה למקום אחר דרך בין הככרות שעברה הטומאה דרך בין הככרות לחוץ ואין מקום לטומאה. אבל הכא בזרקה לבין משקין טהורין שתנוח שם ונשארה בין המשקין ועדיין גם הספק במונח אם נגע לאחר שהונחה שם ויש מקום לטומאה והיינו דגרסינן התם בין הככרות שזורק למקום אחר דרך בין הככרות והכא קתני לבין משקין טהורין שזורק לשם שתנוח שם וכן במקל דסיפא טהור משום דלטמא טהור אבל משום ספק נזרקין הוה טמא שזרקה לבין הככרות שתנוח שם ועדיין הספק לאחר שנח אם נגע:
+
+Mishnah 10
+
+<b>רבי יוסי אומר כו'.</b> כיצד שתי חביות כו'. הא דנקט רבי יוסי בבא חדתא ולא ניחא ליה בבא דנקטי רבנן מקל שהיה בראשו משקין טמאין וסברי רבנן טהור ואיהו לימא בהאי בבא שספק לטמא אוכלין טמא. משום דהתם אפי' ר"י מודה דטהור כדתניא בתוספתא מקל שהיה בראשו משקין טמאין לא זהו ספק משקין שנחלקו עליו חכמים כו' כלומר ר"י ור"ש דתני לעיל בתוספתא דסברי לטמא אוכלין טמא. ולא מטעמא דרבנן קסבר ר"י התם טהור משום דספק משקין לטמא טהור אלא ר' יוסי קסבר נזרק אין בו דעת לישאל הוא ואע"פ שנזרק ע"י אדם לא הוי ספק טומאה הבאה בידי אדם הואיל וזרקו ולא הניחה אדם. ונקט כיצד שתי חביות שאדם נוטל ולש את העיסה בידים והוי יש בו דעת לישאל:
+<b>לאוכלין טמא ולכלים טהור.</b> שעשה העיסה בכלי. וקמ"ל שאותן המשקים עצמן להעיסה מטמאין מספק ולכלי שעשה בו העיסה אין מטמאין מספק:
+
+Mishnah 11
+
+<b>או שנפלו על ראשו ורובו כו'.</b> בנפילה גזרו ג"כ על טהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובים אבל בביאה לא גזרו אלא על טבול יום אבל טהור גמור בביאה לא גזור. כדפי' בתוספות פ"ק דשבת (יג ב) דמעשה שהיה בטבול יום בנפילה היה כדאמרינן שהיו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין ואחר טבילה היו נותנין עליהן מים שאובין והיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין וגזרו עליהן טומאה. וגזרו נמי על טהור גמור בנפילה כדאמרינן התם דאי לא הא ��א קיימא הא מיהו בטהור גמור לא גזור אלא דומיא דמעשה שהיה בנפילה וכן גזרו נמי על טבול יום בביאה אבל טהור גמור בביאה לא גזור:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר"ע מטמא.</b> דכי אמרינן ספק ר"ה טהור הנ"מ דספיקא תלוי ברבים וכי מטמאינן ליה מספק מטמאינן נמי לרבים בהדיה כגון רבים שהלכו אצל הטומאה והספק בכולן אם נגעו וספק שהוא על רבים טהור אבל הכא דליחיד הוא דהוי ספיקא אם נגע ולא לרבים לא שאני לן בין רה"י לר"ה והיינו דר"י מטמא בכולן דס"ל כר"ע ומטהר בשביל שדרך בני אדם להלוך והו"ל הספק לרבים שמא הלכו באותו שביל ואין דרכם ליגע ולא הוי הספק אלא ליחיד זה שנגע ולא לרבים:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אם לא טהר בינתיים הראשונות טהורות.</b> גרסינן. והשניות ישרפו. דרישא דאלו ואלו תלויות ליכא למיתלי בחדא טפי מחברתה. וליטהר תרוייהו אי אפשר. דחדא ממ"נ טמא ולא ידעינן הי מינייהו הלכך אלו ואלו תלויות אבל הכא דשניות ישרפו ודאי דממ"נ טמאין תלינן הטומאה בשביל האחרון והראשונות טהורות כדין ספק ר"ה דטהור. והכי תניא בתוספתא הלך בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות הראשונות טהורות והשניות ישרפו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>אם לא טבל בינתים הראשונות טהורות.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>נגע בא' בלילה כו' וחכמים מטמאין.</b> בלא ראהו חי מבערב אבל ראהו חי מבערב מודים חכמים לר"מ שהוא טהור כדתניא בתוספתא נגע בא' בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ובשחר מצאו מת ר"מ מטהר שספק ר"ה טהור וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן ומודים חכמים לר"מ שאם ראהו חי מבערב אע"פ שבא שחרית ומצאו מת טהור מפני שזה ספק ר"ה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>שוטה.</b> בקמץ שהיא נקבה:
+<b>או כנעני.</b> גרסינן שהוא זכר דגזרו על הכנענים שיהיו כזבין לכל דבריהן:
+<b>או כותית.</b> שבנות כותים נדות מעריסתן:
+
+Mishnah 9
+
+<b>נאמן הוא ע"י עצמו כלומר כדתניא.</b> בתוספתא ואין אומרים לו עסוק בטהרות אלא יעשה לעצמו:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רש"א ר"ה מפסקת.</b> כדתניא בתוספתא ר"ש מטהר את הראשונה שהיה ר"ש אומר ר"ה מפסקת למפרע שאינו יכול לומר מת היה ברה"י וחיה בר"ה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>הטמא עומד כו'.</b> דסבר ר' יהושע ספק ר"ה שאמרו טהור לא אמרו אלא כשהטומאה והטהרה עוברין ברה"ר אבל אם א' עומד בין הטמא ובין הטהור הו"ל העובר נמי כאילו הוא ברה"י וספיקו טמא. וכן הטומאה ברה"י וספיקו ברה"ר או איפכא ר"י מטמא הואיל ואחת היא ברה"י וחכמים מטהרין הואיל וא' היא בר"ה:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>נכנס לבקעה כו' ר"א מטהר.</b> איצטריך דסד"א מבוי וחצר הוא דמטהר ר"א ספק ביאה הואיל ואיכא מחיצות ביניהן אבל בקעה דליכא מחיצות מפסיקות ביניהן אפי' ר"א מודה קמ"ל דאפילו בהא מטהר ר"א ספק ביאה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>השבילין המפולשין לבורות כו' רה"י לשבת ורה"ר לטומאה.</b> ור"א פליג כדתניא בתוספת' רא"א בזמן שהן מפולשין לרה"ר לכך ולכך ואם אינם מפולשין רה"י לשבת ורה"ר לטומאה:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בקעה בימות החמה כו'.</b> תניא בתוספתא ואלו הן ימות החמה משתעקר תבואה מתוכה ואלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה השניה:
+
+Mishnah 8
+
+<b>בסילקי.</b> הוא חצר גדולה שיש לה שני פתחים זה כנגד זה אלא שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה:
+<b>רי"א אם עומד הוא בפתח הזה ואינו רואה את הנכנסין והיוצאין גרסי'.</b> דכי אינו רואה הוי מקום סתירה ורה"י הוא לכך ולכך ואם לאו שהוא רואה רה"י לשבת ורה"ר לטומא' והכי תניא בתוספתא כדבעינא למימר קמן:
+
+Mishnah 9
+
+<b>הפרן.</b> פרן הוא חצר גדולה דומה לבסילקי אלא שפתחיהן מכוונין זה כנגד זה כדתניא בתוספתא ובאמצע לר"ה ר"ה לטומאה אפילו לר"י הואיל ומכוונין זה כנגד זה לא הוי מקום סתירה דהא רואה את הנכנסין והיוצאין ובצדדין פליג ר"מ כיון שפתחיהן מכוונין הן ויכולין להלך באמצע ואין מקיפין לצדדין כלל הוי רה"י לכך ולכך. והכי תניא בתוספתא בסילקי שיש לה שני פתחים זה כנגד זה כו' רי"א אם עומד בצד זה ורואה הנכנסין והיוצאין בצד הלז רה"י לשבת ור"ה לטומאה ואם לאו רה"י לכאן ולכאן בסילקי שיש לה שני פתחים מכוונים זה כנגד זה האמצע שלה רה"י לשבת ורה"ר לטומאה הצדדין רה"י לכאן ולכאן דברי ר"מ וחכ"א אחד הצדדין ואחד האמצע רה"י לשבת ור"ה לטומאה ומודה ר"מ לחכמים בבסילקי שאין שני פתחים מכוונים של זה כנגד זה כגון חצר בית גדי וחמתה שאחד האמצע ואחד הצדדין רה"י לשבת ור"ה לטומאה. כלומר הואיל ואין מכוונין מקיפין בה לצדדין ולא הוי מקום סתירה:
+
+Mishnah 10
+
+<b>חצר.</b> הוא חצר קטנה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה ולא פליג רבי יהודה כי היכי דפליג בבסילקי משום דהכא חצר קטנה ואם עומד בפתח הזה ודאי רואה את הנכנסין והיוצאין וברואה אפי' ר"י מודה שר"ה לטומאה. ור"מ נמי לא פליג בחצר בצדדין הואיל ואין מכוונין מקיפין בה רבים לצדדין כדתניא בתוספתא:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והחיצונות טמאות.</b> שמא נטלן ע"ה לראותן ונגע באוירן:
+<b>א"ר יוסי בד"א במותרות.</b> דחיישינן שמא נטלן ע"ה לראותן:
+<b>אבל באגודות הכל טהור.</b> שאינו יכול ע"ה ליטלן הואיל ואגודות הן זה בזה:
+<b>המוסר מפתחו לע"ה הבית טהור.</b> ור"ש פליג דתניא בתוספתא רש"א המוסר מפתחו לע"ה הבית טמא:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ער ומצאו ער.</b> טהור שמתיירא ליגע שחושב שבעה"ב משמרו כיון שהניחו ער:
+<b>ישן ומצאו ישן.</b> לא חיישינן שמא עמד וחזר וישן הואיל ומצאו כמו שהניחו:
+<b>ישן ומצאו ער הבית טמא.</b> שאינו מתירא ליגע שחושב שבעה"ב אינו משמרו הואיל והניחו ישן סובר בעה"ב עדיין ישן הוא ואינו משמרו וחיישינן שמא נגע:
+
+Mishnah 3
+
+<b>המניח אומנים כו' טמא.</b> דסמכי דעתי' דבעה"ב לא משמר לה דמימר אמר בעה"ב אומנים במלאכתן עוסקין ותו לא מיסתפי למינגע:
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואחת ממשמשת.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>והסיע את לבו מלאכול.</b> הכא לענין טהרת התרומה קמיירי ר"י מטהר את התרומה ולא חיישינן שמא נגע בהן ע"ה שדרך טמאין פורשין ממנו וממאכליו וסיפא לענין טהרת ידים אפילו ר"י מודה שהידים עסקניות הן:
+
+Mishnah 9
+
+<b>וכן האשה שיצאת.</b> רישא אשמעינן להודיעך כחו דר"ע אע"פ שהעני יודע שתצא האשה ליתן לו את הפת ומתירא ממנה ליגע בככרות מ"מ מטמא ר"ע וסיפא אשמעינן להודיעך כחן דרבנן אע"פ שחברתה אינה יודעת שתצא בעלת הבית מטהרין חכמים:
+<b>וכי מפני מה כו' ל"ג וחכמים מטהרים אלא וכי מפני מה ר"ע מטמא מפני שהנשים גרגרניות הן כו'.</b> ופליג את"ק דסבר דר"ע מטמא אפילו באיש העני ובככרות וכן בקדרה מגולה ורבי אליעזר ב"פ סבר דר"ע לא מטמא אלא באשה ובקדרה ומכוסה מפני שהנשים גרגרניות וחשודה לגלות לידע מה היא מבשלת אבל מגולה אע"פ שלא תגע תדע מה היא מבשלת:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ואין פוסלין את האוכלין.</b> ר"א לטעמיה דאמר גבי ידים אין דנין ק"ו דברי סופרים מד"ת ולא ד"ס מד"ס:
+<b>רבי יהושע אומר כו'.</b> רבי יהושע לטעמיה דאמר גבי ידים דנין ק"ו ד"ס מד"ת וד"ס מד"ס. דתנן (ידים פרק ג ב) היד מטמא את חברתה דברי רבי יהושע וחכ"א אין שני עושה שני א"ל והלא כתבי הקודש שניים מט��אין את הידים א"ל אין דנין ד"ת מד"ס ולא ד"ס מד"ת ולא ד"ס מד"ס. וחכמים דהתם היינו ר"א דהכא דסבר אין דנין מד"ס והכי אמר ר"א בנזיר גבי עצם כשעורה (פ"ז ד) אין דנין כאן מק"ו כלומר שאין דנין ק"ו מהלכה שהיא ד"ס:
+<b>שמעון אחי עזריה אומר לא כך ולא כך.</b> קסבר כרבי יהושע שדנין ק"ו אלא הוא אומר חלוף הדברים כדתניא בתוספתא דטבול יום אחורי כלים שנטמאו במשקין רא"א מטמאין את המשקין ואין פוסלין את האוכלין והלכה כדבריו רבי יהושע אומר מטמאין את המשקין ופוסלין את האוכלין מק"ו מה אם טבול יום שאין מטמא משקה חולין פוסל אוכלי תרומה אחורי כלים שהן מטמאין משקה כו' דין הוא שיפסלו אוכלי תרומה שמעון אחי עזריה אומר חלוף הדברים מה אם טבול יום שהוא פוסל אוכלי תרומה אינו מטמא משקה, חולין אחורי כלים שאינן פוסלין אוכלי תרומה דין הוא שאין מטמאין משקה חולין אמר ר' יוסי ראה איך הלכה זו נחלקו עליו אבות הראשונים ודנו ד"ת מד"ס וד"ס מד"ת:
+<b>משקין שנטמאו באחורי הכלים מטמאין אחד.</b> ופוסלין אחד גרסינן. ול"ג אלא ולאו שמעון אחי עזריה הוא דאמר לה אלא ר"א הוא דאמר לה דסבר מטמאין את המשקין ואין פוסלין את האוכלין קאמר המשקה שנטמא בהן מטמא אחד שהוא מטמא אוכלין שמהשקה ראשון שהמשקין לעולם תחלה ומטמא אוכלין להיות שניים ופוסל תרומה להיות שלישי הרי אוכל אומר להמשקה מטמאיך שהוא אחורי הכלי לא טמאוני שאחורי הכלים אין פוסלין את האוכלין ואתה טמאתני:
+
+Mishnah 8
+
+<b>קטפרס.</b> שאינו חבור כדתנן לקמן הנצוק והקטפרס אינו חבור:
+<b>והבצק מלמעלה ומשקה טופח מלמטן.</b> הבצק מונח למעלה ותחת כל הבצק הוא משקה טופח מלמטן מהבצקות על פני כולן תחת כל חתיכ' וחתיכה וחתיכה:
+<b>ג' חתיכות בכביצה אינן מצטרפות.</b> שהמשקה טופח שבין כל חתיכה וחתיכה נוגע טפה זו שביניהן בשתי חתיכות הבצק שמצד זה ומצד זה ואם השלש חתיכות הוא כביצה אינן מצטרפות לטמא את המשקין לטמא את העריבה דטיפה שבין החתיכות אינה נוגעת אלא בשתי חתיכות שמצדיה ובשתי החתיכות אין בהם כביצה לטמא את המשקה דאם היה המשקה עומד כל המשקה שתחת כל הבצק חבור והרי נוגע כולו בכביצה וכדקתני סיפא אבל קטפרס אין המשקה שתחתיהן ושתי הטיפות שבין החתיכות חבור לחשבן אחת ולומר שנוגעין בכביצה:
+<b>ושתים מצטרפו'.</b> אם בשתי חתיכות יש כביצה מצטרפות לטמא המשקין לטמא העריבה שהרי טפה משקה שבין השתי חתיכות נוגעת בשתיהן שמצדיה והרי נוגעת בכביצה אוכל. ומשקה לטמא אחרים א"צ שיעור:
+<b>רבי יוסי אומר כו' אא"כ היו רוצצות משקה.</b> אינה חבור עד שתהא רוצצת שתעמוד בדוחק בין החתיכות והחתיכות מקורבות זו לזו:
+<b>רבי דוסא אומר פרוד כו'.</b> רבי דוסא לטעמיה דאמר (ריש פרק ו דאהלות) כל המטמאין באהל שנחלקו טהור דסבר לא מצטרף:
+
+Mishnah 9
+
+<b>הנצוק אינו חבור.</b> כגון המערה מכלי לכלי ונגע טבול יום בקילוח אינו טמא אלא אותו טפה כדתנן בטבול יום (פ"ב ז):
+<b>והקטפרס.</b> אינו חבור לטומאה כי הא דתנן באהלות (פ"ג ג) נשפך באויר אם היה מקומו קטפרס והאהיל על מקצתו טהור וכן בטמא שנגע בקטפרס אינו טמא אלא הטפה שנגע ואע"ג דכל טפה וטפה מיטמא בחברתה נ"מ לטבול יום שנגע שאינו מטמא את המשקה אלא פוסלה א"נ נ"מ לקטפרס שתחת ג' בצקות שבין כולם כביצה כדתנן לעיל:
+<b>ולטהרה.</b> לענין השקה הא דמקל דאמרו חכמים עד שיטביל את כולה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבל עתיד ליקח.</b> כיון שעתיד ליקח לא ניחא ליה בהנך משקין היוצאין ממנו כלל שצריך להמתין עד שיתרככו ��ם הזיתים שעתיד ליקח ובתוך כך יתקלקלו אותן הפירות שיתרככו יותר מדאי הלכך לא ניחא ליה כלל בהמשקין שיוצא מהן ולא הוכשרו:
+<b>אבל עתיד ללות.</b> גרסי'. ולשון הלואה במה שאינו מחזיר בעין והזיתים ג"כ אין מחזירן בעין:
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ישייר קופה אחת.</b> ויתננה לעיני הכהן גרסינן:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אפילו הן רום אמה אינן מוכשרים.</b> גרסינן:
+<b>שיפתחם ושימלחם.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 7
+
+<b>רצה ליטול מהן בד אחד.</b> ועדיין לא נגמרה מלאכתו שרוצה ליקח עוד ואותן שנשתיירו במעטן ד"ה לא הוכשרו ולא נחלקו אלא באותן שנוטל שבש"א קוצה בטומאה בשעה שקוצה מהמעטן קוצה אפי' בטומאה ולאחר שקצאן ומוליכן לבית הבד מחפה אותן שנוטל בטהרה שאותן שנוטל חשוב נגמרה מלאכתן. ובה"א אף מחפה בטומאה אף אותן הבדים שהוא מוליך לא נגמרה מלאכתן ומחפן בטומאה הואיל והניח מקצת מהמעטן לא הוה נגמרה מלאכתן בשעה שהוא מוליך אבל אם עוקר כל המעטן הוה נגמרה מלאכתן ור' יוסי אומר אפילו עוקר כל המעטן ומוליכו לבית הבד הוה כאילו לא נגמרה מלאכתן:
+
+Mishnah 8
+
+<b>ישאלו הבדדים לומר לא נגע.</b> גרסינן. שיאמרו הבדדים לא נגע השרץ בהזיתים:
+<b>אפי' בשערה.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 9
+
+<b>נמצא ע"ג פרודים כו'.</b> כלומר שעל האום מונחין פרודים חתיכות חתיכות זיתים של פחות פחות מכביצה וכמה מהן ביחד הוא כביצה ואם נוגע השרץ בכמה פרודים ביחד עד שהן כביצה הכל טמא שהפרודין קבלו טומאה מהשרץ שאוכל מקבל טומאה בכל שהוא וחוזרין החתיכות בכביצה ומטמאין את האום שנוגע בהם שהאום נוגע בכל כביצה הטמאה מהשרץ:
+<b>פרודים ע"ג פרודים.</b> שאינן מונחין על האום אלא מונחין חתיכות ע"ג חתיכות:
+<b>אף ע"פ שהוא נוגע בכביצה.</b> אע"פ שהשרץ נוגע בהעליונות בכמה ביחד עד שהוא כביצה אין טמא אלא מקום מגעו שהן הפרודים העליונות אותן שנגע השרץ בהן אבל התחתונות כולן טהורין שכל חתיכה וחתיכ' התחתונה לא נגע אלא בחתיכה אחת שהוא פחות מכביצה ואוכלין לטמא אחרים צריך כביצה אבל פחות מכביצה אינו מטמא אחרים הלכך התחתונות טהורין שלא נגעו בכביצה ואין טמא אלא מקום מגעו שמקום מגעו מכל מקום טמא שליטמא עצמן בכל שהן טמאין:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>וכי מפני טמאין גרסינן.</b> ר' יוסי אדר"ש מהדר דקא מפליג בין טמאים להם לטהורין להם א"ל ר' יוסי וכי מפני מה טמאים עמי הארץ מפני מה גזור רבנן טומאה על ע"ה אלא שאין ע"ה בקיאין בהיסט ומ"ל טמאים להם מ"ל טהורים להם טמאים להם נמי נהי דממגע יזהרו מהיסט מי יזהרו:
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכן התנוקות שביניהן.</b> התינוקות שבאו אל אביהן לבית הבד והתינוקות טמאים שנשים נדות מחבקות אותם נאמנים הבדדים לומר לא נגענו בהתינוקות כמו שנאמנים בטומאה לפניהם:
+<b>יוצאים חוץ לפתח בית הבד.</b> מילתא באנפי נפשיה הוא שיוצאים הבדדים חוץ לפתח בית הבד ופונים וכו':
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בש"א נותן בידים טהורות.</b> קסבר הוכשרו במשקה היוצא מהם בסלים ובמשטיח:
+<b>ובה"א נותן בידים טמאות.</b> שלא הוכשרו בהן שמשקה היוצא מהן הולך לאבוד שהסלים מנוקבים והולכת לחוץ ובמשטיח של אדמה האדמה שואבת ולא חשיבי משקה להכשיר:
+<b>ומן העביט ומן המשטיח של עלים.</b> שאין המשקה הולך לאבוד הכל שוים שהוא נותן בידים טהורות שהוכשרו במשקים היוצא מהם:
+
+Mishnah 5
+
+<b>אם יש לו חותם טהור.</b> אע"פ שנגע בהגרגיר בידים טמאות וטמאו הידים את הגרגיר שכבר הוכשר בעבט מ"מ הגת טהור שהגרגר אין בו כביצה ואוכלין לטמא אחרים צריך כביצה:
+<b>אין לו חותם טמא.</b> שנגע בידיו בהמשקה שבגרגר ונטמא המשקה ומטמא כל הגת שמשקה מטמא אחרים בכל שהוא:
+
+Mishnah 6
+
+<b>ספיקו טהור.</b> משום שאין לטומאה מקום והוי כמו ספק טומאה הנזרקת דפ"ד דספיקו טהור. דלא אמרינן ספיקו טמא אלא בשהטומאה נחה וספק נגע ספק לא נגע שיש להטומאה מקום אבל ספק טומאה הנזרקת ספק הגיע ספק לא הגיע ספיקו טהור משום שאין לטומאה מקום והכא נמי הא נזרקה צינורא מפיו וס' הגיע וס' לא הגיע לבור הלכך ספיקו טהור:
+
+Mishnah 7
+
+<b>בבור הכל טמא.</b> ולא אמרינן אחר שמלאום נפל דבזמן לא אמרינן עכשיו נפל. ואפילו לא בדק ולא כסה הכל טמא:
+
+Mishnah 8
+
+<b>שלפני הבוצרים.</b> את שלפני הבוצרים שעדיין לא בצרוהו:
+<b>רה"י.</b> שאין מניחין שם בני אדם לכנס:
+<b>ושלאחר הבוצרים.</b> את שלאחר שבצרוהו הבוצרים:
+<b>רה"ר.</b> שנתנה רשות לכ"א ליכנס:
+<b>אימתי בזמן שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו.</b> שיהא בזה שאחר הבוצרים ב' פתחין שנכנסין בזו ויוצאים בזו אבל אם אין בזו שלאחר הבוצרים ב' פתחים אף ע"פ שיש פתח בזו שלאחר הבוצרים ופתח כנגדו בזו שלפני הבוצרים ורבים נכנסים בזה הפתח שלאחר הבוצרים רה"י משום שפתח שכנגדו באותו שלפני הבוצרים הוא ושם הוא רשות היחיד:
+<b>בשבולת הנהר.</b> והוא שיניחנו שם י"ב שעות:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Vilna, 1901.txt

@@ -0,0 +1,108 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Tevul Yom
+אליהו רבא על משנה טבול יום
+Vilna, 1901
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה טבול יום
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מקרצות כו'.</b> והא דלא חשיב נמי חלות בהדייהו בחד בבא. משום דחלות במכנס ע"מ להפריש הוא דפליגי ב"ה ואמרו אינו חבור אבל מכנס ע"מ שלא להפריש מודו כדקתני סיפא ובמקרצות וככרות אפילו מכנס ע"מ שלא להפריש קא סברי ב"ה דאינו חבור. תדע דקתני סיפא חלות ע"מ שלא להפריש וכל הנך בבי בגוונא דמודו ב"ה ולא קתני נמי מקרצות וככרות ע"מ שלא להפריש בהדייהו מכלל דמקרצו' וככרות אפי' ע"מ שלא להפריש נמי פליגי בית הלל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>השעורה כו' בזמן שאינם קלופים.</b> כו' אם נגע בקליפה אינו חבור ולא נטמאת השעורה והכוסמת וכל הנך. והני דומיא דכולהו פירקא דקמיירי לענין חבור והכי תניא בתוספתא המכנס חלות בין להפרישן בין שלא להפרישן פרשו ואח"כ נשכן נפסלת במנין מוסיף עליהן האורז וגריס של טפוח בזמן שאין קלופין רש"א אף פולין הגמלונין כיוצא בהן טהורין באב הטומאה ואצ"ל בטבול יום דר"מ וחכ"א טהורין בט"י וטמאין בכל הטומאות מוסיף עליהן האורז וגריס של טפוח בזמן שהן קלופין והתבלין והשניניות חבור בט"י ואצ"ל בכל הטומאות משמע דכולא חד טעמא משום חבור:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המקפה של תרומה כו' שנגע טבול יום במקצתן כו'.</b> אפילו לא נגע אלא במקצת השום והשמן פסל כל המקפה וכל השום והשמן אפילו מה שבצד השני של המקפה. דשום ושמן בטיל לגבי מקפה של תרומה והוי כאילו כולו תרומה וכולו אחד:
+<b>המקפה של חולין כו'.</b> לא בטיל המקפה לגבי שום ושמן ולא הוי המקפה כאילו הוא תרומה ואין טבול יום יכול לפוסלה ואפילו נעשית על טהרת תרומה אין ט"י פוסל חולין שנעשו על טהרת תרומה כדתניא בתוספתא חומר בידים מבטבול יום שפוסלות את החולין שנעשו ע"ט תרומה. והלכך אפילו השום ושמן עצמן שהן של תרומה לא פסל אלא מקום מגעו אבל מה שבצד השני של המקפה לא פסל שהמקפה של חולין מפסקת ביניהן:
+<b>מפני שהוא רוצה בפיזורו.</b> ואפילו הן גוש לא הוי חבור שכל שדוכן ניחא ליה הפזור:
+<b>וכן שאר כל הנדוכין שדכן במשקין גרסינן.</b> כלומר בהנך שאני לן בין גוש למפוזר כמו בשום:
+<b>אבל את שדרכו לדוך במשקין ודכן שלא במשקין והן גוש.</b> כלומר אע"פ שהן גוש הרי אלו כעגולי דבלה שאינו חבור כהרמב"ם וכדתניא בתוספת' עגולי דבלה שנפלו משקין על מקצתה הרי זה קוצה ממנו עובי שלש אצבעות על רוחב מלא קציעה דר"י וחכמים אומרים אין נוטל אלא מקום המשקה בלבד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל מקום שהולך השמן פסל.</b> ר"א בן יהודה איש ברתותא הוא דאמר מי פירות עושה חבור. דתנן (פ"ג ד') עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ר"א בן ברתותא אומר משום ר' יהושע פסל את כולה רע"א משמו לא פסל אלא מקום מגעו:
+<b>חתיכה וכל העולים עמה חבור.</b> גרסינן ולא גרסינן בדברי ת"ק זה לזה:
+<b>מעשה קדרה וקטניות.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>חבית ששקעה כו'.</b> חבית ריקנית שנפלה לתוך בור של יין של תרומה:
+<b>מן השפה ולפנים.</b> כל היין שנכנס לתוך החבית אם נגע טבול יום במקצתו כל מה שבחבית טמא שהוא חבור:
+<b>מן השפה ולחוץ.</b> הוא היין שבבור אינו חבור אלא היין שבחבית ואם נגע טבול יום ביין שבחבית היין שבבור טהור:
+<b>אפילו ע"ג רום קומה.</b> ששקעה החבית לקרקע הבור ויין הרבה צף ע"פ החבית ונגע כנגד פיה חבור להיין שבתוך החבית:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+שנקב מבפנים ומבחוץ ��ין מלמעלן בין מלמטן זה כנגד זה גרסינן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רבי יוסי אומר חוט וכל שנקלף עמו.</b> אפילו מן השפה ולפנים אינו חבור אלא כל שנקלף עמו. וכדתניא בתוספתא ר' יוסי אומר אף מן השפה ולפנים כל שנקלף עמו חבור וכל שאין נקלף עמו אין חבור:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>לשה את העיסה.</b> קמ"ל אפילו לכתחלה מותרת ללוש ולא חיישינן שמא תגע בחלה אחר שתקרא לה שם וכן בעריבה:
+סליק מסכת טבול יום

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,111 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Tevul Yom
+אליהו רבא על משנה טבול יום
+merged
+https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Tevul_Yom
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1901
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה טבול יום
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מקרצות כו'.</b> והא דלא חשיב נמי חלות בהדייהו בחד בבא. משום דחלות במכנס ע"מ להפריש הוא דפליגי ב"ה ואמרו אינו חבור אבל מכנס ע"מ שלא להפריש מודו כדקתני סיפא ובמקרצות וככרות אפילו מכנס ע"מ שלא להפריש קא סברי ב"ה דאינו חבור. תדע דקתני סיפא חלות ע"מ שלא להפריש וכל הנך בבי בגוונא דמודו ב"ה ולא קתני נמי מקרצות וככרות ע"מ שלא להפריש בהדייהו מכלל דמקרצו' וככרות אפי' ע"מ שלא להפריש נמי פליגי בית הלל:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>השעורה כו' בזמן שאינם קלופים.</b> כו' אם נגע בקליפה אינו חבור ולא נטמאת השעורה והכוסמת וכל הנך. והני דומיא דכולהו פירקא דקמיירי לענין חבור והכי תניא בתוספתא המכנס חלות בין להפרישן בין שלא להפרישן פרשו ואח"כ נשכן נפסלת במנין מוסיף עליהן האורז וגריס של טפוח בזמן שאין קלופין רש"א אף פולין הגמלונין כיוצא בהן טהורין באב הטומאה ואצ"ל בטבול יום דר"מ וחכ"א טהורין בט"י וטמאין בכל הטומאות מוסיף עליהן האורז וגריס של טפוח בזמן שהן קלופין והתבלין והשניניות חבור בט"י ואצ"ל בכל הטומאות משמע דכולא חד טעמא משום חבור:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המקפה של תרומה כו' שנגע טבול יום במקצתן כו'.</b> אפילו לא נגע אלא במקצת השום והשמן פסל כל המקפה וכל השום והשמן אפילו מה שבצד השני של המקפה. דשום ושמן בטיל לגבי מקפה של תרומה והוי כאילו כולו תרומה וכולו אחד:
+<b>המקפה של חולין כו'.</b> לא בטיל המקפה לגבי שום ושמן ולא הוי המקפה כאילו הוא תרומה ואין טבול יום יכול לפוסלה ואפילו נעשית על טהרת תרומה אין ט"י פוסל חולין שנעשו על טהרת תרומה כדתניא בתוספתא חומר בידים מבטבול יום שפוסלות את החולין שנעשו ע"ט תרומה. והלכך אפילו השום ושמן עצמן שהן של תרומה לא פסל אלא מקום מגעו אבל מה שבצד השני של המקפה לא פסל שהמקפה של חולין מפסקת ביניהן:
+<b>מפני שהוא רוצה בפיזורו.</b> ואפילו הן גוש לא הוי חבור שכל שדוכן ניחא ליה הפזור:
+<b>וכן שאר כל הנדוכין שדכן במשקין גרסינן.</b> כלומר בהנך שאני לן בין גוש למפוזר כמו בשום:
+<b>אבל את שדרכו לדוך במשקין ודכן שלא במשקין והן גוש.</b> כלומר אע"פ שהן גוש הרי אלו כעגולי דבלה שאינו חבור כהרמב"ם וכדתניא בתוספת' עגולי דבלה שנפלו משקין על מקצתה הרי זה קוצה ממנו עובי שלש אצבעות על רוחב מלא קציעה דר"י וחכמים אומרים אין נוטל אלא מקום המשקה בלבד:
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל מקום שהולך השמן פסל.</b> ר"א בן יהודה איש ברתותא הוא דאמר מי פירות עושה חבור. דתנן (פ"ג ד') עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ר"א בן ברתותא אומר משום ר' יהושע פסל את כולה רע"א משמו לא פסל אלא מקום מגעו:
+<b>חתיכה וכל העולים עמה חבור.</b> גרסינן ולא גרסינן בדברי ת"ק זה לזה:
+<b>מעשה קדרה וקטניות.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>חבית ששקעה כו'.</b> חבית ריקנית שנפלה לתוך בור של יין של תרומה:
+<b>מן השפה ולפנים.</b> כל היין שנכנס לתוך החבית אם נגע טבול יום במקצתו כל מה שבחבית טמא שהוא חבור:
+<b>מן השפה ולחוץ.</b> הוא היין שבבור אינו חבור אלא היין שבחבית ואם נגע טבול יום ביין שבחבית היין שבבור טהור:
+<b>אפילו ע"ג רום קומה.</b> ששקעה החבית לקרקע הבור ויין הרבה צף ע"פ החב��ת ונגע כנגד פיה חבור להיין שבתוך החבית:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+שנקב מבפנים ומבחוץ בין מלמעלן בין מלמטן זה כנגד זה גרסינן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רבי יוסי אומר חוט וכל שנקלף עמו.</b> אפילו מן השפה ולפנים אינו חבור אלא כל שנקלף עמו. וכדתניא בתוספתא ר' יוסי אומר אף מן השפה ולפנים כל שנקלף עמו חבור וכל שאין נקלף עמו אין חבור:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>לשה את העיסה.</b> קמ"ל אפילו לכתחלה מותרת ללוש ולא חיישינן שמא תגע בחלה אחר שתקרא לה שם וכן בעריבה:
+סליק מסכת טבול יום

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Yadayim/Hebrew/Vilna, 1901.txt

@@ -0,0 +1,102 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Yadayim
+אליהו רבא על משנה ידים
+Vilna, 1901
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה ידים
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מרביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים.</b> אם יש רביעית מים בכלי נותנין אף לשנים ואע"ג דלכל חד בציר ליה מרביעית מ"מ הראשון הואיל ובכלי איכא רביעית מצי שייר ליה מיניה לשני והשני הואיל ואתי משירי טהרה שפיר דמי וכן במחצית לוג כו' אע"ג דליכא רביעית לכל חד:
+<b>רבי יוסי אומר כו'.</b> ר"י פליג אשירי טהרה וקסבר רביעית לכל חד בעינן ובתוספתא תנא דלא פליג ר' יוסי אלא לשתי ידיו אבל לידו אחת מודה דשירי טהרה מהני. דתניא רבי יוסי אומר לשתי ידיו צריך שיטול מרביעית לידו אחת אפילו נטל משירי רביעית כשר. והא דאמרי' בשבת (דף ס"ב ב') המזלזל בנט"י אמר רבא לא אמרן אלא דלא משא ידיה כלל אבל משא ולא משא לית לן בה ופירש"י משא ולא משא שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם. ולא מיחוורא מאחר דקא משא כי שיעורא דרבנן ברביעית מאי משא ולא משא הוא אלא משא ולא משא הוא כגון דמשא מרביעית שלמה ושייר מיניה לשני כי הא דתנן הכא נותנין לאחד אף לשני והיינו נושא ולא משא הואיל ולא קיהיב כולה רביעית:
+<b>מוסיפין על השנים.</b> דתנא רישא מרביעית נותנין לאחד אף לשנים ומחצי לוג שלשה וארבעה ומלוג לחמשה ולי' ולמאה. קתני הכא אם השנים האלו שנטלו משירי רביעית אם לא הגיעו משירי טהרה עד הפרק. יכולין להוסיף מים אחרים. אף שלא באו משירי טהרה ואין בהן רביעית:
+<b>ואין מוסיפין על הראשונים.</b> אם הראשוני' שנטלו מרביעית ומחצי לוג ומלוג ולא נתן על הידים כל הרביעית ששיירו ממנו לשנים א"ל הגיעו עד הפרק אין מוסיפין עליהן מים אחרים אלא צריכין ליטול שוב מרביעית שלם או משירי טהרה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואין מצילין מיד כלי חרס.</b> גרסינן. כלומר להציל מחמת תוך תוכו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>המים שנפסלו משתית הבהמה.</b> מחמת מרירות דמחמת טיט אפילו בקרקע פסולין ומחמת סרחון אין נפסלין משתית בהמה ועוף וכן אמרינן בירושלמי. שמעון התימני אומר אם נתכוין גרסינן. דצריך כוונה למלאכה אבל בלא כוונה כשרין:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רבי יוסי פוסל בשני אלו.</b> בקוף ובמטה חבית על צדה דלא חשיב להו כח גברא. אבל מודה במניח חבית בין ברכיו דהוי כח גברא. כדתניא בתוספתא ומודה ר"י שמניח חבית בין ברכיו או בין אציליו ונטל שידיו טהורות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נטל לידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה.</b> ור' מאיר מטמא לשני ידיו משטיפה אחת עד שיטול מרביעית הכי גרסינן. כלומר במקום שצריך ליטול רק ידו אחת ונטל מכלי שיש בו רביעית ולא נתן על ידו כל הרביעית אלא שייר הימנו ולא עשה רק שטיפה אחת ידו טהורה ור"מ מטמא אפילו לידו אחת עד שיתן עליו רביעית שלם או שתי שטיפות:
+<b>לשני ידיו משטיפה אחת.</b> דברי הכל עד שיטול מרביעית כלומר עד שיטול כל הרביעית שלם או אם שייר הימנו יעשה ב' שטיפות. ומשנה ראשונה ששנה מרביעית נותנין אף לשנים בשתי שטיפות. שלשני ידיו צריך או ב' שטיפות או כל הרביעית:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק כו'.</b> שיצאו מן הפרק לחוץ וחזרו ליד טמאין שמים הראשונים נטמאו לפנים מהפרק וכשיצאו חוץ לפרק נשארו בטומאתן והמים השניים שיצאו אח"כ חוץ לפרק אינם מטהרים את הראשונים שהמים השניים אין מטהרין אלא עד הפרק ונטמאו השניים בהראשונים וכשחזרו אח"כ ליד לפנים מהפרק טמאה היד מהן:
+<b>נטל את הראשונים בידו אחת.</b> כפירוש הרמב"ם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אין שני עושה שני.</b> אבל מודים חכמים שעושה שלישי לפסול את הקדשים והשתא לרבנן אין הפוסל את התרומה מטמא אלא יד אחת ולקדשים. אבל לתרומה אפילו יד אחת אינו מטמא ולר' יהושע דס"ל שני עושה שני מטמא את הידים אפילו הן מאה וכולן שניות לתרומה:
+<b>אין דנין ד"ת מד"ס.</b> ור"י סבר דנין ד"ת מד"ס וגמר מכתבי הקודש שהשני עושה שני. וד"ס הוא כל שלא נכתב בפירוש בתורה אע"פ שהוא הלכה למשה מסיני. וחכמים דהכא היינו ר"א. ור"א ור"י אזדו לטעמייהו דטהרות (פ"ח) כדפרישנא התם. והיינו דתנן בנזיר (פ"ו ד') אר"ע דנתי לפני ר"א מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא אדם באהל הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו רביעית דם שמטמא אדם באהל א"ד שיהא הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו א"ל מ"ז עקיבא אין דנין כאן מק"ו כשבאתי והרצתי לפני ר' יהושע א"ל יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה. ומה בין ר"א לר"י ור"א נמי א"ל אין דנין כאן מק"ו לפי שהיא הלכה אלא ר"א א"ל אין למדין ק"ו מהלכה כלל ואפילו לא הוה הלכה ארביעית דם אלא אעצם כשעורה שהנזיר מגלח עליו אין דנין רביעית דם הימנו שאין דנין ק"ו מהלכה וכדאר"א הכא אין דנין מד"ס ור"י א"ל יפה אמרת דבעלמא דנין ק"ו מהלכה כדאר"י הכא אלא כן אמרו הלכה שבפירוש אמרו הלכה על רביעית דם שאע"פ שמטמא באהל אין הנזיר מגלח עליו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>רש"א רצועות תפילין אינן מיטמאות כו'.</b> תניא בתוספתא ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש הנוגע ברצועה טהור עד שיגע בקציצה ר' יוסי אומר משום ר' שמעון הנוגע בקציצה טהור עד שיגע במזוזה. כלומר בפרשיות עצמן:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מפי ע"ב זקנים.</b> גרסינן:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>מפי ע"ב זקנים.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>אני לא שניתי מסדר השנים.</b> דכתיב בקרא שנה השלישית וכן הששית מעשר עני אבל בכל שאר השנים מעשר שני:
+<b>נעשים מעשר עני.</b> נעשים משמע שאף אם ספק הוא בידינו נעשים מעשר עני והיינו דא"ל ראב"ע הרי אתה כמהנן כו' שאתה אומר משום ספק נעשים מעשר עני ודילמא קבעו בה חכמים מע"ש ונמצאת מפסיד נפשות שקובע אתה את השמים:
+
+Mishnah 4
+
+<b>א"ל ר"ג כו' לא יבא עמוני ומואבי גם דור עשירי.</b> הא דמייתי נמי סיפא דקרא גם דור עשירי היינו משום דבעמון ומואב כתיב עד עולם ובממזר לא כתיב עד עולם. משום דעמון ומואב הוא על דבר אשר לא קדמו והוא אותו הדור שהיה בימי משה בלבד להכי כתיב עד עולם שלעולם לא יבואו. אבל ממזר לא חלוק כלל והיינו דמייתי ר"ג כולא קרא למימר דלעולם הן אסורין:
+סליק מסכת ידים

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,105 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Yadayim
+אליהו רבא על משנה ידים
+merged
+https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Yadayim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1901
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה ידים
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מרביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים.</b> אם יש רביעית מים בכלי נותנין אף לשנים ואע"ג דלכל חד בציר ליה מרביעית מ"מ הראשון הואיל ובכלי איכא רביעית מצי שייר ליה מיניה לשני והשני הואיל ואתי משירי טהרה שפיר דמי וכן במחצית לוג כו' אע"ג דליכא רביעית לכל חד:
+<b>רבי יוסי אומר כו'.</b> ר"י פליג אשירי טהרה וקסבר רביעית לכל חד בעינן ובתוספתא תנא דלא פליג ר' יוסי אלא לשתי ידיו אבל לידו אחת מודה דשירי טהרה מהני. דתניא רבי יוסי אומר לשתי ידיו צריך שיטול מרביעית לידו אחת אפילו נטל משירי רביעית כשר. והא דאמרי' בשבת (דף ס"ב ב') המזלזל בנט"י אמר רבא לא אמרן אלא דלא משא ידיה כלל אבל משא ולא משא לית לן בה ופירש"י משא ולא משא שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם. ולא מיחוורא מאחר דקא משא כי שיעורא דרבנן ברביעית מאי משא ולא משא הוא אלא משא ולא משא הוא כגון דמשא מרביעית שלמה ושייר מיניה לשני כי הא דתנן הכא נותנין לאחד אף לשני והיינו נושא ולא משא הואיל ולא קיהיב כולה רביעית:
+<b>מוסיפין על השנים.</b> דתנא רישא מרביעית נותנין לאחד אף לשנים ומחצי לוג שלשה וארבעה ומלוג לחמשה ולי' ולמאה. קתני הכא אם השנים האלו שנטלו משירי רביעית אם לא הגיעו משירי טהרה עד הפרק. יכולין להוסיף מים אחרים. אף שלא באו משירי טהרה ואין בהן רביעית:
+<b>ואין מוסיפין על הראשונים.</b> אם הראשוני' שנטלו מרביעית ומחצי לוג ומלוג ולא נתן על הידים כל הרביעית ששיירו ממנו לשנים א"ל הגיעו עד הפרק אין מוסיפין עליהן מים אחרים אלא צריכין ליטול שוב מרביעית שלם או משירי טהרה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואין מצילין מיד כלי חרס.</b> גרסינן. כלומר להציל מחמת תוך תוכו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>המים שנפסלו משתית הבהמה.</b> מחמת מרירות דמחמת טיט אפילו בקרקע פסולין ומחמת סרחון אין נפסלין משתית בהמה ועוף וכן אמרינן בירושלמי. שמעון התימני אומר אם נתכוין גרסינן. דצריך כוונה למלאכה אבל בלא כוונה כשרין:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רבי יוסי פוסל בשני אלו.</b> בקוף ובמטה חבית על צדה דלא חשיב להו כח גברא. אבל מודה במניח חבית בין ברכיו דהוי כח גברא. כדתניא בתוספתא ומודה ר"י שמניח חבית בין ברכיו או בין אציליו ונטל שידיו טהורות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נטל לידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה.</b> ור' מאיר מטמא לשני ידיו משטיפה אחת עד שיטול מרביעית הכי גרסינן. כלומר במקום שצריך ליטול רק ידו אחת ונטל מכלי שיש בו רביעית ולא נתן על ידו כל הרביעית אלא שייר הימנו ולא עשה רק שטיפה אחת ידו טהורה ור"מ מטמא אפילו לידו אחת עד שיתן עליו רביעית שלם או שתי שטיפות:
+<b>לשני ידיו משטיפה אחת.</b> דברי הכל עד שיטול מרביעית כלומר עד שיטול כל הרביעית שלם או אם שייר הימנו יעשה ב' שטיפות. ומשנה ראשונה ששנה מרביעית נותנין אף לשנים בשתי שטיפות. שלשני ידיו צריך או ב' שטיפות או כל הרביעית:
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק כו'.</b> שיצאו מן הפרק לחוץ וחזרו ליד טמאין שמים הראשונים נטמאו לפנים מהפרק וכשיצאו חוץ לפרק נשארו בטומאתן והמים השניים שיצאו אח"כ חוץ לפרק אינם מטהרים את הראשונים שהמים השניים אין מטהרין אלא עד הפרק ונטמאו השניים בהראשונים וכשחזרו אח"כ ליד לפנים מהפרק טמאה היד מהן:
+<b>נטל את הראשונים בידו אחת.</b> כפירוש הרמב"ם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אין שני עושה שני.</b> אבל מודים חכמים שעושה שלישי לפסול את הקדשים והשתא לרבנן אין הפוסל את התרומה מטמא אלא יד אחת ולקדשים. אבל לתרומה אפילו יד אחת אינו מטמא ולר' יהושע דס"ל שני עושה שני מטמא את הידים אפילו הן מאה וכולן שניות לתרומה:
+<b>אין דנין ד"ת מד"ס.</b> ור"י סבר דנין ד"ת מד"ס וגמר מכתבי הקודש שהשני עושה שני. וד"ס הוא כל שלא נכתב בפירוש בתורה אע"פ שהוא הלכה למשה מסיני. וחכמים דהכא היינו ר"א. ור"א ור"י אזדו לטעמייהו דטהרות (פ"ח) כדפרישנא התם. והיינו דתנן בנזיר (פ"ו ד') אר"ע דנתי לפני ר"א מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא אדם באהל הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו רביעית דם שמטמא אדם באהל א"ד שיהא הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו א"ל מ"ז עקיבא אין דנין כאן מק"ו כשבאתי והרצתי לפני ר' יהושע א"ל יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה. ומה בין ר"א לר"י ור"א נמי א"ל אין דנין כאן מק"ו לפי שהיא הלכה אלא ר"א א"ל אין למדין ק"ו מהלכה כלל ואפילו לא הוה הלכה ארביעית דם אלא אעצם כשעורה שהנזיר מגלח עליו אין דנין רביעית דם הימנו שאין דנין ק"ו מהלכה וכדאר"א הכא אין דנין מד"ס ור"י א"ל יפה אמרת דבעלמא דנין ק"ו מהלכה כדאר"י הכא אלא כן אמרו הלכה שבפירוש אמרו הלכה על רביעית דם שאע"פ שמטמא באהל אין הנזיר מגלח עליו:
+
+Mishnah 3
+
+<b>רש"א רצועות תפילין אינן מיטמאות כו'.</b> תניא בתוספתא ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש הנוגע ברצועה טהור עד שיגע בקציצה ר' יוסי אומר משום ר' שמעון הנוגע בקציצה טהור עד שיגע במזוזה. כלומר בפרשיות עצמן:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מפי ע"ב זקנים.</b> גרסינן:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>מפי ע"ב זקנים.</b> גרסינן:
+
+Mishnah 3
+
+<b>אני לא שניתי מסדר השנים.</b> דכתיב בקרא שנה השלישית וכן הששית מעשר עני אבל בכל שאר השנים מעשר שני:
+<b>נעשים מעשר עני.</b> נעשים משמע שאף אם ספק הוא בידינו נעשים מעשר עני והיינו דא"ל ראב"ע הרי אתה כמהנן כו' שאתה אומר משום ספק נעשים מעשר עני ודילמא קבעו בה חכמים מע"ש ונמצאת מפסיד נפשות שקובע אתה את השמים:
+
+Mishnah 4
+
+<b>א"ל ר"ג כו' לא יבא עמוני ומואבי גם דור עשירי.</b> הא דמייתי נמי סיפא דקרא גם דור עשירי היינו משום דבעמון ומואב כתיב עד עולם ובממזר לא כתיב עד עולם. משום דעמון ומואב הוא על דבר אשר לא קדמו והוא אותו הדור שהיה בימי משה בלבד להכי כתיב עד עולם שלעולם לא יבואו. אבל ממזר לא חלוק כלל והיינו דמייתי ר"ג כולא קרא למימר דלעולם הן אסורין:
+סליק מסכת ידים

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Zavim/Hebrew/Vilna, 1901.txt

@@ -0,0 +1,162 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Zavim
+אליהו רבא על משנה זבים
+Vilna, 1901
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה זבים
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הרואה.</b> ב"ש אומרים כשומרת יום כנגד יום. מודים ב"ש שהוא עצמו אינו אלא כבעל קרי והוא טובל ואוכל את פסחו לערב כדקתני בתוספתא אלא לב"ש משכבו ומושבו וכן המסיט את הראי' תולין שאם יראה עוד ראיה טמא משכבו ומושבו והמסיט את הראי' למפרע ולב"ה אם יראה עוד המסיט את הראיה השניה טמא והמסיט את הראשונה טהור וכן משכב ומושב שבין ראשונה לשניה טהור כדתניא בתוספתא:
+<b>ראה אחת ובשני הפסיק כו'.</b> תניא בתוספתא אמר ר"ע לא נחלקו ב"ש וב"ה על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת שהוא זב גמור על מה נחלקו על שראה אחת בראשון ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים בש"א זב גמור ובה"א כו' כשהי' ר"ע מסדר הלכות לתלמידיו אמר כל מי ששמע כו' אמר לפניו ר"ש משום ר"א בר' יהודה איש ברתותא לא נחלקו ב"ש וב"ה על שראה אחת בראשון כו' שאין זה זב גמור על מה נחלקו על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה א' א"ל לא כל הקופץ משתבח אלא הנותן את הטעם א"ל ר"ש כך אמרו ב"ה לב"ש מה לי כשראה שתים בתחלה וא' בסוף ומה לי כשראה א' בתחלה וב' בסוף א"ל כשראה א' בתחלה וב' בסוף ביטל יום הטהור את הראי' ויש בידו שני ראיות כשראה שתים בתחלה וא' בסוף הואיל ונזקק לספירת שבעה ביטל הראי' את יום הטהור ויש בידו שלש ראיות חזר ר"ע להיות שונה כדברי ר' שמעון:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בש"א סתר ב' ימים שלפניו.</b> הואיל והוחזק לזיבה חיישינן עד תלתא יומי לצחצוחי זיבה דסבר כל שלשה ימים הראשונים אי אפשר בלא צחצוחי זיבה:
+<b>רי"א הרואה בשני סותר שלפניו.</b> אף לב"ה מפני שהוחזק לזיבה אי אפשר בשני בלא צחצוח זיבה:
+<b>ר"ע אומר כו'.</b> הכי גרסי' שבש"א סותר את שלפניו. ולא גרסינן ב' ימים שלפניו דהא ברואה בשני נמי פליגי.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הרהר אף שלא ראה ראה אף שלא הרהר.</b> גרסינן. דגירסא דהרהר עד שלא ראה ראה עד שלא הרהר משמע דתרוייהו בעינן ראה והרהר אלא דלא שאני בין הרהר קודם עד שלא ראה ואח"כ ראה ובין ראה קודם עד שלא הרהר ואח"כ הרהר. וא"כ אמאי חשיב להו לשני דרכים הואיל ותרוייהו בעינן הני תרתי דרכים חדא הוא דהוי אם הרהר באשה וראה אותה אלא דל"ש הרהור קדם ל"ש ראיה קדמה. הלכך גרסינן אף והיינו דחשיב להו לשני דרכים הרהר לחודיה אף שלא ראה או ראה לחוד אף שלא הרהר:
+<b>ר"ע אומר אפילו אכל כל מאכל.</b> ולתנא קמא במאכל המביאו לידי זיבה דוקא כדתניא בתוספתא זב תולין אותו במאכל וכל מיני מאכל דר"ע ר"א ברבי פנחס אומר משום ר"י בן בתירא החלב והגבינה ובשר שמן ויין ישן וגריסין של פול ובצים ומורייס מרגילין לדבר זיבה והיינו במאכל דת"ק דמתניתין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>הרואה קרי כו'.</b> בגמ' דנזיר (דף ס"ו) אמתני' דתנן התם שכבת זרע טמאה קא שקיל וטרי התם למאי ואמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה וקאמר התם סבר רב פפא קמיה דרבא למימר איידי חולשא הוא דחזי וגרסינן התם א"ל רבא והא תנן כו' עד מתני' דנזיר היה שמואל ולא נהירא לן כולהו גירסא וכן קראי דמייתי התם דקמיפלגי נמי לא ברירא מאי משמע מהני קראי. אלא הכי גרסינן התם א"ל רבא והתנן גר שנתגייר מטמא מיד בזיבה אין לך חולי גדול מזה אלא תנאי היא דתנן הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת ר' יוסי אומר יומו במאי קמיפלגי בדשמואל דאמר שמואל כתיב לפנות ערב ירחץ במים וכתיב כבא השמש יבא אל תוך המחנ�� מלמד שהקרי פוטר בזיבה יומו ומ"ד מעת לעת דכתיב מקרה לילה ומ"ד יומו הא כתיב מקרה לילה א"ל אורחא דקרי למיתי בליליא. הדין הוא גירסא והכי פירושה אין לך חולי גדול מזה פי' ומפני מה מטמא מיד בזיבה הא חולי הוא ותנן דבחולה טהור ומשני תנאי היא דתניא ש"ז כל מעל"ע פי' כל מע"ל שראה בתוך המעל"ע תולין כל המעת לעת מן הראיה על הקרי ואינו מטמא בזיבה כל מעל"ע של קרי ור' יוסי אומר יומו שאין תולין אלא מה שראה באותו היום שראה קרי דהיינו אם ראה קרי בבקר אינו מטמא בזיבה כל היום. כתיב לפנות ערב ירחץ כו' וכתיב כבוא השמש. פי' כיון שכבר כתב שלא יבא אל המחנה אלא כבא השמש וא"כ ל"ל למכתב שיטבול לעת ערב מאי נפקא מינה בזה אם יטבול לעת ערב או קודם דהא עיקר הקפדה הוא שלא יבא לתוך המחנה וכבר כתיב וכבא השמש כו' אלא ע"כ דאגב אורחא נשמע עצה טובה מזה שלא יטבול עד לעת ערב כי מחמת הראייה שראה כבר הוא עלול לראות ושמא יראה עוד יצטרך לטבול עוד פעם אחרת לכן לא יטבול את עצמו עד לפנות ערב ושמעינן מינה דהרואה קרי הוא עלול לראות עוד עד לעת ערב ולכן תלינן בו הזיבה כל אותו היום מחמת שהוא עלול לקרי. ומ"ד מעת לעת דריש מקרה לילה פי' אף אם ראה קרי בתחלת הלילה לא יטבול עד לפנות ערב והוא מעת לעת נמצא שמעינן שהוא עלול מעת לעת. ופריך ומ"ד יומו הא כתיב מקרה לילה א"ל אורחא כו':
+<b>כלב שאכל כו'.</b> ג' ימים מעת לעת. קא נקיט רישא דמתני' דאהלות (פ' י"א ז') ועיקר קאי אסיפא דהתם דתנן ר"י בן בתירא אומר בעופות ובדגים מעת לעת. דהכא כל הני דמעת לעת קחשיב ואתי אבל ג' ימים איכא טובא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הרי אלו טמאים מדרס.</b> איידי דמתמוטט אימא כרע הטהור את הזב והו"ל נתלה הזב על הטהור ועל בגדיו ומטמא לבגדים מדרס שעשאן משכב ומושב:
+<b>על הכבש.</b> מעלה שעולין בה:
+<b>ועל הדלת.</b> שעשויה על פי ארובה שבין בית לעליה והיא שוכבת ומצעת. דומיא דכבש וקורה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>חוץ מן הטוחנים ברחיים של יד.</b> ה"ה של חמור כדתניא בתוספתא פורקים מן החמור או טוענין בזמן כו'. בהא נמי ר"ש מודה דבזמן שמשאם כבד טמאים כדתניא בתוספתא מודה ר"ש בשנים שהיו טוחנים ברחיים של יד או של חמור או טוענין בזמן שמשאן כבד בגדי טהור טמאין:
+<b>וכולן טהורין לבני הכנסת.</b> אמשאן קל דקתני טהורין לא שנו אלא לבני הכנס' שאוכלין חוליהן בטהרה אבל לאוכלי תרומה אפילו משאן קל טמאין דחיישינן אימא הכריע הטהור על הטמא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נוטלת עריבה כו'.</b> כגון שנשאה הנדה עם הטהורה כדפי' מהר"ם וכי הא דפירקא דלעיל פורקין מן החמור כו':
+<b>זב שהקיש כו' טהור.</b> שכחה יפה ולא נפל מכרו היסטו אלא מכח הרעדה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>אע"פ שהוא עשוי בחבלים.</b> ואינו קבוע בכותל אלא מחובר לו בחבלים מ"מ הו"ל נפל מכח הרעדה וטהור:
+<b>ועל הים.</b> הוא תיבה של עץ שהקמח נופלת ומתקבץ לתוכה לאחר שנטחן קאסטי"ן בל"א:
+<b>אצטרוביל.</b> הוא המקום שהאבנים של רחים של מים קבועין בו ושל יד נקרא חמור ושל זיתים נקרא סאה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>על הדלת.</b> שבכותל הבית:
+<b>על המסיט.</b> גרסינן. והוא עץ הקבוע בכותל ובו תקוע המקל של רחיים של יד ונקרא מסיט על שם ששם מתנועע המקל כשטוחנין:
+<b>ועל הקלת.</b> הוא התיבה שבה נותנין התבואה לטחון. קא"ס בל"א:
+<b>ועל הדלת.</b> שבקירות שבארובה. כדאמרן בפרקא דלעיל:
+<b>ר"נ ור"ש מטהרין באלו.</b> קאמר בגמ' ברעדה דכ"ע טהורין מחמת כחו דכ"ע טמאין כי פליגי ברעדה מחמת כחו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>זב שהיה מוטל כו' לרחבן טהורין.</b> תניא בתוספתא זב שהיה מוטל על חמשה כסאות לרחבן כולן טהורין שאין א' מהן נושא את רובו ואם היה אמצע גבוה טמא מפני שרובו נשא עליו:
+<b>עומד על ב' כסאות טמא.</b> גרסינן:
+<b>רש"א אם רחוקין זה מזה טהורין.</b> אם היו קרובין דכ"ע טמא דזימנין נשען אהאי זימנין אהאי והוי כישן ספק שנתהפך דטמא כ"פ ברחוקין שאינו יכול לעמוד לא על זה ולא על זה אלא על שניהן ואזדו לטעמייהו דתנן גבי שבת (שבת פ"י מתני' ה') לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין ור"ש פוטר דעושה כולה מלאכה בשבת חייב והעושה מקצת מלאכה פטור וכן שנים שעשאוה פטורין אלא הואיל וזה אינו יכול וזה אינו יכול קסברי רבנן דחייבין דהו"ל כל אחד כעושה כל המלאכה הואיל וחבירו אינו יכול לעשותה בלא זה ור"ש פוטר קסבר אע"פ שאין היחיד יכול לעשותה אם עשאוה שנים פטורין. וה"נ האי כסא אינו יכול לישא את רובו של זב והאי אינו יכול הלכך רבנן לטעמייהו דסברי התם חייבין דכעושה כל אחד כל המלאכה הוי ה"נ כנושא כל כסא רובו של זב דמי הואיל ואידך כסא לא מצי נמי בלאו האי כסא ור"ש לטעמיה דפוטר התם דהוי כ"א כעושה מקצת מלאכה וה"נ כל חדא וחדא כנושא מקצת הזב וטהורין ממדרס:
+
+Mishnah 5
+
+<b>כרע הזב כו'.</b> גירסא דגריס רש"י עיקר דגריס הכא כרע הזב טמאין כרעו הן טמאין. ובסיפא גרסינן הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה כרע הזב טמאין כרעו הן טהורין. דכל שהזב מסיט אותו כדין הנישא ע"ג הזב שבין משכבות ומושבות ובין אוכלין ומשקין הכל טמא כדתנן לקמן (פ"ה ב') ומה שהטהרה מסיטה את הזב כדין הזב נשא עליו שאין טמאין אלא משכבות ואדם כדתנן לקמן. הלכך הכא במשכב ומושב כנגדו כרע הזב טמאין טומאה קלה דהוי ראשונים כדין הנישא ע"ג הזב דהוי ראשון. כרעו הן טמאין טומאת מדרס כדין משכבו ומושבו של זב דמטמא בנתלה כדתנן (ספ"ב). וקתני לשון רבים כרעו הן לאפוקי מדר"ש דאמר במרובין טהור קמ"ל אפילו אחד לא יכול להכריעו ונצטרפו כולן והכריעוהו טמאין ובאוכלין ומשקין בכף שניה כרע הזב טמאין טומאה קלה והוו ראשונים כעליונו של זב שנישא ע"ג הזב דמטמא אפילו אינו ראוי למשכב ומושב. כרעו הן טהורין דכל שהזב נישא עליו אין טמא אלא הראוי למשכב ומושב אדם:
+<b>ובמרובין טהור.</b> ר"ש לטעמיה דאמר בזה אינו יכול וזה אינו יכול כ"א מקצתי' קעביד כדאמרן לעיל:
+
+Mishnah 6
+
+<b>הכי גרסינן זה חומר בזב מבמת שהזב עושה משכב כו'.</b> ולא גרסינן הכא וחומר במת מבזב ובסיפא הוא דגרסינן חומר במת שהמת מטמא כו':
+
+Mishnah 7
+
+<b>שמשענת הסוס על רגליו.</b> שהסוס עומד לרכיבה שכחו הוא ברגליו ויכול לרוץ מהרה וידיו אינו אלא כמסייע ומסייע אין בו ממש הלכך אפילו נתן תחת רגל אחד טמא שאינו יכול לעמוד על רגל אחד והוי זה אינו יכול וזה אינו יכול וטמא כת"ק דר"ש ומשענת החמור על ידיו שהחמור עומד למשא והוא אינו יכול לרוץ כלל שכחו בידיו הלכך יכול לישא משאות הרבה יותר מן הסוס שכח המשא הוא בידים וכח המרוצה ברגלים ורגלי החמור אינן אלא כמסייע ואפילו נתן תחת יד אחד טמא שאינו יכול לעמוד על יד אחד:
+<b>ישב על קורות בית הבד.</b> לא כנגד הכלים שבעקל דכנגדו טמא משום אבן מסמא אלא ישב בצדו ומחמת כובד הזב נכפפת קורת בית הבד ומסיט הכלים שבעקל וטמאין משום מושבו מפני שכובד הזב עליהן והוי כאלו ישב עליהן:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[פתיחה] האי פירקא איכלל ביה כולהו כללי דטומאה הפוך בה דכולהו כללי דטומאה בה. [ע"כ פתיחה]
+<b>המסיט את הזב.</b> זהו טומאת משא האמורה בכל מקום ובכל מקום ששנינו נושא לאו דוקא נושא את ה��ומאה אלא מנענעו והיינו מסיט היינו משא. שכל שהטהור מסיט את הטומאה נקרא משא והזב מסיטו הוא הנקרא היסט שהטמא מסיט את הטהרה. ונושא ונישא ששנינו לקמן הוא בלא היסט שאינו מנענעו שהוא על ידי אבן מסמא והוא אבן מסמא האמורה בכ"מ כדבעינא למימר קמן. ומסיט את הזב דתנן לא שנו אלא באדם אבל שאר דברים המסיטין את הזב טהורין כדתניא בתוספתא אין לך דבר שאין בו רוח חיים שמטמא בהיסט ואין דבר מסיט את הטמא מטמא אלא שיש בו רוח חיים כלומר שאין מסיט אלא בדבר שיש בו רוח חיים הוא שיסיט. וכל טומאות המסיטות את הטהרה טהורין חוץ מן הארבעה הזב המסיט וזבה ונדה ויולדת ומטמאין בהסיטן כל דבר שניסטין על ידיהן. והנוגע בזב או הזב נוגע בו והמסיט את הזב או הזב מסיטו מטמאים בגדים או כלים שנוגע בהן בשעת מגעו או בשעת ההיסט. והוא באדם אבל שאר דברים אין בהם טומאת בגדים:
+<b>והידים להיות שניות.</b> כרבנן דפליגי עליה דר"ע בריש פ"ג דידים דאמרי אין הידים תחלה לעולם. בחמשה דברים חמור אדם מכלים שכל המסיט את הזב טהור חוץ מן האדם. וכל שהזב מסיטו או נישא ע"ג הזב ע"י אבן מסמא טמא טומאה קלה שהוא ראשון חוץ מן האדם שבשעת היסט מטמא בגדים ונעשה אב הטומאה לטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה כמו אם הוא תחת הזב. ובכל דבר לא חלק בשעת מעשה מאחר פרישתו חוץ מן האדם שבשעת מעשה מטמא בגדים והוה אב הטומאה. וכל שתחת הזב שאין ראוי למשכב ומושב טהור חוץ מן האדם שבשעת מעשה מטמא בגדים ולאחר פרישתו מטמא אחד ופוסל אחד. וכל הנושא ונישא ע"ג משכב טהור ואפי' ראוי למשכב ע"ג המשכב טהור שאין משכב עושה משכב ואדם טמא. כל המטמא בגדים מטמא שאר כלים במגע ובשעת טומאתו חוץ מאדם וכלי חרס:
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל הנישא כו' וכל שהזב נישא עליו כו'.</b> האי נישא ע"ג הזב והזב נישא עליו הוא בלא היסט כדקא מפרש ואזיל כיצד אצבעו כו' ובין ע"ג הזב ובין תחת הזב אפילו מפסיקין כמה דברים ואינו מניעו כלל כמו ע"י אבן ותחת הנדבך דקתני והוא אבן מסמא האמורה בכ"מ בין שהטומאה תחת האבן או ע"ג האבן מטמא כל גוונא דתנן הכא. ואין אבן מסמא נוהג אלא בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב ומרכב. והוא הדין היסטו של זב שהזב מסיטו או המסיט את הזב אע"פ שאין נושאין ונישאין הרי הן כנושא ונישא כדאמרן בפרקא דלעיל שהזב מסיטו כדין הנישא ע"ג הזב שטמא הכל אפילו אוכלין ומשקין ודברים שאין ראויין למשכב ומושב. והמסיט את הזב דינו כדין הנושא אותו והזב נישא עליו שאין טמא אלא אדם המסיט ומשכב ומושב ע"י כף מאזנים כדתנן בפירקא דלעיל (שם) (והכא תני אלא נושא ונישא אבל היסט לא קתני משום דבעי למיתנא סיפא כל הנושא ונישא ע"ג המשכב טהור חוץ מן האדם והתם נושא ונישא דוקא אבל היסט דמשכב לא מטמא שאם המשכב מסיט את האדם טהור שאין היסט אלא בזב וסייעתו כדתניא בתוספתא שאין מטמא בהיסט אלא שיש בו רוח חיים ולאפוקי משכב ומושב ומרכב אע"ג דמטמאין בנושא ונישא. ולאו כל דבר שיש בו רוח חיים מטמא בהיסט אלא זב וסייעתו בלבד כדאמרן לעיל). כל הנישא ע"ג הזב. אע"פ שאינו ראוי למשכב ומושב:
+<b>כיצד אצבעו כו'.</b> ברישא קמפרש אדם שאינו חלוק בין ע"ג הזב בין תחת הזב:
+<b>הטהור מלמעלן.</b> כל הטהור משמע אבל מקצת הטהור קא פליג ר"ש ואמר מקצת טהור על הטמא טהור וקתני הטהור כל הטהור אליבא דכ"ע:
+<b>הטמא מלמעלה והטהור מלמטה.</b> ה"ה דאפילו מקצת טמא על מקצת טהור טמא לכ"ע אלא משום סיפא דמשכב ומושב דאי מקצת טהור על המשכב ומקצת טמא על המשכב טהור כדתנן בפירקין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>כל הנושא ונישא כו' גרסינן.</b> ולא גרסינן מפני שאמרו. והאי כל הנושא ונישא נמי ע"י אבן מסמא נושא שהטהור תחת האבן והמשכב מלמעלה ונישא שהמשכב תחת האבן והטהור מלמעלה שהמשכב אינו מטמא באבן מסמא לא מלמעלה ולא מלמטה אלא האדם:
+<b>חוץ מן האדם.</b> וה"ה אם אדם מסיט את המשכב טמא:
+<b>ע"ג הנבלה טהור.</b> שאין הנבלה מטמא באבן מסמא:
+<b>חוץ מן המסיט.</b> זהו המשא האמורה בכ"מ והוא המניע את הנבלה טמא אף שאינו נושאו אלא שהסיטו בקנה או בכף מאזנים. ומסיט אינו מטמא אלא אדם כדתניא בתוספתא שאין דבר מסיט את הטמא מטמא אלא שיש בו רוח חיים וכדאמרן לעיל בריש פירקין:
+<b>רא"א אף הנושא.</b> פשטא דמתני' דר"א מחמיר ואמר אף הנושא בלא היסט ע"י אבן מסמא נמי וקסבר נבלה נמי מטמא באבן מסמא ונישא בלא מסיט או מסיט בלא נושא טמא אלא דבגמרא מחמת קושיא מגיה למתני'. וגריס רא"א והוא שנושא ומיקל דסבר מסיט אינו מטמא אלא כשהוא נושא ג"כ שהנבלה היא למעלה מהאדם אבל מסיטה בקנה או בכף מאזנים טהור לר"א ונושא לחוד שהוא ע"י אבן מסמא דכ"ע טהור בנבלה. ואדם בזמן שהוא מסיט. קא פריש הכא אדם משום דהמאהיל טמא הכל קתני במסיט אדם דוקא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הכי גרסינן הטמא על מקצת המשכב והטהור על מקצת המשכב טמא נמצאת טומאה נכנסת לו ויוצאת ממנו במיעוטו מקצת טמא על המשכב כו'.</b> שהטומאה נכנסת להמשכב מהטמא שנשען עליו אפילו במיעוטו של משכב וכן יוצאת ממנו לטמא הטהור שנשען על מקצתו אבל אין נכנסת ואין יוצאת עד שיהא רובו של טמא ורובו של טהור נשען עליו:
+<b>ככר של תרומה כו' גרסינן ולא גרסינן וכן.</b> וקמ"ל שאין המשכב מטמא באבן מסמא בין מלמעלן בין מלמטן:
+<b>וכן באבן המנוגעת.</b> קמ"ל שאין אבן המנוגעת מטמא באהל לא כשהוא מאהיל על אותו דבר או אותו דבר מאהיל עליו אלא כשדבר אחר מאהיל על שניהם טמא שזהו ביאה האמורה בתורה:
+<b>ר"ש מטמא בזו.</b> קסבר אבן המנוגעת מטמא באהל כמת שמטמא בכגון זה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשכב ומושב.</b> במשכב ומושב של כל הני דחשיב של זב וזבה נדה ויולדת ומצורע שכולן מטמאין במו"מ כדתניא בתוספתא הנוגע במו"מ של זב וזבה נדה ויולדת ומצורע מטמאין ב' ופוסלים אחד אחד הנוגע ואחד המסיט וא' הנושא וא' הנישא ומסיטו אין בהם והא דאמרינן בפסחים אדרבה זב חמור שמטמא במשכב ומושב ובהיסט לא גרסינן במשכב ומושב אלא בהיסט גרסינן דמצורע נמי מטמא במו"מ והכי תניא בת"כ אחד הנוגע ואחד המסיט. ולא קתני נמי נוגע בו ומסיטו משום משכב ומושב ומצורע שאין מטמאין בהיסט כשהן מסיטין את הטהרה וכן לא שייכא במשכב ומושב נוגע בו שאין בהן רוח חיים:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>הנושא את הנבלה.</b> מי חטאת שיש בהן כדי הזיה ונבלה אלו השנים מטמאין במשא לטמא בגדים אבל במגע אין מטמאין בגדים אבל שאר טומאות המטמאין בגדים אפילו במגע מטמאין בגדים ומרכב שוה למי חטאת ונבלה שאין מטמא בגדים במגע אלא במשא אלא שמרכב חמור לטמא באבן מסמא דהיינו נושא ונישא:
+<b>הנושא את הנבלה.</b> היינו מסיט וקתני הנושא כדאמר בכולהו גמרא משא אלא היכא דתני נושא ונישא דהיינו אבן מסמא קרי ליה מסיט והיכא דלא קתני נושא ונישא קרי למסיט נושא:
+
+Mishnah 9
+
+<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור גרסינן.</b> ולא גרסינן וטהור התנור וכן גריס הר"ש דטהור אתנור קאי דגברא הא טמא הוא דהא בבית הבליעה קמיירי:
+
+Mishnah 10
+
+<b>ובמי חטאת שאין בהן כדי הזיה.</b> דאלו יש בהן כדי הזייה אי אפשר ליגע במים שלא יסיטן ומטמא בגדים במשא כדתני�� בתוספתא הנוגע בצמר נבלה ובנימי מרכב ובמי חטאת שיש בהן כדי הזייה מטמא שנים ופוסל אחד שאי אפשר לנוגע שלא יסיט פירוש מטמא אחד ופוסל אחד בקרן של נבלה ובעץ של מרכב ובמי חטאת שאין בהן כדי הזייה מטמא אחד ופוסל אחד:
+<b>זה הכלל.</b> וט"ס בתוספתא שהביא הר"ש בריש פירקין דתניא שם כלים הנוגעין בזב כו' מטמאין שנים כו' וגרסינן אדם הנוגע בזב כו':
+<b>כל הנוגע בא' מכל אבות כו'.</b> קתני נוגע אבל מסיט שהוא משא אף הדבר עצמו אינו נטמא אלא האדם כדתניא בתוספתא דאייתינן בריש פירקין ובת"כ. וכן הנושא ונישא של משכב ומושב ומרכב אין טמא אלא אדם כדאמר בת"כ דאין משכב עושה משכב וכדתנן בפירקין. זה הכלל נושא שהוא הנושא את הטומאה ע"י אבן מסמא אינו נוהג אלא בשמנה טומאות בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב ומרכב. אלא שבמו"מ ומרכב אין טמא הנושא אלא האדם ובאידך משכב ומושב ואדם. וכן במסיט את הטומאה. ונישא ע"ג הטומאה ע"י אבן מסמא נוהג ג"כ בשמנה אלו אלא שבמשכב ומושב ומרכב אין טמא הנישא ע"ג אלא האדם שאין משכב עושה משכב ואינך מטמאים בכל דבר הנישא ע"ג אבל הניסט אין מטמא אלא בזב וזבה ונדה ויולדת בלבד שכל הטומאות המסיטות טהור חוץ מאלו. ואדם המסיט נוהג אף בשאר טומאות כדקתני הכא ובפ"ק דכלים:
+<b>והא לך כללי טומאה נקוט האי כללא בידך.</b> ששה טומאות יש נוגע בטמא. או שטמא נוגע בו. המסיט את הטומאה והיא משא האמורה בכ"מ. או שהטמא מסיטו והוא היסט. והנושא. והנישא אפילו ע"י אבן מסמא. הנושא והנישא אינו נוהג אלא בשמנה טומאות זב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב ומרכב אלא שהנישא בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע בכל דבר הן והנושא אותן אין טמא אלא האדם והראוי למשכב ומושב. ובמשכב ומושב ומרכב בין נושא בין נישא אין טמא אלא האדם ובשאר כל הטומאות אין נושא ונישא כלל שהוא ע"י אבן מסמא. וההיסט שהטומאה מסיטו דינו כנישא שנוהג בכל דבר. ומסיט דינו כנושא. ההיסט שטומאה מסיטו אינו אלא בארבעה בזב וזבה נדה ויולדת. ומסיט את הטומאה בזב וזבה נדה ויולדת ובמצורע ובמשכב ומושב ומרכב ובזובו של זב וברוקו ובשכבת זרעו ובמימי רגליו וכן מעיינות של מצורע וכן של זב זבה ונדה ויולדת רוקם ומימי רגלם ודם נדתם נבלה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה והמת כזית מן המת כזית מן הנצל מלא תרווד רקב ועצם כשעורה ורביעית דם ורביעית דם תבוסה. וארץ העמים ובית הפרס ואבר מן החי אע"פ שאין עליו בשר כראוי וכן אבר מן החי בבהמה ובכולן אין טמא אלא אדם בלבד. והמסיט בכולן מטמא בגדים וכן היסט שהטומאה מסיטו ונושא ונישא באותן שהן מטמאין מטמא בגדים. ואין מטמא בגדים אלא אדם בלבד ודוקא בשעת מגעו חוץ מן המת וכלים הנוגעים במת ומאהילים על המת אפילו לאחר פרישתן מטמאין בגדים. כל המטמא בגדים מטמא כל הכלים בין שעליו בין שאינן עליו ודוקא במגע שנוגע בהם בשעת טומאתו חוץ מכלי חרס ואדם שאינן מיטמאין הימנו וכל המטמא בגדים בשעת מגעו הרי הוא כאב הטומאה וכל הנוגע בו הוא ראשון לבד ידים שאין נעשין תחלה לעולם. ולאחר פרישתו ממטמאיו הוא ראשון ועושה שני ואין מטמא כלים כלל שאין כלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה בלבד או ממשקין דרבנן. המשקין לעולם ראשונים חוץ ממגע טבול יום שאינן אלא פוסלין ולא מטמאין בין בתרומה בין בקדשים. הנוגע נוהג בכל הטומאות חוץ מנבלת עוף טהור שאין מטמא אלא בבית הבליעה ומטמא את האדם לטמא בגדים בשעה שהיא בבית הבליעה וכן שורף את הפרה ופרים אינן מטמאין אלא המתעסק וכן השעיר אינו מטמא אלא המשלחו וכן תרווד רקב וכיוצא שהוא פרוד. באלו הנוגע מטמא בגדים. בזב ובזבה בנדה ויולדת ומצורע ובזובו של זב ורוקו וש"ז ומימי רגליו וכן של מצורע וכן של זבה נדה ויולדת במשכב ומושב במת וכזית מן המת ורביעית דם ורביעית דם תבוסה ועצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס וגולל ודופק ואבר מן החי וכלים הנוגעים במת לבד כלי חרס שאין כ"ח נעשה אב הטומאה וכן אוכלין ומשקין אין נעשין אב הטומאה לעולם. האדם אע"פ שמטמא בגדים מ"מ אינו נעשה כמת אלא כלים בלבד ודוקא הנוגעים במת וכל הפורשת ממנו. משכב ומושב ומרכב אף לאחר פרישתן ממטמאיהן הן אב הטומאה לטמא אדם וכלים לטמא אדם לטמא בגדים וכן מעיינותיהם של זב וסייעתו הן אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים אבל כלים הנישאין ע"ג הזב וכן שהזב מסיטן אף בשעת קבול טומאתן אינן אלא ראשונים ואינן מטמאין אדם וכלים. אבל השרץ וש"ז ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה אין בהן טומאת בגדים כלל וכן בטומאת מת חוץ מכלים וכל הנזכרים. אין חילוק בין שעת מגעו לאחר פרישתו אלא אדם:
+סליק מסכת זבים

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Gra/Seder Tahorot/Eliyahu Rabbah on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,165 @@
+Eliyahu Rabbah on Mishnah Zavim
+אליהו רבא על משנה זבים
+merged
+https://www.sefaria.org/Eliyahu_Rabbah_on_Mishnah_Zavim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna, 1901
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH003488483/NLI
+
+אליהו רבא על משנה זבים
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הרואה.</b> ב"ש אומרים כשומרת יום כנגד יום. מודים ב"ש שהוא עצמו אינו אלא כבעל קרי והוא טובל ואוכל את פסחו לערב כדקתני בתוספתא אלא לב"ש משכבו ומושבו וכן המסיט את הראי' תולין שאם יראה עוד ראיה טמא משכבו ומושבו והמסיט את הראי' למפרע ולב"ה אם יראה עוד המסיט את הראיה השניה טמא והמסיט את הראשונה טהור וכן משכב ומושב שבין ראשונה לשניה טהור כדתניא בתוספתא:
+<b>ראה אחת ובשני הפסיק כו'.</b> תניא בתוספתא אמר ר"ע לא נחלקו ב"ש וב"ה על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת שהוא זב גמור על מה נחלקו על שראה אחת בראשון ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים בש"א זב גמור ובה"א כו' כשהי' ר"ע מסדר הלכות לתלמידיו אמר כל מי ששמע כו' אמר לפניו ר"ש משום ר"א בר' יהודה איש ברתותא לא נחלקו ב"ש וב"ה על שראה אחת בראשון כו' שאין זה זב גמור על מה נחלקו על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה א' א"ל לא כל הקופץ משתבח אלא הנותן את הטעם א"ל ר"ש כך אמרו ב"ה לב"ש מה לי כשראה שתים בתחלה וא' בסוף ומה לי כשראה א' בתחלה וב' בסוף א"ל כשראה א' בתחלה וב' בסוף ביטל יום הטהור את הראי' ויש בידו שני ראיות כשראה שתים בתחלה וא' בסוף הואיל ונזקק לספירת שבעה ביטל הראי' את יום הטהור ויש בידו שלש ראיות חזר ר"ע להיות שונה כדברי ר' שמעון:
+
+Mishnah 2
+
+<b>בש"א סתר ב' ימים שלפניו.</b> הואיל והוחזק לזיבה חיישינן עד תלתא יומי לצחצוחי זיבה דסבר כל שלשה ימים הראשונים אי אפשר בלא צחצוחי זיבה:
+<b>רי"א הרואה בשני סותר שלפניו.</b> אף לב"ה מפני שהוחזק לזיבה אי אפשר בשני בלא צחצוח זיבה:
+<b>ר"ע אומר כו'.</b> הכי גרסי' שבש"א סותר את שלפניו. ולא גרסינן ב' ימים שלפניו דהא ברואה בשני נמי פליגי.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הרהר אף שלא ראה ראה אף שלא הרהר.</b> גרסינן. דגירסא דהרהר עד שלא ראה ראה עד שלא הרהר משמע דתרוייהו בעינן ראה והרהר אלא דלא שאני בין הרהר קודם עד שלא ראה ואח"כ ראה ובין ראה קודם עד שלא הרהר ואח"כ הרהר. וא"כ אמאי חשיב להו לשני דרכים הואיל ותרוייהו בעינן הני תרתי דרכים חדא הוא דהוי אם הרהר באשה וראה אותה אלא דל"ש הרהור קדם ל"ש ראיה קדמה. הלכך גרסינן אף והיינו דחשיב להו לשני דרכים הרהר לחודיה אף שלא ראה או ראה לחוד אף שלא הרהר:
+<b>ר"ע אומר אפילו אכל כל מאכל.</b> ולתנא קמא במאכל המביאו לידי זיבה דוקא כדתניא בתוספתא זב תולין אותו במאכל וכל מיני מאכל דר"ע ר"א ברבי פנחס אומר משום ר"י בן בתירא החלב והגבינה ובשר שמן ויין ישן וגריסין של פול ובצים ומורייס מרגילין לדבר זיבה והיינו במאכל דת"ק דמתניתין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>הרואה קרי כו'.</b> בגמ' דנזיר (דף ס"ו) אמתני' דתנן התם שכבת זרע טמאה קא שקיל וטרי התם למאי ואמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה וקאמר התם סבר רב פפא קמיה דרבא למימר איידי חולשא הוא דחזי וגרסינן התם א"ל רבא והא תנן כו' עד מתני' דנזיר היה שמואל ולא נהירא לן כולהו גירסא וכן קראי דמייתי התם דקמיפלגי נמי לא ברירא מאי משמע מהני קראי. אלא הכי גרסינן התם א"ל רבא והתנן גר שנתגייר מטמא מיד בזיבה אין לך חולי גדול מזה אלא תנאי היא דתנן הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת ר' יוסי אומר יומו במאי קמיפלג�� בדשמואל דאמר שמואל כתיב לפנות ערב ירחץ במים וכתיב כבא השמש יבא אל תוך המחנה מלמד שהקרי פוטר בזיבה יומו ומ"ד מעת לעת דכתיב מקרה לילה ומ"ד יומו הא כתיב מקרה לילה א"ל אורחא דקרי למיתי בליליא. הדין הוא גירסא והכי פירושה אין לך חולי גדול מזה פי' ומפני מה מטמא מיד בזיבה הא חולי הוא ותנן דבחולה טהור ומשני תנאי היא דתניא ש"ז כל מעל"ע פי' כל מע"ל שראה בתוך המעל"ע תולין כל המעת לעת מן הראיה על הקרי ואינו מטמא בזיבה כל מעל"ע של קרי ור' יוסי אומר יומו שאין תולין אלא מה שראה באותו היום שראה קרי דהיינו אם ראה קרי בבקר אינו מטמא בזיבה כל היום. כתיב לפנות ערב ירחץ כו' וכתיב כבוא השמש. פי' כיון שכבר כתב שלא יבא אל המחנה אלא כבא השמש וא"כ ל"ל למכתב שיטבול לעת ערב מאי נפקא מינה בזה אם יטבול לעת ערב או קודם דהא עיקר הקפדה הוא שלא יבא לתוך המחנה וכבר כתיב וכבא השמש כו' אלא ע"כ דאגב אורחא נשמע עצה טובה מזה שלא יטבול עד לעת ערב כי מחמת הראייה שראה כבר הוא עלול לראות ושמא יראה עוד יצטרך לטבול עוד פעם אחרת לכן לא יטבול את עצמו עד לפנות ערב ושמעינן מינה דהרואה קרי הוא עלול לראות עוד עד לעת ערב ולכן תלינן בו הזיבה כל אותו היום מחמת שהוא עלול לקרי. ומ"ד מעת לעת דריש מקרה לילה פי' אף אם ראה קרי בתחלת הלילה לא יטבול עד לפנות ערב והוא מעת לעת נמצא שמעינן שהוא עלול מעת לעת. ופריך ומ"ד יומו הא כתיב מקרה לילה א"ל אורחא כו':
+<b>כלב שאכל כו'.</b> ג' ימים מעת לעת. קא נקיט רישא דמתני' דאהלות (פ' י"א ז') ועיקר קאי אסיפא דהתם דתנן ר"י בן בתירא אומר בעופות ובדגים מעת לעת. דהכא כל הני דמעת לעת קחשיב ואתי אבל ג' ימים איכא טובא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הרי אלו טמאים מדרס.</b> איידי דמתמוטט אימא כרע הטהור את הזב והו"ל נתלה הזב על הטהור ועל בגדיו ומטמא לבגדים מדרס שעשאן משכב ומושב:
+<b>על הכבש.</b> מעלה שעולין בה:
+<b>ועל הדלת.</b> שעשויה על פי ארובה שבין בית לעליה והיא שוכבת ומצעת. דומיא דכבש וקורה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>חוץ מן הטוחנים ברחיים של יד.</b> ה"ה של חמור כדתניא בתוספתא פורקים מן החמור או טוענין בזמן כו'. בהא נמי ר"ש מודה דבזמן שמשאם כבד טמאים כדתניא בתוספתא מודה ר"ש בשנים שהיו טוחנים ברחיים של יד או של חמור או טוענין בזמן שמשאן כבד בגדי טהור טמאין:
+<b>וכולן טהורין לבני הכנסת.</b> אמשאן קל דקתני טהורין לא שנו אלא לבני הכנס' שאוכלין חוליהן בטהרה אבל לאוכלי תרומה אפילו משאן קל טמאין דחיישינן אימא הכריע הטהור על הטמא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נוטלת עריבה כו'.</b> כגון שנשאה הנדה עם הטהורה כדפי' מהר"ם וכי הא דפירקא דלעיל פורקין מן החמור כו':
+<b>זב שהקיש כו' טהור.</b> שכחה יפה ולא נפל מכרו היסטו אלא מכח הרעדה:
+
+Mishnah 2
+
+<b>אע"פ שהוא עשוי בחבלים.</b> ואינו קבוע בכותל אלא מחובר לו בחבלים מ"מ הו"ל נפל מכח הרעדה וטהור:
+<b>ועל הים.</b> הוא תיבה של עץ שהקמח נופלת ומתקבץ לתוכה לאחר שנטחן קאסטי"ן בל"א:
+<b>אצטרוביל.</b> הוא המקום שהאבנים של רחים של מים קבועין בו ושל יד נקרא חמור ושל זיתים נקרא סאה:
+
+Mishnah 3
+
+<b>על הדלת.</b> שבכותל הבית:
+<b>על המסיט.</b> גרסינן. והוא עץ הקבוע בכותל ובו תקוע המקל של רחיים של יד ונקרא מסיט על שם ששם מתנועע המקל כשטוחנין:
+<b>ועל הקלת.</b> הוא התיבה שבה נותנין התבואה לטחון. קא"ס בל"א:
+<b>ועל הדלת.</b> שבקירות שבארובה. כדאמרן בפרקא דלעיל:
+<b>ר"נ ור"ש מטהרין באלו.</b> קאמר בגמ' ברעדה דכ"ע טהורין מחמת כחו דכ"ע טמאין כי פליגי ברעדה ��חמת כחו:
+
+Mishnah 4
+
+<b>זב שהיה מוטל כו' לרחבן טהורין.</b> תניא בתוספתא זב שהיה מוטל על חמשה כסאות לרחבן כולן טהורין שאין א' מהן נושא את רובו ואם היה אמצע גבוה טמא מפני שרובו נשא עליו:
+<b>עומד על ב' כסאות טמא.</b> גרסינן:
+<b>רש"א אם רחוקין זה מזה טהורין.</b> אם היו קרובין דכ"ע טמא דזימנין נשען אהאי זימנין אהאי והוי כישן ספק שנתהפך דטמא כ"פ ברחוקין שאינו יכול לעמוד לא על זה ולא על זה אלא על שניהן ואזדו לטעמייהו דתנן גבי שבת (שבת פ"י מתני' ה') לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין ור"ש פוטר דעושה כולה מלאכה בשבת חייב והעושה מקצת מלאכה פטור וכן שנים שעשאוה פטורין אלא הואיל וזה אינו יכול וזה אינו יכול קסברי רבנן דחייבין דהו"ל כל אחד כעושה כל המלאכה הואיל וחבירו אינו יכול לעשותה בלא זה ור"ש פוטר קסבר אע"פ שאין היחיד יכול לעשותה אם עשאוה שנים פטורין. וה"נ האי כסא אינו יכול לישא את רובו של זב והאי אינו יכול הלכך רבנן לטעמייהו דסברי התם חייבין דכעושה כל אחד כל המלאכה הוי ה"נ כנושא כל כסא רובו של זב דמי הואיל ואידך כסא לא מצי נמי בלאו האי כסא ור"ש לטעמיה דפוטר התם דהוי כ"א כעושה מקצת מלאכה וה"נ כל חדא וחדא כנושא מקצת הזב וטהורין ממדרס:
+
+Mishnah 5
+
+<b>כרע הזב כו'.</b> גירסא דגריס רש"י עיקר דגריס הכא כרע הזב טמאין כרעו הן טמאין. ובסיפא גרסינן הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה כרע הזב טמאין כרעו הן טהורין. דכל שהזב מסיט אותו כדין הנישא ע"ג הזב שבין משכבות ומושבות ובין אוכלין ומשקין הכל טמא כדתנן לקמן (פ"ה ב') ומה שהטהרה מסיטה את הזב כדין הזב נשא עליו שאין טמאין אלא משכבות ואדם כדתנן לקמן. הלכך הכא במשכב ומושב כנגדו כרע הזב טמאין טומאה קלה דהוי ראשונים כדין הנישא ע"ג הזב דהוי ראשון. כרעו הן טמאין טומאת מדרס כדין משכבו ומושבו של זב דמטמא בנתלה כדתנן (ספ"ב). וקתני לשון רבים כרעו הן לאפוקי מדר"ש דאמר במרובין טהור קמ"ל אפילו אחד לא יכול להכריעו ונצטרפו כולן והכריעוהו טמאין ובאוכלין ומשקין בכף שניה כרע הזב טמאין טומאה קלה והוו ראשונים כעליונו של זב שנישא ע"ג הזב דמטמא אפילו אינו ראוי למשכב ומושב. כרעו הן טהורין דכל שהזב נישא עליו אין טמא אלא הראוי למשכב ומושב אדם:
+<b>ובמרובין טהור.</b> ר"ש לטעמיה דאמר בזה אינו יכול וזה אינו יכול כ"א מקצתי' קעביד כדאמרן לעיל:
+
+Mishnah 6
+
+<b>הכי גרסינן זה חומר בזב מבמת שהזב עושה משכב כו'.</b> ולא גרסינן הכא וחומר במת מבזב ובסיפא הוא דגרסינן חומר במת שהמת מטמא כו':
+
+Mishnah 7
+
+<b>שמשענת הסוס על רגליו.</b> שהסוס עומד לרכיבה שכחו הוא ברגליו ויכול לרוץ מהרה וידיו אינו אלא כמסייע ומסייע אין בו ממש הלכך אפילו נתן תחת רגל אחד טמא שאינו יכול לעמוד על רגל אחד והוי זה אינו יכול וזה אינו יכול וטמא כת"ק דר"ש ומשענת החמור על ידיו שהחמור עומד למשא והוא אינו יכול לרוץ כלל שכחו בידיו הלכך יכול לישא משאות הרבה יותר מן הסוס שכח המשא הוא בידים וכח המרוצה ברגלים ורגלי החמור אינן אלא כמסייע ואפילו נתן תחת יד אחד טמא שאינו יכול לעמוד על יד אחד:
+<b>ישב על קורות בית הבד.</b> לא כנגד הכלים שבעקל דכנגדו טמא משום אבן מסמא אלא ישב בצדו ומחמת כובד הזב נכפפת קורת בית הבד ומסיט הכלים שבעקל וטמאין משום מושבו מפני שכובד הזב עליהן והוי כאלו ישב עליהן:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+[פתיחה] האי פירקא איכלל ביה כולהו כללי דטומאה הפוך בה דכולהו כללי דטומאה בה. [ע"כ פתיחה]
+<b>המסיט את הזב.</b> זהו טומאת משא האמורה בכל מקום ובכל מקום ששנינו נושא לאו דוקא נושא את הטומאה אלא מנענעו והיינו מסיט היינו משא. שכל שהטהור מסיט את הטומאה נקרא משא והזב מסיטו הוא הנקרא היסט שהטמא מסיט את הטהרה. ונושא ונישא ששנינו לקמן הוא בלא היסט שאינו מנענעו שהוא על ידי אבן מסמא והוא אבן מסמא האמורה בכ"מ כדבעינא למימר קמן. ומסיט את הזב דתנן לא שנו אלא באדם אבל שאר דברים המסיטין את הזב טהורין כדתניא בתוספתא אין לך דבר שאין בו רוח חיים שמטמא בהיסט ואין דבר מסיט את הטמא מטמא אלא שיש בו רוח חיים כלומר שאין מסיט אלא בדבר שיש בו רוח חיים הוא שיסיט. וכל טומאות המסיטות את הטהרה טהורין חוץ מן הארבעה הזב המסיט וזבה ונדה ויולדת ומטמאין בהסיטן כל דבר שניסטין על ידיהן. והנוגע בזב או הזב נוגע בו והמסיט את הזב או הזב מסיטו מטמאים בגדים או כלים שנוגע בהן בשעת מגעו או בשעת ההיסט. והוא באדם אבל שאר דברים אין בהם טומאת בגדים:
+<b>והידים להיות שניות.</b> כרבנן דפליגי עליה דר"ע בריש פ"ג דידים דאמרי אין הידים תחלה לעולם. בחמשה דברים חמור אדם מכלים שכל המסיט את הזב טהור חוץ מן האדם. וכל שהזב מסיטו או נישא ע"ג הזב ע"י אבן מסמא טמא טומאה קלה שהוא ראשון חוץ מן האדם שבשעת היסט מטמא בגדים ונעשה אב הטומאה לטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה כמו אם הוא תחת הזב. ובכל דבר לא חלק בשעת מעשה מאחר פרישתו חוץ מן האדם שבשעת מעשה מטמא בגדים והוה אב הטומאה. וכל שתחת הזב שאין ראוי למשכב ומושב טהור חוץ מן האדם שבשעת מעשה מטמא בגדים ולאחר פרישתו מטמא אחד ופוסל אחד. וכל הנושא ונישא ע"ג משכב טהור ואפי' ראוי למשכב ע"ג המשכב טהור שאין משכב עושה משכב ואדם טמא. כל המטמא בגדים מטמא שאר כלים במגע ובשעת טומאתו חוץ מאדם וכלי חרס:
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל הנישא כו' וכל שהזב נישא עליו כו'.</b> האי נישא ע"ג הזב והזב נישא עליו הוא בלא היסט כדקא מפרש ואזיל כיצד אצבעו כו' ובין ע"ג הזב ובין תחת הזב אפילו מפסיקין כמה דברים ואינו מניעו כלל כמו ע"י אבן ותחת הנדבך דקתני והוא אבן מסמא האמורה בכ"מ בין שהטומאה תחת האבן או ע"ג האבן מטמא כל גוונא דתנן הכא. ואין אבן מסמא נוהג אלא בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב ומרכב. והוא הדין היסטו של זב שהזב מסיטו או המסיט את הזב אע"פ שאין נושאין ונישאין הרי הן כנושא ונישא כדאמרן בפרקא דלעיל שהזב מסיטו כדין הנישא ע"ג הזב שטמא הכל אפילו אוכלין ומשקין ודברים שאין ראויין למשכב ומושב. והמסיט את הזב דינו כדין הנושא אותו והזב נישא עליו שאין טמא אלא אדם המסיט ומשכב ומושב ע"י כף מאזנים כדתנן בפירקא דלעיל (שם) (והכא תני אלא נושא ונישא אבל היסט לא קתני משום דבעי למיתנא סיפא כל הנושא ונישא ע"ג המשכב טהור חוץ מן האדם והתם נושא ונישא דוקא אבל היסט דמשכב לא מטמא שאם המשכב מסיט את האדם טהור שאין היסט אלא בזב וסייעתו כדתניא בתוספתא שאין מטמא בהיסט אלא שיש בו רוח חיים ולאפוקי משכב ומושב ומרכב אע"ג דמטמאין בנושא ונישא. ולאו כל דבר שיש בו רוח חיים מטמא בהיסט אלא זב וסייעתו בלבד כדאמרן לעיל). כל הנישא ע"ג הזב. אע"פ שאינו ראוי למשכב ומושב:
+<b>כיצד אצבעו כו'.</b> ברישא קמפרש אדם שאינו חלוק בין ע"ג הזב בין תחת הזב:
+<b>הטהור מלמעלן.</b> כל הטהור משמע אבל מקצת הטהור קא פליג ר"ש ואמר מקצת טהור על הטמא טהור וקתני הטהור כל הטהור אליבא דכ"ע:
+<b>הטמא מלמעלה והטהור מלמטה.</b> ה"ה דאפילו מקצת טמא על מקצת טהור טמא לכ"ע אלא משום סיפא דמשכב ומושב דאי מקצת טהור על המשכב ומקצת טמא על המשכב טהור כדתנן בפירקין:
+
+Mishnah 3
+
+<b>כל הנושא ונישא כו' גרסינן.</b> ולא גרסינן מפני שאמרו. והאי כל הנושא ונישא נמי ע"י אבן מסמא נושא שהטהור תחת האבן והמשכב מלמעלה ונישא שהמשכב תחת האבן והטהור מלמעלה שהמשכב אינו מטמא באבן מסמא לא מלמעלה ולא מלמטה אלא האדם:
+<b>חוץ מן האדם.</b> וה"ה אם אדם מסיט את המשכב טמא:
+<b>ע"ג הנבלה טהור.</b> שאין הנבלה מטמא באבן מסמא:
+<b>חוץ מן המסיט.</b> זהו המשא האמורה בכ"מ והוא המניע את הנבלה טמא אף שאינו נושאו אלא שהסיטו בקנה או בכף מאזנים. ומסיט אינו מטמא אלא אדם כדתניא בתוספתא שאין דבר מסיט את הטמא מטמא אלא שיש בו רוח חיים וכדאמרן לעיל בריש פירקין:
+<b>רא"א אף הנושא.</b> פשטא דמתני' דר"א מחמיר ואמר אף הנושא בלא היסט ע"י אבן מסמא נמי וקסבר נבלה נמי מטמא באבן מסמא ונישא בלא מסיט או מסיט בלא נושא טמא אלא דבגמרא מחמת קושיא מגיה למתני'. וגריס רא"א והוא שנושא ומיקל דסבר מסיט אינו מטמא אלא כשהוא נושא ג"כ שהנבלה היא למעלה מהאדם אבל מסיטה בקנה או בכף מאזנים טהור לר"א ונושא לחוד שהוא ע"י אבן מסמא דכ"ע טהור בנבלה. ואדם בזמן שהוא מסיט. קא פריש הכא אדם משום דהמאהיל טמא הכל קתני במסיט אדם דוקא:
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הכי גרסינן הטמא על מקצת המשכב והטהור על מקצת המשכב טמא נמצאת טומאה נכנסת לו ויוצאת ממנו במיעוטו מקצת טמא על המשכב כו'.</b> שהטומאה נכנסת להמשכב מהטמא שנשען עליו אפילו במיעוטו של משכב וכן יוצאת ממנו לטמא הטהור שנשען על מקצתו אבל אין נכנסת ואין יוצאת עד שיהא רובו של טמא ורובו של טהור נשען עליו:
+<b>ככר של תרומה כו' גרסינן ולא גרסינן וכן.</b> וקמ"ל שאין המשכב מטמא באבן מסמא בין מלמעלן בין מלמטן:
+<b>וכן באבן המנוגעת.</b> קמ"ל שאין אבן המנוגעת מטמא באהל לא כשהוא מאהיל על אותו דבר או אותו דבר מאהיל עליו אלא כשדבר אחר מאהיל על שניהם טמא שזהו ביאה האמורה בתורה:
+<b>ר"ש מטמא בזו.</b> קסבר אבן המנוגעת מטמא באהל כמת שמטמא בכגון זה:
+
+Mishnah 6
+
+<b>במשכב ומושב.</b> במשכב ומושב של כל הני דחשיב של זב וזבה נדה ויולדת ומצורע שכולן מטמאין במו"מ כדתניא בתוספתא הנוגע במו"מ של זב וזבה נדה ויולדת ומצורע מטמאין ב' ופוסלים אחד אחד הנוגע ואחד המסיט וא' הנושא וא' הנישא ומסיטו אין בהם והא דאמרינן בפסחים אדרבה זב חמור שמטמא במשכב ומושב ובהיסט לא גרסינן במשכב ומושב אלא בהיסט גרסינן דמצורע נמי מטמא במו"מ והכי תניא בת"כ אחד הנוגע ואחד המסיט. ולא קתני נמי נוגע בו ומסיטו משום משכב ומושב ומצורע שאין מטמאין בהיסט כשהן מסיטין את הטהרה וכן לא שייכא במשכב ומושב נוגע בו שאין בהן רוח חיים:
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>הנושא את הנבלה.</b> מי חטאת שיש בהן כדי הזיה ונבלה אלו השנים מטמאין במשא לטמא בגדים אבל במגע אין מטמאין בגדים אבל שאר טומאות המטמאין בגדים אפילו במגע מטמאין בגדים ומרכב שוה למי חטאת ונבלה שאין מטמא בגדים במגע אלא במשא אלא שמרכב חמור לטמא באבן מסמא דהיינו נושא ונישא:
+<b>הנושא את הנבלה.</b> היינו מסיט וקתני הנושא כדאמר בכולהו גמרא משא אלא היכא דתני נושא ונישא דהיינו אבן מסמא קרי ליה מסיט והיכא דלא קתני נושא ונישא קרי למסיט נושא:
+
+Mishnah 9
+
+<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור גרסינן.</b> ולא גרסינן וטהור התנור וכן גריס הר"ש דטהור אתנור קאי דגברא הא טמא הוא דהא בבית הבליעה קמיירי:
+
+Mishnah 10
+
+<b>ובמי חטאת שאין בהן כדי הזיה.</b> דאלו יש בהן כדי הזייה אי אפשר ליגע במים שלא יסיטן ומטמא בגדים במשא כדתניא בתוספתא הנוגע בצמר נבלה ובנימי מרכב ובמי חטאת שיש בהן כדי הזייה מטמא שנים ופוסל אחד שאי אפשר לנוגע שלא יסיט פירוש מטמא אחד ופוסל אחד בקרן של נבלה ובעץ של מרכב ובמי חטאת שאין בהן כדי הזייה מטמא אחד ופוסל אחד:
+<b>זה הכלל.</b> וט"ס בתוספתא שהביא הר"ש בריש פירקין דתניא שם כלים הנוגעין בזב כו' מטמאין שנים כו' וגרסינן אדם הנוגע בזב כו':
+<b>כל הנוגע בא' מכל אבות כו'.</b> קתני נוגע אבל מסיט שהוא משא אף הדבר עצמו אינו נטמא אלא האדם כדתניא בתוספתא דאייתינן בריש פירקין ובת"כ. וכן הנושא ונישא של משכב ומושב ומרכב אין טמא אלא אדם כדאמר בת"כ דאין משכב עושה משכב וכדתנן בפירקין. זה הכלל נושא שהוא הנושא את הטומאה ע"י אבן מסמא אינו נוהג אלא בשמנה טומאות בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב ומרכב. אלא שבמו"מ ומרכב אין טמא הנושא אלא האדם ובאידך משכב ומושב ואדם. וכן במסיט את הטומאה. ונישא ע"ג הטומאה ע"י אבן מסמא נוהג ג"כ בשמנה אלו אלא שבמשכב ומושב ומרכב אין טמא הנישא ע"ג אלא האדם שאין משכב עושה משכב ואינך מטמאים בכל דבר הנישא ע"ג אבל הניסט אין מטמא אלא בזב וזבה ונדה ויולדת בלבד שכל הטומאות המסיטות טהור חוץ מאלו. ואדם המסיט נוהג אף בשאר טומאות כדקתני הכא ובפ"ק דכלים:
+<b>והא לך כללי טומאה נקוט האי כללא בידך.</b> ששה טומאות יש נוגע בטמא. או שטמא נוגע בו. המסיט את הטומאה והיא משא האמורה בכ"מ. או שהטמא מסיטו והוא היסט. והנושא. והנישא אפילו ע"י אבן מסמא. הנושא והנישא אינו נוהג אלא בשמנה טומאות זב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב ומרכב אלא שהנישא בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע בכל דבר הן והנושא אותן אין טמא אלא האדם והראוי למשכב ומושב. ובמשכב ומושב ומרכב בין נושא בין נישא אין טמא אלא האדם ובשאר כל הטומאות אין נושא ונישא כלל שהוא ע"י אבן מסמא. וההיסט שהטומאה מסיטו דינו כנישא שנוהג בכל דבר. ומסיט דינו כנושא. ההיסט שטומאה מסיטו אינו אלא בארבעה בזב וזבה נדה ויולדת. ומסיט את הטומאה בזב וזבה נדה ויולדת ובמצורע ובמשכב ומושב ומרכב ובזובו של זב וברוקו ובשכבת זרעו ובמימי רגליו וכן מעיינות של מצורע וכן של זב זבה ונדה ויולדת רוקם ומימי רגלם ודם נדתם נבלה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה והמת כזית מן המת כזית מן הנצל מלא תרווד רקב ועצם כשעורה ורביעית דם ורביעית דם תבוסה. וארץ העמים ובית הפרס ואבר מן החי אע"פ שאין עליו בשר כראוי וכן אבר מן החי בבהמה ובכולן אין טמא אלא אדם בלבד. והמסיט בכולן מטמא בגדים וכן היסט שהטומאה מסיטו ונושא ונישא באותן שהן מטמאין מטמא בגדים. ואין מטמא בגדים אלא אדם בלבד ודוקא בשעת מגעו חוץ מן המת וכלים הנוגעים במת ומאהילים על המת אפילו לאחר פרישתן מטמאין בגדים. כל המטמא בגדים מטמא כל הכלים בין שעליו בין שאינן עליו ודוקא במגע שנוגע בהם בשעת טומאתו חוץ מכלי חרס ואדם שאינן מיטמאין הימנו וכל המטמא בגדים בשעת מגעו הרי הוא כאב הטומאה וכל הנוגע בו הוא ראשון לבד ידים שאין נעשין תחלה לעולם. ולאחר פרישתו ממטמאיו הוא ראשון ועושה שני ואין מטמא כלים כלל שאין כלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה בלבד או ממשקין דרבנן. המשקין לעולם ראשונים חוץ ממגע טבול יום שאינן אלא פוסלין ולא מטמאין בין בתרומה בין בקדשים. הנוגע נוהג בכל הטומאות חוץ מנבלת עוף טהור שאין מטמא אלא בבית הבליעה ומטמא את האדם לטמא בגדים בשעה שהיא בבית הבליעה וכן שורף את הפרה ופרים אינן מטמאין אלא המתעסק וכן השעיר אינו מטמא אלא המשלחו וכן תרווד רקב וכיוצא שהוא פרוד. באלו הנוגע מטמא בגדים. בזב ובזבה בנדה ויולדת ומצורע ובזובו של זב ורוקו וש"ז ומימי רגליו וכן של מצורע וכן של זבה נדה ויולדת במשכב ומושב במת וכזית מן המת ורביעית דם ורביעית דם תבוסה ועצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס וגולל ודופק ואבר מן החי וכלים הנוגעים במת לבד כלי חרס שאין כ"ח נעשה אב הטומאה וכן אוכלין ומשקין אין נעשין אב הטומאה לעולם. האדם אע"פ שמטמא בגדים מ"מ אינו נעשה כמת אלא כלים בלבד ודוקא הנוגעים במת וכל הפורשת ממנו. משכב ומושב ומרכב אף לאחר פרישתן ממטמאיהן הן אב הטומאה לטמא אדם וכלים לטמא אדם לטמא בגדים וכן מעיינותיהם של זב וסייעתו הן אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים אבל כלים הנישאין ע"ג הזב וכן שהזב מסיטן אף בשעת קבול טומאתן אינן אלא ראשונים ואינן מטמאין אדם וכלים. אבל השרץ וש"ז ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה אין בהן טומאת בגדים כלל וכן בטומאת מת חוץ מכלים וכל הנזכרים. אין חילוק בין שעת מגעו לאחר פרישתו אלא אדם:
+סליק מסכת זבים

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Arakhin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.txt

@@ -0,0 +1,239 @@
+Hon Ashir on Mishnah Arakhin
+הון עשיר על משנה ערכין
+Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה ערכין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+ערכין
+<br> ערכין יש בו תשעה פרקים, כנגד תשעה בני אדם דבעינן לקרקעות מלבד הכהן הנזכר בפירוש בתורה (עי' סנהדרין פ"א מ"ג). וע"ד הנסתר י"ל, כי הכל מעריכין ומעריך ומכריע הכל אחד, והכל הוא המכריע השני הוא היסוד כדאיתא במאורות נתן, והוא תשיעי למנין:
+<br>
+<br><br><b>טומטום ואנדרוגינוס נודרים ונידרים ונערכים</b>. יש לסמוך נודרים לנידרים דדמו לאהדדי, לשנות כל מה דאית בהו זה אחר זה, אע"ג דעיקר מכלתין נקראת ערכין:
+
+<b>חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין</b>. לגבי קטן הוי לא זו אף זו, כיון דאיכא פחות מבן חדש דנידר ולא נערך, משום הכי לא חש לעיקר מכלתין להקדימו:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>נודר ומעריך וכו'</b>. ולא פליג עם הת"ק, כמ"ש הר"ב דבאמרו לא נידר וכו' משמע אבל נודר וכו', וה"ט דנקט נודר קודם מעריך כדברי ת"ק בלא נידר, ולא חש לסדר עיקר מכלתין:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין פתח וכו'</b>. סמך נדה לערכין, משום דדומין לאהדדי, שיש הפרש בשניהם בין איש לאשה:
+
+<b>אין בנגעים פחות משבוע אחד</b>. דומה לפתח בטועה שאינו פחות משבעה ימים שהם שבוע אחד, ומשום דיכול לכלול המרובה בשבועות, נקט נמי במועט שבוע, מה שלא עשה כן בנדה:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אין פוחתין מד' חדשים</b>. הפחות והיתר שבנגעים הוא מנין ד', משום הכי סמך לו זה:
+
+<b>ולא  נראה</b>. מה טעם קאמר, מה טעם אין פוחתין מד' משום דלא נראה לחכמים וכו' ש"ס <small>(דף ט.)</small>, ושינה בלשון זה לפי שעיבור החדש מסור לחכמים, כדכתיב <small>(שמות יב, ב)</small> החדש הזה לכם <small>(עי' ר"ה כב. וברש"י ד"ה תהא מסורה לכם)</small>. והם היו יודעים מהלכי התקופות והמזלות האמיתיות, ועל פיהם היו מעברים שנים וקובעים חדשים כדי שיבאו המועדים בזמנם כאשר צוה ה', אף כי נראה לנו שלפי מהלוכם האמצעי לפעמים באים שלא בזמנם, והט אזנך ושמע:
+<br><b>ודע</b> ענין זה, והוא כי מעת צאת השמש מנקודה אחת שבגלגלו היוצא ממרכז הארץ, עד חזרתו אל הנקודה ההיא במהלכו האמצעי ההולך סביבו, הוא שיעור שנת החמה. ובהלוכו זה הולך במהלכו האמיתי תחת אפודת המזלות, שנקודת הארץ היא מרכזה ומקיפה את גלגלו, וסובב כל האפודה ההיא עד שתחזור לנקודה שממנה יצא בתחילת שנתו, ששיעורה לשמואל שס"ה ימים ורביע <small>(עי' עירובין נו.)</small>, ורביע זה הוא בקירוב, ולמען לא יקלקל קרוב זה הנסתר ברוב הימים את המועדות, פירטו רב אדא ואמר, שכל השנה הוא שס"ה ימים וה' שעות מכ"ד ביום ותתצ"ז חלקים מתת"רף בשעה ומ"ח רגעים מע"ו בחלק ותו לא:<br><b>וכל</b> תקופה היא שיעור רביעית זמן המהלך האמור, נמצאו היות ד' תקופות לשנה בין באמצעי בין באמיתי, אלא שבמהלכו האמצעי זמן תקופה אחת שוה לחברתה, משא"כ במהלכו האמיתי, כי אין מהלכו בגלגלו סביב תחת אפודת המזלות ברחוק שוה מהאפודה ההיא, אלא מצדו הרחוק ממנה בהלוך מועט בגלגלו מקיף הרבה באפודה, הפך מהלכו בגלגלו בצדו הקרוב:<br><b>ולכן</b> כשנרצה לידע מקום השמש באפודה, ונוציא שני קוים אחד ממרכז גלגלו היוצא ואחד ממרכז האפודה, ונעבירם במרכז השמש עצמו ונגיעם אל האפודה, אם לא יעברו שני הקוים האלה אחד דרך מקום יציאת חבירו טרם הגיעם אל מרכז השמש עצמו, לא יגעו האפודה בנקודה אחת כי אם בשני נקודות שונות, ויהיה נקודת נגיעת קו היוצא ממרכז גלגל היוצא מקום השמש האמצעי באפודה, אבל אין זה מקומו האמיתי לנו יושבי הארץ מרכז האפודה, כי ��ם נקודת נגיעת הקו היוצא ממקום מושבנו מרכז האפודה, ודברים אלו הנם מבוארים למשים עיניו על הצורה המצויירת בהלכות קדוש החודש פ' י"א בצורה הראשונה:<br><b>ודרך</b> ידיעת מקומו האמיתי על פי החשבון, יוצא מידיעת מקומו האמצעי בתחילה, ועל פי ערכו יוצא מקומו האמיתי, כמ"ש הרמב"ם בפ' י"ג מה' הנ"ל. ולפיכך ישתנה מקומו האמיתי דרב אדא מדשמואל, כמו שמשתנה מקומו האמצעי, דהא לרב אדא אחר מ"ח רגעים מהחלק תתצ"ח דשעה ששית מהיום, שס"ו של השנה ראשונה, מתחיל לילך תחת הנקודה הראשונה של מזל טלה שממנה יצא בתחילת שנתו, ולשמואל אינו הולך תחתיה עד כלות השנה ששית, ולפי רוב השנים תרבה שינוי מקומו דרב אדא מדשמואל:<br><b>ועל</b> פי הדברים האלה מצינו, שבין לרב אדא בין לשמואל יש שני תקופות, אמצעית ואמיתית, ולפי שחשבון רב אדא מדוקדק יותר מדשמואל, קבעו לנו חז"ל חשבון עיבור השנים על דעתו דרב אדא כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' קדוש החודש, והיו מדקדקין בחשבון דקדוק עצום באיצטגנינין כמ"ש בפ"ו ובפ' י"א. ובעינן שתהיה חג האסיף בתקופת תשרי, וחג המצות בחדש האביב שהיא תקופת ניסן, ותרויהו דרב אדא. אלא דלע"ד יש שינוי ביניהם, והוא שבחג שגזרת הכתוב היא בלי טעם, ונזכרה בתורה בפירוש דכתיב <small>(שמות לד, כב)</small> וחג האסיף תקופת השנה. וכ"ע ידעי דהכי מבעי ליה למהוי דזיל קרי בי רב הוא, ואין לנו שום גילוי וסימן בחג שידעו העם שהגיעה התקופה, לפיכך לא השגיחו רז"ל על התקופה האמיתית אפילו לאותה הנערכת על האמצעית דרב אדא, הנסתרת מעיני כל מרוב החשבונות הצריכים לה מחמת שאין כל התקופות שלה שוות זו לזו, וכמ"ש הרמב"ם בפ' י"א מה' קדוש החודש פי' ד', כדי שלא יאמרו העם שאין אנו חוגגים חג הסוכות בזמנו כמו שצוה הכתוב בתקופת תשרי, וכמו שחשו על שלא יאמרו בעיבור שמנה חדשים בשנה כדתנן במשנה זו מהאי טעמא כדאיתא בש"ס דף י', אלא בעו שתפול בחג התקופה האמצעי דרב אדא, דכל אדם בקל יכול לחשבה בעצמו מאחר שכל התקופות האמצעיות שוות זו לזו וכמ"ש הרמ"בם בפ' הנ"ל פי' ד'. אבל בחג המצות שאין תקופתו מפורשת בתורה כי אם בלשון נסתר, באמרו <small>(דברים טז, א)</small> שמור את חדש האביב. מלשון כי השעורה אביב <small>(שמות ט, לא)</small>, לגלות לנו טעמו והוא דבעינן שהגיעה תקופה זו כדי שיהיה כח בחמה לבשל השעורה הצריכה להביא ממנה עומר ביום שני של פסח, לא חשו חכמים שתגיע תקופת רב אדא האמצעי קודם יום הראשון למ"ד יום תקופה גומר <small>(עי' סנהדרין יג.)</small>, או ביום הראשון למ"ד יום תקופה מתחיל <small>(שם)</small> דהכי הלכתא <small>(עי' תענית י. ובתוד"ה הלכתא)</small>, אלא די להם כשהגיעה תקופת רב אדא האמיתית מכמה טעמים, חדא דלא חיישינן לשמא יאמרו מאחר שאין תקופה זו מפורשת בתורה לאו כ"ע ידעי ליה אלא מי שחלק לו בבינה, ואיש כזה לא יוציא לעז על דברי רז"ל כי ידע גם כן שיש תקופה אמיתית ורבנן ידעי דכבר הגיעה אף כי הוא לא ידע לחשבה, ועוד מעשיה מוכיחין עליה דהא מקריבין בעת ההיא עומר שעורים, ולעיני כל ישראל בעסק גדול היו קוצרים אותה כדתנן במנחות <small>(פ"י)</small>, ואילו לא הגיעה התקופה לא היו השעורים מבושלים כל כך שיהיו ראוים ליקרב, והאי כ"ע ידעי ליה, ועוד ראוי הוא לסמוך על האמיתית המיוסדת על מרכז הארץ המבשלת פרותיה, מאחר שגלה לנו הכתוב דמפני בשול השעורים הוצרכה להגיע תקופה זו בחג המצות, יותר מהאמצעית שהיא מיוסדת על מרכז היוצא מן הארץ שאין לנו עסק בו:<br><b>ואמת</b> הוא שכל שאפשר לנו שתגיע אף האמצעית נכון הוא כמו שהוא ברוב שנים, אבל כשאי אפשר אין אנו צריכים לה, כמו בשנה הזאת שהיא שנת התפ"ח שאנו חוגגים את חג המצות יום אחד טרם הגיעה התקופה האמצעית דרב אדא, שאינה נופלת כי אם בליל שני של פסח בז' שעות, מאחר שטרם חג המצות הגיעה התקופה האמיתית שלו, שכדי להגיע אל האמיתית היו דוחים כמה דחיות כמ"ש רמב"ם בפ"ז, ולא עשינו כן בשנת התמ"ב, מפני שהיתה נופלת ביום י"ו, והיתה תקופתו האמצעית נדחית מחג אילו לא עברנו את השנה, וכן בכל שנה הדומה לה, מה שאין כן בשנה הזאת ששל תשרי נופלת בזמנה בלי שנעבר אותה. ואל תתמה שכל מסדרי העבורים לא פירטו ענין זה אלא סמכו סתם על התקופה האמצעית, אף כי לפעמים אנו צריכים לסמוך על האמיתית כמו בשנה הזאת, מאחר שזה יארע לעתים רחוקים, ואף אחרים עשו כן וכללו כלל דאין בין עצרת לעצרת וכו' והקשו עליו בש"ס דהא ישנם שנים שאינו כן, ומשני דכיון דלא הוו ברוב שנים לא חשו לפרטו כדאיתא בערכין דף [ט' ע"ב] (י'), וכ"ש מסדרי העבורים שלנו שלא הוצרכו לפרטו, מאחר שעתה אין אנו קובעים חדשים ומעברים שנים מפני התקופה, אלא על המולדות והדחיות וכללי השנים המעוברות והפשוטות אנו סומכים.<br><b>ולא</b> הוצרכתי לכך אלא להשיב למאן דהקשה מ"ט בשנה הזאת לא חששנו לתקופת רב אדא הנופלת בי"ו דניסן, ושמעתי מי שהשיב שטעו מסדרי העבורים ואעפ"כ אנו מחוייבים לעשות כן כדאמרן <small>(ר"ה כה.)</small> אתם אפי' שוגגים אתם אפילו מוטעים אתם אפי' מזידים. וח"ו שלא תהי' כזאת בישראל, שנהי' מחוייבי' לעבור על דברי תורה שצותה בפירוש <small>(דברים טז, א)</small> שמור את חדש האביב. בכוונה מכוונת בכל שנה אשר תגיע התקופה כשנה הזאת, שכה יארע בכל מחזור פעם ושתים כמ"ש בעל יסוד עולם והחשבון מוכיחו, דע"כ לא אמרן אתם אפילו מוטעין אלא באותה שנה, ככל מצוה שלהוראת שעה אפילו לעבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל אנו מחוייבים לשמוע לב"ד, כדכתיב <small>(דברים כח, יד)</small> לא תסור וגו' ימין ושמאל. אפי' יאמר לך על ימין שהוא שמאל תשמע לו <small>(ערש"י שם)</small>, וזה לפי שעה, אבל לסדר דבר כזה דהרי הוא כאילו הם מתירי' לנו בפירוש שלא נחוש למאי דאמרה תורה שמור את חדש האביב כשיארע כשנה הזאת, מי ישמע להם ח"ו. אלא ודאי טעמא דמלתא הוא כמ"ש שכל שהגיעה התקופה האמיתית המיוסדת על האמצעית דרב אדא המדוקדקת יותר מאותה דשמואל, הגיעה השעה שהתירה התורה לחוג את חג המצות, אם לא שיגרום זה שתהיה נדחית התקופה האמצעית מחג הסוכות, כמו שיארע בשנה ח' למחזור שאין התקופה נופלת בליל י"ו דניסן כי אם ביום או אח"כ, דאז מפני חג הסוכות אנו צריכים לעברו.<br><b>כן</b> נ"ל אמיתות הענין לאפוקי מבעל יסוד עולם דאמר דכל שנפלה התקופה האמצעית דרב אדא כבשנת יציאת מצרים שאז נצטוו על קביעת חדשים ועיבור שנים דהיתה כשנה הזאת דיינו, שזו היא כוונת הכתוב באמרו שמור את חדש האביב. שתהיה התקופה נופלת לפחות ביום הקרבת העומר, דלע"ד אין זו כוונת הפסוק ודאי, אלא לפחות ביום הראשון מבעי לה ליפול וכסברת רש"י ותוספות <small>(עיין סנהדרין דף יג:)</small> והחבר בכוזרי הקדמון מאמר הרביעי וכמה רברבתא, ולי מקרא מפורש דכתיב <small>(שמות יג, ד)</small> היום אתם יוצאים בחדש האביב. וזה היה ביום ראשון של פסח וקרי ליה הכי, ש"מ דלא על האביב האמצעי דרב אדא קאי קרא דהוא עדיין לא הגיע ביום ההוא, אלא על האביב האמיתי המיוסד על האמצעי שלו כדאמרן שזה הגיע ודאי כמו שהגיע בשנה הזאת קאי, ובאותו לשון עצמו צוה שמור את חדש האביב, ש"מ כדאמרן דהאביב האמיתי הוא אשר ישמור, והואיל ועד סוף האלף הששי לא יאחר ודאי תקופת ניסן האמיתית לאמצעית, נמצא דחשבון מסדרי העבורים עד אותו זמן מיוסד ודאי על פי התורה ולא חשו למה שיהיה מהיום ההוא והלאה כי שיתא אלפי שני הוי עלמא:<br><b>ואין</b> ספק שאמיתי זה אנו צריכים לחשבו על מקום א"י, דאין חשבונו עתה כי אם זכרון חשבון שעשו בני א"י כמ"ש הרמב"ם בסוף פ"ה מה' קדוש החודש, ואין ראית ח"ל מועלת כלל לחשב עליה כמ"ש הרמב"ם בסוף פ' י"א מה' קדוש החודש ובסוף פ' י"ח, והכי נמי אמרינן במנחות <small>(פ"י מ"ה)</small> באיסור חדש התלוי בהקרבת העומר, הרחוקים וכו' מותרים מחצות היום וכו', ופי' הרמב"ם מחצות היום של ירושלים:
+<b>יותר על ח'</b>. כתב הר"ב שהשעה נחלקת בש"ס לתתר"ף חלקים. וכתב עליו התי"ט בשם הרמב"ם שחלקוה חכמים לסך זה מפני שיש במנין זה חצי רביע שמינית שליש שתות תשיעית חומש עשור חצי עשור רביע עשור, ע"כ. ועוד חלקים אחרים תמצא, אבל מ"מ אין זה טעם מספיק להבין דברי חכמים, אלא האמת יורה דרכו כי כן כתוב במאורות נתן באות ש' סי' פ"ה שהשעה היא מלכות שיש בה ה' גבורות וה' פעמים גבורה הם בגי' תתר"ף:
+
+<b>שתי הלחם וכו'</b>. מכאן ואילך היתר הולך ומתרבה במדרגה עד לעולם, מלבד החליל ששנאו בסוף המניינים משום דהוצרך להאריך בו, וסמך קודם לו הנבל משום דגם הוא מין זמר נעים כמוהו, ועוד דלא רצה להפסיק בין לחם ללחם, דשם היה מקומו על פי מה שאמרתי, והואיל ואדחי אדחי עד גמירא:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מחליק</b>. פירשו המפרשים, חלוק היינו סייום השמעת קול נעימה שמחלק בין נעימה לנעימה, ע"כ. וקשה דה"לל מחלק, לכן נראה דהוא מלשון חלק פי' קול פשוט, כי המנגן בכל ירידת קול דהיינו בגמר נגון, מנעים הקול במה שמערבו בשני קולות ונקרא בלשון לעז שרילו, וגומר הירידה דהיינו אותו הנגון בקול בלתי מעורבת אלא חלק ופשוט, וסוף הירידה לבד, אומר התנא שהיה באבוב יחידי:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי</b>. בכל אחד יש בו קולא וחומרא, בחולת המחוז שהוא קרקע גרוע כשפודהו באמצע היובל יש בו קולא, במה שגורע על כל שנה שעברה מן היובל סלע ופונדיון אע"ג דאין אותו קרקע גרוע השביח כל כך בכל שנה, וחומרא במה שנותן על כל שנה מן השנים הנותרות עד היובל כמו כן סלע ופונדיון לשנה והוא אינו משביח כל כך כמו שאמרנו. ובמקדיש בפרדסות סבסטי שהוא קרקע משובח הוי איפכא, שהחומרא הוא במה שגורע והקולא במה שנותן, ומשום הכי קתני אחד ואחד, משא"כ בכולהו אחריני דכללם באחד אחד:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הכל לפי המבייש</b>. לא נחית לפרש אלא הבשת, להראות שהוא הפך הקנס ששוה בכל אדם בין ממשפחת גדולים בין ממשפחת קטנים, אבל הפגם הכל תלוי ביופי האשה ולא במשפחתה, ולא הזכירו אלא לרמוז אגב ארחיה דאע"ג דפגם רואין כמה האיש רוצה ליתן להשיא לעבדו שפחה בתולה יותר מן הבעולה, דנראה דדבר זה קצוב לכל הנשים, לא משום זה נכנס תחת סוג להקל ולהחמיר, דאין זה משום קולא וחומרא אלא כך היא המדה. ועוד דלא כן הוא כי לפעמים כשהיא יפת תאר מאד לא היה מוסיף האדון עליה שום דבר, א"נ כי אם דבר מועט, כי יודע בעצמו דהעבד נוח לו ממנה כשהיא בעולה ועדיין עומדת ביפיה שנראה שאין הבעילה מכחשת אותה, משא"כ כשהיא בתולה שיש לחוש כשתהיה בעולה תכחיש יופיה, וטעם בתולה אינו אלא לפי שעה משא"כ היופי ונוח לו ממנה יותר, כדכתיב <small>(קהלת ו, ט)</small> טוב מראה עינים מהלך נפש. ומ"ש התוספות בכתובות דף מ' <small>(ע"ב ד"ה כמה אדם)</small> ל��רש מה שומה שייך בפגם, לא הבנותיו:
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>השגת יד בנודר</b>. הקדימו לכלם, לרמוז דקודם שידור יראה מה שתשיג ידו, ולא ידור נדרים יתרים מהשגת ידו, כי טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם <small>(קהלת ה, ד)</small>. ואם כוונתו רצויה לידור ויש לו דבר מועט, יזכור השנים בנידר וידור בנידר שיצטרך לפרוע מעט לפי שניו, ולא ידור במי שערכו מרובה כדי שיצטרך לפחות מערכו ולא יקיים דבורו מחמת עניותו, וה"ט דנקט בשנים לשון נדר דומיא דהשגת יד, מה שלא עשה כן באחריני, ומטעם זה עקם דבורו ולא כלל בהדי שנים הערכים בנערך, ואזלה לה תמיהת התוספות <small>(דף יז: ד"ה השג)</small> שכתב התי"ט:
+
+<b>והערכין בנערך</b>. בשני תיבות אלו כלל זכר שהעריך נקבה והיפוכו, בלשון קצרה ודרך כלל, כי זהו כוונת התנא הכא ליתן כללים לתועלת הזכרון והדר מפרש אותם, ואזלה לה התמיה השניה שתמהו התוספות והעתיקה התי"ט:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מעשה</b>. ומעשה לא קתני, ש"מ דמלתא אחריתי היא, ובזה החסרון מובן:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כיצד האומר ערכי עלי וכו'</b>. כתב התי"ט במאי דסיים פתח, ע"כ. וטעמא נ"ל כדי לסמוך האברים לאברים, להראות בגילוי עינים ההפרש שביניהם, שעל קצתם לא אמר כלום אע"ג שעל קצתם נותן ערך כלו, וגם בענין זה סמך אין דמים למתים ללא אמר כלום דדמו לאהדדי:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו וכו'</b>. כתב הר"ב לאתויי חצי לבי חצי כבדי וכו'. חצי לבי פשוט הוא, שהרי אעפ"י שהוא חצי אבר אותו אבר הוא דבר שהנשמה תלויה בו, אבל בחצי כבדי צ"ל דטעמא הוא מפני שאין ברירה אאיזה חצי ממנו נתכוון, אבל כי פירט לחצי שלא במקום מרה ושלא במקום חיותו, אפשר דאעפ"י שהחצי הזה הוא מאבר שהנשמה תלויה בו, מ"מ הואיל ופירט החלק שבו שאין הנשמה תלויה בו, שלא יצטרך לתת ערך כלו:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>חייבי עולות וכו' ממשכנין</b>. שנאו בסוף לסמוך לו אעפ"י וכו' דקאי עלה, ורצה להקדים חייבי ערכין שהם עיקר מכלתין:
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וסנדלין</b>. סמך לתפילין, לרמוז מאי דאמור רבנן <small>(שבת סא.)</small> כתפילין כן מנעלין. ונקט סנדל, ולא מנעל כמו גבי המשרה את אשתו על ידי שליש <small>(כתובות פ"ה מ"ח)</small>, משום דסתם מנעל של עור רך, וסתם סנדל הוא מדבר קשה, וקמ"לן דאין נותנין לו אלא סנדלין ולא מנעלין של עור רך החשובין, משא"כ לאשתו שצריך לכבדה יותר מגופו:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא בסנדלין</b>. סירכא דלעיל נקט, ועוד דגם בשל בניו איירי, ועוד אפילו באשתו רבותא קמ"לן, דאע"ג דסנדלים הם הואיל וכבר לקחם לשמה לא מיקרי נכסים שלו:
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין נמדדין עמה</b>. אבל בפני עצמם נמדדין, דייקא נמי דקתני עמה, וכמ"ש הר"ב:
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אחד אומר בעשר וכו' עד חמשים</b>. לפי שבזמן שהיובל נוהג לערך מנין זה היה נמנה, נקט עד ענין זה:
+
+<b>משל עשר את המותר</b>. עד עשר, שכבר הזכיר התנא מי משלם המותר מעשר עד חמשים:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שאינו רשאי</b>. הא דלא קתני חייב, רמז רמז לנו שאין אדם רשאי לכתחילה לעשות כן לחפש אחר הזול להקריב דורון לקונו, אלא מצוה שישלם עשיית המצוה באגר שלים כדאיתא בזהר <small>(תרומה קכח.)</small>, וכן כתוב בדברי הימים א' כ"א ויאמר דוד וגו' כי לא אשר לך לה' להעלות עולות חנם:
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רא"א</b>. לא ידעתי מי הכריחם למפרשים ז"ל לומר דלא פליג, ובש"ס <small>(דף ל.)</small> גרסינן תניא רא"א וכו', ואם אמת דלא פליג צ"ל דלהיות זה ענין בפני עצמו שלא דבר בו הת"ק קתני הכי:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברחוק ויגאול בקרוב ברע ויגאל ביפה</b>. ה"ה איפכא, אלא דלא בשופטני עסקינן:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>חולש</b>. שינה בלשונו, לא קתני נותן, על שם שאינו נותנם שם אלא בתורת פקדון. וקתני לשון חלש, לרמוז דכשיגיע אותו היום שלא יחוש אם נמצאו בידו מעות מועטים שמחליש אותם במה שרוצה לגאול בהם דאין לו זמן עוד:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שגגותיה חומתה</b>. פי' חומה שעליה גג, לאפוקי חומת חצרות או גנות שאין עליהם גג, דדיינינן להו לחומת העיר. כן נלע"ד, ואזלא לה הרגשת התי"ט:
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אינו גואל כסדר הזה</b>. כתב הר"ב בש"ס <small>(דף לג:)</small> אמרו תני אינו גואל אלא כסדר הזה, ע"כ. ופירושא דלישנא דמתניתין על פי האמת הוא, אינו גואל כסדר הזה הנזכר למטה, דבש"ס <small>(שם)</small> לא גרסינן תני, אלא אימא:
+
+<b>אמר ר"א בד"א בערי הלוים וכו'</b>. אף לפי דברי הרמב"ם <small>(בפיה"מ כאן)</small> ורש"י <small>(דף לג: ד"ה אין עושין)</small> שכתב התי"ט, דחולק, שייך שפיר למימר אמר ר"א, הואיל ושנה דבריו בלשון בד"א דקאי אדברי ת"ק. וא"א לומר דלא פליג כדמשמע מלשון הר"ב, מדאיתא בש"ס <small>(שם)</small> דכ"ע מיהא בלוים לא משנינן (מהגמ') [מנה"מ] וכו', מדקאמר דכ"ע מיהא בלוים, ש"מ דבישראל לא אתיא ככ"ע, ועוד הכי מוכח ממאי דאיתא בפ' לא יחפור שאעתיק בדבור דלקמן:
+
+<b>אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ומגרש שדה מגרש עיר ולא עיר מגרש</b>. ה"ג בתוספתא <small>(פ"ה ה"ט)</small>, והכי צריך להיות מדגרסינן בב"ב דף כ"ד ע"ב, על מאי דתנן מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה ובחרוב ובשקמה נ' אמה אבא שאול אומר כל אילן סרק נ' אמה וכו', מ"ט אמר עולא משום נויי העיר, ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, לא צריכא לר"א דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה, הכי משום נויי העיר לא עבדינן.
+<br><b>והנלע"ד</b> דפירושא דהאי שמעתא הכי הוא, דראה עולא דקאמר אבא שאול דכל אילן סרק מרחיקין הרבה, ולא חילק בין אילן ששרשיו מרובין או ענפיו לאילן אחר שאינו כן, ש"מ דלא משום היזק ענפי האילן או שרשיו נגעו בו אלא משום נויי העיר, דאין נויי לעיר שיהיו האילנות הסמוכים לה אילנות סרק שאינם עושים פירות אף כי יהיו אילנות שאין ענפיהם או שרשיהם מזיקים לעיר כלל, ומדאבא שאול נשמע לת"ק שאף הוא משום נויי העיר נגע בו וקאמר דאפילו אילני מאכל צריך להרחיקם מן העיר שיעור מה, והחרוב והשקמה אף כי אילן מאכל הוא מחמת פריו הבלתי חשוב ראוי להרחיקו יותר מן העיר, וכל זה משום נויי העיר ולא משום נזק, כההיא דמרחיקין שובך מן העיר חמשים אמה וכמ"ש שם ע"ש. ולזה אמר עולא משום נויי העיר, ומדהוציא עולא טעם זה ש"מ דתנא בא"י קאי, דאי בערי ח"ל לא איכפת לנו שיהיו נאים, ולכן אינם צריכים להרחקה זו, וכ"כ הטור <small>(חו"מ סי' קנה)</small>. ולזה פתח פתח לש"ס להקשות ותיפוק ליה וכו', הואיל ובא"י קיימינן דשייך ביה דין זה של מגרש, והיכי קתני דדי בהרחק כ"ה או נ' אמה הלא שיעור המגרש הוא אלף אמה, ומדקאמר הכי ש"מ דמשום היזק נגע בה דשייך אף בח"ל דלא שייך בו דין מגרש. ומשני לעולם דבא"י קאי ומשום נויי, ודקשיא לך דאין עושין שדה מגרש, לא צריכא לר"א דשרי בערי ישראל לעשות כך, דמ"מ צריך להרחיק האילן מן העיר שיעור הנזכר במתניתין, לא מפני היזק ולא מפני מגרש שאין הרחק זה שיעור מגרש אלא משום נויי העיר.<br><b>הרי</b> מבואר דר"א ס"ל דעושין מגרש שדה, דאי לא תימא הכי מאי קאמר לא צריכא לר"א, הלא בתחילת לשונו דאמר עושין שדה מגרש לא שייך ענין זה, דהא בע��שין מגרש שדה דהיינו ליטע אילנות במקום הראוי למגרש איירינן, ובסוף לשונו אי הוה קאמר אין עושין מגרש שדה קשיא נמי לדידיה כמו לרבנן, אלא ודאי צ"ל אף בסוף דבריו עושין מגרש שדה וכמו שהוכחתי מהתוספתא.<br><b>אבל</b> ראיתי לבעל קרבן אהרן <small>(על תו"כ)</small> בפירושו לפ' בהר סיני פרק ו' פיסקא ט' דגרסינן התם בסוף דברי ר"א ולא מגרש שדה כמשנתנו, שפירש דברי ר"א הכי, עושין שדה מגרש, עושין שדה מהמגרש. ולא מגרש שדה, ולא מגרש מהשדה. כנראה שהרגיש בסוגיא הנ"ל ורצה לומר דעולא אדבריו הראשונים דר"א דאמר עושין שדה מגרש סמיך, דלפי פירושו דהוא עושין שדה מהמגרש אתי שפיר, וסוף דברי ר"א בטעות נכתבו בש"ס ואין להקפיד עליהם דאינם צריכים לאותה סוגיא.<br><b>ולא</b> נהירא חדא דבתוספתא גרסינן כגירסת הש"ס, ועוד דלפי פירושו דברי ר"א לאו סיפיה כרישיה, על כי סוף דבריו דאמר מגרש עיר ולא עיר מגרש צריך לפרשם כמשמעותם לפי דרכנו, שממגרש עושים עיר אבל לא מעיר מגרש וכן פירשם בעל קרבן אהרן בעצמו, וכן צריך להיות שהרי נותן טעם לדבריו באמור כדי שלא יחריבו ערי ישראל, ואילו היינו מפרשים סיפא דומיא דרישא על פי דרך קרבן אהרן שעושין מגרש מהעיר ולא עיר מהמגרש, אין לך חרבן גדול מזה שיכולי' להחריב העיר ולעשותה מגרש שהוא המקום הפנוי, ומהמגרש שהוא המקום הפנוי אינם יכולים לבנותו ולעשותו עיר, וא"כ הוא שאנו מוכרחים לפרש סוף דבריו כמשמעותם מה הרויח ר"א בשנותו את טעמו מרישא לסיפא, הל"ל גם כן ברישא עושין מגרש שדה ולא שדה מגרש דהיינו מפרשים אותו כמשמעו דומיא דסיפא, א"נ ה"ל לשנות סיפא דומיא דרישא ולומר עושין עיר מגרש ולא מגרש עיר, דהיינו מפרשים אותה דומיא דרישא עיר מהמגרש ולא מגרש מהעיר והיה עולה כהוגן. ודוחק הוא לומר דרצה לשנות לשונו על סדר לישנא דרבנן, דא"כ דאתכא דרבנן קא סמיך, ה"ל לקצר יותר ולומר אבל בערי ישראל עושין שדה ועיר ממגרש, דממילא ידעינן אבל איפכא לא כרבנן, אלא ודאי ר"א הוצרך להחזיר שלשה בבות, דהיינו שדה מגרש, ומגרש שדה, ומגרש עיר, דבאלו פליג אדרבנן, והרביעית דהיא ולא עיר מגרש, הזכירה אע"ג דבהא רבנן מודו, ליתן טעם לדבריו דבהא מודה משום שלא יחריבו כמ"ש. וא"ת דהיינו טעמא דלא די לו לומר אבל בערי ישראל עושין שדה ועיר ממגרש משום דבעי לאשמועינן טעמא דאיסורא, מ"מ לא היה לו להחזיר שניהם משום הטעם לבד, דהא עיקר הטעם לא שייך אלא אאיסורא דלא מעיר מגרש ואגב ההיתרא דממגרש עיר, אבל לא שייך אאיסורא דלא שדה מגרש, דעשיית שדה מגרש אין זה חרבן ערים, אלא אדרבא הוא לישוב ערים והחרבן הוא חרבן זרעים, ולכן אותה פיסקה הואיל ולא פליג וגם לא קתני טעמא עלה לא ה"ל להזכירה כלל. ועוד משום סדרא דרבנן אינו נכון שיעקם לשונו ויטעה אותנו לפרש תחילת דבריו כלישנא דרבנן הואיל וסדריהו נקט ולהתיר את האסור, ויותר טוב היה לו לברר דבריו מליקח סידרא דרבנן, וליכא למימר דאף דברי רבנן יכולים אנו לפרשם על דרך שפירש בעל קרבן אהרן תחילת דברי ר"א ולומר אין עושין שדה מהמגרש ולא מגרש מהשדה וכן בעיר שהרי רבנן אקרא קא סמכו דכתיב <small>(ויקרא כה, לד)</small> ושדה מגרש עריהם לא ימכר. ודרשינן לא ימכר לא ישנה, שאסור לשנות לא השדה ולא המגרש ולא העיר, ולפי זה נמצא דאסר הכתוב מתחילה לשנות השדה והדר המגרש והדר הערים ואם היינו מפרשים אין עושין שדה מגרש שדה מהמגרש הוה שמעינן איסור שינוי המגרש קודם איסור שינוי השדה שלא כסדר הכתוב וגם ה"ל זו ואין צ"ל זו שהרי ה��גרש גרוע מהשדה שאין בו שום ישוב לא ישוב זרעים כשדה ולא ישוב בתים כעיר כמבואר במכות דף י"ב ע"א ומדידענו דאסור לשנות אפילו הבלתי מיושב לישוב, כ"ש שאסור לשנות המיושב והוא השדה שיש בו ישוב זרעים למגרש שאין בו ישוב כלל, משא"כ כשאנו מפרשים דברי רבנן כמשמעותם דמצינו אותם בסדר נאות דלא זו אף זו וגם שנויים על סדר הכתוב ומהאי טעמא אין להקשות על סוף דבריהם דלפי דרכנו הוו להו זו ואצ"ל זו דאם אסור לעשות ממגרש שאין בו ישוב עיר שיש בו ישוב כדי שלא לשנות כ"ש שאסור לשנות להפך שהרי סדרא דקרא נקטו דאסר מתחילה לשנות המגרש והדר כתב עריהם לאסור שינוי הערים.<br><b>מכל</b> הדברים האלה נלע"ד להוכיח דגירסת התוספתא היא האמיתית וכנראה מפשטא דתלמודא, ופי' הסוגיא נמי נלע"ד דהכי הוי כמו שפרשתי לאפוקי מבעל ס' שבע רצון דדחק עצמו בכמה דוחקים לישב ולתקן שתהיה קושית דותיפוק ליה שייכא דווקא לפי טעמא דעולא ולא בלאו הכי ע"ש, ועל פי דרכי אתי שפיר דלא הקשו כמו כן אמתניתין דפ' לא יחפור עצמה, דתנן בה מרחיקין השובך מן העיר חמשים אמה, ותיפוק ליה דאין עושין מגרש עיר, ולכן כל בנין שעל גבי קרקע אסור לעשות במגרש כדאיתא במכות דף י"ב ע"א משום דאין שום גילוי במשנה שיהיה זה דווקא משום נוי העיר ולא משום היזק ולכן ממילא משתמע מתניתין בכל העירות דשרי לעשות השובך במגרש איירי ומשום היזק כי הוא הדבר הלמד מעניינו דכוליה פרקין בנזקי שכנים איירי והין הכי נמי דבערי ישראל בא"י אסור לעשות שובך במגרש העיר כלל אפילו רחוק חמשים אמה מהעיר דלא שייך ביה נזק משום דאין עושין מגרש עיר אם לא שיעשה השובך במחילה דשרי כנראה מהסוגיא דמכות הנ"ל ועיין מ"ש בפ"ב דב"ב משנה ה' ד"ה מרחיקין השובך:<br><b>ערכין</b> מתחיל בהא ומסיים במם היינו מה, על שם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה, ז). ולא יתגאה האדם עצמו במה שנודר להקדש, כי משלו נותן לו, ונחנו מה:<br><b>סליק</b> מסכת ערכין. מכל אשר לבו יכין:<br><b>כל</b> אדם כשידור על במה אשר הכין.<br><b>לא</b> יוחן עדי יגדור פרצתו בערכין:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,242 @@
+Hon Ashir on Mishnah Arakhin
+הון עשיר על משנה ערכין
+merged
+https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Arakhin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה ערכין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+ערכין
+<br> ערכין יש בו תשעה פרקים, כנגד תשעה בני אדם דבעינן לקרקעות מלבד הכהן הנזכר בפירוש בתורה (עי' סנהדרין פ"א מ"ג). וע"ד הנסתר י"ל, כי הכל מעריכין ומעריך ומכריע הכל אחד, והכל הוא המכריע השני הוא היסוד כדאיתא במאורות נתן, והוא תשיעי למנין:
+<br>
+<br><br><b>טומטום ואנדרוגינוס נודרים ונידרים ונערכים</b>. יש לסמוך נודרים לנידרים דדמו לאהדדי, לשנות כל מה דאית בהו זה אחר זה, אע"ג דעיקר מכלתין נקראת ערכין:
+
+<b>חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין</b>. לגבי קטן הוי לא זו אף זו, כיון דאיכא פחות מבן חדש דנידר ולא נערך, משום הכי לא חש לעיקר מכלתין להקדימו:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>נודר ומעריך וכו'</b>. ולא פליג עם הת"ק, כמ"ש הר"ב דבאמרו לא נידר וכו' משמע אבל נודר וכו', וה"ט דנקט נודר קודם מעריך כדברי ת"ק בלא נידר, ולא חש לסדר עיקר מכלתין:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין פתח וכו'</b>. סמך נדה לערכין, משום דדומין לאהדדי, שיש הפרש בשניהם בין איש לאשה:
+
+<b>אין בנגעים פחות משבוע אחד</b>. דומה לפתח בטועה שאינו פחות משבעה ימים שהם שבוע אחד, ומשום דיכול לכלול המרובה בשבועות, נקט נמי במועט שבוע, מה שלא עשה כן בנדה:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אין פוחתין מד' חדשים</b>. הפחות והיתר שבנגעים הוא מנין ד', משום הכי סמך לו זה:
+
+<b>ולא  נראה</b>. מה טעם קאמר, מה טעם אין פוחתין מד' משום דלא נראה לחכמים וכו' ש"ס <small>(דף ט.)</small>, ושינה בלשון זה לפי שעיבור החדש מסור לחכמים, כדכתיב <small>(שמות יב, ב)</small> החדש הזה לכם <small>(עי' ר"ה כב. וברש"י ד"ה תהא מסורה לכם)</small>. והם היו יודעים מהלכי התקופות והמזלות האמיתיות, ועל פיהם היו מעברים שנים וקובעים חדשים כדי שיבאו המועדים בזמנם כאשר צוה ה', אף כי נראה לנו שלפי מהלוכם האמצעי לפעמים באים שלא בזמנם, והט אזנך ושמע:
+<br><b>ודע</b> ענין זה, והוא כי מעת צאת השמש מנקודה אחת שבגלגלו היוצא ממרכז הארץ, עד חזרתו אל הנקודה ההיא במהלכו האמצעי ההולך סביבו, הוא שיעור שנת החמה. ובהלוכו זה הולך במהלכו האמיתי תחת אפודת המזלות, שנקודת הארץ היא מרכזה ומקיפה את גלגלו, וסובב כל האפודה ההיא עד שתחזור לנקודה שממנה יצא בתחילת שנתו, ששיעורה לשמואל שס"ה ימים ורביע <small>(עי' עירובין נו.)</small>, ורביע זה הוא בקירוב, ולמען לא יקלקל קרוב זה הנסתר ברוב הימים את המועדות, פירטו רב אדא ואמר, שכל השנה הוא שס"ה ימים וה' שעות מכ"ד ביום ותתצ"ז חלקים מתת"רף בשעה ומ"ח רגעים מע"ו בחלק ותו לא:<br><b>וכל</b> תקופה היא שיעור רביעית זמן המהלך האמור, נמצאו היות ד' תקופות לשנה בין באמצעי בין באמיתי, אלא שבמהלכו האמצעי זמן תקופה אחת שוה לחברתה, משא"כ במהלכו האמיתי, כי אין מהלכו בגלגלו סביב תחת אפודת המזלות ברחוק שוה מהאפודה ההיא, אלא מצדו הרחוק ממנה בהלוך מועט בגלגלו מקיף הרבה באפודה, הפך מהלכו בגלגלו בצדו הקרוב:<br><b>ולכן</b> כשנרצה לידע מקום השמש באפודה, ונוציא שני קוים אחד ממרכז גלגלו היוצא ואחד ממרכז האפודה, ונעבירם במרכז השמש עצמו ונגיעם אל האפודה, אם לא יעברו שני הקוים האלה אחד דרך מקום יציאת חבירו טרם הגיעם אל מרכז השמש עצמו, לא יגעו האפודה בנקודה אחת כי אם בשני נקודות שונות, ויהיה נקודת נגיעת קו היוצא ממרכז גלגל היוצא מקום ��שמש האמצעי באפודה, אבל אין זה מקומו האמיתי לנו יושבי הארץ מרכז האפודה, כי אם נקודת נגיעת הקו היוצא ממקום מושבנו מרכז האפודה, ודברים אלו הנם מבוארים למשים עיניו על הצורה המצויירת בהלכות קדוש החודש פ' י"א בצורה הראשונה:<br><b>ודרך</b> ידיעת מקומו האמיתי על פי החשבון, יוצא מידיעת מקומו האמצעי בתחילה, ועל פי ערכו יוצא מקומו האמיתי, כמ"ש הרמב"ם בפ' י"ג מה' הנ"ל. ולפיכך ישתנה מקומו האמיתי דרב אדא מדשמואל, כמו שמשתנה מקומו האמצעי, דהא לרב אדא אחר מ"ח רגעים מהחלק תתצ"ח דשעה ששית מהיום, שס"ו של השנה ראשונה, מתחיל לילך תחת הנקודה הראשונה של מזל טלה שממנה יצא בתחילת שנתו, ולשמואל אינו הולך תחתיה עד כלות השנה ששית, ולפי רוב השנים תרבה שינוי מקומו דרב אדא מדשמואל:<br><b>ועל</b> פי הדברים האלה מצינו, שבין לרב אדא בין לשמואל יש שני תקופות, אמצעית ואמיתית, ולפי שחשבון רב אדא מדוקדק יותר מדשמואל, קבעו לנו חז"ל חשבון עיבור השנים על דעתו דרב אדא כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' קדוש החודש, והיו מדקדקין בחשבון דקדוק עצום באיצטגנינין כמ"ש בפ"ו ובפ' י"א. ובעינן שתהיה חג האסיף בתקופת תשרי, וחג המצות בחדש האביב שהיא תקופת ניסן, ותרויהו דרב אדא. אלא דלע"ד יש שינוי ביניהם, והוא שבחג שגזרת הכתוב היא בלי טעם, ונזכרה בתורה בפירוש דכתיב <small>(שמות לד, כב)</small> וחג האסיף תקופת השנה. וכ"ע ידעי דהכי מבעי ליה למהוי דזיל קרי בי רב הוא, ואין לנו שום גילוי וסימן בחג שידעו העם שהגיעה התקופה, לפיכך לא השגיחו רז"ל על התקופה האמיתית אפילו לאותה הנערכת על האמצעית דרב אדא, הנסתרת מעיני כל מרוב החשבונות הצריכים לה מחמת שאין כל התקופות שלה שוות זו לזו, וכמ"ש הרמב"ם בפ' י"א מה' קדוש החודש פי' ד', כדי שלא יאמרו העם שאין אנו חוגגים חג הסוכות בזמנו כמו שצוה הכתוב בתקופת תשרי, וכמו שחשו על שלא יאמרו בעיבור שמנה חדשים בשנה כדתנן במשנה זו מהאי טעמא כדאיתא בש"ס דף י', אלא בעו שתפול בחג התקופה האמצעי דרב אדא, דכל אדם בקל יכול לחשבה בעצמו מאחר שכל התקופות האמצעיות שוות זו לזו וכמ"ש הרמ"בם בפ' הנ"ל פי' ד'. אבל בחג המצות שאין תקופתו מפורשת בתורה כי אם בלשון נסתר, באמרו <small>(דברים טז, א)</small> שמור את חדש האביב. מלשון כי השעורה אביב <small>(שמות ט, לא)</small>, לגלות לנו טעמו והוא דבעינן שהגיעה תקופה זו כדי שיהיה כח בחמה לבשל השעורה הצריכה להביא ממנה עומר ביום שני של פסח, לא חשו חכמים שתגיע תקופת רב אדא האמצעי קודם יום הראשון למ"ד יום תקופה גומר <small>(עי' סנהדרין יג.)</small>, או ביום הראשון למ"ד יום תקופה מתחיל <small>(שם)</small> דהכי הלכתא <small>(עי' תענית י. ובתוד"ה הלכתא)</small>, אלא די להם כשהגיעה תקופת רב אדא האמיתית מכמה טעמים, חדא דלא חיישינן לשמא יאמרו מאחר שאין תקופה זו מפורשת בתורה לאו כ"ע ידעי ליה אלא מי שחלק לו בבינה, ואיש כזה לא יוציא לעז על דברי רז"ל כי ידע גם כן שיש תקופה אמיתית ורבנן ידעי דכבר הגיעה אף כי הוא לא ידע לחשבה, ועוד מעשיה מוכיחין עליה דהא מקריבין בעת ההיא עומר שעורים, ולעיני כל ישראל בעסק גדול היו קוצרים אותה כדתנן במנחות <small>(פ"י)</small>, ואילו לא הגיעה התקופה לא היו השעורים מבושלים כל כך שיהיו ראוים ליקרב, והאי כ"ע ידעי ליה, ועוד ראוי הוא לסמוך על האמיתית המיוסדת על מרכז הארץ המבשלת פרותיה, מאחר שגלה לנו הכתוב דמפני בשול השעורים הוצרכה להגיע תקופה זו בחג המצות, יותר מהאמצעית שהיא מיוסדת על מרכז היוצא מן הארץ שאין לנו עסק בו:<br><b>ואמת</b> הוא שכל שאפשר לנו שתגיע אף האמצעית נכון הוא כמו שהוא ברוב שנים, אבל כשאי אפשר אין אנו צריכים לה, כמו בשנה הזאת שהיא שנת התפ"ח שאנו חוגגים את חג המצות יום אחד טרם הגיעה התקופה האמצעית דרב אדא, שאינה נופלת כי אם בליל שני של פסח בז' שעות, מאחר שטרם חג המצות הגיעה התקופה האמיתית שלו, שכדי להגיע אל האמיתית היו דוחים כמה דחיות כמ"ש רמב"ם בפ"ז, ולא עשינו כן בשנת התמ"ב, מפני שהיתה נופלת ביום י"ו, והיתה תקופתו האמצעית נדחית מחג אילו לא עברנו את השנה, וכן בכל שנה הדומה לה, מה שאין כן בשנה הזאת ששל תשרי נופלת בזמנה בלי שנעבר אותה. ואל תתמה שכל מסדרי העבורים לא פירטו ענין זה אלא סמכו סתם על התקופה האמצעית, אף כי לפעמים אנו צריכים לסמוך על האמיתית כמו בשנה הזאת, מאחר שזה יארע לעתים רחוקים, ואף אחרים עשו כן וכללו כלל דאין בין עצרת לעצרת וכו' והקשו עליו בש"ס דהא ישנם שנים שאינו כן, ומשני דכיון דלא הוו ברוב שנים לא חשו לפרטו כדאיתא בערכין דף [ט' ע"ב] (י'), וכ"ש מסדרי העבורים שלנו שלא הוצרכו לפרטו, מאחר שעתה אין אנו קובעים חדשים ומעברים שנים מפני התקופה, אלא על המולדות והדחיות וכללי השנים המעוברות והפשוטות אנו סומכים.<br><b>ולא</b> הוצרכתי לכך אלא להשיב למאן דהקשה מ"ט בשנה הזאת לא חששנו לתקופת רב אדא הנופלת בי"ו דניסן, ושמעתי מי שהשיב שטעו מסדרי העבורים ואעפ"כ אנו מחוייבים לעשות כן כדאמרן <small>(ר"ה כה.)</small> אתם אפי' שוגגים אתם אפילו מוטעים אתם אפי' מזידים. וח"ו שלא תהי' כזאת בישראל, שנהי' מחוייבי' לעבור על דברי תורה שצותה בפירוש <small>(דברים טז, א)</small> שמור את חדש האביב. בכוונה מכוונת בכל שנה אשר תגיע התקופה כשנה הזאת, שכה יארע בכל מחזור פעם ושתים כמ"ש בעל יסוד עולם והחשבון מוכיחו, דע"כ לא אמרן אתם אפילו מוטעין אלא באותה שנה, ככל מצוה שלהוראת שעה אפילו לעבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל אנו מחוייבים לשמוע לב"ד, כדכתיב <small>(דברים כח, יד)</small> לא תסור וגו' ימין ושמאל. אפי' יאמר לך על ימין שהוא שמאל תשמע לו <small>(ערש"י שם)</small>, וזה לפי שעה, אבל לסדר דבר כזה דהרי הוא כאילו הם מתירי' לנו בפירוש שלא נחוש למאי דאמרה תורה שמור את חדש האביב כשיארע כשנה הזאת, מי ישמע להם ח"ו. אלא ודאי טעמא דמלתא הוא כמ"ש שכל שהגיעה התקופה האמיתית המיוסדת על האמצעית דרב אדא המדוקדקת יותר מאותה דשמואל, הגיעה השעה שהתירה התורה לחוג את חג המצות, אם לא שיגרום זה שתהיה נדחית התקופה האמצעית מחג הסוכות, כמו שיארע בשנה ח' למחזור שאין התקופה נופלת בליל י"ו דניסן כי אם ביום או אח"כ, דאז מפני חג הסוכות אנו צריכים לעברו.<br><b>כן</b> נ"ל אמיתות הענין לאפוקי מבעל יסוד עולם דאמר דכל שנפלה התקופה האמצעית דרב אדא כבשנת יציאת מצרים שאז נצטוו על קביעת חדשים ועיבור שנים דהיתה כשנה הזאת דיינו, שזו היא כוונת הכתוב באמרו שמור את חדש האביב. שתהיה התקופה נופלת לפחות ביום הקרבת העומר, דלע"ד אין זו כוונת הפסוק ודאי, אלא לפחות ביום הראשון מבעי לה ליפול וכסברת רש"י ותוספות <small>(עיין סנהדרין דף יג:)</small> והחבר בכוזרי הקדמון מאמר הרביעי וכמה רברבתא, ולי מקרא מפורש דכתיב <small>(שמות יג, ד)</small> היום אתם יוצאים בחדש האביב. וזה היה ביום ראשון של פסח וקרי ליה הכי, ש"מ דלא על האביב האמצעי דרב אדא קאי קרא דהוא עדיין לא הגיע ביום ההוא, אלא על האביב האמיתי המיוסד על האמצעי שלו כדאמרן שזה הגיע ודאי כמו שהגיע בשנה הזאת קאי, ובאותו לשון עצמו צוה שמור את חדש האביב, ש"מ כדאמרן דהאביב האמיתי הוא אשר ישמור, והואיל ועד סוף האלף הששי לא יאחר ודאי תקופת ניסן האמיתית לאמצעית, נמצא דחשבון מסדרי העבורים עד אותו זמן מיוסד ודאי על פי התורה ולא חשו למה שיהיה מהיום ההוא והלאה כי שיתא אלפי שני הוי עלמא:<br><b>ואין</b> ספק שאמיתי זה אנו צריכים לחשבו על מקום א"י, דאין חשבונו עתה כי אם זכרון חשבון שעשו בני א"י כמ"ש הרמב"ם בסוף פ"ה מה' קדוש החודש, ואין ראית ח"ל מועלת כלל לחשב עליה כמ"ש הרמב"ם בסוף פ' י"א מה' קדוש החודש ובסוף פ' י"ח, והכי נמי אמרינן במנחות <small>(פ"י מ"ה)</small> באיסור חדש התלוי בהקרבת העומר, הרחוקים וכו' מותרים מחצות היום וכו', ופי' הרמב"ם מחצות היום של ירושלים:
+<b>יותר על ח'</b>. כתב הר"ב שהשעה נחלקת בש"ס לתתר"ף חלקים. וכתב עליו התי"ט בשם הרמב"ם שחלקוה חכמים לסך זה מפני שיש במנין זה חצי רביע שמינית שליש שתות תשיעית חומש עשור חצי עשור רביע עשור, ע"כ. ועוד חלקים אחרים תמצא, אבל מ"מ אין זה טעם מספיק להבין דברי חכמים, אלא האמת יורה דרכו כי כן כתוב במאורות נתן באות ש' סי' פ"ה שהשעה היא מלכות שיש בה ה' גבורות וה' פעמים גבורה הם בגי' תתר"ף:
+
+<b>שתי הלחם וכו'</b>. מכאן ואילך היתר הולך ומתרבה במדרגה עד לעולם, מלבד החליל ששנאו בסוף המניינים משום דהוצרך להאריך בו, וסמך קודם לו הנבל משום דגם הוא מין זמר נעים כמוהו, ועוד דלא רצה להפסיק בין לחם ללחם, דשם היה מקומו על פי מה שאמרתי, והואיל ואדחי אדחי עד גמירא:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מחליק</b>. פירשו המפרשים, חלוק היינו סייום השמעת קול נעימה שמחלק בין נעימה לנעימה, ע"כ. וקשה דה"לל מחלק, לכן נראה דהוא מלשון חלק פי' קול פשוט, כי המנגן בכל ירידת קול דהיינו בגמר נגון, מנעים הקול במה שמערבו בשני קולות ונקרא בלשון לעז שרילו, וגומר הירידה דהיינו אותו הנגון בקול בלתי מעורבת אלא חלק ופשוט, וסוף הירידה לבד, אומר התנא שהיה באבוב יחידי:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי</b>. בכל אחד יש בו קולא וחומרא, בחולת המחוז שהוא קרקע גרוע כשפודהו באמצע היובל יש בו קולא, במה שגורע על כל שנה שעברה מן היובל סלע ופונדיון אע"ג דאין אותו קרקע גרוע השביח כל כך בכל שנה, וחומרא במה שנותן על כל שנה מן השנים הנותרות עד היובל כמו כן סלע ופונדיון לשנה והוא אינו משביח כל כך כמו שאמרנו. ובמקדיש בפרדסות סבסטי שהוא קרקע משובח הוי איפכא, שהחומרא הוא במה שגורע והקולא במה שנותן, ומשום הכי קתני אחד ואחד, משא"כ בכולהו אחריני דכללם באחד אחד:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הכל לפי המבייש</b>. לא נחית לפרש אלא הבשת, להראות שהוא הפך הקנס ששוה בכל אדם בין ממשפחת גדולים בין ממשפחת קטנים, אבל הפגם הכל תלוי ביופי האשה ולא במשפחתה, ולא הזכירו אלא לרמוז אגב ארחיה דאע"ג דפגם רואין כמה האיש רוצה ליתן להשיא לעבדו שפחה בתולה יותר מן הבעולה, דנראה דדבר זה קצוב לכל הנשים, לא משום זה נכנס תחת סוג להקל ולהחמיר, דאין זה משום קולא וחומרא אלא כך היא המדה. ועוד דלא כן הוא כי לפעמים כשהיא יפת תאר מאד לא היה מוסיף האדון עליה שום דבר, א"נ כי אם דבר מועט, כי יודע בעצמו דהעבד נוח לו ממנה כשהיא בעולה ועדיין עומדת ביפיה שנראה שאין הבעילה מכחשת אותה, משא"כ כשהיא בתולה שיש לחוש כשתהיה בעולה תכחיש יופיה, וטעם בתולה אינו אלא לפי שעה משא"כ היופי ונוח לו ממנה יותר, כדכתיב <small>(קהלת ו, ט)</small> ט��ב מראה עינים מהלך נפש. ומ"ש התוספות בכתובות דף מ' <small>(ע"ב ד"ה כמה אדם)</small> לפרש מה שומה שייך בפגם, לא הבנותיו:
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>השגת יד בנודר</b>. הקדימו לכלם, לרמוז דקודם שידור יראה מה שתשיג ידו, ולא ידור נדרים יתרים מהשגת ידו, כי טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם <small>(קהלת ה, ד)</small>. ואם כוונתו רצויה לידור ויש לו דבר מועט, יזכור השנים בנידר וידור בנידר שיצטרך לפרוע מעט לפי שניו, ולא ידור במי שערכו מרובה כדי שיצטרך לפחות מערכו ולא יקיים דבורו מחמת עניותו, וה"ט דנקט בשנים לשון נדר דומיא דהשגת יד, מה שלא עשה כן באחריני, ומטעם זה עקם דבורו ולא כלל בהדי שנים הערכים בנערך, ואזלה לה תמיהת התוספות <small>(דף יז: ד"ה השג)</small> שכתב התי"ט:
+
+<b>והערכין בנערך</b>. בשני תיבות אלו כלל זכר שהעריך נקבה והיפוכו, בלשון קצרה ודרך כלל, כי זהו כוונת התנא הכא ליתן כללים לתועלת הזכרון והדר מפרש אותם, ואזלה לה התמיה השניה שתמהו התוספות והעתיקה התי"ט:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מעשה</b>. ומעשה לא קתני, ש"מ דמלתא אחריתי היא, ובזה החסרון מובן:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כיצד האומר ערכי עלי וכו'</b>. כתב התי"ט במאי דסיים פתח, ע"כ. וטעמא נ"ל כדי לסמוך האברים לאברים, להראות בגילוי עינים ההפרש שביניהם, שעל קצתם לא אמר כלום אע"ג שעל קצתם נותן ערך כלו, וגם בענין זה סמך אין דמים למתים ללא אמר כלום דדמו לאהדדי:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו וכו'</b>. כתב הר"ב לאתויי חצי לבי חצי כבדי וכו'. חצי לבי פשוט הוא, שהרי אעפ"י שהוא חצי אבר אותו אבר הוא דבר שהנשמה תלויה בו, אבל בחצי כבדי צ"ל דטעמא הוא מפני שאין ברירה אאיזה חצי ממנו נתכוון, אבל כי פירט לחצי שלא במקום מרה ושלא במקום חיותו, אפשר דאעפ"י שהחצי הזה הוא מאבר שהנשמה תלויה בו, מ"מ הואיל ופירט החלק שבו שאין הנשמה תלויה בו, שלא יצטרך לתת ערך כלו:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>חייבי עולות וכו' ממשכנין</b>. שנאו בסוף לסמוך לו אעפ"י וכו' דקאי עלה, ורצה להקדים חייבי ערכין שהם עיקר מכלתין:
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וסנדלין</b>. סמך לתפילין, לרמוז מאי דאמור רבנן <small>(שבת סא.)</small> כתפילין כן מנעלין. ונקט סנדל, ולא מנעל כמו גבי המשרה את אשתו על ידי שליש <small>(כתובות פ"ה מ"ח)</small>, משום דסתם מנעל של עור רך, וסתם סנדל הוא מדבר קשה, וקמ"לן דאין נותנין לו אלא סנדלין ולא מנעלין של עור רך החשובין, משא"כ לאשתו שצריך לכבדה יותר מגופו:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא בסנדלין</b>. סירכא דלעיל נקט, ועוד דגם בשל בניו איירי, ועוד אפילו באשתו רבותא קמ"לן, דאע"ג דסנדלים הם הואיל וכבר לקחם לשמה לא מיקרי נכסים שלו:
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין נמדדין עמה</b>. אבל בפני עצמם נמדדין, דייקא נמי דקתני עמה, וכמ"ש הר"ב:
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אחד אומר בעשר וכו' עד חמשים</b>. לפי שבזמן שהיובל נוהג לערך מנין זה היה נמנה, נקט עד ענין זה:
+
+<b>משל עשר את המותר</b>. עד עשר, שכבר הזכיר התנא מי משלם המותר מעשר עד חמשים:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שאינו רשאי</b>. הא דלא קתני חייב, רמז רמז לנו שאין אדם רשאי לכתחילה לעשות כן לחפש אחר הזול להקריב דורון לקונו, אלא מצוה שישלם עשיית המצוה באגר שלים כדאיתא בזהר <small>(תרומה קכח.)</small>, וכן כתוב בדברי הימים א' כ"א ויאמר דוד וגו' כי לא אשר לך לה' להעלות עולות חנם:
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רא"א</b>. לא ידעתי מי הכריחם למפרשים ז"ל לומר דלא פליג, ובש"ס <small>(דף ל.)</small> גרסינן תניא רא"א וכו', ואם אמת דלא פליג צ"ל דלהיות זה ענין בפני עצמו שלא דבר בו הת"ק קתני הכי:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ברחוק ויגאול בקרוב ברע ויגאל ביפה</b>. ה"ה איפכא, אלא דלא בשופטני עסקינן:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>חולש</b>. שינה בלשונו, לא קתני נותן, על שם שאינו נותנם שם אלא בתורת פקדון. וקתני לשון חלש, לרמוז דכשיגיע אותו היום שלא יחוש אם נמצאו בידו מעות מועטים שמחליש אותם במה שרוצה לגאול בהם דאין לו זמן עוד:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שגגותיה חומתה</b>. פי' חומה שעליה גג, לאפוקי חומת חצרות או גנות שאין עליהם גג, דדיינינן להו לחומת העיר. כן נלע"ד, ואזלא לה הרגשת התי"ט:
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>אינו גואל כסדר הזה</b>. כתב הר"ב בש"ס <small>(דף לג:)</small> אמרו תני אינו גואל אלא כסדר הזה, ע"כ. ופירושא דלישנא דמתניתין על פי האמת הוא, אינו גואל כסדר הזה הנזכר למטה, דבש"ס <small>(שם)</small> לא גרסינן תני, אלא אימא:
+
+<b>אמר ר"א בד"א בערי הלוים וכו'</b>. אף לפי דברי הרמב"ם <small>(בפיה"מ כאן)</small> ורש"י <small>(דף לג: ד"ה אין עושין)</small> שכתב התי"ט, דחולק, שייך שפיר למימר אמר ר"א, הואיל ושנה דבריו בלשון בד"א דקאי אדברי ת"ק. וא"א לומר דלא פליג כדמשמע מלשון הר"ב, מדאיתא בש"ס <small>(שם)</small> דכ"ע מיהא בלוים לא משנינן (מהגמ') [מנה"מ] וכו', מדקאמר דכ"ע מיהא בלוים, ש"מ דבישראל לא אתיא ככ"ע, ועוד הכי מוכח ממאי דאיתא בפ' לא יחפור שאעתיק בדבור דלקמן:
+
+<b>אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ומגרש שדה מגרש עיר ולא עיר מגרש</b>. ה"ג בתוספתא <small>(פ"ה ה"ט)</small>, והכי צריך להיות מדגרסינן בב"ב דף כ"ד ע"ב, על מאי דתנן מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה ובחרוב ובשקמה נ' אמה אבא שאול אומר כל אילן סרק נ' אמה וכו', מ"ט אמר עולא משום נויי העיר, ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, לא צריכא לר"א דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה, הכי משום נויי העיר לא עבדינן.
+<br><b>והנלע"ד</b> דפירושא דהאי שמעתא הכי הוא, דראה עולא דקאמר אבא שאול דכל אילן סרק מרחיקין הרבה, ולא חילק בין אילן ששרשיו מרובין או ענפיו לאילן אחר שאינו כן, ש"מ דלא משום היזק ענפי האילן או שרשיו נגעו בו אלא משום נויי העיר, דאין נויי לעיר שיהיו האילנות הסמוכים לה אילנות סרק שאינם עושים פירות אף כי יהיו אילנות שאין ענפיהם או שרשיהם מזיקים לעיר כלל, ומדאבא שאול נשמע לת"ק שאף הוא משום נויי העיר נגע בו וקאמר דאפילו אילני מאכל צריך להרחיקם מן העיר שיעור מה, והחרוב והשקמה אף כי אילן מאכל הוא מחמת פריו הבלתי חשוב ראוי להרחיקו יותר מן העיר, וכל זה משום נויי העיר ולא משום נזק, כההיא דמרחיקין שובך מן העיר חמשים אמה וכמ"ש שם ע"ש. ולזה אמר עולא משום נויי העיר, ומדהוציא עולא טעם זה ש"מ דתנא בא"י קאי, דאי בערי ח"ל לא איכפת לנו שיהיו נאים, ולכן אינם צריכים להרחקה זו, וכ"כ הטור <small>(חו"מ סי' קנה)</small>. ולזה פתח פתח לש"ס להקשות ותיפוק ליה וכו', הואיל ובא"י קיימינן דשייך ביה דין זה של מגרש, והיכי קתני דדי בהרחק כ"ה או נ' אמה הלא שיעור המגרש הוא אלף אמה, ומדקאמר הכי ש"מ דמשום היזק נגע בה דשייך אף בח"ל דלא שייך בו דין מגרש. ומשני לעולם דבא"י קאי ומשום נויי, ודקשיא לך דאין עושין שדה מגרש, לא צריכא לר"א דשרי בערי ישראל לעשות כך, דמ"מ צריך להרחיק האילן מן העיר שיעור הנזכר במתניתין, לא מפני היזק ולא מפני מגרש שאין הרחק זה שיעור מגרש אלא משום נויי העיר.<br><b>הרי</b> מבואר דר"א ס"ל דעושין מגרש שדה, דאי לא תימא הכי מאי קאמר לא צריכא לר"א, הלא בתחילת לשונו דאמר עושין שדה מגרש לא שייך ענין זה, דהא בעושין מגרש שדה דהיינו ליטע אילנות במקום הראוי למגרש איירינן, ובסוף לשונו אי הוה קאמר אין עושין מגרש שדה קשיא נמי לדידיה כמו לרבנן, אלא ודאי צ"ל אף בסוף דבריו עושין מגרש שדה וכמו שהוכחתי מהתוספתא.<br><b>אבל</b> ראיתי לבעל קרבן אהרן <small>(על תו"כ)</small> בפירושו לפ' בהר סיני פרק ו' פיסקא ט' דגרסינן התם בסוף דברי ר"א ולא מגרש שדה כמשנתנו, שפירש דברי ר"א הכי, עושין שדה מגרש, עושין שדה מהמגרש. ולא מגרש שדה, ולא מגרש מהשדה. כנראה שהרגיש בסוגיא הנ"ל ורצה לומר דעולא אדבריו הראשונים דר"א דאמר עושין שדה מגרש סמיך, דלפי פירושו דהוא עושין שדה מהמגרש אתי שפיר, וסוף דברי ר"א בטעות נכתבו בש"ס ואין להקפיד עליהם דאינם צריכים לאותה סוגיא.<br><b>ולא</b> נהירא חדא דבתוספתא גרסינן כגירסת הש"ס, ועוד דלפי פירושו דברי ר"א לאו סיפיה כרישיה, על כי סוף דבריו דאמר מגרש עיר ולא עיר מגרש צריך לפרשם כמשמעותם לפי דרכנו, שממגרש עושים עיר אבל לא מעיר מגרש וכן פירשם בעל קרבן אהרן בעצמו, וכן צריך להיות שהרי נותן טעם לדבריו באמור כדי שלא יחריבו ערי ישראל, ואילו היינו מפרשים סיפא דומיא דרישא על פי דרך קרבן אהרן שעושין מגרש מהעיר ולא עיר מהמגרש, אין לך חרבן גדול מזה שיכולי' להחריב העיר ולעשותה מגרש שהוא המקום הפנוי, ומהמגרש שהוא המקום הפנוי אינם יכולים לבנותו ולעשותו עיר, וא"כ הוא שאנו מוכרחים לפרש סוף דבריו כמשמעותם מה הרויח ר"א בשנותו את טעמו מרישא לסיפא, הל"ל גם כן ברישא עושין מגרש שדה ולא שדה מגרש דהיינו מפרשים אותו כמשמעו דומיא דסיפא, א"נ ה"ל לשנות סיפא דומיא דרישא ולומר עושין עיר מגרש ולא מגרש עיר, דהיינו מפרשים אותה דומיא דרישא עיר מהמגרש ולא מגרש מהעיר והיה עולה כהוגן. ודוחק הוא לומר דרצה לשנות לשונו על סדר לישנא דרבנן, דא"כ דאתכא דרבנן קא סמיך, ה"ל לקצר יותר ולומר אבל בערי ישראל עושין שדה ועיר ממגרש, דממילא ידעינן אבל איפכא לא כרבנן, אלא ודאי ר"א הוצרך להחזיר שלשה בבות, דהיינו שדה מגרש, ומגרש שדה, ומגרש עיר, דבאלו פליג אדרבנן, והרביעית דהיא ולא עיר מגרש, הזכירה אע"ג דבהא רבנן מודו, ליתן טעם לדבריו דבהא מודה משום שלא יחריבו כמ"ש. וא"ת דהיינו טעמא דלא די לו לומר אבל בערי ישראל עושין שדה ועיר ממגרש משום דבעי לאשמועינן טעמא דאיסורא, מ"מ לא היה לו להחזיר שניהם משום הטעם לבד, דהא עיקר הטעם לא שייך אלא אאיסורא דלא מעיר מגרש ואגב ההיתרא דממגרש עיר, אבל לא שייך אאיסורא דלא שדה מגרש, דעשיית שדה מגרש אין זה חרבן ערים, אלא אדרבא הוא לישוב ערים והחרבן הוא חרבן זרעים, ולכן אותה פיסקה הואיל ולא פליג וגם לא קתני טעמא עלה לא ה"ל להזכירה כלל. ועוד משום סדרא דרבנן אינו נכון שיעקם לשונו ויטעה אותנו לפרש תחילת דבריו כלישנא דרבנן הואיל וסדריהו נקט ולהתיר את האסור, ויותר טוב היה לו לברר דבריו מליקח סידרא דרבנן, וליכא למימר דאף דברי רבנן יכולים אנו לפרשם על דרך שפירש בעל קרבן אהרן תחילת דברי ר"א ולומר אין עושין שדה מהמגרש ולא מגרש מהשדה וכן בעיר שהרי רבנן אקרא קא סמכו דכתיב <small>(ויקרא כה, לד)</small> ושדה מגרש עריהם לא ימכר. ודרשינן לא ימכר לא ישנה, שאסור לשנות לא השדה ולא המגרש ולא העיר, ולפי זה נמצא דאסר הכתוב מתחילה לשנות השדה והדר המגרש והדר הערים ואם היינו מפרשים אין עושין שדה מגרש שדה מהמגרש הוה שמעינן איסור שי��וי המגרש קודם איסור שינוי השדה שלא כסדר הכתוב וגם ה"ל זו ואין צ"ל זו שהרי המגרש גרוע מהשדה שאין בו שום ישוב לא ישוב זרעים כשדה ולא ישוב בתים כעיר כמבואר במכות דף י"ב ע"א ומדידענו דאסור לשנות אפילו הבלתי מיושב לישוב, כ"ש שאסור לשנות המיושב והוא השדה שיש בו ישוב זרעים למגרש שאין בו ישוב כלל, משא"כ כשאנו מפרשים דברי רבנן כמשמעותם דמצינו אותם בסדר נאות דלא זו אף זו וגם שנויים על סדר הכתוב ומהאי טעמא אין להקשות על סוף דבריהם דלפי דרכנו הוו להו זו ואצ"ל זו דאם אסור לעשות ממגרש שאין בו ישוב עיר שיש בו ישוב כדי שלא לשנות כ"ש שאסור לשנות להפך שהרי סדרא דקרא נקטו דאסר מתחילה לשנות המגרש והדר כתב עריהם לאסור שינוי הערים.<br><b>מכל</b> הדברים האלה נלע"ד להוכיח דגירסת התוספתא היא האמיתית וכנראה מפשטא דתלמודא, ופי' הסוגיא נמי נלע"ד דהכי הוי כמו שפרשתי לאפוקי מבעל ס' שבע רצון דדחק עצמו בכמה דוחקים לישב ולתקן שתהיה קושית דותיפוק ליה שייכא דווקא לפי טעמא דעולא ולא בלאו הכי ע"ש, ועל פי דרכי אתי שפיר דלא הקשו כמו כן אמתניתין דפ' לא יחפור עצמה, דתנן בה מרחיקין השובך מן העיר חמשים אמה, ותיפוק ליה דאין עושין מגרש עיר, ולכן כל בנין שעל גבי קרקע אסור לעשות במגרש כדאיתא במכות דף י"ב ע"א משום דאין שום גילוי במשנה שיהיה זה דווקא משום נוי העיר ולא משום היזק ולכן ממילא משתמע מתניתין בכל העירות דשרי לעשות השובך במגרש איירי ומשום היזק כי הוא הדבר הלמד מעניינו דכוליה פרקין בנזקי שכנים איירי והין הכי נמי דבערי ישראל בא"י אסור לעשות שובך במגרש העיר כלל אפילו רחוק חמשים אמה מהעיר דלא שייך ביה נזק משום דאין עושין מגרש עיר אם לא שיעשה השובך במחילה דשרי כנראה מהסוגיא דמכות הנ"ל ועיין מ"ש בפ"ב דב"ב משנה ה' ד"ה מרחיקין השובך:<br><b>ערכין</b> מתחיל בהא ומסיים במם היינו מה, על שם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה, ז). ולא יתגאה האדם עצמו במה שנודר להקדש, כי משלו נותן לו, ונחנו מה:<br><b>סליק</b> מסכת ערכין. מכל אשר לבו יכין:<br><b>כל</b> אדם כשידור על במה אשר הכין.<br><b>לא</b> יוחן עדי יגדור פרצתו בערכין:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.txt

@@ -0,0 +1,341 @@
+Hon Ashir on Mishnah Bekhorot
+הון עשיר על משנה בכורות
+Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+בכורות
+<br> בכורות יש בו ט' פרקים כנגד ט' ירחי לידה שהבכור אדם שהוא העיקר נוצר. ועוד איתא במאורות נתן שהבכורות נקראים מלכי אדום שהם קדמו לאצילות, ונקראים בן בכור בסוד שם ב"ן, ולכן צריכים פדיון כי החצונים נאחזים בהם כנודע, ע"כ. הרי מבואר שצריכים להיות תשעה פרקים, כי כן בשם ב"ן יש בו תשעה אותיות:
+<br>
+<br><br><b>והמשתתף לו</b>. משמע שניכר בשותפות זה מה שהוא של נכרי, והיינו דלא קתני עמו דבאינו ניכר אתיא במכ"ש כמ"ש הר"ב:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא בעגל ולא בחיה</b>. ק"ק דהוי זו ואצ"ל זו:
+
+<b>ולא בטריפה</b>. שנאה בתר שחוטה, לרמוז דהיא כשחוטה שאינה חיה:
+
+<b>מפני שהוא ספק</b>. מכלל דת"ק סבר דבריה בפני עצמה הוא ואינו בא מן הכלאים דחיה ובהמה, משא"כ לר"א דס"ל דאתי מכלאים דחיה ובהמה, וקאסר ליה אע"ג דמתיר בכלאים, משום דבכלאים הזה יש ספק חיה, דהיינו מאי דקמ"לן תנא ביתור לשון זה ואסר בכוי מפני שהוא ספק:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אפילו עד עשרה דורות</b>. לאו דווקא, ולישנא דקרא דכתיב <small>(דברים כג, ג)</small> וגם דור עשירי. נקט:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אחד לו ואחד לכהן</b>. מדקדים לו ש"מ דכר"ע סלה"ו, דהמוציא מחבירו עליו הראיה דהכי הלכתא, לפיכך יקדים את שלו ויניח מה שירצה לכהן. ואין להקשות ר"ע היינו חכמים, כי פרושי קא מפרש מלתיהו דרבנן, וכן כתב רש"י <small>(דף יז.)</small> בדברי רבי טרפון, ז"ל: ור"ט מפרש וקאמר וכו'. נמצא דר"ט ור"ע בפירושא דמלתיהו דרבנן קא מפלגי:
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שהיה ר' יוסי אומר כל שחליפיו וכו'</b>. והיה ר"מ חולק עליו, ומשום הכי לא שייך להקשות ר"מ היינו ת"ק דאמר דחייב:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הרי זו תקבר</b>. אע"ג דלא קדשה, והיינו דקתני הרי זו דלכאורה לא אצטריך:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בקופיץ</b>. לפי מה שכתב הר"ב, הבית היא בית בעבור, פי' בשביל קופיץ:
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהמה דקה</b>. אע"ג דבקרא קדים גסה לדקה, ור' יוסי נמי לא פליג אגסה דסליק כי אם אדקה, הקדים הדקה משום דשלשים דידיה קדמו לחמשים דגסה, כי אי אפשר לחמשים בלא שלשים:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הלכה חמורך</b>. לשון נופל על לשון, חמור שהחמיר ואסר. ועוד אפשר לומר דאמר בלשון זה, לרמוז דאע"ג דבכתובות פ"ט ס"ל דמרחמין בדין, ס"ל הכא בענין זה אין מרחמין, ואפילו יצטרך למכור חמורו לשלם חייב לשלם. דאין לומר דמחמת עני[ו]תו אמר לשון זה, דהא עשיר היה כדמסיק בש"ס <small>(נדרים סב.)</small> בההוא עניינא דאכיל תאנים בשדה חבירו:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מלובן וצואי</b>. פי' הר"ב מלובן מצואי, שרוחץ מצואתו, ע"כ. והכי פי' לישנא דמתניתין בדקדוק, מלובן והוא עדיין צואי, כלומר שאינו מלובן ממש בצבע לבן אלא שרוחץ לבד מצואתו, ולפי זה אם הוא מלובן ממש לוקחין ממש, דכולי האי לא טרח, כן נראה:
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>זה הכלל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו</b>. כולל כל הדינים השנויים במשנה זח"ט, ונרמז בו קצת מדיני משנה י' באמרו דנו ומעידו, דמשמע דווקא אותו דבר, לאפוקי מדר' יהודה דמשנה ט', וזה הוא כשלא נרבה הד"א בק"ו, דאז גם על הדבר אחר לא דנו ולא מעידו, ודבר זה הוא מלתא דפשיטא דאדם דן ק"ו מעצמו:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>באטלז</b>. שם כולל לשוק ולבית מטבחים, כן משמע בערוך. ולפי זה נמכרים באטל��ז. ר"ל בשוק שמוכרים בהמות חולין חיין, ובההיא דכריתות <small>(פ"ג מ"ז)</small> דקתני אר"ע וכו' באיטלז של אמאום שהלכו ליקח בהמה למשתה, ולא קתני ליקח בשר. ונשחטין באטליז. ר"ל בבית המטבחים שמוכרים בשר חולין, ולפי זה אתי שפיר להקדים נמכרים לנשחטים:
+
+<b>הניתן להקדש</b>. לכאורה ה"ל לשנותו אחר ונשקלין בלטרא שהנייתן להקדש, אלא דלא הוה שייך שפיר למימר חוץ, דכיון דפירט טעמו של כלל אין הבכור והמעשר שהנייתו לבעלים כלול בו דיצטרך להוציאו לחוץ, ולפי זה היה צריך להאריך בדבורו לאשמועינן מחדש דין הבכור והמעשר, אבל עתה שלא פירש טעמו של כלל עדיין הבכור והמעשר כלול בו שאף הוא בכלל פסולי המוקדשין, ומשום הכי שייך שפיר למימר ביה חוץ, ואחר שאמר חוץ נותן טעם למה נשתנו אלו ואלו הואיל וכלם פסולי המוקדשין הם:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא ימנה ישראל עם הכהן</b>. הא דלא קתני לא ימנה הכהן לישראל על הבכור, אלא קתני לא ימנה ישראל דמשמע מעצמו, י"ל דמשום ב"ה דמתיר אף נכרי שנאו בלשון זה, דהוי ההיתר דומיא דהאיסור, דהנכרי מעצמו אם ימנה יכולים לקבלו אבל לא שיהיה מותר לכתחילה למנות אותו, דלא נכון לעשות כן אפילו בחולין גמורין, לאכול בחבורה אחת עמו:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הצורם באוזן</b>. סירכא דמעשה שהיה השכיח יותר נקט:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בני הכנסת</b>. שאעפ"י שאינם חכמים כל כך, יש להם קצת ידיעה הואיל ורגילים הם לבא תדיר לבית הכנסת, דמשום הכי נראה דבני הכנסת מקרו, לאפוקי בעלי קרנות, כן נראה:
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נפגמה אזנו</b>. באזן נקט נפגם ברישא, משא"כ באחריני משום דמעשה שהיה כך היה:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואלו הם מים הקבועים אכל לח ויבש של גשמים</b>. לח ויבש של שלחין. מדלא קתני ליה בהדי גשמים באמרו אכל לח ויבש של שלחין או של גשמים, ש"מ דלא קאי ארישא ואלו הם מים הקבועים, אלא אסיפא דאינו מום, ואכל היבש ואח"כ אכל הלח דקתני, אגשמים קאי, ולרבותא שנאו אחר של שלחין, דאעפ"י שהוא של גשמים שאמרנו ברישא דהוי מום, מ"מ כשהפך הסדר אינו מום, ולגלות יותר דבריו דאגשמים קאי, הוסיף עד שיאכל היבש אחר הלח, ואז הוי מום, ואי אשלחין קאי, הא דקאמר דאף כשיאכל הלח ואח"כ היבש אינו מום, א"כ אין החסרון הזה צריך טעם, כי מלשון המשנה מדוקדקת בלי שום דוחק הוא מובן מעצמו:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אין לו בצים</b>. כדרכו דהיינו בשני כיסים, מכלל דהם בכיס אחד. וה"ט דלא קתני אין לו שני בצים, כדקתני ר' ישמעאל שני בפירוש, דהא יש לו שני בצים אלא שאינם כדרכם בשני כיסים, משא"כ בביצה דקתני בפירוש אין לו אלא ביצה אחת, דמשמע דהביצה היא אחת, אבל הכיסים הם שנים, ובזה המשנה מובנת. ומ"מ עדיין צריכים אנו למודעי שיתן טעם לסתימת הלשון הזה, כי אנכי לא ידעתיו:
+
+<b>או שאין לו אלא ביצה אחת</b>. פי' הר"ב ושני כיסים. וצ"ל דמשתנה הכיס מבחוץ מחמת חסרון הביצה, דהא אין שוחטין אלא על מומין שבגלוי והביצה אינה גלויה, כנלע"ד:
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>נשבר עצם ידו או עצם רגלו</b>. משום דבקרא <small>(ויקרא כא, יט)</small> כתיב בפירוש שבר יד או שבר רגל. שנאו גם הוא בפירוש מה שלא עשה כן במשנה ז':
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>אחת מבציו גדולה כשתים מחברתה ולא הודו לו חכמים</b>. כתב הר"ב דהלכה כחכמים. וצ"ל דאין הכיס מבחוץ משתנה אעפ"י שהביצה גדולה, דבלאו הכי הוה ליה מומים שבגלוי, כנלע"ד:
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה</b>. כמדומה לי דאו או קתני, דאי לא תימא הכי הוי זו ואצ"ל זו, שהרי כבר פסל שני עיניו למעלה וכן שני עיניו למטה. ואע"ג דלכאורה לפי הס"ד דש"ס <small>(דף מד.)</small> נראה דאינו כן, שהרי הקשה עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה היינו רואה את החדר ואת העליה כאחת, אם פירושו הוא ראיית עינו. מ"מ על פי המסקנא דהוי עינו ממש איכא לפרשו באו או, ונפקא מינא שכשעינו אחד לבד הוא חוץ ממקומו אעפ"י שהאחר במקומו פסול, משא"כ לפי הס"ד דבעינן שיהיו שניהם חוץ ממקומם. ודעת הרמב"ם בחבורו נראה כמ"ש שהרי בפ"ח מה' ביאת מקדש <small>(ה"ו)</small> העתיק השתי בבות ראשונות דמתניתין דהיינו שתי עיניו למעלה ושתי עיניו למטה, ולא העתיק לבבא זו אחריהם, אלא אחר שהעתיק כל שאר המומים שיש בשתי העינים יחד כתב ז"ל: מי שאחת מעיניו משונה מחברתה בין במקומה בין במראה וכו', ע"כ:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הצמם והצמע</b>. לפי סדר האלף בית הצמם קודם לצמע, וסדר זה נוח לזכרון. ולפי שענין המשנה הזאת קאי במומי גודל וקוטן, פי' בראשונה צמע שהוא מום דומה לשאר מומים הנזכרים משא"כ הצמם, ולכן הקדימו בשמו ולא בפירושו:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>והגיחור</b>. פי' הר"ב אדום כארגמן ע"כ. מה שפירש אדום הוא מהש"ס <small>(דף מה:)</small> אבל כארגמן אינו מן הש"ס, דאין הארגמן אדום אלא ירוק כזהב כמו שהוכחתי בספרי מעשה חושב, והארכתי עוד בצבעים אלו בריש פ"ט דכלאים בד"ה צמר ופשתים:
+
+<b>והננס</b>. דומה לקטן, ואעפ"י כן לא שנאו אחר השוטה כדרכו בשאר המקומות, אלא אחר הכושי וכו', משום דדמי להו דהמום ניכר לעין כל, משא"כ החרש והשוטה. ועוד דהכא ניחא ליה לסמוך שיכור לשוטה דדמי ליה:
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עד שיפטרו רחם מישראל</b>. היא נקראת מבכרת ומשום הכי הכא הוי בכור אף לכהן, ועל פי זה נתישב קושיא לשון עד, שהרגיש בו התי"ט:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>והשני לחמש סלעים</b>. שינה מלשון הת"ק, כדי שלא נטעה לומר דאדבריו דאמר לא קאי, ונפרש דבריו הפך ממה שבא להורות:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רמ"א אם נתנו וכו'</b>. כתב הר"ב מטעם שאין ברירה. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ז דאהלות על ענין הברירה:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואם לאו פטורין</b>. אע"ג דבני שני נשים הם ומן הסתם אותו הממון מעיקרא עומד ליחלק, דאין דעת' נוחה זה מזה, ואיכא למימר דבענין זה יש ברירה, א"נ איכא למימר כיון דירושה נזכרה בחלוקת האחים של שתי נשים כדכתיב <small>(דברים כא, טז)</small> והיה ביום הנחילו את בניו לא יוכל לבכר וכו'. דבכגון זה נקראים יורשים ויש להם דין יורשים, קמ"לן דאף בענין זה פליגי, ובזה נחה הרגשת התוספות שהעתיק התי"ט:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ואינו נוטל וכו' ולא בראוי כבמוחזק</b>. סירכא דסיפא נקט, והתם הכי פירושו בראוי שהוא כאילו היה מוחזק, וזה כגון שהיה אבי אביהם חי וכו', ובזה אזלא לה הרגשת התי"ט:
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כמלוא רגל בהמה רועה</b>. מלתא אגב ארחיה קמ"לן, דרועה אחד לא יקבל עליו לשמור הבהמות הרחוקות ממנו יותר מי"ו מילין, דא"א לו לשמרם כלם. כן נראה:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ויתום</b>. משום דבעי מימר אחריו איזהו יתום וכו', לא שנאו אחר יוצא דופן אע"ג דדמי ליה כמ"ש התי"ט בשם הר"י קורקוס, אלא שנאו אחר יוצא דופן:
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בפרס</b>. לשון קצרה דבר. ועוד רמז באמרו בפרס הפסח וכו', טעם זמנם שהוא לתקן הרגלים כמ"ש הר"ב:
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>לא סקרו בסקרא ולא מנאם בשבט</b>. לא זו אף זו קתני, דשבט נזכר בתורה בפירוש, כל אשר יעבור תחת השבט <small>(ויקרא כז, לב)</small>:
+<br><b>בכורות</b> מתחיל בהא ומסיים בשין היינו שה, כי רוב דיני מסכתא זו מדברים בשה, כי בכור בהמה טהורה נוהג בשה, והטמאה נפדית בשה, והאדם נקרא שה כדכתיב (ירמיה נ, יז) שה פזורה ישראל. והמעשר נמי נוהג בשה. ועוד רמז לנו שנתקדשו הבכורות מזמן מכת בכורות, שנצולו בזכות קרבן פסח הנעשה משה כל בכורי ישראל:<br><b>סליק</b> מסכת בכורות. צאן אדם חמור ופרות:<br><b>כי</b> יהיה לישראל צאן הרבה בתוך גדרות.<br><b>אז</b> ילמוד בתורת אל במשנה ובבכורות:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,344 @@
+Hon Ashir on Mishnah Bekhorot
+הון עשיר על משנה בכורות
+merged
+https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Bekhorot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+בכורות
+<br> בכורות יש בו ט' פרקים כנגד ט' ירחי לידה שהבכור אדם שהוא העיקר נוצר. ועוד איתא במאורות נתן שהבכורות נקראים מלכי אדום שהם קדמו לאצילות, ונקראים בן בכור בסוד שם ב"ן, ולכן צריכים פדיון כי החצונים נאחזים בהם כנודע, ע"כ. הרי מבואר שצריכים להיות תשעה פרקים, כי כן בשם ב"ן יש בו תשעה אותיות:
+<br>
+<br><br><b>והמשתתף לו</b>. משמע שניכר בשותפות זה מה שהוא של נכרי, והיינו דלא קתני עמו דבאינו ניכר אתיא במכ"ש כמ"ש הר"ב:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולא בעגל ולא בחיה</b>. ק"ק דהוי זו ואצ"ל זו:
+
+<b>ולא בטריפה</b>. שנאה בתר שחוטה, לרמוז דהיא כשחוטה שאינה חיה:
+
+<b>מפני שהוא ספק</b>. מכלל דת"ק סבר דבריה בפני עצמה הוא ואינו בא מן הכלאים דחיה ובהמה, משא"כ לר"א דס"ל דאתי מכלאים דחיה ובהמה, וקאסר ליה אע"ג דמתיר בכלאים, משום דבכלאים הזה יש ספק חיה, דהיינו מאי דקמ"לן תנא ביתור לשון זה ואסר בכוי מפני שהוא ספק:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אפילו עד עשרה דורות</b>. לאו דווקא, ולישנא דקרא דכתיב <small>(דברים כג, ג)</small> וגם דור עשירי. נקט:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אחד לו ואחד לכהן</b>. מדקדים לו ש"מ דכר"ע סלה"ו, דהמוציא מחבירו עליו הראיה דהכי הלכתא, לפיכך יקדים את שלו ויניח מה שירצה לכהן. ואין להקשות ר"ע היינו חכמים, כי פרושי קא מפרש מלתיהו דרבנן, וכן כתב רש"י <small>(דף יז.)</small> בדברי רבי טרפון, ז"ל: ור"ט מפרש וקאמר וכו'. נמצא דר"ט ור"ע בפירושא דמלתיהו דרבנן קא מפלגי:
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שהיה ר' יוסי אומר כל שחליפיו וכו'</b>. והיה ר"מ חולק עליו, ומשום הכי לא שייך להקשות ר"מ היינו ת"ק דאמר דחייב:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הרי זו תקבר</b>. אע"ג דלא קדשה, והיינו דקתני הרי זו דלכאורה לא אצטריך:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בקופיץ</b>. לפי מה שכתב הר"ב, הבית היא בית בעבור, פי' בשביל קופיץ:
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בהמה דקה</b>. אע"ג דבקרא קדים גסה לדקה, ור' יוסי נמי לא פליג אגסה דסליק כי אם אדקה, הקדים הדקה משום דשלשים דידיה קדמו לחמשים דגסה, כי אי אפשר לחמשים בלא שלשים:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הלכה חמורך</b>. לשון נופל על לשון, חמור שהחמיר ואסר. ועוד אפשר לומר דאמר בלשון זה, לרמוז דאע"ג דבכתובות פ"ט ס"ל דמרחמין בדין, ס"ל הכא בענין זה אין מרחמין, ואפילו יצטרך למכור חמורו לשלם חייב לשלם. דאין לומר דמחמת עני[ו]תו אמר לשון זה, דהא עשיר היה כדמסיק בש"ס <small>(נדרים סב.)</small> בההוא עניינא דאכיל תאנים בשדה חבירו:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מלובן וצואי</b>. פי' הר"ב מלובן מצואי, שרוחץ מצואתו, ע"כ. והכי פי' לישנא דמתניתין בדקדוק, מלובן והוא עדיין צואי, כלומר שאינו מלובן ממש בצבע לבן אלא שרוחץ לבד מצואתו, ולפי זה אם הוא מלובן ממש לוקחין ממש, דכולי האי לא טרח, כן נראה:
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>זה הכלל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו</b>. כולל כל הדינים השנויים במשנה זח"ט, ונרמז בו קצת מדיני משנה י' באמרו דנו ומעידו, דמשמע דווקא אותו דבר, לאפוקי מדר' יהודה דמשנה ט', וזה הוא כשלא נרבה הד"א בק"ו, דאז גם על הדבר אחר לא דנו ולא מעידו, ודבר זה הוא מלתא דפשיטא דאדם דן ק"ו מעצמו:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>באטלז</b>. שם כולל לשוק ולבית מטבחים, כן משמע בערוך. ולפי זה נמכרים באטליז. ר"ל בשוק שמוכרים בהמות חולין חיין, ובההיא דכריתות <small>(פ"ג מ"ז)</small> דקתני אר"ע וכו' באיטלז של אמאום שהלכו ליקח בהמה למשתה, ולא קתני ליקח בשר. ונשחטין באטליז. ר"ל בבית המטבחים שמוכרים בשר חולין, ולפי זה אתי שפיר להקדים נמכרים לנשחטים:
+
+<b>הניתן להקדש</b>. לכאורה ה"ל לשנותו אחר ונשקלין בלטרא שהנייתן להקדש, אלא דלא הוה שייך שפיר למימר חוץ, דכיון דפירט טעמו של כלל אין הבכור והמעשר שהנייתו לבעלים כלול בו דיצטרך להוציאו לחוץ, ולפי זה היה צריך להאריך בדבורו לאשמועינן מחדש דין הבכור והמעשר, אבל עתה שלא פירש טעמו של כלל עדיין הבכור והמעשר כלול בו שאף הוא בכלל פסולי המוקדשין, ומשום הכי שייך שפיר למימר ביה חוץ, ואחר שאמר חוץ נותן טעם למה נשתנו אלו ואלו הואיל וכלם פסולי המוקדשין הם:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא ימנה ישראל עם הכהן</b>. הא דלא קתני לא ימנה הכהן לישראל על הבכור, אלא קתני לא ימנה ישראל דמשמע מעצמו, י"ל דמשום ב"ה דמתיר אף נכרי שנאו בלשון זה, דהוי ההיתר דומיא דהאיסור, דהנכרי מעצמו אם ימנה יכולים לקבלו אבל לא שיהיה מותר לכתחילה למנות אותו, דלא נכון לעשות כן אפילו בחולין גמורין, לאכול בחבורה אחת עמו:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הצורם באוזן</b>. סירכא דמעשה שהיה השכיח יותר נקט:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בני הכנסת</b>. שאעפ"י שאינם חכמים כל כך, יש להם קצת ידיעה הואיל ורגילים הם לבא תדיר לבית הכנסת, דמשום הכי נראה דבני הכנסת מקרו, לאפוקי בעלי קרנות, כן נראה:
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נפגמה אזנו</b>. באזן נקט נפגם ברישא, משא"כ באחריני משום דמעשה שהיה כך היה:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואלו הם מים הקבועים אכל לח ויבש של גשמים</b>. לח ויבש של שלחין. מדלא קתני ליה בהדי גשמים באמרו אכל לח ויבש של שלחין או של גשמים, ש"מ דלא קאי ארישא ואלו הם מים הקבועים, אלא אסיפא דאינו מום, ואכל היבש ואח"כ אכל הלח דקתני, אגשמים קאי, ולרבותא שנאו אחר של שלחין, דאעפ"י שהוא של גשמים שאמרנו ברישא דהוי מום, מ"מ כשהפך הסדר אינו מום, ולגלות יותר דבריו דאגשמים קאי, הוסיף עד שיאכל היבש אחר הלח, ואז הוי מום, ואי אשלחין קאי, הא דקאמר דאף כשיאכל הלח ואח"כ היבש אינו מום, א"כ אין החסרון הזה צריך טעם, כי מלשון המשנה מדוקדקת בלי שום דוחק הוא מובן מעצמו:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אין לו בצים</b>. כדרכו דהיינו בשני כיסים, מכלל דהם בכיס אחד. וה"ט דלא קתני אין לו שני בצים, כדקתני ר' ישמעאל שני בפירוש, דהא יש לו שני בצים אלא שאינם כדרכם בשני כיסים, משא"כ בביצה דקתני בפירוש אין לו אלא ביצה אחת, דמשמע דהביצה היא אחת, אבל הכיסים הם שנים, ובזה המשנה מובנת. ומ"מ עדיין צריכים אנו למודעי שיתן טעם לסתימת הלשון הזה, כי אנכי לא ידעתיו:
+
+<b>או שאין לו אלא ביצה אחת</b>. פי' הר"ב ושני כיסים. וצ"ל דמשתנה הכיס מבחוץ מחמת חסרון הביצה, דהא אין שוחטין אלא על מומין שבגלוי והביצה אינה גלויה, כנלע"ד:
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>נשבר עצם ידו או עצם רגלו</b>. משום דבקרא <small>(ויקרא כא, יט)</small> כתיב בפירוש שבר יד או שבר רגל. שנאו גם הוא בפירוש מה שלא עשה כן במשנה ז':
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>אחת מבציו גדולה כשתים מחברתה ולא הודו לו חכמים</b>. כתב הר"ב דהלכה כחכמים. וצ"ל דאין הכיס מבחוץ משתנה אעפ"י שהביצה גדולה, דבלאו הכי הוה ליה מומים שבגלוי, כנלע"ד:
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עינו אחת למעלה ��עינו אחת למטה</b>. כמדומה לי דאו או קתני, דאי לא תימא הכי הוי זו ואצ"ל זו, שהרי כבר פסל שני עיניו למעלה וכן שני עיניו למטה. ואע"ג דלכאורה לפי הס"ד דש"ס <small>(דף מד.)</small> נראה דאינו כן, שהרי הקשה עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה היינו רואה את החדר ואת העליה כאחת, אם פירושו הוא ראיית עינו. מ"מ על פי המסקנא דהוי עינו ממש איכא לפרשו באו או, ונפקא מינא שכשעינו אחד לבד הוא חוץ ממקומו אעפ"י שהאחר במקומו פסול, משא"כ לפי הס"ד דבעינן שיהיו שניהם חוץ ממקומם. ודעת הרמב"ם בחבורו נראה כמ"ש שהרי בפ"ח מה' ביאת מקדש <small>(ה"ו)</small> העתיק השתי בבות ראשונות דמתניתין דהיינו שתי עיניו למעלה ושתי עיניו למטה, ולא העתיק לבבא זו אחריהם, אלא אחר שהעתיק כל שאר המומים שיש בשתי העינים יחד כתב ז"ל: מי שאחת מעיניו משונה מחברתה בין במקומה בין במראה וכו', ע"כ:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הצמם והצמע</b>. לפי סדר האלף בית הצמם קודם לצמע, וסדר זה נוח לזכרון. ולפי שענין המשנה הזאת קאי במומי גודל וקוטן, פי' בראשונה צמע שהוא מום דומה לשאר מומים הנזכרים משא"כ הצמם, ולכן הקדימו בשמו ולא בפירושו:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>והגיחור</b>. פי' הר"ב אדום כארגמן ע"כ. מה שפירש אדום הוא מהש"ס <small>(דף מה:)</small> אבל כארגמן אינו מן הש"ס, דאין הארגמן אדום אלא ירוק כזהב כמו שהוכחתי בספרי מעשה חושב, והארכתי עוד בצבעים אלו בריש פ"ט דכלאים בד"ה צמר ופשתים:
+
+<b>והננס</b>. דומה לקטן, ואעפ"י כן לא שנאו אחר השוטה כדרכו בשאר המקומות, אלא אחר הכושי וכו', משום דדמי להו דהמום ניכר לעין כל, משא"כ החרש והשוטה. ועוד דהכא ניחא ליה לסמוך שיכור לשוטה דדמי ליה:
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עד שיפטרו רחם מישראל</b>. היא נקראת מבכרת ומשום הכי הכא הוי בכור אף לכהן, ועל פי זה נתישב קושיא לשון עד, שהרגיש בו התי"ט:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>והשני לחמש סלעים</b>. שינה מלשון הת"ק, כדי שלא נטעה לומר דאדבריו דאמר לא קאי, ונפרש דבריו הפך ממה שבא להורות:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רמ"א אם נתנו וכו'</b>. כתב הר"ב מטעם שאין ברירה. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ז דאהלות על ענין הברירה:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואם לאו פטורין</b>. אע"ג דבני שני נשים הם ומן הסתם אותו הממון מעיקרא עומד ליחלק, דאין דעת' נוחה זה מזה, ואיכא למימר דבענין זה יש ברירה, א"נ איכא למימר כיון דירושה נזכרה בחלוקת האחים של שתי נשים כדכתיב <small>(דברים כא, טז)</small> והיה ביום הנחילו את בניו לא יוכל לבכר וכו'. דבכגון זה נקראים יורשים ויש להם דין יורשים, קמ"לן דאף בענין זה פליגי, ובזה נחה הרגשת התוספות שהעתיק התי"ט:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ואינו נוטל וכו' ולא בראוי כבמוחזק</b>. סירכא דסיפא נקט, והתם הכי פירושו בראוי שהוא כאילו היה מוחזק, וזה כגון שהיה אבי אביהם חי וכו', ובזה אזלא לה הרגשת התי"ט:
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כמלוא רגל בהמה רועה</b>. מלתא אגב ארחיה קמ"לן, דרועה אחד לא יקבל עליו לשמור הבהמות הרחוקות ממנו יותר מי"ו מילין, דא"א לו לשמרם כלם. כן נראה:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ויתום</b>. משום דבעי מימר אחריו איזהו יתום וכו', לא שנאו אחר יוצא דופן אע"ג דדמי ליה כמ"ש התי"ט בשם הר"י קורקוס, אלא שנאו אחר יוצא דופן:
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בפרס</b>. לשון קצרה דבר. ועוד רמז באמרו בפרס הפסח וכו', טעם זמנם שהוא לתקן הרגלים כמ"ש הר"ב:
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>לא סקרו בסקרא ולא מנאם בשבט</b>. לא זו אף זו קתני, דשבט נזכר בתורה בפירוש, כל אשר יעבור תחת השבט <small>(ויקרא כז, לב)</small>:
+<br><b>בכורות</b> מתחיל בהא ומסיים בשין היינו שה, כי רוב דיני מסכתא זו מדברים בשה, כי בכור בהמה טהורה נוהג בשה, והטמאה נפדית בשה, והאדם נקרא שה כדכתיב (ירמיה נ, יז) שה פזורה ישראל. והמעשר נמי נוהג בשה. ועוד רמז לנו שנתקדשו הבכורות מזמן מכת בכורות, שנצולו בזכות קרבן פסח הנעשה משה כל בכורי ישראל:<br><b>סליק</b> מסכת בכורות. צאן אדם חמור ופרות:<br><b>כי</b> יהיה לישראל צאן הרבה בתוך גדרות.<br><b>אז</b> ילמוד בתורת אל במשנה ובבכורות:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Chullin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.txt

@@ -0,0 +1,376 @@
+Hon Ashir on Mishnah Chullin
+הון עשיר על משנה חולין
+Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה חולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+חולין
+<br> חולין יש בו י"ב פרקים כנגד י"ב דברים עקריים שנזכרו בו, והם שחיטה. כסוי. טריפה. טומאת אוכלים. ראשית הגז. שלוח הקן. בשר בחלב. גיד הנשה. אותו ואת בנו. מתנות כהונה. סימני חיית הארץ. וסימני דגי הים. וע"ד הנסתר י"ל להיות כי חולין הם במטטרון כמבואר במאורות נתן (מאורי אור אות הח' סי' ע"ו), וידוע שהוא ביצירה ששם עץ הדעת טוב ורע איסור ומותר, ובו מקנן ז"א אשר לו שם הויה שבו י"ב צירופין:
+<br>
+<br><br><b>הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין</b>. סדרם כפי הסדר ששנאם לעיל, ועוד משום דחוץ קאי על ובכל שוחטין לבד, שנאו בסוף:
+
+<b>והמגרה</b>. מגל קציר אצטריכא ליה ומגירה נשנית אגב, משום הכי שנאה אחריו:
+
+<b>ואם החליקו שיניה הרי הוא כסכין</b>. ולא גזרינן דילמא מאן דחזי לשחוט בו ולאו אדעתיה דהחליקו שיניה, אתי למשרי מגל קציר לשחוט בו לכתחילה בדרך הולכה, דהוה ליה גזירה לגזירה, דהולכה גופא לא אסירא אלא משום גזירה דהובאה. וליכא למימר דילמא אתי למשרי מגל קציר אפילו בדרך הובאה דודאי קורעת, דבטלה דעתו אצל כל אדם, דכ"ע ידעי דאסור לשחוט ע"י פגימה הקורעת:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>השוחט שני ראשין כאחד וכו' שנים אוחזין וכו'</b>. לא כללם בבבא אחת משום דרישא בקדשים וסיפא בחולין כמ"ש התי"ט:
+
+<b>שנים אוחזין וכו' שחיטתו כשרה</b>. קתני שחיטתו לשון יחיד, דאין השחיטה קרויה אלא על שם אחד מהם, והדבר שקול בעיני, אי אזלינן בתר המברך אפילו עומד למטה, או בתר העומד למעלה האוחז בקתא של סכין כדרך כל השוחטים, ונפקא מינה לענין כסוי הדם, דמי שהשחיטה נקראת על שמו הוא יכסה <small>(עי' דף פז. ושפך וכסה מי ששפך יכסה)</small>, כן נראה:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>נפלו כליו והגביהן</b>. אצטריך לאשמועינן דאע"ג דיכול לגמור השחיטה קודם שיגביהם, יכול להגביהם כדי שלא יטנפו, כל זמן שלא ישהה שיעור שחיטה, ודבר זה לא שמעינן ליה מסכין:
+
+<b>השחיז את הסכין וכו'</b>. מלתא אגב ארחיה קמ"לן דאיש העף בשחיטה בלי שקדם לה טירחא אחרת, דיינינן ליה כמתעלף ולא מוקמינן ליה לשוחט, כן נראה:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כלל אמר ר' ישבב וכו'</b>. הכא אינו אומר זה הכלל אלא כלל אמר רבי ישבב, אע"ג דכבר הזכיר שמו לעיל, משום דהפסיקו רבי עקיבא:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>לשם וכו' לשם וכו'</b>. אצטריך דלא תימא עד שישחוט לשם כולהו כאחד:
+
+<b>לשם מדברות</b>. ק"ק דה"ל לשנותו קודם ימים ונהרות:
+
+<b>שנים אוחזין</b>. פי' שנים שאוחזין, אבל שנים אוחזין דמשנה ב' לפי מ"ש התי"ט התם דר"ל דלכתחילה, אין פי' זה עולה. ואין לומר דהתם נמי צריך לפרש הכי ואיירי בקדשים דומיא דרישא ובדיעבד, דהא אמרו עלה בש"ס דחולין דף ל' ע"ב דאין חוששין שמא ידרוסו זה על זה, ואי בדיעבד אין חוששין שמא דרסו הל"ל, דבאמרם ידרוסו משמע ששוחטין לכתחילה ואין חוששין שמא ידרוסו:
+
+<b>שחיטתו פסולה</b>. ה"נ קתני שחיטתו לשון יחיד, על כי שחיטה זו פסולה מפני המחשבה רעה שחשב אחד מהם:
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אין שוחטין לתוך הגומא כל עיקר</b>. אבל עושה גומא בתוך ביתו. כדי שיכנס הדם. המפוזר בחוץ לתוכה. ויהיה ביתו מנוקה. ובשוק אף כן לא יעשה. ובדיוק לישנא דמתניתין החסרון מובן בפשיטות, דכמעט לא שייך לומר בה חסורי מחסרא, ומשום דבעושה מקום חוץ לגומא חילק בין שוק לבית, בגומא עצמה דאין בו חילוק זה דלעולם אסור קתני כ�� עיקר:
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>השוחט לשם עולה לשם זבחים לשם אשם תלוי</b>. כסדר הזה נשנו בויקרא:
+
+<b>לשם פסח</b>. משום דאמרי קשחיט שלמים בחוץ שנאו בתר שלמים:
+
+<b>שנים אוחזין וכו' שחיטתו פסולה</b>. עיין מ"ש על כיוצא בזה במשנה ח':
+
+<b>אסור</b>. אע"ג דאסור ופסול חדא מילתא היא כמ"ש התי"ט, מ"מ יש לדקדק בו מדשני התנא בדבורו הרגיל, ולומר דרמז לנו התנא הכא בסוף דיני שחיטה, דאיסורא נמי איכא לנבל בהמה לכתחילה ולאוסרה באכילה ללא צורך, דהכי איתא בירושלמי <small>(עי' תוס' ע"ז מ. ד"ה אמר ועי' ב"י יו"ד קטו אות ג)</small> דכשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר. וטעמא נ"ל עפ"י מה שכתוב בלמודי האר"י זלה"ה דשמא יהיה שם באותו דבר נפש בן אדם, המתוקנת ע"י אכילת אדם אותו הדבר בברכתו הראויה אליה ובכוונה רצויה, ואם יאסר אותה והיא מותרת הרי הוא גרמא בנזיקין שאין אותה הנפש מתתקנת, ואדרבא ע"י זה אפשר שיורידנה במדרגה יותר גרועה שתאכל מבהמה טמאה או כיוצא בה, וכתיב <small>(משלי יז, כו)</small> גם ענוש לצדיק לא טוב:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נקובת הושט ופסוקת הגרגרת</b>. אע"ג דמשנה זו קודם חזרה נשנית ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה, מ"מ סידרא רבינו הקדוש בענין שנבין האמת, והוא כי באלו השתים הבהמה הוי נבלה ולא טרפה מאחר שהודה ר"ע לרבי ישבב, והיינו דשינה בהם בשנותו נקובת וכו', ולא קתני ניקב ונפסק כמו באחריני:
+
+<b>ניקב קרום של מוח</b>. לבית חללו דהיינו הפנימי, משום הכי לא שנאו ברישא אלא הכא סמוך לניקב הלב לבית חללו, ועל סירכא זו נשנית בכולי משניות דפרקין:
+
+<b>נשברה השדרה וכו'</b>. שנאו אחר ניקב הלב לבית חללו, לומר דדומה לו, דטריפה מפני שנפסק מה שבבית חללה דהיינו החוט, ולא מחמת השבירה:
+
+<b>הריאה שניקבה וכו'</b>. משום דבעי למימר בה ענין אחר, דהיינו שחסרה, לא קתני כמו באחריני ניקבה הריאה וכו', וה"ט לכרס הפנימי שניקבה וכו':
+
+<b>לבית הסמפונות</b>. לסמפונות לא קתני אלא לבית הסמפונות, ש"מ דלסמפון הגדול שבו שופכין כל הסמפונות קאמר:
+
+<b>ניקבה המרה</b>. שנאו הכא סמוך לניקבו הדקין, לרמוז דזה כזה, דבעינן שינקב למקום שאין דבר אחר סותמה, להיות טריפה כמו הדקין:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלו כשרות וכו'</b>. סירכא דסדר אלו טריפות נקט:
+
+<b>ניטל לחי התחתון</b>. שנאו הכא סמוך לדיני הכליות, משום דזה כזה, דלא בכל ענין כשרים כמ"ש הר"ב:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ר"א בר צדוק אומר</b>. אע"פ שהתי"ט כתב בשם המגיד דס"ל להרמב"ם דלא פליג, אין לנו שום הכרח לומר כן, ושמא דת"ק לא ס"ל שיהיה זה סימן מובהק:
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>רבי יוסי אומר ושמו חגב</b>. התי"ט כתב דהרא"ש <small>(סי' סו)</small> הוכיח דלא פליג. והאמת כך הוא, דמדלא נקט ת"ק ראשו ארוך, ש"מ דאייתר חגב לשמו חגב כדאיתא בש"ס <small>(דף סו.)</small>, זו היא הוכחת הרא"ש. והכא לא עלה בידי למצוא טעם אמאי דלא תני אמר ר' יוסי, וגם א"א לומר דלא כדברי הרא"ש מן הטעם שהעתקתי, ודוחק הוא לומר דהין הכי נמי דפליג וחגב דריש ליה למלתא אחריתי, דלא יש לזה גילוי בש"ס. ואין לומר, אלא דאי הוה קתני אמר ר"י ושמו חגב, איכא למטעי ולמימר דכללא יהיב דכל ששמו חגב ודאי אית ביה כל הסימנים הללו, ונפקא מינא למאן דמשכח חגב דרגליו וקרסוליו וכנפיו חתוכות, דכל דקרו ליה חגב ודאי טהור הוא, ואינו כן, דאפשר דיקרא חגב ולא יהיה לו סימנים הללו. לכך קתני ר"י אומר ושמו חגב, דמוכח מלשונו דמוסיף עוד סימן על הסימנים האמורים, ודוק. או אפשר דהוי איפכא, ובהא פליג את"ק, דלת"ק לא סגי בשמו חגב להבחי�� בין הטהור לטמא כי לא חזי שאר הסימנים, לכך לא הזכירו אע"ג דאף הוא ס"ל דבעינן שמו חגב, ולר"י סגי, דס"ל דליכא חגב דיהיה שמו חגב שלא יהיה בו גם כן שאר הסימנים, אע"ג דאפשר שימצא חגב שיהיה בו כל סימני טהרה ולא יהיה שמו חגב, וחגב כי האי טמא הוא דהא בעינן שיהיה גם כן שמו חגב, לכך קתני ליה בלישנא דפליג, וזה נלע"ד אמיתי:
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>חותך</b>. לכתחילה משמע, וזה יארע בבהמה המקשה לילד שיחתכו העובר שבמעיה להצילה, ואין בזה איסור צער בעלי חיים דאדרבא יפה הוא לה, ואגב עובר הניח לשון זה אף לטחול וכליות, ואף אלו אפשר דלרפאותה מאיזה חולי קא חתיך להו:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בין בבהמה טמאה</b>. הקדימה לטהורה, משום דאתיא מדרשא וחביבא ליה:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רבי שמעון שזורי וכו'</b>. אפשר דבאתריה לא היו חורשים בבהמה עד שתהא לה כ"כ שנים, ואי לאו הכי לא ידעתי אמאי נקט חמשה שנים:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בין בארץ בין בחוצה לארץ</b>. לא אשתמיט התנא לשנות בשום דוכתא דמכלתין בזה בין, כי אם הכא בבבא זו. משום דדין זה הוא דווקא בשני גופים, וארץ וחוצה לארץ הם שני מקומות, ואילו לא שנה בין איכא למטעי ולומר, דאע"ג דדבר זה אינה חובת קרקע, כיון דדין זה בעניינא דקדשים כתיב, לא קרבי אלא בארץ מאחר שנכנסו בה ונבנה בית המקדש, דבעינן שישחוט לפחות אחד מהם בארץ להיות חייב, והכי היינו מפרשים בארץ ובחוצה לארץ:
+
+<b>בין בארץ בין בחוצה לארץ</b>. אע"ג דבבא זו לא נשנית אלא אגב חולין ומוקדשין דאצטריך, הקדימה משום דבעי לאחר בבא דחולין ומוקדשין לכלהו, דכיצד דמתניתין לא קאי אלא עליהו, ולא הקדים בפני הבית דאף הוא אצטריך, לבארץ, משום דבתחילה נכנסו לארץ ואח"כ נבנה הבית, ומהאי טעמא הקדים חולין למוקדשין אע"ג דהוי זו ואצ"ל זו, כיון דבעניינא דקדשים כתיב, משום דהבהמות חולין היו טרם הוקדשו, אבל בארץ ובפני הבית אע"ג דחוצה לארץ ושלא בפני הבית קודם, לא חש להקדימם מהאי טעמא דאמרן בחולין ומוקדשין, משום דלא הוי ארץ וחוצה לארץ מקום אחד, ולא בפני הבית ושלא בפני הבית זמן אחד, כמו דאפשר להיות חולין ומוקדשין גוף אחד, משום הכי לא חש להא אלא סידרם בסדר לא זו אף זו, וסירכא דהאי מתניתין נקט בכולהו שאר פרקי דמכלתין דדמו להאי:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אלף</b>. אלו קתני הרבה, היה מאריך בלשונו אות אחד, וה"ט נמי למאה דמשנה ד' פ"ו, וה"ט לכל כיוצא בזה, מלבד הטעמים אחרים שכתבתי בכל אחד במקומו:
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כסהו הרוח חייב לכסות</b>. כשנתגלה, וה"ט דשנאו אחר כסהו ונתגלה אע"ג דדומה לבבא ראשונה דחייב:
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>או בדם החיה</b>. ובזבחים פ"ה משנה ו' דתנן לבבא זו לענין קדשים תנן חיה בלא הא הידיעה, וטעמא דהתם כל חיה במשמע, דאין שום חיה קרבה, ולכן אין שום דם חיה ראוי לזריקה, אבל הכא איכא דם חיה דחייב בכסוי, ולכן צ"ל החיה דלא בר כיסוי דהיינו שלא נשחטה, דדמה הוא דם הקזה וכיוצא:
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כבשר בלפת</b>. כתב הר"ב, דהכי גמירי הלכה למשה מסיני. ואע"ג דלית הלכתא כמשנה זו וכמ"ש הר"ב, לא נדחית מפני זה ההלכה, דנפקא מינה בנתבשל גיד דהיתר בבשר אסור דמשערין אותן כך, דהא שיעור זה הוא בששים כמ"ש התוספות שם בדף צ"ז ע"ב ד"ה [כל איסורין] (על השיעורין) וכו' ע"ש, והכי הלכתא. והא דלא קתני סתם בשישים, מלתא אגב ארחיה קמ"ל דבשר בלפת לא יהיב טעמא ביותר מששים, משא"כ בצל וקפלוט הנזכר בש"ס ע"ש:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואינו נוהג בטמאה וכו'</b>. משום דר' יהודה דלעיל אגב שליל שנא חלבו, והוצרך לשנות פלוגתא דר"מ דקאי אף על החלב, ובזה הפסיק הענין הנוהג ואינו נוהג, לא קפיד לשנות דין זה עוד עד לבסוף אחר שגמר כל דיני גיד:
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ובה"א לא עולה ולא נאכל</b>. לשון הר"ב, ואין להקשות ב"ה היינו ת"ק דאמר לעיל דאסור להעלותו עם הגבינה על השלחן, די"ל דה"ק דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה, ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת, דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, עכ"ל. כל זה הוציאו מהתוספות <small>(דף קד:)</small> וז"ל אמאי דגרסינן בש"ס <small>(שם)</small> ר' יוסי היינו ת"ק וכי תימא וכו' אלא קמ"לן מאן ת"ק ר' יוסי. וז"ל התוספות: ר"י היינו ת"ק. אב"ה לא פריך היינו ת"ק, דהכי קאמר דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה, ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, עכ"ל.
+<br><b>והנה</b> תחילת דברי התוספות מובנים, דמדהקשה הש"ס דר' יוסי דאמר זו מקולי ב"ש וכו' היינו ת"ק דאמר העוף עולה וכו' דברי ב"ש וכו' ובה"א לא עולה, הוה ליה להקשות אב"ה הקודם לר' יוסי, דהיינו ת"ק דריש פרקין דקאמר דכל הבשר אסור להעלות חוץ מבשר דגים וכו', דכלל בשר עוף בכלל אסור העלאה כב"ה. וקאמר דלא הקשה בש"ס זה משום דקסברא דת"ק נמי כי אמרו אליבא דב"ה דווקא אמרו, והוא הוא שגילה בסיפא ואמר דדבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה, וכלומר דאין סברא זו דאמר ברישא דכל הבשר אסור להעלותו סברא מיוחדת לו לבד בכל הבשר, דבשר עוף דהוא בכלל כל הבשר ואסור להעלותו אינו אלא סברת ב"ה, וב"ש חולק בזה. ונפקא מינה שאם תמצא איזה סתם דקאמר דמותר, דלא תסמוך עליו, דסברת ב"ש היא. וכה"ג מצינו בש"ס דיבמות דף קכ"ב ע"א.<br><b>ומטעם</b> זה אתי שפיר דאין זה סתם ואח"כ מחלוקת, דאין כאן סתם כלל, דאין הסתם סברא מיוחדת לת"ק אלא סברת ב"ה היא, כמו שפירש אח"כ שהסתם הוא לב"ה דווקא, ודומה זה למאי דאמרינן בכמה דוכתי מתניתין ר' פלוני היא, דפירושו הוא דאין לאותה משנה דין סתם אלא דין יחיד שהוא יחיד שנאה. ומכיון שכן הוא, לא ידעתי מאי קאמרו התוספות ואין זה סתמא ואח"כ מחלוקת, דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. שהרי אף אי לא הוי מחלוקת זה דב"ש וב"ה לא הוי סתם ואח"כ מחלוקת מהטעם שכתבתי, ועל זה צ"לע. ויהיה מה שיהיה הר"ב שהעתיק דברי התוספות אלו, בגמר דבריו נתפס דאין פירושו דיבמות פ"ג משנה א' על אינה משנה, דפירש ומהפכינן לה, מחוור. שהרי כי מהפכינן לה נמי הוי מחלוקת, וא"כ מאי קאמר הכא דלא הוה מחלוקת משום דאינה משנה. ודוחק הוא לומר דה"ק, ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם, דהכי יסבור הר"ב, דלפי זה יהי קשה איך נפסוק הלכה כב"ש לגבי ב"ה, דב"ה הוא דאית ליה סברת הסתם דאין הלכה כמותו, שאינו כן דב"ה לית ליה סברת הסתם על כי ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ומהפכינן לה ונמצא דב"ש הוא דאית ליה סברת הסתם דאין הלכה כמותו, דא"כ קשה מה שהקשה התי"ט דלמה פסקו כת"ק, אלא ודאי צ"ל דאין פי' זה מחוור, ואף מה שפירש התי"ט לא אתי שפיר כמו שהוכחתי ביבמות ע"ש, ועיין עוד מ"ש בפ"ד דנדה משנה ג':
+<b>אר"י זו מקולי ב"ש וכו'</b>. ש"ס והעתקתיה לעיל, ר"י היינו ת"ק וכו', מאן ת"ק ר"י, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. והא דלא קתני בקצור אר"י העוף עולה וכו' דברי ב"ש וכו', י"ל משום דאיכא למטעי ולמימר דהוא פליג אר' יוסי וס"ל דאין חולק בזה, אבל באמרו מתחילה הוא בעצמו העוף עולה וכו', ואח"כ קאמר אמר ר"י שפירושו דאמר, ש"מ דהמחלוקת סתמא הוא דכ"ע מודו שיש בו מחלוקת, אלא שעיקרו יצא מפי ר' יוסי. וקמ"לן בזה דבעי אדם לומר דבר בשם אומרו, ד��י לאו דאתא לאשמועינן דבר זה, לא הוה נפקא לן מידי במה שהיינו יכולים לטעות ולומר דהת"ק ס"ל דאין בזה מחלוקת, דסוף סוף ב"ש הוא החולק ולגבי ב"ה אינו חשוב לכלום, אלא דלא הוה שמעינן זה הכלל דבעי למימר דראוי לומר דבר בשם אומרו. ואע"ג דמדקתני אמר ר' יוסי ידעינן דלא פליג, ועל כרחין היינו אומרים דלומר דבר בשם אומרו קתני ליה, מ"מ אי לאו דשני תנא בדבוריה, הייתי אומר דעל כי לא פליג אעיקר הדין, דאף הוא מודה דסברת ב"ה דהלכתא כותיה כסברתו, קאמר בלשון זה דאמר ר' יוסי, אבל הין הכי נמי דקמפלגי בהא, דלדידיה הוא ככ"ע, ולר"י יש בו מחלוקת, ולא הוה שמעינן זה הכלל דבעי למימר דאדם חייב לומר דבר בשם אומרו:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שני אכסנאין</b>. מסתמא אינם מכירין זה את זה, להיותם אורחים הבאים כל אחד ממקומו, ובכה"ג דווקא התירו משום הכי לא נקט שני אנשים:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רע"א</b>. אע"ג דלא פליג את"ק קאמר רע"א, משום דפליג אר"י, כמ"ש הר"ב:
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והאלל</b>. למאן דמפרש <small>(ריש לקיש, קכא.)</small> בשר שפלטתו סכין ונשאר דבוק לעור, צ"ל דלא שנאו אצל העור אלא הפסיק ביניהם ברוטב, דלא תימא דאין העור מצטרף אלא אם כן יש עליו אלל, והואיל ושנא רוטב שנא קיפה שהם התבלין היורדין בשולי הקדרה תחת הרוטב:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>והלטאה והחומט ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה</b>. הקדים התנא הלטאה לחומט, אע"ג דר' יהודה אלטאה פליג, משום דכך הוא סדרא דקרא <small>(ויקרא יא, ל)</small>:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שתחבן בקיסם וכו'</b>. ז"ל הרמב"ם בפ"א מה' שאר אבות הטומאות <small>(הי"ב)</small>: עור שיש עליו כשני חצאי זתים בשר נבלה, העור מבטלן ואינם מטמאים לא במגע ולא במשא, שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא, אבל שני חצאי זתים שתחבן בקיסם הנושאן טמא שהרי נשא כזית, והנוגע טהור שאין חבורי אדם חבור, והוא שיהיו שניהם מרודדים ודבוקים זה בזה עד שינטלו כאחד, אבל אם היה חצי זית זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אפילו הוליך והביא כל היום כלו טהור, עכ"ל.
+<br><b>ופי'</b> דבריו לפי הנראה מהש"ס לר"ע דהלכתא כותיה כך הוא, עור וכו' העור מבטלן, ואין לעור דין שומר, ולכן הנוגע בהם מאחורי העור אינו מטמא במגע, דמשום הכי אינו מטמא במשא, שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע מכל צד אינו מטמא במשא. אבל שני חצאי וכו' והנוגע טהור, פי' הנוגע באחד משניהם אעפ"י שהם מחוברים ע"י אדם, אינו כנוגע בשניהם, אבל אם נוגע בשניהם ודאי טמא, וכ"כ בפ"ד מה' טומאת מת <small>(ה"ה)</small> כזית מן המת שחתכו לחלקים ורדדו ודבקו מטמא באהל ובמשא, ואינו מטמא במגע קצתו אעפ"י שחברו, שאין חבורי אדם חבור, ע"כ. דבאמרו קצתו משמע כמ"ש, שאם נגע בכלו דהיינו שנגע בשניהם ודאי מטמא במגע, ככל שני חצאי זתים דעלמא בלי שום חבור שהנוגע בשניהם טמא וכמו שפסק בסוף אותו הפרק, ומשום הכי הוא מטמא הכא במשא מפני שמטמא נמי במגע כשנוגע בשניהם, וכה"ג כשנושא שניהם מטמע במשא, אבל אם היה חצי זית וכו', אף כי מטמאים במגע על הדרך שאמרנו, מ"מ אינם מטמאים במשא שהרי אינם ניטלים כאחד שלא ע"י בית יד, ולהטמאות במשא בעינן שינטל כל הכזית כאחד, ואף כי מחובר בידי אדם לא איכפת לן כל שאינו צריך שום בית יד כדי לישא אותו, כל זה נראה מסוגית הש"ס <small>(דף קכד)</small>. ואף רש"י ז"ל יש לפרשו הכי בלי דוחק ע"ש יפה יפה, ואין אנו צריכים למה שנדחק התי"ט בשם הכסף משנה ולאפושי פלוגתא, ואף כי מתחילת הסוגיא נראה דרדוד דש"ס הוא בידי שמים כמו שחשב הכסף משנה לפרש בלשון רש"י, מ"מ המדקדק היטב יר��ה שאין לומר הכי אלא דוגמא בעלמא הוא דנקט הש"ס ברדוד:<br><b>והבט</b> עיניך וראה דתנן (התם) עור שיש עליו כזית בשר הנוגע (בציר) [בציב] היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא. ובש"ס <small>(שם.)</small> לא שנו אלא פלטתו חיה אבל פלטתו סכין בטיל וכו' ואפילו כנפיא, כדאמר רב פפא במרודד הכא נמי דבטיל כי פלטתו סכין אפילו כנפיא הוא במרודד, זה הוא תורף הענין ע"כ. ופי' רש"י <small>(שם:)</small> במרודד. דק וקלוש וארוך ור(ו)חב, דכי מצרפת ליה הוי כזית, ומיהו לא טרח איניש ומצ(ט)רף ליה, ומיהו פלטתו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל, עכ"ל. הרי מבואר דכ"ע מודו דכזית אפילו כלו מרודד כי פלטתו חיה לא בטיל ומטמא, ובסוף אותה סוגיא <small>(שם)</small> אמרינן בשמא דעולא שהוא מרא דשמעתא קמייתא, דלטמא במשא בעינן שיהיה נישא בבת אחת בלא בית יד (דבר) אחר, ומקשה תלמודא תנן היו עליו שני חצאי זתים מטמאים במשא ולא במגע דברי ר' ישמעאל, אמאי והא לאו נישא הוא, ופי' רש"י: דברי ר' ישמעאל, אלמא כיון דאין עור מבטלו מטמא במשא ואע"ג דלאו מחובר הוא ביחד, ע"כ. ומשני אמר רב פפא במרודד. שיש כאן חצי זית ורחוק ממנו חצי זית, ורצועות בשר מזה לזה ומחברתו, ע"כ <small>(רש"י)</small>. ואי אמרת בשלמא שאלו השני חצאים אינם מחוברים זה עם זה ע"י רצועות בשר המרודדות אלא בידי אדם אתי שפיר, דבכזית דרישא שהוא כלו מחובר בידי שמים אלא שהוא מרודד, מודה ר' ישמעאל דמטמא במגע דלא הוי נוגע וחוזר ונוגע, משא"כ הכא דהשני חצאים אינם מחוברים אלא ע"י רידוד בני אדם, דהוה ליה נוגע וחוזר ונוגע ומשום הכי אינו מטמא במגע לר"י, אלא במשא, מפני שלהיותו מחובר ע"י רדוד אפשר להנשא כלו כאחד בלא בית יד אחר. אלא אי אמרת דהאי מרודד דהכא נמי הוא בידי שמים, השתא ומה כשהכזית מרודד כל כך שהוא כנפיא מודה ר' ישמעאל דמטמא במגע, כשהכזית יותר מצורף שיש שני חצאי זתים מקובצים ואינם מרודדים אלא מעט באמצעם לא כל שכן. אלא ודאי מוכרחים אנו לומר כפי' הרמב"ם, שהשני חצאי זתים הם מרודדים בידי אדם, וזו היא ממש כוונת רש"י.<br><b>ומשום</b> דפסק הרמב"ם כר"ע דהעור מבטלם, כתב דאינם מטמאים אפילו במשא, משום דאינם יכולים לבא לכלל מגע אף מאחורי העור, אעפ"י שמלפני העור היו יכולים לבא לכלל מגע אילולי שהעור מבטלם, משום דאית ליה לר"ע יש נוגע וחוזר ונוגע, אפילו הכי אינם מטמאים במשא אע"ג דמחמת רדודם הם יכולים להנשא כלם כאחד. וכשהכזית כלו מחובר בידי שמים אף כי מרודד הוא, פסק ככ"ע דאין העור מבטלו ומטמא, דע"כ לא קאמר ר"ע דהעור מבטל הבשר שעליו אלא כל חלק בשר שהוא פחות מכזית, וכן פירש האי דמודה ר"ע בשני חצאי זתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא, דמוקי לה נמי בש"ס <small>(שם)</small> במרודד, דהיינו בידי אדם, דבהכי אתי שפיר שיש חדוש, דאע"ג דע"י חבור בני אדם אינו יכול לבא לכלל מגע במגע קצתו, מכל מקום הואיל וע"י מגע כלו דהיינו שיגע על השני חצאי זתים כאחד הוא מטמא דס"ל יש נוגע וחוזר ונוגע, מטמא אף במשא, להיותו מרודד ומחובר זה בזה בידי אדם בענין שיוכל להנשא כלו כאחד בלא הבית יד, ולא דמי לשני חצאי זתים שעל העור שאינם יכולים לבא לכלל מגע מאחורי העור אף אם יגע בשניהם כאחד מפני שהעור מבטלם, ומשום הכי אינם מטמאים במשא. ור"י אף הוא ס"ל דהשני חצאי זתים התחובים בקיסם המרודדים בידי אדם שיכולים להנשא כאחד מטמאים במשא, אע"ג דלדידיה אינם יכולים לבא לכלל מגע כלל משום דאין חבורי אדם חבור, והוא ס"ל דאין נוגע וחוזר ונוגע, משום דלית ליה זה הכלל דר"ע שכל שאינו בא לכלל מגע לא בא לכלל משא, אבל אי אמרת דמרודד דשני חצאי זתים שתחבן בקיסם הוא בידי שמים, הודאה זו דר"ע למאי נצרכה, הלא כשהכזית מחובר בידי שמים אפילו כלו מרודד ואפילו על העור דכי ליכא כזית במקום אחד קאמר ר"ע דמבטלו קא מודה דמטמא, כ"ש כשהכזית אינו כלו מרודד אלא באמצעיתו וגם שאינו על העור שיש לו כח לבטל דיודה ר"ע דמטמא, לכן נראה לע"ד דהאמת הוא כמ"ש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בין סתומים בין נקובים טמא</b>. משום דבסיפא צריך לשנות נקובים בסוף מפני האריכות שבו, שנאו כמו כן בסוף ברישא, אע"ג דהוי זו ואצ"ל זו:
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא</b>. בדר"י הוצרך לפרש שכנגד הבשר, כדי שלא נטמא יותר, ונראה דכנגד הבשר דקתני משמע כנגדו וכמותו, שאם נוצר מהשרץ צדו אחד והוא כעובי אצבע מצד הגוף, ומצד הראש הוא פחות משיעור זה, לא יטמא האדמה שכנגדו אלא בעובי אצבע כנגד הגוף ופחות ממנו כנגד הראש, כלל העולה כל מה שחסר מן השרץ מטמא באדמה ותו לא:
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הבשר צריך הכשר וכו' ור"ש מטהר</b>. כתב הר"ב דר"ש ארישא קאי וכו', ש"ס <small>(דף קכט.)</small>. וה"ה דקאי נמי אסיפא אמאי דתנן הבשר צריך הכשר כמבואר בש"ס <small>(שם:)</small> לעולם אסיפא ולאו אאבר אלא אבשר מה וכו', ע"ש ובמ"ש רש"י <small>(ד"ה אלא לעולם)</small>. ולפי זה אין להקשות אמאי נטר ליה עד הכא, והא דהוצרכה הש"ס לישבו ארישא, הוא משום דר"ש סתמא קאמר מטהר, דמשמע בין האבר ובין הבשר, וא"א לישבו על האבר כי אם ארישא, ודוק:
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הזרוע והלחיים והקיבה</b>. הא דלא תנן הלחיים הזרוע והקיבה, או הקיבה הזרוע והלחיים. יש לומר משום דסדרא דקרא נקט <small>(דברים יח, ג)</small>, והתם החשוב חשוב קדים, דהא לפי מעשה פינחס בזמרי, שעל ידו זכה למתנות אלו לכהנים כדאיתא במדרש <small>(עי' רש"י דברים יח, ג. מ"ש דורשי רשומות הי' אומרים וכו')</small> הוה ליה לכתוב הזרוע והקיבה והלחיים, שהרי בתחילה החזיק הרומח שבידו בזרועו שמפני זה זכה לזרוע, ואח"כ דקר את האשה אל קבתה שמפני זה זכה לקיבה, ואח"כ עמד ויפלל בלחייו ועקימת שפתיו שמפני זה זכה ללחיים, כדאיתא כל זה במדרש ובש"ס <small>(דף קלד:)</small>:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במאה</b>. לא מצאתי טעם למנין זה, כי אם דגילה לנו דבבכור בעל מום איירי כמ"ש הר"ב, על כי מאה הוא מנין אות קוף, והוא המנין הקטן שבאותיות שקר העומדות על רגל אחד כחיגר כדאיתא בש"ס <small>(שבת קד.)</small>, ואין לך מום גדול מזה. ועוד ידוע ליודעי חן כי קוף נקראת הס"א, כאמרם ז"ל <small>(עי' ב"ב נח.)</small> כקוף לפני אדם, כי כן יש להם אחיזה ברגל הקוף הארוך, והנה הס"א היא היא המטלת מום באדם ובבהמה, וסימניך קוף עם ג' אותיותיו הוא קפ"ט, וכן הוא מו"ם באותיותיו כזה מ"ם וי"ו מ"ם:
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל שהן</b>. נקט לשון זה לפי שאין לך צאן ראויה ליגזז שלא יהיה עליה צמר כמשקל קטן זה:
+
+<b>מלובן ולא צואי</b>. הכי פירושא דלישנא דמתניתין לפי פירוש הר"ב, וכמה הוא נותן לו משקל וכו', מלובן שיהיה לו משקל זה כשהוא מלובן, ולא די שיהיה לו משקל זה כשהוא צואי. משום הכי האריך התנא בדבורו ולא סגי ליה באמרו מלובן לבד, דהוה משמע דדין אחר הוא שצריך שיהיה הצמר מלובן, ודק נמי בלישניה בשנותו את טעמו של משקל זה באמרו כדי לעשות ממנו בגד קטן, אחר מלובן ולא צואי, דאי מלובן ולא צואי דין אחר הוא, לא הוה ליה להפסיק בין המשקל וטעמו בדין אחר שאין טעם זה שייך עליו, והכי צריכים אנו לפרש בעל כרחנו מדקתני סיפא לבנו ולא צבעו חייב, ואי דינא הכי מאי קאמר לבנו, והלא לכתחילה צריך ליתנו לו מלובן:
+
+<b>שחופות ולא לבנות זכרים אבל לא נקבות</b>. למאן דמפרש זה נותן לעצמו וכו' כפשוטו כמ"ש הר"ב, יש בו רבותא כשמכר השחופות והזכרים שהם הרעים, ונשארו לו הטובים, שאינו יכול הלוקח לומר לו מתנה דכהן יש לי גבך, אע"ג דאם היה כן היה הדבר כהוגן שנותן מן היפה על הרע, וכ"ש כשמכר הטובים והשאיר לו הרעים שאין הלוקח יכול לומר לו כן, שהרי אינו מן הראוי שיתן מן הרע על היפה.
+<br><b>ולמאן</b> דמפרש זה נותן לעצמו וכו' דעצה טובה קמ"לן, אבל לעולם על המוכר ליתן, אלא שעצה טובה קמ"לן שיקנה מהלוקח הגיזה הגרועה כדי ליתן על הגרועים, ולא יתן מן היפה שבידו על הגרועים, לא שמעינן העצה טובה אלא דווקא בענין זה שמכר הגרועה והשאיר לו הטובה, דאי הוי להפך אין זה עצה טובה שיקנה בדמים מהיפה שמכר ליתן על היפה, הואיל וכלהו מין אחד חשיבי ויכול ליתן מן הגרועה שבידו על הכל, דהוי דינא הכי למאן דמפרש למתניתין בעצה טובה:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>עוף טמא פטור וכו'</b>. מפני שצריך לפרט כשהעוף טמא והבצים טהורים או איפכא, דלא הוה שמעינן זה מזה, לא קתני סתם נוהג בטהור ואינו נוהג בטמא, כדקתני לעיל בגיד הנשה:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אפילו ארבעה</b>. דלא רמיזי בקרא כי אם שלשה פעמים, והם לא תקח א', שלח ב', תשלח ג':
+
+<b>וחמשה</b>. דלא תימא ארבעה דווקא:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אפילו לטהר את המצורע</b>. כתב התוספת י"ט משמא דגמרא <small>(דף קמא.)</small> דאצטריך דלא תימא הואיל והוא אסור אסור בתשמיש המטה וכו'. והנה אני רואה שהעיקר חיסר, והוא מ"ש רש"י ז"ל, כמ"ד במועד קטן <small>(דף ז:)</small> ימי ספירו וק"ו לימי חליטו, ע"כ. דלפי פסק הלכה דבימי חלוטו מותר בתשמיש המטה לא שייך טעם זה כי ימי סיפורו דאסור לכ"ע הם אחר שהביא השתי צפורים וליכא למימר דלמצורע דל דמביא שתי תורים קאמר דלא שייך לומר עלייהו לטהר אלא לכפר. ועוד לא שמענו מעולם שתהיה כפרתו מעכבתו אלא לאכול בקדשים ולא בתשמיש המטה, אלא כי טבל והעריב שמשו של יום השביעי לטהרתו דשרי לאכול בתרומה אין ספק שמותר בתשמיש המטה, ואפילו כי לא טבל אם כבר עברו השבעת ימים מסופק אני דשמא יהיה מותר בתשמיש המטה, שהרי כתיב <small>(ויקרא יד, ח)</small> וישב מחוץ לאהלו (דפירשו רז"ל <small>(מו"ק שם)</small> על אשתו) שבעת ימים. הרי שתלה הכתוב איסור תשמיש המטה בימים ולא בטבילה וכ"ש בכפרה:
+<br><b>חולין</b> מתחיל בהא ומסיים בהא, כי חולין מדבר בענייני המאכלים שהם מותרים בעולם הזה הנברא בהא (מנחות כט:), ונכנסים בפה שיש בה ה' מוצאות, והמאכל מביא לידי חטא כדכתיב (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט. ובפרט מאכל אסור כדכתיב (ויקרא יא, מג) ונטמתם בם. ולכן צריך לסמוך עצמו להא האחרת הרומזת לתשובה, כמ"ש רז"ל (מנחות שם) דמשום הכי היא פתוחה מן הצד דאי בעי ניעול בהא:<br><b>סליק</b> מסכת חולין. שבו דיני אוכלין:<br><b>אם</b> תתן בפה איסור האל זר בך ילין.<br><b>לכן</b> רץ ואל תסור מללמוד בתוך חולין:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,379 @@
+Hon Ashir on Mishnah Chullin
+הון עשיר על משנה חולין
+merged
+https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Chullin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה חולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+חולין
+<br> חולין יש בו י"ב פרקים כנגד י"ב דברים עקריים שנזכרו בו, והם שחיטה. כסוי. טריפה. טומאת אוכלים. ראשית הגז. שלוח הקן. בשר בחלב. גיד הנשה. אותו ואת בנו. מתנות כהונה. סימני חיית הארץ. וסימני דגי הים. וע"ד הנסתר י"ל להיות כי חולין הם במטטרון כמבואר במאורות נתן (מאורי אור אות הח' סי' ע"ו), וידוע שהוא ביצירה ששם עץ הדעת טוב ורע איסור ומותר, ובו מקנן ז"א אשר לו שם הויה שבו י"ב צירופין:
+<br>
+<br><br><b>הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין</b>. סדרם כפי הסדר ששנאם לעיל, ועוד משום דחוץ קאי על ובכל שוחטין לבד, שנאו בסוף:
+
+<b>והמגרה</b>. מגל קציר אצטריכא ליה ומגירה נשנית אגב, משום הכי שנאה אחריו:
+
+<b>ואם החליקו שיניה הרי הוא כסכין</b>. ולא גזרינן דילמא מאן דחזי לשחוט בו ולאו אדעתיה דהחליקו שיניה, אתי למשרי מגל קציר לשחוט בו לכתחילה בדרך הולכה, דהוה ליה גזירה לגזירה, דהולכה גופא לא אסירא אלא משום גזירה דהובאה. וליכא למימר דילמא אתי למשרי מגל קציר אפילו בדרך הובאה דודאי קורעת, דבטלה דעתו אצל כל אדם, דכ"ע ידעי דאסור לשחוט ע"י פגימה הקורעת:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>השוחט שני ראשין כאחד וכו' שנים אוחזין וכו'</b>. לא כללם בבבא אחת משום דרישא בקדשים וסיפא בחולין כמ"ש התי"ט:
+
+<b>שנים אוחזין וכו' שחיטתו כשרה</b>. קתני שחיטתו לשון יחיד, דאין השחיטה קרויה אלא על שם אחד מהם, והדבר שקול בעיני, אי אזלינן בתר המברך אפילו עומד למטה, או בתר העומד למעלה האוחז בקתא של סכין כדרך כל השוחטים, ונפקא מינה לענין כסוי הדם, דמי שהשחיטה נקראת על שמו הוא יכסה <small>(עי' דף פז. ושפך וכסה מי ששפך יכסה)</small>, כן נראה:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>נפלו כליו והגביהן</b>. אצטריך לאשמועינן דאע"ג דיכול לגמור השחיטה קודם שיגביהם, יכול להגביהם כדי שלא יטנפו, כל זמן שלא ישהה שיעור שחיטה, ודבר זה לא שמעינן ליה מסכין:
+
+<b>השחיז את הסכין וכו'</b>. מלתא אגב ארחיה קמ"לן דאיש העף בשחיטה בלי שקדם לה טירחא אחרת, דיינינן ליה כמתעלף ולא מוקמינן ליה לשוחט, כן נראה:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כלל אמר ר' ישבב וכו'</b>. הכא אינו אומר זה הכלל אלא כלל אמר רבי ישבב, אע"ג דכבר הזכיר שמו לעיל, משום דהפסיקו רבי עקיבא:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>לשם וכו' לשם וכו'</b>. אצטריך דלא תימא עד שישחוט לשם כולהו כאחד:
+
+<b>לשם מדברות</b>. ק"ק דה"ל לשנותו קודם ימים ונהרות:
+
+<b>שנים אוחזין</b>. פי' שנים שאוחזין, אבל שנים אוחזין דמשנה ב' לפי מ"ש התי"ט התם דר"ל דלכתחילה, אין פי' זה עולה. ואין לומר דהתם נמי צריך לפרש הכי ואיירי בקדשים דומיא דרישא ובדיעבד, דהא אמרו עלה בש"ס דחולין דף ל' ע"ב דאין חוששין שמא ידרוסו זה על זה, ואי בדיעבד אין חוששין שמא דרסו הל"ל, דבאמרם ידרוסו משמע ששוחטין לכתחילה ואין חוששין שמא ידרוסו:
+
+<b>שחיטתו פסולה</b>. ה"נ קתני שחיטתו לשון יחיד, על כי שחיטה זו פסולה מפני המחשבה רעה שחשב אחד מהם:
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>אין שוחטין לתוך הגומא כל עיקר</b>. אבל עושה גומא בתוך ביתו. כדי שיכנס הדם. המפוזר בחוץ לתוכה. ויהיה ביתו מנוקה. ובשוק אף כן לא יעשה. ובדיוק לישנא דמתניתין החסרון מובן בפשיטות, דכמעט לא שייך לומר בה חסורי מחסרא, ומשום דבעושה מקום ��וץ לגומא חילק בין שוק לבית, בגומא עצמה דאין בו חילוק זה דלעולם אסור קתני כל עיקר:
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>השוחט לשם עולה לשם זבחים לשם אשם תלוי</b>. כסדר הזה נשנו בויקרא:
+
+<b>לשם פסח</b>. משום דאמרי קשחיט שלמים בחוץ שנאו בתר שלמים:
+
+<b>שנים אוחזין וכו' שחיטתו פסולה</b>. עיין מ"ש על כיוצא בזה במשנה ח':
+
+<b>אסור</b>. אע"ג דאסור ופסול חדא מילתא היא כמ"ש התי"ט, מ"מ יש לדקדק בו מדשני התנא בדבורו הרגיל, ולומר דרמז לנו התנא הכא בסוף דיני שחיטה, דאיסורא נמי איכא לנבל בהמה לכתחילה ולאוסרה באכילה ללא צורך, דהכי איתא בירושלמי <small>(עי' תוס' ע"ז מ. ד"ה אמר ועי' ב"י יו"ד קטו אות ג)</small> דכשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר. וטעמא נ"ל עפ"י מה שכתוב בלמודי האר"י זלה"ה דשמא יהיה שם באותו דבר נפש בן אדם, המתוקנת ע"י אכילת אדם אותו הדבר בברכתו הראויה אליה ובכוונה רצויה, ואם יאסר אותה והיא מותרת הרי הוא גרמא בנזיקין שאין אותה הנפש מתתקנת, ואדרבא ע"י זה אפשר שיורידנה במדרגה יותר גרועה שתאכל מבהמה טמאה או כיוצא בה, וכתיב <small>(משלי יז, כו)</small> גם ענוש לצדיק לא טוב:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נקובת הושט ופסוקת הגרגרת</b>. אע"ג דמשנה זו קודם חזרה נשנית ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה, מ"מ סידרא רבינו הקדוש בענין שנבין האמת, והוא כי באלו השתים הבהמה הוי נבלה ולא טרפה מאחר שהודה ר"ע לרבי ישבב, והיינו דשינה בהם בשנותו נקובת וכו', ולא קתני ניקב ונפסק כמו באחריני:
+
+<b>ניקב קרום של מוח</b>. לבית חללו דהיינו הפנימי, משום הכי לא שנאו ברישא אלא הכא סמוך לניקב הלב לבית חללו, ועל סירכא זו נשנית בכולי משניות דפרקין:
+
+<b>נשברה השדרה וכו'</b>. שנאו אחר ניקב הלב לבית חללו, לומר דדומה לו, דטריפה מפני שנפסק מה שבבית חללה דהיינו החוט, ולא מחמת השבירה:
+
+<b>הריאה שניקבה וכו'</b>. משום דבעי למימר בה ענין אחר, דהיינו שחסרה, לא קתני כמו באחריני ניקבה הריאה וכו', וה"ט לכרס הפנימי שניקבה וכו':
+
+<b>לבית הסמפונות</b>. לסמפונות לא קתני אלא לבית הסמפונות, ש"מ דלסמפון הגדול שבו שופכין כל הסמפונות קאמר:
+
+<b>ניקבה המרה</b>. שנאו הכא סמוך לניקבו הדקין, לרמוז דזה כזה, דבעינן שינקב למקום שאין דבר אחר סותמה, להיות טריפה כמו הדקין:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלו כשרות וכו'</b>. סירכא דסדר אלו טריפות נקט:
+
+<b>ניטל לחי התחתון</b>. שנאו הכא סמוך לדיני הכליות, משום דזה כזה, דלא בכל ענין כשרים כמ"ש הר"ב:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ר"א בר צדוק אומר</b>. אע"פ שהתי"ט כתב בשם המגיד דס"ל להרמב"ם דלא פליג, אין לנו שום הכרח לומר כן, ושמא דת"ק לא ס"ל שיהיה זה סימן מובהק:
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>רבי יוסי אומר ושמו חגב</b>. התי"ט כתב דהרא"ש <small>(סי' סו)</small> הוכיח דלא פליג. והאמת כך הוא, דמדלא נקט ת"ק ראשו ארוך, ש"מ דאייתר חגב לשמו חגב כדאיתא בש"ס <small>(דף סו.)</small>, זו היא הוכחת הרא"ש. והכא לא עלה בידי למצוא טעם אמאי דלא תני אמר ר' יוסי, וגם א"א לומר דלא כדברי הרא"ש מן הטעם שהעתקתי, ודוחק הוא לומר דהין הכי נמי דפליג וחגב דריש ליה למלתא אחריתי, דלא יש לזה גילוי בש"ס. ואין לומר, אלא דאי הוה קתני אמר ר"י ושמו חגב, איכא למטעי ולמימר דכללא יהיב דכל ששמו חגב ודאי אית ביה כל הסימנים הללו, ונפקא מינא למאן דמשכח חגב דרגליו וקרסוליו וכנפיו חתוכות, דכל דקרו ליה חגב ודאי טהור הוא, ואינו כן, דאפשר דיקרא חגב ולא יהיה לו סימנים הללו. לכך קתני ר"י אומר ושמו חגב, דמוכח מלשונו דמוסיף עוד סימן על הסימנים ה��מורים, ודוק. או אפשר דהוי איפכא, ובהא פליג את"ק, דלת"ק לא סגי בשמו חגב להבחין בין הטהור לטמא כי לא חזי שאר הסימנים, לכך לא הזכירו אע"ג דאף הוא ס"ל דבעינן שמו חגב, ולר"י סגי, דס"ל דליכא חגב דיהיה שמו חגב שלא יהיה בו גם כן שאר הסימנים, אע"ג דאפשר שימצא חגב שיהיה בו כל סימני טהרה ולא יהיה שמו חגב, וחגב כי האי טמא הוא דהא בעינן שיהיה גם כן שמו חגב, לכך קתני ליה בלישנא דפליג, וזה נלע"ד אמיתי:
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>חותך</b>. לכתחילה משמע, וזה יארע בבהמה המקשה לילד שיחתכו העובר שבמעיה להצילה, ואין בזה איסור צער בעלי חיים דאדרבא יפה הוא לה, ואגב עובר הניח לשון זה אף לטחול וכליות, ואף אלו אפשר דלרפאותה מאיזה חולי קא חתיך להו:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בין בבהמה טמאה</b>. הקדימה לטהורה, משום דאתיא מדרשא וחביבא ליה:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רבי שמעון שזורי וכו'</b>. אפשר דבאתריה לא היו חורשים בבהמה עד שתהא לה כ"כ שנים, ואי לאו הכי לא ידעתי אמאי נקט חמשה שנים:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בין בארץ בין בחוצה לארץ</b>. לא אשתמיט התנא לשנות בשום דוכתא דמכלתין בזה בין, כי אם הכא בבבא זו. משום דדין זה הוא דווקא בשני גופים, וארץ וחוצה לארץ הם שני מקומות, ואילו לא שנה בין איכא למטעי ולומר, דאע"ג דדבר זה אינה חובת קרקע, כיון דדין זה בעניינא דקדשים כתיב, לא קרבי אלא בארץ מאחר שנכנסו בה ונבנה בית המקדש, דבעינן שישחוט לפחות אחד מהם בארץ להיות חייב, והכי היינו מפרשים בארץ ובחוצה לארץ:
+
+<b>בין בארץ בין בחוצה לארץ</b>. אע"ג דבבא זו לא נשנית אלא אגב חולין ומוקדשין דאצטריך, הקדימה משום דבעי לאחר בבא דחולין ומוקדשין לכלהו, דכיצד דמתניתין לא קאי אלא עליהו, ולא הקדים בפני הבית דאף הוא אצטריך, לבארץ, משום דבתחילה נכנסו לארץ ואח"כ נבנה הבית, ומהאי טעמא הקדים חולין למוקדשין אע"ג דהוי זו ואצ"ל זו, כיון דבעניינא דקדשים כתיב, משום דהבהמות חולין היו טרם הוקדשו, אבל בארץ ובפני הבית אע"ג דחוצה לארץ ושלא בפני הבית קודם, לא חש להקדימם מהאי טעמא דאמרן בחולין ומוקדשין, משום דלא הוי ארץ וחוצה לארץ מקום אחד, ולא בפני הבית ושלא בפני הבית זמן אחד, כמו דאפשר להיות חולין ומוקדשין גוף אחד, משום הכי לא חש להא אלא סידרם בסדר לא זו אף זו, וסירכא דהאי מתניתין נקט בכולהו שאר פרקי דמכלתין דדמו להאי:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אלף</b>. אלו קתני הרבה, היה מאריך בלשונו אות אחד, וה"ט נמי למאה דמשנה ד' פ"ו, וה"ט לכל כיוצא בזה, מלבד הטעמים אחרים שכתבתי בכל אחד במקומו:
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כסהו הרוח חייב לכסות</b>. כשנתגלה, וה"ט דשנאו אחר כסהו ונתגלה אע"ג דדומה לבבא ראשונה דחייב:
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>או בדם החיה</b>. ובזבחים פ"ה משנה ו' דתנן לבבא זו לענין קדשים תנן חיה בלא הא הידיעה, וטעמא דהתם כל חיה במשמע, דאין שום חיה קרבה, ולכן אין שום דם חיה ראוי לזריקה, אבל הכא איכא דם חיה דחייב בכסוי, ולכן צ"ל החיה דלא בר כיסוי דהיינו שלא נשחטה, דדמה הוא דם הקזה וכיוצא:
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כבשר בלפת</b>. כתב הר"ב, דהכי גמירי הלכה למשה מסיני. ואע"ג דלית הלכתא כמשנה זו וכמ"ש הר"ב, לא נדחית מפני זה ההלכה, דנפקא מינה בנתבשל גיד דהיתר בבשר אסור דמשערין אותן כך, דהא שיעור זה הוא בששים כמ"ש התוספות שם בדף צ"ז ע"ב ד"ה [כל איסורין] (על השיעורין) וכו' ע"ש, והכי הלכתא. והא דלא קתני סתם בשישים, מלתא אגב ארחיה קמ"ל דבשר בלפת לא יהיב טעמא ביותר מששים, משא"כ בצל וקפלוט הנזכר בש"ס ע"ש:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואינו נוהג בטמאה וכו'</b>. משום דר' יהודה דלעיל אגב שליל שנא חלבו, והוצרך לשנות פלוגתא דר"מ דקאי אף על החלב, ובזה הפסיק הענין הנוהג ואינו נוהג, לא קפיד לשנות דין זה עוד עד לבסוף אחר שגמר כל דיני גיד:
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ובה"א לא עולה ולא נאכל</b>. לשון הר"ב, ואין להקשות ב"ה היינו ת"ק דאמר לעיל דאסור להעלותו עם הגבינה על השלחן, די"ל דה"ק דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה, ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת, דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, עכ"ל. כל זה הוציאו מהתוספות <small>(דף קד:)</small> וז"ל אמאי דגרסינן בש"ס <small>(שם)</small> ר' יוסי היינו ת"ק וכי תימא וכו' אלא קמ"לן מאן ת"ק ר' יוסי. וז"ל התוספות: ר"י היינו ת"ק. אב"ה לא פריך היינו ת"ק, דהכי קאמר דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה, ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, עכ"ל.
+<br><b>והנה</b> תחילת דברי התוספות מובנים, דמדהקשה הש"ס דר' יוסי דאמר זו מקולי ב"ש וכו' היינו ת"ק דאמר העוף עולה וכו' דברי ב"ש וכו' ובה"א לא עולה, הוה ליה להקשות אב"ה הקודם לר' יוסי, דהיינו ת"ק דריש פרקין דקאמר דכל הבשר אסור להעלות חוץ מבשר דגים וכו', דכלל בשר עוף בכלל אסור העלאה כב"ה. וקאמר דלא הקשה בש"ס זה משום דקסברא דת"ק נמי כי אמרו אליבא דב"ה דווקא אמרו, והוא הוא שגילה בסיפא ואמר דדבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה, וכלומר דאין סברא זו דאמר ברישא דכל הבשר אסור להעלותו סברא מיוחדת לו לבד בכל הבשר, דבשר עוף דהוא בכלל כל הבשר ואסור להעלותו אינו אלא סברת ב"ה, וב"ש חולק בזה. ונפקא מינה שאם תמצא איזה סתם דקאמר דמותר, דלא תסמוך עליו, דסברת ב"ש היא. וכה"ג מצינו בש"ס דיבמות דף קכ"ב ע"א.<br><b>ומטעם</b> זה אתי שפיר דאין זה סתם ואח"כ מחלוקת, דאין כאן סתם כלל, דאין הסתם סברא מיוחדת לת"ק אלא סברת ב"ה היא, כמו שפירש אח"כ שהסתם הוא לב"ה דווקא, ודומה זה למאי דאמרינן בכמה דוכתי מתניתין ר' פלוני היא, דפירושו הוא דאין לאותה משנה דין סתם אלא דין יחיד שהוא יחיד שנאה. ומכיון שכן הוא, לא ידעתי מאי קאמרו התוספות ואין זה סתמא ואח"כ מחלוקת, דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. שהרי אף אי לא הוי מחלוקת זה דב"ש וב"ה לא הוי סתם ואח"כ מחלוקת מהטעם שכתבתי, ועל זה צ"לע. ויהיה מה שיהיה הר"ב שהעתיק דברי התוספות אלו, בגמר דבריו נתפס דאין פירושו דיבמות פ"ג משנה א' על אינה משנה, דפירש ומהפכינן לה, מחוור. שהרי כי מהפכינן לה נמי הוי מחלוקת, וא"כ מאי קאמר הכא דלא הוה מחלוקת משום דאינה משנה. ודוחק הוא לומר דה"ק, ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם, דהכי יסבור הר"ב, דלפי זה יהי קשה איך נפסוק הלכה כב"ש לגבי ב"ה, דב"ה הוא דאית ליה סברת הסתם דאין הלכה כמותו, שאינו כן דב"ה לית ליה סברת הסתם על כי ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ומהפכינן לה ונמצא דב"ש הוא דאית ליה סברת הסתם דאין הלכה כמותו, דא"כ קשה מה שהקשה התי"ט דלמה פסקו כת"ק, אלא ודאי צ"ל דאין פי' זה מחוור, ואף מה שפירש התי"ט לא אתי שפיר כמו שהוכחתי ביבמות ע"ש, ועיין עוד מ"ש בפ"ד דנדה משנה ג':
+<b>אר"י זו מקולי ב"ש וכו'</b>. ש"ס והעתקתיה לעיל, ר"י היינו ת"ק וכו', מאן ת"ק ר"י, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. והא דלא קתני בקצור אר"י העוף עולה וכו' דברי ב"ש וכו', י"ל משום דאיכא למטעי ולמימר דהוא פליג אר' יוסי וס"ל דאין חולק בזה, אבל באמרו מתחילה הוא בעצמו העוף עולה וכו', ואח"כ קאמר אמר ר"י שפירושו דאמר, ש"מ דהמחלוקת סתמא הוא דכ"ע מודו שיש בו ��חלוקת, אלא שעיקרו יצא מפי ר' יוסי. וקמ"לן בזה דבעי אדם לומר דבר בשם אומרו, דאי לאו דאתא לאשמועינן דבר זה, לא הוה נפקא לן מידי במה שהיינו יכולים לטעות ולומר דהת"ק ס"ל דאין בזה מחלוקת, דסוף סוף ב"ש הוא החולק ולגבי ב"ה אינו חשוב לכלום, אלא דלא הוה שמעינן זה הכלל דבעי למימר דראוי לומר דבר בשם אומרו. ואע"ג דמדקתני אמר ר' יוסי ידעינן דלא פליג, ועל כרחין היינו אומרים דלומר דבר בשם אומרו קתני ליה, מ"מ אי לאו דשני תנא בדבוריה, הייתי אומר דעל כי לא פליג אעיקר הדין, דאף הוא מודה דסברת ב"ה דהלכתא כותיה כסברתו, קאמר בלשון זה דאמר ר' יוסי, אבל הין הכי נמי דקמפלגי בהא, דלדידיה הוא ככ"ע, ולר"י יש בו מחלוקת, ולא הוה שמעינן זה הכלל דבעי למימר דאדם חייב לומר דבר בשם אומרו:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שני אכסנאין</b>. מסתמא אינם מכירין זה את זה, להיותם אורחים הבאים כל אחד ממקומו, ובכה"ג דווקא התירו משום הכי לא נקט שני אנשים:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רע"א</b>. אע"ג דלא פליג את"ק קאמר רע"א, משום דפליג אר"י, כמ"ש הר"ב:
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>והאלל</b>. למאן דמפרש <small>(ריש לקיש, קכא.)</small> בשר שפלטתו סכין ונשאר דבוק לעור, צ"ל דלא שנאו אצל העור אלא הפסיק ביניהם ברוטב, דלא תימא דאין העור מצטרף אלא אם כן יש עליו אלל, והואיל ושנא רוטב שנא קיפה שהם התבלין היורדין בשולי הקדרה תחת הרוטב:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>והלטאה והחומט ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה</b>. הקדים התנא הלטאה לחומט, אע"ג דר' יהודה אלטאה פליג, משום דכך הוא סדרא דקרא <small>(ויקרא יא, ל)</small>:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שתחבן בקיסם וכו'</b>. ז"ל הרמב"ם בפ"א מה' שאר אבות הטומאות <small>(הי"ב)</small>: עור שיש עליו כשני חצאי זתים בשר נבלה, העור מבטלן ואינם מטמאים לא במגע ולא במשא, שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא, אבל שני חצאי זתים שתחבן בקיסם הנושאן טמא שהרי נשא כזית, והנוגע טהור שאין חבורי אדם חבור, והוא שיהיו שניהם מרודדים ודבוקים זה בזה עד שינטלו כאחד, אבל אם היה חצי זית זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אפילו הוליך והביא כל היום כלו טהור, עכ"ל.
+<br><b>ופי'</b> דבריו לפי הנראה מהש"ס לר"ע דהלכתא כותיה כך הוא, עור וכו' העור מבטלן, ואין לעור דין שומר, ולכן הנוגע בהם מאחורי העור אינו מטמא במגע, דמשום הכי אינו מטמא במשא, שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע מכל צד אינו מטמא במשא. אבל שני חצאי וכו' והנוגע טהור, פי' הנוגע באחד משניהם אעפ"י שהם מחוברים ע"י אדם, אינו כנוגע בשניהם, אבל אם נוגע בשניהם ודאי טמא, וכ"כ בפ"ד מה' טומאת מת <small>(ה"ה)</small> כזית מן המת שחתכו לחלקים ורדדו ודבקו מטמא באהל ובמשא, ואינו מטמא במגע קצתו אעפ"י שחברו, שאין חבורי אדם חבור, ע"כ. דבאמרו קצתו משמע כמ"ש, שאם נגע בכלו דהיינו שנגע בשניהם ודאי מטמא במגע, ככל שני חצאי זתים דעלמא בלי שום חבור שהנוגע בשניהם טמא וכמו שפסק בסוף אותו הפרק, ומשום הכי הוא מטמא הכא במשא מפני שמטמא נמי במגע כשנוגע בשניהם, וכה"ג כשנושא שניהם מטמע במשא, אבל אם היה חצי זית וכו', אף כי מטמאים במגע על הדרך שאמרנו, מ"מ אינם מטמאים במשא שהרי אינם ניטלים כאחד שלא ע"י בית יד, ולהטמאות במשא בעינן שינטל כל הכזית כאחד, ואף כי מחובר בידי אדם לא איכפת לן כל שאינו צריך שום בית יד כדי לישא אותו, כל זה נראה מסוגית הש"ס <small>(דף קכד)</small>. ואף רש"י ז"ל יש לפרשו הכי בלי דוחק ע"ש יפה יפה, ואין אנו צריכים למה שנדחק התי"ט בשם הכסף משנה ולאפושי פלוגתא, ואף כי מתחילת הסוגיא נראה דרדוד דש"ס הוא בידי שמים כמו שחשב הכסף משנה לפרש בלשון רש"י, מ"מ המדקדק היטב יראה שאין לומר הכי אלא דוגמא בעלמא הוא דנקט הש"ס ברדוד:<br><b>והבט</b> עיניך וראה דתנן (התם) עור שיש עליו כזית בשר הנוגע (בציר) [בציב] היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא. ובש"ס <small>(שם.)</small> לא שנו אלא פלטתו חיה אבל פלטתו סכין בטיל וכו' ואפילו כנפיא, כדאמר רב פפא במרודד הכא נמי דבטיל כי פלטתו סכין אפילו כנפיא הוא במרודד, זה הוא תורף הענין ע"כ. ופי' רש"י <small>(שם:)</small> במרודד. דק וקלוש וארוך ור(ו)חב, דכי מצרפת ליה הוי כזית, ומיהו לא טרח איניש ומצ(ט)רף ליה, ומיהו פלטתו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל, עכ"ל. הרי מבואר דכ"ע מודו דכזית אפילו כלו מרודד כי פלטתו חיה לא בטיל ומטמא, ובסוף אותה סוגיא <small>(שם)</small> אמרינן בשמא דעולא שהוא מרא דשמעתא קמייתא, דלטמא במשא בעינן שיהיה נישא בבת אחת בלא בית יד (דבר) אחר, ומקשה תלמודא תנן היו עליו שני חצאי זתים מטמאים במשא ולא במגע דברי ר' ישמעאל, אמאי והא לאו נישא הוא, ופי' רש"י: דברי ר' ישמעאל, אלמא כיון דאין עור מבטלו מטמא במשא ואע"ג דלאו מחובר הוא ביחד, ע"כ. ומשני אמר רב פפא במרודד. שיש כאן חצי זית ורחוק ממנו חצי זית, ורצועות בשר מזה לזה ומחברתו, ע"כ <small>(רש"י)</small>. ואי אמרת בשלמא שאלו השני חצאים אינם מחוברים זה עם זה ע"י רצועות בשר המרודדות אלא בידי אדם אתי שפיר, דבכזית דרישא שהוא כלו מחובר בידי שמים אלא שהוא מרודד, מודה ר' ישמעאל דמטמא במגע דלא הוי נוגע וחוזר ונוגע, משא"כ הכא דהשני חצאים אינם מחוברים אלא ע"י רידוד בני אדם, דהוה ליה נוגע וחוזר ונוגע ומשום הכי אינו מטמא במגע לר"י, אלא במשא, מפני שלהיותו מחובר ע"י רדוד אפשר להנשא כלו כאחד בלא בית יד אחר. אלא אי אמרת דהאי מרודד דהכא נמי הוא בידי שמים, השתא ומה כשהכזית מרודד כל כך שהוא כנפיא מודה ר' ישמעאל דמטמא במגע, כשהכזית יותר מצורף שיש שני חצאי זתים מקובצים ואינם מרודדים אלא מעט באמצעם לא כל שכן. אלא ודאי מוכרחים אנו לומר כפי' הרמב"ם, שהשני חצאי זתים הם מרודדים בידי אדם, וזו היא ממש כוונת רש"י.<br><b>ומשום</b> דפסק הרמב"ם כר"ע דהעור מבטלם, כתב דאינם מטמאים אפילו במשא, משום דאינם יכולים לבא לכלל מגע אף מאחורי העור, אעפ"י שמלפני העור היו יכולים לבא לכלל מגע אילולי שהעור מבטלם, משום דאית ליה לר"ע יש נוגע וחוזר ונוגע, אפילו הכי אינם מטמאים במשא אע"ג דמחמת רדודם הם יכולים להנשא כלם כאחד. וכשהכזית כלו מחובר בידי שמים אף כי מרודד הוא, פסק ככ"ע דאין העור מבטלו ומטמא, דע"כ לא קאמר ר"ע דהעור מבטל הבשר שעליו אלא כל חלק בשר שהוא פחות מכזית, וכן פירש האי דמודה ר"ע בשני חצאי זתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא, דמוקי לה נמי בש"ס <small>(שם)</small> במרודד, דהיינו בידי אדם, דבהכי אתי שפיר שיש חדוש, דאע"ג דע"י חבור בני אדם אינו יכול לבא לכלל מגע במגע קצתו, מכל מקום הואיל וע"י מגע כלו דהיינו שיגע על השני חצאי זתים כאחד הוא מטמא דס"ל יש נוגע וחוזר ונוגע, מטמא אף במשא, להיותו מרודד ומחובר זה בזה בידי אדם בענין שיוכל להנשא כלו כאחד בלא הבית יד, ולא דמי לשני חצאי זתים שעל העור שאינם יכולים לבא לכלל מגע מאחורי העור אף אם יגע בשניהם כאחד מפני שהעור מבטלם, ומשום הכי אינם מטמאים במשא. ור"י אף הוא ס"ל דהשני חצאי זתים התחובים בקיסם המרודדים בידי אדם שיכולים להנשא כאחד מטמאים במשא, אע"ג דלדידיה אינם יכולים לבא לכלל מגע כלל משום דאין חבורי אדם חבור, ו��וא ס"ל דאין נוגע וחוזר ונוגע, משום דלית ליה זה הכלל דר"ע שכל שאינו בא לכלל מגע לא בא לכלל משא, אבל אי אמרת דמרודד דשני חצאי זתים שתחבן בקיסם הוא בידי שמים, הודאה זו דר"ע למאי נצרכה, הלא כשהכזית מחובר בידי שמים אפילו כלו מרודד ואפילו על העור דכי ליכא כזית במקום אחד קאמר ר"ע דמבטלו קא מודה דמטמא, כ"ש כשהכזית אינו כלו מרודד אלא באמצעיתו וגם שאינו על העור שיש לו כח לבטל דיודה ר"ע דמטמא, לכן נראה לע"ד דהאמת הוא כמ"ש:
+
+Mishnah 5
+
+<b>בין סתומים בין נקובים טמא</b>. משום דבסיפא צריך לשנות נקובים בסוף מפני האריכות שבו, שנאו כמו כן בסוף ברישא, אע"ג דהוי זו ואצ"ל זו:
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא</b>. בדר"י הוצרך לפרש שכנגד הבשר, כדי שלא נטמא יותר, ונראה דכנגד הבשר דקתני משמע כנגדו וכמותו, שאם נוצר מהשרץ צדו אחד והוא כעובי אצבע מצד הגוף, ומצד הראש הוא פחות משיעור זה, לא יטמא האדמה שכנגדו אלא בעובי אצבע כנגד הגוף ופחות ממנו כנגד הראש, כלל העולה כל מה שחסר מן השרץ מטמא באדמה ותו לא:
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הבשר צריך הכשר וכו' ור"ש מטהר</b>. כתב הר"ב דר"ש ארישא קאי וכו', ש"ס <small>(דף קכט.)</small>. וה"ה דקאי נמי אסיפא אמאי דתנן הבשר צריך הכשר כמבואר בש"ס <small>(שם:)</small> לעולם אסיפא ולאו אאבר אלא אבשר מה וכו', ע"ש ובמ"ש רש"י <small>(ד"ה אלא לעולם)</small>. ולפי זה אין להקשות אמאי נטר ליה עד הכא, והא דהוצרכה הש"ס לישבו ארישא, הוא משום דר"ש סתמא קאמר מטהר, דמשמע בין האבר ובין הבשר, וא"א לישבו על האבר כי אם ארישא, ודוק:
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הזרוע והלחיים והקיבה</b>. הא דלא תנן הלחיים הזרוע והקיבה, או הקיבה הזרוע והלחיים. יש לומר משום דסדרא דקרא נקט <small>(דברים יח, ג)</small>, והתם החשוב חשוב קדים, דהא לפי מעשה פינחס בזמרי, שעל ידו זכה למתנות אלו לכהנים כדאיתא במדרש <small>(עי' רש"י דברים יח, ג. מ"ש דורשי רשומות הי' אומרים וכו')</small> הוה ליה לכתוב הזרוע והקיבה והלחיים, שהרי בתחילה החזיק הרומח שבידו בזרועו שמפני זה זכה לזרוע, ואח"כ דקר את האשה אל קבתה שמפני זה זכה לקיבה, ואח"כ עמד ויפלל בלחייו ועקימת שפתיו שמפני זה זכה ללחיים, כדאיתא כל זה במדרש ובש"ס <small>(דף קלד:)</small>:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>במאה</b>. לא מצאתי טעם למנין זה, כי אם דגילה לנו דבבכור בעל מום איירי כמ"ש הר"ב, על כי מאה הוא מנין אות קוף, והוא המנין הקטן שבאותיות שקר העומדות על רגל אחד כחיגר כדאיתא בש"ס <small>(שבת קד.)</small>, ואין לך מום גדול מזה. ועוד ידוע ליודעי חן כי קוף נקראת הס"א, כאמרם ז"ל <small>(עי' ב"ב נח.)</small> כקוף לפני אדם, כי כן יש להם אחיזה ברגל הקוף הארוך, והנה הס"א היא היא המטלת מום באדם ובבהמה, וסימניך קוף עם ג' אותיותיו הוא קפ"ט, וכן הוא מו"ם באותיותיו כזה מ"ם וי"ו מ"ם:
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כל שהן</b>. נקט לשון זה לפי שאין לך צאן ראויה ליגזז שלא יהיה עליה צמר כמשקל קטן זה:
+
+<b>מלובן ולא צואי</b>. הכי פירושא דלישנא דמתניתין לפי פירוש הר"ב, וכמה הוא נותן לו משקל וכו', מלובן שיהיה לו משקל זה כשהוא מלובן, ולא די שיהיה לו משקל זה כשהוא צואי. משום הכי האריך התנא בדבורו ולא סגי ליה באמרו מלובן לבד, דהוה משמע דדין אחר הוא שצריך שיהיה הצמר מלובן, ודק נמי בלישניה בשנותו את טעמו של משקל זה באמרו כדי לעשות ממנו בגד קטן, אחר מלובן ולא צואי, דאי מלובן ולא צואי דין אחר הוא, לא הוה ליה להפסיק בין המשקל וטעמו בדין אחר שאין טעם זה שייך עליו, והכי צריכים אנו לפרש ��על כרחנו מדקתני סיפא לבנו ולא צבעו חייב, ואי דינא הכי מאי קאמר לבנו, והלא לכתחילה צריך ליתנו לו מלובן:
+
+<b>שחופות ולא לבנות זכרים אבל לא נקבות</b>. למאן דמפרש זה נותן לעצמו וכו' כפשוטו כמ"ש הר"ב, יש בו רבותא כשמכר השחופות והזכרים שהם הרעים, ונשארו לו הטובים, שאינו יכול הלוקח לומר לו מתנה דכהן יש לי גבך, אע"ג דאם היה כן היה הדבר כהוגן שנותן מן היפה על הרע, וכ"ש כשמכר הטובים והשאיר לו הרעים שאין הלוקח יכול לומר לו כן, שהרי אינו מן הראוי שיתן מן הרע על היפה.
+<br><b>ולמאן</b> דמפרש זה נותן לעצמו וכו' דעצה טובה קמ"לן, אבל לעולם על המוכר ליתן, אלא שעצה טובה קמ"לן שיקנה מהלוקח הגיזה הגרועה כדי ליתן על הגרועים, ולא יתן מן היפה שבידו על הגרועים, לא שמעינן העצה טובה אלא דווקא בענין זה שמכר הגרועה והשאיר לו הטובה, דאי הוי להפך אין זה עצה טובה שיקנה בדמים מהיפה שמכר ליתן על היפה, הואיל וכלהו מין אחד חשיבי ויכול ליתן מן הגרועה שבידו על הכל, דהוי דינא הכי למאן דמפרש למתניתין בעצה טובה:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>עוף טמא פטור וכו'</b>. מפני שצריך לפרט כשהעוף טמא והבצים טהורים או איפכא, דלא הוה שמעינן זה מזה, לא קתני סתם נוהג בטהור ואינו נוהג בטמא, כדקתני לעיל בגיד הנשה:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אפילו ארבעה</b>. דלא רמיזי בקרא כי אם שלשה פעמים, והם לא תקח א', שלח ב', תשלח ג':
+
+<b>וחמשה</b>. דלא תימא ארבעה דווקא:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אפילו לטהר את המצורע</b>. כתב התוספת י"ט משמא דגמרא <small>(דף קמא.)</small> דאצטריך דלא תימא הואיל והוא אסור אסור בתשמיש המטה וכו'. והנה אני רואה שהעיקר חיסר, והוא מ"ש רש"י ז"ל, כמ"ד במועד קטן <small>(דף ז:)</small> ימי ספירו וק"ו לימי חליטו, ע"כ. דלפי פסק הלכה דבימי חלוטו מותר בתשמיש המטה לא שייך טעם זה כי ימי סיפורו דאסור לכ"ע הם אחר שהביא השתי צפורים וליכא למימר דלמצורע דל דמביא שתי תורים קאמר דלא שייך לומר עלייהו לטהר אלא לכפר. ועוד לא שמענו מעולם שתהיה כפרתו מעכבתו אלא לאכול בקדשים ולא בתשמיש המטה, אלא כי טבל והעריב שמשו של יום השביעי לטהרתו דשרי לאכול בתרומה אין ספק שמותר בתשמיש המטה, ואפילו כי לא טבל אם כבר עברו השבעת ימים מסופק אני דשמא יהיה מותר בתשמיש המטה, שהרי כתיב <small>(ויקרא יד, ח)</small> וישב מחוץ לאהלו (דפירשו רז"ל <small>(מו"ק שם)</small> על אשתו) שבעת ימים. הרי שתלה הכתוב איסור תשמיש המטה בימים ולא בטבילה וכ"ש בכפרה:
+<br><b>חולין</b> מתחיל בהא ומסיים בהא, כי חולין מדבר בענייני המאכלים שהם מותרים בעולם הזה הנברא בהא (מנחות כט:), ונכנסים בפה שיש בה ה' מוצאות, והמאכל מביא לידי חטא כדכתיב (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט. ובפרט מאכל אסור כדכתיב (ויקרא יא, מג) ונטמתם בם. ולכן צריך לסמוך עצמו להא האחרת הרומזת לתשובה, כמ"ש רז"ל (מנחות שם) דמשום הכי היא פתוחה מן הצד דאי בעי ניעול בהא:<br><b>סליק</b> מסכת חולין. שבו דיני אוכלין:<br><b>אם</b> תתן בפה איסור האל זר בך ילין.<br><b>לכן</b> רץ ואל תסור מללמוד בתוך חולין:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Keritot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.txt

@@ -0,0 +1,260 @@
+Hon Ashir on Mishnah Keritot
+הון עשיר על משנה כריתות
+Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה כריתות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+כריתות
+<br> כריתות יש בו ו' פרקים כנגד ששה אותיותיו, ואפשר שהם כנגד ל"ו כריתות, שהואו נתמלאת בוו אחרת וו, וו פעמים וו הם ל"ו. וע"ד הנסתר כרת נמשך מכתר דקליפה כרתיאל כדאיתא במאורות נתן (אות כ' סי' ט"ו), ובשם זה יש בו ו' אותיות:
+<br>
+<br><br><b>והמילה</b>. שנאה בתר קרבן פסח לרמוז דחשובה כקרבן:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המפלת כמין בהמה וכו'</b>. שנאו ברישא, לאשמועינן כחן דרבנן דאע"ג דאמרי עד שיהא בו מצורת אדם, אפי' הכי במפלת סנדל מודים, כיון שלא נכנס תחת צורה אחרת שאינה צורת אדם:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אור</b>. קתני אור במפלת דומיא דפסחים <small>(ריש פ"א, אור לי"ד)</small>, לרמוז דיציאת מצרים דומה למפלת שהולד יוצא קודם זמנו, כי כן אמרו רז"ל על פסוק <small>(שה"ש ב, ח)</small> מדלג על ההרים. ואל תתמה מהקש זה, שהרי שם המועיל לאשה המקשה לילד, יוצא מן הכתוב הנזכר ביציאת מצרים <small>(שמות יא, ח. ועי' רבינו בחיי שם עה"פ)</small> צא אתה וכל העם אשר ברגלך:
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>חמש וכו'</b>. כנגד חמש מוצאות המבטא, שנשבעת בה כשיולדת, שעל זו מביאה קרבן <small>(עי' נדה לא:)</small>, ואגב לידות שנה מנין זה בזיבות, משום הכי הקדים הכא לידות לזיבות לפי גירסת הש"ס, אע"ג דבכוליה ש"ס מקדים זבה ליולדת:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>על שבועת העדות ועל שבועת הפקדון</b>. לשון זה לא שייך שפיר על לישנא דאלו מביאין כמו הבא על השפחה ונזיר שנטמא, משום הכי סמכם אליו והקדימם שלא כסדר הכתוב:
+
+<b>והמקנא</b>. שנאו בתר נזיר, משום דלא רצה לשנות מהסדר ששנה במשנה ב' שסמך נזיר לשפחה חרופה:
+
+<b>המצורע</b>. שנא בסוף משום פלוגתא דר' יהודה:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>האשה שילדה וכו'</b>. בזה האריך בה יותר ממצורע, משום הכי שנאה בסוף כלם שלא ככתוב:
+
+<b>ומה בין השפחה וכו'</b>. שאנו רואים שלא שוותה וכו'. ובמה אנו רואים זה שכל העריות וכו'. עד ולא את האשה לאיש בקרבן. וכלומר מפני מה יש הפרש זה ביניהם בעונש ובקרבן, שיש חומרא בזה שאין בזה וקולא בזה שאין בזה, ומשיב מפני שיש הפרש ביניהם נמי בעשיית החטא, דכל העריות עשה בהן את המערה וכו'. ובשפחה מצינו חומרא אחרת שאינה בעריות שעשה בה המזיד כשוגג. משום הכי יש הפרש נמי ביניהם בענשם:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+
+
+Mishnah 21
+
+
+
+Mishnah 22
+
+
+
+Mishnah 23
+
+
+
+Mishnah 24
+
+
+
+Mishnah 25
+
+
+
+Mishnah 26
+
+
+
+Mishnah 27
+
+
+
+Mishnah 28
+
+
+
+Mishnah 29
+
+
+
+Mishnah 30
+
+
+
+Mishnah 31
+
+<b>בעונש ולא בקרבן</b>. הכא שנה קרבן בתר עונש, משום דמכלל העונש נפקא, ובתר מפרש ההפרש שבקרבן עצמו משום דזוטר מיליה, דמה שאמר שזה זכר וזה נקבה נקטא אגב, דאין זה משום קולא וחומרא, ועוד דבאמרו שבשפחה חייב אשם נדע שהוא זכר ולא נקבה:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>על חמש נשיו נדות</b>. נקט חמש, לרמוז דהאיש השטוף בזמה כזה, שלוקח חמש נשים ולא די לו בד' כמו שקבעו רז"ל <small>(עי' יבמות מד. רמב"ם ה' אישות פי"ד ה"ד ושו"ע אה"ע עו ס"ז)</small> נופל בעבירה זאת, ואגב זה שנה מנין זה במשנה ט':
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אפילו נתכוון ללקוט תאנים</b>. תחילה, ואח"כ ענבים. התאנים מתבשלים קודם הענבים, משום הכי נקט בבא ��ו ברישא דשכיחא יותר מן האחרת, דהמתבשל תחילה דרכו להתלקט תחילה:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בבהמה בחיה ובעופות</b>. נקט לשונו הנהוג, אע"ג דהוי שלא כסדר ראית הכתוב. ועוד ראוים הם העופות להיות אצל חיה ולא להפסיק ביניהם בבהמה, כי דם שחיטה שלהם טעון כסוי משא"כ דם הבהמה. ובעופות נקט לשון רבים משום דדרך לשחוט מהם הרבה בפעם אחת, ובכסוי הדם דשנה עוף בלשון יחיד, לא איכפת לנו דכבר שונה למטה שחט מאה עופות וכו':
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אחר יום הכפורים יום אחד</b>. דאימת יום הכפורים עליו ולא היה בא לידי היסח הדעת בענין שיכנס לספק חטא:
+<br><b>כריתות</b> מתחיל בלמד ומסיים בוו, כנגד ל"ו כריתות. ואי בעית אימא שמתחיל בשין הרי ש"ו, ועל זה לא מצאתי רמז:<br><b>סליק</b> מסכת כריתות. מכל מחוייבי מיתות.<br><b>מחוטא</b> וגם רשע תרחק בכל עתות.<br><b>כי</b> תשמור ולא תפשע במשנה ובכריתות:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,263 @@
+Hon Ashir on Mishnah Keritot
+הון עשיר על משנה כריתות
+merged
+https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Keritot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה כריתות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+כריתות
+<br> כריתות יש בו ו' פרקים כנגד ששה אותיותיו, ואפשר שהם כנגד ל"ו כריתות, שהואו נתמלאת בוו אחרת וו, וו פעמים וו הם ל"ו. וע"ד הנסתר כרת נמשך מכתר דקליפה כרתיאל כדאיתא במאורות נתן (אות כ' סי' ט"ו), ובשם זה יש בו ו' אותיות:
+<br>
+<br><br><b>והמילה</b>. שנאה בתר קרבן פסח לרמוז דחשובה כקרבן:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המפלת כמין בהמה וכו'</b>. שנאו ברישא, לאשמועינן כחן דרבנן דאע"ג דאמרי עד שיהא בו מצורת אדם, אפי' הכי במפלת סנדל מודים, כיון שלא נכנס תחת צורה אחרת שאינה צורת אדם:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אור</b>. קתני אור במפלת דומיא דפסחים <small>(ריש פ"א, אור לי"ד)</small>, לרמוז דיציאת מצרים דומה למפלת שהולד יוצא קודם זמנו, כי כן אמרו רז"ל על פסוק <small>(שה"ש ב, ח)</small> מדלג על ההרים. ואל תתמה מהקש זה, שהרי שם המועיל לאשה המקשה לילד, יוצא מן הכתוב הנזכר ביציאת מצרים <small>(שמות יא, ח. ועי' רבינו בחיי שם עה"פ)</small> צא אתה וכל העם אשר ברגלך:
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>חמש וכו'</b>. כנגד חמש מוצאות המבטא, שנשבעת בה כשיולדת, שעל זו מביאה קרבן <small>(עי' נדה לא:)</small>, ואגב לידות שנה מנין זה בזיבות, משום הכי הקדים הכא לידות לזיבות לפי גירסת הש"ס, אע"ג דבכוליה ש"ס מקדים זבה ליולדת:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>על שבועת העדות ועל שבועת הפקדון</b>. לשון זה לא שייך שפיר על לישנא דאלו מביאין כמו הבא על השפחה ונזיר שנטמא, משום הכי סמכם אליו והקדימם שלא כסדר הכתוב:
+
+<b>והמקנא</b>. שנאו בתר נזיר, משום דלא רצה לשנות מהסדר ששנה במשנה ב' שסמך נזיר לשפחה חרופה:
+
+<b>המצורע</b>. שנא בסוף משום פלוגתא דר' יהודה:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>האשה שילדה וכו'</b>. בזה האריך בה יותר ממצורע, משום הכי שנאה בסוף כלם שלא ככתוב:
+
+<b>ומה בין השפחה וכו'</b>. שאנו רואים שלא שוותה וכו'. ובמה אנו רואים זה שכל העריות וכו'. עד ולא את האשה לאיש בקרבן. וכלומר מפני מה יש הפרש זה ביניהם בעונש ובקרבן, שיש חומרא בזה שאין בזה וקולא בזה שאין בזה, ומשיב מפני שיש הפרש ביניהם נמי בעשיית החטא, דכל העריות עשה בהן את המערה וכו'. ובשפחה מצינו חומרא אחרת שאינה בעריות שעשה בה המזיד כשוגג. משום הכי יש הפרש נמי ביניהם בענשם:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+
+
+Mishnah 14
+
+
+
+Mishnah 15
+
+
+
+Mishnah 16
+
+
+
+Mishnah 17
+
+
+
+Mishnah 18
+
+
+
+Mishnah 19
+
+
+
+Mishnah 20
+
+
+
+Mishnah 21
+
+
+
+Mishnah 22
+
+
+
+Mishnah 23
+
+
+
+Mishnah 24
+
+
+
+Mishnah 25
+
+
+
+Mishnah 26
+
+
+
+Mishnah 27
+
+
+
+Mishnah 28
+
+
+
+Mishnah 29
+
+
+
+Mishnah 30
+
+
+
+Mishnah 31
+
+<b>בעונש ולא בקרבן</b>. הכא שנה קרבן בתר עונש, משום דמכלל העונש נפקא, ובתר מפרש ההפרש שבקרבן עצמו משום דזוטר מיליה, דמה שאמר שזה זכר וזה נקבה נקטא אגב, דאין זה משום קולא וחומרא, ועוד דבאמרו שבשפחה חייב אשם נדע שהוא זכר ולא נקבה:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>על חמש נשיו נדות</b>. נקט חמש, לרמוז דהאיש השטוף בזמה כזה, שלוקח חמש נשים ולא די לו בד' כמו שקבעו רז"ל <small>(עי' יבמות מד. רמב"ם ה' אישות פי"ד ה"ד ושו"ע אה"ע עו ס"ז)</small> נופל בעבירה זאת, ואגב זה שנה מנין זה במשנה ט':
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אפילו נתכוון ללקו�� תאנים</b>. תחילה, ואח"כ ענבים. התאנים מתבשלים קודם הענבים, משום הכי נקט בבא זו ברישא דשכיחא יותר מן האחרת, דהמתבשל תחילה דרכו להתלקט תחילה:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בבהמה בחיה ובעופות</b>. נקט לשונו הנהוג, אע"ג דהוי שלא כסדר ראית הכתוב. ועוד ראוים הם העופות להיות אצל חיה ולא להפסיק ביניהם בבהמה, כי דם שחיטה שלהם טעון כסוי משא"כ דם הבהמה. ובעופות נקט לשון רבים משום דדרך לשחוט מהם הרבה בפעם אחת, ובכסוי הדם דשנה עוף בלשון יחיד, לא איכפת לנו דכבר שונה למטה שחט מאה עופות וכו':
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אחר יום הכפורים יום אחד</b>. דאימת יום הכפורים עליו ולא היה בא לידי היסח הדעת בענין שיכנס לספק חטא:
+<br><b>כריתות</b> מתחיל בלמד ומסיים בוו, כנגד ל"ו כריתות. ואי בעית אימא שמתחיל בשין הרי ש"ו, ועל זה לא מצאתי רמז:<br><b>סליק</b> מסכת כריתות. מכל מחוייבי מיתות.<br><b>מחוטא</b> וגם רשע תרחק בכל עתות.<br><b>כי</b> תשמור ולא תפשע במשנה ובכריתות:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Kinnim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.txt

@@ -0,0 +1,86 @@
+Hon Ashir on Mishnah Kinnim
+הון עשיר על משנה קינים
+Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה קינים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+קינים
+<br> קינים יש בו ג' פרקים, כנגד קני זבים קני זבות קני יולדות. וע"ד הנסתר ידוע כי תור הוא בחינת לאה כדאי' במאורות נתן (אות ת' סי' י"ד), והיא בבינה שלשית לבנין, ויונה היא במלכות בית דוד, ששלשה עדרי צאן רובצים עליה:
+<br>
+<br><br><b>חטאת העוף וכו' חטאת בהמה וכו'</b>. עיקר המסכתא היא על העוף משום הכי הקדימו:
+
+<b>בנדרים ובנדבות כלן עולות</b>. וקנין של גר דומה לנדר ולא לחובה <small>(עי' ברע"ב)</small>, כיון דמנדבת לבו בא להתגייר, ואל תתמה שהרי עולת נזיר קרי לה התנא דבר נידר ונידב, כדאיתא בחולין <small>(דף מא:)</small>:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אחת לזו וכו' שלש לזו וכו'</b>. בתלתא הוי חזקה לכל כיוצא בזה שהדין כך:
+
+<b>שתים וכו' מחצה כשר ומחצה פסול</b>. דמאלו ארבעה פרידות שבשתים וכן הששה שבשלש, יכול לעשות איזה מהם שירצה חטאת ואיזה מהם שירצה עולה, המפרש דלא פירש כל קן מאלו מחבירו, אלא מתחילה לקחה ארבעה פרידות לשתי קנים או ששה לשלשה. דאי לא תימ' הכי אלא שכבר חילק' כל קן וקן בפני עצמו, בין שיהיו שנים בין שיהיו שלשה בין מועט במרובה, לא היה יכול להקריב כי אם שתי פרידות לבד, אח' חטאת ואח' עולה, שאם יעש' שני חטאות או שתי עולות דילמא הם שניהם מקן אחד וזה אסור:
+
+<b>אחת לזו וכו' עשר לזו וכו' ומאה לזו</b>. שלשה מיני מספרים נקט, אחדים עשרות ומאות. ולאשמועינן רבותא, לא נשתמש באחדים שהזכיר ברישא לבדם:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לזו אחת וכו' לזו שבע</b>. כל זה איירי בקני חובה, והמחוייבים בהם שכיח שיהיו מאותם הסופרים שבעה או ארבעה עשר שהם שבע זוגות, משום הכי נקט עד מנין זה:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כלן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולן למטה מחצה כשר ומחצה פסול</b>. אין מחצה כשר שלמעלה כמחצה כשר שלמטה, וכן המחצה פסול, משום הכי לא כללן בבבא אחת באמור כלן למעלה, או כלן למטה וכו':
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>קבעה נדרה וכו'</b>. כתב הר"ב ושכחה מאיזו מין קבעה נדרה. וצ"ל אבל לא שכחה איזו מין נתנה לכהן, דאי לאו הכי אפילו ידעה שממין אחד נתן לו, היתה צריכה להביא שש פרידות ד' לנדרה וב' לחובתה משני מינין לזווג לראשון, כי לא ידעה מה הוא. ולפי זה אמאי לא קתני לה במתניתין לרבותא, אלא קתני משני מינין תביא שש, והלא אף ממין אחד אפשר להיות כן:
+
+<b>מעיו לנבלים בני מעיו לכנורות</b>. לא קא חשיב להו אלא לשנים, אע"ג דכמה נבלים וכנורות מתקנים בהם, וברישא חשיב השני חצוצרות לשנים, וכן השני חללים. משום דאין אלו עיקר כלי הזמר אלא תקון הכלי, משא"כ הקרנים והשוקים. דייקא נמי דקתני מעיו לנבלים בני מעיו לכנורות, ולא קתני מעיו נבלים בני מעיו כנורות, ודומים לעורו לתוף דאף הוא אינו עיקר הכלי אלא תקונו:
+
+<b>ר' שמעון בן עקשיא אומר</b>. מלתא אחריתי הדומה קצת לענין:
+<br><b>קנים</b> מתחיל בחית ומסיי' בהא, כי על חט הא מוצאות הפה באי', שהזבי' הם המורגלים בנבלות הפה. והזבות על חטא אכילת הפרי שהוא בפה, נגזר עליהם. והיולדות על שבועות שנשבעות שלא לשמש עוד, בעת לדת[ן](נ') (נדה לא:). והמצורע דל, על לשון הרע (עי' ערכין טו:):<br><b>סליק</b> מסכת קנים. של תורים ובני יונים:<br><b>הזבים</b> וכן זבות גם היולדת בנים.<br><b>הן</b> הנה מחוייבות קרבן עוף שהם קנים:<br><b>סליק</b> כל סדר הקד"שים הו"ד והדר הנם לעולם.<br><b>חכ"מה</b> הזאת היא ע�� כל אישים לא"הרן כהן עד עולם:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,89 @@
+Hon Ashir on Mishnah Kinnim
+הון עשיר על משנה קינים
+merged
+https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Kinnim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה קינים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+קינים
+<br> קינים יש בו ג' פרקים, כנגד קני זבים קני זבות קני יולדות. וע"ד הנסתר ידוע כי תור הוא בחינת לאה כדאי' במאורות נתן (אות ת' סי' י"ד), והיא בבינה שלשית לבנין, ויונה היא במלכות בית דוד, ששלשה עדרי צאן רובצים עליה:
+<br>
+<br><br><b>חטאת העוף וכו' חטאת בהמה וכו'</b>. עיקר המסכתא היא על העוף משום הכי הקדימו:
+
+<b>בנדרים ובנדבות כלן עולות</b>. וקנין של גר דומה לנדר ולא לחובה <small>(עי' ברע"ב)</small>, כיון דמנדבת לבו בא להתגייר, ואל תתמה שהרי עולת נזיר קרי לה התנא דבר נידר ונידב, כדאיתא בחולין <small>(דף מא:)</small>:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אחת לזו וכו' שלש לזו וכו'</b>. בתלתא הוי חזקה לכל כיוצא בזה שהדין כך:
+
+<b>שתים וכו' מחצה כשר ומחצה פסול</b>. דמאלו ארבעה פרידות שבשתים וכן הששה שבשלש, יכול לעשות איזה מהם שירצה חטאת ואיזה מהם שירצה עולה, המפרש דלא פירש כל קן מאלו מחבירו, אלא מתחילה לקחה ארבעה פרידות לשתי קנים או ששה לשלשה. דאי לא תימ' הכי אלא שכבר חילק' כל קן וקן בפני עצמו, בין שיהיו שנים בין שיהיו שלשה בין מועט במרובה, לא היה יכול להקריב כי אם שתי פרידות לבד, אח' חטאת ואח' עולה, שאם יעש' שני חטאות או שתי עולות דילמא הם שניהם מקן אחד וזה אסור:
+
+<b>אחת לזו וכו' עשר לזו וכו' ומאה לזו</b>. שלשה מיני מספרים נקט, אחדים עשרות ומאות. ולאשמועינן רבותא, לא נשתמש באחדים שהזכיר ברישא לבדם:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לזו אחת וכו' לזו שבע</b>. כל זה איירי בקני חובה, והמחוייבים בהם שכיח שיהיו מאותם הסופרים שבעה או ארבעה עשר שהם שבע זוגות, משום הכי נקט עד מנין זה:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כלן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולן למטה מחצה כשר ומחצה פסול</b>. אין מחצה כשר שלמעלה כמחצה כשר שלמטה, וכן המחצה פסול, משום הכי לא כללן בבבא אחת באמור כלן למעלה, או כלן למטה וכו':
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>קבעה נדרה וכו'</b>. כתב הר"ב ושכחה מאיזו מין קבעה נדרה. וצ"ל אבל לא שכחה איזו מין נתנה לכהן, דאי לאו הכי אפילו ידעה שממין אחד נתן לו, היתה צריכה להביא שש פרידות ד' לנדרה וב' לחובתה משני מינין לזווג לראשון, כי לא ידעה מה הוא. ולפי זה אמאי לא קתני לה במתניתין לרבותא, אלא קתני משני מינין תביא שש, והלא אף ממין אחד אפשר להיות כן:
+
+<b>מעיו לנבלים בני מעיו לכנורות</b>. לא קא חשיב להו אלא לשנים, אע"ג דכמה נבלים וכנורות מתקנים בהם, וברישא חשיב השני חצוצרות לשנים, וכן השני חללים. משום דאין אלו עיקר כלי הזמר אלא תקון הכלי, משא"כ הקרנים והשוקים. דייקא נמי דקתני מעיו לנבלים בני מעיו לכנורות, ולא קתני מעיו נבלים בני מעיו כנורות, ודומים לעורו לתוף דאף הוא אינו עיקר הכלי אלא תקונו:
+
+<b>ר' שמעון בן עקשיא אומר</b>. מלתא אחריתי הדומה קצת לענין:
+<br><b>קנים</b> מתחיל בחית ומסיי' בהא, כי על חט הא מוצאות הפה באי', שהזבי' הם המורגלים בנבלות הפה. והזבות על חטא אכילת הפרי שהוא בפה, נגזר עליהם. והיולדות על שבועות שנשבעות שלא לשמש עוד, בעת לדת[ן](נ') (נדה לא:). והמצורע דל, על לשון הרע (עי' ערכין טו:):<br><b>סליק</b> מסכת קנים. של תורים ובני יונים:<br><b>הזבים</b> וכן זבות גם היולדת בנים.<br><b>הן</b> הנה מחוייבות קרבן עוף שהם קנים:<br><b>סליק</b> כל סדר הקד"שים הו"ד והדר הנם לעולם.<br><b>חכ"מה</b> הזאת היא על כל אישים לא"הרן כהן עד עולם:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Meilah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.txt

@@ -0,0 +1,174 @@
+Hon Ashir on Mishnah Meilah
+הון עשיר על משנה מעילה
+Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+מעילה
+<br> מעילה יש בה ו' פרקים, כי כל הנהנה מן העולם הזה הנברא בששה ימים בלא ברכה, מעל (ברכות לה.). וע"ד הנסתר אין לי לומר אלא שהוא על שם הכתוב דכתיב בה (ויקרא ה, טו) והביא את אשמו לה'. והוא בעל שש קצוות כי הוא פועל בואו:
+<br>
+<br><br><b>נמצא מעשה דמים וכו'</b>. אצטריך לאשמועינן דמכל מה שהזכיר עד כאן נמצינו למדים זה, דלא נטעה לומר דועל זה ועל זה דקתני, בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, דלא נשנה להפך בקודם זריקה, דר"ל בין קודם זריקה בין אחריה, ושנשנה אגב, ולהקל ולהחמיר שמצינו בקדשי קדשים כיון דכיוצא איירי ור"ע היא, הוא במה שקודם זריקה הבשר חמור שמועלין בו אבל הוא קל דלא בעי עיבור צורה אלא תשרף מיד. ולאחר זריקה יש בו להקל דאין מועלין בו, ולהחמיר דבעי עיבור צורה, ובקדשים קלים כלו להחמיר דבעי עיבור צורה ומועלין בו, מה שלא היה כן קודם זריקה, והתי"ט הניח צריכות זה בצ"ע:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שתי הלחם</b>. הקדים ללחם הפנים משום דבא עם הזבח, ודומה למשניות דלעיל וסמכם אליהם, ומנחת נסכים דקתני לקמן הא כבר פירשו התוספות <small>(דף ח. ד"ה ופיגול)</small> דאף בבאה בפני עצמה איירי:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בד"א בקדשי מזבח</b>. ר"ל קדושת הגוף, אבל בקדשי בדק הבית. שקדושתם קדושת דמים, כגון הקדיש תרנגולת או חמור. דאין גופם ראוי לבדק הבית, אף היוצא מהם ראוי לדמים ומשום הכי מועלים בהם. וכיון דטעמא הוא מפני שהיוצא מהם ראוי' למה שהקדישם, אם כן אף כשהקדישם קדושת דמים למזבח היוצא מהם ראוי לדמים למזבח, אבל כשקדש אותם קדושת הגוף למזבח שאין גוף היוצא מהם ראוי ליקרב על גבי המזבח, אין מועלין בו, דכיון שהקדיש גופם ליקרב על המזבח ודאי לא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי ליקרב עליו וזהו היוצא מהם, כן משמע בתוספות דמעילה דף י"ג, ובזה החסרון מובן. וסתם התנא דבריו, לרמוז דסתם קדשי מזבח דקתני במתניתין ר"ל קדושים קדושת הגוף:
+
+<b>תרנגולת נקט לבצים, וחמור לחלב, ונקט שנים אלו שאינם ראויים למזבח, לרמוז דמה שאינו ראוי למזבח יקדיש לבדק הבית, מכלל דהראוי למזבח יותר טוב הוא שיקדישנו למזבח משיקדישנו לבדק הבית, וטעם הדומה לזה כתב רש"י בתמורה דף ל"ב ע"א</b>. והקדים תרנגולת לחמור, לרמוז דיותר טוב שיקדיש דבר טהור ואפילו מועט, מדבר טמא מרובה. ונקט חמור ולא בהמה טמאה סתם, לרמוז דכשבא להקדיש דבר טמא דיקדים החמור שיש במינו צד קדושה והוא דין פטר חמור, כן נראה. וה"ט דנקט חמור דהוא לשון זכר ע"ש הכתוב <small>(שמות לד, כ)</small> ופטר חמור. אע"ג דבנקבה אייירי מדקתני חלבה:
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שובך מלא יונים</b>. ראוי למזבח לאישים, ואילן מלא פירות. לנסוך, וכדי שלא נאמר דבפירות שאינם ראויים למזבח איירי דומיא דזבל, הניח בבא זו של שובך באחרונה להפסיק ביניהם, וכל עוד שלא הזכיר כולי גווני דכללא לא רצה לשנות שני דברים של צד אחד, כדי שלא נטעה לומר שהוא צד השני שבכלל, ומשום הכי לא שנה השובך והאילן שניהם כאחד בראשונה, ובזה נחה הרגשת התי"ט על הסדר שהניחה בצ"ע:
+
+<b>שדה מלאה עשבים</b>. משום כשנתמלא אח"כ נקט ליה, דהוי חדוש גדול דאין מועלין בעשבין, אע"ג דגדלו כלם בקרקע של הקדש, משא"כ באילן שנתמלא פירות שיונק מן הקרקע והוי זה וזה גורם, ומשום הכי לא סמכוה לאשפה אלא שנאה בסוף סמוך לאבל אם הקדיש וכו' דבשבילה נשנית, ואשפה מלא זבל נשנית, לאשמועינן דאע"ג דהוא דבר מאוס אין בו משום הקריבהו נא לפחתך <small>(מלאכי א, ח)</small>, משום דקדוש הוא לדמים, ובזה נתיישב כל סדר לישנא דמתניתין:
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>טומאתו ולא שיעורו שיעורו ולא טומאתו לא טומאתו ולא שיעורו</b>. אין בידי לומר אלא דרצה לסמוך מה ששוה במקצת למה ששוה בכללו הנזכר ברישא, משום הכי שנא הבלתי שוה אפילו במקצת בסוף, אע"ג דהוי זו ואצ"ל זו:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במזון שתי סעודות</b>. סמך לבכחצי פרס, לרמוז דזה כחצי פרס ר"ל סעודה:
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>רש"א מפני שהן ראויין לטמא מושב</b>. אע"ג דבבא זו לא פליג קתני רש"א, משום דבטעם זה מחזיק דבריו הראשונים דפליג את"ק בצירוף ערלה וכלאי הכרם, באמור דאע"ג דאף הוא ס"ל דהבגד והשק וכו' מצטרפין, מ"מ לא ס"ל כותיה בערלה וכלאי הכרם משום דלא דמי הא בערלה להא דבגד, דטעמא רבא איכא בבגד לצרפו עם השק וכו' משום דכלם שוים במה שהם ראוים ליטמא מושב, אבל בערלה לא מצינו בה טעם הגון כיוצא בזה לצרפה עם הכלאים:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נתנה קטלא וכו' לבש בחלוק וכו'</b>. כתב התי"ט דאורחא דמלתא קתני, דדרך אשה להשתמש בשל זהב, ודרך האיש ללבוש ולכסות עצמו ולעשות מלאכה, ע"כ. ונ"ל עוד, דרמז לנו התנא שצריך אדם לכבד את אשתו יותר מגופו <small>(עי' יבמות סב:)</small> והיא תעדה עדי זהב אע"ג דהוא לא יכול להלביש עצמו כי אם חלוק וטלית ולעשות מלאכה, וכך היה מנהגו של האר"י זלה"ה ככתוב בלימודיו ועדיין בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת חתונ' ומיל' פ"א פיסקא ז'. ובמה שהזכיר קטלה וטבעת וכוס של זהב ולא מיני תכשיטים אחרים, רמז רמז לנו דדוקא בתכשיטי זהב וכדומה שאין בהם פגם מרובה אם יצטרך למכרם, ידחוק עצמו לכבד את אשתו יותר מכדי יכלתו, אבל תכשיטים אחרים שההוצאה מרובה והפגם הרבה לא ידחוק עצמו לקנותם אם אין בהם צורך גדול, שאם ירגיל עצמו בכך ירד מנכסיו וסופו לגנוב ולאבד עולמו, והאי דאמור רבנן <small>(ב"מ נט.)</small> אוקירו לנשייכו בגין דתתעתרו, היינו בתכשיטי זהב וכדומה להם שאין בהם פגם, או אף בתכשיטים אחרים אם השיגה ידו, והעיקר בדברים טובים, אבל בלאו הכי אפילו בנתינת הצדקה נתנו מדה באמרם <small>(כתובות נ.)</small> המבזבז לא יבזבז יותר מחומש, ואל תתמה במה שענייני איש ואשתו נרמזו במעילה, שהרי כתיב <small>(במדבר ה, יב)</small> איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. ואמרו רז"ל <small>(תנחומא פ"ה הו"ד רש"י שם)</small> שפוגמת באיש מלחמה של מעלה ובעלה שלמטה:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רכב על בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב</b>. בין כלם שלשה ובשלשה הויה חזקה, דאפי' מאה דינא הכי:
+
+<b>רכב וכו' שתה וכו' תלש וכו'</b>. פגם השתיה דומה לפגם הרכיבה יותר מפגם התלישה, משום הכי סמכה אליה. והא דלא הקדים התלישה לכלם, אפשר משום דלא שכיחא כרכיבה ושתיה, דאדם טועה וכסבור דמותר הוא משום דאינו לוקח כלום מן ההקדש ברכיבתו ושתיתו:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>נטל וכו'</b>. גיזבר דייקא, דקתני נטל ולא קתני הנוטל כי היכי דקתני הנהנה, דמשמעותו אבל אחד יותר מנטל ודוק, ואע"ג דבפרק ו' שנה נמי בלשון זה, נתן, שלח, התם נמי הוא משום דקאי אאדם ידוע הנזכר בראש הפרק והוא השליח וכו', דכל הפרק מדבר באותו ענין. והראיה דבמשנה ה' דאינו אותו ענין ממש של שליחות, לא קתני הפקיד אלא המפקיד, דדומה להנהנה:
+
+<b>נטל פרוטה ו��ו'</b>. הקשה התי"ט דלפירוש הר"ב ורש"י בבא זו מיותרת, ע"כ. ולי נראה דמשום נתנה לבלן נקט לה:
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>נתן לו דינר זהב וכו'</b>. לאשמועינן כחו דת"ק, דאפילו בכסות דקפיד איניש שיהיה יפה לא ס"ל כר' יהודה. ורישא אצטריך לאשמועינן כחו דר' יהודה, דאפילו בפירות דלא קפיד איניש כל כך לא מעל כאומר לו אתרוג גדול וכו':
+<br><b>מעילה</b> מתחיל בקוף ומסיים בסמך, כי מעילה עם האותיות עולה ס"ק. ועוד סק הוא מלשון אם אסק שמים שם אתה (תהלים קלט, ח). שהרוצה להמלט מהמעילה יעלה ההקדש ולא יורידנו:<br><b>סליק</b> מסכת מעילה. הצריכה המחילה:<br><b>כי</b> תמעול בדין הקדש שור היטב אשר גילה.<br><b>התנא</b> בעת חידש המשנה ובמעילה:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,177 @@
+Hon Ashir on Mishnah Meilah
+הון עשיר על משנה מעילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Meilah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+מעילה
+<br> מעילה יש בה ו' פרקים, כי כל הנהנה מן העולם הזה הנברא בששה ימים בלא ברכה, מעל (ברכות לה.). וע"ד הנסתר אין לי לומר אלא שהוא על שם הכתוב דכתיב בה (ויקרא ה, טו) והביא את אשמו לה'. והוא בעל שש קצוות כי הוא פועל בואו:
+<br>
+<br><br><b>נמצא מעשה דמים וכו'</b>. אצטריך לאשמועינן דמכל מה שהזכיר עד כאן נמצינו למדים זה, דלא נטעה לומר דועל זה ועל זה דקתני, בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, דלא נשנה להפך בקודם זריקה, דר"ל בין קודם זריקה בין אחריה, ושנשנה אגב, ולהקל ולהחמיר שמצינו בקדשי קדשים כיון דכיוצא איירי ור"ע היא, הוא במה שקודם זריקה הבשר חמור שמועלין בו אבל הוא קל דלא בעי עיבור צורה אלא תשרף מיד. ולאחר זריקה יש בו להקל דאין מועלין בו, ולהחמיר דבעי עיבור צורה, ובקדשים קלים כלו להחמיר דבעי עיבור צורה ומועלין בו, מה שלא היה כן קודם זריקה, והתי"ט הניח צריכות זה בצ"ע:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שתי הלחם</b>. הקדים ללחם הפנים משום דבא עם הזבח, ודומה למשניות דלעיל וסמכם אליהם, ומנחת נסכים דקתני לקמן הא כבר פירשו התוספות <small>(דף ח. ד"ה ופיגול)</small> דאף בבאה בפני עצמה איירי:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בד"א בקדשי מזבח</b>. ר"ל קדושת הגוף, אבל בקדשי בדק הבית. שקדושתם קדושת דמים, כגון הקדיש תרנגולת או חמור. דאין גופם ראוי לבדק הבית, אף היוצא מהם ראוי לדמים ומשום הכי מועלים בהם. וכיון דטעמא הוא מפני שהיוצא מהם ראוי' למה שהקדישם, אם כן אף כשהקדישם קדושת דמים למזבח היוצא מהם ראוי לדמים למזבח, אבל כשקדש אותם קדושת הגוף למזבח שאין גוף היוצא מהם ראוי ליקרב על גבי המזבח, אין מועלין בו, דכיון שהקדיש גופם ליקרב על המזבח ודאי לא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי ליקרב עליו וזהו היוצא מהם, כן משמע בתוספות דמעילה דף י"ג, ובזה החסרון מובן. וסתם התנא דבריו, לרמוז דסתם קדשי מזבח דקתני במתניתין ר"ל קדושים קדושת הגוף:
+
+<b>תרנגולת נקט לבצים, וחמור לחלב, ונקט שנים אלו שאינם ראויים למזבח, לרמוז דמה שאינו ראוי למזבח יקדיש לבדק הבית, מכלל דהראוי למזבח יותר טוב הוא שיקדישנו למזבח משיקדישנו לבדק הבית, וטעם הדומה לזה כתב רש"י בתמורה דף ל"ב ע"א</b>. והקדים תרנגולת לחמור, לרמוז דיותר טוב שיקדיש דבר טהור ואפילו מועט, מדבר טמא מרובה. ונקט חמור ולא בהמה טמאה סתם, לרמוז דכשבא להקדיש דבר טמא דיקדים החמור שיש במינו צד קדושה והוא דין פטר חמור, כן נראה. וה"ט דנקט חמור דהוא לשון זכר ע"ש הכתוב <small>(שמות לד, כ)</small> ופטר חמור. אע"ג דבנקבה אייירי מדקתני חלבה:
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שובך מלא יונים</b>. ראוי למזבח לאישים, ואילן מלא פירות. לנסוך, וכדי שלא נאמר דבפירות שאינם ראויים למזבח איירי דומיא דזבל, הניח בבא זו של שובך באחרונה להפסיק ביניהם, וכל עוד שלא הזכיר כולי גווני דכללא לא רצה לשנות שני דברים של צד אחד, כדי שלא נטעה לומר שהוא צד השני שבכלל, ומשום הכי לא שנה השובך והאילן שניהם כאחד בראשונה, ובזה נחה הרגשת התי"ט על הסדר שהניחה בצ"ע:
+
+<b>שדה מלאה עשבים</b>. משום כשנתמלא אח"כ נקט ליה, דהוי חדוש גדול דאין מועלין בעשבין, אע"ג דגדלו כלם בקרקע של הקדש, משא"כ באילן שנתמלא פירות שיונק מן הקרקע והוי זה וזה גורם, ומשום הכי לא סמכוה לאשפה אלא שנאה בסוף סמוך לאבל אם הקדיש וכו' דבשבילה נשנית, ואשפה מלא זבל נשנית, לאשמועינן דאע"ג דהוא דבר מאוס אין בו משום הקריבהו נא לפחתך <small>(מלאכי א, ח)</small>, משום דקדוש הוא לדמים, ובזה נתיישב כל סדר לישנא דמתניתין:
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>טומאתו ולא שיעורו שיעורו ולא טומאתו לא טומאתו ולא שיעורו</b>. אין בידי לומר אלא דרצה לסמוך מה ששוה במקצת למה ששוה בכללו הנזכר ברישא, משום הכי שנא הבלתי שוה אפילו במקצת בסוף, אע"ג דהוי זו ואצ"ל זו:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במזון שתי סעודות</b>. סמך לבכחצי פרס, לרמוז דזה כחצי פרס ר"ל סעודה:
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>רש"א מפני שהן ראויין לטמא מושב</b>. אע"ג דבבא זו לא פליג קתני רש"א, משום דבטעם זה מחזיק דבריו הראשונים דפליג את"ק בצירוף ערלה וכלאי הכרם, באמור דאע"ג דאף הוא ס"ל דהבגד והשק וכו' מצטרפין, מ"מ לא ס"ל כותיה בערלה וכלאי הכרם משום דלא דמי הא בערלה להא דבגד, דטעמא רבא איכא בבגד לצרפו עם השק וכו' משום דכלם שוים במה שהם ראוים ליטמא מושב, אבל בערלה לא מצינו בה טעם הגון כיוצא בזה לצרפה עם הכלאים:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נתנה קטלא וכו' לבש בחלוק וכו'</b>. כתב התי"ט דאורחא דמלתא קתני, דדרך אשה להשתמש בשל זהב, ודרך האיש ללבוש ולכסות עצמו ולעשות מלאכה, ע"כ. ונ"ל עוד, דרמז לנו התנא שצריך אדם לכבד את אשתו יותר מגופו <small>(עי' יבמות סב:)</small> והיא תעדה עדי זהב אע"ג דהוא לא יכול להלביש עצמו כי אם חלוק וטלית ולעשות מלאכה, וכך היה מנהגו של האר"י זלה"ה ככתוב בלימודיו ועדיין בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת חתונ' ומיל' פ"א פיסקא ז'. ובמה שהזכיר קטלה וטבעת וכוס של זהב ולא מיני תכשיטים אחרים, רמז רמז לנו דדוקא בתכשיטי זהב וכדומה שאין בהם פגם מרובה אם יצטרך למכרם, ידחוק עצמו לכבד את אשתו יותר מכדי יכלתו, אבל תכשיטים אחרים שההוצאה מרובה והפגם הרבה לא ידחוק עצמו לקנותם אם אין בהם צורך גדול, שאם ירגיל עצמו בכך ירד מנכסיו וסופו לגנוב ולאבד עולמו, והאי דאמור רבנן <small>(ב"מ נט.)</small> אוקירו לנשייכו בגין דתתעתרו, היינו בתכשיטי זהב וכדומה להם שאין בהם פגם, או אף בתכשיטים אחרים אם השיגה ידו, והעיקר בדברים טובים, אבל בלאו הכי אפילו בנתינת הצדקה נתנו מדה באמרם <small>(כתובות נ.)</small> המבזבז לא יבזבז יותר מחומש, ואל תתמה במה שענייני איש ואשתו נרמזו במעילה, שהרי כתיב <small>(במדבר ה, יב)</small> איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. ואמרו רז"ל <small>(תנחומא פ"ה הו"ד רש"י שם)</small> שפוגמת באיש מלחמה של מעלה ובעלה שלמטה:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רכב על בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב</b>. בין כלם שלשה ובשלשה הויה חזקה, דאפי' מאה דינא הכי:
+
+<b>רכב וכו' שתה וכו' תלש וכו'</b>. פגם השתיה דומה לפגם הרכיבה יותר מפגם התלישה, משום הכי סמכה אליה. והא דלא הקדים התלישה לכלם, אפשר משום דלא שכיחא כרכיבה ושתיה, דאדם טועה וכסבור דמותר הוא משום דאינו לוקח כלום מן ההקדש ברכיבתו ושתיתו:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>נטל וכו'</b>. גיזבר דייקא, דקתני נטל ולא קתני הנוטל כי היכי דקתני הנהנה, דמשמעותו אבל אחד יותר מנטל ודוק, ואע"ג דבפרק ו' שנה נמי בלשון זה, נתן, שלח, התם נמי הוא משום דקאי אאדם ידוע הנזכר בראש הפרק והוא השליח וכו', דכל הפרק מדבר באותו ענין. והראיה דבמשנה ה' דאינו אותו ענין ממש של שליחות, לא קתני הפקיד אלא המפקיד, דדומה להנהנה:
+
+<b>נטל פרוטה וכו'</b>. הקשה התי"ט דלפירוש הר"ב ורש"י בבא זו מיותרת, ע"כ. ולי נראה דמשום נתנה לבלן נקט לה:
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>נתן לו דינר זהב וכו'</b>. לאשמועינן כחו דת"ק, דאפילו בכסות דקפיד איניש שיהיה יפה לא ס"ל כר' יהודה. ורישא אצטריך לאשמועינן כחו דר' יהודה, דאפילו בפירות דלא קפיד איניש כל כך לא מעל כאומר לו אתרוג גדול וכו':
+<br><b>מעילה</b> מתחיל בקוף ומסיים בסמך, כי מעילה עם האותיות עולה ס"ק. ועוד סק הוא מלשון אם אסק שמים שם אתה (תהלים קלט, ח). שהרוצה להמלט מהמעילה יעלה ההקדש ולא יורידנו:<br><b>סליק</b> מסכת מעילה. הצריכה המחילה:<br><b>כי</b> תמעול בדין הקדש שור היטב אשר גילה.<br><b>התנא</b> בעת חידש המשנה ובמעילה:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Menachot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.txt

@@ -0,0 +1,480 @@
+Hon Ashir on Mishnah Menachot
+הון עשיר על משנה מנחות
+Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה מנחות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+מנחות
+<br> מנחות יש בו י"ג פרקים כנגד י"ג מיני מנחות. מנחת העומר, מנחת חוטא, מנחת קנאות, מנחת חביתין, מנחת נסכין, שתי הלחם, לחם הפנים, ולחמי תודה, וחמשה מיני מנחות נדבה. וע"ד הנסתר, ידוע שמנחה נקראת הגבורה כדאיתא במאורות נתן (מאורי אור אות המ"ם סי' ע"ג), וידוע ששם שם אלהים וכשתמלאנו יהיו בו י"ג אותיות:
+<br>
+<br><br><b>שקמצן שלא לשמן נתן בכלי והלך והקטיר שלא לשמן</b>. משום דקמיצה היא במקום שחיטה דזבח, אע"ג דפסולה בזר, שנאה בבבא בפני עצמה דומיא דההיא דזבחים פ"א משנה ד':
+
+<b>כיצד לשמן וכו' לשם מנחת חוטא</b>. חדא מינייהו נקט:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אחד מנחת חוטא</b>. במנחת קנאות נמי כתיב <small>(במדבר ה, טו)</small> מזכרת עון. ולא הוצרך לפרש, דמ"מ ליכא למטעי מדתני אחת כל המנחות:
+
+<b>קמץ ועלה בידו צרור וכו'</b>. כתב התי"ט, דלר' יהודה בן בתירא לדברי הר"ב, יחזור ויקמוץ, ע"כ. ולא נראה כן, שהרי כתב שאם עבר אחת מהם וקמץ וכו' יחזור כהן כשר ויקמוץ, ע"כ <small>(הר"ב)</small>. דמשמע דדוקא בקמיצת פסולים או יד פסולה ס"ל לר"י דיחזור ויקמוץ, ולא בקמיצה פסולה מחמת עצמה כגון עלה בידו צרור וכו', כמו שכתבו התוס' <small>(דף ו. ד"ה בן בתירא)</small>. ומ"ש הרב וה"ה לכל הנך פסולים דחשיב במתניתין ס"ל לב"ב וכו', היינו הפסולים המוזכרים ברישא דמתניתין קודם ר"י ב"ב, שצריך לקרות הפסולים ולא הפיסולים, והוצרך לומר זה משום דהפסיק ביניהם לשמאל בפסל:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>דמו ובשרו ואמוריו אחד</b>. ולכן אם חשב בדם לאכול הבשר חוץ לזמנו פיגל, ולא מבעיא על הבשר אלא אפילו חישב להקטיר אמוריו חוץ לזמנו פיגל, אע"ג דדמו ללבונה דמתרת דאף הם מתירים נינהו, ולפי זה הוי לא זו אף זו ומשום הכי הקדים הבשר לאמורים:
+
+<b>לאכול אחד מן הסדרים</b>. ה"ה לחלה אחת מן הסדרים דמפגלת כל שני הסדרים לרבנן, ולא נקט כל הסדר אלא לרבותא דר"י, דאפילו כי חשב על כל הסדר אין חבירו נפגל, כן הוכיחו התוספות <small>(דף יג: ד"ה לאכול)</small>:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לאכול ממנה למחר</b>. משום דבלחם לא שייכא כי אם האכילה נקט לה התנא לבדה בזבח, אע"ג דה"ה לזריקה ולהקטרה כמ"ש התי"ט בשם רמב"ם:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>לאכול ממנו</b>. אין ספק דה"ה לזרוק דמו או להקטיר אמוריו למחר, דמאי שנא. אלא דסירכא דמתניתין דלעיל נקט:
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שחט אחד מן הכבשים וכו' הקטיר אחד מן הבזיכין וכו'</b>. הואיל וסדרי לחם הפנים משתי הלחם ילפו כמ"ש התי"ט בשם התוספות, אתי שפיר להקדים שתי הלחם אע"ג דלא הוו תדירי כלחם הפנים:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא הניף</b>. כתב הר"ב, במנחת חוטא ומנחת קנאות דטעונות תנופה, ע"כ. וכן פי' רש"י <small>(דף יח. ד"ה לא הניף)</small>. ותמהני, דמנחת חוטא נמנה בפ"ה משנה ה' עם אותם שאינם טעונות תנופה, וצ"לע:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הקומץ מעוטו וכו' העשרון וכו'</b>. פתח במאי דסליק במתניתין דלעיל:
+
+<b>היין וכו' השמן וכו'</b>. הקדים יין לשמן כמו שכתוב בשבח א"י <small>(גפן וגו' זית שמן וגו'. דברים ח, ח)</small>, לרמוז דצריך להביא מהיינות והשמנים הכשרים למנחות, המבחר שבהם:
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שני שעירי יום הכפורים</b>. שנויים באחרי מות <small>(ויקרא טז, ה)</small>:
+
+<b>שני כבשי עצרת</b>. הם בהמות כשעירים:
+
+<b>שתי חלות</b>. באות עם הכבשים:
+
+<b>שני סדרים</b>. של לחם הפנים, כל לחם שוה לחבירו כשתי חלות:
+
+<b>שני בזיכים</b>. באים עם הלחם:
+
+<b>שני מינין שבנזיר</b>. כל שני שבענין הקרבנות נקט בהדי הדדי:
+
+<b>שלשה שבפרה</b>. קחשיב ואזיל בסדר החשבון:
+
+<b>ארבעה שבתודה</b>. מכל חשבונות הארבעה זה דומה יותר לשני מינים שבנזיר הנזכר קודם שלש שבפרה, ואי לאו משום סדר המנין היה ראוי לשנותו תכף אחריו:
+
+<b>ארבעה שבלולב ארבעה שבמצורע</b>. סמך לולב למצורע, לרמוז דמדת ארבעה שבמצורע, רומזת למדת הענוה כמו אגודת הלולב כמו שאז"ל, וסמכו לתודה מפני שאוחזי' אותו כשקורים את ההלל שמנענים אותו באמירת הודו:
+
+<b>שבע הזיות של בין הבדים וכו'</b>. אע"ג דהם מענין שני שעירים, הקדים להם שבע הזיות שבפרה משום דזוטרי מילייהו:
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שתי פרשיות שבמזוזה</b>. אחר שגמר ענייני הקדש והמקדש התלויים במנין ומעכבים, התחיל על סדר החשבון לשנות ענייני המצות הדומים להם:
+
+<b>ארבע פרשיות שבתפילין</b>. סמך פרשה לפרשה, ומשום הכי הקדימם לציצית. ועוד בציצית איכא פלוגתא:
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>התכלת</b>. פתח במאי דסליק מינה:
+
+<b>תפילה של יד וכו'</b>. גם זה אינו מענין הקרבנות כמו ציצית:
+
+<b>הסלת והשמן</b>. של מנחת נסכים, וקרבה בכל יום כתמידים, ועיקר המסכתא במנחות איירי משום הכי הקדימם:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הפרים וכו'</b>. כל זה איירי באותם הבאים על הלחם, משום הכי סמכה לענין המנחה, והדר תני התמידין אעפ"י שהם תדירים:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>לא הקריבו כבש וכו'</b>. ומסתמא כשנתחנך איירי, מכלל דכשלא נתחנך לא יקריבו בין הערבים, וטעמא כדקתני סיפא שאין מחנכין מזבח העולה וכו', ובזה החסרון מובן. ומשום דקאי באין מעכבין לא קפיד לאשמועינן אלא כל מילי דאין מעכבין, ולאטעויי לא חייש דהא קתני סיפא שאין מחנכין את המזבח וכו':
+
+<b>ולא את השלחן ולא את המנורה</b>. הקדים שלחן למנורה, משום דכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין <small>(עי' זבחים סב:)</small>, והשלחן היתה בצפון והמנורה בדרום, וכתיב <small>(תהלים פט, יג)</small> צפון וימין אתה בראתם:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אמרו לו אף היא היתה חסרה או יתרה</b>. ש"ס <small>(דף נג:)</small> סוף סוף כי כייל לעשרון קא כייל, ע"כ. ה"ט דפסק הר"ב כר"י אע"ג דתנן אמרו לו:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ועל עריכתה</b>. נכון בעיני לומר שהקיטוף הוא בכלל העריכה, ולכן לא שייך להקשות הקושיא שהקשה התי"ט מאי שייר דהאי שייר:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מנחת כהנים</b>. של כל אחד מה' מינים השנויים, משום הכי סמכם להם והקדימם לכהן משיח:
+
+<b>מנחת נסכים וכו'</b>. לא שייך הכא לומר ואלו כמו ברישא, משום דאינה אלא מנחה אחת שיש לה דין זה, ומשום הכי הקדים הכא השם לענין וכן בלחם הפנים, ואגבו שנה דומיא דידוהו שתי הלחם:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>נתן כלי</b>. של שמן, על גבי כלי. של מנחת חוטא ודומיו. אבל כלי של לבונה, לא מבעיא ע"ג כלי שאינו נוגע במנחה אלא אפי' ע"ג עצמה לא פסל, מפני שאין הלבונה דבר המפעפע כמו השמן דמסתמא הכלי מלחלח ממנו וא"א שלא יבא שמן למנחה כשיתנו על גבה ממש:
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>יש טעונות הגשה ואינם טעונות תנופה</b>. מפני שהטעונות הגשה ולא תנופה הם מוקדמים במתניתין דלעיל, הקדימם נמי הכא:
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>רבי שמעון אומר</b>. משנה באנפי נפשא היא, ולכן אין לטעות ולומר דפליג אע"ג דקתני אומר:
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>מנחת נסכים</b>. כולל כל מיני מנחות, משום הכי הקדימה למנחת כהן משיח התדיר בכמה דוכתי:
+
+<b>ולחם הפנים</b>. הוא שתים עשרה חלות, משום הכי שנאו אחר שתי הלחם:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>כמין כי</b>. נראה כפי' רש"י שבחומש שפירש כמין ג'. דהכי איתא ברעיא מהימנא פ' פ��נחס <small>(דף רנה:)</small> סוכה העשויה כמבוי מסטרא דאות ב', כמין גאם מסטרא דאות ג', כמין צריף מסטרא דאות ד', ע"כ. וגאם הוא פירושו של כי, וצ"ל שזו היא צורת הכף יונית, דהכי איתא בש"ס דהוריות דף י"א, מאי כמין כי, כמין כף יוונית, ע"כ. וכן הוא נוטריקון של כ"י, כף יוונית:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וחביתי כהן גדול</b>. ילפו מלחם הפנים, משום הכי שנאם אחריו:
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>העומר וכו'</b>. הואיל והקדימו במתניתין דלעיל משום סדר חשבון העשרונות והסאין, הקדימו נמי הכא אע"ג דהוא הפך מסדר החשבון:
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שחטה חוץ וכו' קדש הלחם</b>. סמך חוץ לחוץ, ועוד דבבא שאחריה דומה לבבא דפליגי עליה, ובבא אחרונה כולל בה דברים אחרים, משום [הכי] בבא זו מקומה הראוי לה הוא הכא, אעפ"י שהיא באמצע הבבות דלא קדש:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ונמצא הזבח</b>. סתם שם זבח נאמר על השחוט כבר, כי השחיטה נקראת זביחה כדכתיב <small>(דברים יב, כא)</small> וזבחת כאשר צויתיך. ובעוד שלא נשחט נקרא קרבן, כן נראה. ולפי זה באמרו אם יש שם זבח אחר. משמע שחוט באותה שעה, ויפסלו בלינה דקאמר, כשאין זבח זבוח באותה שעה, אע"ג דפסולים מיד הוא, משום דס"ל דכיון שאין פסולם בגופם אלא מחמת גזרה, שלא ישרפם עד שתעובר צורתן, כן נראה. ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>יביא</b>. הכא תני סתם משום דרשות הוא להביא מה שנדר מן המעשר, וכמו כן בבבא שאחריה, ואצטריך לאשמועינן דלא תימא דאסור משום דיכול לבא לידי פסול:
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אלא מן החדש ומן הארץ</b>. לא זו אף זו קתני, דשניהם באים להתיר חדש זה במדינה וזה במקדש, והסברא מכרעת שיבאו מן החדש:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא מן השלוקין</b>. ומבושלין לא קתני, דסתם מבושל הוא המוזכר בקרא <small>(שמות יב, ט)</small> ובשל מבשל במים. וכבר שנה מן הגרגרים שנשרו במים. ושנה שלוקין, לאשמועינן דבשאר משקין נמי לא יביא:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ולא ממה שנזרע ביניהם ואם הביא כשר</b>. ובלבד שיהיה הזרע רחוק מן הגפן כדינו, דממשקה ישראל בעינן מן המותר לישראל <small>(יחזקאל מה, טו. פסחים מח.)</small>, ובלא הכרם אסור אפילו בהנאה:
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>משלישה ומאמצעה</b>. משליש החבית שבאמצע החבית, כלומר מחלק גובה החבית לשלשה חלקים, ומן השליש הראשון לא היה מביא מפני הקמחים, ומן השליש האחרון מפני השמרים, אלא היה מביא מהשליש האמצעי, כן נלע"ד, והמפרשים פירשו בדרך אחר. והורה לנו בזה התנא כמה מניח מפיה ומשוליה שאינו מביא, דלא תימא דבר מועט אלא דווקא שליש מלמעלה ושליש מלמטה מניח ולוקח משליש החבית, וזה השליש אינו לא השליש שלמעלה ולא שלמטה אלא השליש שבאמצעה:
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ושעיר המשתלח</b>. שנאו בסוף, לסמוך לו ר"ש אומר אף שעירי וכו':
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ובשלש קופות</b>. לא ידעתי למה הקדימם לשלש מגלות:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אקצור</b>. הוא לשון עתיד, ולכן אילו היו משיבים לו הין, נראה כאילו אומרים לו תקצור, אבל אין במשמעותו עתה, כיון שהוא לא שאל עתה אלא בלשון עתיד, ועיקר שאלתם ותשובתם היתה מפני המינים, שידעו שעתה הם קוצרים אעפ"י שאינו מחרת השבת, משום הכי אומרים לו בפירוש קצור לשון צווי. והיינו טעמא נמי דשנאו בסוף, דמשמע דהיה שואל להם דבר זה בסוף, אע"ג דקופה זו היתה צריכה אחר הקצירה, משום דזו היא עיקר דחיית הבייתוסים, דהשאלות אחרות הם מכשירי הקצירה לבד, ועדיין היו יכולים לומר שהקצירה עצמה לא היו עושים אותה מיד אלא במוצאי שבת, וידוע הוא כי סוף הענין הוא דבר מסויים לזכרון יותר מן האמצע, וסימניך סוף דבר הכל נשמע:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מחצות היום ולהלן</b>. כתב התי"ט בשם הרמב"ם <small>(בפיה"מ כאן)</small>, דהואיל ותלה הטעם בב"ד דלא היו מתעצלים בו לאחרו מחצות היום, והב"ד בירושלם היו עומדין כי שם היו מקריבין אותו, משום הכי צריכים לידע בכל מקום אימתי הוא חצות יום בירושלם, כדי שמאותו שעה שהגיעה חצות של ירושלם מותרים, ולא קודם אותה שעה אף כי הגיע חצות במקומם, וכן הוא במקום שלא הגיע עדיין חצות שמותרים אם הגיע כבר חצות בירושלם. וסיבת שינוי זה הזכירו התי"ט בקצור נמרץ, ולכן אמרתי כי טוב מאד הוא להאריך הענין, כדי שיהיה הכל מובן אף להבלתי בקי בחכמת התכונה. והוא כי צריך אתה לידע דהארץ עומדת באמצע הרקיע כמרכז בעגולה, והארץ הזאת כמו כן עגולה היא, והמקומות שעליה עומדים סביב סביב לה, ובכל מקום ומקום מתראה חצי הרקיע וחצי נסתר ממנו, ובעלות השמש בחצי הנראה למקום ההוא הוא תחילת היום, ובהגיעו באמצע חצי הנראה הוא חצי היום למקום ההוא, ולהיות שאין חצי הרקיע הנראה למקום אחד אותו חצי הנראה למקום אחר, משום הכי אין חצות היום בכל המקומות ברגע אחד, כי אפשר להיות שחצות יום של מקום אחד הוא תחילת היום למקום אחר, להיות מתחיל משם חצי הרקיע הנראה לאותו מקום אחר, וכן להפך אפשר להיות:
+<br><b>והבט</b> עיניך בצורה שלפניך ותראה בחוש העין איך האמת כך הוא. והוא העגול שבאמצע הוא הארץ, והוא מסומן באות א'. והשלשה עיגולים שסביב לו הם שלשה עיירות שעליה, והם מסומנים באותיות בג"ד. והעגול הגדול שסביבם הם השמים, והוא מסומן באותיות הוז"ח, אות ח' מזרח, ז' צפון, ו' מערב, ה' דרום. והקוים העוברים על מרכז הארץ ונוגעים מכאן ומכאן לעגול, הם הקוים המחלקים את הרקיע הנראה מהנסתר לכל מקום ומקום כפי מה שהוא, וכל אחד מאלו הקוים נקראים בשם אופק, והוא שקו ט"י הוא אופק מקום ב', וקו ח"ו אופק מקום ג', וקו ז"ה אופק מקום ד'. והרקיע שעל אופק המקום ההוא הוא הנראה מאותו מקום, ושתחת האופק ההוא הוא הנסתר ממנו, והנה בעלות השמש על אופק המקום הוא תחילת היום למקום ההוא, ובהגיעו באמצע השמים הנראים למקום ההוא, חצות היום למקום ההוא. ולכן בעלותו בפאת מזרח על נקודת ח', הוא תחילת היום למקום ג' כי עלה על אופק שלו, ועדיין הוא לילה למקום ד' כי השמש עדיין תחת אופקו עומד, ובהגיעו לנקודת כ' הנה הוא חצות היום למקום ב' שאופק הוא קו ט"י, ועדיין אינו חצי יום למקום ג' על כי לא עלה השמש עדיין עד חצי השמים הנראים ממנו, עד הגיעו אל נקודת ז', ובהגיעו לשם הוא חצות היום שלו, וכאשר יעבור את נקודת ז' מאיר היום למקום ד' כי על אופקו הוא עומד. נמצא שברגע אחד יש ג' זמנים משונים לג' מקומות אלו, כי למקום ד' הוא תחילת היום, ולמקום ג' בחצי היום, ולמקום ב' נוטה להעריב, וכאשר ירד השמש עד תחת נקודת י', אז בא השמש למקום ב' וחשיכה לו, ומזה תדון ממקום למקום כשתסתכל יפה בצורה שלפניך:<br><b>ואילולי</b> שהשמש אינו עולה ביושר לעולם על חצי השמים הנראים, אלא הולך אל דרום וסובב אל צפון באלכסון, היו בכל זמן ובכל מקום הימים והלילות שוים, שהרי בכל מקום חצי השמים עומדים על האופק שלו בהסיר מכשולות הראיה שהם ההרים והגבעות, וחצי מתחתיו. אבל מפני שאינו כן, אלא השמש אינו עובר על המקום ביושר אלא באלכסון, וגם אין השמש מתפשט בכל רוחב הרקיע הנראה לאותו מקום, כי אם מהלכ�� ברוחב הוא כנטית אפודת המזלות מעגול חצי השמים, ולהיות המקום ההוא עומד חוץ ממקום זה, נמצא שאין השמש עובר על ראשו לעולם אלא רואה אותו ברחוק ממנו, ויש מקום שהוא להפך, לפיכך מצינו שינוי הלילות והימים מזמן לזמן וממקום למקום, ואין כאן מקום להאריך בזה, אלא דיו שנדע איך יהיה זה שיקדים חצות יום במקום אחד למקום אחר, וההערות האחרות הם כדי להוציא מלב הבלתי בקי בחכמת התכונה הקושיא אשר יוכל להקשות לכאורה, שאם כן יהיו בכל מקום ובכל זמן הימים והלילות שוים, שאינו כן מהטעמים הגלוים לבקיאים בזריחת השמש ומבואו כמ"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>החיטין וכו' חייבין בחלה וכו' ואסורין וכו'</b>. בלשון זה עצמו נשנית משנה זו במסכת חלה <small>(רפ"א)</small>, ומשום גופא דעניינא לבד לא רצה לשנות:
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מפני בית האבל מפני בטול בית המדרש</b>. רמז דגדולה גמילות חסדים יותר מתלמוד תורה <small>(עי' ע"ז יז:)</small>:
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שתי הלחם נילושות אחת אחת וכו' לחם הפנים נילוש אחד אחד</b>. התי"ט טרח למצוא טעם על מה נשנו שתי הלחם בלשון נקבה, ולחם הפנים בלשון זכר. ואמרתי אני בלבי שהאמת יורה דרכו, ובלמודי האר"י זלה"ה מצאתי, דשתי הלחם הם שתי נוקבין, והם השני ההין שבשם הויה שהם סימן לנקבה, ולחם הפנים הם י"ב חלות, כנגד י"ב אותיות שבשלשה הויות שהם בגי' לחם, וכבר ידענו ששם הויה הוא זכר לגבי שם אדנות שהוא נקבה:
+
+<b>לחם הפנים נילוש</b>. קתני לשון יחיד משא"כ בשתי הלחם, משום דהכא לא הזכיר סכום מנין הלחמים כמו בשתי הלחם שלא להאריך הרבה, כי כבר אנו יודעים בהזכירו לחם הפנים כמה לחמים הם, משא"כ בשתי הלחם דבאמרו הלחם סתם לא היינו יודעים באיזה לחם מדבר, כי גם חלות תודה נקראים לחם כדתנן בכמה דוכתי לחמי תודה:
+
+<b>ונאפה שנים שנים</b>. הואיל ופתח בלשון יחיד, קתני נמי ונאפה לשון יחיד, אע"ג דנאפה שנים שנים:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>כלל אר"ע</b>. עיין מ"ש בפ"ו דשביעית משנה ב':
+
+<b>כל מלאכה וכו'</b>. אצטריך, לאשמועינן הטעם דאינם דוחות, משום הכי שנאם בסוף סמוך לו שלא כסדר מלאכתן, כי טחינה והרקדה קודמת ללישה עריכה ואפיה:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כדי שלא תטעה זד"ד יה"ז</b>. ואין לטעות ולהחליף, כי זדד יש בו שני דלתות שהם שני אותיות שוות, רמז לשתי הלחם שוים. ויה"ז שני אותיות אחרונות שהם במקום ד"ד של שתי הלחם, עולים י"ב, רמז לי"ב חלות של לחם הפנים:
+
+<b>בן זומא אומר</b>. התי"ט כתב דלא פליג. ולעד"נ דפליג מדקתני אומר, וס"ל דאין קרנות בשתי הלחם אלא בלחם הפנים, ומביא ראיה מן המקרא שכתב פנים בלחם הפנים, דמשמע שיהיה לו פנים ולא ללחם אחר. ואע"ג דקתני נמי רי"א ולא פליג, הואיל ופליג בענין זה עם ר"מ דמסתמא הוא סתם משנה בכפלא <small>(לקמן מ"ה)</small>, ואפשר דבאותו מחלוקת הזכירו נמי ענין זה של קרנות ונתן בו ר"י סימן, משום הכי לא קתני אמר ר"י אלא רי"א סימן זה כר"א, ופליג עליו בכפלא. וכה"ג מצינו בכמה דוכתי במשנה דמזכיר החכם החולק כל העניינים שהזכיר בה פלוגתיה, אע"ג דלא פליג עלייהו בכלהו, ולא הזכיר התנא כל סברת ר"מ דקרנות ודכפלא בבבא אחת והדר כל סברת ר"י בהם, כדרכו בשאר המקומות הדומים לאלו, משום דהוא ענין ארוך וניחא ליה לחלקו כאילו הם שני עניינים, אע"ג דכשנחלק ר"מ עם ר"י, הזכיר מאי דס"ל בין בקרנות בין בכיפלא זה אחר זה וכמו כן עשה ר"י, כן נלע"ד:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל הכלים שהיו במקדש וכו'</b>. התי"ט כתב מ"ש, ועיין מ"ש בספרי מעשה חושב שחברתי על מלאכת המשכן בפירוש פרק ז' פיסקא ��' ותמצא מרגוע לנפשך בענין זה:
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>המכניסים עומדים בצפון וכו'</b>. כבר ידענו מאי דאמור רבנן <small>(סוטה מז.)</small> דלעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, וכתיב <small>(תהלים פט, יג)</small> צפון וימין אתה בראתם. הרי שהצפון הוא השמאל, ועמידת הכהנים בענין זה, גורם שבין המכניסים בין המוציאים דוחים הלחם מצפון ומקרבים אותו לדרום וכן נכון, משא"כ אילו היו עומדים להפך. והתי"ט כתב טעם אחר בשם רש"י, אבל לע"ד טעם זה הוא אמיתי:
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בארבעים סאה הוא טובל וכו'</b>. דומה לענין זה, משום הכי לא נקט דין ביטול בששים אע"ג דדומה למנין:
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>מאחד ועד ששים</b>. כתב הר"ב שהם אלף תת"ל עשרונות. והתי"ט בשם התוספות <small>(קו. ד"ה שהן)</small> כתב סדר חשבונותם. והנני כותב כלל הרגיל בין חכמי התשבורת, שתוכל להשתמש בו בתורתנו הקדושה בכל ענין הדומה לזה, והוא שכשתרצה לידע סך חשבון כמה מספרים שכל אחד מתרבה על חבירו, ועודף עליו עודף שוה או איפכא, תצרף המספר האחרון שבהם עם הראשון ותכפול אותו עם סך חצי מנין המספרים, ומספר היוצא מכפל זה הוא סך חשבון כל המספרים. והכא נמי תן אחד על ששים ויהיה ששים ואחד, ותכפול אותו על שלשים שהם חצי מנין המספרים שיש באחד ועד ששים שכל אחד עודף על חבירו אחד, ויצא לך מספר אלף ותתצ"א וזהו סך כל הס"א מספרים:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המעלה את הקומץ בחוץ</b>. הקשה התי"ט למאן דמפרש ליה על קומץ אחד של שני בזיכי לבונה, דה"ל להקדים אליו שני בזיכין טעונין שני קומצין, ע"כ. ולי נראה דאין זו קושיא, דרצה התנא להזכיר בתחילה כל קומץ יחידי, ומטעם זה נמי אתי שפיר אף למאן דמפרש ליה אקומץ דסולת, אע"ג דהפסיק בזה בין קומצי הלבונה הנזכרים בבבא שלפניה ושלאחריה, דאי לאו הכי יותר שייך להקשות אמאן דמפרש ליה אסולת ממאן דמפרש ליה אלבונה, ומ"ש התי"ט למאן דמפרש ליה אלבונה דא"כ קשה קצת וכו' כמש"ל, לא דק באמרו דא"כ, דאדרבא איפכא מסתברא כמ"ש:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הוא מביא</b>. במשנה שבש"ס גרסינן יהא מביא, אבל בכל המשניות שראיתי מדפוסים שונים גרסינן הוא. ולפי זה צ"ל דקמ"לן דבו תלוי הדבר, אע"ג דאמיד להיות שוע, ודרכו כשנותן מתנה ליתן יותר ממה שאומר שנתכוון, דקיל"ן דהמקדיש בעין יפה מקדיש <small>(עי' ב"ב עא. רמב"ם ערכין וחרמין פ"ד הט"ו)</small>, אין יכולין להוציא מידו עוד כשאומר לא לכך נתכוונתי, כן נראה:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שחור וכו' גדול וכו' לא יצא</b>. משום דרצה לשנות פלוגתא דר' בסיפא מן הטעם שכתב הר"ב, קתני גדול והביא קטן, אחר שחור והביא וכו', אע"ג דהוי זו ואצ"ל זו, לסמוך לו קטן והביא גדול דעליו נשנית פלוגתא דר':
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בירושלם</b>. כתב התי"ט בשם רש"י <small>(בתשובות סי' ק"ע הו"ד בתוס' דף קט. ד"ה לא ישמשו)</small> לאפוקי בנוב וגבעון דמותרים לשמש. פי' בבמות כנוב וגבעון, אם יותרו לעתיד, דהא משבאו לירושלם ונאסרו הבמות לא היה להם עוד היתר כדתנן בפ' י"ד דזבחים <small>(משנה ח')</small>, ומעשה דחוניו בבית שני היה, ונפקא מינה מ"מ לזמן הזה דלא נפסלו מכל וכל, ועוד משום אותם ששמשו לד"א דיכול היה להיות בזמן היתר הבמות, נקט בירושלם לאפוקי בבמות:
+<br><b>מנחות</b> מתחיל בכף ומסיים במם היינו מך, כי הוא דרכו להקריב מנחה כמשאז"ל (דף קד:) על פסוק (ויקרא ב, א) ונפש כי תקריב קרבן מנחה:<br><b>סליק</b> מסכת מנחות. מנפשות הנאנחות:<br><b>הן</b> תקום ותתגבר על יצרך ברוב כחות.<br><b>כי</b> תודה בלב נשבר בזבח��ם ובמנחות:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,483 @@
+Hon Ashir on Mishnah Menachot
+הון עשיר על משנה מנחות
+merged
+https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Menachot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה מנחות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+מנחות
+<br> מנחות יש בו י"ג פרקים כנגד י"ג מיני מנחות. מנחת העומר, מנחת חוטא, מנחת קנאות, מנחת חביתין, מנחת נסכין, שתי הלחם, לחם הפנים, ולחמי תודה, וחמשה מיני מנחות נדבה. וע"ד הנסתר, ידוע שמנחה נקראת הגבורה כדאיתא במאורות נתן (מאורי אור אות המ"ם סי' ע"ג), וידוע ששם שם אלהים וכשתמלאנו יהיו בו י"ג אותיות:
+<br>
+<br><br><b>שקמצן שלא לשמן נתן בכלי והלך והקטיר שלא לשמן</b>. משום דקמיצה היא במקום שחיטה דזבח, אע"ג דפסולה בזר, שנאה בבבא בפני עצמה דומיא דההיא דזבחים פ"א משנה ד':
+
+<b>כיצד לשמן וכו' לשם מנחת חוטא</b>. חדא מינייהו נקט:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אחד מנחת חוטא</b>. במנחת קנאות נמי כתיב <small>(במדבר ה, טו)</small> מזכרת עון. ולא הוצרך לפרש, דמ"מ ליכא למטעי מדתני אחת כל המנחות:
+
+<b>קמץ ועלה בידו צרור וכו'</b>. כתב התי"ט, דלר' יהודה בן בתירא לדברי הר"ב, יחזור ויקמוץ, ע"כ. ולא נראה כן, שהרי כתב שאם עבר אחת מהם וקמץ וכו' יחזור כהן כשר ויקמוץ, ע"כ <small>(הר"ב)</small>. דמשמע דדוקא בקמיצת פסולים או יד פסולה ס"ל לר"י דיחזור ויקמוץ, ולא בקמיצה פסולה מחמת עצמה כגון עלה בידו צרור וכו', כמו שכתבו התוס' <small>(דף ו. ד"ה בן בתירא)</small>. ומ"ש הרב וה"ה לכל הנך פסולים דחשיב במתניתין ס"ל לב"ב וכו', היינו הפסולים המוזכרים ברישא דמתניתין קודם ר"י ב"ב, שצריך לקרות הפסולים ולא הפיסולים, והוצרך לומר זה משום דהפסיק ביניהם לשמאל בפסל:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>דמו ובשרו ואמוריו אחד</b>. ולכן אם חשב בדם לאכול הבשר חוץ לזמנו פיגל, ולא מבעיא על הבשר אלא אפילו חישב להקטיר אמוריו חוץ לזמנו פיגל, אע"ג דדמו ללבונה דמתרת דאף הם מתירים נינהו, ולפי זה הוי לא זו אף זו ומשום הכי הקדים הבשר לאמורים:
+
+<b>לאכול אחד מן הסדרים</b>. ה"ה לחלה אחת מן הסדרים דמפגלת כל שני הסדרים לרבנן, ולא נקט כל הסדר אלא לרבותא דר"י, דאפילו כי חשב על כל הסדר אין חבירו נפגל, כן הוכיחו התוספות <small>(דף יג: ד"ה לאכול)</small>:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לאכול ממנה למחר</b>. משום דבלחם לא שייכא כי אם האכילה נקט לה התנא לבדה בזבח, אע"ג דה"ה לזריקה ולהקטרה כמ"ש התי"ט בשם רמב"ם:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>לאכול ממנו</b>. אין ספק דה"ה לזרוק דמו או להקטיר אמוריו למחר, דמאי שנא. אלא דסירכא דמתניתין דלעיל נקט:
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שחט אחד מן הכבשים וכו' הקטיר אחד מן הבזיכין וכו'</b>. הואיל וסדרי לחם הפנים משתי הלחם ילפו כמ"ש התי"ט בשם התוספות, אתי שפיר להקדים שתי הלחם אע"ג דלא הוו תדירי כלחם הפנים:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא הניף</b>. כתב הר"ב, במנחת חוטא ומנחת קנאות דטעונות תנופה, ע"כ. וכן פי' רש"י <small>(דף יח. ד"ה לא הניף)</small>. ותמהני, דמנחת חוטא נמנה בפ"ה משנה ה' עם אותם שאינם טעונות תנופה, וצ"לע:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>הקומץ מעוטו וכו' העשרון וכו'</b>. פתח במאי דסליק במתניתין דלעיל:
+
+<b>היין וכו' השמן וכו'</b>. הקדים יין לשמן כמו שכתוב בשבח א"י <small>(גפן וגו' זית שמן וגו'. דברים ח, ח)</small>, לרמוז דצריך להביא מהיינות והשמנים הכשרים למנחות, המבחר שבהם:
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שני שעירי יום הכפורים</b>. שנויים באחרי מות <small>(ויקרא טז, ה)</small>:
+
+<b>שני כבשי עצרת</b>. הם בהמות כשעירים:
+
+<b>שתי חלות</b>. באות עם הכבשים:
+
+<b>שני סדר��ם</b>. של לחם הפנים, כל לחם שוה לחבירו כשתי חלות:
+
+<b>שני בזיכים</b>. באים עם הלחם:
+
+<b>שני מינין שבנזיר</b>. כל שני שבענין הקרבנות נקט בהדי הדדי:
+
+<b>שלשה שבפרה</b>. קחשיב ואזיל בסדר החשבון:
+
+<b>ארבעה שבתודה</b>. מכל חשבונות הארבעה זה דומה יותר לשני מינים שבנזיר הנזכר קודם שלש שבפרה, ואי לאו משום סדר המנין היה ראוי לשנותו תכף אחריו:
+
+<b>ארבעה שבלולב ארבעה שבמצורע</b>. סמך לולב למצורע, לרמוז דמדת ארבעה שבמצורע, רומזת למדת הענוה כמו אגודת הלולב כמו שאז"ל, וסמכו לתודה מפני שאוחזי' אותו כשקורים את ההלל שמנענים אותו באמירת הודו:
+
+<b>שבע הזיות של בין הבדים וכו'</b>. אע"ג דהם מענין שני שעירים, הקדים להם שבע הזיות שבפרה משום דזוטרי מילייהו:
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שתי פרשיות שבמזוזה</b>. אחר שגמר ענייני הקדש והמקדש התלויים במנין ומעכבים, התחיל על סדר החשבון לשנות ענייני המצות הדומים להם:
+
+<b>ארבע פרשיות שבתפילין</b>. סמך פרשה לפרשה, ומשום הכי הקדימם לציצית. ועוד בציצית איכא פלוגתא:
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>התכלת</b>. פתח במאי דסליק מינה:
+
+<b>תפילה של יד וכו'</b>. גם זה אינו מענין הקרבנות כמו ציצית:
+
+<b>הסלת והשמן</b>. של מנחת נסכים, וקרבה בכל יום כתמידים, ועיקר המסכתא במנחות איירי משום הכי הקדימם:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הפרים וכו'</b>. כל זה איירי באותם הבאים על הלחם, משום הכי סמכה לענין המנחה, והדר תני התמידין אעפ"י שהם תדירים:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>לא הקריבו כבש וכו'</b>. ומסתמא כשנתחנך איירי, מכלל דכשלא נתחנך לא יקריבו בין הערבים, וטעמא כדקתני סיפא שאין מחנכין מזבח העולה וכו', ובזה החסרון מובן. ומשום דקאי באין מעכבין לא קפיד לאשמועינן אלא כל מילי דאין מעכבין, ולאטעויי לא חייש דהא קתני סיפא שאין מחנכין את המזבח וכו':
+
+<b>ולא את השלחן ולא את המנורה</b>. הקדים שלחן למנורה, משום דכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין <small>(עי' זבחים סב:)</small>, והשלחן היתה בצפון והמנורה בדרום, וכתיב <small>(תהלים פט, יג)</small> צפון וימין אתה בראתם:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אמרו לו אף היא היתה חסרה או יתרה</b>. ש"ס <small>(דף נג:)</small> סוף סוף כי כייל לעשרון קא כייל, ע"כ. ה"ט דפסק הר"ב כר"י אע"ג דתנן אמרו לו:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ועל עריכתה</b>. נכון בעיני לומר שהקיטוף הוא בכלל העריכה, ולכן לא שייך להקשות הקושיא שהקשה התי"ט מאי שייר דהאי שייר:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מנחת כהנים</b>. של כל אחד מה' מינים השנויים, משום הכי סמכם להם והקדימם לכהן משיח:
+
+<b>מנחת נסכים וכו'</b>. לא שייך הכא לומר ואלו כמו ברישא, משום דאינה אלא מנחה אחת שיש לה דין זה, ומשום הכי הקדים הכא השם לענין וכן בלחם הפנים, ואגבו שנה דומיא דידוהו שתי הלחם:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>נתן כלי</b>. של שמן, על גבי כלי. של מנחת חוטא ודומיו. אבל כלי של לבונה, לא מבעיא ע"ג כלי שאינו נוגע במנחה אלא אפי' ע"ג עצמה לא פסל, מפני שאין הלבונה דבר המפעפע כמו השמן דמסתמא הכלי מלחלח ממנו וא"א שלא יבא שמן למנחה כשיתנו על גבה ממש:
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>יש טעונות הגשה ואינם טעונות תנופה</b>. מפני שהטעונות הגשה ולא תנופה הם מוקדמים במתניתין דלעיל, הקדימם נמי הכא:
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>רבי שמעון אומר</b>. משנה באנפי נפשא היא, ולכן אין לטעות ולומר דפליג אע"ג דקתני אומר:
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>מנחת נסכים</b>. כולל כל מיני מנחות, משום הכי הקדימה למנחת כהן משיח התדיר בכמה דוכתי:
+
+<b>ולחם הפנים</b>. הוא שתים עשרה חלות, משום הכי שנאו אחר שתי הלחם:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>כמין כי</b>. נראה כפי' רש"י שבחומש שפירש כמין ג'. דהכי איתא ברעיא מהימנא פ' פינחס <small>(דף רנה:)</small> סוכה העשויה כמבוי מסטרא דאות ב', כמין גאם מסטרא דאות ג', כמין צריף מסטרא דאות ד', ע"כ. וגאם הוא פירושו של כי, וצ"ל שזו היא צורת הכף יונית, דהכי איתא בש"ס דהוריות דף י"א, מאי כמין כי, כמין כף יוונית, ע"כ. וכן הוא נוטריקון של כ"י, כף יוונית:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וחביתי כהן גדול</b>. ילפו מלחם הפנים, משום הכי שנאם אחריו:
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>העומר וכו'</b>. הואיל והקדימו במתניתין דלעיל משום סדר חשבון העשרונות והסאין, הקדימו נמי הכא אע"ג דהוא הפך מסדר החשבון:
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שחטה חוץ וכו' קדש הלחם</b>. סמך חוץ לחוץ, ועוד דבבא שאחריה דומה לבבא דפליגי עליה, ובבא אחרונה כולל בה דברים אחרים, משום [הכי] בבא זו מקומה הראוי לה הוא הכא, אעפ"י שהיא באמצע הבבות דלא קדש:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ונמצא הזבח</b>. סתם שם זבח נאמר על השחוט כבר, כי השחיטה נקראת זביחה כדכתיב <small>(דברים יב, כא)</small> וזבחת כאשר צויתיך. ובעוד שלא נשחט נקרא קרבן, כן נראה. ולפי זה באמרו אם יש שם זבח אחר. משמע שחוט באותה שעה, ויפסלו בלינה דקאמר, כשאין זבח זבוח באותה שעה, אע"ג דפסולים מיד הוא, משום דס"ל דכיון שאין פסולם בגופם אלא מחמת גזרה, שלא ישרפם עד שתעובר צורתן, כן נראה. ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>יביא</b>. הכא תני סתם משום דרשות הוא להביא מה שנדר מן המעשר, וכמו כן בבבא שאחריה, ואצטריך לאשמועינן דלא תימא דאסור משום דיכול לבא לידי פסול:
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אלא מן החדש ומן הארץ</b>. לא זו אף זו קתני, דשניהם באים להתיר חדש זה במדינה וזה במקדש, והסברא מכרעת שיבאו מן החדש:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא מן השלוקין</b>. ומבושלין לא קתני, דסתם מבושל הוא המוזכר בקרא <small>(שמות יב, ט)</small> ובשל מבשל במים. וכבר שנה מן הגרגרים שנשרו במים. ושנה שלוקין, לאשמועינן דבשאר משקין נמי לא יביא:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ולא ממה שנזרע ביניהם ואם הביא כשר</b>. ובלבד שיהיה הזרע רחוק מן הגפן כדינו, דממשקה ישראל בעינן מן המותר לישראל <small>(יחזקאל מה, טו. פסחים מח.)</small>, ובלא הכרם אסור אפילו בהנאה:
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>משלישה ומאמצעה</b>. משליש החבית שבאמצע החבית, כלומר מחלק גובה החבית לשלשה חלקים, ומן השליש הראשון לא היה מביא מפני הקמחים, ומן השליש האחרון מפני השמרים, אלא היה מביא מהשליש האמצעי, כן נלע"ד, והמפרשים פירשו בדרך אחר. והורה לנו בזה התנא כמה מניח מפיה ומשוליה שאינו מביא, דלא תימא דבר מועט אלא דווקא שליש מלמעלה ושליש מלמטה מניח ולוקח משליש החבית, וזה השליש אינו לא השליש שלמעלה ולא שלמטה אלא השליש שבאמצעה:
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ושעיר המשתלח</b>. שנאו בסוף, לסמוך לו ר"ש אומר אף שעירי וכו':
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ובשלש קופות</b>. לא ידעתי למה הקדימם לשלש מגלות:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אקצור</b>. הוא לשון עתיד, ולכן אילו היו משיבים לו הין, נראה כאילו אומרים לו תקצור, אבל אין במשמעותו עתה, כיון שהוא לא שאל עתה אלא בלשון עתיד, ועיקר שאלתם ותשובתם היתה מפני המינים, שידעו שעתה הם קוצרים אעפ"י שאינו מחרת השבת, משום הכי אומרים לו בפירוש קצור לשון צווי. והיינו טעמא נמי דשנאו בסוף, דמשמע דהיה שואל להם דבר זה בסוף, אע"ג דקופה זו היתה צריכה אחר הקצירה, משום דזו היא עיק�� דחיית הבייתוסים, דהשאלות אחרות הם מכשירי הקצירה לבד, ועדיין היו יכולים לומר שהקצירה עצמה לא היו עושים אותה מיד אלא במוצאי שבת, וידוע הוא כי סוף הענין הוא דבר מסויים לזכרון יותר מן האמצע, וסימניך סוף דבר הכל נשמע:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מחצות היום ולהלן</b>. כתב התי"ט בשם הרמב"ם <small>(בפיה"מ כאן)</small>, דהואיל ותלה הטעם בב"ד דלא היו מתעצלים בו לאחרו מחצות היום, והב"ד בירושלם היו עומדין כי שם היו מקריבין אותו, משום הכי צריכים לידע בכל מקום אימתי הוא חצות יום בירושלם, כדי שמאותו שעה שהגיעה חצות של ירושלם מותרים, ולא קודם אותה שעה אף כי הגיע חצות במקומם, וכן הוא במקום שלא הגיע עדיין חצות שמותרים אם הגיע כבר חצות בירושלם. וסיבת שינוי זה הזכירו התי"ט בקצור נמרץ, ולכן אמרתי כי טוב מאד הוא להאריך הענין, כדי שיהיה הכל מובן אף להבלתי בקי בחכמת התכונה. והוא כי צריך אתה לידע דהארץ עומדת באמצע הרקיע כמרכז בעגולה, והארץ הזאת כמו כן עגולה היא, והמקומות שעליה עומדים סביב סביב לה, ובכל מקום ומקום מתראה חצי הרקיע וחצי נסתר ממנו, ובעלות השמש בחצי הנראה למקום ההוא הוא תחילת היום, ובהגיעו באמצע חצי הנראה הוא חצי היום למקום ההוא, ולהיות שאין חצי הרקיע הנראה למקום אחד אותו חצי הנראה למקום אחר, משום הכי אין חצות היום בכל המקומות ברגע אחד, כי אפשר להיות שחצות יום של מקום אחד הוא תחילת היום למקום אחר, להיות מתחיל משם חצי הרקיע הנראה לאותו מקום אחר, וכן להפך אפשר להיות:
+<br><b>והבט</b> עיניך בצורה שלפניך ותראה בחוש העין איך האמת כך הוא. והוא העגול שבאמצע הוא הארץ, והוא מסומן באות א'. והשלשה עיגולים שסביב לו הם שלשה עיירות שעליה, והם מסומנים באותיות בג"ד. והעגול הגדול שסביבם הם השמים, והוא מסומן באותיות הוז"ח, אות ח' מזרח, ז' צפון, ו' מערב, ה' דרום. והקוים העוברים על מרכז הארץ ונוגעים מכאן ומכאן לעגול, הם הקוים המחלקים את הרקיע הנראה מהנסתר לכל מקום ומקום כפי מה שהוא, וכל אחד מאלו הקוים נקראים בשם אופק, והוא שקו ט"י הוא אופק מקום ב', וקו ח"ו אופק מקום ג', וקו ז"ה אופק מקום ד'. והרקיע שעל אופק המקום ההוא הוא הנראה מאותו מקום, ושתחת האופק ההוא הוא הנסתר ממנו, והנה בעלות השמש על אופק המקום הוא תחילת היום למקום ההוא, ובהגיעו באמצע השמים הנראים למקום ההוא, חצות היום למקום ההוא. ולכן בעלותו בפאת מזרח על נקודת ח', הוא תחילת היום למקום ג' כי עלה על אופק שלו, ועדיין הוא לילה למקום ד' כי השמש עדיין תחת אופקו עומד, ובהגיעו לנקודת כ' הנה הוא חצות היום למקום ב' שאופק הוא קו ט"י, ועדיין אינו חצי יום למקום ג' על כי לא עלה השמש עדיין עד חצי השמים הנראים ממנו, עד הגיעו אל נקודת ז', ובהגיעו לשם הוא חצות היום שלו, וכאשר יעבור את נקודת ז' מאיר היום למקום ד' כי על אופקו הוא עומד. נמצא שברגע אחד יש ג' זמנים משונים לג' מקומות אלו, כי למקום ד' הוא תחילת היום, ולמקום ג' בחצי היום, ולמקום ב' נוטה להעריב, וכאשר ירד השמש עד תחת נקודת י', אז בא השמש למקום ב' וחשיכה לו, ומזה תדון ממקום למקום כשתסתכל יפה בצורה שלפניך:<br><b>ואילולי</b> שהשמש אינו עולה ביושר לעולם על חצי השמים הנראים, אלא הולך אל דרום וסובב אל צפון באלכסון, היו בכל זמן ובכל מקום הימים והלילות שוים, שהרי בכל מקום חצי השמים עומדים על האופק שלו בהסיר מכשולות הראיה שהם ההרים והגבעות, וחצי מתחתיו. אבל מפני שאינו כן, אלא השמש אינו עובר על המקום ביושר אלא באלכסון, וגם אין השמש מתפשט בכל רוחב הרקיע הנראה לאותו מקום, כי אם מהלכו ברוחב הוא כנטית אפודת המזלות מעגול חצי השמים, ולהיות המקום ההוא עומד חוץ ממקום זה, נמצא שאין השמש עובר על ראשו לעולם אלא רואה אותו ברחוק ממנו, ויש מקום שהוא להפך, לפיכך מצינו שינוי הלילות והימים מזמן לזמן וממקום למקום, ואין כאן מקום להאריך בזה, אלא דיו שנדע איך יהיה זה שיקדים חצות יום במקום אחד למקום אחר, וההערות האחרות הם כדי להוציא מלב הבלתי בקי בחכמת התכונה הקושיא אשר יוכל להקשות לכאורה, שאם כן יהיו בכל מקום ובכל זמן הימים והלילות שוים, שאינו כן מהטעמים הגלוים לבקיאים בזריחת השמש ומבואו כמ"ש:
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>החיטין וכו' חייבין בחלה וכו' ואסורין וכו'</b>. בלשון זה עצמו נשנית משנה זו במסכת חלה <small>(רפ"א)</small>, ומשום גופא דעניינא לבד לא רצה לשנות:
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מפני בית האבל מפני בטול בית המדרש</b>. רמז דגדולה גמילות חסדים יותר מתלמוד תורה <small>(עי' ע"ז יז:)</small>:
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שתי הלחם נילושות אחת אחת וכו' לחם הפנים נילוש אחד אחד</b>. התי"ט טרח למצוא טעם על מה נשנו שתי הלחם בלשון נקבה, ולחם הפנים בלשון זכר. ואמרתי אני בלבי שהאמת יורה דרכו, ובלמודי האר"י זלה"ה מצאתי, דשתי הלחם הם שתי נוקבין, והם השני ההין שבשם הויה שהם סימן לנקבה, ולחם הפנים הם י"ב חלות, כנגד י"ב אותיות שבשלשה הויות שהם בגי' לחם, וכבר ידענו ששם הויה הוא זכר לגבי שם אדנות שהוא נקבה:
+
+<b>לחם הפנים נילוש</b>. קתני לשון יחיד משא"כ בשתי הלחם, משום דהכא לא הזכיר סכום מנין הלחמים כמו בשתי הלחם שלא להאריך הרבה, כי כבר אנו יודעים בהזכירו לחם הפנים כמה לחמים הם, משא"כ בשתי הלחם דבאמרו הלחם סתם לא היינו יודעים באיזה לחם מדבר, כי גם חלות תודה נקראים לחם כדתנן בכמה דוכתי לחמי תודה:
+
+<b>ונאפה שנים שנים</b>. הואיל ופתח בלשון יחיד, קתני נמי ונאפה לשון יחיד, אע"ג דנאפה שנים שנים:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>כלל אר"ע</b>. עיין מ"ש בפ"ו דשביעית משנה ב':
+
+<b>כל מלאכה וכו'</b>. אצטריך, לאשמועינן הטעם דאינם דוחות, משום הכי שנאם בסוף סמוך לו שלא כסדר מלאכתן, כי טחינה והרקדה קודמת ללישה עריכה ואפיה:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כדי שלא תטעה זד"ד יה"ז</b>. ואין לטעות ולהחליף, כי זדד יש בו שני דלתות שהם שני אותיות שוות, רמז לשתי הלחם שוים. ויה"ז שני אותיות אחרונות שהם במקום ד"ד של שתי הלחם, עולים י"ב, רמז לי"ב חלות של לחם הפנים:
+
+<b>בן זומא אומר</b>. התי"ט כתב דלא פליג. ולעד"נ דפליג מדקתני אומר, וס"ל דאין קרנות בשתי הלחם אלא בלחם הפנים, ומביא ראיה מן המקרא שכתב פנים בלחם הפנים, דמשמע שיהיה לו פנים ולא ללחם אחר. ואע"ג דקתני נמי רי"א ולא פליג, הואיל ופליג בענין זה עם ר"מ דמסתמא הוא סתם משנה בכפלא <small>(לקמן מ"ה)</small>, ואפשר דבאותו מחלוקת הזכירו נמי ענין זה של קרנות ונתן בו ר"י סימן, משום הכי לא קתני אמר ר"י אלא רי"א סימן זה כר"א, ופליג עליו בכפלא. וכה"ג מצינו בכמה דוכתי במשנה דמזכיר החכם החולק כל העניינים שהזכיר בה פלוגתיה, אע"ג דלא פליג עלייהו בכלהו, ולא הזכיר התנא כל סברת ר"מ דקרנות ודכפלא בבבא אחת והדר כל סברת ר"י בהם, כדרכו בשאר המקומות הדומים לאלו, משום דהוא ענין ארוך וניחא ליה לחלקו כאילו הם שני עניינים, אע"ג דכשנחלק ר"מ עם ר"י, הזכיר מאי דס"ל בין בקרנות בין בכיפלא זה אחר זה וכמו כן עשה ר"י, כן נלע"ד:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל הכלים שהיו במקדש וכו'</b>. התי"ט ��תב מ"ש, ועיין מ"ש בספרי מעשה חושב שחברתי על מלאכת המשכן בפירוש פרק ז' פיסקא י' ותמצא מרגוע לנפשך בענין זה:
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>המכניסים עומדים בצפון וכו'</b>. כבר ידענו מאי דאמור רבנן <small>(סוטה מז.)</small> דלעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, וכתיב <small>(תהלים פט, יג)</small> צפון וימין אתה בראתם. הרי שהצפון הוא השמאל, ועמידת הכהנים בענין זה, גורם שבין המכניסים בין המוציאים דוחים הלחם מצפון ומקרבים אותו לדרום וכן נכון, משא"כ אילו היו עומדים להפך. והתי"ט כתב טעם אחר בשם רש"י, אבל לע"ד טעם זה הוא אמיתי:
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>בארבעים סאה הוא טובל וכו'</b>. דומה לענין זה, משום הכי לא נקט דין ביטול בששים אע"ג דדומה למנין:
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>מאחד ועד ששים</b>. כתב הר"ב שהם אלף תת"ל עשרונות. והתי"ט בשם התוספות <small>(קו. ד"ה שהן)</small> כתב סדר חשבונותם. והנני כותב כלל הרגיל בין חכמי התשבורת, שתוכל להשתמש בו בתורתנו הקדושה בכל ענין הדומה לזה, והוא שכשתרצה לידע סך חשבון כמה מספרים שכל אחד מתרבה על חבירו, ועודף עליו עודף שוה או איפכא, תצרף המספר האחרון שבהם עם הראשון ותכפול אותו עם סך חצי מנין המספרים, ומספר היוצא מכפל זה הוא סך חשבון כל המספרים. והכא נמי תן אחד על ששים ויהיה ששים ואחד, ותכפול אותו על שלשים שהם חצי מנין המספרים שיש באחד ועד ששים שכל אחד עודף על חבירו אחד, ויצא לך מספר אלף ותתצ"א וזהו סך כל הס"א מספרים:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>המעלה את הקומץ בחוץ</b>. הקשה התי"ט למאן דמפרש ליה על קומץ אחד של שני בזיכי לבונה, דה"ל להקדים אליו שני בזיכין טעונין שני קומצין, ע"כ. ולי נראה דאין זו קושיא, דרצה התנא להזכיר בתחילה כל קומץ יחידי, ומטעם זה נמי אתי שפיר אף למאן דמפרש ליה אקומץ דסולת, אע"ג דהפסיק בזה בין קומצי הלבונה הנזכרים בבבא שלפניה ושלאחריה, דאי לאו הכי יותר שייך להקשות אמאן דמפרש ליה אסולת ממאן דמפרש ליה אלבונה, ומ"ש התי"ט למאן דמפרש ליה אלבונה דא"כ קשה קצת וכו' כמש"ל, לא דק באמרו דא"כ, דאדרבא איפכא מסתברא כמ"ש:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הוא מביא</b>. במשנה שבש"ס גרסינן יהא מביא, אבל בכל המשניות שראיתי מדפוסים שונים גרסינן הוא. ולפי זה צ"ל דקמ"לן דבו תלוי הדבר, אע"ג דאמיד להיות שוע, ודרכו כשנותן מתנה ליתן יותר ממה שאומר שנתכוון, דקיל"ן דהמקדיש בעין יפה מקדיש <small>(עי' ב"ב עא. רמב"ם ערכין וחרמין פ"ד הט"ו)</small>, אין יכולין להוציא מידו עוד כשאומר לא לכך נתכוונתי, כן נראה:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שחור וכו' גדול וכו' לא יצא</b>. משום דרצה לשנות פלוגתא דר' בסיפא מן הטעם שכתב הר"ב, קתני גדול והביא קטן, אחר שחור והביא וכו', אע"ג דהוי זו ואצ"ל זו, לסמוך לו קטן והביא גדול דעליו נשנית פלוגתא דר':
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בירושלם</b>. כתב התי"ט בשם רש"י <small>(בתשובות סי' ק"ע הו"ד בתוס' דף קט. ד"ה לא ישמשו)</small> לאפוקי בנוב וגבעון דמותרים לשמש. פי' בבמות כנוב וגבעון, אם יותרו לעתיד, דהא משבאו לירושלם ונאסרו הבמות לא היה להם עוד היתר כדתנן בפ' י"ד דזבחים <small>(משנה ח')</small>, ומעשה דחוניו בבית שני היה, ונפקא מינה מ"מ לזמן הזה דלא נפסלו מכל וכל, ועוד משום אותם ששמשו לד"א דיכול היה להיות בזמן היתר הבמות, נקט בירושלם לאפוקי בבמות:
+<br><b>מנחות</b> מתחיל בכף ומסיים במם היינו מך, כי הוא דרכו להקריב מנחה כמשאז"ל (דף קד:) על פסוק (ויקרא ב, א) ונפש כי תקריב קרבן מנחה:<br><b>סליק</b> מסכת מנחות. מנפשות הנאנחות:<br><b>הן</b> תקום ותתגבר על יצרך ברוב כחות.<br><b>כי</b> תודה בלב נשבר בזבחים ובמנחות:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Middot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.txt

@@ -0,0 +1,170 @@
+Hon Ashir on Mishnah Middot
+הון עשיר על משנה מדות
+Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה מדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+מדות
+<br> מדות התי"ט הרחיב לתת טעם על מה נשנית מסכתא זו, והנלע"ד הוא, שנשנית לקיים בלמודה ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג), בכל דור ודור שלא זכינו לבניינו מרוע מעללינו וקוצר מעשינו, אשר מעלה עלינו השם כאילו נחרב בימינו מחמת פשעינו, כי כן אמרו רז"ל (ירושלמי יומא פ"א ה"א ה.) כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו:
+<br> מדות יש בו חמשה פרקים כי בית המקדש הוא טבור הארץ (פרדר"א פל"ה), הנבראת בהא (עי' מנחות כט:). וע"ד הנסתר, מדה נקראת הבינה ה' ראשונה (על) [של] שם, והיא הבית ראשון, והה' תתאה כמו כן היא הבית שני, כמבואר בזהר (עי' תקו"ז ת' כא מח.).
+<br>
+<br><br><b>בשלשה מקומות הכהנים וכו' והלויים בעשרים ואחד מקום</b>. שינה הלויים מהכהנים והקדימם למנין, לסמכם אצל הכהנים, לרמוז דאף עמהם היו שומרים, כמ"ש הר"ב בסוף פרקין. דתיבת והלוים קאי ארישא ואסיפא, כאלו שנוי בג' מקומות וכו' בבית המוקד והלויים, והלויים בעשרים ואחד מקום:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>קול בן לוי</b>. כלומר לוי, דהכהנים זריזים הם משום הכי לא היו מחזירים עליהם. א"נ קול בן לוי בן יעקב, לרבות אף הכהנים, וכמו שפירש הר"ב <small>(שקלים פ"ה מ"א)</small> על הפקיע, להכות הכהנים והלוים. ומשום הכי לא קתני קול לוי אלא קול בן לוי, דומה למאי דתנן בפאה פ"ח, ובן לוי נאמן לעולם. דהתם נמי אתא לרבות הכהנים, וכמו שדקדקתי שם שאף הם היו נאמנים לומר של מעשר ראשון הוא, בימי עזרא שהיה להם המעשר ראשון כי קנסו ללוים כידוע <small>(עי' יבמות פו:)</small> ע"ש. ומה שדקדק התי"ט הכא נגד הרב אינו דקדוק ודוק:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שלשה בצפון וכו'</b>. לעיל במשנה ג' דקחשיב אף שער במערב, קחשיב דרום בראשונה, מפני שהדין נותן שיהיה פניו למערב ששם בית קדש הקדשים, וכשפניו למערב נמצא שמאלו לדרום וימינו לצפון, וקי"לן כל פונות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין, דהיינו מן השמאל לימין, אבל הכא דלא קחשיב שום שער במערב, מסתמא אין פניו למערב אלא למזרח ששם יש שער לחשוב משא"כ במערב, וכשפניו למזרח נמצא שמאלו לצפון וימינו לדרום, וכדי לפנות דרך ימין צריך לחשוב צפון בתחילה. והא דלא קא חשיב מזרח באמצע כמו שעשה לעיל במערב, מפני שרצה לחשוב שלשה שלשה זה אחר זה. ועוד דלעיל נמי קחשיב מזרח בסוף. ואע"ג דביומא דף י"ז ע"ב אמרינן דכללא דכל פונות לא יהיו אלא דרך ימין ה"מ בעבודה אבל בחושבנא אין להקפיד, מ"מ היכא דמצינן למיהב ביה טעמא כשמשנה התנא מכלל זה אף בחושבנא נכון הוא, דהא ביומא דף נ"ח ע"ב מצינו דרמי בר יחזקאל לא למד כלל זה דכל פונות וכו' אלא מחושבנא בעלמא, דקחשיב קרא בים של שלמה השנים עשר בקר דרך ימין, ואמרינן התם דכ"ע אית להו דרמי בר יחזקאל. ולפי זה צ"ל דהאי דאמרינן בדף י"ז הנ"ל דבחושבנא אין להקפיד, דחיה בעלמא היא היכא דליכא למיקם אטעמא:
+
+<b>שבדרום וכו'</b>. איידי דזוטרי מיליהו פסיק ומפרש ליה ברישא:
+
+<b>שבמזרח וכו'</b>. מיליה נפישו מדרום וזוטרי משבצפון משום הכי פירש צפון בסוף:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ובן לוי</b>. סירכא דמשנה ב' נקט:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רובו מן הדרום שני לו מן המזרח</b>. ממדרגה למדרגה קחשיב:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רבי אומר</b>. מלתא אחריתי דלא נזכרה בת"ק כלל, דלבון דת"ק הוא בסיד, והוא מוסיף זמן אחר שמלבנין אותו במפה, ולכן לא שייך לומר אמר רבי, אע"ג דת"ק נמי ס"ל הכי:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שבהן פרחי כהונה עולין</b>. דבר התנא בהוה, דהזקנים כבר ראו את העטרות, ועוד אין להם כח לעלות ע"י שרשרות:
+
+<b>נמנו עליה שלש מאות כהנים</b>. הואיל וגפן זו רומזת לכנסת ישראל וכמו שכתב התי"ט בשם הרמב"ם, אין לתמוה אמאי הפליגו דבריהם רז"ל במנין זה של שלש מאות, כי בגפן שלשה שריגים <small>(בראשית מ, י)</small> אלו האבות <small>(חולין צב.)</small>, והשין ממש שהיא עולה שלש מאות צורתה בג' ווין הרומזים להם, כמו שכתבו חכמי האמת <small>(עי' זוהר בראשית כג: ועוד)</small> על תיבת שבת שהיא נוטריקון שין בת, דהיינו השלשה אבות ומלכות בית דוד הנקראת בת:
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אחד בצפון ואחד בדרום</b>. פתח בצד הפתוח, ומפרש הסתום תחילה, דזוטר מילייה:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ט"ו בצפון וט"ו בדרום</b>. איידי דקאי בצפון פתח ביה:
+
+<b>אחד לתא מן הימין</b>. לפי פירוש רש"י דהוא אותו שבצד מערב, אתי שפיר דפתח ביה משום דסליק מיניה:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ומסבה היתה עולה</b>. לא ידעתי מי הכריח למפרשים לפרש דמעלותיה היו מעלות מגולגלות, וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת, דלפי הנראה מלשון המשנה אינו כן, אלא עולים עליה כדרך שעולים בסולם ישרה, אלא שהולכי' בה ממזרח למערב בתחילה, ואח"כ הולכים בה מצפון לדרום, ואח"כ ממערב למזרח. וזה צורתה         כי מצד צפון בסימן א' הסולם הבנוי' על עובי הכתל היה הולך ממזרח למערב בתחילה, וחלק הסולם הבנוי בסימן ב' כמו כן על עובי הכתל מערב הולך מצפון לדרום, והמדרגה התחתונה שבה היא גבוה יותר מהמדרגה העליונה שבעובי הכתל צפוני בסימן א', וחלק הסולם הבנוי בסימן ג' כמו כן על עובי הכתל דרומי הולך ממערב למזרח, והמדרגה התחתונה שבו היא גבוה יותר מהמדרגה העליונה שבסולם הבנוי בעובי הכתל מערבי בסימן ב', ובראש הסולם הזה הבנוי בכתל דרום יש שם פתח שדרך שם עולים על העליה שעל גג ההיכל, זה הוא הנלע"ד מלשון המשנה:
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ההיכל מאה על מאה על רום מאה האוטם וכו'</b>. דרך הבונים להתחיל לבנות השטח פשוט, ובונים ועולים עד כלות בנינם, משום הכי הזכיר התנא ברישא בדרך כלל האורך והרוחב ואח"כ הרום, וכשבא לפרט פירט הרום דזוטר מיליה מהאורך והרוחב, ברישא:
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ועשרים אמה בית קה"ק</b>. לאשמועינן דלא ידעו אם האמה טרקסין חשוב כהיכל או כבית קה"ק <small>(עי' יומא נא:)</small>, קתני ליה בענין שיהיה לו שייכות עם שניהם, במה שתכרוך ותתני ותוכו ארבעים אמה ואמה טרקסין, ואמה טרקסין ועשרים אמה בית קה"ק, משום הכי לא קתני ובית קה"ק עשרים אמה כדקתני בהיכל ואולם, אלא הקדים האמות לשם. ועוד רמז לנו דהעשרים אמה ממש הם בית קדש הקדשים, והראיה דאף בהיות הארון וכרובים בהם היה שם מקום פנוי זה של עשרים אמה, כמשאז"ל <small>(מגילה י:)</small> מקום ארון אינו מן המדה. וכן אמרו <small>(ב"ב צט.)</small> על גוף הכרובים שעשה שלמה העומדים בקרקע. ואל תתמה על כנפיהם שהרי באויר הם עומדים, ואנן בקרקעיתו איירינן עתה:
+
+<b>כתל ההיכל שש</b>. אע"ג דבקדשי קדשים קיימינן, קרי ליה כתל היכל, על כי אין בית קה"ק נחשב לחדר בפני עצמו, אלא חלק המעולה שבהיכל הנקרא קדש, כדכתיב <small>(שמות כו, לג)</small> והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הכבש והמזבח</b>. אע"ג דפתח מצפון לדרום ע"ש צפון וימין אתה בראתם <small>(תהלים פט, יג)</small>. פירש מדרום לצפון, מפני החידוש שיש במה שאמר הכב�� והמזבח ששים ושתים, דחביבא ליה, וה"ט דלא התחיל במן הכתל לכבש:
+
+<b>והמותר בין הכבש לכתל ומקום הננסים</b>. כלל המקום שבין הכבש לכותל עם מקום הננסים, להורות דכמו שמקום הננסים לא היה לחנם, כן אותו המקום אעפ"י שלא היה שם שום דבר לא הוקף לחנם, כי הכל בכתב מיד ה' <small>(דה"א כח, יט)</small> וממנו תדון לשאר המקומות הדומים לו:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שלש בצפון ושלש בדרום</b>. ה"ג, אע"ג דפתח ע"ש הכתוב <small>(צפון וימין תהלים פט, יג)</small>, התחיל לפרש שבדרום לפי הגירסא המדוייקת, כדי לגמור המסכתא בדבר טוב, וה"ט נמי דנקט לשכת הגזית בסוף, והתי"ט דקדק זה וישב ישובים אחרים:
+<br><b>מדות</b> מתחיל בבית ומסיים במם, כי במסכתא זו נותן מדה לבית מקדש ר"ת ב"מ, והוא היה מרובע חמש מאות אמה על חמש מאות אמה כצורת מם סתומה, והמבין יבין:<br><b>סליק</b> מסכת מדות. כתלים ויסודות:<br><b>הלשכות</b> וחדרים הנאות ונכבדות.<br><b>הנבנות</b> בראשי הרים הן תראם בתוך מדות:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,173 @@
+Hon Ashir on Mishnah Middot
+הון עשיר על משנה מדות
+merged
+https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Middot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה מדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+מדות
+<br> מדות התי"ט הרחיב לתת טעם על מה נשנית מסכתא זו, והנלע"ד הוא, שנשנית לקיים בלמודה ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג), בכל דור ודור שלא זכינו לבניינו מרוע מעללינו וקוצר מעשינו, אשר מעלה עלינו השם כאילו נחרב בימינו מחמת פשעינו, כי כן אמרו רז"ל (ירושלמי יומא פ"א ה"א ה.) כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו:
+<br> מדות יש בו חמשה פרקים כי בית המקדש הוא טבור הארץ (פרדר"א פל"ה), הנבראת בהא (עי' מנחות כט:). וע"ד הנסתר, מדה נקראת הבינה ה' ראשונה (על) [של] שם, והיא הבית ראשון, והה' תתאה כמו כן היא הבית שני, כמבואר בזהר (עי' תקו"ז ת' כא מח.).
+<br>
+<br><br><b>בשלשה מקומות הכהנים וכו' והלויים בעשרים ואחד מקום</b>. שינה הלויים מהכהנים והקדימם למנין, לסמכם אצל הכהנים, לרמוז דאף עמהם היו שומרים, כמ"ש הר"ב בסוף פרקין. דתיבת והלוים קאי ארישא ואסיפא, כאלו שנוי בג' מקומות וכו' בבית המוקד והלויים, והלויים בעשרים ואחד מקום:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>קול בן לוי</b>. כלומר לוי, דהכהנים זריזים הם משום הכי לא היו מחזירים עליהם. א"נ קול בן לוי בן יעקב, לרבות אף הכהנים, וכמו שפירש הר"ב <small>(שקלים פ"ה מ"א)</small> על הפקיע, להכות הכהנים והלוים. ומשום הכי לא קתני קול לוי אלא קול בן לוי, דומה למאי דתנן בפאה פ"ח, ובן לוי נאמן לעולם. דהתם נמי אתא לרבות הכהנים, וכמו שדקדקתי שם שאף הם היו נאמנים לומר של מעשר ראשון הוא, בימי עזרא שהיה להם המעשר ראשון כי קנסו ללוים כידוע <small>(עי' יבמות פו:)</small> ע"ש. ומה שדקדק התי"ט הכא נגד הרב אינו דקדוק ודוק:
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שלשה בצפון וכו'</b>. לעיל במשנה ג' דקחשיב אף שער במערב, קחשיב דרום בראשונה, מפני שהדין נותן שיהיה פניו למערב ששם בית קדש הקדשים, וכשפניו למערב נמצא שמאלו לדרום וימינו לצפון, וקי"לן כל פונות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין, דהיינו מן השמאל לימין, אבל הכא דלא קחשיב שום שער במערב, מסתמא אין פניו למערב אלא למזרח ששם יש שער לחשוב משא"כ במערב, וכשפניו למזרח נמצא שמאלו לצפון וימינו לדרום, וכדי לפנות דרך ימין צריך לחשוב צפון בתחילה. והא דלא קא חשיב מזרח באמצע כמו שעשה לעיל במערב, מפני שרצה לחשוב שלשה שלשה זה אחר זה. ועוד דלעיל נמי קחשיב מזרח בסוף. ואע"ג דביומא דף י"ז ע"ב אמרינן דכללא דכל פונות לא יהיו אלא דרך ימין ה"מ בעבודה אבל בחושבנא אין להקפיד, מ"מ היכא דמצינן למיהב ביה טעמא כשמשנה התנא מכלל זה אף בחושבנא נכון הוא, דהא ביומא דף נ"ח ע"ב מצינו דרמי בר יחזקאל לא למד כלל זה דכל פונות וכו' אלא מחושבנא בעלמא, דקחשיב קרא בים של שלמה השנים עשר בקר דרך ימין, ואמרינן התם דכ"ע אית להו דרמי בר יחזקאל. ולפי זה צ"ל דהאי דאמרינן בדף י"ז הנ"ל דבחושבנא אין להקפיד, דחיה בעלמא היא היכא דליכא למיקם אטעמא:
+
+<b>שבדרום וכו'</b>. איידי דזוטרי מיליהו פסיק ומפרש ליה ברישא:
+
+<b>שבמזרח וכו'</b>. מיליה נפישו מדרום וזוטרי משבצפון משום הכי פירש צפון בסוף:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>ובן לוי</b>. סירכא דמשנה ב' נקט:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>רובו מן הדרום שני לו מן המזרח</b>. ממדרגה למדרגה קחשיב:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רבי אומר</b>. מלתא א��ריתי דלא נזכרה בת"ק כלל, דלבון דת"ק הוא בסיד, והוא מוסיף זמן אחר שמלבנין אותו במפה, ולכן לא שייך לומר אמר רבי, אע"ג דת"ק נמי ס"ל הכי:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שבהן פרחי כהונה עולין</b>. דבר התנא בהוה, דהזקנים כבר ראו את העטרות, ועוד אין להם כח לעלות ע"י שרשרות:
+
+<b>נמנו עליה שלש מאות כהנים</b>. הואיל וגפן זו רומזת לכנסת ישראל וכמו שכתב התי"ט בשם הרמב"ם, אין לתמוה אמאי הפליגו דבריהם רז"ל במנין זה של שלש מאות, כי בגפן שלשה שריגים <small>(בראשית מ, י)</small> אלו האבות <small>(חולין צב.)</small>, והשין ממש שהיא עולה שלש מאות צורתה בג' ווין הרומזים להם, כמו שכתבו חכמי האמת <small>(עי' זוהר בראשית כג: ועוד)</small> על תיבת שבת שהיא נוטריקון שין בת, דהיינו השלשה אבות ומלכות בית דוד הנקראת בת:
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אחד בצפון ואחד בדרום</b>. פתח בצד הפתוח, ומפרש הסתום תחילה, דזוטר מילייה:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ט"ו בצפון וט"ו בדרום</b>. איידי דקאי בצפון פתח ביה:
+
+<b>אחד לתא מן הימין</b>. לפי פירוש רש"י דהוא אותו שבצד מערב, אתי שפיר דפתח ביה משום דסליק מיניה:
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ומסבה היתה עולה</b>. לא ידעתי מי הכריח למפרשים לפרש דמעלותיה היו מעלות מגולגלות, וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת, דלפי הנראה מלשון המשנה אינו כן, אלא עולים עליה כדרך שעולים בסולם ישרה, אלא שהולכי' בה ממזרח למערב בתחילה, ואח"כ הולכים בה מצפון לדרום, ואח"כ ממערב למזרח. וזה צורתה         כי מצד צפון בסימן א' הסולם הבנוי' על עובי הכתל היה הולך ממזרח למערב בתחילה, וחלק הסולם הבנוי בסימן ב' כמו כן על עובי הכתל מערב הולך מצפון לדרום, והמדרגה התחתונה שבה היא גבוה יותר מהמדרגה העליונה שבעובי הכתל צפוני בסימן א', וחלק הסולם הבנוי בסימן ג' כמו כן על עובי הכתל דרומי הולך ממערב למזרח, והמדרגה התחתונה שבו היא גבוה יותר מהמדרגה העליונה שבסולם הבנוי בעובי הכתל מערבי בסימן ב', ובראש הסולם הזה הבנוי בכתל דרום יש שם פתח שדרך שם עולים על העליה שעל גג ההיכל, זה הוא הנלע"ד מלשון המשנה:
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ההיכל מאה על מאה על רום מאה האוטם וכו'</b>. דרך הבונים להתחיל לבנות השטח פשוט, ובונים ועולים עד כלות בנינם, משום הכי הזכיר התנא ברישא בדרך כלל האורך והרוחב ואח"כ הרום, וכשבא לפרט פירט הרום דזוטר מיליה מהאורך והרוחב, ברישא:
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ועשרים אמה בית קה"ק</b>. לאשמועינן דלא ידעו אם האמה טרקסין חשוב כהיכל או כבית קה"ק <small>(עי' יומא נא:)</small>, קתני ליה בענין שיהיה לו שייכות עם שניהם, במה שתכרוך ותתני ותוכו ארבעים אמה ואמה טרקסין, ואמה טרקסין ועשרים אמה בית קה"ק, משום הכי לא קתני ובית קה"ק עשרים אמה כדקתני בהיכל ואולם, אלא הקדים האמות לשם. ועוד רמז לנו דהעשרים אמה ממש הם בית קדש הקדשים, והראיה דאף בהיות הארון וכרובים בהם היה שם מקום פנוי זה של עשרים אמה, כמשאז"ל <small>(מגילה י:)</small> מקום ארון אינו מן המדה. וכן אמרו <small>(ב"ב צט.)</small> על גוף הכרובים שעשה שלמה העומדים בקרקע. ואל תתמה על כנפיהם שהרי באויר הם עומדים, ואנן בקרקעיתו איירינן עתה:
+
+<b>כתל ההיכל שש</b>. אע"ג דבקדשי קדשים קיימינן, קרי ליה כתל היכל, על כי אין בית קה"ק נחשב לחדר בפני עצמו, אלא חלק המעולה שבהיכל הנקרא קדש, כדכתיב <small>(שמות כו, לג)</small> והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>הכבש והמזבח</b>. אע"ג דפתח מצפון לדרום ע"ש צפון וימין אתה בראתם <small>(תהלים פט, יג)</small>. פירש מדרום לצפון, מפני החידוש שיש במה שאמר הכבש והמזבח ששים ושתים, דחביבא ליה, וה"ט דלא התחיל במן הכתל לכבש:
+
+<b>והמותר בין הכבש לכתל ומקום הננסים</b>. כלל המקום שבין הכבש לכותל עם מקום הננסים, להורות דכמו שמקום הננסים לא היה לחנם, כן אותו המקום אעפ"י שלא היה שם שום דבר לא הוקף לחנם, כי הכל בכתב מיד ה' <small>(דה"א כח, יט)</small> וממנו תדון לשאר המקומות הדומים לו:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שלש בצפון ושלש בדרום</b>. ה"ג, אע"ג דפתח ע"ש הכתוב <small>(צפון וימין תהלים פט, יג)</small>, התחיל לפרש שבדרום לפי הגירסא המדוייקת, כדי לגמור המסכתא בדבר טוב, וה"ט נמי דנקט לשכת הגזית בסוף, והתי"ט דקדק זה וישב ישובים אחרים:
+<br><b>מדות</b> מתחיל בבית ומסיים במם, כי במסכתא זו נותן מדה לבית מקדש ר"ת ב"מ, והוא היה מרובע חמש מאות אמה על חמש מאות אמה כצורת מם סתומה, והמבין יבין:<br><b>סליק</b> מסכת מדות. כתלים ויסודות:<br><b>הלשכות</b> וחדרים הנאות ונכבדות.<br><b>הנבנות</b> בראשי הרים הן תראם בתוך מדות:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Tamid/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.txt

@@ -0,0 +1,195 @@
+Hon Ashir on Mishnah Tamid
+הון עשיר על משנה תמיד
+Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה תמיד
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+תמיד
+<br> תמיד יש בו שבעה פרקים, כנגד שבעה ימי השבוע שהיו מקריבים אותו. וע"ד הנסתר כנגד שבעה אותיות, עולה לאה, ששם עולה כדאיתא במאורות נתן (אות ל' סי' א'). ועוד ידוע כי לאה היא במלכות דבינה ומלכות היא שביעית לבנין:
+<br>
+<br><br><b>ופרחי כהונה</b>. שם זה של פרחי ראוי לכהנים שהגיעו לכלל עבודה יותר מכל אדם, על שם פרח מטה אהרן <small>(במדבר יז, כג)</small>:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>את הפשפש</b>. כמדומה לי דהאי פתח קטן הנעשה בגופו של פתח גדול, הוא מרובע, ושמשום הכי נקרא פשפש על שם פשפש דתנן בפ"ח דתרומות משנה ב', דאמרו עליו רז"ל <small>(נדה נח:)</small> דארכו כרחבו:
+
+<b>שלום הכל שלום</b>. כתב התי"ט בשם המפרש, כפל לשון, ע"כ. ולעד"נ ששלום הראשון הוא ששואלים זה את זה בבת אחת, ומשיבים זה לזה בבת אחת כמו כן הכל שלום:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כשלש מאות</b>. כתב הרב, גוזמא. וגוזמא כזו שנינו בפרכת דשקלים <small>פ"ח מ"ה)</small> וגפן דמדות <small>(פ"ג מ"ח)</small>, ולא אשטמיט ליה לתנא בכולהו שלשה למתני בכף כי אם הכא, ש"מ דאע"ג דהוי גוזמא, מ"מ היה רחוק מעט ממנין זה, כלומר יותר משני מאות כורים, ולכן אנו יכולים לומר עליו להפליג הדברים באמת כשלש מאות, ומשום הכי אין אנו צריכים לבקש טעם על מנין זה, כ"ש דנשתמש בענין זה בשתי הגוזמות האחרות ששם יש טעם הגון כמפורש במקומם, דלא רצה לשנות כי שווי העניינים מועילים לזכרון:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>חוץ משל זית ושל גפן</b>. למאן דאמר משום ישוב א"י <small>(דף כט:)</small> הוי לא זו אף זו, דגפן כמשלש שנים עושה פרי משא"כ זית:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב</b>. הואיל והאירו עינינו רז"ל בירושלמי <small>(חגיגה פ"ג ה"ח כב.)</small> שמנין זה הוא כנגד מנין האזכרות, אענה חלקי אף אני על פי דרכם, באמור כי עוד טעם אחר יש ליתן על מנין זה מלבד טעמם המקובל, והוא כי הכסף הלבן מורה חסד ורחמים שהוא שם הויה ב"ה, והזהב הוא שרש הדין השורה על שם אדנות יתברך ויתעלה שמו, ושניהם כאחד טובים לעולם והרי הם עולים כמנין אמן, ועם שני השמות עצמם הם צ"ג, ובכל יום תמיד אנו צריכים לזווג זה, ולכן מוציאים כנגדם בכל יום צ"ג כלי שרת לשרת בקדש, כי גם רומזים בהם לצ"ג אזכרות הנזכרים בירושלמי:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>לתרקב גדול</b>. וכה"ג תנן בפ"ה משנה ד', ושם נדחק התי"ט ליתן טעם אמאי קרי אותו גדול, הואיל ותרקב הוא שם מדה, ולעד"נ דלתרקב המחזיק גדשו בתוכו קרי גדול, והאי טני וכן הכף דפ"ה היו דומים לו, ואת שאינו מחזיק גדשו בתוכו מקרי תרקב סתם, וכן כל מדה ומדה:
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>קול שער הגדול</b>. פתח במאי דסליק:
+
+<b>קול המגרפה וכו' עד כרוז</b>. לא זו אף זו הוא, כלומר דבכל אחד נתוסף התמיה, ומשם ואילך קחשיב הדברים הדומים לגניבי כרוז שהקול יוצא מפיהם, מלבד החליל שאין לי ראיה עליו שינגנו בו בפה, וצ"ל דשנאו סמוך לצלצל לרמוז דכמו שהצלצל היה יחידי כן החליל הנשמע היה אפילו בזמן שמחליק <small>(עי' ערכין פ"ב מ"ג)</small>, שהיה יחידי:
+
+<b>מיריחו</b>. הא דהזכירו על כל ענין בפני עצמו, אפשר דהוי משום דלא היו נשמעים ביריחו כלם במקום אחד ממנו, אלא משתנה מקום שמיעת קול אחד מקול אחר, כך שמעתי מהמשכיל ונבון כמ"ר מלאכי בכר יעקב הכהן:
+
+<b>וי"א אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את ה' ביום הכפורים</b>. כתב התי"ט דא"א לומר דכל כהן גדול היה קולו גדול כל כך, ושלכן צ"ל דהאי קול הנשמע היה קול הכהנים האומרים בשכמ"לו, ויחסו לכ"ג על שהוא ראש המדברים, וכן הוכיח מלישנא דמתניתין דקתני בשעה וכו' ולא קתני כשמזכיר, ע"כ. ולי ראיה גמורה דהאי קול ר"ל של כהן גדול ממש, ממה שכתבתי ביומא <small>(פ"ו מ"ב)</small> בשם האר"י זלה"ה שהשם יוצא מפי כ"ג בעצמו דרך נס, ולכן אם הכהן היה ראוי אף אם אין טבעו חזק מ"מ השם היוצא מפיו דרך נס משמיע קולו, ודוק בלישנא דמתניתין דקתני קול של כהן גדול, ולא קתני קול כהן גדול כדקתני קול גביני כרוז, דמשמע דהאי קול אינו קול המוטבע בכ"ג כקול גביני כרוז שקולו חזק בטבעו, אלא מתנה אלהית הוא על כהן גדול הראוי בשעה שהוא הנעלם מעין כל השולט ביום הכפורים מזכיר את השם, וזה הוא הקול הנשמע, אבל כשלא היה הכ"ג ראוי לכך כמו בבית שני שרובם היו בלתי מהוגנים, לא היה הוא הנעלם מזכיר את השם אלא הכהן גדול זוכרו מעצמו, וקול זה אם לא היה חזק בטבעו כקול גביני לא היה נשמע ביריחו, וזה הוא שדקדק התנא באמרו בשעה שהוא מזכיר, שהיה לו לומר אף קול כ"ג כשזוכר, א"נ כשהיה זוכר וכו', כי מזכיר הוא פועל יוצא, וה"ט דת"ק דלא רצה להזכיר ענין זה, דהואיל ודרך נס הוא אינו מן התימא שישמע אפילו בסוף העולם, והי"א סלה"ו דהואיל ואין הכל יודעים בנס זה, דבר פלא הוא בעיני בני אדם, ולכן ראוי להזכירו אף הוא:
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במקומם</b>. שלא היה מסיר הנרות משם, ואתיא כמ"ד בש"ס <small>(מנחות פח:)</small> שהנרות לא היו קבועין במנורה. א"נ ומניח את אלו דולקין במקומן קאי אשמן ואפתילה:
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ערכובו</b>. ארכובו, שהעין והא' מתחלפות שהם מאותיות אחה"ע, וכן מאן דגריס ערקובו, אין שום שינוי, כי הק' והכ' מאותיות גיכ"ק:
+
+<b>מירק את ההפשט</b>. על שם שממרק את העור מן הבהמה קתני הכי, לשון ולא הורק מכלי אל כלי <small>(ירמיה מח, יא)</small>:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברכה אחת למשמר היוצא</b>. לרמוז דלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום <small>(עוקצין פ"ג מי"ב)</small>, קרי לה ברכה אע"ג דאין בה הזכרת ה' ומלכות, ובזה אזלא לה תמיהת התוספות <small>(ברכות יב. ד"ה ברכה אחת)</small> וכתבה התי"ט. ועוד דברכה זו דומה לברכת כהנים שהכהנים מברכים את ישראל דאין בה אלא פסוקים, ומוסיף אברכת כהנים קאי, ולא אשלש ברכות:
+
+<b>למשמר היוצא</b>. רמז לנו בלשון הזה, דהמתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה <small>(ב"ק צב.)</small>, כי הברכה שמברכים היתה מי ששיכן וכו' ישכן ביניהם אהבה אחוה שלום ורעות, והטעם דמברכים להם ברכה זו, נראה משום דשכיח שינצו על העבודה בדברים שלא היה להם פייס, ולכן המשמר היוצא היתה צריכה לאותה ברכה גם היא על מה שעבר, שאם אירע ביניהם מחלוקת שיהיה והב בסופה <small>(במדבר כא, יד. קידושין ל:)</small>:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ובן לוי</b>. מסתמא כל אחד מצעירי הלוים שעם אבותיהם היו משוררים כדתנן בסוף פ"ב דערכין, שהם אוהבים השיר, כדאיתא בפסיקתא רבתי <small>(עי' ילקוט קהלת רמז תתקסה)</small> על פסוק <small>(קהלת א, א)</small> דברי קהלת. דדרך ארץ הוא שכשאדם נער אומר דברי זמר. הם היו רצים מיד, לפיכך לא קתני לוי כדקתני כהן, אלא בן לוי, שהוא רמז לבן קטן:
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לאוהבו או לקרובו</b>. הקדים אוהבו לקרובו, שכשיש לו לאדם אוהב שאוהב אותו ממש ולא שיהיה לו רע לבד, צריך לאהוב אותו יותר מקרובו, כי הוא מדה כנגד מדה, כדכת[י]ב <small>(משלי יח, כד)</small> איש רעים להתרועע ויש אוהב דבק מאח. כלומר שאם יש באלו הרעים אוהב אחד, אז לא יתרועע על ידו, כי הוא דבק מאח וחפץ בהצלחתו יותר מקרוביו ולא ברעתו:
+
+<b>התחיל מרדד ויוצא</b>. אי לאו דמסתפינא הייתי מפרש, התחיל ר"ל ואם התחיל לפניו, והוא צריך לצבור מה שנתפזר על הגחלים, מה יעשה כדי שלא יכוה, מרדד הצבור חוצה לו לצד מערב וזהו ויוצא, ומעביר כל הצבור על הגחלים דרך רדידה, כי א"א להוליכו ממנו ולהלאה כלו כאחד, ובזה מתערב בו מה שנתפזר על הגחלים, ודרך רדידה צוברו כלו לצד מערב כדינו. ובזה נחה קושית התי"ט על לשון מרדד, דלפי פירוש הרב לא שייך למימר לשון רדידה כלל:
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נכנס להשתחוות</b>. פירוש רוצה ליכנס, ועיין לקמן:
+
+<b>שהוא יוצא</b>. ממקומו כדי ליכנס, כן פי' התי"ט ונכון הוא, ועיין לקמן:
+
+<b>את הפרוכת</b>. של אולם, כן פירוש הר"ב, ונכון הוא, כי מסתמא הפרוכת ההוא היה מוטה כל היום מחמת חסרון הדלתות, משא"כ פרוכת ההיכל שהיה מוגבה כיון שהיה שם דלתות, כי מ"ש התי"ט שלא שמע זה בשום מקום, טעות הוא, כי כבר העירני מעלת החכם השלם כמוהרר דניאל קאפסוטו שליח צפת תוב"ב על זה, כי גמרא ערוכה היא ביומא פ' הוציאו לו <small>(דף נד.)</small> שאחד מי"ג פרוכות שבמקדש שני הוא פרוכת ההיכל, והעתיקה הרמב"ם בפ' ז' מה' כלי המקדש <small>(הי"ז)</small>. ואין להקשות למה לא היה מגביהו כמו כן ביציאתו, דשמא משהגביהו לא היה מורידו עד שיצא, דלא כמ"ש התי"ט. ואפשר נמי לומר שהממונה בעצמו היה מחזיק בפרוכת ההוא עד שיצא, ולפיכך לא היה נכנס לפנים להגביה פרוכת ההיכל אם נאמר שאף הוא היה מוטה, אלא הכהנים האוחזים בו היו מגביהים אותו עד שיכנס, ואח"כ היו מניחים אותו לירד כדי שיתיחד עם השכינה כמ"ש התי"ט, וזה לא הוצרך התנא לאשמועינן, דפשיטא הוא שאם רוצים ליכנס היו צריכים להגביהו, אבל של פתח האולם שלא היו הכהנים הנכנסים אותם שמגביהים אותו, אלא כהן אחר והוא הממונה שלא היה נכנס אז, לפיכך קפיד תנא לאשמועינן, ולפי זה אתי שפיר סיפא דמתניתין נכנס והשתחוה, אחר הגביה לו את הפרוכת:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>וברכו העם ברכה אחת</b>. ואל תהא סבור שאין זו הברכת כהנים שאומרים במדינה, כיון שאמרו שמברכין ברכה אחת ובמדינה אנו רואים שהם שלש ברכות, דאינו כן, דאותה ברכה עצמה שאומרים במדינה אומרים במקדש, אלא שבמדינה חולקים אותה לשלש. ואיידי דהוצרך להזכיר המדינה להודיע לנו מה היא זאת הברכה, שנה כל דיני המדינה המחולקים מהמקדש בענין זה:
+
+<b>במדינה הכהנים וכו'</b>. הכא שנא במקדש בסוף, משום דצריך להאריך בו באמרו חוץ מכהן גדול וכו':
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>להקטיר</b>. ע"ש דהקרבתו חשובה שהיה סומך על האברים, הזכירה בשם קטרת שהיא העבודה היותר חשובה שבמקדש, ומה שלא עשה כן בפ"ק דיומא משנה ב', דקתני התם ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב ולא קתני מקטיר, דלא תימא דווקא הקטרת הקטרת המעשרת, יכול לעשות כל זמן שהוא רוצה, מפני שהיה צריך להיות עשיר יותר מכל הכהנים, אבל שאר העבודות כולהו ניחא להו למעבד מצוה ולא יכול לעכב על שום אדם מבלי פיס, משום הכי קתני מקריב. א"נ רמז לנו דאע"ג דהרשות נתונה לו אף להקטיר קטרת, מ"מ לא היה משתמש מרשותו כי אם בהקרבת אברים וכדומה, כאלו אין לו רשות יותר, והיה מניח לאחיו הכהנים שיקטירו הם הקטורת כדי שיתעשרו אף הם, שהרי הוא מ"מ היה מתעשר מהם כמשאז"ל <small>(יומא יח. עה"פ ויקרא כא, י)</small> והכהן הגדול מאחיו. גדלהו משל אחיו, ובזה נחו הרגשות התי"ט:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>לחיי העולמים</b>. כ��ב התי"ט דאי גרסינן לחי העולמים צריך לקרות לחי בחית צרי, וכמו כן בברוך שאמר וכדומה, ורצה להוכיח זה על פי הדקדוק. ולע"ד אין שום קושיא ולא טעות בקרוא חי בפתח, שהוא שם למדה אחת הנקרא חי העולמים, והוא יסוד הכל שחיה בשני עולמים יותר משאר אחיו, ולא ראיתי בלמודי האר"י זלה"ה המזכיר כל נוסח ברוך שאמר ונקודותיו וכמו כן נוסח שאר ברכות שנזכר בהם הלשון של חי העולמים, שיפרט ענין זה של קריאת חי בצירי כמו שמפרש שאר הדקדוקים, ואף בכתוב לא מצינו חי העולמים, כי אם חי העולם. והיא מדה אחרת, והמבין יבין, כי נקודותיה מורים עליה, והיא כתובה על הגאולה העתידה בדניאל <small>(יב, ז)</small>:
+<br><b>תמיד</b> מתחיל בבית ומסיים במם הרי מ"ב, כי שם מ"ב של אנא בכח שולט תמיד בכל ז' ימי השבוע שנזכרו מעשיהם במסכתא זו, ששה אותיות בכל יום.<br><b>סליק</b> מסכת תמיד. דיני עולת התמיד:<br><b>אל</b> הקם למקדשך גם המורדים תשמיד.<br><b>כי</b> נשיר בשיר קדשך על עולתך תמיד:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,198 @@
+Hon Ashir on Mishnah Tamid
+הון עשיר על משנה תמיד
+merged
+https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Tamid
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Hon Ashir, Amsterdam, 1731
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI
+
+הון עשיר על משנה תמיד
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+תמיד
+<br> תמיד יש בו שבעה פרקים, כנגד שבעה ימי השבוע שהיו מקריבים אותו. וע"ד הנסתר כנגד שבעה אותיות, עולה לאה, ששם עולה כדאיתא במאורות נתן (אות ל' סי' א'). ועוד ידוע כי לאה היא במלכות דבינה ומלכות היא שביעית לבנין:
+<br>
+<br><br><b>ופרחי כהונה</b>. שם זה של פרחי ראוי לכהנים שהגיעו לכלל עבודה יותר מכל אדם, על שם פרח מטה אהרן <small>(במדבר יז, כג)</small>:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>את הפשפש</b>. כמדומה לי דהאי פתח קטן הנעשה בגופו של פתח גדול, הוא מרובע, ושמשום הכי נקרא פשפש על שם פשפש דתנן בפ"ח דתרומות משנה ב', דאמרו עליו רז"ל <small>(נדה נח:)</small> דארכו כרחבו:
+
+<b>שלום הכל שלום</b>. כתב התי"ט בשם המפרש, כפל לשון, ע"כ. ולעד"נ ששלום הראשון הוא ששואלים זה את זה בבת אחת, ומשיבים זה לזה בבת אחת כמו כן הכל שלום:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כשלש מאות</b>. כתב הרב, גוזמא. וגוזמא כזו שנינו בפרכת דשקלים <small>פ"ח מ"ה)</small> וגפן דמדות <small>(פ"ג מ"ח)</small>, ולא אשטמיט ליה לתנא בכולהו שלשה למתני בכף כי אם הכא, ש"מ דאע"ג דהוי גוזמא, מ"מ היה רחוק מעט ממנין זה, כלומר יותר משני מאות כורים, ולכן אנו יכולים לומר עליו להפליג הדברים באמת כשלש מאות, ומשום הכי אין אנו צריכים לבקש טעם על מנין זה, כ"ש דנשתמש בענין זה בשתי הגוזמות האחרות ששם יש טעם הגון כמפורש במקומם, דלא רצה לשנות כי שווי העניינים מועילים לזכרון:
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>חוץ משל זית ושל גפן</b>. למאן דאמר משום ישוב א"י <small>(דף כט:)</small> הוי לא זו אף זו, דגפן כמשלש שנים עושה פרי משא"כ זית:
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב</b>. הואיל והאירו עינינו רז"ל בירושלמי <small>(חגיגה פ"ג ה"ח כב.)</small> שמנין זה הוא כנגד מנין האזכרות, אענה חלקי אף אני על פי דרכם, באמור כי עוד טעם אחר יש ליתן על מנין זה מלבד טעמם המקובל, והוא כי הכסף הלבן מורה חסד ורחמים שהוא שם הויה ב"ה, והזהב הוא שרש הדין השורה על שם אדנות יתברך ויתעלה שמו, ושניהם כאחד טובים לעולם והרי הם עולים כמנין אמן, ועם שני השמות עצמם הם צ"ג, ובכל יום תמיד אנו צריכים לזווג זה, ולכן מוציאים כנגדם בכל יום צ"ג כלי שרת לשרת בקדש, כי גם רומזים בהם לצ"ג אזכרות הנזכרים בירושלמי:
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>לתרקב גדול</b>. וכה"ג תנן בפ"ה משנה ד', ושם נדחק התי"ט ליתן טעם אמאי קרי אותו גדול, הואיל ותרקב הוא שם מדה, ולעד"נ דלתרקב המחזיק גדשו בתוכו קרי גדול, והאי טני וכן הכף דפ"ה היו דומים לו, ואת שאינו מחזיק גדשו בתוכו מקרי תרקב סתם, וכן כל מדה ומדה:
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>קול שער הגדול</b>. פתח במאי דסליק:
+
+<b>קול המגרפה וכו' עד כרוז</b>. לא זו אף זו הוא, כלומר דבכל אחד נתוסף התמיה, ומשם ואילך קחשיב הדברים הדומים לגניבי כרוז שהקול יוצא מפיהם, מלבד החליל שאין לי ראיה עליו שינגנו בו בפה, וצ"ל דשנאו סמוך לצלצל לרמוז דכמו שהצלצל היה יחידי כן החליל הנשמע היה אפילו בזמן שמחליק <small>(עי' ערכין פ"ב מ"ג)</small>, שהיה יחידי:
+
+<b>מיריחו</b>. הא דהזכירו על כל ענין בפני עצמו, אפשר דהוי משום דלא היו נשמעים ביריחו כלם במקום אחד ממנו, אלא משתנה מקום שמיעת קול אחד מקול אחר, כך שמעתי מהמשכיל ונבון כמ"ר מלאכי בכר יעקב הכהן:
+
+<b>וי"א אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את ה' ביום הכפורים</b>. כתב התי"ט דא"א לומר דכל כהן גדול היה קולו גדול כל כך, ושלכן צ"ל דהאי קול הנשמע היה קול הכהנים האומרים בשכמ"לו, ויחסו לכ"ג על שהוא ראש המדברים, וכן הוכיח מלישנא דמתניתין דקתני בשעה וכו' ולא קתני כשמזכיר, ע"כ. ולי ראיה גמורה דהאי קול ר"ל של כהן גדול ממש, ממה שכתבתי ביומא <small>(פ"ו מ"ב)</small> בשם האר"י זלה"ה שהשם יוצא מפי כ"ג בעצמו דרך נס, ולכן אם הכהן היה ראוי אף אם אין טבעו חזק מ"מ השם היוצא מפיו דרך נס משמיע קולו, ודוק בלישנא דמתניתין דקתני קול של כהן גדול, ולא קתני קול כהן גדול כדקתני קול גביני כרוז, דמשמע דהאי קול אינו קול המוטבע בכ"ג כקול גביני כרוז שקולו חזק בטבעו, אלא מתנה אלהית הוא על כהן גדול הראוי בשעה שהוא הנעלם מעין כל השולט ביום הכפורים מזכיר את השם, וזה הוא הקול הנשמע, אבל כשלא היה הכ"ג ראוי לכך כמו בבית שני שרובם היו בלתי מהוגנים, לא היה הוא הנעלם מזכיר את השם אלא הכהן גדול זוכרו מעצמו, וקול זה אם לא היה חזק בטבעו כקול גביני לא היה נשמע ביריחו, וזה הוא שדקדק התנא באמרו בשעה שהוא מזכיר, שהיה לו לומר אף קול כ"ג כשזוכר, א"נ כשהיה זוכר וכו', כי מזכיר הוא פועל יוצא, וה"ט דת"ק דלא רצה להזכיר ענין זה, דהואיל ודרך נס הוא אינו מן התימא שישמע אפילו בסוף העולם, והי"א סלה"ו דהואיל ואין הכל יודעים בנס זה, דבר פלא הוא בעיני בני אדם, ולכן ראוי להזכירו אף הוא:
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>במקומם</b>. שלא היה מסיר הנרות משם, ואתיא כמ"ד בש"ס <small>(מנחות פח:)</small> שהנרות לא היו קבועין במנורה. א"נ ומניח את אלו דולקין במקומן קאי אשמן ואפתילה:
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ערכובו</b>. ארכובו, שהעין והא' מתחלפות שהם מאותיות אחה"ע, וכן מאן דגריס ערקובו, אין שום שינוי, כי הק' והכ' מאותיות גיכ"ק:
+
+<b>מירק את ההפשט</b>. על שם שממרק את העור מן הבהמה קתני הכי, לשון ולא הורק מכלי אל כלי <small>(ירמיה מח, יא)</small>:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ברכה אחת למשמר היוצא</b>. לרמוז דלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום <small>(עוקצין פ"ג מי"ב)</small>, קרי לה ברכה אע"ג דאין בה הזכרת ה' ומלכות, ובזה אזלא לה תמיהת התוספות <small>(ברכות יב. ד"ה ברכה אחת)</small> וכתבה התי"ט. ועוד דברכה זו דומה לברכת כהנים שהכהנים מברכים את ישראל דאין בה אלא פסוקים, ומוסיף אברכת כהנים קאי, ולא אשלש ברכות:
+
+<b>למשמר היוצא</b>. רמז לנו בלשון הזה, דהמתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה <small>(ב"ק צב.)</small>, כי הברכה שמברכים היתה מי ששיכן וכו' ישכן ביניהם אהבה אחוה שלום ורעות, והטעם דמברכים להם ברכה זו, נראה משום דשכיח שינצו על העבודה בדברים שלא היה להם פייס, ולכן המשמר היוצא היתה צריכה לאותה ברכה גם היא על מה שעבר, שאם אירע ביניהם מחלוקת שיהיה והב בסופה <small>(במדבר כא, יד. קידושין ל:)</small>:
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ובן לוי</b>. מסתמא כל אחד מצעירי הלוים שעם אבותיהם היו משוררים כדתנן בסוף פ"ב דערכין, שהם אוהבים השיר, כדאיתא בפסיקתא רבתי <small>(עי' ילקוט קהלת רמז תתקסה)</small> על פסוק <small>(קהלת א, א)</small> דברי קהלת. דדרך ארץ הוא שכשאדם נער אומר דברי זמר. הם היו רצים מיד, לפיכך לא קתני לוי כדקתני כהן, אלא בן לוי, שהוא רמז לבן קטן:
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לאוהבו או לקרובו</b>. הקדים אוהבו לקרובו, שכשיש לו לאדם אוהב שאוהב אותו ממש ולא שיהיה לו רע לבד, צריך ��אהוב אותו יותר מקרובו, כי הוא מדה כנגד מדה, כדכת[י]ב <small>(משלי יח, כד)</small> איש רעים להתרועע ויש אוהב דבק מאח. כלומר שאם יש באלו הרעים אוהב אחד, אז לא יתרועע על ידו, כי הוא דבק מאח וחפץ בהצלחתו יותר מקרוביו ולא ברעתו:
+
+<b>התחיל מרדד ויוצא</b>. אי לאו דמסתפינא הייתי מפרש, התחיל ר"ל ואם התחיל לפניו, והוא צריך לצבור מה שנתפזר על הגחלים, מה יעשה כדי שלא יכוה, מרדד הצבור חוצה לו לצד מערב וזהו ויוצא, ומעביר כל הצבור על הגחלים דרך רדידה, כי א"א להוליכו ממנו ולהלאה כלו כאחד, ובזה מתערב בו מה שנתפזר על הגחלים, ודרך רדידה צוברו כלו לצד מערב כדינו. ובזה נחה קושית התי"ט על לשון מרדד, דלפי פירוש הרב לא שייך למימר לשון רדידה כלל:
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נכנס להשתחוות</b>. פירוש רוצה ליכנס, ועיין לקמן:
+
+<b>שהוא יוצא</b>. ממקומו כדי ליכנס, כן פי' התי"ט ונכון הוא, ועיין לקמן:
+
+<b>את הפרוכת</b>. של אולם, כן פירוש הר"ב, ונכון הוא, כי מסתמא הפרוכת ההוא היה מוטה כל היום מחמת חסרון הדלתות, משא"כ פרוכת ההיכל שהיה מוגבה כיון שהיה שם דלתות, כי מ"ש התי"ט שלא שמע זה בשום מקום, טעות הוא, כי כבר העירני מעלת החכם השלם כמוהרר דניאל קאפסוטו שליח צפת תוב"ב על זה, כי גמרא ערוכה היא ביומא פ' הוציאו לו <small>(דף נד.)</small> שאחד מי"ג פרוכות שבמקדש שני הוא פרוכת ההיכל, והעתיקה הרמב"ם בפ' ז' מה' כלי המקדש <small>(הי"ז)</small>. ואין להקשות למה לא היה מגביהו כמו כן ביציאתו, דשמא משהגביהו לא היה מורידו עד שיצא, דלא כמ"ש התי"ט. ואפשר נמי לומר שהממונה בעצמו היה מחזיק בפרוכת ההוא עד שיצא, ולפיכך לא היה נכנס לפנים להגביה פרוכת ההיכל אם נאמר שאף הוא היה מוטה, אלא הכהנים האוחזים בו היו מגביהים אותו עד שיכנס, ואח"כ היו מניחים אותו לירד כדי שיתיחד עם השכינה כמ"ש התי"ט, וזה לא הוצרך התנא לאשמועינן, דפשיטא הוא שאם רוצים ליכנס היו צריכים להגביהו, אבל של פתח האולם שלא היו הכהנים הנכנסים אותם שמגביהים אותו, אלא כהן אחר והוא הממונה שלא היה נכנס אז, לפיכך קפיד תנא לאשמועינן, ולפי זה אתי שפיר סיפא דמתניתין נכנס והשתחוה, אחר הגביה לו את הפרוכת:
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>וברכו העם ברכה אחת</b>. ואל תהא סבור שאין זו הברכת כהנים שאומרים במדינה, כיון שאמרו שמברכין ברכה אחת ובמדינה אנו רואים שהם שלש ברכות, דאינו כן, דאותה ברכה עצמה שאומרים במדינה אומרים במקדש, אלא שבמדינה חולקים אותה לשלש. ואיידי דהוצרך להזכיר המדינה להודיע לנו מה היא זאת הברכה, שנה כל דיני המדינה המחולקים מהמקדש בענין זה:
+
+<b>במדינה הכהנים וכו'</b>. הכא שנא במקדש בסוף, משום דצריך להאריך בו באמרו חוץ מכהן גדול וכו':
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>להקטיר</b>. ע"ש דהקרבתו חשובה שהיה סומך על האברים, הזכירה בשם קטרת שהיא העבודה היותר חשובה שבמקדש, ומה שלא עשה כן בפ"ק דיומא משנה ב', דקתני התם ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב ולא קתני מקטיר, דלא תימא דווקא הקטרת הקטרת המעשרת, יכול לעשות כל זמן שהוא רוצה, מפני שהיה צריך להיות עשיר יותר מכל הכהנים, אבל שאר העבודות כולהו ניחא להו למעבד מצוה ולא יכול לעכב על שום אדם מבלי פיס, משום הכי קתני מקריב. א"נ רמז לנו דאע"ג דהרשות נתונה לו אף להקטיר קטרת, מ"מ לא היה משתמש מרשותו כי אם בהקרבת אברים וכדומה, כאלו אין לו רשות יותר, והיה מניח לאחיו הכהנים שיקטירו הם הקטורת כדי שיתעשרו אף הם, שהרי הוא מ"מ היה מתעשר מהם כמשאז"ל <small>(יומא יח. עה"פ ויקרא כא, י)</small> והכהן הגדול ��אחיו. גדלהו משל אחיו, ובזה נחו הרגשות התי"ט:
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>לחיי העולמים</b>. כתב התי"ט דאי גרסינן לחי העולמים צריך לקרות לחי בחית צרי, וכמו כן בברוך שאמר וכדומה, ורצה להוכיח זה על פי הדקדוק. ולע"ד אין שום קושיא ולא טעות בקרוא חי בפתח, שהוא שם למדה אחת הנקרא חי העולמים, והוא יסוד הכל שחיה בשני עולמים יותר משאר אחיו, ולא ראיתי בלמודי האר"י זלה"ה המזכיר כל נוסח ברוך שאמר ונקודותיו וכמו כן נוסח שאר ברכות שנזכר בהם הלשון של חי העולמים, שיפרט ענין זה של קריאת חי בצירי כמו שמפרש שאר הדקדוקים, ואף בכתוב לא מצינו חי העולמים, כי אם חי העולם. והיא מדה אחרת, והמבין יבין, כי נקודותיה מורים עליה, והיא כתובה על הגאולה העתידה בדניאל <small>(יב, ז)</small>:
+<br><b>תמיד</b> מתחיל בבית ומסיים במם הרי מ"ב, כי שם מ"ב של אנא בכח שולט תמיד בכל ז' ימי השבוע שנזכרו מעשיהם במסכתא זו, ששה אותיות בכל יום.<br><b>סליק</b> מסכת תמיד. דיני עולת התמיד:<br><b>אל</b> הקם למקדשך גם המורדים תשמיד.<br><b>כי</b> נשיר בשיר קדשך על עולתך תמיד: